א

אלו קם אמן־ציור אחד והעלה בצבעים על בד שתי תמונות, – על מנת להעמידן זו מול זו, – ושבאחת מהן נמצא את המבקר א. א. קובנר כשהוא נתון בתוך סערת הרוחות שקמה מסביבו והנו מוקף סופרים זועפים וזועקים חמס, מאימים ומבהילים בשצף קצף, וביניהם גם מנדלי מו“ס הצעיר, אברהם בער גוטלובר וכדו‘, ובשניה – אותו המבקר א. א. קובנר הנתון בתוך אוירה של סקרנות, של סופרים מבקרים, מזה כ’ או ל' שנים ועד זמננו, המנסים לחדור לטעמו, להבין לרוחו ולהסביר את פעולתו שהיה בה צורך הזמן והמצב, ואשר הביאה, בלי ספק, ברכה לספרותנו והשפיעה שנויים לטובה, – אלו נתנו לנו שתי תמונות הללו, כי עתה ראינו בעין מה רב לפעמים ההבדל בין הרושם שמטביע איש פעלים זה בזמן שהוא הוה, לבין רשמו של זה לאחר שהזמן ההוא חלף והפך להיסטוריה; וההבדל הזה איננו רק מחמת שנוי־הערכין שחל אצלנו מאז ועד עתה, ואף לא רק מפני שנוצרה פּרספקטיבה המקילה על ההתבוננות בדברים, אלא שהענין קשור גם באפיו של האיש הנדון, באפני המשא־ומתן שלו עם זולתו הנוגע־בדבר; ואמנם, – א.א. קובנר היה בעל השקפת־עולם רציונליסטית, אבל אמצעיו היו הפוכים, כי את טעמיו ההגיוניים ביותר הגיש בדרך אימפולסיבית ותוקפנית דוקא; כונתו היתה בפרוש חנוכית ושאיפתו היתה להשפיע ולשנות, אלא שהוא לא שיער מעולם כי הכל יקבלו את דעתו ויעשו כעצתו הנבונה, אדרבא, הוא ידע מראש ובטוח היה שיתנגדו לו, ועל־כן יצר מלכתחלה – קונפליקט; ולא רק בשעה שהוא בא לשלול בתכלית השלילה, אלא אפילו בשעה שהוא מפרסם קול־קורא לשבחו של א. מאפו, ותובע שיקנו את ספריו החשובים בעיניו, – הוא רב את ריבו של המספר והוא משתדל פשוט לעשות נפשות למען יצירתו; והדבר כן הוא לא רק בשטחה של הספרות העברית, שאפשר לומר בבטחה כי היה לו אליה ויחס של בטול וזלזול, ולא עשה בתוכה כי אם בתוקף של כוחות אטביסטיים, אלא אפילו בתוך תחמי הספרות הרוסית, שאהב אותה מאד והתפעל הימנה תכלית התפעלות, – נהג מנהג של הסרת־מסוה וחשוף מומים; הוא העריץ את דוסטויבסקי לא בתוקף השפעה שבאה לו מן החוץ, אלא מתוך נפשו פנימה, בזכות בינה עמוקה במהותו היסודית של הסופר הגאון, שהיתה קרובה לכל מערכת תחושותיו ומושגיו, – ואעפי”כ שש להעיר־אזניו־למוסר, להאשימו באי־עקביות, ואפילו לצין בפניו פגימות בכתיבה ובהרצאת דברים; ואל נא תתעורר סברה, שקובנר התכון לקנטר ולשם כך המציא דברים שלא היו ובלבד שתהיה לו עִלה לכך, – כי סברת־שוא תהיה זו; הוא היה באמת בעל בחינה קפדנית וממילא נכוה מכל סטיה מן הדרך, נרתח מאיזו ערמה קטנה, מכסוי טפח אחד בשעה שמגלים טפחים, אלא שהעלה על הניר את דעתו הנכונה עמו ואת הערתו הצודקת לדידו – בדרך של למוד־קטגוריה, כאלו הוא מוחה מתוך התמרמרות; עכשיו, כשנוצר מרוָח כזה של זמן, וקולו של האיש מגיע אלינו מן המרחק, הנו נראה לנו ממילא יותר מתון משהיה, ואפילו הננו רואים אצלו איזו ג’סטיקולציה מיותרת – אין היא מרגיזה דוקא, אלא יותר מעוררת בת־צחוק; היום הננו בקיאים בביאוגרפיה שלו, והיא מסיעת לנו להבין כי היו גורמים וסבות שעשו קרעים בנפש האיש ומנעו ממנו את ההרמוניה, שלה זקוק המבקר והמחנך יותר מכל יוצר אחר; עכשיו, הננו עלולים אפילו להעלות מחשבה פכוחה כי הפלא הוא לא בזה שהוא סים בספרות רוסית, אלא דוקא במה שבכלל פתח בעברית, כי הן ברור מאד שהוא דבק עוד מנעוריו בכל שכלו בהשקפה קוסמופוליטית וראה את הלאומיות כמין מחלת־ילדים שסופה לחלוף מבלי להשאיר אפילו זכרון ועוד יותר – לא זו בלבד שאין אנו נפגעים מהמרת הספרות על ידו, אלא שהננו ששים לראות אותה כמין הוכחה נוספת לעצמת לאומיותנו, ולחיוניותה וטבעיותה של לשוננו בשבילנו, עד שאפילו מומר מדעת, כביכול, ומתבולל־מרצון ועל־פי הגיון מלומד כא. קובנר – אנוס היה על פי הגבורה להגדיל את הספרות העברית ולהאדיר את טעמה ואת משקלה.

ב

אכן, יש איש אשר כל הויתו – גדלות, אפילו אם היא לא באה לו בחינת מורשת אבות, אלא בתור קנין של חכמה ונסיונות־חיים גדולים; ויש איש אשר עלה לגדולה בעולם הרוח, ואף אם הוא חושב מחשבה יפה, וגם אם הנו יוצר יצירות נשגבות, – איננו מסוגל להשתחרר מן הפליאה העצמית: היאך הגעתי לדרגה זו? וכל הגה נבון שלו וכל מעשה כונה שלו כאלו כמלווה בכעין “שישו בני מעי!”; ואפילו הרגשתו זו אינה ידועה לזולת, אלא מורגשת בלבד, הריהי אוכלת והורסת את הפעולה שגדלותו של האיש עשויה לפעול, ולא מן הנמנע שגדלות זו תרד ל“מחתרת” ותעשה את שליחותה בעקיפין: וכזה, כנראה היה אפיו של א. א. קובנר, וכך נחרץ גורל בקרתו – להיות דוחה בנגלה, אבל משפיעה ומחנכת בנסתר; כי הוא עשה, – היום אנו יודעים זאת ללא כל ספק עוד – שליחות היסטורית בספרות העברית, הוא קם חמוש בעוז־רוח נגד ההתרברבות הקרתנית שבה לקו רובם של הסופרים העברים באותו זמן; נזדעזע מן הפאמיליאריות שדבקה בכל העורכים, העתונאים, המספרים והמשוררים אשר בימים ההם, נכוה מכעור של נמוסים קלוקלים בקרית הספר העברי, בראותו שכל המושכים־בעט פרכסו זה את זה וכולם יחד דמו לאיזו כת בני־חֶלם, המרחיבה והולכת את תחומיה ואינה משאירה כמעט שום חלקה שלא השחיתיה; גם חכמים מטבעם ובעלי כשרון־יוצר מלידתם לא הרגישו איך נצטרפו למחול שעירים גרוטסקי זה; כל שולח אגרת כרוניקלית מכפר נדח – נחשב לסופר בישראל, ממש לחכם עתיק, לאשלא רברבי; כל כותב־חרוזים, כל שמרבה בשמות לטיניים, מי שמלהג במושגים לועזיים, ומי שמתרגם ו“מעבד” איזה מאמר מעולם ה“מדע”, – מיד הקטירו לו הימנונים ופרסמו את שמו לתהלה ולגאונות, הריעו לכבודו השכם והערב “בשער בת רבים”; אם נמצא אחד שהודיע כי נפגש ושוחח שני משפטים עם שר או פקיד ממשלתי – והיה בעיני קהל הכותבים עברית כמין אישיות היסטורית, בחינת משה מונטיפיורי או בנימין דיזרעאלי; הן אפילו איש חכם ומלומד כמנדלי מו“ס הצעיר – פרסם בהרחבה ובהדגשה ובהבלטה את תשובותיו לאיזה משאל של פלוני שר־המחוז וראה בכך מין מאורע הדומה בערכו לערך השירים שלו מאותם הימים או למאמרים מדעיים שתרגם ועבד למען הקהל־הקורא היהודי; ודאי, היום הזה, לאחר שמנדלי מו”ס, הוא מה שהנהו בשבילנו, – ראויים גם דבריו אלה לחקירה, לנתוח ולהערכה מבחינה מסוימת, אולם אותה שעה הן גם הם לא היו אלא כמין המשך הקו של הבטלנות הכללית; וכי תימה הוא שקם אחד משכיל ונבון, איש הקורא ורואה את ההפרש שבין הנעשה ונוצר בספרות הגויים לבין הנהוג ברחובנו, ואשר נרעש עד היסוד מקיום עלוב ומגוחך של הספרות העברית. יתכן שהיו גם אחרים, שאין אנו יודעים אפילו עליהם, שנסו לבקר ולשלול את כל זה, אלא שלא נתנה להם דריסת־רגל ב“עתונות” הזאת, ורק איש כא. א. קובנר, זה בעל אופי מיוחד במינו, שההתנגדות לו – הגבירה את חשקו למלחמה המריצה אותו להוקעת כסילותו של היריב, דחפתו להתעלל בבוערים שהם חסרי־מצפון ממש כמו שהנם חסרי טעם; אם נטלו ממנו את האפשרות לפרסם את דבריו בעתון – הריהו מוסיף בכל־זאת לכתוב, והנה הוא מאסף כמה מאמרים יחד ומוציא־לאור ספר ועוד ספר; כל מבקר אחר, בעל אותה הבחנה, איש הטעם המבדיל בין כתיבתו של בעל־דעת ובעל־נפש לבין דברי הבאי של מי שאין עמו לא תורה ולא חכמה, לא אמנות ולא אומנות, מבקר אחר בעל אותן השקפות על חברה ועל ספרות, – אלו נתקל ביחס עוין, במכשולים ובדחיה מצד המעונינים בדבר, – היה נרתע, כמובן, ומסלק את ידו מלעשות משהו; אבל לא כן נוהג איש כא. א. קובנר; אדרבא, הוא כאלו שמח על היחס הזה אליו, וימצא בכך לא רק הוכחה לצדקתו, אלא יותר מזה – את התרוממות־הנפש האמתית, זו שהיא ראשית כל כתיבה בכלל; ואפשר לנחש, בלי שנתכון בזה לפרדוכסליות, כי אלולא ההתנגדות לדעתו, או אלו היו נעתרים לו ומקבלים את לקחו, כי אז היה חדל ממעשהו ומבקש שדה־פעולה אחר; הרוגז שעורר, הפחד שהקיף את המחנה, החרדה הכללית למראה האיש שבא להפריע את זו ה“אידיליה” – הם הם שהלהיבוהו, הם שנטעו בו את החדוה לגשת אל המלאכה הקשה הזאת – לרדת לגוב הבטלנים, לדלות מים הקרתנות את “פניני” הגרפומניה, להוציא לאור עולם ולפרסם את הכסילות, לשלשל מעל גוף השירים את החרוזים – ולהלקות את החרזנים; לא רק להסיר את כובע־המוקיונות מעל “חכמים” ו“אנשי־מדע” בעברית אלא גם לפתוח את גולגלותיהם של הללו – ולהצביע על הריקנות שבהן; באיזו התפעלות, באיזו תשוקה גדולה, באיזו גיל וששון, – רגז א. קובנר וכעס על מיצקון ועל כל הדומים לו! כמוצא שלל רב כן שמח על חוסר אונם, על בורותם, על פטפוטם ועל כעורים; כמו במחול הוא מסתער עליהם, מוסיף ציטטה על ציטטה – נוזף וגוער, ולועג, ושופך את בוזו עליהם ומתקלס בהם לתיאבון; מתוך הלולא וחנגא ממש הוא עושה אותם לחוכא ואטלולא! ואמנם, – איזו בהלה רבתי קמה במחנה, איזו צעקה הקיפה את כל הסופרים שלא נרגעו עד שגם הם הוציאו ספרים על קובנר; ומובן מאליו, כי הם לא עמדו להגן על כשרונותיהם ולא קמו להוכיח את טעותו של א. קובנר, לא באו להתוכח עמו על העיקר, כי בכך היתה סכנה צפויה להם, אלא שהשתמשו בזה, שהוא עצמו נתן בידם נשק כנגדו – הוא גס־בדבריו טענו כולם בצדק, הוא מחרף ומגדף ענו ואמרו זה אחר זה, והאמת אתם, הוא אינו מהדר פני אנשי־שם – והם לא שקרו בכך; הנה כי כן הרס במו עטו והחריב באפיו שלו עצמו את צדקו ואמתו הבקרתית; כן, הוא עצמו גרם לכך שאת תוכו – זרקו, ואלו את קלפתו – העלו על נס.

ג

והן יתכן, כי פתגם־החכמה העתיק – “אי סיפא – לא ספרא, אי ספרא – לא סיפא” נתן גם לפרוש כזה, כי כל הלוחם, אפילו מלחמה שהיא בתחומי הרוח והתרבות, אי־אפשר לו להיות ספרא, במובנו הצרוף של מושג זה, כלומר – מן הנמנע שהלזה יהיה מקפיד על לשון נקיה, על עדינות הניב בכל מחיר, ושהחוק האמנותי יהיה תמיד נר לרגליו; וכן גם להפך, מי שהוא ספרא בעיקרו, גם כשמגמתו – מלחמה לדברים שבאצילות, אי־אפשר לו שלא יהיה נאלץ לעשות את מלחמתו דוקא פלסתר; וכיון שאין החיים משלימים עם הפרדה גמורה בין הקצוות, אלא שהם רוצים בזווגם של סיפא וספרא, הננו עדים תמוהים לתעלוליו של כח־המשיכה הזה שבין הללו, ועינינו רואות בהתקרב השנים. ומפעם לפעם כמעט שהם הופכים “בשר אחד”, ואעפי"כ, כל הבוחן דברים לאמתם הראשונה – הוא ימצא וידע, כי לעולם אין כאן מזיגה סופית ואף לא מצב של שוה־בשוה, אלא לכל היותר זוהי התקרבות וסיוע הדדי כאלו מותנה: – והיה כאשר תניח האמנות ידיה – וגברה המלחמה, וכן להפך; ואין לפנינו מוצא אחר, אלא להכנע להחלטתו של הגורל בקביעת מי עדיף ממי בשעה מן השעות של ההיסטוריה הספרותית: – הלוחם עד־הסוף או האמן עד־הסוף; עכשיו הננו יודעים כבר בטוחות, כי א. א. קובנר המבקר־הלוחם היה לא רק צורך חולף, אלא שהיתה צפונה בו ברכה להתפתחותה של הספרות העברית; וטוב שהיה האיש כמו שהיה, ושקבל עליו את דו־הקרב הבלתי־שוה, – קרב של אחד מול רבים, כי על־כן כל לשון שונה מלשונו וכל נתוח נבדל מזה שנקט א. א. קובנר – לא היה מחריד את אלה שצריך להחריד מרבצם; ומקומו של המבקר הזה, שהוא עצמו לא היה אמן, – מקום חשיבות וכבוד בתולדות הספרות היפה העברית, יען כי מלחמתו עזת־הנפש ותקיפת־הבטוי היא היא – אמנותו.

ד

אכן, פיקנטי וגם מאלף הוא, כי איש כא. א. קובנר, איש שלפי נסבות חייו וגם לפי טבעו שבו, ואשר נתנסה בעוני, במכאובי־לב, בעלבונות, בירידה מוסרית, על־ידי שזיף וגנב והמיר דתו, ואשר היה חבוש בבית־הסוהר, וכל זה יען כי – חסר היה לו שווי־משקל, האיש שהיה חכם, כנראה, ולא כל־שכן נבון, ואעפי“כ נמנע ממנו למעשה שכל־הישר, הוא דוקא נלחם בתחומי הספרות העברית (ולאחר־כך גם בספרות הרוסית) את מלחמת השכל־הישר, כה מוזר וכה מתמיה, אבל נכון הוא: – א. א. קובנר נלחם בכל עקמומיות, בחוסר־הגיון בהעדר ישוב־דעת, בהתרברבות, בשטחיות וכדו' וכדו' מגרעות, שהוא עצמו היה מלא מהן כרמון: ובכל־זאת אין כל ספק בדבר שזו היתה מלחמת אמת ולא רק מלחמה צודקת, מלחמה ישרה עד תכלית; יען כי כאן הכל היה מדעת ומחכמה, ואלו מגרעותיו וכשלונותיו וירידותיו היו אצלו בפרוש – שלא־מדעת אלא בתוקף חושים חולים; הפתוס שלו היה של לוחם למען צדק ויושר, ליופי ולטוב, אבל לא היה אצלו פשוט אורך־כוח, והוא בקש “לקצר” את הדרך בכל האמצעים והאופנים, ממילא – גם אם הם לא־כשרים; ואם כי ידע ערמה מה היא, והבין־כמו מה זה סופיזם, והשיג בלי ספק השגה מלאה שאין המטרה מקדשת את האמצעים – בכל זאת לא עצר כוח ולא עמדה לו בינתו והיה כושל כל פעם והולך מדחי אל דחי: הוא גנב – ובשום אופן לא היה האיש מושחת במהותו, והא המיר את דתו – והלא היה יהודי בכל רמ”ח, ובפירוש – גם שנא גויים, שרשעיהם מרובים, כנראה, מרשעינו והם גם יסודיים יותר ברשעותם, ועל־כן היה כל ימיו כלי מלא חרטה ונוחם־לב ונקרע קרעים קרעים: – נאבק עם היהודים על שאינם ככל הגויים והם מורדי אור, נטולי השכלה וכדו', ונלחם בדוסטויבסקי, ברוזנים ובשרים ופקידים ממשלתיים שונים על שהם אנטישמיים וגסים ורשעים ושקרנים ועוד.

אכן, – חידה הוא האיש א. א. קובנר ולא אנו נפתרנה; אולם את אורו שבו נבליט, ואלו את צלליו – לא נטשטש, ולא נראם בשום פנים כצללים הכרחיים תמיד לאור כזה.

– – – שואל אני מעם המבקר, שתהיה לו אהבה אמתית ושנאה אמתית, ואז רשאי הוא להיות צודק וגם לא צודק – דבר זה אינו נוגע עוד אלי.

ד. פרישמן

מיד, עם דברי־הבקורת הראשונים שפרסם דוד פרישמן – קנה לעצמו סמכות מלאה בתחומי ספרותנו, והיא היתה נתונה בידיו עד יומו האחרון, ומאז ועד עכשיו – לא פסקה הסברה אצל הרבים, כי לא קם עוד בתוכנו ממלא־מקום כערכו וכמתכונתו; ובקשר לכך הלא מענין, כי לא הסכים כל השנים לראות את עבודתו בחינת “מקצוע” שלו ואת עצמו כמין “מומחה” לדבר: “לכתוב דברי הבקורת של אותם ה’מומחים' שלנו – את זה יבין עתה כל איש וכל נער הנכנס לבית איזו רדקציה ומקבל שם שתי הקופיקות שלו לשורה; ואולם להתלהב ולהתפעל ולהשתפך להרגשת איזה יופי – את זה לא יבין כל איש ואיש, את זה יבין רק היחיד מיחידי סגולה, רק איש שאלוהים הצליח אותו ולא נעשה עדיין ל’מומחה'”; האם יש ספק בזה, כי ב“אני מאמין” זה נמצא המקור הנאמן לכוחו שלא־נחלש בבקורת, היסוד לכבוש הדעות והלבבות בחייו וגם לאחר מותו? כי זו סגולת הראשה של דוד פרישמן – כל מעיניו היו נתונים לספרות, וימים רבים מאד קרא ספרים בכמה וכמה לשונות, ואעפי“כ – לא קהה אצלו הכשרון להיות־נפתע משירים יפים, מספורים טובים, מדברי עיון מקוריים וממסות בקרתיות עצמאיות; אף פעם לא קבל פני סופר גדול חדש כמשהו המובן־מאליו, אלא תמיד כמשהו בלתי־צפוי, כבשורה רבתי, כחג המזומן לו באופן אישי; אבל בה במדה לא יכול היה “להתרגל” אל מחוסרי־כשרון, אל לוהגי־להג, אם בחרוז ואם בלשון פרוז, – ושוב ושוב התקומם נגד הרוצים ואינם יכולים להיות סופרים, ותמיד הופתע ונכוה שמדפיסים ומפרסמים דברי ריקים, בורים וגסים; וכשם שהנאתו, שמחתו והתפעלותו מן המוכשר והיפה והנשגב היו אישיות, כן היו אישיים צערו, עלבונו וכעסו מחוסר־אונים, ממחשבה מטושטשת, מכתיבה מעורפלת; הה, כרחוק מזרח ממערב כן רחוקה סגולה זו מ”מומחיות" ועל־כן גם רחוקה בקרתו מאיזו שיגרה שהיא, ממשהו הדומה להערכה על פי כללים של “שלחן־ערוך” מכל מה שאפשר לכנותו בשם “אקדמיזמוס”; ויותר מזה, – בהכרה מלאה, כמו גם על־פי חושים בריאים, ברח מן השבח ב“אוביקטיביות”, שנוהגים לקשור בהערצה למבקר, והוא מנער מעצמו בתוקף רב את האפשרות למנות בו שבח כזה: – בלי פניה ובלי נגיעה יכול להיות רק המת!" ועל־כן – התפאר ושמח שהוא מבקר סוביקטיבי, ואל הספר שהוא קורא – יש לו נגיעה מפורשת, ובתוקף טעמו המיוחד לו – יש לו גם פניה גלויה לעין: ואם כך הוא הדבר – אין כל פלא שדוד פרישמן היתה לו סמכות, שנאצלה מכל משפט ומשפט שכתב על איזו יצירה, ואעפי"כ – לא נתלוה לו מעולם קולו של מדבר מעל קתידרה; וזהו עיקר העיקרים: – בקרתו היה בה יסוד הוראה וכל שכן שהיתה מחנכת, אבל הוא עצמו????? האיצטלא לא של “מורה” ולא של “מחנך”.

ב

ד. פרישמן נבדל מא. קובנר תכלית ההבדל, ואעפי“כ – יש גם משהו משותף לשניהם: כזה כן זה – באו כאלו במטאטא ונגשו למלאכת טהור הבטלנות, לבער את יחס האמון־העור לאנשי־שם בספרות, שאין בודקין אחריהם ואין בוחנים אל דבריהם, אלא רוקדים כנגדם תמיד: “כשרון”, “כשרון”, “כשרון”! שניהם הביאו אל קנה־המדה שלהם מן החוץ, מן הספרות הלועזית, שידעו אותה לא במדה שוה, כמובן, אבל כבדו אותה ואף העריצוה באופן דומה: אלא שא. קובנר היו לו מגמות רציונליסטיות ורצה להרכיב לסופרים העברים תוכן מסוים ליצורותיהם, כדי שתצמח השכלה בישראל ושעמנו יהיה ככל הגויים, ואלו ד. פרישמן – רומנטיקן מובהק היה ולא הקפיד בתכנים, ובלבד שיהיו מענינים ומקוריים, והוא רצה שסופרינו ילמדו לכתוב יפה, לא לחקות, לא לקנות דברים במשיכה, ולהעלות שחור על גבי לבן כל ענין – בבהירות, בחן, בכוח עצמיות בדוקה ומנוסה; וראו פלא: ־ קובנר הרציונליסטן השתמש באמצעי בקורת רחוקים מאד מן השכל השוקל ומן ההגיון המונה את דבריו ומודד את קולו, וכל מאמריו שוצפים־קוצפים, כתובים רתת, מורטים את אזני היריב, תולשים שערות וסוטרים על לחי, ואלו ד. פרישמן, המבקר הרומנטיקן, כותב מתוך ישוב־הדעת, מתנהל לאטו, “עקב־בצד־אגודל”, מסביר ארכות ושאננות, שולל מתוך שהיה רבה, מעפר בעפר בשובה ונחת; א. קובנר פושט את המבוקר מכל לבושיו שאינם שלו, מוריד ממנו את כל ה”תכשיטים" שאינם אלא אבני־שוא, וזורקו לבסוף עירום־ועריה לתוך איזה ביב, ואלו ד. פרישמן – מגלה את המקורות הזרים שמהם לקח ה“סופר” את שלקח, והוא מדביק לו שלט אחרי שלט – זה נגנב מהיינה, זה משוך מברנה, ואלה דברי פּושקין והללו של בירון וכו' וכו', ונמצא שהוא “מוסיף” למבוקר, תולה בו את הנוצות הזרות, שהסתירן אי־שם, ומעמידו ב“כבוד רב” לראוה בראש־חוצות; א. קובנר מלוה את הערותיו ונתוחיו בסמני קריאה רבים, בשפע של “sic!” בתוך סוגרים, בסמני־שאלה בלי סוף תקועים בתוך ציטטות משל המבוקר, ואלו ד. פרישמן – מלוה את דבריו בחיוכים קלים, אבל לא פחות קטלניים, בהערה מבדחת, באירוניה נבונה או בסרקזם נאור; ודאי, יש כאן הבדל בין זמנים ומצבים שונים של הספרות העברית, שהצריכו כל פעם לשון אחרת ורמת־כתיבה אחרת, אבל דבר זה אפשר לקבוע, כמובן, רק לאחר־מעשה וכחלוף עדן ותקופה, ואולם הסבה לתופעות בלתי־שוות של שני אישים דומים בתפקידיהם היא בזה, ששונים ונבדלים היו אחד מחברו – באפים, בחנוכם, בטעמם ובכשרונם.

ג

ד. פרישמן בקי היה בספרות הקלסית העתיקה, אבל בעיקר העריץ את הספריות האירופיות של המאות האחרונות, ובמיוחד את היצירות הגדולות של המאה הי"ט, ואם כי לא מצא דוגמתן בספרות העברית – אין לומר שהיתה אצלו איזו הרגשת התבטלות או משהו רצון לכתוב בשפה מן השפות הלועזיות, כמו שעשה א. קובנר; כי הוא אהב את העברית באופן בריא מאד וטבעי בהחלט, אפילו בלי כל אידיאולוגיה, ומתוך כך פשוט היה מלא קנאה ותפלה ותקוה שיקומו גם לנו בעלי כשרונות גדולים אשר יעניקו לעברית יצירות פיוטיות למופת; ואם כי אין ספק שהוא ידע שיש ספרות עברית עתיקה בעלת משקל עיוני ואפילו ערך אסתטי – לא דאג אלא לספרות המודרנית והתכון לטפח את היצירה החדשה, לעורר צורך בלבבות לספור, לרומן, לשיר עבריים חדשים, בפירוש – מודרניים: “אל נא תשחקו לי, אדוני! בשביל הבנים, כדי למשוך אותם אל בית־המדרש שלנו, הייתי רוצה לא חכמת־ישראל, כי אם דוקא ודוקא את הספרות היפה”. – אהבה בלתי־שכיחה היתה לו לספרות היפה, שהיא גם טובה, לכשרון אמנותי, ליכולת פיוטית, ובכל הדרכים והאמצעים פרסם את אהבתו זאת ובקש להסיר מכשולים מדרך האפשרות שגם אצלנו תתפתח ותקום ספרות עברית מקורית, בעלת חן, בעיקר, מושכת, אוסרת בענין את הדור הצעיר, כובשת את הלבבות; לשם כך הרבה לתרגם יצירות למופת, ואפילו בתוך מאמרי הבקורת לא נמנע מלהביא ציטטות רבות מאד וארכות מאד מתוך ספורים ופואימות, ולא בלשון המקורית, אלא בתרגום מבריק שלו, כי מאמר־הבקורת שלו היה בו תמיד משהו משיחת טן־דו עם הקורא, שהחשיב אותו תמיד, שהתיחס אליו יחס חברי ואינטימי, ומעולם לא בקש לקצר את הדבור עמו, אלא להאריכו דוקא, כי הוא הרגיש שיש לו אוזן קשבת וגם לו לעצמו היה מענין מעשה זה; הוא לא פסק משפט על ספר לא העריך סתם סופר – אלה בקש לספר־כמו את הרגשתו, להביע את הנאתו ולהסביר את סבותיה; מדום־כן היה מבלי משים ובלי הדגשה מחנך־למופת בשביל קהל הקוראים, ואולם לגבי הסופרים – לא רצה להיות מחנך או מורה; את הסופרים הטובים – התכון לחבב, לעורר תשומת־לב אליהם, ואת מחוסרי־הכשרון, את טפילי־הספרות – לא התכון להיטיב, ללמדם תורה ולהקנות להם כשרון, אלא פשוט – להוציאם מחוץ לתחום, להרחיקם מן המחנה, בפרוש – לעקרם מן השורש; ומשום זה היה לגבי הסופרים – רק כעין “רביזור”, וכך גם היה המצב – הקורא קרא כדי ללמוד ולהבחין, כדי לדעת מה לקרב ומה לרחק, ואלו הסופרים חששו תמיד – שמא ימצא ד. פרישמן איזה פסול בהם, שמא יתפסם בזיוף רגש או דבור, בגנבת־דעת כל שהיא, ונזהרו, מאד נזהרו, הימנו.

ד

ראוי לצין עובדה מענינת אחת מרבות מתוך קורות בקרתו של ד. פרישמן, והיא: – בצעירותו תקף בכשרון בולט ובתנופה רבה את משה ליב לילינבלום, את פרץ סמולנסקין, את יהל“ל ואת י. ל. פרץ, וכל מה שהוקיע מהם לשלילה – מבוסס ואמתי וראוי היה להיות נשלל, אולם ברבות הימים התפתחו כל האישים הנ”ל (כי הן יש סופרים חשובים לאחר־זמן והם פלגיאטורים בשחרותם), וד. פרישמן לא בוש להודות בהם בבוא היום ואף להזכיר את “חטאת נעוריו” לגביהם; על מ. ל. לילינבלום כתב נקרולוג שסים אותו בזו הלשון: “בשכבר הימים נלחמתי בו – הנני מרכין עתה את ראשי ביראת־כבוד לנוכח אהבת־האמת הגדולה עד בלי קץ של הלוחם הזה. לא רבים היו כמוהו, אשר לבם היה תמים כל־כך עם דבריהם ועם מעשיהם”; ועל פרץ סמולנסקין כתב לבסוף: “שני גדולים היו לנו בימים ההם: פרץ סמולנסקין ויהודה ליב גורדון, ואולם את הראשון לא כבדתי, משום שמצאתי אצלו תמיד להג הרבה בלי מדה ובלי מטרה, אם כי היה בעל כשרון מצוין, וגם ידיעותיו היו חשודות בעיני תמיד ולא האמנתי לו מעולם כי קרא את הספר שהוא מצין” וכו'; ועל י. ל. פרץ שכתב פעם עליו מאמר־השמד ממש, כתב לאחר־זמן: “בכדי להיות לסופר גדול באמת, חסר הלו פשוט סבלנות. לא היה לו די אורך־רוח כדי להיות לאמן”; הנה כי כן ידע ד. פרישמן לחזור בו מדעתו הראשונה, להכיר באמת בפומבי, ולהחשיב את הראוי להחשבה, אעפ"י שקודם־לכן היה סבור אחר.

ה

ועוד דבר אחד ראוי לציון ולהדגשה, לא לשבח ולא לגנאי, חלילה, אלא כדי שניטיב לעמוד על אפיו של המבקר ד. פרישמן: – אעפ"י שכל יצירה ספרותית משובחת כונה את לבו והטתה את דעתו אל היוצר, שהיה מתפעל ממנו ואפילו מעריץ אותו, הרי לא תמצא אצלו שיהיה כרוך באופן מיוחד זמן ממושך ורצוף אחרי אחד היוצרים, ועל־כן הננו רואים שכל ימיו לא כתב מעולם ספר מוקדש ליוצר אחד; גם כשחזר לכתוב, לעתים רחוקות, שתים או שלש פעמים על אחד הסופרים, כגון על תיאודור הרצל, לא תמצא בזה איזו עקביות והתמדה, אלא מקרה בלב; כי ד. פרישמן התהלך בעולם הספרות כהתהלך בגן־עדנים, שמא באמת כאותה דבורה, שעפה מפרח לפרח, לקלוט את ריחם ועסיסם של רבים ולרדות מזה את דבשה – ותו לא; אמנם, לא טַיל היה ד. פרישמן בשדה הספרות, אלא בפירוש – גנן, אבל את כל מעיניו ואת כל כוחו הבוחן ואת כל טעמו הטוב נתן רק לצבעים, לריחות, לשעור־הקומה, לתפארת הפריחה, ובשום פנים לא היה בו מטבעו של איש־בוטניקה מקיף, החוקר לאקלימים, הבודק קרקע ולומד לדעת כוחם של זבלים וכדו'; ויש להוסיף ולומר – הוא גם לא התימר להיות שונה משהיה, לא העמיד פנים של מבקר־סוציולוג או מבקר־פילוסוף, אלא דוקא – נבקר אסתטיקן.

א

כל סוג ספרותי מסיֵג, לפעמים, את תחומי שאר הסוגים; מדעת ושלא־מדעת מכניסים המשוררים פרוזאיזמים לתוך שיריהם, והמספרים – סממני פיוט לתוך ספוריהם המפוכחים ביותר; ויש מספרים ומשוררים, בעלי ערך בלתי מפוקפק, שעשו אפילו את הז’ורנליסטיקה לחלק מיצירותיהם – ולא נפגמו על־ידי כך; אדרבא: היה זה ערוי־דם לחסון עצמותן של היצירות. אבל בכל המקרים שומר האמן על היחס המכריע של סוגו הוא, העיקרי לאפיו ולכונותיו. המשורר משוה לפרוזה בשירו – טעם של שירה, והמספר לוטש את השירה בספורו עד כדי ברק של ספוריות טובה ונאה. ואף־על־פי־כן, הרי שזו הסגת־גבול, גם אם אין היא חטא, אלא מעלה יתרה, שהננו נהנים ממנה ומחיבים אותה, מחיבים מתוך הכרה בגבולות.

ואלו המסה – עצם מהותה הוא בהסגת כל הגבולות של כל הסוגים, המיוחדים לעצמם בלבד; המסה היא בבת־אחת – פרוזה, שירה, מאמר, פילוסופיה. והיא חדלה להיות מסה בהצטמצמה במהותו של סוג אחד. המסה עוסקת לפעמים גם בבקורת ספרותית, אבל אין היא מתכונת ללמד. לעולם אין המסה רואה את עצמה כמדריך ומורה הוראה, וגם הבלתי־יודעים אינם בעיניה כאותם התלמידים, שיש להקנותם הלכות יצירה או שנוי דרכים. המסה מתכונת לתן “לקח”, אלא באותה מדה שכל יצירה מתכונת לכך. המסה המבקרת אינה מורה־הדרך אלא בדיעבד.

שלא ככל שאר סוגי הספרות – נוצרת המסה רק עם בגרותו של יוצרה ולא קודם־לכן. אם מהלכם של המספר והמשורר הוא מן הפרט אל הכלל, – הרי בעל־המסה מהלכו רק מן הכלל אל הפרט. משום כן נראית כל מסה, גם בשלילתה, כיצירה של צדוק־הדין. ואם הגדיר, מי שהגדיר, את שיריו של פול ולרי כ“מסות ליריות”, – הרי אין הגדרה זו יפה אלא אם כן נתכונה לפכחותם היתרה, לעודף הבגרות שבהם, האסור, כביכול, על השירה.

המסה (או הנסוי – לפי נ. סוקולוב) בהגדרתה המקובלת בספרויות אירופה – essay –, נולדה כמעט בזמן אחד (במחצית השניה של המאה הט"ז) בצרפת (מישל דה מונטן) ובאנגליה (פר. בקון). בעצם ההגדרה הזאת (מלשון: נסיון), המותרת מראש על ההשליה של מצוי הנושא, על הקף ועל החלטיות, – יש מסימנה של הבגרות, שלעולם אינה שטופה באמביציה להיות מה שאיננה. כי בעל המסה הוא תמיד גם בעל הספקנות טובת־העין, בעל שכל תרבותי ודעת שוקלת במאזני רוקחים, בעל טעם מבחין בין צל וצלו של צל. כל הסגולות הללו, – סגולות שביסוד, כבדות־משקל, אבל לא כבדות־תנועה – הכרח הן לבעל המסה, המדבר ברפרוף, ב“קלות־דעת”, המחויבים על ידי מהותה של המסה, ולא יפלא, שלידתה של המסה טבעית היא אצל אומות “שבעות” תרבות, כגון הצרפתית או האנגלית. אורך־רוחו של האנגלי, שקטו הנפשי, שקט מתוך שכל נסתר היודע, שהעומד־לבוא אינו מקדים על ידי שמזרזין אותו (הפסדו של האונס מרבה תמיד על שכרו), אורך־רוחו זה של האנגלי, או שכלו הלגלגני של הצרפתי, זה ה“אֶספרי” המהולל, היודע לחיך לאחר “מעשה נורא”, שנגרם על־ידי מזגו הנמהר, האפל – הנה הם היסודות הראשונים וההכרחיים למסה הטובה. במעט פרדוכסליות אפשר היה לומר כך: רק מי שטבעו להיות “אכזרי” לפני המעשה, שהא רוצה שיהא טוב, או מי שטבעו להיות “אכזרי” לאחר המעשה, שהוא רוצה שיהא טוב והוא רע – רק אלה מסוגלים להיות בעלי מסה. והנה שני האופנים העלה של ה“אכזריות” (ה“ספלין” וה“אספרי”) אינם מצויים אלא אצל השועים בתרבות.

וכשם שהמסה היא מזיגה מיוחדת של כל סוגי הספרות, כן היא גם מזיגת הרוח של כמה אומות ואינה עולה יפה מרוחה של אומה אחת. יתכן מאד, כי משורר או מספר גדול יהיה מושך את החיוּת לכחות היצירה שלו רק מקרקע אומתו ומפשטם בכל האומות, – לא כן בעל־המסה, שמן ההכרח הוא לו שיהיה מזַוֵג אקלימים שונים ונוטעם בתוך עמו וארצו – אקלים מפשר, “פושר”, אבי ההרמוניה.

ב

יעקב פיכמן הוא בעל־המסה הראשון בספרות העברית. על כל פנים, בעל המסה לבקורת ספרותית. גם ספרו “בבואות”, (יצא לאור בשנת תרע"ט), היה, בעיקרו, ספר מסות, אם־כי כותרת־המשנה קובעת: “דברי בקורת”. הדברים על “איוב” ו“קוהלת” שבספר “בבואות” אינם דברי בקורת רגילים: אלה הן מסות נאות במחשבה מקורית על רוח התנ“ך, בהקשים מצוינים בין יצירה ליצירה שבו וביניהן לבין היצירות היוניות, בגלוף מצומצם של רעיונות מרכזיים ואופי־אישים, חתוכים, בליריזם ובדרמתיזציה. לא שיר־שבח דתי או אמנותי ל”איוב" ו“קהלת”, לא הערכה פילוסופית ולא מחקר היסטורי – אלה מזיגתם של היסודות האלה, במדה ובקצב המצויים אצל המסות המעולות שבספרויות הגויים. מסה, שלא הנושא קובע את חשיבותה, אלא רוח הנסוי, הנסיונות שבה, לא אבן אחת מלוטשה ויקרה, אלא שבוץ־אבנים, – מעשה פספס, גם האבן שאינה יקרה קובעת יקר לעצמה. כי גם הנושא הקל ביותר נהפך לאבן השואבת מרחבים. גיאורג זימל נותן במסתו על ה“אפנה” יסודות של שירה צרופה, פילוסופיה־שבדוקטרינה, הומור וגם היסטוריה; ולרי לַרבו חורז אירוניה, אלגיות ודברי־בקורת במסתו “שער השמות” (בספר). וכמה אוצרות של רוח עם כשרון צרף שרל למב האנגלי במסתו על “הצלי”!

בספרו “אנשי בשורה” מפרסם יעקב פיכמן שבע ממסותיו היפות על סופרים. ואם כי חוט־של־כונה נמשך על כל המסות האלה ומקשרן למסה אחת על משוררים ומספרים, שהיו מקור־ראשון לספרותנו החדשה, – בכל זאת, יכולים אנו להפריד, להנאתנו הגדולה יותר, כל מסה לעצמה. כי רק הכונה הטובה שבהן אחת היא – ואין הן דומות זו לזו במזגן, בכמות היסודות הממוזגים ובכח המזיגה השקוע בכל אחת מהן.

המסות האחרונות בערך על פי זמן כתיבתן הן הראשונות בספר: “משה חיים לוצטו”, ו“שלמה לויזון”. הן גם הקובעות את אפיו של יעקב פיכמן, בעל־המסות בשעה הזאת: סופר במלוא הבגרות של יצירותיו. לטוש־דברים, שאין אחריו תוספת לטוש, אתמוספירה שאין אתה שומע בה הד־לואי של עבודה (אף על פי שלא תוכל שלא להעלות על דעתך את העבודה הרבה והמצוינה שקדמה לכך) – הנה הן סגולות הערך החשובות שבספר זה. אמן בעל טעם נבחר ובעל כושר שפוט שכחו רב לשקול במשקל הדיוק המותאם לנושא ולנשוא

להיות מרוחק, לא רק בזמן, אלא גם באופי, בתפיסה, בדרך הבטוי, מנושא המסה, – ואף על פי כן לקרב את הרחוק, אבל בשמירה על הרוַח הנכון – מידת תרבות היא: לא לאהוב אהבת־דם, אבל להאהיב עליך על־ידי הארת־מהות נכונה של הנושא – מדת כשרון היא. יש בי. פיכמן בינה רבה ללב הזמנים, והיא מוכחת מכל המסות. ובעיקר – במסתו על רמח"ל שכל אישיותו, בחיים וביצירה, משובצת במסגרת זמנו ומסגרת הספרות והענינים בזמן הזה. במסה זו, כמו במסה על שלמה לויזון, לא נתנו הנתוחים לשם בקורת יצירתו, בקורת “מאלפת”, אלא כדי להוסיף קו שבהשלמת הדמות; אפילו הציטטות אינן כמין גבית עדות, אלא כמין הארה באור עצמי מותאם במקום אורו של בעל־המסה.

המסה על שלמה לויזון היא הקצרה בספר, ולאו דוקא משום כך היא הטובה שבהן, אלא מפני הטמפו המיוחד שלה, טמפו שאיננו האופיני ליעקב פיכמן ולשאר מסותיו. מהירות וכח של סערה יש במסה הזאת, שאינם פוגמים, בכל זאת, באפיה של המסה, המתנגדת לכך; כי סערת־נועם היא, סערת ישוב־האמנות (על דרך “ישוב־הדעת”), סערה של התלהבות שאינה מטשטשת את הצלילות.

המסות “אברהם מאפו” ו“יהודה ליב גורדון” נתפרסמו בנוסח־ראשון בספר “בבואות”, הנזכר למעלה, ועל פיהן אפשר למדוד את המהלך הרב בהתפתחותו של יעקב פיכמן מאז ועד עתה. רק שלד הדברים הקודמים נוצל לשם הנוסח האחרון, כל השאר שונה תכלית שנוי לטובה. ואם כי מסות חשובות הן, בכמות הכח ובאיכותו, הרי שווי־המשקל המסתי הופרע בהן על־ידי דברי־בקורת לשם בקורת ספרותית ממש שאינם מותאמים לנוסחה החדשה של המסות האלה ושאר המסות שבספר. אך עודף זה אינו דבוק אל כלל המסה דבקות פוגמת, ולא קשה להפרידו מהן.

המסה על א. מאפו היא החשובה שבספר על־ידי מדת החשיבות שמשוה לה יעקב פיכמן עצמו וגם על־פי “סכום הרוח המשוקע ביצירה”, כהגדרתו הנפלאה במסתו “בין שירה לפרוזה” (באלמנך “מצפה”, תר"ץ). כמה דברים במסה הזאת יש בכחם לעמוד עמידה עצמית, עמידה של מסות נבדלות ובעלות ערך משלהן, כגון הפרק “האפיקן”. גדול הוא היסוד השירי (בעיקר: הלירי), במסה זאת ומענג מאד בצלילותו ובגבושו האחרון.

במסה על יל“ג, כבמסה על אדם לבנזון, נאבק הרצון התרבותי עם היחס האישי של בעל־המסה לשני המשוררים – ונצח הרצון, וטוב שנצח, כי הוא היה רצון של אמת, המכוון על ידי יכולת של אמן להגיע לידי התרוממות אמן, המחונן באחת משתי ה”אכזרויות" ההכרחיות כנ"ל.

אם מסותיו של נחום סוקולוב מצוינות בעיקר במזיגת־רוח של הרבה אומות ולשונות, שהיה מעורה בהן, – הרי מסותיו של יעקב פיכמן מצוינות בעיקר, במזיגת סוגי הספרות השונים; נ. סוקולוב נתן בראש מסותיו – את בינתו התרבותית, ויעקב פיכמן – את דעתו השוקלת ואת מזגו הלירי, מסתו של סוקולוב היא מזיגה של המסה האנגלית עם המסה הצרפתית, ומסתו של פיכמן – קרובה יותר למסה הגרמנית. אמנם, גם אלברט טיבודה ושרל די בוס, הצרפתים, שיכים לבעלי־מסה מסוגם של הגרמנים, אבל מדת הליריקה אינה רבה אצלם כבמסות הגרמנים וכבמסתו של י. פיכמן.

א

אין הספרות העברית מופלגת בהערכות בקרתיות מקיפות, המוקדשות לאישיות, זו או אחרת, על כל גלוייה בשדה היצירה; אכן, מוזרה מאד העובדה, שמבקר מתמיד בענינו ועיונו ביוצר אחד, אפילו גדול ודגול לכל הדעות — “חשוד” על קהלנו; בכל לשון ואומה, אם מבקר חוזר כמה וכמה פעמים אל אותו היוצר, מה גם לאותה היצירה — סמן הוא לכובד־ראש והוכחה לענין בלתי־פוסק; ודאי נושא חשוב ועמוק הוא — אם יש רצון וצורך לדון בו ולשוב ולדון בו; דוקא ההתמדה הזאת מורה לקהל, שיש כאן דיסטנץ גדול בין הבקורת והיצירה המבוקרת (ואפילו המבקר והמבוקר ידידים הם), כי לעולם אין אדם בריא ובעל טעם מרחיב את הדבור על האינטימי לו; הבקורת שרגש של ידידות אישית עיקר המניע שלה, גם ברבוי שבחיה — עניה היא, דלה עד כדי רחמים; בקורת זו, גם אם היא פורשת כנפים, סופה שאינה מרחיקה לעוף, אלא… מחבקת בהן את המבוקר; כמה שגדולה ובלתי־מותנית היתה ידידותו של פ. גונדולף לס. גיאורגה, הרי בקראך בספרו עליו — הנך כאחד נוסע מגלה ארצות וזמנים וכן הדבר בספרו של ר. מ. רילקה על אוגוסט רודן, ושל פול ולרי על דגא, ומשום כן יש לומר ללא הסוס: — אעפ"י שלא יחידים בלבד, אלא הרבים שבתוכנו, חושדים, כאמור, בדבקותו של מבקר ביצירתו של סופר אחד, זה או אחר — אין זו אלא טעות ושגיאה גדולה, כי זאת יש לדעת אל נכון: מי שהבקורת היא לו מדמו, בחינת יצר ראשון־במעלה, יתכן שיחסו ליצירת חברו — תפגום בידידותם, אבל לא לעולם תפגום הידידות בגלוי אמתו הבקרתית לגבי יצירת חברו.

ב

ספרו של י. פיכמן על שירת ביאליק — כמוהו כמחזור המנונים לרובן הגדול של יצירות ח. נ. ביאליק — שירים, ספורים, מסות; ודאי, בדרך כלל אפשר לומר, ששבח משבח ישגה, שתהלה אחת גדולה מחברתה, וכי המבקר חדור הערצה למבוקר ותפוס התפעלות מכל מה שיצר, אולם רק הקורא השטחי ללא תקנה — לא יתפוס ולא יעמוד על אפיו המיוחד במינו של ספר־בקורת זה לי. פיכמן, והוא: עם כל השבחים והתהלות, עם כל ההערצה וההתפעלות, אין זה בשום אופן ספר של השתפכות־הנפש, אלא בפרוש מפורש — ספר מאבק של מבקר עם מבוקרו; יעקב פיכמן מאמץ כאן את כל כוחותיו הנפשיים והרוחניים, אוסף ומגלה את כל יכולת הנתוח שלו, צולל במעמקי מחשבות על יוצר ויצירה — כדי לכבוש לעצמו ולהכין את התופעה הגרנדיוזית הזאת ששמה ח. נ. ביאליק; הוא הולך בעקבותיו, משוחח עמו ועם עצמו, הוא אורב לו, תופשו ומרימו על זרועותיו, רץ ורוקד אתו, ועוזבו מתוך הרגשה שנצח אותו, כבש את מהותו, אבל מיד הוא רואה, שאמנם כבש ביאליק אחד, אבל הנה נתגלה לפניו ביאליק שני, והריהו משנה את תכסיסו, הפעם הוא יושב על ברכיו, קופץ עליו, נתלה בגבו — ועוזבו מתוך חדוה שנצחו סוף־סוף, שקנה לעצמו דעה נכונה עליו, אולם יום אחד מאוחר יותר והנו רואה שוב — ביאליק שלישי, רביעי וכו' — גדוד של ביאליקים! הוא בורח ממנו, ונמצא שהלה רודף אחריו, קופץ ורוכב על כתפיו וגם מזה אינו מניח י. פיכמן את ידו, הוא כובש אותו בבריחה הימנו יחד אתו, הוא מחפש בו מומים וגם מוצא אותם — וכמה הוא מתלהב מזה! כמה שמח הוא להוכח — ביאליק משורר גדול, בעל מסות מצוין, ובכ“ז — אדם ככל האדם הנו, ולא מלאך, חלילה; ומותר, איפא, להאבק עמו, לבקש לכבשו; איזה שטח גדלו, איזו זירה רחבת־ידים מגמא י. פיכמן במאבקו זה, בפרקי הערכה אלה ליצירותיו של ח. נ. ביאליק — הוא מנתח, מעריך, מפרש ומסביר, לשם אותו הצורך, את מנדלי מוכר ספרים, את אחד־העם, י. ל. פרץ, ד. פרישמן, י. ח. ברנר, מ. י. ברדיצ’בסקי ועוד ועוד. את כולם הוא גורר אל שדה ההאבקות, אל חזית רבת־דמים זו, ששמה “שירת ביאליק”, הוא מעמידם בשורה אחת, הוא מפריד ביניהם, הוא מנגשם זה עם זה, הוא כובלם יחד, הוא מתירם אחד אחד, הוא מריץ אותם והוא מעכבם, מדובבם, מצעיק אותם, מרונן את כולם, מחשלם למקהלה מובחרת, בלתי מצויה, מרחיב דעת ושובה את הלב; הספר מלא מפה אל פה, מזוית אל זוית — את ביאליק, ואעפי”כ אין זה ספר על “שירת ביאליק” בלבד, זהו ספר מאורעותיה של היצירה העברית במשך דור שלם, על כל הנפשות הפועלות בו, על כל החיים שתססו בו, על כל המעשים המופלאים שנעשו, ועל כל הפעלים שפעלום אנשים רמי מעלה בכונה, גבוהים ברצון ודגולים בכשרון.

ג

יעקב פיכמן לא כתב את ספרו על ח. נ. ביאליק באופן שיטתי, לפי תכנית אדריכלית קבועה מראש, אלא כל פרק ופרק נכתב לחוד, כמטרה יחידה לעצמה, ועל־כן אין לראות את הספר כראות חבית בעלת־מדות עם יין ממין אחד, אלא בחינת מרתף בנוי במיוחד לכמה וכמה חביות, גדולות וקטנות, מלאות מיני יין שונים, שכולם בני כרם אחד; אלו עשה י. פיכמן אחרת, כי עתה היתה בכתיבתו משהו מלאכותיות, כי הוא גם בבקרתו בעל מחשבה לירית, שאי־אפשר לה, לפי טבעה הראשון, לעמוד בצביון אחד במשך שבועות וחדשם מה שאין כן במסה המוקדשת לענין אחד מן הענינים — בה דוקא עשוי י. פיכמן לתת ממיטב כוחו, לחשל את רעיונו, להקפיד בנתוחו וללטוש את דברו; לכל תקופה ותקופה ביצירות ח. נ. ביאליק — הקצה י. פיכמן מסה ממצה, מקיפה בעיקריה, מעמיקה ומבריקה כאחד; לכל סוג שירה ופרוזה שלו הקדיש שוב שורה של מסות, קצרות או ארוכות יותר, והן מבליטות את המשורר על כל פניו השונים; לכמה יצירות גדולות בודדות של ח. נ. ביאליק — קבע המבקר י. פיכמן דברי־הערכה נבדלים, יש בספר זה בקורת מאירת־עינים ממש כפירוש שפירשו חכמינו הקדמונים סוגיה קשה ומורכבת, ורעיונותיו כאן, כלשונו, קונקרטיים כל־כך, פשוטים ומלבבים; ולעומתם יש פרקי־עיון בשאלות של הלכה ספרותית, והם רצופים מחשבות מקוריות מאד, מופלגי בינה טובה בחידות של יצירה, והרצאת הרעיונות והלשון הדוברת אלינו — מזיגה מבורכת של פילוסופיה עם שירה לירית, והמבקר לא הסס לצרף אליהם פרקים ביאוגרפיים מלאי הגות ישרה וצלולה, והם מעלים לנגד עינינו את מסכתו של ח. נ. ביאליק באופן רטרוספקטיבי־פיוטי, ונוספו על כל אלה גם כמה פרשיות של זכרונות על המשורר ועל סביבתו, על שיגו ושיחו, על הליכותיו במסבות שונות, האיש מואר כולו באורה של הערצה, שהוא בכל זאת גם אורה של אמת, כי הנה אנו רואים את הדמות גם על צלליה הטבעיים; וכך נצב לעיניך יוצר חי — על השגיו, אבל גם בלבטיו לפני ההשגים ואף לאחריהם, איש שכתיבתו אצלו — מלחמה, מלחמה עם רוח ועם חומר, עם עבר ועם עתיד, עם עצמו ועם זולתו; ח. נ. ביאליק אינו כאן גיגנטי בכשרונו בלבד, אינו מענין רק בכבושיו הפיוטים, כי הוא לא פחות מזה גיגנטי — בספקותיו, בהסוסיו, בחבוטי כונותיו, ביאושיו, בנפתוליו עם גורלו כמו בכניעתו לוֹ; ואני מודה ואיני בוש — י. פיכמן הביאני בספרו לעת־עתה לידי כפילות של דעה והרגשה, כי על ח. נ. ביאליק שחי בלבי ופועל בדעתי — נוסף עכשיו זה של המבקר י. פיכמן, שונה בהרבה, חזק ותקיף בדמותו זאת, ואין עמי בטחון, שסוף סוף לא ידחוק וישכיח ממני את אשר היה אצלי קבוע ומבוסס בכוח הבחנה עצמית, לא מחוסרת נסיון ולא נטולת תקיפות משלה; ואיני מצר על כך, ואיני חש כל צער על בטול דעה ותקונה, כי הלא י. פיכמן עצמו לאחר שהעריך והעריך, לאחר שנתח ונתח, לאחר שקבע מה שקבע אינו חושש להוסיף בסופו של הספר (עמוד שכא) דברים מקסימים בהודם הנפשי (אעפ“י שהם נראים כ”מבטלים" במחי־יד אחד את כל אשר אמר קודם לכן): —

“ואמנם כל משורר הוא פלא. כל הביאורים והנתוחים (גם הקולעים ביותר) אין בהם כדי לפתור את הופעתו, את צירופם הנעלם של כוחותיו, דרכיו, אמצעיו, שהם בחינת כבשונה של יצירה. מה שנתן לביאור על הרוב אינו זקוק לביאור. ואולי טוב שנקבל את המשורר באור עצמו, כפינומן, כמתנת הגורל, כחידת נצח ללא פתרונים”.

אכן, כשם שבספר זה נתן לנו ח. נ. ביאליק בכל גדלותו והדרו, כן נתן בו גם י. פיכמן עצמו.

א

ד“ר צבי וויסלבסקי אדם מקורי הוא בתחומי ספרותנו: כי הנה עומד הוא מזה שנים לא מעטות, מעריך אישים יוצרים ומבקר יצירות שונות ותמיד־תמיד יעשה זאת מבחינתו שלו ושום פעם כמעט לא יבקר לפי הבחינות השגורות והמקובלות בתוכנו; הקורא את דבריו — ברור לו, שיש לחושב ומבקר זה שיכות קרובה לאסתטיקה, וכי הוא מבין ענין באמנות ואמצעיה, ואעפי”כ — לא נמצא אצלו הערכה ונתוח מבחינות אלה; צבי וויסלבסקי רואה רק לבנינו המחשבתי של היוצר, ודורש ליסודות החברתיים של היצירה; ספור או שיר כי יקרא, במחקר היסטורי או במסה פילוסופית כי יעין — אין הוא נגש להעריכם אלא לפי קנה־המדה של עצמו, כדי להוכיח שיש או שאין בזה הנדון — מה שחשוב לפי הבנתו ולפי טעמו; קוראים אנו את מסתו על “הנשאר מטולידה”, ספור מאת אשר ברש, ומתפעלים מן הבחינה המיוחדת שעל פיה הוא מעריך את הספור הזה וקובע את חשיבותו; הוא מקדים ומוכיח, שיש יופי ומשקל לא רק ל“חיים של גבורה”, כמקובל על כל אדם, אלא גם, וביתר שאת, — ל“גבורה לחיים”; כל התפיסה כאן מענינת מאד, מלאה דעת ורצופה הסתכלות נבונה בהליכות עם ואדם, ובשעה שהוא מודד את ספורו של א. ברש על פי אלה — הרי שהספור הזה נראה לנו באור אשר לא ראינוהו קודם־לכן; ואפילו אתה מאמין להערכתו של המעריך, ומה גם שהוא תומך את רעיונותיו במראי־מקומות מספקים, — אתה נמשך לחזור ולקרוא את הספור הנדון; והגרימה למשיכה זו הלא עיקר חשוב הוא לגבי בקורת והוכחה לכוחה המקורי; אולם, יש ענין נוסף לדבר זה, והוא: — אם קראת גם מסות אחרות של צבי וויסלבסקי — הלא יודע אתה, שהלך־מחשבות זה על “גבורה לחיים”, כנגד “חיים של גבורה”, — יסוד־מוסד הוא אצלו, מין רעיון ישראלי גזעי אצל סופר זה; השקפת־עולם עברית היא, וכעין גלוי של פילוסופיה אשר העם הוגה אותה, שלא די אשר פסחו עליה, אלא שעוד נתגלו עובדות של זלזול ואפילו של התקלסות בהשקפה זאת, של אנשי־שלומנו כשל זרים, כאלו היא לקוי אורגני שמצאו אצלנו — מין מדת הכלב, כביכול: הרוֹצה בחייו בכל התנאים, אפילו במסבות של כעור מוחלט, וגם בשעה של חוסר־טעם משוע; והנה בא ד“ר צבי וויסלבסקי, נתח וחזר ונתח, פעם לרגלי ענין זה ופעם לרגלי ענין אחר, ולבסוף הגיע והעלה את מחשבתו הטובה לדרגה גבוהה, במסתו הנ”ל על ספורו של א. ברש; הרי שגם מכאן, מפרט אחד, אנו למדים לדעת, כי מקורי הוא מבקר זה בעל קנה־מדה עצמי, איש בחינה והשקפת־עולם, ולא אימפרוביזטור של רשמים ושל ניצוצי רעיונות תועים ומתעים, כרגיל.

ב

הפריסמה של צבי וויסלבסקי היא באמת זו, שבכליה הוא משתמש במסותיו — הסוציולוגיה; אלא שצריך לצין ולומר שאין כאן אלא פריסמה בלבד, ובשום אופן לא מטרה סופית; אתה מוצא בזה את המאזנים שלו, אם אפשר לומר כך, ולא את הדבר הנשקל עצמו; אפילו ב“חלוף משמרות” (ש“המתמיד” של ח. נ. ביאליק משמש אצלו כעין הוכחה בלבד להנחות סוציולוגיות שהוא מניח) — ימצא הקורא, המיטיב להבין ללבם של הדברים, שהנושא הראשי ועיקרו של דבר הוא בכל־זאת — “המתמיד”, אלא שמבקר זה אינו שוקל יצירה כי אם באבני הסוציולוגיה, ואינו דן אותה, אלא על פיה. ולדעתי, — נשכרים במקרה זה שני הדברים גם יחד: — הסוציולוגיה הנעזרת על־ידי יצירה פיוטית, וגם יצירת המשורר, שאפשר להוכיח על־ידה תהליך חברתי מסוים, כפי שהוא מצטיר אצל בעל שעור־קומה, שהוא בודקו ומנסחו באמצעותה; נמצא, איפוא, שמשנתו של צבי וויסלבסקי היא משנה ספרותית־פילוסופית לא פחות משהיא סוציולוגית, ויש בה ענין, בלי כל ספק, לא רק לקורא שנטיתו היא לעבר השקולים החברתיים בלבד, אלא גם לקורא שלבו ער ופתוח בעיקר לכל בחינה מקורית של היצירה הספרותית.

ג

מחוץ לשתי המסות הנזכרות לעיל (“חלוף משמרות” ו“חיים של גבורה וגבורה לחיים”) כנס צבי וויסלבסקי בספרו “ערובי רשויות” שבע מסות אחרות על חושבים גדולים, יוצרי שטות ודעות, שהשפיעו השפעות עמוקות על דורם ולא רק עליו; אלא שרוצה אני להדגיש את העובדה, כי צ. וויסלבסקי נמשך כאן, בהכרה ושלא בהכרה, אל האישים שהוא מעריך, דוקא מפני הקונפליקט, הגלוי או החבוי, אשר בעצם הויתם של אישים־יוצרים אלה; — את הקרע שבאפים ובאופי יצירתם, מדעתם ושלא מדעתם, הוא מבקש לגלות אצלם, ושוב באמצעיו שלו, בדרך הנתוח הפילוסופי־חברתי; אמנם, שונים בתכלית שנוי הם בעלי הקרע הזה ורחוקים הם מן הקצה אל הקצה איש מרעהו, דוד קויגן ממשה הס, נגיד, או לב שסטוב ממכס אדלר, ואפילו גיאורג ברנדס ממ. גרשזון, אבל במסות אלו כולם יחד מצטרפים לאגודת אחים, הנבדלים והמגוונים לפי גלוייהם החיצוניים כפנימיים, אבל דומים ומאוחדים באיזו טרגיות שהם מופלגים בה, שהם עצמם, כמובן, נטחנו בין אבני־הריחים שלה, אבל לא ידעו זאת; ואלו החושב העברי שלפנינו — היטיב לבחון בצפור־הנפש וגם היטיב לצין את הראוי לציון בנדון זה; אלא שהקרע הזה עצמו אינו חדגוני, ולא “אפור” כל־כך, כמו שאפשר לשער בסקירה שטחית; כי הנה בא צ. וויסלבסקי ובודק כל בעל־קרע לנפשו, לפי שעורו, לפי הקף יצירתו, והוא מצביע כל פעם כאלו על קרע “אחר”, בעל טעם שונה, בעל מדה נפרדת; והאין אנו נמצאים למדים מקשת־צבעים זו של קרעים, שבמהותם אינם סוף־סוף אלא קרע אחד, — שהמבקר אינו טנדציוזי ואינו נתפס לנקודה אחת, המסתירה מפניו את הראיה הנכוחה? כי זאת לדעת — צ. וויסלבסקי מותח בקורת על אישים אלה, אלא שקודם־לכן הוא מתיחס אליהם לא רק במדת החשבה ומתוך ענין עמוק לכשרון המחשבה שאצלם, אלא יותר מזה: — הוא מוקיר את יחוּדם כמות שהוא, ועל־כן אנו מוצאים, שאפילו מסת הפולמוס הנוקב שלו, שבה הוא חולק על מ. גרשנזון ודעותיו בשאלות יעודו של עם ישראל — נכתבה מתוך הערצה ממש לאישיותו של היריב, עד כדי כך שלרעיונותיו המנוגדים לו תכלית נגוד, הוא קושר את התואר של “פואימה פילוסופית”; ואפילו מאמר השלילה המפורשת על ל. טרוצקי, זה המאמר שיש בו יותר מקורטוב של פסול לגבי הויתו של האיש, מן הבחינה האתית, — אפילו כאן אתה מוצא נימה, ולו קלה מן הקלות, של התפעלות מן ה“ליטרט”; וכי לא מענין הוא דבר זה, שאדם נתפס מצד אחד למחקר סוציולוגי דוקא, לנתוחים חברתיים כלליים ואלו מן הצד השני — הוא נלהב לאישים טרגיים וטועים, ליחידים בעלי יצירה, אם בשדה המחשבה המופשטת, כביכול, ואם בעניני דעות קונקרטיות על בנין חברה ועולם.

ד

ספר זה, “ערובי רשויות”, של צ. וויסלבסקי, המשך אורגני הוא לספרו הקודם — “יחידים ברשות הרבים”, שבו כנס את מסותיו על חושבים, מבקרים, היסטוריונים וסופרים בתחום הספרות העברית, שאת רובם יש לראות כמו מוריו של המחבר ומעוטם — אם כמשפיעי השפעה במדה זו או אחרת, ואם כחברים לדעה, או לטעם ביצירה; ואופיני הוא, כי בכל מסה מן המסות הללו — על אחד־העם כעל ד"ר שמעון ברנפלד, על דוד פרישמן כעל שמעון דובנוב, על שאול טשרניחובסקי כעל בר־טוביה — תמצא מדה שוה של נתוח מחשבתי־מדעי ושל התפעלות נפש, של התרשמות פיוטית מכשרון, מאופי מקורי וכדו'; אגב, את המסה על שאול טשרניחובסקי יש לצין במיוחד, כי בה נתמזגו יסודות ההערכה של צבי וויסלבסקי באופן מוצלח כל־כך, עד שאתה עומד ותוהה אם סוציולוגיה אינה גם גם היא כמין “סניף” נוסף של הבקורת האסתטית, אלא שהיא מכנה “פשוט” את המושגים הידועים לנו בשמות אחרים, מגדירה את הדברים בכנויי הגדרה מיוחדים לה; ועוד: מסה יפה זו מזכירה לנו בהשגיה את השגיו של גיאורג זימל במסותיו המזהירות על סופרים ומשוררים; אכן, צבי וויסלבסקי מזכיר כמה פעמים את דרך חשיבותו של ג. זימל ומסתמך עליה, ואין ספק, שגם זה אחד מרבותיו החשובים עליו, ואתה תמה כמעט, שעוד לא הקדיש לו מסה כי צ. וויסלבסקי הלא מתגלה כסופר המכיר תודה על השפעה זו או אחרת; כן, לא רק על ש. ברנפלד, על ש. א. הורודצקי, על ה. ד. נומברג, כותב צ. וויסלבסקי ברגש עדין שכמוהו כהודיה על תורה ששמע מהם, וכאלו מברך ברכת־הנהנין; הרי שיש אצלו תמיד איזו נעימה של תלמיד־חכם, שכל דבריו נראים כמכריזים ומודיעים: “מכל מלמדי השכלתי.”

ה

שעתה זו של ספרותנו, שאינה צעירה בדרך כלל, כידוע, — שעה צעירה היא, ותמוה מאד משום כן, שהשמרנות בתחומיה תקיפה כל־כך, ושאדם היוצא מגדר הרגילות ונושא בעבודתו חדוש בלתי־מפוקפק בשבילנו — אינו מעורר את הסקרנות הבריאה ואת ההתענינות המתמדת הטבעית; צ. וויסלבסקי עצמו עומד ביתר הרחבה על תופעה מצערת זו במסתו־אזכרתו על בר־טוביה ז“ל, ודבריו יפים והולמים את המצב כמעט עד היום הזה: “עדין אף היום אין מקום לאדם מישראל להגות את מחשבותיו המודרניות בלשון העברית — זו מצטמצמת ברשויות מועטות ונוח לה בצמצומה. ואוי לה מ’נוחיות' זו!”; ומופלא הוא, שהדברים על אפיו של בר־טוביה, ועל מקומו בספרותנו, שנאמרו במסה הנ”ל, — גם הם הולמים את אופיו ומעמדו של צ. וויסלבסקי עצמו, יבדל לחיים: — “ישר המחשבה ובעל מזג ישראלי חם, אחד מעובדיה הצנועים של המחשבה הישראלית החדשה, אחד מלוחמי הגאולה החברתית והרוחנית של ישראל”; הקורא בספר “ערובי רשויות”, כמו גם ב“יחידים ברשות הרבים” — יעמוד על כך וידע להעריך את האומר הזה ואת אמריו על כללם ועל פרטם.