רקע
עמנואל בן-גריון
דבורה ברטונוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: רשפים; תשמ"ד 1983

אילן באבורי

(מפרקי גאנה)


רבים הם בני האדם ושונים. אך פתאום הנך רואה לפניך אחד, שנפלה בחלקו לא רק מנת־חלקם של הרבים אלא מנה מיוחדת לו־אך־לו: מנה של סבל שהוא נושא, ושל יסורים, בהם עמד. בן־אדם שכבש בחובו את “העולם בתורת רצון” וחי את החיים של “העולם בתורת דמיון”, ואז מגיע הוא למרומים בלתי משוערים.

בגן הבוטאני אבורי שבגאנה עמדתי לפני אילן־ענק שלא ראיתי כמוהו מעולם, עמדתי והשתאיתי.

האילן הזה דומתני, שבמשך מאות שנים נשא באומץ את אשר הביא עליו הטבע חליפות: רעם וברק, רוחות וגשמים, ולהט השמש. וכך לאט־לאט, בחשאי ובאורך־רוח, עלה וצמח לגובה שלו כיום.

איזה הוד מלכות בו! ואיזו גאוה נסתרה וכאב עצור יצוק בתוכו! המנה שהטבע חילק לו, לא היתה המנה הרגילה; היא היתה גדולה יותר מדי. אך דוקא הודות לכך נתחזקו השורשים ששלח אל תוך עומקי הוייתו. ואמנם להעמיק צמוח פירושו סבל. הכרת הסבל וכוח־ההתגברות הם שעשו את האילן שונה מכל האילנות.

גזעו רחב מאוד ועבה. קליפות־עץ על גבי קליפות. ממש כשכבות עור קוציות ומחוספסות. כעין שדיה המצומקים של אפריקאנית זקנה, שהיניקה שפע ילדיה. אך מה שעולה לגובה הופך ארוך ודק, מגויד, והנך מבחין בעצבים המשתרגים לכל אורך האילן מבפנים.

הגזע – כגוף אֵם ישישה, טובה ואמיצה; הצמרת – רכה ועדינה, כפני תינוק רעב, אך מחייך. והענפים – כזרועות־מלאך, השולחים מבטי־ברכה כלפי מטה, לאדמה.

מסבך הפיתולים שבתוהו המעמקים הוא פילס לו דרך למעלה, אל הישר, אל הנכון, הדרך האחת והיחידה המובילה למרום. וכך הוא ניצב, נישא וחי.

איזו רוח טמונה באילן הזה. בשר ודם שהיה לרוח. אכן, במקום שהרגש הגיע עד תכלית־הדברים, מתחיל הרוח, מתחילה ההכרה. הנך כופף גבך לאחור – זוהי דרך הקידה בפני האילנות, כדי לראות צמרתם.

כך הנך עומד כפוף לאחור ושתיקת שגב אופפת אותך.

הבינותי: עוצמתם של חיים היא לא בנצחון, היא מעבר לנצחון, בויתור. הבינותי ללב השתיקה הזאת ובכיתי, בכיתי תמרורים.

… אילן אחד בגן של אבורי. עד הנה לא נתגלה לי מראה אילן שיביאני לידי דמעות.


 

כבשה על אֵם הדרך

(מפרקי גאנה)


היה זה מראה חוזר ונישנה. לפני הביקתה, בכפר, או לצדי הדרך, ניצבת כבשה, דוממת, ללא השמע־קול, בתום, כשמבטה שלוח ניכחה. בעומדה שם רואה היא יותר מן האדם, ממש כאתונו של בלעם. ללא ניע ושעות ארוכות־ארוכות נעוצות הטלפיים העדינות באדמה. מפעם לפעם היא מטה את ראשה, לאחר זאת חוזרת בסבלנות אל אותו תחום זעיר שתופס גופה בחלל האין־סופי של העולם. היא מביטה, היא רואה, היא מהרהרת: ואיש אינו שם לב אליה. אל מה כמהה היא? למי הנה מצפה פה? אין יודע, אך ודאי הוא שמצייתת היא לאיזה צו.

אומרים שהנשמה אינה יכולה לבחור בגוף בו תשכון. זהו גורלן של נשמות. יתכן ובקרב כבשה זו צפונה נשמה הזקוקה לגוף חזק יותר. יתכן שהיא נראית כה מהורהרת וזנוחה משום שהגוף והנשמה אינם תואמים זה את זו. רוח מרי עז שוכן בגוף חלוש וכחוש זה.

תמיד תוהה הייתי מהו המיוחד שבהלוך־הנפש של יום חולף, בשעות אחר־הצהריים, כשהשמש עדיין במלוא אונה, אך הנך חש שזוהי התאזרות אחרונה של כוחות האור הזהוב. האווירה היא לא אווירת פרידה מן היום הבא אל קצו, אלא ברכת־הדרך לאתמול… זהו כאב שאין לו מבע; הרגשה ערטילאית שהאתמול הנפלא לא יחזור לנצח. – וכשראיתי פעם כבשה ניצבת כך באורה של השמש השוקעת, נתמזגו שתי ההרגשות והיו לאחת. תחושה דומה של השמש השוקעת, נתמזגו שתי ההרגשות והיו לאחת. תחושה דומה באה לביטויה בכבשה. היא מצפה לאתמול, היא הוגה באתמול. היא טרם מצאה את עצמה היום והיא חרדה מפני המחר… וצר לו ללב הגדול, ורב הכאב.

בין השמשות של היום הששי לבריאה נבראה אולי גם כבשה זו, שבתוככי לבה היא נוצרת את זכר הפלא שחלף.


המלצות קוראים
תגיות