בימינו אלה אשר גלגל העת ישוב אחורנית ואין אתנו יודע עד אנה; בימים אשר השנאה לישראל התגבר ורבים הקמים עלינו להכחיד את שארית משפטינו גם בארצות אשר בהן כמעט הונח לנו מעצבנו ומרגזנו; בימינו אלה ייטיב גהה לרוח כהה זכרון הקיסר יוסף השני אשר ישב לכסא מלכי בית הבסבורג וימלוך לצדק וליושר בתתו גם ליהודים יושבי ארץ ממלכתו חקים טובים ומשפטים יחיו בהם.

וזה החלי:

עוד בנעוריו התנכר הקיסר יוסף השני כי רוח החפש היתה אתו, ויתר אותותיו אותות כי לגדולות נוצר, כי לא רק בפיהו יגדיל וללשונו יגביר בהודיעו תושיה לרוב, אבל גם יגדיל ישועות ארצו וחילים יגבר וזרוע עריצים ישבר. כי על כן היתה תקות ישראל חזקה כי בימיו ישכון לבטח, כי גם על המחשכים אשר במו הושיבום עריצים זה מאות בשנים יגיה אורו ואת צדקתם יוציא כצהרים. דעותיו והשקפותיו על הדת והחיים כן בעודנו יורש העצר וכן בהיותו משנה לאמו המלכה, ובעלותו על כיסא המלוכה היו גלויות וברורות. במכתביו הערוכים אל איש סודו van Swieten נמצאו דברים הראוים להיות חרותים באותות זהב על לוח שיש לזכרון לדור אחרון. הלא כה דבריו: "בימי תחדל קנאת הדת במדינות ממשלתי ולא תזכר בלתי אם לדראון למען ידעו כל הסרים למשמעתי כי בזויה היא בעיני מאד; ולא יוסיפו עוד הקנאים לפגוע באיש בגלל דתו השונה מדתם. חלילה לאיש מהכביד אכפו על רעהו ולהכינסהו תחת כנפי הדת השלטת אם רוחו זרה לדת אחרת והוא יחזה לו בדתו עתידות של אושר עולמים ותנחומיה ישעשעו נפשו. כל המעשקות והרדיפות בגלל דברים שבין אדם למקום כליל תחלופנה מממלכתי כי תועבה היו לי.

כמעט ישב על כסא מלכותו ותהי ראשית מעשהו כי פקד את היהודים יושבי ממלכתו להטיב עמהם ולהסיר מעליהם חרפה: את אות הקלון, הכתם הירוק – זו פסת הבד אש דורות רבים נשאוה על בגדיהם כגברים כנשים על פי הגזרה שיצאה מלפני הכהנים הקתולים – ואת המס לגלגלת, אשר גם עליו נשאו חרפה בהבדלם לרעה מכל יתר התושבים. ואף גם זאת כי עוד בימי אמו הקיסרית מאַריַה טהרזיא, אשר התנהגה בקנאות על פי תורת כהניה, נחשבו היהודים למוגי לב ולבזויי אדם שאינם ראוים והגונים לשאת את בגדי הצבא עליהם; ובנה יוסף אחרת חשב על היהודים. הוא היה הראשון למלכי אוסטריא אשר בשנת 1788 לקח גם מהיהודים אנשי צבא. בימים הראשונים היתה עבודתם בצבא רק עבודת המשא למסע המחנות. על פי מצות הקיסר הוסיפו לשבועת־אמונים אשר נשבעו היהודים הלקוחים לצבא – תחת אחרית דברי השבועה אשר לנוצרים – כדברים האלה: “כן יביאני האל, כהבטחתו לביאת גואל אמת ותורתו האמיתית וכדברו אשר שלח אל אבותי ביד נביאיו, לחיי עולם”.

מודעת זאת כי ביום השני לירח יאנואר, שנת 1782, הודיע הקיסר יוסף השני גלוי לכל תושבי ממלכתו את “אגרת דגאולה” ליהודי אוסטריא רצוצי המשפט, וממנה יתד ממנה פנה לתורת שווי הזכיות אשר היתה למו מתנה ברבות הימים. את תכונת האגרת וחפצו של הקיסר יוסף השני נכיר ברור בפקודתו אשר שלח אל תא השרים והיועצים אשר בחצר מלכותו, ובה כתוב לאמר: “בלי כל שינוי, חליפה או תמורה, תהי ליהודי, בתור איש ככל האנשים ואזרח ככל יתר אזרחי הארץ, הזכות למלאות כל חובות יתר האזרחים לממלכה, וליהנות מזכיותיה”. באגרת הסבלנות היו עשרים וחמשה סעיפים והיותר נכבדים היו הסעיף השמיני, התשיעי, העשירי, האחד עשר, השלשה עשר והארבעה עשר. הסעיפים האלה יגידו כי הרשות לכל ילדי היהודים לבקר בבתי הספר אשר לילדי הנוצרים וגם בבתי הספר הריאלים, לעשות בכל מלאכה ומשלח יד, לבנות בתי ארג ומטוה לבד ולצמר וכן כל בתי חרשת המעשה, לקבל בהלואת כספם לנוצרים שטרי בטחון על בתיהם ואחוזותיהם, לעשות במלאכת הציור ובחרשת אבנים ופסל מסכה וכן בכל האומניות אשר רשיון מיוחד איננו דרוש לבעליהן, ועוד ועוד. בין יתר הסעיפים מצוין הסעיף העשרים וארבעה ובו כתוב לאמר: “מן היום הזה יחדלו כל האותות אשר בהם נבדלו היהודים מיתר התושבים, כמו: הגזירה לבל יבאו אל בתי משחק וסוד עליזים, אל בתי הקרקסאות והתיאטראות, וכדומה; ונהפוך הוא כי מהיום תהי הרשות לכל הסוחרים הגדולים ולבניהם גם לכל האצילים היהודים לחגור חרב על ירכם”.

הקיסר יוסף השני הכיר מעבדי יהודים רבים ויתן להם אותו כבוד גם הרים את הנכבדים שבהם למעלת אצילים. אני אזכיר בזה רק את היהודי הגליציאני, וישראל האֶניג שמו, אשר הקיסר הכירהו לטובה על יתרון חריצותו ועל הברכה אשר הביא לממלכה בסחר הטאבאק. אחרי אשר נתּן הרשיון, במעמר המלך, ליהודי גליציא לקנות בארץ מושבם גם אחוזות הממלכה הנתונות למכירה בפומבי, קבל זה האיש האֶניג גם את הזכות לקנות את האחוזה וועלם אשר באוסטריא השפלה, אף אם כבר השיבו השרים והיועצים אשר בתא חצר המלכות את בקשתו ריקם. אבל הקיסר הגיד למו גלוי בפקודתו: “רצוני הוא כי תנתן הזכות כן לעורך את בקשתו זאת וכן לכל היהודים העשירים היושבים בכל מדינות ממלכתי לקנות אחוזות הממלכה הנמכרות בפומבי, ורצוני זה יהי לכל שרי המדינה לקו”

ובאגרת השנית מיום התשעה עשר לירח מאי 1788, על אדות היהודים, צעד הקיסר עוד צעד אחד לפנים. כן כתב על אדות כלכלת העניים: כל החקים הנתונים לנוצרים כן בדבר כלכלת עניי עדתם וכן על דבר שילוח הגרים המחזרים על הפתחים, נתונים עד היום גם ליהודים בקהלתם. אפס כי מעתה, באין הבדל בין דת לדת, תהיה קופת הצדקה בכל עיר ועיר קופה אחת ליהודים ולנוצרים וכל עני מהוגן בין שהוא יהודי ובין שהוא נוצרי יקבל תמיכה הראויה לו מכסף הקופה הזאת".

דעת לנבון נקל כי בכל אגרות הסבלנות האלה טרם מצאו היהודים את חזון לבם ומשאת נפשם, כי כל אגרת ואגרת עוד היתה “אליה וקוץ בה” ולא השלימה כל חפצי היהודים אף לא מלאה שפקם. הן זאת לדעת כי הקיסר יוסף השני לא הצליח להסיר מלבו גם אמונות הבל ומשפטים קדומים בדבר היהודים. כן נתעה בשוא להאמין כי ראשי קהלות היהודים הם ראשי אגודות־סתרים ולא לאמונה יגברו בארץ, כי על כן היה כל חפצו להכחיד את הקהלות לעריהם לבל יתאספו לאספה ויבחרו למו ועדים מיוחדים. הנה בכל מדינת באֶהמען לא נתן את הרשיון ליהודים לבחור למו ועד מיוחד בלתי אם לקהל עדת העיר פראג. אף היה כל ישעו להשכיח שפת עבר מפי היהודים בחשבו למשפט כי זאת השפה תעצור בהם מלכת קדימה בדרך ההשכלה. – אולם אלה השגיאות הספורות לא תמעטנה את גודל פעלו של הקיסר הזה כביר הרוח ורב העליליה. הן אין לכחד כי אף אם עוד היה חותם ההכנעה טבוע על אגרות הסבלנות, בכל זאת היו כספרי כריתות למשפטי ימי הבינים על אדות היהודים. המעשקות חדלו, ואור חדש נבקע לישראל להצמיח ארוכתם.

ראו נא מה בין הקיסר יוסף השני לאמו הקסרית מאריא טהרעזיא, ומחשבותיהם השונות אשר חשבו על היהודים. זאת הקסרית שטמה את היהודים בלבה תכלית משטמה. בהיות מלחמת משפט הירושה בינה ובין פרידריך השני, הביאו כהניה הקנאים את דבת היהודים היושבים במדינת באֶהמען רעה אליה כי במסתרים נתנו יד לאויבה, ועל פי הדבה הזאת גזרה גזירת גירוש על כל היהודים יושבי מדינת פיהם. רק בכל עמל הצליח בידי מליצי יושר חפצם להניא אותה ממחשבתה ולהשיב את אגרת פקודתה. היא הגידה גלוי כי היהודים המה “רק רודפי נשך, משחיתים את העמים אשר בתוכם המה יושבים, ומביאים קללה ולא ברכה להממלכה”.

הקיסר יוסף השני היה אוהב את היהודים הרבה יותר משריו ויועציו. בין מתי סודו היו רבים אשר דעות הקיסר החופשיות היה לצנינים בעיניהם. זאת נראה בדבר המשפט על אדות “התלמוד”. השרים והיועצים היושבים בתא חצר המלכות בוויען התערבו גם במשפט התלמוד, בהגד למו המבקר פישער¹ אשר בעיר פראג דעת לגזור גניזה על כל ספרי התלמוד או להתיר ליהודים רק את הלימוד בהוצאה מתוקנת, כהוצאת התלמוד בשנת 1581 בעיר באזעל על פי התקונים שיצאו מלפני הכהנים הקאתולים באספתם – בהסירם ממנו את כל המאמרים על אדות הנוצרים. גם העטצפֿעלד חוה דעתו, כי יש בתלמוד מאמרים רבים המתנגדים לחקי הממלכה ומה נחוץ היה לעשות בהוצאתו החדשה תקונים ושינוים. רק פקודת הקיסר החזקה הצילה את ספרי התלמוד מידי משחיתים בזדון או מקלקלים בשגגה ובבלי דעת.

פֿרידריך השני מלך פרוסיא, בדברו פעם על אדות הקיסר יוסף השני, על אדות תקנותיו החדשות בממלכתו, על אדות חקי סבלנותו והליכותיו עם היהודים יושבי מדינות ממלכתו, כי יפליא חסדו למו, הגיד כדברים האלה: אשיש על הדרך הטובה הזאת, אבל זאת לדעת, כי על הקיסר יוסף היתה גם החובה להוציא את היהודים ממצוקותיהם – הן הוא מלך על ירושלים!" – להבין את המהתלה הזאת נחוץ לדעת, כי לנסיכי בית לוטהרינגען היה התואר “מלך על ירושלים” נחלת אבות מאת הנסיך גאטטפֿריעד מבוילאָן – מי שהיה המצביא לחיל מסע הצלב הראשון ויצור על ירושלים ויבקיענה אליו ויהי למלך עליה – והקיסר יוסף השני היה בנו של הנסיך פראנץ I סטעפאַן לבית לוטהרינגען שהיה אחרי מות קארל השביעי לקיסר אשכנז ורומא.

השיחה שהיתה בין הקיסר והפרופסור איגנאץ אורעל פאסלער – בעבור הקיסר בשנת 1787 דרך העיר לבוב – ראויה להזכר, כי היא תגלה לנו את מחשבותיו ודעותיו.

“הכי לא תכתוב אדוני בזה מאומה?” שאלהו הקיסר.

“כתבתי, אדוני הקיסר”, ענהו הפרופסור ויוצא מחיקו את הספר “מליצות כתבי הקדש” וישימהו לפניו. “אנוס הייתי לערוך את הספר הזה לתלמידי בית הספר למורים” הוסיף הפרופסור “יען כי אין יד מנהלי בית הספר משגת לקנות ספרי תנ”ך לפי מספר התלמידים".

והקיסר פתח את הספר ויקרא בו שורות אחדות בשפת עבר.

“הנך רואה אדוני”, הגיד הקיסר “כן למדו מורי גם אותי בימי נעורי קראתי עברית… הנה הפקדתיך אדוני למבקר כל ספרי היהודים במדינה הזאת: האם יוסיף העם הזה גם דעת והשכלה?”

“אולי יכלתי הועיל במעט להגדיל דעת ולהאדירה לוא הואיל אדוני הקיסר בחסדו הגדול למלא את ידי, כי ארבע עצמה בבקרת כלבבי וכרוחי”

“ובמה יגדל כחך?”

“הנה המה מדפיסים חמשה חומשי תורה עם פירוש רש”י, וזה הפירוש כתוב בלשון כשדית אשר לא יבינה כל יהודי שאיננו מלומד. האם לא טוב היה לוא היה בידי הכח להסיר את פירוש רש“י ולאכוף את המדפיסים, כי תחת הפירוש הזה ידפיסו לחמשה חומשי תורה תרגום בן־מנחם?”

“חלילה לנו מעשות כדבר הזה!” ענהו הקיסר. “בן מנחם היה מאמין רק בעקרים שהם משיגי החקירה, ואני אינני רוצה כי היהודים היושבים בממלכתי יהיו מאמינים על מנת!”.

את רוב רחמיו וגודל נדבת רוחו הראה הקיסר יוסף השני בשנת 1771 בהיות הרעב חזק במדינת באֶהמען. אז מהר דרכו לבוא עירה פראג להמציא שבר לרעבים ולהושיעם ממצוקותיהם בכל אשר השיגה ידו; ואז סמכתהו רוח נדיבה לפקוד גם את רחוב היהודים אשר בעיר הזאת וירא את ענים ואת לחצם הנורא ויפקדם בפקודת ישועה ורחמים בהוציאו מאמר מלפניו, כי לא יגרע חלק היהודים מחלק כל עניי העיר בהנתן למו שבר רעבון בתיהם גם כי תהי לחולים מהם הרשות להסתפח בבית החולים אשר לעדת העיר.

מעללי הקיסר וחסדיו הפליאו את לבות כל רואיהם וכל שומעי שמעם. ולא רק באוסטריא, כי אם גם בכל רחבי אירופא יצא שמו לתהלה ולברכה. אביר המשוררים בימים ההם, זה קּלאָפשטאָק משורר “שירת הגאולה”, שר לכבוד הקיסר שיר תהלה ובו נמצא כדברים האלה:

"… רוּחַ הָאִכָּר אֲשֶׁר חֻבָּלָה

הֶחֱייֵתָ וְלֹא יִיגַע עוֹד לַבֶּהָלָה.

וְלַיְּהוּדִים הַנַעֲנִים וְהַנִּגָּשִׁים

נָתַתָּ מִשְׁפְּטֵי אֲנָשִׁים".

גם משוררים אחרים באוסטריא ובארצות אחרות העריצו בשירים נשגבים את גודל פעלו לחפש ולדרור.

בשנת 1787 יצאה לאור בעיר וייען מחברת קטנה בשם “סדר התפלה לקיסר יוסף השני” והמחברת הזאת נפוצה בכל הארצות לאלפים ולרבבות. על המחברת הזאת נקרא שם המחבר – הקיסר יוסף השני. אם ידיו כתבוה או לא, אחת היא. אבל מלבו תוציא מלים ורוחו דובר בה. הנה זה תוכן התפלה:

“אלהי עולם, חידת כל הדורות. אתה כליל האהבה והחסד, אתה תורה דרכי, כי מחשבות האנשים השונות ויצרי לבם לא ימנעוך מהיות אב רחום וחנון לכלם. ואנכי, יציר כפיך, האם לא אחון את אשר תחון ולא ארחם את אשר תרחם? האקשיח לבבי מאזרחי ממלכתי ולא אתן לאיש ואיש לערוך אליך תפלה על פי דרכו וכאשר עם לבבו? הארדוף באף את אלה אשר לא כמחשבתי מחשבותיהם, או האם אעופף חרבי על התועים ללמדם בינה? לא, צור שדי, הפוקד באהבתו כל יצורי עולמים, חלילה לי מעשות כדבר הזה! כל חפצי להדמות אליך, ככל אשר תשיג יד יצור נברא להדמות אל יוצרו; כל ישעי להדבק במדותיך. מה אתה רחום אף אני רחום, מה אתה חנון אף אני חנון! מעתה יחדל כל שלטון ברוח האדם לכלוא אותו או לשנות דרכו בכל מדינות ממלכתי… הזה משפט נבחרהו לשלוט באדם לרע לו ולהוציאהו מחברת האנשים על יצר מחשבות לבו, או האם בכח נקרב את הלבבות ובשוטים נשובב תועי רוח אלינו? מעתה ינתקו כל אזיקי הקנאות אשר יוצרי עמל כוננום לחרפת בני האדם. ופתיל החנינה והאחוה יאחד את כל לבות האזרחים יושבי ממלכתי מן הקצה אל הקצה מעתה ועד עולם”.

יוסף השני קיסר אוסטריא בדורו כמרקוס אוריליוס אנטוניוס קיסר רומא בדורו. גם דעתו היתה רחבה ולבו פתוח לכל דבר חכמה ותושיה ולכל הדעות החדשות אשר התעוררו בימים ההם על אדות משפטי בני האדם. כתבי כריסטיאן ווילהעלם פֿ. דאָהם על אדות היהודים ומשפטם להחשב כאזרחי הארץ, גם כתבי רבים מאנשי מעלה אשר קמו בימים ההם להצדיק את היהודים מעלילות שוטניהם העירו את רוחו עד מאד ויתבונן בדבריהם עד תכלית חקר. עתה פתח הקיסר ליהודים גם שערי בתי המדרש למדעים ובתי הספר לחרשת המעשה אשר היו סגורים לפניהם עד היום ההוא. – אף הוא העיר את לבות חכמים רבים, שרים ונסיכים ויודעי בינה לעתים להתבונן אל שאלת היהודים ולבוא עד חקר תכליתה, עד אם הרימו קולם להגיד יושר העשוקים בקהל רב, וקולם זה השביח את שאון צורריהם מאז. הנה שאון שירי קלאפשטאק עלה באזני הדור ההוא וירעישם בדבריהם הנאמרים באמת:

מִי לֹא תִתְקְפֵהוּ חֲרָדָה, לֹא יֵדַע רַחֵם לְדִמְעַת הָעֲשׁוּקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם

בִּרְאוֹתוֹ הֲמוֹן אֲנָשִׁים רָעִים וְחַטָּאִים

רֵיקִים וּפוֹחֲזִים הַבּוֹטְחִים בְּכֹחַ יָדָם

מִתְנַפְּלִים עַל יִשְׂרָאֵל בִּמְשׁוּבַת פְּרָאִים לְהַשְׁבִּיתֵם מִגּוֹי וּלְהַכְחִידֵם מֵאָדָם!

וּמִי וָמִי הֵנִיחַ יִשְׂרָאֵל לְעוֹשְׁקֵיהֶם

אִם לֹא אֵלֶּה שֶׁאָסְרוּ בִּנְחֻשְׁתַּיִם יְדֵיהֶם?

אַתָּה, הַגּוֹאֵל, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסְרֵיהֶם

וַיִמַּסוּ הָאֲסוּרִים מֵעַל זְרוֹעוֹתֵיהֶם.

עוֹד זְרוֹעַ אֲסִירֵי בַרְזֶל פְּצוּעָה,

וְקוֹל הַכְּבָלִים יְצַלְצֵל בְּאָזְנֵיהֶם,

טֶרֶם יַאֲמִינוּ כִּי בָאָה הַתְּשׁוּעָה

וּלְבָבָם יֵתַע וְלֹא יֵדְעוּ דַרְכֵּיהֶם.

ואמנם זה הקיסר יוסף השני התעלה בדעותיו ומעלליו על כל בני הדור ההוא ודרכו היתה גבוהה מדרכיהם, גבוהה מאד. הנה הקיסרים הבאים אחריו לשבת על כסא המלוכה באוסטריא, ליאופולד השני ופראנץ הראשון, השכיחו ליהודי ממלכתם את כל החקים הטובים והסדרים הישרים אשר הקיסר יוסף הכין למו, ועוד הוסיפו להעיק תחתם ולהכביד נחשתיהם. עוד ימים רבים אחרי מות הקיסר יוסף נחשבו יהודי אוסטריא בעיני שרי ממלכתם כבוגדים ופושעים ולא חשכו מפניהם כל חרפה וכל קלסה להשפיל כבודם ולהבאישם בעיני יושבי הארץ. הנה כי כן יצאה מלפניהם הגזרה על ישראל לבלי בוא בברית הנשואין בלתי אם הבן הבכור בכל משפחה ומשפחה, וכל פקיד בעירו התערב בעניני משפחות היהודים וישימם ללעג ולקלס בכל סביבותיהם. ועוד יותר רגזה הארץ תחת יהודי אוסטריא בימי ממלכת הקיסר פראנץ השני, בהיות הנסיך מטרניך לראש שרי הממלכה. בדברים נאמנים יתאר סופר דברי הימים לישראל, צבי גראֶטץ, את מצב יהודי אוסטריא בימים ההם: “…המה (מטרניך ובני גילו) לא גרשו את היהודים מן הארץ, כגירוש היהודים במדינות ליבעק וברעמען שהיה בימים ההם, אבל לא נתנום לשאוף רוח, כי החביאום ברחובות־כּלאים ולא היה למו המשפט לצאת מהם החוצה. שערי ארץ טיראָל היו סגורים לפניהם. במדינת מאֶהרען לא נתנום לגור בערי־השדה ובכפרים, ובמדינת מאֶהרען היה להפך כי לא נתנום לגור בערים הגדולות, כברין ואוֹלמיץ, בלתי אם ללון שמה או להתמהמה שעות מספר. ובכל מקום אשר היה להם המשפט לגור שמה נחבאו ברחובות כלאיהם. החקים המעיקים אשר ליהודי ממלכת אוסטריא היו למשל ולשנינה בכל הארץ. – ובגליציא? ליהודים היושבים במדינה ההיא נועדו חבלים ומעשקות עוד יותר מימי הבינים. גם החקים הטובים של הקיסר יוסף בדבר בתי הספר והוראת־הדת נהפכו להם לרועץ, כי לא להרבות דעת בישראל היה חפץ הפקידים בהכבידם אכפם על ילדי היהודים לבקר בבתי הספר, אבל לענות אותם ולהגדיל פצעיהם. אמנם הקיסר פראנץ הרים גם הוא יהודים אחדים אנשי אוצרות למעלת אצילים אבל יתר היהודים בממלכתו הרימו קלון. המה היו לקוחים לעבודת הצבא אבל גם אם היו גבורים משיבי מלחמה שערה לא התנשאו מעל למעלות שרי עשרות”.

רק בימי ממלכת הקיסר פראנץ יוסף הראשון ירום הודו, בשנת 1867 נתּן ליהודי אוסטריא שווי הזכיות ובאזרחי כל הארץ יתחשבו.

ובאחרית דברי עוד עלי לדבר דברים אחדים על אדות השקפת יהודי אוסטריא, בימים ההם, על רבים מחקי החפש אשר הואיל הקיסר יוסף השני לתת למו. והנה, אף אם לא נכחדה ממנו הגות לבות אסירי עני וברזל אשר פתאם הוציאתם יד חזקה ממסגר והמה לא יאמינו בטובה, בכל זאת יתחמץ לבנו בראותנו כי רוח היהודים המחזיקים בנושנות לא היתה נוחה מהסדרים החדשים אשר אמר הקיסר יוסף לעשות בקהלות יעקב, ביראתם פן יבחר לו ישראל דרך חדשה ורבו מפירי ברית ועוברי חק; פן בהסר מסבל שכמם יבערו רבים ויכסלו לפרוק מעליהם גם עול תורה ומצות. – בראש אלה המשכילים בעם, אשר קנאו לדעות הקיסר יוסף ויתאמצו ללמד תועי לבב בינה כי הקיסר אך שלומם וטובתם הוא דורש, עמד החכם הנודע רבי נפתלי הירץ וויזל, רֵע בן מנחם, ואל ראשו המטירו המקנאים לתורתם פחים וגפרית ויאמרו להחרימהו מקהלם. – נפשנו ירעה לנו כי גם הגאון רבי יחזקאל לנדא בעל “נודע ביהודה”, מי שהיה בעת ההיא רב בעיר פראג, עמד בראש אלה מורדי הדעת. זה הגאון היה גם מתנגד לתרגום בן־מנחם וביאורו לחמשה חומרי תורה. הוא נתעה להאמין כי כל ישעם וחפצם של בן מנחם ואחזת מרעיו “יעקור נטוע”, להפוך את קערת הדת על פיה.

אם כה ואם כה הדבר נכון וברור כי לבב הקיסר יוסף השני היה טוב ליהודי ממלכתו ואת שלומם דרש בנפש חפצה. על כן יהי זכרו לברכה בישראל לדור דורים!

אחד מראשי הקוראים לדרור־ישראל והלוחמים בעד צאתו מעבדות לחרות ומאפלה לאורה, היה חכם־המדינה בארץ פרוסיא, זה האיש כביר הרוח כריסטיאן וילהעלם פ. דאָהם אשר כבר הזכרנוהו לתהלה בזכרונות הקיסר יוסף השני.

הוא נולד ביום האחד עשר לירח דעצעמבר שנת 1741 בעיר לעמגאָ אשר בנסיכות ליפפע. אביו היה כהן פרותסתנטי בעיר ההיא ויחנך את בנו בכורו זה בדרך הדעת והדת. בהגדלו שלחהו אביו עירה ליפסיא להשתלם בלמודים ולבקר בבית המדרש לתורת הדת. שם התרועע את הסופר הנודע לתהלה ולברכה בימים ההם, כריסטיאן פירכנטעגאָטט געללערט, את הסופר אשר במשליו עשה לו שם עולם וימצא נחת ורוב דעת בחברתו. בכל זאת לא מצא מרגוע לנפשו בתורת הדת לבדה ויבקש דרך תבונות בהחלו לבקר בבית המדרש לתורת המשפטים. ספרי יוהאן ברנהרג ביסדוב פעלו בלב הצעיר הצמא לדעת פעולה חזקה מאד. זה האיש ביסדוב אשר היה לאשכנזים כרוּסא לצרפתים, חדש בספריו על אדות החנוך והפֿלוסופיא רוח נכון בקרב רבים מצעירי אשכנז בני דורו ואליו נשאו שואפי חדשות את נפשם. גם זה הצעיר פֿ. דאָהם, שהיה בעת ההיא בן תשע עשרה שנה וכבר היתה התשוקה לדעת כאש עצורה בעצמותיו, ראה בדברי ביסדוב אור לנתיבתו. ויעריצהו כרב הדומה למלאך ה' צבאות, ותלהט נפשו גחלים לבקש תורת אמת מפיהו. כי על כן פנה אליו במכתבו, ובו כתוב לאמר: “אין יקר לי בכל חכמה כהשכל וידוע את האמת. היא תכלית כל למודי ואותה אחפש בכל אשר אפנה. אבל עד היום טרם השכלתי למצוא אותה בטהרה ולדעת מה היא. עוד תועה לבבי בשפק ואינני יודע ומכיר את עצם מהותה. על כן אפנה אליך, האיש הנודע לאוהב אמת וחוקר עד תכליתה, ותקותי תעודדני כי מפיך אציל קשט דבר אמת כמות שהיא. פשר שאלתי זאת לא יתן דמי לי ואיננו מניח לי לישון, וגמרתי בלבי לנסוע אל עירך ולהתמהמה בחברתך עד אם אמצא מרגוע לנפשי. ובכן אך זאת שאלתי כי תשיב לי דבר ברור אם יש לי תקוה להשיג מאויי ואם תקבל אותי בסבר פנים יפות”. ואמנם אחרי עבור שנים מספר, בשנת 1771, בהיותו בן שלשים שנה, נסע עירה אלטונה לבקר בבית ביסדוב ואז כרתו שני אנשי הרוח האלה ברית ידידות, ברית מלח עולם לא תופר.

בשנת 1773 בא דאהם ברלינה, כי הסתפח על כהונת מורה ומחנך הנערים המשרתים בחצר הנסיך פרדיננד, אחי המלך פרידריך הגדול. בברלין החל למשוך בעט סופרים, אך עוד בטרם השלים את אשר החל עזב את העיר ברלין לנסוע לעיר גאֶטטינגען להוסיף שמוע לקח בבית מדרש המדעים, בתורת המשפטים ובלמודי הספרות. בימי שבתו בעיר גאֵטטינגען התהלך כרע וכאח עם הרוזן שטיין אשר היה אחרי כן אחד מראשי חכמי המדינה בארץ פרוסיא. בשנת 1776 החל דאהם להוציא לאור, יחד עם הסופר באָיע, ספר־עתי בשם “אוצר שכיות החמדה לאשכנז”. בספר־העתי הזה כתב דאהם מאמרי דברי הימים ומאמרים נפלאים בחכמת המדינות. בעת ההיא הוציא לאור גם ספרים אחדים רבי ערך, וביניהם את הספר “דברי ימי האנגלים והצרפתים במזרח הודו”. – מראשית ימי החרף לשנת 1776 ועד ימי הבציר לשנת 1779 היה מורה בבית הספר הנקרא על שם קרל הרביעי אשר בעיר קאַסעל. משנת 1779 ועד 1786 היה בברלין. ראשית כהותנו בלשכת הממשלה היתה מצערה, כי היה המזכיר באוצר הסתרים לכתבים עתיקים אשר להממשלה. אולם לא ארכו הימים וחריצותו בעבודתו גם יתרון הכשר דעתו וטהר רוחו משכו אליו את עיני המלך פרידריך הגדול ועיני הערצבערג שר המלוכה ויכירו מעבדיו וישימוהו למזכיר בלשכת השרים לעניני חוץ; ובשנת 1783 הרימוהו למעלת יועץ־סתרים למפקדי צבא מלחמה. בעת ההיא כתב מחברות אחדות בחכמת המדינות אשר מצאו חן בעיני המלך, וביניהן מחברת אחת רבת הערך הנקובה בשם “דברים אחדים על אדות ברית נסיכי אשכנז”. בשנת 1786 נתמנה לציר ממשלת אשכנז במחוזות אוסטריא השפלה וועדטפאלען וישב שם בקרבת הנהר רהיין עד חצי שנת 1792. בשנת 1789, בהתפרץ המרד במדינת ליטיך, הצדיק דאהם את הליכות ממשלת פרוסיא בספרו: “המרד בליטיך ודרכי הנעם של מלך פרוסיא עם הקושרים”. בשנת 1797, בהתאסף צירי הממלכות אל העיר סאַסטאַט לכרות ברית השלום בא גם דאָהם שמה כציר ממלכת פרוסיא ויהי אחרי כן גם למנצח על הסדרים בארצות החדשות אשר נפלו חבל למלכות פרוסיא. אחרי ברית השלום אשר כורתה בין צרפת ופרוסיא, בעיר טילזיט, בשנת 1807, בהיות הירונימוס, אחי נפוליון הראשון, למלך על מדינת וועסטפאַלען, שלחהו זה המלך החדש כציר המלוכה לעיר דרעזדען. ובשנת 1810 התפטר ממשרתו ויבחר לשבת במנוחה באחזת נחלתו, הכפר פוסטלעבען אשר אצל העיר נארדהוזען. פה הקדיש את שארית ימי חייו לעבודת הספרות ויכתוב את הספר הנודע לתהלה בשם “זכרון המעשים הגדולים בימי חיי”. בספר הזה כתב גם את תולדות פרידריך השני, ובו נראה את דאהם בכל תקפו ויתרון דעתו כדן דין אמת לאמתו ומכלכל דבריו במשפטים אשר צדקו יחדו. – זה המצוין בחכמי המדינות גוע ויאסף אל עמיו ביום העשרים לירח מאי, שנת 1820, וכל בני עמו האשכנזים התאבלו עליו.

כריסטיאן וילהעלם פאן דאהם, כביר הרוח, אשר בכל חכמה אין יקר לו בהשכל וידוע את האמת, היה גם נוצר דתו, ואמונתו בהשארת הנפש היתה חזקה. הלא כה דבריו: – (במכתבו לאהובת נעוריו אשר דרשה ממנו בימי זקנתו כי אחרי אשר התפטר ממשמרתו ובא אל המנוחה ישוב וחי עמה חיי משפחה) – “תקותי חזקה כי בעולם שכלו טוב ואין בו לא קנאה ולא שנאה ולא הבלי חיי שעה נשוב ונתראה פנים, ואז כל מפגע לא יפריד בינינו עד עולם. הרעיון הזה, אשר כל עוד אוסיף הגות בו והעמק חקר כן תוסיף אמונתי באמתו אמץ וכן תרבה עצמה, הוא הוא אשר תנחומותיו ישעשעו נפשי, עמו מקור ששון לבי ובו אשתעשע לשאת בדומיה את כל פגעי החיים”.

וזה הגבר אשר הוקם על, זה חכם המדינה אשר חננהו אלהים בשאר רוח ובנפש יקרה ולב מתנה, הוא לא יכול לראות בעני היהודים ואהבתו למשפטי אמת הציקתהו להוכיח צדקם ולהגיד ישרם. ספרו “על אדות היהודים ומשפטם להחשב כאזרחי הארץ” (נדפס בשנת 1871 בברלין ושטעטין, בבית הדפוס של פרידריך ניקולאי, בשני כרכים) הוא המצוין בין כל הספרים אשר נכתבו מאז בידי אנשים נבונים וישרי לבב להצדיק את היהודים ולהגן על היהדות. הספר הזה הרעיש את לבות הקוראים ויפקח את עיני רבים לראות את העמל ואת האון אשר עשו בישראל, ורבה היתה תועלתו להשיב את לב המלכים והשרים אליהם ולתת ליהודים חקים טובים ומשפטים צדיקים עם כל יתר אזרחי הארצות.

ובן־מנחם גם הוא העיר את רוח דאהם להוציא את מחשבתו לפעלות. בימים ההם פנו היהודים יושבי מדינת עלזאס בבקשתם אל בן־מנחם כי יואל לערוך למענם אגרת תוכחה והצטדקות והמה ישימוהו לפני שרי הממשלה בצרפת להטות לבבם אליהם ולדרוש מהם משפטי אזרחים. היהודים בעלזאס שלחו אל בן־מנחם את כל הרשימות הדרושות לאגרת כזאת, כמו תולדות קהלותיהם במדינה וזמן התישבם בה, מספר נפשותיהם, דרכי חייהם ומשלח ידם למשפחותם, ובדומה, וישחר בן מנחם את פני דאהם מכירו – אחרי ירחים אחדים לימים שבתו בברלין – לעזור לו בעריכת האגרת. הן בן מנחם הפילוסוף אשר ידע לברוא ניב שפתים לדעות סוקרטס ולשיטת ליבניץ היה נבוך בהיות אליו המצוה לערוך אגרת אל שרי המדינות, כי אגרת כזאת דורשת צורה מיוחדת, וכל שאיננו יודע בטיב כתבי המדינות לא היה לו עסק עמהם, כי על כן היה דאהם חכם המדינה ובקי בהליכות השרים דרוש לחפצו. ודאהם אשר אלהים ברא לו לב טהור וטובת כל בני האדם היתה משאת נפשו, שש כי מצא שעת הכשר להביע חזון רוחו ולתת לדעותיו החדשות על דבר סדרי הממשלות ומשפטי בני האדם מהלכים בארץ. ואולם בהיות תבנית האגרת הזאת צרה מהתכנס בה כל השקפותיו והחלטותיו וכל תוצאות חקירותיו הפלוסופיות בכלכלת דברי הממשלות ויחוסן אל כל האזרחים היושבים בארצותם למשפחותיהם, על כן נתן את לבו לשים את כל תוכחותיו בספר אשר הזכרוהו ויספח גם האגרת הזאת אל ספרו בתור הוספה.

ועתה נשים עינינו על ספרו בה ונתבונן בו.

בפתח דברו יגיד לקוראים מה המריצתו לחבר את ספרו זה. חפצו היה להוכיח כי המשפטים המכבידים על היהודים ברוב ארצות פזוריהם כובד אבן וממררים את חייהם המה רק שארית המשפטים הקדומים אשר ימי הבערות הנחילו לנו, מרוב לבב מוצאם וללא חכמה ישלטו בארץ, כי על כן אך לחרפה הם לבני דור הדעה כי יחזיקו בהם… הוא – המחבר – ימצא נחת בעבודתו אשר לה הקדיש את שעותיו הפנויות, אם בה יעיר רוח אנשי דעת וחכמי לבב המצוינים בדורו לשום את לבם אל התוכחות אשר ישים לפניהם ולהעמיק בהן חקר, ואם יצליח חפצו בידו להצמיח ישע אם ברב או במעט, גם תביא ברכה להממלכות אשר בקרבן היא יושבת. הוא יהין להקדיש את ספר זה ביראת הכבוד למושלי הארצות ומשכרתו תהי שלמה בדעתו כי הצליח לעורר את לבבם להתבונן בדבר אשר, כפי הנראה, היה צפון מהם עד היום הזה, או כי לא חשבוהו, ועל דעתו גדול ערכו מאד.

את תוכחותיו כתב דאהם בישרת לבב וברוח משפט. הנה אלה דבריו (שם צד 39): “כבר באה העת כי המשטמה ליהודים תכּחד ולא תוסיף להרגיזם על לא דבר… לכל ממלכה אשר מוסדיה איתנים ייקר כל אזרח ואזרח אשר את חקיה ישמור ובעמל כפיו יביא ברכה אל אוצרה. רק אלה הגוים אשר בחזקה לקחו להם קרנים לבוא בנחלת זרים ולרשת ארצות לא להם, המה בראשית ממשלתם יתאכזרו אל כל בן עם נכר הבא אל ארצם וישטמוהו, עינם תצר בו אף ייראו בסתר לבבם מפניו. אולם לא כאלה חלק ממלכות אירופא אשר כסאן יכון מדור דור ואין כל יראה לנגד פני מושליהן. מושלי אלה הממלכות ישישו גם לקראת זרים ויתנו למו חלק ונחלה בתוכם אם יאמרו להאחז בארצותם, לשמור חקי הממשלה ולשאת בעול כל יתר התושבים… גם ליהודי המשפט לדרוש את חלקו בזכיות יתר התושבים ולבקש מאת מושל ארץ מושבו כי יט גם אליו חסד וימשכהו אהבה. דתו לא תאביד לו כל זכות ולא תגרע חלקו להחשב באזרחי הארץ. הן אף אם יהי דבר באמונתו ושומר כל חקיה ומצותיה יוכל להיות גם בן האמן לארצו ולמלכו”.

דאהם הכיר גם את היתרונות אשר לתכונת היהודים ויגד תהלתם בקהל רב. הוא הרים על נס את חיי משפחתם, את משוש דרכם לעשות צדקה וחסד, את הצנע לכתם לשמור ארחות מוסר, את אמונת רוחם ואהבתם לממשלתם וגם את דבקותם הנושנה והעתיקה במסרת אבותיהם. הוא יצדיק את היהודים מהשטנה אשר טפלו עליהם שטי כזב כי מואסים המה בכל עבודה ורק בתבואת כספם ישימו כל מעינם. הן אם רק אל המסחר ישאו היהודים את עיניהם לא בהם העון, כי חקי הממשלות גדרו בעדם מעשות בכל מלאכה ובכל עבודה בשדה ובחרשת האמנים ורק מקנה וקנין התירו להם. “בחדול המשטמה ליהודים” יאמר דאהם שם צד 109 " בהסר החקים המעיקים תחתם, בהתם כל הסירים אשר יסכו בעדם וכל חיץ וכל קיר המבדיל ביניהם ובין יתר האזרחים עוד אינם, אז תחדלנה כל הרעות אשר רק מהחקים האלה להן תוצאות". ובכן הוא דורש מאת הממלכות שווי הזכיות ליהודים היושבים בארצותם, באין כל הבדל ופדות ביניהם ובין בני דת אחרת. ולא רק המלכים והשרים יסירו מלבם את המשטמה ליהודים הנאמנים עמהם ושבו לאהבה אותם ולהגן עליהם, אבל גם יתאמצו להתם כל קנאת הדת מארצות ממשלתם ולהשכיח כל המשפטים הקדומים מלבות הנוצרים נתיניהם. “על כל מורי בתי הספר לילדים ועל כל האבות המחנכים את ילדיהם למוסר המצוה” יאמר דאהם שם (צד 122) “להורות את חניכיהם דעת כי יחשבו את היהודים כאחים, אף אם בדרך אחרת יבקשו למצוא חן בעיני אלהים… וגם אל כל הכהנים המטיפים לקהלותיהם תצא התורה מאת שרי הממשלות כי יטיפו ושבו והטיפו באזני בני עדתם לאהבה ולאחוה, לכל בני האדם בין שהם בני בריתם ובין שאינם בני בריתם. ומה נקל יהי לכהני הדת הנוצרית אשר רוחה תחים לעשות רצון הממשלות. הן תורת החסד והרחמים היא תורת דתם ועליהם רק להורות את התורה אשר הורו השליחים, כי כל איש ואיש בכל העמים והלשונות אשר יעשה את הישר הוא רצוי לאלהים”.

הוא יכלכל דבריו במשפטים נכוחים למבין בהוכחו עם צוררי היהודים ובהכזיבו את עלילותיהם אשר יעלילו להבאיש את ריח ישראל בעיני השרים. ובשאר רוח ויתר עז יכזיב את העלילה כי היהודים לא יצלחו לעבודת הצבא גם כי הממלכות לא תוכלנה לבטוח בם כי על כן לא נשתוו עם יתר האזרחים. ובכן הוא מוכיח על פי ראיות מדברי הימים כי לא כן בדיהם: " בימי מלכי בית תלמי עשו היהודים גדולות במלחמה וישאו חן מלפני מושלי מצרים, ויכירו את אמונת רוחם ויפליאום לטובה מכל יתר אנשי הצבא בתתם רק אותם לאנשי משמר על המבצרים אשר ערכם גדול להממשלה. וכזאת יספרו סופרי דברי הימים גם על אדות מלכי מוקדון־סוריא, גם בהיותם בממלכת רומא, מימי פומפיאוס, קנו למו בעבודתם בצבא את אהבת מושליהם וגם השיבו להם גמולות. אף יוליוס קיסר יגיד תהלת היהודים בצבא כי על ידם היה נצחון הרומאים במלחמתם עם המיטרידטים. לא אחת הגידו יועצי מלכות רומא את תהלת אנשי הצבא היהודים בקהל רב ויבדילום גם לטובה כעל כל תגמוליהם על ארצם ונצחונות אשר נצחו לה בגבורת ידם ובישע ימינם. גם במלחמות המלכים הנוצרים הראו היהודים נפלאות באמונת רוחם ובגבורת ידם, עד שבא המלך הונוריוס (בשנת 418) ובפקודתו נבדלו מהסתפח במחנות צבאו. ומאז ועד היום הזה היה המשפח אשר ספחו העמים בזדון על היהודים למשפט כי לא יצלחו לעבודת הצבא". (כרך ראשון, צד 140).

דאָהם קוה כי המלך פרידריך הגדול יהי הראשון בין מושלי אירופא אשר יתן את דבריו אל לבו ויוציא את מחשבתו הטובה לפעולות. אמנם תקותו זו נשארה מעל, אולם כמעט השלים את ספרו ותבא אליו השמועה כי בנה של הקיסרית מריא תהריזיא קם כמושיע לישראל. ויביע דאָהם את משוש לבו על השמועה הזאת ב“אחרית דברו” אל ספרו, ובה כתב כדברים האלה: “אם אמת נכון הדבר כי קיסר אוסטריא, זה אדם המעלה, יכיר את היהודים לטובה ויקרא למו דרור, אז כפלים לנחת רוחי. לבי ישמח על מעשי מושל צדיק אף כבודי יגל בהיות לי עדות נאמנה כי לא שגיתי בתוצאות תוכחותי ומשפטי. אם אמת נכון הדבר, אז צפון ישע רב לממלכת אוסטריא אשר מספר יושביה היהודים רב הוא. הן במדינות באֶהמען ומאֶהרען מספר נפשות בני ישראל הוא החלק התשיעי או גם השמיני ממספר יתר העם. מה גדלו מעשי הממלכה להעניק מטובה לאדם רב, ומה רבה הטובה לחברת בני האדם כי פתאם גדל מספרה ואברים רבים אשר היו עד היום מדולדלים בה יחליפו כח להצמיח תושיה ולהפרות עבודה”. אחרי עבור שתי שנים, בהוציאו את החלק השני של ספרו לאור, כבר ראה כי תוכחותיו ומשפטיו לא חזון שוא הם, כי בממלכת אוסטריא עשו פרי ישוה למו, אף אם גם בממלכה הזאת לא נתנו החפש והדרור בלתי אם לשיעורין. ובחלק הזה הוסיף דאהם אמץ להוכיח צדקת היהודים ומשפטיהם, אף הוכיח למשפט את אויביו ומנגדיו ולשונו כאש אוכלת. הן ספרו של דאהם הרעיש בימים ההם את הלבבות, וספרים ומחברות אין קץ יצאו לרגליו, אלה להצדיק את משפטיו ואלה להרשיעם. מעבר מזה יוהאן דוד מיכאעליס ומשה בן מנחם, ומעבר השני מחברת מאת מסתתר בשם “בקרת תהיה אם היהודים ראוים למשפטי אזרחים או לא”, גם מחברת פלסתר, מאיש מסתתר, בשם “על אדות הרעה אשר היהודים היושבים במדינות באֶהמען ומאֶהרען יביאו על ממלכתם”, ומכתבי בקרת אין מספר בספרי העתים. וזה לנו האות כי המחבר קלע אל השערה ולא החטיא את המטרה.

היהודים באשכנז ידעו להוקיר את פעלו ויקדמו פניו במכתבי תודה וברכה. כן בא אליו מכתב תודה גם מאת ראשי קבלות יהודי פורטוגאל היושבים בסורינאם וחותמים על המכתב::נשיאי עם יהודי פורטוגאל אשר בסורינאם וראשיהם"

(Regens et Representants de la Nation Juif־Portugaise á Surinam), ובן מנחם אשר כבר היה בימים ההם ידידו ואיש בריתו, העריצהו באמרות טהורות ומזקקות שבעתים.

יוהאן קספאר לאוואטער נולד בעיר ציריך, ביום חמשה עשר לירח נאוועמבר, שנת 1741. זה הכהן העוואנגלי אמנם לא יפיק ממנו רצון רב, הן יודעים אנחנו את תשוקתו העצומה להרבות גרים לדתו ולעשות לה נפשות בישראל, וגם אל משה בן מנחם נסה דבר לפתותו כי יעזוב את דת אבותיו ובא בברית הדת השלטת; אף יודעים אנחנו את התשובה המחוכמה אשר בן מנחם השיב אותו. גם רבים מחכמי הנוצרים אשר בימים ההם, ובראשם המהתל ליכטנברג, השיבוהו לצון והתולים אל קנאתו הרבה. בכל זאת נגיד ולא נכחד כי לבו היה טוב אל היהודים וידבר בכל עת טובות עלינו ועל תורתנו. גם לפעמים חם לבו בקרבו בהגיגו בגורל היהודים והיהדות ויתאמץ להוכיח צדקם ולהגיד ישרם בקהל רב.

בשנות השמנים למאה השבע עשרה הוציא לאור מחברת על אדות “פונטיוס פילטוס” ובה דבר קשות את אויבי היהודים ויגל למוסר אזנם בדברים בוטים כמדקרות חרב. נשמע נא את דבריו בפרק אשר קראהו בשם “הכי יהודי אנכי?”.

“הכי יהודי אנכי?” הבוז אשר ימיטו העמים על ישראל מאז נזרקה השאלה הזאת מפי פילטוס ועד היום הזה אשר בו אתם קוראים את דברי; את משפט הבוז הזה אני נותן ענין לענות בו לחכמי דורנו אשר תורת הסבלנות בפיהם כל היום.

"אשריך וטוב לך, דאָהם החכם וישר הלבב, כי נבונות לבו לזרת הנבזים ולהסיר מעליהם חרפה! הזה הוא דור דעה המתפאר על כלא הדורות אשר היו לפניו בהשכלתו – מלה אשר בכל יום אשמענה ובכל יום תתעטף עלי נפשי ואשפיל לארץ עיני בחלוף רוחה על פני ותמונתה לנגדי, תמונת “אתא קלילא דלית ביה מששותא”, דברת בני האדם מלומדה, מליצה ריקה אשר לשמעה תצילנה האזנים ונפש לא תמלא ממנה; הזאת היא ההשכלה אשר רוממותה בגרון בני דורנו ובשמה ישמיעו ברעם וברעש את תורת הסבלנות ואת תורת החסד והרחמים ואת טהרת הדת השלטת במצרף האהבה; האין זה דור “הטובל ושרץ בידו”? הזאת היא תפארת ההשכלה רבת המהומה והנשא לה אם עוד כל משפחות בני האדם למעלותיהן, כאצילים כבני דלת עם הארץ, כנכבדים כנקלים, כשועים כרשים, מהכהן הקדוש היושב על כסא כהונתו ועד הנזיר הטמא המחזיר על הפתחים, לא יחדלו מהגד או מחשוב בלבבם בפגשם אחד היהודים לאמר: “אל תגע בי כי קדוש אני ממך!” או: “הכי יהודי אנכי?” כמו בהיות האיש היהודי חדל מהיות איש, כי ריחו פג וטעמו נמר אף לבו חסר ויאבד לו כל משפט אדם.

"אי שפה אשר בכחה נשגיב להרעים באזני הדור הזה, אי האותות אשר בהם נכתוב באש שחורה על גבי אש לבנה לעיניהם את הדברים האלה: “איש כי יבוז רעהו, את היהודי, יבוז ליוצר כל האדם!”. אי שפה אשר בכחה נשגיב להרעים באזני הדור הזה, אי האותיות אשר בהם נחרות על הלוח בנוגה איש להבה לעיניהם את התורה הזאת: "האירו פנים לרעיכם וישימו גם הם לכם שלום! כבדו את כל אדם באשר הוא אדם! כל המסתיר פניו מאחד האדם להקילהו, נקלים לעיניו כל בני האדם! בטחו באדם כי נפשו ישרה זו והוא גם יהי לאדם המעלה!

"אני הכותב, נסיתי במסות רבות ואבחן בשום לבב את לבות בני האדם, ובעין פקוחה הסכנתי כל דרכי היהודים. וראה זה מצאתי: האמינו בישרם, השיבו למו כבוד אנשים, הטו את לבבכם אליהם למשוך אותם אחוה, ואז גם הפחותים שבהם ישיבו מבנה אחוה אל חיקכם ועל נדיבות יקומו לעשות אתכם אך את הישר והטוב.

“הכי יהודי אנכי?” אתם הבוזים לעם בני ישראל, הממאנים להאמין בצדקת היהודים וישרם, השופכים לעג על הליכותיהם ומנהגיהם! אתם המתאמרים לשופטים ויצר לבכם ישיאכם להשיא אבדון על כל אשר לא לכם הוא, לראות און ועמל בכל מעשי אחרים! לוא הואלתם ותבחנו הפעם את דרכיכם ופעליכם – לא במדה שאתם מודדים לאחרים, לא בקו החשד ובחבלי השוא אשר במו תמשכו עונות וחטאים על אנשים אשר לא כמחשבותיכם מחשבותיהם, אבל במנוחת לבב ובמשפט אשר כדת, במשפט בלי כל משוא פנים! ואף גם זאת, אגיד ולא אכחד, כי יש אשר לא תצאו נקיים בהשפטכם גם אם תשקלו בד בבד את הטוב שבכם עם הרע שבאלה, אשר לשמעכם כי איש “יעוז בהותו” להשוותם אליכם תעמידו את פניכם ותעוו את שפתותיכם להחריד את קשה הפנים ברגז קולכם: “הכי יהודי אנכי?” – את פי אחי היודעים משפטי בני האדם אשאל! השאלה קשה היא כקוץ מכאיב ובכל זאת למען האמת לא אתאפק: שימו נא יד על לב והגידו באמת ובתמים אם לא את אשר נחשוב לפעמים לצדקה לאחד מבני בריתנו ונרומם תחת לשוננו נחשוב ליהודי אשר את צלמו נבזה לחטאה לא נוכל כפרה? אנחנו נתפלץ למשמע אזנינו בהגד לנו איש תועה על היהודים כי יש מסרת בידם: “כל אשר יונה את הנוצרי אין בו חטא”, אולם האם לא נחדל מהתפלץ ונהפוך הדבר כי נשחק על משבתי העשוקים שחוק צדיק תמים למשמע אזנינו כי אחד מבני בריתנו הערים עם היהודי ויונה אותו?"

זה הכהן לאוואטער הביע רמות על התורה, מורשה קהלת יעקב. ואנחנו נבחר מכל דבריו את השקפותיו על “מערכות החזיון בספורי כתבי הקדש”. וכה דבריו:

במה היה עם היהודים לגוי גדול ומה תפארתו וגדלו על כל הגוים הקדמונים? אם לא מערכות החזיון אשר בתולדותיו והתפתחותו! מה נשגב חזון תולדות העם הזה מאברהם ועד משה, ומה דמות נערוך למערכות החזיון אשר כתבי הקדש יערכו לעינינו בתולדותיו מיהושע ועד שאול, משאול ועד יהויכין, ומיהויכין ועד חרבן ירושלים! אלה הספורים ערוכים למראה עינים כמעשים בכל יום, אולם ככל אשר נחדור להתבונן בהם כן נשתאה על השתלשלותם, כמו אין סדרים למו ובכל זאת הכל על מקומו יבא בטוב טעם ודעת, כמו אין תכלית למו ובכל זאת גם תכלה וגם קץ נראה בהם, ואנחנו נדע כי ממקור קדוש יהלכו ומימיהם נאמנים והמה ישביעו נפש שוקקה ויפרו ששון ישע בלבב צחה צמא.

זה הכהן לאוואטער ישגיב בכחו כיד השירה הטובה עליו להראות לעינינו את המליצה הנשגבה ואת רוממות החזון אשר בתורת ה'. הוא יעביר כל טובי החזיונות על פניו ויפיץ עליהם נוגה. וזאת אחרית דברו:

“הגידו נא אם בכל האוצרות לחכמת אנשים, לחזון השירה, למשאות הרוח, ולבינה לעתים תמצאו את הנשגבות ואת הישרה אשר בתורת משה? אני אעביר לפניכם עוד דברים אחדים, דברי התורה אשר בפי משה אשר כמהו לא קם נביא בכל הדורות: “אף חובב עמים כל־קדושיו בידך והם תכו לרגלך ישא מדברותיך; אין כאל ישרון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים; אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותינו תדרך”. זה דרכנו כסל לנו כי כבר הסכן הסכנו עד בלי די לשמוע את שם ה' נשא על שפתים ונסכן בו לבלי חשוב עוד דבר לזכרו, או כי נחשבהו רגע לרחוק ונעלם מאתנו ונחדל גם מערוך לו כל דמות; כי גם בקראנו על אדותיו בספר התורה ונראהו בתור מודיע בריתו ליראיו, משגיח ממכון שבתו אל כל יושבי הארץ, מבין אל כל מעשיהם, תוכן עלילותיהם ומכונן מצעדיהם – כבר חדלנו חזון ועינינו טחו מראות את הנעלה והנשגב, את האור הגנוז והסוד הצפון בתמונה הזאת, כל קול אשר הוא שומע מדבר אל בן אדם מתוך האש ירעיש כל מיתרי לבו ויזעזע כל חושיו בו עד אם כמעט תחשב בינתו להסתתר. ואם לא אות הוא לכל איש, אשר רוחו לא ישתומם בקרבו ולבו לא ילבש חרדת קדש למראה התמונה הנשגבה אשר ספר התורה יעביר על פניו! אם לא אות הוא לו כי חסר לבב הוא וכל רוח אין בקרבו?!”

ובן מנחם, גם אחרי אשר היתה עליו החובה להשיב פני לאוואטער בתוכחות על משוגתו לעשות נפשות לדתו בישראל, לא חדל מהכיר את יקר רוחו וטוב לבבו. הנה בנוספות אשר שת בן מנחם בספרו על מכתבו ללאוואטער אנחנו קוראים כדברים האלה: “בהליכותיו של לאוואטער ובכל שיחו ושיגו עמדי אני מכיר כי עוד לבבו שלם עמי וידידותו נאמנה לי. גם תוכן תשובתו על דברי תוכחתי יעיד על ישרת לבבו וטהר תכונת רוחו. בתשובתו זאת יתן אותותיו אותות כי אהבה נאמנה לכל בני האדם ויראת ה' טהורה בנפשו נפגשו, כי הקנאה הבוערת ברוחו היא קנאה טהורה לחסד ולאמת, כי כל חונף ומזמה רחוקים מכליותיו, כי דרכו תמימה והצנע לכתו – ענוה צדק. לבי ישמח אף כבודי יגל כי בכל עת התהלכו עמי לא חדלתי מהכיר את חין ערכו”.

לאוואטער הוקיר את כל חכמי ישראל ואנשי המדע אשר היו בימים ההם בברלין, וגם ברצון רב בקש מפיהם תורה בדברים אשר נצפנו ממנו. ואולם את בן מנחם הוקיר על כלם וגם אחרי אשר נכזבה תוחלתו להשיבהו מדתו ולהכניסהו בברית החדשה לא מנעהו מכבוד וגם כל טינא לא היתה בלבו עליו. באגרת אשר כתב מברלין ביום השמנה עשר לירח אפריל 1763 אל הכהן ברייטינגער איש סודו אשר בציריך נראה את הכבוד והגודל אשר נתן לבן מנחם: את היהודי משה, כותב השיחות הפילוסופיות ואת המכתבים על אדות רגשות הלבב, מצאתי בלשכת הסופרים אשר לחנות אדוני והוא עוסק במסחר המשי. מעינו החודרת נשקפה נפש החן, נפש מזהירה והיא אִותה למושב לה גוף בתור אחד מברואי הדמיון אשר המתלי דסופוס (עזאָפ). זה האיש משה מדבר בחפזון ופתאם תעצור יד נעלמה את מרוצת דבריו והוא מגמגם בלשונו. הוא בעל דעות עמוקות, וטוב טעם לו, קם קרא ושנה הרבה. הוא נותן כבוד לכל בעלי מחשבות, ומחשבותיו עמקו מאד. משנתו קב ונקי והוא מגיד משפט בלי כל משוא פנים על כל יצורי הרוח והטעם. לבו ערום נגד כל איש המתהלך אתו ולא יעלים ממנו דבר. הוא צנוע במדברו יתר הרבה מאשר בספריו וגם לשמע תהלתו לא ישנה פניו. הוא לא יעמיד פניו להתאמר כאיש הרוח, להרים עינים ולהגדיל שפה, כי דרך הגאיונים רחוקה ממנו ונפשו ישרה בו. ידו פתוחה ורחבה וגם ישיש לעשות חסד עם רעהו. הוא אח נאמן לכל אחיו היהודים, הוא יאהבם ויכבדם וגם המה יאהבוהו ויכבדוהו, אמנם משאו ומתנו לא יתאימו עם כשרונות רוחו ובעד הכשר דעתו יחתמו. הוא המפקח על בית חרשת המשי אשר ליהודי בירנהרד ושכרו יקח לשנה שלש מאות שקלים בשקלי מדינת פרוסיא. ובשכרו זה הוא מבלה את מבחר עתו בלשכת הסופרים אשר לבית החרשת ואין שעתו פנויה להגדיל דעת ולהאדירה על פי הכשר רוחו".

הכהן לאוואטער לא הביא ראיה לדבריו אשר הגיד עם מכתבו זה כי זה האיש משה לא היה עניו בספריו כמו שהיה במדברו ובמהלכיו עם אנשים. אם לא כי הוא יחשוב לאי־ענוה את אמונת בעל המחשבה בדעותיו, את עזוז הלך נפשו ואת מאמצי מבטאיו בהגידו את כל אשר עם רוחו; אם את זאת יחשוב לאי־ענוה, אז באמת לא היה בן מנחם צנוע מאד בספריו, ואז – יהי חלקנו עם סופרים גאים כאלה!

כבוד הכהן לאוואטער יחד בקהל אוהבי ישראל, וזכר דבריו המסלאים בפז לא יסוף עד עולם.

משנות החמשים למאת השמונה עשרה ועד ראשית המאה התשע עשרה כבר חזו אנשי הרוח ונדיבי הלבב בעמים ובישראל עתידות טובות לעם היהודים הנדכה ורצוץ המשפט, וכבר נבאו למו לבותם כי עוד אחת מעט והנה חדל נוגש, כלה עושק ואפס המץ מעליהם. אנשי דעת כבן מנחם, ליסינג, הערדר ובירנה כבר שמעו את קול גלגל העת החדשה המנסר בשמי אירופא ואת משק אגפיו כי ימהר מרוצתו קדימה וכל עמל החשוכים לעצור בו ולהסב את מהלכו אחורנית יעלה בתהו.

גם יוהאן גוטפריד הערדר, ראש הכהנים בחצר הנסיך קרל אוגוסט מזכסן־ווימאר – ידידו של גיתה ושילר – ונאמן במועצות קהל הכהנים, אף הוא כבר הביע על היהודים והיהדות כדברים האלה: “עם ישראל היה מאז וגם הוא כיום הזה המצוין בכל עמי הארץ, מראשית תולדותיו והתפתחותו עד היום הזה, בימי אשרו ואסונו, בחסרונותיו ומעלותיו, בשפלותו והדר כבודו יחיד ונפלא הוא בכל יתר הגוים. ואנכי אראה בכל קורות ימי העם הזה, בסגלותיו ודרכי חייו ובקיומו את האותות הנאמנים כי כל הנפלאות אשר שמענו על אדותיו וכל דברי התורה אשר ממנו לנו מורשה, אמת. קורות ונפלאות כאלה בכל השתלשלותם וסבך היתדות אשר בו נאחזים, עליהן נשענים ומהן למקרים אחרים תוצאות; קורות כאלה לא ילידי חזיון המה ועם אשר כזה לא משל הוא. ספר תולדות העם הזה אשר טרם בא עד תכליתו הוא הנפלא בכל שירי עלילה אשר בכל הדורות, ולא אפונה כי קורותיו ימשכו עד דור אחרון, עד תום הטבעת האחרונה אשר בשלשלת הקורות לכל גויי הארץ. וזה העם הנפלא יש לו גם תורה נפלאה, העם אשר יפקיד כל דתו וכל הקורות אותו ביד ה' והוא המפקד לכל צבא חליפותיו, עם אשר כזה הוא עם הרוח וגם ספריו ממקור הרוח יהלכו. ספורי הקורות אשר בכתבי הקדש שונים איש מרעהו למראה עינים, אלה האבות ואלה התולדות, אלה המסבות ואלה התוצאות, ואולם כלם ממקבת בור אחד נקרו, על כלם טבוע חותם אחד, לכלם תכנית אחת: חותם תכנית העדות לכל הדורות”.

זה הכהן הערדר הטיף גם מעל הבמה לאהבת אחים, לחסד ולרחמים. הנה פעם קרא באזני קהל עדתו לאמר: “מי כעם ישראל אשר אלהים קרובים אליו? איה העם אשר לו מנהגים ישרים ופקודי אמת, כהתורה והמצוה אשר נתן אלהים לעם ישראל?”.

הערדר לא חפץ בשוב ישראל מדתו ולא נסה אליהם דבר להסב את לבם לעזוב את בריתם ולבוא בברית אחרת. ונהפוך הוא, כי לעת מצוא הגיד לא בסתר כי הוא חובב את היהודים באשר הם יהודים.

ואם כהני הדת בעמים כבר ראו מרחוק את האור המתעתד להבקע ויכירו אותותיו – אנשי הרוח בישראל לא כל שכן! המה כבר ראו בעין פקוחה בהבקע כשחר אור העת החדשה.

אחד המקוים לאור היה גם ליב ברוך אשר בהמירו את דתו נקרא שמו לודוויג בירנה. בשנת 1820 קרא בתום לבבו: “היום הגדול, זה היום שקויניהו, נכון הוא לצאת בגבורתו ולא יאחר! ינסו נא ננסי הדעת וקטני המוח את ידיהם למלחמה עם רוח האמת, זה הענק הגדול אשר זרוע כאל לו: אנחנו נשחק לתעתועיהם בהיות לבנו סמוך בטוח כי לענק הנצחון!”.

אמנם עוד היתה המלחמה חזקה ולא באפס יד התגבר האור על החשך, עוד קראו החשוכים ומורדי הדעת את כל גבוריהם לאפם, את הבלי השוא ואת עלילות השקר, להתגולל ולהתנפל על רוח האמת ולהשביתה מטרה; טרם מצא “היהודי הנודד” אלף ושמונה מאות שנה מנוח לכף רגלו וטרם יציב לו יד עד אם תצלח הרוח על כל העמים והאיר בלבותם אור הדעת, נגה בחכמה והבינה כחזון ישעיהו בן אמוץ: “ומלאה הארץ דעה כמים ליד מכסים”.

עוד היום תבא שמחה בלבנו למראה הנעלה והנשגב כי כל הטובים שבאומות העולם, האנשים אשר ה' מלאם בדעת ובתבונה וינשא את רוחם על בני דורם, ערכו קרב עם הבלי השוא להכחיד קימם ולא יוסיפו להקדיר את שמש הצדקה והמשפט ולהקניא את הישרים בלבותם.

ואיש רוח אשר כזה היה גם אלכסנדר הומבולדט.

לא רק כנוסע בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים נודע אלכסנדר הומבולדט בדורו, ולא רק כחוקר הטבע, מגלה צפונות וחכם בכל המדעים גדול שמו; לא רק אל תעלומות הטבע שם לבו ויט אזנו לשמוע סוד שיח הרוחות המתהלכות בבטן האדמה ומשק כל סנפיר וקשקשת במעמקי התהום ותנועת קטני כל היצורים המרחפים באויר (לתת את העולם בלבות בני האדם ולהורותם דעת במה יזכו את ארחם) – גם בין נדיבי ארץ היה מושבו ויהי שר בחצר המלכות וחכם המדינה, לשני מלכי פרוסיא, למלך פרידריך וילהעלם השלישי ואחריו למלך פֿרידריך וילהעלם הרביעי היה בן משק חצרותם, גם איש בריתם ויועצם. כיועץ בחצר המלכות מלאו אדוניו פעמים רבות את ידו לבוא אל חצרי מלכים אחרים ולדבר בשם המדינה דברי שלום. הנה כי כן היתה אליו המצוה מאת מלכו, בשנת 1830 בעלות לואי פֿיליפ על כסא מלכותו בצרפת, להביא אל המלך החדש את ברכת המלך והשרים אשר במדינת פרוסיא ולתת לו את בריתם שלום. בתור ציר מלכות פרוסיא ישב בפאריז מירח ספטמבר לשנת 1830 ועד ירח מאי לשנת 1832, ואחרי כן גם משנת 1832 ועד שנת 1835. ומפאריז שלח פעם בפעם מודעות בהליכות המדינה אל חצר המלכות אשר בברלין. גם במשך שתים עשרה שנה אחרי שובו לברלין נסע בתור ציר שלוח מאת מלכו חמש פעמים פאריזה ויתמהמה שם בכל פעם ופעם ארבעה או חמשה ירחים. בלוית המלך פרידריך וילהעלם הרביעי נסע בשנת 1841 לארץ אנגליא, ובשנת 1845 לארץ דאֶנעמארק.

כבודו היה גדול בחצרות מלכי פרוסיא עד יום מותו – הוא גוע ויאסף אל עמיו ביום השישי לירח מאי שנת 1859, בשנת התשעים לימי חייו – ויהי אהוב ורצוי לכל השרים בגלל דעתו הרחבה, בגלל שמו הגדול בחכמים וחוקרים ובכלל יקר תכונתו ואהבתו להאמת תכלית אהבה מבלי דעת חונף או מזמה. ואלכסנדר די הומבולדט מצא לו גם עת וגם ידים להטות לב מלכים ושרים אל הנגשים והנענים, אל הנרדפים בלא משפט, אל הנוחלים קלון על החזיקם בכבודם אשר היה להם למורשה מאת אבותיהם ולא יחליפוהו אף לא ימירו אותו.

אלכסנדר הומבולדט היה נאמן בכל ימי חייו לצדקה ומשפט ותמלא רוחו מהם. הן מי האיש החפץ לדעת ארחותיו ומעלות רוחו ישים לבו אל תולדות ימי נעוריו ויתבונן אל המסבות אשר פעלו על כשרונותיו לחנכו בדרך תבונות ולנטוע בלבבו את האהבה למשפט וצדקה. הוא נולד בברלין בשנת 1769, ויגדל בימי התחדשות הרוחות, בימי פתח התקוה לשלטון הדעת, בימיו האחרונים של פרידריך הגדול. גם בימים ההם האיר לעיני הנער אלכסנדר הכוכב החדש אשר עלה על שמי התבל החדשה, זה האיש וואשינגטון אשר כרת את הברית בין הארצות השונות ויהי גם לנשיא עליהן; ויהי הנער אלכסנדר במכבדיו ומעריצי שמו. גם המורים אשר חנכו את אלכסנדר היו מצוינים בחכמתם ויבראו לו לב טהור ויחדשו בקרבו רוח נכון. הלא אלה היו מוריו ומדריכיו: חיים, שלאֶצעל ושפיטלער, כלם אנשים חכמים ונודעים לשם בימים ההם, ובראשם אחיו הגדול של אלכסנדר, זה החכם הנודע בשמו: וילהעלם הומבולדט.

עוד בימי בחרותו התהלך אלכסנדר את חכמי היהודים ויבקר גם בבתיהם ויהי להם לידיד נאמן וימצא לו עת להכיר לדעת את תכונת היהודים, את דרכי חייהם ואת הלך נפשם וחזון רוחם.

ובן מנחם ותלמידיו ורעיו, אשר בחברתם השתעשע אלכסנדר הומבולדט מנעוריו, גם המה הצמיחו את האהבה לכל בני האדם בלבו ויכשירו את רוחו הנדיבה להבין משפט ולאהוב צדקות – להתפתח בכל עזו כיד הכשרונות אשר במו חננהו אלהים.

בעודנו בימי בחרותו היה מבאי בית בן מנחם. ובית בן מנחם היה בימים ההם בית ועד לכל חכמי ברלין וסופריה. הנה האציל אשר בארמון טיגל (פרור העיר ברלין ובו ארמון אחיו, ווילהעלם פֿ. הומבולדט) הקשיב ביראת הכבוד לכל מוצא פי היהודי מדיסוי וייחל לדבריו וימצא נחת בחברתו, כי עמה מקור דעת ובה תרום נפשו להגות נשגבות.

הומבולדט התרועע את תלמידי בן מנחם ואת חבריו כאת אחרים, ושנים מהם, הלא המה הרופא מרדכי הירץ ודוד פרידלנדר, פעלו על לבו את הפעולה היותר נפלאה. חברת היהודים האלה היתה להאציל סגלה מכל החברות, כי בה מצא שעשועים לנפשו, התעוררות הרוח, נעימות החיים, חפש הדעת והמשפט ובקרת נאמנה בלי כל משוא פנים.

מפי בן מנחם הקשיב הומבולדט את השיחות הפילוסופיות, אשר אחרי כן קרא את שמם “שעות הבוקר” – הוא הספר היקר בכל ספרי בן מנחם, וגדול במעלה כספרו על “השארת הנפש” – ותמלא רוחו משיחות הפילוסוף היהודי וישתומם על נדיבות נפשו ויהי זכרו קדש לו כל ימי חייו. שנים אחדות לפני מותו כתב הומבולדט אל החכם הנודע רבי מרדכי מורטרא, הרב בעיר מנטוא, את הדברים האלה: “בהכבדי משחר נעורי להתודע בארץ מולדתי אל חכמי היהודים ולהתרועע עמהם כמו אח והמה המצוינים בפילוסופיא בחכמת ההנדסה, ואחד החכמים הגדול בחכמי אשכנז וסופריה הלא הוא משה בן מנחם, ידיד ורע לליסינג, היה לי ולאחי הגדול למאיר נתיבות הדעת בימי הבערות והחמס כימי הארץ לפני המבול. על כן ישמח לבי אף יגל כבודי בראותי כי האהבה למדע וחקר החכמות השונות התעוררה בלבות היהודים יושבי אירופא בכל עוזה ותקפה למרות המכשולים אשר עוד יפגשו על כל מדרך כף רגלם ואל כל אשר יפנו עומדים משפטי ימי הבינים על ימינם לשטנם”.

גם זאת לדעת כי הומבולדט שקד על תרגום בן מנחם לחמשה חומשי תורה, ספר התהלות ומגלת קהלת. את התרגום הזה יזכיר פעמים רבות בספריו וממנו למד דעת את כתבי הקדש. הומבולדט ידע גם את שירי משוררי ספרד, את שירי רבי שלמה בן גבירול ואת שירי רבי משה אבן עזרא. הן בספריו יביא פתגמים רבים משירי בן גבירול וגם את שירי אבן עזרא יזכיר.

לוא היה אלכסנדר פאָן הומבולדט גם משורר כי אז הביע את הגות לבו ומעלות רוחו, בהיותו בימי נעוריו בחברת חכמי היהודים בשירים. אולם באשר היה אלכסנדר חכם וחוקר אבל לא משורר על כן לא בו נמצא את ההגיונות האלה כי אם בשיר נפלא אשר שר ווילהעלם אחיו לכבוד היהודים. הלא הוא:

בתולת ישראל

בְּרֹאשׁ רֵעוֹתֶיהָ בְּתוּלַת־יִשְׂרָאֵל הוֹלֶכֶת כִּי בָהּ חָשַׁק, בָּהּ בָּחַר אֵל

דָּגוּל מֵרְבָבָה וּלְהַפִּיל פַּחְדָהּ מִסָבִיב, נֹגַהּ וְאֵשׁ־לֶהָבָה נָתַן

בְּיָדָהּ חֶרֶב הַכְּרוּבִים הַמִּתְהַפָּכֶת.

תֻּמָּתָהּ תִּפְאַרְתָּה, כְּבוֹדָה הַצְנַע לֶכֶת וּבִרְכוֹת שָׁמַיִם מִמַּעַל לָהּ

גֶּשֶׁם נְדָבָה, עַל כֵּן תִּתֵּן קוֹלָהּ בְּשִׁירַת דָּוִד הַנִּשְׁגָּבָה עֵת נַפְשָׁהּ

לַאדֹנָי, וְרוּחָהּ מִשְׁתַּפָּכֶת.

אִם גַּם חֹמוֹת צִיוֹן יַחַד אֻמְלָלוּ

וּלְכָל קְצוֹת הָאֳרָצוֹת בָּנֶיהָ גָּלוּ

הוֹדָם וַהֲדָרָם לֹא נִשְׁבְּתוּ מִטָּהֳרָם.

כִּי עַד בּאֹ יוֹם ה', אַחֲרוֹן הַיָּמִים

בִֹשְׁנוֹת הַנֵצַח, דוֹרוֹת הָעוֹלָמִים יַעַמְדוּ שִׁבְטֵי יָהּ, יָפִיצוּ הוֹד זָהֳרָם.

כמו אח התהלך הומבולדט את הרופא המהולל דוקטור מרדכי הירץ – אשר גם תואר “יועץ החצר” היה לו ויהי חבר נאמן לבן מנחם ועמנואל קאנט – ואת אשתו הענריעטטע הירץ הנודעת בימים ההם בחכמתה ויפיה. לבבו היה שלם עמהם וידידותו נאמנת למו.

מרדכי הירץ היה מצוין בדעת התלמוד ויהי – עד ימי זקנה ושיבה – נאמן עם דת אבותיו גם שומר פקודיה וחקיה. וזה לנו אחד האותות, כי ביום השבת הלך רגלי לבקר את החולים ולא נסע במרכבתו ביום ההוא, כדרכו בימי החול, בלתי אם אנוס היה לבקר בבית חולה אשר משכנו מחוץ לעיר ויש בו משום פקוח נפש.

מספרים כי פעם בלכתו ביום השבת לבקר את אחד החולים וירא את בן גילו אחד הרופאים היהודים אשר עזותו קודמת לחכמתו ורק לעתים רחוקות הוא קרוא לבוא אל משכב חולה – נוסע במרכבה. “הראית?!” השתומם אחד מידידי הירץ בשומו אליו דברתו “הנה זה הרופא נוסע במרכבה ביום השבת!”. “אנכי לא אתפלא” ענהו הירץ “על כי נוסע הוא ביום השבת אבל אשתומם על מה הוא נוסע”.

מרדכי הירץ אהב חדודים שנונים ולשונו מהרה להשיב דברי התולים לכל הבוחרים בם. כן יספרו על אדותיו: על פני מרכבתו היו חקוקות האותיות הראשונות של שמו וכנויו: מ.ה. – ויהי הפעם ויתגר בו אחד מאנשי שלומו ובריתו התולים לאמר: “עתה אבינה פשר דבר האותיות אשר על פני המרכבה. הלא המה ראשי תיבות מלאך המות”.

– “לא חרשת בעגלתי ולא מצאת חידתי” השיבהו הרופא כרגע “הלא המה ראשי תיבות מחיה המתים”.

מרדכי הירץ היה קובע בביתו עתים לתורת הפלוסופיא ויתאספו רבים מאנשי הדעת ואצילי העם אל ביתו להקשיב לקחו, וביניהם גם האח הצעיר של המלך פרידריך וילהעלם השלישי ויורש העצר פרידריך ווילהעלם הרביעי. ואלכסנדר פאָן הומבולדט היה אחד התלמידים הצמאים לתורה ומיחלים לכל הגה היוצא מפי רבם, כי על כן היה קרוב גם ללבב רבו וישא פניו למשכהו אחוה ולתת לו מהלכים בקרב ביתו ומשפחתו.

לא נכחד כי גם להענריעטטע הירץ אשת הרופא הפילוסוף, זאת האשה אשר היתה בימים ההם נפלאה מכל בנות ברלין בחכמתה ונעלה עליהן ביפיה, רחש לבב הומבולדט הצעיר חן ונעימות. ואולי מצא בחברתה נחת שבעתים ותהי לו שעשועים יתר הרבה מאישה הפילוסוף בלקחו השנון. הן לא יפלא אם הומבולדט, אשר אל כל יופי ונשגב ואל כל חכמה ודעת נשא את לבו, הפליא אהבתו, אהבה טהורה ונקיה מכל תאות בשרים, לאשת החן ורבת הדעת וירא ראשית לה על כל בנות גילה. הלא גם לבב לדוויג בירנה נאחז בשעתו במצודת האהבה אל אשת החן והדעת ויהי נבוך זמן רב באהבתו אליה.

לא רק ב“היכל השעשועים”, אשר היה בימים ההם בבית האשה הירץ כהיכל הועד לכל בני מרום עם הארץ ואצילי הדעת אשר בברלין, השתעשע הומבולדט בחברת זאת האשה החכמה, כי אם גם בבית המקרא אשר היה נועד לכל אוהבי הספרות היפה והוא נודע בשם “אספת החברה לצניעות ופרישות ולכל המדות התרומיות”. בין המנויים על החברה הזאת נקרא בשם את הפילוסוף ענגעל ואת ראמלער, טילר ודאהם. האספות היו במעון הממונה על ארמון המלך, יועץ החצר בויער, כי אשתו התימרה בימים ההם בהשתפכות נפשה אל כל מליצה ושיר. שם נועדו כל החברים כאנשים כנשים ואחד מהם, אם איש או אשה, קרא באזני הנאספים מאמרים על אדות ההוד והיופי, מליצות, שירי הגיון ושירי עלילה גם ספרי חזיון. לפעמים אחרי המקראות ערכה עקרת הבית גם שלחן לאורחיה הנכבדים ובימי החרף הכינו למו גם נשף מחול אחרי ארוחת הערב, ותהי האספה “לצניעות ופרישות” גם סוד עליזים.

זאת האשה הירץ בהיותה כבר לאשה זקנה באה בימים התענגה על זכר השעשועים הנעימים בחברת הומבולדט בהורותה אותה פעם את מחול הצרפתים Menuet á la Rhein אשר היה חדש בימים ההם וחזונו טרם נפרץ לכל יודעי מחול, וגם בעמדו על ימינה בימי הקיץ – בהתאסף חברת עליזים להשתעשע בנאות שדה או על כר הדשא אשר בתוך היער – ואותה בחר לו בין כל בנות החן להתעלס עמה במשחקים ממשחקים שונים.

אהבת הומבולדט לאשת הירץ היתה אהבה תמה וברה, אהבת נפשות עדינות המתאימות אשה אל אחותה ברגשות חן ומתלכדות אשה ברעותה בקסם תום הדעות, והאהבה הזאת לא בטלה אף לא שנתה את צורתה כל ימי חייהם.

אשת הירץ למדה את הומבולדט קרוא וכתוב עברית. וידיו היו אמונות לכתוב בכתב עברי את כל אשר היה עם לבבו. במכתביו אשר השאיר החוקר הומבולדט אחריו נמצא דברים רבים הכתובים באותיות שפת יהודית. אם היה לו להביע דברים אשר לא חפץ בהתגלותם וישתמר ממגלי סוד, הערים לכתוב אותם בכתב עברי. בראש האגרות אשר ערך בימים ההם אל אשת הירץ היתה דרכו חפץ לו לרשום בכתב עברי תחת “ארמון טיגל” “ארמון געגועים”. ואל יהי הדבר זה קל בעיני היודעים את דברי הימים ההם אם אציל מבני מרום עם הארץ יערב את לבו לכתוב מפורש באגרות הנתונות להגלות כי בחברת נשים יהודיות ימצא הרבה יתר שעשועים מבארמון אבותיו.

גם במכתבים, אשר כתב אל ידידיו אנשי סודו, הגיד תהלת אשת הירץ ויתן גודל וכבוד לה. הנה כי כן כתב אל ראש כהני הדת האֶונגלית בציליכוי, ווילהעלם גבריאל וואגנער, על אדותה – באותיות עבריות – לאמר: “זאת היפה, החכמה והנבונה בנשים”.

אחרי מות הרופא מרדכי הירץ לא השאיר אחריו כל הון ותחי אשתו במצור ובמצוק. אולם אף אם הסתירה את מחסורה מעיני זרים, בכל זאת באה השמועה על אדותיו באזני הומבולדט בשנת 1845. והומבולדט, השומר בריתו לאוהביו, ידע כי המלך פרידריך ווילהעלם הרביעי גם הוא נותן כבוד לזאת האשה העדינה ודורש פעם בפעם מפי מיודעיה לדעת את שלומה. וימצא לו הומבולדט עת לדבר על אדותה אל המלך ולבקש מלפניו כי יתן לה מאוצר הממשלה סכום הגון להטיב מצבה וגם יצו לתת לה מכסת כסף מדי שנה בשנה לכל ימי חייה. והמלך בטוב לבו השיבהו כדברים האלה: “להאשה אשר כל עוד כחה בה היתה פעולתה שלמה לטובת בני האדם והשכלתם אעשה הרבה יותר מאשר תשאל ממני!” ובערב היום ההוא צוה המלך לתת לה מאוצרו חמשים שקלי זהב, אשר היו נקראים “מטבעות הזהב של פרידריך”, גם הועיד לה מכסת כסף לשנה חמש מאות שקלי כסף בשקלי ממלכת פרוסיא – כסף משנה מאשר שאל הומבולדט ממנו. והמלך עוד הגדיל חסדו לשמור על כבוד אשת הירץ ולהפליא טובו לה. באגרת הפקודה אל מילר יועץ הסתרים בחצר המלוכה, כתב כדברים האלה: “אחרי אשר האשה הירץ, אשת יועץ החצר מרדכי הירץ, זאת האשה אשר מנעורי שמעתי את שמה מהלל בפי כל יודעיה, לא פנתה אלי בבקשתה ולא שאלה ממני דבר וגם טרם תדע מכל אשר אני עושה למענה, על כן זה חפצי לבלתי שלוח אליה את מאמרי בידי ציר תא המלכות, כי אם למלא את ידי אלכסנדר די הומבולדט כי יכלכל את הדבר כלבבו”.

ודוד פרידלנדר, זה איש הרוח אשר גם המערערים על קנאתו לתקוני הדת ועל חפצו להשכיח שפת עבר מפי ישראל ולהשבית את היהדות הישנה מטהרה לא ימנעוהו מכבוד על פעלו הגדול לטובת יהודי פרוסיא להרבות זכיותיהם בארץ; אף הוא נמנה את אנשי ברית הומבולדט. והחוקר הנודע שמר את אהבתו לו וימשכהו גם אחוה וגם כבוד. המכתבים אשר שלחו איש לרעהו יעידו על אהבתם הנאמנה וגם נמצא בהם חפץ רב. מכתבים רבים מהומבולדט לפרידלנדר כתובים באותיות עבריות. באחד המכתבים נמצא כתוב: “כהתפללך בתפלת הלל הזקן התפלל גם בעדי”. ובמכתב אחר הערוך מעיר מדריד כתוב לאמר: “הנני בא אליך בדברים יען כי ינעם לנפשי מאד אם ידיד כמוך יבין להגיגי. החיה נא את זכרי בלבות הנאהבים והנעימים הירץ ואשתו וקרא באזניהם את שמי לשלום. האמן בי כי בכל ארץ מולדתי, ארץ אשכנז אשר לשמה ולזכרה תאות נפשי עד עולם, מעטים המה האנשים היקרים והנעימים לי כמוך”.

דוד פרידלנדר מת ביום העשרים וחמשה לירח דעצעמבר 1834, ובאגרת התנחומים אשר כתב הומבולדט לבנו נמצא כדברים האלה: בזכרונות ימי נעורי אשבע משנה נעימות בעבור לנגד עיני תמונת אביך, איש חמודות וכביר הרוח. זכרו ייקר בעיני שבעתים בדעתי כי לי הטה שפע שלום ויעניקני מטובו ברוח נדיבה. המנוח היה אחד מאלה אנשי הרוח אשר פעלו לטובה על התפתחות כשרונותי, על מעלות רוחי ורגשות נפשי. הוא היה ידיד נאמן לבית אבותי ונחדה פעם בפעם בשמחה את פניו. דעתו הרבה בקדמוניות העמים, נטיתו העצומה לחקר הפילוסופיא, טוב טעמו ונועם הגיון לבבו אל כל מליצה ושיר, כשרונו המצוין להעתיק את שרידי הקדש אשר חותם ארץ הקדם טבוע עליהם אל כלי שפת אשכנז ולהאציל עליהם מרוחה גם להריחם בכל ראשי בשמים לבל ימירו את טעמם; כל אלה המעלות התלכדו בנפשו יחד את דעותיו החפשיות על כל המעשים והמקרים שנקרו ויאתיו בימינו, ואת אהבתו התמימה והנאמנה לעמו הנענה והנגש".

מכל האמור בזה נראה ברור כי כשרונותיו של הומבולדט, דרך חנוכו והתפתחות רוחו גם מסבות הימים ההם ומהלכיו בימי נעוריו את חכמי ישראל העירו את לבבו לאהבה את היהודים ולכבדם, אף נתנו בו אמץ לשמור את אהבתו למו ולדעת את כבודם בכל ימי חייו. ואף גם זאת כי בהגדלו ויהי לאיש חכם ושר בעמו, לאיש אשר רוחו אמיץ עשוי לבלי חת, לאיש אשר רוחו נאמנה את דעותיו ואהבתו לאמת ומשפט לא תדע מעצור, על כן ראה גם את עני היהודים ויגד ישרם וצדקם בקהל רב. הוא לא שם לבו אל גדופי משטיניו אשר העלילו עליו להבאיש את ריחו בעיני העם באמרם תמיד כל היום כי בריתו כרותה את היהודים ללחום את מלחמתם. הוא לא עזב את דרכו ולא נטה ממנה ימין או שמאל ויוכיח צדקת היהודים ומשפטיהם ברוח חכמה ודעת, אם ברעם קולו ואם בחץ עטו השנון, גם בדברי נועם אשר הטיף פעם בפעם באספת שרי הממלכה ויועציה.

פעולת הומבולדט לטובת יהודי פרוסיא היתה פעולת משנה. בריב אשר התפרץ בימים ההם בין אוהבי היהודים ושוטניהם אם ראויים הם למשפטי האזרחים או לא עמד הומבולדט לימין היהודים בכל אשר לאל ידו. הוא דבר עליהם טובות באזני המלך והשרים ויתאמץ להטות את לבבם אליהם, אף השמיע קולו בראש הומיות ויוכיח על פי מופתי החכמה והמדע כי אין לאדם הצדקה לשלוט באדם לרע לו. וזאת שנית: בראותו כי חפצו וחפץ אוהבי אמת ומשפט טרם הצליח בידם לזכות את כל בני ישראל יושבי מדינת פרוסיא, וישתדל בכל מאמצי כחו להמציא משרות ופקודות לאנשי סגולה אשר ביהודים, ואם גם רבים מאוהביו הביטו בו וירגנו בסתר לבבם על מעשיו הזרים ויש אשר גם לעגו לו על פרשו ארבות ידיו לשחות במים אדירים “נגד הזרם”, הנה הוא לא שעה אליהם ויעש כל אשר היה בכחו לעשות להמציא ישע ופדות לנדכאים.

כל היודע את דברי ימי יהודי פרוסיא לפני ששים שנה הוא ידע כי פתאם יצאה הגזרה מלפני הממשלה להמעיט גם את מספר זכיותיהם שכבר היו למו משנת 1812. הגזרה הזאת אשר במדינת פוזין כבר יצאה לפעולות בשנת 1833 נועדה להיות לה תקף החק גם בפרוסיא משנת 1842 והלאה. על פיה כמעט התחדשו חקקי האון והעמל אשר היו ליהודים בימי הבינים וגם שארית זכיותיהם אשר המחוקקים הואילו להשאיר למו תהיה כלא היתה. הן גם הזכיות המעטות אשר נשארו למו לפלטה תלויות להם מנגד בהיות לכל איש ואיש החובה לבקש לו רשיון על זכותו מאת השרים והפקידים ומלפניהם יצא משפטו אם לשבט ואם לחסד.

ויהי בבוא השמועה לאלכסנדר פֿ. הומבולדט על אדות הרעה הנשקפה ליהודים וימהר לערוך דברים אל אחד מראשי השרים והיועצים בחצר המלכות, אל השר סטולברג. במכתבו זה הביע את כל חמת רוחו על משפטי האכזרים אשר השרים יאמרו לחדש על היהודים. המכתב הזה יעיד על יקר נפשו וישרת לבבו. הלא כה דבריו: "בדאבון לבב, אשר גם אתה תבין לו בהיותך תמים דעות עמדי, קראתי אתמול בעתון צרפתי על אדות חקי העמל אשר יועצי ממשלתנו יאמרו לחדש על היהודים יושבי מדינת פרוסיא. תקותי תשעשעני כי הסופר הצרפתי עוות בזדון את דברי החקים להבאיש את ריח ממשלתנו בעיני עמו ולא כן בדיו. אולם אם יש בפיהו נכונה אז יתחמץ בי לבבי על השערוריה הזאת ורוחי ישתומם בקרבי כי נואלו יועצי הממשלה לחוק חקים ללא חכמה וללא משפט. גם בלעדי הנזק הרב אשר חקים כאלה יביאו לממשלתנו, אחשוב זאת לחטאה לא נוכל כפרה אם נבוא היום לעשוק את המשפטים אשר כבר היו לחקי הממשלה ולמעול בקדשי הזכיות אשר הנחלנו ליהודים וכבר נהנו מהם תושיה. ואף גם זאת אחשב לחטאה גדולה אם יצר לבב האדם באשר הוא אדם ישיאהו לבאר את חקי אלהים על פי חפצו הנה ימות עולם ושנות דור ודור כבר הורונו משוגת בני האדם ותהפוכותיהם בהתאמרם לבאר את המצות והחקים כזדון לבבם וכמשובת רוחם.

“אל תדאג לנפשי פן תסב רעה לי בגלותך את דברי אלה האיש הירא ורך הלבב אשר אין ברוחו אמץ להגיד את דעותיו ומחשבותיו באזני כל באי עולם לא־איש הוא”.

את העתקת המכתב הזה שלח גם לאחר מחכמי ישראל אשר בברלין ובסופו כתב לאמור: “הלא תראה יקירי, כי לא לריק יהי עמלו להוכיח צדקת היהודים. המחוקקים יתעשתו אל לבם לשוב מדרכם בשמעם תוכחתי וגם סטולברג איש הלבב ונדיב הרוח יהי בעוזרי”.

גם לגבר עמיתו ואיש בריתו ורנהגן די אֶנזה ערך דברים וישפוך לפניו שיחו – בהיות מגמתו כי על ידו ידעו כל אנשי ברלין את מחשבתו אשר הוא חושב על החקים החדשים. במכתבו זה כתב כדברים האלה: בגליון האחרון של העתון הצרפתי Journal des Debats נדפס מאמר מחוכם וטוב טעם נגד השרים אשר יעצו רעה על יהודי פרוסיא. וגם אנכי כבר חויתי את דעתי בקהל רב להוכיח עותתם. אומרים אמור כי בפתח דבר לאגרת החקים יערימו המחוקקים סוד על “נפלאות אל כי נתן לעם ישראל הכח להחזיק מעמד עד היום הזה” ואנכי השיבותי אמרים למו כי ללא חכמה וללא משפט יחדשו חקי עמל על היהודים, כי אחשוב לבאר את חקי אלהים על פי חפצו. הן דברי ימי הבינים יורונו משוגת בני האדם ותהפוכותיהם בהתאמרם לבאר את המצות והחקים כזדון לבבם וכמשובת רוחם".

ואמנם עמל הומבולדט לא נשאר מעל, כי הצליח להניא מחשבות חורשי און ולהשיב את הרעה מעל היהודים בטרם נהיתה. היהודים יושבי מדינת וועסטפֿהאַלען הביעו לו את רחשי לבבם במכתב תודה אשר כתב פרידלאֶנדר, רב הכולל אשר בעיר ברילון, ובו נמצא כדברים האלה: “יהי רצון מלפני הדר כבודו לקבל את תודתנו הנובעת ממעמקי לבותינו על הואילו בחסדו להוציא צדקת היהודים יושבי פרוסיא ולהגן עליהם. הלא תיקר תודת לבנו בעיני הדר כבודו בהוכחו לדעת כי כגודל שמו בין חכמים ואנשי מדע כן יגדל ערך תוכחותיו וכן יורם גם כבודנו בגללו; בהחשבו לדעת כי הדר כבודו הוא אחד השרידים בכל המון השרים אשר יראה בעני “העם הנגש והנדכה מני אז” ויחוש לרוחתו לישועתו כיד החכמה הטובה עליו”.

בימים ההם נמוגו רבים מצעירי משכילי ישראל ויסבו את לבם ליאש מן הטובה בראותם כי רעה נגד פניהם ויאמרו לנוס מן המערכה. ויפן אחד מהם – ודוקטור אמיל לאֶוו שמו – אל הומבולדט לשאול מפיהו עצה אם לא טוב יעשה בהמירו את דתו. וישיבהו הומבולדט לאמר: “לבי עלי דוי בראותי את הסער המתחולל בנפשך והוא ישיבך עד דכא, כי ירפה ידיך מעשות תושיה אף יביא מכשול ללבך ומוסר אכזרי בכליותיך. עצתי אמונה לך כי תוסיף אמץ ולא תבגוד בברית אחיך, אשר אלפי שנים מסרו את נפשם על קדושת דתם ולא נכחד קימם עד היום הזה; עצמי אמונה לך כי לא תעזבם, אף כי תקוה נשקפה כי גאולתם קרובה לבוא. הקדש נא, ידידי הצעיר, את כל מעלות רוחך והכשר דעתך להאדיר את תורת עמך ולהגדיל את כבודו אשר עשה לו בחכמתו אלפי שנים. לבי נכון ובטוח כי יבאו ימים אשר כל העמים יכירו וידעו את פעלי ישראל ומשכרתם תהיה שלמה. ועד בוא היום הגדול הזה תמצא אתה, ידידי הצעיר, די נחומים לנפשך בתוצאות החכמה אשר בידה תפקיד רוחך ובה תשים כל מעיניך; הדעת כי התגברת על כל תעתועי לבבך ולא בגדת בברית אבותיך, גם התפארת והכבוד אשר תוסיף לעמך, המה ישלמו נחומים לך ויביאו מרגוע לרוחך ושלום בעצמותיך ולא תירא עוד מפני עב הענן המכסה את עין הארץ בטרם בקר, בהתעתד אור היום הגדול, יום החפש והדרור להבקע”.

בינהרד ב. הירש יושב עיר עלבינג שלח להומבולדט את ספרו הנקוב בשם “דעת הקהל על חובות האדם לחברו”, והומבולדט השיבהו דברים נכוחים הראוים להגלות. הלא כה דבריו: “החוברת הזאת אשר בה תטיף ברוח אמת ומשפט לאהבת בני האדם, ראויה למצוא לה מהלכים בכל מקום אשר בני אדם גם בני איש בחרו למושב למו ולבני ארץ מולדתי, האשכנזים, יגדל ערכה שבעתים לו כתבו את דברי החוברת הזאת על לוח לבם ולא יוסיפו עוד להאדיב את נפש האיש שאינו בן בריתם על חנם”.

ואל המהנדס הנפלא ר' חיים זעליג סלאָנימסקי, אשר שלח אליו את ספרו “אות זכרון”, כתב לאמר: “בהתהלכי מימי נעורי את אנשי מדע ונדיבי הרוח בישראל כאת אחים ורעים ובריתי נאמנת למו עד היום הזה, ובהגידי כל ימי חיי יושר היהודים בקהל רב ובכל אשר תשיג ידי אוכיח משפטם להטיב גורלם, הנני יודע להוקיר את הכבוד אשר נתת לי בכתבך את תולדותי”.

סוף דבר: בכל מכתביו נראה את גודל מעלות לבבו ויקר נדבת רוחו, גם נכיר את חפצו לדבר נחומים על לבות “הנגשים בבני אדם”, בהבינם לדעת כי לבב הטובים והמתוקנים שבאומות העולם שלם עמהם, ולא ינוחו ולא ישקוטו עד אם יוציאו צדקם כאור.

דעותיו של הומבולדט הן תוצאות חקירותיו ומתאימות אל השקפתו הכללית על כל היקום אשר על פני האדמה. הנה בספרו “התבל ומלואה” אנחנו קוראים כדברים האלה: “בהראותנו לדעת כי רוח אחד לכל מתי חלד לא נוכל להאמין בשוא כי משפחות בני האדם שונות הן לגזעיהן, ויש בהן אשר מגֻלִית עִלִית חצבו, גם יש אשר מגלית תחתית תהלכנה. אמנם יש בעמים שבטים הנוחים להתפתח, שבטים אשר בחכמתם הגדילו ענפיהם וכבר הבשילו אשכלותיהם ענבי חמד וייפו בגדלם על רעיהם ויעשו גם פרי תנובה גם מטע להתפאר. אבל גזע כל השבטים אחד הוא ואין שני לו, כל בני האדם למשפחותיהם ולשבטיהם יחד נועדו לינק שפע הארץ וכלם נשתוו לאכול חלק כחלק פני עבודתם, וכן כלם כאחד שוים ליהנות מזכיותיהם במשפטי המדינות”. גם זה בעל הספר “התבל ומלואה” יגיד משפטו על אדות התפתחות בני האדם ותכליתה לאמר: “מין בני האדם לא נועד לשלטון הרע והחשך ולא יתמלא שבט אחד מחורבנו של רעהו, כי כל הריסה קטנה או גדולה וכל שלטון הרע והחשך אם ברב ואם במעט יביאו קללה על כל בני האדם באשר הם שם אין נקי. רק עם האור והטוב, עם הדעת והבנין מקור החיים והאושר לכל משפחות האדמה”.

על פי דעותיו אלה היה כל חפצו לעשות רק את הטוב, ולא הפליא במעשהו בין בן בריתו ושבטו לשאיננו בן בריתו ושבטו. מעשיו הם הם זכרונותיו.

בראשית שנות הארבעים למאה הנוכחית בחרו סנהדרי בית המדרש הגבוה למדעים אשר בברלין את החכם היהודי, מהנדס נפלא וחוקר הטבע, דוקטור פטר ריעס, לחבר למו. והבחירה הזאת היתה בהשתדלותו הנמרצה של הומבולדט. גם הוא השתדל לפני המלך פרידריך ווילהעלם הרביעי כי יאשר את הבחירה. הן מודעת זאת כי שבעים שנה לפנים נבחר גם בן־מנחם מראשי האקדמיא הזאת לחבר מן המנין, והמלך פֿרידריך הגדול, זה “הפלוסוף היושב על הכסא”, לא אִשר את בחירתו באשר הוא יהודי.

הומבולדט הערים במעשהו זה ערמה אשר חכמת המדינות יקרא לה. הוא שאל את פי המלך קודם הבחירה אם יהי רצוי בעיניו בהבחרו, והמלך מבלי דעת כי הדוקטור ריעס יהודי הוא אמר למלאות את משאלתו. כי על כן ידע השר איכֿהורן בדי ריק להניא את הבחירה הזאת. זה השר נסה גם דבר אל ראשי האקדמיא בטרם ישים את מכתב הבקשה לפני המלך; הוא שאל את פיהם אם ידעו בשעת הבחירה כי העומד להבחר יהודי הוא. אולם ראשי האקדמיא התקצפו על שאלתו וישיבוהו קשות לאמר: “על פי החקים אשר לבית המדרש היתה הבחירה ושאלה שלא כהוגן תשוב ריקם מבלי השב עליה דבר”.

פטר ריעס היה גם גיסו של מינו בורג, זה היהודי האחד אשר בימיו התעלה למעלת שר חמש מאות בצבא פרוסיא ועד יום מותו (מת בשנת 1853 בעת המגפה) נשאר בן נאמן לדתו אף אם שרים גדולים ונכבדים נסו עליו פעם בפעם דבר להשיבהו מדרכו; זה היהודי אשר היה גם חכם נפלא, תוכן ומהנדס, ויכתוב ספרים רבים בחכמת ההנדסה ובחכמת תכסיסי המלחמה.

בהשתדלות הומבולדט לפני המלך נתן להיהודי גיאקומו מייערבער את הכבוד על פעלו הרב בחכמת הנגינה.

ד“ר יוליוס פירשט, זה החכם הנודע בחקר לשונות בני קדם, היה מורה שלא מן המנין בבית המדרש למדעים אשר בלפסיא ויחי חיי צער. והומובלדט השתדל לפני המלך לתתו לראות פניו למען בקש ממנו חסד כי יספחהו אל כהונת מזכיר בלשכת ציר אשכנז אשר בקושטא. וברבות הימים נתן המלך להד”ר פירשט גם אות כבוד על פי עצת הומבולדט.

על היהודי הנודע בשמו פירדיננד לאַסאַלל היה חל איסור הישיבה בברלין על פי פקודת השר מנטייפל, בהיותו אחד מראשי הקושרים בשנת

1. הומבולדט אשר משכהו כבוד ויתן גודל לשמו על אדות ספריו בפילוסופיא – וביחוד על אדות ספרו הנקוב בשם “הפילוסופיא של הירקליטו היוני” הוא הפילוסוף אשר כנוהו “המרמז” וגם “הבוכה” – דבר עליו טובות באזני השרים וישב את לבם אליו להשיב מעליו את הגזרה.

את הדוקטור יחיאל מיכאל זקש, זה היהודי בחיר המטיפים בימיו וגם מתרגם נפלא לשירים עברים, אהב הומבולדט אהבה נאמנה. אתו החליף מכתבים רבים גם בקרהו בביתו פעמים רבות בשובו לשבת בברלין. את ספרו “פיוטי יהודי ספרד” הרים על נס ויתנהו על יד המלך פרידריך ווילהעלם הרביעי בלוית מכתב מגיד תהלתו. וישלח המלך להמחבר מכתב תודה כתוב בעצם ידו.

גם היינריך היינה אשר ידע את הומבולדט פנים אל פנים בהודעו אליו בהיכל העליזים של האשה רחל, אשת ורנהגן די אֶנזה, פנה אליו בבקשתו כי ישתדל לפני המלך והשרים לתתו לשוב ברלינה לשאול בעצת אחד מראשי הרופאים המומחים בחלותו את מחלתו אשר השיבתהו עד דכא. אולם הפעם לא הצליח הומבולדט במעשהו ויהי נעצב אל לבו מאד כי כל עמלו עלה בתהו. השרים מאנו שמוע בקולו, כי לא יכלו כפר להמשורר את החטאה הגדולה בשוררו שירי לעג על פרוסיא. וגם אל המלך בא הומבולדט לבקש מלפניו חסד על המשורר החולה וינס אליו דבר להבינהו בינה כי יסורים ממרקין עונותיו של אדם ומן המדה הוא לבלי בוא חשבון עם איש בחליו בהיות כל חפצו רק לבוא ולשאול בעצת רופא, אבל גם המלך השיב פניו ריקם. ויכתוב הומבולדט אל היינה כדברים האלה: “כל תחנוני היו ללא הועיל, כי השרים עומדים על דעתם וישיבו פני ריקם. לפי ראות עיני קשתה עברתם עד מאד ועצתי אמונה לך כי אם תיקר נפשך בעיניך לא תהין לעבור את גבול פרוסיא. הנני חושב למשפט כי זאת חובתי, חובת סופר לרעהו, ואעשנה להזהיר אותך ולהגיד לך כל אשר עם לבבי”.

הנוסע י. י. בנימין, אשר עבר את כל ארצות אזיא, אפריקא ואמריקא, פנה אל הומבולדט בשאלתו כי יתן על ידו מכתב מליצה בשובו ללכת למסעיו. הומבולדט גם בהיותו בימי זקנה ושיבה לא חדל מעשות כל אשר לאל ידו לטובת הפונים אליו. וזה תוכן מכתבו אשר נתן על יד הנוסע: "לפני שנה אחת, בשנת 1858, בהוציא זה האיש אשר בידו מכתבי את ספרו הנעלה והנפלא בשם “שמונה שנים באזיא ואפריקא” מצאנו לנכון, אני הכותב והחוקר הגדול בדעת גלילות הארץ פרופיסור קרל ריטר גם החכם המהולל בדעת צאצאי האדמה בירטהולד זעעמאַנן אשר בלונדון, להגיד את תהלת בנימין במבוא לספרו הנזכר ולהכיר את פעלו הגדול בהרחיקו נדוד אל ארצות ואיים רחוקים ולא יחשוך מנפשו כל עמל ותלאה להכיר לדעת את שלום שרידי אחיו הנתונים בצרה ובשביה בארצות הנשכחות מני רגל. וזה האיש בנימין ההולך בעקבות הנוסע בנימין מטולידה, זה האיש הנכבד מאד הואיל גם היום לשוב ולשום פעמיו אל הארצות האלה.

"ובכן אפיל תחנתי לפני כל צירי ממלכות אירופא באשר הם שם החושבים את שמי ומרצים את פעלי, כי בבוא אליהם הנוסע יעמדו לימינו בכל אשר לאל ידם, אם בהורותם לו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה למצוא חפצו ואם בתתם לו כסף למלאות את מחסורו. הן לא הות נפשו דורש הנוסע, כי כל מגמתו להועיל להטיב לאחיו האובדים והנדחים בארצות רחוקות.

ירחים אחדים לפני מותו, בהיותו בן תשעים שנה, עשו לו יהודי ברלין ציון לזכר עולם בקראם את שמו על החברה, לתמיכת תלמידים עניים הנוסדה בכסף נדבת אדולף רייכנהיים. והומבולדט שלח להם מכתב תודה על אות הכבוד אשר הראו לו. במכתבו זה כתוב לאמר: ראשי החברה הנכבדים! אף כי חולה וכואב אני עד מאד וכמעט קרב קצי, לא תכבד עלי העבודה לערוך אליכם מלים ולקדם פניכם בתודה, ונהפוך הוא כי תנעם לנפשי מאד להביע לכם את משוש לבי לשמועה כי קם אדולף רייכהיים על נדיבות לכונן מפעל גדול כביר כזה וכי זה הנדיב הואיל בטובו להשכין גם את כבודי בתוככם ולקרוא בשמי על פעלו. זה המפעל לכונן חברה לתמיכת תלמידים עניים מבני ישראל גדול ונעלה הוא עד למאד. הן כל לב אוהב צדקה ומשפט יגיל לראות כי אחרי העמל אשר נעמול להטיב את מצב העובדים וכל העושים במלאכה מבני ישראל נשים לבנו גם אל בני העניים שמהם תצא תורה ודעת, נדאג לעורר את כשרונותיהם לחכמה אשר היו למו מורשה מימי קדם. הלא דברי הימים למדעים ולחרשת המעשה יורונו, כי בכל דור ודור קמו בבני ישראל אנשים מצויים בכל חכמה ומדע, חוקרים וחכמי חרשים, ויעשו גדולות ונפלאות, ומי לא ישיש לשמועה, כי קמו בקרבנו אנשי רוח ונדיבי לבב להעיר ולעורר את הכשרונות האלה, כי יתפתחו להועיל להטיב לבני אדם".

ואף גם זאת נזכיר, כי השם “בן מנחם” אשר עוד בימי עלומיו היה להומבולדט יקר מאד בהיותו אור לנתיבתו בחיים; כי השם הזה היה יקר לו גם בימי זקנה ושיבה בהיות לו אחד מנכדי החכם הגדול בן מנחם לעזר בכל אשר השיגה ידו. הן אלכסנדר בן מנחם “יועץ הסתרים למסחר” היה מטיבו בימי זקנתו ויעניקהו מכספו למלאות את מחסורו גם נתן לו מעון בביתו בלא מחיר ובאחד הימים נתן לו במתנה את הבית הנודע ביפיו, מספר 67 ברחוב אוראניענבורג אשר בברלין.

הומבולדט היה אחד מחוקרי הטבע אשר בכל חקירתם לא יחדלו מהיות נאמנים אל הדת, ודעת אלהים בארץ היא מעוזם ומשגבם. הוא התנגד אל אלה החוקרים הכופרים בעיקר כלאַפלאם וסיעתו המתאמרים להגיד בקהל רב כי יתורו את השמים לארכם ולרחבם ולא ימצאו את האלהים. הוא התנגד לכל הכופרים במציאות אלוה ולמפיצי תורת־הפקירא ולא אחת נשמע מפיהו רוממות אל ותהלת מעשיו בהשגיחו על ארץ רבה ועינו צופיה בכל. ולא נפון כי אהבתו לכל בני האדם וחפצו להטיב לנדכאים גם באמונתו באלהים יסודתם.

רוח הומבולדט היתה נאמנה את מאמר החכם באַקען אשר הגיד כי רק החכמה אשר אפס קצה נדע ומדבשה נלקק אך מעט, היא תט לבנו לכפירה ותביא שממון בקרבנו. אולם אם במחקר תהומה נתהלך ועד תכליתה נבוא אז נמצא בה את מקור כל היקום, את סבת כל הסבות ועילת כל העילות, את יד יוצר התבל ומחוללה. כי על כן העמיק הומבולדט הגות בספר הספרים ב“כתבי הקדש” ויהי לו הספר הזה שעשועים ויחזה בו חזות הכל.

השקפת הומבולדט על מראות הטבע וחזיונות היקום קרובה מאד אל החזות אשר בכתבי הקדש; מקבילות אשה אל אחותה וכמעט מתאימות יחדו בד בבד. זה החוקר הגדול בדעת הטבע השקיף על היקום, השגיח אל מלוא רוחב התבל, התבונן אל השמים והארץ וכל צבאם וישכל משפט כי זאת התבל אשר למראה עינים יש בה תה ולא סדרים, פרוץ המרובה על העומד, יתר אשר כנטול דמי, חוליותו התלויות בשערה, אברים מדולדלים, גופים יוצאי דופן, רוחות דאזלין ערטילאין; כי זאת התבל בדעת כוננה ואין בה לא חסר ולא יתיר, לא פרצה ולא קלקלה, לא מקרה ולא מבוכה, כי יד רוממה תשים בה משטרה וכלה מתאימה, כלה אומרת כבוד, כלה בריאה אחת גדולה ונשגבה וכל יצוריה שומרים את תפקידם להגדילה ולהאדירה. – וזה החזון אשר מצא הומבולדט בכתבי הקדש אשר ליהודים ורוממות בפיהו, בספרו הגדול “התבל ומלואה”.

בהגות הומבולדט בספרות כל עם ועם ובשומו מעינו בשרידי כתבי דתם העתיקים ובשארית ספרי תורתם מימי קדם להורות דעת אלהים בארץ, ראה ראשית לו לבקש למצוא את הלך נפשות העמים האלה אל מראות הטבע; להכיר לדעת את הפתרונים אשר חזה למו רוחם למפלאות התבל. הן זה דרכו משפט לו מאז החל להעמיק חקר בדעת הטבע, כי כל החפץ לבוא עד תכלית החזיונות ולהכיר את התבל במלוּאה ובעצם גדלה, ישים בראשונה לבו להתבונן אל הדברים כהויתם ולפלס אותם במאזני הדעת ואחרי כן ישים לו למשקלת גם את המשאות אשר אלה החזיונות למערכותיהם העירו ברוחות בני האדם מאז ומקדם.

ובהיות להומבולדט המשפט הזה לקו יוכיח במופתים נאמנים, כי עמי הקדם המתיחשים למשפחת שם יתנו אותותם אותות רגשות נעלים והגיונות עמוקים למראות הטבע בכל ציוני הכבוד והגודל אשר הציבו למו בשרידי מחמדיהם ובכתבי השירה והמליצה העתיקים. אלה הרגשות הנשגבים וההגיונות העמוקים יגלו לעינינו בכל הודם והדרם וירהיבו את לבנו ואף ישעשעו את נפשנו באגדות הרועים, בשירי ההיכל והמקהלות, בקסם השירה ההגיונית אשר לנעים זמרות ישראל, ובמשאות להקת החוזים והנביאים אשר ברוממות רוחם כמעט התנשאו מעל לקורות ימים עברו ורק אל האותיות והעתידות כוננו לבם ואל הבאות ישאו את נפשם.

ויתרון השירה העברית בכל הוא. מלבד הנשגבות והעמוקות אשר בהגיונותיה שפוך עליה גם קסם נפלא בהיותה אחוזה ומתלכדת בדברי דת ואמונה התלוים בארץ מושבם בימים ההם. העברים הקדמונים, בסחרם אל ארצות רבות ואיים רחוקים ובהיות להם שיח ושיג עם הגוים היורדים הים באניות לכבוש ארצות שכניהם, הביאו לבב חכמה, הרחיבו גם האריכו את חוג מבטם על התבל ומלואה ותגדל גם בת שירתם כנפיה ותשגב בכחה להאביר למרחקים ולהרקיע לשחקים. ואנחנו נמצא חפץ רב בכתבי הקדש אשר להעברים בהשאירם לנו זכר ושם לגלילות ארץ הקדם אשר בימים ההם כמעט נשכחו מני רגל, ובהציבם ציונים גם למערכות הטבע אשר בימים ההם טרם היה חזונם נפרץ והמה נגלים לעינינו במעמקי היערים אשר נסבו אל התבל החדשה ובמרחקי האיים אשר בים הצפוני.

בזאת תבחן שירת הטבע אשר להעברים – יאמר הומבולדט – כי בהיות האמונה באחדות האל אור לנתיבתה והיא תאציל מרוחה עליה, תקיף בסקירה אחת את הבריאה כלה באחדותה, את הארץ וכל היקום אשר עליה ואת השמים וכל צבאם. השירה העברית לא תמצא חפץ להעביר על פנינו אחד מחזיונות הטבע כשהוא לעצמו ולהגיד את גדלו, אבל זה משוש דרכה להגדיל חזון על חזיונות רבים בהערכם יחד זה לעמת זה ובהתלכדם לתמונה אחת. המשורר העברי לא יספר כבוד הטבע ומפלאות חזיונותיו בהרהיב נועמם והדרם את עיניו ונפשו תשתפך אליהם, אבל רוחו בתוכו תשתומם אל היד הגדולה והרוממה העושה את כל החיל הזה, ונפלאותיה יגיד. מפלאות היצירה תגלינה לעיניו כקוים הנאצלים מן האור האין סוף, וכל יצורי התבל לא נבראו אלא לומר שירה ליוצרם אשר ברוח פיהו היו ובהסתירו פניו יכלו והיו כלא היו. על כן רוממה ונשגבה היא השירה ההגיונית אשר להעברים, היא מלאה זיו ומפיקה נגה בהיות רוממות היוצר בפיה, והיא מלאה יגון ומפיקה עצבת בהסבה דבריה אל גורל בני אדם גם בני איש יחד.

ואף גם זאת לדעת, כי לא כשירה ההודית והדומות לה השירה העברית. היא לא תשכח חק ולא תפריז על המדה גם עת תדבר גבהה גבהה, עת צרר אותה רוח הנגינות בכלי שיר בכנפיו ובמרום תמריא. רוח האמונה הטהורה דובר בה, על כן גם המלה אשר על לשונה צרופה ומזקקה. היא תבחר לשון מליצים אבל הגיונותיה ברורים ומפורשים באר היטב, היא תדבר אלינו במשלים והמה שגורים על פיה ודרושים לה בכל עת אשר תקראם.

מחזות הטבע אשר כתבי הקדש יעבירו לפנינו המה המראות הנאמנים לתכונת הארץ אשר בה נאחז עם בני ישראל, לחליפות ארץ כנען באדמתה אשר חלקתה אחת ציה ושממה וחלקתה השנית דשנה ופוריה, בהרריה ובקעותיה, בגבעותיה ועמקיה, בהדר השרון והכרמל ובשיא הארזים אשר בהררי הלבנון. כתבי הקדש יתארו לעינינו גם את התמורות אשר במזג האויר בכל תקופות השנה, את דרכי הגוים הקדמונים רועי צאן ובקר ואת תכונת נפשם בהבדלם מכל עבודה בשדה ולא ימצאו בה חפץ. ספורי דברי הימים אשר בכתבי הקדש נאמרים בדברים ברורים ונאמנים, בלי כל הגזמה והפרזה, והמה פשוטים מכל מליצה ומכל יפוי, טהורים ומזקקים הרבה יתר מספורי דברי הימים אשר להירודוט. אולם השירה ההגיונית אשר בכתבי הקדש היא מלאה הוד ויופי ובה נראה את הטבע בכל הדרו ונועמו למערכות חזיונותיו. – במזמור ק“ד אשר בתהלות דוד בן ישי ימצא הומבולדט את דמות התבל ומלואה ערוכה בכל מפלאותיה: ה' “עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה – יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד” – המילים¹ “יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסד (ה') להם”: ו”גבול שם בל יעברון בל ישבון לכסות הארץ" אבל “ישקו כל חיתו שדי”. – עוף השמים “מבין עפאים יתנו קול”. – “עצי ה': ישבעו, ארזי לבנון²) אשר נטע: אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה”. – הים: “גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות: שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו”. – נעים זמרות ישראל יערוך לנו גם דמות “העשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ”, הגפן (לעבודת האדם) להוציא יין אשר ישמח לבב אנוש – והזית “להצהיל פנים משמן”. – ועל כל כבוד מחזה הטבע, דמות השמים וצבאם חפה: ה'“עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו: תשת חשך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער: הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם: תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון: יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב”. למחזה הזה אין ערוך, ומה נפלאים מעשי המשורר כי בשירה קצרה כזאת ובתוים אחדים ונאמנים יערוך לנו דמות התבל במלוּאה, הארץ וכל היקום אשר עליה והשמים וכל צבאם! המשורר ישכיל גם לערוך את המחזות זה לעמת זה, את התנועה הכבירה והעצומה במערכות הטבע מול התנועה הקלה אשר לעבודת האדם היוצא לפעלו כזרוח השמש והוא יעמול וייגע עדי ערב וישיש כמוצא שלל רב על כל גרעין וגרעין שהוא מוציא מן האדמה. זאת מערכת המחזות זה לעמת זה, זאת הבינה העמוקה במסבות המחזות המתהפכות בטבע ובתמורות פעולותיהם; זאת הפניה למעלה אל יוצר כל המחזות האלה ומחוללם אשר ברצונו “יחדש פני אדמה” ובהסתירו פניו ובאספו רוחו “יגועון ואל עפרם ישובון” – היא היא השירה העברית הנגלה לעינינו בכל כחה ועוצם תקפה, היא היא המרוממת את הנפש להגות נשגבות גם אם אין דרכה להשיב לבב ולדשן את הרגש.

הומבולדט יתפלא וישתומם הפלא ופלא אל הספר איוב ואל דעת דרכי הטבע אשר נמצא בו. הוא יעיר את אזנינו, כי כותב הספר איוב השכיל מאד לתאר את חזון הרוחות המתהפכות מסבות במפלשי עב בטרם צאתן לפעלן, את חקות שמים “כי יגרעו נטפי מים יזקו מטר לאֵדם” או כי “יזלו וירעפו עלי אדם רב”, את שלל הצבעים הנראים לעינינו בהראות הקשת בענן, או כי העב “יפיץ ענן אורו”, את מהות הברד וחזיז קולות. כותב ספר איוב יתבונן לדעת “איזה הדרך יחלק אור יפץ קדים עלי ארץ: מי פלג לשטף תעלה ודרך לחזיז קולות: מבטן מי יצא הקרח וכפור שמים מי ילדו” – וכן עוד שאלות רבות אשר חוקרי הטבע בימינו אמנם נתנו למו פנים חדשות אולם גם המה טרם מצאו למו פתרונים נכונים וברורים עד היום הזה.

על דעת הומבולדט יתרון לספר איוב בשירתו ובתכניתו על כל ספרי השיר והחזיון אשר להעברים. כצייר אמן ישכיל כותב ספר איוב לתאר לפנינו כל תמונה וכל מקרה במראות הטבע וגם סמל תכנית הספר בתור שיחה, תבניתו וגזרתו נעלות מאד. מחזות הטבע אשר בספר איוב יעמיקו פעולתם בלבב כל קורא בין בשפת עבר ובין בכל שפה אשר בה הוא מתורגם.

ה': “דורך על במתי ים (עת) ישית בגאון גליו”. הוא: "יצוה בקר ויודע שחר מקומו (בבאו) לאחוז בכנפות הארץ (ולאורו) “תתהפך (העב) כחמר חתם”.

מחבר ספר איוב ישא מדברותיו גם על בהמות ארץ ועוף השמים ויורנו דרכיהם, דרכי הערוד אשר “ערבה ביתו ומשכנותיו מלחה” והוא “ישחק להמון קריה ותשאית נוגש לא ישמע”, דרכי הסוס אשר “הוד נחרו אימה” “וברעש ורגז יגמא ארץ”, דרכי הרֵים ודרכי הבהמות אשר “יחפוז זנבו כמו ארז ועצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטילי ברזל”, דרכי הלויתן ו“דבר גבורות וחין ערכו” כי “עטישותיו תהל אור ועיניו כעפעפי שחר”, דרכי חסידה ונצה וכנף רננים נעלמה, ועוד, ועוד.

ספר איוב יגיע לנו כבוד “אור הענן בהשקט ארץ מדרום” והוא פרוש על פני הישמון “כראי מוצק”.

דעת הומבולדט היא, כי ככל אשר תמחוק הבריאה את סאתה לאחת הארצות ותחסיר לה את שפע מנותיה כן תוסיף שאר רגש לילידי הארץ הזאת ותתן בלבבם יתרון הכשר חכמה והתבונן אל כל דממה דקה בתנועת הרוחות ואל כל נדנוד קל במפלשי העבים, לבוא עד תכלית החזיונות אשר במדרך ציה ולהתהלך בחקר התהום ונבכי הים בשוא גליו ורום ידיהו נשא. ואקלים חבל ארץ כנען, חלקת הארץ המלאה הרים וסלעים, מַּחכים את היושבים שמה ונותן בלבם בינה עמוקה והרגשה דקה מן הדקה להקשיב סוד שיח הבריאה בכל הליכותיה ותנועותיה.

בדעת והשכל ידבר הומבולדט גם על חליפות הצורות אשר להשירה העברית בכתבי הקדש. הנה מיהושע ועד שמואל יגידו כתב, הקדש תהלת הגבורים ומעשי נפלאותיהם ביום קרב ורוח שירה תמלא מריח המלחמה, ופתאם תחליף השירה את כחה ותשנה את צורתה ובמגלת רות המואביה המלקטת עמרים בשדה בועז מאחרי הקוצרים תעביר לעינינו תמונה מרהבת כל עין ומרנינה כל לבב באותות התום אשר עליה ובשובע הנעימות אשר את פניה. – כגיתה כן גם הומבולדט, בהיות רוחם מלאה שירה למפלאות ארץ הקדם, יכנה את מגלת רות: “שיר עלילה שאין כמהו לנועם החזיון ולחמדת התאר בכל שירי בני קדם”.

ולא רק בספרו “התבל ומלאה” וביתר ספריו ימלא הומבולדט פיהו תהלת כתבי הקדש ורוממות השירה העברית, אבל גם באגרותיו אל חכמים ויודעי שיר ומליצה. הנה באחד ממכתביו אל החכם אֶמיל לאֶיו, אשר כבר הזכרנו את שמו, נמצא כדברים האלה: אין כל ספק כי תשפוט מישרים בהגדך כי שירת העברים היא הנעלה על כל שירי העמים הקדמונים בטוב טעמה ורוממות רוחה. ומשפטיך אלה ינעמו לי מאד בהיותם מתאימים עם רוב תוצאות חקירותי אשר מצאתי אחרי עיון רב והתבוננות יתרה. – הנה מה נעמה מליצת דוד בן ישי במזמורו הראשון: והיה" הצדיק “כעץ שתול על פלגי מים” והרשע “כמוץ אשר תדפנו רוח”. גם במשלי שלמה שהם אמרי חכמה ובינה נמצא מליצות רמות המעולפות חזיונות הטבע, כמו: “וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום”, “שתה מים מבורך ונוזלים מבארך יפיצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים”, ועוד.

הומבולדט, איש המופת, יהי למופת לכל החכמים חוקרי הטבע, כי בכל חכמתו העמוקה ודעתו הרחבה בא עד תכלית השירה העברית וישתומם אל מפלאותיה, כי התהלך בחקר תהום כתבי הקדש לדלות פנינים ממעמקיהם ולהראות את יפעתם ואת זהרם לעיני כל יושבי תבל. הנה מדברותיו על ההוד והיופי, על הרוממות והנשגבות אשר בכתבי הקדש ועל רוח האלהים המרחפת על פני שירת העברים ירהיבו את לבנו במקסם אמת, נועם וחן – ורוח על פנינו יחלוף ותמונה לנגד עינינו, תמונת משוררינו מימי קדם מחמלי לבנו ומחמדי נפשנו; וגם את סוד שיחם נשמע ואת קולם נקשיב, קול נעים זמרות ישראל בתהלותיו ותפלותיו, קול החכם מכל אדם במשליו ומליצותיו וקול איוב ורעיו בעצומותיהם וריבות שפתיהם, ובשאון הקולות האלה תתבוללנה תרועת העודרים במעדר על הרי ישראל ורננת הכורמים, הבוצרים והיוגבים בכרמי אדמת הקדש!

נפש הומבולדט היתה מלאה אהבה לכל היקום אשר על פני האדמה, לבו מלא המיה לכל התבל ויצוריה ורוחו השתפכה אל חיק היוצר רב הפעלים וגדל העליליה. כי על כן היו כתבי הקדש שעשועים לנפשו ובשירת העברים מצא חזון; כי על כן לא רק כחוקר הטבע גדול שמו ולא רק כחכם נפלא היודע בינה לעתים הולך שמעו למרחקים, אבל גם כאוהב צדקה ומשפט יהי זכרו ברוך לכל יושבי תבל – וקדוש לישראל!

משה בן מנחם ויוהאן גוטפרי דדי הערדער

כמו יחמדו מקרי הזמן התולים אתנו, ואותנו בני ישראל בחרי לשחק בנו בתחבולותיהם ותהפוכותיהם ולהראותנו לדעת כי גם קצרו יד וגם חסרי בינה אנחנו לתת משקל לרוח בני האדם ופלס ליצר לבבם על פי התורה ודעת המשפטים אשר לנו. הנה לפני מאה שנה בהיות היהודים יושבי פרוסיא רצוצי משפט ויושבים במחשכים היה ראש הכהנים בחצר ממלכת פרוסיא, הערדער, איש נאור ואוהב ישראל, ועתה בדור הדעה, דור החפש והדרור, בהיות ליהודי פרוסיא שווי הזכיות ומשפטי אזרחים, הנה היה ראש הכהנים בחצר ממלכת פרוסיא, שטעקער, ראש מורדי האור המתנקש בנפש היהודים לספותה ולהכחיד זכרם. האין זה לנו אות כי שוא מבטחנו בהשכלת המאה התשע עשרה ורק באלהים נבטח והוא מגן ישענו וצור משגבנו סלה?!

אמנם תקותנו חזקה כי כל המשמרים הבלי שוא בהבל באו ובחשך שמם יכוסה, והמשכילים בעמים, כהערדער, יזהירו לעד וזכרם לא יסוף עד עולם.

יוהאן גוטפריד די הערדער ידע גם שפת עבר על בוריה ובתרגומו הנפלא לשירים ומליצות אשר בכתבי הקדש גם בספרי הפלוסופיא, חקר הלשונות, התפתחות דברי הימים והשתלשלות המקרים והמסבות, כן בספרי החזיון והשיר אשר הוציא לאור בימי חייו ואשר השאיר אחריו לברכה אחרי מותו, עשה לו שם עולם אשר לא יכרת בספרות אשכנז ובני עמו ילבשו עליו גאות. אמנם ספריו הם ספרי המעלה והמופת לכל הדורות כן בכליל תארם וכן בעומק הגיונם ובשיא חזונם ותועפות שירתם. ויהי הערדער סגלה לאשכנז מכל אנשי הרוח אשר בדורו, כפרידריך הגדול, גיטה ושילר, כי לא רק במשא וחזון על יקר החפש וחין ערך הדרור השפיק, אבל גם הפליא אהבתו לכל בני האדם ויט גם אל היהודים והיהדות שלום, ולשונו כאש בהוכיחו צדקם וישרם. זה איש המופת, המטיף השכם והטף אהבה לכל בני האדם באין הבדל ופדות בין עם לעם ובין שבט לשבט, היה חבר נאמן לגוטהולד אפרים לעססינג ותמים דעים עמו. הוא הגיד לבני ישראל, אשר נחשבו בימים ההם לדלת בני האדם, את ישרם ויוכיח לעמו פשעם ומשוגתם כן בספריו ומכתביו וכן מעל במת המטיפים בבית התפלה אשר בחצר המלכות.

בימים ההם אשר בני העמים חשבו למשפט כי להם היתרון על היהודים גם ברגש הכבוד ערב הערדער את לבבו להגיד גלוי כי לא כן בדיהם, כי היהודים יבינו הרבה יתר מהעמים את משפט הכבוד ויודעים את ערכו כמו שהוא. הן בני העמים נתעו מעודם במשפטים מעוקלים להבדיל בין כבוד אצילים ושועים ובין כבוד בני עוני הנחשבים לדלת עם הארץ ובוז משפחות, גם בהגדלם יש לפניהם חונף וגם משוא פנים, כי גודל הגבוהים עליהם במשרה ובמצב החברה אשר למצותם ייחלו ופקודתם תשמור רוחם יכביד עליהם כבד אבן ויעות גם את משפטם על ערך הכבוד. לא כן היהודי. הוא לא ייחל לכל משרה או פקודה במדינה ושיח ושיג לו עם כל משפחות בני האדם, כי אל בתי האצילים ימצא לו מסלות וגם מהלכים לו עם בני עם הארץ. על כן ילמוד לדעת תכונות בני האדם ולהבדיל בין כבוד־אמת לכבוד־תפל, בין ענוה צדק לגאות שוא ובין משפט למשפח. ובכן גם רגש הכבוד אשר בלבו הוא טהור ומזקק, כי יבחנהו מכל סיגי חונף ודברת בני האדם מלומדה.

אלה וכאלה המה הדעות והמשפטים אשר להאיש הערדער הנותן גודל וכבוד למשה בן מנחם, הכביר ממנו לחמש עשרה שנה, ולשמו תאות נפשו. הוא נתן גודל לבן מנחם וישתאה לו על גאון רוחו ונועם נאומו בפלוסופיא, על עומק הגיוניו ויושר משפטיו, ועל רוח החן והנועם אשר בתכונת נפשו, כי ערך וכי דמות לו כסוקרטס היוני וכל יודעי דרכיו יחמדוהו בלבבם. הוא העריצהו ויכבדהו גם על היותו איש בריתו וסודו של לעססינג. וברבות בן מנחם אומץ בהגיונו ועומק במשפטיו לברר וללבן כל דבר לכל פרטיו ודקדוקיו כן הוסיף הערדער לחשוב שמו, ורוחו בקרבו שחרהו לשכלל את כשרונו ולהדמות אליו. עוד טרם ידע הערדער את ה“סוקרטס של המאה השמונה עשרה” פנים אל פנים, וכבר העריץ הכהן הנוצרי את שם היהודי הסוחר בבגדי משי אשר בברלין. הערדער בעודנו צעיר לימים כבד בלבבו את בן מנחם כי “כלעססינג כבן מנחם, שניהם נאורי הרוח וטהורי הלבב, יתורו אחרי האמת לדעתה”. – הלא הדברים האלה כתובים בספרו הנקוב בשם “עלים מפוזרים”.

רבים היו הכהנים הנוצרים בימים ההם וגם לאוואטער בתוכם אשר חשבו את היהודי בן מנחם ויתנו כבוד לשמו, אבל אחרי כן נודע הדבר כי בהוקירם את נפש היהודי באה גם מחשבה בלבם “להצילה”. אולם מחשבות הערדער גבהו ממחשבותיהם, כי הוא חשב את בן מנחם בתור חוקר המעלה וחכם המופת, ויאהבהו ויכבדהו לפי ערכו מבלי חשוב אף רגע להשיבהו מדתו.

אחרי אשר קרא הערדער את הספר “השארת הנפש” לבן מנחם היתה רוחו מלאה שירה ותהלה למחברו. אז כתב אל הסופר ומוכר הספרים ניקולאי כדברים האלה: את הספר על אדות “השארת הנפש” לבן מנחם קראתי ואין די מלים בפי להגיד תהלתו. על דעתי גדול ערכו מאד לכל חברת בני האדם, להטיב דרכי האנשים באשר הם שם, להורות משפט במדינה ולהאיר נתיב בפלוסופיא. כמדומה לי כי אין אדם בתבל אשר יקרא את הספר הזה בשום לבב, בתאות נפש ובעין חודרת כמוני ואשר יבא עד תכונתו ויבין גדל ערכו כאשר אבינהו אני.

בחדש אפריל לשנת 1769 ערך הערדער את מכתבו הראשון, מכתב ארוך, לבן מנחם והוא מהר להשיבהו על דבריו. ממכתבו של בן מנחם, אשר ערכו יקר מאד בהיות מגמתו להתיר ספקות אחדים אשר התעוררו בנפש הערדער, נביא בזה אך דברים אחדים:

“…לא אוכל הבין מדוע מצאת זרות במשפטי כי כל תעודתנו בתבל היא להשלים ולשכלל את כחות הנפש. אתה אומר כי טבע האדם הוא מורכב? אמת נכון הדבר; אולם גם זה נכון כי בכל מה שזה הטבע המרכב פועל תמצא הנפש את תכליתה. מציאות תכלית כזאת לא אוכל אנכי להכחיש גם בבהמות. תכלית כל תאות הבהמות ושאיפותיהן היא למצוא נחת בחיים ולהרחיק מעצמן כל דאבה. הנחת היא ילידת הרגש של אומץ כחותינו והרחבתם, והדאבה היא תוצאת הרגש של רפיון הכחות ושפלותם. ובכן גם תחלת מעשי הבהמות – אלה הנעשים ברצון ורגש פנימי – היא תכלית השלמת כחות הנפש. אמנם על דבר מעשי הבהמות הטבעים, אשר נחשבם כמעשי מכונה בלי כל חפץ ורצון, אולי נכון משפטך. אולם למעשיהן אשר יש בהם מעין חפץ ורצון, כמעט ברור הדבר בעיני כי יש גם תכלית. ואם בבהמות כך באדם על אחת כמה וכמה. באדם נכיר את אמתת משפטי בהכרה היותר ברורה. אם תביא בחשבון את סכום כל הכחות אשר לטבעו המרכב, אז תדע ובחנת כי האדם מוצא נחת בדעתו כי כל כחותיו פועלים את פעולתם יחד בד בבד אחד מהם לא נעדר – ואי נחת בהכרתו כי יש בעיסת כחותיו שאור המעכב את הפעולה או כי יש בהם המתפרצים מפני רעיהם ולא משטר ולא סדרים לפעולותיהם. הפעולה תתן עז להכח ותסכינהו לעבודתו. פה נראה את הקשר המאחד את אשרנו ואת תעודתנו. כל כח מהכחות הטבועים בנו ישאף לעבודתו וגם יוליד בקרבנו איזה חפץ וצורך. בהשלמת כל החפצים והצרכים האלה נמצא את אשרנו והיא היא גם תעודתנו”.

הערדער שש מאד על מכתב בן מנחם כי הואיל למהר תשובתו וגם השיבהו כהוגן. וערך חליפות המכתבים, אשר היה מן היום ההוא בין שני גבורי הרוח האלה, גדול מאד. כבוד בן מנחם גדל בעיני הערדער מיום ליום. הוא הוקירהו על תמת נפשו ובור לבבו כי לא יכסה ממנו דבר ולא יצפין כל סוד במכתביו. כי על כן חשב לו הערדער לאשר נעלה לראות את בן מנחם פנים אל פנים ולהתהלך אתו, לבקש מפיהו תורה ודעת ולהתעורר בחברתו להגיון וחזון.

בימים ההם חלה בן מנחם את חליו, כי מעת לעת כהו עיניו וברוחו אין נכונה ויהי אנוס לחדול מעבודתו בספרות כשש או כשבע שנים. אז שאל הערדער פעמים רבות לשלומו מפי ניקולאי מוכר הספרים. הנה הוא כותב אל ניקולאי בירח דעצעמבר לשנת 1771 כדברים האלה: “מה שלום האדון משה? האין תקוה כי ישים סדרים בכתביו, כאשר הבטיח, וכי יוסיף לעבוד את עבודתו בספרות כשישוב לאיתנו? בחדלו מעבודתו יסוף לעם אשכנז ראש החכמים והוגי דעות בפלוסופיא וביפי השירה והחזון. זאת נראה, על דעתי, גם בספר המלים אשר זה עתה הוציא סולצער לאור. הספר הזה הוא קובץ שברי כתובים ומאמרי בקרת אשר למראה עינים אחד באחד יגשו והוא בנין רם ונשא אבל באמת לא כן הוא”. (מ“שארית כתבי הערדער” כרך שני צד 215).

אמנם היו ימים אשר כמעט היו רוחות שני החכמים האלה זרות אשה לרעותה וכמו היה איזה שטן מרקד ביניהם. הן הערדער השפיק זמן רב ברמזים וסודות של לאוואטער והמה התעו את לבבו. אולם הימים האלה לא ארכו ועד מהרה שבו בן מנחם והערדער להכיר איש את רעהו בהגיונותיהם ודעותיהם. אז שלחו איש לרעהו את ספריהם ומחברותיהם בלוית מכתבים אשר רב חזון צפון בהם.

אחד ממכתבי בן מנחם אשר כתב ביום העשרים לירח יוני, שנת 1780, יגיד לנו את מרי שיחו על אדות מצב היהודים במדינה בימים ההם. במכתב הזה נקרא כדברים האלה: “… יש לי ילדים, וזאת חובתי לחנכם. אולם איזה הדרך אשר בו אדריכם ומה היא התעודה אשר אשים לפניהם בנתיבות החיים? אם יהיו לסוחרים העוברים ארצות במרכלתם ובעברם את גבול ארץ זכסן יפילו השוטרים גורל לגלגלתם ועל פיהו ישימו עליהם מס, או כי יהיו לחכמים ומליצים לדעת לעות דבר לאחד מעצלי המושלים בארץ הקדם ובהיותו סרוח על משכבו ומפהק בכל פה ישכילו לספר באזניו את אגדת הטבעות אשר יחד נשתוו ואין יודע להבדיל ביניהן; רק המכונן מצעדי גבר הוא יודע. לעת כזאת זאת חובתי ואעשנה להורותם מוסר והשכל ולחנכם בדרך תבונות לבל יעקשו את הישרה ולא ישאו חרפה על מעשיהם. ואם בלא משפט יעטו עליהם אנשים תועים מדרך השכל כלמות או כי אנשי בליעל יחפאו עליהם בזדון דברים אשר לא כן, יהיו מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים; לא ישיבו את לבבם אל חורפיהם על לא חמס עשו ולא ישיבו חרפה אל חיקם, אבל ישאו בדומיה את אשר נטל עליהם עד אם תפקחנה עיני התועים לראות את עותתם ויכפרו פניהם”.

מות החכם לעססינג הקריב את לבות שני רעיו, הערדער ובן מנחם, חד אל אחד וילכד את הנפרדים כמעט בקשר של קיימא. אז בהתאבלם שניהם על האבדה הגדולה אשר אבדה למו בהלקח מהם ידידם הנאמן ואיש בריתם כתב הערדער אל בן מנחם כדברים האלה: “יהי רצון מלפניך, בן מנחם האהוב והרצוי, לפתוח לי את סגור לבבך כי אבוא בו ואירש את מקומו, להיות קרוב אלי יותר מאשר היית עד כה … לא לידידות אתחנן, כי אין איש אשר יוכל לדרוש ידידות מרעהו בלתי אם כי עוד בטרם ידרשהו כבר נתון לבו אליו, גם מעודי לא נתנני הגאון אשר בלבי לבקש מאיש נדבת ידידות. אבל אחת שאלתי אותה אבקש כי לא תמנע ממני את הרצון אשר אתה משביע לכל הקרב אליך, כי תט אלי שלום אמת ותמים בדברים אשר סוף סוף שנינו יחדיו תמים נתור לבוא אל מחוז חפצם, אף אם איש איש במסלתו ילך ולא דרך אחד לשנינו. זאת אשאל ממך, על זאת אתפלל מלפניך מאשר יקרת אף נכבדת בעיני מאד; מאשר אכבדך בנפש חפצה ואהבתיך בלבב שלם, ומשנה לשנה בכל ימי חיי תגדל אהבתי אליך, תוסיף אמץ ותרבה עצמה”.

על מכתבו זה השיבהו בן מנחם ביום חמשה עשר לירח מאֶרץ שנת 1781 כדברים האלה: “גם זה לנו אות נאמן, הערדער מחמדי, זה הכח לתובן לבות ומשובב נתיבות בני אדם כי מות לעססינג מקרב שני לבבות זה לזה, שני לבבות אשר כמו שנודע עתה הדבר, רק איזה שטן לא נדע שחרו היה מרקד ביניהם ושגגה ובלי דעת הפרידו כמעט בין הדבקים … מות לעססינג! האיש האחד אשר שלשים שנה הסכנתי דרכיו ובחנתי את לבבו ולא מצאתי בו אף שמץ “חכמת אנשים מלומדה” לשית בחלקות איש לרעהו או לשמור לפעמים מחסום למו פיהו ולא יגיד כל אשר עם לבבו, האיש אשר בכל עת תמיד היה לבבו שלם עמי ורוחו נאמנה לי – כתמת לבבו ואמונת רוחו אשר לא החליפו את מתכנתן במאומה אף רגע – ויהי איש בריתי ואיש חסדי! מות ידידי, אשר בו דבקה נפשי ואתו הסכנתי להלוך נגד החיים, העמיק פצע בלבבי ויכהו בתמהון. אולם הדעת כי גם בלבבך השאיר מקום ריק ושמם וכי יש את נפשך למלאות את החסרון בהקריבך את לבבך ללבבי תעלה כמעט ארוכה לחברתי ותנחמני מיגוני. תודתי ערוכה לך מעומק לבבי כי הואלת לקדם פני ותצעד את הצעד הראשון להתקרב אלי. היה בטוח כי תפגשני בחצי הדרך בצאתי גם אנכי לקראתך. אמנם אנכי הנני הולך אט ולא ארחיב צעדי אבל גם אשמור דרכי ולא אעצור במהלכי. איש איש יכונן צעדיו כרוחו וכלבבו, ובהכשר דעתך לבחון תכונות בני האדם אני בוטח כי תדע ותבחון את ארחי אשר למראה עינים “יתעלם עליו קרח” ולא תחשבהו לאורח אי רצון ומרי. הן באמת לא קרח ולא כפור בלבבי, כי אם חשבון ומשפט, ותקותי חזקה כי ברבות הימים תמצא את לבבי נכון ונאמן לפניך וגם שוה באהבתך … אני תקוה כי זה הצעד הראשון לקרב את לבותינו איש לרעהו לא יהי האחרון, והנני נותן לך את בריתי אמונה כי תמיד יהי לבי ערום נגדך, וכהיום הזה כן בכל עת לא אכסה ממך דבר אשר יהי עם לבבי. כבד ממני הדבר ללכת בעקבותיך בצעדי און ולמהר לעלות במעלות אשר עלית, אבל בלי כל קנאה אביע משוש לבי ואגיד לך תהלה בכל פעם אשר יישר פעלך בעיני ואת מעשיך ארצה. אהוב אותי אח יקיר!”.

כל איש משכיל ונבון ישבע נעימות ויקרא ענג בקראו את חליפות המכתבים בין בן מנחם והערדער, כי ימצא במו חזון אנשי רוח, דעות ישרות ועמוקות והגיונות נעלים ונשגבים. מאחד המכתבים אשר ערך בן מנחם להערדער ביום שמונה עשר לירח מאי שנת 1781 נודע לנו, כי היה את לבבו לכתוב “על אדות ליסינג ותכונת רוחו”. צר לנו כי לא הוציא את מחשבתו זאת לפעולה. הן לא נפון כי הוא היה האחד אשר בידו להפיץ אור על תכונת הנפש היקרה הזאת ולתארה כמתכנתה.

המכתב האחרון אשר ערך הערדער אל בן מנחם כתוב בירח מאי לשנת 1784. בו יביע לו את תודתו על משלוח המחברת “ירושלים” אשר “קרא בשום לבב וברוח דעת ומשפט ויתענג עליו מאד”. את המכתב הזה יחתום הערדער לאמר: “חיה בטוב, חכם חביב, ואהוב אותי כאשר אהבך אני”.

כמו שהיה בן מנחם סמל המופת לליסינג רעו בכתבו את המחזה “נתן החכם”, כן נכיר עקבות הפעולה אשר פעל בן מנחם על הערדער בספרי החזיון והמדע אשר כתב. נקרא נא בספרו הנקוב בשם “אַדראַסטעאַ” ונראה לדעת מה גדלו מחשבותיו ומה גבהו הגיוניו בדברו על אדות משפטי בני האדם ויחוסם איש לרעהו. הנה כי כן נקרא בפרק המדבר על אדות “החפצים לזכות את ישראל בהשיבם אותם מדתם”: “… אל העמים, אשר בלא משפט ובזדון לבב הכאיבו ימים רבים כל חלקה טובה בלבות היהודים ובאכזריות חמתם הפכו את הוד נפשם למשחית; אליהם היתה עתה המצוה להטיב את אשר הרעו אם בזדון או בשגגה, וראשית מעשיהם תהי להשיב את המקולקלים שבבני בריתם מאון ולא יוסיפו עוד להאדיב את נפש היהודי על חנם … מה טוב ומה רצוי המעשה אשר יעשו העמים והממלכות להשיב אליהם את לבות בני ישראל, הגוי החכם והנבון, לעשותם לאזרחים נאמנים למלכם ולארצם ולתת למו ידים להקדיש את כחם ושאר רוחם אל הארץ אשר בתוכה הם יושבים ולהפרות ישע לשכניהם”.

את תבונת נפשו של בן מנחם נכיר גם ביחוסו אל הערדער בכל טהרה ונועמה, בכל תמתה ונדיבותה. אהבתו לאנשי שלומו היתה תמה וברה, כל חלקות וכל עקשות פה ולזות שפתים זרו לו וכל עקמומיות וערמימיות רחקו מכליותיו. אותו נמצא נאמן למחשבות רוחו והגות לבבו בכל עת ולא יט מדרכו אף רגע ימין או שמאל. לא כן הערדער עמיתו. הוא אף אם היה איש יקר לבב ונדיב רוח, בכל זאת נמצא לפעמים רבב על תכונת נפשו ויש אשר עלה איד המשפטים הקדומים הנטועים בלבבו ויסך בענן לו מראות נכוחה. הנה כי כן יספרו לנו סופרי דברי הימים, כי בשנת 1774 ובן מנחם והערדער נפגשו בעיר פירמונט, בהתמהמהם שמה בימי הקיץ להתרחץ במדינות התרופה, וילבש הערדער גאות ראש הכהנים וישם לו סתר פנים כמעט בקחתו דברים עם בן מנחם. ובן מנחם העמיד את פניו כמו לא ידע ולא יבין כי רוח אחרת היתה את הערדער ידידו ופניו אינם אתו כתמול שלשום. אחרי ימים אחדים הכיר הערדער את משוגתו ואת עותתו וינחם על לכתו עם בן מנחם קרי ויבקש ממנו סליחה. אז השכיל בן מנחם להשיבהו דברים, אשר יעידו על טהר נפשו ובור לבבו ועל חכמתו ותום דרכיו, לאמר: “אם כה ואם כה, זה דרכי מאז לתת את לבבי לדעת להלוך נגד אנשי בריתי בשנות אחד מהם את מצבו בחיים, כי יעלה מעלה או כי יעפיל לעלות. אז אשמור דרכי לבלי התפרץ אל ביתו כאשר הסכנתי עד כה, אבל אתדפק על הדלת ואטה אזני להקשיב לדעת אם לא החליף גם את לבבו בהשתנות מצבו בחיים, או כי אכף עליו מצבו החדש לשנות את טעמו ואת ארחו בהליכותיו עם ידידיו מאז. כי על כן גמרתי בלבי לתכן את ארחותי על פי חפץ לבבך ולהפקיד את ידידותנו ביד העת, אולי יבינונו הימים הבאים לדעת את יחוסנו איש לרעהו. אף אם בלבי אתעב את ההתחכמות הזאת אשר “חכמת אנשים מלומדה” אקראנה ויש בה הרבה יותר מאבק־ערמומיות, בכל זאת יש תוכחות בפי להגיד ישרה וגם אצדיק את נפשי בדעתי כי בתור יהודי כבד ממני לבחור דרכי כרוחי וכלבבי, כי מצבי בחיים יכביד עלי אכפו לספור צעדי ולהביט מסביב לי בעין פקוחה בטרם אצא לפעולתי ובטרם אוציא מפי הגה”.

בן מנחם והנשים

איש גבן וקטן קומה היה בן מנחם. בכל זאת אהוב ורצוי היה בן מנחם בכל ימי חייו לנשים אשר הכירוהו פנים אל פנים; בכל זאת מצא חן בעיניהן וישא מלפניהן חסד. הן עיניו הגדולות והפתוחות לרוחה הבריקו בשחור עפעפיהן נגה נפש נדיבה, נגה הנפש אשר גחלים תלהט לכל טוב ויופי והיא מתעלפת באהבתה לכל בני האדם; הן על מצחו הרחב ונסב למעלה הכינה הענוה כסאה וכבוד הדעת וההגיון חופף עליו כל היום. אכן שאר רוחו ואמץ לבבו וחין תכונת נפשו המה חבלי הקסם אשר במו משך אליו לבות כל יודעיו כאנשים כנשים; המה עשו לו גם את נפשות נשי דורו. ויהי השיח אשר היה להאיש הזה הדגול מרבבה עם נשי דורו פרק נכבד בתולדות ימי חייו.

האשה הראשונה אשר אליה יתיחש כל איש היא – האם. כלנו יודעים ערך הפעולה אשר תפעלנה האמות על בניהן המתעתדים לגדולות. אנחנו נשפיק בהזכירנו בזה רק את האשה לוטיטיה בונופורט אשר אליה מתיחשים הנפוליונים, ואת האשה “מרת ראַטה” אמו של המשורר גיטה. ובכן צר לנו כי על אדות אמו של בן מנחם כמעט אין אתנו יודע עד מה. גם הפילוסוף לא יזכיר בכל ספריו ואגרותיו על אדותיה מאומה. רק המסרת איש מפי איש תגיד לנו כי הרוך, החמדה והחנינה אשר בתכונת נפש משה מדיסוא היו לו מורשה מתכונת נפש יולדתו, מתכונת נפש האשה העניה אשר באחד ממשכנות הדלים, ברחוב אסכני אשר בעיר דיסוא ילדה בן. והבן הזה לגדולות נוצר ויהי לאיש המופת לכל הדורות, לאיש אשר לא רק בדברי ימי עמו כי אם גם בכתב כל הגוים למשפחותיהם יכתב שמו באותות פז לזכרון לדור אחרון. שם האשה הזאת היה סוסי, ואחד הכותבים את תולדות בנה יספר על אדותיה כי היא היתה אשה רחמניה, בעלת נפש נדיבה ולב מלא רגשות התום והענוה, החסד והחנינה; אחת הנשים היהודיות המצוינות במדותיהן התרומיות, אשר מספרן לא מעט היה בדור ההוא. היא נאספה אל עמיה עוד בטרם גדל משה בנה ויהי לאיש, ועינה לא ראתה את ילד שעשועיה בתור אדם המעלה ולבה לא גבה לכל הכבוד אשר נתנו לו המשכילים בעם.

האשה השניה היא – חברתו ואשת בריתו.

מתנה טובה הצפינה ההשגחה העליונה לבן מנחם בבית גנזיה ופֿרומיט גוגנהיים שמה. את האשה הזאת בחר לו בן מנחם בעודנו בעצם ימי עלומיו ותהי לו לרעיה נאמנה בכל ימי חייו, ותהי מקור אשרו ומשוש לבו בחיים. היא העירה עליו ותנצרהו כבבת עינה, היא כלכלתהו ותפנקהו כאשר תפנק האם את ילד שעשועיה ולא חשכה מנפשה כל תלאה להפוך לו את עמק הבכא לגן עדנים.

בן מנחם לא נשא אשה לשם ממון כי אם בחר לו את האשה אשר נפשו רצתה בה. על נקלה יכול בן מנחם לארוש לו אשה גאיונית מבנות ברלין, בת אחד השועים היהודים בימים ההם אשר על עושר אבותיה גאותה והיא מתיפה ומטבת דרכה כל היום לבקש חיים, חן וכבוד. הן רבות בנות החן והעושר נשאו אל הפילוסוף עין ובחפץ לבב נתנו את ידיהן לו להוסיף על עשרן לוית כבוד ולהתימר בשם תפארתו. אולם בן מנחם מאס בכל אלה ויבזה את צלמן, את רום עיניהן וגאות לבבן. הוא בחר לו אשה כלבבו ולא אל כסף הנדה היו עיניו נשואות אף אם דל היה חלקו בימים ההם ומשכרתו כרואה־החשבונות בבית חרשת המשי אשר לבירנהרד היתה מצערה. האשה אשר בחר לו, אחת הנשים הנדיבות והמצוינות בבנות גילן, היתה האשה הכשרה והצנועה, בת אברהם גוגנהיים יושב עיר המבורג. בירח מאי לשנת 1761 נסע בן מנחם עירה המבורג ושם ראה את האשה אשר הוכיח לו ה', את העלמה אשר “עיני תכלת לה”, בת אברהם גוגנהיים, ומן הרגע ההוא היה כל לבבו נתון לה. פרומיט גוגנהיים לא היתה סמל תכנית היופי כאשר יתארו ציירי אמן את אשת החן, אבל קסם היה על פניה וחן הוצק בכל תנועות יצורי גוה ותהי משאת נפש בן מנחם גם על הצנע לכתה וטוב לבבה.

במכתבו אשר ערך אל בחירתו ביום העשרים ותשעה לירח יולי שנת 1761, כששה שבועות אחרי האירוסין, נראה מה נעמה לו ומה יקרה בעיניו:

"פֿרומיט האהובה בבנות!

במכתב אביך אלי גליתי תעלומה אשר לא מעט התענגתי עליה. האיש הטוב הואיל לתת לי את בריתו אמונה כי בתו פֿרומיט מצוינה היא כן בתום דרכיה וכן ביפיה. מה דעתך על זה? מי לא יאמין לאיש תם וישר על דברתו? האיש הטוב, אברהם גוגנהיים, הלא ידע הלא ישמע כי הפילוסופים גם המה מוצאים חפץ ביופי. אולם על זאת יסלח לי. אנכי יודע את פרומיט בתו יותר ממנו. היא יפה אולם תום דרכיה עוד יעלה על יפיה; היא רבת החן אבל לחין הליכותיה ואמונת רוחה אין ערוך. – אקנא בך, פרומיט אהובתי, כי תשכילי לכלכל דבריך בהביעך את רחשי לבבך. גם מכתביך היותר קצרים המה מלאים הגיוני חן ורגשות עדנים. זו כחך לשפתך כי היא שפה היוצאת מן הלב בלי כל פרכוס המליצה, ותחת ההתולים הרקים, אשר יכבידו רבים על מכתביהם וישביתו אותם מטהרם או כי גם לא אחת יהפכו פניהם למשחית, תבחרי את בהגיונות טהורים ואמרות מזקקות. הוסיפי נא, פרומיט האהובה והנחמדה, לשעשע את נפשי במכתביך שהם כלם מחמדים. נתתי אל לבי לדעת כי ביום אשר לא אערוך דברים אליך ולא יבאו דבריך אלי אינני מוצא כל ענג ואינני רואה בטובה – והאיש מה הוא אם לא יתענג על החיים? לא, כל עוד יהי גורלנו להיות רחוקים זה מזו, נואיל נא לשעשע את נפשנו בתתנו לנו ידים בכל עת לקרב את מחשבותינו ולהגות איש במשנהו. לא מעט הוא הענג אשר ירחש לבבי בחשבי: עתה קוראת פרומיט את מכתבי, ברגע הזה עורכת פרומיט דברים אלי, בו ברגע תעמיד את פניה על כי בא איש ויפריענה ממעשיה, ועתה תשיש כי תמצא מבטא נכון לבטא את אשר עם לבבה. את תשחקי! מורתי היקרה לי! אמת נכון הדבר, אגיד זאת גלוי. האם לא התאמצתי בכל עת תמיד להשכיל עשות כמוך?…

באהבת נפש הנני שלך משה דיסוי".

ימי האירוסין של בן מנחם ארכו לשנה תמימה, כי עוד היה לו להכין הרבה בטרם יבנה ביתו; ותהי ראשית חפצו להציב לו יד ולהטיב חלקו ולא תדע אשתו החדשה מחסור. אמנם האיש אפרים פֿיטיל, הקבלן למטבעות הממלכה, נמצא לו בעת ההיא ויקצוב לו שכר רב בהואילו להספח אל אחת הכהונות בלשכת עבודתו, אולם בן מנחם לא נאות לו, כי ישרת לבבו לא נתנתהו לשלוח יד לדברים כמו אלה שיש בהם משום אבק־פסלתן של המטבעות.

בימים ההם לא ידע בן מנחם שלום בעצמיו ודאגות שונות עצבו את רוחו. גם לא אחת התגבר יגונו על הפילוסוף, אשר זה דרכו מאז לשאת בדומיה את אשר נטל עליו, וישפוך את מרי שיחו אל חיק מיודעיו. הנה כי כן נקרא במכתבו לידידו אַבבט כדברים האלה: “מי האיש אשר לב בשר לו ולא יחם בראותו את מרבית ביתו והמה בתום דרכם נושאים חרפת מחסור בעת אשר נערים ריקים ופוחזים כמעט נחנקים במשמן חלקם; מי האיש אשר בחמלתו על הקרובים ללבבו הוא אנוס להשפיל כבודו ולשית בחלקות לאנשי זרוע – ולא יבוש ולא יכלם לשאת עיניו אל בנות החכמה להשתעשע בחברתן או לבקש אהבה ממיודעיו ישרי הלב?…” אולם רגעי עצבונו לא ארכו כי – מפני מכתב אחד קטן הכתוב בידי פרומיט ארוסתו נסו כל יגון ואנחה וכחש בם מקומם לא ראיתיכם.

המכתבים המעטים, אשר נשארו לנו ממכתבי בן מנחם לארוסתו, יזכירו לנו את מכתבי לעססינג לארוסתו חוה קאֶניג, כי ידמו וישוו למו. כמהם כן גם מכתבי בן מנחם נקיים מכל הניבים הנבובים אשר יבראו האוהבים ברוח שפתיהם לרגש העולה כאבק לעיניהם, מכל משאות השוא לאור הירח והכוכבים ומכל תעתועי ברק אמרי חכמה ובינה יתרה á la רחל לעווין־ורנהגן והנריעטע הירץ! אנחנו רואים לפנינו שני אנשים נכוני רוח וישרי לבב האוהבים איש את רעהו אהבה תמה וברה, והמה מביעים את הגות לבבם איש באזני משנהו בדברים נכוחים ולא ירעו רוח אף לא ירדפו קדים לשגות בדמיונות הבל ולגלות פנים באהבתם שלא כהלכה – כמעשי בני הדור ההוא, דור טחי תפל, דור עקש בשירתו ופתלתול בחכמתו! למכתבים האלה יש ערך גם לדורות הבאים ואנחנו מוצאים חפץ בהם בהיות חן אמרי אמת ונכוחה עליהם.

מכתבי בן מנחם יעידו לנו כי פרומיט ארוסתו היתה אשה משכלת ותבן גם מצאה חזון בדעות הפילוסופיות של ארוסה. אהבתה העירה את רוחו גם לשיר בשירים! הנה על שער הספר – כתבי בן מנחם, דפוס ברלין, בשני כרכים, 1761 – אשר שלח אליה למנחה כתב גם שירים אחדים אשר שר לכבודה. “השירה לא עלתה יפה” יאמר עם מכתבו “אבל באזנינו היא עולה כשיר השירים”.

לפני שנות מספר הוציא ד“ר א. יעלינק מכתב אחד ממכתבי בן מנחם לארוסתו, – והמכתב הזה טרם נספח אל אספת כל כתבי בן מנחם, כי אם ראה ראשונה אור בהוצאה השניה של תולדות בן מנחם להד”ר קאיזרלינג. במכתבו זה נראה את בן מנחם כטוב לבו באהבתו והוא יבחר לצון־ערומים וחדודי־שעשועים עם חמדת נפשו, לאמר: טרם שמתי לבי לדעת כי אין ראי בחדרי עד אם באה אלי פקודתך החזקה במכתבך האחרון למהר ולראות את פני בראי. חפצתי לסור למשמעתך, אבל הנה – אין ראי בבית. ובכן תוכלי על נקלה לשער מה רחוק הדבר ממני להתבונן אל פני לדעת אם שוחקים או זועפים המה. אנוס אנכי להאמין לדברי אחרים המעידים על חזות פני, ואינני יודע מה טיבו של איש חמודות אשר הואיל להגיד באזניך כי פנים נזעמים לי. אמנם אחרי אשר את תבטיחיני כי שגה האיש הזה ברואה ייטב לבי ואשבע נעימות – את פני".

אחות היתה לפרומיט ושמה בריינדיל. אותה הוקיר בן מנחם על חדודיה השנונים והתוליה הנעימים. אחד המכתבים אשר נשאר לנו לפליטה ממכתבי בן מנחם אליה, והוא כתוב בכתב יהודית, יעיד לנו על תכונת נפשו גם יגיד לנו מה נעמה להפילוסוף אחות ארוסתו, כי השיב לה בטעמה וגם לא כחד את האמת תחת לשונו. בו נקרא כדברים האלה: היום יהי לך ענין רב לענות בו וידיך תהיינה מלאות עבודה. הנה שמעתי כי ליב העערולד הקדיש עליך מלחמה במכתב מלא חצים שנונים ומדקרות מחטים חדים. אמנם רבים הקוראים את מכתביך, ואשער כי לא מעטים יהיו ביניהם אשר תבוא בם התשוקה לקחת עמך דברים ולקרוא אותך לריב־התולים ולמלחמת שפתי לצון. אולם כשאני לעצמי, אם לא אשית בחלקות לך, אגיד ולא אכחד כי את מכתבך האחרון כתבת “כלאחר־יד” וטעמו לא עמד בו. מלבד התול אחד או שנים של טעם מלאתיהו דברים של מה בכך, וכזאת לא הסכנתי מתמול שלשום לראות בך. כמעט אפחד פן הקימות את מוראך ואת חתיתך אשר נתת עלי תמיד ותתני את מלאכתך להעשות על ידי אחרים. הן לא אוכל האמן כי פתאם תמוגגך תושיה, וטוב טעמך ודעתך לא עמדו לך".

בראשית ירח מאי לשנת 1762 כבר הוטב מצבו ותהי תכלית מחשבתו לקחת לו את פֿרומיט ארוסתו לאשה. החתונה היתה בעיר המבורג. עוד בירח אפריל לשנה ההיא שלח לו אַבבט ידידו את ברכתו ליום חתונתו ושמחת לבו. ושבועות אחדים אחרי יום החתונה השיב לו בן מנחם מכתב תודה ובו הביע לו את משוש לבבו ואת כל אשר אתו. במכתבו זה נקרא כדברים האלה: זה שבועות אחדים לא לקחתי עם רעי הקרובים ללבבי דברים, לא באתי עמהם בכתובים, שכחתי מהגות דעות, לא הגיתי בספרים אף לא כתבתי מאומה. כל היום הנני משתעשע, מטיב לבי במשתה ומעדנים, שומר פקודים ומנהגים קדושים; הנני אנוס לתת את פני לרואים, לבוא היום בסוד חברה אחת ומחר יחד כבודי בקהל חברה אחרת. וכה הנני מבלה את עתי באלפי קטנות ושעשועי הבל. הן באה השעה, בחיר ידידי, אשר בת החכמה נבאה לי אליה מראש. עלמה “בעלת עיני תכלת”, אשר אקראנה לי היום אשתי, המסה את הקרח אשר התעלם על לבב ידידך ותצית בו רגשות שונים ותלכוד את רוחו באלפי חבלי שעשועים – אשר רק לאט לאט יחבול עתה מזמות להסיר את מלכדתם מעליו".

אשת בן מנחם היתה אשה טובה ומשכלת, רעיה נאמנה לאישה ואם רחמניה לפרי בטנה, גם אשה יראת אלהים, אשה עבריה המצוינה בצניעותה ופרישותה. אחד המכתבים אשר כתב בן מנחם לידידו אבבט, ביום האחד עשר לירח יולי שנת 1766, יעיד לנו מה גדלה אהבתו לאשתו. בו נקרא כדברים האלה: כמעט בכל העת ההיא זנחה משלום נפשי ואהי כאיש נדהם. בעת ההיא מת עלי אבי הזקן, לפני ירחים אחדים אסף המות אחד מילדי בעודו באבו; והנה היתה הרעה נגד פני לשכּל אותי גם מאשתי אשר אהבתי אליה גדולה מאהבתי לאבי ולבני".

הסופר בירטהולד אויערבך יתאר לנו בקסם השירה את הפגישה הראשונה של בן מנחם והעלמה פרומיט ושיחתו עמה בבקשתו ושאלתו כי תתן לו את ידה; הלא כה יספר:

"בן מנחם איש השם, אשר לו קראו כל מכבדיו “סוקרטס של דורו” התמהמה בימי הקיץ בעיר פירמונט, עיר שיש בה מעינות הרחצה. שם הכיר את הסוחר גוגנהיים מעיר המבורג ויתהלך אתו כאת רע וידיד.

“רבי משה” הגיד אליו פעם האיש גוגנהיים “כלנו פה נכבדך על כל כבוד, אולם בתי תפליא לך גודל ואת שמך תעריץ בתאות נפש. לוא הוכיח ה' את בתי לך לאשה כי עתה חשבתי לי זאת לאושר נעלה מאין כמהו. לוא הואלת ותבחר לך עת לבוא עירה המבורג ולבקר בביתי”.

בן מנחם לא האמין בנפשו כי ימצא חן בעיני העלמות בהיות גבנון לו מפנים ומאחור. בכל זאת אמץ פעם את לבבו ויסע מברלין, ויסר בדרך מסעו עירה ברוינשווייג אל בית לעססינג ידידו לראות את פניו ולהשתעשע בחברתו. ויבא בן מנחם עירה המבורג ויבקר את גוגנהיים בתא המסחר אשר לו.

“סורה נא אל ביתי” הגיד לו גוגנהיים אחרי רגעים אחדים “בתי תשיש מאד לראותך. רבות ספרתי באזניה על אדותיך”.

ויעש בן מנחם כאשר הגיד לו גוגנהיים.

ויהי ממחרת ויבא בן מנחם עוד הפעם אל תא המסחר אשר לגוגנהיים. רגעים אחדים החרישו שניהם כמו נעתקו מפיהם מלים. אחרי כן פתח בן מנחם את שפתיו עם היושב ממולו ויהלל באזניו את בתו כי היא רבת החן והגות לבה תבונות.

“אמנם כי כן, אישי הרב” השיב גוגנהיים אמריו לו. “אולם האגיד לך את הדבר כהויתו בתם לבב?”.

“הגד נא!”

“פילוסוף אתה, אישי הרב, הוגה דעות, איש נבון וחכם. אתה לא תחשוב זאת לילדה לחטאה. היא הגידה כי נבהלה בראותה אותך, יען כי…”

“יען כי גבנון לי המשחית את תארי”.

גוגנהיים הניע ראשו.

“מראש חשבתי כזאת” הגיד בן מנחם “בכל זאת אחת אשאל לסור עוד הפעם אל ביתך ולקחת מבתך ברכת הפרידה”.

ויבא אל מעון גוגנהיים וישב על הכסא ממול בתו בשבתה אל החלון ובידה בד לבן לתפירה. עד מהרה נסבה השיחה על אדות ענינים שונים, אולם העלמה לא הרימה בשיחתם את עיניה מעל הבד אשר בידה ולא הביטה בפני בן מנחם. פתאם ערכה אליו שאלה לאמר:

“התאמין, אישי הפילוסוף, כי בשמים מכריזין על הזווגים?”

“אין כל ספק; ואנכי יודע ועד בספרי את אשר קרה לי. הלא תדעי הלא שמעת, עלמה כבודה, את הכתוב בתלמוד כי ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין: בת פלוני לפלוני! גם קודם יצירתי הכריז המלאך באזני על האשה היעודה לי – ואשמע מפיהו כי להאשה הזאת יהי גבנון, גבנון נורא מאד. שדי רחום וחנון, קראתי מנהמת לבי, בתולה גבנת וכפופת הקומה היא קשת רוח ומרת נפש, לבתולות נאוה היופי. תנה לי את הגבנון, ואנכי אשא ואסבול”.

כמעט כלה בן מנחם את דבריו והעלמה נפלה על צואריו ותהי לו לאשה, ויחיו חיי שלוה ונעימות".

אמנם בן מנחם חי עם אשתו ובניו אשר ילדה לו חיי שלוה ונעימות. רק דאגה אחת שברה את לבו לפעמים בחשבו דרכיו ויירא פן ימות ולא יניח לאשתו ולילדיו די הון לכלכל את צרכיהם. ירחים אחדים לפני מותו פגשהו אחד מידידיו בשבתו בצל העץ, אשר לפני ביתו ברחוב שפנדוי אשר בברלין, והוא מעמיק במחשבותיו והכרת פניו תענה בו כי נעצב הוא אל לבו. “מה זה היה לך בן מנחם אהובי?” שאלהו ידידו “רואה אני בך כי דאגה נוראה תתקפך!”. “אמנם כי כן” השיבהו בן מנחם “תוגה באה בנפשי. הן אחשבה לדעת מה יהי גורל ביתי אחרי מותי, ויתרי אשר אניח לאשתי ולעוללי אך מעט הוא”.

ואנחנו יודעים כי שוא דאג דאגה לא היתה דאגה. בניו אחריו ראו ברכה רבה במעשי ידיהם ואחדים מהם היו לאנשי אוצרות.

ביתו של בן מנחם היה פתוח תמיד לרוחה ואשתו השכילה לקדם את פני כל הבאים אל ביתה בשלום ובמאור פנים. לכל איש אשר קראו לו מכובד להשתעשע בחברת בן מנחם ומרבית ביתו, היה הבית פתוח בכל ערב וערב לבוא שמה גם מבלי היות קרוא. שמה התודעו אנשים חכמים ונכבדים איש אל אחיו וישיחו וישתעשעו בדברי חכמה ומדע ובאמרי חן ורצון. גם לפעמים היה ערוך השלחן לאחזת האורחים וכל הרוצה ליטול חלק בארוחת הערב יבא ויטול. הן לא משתה עליזים הוכן למו כי אם די שבר רעבונם וצמאונם עד התמהמהם בחבורה. ואמנם רבים היו מבאי בית בן מנחם. כמעט אין איש מאנשי השם אשר היו בימים ההם בעיר ברלין, אם מהמתישבים בה או מהאורחים הבאים לראות את העיר, ולא יבקר ב“היכל” בן מנחם.

פרומיט גוגנהיים ילדה לבן מנחם תשעה ילדים. מהם מתו שנים בעודם בילדותם ונער אחד בהיותו בן שתים עשרה שנה. ויהיו להם בחיים שלשה בנים: יוסף אברהם ונתן, ושלש בנות: דורוטהעא, רעכא והנריעטע. בתולדות הבנים לא נמצא חפץ רב, כי לא הצטינו במאומה, כי על כן רק אל תולדות הבנות נשים לבב. בן מנחם חנך את בניו ובנותיו בדרך השכל ודעת ומוסר. אולם שלש בנותיו אלה בהגדלן סרו מדרך חנוכן ומעגלותיהן נעו. בעוד אשר בן מנחם אביהן היה דבק באמונת אבותיו וישמור מכל משמר את כל החקים והתורות והמצות בכל דקדוקיהם ופרטיהם, התחכמו בנותיו לבוז ליקהת אם ולפרוק מעליהן כל עול. לב הותל הטה בימים ההם את “בנות הדור החדש” להשפיק בילדי הדמיון ובמהתלות אשר חזו המשוררים והמליצים לבני דורם לעבור חק ולפרוע מוסר, וגם בנות בן מנחם נתמכו בחבלי משאות השוא והמדוחים ותפנינה ערף לדת אבותיהן ולכל חקי המוסר והתום אשר בהם הצטינו בנות ישראל מאז ומקדם. בנות בן מנחם התפרצו לצאת מרחוב הכלא אשר בו התחבאו היהודים בימים ההם ותשאפנה אל קרבן רוח העת החדשה, ותתעינה לנגה ברק הדעות החדשות על אדות משפטי הנשים ושווי זכיותיהן ויתע לבבן ותשחתנה את דרכן. הבת הבכירה, אשר בשמה העברי קראו לה בריינדיל, נולדה בעיר ברלין ביום העשרים וארבעה לירח אוקטובר שנת 1763, והיא המירה את דתה – על פי האגרת אשר פֿרידריך שלעגעל ערך אליה בשנת 1799 “לדורוטהעא, על דבר הפילוסופיא” – ובבריתה החדשה הוסב שמה העברי לשם דורוטהעא. וזאת הבת העמיקה השחיתה את דרכה. כמעט מלאו לה חמש עשרה שנה, והיא עלמה רבת הכשרון ושאר־הרוח, ותהי לאשה להשלחני שמעון פֿייט־וויטצנהוזן – להאיש אשר אביה הוכיח לה. ובן מנחם אביה שש מאד על נשואי בתו. התקוה שעשעתהו כי היא תהי מאשרה בגורל אישה. הנה הוא כותב אל ידידו הירץ הומברג ביום העשרים ושבעה לירח יוני שנת 1783 כדברים האלה: “ביום הראשון לחדש ניסן חגגה בתי את חג כלולותיה. בימי המשתה בא זכרך לפנינו פעמים רבות ותהי לברכה בפינו. בתי רואה חיים של אושר ושובע נעימות לימין אישה פֿייט בחיר האנשים”. – בן מנחם האמלל! הוא לא ידע כי דעת בתו קלה ותחדל להגיד מחר טוב לאשר אמרה היום טוב. הנה אחרי אשר כבר ילדה לאישה שבעה בנים ובנות הציקתהו לתת לה ספר כריתות ותלך אחרי מאהבה, פרידריך שלעגעל, האיש אשר ציד בפיו ועגבים בלבבו. יד הנריעטע הירץ היתה בכל הבגד והמעל הזה. אנחנו נוכל למצוא חשבון הלך נפשה של הבוגדה ולדעת פתרונים ללזות דרכה ובכל זאת לא נוכל הצדיקה. ברבות הימים הכירה את חטאתה הגדולה ומריה לא נכחד ממנה. נוחם ומוסר כליות באו בה וימררו את חייה ויעשו בלבבה נקמות ושפטים נוראים. אחרי מותה נמצאה בין כתביה העתקת הדברים אשר שם שילר בפי מרים שטוארט בעמדה לפני אחותה אלישבע, לאמר:

מה נפלא היה המחזה בבוא הבת המשכלת של בן מנחם הפילוסוף לפני האב אשר ברומא ותפול אפים ארצה ותנשק את כף רגלו… מן היום ההוא נצבה שגל לימין פֿרידריך שלעגעל ותחי עמו חיי נדודים, חיי צער ועוני, מצור ומצוק. ותשא חרפת רעב, ותשא גם חרפת קרובי בעלה האחר אשר בזו לעגו להיהודיה הבוגדה, ותשא גם כלמות ומכאובים – בחמול עליה אישה הראשון, היהודי, אלוף נעוריה אשר בגדה בו, ויתן לה מכסת כסף להקל מעליה את עניה ומרודיה.

כאת דורוטהעא כן נתן בן מנחם את בתו השניה, את רעכא, לאיש בעודנה בנעוריה. היא היתה לאשה למנחם מייער, הסרסור בחצר נסיך מיקלנבורג. אולם גם לברית הנשואין האלה לא היתה תקומה, כי לא ארכו הימים ותצק האשה השובבה את בעלה לתת לה ספר כריתות. בן מנחם היה ימים רבים ידיד ורע נאמן לנתן מייער, הסרסור בחצר הנסיך אשר בסטרעליץ־מיקלנבורג, ויחשוב לו לאושר גדול בבוא בן ידידו ומנחם מייער שמו לבקש אהבת בתו ולקחת אותה לו לאשה. הן מנחם מייער היה איש רב פעלים, הולך תמים ושומר משפט וצדקה, סוחר המכלכל את משלח ידו בהשכל ודעת וגם נתן את לבו לדרוש בחכמה ומדע. בכל זאת לא שמרה רעכא “בת הדור החדש” את בריתה לו ותמצא בו ערות דבר באשר הוא יהודי. היא ישבה אחרי גרושיה בודדה ולא הלכה והיתה לאיש אחר – בלי כל ספק כי לא נמצא לה איש עוגב כפרידריך שלעגעל.

הבת השלישית הענריעטע, ישבה בבתוליה כל ימי חייה. היא לא היתה יפה לא בפניה ולא בקומתה, כי גם תבנית גוה לא היתה מיושרה וכמו גבנון לה. – להענריעטע היו שאר רוח והכשר דעת מורשה מאת אביה, אולם לא תואר ולא הדר לה כי יחמדוה בלבבם האנשים “אוהבי חיים”, האנשים העוגבים אשר היו בברלין לרוב בימים ההם, למשוך אותה ברשתם. וכרעכא אחותה, אשר אחרי גרושיה הכינה לה בעיר אלטונא בית חנוך וכלכלה לנערות צעירות לימים, כן גם היא היתה למחנכת. בימים הראשונים היתה למחנכת על יד אחותה בעיר סטרעליץ ואחרי כן היתה למנהלת בית החנוך אשר בפאריז, בתוך הגן הגדול אשר לבית פֿולד.

ועתה נשים לבנו אל השיח והשיג שהיו לבן מנחם עם הנשים המצוינות בדורו. מפי כתביו נשמע ונדע כי בא בדברים, גם היו לו חליפות מכתבים עם נשים רבות בנות השם וכבירות הרוח אשר היו בימים ההם. ביניהן הצטינה אשה אחת ואליזה ריימארוס שמה. היא נולדה ביום העשרים ושנים לירח יאנואר שנת 1735 לאביה הסופר הנודע בשמו הרמן שמואל ריימארוס, הסופר אשר עשה לו שם עולם לא יכרת בספרות אשכנז, בספרו “הגיונות איש החפץ בעילום שמו” אשר לעססינג הוציא לאור. וכאביה כן בתו, אליזה ריימארוס אשת המופת, אשר רבים יכנוה בשם “אלילת המקור” למשוררי אשכנז במאה השמונה עשרה, היתה נפלאה בשאר רוחה, בעומק הגיוני לבה ובחדוד שכלה. היא התבוננה מנעוריה אל ילידי רוח הסופרים והחכמים אשר בימיה ותשת לבה לאהבה אותם ולדבקה בם, ותשחר רוחה בקרבה את בחירי הסופרים לקחת עמהם דברים ולתת כבוד לשמם. היא היתה ידידה כאחות ללעססינג וגם את קרבת בן מנחם דרשה בכל לבה, כי לשמו ולזכרו תאות נפשה. ואמנם גם בן מנחם השיב לה אחוה. בן מנחם יקרא לאליזה במכתביו בשמות של חבה: “ידידתי רבת היקר”, “אליזה הנפלאה בבנות”, “אחותי הראויה לכבוד ויקר”, ועוד ועוד. בן מנחם יגיד באזניה באחד ממכתביו אליה, כי לעססינג הנחילהו במותו את מושבו בסתר לבבה.

בימי האביב לשנת 1783, בנסוע אליזה בחברת קאַמפ ואשתו ברלינה, הכירה את בן מנחם פנים אל פנים. “את בן מנחם, את בן מנחם האהוב לי ראיתי אתמול – כותבת אליזה מברלין לאחד ממיודעיה ביום העשרים וחמשה לירח מאֶרץ שנת 1783 – ראיתי אותו פנים אל פנים ואמצאהו נכון לפני כתמונתו אשר היתה לנגד עיני בחזון רוחי: הוא אהוב ורצוי לכל איש, כלו מחמדים במדברו החוצב להבות האש העצורה בלבבו ומפיץ נגה רוחו להאיר על כל סביביו”. גם בן מנחם למד לאהבה אותה ולתת גודל לה ויוצא לפניה את כל הגיוני רוחו במכתביו. היא היא אליזה ריימארוס אשר על ידה התודע בן מנחם אל האיש פֿרידריך יאקובי, ותהי – בבלי דעת – הגורמת לבן מנחם כי יריב את יאקובי ריב לעססינג על חפצו למצוא בפלוסופותו שיטת שפינוזה. הריב הזה הרעיש את עצבי בן מנחם עד מאד, ורבים אומרים כי הקריב קצו. בן מנחם גוע ויאסף אל עמיו עוד בטרם ראתה “אגרת התוכחה”, אשר כתב נגד יאקובי, אור. “הנך רואָה, היקרה ברעיות – כותב בן מנחם אל אליזה – אַת הסבות בפעולתי למרות החלטתי! חפצי היה חזק להתאפק ימים רבים ולכתוב רק מעט, ואולי לבלי כתוב מאומה בדברי החקר במה שלמעלה, ואַת רק אַת הטיתני מחפצי, בך האשם אם כיום הזה הנני טובע מכף רגלי ועד למעלה מקדקדי במצולת חקר המופלא והמכוסה, בתלי תלים של דרשות על כל נעלם ועל כל נסתר במעשה מרכבה”.

ועוד אליזה אחת אשר בן מנחם בא עמה בדברים. היא המשוררת אליזה די ריקה, בת רוזן המדינה פֿרידריך פֿאָן מידם. ומן המכתבים אשר ערך אליה נתרגם בזה רק שנים:

א. "אליזה היקרה!

כל מרבית ביתי שמו את דבריהם בפי האיש העומד לפניך ומכתבי בידו, בפי יוסף בני, וימלאו את ידיו להבטיחך כי כלם בלבב שלם יהגו לזכרך כבוד ויקר, גם יתנו לך את בריתם שלום. יודע אנכי את נפש בני וגם ענותנותו תפיק ממני רצון, כי, למרות המחלה אשר על דברת רופאים אחדים דבקה בו, יש ברוחו נכונה ולא יערב את לבו להרָאות את פני האשה היקרה גם נכבדה בעיניו ומכתבי מליצה אין בידו.

– “בן יקיר לי! – הגדתי לו – הלא זאת האשה הכבודה יודעת אותך פנים אל פנים, ונפשי יודעת מאד כי כל מרבית ביתי אהובים ורצוים לה והיא נכונה בכל עת לקדם את פניהם בשלום”.

– “אותי כבר שכחה – השיב לי – ואת אשר בלבי אגיד כי אין דבר אשר יתן בי מוראו כיראת הכבוד בהתיצבי לפני הגדול ממני”

נכוחות בפי הנער טוב הלבב! ומי יודע בנפשו כי הגות לב הנער תבונות, ומי יחוש זאת יותר מן –

משה בן מנחם".

ברלין א' סעפטעמבר 1785.

ב. "ידידתי הכבודה!

כמעט שלחת מפניך את בר בטני, אשר על הואילך לקדם פניו באהבה טרם נתתי לך את תודתי, והנה בר נדרי, ספרי יליד רוחי, מתדפק על דלת ביתך בשאלתו ובקשתי כי תתניהו לבוא לפניך. אולם בני זה לא יפריעך ממעשיך. אותו תוכלי להניח בקרן זוית עד שתהי שעתך פנויה לפנות אליו ולשמוע מה בפיהו. השבעתי אותו אם יעיר ואם יעורר אותך לשעות בו עד שתחפצי.

יוסף בני יתמהמה ימים אחדים בעיר סטרעליץ ואני מחכה לקראתו בתאות נפש כי ימהר לשוב לביתו. לבי עלי דוי כי אנוס הנני להסיר אותו מאחרי הלמודים ולהשאילהו לאליל הממון כי יעבדהו באמונה. אחרי חכמת הרפואה אין לבו הולך, ובאשר הוא יהודי אין לו תעודה אחרת בחיים בלתי אם להיות לרופא או לסוחר או לעני המחזר על הפתחים! – הוא הגיד לי במכתבו כי יש בפיהו דברים רבים לספר על אדותיך ואותם יספר אלי פה אל פה. אל הדברים האלה גרסה נפשי.

ידידך התמים והנאמן – משה בן מנחם".

ברלין ד' אקטאבר 1785.

גם בשיג אשר היה לבן מנחם עם הסופרת סופֿיא בעקער נמצא חפץ. סופֿיא בעקער נולדה בקורלאנד בשנת 1755 ותמת בת שלשים וארבע שנים ביום העשרים וששה לירח אקטאבר שנת 1789. האשה הזאת היתה סופרת רבת הכשרון, וביחד עם האשה די ריקה הוציאה לאור ספר שירים גם “מכתבי אשה קורלנדית במסעותיה דרך ארץ אשכנז”. סופֿיא בעקער היתה ידידה נאמנה להאשה די ריקה ולאחותה דורוטהעא נסיכת קורלאנד, אשר לעתים הכינה מושבה בארמונה אשר בפֿרידריכספֿעלדע הסמוכה לברלין. ושם בארמון האחיות אשר בפֿרידריכספֿעלדע הכיר בן מנחם את סופיא בעקער פנים אל פנים ויקח עמה דברים. ותהי סופיא בעקער בחושבי שם הפלוסוף ותוקירהו בלבב שלם ותעריצהו על כל כבוד. – המכתבים אשר בן מנחם וסופֿיא בעקער ערכו זה אל זו יתנו לנו תעודה נאמנה על חין ערך הנפשות היקרות אשר נפגשו בהגיונותיהן ותמצאינה למו חזון. המכתב האחרון אשר כתב בן מנחם לסופיא בעקער שמונת ימים לפני מותו יעלה בערכו על כל המכתבים אשר הפלוסוף הזה השאיר אחריו. רק דברים אחדים נרים על נס: “… אַת אומרת: הפלוסוף לא יתפלל, ואם גם יערוך תפלה לא ישמיע קולו, אף לא יביע רננה, כי אם רוחו בקרבו תשתפך וצקון לבב תפלתו לו. סופיא הטובה בבנות! בהתעטף על הפלוסוף נפשו לשפוך שיח לפני ה‘, אז בבלי דעת נפשו ובלי בקש חשבון יתפרץ קול רנה ותפלה מפיהו. על דעתי גם הבער מאיש לא יכסל להשמיע רנה בתפלתו למען ישמע אלהים את קולו ויתענג על נגינותיו. אנחנו נשיר ונזמר בהיות השירה והזמרה תנחומות לנפשנו; וזאת יעשה חכם ככסיל. המימיך קראת בס’ תהלות דוד בן ישי ותבקשי למצוא בו מרגוע לנפשך? דעתי חזקה כי יש במזמורי ספר התהלות כמו אלה אשר גם רוח המשכילים באדם ירומם אף ינשא לקריאתם ולא יוכלו התאפק לבלי ירימו קולם ולבלי ישאו רנה… זאת אגיד נאמנה כי לא אחת שעשעו תנחומות המזמורים האלה את נפשי וינעימו לי את מרורות החיים; ואני תפלה, ומפתח שפתי שירה וזמרה בכל עת אשר רוחי מלפני יעטוף ולבי יציקני לשפוך שיחי ולשאת רנה”.

ואחד המכתבים אשר ערכה סופיא בעקער לבן מנחם ביום 24 לירח דעצעמבר שנת 1785 יעיד לנו מה גדלה אמונתה בו. הנה היא כותבת כדברים האלה: “אתה היית הראשון אשר בו בטח לבי כי יבין להגיגי, אף יאיר דרכי בעת אשר עצמי נכחד ממני ולא אדע נפשי… הורני נא במה אזכה את ארחי לתת גם את לבי וכליותי לאלהים. הן רוח מבינתי יענני גדלו בכל יצוריו, מגרגיר החול אשר במדבר ועד השמש הגדול בגדוד צבא השמים, ובכל זאת איננו קרוב מאד ללבבי ואת כליותי לא ירנין”.

בן מנחם ידע טוב טעם ודרכי נועם במהלכיו נגד הנשים, וגם בהיות לו בקרת על פעלי אחת מהן בספרות המתיק את המרורים תחת לשונו ויכלכל דבריו בהשכל וטעם. הנה באגרת בקרתו על ספר השירים אשר להאשה קרשין – המתימרת בימי פרידריך הגדול למשוררת שירי עם, שירת הטבע, ושירי תהלה וברכה – הוא יורד ונוקב עד תהום הענין אשר הוא דן עליו וגם מותח הוא דין קשה על השירים, ובכל זאת הוא נוצר פיהו מכל משמר לבלי פגוע אף פגיעה קלה מן הקלה בכבוד המשוררת, וגם יבקש לו אמרי נועם לשים מעט קטורה באפה כי תזורר, לכל הפחות, פעם אחת.

ואף הדבר הזה ראוי להזכר, כי הפילוסוף בן מנחם נתן את לבו גם לדברים שהזמן גרמא ובכל פעם אשר נפל דבר בחצר ממלכת פרוסיא שר שירי חג וכבוד בשם קהל יהודי ברלין. כן נודע לנו השיר אשר שר לכבוד בת מלך פרוסיא בלדתה בן. גם בפגוש קאטהארינא קסרית רוסיא את יוסף השני קיסר רומא בעיר מוהילוב ותסע דרך העיר שקלוב נתּן על ידה שיר עברי מאת בן מנחם. אף הוא שר שירת כלה לכבוד בת המלך מאוראניען. בה נמצא חרוזים יפים ונחמדים אשר במו נסיים את רשומותינו: