הקדמה

מאמרים לא מעטים וכמה ספרים נכתבו ונתפרסמו בלשונות שונות על תולדות החנוך בישראל בימי המקרא והתלמוד. חכמים וחוקרים, משלנו ומשלהם, נתנו דעתם על דרכי הלמוד בעמנו בתקופות הקדומות בעיקר, וטעמם ונמוקם עמם: אלו משום שהם משקיפים על היהדות כעל תופעה מן העבר הרחוק; אלו משום שהם מודדים חשיבותו של מחקר בעתיקותו; אלו מפני שהחומר על הימים הראשונים מכונס ונמצא בעין, ואלו, מחכמי האומות, מטעם שחיינו בימי קדם זורעים אור על ארחות הנוצרים הראשונים. אף החנוך בימי הבינים זכה לתשומת לב ולאספי מקורות ולפרקים מפורטים בספריהם של היסטוריונים חשובים. רק לתולדות החנוך בזמן החדש לא הושם לב כראוי. אמנם מצויים אצלנו מאמרים ומונוגראפיות על תולדות ההשכלה ומוסדות וחברות חנוך ופרקים מוקדשים לתולדות החנוך בספרי היסטוריה בארצות שונות, אך עדיין לא נכתב ספר כללי שיקפל כל הארצות. והמקורות מפוזרים בעתונים ובקונטרסים יקרי המציאות בלשונות כל התפוצות, ללא מאסף.

ברם דברי ימי החנוך הישראלי במאה וחמשים השנים האחרונות, דווקא אלה, מעניינים אותנו ביותר, ואפשר לומר שידיעתם חובה היא לנו. בתקופת ימי הבינים היה החנוך חלק בלתי נפרד ממערכת חיינו הסגורים ובעית החנוך לא היתה מסובכת. אך בתקופה המודרנית החלו היאבקות ונפתולים בנפשנו והכבידו עלינו את חנוך בנינו. שווי הזכויות העמיד את יהודי מערב אירופה, ואחר כך גם את יהודי המזרח, בפני בעיות קשות פתרון: להצטרף אל התרבות הכללית ולהשתזר בה, מבלי דחות או הפסד את התרבות והמסורת העצמית; להסתגל לחיי הרוב ולהזדהות עם שאיפותיהם הלאומיות ולשמור בה בשעה על יחודנו וקשרנו בקנינינו ההיסטוריים; להיות אזרחים נאמנים למדינה ולשאת בעול כל חובותיה, מבלי וותר על רגשות האחוה והשיתוף בגורל יהודי כל העולם ולטפח שאיפות האומה לגאולתה בארץ מולדתנו העתיקה. סתירות תרבות ונגודי חיים והיפוכי רגשות אלו לא נתיישבו יפה, ועוקצם לא נתקהה וההתחבטות בהם לא פחתה עד היום, והם משמשים חומר לחלוקי מפלגות, המונות זו את זו בלקויי נאמנות אם לעמנו ואם למקום מגורינו. התנגשויות אלו עולות לנו בפרפורי נשמה ובזעזועי לבב וביסורים של אהבה ושנאה עצמית ואבדות שאין להן חליפין. ישובי ישראל בתפוצות, ביחוד במערב אירופה, רצופים היו חללים לרבבות, חללי תלישות מן המקור, אדישות למחצבת ונשירה מאילן ישראל, ולעומתם רבים היו החללים גם במזרח אירופה, חללי ההסתייגות הקנאית, חללי הפרישות התרבותית שסתמו כל ארובה והאפילו על כל צוהר לגדור בעד רוח הזמן ואורו. רק מעטים מאוכלוסי ישראל יכלו להשתבח שהציצו ולא נפגעו, השיגו תמזיג של תרבויות ושווי משקל ברגשות הלב ויצאו שלמים בנפשם ללא קרעים וקרבות פנימיים.

משתי השיטות של היסטוריוגראפיה, האופקית, המקפת כל הארצות ומתארת זרמים כלליים העוברים תחומים, והמאונכת, הדנה בכל ארץ כיחידה וכעומדת בפני עצמה, – בחרתי בשניה. לכל אחת משתי השיטות הנזכרות יש מעלות וחסרונות, אך לגבי היסטוריה ישראלית – מכריעים לקוייה של הראשונה את יתרונותיה. קבוצי ישראל הושפעו כל כך מדרכי השלטון בכל ארץ ומיחוסיהם אל בני מדינתם ומאורעותיהם ההיסטוריים וארחות חנוכם, עד שאין ההכללה יכולה לשמש אספקלריה מצוחצחת לתולדותיהם. אלו נקטתי בשיטה הראשונה היו השרטוטים המקומיים מובלעים או מטושטשים והייתי מחבר פילוסופיה של היסטוריה במקום היסטוריה עובדתית.

אך גם באחזי בשיטת תיאור הארצות לא הסתפקתי בעובדות ולא הבלעתי את השפעת זרמי הזמן והרוחות המנשבות מארץ לארץ. ביחוד שמתי לב לחלוקי הדעות בין המפלגות השונות. ומי שיבוא לטעון עלי שהוצאתי משפט החנוך על פי נקודת השקפה מיוחדת לי – יהא הדין עמו. אין מחבר ספר היסטוריה יכול למצוא ספוק נפש בתפקיד חוץ־מזגי של רושם רשימות ומזכיר נשכחות. בלי מצפן מורה דרך לא ימצא ההלך שבילו ובלי השקפת עולם לא תהא ההיסטוריה אלא גיבוב עובדות, ללא סינון וללא תכלית. מה בין ערימת לבנים מתגוללות לבין בנין נאה ונאות למטרתו? הוה אומר: מציאותה של תכנית אדריכלית או חסרונה. אלא מה? חובתו של ההיסטוריון היא להקפיד גם על האובייקטיביות, שלא ישליט את נקודת השקפתו ולא יעקם את המציאות.

ובנוגע לנקודת המצפה שלי: מטרתו של החנוך העברי בתפוצות היא המשך קיומו של עמנו, המשך על יסוד המסורה, והתפתחות על יסוד תרבות הזמן. יהודי ואדם חד הם.

שילבתי את המקורות אל תוך ההרצאה. מה טוב לשמוע את בן הדור מדבר בעדו ובסגנונו, להכנס לאוירת מקומו וזמנו, להרגיש בחום לבו ובמזג שיחתו ולהציץ ישר בפניו. למה לנו מליצים ואנשי בינים אם נוכל לשמוע את דברי בני התקופה כצורתם? חוצפתו של הירץ הומברג, נועם תמימותם של נפתלי הירץ ווייזיל ויצחק בר לווינזון, מרי כפירתם הלאומית של אברהם גייגר וליופולד לעף ואש אהבתו לעברית של אליעזר בן יהודה – כל אלה בולטים מתוך דבורם והנגון המלווה דבריהם. למה להריק מכלי אל כלי אם העבר קם לתחיה על ידי שפתי המשתתפים ביצירת ההיסטוריה? כל שנוי נוסח מביא לידי שנוי תוכן ורעיון.

לא יחדתי להערות מקום כינוס בסוף הספר, כדרכם של אחרונים. נוכחתי שהמנהג החדש אינו נוח כישן, לשים את ההערות במקומן. ואני הגבר ראיתי עוני – להפסיק מקריאתי בכל עמוד ולטרוח בדפדוף ולחפש בסוף הספר, או בכרך מיוחד, את ההערה, בצפיה למצוא תגמול ולשוב ריקם במראה מקום או בתוספת לא חשובה. עלינו לשבח לראשונים שהעירו מה שהעירו בשולי העמודים ולא הביאו את קוראיהם לידי מפח נפש ורוגז עצבים.

עוד לפני כמה שנים נגלה לפני הצורך בספר תולדות החנוך בזמן החדש. מתוך טפול במקצוע צמאתי לפרטים על דרכי החנוך בכל קבוץ ישראלי ועל תוצאותיו ויגעתי והעליתי חרס. לא פעם באתי בדברים עם מחנכים בארצות שונות ועוררתים לכתוב איש איש את תולדות החנוך היהודי בארצו. כי לפי תנאי פזורנו נתונים אנו הרבה להשפעות המקום, התרבותיות והפוליטיות – ומי הוא האדם הבקי בפרטי הנעשה בכל ארץ ובדרכי חייה? טוב שיהא הכותב אדם החי באותה מדינה ושואף אוירה ויודע מצבה מתוך מראה עינים ונסיון. לצערי לא הצלחתי בהשתדלותי. איש איש והריחיים שעל צוארו או קופת טרדותיו התלויות לו מאחוריו ומלפניו, ולא נפנו לעבודה זו. “ראיתי והנה אין האדם” והחילותי בעצמי לכנס חומר. בינתים פרצה מלחמת העולם ואדמת אירופה רוותה מדמינו, וחכמינו – רובם נהרגו ומקצתם נתפזרו בעולם. היימחה זכר נפתולינו על קיומנו? הנשכח את מוסדות התורה ונסיע מלבנו את מייסדיהם וראשיהם? אז החל מלאכי העומד על גבי מכני ומאיץ בי: קום ועש ציון, כי אם לא עכשיו אימתי?

והקורא שישאל להיתר הכתיבה שלי בנושא זה אגידו: אף אני שאלתי שאלה זו מעצמי ובשעת הדחק מצאתי לי התנצלות: נולדתי וחייתי בימי בחרותי ברוסיה, לב האומה בתפוצות, ולימדתי בבית ספר רוסי־עברי וב“חדר מתוקן” והשתתפתי בספרות החנוך שם. תשע שנים שהיתי בגליציה ונהלתי שם בתי ספר ונספחתי לעסקני החנוך בעבודתם. שלשים שנה ויותר הריני דר בארצות הברית של אמריקה ועוסק במקצועי. שלש פעמים תרתי את ארץ ישראל ובקרתי רוב מוסדותיה החנוכיים, מבית ספר בכפר עד המכללה בהר הצופים. אף בקרתי בארצות המערב והחלפתי מכתבים עם מחנכים בארצות שונות.

רוב פרקי הספר נקראו, בעודם בכתב יד, על ידי אנשי מקצוע, איש איש על ארצו. על צרפת קרא הד“ר שמעון לאנגר, רב בפאריז. על גרמניה – ד”ר מרדכי אליאש, מי שהיה מנהל בתי הספר הבינוניים שעל שם ר' שמשון רפאל הירש בפראנקפורט דמיין. על אוסטריה – ד“ר הלל ווייס, מי שהיה רבה של ווייענער ניישטאדט והמפקח מטעם הממשלה על החנוך היהודי הדתי במדינה. וכמו כן על ידי ר' חיים בלוך, סופר בעניני ישראל בווינה. על ביהם ומיהרן – הפרופ. גוידו קיש, היסטוריון. על רומניה – ר' ישראל קאנוביץ, שהיה עסקן ומנהל בתי ספר שם. על אונגריה – ד”ר שמחה יואל פישר, רב הגליל בדעווא, טראנסילוואניה, ומורה לדת בבתי הספר התיכוניים. על הולאנד – ד“ר א. ד. ישורון קארדוזו, רב מאמשטרדם. על הישיבות ברוסיה – הרב משה שמואל שפירא, שנהירין לו שבילי הישיבות בליטא. על הארצות הסקאנדינאביות – ד”ר שמעון פדרבוש, מי שהיה רבה הראשי של פינלאנד, והמציא לי החומר הדרוש. על איטאליה – ד“ר א. ד. גרוס, שגמר חוק למודיו בבית המדרש לרבנים ברומי. על הישיבה בראדין קבלתי ידיעות מפי מ. לוצקי וממכתבי הרב ש. פליסקין, שהרבה לכתוב על ה”חפץ חיים“. ממנו קבלתי את התמונות על הישיבה והעיירה ראדין. על סלובודקה שמעתי מפי הד”ר מ. היגר, ועל שאר הישיבות מפי תלמידים לשעבר.

לכולם הריני מביע את תודתי.

כמה ארצות מעוטות אוכלוסים, כגון בלגיה, שווייצריה ועוד, נדחו לכרך השני, משום שמוסדות החנוך שלהן פעלו בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשנתרבה שם הישוב על ידי פליטי מזרח אירופה. אנגליה אף היא נדחתה לכרך הבא, כי ארץ הגירה היא ומצאתי לטוב להסמיכה לארצות הברית ולקאנאדה ולדרום אפריקה – ארצות התרבות האנגלית. אחדות מארצות הבאלקאנים תוסמכנה לארצות המזרח וים התיכון – כי בכולן פעלה חברת “כל ישראל חברים”.

אף כי הוגבל כרך זה לתולדות החנוך עד ראשית מלחמת העולם הראשונה – עברתי את הגבול בשנים שלשה מקומות, כדי להשלים את התאור. השנוי הגדול בחנוך העברי בא לאחר המלחמה הראשונה בארצות רוסיה, פולין והארצות הבאלטיות, ולזה יוקדשו פרקים מיוחדים ומפורטים בכרך ב'.

הכרך השני יכיל תולדות החנוך בצפון אמריקה ובדרומה, בארץ ישראל, בארצות הקדם וים התיכון ועוד כמה ארצות – במשך מאה וחמשים השנים האחרונות, ובאירופה – מימי מלחמת העולם הראשונה עד השניה, ופריחת החנוך העברי בה בתקופה, ומה שקרה לחנוך מימי מלחמת העולם השניה עד החורבן והכליון בשנת 1945.

רבים סייעו לי בחבורי זה. בני, ד"ר בן עמי שארפשטיין, כינס כל המקורות השייכים לתולדות החנוך היהודי בצרפת, ורעיתי שושנה עמדה לימיני בכל ימי עבודתי זו. בספרית בית המדרש לרבנים – שבראשה עומד הפרופ. אלכסנדר מארקס – מצאתי רוב החומר שהיה דרוש לי, ובכללו קונטרסים ואגרות יקרי המציאות. לכולם אני מחזיק טובה, ותודה כפולה ומכופלת לידידי ר' יצחק ריבקינד, שלא חשך עמל מנפשו ועמד לי להמציא לי כל מקור ותעודה ונהג עמי בעין יפה ובאהבת הענין. זכרה לו אלוה לטובה.

חבור שנזכרו בו אלפי שמות מקומות ובני אדם ותאריכים – מן הנמנע הוא שלא תחול בו שום שגיאה, למרות השתדלותי לדייק ככל האפשר. על כן אבקש מכל קורא שימצא טעות בספרי להודיעני על כך ותודתי נתונה לו מראש.

צבי שארפשטיין

ניסן תש"ה

הערה: תמונות אישים החיים אתנו לא הוכנסו לספר.

כתבתי: Prof. Z. Scharfstein, 3080 Broadway, New York 27, N. Y.

החנוך הישן

(פתיחה)

מאות דורות קיים עם ישראל את החנוך הישן, המסורתי – ומהותו לא נתבהרה. העם שהקריב נפשו ומאודו על חנוך בניו לא הקים חוקרים והיסטוריונים שיגדירו ויבררו את האידיאל החנוכי שלו, יציינו את תכליתם של אמצעי הלמוד שהשתרשו בבתי ספרו וירשמו את תולדות מוסדותיו והתפתחותם. ידעו אבותינו שמכל המתנות הטובות שניתנו לנו בשבתנו על אדמתנו לא נשתייר לנו בגולה אלא ספר התורה, שהוא חיינו, ואין עולמנו מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבם, וזה הספיק לנפשם התמימה.

מן המאה השמונה עשרה ואילך קמו סופרים וטפלו בשאלת החנוך בישראל ובמטרתו, ברם כולם היו ממבקשי התקונים, שאורח חיים הישן לא היה עוד לפי רוחם ולחמו בו ובקשו ליצור אורח חיים חדש, על פי נוסח עמי המערב, לשם התדבקות בעמי המערב ובתרבותם. עוצם שאיפתם וסערת מלחמתם סינוורו את עיניהם מראות את הטוב והנעלה והראוי לשמירה שבישן. והחרדים מבני עמנו שהגנו על המסור ועל המקובל בעוז נפש ובקרבנות גדולים אך הרגישו בחושם שעל עצם קיומם הם נלחמים, אבל לא חוננו בכח הבטוי הבהיר והמודרני להרצות את נקודת השקפתם ולהסביר מה היא השיטה והמגמה של החנוך הישראלי ובמה הוא מתייחד מחנוכם של שאר העמים.

בפרק זה שאינו אלא פתיחה לספר, אין מקום למחקר מפורט על תכלית חנוכנו הישן ועל אמצעיו. מחקר כזה דורש יריעה רחבה. כאן יצוין החנוך הישן בקוים כוללים, כדי שיוכל הקורא לעמוד על עיקרו.

שני שרטוטים עיקריים מפלים בין תולדות השתלשלות החנוך בישראל ובין זה של העמים. האחד:

חנוכן האסכולי של אומות העולם היה נחלת המעטים, האצילים ועשירי העם. חנוך זה היה על כן מעמדי ולא עממי. כשהחלה הרוח הדימוקראטית מתפשטת בארצות התרבות השפיעה אך על החנוך היסודי לעשותו עממי, ברם החנוך הגבוה נשאר עד היום אריסטוקראטי. אצלנו היה החנוך כולו עממי מדור לדור, ועוד מימי קדם הורגלנו להזהר בבני העניים שמהם תצא תורה. ולא היו בורים (אנאלפאביתים) בישראל. ותופעה מעניינת ומיוחדת במינה היא שהדימוקראטיה שלנו התפשטה גם על החנוך הגבוה, שהוא היקר והקשה ביותר. הישיבה ובית המדרש פתוחים היו לכל, וכל הרוצה ללמוד ואין יד הוריו משגת לכלכלו – פרנסתו מוטלת על הצבור. קנין תורה לא היה תלוי במעמד אלא בסגולות הרוח בלבד.

והשרטוט המבדיל השני:

אומות העולם הקדישו לחנוך הבנים זמן מסוים וקצר, – בחנוך העממי הדברים אמורים – שנתים או שלש או ארבע שנים (רק בדור האחרון הרבו את שנות הלמודים), ובעזוב הילד את בית ספרו, נסתיים חוק למודו – חוץ ממעטים ויוצאים מן הכלל שהוסיפו ללמוד. תלמוד תורה אצלנו היה עוד בתקופות קדם מן הדברים שאין להם שעור, המקפלים את חיי האדם למן הערש עד הקבר. שאיפה אחת גדולה הקיפה את בית ישראל: לזכות לידיעת התורה, איש איש לפי כחו. כל ישראל התפלל יום יום “והערב נא את דברי תורתך בפינו ובפי צאצאינו” וכל אחד ידע שחובתו היא לא רק לעסוק בתורה אלא גם לסייע ביד חברו ללמוד, “שכל הלומד תורה ואינו מלמדה דבר ה' בזה”.

נאמר לעיל שהחנוך בישראל קפל את האדם בכל ימי חייו, למן הערש ועד הקבר – ואלה הם דברים כמשמעם. אם בישראל – שיא אשרה היה לזכות לבן העוסק בתורה. כשנולד לה בן זכר היו תינוקות בית הספר – ורבם בראשם, – באים מדי יום ביומו אל בית היולדת, מן היום הראשון להולדת התינוק עד מלאות לו שמונת ימים ונכנס בבריתו של אברהם אבינו – וקוראים “שמע” בחבורה ובקול רם. המיילדת החזיקה את הרך הנולד בזרועותיה, והתינוקות קראו “ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך.. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך”.. למען יתדבקו אזני הילד מיום גיחו מבטן אמו בדברי תורה.

התינוק שוכב בערישתו ואמו ישובה על ידיו ומניעה את הערישה ליישנו. היא מסתכלת בו מתוך דיבוק וחולמת על עתידו המזהיר ושרה לו שיר השירים שלה. מה עתידות תחזה לו אמו אוהבתו? היכלות בדולח באיי פלאים? כבוד נסיכים ונוות בית בת מלכה? שלטון עוז ונצחון גבורים? – לא. אין היכל בישראל כהיכל התורה ואין לנו מלכים אלא רבנים ומורים ואין נצחון אלא במלחמתה של תורה. על כן תשיר לו העם עבריה:

תחת ערש בני הרך

עומד גדי לבן וצח.

הגדי ילך לעסוק בסחורה

ובני ילך ללמוד תורה.

הגדי יקנה שקדים ותמרים

ובני יחכם, יכתוב ספרים.

שקדים, תמרים וכל מגדים –

דברי תורה מהם נחמדים.

תורה ילמד בני לרוב,

ויהי יהודי כשר וטוב ¹

אונטערן קינד’ס וויעגעלע

שטעהט א ווייס ציעגעלע,

דאָס ציעגעלע איז געפאָהרען האַנדלען

ראָזשינקעס מיט מאַנדלען.

וואָס איז די בעסטע סחורה?

מיין קינד וועט לערנען תורה.

תורה וועט ער לערנען,

ספרים וועט ער שרייבען,

א גוטער איד וועט ער בלייבען.

ואם ילדה בערישה תשיר לה אמה:

תחת ערש בתי הרכה

עומדה גדיה לבנה, זכה,

הגדיה נסעה לשם מסחר,

לקנות שקדים עם צמוקים.

מהו מבחר כל סחורה?

חתן בתי ילמד תורה.

בתורה יעסוק,

וספרים יכתוב,

ובתי תהיה

בת ישראל כשרה.

אונטער (שרהלעס) וויעגעלע

שטעהט א קלאָרווייס ציעגעלע,

דאָס ציגעלע איז געפאהרען האַנדלען

ראָזשינקעס מיט מאַנדלען.

וואָס איז די בעסטע סחורה?

(שרהלע’ס) חתן וועט לערנען תורה,

תורה וועט ער לערנען,…

ספרים וועט ער שרייבען,

א גוטע און א פרומע

וועט (שרה’לע) בלייבען ².

מכאן ואילך מרכזים אבא ואמא כל הגיונותיהם להתקין את התינוק לבית רבו. האם מלבישה את בנה הרך טלית קטנה, קוראת עמו “מודה אני” ו“שמע”, מרגילתו להוריד פרוטה לקופת רבי מאיר בעל הנס ומלמדתו מלים בלשון הקודש – קוראת לפניו שמות כלים ובגדים וכיוצא באלה בעברית וחוזרת עמו עליהם ³.

סביבת הילד היתה ספוגה אהבת תורה וכבוד תורה. הנה יושב אבא לפני הספר והוגה בו מתוך זמר, והאם צועדת על ראשי בהונות רגליה, לבל תפריע את בעלה ולא תפסיקנו ממשנתו. התינוק עולה על ברכי אביו להשתעשע ומביט בתמהון על הקוים השחורים והנקודות הזעירות הפזורים על פני הדפים הגדולים. האם נגשת אל בנה וביד זהירים תורידנו מעל ברכי בעלה ותלחש לו לבל יבטל חלילה את אביו מתלמוד תורה, ונפש הילד המרגשת תתמלא יראת הרוממות ומיסתורין אל הספרים ואל הלמודים.

גדל הילד קצת וחזק כח שמיעתו ותפיסתו – אביו מביא לפניו סדור תפלה ומראה לו אותיות. עדיין אין זה נכנס לכלל למוד, שהרי מוחו של התינוק רופס, אלא לשם נסיון בעלמא; יביט הילד ויראה ויתרגל, אולי.. וביום ששי לפנות ערב רואה הילד את אמו עומדת לפני הנרות הדולקים ושפתיה לוחשות תפלה חמה. הילד מתקרב אליה, עומד על ידיה, עיניו שקועות בפניה המכוסים בכפות ידיה ואזנו קשבת לצקון לחשה. והנה קלט תפלה לה', שרחשי לב אם אוהבת משתפכים בה:

שלח אורך ואמתך לילדי היקרים,

האר עינם בתורתך לחזות מישרים,

יזכו לאור השכינה, תהלל יה נשמתם,

וכנרות הנשמה כן תאיר חכמתם ⁴

וההורים מצפים בכליון עינים ליום בו יכנס הילד לבית רבו.

והנה בא היום שקוו לו: הילד הגיע לגיל של חנוך. התלמוד קבע את השנה החמישית או הששית לתחלת למוד, אבל קצרה נפש ההורים לחכות כל כך הרבה. במלאות לילד שלש או ארבע שנים או ארבע וחצי – הדבר היה תלוי בהתפתחותו הגופנית והשכלית – עטפו אביו בטלית, לקחו בזרועותיו ונשאו אל ה“חדר”, והאם מלוותם. הרב קבל את הילד בסבר פנים יפות, ברך את ההורים שבנם יראה ברכה בלמודו, והרבנית הופיע מן הקיטון או המטבח והצטרפה אף היא לברכה שהילד “יחשק בלמודים”. המלמד הושיב את התינוק על הספסל, לפני השלחן, פתח את ה“סדור” שהאלף בית נדפס בו בעמודים הראשונים באותיות גדולות ומאירות עינים. המלמד קרא לפניו אות אות בשמה, והילד חזר אחריו. יש וסדר האותיות הנלמדות לא היה מן המקובל אלא ש, ד, י, א, מ, ת – והצטרפו ל“שדי אמת”. וברגע שבטא הילד בשפתיו את האותיות – ומטר פרוטות או אגורות הומטר על השלחן. מראה המטבעות וצלצולם התמיהו את הילד ושמחוהו, והאב שעמד מאחורי גבו אמר: “בני, זה הוריד לך מלאך מן השמים, למען יערב עליך למודך. וזה שכרך”. ואז חלקו ההורים עוגות וממתקים לילדי ה“חדר” והשמחה היתה במעונם.

מאז החל התינוק נושא בעול התורה – אף כי עול לא כבד ביותר, שכן לא היה חדר דרדקי אלא פרוזדור, מעין גן ילדים. יום יום בבקר בא בחור אל הבית, והבחור היה עוזר המלמד ונקרא בשם “ראש דוכן” (ביידיש “בעהעלפער”, משורש “העלפען” – עזר), ועורר את התינוק משנתו ועזר לו לנטול את ידיו, הלבישו ואמר עמו “מודה אני” והובילו לבית רבו. ביום סגריר ובצה הרכיבו האומן על כתפו – ולפעמים אותו ואת חברו – ונשאו. וב“חדר” בלה הילד כל שעות היום.

הילד “בלה” בחדר רוב שעות היום, ולא למד. כי עדיין קטן הוא ומוחו רופס ולא יוכל להתרכז. רוב היום שיחק הילד עם רעיו בני גילו בשבתם יחד על הספסלים או על רצפת ה“חדר” או בחצר או על המגרש לפני ה“חדר”. שם קפץ ורקד כאורח ילדים, צייר, גלגל אבנים, עשה עצמו עגלון נוהג בסוסים, הסתובב במעגל ושר שירים, עסק במסחר והחליף כפתורים בשברי זגוגית, לש “חלות” מעפר תחוח, רכב על מקלות ומטאטאים, וכיוצא באלו – עד אשר נקרא אל ראש הדוכן או אל הרב “ללמוד”. הוא התקרב אל השלחן וחכה לתורו – עד שיגמור חברו הקודם לו את שעורו, ואז ישב לפני רבו. המלמד החזיק בידו חוטר, יד־עץ מחודדת שנקראה ביידיש “טייטעל” (יד מראה). הרב הראה לילד אותיות וקרא להן בשמן, והילד חזר אחריו, או אותיות ונקודות, כגון: קמץ אלף – אָ, קמץ ב – .. רגעים מספר, עשרה או חמשה עשר, למד, ואחר כך שחררו הרב ושלחו למשחקיו. בצהרים הביא לו הסגן את אכלו מבית אבא. לפנות ערב הוביל הסגן את הילד – יחד עם חבריו – אל ביתו, ואם היה ראש הדוכן יודע נגן שר עמהם שירים ושימח לבם.

ביום השבת בחן האב את הילד בידיעותיו. אם ידע שעורו – קבל לטיפות מאביו, נשיקות מאחותו ופירות של שבת מאמו.

ואמו הוסיפה לשיר לילד את שיריה, למען יחשק ב“חדר”:

לך, בני, אל ה“חדר”

ולמד תורה כסדר,

מקריאה עד גמרא,

וזה ישמרך מכל צרה.

מצוות ה' מדבש מתוקות

כמים לדג כן התורה לחיינו,

אורך ימים בימינה

ועושר וכבוד בשמאלה.

לך, בני, ולמד,

למד בחשק גדול,

כי טובה תורה

מכל סחורה.

געה, מיין קינד, אין חדר,

לערן תורה כסדר,

פון “עברי” ביז צו גמרא,

דאָס וועט דיך היטען פון בייז און צרה.

גאָט’ס מצוות זענען ווי האָניג זיס,

זיין תורה שיצט אונז ווי וואסער פיש,

אין איהר רעכטע האַנד – לעבען אויף דער וועלט,

אין די לינקע – כבוד און געלד.

געה, מיין קינד, לערן,

לערן מיט גרויס חשק,

דאָס איז דאָך אויף דער וועלט

דער בעסטער עסק ⁵.

הנה מלאו לילד חמש או שש שנים, וכבר ידע לקרוא בסדור התפלות, ועבר למדרגת “בן חומש” (א חומש יינגל). זהו מאורע משפחה רב ערך הטעון חגיגה. הרב לימד את הקטן דרשה לדרשה לפני קהל הקרואים, ויען שהתינוק רך בשנים הוא ואין בכחו ללמוד בעל פה הזמין לו רבו חבר בן גיל, וטובים השנים מן האחד. הנאום עמד על שאלות ותשובות, החבר הוא המקשן, וחתן החגיגה המשיב. ביום המיועד התכנסו בני המשפחה והקרובים והידידים אל בית ההורים, ובן החומש עלה על השלחן כשהוא לבוש הדר, ובכיסו שעון שהושאל לו לשעה זו, ושרשרת הזהב מבהיקה על חזהו, ועל הרצפה או על כסא עמד המקשן ושאלו:

– תינוק, תינוק, מה זה חדש בבית אביך?

– אני, ילד קטן, החילותי ללמוד חומש למזל טוב.

– ומה פירושו של חומש?

– חמשה חומשי תורה, וכו' וכו' ⁶

ההורים ובני המשפחה שמעו ונהנו ושתו לחיי הילד וכל הקרואים ברכו את ההורים שיזכו לגדל בנם לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

בגיל זה למד הילד – שהיה בן שש או שבע – שעות אחדות ביום. הוא בא בבקר, שב לביתו לארוחת הצהרים, הפסקה שארכה שעתים, וגמר למודיו לפנות ערב, ובימות החרף, כשהימים קצרים, גם בערב. הוא למד חומש ורש"י, ומדי שבת בשבתו בחן האב את הילד בידיעותיו. ואורח כי בא אל הבית וראה תינוק של בית רבו שאלו ללמודיו: מה סדרת השבוע, ומה תוכן הסדרה, ולפעמים בקש מן הילד לפתוח את החומש, לקרוא ולבאר.

השנים חלפו ולנער מלאו שמונה שנים בערך. אז העבירוהו אל חדר גבוה מזה, אל מלמד גמרא. ואף על פי שלא ערכו סעודה לכבוד המאורע, הכל ידעו שהתחלת גמרא משמשת תקופה חדשה בחיים, מעבר מחיי ילדות אל נערות, תקופה המחייבת אחריות וכובד ראש. לא היו חדרי הדרדקי והחומש אלא פרוזדורים, ולא דקדקו כל כך במלמד אם בן תורה הוא, – חזקה על יהודי שהוא יודע חומש ורש"י. לא כך במלמד גמרא. אין מוסרים ילד למלמד גמרא אלא אם כן בטוחים בו שהוא בר אורין ובעל מדות, וחוקרים ודורשים מפי הורים אם מיטיב הוא להסביר ואם “בעל פעולה” הוא, כלומר: אם עבודתו מביאה פרי טוב.

הבדל ניכר היה בין שני סוגי המלמדים. הראשון, מלמד דרדקי, היה אחד העם, איש מסכן שניסה ידו במלאכה אחרת ולא הצליח ואחז במלמדות מאין ברירה, או שהיה ראש דוכן בבחרותו ונסללה לו הדרך אל המלמדות. מלמד הגמרא היה בימי בחרותו מחובשי בית המדרש או מחניכי הישיבה ותלמודו עמו. הראשון – מצבו החברותי לא גבוה וכבודו לא רב, והשני מקובל בחברת בעלי בתים ותורתו מכבדתו. תלמידי מלמד דרדקי רבים הם, עתים עד ששים ושבעים, והוא מעסיק כמה ראשי דוכן, ולמלמד גמרא כתה קטנה של שבעה שמונה תלמידים, והם לומדים בימי הקיץ מבקר ועד ערב, ובימות החרף עד שבע שמונה בערב.

בנער לומד גמרא היו נוהגים כבוד, והוא נחשב כמעט על הבוגרים ואם עשה מעשה פחזות הוכיחוהו על פניו ואמרו לו: “אין זה נאה לנער של גמרא” (גמרא יינגעל או גמרא בחור). וזה היה דרך למודו: כמעט כל היום עסק בגמרא עם פירוש רש“י, ולאחר שנה או שנתים גם בתוספות, ורק שעה קלה ביום היה לומד סדרת השבוע עם פירוש רש”י וקצת נביאים ראשונים, ולפעמים טעם גם טעם נביאים אחרונים. ביום ששי היה “עובר על הסדרה” וקורא בנגון הטעמים. על פי רוב למד הנער גם כתיבה נאה – לכתוב מכתבים נמלצים. הבחינה היתה קבועה ליום השבת, – עתים בבית אבא ועתים נשלח הנער אל למדן או אפילו אל הרב. והלמדן לא היה מקל ראשו בבחינה וממלא תפקידו באמונה. הוא הסביר פניו לנער ובחנו ואשת הלמדן הכינה טס של פירות ועוגה לכבד בהם את הנבחן שעמד בנסיונו.

הנער היה לומד אצל מלמד הגמרא עד שנת הי“ג לחייו ואז היה ל”בר מצוה", ומאורע זה הוחג בפאר של צניעות במסבת בני המשפחה, – חוץ מטכס קריאת ההפטרה בבית הכנסת ברוב עם. במסבה שבבית השתתפו שארי הבשר והשכנים וכל המכירים והנער דרש דרשה של פלפול, על פי הרוב בענין הנחת תפלין. אז חדל הנער להיות נער – הוא היה לבחור בר עונשין.

מכאן ואילך באה נקודת מפנה בחייו. עד שנת הי"ג היתה חובת חנוכו מוטלת על האב. מכיון שהגיע לגיל של מצוות כל עדת ישראל דואגת ללמודו – אם אביו אינו אמיד. בגלילות שלא היו הישיבות מצויות – כגון באוקראינה, בגאליציה ועוד – היו הנערים באים לבתי המדרש ונעשים “חובשי בית המדרש” (“בית מדרש בחור” או “קלויזניק” – אלה שלמדו ב“קלויז”, והקלויז היה מין בית מדרש, ואומרים ששם זה מקוצר מ“קהל הויז”, בית הקהל). ואם היה הלומד בבית המדרש מן העניים ביותר נקרא “ארעם בחור” (בחור עני). בני בעלי בתים לומדים בבית המדרש וסמוכים על שלחן אבותיהם ובני עניים או בני עיר אחרת שאין יד אבותיהם משגת לפרנסם – פרנסתם על בני העיר. והיו ארצות שבהן היו הישיבות מצויות, כגון בליטא, באונגארן ובפולין, והיו הבחורים גולים מביתם למקום תורה ולומדים. ואין בן העניים דואג לפרנסתו – כל ישראל חייבים להספיק לו מזונותיו.

כיצד נכנס בחור לישיבה?

אחד מבחורי הישיבה באונגארן מוסר בזכרונותיו על ההכנות לכניסה:

“בימי חול המועד מתחלת הישיבה להודיע עקבותיה בכל מקום. ההורים והבנים נושאים ונותנים אודות ישיבה שמה יסע הבחור ללמוד תורה ולהשתלם. בחוץ ובבית הכנסת עומדים צעירים וזקנים ומתווכחים על אודות ישיבות שונות וערכן.. ההורים והבנים מתאמצים לעמוד על טיב ישיבות שונות, למען היות בטוחים שלא יחטיאו המטרה.. ואם הקב”ה מזמין אורח אל הישוב, אורח הגון ובר אורין מן העולם הרחב, דעתו גדולה ונכבדה והוא מכריע. אך חזר החמץ אל הבית ומתחילות ההכנות ליסע אל הישיבה. הכל מכינים! האב והאם, האחים והאחיות, מכבסים תחתונים ומתקנים עליונים, תופרים ומטלאים כל קרע ומחזקים כל כפתור.. האב מכין להוצאות הדרך, כסף ועצות טובות, עצות ישרות על פיהן יתהלך הנער במרחקים… האב מטייל עם הבן ארוכות ומטעים וחוזר ומטעים לו ממדת דרך ארץ.. והבן מאזין ומקשיב ולבו מלא עצב.. בלב כבד מברכים הצעירים לשלום את יושבי עירם, מנשקים הוריהם והולכים לדרכם" ⁷.

ההורים האמידים היו שולחים לבניהם, כאמור, די צרכם. אבל בני העניים – כלכלתם על הצבור. וכל אדם מישראל, ואפילו עני, שמח לזכות במצוות החזקת בני עניים.

על התקבלות הבחור בישיבה וכלכלתו יימסר כאן המשך הזכרונות הנ"ל:

“שלשה ימים אחר הפסח המולה גדולה בישיבה. רעש גדול בבית הרב, ראש הישיבה… צעירים נכנסים ויוצאים. בחצר כנופיות של צעירים, מדברים זה עם זה ושואלים זה לזה, נכרים הם ורוצים לעמוד על טיב המקום. יום יום באים בחורים חדשים, מתייצבים לפני הרב מנהיג הישיבה, בידיהם כתבי תעודה מרבותיהם הקודמים או מהרב דמתא, מרא דאתרא (רב העיר) במקום מגוריהם. הרבי מקבל כל בחור ובחור הבא לפניו ומבקש להספח אל הישיבה, מדבר דברים נוחים עמו ומתאמץ לעמוד על תכונתו”.

“אחרי גמור הבחורים החדשים עסקם בבית הרב מנהיג הישיבה הם מתפשטים בעיר לבקש טרף לנפשם. הבחורים דופקים על פתחי בתי היהודים ומבקשים “ימים”, מזון אצל שלחן בעל הבית ליום אחד בשבוע, פת שחרית ולחם צהרים, ואם אין זה אפשר, איזה סכום קבוע של כסף שבוע שבוע (וואכענגעלד) או לכל הפחות תמיכת כסף בכל חדש. כל בחור מצליח למצוא לעצמו מזון ימים אחדים בשבוע אצל שלחנות בעלי בתים שונים. באותם הימים הוא סועד אתם ואוכל מלחמם אשר מגישים לו בעין טובה. מצוה גדולה היא לפרנס את הבחור.. בראש חדש אייר נמצאים כל הבחורים בבית הרב המתאמץ לדעת מצבם הגשמי של בחורי הישיבה. כל אחד ואחד מוסר להרב דין וחשבון מעמלו למצוא פרנסה לעצמו, כמה “ימים” נפלו בחלקו וכמה תמיכה רכש. אחרי עמוד הרב על הסך הכולל הוא קובע תמיכה חדשית (נוספת) לכל אחד מקופת המזונות אשר לישיבה” ⁸.

כשאנו קוראים זכרונות בני ישיבה, נערים רכים בני י“ג וי”ד, שאמם צררה להם צרור של פוזמקים וקצת צידה לדרך, והאב מסר בידים רועדות ובלב דווה־ושמח כאחת אגורות מספר, והנער נפרד מבני משפחתו והלך ברגל או בעגלה לעיר נכריה על מנת ללמוד תורה, ושם סבל עוני ומחסור, ישן על ספסל בבית המדרש או על מטה רעועה בחדר דלים, ואכל ימים – נעמוד משתאים על כחה העצום של אהבת התורה, שהיתה נטועה בלב כל בני עמנו, כהורים כבנים, כדלים וכעשירים. לא פחות נתפלא על נדבת רוחם ואצילותם של בני ישראל, שאפילו העניים שבהם, שמצאו פרנסתם בדוחק ובצער, פָרסו לחמם לכל נער ובחור שלמד תורה אם בישיבה או בבית המדרש.

וכן יספר בחור בית המדרש בזכרונותיו (מאוקראינה):

“זאסלאב עיירה קטנה היא, כשלושים משפחות יהודים גרים בה, רובם בעלי מלאכה המתפרנסים מהסביבה, וכמעט כולם עניים הם. בכל זאת יש להם בית מדרש, גם רב ושוחט יש להם. רק דבר אחד הם חסרים: בחור עני הלומד תורה. והנה שלחני ה' להיות הבחור העני היחידי. הלא הדבר מובן כי “ימים” אינם חסרים לי. כל אחד חפץ לקיים את המצווה להאכיל את הבחור העני. אמנם המזון איננו מן המבחר. בכל יום ויום אנו אוכלים פת קיבר, תפוחי אדמה, מרק חמיץ של כרוב בלי בשר ובלי חלב, ומרק גריסין אשר נלבן במעט חלב או שמו בו מעט שומן. בכל זאת הנני שבע רצון, הנני כאחד מבני הבית” ⁹.

אלה שנכנסו לישיבה – דרכם בלמודים סלולה היתה. היא נסללה על ידי חבריהם, ראשי הישיבה והמשגיחים, וידעו כיצד ללמוד ולמצוא עזר בלמודים. והיוצאים לבית המדרש כיצד היו נוהגים? הם היו מצטרפים לחבר או לשנים ומהווים כתה ולומדים יחד ומסבירים זה לזה, ומנצחים ומחדדים זה את זה במלחמתה של תורה. כמעט תמיד, ביחוד בשעות הבוקר, לפני תפלת שחרית ואחריה, ובשעות בין הערבים, בין מנחה למעריב, היו בעלי בתים ובני אורין באים אל בית המדרש ועוסקים בתורה. לפניהם הביאו הבחורים את הדבר הקשה, ולפעמים נכנסו אל בית הרב, לשאול דעתו. כך גדלו הבחורים, בחורי בית המדרש, באוירה של תורה.

אף בישיבה לומדים הבחורים בעיקר בפני עצמם. בחור חדש הזקוק לעזר – גדול ממנו מסייעו, ויש גם עוזר הנקרא “חוזר” (חזר בחור) המתקין תלמידיו להבין שעורו של ראש הישיבה, והחוזר עושה מלאכתו על מנת לקבל פרס.

ראש הישיבה בא לעתים קבועות לקרוא שעורו, והתלמידים מתכוננים מראש, לומדים ומעיינים, ויש שהם מקשים ומשיגים על דברי הרב ומביאים ראיות לדבריהם מן התלמוד ומן המפרשים, וראש הישיבה שומע ומתרץ, וממשא ומתן זה יוודע כחו של התלמיד.

ומדות שונות בתלמידים. יש ההוגים בתורה מבקר עד שעה מאוחרת בלילה כמעט ללא הפסק, וזוכה לשם “מתמיד”, ולו הקדיש ביאליק את הפואימה הנפלאה שלו. ויש המצטיין בחריפות שכלו בפלפולה של תורה, עוקר הרים וטוחנם זה בזה ועולה למדרגת “עלוי” או “חריף”. ויש בעל זכרון שכל מה שהוא לומד כמונח בקופסא ובשעת וויכוח הריהו מביא ראיות, דברי חז“ל כצורתם, ומזכיר שם המסכת ומספר הדף ודברי המפרשים – וקונה לו שם של “בקי”. ובין הלומדים גם אברכים נשואים שפרשו מנשיהם לכמה שנים ובאו להיכל התורה להוסיף דעת, על פי הרוב לשם תכלית, לזכות ל”התרת הוראה" ולשבת על כסא הרבנות, וביניהם נמצאו למדנים מופלגים.

שנות הלמוד בישיבה לא היו קבועות ולא נקצבו בה קורסים מסוימים. תלמוד תורה אין לו שעור וכל בחור נשאר בישיבה לפי רצונו ולפי צמאונו, אם הרבה ואם מעט.

ועל דרך למודם של הבחורים בבית המדרש יספר לנו א. י. פּאפּירנה בזכרונותיו מעיר מולדתו קופיל, בליטה, עיירה בת שלשת אלפים נפש:

“הקלויז בקופּיל היה בית הספר העליון, שבו היו הצעירים שהתכשרו ב”חדרים" משתלמים בלמודיהם בתלמוד ובנושאי כליו. מלבד בחורי המקום למדו בקלויז גם ילידי חוץ, בחורים ואברכים, שנתכנסו ממקומות שונים על מנת ללמוד ולהשתלם. בני קופּיל קבלו את הצעירים תאבי הדעת בסבר פנים יפות. כשבא בחור כזה, עם מקלו בידו וילקוטו על שכמו, סבבוהו, ברכוהו לשלום והחלו לבקש לו מיד שבעה בעלי בתים שיקבלו עליהם את כלכלתו, איש איש יום בשבוע. מכיון שנמצאו אלה הובטח מצב הבחור בעיירה: היו לו מזונות, וספרים ונרות כאוות נפשו. צורך במטה ובכרים לא היה לו, כי ישן היה על הספסל ואת בגדו הניח למראשותיו. הוא לא חי חיי רוחה, אבל בשקט ובשלוה, חפשי מדאגות פרנסה ומהפרעות בני משפחה. ויכול היה להתמסר ללמוד התורה".

“בקלויז עמד שאון שאינו פוסק של קולות עשרות בני נעורים, ילידי העיירה וילידי חוץ, שהיו לומדים תלמוד. הספרים היו מונחים לפניהם והם לומדים ומתווכחים עם עצמם בשקידה, וחיים איש עם אחיו בשלום. אך יש שפרצו ביניהם חלוקי דעות על מקום קשה בתלמוד או במפרשיו. הוויכוח שהחל בקול נמוך ומתוך שלום הלך הלוך והתלהב והבחורים החלו להתנצח. כל אחד מן המתווכחים השתמש בבקיאותו, בחריפותו, בכח ההמצאה שלו ונטל לו לעזר את כל כחות ההגיון והפולמוס והפלפול. שאר הלומדים נוספו אף הם אל המתווכחים, אלה מסייעים לזה ואלה לחברו, ובית המדרש היה לשני מחנות אויבים” ¹⁰.

בית המדרש והישיבה מוסדות עליונים היו, והבחורים למדו בהם עד בוא שעתם להכנס לחופה. ברם גם הנשואים והמעבר לחיי המעשה והדאגה לפרנס אשה ובנים לא שמשו ספר כריתות ללמודים. אדם כי בקש חתן הגון לבתו – פנה אל ראש הישיבה וספר לו על טיב בתו ועל מצבו החומרי וכמה שנות מזונות יקצוב למיועד להיות חתנו וראש הישיבה שם עינו באחד הבחורים וקראו לשם שיחה והציע את השדוך לפניו או לפני הוריו. אם לא היתה ישיבה בעיר פנה אבי הכלה אל השדכן או אל הרב או אל אחד מבעלי הבתים החשובים להציע לפניו “לערנער” (עוסק בתורה). בשעת החופה דרש החתן דרשה והראה כחו בפלפול, ולאחר החתונה היה סמוך על שולחן חותנו ולומד. ואם היה החותן איש עשיר יש אשר לקח מורה מהולל ללמד את חתנו לוקח בתו מספר שנים. ואם ירד החותן מנכסיו ולא השיגה ידו עוד לפרנס את הזוג – יצא האברך לעולם המעשה ואחז במה שאחז ועדיין לא הפסיק ממשנתו. בכל שעת הפנאי, בבקר או בערב, נכנס אל בית המדרש ללמוד ולהתפלל.

עניי הדעת, שמסבת דלותם או קשי תפיסתם היו לבעלי מלאכה ולא הספיקו ללמוד הרבה – הצטרפו לאחת החברות, אם חברת “משניות” או חברת “עין יעקב” או “חיי אדם” וכיוצא באלו, ובאו יום יום לשמוע לקח מפי ה“מגיד” או סתם יהודי למדן. בהרבה ערים היו “מגידים” קבועים, מורי עם שעל ה“מגידות” פרנסתם והם היו מרביצים תורה בין המעמדות הנמוכים.

למוד התורה לא היה על כן קורס קצוב אלא תכנית חיים והיהודי, ביחוד בן התורה, שכלו ער ולא פסק להתפתח. כי עד יומו האחרון עסק בתורה, ככתוב:

“וארשתיך לי לעולם”.

מן התאור אנו רואים שההורים לא נתנו דעתם להכין את בניהם לחיי המעשה. ואמנם עמנו הקדים תורה לפרנסה. רבי מאיר אמר “הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה” ור' יהודה בן אלעאי “כל העושה דברי תורה עיקר ודרך ארץ טפל, עושין אותו עיקר בעולם הזה; דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל, עושין אתו טפל בעולם הזה” (אדר“נ כ”ח). והרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל באר את מטרת החנוך העברי הדברים אלה:

“מטרת החנוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה לעשותו טוב וישר. מאז אשר החל אברהם לקרוא בשם ה‘, היתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ה’, כן יגדל טובו וישרו, ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה”.

“כנסת ישראל נתייחדה מכל האומות להרים ברמה את הדגל של החלטה זאת בעולם, שהטוב והיושר של האדם היא התכלית היותר נשגבה שלו, ושהקריאה בשם ה' והשרשת ידיעה זו היא ההכשרה היותר בטוחה למגמה זו, עד שהמגמה וההכשר הנם דבר אחד ולא יתפרדו. וכאשר לתכלית השרשת הקריאה בשם ה' בלב ונפש, ביחיד ובאומה בכללה, דרוש תלמוד קבוע, משחר טל הילדות של האדם, על כן לקח מקום בראש החנוך הישראלי תלמוד תורה, ודווקא תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות, שאין מטרתן כי אם להכשיר את האדם למלחמת החיים… הכשרת האדם למלחמת החיים נחשבה בנו תמיד למדרגה השניה של צדדי החנוך ולא עצם מטרתו” ¹¹.

וש. אסף, לאחר עברו על החומר הרב, הנוגע בתולדות החנוך שבספרות הרבנית בא לידי מסקנה זו, בקשר עם האידיאל החנוכי של יהודי אשכנז ופולין והנגררים אחריהם:

“שאיפה אחת, יחידה ומיוחדת, היתה להם בחנוך בניהם: לעשותם יהודים כשרים – יודעי תורה ויראי שמים, זהירים במצוות, בקלות כבחמורות, ומדקדקים בהן – ולאהב עליהם שם שמים במדה כזו עד שיהיו מוכנים למסור, בעת הצורך, את נפשם על קדוש השם” ¹².

שיטת הלמוד הישנה היתה פשוטה, תולדת מסורת, ולא נתרעננה על ידי בקורת השכל או על ידי תיאוריה הגיונית מסודרת. תכלית השיטה היתה מורגשת בחוש מעומעם קצת ואמצעי הלמוד היו נעדרים הכרה. מלמד דרדקי לא קבל הכשרה לתפקידו. כשנכנס לאומנותו ידע מראש שיגיעתה מרובה ופרנסתה מועטת. על כן לא בחר בה איש צלח, אלא מי שננעלו לפניו שערי הפרנסות הטובות. רק לפעמים פנה אל המלמדות אברך בן עניים שהיה רחוק מהוויות העולם והמסחר זר היה לו, – ואלה היו הטובים שבמלמדים. התמימות והבטלנות, שהמלמדים הצטיינו בהן ושמשו מטרה לבדיחותיהם של חריפי תגרנות, מתנות טובות הן למורה.

מקום הלמוד היה בית המלמד, אם בחדר המיוחד לכך ואם באחת הלשכות של בית המדרש (ועל כן נקרא בית הספר בשם “חדר”). מדרגות הלמוד בחדר דרדקי היו: אלף בית – כל אות נקראת בשמה והילד חוזר על השמות עד שהוא מתרגל במשך הזמן ליחס את השם אל האות. אחרי כן למד שמות הנקודות, ואחר חבור האותיות והנקודות להברות פשוטות, כגון:

קמץ אלף אָ קמץ בית ב וכו'. אחר זה למד הילד להרכיב הברות, ואחר כך לקרוא “עברי”, כלומר: תפלות. כשהחל הילד ללמוד חומש היה מתרגם כל מלה לבד ליידיש, ואחר שעברו עליו כמה חדשים בטורח זה עבר ל“חבור”, כלומר: לאחר שתרגם כל מלה לבד, מסר תוכן כל הפסוק ביידיש, והוסיף לזה “אויסרעדעניש”, הרצאת דברי אגדה השייכים לענין, בעל פה. כך נהגו גם בלמוד נביאים ראשונים. במדה שהתקדם התלמיד בידיעת המלים העבריות, בה במדה נתמעט התרגום, עד שהחל מסתפק במסירת התוכן בלבד, ולפעמים היה סתם קורא ומתרגם אך את המלים החדשות.

המעבר ללמוד הגמרא היה קשה ביותר. הקושי היה משולש: לשוני, עניני וצורתי. לשוני – קצת העברית שבגמרא משנתית היא, לשון חוקים מכווצת ומיוחדת החדשה לגמרי לילד שנתרגל בלשון המקרא הספורית, והארמית – הריהי בריה חדשה לתלמיד, חדשה במלותיה ובצורותיה. הקושי העניני: ספורי המקרא לקוחים היו מן העולם הקרוב או המעניין ילדים, מחיי המשפחה או ממאורעות דמיוניים ונסיים שהלב להוט אחריהם. עם התחלת גמרא נתקל הילד בשאלות משפטיות ודוגמאות מחיי החקלאות שהילד בן הגיטו רחוק כל כך מהם, ומדיני אישות – חוג יחוסים זרים לבני גיל רך, ורק יחוסי מסחר היו קרובים לו במקצת. והקושי הצורתי: שאלה הנראית פשוטה בתחלתה הולכת ומסתבכת על ידי קושיות ודיוקים והשגות הגיוניים, חריפים, קרובים ורחוקים, מן הענין ושלא מן הענין, ומלחמת התורה מתחוללת, ותנא בתנא יסתבך, וחברים מימין ומשמאל באים לסייע, והם משתמשים במדות שהתורה נדרשת בהן, מדות התלויות בהגיון המופשט, והמשא והמתן מבריק ומחודד ומפולפל; כמעט נסתיימה השקלא וטריא והנה בא האחד וזינק פתאום ממחבואו וזרק השגה או הערה, וכל הענין חזר לישנו. בינתים הילד מתייגע והקשר יאבד לו והוא נמצא ביער עבות ואפל ללא מוצא והוא רואה את קולות הרב וחוזר עליהם בשפתיו, ולבו בל עמו וראשו סחרחר, ועצביו לא ישכבו מפחד פן יתפס פתאום בבערותו ויתגלה קלונו ותבוא עליו חמת הרב, המתלווית לפעמים במכת יד או ברצועה.

תחילת למוד הגמרא – רבה היתה בו המיכאניות ועצם הענין היה מטושטש ומעורפל, רק במשך הזמן נגה עליו אור והענינים הלכו והבהירו. בינתים התרגל המוח לגימנאסטיקה, והדיוקים והדקדוקים נעשו זמירות ושעשועים, וכח תפיסתו של התלמיד הלך והתפתח, ובמשך הזמן התכשר הנער ללמוד דף גמרא אפילו בלי עזרת המלמד. מאז נעשה מועמד ללמדן.

ללמוד התלמוד לא היו ספרי למוד, כשם שלא היו ספרי התקנה לשאר הלמודים. בחומש – החל הילד למודו בלי הכנה כלמוד מלים ומשפטים וידיעת ההבדל שבין עבר והווה, יחיד ורבים, זכר ונקבה וכיוצא באלה. ובלמוד התלמוד – לא קדמו לו שינון מלים ארמיות וידיעות יסודות הדקדוק, אלא החלו ישר מאחת הסוגיות, מן המשא והמתן. הופיע אמנם ילקוט בשם “לקח טוב”, ויצא בכמה מהדורות, אבל השתמש בו מלמד אחד מני מאה, והשאר החלו מיד מן המקור. בראשית השבוע למדו חלק מסוגיא. הרבי קרא, הסביר, שאל שאלות להווכח אם ירדו התלמידים לסוף דעתו, ואחר כך חזרו התלמידים על הקטע, תחלה בעזרת המלמד, ואחר כך ביניהם לבין עצמם. המהיר לשמוע – ראשון היה לבוא ולפרש את השעור לפני רבו, והשאר מקשיבים, ואחרי כן מפרשים יתר התלמידים לפי מדת כשרונם. ומדי פעם מעיינים בפירוש רש"י ומסתייעים בו. מלמד שיש בו כשרון פדגוגי אינו מניח לתלמיד לעיין בפירוש עד שנוכח שאין התלמיד מבין בלעדי הפירוש, והוא מתקן את השגיאות ומוסיף הסברות לפי הצורך ¹³.

לא היתה תכנית ללמוד הגמרא – כל מלמד התחיל ממה שלבו רצה, או יותר נכון ממה שהורגל בו. על פי הרוב החלו מאחת הבבות או מביצה או מסנהדרין. למדו מן המסכת כמה שלמדו במשך השנה ובראשית שנה חדשה החלו במסכת חדשה, ולא הקפידו אם סיימו או לאו. כי העיקר היה לא לדעת סכום של ענינים אלא להתכשר ללמוד. הוסיף הילד דעת – הוסיפו לו “תוספות”. ומכיון שהרגיש המלמד שתלמידו ראוי לכך הטיל עליו להכין שעור בעצמו (“מאכען א לייענען”) ולהרצות את הענין. שיטה זו הביאה ברכה מרובה, שכן הרגילה את התלמידים לעמוד ברשות עצמם ולא לסמוך על כתף מוריהם.

למוד התלמוד היה בן ג' מדרגות 1) התחלת גמרא 2) גמרא עם פירוש רש“י 3) גמרא עם רש”י ותוספות. החומר הרב שעבר עליו התלמיד, החזרה בלתי הפוסקת על המשא והמתן, הדיונים על יסוד המדות וההגיון, והוויכוחים החריפים – כל אלה פעלו את פעולתם והכניסו את מחשבת הנער לתוך האפיק המיוחד. וכך קנה לו הנער את דרך המחשבה התלמודית עד שהיה משתמש בה גם לכל הענינים. הוא רכש לו דרך מחשבה מיוחדת, ניתוחית, משווה ומפולפלת.

שתים שלש השנים הראשונות בלמוד התלמוד שמשו מבחן. המעולים שבתלמידים נשארו בחדר והוסיפו ללמוד עד שהתכשרו להכנס לבית המדרש או לישיבה ולעלות בסולם התורה, והקשים לשמוע, – אם נתברכו בהורים נבונים שאהבתם לא קלקלה את שורת הגיונם, הרי ראו שבר בטנם לא נוצר לשחות בים התלמוד והכינו אותו לחיי המעשה, אם למסחר ואם למלאכה. ואם לא יכלו ההורים לוותר על כבוד למדנות – הוסיפו לנסות והחליפו את המלמדים, ולפעמים הצליחו הצלחת מה, והתמדת בניהם מלאה את פגימת הכשרון, אך על פי הרוב היו נערים כאלה מעמידים פנים כאלו הם לומדים, ותורתם על שפתם ולא בתוך מעיהם.

הטובה היתה שיטת הלמוד ב“חדר”? – מבחינת המחשבה הפדגוגית שבימינו רבו בה הקלקלות. קלקלתה הגדולה ביותר היתה המיכאניות: הכל עמד על חזרה ושגרה וחסרו בו יסודות הלמוד המודרניים: ההדרגה והאמצעים המושכים לב הילד וממתיקים לו את חומר הלמוד במגד המשחק והשעשועים ומכוונים כל ענין אל הגיל ואל נטיותיו וכח קליטתו. אבל אין דנים שיטת חנוך ישנה לפי אמת מדה שהיא יצירת העת החדשה. הכל היה תלוי אז – ובמדה רבה גם היום – באישיותו של המלמד. אם היה בעל סגולה טבעית – חושו ונסיונו הגידו לו מה יעשה ומתוך גישוש הכניס ממקורות נפשו לדרכי הלמוד המקובלים, והמלמד שלא נחן במתת זו כפה למודו על הקטנים ברצועה וביד חזקה, ומנת חלקו היה רוגז ומדוי לב. על כן אם יבוא אדם ויאמר שנתיב הלמוד בחדר בשנים הראשונות היה נתיב היסורים – לא יפליג. אולם עם התמדת הלמוד נתגלה שהביא פרי. אפשר שהיסורים הראשונים הפחיתו את האחרונים והשיטה טובה היתה מן השיטה הדקדוקית או ההגיונית בלמוד לשון. בשיטת ה“חדר” לא הבדילו בין תוכן וצורה. התוכן ניתן מיד כצורתו. החומר הרב וההרגל היו המכריעים. הרבה מן המלים החדשות נודעו לתלמיד מתוך המשך הענין. הרבה ענינים מעורפלים נתבהרו עם למוד במקום אחר. זוהי הדרך שבני אדם לומדים מתוך החיים. בדרך זו רבים המכשולים כמובן.

קצת התנצלות לחסרון שיטה אפשר למצוא בעצם הלמוד. כמה השתדלו בימינו למצוא דרך מודרגת בהוראת התלמוד – ועדיין לא הצליחו. מלמד שקבל עליו ללמד תלמוד וכח הסברה לא ניתן לו – חלקו בעולם הזה לא שפר עליו. הוא עבד קשה והוגיע את ריאתו וכשראה שכל עמלו לשוא ואין תלמידיו תופסים התגעש ורגז, והוסיף מכאוב ולא דעת. מוח הקטנים נתבלבל עליהם. אבל מה שלא עשתה הפדגוגיה עשה הקב"ה. שכל הנער התפתח והחריף. ההכרח לבקש פתרון ומוצא והתנצחות עם חברים עשו את שלהם והביאו לפעמים עונג ללומד, ענגו של מתגבר על מכשולים וכובש מצודה.

בשיטת ה“חדר” הגיע הסיגול אל היחיד למרום קצו, ולא נמצא בו בעל כשרון מפסיד, כנהוג בבתי הספר המודרניים שלמודם מכוון אל הבינוניים. כל אחד התקדם לפי כחו. כי ב“חדר” – חוץ מחדר דרדקי ששימש בית מחסה לילדים יותר מבית אולפן – היו הכתות קטנות, בנות ח' ילדים בערך והמוכשר מסייע למפגר. דרך הלמוד היה בלתי פורמאלי לגמרי: הילדים יושבים על הספסלים מסביב לשלחן ישיבת חרות, זה זקוף וזה כפוף, זה נשען אל השולחן וזה נוטה אל הצד, וכל אחד משנה מעת לעת דרך ישיבתו לפי הנוח לו. הרב היה יושב בראש השולחן ואם לא היה קפדן ומר נפש מטבע ברייתו היה מבטא דבריו במנוחה ומדבר אל תלמידיו כדבר איש אל רעהו, והמתקשה בדבר שואל וחוזר ושואל והרב עונה ומאיר, כדין שיחת חברים, בלי זעף ואימה. גם בזה החלה הפדגוגיה המודרנית מחקה את ה“חדר”.

אומרים: שעות הלמוד היו ארוכות מאד, שמונה ויותר לדרדקים ועשר לנערי גמרא, ועולן כבד מנשוא. יש דבר אמת בזה, אך לא כאשר נתאר לעצמנו מן השמיעה, שכן אנו מדמים עשר שעות אלו לשעות הלמוד המרוכז עם חובותיו של בית הספר בזמננו. הוגד לעיל שהתינוקות של חדר דרדקי היו משחקים רוב היום ונקראו ללמוד אצל הרב אך רגעים מספר, שלש ארבע פעמים ביום. ואם תצרף את כל הרגעים לא יעלו על שעה או שעתים ביום. ברם גם בחדר החומש והגמרא לא ידעו את הריכוז המוגיע הנהוג באסכולות. כל הסביבה היתה של נוחיות, של חיי בית, בלי כבלים ושלשלאות. רבו ההפסקות: הרבנית באה לספר עם בעלה בעסקי בית, שכנה באה לשאול בענין דת ודין ומנהג, אדם נכנס לדבר עם המלמד והוא פורש עמו לקרן זוית והמלמד מצוה על התלמידים לחזור על הלמוד בעצמם. אולם יצר המשחק עושה את שלו והילדים נושאים ונותנים זה עם זה והרב אינו מקפיד. כל אלו הן ההפסקות הקצרות. עליהן צריך להוסיף את הגדולות שהן קבע: שעתים לארוחת הצהרים וכשעה לארוחה של אחר הצהרים – סעודת בינים, בשעה חמש בערך (והיו ילדים שחזרו הביתה לשם טעימה קלה זו). בכל יום לפנות ערב הלך הרב לבית המדרש לתפלת מנחה ומעריב, ולא שכח מלצוות על תלמידיו לעסוק בלמודים, אבל דבריו היו נאמרים בשפה רפה, וידע שהלכה היא ואין עושים כן. הספרים פתוחים ו“הלומדים” משתעשעים או מספרים זה לזה מעשיות. בראש חדש ובשמונת ימי חנוכה ובכל יום שאין אומרים בו תחנון – למדו עד חצות היום. וכן בערבי שבתות וימים טובים.

ואף ימי חופש ממושכים היו לתלמידים, פעמים בשנה. שנת הלמוד נחלקה לשני זמנים, חלוקה טבעית לקיץ וחורף, והילדים נשתחררו ב“בין הזמנים”, כלומר: בחודש ניסן ובחדש תשרי. שני חדשים אלו נאותים היו לשעשועים ולתענוגות. בחודש האביב נפטר הילד מענשן של בצות ונשבו רוחות חדשות והנצנים נראו וכל הארץ נתחדשה. נוסף על זה רבו הענינים בבית שמשכו את לבו ונתנו לו הזדמנות לפעולה. אז נעשו ההכנות לפסח: סיוד הבית והגעלת כלים, תפירת בגדים חדשים, אפיית מצות וכיוצא באלו, בכל אלה מצא הילד ענין, ונעשה עזר לאמו, או עזר כנגדה. אכן רוב היום בלה עם חבריו בחוץ במשחקים, ביחוד במשחק האגוזים, שזמנו היה בחודש הפסח. ימי האסיף, ימי בכורי הפרות, אף הם היו ימי נועם לילדים. התפוחים והאגסים ושאר הפירות מזהיבים מבין עלי העצים, ולפני התגרניות בשוק נערמו ערמות פירות בשלים, והילדים אוכלים ונהנים. ואם נהר בעיר – הילדים שוחים ומשכשכים במים ושאון העליזים נשמע למרחוק.

אף בחדר עצמו לא היו כל ימי הלמודים אפורים או קודרים. היו ימי שמחה וחגיגות של מצוה. בחדש אייר נכנסו הילדים אל “החדר” ומיד החלו ההכנות לל"ג בעומר. ראש הדוכן החל להתקין לקטנים קשתות וחצים, והקשתות צבועות בכל צבעי הקשת, והילדים הגדולים – קצרה רוחם לחכות לחסדי המלמד ועוזרו ועבדו בעצם ידיהם בענפי עצים ובסכינים ועשו להם קשתות משלהם. החגיגה נערכה בשדה או ביער, בחיק הטבע, והילדים – ידיהם נעשו לשעה קלה ידי עשו. כציידים כיוונו חציהם אל הארנבות ואל השפנים ואל הצפרים העומדות על הבדים, וכשיגעו בעמלם ורעבו פתחו את ילקוטיהם שהביאו עמהם והוציאו את הביצים הקשות ואת העוגות וסעדו סעודתם בצבור מתוך צהלה. ככה בלו כל היום בנאות דשא ולעת ערב שבו הביתה שכורי אויר ומשחק ונפלו על מטותיהם עיפים ויגעים וישנו שינה מתוקה.

אך עבר ל"ג בעומר וחג חדש משמש ובא – חג השבועות. לפני החג היו הילדים יוצאים שוב חבורות אל המגרשים ואל החורשות אשר מחוץ לעיר ושבים משם עמוסים ענפי עצים ופרחי בר בהירי גונים ועלים רעננים לקשט בהם את הבתים ולהכניס בהם מריח השדה אשר ברכו ה'. את העלים הדביקו על זגוגיות החלונות בצורת מגן דוד ואת ענפי העצים – תלו על הקירות וממעל לפתח. והנוגע בידו במזוזה על מנת לנשקה נוגע שלא במתכוון גם במשי העלים ומתבשם. ויש אשר המלמד הוא אומן יד וגוזר נייר ומתקין ציורים המודבקים אל שמשות החלונות – ציורי עופות וחיות ובהמות ובני אדם וגלגלים ¹⁴.

בתשעה באב נספחו הילדים אל הגדולים ויצאו אל בתי הקברות והביאו אתם חרבות עץ והניחון אצל המצבות – מנהג סתום שאחד ממחברי ספרי הזכרונות דורש עליו: “כל אוזן תבחן סוד שיח האמונה הדוברת במעשה ילדים זה, תשמע את תנחומות האגדה המבשרת כי בתשעה באב נולד משיח צדקנו, ובימיו הלא תשבר חרב מלאך המות, ובלע המות לנצח, והוא ישפט בין הגויים וכתתו חרבותם לאתים” ¹⁵. בין כך וכך נהפך לילדים גם החגא לחג והיו בדמיונם אנשי צבא חוגרי חרב.

בחג הסוכות היה הילד לעוזר לבנאי: מסייע לאביו ולאחיו הגדולים בבנין הסוכה, מסיע קרשים, תוקע מסמרות, עובר בפטיש ובגרזן ונוקף אצבעותיו, ואחר כך מטפל בענפי עצים רעננים לסכך בהם את הסוכה ולקשטה. בחול המועד של סוכות הביא ראש הדוכן לילד דגל של נייר שעליו מצוירים יהודים הנושאים ספרי תורה ומקיפים את הבימה, והילד תקע תפוח בראש מקל דגלו ובתפוח שם נר והדליקו. את דגלו זה נשא ברמה וליווה את נושאי ספרי התורה בשעת ההקפות ושמחתו עלתה למרום קצה.

בחנוכה נהנה הילד מחצי חופש והלמודים תש כוחם. אולם עוד שלשים יום לפני החנוכה הורגשה אוירת החג. המלמד מלמד, אבל תש כחה של המשמעת, אי משם נגלו סביבונים מאשתקד וקלפים עברים מיוחדים הנקראים קלפי “למד אלף” מצוירים בצבעים מבהיקים משמחי לב, וה“חדר” נהפך לקלוב של משחקים. הילדים מרוויחים ומפסידים כפתורים ופרוטות וכל אשר תעלה היד מן הצלחת, והקטנים מתלהטים ומשתקעים במשחקיהם ומנסים מזלם ונקלעים לשעה בסערת רוחם של קוביוסטוסים. בחג זה קבלו הילדים דמי חנוכה ומתנות מן ההורים ומשארי הבשר, ונהנו מאכילת לביבות ודלדולי שומן מבשר האווזים שהוגשו להם בשופי.

פּורים חג המסכות וחג הדראמה הוא. יש שהצטרף הילד לכנופית “משחקי פורים” והתהלך מבית לבית במסכה על פניו וכתר מלכים או מצנפת משונה על ראשו ושר שירי עם, שירי אחשוורוש והמן, אסתר ומרדכי, ואם לא היה חלקו במשחקים הסתפק במועט: כיסה פניו במסוה, התחפש ולבש בגדים משונים: שמלת אם משומשת ועתיקה, קפוטת אב מסורסת, כובע גדול ממדת ראשו וכיוצא באלו, ואת פניו השחיר בפיח הכירים, וחזר עם חבריו על הפתחים, לקבץ פרוטות ולקיים בהן מצוות “משלוח מנות לאביונים”, על פי הוראת אב ואם ושכן טוב, וחבר הילד את המועיל עם הנעים לו.

תיאטרון ילדים לא היה אז (ואף תיאטרון יהודי לגדולים לא היה בנמצא, חוץ מבערים גדולות, ונחשב בעיני החרדים לעוון לבוא ולראות במחזה) וספרות ילדים – לא נראו עוד אותותיה. כל שעשועי הדמיון, הטובים והרעים גם יחד, המושטים לילדי זמננו יותר מכדי שבעם – לא היו בנמצא. ואף על פי כן לא נשלל מזון מדמיון הילד. למודי התורה והנביאים מלאו תפקידם. בראשית הלמוד היה התוכן מעומעם. פירוש המלים הבודדות קטע את מהלך הספור ופוררו, אך לאט לאט החלה עין השכל חודרת לענין ומן האפלולית עלו צללי דמויות ומאורעות מצודדי לב, אהבה ושנאה, מלחמה ודיבוק, מעשה חסד ושפיכת דמים, מסעות למדבריות ולהרי חושך, במקום שיירות גמלים וסערות חול וסכנת נפשות, ואל תוך המלים העתיקות הותכה תוספת – נופך מיצירי הדמיון של הילד, הפרזה והפראה מבפנים. רבים מן המלמדים היו מספרים בשעת רצון ספורים לילדים מתוך “ספר הישר” ו“יוסיפון” ומאגדות התלמוד, ומשם עלו ענקים ועשו מעשי נסים ופלאים מרעישים, והיו השעות ההן שעות קדש, הילדים יושבים בדומיה ושותים דברי המספר בצמאון ומרחפים בעולמות עליונים ומתנסים בחיים שיש בהם אותות ומופתים. ביחוד הצטיינו המלמדים מכת החסידים בספוריהם על הצדיקים.

גם בבית קלטה אוזן הילד ספור משעשע או מזעזע. ביום השבת ישבה האם על יד ה“טייטש חומש” (ספורי התורה מתורגמים ליידיש בצרוף אגדות ודרושים) והילדים ישבו ליד אמם והקשיבו ומצאו עונג לנפשם. בני חסידים היו מלווים את הוריהם לבית המדרש או ה“שטיבל” (בית תפלה קטן מיוחד לקבוצת חסידים, המאמינים ב“רבי” אחד) ומטים אוזן לשמוע לשיחותיהם ולראות בריקודיהם, ובשעת ריקוד יכרכר גם הילד בתוך המעגל או מחוץ לו.

ואף על פי שלא היתה שירת ילדים קבועה בכתב – היה היתה שירה שבעל פה, שהיתה נמסרת מדור לדור, והילדים היו שרים אותה ב“חדר” בשעת בין השמשות, כשהלך הרבי אל בית המדרש לתפלה, ובכל שעות ההפסקות והמשחקים, ובערב, בשובם יחד מבית רבם אל בית הוריהם.

בערב שבת וביום חופש, כשהיו הילדים עולים על גבעה, היו פורצים בקול שירה, מעין:

אויפן גרינעם בארג,

אויפן הויכען גראז,

שטעהען צוויי דייטשען

מיט די לאַנגע בייטשען וכו' וכו'

שיר זה מצא גאולתו בנוסח עברי מחודש, שנשאר בו ממשקלו ומטעמו:

על ההר הרם,

שם בדשא הירוק,

נצבים בחורים שנים,

אדמונים ויפי־עינים,

אנשי גובה שניהם הם,

בגדי תכלת לובשים הם.

מי ומי הם? מה שמם?

באים הם ממדינות ים.

לא ידע איש למה באו,

ואות, ידם רומזת, מה הוא.

שמא באו לבשר

כי משיח בא מהר? ¹⁶

שירי ילדים ביידיש רבים היו וזכו גם לכינוס. קצתם שירי משחק ומנין, קצתם הומור, קצתם תוכן לאומי וקצתם לשון ילדים, כלומר: צרופי מלים ופטפוטים בלתי מובנים המענגים את נפש הילד בנועם צלצולם ובסוד זרותם.

אף התנועה הדרושה להתפתחות הגוף לא נשללה מן הילד, או ביתר דיוק: הילד לא הניח שישללוה ממנו. אבא ואמא, דוד ודודה, הרב ועוזרו, שכן ושכנה וכל קרוב וגואל הזהירו את הילד על המשחקים ואסרו אותם עליו. ואם זכה הנער להיות בלומדי גמרא ואחד מן הגדולים רואהו משחק ועושה מעשה נערות, – הריהו נוזף בו; הכך עושה נער גמרא? וכי לא תבוש? – אך התוכחות נידפו כהבל פה והילדים התחרו זה עם זה בריצה ורעננו את גופם בדלוג ובקפיצה. גם הכדור נראה והילדים שחקו בו ומקלות זרקו על מנת לקלעם אל מקל אחר המונח על אבנים, ואף היו ילדים מתהפכים ומתהלכים על ידיהם ורגליהם למעלה – והגדולים רואים ומעקמים חטמיהם, אך עולם הקטנים כמנהגו נוהג, וטבעם מצא ספוקו גם ב“גיטו”.

אפילו מלחמות, שהן זרות כל כך לטבע היהודי, לא חסרו בחיי הילד. הילדים היו מצטרפים לחבורות ולכנופיות, ומשחקים באנשי צבא ועושים מטאטא קנה רובה ונלחמים אלה באלה, ויש מכים ומוכים, פוצעים ונפצעים – כחוק לילדים מימות עולם.

השרטוט היהודי המיוחד בחיי הילדים נתגלה בחבורות הפורמאליות “קנין תורה” ו“פרחי שושנים” שמטרתן היתה לרכוש ספרים לבית המדרש. אגודות אלו מכובדות היו אף על הגדולים, וחבה יתירה היתה נודעת להן, עד שהקדישו שבת אחת משבתות השנה לאגודה, כלומר באותה שבת ניתנו לגבאי האגודה כל זכויות הגדולים, לקרוא לתורה כל מי שרצו לכבדו, ולברכו בברכת “מי שברך”, וכל הנדרים שנדרו העולים לתורה נכנסו לקופת האגודה. וכשהגיע זה היום שקוו לו והכניסו את הספרים לבית המדרש בתהלוכה ובפנסי אור ובשירה ובזמרה ובריקודים היו הקטנים החתנים, וכגדולים היו להשתתפות בשמחה ולכבוד ולגדולה.

הצל השחור שכסה את חיי הילד העברי ב“חדר” היתה המשמעת החמורה וחסרת ההגיון והענשים הכרוכים בהפרתה. ילד שסרח – נענש קשה. ומה פירוש “סרח”? לא תפס הענין, הסיח דעתו לרגע מן הלמוד, לחש דבר מה לחברו, הראה לחברו מן המצוי בכיסו בשעת הלמוד – הכל נכנס לגדר חטא והחוטא הולקה ברצועה ועליו היה להצדיק את הדין על עצמו ולשמור על מוצא שפתיו, שלא יגלה “סוד מן החדר” לאביו או לאמו, וכל העובר על הלאו החמור הזה לוקה כפלים. ילד שסרחונו קשה היה – הושכב על הספסל או על ברכי המלמד, כפתורי מכנסיו הותרו והרבי מכה אם ביד או ברצועה. ילד שלקה – סבל גם בנפשו, כי הילדים בזו ולעגו לו והזכירו לו קלונו ברבים. אולם ילד שפשע פשע גדול ומרד ברבו – עשו לו “חבילה” (א פּעקיל): כסו ראשו בסל נצרים, שמו מטאטא בידו, לכלכו פניו בפיח הכירים עד שהשחירו כשולי קדרה, או חבשו כובע לראשו ותקעו בו כנף אווז והרכיבוהו על גבי מגרפה, ובתלבושת זו הוליכוהו ב“חדר” סביב סביב, וכל הילדים מסתכלים בו ופּוצים פיהם בדברי לגלוג ובזיון. נקל לשער כמה יסורי נפש ודכדוכה גרם בזיון זה. ילד מסכן שנפל בגורלו להתענות כמה שנים תחת ידו הקשה של מלמד אכזר – שנאתו היתה כבושה למלמדו, ולפעמים עברה שנאה זו גם לעצם הלמודים, וממילא יצאו מהם אחר כך מתנגדים גדולים לשיטת ה“חדר”, מתנגדים מורדים ומרי נפש.

ב“חדר” עליון – של גמרא ותוספות – שבו למדו נערים, ירדה הרצועה מגדולתה. נער גדול שסרח, על פי הרוב היו נוזפים בו, וזה היה העונש כולו. כמובן שהיו מלמדים יוצאים מן הכלל שגיל הלומד לא היה משמש להם עכוב. כל “חוטא” לוקה – ואין מבדילים בין קטן לגדול.

המצב ההיגיהני ב“חדר” לא היה מעולה. כבר הוגד שה“חדר” היה משמש לא רק ללמודים, אלא גם לחיי המשפחה: בו עומדות לפעמים אפילו מטות לשינה. מושגי המלמד על אור ואויר היו מן הישנים, ובחורף היו חלונות ה“חדר” סגורים ומסוגרים, והילדים, ביחוד בחדר דרדקי, ישבו צפופים, והאויר היה מחניק. רק מעטים מן ה“חדרים” נקבעו בבתי מדרש או בדירות מיוחדות.

תכנית ה“חדר” לא היתה מגוונת. לשון ודקדוק לא למדו – פרט למלמדי ליטא שביניהם נמצאו מדקדקים. אפילו בנביאים ראשונים ואחרונים זלזלו ולמדום אגב אורח, בשעות בין השמשות, ואף בזה היו מלמדי ליטא יוצאים מן הכלל ומורים נביאים מתוך מסירות. למוד התלמוד היה עיקר ומרכז – עד כי נמצאו תלמידי חכמים ורבנים שלא הכירו את פסוקי הנביאים אלא ממה שהובא בתלמוד. משנה לא למדו כמקצוע מיוחד, חוץ מ“פרקי אבות”, שהוא ספר מוסר.

למוד הגמרא הוחל בגיל מוקדם ביותר – ועל זה צווחו קדמונים. ובקרתם חלה גם על מאת הי“ח והי”ט ואפילו על ימינו אלה. המהר“ל מפראג כתב: “בדורות הראשונים נתנו גבולות ועתים לחנך נער על פי דרכו: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן ט”ו לתלמוד, והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו… אך הטפשים בארצות אלו מלמדים עם הנער מקרא מעט מן הפרשה, ומפסיקין ומתחילין בשבוע אחרת פרשה שניה קצת מן הפרשה. וככלות השנה לא ידע הנער, כי נשכחו ממנו הראשונים… ויש שמעתיקין אותו מיד אל הגמרא, יצפצף הנער בקול דברים בלבד…” ¹⁷.

למוּדי חול לא נכללו בתכנית. לא למדו לא לשון המדינה ולא יסודות החשבון והטבע. היו גאונים שידעו ערך החכמות החיצוניות, כגון הגאון ר' אליהו בן שלמה זלמן מווילנא (הגר"א) שידע חשבון והנדסה, ועורר את המוכשרים לכך להעתיק מספרי החכמות ללשון הקדש ואמר: “כי כפי שיחסר לו לאדם הידיעה בשארי החכמות לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה”, ברם העם בכללו והרבנים בראשם חשבו ידיעות חול כמותרות, ואפילו כמזיקות. ביחוד היו החסידים מבטלים את הלמודים החיצוניים. בעלי בתים היו מזמינים מורים פרטיים לבניהם ללמדם לשון המדינה וחשבון כשעה ליום, וההמונים והדלים לא נתנו דעתם על אלה והסתפקו בלמודי קדש בלבד. “מהלך מחשבתו של אב ירא שמים משתקף בפלפול זה: אם יצליח בני בתורה הרי ימצא את דרכו בחיים, ואם יחסר לו החשק ללמוד תורה יחזיק במסחר או במלאכה וירכוש לו את הדרוש לחיי המעשה מעצמו, מן הסביבה” ¹⁸. התנגדות הרבנים ללמודי חוץ לא היתה אמנם עיקרית, אלא שלא יכלו להאמין שתתגשם המזיגה בין למוד התורה ובין ידיעות חילוניות. ולחשש הזה היו רגלים. התרבות הזרה היתה עלולה לבלוע את העצמית. למוד לשון המדינה הביא לידי קריאה בספרותה, וקריאת הספרות לידי קליטת השקפת עולם נכרית. הרבנים בקשו שיהדות התלמוד תתקיים בטהרתה ובשלמותה, על השקפת עולמה ושמירת כל מצוותיה. הם גם חששו לעוון בטול תורה.

בזבוז כוחותיהם של בנים דלי כשרון על למודים מופשטים ונשגבים מהם – ייחשב אף הוא ללקוי, אף כי מקורו באהבת התורה. חשק ההורים לזכות לבנים מהוללים בידיעת התלמוד העבירם על דעתם. הם האיצו במלמדים למהר ולהתחיל בלמוד הגמרא עם תינוקות, ויש שהמלמדים עצמם נתעוררו להראות את הפלא שילד קטן לומד גמרא (סגולה למצוא חן בעיני ההורים!).

כנגד לקויים אלו שכמה מהם תלויים ברוח הזמן והיו קיימים גם באומות העולם שבאותה תקופה וכמה מהם נגרמו על ידי תנאי מצבם החומרי של המוני ישראל, היו בשיטת חנוכנו יסודות נהדרים.

אצל הגויים היה נגוד בין הבית ובית הספר. החנוך האסכולי היה מעמדי, לבני אצילים ופקידים, וכשנפתחו בתי הספר לבני המוני העם באה הסתירה לידי גלוי. מצד אחד היו הבנים שרכשו להם קצת ידיעות ונימוסים חדשים, שלא מעולמם, מרגישים את עצמם נבדלים מהוריהם ומסביבתם, ומאידך גיסא לא היו ההורים מכירים בערך השכלת בית הספר. לא כן היה אצלנו, שחנוכנו היה מסורת של דורות. בין ה“חדר” והסביבה שררה אחדות גמורה. אפשר לומר בלי כל חשש של הגזמה שיותר ממה שעשה המלמד עשתה הסביבה. ילדים שגורלם מנה להם מלמדים מחוסרי ידיעות או מחוסרי כשרון לא היו לעמי הארץ גמורים, ומן הסביבה והמשך החיים נתמלא חסרונם.

בתוך סביבה זו היה שפע של תורה יוצא מצנורות רבים ומשקה את כל הקהל, ביודעים ובלא יודעים. בחור ישיבה כשבא לאכול על שלחן בעל הבית הנותן לו יומו – נוהג היה (באונגארן) לומר דבר תורה או “חדוש” – נמצא בעל הבית נהנה משלחנה של תורה. בבית הכנסת מגיד “המגיד” את שעורו או מגיד בן עיר אחרת בא לדרוש – והשומע שב אל ביתו ומספר מה ששמע. פסוקים ומאמרי חז“ל היו שגורים על כל פה ואפילו עגלון בישראל המוכר חלב כ”טוביה החולב" של שלום עליכם – לא פסק מפסוק את פסוקיו, פעמים כצורתם ופעמים בסלוף ובגלוי פנים שלא כפירושם. עם הארץ בישראל – אם תורה לא היתה בו, ריח תורה היה בו.

ואין לשכוח שמעלתו הגדולה של החנוך היתה האוירה המוסרית שיצר. המלמד היה מסכן ודל, אבל הוא היה – ביחוד מלמד הגמרא – אדם מוסרי. ליצני הדור היו מלגלגים על בטלנותו המופלגת, שאינו יודע צורת מטבע ואינו בקי בחיי המעשה ונקל לרמותו ולהונותו, אבל חסרון זה היה פרי חייו המוסריים, שלא היו לפניו לא הונאה ולא בקשת תענוגות העולם הזה, וכל מעיניו במצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו. המלמד העני היה נותן צדקה לעניים וביום ששי היה יוצא ומטפחת אדומה בידו לקבץ נדבות לתמיכת דלים.

ומה נהדר ונפלא המחזה שכל העם כולו ערב לחנוך הגבוה. עם עני ודל היה ישראל וזכויותיו האזרחיות מוגבלות ועמוס היה מסים מיוחדים שהטילו עליו השלטונות בלי רחם, והגובים אורחים תכופים בבתיהם ונוטלים מטלטלים במשכון – בגלל אי תשלום המס במועדו, ואין לעם ארגון עם תוקף של שלטון, ורק מתוך הכרה פנימית הוא מטיל על עצמו כלכלת כל בני הנעורים שחשקה נפשם בתורה. דלים ודלי דלים המסתפקים בכל ימות השבוע בלחם צר ובדייסה קלושה ומחכים בכליון עינים ליום השבת ליהנות בו ממעט הבשר והפשטידה – חולקים ארוחתם זו עם בחור הישיבה וה“קלויזניק”.

וכל העם מתפלל שהקב"ה יתן לו “זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אורייתא” (בנים שלא יפסקו ולא ייבטלו מדברי תורה). ואין לך חרפה גדולה בישראל מהיות עם הארץ, וכי ינצו עברים הגידוף הקשה ביותר הוא “עם הארץ”, “בור”, “בור דאורייתא”.

אם נשווה את מצבו התרבותי של עם ישראל אל העמים באותה תקופה נראה את ההבדל. כאן תבוא רשימה של מספר בני האדם שלא ידעו קרוא וכתוב בארצות שונות בראשית מאת העשרים, לפני ארבעים שנה בערך:

טבלה

ארץ	מספר התושבים שלא ידעו קרוא וכתוב לפי אחוזים למאה	בסיס הספירה	שנת הספירה
אוסטריה	26.2	מבני עשר ומעלה	1900
איטאליה	48.2	מבני עשר ומעלה	1901
ארגנטינה	54.4	מבני עשר ומעלה	1900
ארצות הברית של אמריקה	7.7	מבני עשר ומעלה	1910
בולגאריה	65.5	מבני עשר ומעלה	1905
בלגיה	18.6	מבני עשר ומעלה	1900
בראזיל	82.2	מכל הגילים	1890
בריטאניה הגדולה	13.52	אנשי צבא	1907
הודו	92.5	מבני עשר ומעלה	1901
הונגאריה	40.9	מבני י"ב ומעלה	1900
יון	57.2	מבני עשר ומעלה	1907
מצרים	92.7	מבני עשר ומעלה	1907
ספרד	58.7	מבני עשר ומעלה	1900
פולין	59.3	מבני עשר ומעלה	1897
פורטוגאל	73.4	מבני עשר ומעלה	1900
פראנציה	14.1	מבני עשר ומעלה	1906
רומניה	61.2	מבני שבע ומעלה	1909
רוסיה	70.0	מבני עשר ומעלה	1901

רשימה זו מראה על מספר האנאלפאביתים, ולא למותר להזכיר שאין זה קנה מדה להשכלה. רבים למדו בילדותם שלש או ארבע שנים ואפילו יותר בבית ספר יסודי לקרוא ואחר כך לא הוסיפו לפתוח ספר, וכל מה שנשתייר להם היא קריאה בקשי לעת הצורך הגדול ¹⁹. לעומת זה לא היה בין הגברים שבישראל אף אחוז אחד שלא ידע קרוא, ואף הנשים – רובן ידעו לקרוא. הגברים מן ההמון היו מעבירים על הסדרה ומקשיבים לקריאת התורה ולומדים חומש ו“חיי אדם” בחבורה, והנשים – חלק גדול מהן ידעו קרוא ומדי שבת בשבתו היו קוראות ב“צאנה וראינה” וב“קב הישר” ושאר ספרים.

על מצבה התרבותי של עיירה טפוסית בליטה יספר א. י. פּאפּירנה (1840 – 1919) בזכרונותיו:

“מוסדות השכלה חדשים לא היו בקופיל, שום בית ספר של הממשלה או של הקהלה. הנוצרים כולם לא ידעו קרוא. אבל האוכלוסיה היהודית עשירה היתה בבתי ספר, אף כי מסוג מיוחד. אלה היו ה”חדרים“. בקופּיל היו כעשרים חדרים, כי כל הילדים הזכרים, מבני ארבע עד שלש עשרה, למדו בחדרים. ואף כי לא חלה חובת הלמוד על הילדות, למדו רובן לקרוא את התפלות ואת החומש וידעו לתרגמם ליידיש. יהודי בן קופּיל לא חס על ממונו לשם חנוך בניו. העני בישראל היה מוכר לעתים קרובות את פמוטו או את כרו האחרון על מנת לשלם שכר למוד למלמד. וזה נעשה לא רק משום רגש דתי, אלא גם מתוך “חשבון”. תורה חשובה היתה בקופּיל – לה היה משקל וערך… הבור היה בזוי עם. לא היה בור בקופּיל, חוץ ממסיק התנורים שהיה גם שואב מים, אבל זה היה מטומטם מוח. אבל אף מטומטם זה ידע לקרוא את התפלות ולברך ברכת התורה” ²⁰.

על כן יוכל איש ישראל לומר לאומות העולם:

הקבצו וראו מה טובו אהלי יעקב ומשכנות ישראל. עמדו על רגליכם והעידו מי בכם עם שכל מעמדותיו הקדישו ימיהם ועצם חייהם לתורה ולאצילות רוח ולהשתלמות מוסרית ולתקון הנפש ושעבדו תאות יצרים לאידיאל רם כזה?

ה“השכלה” קראה מלחמה על שיטת חנוך זו. שואפי ההשכלה לא באו – חוץ ממשכילים עבריים מעטים – לתקן את הפגימות של החנוך הישן ולטפח את הטוב שבו, אלא להרסו ולתת לנו במקומו שיטת חיים חדשה. הם באו להעביר את נקודת הכובד מחיי התורה והמוסר אל חיי המעשה ואל הליטוש והיופי החיצוני ואל ההשתוות במנהגים אל האזרחים.

לתאור המלחמה הזאת והגנת העם על מסרתו ועל קיומו הוקדש ספר זה.

בצרפת

הדראמה רבת העלילות שהתחוללה בשדה החינוך בישראל בדורות האחרונים – מלחמת ה“השכלה” בחינוך המסרתי – נפתחת במערכה דלת עלילה בארץ צרפת. כי הישוב היהודי בצרפת בתקופה החדשה קטן היה ודל, ורובו חסר כוחות עצמיים להתגונן, ובין מוסדות החינוך הישראליים שבצרפת לא נמצא אף אחד שיהא רישומו ניכר. הדיון המפורט בתמורות בחינוך באוכלוסיה מעוטת כמות זו ייראה אולי כמופרז בעיני הקורא. אבל לאמתו של דבר תוכל צרפת לשמש פרולוג נאמן להתנגחותם הגדולה של שני כחות: יצר הקיום החי בקרב ההמון היהודי ושאיפתם של יחידים מישראל לצאת למרחב ולהצטרף אל הרוב השליט. והואיל וגאולתם השלמה של היחידים לא היתה עלולה להתגשם כל עוד שהכלל הישראלי קיים ביחודו – היתה ההתנגשות הכרחית.

ביתר בירור:

א. צרפת היתה אם החרות והשוויון ליהודים בתקופה החדשה. כשפרצה המהפכה הגדולה בשנת 1778 והכריזה על עיקרונות החפש, לבטל את העבדות, את הבדל המעמדות, את כח הכנסיה, את הזכויות המיוחדות לאיתני ארץ ואת ההגבלות לענוי ארץ, – היתה זו תחילת השחרור ליהודי מערב אירופה ותחילת שאיפה לשחרור ליהודי מזרח אירופה. מעמדם המדיני החדש של בני ישראל הוציאם מהסתגרותם והביא מהפכה גדולה במהלך דעותיהם, בהשקפת עולמם ובסדרי חייהם של העשירים והנאורים. מהפכה זו נשתקפה גם בשנויים שבאו בחנוך הילדים.

ב. השנויים שבאו בחנוך ילדי ישראל בצרפת מזמן המהפכה ואילך, המלחמה הפנימית שהתנהלה בין המעמדות השונים על תוכן החנוך ועל צורתו, האמצעים שבהם השתמשו אצילי ישראל ל“השכיל” את המוני ישראל ולטשטש את סימני חייהם הלאומיים המיוחדים, התגוננות ההמונים על מסרתם ועל אורח חייהם בתחלה וכניעתם אחר כך לפרנסיהם תאבי הטמיעה, שמחתם הראשונה של המשכילים בעם על פתיחת שער בגיטו ללמודים החילוניים ופריצת המחיצות בינינו לבין העמים, ואכזבתם אחר כך בראותם כי יחד עם “חשכת הבערות” נעלם גם המאור שבתורה וניתקו קשרינו עם עברנו ואבד סכוינו לעתיד – כל התופעות האלה השתקפו באוכלוסיה הישראלית מעוטת המנין שבצרפת, – ומעשי צרפת סימן לשאר התפוצות.

והאמצעים בהם אחזה ממשלת נאפוליון לעשות את יהודי ארצה לצרפתים – שמשו דוגמה לממשלות מערב אירופה ובדרכיה הלכו.

בימי המהפכה לא נמצאו יהודים רבים בצרפת, כי עוד במאה הארבע עשרה גורשו משם. במקומות שהיו שייכים לצרפת נאסרה הישיבה על היהודים. יוצאים מן הכלל היו הגלילות שנספחו לצרפת לאחר המהפכה. הגלילות שבקרן דרומית־מערבית היו עד מחצית המאה החמש עשרה תחת שלטון אנגליה. גם לאחר שנרכשו גלילות אלה על ידי קארל השביעי מלך צרפת לא נשללה הרשות מן היהודים להתגורר בבורדו, באיון ויתר ערי הגליל ההוא, ומספרם גדל על ידי גולי ספרד ופורטוגל שנלוו אליהם. באביניון, שהיתה עד המהפכה ברשות האפיפיור, התקיימה קהלת יהודית פורחת. באלזאס ולותרינגן, שהיו בתחלה גלילות גרמניים, נמצאו קהלות ישראליות עתיקות שחיו חיים אינטנסיביים וספוגי רוח תורה.

ומכל המקומות האלה נהרו היהודים אל עיר הבירה פאריז, – למרות החוק שאסר עליהם את הישיבה שם ולמרות רדיפות הרשות. אף מחוץ לעיר הבירה הוגבלו היהודים בזכויותיהם. אסור היה להם לעסוק במסחר מחוץ לערים. הם לא נתקבלו לחברים באגודות האומנים. בעבור יהודי מעיר לעיר הוטל עליו מס בכניסתו. אך בשנת 1784 בטל לודוויג הששה עשר את מס הגלגלת. בשנת 1785 קבל הפארלמנט הפאריזאי חוק שכל המעליב יהודי ייענש. ומזה אנו למדים מה היה מצב היהודים בעת ההיא ואיך התייחס ההמון אליהם ²¹.

מן האמור לעיל אנו רואים שלא כל יהודי צרפת היו מסוג אחד. נפרדים ונבדלים היו בארצות מוצאם ושונים בארחות חייהם. יהודי ספרד ופורטוגל שהשתרשו בבורדו ובשאר ערים עשו חיל במקצוע המסחר, ולמדו את שפת המדינה, והתקרבו אל עם הארץ ורכשו להם עושר והשפעה. אלה התגאו ביחוסם ובזכות אבותיהם ובזכות מעמדם החומרי והחברתי והביטו מגבוה על אחיהם ה“אשכנזים”. יהודי אלזאס ולותרינגן דברו בלשונם המיוחדת, יידיש־דייטש, וחיו חיי מסורת ויראת שמים והחזיקו חדרים וישיבות. עוד זמן קצר לפני המהפכה היו עונשים באלזאס על “חטאים” כרקוד בשבת וביום טוב וכדומה ²². מספר יהודים אלה היה כעשרים אלף, חצי ממספר כל היהודים בצרפת. ויהודי אלזאס ולותרינגן אשר באו אל פאריז למצוא שם את לחמם הוסיפו לחיות אף שם את חייהם העצמיים, חיים של “עם לבדד ישכן”.

יהודי ספרד ופורטוגל מבורדו, מבאיון ומאביניון היו הראשונים לקבל שווי זכויות (1790). כידוע הודיעו יהודי בורדו לאספה הלאומית שהם נעלבו משום שכללו אותם באספה הלאומית יחד עם “יהודים מגזע אחר” והביאו את מחאתם כלפי “יהודי אלזאס, לותרינגן ושלשת גלילות הבישוף, השואפים לחיות בצרפת על פי סדרים פנימיים מיוחדים להם (הם בקשו את הזכות לקיים קהלות אבטונומיות), להחזיק בחוקיהם המיוחדים ולהיות למפלגת אזרחים מובדלה משאר בני הארץ”. יהודי בורדו טענו שלהם ניתנו זכויות מכבר מאת המלך, וזכויות אלה אינן טעונות אלא אישור. טענתם זאת השפיעה ובקשתם נמלאה והשוויון ניתן ליהודי צרפת הדרומית והמערבית “הידועים בשם פורטוגיזים, ספרדים ואביניונים”. בשנת 1791 בטלו כל ההבדלים שבין כל היהודים ובין יתר אזרחי המדינה, ומאז החלה תקופה חדשה לישראל. מושגי השוויון והחרות עברו את גבול צרפת וחדרו אל שאר הארצות הנאורות. לאחר מאות שנות חשך ורדיפות נגה אור תקוה ליהודים. בשנת 1792 חבר אחד המשכילים שיר הודיה על החפש, שיר שהושר בבית הכנסת במיץ בנגון המארסיליזה ²³. כשהוכתר נאפוליון הוחגה ההכתרה בבתי הכנסיות ברוב שמחה ובפאר.

היציאה מעבדות לחרות נסכה רוח שכרון על יהודי צרפת. זרמי הזמן והחברה בצרפת שטפו גם אותם: זרם קלות החיים, הכפירה באמונות ישנות, ההשתחררות מעול חוקים מקובלים. נפרצו החומות הישנות. הכל הרגישו כי עומדים הם על סף תקופה חדשה, חפשית, מלאת זיו, רבת תקוות ומבטיחת נועם. תקפה השאיפה של רבים מישראל להיות לעם אחד עם הצרפתים. פרנסי ישראל בקשו לתקן על ידי החנוך את הפגימות והחטאים שמנו בהם את ישראל. הסנהדרין הוציאה קול קורא לעורר בקרב הצעירים את אהבת המלאכה והעבודה ולשנות את דרכי חייהם לטובת המולדת. הפרנס המפורסם בר יצחק בר מנאנסי (1744 – 1828) היה מעונין ביותר בתקון חיי ישראל על ידי החנוך (הוא היה בר אורין ותרגם את ספרו של ווייזל “דברי שלום ואמת” לצרפתית). ובשנת 1791 הוציא כרוז ליהודים שיחלו ללמד את צעירי ישראל מדע ואומנות, למען ימצאו מקומם בחברה ולחמם ביושר. וכאן עלינו להטעים שוב את ההפרש הגדול ששרר בין יהודי צרפת הפורטוגיזים ובין יהודי אלזאס ולותרינגן: הראשונים היו מוכנים להקריב את לאומיותם על מזבח החרות, והאחרונים בקשו להיות לאזרחים נאמנים מבלי וותר על לאומיותם. ישעיה בר בינג (1759 – 1805) ממיץ, משכיל עברי שתרגם את ה“פידון” של מנדלסון לעברית, פרסם תשובה על חוברת אנטישמית והיא כתובה ברוח גאון לאומי והכרת ערך עצמנו. על הדרישות שיהודי צרפת יוותרו על חיי קהלותיהם ועל דיני ישראל ויקבלו עליהם אך את המשפט האזרחי ענה: “אם יאסרו עלינו לקיים את קהלותינו, אם נאולץ להקריב את דיני ישראל האזרחיים ולקבל עלינו אך את שלטון החוק האזרחי, אם באה המהפכה שהביאה אושר כל כך גדול לצרפתים אך להגדיל את אסוננו – אזי טוב לנו המות מחתום (על השוויון)… אנחנו נכנע, אבל לא נחדל מדרוש מן האספה הלאומית צדק, זכויות אנושיות מלאות… לא חסד נדרוש, לא טובה ולא זכות יתירה, אלא להרוס את החומה הנוראה המבדילה אותנו מן האזרחים” ²⁴.

הנהלת מוסדות ישראל רוכזה בשנת 1844 בידי הקהלה המרכזית, הקונסיסטוריה, בפאריז. מנהליה היו הרב הראשי ונבחרי הקהלות הגדולות. הרב הראשי נמנה על ידי הקונסיסטוריה המרכזית ונתאשר על ידי שלטון המדינה. תפקיד הקונסיסטוריה היה לפקח על הפולחן, על ההיכלות ובתי הכנסיות, לסמוך רבנים ולפטר רבנים שלא ישרו בעיניה. בערי המדינה התקיימו קונססטוריות מקומיות שהיו כפופות למרכז. על פי החוק משנת 1830 היו הרבנים מקבלים שכרם מקופת המדינה. סדר זה נתקיים עד שנתקבל החוק של פרוד הכנסיה מן המדינה.

כשנתבטלו ההגבלות בשנת 1791 היה מספר היהודים בפאריז רק מאות אחדות. מצבם דל היה ולא השיגה ידם לכלכל את המוסדות הדרושים לחיי הקהלה. בשנת 1800 הגיע מספר היהודים בפאריז לששת אלפים ומאז החלו להקים בתי תפלה הגונים ולייסד חברות של צדקה ובתי חנוך ²⁵

בפאריז ובשאר ערי צרפת היו קיימים חדרים או בתי ספר קטנים ובהם למדו חומש ותלמוד ²⁶. יוצאי אלזאס היו משתמשים בחדריהם בלשון יידיש־דייטש. בכמה ערים היו ישיבות: במיץ, אטנדורף (עדנדורף), וויסטהופן, מאינץ, בורדו, באיון, אביניון, קארפּנטראס וניצה ²⁷. הרבנים היו מן הטפוס הישן, עוסקים בגפ"ת ורחוקים מחכמות חיצוניות ²⁸. ראשית דאגתם של פרנסי ישראל היתה ליתן לעם רועים משכילים, רבנים מודרניים אשר ישפיעו על העם לשנות את ארחות חייו. בשנת 1810 פנתה הקונסיסטוריה המרכזית בבקשה אל מיניסטר הדתות להרשות לה לפתוח שני בתי מדרש לרבנים, האחד בנאנסי או במיץ והשני בפלורנץ או ליבורנה, ובתי ספר אלמנטאריים בקהלות הגדולות. המיניסטריום – דעתו לא היתה נוחה מזה. המיניסטר ענה שמספר כל בתי הכנסיות שתחת פקוחה של הקונסיסטוריה מגיע לששה עשר, ובכל הקיסרות לעשרים, ועל כן אינו רואה צורך בבית מדרש לרבנים. כל רב יוכל לחנך בעצמו ממלא מקום. ובדבר בתי ספר יסודיים יסכים המיניסטריון לכך בתנאי שתפקידם יהא לסגל את הילדים לחיי הצרפתים.

מפני מה בקשה הקונסיסטוריה בתי ספר מיוחדים ליהודים, אחר שכל משאת נפשה היתה לקרב את היהודים אל עם הארץ? הסבה פשוטה היא: הלמוד בבתי הספר הכלליים נשא עליו חותם קאתולי, וילד יהודי כי בא שמה – לא נתקבל מאת חבריו הקאתוליים בסבר פנים יפות. החוק של שנת 1815 התיר ליהודים להכנס לבתי הספר הכלליים, ואף על פי כן היה מספרם שם מעט, קרוב לאפס. בשנת 1810 היו אך יהודים מספר בליציאום, וכששלח יהודי עשיר בקולמר את בנו לליציאום התנפלו עליו התלמידים והכוהו ²⁹.

כשנתקבלה הרשות מן הממשלה לפתוח בתי ספר מיוחדים לילדי ישראל גדלה השמחה בקונסיסטוריה ³⁰. רשות זו היתה בעיניה כזכות מיוחדת ושלחה מכתב חוזר אל הקונסיסטוריות המקומיות שתגשנה ליסד בתי ספר מודרניים. באותה שעה הזמינה הקונסיסטוריה המרכזית את הקונסיסטוריה הפאריזאית (המקומית) להצטרף אליה להביע רגשי שבח והודיה לממשלה על החסד הגדול אשר עשתה לישראל, וגם הוציאה כרוז לכל היהודים שבארצות הכפופות לצרפת לבטא את אהבתם לנאפוליון “הגדול בגבורים, הנאדר במחוקקים”. זה היה בשנת 1815 ³¹.

לאחר שהופיע הקול הקורא של הקונסיסטוריה המרכזית נגשה הקונסיסטוריה המקומית של פאריז ליסוד בתי ספר בעיר הבירה. ראשון מעשיה היה לערוך מחקר על בתי הספר הקיימים, על תכניתם, על שמות המלמדים ומקום מושבם, חדריהם ומספר תלמידיהם. עריכת המחקר לא עלתה בקשי. מספר היהודים בפאריז מעט היה. ב“אגרות היהודיות” של אלברט כהן אנו קוראים “בתקופה ההיא, בערך בשנת 1780, היו שני “חדרים” בפאריז שהחזיקו שני מלמדים, ובהם למדו לקרוא “עברי” ולתרגם את החומש. מחזיקי החדקים היו אהרן פולני ומ.י. כהן”. בעת המחקר, כשלשים שנה לאחר זה, כנסה הקונסיסטוריה את המלמדים לאספה והיה מספרם ארבעה. הקונסיסטוריה החליטה אז לייסד בית ספר למתחילים בהשגחת חברת הצדקה שקבלה עליה את התפקיד של הפצת השכלה.

מן הראוי להעיר כאן שקודם לכן התקיימו בפאריז שתי חברות צדקה קטנות, ובשנות ההתעוררות החברתית התאחדו שתיהן והממשלה אשרה את החברה המאוחדת בשנת 1810. בשנת 1812 הכריזה החברה הרשמת ילדים ובאו חמשים. הלמוד היה חנם ³². לאחר ימים מועטים עבר בית הספר מרשות חברת הצדקה לרשות הקונסיסטוריה. הוחלט שבית הספר יהא מודרני ויתנהל על פי “השיטה החדשה”, הלא היא “שיטת הלמוד ההדדי”. זה היה בשנת 1819. בקיסרות התקיימו אז שנים עשר בתי ספר יהודים נמוכים בערים: מיץ, פאריז, בורדו, נאנסי, תיאונביל, סאראגימין, שטראסבורג, האגינוי, בירגהיים, סירנץ וריבובילי ³³.

“השיטה החדשה” שנתפשטה אז באנגליה ובשאר ארצות נקראה בשם Monitorial Mutual ויצא לה מוניטין. עיקרה היה הסדר העתיק מימי התלמוד, למוד על ידי ראשי דוכן. התלמידים היו נאספים אל אולם גדול, והגדולים מלמדים את הקטנים תחת השגחת המורה. מעלה גדולה היתה לשיטה זו, שעלתה בזול גדול. התלמידים נתחלקו לקבוצות קבוצות, ובראש כל קבוצה תלמיד גדול המלמד את חבריו הקטנים ממנו, ועל קתדרה עומד המורה כמלך בגדוד ועיניו פקוחות על הלמוד והחנוך, ואת כל הדבר הקשה יביאו אליו. מכיון שהאוכלוסיה הישראלית היתה קטנה ומספר התלמידים מעט, – ניטל מן השיטה הרבה מערכה החומרי, אבל הקונסיסטוריה בקשה בעיקר לשחות עם זרמי הזמן ולהיות פרוגרסיבית. למנהל מנתה הקונסיסטוריה אדם בעל השכלה כללית, ד"ר למשפטים בשם דראך, שסיים את המכללה הקיסרית וידע לשונות קלאסיות. הקונסיסטוריה התנתה עמו ללמד על פי “השיטה החדשה”.

סדרי בית הספר הפאריזאי ראויים לתשומת לב, משום שהם משקפים את רוח הזמן ואת שאיפות הפרנסים. בית הספר נפתח בשנת 1819 בחדר הסמוך לבית התפלה החדש ברחוב נוטר דם מנצרת – קנין הקונסיסטוריה. התכנית עמדה על קריאה עברית, קטעי מקרא וקאטכיזם בעל פה. תלמידים יחידי סגולה למדו גם דקדוק. למודי החול עמדו על הלשון הצרפתית, חשבון, מושג אלמנטארי מקוסמוגראפיה, גיאוגראפיה, היסטוריה קדומה וחדשה, בעיקר תולדות צרפת ומוסדותיה המדיניים. הוחלט ששום לשון זרה לא תלומד בבית הספר, והסבה היתה פשוטה: יוצאי אלזאס לותרינגן דברו ביניהם יידיש־דייטש, על כן היה מבטאם הצרפתי לקוי. תעודת בית הספר היתה להקנות לילדים את הלשון הצרפתית במבטאה הצח. “הלשון הלאומית היא היחידה שידובר בה בבית הספר”החליט הועד. מורה שלא הקפיד על עיקר זה עלול היה לפטורין.

לאט לאט גדל בית הספר והעבירוהו למקום חדש. בדרך כלל נראה שחנוכם של ילדי ישראל בפאריז לא עמד אז על מדרגה גבוהה. בשנת 1820 היה מספר תלמידי בית הספר של קונסיסטוריה אך שמונים. חוץ מבית הספר היו אז בפאריז ארבעה מלמדים ושנים מהם פנו אל הקונסיסטוריה בקובלנה שאין פרנסתם מספקת להם. נראה שמספרם הכולל של כל הילדים שניהנו מהחנוך מעט היה. והדבר לא יפלא: ההורים עניים היו ודלים, והילדים היו מתהלכים ברחובות למכור סחורה ולסייע בידי הוריהם בריווחם הדל. על כן היו התלמידים נעדרים הרבה מן הלמודים. על עוני ההורים תעיד העובדה שבשנת 1820 נתקבל בבית הספר במשך שמונה ירחים שכר למוד בסכום של מאה ועשרים ושלשה פראנק. הקונסיסטוריה בקשה דרכים להיטיב את הבקור ולהכריח את ההורים לשלוח את בניהם אל בית הספר יום יום. היא פנתה אל חברת הצדקה למנוע תמיכה מן ההורים שיש להם בנים מגיל אסכולי ואינם שולחים אותם לבית הספר. נוסף על זה היו קובעים פרסים לתלמידים ומושכים אותם אל הלמודים בכל האמצעים. בשנת 1825 הגיע מספר התלמידים למאה. בשנת 1821 נוסד גם בית ספר לנערות והממשלה תמכה בו – אף כי היתה התמיכה מצערה מאד. בתי הספר התפתחו יפה וכשבא הפריפיקט של סיין לבקרם חיווה דעתו שבתי הספר האלה ראויים לשמש מופת לאסכולות הקאתוליות.

התלמידים היו באים לבית הספר בכל ימי החול, ובשבת היו נאספים לשמוע מפי המורה את תוכן פרשת השבוע. בחגי האזרחים שוחררו התלמידים מלמודים. וזה היה סדר הלמוד: תפלת שחרית, – חמשה רגעים, קריאה ותרגום מקרא – 45 רגעים, כתיבה צרפתית – 40 רגע, לקח בלשון הצרפתית, – 45 רגעים, חשבון – 40, תפלה – חמשה רגעים. בבקר אמרו התלמידים את תפלתם בעל פה בעברית ולפני שובם לביתם – בצרפתית. מעניין הדבר שהיו חלוקי דעות בין הפרנסים וההורים על המבטא העברי, אם ללמד על פי המבטא הספרדי או האשכנזי. פרנסי הקהלה וראשי ועדי בתי הספר היו מן הספרדים, אבל הורי הילדים היו ברובם המכריע מיוצאי אשכנז. כשהנהיגו את המבטא הספרדי בתפלה ובלמוד איימו ההורים שיוציאו את בניהם מבית הספר. אז הוכרחו להנהיג את האשכנזי.

בשנת 1832 יצא חוק שהממשלה תפקח על כל בתי הספר היסודיים. מאז עברה הסמכות והפקוח על בתי הספר מן הקונסיסטוריה לועדי השלטון.בינתים גדלה האדישות אל היהדות. הקונסיסטוריה היתה עניה ופנתה אל מועצת העיר לקבל את בתי הספר לגמרי על חשבונם, מבלי בטל את למודי היהדות. בשנת 1836 יצא הדבר אל הפועל.

ואף על פי כן לא פסקה פעולת החנוך של הקונסיסטוריה. שנים מבתי ספרה נמסרו לעיריה, אבל האוכלוסיה היהודית בפאריז גדלה והיה צורך בבתי חנוך מיוחדים. תחת ישוב של ששת אלפים נפש בשנת 1824 הוכפל מספרם בשנת 1846. אז הקימה הקונסיסטוריה בנין מיוחד לשני בתי הספר שלה. בשנת 1833 נפתח תלמוד תורה לעניים שלמדו בו, נוסף על למודי החול, “מקרא, משנה וגמרא”, ועבר אחר כך אל בית המדרש לרבנים, לשמש שם כבית ספר לנסיון. גם בפרוורי פאריז נוסדו שני בתי ספר יהודיים חדשים.

במשך חמשים שנה יסדה הקונסיסטוריה בפאריז חמשה בתי ספר, ושנים מהם נמסרו לעיריה. וזוהי הכרונולוגיה של מוסדות החנוך שם:

בשנת 1877 נפתחו מחלקות לחנוך תיכוני בשני בתי ספר.

בשנת 1880 נפתח בית ספר על שם גוסטב די רוטשילד, במקום בית ספר ישן אחד.

בשנת 1882 נפתחו שני בתי ספר.

בשנת 1882 נוסדו קורסים מיוחדים לתולדות ישראל.

בשנת 1852 החלה הקונסיסטוריה להשתדל שתקובל תכנית אחידה בכל בתי הספר הקשורים בה, וזה היה סדר הלמודים שלה:

למוד האותיות והתנועות. תרגילי קריאה מעל הלוח. קריאת “שמע”. כתיבת מלים עבריות באותיות צרפתיות. תרגום “שמע”. תרגומים מ“שמונה עשרה”. בשנה ג' החלו בלמוד “בראשית”. כדי שלא תהא הלשון מעכבת היו המורים מספרים תחלה תוכן כל פרק בעל פה בצרפתית ושואלים שאלות. אך לאחר שנוכחו המורים שהתלמידים יודעים את התוכן החלו הילדים לתרגם את המקור. בשנה רביעית היו התלמידים צריכים לחבר ספורים קצרים, מיוסדים על מעשי אבות. בשנה השביעית והאחרונה, כשהגיעו התלמידים לגיל של י“ב – י”ג, למדו גם “פרקי אבות” בתרגום ולדעת להבדיל בין לשון חכמים ולשון תורה. בבחינת הסיום היו התלמידים צריכים לתרגם אחד מפרקי הנביאים והמשנה, ולנתח את המאמרים נתוח דקדוקי, וגם לתרגם מצרפתית לעברית משפטים קצרים ופשוטים באוצר מלים שכיח.

ההשיגו התלמידים את כל אלה, או זו היתה שאיפה שלא נתגשמה? – על זה לא נוכל לענות. קרוב לאמת שלא השיגו, כאשר נראה להלן.

ואם לא נשארה עוד עבודה לקונסיסטוריה לקרב את יהודי פאריז אל הלאומיות הצרפתית, – עדיין היה לה שדה פעולה רחב בערי השדה, ביחוד באלזאס לותרינגן. יהודי המחוזות ההם הוסיפו לדבר בלשונם היהודית־גרמנית, ועם זה נלחמה הקונסיסטוריה. “מחויבים היו להלחם עם היידיש־טייטש, הזארגון היהודי הגרמני, הניב הבארבארי”. מה היתה החטאת הגדולה ביותר בבית הספר בשטראסבורג? חטאת הלשון, לדבר לא צרפתית. מי שמצאוהו חוטא בדבור פה לא צרפתי היו מונעים ממנו פת ערבית ביום ששי בערב, שאז ניתנה ארוחת הבשר היחידה של השבוע. בבית הספר היהודי בקולמאר מונו משגיחים מיוחדים שתפקידם היה לפקח על הילדים לא רק בתוך כתלי בית הספר, אלא גם מחוץ להם, שלא יכשלו חלילה בעוון דבור יהודי. אבל עיקר המהפכה היה להכניס למודי חול ולהעמידם במעלה ראשונה.

בשנת 1843 בקר רבה הראשי של שטראסבורג, אהרן, שלשים קהלות, חקר מצב בתי הספר בהן ומסר דין וחשבון, לפי רוח הקונסיסטוריה. הוא הציע:

א. שלא ימנו פרנס על הצבור אלא אם כן הוא תומך בבתי הספר הצבוריים המאושרים על ידי הקונסיסטוריה

ב. מי שיתרום תרומה לבתי הספר החדשים יירשם שמו ברשימת הכבוד ותהא תלויה שלשה חדשים במקום של פומבי.

ג. המורים שאינם יודעים למודי חול יפוטרו ממשמרתם. ואם לא יאבו – יפנו אל הממשלה להרחיק את מורדי האור האלה מבתי הספר.

ההסתגלות לחיי הארץ החלה להראות את אותותיה ואת תוצאותיה. בשנת 1817 החל להופיע עתון צרפתי בשם “ל’איזראעליט פראנסעז” ובשנת 1836 נוסף לו שני בשם “לא גענעראציאן”. מעמודי העתונים האלה נשמעו דרישות חדשות: לבטל את יום השבת ביום השביעי ולהחליפו ביום ראשון, לבטל את התפלה בעברית ולהתפלל בלשון המדינה, לחוג את חג הפסח אך שני ימים ולבטל אכילת מצה, לשנות את תוכן ההגדה של פסח ולומר במקום “מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובים בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים” – מעשה במיראבו ודי־גריגואר ומה פעלו להוציא את בני ישראל מאפלה לאורה, כמו כן הציעו לבטל את השחיטה ואת המילה ³⁴. מעטים היו דורשי התקונים הקיצוניים – ועוררו בכל זאת התרגשות. המשמרים הרגישו בסכנת התעמולה והחלו אף הם להוציא עתונים לשם הגנה על נקודת השקפתם, אך עתוניהם לא האריכו ימים, חוץ מן ה“אוניבערס איזראעליט”. הם לא פסקו גם מפתוח בתי ספר משלהם. בשנת 1852 נוסדה בפאריס חברת “תלמוד תורה” במטרה “להפיץ דעת היהדות בין היהודים הבוגרים על ידי הרצאות ושעורים”. שנה לאחר כך פתחו בית ספר בשם “תלמוד תורה” ללמד בו למודי קדש וחול, ואף גרמנית כלמוד של רשות.

ב“הלבנון”, שנה שלישית (תרכ"ה – 1865) באה ידיעה זו: “זה ימים אחדים נתייסד מהחברה הזאת (חברת ש"ס) בית ספר לילדי ישראל לכל משפטי וחוקי בין ספר (כלומר על פי תכנית בתי ספר הכלליים) ובזאת יתרון הכשר לו, כי בבית הספר הזה ילמוד (ילמד) הרב המורה הנזכר (משה ווייסקאפּף) שלש שעות בכל יום עם הנערים מקרא, משנה וגמרא, ואם איש עני אשר אין ידו משגת לשלם בעד בנו שכר למוד יקבלוהו חנם אין כסף” (עמוד 245). לאחר שנה באה ידיעה נוספת על הבחינה בבית הספר “ביום ראשון להדלקת נר מצוה ויתאספו יחד ראשי החברה הקדושה הנזכרת ועמהם באו הרבנים הגדולים שבפה ומורה בית המדרש לרבנים, והביאו את התלמידים בכור הבחינה. ובראשונה בחנו את התלמידים הלומדים גמרא, וינסום בדיני תשלומי ארבעה וחמשה, וכפל ועיקר, כלל ופרט, ורוב התלמידים השיבו כהוגן. אחר כך נסו התלמידים הקטנים הלומדים משנה, וגם בם ראו פעולה טובה, כי ידעו לתרגם ללשון צרפת המשנה כצורתה עם ביאור הברטנורא, ומהם ידעו בעל פה דיני וכללי הלכות סוכה, ואחר כך באו בכתובים וינסו התלמידים הלומדים תורה שבכתב וגם בהם מצאו אות לטובה. גם נערי בני ישראל בפאריס מוכשרים הם ללמוד תורה ומצות, רק כי ירצו אבותיהם בזה” (הלבנון, שנה שלישית, תרכ"ו, חוברת שניה).

אין ספק שבית ספר זה נוסד על ידי יהודי אלזאס לותרינגן והיה יוצא מן הכלל, שכן מוכיח הכותב “שגם נערי בני ישראל בפאריס מוכשרים הם ללמוד תורה ומצות”. כי בימים ההם כבר נפלו כל המחיצות וילדי ישראל נכנסו אל בתי הספר הכלליים ולא היו זקוקים יותר לבתי ספר יהודיים. צורך במעוררים להשכלה לא היה עוד, אדרבה, הגיעה השעה להוכיח להורים שיש צורך ותועלת בלמודי יהדות, ולו גם באיפה זעומה. הקונסיסטוריה פתחה אז שעורי דת לתלמידי בתי הספר הכלליים, והם ניתנו פעמים בשבוע, ו“המסיימים”, נערים בני י“ג ונערות בנות י”ב, חגגו את חג הקונפירמאציה, חג הכנסם ל“מצוות”, בזמן מתן תורתנו, בחג השבועות, בהיכל.

מוסד אחד שיסדה חברה מיוחדת בשטראסבורג יעיד על זרמי הזמן – גם על הטוב והבריא שהיה בהם. לאחר השוויון החלו צעירי ישראל מקדישים את עצמם למסחר ובעלי הכשרון שבהם – לאומנויות החופשיות. אבל נותני השוויון היו סבורים שהמסחר אינו יוצר ופורה ואזרח טוב הוא הנהנה מיגיע כפיו ויוצר מצרכים לאוכלוסיה. על כן חשבו גם משכילי היהודים להם לחובת כבוד להפיץ בין אחיהם את החקלאות ואת המלאכה. הסנהדרין דרש בשנת 1807 שהיהודים ירכשו להם נחלאות ויעבדו את האדמה וישתדלו להתרחק מן המסחר ומן העסקים המעוררים שנאה לישראל. בשטראסבורג, נאנסי ומיץ ופאריס נוסדו חברות שונות למטרה זו. החברה שבשטראסבורג נוסדה בשנת 1819. בשנת 1841 יסד הסוחר ווירט ממארקיש חברה במטרה ליסד בית ספר למלאכה ולחקלאות. החברה אספה כספים ויסדה את בית הספר במילהויזן. והם בחרו במקום זה שהמלאכה היתה נפוצה שם, כדי שיוכלו המתחנכים למצוא להם משרות על נקלה. היתה אמנם התנגדות למוסד זה מצד רב הקונסיסטוריה בקולמר. הוא חשש שלא ישמרו בבית ספר זה את המצוות – כי מייסדי בית הספר למלאכה בשטראסבורג היו חפשים. בשנת 1842 נוסד בית הספר במילהויזן, ונכנסו בו 22 חניכים. תושבי העיר והפקידים התייחסו אל המוסד החדש בחבה והקונסיסטוריה הטילה מס על קהלות המחוז לטובתו. בשנת 1847 כבר היו במוסד 27 תלמידים. בשנת 1852 נבנה בית מיוחד למוסד, ומספר חניכיו הלך וגדל וכעבור אחת עשרה שנה הגדילו את הבנין. עד שנת 1905 למדו בו 550 תלמידים, שלש או ארבע שנים כל אחד, ורובם מצאו מחיתם במלאכתם. בדרך כלל ירד המסחר הקטן באלזאס משנה לשנה. בתי המסחר הגדולים התרבו והקטנים לא יכלו להתחרות בהם, ומלאכת יד היתה מפרנסת את בעליה בכבוד ³⁵.

בית המדרש לרבנים

ידוע הדבר שבכל מקום שהמשכילים ואצילי ישראל בקשו לשנות את חיי ישראל היתה ראשית דאגתם לתת לעם רבנים חדשים, “אוהבי אור”, שהם ישפיעו על ההמונים. באמצעי זה אחזו גם הממשלות אשר חתרו לשנות את דרכי חייהם וסדרי חייהם של יהודי מדינותיהן.

צרפת היתה הראשונה לכך.

בשנת 1827 הקציבה הקונסיסטוריה המרכזית תשעת אלפים פראנק, סכום מצער, לשם יסוד בית מדרש לרבנים. היא החליטה להקימו במיץ, כי קהלת פאריז קטנה היתה ומפוזרת, ובמיץ התקיימה קהלה עתיקה, מיוחסת, בת ששת אלפים וחמש מאות חברים, ושם נקל היה למצוא מורים ותלמידים. תכנית הלמודים המוצעת היתה: עברית, תנ“ך, תלמוד, אלפס, רמב”ם, ושולחן ערוך. ומלמודי החול: צרפתית, גרמנית, – לתלמידים האומרים לקבל משרות בנפות הריין, – רומית, הגיון, תורת הנאום, תולדות עם ישראל ועם צרפת, וגיאוגראפיה. בתשובה על שאלת הממשלה בארה הקונסיסטוריה את תכניתה ומטרתה:

“מורה התלמוד יבאר את החלטות הסנהדרין (של צרפת) להראות על מקורותיהן ועל התואם שבין דיני ישראל ודיני המדינה והמשמעת לחוקי המלך”.

בית המדרש לרבנים נפתח במיץ בבנין שבו התקיימה הישיבה משנת 1704. ישיבה זו היתה מפוארה ו“בחורי חמד” מאלזאס היו מכתתים רגליהם אליה. מעתה “הוסרה העטרה” ובמקומה בא בית מדרש מודרני. בשנת 1830 הקציבה הממשלה תמיכה לבית המדרש בסך של 85000 פראנק. כנראה שקשה היה למצוא תלמידים הגונים. “התלמידים – כותב באוער, – מביאים אתם ידיעות בלתי מספיקות ובית המדרש לרבנים דומה לבית ספר למתחילים”. במיץ ובסביבותיה התנגדו ההמונים לבית המדרש לרבנים, שתלמידיו היו מעוטי תורה וקלים.

בה בשעה היו שואפי הריפורמיה בלתי שבעים רצון מן התכנית שהיתה מסרתית לפי דעתם. בעתון “ארשיוו איזראעליט” לשנת 1840 הופיעה בקורת על בית המדרש והיא דרשה שיחדלו ללמד בו פיוטים, שיעמידו בו עוגב, שרוב התפלות יהא בלשון הצרפתית ושלא יזכירו בהן את ביאת המשיח ואת ציון וירושלים. אלה התאוננו על מעוט למודים ודת, ואלה על רבויים. הקונסיסטוריה שלחה על כן שנים מחבריה, את החכמים שלמה מונק ואדולף פראנק לשהות חדש ימים במיץ, לחקור שם את מצב בית המדרש ולחוות את דעתם עליו. בהרצאתם הודיעו שבדרך כלל הניחו הלמודים את דעתם, אך דלותו של המוסד מנוולת אותו. “המדרשה – כתבו – נמצאת בבית מכוער, דלתותיו תדמינה לדלתות אורווה ישנה ורעועה, והריח הנודף ממנו מחניק. כל הספריה מצטמצמת בארון ספרים אחד. מים נוזלים מן הקירות והתלמידים חולים במחלת השגרון” ³⁶. אז התעוררה השאלה אם לא טוב היה להעביר את המוסד לעיר הבירה, לפאריז. יש שחששו שמא ישפיעו החיים העליזים של פאריז על התלמידים ויצאו לתרבות רעה, או שמא יסרבו אחר כך לעזוב את הקריה העליזה ללכת אל הקהלות הקטנות. מאידך גיסא אילו היה בית המדרש בפאריז היה נמצא תחת השגחתו של הרב הראשי ולתלמידים נקל היה לקנות למודי חול ומדעים. לאחר משא ומתן והיסוסים העבירו את בית המדרש בשנת 1859 לפאריז, שבינתים גדלה ועלתה על קהלת מיץ פי ארבע. קורס הלמודים נקבע לארבע שנים ובתכנית הכניסו גם גרמנית, סורית, ארמית וערבית, מאתימאתיקה, פיסיקה ותולדות הטבע.

התלמידים היו מבני אלזאס ברובם ועדיין היה בהם ריח תורה ויראת שמים, שהביאו עמם מבית אבא. אבל תלמידים מצרפת לא נמצאו. מנהלי בית המדרש בקשו תלמידים מצרפת עצמה, שכן היה מבטאם הצרפתי של יוצאי אלזאס לקוי. על כן הוחלט להתקשר עם תלמוד התורה מפאריז, שמסיימיו יכנסו לבית המדרש. בשנת 1881 נבנה בית מיוחד לבית המדרש ובו ספריה שמספר הכרכים שבה גדל מעת לעת עד שהגיע לעשרים וחמשה אלפים. אחרי מלחמת העולם הראשונה גדל מספר התלמידים מששה עשר עד ששים ושנים בשנת 1932. והגידול בא משני מקורות: מיהודי אלזאס וצעירי פולין וליטא שהשתקעו בפאריז.

אין לך סימן מובהק יותר לתשישת כחם של יהודי צרפת לאחר המהפכה מן העובדה שמיום הווסד בית המדרש עד מלחמת העולם לא נמצאו לו די תומכים והיה נלחם כל הימים על קיומו הדל. הרב הראשי, ר' ישראל לוי, שכתב את ההקדמה לספרו של באוער אמר: “דבר אחד יחסר לבית מדרש זה, והוא תקציב”. בפאריז שבה נמצאו יהודים אילי כסף ושבה דר הברון הירש שפזר מיליונים להפיץ השכלה בין היהודים בארצות הנחשלות, – באותה עיר לא היה מנין יהודים עשירים שירצו לקיים את בית המדרש לרבנים מתוך כבוד, בית המדרש שגידל רבנים ליהדות “דתית”, לפי מושגיהם הם ³⁷.

הירידה הגדולה

בתקופת השוויון נהרסו רוב הקהלות הקטנות ובמקומן באה הקונסיסטוריה. זו נמצאה תמיד בידי אצילי ישראל שנהלוה על פי דרכי הדתיות היבשה. אמנם לא הכתה הריפורמה שורש בצרפת וסדרי בתי כנסיותיה לא נשתנו בהרבה, וקשה לדעת את הגורם לכך. אפשר שגדלה שם האדישות כל כך עד שלא נמצאו אפילו לוחמים לריפורמה, כי אף מלחמה זו טעונה התעניינות ביהדות.

ביחוד גדלה הירידה בערי השדה, במקום שהקהלות הישראליות קטנות היו. חזיון אחד מתגלה בכל הארצות: הגירה מן העיירות אל הכרכים. בפרובנס הלכו הקהלות הלוך ופחות. לפי מחקר שנערך על ידי הקונסיסטוריה בשנות הששים למאה הי"ט קבלו ילדי יהודים מערי השדה חנוך דתי אך בערים אלה: מארסייל – בה היו שלשה בתי ספר ובהם 155 ילדים, נימס – בית ספר אחד ובו 26 תלמידים, קארפנטראס – בית ספר אחד ובו 26 ילדים, ניצה – בית ספר אחד ובו 22 ילדים. בבאיון, באוראנג' ובאביניון היו רק שעורים לדת שהרב והחזן לימדו בהם. קשה לדעת כמה מן הילדים לא קבלו כל חנוך יהודי. בשנת 1844 נמצאו בפרובאנס 2816 בני נעורים יהודים, מהם 245 מגיל של בית ספר, בני 5 – 14, מאה שמונים ושלשה בני 15 – 18, מגיל בית ספר תיכוני. מספר זה נרשם כעשרים שנה לאחר שנערכו המספרים של תלמידי בתי הספר היהודים הנזכרים לעיל. על מצבם הרוחני והדתי היהודי של בני הנעורים יעיד הכרוז שהופיע בשנת 1848 על ידי חזן אחד שמטרתו להציל את ילדי ישראל, כי רובם עוזבים את הדת ושוכחים את מקור מחצבתם ³⁸. בשנת 1874 כבר החלו הקהלות בקרן הדרומית המזרחית לגווע. בקארפנטראס לא נשארו מכל מוסדות ישראל אלא בית כנסת ובית קברות גדול – עד דומם לקהלה שקיוותה לפרוח. בשנת 1919 התפללו בבית הכנסת של קארפנטראס ביום הכפורים אך ששה אנשים. וזה משמש דוגמה למצב בשאר הקהלות.

על המצב בפאריז יעידו המספרים האלה: בשנת 1860 קבלו חנוך יהודי בפאריז 892 נערים, 683 נערות, אף על פי שהאוכלוסיה היהודית היתה אז גדולה למדי ³⁹.

בשנת 1905 נפרדה המדינה מן הכנסיה ומאז היתה הקונסיסטוריה למוסד פרטי, המתקיים על ידי תרומות מתנדבים ושאין לו הרשות להטיל מסי חובה. בשנות 1905 – 1914 מנתה צרפת כמאה ושבעים אלף יהודים, ורק כששה אלפים מהם היו חברים לקונסיסטוריה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה גדלה הגירת יהודי המזרח לאירופה. בשנת 1939 כבר נמצאה בצרפת אוכלוסיה יהודית גדולה כבת מאתים וארבעים אלף נפש, לפי ההשערה, ושבעים אחוזים מהם דרו בפאריז. האוכלוסיה היתה מנומרת מאד: צרפתים, ספרדים, יהודי צפון אפריקה ויהודי מזרח אירופה. בין יהודי מזרח אירופה קמו אגודות וחברות שונות, לפי מפלגות וזרמים, לאומיים וסוציאליים. אכן בני המהגרים היו ממהרים להתבולל, כי אוירה של צרפת מטמיע.

על יד בתי המדרש של המהגרים בפאריז התקיימו ששה עשר בתי ספר ותלמוד תורה. ומספר תלמידיהם הגיע לשבע מאות וחמשים. בשנים עשר מהם למדו נערים ונערות יחד ובשאר אך נערים. רק בשלשה מהם היו מורים בעלי הכשרה פדגוגית, ובשאר למדו הרבנים של בתי המדרש. למדו “עברי”, תפלה, חומש, מעט עברית, באחדים מהם קצת תנ“ך ומשניות, על פי הרוב בתרגום לצרפתית. אלה היו קורסי מלואים בימים שהילדים חפשיים מבית הספר הכללי, ביום החמשי וביום הראשון. בין אלה היו בתי ספר לאומיים אחדים שנוסדו בשנות העשרים למאת העשרים על ידי רבם של המהגרים הרוסיים, הד”ר מ. א. אייזנשטאדט, בשם “אהל יעקב”. בבתי ספר אלה שררה רוח לאומית והלמוד העברי היה על פי השיטה הטבעית. כשהציגו הילדים באחד האולמים הגדולים מחזות עבריים והקהל שמע את הילדים מדברים עברית בשטף התלהב הקהל מאד ⁴⁰.

בתי הספר האלה היו נתמכים על ידי עשירי היהודים המהגרים מרוסיה, אולם משהחלו בתי הספר מתרבים נמסרו לקונסיסטוריה הפאריזאית, על מנת שתתן מקופתה תמיכה למלא את הגרעון שבתקציב. הקונסיסטוריה מנתה את הרב מ. ליבר למפקח עליהם. המורים היו סטודנטים מארץ ישראל שלמדו במכללות של פאריז ומורים עבריים מהגרים מרוסיה ומפולין.

תלמידי בית הספר התיכוני ובית המדרש לרבנים – רובם היו מן המהגרים. בית הספר התיכוני על שם הרמב“ם (עקאל מיימוניד) שלמדו בו גם למודי קדש וגם למודי חול – רוב תלמידיו היו בני מהגרים, וכל בכל שעורי הדת שהנהיגה הקונסיסטוריה בששה בתי ספר תיכוניים כלליים בפאריז. כמו כן היו תלמידות בית הספר למלאכה שנוסד על ידי משפחת בישופסהיים, בבית הספר למלאכה ברחוב רוזי מספר ארבעה, ובבית הספר על שם לוסיען הירש – מיהודי המזרח. בבית הספר הנזכר לאחרונה, למדו שעה ביום קצת עברית ותנ”ך ותולדות ישראל. מספר התלמידים שם הגיע לארבע מאות. עד שנת 1918 היו כל בתי הספר העירוניים ברבעי העיר המאוכלסים יהודים מסוג זה, בשנת 1918 נשארו אך שלשה כאלה שהתנהלו על ידי הקונסיסטוריה, ובשנת 1939 נשאר אך בית ספר יהודי כללי זה.

בארבעה פרוורים של פאריז נסו לייסד קורסים לעברית בכל יום, אחר גמר הלמודים בבתי הספר העירוניים, וכדי להקל על הילדים היו נותנים להם בשעה ארבע סעודה קלה חנם. ועד מיוחד של הקונסיסטוריה דאג לבתי ספר אלה ⁴¹.

עם תחילתו של החנוך המודרני נתגלה הצורך בספרי למוד מיוחדים. ספרי למוד כאלה הופיעו בצרפת. ובזה נסתפק אך בציון המטרות המיוחדות המראות על הנטיות החברתיות החדשות.

המטרה הראשית היתה “דת ומוסר”. משום מה החלו דווקא המשכילים להבליט למוד הדת והמוסר, בעוד שיהודי הגיטו שהדת והמוסר היו תוכן חייהם, לא קבעו את הלמוד הזה בתכנית חנוכם? – דבר זה בא בעיקר מן החוץ. עם כל הזרמים החדשים והמהפכות לא פסקו המשפטים הקדומים המושרשים נגד היהודים. הגויים – וחכמיהם בכלל – מנו את ישראל בחטאים חברתיים ובלקויים מוסריים, כגון: זלזול ביגיע כפים, מסחר של רמיה, אהבה יתירה לעסקי רבית וניצול האזרחים, זלזול בכבוד הגויים והעדפת חוקי התלמוד על חוקי המדינה. נאפוליון עצמו אמר: “האם אי אפשר היה להביא את הרבנים לבחינה, כדי שנהא בטוחים שלא ילמדו מוסר שכל הדתות מתנגדות לו והמביא את בני דתם לידי זלזול בכבוד הנוצרים. במלה אחת: לטהר את הרבנים… איני מתברך בלבבי שיש לאל ידי להסיר את הקללה הרובצת על הגזע הזה, שהוא לבדו לא יזכה להגאל, אבל רוצה הייתי למנעם מן העוול, שיש ליהודי אלזאס שני סוגי מוסר, אחד לגבי אחיהם, בינם לבין עצמם, ואחד לגבי הנוצרים”, נאפוליון שאל משום מה אין הממשלה מפקחת על בתי הספר של היהודים (ה“חדרים”), אולי אפשר יהיה לחנך את צעירי ישראל שלא יונו את האכרים ⁴².

מגמת השלטון היתה על כן לחנך את ישראל ברוח המוסר הנוצרי הנעלה בעיניהם. משפטים מוקדמים אלו נכנסו גם אל לב משכילי ישראל, שרבים מהם היו בני אדם תמימים ולא חדרו להשפעת התנאים הפוליטיים על החיים.

המשכילים החלו לחבר ספרים על דת ומוסר. אולם הדת היתה בעיקר מופשטת: אמונה באלוהים, הצורך להיות מוסרי ואת המצוות המעשיות העלימו או המעיטו את דמותן. ולדוגמה אביא בזה את השיר “אמונת הילד” שבא בצרפתית ובתרגום עברי:

יש אלוה ממעל,

יוצר, אב ובעל,

המושל בכל היצורים.

לו כבוד וגדולה,

לו שבח ותהלה,

לו רון ושירים.

אודך אלה, אדון היצורים,

תתה לי אבות טובים וישרים,

יחושו בעדי מבקר ועד ערב,

להכין צרכי, לתת לי טרף.

אם אנכי כערכי,

איטיב פעלי ודרכי,

להיות טוב וישר,

אלי יאהב אותי,

האנשים יהללו אותי,

ואנכי אהיה מאשר.

בשיר הזה לא נזכר דבר על אמונת ישראל, על התורה ועל המצוות, זולת אהבת אלהים בכלל ואהבת הורים וההבטחה להיות טוב וישר ⁴³.

בספר “כתר תורה” ⁴⁴הכתוב בדרך שאלות ותשובות נכיר יותר את הדרך בה חפצו להוביל את ילדינו. הרבה מן הדברים סתומים קצת ואפשר להכניס בהם פירושים שונים. כגון:

רב: האם גרים אנחנו בארץ עד בוא האיש הצדיק השלם הזה (המשיח)?

תלמיד: גרים אנחנו בהארץ אשר שם נחשבנו לנכרים. אבל תושבים אנחנו בארצות אשר תכרנה דתי האדם אשר נהיה כאזרח הארץ, ואז לא נבדיל בין ארץ ישראל לארץ מושבותינו ונתחיבנו לשמור ולעשות דתי הארץ ההיא ככל האזרח. כל יושביה אחינו הם, בני איש אחד נחנו, בני המלך, עד כי יבוא שילה (המשיח) אשר איננו לבד משיחנו, כי אם משיח כל הארץ".

הספר כולו מוקדש לאהבת אלהים, לאהבת הבריות ולמדות טובות. אך שורות מספר הוקדשו למצוות המעשיות עם פירוש, כגון:

רב: מה הן חובות האברים?

תלמיד: כשימת טוטפות ואות בכל יום לזכרון האחדות ובריאת העולם ויציאת מצרים ועבדות ה', ולשבות בשבת ממלאכה ולחוג את המועדים ולשבות בהם ושלא לאכול חזיר ושלא ללבוש שעטנז, ודומיהם.

רב: היש לתת טעם לאלה המצוות?

תלמיד: יש על רובם, ותוכן הדבר לתקן מזגנו ולהחזיקו על מכונו, למען הרחק אותנו מן המדות הרעות כהנבלה והזמה והאכזריות ושטף אף וקלות ראש, ודומיהן, אשר במזג יסודם, אף כי הרשות נתונה למשול בם. כמו כן לתקן בריאותנו ולתקן קבוץ הכללי. אבל מה לטפה סרוחה (לילדים!) לחקור אחר מחשבות מלך מלכי המלכים"…

כשהוא מגיע לחובות הלב הוא ממהר לעבור לחובות של בין אדם לחברו, בעיקר למצות “ואהבת לרעך כמוך” ומרחיב הדבור על החובות למולדת: “לאהבה את ארץ מולדתנו, לאהבה את העם היושב עליה בכלל, לאהבה וליראה את מלכה, לשמור ולעשות את דתי הארץ ההיא, להשליך נפשו מנגד ולהלחם בעדה או להצלחתה, לעשות ככל חילו להיטיב לה, לירא ולהדר את שרי וסגני ושופטי הארץ, וכאלה… כולנו (יהודים ובני עמים אחרים) אנשים אחים אנחנו, יאמינו מה שיאמינו, ועלינו לאהבם ולהיטיב להם כלאחינו בני ישראל, בתנאי שיעשה כמעשה אדם ויכיר דתי וחובות האנושי ולא יבקש לתת צלם אלקים כמוהו ללעג ולקלס, למרמס ולטיט חוצות למען עושק ובצע או לרוע לבבו”.

בכל הספר לא נזכר כלום על כשר וטרפה, חוץ מאסור אכילת חזיר שנזכר בין שאר דברים.

הנטיה השניה היתה ללכת עם הזרם הפרוגריסיבי ולהשתמש בכל המיתודות החדשות. זולת “השיטה ההדדית” שכבר דובר עליה לעיל הכניסו חידושים בספרי הלמוד. חידוש כזה היתה “השיטה האינטואיבית” שיוצרה היה המרצה במכללת לובן Jean Joseph Jacotot שיטה זו היתה כמחאה נגד למוד לשון בדרך הדקדוק הפורמאלי. מ. הלל הוציא בשנת 1858 ספר למוד בשם "עין רואה " לפי שיטה זו. הספר מכיל שמונת הפרקים הראשונים של ספר “בראשית”, הנוסך העברי מימין ומתחת לכל שורה תרגום צרפתי, תרגום מדויק מלה במלה, כדי שידע התלמיד פירושה של כל מלה, והמלים הצרפתיות מסומנות במספרים, כדי שאפשר יהא לצרפן למשפטים לפי רוח הסגנון הצרפתי ולא לפי סדר המלים ⁴⁵. אותיות השמוש בראשי המלים או בסופן נתבלטו בגדלן, כדי שידעו התלמידים שרשי המלים ויעמדו מאליהם על פירושן. מלים שניתרגמו פעם – הושמט תרגומן בפעם השניה. בעמוד שמצד שמאל באו חוקי הדקדוק והסברות. יסוד השיטה היה ללמד לא לפי הדרך הדידוקטיבי, מן הכלל הדקדוקי אל המיוחד, אלא בדרך האינדוקטיבי, מן הפרט על הכלל. מייסד השיטה האמין שהתלמיד ימצא באופן זה את כללי הדקדוק מעצמו, בדרך האינטואיציה.

דרך שניה היתה “דו הלשונית” – ספורים בלשון המדינה ומלים עבריות מעורבות בו. תוכן הספורים היה מן התורה, והמטרה מוסרית ⁴⁶. המלים העבריות היו מסודרות בדרך א"ב.

תולדות ישראל נלמדו בלשון צרפת, בעיקר מימי המקרא.

באלזאס־לותרינגן בשנות 1918–1871

משנכבשה אלזאס־לותרינגן על ידי גרמניה – הוסיפו עוד קהלותיהן להתנהג על פי הדרכים הישנות. שלש קונסיסטוריות התקיימו שם, אחת לאלזאס העליונה ומקומה בקולמר, השניה לאלזאס התחתונה ומרומה בשטראסבורג והשלישית ללותרינגן ומקומה במיץ. בשלש הערים הנזכרות היו רבנים ראשיים, ומלבדם היו עוד עשרה רבנים באלזאס העליונה, ששה בתחתונה וארבעה בלותרינגן.

מספר היהודים בגלילות האלה הלך ופחת, בשנת 1871 היו 40938 יהודים בין 1517494 תושבים, בשנת 1905 היו 31708 יהודים בין 1814564 תושבים וב־1910 היו 30483 יהודים בין 1874014 תושבים.

כשעברה אלזאס־לותרינגן לגרמניה היו עוד בהן 70 בתי ספר יהודיים והעיריות מפקחות עליהן. אולם לאט לאט החלו להסגר, קצתם משום שמספר תלמידיהם ירד. בשנת 1910 נשארו מהם חמשים בתי ספר, חוץ מבית ספר אחד קונפיסיונאלי פרטי בעיר בולוויילר וגן ילדים יהודי במיץ, ומספר כל תלמידיהם 1170. בשתי ערים, במילהוזן ובמינסטר, היו בתי ספר מעורבים (לבני כל הדתות) ובהם שמשו גם מורים יהודים. הילדים מישראל שבקרו בבתי הספר המעורבים או של בני דתות אחרות היו לומדים דת ישראל מפי מורה ששלחה הקהלה. מורי דת ישראל בבתי הספר התיכונים היו מקבלים את שכרם מן השלטון.

כל ילד מישראל חובה היתה עליו ללמוד את דתו, כלומר: תולדות ישראל בימי המקרא ועיקרי הדת, אולם הלשון העברית לא היתה חובה וקורסים מיוחדים לעברית נוסדו על ידי הקהלה למען הילדים שהוריהם רצו בכך. בקולמר נוסד בשנת 1880 סימינר לרבנים (סימינאר ראביניק) והממשלה המציאה סכום של עשרת אלפים מרק לשנה לתמיכתה. תלמידי הסימינר היו מקבלים דירה ומזונות, למדו את המקצועות החילוניים בגימנאסיה ואת העברים במוסד. בית מדרש זה התקיים עד שנת 1899. באותו זמן נוסד בית מדרש לרבנים בשטראסבורג ולא יכול עמוד, כי אלה שנכספו לרבנות היו הולכים אל בתי המדרש בברלין או בבריסלוי, במקום שכחות ההוראה היו חשובים יותר.

בשטראסבורג התקיים גם בית מחסה וחנוך ליתומות (נוסד בשנת 1862) ובהאגינוי ליתומים (נוסד בשנת 1906). כאמור לעיל היו שני בתי ספר למלאכה קיימים שם, האחד בשטראסבורג (נוסד בשנת 1819) והשני במילהוזן (בשנת 1842) ⁴⁷. בשנת 1910 היו בביה"ס למלאכה בשטראסבורג 154 חניכים.

ולמרות הכל היה צביון יהודי נסוך על חיי היהודים באלזאס – מכח המסורת ומכח כחה של אהבת התורה שהיתה קבועה שם משכבר הימים. יבשה יהדותם ונתדלדלה, וחייה לא פסקו. החרדים והמתקנים גם יחד היו משכימים ומעריבים לתפלה, אלא שהיו נפרדים, אלה אל בתי הכנסיות האורתודוכסיים ואלה אל “ההיכלות”, וכולם מקיימים מצוות תפלה בצבור, ההליכה לבית הכנסת היתה לעיקר שאין לזוז הימנו, ובית התפלה היה באמת למרכז החיים הישראליים. ועוד מצוה אחת נשארה בידם: ללמוד “שעור”, ומדקדקים בה צעירים וזקנים, חרדים ומתקנים. לא היתה בלמוד חיוניות, וודאי שחסרה בו למדנות, וכל השעור עומד על אמירה. ואף על פי כן היה למוד מוכני זה משענת ליהדותם ופסוק ומאמר חז"ל שגור לפעמים על פיהם. עיר הבירה לחרדות, ירושלים דאלזאס, היתה שטראסבורג, ודמתה בערכה לפראנקפורט בגרמניה ⁴⁸.

חתימה

תולדות הישוב היהודי הקטן בכמותו בצרפת מימי השוויון בא ללמד על התפתחות חיינו התרבותיים בשאר ארצות. ברק השוויון סינוור את עיני יהודי צרפת ומתוך רגשי הודיה עמוקה של עבד שנשתחרר מוכנים ומזומנים היו למעט את דמותם. רגשות אלה נתבלטו ביחוד בשכבות הגבוהות שבקשו להכנס לחברה הצרפתית, בעוד שההמונים היו משמרים ושומרים על אורח חייהם. והבדל גדול היה בין יהודי צרפת לבין יהודי נפות הרהיין שהיו מיושבים יהודים גרמניים והיתה להם מסורת של תורה. אף הסביבה החברותית השפיעה הרבה על שני יושבי הנפות. קלות החיים שבצרפת, רוח העליצות ורוח הסבלנות, היו עלולים יותר להביא לידי רצון התאחדות גמורה, בעוד אשר בנפות הרהיין שררה הרוח הגרמנית הכבדה עם המחיצות הקבועות שבין המעמדות, העמים והדתות.

בצרפת, כבשאר ארצות, שאפו הפרנסים, האצילים, המשכילים והרבנים הנאורים, שמונו על ידי הפרנסים, לשנות את הישן ולהמירו בחדש. חלק מהם קוו לגדל יהודי, שיאחד תורה עם השכלה. תחלה היו ההמונים מתנגדים לכך, והמשכילים אחזו בכל האמצעים לשנות פני החנוך: אפילו במניעת תמיכה מן ההורים העניים ואפילו בדרישה מן השלטון לסגור את החדרים. ועבודתם הביאה פרי במשך הזמן: אבדה השפעתו של החנוך הישן. אולם את מקומו לא קנה חנוך יהודי חדש, כי אם חנוך כללי, שהביא לידי בריחה מתורת ישראל ומחיי ישראל. המשכילים נבהלו אחר כך ממעשי ידיהם ובקשו לתקן את המעוות, לקרוא לעם לשוב ללמוד הלשון העברית ולתורה, ודבריהם היו לשווא.

לעיל דובר על הדין והחשבון של הרב משטראסבורג אהרן בשנת 1843 שהציע שלא ימנו פרנס על הצבור, אלא אם כן יתמוך בבתי הספר החדשים. קשה היה למשוך אז את ילדי ישראל אל בתי הספר החדשים. בנאום שנישא בשעת חלוקת הפרסים לתלמידי בית הספר היהודי המודרני בשטראסבורג אמר הנואם:

“המורים שלא אושרו (המלמדים) בראותם שפרנסתם תקופח על ידי בית ספרנו – עשו כל מה שבכחם להרוס את הבטחון בנו… הם מאשימים את המייסדים בשאיפות של אפיקורסות… קובלים הם שאין אנו נותנים די זמן ללמוד החומש ועל ההפסד המגיע על ידי למודי החול… הדבות הועילו. בסוף השנה השניה עזבו רוב הילדים את בית הספר ונשארו רק ארבעים וחמשה תלמידים. השאר שבו אל החדרים” ⁴⁹.

כעבור זמן לא רב נשתנה הכל. אלה שהיו מוכנים לקבל וקבלו את דעת המודרניים לא ראו אחר כך כל צורך בבית ספר ישראלי מיוחד ושלחו את בניהם אל בית הספר האזרחי. החנוך הישראלי הצטמצם בשעורי דת מיוחדים שניתנו כמה שעות לשבוע. האדישות אל היהדות גברה. ידיעת הלשון העברית והתורה ירדה פלאים. בשנת 1857 כבר נאמר: “עברית נעשתה מנת חלקם של רבנים ויחידי סגולה” ⁵⁰.

ועוד:

“סבת האדישות הגדולה לדת שמראים צעיר ישראל בצרפת היא עזיבת הלשון העברית… מתקופת השחרור בצרפת, משעה שהחלו בנינו לומדים בבתי הספר האזרחיים והלשונות הרומית והיונית היו לבסיס לחנוכם הקלאסי, נתגלה אצלם זלזול בלשון העברית ובכל דבר שיש בו מדעת הדת”.

הכותב פנה בשאלות אל צעירים רבים, משום מה אינם מעונינים לקנות להם דעת היהדות במקורה, והם ענו:

עברית קשה היא וזמן רב ידרש ללמדה, למוד הלשון העברית יעכב את קנין למודי החול. אין צורך ללמוד לשון שאין בה מועיל בחיים. אך רב חייב לדעת עברית, ולא סתם צעיר יהודי ⁵¹.

המשכילים אשר הטיפו כל הזמן לזווג את התורה עם החכמה וקוו לטיפוס חדש, יהודי־אדם, התפלאו כי המחזיקים ב“חכמה” עזבו את התורה. וכה יתאונן אחד מהם:

“שבתי וראיתי, מאז רחם ה' את יעקב והניח לעמו מעצביו ומרגזיו, וישכן ישראל בטח על אדמת החרות בתוך אחיו בני צרפת. מיום נחל גם יהודה את חלקו בנחלת הרוח האנושי והתחזק בלמוד המדעים המכשירים לעושי מלאכה… או לשרות סופרים ומזכירים, שוטרים ודורשי משפט (עורכי דין), רופאים ומלמדי חכמה, התורה מונחת בקרן זוית, אין דורש ואין מבקש לה. בנינו אינם יודעים ממנה עד מה… ומי האמין לזאת שהתורה תהא נדחקת מפני החכמה? הלא טוב שבת אחיות גם יחד… מדוע אין עוד פנות אל העברית אשר בה יכבד אלהים?.. כי יגדל הנער ויעזוב את בית הספר, ישכח מהרה תלמודו, כי המעט שלמד בלי שרש ויסוד יפוג טעמו”… ⁵²

שעורי הדת לא הביאו שנויים לטובה. בבית הספר הישראלי היה הלמוד העברי, עם כל היותו מצומצם, שווה זכויות עם הלמודים הכלליים, אבל שעורי הדת הנוספים ירדו למדרגה נמוכה, ועם הארצות התפשטה. נדם קול התורה, וכל קיום היהדות הועמד בסכנה, עד כי קמו דורות חדשים אשר אך סבלו בגלל היהדות, מבלי דעת תכנה ומהותה ⁵³.

בפרק זה לא נזכרה חברת “כל ישראל חברים”, משום שפעולותיה היו מכוונות כלפי היהודים בארצות הנחשלות ולא השפיעו על מוסדות החנוך היהודים בצרפת עצמה. דברי ימי החברה ומוסדותיה יבואו בכרך ב', במקום שידובר על תולדות החנוך בארצות המזרח וים התיכון.

בגרמניה

שנים הם הגורמים למהפכה הגדולה שהביאה ההשכלה בחיי יהודי גרמניה, מהפכה שהוציאתם מחיי גיטו חתומים בחותם הדת והתורה לחיי חפש חילוניים. הגורם האחד היה רוח הזמן, רוח הבא מצרפת, או ביתר דיוק מעיר בירתה פאריז, – רוח מרד בעבר ובמסורת אבות, ובטחון בשכל ובחקירה החפשית. בימים ההם היתה הלשון הצרפתית שפת האריסטוקראטיה הרוחנית באירופה, ואליל המעמדות היה וואלטייר. מה היתה שאיפת הדור העיקרית? לעזוב את אורח החיים הישן, החמור, המסויג ולהחל חיים חדשים, קלים, חיים שיש בהם תענוגות ונמוסים חיצוניים ויופי.

הגורם השני למהפכה היה מדיני־כלכלי. פרידריך השני, הנאור, שעלה על כסא המלכות בפרוסיה בשנת 1740 היה אף הוא חפשי בדעותיו. וואלטייר היה אורחו הקבוע, מתגורר בארמונו ומשפיע עליו מרוחו. פרידריך זה השתדל לשפר את מצבה הכלכלי של פרוסיה על ידי הרחבת התעשיה והגדלת המסחר והוציא סכומים גדולים להקים בתי חרושת. אל היהודים התייחס בשנאה – הליבראליות שלו לא היתה עמוקה ביותר ולא הרסה את משפטיו הקדומים נגד עם ישראל, – אבל הוא ראה כי היהודים המחוננים כשרון מסחרי עלולים להועיל למטרתו, על כן לא שם מכשולים על דרכם. כשבאו כמה יהודים זרים ובקשו זכות ישיבה בפרוסיה צווה המלך למלא בקשתם בתנאי שיקבלו עליהם לייסד בתי חרושת. דחיפה זו הועילה והיהודים נכנסו באמת לעולם התעשיה ורבים מבתי החרושת שיסדו גדלו ופרחו ⁵⁴. ליהודים אלה ניתנו זכויות שמהן נהנו אך סוחרים נוצרים: להשתקע בכל מקום שירצו, לרכוש להם קרקעות ובתים וכיוצא באלו ⁵⁵.

על ידי התפתחות החרושת והתעשיה והמסחר נוצר מעמד בינוני רב חשיבות, והסוחרים היהודים השתתפו בו. עדת ישראל בברלין לא היתה גדולה במנין, אבל רבת משקל היתה על ידי סוחריה העשירים. עסקיהם הגדולים וקשריהם עם תושבי הארץ ופקידי הממשלה הביאום לידי הצורך להשתמש בלשון הגרמנית בשיחותיהם ובמכתביהם ובהנהלת פנקסיהם. סוחרים עשירים אלה היו על כן הראשונים אשר שאפו לשנויים; להתקרב אל האזרחים ולהשתוות אליהם בלשונם ובנימוסיהם. הסוחרים היו הראשונים למסור בניהם למורים פרטיים ללמוד את הלשונות גרמנית וצרפתית וכל למודי החול הדרושים להנהלת עסק ⁵⁶. תופעה זו לא היתה חדשה. עוד קודם לכן היו עשירים בודדים שבניהם נהנו מחנוך כללי. בפראנקפורט הרשו עוד בשנת 1640 לשני נערים מישראל להכנס אל הגימנאזיום ⁵⁷. טוביה כהן הרופא (1729–1653), מחבר הספר האנציקלופדי בעברית “מעשה טוביה”, למד באוניברסיטה של פראנקפורט שעל נהר אודר. בהיסין היו הסוחרים היהודים חייבים לנהל את פנקסי המסחר בלשון המדינה, על כן למדו הילדים גרמנית וחשבון – אצל מורים פרטיים ⁵⁸. בשנת 1689 יצאה פקודה בפראנקפורט ענ“מ אל היהודים לנהל ספרי חשבונותיהם בלשון הגרמנית. היהודים מחו כנגד גזרה זו ואמרו שאין בין עשרה מהם אף אחד היודע לקרוא ולכתוב בלשון המדינה. אבל ראה ראו את חסרונם ובקשו להתקין את בניהם בידיעת הלשון הגרמנית. בגימנאזיום שבאופינבאך ענ”מ היו בשנת 1774 ששה תלמידים יהודים, חוץ מן הילדים שלמדו אצל מורי הגימנאזיום באפן פרטי ⁵⁹. באמצע המאה הי"ח היו מורים פרטיים מלמדים בבתי האמידים מישראל למודי חול ⁶⁰. בשנת 1784 קבע הקורפירסט ממאינץ שיעמידו שני מורים יהודים וישלמו מאתים פלורין לכל אחד, על מנת שיבואו ללמד דת ישראל לתלמידים היהודים בבתי הספר הנוצרים. פקודה זו יצאה על פי דרישתם של ההורים. כמו כן צוה הנסיך “שלא יבוזו ילדי הנוצרים לילדי ישראל, אלא יתייחסו אליהם בחבה” ⁶¹.

אבל כל אלה היו חזיונות בודדים, מעטים ויוצאים מן הכלל, מחוג היהודים העשירים שלרגלי עשרם ועסקיהם עם השררות היו להם זכויות מיוחדות. אבל העם בכללו חי לו את חייו המופרשים, הישנים, על פי התורה והמסורה. הם דברו יידיש־דייטש, שהלכה ונתרחקה ממקורה הראשון, הגרמני, על־ידי היסודות העברים המרובים של לומדי התורה ועל ידי יסודות סלאביים שהכניסו בה רבנים, מלמדים וחזנים שבאו מפולין לשרת את קהלות אשכנז. יהודי גרמניה היו אז מדקדקים במצוות, בקלות כבחמורות, וידיעת שפת עבר היתה נפוצה ביניהם. כל התעודות הרשמיות ופנקסי הקהל היו נכתבים עברית וחלוף המכתבים היה אף הוא בעברית, בסגנון הרבני שהיה רווח בימים ההם – מתובל פסוקים ומאמרי חז"ל.

מסתבר שהחנוך היה לפי המסורה. הילדים למדו ב“חדרים” מינקותם, מגיל של ארבע שנים, ומחדרי דרדקי עברו אל מלמדי גמרא, ומהם אל בתי המדרש והישיבות. היה היו שם אכסניות של תורה, בפראנקפורט ובערים אחרות, ואחת מהן, ישיבת פיורדא, התקיימה עד שנת 1818 (ונסגרה על ידי הממשלה, בתוקף דרישת המשכילים). נערים בעלי כשרונות היו גולים למקום תורה, הולכים ברגל, חיים חיי צער, אוכלים פת במלח, ולומדים בהתמדה, רבני המקום מסייעים להם. בכל בית מדרש נקבעו חדרים לאכסון הבחורים ובעלי בתים יראים מזמינים את בני הנעורים הלומדים אל ביתם וחולקים להם מלחמם הדל, מתוך רצון ואהבת תורה. פעמים היו הרבנים עצמם, שקבלו משכורת דלה וענים הכריז עליהם, מקיימים מצוה זו של כלכלת בני עניים שמהם תצא תורה. רב שהזמינוהו אל אחת הקהלות להיות מרא דאתרא, יש והיה מקבל את המשרה בתנאי שהקהלה תפרנס מספר בחורים לומדי תורה. וגדול היה כבודו של תלמיד חכם בעיני העם, ולסיום מסכת היו בעלי הבתים נועדים לבית המדרש ושמחים שמחה של מצוה. כל יהודי אשכנז היו משכימים ומעריבים בבתי מדרשות ובבתי כנסיות לשמוע בלמודים, מעט אגדה ומעט דרוש ומוסר. אף בבית העני מישראל נמצאו ספרים עברים שהגה בהם בשעת הפנאי, ושנים או שלשה מישראל שנזדמנו למקום אחד היו מדברים דברי תורה.

והמלמדים באו ברובם מפולין, ממקום התורה. יראים ושלמים היו והם הם שהרביצו תורה ויראת שמים בקרב יהודי גרמניה.

עם ראשית ההשכלה נתגלה בגרמניה אדם בעל אישיות נעלה ומדות תרומיות, משה מנדלסון מדיסוי (1786–1729) שהיה לאבי התנועה. הוא היה נערץ בקרב יהודי המערב בכלל, ובקרב יהודי גרמניה בפרט, וגם חכמי הגויים כבדוהו כבוד גדול. הוא תרגם את התורה לגרמנית, לתועלת ילדיו ו“כצעד הראשון להשכלה בשביל אומתו” ⁶², כדי שיחדלו ללמוד את כתבי הקדש בתרגום ליידיש־דייטש שהוא “לשון עלגים, מקולקל ומשחת מאד, תגעל בה נפש הקורא היודע לדבר צחות” (בפתיחתו לתרגומו). העתקה זו עשתה רושם גדול בישראל. המשכילים שמחו בה וראו בה אמצעי מעשי לדחות את היידיש מחיי ישראל ולסגל לדור החדש את הגרמנית הצחה. על כן לחמו המשכילים בכל מאמצי כחם להנהיג את תרגום מנדלסון בחנוך במקום התרגום האידי. ווייזיל ששאיפותיו היו השכלה, אבל בצורה לאומית, שר על התרגום:

על כן ילדי ציון תום דת בקשו,

בית הספר הבן מלים בקשו,

ובפי מוריהם אין די באר למו.

תפארת שירי קדש בל ידעו,

ומה משפט המליצה בל שמעו,

לא הודיעום, כי חכמה תעדה במו.

ווייזיל האמין כי על ידי התרגום החדש וסדרי החנוך החדשים ירבו הילדים ללמוד מקרא ולא יחלו בלמוד התלמוד טרם ידעו תורה ונביאים, ועל ידי כך ירכשו להם את הלשון העברית ויכתבו בה צחות. על כן פנה אל מנדלסון בשיר שבח לתרגומו:

פי רועיהם עליך יסמוכו,

אל רגל המלאכה הצאן ילכו,

ומן הבאר חפרת ישתו מים.

חן מליך יהיה להם לצוהר,

המליצה תטהר כשחק לטוהר,

עתה ללמוד עברית יתנו ידים…

כאמור היתה בגרמניה שכבה של סוחרים ונאורים ששאפו אל השוויון ובקשו דרכים למטרה זו. כיצד ישיגו את השוויון? – על ידי סגול לשון המדינה, שיהיו יהודי אשכנז דוברים אשכנזית. ואיך יהפכו דוברי יידיש לדוברי גרמנית? – הוה אומר: על ידי החנוך. אולם כדי להשיג מטרה זו צריכים להפטר תחלה מן המלמדים הפולנים, אלה מורדי האור המרביצים ביהודי אשכנז לא רק תורה אלא גם חסידות.

אז החלה תעמולה מרה כנגד מלמדי פולין. “חנוך ילדינו נמסר לאורחים הנאלחים שפולין שולחת לנו והם מתפשטים כאן כילק. – גדול הנזק הנגרם לילדים על ידי הלמוד הישן. המלמד הנהו בור או בעל מרה שחורה, נודד פולני שלא למד דבר על בוריו, שראשו מלא קורי עכביש, ושמנהגי אשכנז ודרכי חייה מוזרים לו” ⁶³– קרא דוד פרענקל, מנהל בית ספר היהודי בדיסוי. גם שאר הסופרים, ברתולד אוירבאך ואחרים, ציירו את המלמד בצבעי שחור וזוועה.

כמה מן האמת היו בתאורי מלמדים אלו? על זה יענו לנו כמה מן המשכילים אלה עצמם כשבאו להעריך את פעולת החנוך היהודי הישן מתוך דעה צלולה. לאזארוס בן־דוד (1832–1762), מנהל בית הספר החפשי בברלין, אדם שלחם על החדש, מתאר את חדר הדרדקי מתוך שלילה גמורה, ואחר כך הוא מוסיף ואומר:

“משנת השש לחייו נשלח הילד לחדר של גמרא. לשבחם של המלמדים עלי לומר שעל פי הרוב יודעים הם כיצד לקנות להם לב התינוקות, ואין צורך למשוך את הילדים אל ה’חדר' ביד חזקה… הילד מעדיף את בית רבו על בית אביו… אין המלמד מורה ליותר מתשעה־עשרה ילדים. ביום ראשון לשבוע מבאר המלמד לכל התלמידים סוגיא בתלמוד, ומאותה שעה עד סוף השבוע חוזרים עליה התלמידים, עד שהם תופסים את פירוש המלים הבודדות ותוכן הענין. המלמד מרגיל את התלמידים להשתמש ברש”י, כדי שיוכלו להסתייע בו להבנת הפנים. בכל שבת נבחנים התלמידים על ידי תלמיד חכם. האב שולח את בנו לבית הלמדן והלה מתיחס אל הבחינה בכובד ראש. ילד היודע פרקו מקבל עוגות, תפוחים ואגוזים. תלמיד שלא ידע מקבל נזיפה ולפעמים סטירת לחי או מכה בצדו".

“תלמידים מתחילים יושבים ומקשיבים בשעה שהמלמד מורה את הטובים. מכיון שהמלמד מכיר בתלמיד שנפתח לבו להבין הוא מורהו… הילד מתרגל מראשית חנוכו ללמוד עצמי… בשעה שהתלמיד מבאר את הגמרא, מכסה המלמד את פירוש רש”י בנייר, ורק אחר כך יסיר את הנייר כדי שיווכח התלמיד אם כיוון לדעתו של רש“י… על ידי כך רוכש לו הילד בטחון ואמונה בכח עצמו ואינו סומך על מפרשים”… ⁶⁴.

דחיפה גדולה למלחמה עם הישן ניתנה על ידי חוק הסבלנות שפרסם קיסר אוסטריה, יוסף השני, בשנת 1781. כתב זה – השפעתו יצאה מתחומו ונתפשטה על כל ארצות המערב.

כתב הסבלנות (טאלעראנץ פּאטענט) עורר תקוות גדולות בלב ישראל באוסטריה ובכל ארצות המערב. הוא הבטיח לבטל את הגבלות ימי הבינים – אם יהיו היהודים ראויים לכך. ליהודי אוסטריה ניתנו כמה הנחות מיד: ללמוד מלאכה ואמנות ולעסוק בחקלאות (עם כמה הגבלות). לפני היהודים נפתחו שערי בתי הספר העליונים שהיו נעולים בפניהם קודם לכן, וניתנה להם הרשות לצאת מרחובות היהודים ולבחור להם מקום מגורים כאשר עם לבבם. כמו כן הותר להם לייסד בתי חרושת ולעסק במסחר הסיטוני.

אם יהיו היהודים ראויים לכך – ומשום מה לא היו ראויי ם? המשפטים הקדומים כנגד היהודים חרותים היו על הלבבות וקשה היה למחותם. היהודי נשחת הוא במוסרו – זה היה כלל מקובל, מושכל ראשון שאין להרהר אחריו. על כן היתה ראשית מחשבתו של דורש טוב לישראל – לשפר את מדותיהם. כיצד תושג מטרה זו? על ידי תקון החנוך. שורש הרע, היה לפי הדעה המקובלת, בלמוד התלמוד ובמחזיקיו, הלא הם הרבנים. שני לו הוא שלטונה העצמי של הקהלה – האבטונומיה בחיים הפנימיים. לפיכך באו יחד עם ההנחות הגבלות, הנחה עם שוברה בצדה: הגבלת כחם של הרבנים, ביטול כוחם של תעודות וחוזים הכתובים עברית, החובה לנהל חשבונות המסחר ולכתוב מכתבי מסחר בלשון המדינה והחובה על כל הרוצה לעסוק במסחר הגדול להתחנך לכך בבית ספר למסחר. היהודים נדרשו לייסד לבניהם בתי ספר על פי תכנית בתי הספר של האזרחים וללמד את הילדים לקרוא ולכתוב בשפת המדינה, חשבון ומדות טובות. ובתי ספר אלה ימצאו תחת השגחת פקידי הממשלה. הקיסר יוסף השני היה דיספוט נאור. הוא רצה להביא אושר לכל העמים החוסים בצלו. ההשכלה שדרש היתה גרמנית. זכות כל עם על לשונו לא נגעה אל לבו.

נקל לשער גודל התלהבותם של משכילי ישראל עם פרסום כתב הסבלנות. נפתלי הירץ ווייזיל (1805–1725), תלמידו של בן מנחם להשכלה, שר לקיסר את ההימנון הזה:

גם אתם, בית יעקב, ענות יאָזעף הזכירו!

כי זכר עם דל, לו עוללות השאירו,

ויאמר: שובו, אגול מעליכם חרפתכם,

מוטות ברזל מררו אתכם אלי יזעקו,

שימו תחתם חבלי אדם מצוף ימתקו,

כי בעבותות אהבה הנני יוצא לקראתכם.

חזקו והיו לאנשים, תוגת לב הסירו,

דרכי נכאי רוח מקרבכם העבירו.

דברו כשפת עמי, מוסר השכל הבינו,

למדו לבניכם ובתי מדרש הכינו.

אך לא כיחס המשכילים היה יחס היראים אל כתב הסבלנות. המחזיקים בנושנות פחדו מפני החדש. ביחוד עורר הכתב דאגה גדולה בקרב יהודי גליציה, שעל ידי בתי הספר החדשים תשתכח תורה ותרפה האמונה.

כשראה ווייזיל שאין היהודים במדינות אוסטריה שמחים לקראת הפקודה, יצא במכתב נדפס בי"ח עמודים, קול קורא אל קהלות ישראל באוסטריה הבועטות בחסדי מלכן, וקרא לכרוזו שם “דברי שלום ואמת”. במכתבו זה מציע הוא את שיטת החנוך החדשה. הוא השתדל להוכיח לקהלות שאין הקיסר מתכוון אלא לטובתם של ישראל, ועל כן עליהם לקבל את ההצעות באהבה. כמו כן הראה כי חובה עלינו, לפי התורה הכתובה והמסורה, לשקוד על דלתות החכמה והמדעים הנחוצים לכל אדם באשר הוא אדם, והידיעות ההן קודמות אף לידיעת התורה, כי קדמה דרך ארץ לתורה. רק בהתקרבם למדע יסירו מעליהם חרפת מחרפיהם המונים אותם בבערות ובפראות.

במכתבו מחלק רנה“וו את החנוך לשנים, תורת האדם ותורת ה' (אנושיות ויהדות). תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות: “דרכי המוסר והמדות הטובות דרך ארץ ולכלכל דבריו בדברי חן ולשון צחות”, וכן לדעת “קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגראפיע), חכמת המספר (אריטמעטיק) וחכמת המדידה (גיאמעטריע) וחכמת תכונת השמים” ושאר החכמות. תורת האדם קודמת בזמן לחוקי אלהים העליונים וכל תלמיד חכם (היודע חוקי אלהים ותורותיו) שאין בו דעה (נמוסיות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו”.

לאחר שהוא מוכיח שכל העמים והממלכות מכבדות את תורת האדם הוא אומר:

“לבד ישנו עם אחד בארץ, שלא השגיח כראוי על תורת האדם, ובנעוריהם ובבית רבם חדלו ללמוד חוקי הנמוסיות והטבעיות והלמודיות, אנחנו אלה פה בני ישראל הנפוצים בארצות אירופה, כי פנינו ערף ללמודים הללו, וביותר יושבי אשכנז ופולין… כל עסקיהם ותלמודם מנעוריהם הם בחוקי אלהים ותורותיו, אבל תורת האדם לא שמעו ולא למדו”… על כך הוא מאשים את העמים אשר גזרו גזרות עלינו, אולם “עתה בא מועד להעביר שנאה מלב בני האדם. הדור אתם ראו כי טוב ה', אשר הקים איש רב ומושיע לבני אדם, הוא הקיסר הגדול יאזעפוס השני יר”ה, ואתם אחינו בני ישראל, אל תמנעו את בניכם מללמוד לשון יושבי הארץ ולדבר בה כמשפט, וכן “תרגילו אותם בלמודי הידיעות הנמוסיות, טבעיות ולמודיות”, ו“דבר בעתו מה טוב, שיוצא עתה לאור ההעתקה הטובה שהעתיק החוקר כבוד מוהר”ר משה (מנדלסון) את תורת אלהינו ללשון אשכנז… רב טוב לבית ישראל יוצא מזה, כשילמדו המלמדים עם תלמידיהם את התורה על פי התרגום האשכנזי הזה שכתוב בלשון צח מאד, שעל ידו ירגילו את הנערים מנעוריהם לדבר כלשון יושבי הארץ על בוריה… כי עד הנה, שהיו המורים עלגי לשון (מדברים יידיש, צ.ש.) אינן יודעים לדבר בלשון אשכנז כהוגן, לא היה אפשר להם לפרש לתלמידיהם המאמר העברי עד שיבין הנער כוונתו"…

מכתב זה עורר חמה גדולה בקרב היראים והחרדים. הפירוש הגס למבטא התלמודי “תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו” פגע בכבוד גדולי ישראל. מעשי האפיקורסות של תלמידי בן מנחם (משה מנדלסון) כבר היו ידועים וגלויים. הסכנה לקיום עם ישראל ודתו העירה את שלומי אמוני ישראל להלחם עם החדש. הרב דליסא דרש כנגד ווייזיל בשבת הגדול שנת תקמ"ב בבית הכנסת בהתרגשות גדולה. ליסא היתה עיר של לומדים ותלמידי חכמים והתקיימה בה ישיבה מפוארה. והרי כאן קטעים אחדים מן הדרשה, כדי שנוכל לעמוד על השקפתם של החרדים:

“רע עלי המעשה אשר ראיתם מאיש… שמו הירץ ווייזיל מק”ק ברלין, חק בדפוס אגרת לקהל עדת ישראל הגרים בארצות הקיסר יר“ה… בא בעצה נמהרה לאנשים חכמים… ותוכן דבריו: לאשר הקיסר יר”ה פקד על בני ישראל שיכינו להם בתי מדרשים ללמוד לשון אשכנזי על בוריו ולהחכים לעוללים ויונקים שיעשו חיל בכל חכמה, ויבוא עני בדעת (ווייזיל) לשים עצה איך ימלאו רצון הקיסר, לכן אמר: תשימו לב וכו' שלא יצא התינוק מחדרו שלומד בו קריאת הלשונות ודקדוקיהן אל החדר שבו ילמדו עמו תורה ואמונה וקצת המוסרים עד שיבדקוהו אם השלים חוקו בחדר הראשון, וכן לא יכנס לחדר המשנה עד שהשלים חוקו בחדר שיוצא ממנו, ואם ישפטו שאינו הגון ללמוד המשנה והתלמוד טוב לו שלא ישים חלקו בהן… כי לא נוצרנו כולנו להיות בעלי תלמוד".

“תמה אני… איך החלש (ווייזיל) יאמר גבור אני, איש שתום העין יאמר לכו לרגלי, אורה לכם הדרך… הרי אנחנו מוזהרין מרבותינו בעלי התלמוד סדר למוד התורה והאמונה עם בנינו משעה שיודע לדבר ומבן חמש ואילך, ואתם ידעתם כי ת”ל (תהלה לאל) יש אתנו פה בלהקת חכמי התורה חכמים ונבונים ויודעים לשון אשכנזי ונימוסיות (למודי חול) מחמת שנשא אותם לבם ללמוד גם את זה, ורצון הקיסר יר“ה להרגיל כל יוצאי ירך יעקב על הדרך הזה, ללמד ג”כ את הילדים שעה או שתים ביום לדבר ולכתוב לשון אשכנזי, אבל העיקר עיקר והטפל טפל לו… כי באמת כל האבות יחפצו להביא את הילדים אל כל חכמה ומדע ואל כל מלאכה, אך קצרת ידם ימנעם, ובמצות הקיסר יר“ה אין ספק כי גם על זה יפקח עיניו מאין יהיו ההוצאות העצומות לתת שכר למלמדים, אך (ווייזיל) מעקם עצת הישרה לאמר: ככה פקד עליהם הקיסר שלא יכנס התינוק לחדר שילמדו בו התורה והאמונה עד שהשלים חוקו בתחלה בקראו לשונות ודקדוקים… הנה הוא (ווייזיל) יורה דרך לקטוף הילדים הרכים בעודם באבם ולסגור בפניהם דלתות התורה והאמונה… והיה כי יגדלו יקוצו בה”…

“ועתה אתם עם ה‘, שמעו אלי ותחי נפשכם, כל איש יחזיק באמונתו, וזה יהיה חפצו להיות זרעו בפקודי צבאות התורה ומבטן יקדיש את נצר שרשיו לשמור פקודי ה’, והנער נער כבן י”ד שנה ויוכר בו היטב אם ראוי לפתחי עיון התורה ועמקי התלמוד ודברי הראשונים – מה טוב, ואם לא – ילמוד אותו על כל פנים חוקי חיים, דהיינו שו“ע (שולחן ערוך), או”ח (אורח חיים) והלכות מיורה דעה… וילמוד גם פרפראות לחכמה, לשון אשכנזי ויתר המדעים, והעיקר יהיה לעיקר והטפל לטפל"…

זולת הדרשה הזאת כתב הגאון יחזקאל לנדאו אל פרנסי ברלין שווייזיל הוא “אפיקורוס שבא במחתרת נגד דת התורה” ⁶⁵ודרש מהם לענוש את ווייזיל.

נקודת השקפתם של היראים נתבררה במכתב זה. השאלה לא היתה אם מותר ואם צריכים ילדי ישראל ללמוד את לשון המדינה ואת יסודות החשבון והמדעים, אלא מה קודם למה – החנוך העברי או החילוני. היראים סברו שהעיקר הוא לחנך את הילד “לעבוד את ה' ולקדש את עצמו להתגבר על התאוות אשר יבואו בימי הנעורים, כי זה כל האדם” (מדרשת הרב מליסא). ואין ספק שהחרדים לא טעו: מי שלא התחיל בתורה בימי ילדותו ולא הקדיש לזה רוב זמנו – לא קנה לו אפילו ראשית דעת בתורת ישראל. ותוצאות בתי הספר שיסדו יהודי אשכנז אחר כך מוכיחות על זה.

פרנסי ברלין לא עשו דבר כנגד ווייזיל, כי המשכילים הגנו עליו ואיימו על הפרנסים שאם יעזו להרע לווייזיל יביאו את הדבר לפני הממשלה ⁶⁶. אבל ווייזיל הוכרח במכתב שני “דברי שלום ואמת” להצדיק את נפשו. לאחר שהוא משתדל לפרש פירוש שונה למאמר חז“ל " תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו” הוא מוסיף לבקר את דרכי החנוך המקובל, ביחוד הזנחת למוד המקרא ושיטת למוד התלמוד על פי חריפות לילדים רכים בשנים. “אנו מכניסין את בנינו כבן חמש ושש לבית הספר, ומתחילים ללמוד עמו הגמרא, ולא די בצער הזה, אלא שמיד מרגילין אותו בחריפות, ומלמדים אותו בכל שבוע קושיא ותירוץ, דברים שאינן אלא לבלבל מוח התינוק הרפה”. אחר כך הוא מציע תכנית למוד ⁶⁷.

“תחלת דבר, אחר שלמד הנער לקרות לשון עברי ומבטא המלות כדקדוקן מלעיל ומלרע בהיותו בן חמש שנים יביאוהו לבית הספר ללמוד המקרא. ולא תניחו למלמדים שיתרגמו להם הפסוקים כל אחד כרצונו וכלשונו, אבל ראוי שתהיה לכולם העתקה אחת מיושרת בלשון צח באיזו לשון שיהיה, אשכנזי, איטאליאני או ספרד… ובאמת ההעתקה האשכנזית של החכם מו”ה משה (מנדלסון) מצוחצחת מאד… וצריך המלמד לתרגם לנער תחלה כל מלה ומלה בפני עצמה, ואחר כן לתרגם לו חבור המאמר כולו… כשילמוד על דרך זה כשנה תמימה, יחל הרב ללמדו דקדוק הלשון… את הבנינים, גזרותיהן וקניניהן, ונקל לנער המשכיל ללמוד זאת במשך איזו חדשים, וכשיהיה רגיל באלה יחנכוהו לנתח המלות שבמקרא, על דרך משל ברא, יאמר הנער שהוא מנחי למד אלף מבנין הקל עבר ליחיד נסתר… וכן כל כיוצא בזה. ואני מבטיח אתכם שאחרי שנה ומחצה, שאחר זמן זה ילמד הנער אצל רבו ספר בראשית וחצי ספר שמות, אם פקח הוא יקרא מדעת עצמו גם בספרי נביאים ויתרגם הכתובים בלשון צח שתתמה עליו… ובהיותו בן שבע או שבע ומחצה, יתחיל הרב ללמוד עמו כללי התורה, וצריך שיחובר על זה ספר שיהיו כתובים בו בלשון צח, על דרך שאלת הרב ותשובת התלמיד, חלוק לפרקים, על דרך משל פרק זה על המועדים:

הרב: בני, אמור לי כמה מועדי קדש יש בתורה שאסורין בעשיית מלאכה?

תלמיד: ראש לכולן הוא יום השבת שאסורין בו כל המלאכות, ואפילו מלאכת אוכל נפש.

רב: ומהו יום השבת?

תלמיד: ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וינח ביום השביעי וברכו וקדשו, ועל כן צוונו. ששת ימים מותר לנו לעבוד ולעשות כל מלאכה, וביום השביעי נשבות, ואסור לנו לעשות כל מלאכה.

“וכן כל כיוצא בזה. ובפרק אחד על מיני הקרבנות יחיד וצבור, חובה ונדבה. ובפרק אחר כל מיני הטומאות שבתורה. ובפרק אחר הקרבנות והתרומה ומעשרות, ופרק אחר מיני המאכלות האסורות שבתורה ובפרק אחר הבדלי האנשים שבתורה, כמו מלך נביא כהן גדול… ומה נקל לנער משכיל ללמוד כל אלה במשך חצי שנה או שנה”…

“וכשיהיה בקי ומורגל באלה, פעמים בהיותו כבן שבע ופעמים כבן שמונה, הכל לפי שכל הנער וחשקו, אז יביאוהו לחדר שלומדים בו המשנה והתלמוד, לא שיצא מחדרו הראשון מכל וכל, אלא ילמוד יום יום שעה אחת או שתים המקרא בחדר שיוצא ממנו ובחדר שנכנס בו ילמוד גם כן איזו שעות במשנה ובתלמוד. כי די לו לנער אם ילמוד יום יום ד' או חמש שעות במקרא ובמשנה, ולא יכבידו עליו במאד עד שיהיה הלמוד עליו לטרח, אלא הכל בשמחה ובנחת ובדברי חן ואהבה, ואיזו שעות יותן להן למרגוע ולשמוח זה עם זה. וגם על זה ישגיח המורה המשכיל, וישתתף עמהם בשמחתם… ולפי שכבר הם בקיאים בכללי התורה כנ”ל, עתה שמלמדים המשנה והתלמוד יהיה נקל להם להבין הענינים. כי עכשיו שהתינוקות הבאים לבית הספר, כמעט שאינן יודעים דבר ממה שכתוב בתורה, כשלומדים עמהם התלמוד, הכל מוזר בעיניהם, על דרך משל שלומד עמו מאימתי קורין את שמע בערבים, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. אין התינוק יודע מה הם כהנים ומה היא התרומה ומה הן הטומאות שבעבורן לא יכלו לאכול התרומה"…

“וכה יאריך עם תלמידיו לאט לאט, להרגילם בהבנת לשון המשנה והתלמוד ופרושי מאור עינינו רש”י ז“ל ונימוקי רבותינו בעלי התוספות ז”ל, אבל לא יבלבל מוחו בדברי חריפות ודרשות רחוקות, אבל הכל בדרך סברא ישרה וכפי פשט הדברים"…

ואחר כך הוא מציע שיטת למודי החול: “ילמדו עמו יום יום חצי שעה לקרות ולכתוב לשון לועז על מתכונתו. וחצי שעה יניחו לפניו מפת הארץ וגלילותיה… וכן ילמדו עמהם חצי שעה בכל יום בספרי הנוסעים, והם ספרים נכבדים שכתבו יקירי בני אדם ששלחום המלכים מדור דור לארצות רחוקות… וכן ילמדו עמהם קורות הימים, איך נתגלגלו הדורות מראש”…

“והעיקר היותר גדול שצריכין ללמוד לנערים הם דרכי האמונה ודרכי המוסר, וצריך שיחוברו על זה ספרים בישראל, כי אין לנו מחברות שכתובים בהן דברים אלו על הסדר, ובאופן שיהיו נוחים ללמוד בהן הנערים… וצריכין להיות כתובים בלשון הקדש, בלשון צח וקל, ומועתקים בלשון צח ללשון אשכנזי, וילמדום לתלמידים בהיותן בני ז' וח' כמו כללי התורה שדברנו מהן למעלה”…

מן התכנית הזאת אנו רואים את נפתלי הירץ ווייזיל לא כמהפכן בחנוך, אלא כמתקן זהיר. השנויים שהוא מציע בחנוך הישראלי אינם גדולים בהרבה ממה שהציע המהר"ל מפראג ורבנים יראים וחרדים. רק הוסיף למודי המוסר והמלאכה. וכבר העירותי על זה שהצורך בלמוד המוסר – מקורו בהשקפות האנטישמיות ששררו בחוגי השלטון שהיהודים משחתים הם, ביחוד בעניני משא ומתן עם הנוצרים, ומזיקים לחברה, וקוו בתמימותם שהפגם יתוקן על ידי קביעת למודי מוסר במחלקות. המשכילים התמימים שלנו קבלו את ההשקפה הזאת. כי אף הם היו ראציונאליסטים ולא הבינו לנפש האדם, על כן האמינו כי די לו לאדם ללמוד כללי מוסר כדי להתנהג על פיהם בחיים. ובנוגע למלאכה אין ספק שחיי ישראל אז היו צריכים לכך.

ובכן – תכניתו של ווייזיל היא מסרתית בדרך כלל, אלא שהכניס בה שיטה וסדר – הגיוני יותר מדי – בתוספת למודי חול. כל אשר הציע ווייזיל – לטובת עמו נתכוון, וכל בעל עינים יראה זאת. ואם גדלה הסערה בקרב הרבנים – מקורה היה בשני גורמים: הפחד מפני החדש בכלל והרגשה פנימית שעתיד הסדר החדש להפוך הקערה על פיה ולהביא לידי שנוי עיקרי בחיי ישראל. עד אז היתה התורה עיקר ומרכז, ומעתה יעבור המרכז לחיי החול. ואף כי לא יכלו לאמר בפומבי דבר כנגד פקודות הקיסר – הרגש הרגישו כי לא מתוך אהבה הוא מבקש לשנות את דרכי חייהם. הוא פתח לפניהם את שערי בתי הספר כדי לשחררם מן “האמונות התפלות” ו“המנהגים הפראים” ורבו בזמנו הגזרות של “הבה נתחכמה להם, פן ירבו”, כגון: אסור נשואים בלי אשור פקידי הממשלה, ובלי תשלום מס, וכדומה. מנדלסון בעל ההגיון הישר ראה יותר מתלמידיו וחיווה דעתו על כתב הסבלנות: “בנוגע לחק הסבלנות… אין דעתי נוחה ממנו… כל זמן ששיטת ההתאחדות (אחוד כל העמים לבני דת אחת) אורבת מן המסתרים נראית לי צביעות של סבלנות מסוכנת יותר מרדיפות גלויות”… ⁶⁸.

ווייזיל היה מן המתונים. גדולה היתה אהבתו ללשון העברית ולא נתכוון אלא לשפר את החיים וליצור את הטפוס של יהודי אדם, תמזיג של תורה וחכמה. ברם לא עבר זמן רב ורנה“וו היה בעיני המשכילים כאדם שעברה שעתו. הם הרחיקו ללכת ממנו ומהצעותיו. הם בקשו חנוך מהפכני, ראדיקאלי, אשר יפרוק מעל היהודים את עול העבר ויכניסהו אל ה”אנושיות". ווייזיל ראה את המטרה של חבריו ולבו נשבר בקרבו. ההולך בשביל הזהב נשאר בודד. ברחוב היהודים ניכרו עתה שני כחות: המגנים על הישן כמו שהוא, והמבקשים מהפכה גמורה. אמר ווייזיל על עצמו: “הישנים יחשבוני למחדש, והחדשים יחשבוני לישן” ⁶⁹.

כבא כח המחנכים החדשים הראדיקאלים, ייחשב דוד פרידלנדר (1834–1750), מתלמידי מנדלסון וממסייעיו. יליד קניגסברג היה, ונשא לו לאשה בתו של העשיר המפורסם בברלין דניאל איציג. בבואו אל הכרך התוודע אל מנדלסון והיה לאחד מבאי ביתו. בגלל עשרו וכבוד חותנו קשר קשרי רעות עם העשירים והאצילים ורכש לו כח השפעה. כבן זמנו היה “השכל הישר” אלילו. מסורת, קשרי היסטוריה, חובת אצילות לאבות האומה, שירת העבר – כל אלה היו בעיניו רקבון, שאינו טעון אלא טאטוא. הוא נלחם לזכויות ישראל בעוז ובאומץ, לפרקים אפילו בגאון. ויותר מכל לריפורמות בחיי בני עמו, לריפורמות דתיות. הוא שנא את המסתורין ואת מנהגי הימים הראשונים שאין להם נימוק ראציונאלי. וגם בדת בקש את הראציונאליות. הוא התנגד לשם יהודים, ובקש להמירו בשם “דיאיסטים” (המאמינים באל אחד) או בשם “ישראליים”, כי “היהדות מטעימה מנהגים שהם מגוחכים לאור התקופה הנאורה” ⁷⁰. ככל המהפכנים ראה בתלמוד וברבנים את המכשולים הגדולים ביותר להתקדמות ישראל. כשראה פרידלנדר שאין ממשלת פרוסיה מצייתת לקול השכל הישר ואינה משווה את ישראל בזכויותיהם עם שאר האזרחים החלו הוא ורעיו הסוחרים לבקש “דרך קצרה”. הם פנו (בשנת 1799) לראש הקונסיסטוריה בברלין טלר באגרת שבה שפכו חמתם על התלמוד ועל המיסטיקה שבו, והכריזו על נקודת השקפתם הם. “חובה גדולה היא כל אדם להיטיב את מצבו”, ובאיזה דרך? מוכנים ומזומנים הם להכנס אל תחת כנפי הדת הנוצרית בתנאי שישחררום ממלא מנהגי דת מסוימים. מוכנים הם להכיר את מוצאו האלהי של ישו, אבל הרשות תנתן להם לבאר את העיקרים הנוצריים לפי שכלם. דבר זה לא נתקבל על לב הכומר והשיב פניהם ריקם.

דוד פרידלנדר זה נשאר אמנם ביהדותו עד יום מותו, אך בניו נפרדו מן היהדות לעולמים. הוא היה אחד מגדולי העוסקים בחנוך החדש וייסד את בית הספר המודרני הראשון ליהודי גרמניה. הוא, הסוחר בעל ההון העומד במדרגה רמה בחברה, היה אפילו למחבר ספרי למוד לבתי הספר החדשים, הלא הוא הספר “לעזעבוך פיר איזרעליטישע שולען, מיט בייטרעגען פאן מאזעס מענדעלזאהן” שהופיע בשנת 1779. ספר דל זה עשה רושם בזמנו ונתקבל גם באוסטריה על ידי ממשלת יוסף השני.

בית הספר החדש שייסד פרידלנדר בברלין נקרא בשם “חנוך נערים” או “פריישולע”. הוא נוסד בשנת 1778 ופרידלנדר תיקן את תכניתו ומסרה למנדלסון לחוות דעתו. עיקר התכנית היה להעדיף את המקרא על התלמוד, לדחות את למוד התלמוד לגיל גבוה, להקדיש את רוב הזמן ללמודי החול, כגון לשון המדינה, קריאה וכתיבה וחשבון (אחר כך הוסיפו גם לשון צרפת, היסטוריה וגיאוגראפיה). בין המורים והדירקטורים נמנו אנשי שם: דוד פרידלנדר, אליעזר בן דוד ומאיר הירש (סופר). למנהל נמנה לאזרוס (אליעזר) בן דוד. רוב תלמידי המוסד היו בני עניים, והם למדו חנם. התכנית של למודי הקדש, תכנית דלה מאד, לא ספקה את רצון ההורים. למדו שם קצת מקרא. שלש שנים לאחר יסוד הבית פרסמו כרוז (ב“המאסף” לשנת תקמ"ה) שבו נאמר:

“עד הנה לא היה בידינו לקבל עלינו עול כל החנוך בתלמוד תורה ויראת שמים ומדות, כי הנחנו החלק הגדול העיקרי הזה לאבות הנערים ולקרוביהם, והיה את לבבנו להדריך את הנערים בשעות הפנויות מן למוד התורה, בידיעות הנזכרות, לזה חפשי חנם, ולאשר תשיג ידו לשלמו במעוט הוצאות. ואם אמנם קבלנו עלינו להשגיח על הנהגת הנערים אין זה כי אם כל עת שהם בחדר ה’חנוך לנערים', אך אחרי צאתם משם, ההשגחה מוטלת על אבותיהם וקרוביהם”.

“אמנם כפי הנשמע ימצאו בקהלתנו איזה אנשים מיקירי רוח המתנדבים בעם לתמוך את הבית הזה באדני כסף, ולתת סך מסוים למען הרחיב את תועלת החנוך הזה על כל גדותיו, לכן הננו מודיעים שאם רצון האנשים האלה ואם מצא חן בעינם דרך הלמוד כאשר היה עד עתה, אז יש את נפשנו לקבל גם עלינו את למוד התורה ויראת שמים ומדות והנהגת דרך ארץ, ומוכנים אנחנו ללמד את הנערים הלכות, ש”ס או ספר ר' אלפס, פוסקים כמו הרמב“ם וארבע שולחן ערוך, על סדר נכון וראוי הנמצא בידינו בכתב ובהסכמת הרב הגאון הגדול אב”ד דקהלתנו, ויתר חלקי היום ילמדו מקרא, נביאים וכתובים כראוי, בהסכמת הרב הגאון הנ“ל” ⁷¹.

מה הניע את ראשי בית הספר להביא את הצעת השנויים האלה? – “חנוך נערים” היה בראשיתו בית ספר ללמודי חול, אולם את למודי הקדש למדו במקומות אחרים, ב“חדרים”. דבר זה וודאי לא ישר בעיני המשכילים תומכי בית הספר, שהרי על ידי ה“חדר” נשתמרה לשון היידיש־דייטש, ובכלל לא היתה השגחתם והשפעתם על הילדים והנערים האלה שלמה. על כן הבטיחו ללמד למודי המסורת. הזכירו אמנם למוד התלמוד – שהיה למורת רוחם – אבל נתכוונו ללקוטי הלכות ופסקי הלכות. ומובן מאליו שהעומדים בראש בית הספר יהיו המלקטים. למוד קונספקטי היה חביב בימים ההם בכל בתי הספר הכלליים, וכמובן גם בעיני משכילי ישראל.

את בית הספר הזה העמיד נפתלי הירץ ווייזיל למופת במכתבו אל עדת טריאסט ששאלה בעצתו:

“ייזכר על טוב – הוא כותב – שם הגבירים הנכבדים כ”ה איצק בן הגביר הנכבד… דניאל יפה יצ“ו, וגיסו המשכיל והקצין והתור' (והתורני) כ”ה דוד פרידלנדר יצ“ו, זה חמש שנים טרחו לקבוע ולייסד פה אינשטיטוט, שנקרא בשם חנוך נערים, שבו לומדים נערי ישראל מקרא ותרגום אשכנזי ודקדוק לשון הקדש, ולקרוא ולכתוב לשון אשכנז וצרפת, וחכמת החשבון וגעאגראפי, לבני עניים חנם, ולבני עשירים במחיר. ותנובת עמלם ראינו, שכבר יצאו תלמידים מבית הספר הזה שלמדו כל אלה, וזכו להיות עזר ומשען לבני משפחתם, וקצתם נעשו מורים ומלמדים לאחיהם המתחילים ללמוד. ומקצתן סופרים פנקסאות של סוחרים (בוכהאלטרש) ואשר ביניהן בעלי משנה ותלמוד, מצליחים גם באלה, ולומדים רוב היום בתלמוד, ורק איזו שעות אחר הצהרים פותחים דלתות בית הספר הנ”ל, ובאים ולומדים בו כל הנ“ל. וגם על האינשטיטוט הזה בתחלתו פערו פה, ויהי בעיניהם כאלו יסודתו להפר תורה ולעזוב דת, ועתה שרואים מה טובו ומה יפיו, רבים מבקשים לשלוח בו בניהם, עד שירבה מספר התלמידים לסך חמש מאות, לולי כשל כח הסבל, שאין להם עדיין הספקה רק למספר שבעים” ⁷².

משפטו של ווייזיל על בית הספר “חנוך נערים” היה פרי ההתלהבות ופרי החפץ לעשותו מופת. הוא מזכיר שאחר חמש שנים יצאו משם תלמידים שהיו למורים. בית הספר נמוך היה ולא היה יכול להקנות ידיעות מרובות, אלא לגדולים שהביאו תלמודם עמם מן החדר ומפאת גילם אפשר היה להם לרכוש להם למודי החול בזמן קצר. ואם קנו להם מה שקנו אך בבית ספר זה – לא יכלו להפיץ “אורה והשכלה” בעולם.

לאחר יסוד בית הספר הזה החלו להפתח בשאר ערי אשכנז בתי ספר דומים לו. בשנת 1786 נפתח בית ספר לילדי ישראל בדיסוי בשם “פראנצשולע”. בשנת 1799 הפך בית ספר תיכוני, שהתקיים כששים שנה, ועל מוריו נמנו דוד פראנקל ומשה פיליפסון. בבריסלוי נפתח בשנת 1791 בית הספר על שם ווילהלם (קעניגליכע ווילהעלם שולע) ובראשו עמד ד"ר פרינקל. מטרת בית הספר היתה “לחנך אזרחים טובים החיים חיי מוסר והם נתינים נאמנים”. אגרת קטנה, בת ח' עמודים, מגלה לנו הרבה מרוח בית הספר ⁷³. האגרת כתובה גרמנית באותיות אשוריות, וזה סעיפה הרביעי המעניין אותנו (נתון כאן בתרגום):

“4. בהיות שהורים רבים הביעו את רצונם שנוסיף זמן ללמוד החומש, על כן הארכנו את זמן הלמוד בשתי שעות ליום, כדי שלא להפחית משאר הלמודים, וקבענו שגם בבקר, מתשע עד אחת ואחר הצהרים, מחמש עד שבע, ילמדו חומש בלי הפסק, עד כי במשך השבוע יוקדשו ללמוד זה שבע עשרה שעות, ומספר כל שעות הלמוד יורם עד לארבעים”.

“5. מנינו מורה חדש לכתיבה, כי ראינו שהתלמידים, והמתחילים ביחוד, נחשלים קצת בכתיבה היהודית”.

האגרת הזאת פותחת לנו פתח להבין את דרכי ההשכלה בחנוך. הנסיון נעשה בבני עניים. ההורים האמידים שלחו בניהם אל החדרים והזמינו מורים פרטיים לביתם ללמדם למודי חול. העניים אונסו לשלוח בניהם לבתי ספר אלה. גם ב“חנוך נערים” גם בבית ספר זה היו רוב התלמידים בני דלים. שכן כתוב באגרת הנזכרת “חלק גדול מן הילדים לומדים חנם והשאר משלמים מעט מאד, והמעט הזה נגבה בקשי גדול”. עניים אינם מעזים לבוא בטענות על הפרנסים, ואף על פי כן רע היה עליהם המעשה שרוב השעות ניתן ללמודי חול ובלמודי קדש מזלזלים. קבלו ההורים בבריסלוי על מעוט למוד החומש, והוכרחו הפרנסים לעשות רצונם, אלא כדי שלא ילקה הלמוד הכללי שהוא עיקר בעיניהם הוסיפו שעות למודים ובטלו את ימי החפש של יום שני של ראש חדש ובחמשה עשר בשבט.

בשנת 1789 נוסד בית ספר כזה בהאמבורג שהתקיים עשרים וחמש שנים. בשנת 1795 הניח הירש יצחק בורכירט מהאלברשטאדט עזבון בסכום של אחד עשר אלף טאלר ליסוד בית ספר לילדי העניים אשר יורו בו, חוץ מכתבי הקדש, תלמוד ויסודי הדת, גם קרוא וכתוב גרמנית, חשבון ושאר ידיעות חול. בית ספר זה שנקרא בשם “השארת צבי” התנהל ברוח החרדים ⁷⁴. בבריסלוי נוסד בשנת 1801 גם בית ספר ישראלי לנערות, הראשון בגרמניה, בשם “בית הספר האינדוסטריאלי”. אחריו הוקם בית הספר של ישראל יעקובסון בזיזן ( Seesen ) שבהרי האַרץ עם פנימיה. בית ספר זה ראוי לתשומת לב מיוחדת.

יעקובסון היה אחד המשפיעים הראשיים על הריפורמאציה הדתית בגרמניה. אחרי נצחונות חיל נאפוליון על פרוסיה נקרעו כמה מדינות מעליה והועמדו תחת השפעת המנצח, – אף כי למראית עין עמדו ברשות עצמן. וויסטפאלן היתה אחת המדינות האלה. ליהודים ניתן שוויון וההנהגה הדתית קבלה את סדרי צרפת. נוסדה קונסיסטוריה ובראשה הועמד ישראל יעקובסון, שהיה עשיר, והתחיל לשפר את סדר התפלה, לתת לו צורה מודרנית. בבית הספר שלו בזיזן הקים בית תפלה והנהיג שם זמרה מתוקנת ובשעת התפלה עלה על הבימה להטיף והוא לבוש בגדי שרד כאחד הכהנים הפרוטסטנטים.

בדבר הזה עשה לו שם גדול בחוגי הממשלה כמתקן, ומסרה בידיו עניני הנהלת הקונסיסטוריה בקאסל. יעקובסון היה הנשיא ושלשה רבנים ושני חכמים היו חברי הקונסיסטוריה. בית הספר שפתח יעקובסון בזיזן היה “בלי הבדל דת”, כלומר: ליהודים ולנוצרים. ועל בית הספר הזה הוציא סכומים עצומים.

יעקבסון הנהיג בישראל בגרמניה את מנהג הקונפירמאציה וכשמלאו לבנו י"ג שנה דרש האב לכבוד הבן הנכנס כחבר שווה־חובות לקהלת יעקב. ודאי שהאב נתכוון לטובה – לראות את עם ישראל בקיומו, אבל עם מודרני שאין בינו ובין האזרחים ולא כלום. אבל הוא לא ידע לאן הדרך מוליכה – ועל זה ישמש גורל בנו סמל, שכן קבל אחר כך את הדת הנוצרית ונעשה כומר בבית תפלה קאתולי.

בבית החנוך של יעקבסון בזיזן היו צריכים להתחנך ארבעים מילדי ישראל ועשרים מילדי הנוצרים ⁷⁵. – כולם לומדים ומתאכסנים ומתכלכלים שם. המוסד נתפרסם לשבח ובאו מקרוב ומרחוק ללמוד שם. מטרתו היתה לגדל מומחים במלאכה ובחקלאות. יהדות לא יכלו לקנות שם. גיסו של יעקבסון, יצחק הירש שמשון (סאמסון), ייסד באותו זמן בית ספר בוואלפנביטל – לאחר שנסגרה הישיבה שם. מנהל בית הספר היה שמואל מאיר אהרנברג. מוסד זה הוקם על פי תכנית בית ספרו של יעקובסון. אף בו נתקבלו ילדי ישראל וילדי הנוצרים. תכנית הלמודים כללה: אשכנזית, צרפתית, אנגלית, היסטוריה וגיאוגרפיה, חשבון, מדעי הטבע, שירה והתעמלות. הלמוד העברי עמד על שעורי דת, ולילדי הנוצרים למד כומר. בית ספר זה התקיים תקופה ארוכה, עד מלחמת העולם הראשונה. בפברוארי 1894 היו בו 117 חניכים, ביניהם 7 נוצרים, ובשנת 1904 – 134 תלמידים פנימיים, 13 תלמידי חוץ. לא למותר להעיר ששני החכמים ליאופולד צונץ ומרדכי יוסט למדו בבית ספר זה ⁷⁶.

בשנת 1809 נוסד בפראנקפורט דמיין בית הספר פילאנטרופין, ועל ידיו בית ספר לנערות (1810), שזכה לשם גדול. מוסד זה היה יציר הפילאנטרופיניזם – תנועה ריפורמית בחנוך שנוצרה על ידי יוהאן היינריך באזידוב (1790–1724) מדיסוי. תנועת הפילאנטרופיניזם – שמה מעיד על מטרתה ההומאניטארית. היא באה לחנך אזרחי עולם, המכירים כי כל בני אדם בצלם אלהים נבראו ואין הבדל בין המעמדות והדתות. בבתי הספר האלה למדו בני עשירים ועניים יחד, שיטת הלמוד היתה ריאליסטית, הקדימה עצמים למלים ולמודי טבע לכללים מופשטים, נתנה משפט הבכורה לדבור בלשונות חיות מאשר לחוקי הדקדוק, ושמה לב לפיתוח הגוף וליסוד העונג והענין בחיי בני הנעורים. על תומכי הריפורמה החנוכית הזאת נמנו גדולי התקופה כעמנואל קאנט, גוטהולד אפרים ליסינג ומשה מנדלסון.

משכילי היהודים בפראנקפורט יסדו תחלה את הפילאנטרופין כבית ספר “לבני העניים מן העברים” (פיר די ארמען קינדער דער יודישער נאציאָן) ובשנת 1813 הפך אסכולה תיכונית. בייסודו השתתפו גם נוצרים: גרונר, מחניכי פסטאלוצי, והפילוסוף הקאתולי מוליטור שהיה עת קצרה מפקח על הבית, יחד עם זיגמונד גינזנהיימר. בשנים הראשונות שררה בבית הספר רוח הריפורמים התוקפנים, והמייסדים שמחו שמחה גדולה על הילדים הנוצרים האחדים שנכנסו בו. אחר כך שקטה הרוח קצת ובא בו שנוי לטובה. מוסד זה נתקיים זמן רב. בשנת 1876 היו בו 748 תלמידים, מהם 344 נערות. בשנת 1904 היו שם 318 נערים במדור הריאלי, 176 נערות בבית הספר הגבוה, ביניהן שמונה נוצריות. לילדי העניים נוסד “תלמוד תורה” מסרתי.

בשנת 1809, בחגיגת יום הולדת הקיסר של צרפת, נפתח בקאסל בית ספר לילדי ישראל, ואל הפתיחה באו גם נוצרים חשובים. בשנה הראשונה להווסדו היו בו 76 ילדים שנחלקו לשלש כתות. התקציב נתמלא מקופת הקהלה. אחד ממוריו היה משכיל עברי מפורסם בזמנו אהרן רוזנבאך, שהיה קורא הרצאות בעברית בחברת “הומאניטעט”. כי בימים ההם נמצאו שם די יהודים המבינים עברית – שיירי דור לומדי התלמוד. מר רוזנבך נתמנה אחר כך למורה בבית המדרש למורים ישראליים שנפתח כעבור שנה בקאסל. קהלה זו שמה לבה גם לחנוך הילדים בישובים הקטנים שבסביבה. משפחות אחדות היו מתאחדות ושוכרות להן מורה פרטי ללמודים כלליים. שמונים מורים היו תחת השגחת הקונסיסטוריה. בשנת 1813 נתבטל הארגון כולו, בשל מפלת נאפוליון. אז בטלה הקונסיסטוריה ובאה ריאקציה כללית ביחס ליהודים ומצבם המדיני והכלכלי ⁷⁷.

לאט לאט החלו בתי הספר החדשים להתרבות ולרשת מקומם של החדרים והישיבות. לאחר הווסד בית הספר והסימינאריון בקאסל נוסד בית ספר בדיטמולד, ואחר כך בפאדיבורן, ברוינשווייג, הילדסהיים והאלברשטאדט. העשירים והאמידים יחד עם המשכילים העניים והתמימים ששאפו אל ההשכלה בת השמים עשו יד אחת לשפר את החנוך. והזמן עזר על ידיהם. ידיעת הלשון הגרמנית נעשתה דרישת החיים. יוצאי בתי הספר היו לעזר להוריהם במסחר. והצעירים בדרך כלל החלו שואפים אל הלמודים הכלליים שפרנסה ומעמד חברותי בימינם. ואף על פי כן לא היה מעמדם של בתי הספר האלה איתן. ההורים, שהיו חניכי החדרים ומלמדי פולין “הפראים” וידעו ספר עברי – לא יכלו לשבוע רצון מן התכנית של למודי הקדש הדלה. הם ראו בחוש כי יסוד בתי הספר היא הטמיעה. ללמודי התורה והיהדות הקדישו אך כשמונה שעות לשבוע. “אין התלמידים לומדים עברית למדי” – היתה הקובלנה הכללית. תלונות אלה חתרו תחת קיומם של בתי הספר. – כי אלה היו תלויים בקהלות, שספקו להם את התקציב, והקהלות ברצון הקהל. על כן נסגרו הרבה בתי ספר ⁷⁸. ואף על פי כן אין להכחיש כי השפעתם הורגשה יפה יפה.

בשעת מלחמת המשכילים על בית הספר החדש לא הבחינו הרבה באמצעים. החדרים והישיבות היו ה“מכשולים” העיקריים וכל אימת שהתקיימו לא היתה תקוה שהחנוך החדש יתפוש את מקום הישן. “הפערוואלטונגסבעהערדע” בפראנקפורט, למשל, סגרה את החדרים ובתי תלמוד התורה ביד חזקה, בכח הרשות. הם גזרו גזרות קשות על לומדי תלמוד ועל לומדי מקרא במקורו, וכל תומך הלמודים האלה בממון או במעשה נקנס בחמשים זהובים. בפראנקפורט התקיימה חברת לומדי מקרא. מדי שבת בשבתו נועדו חליפות בבית אחד החברים ללמוד תנ"ך – את החברה הזאת הפיצו הפרנסים בחזק יד, והלומדים והתלמידים שחשקה נפשם בתורה העברית – ולא בצרוף התרגום הגרמני – ובלמוד התלמוד, אנוסים היו להסתר בחביון חדרם, מיראת השוטרים ומרגלי המשכילים. כשמצאו מלמד המורה מתוך ספר עברי – גורש מן העיר מן המדינה ⁷⁹. נדיב אחד הניח עזבון של חמשים אלף זהובים להקים בית ספר לחרדים ללמדם מקרא ותלמוד ועברית ולמודי חול לפי תכנית בתי הספר הכלליים, כדי שלא יוכרחו להכנס לבית הספר פילאנטרופין שמנהליו ומוריו לא היו שומרי דת ובראשית הווסדו לא היה בו זכר לעברית ולתורה – באו הפרנסים והשתדלו אצל הממשלה לקבל את העזבון לרשותם, לשנות מכוונת המנוח ולתמוך בממון הזה את בית ספרם הם ⁸⁰.

חזיון אחד הולך וחוזר בכל התפוצות שנראו בהן נצני ההשכלה: המשכילים באים בדרישות של הזמן החדש, וההורים מסרבים. הללו מחזיקים במסורת החיים הישנים ואינם רוצים לוותר לשם ידיעות חילוניות, פעמים אף לא וויתור כלשהו ופעמים וויתורים מעוטים, כגון להקדיש ללמודי החול שעות בין השמשות. מתחוללת מלחמה, סוף כל סוף מתגבר רוח הזמן, אבל הנצחון מאכזב את המנצחים ואין השמחה במעונם. כי המבקשים את החדש רצו בחיזוק חיי ישראל על ידי מודרניות, והנה ראה ראו כי החדש הרחיק ללכת, והעם הולך אל מקום “משם לא ישובו”.

גרמניה היתה מקום של הווי יהודי לכל דקדוקיו. בתי הספר החדשים וזרמי הזמן הביאו מהר שנויים גדולים. הרב צבי הירש הורוויץ, אבד“ק דפראנקפורט שעל נ”מ, בנו של הגאון ר' פינחס הורוויץ, בעל “ההפלאה”, הוציא ספר דרושים בשם “לחמי תודה” שנתים לאחר הווסד בית הספר פילאנטרופין. ומשם אנו מוציאים את הקטעים האלה המעידים על המצב בעירו, שנחשבה לירושלים דגרמניה:

“בעו”ה (בעוונותינו הרבים) בעת הלז לא די שאין מרגילין רוב התינוקות בלמוד משנה וגמרא, אף גם במקרא אין מרגילים אותם, כידוע שלומדים ג' או ד' סדרות בשנה, עד שיגיעו לדור שלא ידע לספר ביציאת מצרים" (דף י“ח ע”א) – שהרי המורים מתחילים פרשיות ראשונות מבראשית ואינם מגיעים לשמות. המורים הם “קטנים מאד בחכמת התורה, רק שבקיאין בכתב ולשון האומות”, “וכל למודם הוא בכתב ולשון האומות, ואף מה שלומדים אצלם תנ”ך הכל הוא בלשון לעז, עד שאין יודעין לדבר כלל בלשון הקודש, (דף כ', ע"ב) וכיון שרוב התושבים “נמנעים מלגדל בניהם לתורה” אין עוד צורך במלמדים יודעי תורה “ואם ח”ו (חס ושלום) יתנהג כן עוד איזה זמן לא ישאר ח“ו שום מלמד תינוקות (דף כ“ה, ע”א). על הרוח הדתי יעידו דבריו “שנשתרבב מקרוב (המנהג) אצל כמה מלמדי תינוקות חומש ונ”ך ומרגילין אותם ללמד בגלוי הראש” (דף מ“ז, ע”א) ⁸¹.

כידוע התחילה ההשכלה מחיבוב המקרא, ולוחמי החנוך החדש דרשו להעדיף תנ“ך על התלמוד. האהבה הרומנטית לעברית גדלה אז בלבב המשכילים וכותבי “צחות” היו לאליליהם. על כן הוציאו “מאספים” ויסדו חברות “שוחרי שפת עבר”. הם קבלו מרה שאין פותחים לפני התינוקות שערי היופי של המליצה העברית. המאמרים והשירים שנתפרסמו אז והנראים בעינינו כלהג, עוררו בלב ילידי הגיטו והשואפים ליופי חדש – רגשות התלהבות ותענוגות רוח. והנה עבר זמן קצר. החנוך “שופר”, במקום תרגום התורה ליידיש־דייטש, תרגמוה עתה לגרמנית צחה, במקום להתחיל ב”בראשית" החלו בדקדוק, והתוצאות היו דור אשר לא ידע עברית ולא רצה לדעתה. יצחק אייכל, אחד מטובי הסופרים בימים ההם שהיה מנהל בית הדפוס שעל ידי בית הספר “חנוך נערים” בברלין, תרגם את “ספר הרפואות” של אבן סינא לעברית ולא מצא מו"ל. הוא תרגם גם את ספרו המפורסם של מנדלסון “ירושלים” לעברית ולא מצא מוציא לאור. המשכילים הגרמנים חדלו לקרוא עברית ואל הסופרים העברים התייחסו בביטול. “המאסף” חדל להופיע, ואיש לא התאבל עליו. כשפנה המשורר שלום הכהן אל אייכל על דבר הוצאת מכתב עתי עברי חדש ענה לו אייכל: “כוס התרעלה עבר על עם ה' ועל משכיליו, חלפו ימי האהבה, עברו ימי הברית… מאסו בלשון אבותיהם והשליכוה אחר גום” ⁸².

ההתרחקות מן היהדות היתה אצל השכבות של העשירים והנאורים קיצונית. כבר ראינו אצל פרידלנדר ואחוזת מרעיו הסוחרים שהיו מוכנים להכיר “את מוצאו האלהי של ישו”. כעין מגפה, מגפת שמד, פרצה בסוף המאה בין השכבות הגבוהות, ביחוד בין הנשים. הללו היו כלואות בחיי הבית – עתה, כשנפתח לפניהן העולם הגדול עם יפיו ועם תענוגותיו – נשתכרו מן החדש ושכרונן העבירן על דעתן. ה“סאלונים” של בנות העשירים היו לבתי ועד לאמנים ולסופרים, בתי וועד לרומאנטיקה, בתי יוצר לשמד. ואף השכבות הנמוכות החלו להגרר אחרי הגבוהות, לשבר את כבלי הישן ולהדבק בתרבות הגרמנית. מברלין יצאה המגפה לשאר ערי גרמניה.

כי בזמן של משבר דתי כזה יתעוררו שלומי אמוני ישראל להגן על קיום עם – הרי זה דבר המובן מאליו. אפילו פרנסי הקהלה הברלינית נבהלו והחלו לבקש דרכים לעצור בעד המגפה ביד חזקה. על כן השתדלו לפני הממשלה לגזור אסור על התנצרות ילדים בלי רשות הוריהם ומשרתים שלא ברשות בעליהם. אף ממשלת פרוסיה ראתה שאין ההמרה הזאת פרי הוכחה פנימית ובשנת 1810 נאסר, על פי פקודת המלך, להטביל יהודי בלי תעודה מן הרשות שהמבקש להתנצר עושה כך מתוך כוונה טהורה.

המשכילים הראשונים החלו אף הם תוהים על הראשונות, – מתוך הרהורי יגון. אלעזר בן דוד רואה אז את העם היהודי בגרמניה חלוק לארבע כתות: חרדים שאינם מסתגלים לרוח הזמן, פרוצים רודפי תענוגות המוכנים למכור את הבכורה בעבור זכויות והנחות ורווחות, משכילים למחצה היודעים כי הסדר הישן לא יכשר ומשכילים אמתיים הרוצים לתקן את היהדות ברוח האמונה הטהורה ומוכנים לציית לתורת משה, בלי מעמסת החוקים ילידי חיי ישראל ההיסטוריים ⁸³.

והזרם הוסיף לעשות את שלו. מצבם של יהודי גרמניה הוטב לאט לאט. שוויונם לא היה שלם, וכמה וכמה הגבלות היו נהוגות עדין, על כן הרגישו כל הימים שהם בחצי הדרך ועליהם להשתדל להיות ראויים לשוויון. במה קונים שוויון? הוה אומר: בנאמנות לתרבות גרמניה. והם הדגישו וחזרו והדגישו נאמנות זו. הם הכריזו עליה כמעט מתוך היסטריה. מוכנים היו לוותר על אהבתם וקשרם לכלל ישראל. וכן נתפתחה ביניהם ה“עבדות בתוך חרות” שאחד העם מצא לה את הבטוי ואת ההערכה.

בינתיים החלה חובת הלמוד הכללית הולכת ומתפשטת במדינות גרמניה. בשנת 1816 יצא החוק בהיסן – אגב, הראשון במדינות גרמניה – לשוויונם של היהודים המחייב למוד כללי והמרשה ליהודים לשלוח את בניהם אל בתי הספר של הנוצרים, ויהיו מושחררים משעורי הדת הנוצרית. הממשלה ידעה שיחס המורים והתלמידים ליהודים אינו הוגן על כן קבעה שהמורים ישגיחו למנוע מעשי שנאה לילדי ישראל, אבל הרשות נתונה לקהלות לייסד להן ספר משלהן, בתנאי שיהיו המורים בעלי תעודות ויעמדו תחת השגחת הממשלה. פתיחת בית ספר יהודי היתה על כן לרשות ולא לחובה, ורק אם אין לקהלה בית ספר משלה מחויבים הילדים מישראל לבקר בית הספר הנוצרי והקהלה אך תספק מורה דת יהודי.

בבאוואריה הוצעו בימי מלכותו של מאכסמיליאן יוסף, בשנת 1801 הצעות על “שפור מצבם של היהודים”. “המעמד האומלל הזה שאי אפשר לגרשו, משום העוול והאכזריות שבדבר, – מן הראוי לברוא לו תנאים שיחונכו לאזרחים מועילים”. בפקודת 10 ביאנואר שנת 1813 הותר ליהודים לפתוח להם בתי ספר משלהם בתנאי שימנו בהם מורים משכילים ומובהקים שהם אזרחי המלכות ויש להם תעודות ויהא שכרם 300 פלורין לפחות.

כדי להבין את דרך התפתחות החנוך הישראלי בגרמניה מן ההכרח להעיר שכל רשת החנוך במדינה עמדה על היסוד הדתי. ומצב זה ארך עד ימי המלחמה של שנת 1914 וגם לאחריה. בתי הספר בפרוסיה, בדרום גרמניה ובאלזאס לותרינגן היו קונפיסיונאליים: קאתוליים או פרוטסטאנטים, ושררה בהם רוח דתית, בכל בית ספר לפי עדתו. ספרי הלמוד והקריאה נערכו ברוח נוצרית. רק במקומות מועטים מאד הוקמו בתי ספר מעורבים, שנקראו בשם סימולאנטיים, שלמדו בהם בני כתות שונות, אבל לא הובלטה בהם רוח הכתתיות; אבל גם באלה שלט הכיוון הנוצרי. כדי לעמוד על שעורם של בתי הספר המעורבים תיזכר כאן העובדה שבמינכן היו בשנת 1913 ששים וששה בתי ספר קאתוליים, ששה פרוטסטאנטיים ורק שנים מוערבים. בבאוואריה כולה היו 5480 בתי ספר קאתוליים, 1969 פרוטסטאנטיים, 198 מעורבים. בראשית המאה הי"ט היו בפרוסיה בתי ספר כלליים חפשיים, אבל משנת 1873 הוקמו כל בתי הספר על יסוד הדת, והמורים נמנו על פי דת התלמידים, ומורים יהודים לא נתקבלו בהם.

זולת הכיוון הדתי לא היה יחס התלמידים והמורים אל היהודים אדיב ביותר. יחס זה היה מסורת. בשנת 1815 הודה המינסטריון בהיסן “שהיהודים נמנעים משלוח את בניהם אל בתי הספר הנוצרים מפאת קנאותם (אינטאלעראנץ) של המורים אל ילדים מישראל” ולכן פקד המיניסטריון על המורים לשפר את יחסם ⁸⁴. שני הגורמים האלה: הכיוון הדתי והשנאה – הביאו לידי יסוד בתי ספר ישראליים מיוחדים שנתפשטו מהר בכל הארץ. במשך תקופה קצרה מאד נעלם החדר ובמקומו בא בית הספר ללמודי קדש וחול יחד, נעלם המלמד שהביא תלמודו עמו מפולין ובא במקומו המורה הישראלי בעל התעודה משלטון החנוך. בשנת 1850 כבר היו בבאוואריה 150 בתי ספר ישראליים. בפיורדא (פירת) התקיים בית ספר ריאלי בתוספת שתי מכינות. בתקופת השנים 1833–1824 נוסדו שמונה עשר בתי ספר ישראליים בהיסן. בתקופת 1845–1834 התחילו בתי ספר ישראליים מוקמים בטימפו מהיר. עד שנת 1866 נוסדו עוד אחד עשר, ובשנת 1898 היו בהיסן 83 בתי ספר. בוועידה הראשונה של הלאנדטאג בשנת 1821–1820 הוכנסה הצעה לתקון “חנוכם של ילדי ישראל”, כלומר שהיהודים יתחייבו לשלוח בניהם אל בית הספר הכללי (הנוצרי) בכל מקום שאינם מחזיקים מורים יהודים, וששום מורה יהודי לא יתקבל בלי בחינה, ושאסור יהיה להשתמש בספר למוד שלא אושר מטעם ועד החנוך הכללי. בשנת 1821 נתקבל שם חוק שלא תנתן ליהודי זכות אזרח אם לא ידע קרוא וכתוב גרמנית. בשנת 1823 יצא חוק שכל יהודי מחויב לשלוח את בנו אל בית הספר הכללי, אבל הקהלה רשאית לפתוח בתי ספר מיוחדים שכל למודיהם יהיו לפי התכנית הכללית, בתוספת למודי היהדות. ובמקום שאין בו בית ספר כזה – צריכים לשלוח את הילדים אל בית הספר הכללי.

בתי הספר הישראליים היו קטנים ברובם. היהודים היו נפוצים בכל הישובים, וקהלותיהם היו מועטות באוכלוסיהן. בבאוואריה גרו בשנת 1850 שמונים אחוזים למאה מן היהודים בישובים קטנים. לפעמים לא היו במקום יותר מעשרה ילדים.

מה היתה תכנית בית הספר הישראלי? הריהי, בערך (על פי הנהוג בהיסן):

קריאה גרמנית – ארבע שעות לשבוע.

קריאה עברית – ארבע שעות לשבוע.

כתיבה תמה, גרמנית, – שתי שעות.

כתיבה תמה, עברית – שתי שעות.

חשבון בעל פה – שעה אחת.

תרגילים בהבעה ובהגיון – שעה אחת.

תרגומים מעברית לגרמנית (תנ"ך) – חמש שעות.

תולדות ישראל מתקופת התנ"ך (בגרמנית) – שתי שעות.

למוד הדת והמוסר – שתי שעות.

גיאוגראפיה – שעה אחת.

ידיעות הטבע – שעה אחת.

זמרה – שתי שעות.

דקדוק הלשון הגרמנית – שעה אחת.

הכתבה (גרמנית) – שעה אחת.

משלושים ושתים שעות למוד ניתנו 17 ללמודי חול ו־15 ללמודי קדש. ביום ראשון וביום ששי היו לומדים ארבע שעות לפני הצהרים, ובשאר הימים, ימי החול, שלש שעות לפני הצהרים ושלש לאחריהם. ביום שבת בבקר היו מלמדים שעה אחת דת ומוסר. המשגיח על בתי הספר הנוצרים השגיח גם על בתי ספר אלה.

קצת יותר פרטים נמצא בתכנית של ה“פילאנטרופין” משנת 1868 (בפראנקפורט). זה היה בית ספר בן תשע מחלקות. כאן תרשם אך התכנית היהודית, שכן התכנית הכללית היתה המקובלת במדינה.

מחלקה 9.(היא שנת הלמוד הראשונה, המספרים הם מלמעלה למטה): בה אין מלמדים עברית. הילדים קטנים ומתחילים.

מחלקה 8: ראשית הקריאה בלי פירוש המלים. מתרגמים אך מלים שכיחות. ארבע שעות לשבוע.

מחלקה 7: תולדות ישראל בגרמנית – ספורים בעל פה עד חלוקת הממלכה – 2 שעות לשבוע.

מחלקה 6: תולדות ישראל בעל פה עד גלות בבל. קריאה מתוך הספר “קליינע שול אונד הויזביבעל” של אוירבאך. פסוקים מן התנ“ך בעל פה. באור החגים העיקריים – 2 שעות. עברית: תרגום שני הפרקים הראשונים מ”בראשית". יסודות הדקדוק; ספר מקרא עברי – 4 שעות.

מחלקה 5: תולדות ישראל עד גלות בבל, מתוך ספר גרמני – 2 שעות. עברית: פרקים נבחרים מבראשית; תרגילים בנטיות שמות ופעלים; למוד שם המספר – 3 שעות.

מחלקה 4: (שנת למוד ששית): תולדות ישראל מתקופת המלכים עד שיבת ציון וחורבן בית המקדש השני – 2 שעות. עברית: תרגומי קטעים מן החומש ותרגילי דקדוק – 3 שעות.

מחלקה 3: תולדות התפתחות המקרא; קריאה בתנ"ך בתרגום גרמני; על זמן הנביאים; באורי ימי הצומות – 2 שעות. עברית: קטעים מן התורה ומן התפלה; דקדוק: נטיות פעלים נחים וחסרים; מלות היחס – 2 שעות.

מחלקה 2: עיקרי האמונה על פי ספורי המקרא; קריאת פרקים מן המקרא שיש להם ערך דתי; מאורעות עיקריים בתולדות ישראל עד חתימת התלמוד – 2 שעות. עברית: תרגום קטעים מן התורה ומנביאים ראשונים ומתהלים; קטעים מסדר התפלות – 2 שעות.

מחלקה 1: (שנת למוד אחרונה, תשיעית): עיקרי האמונה; קטעים מן המקרא בלשון הגרמנית; פתגמי חז"ל בקשר עם תורת המוסר – 2 שעות. עברית: קטעים מנביאים ראשונים, מתהלים ומנביאים אחרונים; קטעים מסדר התפלות; ידיעת הכתב העברי – 2 שעות לשבוע ⁸⁵

אם נשווה את התכנית הזאת אל תכנית בית הספר לנערים של קהלת ברלין, שהיה בן שמונה מחלקות, נמצא שהפראנקפורטית היתה דלה ביותר ושאיפותיה מצומצמות, כי ראשי בית הספר פילאנטרופין היו מן המתבוללים ביותר.

בברלין החלו בשנת הלמוד השניה ללמוד בעל פה משפטים קצרים עבריים השכיחים בתפלה או שיש להם ערך מוסרי וכן למדו אז לקרוא קריאה מיכנית. בשנת הלמוד השלישית תרגמו את “שמע” וכמה קטעים מתפלת “שמונה עשרה”, מברכת המזון, מקריאת שמע שעל המטה ולמדו ברכות הנהנין. בשנת הלמוד הרביעית למדו לתרגם קטעים מבראשית, מראשית הספר עד פרק כ“ח. בשנה החמישית גמרו את בראשית ולמדו קטעים מ”שמות" (פרקים י"ט־כ') ומן “ויקרא” (פרק י"ט). בשנה הששית למדו פרקי תהלים וכמה תפלות לראש השנה ומן התורה שוב קטעים מ“שמות” (פרקים א־ו, טו־כג, לג־לד), מ“ויקרא” (י־טז, כג־כה). בשנה השביעית הוסיפו ללמוד פרקי תהלים (יט, לג, לד, צ, צא, קלה, קלו, קמט, ק"ן), קטעים מתפלות הימים הנוראים, קטעים מ“דברים” הנוגעים במצוות הדתיות והמוסריות. במחלקה הגבוהה ביותר, שנת הלמוד השמינית, למדו שוב תורה, קטעים נבחרים על פי פרשיות השבוע, כעשרה פרקים מישעיהו, שלשה פרקים מירמיה, שנים מיחזקאל, קטעים ממשלי, איכה ומגלת אסתר ומפרקי אבות. במשך כל השנים למדו דקדוקה של לשוננו. ללמודים העברים ניתנו 6 שעות לשבוע, שתים ללמודי יהדות בגרמנית וארבע לעברית. זאת היתה תכנית מינימאלית ואינה טפוסית לחנוך הישראלי שם. בבתי הספר הישראלים בערי השדה תפס הלמוד העברי מקום חשוב וניתנו לו כחמש עשרה שעות לשבוע.

מהיכן נתכלכלו בתי הספר האלה? – בית ספר ישראלי היה יכול להווסד על ידי הקהלה, על ידי בית כנסת או על ידי וועד מיוחד של הורים (שול־סוציעטעט). יסודו של כל בית ספר היה טעון רשות הממשלה. רוב התקציב היה צריך לבוא מקופת הקהלה והממשלה היתה תומכת בסכומים קטנים, לפי מספר המורים, בערך חמש מאות מרק למורה־גבר, ומאה וחמשים מרק למורה־אשה. גם העיריות היו צריכות להשתתף בתמיכות על פי מספר היהודים בעיר ולפי תשלומי המסים הבאים מן התושבים היהודים. התמיכות היו מגיעות לשליש משכורת המורים, או למטה מזה.

בבאדן היו התמיכות מגיעות ל-	28 אחוזים ממשכורת המורים
בבאוואריה היו התמיכות מגיעות ל-	35 אחוזים ממשכורת המורים
באלזאס לותרינגן היו התמיכות מגיעות ל-	29 אחוזים ממשכורת המורים
בווירטנבורג היו התמיכות מגיעות ל-	34 אחוזים ממשכורת המורים

הכשרת מורים

ובנוגע למורים: כשהחל המעבר מחנוך ה“חדרים” לבתי הספר המודרניים היה מחסור גדול במורים. המלמדים הפולנים לא הוכשרו למשרה כזאת ולא היו רצויים למייסדים – אילו גם הוכשרו. אבל היו בחורים ילידי אשכנז שלמדו בחדרים ובישיבות שחסרו להם ידיעות כלליות, או שרכשו להם ידיעות אלו בדרך אבטודידאקטי או על ידי מורה פרטי, ולא היתה בידם תעודה מן הממשלה. כמה מן המלמדים הסתגלו למצב החדש, התכוננו לבחינה והפכו את חדריהם הפרטים לבתי ספר עממיים. נמצאו בחורי ישיבה שאמרולהתכונן להוראה, אבל חסרו להם מורים. בשנת 1883 נוסד בקאסל “שול אונד לעהרעבילדונגסאנשטאַלט”, בית ספר לילדים, שהיה צריך לשמש למקום הוראה מעשית לרוצים להתכשר להוראה. בבית הספר התקיימו שני מדורות, אחד לילדים מגיל שש עד שמונה ומדור עליון לבני שמונה ומעלה. אחד מן המורים היה, כפי שהוזכר לעיל, המשכיל העברי אהרן רוזנבאך, ושני לו ד"ר בינדיגר שידע עברית, אף תלמוד, ורכש לו השכלה כללית באוניברסיטה שבמארבורג. הוא נתמנה למנהל בית הספר. המוסד היה שייך לאגף הליבראלי (הריפורמי) ויען שבית הכנסת שבעיר היה מן הישנים יסדו המשכילים בית תפלה על יד בית הספר והתפללו שם לפי הסדרים החדשים והנהיגו בו הקונפירמאציה. את הטובים שבתלמידים בחרו להכשירם להיות מורים. הללו היו על פי הרוב בני עניים. ומעניין הדבר שבימים הראשונים היו הריפורמים נוהגים מנהגי הישיבות והסימינאריסטים בקאסל היו אוכלים “ימים” בבתי העשירים והאמידים. מנהג זה ארך עד שנת 1858. שנה אחר כך, 1859, נוסף אינטרנאט (פנימיה) לסימינאריון והמוסד התפתח יפה.

במדינת באוואריה ניתנה עוד בשנת 1804 הרשות למורים מישראל ללמוד בסימינאריונים הכלליים. בשנת 1813 יצא חוק שרק מי שנבחן בסימינאריון הכללי רשאי לקבל משרה בבית ספר ישראלי. אחר כך הורשה למתכוננים להורות בבתי ספר ישראליים ללמוד בסימינאריונים הכלליים כתלמידי חוץ – שאינם ניהנים מן המעון והמזונות – וקבעו לכך סימינאריונים אחדים. זה הועיל ובחורי הישיבות יכלו לרכוש להם ידיעות כלליות. בינתים התפשטה עם הארצות, מקור בחורי הישיבות יבש, והיה צורך להכשיר את הצעירים גם בלמודי קדש. קמה מחיצה בין המורים ובין ההורים. בין ההורים היו רבים יודעי ספר, ואפילו תלמידי חכמים, והמורים החדשים היו עמי הארץ. הורגש צורך במורים בעלי ידיעות עבריות.

את הדאגה לגידול מורים חדשים בעלי ידיעות ובעלי רוח דתי קבל על עצמו רב העיר ווירצבורג, זליג בר באמברגר – בעל שאר רוח ומחבר ספרים. במברגר התחנך בישיבת פיורדא (פירת) וקבל התרת הוראה, אבל עסק במסחר. הוא היה טפוס של מרביץ תורה וביתו היה מעין בית מדרש, שם הטיף לקחו לגדולים חנם. אחרי מות הרב מווירצבורג, בשנת 1840, מנתה אותו העדה לרב ולמנהיג. בשנת 1859 פנה באמברגר אל הממשלה בהצעה להרשות לו לפתוח בית מדרש למורים, ונימק הצעתו בזה שהמורים המצויים מעוטי תורה הם ואין להם הידיעות הדרושות ללמד אלא קטנים מתחילים, וכבוד המורים אינו גדול – כי בעלי הבתים עולים עליהם בתורה וביראת שמים. לפי הצעתו ילמדו במוסד החדש למודי חול וקדש, תנ"ך ותלמוד ושולחן ערוך, כדי שיגדלו להיות בני אורין ויראי שמים ואנשי מדות.

בשנת 1864 אשרה הממשלה את ההצעה והמוסד הוקם. מורי המוסד הראשונים היו לודוויג שטרן מפרוידנטהאל ויצחק שלינקר מווירצבורג – שניהם ללמודי קדש, ומורים אחרים נתמנו ללמד ידיעות חילוניות. המסיימים היו טעונים בחינה בסימינאריון של המדינה. הרוח ששרה במוסד היתה אורתודוכסית. הקורס ארך שש שנים, ארבע שנים ניתנו ללמודים הכלליים והעבריים, ושתים להתכשרות מקצועית, פדגוגית. דרישות הכניסה היו ארבע שנות למוד בבית ספר ישראלי אלמנטארי. בסוף שנת הלמוד 1877 – סיימו 87 מורים ועסקו בהוראה. בשנת 1883 רכש לו הסימינאריון בנין הוגן לו. בשנת 1886 הגדילו את שנות ההתכשרות הפרופיסיונאלית לשלש. התלמידים השתתפו גם במקהלת בית הכנסת, כי המורה היה בעל תפקידים רבים בקהלות הקטנות, גם שמש וחזן. בשנת 1914 חגגו חג חמשים שנות־קיום לבית המדרש. מספר מסיימיו הגיע אז לארבע מאות ששמשו מורים בכל קצות גרמניה. הוצאות בית הספר החלו בעשרים ושמונה אלף מארק לשנה (1865) ובשנת 1912 עלו לארבעים אלף.

בשנת 1840 נוסד בברלין בית מדרש להכין מורים לעדות ישראל בפרוסיה ומנו בו למנהל את ליאופולד צונץ. זה היה מוסד ליבראלי. הלמודים היו: דת ומקרא, מדע המקרא (ביבלקונדע), תולדות ישראל וספרות עברית, כתיבה יהודית ותלמוד. למוד המקרא כלל: תרגום מן המקור, קטעים מפירוש רש“י, תרגום התפלות, גם משנה וגמרא ושולחן ערוך. למוד הדת החל בתולדות ישראל מימי המקרא. מעברית למדו: יסודות הדקדוק, תרגילי תרגום מתוך ספרי מוסר: מסכת דרך ארץ, חובת הלבבות, שמונה פרקים להרמב”ם, ספר הישר וכדומה. בין הלמודים נמנו גם ידיעת הגיאוגראפיה של ארץ ישראל ו“יד חזקה”. משהוקם המוסד ראו שהבאים אליו מחוסרי ידיעה יסודית המה, על כן הקימו בשנת 1885 בית ספר מכין לבית המדרש. בשנת 1907 היה מספר מסיימי בית המדרש 312 ששימשו כמורים וכחזנים וכמורי דת בבתי הספר הכלליים. ועל אלה ידובר עוד להלן.

מוסד קטן לחנוך מורים התקיים בעיר קילן (קולוניא). סימינאריון זה נוסד בשנת 1876 בדיסלדורף והועבר אחר כך לקילן. בשנת 1883 קבל רשות של אישיות משפטית. היו בו: מכינה ושלש מחלקות ולמדו בו חומש, נביאים וכתובים, תולדות ישראל, משנה וגמרא וחזנות. היה בו גם בית ספר להוראה מעשית. בשנת 1905 היו בו חמשה עשר תלמידים. בשנת 1911 – שלושים ושמונה. התלמידים היו מקבלים כלכלתם במוסד ⁸⁶.

שני מוסדות קטנים לחנוך מורים התקיימו במינסטר (נוסד בשנת 1827) ובהאנובר.

אין לדעת מצבו של חנוך מבלי לשים לב למצבו ולמעמדו הפרופסיונאלי והחברותי של המורה – כי אלה משמשים קריטיריון ליחס הקהל ולערך החנוך והשפעתו. כידוע היו רוב בית הספר הישראליים בערי השדה, בישובים קטנים, והמורה שימש מלמד, חזן, בעל קריאה ובעל תקיעה וכו'. יש שהיו סמוכים על שולחן בעלי הבתים ומקבלים נדבות התורמים העולים לתורה. במקרים מיוחדים קבל המורה שכר עשיית תפקידו, כגון אחר קריאת המגלה. משכורתם הקבועה של המורים היתה נמוכה מאד וחיו חיי עוני. עובדה זו מדברת גם על כבוד המורה, שהרי עני חשוב כמת. לא ההורים ולא התלמידים כבדו את המורה העברי כבוד גדול. התלמידים הנוצרים היו מתקלסים בחבריהם היהודים שמורם הוא מכה השור. מורים פנויים לא יכלו לשאת אשה, – מחוסר פרנסה מספקת. לא פעם התערבה הממשלה וקבעה למורים משכורת מינימאלית. בתי הספר היו עומדים תחת פקוח הממשלה ופקידיה ראו בעוני המורים ורצו לעמוד להם בשעת דחקם.

בשנת 1853 בא שנוי לטובה בהיסן. שכר המורה עלה עד 125 ועד 200 טאלר. עשירים אחדים תרמו תרומותיהם לטובת המורים, קרן עזרה לשעת מחלה וצרה. ערכו מחקר וראו שהמורים קבלו משלוש מאות עד תשע מאות מרק לשנה. הממשלה הקציבה תמיכה של 9000 מרק על מנת להגדיל את שכר המורים בבתי הספר הישראליים שם. שכר המורים הנוצרים היה אז 750 מרק בכפרים, 900 מרק בערים. לא טוב ממצבם החברותי והחומרי היה מצבם הרוחני. בתי המדרש למורים לא הכשירו אותם כראוי לתפקידם. דרישות הכניסה היו מינימאליות ושנות הלמוד מועטות. “רוב הסימינאַריונים – התאונן מסיים אחד בהרצאתו באספת המורים בדורמונד – אינם מכשירים את התלמיד להשתלמות ללמוד את המשנה המנוקדת עם התרגום” ⁸⁷.

סופר עברי שהיה מורה “בבית המדרש ללשון העברית של קהלת היהודים בברלין” – שנוסד על ידי הציונים בשנת 1918 – מעיד “בתי המדרש גדלו בורים ועמי הארץ גמורים. כדי להבין עד היכן הגיעה בורותם של מורי הדת כדאי לציין, שכדי לקבל תעודת מורה בבית ספר לדת של הליבראלים היתה מספיקה ידיעת פרשה ראשונה של “שמע” “ועשרת הדברות” בלבד. לידי ידיעה בלשון העברית וספרותה העתיקה והחדשה לא הגיע אף אחד המורים האלה” ⁸⁸.

כאמור היו רוב המורים משמשים גם מעין רבנים במקומותיהם – מחוסר רבנים בקהלות הקטנות, ולא היו להם הידיעות הדרושות. היו באים אליהם בשאלות על מנהגי חתונה ואבלות ולא ידעו מה להשיב, ונפל כבודם בעיני בני העדה.

ירידת בתי הספר הישראליים

קיומם של בתי הספר הישראליים בגרמניה לא היה בטוח, ושנים היו עיקרי הגורמים: עקירתם של היהודים מן הישובים הקטנים אל הכרכים ורוח ההתבוללות. אלה הוציאו את בניהם מבית הספר הישראלי מאונס ואלה מרצון, על מנת למסרם לבית הספר הנוצרי.

בהיסן, כבכל מדינות גרמניה, נתבלטה הגירה זו, מן העיירות אל הכרכים. הקהלות בערים הבינוניות והגדולות גדלו על חשבון הקטנות. בקהלות שהיו בהן בתחלה חמשים ילד מגיל בית ספר מעטו הילדים כל כך עד שהוכרחו לסגור את בתי הספר. בשנת 97–1895 היו בהיסן, לפי ספירות הממשלה, 299 ישובים קטנים שהיו בהם ילדים מישראל. מספר הילדים מגיל בית ספר הגיע ל־3242. בין הישובים הללו היו:

127 קהלות	שהיו להן פחות מחמשה ילדים.
75 קהלות	שהיו להן פחות מעשרה ילדים.
51 קהלות	שהיו להן פחות מחמשה עשר ילדים.
29 קהלות	שהיו להן פחות מעשרים ילדים ויותר 89.

חזיון זה נראה בכל מקום. בשנת 1850 היו בבאוואריה, בדרום גרמניה, 150 בתי ספר ישראליים. שמונים אחוזים מן היהודים גרו אז בישובים הקטנים. בשנת 1871 ירד מספר בתי הספר עד 124 ומספר תלמידיהם ירד עד 3983. בשנת הלמוד 1912–1911 נשארו רק 84 בתי ספר ומספר תלמידיהם ירד עד 1202. באותה שנה גרו שבעים אחוזים מיהודי באוואריה בערים, ארבעים ושבעים אחוזים למאה בכרכים: מינכן, נירנברג, פיורדא, באמברג, ווירצבורג ואוגסבורג. בווירטנבורג היו בשנת 1888 שלשים בתי ספר ישראליים וירדו עד 19. באלזאס לותרנגן היו בשנת 1890 – 70 בתי ספר וכעבור עשרים שנה אך 39. וכן בכל חלקי הארץ.

כאמור בא דלדול בתי הספר וירידת מספרם לאו דווקא על ידי ההגירה מן הכפרים והעיירות אל הערים ואל הכרכים. הגורם הגדול ביותר היה קלישות רצון ההורים לחנוך ישראלי. הם החלו לתת משפט הבכורה לבית הספר הנוצרי על היהודי. מן הזמן שהרשתה הממשלה לילדי ישראל להכנס לבתי הספר הכלליים גדלה שאיפת ההורים אל בתי הספר הנוצרים בכלל, ואך במקומות שנתקיימו בתי הספר המעורבים העדיפום. מפני מה השתוקקו ההורים כל כך לבתי ספר של נוצרים? שלא יפרדו ולא יבדלו בניהם מן האזרחים, שיהיו גדלים ומתחנכים יחד עמהם, ולא יהא הבדל בין יהודי לגרמני. שקיקה זו גדלה במשך הזמן. בשנת 1831 הוציא הד"ר בינדינגר, מנהל בית המדרש למורים בקאסל, מחברת מיוחדת בשם “די איזראעליטישע שולע, אָדער איבער דער פערמענגונג דער קינדער פערשידענער רעליגיאספּארטייען " להשפיע על ההורים שלא יוציאו את בניהם מבתי הספר הישראליים. במחברתו הוא מוכיחם שבית הספר הישראלי משפיע על הילדים השפעה דתית ומוסרית, ובבתי הספר הכלליים קיים חשש של השפעה דתית נוצרית, כי הרוח הכללית השלטת שם נוצרית היא. הד”ר בינדיגר אומר להורים הכמהים שיבואו בניהם בקשרי היכרות עם ילדים נוצרים ממעמדות גבוהים יותר ומצפים לגדולות מזה – שיתאכזבו. אם ירצו ההורים לתקן את פגימת חוסר הלמוד היהודי בבית הספר הכללי על ידי למוד הדת, אם על ידי מורה יהודי בבית הספר הכללי, או על ידי שעורים מיוחדים בבית ספר מיוחד – לא יצליחו, כי שמה יבואו הילדים יגעים ולא יתייחסו אל הלמוד הנוסף בחבה ובכבוד.

בתי הספר הישראליים היו אנוסים להלחם על קיומם. המורים והרבנים שהיו מעונינים בקיום בית ספר זה בקשו לנמק את קיומו בסביבה היהודית שהוא יוצר לילד, אבל מה להם להורים ולסביבה היהודית שהם מבקשים להשתחרר ממנה? ואף הטוענים לטובת בית הספר לא יכלו לסדר טענותיהם בעוז, מכיון שהיו נגררים אחר הזרם הכללי ומכריזים בקול על הפטריוטיות הגרמנית שלהם.

כבר הבאתי לעיל את דברי בינדיגר. אביא כאן קטע מדרשתו של הד"ר מוריץ פייט בשאלה זו:

“הקהלה היהודית אך דתית היא, ורק מבחינה זו יש לה זכות הקיום בתוך המדינה… אך הפעולה לטובת בית הכנסת ובמדת מה לחנוך הדתי נכנסת לשטח פעולותיה… מכיון שנתבטלו הגבלות היהודים צריכה גם הנהלת בית הכנסת ובית הספר להחשב כחלק מן השלם, להמצא תחת פקוח המדינה”…

“הרבה פעמים הציעו לאסור על היהודים יסוד בתי ספר מיוחדים, כדי שלא להבדיל את היהודים משכניהם הנוצרים. גם יהודים נתפסו להשקפה זו… אולם הלא כל החנוך העממי בארצנו נושא עליו חותם דתי. כל הלמודים בבית הספר העממי ארוגים ושזורים בדת. כל ספרי הלמוד וקטעי הקריאה דתיים הם. קוראים את המקרא ובוחרים ממנו נושאים לחבורים. שרים שירי נצרות, מוסרים לילדים ללמוד הימנונות דתיים בעל פה, וקטעים מן הברית החדשה… על כן רואים אנו לחובה לנו לייסד בתי ספר ישראליים… אולם עלינו להגביל את החובה הזאת לחנוך אלמנטארי”… ⁹⁰.

בחוברת המיוחדת שהוציא הד"ר ס. אדלר להגן על בית הספר הישראלי השתמש בכל ההוכחות האפשריות. מנקודת ההשקפה הדתית: שלא לאבד את הקשר עם העבר. רק בבית הספר המיוחד – אמר – יוכלו התלמידים ללמוד עברית, ויוכלו להשתתף אחר כך בתפלה. התכנית בידי הקהלה היא והמורים בני ברית, והתלמידים יכולים לשמור שבתות ומועדים. ומנקודת ההשקפה הפדגוגית: בבתי הספר לנוצרים סובלים היהודים לפעמים מן השנאה החברתית ובבית ספר שלהם יונח להם מרוגז זה. ומן הבחינה הפוליטית: היהודים ישמרו על בתי ספרם עד שיבטל הכיוון הדתי ויהיו כל מוסדות החנוך במדינה כלליים וחילוניים, ואז נדע כי שווים אנו לכל האזרחים בזכויותינו. החנוך המשותף אינו מביא למעשה לידי שלום ואחדות, אדרבה הוא מוליד חכוכים ונגודים. אם מתפתחת ידידות בין ילד יהודי ונוצרי אינה מתקיימת הרבה. לאחר צאת הילדים מבית הספר דרכיהם נפרדות, אלה לכאן ואלה לכאן. מתוך למוד הדדי לוקה נפש הילד היהודי בתסביכים שונים, תחת אשר בבית הספר הישראלי שוררים חופש ואחדות ואין נגודים ⁹¹.

אבל כל ההוכחות הטובות האלה לא רפאו את השבר. צמאה נפש ההורים אל הזדווגות עם הנוצרים. כשראו ההורים ילד גרמני מדבר עם בנם ומתרעה אתו – רותה נפשם נחת. החלה בריחה מבתי הספר הישראליים שהיו הולכים ונסגרים זה אחר זה. לפעמים נסגר בית הספר לגמרי ולפעמים אך עבר אל העיריה והפך לבית ספר מעורב, ונשארו בו המורים היהודים, בתנאי שילמדו מקצועות נייטראליים כחשבון, ולא תרבותיים שיש בהם השפעה לאומית־גרמנית. מכיון שנסתלק המורה היהודי מאיזו סבה שהיא לא נתקבל בו עוד מורה יהודי למלא מקום ההולך, אלא נוצרי. וכך נעשו בתי ספר אלה, לאחר שנמסרו לעירייה, “טהורים מיהודים” (יודענריין).

הגיע הדבר לידי כך שהרבה ערים נשארו לגמרי בלי בית ספר ישראלי. בערים הגדולות כמינכן, נירנבורג, באמברג ואוגסבורג לא נשאר אף בית ספר ישראלי אחד. רובם המכריע של ילדי ישראל בגרמניה עבר לבתי הספר הנוצרים והמעורבים. בשנת 1921 למדו בכל בתי הספר העממים בפרוסיה 15096 מילדי ישראל, מהם ב־153 בתי ספר ישראליים 3921, שהיו אך 26.1 אחוזים למאה. כשלשת רבעי ילדי ישראל בפרוסיה למדו בבתי הספר הכלליים. בשנת 1986 למדו 13249 שהיוו 37.4 אחוזים למאה בבתי ספר ישראל. משנת 1921 עד 1926 ירד מספר בתי הספר הישראליים שוב מ־153 עד 95 ומספר התלמידים עד 2828, שהם עשרים אחוזים למאה. בבאוואריה נמצאו בשנת הלמודים 1927–1926 עשרים ושלשה בתי ספר ישראליים ובהם 560 תלמידים שהיוו 33.6 אחוזים, כנגד 1862 תלמידים יהודיים בבתי הספר הכלליים. וכן בכל מקום.

רואים אנו איפוא שרק כעשרים וחמשה אחוזים למאה מילדי ישראל בגרמניה קבלו חנוך ישראלי שיש לו ערך – אף שגם חנוך זה פגום היה מבחינתו העברית. אמנם, די זמן הוקדש ללמודי קדש. בהרבה בתי ספר – חמש עשרה שעות לשבוע, ואפילו בבתי הספר לעדות הליבראליות (בברלין) ניתנו שש שעות לשבוע ללמודי יהדות, מהן ארבע לעברית. בחמש עשרה שעות אפשר לעשות גדולות. בישיבות הקטנות באמריקה, שאף בהן אין מלמדים למודי קדש יותר מחמש עשרה שעות לשבוע, מגיעים הילדים לאחר שנה וחצי לידי דבור עברי ולמוד ספר בראשית מן המקור ומתוך הבנה ובדרך פדגוגית נעימה. לא כן היה בגרמניה. התכנית היתה דלה מאד – דלה בחומר הלמודים, למרות רבוי השעות. התלמידים לא הגיעו לידי קריאה חפשית בתורה ובנביאים ראשונים – ברוב בתי הספר, אפילו לאחר הסיום. מה גרם לכך? שנים היו הגורמים, האחד היה היחס. המורים הכריזו וחזרו והכריזו כל הימים על גרמניותם, כדי לחבב את עצמם על ההורים. בגלל גרמניות מופלגת זו וההכרזה שאין יהודי גרמניה אלא גרמנים בני דת משה, – חייבים היו להשקיף על הלשון העברית כעל לשון מתה, לשון התפלה והדת, לשון שהיא חנוטה בספרים עתיקים. שכן אין לשון חיה לגרמנית בני דת משה אלא הגרמנית. בקונטרס ההזמנה אל הבחינה של הפילאנטרופין בפראנקפורט מכריז המורה לעברית, הד"ר יעקב אוירבך, שלמוד העברית במחלקות הנמוכות – מטרתו אך להורות לילדים מלות השכיחות בספרי התפלה, בדבריו:

אין דען אונטערען קלאַססען זאָלל הויפּטזעכליך די קענטניססע איינער גרעססערען צאהל געברייכליכער ווערטער אונד איינע געלויפיגקייט אין איבערזעטצען ערציעלט ווערדען".

זאת היתה המטרה הצנועה, והשואף למעט לא ישיג הרבה. שהרי אין האדם משיג יותר משאיפתו. והסבה השניה, החשובה: המורים היו עמי הארץ. השנים המעטות שבלו בבית המדרש למורים לא הספיקו להם לרכוש ידיעות של ממש. רבי לא שנה, רבי חייא מנין?

לעיל העירותי על התסביך של הגרמניות המופלגת. לדוגמה אביא את הד"ר אדלר, שהצעתי מקודם את טענותיו בשבח קיומם של בתי הספר הישראליים. לאחר שהוא מדבר בחום גדול על הצורך במיוחד שבהם, על הסביבה היהודית, על ההשפעה הפסיכולוגית וכו' וכו' ודורש מן ההורים שלא יוציאו בניהם מבתי הספר אלה, הוא מסיים דבריו בשאלה ותשובה זו:

– "מה פעלו בתי הספר היהודיים?

– לחשוב גרמנית, להרגיש גרמנית ולהיות לגרמנים! – וגם למדו להחזיק במסורת אבות ולהוכיח שאפשר לחבר את הדת עם למודי החול".

ואם העיקר הוא “לחשוב גרמנית, להרגיש גרמנית ולהיות לגרמנים” האין בתי הספר הכלליים מביאים אל המטרה הזאת בבטחה יתירה? – זה היה מהלך מחשבותיהם של ההורים.

התנוונותם של בתי הספר הישראליים היתה מכה גדולה ליהדות הגרמנית. למרות לקויו היה בית הספר הישראלי משפיע על תלמידיו השפעה יהודית ומכינם לחיים ישראליים, אם גם במובנם המצומצם. התלמידים ידעו לקרוא בספר עברי – אם גם ללא הבנה טובה, ידעו קצת את תולדות ישראל, הבינו פסוקים בחומש, ידעו להתפלל, ידעו את מנהגי החגים והמועדים, שמרו במדת מה, מלים עבריות מן ההוי היהודי שמעו והיו שגורות על פיהם. מפי המורים שמעו על גדולת הנביאים והאידיאלים שלנו, ונקבע בלבם קצת גאון והכרה עצמית. עצם היותם בחבורה אחת קשרם לעמם ולגורלם.

בתי הספר והשעורים לדת

היהודים הוציאו את בניהם מבתי הספר הישראליים והכניסום לבתי הספר הנוצרים או המעורבים. רובם המכריע של ילדי ישראל בגרמניה למדו באותן האסכולות. האם לא קבלו ילדים אלה כל חנוך דתי?

– כן, הם למדו דת ישראל.

בבתי ספר אלה היו שעורי דת נהוגים, שעורי הדת הנוצרית. ילדי ישראל היו פטורים משעורי הדת האלה. והרשות היתה להוריהם להעמיד מורה ללמדם דת ישראל בשעות מיוחדות. – רשות ולא חובה. במשך הימים היתה הרשות לחובה.

הראשון שייסד בית ספר מיוחד לדת ישראל היה הד"ר לודוויג פיליפסון (1889–1811), ריפורמי מתון, עורך העתון “אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס”. כשראה שנשקפת סכנה לדור הצעיר להתרחק לגמרי מן היהדות סבר למצוא בבית הספר הדתי תריס בפני הכליון. בשנת 1833 פנה בקול קורא אל העדות להציל את הדור הצעיר על ידי יסוד בתי ספר לדת. בית הספר הראשון נוסד במאגדיבורג והיה למופת לכל הארץ. בשנת 1847 יצא חוק לבחון בחינה מיוחדת את הבאים ללמד דת ישראל. אז החלו להופיע ספרי למוד מיוחדים לשעורים אלה.

בית הספר של פיליפסון נתקבל בתרועות שמחה – הרגישו בו אמצעי טוב לחיזוק היהדות. אין ספק שבית הספר הדתי הביא תועלת בשעתו לרבבות ילדים, שלא היו יודעים מן היהדות ולא כלום, הריחו בו מה מתולדות ישראל. אבל התקוות שתלו בו לא נתגשמו. חולשת בית הספר היתה בתוכו. הוא לא היה בית ספר אבטוריטטי, לא עמד ברשות עצמו, אלא תלוי היה בבית הספר הכללי, שני לו במעלה, ומחויב להסתגל אליו ולהגרר אחריו. ללמודיו ולמוריו לא היתה סמכות בעיני המורים והתלמידים. לציונים שניתנו בהם לא היה הערך הראוי. לקוייו הפנימיים היו גדולים כל כך שקשה היה לו להתגבר עליהם.

כדי להבין את קשי מצבו של בית הספר הדתי, המשלים, אביא לדוגמה את בית הספר באלס ( Oels ) על פי תאורו של המטיף ד"ר פ. כהן:

בבית הספר של עדת ישראל (סינאַגאָגען געמיינדע) באלס היו 65 תלמידים, 33 נערים, 32 נערות. מפוזרים היו בכל מחלקות בית הספר העממי, האבאנגלי, ובבית הספר לבנות וב“מוסד לבנות”. בית הספר הדתי, כשבא לקבוע את שעות למודיו, היה מוכרח להתחשב עם התנאים האלה:

1) שלא תהא התנגשות בין שעות הלמוד שלו ושעות הלמוד של כל המוסדות הכלליים.

2) להשגיח שלא יהיו הנערים הגדולים נעדרים מן הלמודים על ידי טרדותיהם השונות, כגון להתקין שעוריהם לבית הספר הכללי, או לעזור להוריהם בעבודתם.

3) שלא יהיו השעורים חלים בשני ימים רצופים, כדי שיהא ספק בידי התלמידים להכין שעוריהם.

4) שהלמודים יגמרו בימות החרף הקצרים לא יאוחר מן השעה הרביעית אחר הצהרים.

הלמודים היו צריכים להקבע רק אחר הצהרים, לאחר גמר הלמודים בבית הספר הכללי. ביום ראשון אחר הצהרים, שאז פטורים התלמידים מבית הספר הכללי, אי אפשר לסדר שעורים, משום שהתלמידים היו הולכים לטייל או להחליק על הקרח בחרף או לבקר חבר נוצרי ולהשתעשע עמו – ולא רצו לבוא. ביום הששי אי אפשר היה ללמד לאחר השעה ארבע, מפני קבלת שבת, וביום השבת אי אפשר היה ללמד בין השמשות. נשארו שעות אלו פנויות ללמודים: יום א – 9–12 בבקר, ביום שני – 7–1 אחר הצהרים, ג – 7–1, ד' – 7–1, ה – 7–1, וו – 2–1 ובשבת – 3–1.

מאחת עד שתים אי אפשר ללמד משום שזוהי השעה הקבועה לפת צהרים. הנערות לומדות פעמים בשבוע אחר הצהרים ואי אפשר להן למצוא יותר משלש שעות לשבוע ללמוד נוסף. חלוקת התלמידים לפי גילם או ידיעותיהם קשה מאד. התלמידים באים עיפים והמשמעת קשה. הרבה תלמידים נמנעים מבוא באמתלא שהלמוד קשה להם. נמצאו הורים שבקשו שישחררו את בניהם מלמוד העברית – די להם בלמודי הדת בגרמנית. אחד שולח את בנו ללמוד עברית ואת בתו הוציא – שכן לה אין צורך בכך. כל הרוצה עוזב את בית הספר, ביחוד בהגיעו לשנת הי"ג. נשארים אך הקטנים שתפיסתם מוגבלת, והגדולים שהיו מסוגלים ללמוד נעדרים. בני שבע ושתים עשרה יושבים במחלקה אחת. הקריאה העברית מיכאנית היא והתלמידים לא הבינו דבר מקריאתם ולא התעניינו בה. ההורים תבעו קריאת תפלות בשטף. תרגום התפלות ופרקי התהלים קשים לילדים. תלמידים החלו ללמוד חומש בלי התקנה מספקת. בכמה מקומות הודיעו השלטונות לתלמידים היהודים שאם יוסיפו להקדיש הרבה זמן ללמודי היהדות לא יספיקו להכין את שעוריהם לגימנאסיה ולא יצליחו בלמודיהם. “חוסר זמן הוא מחלת בית הספר לדת”.

לבתי הספר לדת נשארו אך שעות הבקר של יום ראשון, יום ד' אחר הצהרים ויום שבת אחר הצהרים. לפעמים הופרעו הלמודים בקיץ גם ביום הרביעי וגם ביום השבת, משום שבתי הספר הכלליים התקינו אז שעורי התעמלות. ביום הראשון יצאו ההורים לטיולים. הילדים ראו אז את חבריהם הנוצרים חפשים והלכו אל השעורים לדת בלי חמדה (עמוד 25). המחבר מדבר מתוך יאוש: “בית הספר הדתי אינו מסוגל להקנות לתלמידיו את הלשון העברית וההורים קובלים שאין העברית נלמדת כהוגן. הילד שומע בבית אבא שאין הלמוד בבית הספר הדתי עולה יפה, וערכו נופל בעיניו” ⁹².

ובתי הספר האלה, העלובים והדלים, עלו לאין ערוך על שעורי הדת שהיו ניתנים בתוך כתלי בתי הספר הכלליים. כי בבית ספר כללי שמספר תלמידיו מישראל רב נתמנה מורה מיוחד לדת ישראל – עתים על ידי הקהלה ועתים על ידי שלטון בית הספר. לשעורי הדת נקבעו שעתים לשבוע. הלמוד חובה היה והתלמידים היו אנוסים לבקר את השעורים. התלמידים התייחסו אל הלמוד בקלות דעת ובזלזול. המורה החלש היה מתיירא להשתמש בכל האמצעים הדיסציפלינאריים שברשותו, כדי שלא לפרסם ברבים את חולשתו ושפלות מצבו. התלמידים היו בועטים ברבותיהם. “נס גדול הוא – אומר הד”ר שמעון ברנפלד – אם יצא לפעמים מבית הספר נער יודע מעט עברית, או נערה שאינה מדברת בשאט נפש על היהדות".

בקהלות הקטנות היה הרב המטיף המורה לדת, ובגדולות – מורים פּרופיסיונאליים, מסיימי בתי המדרש למורים. אולם על פי הרוב לא היו מכניסים מורה כזה אל בתי הספר הבינוניים, משום שעל פי תעודתם נועדו אך להורות בבתי ספר נמוכים. ומי לימד דת ישראל בגימנאסיות? אם נזדמן שם מורה בעל השכלה אקדמאית שהוא יהודי – אף על פי שמומחיותו היא במקצוע אחר, נמסר לו למוד הדת. אמנם הוא היה זקוק לתעודה מיוחדת, וזו היה מקבל באיזה דרך שהוא. המורים האלה היו עמי הארץ גמורים ואף לא שמרו את המצוות, שאותן למדו.

"אין להתפלא – אומר הד “ר ברנפלד על החנוך הדתי בגרמניה – על ההמרה (המרת הדת) המרובה, אלא על קיום היהדות, עד כמה שהיא מתקיימת עוד בארצות המערב. וקיום זה אינו זכות לדורנו, אלא זכותם של הדורות הקודמים. אותו הכח הלאומי שצברו הראשונים מתמעט והולך, אבל עוד לא בטל לגמרי. בטולו הגמור הניחו לדורות הבאים. וזה יבוא בודאי, אם לא יהיה שנוי גדול בחנוך העברי” ⁹³.

העובדה ששיטת הלמוד היתה ישנה, בלי הדרגה פדגוגית, בלי חיוניות, משתמשת הרבה בהטפה, וכדומה – הוסיפה הרבה לדלדול הלמודים וליחסם השלילי של התלמידים. החלו ללמד חומש במקור בלי התקנה – והתרגומים היו לעול ולמשא למורים ולתלמידים גם יחד. וזה המשפט שהוציא אחד ממורי הדת, מחבר ספרי למוד, על מצב הלמוד הזה:

“יסורי השאול היווני אינם רק ציורי דמיון מן העבר הרחוק, אלא מציאות בימינו אנו. מקום הראוה שלה הוא הלמוד העברי, וגבורי יסוריה הם המורים והתלמידים היהודים. התלמידים נושאים, מפני ההכרח, את יסורי השעמום… לא תמיד ולא בכל מקום התמונה מעציבה כל כך, אבל בהירה ומשמחת אינה אלא לעתים רחוקות. בדרך כלל מרגישים חוגים רחבים של יהודי גרמניה לא רק אדישות ולא רק טינה, אלא שנאה פשוטה לעברית. שנאה זו היא התרומה הדתית היחידה שהבית תורם לילדים” ⁹⁴.

אפשר שמשפט זה מוגזם הוא, אבל אם גם ננכה ממנו הרבה, – עדיין לא נוכל לאמר שיש בכח חנוך כזה לקיים עם ותרבותו.

היראים והחרדים לקיום עם ישראל בגרמניה נכשלו במלחמתם עם המשכילים משום שלא אחזו בכלי נשקה של התקופה. כל שנוי היה מינות בעיניהם. ר' עקיבא איגר (1837–1761), רבה של פוזנא, היה האחרון בגדולי הרבנים האורתודוכסים באשכנז, ואף כי העריצוהו בקהלתו, לא יכול היה להשפיע על עדות גרמניה בכלל. דברו היה “אם נרשה לעצמנו לבטל אף אות אחת מדברי חז”ל מרחפת הסכנה על כל התורה כולה". הדור החדש לא רצה לקבל עליו גזרה זו. וכך נדחתה האורתודוכסיה לקרן זוית, ללא השפעה על החיים. זולת זאת אחזה האורתודוכסיה בשיטת “שב ועל תעשה”. הסתפקה בטרוניות ותוכחות ואנחות, ללא מעשה. כשיסדו מוסדות טובים – ומתאימים לרוח הזמן – ראו ברכה בעמלם.

נסיונות אחדים נעשו בעת סערת ההשכלה. בהאמבורג נוסד "תלמוד תורה " מיד לאחר יסוד הפילאנטרופין בפראנקפורט. לבית ספר זה היתה תכנית רחבה וחוץ מתמיכת השלטון נוסדה חברה מיוחדת בשם “שוחרי טובת התלמוד תורה” לסייע למוסד. בית ספר זה התקיים זמן רב ובשנת 1911 נבנה לו בית חדש. עברית למדו בו שמונה שעות לשבוע בכל כתה, בעיקר חמשה חומשי תורה במקורם. במחלקה החמישית למדו משנה וגמרא לאלה שהוריהם רצו בכך.

בהאמבורג התקיים גם “בית ספר של העדה הישראלית הגרמנית”, שנוסד בשנת 1883, והוא בן שש מחלקות. בשנת 1893 נוסד שם “איזראעליטישע מעדכען שולע” – בית ספר ריאלי לנערות – שהתפתח יפה. בית הספר הראשון – היו בו יותר משלש מאות תלמידות, ובשני – כמאתים.

תמורה גדולה לטובה בחיי ישראל בגרמניה בכלל ובחנוך היהודי בפרט באה על ידי השפעתו ופעולתו של שמשון רפאל הירש (1888–1808), בן יראים בהאמבורג. הוא למד תורה מפי רבנים גדולים וקבל תוארו באוניברסיטה של בונן. לבו בער באש קדש ליהדות ולתורה ולתרבות ישראל, ובאלה ראה חזות הכל. אמריו היו משולהבים ומלהיבים ומעשיו גדולים ונמרצים. בשנת העשרים ושתים כבר זכה לשבת על כסא הרבנות באלדנבורג ואחר כך בעמדן ובניקלשבורג ומשם הוזמן לעיר פראנקפורט אל עדה קטנה שנקראה “רעליגיאָנסגעזעללשאַפט”. י"א חברים היו תחלה בעדה זו. הם ראו כי פרנסי הקהלה הרשמית אינם מתחשבים בתביעותיהם הדתיות, על כן נפרדו מן הקהלה. אמנם הממשלה לא הסכימה שייסדו להם קהלה נפרדת, על כן נקראו בשם “חברת דת”, – קבוץ פרטי. לאט לאט גדלה החברה ונספחו אליה כמאה איש ואז קראו לשמשון רפאל הירש להיות להם לרב ומיד בבואו החל לשים לב אל חנוך בני הנעורים והקים להם בית ספר עממי ובינוני, לנערים ולנערות (1855). בבית הספר היסודי למדו למודי קדש חמש עשרה שעות ובבית הספר הבינוני משלש עשרה עד שמונה עשרה שעות לשבוע.

בבית הספר העממי, בן שלש שנות למוד, החלו מאלף בית והגיעו בחומש עד סוף בראשית ומשמות למדו עד כ“א. תולדות ישראל למדו עד חלוקת הממלכה. בבית הספר הריאלי (שהתחיל בשנת הלמוד הרביעית וארך עד העשירית) עברו על החומש, בהשמטות, למדו קטעים מפירוש רש”י, פרקים מתהלים, משנה, ותולדות ישראל על פי המקורות עד גלות בבל. מגמרא למדו קטעים מברכות, מבבא מציעא ומגיטין עם פירוש רש“י ותוספות, אלפס, ר”מ וראש וחיי אדם. אפילו ספורים ושירים עבריים נקראו בשנת הלמוד האחרונה.

התלמידים שיצאו משם – רובם יודעי ספר, ואלה שלא הגיעו לכך – ריח תורה היה בהם. הם היו קנאים לדת ושואפים לידיעת התורה, וכשגדלו ובנו להם בתים היו מזמינים רבי שיבוא וילמדם ביום השבת אם פרק בתנ"ך או משנה או גמרא.

השפעת בית הספר באה לא רק מפני רבוי השעות, שכן היו גם בתי ספר ישראליים אחרים מלמדים למודי קדש מעשר עד חמש עשרה שעות, אלא לרגלי רוחו הנלהבה של המייסד, חפצו החזק ועוז רוחו לאמר בפה מלא שהוא מבקש לחיות חיי ישראל והוא מתגאה בזה, אהבתו הגדולה לתורה וללמודה. על־ידי כך אצל מרוחו על תלמידיו וכל הבאים אתו במגע. ולחרדים היתה הרווחה. שבו אליהם אמונתם ובטחונם כי גם בזמן המודרני אפשר לו ליהודי לחיות לפי רוחו, והתרבות הזרה לא תבלעהו.

הירש בא אל פראנקפורט בשעת מבוכה וירידה דתית גדולה. ובידו עלתה להקים מתוך גרעין קטן עדה חרדית גדולת ערך ורבת עלילות, שהיתה לסמל מעודד בכל מערב אירופה. הוא הוא שפתח פרק חדש בתולדות חיי הרוח של יהודי גרמניה. סוד הצלחתו היה שאחז בכלי נשקו של הזמן. הוא הודה בתרבות המדינה, בלשון המדינה, בספרות ובפילוסופיה הכללית, בסדרים נאים בבית הכנסת, בדרשות החדשות, אבל נסך בכל אלה מיין היהדות והבעירם באש האמונה, האמונה העמוקה, המיסטית, המעמידה את הרגש מעל לשכל. היהודי ראה שאפשר לו לאחד תורה עם דרך ארץ, להיות מודרני ויהודי גם יחד. וכך עלתה בידו ליצור בגרמניה תנועה שהיתה עוגן לקיום היהדות.

גם בפיורדא נוסד בית ספר בינוני בשנת 1862. לאחר שנסגרה שם הישיבה ופסקו הלומדים בבתי המדרש החלה התורה להשתכח בקהלה מפוארה זו. שני בתי ספר יהודיים פרטיים התקיימו שם. בשנת 1861 עלה בדעת ועד של ליבראלים לצרף את שני בתי הספר למוסד אחד ולהגיש לו תמיכה של 1500 זהובים, על מנת שבני העניים ילמדו בו חנם. אבל הליבראלים כדרכם רצו שבית הספר לא יהא קונפסיונאלי וילמדו בו גם בני נוצרים. החרדים לא הסכימו לכך, אבל המיסדים לא נתנו דעתם עליהם. אז נתאחדו תמימי דעים ויסדו בית ספר בינוני שבו ילמדו למודי היהדות בשעור מספיק. בשנת 1862 יסדו את בית הספר והנהיגו בו לימודי חומש ורש“י והמוכשרים שבתלמידים ילמדו גם משנה וגמרא – נוסף על הקורס השלם של למודי החול. בראש בית הספר העמידו את הד”ר זליג אוירבאך. ללמודים העברים הקדישו אז כעשר שעות לשבוע בכל כתה. בשנת 1869 יצא משם הד“ר אוירבך ובמקומו בא ד”ר שמואל דיסוי, אחד מעוזריו של הירש והוא שפר את תכנית הלמודים. בשנת 1889 היו במוסד 147 תלמידים. במשך כל השנים דרשה הממשלה שיפחיתו משעות הלמודים העבריים ויעמידון על ארבע. על ידי דרישת הממשלה הוכרחו לקבוע אך ארבע שעות למוד יהודי של חובה, וההורים שהיו מעונינים בדבר הרשו לבית הספר להוסיף לבניהם שעות למוד. ירידת הידיעות העבריות באה על כן משתי רוחות, – מרוח היהודים הליבראלים שראש משא נפשם היה בית ספר מעורב – של בני יהודים ונוצרים – כדי להחיש את תהליך הטמיעה, ומרוח הממשלה שהתנגדה לחזוק הקשר הלאומי היהודי ⁹⁵.

השפעה גדולה על החנוך בגרמניה היתה לד“ר עזריאל הילדסהיימר ש”עדת ישראל" בברלין הזמינתו להיות לה לרב. גדלו נתגלה ב“בית המדרש לרבנים” שיסד ושעליו ידובר עוד, אבל אף הוא יסד בית ספר הגון ללמודי קדש בלבד (הירש יסד את בית ספרו הכולל בעזרתו הממונית של רוטשילד ולהילדסהיימר בברלין לא נמצא נדיב שיתן מהונו לצורך זה).

בראשית מאת העשרים נוסד “העהערע איזראעליטישע שולע” בלייפּציג על־ידי הרב א. קארלבך, וכן החלו להתגלות בתי ספר פרטיים שבהם למדו עברית מתוך אמונה בחייה ובערכה. אלה באו בעקב התנועה הלאומית שנתפשטה.

בתי המדרש לרבנים

כשפסקו הישיבות ובתי התורה חדלו – יבש מעין הרבנים במערב אירופה. הרבנים החרדים בעלי ההשקפות המסרתיות וחסרי ההשכלה הכללית לא היו לפי רוח באי ההיכל. כולם שאפו ל“מטיף” חפשי בדעות, מוכתר בתואר ד"ר לפילוסופיה ומדבר “צחות” בלשון המדינה. ומאין יכלו להשיג את אלה?

הם קבלו על כן בעל השכלה כללית שחונן פה דובר צחות ל“מטיף”. בתורתו ובאידיאליותו ובמסירותו לקיום היהדות לא בדקו.

על זאת קבלו בני הדור. פינחס מנחם היילפרין תאר את המצב וקבל:

“ורעה עוד מזאת למוד התורה בארץ אשכנז. וכך היא דרכה. מכניסים את התינוק כבן 5 או 6 לאסכולה, ומתחילין לקרא וללמד עמו כתב ולשון אשכנז צרפת, איטאליה ובריטאניה ולשון יון ורומי, ספרי הומרוס ווירגיל הארץ ודומיהם הרבה, מלאכת המספר, השעור והציור, חכמת הטבע מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, ידיעת הארץ למחלקותיה וגבולותיה, קורות דברי הימים מימות עולם ועד עתה, מעט מוסיקה, מעט רקוד, מעט ניגון שיר, מעט תכסיסי מלחמה (התעמלות), עד אשר יגדל הנער ויהיה לאיש ציד, איש שדה, ותפסו בו אביו ואמו ואמרו לו: אתה תספר קומי ותגדל בלורית, כי חכים תתקרי ורבי, ותהיה מורה הוראה בישראל. וישלחוהו אל בית המדרש הכללי (אוניברסיטה) ויחל הנער ללמד מעט כתב לשון עברי ופילוסופיה מפילוסופיה שונה וידיעות רבות אשר קצרה הלשון לספור אותן. כללו של דבר לא הניח שום חכמה שבעולם – חוץ מחכמת התורה שלא למדה… והוא לובש שחורים ומתכסה שחורים ועושה מה שלבו חפץ והתבל משחקת לפניו. כי יודע אשר נכון בידו לחם ביתו באחת מקהלות ישראל. כי הכרוז יוצא מלפניו פלוני ופלוני יצא מעוטר בעטרה שעטרה לו חכמת הפילוסופיה, והקהלה הראשונה אשר ימות בה הרב הזקן ראשון, ימלא הוא את מקומו ובינתים יקרא שמו בישראל “ראבינאַטס־קאַנדידאַט” (מיועד להיות רב) והם הם אשר מהם תצא תורה לכל ישראל” ⁹⁶.

הדברים האלה נכתבו אמנם על־ידי אחד החרדים, אשר דרכי הנאורים היו לו לזוועה, על כן עלול הוא להגזים. על כן טוב לחזק עדותו בדברי החפשי פרץ סמולינסקין, אחד המבקרים החריפים של החרדות הקפואה:

"מיום שהחלו המטיפים פסקה התורה. כי ככל המון העמים כן יבקשו המטיפים לעשות את צאן מרעיתם אשר רק מפי כהן יבקשו תורה, כי על כן חמסו התורה מהעם, ומיראה פן יבקשו אותה מהם וירבה טרחם ומשאם, לכן לא ירבו להביא מהסחורה הזאת אל בית אוצרם, ואת אשר אין בידם הן לא יוכלו לתת לאחרים " ⁹⁷.

המצב הזה עורר את זכריה פראנקל (1875–1801) לצאת במאמר על הצורך ליסד בית מדרש לרבנים בגרמניה.

ודוקא בימים ההם נתפרסם דבר עזבונו של הסוחר העשיר בבריסלוי יונה פרענקל (1846–1773) שהניח סכום גדול למטרה זו, וקוראטוריום נמנה לגשם את רצון המנוח. האפיטרופסים נתנו עיניהם בפראנקל ומנוהו ראש המוסד.

זכריה פראנקל היה יליד פּראָג ותלמיד הישיבה המפוארה שלה. מדע היהדות ומדעי העולם התמזגו בו ולבו נשאר נאמן לתרבות ישראל בצורתה המקורית, והוא היה מן המועטים מחכמי ישראל בארצות המערב שכתבו את ספריהם עברית. הוא ראה את כחות ההרס הפועלים לערער את בית ישראל ובקש לעצרם והציג לו למטרת חיים להקים את הנהרסות. הוא חונן במרץ, בחום נפש ובאהבת תורה וידע מה הם כלי הנשק המודרניים להלחם מלחמת הקיום. בכל מקום בואו פעל גדולות. בהתקבלו לרב בדרזדן (1835) מצא בה קהלה קטנה, בת 682 נפשות, מפוררת ומפורדת ל“מנינים” קטנים ובלי בית ספר הגון. ראשית מעשהו היתה לאחד את כולם, ליסד בית ספר ולבנות בית תפלה כללי ולהנהיג בו סדר ומשטר. משרתו החדשה – להקים בית מדרש לרבנים נתנה לו את המרחב הדרוש לו. הוא בקש לרפא את חלי בני עמו בגרמניה בדרכים מודרניים, על ידי הפצת דעת התורה ודעת תולדות ישראל והגאון הלאומי, ועל ידי רבנים יודעי תרבות עמם ונאמנים למשאות נפש עמם. תלמידי הסימינאריון היו חייבים לבקר אוניברסיטה, כדי שיהיו מוכשרים להשפיע על העם גם מבחינת השכלתם הכללית.

בשנת 1854 נפתח המוסד שהיה יחיד במינו. פרנקל למד תלמוד ופוסקים מתוך השקפה מדעית והיסטורית, אבל גם מתוך אהבה למסורת ולקניני עמו, ולא הסכים לדעתם של המתקנים מטפוסו של גייגר שמחו זכר ציון מסדור התפלות והמירו את לשון התפלה בלשון המדינה. הוא בחר לו את שביל הזהב, בין החרדים הקנאים העומדים על נקודת הקפאון ומקדישים כל ישן משום ישנו ובין המתקנים הקיצונים המקדישים כל חדש משום חדושו ויצר את טפוס הרב והיהודי הקונסרבאטיבי, המאחד את הטוב שבמסורת עם הטוב שבתרבות החדשה, וחי בשתיהן. הוא על כן אבי אורח החיים הזה.

לעוזר לו בחר פראנקל את הד“ר צבי (היינריך) גרץ (1891–1817) שקנה לו שם עולם בספרו “דברי ימי ישראל”. גרץ היה יליד פוזנא ושמש את הרב שמשון רפאל הירש ושולהב מן האש הבוערת בלב רבו, אחר כך יצא לבריסלוי ונכנס אל האוניברסיטה ולמד שם היסטוריה ולשונות שמיות. בהיותו בבריסלוי התעניין במצב הקהלה ובמחלוקת שבין המפלגה החרדית והריפורמית וכתב בעתון “אריענט” מכתבים ממערכות המלחמה וציין בהומור את גוזמאותיהם של היריבים. מתוך הסתכלותו ניכרו בו הסימנים של איש המדע המתון ההולך בשביל הזהב. ראשית נסיונו בהוראה היתה בניקלשבורג, במוראביה, בלמדו את בחורי הישיבה, שהתנהלה על ידי הרב ש”ר הירש, – תולדות ישראל מימי התלמוד, ועל ידי כך הגיע לידי הרעיון לחבר ספר היסטוריה ישראלית. גרץ היה עזר רב לפראנקל, כי אף הוא הורה ברוחו ואצל מחום נפשו על תלמידיו. שאר המורים היו: ברוך צוקרמן, יעקב ברנייס, ודוד רוזין. אחרי מות פראנקל נהלו את המוסד אליעזר לאצארוס, מתלמידיו של ר' עקיבא אייגר ואחרי מותו – דוד יואל, אף הוא מתלמידי אייגר. בשנת 1883 הועמד בראש המוסד ישראל הלוי, ואחריו ש. הורוביץ – מומחה לפילוסופיה הערבית. בשנים האחרונות שמשו בו כמנהלים ישראל (יוליוס) גוטמן וישראל ראבין. ובין שאר המורים נמנו: מ. יואל, י. פריידנטל ומרדכי בראנן.

מן המוסד הזה יצאו גדולי חכמה ומדע, ביניהם: איתמר אלבוגן, זאב באכר, א. ביכלר, ל. בק, ח. ברודי, מ. גאסטר, משה גידמן, מ. גרינוולד, ב. דראכמן, גאטהארד דייטש, מ. יאסטרוב, דוד סימנסן, אדולף קוהוט, דוד קופמן, גוסטאב קארפלס, צבי פרלס, י. יילסקי, ל. קלנר, א. שווארץ ועוד ⁹⁸.

ועל המוסד הזה כתב סמולינסקין בזמנו:

“גם אלה אשר לא כאוהבים יחשבו לבית ספר הרבנים בברעסלוי, ואשר יחפצו למצוא בו אך מגרעות, גם המה יודו בעל כרחם כי רבים המה אשר יצאו מבית המדרש והנם חכמים גדולים בחכמת עמם ומקריבים עתותיהם לה ובכל לבם ונפשם יבקשו להרים קרן לחכמת עמם” ⁹⁹.

המוסד השני היה “בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל” (“האָכשולע פיר דיע וויססענשאַפט דעס יודענטומס” – ונשתנה אחר כך לשם “לעהר־אנשטאלט פי דיע וויססענשאַפט דעס יודענטומס”) שהתקיים שבעים ושתים שנה. הנשיא הראשון של המוסד (נפתח בשנת 1872) היה אברהם גייגר, מן המתקנים הקיצוניים שאצל מרוחו על הבית, אף כי לא כל המורים הלכו בעקבותיו. בכלל שמשו במוסד זה מורים בעלי השקפות שונות, כישראל הלוי שחי על פי מסורת אבות ונזהר במצוה קלה כבחמורה, ד“ר ז. (ס.) מייבוים, שרצה להקפיא את היהדות ב”דת" והתנגד לרוח הלאומי. בין המורים היה גם חיים שטיינטהאל, המומחה ללשונות המזרח, והרמאן כהן שהרצה שם הרצאות שמשכו אליהן קהל רב והגדילו את כבוד הבית. כעבור שנים נמנו בין המורים ר' יחזקאל באנעט, תלמודי ומוקיר מסורת ואיתמר אלבוגן, היסטוריון בעל השקפה לאומית ונ. ה. טורצינר, עברי וציוני. מבית מדרש זה יצאו שמעון ברנפלד, דוד ניימארק, שמואל פוזנאנסקי, אהרן קאמינקו, ליאו בק ועוד חוקרים ואנשי מדע מפורסמים שהעשירו את מדע היהדות ¹⁰⁰.

כנגד הבית הזה שהתקין רבנים חפשיים ומתקנים הוקם בברלין סימינאריון חרדי שבראשו עמד ר' עזריאל הילדסהיימר (1899–1820), מן ההולכים בעקבותיו של יוצר האורתודוכסיה החדשה בגרמניה ש. ר. הירש. הילדסהיימר נולד בהאלברשטאדט ולמד בבית הספר של הקהלה ובישיבת “השארת צבי” שנתקיימה עדיין אז בעיר מולדתו ואחר כך שמע לקח בישיבת ר' יעקב אטינגר באלטונא ומפי רבה הראשי של האמבורג. בשנת 1869 נקרא לברלין כרב “עדת ישראל” שהיה לה בית מדרש לתורה. הוא נשא את נפשו לגדל רבנים חרדים ועשה נסיון כזה באונגארן, אבל כאן בברלין נפתח שדה רחב לפעולתו. מיד הפך את בית המדרש ל“בית מדרש לרבנים” והעמיד בו מורים חכמים מובהקים ושומרי מצוה כרב דוד צבי הופמן, שירש את כסא הנשיאות אחרי מות הילדסהיימר, אברהם ברלינר, שהרצה על היסטוריה וספרות ישראל, יעקב בארטה מומחה בחקר לשונות הקדם ובן המיסד ר' צבי הירש הילדסהיימר מומחה בספרויות יון ורומי (נכנס להורות בשנת 1880). ולבסוף הרב מפילווישקי ר' יעקב יחיאל וויינברג שלמד תלמוד ופוסקים, חוץ ממורים חשובים מאחרים ¹⁰¹. בית מדרש זה הקים רבנים מוקירי תורה ומסורת ששמרו על ניצוץ היהדות במערב לבל יכבה.

שני גורמים השפיעו על היהדות בגרמניה לבל ייבש ליחה ולא תתנוון לגמרי, והם: זרם מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהתיישבו בגרמניה והביאו עמהם את המסורה ואת האהבה לקניני ישראל, והשני תנועת הלאומיות והציוניות שנתגלתה תחלה באגודות “חובבי ציון” ואחר כך ביסוד ההסתדרות הציונית העולמית. כל אלה הביאו גם את המתבוללים לידי הרהורי חרטה והחלו להיטיב מעט את החנוך. אבל ביותר השפיעה התנועה הלאומית על בני הנעורים. אבל כחה של תנועה זו נתבלט ביותר בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ועל התמורות האלה שבאו בעולם היהודי באותה תקופה סוערת ידובר בכרך השני.

באוסטריה

אוסטריה היתה ארץ מנומרת – קבוץ של מדינות ועמים שונים – ומנומרים היו אזרחיה היהודים: שונים על פי מקומות מגוריהם, תנאי חייהם ודרכי התפתחותם. יהודים גאליצאים, ווינאים, ביהמיים ומוראביים – כולם חסו תחת שלטון אחד.

בשנת 1775 היו באוסטריה – חו. מאונגריה – 281,874 יהודים בתוך אוכלוסיה של עשרה מיליונים וחצי. וכך נחלקו היהודים על פי מדינותיהם: באוסטריה – בעיקר בווינה עיר המלוכה – 652; בקראין, גוריציה וגראדיסקה – 426; בשטייערמארק וקורינתה לא היו יהודים כלל. בביהם היו 42,129, במוראביה ובשלזיה 26,665. באיטליה של אוסטריה ישב מספר קטן של יהודים. רוב אזרחי אוסטריה היהודים גרו בגאליציה. מספרם היה אז 212,002.

ארץ זו, גאליציה, נפלה בחלקה של אוסטריה בשנת 1772, לאחר שנתחלקה פולין בין שלש ממלכות (אשכנז, רוסיה ואוסטריה).

כשנכבשה גאליציה נתכוון יוסף השני, שהיה עוזר לאמו מרים תיריזיה בממשלה, להכרית כל זכר לחרותה הריפובליקאנית של פולין והחליט להנהיג בה שלטון אשכנזי “מושכל”, לפי מושגיו, ובבת אחת, ללא הדרגה וסיגול אטי. יוסף השני רצה לתקן את החיים הכלכליים והחברותיים בגליציה, והיהודים נראו לו כמפריעים להשגת המטרה הזאת. הוא האמין באמונה שהיתה מקובלת אז – שהיהודים המוזגים מביאים את האכרים לידי שכרות ומנצלים אותם. תוצאות ההשקפה הזאת מרות היו. גזרות שונות נגזרו על יהודי גליציה. בשנת 1772 יצאה פקודה לערוך מפקד היהודים שם. בספירה הראשונה נמצאו 225,000 יהודים בתוך 2,308,100 תושבים. תוצאות הספירה נראו מבהילות לפקידי הממשלה, כי נחשבו היהודים בעיניהם כיסוד מזיק וכמכת מדינה, והשלטון שם לבו לרפא את הארץ מן המכה. וביחוד למנוע את רבויים הטבעי. אז חקקו חוק של אסור נשואים בלי רשות המלכות וגרוש הקבצנים מן הארץ. ומי ימנה על הקבצנים? – כל יהודי שלא היה לו מקור פרנסה קבועה או רכוש.

ביום 13 ליאנואר שנת 1781 יצא “כתב הסבלנות” (טאלעראנץ עדיקט) של יוסף השני, שכבר דובר עליו לעיל, (בפרק על גרמניה). כשאר פקודות של פוליטיקאים ליבראליים בני אותה תקופה – עמדה גם פקודה זו על היסוד שהיהדות “אמונה תפלה” היא ושכל חיי היהודים עומדים על הבלי שוא, בעוד שהנצרות היא הדת האמתית. הפּקודה הכילה על כן הגבלות, ביחוד בענין ההנהגה העצמית. על יהודי ווינה נאסר לערוך תפלות בפומבי, ועל היהודים בכלל נאסר לנהל את פנקסיהם בעברית או ביידיש־דייטש, וכן נאסר אחר כך על הרבנים לדון דיני ממונות. אולם גם הנחות ניתנו להם, כגון הרשות ללמוד מלאכה אצל אומנים נוצרים, לעסוק במסחר הסיטוני, ללמד את הבנים בבתי הספר האלמנטריים והבינוניים ולפתוח בתי ספר נורמאליים יהודים מיוחדים.

ההנחות הללו עשו רושם גדול בשעתן, והמשכילים העבריים, ביחוד משכילי גרמניה, ראו בהן תחלת הגאולה ושרו שירי תהלה למלך החסד. ההגבלות בשטח ההנהלה העצמית לא היו חסרון בעיני המשכילים, כי אם יתרון, שהרי על ידי כך יחלש כחם של הפרנסים והרבנים. חוק החרות האישית והקבוצית, על פי ההכרה הפנימית, והנהלה דימוקראטית היו אז מושגים זרים. כמו כן היתה שאיפת השלטון לזכות את בני ישראל – וגאליציה הפּולאנית בכלל – בלשון הגרמנית ובתרבותה שאיפה נאצלה ונעלה. יהודי גרמניה לא ידעו, ואולי לא התעניינו לדעת כי ממשלת יוסף השני הרסה בגליציה את הסדר הכלכלי שנקבע בימי שלטון הפולנים, והפוליטיקה הזאת הביאה עוני ודלות ויסורים ליהודי גליציה. כמה ענפי מחיה שרבבות יהודים התפרנסו מהם, העסק במשקאות וכדומה, הוצא מידיהם. רבבות נתדלדלו דלדול גמור ולא יכלו לשלם את המסים הכבדים שהוטלו עליהם – וכל מי שלא שלם מסו במשך שלש שנים רצופות נכנס לסוג הקבצנים וגורש לפולין – ושוועת עניים זו לא הגיעה לאזני המשכילים הרחוקים, ולא יכלו להבין משום מה אין יהודי גליציה שרים שירי שבת ותהלה לחסדי הקיסר, ופסקו עליהם את הפסוק “ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו” ¹⁰².

כנאפוליון בשעתו כן היו שאר המושלים עושים עם היהודים לא חסד של אמת. בעד כל הנחה כלכלית בקשו תשלומים – בחיי הנפש. כשהגישה לשכת החצר לקיסר אוסטריה הרצאה על החוקים החדשים ליהודי גליציה (בשנת 1788) רשם הקיסר את דעתו על שאלת היהודים:

“מהצעה זו של מתן זכויות ליהודים שנערכה בעמל רב לא יצא דבר מועיל אם חוקי היהודים ומנהגיהם, שמקצתם תורת משה ומקצתם דברים שנשתבשו אחר כך על ידי פירושים, לא יהיו מתאימים עם חוקי המדינה הנוהגים בזמן הזה… רשאים הם לשמור את מנהגיהם הדתיים שאינם סותרים את החוקים הכלליים, ובענין שאר מנהגיהם יש לתת לכל אחד לבחור לו אחת משתי אלה, או לעזוב את ארחות דתו שאינם נאותים עוד לתקופה זו ולחיים, או להסתלק מכל זכויות האזרחות, לשלם מכס המהגרים ולצאת מן הארץ”.

“השכילו או הטרדו מכאן” – זאת היתה סיסמת החבה והיושר של מלך נאור, ועל זה הריעו משכילי העברים בגרמניה תרועות שמחה וגמרו עליו את ההלל.

בכתב הסבלנות נאמר שהרשות ניתנה ליהודים לפתוח להם בתי ספר נורמאליים, ברם הרשות הפכה חובה, בעטיו של “משכיל” אחד, מורה בניו של מנדלסון, הירץ הומברג שמו (1740 – 1841). הוא נולד בליבן הסמוכה לפראג והיה מתלמידיו של הרב יחזקאל לנדא בעל החבור “נודע ביהודה”. בן י“ג גלה לישיבת פרשבורג המהוללה ואחר כך לישיבת גלוגא רבתי. במשך הזמן נחה עליו רוח ההשכלה והחל ללמוד מעצמו את הלשון הגרמנית ולקרוא בספרותה. יצא הקול שהירץ הציץ ונפגע והתלמידים בחורי הישיבה החלו רודפים אותו. אז יצא לבריסלוי ואחר כך למרכז ההשכלה, לעיר ברלין ורכש לו ידיעות כלליות. שם נזדמן לו לקרוא בספרו של רוסו “אמיל” שעשה עליו רושם גדול. הומברג גמר בדעתו לאחוז במקצוע ההוראה. אז יצא להאמבורג ללמוד תורת החנוך ושב משם ברלינה ונכנס לחוג המשכילים. בימים ההם נתוודע אל מנדלסון והיה לבן ביתו. במשך שלש שנים (1779 – 1782) היה למורה ליוסף, בנו של הרמבמ”ן.

הומברג היה אדם בעל אמביציות ומבקש גדולה לעצמו. שעת כושר נגלתה לו עם פרסום “כתב הסבלנות”. אם רוצה הממשלה “לתקן את חיי היהודים ברוח ההשכלה” הריהו האדם המתאים לכך. הוא יצא לווינה לבקש משרת מורה ולא מצא. קהלת ווינה קטנה היתה ולא היה בה אף בית ספר ישראלי אחד. אז יצא לאוסטריה האיטאלקית ובא לטריאסט, שם יסדה הקהלה בית ספר מודרני – על פי תכניתו של נפתלי הירץ ווייזיל – ושם נתמנה מורה. על פעולתו הטובה קבל הומברג מאת הקיסר פרס של שלשים אדומים. איך הגיע לכך? כיצד נודעה פעולתו לקיסר? – הומברג היה איש מעשה חרוץ, כותב כל הימים אל השלטונות ומודיע להם על מעשיו לטובת ההשכלה. אבל משרה זו היתה בעיניו זמנית. לא אל פקודת מורה עני נשא הומברג את עיניו. הוא רצה ביותר מזה. על כן עזב את טריאסט וחזר אל ווינה. הוא עמד בבחינה וקבל תעודת מורה, ואחר כך החל לבקש משרה. על ידי השתדלות מצא משרת חוזר (קאָררעפּיטיטאָר) באוניברסיטה, אבל הקיסר יוסף השני לא אשר את מנויו, כי לא נשאו לבו להעמיד איש יהודי באוניברסיטה, אפילו בפקודה נמוכה של סגן חוזר. אבל תקוותיו של הומברג לא נכזבו. בימים ההם נגש הקיסר להגשים את שאיפותיו בגליציה, להשכיל את יהודיה. “כתב הסבלנות” לא הניע את יהודי גליציה לפתוח בתי ספר ולקבל עליהם את לשון אשכנז ותרבותה. מן הצורך היה לעשות דבר מה. אז מצאה הממשלה בהומברג את האדם המתאים ושמה עליו משרת “משגיח המלכות על בתי הספר היהודים־הגרמנים בגאליציה” (קייזער־קעניגליכער אָבערהויפזעהער דער דייטש־יידישען שולען אין גאַליציען). בשנת 1789 בא הומברג אל לבוב, בירת גליציה, לייסד את בתי הספר.

ביאתו ומטרתו הטילו סער גדול בקרב יהודי גליציה היראים והחרדים. יהודי פוקר בא מטעם הקיסר אשר הרס את מצבם והביאם עד ככר לחם, ל“השכילם”. הם ראו בו שליח להרוס את חייהם הרוחניים, לחתור חתירה תחת עצם קיומם, – לשלול מהם את בניהם. לא בסבר פנים יפות קבלו יהודי לבוב את שליח המלכות. שום יהודי לא רצה להשכיר לו דירה. אך הומברג לא היה מוג לב ולא נסוג אחור. הוא החל עבודתו במרץ ופנה באגרת גלויה, כתובה עברית משובשת ומגומגמת, אל הרבנים להיות לו לעזר. באגרת זו מתגלה האדם שקבל משרה ופקידות מן הממשלה בכל גסותו.

“זה שש שנים, שנות ראינו טובה ורצון מלכנו בנו – הוא כותב באגרתו – אשר ברבים הפיץ חפצו, ללמד בנינו מנעוריהם מוסר השכלי, ודעת לשונינו אשכנזי ודרכי החשבון… וצוה לבנות או להכין בתי ספר (אשר להבדילם מבתי הספר והדת נכנום) נורמלי, והעמיד בם אנשים עברים כמונו, להורות ילדי ישראל איזו שעות ליום כל הנזכר… אין חפץ בכל הפקודה הזאת כי אם להיטיב לבנינו ולבני בנינו הבאים אחרינו, להגדילם בעיני האומה המושלת בהם ולהסיר מהם חרפה ובוז, ללמדם הנהגת הבית, והנהגת כל מסחר ורכולה לנטוע בלבם זרע אמת ודברי מוסר, להרגילם ולהשכילם בכל חכמה ומדע, איש איש אל אשר לבבו יטנו: לנהלם מנעוריהם לבחור מלאכה אחת מן המלאכות המועילות לחיי האדם. מעת הסיר ה' שפה לנאמנים, אין אתנו יודע לכל כל שפה, להורות בטעם ונעימות לאדונינו הקיסר יאזעפוס השני, על כל הטובה אשר עושה עמנו כיום”…

"ואם עוד בקרבנו המתלוננים על הענין הזה, המדמים בנפשם כי חסדי מלכנו הישר מדיחים פרי בטננו מן הדרך הטובה ומני מעגלות התורה מורשה קהלת יעקב, אין להפליא עליהם, כי קצרה רוחם מהבין… זה חוק ההמון מעולם וזה גורל הכסילים עד עולם: קשה עליהם לעזוב ההרגל… לא אליהם שמתי דברתי, ואינם כדאי לבלות רגע אחד בשבילם… ואולם גם בכם ראשי אלפי ישראל! יש מי מכם דואג באמת על בטול תורה, כי שבתו בתי ספר כמה שעות ליום ¹⁰³.

"דעתינו קצרה, אתם אומרים, וצרכינו להשיב דבר ה' ועדותיו מרובים: הן לנו לדעת תורה, נביאים וכתובים, משניות וגמרא, הגאונים וכל מחנות הפוסקים, ראשונים גם אחרונים, מילי דאגדתא ומילי דעיונא, וכדומה. מה נעשה ומתי נעשה לילדינו הצעירים? ומתי יכלו את המלאכה אשר לפנינו? תשתכח תורה מישראל?

חלילה וחלילה!"

אחר כך הוא מתאר לפני הרבנים דרכי חנוך ב“חדרים” מתוקנים ומציע לפניהם סדר ושיטה על פי מחלקות מיוחדות ומורים טובים, לחלק את הילדים לפי גילם וללמד דקדוק הלשון העברית והלשון הגרמנית, שהוא קורא לה “לשונינו”, ולהשגיח על הנקיון השגחה מעולה. על ידי כך יצליחו התלמידים וידעו למודיהם בזמן קצר. ואחר כך הוא מדבר על “גודל ענוותו”:

“זה חמש עשרה (שנים) ויותר אשר התבוננתי עליו (אל ענין החנוך), דרשתי וחקרתי היטב. אף באלה נסיתי ואין חכם כבעל הנסיון: הלא מורה תורה ופדגוג הייתי שנים רבות… ומפרי מזמותי אשר חשבתי למשפט על הענין הזה טעמו חכמי לב ויהללו בשערים מתקו… ואולם מגודל ענוותי אמרתי אחריש אני ואשאיר לכם משפט הבחירה, כי תבורו אתם סדר והדרגה מכוונת: ואשאיר לכם גם ברכה, רצון וחסדי המלך, כי יהיה לכם הדבר הזה לכבוד ולתהלה, לשם ולתפארת: ומי יודע כמה טובות גדולות ימשוך הענין אחריו ברבות הימים! אולי מחר יעמוד לכם ריוח והצלה ממקום אחר. אולי שלחני אלהים אליכם להיות לכם לפליטה גדולה, להחיות אתכם ואת טפכם”…

והמלאך הגואל חותם את אגרתו אל הרבנים בדברים עדינים אלה:

"חובה גדולה עליכם לשום לב מהר על הענין הזה… חובה הוא עליכם מצד חפץ הגבוה… אמנם דעו אף כי מדרך ענוותי להשאיר לכם משפט הבחירה, לא כל העולה על רוחכם בראשונה היה יהיה חוק לישראל… ואם לא יכונו דבריכם אז אערוך מלים מלבי אשר מצאה נפשי… ואשלחם אל הדרת השרים היושבים ראשונה בשלטת (בממשלה)ואשר יגזורו הוא יהיה לנו לעינים "… ¹⁰⁴.

כה דבר הומברג אל רבני ישראל ואיים עליהם בכח מלשינותו בפני המלכות. אין אתנו יודע מה ענו לו הרבנים ואם ענו לו. אפשר שדבריו אלה הפילו עליהם פחד ובחרו בשתיקה. בינתים נגש הומברג אל פעולתו במרץ ובמשך זמן קצר יסד מאה ושבעה בתי ספר (בארבע שנים). קשה היה לו להשיג מורים מודרניים בגליציה, על כן הביאם ממרחק, מגרמניה וממורביה. נוסף לזה יסד על יד בית הספר הנורמלי בעל שש המחלקות שבלבוב בית מדרש למורים בהנהלתו של אהרן פרידנטאל. מספר המורים ששמשו בבתי הספר החדשים הגיע למאה ועשרים.

מאליו מובן שבתי הספר האלה היו למורת רוחם של יהודי גליציה. הם הורכבו על כתפם במצות המלך. המורים אשר הובאו שמה היו ברובם משכילים שליחי המלכות שהרגישו את עצמם פקידים שתפקידם לקיים מצוות ההשכלה והביטו מגבוה על קהל מורדי האור. הם דרשו מן היהודי הפשוט שיסיר כובעו בפניהם כמו לפני “הפריץ” ולפני פקיד הממשלה.

הלא כה ישיר אחד מהם ב“פואימה” “גורל המורה”:

המשנה עתים ומחליף זמנים

הפך הגורל לטובת המורים,

להיותם שלוים, שקטים ושאננים

ויאכלו מעדנים חלף המרורים.

הימים לשעות שששה הם נערכים,

לטובת המורים לבלי כלותם,

לשנה יחשבו עשרה ירחים,

ושנים כפרה לכל תולדותם ¹⁰⁵

מצב המורים כאלון וכאלה,..

חוסים תחת כנפי הממשלה,

לא ישלכו כקליפת הדבלה,

ככלות כחם ונפשם אמללה…

……………………………………………….

ותחת מלפנים שחו לאגורה,

בלקטם כספיהם מאת היחידים,

יקבלו עתה ספוקם במשורה,

בראש החדש מאחד הפקידים.

סוחרים ומוכרים יקנאו מעמדם,

בדרך הכבוד ילכו לקראתם,

שחו ויקחו המצנפת בידם

למען יקחו סחורתם מידם" ¹⁰⁶

המורים האלה, שהיו טופחים על כרסם ואומרים “שישו בני מעי” כשראו יהודי עומד לפניהם בגלוי ראש לכבודם, התנהגו כפקידי הממשלה. חובה היתה על הילדים לבקר בבתי הספר. ילד שלא היתה לו תעודה מבית ספר יהודי נורמלי, נאסר עליו למוד התלמוד ב“חדר”. ביחס לדת לא היו המורים מתחשבים ברגשות החרדים. שמעון ברנפלד מספר ב“דור תהפוכות” שידע מורה בית הספר בלבוב שהיה אוכל חזיר בפרהסיה. באי כח הקהלות באו מפעם לפעם בקובלנות אל הממשלה על ארחות המורים היהודים האלה המעשנים וכותבים בשבת ואוכלים טרפות. על כן לא יפלא אם השתדלו ההורים להרחיק בניהם מן האסכולות. השלטונות היו מטילים קנסות על ההורים שבניהם השתמטו מן הלמודים, והקנסות לא תמיד הועילו.

באיזה דרכים השתמטו ההורים הרי שלש התנצלויות: אב אחד כותב שבנו גנב הוא, על כן אין לו תקנה אלא לשלחו לפולין, אולי יתוקן שם. אב שני כותב שבנו חולה מחלה מידבקת קשה, על כן אי אפשר לו לשלחו אל בית הספר. יהודי הורודינקו מודיעים שמתוך “סבות פטריוטיות ורצון התבוללות חפצים הם לשלוח את בניהם לבתי ספר נוצרים, על כן מבקשים הם מאת הממשלה לסגור את בית הספר ליהודים מיסודו של הומברג”.

מאה ושבעה בתי ספר הוקמו, אבל הם היו קיימים יותר על הנייר מאשר למעשה. מבקריהם היו בני העניים המרודים. בשנת 1795 היו כל התלמידים והתלמידות בבתי הספר הנורמלים בלבוב מגיעים למספר 389, בעוד שהיו בה, בלבוב, 85 מלמדים, 183 סגני מלמדים (בעהעלפערס) ולהם 1574 תלמידים ¹⁰⁷. היהודים לחמו בבתי הספר בזה שמנעו בניהם מלבקר בהם, אבל לא יכלו לצאת כנגדם בגלוי מאימת הממשלה.

אך מת הקיסר יוסף השני – בשנת 1790 – ועל כסאו עלה ליאופולד, החלה מלחמה עם בתי ספר אלה בגלוי. יהודי לבוב, ברודי, בוצ’אץ' ועוד פנו בבקשה אל הקיסר לשחרר את “היהודים מעולם הקשה של בתי הספר הנורמאליים”. הם קבלו על המורים שהם פוסעים על ראשי הצבור, בועטים בחוקי התלמוד והילדים מודחים על ידיהם “ללא אמונה ולקלות ראש”. הומברג יצא להגן על בתי הספר והמורים: הצורך שילמדו הילדים את לשון הממשלה, גרמנית, ומזה תצא תועלת לממלכה, הצורך ללמד את ילדי ישראל “תורת האהבה לבעלי דעה אחרת” ולהפחית את “הקנאות היהודית”, בקצור: הומברג ידע את המשפטים המוקדמים הקיימים אצל חוגי הממשלה, ולזה כוון את תשובתו ¹⁰⁸.

בשנת 1794 הגיש הומברג תזכיר לממשלה המצטיין בתאור היהודים בגוונים שאנטישמי מובהק היה יכול להתפאר בהם. “מסבת רדיפות שנות אלפים התפתחה אצלם אהבה מופלגת לאמונתם שהגיעה לידי אגואיזם דתי. הם חושבים את עצמם לעם הנבחר וסבורים שאך להם יש קדושים… אך את עצמם הם רואים כבני אדם… רוח הרדיפות של היהודים הפך לקטנות מוחין…הם מסורים לתאות המשגל יותר מן הנוצרים ויש להם נטיה יתירה למסחר”… הוא מודה אמנם “שירידתם המוסרית של היהודים סבתה בלחץ המדיני”. היהדות הקדומה המקורית טובה היתה, ואף ישו הודה בה, אך זו של עכשיו טעונה חטוי מחלאתה"… וכיצד יחטאוה? צריך לבטל את חדרי הגמרא והישיבות (תלמוד שולען) במדינה, לייסד בפראג ישיבה כללית אחת וגם להטיל חובה על הקהלות לקבל מורים ולא רבנים, ושהשלטון לא ישים לב לצרכי הדת של ישראל.

התזכיר הזה עשה רושם. הוא הגיד בו כל אשר חפץ השלטון לשמוע: היהודי יש בו נטיה יתירה למסחר – הלא על זה קבלו כל הזמן שהיהודים עוסקים במשא ומתן ומרמים את הנוצרים. היהודים פרים ורבים יותר מדי – לזה כוונו בהגבלות על הנשואים, “פן ירבו”. ומטפוס זה היו שאר תזכיריו והצעותיו לממשלה, כגון שיערכו מוקד לספרי היהודים וכיוצא בהם. בשנת 1793 קבל מן הממשלה אות כבוד.

אבל סוף סוף נפטרו יהודי גליציה “ממלאכם הגואל”. הומברג הקדיח תבשילו ברבים ונכשל במעל כספים.

וכך היה המעשה:

ברפש העוני והדלות והמצוקות והמסים הכבדים שרצו מנוולים שבקשו לבצוע בצע והם היו ממציאים לממשלה הצעות להטלת מסים חדשים בתקוה שהם יהיו חוכרי המס וישתכרו. והשלטון – כמה נעמה לו המוסיקה של הטלת מסים על ישראל! מנוול אחד מדרוהוביץ פנה אל הממשלה שיטילו מס על התואר “מורנו”. מיד פנתה הממשלה אל המומחה הומברג לשאול את דעתו. הומברג נבהל להשיב כי “התואר מורנו משפיע לרעה על החיים המוסריים והאזרחיים של עם ישראל. הוא מעלה את הגאוה ומונע רבים מעשות עבודה מועילה, משום שהמלאכות מוחזקות למטה מכבודו של נושא התואר “מורנו”. מכאן הולכי בטל הרבים בין היהודים החיים מן המרמה או מזיעת השדרות הנמוכות העובדות. על ידי תואר הכבוד הלזה גדלה הנטיה ללמוד הגמרא, וזה מעכב את למוד הלשון האשכנזית ולמוד המלאכות המועילות” ¹⁰⁹.

לאחר זמן קצר בא יהודי אחר, שלמה קופלר מלבוב, והציע להטיל מס על הדלקת נרות של שבת. תגר זה הציע לשלם דמי חכירה סכום עצום של 194,403 זהובים אוסטריים, – וקיווה עוד לריוח גדול. הממשלה חככה בדבר ופנתה אל המומחה שלה, אל הירץ הומברג לשאול דעתו, אם אין במס זה פגיעה בחופש הדת. חס ושלום! – מהר הומברג לענות, – הרי אין האסור חל על עצם הדלקת הנרות, אלא שמייקרים קצת את מחיר הנרות. ובהסכמתו של זה הוטל על שכם היהודי – בשנת 1797 – עוד מס אחד, ובשנת 1816 העלוהו פי שלש. המס הזה היה משא כבד על כל שדרות העם וביחוד על העניות, וחלה חובת התשלום אפילו על אלה שלא הדליקו. ומאז היו השוטרים אורחים קבועים בבתי עניי ישראל – הם היו באים לקחת את המנורות ואת הכרים לערבון, עד שיסלקו את המכס. ועד ראיה מספר שביום הששי היו פוגשים בעלי בתים “יורדים” שהיו מבקשים בבושת פנים נדבה, כדי לשלם לחוכר את המכס ¹¹⁰.

ועל ידי זה נפל הומברג.

נפש יפה זו הסכימה למס החדש לא מתוך נמוקים אידיאליים גרידא. הוא בקש גם הנאה לעצמו: אחוזים למאה מהכנסותיו של החוכר. אז הודיעו את הדבר לממשלה. החלה חקירה ודרישה והתוצאה: חטא הומברג ולקח.

הומברג ברח מלבוב אל ווינה. ויהודי גליציה הוסיפו להתאונן על בתי הספר, עד שנענתה להם הממשלה בשנת 1806 וסגרה את האסכולות וליהודים היתה הרווחה ¹¹¹. באותה שעה הותר ליהודים לשלוח בניהם אל בתי הספר הכלליים, בתנאי שיהיו יושבים על ספסלים מיוחדים.

ומעשי הומברג לא באו עוד לידי גמר. הוא בא לווינה ולא פסק מהיות “פּערזאָנאַ גראַטאַ” לממשלה – עמדו לו זכות מעשיו הטובים. ערכאות גליציה דרשו להסגירו לבית דין של עונשין, אך קברניטי הממשלה באוסטריה לא נטו לכך, כך נשתקע הדבר. הומברג נשאר בווינה ולא חזר עוד לגליציה. מצבו לא היה מזהיר. בני אדם טובים באו לעזרתו. מזמן לזמן היתה הרשות מוסרת לו שטרות או צוואות כתובים עברית לשם חוות דעת, וקבל שכרו המועט. הוא נתמנה גם צנזור על הספרים העבריים. וגם זה לא סיפק לו פרנסה בריווח…

הפקיד המאיים על הרבנים היה לבריה עלובה, – אך לזמן קצר. לא יצאו שנים – ושוב עלה לגדולה.

בבוקובינה

בהנתן “כתב הסבלנות” חויבו היהודים ליסד “דייטש יודישע נורמאל־שולען”. לאחר “חוקת היהודים” משנת 1789 נוסדו שני בתי ספר כאלה בבוקובינה האחד בטשרנוביץ והשני בסוטשאבא. בחרו ב“משכילים” שהביאו מגאליציה למורים והכריחו את ההורים לשלוח את בניהם ובנותיהם אל בתי החנוך האלה. אף שוליות של בעלי מלאכה חייבים היו בלמוד ורשות הנשואים ניתנה להם לאחר שהראו תעודת בקור בבית הספר. לא ניתנה לנער הרשות ללמוד תלמוד עד שלא הביא תעודת בית הספר או עד שהוכיח, לפחות, שהוא מבקר בבית הספר הנורמלי. מי שלא מלא את חובות החנוך נקנס גם קנס של ממון. נער שבא אל מלמד ללמוד – אסור היה על המלמד לקבלו עד שלא הביא הנער תעודה ממורה בית הספר הגרמני־היהודי שהנער לומד בו ואינו נעדר.

ולמרות כל החומרות האלה – ואולי בעטיין – התגברה ההתנגדות למוסדות החנוך. הממשלה גזרה: ילד שלא יבקר את בית הספר – אביו ומלמדיו אחראים עליו והם נקנסים ונענשים. נוסף על זה הוטל על ההורים שהיו להם בנים בגיל של למוד לבוא לדרשה שהרב דרש – על פי פקודה – בשבח ההשכלה, ופקיד הממשלה היה עומד על גבי הרב להשגיח עליו שהשבח לא יהא מסופק ¹¹². לתלמידים הטובים ניתנו פרסים. אבל החרדים לא פסקו מהתנגד. ההורים קבלו עליהם קנסות וענשים – ואת בניהם לא שלחו. הורי סוטשאבא הגישו בשנת 1791 קובלנה רשמית אל הקומיסאריאט של המחוז שאינם יכולים לשלוח בניהם לבית הספר, משום שהמורה, אברהם גולדנטהאל, מחלל את קדשי ישראל בפרהסיה ¹¹³

בביהם ומיהרן

בצאת חוק בתי הספר הנורמאליים לאוסטריה היה המצב בביהם ומיהרן (מוראביה), שאף הן כפופות היו לאוסטריה, שונה מאשר בגליציה. שתי הארצות האלה נשאו עליהן חותם ארצות המערב. הקהל הרגיש בצורך למוד כתב ולשון אשכנז וידיעת החשבון.

“אם היו בעת ההיא מתנגדים בקהלות נגד בתי הספר ההם לא היה זה ממאסם בלמודים, כי אם מאסו במלמדים – אומר אייזיק מאיר ווייס – חם לבבם על המורים בם כי הם – על כל פנים לפי רובם – היו קוצים מכאיבים לבני עמם ולתורה. בראשונה לא היו יראי שמים לפי המדה אשר דרשו מהם הרבנים וכל היראים בעם. וזאת שנית, לא היה (למורים) חפץ להיות עזר להגדיל תורה, ותהי להפך, כי היו מצירים למלמדי בתי ספר למקרא למשנה ולגמרא ולדקדוק לשון הקדש אשר היו בעיר, ואוי לו למורה כזה אם ערב לבו להורות בבית הספר שלו מהענינים הנלמדים בבית הספר מטעם הממשלה, אף אם רק כתיבת לשון אשכנז. ואמנם מובן הדבר מעצמו, כי אבות התלמידים דרשו מאלה המורים לבניהם תורה, כי עם הלמודים העברים ילמדו הם, או מורה אחר ראוי והגון אשר ימנה לו המורה ראשי, שעה או שתים ביום מאותם הלמודים אשר נלמדו בבית הספר מטעם הממשלה. ולרוב בקשו זאת יען כי נתפשטה הדעה בעם, כי המורים אשר נפקדו מהממשלה לא באמונה הם עושים מלאכתם, ועוד חשבו כי שתי השעות ביום אשר נקצבו לכל מדרגה ומדרגה לכל כך ענינים ולכל כך תלמידים בכל מדרגה אינן מספיקות וצריכים לעזור להם ב”חדר“. ומה יעשה העלוב הזה (מחזיק בית הספר הפרטי)? מצד אחד בעל הבית דוחק ומצד השני המורה (מטעם הממשלה) מיירא, הלא יעשה כדעת בעל בית, כי בו חייו תלויים, ואמנם כמעט שמע מורה הממשלה על אחד המורים האחרים כי בבית הספר שלו, או נאמר ב”חדר" שלו, מלמדים שעה אחת או יותר ביום כתב ולשון אשכנז וחשבון וכדומה מן (הידיעות) החיצוניות, מיד הביא זה המתנקם דבתו רעה אל פקידי הממשלה והעוברים על החוק נענשו ונרדפו ותמיד עיני השוטרים צודות (אורבות להם) עליהם" ¹¹⁴.

מתאור זה של עד הזמן (ווייס חי בשנות 1815–1905) אנו לומדים:

1. כי המורים לא הרשו למלמדים ללמד למודי חול בחדריהם, כדי להכריח את ההורים למסור את בניהם לבתי ספרם הם.

2. מלמדים ומורים פרטיים שלא השגיחו באסור ולמדו למודי חול נענשו ונרדפו על ידי הרשות.

המשגיחים על בתי הספר הנורמאליים ליהודים היו הכמרים הנוצרים – אף על פי שהיה גם משגיח אחד ממשכילי העיר היהודים. הכהן הנוצרי היה עושה כרצונו, ולא שאל בעצת המשגיח היהודי או הקהלה.

בתי הספר החשובים ביותר במיהרן היו בבוסקוביץ ובניקלשבורג. בבוסקוביץ שמשו מנהל ותשעה מורים, בניקלשברג מנהל ועשרה מורים. בפרוסניץ התקיים בית ספר עממי על יד הת"ת ¹¹⁵. פרטים על בתי ספר אלה יבואו להלן.

הירץ הומברג לא אמר נואש עוד ונסה את כחו בפעולה חדשה אשר הביאה לו את פריה. הוא היה למחבר ספרי למוד לבתי ספר החדשים, ספרי למוד למוסר ולדת, אשר המיטו שואה גדולה על היהודים תושבי אוסטריה.

כידוע היתה אחת השאיפות העקריות של המשכילים ללמד העם מוסר ודרך ארץ. וכבר נתברר קודם לכן המקור ממנו נבע הצורך ללמוד זה. לא מפנים בא. עם ישראל למד תורה, תורת אל חי, וחי חיי מוסר שהיו יכולים להיות לדוגמה לעמים שישבו בתוכם. בלי ספק היו בין היהודים גם עוברי עברה. עברות אלו היו פרי תנאי החיים שלהם, פרי ההגבלות הכלכליות והמדיניות. לא נמצאו ביניהם לא רוצחים ולא נואפים ולא שכורים, אלא לפעמים מערימים על החוק הכלכלי ועל ההגבלות, – כדי שיוכלו להתקיים. משכילי ישראל הסכימו עם שונאי ישראל שעמם זקוק לתקון מוסרי. כיצד יבואו כל התקונים האלה, ביחוד שפור המוסר? הוה אומר על ידי ספרי למוד. המשכילים הראשונים היו, ככל האנשים בדורות ההם, מאמינים גדולים בספר נדפס ובחוקי מוסר שלומדים אותם בעל פה.

הירץ הומברג ישב על כן לכתוב ספר מוסר “אמרי שפר”. כוללים עניני תורה ומוסר לילדי ישראל “עלם ועלמה”. בספר הוא מדבר על אמונת אל יחיד, על עשרת הדברות, י"ג העיקרים החגים והמועדים, מהות התורה שבכתב והתהוות מנהגי הדת. החלק השני כולל הנהגת האדם לעצמו ויחסו לחברו וביחוד חובותיו למדינה ולמושל שקיומנו ואשרנו תלוי בו. בספר ישנם קטעים מוסריים שנכתבו בכוונה מיוחדת. כגון:

“המלך אינו נמהר בדבריו ובמעשיו, אבל נועץ תחלה ביועציו וחכמיו, ושוקל עצתם היטב ברוח בינתו העמוקה מאד (לב מלכים אין חקר!) ואחר גוזר אומר וחוק… והנה הכתוב אומר: “לב מלכים ביד ה', אל כל אשר יחפץ יטנו” ואם כן כל פקודות המלך הן חפץ השם יתברך… חכמת המלך רבה היא עד מאד, שרצון המלך וחפצו אינו כי אם להיטיב ולהועיל לאנשי ארצו, ומצות המלך היא בעצת ה'… ואין רשאי לחקור ולדרוש אם טובה היא הפקודה היוצאת מלפני השליט אם לא… כל מדיני נאמן רוח ונקי כפים בוטח בתום לבבו על צדקת וחסד מלכו, שלא יגזור דבר שאינו טוב ומועיל לאנשי ארצו… הקדוש ברוך הוא ברצונו הקדוש הוא מושיב מלכים לכסא, והם שליחי ממשלתו לעשות משפט בארץ ולהנהיג לאומים במישרים”…

הומברג שהיה בגליציה וראה איך גרמו גזרות “מלך החסד” עוני ומצוקות לרבבות בני עמו מצא לנכון ללמד “שאין רשאי לחקור ולדרוש אם טובה הפקודה היוצאת מלפני השליט אם לא”…

הספר כתוב עברית לא קשה בתרגום גרמני באותיות עבריות ונדפס בווינה בשנת תקסב (1802). מנקודת ההשקפה הפדגוגית ודאי שלא יכשר, כי מופשט הוא ונשגב מבינת הילדים. מבחינה דתית אין בו פגם. שנות חייו בגאליציה הורוהו להזהר בלשונו והכניס לספר דברים שלא האמין בהם, כדי שיהא הספר מקובל על הקהל. אנו מוצאים בספר גם כמה יסודות לאומיים, כגון בדברו על אמונת הגאולה “העיקר השנים עשר מאמונתנו הוא “שלא לנצח יהי” זרע אברהם מפוזר ומפורד כצאן בלי רועה, כמאז גלינו מארץ אבותינו ואבדנו מקדש, כהן ונביא, אשר אין לנו מנהיג ומנהל. ואולם האב הרחמן ברוב חסדיו יקבץ עמו ישראל בעתו וישלח משיחו להשיבם על כנס הראשון ולהביאם אל ארץ הקדושה, ושם יבנו את בית ה' ויעלו עולות וזבחים (ההטעמה שלי) ויעבדו את ה' באהבה” ¹¹⁶.

על הספר באה הסכמתו של מרדכי בנעט, רבה של ניקלשבורג, אחד מעמודי התורה והדת אשר שמר פיו ולשונו מדבר רעה על המחדשים, אבל רחוק היה מהם במחשבותיו ובמעשיו. מתולדות ימי ההשכלה נוכחנו שהרבנים היו מחויבים לתת הסכמתם על כמה ספרים שהיו למורת רוחם, משום שלא יכלו להתנגד לשאיפות הממשלה. ובאמת נכתב ספר זה מתוך זהירות גדולה.

הספר נתקבל על פי רצון הממשלה לספר למוד והמחבר ראה בו ברכה. אחר כך הוציא את ספרו זה בלשון אשכנז בלבד, בלי המקור העברי (1812). התרגום הגרמני נשתנה קצת, עם דברי חנופה לממלכה, תעמולה לוהטת לאהבת המולדת ואמון בממשלה, והשמיט מצוות ישראל. באיזה עיקרים נמצא מלים המשתמעות לשני פנים שאוזן הקורא הנוצרי תיהנה מהן, כגון: "אנו מאמינים כי ה' ישלח ראש משוח, אשר ילמד לעם ישראל אור ה‘, יתן לו ה’ עוז ותעצומות להתגבר על התאוות הרעות; יעוררם לאחווה ואחדות ואהבת אדם כללית, ויקים מקדש אשר בו יקראו כל העמים בשם ה' ¹¹⁷.

הומברג הסוכן החרוץ לעצמו ולפרסומו עשה כל הדרוש להביא את ספרו לתשומת לב החברה והממשלה. ברשימת החותמים נמנה גם ארכידוכסים. וכשם שגדלה חבת הממשלה לספר המוסר הזה כן גדלה אליו שנאת יהודי אסטריה.

כי הומברג לא היה מסתפק במועט. לאחר שנתקבל חבורו בכל בתי הספר ליהודים מטעם הממשלה שאף לגדולות, לעשותו מקור למוד לכל ישראל, כגדול כקטן. ביום 14 לדצמבר שנת 1812 יצאה פקודת הממשלה שלא לתן רשיון נשואין לחתן ולכלה אלא אם כן עמדו למבחן במשטרה המחוזית בידיעת הספר “בני ציון” (השם למהדורה הגרמנית). אם נתכוונה הממשלה להכריח על ידי כך את הצעירים ללמוד גרמנית – כי הספר היה כתוב בלשון גרמנית נמלצה ומעוטרת, כדרך המטיפים בימים ההם – או ללמדם מוסר ואהבת המדינה לא נוכל עתה לדעת. אם נאמר כי ידו של הומברג היתה בפקודה הזאת – לא נהא חושדים בכשר. אופיו ומעשיו מעידים עליו. ועל הספר נקצב מחיר גבוה, כדי להנות את המחבר הנאה של ממש.

על התקופה הזאת וענין הבחינה בספר יספר לנו אייזיק הירש וייס:

הספר “בני ציון” היה למורת רוח (העם) מכמה צדדים. האחד שהיה נחשב בעיניהם כאחד מספר מינים אשר מקור מקומו טמא… כי מחברו היה מוחזק בפסלות בכל מדינות אסטרייך… והשנית… בזה הספר אין המחבר רק כנוגע ואינו נוגע במצוות המעשיות ואין אומר ואין דברים על היות התורה שבעל פה עיקר גדול בדתנו… וחוץ מזה לא היה להם זה הספר נאות להנתן ביד ילדים כבני עשר שנים, כי חקירותיו בחכמת הדת הן למעלה מהשגתם, ולמטה מכדי הנחוץ להם לדעת מדת ותורת אבותיהם. ואמנם היתה עוד סבה שלישית על מאסם בו, והיא מצד התולדה אשר יצאה מאתו. כי רעה גדולה באה בעקבי זה החוק אשר עשה את הספר “בני ציון” עיקר בלמוד יסודי הדת. כראות הממשלה כי היהודים למרות פני החוק עודם מתרשלים בקיומו, יצאה גזרה מלפניה למען הכריחם לשמור את חוק סדר הלמוד בבית הספר ההוא, לעשות לחוב קבוע ליהודים כי כל אחד ואחד מבני עמנו הנושא אשה יהיה הוא וארוסתו חייבים לעמוד בנסיון אם יודעים (הם) יסודי הדת כפי מה שהם רשומים בספר “בני ציון” והיו המעמידים אותם על הנסיון: פקיד העיר והכהן נוצרי אשר היה המשגיח הראשי על בית הספר, ורב הקהלה והמורה מטעם הממשלה ואחד מטובי הקהל. לא יאומן כי יסופר כמה הלבנות פנים נסבה על ידי הבחינה הזאת לחתן ולכלה וכמה בזיון שסבלו אלה העלובים אם לא ידעו להשיב כענין על השאלות. ואמנם עוד יותר מהמה כמה חמסים וכמה מעשקות נסבו על ידי החוקר, כמה מתנות חנם ושחדים היו דרושים לפנות דרך להשגת התעודה כי עמדו בנסיון! אמנם החומס והמעשק היותר קשה היה המורה מטעם הממשלה. הוא עשה לו צו אל צו וחוק אל חוק, כי כל אשר רוצה לעמוד בנסיון לפני הקאמיסיאן ולהשיג תעודה צריך להתפשר עמו בין ידע ובין לא ידע. ובאמת היו יודעים כי ברצותו יועיל וברצותו יזיק, ועל דרך זה היו המורים גוזלים וחומסים את העם בלי חמלה, ואפילו העני מישראל לא נמלט מידם, וגם לא מעט מהם אשר היו מתעשרים מממון העניים" ¹¹⁸.

לא נזכיר בזה את המעשים שעשה בתור מבקר לספרי ישראל. – כי עיקר עסקנו כאן הוא בהומברג “המחנך” ומחבר ספרי הלמוד. בשנת 1814 נתמנה למשגיח על בתי הספר בביהם, ועל משמרתו זו עמד עד יום מותו (1814–1841). הוא זכה לשם טוב בחוגי הממשלה ולשם נבל בקרב בני עמו. בשנת השמונים וארבע לימי חייו, בימי שיבתו, פנה אל הממשלה לזכותו ב“זכות הסבלנות” שהיתה מעין סמל האזרחיות. והוא מונה לפני הממשלה את זכויותיו ומעשיו הטובים, שלימד את בני עמו בספרו “בני ציון” כי המושגים העיקריים של הדת הנוצרית מתאימים למושגי ישראל, וכי ארבעה מבניו המירו את דתם.

וזאב יעבץ, בעל הרוח הנדיבה, הדן בני אדם בספר ההיסטוריה שלו לכף זכות, הוציא על הומברג את המשפט הזה:

– “עוד לא קם נבל כמוהו בתוך המשכילים”.

הומברג האריך ימים. בן תשעים ושתים היה במותו.

* * *

אחד מן המורים בבית הספר בפראג היה חלוץ החנוך החדש ומחבר ספרי למוד פּרץ בר (1758–1838), המכונה פיטר בעער. הוא היה יליד עיר קטנה בביהם (נייבישוב) ואביו היה סוחר. בן י"ג עזב את בית הוריו והלך לפראג ללמוד שם בישיבה. כעבור ארבע שנים נכנס לישיבת פרשבורג ועשה שם כשלש שנים. משום שירד אביו מנכסיו ולא יכול לתמוך בו הוכרח לעזוב את הישיבה וקבל משרת מורה בכפר באונגארן. שם הגיעו לידיו ספרי השכלה ונתחמץ, ובצאת פקודת הסבלנות פנה למקור ההשכלה, אל ווינה הבירה. ווינה היתה אז קריה תוססת. צעירי ישראל החלו פונים עורף למסורת ישראל ומבקשים השכלה. התקרב בר אל המשכילים ואל העשירים הנאורים, בקר בביתם והרבה ללמוד. הוא ראה לעצמו שדה רחב בשטח החנוך ולמד מתודיקה, ובשנת 1785 יצא להיות למורה גרמנית בבית הספר שהוקם במאטרסדורף באונגארן. שנתים לימד שם ואחר כך חזר לעירו. הממשלה הזמינתו אז ללמד מוסר ושאר למודים בבית הספר הראשי לעדת ישראל בפראג, ושם שהה עשרים ושש שנים.

מורה לוחם היה – לוחם באמונות תפלות ולוחם לחנוך המודרני. בשנת 1796 הוציא ספר למוד בשם תולדות ישראל, ספר מקרא מתורגם לגרמנית בכתב עברי. הספר כלל ספורי התורה בלשון קלה ובהשמטות רבות. על טעמו האסתתי תעדנה העובדות האלה: הוא השמיט את תאורי פגישת אליעזר ורבקה ומעשי אליהו על הר הכרמל. על רוחו הלאומי יעידו חרוזיו על התפלה:

ואם לא תבין לשון עבר

מלהתפלל בה היה מנוע,

איעצך להתפלל

בכל לשון אשר אתה שומע".

הוא הוציא גם ספר “דת ישראל” (פראג 1809), קטכיזם מן הראשונים. אידיש היתה לו לזוועה ועברית – בלתי חשובה. הלא כה דבריו: “אין מעירים תשומת לב הילדים על אמתיות הדתיות והשכליות. על למודי המוסר, התמימות האצילה והענווה והטבעיות שנמצאים באישי התורה, במעשיהם ודעותיהם. כאלו היתה הלשון העברית – שאחד מאלף קונה בה ידיעה בינונית כדי לשכוח אותה אחר כך בפנותו לעסקיו – עיקר הדת ותכנה” (דת ישראל, עמודים 8–9). את עזרא הסופר הלל, לא על אשר הבדיל את הנשים הזרות, כי אם “על קבלו כתב אשורי, מפני שבמשך שבעים שנות הגולה נשתכח כתב לבונאה העברי, והוא כאדם פקח הסכים לתנאי הזמן ולצרכי המקום” (שם, 9). ויש בזה רמז שהגיעה השעה להמיר את העברית בגרמנית. הוא הסביר למה כתב את ספרו גרמנית בדברים אלה: “אלמלי כתב בעברית כי אז החטיא מטרתו למסור את תוכן ספרו. לחלק רב מבני הנעורים, ולכל הילדות שאינן לומדות עברית, ובצדק” (37)…

אם לא נמצא בספריו התלהבות לדת ישראל יש בהם נאמנות גדולה למלכות ולקיסר. “עתה בחדור ההשכלה לחיי כל העמים ובעקבות הטוב הלא כרוך גם הרע, צריך להקפיד מאד על למוד הדת לבני הנעורים. מן ההכרח להראות להם כי מלוא חובות האזרח בלי כפירה ונטיה לרעיון הבונים החפשיים מכשירם לקבל את השפעת הטובה מצד הקיסר” (שם 19) ¹¹⁹.

פרץ בר נחל כבוד רב מן הרשות. בשנת 1829 קבל פרס ובשנת 1839 נתכבד באות זהב של כבוד. הארכיהגמון השתדל שימנוהו מורה בבית הספר הישראלי. נשיאות הפלך בביהם העידה כי בני אדם כהירץ הומברג וכפיטר בר יעברו במהרה אל הדת הנוצרית. אף היהודים ידעו זאת. הם נחלו על כן כבוד משאינם בני ברית וקלון מבני בריתם ¹²⁰

בתי הספר ליהודים עמדו, כאשר בואר לעיל, תחת פקוח הממשלה. היהודים רשאים היו לחבר ספרי למוד למוסר בתנאי שימסרום לאשור למפקח הראשי. במקום שלא יהיו בתי ספר לישראל החובה עליהם לבקר בבתי הספר של הנוצרים. בשנת 1812 הנהיגו במורביה את למוד ספרו של הומברג “בני ציון”. הרשות מכרה את הספרים לקהלות. הכמרים השגיחו על הלמודים שיהיו כשרים ולא ימצא בהם פגם. בחגים ובשבתות היו הילדים פטורים מן הלמודים. אבל מצב בתי הספר היה דל מאד. המורים הראשונים – ידיעותיהם הכלליות היו עלובות מאד. בית הספר הנורמאלי עמד על שתי מחלקות. האחת למדה בבקר והשניה אחר הצהרים. ה“חדרים” – מצבם היה טוב יותר עד שנת השלשים של המאה הי"ט. רק אחר כך החלו יורדים ¹²¹.

בביהמן היו אז בתי ספר יסודיים מעטים. מלבד בית הספר הראשי בפראג התקיימו אז בתי ספר בקהלות האלה: הוריץ, גולטש־יעניקו, קולין, מינכנגראץ, הומפּוליץ, נייביטשוב, ליעבען, איידליץ, יונגבונצלוי, קוטנפּלאן, ליכטנדשטאדט, טיפליץ, קיניגסווארט, האברן וראדניץ. שם טוב יצא לבית הספר למופת שנוסד בעיר שווארץ־קוסטיליץ. מיסדו היה הירמן מארטינובס והוא הציג לו למטרה חנוך גופני ורוחני, מוסרי ועמלני. את מטרתו אמר להשיג על ידי כלכלה פשוטה וטובה והתעמלות בחוץ ותכנית למוד עשירה. התכנית עמדה על דת, גרמנית, חשבון, כתיבה תמה, ידיעת המולדת (אוסטריה), תולדות מלכות אוסטריה, ידיעת הארץ, כתיבת אגרות, גיאומטריה וארכיטקטורה. מן המחלקה השלישית נעשה למוד הלשון הטשיכית חובה. תלמידים מצוינים היו ניהנים גם מלמודי מוסיקה, רישום והלשון הצרפתית. אחר הצהרים למדו עברית. הנערות למדו גם עבודת יד ופעם בשבוע בא מורה רקודים מפראג ללמד את הנערות מחולות. כלכלת בית הספר היתה על חשבון הקהלה. לבית ספר זה יצא שם טוב. בשנת 1846 היו בו 103 ילדים וילדות. לתלמידים היה בית אכל מיוחד וילדי העניים קבלו בו ארוחות חנם. בין הילדים היו גם ילידי חוץ.

לבית ספר זה חסר היה בנין מיוחד והלמודים התנהלו בחדרים שכורים בארבעה בתים. בשנת 1847 קבל ההירצהרצוג סטיפאן את האפיטרופסות על בית הספר. ואף על פי כן לא נתנה הממשלה כל תמיכה לבית ספר מופתי זה. בשנת 1850 נגמר זמן שכירותם של כמה חדרים והבעלים לא רצו לחדש את חוזה השכירות. בינתים עקר המיסד את דירתו לעיר אחרת ובית הספר בטל. לא נשאר שם אלא אסכולה קטנה לששה עשר ילדים בני המקום.

ילדי ישראל משאר הקהלות בקרו בתי ספר למתחילים של הנוצרים ולמודם שם לא היה להם לעונג. ילדי הנוצרים היו מזלזלים בהם ומבזים אותם, על כן היו התלמידים העברים נעדרים הרבה מן הלמוד. למודי קדש למדו הילדים אצל מורה מיוחד שקבל משכורתו מקופת הקהלה, בערך 100–300 פלורין לשנה, חוץ משכר למוד. השפעתם של המורים האלה לא היתה גדולה, ביחוד במקום שהיו משמשים גם שוחטים וחזנים. האמידים היו מחזיקים “בחדרים” שהיו מלמדים את בניהם למודי קדש בדרך פרטי. אף באלה לא היו מורים טובים, כי לקויים היו בידיעותיהם ¹²².

במשך הזמן החלו בתי הספר האלה יורשים את מקום החדר. אף הישיבות החלו להתמעט ולהעלם. כי הילדים קודם לכן היו לומדים עד שנת הי“ג ב”חדר" ואחר כך נעשו שוליות לבעלי מלאכה אז יצאו אל הכפרים עם ילקוט הסחורה על שכמם ובעלי הכשרון יצאו אל הישיבות שהקהלות החזיקו בהן והקריבו הרבה כדי לכלכלן. במוראביה היו ישיבות בניקלשבורג, בוסקוביץ, פרוסניץ, לייפניק, טריביטש, אייבנשיץ, קאניץ, פורליץ, מיטליץ, הוללשוי, טריש, אונגאריש ברוד ועוד. התלמידים היו אוכלים ימים. כמעט כל בית רב היה “שיעור שטובע” – כלומר חדר שבחורים היו נועדים שמה והרב מרצה לפניהם שעורו בתלמוד ¹²³. כל סדר החיים הזה נשתנה. הילדים החלו מבקרים את בתי הספר המודרניים. מן הישיבות החשובות נשארו עוד אלו שבפראג וניקלשבורג. ישיבות טובות היו עוד בבוסקוביץ, אייבנשיץ, ועוד. אבל גם אלו תש כחן.

בבית הספר הנורמאלי הישראלי היו הלמודים ניתנים בלשון הגרמנית. בערך שליש הזמן ניתן ללמודי קדש: קריאה, תרגום תפלות, קטעים מחומש, תולדות ישראל ודת. מבתי ספר לא יצאו לא למדנים ולא יודעי ספר עברי, אבל הורגש בהם הרוח היהודי. עדיין היה הבית יהודי. בשבתות ובחגים היה הילד הולך עם אביו לבית כנסת לתפלה. ועדיין ידעו פסוק בחומש. בשנת 1843 כבר היו במיהרן בלבד 34 בתי ספר ישראליים ובהם 4341 תלמידים. 2309 מילדי ישראל שלא היו להם בתי ספר ישראליים בקרו בבתי ספר כלליים.

כי לקהלות ישראל במיהרן היו זכויות אבטונומיות אך במקומות שהיתה בהם אוכלוסיה צפופה והיוו רוב. קהלה כזאת היתה יחידה פוליטית, אבל במקום שהיהודים היו מפוזרים הוטל עליהם להתאחד עם התושבים הנוצרים לעדה אחת. מחמשים ושתים הקהלות שנוסדו לאחר הפּאטנט של שנת 1781 נשארו 25 קהלות בעלות זכויות פוליטיות, כלומר עירוניות המספיקות כל צרכי התושבים, והשאר נכנסו לרשות העדות הנוצריות, ובידי הקהלה לא היו אלא עסקי הדת בלבד. אז הפכו כמה בתי ספר ישראליים לכלליים והחלו אף ילדי הנוצרים מבקרים בהם. יש שהיו הקהלות מוכרחות לסגור את בתי ספרן מחוסר כסף להחזיק בהם ופתחו אך שעורי דת. שעורים כאלה נפתחו בישובים חדשים. לפי רשימה משנת 1869 התקיימו בתי ספר לדת בברין, אולמיץ, אונגאריש־רהאדיש, צנאים ובעוד אחד עשר מקומות. בסך הכל היו במיהרן חמשה עשר בתי ספר לדת, ובשאר המקומות היו ארבעים בתי ספר ישראליים. בהרבה מבתי ספר אלה היו רוב התלמידים קאתוליים, על כן היה גם המנהל קאתולי. באיזגרוד, ובאייבנשיץ נסגר בית הספר הצבורי הישראלי בשנת 1902 מחוסר תלמידים.

כחזיון הזה נראה גם בביהמן. תחלה התרבו בתי הספר הישראליים וירשו מקום החדרים. אחר כך הפכו בתי הספר כלליים. בשנת 1890 היו לקהלות ישראל בביהמן מאה ועשרים בתי ספר ישראליים. לפי החוק שיצא באותו זמן נעשו בתי ספר אלה עממיים, – כלומר: לילדי כל התושבים. למורים היהודים ששמשו בהם מסרו את התפקיד של מורי דת, והשלטון קבע ללמוד זה שעה לשבוע במחלקות הנמוכות ושעתים בגבוהות. ואם מספר הילדים היה קטן – נצטמצם הלמוד לשעה אחת אפילו בגבוהות.

למוד הדת בבתי הספר הכלליים עמד על מדרגה לא גבוהה. המורים היו בחלקם בני גאליציה שלא ידעו את שפת המקום ולא היתה להם הכשרה פדגוגית, ונתקבלו אך על יסוד ידיעותיהם העבריות בלבד. מפני זה לא נהגו בהם התלמידים כבוד. הממשלה אף היא נהגה זלזול בלמוד דת ישראל ולא נתנה למוריה את התואר הראוי והזכויות התלויות בו, וקראה להם “עוזרי מורים”. הרב ד"ר אלכסנדר קיש (1848–1917), אדם מסור לחנוך, עשה הרבה לתקונו. הוא חקר את מצב למוד הדת על יסוד שאלונים וספירות ועורר את דעת הקהל על הלקויים ודרש מן הממשלה להשוות את זכויות למוד דת ישראל עם למוד הדת הנוצרית. לשם זה ארגן ואחד את מורי הדת הישראלית בבתי הספר הבינוניים. הממשלה נענתה לדרישות ומנתה אותו למפקח על למוד דת ישראל בבתי הספר בפראג ¹²⁴.

ועוד סבה אחת גרמה לירידתם של בתי הספר בביהם ובמורביה. הטשכים היו נלחצים לחץ תרבותי והמדינה הנהיגה בארצם את הלשון הגרמנית כלשון המדינה. הטשיכים לחמו על עמידתם ברשות עצמם והיו קנאים מאד ללשונם, ושאפו לעשותה לשון המדינה הרשמית. הם חשדו ביהודים שהם מפיצי התרבות הגרמנית. על כן הביטו בעין רעה על בתי הספר הישראליים והשפיעו על היהודים לשלוח בניהם אל בתי הספר הכלליים, הטשיכים ¹²⁵.

והמלחמה בין הטשיכים והגרמנים, מלחמה פנימית על השלטון התרבותי והפוליטי, התגברה משנה לשנה, וכן התגברו הקנאה והשנאה ביניהם. גם הגרמנים גם הטשיכים דרשו מן היהודים להצטרף אליהם ולעמוד לימינם. כל אחד מן הצדדים היה רוצה להוכיח שבמקום מסוים הרוב שלהם, ואחרי רבים להטות. היסוד היה “לשון הדבור”. הטשיכים היו מונים את ישראל בארצם שהם יסוד גרמניזאטורי ומכריעים את הכף לטובת הגרמנים. לאט לאט החלו היהודים משנים את לשונם ונעשו פטריוטים טשיכים. בסוף המאה הי"ט נמנו יותר מן החצי ממספר היהודים, 54 אחוזים, בטשיכיה העיקרית כדוברי טשיכית, ורק במורביה נחשבו עוד רוב היהודים, 77 אחוזים למאה, לגרמנים. ישראל בטשיכיה נמצא בין הפטיש והסדן. כל צד התמרמר עליו ובקש להתנקם בו.

בשנת 1897 הגיעה המחלוקת על הלשון למרום פסגתה. ברייכסראטה שבווינה פרצו שערוריות בין הצירים המתנגשים ונתפזר. אז התעוררה חמת הטשיכים והתנפלו על הגרמנים בפראג, וכללו אף את היהודים. בימים הראשונים לחדש דצמבר הרסו הטשיכים את בניני האוניברסיטה הגרמנית בפראג ועוד מוסדות צבור. מפראג עברו הפרעות לשאר הערים והיו גם מקרים שהתנפלו על בתי כנסיות ובתי ספר ישראליים.

בינתים החל מספר היהודים בביהם ובמיהרן מתמעט והולך. ההתבוללות הלכה בלוך וגבור ונתרבו נשואי התערובות. לחנוך הישראלי ולתרבות ישראל לא נשאר אלא זכר בלבד ¹²⁶.

אך הרעיון הציוני שנתפשט אז בעולם תפס לב טובי הצעירים, ויסדו להם אגודות לאומיות ואף הזמינו מורים פרטיים ללמדם עברית, והוציאו עתונים וספרים לחזוק הרגש היהודי ולאהבת ארץ ישראל, אך השפעתם היתה מצומצמת, ועל תהליך חיי ישראל בארצם לא יכלו להשפיע השפעה של ממש.

בווינה

התפתחות החנוך הישראלי בווינה הלכה בדרך אחרת. עדת ישראל בווינה מעוטת אוכלוסים היתה, צעירה לימים, בלי שרשים ובלי אורח חיים מקובל. בשנת 1784 היו בכל הבירה 65 משפחות, 504 נפשות מישראל ¹²⁷. בשנת 1822 היו שם אך 225 ילדים יהודים מגיל בית ספר, 130 נערים, 95 נערות. היהודים עסקו במסחר וכמה מהם במסחר הסיטוני. על כן היו זקוקים ללשון המדינה ולידיעת החשבון והנהלת פנקסי מסחר. העשירים היו מחזיקים מורים פרטיים לבניהם והשאר שלחו את בניהם לבתי הספר הכלליים. תחלה לא ניתנה רשות ליהודי ווינה לפתוח להם מוסדות כבית תפלה וכבית ספר, אך מכיון שנתרבה מספרם בטל האיסור ואז נגשו לפתוח בית ספר יהודי.

בימים ההם היה מורה יהודי בשם שלמה הירץ משמש מורה פרטי בבית אחד מחשובי העדה, בו שמו הפרנסים את עיניהם, למסור את הנהלת בית הספר לידו. בה בשעה נמצא הירץ הומברג בווינה, הולך בטל כמעט, – בלי הכנסה קבועה. הוא מצא שהמשרה ראויה לו, וכדרכו פנה אל פקידי הממשלה לסייע בידו. לשכת החצר הציעה על כן לפני הקיסר לפנות אל פרנסי עדת ווינה בדרישה להעמיד את הומברג למנהל ולמורה. אבל הקיסר לא אבה לכפות את הומברג על הפרנסים ורשם על ההצעה: “עדין הדבר תלוי ועומד לפני. בשעת הכושר אזכור את הירץ הומברג”.

פקידי לשכת החצר ידעו יפה משום מה שכחו פרנסי ווינה על קיומו של הומברג ובקשו להם מורה אחר. תכונתו של הומברג נתפרסמה אפילו בחוגי הממשלה ולה־רוזה ( La Roze ) שטפל עת רבה בשאלת בית הספר הישראלי חיווה דעה זו על הומברג:

אדם זריז הוא אך בלתי מתון ושואף שלטון. הוא לא הצליח להחזיק מעמד לא באיטאליה ולא בגאליציה, ויציאתו מלבוב לא לכבוד תחשב לו. אדם זה חפץ עתה להשיג כאן משרה ולקבל משכורת של אלף וחמש מאות עד אלפים פלורין, חוץ מדירת חנם למשפחתו רבת־הנפשות והסקה ומאור. רצונו לשמש משגיח ראשי על בית הספר החדש. ספרו “בני ציון” הוא גבוב של מליצות ו“בן יקיר” שטחי יותר מדי לילדים. הומברג, המלומד בעיניו, לא יכשר, ללמד ילדים בבית ספר נמוך. אמנם ראוי הוא ללמד עברית, אך היהודים בעלי זכות הישיבה בווינה אינם שמים בו אמון למסור את חנוך בניהם בידיו. יראים הם השקפותיו ומעשיו ¹²⁸.

פרנסי ווינה טפלו בינתים בשאלת התכנית וקבעו סדר למודים של קריאה ועברית ולמודי מוסר ותולדות ישראל בעברית, אבל השלטונות לא אשרו את התכנית ודרשו הצעה חדשה ¹²⁹. כי תכנית זו היתה יהודית ביותר. אז חזרו הפרנסים והתקינו, בשנת 1813, תכנית חדשה, לפי דוגמת ה“פילאנטרופין” של פראנקפורט, שהתקין הד"ר מיכאל העס, המנהל, ואף זו לא היתה לרצון לממשלה. השלטונות לא רצו בבית ספר ישראלי, אלא בית ספר כולל ליהודים. אחרי משא ומתן ממושך הודיעה ועדת ההשכלה שתסכים לבקשת הפרנסים בתנאי שבית הספר ייחשב לפרטי והלמוד בו רשות ולא חובה, ויתקבלו בו אך תלמידים המבקרים בית ספר אשכנזי, או הלומדים מפי מורים פרטיים מוסמכים לכל מקצועות בית הספר היסודי או מסיימים שכבר הספיקו ללמוד את המקצועות הכלליים, וילמדו בבית ספר זה אך דת בלבד. כוונת הממשלה בולטת: היא אינה מקפידה אלא על ההשכלה הכללית, ואת ההשכלה הישראלית תסבול בתנאי שתהא מעוטת כמות ומעוטת השפעה, “מוסר” בלבד.

בין פרנסי ווינה והממשלה החל משא ומתן ארוך. הממשלה עמדה על דעתה שאין צורך להרביץ אמונות תפלות, פלפולי שוא של הרבנים, אלא ללמד קצת מכתבי הקדש ולהשתמש בספרי הלמוד של הומברג ופיטר בר. מן הספרות התלמודית הרשו אך פתגמי מוסר. וכן הותרה כתיבה גרמנית באותיות עבריות, שהיתה בזה תועלת לכתיבת מכתבי מסחר ליהודי חוץ לארץ. הפרנסים נאנסו, מאין ברירה, להסכים לתכנית קטועה זו. בשנת 1814 הוגשה ההצעה לפני הקיסר ונתאשרה.

למשגיח על בית הספר מנתה הממשלה את ראש מנזר סטיפן הכומר פייט, יהודי שנשתמד, למען לא “יטו בדרך הפלפולים של הרבנים”, והכומר העמיד שם למורה את אחיו יוסף פייט יחד עם המורה שנזכר לעיל, שלמה הירץ, שנבחר מטעם הקהלה והיה הגון מאד. את הומברג לא קבלו. בית ספר זה, שכומר השגיח עליו, היה מיוחד ללמודי דת. תחלה היו מלמדים בו רק את תלמידי בתי הספר היסודיים ומחלקות חמש ושש של הגימנאסיה, ואחר כך נתפשט הלמוד על תלמידי כל מחלקות הגימנאסיה. בינתיים ראה המשגיח שאין הילדים בבית הספר לדת כותבים ביום השבת, והדבר חרה לו. הוא פנה אל הממשלה בקובלנה וזו נענתה לו ובשנת 1821 יצאה הפקודה שהתלמידים חייבים לכתוב גם ביום השבת ¹³⁰.

אחד מעסקני בית הספר היה בנימין לאנדסמאן (1764–1831) שידע עברית וכתב ספר "מעיני יושר " (1821). הספר כתוב גרמנית ובהקדמה הוא מעיר “שההורים מבקשים שהילדים בהיותם מוכשרים לכך ילמדו את התורה מן המקור”, אבל הוא מתנגד לכך. כדי ללמוד תורה במקורה צריכים לדעת את הלשון העברית, ומה מועיל בה? העיקר שיגדלו לא ביראת שמים חיצונית, על פי טקסים ומנהגים, אלא “שיהיו אנשים טובים ומהוגנים ובעלי דתיות אמתית”.

לאחר פטירתו של הירץ נתמנה יצחק נח מאנהיימר (1793–1865) – רב בהיכל הנאורים בווינה – למנהל (1826). באותה שנה היו ארבע כתות בבית הספר ובהן מאה ועשרים וארבעה תלמידים מחניכי בתי הספר העממיים והתיכוניים. כתה חמשית היתה לשוליות של בעלי מלאכה שנתנו להם חוץ משעורי הדת אף שעורי חזרה בלמודים הכלליים.

מנהיגי בית הספר נתחלפו מפעם לפעם, עד שבא ליאופולד ברייער, מי שהיה תלמיד הישיבה במאטרסדורף, שבראשה עמד אז הראב"ד ר' משה סופר. ברייער נתפקר והיה למורה בווינה ונתקבל אחר כך למורה בבית הספר של הקהלה (1835). הוא היה מחבר של ספרי למוד לילדי ישראל, תולדות ישראל עד ימי אלישע, וספר “אור תורה ונר מצוה” (1851). כתוב הוא אשכנזית וככל ספרי הדת באותה תקופה ידובר בו מעט על המצוות המעשיות והרבה על החובות שבין אדם לחברו. ובעיקר על חובת היהודי למדינה ולמלכות. אחד מחידושיו היה ללמד “ביבל” בגלוי ראש, ללמד תורה על פי קטעים מעטים ולא להרבות בתפלות. זה עורר כנגדו את העם והגבאים הוציאו משפטם שאסור לכפות את התלמידים ללמוד תורה בגלוי ראש דווקא. אבל פקודה לבד – ולב לבד. לב הגבאים הנוטאבלים היה עם המורה המשכיל והביעו לו תודה על “עבודתו המצוינת וההארה הדתית שלו”. בשנת 1857 התפטר ממשמרתו.

מן המורים ששמשו ללמד דת אחר כך היו המטיף החכם הנודע משה גידמן, מר האמרשלאג, יונס יילינק וג. וואלף, שכתב את הספרים המפורטים ביותר לתולדות ישראל בווינה. משנת 1858–1865 למד המטיף הד"ר אהרן יילינק את תלמידי שתי המחלקות העליונות של הגימנאסיה. באותו זמן היה מספר השומעים לקח בבית הספר לדת 257 נערים, 264 נערות, כנגד 911 נערים, 403 נערות מישראל שבקרו בבתי הספר הכלליים – 184 תלמידי הגימנאסיות, 228 תלמידי בתי ספר ריאליים, 61 תלמידי ריאל גימנאסיה, 32 תלמידי בתי ספר למסחר. בשביל תלמידים שבקשו להשתלם בלמודי היהדות נוסד אחר כך “בית המדרש” של אהרן יילינק.

בינתים נתרבה מספר היהודים בווינה. הממשלה דרשה מן היהודים שיפתחו שני בתי ספר עממיים מיוחדים לכל הלמודים, והעדה סרבה. משום מה? היא פחדה מפני ההתבדלות. למה להם לילדי ישראל בית ספר מיוחד? האם לא טוב להם ללמוד יחד עם בני שכניהם? ועוד חשש אחד היה להם: בינתים נתיישבו בווינה רבים מיהודי גאליציה ופולין שמדברים זארגון, ואם ישבו בניהם הם עם בני הגאליצאים הרי יישחת מבטאם הגרמני ¹³¹. על הרוח ששררה בין ההורים יעיד החשש שחששה הקהלה שההורים האמידים לא ישלחו בניהם בכל אופן אל בית ספר עממי – הם בקשו גימנסיות – ואל בית ספר עממי ישראלי על אחת כמה וכמה… הממשלה התרעמה על הסרוב והחלה להרשות למורים פרטיים בעלי תעודות לפתוח בתי ספר פרטיים לילדי ישראל. כך פתחו ד"ר י. א. פּיק וש. שאנטו וי. לב בתי ספר. נראה הדבר שרצתה הממשלה להראות לקהלה שאם לא תרצה לפתוח בתי ספר משלה יבואו בני אדם פרטיים וימלאו את החסרון.

בשנת 1858 קמה חברה אורתודוכסית ופתחה בית ספר בלי רשות והממשלה סגרתו, – כנראה בהשפעת הקהלה. העדה ערערה על זה בטענה שיש לה בית כנסת ורשות בידה לפתוח בית ספר. למדו שם מלבד למודי קדש גם למודי חול בשעור של ארבע מחלקות.

סוף סוף נפתח בשכונת היהודים ליאופולדשטאדט בית ספר נורמאלי שקבל זכות הפומביות, והוא “תלמוד תורה עץ חיים”. ואז חדלה הממשלה לבוא עוד בדרישות אל הקהלה לפתוח בתי ספר משלה.

במשך השנים היתה קהלת ווינה לאחת הקהלות הגדולות באירופה. יהודי מדינות אוסטריה, ביחוד יהודי גליציה, התישבו שם. למוד הדת דרש חבר גדול של מורים. בשנת 1910 הוציאה קהלת ווינה לחנוך ולתרבות 375,603 כתרים ושנה לאחריה, 1911, 377,066 כתרים.

על מה הוצאו הסכומים האלה? על למוד הדת, תפלת הנוער בצבור, קונפירמאציה, והספריה של הקהלה. ההכנסה הגדולה ביותר לצרכים אלה באה מקופת העיריה של ווינה, שהיתה חייבת לתמוך בשעורי הדת של כל הכתות הדתיות. בשנת הלמוד 11–1910 היו לקהלה 87 מורים ו־8 עוזרים ללמד דת במאה ארבעים וארבעה מוסדות חנוך. בשנה שלאחריה היו 85 מורים ותשעה עוזרים ולמדו במאה ארבעים ותשעה מוסדות.

מספר התלמידים מישראל בבתי הספר העממיים והאזרחיים היו בשנת הלמוד 1911–1912 – 17,633 ובשנה שלאחריה – 17,334. על למוד הדת בבתי ספר אלה הוציאה הקהלה 184,063 כתרים. שעות הלמוד היו שתים לשבוע לכתה.

כמובן שהיו הורים מיהודי גליציה ואונגארן שלמוד הדת לא ספק רצונם על כן החזיקה הקהלה גם בתי ספר ללשון ולמקרא. חלק מהם התכלכלו על חשבון הקהלה ומקצתם נתמכו על ידיה. היו גם שמונה בתי ספר מיוחדים לקריאה, – להרגיל את הילדים בקריאת תפלות. מספר התלמידים בבתי הספר לקריאה, ללשון ולמקרא (לעזעשולען, שפּראך אונד ביבעלשולען) היה בשנת 1910 – 2217 ובשנה שלאחריה 2254. היו גם מחלקות מיוחדות להכין לבר מצוה ובהן כחמש מאות תלמידים. והקהלה היתה נותנת לכל בן י"ג זוג תפילין במתנה. לנערות ערכו שעורים לקונפירמאציה.

לקהלות היו גם קורסים להתקין מורי דת. אלה נוסדו בשנת 1906. בשנת 1912 סיימו עשרה מורים ¹³².

יהודי המזרח היו מוצאים דרכי חנוך יהודי אחר לבניהם: הם היו מוסרים בניהם למלמדים, שהיו מלמדים ילדים אחדים בשעות שאחר הצהרים. מקום הלמוד היה בית המדרש והתפלה או המנין. הרבה קבוצות כאלה היו שם, ולא היה כמעט בית תפלה ליהודי המזרח שלא נמצאה שם קבוצה כזאת של ארבעה־חמשה ילדים ולפעמים גם עשרה. בקבוצות האלה היו לומדים כל למודי החדר, וגמרא במשמע. הלמודים ארכו כשעתים ליום.

כאשר נזכר לעיל התקיים בווינה בית “תלמוד תורה” (ברחוב מאלץ) שהיה בית ספר עברי כללי מן הסוג האזרחי (שמונה שנות למודים) – והוא היחידי במינו בעיר הבירה. שם קנו להם הילדים ידיעות של ממש בתורה ונביאים, וקצת ממשנה ותלמוד. לפני המלחמה נוסד בית ספר חרדי “יסודי התורה”, מעין “תלמוד תורה” לאחר הצהרים, והיו שם ששה מורים קבועים ומנהל, והלמודים היו מסודרים שם כראוי. אלה היו המוסדות שהרביצו קצת מתורת ישראל במקורה בין ילדי ישראל בווינה.

בית המדרש לרבנים בווינה

כששמש הד“ר אהרן יילינק רב בהיכל התפלה ברחוב טמפל בווינה לא הסתפק בהטפה בלבד ויסד בשנת 1863 את “בית המדרש הווינאי” שיהא כעין מזיגה של אוניברסיטה עממית ובית ספר גבוה, כדוגמת בתי המדרש לרבנים בברסלוי וברלין והזמין למרצים את הרב אלעזר הורביץ ללמד תלמוד, את אייזיק הירש ווייס ללמד תולדות המסורה וההלכה ואת מאיר פרידמן (איש שלום) להורות תנ”ך ואגדה. כל שלשת המרצים היו מומחים במקצועם ואנשי מדע ממדרגה ראשונה. במוסד זה סמכו צעירים להוראה וחנכו בני תורה ומדע מבין הבחורים שהיו צמאים ללמוד ולא עשו תורתם קרדום לחפור בה. בשנת 1893, כשהתגברה תנועת השמד בקרב יהודי ווינה קמה סערה בין הפרנסים. ואף על פי שהיו מתבוללים נבהלו מפני סמני הכליון והחליטו לפתוח “בית מדרש לרבנים” שיעמיד ליהדות האוסטרית מנהיגים רוחניים לקרב את ההמונים אל היהדות. ומכיון שיילינק וא. ה. ווייס כבר זקנו, הזמינו את הד“ר אריה שווארץ להיות מנהל המוסד. המנהל החדש צרף מורים מצוינים: את מאיר איש שלום, את הפרופיסור דוד היינריך מילר, את הפרופ. אדולף ביכלר ואת הפרופ. ווילהלם ירושלים. שווארץ למד תלמוד ופוסקים, מאיר איש שלום – אגדה, מדרשים ופירושי המקרא, מילר – עברית ודקדוקה ותנ”ך, ביכלר – היסטוריה וירושלים – גרמנית וספרותה והגיון. לאחר שנקרא ביכלר לעמוד בראש “הקולג היהודי” בלונדון בא במקומו הפרופיסור שמואל קרויס. ולאחר מות מאיר איש שלום מלא מקומו הד“ר אביגדור אפטוביצר. כך התנהל בית המדרש עד מות מנהלו הד”ר שווארץ ואז נמסרה ההנהלה לקרויס ולאפטוביצר. במשך הימים צורפו לחבר המורים שלשה חדשים: הד“ר י. טאגליכט, הרב קריסטיאמפולר והד”ר ב. מורמילשטיין. מבית המדרש הזה יצאו כמה גדולים במחקר ובמדע, כגון: הד“ר י. ל. לאנדוי, רבה הראשי של יוהאניסבורג בדרום אפריקה, הפרופ. אפטוביצר, הרב הראשי בווינה ד”ר צבי פרץ חיות, הפרופ. שור, הפרופ. י. ט. טורצינר, ד“ר חנוך אלבק, הפרופ. שלום בארון, הד”ר א. ווייס, הפרופ. שלום שפיגל, הד"ר יהודה ברגמן ועוד ¹³³.

למוד הדת

בהוראת הדת עסקו אז כשבעים מורים ומורות. תוצאות הלמוד היו לא גדולות. התלמידים היו גומרים את קורס הלמודים מבלי דעת פסוק בחומש, פרק בסדור, דינים ומנהגים ואין לדבר על שאר מקצועות היהדות. כל תרבות ישראל היתה להם כספר החתום. הם קנו להם שברי ידיעות וקטעי ספורים מתולדות ישראל. כל הגורמים נצטרפו לרעת החנוך: הזמן לא היה מספיק, השיטה היתה גרועה, והשעמום תקף את הלומדים. כשהחלו לתרגם את התורה – לא היו התלמידים מוכנים כל צרכם בידיעת יסודות לשון, על כן היה להם הלמוד לטורח. חוסר מורים הגונים היה גורם נוסף. הנהגת הקהלה לא דאגה להקים בית מדרש למורים, ובחרה מן “המשכילים” שבאו אל ווינה ולמדו בנעוריהם אם בחדרים ואם בישיבות. הם היו יודעי ספר וביניהם גם בני תורה, אבל חסרי הכשרה מקצועית והשכלה כללית לפעמים נמצאו ביניהם בעלי השכלה כללית וחסרי השכלה עברית.

למוד הדת בגרמניה והשפעתו תוארו במקומם. לא טוב מזה היה למוד הדת באוסטריה. אחד מן התלמידים מתאר פעולת הלמוד בדברים אלה:

“זוכר אני בזוועה את ימי למדי בגימנאסיה (למוד דת ישראל). על ידי מסורת אבותי וחנוכי הביתי הייתי יהודי גא ושמח, אבל שנים שלשה זמנים של למוד בגימנאסיה הספיקו להפוך את “שעורי הדת” למפלצת וההכנה לשעור זה לזכרון מעציב של ימות תלמודי – וכן למאות חברים שלמדו באותו מוסד. זכורני יפה את הדרישות המשונות שדרשו ממני, השנון המיכאני שתבעו אפילו מן התלמידים המצוינים ביותר. משעה לשעה היינו צריכים ללמוד על פה עמודים שלמים של דברי ישעיה בגרמנית, והשעות עברו על התלמידים ב”הרצאה“, אחד אחד נקראו לחזור על הדברים, עד שנסתתמו דבריו של המרצה ולא יכול לדבר עוד, ואז שב אל ספסלו ובפנקס נרשם “בלתי מספיק”… והתוצאה היתה שנוצרה בלבנו ובמוחנו שנאה, לא רק אל המורים, אלא, כדרך הטבע, גם אל היהדות שהם באי כחה. שנאה זו מצאה אחר כך את בטויה בשמד”…

“אז לא למדו דקדוקה של הלשון העברית. מאז נוסף למוד זה ואני שומע מפי תלמידי הגימנאסיות תלונות מרות על השיטה שבה מלמדים מקצוע זה” ¹³⁴.

ולא רק תלמידים הוציאו את משפטם הקשה על חנוך זה שמטרתו היתה ליצור אהבת ישראל וגרם ליחס שלילי, אלא גם מורים בעלי הכרה. וכך כותב אחד מהם על למוד התנ"ך במקורו בלי התקנה מספקת:

“הקשיים (ללמד את התנ"ך במקורו) באים בראש ובראשונה מהכנתם בלתי המספקת של התלמידים, מבחירת הטכסט ומשיטת ההוראה עצמה… העבודה המוגיעה של למוד הקריאה העברית השוטפת (המיכאנית) וראשית דעת הלשון במשך ארבע חמש שנים ללא הצלחה היא… כל החכמות והתחבולות של הפדגוגיה והדיקדאקטיקה בטלות בלמוד זה, אף על פי שעלינו לשבח את האלפונים המהודרים… העובדה נשארת בתקפה, שהלומד הבינוני נשאר זר לעברית”.

ועל למוד הדת בשפת המדינה הוא אומר:

“היתה זאת טעותם של בני תקופת ההשכלה שהפכו את היהדות – משום שרצו להטעים את המוסר שבה – לענין מופשט וכפו עליה מסגרת צרה של שיטה. שאיפה זו הביאה לידי התוצאה שספרי הלמוד לדת ישראל, שהנהיגו לפני כמה שנים בבתי הספר התיכוניים, הפכו את הלמוד למקור יסורים למורה עם תלמיד. הדעה שתוכן דתנו אינו ניתן ללמוד על פי סעיפים קצובים כבר סללה לה דרך וספרי למוד כאלה כבר נעלמו מבתי הספר. את המוסר הנעלה של דת ישראל יכולים לשאוב רק מן המקור עצמו, ולא מתוך סדרה יבשה של כללים” ¹³⁵.

המחנכים וראשי העדה היו מבקשים למצוא את מקור הרע. הם מצאו מקומות תורפה: חוסר זמן, חוסר ענין ביהדות בבית וכיוצא באלה. כי מקור הרעה היא גם ביחסם הם שהתיחסו אל היהדות כאל דת עתיקה ואל למודי השפה העברית כאל לשון עתיקה שאין לה חיים ואין לה תקווה לחיים. – זה לא עלה על לבם. אך הם ידעו את העובדות המעציבות.

את המצב הכללי סיכם אחד מראשי הקהלה בווינה, יועץ החצר ליבנר, שאמר בוויכוח פומבי את הדברים האלה:

מצב החנוך הביא לידי כך שהנוער היהודי בכרכים יודע על היהדות אך זאת שתשמש לו למכשול בחייהם, שיהיו אנוסים להלחם מלחמת חיים קשה, אבל אין הם יודעים דבר העלול להלהיבם לשאת את היסורים ברצון, להלחם את מלחמתם מתוך עוז ולשמור על היהדות מתוך גאון. על כן רואים אנו משורות הנוער הזה עוזבים את דגל ישראל ומשליכים את היהדות כבגד בלה" ¹³⁶.

בבוסניה ובקרואציה

בשנת 1885 היו בבוסניה 5801 יהודים בין 1,336,891 תושבים. בה בשנה היו שלשה תלמודי תורה בכל המדינה. והיהודים היו ספרדים ברובם ומעוטם אשכנזים ולהם קהלה מיוחדת. בשנת 1908 עלה מספרם ל־6,800 נפש.

הקהלה היתה המכלכלת את החנוך, והכנסות הקהלה באו מן המס וממכירת מצוות. הלמוד בתלמוד התורה היה פרימיטיבי. בחדר קטן היו מצטופפים חמשים ששים ילדים מגילים שונים והמורה היה מלמד ילד ילד לבד, את האחד להכיר את האותיות ולהגותן, את השני לקרוא תפלה, ואת השלישי לתרגם מספר “בראשית” לשפאניולית. חשבון וכתיבה לא נלמדו שם, וההורים בעצמם היו ממלאים את החסר ומלמדים בניהם כתוב וחשוב. אם נתיתם הילד מאביו היו אפיטרופסיו ממלאים חובה זו. המלמדים קבלו משכורתם מקופת הקהלה, אבל שכרם היה מצער ולא הספיק למחיתם, וילדי האמידים היו מביאים למורה שכר מיוחד. בחורף היו הילדים מביאים גזרי עץ להסקה.

למרות חוסר השיטה לא היו ילדי ישראל בבוסניה עמי ארץ גמורים. כל נער ידע את התורה בתרגומה. בסארייבו התקיימה ישיבה. לא רבה היתה השפעתה ולא גידלה תלמידי חכמים ורבנים היו מוכרחים להביא מן החוץ. – כאשר נווכח מפנקסי הקהלות. במשך הזמן החלו הילדים מבקרים בבתי הספר הכלליים, ואז נשאר תלמוד התורה אסכולת מלואים, ללמוד בה אחר הצהרים ¹³⁷.

מצב כזה שרר גם בקרואציה. עדת עיר הראשית זאגריב נוסדה בשנת 1806 ואחריה נוסדו כמה עדות בערי השדה. בית הכנסת הראשון הוקם בזאגריב בשנת 1867. שם היה גם תלמוד תורה לילדים.

ושוב בגאליציה

בשנת 1806 – בתקופת הריאקציה המדינית – נסגרו בתי הספר הנורמאליים של הממשלה בגאליציה וקרוב לאותו זמן עלה בדעתו של משכיל עברי לפתוח בית ספר מודרני ולתת חנוך מתוקן לילדי ישראל על יסודות חדשים – לא על יסוד הריסת הישן, אלא על מנת לתת צורה מתוקנת לחנוך המסורתי ולצרף לו למודי חול. זה היה בית הספר של יוסף פּרל בטארנופול שבמזרח גאליציה.

יוסף פּרל (1773–1839) יליד טארנופּול היה, בנם של הורים אמידים. אביו היה אכספּורטיר של סחורות לגרמניה. משאו ומתנו זה הביאו לידי תיורים ומסעות במדינות הסמוכות ועל ידי כך אבדה לו קנאותו. ראשית חנוכו של הנער יוסף היתה לפי המנהג והמסורת. הוא למד בחדר והצטיין בלמודי התלמוד והפלפול. ואף על פי שהיה אביו מתנגד – דבק זמן מה בחסידות, שהיתה שולטת באותה סביבה, עד שהחל עוסק במסחר הגדול ונוסע ובא לרגלי מסחרו גם לברודי, העיר המפורסמת בהשכלה, ושם נפגע. הוא פגש שם בדוד גינצבורג שהיה משורר ועוסק גם במחקר – מן המשתתפים ב“מאספים” החדשים שנערכו על ידי שלום הכהן, ובקש מאביו להביא משורר זה לביתו בטארנופול, להיות לו למורה. האב נאות לו ושנתים ימים שהה גינצבורג בבית פּרל ולמד את יוסף את הלשון הגרמנית וספרותה וקרב אותו אל הספרות העברית החדשה ואל שאיפות ההשכלה.

פּרל נעשה משכיל, אבל לא מן הטפוס הרגיל. הוא לא לעג לישן ולא העמיד את היהדות על “מוסר” ועל חובות שבין אדם לחברו, אלא על השכלה מתונה שהיא מזיגת תורה עם חכמה. בחיצוניותו לא נשתנה משלומי אמוני ישראל, לא גזז פאותיו ולא התהלך בגלוי ראש, בשבתות היה לובש את איצטלת המשי ושם את ה“שטריימיל” על ראשו והיה זהיר בקיום המצוות המעשיות. לרגלי זה לא היה חביב על המשכילים בני דורו והמשכילים לא היו חביבים עליו ¹³⁸.

פּרל היה איש החיים והמעשה וידע משום מה לא הצליחו נסיונותיהם של הומברג וחבריו בחנוך. אף כי נלחם פּרל עם החסידים והחסידות היה אדם היושב בתוך עמו ויודע ארחות חייו וצרכיו. הוא לא לקח לו לדוגמה את בית הספר “חנוך נערים” שנוסד בברלין, כי אם את תכנית בית תלמוד התורה של הספרדים באמשטרדם, שבו למדו את למודי ישראל בשיטה ובסדר טוב ואשר את שבחו קרא בספר “ווי העמודים” של שעפטיל (שבתי) הורוויץ, בנו של השל“ה ¹³⁹. יוסף פרל יסד את בית ספרו בשנות כבוש טארנופול על ידי הרוסים (אך זמן קצר היו העיר והסביבה תחת שלטון הרוסים, – משנת 1809 עד 1815, אחר כך חזרה לשלטון אוסטריה). בשנת 1813 הזמין מורים ופתח את המחלקות בביתו הפרטי. בתחלה למדו בו ששה עשר תלמידים למודי קדש וחול. הוא קרא לבית ספרו “בית החנוך” בעברית ו”פריישולע" בגרמנית. בית הספר רכש לו שם טוב והתלמידים הלכו הלוך ורב, עד כי הגיעו למאה ויותר, והיה הבית צר מהכילם. בימי כבוש הרוסים היה נציב הפלך הסינאטור טהיילס, איש גרמני ליבראלי שעמד לשרותה של רוסיה, והוא תמך בידי פרל והגן עליו מפני החסידים והאדוקים. בשנת 1815 הוקם בית מיוחד ונהדר לאסכולה במרכז טארנופול. עשרים אלף זהובים השקיע פּרל מכספו בבנין הבית. על תכנית הלמודים יספר לנו בריש גאָלדבערג במחברתו “אהל יוסף” ¹⁴⁰.

א. למוד יסודי הדת. “ראינו לכונן עמודי הבית הזה על אשיות האמונה ויסודי הדת, ובעין פקוחה יושם עין לא לבד על עיקר הלמודים ההם בעצמם, כי אם גם על עשייתם בפועל, ולחנך הנערים בעבודת ה' ולהנהיגם על מי מנוחות דיני ה”שלחן ערוך".

ב. למוד התלמוד. “התועלת היוצאת מהספח הלמוד ההוא רבה היא מאד. כל מלבד אשר נכבד ונחוץ הנהו לכל איש מישראל מצד עצמו… הנה יחברו יתלכדו כל הלמודים הנחוצים לנערי בני ישראל במקום אחד, ולא יצטרכו התלמידים ללכת מבית ספרנו זה אל מלמד התלמוד, ולא תלך לאבוד זמן רב בלך ושוב”. (כידוע לא עלתה בידי רוב בתי הספר למשוך לב ההורים אליהם משום שהחסירו את הלמוד העיקרי של התלמוד, והתלמידים היו ממלאים את החסרון בחדרי המלמדים).

ג. החנוך למלאכת עבודה. “לתכלית זו הכנו (הכינונו) והקמנו חדר מיוחד הנקרא “חדר עבודה”, בו מנינו והפקדנו נשים חכמות לעשות ציורים לרקמה, ושאר מלאכות נחוצות לנערות בנות ישראל, ובצפיתנו נצפה, כי בקרב הימים יוקם בית מיוחד גם עבור נערים לחנכם במלאכת עבודה נאותה” – ובאמת מסרו אחר כך את הנערים המוכשרים למסגרים נוצרים, כדי שילמדו את המלאכה כהוגן ¹⁴¹.

ד. הדרכה ישרה. “להיות הנערים מתחנכים לנתינת עזר איש לרעהו… לבל יהיו שמחים לאיד רעיהם… להיות שואלים (משאילים) זה לזה בחפץ לב כל אשר יחסר לרעהו… ועל כל אלה לחוק בל יעבור על “הנקיות”, ועל זה יושם עין ביתר שאת וביתר נחיצות”.

כיצד קרה הדבר שבית ספר כזה יוכל להתקיים בטארנופול והקנאים לא יפגעו בו? – ראשית נוכל לשער שרוב הבאים ללמוד שם היו נערות, ועליהן אין מקפידים, והנערים היו בני עניים, שהרי אך בני עניים היו מסכימים באותם הימים ללמוד מלאכת יד. שלישית: פּרל היה תקיף בעיר, מכובד בעיני הפקידים. רביעית: פרל נהג בעניני דת כיהודי חרד והקפיד שגם המורים בבית הספר ישמרו דת.

“מלבד אשר לא סר מדרכי השולחן הערוך אף כמלוא אצבע קטנה – כותב עליו חברו – ויחי באמונתו כצדיק ותמים לב, עוד נשמר היה לנפשו מאד לבלי בחור ומנות מורה אם לא נודע מתמול שלשום דרכו בקדש על מעגלי מוסר ודרך ארץ… מקרה קרה לאחד המורים, כי נדמה נדמה לאחד העם ביום קודש השבת כתמרת עשן מתאבכת מארובת הבית אשר שם המורה שבתו שם, וישכיל פרל לעשות ויסירהו ממשרת פקודתו, ולא נתנו לשרת עוד בביתו” (בבית ספרו) ¹⁴².

בתחלה היה פּרל מכלכל את בית הספר מכיסו ומתרומות מקריות, אבל עם התרבות מספר התלמידים הוכרח לבקש מוצא לכסף, ועל ידי קשריו עם פקידי הרשות עלה הדבר בידיו. לאחר עבור טארנופול והגליל לידי ממשלת אוסטריה קבל פרל מן הממשלה – על פי הצעת טהיילס, וזה היה בשנת 1821 – מידאליה של זהב על פעולתו הצבורית, וזה הועיל להרבות כבודו בעיני הפקידים. הוא בא בדברים עם ראשי הקהל בטארנופול וסביבותיה והחליטו להטיל מס מיוחד על השחיטה, לצרכי בית הספר ¹⁴³. בני הקהלות הסמוכות תמכו את בית הספר משום שהתחייב לקבל תלמידים עניים מבני עירן. נקל לשער שיהודי טארנופול והסביבה, יהודים בני עוני, לא נתנו את התמיכות האלה בחפץ לב, אבל לא יכלו לעשות דבר נגד רצונם של ראשי הקהל התקיפים שהיו שליטים יחידים, כידוע. וראשי הקהל לא יכלו להשיב ריקם פני פּרל, על ידי כבודו הגדול בעיני נציב הפלך. אז נשתנה בית הספר הפרטי לצבורי ובמקום “בית הספר של פּרל” (פּערלישע שולע) נקרא “בית ספר ראשי עברי גרמני” (דייטש איזרעאַליטישע הויפּטשולע). את הבית שבנה מכספו העביר על שם ועד בית הספר, אך קבל ששה אחוזים למאה לשנה מסכום הכסף שהשקיע בבנין, אבל מממון זה לא נהנה הנאה כלשהי, והיה תומך בו את מסיימי בית הספר שהתחנכו למלאכה. הממשלה נתנה אז את אישורה לבית הספר, ולמסיימיו ניתנה הרשות לבקר בתי ספר תיכוניים, גימנאסיות ובתי ספר ריאליים, ואת פּרל הפקידה הממשלה למנהל לכל ימי חייו וקצבה לו משכורת של שש מאות כסף לשנה. ואף את משכורתו זו מסר להוצאות בית הספר. בינתים נפתחה בבית הספר מחלקה רביעית לפי תכנית הלמוד של אסכולה נורמאלית באוסטריה. למדו בו, נוסף על למודי הקדש, את הלשון הגרמנית כלמוד של חובה, צרפתית ופולנית כלמודי רשות. תנ"ך נלמד בביאורו של מנדלסון. כמה מתלמידי בית הספר השתלמו ויצאו אחר כך לבתי ספר גבוהים ומכללות והיו לרופאים ולעורכי דין, אבל יצאו ממנו גם בעלי מלאכה, כגון נפחים ונגרים, פחחים ובנאים, ונכדו של פרל נעשה לעושה כסיות. בזה הראה פרל שהוא לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים.

לבית ספר זה היתה השפעה גדולה על התפתחות החנוך המודרני בישראל. רוב מייסדי בתי הספר העבריים החדשים בגאליציה היו מתלמידי האסכולה הטארנופולית או מן ההולכים בעקבותיה. פרל עצמו הוכרח אחר כך לנוד לרגלי מסחרו. הוא שאף עוד לגדולות, להקים באטרנופּול בית מדרש לרבנים ולהזמין את ש. י. ראפופורט למורה. גם השתדל לייסד “חברה להפצת מלאכה בין יהודי גאליציה” שנתאשרה בשנת 1831. אבל הוא הגיע לשנות זקנה ולא יכול עוד לעשות דבר של ממש. מבית הספר שבע נחת, כי התפתח יפה.

בתקופה ההיא הסתלקה הממשלה מדאוג לחנוך ילדי ישראל והניחה את הדבר לאינציאטיבה הפרטית, אבל תמכה במייסדים תמיכה רוחנית והסכימה שיטיל הקהל מכס על השחיטה לצרכי החנוך. אף הרשתה לילדי ישראל לבקר בתי ספר כלליים. וכבר נמצאו אז זעיר שם זעיר שם יהודים עשירים ומשכילים שהשתמשו בזכויות אלו. בימי קיומו של בית הספר של פּרל כבר נמצאו בגאליציה כשלש מאות תלמידים יהודים בבתי ספר כלליים. אבל תנועת החנוך הכללי היתה חלשה מאד. במחוז טארנופול היו בימים ההם כארבעת אלפים ילדי ישראל מגיל בית ספר, ומאלה היו אך מאה ועשרים בבית הספר המודרני ¹⁴⁴.

בית הספר המודרני השני בגאליציה נוסד בברודי, העיר המפורסמת בתולדות ההשכלה בסופריה ובלוחמיה החרוצים. בית ספר זה היה ריאלי ונוסד על ידי הקהלה ונתאשר על ידי הממשלה בשנת 1815. אבל הבדל גדול היה בין אסכולה זו ואסכולת פרל. בית הספר בברודי היה מטפוס משכילי ראדיקאלי. במקום דת למדו מוסר על פי ספרו של הומברג “בני ציון”. הדירקטור והמורים נוצרים היו ורק מורה המוסר היה היהודי היחידי. בהיות ברודי עיר המסחר וקשרים לה עם ארצות רבות למדו בבית הספר גם צרפתית ואיטלקית והנהלת פנקסי מסחר.

יוסף פרל לא פסק כל הזמן מלפנות אל הממשלה שתצוה שוב לפתוח בתי ספר אלמנטאריים לילדי ישראל בגאליציה. בסוף שנת 1819 פנה פרל בתזכיר אל נשיאות הפלך בגאליציה ובו הראה על הצורך לפתוח מחדש את בתי הספר הגרמנים־הישראליים מטעם הממלכה. לשכת החצר בווינה, שתזכירו נמסר לה לעיון, ענתה שרצון הממשלה הוא, שילדי ישראל יבקרו את בתי הספר לנוצרים. בשנת 1820 פנה פרל שוב אל האדמיניסטראציה של גליציה בבקשה לפתוח בית ספר אלמנטארי גרמני־יהודי בעיר ברוד, שמפאת חשיבות הקהלה שם ישמש הדבר למופת ולדוגמה לשאר הערים ולהטיל תוספת מכס על הבשר להחזקת בית ספר זה וגם בית הספר הריאלי הקיים שם. הממשלה שידעה שההמונם אינם שבעים רצון ממכס הבשר סרבה ¹⁴⁵.

שני בתי הספר – של פרל בטארנופול והריאלי בברודי – היו היחידים בגאליציה בחצי הראשון של המאה הי"ח. אף כי גדלו בגאליציה משכילים בודדים, שעשו להם שם גדול בספרות ישראל ובתולדות ההשכלה, היו החיים שם גיטואיים מצומצמים, והחנוך מסרתי: הילדים למדו בחדרים, הבחורים בבתי המדרש. ואף כי צוה החוק על למוד לשון המדינה זלזלו בה והערימו עליה וכל הענין נשתקע. בכל המדינה שרר עוני גדול, וראשי הקהל והמוכסים פשטו עור העניים במכסי הבשר והנרות והכבידו ידם על העם, והרבנים והאדוקים רדפו כל משכיל ונאור. יהודי אחד יליד ברודי שהתגורר באודיסה שב לגאליציה ובקש רשות לייסד בלבוב בית ספר למלאכה ובית מדרש לרבנים ולא הרשו לו אפילו את הראשון. הוא הניח עזבון לייסד בית ספר למלאכה – ועברו ארבעים שנה עד שיצא הדבר לפועל ¹⁴⁶.

לאט לאט עשתה ההשכלה את דרכה בגאליציה. בשנת 1840 נכנסו משכילים אחדים לועד הקהלה בלבוב וכעבור ארבע שנים הזמינו לרב – את אברהם בן שלום הכהן (1806–1848), אחד המשכילים מביהם ששמש רב בהוהענעמס שבאוסטריה. הוא הוציא גם ספר למוד בשם “פתח שפת עבר” שהופיע בפראנקפורט ענ"מ. הקנאים נתכעסו והחליטו להרחיקו מן העיר בכל האמצעים. הוא ייסד בשנת 1845 בית ספר לנערים ולנערות בן שמונה מחלקות והתקיים שנים רבות. אברהם בן שלום הכהן היה המנהל ומורה הדת, ובמשכילים בחר למורים. הוא היה מחנך בעל הכשרה טובה. ספרי הלמוד שהופיעו עד אז ללמוד הדת וכן הספרים לתולדות ישראל היו כתובים בלשון מופשטת, למעלה מהשגתם של ילדים, אף תכנם ורוחם היו חשודים בעיני ההורים, על כן חבר והוציא שני ספרים בגרמנית, האחד "ביבלישע געשיכטע ", ספורים מכתבי הקדש משולבים בפסוקי מוסר, והשני "עלעמענטע דעס ערשטען רעליגיאָנסאונטערריכטס " – מנהגי ישראל והדינים הנחוצים ביותר ¹⁴⁷. תכנית למודי היהדות בבית ספרו היתה:

טבלה

מקצוע	לנערים	לנערות
דת ותולדות ישראל בגרמנית	2 שעות לשבוע	2 שעות לשבוע
תרגום המקרא	מחמש עד שמונה שעות	תרגום תפלות – 3 שעות
עברית ודקדוקה	– 2 שעות	-
כתיבה ביידיש	שעה אחת	שעה אחת

מעניין הדבר שגם המשכילים לא יכלו להשתחרר מן ההפלייה לרעה שהפלו האדוקים בין נערים לנערות ללמודי קדש, ובעוד שלנערים למדו מקרא ממקורו, הסתפקו בלמוד תפלות ובכתיבה של יידיש לנערות.

אברהם בן שלום הכהן היה מן המשכילים המעטים שאהבת העם הביאתהו להשתדל אצל הממשלה בווינה לבטל את מכס הבשר והנרות אשר העיקו על יהודי גליציה. האדוקים שנאוהו ורדפוהו ולא אחת התנקשו בנפשו. נבל אחד שם רעל באכלו ואברהם הכהן נפל קרבן ומת בעודו באבו. ומסבות מותו עשו רושם נורא על כל החוגים ולא הביא כבוד לישראל. הוא היה מורה הדת היהודי הראשון בגאליציה.

באותם הימים נסגר בית התלמוד תורה בלבוב, אז לקחו ראשי הקהל את כסף העזבון של הת"ת ופתחו בו בית ספר יהודי עממי חדש ברחוב השמש (סלונעטשנא) ונכנסו שמה ששים נערים ומאה ושמונים ושמונה נערות, וצרפו לו גם את בית המחסה ליתומים ומנו את שלמה שלזינגר למנהלו.

דוגמת לבוב פעלה גם על שאר ערים. קהל בוליחוב – עיירה קטנה, אך ברוכת משכילים – קבל רשיון בשנת 1847 לפתוח בית ספר. שלמה לייב גולדנברג (1807–1846) ¹⁴⁸. והירש זליג מונדשיין היו המייסדים. הם ידעו שיהודי בוליחוב יתנגדו ליסוד בית ספר, על כן הערימו ואמרו שהם משתדלים לפתוח בית כנסת והשיגו חתימות רבות על פטיציה, והשתמשו בחתימות הללו להגיש בקשה על פתיחת בית ספר. הערמה נתגלתה וגולדנברג הוכרח לברוח מבוליחוב ובא לטארנופול והיה אחר כך למוציא לאור של “כרם חמד”. חברו מונדשיין פתח בית ספר בבוליחוב בשנת 1856 וכינס כשמונים תלמידים – מספר הגון לגבי עיירה. ועוד שני בתי ספר מודרניים נפתחו, האחד בית ספר עממי בלבוב והשני בברודי. אבל כל אלה היו בודדים ונדירים, ועדיין ילדי ישראל כולם לומדים במוסדות הישנים ואין להם כל מושג מלמודי חול ואת לשון המדינה אינם יודעים. במדינה עצמה היו הימים ימי ריאקציה. מטרניך היה המושל, הונגריה מרדה ואוסטריה התגברה עליה ודיכאה את המרד. הממשלה לא דאגה עוד להרחבת ההשכלה בין העם.

התקופה החדשה בחיי יהודי גאליציה

שנוי גדול בחיי יהודי גאליציה בא לאחר שנת 1867. הקונסטיטוציה באוסטריה היתה קיימת ובטלה, וזכויות מדיניות לעם היו ניתנות וניטלות בחזרה. לאחר מפלת אוסטריה במלחמת השחרור של איטאליה החלו רוחות ליבראליות מנשבות בארץ והאויר טוהר מעט מן הריאקציה. בשנת 1867 ניתן באוסטריה־אונגאריה שוויון אזרחי ומדיני לכל העמים והדתות. ומה שעשו הרוחות החדשות במדינה לא יכלו לעשות כל המשכילים עם הרומנטיקה והמליצה. הנוער היהודי החל נוהר אל בתי הספר הכלליים למאות ולאלפים. משנה לשנה הלך מספרם ורב. בערים ובעיירות קמה אינטליגנציה יהודית חדשה. אמנם כל אלה, בטרם הכנסם לבתי הספר הכלליים או בעת למדם שם, בקרו גם את החדרים, ולמדו גם למודי קדש, אבל חומות הגיטו נפלו מעט מעט, למודי החול לא נחשבו עוד, לפחות בעיני רבים אם לא בעיני כולם, לחטא ולעוון וההמון החל להתרגל אל הטפוס החדש של היהודי המודרני, הלובש בגדי האזרחים והמדבר בלשון המדינה. ביחוד גדול היה מספר הנערות שניהנו מחנוך כללי. היה היתה מלחמה בין “אבות ובנים” אבל לא בין “אבות ובנות” – מה שלא הותר לנער הותר לנערה ונמסרו לבתי הספר הכלליים ללא נקיפת לב. אדרבה, התפאר התפארו ההורים בבת המלומדת, הלבושה מודרנית והמדברת פולנית וגרמנית. על ידי כך נעשה קרע בין שני המינים, בין אח ואחות, אשה ובעלה. הבן היה מחובשי בית המדרש, לובש ארוכות, מגדל פאות המגיעות עד כתפיו וחובש לראשו “קולפּאק” – מין כובע שער גבוה שהאציל לפני הבחור מראה אכזוטי. הבחור עוסק בהוויות אביי ורבא ואחותו מתעמקת ברומאנטיקה של הספרות הפולנית.

על הרוח החדשה בחנוך נשפוט מן הטבלה הבאה להלן. בשנת 1875 היו בין 9026 תלמידי גימנאסיות בגליציה 1182 יהודים שהם יותר משלשה עשר אחוזים למאה ומאז הלכו ורבו:

טבלה

השנה	מספר הגימנאזיסטים היהודים	אחוזים למאה
1876	1331	14.31
1772	1877	17.57
1878	1562	16.27
1879	1861	18.62
1880	2082	19.21
1981	2167	19.63
1883	2128	18.70
1889	2228	19.00
1901	4298	19.57
1904	5761	20.69
1905	6110	23.05149

אין לנו מספרים בנוגע לבקור ילדי ישראל בבתי הספר העממיים של הממשלה. על כן נשתמש בנתונים ממקורות אחרים. בבתי הספר הנורמאליים של יוסף השני בשנת קיומם האחרונה, 1806, למדו בששה מחוזות 3650 ילדים, ומספר ילדי ישראל שהיו בני גיל של חנוך היה באותה שנה 84,580, ויצאו שנים על כל אלף בגאליציה ¹⁵⁰. בשנת 1830 למדו בכל בתי הספר העממיים שבגליציה – ובכללם גם תלמידי בית הספר של פרל בטארנופול – 408 תלמידים מישראל, אף לא אחד על כל 5000 תושבים. ומה שונים המספרים בשנת 1890. באותה שנה למדו בגליציה 50,291 ילדי ישראל בבתי הספר העממיים, ועשר שנים אחר זה, בשנת 1900, היה מספר התלמידים מישראל 78,466. אם נשים אל לב שבמשך התקופה ההיא לא גדל מספר התושבים היהודים – לרגלי ההגירה, כי 109,000 יהודים יצאו אז לאמריקה – נדע עד כמה עלה הבקור של ילדי ישראל. וכאן עלינו להעיר שעל אלה שמנינו כמבקרי בתי ספר כלליים נמנו כעשרת אלפים שבקרו בבתי הספר הפרטיים שנוסדו מקרן הבארון הירש, 1000 בבתי הספר המיוחדים בלבוב שנוסדו על פי הצעת טשאַצקי־סובייסקי, בתי ספר שלא למדו בהם בשבתות ובמועדי ישראל והורו בהם עברית ותולדות ישראל.

בתי הספר של הבארון הירש

הנדיב הבארון מוריץ הירש מפאריז העמיד לו מטרה לבוא לעזרת אחיו הסובלים ולהקדיש לעזרה זו את כל הונו העצום. אחר הפרעות של שנת 1881 ברוסיה שלח הבארון את מזכירו וויניציאני אל עיר הגבול ברודי אשר שמה נהרו אלפי פליטים מרוסיה, מחוסרי אמצעים ואובדי עצה, לנסוע משם למדינות הים. מזכירו זה ראה אגב את מצבם החומרי הרע של יהודי גאליציה ועורר את הבארון הירש לסייע להם. הנדיב הסכים לכך. ובמה חשב להרים את מצבם? על ידי שני אמצעים: סגול היהודים לחיי המדינה על ידי קנין לשונה והבראת מצבם על ידי למוד מלאכה ואומנות. שתי השאיפות הללו טובות היו מצד עצמן. אלא שהבארון הירש, אזרח צרפת, לא הבין לחיי ישראל ולרוחו במזרח אירופה.

בשנת 1888 פנה הבארון לווינה להודיע לממשלה שהוא עומד לתרום סכום של שנים עשר מיליון פראנק לצרכי ההשכלה של יהודי גליציה ובוקובינה, לכבוד יובל הארבעים של פראנץ יוסף, קיסר אוסטריה. הצעה זו לא נתקבלה בסבר פנים יפות, משום שלא רצתה הממשלה בהשפעות חוץ. בינתים נודע הדבר לחרדים שפחדו מפני כל חדש ואף הם השפיעו על השלטון שלא לקבל את התרומה ¹⁵¹. לאחר השתדלות רבה נתאשרה הקרן ונתמנה קוראטוריום שבראשו עמד יוסף די פירט, הבארון דוד גוטמן, ד"ר אהרן ייעלינעק, הנרי נירנשטיין מברודי, זיגמונד בארון פופר, ועוד. הממשלה הוסיפה לקוראטוריום חברים משלה, כולם פולנים נוצרים.

מטרתו של הבארון הירש מתבלטת מתזכירו של מיניסטר הפנים באוסטריה שהמציא יחד עם התקנות לשם אשור:

“אף על פי שבתי הספר העממיים העומדים להווסד בעזרת הקרן הזאת לטובת היהודים הם בעיקר, לטובת יהודי גליציה ובוקובינה, וזה עלול ליצור רושם כאלו יהיו בתי ספר דתיים, חייב אני להדגיש בכל תוקף כי רחוק אני מלתמוך בקרן זו מתוך שאיפה של התבדלות, או של דת בעיקר. תמיד פעלתי ככל יכלתי ללחום עם זרמי ההתבדלות והדתיות בקרב בני אמונתי ולהורותם את הדרך להתבולל בין האזרחים הנוצרים. כדי להוציא דבר זה אל הפועל כיוונתי תחילה למסור את הקרן לרשות הממשלה בגליציה, להשתמש בעזרתה למשוך את ילדי ישראל אל בתי הספר הכלליים. מכשולים מצד האורתודוכסים המתנגדים, מכשולים שלא יכולנו להתגבר עליהם, הפריעו את התגשמות הדבר ¹⁵². ממשלת גליציה לא רצתה לאחוז באמצעי אונס כלפי יהודים חרדים ויעצה לי לייסד תחילה בתי ספר מיוחדים ליהודים בהנהלה מודרנית, ולמשוך שמה בני חרדים, ולסלול בזה את הדרך לשאר המטרות”.

הבאמת היו אלה מטרותיו של הבארון הירש, או אולי הגדיש את הסאה כדי להטות את לב הממשלה לקבל את הצעתו ולאשר את פעולות הקרן במדינות גליציה ובוקובינה?

ביאנואר של שנת 1889 פרסם היומון האמריקאני “ניו־יורק הירולד” שיחת סופרו עם הבארון הירש. השיחה היתה בפאריז ונגעה ביסוד בתי ספר ברוסיה ואז הגדיר הבארון את שאיפותיו, ואף כי לא דובר אז על גליציה אין הבדל בדבר. הריפורטר כתב שרצונו של הבארון הוא שהיהודים ישתמדו. הבארון מחה כנגד סלוף דבריו, על כן מסר את השיחה לפי נוסחו הוא:

הסופר: האוכל לשאלך אדוני, מה השפיע עליך לתת סכום כל כך גדול לעניני חסד וצדקה ברוסיה.

הבארון: הסבה היא שאני לוחם עם קנאות וצביעות והתבדלות. הפרובלימה של היהודים תפתר על ידי כליון השבט היהודי, וזה יבוא אך על ידי אחוה בין יהודים ונוצרים. את הקרן שמסרתי לרשותה של רוסיה, חמשים מיליון פראנק, נתתי לא רק לחנוכם של ילדי ישראל, אלא גם לילדי הנוצרים. בממלכת רוסיה מצויים ארבעה מיליון וחצי מישראל והם חיים בעוני גדול. הם אינם יודעים את לשון המדינה ומשתמשים באיזה זארגון מיוחד להם, ולוחמים מלחמת קיומם בתנאים רעים מאד. חומת סינים מקיפתם והיא חוצצת ביניהם לבין שאר בני אדם. מטרתי היא להרוס את הקיר הזה על יסוד בתי ספר ברוסיה, בתנאי שיקבלו שם יהודים ונוצרים בלי הפליה" ¹⁵³.

מטרתו של הבארון הירש ברורה כשמש בצהרים. בווינה נוסד קוראטוריום, בידו היתה ההשגחה על כל מוסדות החנוך העתידים להווסד, ובגליציה ובוקובינה היו וועדים פועלים. על ידי שנויי השאיפות באו הועדים בסכסוכים עם הקוראטוריום. בווינה רצו להשליט את הלשון הגרמנית בגאליציה והוועד הגליצאי רצה בלשון הפולנית – והתנצחו פאטריוטים בפאטריוטים. ואף על פי כן התפשטו בתי הספר והשפיעו על העם. תכניתם כללה גם למודים עבריים ובני עניים קבלו שם גם מנעלים ולבושים. בין המורים שנתקבלו ללמד שם למודי קדש נמצאו משכילים עבריים מן הטפוס הטוב כמשה אלבום, בעל המילונים העבריים, אלעזר טלר, מדקדק, והם השתדלו להקנות לילדים ידיעות עבריות. כל זה גרם לכך שבתי הספר קנו להם שם טוב. בשנת 1905 הגיע מספר בתי הספר בגאליציה ובוקובינה למאה ארבעים ושמונה, ובהם למדו 7860 תלמידים והורו מאתים וחמשה מורים. אכן מעט מעט החלו העומדים בראש לדחוק את רגלי העברית ולהקפיד אך ורק על המקצועות הכלליים. על ידי כך החלו בתי הספר יורדים. אם אין למודי קדש בהם נוח היה לעם למסור את בניו לבית הספר הכללי ולשלוח את הבנים אל ה“חדר” או למסרם למורה פרטי לשם למודי קדש. בתי הספר של הבארון הירש היו אחר כך למוסדות לבני עניים הבאים שמה לשם המלבושים הניתנים להם חנם. במשך הזמן נסגרו רבים מהם. בשנת הלמוד 1910–1911 נשארו לקרן אך 43 בתי ספר ובהם 155 מורים, 127 ללמודי חול, 28 ללמודי קדש. מספר התלמידים ירד ל־6149. לשלשים ולשלשה בתי ספר היו זכויות פומביות, ואלו הם בתי הספר שבערים: בוהורודטשאני, בויאן, בורשטין, טשערנעליצא, דוברובה, דילאטין, דוקלא, סניאטין, גולוגורי, גבוזדיץ, יאבלונוב, יאגלניצה, יעזשערנא, קולומיה, מיעליץ, מיקולינצי, מונאסטערזשיסקא, אברטין, אוטיניא, פּומורזשאני, ראווא־רוסקה, רוזבאדוב, סאדאגורה, סאסוב, גליניאני, סולוטבינה, טארנוב, טלוסטי, טיסמיעניצא, זאבלוטוב, זשאבנה, זאלוזיץ, זבורוב. שנים מבתי הספר היו בבוקובינה. לשלשים ואחד בתי ספר היו בנינים קנין הקרן. בשמונה בתי ספר למדו מלאכת יד. התלמידים העניים היו מקבלים גם ספרים ומחברות חנם. גם נתנו להם ארוחות חנם, חוץ ממלבושים ומנעלים ¹⁵⁴.

למוד הדת בבתי הספר הכלליים

וקודם שאתאר את תקון החנוך הישראלי בגליציה מן הפנים אגע עוד בשאלה אחת, יצירת בקורם של ילדי ישראל בבתי הספר הכלליים. מכיון שנתרבה מספר התלמידים מישראל בבתי הספר הכלליים, ובכולם למדו התלמידים את דתם – היה צורך במורים לדת ישראל, מורים שהתעתדו לכך. בגליציה לא היה בית מדרש למורים יהודים. מעת לעת נתעוררה השאלה מאין יקחו מורים לדת ולא נעשה דבר לפתרונה. והנה נתקבל חוק: “להורות דת ישראל יוכלו רבנים מוסמכים ואם אין כאלה, מורי בתי ספר כלליים שיש להם קוואליפיקאציות ללמד דת” ¹⁵⁵.

והיכן ירכשו להם מורי בתי הספר קבאליפיקאציות להורות דת? על כן נתקבלו בשנות 1889–1890 מורים יהודים חסרי הכשרה וחסרי ידיעות ביהדות, והשפעתם על התלמידים לא היתה לטובה. נקראו ועידות לדיין בדבר ולא יצא כלום. בשנת 1902 יסדה קהלת לבוב מוסד פרטי לחנוך מורי דת בבתי ספר עממיים כלליים – קורס של שלש שנים לתלמידי בית המדרש למורים הכללי. אלה היו שעורי מלואים שאינם מספיקים, כי התלמידים היו עסוקים כל הבקר ושעות אחר הצהרים בלמודים הכלליים, ובחמש אחר הצהרים באו אל הקורס היהודי והם עיפים ויגעים. אך כחמש שש שעות לשבוע למדו, כעשרה תלמידים היו, בעוד שמספר ילדי ישראל בשנת 1906 הגיע עד תשעים אלף בבתי הספר העממיים ויותר מששת אלפים בבתי הספר התיכוניים.

טיבם של מורי הדת בגליציה לא עלה על מורי הדת בגרמניה. רובם היו בני אדם שהיה להם חנוך יהודי, ועזבוהו טרם קלטוהו. הם למדו בחדר ויצאו בעודם צעירים ורכושם היהודי התרבותי היה קצת קריאה, קצת כתיבה וקצת הבנה בתפלות מתוך תרגום פולני. אף ידיעותיהם הכלליות לא היו מרובות, אך מה שהיה דרוש להם לבחינה בלי שיור כלשהו. אהבתם ליהדות לא היתה מופלגת. במקום זה חשבו להם לחובה להקפיד על הלשון הפולנית שלא תתחלל על ידי דבור בלשון “זרה” – באידיש. מורים אלו בריות עלובות היו. גם התלמידים גם המורים הפולנים היו לועגים להם ומבזים אותם. הכנעתם וחנופתם שהיו מחניפים למורים הנוצרים עוררו שאט נפש. התלמידים היו מרגישים במעוט ידיעותיהם של מוריהם והיו מקפחים אותם בשאלות של הבל. והלמוד עצמו יבש היה, קטכיזם וקצת פרקים מן התורה הידועים לתלמידים מן ה“חדר”. כל זה לא היה עלול לעורר התלהבות או כבוד או ענין.

טפוס שני של המורים היה מאלה שלא היתה להם מעולם קרבת רוח אל היהודים והיהדות – אינטליגנטים יהודים תלושים מעמם שלא היה להם כלום בעולמם חוץ מן ההשתבחות בלאומיות הפולנית שעליה היתה גאוותם ועליה הכריזו בכל מקום ובכל שעה. מורים אלו היו רומסים את כל קדשי ישראל ברגליהם, אוכלים טרפה ומחללים שבת בפרהסיא ואינם דורשים מתלמידים שום למוד ושום ידיעה בדת. היחס ביניהם ובין תלמידיהם היה לקוי מאד. הילדים הרגישו בהם לא אח קרוב ולא מורה למקצוע חביב עליו, ושלמו להם בשוויון נפש, עתים אף בשנאה כבושה.

טפוס שלישי: מועטים שקלטו בנעוריהם את התרבות העברית מילדותם עש שנעשתה לחלק מעצמותם ואת השכלתם הכללית רכשו להם בתקופת בגרותם ונתמזגו אצלם היהדות והאנושיות, והיו לבני אדם שלמים המכירים ערך עצמם וממלאים חובתם. די לקרא בשמות מורים אחדים שיצאו להם מוניטין, המטיף הציוני והסופר העברי המכובד ד“ר יהושע טהון, ההיסטוריון הפרופיסור מ. באלאבאן, התיאולוג הפרופיסור באד, הד”ר מיזס ועוד. מועצת החנוך הפולנית עמדה אמנם על משמרתה להשגיח שלא תכשל במורים יהודים לאומיים והרחיקה את החשודים מבתי הספר, אבל לא העזה לנגוע במורים אלה והדומים להם מרוב פרסומם. אלה למדו בגימנאסיות ודרשו מתלמידיהם משמעת וידיעה בתולדות ישראל והתלמידים התייחסו אליהם בכבוד ובחבה ¹⁵⁶.

תחית החנוך העברי

משנתרבה בקורם של ילדי ישראל בבתי הספר הכלליים גדלה שם אינטליגנציה יהודית חדשה. האינטליגנציה הישנה, מתקופת ההשכלה, היתה מוקירת התרבות הגרמנית, מתלמידיהם של מנדלסון וחבריו, וגיתה ושילר היו מאורותיהם. החדשה היתה חניכת בתי הספר הפולנים וראש מאווייה היה הדבק בעם הפולני ובתרבותו. הלאומיות הפולנית היתה קנאית. האסונות שבאו על העם הפולני, חלוקת ארצו, שעבודו למלכויות שונות, שבתו בתוך מיעוטים לאומיים שהתחרו אתם על ההיגימוניה המדינית (במזרח גליציה) – כל אלה חזקו בקרב העם הפולני את הדבוק בקניניו ויצרו מיסטיקה לאומית שמצאה בטויה בספרות עדינה ורגישה. האינטליגנציה היהודית בגליציה שקעה בתוך מצולת הלאומיות הפולנית. ביחוד הצטיינו בקנאות זו בנות ישראל, אלה שהיו חפשיות מחנוך יהודי. כנגד שאיפה זו היה כח דוחה, הלא היא השנאה לישראל. יהודי גליציה נרדפו. רצו הפולנים ליצור להם מעמד בינוני, מעמד של סוחרים שהיה חסר להם, כדי שלא יהיו תלויים בזרים – והיהודים זרים היו לגבי דידם, – ומה עשו? השתמשו הפולנים בכח האבטונומיה האדמיניסטראטיבית לדחות את היהודים מעמדותיהם. גם באומנויות החפשיות לא סבלו את היהודי, את ה“זר”. צעירי ישראל שבקשו לבוא בחברה הפולנית – מצאו את השערים נעולים בפניהם. כל זה דחף את האינטליגנציה היהודית לבקש שדה פעולה בתוך עמם. ואם נוסיף על גורמים כלכליים וחברתיים אלה את הגורמים הלאומיים, את חבת ציון והציונות שהתפשטו והקיפו את העולם היהודי משנות השמונים ואילך, נבין ונדע איך קמה אינטליגנציה יהודית לאומית בגליציה.

עוד בשנת 1880 נוסדה בלבוב חברת “ציון” שהחלה להפיץ את הרעיון הלאומי. בשנת 1890 נערכו אספות וויכוחים לתלמידי האוניברסיטה והוצאו חוברות שונות כנגד ההתבוללות. ביחוד עוררה רעש החוברת Jakim powinien byc program mlodiezy zydowskiej (“מה תהא מגמת הנוער היהודי”) שתכליתה היתה לעורר בקרב תלמידי הגימנאסיות והמכללה את הגאון הלאומי ולהוכיח להם שההתבוללות פשטה את הרגל. התעורר פולמוס גדול והעתונים דרשוה לגנאי ולשבח, לפי השקפותיהם. אז החלו להווסד אגודות לאומיות: “דורשי תורה ודעת” בפשמישל, “העברי” בדרוהוביטש, “חכמה והשכלה” בזלוטשוב, “קרוא מקרא” בקראקא וכן בערים אחרות. החברות אמנם לא התקיימו הרבה שנים, אך הזרע שנזרע הביא יבולו. עם תקומת הציונות של הרצל התעוררה תנועה חזקה גם בגליציה והתבטאה גם בעבודה פוליטית־מקומית על יסודות לאומיים. לא היתה עיר ועיירה שלא נתייסדה בה חברה ציונית ¹⁵⁷.

תנועה זו הביאה גם ליסוד בתי ספר לאומיים. בהיות בגליציה חובת למוד כללית היו אלה בתי ספר של מלואים, לשעות אחר הצהרים. בית הספר העברי המודרני הראשון נוסד בסטאניסלאבוב ונקרא בשם “שפה ברורה”, השני נוסד ברוהאטין – לאחר הנצחון שנצחו הציונים בבחירות אל הקהלה – ואחר כך החלו להפתח ברוב הערים והעיירות שבמזרח גליציה. בדרום גליציה, מבצר החסידות והארתודוכסיה לא חדרה התנועה, ובמערב הארץ, מקום מבצרה של התבוללות והאורתודוכסיה גם יחד – החלו להפתח אך כעבור כמה שנים. עובדה זו מוכיחה בעליל שבית הספר העברי המודרני בגליציה היה יציר הרוח הלאומי המודרני.

הפרוטוטיפוס של בית הספר העברי בגליציה – היה “החדר המתוקן” ברוסיה. השם "שפה ברורה " שניתן לרובם הגדול של בתי הספר אינו מקרי. מעיד הוא על מהותו ועיקרו. נהוגה היתה בהם השיטה הטבעית ובשעה שמגניה הוכיחו לקהל שהיא שיטה פדגוגית טובה היתה הדחיפה העיקרית לשיטה זו תחית הדבור העברי.

מסביב לתנועה זו נוצרה אוירה של התלהבות גדולה. ביחוד גדלה ההתלהבות בקורסים לבחורות בנות ט"ו–כ, שהיו קיימים על יד כל בית ספר עברי. המורים היו ברובם מרוסיה, במקום שקבלו את הכשרתם בחדרים המתוקנים. מורים אלו באו שמה לאחר שניתנה הקונסטיטוציה ושוברה בצדה – הפוגרומים. רובם היו צעירים שלקחו חלק בעבודות צבוריות ברוסיה “בימי הרעש”, והנטיה לעסקנות ערה בקרבם. עברית ידעו היטב, ורובם ציונים נלהבים. השפעתם על הלאמת הצעירים בגליציה היתה גדולה מאד. הלמודים בבתי הספר החלו בשתים אחר הצהרים ונמשכו עד שמונה בערב. כל מורה למד במשך שש השעות שלש מחלקות. כל מחלקה למדה על כן כעשר שעות לשבוע. אולם היו בתי ספר בעיירות שניתנו בהם חמש עשרה שעות בשבוע. הלמודים נמשכו כל ימות השנה, בהפסקה של חדש אחד בימות החמה.

לא היתה שם תכנית למודים אחידה. אמנם באחת הוועידות של “אגודת המורים” נתקבל להלכה סדר למודים קבוע, אולם למעשה לא נתגשם. אך נתקרבו בתי הספר זה לזה ועיקר למודיהם היו עברית, על פי מקראות שונות, דקדוק, תולדות ישראל, חומש ורש"י, נביאים ראשונים ואחרונים, משנה וספרות. בקורסים לעלמות היה העיקר ידיעת הלשון בדבור והכרת הספרות החדשה.

בתי הספר נוסדו על ידי חברות פרטיות. וועד החברה היה בזמן הראשון ליסוד בית הספר חוזר על בתי התושבים ומקבץ תלמידים. הכנסות בתי הספר באו מתשלומי חברים משכר למוד, מתמיכות של מוסדות צבוריים, כגון הקהלה, הבאנק היהודי, וכיוצא באלה, הכנסות מנשפים ועוד. בכלל לא היה מצב בתי ספר בטוח וקבוע. במקומות שהתלמידים היו חניכי הגימנאסיות לא היה בקורם קבוע, שכן דרישות הגימנאסיה הלמודיות והחברותיות גדולות.

מסביב לכל בית ספר היתה מתחוללת מלחמה. המתנגדים היו מן האורתודוכסים והחסידים, שראו בציונות ובבתי הספר סכנה למנהגי החיים הישנים. המשכילים העבריים והציונים היו התומכים. אבל רוב הילדים נתחנכו ב“חדרים”. בבתי הספר נתחנכו ילדות בעיקר, ואמנם שם גדל דור של בנות נאמנות.

מורי בתי הספר היו מאוגדים והיו להם וועידות שנתיות והוצאות ספרותיות. כעבור כמה שנים ליסוד בתי הספר נוסדה “הסתדרות בתי הספר” שהציונים היו ראשיה. הסתדרות זו התכוונה גם לייסד בית מדרש למורים.

ובמשך כל אותן השנים הוסיף חלק הגון מן הצעירים לקבל את חנוכם המסרתי: תחלה ב“חדרים” ואחר כך בבית המדרש, במקום עסקו בלמוד התלמוד. אבל הכמיהה אל ההשכלה היתה כללית ורוב הבחורים היו קוראים את הספרות העברית מי בסתר ומי בגלוי, והרעיון הלאומי חדר ללב רובם. אף כתב עת מיוחד "השחר " הוציאו. רבים מן הסופרים והמשוררים והחכמים העברים יוצאי גליציה היו חניכי בית המדרש שיצאו אחר כך לתרבות כללית.

באיטאליה

בראשית תקופת ההשכלה לא היתה איטאליה מאוחדת, אלא חלוקה ועומדת ברשותן של מלכויות שונות. החלק האחד, שרומי עמדה במרכזו, כפוף היה לממשלת האלפיפיור, והשני, לומבארדיה האיטאלקית וחבל טריאסטי – נמצא תחת שלטונה של אוסטריה. וכה יספר שד"ל על מצב אחינו באיטאליה בימיו:

“היהודים אשר באיטאליה בארצות אשר תחת מלכי עסטרייך החסידים, הן במלכות לאמבארדא, ווענעציאניש (וויניציה) הן במלכות אילליריען, וגם היושבים בארצות טאסקאנא בשלוה ובטובה הם עומדים, הם רשאים ללמוד ולעשות כל מלאכה וכל חכמה שירצו ולקנות קרקעות ולבנות בתים וכו' (רק רוקחים מישראל אסורים). ואך בארצות אשר תחת האפיפיור ובארץ מאדענא ובמלכות פיעמאנט היהודים שרויים בצער ובדוחק ואינם רשאים ללמוד בבתי הלמודים” ¹⁵⁸.

חנוכם של ילדי ישראל באיטאליה היה מסודר יותר מאשר במזרח אירופה או בגרמניה. בתלמודי התורה שלהם הונהגו סדרים נאים, מוריהם היו אנשי חיים ודעת ותכנית הלמודים שלהם מתוקנת היתה. במוסדותיהם שקדו על למודי המקרא, קצת מפני נטיה נפשית, וקצת מחמת האסור והגזרה על למוד התלמוד. גם דקדוק הלשון לא הוזנח ובני הנעורים התאמנו בחיבורי שיר ומליצה ולא הניחו ידיהם גם מחכמות חיצוניות. במקום תלמוד יש שלמדו “משנה תורה” של הרמב"ם והלכות אלפסי. בדרך כלל היו החיים חפשיים יותר מבארצות אחרות. היהודים דברו בלשון המדינה ודרשניהם היו מטיפים בבתי הכנסיות באיטאלקית צחה, עד שנמצאו גם נוצרים שהיו באים ליהנות מן הדרשה. נמצאו הורים שלמדו בניהם אפילו ניגון וריקוד. השמש והאור ואהבת החיים אשר מסביב פעלו את פעולתם.

מתקנות הקהלות אנו רואים שהנהלת העדה היתה מיוסדת על השקפה חברותית מושכלת ואחריות צבורית. תלמודי התורה נועדו לכל הילדים, בני עניים ועשירים גם יחד. בקהלת ווירונה ניתנו ספרים ומכשירי למוד לבני העניים והמלמדים היו מקבלים את שכרם מקופת הקהל, והשתדלו שלא להפלות בין המעמדות. שם הגיעו לידי הכרה צבורית מודרנית, לעזור לדלים בחומר כדי שלא יוכרחו להוציא בניהם מן הת“ת לפני זמנם, וילמדו עד מלאת להם ט”ז שנים. וקהלת פירארה תיקנה שלא יעזבו התלמידים את הת"ת לפני שנת השמונה עשרה. ולשם זה סיפקה כמה מצרכי התלמידים עד הגיל ההוא. תינוקות רכים – נשים היו משגיחות עליהם. נמצאו באיטאליה גם חדרים פרטיים ומורים פרטיים. מזכיר הקהלה ברומי, סאלא, היה מלמד לטינית למתכוננים ללמוד רפואה. בשנת 1830

[בעמוד 172 במקור המודפס] עמוד השער של ספר מסלת הלמוד

כתב הסבלנות של יוסף השני עשה רושם על קהלת טריאסט. קרקעה היה מוכשר לכך. ראשי הקהל פנו אל נציב הקיסר, הגראף צינזענדורף, בבקשה לפתוח להם בית ספר נורמאלי ובקשו ממנו עצה על ספרי הדת והמדות הראויים להלמד במוסדם. הנציב הציע לפניהם לפנות אל משה מנדלסון, והלה שלח להם את מכתבו של נ.ה. ווייזיל “דברי שלום ואמת”. אגרת זו נתקבלה שם ברצון. וזה עורר את ווייזיל לפרסם מכתב שני שבו חזר על הצורך בלמוד לשון המדינה והשיב תשובה לרבנים שהתנגדו לו. בתלמוד תורה של טריאסט למד שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) בימי ילדותו.

ומן התקופה היא, תקופת תקוות השוויון, החל תהליך התקלשותו של החנוך העברי באיטאליה. הילדים החלו מבקרים את בתי הספר הכלליים, ואלה שנשארו בבתי הספר הישראליים – למודי החול נטלו שם מקום בראש. משום כך התמעטו ידיעותיהם העבריות וגברה אדישותם ללמודי קדש. רבנים ומורים החלו לבקש את ה“דרך הקלה” על ידי ספרי למוד מודרגים.

וכה יכתוב מורה אחד בהקדמתו לספר למוד שיצא בשנת תרי"א (1850):

“תופשי התורה יהמה לבם בראות (בראותם) כי היא מונחת בקרן זוית… ואני בעניי נשבר לבי בקרבי על זה ואחשבה לדעת ולהכיר הסבה, ואראה כי דרך חנוך הנערים ילדי בני ישראל בלמודם בזמן הזה היה בעוכרינו, יען כי רוב קריאתם והגיונם בספרי לשונות העמים הכתובים בלשון צח ונקל, היא הגורמת להרחיקם מלמוד תורתנו התמימה, עד כי יגדלו ולא ידעו ולא יבינו במקרא ובשאר ספרי הקדש, שהם קשי ההבנה לאשר לא הורגל בהם מקטנותו… על כן מהראוי ומחויב עליהם (על המלמדים) לנהלם (את התלמידים) על מבועי מים זכים וברים… ובעודם מרביצים אותם בשדה נחלת ה', הלא הוא ספר המקרא, יבחרו להם גם כן איזה ספר קל ההבנה… אולי יש תקוה לקרב הילדים הרכים והנעימים אל למוד תורתנו בקראם הספורים”… ¹⁵⁹

ספר: מקוה ישראל

( א )

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָבֹא לִפְנֵי רִבִּי נָתָן אִישׁ עוֹבֵד אֱלִילִים וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אַתָּה עוֹבֵד אֵל גִּבּוֹר וְנוֹרָא הוּא: וַאֲנִי חָפֵץ לְעָבְדוֹ וּלְהַקְרִיב זֶבַח לְפָנָיו: אֱמוֹר לִי רִבִּי אָנָה אֱבְנֶה לוֹ מִזְבֵּחַ: וַיַעַן לוֹ רִבִּי נָתָן וַיֹּאמֶר בְּנֵהוּ עַל לִבֶּךָ לְאַהֲבָה אוֹתוֹ וּלְדָּבְקָה בּוֹ:

( ב )

אִיש עָשִיר אֲשֶר בְּאַטֵינֵי בָחֳרִי אַפּוֹ הָיָה מַכֶּה אֶת עַבְדּוֹ בְכָל־כֹּחוֹ: וַיַעֲבוֹר מִשָּם אִישׁ פִילוֹסוֹף וַיִקְרָא בְּקוֹל רָם וַיֹּאמֶר רְאוּ הָעֶבֶד הַזֶה כִּי עֶבֶד כַּעְסוֹ הוּא מַכֶּה אֶת עֶבֶד כָּמוֹהוּ: וַיֵבוֹש הָאִיש וַיֶחְדַּל מֵהַכּוֹת עוֹד:

( ג )

וַיֹאמֶר נַעַר אֶחָד אֶל אָבִיו לָמָּה לֹא תִּתְפַּלֵּל אֶל אֲדּנָי בַּעֲדִי כַּאֲשֶר עוֹשִׂים אֲבוֹת חֲבֵרָי: וַיַעַן אָבִיו וְהוּא אִיש צָבָא וָבַעַר וַיֹאמֶר אַל תּתְפַּלֵּא עַל זֶה בְּנִי כּי מִיָמַי לֹא הִתְפַּלַּלְתֵּי אַף עַל עַצְמִי: וַיֹאמֶר הַנַּעַר אִם כֵּן אֵיפֹה אָבִי מן

עמוד מספר למוד שיצא בליוורנו, איטאליה, בשנת תרי"א.

בהקדמה לספר הלמוד "ראשית דעת " כותבים שלשה מבעלי “ההסכמה”, ואחד מהם סופר הקהלה:

“לפנים בישראל כל העם מקצה נפשם חשקה בדת אמת… ולעת כזאת ראינו תחת חיטה יצא חוח… הנער בא ביאה במקצת אל בית המדרש כבן שש כבן שבע, ואביו משיאו עצה נבערה: קום קרא ספרים החיצונים ללשונותם בארצותם, למען תשכיל ואיש כמוך חכם יחשב בקרב העמים… ומה יעשה הבן לשמע אזן דברי אביו? עושה לו לימודים בספרי מינים, בהם יהגה ובאהבתם ישגה, עד כי תינוק בורח מבית הספר עודנו באבו נעור וריק, כי לא ידע מאומה בפרק כל כתבי הקדש ולא יבין במקרא” ¹⁶⁰.

לאחר התאחדותה של איטאליה (1870) נתבטלו כל ההגבלות הכרוכות בדת ובלאומיות ועל היהודים זרח שמש החופש. היהודים יצאו מן הגיטאות והתפזרו בין התושבים, ולא נשארו ברחובות היהודים אלא מדלת העם. אז החלו אחינו כובשים להם דרך אל כל מקצועות החיים והכלכלה והתקרבו לעם הארץ. בינתים התפשטה בארץ רוח אנטי דתית, כנגוד לממשלת האפיפיור, וזרם זה עשה רושם גם על היהודים. בדרך כלל היו היהודים בירחי הדבש של השוויון כנסוכי שכרון וגדלה אדישותם אל הקהלה ומוסדותיה. ולא היה ביהדות האיטאלקית מכח הכמות ליצור חיים עצמיים, ולא נשאר להם אלא בית הכנסת ותלמוד התורה, אלא שהתלמוד תורה עצמו הפך בית ספר כללי ולמודי הדת נלמדו בו בשעור מצער. עיקרו היה לסגל את הדור הצעיר אל החיים החדשים סיגול תרבותי וכלכלי. וויטורי ראווא, יהודי שעלה לגדולה, נתמנה בשנת 1870 שר ההשכלה באיטאליה, והוא ורעיתו גיוליה ייסדו “חברה פראטרנאלית להתקדמותם האזרחית של יהודי רומי” לחנך את הצעירים למלאכה ולעבודה ולא יוכרחו להתפרנס מן הרוכלות כהוריהם. זולת זאת ייסדה אשת שר החנוך בית מחסה לילדים אסופים ברחוב רוא בגיטו הישן. בית הספר למלאכה שפתחה החברה הועיל הרבה להרים את מצבם הכלכלי של יהודי רומי.

כעבור שנים אחדות הפכו את הת“ת של רומי לבית ספר כללי, אלא שלימדו בו גם למודי קדש. ראש בית הספר היה הרב לוי עהרנרייך, חתן החכם ש.י. ריגיו מגוריציה. כך קרה גם בהרבה ערים אחרות. ובהיות בתי ספר אלה המשך הת”ת הישן נשארו שם בני העניים, ובני העשירים והאמידים עברו אל בית הספר הכללי. בערי גליל טוסקנה: פלורנץ, ליבורנו, ופיזה היו רובם של התלמידים בני אביונים. בבית הספר לנערות בפלורנץ ובבית הספר במאנטובה היו התלמידים כולם מן החלכאים.

המוסד החנוכי הנמוך ביותר היה “בית מחסה לתינוקות” (אזילו אינפאנטילי). בתי מחסה כאלה היו בפירארה, פלורנץ, ליבורנו, מילאן, מודינה, ניאפול, רומי, סאלוצה, ווירונה, וויניציה וטורין. לפי התכנית הרשמית היו צריכים להרגיל את הפעוטות גם לדבור עברי, אבל סעיף זה לא נתגשם במציאות, שכן היתה ידיעתן של המורות בעברית מועטת מאד. רק עם התעוררות התנועה הלאומית החלו ללמד בבית המחסה בפלורנץ – בהשפעת הרב הנעלה מרגלית – עברית בדבורה.

למעלה מגן הילדים היה בית הספר העממי ומשני סוגים: השלם, שלמודי חול וקדש נלמדו בו, והמשלים, ללמודי קודש בלבד. בית ספר שלם בן שש מחלקות התקיים בפלורנץ. בליבורנו היה בבית הספר גם קורס של ליציאום (בית ספר תיכוני) ונלמדו בו חוץ מן הלמודים הכלליים גם עברית, תולדות ישראל, ועיקרי הדת. עברית נלמדה בדרך כלל בבתי הספר בשיטה ישנה. תחילה למדו את הקריאה המיכאנית, ואחר כך ספר של ספורים ושירים. בכמה מבתי הספר למדו תרגום קטעים מן התורה ודקדוק – סתם דקדוק בלי קשר עם הלשון. מן ההיסטוריה למדו תקופת המקרא בלבד ודת ניתנה בצורה של קטכיזם. לרוב המנהלים והמורים לא היתה הכשרה מקצועית.

בתי הספר נקראו בשמות שונים, על פי הרב בשם הישן “תלמוד תורה”. אבל יש שכונו בשמות אחרים, כגון: “בית הספר לנערות”, “בית הספר לדת” (האסכולה המשלימה), “בית הספר לדת ולמוסר” (וויניציה) או על שם המייסד, כגון “חסד של ש. לוי”, (אקוי), “מוסד אלמנטארי של קלאבה” (אסטי), “בית מחסה מיסודו של רוטשילד” (ניאפול), “מוסד קאסטל פראנקו” (פאדובה), “מוסד פולאקו” (שם), "קוליג של קולוניה ופינצי (טורין) ¹⁶¹.

בשנת 1901 נמצאו בבתי הספר היהודיים באיטאליה 1600 תלמידים שהיוו עשרים אחוזים מכל ילדי העברים. שמונים אחוזים התחנכו בבתי הספר הכלליים ללא חנוך יהודי. בקהלות שהיו נוהגים לקרוא את בר המצוה לתורה – למד הילד במשך חדשים מספר את הברכות, ובזה נסתיים חנוכו העברי.

בוועידתם הראשונה של רבני איטאליה שנתכנסו לבולוניה בשנת תרע“ז הוקדשה ישיבה לברור לשאלת החנוך. ד”ר ש. קולומבו הכריז כי אם לא ישפרו את מצב החנוך עתידה כליה לבוא על יהודי איטאליה. הצעתו היתה להרים את מצב הלמודים הכלליים בבתי הספר הישראליים כדי שירבה מספר השולחים שמה את בניהם, ואגב יקבלו גם חנוך יהודי. הרב ש.צ. מרגלית עורר את הרבנים להתמסר בלב ונפש לבתי הספר ודרש מן הרבנים להתרגל בדבור העברי וללמד עברית לתלמידים כלשון חיה, כדי לחזק את רגש גאונם הלאומי ולהגדיל את התעניינותם בספרותנו ובחיינו ¹⁶².

מקור החיים ליהודי איטאליה היה הרעיון הציוני, הוא שהקיץ נרדמים. בסתו של שנת 1911 נתכנסה בפלורנץ ועידת “צעירי ישראל” ושם דובר בהתלהבות על ה“תחיה”. קבוצות שונות שהיו קיימות לשם “התרבות העברית” (פּרא קולטורא עבראיקה) התאחדו להסתדרות אחת ופתחו שעורים ללשון ולספרות העברית. העתון הציוני “ישראל” ומוספו לילדים שנערכו על ידי יהודי לאומי רב כשרונות דאנטי לאטס הפיצו את אהבת הלשון העברית וארץ ישראל בקרב יהודי איטאליה.

בועידת “צעירי ישראל” משנת 1911 נבחרה ועדה בת שלשה חברים: מ.ד. קאסוטו, ד“ר ראובן פאציפיצי ואליהו ש. ארטום לחקור את מצב החנוך בארץ ולהרצות עליו בוועידה הבאה אחריה. בשנת 1912 נועדו שוב “צעירי ישראל” בטורין ואליהו ש. ארטום קרא את הרצאתו המפורטת והראה על מצבו המעציב של החנוך, על כי הפך תלמוד התורה לבית מחסה לילדי עניים והאמידים – אין בניהם מקבלים כל חנוך יהודי ¹⁶³. הרבה מחשבות טובות היו ל”צעירי ישראל", אבל השפעתם היתה מצומצמת ויהדות איטאליה הלכה הלוך וירוד. נשואי התערובות והשמד עשו בהם שמות.

כזה היה המצב עד מלחמת העולם הראשונה.

בית המדרש לרבנים

בימים שהיו גלילות לומברדיה־וויניציה נתונים תחת שלטונה של אוסטריה יצאה פקודת המלך שלא למנות רב באיטאליה אלא אם כן קנה לו ידיעות הגונות בפילוסופיה ובתיאולוגיה. אז נוסד – בהשתדלותה של קהלת מאנטובה – בית מדרש לרבנים בפאדובה (1827) ושמשו בו שני מורים, ר' הלל די לא־טורי ושמואל דוד לוצאטו. הראשון הורה ש“ס ופוסקים וחברו, שד”ל, תנ"ך ודקדוק, תולדות ישראל ופילוסופיה דתית.

שד“ל, יליד טריאסט (1865–1800) היה מתמיד יוצא מן הכלל ורכש לו, כמעט בכחות עצמו, ידיעות עצומות בספרות ישראל והעמים ועוד בהיותו בן כ”ב פרסם פירוש על התפלות באיטאלקית. נוסף על ידיעותיו היה איש לבב ואהבת ישראל וקניניו היתה בוערת בו. חבה יתירה היתה נודעת לו מתלמידיו ואחד מהם, אף על פי שפרש מן הרבנות, כתב על מורו “נפש כל תלמידיו קשורה בנפשו, כבנים יכבדוהו והוא כאב ירחמם” ¹⁶⁴. בימי שד“ל היתה פאדובה כעין מרכז לצעירי ישראל שבאו ללמוד באוניברסיטה וכשרצה יל”ג לתאר בשירו “שני יוסף בן שמעון” צעיר מישראל ברוסיה ששאף לאחד תורה והשכלה וידיעה ברפואה ובתלמוד ולעבוד לטובת עמו, שלחהו ללמד בעיר פעולתו של שד"ל.

מספר התלמידים בבית המדרש לרבנים בפאדובה היה מועט מאד, כי התלמידים באו אך מחמש הקהלות הקטנות שבשני הגלילות, שלא היו להן אמצעים מספיקים לכלכל מוסד מרכזי, ומשכורת המורים הורדה מעת לעת. בשנת 1865, לאחר מות שד"ל, העבירו את המוסד לרומי, במקום שהיה בית מדרש קיים מכבר. אבל גם שם לא הוטב מזלו. החנוך היהודי היסודי עמד בשפל המדרגה ולא נמצאו תלמידים בעלי ידיעות למוסד, ואחדים שנכנסו בו עזבוהו על מנת ללמוד אמנויות חפשיות. הרבנות והחזנות והשחיטה לא היו מקצועות המפרנסים את בעליהן בריווח באיטאליה.

משנתקבל הד"ר צבי מרגלית, יליד גאליציה, לרבה הראשי של פלורנץ בא שנוי לטובה בחנוך העברי שם. הוא ייסד קורסים גבוהים למסיימי תלמוד התורה בעירו והורה בהם והתמסר להוראתו בכל חום נפשו ותלמידיו נתקשרו בו ולמדו מתוך אהבה. לא עברו ימים מרובים ולקורסים יצא שם באיטאליה. אז החליטו פרנסי רומי להעביר את בית המדרש לרבנים לפלורנץ והמוסד מצא את תקונו (1899) ובאו לו ימי פריחה. מספר התלמידים גדל, והפרופ. י.מ. אלבוגן נקרא להיות מרצה. מן המסיימים שם יצאו אנשי שם כמ.ד. קאסוטו, חוקר המקרא המלמד עתה במכללה בירושלים, א. סאצ’רדוטי, מי שהיה רבה הראשי של רומא ועוד. אחר כך נוסף על המורים המלומד הגדול צבי פרץ חיות, מי שהיה אחר כך לרבה של ווינה.

בקהלת ישראל העתיקה של ליבורנו התקיים קורס גבוה על יד הת"ת שנקרא אף הוא “בית מדרש לרבנים”, אך לא יכול להתרומם. בימי פריחתו של בית המדרש בפלורנץ היה המוסד בליבורנו כעין בית ספר מכין לו. ¹⁶⁵

בהולאנד

הולאנד היא ארץ כבת חמשת מיליון תושבים וביניהם יותר ממאת אלף תושבים יהודים ( בשנת 1899). לפני מלחמת העולם השניה הגיע מספרם למאה וחמשים אלף ( בדיוק: 156,817). יהודי הולאנד נהנו מחופש אזרחי – הולאנד שמשה במשך תקופות מקלט ליהודים נרדפים – והממשלה והחברה התייחסו אליהם בחבה ובכבוד.

בהולאנד היתה מסורת של חנוך עברי מסודר על חשבון הקהלה. יהודי הולאנד הראשונים – יהודים ספרדים היו והביאו אתם את מנהגיהם הטובים בחנוך בניהם – סדר בלמודים. ביחוד הצטיין תלמוד התורה באמשטרדם, שכל מבקריו מלאו פיהם תהלתו. הגאון ר' שפטיל, בעל " ווי העמודים", כתב על בקורו בתלמוד התורה באמשטרדם את הדברים האלה:

“ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מ”בראשית" עד לעיני כל ישראל, ואחר כך כל העשרים וארבע, ואחר כך כל המשניות. וכשנעשה (התלמיד) גדול אז הוא מתחיל ללמוד גמרא, פירוש (רש"י) ותוספות וגדלו והצליחו וגם עשו פרי. ואנכי בכיתי על זה למה לא יעשה כן בארצנו. הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל. ומה יזיק בזה שימלא כרסו במקרא ובמשנה עד שיהיה בן י“ג שנה, ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד”. ¹⁶⁶

ור' שבתאי משורר בס כתוב בהקדמתו לספר “שפתי ישנים” שנדפס בשנת ת"מ באמשטרדם:

“הם (הספרדים באמשטרדם) בנו את בית ה', בית הכנסת המפוארה (המפואר). ומי שלא ראה בנין נאה מימיו בתוך בני ישראל. ואצלה סמוך לה בנו ששה חדרים לתלמוד תורה ובכל חדר יש מלמד אחד… בחדר הראשון לומדים הילדים קטנים (הקטנים) עד שידעו לקרות בתפלה, ואז משימים אותם לחדר השני ושם לומדים התורה עם נגון הטעמים עד שיהיו בקיאים בחמשה חומשי תורה עד לעיני כל ישראל. ואז יכנסו לחדר השלישי ושם לומדים תורה עד שהם בקיאים לפרש בלשונם (ספרדית יהודית), לשון לעז, וכל שבוע לומדים היטב פירוש רש”י עם כל פרשה. ואז יבואו לחדר הרביעי, ושם לומדים נביאים וכתובים כסדר בנגון הטעמים, והנער קורא הפסוק בלשון הקדש ואחר כך מפרש אותו בלשון לע“ז וכל הנערים שומעים לו, ואחר כך יבאר השני, וכן כולם. ואחר כך ילך לחדר החמישי ומרגילים לנערים לקרות הלכה מעצמם עד שיגיעו להבנה ולשכל. ושם אינם מדברים רק דווקא בלשון הקדש, רק ההלכה מפרשים בלשון לע”ז. והם לומדים את חכמת הדקדוק היטב. ובכל יום ויום לומדים גם כן הלכה אחת מהגמרא, וכשיגיע לפני מועד או רגל אזי כל התלמידים לומדים שולחן ערוך מעניינו, הלכות פסח בפסח וחג בחג, עד שהנערים כולם בקיאים בהדינים. ואז ילכו להחדר הששי של הישיבה, לבית המדרש של החכם אב“ד יצ”ו, ושם יושבים בחדר ולומדים כל יום ויום הלכה אחת בדקדוק, רש“י ותוספות ומפלפלים גם כן בעיון הדינים מהמיימוני, והטור ובית יוסף ושאר פוסקים, ובתוך המדרש יש להם בית הספר (ספריה) המיוחד ושם יש להם ספרים הרבה. וזמן הלמוד הוא שווה לכל הרבנים ומלמדים, והוא בשחרית כשהזג (הזוג, הפעמון) מכה שמונה, ואז יבואו כל המלמדים והתלמידים כל אחד לחדרו, ולומדים שלש שעות עד שיכה אחד עשר, ואז יצאו כולם כאחד. וכשיכה הזג שנים אחר חצות היום באים גם כן כולם כנ”ל ולומדים גם כן עד שיכה חמש, ובימות החרף עד שנכנסים לבית הכנסת. ובאותן שעות שהילדים אינם בבית הספר יש לכל בעל בית איש אחד המלמד עם הילד לכתוב בלשון לע“ז ובלשון הקדש, ולחזור הלמוד בביתו, ולעשות שירים וחכמות… והרבנים המלמדים הנ”ל נבחרים ונמנים מהקהל יצ“ו ונפרעים מתוך הקופה של חבורא קדישא הנקראת תלמוד תורה, לכל אחד לפי ערכו ולמודו וצרכו כל שנה ושנה, ואין המלמד צריך להחניף לשום בן אדם”. ¹⁶⁷

כך התפלאו יהודי חוץ לארץ על הסדרים הטובים בחנוך, וכששבו לארצם הציעו תקונים בחנוך, ואחד מאלה, מחבר הספר “תקון השלחן”, חתן בנו של הט"ז, הציע לפני ועד ארבע הארצות בפולין לקבל סדר החנוך של הספרדים באמשטרדם.

בעת המהפכה נעשתה הולאנד ריפובליקה (1795) והיהודים שמחו הרבה לתמורה הפוליטית ויסדו חברה בשם “הצלחת החופש” (פעליקס ליבערטאטע) לשם תעמולה לשווי זכויות. בה בתקופה נראו ברחוב היהודים מתקדמים שבקשו לשנות ממנהגי בית הכנסת, על מנת להיות ראויים לחופש. אך הריפובליקה לא האריכה ימים ובשנת 1806 היתה הולאנד לממלכה העומדת תחת שלטונו של לואיס נאפוליון. ברדתו מעל כסאו בשנת 1810 סופחה הולאנד לצרפת, עד שנת 1813.

בתקופת השינויים האלה פעל בהולאנד לוחם נמרץ להשכלה. ההשכלה הכתה שורש שם עוד לפני זה. באמשטרדם פעל דוד פרנקו מינדיס, בעל הדראמה “גמול עתליה” ושם נוסדה חברת “תועלת” שמטרתה היתה לעורר את אהבת הלשון העברית וספרותה. אבל “המשכיל” עליו ידובר כאן היה מן המעשיים, מן השואפים אל הזכויות ויודעים מה יעשה היהודי כדי לזכות לכך – לפי מושגי יהודי צרפת וגרמניה. שמו היה משה כהן באלינפאנטי. בו בזמן היו עדיין יהודי הולאנד הספרדים מדברים בלשונם, והאשכנזים – יידיש דייטש. ורק מעטים ידעו את לשון המדינה. בשנת 1796 פרסם הירשל מארקוס, יליד פיורדא, את פקודות הממשלה בעברית, כי לא הבינו את לשון הארץ.

באלינפאנטי היה בלשן: הוא ידע עברית, הולאנדית, ספרדית ופורטוגיזית, רומית, צרפתית, אנגלית ודנית, ושמש מורה בבית הת“ת באמשטרדם. השנוי הראשון שעשה היה לתרגם את התורה לתלמידיו להולאנדית ויסד חברה בשם “תלמידי צדיק” לעשות את לשון המדינה לשון הפולחן. הוא וחבריו החלו לתרגם את סדור התפלה להולאנדית וקאטיכיזם לדת ישראל בשם “מתנה לנוער הישראלי” ( תרגום השם מהולאנדית) שיצא בשנת 1793, והשתדל שיתקבל בבתי הספר. כשכבשה צרפת את הולאנד בשנת 1795 נפתח לפני באלינפאנטי שדה רחב ידים. הוא יסד באמשטרדם חברת “חנוך לנער על פי דרכו” שמטרתה היתה הוצאת ספרי למוד מודרניים לעברית בתרגום הולאנדי, וליסד בתי ספר, והעיקר לתרגם את התנ”ך להולאנדית תרגום חדש, יהודי – כי שאר התרגומים היו נוצרים. משנוסדה הקונסיסטוריה הישראלית בהולאנד בשנת 1808 יצא חוק שחייבים ללמד את התנ“ך בלשון המדינה. בשנת 1810 נגמר תרגום התורה וחמש המגלות. אז בא באלינפאנטי בהצעה לפני הממשלה לתקן את חיי היהודים, לדרוש מן הרבנים שבמשך שנתים ישתמשו בהטפתם לעם בפסוקים מן התנ”ך ובמאמרי חז"ל העלולים לשמש חזוק לתקנות “הסנהדרין”, שיטיפו הרבנים בבתי הכנסיות בהולאנדית ושיחדלו להשתמש בזארגונים ( הספרדי והאשכנזי). הוא הציע לפני הממשלה להשתדל לייסד מוסד להתקנת רבנים מודרניים, ושהרבנים, המורים ופרנסי הקהל יישבעו שבועת אמונים לתקנות הסנהדרין ויפיצו בין בני עמם אומנות ועבודת האדמה – השיטה הידועה משאר הארצות. מפני איזו סבות לא שמה הממשלה לבה להצעותיו.

חוץ מן הספרים הנזכרים הוציא באלינפאנטי תרגום הספר "מודע לבני בינה (קינדער פריינד). ספרי הלמוד שלו נתקבלו בכל בתי הספר של הולאנד. ¹⁶⁸

בשנת 1813 נתבטל הסדר הצרפתי ותחת הקונסטיטוריה נתמנה ועד מפקח על עניני ישראל בשם “הופט קומיסיה” (1814), לשפר את החנוך. מיד לאחר זה נפתחו בתי חנוך אצל הכנסיות ובית חנוך לרבנים בתמיכת הממשלה.

במשך הזמן נעשה בית הספר הישראלי טפל לבית הספר הכללי. הילדים החלו לבקר את בתי הספר הכלליים. כי משנת 1815 שופרה שיטת החנוך בהולאנד, הממשלה מנתה מפקחים על כל רשת בתי הספר ששוחררו מהשגחת הכנסיה הדתית. אז נעשה החנוך הישראלי חנוך של דת, אבל בתנאים נוחים יותר מאשר בארצות אחרות. בעוד אשר בארצות “ההשכלה” היה למוד הדת חובה, וניתנו לו שתי שעות לשבוע, היה למוד זה בהולאנד ענין העדות הדתיות, ורשות. והממשלה לא התערבה בתכנית הלמודים הדתיים. מסבה זו עמד למוד הדת בהולאנד לפחות על חמש שעות בשבוע. שני ימים בשבוע, ביום ראשון וביום רביעי חפשים הילדים מבקר את בתי הספר הכלליים, על כן השתמשו היהודים בהם לחנוך יהודי. והממשלה נהגה בהם עין טובה והרשתה להם ללמד בתוך כתלי בתי הספר הכלליים. הילד היהודי ראה על כן את הלמוד היהודי במדרגה חשובה. זולת זאת היתה כל הסביבה מועילה לחנוך. ההולאנדים מתייחסים אל הדת בהערצה וספר הספרים קדוש בעיניהם. מכיון שכך היו גם היהודים מתייחסים בכבוד אל מנהגי הדת ונשארו קונסרבאטיביים. בהולאנד לא יכלה הריפורמה לתפוש כל עמדה.

סופר עברי, זאב שור, שבקר את הולאנד בשנת תרמ"ז מתאר את החיים שם:

“יהודי אמשטרדם ידועים ליראי אלהים… בכל ארץ הולאנד לא ימצא אף יהודי שיפתח את חנותו בשבת ומועד. הם נחלקים לשתי קהלות: קהלת האשכנזים וקהלת הספרדים. לעדת האשכנזים שני בתי ספר לעניים, אחד לנערים ואחד לנערות, בבתים מיוחדים, ושם ילמדו רק דיני ודתי ישראל, ובית ספר לילדים אשר הוריהם יושבים בצל הכסף (פרטי). לעדת הספרדים בית ספר לילדי עניים, אבל לא רק דתי ודיני ישראל ילמדו הנערים בו, כי אם גם ידיעות נחוצות. כמו כן יש לספרדים בית ספר לילדי העשירים”.

נעים למוד שפת עבר

לתועלת נערי בני ישראל

ולכל החפצים בשפה העברית

עם מאמרים מוכנים להעתיק

כְּעוֹלֵל אַחַר הַבּוֹצֵר קָמְתִּי, וּבְחֶסֶד

אֱלֹהַי כְּבוֹצֵר יַקְבִּי מָלֵאתִי.

בן סירא ל“ג ט”ז

שער ספר למוד לילדי ישראל בהולאנד. מחברו היה חבר באגודת המשכילים “תועלת” באמשטרדם.

“שני בתי מדרשי רבנים להיהודים באמשטרדם, אחד לאשכנזים הנקרא “סעודת בחורים” ואחד לספרדים. בית המדרש של האשכנזים נוסד במאה הי”ח, אבל שנויים רבים עברו בו מהעת היא. התלמידים המשלימים חוקם בו אינם נכתרים בתואר דאקטאר ורק התואר “קאנדידאט דער ליטעראטור” ינתן להם, וכל עוד שלא רכשו להם את התואר הזה לא יתנו להם מורי בית המדרש התרת הוראה… חברות לאין מספר, אשר מטרת כולן להרביץ תורה ליהודים באמשטרדם. הנכבדה בהן היא חברת תלמוד תורה, אשר גם בית תלמוד תורה לה. הממשלה תמכה בבית הספר לילדי העניים שמעדת האשכנזים". ¹⁶⁹

בית מדרש לרבנים זה נוסד בשנת 1808 על ידי הרב קאליש. בשנת 1834 נעשה בית המדרש גם סימינאריון למורים ונקרא בשם “נעדערלאנדש איזראעליטיש סעמינאריום”. בשנת 1862 הובא הד"ר יוסף הירש דינר (1911–1833, נולד בקראקא ולמד בישיבת עירו והשתלם במדע הכללי באוניברסיטות של בון והיידלברג) לנהל את בית המדרש והכניס בו תקונים רבים והעלהו למדרגה הגונה. בשנת 1874 נבחר לרבה הכולל של קהלת אמשטרדם והגליל ופעל גדולות בכח הטפתו ובמסירותו לקניני העם. הוא החליף את שפת ההוראה בבית המדרש מיידיש־דייטש להולאנדית והפיק רצון הקהלה. אף לחנוך היסודי שם לבו ושפרו. בית המדרש של הספרדים קטן היה והכין מורים וחזנים, ולפעמים גם רבנים.

המורים לדת ישראל היו משלשה סוגים: הנמוך – ללמד בבתי הספר האלמנטאריים, הבינוני ללמד בבית הספר האזרחי, והגבוה לבית הספר התיכוני. כל מורה נזקק לבחינה ולתעודה מן הממשלה או מן המכללה. על כן היו הרוצים ללמד דת ישראל מבקרים את הסימינאריונים הכלליים לשם השכלה מקצועית כללית ולומדים בסימינאר העברי את למודיהם המיוחדים. בתי הספר היהודיים (לדת) היו מתכלכלים על ידי הקהלות וגורל המורים בהם טוב מבשאר ארצות. ההורים התייחסו אל החנוך בכובד ראש, והילדים למדו את הקריאה המהירה בסדר התפלות מן הנסיון. חוץ מזה היה הנוער מאורגן בקלובים שונים ומתעניין בנעשה בעולמו של ישראל ומשתתפים בגורלו.

שנויים בחנוך באו על ידי גורמי התנאים בהולאנד, תושבי הארץ פרוטסטאנטיים הם ברובם אבל יש ביניהם מיעוט של קאתוליים והם לא שבעו רצון מפירוד המדינה והכנסיה ומן החנוך הנייטראלי (בתי הספר שבהולאנד היו משני סוגים, “אפענבארע”, צבוריים, שהעיריות כלכלום, ו“בעזאנדער” שנתכלכלו ע"י עדות דתיות) ובקשו מן הממשלה לתמוך בהחזקת בתי הספר המיוחדים שלהם. חפצם זה ניתן להם. בחוק של שנת 1889 נאמר שהממשלה צריכה לתת תמיכתה לחנוך הילדים כולם, באין הבדל אם לומדים הם בבתי הספר הצבוריים־הכלליים או בבתי הספר המיוחדים. מאז נתרבו בתי הספר “המיוחדים” עד שבראשית מאת העשרים היו בהולאנד 2016 בתי ספר פרטיים, ומהם קבלו 1889 תמיכה. מכיון שניתן היתר נפתחו גם באמשטרדם בתי ספר יהודיים ללמודי קדש וחול יחד. הרמן עלטע היה הראשון שייסד בית ספר ואחר כך נוסף שני לו, בית ספר על שם רבם הכולל של הספרדים, י. פּלאג’י. שני אלה נתקיימו על שכר למוד. בשאר בתי הספר לדת החזיקו הקהלות. בתי הספר הפרטיים למדו מעשר עד חמש עשרה שעות לשבוע למודי קדש.

עם התפשטות הציונות באה רוח של תחיה גם בחנוך בהולאנד. באמשטרדם נתארגנה אגודה של דוברי עברית בשם “זכרון יעקב”. המורים נתארגנו ל“אחוה” וניכרה גם פעולה ספרותית. הלמוד עמד על מדרגה גבוהה יותר מאשר בשאר ארצות המערב. רוח של מסורת שררה בחיים היהודיים. הילדים היו באים אל מניניהם המיוחדים ומתפללים, ללא קצורים. ובלמודיהם הספיקו לדעת תרגום התפלות החשובות ביותר וקצת תורה ונביאים, ויש שהספיקו ללמוד גם משנה.

אבל אין זאת אומרת שלא חדרה ההתבוללות לחיי ישראל שם. נשואי התערובות פשטו שם בשעור מבהיל. ההתחרות בעולם המסחר הביאה לידי כך שכמה מן הסוחרים הגדולים החלו לפתוח את בתי מסחרם גם בשבתות, אבל ההמון נשאר נאמן למסורת, ואגודות ללמוד תורה ומשניות קיימות היו בכל עדה. הרבנים רבני גלילות היו ויוצאים לבקר את העיירות הקטנות ובבואם מתכנסים כמה בעלי בתים לשעור משניות או ספר אחר, ויהודים מן הסביבה באים אף הם לשמוע אל השעור ולספוג קצת תורה.

עם כל סימני הטמיעה המובהקים היה גורל החנוך והיהדות בהולאנד טוב מבשאר ארצות המערב. אורח החיים הישראליים היה נשמר, אם גם ברוח של קפאון.

בארצות סקאנדינאביות

בדאניה

קהלת ישראל הגדולה ביותר בסקאנדינאביה נמצאת בקופּנהאגן, בירת דינמארק. מתישביה היהודים באו משליזוויג הולשטיין, מהאמבורג, מהולאנד ומאלטונה, שהיתה שייכת לדאניה. בשנת 1682 היו בקופּנהאגן אך אחת עשרה משפחות מישראל ולאט לאט התרבו. בשנת 1684 נפתח שם בית הכנסת הראשון. ראשוני המתישבים היו ספרדים ברובם, ואחר כך החלו לבוא אשכנזים.

קופּינהאגן היתה עיר “ההשכלה”. בה חי אביו של נפתלי הירץ ווייזיל, ישכר בר, שהיה קבלן בחצר המלך הדני, וחנך את בנו ברוח ההשכלה. שם חיו הוריו של יצחק אייכל, אחד ממעריצי מנדלסון ולוחם להשכלה. גם המטיף יצחק נח מאנהיימר שפעל בקופינהאגן בשנות 1821–1816 עשה הרבה לחידוש חיי התרבות של היהודים ברוח ההשכלה. הוא הנהיג בבית הכנסת דרשות בלשון הדנית וטכס הקונפירמאציה “לבני מצוה” – הטכס הראשון ממין זה ליהודים. אבל בני הקהלה שהיו ברובם ספרדים שאינם נוטים לתקונים בדת לא נתנו לו להרחיק לכת בתקוניו ומאנהיימר יצא לווינה ושם יצאו לו מוניטין, אבל עשה הרבה לכוון בלתי־הלאומי ובלתי המסורתי בחנוך.

בשנת 1790 נוסד בקופנהאגן בית ספר הראשון לנערי ישראל – מוסד קטן ודל. בשנת 1803 יסד היימן יעקב בינג בעזרת גיסו לוי יצחק קאליש בית ספר בשם “אינסטיטוט פאר דען מאזאיסקע אונגדומען” (מכון לצעירי ישראל). מטרתו היתה, לפי עדות הדין והחשבון של בית הספר, להכין את בני הנעורים “בידיעות המכשירות אותם להיות אזרחים מועילים במדינה”. בינג בא מהולנדיה כמורה פרטי, ובבית ספרו למדו בני עשירים, והפיץ את הלשון הדנית בין החניכים.

בשנת 1804 נוסד שם בית ספר בשם “פריסקולען פאר דרענכבארען אף דען מאזאיסקע טרו” (בית ספר חפשי לנערים בני דת משה) על ידי מנדל לוין נתנזון יליד אלטונא. בעירו שררה רוח ההשכלה המנדלסונית ועל כן ראה תכלית בית ספר ישראלי להכשיר את הנוער לחיי הארץ ולתרבותה, כדי שיהיו ראויים לזכויות אזרחים. נתנזון מינה למנהל המוסד את גדליה מוזס משטוקהולם, והלה השתדל למשוך שמה גם את בני העניים, כדי להקנות גם להם את שפת הארץ. בית הספר התנהל ברוח ההתבוללות. כשנתקבל מאנהיימר לרב הקהלה היתה זוח זו לרצון לו.

בשנת 1810 יסד נתנזון הנ"ל בית ספר שני, לנערות, בשם “קארולין סקול”, על שם בת המלך הדני קארולין.

נתנזון תמך בתלמידים גם לאחר סיימם חוק למודם בבית הספר היסודי כדי שיוכלו להכנס לבתי הספר הגבוהים בדניה. ואמנם סיועו הביא ברכה. רבים מחניכיו נכנסו לחיי המסחר, המדע והתרבות של הארץ וקנו להם השפעה גדולה.

בשנת 1853 נוסד בקופּינהאגן בית ספר לדת ישראל, “יודיסקא רעליגיאנס־סקולע”, על ידי הרב הראשי ד"ר אברהם אלכסנדר וואָלף, ובו למדו אך למודי הדת לתלמידי בתי הספר הכלליים. רב זה – גדולה היתה השפעתו כל ימי כהנו בקהלה, במשך ששים שנה (מת בשנת 1891). הוא היה מן ההולכים בשביל הזהב ורצה באמת לחנך את ילדי ישראל ברוח המקורית, עד כמה שאפשר הדבר בשעורי דת מצומצמים אחר הצהרים. שפת הלמוד היתה הדנית והתלמידים בסיומם הגיעו עד תרגום קטעים מן התורה. תפקידו הראשי של החנוך היה להתקין את הילדים לחגיגת בר מצוה.

שני בתי הספר האלה, “פרי סקולע” מיסודו של נתנזון ו“רעליגיאנס־סקולע” מיסוד הקהלה התקיימו עד גירוש היהודים על ידי שלטון היטלר בשנת 1943.

בשבידיה

בראשית ישוב היהודים בשבידיה יסדו להם היהודים בתי ספר מיוחדים, כי בתי הספר במדינה התנהלו ברוח דתי־נוצרי ומנהליהם היו כהנים וכמרים. בשטוקהולם התקיימו בה בתקופה בתי ספר ישראליים, האחד “סופיא סקולא” והשני “געטהילדא סקולא”. גם בגטבורג היו בתי ספר לנערים ולנערות. בשנת 1872 נתקבל במדינה חוק של חובת למוד כללית לכל הילדים משנת השבע עד ארבע עשרה, ואז עברו ילדי ישראל אל בתי הספר הכלליים, ובבתי הספר היהודיים נשארו אך מעטים. כעבור שבע שנים, בשנת 1879, בטל בית הספר הישראלי בשטוקהולם. בשנת 1918 נסגר גם השני – שניהם מחוסר תלמידים. בשנת 1905 נסגר בית הספר לנערות בגטבורג. ההורים לא רצו לשלוח בניהם ובנותיהם לאסכולה יהודית. במקום בתי הספר שבטלו הוקמו שעורי דת. “רעליגיאנס סקולע”, שבהם למדו מעט מתולדות ישראל בשבידית וקריאה בסידור התפלות ומעט עברית ועיקרי הדת. הרב הראשי הד“ר קליין התנגד ללמוד העברית והסתפק בידיעת הילדים לקרוא את התפלות בדרך מיכאנית. עם בוא הד”ר מרדכי אהרנפרייז, ציוני וסופר עברי, לשמש במשרת הרב הראשי בא שנוי בתכנית הלמודים והנהיג את למוד הלשון העברית, אך התלמידים לא יכלו להצליח בה, מקוצר שעות (פעמים לשבוע, אחר הצהרים). גם לאחר שנוי התכנית לא השיגו הילדים יותר מקריאה מיכאנית.

בדרך כלל השתרשה ההתבוללות בשבידיה והילדים מבקרים בשעורי הדת שלא בטובתם. על פי החוק השורר שם רשאי הרב לסדר קדושין לחתן ולכלה אך אם למדו את עיקרי דתם. וחוץ מזה חוגגים שם את חגיגת “בר המצוה” והקונפירמציה בבית הכנסת ברוב פאר והדר במעמד ההורים וראשי הקהלה, וזה מעורר קצת את הילדים לבקר בשעורי הדת, אולם יוצאים הם משם ריקים מידיעת היהדות.

בתי ספר לשעורי דת מתקיימים גם בגטבורג ובמאלמא, וזה האחרון הוא המסורתי ביותר והלמוד העברי אינטנסיבי יותר, ומכיון שהקהלה היא חרדית יותר.

בדרך כלל עושה ההתבוללות שמות בקהלות שבידיה ונשואי התערובת מרובים מאד.

בפינלאנדיה

לקהלת ישראל הקטנה מאד בפינלאנד (1,755 נפשות לפני פרוץ המלחמה) היו בתי ספר מיוחדים לבניהם. בשנת 1893 נוסד בהילסינגפורס בית הספר היהודי הראשון שבפינלאנד. בשנת 1900 היו בבית הספר אך 38 נערים ו־12 נערות. יהודי העיר היו אז עניים וקבלו תמיכה לבית הספר מהסתדרויות יהודיות מחוץ לארץ. הלמודים היו דו־לשוניים, הכלליים נלמדו בשבידית והיהודים בעברית. לימדו גם את הלשונות שהיה צורך בהן: פינית, רוסית וגרמנית. בשנות 1918–1900 בטל בית הספר מחוסר אמצעים, וילדי ישראל בקרו את בתי הספר הכלליים בבקר, ואת למודי היהדות למדו בבית ספר עברי פרטי, מטפוסו של “חדר מתוקן”, שיסד לו מורה עברי בשם מוניס גורליץ. הוא היה בעל ידיעות ומורה מוכשר והשפיע לטובה על החניכים.

בשנת 1918 נוסד בית הספר השבידי העברי מחדש והתפתח יפה. שפת הלמוד למקצועות כלליים היתה השבידית, כמלפני זה. בינתים נתרבה הישוב היהודי ומספר התלמידים הגיע עד מאה וחמשים. משנתקבל הד“ר שמעון פדרבוש לרב הרחיב את התכנית העברית. משנת 1935 המירו את לשון השבידית בפינית, והממשלה תמכה בבית הספר לכלכלתו. יותר מתשעים אחוזים מילדי ישראל בהלסינגפורס בקרו בו. הד”ר פדרבוש הזמין מורה שלישי מארץ ישראל והלמודים התנהלו בסדר וברוח עברי. הנערות כנערים למדו את למודי ישראל בשעור אחד, ובצאת התלמידים המשיכו את שעורי הערב במשך שנתים ואחר כך ב“קלוב עברי”. הלמודים היו: תורה ונביאים, אגדות חז"ל, ומשנה, דברי ימי ישראל ועברית ודקדוקה ודינים ומנהגים. המורים ללמודים הכלליים היו נוצרים, מכיון שקשה היה למצוא מורה יהודי ללמודים אלה.

בשתי הקהלות, אבו ו־וויבורג (או וויבורי) אין בתי ספר של הקהלות אך נמצאו שם מורים פרטיים שלמדו את הילדים עברית אחר הצהרים על פי השיטה הטבעית ¹⁷⁰).

ברומניה

רומניה היא ארץ של שתי נסיכויות שנתאחדו, הלא הן מולדאבה ועיר בירתה יאסי וואלאכיה ועיר בירתה בוקארישט. בשנת 1860 חברו שתיהן לממלכה אחת והנסיך קוזא שלט עליה. יהודי רומניה לא עמדו על מדרגה תרבותית גבוהה. אמנם היו ביניהם רבנים מובהקים, אבל ידעת התורה לא היתה רווחת בין המוני העם, ולפיכך התפשטה ביניהם החסידות. גם החסידות החבד"ית מצאה לה מהלכים ברומניה, עד שהחלו גם הרומנים הנוצרים מכנים ירא וחסיד בשם “חבדניק” ¹⁷¹.

החנוך ברומניה היה כמקובל ב“חדרים”. בראשית המאה הי"ט החלו יהודי גאליציה ורוסיה מהגרים לרומניה, וביניהם גם משכילים שהושפעו מן הדעות החדשות וקוו כי על ידי חנוך מתוקן יוטב מצב היהודים במדינה. כי מעמד היהודים ברומניה היה שפל מאד, זכויותיהם האזרחיות והמדיניות היו מוגבלות, והממשלה הביטה עליהם כעל בני אדם לקויים במוסרם. המשכילים היו סבורים כי אם ירכשו להם אחיהם את לשון המדינה וישנו לבושם יכירום הרומנים לאזרחים שוי זכויות. זמן קצר לאחר שפרצו פרעות ביהודי גאלאץ – בעטיה של עלילת דם ונפלו חללים מישראל, כתב אחד המשכילים, הלל כהנא, כדברים האלה:

“הקימו בתי ספר בכל עיר ועיר לנערי בני ישראל ללמוד דעת ותבונה ולשון ארצנו… אם את הדבר הזה תעשו… וישבתם לארץ בטח ואין מחריד” ¹⁷².

קהלת בוקארישט שנתארגנה מחדש בשנת 1843 ונתאשרה על ידי הממשלה – חוקתה חייבתה לדאוג לחנוך בני העניים ולכלכל “בית ספר צבורי” לצורך זה מקופת מכס הבשר. עד אז לא התקיים בעיר כל מוסד חנוכי של חנם וילדי העניים היו עזובים. ראשי הקהל יסדו על כן “תלמוד תורה”, מוסד קטן ודל, והקציבו לו סכום מועט של אלף ושש מאות אריות (ליי) לשנה. שני מלמדים הועמדו בו. מספר התקנות של הת“ת נראה שהמייסדים היו מעוטי תרבות וקטני השגה ובית החנוך לא נבדל לטובה מן ה”חדרים" הפרטיים, – חוץ מן ההשגחה הצבורית שהיתה נהוגה בו. בסעיף החמישי של ספר התקנות נאמר ש“אדם נאמן יבוא בכל שבת לבחון את הילדים ולהשגיח עליהם שתהא כל אם חופפת את ראשי הילדים וסורקת שערם ועושה צפרניהם” ¹⁷³.

במשך הזמן גדלה קהלת בוקארישט במנין, כי נוספו עליהם מתיישבים מן הארצות הסמוכות, ביחוד מגאליציה, מבוקובינה ומרוסיה. בין הנאורים שבאו להתיישב שם היה הד"ר יהודה (יוליוס) באראש (נולד בברודי, גאליציה, בשנת 1815, מת בבוקארישט 1863) שקנה לו שם “מנדלסון של יהודי רומניה”. הוא גמר לימודיו בתורת הרפואה בגרמניה ונתמנה לרופא העיר בוקארישט. הוא ייסד חברה לתרבות ישראל ברומניה והשתדל לשפר את מצב החנוך והיה המפקח על בית הספר המודרני שנוסד בבוקאריש בשנת 1851 על ידי היהודים הגאליצאים והבוקובינאים נתיני אוסטריה, – וציר ממשלתם היה להם לעזר. כמובן שהמייסדים קבעו בבית ספרם את הלשון הגרמנית כלשון הלמודים. דבר זה לא נראה בעיני הממשלה ועל כן פנתה אל הקהלה בדרישה להקים ליהודי הארץ בית ספר רומני שיתנהל בלשון המדינה. בתכנית בית הספר קבעה למודי הלשונות הרומנית, העברית והגרמנית, שני מורים יהודים היו צריכים ללמד את העברית והגרמנית ושני רומניםנוצרים שיתמנו על ידי וועד החנוך העירוני – רומנית. בית הספר נפתח בשנת 1852 באחד מבתי הקהלה, סמוך לבית הכנסת. למנהל בית הספר הופקד איש משכיל ומטיף, מילידי ביהם ושמו ישראל פיען ולמורה עברי בן תורה ובן השכלה מליטא, נפתלי פופר. מספר התלמידים עלה למאה.

אבל ההמונים התנגדו לבית הספר החדש ורדפו את המורים. הם טענו שאין מן הראוי לבזבז את כספי הציבור על המוסד, שהיה מיותר או מסוכן בעיניהם. מ“ג בעלי בתים ערכו בקשה אל הקהל לבטל את בית הספר: “מען דארף ניט דעם פּרעדיגער אין מען זאָל נישט לערנען קיין יידיש דייטש אין דער שאל, ווארין די הוצאות זענין צי גרויס” (אין צורך במטיף ואין ללמד יהודית גרמנית, משום רבוי ההוצאות). הקהלה שלחה אז את המנהל ואת המורה ושכרה מלמדים במקומם. ה”מטיף" נשאר בלי מזון ומחיה והלך במרי נפשו והמיר דתו והיה למסית ולמדיח ¹⁷⁴.

בבוקארישט התקיימה גם קהלה של יהודים ספרדים, ומלמדי בניהם היו באים מאיזמיר ומאדריאנופול. אף חנוכם היה מיכאני וישן, בלי רוח. כל אשר רכשו הילדים מ“חכמיהם” היתה קריאת התפילות ומזמורי תהילים בנגון וקצת חומש. רק מעטים מן הילדים הגיעו לנביאים ראשונים, וגמרא ופוסקים למדו המועטים והיוצאים מן הכלל. הד"ר באראש הציע לפני הספרדים תכנית של בית ספר יסודי, אבל ההצעה לא נתקבלה על לבם ¹⁷⁵.

ביאסי בירת מולדאביה נפוצה ידיעת התורה יותר, אבל בה משלה החסידות בכל תקפה, והחסידים התנגדו לחנות החדש ולהשכלה. אחד הסופרים הנוצרים שהיה מורה לצרפתית ביאסי כתב שבשנת 1843 היו שם שנים עשר חדרים ובהם 653 תלמידים ¹⁷⁶. על פי מספר היהודים נראה שמנה אך את החדרים שהיו נודעים לפקידי הרשות.

משכילי יאסי ראו את אשר פעל הד“ר באראש בבוקארישט והתעוררו אף הם. בשנת 1853 ייסדו האחים פינקלשטיין וגיסם בנימין שווארצפילד בית ספר, אך מספר תלמידיו היה מועט, כעשרים. מורים פרטיים מילידי גאליציה יסדו אז בתי ספר לנערים ולנערות, בהם בקרו בני האמידים. בתי ספר אלה היו מודרניים. בני ההמון למדו ב”חדרים".

שנוי גדול בחנוך ישראל ברומניה בא עם התמנותו של מיכאל קוגאלניציאנו (1893–1817)¹⁷⁷ למשרות גבוהות בממשלה. אדם זה למד בנעוריו בבירות ארצות המערב, בברלין ובפאריז, ושאף לתרבת את ארצו. בהיותו בחוץ לארץ התוודע אל חיי החסידים בארצו. לעומת משכילי היהודים בגרמניה ובצרפת, המדברים בלשון המדינה והמצוינים בנמוסיהם ובתרבותם, נראו לו חסידי רומניה בלבושם העתיק ובלשונם היהודית לא רק כנחותי דרגה, אלא כפראים ממש. כאובארוב הרוסי קבל אף הוא על עצמו להרים את קרן היהודים ברומניה ולהעלותם במעלות ההשכלה. מפי משכילי ישראל בגרמניה ובאוסטריה נודעו לו הדרכים בהם הלכו הממשלות לתקן את חנוך היהודים והחליט אף הוא לעשות כמוהן. קוגאלניציאנו היה נשיא המיניסטריום בימי קוזא ושר הפנים בשנות החמישים והששים למאה הי“ט. הוא נקט באמצעי הקיסר יוסף השני לעשות את יהודי ארצו לרומנים נאורים בכפיה. בשנת 1860 הוציא פקודה שהיהודים ישנו את בגדיהם וילבשו מלבושי עם הארץ וישלחו בניהם אל בתי הספר הכלליים. סמוך לאותו זמן הוציאה הממשלה אסור על המלמדים להורות במוסדות וסגרה את ה”חדרים". את פקודת הממשלה היו הפרנסים חייבים לקרוא בקול רם בבית הכנסת מדי שבת במעמד כל המתפללים שלש פעמים. כל מעשי המיניסטר היו חקוי למעשי השרים הליבראליים בארצות התרבות בה בתקופה. כולם הכירו בעם ישראל יסוד מזיק למדינה ובתלמוד מקור משחת, מקור בערות ומשפטים מוקדמים ובאו להיטיב לעם ישראל מתוך גודל נפש, לעשותם לבני תרבות לפי מושגיהם הם. ורוח אחת מדברת מגרון כולם: לאחר שיעלו ישראל במדרגות ההשכלה יזכו לשווי זכויות.

בשנת 1848 פרסמה מפלגת קוגאלניציאנו את תכניתה ובה סעיף, מספר 67, על “השוויון המודרג של הישראלים המולדבאנים”. תוכן הסעיף הוא שעל ידי “הדרגה הומאנית ומתקדמת צריך להחיש עד כמה שאפשר את התמזגותם של הישראליים, לשנותם ולעשותם אזרחים מועילים למדינה”. בשנת 1864 נתמנה קוגאלניציאנו לראש המיניסטריון ובחמישי למארץ פירש לסינאט את דבר זכויות היהודים: “תנו זכויות, אבל הניחו אותן ליהודים המתרצים להיות רומנים, לא לאלה שאינם מתכונים אלאל לצבור הון בארץ… כן, אדוני, אנחנו נתן להם שוויון, אבל לפחות עלינו להוכיח להם שהם צריכים להתחייב קודם לכן, הם עצמם, לתקן את פגימותיהם בדרכי חייהם ובמנהגיהם. יעמידו להם לפחות רבנים נאורים, כפי דרישות הממשלות שקדמו לנו, והם סרבו ועמדו במרדם עד היום”… ובמקום אחר: “הריני מסכים בכל לבי לזכות האמאנציפאציה לעברים, אבל אמאנציפאציה משמעה זכויות, וזכויות אין משיגים אלא על ידי התחייבות כלפי אותם האוכלוסים שאנו מבקשים לעשותם רומנים. צריכים הם להדמות בצביונם לאותם הישראליים שהשיגו שוויון בצרפת על ידי נאפוליון הגדול או לישראליים בגרמניה, ואז, רק אז, נתן להם זכויות אזרחיות ומדיניות” ¹⁷⁸.

הצעות קוגאלניציאנו מצאו להן אוזן קשבת יותר מהצעות הממשלות בגאליציה, בפולין וברוסיה, אם משום שכוח התנגדותם של יהודי רומניה ומנהיגיהם רפה היה או שיד הממשלה חזקה עליהם יותר. עובדה היא שחנוכם של יהודי רומניה קבל צורה מיוחדת, צורה שלא עוצבה על ידי שאיפות עצמיות והתפתחות פנימית, אלא מתוך השפעות חיצוניות. הרבה גרמו לכך פרנסי הקהלות שהיו קטני נפש וחסרי רצון להלחם על זכויותיהם הלאומיות.

ביאסי נוסד אז וועד מפקחים והגיש למיניסטריון תכנית מפורטת לשלשה בתי ספר בצרוף תקציב מפורט. המיניסטר קבל את ההצעה ברצון ובנאומו אל המפקחים פרש את יסודותיה החוקיים של פעולתו:

“היסודות האלה נותנים לקהלות ישראל יד לשפר את חייהם, להכניס אור אל הנוער, להורותם את עקרי הדת – ובדבר זה לא תפריעכם הממשלה – ולהרים את מצבם המוסרי והשכלי של הרבנים. אבל חוקה זו מטילה את החובה שאין להתעלם ממנה, כי מן הראוי לנטוע בלב הנוער הישראלי את ההכרה להיעשות חלק מן הארץ הזאת, וכתוצאה מזה חובה היא שיהיו לימודיו רומניים” ¹⁷⁹.

בשנת 1860 נפתחו בתי הספר ביאסי וקוגאלניציאנו הופיע בכבודו ובעצמו אל החגיגה. בימים ההם השתמש בשני כתרים, כתר שר ההשכלה וכתר נשיא המיניסטריון. בנאומו שנאם לעת החגיגה דרש מן הקהל להכניס את בניהם אל בתי הספר הכלליים ואל שורות הצבא ולהחליף את הלבוש הפולני בלבוש אירופאי מערבי.

בית ספר אחד נפתח ברחוב קוקולי ושנים ברחוב הגדול. כמה מאות ילדים נכנסו אליהם והקהלה קצבה לאסכולות תמיכה בסכום של 7400 אריות (ליי). כעבור ימים לא רבים פנה זיום של בתי הספר. אחד מהם נתבטל ואחד הועבר ל“גשר האדום”. מספר התלמידים הלך ופחת.

אבל לירידה הזאת היו סבות מיוחדות ובינתים עשה רוח הזמן את שלו, ביחוד בין האמידים. משכילי גאליציה הוסיפו לפתוח בתי ספר פרטיים מודרניים. המורים יוסף סירקיס, יוסף שווארצפילד מברודי ומ. שווארץ, מחבר ספרי לימוד – פתחו אסכולות והאמידים שלחו שמה את בניהם ואת בנותיהם. נמצאו גם יהודים ששלחו את בניהם אל בתי הספר הכלליים, ואחר הצהרים שלחום אל ה“חדרים” לרכוש להם למודי קדש.

מוצאים אנו על כן את ילדי ישראל ברומניה מתחנכים בדרכים שונים, מתוך חוסר שיטה אחידה ואירגון כללי: אלה לומדים ב“חדרים” הישנים, שהוכנס בהם שעור מה של לימודי חול: רומנית, חשבון וגיאוגרפיה כשעתים ליום; אלה בבתי הספר הכלליים חמש שעות ליום ולפנות ערב באו אל ה“חדר” ולמדו שם שתים שלוש שעות או מפי מלמד פרטי שהיה בא אל הבית, ואלה בבית ספר יהודי כללי מודרני. תכנית הלמודים בבתי הספר היהודיים המודרניים, התכנית העברית, היתה מצומצמת ויבשה ועמדה על קריאת תפלות וברכות, קצת חומש בתרגום לגרמנית, דקדוק ומעט היסטוריה מקראית, וכתוספת כתיבה ביידיש. למודי החול נקבעו על פי סדר בית הספר העממי. שעות הלמודים היו שש ליום, ארבע ללמודי חול ושתים ללמודי קדש. הבנות למדו בבתי ספר פרטיים מיוחדים או בבתי הספר של הממשלה או אפילו בבתי הספר של הנזירות הצרפתיות או הגרמניות, כדי לרכוש לשונות מודרניות. ביחוד היתה ידיעת הדבור הצרפתי נחשבת לשיא ההשכלה. נשים “רבניות” היו חוזרות על הבתים ללמד את הנערות קריאה ב“סדור” וב“תחינות”.

לבני העניים נוסדו בתי ספר צבוריים שהלמודים בהם היו חנם ולמודיהם העבריים מעטים. שנים מהם ביאסי מלאו תפקידם יפה והם “זשונימא” (נוער) והשני שנקרא על שם השכונה “הגשר האדום”. כעבור כמה שנים יסד הנדיב יעקב ניישאץ בית ספר לנערות עניות ביאסי.

השנויים האלה שנתפשטו בכל הארץ, ביחוד בערים הגדולות, הביאו לידי ירידת מספר ה“חדרים” ולירידת ידיעת התורה. רוב הילדים הגיעו בידיעתם עד חומש ורש"י, ונשארו אך בחורים מעטים, שבלים בודדות, שישבו עוד בבית המדרש המיותם ועסקו בתלמוד. הגיע הדבר לידי כך שרומניה היתה למדבר, כמובן התורני.

אולם השינוי הגדול ביותר בא בקרב הימים, בעטיה של השיטה האנטי־יהודית שאחזה בה הממשלה.

כאמור היו בתי הספר הרומניים פתוחים בראשית תקופת ההשכלה לפני ילדי ישראל. תחלה היה הבקור בהם רשות, ובמשך הזמן הוטל גם לחובה, והממשלה רדפה את ה“חדרים” ואת המלמדים ובכמה מקומות כפתה את ההורים לשלוח את בניהם לבתי הספר, והמסרבים נקנסו ונענשו. ומה שנעשה תחלה באונס נעשה אחר כך מרצון וילדי ישראל נהרו אל אסכולות הממשלה והצטיינו בידיעותיהם ומיטב הפרסים נפלו בחלקם, ועברו גם אל בתי הספר הגבוהים ואל האוניברסיטאות. כשראתה הממשלה שהיהודים מצליחים חזרה בה ומשאיפותיה והחלה לדחוק את רגלי התלמידים היהודים. בתחלת שנות השמונים למאה הי“ט נמצאו בבתי הספר הרומניים כחמשה עשר אחוזים למאה תלמידים יהודים, ובמרכזים שבהם היתה אוכלוסיה יהודית צפופה הגיע מספר התלמידים מישראל לשלשים, לחמישים ואף לשבעים אחוזים למאה, מקום מקום לפי ערך תושביו היהודים. זה הפיל פחד ה”זידאנים" (כנו של גנאי ליהודים) על הפאטריוטים הרומניים, שמא יעלו היהודים עליהם בהשכלתם ויתחרו בהם בכל מקצועות החיים והאומנויות החופשיות, והחלו לגזור גזרות שונות. תחלה החלו דורשים מן התלמידים לבוא לבתי הספר בימי השבתות והחגים ולכתוב בהם, כשראו שאין גזרה זו משפיעה להמעיט מספר הלומדים הוציא שר ההשכלה פקודה במכתב חוזר שילדי ישראל, “ילדי עם נכר”, רשאים להתקבל לבתי הספר היסודיים והתיכוניים אך לאחר שיתקבלו שם כל בני הלאום הרומני, ועל פי מספר המקומות שישארו פנויים. גזרה זו נתפרסמה בשנת 1887 ובשנת 1893 אישר הפרלמנט את פקודת המיניסטר ביחס לבתי הספר היסודיים ועשאה חוק. בשנת 1912 נתפשט החוק הזה גם על בתי הספר העליונים. באוניברסיטאות נשארו אך יהודים מעטים והוכרחו לשלם שכר למוד גדול וצעירי ישראל שבקשו השכלה עליונה הוכרחו לצאת מן הארץ ולבקשה בחוץ לארץ. לפני יהודי רומניה הועמדה אז שאלת החנוך בכל תקפה. לאחר שנשמעו לתביעות הממשלה וקבלו עליהם את החנוך הכללי נשארו עכשו תועים ונבוכים. על כן הוכרחו לייסד להם מוסדות משלהם. במשך זמן קצר הקימו הקהלות וחברות פרטיות בתי ספר עממיים בכל עיר ואף מורים פרטיים פתחו בתי חנוך על חשבונם. בתי הספר של הקהלה נקראו בשם “שקאלא איזראעליטא ראמאנא” ובמקום שהתקיימו סניפים אחדים צוינו במספרים, כגון בגאלאץ שהיו בה שלשה בתי ספר צבוריים שנקראו בית ספר א‘, ב’ וג'. לפעמים צרפו להם שמות מיוחדים, כגון: “קולטורא”, “זשונימא” ו“בית הספר של הגשר האדום” ביאסי.

כל בתי הספר, בין של הקהלה ובין של מייסדים פרטיים, היו טעונים אישור מצד הממשלה, וזו דאגה רק לדבר אחד, לרומאניזאציה, כלומר שתהא תכנית הלמודים רומנית־לאומית. ובעניין הלמודים העבריים לא התערבה. מקורות ההכנסה של בתי הספר היו מקופת מכס הבשר או מתרומות בני הקהלה, וחלק משכר למוד, ואחרי כן באה חברת יק“א לעזרתם בתמיכותיה. חברה זו יסדה קרן קיימת של חמשת מיליון פראנק לתמיכת בתי הספר. לפעמים היה חלק התמיכה כ”ה אחוזים מן התקציב. נוסף על זה היתה החברה מלווה הלוואות גדולות לקהלות לבנות בתים מרווחים לבתי הספר. כמה בתי ספר (בבוקארישט, בראילה, פּלוישט ובאקוי) התכלכלו מעזבונות נדיבים.

לעיל נאמר שהממשלה לא התערבה בקביעת תכנית הלמודים העבריים, ותכנית זו שמשה סלע מחלוקת למפלגות. הזרמים בצבור היהודי ברומניה נתחלקו, כבכל תפוצות ישראל, ללאומיים ולנגד־לאומיים, כלומר של טמיעה. למרות האנטישמיות המובהקת שהצטיינה בה רומניה קמה בה מפלגה של מתבוללים. מנהליה היו סטודנטים ונאורים, ביחוד הרופאים הצעירים (תואר ד"ר מסוג אחר לא ניתן ליהודי ברומניה). בבוקארישט ובשאר ערים נוסדו חברות מיוחדות להפצת רעיון הטמיעה והוציאו כלי מבטא מיוחד ששמו מעיד על מטרתו “אסימילאריא” (טמיעה). המתבוללים הקיצוניים התנגדו אפילו לקיומן של קהלות ישראל והכריזו “אין לנו צורך בהן”. כמה מהם כתבו מאמרים ופרסמום בעתונים הרומנים, ובהם שפכו חמתם על נמוסי בני עמם. והמתבוללים לא היו כולם מעור אחד, יש מהם שהגיעו להשקפתם מתוך אידיולוגיה מארקסיסטית: כל החיים החברותיים עומדים על העיקר הכלכלי, ומכיון שהיהודים הם בני מעמדות כלכליים שונים, הרי אין להם ענינים משותפים וקשרם בטל מאליו. אבל רוב המתבוללים היו מאלה ששאפו לשווי זכויות והאמינו שטשטוש דיוקנם הלאומי יקרבם אל הגאולה. בבתי הספר של המתבוללים הקפידו שהמנהל והמורים ללמודי החול יהיו רומנים נוצרים, ומורים אלו הרגישו את עדיפותם במוסד והתייחסו אל המורים היהודים בבוז.

כנגד הזרם הזה פעלו שני כוחות: חוש העם הלוחש לו מה טוב לקיומו ורעיון חבת ציון. תנועה זו של חבת ציון התעוררה ברומניה בתחילת שנות התשעים. החוקים המגבילים הביאו לידי הכרח הגירה. בשנת 1880 נוסדה חברת “חובבי ציון” ביאסי בעמלם של ישראל אלעזר רוקח, סופר מארץ ישראל, והד“ר ק. ליפא, רופא מפורסם. בשנת 1881 נתכנסו חובבי ציון לעיר פושקאן ובשנה שלאחריה ביאסי. כתוצאות הכנסיות הללו נוסדו בארץ ישראל המושבות “ראש פנה” ו”זכרון יעקב“. ראובן אשר ברודס בא אז לבוקארישט והחל להוציא עתון ביידיש בשם “יהודית” להפיץ את הרעיון הלאומי ודבריו מצאו מסלות בלב העם. לאחר הופעתו של הרצל התגברה התנועה הציונית ברומניה. בפוקשאן ובבראילה יסדו תלמידי הגימנאסיה היהודית אגודות להפיץ את הציונות בקרב הצעירים. תחיה זו הראתה את אותותיה גם בחנוך. החלה התעניינות במצב בתי הספר ובתכנית היהודית. אז התחוללה מלחמה על תכנית הלמודים. המתבוללים טענו שלא נוסדו בתי הספר היהודים אלא משום שאין ילדי ישראל מתרבלים אל בתי הספר הכלליים, ומכיון שכך אין צורך בתכנית מיוחדת: ילמדו על פי התכנית הכללית ויוסיפו עליה קצת “דת”. וה”דת" מה טיבה? מעט סדור, מעט חומש בתרגום רומני. וקשה היה להלחם עם הדעה הזאת, מחוסר הכרה צבורית ואינטליגנציה יהודית לאומית. אך זעיר שם זעיר שם נראו סימנים לטובה. כשהניחו אבן פנה ליסוד גימנאסיה עברית בשנת 1893 בבוקארישט נאם אחד מגדולי הרופאים, ד"ר שכמן, ואמר:

“צר לי שאיני יכול להתחיל את דברי במאמר עברי נאות, אבל מביע אני את תקותי שהצעירים שיסיימו את למודם במוסד זה ידעו יחד עם לשונם של ציצרו ודימוסתניס גם את לשונם היפה והנשגבה של דוד וישעיה. אני מברך את אלה שהחלו ביסוד בית ספר זה ומבקש מהם לנטוע בלב התלמידים את האהבה אל לשונם ואל ספרותם ואת רגשי הכבוד אל העבר ואל ההיסטוריה שלהם” ¹⁸⁰.

דברים אלו הנראים לנו כמובנים מאליהם היו אז חדשים, שלא שמעתם אוזן של אינטליגנט יהודי מצליח ברומניה.

לעיל הוגד שלא היתה תכנית קבועה בבתי הפר ללמודים העבריים, וכל מנהל היה עושה כרצונו. וועדי בתי הספר – חבריהם היו בני אדם מן השוק. בתכנית הלמודים הכלליים לא יכלו להתערב, כי נקבעה על ידי פקידות החנוך, על כן התערבו בתכנית העברית וכל בעל בעמיו הכניס “פרוגראמה” משלו, והמורים העברים נכנעו להם. ברוב בתי הספר נתקבלה דעתם של הממשלה והמתבוללים שתכלית הלמודים העברים היא “דת”, על כן למדו קריאה מיכאנית בסדור, קצת פירוש התפלה, ברכות ומנהגים, קצת עברית לשם הבנת החומש וקצת חומש. ספרי הלמוד היו טעונים אישור מן הממשלה והם ערוכים על פי שיטת התרגום לרומנית. הילדים היו מדברים יידיש בבית ואת החומש תרגמו להם לרומנית, שלא כל הילדים הבינוה כראוי, בפרט מלים עתיקות ומטחי חיים רחוקים. מורים טובים לא נמצאו, כי לא נוסד בית מדרש מיוחד לכך. המשכילים הראשונים בני התורה נזדקנו ונסתלקו ובמקומם באו צעירים שלא קבלו עוד חנוך עברי אינטנסיבי. כמה מהם התחנכו בבית המדרש למורים של “חברת כל ישראל חברים” בפאריז שהלשון הצרפתית היתה שם עיקר והעברית תפלה ¹⁸¹. משכורתו של המורה העברי היתה דלה מאד ולא הספיקה לצרכי חייו ועל כרחו עסק בשעורים פרטיים, נוסף על שעות עבודתו בבית הספר. מצבו החוקי היה מעומעם. כל מורה היה טעון אישור הממשלה, וזו הביטה עליו בעין רעה. המורה צפוי היה כל הימים לטירודין ¹⁸², כמורה בלתי מאושר. המורים ללמודים הכלליים היו קבועים ועומדים והעבריים תלויים באויר ונתונים לחסדם או לשרירות לבם של חברי הוועדים. תנאים אלו שללו מן המורה את הכבוד ואת ההשפעה על תלמידיו.

רק אם נתגלה מנהל יוצא מן הכלל באישיותו ובאהבתו הלאומית הועלה ערך הלמודים הלאומיים. אחד מבתי הספר הטובים שהדגיש את הלמודים העברים ואת היסוד הלאומי היה זה שהתקיים ביאסי, ומורהו הראשי היה הסופר מ. ברונשטיין (1945–1858)הידוע בכנויו מבש“ן. הוא השפיע על חברי הוועד לעמוד לימינו ולעשות את האסכולה לבית חנוך עברי וחבר ספר לתולדות ישראל בשם “דברי ימי ישראל” בסגנון תנכ”י טהור. ספר זה הופיע בווארשה על ידי חברת “אחיאסף” ונתקבל לא רק בבית ספרו אלא גם ברבים מבתי הספר ברוסיה ופולין. מיאסי עבר מבש"ן לבאקוי ונתמנה שם למנהל בית הספר ונהלו ברוחו. אחד מן המורים שהושפע ממנו ונעשה אחר כך למורה רב פעולות היה ר' ישראל קאנוביץ שהיגר אחר שנים לארצות הברית והיה למנהל מוסד חנוכי עברי טוב “תלמוד תורה של מורד העיר ניויורק”.

י. קאנוביץ – היתה בו סגולת הארגון והשתדל לאחד את המורים ברומניה, על מנת לשפר את החנוך. בשנת 1902 נקראה וועידה לפוקשאן על ידי ההסתדרות הציונית לדון בתכנית הלמוד מנקודת השקפה לאומית והוצעו אז הצעות שונות. עיקרן היה להתקין על יד כל בית ספר “מכינה”. כי הילדים היו נכנסים כשהם בני שבע, וקודם לכן היו מתחנכים ב“חדר”. ה“מכינה” היתה צריכה לשמש פרוזדור ללמודים העברים: קריאה, ברכות ומנהגים ועברית. ובנוגע למחלקות היסודיות הציעו תכנית עברית אינטנסיבית יותר, שיהיו התלמידים עוברים בארבע שנות למודים חומש בדלוגים עם קצת רש"י וילמדו גם נביאים ראשונים ופרקי אבות ועברית ויסודי דקדוקה. אז פרץ ויכוח על השיטה הטבעית. המורים הלאומיים תמכו בשיטה זו, כי מחיה היא את הלמוד ומחבבתו על הילדים, אבל רוב המורים לא היו מוכשרים לקבלה, אם מחוסר ידיעה בדבורה או מחוסר הכשרה ללמד על פיה. שיטה זו היתה נהוגה בבאקוי, בבית הספר בברלאד ועוד בשנים שלשה בתי ספר במדינה.

ההצעות נמסרו לוועד המדינה של ההסתדרות הציונית לטפל בהן, אבל הרדיפות והצרות שתקפו ותכפו על ישראל ברומניה הסיחו את דעת הקהל משאלות החנוך והדבר נשתקע. הממשלה מצדה החלה מתערבת יותר ויותר בעניניהם הפנימיים של בתי הספר. פעם אמרה למנות למורי הלשון הרומנית ותולדות רומניה אך מורים נוצרים, משום ש“אין היהודים בקיאים באלה”. ופעם בקשה להקדיש כמעט כל שעות הלמודים ללמודים הכלליים ולצמצם את למודי הדת בשעה קצרה. רק ברוב עמל עלתה בידי ראשי הקהלה להעביר את רוע הגזרות. אבל החופש הפנימי ניטל מבתי הספר ועין הממשלה צופיה עליהם כל הימים לרומאניזאציה.

זה היה מצב החנוך לרוב העם. והעשירים והאמידים המשיכו להדחק אל בתי הספר הכלליים, כדי לתת לבניהם “חנוך טוב”.

“הסוחרים – כתב מבש”ן – נותנים את בניהם אל בתי הספר לעם, תחתיים ושניים, כי מצבם וכספם פותחים לפניהם דלתים. ואם המורים והתלמידים שופכים עליהם ועל אבותיהם ועל כל עם היהודים בוז וקלון שבע ביום, ואם מכריחים אותם ללמוד את למודי הדת הנוצרית, ואם האנטישמיים הקטנים מענים ומכים אותם (את ילדי ישראל) וממררים את חייהם – אין רע, “על כן אך יהודים אנחנו” – ככה יצטדקו “אנשי המעלה”. הבנים האלה יגדלו להיות אנשים בצאתם ובבואם, ויהודים רק בשם. ואם יתנו להם גם מעט לקח עברי, ילמדו אך די יכולת לקרוא ‘קדיש’ אחרי הוריהם. ויש גם שיקראו את ה’קדיש' במות אביהם מעל הגליון בכתב רומי".

“אך הפצע האנוש ביותר בחיי החברה והעם הוא חנוך הבנות. לאלה מזורה הרשת בכל ערי הארץ הגדולות: בתי הספר לנזירות הקאתוליות או לפרוטסטנטים האנגליים בעלי המשלחת (מיסיון) שרוב התלמידות בהם בנות ישראל הן, עד כי אפשר היה לייסד בכסף היהודים השוטף אליהם מכל עברים שנה שנה המון בתי ספר שניים לבנות. כי גם יושבי הערים הקטנות שולחים שמה את בנותיהם כדי לתת להן “חנוך טוב”, וככה הספיקו להקים אמות בישראל, אמות השוררות בביתן ומנצחות על חנוך ילדיהן על פי דרכן; להולכים קדימה הרחק מאד מרצון בעליהן, שגם הם מתבוללים מדעת או שלא מדעת, אך עוד לא כבה זיק היהדות מנפשם”.

תוצאות החנוך היו:

“דעת התורה ירדה בדור האחרון עשר מעלות אחורנית, ועמה גם כבוד התורה ותופשיה. למודי החול חשובים בעיני האבות והבנים, כי יודעים הם את ערכם בחיים, והלמודים העבריים היו להם, לאלה ולאלה, כסרח העודף, כדבר שאין כל חפץ בו וכל מועיל בו… אין עוד מורים טובים בבית הספר ולא אהבת תורה מחוץ לה” ¹⁸³.

אחד מן הנאמנים שהשתדל הרבה לטובת החנוך העברי ברומניה היה היינריך רוזנבוים. לאחר נבחר לראש הפדראציה הציונית קרא את אנשי הרוח ל“אספה הראשונה לתרבות” בפיאטרא בשנת 1906 והציע לפניהם תכנית רחבה לבתי ספר ולהפצת התרבות על ידי יסוד בתי מקרא ואגודות ושעורים לבוגרים. קונגרס של מורים נקרא לבראילה באותה שנה ונתכנסו שמה כמאה ושמונים מורים ונוסדה אגודה מיוחדת וגם הוציאו ירחון בלשון המדינה. אז הוחלט גם להנהיג את השיטה הטבעית בלמודי העברית, לערוך תכנית למודים מתוקנת ולחבר ספרי למוד טובים, אף החלו לטפל בעבודה ונקבץ לשם זה סכום הגון. אבל העבודה הושבתה על ידי מלחמה פנימית בין המורים לזרמיהם, אלה אמרו כי שאלת הלחם היא העיקרית המכריעה והשאר טפל, ואלה אמרו כי אך בארץ ישראל יש צורך בלמוד עברי רחב. המלחמה ארכה ימים והאגודה חלשה ונשארה כשלד של עצמות יבשות בלי משא נפש. הכסף שנאסף חולק לתמיכות למורים נצרכים, כלי המבטא שהוציאו חדל להופיע ובחנוך העברי פשטה האדישות ושלטה בו שלטון יחיד.

כך היה המצב עד בוא מלחמת העולם הראשונה.

באונגריה

הדומה השפעת שווי הזכויות על חיי ישראל בכל ארץ? החוק הוא שהשוויון יביא לידי התקלשות המסורת ומיעוט הדמות הלאומית?

כן ולא. השוויון הביא בכל מקום לידי השאיפה להטמע בקרב התושבים, להדמות אליהם בכל. אבל במקום שנתקלו הזרמים החדשים ברצון הגנה חזק, במקום שנמצאו לוחמים אמיצי לב שנתארגנו ויסדו מוסדות צבוריים לפי רוחם — עלתה בידי המעוט, לשמור על עצמותו וליצור דורות בצלמו — עם שנויים חיצוניים שהם פרי הזמן ושאין מהם מנוס.

מצבם התרבותי של יהודי אונגארן דומה היה למצב אחיהם בגאליציה. אף הם היו ברובם “עם לבדד ישכון”, שונים מעם הארץ בלבושם, בלשונם ובארחות חייהם. אדוקים היו מאד בדת ובמסורת וכל סטיה נחשבה בעינינם למינות, ולחמו בה בכל האמצעים.

בצפונה של הארץ הכתה החסידות שורש ומשכה את ההמונים. הרב ר' משה טייטלבוים (1759 – 1841 ) מגאליציה שהתיישב באוהלי היה ממרביצי תורת החסידות. בסגולותיו החיצוניות והפנימיות — יפי תואר ורוב חכמה בתלמוד ובנושאי כליו — היה מקסים את רואיו ומצודד לב שומעיו, ומשפיע השפעה עצומה על כל שכבות העם, כהמונים וכלומדים. שני לו היה איש המעלות והמדות ר' אייזיק טויב מקאליב — אף הוא עשה נפשות רבות לחסידות. חסידי אונגארן היו לוחמים אמיצים למנהגי החיים הישנים ולא נתנו לחדש לחדור לחייהם.

למוד התורה היה נפוץ באונגארן ורבו בה הישיבות. עוד במאה החמש עשרה יסד הרב ר' אפרים הכהן מווילנה, מחבר הספר “שערי אפרים”, שנתקבל לרב בעיר אובן (שנבלעה אחר כך בבודאפשט) ישיבה שהיתה הראשונה בארץ. הרב ר' מאיר אייזנשטאדט, מחבר הספר “שאלות מאירות”, קבץ אל תחת דגלו בחורים ולומדים חריפים. ישיבה מפוארה הוקמה בפרשבורג ומנהלה היה ר' משולם טיסמיניץ. עוד בשנת תק"ע הגיע מספר בחורי הישיבה באונגאריה לאלפים.

וכך יתאר אחד את מצב התורה בארצו:

“רבני אונגאריה רובם ככולם להבת אש התשוקה בערה בקרבם להשפיע לזולתם בחכמתם. כמעט כל רב ורב בארץ ההיא תפס ישיבה, אשר נאספו שמה בחורים למודי ה'. ומבתי הישיבות הגדולות יצאו תורה ויראת שמים, ולא נראה כמעט בכל העולם קבוץ גדול מתלמידי ישיבות כמו בארץ אונגריה” ¹⁸⁴.

אבל רוח החופש ומתן הזכויות והתקונים בדת, הרוח שבאה מצרפת ומגרמניה, הגיעה גם לאונגאריה. הנסיונות השונים שנסתה ממשלת יוסף השני והבאים אחריו — מצאו להם הד בקרב היהודים העשירים והנאורים. אולם התוצאות היו במדת מה שונות מאשר בשאר ארצות השוויון. לא כל ישראל שם הלכו אחר הרוח החדשה. היה היה שם מיעוט ניכר שלא נכנע לנחשולי ההשכלה, ואף כי למדו בניהם למודי חול בבתי ספר — לא פסקו מללמוד למודי קדש ובשיעור הגון, וחוט החיים הישראליים לא ניתק.

עוד טרם הוציא יוסף השני את “כתב הסבלנות” הביע רצונו לנציב אונגאריה ליסד בתי ספר נורמאליים לילדי ישראל ולהתקינם לחיי אזרח בידיעת לשון המדינה ובשנוי צביונם. בית החנוך המודרני הראשון נוסד בשנת 1782 במאטרסדורף שבגליל (קומיטאט) אדינבורג ונקרא בשם “בית ספר גרמני” ¹⁸⁵. על גורל בית הספר לא נדע. על פי “חוקת היהודים” מיום 31 במארץ שנת 1783 היתה המדינה צריכה לסייע ליסוד בתי ספר לילדי ישראל, וגם הותר להם לבקר בבתי הספר הכלליים. בה בשנה נוסד “בית הספר הלאומי” בפרשבורג ונתמנו שני מורים לשתי מחלקותיו, שהיו בהן 55 ילדים. התלמידים היו מבני העניים ולא השיגה ידם לשלם שכר למוד. הוצאות בית הספר עלו לשבע מאות פלורין, סכום גדול בימים ההם, וקהלת ישראל הוכרחה למלא את הגרעון. בית הספר החדש היה למורת רוח לקהלה ובקשה להפטר ממנו. היא פנתה אל הנציב בבקשה לשחררה מעול כלכלת בית הספר או להרשות לה לפטר מורה אחד מן השנים. הנציבות שהיתה חייבת להפיץ השכלה לא הסכימה לפטורי המורה, אלא אם כן יקבלו ההורים עליהם לשלוח את בניהם אל בית הספר הכללי. בשנת 1790 פנתה הקהלה שוב אל הנציב בבקשה לסגור את בית הספר, משום שאין בו מועיל, ואף הפעם לא נענה לה. אולם בית הספר ירד משנה לשנה עד כי נסגר מחוסר תלמידים, ואין ספק שהקהלה עשתה כל אשר בכחה למנוע את ההורים משלוח שמה את בניהם ¹⁸⁶. גם באראד התקיים בית ספר ושם מורו אהרן חורין, הוא האיש שנתקבל אחר כך לרב בעיר וסייע בידי הריפורמיים, והתיר תפלה בלשון המדינה ובלווית העוגב וחולל סערה ביהדות האונגארית. באלטאפּאן נפתח בית ספר ליהודים בשנת 1784 וההורים בקשו שהלמודים בו יארכו אך שעות מועטות ביום, כדי שיספיקו בניהם ללמוד ב“חדר”. תחלה נכנסו לבית הספר 113 ילדים ו־19 ילדות, וכעבור שנה ירד מספרם עד ששים ואחד. במישקולץ נוסד בית ספר בשנת 1785 והיו בו כארבעים תלמידים. בדרך כלל נחשבו בתי הספר בעיני העם כגזרת המלכות והשתמטו משלוח את הבנים שמה.

בתקופת עשר השנים, משנת 1780 עד 1790, קמו בתי הספר האלה: בפרשבורג, אלטאפאן, וואאג (ניישטאדטל, נפתח בשנת 1784), הוליקס — בה בשנה, סאטמאר, בה בשנה, שניץ וטראנטשין — 1786, בואן — 1784, ווירבו — 1785, מישקולץ — 1785, סאטורלי־אוהלי — 1785, בודרוג קרטשור — בה בשנה, אבאיו שאנטו — 1787, אבאיו שינה — 1787, הונסדורף — בה בשנה, מאד — 1788, גראסווארדיין — 1784, מארמוריש סיגעט — 1789, מאקו — 1787, בונהארד — 1788 ופאקש —1788.

מספר התלמידים בכל בתי הספר היה כאלפים והם היוו אך כעשרה אחוזים למאה ממספר כל ילדי ישראל מגיל בית ספר בארץ. אולם גם הילדים שבקרו את בתי הספר המודרניים היו מבקרים גם חדרים לשם למודי קדש. שאר הילדים — 90 אחוזים למאה — למדו בחדרים ובישיבות ולא רכשו להם ידיעות חול, או למדו כתב ולשון לועזי בדרך פרטי.

ראתה הממשלה שלא הועילו תקנותיה והוציאה פקודה חדשה, ביום 19 לספטמבר שנת 1786: מי שלא יביא תעודת גמר מבית ספר לא יקבל רשות נשואים. נקל להבין כי פקודה זו הגדילה את מספר הלומדים. ואף על פי כן היו רוב בתי הספר קטנים, ומורה אחד להם, חוץ מבית הספר של פרשבורג שהיו בו שנים. כל בתי הספר היו שתי מחלקות, לשתי שנות למוד, חוץ מאחד שהיה בן שלש מחלקות. שפת הלמוד היתה גרמנית, ומשום שלא נמצאו בארץ די מורים יהודים המוכשרים ללמד למודי חול היו רוב המורים לאותם הלמודים נוצרים.

אחר מות יוסף השני חשבו החרדים כי הגיעה השעה להפטר מבתי הספר. קהלת פרשבורג בקשה שוב מאת הנציבות לסגור את בית הספר, וגם הפעם לא נענתה. בתי הספר נשארו על כן פתוחים כמקודם, אבל אחר מות הרודן הנאור לא נתנו עוד הפקידים דעתם על ההשכלה ומספר התלמידים הלך ופחת. ובתי הספר החלו נסגרים זה אחר זה.

הנסיון הראשון לשנות את החנוך הישראלי לא הצליח על כן. החנוך המסרתי שרר בכל תקפו וקול התורה נשמע מכל החדרים והישיבות. על יחס העם לבתי הספר החדשים תעיד העובדה של שנת 1825: נדיב אחד עזב בצוואתו רבע מיליון זהובים להקים בו בית ספר יהודי מודרני בס. א. אוהלי. בית הספר נפתח כעבור עשרים וחמש שנים בשנת 1850, והוכרחו להעמיד שוטרים על פתחו, להגן על המורים והתלמידים מחמת ההמון ¹⁸⁷.

גדל הלוחמים בחדש היה הגאון ר' משה סופר ( 1762 – 1839), הנקרא על שם חבורו “חתם סופר”. הוא נולד בפראנקפורט וקבל תורה מבעל “ההפלאה” ור' נתן אדלר וזמן מה למד בישיבות מגנצה אצל ר' טייבלה שייער. כשקבל ר' נתן אדלר את הרבנות בבוסקוביץ לקח גם תלמידו משה עמו והיה לומד מפי רבו עד נשאו אשה. כעבור איזו שנים נתמנה לרב בעיר מאטרסדורף וישב שם תשע שנים, עד שקבלוהו בשנת תקס"ב לרב בעיר המפוארה פרשבורג ושם ישב עד יום מותו בכבוד שאין משלו. שם נהל את הישיבה — שיסודה היה נעוץ עוד בשנת 1700 בערך — ועשאה אכסניה גדולה לתורה. שם הישיבה יצא לתהלה ואליה נהרו בחורים מכל קצות המדינה, עד כי הגיע מספרם לחמש מאות. ישיבה זו היתה לאם הישיבות וזכתה להחשב רשמית כבית מדרש לרבנים ליראים, ותלמידיה חפשים היו מעבודת הצבא, כדין כהני דת.

ר' משה סופר היה בעל סגולות נפלאות, “חכם גדול היה האיש הזה בחכמת התורה שבעל פה, אשר לא רבים היו (כמוהו) בדורות האחרונים” (אייזיק הירש ווייס), צדיק וחסיד, עושה חסד לעניים, וביחוד לתלמידיו ולכל דורשי תורה, עד כי פזר חצי פרנסתו לצדקה. והאיש הרך וטהר הלב הזה היה גבור כארי ועז כנמר במלחמתו על המסורת. הוא ראה את תוצאות הריפורמה הדתית בגרמניה וגמר בלבו לעמוד על משמרתו מבלי הכנע לנחשולי הזמן, ולא לתת לשנות ממנהגי ישראל כקוצו של יוד. הוא היה אומר: “כל המפקפק על נמוסים ומנהגינו צריך בדיקה אחריו” (חתם סופר, או“ח סימן נ”א), “אם נבוא להתיר דבר משום שהוא מנהג, נבוא ונתיר לחלל שבת בפרהסיא” (שם סימן קנ"ד). הוא התנגד לכל חדוש, לא הסכים להטפה בבית הכנסת בשפת אשכנז, אסר על תלמידיו קריאה בספרים חיצוניים והתנגד לחכמה ולמדעים — כי ראה ראה כי בעלי המדע היו למחדשים ולמפירי התורה. קנאותו גדלה כל כך עד שלא שמח על שווי הזכויות, וכשנועצו שרי המדינה בשנת תקצ"ג בדבר מצב היהודים ונפוצו שמועות כי ינתן שוויון לישראל לא התלהב ביותר, כאשר נווכח מדרשו שדרש בענין זה ¹⁸⁸.

יהודי אונגאריה העריצו את ה“חתם סופר” ודבריו היו ליראים כדבר אלהים, וממנו שאבו העוז להתנגד לכל חדש ולהלחם בו. ישיבתו, ישיבת פרשבורג, התנהלה על ידי בנו, בעל ה“כתב סופר” (עד שנת 1871), ואחר כך על ידי בנו ר' שמחה בונים (עד 1906) ואחריו על ידי בנו עקיבא שרייבר. במשך תקופה ארוכה הרביצה שושלת זו תורה ושמרה על המסורת של מלחמת מצוה עם כל חדש.

ואם לא עלתה ביד ר' משה סופר לעכב את גלגל הזמן, אין לכחד כי הרבה עשה לחזוק היהדות החרדית והודות לפעולתו והשפעת אישיותו בימיו ואחרי מותו התקיימה מפלגת חרדים רבת השפעה באונגארן, — אף כי היו במשך הזמן למעוט. בכחו היו החרדים למפלגה לוחמת.

בשנת תר“ד (1844) נתכנסו כ”ה רבנים בפאקש לדון במצבם הרוחני של יהודי אונגארן והרב לייב שוואב שהיה מן הנוטים אל החדש, הציע לפתוח בכל עיר בית ספר לפי רוח הזמן ולהכניס תקונים שונים בהנהגת העדה, וחפצו כל הנאספים לעזוב את הוועידה, עד שהוכרח המציע להסתלק משם.

אחת מן ההחלטות שנתקבלו בוועידת הרבנים שם נגעה בחנוך וזה היה תכנה:

“חוב על כל רב להשגיח על השו”ב וסופרים ומורים ומלמדי תינוקות על עניני הלמוד, שלא יעשו המלמדים מלאכת ה' ברמיה, וגם על חנוך הנערים, שיהי' על דרכי התורה ויראה, וגם על הנהגת המלמד בעצמו, שיהי' נגד ה' דרכו, ושלא יתעצל הרב מלנסות ולהעמיד את כל הנערים אל כור הבחינה, ודרכי הלמוד חיוב על הרב לכונן ולתקן, כפי אשר יורו המורים, המה הראשים המבוררים בוועד הגדול".

אבל הרוח החדשה החלה חודרת למשכנות ישראל. השמועות על השוויון בצרפת הגיעו גם לאונגארן והתקוות לימים טובים החלו לשחק לפני נאורי היהודים ומשכיליהם. שתדלנים שונים באו לפני השרים בהצעות ובבקשות לבטל את מס הסבלנות המוטל על היהודים ולתת רשות לישראל לדור בכל רחבי הממלכה ולעסוק בכל ענפי המסחר והאומנות. בבית הנבחרים דובר על שפור מצב היהודים ואחדים מן הנבחרים הביעו את דעתם כי תחלה צריכים היהודים לשנות את דרכי חייהם ולתקן את חנוך בניהם, ואז יזכו לזכויות. דברים אלה לא עברו בלי פעולה.

התמורה הפנימית ההולכת ובשלה בקרב היהדות האונגארית ניכרה תחלה בעת המרידה. כי במשך הזמן התגברה באונגאריה הרוח הלאומית, המאדיארית, רוח קנאה כמשפט ארץ שזרים מושלים בה וסכנה נשקפת לתרבותה. מאין באה הסכנה? — מצד אוסטריה, המושלת בה, שלשונה הרשמית היתה הגרמנית וגם מצד התושבים שהיו ערב רב של סלאווים, גרמנים, רומנים ועוד, שכולם הקפידו על לשונם ועל קניניהם הלאומיים ולא רצו לוותר עליהם. הלחץ המדיני ממעל וההיאבקות הלאומית מבפנים הגבירו את הלאומיות המאדיארית ושיוו לה צורה שוביניסטית. האונגארים ראו שהיהודים עלולים להביא להם תועלת מרובה, אם יצטרפו אל המאדיאריות, והסבירו להם פנים. בעצם הימים ההם, עת חלמו משכילי ישראל על אחוה עם כל התושבים, פרצו פרעות בפרשבורג (בשנת 1848) וההמונים שדדו את הבתים והרסו את בית הכנסת עד היסוד ודרשו לגרש את היהודים אל תוך הגיטו. זו היתה תשובת ההמון האונגארי על שאיפות החפש והבטחות אצילי העם לתת ליהודים שווי זכויות.

כשהכריזה אספת הנבחרים על חרותה של אונגאריה וקושוט נתמנה ראש הממשלה הזמנית ונוסדה ה“גווארדיה הלאומית” להגן על החרות ולהקרע מעל אוסטריה, נכנסו אלפי יהודים אל הצבא ואל חיל המלואים. עוד לא גוע הד היללות בפרשבורג, אך זה החלו חבורות להתארגן על מנת לצאת מאונגאריה ולבקש חיי בטחון במרחקים, והיהודים שמעו קול הקריאה להציל את המולדת ושכחו את עלבונם ויצאו לשמור על המולדת. מובן מאליו כי הראשונים היו היהודים הנאורים שחשבו עצמם מאדיארים. בין היוצאים למלחמה היו הרבנים ל. שוואב מבודאפשט וליופולד לעף (לב) הרב המתקן משגדין, שהיה פאטריוט גדול והלהיב לב האונגארים בדרשותיו החוצבות להבות אש.

אוסטריה יצאה למלחמה על המורדים ונצחתם, וראשי הצבא שפכו את המתם על היהודים על עזרם לצבא האונגארי. הם הטילו על היהודים קנס של שני מיליון פלורין, חוץ מקנסות על עכוב התשלום. היהודים לא יכלו להביא לאוצר הממלכה את הסכומים העצומים והיו בכל רע. אכן במשך הזמן, כששקטה הארץ, בקש הקיסר פראנץ יוסף הראשון להרגיע את העמים שתחת ממשלתו ולפייסם, ואז שם עינו לטובה גם על יהודי אונגארן והפחית את הקנס והעמידו על מיליון אחד, והקדישו אחר כך לקרן קיימת לפיתוח החנוך בישראל בהשגחת הממשלה.

ביום 29 למארץ שנת 1856 הופיעה פקודה בדבר פרטי הוצאת הכספים מקרן בתי הספר:

א. לייסד בית מדרש לרבנים. ב. לייסד בכל גליל אדמיניסטראטיבי בית ספר ליהודים למופת. המיניסטריון לדתות יקבע מקומם וכל עדה ישראלית מקומית תתחייב להמציא את ההוצאות להקמת בית הספר ולדירתו. ג. לייסד בתי מחסה לילדים עוורים ואלמים, בני עניים.

לאחר צאת הפקודה הזאת נתחדשה פתיחת בתי הספר המודרניים. מבתי הספר הקיימים בחרו באלה של פרשבורג, אובן הישנה, פשט ופינפקירכן וקבעום בתי ספר לדוגמה. מורים בעלי תעודות לא נמצאו אז, על כן בחרו במורים יהודים סתם, על מנת שכעבור זמן יעמדו לבחינה לפני וועדי בתי המדרש למורים.

המשגיחים על בתי הספר היו הרבנים שהפקידה הממשלה. בגליל שגדין מנתה את הרב ליופולד לעף. אז הנהיגו גם את את למודי דת ישראל בבתי הספר הכלליים והרבנים הפקדו למורים שם.

בין מורי בתי הספר החדשים היו משכילים עברים מן הטפוס הטוב, בעלי סגולות וכשרונות, כגון ר' דוד פרידנהוזן שחבר ספר בגיאוגראפיה, “מוסדות תבל”, ר' יהודה ב"ר לייב מטריטש, מחבר “ספר החנוך”, מנחם מנדל שטערן ( 1811 – 1873), עורך “כוכבי יצחק”, שהורה בבית הספר באייזנשטאדט, ור' גבריאל זידפלד, אביו של מאכס נורדאו, והרבנים הטו להם חסד למורים אלה וכתבו הסכמות לספריהם. לא כן המורים שחללו את הדת — אליהם התייחס העם בשלילה, ובגללם סבלו בתי הספר.

אכן גם גורמים מדיניים הכבידו על התפתחות בתי הספר. והחשוב בהם רבוי הלשונות.

מלחמת הלשונות באונגאריה קשה היתה. היהודים החזיקו תחלה בגרמנית — אם מפני קרבתה אל יידיש ולמודה נראה להם קל יותר, ואם מפני הערך המסחרי שהיה לה. אולם שפת הארץ ומושליה המקומיים היתה המאדיארית ויהודים נאורים החלו לרכשה ולהשתמש בה. ושתי הלשונות החלו לשמש בבתי הספר בערבוביה. הדבר היה תלוי בהשכלת המורה: יש מהם שלא הבינו מאדיארית והוכרחו ללמד בלשון הגרמנית. בדרך כלל למדו את הלשון המאדיארית ודקדוקה, היסטוריה וגיאוגראפיה לאומית בלשון האונגארית ושאר מקצועות החול בגרמנית. היוצא מרבוי הלשונות היה שלא ידעו הילדים אף לשון אחת כהוגן.

ובנוגע ללמודי הקדש לא היו התקלות פחותות מאשר בלמודי החול. בין המורים היו רבים מבחורי הישיבה שהציצו ונפגעו. הם למדו מקרא בלי אמונה והילדים הרגישו בכך. ובדרך כלל לא הספיקו הילדים ללמוד חומש ולדעתו, על כן נקל היה לרבנים החרדים לבטל את ערך בית הספר. ומן ההורים היראים היו רבים שבכרו בית ספר כללי על בית ספר יהודי, באמרם שמורה נוצרי לא ישפיע לרעה על בניהם כמורה יהודי אפיקורוס.

תכנית הלמודים העברים בבתי הספר לא היתה אחידה, ואיש הישר בעיניו ילמד. באחד למדו את החומש כסדרו, בשני בחרו אך בחלק הספורי, בשלישי למדו “משלי”, והילדים הרכים לא תפסו את הנלמד, ברביעי הורו “תהלים” ובחמשי — ישעיה. הלמוד היה מתוך תרגום, בלי הכנה מספקת בלשון העברית, על כן היה לעול ולמשא על התלמידים והמורים גם יחד. ויש שנתעוררה שנאה בלב הילדים ללמוד עצמו. כך מעיד מנהל בית הספר במישקולץ ¹⁸⁹.

אחד ממקצועות הלמוד היה דת ישראל, ולא למותר להביא כאן דעתו של מנהל בית הספר הנ"ל בענין זה:

“בשום תקופה לא למד הנוער היהודי דת בדרך שיטתית וכמקצוע מיוחד כמו בזמננו, ואף על פי כן לא היה הרוח הדתי ירוד כמו בימינו… גורל למוד הדת כגורל הדרשות המודרניות בבתי הכנסת… מן הזמן שהן נשמעות בבתי התפלה שלנו החלישו את היהדות יותר משחזקוה, ומשעה שהנהיגו את למוד הדת — הסירו נעורינו יותר ויותר את לבושי הדת ובטלו את הדינים (עמוד 52) ומעשה שבא יהודי מן הסביבה, רב לשעבר, לבית ספרנו במישקולץ על מנת למסור לנו את בניו ורצה לדעת את תכנית הלמודים. הראינו לו את התכנית וישרה בעיניו, אבל כשאמרנו לו שבמחלקה העליונה אנו מלמדים דת לא רצה לדעת את בית הספר” (עמוד 57).

“המורים אדישים היו ליהדות ולידיעתה. מקצתם חללו את הדת בפרהסיה, ועל ידי כך היו החרדים למתנגדים עזים לבתי הספר. הם דרשו — כמו בגאליציה ובשאר מקומות — שהמורים יהיו מן הנוצרים, ולא יוכל התלמיד ללמוד מהם פריצות דתית” (57).

ההיה בסיס לחששותיהם של החרדים? בין המורים התפשטו דעות הריפורמים הגרמניים. בשנת 1867 בחרה אגודת המורים הישראליים באונגאריה וועד של עשרה לפתור את השאלות האלה:

א. למה ילמדו עברית?

ב. איך ללמדה.

ג. כמה ללמד.

אחד מחברי הוועד, מ. נ. רוטנברג, הוכרח לחבר קונטרס מיוחד להגן על הלשון העברית ולבאר את ערכה הלאומי. קטעים אחדים מדבריו יעמידונו על הרוח שנשבה במחנה הנאורים.

“למה נלמד עברית? המתקדם סבור שהעברית תשאר אך לשון התפלה, לצרכי ההיכל בלבד. המתקדם הזה אח ורע הוא לריפורמי החושב שהגיעה השעה להוציא את הלשון העברית מן ההיכל”.

ועל זה עונה המחבר בעוז לאומי שקשה למצוא דוגמתו בין משכילינו בימים ההם:

הזמן הזה — תקופת הלאומיות הוא ורוח הלאומיות תקפה את כל העמים. ורק אנו מכריזים על עצמנו כעל בני דת בלבד. מדוע? ימינו אלה ימי החופש המה. כל העמים מרהיבים עוז בנפשם להכריז על עצמותם, על זכויותיהם המלאות, אך היהודים, עבדות של מאות דורות שללה מהם את העוז הזה. ואף על פי כן אין עם החי אלפי שנים יכול לנתק את הקשר בין אחים".

“אנו היהודים מאמינים ברעיון המשיחיות, ברעיון הגאולה. השגת זכויות אינה סוף מטרתנו. אין זו הגאולה השלמה. הלשון היא המנוף החשוב ביותר להתפתחות הלאום, לכן עלינו לכבד את השיור הזה של אבותינו כשריד יקר חופשנו ועלינו לפעול בהתלהבות לטפוחה. הלשון היא הקשר היחיד המקשרנו בשאר אחינו, היא הדבק המחבר את בני יעקב לעם אחד”.

“בבתי הספר הישראליים מלמדים שתי לשונות, גרמנית ואנגארית, האפשר להוסיף עליהן עוד שלישית? המתנגד לזה דומה לאותה האם שנפרדה מבעלה הראשון שהיו לה ילדים ממנה, ונישאה לבעל שני, שהיו לו ילדים מאשתו הראשונה, ופרנסה אם בניה החורגים, ומנעה לחם מפי בניה היא” ¹⁹⁰.

קורס הלמודים בבתי הספר האלה היה של ארבע שנים, לילדים מבני שש עד עשר. והיו זמנים שהממשלה אסרה את החדרים וההורים מוכרחים היו לשכור לבניהם מלמדים להורות בניהם בבית, או שילדים אחדים מבני שכנים היו מצטרפים ולומדים בבית אחד מחבריהם.

שיר עממי שנתפשט באונגאריה ילמדנו על יחס העם הפשוט לבתי הספר:

די זאכען געהען שוין כסדר,                הענינים מתנהלים עתה כסדרם.

ווער לאָזט זיין קינד געהען אין חדר?           מי ימסור בנו אל ה“חדר”?

ער זאָל ניכט לערנען קיין גמרא,               אין ברצון האב שבנו ילמד גמרא,

דען הערנאך איסט ער קיין אונגארישער שררה.      שכן לא יוכל היות לאציל אונגארי.

ווער ברויכט איין מלמד מיט איינעם בארט,           מי זקוק עוד למלמד בעל זקן

ווייל ער לערנט אויף דער יידיש ארט?              המלמד על פי דרכי ישראל?

נור איין לעהרער אָדער איין פּראָפעססאָר,           עתה ידרש רק מורה או פריפיסור

ווייל ער לערנט אויס משה דעסויער.              המלמד על פי תורת משה מדעסוי.

דער רש“י איסט קיין אונגאר,                   רש”י לא היה מאדיארי,

דער ביאור איזט איין ביססעל יונגער,           ה“באור” צעיר ממנו,

צום סוף קאמט נאָך בלאָך איבער די תורה         ואחריו יבואו דברי בלוך על התורה

אונד מאכט דארויס הוננישע סחורה ¹⁹¹.           העושה אותה לתורת ההונים.

הקונגרס היהודי והפרוד

הזרם הלוחם עם הישן היה פועל זמן רב במעמקים, אבל במשך הזמן באו מאורעות מדיניים והעלו את הטמיר אל השטח העליון והמלחמה החלו בתקפה.

לאחר דכוא המרד היו היחסים בין אוסטריה ואונגאריה מתוחים מאד. אוסטריה היתה ארץ בעלת לאומים שונים ויראה לקיומה, מפני הרוחות הלאומיות, והחליטה לתת לאונגאריה חרות גמורה ושלטון עצמי בכל עניניה הפנימיים ולא תהא תלויה באוסטריה אלא בעניני חוץ. ואז החלה ממשלת אונגאריה לבקש דרכים לשפוך רוח אונגארית על כל הארץ. היא ראתה ביהודים בני ברית, לחזק בעזרתם את הרוח המאדיארית, ולא התאכזבה. השאיפה להטמע בין האונגארים נראתה בין השכבות היהודיות הגבוהות והאינטלקטואליות. הרב הריפורמי ליופולד לעף היה מן המאדיארים בני דת משה, ומצא לו מסייעים. בדברי בקרתו שכתב על ספרו של משה הס “רומא וירושלים” הביע את דעתו כי החלום של שיבת ציון חלום שוא הוא. היהודים אינם עם ויהודי צרפת וגרמניה זרים אלה לאלה כתושבים הנוצרים בני אותן הארצות.

הברון ב. אטוואש, שר הפולחן וההשכלה, היה אחד מן המשתדלים לטובת שווי זכויות ליהודים והוא קבל על עצמו את התפקיד לקרב את היהודים לתרבות הארץ. הוא קרא את באי כח היהודים לקונגרס (בשנת 1869), כדי לסדר את עניני הקהלות ולקבוע את צורת החנוך היהודי. בקונגרס זה פרצה מלחמה גדולה בין שתי הסייעות, בין החפשיים והחרדים, מלחמה שהביאה לידי תוצאות גורליות לישראל באונגאריה. החפשיים שהחליטו לשבר את כבלי המסורת בקשו להחליש את כח הקהלות וכח הרבנים, על כן דרשו צמצום האבטונומיה הפנימית ויסוד לשכה מרכזית שיהא כחה גדול על הקהלות, לשכה ארצית שתעמוד תחת השגחת הממשלה והחפשיים יהיו הרוח החיה בה. ה“סנהדרין” והקונסיסטוריה בצרפת היו לעינים לחפשים בדרישותיהם. אבל כאן מצאו גוש חרדי שהגן על עצמו בכל עוז. הם דרשו דיצנטראליזאציה וכשבאה לפניהם הצעה שכל עדה תבנה בית כנסת, תסדר בית מועד לכל חי ותיסד בית ספר, הוסיפו החרדים את הפסקה “ויתנהלו על פי הדינים בשלחן ערוך”. את ההוספה הזאת לא רצו החפשים לקבל והוכיחו שאין דיני ה“שלחן ערוך” נאותים עוד לרוח הזמן. אז קם ירמיה לב, אבד"ק אוהעלי וקרא בקול רם: “ארור האיש אשר ישב במושב החטאים האלה”, והחרדים עזבו את הקונגרס ונשארו החפשים לבדם.

וזה הביא לידי כך שהיהדות האונגארית נקרעה לשתים, מצד אחד הניאלוגים החפשיים ומן הצד השני החרדים (אורתודוכסים) ובין שתי הקהלות הקיצוניות האלה מעט קהלות המבקשות ללכת בשביל הזהב, אלה הן קהלות “סטאַטוס קבא”. לכל קהלה היו מוסדות מיוחדים והכנסות מיוחדות. הממשלה הוכרחה להכיר בקהלות המיוחדות והכספים לקרן בתי הספר חולקו ביניהן. והחרדים השתדלו להגדיל את הקרע ואסרו שחיטת השוחטים של שאר הקהלות והוראת רבניהן, ובית ישראל הוכה שם לרסיסים ¹⁹².

על רוח הקנאות הקיצונית תעידנה תולדות ישיבת רייזנשטאדט. בשנת תרי“א נקרא הד”ר עזריאל הילדסהיימר לשבת על כסא הרבנות בעיר הנ“ל. הילדסהיימר היה בן תורה וירא שמים, אבל הספיק ללמוד גם מדעים כלליים. הוא למד תורה בישיבת אלטונה ומפי הרב הראשי של קהלת האמבורג ובמכללה למד פילוסופיה, מתמטיקה ולשונות שמיות, ויצא מוכתר בתואר ד”ר לפילוסופיה. יליד אשכנז היה וראה בעיניו חורבן היהדות וכשלונם של הרבנים החרדים הקיצוניים שרצו לעכב את גלגל הזמן ולא עלתה בידם, ומאי רצון להניח מן האסורים הישנים הקיפה ההתבוללות את רוב העם. הילדסהיימר בקש להלחם ברוח הזמן בנשק המדעים והחכמה. מיד לאחר קבלתו את הרבנות באייזנשטאדט ייסד בה ישיבה מודרנית לגדל בה רבנים שתהא להם השפעה על הדור החדש. הישיבה נפתחה בארבעה תלמידים (בשנת 1851) ומיד החלו בחורים נוהרים אליה, כי הרוח החדשה הגיעה גם אליהם ובמסתרים חשקו בלמודי חול הדרושים לחיים, עד כי הגיע מספר התלמידים למאה וששים. למדו בה, חוץ מתורה ותלמוד, גם גרמנית, רומית, יונית, וחשבון. כוונת המייסד בולטת בתפלה שבה פתח את המוסד:

“הרחב ה' גבולי בתלמידים הגונים, הוגים בתורה לשמה ומופלגים ביראת שמים, מעוטרים במדות ובמעשים טובים, וחזק לבם ללחום מלחמת חובה ולהחזיק במדתך להיטיב עם זולתם בכל מאמצי כחם” ¹⁹³.

מוסד זה, שהיה דבר בעתו ועלול להביא טובה מרובה, קמו עליו החפשיים והחרדים גם יחד. הריפורמיים לא רצו במוסד חרדי מודרני והחרדים מצאו בו עוון “חכמות חיצוניות”. מתנגדי המוסד הלשינו עליו ונציב הממלכה צוה לסגור את הישיבה ולגרש את תלמידיה מן העיר. אך לאחר השתדלות מרובה נפתח המוסד שוב. כשנתכנס הקונגרס התאחדו החסידים עם הניאולוגים ולחמו בישיבה זו. עד שנקרא הרב הילדסהיימר לברלין ועזב את ארץ המדנים, והרב ר' שלמה מקוטנה היה למנהל המוסד ¹⁹⁴.

הישיבות באונגריה

כאמור לעיל היה המוסד החנוכי הנפוץ שבו הצטיינה אונגאריה — הישיבה. ונביא בזה שני תאורים הנותנים מושג טוב על חיי בחורי הישיבה. האחד נכתב בידי החוקר התלמודי מחבר “דור דור ודורשיו”, ר' אייזיק הירש ווייס (1815 – 1905):

“אין מספר לישיבות בעת ההיא באונגארן. בכל המקומות מושבות היהודים אשר בהן קהלות גדולות או קטנות שם היו הרבנים תופשי תורה. ולערך מספר בעלי הבתים אשר בעדה שם בחורים רבים או מעטים, כפי אשר יכלו בני הקהל לנשוא, וברצון טוב היו בעלי הבתים נותנים להם די צרכיהם, אף אם לרוב לא היה די מחסורם אשר יחסר להם… כל עני שבישראל חלק את פתו עם הבחור בישיבה… הישיבות בכל אונגארן היה רק בתי תלמוד, רק למוד הגמרא היה כל ישעם וחפצם ולא יותר. לא ידעתי שם ישיבה באשר התעוררו התלמידים מצד רבם ללמוד בה חכמה זולתי תלמוד ופוסקים. כמעט לא יאומן כי יסופר שהרב אם קבל בחור גדול או קטן הבא ללמוד בישיבתו שמעולם לא שאל אותו אם כבר למד חמשה חמשי תורה ושאר כתבי הקדש, ואני הכרתי בחורים אמוני יד בפלפול ולא ידעו התורה ואיני צריך לאמר שחכמת לשון הקדש ודקדוקה היתה להם ארץ מאפליה נעלמה”.

אבל הזרמים החדשים כבר הגיעו וחדרו בעד החומות החזקות האלה. היו בחורים שהבינו “בלבבם כי עם מדרש התלמוד נדרש לעסוק גם בידיעות אחרות, ולכול לראש דרוש להם לדעת כתבי קדשינו על בורים והתבוננו באיזה הדרך ישיגו זה. מן החנוך על פי דרך הישיבה לשוא ייחלו השגתו, על כן היו מתאמצים ללמוד מעצמם מה שלא יכלו ללמוד מרבם והשתדלו בשקידתם לקנות להם תחלה ידיעה בדקדוק הלשון ולהשיג מקרא עם תרגום אשכנזי ועם הבאור החדש הנלוה אל התרגום ולא נחו ולא שקטו עד השיגם כל אלה ומתוכם למדו בשקידה גדולה… מלבד התרגום והבאור קראו גם את ההקדמות והמבואות. קריאתם היתה להם תועלת להשכילם ולהובילם דרך תבונות, כי בהם נפקחו עיניהם על עולם חדש. בדרך עיונם בם נפגשו יחד עם אישים ומחקרים, ועם ספרים מספרי חכמי ישראל וגם האומות אשר עד הנה לא ידעו ממציאותם… אמנם אם גם היתה הסכנה צודה להם… כי תמיד היתה הדאגה נגד עיניהם והשתמרו לבל יודעו מעשיהם לאיש, כי אז אוי להם ואוי לנפשם. ומה עשו? היו מסתתרים בסתר מלונם ועשו במחשך מעשיהם. ומדאגה מדבר פן יבהילם איש, היתה תמיד גמרא פתוחה ומוכנת לפניהם להתעות את האורח הבלתי קרוא” ¹⁹⁵.

תמונה יותר מפורטת ובהירה מחיי התרבות והישיבות בימים ההם נמצא אצל אהרן שמואל ליברמן מו"ל “האמת” (1845 – 1880):

בהגריה העליונה, הם המקומות אשר על גבול אוסטריה ומיהרן, ילכו אחינו בדרכי אחיהם בגרמניה, אשר השליכו אחרי גוום גם את התלמוד וגם את שפת עבר, עזבו עיקרים רבים ומעריצים איזה מנהגים תפלים, או מנהגים חדשים אשר השאילו להם מאת הנוצרים, וכל מעינם היא להליט את האמונה בקליפה קלה ומהודרת: בהיכלים הבנויים לפי תבנית היכלי הנוצרים, בבגדי שרד לדרשנים, לחזנים ורבנים… סוף דבר, יהודי הגריה העליונה גם הם “פרוטסטנטים בני דת משה” כיהודי גרמניה. גם בתי הספר אשר להם הם כבתי הספר לאחיהם בגרמניה: טובים — על פי אפני החנוך והלמוד וכל המשטרים אשר נתכנו שם בהשכל ודעת, וגרועים — מנקודת הראות של המטרה העצמית אשר להם. כי תכליתם הלא ללמד דעת את ספרותנו העתיקה, ואותה ילמדו שם מעט. ישיבות אין להם או מעטות וקטנות. רק בפרעסבורג נמצא ישיבה גדולה, כי העיר הזאת היא אם לכל קהלות בני ישראל בארץ הגריה. בהגריה התחתונה או הגריה העצמית חזקה האמונה מעט יותר, ועמה נפרצה שם גם דעת התלמוד ושפת עבר… היהודים יחלקו שם לשתי מחנות, לאורתודוקסים המעריצים את כל המקובל בידם משנות קדם, ולמחדשים (פארטשריטטלער). שני המחנות האלה יחזיקו תמיד את מלחמתם אלה על אלה והמלחמות “הקדשות” האלו נשרשות בהם ותכופות עוד יותר ממלחמות הפוליטיקה, אשר גם מהם (מהן) לא ימשכו את ידם. וככל אשר נקרב לגבולות פולין, כן תגדל בין היהודים ממשלת האורתודוכסיה ובמדינות מרימארה והרי שבע (זיבנבירגן) קרוב לבוקובינה וגאליציה, נטבע ביהודים חותם אחיהם הפולנאים ביתר שאת…במקומות ההם נמצא ישיבות רבות המרביצות תורה בישראל. מהן גדולות אשר נמצא שם יותר משלש מאות תלמידים ומהן גם קטנות עם, לכל הפחות עשרים תלמידים. הישיבות האלו הן דבר אמצעי בין ישיבה פולנאית ובין בית ספר גרמני בשנות קדם. אין להן לא בתי מדרש מיוחדים ולא ראשי ישיבות מיוחדים, כי אם רב העדה או גם איש פרטי, הוא ראש הישיבה, והוא הוא המשגיח, מבלי לקבל שכר בעד עבודתו זאת. את השעור ילמד הרב בביתו או בחדרים מרווחים מיוחדים לזה, הנקראים “שעור שטובען” (חדרי השעור), והחדרים האלה פתוחים לתלמידים רק בעתות המיוחדות לשעור, ולא כבתי המדרש אשר ברוסיה ופולין הפתוחים יום ולילה לכל המבקש תורה או מלון".

“בני הישיבה בהגריה נקראים בשם בחורים ולא ישיבה בחורים או ארעם בחורים (בחורי עוני) כמו בפולין. לכל ראש ישיבה יש “בחור” אחד או שנים מיוחדים לו המכונים “רב’ס בחורים” (בחורי הרב), אשר ילמד אתם בכל עת מצוא ואתו יצאו ויבואו. תלמידי הישיבה יחלקו לשתי מדרגות: “חוזר בחורים” הם הבקיאים והחריפים יותר ובעד ד' או ה' זהובים לחדש יחזרו את השעור לרעיהם הצעירים מהם בחכמה, הנקראים בשם “בחורים קטנים”. רוב הבחורים הם בני עניים, אבל יש ביניהם גם עשירים, אשר יתמכו תמיד את רעיהם כפי שתמצא ידם, כיאות לחברים אמתיים. ה”בחור" ההגרי שונה מן “הישיבה בחור” הפולנאי תכלית שנוי. בכל עת בגדיו נקיים ושלמים, בבית המדרש לא יתגולל ולכל אחד מהם מעון בפני עצמו אשר שם ישב וילמד — אם הנהו מתמיד בלמודו… כי בתי מדרשים אין שמה כמו ברוסיה ופולין. חיי הבחור הם כחיי כל הסטודנטים ועליו החובה להיות נעליו מצוחצחים וכל בגדיו נקיים ולפי כבודו, גם אם יהיה העני בין הבחורים. ולמען ימצא לו לכל צרכיו ילך בין הזמנים לאסוף נדבות (שנאררען) ואת זאת יעשה בתכלית השלמות, לא בסתר כי אם בדעת וברצון ראש הישיבה, עם רשיון מיוחד לזה בכתב גלוי. בכתב ההוא תבוא בראשונה תעודה על למודו, על התמדתו וכשרונותיו. ואחר יפקיד ראש הישיבה את הבחור בידי נדיבי הלב ויחתום את התעודה ההיא בסגנון המיוחד הזה עם הבקשה לסעדו ולתמכו בכל מאמצי כח, לקבלו בסבר פנים יפות ולהעניקו ולהאכילו משופרא דשופרא ממה שחננך היוצר, וכו'. שנאררער כזה יעבור ברגליו במקומות שונות (שונים) כמו 4 – 5 פרסאות ליום. ואם עוד לא ידע הדרך, או כי יחפוץ לעבור במקומות חדשים אשר לא דרכו שם עוד רגליו, ישאל את פי חבריו הבקיאים בדרכי הארץ לשאול עצה מפיו. הבחורים האלה יכתבו לזכרון את כל הדרכים אשר יעברו בהם עם שמות המקומות ותושביהם ותכונת נפש התושבים ויקראו למגלות האלה בשם “שטראססעל” (נתיב, מן המלה שטראססע, דרך) ואת השטראססעל ימכרו או יתנו במתנה לחבריהם…"

“הקוראים אשר לא ידעו את מנהג הגריה ידמו כי “שנאררען” (לעסוק בקבוץ נדבות) תחשב לבחורים לחרפה ויושבי הארץ בוז יבוזו להם, אבל באמת יחשב ה”שנאררען" כדבר נחוץ אל הלמוד וגם בין סטודנטים נוצרים נמצא שנאררען במדה ידועה. אמת כי כת המחדשים אין דעתם נוחה מן הבחורים, אבל לא מחמת השנאררען, בלתי אם אשר ילמדו אצל רבנים אורתודוכסים ואל האורתודוכסים יתחשבו, או כפי אשר יאמרו המחדשים ההם: יען כי לא ילמדו מאומה, ויסבבו ערים וכפרים לאסוף נדבות כל תקופות השנה. אבל ללכת שנאררען מספר שבועות בשנה או רק בין הזמנים — לא עלה עוד על לב גם קצה המחדשים לחשוב זאת לעוון. הבחורים עצמם יחשבו את השנאררען למסע עונג (ספּארט) וכל אחד מהם יתהלל לפני רעיו בכשרונותיו למלאכה “היקרה” הזאת ¹⁹⁶.

מן הישיבות הרבות זכתה לתהלה, חוץ מישיבת פרשבורג שעליה דובר במיוחד, זו של הונסדורף. היא נוסדה בשנת 1825 על ידי ר' שמואל רוזנברג, שהיה מתלמידיו של ה“חתם סופר”. כשלש מאות תלמידים למדו בה ונחלקה לשלשה מדורות. בשנים הראשונים למדו ארבעה זמנים (שנתים) ובשלישי — ששה. כל מסיים “תלמוד תורה” שהצליח בלמודיו ראוי היה להתקבל שם.

בית המדרש לרבנים

באונגאריה, כבכל ארץ אחרת, נתעורר רעיון יסוד בית מדרש לרבנים מודרני מיד עם התפשטות ההשכלה. באי כח הממשלה והמשכילים היהודים חשבו כי יצירת טפוס של רב מודרני היא האמצעי הטוב ביותר לשנות את דרכי העם ולשרש מקרבו את הקנאות ולקרבו אל עם הארץ. שנים רבות היה הרעיון תוסס ולא יצא לפועל. היראים לחמו בו ולא נתנו להגשימו.

הראשון שהשתדל בדבר היה חכם תלמודי מבאוואריה, דוד כהן, שהגיש תזכיר להרצהרצוג יוסף בשנת 1806 והציע יסוד הסימינאריון. נודע הדבר לפרנסי הקהלה בפשט והפרו את הגשמתו. בשנת 1831 נזכר ב“חוקת היהודים” שהרבנים שיבחרו מאז והלאה יעמדו תחת השגחת הממשלה ¹⁹⁷, משום שעליהם לרשום בפנקסי העיר את רשימת הנולדים והמתים והנישאים, ודינם כדין פקידים, — אבל חוק זה נשאר על גבי הנייר. ליאופולד לעף השתדל הרבה בדבר, אבל החרדים התנגדו לזה בכל עוז ותשעים ושנים רבנים הגישו בקשה אל הקיסר למנוע את יסודו, משום שממנו נשקפת סכנה לדת ישראל. ובהיות אוסטריה ארץ קאתולית — ענו על זה המשכילים שיסוד בית המדרש דרוש לחזק את רוח הדת, משום שהאפיקורסות מתפשטת בין הדור הצעיר ואין מי שישפיע עליו. הרבנים — טענו המשכילים — מובאים ממרחקים, מפולין ומשאר ארצות, והבאתם עולה בדמים מרובים, והם קנאים ומאמינים אמונות תפלות, כבימי הבינים, וידיעות כלליות אין להם, על כן השפעתם רעה על ההמונים. אם יווצר טפוס של רב מודרני ישתנו חיי היהודים לטובה.

שנים רבות ארכה המלחמה. בינתים התפשטה הריפורמה וכמה " היכלות" נוסדו, והרבנים החרדים אסרו את הבקור בהם. רק לאחר שהסכימה הממשלה לפרוד גמור בין הניאולוגים והחרדים — ביום 18 למארץ שנת 1871 — והרשות ניתנה לכל קהלה לייסד לה מוסדות חנות כרצונה וכספי הקרן לבתי ספר נתחלקו בין הקהלות, נגשו הניאולוגים לייסד את בית המדרש ¹⁹⁸.

בשנת 1877 חונך בית המדרש בבודאפשט וחבר מוריו היה מן המצוינים. לראש נמנה הרב י. בריל ולמשנהו ר' משה אריה בלוך, לפנים רב בלייפּניק של מוראביה, שייט גדול בים התלמוד, ר' דוד קויפמן, חוקר ודורש קדמוניות לימד דברי ימי ישראל וספרות עברית, זאב באכר, — בעל “אגדות התנאים והאמוראים”, לימד אגדה ומדרש, ובמשך הזמן גם יואל בלוי, ש. קרויס בעל “קדמוניות התלמוד” ועוד חכמים מובהקים. קורס הלמודים ארך חמש שנים, וכוננו בו גם בית ספר מכין שבו למדו את למודי הגימנאסיה. המייסדים נתכוונו למשוך אל המוסד בחורי ישיבה וללמדם ידיעות כלליות לפי תכנית הגימנאסיה, ולהכינם אחר כך לרבנות. ללמודים העבריים הקדישו שש עשרה שעות לשבוע בקורס המכין. בשנת 1888 היו במוסד 106 חניכים, אחר כך החל מספרם יורד. אחת הסבות להתמעטות התלמידים היתה מלחמת החרדים במוסד. לא כל המסיימים יכלו למצוא משרות באונגאריה, ורבים מהם יצאו לארצות אחרות ונפוצו בכל העולם. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשנקטעה אונגאריה וחלקים ממנה נמסרו לרומניה ולטשיכוסלובאקיה נשארו במוסד אך 65 חניכים.

בית המדרש למורים בבודאפשט היה בתחלתו קורס למסיימי בית ספר נורמאלי (עממי), להכשירם להוראה. הוא נוסד בשנת 1859 ובשנת 1877 עבר לרשות ה“קרן לבתי הספר”. לאט לאט עלה ונתפתח עד כי נקבע בו קורס למודים של חמש שנים, אולם למוד העברית עמד בו על מדרגה נמוכה, כי נתנו לו אך שש שעות לשבוע. המסיימים היו עתידים להיות מורים אם בבתי הספר העממיים היהודיים או ללמד דת לילדי ישראל בבתי הספר הכלליים. מספר החניכים היו כמאה ועשרים ועד שנת 1930 יצאו ממנו 1589 מורים. כמה מן המורים לימדו בבתי הספר העירוניים הכלליים.

החנוך בבתי הספר הישראליים והכלליים

מעטים מאד היו בתי הספר התיכוניים לישראל באונגאריה. בבודאפשט הוקמה גימנאסיה יהודית בזכותו של הפדגוג רב ההשפעה מוריץ (משה) קארמאן. האיש שזכה להקרא “מחנכה של אונגאריה” — שמו האמתי היה קליינמאן ונולד בשגדין ובעודו נער יצק מים על ידי ליאופולד לעף. על פי המלצת הרב נתקבל קארמאן למורה דת בקהלה הראשית בבודאפשט ושם נכנס לאוניברסיטה והוכתר בתואר ד"ר לפילוסופיה והצטיין בכשרונותיו הגדולים, עד כי שלחתו הממשלה אל גרמניה לחקור שם דרך הכשרת מורים. בשובו לבודאפשט יסד בית ספר תיכוני ששמש לדוגמה ובו קנו להם הקאנדידאטים להוראה ידיעה מעשית בדרכי הלמוד בבתי ספר תיכוניים. כעבור זמן מה מנתהו הממשלה למזכיר “וועד החנוך הארצי” וערך תכנית למודים מחודשת לכל בתי הספר התיכוניים בארץ. כשהזקין מסר המיניסטריום לידו יסוד מחלקה מיוחדת שמטרתה היתה לתקן את מוסדות החנוך ולשפרם.

בתוך פאטריוטיותו האונגארית הגדולה נשתזר גם חוט יהודי. בשנת 1866 עורר תנועה לייסד בתי ספר יהודיים תיכוניים, “למען תשרת כנסת ישראל ותתמוך בהתפתחות ההכרה הלאומית (המאדיארית) אף היא, ותתחרה בזה עם שאר הכנסיות הדתיות”. קארמאן עיבד תכנית למודים ל“קוליגיאום טריאום לינגוואריום” לחנך את התלמידים בשלש לשונות קלאסיות, עברית, רומית ויונית, וכל השלש תהיינה שוות בזכויותיהן. אבל אפילו למוסד זה קשה היה להשיג את אישור הממשלה, שמצאה בו רצון להסתייגות ולפרישות. רק בשנת 1913 הוקם הבנין, אבל מיד אחר זה פרצה מלחמת העולם. לאחר שש שנים נפתחו המחלקות הראשונות ונתחלקו לשני מדורות, לנערים ולנערות, ובראש המוסד הועמד הד"ר ב. העלער. למודי הקדש לנערים נלמדו חמש שעות בשבוע, אולם לנערות למדו אך שעורי דת, שלש שעות בשבוע ¹⁹⁹.

בנאגיקאנישא, מקום שם שמש הרב ליופולד לעף כרב, היה בית ספר יהודי עממי והרב עשאו בינוני. בשנת 1857 הוכר כבית ספר ריאלי ובשנת 1890 כבית ספר גבוה למסחר, שדין מסיימיו כדין מסיימי גימנאסיה. במה התבטאה יהדותו? — בשתי שעות של למודי דת לשבוע, ממש כבבתי הספר של הממשלה. בית ספר יהודי ריאלי התקיים גם בוואאג ניישטאדטל (וואגוהילי או נאווי מיעסטו) שנוסד על ידי משכיל עברי, ובו למדו דת שלש שעות בשבוע והרגילו את התלמידים ללכת לבית הכנסת. זאת היתה ראשית “יהדותו” ותכליתה. על הרוח ששררה בו יעיד הד"ר ב. העלער: “אין בית הספר יכול להראות על שום שרטוט יהודי מיוחד” ²⁰⁰.

לאט לאט החל רוח הזמן להראות את אותותיו. החרדים היו למועט. ילדי ישראל, ביחוד בערים הגדולות, חדלו לבקר חדרים, אף חדלו לבקר בבתי הספר הישראליים המודרניים, ועברו אל בית הספר הכללי, וכל חנוכם היהודי היו שתי השעות לשבוע של דת שהקהלה הישראלית הספיקה להם. לדוגמה נביא את המצב בקהלת בודאפשט בשנת 1912.

קהלת פשט נחלקה לשתים, האחת כללה ששה מחוזות לשמאל חוף הדונאי, ששם גרה האוכלוסיה היהודית ברובה, והמחוזות 1 – 3 ועשרה היו קהלה לעצמה. בששת המחוזות ההם היו, לפי הספירה משנת 1912, 56 בתי ספר עממיים כלליים ובהם 13,720 תלמידים יהודיים, 28 בתי ספר אזרחיים ובהם 5371 תלמידים מישראל, 14 בתי ספר תיכוניים ובהם 5121 יהודים, 4 בתי ספר גבוהים למסחר ותלמידיהם היהודיים 1814, בית מדרש למורים ובו 24 יהודים, בסך הכל 103 בתי ספר שמספר תלמידיהם מישראל היה 26,050, כל אלה למדו דת שעתים בשבוע, וקהלת פשט הספיקה להם את המורים.

בתי ספר מיוחדים ליהודים היו אז בפשט:

לנערים:

בית ספר עממי של הקהלה	מספר תלמידיו	494
בית ספר אזרחי (בירגערשולע)	מספר תלמידיו	327
בית ספר עממי ליתומים	מספר תלמידיו	145
בית ספר אזרחי ליתומים	מספר תלמידיו	145
בית ספר לעיוורים	מספר תלמידיו	35

לנערות:

בית ספר עממי	מספר התלמידות	428
בית ספר אזרחי	מספר התלמידות	327

בסך הכל היו שם שבעה עשר בתי ספר מיוחדים ומספר כל תלמידיהם 1901.

נוסף על אלה היו לקהלה “מחלקות עבריות לאחר הצהרים” בשביל תלמידים שהוריהם רצו ללמדם עברית, ותלמוד תורה אחד לתלמידי בתי ספר בינוניים.

אנו רואים על כן שלעומת עשרים וששה אלפים תלמידים מישראל שהסתפקו בשתי שעות למודי דת בשבוע היו אך כאלפים תלמידים בבתי ספר יהודים מיוחדים, וביניהם יתומים ועיוורים שאלמלא גורלם ומומם, שהקהלה היתה חייבת לדאוג להם, לא היו זוכים לחנוך יהודי הגון ²⁰¹.

מורי הדת בבתי הספר העממיים היו בעלי תעודות, רובם חניכי בית המדרש למורים. מורי הדת בבתי הספר האזרחיים — הגבוהים מן העממיים — היו חייבים להיות בעלי תעודת רב. והמורים מסוג ג‘, המלמדים בבתי הספר התיכוניים, חייבים היו להיות מסיימי בית המדרש לרבנים. מורי הדת בבודאפשט קבלו משכורת הגונה והקהלה קבעה להם גם פנסיה. בשנת 1912 היה שכר מורה עממי ותיק 3640 כתרים, שכר מורה ותיק מסוג ב’ 4800 כתרים ושל מורה ותיק מסוג ג' — 5580 כתרים.

בערי השדה היה מצב החנוך היהודי טוב מאשר בעיר הבירה: משנת 1928 – 1929 אנו מוצאים את הספירות האלה לאונגארן:

מספר בתי הספר לישראל ששפת למודם אונגארית:

159 בתי ספר עממיים	ובהם   12,862 תלמידים
10 בתי ספר בינוניים	ובהם   1,727 תלמידים
4 בתי ספר גבוהים למסחר	ובהם    1,753 תלמידים
בסך הכל	16,342

שהיוו 34.7 אחוזים למאה מכל ילדי ישראל מגיל בית ספר. השאר, 65.3 אחוזים, למדו בבתי הספר הכלליים. הממשלה תמכה בבתי הספר הבינוניים בתמיכה שנתית של 456,000 פּנגו ²⁰².

על רוח הפאטריוטיות האונגארית שנתפשטה בין היהודים תעידנה הספירות על שפת הדבור:

אונגארית	70.3	אחוזים למאה
גרמנית	25.5	אחוזים למאה
סלובאקית	1.1	אחוזים למאה
רומנית	5.	אחוזים למאה
רותנית	1.2	אחוזים למאה
קרואטית	9.	אחוזים למאה
שאר לשונות	5.	אחוזים למאה
סה"כ		100 אחוזים

אף יהודי אחד לא רשם יידיש כלשון דבורו, אף כי בחצי המאה הי"ט היתה יידיש לשון הדבור השלטת. אכן בודאי רשמו רבים אונגארית כשפת דבורם מתוך סבות פוליטיות, ואף על פי כן אין ספק שהאונגארית היתה המושלת ביהדות האונגארית, ואף בין החרדים הקיצונים.

על פי החנוך היהודי ותוצאותיו יעיד אחד המורים הותיקים מבודאפישט:

“מה הנה התוצאות העיקריות של הלמוד העברי אצלנו בנוגע לשפתנו? כידוע מתחלקים בתי הספר העממיים אצלנו לכלליים ולדתיים (קאנפעססיאנעללע). והנה באחרונים, שמספרם הולך ומתמעט משנה לשנה, תופסת שפתנו במעשה רק מקום צר מאד. כי גם במצוינים שבהם, שמקדישים שש שעות בשבוע ולו גם יותר, להלמוד העברי ובגמר המחלקה העברית גומרים גם את תורת משה בלי דלוגים — לא ימצא אף תלמיד אחד, למרות היותו כבר כבן עשר, שידע את לשון התורה ידיעה ברורה, עד כדי להשתמש באוצר המלים אשר למד איזה שמוש שיהיה. העברית במעשה עומדת בשורה האחרונה והלמוד אינו כי אם לצאת ידי חובת הדת באופן שטחי למראית העין… השיטה הנושנה השוררת בכל בתי הספר אינה מסוגלת לטעת אהבה בלב הילד, כי הילד לומד רק לתרגם באופן מלאכותי… השיטה הטבעית אין שם ואין זכר לה אצלנו. מאדיארים אנחנו בצאתנו וזשארגונים או גרמנים באהלנו —בדבור… (הכותב מציע שינהיגו את השיטה הטבעית כדי לחבב את הלמודים על התלמידים) ומובטחנו כשיכנס התלמיד לבתי הספר התיכונים יתחבב הלמוד העברי עליו עוד יותר, ולא כמו עתה שיקרה לעתים תכופות שהתלמיד ממיר את דתו למען הפטר ממורה הדת העברי ומשעוריו…”

“בבתי הספר הכלליים גרוע מאד מצב השפה העברית. מספר הגון של עוזבי (מסיימי) בתי הספר הדתיים יודע לכל הפחות לקרוא עברית ולהשתמש בסדור. בבתי הספר הכלליים, אלו של הממשלה ושל עיר הבירה, נכללת העברית בדת, שהיא למוד חובה קבוע שתי שעות בשבוע לכל מחלקה ומחלקה… ישער נא איש כמה עברית אפשר לגמור במשך זמן קצר כזה, ובפרט במחלקות בנות חמשים או ששים תלמידים. כעשרים אלף ילדים וילדות עברים מבקרים את בתי הספר העממיים של עיר הבירה ובמשך ארבע שנים רצופות, משנת השש עד שנת העשר, עליהם לסגל להם קריאה עברית מהירה ואת ספורי המקרא עד עזרא. אבל אוי לאזנים ששומעות ואוי שרואות את תוצאות הלמוד העברי בבתי הספר האלה! אף התלמיד היותר מצוין אינו יודע לקרוא עברית כהוגן, ואף כי מקצת מן השפה העברית עצמה… אף אמנם זה שנים אחדות, הודות להמפקח המלומד של העדה העברית פה יש איזה החזרה למוטב, אבל קלת ערך מאד. המפקח המלומד הזה, ד”ר דוב מונקאטש, מתאמץ זה שנים לתקן את מצב הלמוד העברי בעיר הבירה… ביגיעה גדולה עלתה לו ליסד לאט לאט עד היום כחמשה עשר שעורים עברים נוספים על למוד הדת, המכונים בית ספר עברי — “עבר איסכולה” ( Héber iskola ) כל תלמיד עברי — אבל לא תלמידה — המבקר בית ספר עירוני ואשר ידבנו לבו, או יותר נכון לב הוריו — ללמוד עברית מתקבל לשעורים האלה, בלי שום תשלומים ובמשך ארבע שעות בשבוע לומד הוא לתרגם בשפה השלטת תפלות אחדות וגם כחמשים או כששים פסוקים מתורת משה. אבל התוצאות אינן שוות בנזק ההוצאות… השעורים האלה מתנהלים בסדר, והמגרעת היותר ממארת היא השיטה הנושנה, התרגום המשפיל את המורה לחוטב עצים פשוט והמשעמם את הילד ²⁰³".

ועל ידיעות מלמדי הדת נמצא סעיף בפארודיה אחת, ויש ונלמד את האמת המרה מן הלעג:

“הכל כשרים להורות דת בעיר הבירה, אחד אנשים ואחד נשים, אפילו הדיוט שוטה קטן וגס רוח, ובלבד שיהיה מדופלם וידע לקרוא מנוקד את "שמע" — דברי ר' יצחק, ור' נסיונאי אומר: אף לקרוא אינו צריך, אם זכות הפרנס מסייעתו” ²⁰⁴.

התמונה הכללית המתקבלת מן החנוך הישראלי באונגאריה היא זאת:

חנוך דתי בבתי הספר הכלליים — לבני היהודים המבקשים להטמע — שעתים לשבוע, ובזה הם מסתפקים, חנוך באסכולות יהודיות לבני חרדים “האשכנזיים” (להבדילם מן החסידים) — הלמודים העבריים הם כשעה ליום, והתלמידים מוציאים משם ידיעות מועטות מאד: קצת תרגום תפלות, קצת חומש, אבל מבקרים בבתי כנסיות ויודעים מנהגי ישראל ושומרים עליהם, וחנוך עברי של “חסידים”, חנוך כפול: בבית הספר הכללי ובתלמוד תורה. הילד קם בבקר בשעה שש, שש וחצי, והולך את תלמוד התורה להתפלל תפלת שחרית, משם הוא הולך אל בית הספר הכללי, לומד שם עד אחר הצהרים, ואחרי כן הוא שב אל תלמוד התורה ולומד עד הערב. כשהוא מסיים את הת"ת הוא נכנס — אם בן אמידים הוא ואינו פונה אל המלאכה ואל המסחר — אל הישיבה. ויוצא לפחות יודע ספר.

מספר הישיבות הגיע בשנת 1911 למאה, בערך. חוץ מישיבת פרשבורג שהיתה נחשבת כבית מדרש לרבנים, התקיימו ישיבות בהונסדורף, שנזכרה לעיל, ומספר תלמידיה עלה לשלש מאות, סאטמאר —300 מאד — 150, נאגי קארולי —150, קישוואראד — 140, מארמוריש סיגעט — 120, בוניהוד — 100, גאלאנטא —100, וואץ (ווייצען) — 100, נאגיוואראד (גראססווארדיין) 100, זשאדאני — 80, טופולטשאני — 60, פאקש — 60, טוקיי — 50, אוופיהירטו —50, בודרוג קירשטור — 50, נייטרא — 40, נאגישוראני —40, מונקאטש — 40, קאשאו — 40. ישיבות שמספר בחוריהן היה מעשרים עד שלשים התקיימו בפיהיגארמאט, אבושאנטו, פוטנוק, טישאפירעד, דונאשידאהעלי ופיסטי. בכמה עיירות למדו בישיבה אך כעשרה תלמידים. בחורי הישיבה היו אז באונגאריה כארבעת אלפים, כארבעה אחוזים למאה מכל הנוער היהודי. הישיבות האלה שמרו על נר התורה שלא יכבה באונגאריה ומשם יצאו רבנים ויודעי תורה ונתפזרו בעולם.

בכל אלה למדו אך תלמוד ולא למודי חול, חוץ מבישיבת פרשבורג שבה הוכרחו, על פי דרישת הממשלה, ללמד גם את הלשון והספרות המאדיארית, כי משם יצאו הרבנים לקהלות החרדים ²⁰⁵.

אם גם לא נצלה אונגאריה מרוחות ההתבוללות עם כל תוצאותיה עלתה בידי היהדות האורתודוכסית שם להציל חלק מאוכלוסי ישראל ולשמור על אורח החיים היהודי. לפי ספירת שנת תר"ץ (1930) היו הרכבם של חצי מיליון היהודים באונגאריה 292,159 נפש שייכות לניאולוגים, 134,972 לעדות אורתודוכסיות, 17,440 לסטאטוס קבו, וכשליש האוכלוסיה היה שייך על כן עוד לקהלות האורתודוכסיות. האם היטיבה האורתודוכסיה האונגארית לעשות באחזה בשיטה קיצונית? ההיטיבה לעשות באחזה בשיטת הפירוד הקיצוני משאר הקהלות? — על השאלות האלה אין כאן המקום להתווכח. אבל אין ספק שלוחמיה האמיצים שקמו לה לאורתודוכסיה באונגאריה שמרו על גחלת דתנו וחיינו ²⁰⁶.

ברוסיה ופולין

א: נצני החנוך החדש

שני מיליונים מיהודי רוסיה ופולין היו בראשית המאה הי"ט, בתקופת מלכותו של אלכסנדר הראשון (1801–1825) בגלילות המערב וארחות חייהם טבועים היו בחותם מיוחד. היהודים גרו בשכונות מיוחדות, נבדלים משכניהם, מצוינים בלבושם, בלשונם ובנימוסיהם ונזקקים בעניניהם הפנימיים למוסדותיהם הם. משאם ומתנם עם שכניהם, האצילים בעלי האחוזות והאכרים עבדיהם, מוגבל היה במסחר ובמלאכה. והדבר לא יפלא: האצילים חיו בעולמם העליון ואל היהודים התייחסו בבוז, והאכרים עמדו על מדרגת תרבות נמוכה, והיהודים עלו עליהם לאין ערוך בחיי הרוח והמוסר.

כאמור עסקו היהודים במסחר הפעוט ובמלאכת יד מסוגים מעטים, נתונים לעוני, לחרפות ולנגישות. נתונים לעוני – לא מעצלות ולא מחוסר כשרונות, אלא משום שנשללה מהם חרות התנועה והפעולה. כלואים היו בתוך “תחום מושב” ונאסרה עליהם הכניסה אל רוסיה הפנימית, הגדולה והרחבה, ואפילו בתוך התחום הצר נאסרה עליהם הישיבה בכפרים ובערי הספר. הממשלה יצרה להם על כן גיטו בתוך גיטו, והטילה עליהם מסים כבדים מנשוא, וחקקה עליהם חוקים אכזריים, ומעת לעת גזרה עליהם גירושים ואלפי משפחות נעקרו ממקום חיותן והוגלו לערים מאוכלסות, לבין עניי אחיהם, להגדיל את ההתחרות ואת הדלות.

חיי היהודים הפנימיים עמדו על מורשת דורות. כל בני ישראל מסורים היו לתורה, למצוות ולמעשים טובים. את נחמתם בעניים מצאו באמונתם החזקה ובספרותם העתיקה. בתורה ובתלמוד הגו יומם ולילה ומהם שאבו כח ועוז במלחמתם הקשה. וחיי הרוח האלה קבלו צורה מגובשת והיו להוואי קפוא. היחיד הוכרח להשמע לדעת קהל חמורה. תנועת החסידות, שבתחלת הופעתה הביאה זרם של תחיה בלבבות ושמחה לתוך הקדרות – אף היא נקפאה במסורת של דינאסטיות של צדיקים בעלי “חצרות”, ונוספה גם תנועה זו על הכחות המשמרים, לנעול את הדלתות ולסתום את החלונות בפני כל רוח מרעננת. בתוך סביבה קרושה זו היה כל שואף מרחב ותמורה צפוי לחרפות ולחרם, – רשמי או בלתי רשמי.

ואף על פי כן כל האומר שלא חדרו רוחות הזמן לתוך הגיטאות אינו אלא טועה.

הדעה המקובלת היא שהשכלת היהודים בליטה, פולין ורוסיה היא פרי השפעתו של מנדלסון מגרמניה. דעה זו נכונה אך במקצתה. כי עוד בראשית שנת הארבעים של המאה הי"ט, כשעלה בדעת המיניסטריון להשכלת העם ברוסיה להביא מגרמניה כמה “דוקטורים” יהודים, לנהל את בתי הספר שייווסדו לילדי ישראל, כתב אחד מגדולי המשכילים בימים ההם, ר' מרדכי אהרן גינצבורג, את הדברים האלה:

“לא אלמן ארצנו מאנשי דעת, אף כי מעטים בערך ההמון הרב ורחוקים איש מאחיו, ואין המלכות צריכה לבקש אנשי דעת בארץ רחוקה, כי אם תשרוק לחכמי ארצה ותקבצם” ²⁰⁷).

לא, המשכיל בפולין וברוסיה לא היה הופעה חדשה ולא נוצר עם ההשכלה בגרמניה. מעולם לא חסרו בינינו אוהבי דעת. ביחוד לא חסרו לומדי המדעים הנייטראליים שאינם חותרים תחת מוסדות האמונה. ידוע הדבר שהגר"א מווילנא, גאון ישראל ותפארתו, עסק בדקדוק ובהנדסה ועליו נאמר כי באו בקרבו “כל שבע החכמות בתכלית הדקות והאמת”. ואחד מעמודי התווך של תנועת ההשכלה בגרמניה, ר' נפתלי הירץ ווייזל, אומר: “וכבר ראינו מאחינו בני פולין הבאים לעיר הזאת (ברלין) אנשים גדולים בתורה, שלמדו בארצם מעצמן בלי עזרת רב או מורה למודי הגעאמעטריא והתכונה, וידעו בעמוקות החכמות הללו, עד שנפלאו עליהן חכמי העמים איך הגיעו לשעור זה מן הלמודים בלי רב ומורה” ²⁰⁸).

אחד מטובי עוזריו של משה מנדלסון בבאור המקרא היה ר' שלמה מדובנא, שחי בדורו של הגר“א, וכשבא להתארח בווילנא “אחרי נפרד מרבני הרמ”ד ומן המלאכה אשר עשה לפניו בחבור ה”באור“, לאסוף חתומים על הדפסת חמשה חומשי תורה עם באורו “עשו לו חכמי ווילנא, רבניה, סופריה וגביריה כבוד גדול. סמכו ידיהם עליו באהבה, תמכוהו בהסכמותיהם וכלכלוהו בכבוד כל ימי שבתו עמהם”. ובין בעלי ההסכמות על הבאור היו הרב ר' נח מינדעס ליפשיץ, מחותנו של הגר”א, והגאון ר' חיים מוואלוזין, מתלמידי הגר"א. כמו כן נמצאו זעיר שם רבנים וחכמים יודעי לשונות ומדעי הזמן ²⁰⁹).

גם שאלת התקונים בחנוך נדונה אצל אחרים מגדולי הדור ההוא, אלא שנקודת מוצאה היתה מתוך עולמנו. הגר“א מווילנא דרש סדר למוד חדש, בנגוד למקובל בימים ההם, ריפורמה רבת חשיבות, שיהיו מלמדים מן המוקדם והקל אל המאוחר והמורכב, שלא יתחילו בלמוד הגמרא עד שיתרגלו הילדים במקרא ובמשנה, ושילמדו תנ”ך כסדרו ²¹⁰). ר' מנשה מאיליה (1767–1831) אף הוא דרש דרישות אלו. הוא אמר: “אלו היה למודנו מסודר, מקרא, משנה וגמרא, ולא להתחיל בדרגא שניה עד שיושלמו בבקיאות הראשונה היטב – היו באים לתכלית שלמות הלמוד בלי בלבול הדעת, ולא היו נצרכים לחריפות והמצאות, שבעל כרחם מעורבים בהם ענינים שאינם אמתיים” ²¹¹).

השפעתם של יהודי גרמניה על אחיהם בפולין ורוסיה באה להם על ידי מעמדם הפוליטי והכלכלי. יהודי גרמניה יצאו מן הגיטו ועלו לגדולה במקצועות המסחר, החרושת, האומנויות החפשיות והתרבות, בעוד שיהודי רוסיה היו נלחצים ונרדפים. רבים מן המשכילים האמינו כי הטבת מצבם של יהודי גרמניה באה להם בשל עזבם את דרכיהם הישנות ואת היידיש־דייטש וקבלם את התרבות הגרמנית.

חבורת המשכילים בגרמניה הרגישו את עצמם מאושרים ומתוך רוחב לב אמרו להגדיל את השפעתם גם על יהודי המזרח, בהאמינם כי ההשכלה תביא להם את השוויון. “בבואי לברלין – מספר שלמה מיימון בזכרונותיו – בקרתי את רעי ומיודעי הישנים. ואבקשם לתת לי מלאכה לפי כשרונותי, אחר אשר קניתי לי ידיעה בלשונות. ותהי עצת ידידי שאכתוב ספרי מדע והשכלה בשפת עבר, להשכיל ולהאיר את אחי הפולנים ההולכים בחשך, אשר מלבד השפה העברית אינם יודעים כל לשון. ורעי ומיטיבי ידפיסו את הספרים על הוצאותיהם ויחלקום ביעקב” ²¹²). בתולדות החנוך הישראלי ברוסיה הורגשה פעולת יהודי גרמניה, ועל ידי כך נקרא כל משכיל ואפיקורס בשם “ברליני” או “אשכנזי” (דייטש), ביחוד אם היה מקצר בפאותיו ולובש מלבושי הגויים וסוטה מן הדרכים המקובלים.

הממשלות האמינו כי ההשכלה תיטיב את מוסר היהודים. כל הממשלות חשבו כי היהודים יסוד מזיק הם, נשחתים במדותיהם ומרמים ומנצלים את האזרחים.

שאלת השכלת היהודים החלה לעניין את ממשלת רוסיה ביחוד בראשית המאה הי"ט, לאחר חלוקת פולין, כשקבלה רוסיה אוכלוסיה יהודית רבת נפשות אל תחת חסותה. חיי היהודים הפולנים עם האבטונומיה שלהם, מוסדות דתם וחנוכם ובתי דיניהם – נראו לרוסיה כממשלה בתוך ממשלה. השלטון האבטוקראטי ראה בזה הסגת גבולו ובקש להרוס את ארחות החיים האלה ולהכניע את היהודים הפולניים לעצמו. כמו כן רצו לטבוע עליו את חותם החיים הרוסיים.

בשנת 1802 יסדה הממשלה וועד לשם “ריפורמה יהודית”. זה היה בתקופתו הליבראלית של אלכסנדר הראשון, והוועד רשם בדין וחשבון שלו את יסודות התקונים בדברים אלה:

“שנויי החנוך הנעשים בכח הממשלה אינם משפיעים, ביחוד אין מהם תקוה אם כח הממשלה צריך להלחם בהרגלים בני מאות שנים, בתעתועים שהכו שורש, באמונה תפלה עזה… יותר טוב ומועיל לפנות להם את הדרך לטובתם ולתועלתם ולהביט מרחוק על התקדמותם ולהסיר כל מכשול העלול להחזירם מדרכם, מבלי השתמש בכח” ²¹³).

אם נזכור את השקפתם של מושלי רוסיה הקודמים נוכל להעריך כמו את רוחב מבטו הליבראלי של הוועד. בעיני המושלים הקודמים היו היהודים סמל הרע והנשחת שבעולם. ייקאטרינה השניה אמרה על יהודי פולין ש“מצצו את דם העם”. זאת היתה גם דעתו של המשורר דערזשאווין שנשלח לחקור את מצבם של יהודי רוסיה הלבנה, בימי שלטונו של פאוועל הראשון. הוא כתב “קבצתי ידיעות על חיי הזשידים (כנוי של גנאי ליהודים), עסקיהם, תרמיתם, ערמומיותיהם ותחבולותיהם שבהן הם צדים את האכרים העניים והבוערים ובאיזה אמצעים נוכל להגן על החשוכים מפני לוחציהם” ²¹⁴).

המשפטים הקדומים האלה לא נעלמי גם בימי הליבראליות. נסוגי אחור וחפשים גם יחד סברו שהעם העברי נשחת הוא, אלא שהיה הבדל ביניהם בנוגע לאמצעים כיצד לתקן את לקויי נפשם, אם ביד חזקה או בדרכי נועם. הוועד בפקודתו משנת 1804 החליט ללכת בשני הדרכים, בהגבלות ובחנוך. כל החוקה של שנת 1804 היא בעלת שתי פנים: סבר פנים ונדיבות לב מצד אחד ולחץ אכזרי מצד שני.

הסעיף הראשון של החוקה אמר:

“כל ילדי ישראל ראויים להתקבל וללמוד, בלי כל הבדל מילדים אחרים, בכל בתי הספר הרוסים, הגימנאסיות והמכללות”. וכדי לעורר בקרב היהודים אמון לבתי הספר הכלליים אמר הסעיף השני “שבשום אופן לא ירחיקו את ילדי ישראל מדתם, לא יאנסום ללמוד מה שהוא למורת רוחם”. המסיימים את האוניבריסטות בהצלחה – מבטיחים להם תוארים מדעיים “בשוויון עם שאר אזרחי רוסיה”. רבנים ופרנסים מחויבים – לפי פקודה זו – לדעת אחת משלש הלשונות: רוסית, פולנית (בפולין) או גרמנית. ויען שהמחוקקים סברו שלמרות כל ההקלות האלה אפשר שלא יתרצו היהודים להביא את בניהם לבתי הספר הכלליים ייסדו להם – לפי הסעיף הששי – בתי ספר מיוחדים לבניהם, על חשבונם הם.

כאן מן הראוי להעיר שהמכשולים לחנוך החדש לא באו אך מרצונם של היהודים להתבדל ולהסתגר. מצבם האזרחי של היהודים ברוסיה היה עיקר העיכוב. באותה הפקודה הליבראלית נדונו היהודים לגירוש מן הכפרים, כדי שלא יזיקו לאכרים, וגירוש אכזרי זה הביא לידי קפוח פרנסתן של אלפי משפחות והגדילה את ההתחרות הנוראה בערים ובעיירות, וכן נאסר על היהודים – בה בחוקה – להתעסק בכמה מקצועות. היפלא אם לא עוררה הפקודה על ההשכלה אמון בקרב היהודים? היאמין העם שהיד המוחצת היא תהא גם רופאת? ברשיון הבקור בבתי הספר הכלליים השתמשו יחידים ובחנוך העם בכלל לא בא שנוי גם אחרי החוקה החדשה. בווילנה ובדורפאט נכנסו כמה צעירים אל האוניבריסטאות ²¹⁵). אבל אפילו לאלה המועטים והיוצאים מן הכלל לא היה היחס אדיב ביותר. ההבטחות שניתנו בפקודה לא נתקיימו. בשנת 1816 הביעה מחלקת המשפטים של האוניברסיטה ביורייב את הדעה הזאת, לרגלי בקשה שהוגשו אליה:

“יהודי, כל זמן שהוא מחזיק באמונתו, לא יוכל לקבל תואר אוניברסיטאי במשפטים”. בשנת 1819 הציעה מחלקת האוניברסיטה הווילנאית לשחרר כמה מתלמידיה היהודים ממס הגלגולת, ועל זה קבלה את התשובה הזאת מן הממשלה: “על בקשת האוניברסיטה הווילנאית בנוגע לשחרור הסטודנטים היהודים ממס הגולגולת אני עונה שלגבי אלה מהם הרוצים לקבל עליהם את הנצרות מיד אין שום עיכוב להגשים את המחשבה הטובה שיש בה הצלת נפשות” ²¹⁶).

בזה התבטאה רוח הסבלנות של הממשלה הרוסית, ולא יפלא שהפקודה של שנת 1804 לא הביאה שנויים של ממש בחנוך ישראל ברוסיה.

במלכות פולין

בתוקף החלטות הקונגרס הווינאי נספח בשנת 1815 גליל גדול משטחה של נסיכות ווארשה למדינת רוסיה ונקרא בשם “מלכות פולין”. בשנות 1815–1830 היתה מלכות זו אבטונומית בעניניה הפנימיים והיה לה שלטון מיוחד ותחיקה (קונסטיטוציה) ובית נבחרים (סיים), והשלטון האבטונומי הזה היה מפקח גם על חיי התושבים היהודים, שמספרם הגיע עד ארבע מאות אלף נפש. החלטתו זו של הקונגרס שעל פיה ניתנה לפולין עצמאות – מוגבלת אמנם – הוכנס סעיף מיוחד המבטיח לתושבים היהודים זכויות אזרחיות. אז עלו על הסדר הצעות לתקון חיי היהודים, הצעות הדומות ברוחן לאלו של הממשלות שבאו לתקן חיי היהודים ומוסרם על ידי השכלת־חובה.

בווארשא נמצאו מכבר משכילים שונים, מטפוסם של מתבוללים, שבקשו זכויות מיוחדות לעצמם, בגלל לשון פולין שסגלו לעצמם ובגלל קבלם עליהם כמה ממנהגי הפולנים. לעומת “משכילים” אלה נמצאו גם מספר נאורים מחונכים על הספרות העברית שבקשו להכניס אור במושבות ישראל ולאחד תורה עם חכמה.

בפולין נעשו בימים ההם נסיונות שונים לייסד בתי ספר מודרניים. הנסיונות הראשונים – שלא הצליחו – נעשו בפולין הקונגרסאית שהיתה מושפעת מתנועת ההשכלה בגרמניה. נסיכות ווארשה (1806–1812) טפלה אף היא בשאלת השכלת היהודים. השלטון בקש עצה מן המחנכים היהודים בגרמניה, מדוד פרנקל (1779–1865) שהיה עורך העתון היהודי־הגרמני “שולמית”, מלאזארוס בן דוד ומדוד פרידלנדר. הנזכר לאחרונה בא לשם זה לווארשה והציע שהקהל ייסד בתי ספר וילמדו בהם מוסר על פי הקטכיזם של הירץ הומברג “בני ציון” שנתאשר על ידי ממשלת אוסטריה והונהג בבתי הספר ליהודים בגאליציה ²¹⁷).

בית ספר מודרני נוסד בשנת 1819 בשדליץ ומספר תלמידיו היה 26, וכמה אצילים פולנים תמכו בו, כי מגמת הלאומיים הפולניים היתה לעשות את הלשון הפולנית לשון כל התושבים. גם בפלוצק, קאליש ולובלין נוסדו בתי ספר מודרניים, אבל כולם לא האריכו ימים. עדיין לא הוכשר הדור לכך. עשירים מועטים ויוצאים מן הכלל שלחו בניהם אל בית הספר הפולני. בלודז היו בשנת 1820 ארבעים וחמשה תלמידים מישראל בבית הספר הכללי. בשנת 1819 יסדו יעקב טוגנדהולד וחברו איזידור זיטנפלד בית ספר פרטי לבני האמידים בווארשה. אחר זמן קצר נתפרדה החבילה וכל אחד מהם יסד בית ספר לעצמו. טוגנדהולד היה יליד גאליציה שקבל את חנוכו בבריסלוי. לווארשה בא בשנת 1816, בעת אשר המושלים היו רוצים בכל לבם למשוך את היהודים לתרבות פולין, מטעמים פוליטיים, והיה בדעתם לפתוח בתי ספר לילדי ישראל לשם מטרה זו. הממשלה קבלה על כן את שני בתי הספר על חשבונה והוסיפה עליהם שנים חדשים. אבל הקשי הגדול היה למצוא תלמידים לבתי ספר אלה – ההורים סרבו למסור שמה את בניהם.

בבית הספר האלמנטארי הראשון שנוסד על ידי טוגנהולד ברחוב קרוליבסקה למדו על פי תכנית עשירה: פירוש התפלה, תנ“ך ודקדוק, משניות וקטעים מן התלמוד, לשון פולין, גרמנית, צרפתית וכתיבה תמה. התלמידים באו בשעה תשע בבקר, ולמדו עד אחת. לאחר הפסקה של שעה לארוחת הצהרים חזרו ולמדו עד שש. תחלה באו אך כששה תלמידים ובמשך הזמן הגיע מספרם עד שבעים ונתחלקו לשלש מחלקות. כל התלמידים למדו קודם לכן ב”חדרים" וידעו חומש, ויש מהם שידעו אפילו ראשית גמרא, אך את הדקדוק לא ידעו ²¹⁸).

כדי לעורר את חשק ההורים ולהוכיח להם שהאסכולות כשרות הן ואין בהן סכנה לדת ישראל יסדה הממשלה בשנת 1821 וועד משגיח על בתי הספר והכניסה בו מחשובי העדה, את הלמדן המפורסם שלמה פוזנר, את אברהם שטרן ואת ר' שלמה אייגר, בנו של הגאון עקיבא אייגר, ולמזכיר מנתה הממשלה את יעקב טוגנדהולד. מיד לאחר זה גזרה הממשלה שכל מלמד מחויב להבחן לפני הוועד ולהמצא תחת פקוחו.

כשראו עניי ישראל שגדולים כאלה עומדים בראש הוועד פג פחדם ויש מהם שהביאו בניהם אל בתי הספר. אבל ראשי הקהל לא היו שבעים רצון מן החדושים האלה, ביחוד לא היה להם אמון ביעקב טוגנדהולד שהוא היה הרוח החיה בכל עבודת הוועד. טוגנדהולד נחשב לאפיקורס, על כן בקשו דרכים לבטל את בתי הספר. מפני בחינת המלמדים לא חששו, משום שבטוח היה הקהל במשגיחים שלא יקפחו מלמד בן תורה וירא שמים.

אז החלה מלחמה בן הקהל ובין טוגנדהולד. פקידי הממשלה היו, כמובן, תמימי דעים עם טוגנדהולד ועמדו לימינו. בשנת 1822 בטלה הממשלה את “הקהל” ומנתה במקומו “וועד משגיח על בתי הכנסיות” ( Dozór Bozniczny ) ואת טוגנדהולד הפקידה למזכיר. מזכירות זו – נתקפחו ימיה. גבור ההשכלה נתפס בגנבה – חמשים זהובים מקופת הצדקה – ונמסר לדין ואז פטרוהו ממשמרתו ²¹⁹).

היראים החלו לבקש דרכים לבטל את בתי הספר האלה. רע היה בעיניהם המעשה שמלמדים בהם מורים יהודים ולמודי קדש. מנוצרי – אמרו – לא ילמדו ילדי ישראל ארחותיהם, שכן בני עם אחר הם, אבל יהודי אפיקורס ישמש להם דוגמה לחלל את הדת. כמו כן לא רצו שיהודים כופרים ילמדו למודי קדש. ועוד זאת: אלו היו בתי הספר מלמדים למודי חול בלבד היו ההורים מחויבים למסור בניהם ל“חדרים” לשם למוד התורה, אבל מכיון שמלמדים עברית בתוך כתלי בית הספר, יחשבו כמה הורים שבזה יצאו ידי חובתם לחנוכם העברי של בניהם. על כן הגישו בקשה שיוציאו את למוד המקרא מתכנית הלמודים ושיעמידו בבתי הספר מורים נוצרים. ומכיון שלא יכלו לגלות את נמוקם האמתי אמרו שלמוד התנ“ך נשגב הוא מבינת הילדים הרכים, וגם שהיהודים חושבים למוד זה באסכולות כחלול הקדש. ובדבר המורים הנוצרים – טעמם הוא שמורה יהודי, אין מבטאו הפולני צח כל צרכו ואינו מגיע למדרגת פולני מלידה. הנמוקים האלה נתקבלו על דעת הממשלה ובטלה את למודי הקדש ומנתה מורים נוצרים, ואף את טוגנדהולד פטרה ובמקומו בא נוצרי, קארל רושקה. ומכיון שהוצאו למודי היהדות נתקצר יום הלמוד והועמד על ארבע שעות ביום. מאז החל מספר הילדים יורד. שעות הלמוד היו מועטות והילדים שבו באחת אחר הצהרים, ומה יעשו כל היום? ההורים הוציאו על כן את הילדים ומסרום למלמדים ול”חדרים" שהחזיקו תלמידיהם עד הערב. המזכיר הנוצרי לא דאג לחנוך ולהשכלה – המשכורת היתה עיקר לו. למורים הפקיד שנים מחבריו וקבע להם משכורת גבוהה מבלי הוועץ עם החברים היהודים, והלמודים התנהלו בלי השגחה. באותו זמן פתחה הממשלה – בשנת 1824 – בית ספר לנערות יהודיות, ובזה הצליחה, מכיון שההורים לא השגיחו בבנות. בשנה הראשונה נרשמו בבית הספר כמאה תלמידות עניות. נתקנאו נשי האמידים מגרי רחוב נאלבקי בבנות העניים ועל פי בקשתן פתחה פרידיריקה אייזנבוים שם בית ספר פרטי לנערות.

עם ירידת בית הספר לנערים החלה מלחמה בין המשכילים, יהודים שהיו “פאטריוטים פולניים”, ובין החרדים. המשכילים דרשו שיחזירו לבית הספר את למודי הקדש, כדי להחזיר את התלמידים לבית הספר, ובדבר הזה עמדה הממשלה לימין המשכילים. בשנת 1837 מנתה הממשלה את מנהל הגימנאסיה בווארשה, קארבובסקי, לראש הועד המשגיח על בתי הספר ליהודים. בשנת 1842 בטלה הממשלה את וועד המשגיחים ומנתה במקומו וועד אחר של עשרה משכילים. בין חבריו היו: אנטון אייזנבוים, מנהל בית המדרש לרבנים, ושלשה רופאים יהודים. בשנת 1843 חדש הוועד החדש את הלמודים העברים. נשיא הוועד, מתתיהו רוזן, שלם מכיסו לחזן בית הכנסת הכוראלי כדי ללמד את התלמידים שירי תפלה, אף נתן מכספו הוספות על המשכורת הקבועה למסיימי בית המדרש לרבנים לקבל עליהם להורות בבתי הספר האלמנטאריים. זמן הלמודים הורחב והוגדל עד ארבע אחר הצהרים.

בשנת 1824 קבלה נסיכות ווארשה לרשותה את בית הספר הפרטי של הגברת וואלדנברג. בשנת 1825 נפתח בפראגה, מקום מושבם של עניי ווארשה, בית ספר חמישי. ותכנית הלמודים כללה למודי מוסר – שלש שעות לשבוע, פולנית – תשע שעות, קליגראפיה יהודית – שלש שעות, היסטוריה כללית (בגרמנית) – שעתים, תולדות פולין (פולנית) – שעתים, צרפתית וגיאוגרפיה – ארבע שעות. חשבון – שש שעות. בסך הכל 29 שעות. למודי קדש לא למדו שם על פי בקשתה הנמרצה של קהלת ווארשה. הקהלה האורתודוכסית לא רצתה – כפי שסופר לעיל – שלמודי קדש ילומדו על ידי מורים “קלים”.

בשאר הגלילות

בתי ספר מודרניים לילדי ישראל נוסדו לא רק בפולין. בשנת 1822 נוסד בית ספר לנערי ישראל בעיר אומאן אשר באוקראינה אשר יסדו הירש בער הורוויץ ²²⁰)וחברו המנהל מ. הורן. בית ספר זה לא האריך ימים, ומעניין לספר קורות בית הספר משום שהוא מגלה את פרצופם הרוחני ואת רמתם התרבותית של פקידי רוסיה. הורוויץ פתח את בית ספרו בלי רשיון ופנה אל השלטון לאשר את מוסדו. בבקשתו אמר שבית ספרו יתנהל על ידי מ. הורן “על פי שיטת מנדלסון”. כשקבלה המשטרה המקומית מן הפקידות הגבוהה את טופס הבקשה בשאלה להודיע אם יש לסמוך על כשרותו וישרו של המנהל – נודע שמבית האסורים ברח אסיר פלילי אחד בשם מנדלסון. אם כך הדבר הוטל חשד על הורן המבקש ללמד על פי “שיטת מנדלסון” ונשקף לו עונש מאסר, כאחד מן המשתתפים בפשעי מנדלסון. בקושי עלה להוכיח למשטרה שהפושע מנדלסון ומשה מנדלסון הפילוסוף מגרמניה הם שני בני אדם שונים ²²¹). בשנות השלשים השתדל משכיל אחד, ד"ר אברמסון, לחדש את בית הספר באומן, והממשלה הבטיחה לו תמיכתה, אבל יהודי המקום התנגדו לכך והשפיעו על הממשלה לבטל את התמיכה.

באודיסה הצליח החנוך המודרני יותר. עיר דרום זו תושביה יהודים חדשים היו שנכנסו שמה מערים שונות ולא הכירו זה את זה, על כן חסרה להם מסורת ולדעת הקהל לא היה שלטון גדול. נוסף לזה היתה עיר החוף קלת חיים ועליזה ובני עמים שונים התגוררו בה. עיר כזאת היתה נוחה לחנוך החדש. באודיסה היה חבר משכילים ילידי גאליציה, שרכשו להם עוד בארצם מבט רחב יותר על החיים.

על תולדות בית הספר באודיסה יספר בן הדור אלכסנדר צדרבוים:

“עדת אודיסה יצאה ראשונה בשנות העשרים למאה שאנו חיים בה לעשות סדרים בחנוך הבנים, הודות למקנא לאמונתו ועמו… ה' זיטטענפעלד ז”ל, אשר בא מחוץ לארץ וידבר על לב נכבדי העיר ילידי בראדי, אשר הביאו עמם אהבה להשכלה, ואליו נלוו המורים המלומדים ה“ה ר' שמחה פינסקער, ר' אליהו פרענקעל ור' יצחק הורוויץ נ”ע… מוצא לכסף לכל צרכי בית הספר היה ממכס הבשר, ונציב רוסיה החדשה האלוף וואראנצאוו הגן על ביה“ס נגד המקנאים ויתמכהו בכל עוז. אחרי מות ה' זיטטענפעלד נקרא ה' בצלאל שטערן מטארנאפּאל להיות דירעקטאר על ביה”ס. בימיו הרחיב בית הספר ההוא מחלקותיו עד שש במעלות ויאסוף עד ארבע מאות ילדים. גם נוסד בעת ההיא בי“ס לנערות. ובעצת ה' שטערן הוכן במצוות הרשות ביה”ס בקישינוב מקופת הקהל, אשר עברו שנים רבות טרם הבינו יושבי המקום תועלתו, ועל כן באו בו רק בני דלת העם"… ²²²).

בית הספר באודיסה הצליח הודות לבצלאל שטערן שהיה פדגוג טוב. את תכנית הלמודים העברים ערך בסדר ובשיטה: כתבי הקדש עם תרגום אשכנזי ובאור, עברית ודקדוקה, קצת מתלמוד בבלי וספרי מוסר. מובן מאליו שהתכנית לא הפיקה רצון החרדים והם נלחמו עמו. ביחוד גדלה ההתנגדות אליו לאחר שבטל למוד התלמוד והנהיג במקומו קריאה מתוך ספרי ריב"ל, ש. ריגיו ועוד סופרים חדשים שמהם יוכלו התלמידים לרכוש להם מושג מתולדות היהדות והתפתחותה בדרך מסודרת. אבל שטרן התגבר על כל המכשולים בהתמדתו וחזק את מעמדו וגדל כבודו בעיני הקהל והממשלה. בשנת 1830 הרחיב את תכנית הלמודים עד שנתקרב בית הספר לטפוסה של גימנאסיה או של בית ספר ריאלי. מבית ספר זה יכלה הממשלה להווכח מה אפשר להשיג על ידי מנהלים פדגוגים ושיטה טובה. כי באמת יצאו מבית הספר הזה מורים והמוסד שמש מופת לבתי הספר היהודים שנוסדו בימי המיניסטר אובארוב ²²³).

סמוך לשנת 1823 נוסד בית ספר בווילנא על ידי נפתלי הירץ שולמאן, אשר ידע עברית, גרמנית ורוסית. כשנולדה בת לקיסר אלכסנדר הראשון בשנת 1806 שלח שולמן שיר תהלה לקיסר בעברית ובתרגום גרמני ורוסי. ההימנון הזה הועיל לו לקבל רשות הפקידים לפתוח בית ספר, אך קנאים פגעו בו והלשינו עליו שהוא מורד במלכות ובטלה הפקידות את הרשיון ושולמן גלה מרוסיה ובלה אחרית ימיו באמשטרדם ²²⁴).

בית ספר פרטי אחר נוסד בווילנא בשנת 1830 על ידי שאול פרל. בשנת 1838 נוסדו בדרום וצפון מערב שני בתי ספר, האחד בקישינוב (על ידי ב. שטערן) והשני בריגה. בראש בית הספר בקישינוב עמדו בעלי ידיעה ופרסום, כמשורר והמאתימאתיקן יעקב אייכענבוים (נתמנה למשגיח על בית הספר בשנת 1844), ד“ר הורוויץ וד”ר גולדנטהאל, שנתמנה אחר כך לפרופיסור באוניברסיטה של ווינה ²²⁵).

בית הספר החשוב ביותר שהיתה לו השפעה על מהלך התפתחות ההשכלה בכל רוסיה היה זה שנוסד בריגה. קהלת ישראל בריגה מנתה אך 227 גברים. ריגה היתה קרובה לגרמניה והדבור הגרמני היה נהוג בה. על כן היו יהודי ריגה מושפעים הרבה מיהודי גרמניה, ושאפו לחנוך מתוקן, על פי נוסח אשכנז. קהלת ריגה פנתה אל הממשלה להודיע לה שיש ברצונה לייסד בית ספר מודרני שמורהו הראשי יהיה יהודי מחוץ לארץ, אדם בעל השכלה “טהורה”, ילדי העניים ילמדו בו חנם וילדי האמידים ישלמו חמשה רובל לשנה שכר למוד ורובל אחד לשכר דירה. למלא חסרון התקציב בקשה הקהלה רשות להעלות את מכס הבשר בחמשים קופיקות על כל בהמה גסה. בהצעתם אמרו שילמדו את התנ“ך בתרגומו של מנדלסון לגרמנית. בימים ההם היה אובארוב שר ההשכלה, והוא נטה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה לפי הנהוג בגרמניה, על כן מצאה ההצעה חן בעיניו והביאה לפני הקיסר. ההצעה נתאשרה ואז פנתה הקהלה אל הד”ר לודוויג פיליפסון להציע לפניה מנהל שיהא גם מטיף ופיליפסון שלח שמה את הד“ר מאכס ליליענטהאל, – אדם שמלא את התקוות שתלו בו. בחמשה עשר ליאנואר שנת 1840 נפתח בית הספר וד”ר ליליענטהאל העמידו על בסיס טוב. אובארוב עקב אחר התפתחות בית הספר והביא לפני הקיסר את חוות דעתו של הפרופיסור רוזנברג ממכללת דורפאט שבקר את בית הספר:

“בית הספר היהודי בריגה, שנפתח לפני זמן לא רב בהנהלתו של מלומד וותיק ובעל שאיפות טובות, הדירקטור לילינטל, הספיק להתפתח ונמצא במצב פורח. נעים לי להעיד על הצלחתם המפליאה של התלמידים בידיעת הגיאוגראפיה, ההיסטוריה, דקדוק הלשון הגרמנית, חשבון ואף בלשון הרוסית. למפיץ השכלה חשוב כזה, שפעולתו עולה על התקוות הגדולות ביותר, נשקף עתיד מזהיר” ²²⁶).

ליליענטל עצמו תאר את הצלחת בית ספרו בדברים אלה:

“התוצאות הטובות נראו בבית ספרנו מיד. תלמידינו עשו חיל רב בכל מקצועות הלמודים, ביחוד אותם התלמידים שלמדו כבר תלמוד – הם הצטיינו מאד. אין לכחד שלמוד התלמוד הוא האמצעי הטוב ביותר לפתח את הכשרונות הרוחנים. אין זה ענין של זכרון, למוד של מושגים יבשים ושוממים… הסגנון המצומצם בו כתוב התלמוד, החידות הרצופות שמן ההכרח לפתרן, המבוכים העקלקלים והמסובכים, שבהם מוכרח הרוח למצוא את דרכו – כל אלה מחייבים את המתלמד להשתמש מיד בכחותיו הרוחניים ומכשירו לכל עסק ומקצוע שיאחז בו אחר כך בהגיעו לבגרות. ראינו בגרמניה בני אדם שעד שנת הי”ח לא למדו דבר חוץ מתלמוד, ואחר כך, כשפנו אל הלמודים הקלאסיים או המדעים באוניברסיטה, הגיעו במשך זמן קצר לשיא ההצטיינות" ²²⁷).

הקטע הקצר הזה מעיד הרבה על אפיו הישר של הד"ר לילינטהאל. דבריו נאמרו בתקופה שכל המשכילים התנפלו על למוד התלמוד המעקם את המוח ולילינטהאל היה עומד ברשות עצמו ודן על פי הסתכלותו בלתי המשוחדת ²²⁸).

יצחק בר לווינזון

אחד מחכמי ישראל ברוסיה שפעל גדולות להכשרת הדור לחנוך מחודש היה סופר וחוקר צנוע, חולה כבול אל מטתו רוב שנותיו, ר' יצחק בר לוינזון (ריב"ל 1788–1860), שזכה לשם הכבוד “מנדלסון הרוסי”.

הוא נולד בקרימיניץ פלך וואהלין לאב סוחר עשיר, אשר ידע את הספרות העברית החדשה ומליצתה היתה לו שעשועים. משכילים ראשונים אלו אהבו את התנ"ך אהבה בלי מצרים, על כן לא יפלא אם חנך את בנו על ברכי התורה והנביאים, והנער ידע את המקרא כמעט בעל פה. אף תלמוד למד בשעור גדול ורוסית להבינה ולהשתמש בה. אחר נשאו אשה רכש לו גם ידיעות לשונות אשכנז וצרפת, גם רומית למד. לרגלי מחלת עצבים בא אל ברודי, עיר על גבול גאליציה, לשאול ברופאים ושם נפגש עם חבורת המשכילים והסופרים העברים. עם יצחק ארטר, הלוחם האמיץ בחסידות, עם החוקר ר' נחמן קרוכמאל (רנ"ק) ועם יוסף פרל מטארנופול, שהשפעתו היתה גדולה. בהמלצת פרל נתקבל לווינזון למורה למודי הקודש בבית הספר הריאלי בברודי, ומאז נכנס לעולם החנוך. כששב אל עיר מולדתו קרימיניץ קבע לו למטרת חייו הפצת השכלה ותקון החנוך. אך מיד נתייסר במחלה קשה שכבלתו למטתו כל שאר ימי חייו. ואף על פי כן לא פסק מפעול את פעולתו הרבה והיה לאבי ההשכלה ברוסיה.

שיטת מלחמתו של לווינזון היתה מיוחדת במינה. לא בסערה בא, אלא בקול דממה דקה. הוא לא השתמש בסאטירה העוקצת של ארטר, הסאטירה המרגיזה והמרעימה, ולא בפאתוס של סופרים אחרים, פאתוס המעורר התלהבות שכנגד, אלא בהסברה נוחה, בענווה ובצניעות, בראיות מן המקרא ומן המשנה ומתולדות חכמי ישראל המקודשים באומה ובלשון רכה המשככת חימה, ומתוך כבוד לקוראיו שומרי המסורת. על כן לא יפלא אם קולו העדין והרך חדר אל הלבבות ועורר אמון והרהורים. התנגדות הקנאים אליו היתה תמיד מהולה ברחשי כבוד, ואל מוצא פיו ייחלו גם ראשי העם. לחדרו הצר באו מעת לעת לבקר ולבקש עצה פרנסים מישראל וחכמים ופקידי הממשלה רמי המעלה.

ספרו “תעודה בישראל” שיצא מבית הדפוס בפעם הראשונה בשנת תקפ“ח (1828) – והופיע אחר כך במהדורות אחדות – עשה רושם גדול. נתנזון, מו”ל הספר, מעיד “הספר הזה היה הנר הראשון לרגלי ההשכלה פה במדינה לאחינו בני ישראל. רבים מסופריהם וממשכיליהם הלא בפיהם ובעטם יענו, כי לנוגה זרחו הלכו ויאר להם הדרך”. הממשלה זיכתה את הסופר בפרס של אלף רובל, ועל ידי זה עלה ערכו עוד יותר בעיני העם.

ריב"ל הביע בברירות את מטרות ההשכלה והתקונים הדרושים בחנוך:

א. למוד הלשון העברית. כל למודי החדר היו אך שלב ללמוד הגמרא, וידיעת הלשון העברית לא נחשבה בעיניהם. על כן נמצאו גם רבנים שאת ידיעותיהם במקרא שאבו בעיקר מן הגמרא. המשכילים דרשו למוד הלשון והמליצה. על ידי צחות הלשון חשבו לפתח את הטעם הטוב בעם, לעורר בו אהבת היופי והטבע, וגם להמעיט על ידי כך את למוד התלמוד לצעירים. לשם “צחות הלשון” יהא צורך ללמד את הדקדוק, “כי מי שבינת אדם לו יודה שבלתי ידיעת הדקדוק ופסקי הטעמים, יגשש במקראי קדש כעוור קיר” (תעודה בישראל, עמוד 20).

ב.להנהיג למוד החומש והנביאים בסדר נכון. בחדרי המלמדים היו מורים את פרשיות התורה לפי השבועות, ומשום שלא יכלו המתחילים לעבור על כל הפרשה במשך שבוע הסתפקו בלמוד פרק או שנים, ודלגו על השאר, ובראשית השבוע הבא החלו בפרשה חדשה, ולא למדו הילדים חומש כסדרו עד שגדלו. כלפי אי־סדר זה הביא את דברי השל"ה “הנער כשיתחיל ללמוד מקרא לא יזח מזה עד שיגמור היטב תורה נביאים וכתובים, ולא יהיה קופץ ודולג מפרשת שבוע זה לפרשה אחרת, רק כסדר, זה אחר זה, ולא יזח משום מקרא, עד שידע הנער פירוש המלות וחבורם, שהוא באור המקרא” (24).

ג.שיאחרו את למוד התלמוד – ובימים ההם היו נוהגים ללמדו אפילו לילדים בני שבע – עד שיגיע הנער לכלל דעת החיים, לפי דברי הרב שבתי הלוי הורוויץ בספרו “ווי העמודים”: “טח מראות עינינו, מהשכיל לבותינו, שמתחילין לחנך הנער בפשטים ממושכים וממורטים טרם ידע הנער קרוא מקרא… גם הנער שאין מבחין עניני הזווג, דיני נשואין ועריות, דיני קדושין וגטין, וילד שאינו מבחין משאם ומתנם של בני אדם ואינו מרגיש איך קשין מזונותיו של אדם, איך ילמוד דיני ממונות המדברים על המרמות והתחבולות שממציאין בני אדם בעבור הבצע… לכן אין לומדים בשמחה אלא מאימת הרצועה” (26).

כל ההצעות הללו נגעו בתקון הלמודים הישנים. אולם עיקר הריפורמה המוצעת היה להכניס בתכנית הלמוד “לשון המדינה אשר גרים אנחנו בה” וזה “הכרח גדול וחיוב גמור לדעתה על נכון”.

“ולמוד החכמות שהכרחיות הן לכל אשר בשם עברי יכונה”, חכמת הטבע, תכונה, חשבון ופילוסופיה.

ריב"ל באר גם את התועלות האזרחיות, החברתיות והכלכליות שתביא התכנית החדשה לישראל:

“על ידי ידיעת הלשונות יכבדו אותנו האומות אשר אנו שוכנים בתוכם (בתוכן) ולא נהיה עוד לבוז וחרפה ביניהם כי ידברו אתנו בשער” (147). “על ידי ידיעת לשון המדינה נדע את דתי מלכנו אשר בצלו נחיה ונתלונן, ואת חוקי ומשפטי המדינה” (146). “ובפרט היהודים הנבחרים היושבים כסאות למשפט, וראשי הקהל המנהלים את העדה, והעומדים בראשם, ואין צריך לומר הרבנים היושבים על מדין, אשר ניתנה המשרה על שכמם, עליהם מוטל לדעת לשון המדינה בתכלית היותר אפשרית, ולדבר בה ולכתוב בצחות, ובפרט שכן הוא רצון מלכנו משיחנו ומשיח ה' המושל האדיר רב חסד חכם בעוז, קיסר רוסיה”.

לשם תקון החיים הכלכליים הציע למוד אומנות “ראוי ומחויב שיתייסדו גם בתי חנוך לכל מלאכות. כמו שיסדו היום הראשים מאחינו בני ישראל ברוב קהלות הקדש בארץ אשכנז” (165) “ומדוע לא נצעד בעקבי אבותינו הקדמונים לעבוד גם את עבודת האדמה” (165).

ריב“ל דן קשה את ה”חדרים" וקרא להם “חדרי מות” ועל המלמדים אמר שהם “בורים גדולים, לא נמצא דוגמתם לרע בכל הארץ”.

בשאיפתם של כל הורי ישראל לגדל את בניהם לתורה ולרבנות היה הרבה מיסוד הבזבוז של המרץ האנושי עם כל הטרגדיות של הנואשים. חסרי הכשרונות ואלה שסגולותיהם לא היו בשטח ההגיון המופשט – היו מבלים שנים בלמוד התלמוד ללא הועיל ובהרגשת הפחיתות. ורק לאחר שאי־סגולם לתורה נתבלט ללא ספק פנו אל המסחר ואל המלאכה והיו לשכבה נמוכה.

משכילי ישראל מבקשי הראציונליות בחיים דרשו שנויים בסדר החנוך.

“אין מן הצורך – כתב ריב”ל – שיהיו כל העם מקטן ועד גדול כולם חכמים, כולם בעלי לשונות, כולם רופאים ופילוסופים ומשוררים. די שימצא מכל אלה אחד בעיר ושנים במשפחה, היינו מי שלבו לב חריף ודעתו רחבה ומבני עליה, ואין לשער ההפסד הרב והקלקול העצום שיגיע מזה אם ישתדלו כולם להיות מלומדים. די לאיש ישראל מההמון לדעת התנ“ך עם פירוש מספיק עם ידיעה מעוטה בדקדוק וידע קצת דינים הכרחיים משולחן ערוך וידע קצת גם לשון המדינה וקצת מחכמת החשבון וידע לקרוא בספר מוסר ומדות בלשון הקדש, גם לכתוב בלשון הקדש קצת. ואולם בארבע עיירות הגדולות שבמדינה זו ששם נמצאים הרבה יהודים: ווארשא, ווילנא, אודיסא וברדיטשוב, שם יתקנו גם בתי מדרש גדולים ללמד שם את בני העליה תלמוד ופוסקים בישיבה אצל גדולי הרבנים שיבחרו במדינה. גם ללמד כל חכמה ומדע ולשונות שונות אצל גדולי החכמים”… (פרק קמ"ו).

ולא היה בדברים האלה כל חידוש. כי כבר הוגדו בגרמניה ובגליציה, אבל הוא הביע את רעיונותיו בישוב הדעת ובלשון רכה ובראיית מרובות מדברי חכמינו מימי התלמוד ואחריו, ובכבוד רב למנהגי ישראל, בלי עקצים וזלזול בכבוד חכמים.

ריב“ל שלח את ספרו בעודו בכתב יד בשנת 1827 להמיניסטר ש. ס. שישקין וצרף אליו מכתב בבקשת תמיכה להוצאת הספר. במכתבו רואים אנו את תמימותו הגדולה, הגובלת עם עיוורון. הוא כותב שבא “לשרש את הבערות וקנאת הדת של הרבנים והמפרשים (כלומר מפרשי התלמוד) שנתנו לדת ישראל נטיה מזקת ליהודים עצמם ולארץ המולדת” ושישקין מסר את הספר ליד הועד לעניני היהודים – ועד שנוסד על ידי הממשלה. הוועד מסר את כתב היד לחוות דעתם של שני יהודים מומרים, זאנגברג ופוריל. שני המשומדים התלהבו מתוכן החבור והביעו את דעתם שראוי ריב”ל לקבל אלף רובל להוצאת הספר – סכום גדול בימים ההם. אז שלח המיניסטר את ההצעה אל הקיסר ניקוליי הראשון, והוא רשם עליהם “מסכים”.

לספר זה היתה השפעה על הממשלה להחל בתקוני החנוך הישראלי. איש תמים היה ריב"ל, חולה ושוכב כל ימיו על ערש דוי, תלוש מן החיים והמונם, ובלי כל חוש מדיני. בתמימותו האמין שאין הממשלה מתכוונת אלא לטובת ישראל ובחבורו אמר שיהא “מרבה חבה למלכות ולעם שאנו חיים בתוכו ומראה רוב הטובות שהם עושים לנו”. דברים אלו נכתבו שלשה חדשים לאחר צאת הגזרה האכזריה, גזרת גיוסם של ילדי ישראל לצבא, גזרה שהביאה לידי טראגדיות שאין דוגמתן לרבבות משפחות בישראל ברוסיה. ושכוונתן היתה לשנות את היהודים תכלית שנוי, על ידי חנוך ומשמעת בסביבה נוצרית, תחת פקוח הממשלה.

ביום 16 לאוקטובר שנת 1836, לאחר שקבל ריב"ל את התשורה, הוא כותב מכתב תודה לקיסר – בגרמנית – ובין שאר הדברים הוא אומר:

“דרכי החנוך להשכלת בני עמנו היו עד כה בשפל המדרגה ותקותי לבני הנעורים מדור נולד. אך יש תקוה לקצור ברנה אשר נזרע למענם. הלמודים אשר לא היו סדרים להם, יהיו מבוטלים, ותחתם יבואו למודי אמונת אבותינו הקולעים למטרת השכל והלב, ונחוצים מאד לנערינו, למען יגדלו והיו לאנשים, עברים ואזרחים. בבתי הספר ילמדו ויחונכו רבים מבני העניים מקופת הקהל או באופן פרטי אחר, ולמען יהיו לעת מצוא מועילים לארץ ממלכתנו במלאכת ידם, בעבודת אדמתם והליכתם לצבא. תעתועי הבל ורעות רוח הנובעים ממקור משחת הפאנאטיזמוס (הקנאות), והאי דעת, אשר היו למורת רוח לדתנו ולחוקינו ושרשי פורה ראש ולענה אלה התלויים באמונת שוא ותפל, ומדות משחתות אשר גדלו ועשו פרי זה לא כביר בשדמות ההתחסדות, לא יראו ולא ימצאו ולא ישתרגו… וביתר שאת כאשר יוודע, כי זה חפץ רוממות הדר מלכותך, אשר בידך הכח והגבורה להביאנו למטרתנו הגבוהה והמאושרה, ובלעדי חפץ ומפעל הדרת מלכותך לא נעשה מאומה” ²²⁹).

אנו רואים כאן את המשכיל העברי מדבר בלשון הממשלה, מבלי הזכר את חוסר הזכויות ואת מצוקות עמנו. אמת כי מקצת הלקויים היו באמת מצויים בישראל, ותקונם היה מעשה מוסרי. אולם מקצת ההאשמות באו מתוך חוסר הבנה בהשפעת ההגבלות האזרחיות על המוסר החברותי.

ושוב בפולין

נחזור נא למצב החנוך בפולין באותם הימים. הפולנים הוסיפו לנהל פּוליטיקה של פּילון היהודים, כנגד רצונם, שכן בקשו המוני ישראל לשמור על ארחות חייהם הנבדלים, אבל חפץ השלטון לא נתגשם. המלמדים היו כקודמים להם, חסרי ידיעה בלמודי חול ולשון המדינה לא הבינו. על כן עלתה השאלה להכין מורים ורבנים שישפיעו על העם ברוח ההשכלה האזרחית. פקידי פולין ידעו מן הנסיון בגרמניה שהרבנים המודרניים היו הגורמים החשובים ביותר בשנויי החנוך לדור הצעיר. לכן רצו אף הם לייסד בית מדרש לרבנים שימצא תחת השגחת הממשלה. “וועד היהודים” ( Komitet Starozakonnych )שנוסד בשנת 1825 לסדר את חיי היהודים בפולין הקונגרסאית והתעסק גם בחנוך, – מזכירו היה יהודי מומר יחזקאל הוגה, שלאחר קבלו את הדת הקאתולית קרא לעצמו סטאניסלאב – עיבד הצעה מפורטת. בהצעה זו העיר המומר המשגיח שהיהודים הם “פחות מוסריים משאר התושבים”, ולקויו זה בא לו בעקב למוד התלמוד, על כן צריך למוד התלמוד להמצא תחת פקוח הממשלה, ובהיות שרק הרבנים זקוקים למקצוע זה ילמדו בבתי הספר היסודיים רק משנה, שבה “הקנאות והפרישות מתבטאות בצורה קלושה יותר מאשר בגמרא”. על ידי למודי החול יפחיתו מלמוד התלמוד כדי “שיכיר הנוער לאט לאט ההפסד היוצא מן התלמוד ויוכל במשך הזמן לפרוש ממנו, ומרצון עצמו ימלא את תקוות הריפורמה היסודית הקבועה”. תחת למוד התלמוד הוא מציע ללמד את הלשון העברית “שהרבנים היו תמיד מתנגדים לה” והלשון הפולנית הצריכה לתפוס מקומה של “לשונם הבלתי מובנת” (אידיש) וחשבון. תכנית הלמוד תכיל תנ“ך, משנה, ו”בני ציון", ספרו של הירץ הומברג, ודקדוק הלשון העברית. בנוגע ללמודי חול ילמדו על פי הספרים המקובלים בבתי הספר הנוצרים. “ועד היהודים” עיין בהצעה זו ובא לידי מסקנה שתחלה צריכים לייסד את בית המדרש למורים ולרבנים.

בשנת 1818 פנה שר ההשכלה של הנסיכות, סטאניסלאב פוטוצקי, אל אברהם יעקב שטערן (1762–1842) להציע לפניו תכנית בית מדרש כזה. שטערן היה אדם נשוא פנים שהגיע לידי ידיעה עמוקה במאתימאתיקה בכח עצמו, ממציא, חבר לאגודת המדענים בווארשה, ובחוגים הגבוהים נחשב כטפוס האידיאלי של יהודי פולני. “הוא היה חרד על פי אמונתו והנהגתו, אירופאי על פי השכלתו, ומפורסם בפולין כל כך, עד שתמונתו נחרתה על ידי החורת החשוב ביותר באותו זמן, פּיווארסקי, והיתה תלויה בבתי הפולנים המפורסמים” ²³⁰). שטערן שהה בגרמניה ובאוסטריה והציעו לפניו להשאר שם, אבל הוא לא רצה להפרד מארץ מולדתו, והעתונות הפולנית חשבה לו את המעשה הזה לצדקה.

ההצעה על בית מדרש הרבנים לא היתה לפי רוחו. שטערן ידע כי מקום חנוכם של רבנים הוא בישיבה ולא בבית ספר העומד תחת פקוח הממשלה, ברם הוא התייחס אליה כאל גזרה שאין להמנע ממנה, אבל בקש לתפוס את הרע במעוטו והציע שכל הלמודים יתנהלו לפי רוח החרדים והמורים יבחרו מיראי השמים, שהקהל סומך עליהם ובוטח בהם. בעניני למודי החול פרט את שפת הארץ ומאתימאתיקה.

הצעה זו לא ישרה בעיני הרשות. לא אל בית כזה נשאו את נפשם, כי אם אל בית יוצר לפולוניזאציה, ואף על פי כן בקשו משטערן, ששמו גדול היה בכל החוגים, להיות מנהל המוסד. הוא סרב. אז מנו אחד ירא שמים למורה התלמוד, מאיר הורוויץ שמו. נרשמו תלמידים. הם נתכלכלו בפנסיונאט שנוסד על יד בית המדרש. שפת הלמוד היתה הפולנית. חוץ מתנ"ך ותלמוד למדו בו ידיעות הטבע, היסטוריה, גיאוגראפיה ומאתימאתיקה ושתי לשונות זרות, גרמנית וצרפתית. על יד בית המדרש הוקם בית תפלה ורבה של ווארשה, ר' שלמה זלמן ליפשיץ, קבל את הרשות המיוחדת לבקר את בית הספר ולראות אם מתנהל הוא על פי דת ישראל. הממשלה הקימה גם “מועצה” שהרשות בידה להציע הצעות לטובת בית המדרש לרבנים ובתי הספר האלמנטאריים. מועצה זו נתמנתה כדי לחזק את אמון הקהל במוסדות החנוך החדשים האלה.

בתוך מועצה זו היו יהודים אורתודוכסים שבית המדרש לא הפיק רצונם.

כשנפתח בית המדרש היו בו עשרים וששה תלמידים ובסוף שנת הלמוד הראשונה (1826) עלה מספרם עד ארבעים ושנים. בשנת 1830 היו בבית המדרש ארבע מחלקות ובהן 95 תלמידים, בשנת 1831 – חמש מחלקות ובהן 83 תלמידים. מספר מוריו היו 13, שבעה ללמודי קדש וששה ללמודי חול.

הממשלה והמשכילים ניהנו מבית המדרש, אבל בתי הספר האלמנטאריים לא השביעו רצונם. משא כלכלתם של בתי הספר הנמוכים חל על היהודים, ובינתים הורע מצבם הכלכלי על ידי הגזרות וההגבלות התכופות. גרוש המוזגים מן הכפרים הגדיל את הדוחק הכלכלי. חברי המועצה אמרו שכל זמן שאין ליהודי הזכויות להשתמש בהשכלתו ככל האזרחים, מה מועיל בידיעותיו? הן מביאות לו רעה תחת טובה. כל זמן שהיהודי חי בתוך עמו אינו מרגיש כל כך בחסרון זכויותיו כלאחר סיימו בית ספר ורכשו לו ידיעות כלליות. בין פקידי השלטון היו רבים ריאקציונרים שלא רצו כלל בהשכלת היהודים, ביחוד בשעה שידעו שתשעים אחוזים למאה מן העם הפולני אינם יודעים קרוא וכתוב.

שני כחות נלחמו על כן בבתי הספר: החרדים מישראל שהיו בימים ההם כמעט כל העם, והחברים הריאקציונרים של מיניסטריון ההשכלה, שבידו הכח. סוף כל סוף נתבטל המס המיוחד שהוטל על היהודים לטובת בתי הספר, וזה היה בשנת 1830, והקופה נתרוקנה ולא היה במה לשלם את שכר המורים. ודווקא בעת ההיא גדלה התסיסה המדינית בפולין. למורים אבדה משרתם ורבים מהם נכנסו אל הגבארדיה העירונית בווארשה. המבוכה המדינית והמפלות במערכת המלחמה הסיחו את דעת הקהל והשלטון מבתי הספר ליהודים. המאגיסטראט החליט להמעיט את מספר בתי הספר האלה בווארשה. מן החמשה נסגרו שלשה ונשארו רק שנים, אחד לנערים ואחד לנערות, וזה אשר לנערים היה צריך לשמש פרוזדור לבית המדרש למורים ולרבנים. ביום 8 לספטמבר שנת 1831 כבש פסקיביץ את בירת פולין, ווארשה, ואז נפחה נשמתה של המלוכה הקטנה שנוצרה בכחו של הקונגרס הווינאי. שאלת היהודים בפולין הקונגרסאית עברה עתה מרשות הפולנים לרשותה של ממשלת רוסיה, ויחד עמה גם ענין בתי הספר המיוחדים ליהודי פולין. ²³¹)

ב: בתקופת הריפורמה ברוסיה

בסוף שנות השלשים החל מהלך חדש בספירות הממשלה ביחס ליהודים. ראה ראו כי לא הועילו הגזרות לעשות את היהודים “לתושבים מועילים” בעסקיהם ול“אזרחים רוסיים” בלשונם ובארחות חייהם, על כן בקשו דרך חדשה, להשפיע עליהם ברוח נדיבות ודאגת חסד. ביום 19 לדיקאבר (דצמבר) שנת 1840 יסד ניקוליי הראשון וועד לבקש אמצעים “לתקן חנוכם של היהודים ברוסיה” בנשיאותו של הגראף פ. ד. קיסילב, שר הרכוש, הגראף א. ג. סטרוגאנאב, שר הפנים, הגראף ס. ס. אובארוב, שר ההשכלה, א. פ. ווראנטשענקו, חבר לשר הכספים, טורקול, מזכיר המדינה למלכות פולין וראש הג’ינדארמים הגיניראל ל. וו. דובלט ועוד מגדולי המלוכה. הוועד הזה צריך היה להניח את היסודות לתקון היהודים ולעיין בהצעות הריפורמה שעובדו מקודם. על הגיניראל דובלט הוטל להשגיח על התחבולות שעלולים היהודים להשתמש בהן כדי להשתמט ממלוא החוקים. קיסילב שלח תזכיר אל חברי הוועד והציעו גם לפני הקיסר ונתאשר. וזו תמצית התזכיר, שהיתה לו השפעה גדולה על עבודת הוועד ועל החלטותיו:

תחלתו של התזכיר מספרת שכל האמצעים שאחזה בהם הממשלה לא הצליחו, מחוסר תכנית כללית “והיהודים נשארו כמקודם במצב של שפלות והפסד לסדרי המדינה”. מן הראוי על כן למצוא את שרשי הרע, את הסבות היסודיות לפרישות היהודים מהוואי האזרחים, ולתקן את חיי העם תקון יסודי “בהסכם עם כוונת הממשלה”. אחר כך ידובר על למודי דת ישראל “שבהם מונחים יסודי ההתנכרות לחיי האזרחים”. אחרי כן פורטו כל המשפטים הקדומים נגד התלמוד המחנך את היהודים “ברוח של בוז לבני אומות אחרות”, שואף לשלוט באחרים, ומרשה ליהודים להשתמש בערמה ובכל פשע כלפי הנוצרים. הכותב בא לידי מסקנה “בדת ישראל נמצא את שרשי האופי המיוחד המבדיל את היהודים מבני אומות אחרות בעיקרים, בגזע, בעסקים ובארחות החיים הביתיים והצבוריים, ומשמש מקור לדרכיו הנלוזים המביאים רעה רבה ליהודים עצמם ולשאר אזרחי המדינה. כל אסונות העם (היהודי) התלוש מחברת האזרחים באים מסבת האמונה התפלה והקנאות, פרי למוד התלמוד, שנתחבר לשם מלחמה עם הרומאים שהחריבו את יהודה ואינו יכול להתקיים בתנאי הזמן החדש בלי נזק ליהודים ולעמים”. קנאות זו מתמידה בהשפעתה על חנוך הנוער. “כל בן זכר, משנת הארבע לחייו, נמסר לידי מורה פרטי (מלמד) השוקע בתהום הבערות והאמונה התפלה… בהשפעת הקנאים האלה מקבלים הילדים מושגים מזיקים של חוסר סבלנות לגויים”. שאר המכשולים להתקרבות היהודים אל האזרחים הוא “הקהל” שהוא שלטון עצמי, “שנטלו לידם את ההנהגה העצמית לכל סניפיה”. מכס הבשר אף הוא משמש מכשול, ולאחרונה “בגדי היהודים מבדילים אותם מן האזרחים העקרים”. אמצעי המשטרה לא יספיקו לשנות את האוכלוסיה היהודית הגדולה הזאת ולהשפיע עליהם לאחוז במקצועות פרנסה מועילים. היהודים נשאו כל סבל ונשארו נאמנים ללאומיותם. אבל באוסטריה, בנסיכות באדן, בבאוואריה ובפרוסיה שמו לב ביחוד לחנוך ילדי ישראל בבתי ספר “ובצרפת סדרו את הנהלת הקהלות מחדש על ידי הקונסיסטוריה”. “האמצעים שאחזו בהם הממשלות הללו לשנוי היהודים, שנוי יסודי, הועילו, והדור החדש שנתחנך ברוח ההשכלה שואף להתאחד עם התושבים העיקריים ולקבל זכויות אזרחים… מן הראוי על כן ללכת בעקבות שאר הממשלות, להשכיל את העם העברי ברוח דתי מוסרי ולהחליש את כח המוסדות המבדילים את היהודים מן האזרחים”.

חוזר זה נשלח אל חברי הוועד, ועל הוועד הוטל:

1. “לפעול לחנוכם המוסרי של הדור הצעיר על ידי יסוד בתי ספר ברוח המתנגד ללמודי התלמוד”. 2) להרוס את “הקהל” ולהטיל על היהודים את ההנהגה הארצית הכללית. 3) למנות רבני פלך שיקבלו משכורתם מן הממשלה ויפעלו על היהודים ברוח הממשלה. 4) לאסור על היהודים ללבוש את בגדיהם המיוחדים. 5) לתת ליהודים את האפשרות לעסוק בעבודת האדמה. 6) להנהיג סדר במכס הבשר ולהקציב סכומים מהכנסה זו לכלכלת בתי הספר והרבנים ולהושיב יהודים על הקרקע. 7) לחלק את היהודים לסוגים, על פי עסקיהם המועילים, כגון: סוחרים, אומנים, ואכרים, ולסוג מיוחד את אלה שאין להם עסק קבוע. על אלה צריכים להטיל הגבלות.

ןעל שר ההשכלה אובארוב הוטל לערוך את ההצעה המפורטת בנוגע לבתי הספר ²³².

אובארוב התעניין עוד קודם לכן בשאלת חנוך היהודים. בימי שהותו בגרמניה השתדל להתוודע אל משכילי היהודים ולחקור מפיהם איך עלתה בידם להשכיל את יהודי אשכנז. בהיותו בווילנה בשנת 1838 קרא את משכילי המקום, ר' ניסן רוזנטהאל ור' צבי הירש קאצנלבויגן, לשוחח אתם ולשמוע דעתם בשאלה זו. מתוך התעניינותו זו התוודע אל מנהל בית הספר בריגה מאַכס לילינטהאל. לילנטהאל היה יליד מינכן ובצאתו לרוסיה הביא אתו מכתב המלצה משם אל הנסיך מאכסימיליאן פון לייכטנברג מבית המלך באוואריה, חתן הקיסר הרוסי – בעל בתו הבכירה מאריא ניקולייבנה. הנסיך המליץ על הד"ר לילינטהאל לפני אובארוב ובדרך זו התוודעו, ומזה היו תוצאות גדולות ²³³.

ביאנואר שנת 1841 קרא אובארוב את לילינטהאל אל פטרבורג והציע לפניו לערוך תכנית של בתי ספר ממשלתיים ליהודים. אף ייפה כחו לבוא בדברים עם חכמי ישראל בחוץ לארץ בשאלה הריפורמה החנוכית ולשאול אם ימצאו בגרמניה מורים שיתרצו לבוא ולשמש בבתי הספר האלה.

על הבקור הזה יספר לנו לילינטהאל ב“מסעותיו” את פרטי שיחתו עם אובארוב המפיצים אור בהיר על ההשקפות שהיו מקובלות בחוגי הממשלה.

"המיניסטר אמר לי:

“לפני זמן קצר ייסד הקיסר וועד לעיין במצב היהודים כיום. הנסיך קיסילב, שר הפנים, נתמנה ראש הוועד. אין אנו יודעים כיצד להתחיל בעבודה הגדולה לתקן את העם בעל הכשרון הגדול הזה. מתנגדים הם לכל תרבות אירופית. חיים הם בסביבתם הם, אינם נותנים דעתם על כל הנעשה מסביב להם, ועד היום לא מצאנו דרך כיצד לעוררם מתרדמתם. הקיסר נתן להם כמה הנחות וזכויות. בפקודה מיום 13 לאפריל שנת 1837 ניתן שחרור מעבודת הצבא לאלה שיקדישו עצמם ללמודים קלאסיים או אשר ילכו לעבוד את האדמה, וכל זה היה לשוא. בתי ספרנו פתוחים ליהודים, אבל הם אינם באים שמה. מקדישים הם את כל זמנם למסחר וללמודי התלמוד. הנסיונות שלא הביאו לידי תוצאות היו למשא ולטורח לקיסר. הוא מבקש שייעשה דבר מה יסודי מיד, שלא יחמיצו היהודים את השעה. אם לא יראו היהודים רצון למלא את דרישת הקיסר חוששני שימים רעים צפויים להם. אבל אם ישתמשו בהזדמנות להצטרף לתרבות האירופית צפוי להם עתיד מזהיר. ידיד אני לעמך. האמן לי שאלו היו לנו יהודים מן הטפוסים שראיתי בעיר הבירה של גרמניה היינו מקרבים אותם, אבל יהודי ארצנו שונים לגמרי מיהודי שאר הארצות. רוצה הייתי לשמוע את דעותיך ואם אמצאן למועילות אמסרן לוועד המיניסטריום”.

ואני השיבותי:

“גר אנכי פה, איני יודע את כוונותיה של ממשלת רוסיה ואף לא את מעמדם המדיני, המוסרי והתרבותי של יהודי רוסיה, על כן אין זה מן המדה שאיעץ עצות או שאחווה דעת מוחלטת. ואף על פי כן ארהיב עוז בנפשי להביע דעתי בשלשה ענינים אלה: ראשית, מן הראוי שלא יעמוד החנוך הישראלי כולו על התלמוד. כל זמן שיקדישו את מיטב שנות בניהם ללמודים עבריים בלבד, ולא ילמדום את לשון המדינה ואת מקצועות היסוד של החנוך החילוני, ישארו תמיד מלבר ולא ישתתפו בתרבות הכללית. אבל בתנאי ההווה אין הם יכולים להכנס לבתי הספר הכלליים, הנמוכים או הגבוהים, משום שאינם מבינים את הלשון הרוסית למדי, וגם חוששים הם שאם יתקרבו בניהם לדרכי חיים חדשים יתרחקו מדתם. על כן נראה לי שמן הנחוץ לייסד להם בתי ספר מיוחדים, יהודיים, כדי שיוכלו בעצמם לפקח על למודי הדת, והממשלה תהא בטוחה שילמדו הילדים את למודי החול השונים הדרושים להם להתפתחותם הדתית והמדינית”.

“בדבר הזה אני מסכים לדעתך – שסעני המיניסטר בדבריו – ואני מבקש ממך לחבר תכנית לבתי ספר נמוכים וגבוהים. ומה עוד יש בדעתך?”

“התנגדותם לעבודת האדמה – הוספתי – מובנת היא. זוהי תוצאת כל רדיפותיהם בתקופת הדמים של ימי הבינים, עת שהיהודי הנרדף יכול לרכוש לו אך רכוש שאפשר לו לטלטלו, בשעה שעלה בדעתו של שולט אלים ורודף בצע לגרשו מארצו, כיד להחרים את קניניו. חוץ מזה אסר החוק על יהודי לרכוש לו נכסים שאינם נדים וכיצד יתרגל לעבודת האדמה? מצב זה שהתפתח במשך אלף וחמש מאות שנה או אלף ושמונה מאות שנים, לא ישתנה בזמן קצר. יעודד הקיסר את היהודי, יימצאו נא דרכים לעשות את היהודים לאכרים טובים ואין כל ספק שהיהודים שהם בעלי כשרון בדרך כלל יתרגלו להיות אכרים וילמדו לאהוב את העבודה ההזאת”.

“הוועד – אמר המיניסטר – דן בשאלה זו בכובד ראש ועומד להוציא לפועל תכנית מסוימת. אבל יען שלא ראינו סימן ברכה בעבודתנו עד היום, מסופקני אם נצליח אם לא נשתמש באמצעים יוצאים מן הכלל”.

“כל מכשול יוסר – אמרתי בחום לבב – אם יתן הוד מלכותו ליהודים זכויות שוות מיד. זהו הפתרון היחידי לחידה שכמה מדינאים אינם יודעם פשרה. צרפת נתנה ליהודים בשעת המהפכה כל זכויות האזרח, בלי כל הגבלה ומבלי כל תנאי – אף על פי שיהודי אלזאס נחשלים היו – והיהודים נעשו אזרחים צרפתיים עד עמקי נפשם, ובידיהם משרות גבוהות לא רק בשרות האזרחי והצבאי, אלא שהם נמנים גם על חברי מוסדות המדע הגבוהים ביותר. בגרמניה, שבה הובטח שוויון ליהודי ולא ניתן עוד, כשחלק אחד של הממשלה מעמיד פנים ליבראליים והפרלמנט נסוג אחור או להפך – מגדלת הממשלה אזרחים שאינם שבעים רצון. אין שם כל יסוד לטענה על היהודים, אבל הממשלה קבעה לה עתה שם של “מדינה נוצרית” וכל עמל היהודים היה לשוא והם מאוכזבים והרבה הורים נמנעים משלוח את בניהם אל האוניברסיטאות, בהאמינם כי זוהי דרך לשמד. יכריז הקיסר מיד על שווי זכויות ויוציא אחר כך פקודה על תקוני היהדות, לקצר את למוד התלמוד, ואף על פי שלא עמדתי עוד על אפיים של יהודי רוסיה אני מעז להבטיח שבמשך עשר שנים מהיום יעלו השנויים על כל תקוות הממשלה. הקיסר אינו קשור לעצת פארלאמנט, רצונו הוא חוק, יהא הוא למופת ליבראלי לאירופה והטובים שבבני האדם יהללוהו כמציל עמנו. הלא שליט יחידי הוא ומי יאמר לו מה תעשה?”

"המיניסטר שמע בתשומת לב, מופתע ושבע רצון מהתלהבותי, וענה:

“נכון הדבר. הקיסר שליט יחידי הוא, אבל אף הוא אינו חפשי לעשות ככל העולה על רוחו. מעשי כל אדם יוגבלו על ידי תנאים. אבל אדוני הד”ר, התלהבותך לא תישא פרי. היהודים צריכים להיות המתחילים בדבר. עליהם להשתדל לקנות לבב הקיסר, אז תתגשמנה תקוותיהם בארץ זו של מושל יחידי בזמן קצר יותר מאשר בארץ אחרת".

“נאנחתי ושתקתי. ידעתי כי גם פה ישחקו עמי את המשחק הישן. אבל המיניסטר הפריע את הרהורי לבי ואמר: טוב לך לרשום את דעותיך בכתב, כשתגמור תבקרני שוב ואני אהיה תמיד מוכן לקבל את פניך” ²³⁴.

לילינטהאל בא בהצעותיו, שהיו לקוחות מתולדות ההשכלה בצרפת. הוא הציע שהממשלה תייסד קונסטיטוריה יהודית (סנהדרין) שחבריה יהיו בעלי השכלה מודרנית ורבנים חדשים, והם ישפיעו על העם ברוח הממשלה. לשם זה צריכה הממשלה לייסד בית מדרש לרבנים ולמורים ²³⁵.

ביאנואר של שנת 1841 הביא אובארוב את הצעתו לפני הוועד, והיא היתה מיוסדת על תזכירו הנזכר לעיל. שאלת היהודים, שהיתה ביסודה שאלה של זכויות, הפכה לשאלת ההשכלה, לתקן את מדותיהם של ישראל, להלחם עם התלמוד וכדומה. בהצעתו דבר על למוד הלשון העברית כעל אמצעי להחליש את כח התלמוד. “אחד מן האמצעים הטובים ביותר להחליש את התלמוד הוא למוד לשון הקדש, לשון ה”ברית הישנה" והנביאים הקדושים, על כן צריכים להניח ביסוד בתי הספר ליהודים את הלשון העברית, הנשכחת כמעט מהם, ושהיא ידועה היום יותר לכמרים הפרוטסטאנטים מאשר לעברים… “ביכור התלמוד על התנ”ך הגיע למדרגה שהמקום הראשון במושגי רוב היהודים שייך לתלמוד".

מי מדבר מתוך גרון השר בדברים האלה? ברוח הדברים אנו מכירים את קול המשכילים, אלא שלא ירד השר לסוף דעתם וסרס קצת את דעותיהם. אובארוב – דעתו היתה נוחה מאד מתפקידו, להשכיל את היהודים, וכשבא משה מונטיפיורי לפטרבורג בשנת 1846 אמר לו אובארוב בגודל לבב: “עלי הוטל להכריח את היהודים ללמוד את לשונם הם” ²³⁶.

ומה בדבר כלכלת בתי הספר? הוועד לא דרש את ההוצאות מקופת הממשלה, אלא מקופת מכס הבשר. על היהודי הוטל לשהלם מסים כפולים.

בשנת 1841 ערך הוועד תקציב לבתי הספר העומדים להווסד, 116 ממדרגה א' (שתי שנות למוד) ושלשים ממדרגה ב' וההצעה הובאה לפני הקיסר, יחד עם קטעים מכמה מכתבים שנתקבלו מיהודי חוץ לארץ – הסכמות. לודוויג פיליפסון התלהב מאד מן השנויים לטובה העתידים לבוא ברוסיה וחשב שאין למאורע זה דמיון בכל תולדות ישראל. א. לוי, מזכירו של מונטיפיורי כתב שיהודי העולם שומעים בהערצה ובתודה את הנעשה להצלת היהודים ברוסיה. הקיסר אישר את הצעת הריפורמה החנוכית ביום 17 לחדש מארט (מארץ) שנת 1851.

אובארוב ידע כי תנאי ראשון להצלחתו הוא להתגבר על התנגדות היהודים. הוא רצה לדעת את מצב רוחם ויחס חוגים שונים של אוכלוסי ישראל אל ההצעות, כמו כן להודיע להם כי כוונת הממשלה לטובה היא. את התפקיד הזה הטיל על לילינטהאל. עליו היה לעבור בערי רוסיה ולהכין את אחיו למהלך החדש.

בשנת 1841 יצא לילינטהאל אל ווילנה, “ירושלים דליטא”, העיר בה היו משכילים אשר שוחחו עם שר ההשכלה. “יום ד' העבר – כותב אחד המשכילים ששהה אותו זמן בווילנה – בא הנה הדאקטאר ליליענטהאל בפקודת המיניסטער, אשר מלאהו ללכת בכל הערים הגדולות מושבות בני ישראל, לראות בם מעמד חנוך הנערים ומצב החדרים והמלמדים, ובמה איפוא לתקן המעוות ולמלאות חסרונם, ויקבלו אותו אלופי העיר הזאת בכבוד גדול. אם מאהבה או מיראה? לא ידעתי. אכן די לנו כי הקהל וכל ראשי העדה הקדימו את פניו לשאול בשלומו” ²³⁷.

נקראה אספה של ראשי העיר וחשוביה. כולם חרדים – כי מספר המשכילים היה מעט והשפעתם בעיר בלתי ניכרת. על מהלך האספה נשמע מפי פּאפּירנה:

“ראשי העדה ורבניה פגשו אותו בכבוד והקשיבו לדבריו שקרא לפניהם ברגש. אבל הדברים לא הניחו את דעתם. אחד מזקני העדה, ר' חיים פרנס, שאלו בתמיהה משום מה דואג המיניסטריון יותר להשכלת היהודים משידאג להשכלת הנוצרים, הרי העם העברי יודע כולו קרוא וכתוב בספר והרוב הגדול של אזרחי רוסיה הנוצרים אינם יודעים את האלף בית שלהם – הרי זה סימן שיש דברים בגו. עוד אחד מזקני העדה אמר שהיהודים יודעים שהחנוך טעון תקון, אלא שהם יעשו זאת בעצמם, בלא התערבות הממשלה, לאחר שיוטב מצבם, ואם דורשת הממשלה באמת את טובת היהודים היא צריכה לבטל את ההגבלות ואת הגזרות. על זה ענה ליליענטהאל כי אמנם הציע את הדבר לפני אובארוב, אבל המיניסטר השיב לו כי על היהודים לעשות את הצעד הראשון להתקרב אל התושבים על ידי חנוך, ואחר כך יבוא שפור במצבם האזרחי. חוץ מזה הזהיר את העם כי הריפורמה תיעשה גם בלי הסכמתם, על כן מוטב להם להסכים, ולא לעורר את חמת הממשלה עליהם. האזהרה לא פעלה והנאספים סרבו לחתום על הפרוטוקול שהציע לפניהם” ²³⁸.

ממקור אחר נמסר תוכן דברי אחד המשתתפים באספה:

"אחר שהראה לילינטהאל את תעודת מסעו פנה אליו יושב ראש האספה בדברים האלה:

“דוקטור, היודע אתה את כוונת הממשלה? יחסה אל כל הנוצרים, חוץ מן הפראבוסלאבים (בעלי האמונה היוונית האורתודוכסית, השלטת ברוסיה) מראה שהממשלה שואפת להקים אך כנסיה דתית אחת בכל המדינה ולהכיר רק בכחה הגדול, ואינה דואגת להיטיב מצבנו אנו. לצערנו מוכרחים אנו להכיר שאין לנו אמון באמצעים החדשים של השר וברגש אפל אנו צופים אל העתיד” ²³⁹.

מווילנה יצא לילינטהאל למינסק ושם היתה ההתנגדות גלויה וגדולה ביותר. מאנדלשטאם מספר על אספת מינסק:

"ויהי אך החל לפתוח שפתיו לאמר להם כזאת וכזאת, ורבים מהעדה העיזו בפניו לאמר: “שקר אתה מדבר, לא שלחך המיניסטר”, ויש מהם אשר דברו עמו קשות לאמר: מה לך, עוכר ישראל, כי באת אלינו לבלע את הקדש ולהשחית את בנינו וצעירינו? הלהמר דתנו אתה אומר כאשר המרת דת אחינו בווילנה? והטובים בהם נגשו אליו ויעוצו אותו דבר "חדל לך מזאת, כי אם גזרה היא מאת המלך לתת תורה חדשה לבנינו – הלא יש ויש אתנו ריקים ופוחזים רבים אשר נוכל לקחת אותם בכסף מלא, לתתם תחת בנינו בבתי הספר, כאשר אנחנו לוקחים מהם גם אנשים לצבא. אבל לשמוע בקול המדיחים אותנו מאמונתנו ולקחת בידינו את זרענו לתתם למולך ההשכלה – לא נעשה! “ויהי בראותו כי אין מושיע לו וימלט אל בית מלונו במפח נפשו”.

לפי שמועה אחרת עלתה בידו להמלט ממינסק בעזרת שוטרי העיר.

לאחר הנסיון המר במינסק שב לילינטהאל אל ווילנה, וראה שהצלחתו הראשונה היתה שם אך למראית עין. הוא בא עתה לשם תכלית מסוימת, לקבל את הסכמתם לפתיחת בית ספר. הוא קרא את הקהל לאספה לקבל את ההסכמה, ואת האספה הזאת יתאר מנדלשטם:

“חול המועד פסח. אתמול היה בזה יום מהומה ומבוכה בישראל! כי הקהל אספו אספה במצות הגוברנר (שר הפלך) לשאול את פיהם על אודות בתי החנוך ואשר יכתבו דעתם על שני הכתבים אשר היו לפניהם, האחד בעד הדבר הטוב (יסוד בתי הספר) והשני נגדו, איש איש כחפצו ורצונו. וזאת היתה פליליה (תחבולה) מסותרת מאת הדאקטאר (לילינטהאל) ועדתו, למען אשר ייראו ויפחדו לגלות דעתם בכתב, פן יהיה להם הדבר למוקש, כי יראה הגוברנר את שמות המתנגדים… וכל העם קוראים “לא חפצנו”! לא חפצנו”. הדבר בא לאזני הגוברנר וישלח את פקידו הפוליציימייסטר (ראש המשטרה) לאמר להם כי כקושרים ישימם בבית המהפכת ויאסרם במאסר, אם לא ישובו וינוחו איש על מקומו… אך לשוא קצף וקלל הפקיד על ההמון, והמה קראו ולא דמו “לא חפצנו! לא חפצנו!”. כן כלה הפקיד את כחו לריק, וישב אל הגוברנר כאשר בא" ²⁴⁰.

הקריאה הזאת “לא חפצנו בבתי ספר” (שקאָלעס ניע זשעלאיעם) היתה אחרי כן לאמרה מקובלת כשדברו על מורדי האור המתנגדים להשכלה.

הנסיעה הראשונה הוכיחה ללילינטהאל שאין לו לסמוך על המשכילים, מכיון שאין להם השפעה על העם. והמשכילים שהתלהבו לנסיעתו של לילינטהאל וחשבו שעוד מעט יחלו המעשים הגדולים ובתי ספר יווסדו – נתאכזבו. בין המשכילים היו אחדים שקוו לקבל משרת מורה. לילינטהאל בא בדברים אתם והבטיחם כי הפעולה תחל מהרה ²⁴¹.

בימים ההם נפוץ השיר הזה, המעיד על יחס העם אל שליחותו, בין ההמון.

אפּיקורסים ביי היינטיגע יאָהרען           הכופרים בימינו

זענען אידישע מנהיגים געוואָרען,           נעשו מנהיגינו,

שרייט מען שרייט מען ליליענטהאל,           קראו בשם לילינטהאל,

ליליענטהאל איז דער בעסטער פאל!           הוא הוא המופת!

בערדעלאך געגאָלטע, צורקעס געמאָלטע,           גלוחי זקן ומפורכסי פנים

געקליידעט ווי גויים,              ולבושים מלבושי הגויים.

מאכען אידישע קינדער פאר רשעים.           ילדי ישראל יחנכו לתרבות רעה.

דאוונען ניט אַ וואָרט                  מתפלה לא מלה

אין אללע קלובען איז זייער אָרט,           ובמושב לצים ישבו.

הולטאיעס, יונגאצעס,                  ריקים ופוחזים,

פסח אהן מצות.                  פסחם ללא מצה

זינגען טרפה ליעדער,              ושירי הוללות ישוררו

עס צוגעהט זיי אין אללע גלידער.           ועליהם יתענגו.

חזיר און טריפות עססען,              חזיר וטרפה יאכלו

אָן גאָט האָבען זיי פארגעססען.           ואת אלהינו שכחו.

טרייפניאקעס אוכלי נבלות              עבריינים ומחללי קדש

מאכען ביי אידען שקאָלעס.               פותחים אסכולות ליהודים.

שרייט מען שרייט מען ליליענטהאַל,           קראו בשם ליליענטהאל,

ליליענטהאל איז דער בעסטער פאל! ²⁴²           הוא הוא המופת!.

באמצע שנת 1842 היתה בידי אובארוב תכנית ערוכה לגשם את ההצעות בחנוך רבנים על ידי תיאולוגים יהודים מחוץ לארץ ולייסד בתי ספר. אבל טרם גשתו לפעולה של ממש בקש מלילינטהאל לעבור שוב במרכזי ישראל. בפעם הזאת בקש אשורו המיוחד של הקיסר למסע הזה והודיע לכל גנראל־גוברנאטור לעזור ללילינטהאל בכל יכלתו.

תכנית דרך מסעו של לילינטהאל היתה: ריגה, מיטאבה, קובנה, ווילנה, מינסק, גרודנה, ביאליסטוק, זיטומיר, ברדיטשוב, קמנץ־פודולסק, קישינוב, אודיסה, חרסון, משם לפלך קיוב, מאומן לקיוב, ובדרך טשירניגוב, מוהילוב, וויטבסק לפטרבורג. תעודת המסע היתה, לפי הודעת המיניסטריון, ללמוד לדעת את מצב רוחו של העם וגם להרגיעם ולהוכיח להם שאין כוונת הממשלה אלא לטובה. אז הוציא לילינטהאל קול קורא אל העם בשם “מגיד ישועה” ובו אמר שהיהודים צריכים להשתמש בשעת הכושר לטובתם ולרווחתם ואם לא ישמעו בקול הממשלה הדורשת טובתם ושלומם יאמרו אחר כך כי צדקו שונאינו המעלילים עלינו כי אנו אשמים בשפלות מצבנו. אגב הודיע שיש בדעת הממשלה לקרוא לפטרבורג וועד רבנים וחשובי העם להמלך אתם בדבר תקון החנוך ²⁴³.

הפעם הצליח לילינטהאל במסעו יותר. בכל מקום בואו, ביחוד בגלילות הדרום, קבלוהו בסבר פנים יפות. הכל התייחסו אליו כאל בא כח הממשלה. היראים הבינו כי עתה לא יוכלו לצאת כנגדו בגלוי. על כן בקשו להכניס אל הוועד רבנים שיעמדו על משמרתם שבתי הספר הנוסדים לא יהרסו את חיי המסורה ולא יבטלו את דעת התורה. הממשלה רצתה ליצור בקרב היהודים את הבטחון שלא תעשה דבר בלי הסכמת פרנסיהם, על כן הוטל על לילינטהאל לחקור ולדרוש מי מן הרבנים המפורסמים יהא נוטה להצעות הממשלה. לילינטהאל השתדל במסעו לרכוש לו את לב היראים ולהפכם משונאים לאוהבים. הוא סר מדרכו ונסע במכוון אל וואלאזין אל הרב הגאון ר' יצחק ב“ר חיים יצחקי, כבא כח המתנגדים, ואל ליובאביץ, אל ר' מנחם מנדל שניאורסון, כבא כוח החסידים. שניהם לא הבטיחו לו כל הבטחות ברורות, אבל הסבירו לו פנים ושמעו לדבריו בתשומת לב. א. י. פאפירנה מוסר בשם רש”י פין את הפרטים האלה על פגישת לילינטהאל עם הגאון מוואלאזין:

“בערב יום הכפורים, אחר הסעודה המפסקת, בא הרב לבית הכנסת עם אורחו מגולח הזקן, ועלה לדרוש את דרשתו, כדרכו, לפני תפלת כל נדרי, ודבר בענין הכנת הכהן הגדול לעבודה בקדש הקדשים ביום הכפורים, על המשנה ביומא פרק ה' מסרוהו (את הכהן הגדול) זקני בית דין לזקני כהונה והעלוהו לבית אבטינס והשביעוהו (פרשו בגמרא שלא יהיה צדוקי) ואמרו לו: אישי, כהן גדול, אנחנו שלוחי בית דין ואתה שליחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה והם פורשין ובוכין (פרשו בגמרא שהוא בוכה משום שחשדוהו בצדוקי). רבותי – שאל הדורש – למה הלבינו רבותינו את פני הכהן הגדול ביום הקדוש? והרי אמרו: כל החושד בכשרים לוקה בגופו? אלא באמת אסור לנו לחשוד בלי יסוד באדם פרטי, לא כך בשליח צבור המקבל על עצמו עבודת הכלל, בו אנו מחויבים לבדוק בדיקה חמורה להשביעו שלא יהא צדוקי”…

“הקהל השתומם על הדרשה המוזרה לפני כל נדרי. אז עלה לילינטהאל על הבימה ואמר: רבותי, דרשת הרב מוסבה לא אליכם אלא אלי, שבא במצות הממשלה לטובת הכלל, והריני נשבע כאן במי ששיכן שמו בבית הזה ולפני ספר התורה, כי כוונתי לשם שמים ולטובת עם ישראל, וכי חושב אני שכוונת הממשלה בתקונים שהיא מתכוננת לעשות בבית הספר גם היא לטובת בני עמנו, ועוד אני נשבע שאם אווכח כי שגיתי ואראה במעשי המיניסטר נגיעה בדת קדשנו, אסלק ידי מכל הענין הזה” ²⁴⁴.

על הפגישה הזאת נשמע דבר מפי לילינטהאל:

“בוואלאזין קדמתי פני הגאון המפורסם מו”“ה יצחק ומצאתי בו איש חכם ונבון, משיכל ודורש אלהים… ששתי כעל כל הון להיות מקובל ממנו כבן אהוב ונחמד, כי אבי אבי קראתיהו”…

ואחרי כן על רשמי נסיעתו:

“מהעיר הזאת הלכתי לעיר מינסק ומצאתי בה אשר לא קויתי. השנאה חלפה הלכה, הנקמה והנטירה נהפכו לאהבה והתקרבות, וכולם פה אחד ענו ואמרו: מחל נא וסלח לעוון העת ההיא, כי הננו כולנו אוהביך… בכל יום הייתי בבית המדרש הגדול, או בבלומעס קלויז, או באחת החברות”.

“בשמחת תורה נקראתי לבוא לחדר החסידים מליובאוויץ ושם הייתי חתן תורה. ואחר סיום התורה, כאשר קראו כולם בקול גדול “חזק”, נתחזקתי והיייתי לאיש ושתיתי עמהם כטוב לבם, ובראותם כי תם היי”ש מהכלי הגדול אשר נתנו לפני שמחו שמחה גדולה. הארץ רעשה מקולם בקראם: אחינו בשרנו אתה!" ²⁴⁵

שני שרטוטים מתכונתו מתגלים לפנינו במכתב זה, תמימותו, בחשבו שהפך לבם ולא חש שהמהפכה באה בעקב ההכרה שהוא הפעם באמת בא כח הממשלה, והשניה שהיה פוליטיקני ובאיזה דרכים בקש להתקרב לעם ולרכוש לבו. ובזה במאת היו המשכילים רוסיה מונים אותו.

מתמיה הדבר שלילינטהאל לא מצא לראוי לפניו בימי סבובו לסור אל ריב“ל הזקן ולהוועץ עמו על תקון החנוך – שאלה שהיתה קרובה כל כך ללבו. הלא גם פקידי הממשלה וגדולי העם הרוסים מצאו לנכון בעברם את העיר קרימניץ לבוא ולדבר עם ריב”ל. אפשר ששתי סבות הניאוהו מראות את ריב“ל, הראשונה שלילינטהאל לא כבד את האבטודידאקטים והשניה, הקנאה הפשוטה. לילינטהאַל רצה שתנועת ההשכלה ברוסיה תקרא על שמו. במכתב שכתב לילינטהאל אל מרדכי אהרן גינצבורג אמר שריב”ל הנהו בעל ידיעות, אבל לא איש המדע. והוא לא הגיע לקרסוליו של ריב“ל בידיעת היהדות. בקונטרס שיצא בשנת תר”ב נגד לילינטהאל בשם “מגיד אמת” (כלפי הקונטרס שהוציא לילינטהאל בשם “מגיד ישועה”) נזכר שלילינטהאל היה מתרחק מן המשכילים יודעי התורה, אבל לא מן “המשכילים” למעשה, העשירים והמודרניים סתם.

ועל יחס הפרנסים ויהודי רוסיה בכלל אל לילינטהאל ימסור לנו בן הדור, אלכסנדר צדרבוים, את הדברים האלה שרוח האובייקטיביות מורגשת בהם:

“אם לראשונה, בבואו לווילנא ולמינסק, הביטו אליו הנדכאים מקוצר רוח ומעוצר צרה ויגון כעל רוח מתעה ויקראו אחריו מלא, אך כאשר בא בשם שר ההשכלה קבלוהו גם שמה, גם בכל ערי יהודה, בכבוד גדול, והוא הבין לקנות לבותם באמרי נועם ובשכל נאומיו ובקנאתו הנאמנה לעמו ולאמונתו, אם כי לא מצאו בו גדול בתורה, אשר רק כאלה הסכינו מדור דור לראותו באש קהלות יעקב. אולם גם אם הגיד להם הד”ר ליליענטהאל באר היטב את משפט איתני ארץ (כלומר שרי הממשלה) עליהם ועל דרכיהם ועלילותיהם, ויתאר בצבעים נאמנים לפניהם את מועצות המחוקקים אודותם ויציע לפניהם עצת שר ההשכלה להיטיב גורלם, אחרי אשר יתאמצו המה מצדם להיות ראויים לקבל שפעת הטוב כאזרחים מועילים בגדלם את בניהם על ברכי הדעת הדרושה לכל בן מדינה. אך רובם לא הבינו דבריו עד היסוד בם, כי שפת אשכנז הצרופה נעלמה מהם, ואחרים לא שמו לב לבוא עד תכונתם, ורק בהתלהבות רוחם למחזה ציר מיוחד מקרב אחיהם המלומדים בגרמניה, אשר שם ד“ר יענדהו פאר והוא לבוש בגדי כהן ומדבר בשם הממשלה, הקדימו כולם לקרוא “נעשה ונשמע” טרם חקרו היטב מה הממשלה דורשת לעשות להם” ²⁴⁶.

בסוף שנת 1842 חזר לילינטהאל לפטרבורג, וספר לאובארוב את דבר נסיעתו. לפי דברי אובארוב אשר הציע לפני הקיסר “נסיעת לילינטהאל הביאה תועלת, עשה והצליח”.

“מכל הקהלות הגדולות לישראל שעבר בהן לילינטהאל באו בקשות אל המיניסטר להביע לפני הדום כסא כבוד הקיסר רגשי תודתם ורחשי ברכתם באמונה על כל החסד אשר הוא אומר לעשות לבני ישראל לפתוח לפניהם שערי ההשכלה ונתיבות מוסר. וכמו כן אסף לילינטהאל ידיעות נכונות ממצב חנוך היהודים לעת הזאת, ועל דבר האנשים הראויים ונכונים להיות לעזר לממשלה בחפצה, וראיתי ונוכחתי לשמחת לבבי כי גם היום נמצאו בקרב היהודים אנשים מבני הנעורים לא מעט, חכמים ומשכילים ראויים ומוכשרים לשרת במשמרת המורים בבתי הספר העתידים להווסד” ²⁴⁷.

באביב שנת 1843 החלו מועצות וועד הרבנים. בקומיסיה זו היו ר' יצחק מוואלאזין, ר' מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויץ, בצלאל שטערן, מנהל בית הספר באודיסה, והגביר ר' יעקב יוסף האלפערן מבארדיטשוב, ולילינטהאל. יושב הראש והמזכיר היו נוצרים. לילינטהאל היה בא כח הממשלה במועצה. המשכילים חששו תחלה למועצה זו, משום השפעת הרבנים, אבל פחדם היה פחד שוא. באי כח היראים היו חסרי השפעה ולא יכלו להלחם עם הרוב. הם אך הם מלאו את התפקיד שהועידו להם מראש, להגדיל ערך הצעות הממשלה על ידי שמם הטוב. באי כח היראים לא ידעו רוסית. שטערן היה מן המשכילים. ובהיות שקנא בלילינטהאל ושנאו לא היה וויכוח הראוי לשמו וההצעות נתקבלו מהר וללא דיון. בכל אופן היו באי כח החרדים חייבים לכבוש את דבריהם, כי פחדו מפני הממשלה ²⁴⁸.

הוועד קבל את תכנית בתי הספר והלמודים העברים. בתכנית זו באו איזה שנויים. תחלה עלה בדעת הממשלה להוציא את למוד התלמוד לגמרי מן התכנית, ולהנהיג במקומו את הקטכיזם, כפי שהיה נהוג בארצות המערב. לזה התנגדו הרבנים והמיניסטריום נענה להם, אבל רק למראית עין ²⁴⁹.

וכך נתקבל החוק של שנת 1844. כעבור שנתים נראו בתי הספר הראשונים בארץ.

כדי להבין יותר את יחס העם לבתי הספר, אשר עליהם יסופר להלן, עלינו להזכיר את הגזרה שנגזרה אז ושהרסה מצבם של רבע מיליון נפש מישראל ברוסיה. הוחלט לגרש את כל היהודים היושבים חמשים פרסאות (מיל) מגבול המערב. רק זמן קצר ניתן ליושבי ערי הספר וכפריו לחסל את עסקיהם ולצאת למקומות חדשים. גזרה זו – אמרה הממשלה – ניתנה לטובת היהודים, לתקון מדותיהם. שכן אם לא יגורו בקרבת הגבול לא יעסקו בהברחת המכס.

עד כמה השפיעו הגזרות האלה על הקהל לקבל את טובת הממשלה בדאגתה לתקון נשמתם ומוסרם תוכיח ההיסטוריה של בתי הספר ליהודים שיסדה הממשלה.

בתי הספר

בשנת 1845 שלח המיניסטריון להשכלת העם חוקת הוראות זמניות כיצד לייסד קומיסיות לבתי ספר וכיצד לסדר את בתי הספר ולהשגיח על המלמדים. האגרת דרשה מן הפקידות בכל מקום לגשת ליסוד הוועדות. בכמה מקומות עלה הדבר בנקל, הראש היה צריך להיות נוצרי, וקשה היה למצוא רוסי הבקי בעניני חנוך. כעבור שנה הוקמו הקומיסיות וכבר החלו לפעול ולבקש מורים. על פי החלטת הממשלה היתה כלכלת בתי הספר באה משני מקורות: ממס הנרות – מס שלמדו עליו מאוסטריה, – וממס בתי הדפוס העברים בווילנה ובזיטומיר.

נאמר שהקומיסיות החלו לבקש מורים ודברים אלה טעונים באור.

בחוגי הממשלה חשבו תחלה להביא מורים ללמודי הקדש מחוץ לארץ.בספירות הממשלה האמינו כי בגורל רוסיה נפלו היהודים הגרועים ביותר, קנאים ובוערים, בעוד אשר בגרמניה עומדים היהודים על מדרגה רמה. לילינטהאל בא בדברים עם מורים מגרמניה. כמאתים איש מהם הודיעו חפצם ללכת לרוסיה, ובטוחים היו כי עוד מעט יגיע תורם ²⁵⁰. הממשלה החלה לחקור על כשרותם של המועמדים. אבל הדבר לא יצא אל הפועל. החרדים לא רצו ב“ברלינים” כופרים שכבר הספיקו לרוקן את יהדות גרמניה מתכנה, שהם יבואו להורות לבניהם למודי קדש. משכילי רוסיה מצדם הרגישו כי אין צורך להביא מורים מרחוק וכי יש ברוסיה די משכילים להורות בבתי הספר ²⁵¹.

אמנם רמ"א גינצבורג שטען שרוסיה עצמה יכולה לספק מורים משכילים טעה בזה. מקום מגוריו היה בירושלים דליטא שהיו בה משכילים שאחדו תורה ומדעים. לא כך היה בשאר הערים. שם היו המשכילים שבלים בודדות. בינתים שנתה אף הממשלה את דעתה, מסבות בלתי ידועות.

לילינטהאל עצמו עזב פתאום את רוסיה ויצא לאמריקה, ולאיש לא נודעה סבת לכתו. השאיפות הגדולות אשר היו לו והחלומות להיות למאיר עיני ישראל במדינה הגדולה נדפו. הוא הלך לנוד מעבר לים, אל עתיד בלתי ברור לו. מה הניעהו לעשות כך? יש אומרים שבוש מפני מאתים המשכילים מגרמניה אשר הבטיחם להביאם אל רוסיה ולא יכול לקיים מאמרו. כעבור שש עשרה שנים מאז כתב יוסט על המקרה הזה:

“קוראי העתונים זוכרים את להבת הקש שהבעיר לזמן קצר איש יהודי צעיר מגרמניה (ד"ר לילינטהאל) שנקרא לפטרבורג והעיר את תשומת לב המיניסטריום על הצורך להביא השכלה להמוני ישראל. בעטיו אבדו כמה אלפים זהובים שהוציאו כמה מאות מורים עניים מגרמניה, שהזמינום להמציא את תעודותיהם לשם בתי הספר העומדים להפתח. והנה דעה וכבתה השלהבת” ²⁵².

ואמנם נסיעתו הפתאומית של לילינטהאל אומרת דרשיני. בדצמבר שנת 1844 כתב לארוסתו להיות מוכנת ומזומנת לנשואיהם שיחולו בחדש מאי ויעץ לה לרכוש לה פרווה כבדה וחמה, שיהא לה צורך בה באקלימה של רוסיה. מכאן אנו למדים שנתכוון להביא את ארוסתו לרוסיה. ומה גרם לו לשנות תכניתו ולהמלט פתאום ללכת לאמריקה? היסן כתב שהממשלה הרוסית הציעה לפניו להמיר את דתו ²⁵³. האמת הדבר? במכתב מקיניגסבורג שנתפרסם ב“אללגעמיינע צייטונג דעם יודענטהומס” מדצמבר 31, 1845, נאמר: “ד”ר לילינטהאל אשר התגורר כמה שנים בסט. פטרסבורג כדי להרביץ תרבות רוסיה הוכרח לנוד לאמריקה, מכיון שהכיר שאי אפשר לו להביא לידי שפור גורלם של בני דתו… וכשעשו נסיון לפתותו לקבל את הדת השלטת" (שנה עשירית עמוד 56). מכתב שכתב לילינטהאל לאחר שהגיע לארצות הברית מחזק את השמועה הזאת, הלא כה היו דבריו לרעו לודביג פיליפּסון:

“האלהים אשר לו הקרבתי את משרתי ברוסיה, האלהים אשר לשמו הקדוש וויתרתי על פרנסתי ועל כבודי ועל מעמד חיי, הוא אבי כל, בידו הפקדתי גורלי והוא אשר לא יעזוב את כל הבוטחים בו עזרני ונתן לי בחסדו שדה פעולה רחב” ²⁵⁴.

ועתה נעלה על זכרוננו את אשר שאלהו ר' חיים פרנס באספת ווילנה אם יוכל להבטיח שאין בהצעות הממשלה כוונה נסתרה להעביר את עם ישראל על דתו. שאלה זו לא היתה לשוא. על השאלה ענה לילינטהאל: “בשם ה' הנני נשבע כי לו התבוננתי שמץ ממנו כי עתה חלילה לי לנגוע בזה באצבע קטנה”. נזכור נא את שבועתו אשר נשבע בבית התפלה בוואלאזין לפני “כל נדרי”. את דבריו קיים ואת נפשו הציל…

בתי הספר הראשונים נפתחו בשנת 1847 בווילנה ובזיטומיר. אחר כן נפתחו בתי ספר בגלילות החנוך של רוסיה הלבנה (שלטון פלכי מוהילוב, וויטבסק וסמולינסק), של ווילנה, קיוב, אודיסה ודורפאט. בשנת 1853 היו 53 בתי ספר של מדרגה ראשונה שבהם ארך קורס הלמודים שנתים, ועשרה בתי ספר ממדרגה שניה שבהם ארך הקורס משלש עד חמש שנים. שליח הממשלה פוסטילס – שנשלח לבקר את בתי הספר ולהודיע דעתו עליהם – מוסר את המספרים האלה משנת 1864: בתי ספר ממדרגה א – 99, פזורים במקומות האלה: בפלך ווילנה – 6, קובנה – 5, מינסק – 5, מוהילוב – 9, גרודנה – 5, וויטבסק – 8, וואהלין – 11, פודוליה – 9, קיוב – 10, פולטאבה 3, טשרניגוב 4, קורלאנד 7, חרסון 4, ייקאטירנוסלב 5, טאבריג 2, ובסראביה 6. בתי הספר האלה היו מן הנמוכים ומטרתם אך ללמד לשון רוסיה וראשית דעת במקצועות היסודיים. בתי הספר ממדרגה שניה היו דומים לגימנאסיה בלי ידיעות הטבע ומטרתם להכין את התלמיד למסחר ולתעשיה. ובנוגע למספר התלמידים: בשנת 1851 היו בכל בתי הספר 1840, בשנת 1852 – 2186, בשנת 1853 – 2775, 1854 – 3208, 1855 – 3487, 1856 – 3118, 1857 – 3992. בשנת 1864 – 3635. והרבה מן התלמידים האלה היו רשומים על הנייר בלבד ²⁵⁵.

ועתה נשוב אל שאלת המורים בבתי הספר החדשים.

בראש בתי הספר הועמדו מנהלים נוצרים שהיו גם מורים ללמודי חול (רוסית וחשבון). המורים הנוצרים היו – אם לשפוט על פי המכתבים והתעודות הנמצאים בארכיבים של בתי הספר ופקידות הממשלה – מעוטי דעת, מסיימי בתי ספר נמוכים. גם אינציאטיבה חסרה להם. הם באו אך למלא את חפץ הפקידים הגבוהים. התנהגותם בעניני התקציב אינה יכולה לשחררם מחשד. ביחסם לתושבי המקום התנהגו כשליטים עליונים. להם ניתנה הרשות להשגיח על המלמדים, וגורל החנוך היהודי נמסר לידם. פקידי רוסיה בימים ההם לא ברחו מפני השוחד, ומרביצי ההשכלה האלה לא יצאו מן הכלל. השגחתם על המלמדים הביאה להם פרי. חיי היהודים היו זרים ומוזרים להם. כל רצון המנהלים היה קן חמים ומעט תנומות.

כדאי לשמוע עדותם של בני הזמן על המורים הנוצרים לבתי הספר היהודים. מנדלי מוכר ספרים כתב בשנת 1864 מכתב מברדיטשוב ואמר:

“סבת רוע המצב של בית הספר ממערכה השניה בברדיטשוב הוא המשגיח הנוצרי, צעיר לימים אשר יחשוב כי לא הוא למען בית הספר, כי אם בית הספר למענו נברא, ועל כן הרחיב משכנו בו עד אפס מקום לתלמידים, ונשאר להם רק מקום צר במדור התחתון של הבית” ²⁵⁶.

חברת “מרבי השכלה” ערכה כעבור שנים לאחר יסוד בתי הספר אנקיטה עליהם ובאה לידי מסקנה:

“רבים מהמשגיחים והמורים שבבתי הספר אינם יכולים להיות למופת לנערים, לחנכם בדרכי המוסר” ²⁵⁷.

העובדה הבאה להלן תוכל לשמש פירוש על ההנחה שהמורים לא יכלו לשמש מופת טוב לנערים: אחד המורים המפורסמים שבאותה תקופה א. ס. רוזנצווייג בא לנובוגראד וואלינסק על מנת להכיר ולדעת את מצב בית הספר ממדרגה ב' שם, ובא בשעות הבקר וקיווה למצוא שם את המשגיח ואת המורים. בחדר המורים מצא את המורים יושבים מסביב לשולחן שהיה מכוסה מפה גדולה המגיעה עד הרצפה ואת המשגיח לא ראה. כששאל איה המשגיח הפשיל אחד המורים את שולי המפה והראה על אדם השוכב על הרצפה תחת השלחן ופניו דולקים מיין והוא נוחר נחרת אימה. כשהשתדלו לעוררו פרצו מפיו דברי נאצה ודופי. ומשגיח מאיכות מוסרית כזו לא היה יוצא מן הכלל ²⁵⁸.

מסוג אחר היו המורים ללמודי הקדש. כשבאו לבקש מורים לעברית ולגרמנית (שבה תרגמו את התורה ובה למדו דת ומוסר) מצאו שאינם. היה היו משכילים רבי ידיעה שקנו להם שם בספרות העברית, כגון אד“ם הכהן לעווינזאן, א. גוטלובר, ח.ז. סלונימסקי ועוד שנתקבלו למורים בבתי המדרש לרבנים. שאר “המורים” לא היו שונים בהרבה מן המלמדים. הם היו טעונים בחינה בלמודי קדש וחול – להלכה, למעשה הוכרחו לוותר על הבחינה. כשנוסד בית הספר בליובאוויץ הציע הצדיק ר' מנדלי שיקבלו שני מורים בתנאי שיבחנו כעבור ששה חדשים. עברו ששת הירחים ור' מנחם מנדל בקש ארכא לעוד ששה חדשים. סוף כל סוף החליפו את שני המלמדים בשנים אחרים שעמדו בבחינה. אבל הבחינה לא היתה ראויה לשמה. החברים היהודיים שבקומיסיות התנהגו במדת החסד אל המלמדים שבאו להבחן והבוחנים הנוצרים שברשותם היתה הבחינה בלמודי חול, אמרו בלבם מכיון שאין אלה מלמדים אלא עברית, מה מהם יהלך אם לא ידעו רוסית וחשבון? וכך באו להורות בני אדם שידיעותיהם הכלליות היו אפס. ועל זה מעידים מכתבי הבקשה שהיו המורים לעברית עורכים אל הפקידים הגבוהים, והם כתובים בשבושים גסים ובסגנון מקולקל ²⁵⁹. ידיעותיהם בלשון הגרמנית לא היו מרובות מאשר ברוסית, ואולי למטה מהן. הם פשוט דברו אידיש במקום גרמנית. כשבא הפרופיסור מיכלינסקי לבקר את בתי הספר של הממשלה שמע את ה”גרמנית" והציע למנות מורים מיוחדים לאותה לשון.

וכאן מן הראוי להעיר שהרשות ניתנה למורי בתי הספר של הממשלה ללבוש בגדי שרד ולשים על הכובע את התו, – קוקארדה – ששמש סימן שחובשו פקיד הממשלה הוא. מי שלבש כך היה מתנשא על הקהל הפשוט. אף היו למורים איזה הנחות במלוא החובות הצבוריות. אך לא כל המורים היהודיים יכלו ליהנות מזכות זו. הפקידים הגבוהים היו דורשים לפעמים מן המורים היהודים להסיר את התו מעל כובעם, כי “כבוד” כזה לא יאה ליהודי. שכר המורה היה 225 רובל לשנה – שכר שלא הספיק אלא ללחם עוני. ושכר זה לא שולם בעתו. על כן היו המורים מוכרחים לבקש להם הכנסות מן הצד, בעסקים שהזווג ביניהם ובין ההוראה אינו “מן השמים”. על מצב המורים יעיד שליח הממשלה פּוסטעלס שערך בדין וחשבון שלו בשנת 1864:

“חושב אני לי לחובה להודיע על מצבם החומרי של המורים. לפי חוקת הממשלה מיום 27 לנויאבר (נובמבר) שנת 1861 משתחררים המורים המלמדים בבתי הספר שנוסדו על ידי הממשלה ממסים ומחובות אחרות, ומבלי שים לב לזה משלמים עד עתה המורים היהודים מסים ככל היהודים, מס הבשר הכשר, שזה עולה לשנה מארבעים עד חמשים רובל (חמשית המשכורת וכנראה שהגדיש את הסאה). בשים לב אל משכורתם שהיא דלה בלאו הכי, ושאינם מקבלים דמי דירה (חוץ ממורי בתי הספר היהודים בפלך קורלאנד) הוצאות מכס הבשר קשות מאד” ²⁶⁰.

כלכלת בתי הספר

כלכלת בתי הספר באה מ“מס הנרות”, כלומר ממס שהטילו על היהודים בגלל זכותם להדליק נרות של שבת ויום טוב, חוץ מהכנסה מצומצמת ממס שני בתי הדפוס העברים בווילנה ובזיטומיר. המס לא הוטל במדה אחת על כל התושבים, אלא על פי מעמדם החומרי, מעשרים ושש קופיקות לשבוע עד שתי קופיקות. המס נמסר למוכסן והוא גבה אותו בסיוע הממשלה. אם לא נמצא מוכס־חוכר נמסרה הגביה לועד. הכסף היה צריך להמסר בכל חדש למועצה העירונית. לפי השערת שר ההשכלה היה מכס זה עתיד להכניס 327,000 רובל לשנה. התקוות הללו לא נתמלאו מפני הדלות הגדולה ששררה בעם. המס החדש היה משא נוסף לסבלות העם ולא ממשפחה אחת נלקחו הכרים או פמוטי השבת לערבון על ידי השוטרים עד שיבואו הבעלים לפדותם. חוץ מזה היו כל הערים חייבות להכניס את המס, בעוד אשר בתי הספר נמצאו בערים מעטות.

כל בית ספר ממדרגה ראשונה (קורס של שתי שנות למוד) היה עולה בחשבון ממוצע מאלף עד אלף ושלש מאות רובל, וכל בית ספר ממדרגה שניה (ארבע שנות למוד) עד שלשת אלפים לשנה. ולא היה סדר לגביה ולהכנסה. משגיחי בתי הספר היו מזכירים למועצות העירוניות שלא עשו עדיין חובתן. למועצות – בלשון רבות, כי מועצות ערים אחדות היו לפעמים משלמות דמי כלכלתו של בית ספר אחד. על כן לא קבלו המורים את משכורתם בעתה.

חוץ מן המס היו בתי הספר מקבלים תרומות מ“נאמנים” פרטיים, חברים נכבדים, או מחברות, שרצו להראות לפקידים שהם יודעים להעריך את ההשכלה ובאים לעזרת הממשלה. הם היו תורמים תרומות שנתיות שהכניסו ביום הבחינה, בשעה שנאספו הפקידים ואנשי שם. התורמים היו מן הסוחרים העשירים או האמידים. בכספים ההם היו תומכים בתלמידים העניים. ורובם המכריע היו בני עניים.

זכויותיו של “הנאמן” היו לבקר את בית הספר בכל שעה, לשבת בשעת הלמודים ולהקשיב, ולבוא אל הבחינה. אבל אף זכויות אלו היו רק למראית עין. רק בבוא פקיד גבוה לבקר את בית הספר או בשעת בחינה הופיעו הנאמנים.

אלכסנדר צדרבוים יתאר את מעמד “הנאמנים” האלה:

“בתי הספר החדשים עמדו בקהלות רבות כמתבודדים ולא היה להם שום יחס לעדה. אמת הוא, כי דרשה הממשלה מאת הקהל לבחור מקרבו “צופה נכבד” להיות כממוצע בין האבות ובין בית הספר הנוסד בקרבם. אך לא פורש מראש מה הנה חובות הצופה הנכבד ומה זכויותיו, וכל איש אשר רצה ליטול את השם בא ונוטלו. כי העדה לא הרגישה נחיצותו, ותבחר רק לאשר הממשלה דורשת זאת ואחת היא לה מי יקח המכשלה תחת ידו. והצופה ההוא אשר רק שם “נכבד” לקח לבבו, לא ידע מה לעשות לבית הספר וגם לא יכול לעשות מאומה, כי היה תלוי בדעת המשגיח הנוצרי, אשר חשבו לעומד תחת משמרתו, לעשות כל אשר יצוהו… רק בפקודה מיום 4 במאי 1859 סעיף 5 ידובר בצופים נכבדים. כי (ב)כל בית ספר יהי צופה נכבד מאנשים שדבריהם נשמעים בעדה והמה משכילים, להשגיח על הטבת מצב(ם) החומרי של ביה”ס וכי יבקרו התלמידים את ביה“ס בעתם. כן יושם עליהם להשגיח לבל ימאנו האבות להשכיל את בניהם בביה”ס, בהטותם את לבבם במדבריהם ובעזר הרבנים… וזכויותיהם מבוארות בפקודה מיום 27 בנובמבר שנת 1861 סעיף 4, לאמר: הצופים הנכבדים העברים בבתי הספר לעברים מטעם הממשלה, בעד חריצותם ומלאם את חובותיהם באמונה ולתועלת ימצאו שכרם, על פי הצעת שר ההשכלה, אחרי שרתם במשרה זו לא פחות מעשר שנים, מטבע כבוד (מעדאל) ובעד עבודתם יותר מחמש עשרה שנים, כנוי אזרח נכבד – מכל המפורש נראה כי לא היה ביד הצופה הנכבד לחוות דעה בתהלוכות ביה“ס פנימה, לא להתערב בדבר החנוך ובסגנון הלמוד, לא להעיר את אחד המורים ומכל שכן את המשגיח על איזה חסרון, ולא לו המשפט להציע איזה תקונים או להתאונן על ענינים שלא ישרו בעיניו, ותעודתו רק להיות סרסר להשכלה, לפתות את האבות לשלוח בניהם אל בית הספר” ²⁶¹.

וכאן מקום להזכיר נאמן נכבד אחד, והוא הצדיק ר' מנדל שניאורסון מליובאוויץ. מובן שבית הספר היה למורת רוחו, לא, טרפה היה בעיניו כבשר החזיר, אבל הצדיק הועמד במצב שחייב היה להסביר פנים למוסד. כשנפתח בית הספר בעירו הוכרח ל“הגן” עליו בשמו הטוב ובהשפעתו. האדמו"ר מצא לו תמיד מוצא דיפלומטי. הנה מה כתב אל משגיח בית הספר בעירו:

“לפני הפתח ביה”ס היהודי מטעם הממשלה בליובאביץ הוזמנתי לקבל עלי תואר נאמן נכבד של אסכולה זו. לצערי הגדול נוטלים ממני ימי זקנתי ומצב בריאותי הרע את האפשרות להשתמש בכבוד זה. אבל בהיות שהנני מוכן ומזומן תמיד להשתתף במעשים טובים, בפרט באלה הנובעים מחסד הממשלה המיטיבה, וגם לתת אפשרות לילדי ישראל העניים ללמוד השכלה באסכולת המלוכה, הבעתי רצוני לנדב לטובת הנ“ל מאה רובל כסף מדי שנה, במשך שלש שנים מיום הפתח בית הספר” ²⁶².

כך השתמט מן התואר “נאמן נכבד” ומחובותיו וכדי לצאת ידי חובה הבטיח תרומתו, וגם זו לא ניתנה בכסף ישר לבית הספר. מדי שנה המציא למשגיח בית הספר חשבון הוצאות נדבותיו להלבשת התלמידים העניים ולהנעלתם ולתמיכות שהגיש להם. אלה עשו רושם ובשנת 1854 הביע לו שר ההשכלה את תודתו (נמצא בארכיב של בית הספר במכתב אל המשגיח מיום 18 במאי 1854). כדי להרים את כבודו עוד יותר בעיני הממשלה המציא בסוף שנת 1854 חשבון על 135,61 רובל שהוציא ומבקש מן המשגיח שיודיע זאת לממשלה הרוממה, וגם שלא ינכה את הסך העודף 35,61 רובל מן התרומה של השנה הבאה. במשך ארבע שנים לא פסק הצדיק משלוח את תרומותיו ובכל פעם בקש שיודיעו על זה “לפקידות העליונה”. לאחר ארבע שנים פרצה שרפה בליובאוויץ ובית הספר הועבר לעיירה אחרת.

אשנב קטן ללבו של האדמו“ר נפתח לנו במכתבו ששלח אל ליאון מנדלשטם בשנת 1848 על שאלה ששאל מנדלשטם בדבר ספר לקוטים מן התנ”ך לילדים. האדמו"ר התנגד לכל חדוש בחנוך ועל שאלתו ענה:

“איך יעלה בלבנו לדלג לימוד פרשיות בתורת משה ולומר שכל אנושי שאינם כל כך הכרחיות או שאינם (אינן) כל כך הגונות להדרש וללמוד עם נערים, כי מאחר שכל הפרשיות והפסוקים והתיבות נאמרו מפי הקדוש ברוך הוא למשה ומשה אומר וכותב… וכמו שכתב הרמב”ם בפירוש המשניות במס' סנהדרין פ' חלק בי“ג עיקרים ביסוד השמיני היות התורה מן השמים וכו' ואין הפרש בין… ובני חם כוש ומצרים, ושם אשתו מהיטבאל, ותמנע היתה פלגש ובין אנכי ה' אלהיך ושמע ישראל, כי הכל מפי הגבורה” ²⁶³.

תרומותיו של הצדיק מליובאביץ ובקוריו בשעת הבחינות יצרו בלב הפקידים את הדעה שהאסכולה מצאה בו את תומכה, על כן תמה הדירקטור של הגליל שמספר התלמידים באסכולה של ליובאביץ קטן כל כך. ואמנם היתה סבה לכך שהאדמו"ר הראה פנים מסבירות לבית הספר. באותה תקופה היתה הממשלה מבטת בעין רעה על הצדיקים ונחשבו עיניה כמורדים במעשי הממשלה להשכלת היהודים. אחד הצדיקים נאסר על ידי מלשינות וכל עולם החסידות נזדעזע. ר' מנדלי מליובאביץ נמצא שש שנים תחת השגחת הבולשת ונשתחרר מזה אך בשנת 1847. אובארוב חשד בו שהוא מתנגד להשכלה. כל אלה הטילו עליו חובות מיוחדות לטהר עצמו מכל חשד ולהרחיק ממנו כל עין רעה ²⁶⁴.

ובדבר ההוצאות עשה אלכסנדר צדרבוים חשבון שחנוך זה עלה לעם ישראל בדמים מרובים. החזקת שני בתי המדרש לרבנים, אשר על ערכם ידובר עוד, עלתה בערך חמשים ושנים אלף רובל לשנה. על חמשה בתי הספר ממדרגה שניה שנוסדו תחלה (באודיסה, בארדיטשוב, ווילנה, קונסטאנטין ישן ןקישינוב) הוציאו 16,000 רובל לשנה, על 99 בתי הספר ראשונה – 121,000 רו“כ, על שמונה בתי ספר לעם – ללמד אך לשון רוסיה לילדי החדר – בריזיצא וקובנה – 8000 רו”כ ועל שלשה בתי ספר לנערות באודיסה, זיטומיר וקירטש יעניקאל – 4050 רו"כ, תמיכה לבתי ספר פרטיים – 11,350 רובל. בכללן עלו ההוצאות לשנה 213,331,09 רובל, שהיה לפי המצב ימים ההם סכום עצום. במשך שלשים וחמש שנים מיום הווסד בתי הספר עלה החנוך הזה לעם ישראל בסכום של עשרת מיליון רובל, ומספר הניהנים כמוהו כאין. ועל ערכו הפנימי עוד נדבר ²⁶⁵.

התלמידים והתכנית

כשבאו לייסד בית ספר בעיירה שלחה שמה הממשלה מנהל נוצרי למצוא תלמידים. המנהל היה פונה אל הקהלה ומודיע לה שהיא חייבת להמציא חניכים לבית ספרו. אך מאין ימצאו אם ההורים אינם רוצים בבית ספר זה? בן העניים הוא היה קרבן הצבור. הקהלה חפשה ומצאה את היתום ואת המשולח ואת בן הדל והביאו למנהל את הרשימה. ילדים אלה הובאו לבית הספר בכוח, והקהלה נתנה להם מלבושים וצרכי למוד. מובן כי לא רב היה מספרם, אבל במספר מספיק לפתיחת בית הספר. מן הדינים והחשבונות מוצאים אנו שבשקלוב, עיר של עשרת אלפים נפש מישראל, היו בביה"ס של הממשלה בשנת 1852 – עשרים ושבעה תלמידים, בוויטבסק היו בשנת 1849 – 18 תלמידים, בליובאביץ בראשית שנת 1854 – 14 תלמידים ובסוף השנה – 25. המספרים האלה “אופטימיסטיים” הם. לא נעים היה למנהל להראות שבבית ספרו שמכהנים בו שלשה מורים ימצאו אך כעשרה תלמידים, על כן וויתר על הדיוק ונטה לצד ההפרזה. וביקור התלמידים היה בדרך הבחירה החפשית, באים ויוצאים. האסכולה היתה מקבלת תלמידים בכל יום בשנה, וכל הנכנס נרשם בפנקס ונשאר שם. אם פסק התלמיד לבוא אל הלמודים – לא מחו את שמו מספר הלומדים. על כן בא הפרופיסור מיכלינסקי, שנסע לבקר את בתי הספר, והציע שימנו בכל מקום שמש יהודי שתפקידו יהא ללכת לבתי ההורים והאפיטרופסים לדבר על לבם וכן לזרז את התלמידים המתעצלים ולהביאם למקום הלמוד ²⁶⁶.

תכנית הלמודים היתה מיוסדת על מטרות הממשלה. בית הספר היה צריך לשמש מעבר מן החנוך הדתי הטהור אל ההשכלה החילונית, והלמודים העברים לא הוכנסו אלא למשוך את לב ההורים. ילד שנתקבל לבית ספר ממדרגה א‘, לא היה טעון בחינה, שם המשיך את למודיו העבריים ויכול היה לעבור משם אל בית הספר ממדרגה שניה, ומשם אל בית המדרש לרבנים. מששה עשר שעורים, בן שעה וחצי כל אחד, לשבוע בבית הספר ממדרגה א’ ניתנו שבעה שעורים לדת, שנים לעברית, ארבעה לרוסית, שנים לדקדוק ואחד לגרמנית. הלמודים היו מתשע בבקר עד חמש אחר הצהרים. הלמודים החלו בתפלה עברית ובתרגום רוסי, ובזאת גם גמרו. למוד הדת כלל: קריאה בסדור, מקרא, משנה, חיי אדם, שלחן ערוך, רמב“ם ומוסר. בכל יום ששי היו קוראים את פרשת השבוע ואת ההפטרה, כמו שהיה נהוג ב”חדר".

ברצות הממשלה לשמור על החנוך שיהא עומד על “מוסר” ומיישר את העקמומיות של תכונת נפש היהודי קבלה על עצמה להוציא ספרי למוד מיוחדים למטרתה. ולשם זה עשתה חוזה על הד"ר אריה לייב (ליאון) מאנדלשטאם לעסוק בחבור הספרים.

משפחת מאנדלשטאם מוצאה מזאגר שעל גבול גרמניה, על כן הושפעה מן ההשכלה הגרמנית. בני יוסף מנדלשטאם היו בעלי כשרון וכן היו נכדיו וכולם פעלו הרבה להפצת ההשכלה. בנימין מנדל בן יוסף היה קנאי להשכלה והוציא

הקדמה לבוחני המלמדים

א) המלמדים העברים ממדרגה הראשונה (התחתונה) מחויבים

לדעת הלמודיות האלה:

א, קריאת לשון עברי, בנקודות ובלא נקודות, וגם מלאכת

הכתב.

ב, כל התפלות.

ג, ספר בראשית ושמות מחמשה חומשי תורה.

ד, מהמשניות: מסכת שבת.

ב) מהמלמדים אשר במדרגה השנית, (העליונה), יבוקשו

הלמודיות הבאות:

א, איזה ידיעות בדקדוק לשון עברי.

ב, מתנך: חמשה חומשי תורה, ספר יהושע, שופטים, שמואל

ומלכים, ומנביאים, ספר ישעיה, ירמיה, ומכתובים ספר

תהלים, משלי ומגלת אסתר.

ג, מהמשניות: מסכת ברכות, סדר מועד, סדר נזיקין, סדר

קדשים.

ד, מהגמרא: מסכת ביצה, סוכה, פסחים ושבּת.

ה, משלחן ערוך חלק הראשון, הוא אורח חיים, סימן א, ה, ח,

ט, יז, יט, כד, ומן סימן מ“ו עד קכ”ז, ומן קנ“ג עד ק”ץ,

ומן ר“ב עד רי”ו, ומן רמ“ב עד שמ”ה.

ג) בבחינה מתנ"ך צריך המשיב לספר בראשונה בכח הזכרון,

בקצור, את כל הענינים אשר מהם ידובר בסדרות או

הקדמה ל“ספר הבחינה” שהוציאה ממשלת רוסיה לתועלת וועדי הבחינות, לבחון את המורים עברית בבתי הספר של המלוכה. הספר נדפס בפטרבורג בשנת 1846.

את ספרו “חזון למועד” המשמש מקור לתולדות ההשכלה ברוסיה. אריה לייב בן יוסף היה הקבלן ליצור את ספרי החנוך לבתי הספר של הממשלה ברוסיה. ואחרי שעזב לילנטהאל את רוסיה נתמנה הוא במקומו במיניסטריון להשכלת העם.

מנדלשטם התחייב לחבר חמשה ספרי למוד: 1) לקוטי הרמב“ם – מאתיים גליונות דפוס, 16 עמודים לגליון, בשכר מאה רובל לגליון. הלקוטים היו צריכים להופיע בלוית תרגום גרמני, כי גרמנית היתה שפת ההוראה ללמודי הקדש. 2) תנ”ך עם באור, שש מאות גליונות בשכר 50 רובל לגליון. אף התנ“ך יצא בלוית תרגום גרמני. 3) לקוטי משנה – שלש מאות גליונות בשכר עשרים וחמשה רובל גליון. 4) אלפון עברי עם תרגילי דקדוק, שבעים גליונות, מאה רובל לגליון. 5) סדור תפלות עם תרגום גרמני, חמשים גליונות, עם תרגום גרמני, 25 רובל לגליון. בעד “חבור " כל אלה, קבל מנדלשטאם סכום עצום של 110,000 רובל מקופת מס הנרות. וכסכום הזה הוציאו על הדפוס ועל הנייר. הסופר את מספר הגליונות ישתומם על ריבויים, אבל מנדלשטאם ידע איך להרבותם. הספרים נדפסו באותיות גדולות, וריוח גדול בין השורות, והשולים היו רחבים, על כן תפסו הרבה גליונות. הוא הוציא גם ספר שתועלתו היתה מסופקת כגון אחת מ”השאלות ותשובות” של הרב מסובאלק ר' יחיאל הלר בענין “דינא דמלכותא דינא” באותיות מרובעות גדולות ובלוית תרגום גרמני. מי היה נזקק לתרגום זה? הרבנים? – בקצור: מנדלשטאם עשה עבודה נקיה וקלה. ²⁶⁷

מנדלשטאם קבל על עצמו עבודה גדולה, עבודה שחיי אדם לא יספיקו לה. אבל בחכמתו מצא לו “דרך קצרה”. הוא זכה ומלאכתו נעשתה על ידי אחרים – בפרוטות. הם היו מעתיקים בלי עיון והבחנה מן הרמב“ם ומן המשנה. אם יובנו הדברים לילדים – בזה לא השגיחו. הם לא דלגו אפילו על איסורי ביאה. דלוג כזה היה מפחית ממספר גליונות הדפוס. הקובלים על מנדלשטאם טענו שאין כל צורך לתרגם את התנ”ך מחדש לגרמנית, מאחר שמלאכה זו נעשתה בטוב טעם על ידי מנדלסון, ומדוע לא יתרגמו את התנ"ך לשפת המדינה, לרוסית?

הממשלה קבלה תלונות רבות על חבורי מנדלשטאַם. הספרים שנדפסו בעשרת אלפים אכסמפלארים היו מונחים ברובם במחסני הממשלה. אז גזרה הממשלה שהמלמדים והרבנים מטעם הממשלה בערים הקטנות, שאין להם צינז של השכלה, חייבים לקנותם, וכך החלו להתפשט. אחד מן החבורים היה מלון עברי רוסי, שהיה אולי המועיל ביותר. בעיירות הקטנות היו לומדים רוסית על פי המלון.

הצלחת התלמידים בלמודים היתה מועטת, כאשר יעידו הציונים שניתנו על יסוד 5 (5 הוא הציון הגבוה ביותר). בשנת 1854 נסה מ. ברלין “היהודי המלומד” ²⁶⁸, שעל יד לשכת הגנרל־גוברנאטור, את שנים עשר התלמידים מבית הספר בליובאביץ והיה שם הציון הגבוה ביותר בלמודי היהדות 3 והנמוך – אפס. כך היה גם בוארשה ובשאר מקומות. הרבנים המקומיים היו חייבים להשגיח על הצלחת התלמידים בלמודי היהדות. על ההצלחה בלשון הרוסית מעיד הפרופ. מיכלינסקי:

“התלמידים שאינם שומעים את צלילי הלשון הרוסית בבית הוריהם אינם מבינים אף מלה מבאורי המורים ולומדים כל דבר בדרך מיכאני ומתוך שעמום. בעמל שוא זה הם עוזבים את בית הספר”.

למוד הלשון הגרמנית ותרגומי למודי הקדש לגרמנית באו להחליף את ה“זארגאן” שהיה שנוא על המשכילים ועל הממשלה גם יחד. גם ספרי הלמוד למוסר היו בלשון הגרמנית. בפנקסי המורים לא נמצאו ךעתים קרובות ציונים על למוד הגרמנית, אות שלא למדוה, והתרגום מלמודי הקדש היו לאידיש.

ימי החפש היו חמשה שבועות, מסוף אבגוסט עד ראשית אוקטובר, והם חלו בימי החגים, הימים הנוראים וחג הסכות. כמובן שהילדים היו פטורים מבקור בחגי ישראל ובחגי הרוסים. המפקחים מצאו שימי הפגרה המרובים גורמים אף הם לאי הצלחת התלמידים. בשנת 1853 הרבתה הממשלה את מספר ימי הלמוד, את החפש בקיץ בטלו ושחררו את התלמידים במשך חדש אחד, מכ“ה אלול עד כ”ח תשרי ובפסח ניתן להם חפש של עשרים ואחד יום.

ובשעה שהשתדל השלטון להעמיד דור של “יהודים מועילים” בכח ההשכלה מצאה עוד דרך למטרתה, דרך ישרה ופשוטה יותר. היא לקחה נערים וילדים מישראל לצבא, קרעתם מזרועות הוריהם בעודם באבם לחנכם בין הרוסים ובמשטר צבאי במשך עשרים וחמש שנים, עד שיאבדו את סגולותיהם המיוחדות ויהיו לאזרחים גם בלשון, גם במהלך המחשבה וגם בדת. ביום 26 לחדש אבגוסט שנת 1827 נגזרה הגזרה האכזרית, וכל קהלה היתה ערבה למספר קבוע של מגויסים והרשות ניתנה לה למסור לצבא כל מי שלא שלם את מסו בזמנו או שהוא הולך בטל או פושע. ואם לא תמלא הקהלה את חובתה יכולה היא לקחת את הצעירים ביד חזקה. אז החלה טראגדיה בחיי ישראל ברוסיה שנחרתה בלב העם בדם.

ראשי הקהל נעשו שלא בטובתם סוכני הבולשת וממציאי אנשי צבא, ואחראים היו על כך בגופם ובממונם. הבחורים והנערים שהגיעו לפרקם גלו מביתם כדי להסתתר מעין אדם במערות ביערות. “חוטפים” שכירי הקהל היו רודפים אחר הפליטים, אחיהם ובשרם, לחטפם ולמסרם לרשות. כשחסרו בוגרים חטפו רכים משמונה שנים ומעלה ומעידים שהם בני י"ב, הגיל המינימאלי. הקטנים היו נמסרים לפקידים ונשלחו בכוונה לגלילות הרחוקים, לפלכי המזרח וסיביר, כדי להרחיקם מהוריהם ומעמם. הם נמסרו לאכרים לחנכם על מנת שישכחו את עברם.

מי לא יבין לזוועת אב ואם שבנם נחטף מזרועותיהם על מנת להשלח למרחקים אל סביבה זרה, מקום שם יהיה לאיש אחר וישכח דתו, עליה הורגנו. בערי ישראל היתה תאניה ואניה, בכי ומספד בוקע שחקים. והטראגדיות היו בעיקר גורל העניים והדלים, כי האמידים היו נפטרים במסת כסף, אם על ידי תשלום דמי תעודת מסחר או על ידי קרבה לראשי הקהל שהגנו על בני קרוביהם ומכיריהם.

גם בני העניים תלמידי בתי הספר של הממשלה לא היו מוגנים מן הגזרה. זה היה טעם נוסף משום מה לא רצו ההורים למסור בניהם לבית הספר. בתעודה אחת של בית הספר בליובאביץ משנת 1856 נאמר שהיו שם שלשה מורים וחמשה עשר תלמידים, ושבעה מהם אינם באים לבית הספר משום שהיו נחבאים מפני החוטפים.

השפעת הגזרה על החדרים והמלמדים נראה אחרי כן, כשיבוא הדבור על מלחמת הממשלה ב“חדרים”.

בתי המדרש לרבנים

לפי חוקת שנת 1844 נפתחו אז חוץ מבתי הספר למתחילים, ממדרגה ראשונה ושניה, גם שני בתי מדרש לרבנים, האחד בווילנה והשני בזיטומיר. בית המדרש בווילנה נפתח בשנת 1847 ונתקבלו בו תלמידים מבני עשר ומעלה. אלה שלא השיגה יד הוריהם לפרנסם התכלכלו על חשבון בית הספר. לבני מורים וליתומים היה משפט הבכורה. חניכים אלה צריכים היו לכהן אחר כך עשר שנים כמורי בתי הספר של הממשלה. בבתי המדרש היו שלשה קורסים: א) אחד כללי והוא המכין שהכל חייבים בו, בין שהם מתכשרים לרבנים ובין שמתכשרים להוראה. ב) קורס לחנוך, מיוחד למיועדים להיות מורים. ג) קורס לאלה הרוצים לשמש ברבנות. את הרבנים האלה, שהתחנכו ברוח הלאומיות הרוסית והנאמנות למלכות, חפצה הממשלה להרכיב על ישראל, שהם יהיו לעינים לעם בכל שאלות הדת והחיים וינהלו עדתם כאשר נהלו הכמרים את האכרים בכפרים.

הקורס עמד על המקצועות האלה:

1) ספרות רוסית והגיון 2) לשונות גרמניה וצרפת 3) מתמתיקה 4) גיאוגרפיה וסטאטיסטיקה 5) היסטוריה כללית ורוסית 6) פיסיקה 7) כתיבה תמה, רישום וציור. קורס הלמודים העברים עמד על מקרא עם תרגום אשכנזי ומפרשים, משניות עם פירוש ברטנורא, גמרא עם רש“י ותוספות, רמב”ם אלפס, רא“ש, טורים, יורה דעה עם הש”ך, אבן העזר, שלחן ערוך, חיי אדם, יסודי הדת והמוסר, ארמית.

דרישות הכניסה למחלקה א' היו בעברית, קצת חמשה חומשי תורה עם רש“י וראשית למודי משניות, והתכנית פרטיה היתה: במחלקה א‘: תורה עם תרגום אשכנזי, משניות, ברכות ושבת בתרגום אשכנזי, חלק ראשון מחיי אדם, ראשית יסודי הדקדוק מכללי הנקוד, דברי ימי ישראל עד השופטים, בגרמנית. במחלקה ב’: משניות מועד ופסחים עד סוף הסדר, יהושע, שופטים, שמואל א' וב' בתרגום אשכנזי, חיי אדם חלק ב. דקדוק נטיות השמות. מחלקה שלישית: מלכים א' וב' וספר משלי. משניות סדר נזיקין, בבא קמא, בבא מציעא ואבות. חיי אדם, חלק שלישי. דקדוק, פעלים. מחלקה רביעית (ראשונה לבית המדרש לרבנים): מסכת ביצה עם רא”ש ואלפס. משניות: קדשים. רמב“ם: הלכות יום טוב ושבת. ירמיהו ותרי עשר עם באור ותרגום אשכנזי. דקדוק, משפטי הנקוד ברחבה. דברי הימים לישראל: מגלות בבל עד בעלי התלמוד. מחלקה חמישית (שניה לבית המדרש לרבנים): יעשיה ויחזקאל. מסכת ברכות עם רא”ש ואלפס. רמב“ם ושלחן ערוך מהלכות ברכות תפלין וכו'. דקדוק, פעלים, נתוח שירים ומליצות. דברי ימי ישראל: מראשית בעלי התלמוד עד תום תקופת הגאונים. במחלקה הששית (שלישית למדור הרבני): איוב, דניאל, עזרא ונחמיה עם באור ותרגום אשכנזי. גמרא פסחים עם רא”ש ואלפס. שלחן ערוך הלכות פסח בעל פה ורמב“ם בהלכות אלו. נטיות השמות. דברי ימי ישראל: מימי הגאונים וישוב היהודים באירופה. במחלקה השביעית (רביעית למדור הרבני): תהלים עם באור ותרגום אשכנזי. חולין עם תוספות רא”ש ואלפס. רמב“ם הלכות שחיטה וטרפות והלכות אלו בטור. שמוש הלשון העברית. חבור עברי. תולדות ישראל עד הזמן החדש. מכאן ואילך נפרדות המחלקות, למחלקת המורים ומחלקת הרבנים: המורים לומדים בבא בתרא וחוזרים על המסכתות הראשונות, לומדים את הכוזרי ו”האמונות והדעות" של רס"ג, דקדוק לשון ארמית, קריאת החלק הארמי של כתבי הקדש ודרכי ההוראה המעשית. מחלקת הרבנים תוסיף ללמוד שנתים גמרא עם תוספות, יורה דעה הלכות שחיטה, טריפות, דם, מליחה, בשר בחלב ותערובות, ארמית, ספר הכוזרי והאמונות והדעות, קטעים מחובות הלבבות, מנורת המאור ומסלת ישרים תורת הדרוש. ובמחלקה התשיעית, היא האחרונה, מסכת נדה, יורה דעה מהלכות ומקוואות, מסכת גיטין, ספר ויקרא עם באור ווייזל, מורה נבוכים וספר העיקרים, ודקדוק הלשון הארמית. במחלקה העשירית עליהם לשמש אחד הרבנים הלכה למעשה ²⁶⁹.

הקורס המעשי למורים היה בן שנה. עליהם היה ללמד מחלקות בבתי הספר הנמוכים שבעיר או ללמד שעורים בפני המפקח והמורים. אחריות למודי החול היתה על הדירקטור הנוצרי ואחריות הלמודים העברים על האינספקטור שנמנה על ידי היהודים.

נקרא נא קטעים מהרצאת שליח הממשלה, א. פ. פּוסטלס, בשנת 1864, על בתי הספר האלה:

“בתי הספר לרבנים, שהצליחו לעמוד במלחמה עם הקנאות… מתאימים למטרת יסודם ומוסיפים לפעול את פעולתם המועילה, בהנהלת פקידים חרוצים וישרים ובסיוע בני אדם תמימי כוונה. מספר התלמידים במוסדות אלה מספיק היה תמיד. בבית המדרש בווילנה הגיע עד 373 ובזיטומיר 301. בחדש יוני לשנת הלמוד 1863–4 היו בווילנה, לפי הרשימה, 336 חניכים, בהם 65 המתכלכלים על חשבון הממשלה, ולפי פנקס בית המדרש בזיטומיר היו שם 206 ובהם 33 על חשבון הממשלה” ²⁷⁰.

“הצלחת התלמידים בלשון הרוסית במחלקות ההכנה מניחות את הדעת, – אם נשים לב אל הקשיים הגדולים בלמוד, מסבת מיעוט ידיעתם של החניכים בלשון זו בכניסתם ומעוט מספר השעות הניתן לכך, שלש לשבוע. התלמידים קוראים בשטף, או כמעט בשטף, מקפידים על מבטאם ובהבנת התוכן. כדי לסגל להם טהרת המבטא והנגינה – הדבר הקשה ביותר לילדי יהודים – נותנים להם המורים ללמוד משלים, שירים וקטעי פרוזה בעל פה, ואינם מסיחים דעתם מהקראה”.

לאחר שהוא מדבר על התפתחותם הטובה של התלמידים כשהם מגיעים אל הקורסים המיוחדים לרבנות או להוראה, הוא אומר:

“חניכי המחלקות הגבוהות קוראים ספרים רוסיים, ואצל כמה מהם הפכה הקריאה לתאוה. אך לעתים רחוקות ייראה חניך שלא ישא ספר בידו, על מנת לפתחו ולקרוא בו עם הזדמנות ראשונה”.

“גרמנית לומדים פעמים לשבוע, החל ממחלקת ההכנה הראשונה. במחלקות הכלליות העליונות תרגמו החניכים לפני בלי התקנה מראש קטעים מספרי היסטוריה ומשירי שילר. קשה למורים ביותר לגמול את התלמידים מן הזארגון (אידיש), כי בבית וביניהם לבין עצמם הם מדברים ז’רגונית, ובכח ההרגל הזה נמחה שוב כל מה ששמעו בשעת השעורים בטהרתו. ליהודי ארצנו לשון המולדת צריכה להיות הרוסית – ואף על פי כן ראויה הגרמנית להחשב כמקצוע למוד חשוב, שכן חכמת ישראל מרוכזת בגרמניה ומתפרסמת במחקרים ספרותיים המופיעים בלשון הגרמנית, ומהם יקנו להם המיועדים להיות רבנים את השתלמותם”.

“על מהלך הלמודים העבריים לא אוכל להעיד. הקורס הפדגוגי יארך כשנה ומטרתו להורות לחניכים את חוקי ההוראה ואמצעיה ובסוף השנה הם מתרגלים ללמד שעורים במעמד חבריהם ובהשגחת המורים והאינספקטור. ואין זה משיג את המטרה בשלמות. בהתבונני בבתי הספר היהודיים ממדרגה א' נזדמן לי לפגוש מורים רבים ממסיימי בתי המדרש לרבנים ולהסתכל בשיטותיהם ודרכי הוראתם ונוכחתי שרק אלה שנחנו בכשרון פדגוגי ועיבדו להם בעצמם דרכי לימוד – מצליחים. השאר אינם יודעים את השיטות, כאשר נראה מגישתם הראשונה אל הלמוד. צר לי על המורים האלה, שהם מפותחים ברובם ומרצם גדול, אבל משום שאינם מכירים את דרכי הלמוד הראציונאליים אין עמלם נושא פרי”.

“אולמי התפלה הקיימים על יד שני בתי המדרש, אינם מהודרים, אבל הגונים. הייתי בשעת התפלה ונעים היה לראות שכל הנמצאים שם, הפקידים, המורים והחניכים, קראו את התפלה ושמעו לנגוני החזן – שהיו מלווים מקהלת משוררים מן החניכים – בסדר טוב. האינספקטור המלומד של בית המדרש בזיטומיר סלונימסקי (הוא חיים זליג סלומינסקי, חז"ס, שהיה עורך “הצפירה”) עזר ביחוד להקמת אולם לתפלה בבית המדרש בזיטומיר”.

“בסוף שנת הלמוד 1862–63 יצאו מבית המדרש בווילנה 12 מחזורים מן המדור הפדגוגי ועשרה מן הרבני. 112 סיימו את הקורס וקבלו תואר של מורים לבתי ספר ממדרגה א וב'. 33 – קבלו תואר רבנים וסגני רבנים, בסך הכל 149. בבית המדרש בזיטומיר יצאו במשך אותה עונה מן המדור הפדגוגי עשרה מחזורים ומן הרבני שבעה. 68 קבלו תואר מורה, 27 תואר רב וסגן רב, בסך בכל 95. כמה ממסיימי בתי המדרש תופסים מקום של “יהודים מלומדים” על יד לשכות הגנראל־גוברנאטורים ופקידות הפלכים, אחרים ממשיכים את למודיהם באוניברסיטאות וקבלו תארים. כמה מן הנזכרים לאחרונה ומן הרבנים והמורים קנו להם שם בעבודות ספרותיות נאות. בתי המדרש האלה הכינו הרבה תלמידים שנכנסו לבתי הספר הכלליים ורובם מצטיינים. יש שיצאו לפני גמרם והקדישו את עצמם לעסקים, והרוויחו לא מעט מלמודיהם. בשים לב לפקודת הממשלה מיום 3 במאי שנת 1855 שלאחר עשרים שנה לא יוכל איש לקבל משרת רב או מורה ללמודים העברים חוץ מן המסיימים את הקורס בבתי המדרש לרבנים או מוסדות חנוך עליונים ותיכוניים כלליים – לאחר שקבלו משם תעודות חוקיות – עלינו לחזק את הקורס בבתי המדרש לרבנים ולכוונם בכוון המתאים לצרכי הזמן”.

אחרי כן הוא מספר שקובלים על בתי המדרש הללו שאין התלמידים מספיקים הרבה בידיעות כלליות, והמספיקים בהן – קלושים בידיעותיהם העבריות. על כן הוא מציע שישנו את תכנית הקורס הכללי לתכנית של גימנאסיה ולהוסיף למוד הלשונות הרומית והצרפתית כדי שלא יהיה קשי לתלמידים הרוצים בכך לעבור אל הגימנאסיה, ומוסיף ואומר:

“כידוע מעט מספר התלמידים המקדישים את עצמם לרבנות. הקהל מתנגד להם. הם נוסעים ממקום למקום לבקש משרה וקשה להם למצאה. הם מסכימים לכל התנאים ובלבד שלא ישארו מחוסרי לחם (והם בקשו משרת רב מטעם הממשלה והיא ניתנה על ידי בחירה של יהודי העיר). מן הרב דורשים שינהל את פנקס הנולדים, המתחתנים, להיות בא כח הקהל, ולהשתדל לשחרר את העם מן האמונות התפלות (דרישת הממשלה – צ. ש.)”. על כן מציע פוסטלס שיבטלו את הבחירות והרב יתמנה על ידי הממשלה עם משכורת קצובה ועל ידי כך ירכוש לו כבוד החברה ולא יוסיפו עוד לבזותו ²⁷¹.

מן הדין וחשבון אנו עומדים על הצד החיצוני של בית המדרש לרבנים ולא על מהותו הפנימית. המפקחים הראשיים היו נוצרים ולא היה לקהל כל אמון בהם. על כן היו בבית המדרש בזיטומיר אך שבעה חניכים, עד שהעמידו בראשו את חיים זליג סלונימסקי ואז החל לעלות. בראש בית המדרש בווילנה עמד מנהל נוצרי והמשגיח על הלמודים העבריים היה צבי הירש קצנלנבויגן ²⁷². המורים הנוצרים הרגישו עצמם כאדוני הבית וכן הרגישו גם התלמידים. החניכים ראו את עצמם חייבים בכבוד הלמודים הכלליים, לא כן העבריים. הציונים בלמודים הכלליים היו המכריעים.

יצחק אייזיק בן יעקב, תושב ווילנה, מספר לנו על המצב הפנימי בבית המדרש:

“המשגיח בעצמו (ר' הירש קאצינעלענבויגען) הטיף שתי שנים את לקחו בתלמוד, אלפס, רא”ש וטור לתלמידיו. ואם כי לא ידעו התלמידים מלמודם עד מה, בכל זאת פקדם תמיד לטובה, בתתו להם תמיד את המספר חמשה (אות כי יודעים הם את משנתם על בוריה), ועל הדבר הזה חרה גם אף ה' לעבענזאן (אד"ם הכהן) ויוכיחהו על פניו. אך הוא ענהו תמיד עלינו להראות תמיד לפני השרים הגבוהים השומרים עלינו, כי עולים התלמידים במעלות השלמות. והאמת ניתן להאמר כי המענות האלה לא הרגיעו את רוחו של לעבענזאָן, האיש אשר מנעוריו ועד בואו בימים הוא בעצמו מלמד להועיל, ואשר מטרתו היתה באמת לראות את תלמידיו עולים למעלה למשכיל, ולא ביד נדיבה חלק את סמני משפטו על שקידת התלמידים בלמודם וידיעתם את משנתם, ופעלו זה אמנם נראה בהדרו על תלמידיו הראשונים, אשר לא מעטה היא ידיעתם בתנ“ך ודקדוק לשוננו הקדושה. כראות התלמידים אשר המשגיח לא ישים לבו ללמוד התלמוד פנו עורף להתלמוד וישימו את כל מעינם בלמודי השפות החיות ובחכמות חיצוניות”.

ועל יחס ההורים:

“אנשים אחדים היושבים בערי השדה, בשמעם מרחוק את שמע בית הספר וישלחו את בניהם הנה, היתה רוח אחרת אתם בהווכחם לדעת, אחרי שנה ושנתים כשוב בניהם הביתה בימי הדרור (פעריען) אשר חפשה ניתנה להם מלמודם, כי שגו ברואה. כי בניהם עשו חיל אך בשפות זרות ובעניני מדע, ואשר אותה ימצאו בכל בית ספר אשר באחת מערי השדה, והענינים הנוגעים לנו היהודים לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם. הבנים השתובבו, את אביהם לא יכירו ואת עמם לא ידעו. אבות הבנים לא נתנום לשוב עוד אל בית הספר, כי אם בני דלת העם” ²⁷³.

ואלכסנדר צדרבוים הוציא משפטו האובייקטיבי כדרכו:

“בתי המדרש לרבנים החטיאו את מטרתם, לרשת מקום הישיבות… לראש ישיבה (ראש בית המדרש לרבנים) נצב איש נוצרי מלידה ומבטן או מזרע היהודים שהתנצר… כי בכל חפץ נפשו לא יוכל הדירקטור הנוצרי לגדל רבנים עברים… וראש ישבה זה חתם ראשון על ספר התעודה לגומרים חוק למודם בבית המדרש לרבנים בתור “רב” או “מורה”. ומי היו יתר המעידים על פרחי הרבנים כי ראויים הם להיות רבנים בישראל? המורים הנוצרים ללמודים הכלליים והמורים העבריים אשר לא נמנו במלומדי גפ”ת ויעסקו רק בתנ“ך ובדקדוק שפת עבר וכדומה, ולא עלה על לבם מעולם להעיד על רבנים ועל כשרונם להוראה, וגם אלה אשר תורת התלמוד היתה אומנותם חדלו להיות אוטוריטטים בישראל מאז קבלו משרה בבית המדרש לרבנים. ככה גם תוכן הלמודים לא הספיק לרב ולמורה הוראה בישראל בארצנו, אשר מהם דורשים לדעת כל הש”ס ונושאי כליו בעיון רב ובפלפולא חריפתא, ובקיאות עצומה בארבעה ש“ע ובפוסקים ראשונים ואחרונים ובשאלות ותשובות גדולי ישראל. תחת זאת שמעו בבית המדרש איזה פרקים באיזו מסכתות ואיזה הלכות ביו”ד או“ח ואח”ע אשר לפנים והיום נמצא בין האנשים הפשוטים יודעים כל זאת ועוד יותר מזה. גם דרכם לא היה לרצון לרוח היהדות. האינספקטור והמורים העברים לא יכלו לעצור בעד התלמידים לבל יבעטו בזדון במצות היהדות, כי לא היתה לאל ידם לענוש את הממרים, כי בהודע פשעיהם להדירקטור לא לבד כי לא גער בם, אך הללם. לדוגמא נביא מעשה באחד מתלמידי ביה“מ לרבנים שקנה בריש גלי ביום ב' דשבועות שחל להיות בשבת בשר טרפה בחנות קצב נוצרי לעיני כל ישראל, אשר התעברו מאד ויתאוננו עליו באזני המשגיח, אשר בקש להדיחו מבית המדרש ואיזה מהמורים העברים תמכוהו. אך הפקיד לא שמע להם, כי עוד אסף אותו בית החניכים הנזונים מקופת בית המדרש במעון הערוך להם, ובפירוש אמר כי לתלמידים כאלה יאתה תהלה ויקר ומשען תמידי, יען המה יורו לעברים לבלי השגיח בהדינים והמנהגים המבדילים בינם ובין עם הארץ” ²⁷⁴,

חות דעת של סכום על בית המדרש נמצא בשיר אחד שבו תאר המשורר את החדרים ואת הישיבות מצדם השלילי:

האין זה עולם הפוך, הלא תענו רבותי?

הן צלמי בלהות לכם תארתי,

חדרים וישיבות על פניכם העברתי,

הראיתי בהם אך פחתת ומגרעת,

מורה אכזרי, דמעות ילדים מוכים,

חנוך פרוע, אין סדר, אין דעת.

אבל שורו, כוכבי נוגה יתנוצצו בין חשכים!

כמה עורכי דין, רופאים ורוקחי מרקחת

בתי הישיבות האלה נתנו לנו –

ותורתם שם עלתה כפורחת,

הנה מרביתם גם חיים אתנו –

ויכירום מקומם, בכל אשר בחרו שבת,

בתורה, בחכמה ובכל מלאכת מחשבת –

ובית מדרש הרבנים, לו גדולות קוינו,

כי יראה פעלו על בנינו –

הראה לדעת כי נתעים היינו,

כי אף רב אחד לא יצא כאשר עם לבבנו ²⁷⁵ א.

הגזרות על החדרים

ממה שנתברר עד כאן למדו שממשלת רוסיה אמרה לתקן את חיי ישראל על ידי השכלה באונס, והחלה מן היסוד, מחנוך הילדים. ביום 19 לאבגוסט שנת 1827 יצאה פקודת הממשלה לפקח על מוסדות החנוך הצבוריים, תלמודי התורה והישיבות, והפרטיים – ה“חדרים”.

אובארוב בימי שרותו כשר ההשכלה כתב על החדרים והמלמדים את הדברים האלה:

“אין להעלים עין מחנוכם הביתי של היהודים (בחדרים) הנמצא במצב של שפלות על ידי חוסר פקוח ואחריות, וביחוד משום חוסר חוקים קבועים למורי הבית או המלמדים ²⁷⁶המהווים מעמד רב אוכלוסים שנטלו רשות לעצמם לעסוק בחנוך ובהוראת בני הנעורים משחר טל ילדותם, בלי כל אחריות על מהלך מחשבותיהם ולפעמים בלי כשרונות למלא את תפקידם. על כן אבקש רשיון (מאת הקיסר) להגדיל את פקוח המיניסטריום להשכלת העם על כל מוסדות החנוך של היהודים ולייסד קומיסיה ארעית של כמה רבנים להשתתף עם המיניסטריום לשם סדור החנוך לישראל” ²⁷⁷. ביום 22 ליוני שנת 1842 יצאה פקודת המלך שהפקוח על כל מוסדות החנוך של ישראל, גם ישיבות וקלויזים “שבהם יעסקו היהודים בפירוש חוקיהם וספרי הקדש שלהם” נמסר למיניסטריום ההשכלה, ויווסד על ארבעה רבנים, אחד מכל גליל שהיהודים מרובים בו, שיפעלו יחד למען תקון החנוך לישראל. ביום 13 בנובמבר שנת 1844 יצאה פקודה חדשה המחמירה על המלמדים. לפיה נשארו החדרים הקיימים בהווייתם, אבל בלי רשות למישהו לפתוח חדר חדש, אלא אם כן יבחן לפני הועדה המיוחדת. בועדה זו ישתתפו פקידי שר ההשכלה הנוצרים ויהודים מועדי בתי הספר המלוכניים. הועדה היתה צריכה לדרוש מן המלמד ידיעה בתרגום התנ“ך לגרמנית ודקדוק הלשון העברית. דבר זה קשה היה להם כקריעת ים סוף. דקדוק ידעו אך מעטים מן המלמדים והשאר לא ידעו ולא שמעו למוד זה וכשהגיעו להערות דקדוקיות בפירוש רש”י על התורה היו מדלגים עליהן ²⁷⁸. גרמנית לא ידעו. חוץ מזה היה התרגום לגרמנית – על פי מנדלסון – נחשב בעיניהם לאפיקורסות. ואף אלו חפצו ללמוד ולהשתלם – קשה היה הדבר, מכיון שעבדו עבודת פרך מבקר ועד לילה, ולא היתה דעתם ניתנת להשתלמות.

מה עשו המלמדים? תושבי רוסיה היו וידעו במה פקיד רוסי נקנה, – בכסף המטהר הכל. ובנוגע לבוחנים היהודים הרי היו סוחרים ובעלי בתים ונעשו “נאמנים” בבתי הספר של המלכות אך ורק משום שלא יכלו להשיב ריקם פני הפקידים – ולבם בל עמם. ובודאי שחסו על המלמדים ולא רצו לקפח פרנסתם. יסופר שבמינסק נמנה בין חברי הועד הסופר היהודי הרוסי ל. ליוואנדה. בא מלמד זקן לפניו לבחינה. פתח הבוחן את התנ"ך וצוה למלמד לתרגם לפניו אחד הפרקים לגרמנית. החל הזקן קורא ומעמיד פנים כאלו מתרגם ואומר באידיש: “רבי ליב! מלמד עני אני, מטופל באשה ובבנים, למדתי כל ימי גמרא ופסוק (תנ"ך) לא למדתי, רחם נא עלי וצוה לתת לי תעודה ולא נמות ברעב, אני ובני ביתי”. הזקן מדבר והפקידים הרוסים שלא הבינו אידיש שומעים. טוב מאד! – קרא ליבאנדה. ובכן הצליח המלמד והפקידים חתמו על התעודה.

נוסף על זה היו המלמדים חייבים להביא את תלמידיהם לבחינה בלשון הרוסית לפני מורי בתי הספר המלוכניים המורים הנוצרים דווקא. אז לא נשארה לפני המלמדים דרך אחרת אלא להעלים את מספר תלמידיהם ולהודיע אך שמות אלה היודעים קצת רוסית או להתעלם לגמרי, הם ותלמידיהם גם יחד, וללמוד בסתר. מפקחי האסכולות היו דורשים מן המלמדים את רשימות התלמידים. הימים היו ימי הבהלה והזוועה, עת חטפו ילדים לצבא, והמלמדים וההורים היו חוששים שמא תשתמש הרשות ברשימות אלו כדי למצוא את הילדים החייבים בצבא. חשש זה הביא אף הוא לידי העלם החדרים מעיני הפקידים.

כאמור היו מפקחי האסכולות הנוצרים ממונים על ההשגחה ועל הבחינות. המפקח שלח למלמד גליון רשמי למלאותו ידיעות על עצמו ועל חניכיו. לפי החוק ניתנה הרשות למפקח לסגור “חדר”, אם ימצא בו דבר עברה על החוק, ואף למסור את המלמד למשפט. המלמד מלא את הגליון, אלא שלא “דייק” במספרים. “אי דיוק” זה יובלט לנו אם נעיין ונראה שבערים בינוניות וגדולות נרשמו מעט מאד מלמדים ומעט מאד תלמידים. – והלא ידוע הדבר שלא היה ילד מישראל שלא למד תורה. ועוד: מספר החדרים, הרשמיים כמובן, היה הולך ופוחת בעוד שהאוכלוסיה הישראלית הלכה וגדלה.

והרי מספרים:

בשנת	1853	הוציאו 5332	מלמדים	תעודות
"	1854	" 4167	"	"
"	1855	" 4387	"	"
"	1856	" 2329	"	"
"	1857	" 2147	"	" 279.

מה קרה? הפסקו לקיים מצות “פרו ורבו” או החדלו ילדי ישראל ללמוד תורה? חס ושלום! אלא שהמלמדים פסקו מהוציא תעודות ולמדו בצנעה. מפקחי ההשכלה – התלהבותם לשפור מצבם החומרי עלתה על התלהבותם לזכות את בני ישראל בהשכלה, על כן קבלו מתת יד והעלימו עיניהם ולא ראו עמל בישראל. כמובן שעליהם היה להעמיד פנים שהם ממלאים את חובתם באמונה, על כן היו מעת לעת יוצאים בלוית שוטר לבקר ולחפש חדרים שמלמדים בהם באסור. מכיון שנתפשטה השמעה על הבדיקה היו שליחים יוצאים דחופים להזהיר את המלמדים והילדים היו מתפזרים לכל עבר וחדר המלמד נתרוקן לשעה, וכשבאו המבקרים לא מצאו ב“חדר” אף תינוק והמלמד היה אדם כשר.

ואפילו מלמד “רשמי” לא יכול ללמד כל העולה על רוחו. אסור היה לו ללמד מסכתות מסוימות מן התלמוד. וכן יספר עד ראיה:

“עוד בהיותי נער קטן, בשבתי בחדר, והנה פתאום התבהל המורה והתחלחל ויאמר: נערים, חושו, והצפינו הגמרות – מסכת “בבא קמא” שמסכת זו היתה אסורה ללמוד בחדר, – כי הנה הריביזור נוסע לעשות בקורת. ותהי חרדה ב”חדר" ²⁸⁰.

המיניסטריום זמם לעשות את החדר עצמו למפיץ השכלה, על כן החליט לשנות את תכניתו ולהכניס בו למוד הלשון הרוסית. המיניסטריום החל להמציא לחדרים ספרי הדרכה שנתחברו בהשגחתו על מנת להכניס בלב המלמדים השכלה ומדע. בראשית שנות החמשים למאה הי"ט קבלו משגיחי האסכולות המיוחדות לילדי ישראל גליונות תפלה בלשון הרוסית ותרגומן לעברית לאמרן קודם הלמוד ולאחריו, וחייבו גם את תלמידי החדרים בתפלות אלו. לשם מה באו התפלות? קוה קוו שעל ידיהן יתרגלו חניכי החדרים בלשון הרוסית, ויחד עם זה תשפיע התפלה לקרב את הילדים אל ההשכלה ולנטוע בלבם רגש הנאמנות לקיסר. על כן נאמר בנוסח התפלה במקום “והערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו… ונהיה אנחנו… כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך” – "נברך את שמך בוראנו יוצרנו שחוננתנו דעת ותלמדנו בינה. ברך נא את אדונינו הקיסר… ירום הודו וכבוד ביתו הרם ואת הורינו ומורינו המקרבים אותנו לתורה ולמדעים ".

היות וכבר נתפרסם קשי ערפם של המלמדים, שאינם להוטים אחר השכלה ופקודות הממשלה בבחינה זו נשארות על גבי הנייר, על כן חששו שמא לא יכריחו את תלמידיהם להתפלל בנוסח זה. מה עשו? צוו על המלמד לשבץ את גליון התפלות במסגרת ולתלותה במקום כבוד על הקיר, במקום שתעודת המלמד תלויה לראוה. וכי אפשר הדבר שלא יתפללו הילדים תפלה שהיא תלויה על הקיר לעין כל ובמסגרת? המלמדים חויבו גם להביא את הילדים בימי הגנוסיה למושלי רוסיה אל בית הכנסת, כדי להתפלל בשלומה של מלכות. בראשית שנת 1853 נשלחו ספרי מנדלשטאם, הקטעים מספרי רמב“ם בתרגום גרמני, תנ”ך עם תרגום גרמני וחוברת “כבוד המלך” להנהיגם בחדרים, בלוית ספר ללמוד הלשון הרוסית, למען ישתגרו בה המלמדים עצמם.

גורל הפצת הספרים בין המלמדים לא היה טוב מגורל שאר הפעולות שפעלה הממשלה לטובת ההשכלה וכנגד רצון העם: כל הענין הפך חזיון שעשועים. הרבה תעודות שנמצאו בארכיבים של המפקחים משמשים עדות נאמנה לכך. המלמדים קבלו את הספרים ועשו בהם מה שעשו. יש שהבעירום באש ויש שעשו בהם סחורה ומכרום בפרוטות ויש שנתנום במתנה לכל הרוצה בהם. הפקידים השתדלו לבדוק ולראות כמה השכלה נוספה למלמדים על ידי הספרים ושאלו למקומם. כשבא יום הפקודה והרשות דרשה את הספרים בחזרה או לדעת גורלם הוכרחו המלמדים להמציא אמתלאות שונות. יש שהגישו תעודות שהספרים נשרפו, והדבר נתקבל על הדעת. השרפות היו מרובות בימים ההם.

בסתו של שנת 1853 דרשו מן המלמדים התחייבות בחתימת ידם שילמדו בחדרים על פי תכנית בתי הספר של הממשלה, כלומר: קטעים מחומש, מן הרמב"ם, מחיי אדם, תפלות, דקדוק וכתיבה תמה וגם הלשון הרוסית. מי ילמד רוסית? – זה לא נאמר בפקודה. המלמד הרי לא ידע את האלף בית הרוסי ולא יכול לפצות פה בה. ובכן הוכרח המלמד למצוא מורה מיוחד לה. ברם לא כל אדם, ואפילו אם יודע הוא רוסית, רשאי ללמד. בפקודה נאמר שרק בעל תעודה ילמד רוסית, ולא אדם מן השוק. ומאין יכלו לקחת מורים לרוסית לאלפי החדרים? לזה לא דאגה הממשלה. קח מן הגורן או היקב! ההשגחה על מלוא הפקודה נמסרה למפקחים הנוצרים. אלה שהכירו את המלמדים מקרוב ידעו והבינו שאין לפקודה בסיס ומלאו חובתם למראית עין: הם קראו את המלמדים אל לשכתם וקראו לפניהם את הפקודה וקבלו מהם התחייבות שימלאו את החוק וילמדו רוסית. וחסל סדר הלמוד החדש.

במשך הזמן נוכחה הממשלה שאין הפקוח על החדרים מראה סימני ברכה להשכלה, ושאין עטרת מפקחים על החדרים הולמת את המשגיחים על בתי הספר הנוצרים. בשנת 1856 יצא חוק חדש ועל פיו נתחלק הפקוח בין שלשה:

ח

יֵשׁ פֹּה יָתוֹם אֶחָד וִיתוֹמָה אַחַת,כַּמָּה קְרוֹבִים וְכַמָּה קְרוֹבוֹת יֵשׁ פֹּה? הַקְּרוֹבִים שְׁנַיִם וְהַקְּרוֹבוֹת שְׁתַּיִם, כַּמָּה אָבוֹת?

יֵשׁ שְׁלֹשָה אָבוֹת, כֵּן יֵשׁ שָׁלֹש סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת, יֵשׁ פֹּה אַרְבָּעָה בָּנִים (קינדער) וְאַרְבַּע כּוֹסוֹת,

יֵשׁ פֹּה אַרְבַּע כַּנְפוֹת, כַּמָּה סְפָרִים בַּתּוֹרָה? כַּמָּה יֵשׁ מְגִלּוֹת?

יֵשׁ חֲמִשָּׁה סְפָרִים בַּתּוֹרָה, וְיֵשׁ חָמֵשׁ מְגִלּוֹת,

יֵשׁ פֹּה שִׁשָּׁה חֲלָקִים וְשֵׁשׁ חַלּוֹת,

יֵשׁ שִׁבְעָה יָמִים (טאגע) לַאֲבֵלִים וְשֶׁבַע בְּרָכוֹת לְחָתָן,

כַּמָּה יָמִים בַּחֲנֻכָּה? יֵשׁ שְׁמוֹנָה יָמִים בַחֲנֻכָּה.

יֵשׁ פֹּה שְׁמוֹנָה אוֹרְחִים וּשְׁמוֹנֶה חַלּוֹת,

יֵשׁ פֹּה תִּשְׁעָה קְרוֹבִים וְתֵשַׁע קְרוֹבוֹת,

כַּמָּה אֲנָשִׁים בְּמִנְיָן? יֵשׁ בְּמִנְיָן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אַךְ אֵין מִנְיָן בְּעֶשֶׂר נָשִׁים,

יֵשׁ פֹּה אֲנָשִׁים הַרְבֶּה, אַךְ שָׁם יֵשׁ יוֹתֵר,

יֵשׁ פֹּה עֲשָׂרָה אוֹרְחִים וְכֵן יֵשׁ פֹּה עֲשָׂרָה חֲדָרִים, חֶדֶר לָאוֹרֵחַ, חֶדֶר לָאוֹרֵחַ.

ט

אוֹתִי           מיך           עָלַי           – אויף מיר

אוֹתְךָ           דיך           עָלֶיךָ           – אויף דיר

אוֹתֵךְ           דיך (נקבה)           עָלַיִךְ           – דיר (נקבה)

אוֹתוֹ           איהן           עָלָיו           – איהם

אוֹתָהּ           זיא           עָלֶיהָ           – איהר

עמוד מספר הלמוד “חנוך לנער” של אברהם מאפו. הוצאתו השניה יצאה בווארשא בשנת תרל"ג (1873).

שלטונות החנוך, הרבנים מטעם הממשלה והמשטרה ²⁸¹, וזה תוכן הפקודה:

הקומיסיות הממונות על מתן התעודות למלמדים תרשומנה שם המלמד, שנותיו וסימניו המיוחדים. המלמד מחויב לתלות שלט על דלת הבית בו ילמד ותעודתו תהא תלויה במקום רואים על הקיר. על המלמד להורות לפי תכנית הממשלה ולהמציא לפקידים כל הידיעות הנדרשות ממנו. את הידיעות יאסוף הרב מטעם הממשלה או סגנו (בעיר קטנה שאין בה רב) ושלטונות החנוך והמשטרה יבדקו את הידיעות אם נכונות הן. הרבנים מטעם או סגניהם היו על כן למשגיחים, להשגיח על המלמדים וגם על ההורים השולחים את בניהם אל החדרים בלתי החוקיים. המלמדים חייבים היו בבחינה וכן הילדים. בקצור: דבר לא נשכח. הממשלה קבלה על עצמה לסדר את שיטת החנוך הישראלי לפי רוחה ומטרתה.

המפקח בגליל ווילנה סדר בבתי הספר ממדרגה א' וב' את הבחינות לתלמידי החדרים, וכן עשו מפקחי שאר הגלילות. הבחינה היתה במעמד חברי הקומיסיות שהתקיימו על יד האסכולות. ביום קבוע בשנה צריכים היו המלמדים להופיע עם תלמידיהם לפני הבוחנים ולהביא אתם את רשימות התלמידים ושמותיהם, מי שלא ימלא אחר הפקודה – אחת דתו שייסגר חדרו. בחינות אלו הונהגו כנסיון והתקיימו עד שנת 1859.

לא עברו ימים מרובים והממשלה באה לידי מסקנה שזוהי גזרה שאין הצבור יכול לעמוד בה. בחדרי מלמדי דרדקי למדו תינוקות בני שלש ותפקיד החדר היה מעין בית מחסה, להחזיק את הילדים במשך היום ולהשגיח עליהם לבל יטריחו את הוריהם. נקל לשער כשהביאו את “התלמידים” האלה לפני הבוחנים לבדוק בהשכלתם ראו הבוחנים את המגוחך שבדבר, – אפילו הפקידים הרוסים שלא היו מחוננים בחוש של הומור. ברביעי למאי שנת 1859 תוקנה הפקודה ותינוקות של חדרי דרדקי יצאו משעבוד לגאולה – חובת הבחינה לא חלה עוד עליהם, אך תלמידי החדרים העליונים נתחייבו לעמוד בנסיון בכל למודי האסכולה – שהמלמד לא למדם כלל. על כן נראה שהציונים שצוינו התלמידים – והם נשמרו בארכיבנים – היו נמוכים מאד. תלמידי עיירה אחת קבלו ציונים שהממוצע שלהם הגיע לשנים וחצי, בלמודי קדש, ובלמודי חול – אחד. בלשון הגרמנית ובכתיבה הגרמנית לא ניתנו ציונים כלל ומסבה פשוטה מאד: התלמידים לא למדו מקצועות אלה. והקומיסיה הבוחנת לא הקפידה על כך. בנוגע לתרגום התפלות לרוסית נרשמה הערה שהתפלות בחדר נאמרות ואינן מיתרגמות, בדקדוק שהיה למוד אפיקורסי ורוב המלמדים לא ידעוהו – היה הממוצע אחד וחצי ²⁸².

דרישות הממשלה גרמו להופעתו של מחנך מטפוס חדש – מורה נוסף שהיה בא אל החדרים ללמד כתיבה רוסית וגרמנית ואף כתיבה עברית. זה היה על פי הרוב סתם יהודי שחונן בכתב יד נאה. ידיעותיהם של הלבלברים (שרייבערס – זה היה שמם) היו בדרך כלל מועטות והוראתם עמדה על למוד הכתב והעתקת מכתבי משפחה מתוך אגרונים.

החוקים הללו גרשו את המלמדים משטח הגלוי אל הנסתר. במקום 12,572 מלמדים שהיו בשנת 1847 נשארו כעבור עשר שנים 2197 מלמדים גלויים, והשאר נצטנעו ולמדו באסור והמפקח פשט להם ידו – לקבל מתן בסתר – והסתיר פניו.

בשנת 1859 נשתנתה שיטת הממשלה. היא ראתה שאין שיטת הכפיה מצליחה והחליטה לא להתערב יותר בחייו הפנימיים של החדר. המגמה החדשה נתגשמה בחוק של 4 במאי שנת 1859, חוק ששמש גבול מבדיל בין התקופות.

ג: התקופה החדשה (1859–1873)

שנות מלכותו הראשונות של אלכסנדר השני היו ימי האביב ברוסיה. “היתה רוח אחרת מסביב”. יושבי רוסיה שהיו משועבדים בלי כל זכות לתביעה עצמית – הרגישו כי ימים טובין יותר ממשמשים ובאים. ויותר מכולם שמחו לקראת הרוחות החדשות עבדי העבדים, היהודים.

יהודה רוזנטהאל, בן התקופה, יתאר את מצב הנפש בימים ההם בדברים אלה:

“הרוח החדש אשר נשב על כל רוחב ארצנו בראשית ימי ממשלת מושלנו הקיסר אלכסנדר השני ז”ל הפיץ ברכה גם על מצב אחינו הנדכאים. שנות הששים המה יקירים ונכבדים ומאירים ככוכבים על שמי תולדות ארץ רוסיה… כל אלה השרים אשר בידם גורל עמנו ראו והבינו כי כל החוקים החדשים אשר דכאו אותנו עד לעפר במשך התקופה העוברת, לא הביאו שום ברכה לארצנו והחטיאו את המטרה אשר שמה לה הממשלה – שאלת העברים לא נפתרה, ורבי רבבות אחינו עמדו כמאז בשפל המדרגה בגופני וברוחני… זה אחר זה יצאו חוקים חדשים לטובת האומנים אשר יחיו מיגיע כפיהם, ועוד כהנה וכהנה, אשר הורו לנו בעליל, כי הממשלה לא תחפוץ ברעתנו וכי מגמתה להרחיב את זכויותינו" ²⁸³.

שלטונות החנוך נוכחו שהפוליטיקה החנוכית הישנה הביאה אך אכזבות. “החדר” לא נתבטל, אלא נעשה מוסד המתקיים ופועל באסור. פקוחם של הרבנים מטעם הממשלה – לא הועיל הרבה. הרבנים היו תלויים בדעת בוחריהם ולא יכלו ללכת נגד רצון העם.

במאי שנת 1859 יצא חוק חדש שהכיר שלא הצליחה השאיפה לעשות את ה“חדר” למוסד של השכלה וידיעות כלליות, ונשאר בית חנוך דתי גרידא. המלמדים נשתחררו מן הבחינות ומן החובה ללמד על פי תכנית הממשלה ומלהביא את תלמידיהם לבחינה בידיעות כלליות. למלמדים ולעסקני הקהל היתה הרוחה: הם נפטרו מחובות ההשכלה שהיו שנואות עליהם.

הממשלה שחררה את ה“חדר” מפקוחה אבל לא וויתרה עדיין על השאיפה העיקרית של השכלה, לכן הטילה על התלמידים את החובה לרכוש להם את שפת המדינה וידיעות יסוד כלליות מחוץ ל“חדר”. הוצעה גם הצעה שכעבור עשר שנים תנתן זכות מלמד רק למסיימי בתי המדרש לרבנים או למסיימי בתי ספר עליונים ובינוניים ובשנת 1875 יצאו שאר המלמדים מאומנותם בהדרגה על פי גורל. בדרך זו חשב המיניסטריום שאחרי שנת 1875 יהיה ה“חדר” למרביץ ההשכלה במקום מרביץ קנאות.

משנת 1859 הוכר שהחדר הוא מוסד דתי והאסכולה מוסד לידיעות כלליות. המלמד שוחרר מכל פקוח וכל הרוצה להיות מלמד בישראל היה צריך לקבל תעודה מן הרב מטעם הממשלה שהוא יודע תורת ישראל, תעודה שהרב נתן לו בלא בחינה, ותעודה שניה מן המשטרה שאדם כשר הוא ואין עליו חטא. המלמד שלם דמי תעודה, חמשים קופיקות, סכום מצער, ורשאי היה לעסוק במלאכתו באין מפריע.

חוקת אותו הזמן הטילה לחובה על הסוחרים היהודים ועל “האזרחים הנכבדים” – (תואר כבוד שניתן מן הממשלה למי שהצטיין במעשי צדקה וחסד ובכלל לאנשים ידועי שם) לשלוח את בניהם אל בתי הספר הכלליים, ובמקום שאינם לבתי הספר היהודים מטעם הממשלה. מכאן ולהבא נעשה הלמוד העברי באסכולות המלכות ליהודים רשות ולא חובה, וחובה רק לאלה שאינם לומדים בחדרים. בזה נעשה הצעד הראשון לבטל את הלמודים האלה באסכולות היהודיות.

ועל ידי שחרור המלמד והחדר בטלו גם הקומיסיות המחוזיות שנוסדו לבחון את המלמדים.

באותה עונה החל מהלך מחשבות חדש אפילו בחוגי הממשלה, שטוב למשוך את היהודים אל בתי הספר הכלליים ולא אל בתי ספר מיוחדים להם. על כן פסקה הממשלה מפתוח אסכולות חדשות ליהודים ממדרגה ב‘, ואף אחדים מן הקיימים מכבר נסגרו. בשנת 1863 לא נשארו בווילנה – שהיו בו ארבעה בתי ספר ממדרגה ב’ – אף לא אחד, ובשאר הגלילות נשארו אך חמשה. רצון הממשלה למשוך את היהודים אל בתי הספר הכלליים היו דבר בעתו. דעת הקהל היתה כבר מוכנת לכך. בקרב יהודי רוסיה קמה שכבה חדשה של סוחרים ומשכילים, יוצאי בתי הספר של המלכות, ששאפו להתאחד עם העם הרוסי. הם היו נושאי הרעיון של הטמיעה. בשנת 1863 הוציאה הממשלה ממכס הנרות עשרים וארבעה אלף רובל על מנת לתמוך תלמידים יהודים הלומדים בבתי ספר כלליים. וליהודים מסיימי בתי ספר עליונים ניתנו כמה זכויות, כגון לדור מחוץ לתחום המושב ולקבל משרה בכמה בתי פקידות.

עד כמה השפיעו כל אלה ועד כמה נשתנה יחס העם להשכלה יעידו המספרים האלה: בשנת 1853 היו בכל הגימנאסיות שברוסיה 12007 תלמידים ומהם 159 יהודים, כלומר 1.75 אחוז למאה.

כעבור עשר שנים, בשנת 1863, היו בכל הגימנאסיות ברוסיה 17320 תלמידים ובהם 552 יהודים, – 3.75 אחוזים למאה.

והקו עולה והולך, כאשר תעיד הטבלה:

בשנת 1870 היו בכל הגימנאסיות שברוסיה – 36,470 תלמידים,	מהם 2045 יהודים	שהם 5.60 אחוזים.
בשנת 1877 היו בכל הגימנאסיות שברוסיה – 49,412 תלמידים,	מהם 4913 יהודים	שהם 10 אחוזים.
בשנת 1881 היו בכל הגימנאסיות שברוסיה – 60,242 תלמידים,	מהם 7423 יהודים	שהם 12.33 אחוזים.

על השינויים הגדולים האלה כותב י. ל. גורדון במכתב אל אחד מידידיו:

"זכורני בהיותי בעיר מושבך בעיר מושבך נמצא לבית ישראל תלמיד אחד בגימנאזיום, ויהיה העלם ההוא הולך כמתגנב לבית ספרו, מעולם לא עבר ברחוב בבגדים שהתלמידים מצוינים בהם, כי הבגדים ההמה היו מונחים בבית הגימנאסיום תחת יד השוטר והתלמיד בא בבגדים כשרים בפאות ארוכות, ושמה – סלסל שערו ויט את פאותיו מאחורי אזנו וישם את מדי התלמידים על בשרו ויהפך לאיש אחר. ככה יעשה כל הימים, ועתה אין עיר ואין מדינה אשר לא ילכו נערי בני ישראל לשאוב מים זרים ביד רמה ולא יתבוששו. לאלפים תמצאם בבתי הגימנאזיום למאות באוניווערזיטעטען ²⁸⁴.

וילדי ישראל נכנסו לא רק אל הגימנאסיות הכלליות, אלא גם אל בתי הספר היסודיים. אף כי בעיקר שאפו אל בית הספר התיכוני ופסחו על היסודי. והסבה פשוטה: ההורים רצו להקנות לתלמידים את למודי הקדש. על כן בקרו בניהם בילדותם ב“חדר” ולמדו למודי חול אצל מורה פרטי, אם אצל הלבלר (שרייבער) או אצל המורה לרוסית בעל התעודה.

בה בתקופה החלו מורים ומורות לרוסית לפתוח בתי ספר פרטיים לבנות ישראל. ההורים שאפו ללמד בנותיהן ידיעות כלליות. תחלה נפתחו בתי ספר אלה אך בכרכים ומשם עברו לערים הבינוניות. הממשלה לא עמדה מרחוק ותמכה בהם, לא מקופתה היא, אלא מקופת מכס הנרות, על חשבון היהודים. בשנת 1864 הגישה הממשלה תמיכה לעשרים ושמונה בתי ספר בסכום של 14,000 רובל. כמובן שהתקיימו עוד בתי ספר לנערות שלא קיבלו תמיכה ²⁸⁵.

במלכות פולין

בנובמבר שנת 1830 פרצה בווארשה מרידה. הפולנים רצו להשתחרר מעולה של רוסיה ולרכוש להם עמידה ברשות עצמם, והיהודים השתתפו במלחמת החרות. סודר גם גדוד מיוחד של יהודים מגודלי זקן. מרידה זו באה בעיקר משכבת האצילים הפולנים והמוני העם בכללם עמדו מרחוק, על כן לא הצליחה. לאחר נצחון רוסיה נכבשה פולין כולה וניטלה ממנה החוקה העצמית. הממשלה הרוסית הפקידה על פולין שליט אלים, את הנציב פּאסקיביץ.

בראשית שלטונו של פּאסקיביץ (1839–1831) לא באו שנויים רבים בחנוכם של ילדי ישראל. לרגלי המרידה ירד מספר הילדים בארבעת בתי הספר המודרניים של ווארשה עד 152. באותה שעה התקיימו בווארשה שלש מאות “חדרים”. המלחמה עם ה“חדר” נמשכה. חקרו את מצבו הסאניטארי והפדגוגי וכתבו מרורות על המוסד. “ועד היהודים” נשאר עוד בקיומו וכן “לשכת המועצה”. חבריה המתקדמים של לשכה זו היו יוסף עפשטיין, שולחני, תיאודור טפליץ ויולף יונש, ומן המתנגדים: שלמה פוזנר, בעל בית חרושת, אברהם יעקב שטערן, שלמה אייגר וראבסקי־עטינגר. למתנגדים היה רוב דעות. והם שאפו לבטול הלמודים העבריים בבתי הספר המודרניים. פאסקיביץ – חבה יתירה לא היתה נודעת לו לבתי הספר החדשים, כי חשד בהם שהם משמשים בית היוצר לפולוניזאציה, על כן תמך במתנגדים. ומעט מעט עבר כל ענין החנוך בפולין לידי השלטון הרוסי.

בשנת 1838 הונהג למוד הלשון הרוסית בכל בתי הספר העממיים. בווארשה נוסד קוראטוריום להשכלה שרוב חבריו היו מן הרוסים, קצתם מי שהיו אנשי צבא, בלי כל ידיעה וענין בחנוך. כי ממשלת רוסיה בקשה להעמיד בראש כל פעולה בפולין בני אדם תקיפים בעלי יד חזקה ולא בעלי לב מבין. יחסם של הפקידים אל ההשכלה היה פאסיבי. אלו היו היהודים לומדים רוסית היו נוטים חסד לחנוך, אבל מכיון שלשון הלמודים פולנית היא לא ראו צורך בהשכלה. ובמדה שנתבלטה שאיפת הרוסיפיקאציה של הכובשים, בה במדה גדל ערכו של כל מוסד פולני־חנוכי בעיני החברה הפולנית, ואפילו מוסד שתלמידיו מבני ישראל. “מי לפולין אלינו” – היתה סיסמת הלאומיים. על כן תמכו תמיכה מוסרית בבתי הספר האלה ובבית המדרש לרבנים שבראשו עמד המתבולל אנטון אייזנבוים.

מכיון שראו הפקידים הפולנים שהשלטון הרוסי אינו רוצה בהרחבת בתי הספר היהודים מטעם הממשלה החלו לעודד יסוד בתי ספר פרטיים מודרניים לישראל, ומצאו סמך חוקי לזה באחת מתקנות הממשלה הרוסית משנת 1844. משנת 1846 ואילך נוסדו כמה עשרות בתי ספר כאלה בערי השדה שעמדו תחת פקוחו של הדירקטור של הגימנאסיה השניה בווארשה קארבובסקי. הפולנים התייחסו אל בתי הספר בתשומת לב מרובה, שכן היתה לשון הלמודים בהם פולנית. כנגד זה תמכה הממשלה הרוסית את החדרים. הראשונים עסקו בהפצת התרבות הפולנית והאחרונים הסתייגו בלמודי הקודש.

כתוצאה מפוליטיקה זו נשקפה סכנה גם לקיומו של בית המדרש לרבנים. הנציב מנה עליו ועד חדש שחבריו היו סאפינאנא, “חבר הוועד להשכלה צבורית”, טשערסקער, מיסיונר ומבקר לספרים עברים, ויעקב טוגנדהולד. החל וויכוח משום מה לא הצליח בית המדרש לרבנים. גלוי היה כי הקהל לא שם אמונו בו. מכל 185 ממסיימיו לא זכה אף אחד לשבת על כסא הרבנות. בשנת 1841 עסקו 27 מהם במסחר, 66 נעשו רואי חשבון, 4 מורים פרטיים, 13 מורים באסכולות המלכות. חברי הועד החדש החלו לחקור בסבת אי ההצלחה. טשערסקער סבר שאין צורך ברבנים נאורים, משום שהדור לא הוכשר להם עדיין, על כן מן הראוי להפכו לפרוזדור לבתי ספר כלליים, ויהא סתם בית ספר כללי לישראל. סאפיאנא סבר שאין למודי התלמוד שבו מספיקים ²⁸⁶על כן הציע שיסדרו בו שני כוונים, האחד יהא בית ספר ריאלי והשני תיאולוגי למעולים שבתלמידים והקורס יארך חמש שנים. טוגנדהולד האשים את ראשי המוסד שהם מזלזלים בעיקר, באמונה הישראלית, ואין לתלמידים ידיעות בתלמוד, אלא ידיעות כלליות. הוא הציע להמעיט את מספר התלמידים ולהעמיד את כל המוסד על בעלי כשרונות ושאר רוח שילמדו שש שנים. הנציב קרא את ההצעות בקור רוח ובשוויון נפש. רב אורתודוכסי המדבר אידיש היה יותר לפי רוחו בו אין כל סכנה. אבל רב מודרני המדבר פולנית…

במות אנטוני אייזנבוים – בשנת 1852 – מנתה הפקידות הרוסית את טוגנדהולד למנהל וצוותה עליו שלא לעשות בו שנויים מיד. הוא הנהיג את למוד הלשון הרוסית, והדבר לא הפיק רצונם של משכילי היהודים בפולין. בנוגע לרבנים החליטו שהמסיימים ישיגו תחלה משרה של סגן בבית רב להתרגל ברבנות. ובנוגע למורים הוחלט שבעוד עשר שנים לא יוכל אדם לעסוק בהוראת עברית, אלא אם כן סיים את הקורס הפדגוגי בבית המדרש או מי שסיים בית ספר תיכוני כללי. מי שרוצה להיות רב ולא גמר בית המדרש לרבנים צריך לעמוד בבחינה במוסד זה בידיעות הקורס כולו. וכל זמן הלמודים חפשים החניכים מחובתם לצבא ואחרי קבלם תעודה הם נקיים לביתם. הריפורמות והזכויות האלה הביאו לבית המדרש הרבה תלמידים, אבל לא כדי להיות “רועים רוחניים” לישראל, אלא על מנת להתכונן בו ולהכנס אחר כך אל בתי ספר עליונים. רבים מן המסיימים נכנסו אל האקדמיה לרפואה שנוסדה בשנת 1857. אקדמיה זו היתה ליסוד לאוניברסיטה פולנית. ובאמת בשנת 1861 נוסדה האוניברסיטה ורבים ממסיימי בית המדרש לרבנים נכנסו שמה. וכך נראה שמה שקרה את שני בתי המדרש לרבנים בווילנה ובזיטומיר קרה גם את בית המדרש בווארשה, הוא נעשה פרוזדור לבתי ספר עליונים כלליים.

גם בתי הספר היסודיים לא הצליחו הרבה. בשנת 1857 היו בווארשה 119 בתי ספר ומהם ששה ליהודים והאוכלוסיה הכללית – מספרה היה 156,072 וביניהם 40,922 יהודים. בערי השדה היו בתי ספר פרטיים אחדים ליהודים, ורק בני אמידים זכו ללמוד בהם. בארבע מאות וחמשים ערים ועיירות לא היה אף בית ספר מלוכני אחד – והיהודים שלמו כולם מס החנוך. אמנם במקום שהיה בית ספר מלוכני לא סרבו מקבל יהודי, אבל הילדים נמנעו מהכנס אל אוירה זרה ורחוקה מהם.

וועד היהודים, שחבריו היו לאומיים פולניים נלהבים, לא פסק מהלחם עם ה“חדר”. הם רצו להפיץ את התרבות הפולנית וה“חדר” היה להם למפגע. על כן החליטו לסגור כל חדר שאין למחזיקו תעודה. בימים ההם היו מלמדים רבים באים אל בתי ההורים ושמה נאספו כמה ילדים ולמדו יחד – “חדר” נודד או מוצנע. בא הוועד והחליט שאף מורה פרטי טעון תעודה ובלעדיה אסור לו לעסוק באומנות זו.

בינתים החלה הלאומיות הפולנית להתעמק והשפיעה אף על היהודים החרדים. הרב הכולל ר' דוב בערוש מייזעלש (1800–1870) שהיה פאטריוט פולני נבחר בשנת 1856 לרב בווארשה והוא הנהיג את למוד הלשון הפולנית בכל בתי הת"ת בווארשה. בשנת 1862 נפתחו ברחוב נובוליפקי בווארשה שני בתי ספר לבנות ישראל עניות ובנות העשירים היהודים, המתבוללות באו לקיים מצות פולניות ולמדו את העניות את הלשון ואת אהבת המולדת מתוך התלהבות. אז נפתחו גם בתי ספר פרטיים מיוחדים ליהודים בעיר הבירה. ברחוב נאלבקי נפתח בית ספר ערבי למלאכה. בית היתומים הנהיג למוד מלאכה ולשון המדינה. לאט לאט גדל נוער יהודי פולני פאטריוטי. וכדרכם של יהודים היתה פאטריוטיותם רגשנית ונלהבה.

ערי השדה החלו אף הן ללכת בעקבי עיר הבירה. קהלות לובלין, טשינסטוחוב, פטריקוב, סובאלק, וולאצלאבק, ולודז פתחו בתי ספר. בפטריקוב פתח חבר משכילים בית ספר וקבל רשות להטיל מס על יהודי העיר לטובת המוסד ואצילי פולין באו להם לעזר. בינתים רבו התלמידים היהודים בבתי הספר הכלליים. בשנת 1855 פתח בית הספר לנאורים שבווארשה – שנקרא בפי העם “די דייטשע שול”, – שעורי ערב לדת־אל לתלמידי בתי הספר הכלליים, החנוך לבר מצוה כבמערב איירופה, וערכו גם “קונפירמאציה” פומבית, שאליה הזמינו גם את הגראף פּאסקיביץ.

מספר התלמידים מישראל באסכולות הכלליות הלך וגדל, שאלת הלמוד העברי לתלמידים אלה החריפה. אז הוחלט לארגן שעורי ערב לתלמידים אלה. בעת ההיא נתקבל לרב בבית הכנסת לנאורים החכם הצעיר מפוזנא מרדכי (מארקוס)יאסטרוב, שההיסטוריון צבי גריץ הציעו למשרה זו. הוא מצא בווארשה נוער יהודי פולני, חניכי הגימנאסיות הפולניות, שבעיות העולם כולו נגעו אל לבם, חוץ מבעיות עמם הם. יאסטרוב היה מן ההולכים בשביל הזהב, בין הנאורים הפולוניזאטורים ובין החסידים והיראים. הוא היה סבור שטוב לפתוח ליהודים בתי ספר מודרניים מיוחדים להם, והם ישמשו מעבר, עד שיתרגלו ללמוד בבתי ספר כלליים. ושאלה זו עמדה על הפרק בפולין: אם להנהיג חובת למוד כללתי ולכלול בה את היהודים.

בשנת 1863 נסגר בית המדרש לרבנים על ידי ממשלת רוסיה. הסגירה היתה פרי גסיסה, כי מעולם לא מלא בית המדרש את תעודתו שלשמו נוצר. לאחר הריפורמה הפך בית ספר כללי, למרות שמו. יאסטרוב חוה את דעתו לממשלה שאין צורך בבית מדרש מיוחד לרבנים. הצעירים יכולים ללמוד למודי התלמוד והרבנות בדרך פרטית ולרכוש להם השכלה כללית בבתי ספר כלליים.

לאחר המרד בא השלטון הרוסי להראות שפולין הקונגרסאית אינה ארץ פולנית, ועל כן אין הגרמנים והיהודים צריכים לקבל חנוך פולני. בתי הספר לישראל עברו לרשות המשגיח הרוסי. הקהלה כלכלה את בתי הספר, אבל השלטון לא התחשב עם דעתה. החלה נטיה רוסיפיקאטורית מצד פקידי הממשלה וכנגדה קנאות פולנית מצד המתבוללים היהודים. ברוסיה עצמה קמו פאטריוטים יהודים־רוסים והם דרשו שיהודי פולין יקבלו עליהם שפת רוסיה ותרבותה. אברהם יעקב פאפירנא (1919–1840) פנה בתזכיר אל ממשלת רוסיה והודיע חפצו להיות החלוץ ליסוד בתי ספר רוסיים לילדי ישראל בפולין. בשנת 1870 בא לפלוצק והיה שם למורה ושהה שם עד 1915. סופר זה היה תומך כל הזמן את שאיפות הממשלה הרוסית, את “העם הרוסי העצום” כנגד “העם הפולני הגווע”. כמובן שמשכילי ישראל בפולין התייחסו אליו ואל הדומים לו בשלילה גמורה.

בשנת 1866 הנהיגו בכל בתי הספר בפולין את הלשון הרוסית כלמוד מיוחד, ודבר זה הגדיל עוד יותר את מסירות הפולנים ללשונם, וכן בקרב היהודים המתבוללים ²⁸⁷.

חברת מרבי השכלה בישראל ברוסיה

בשנת 1863 נוסדה בעיר הבירה פטרבורג “חברת מרבי השכלה בישראל ברוסיא” ששמה מעיד על מטרותיה. המטרה הראשונה במעלה היתה להפיץ בין יהודי רוסיה את הלשון הרוסית, להוציא חבורים מועילים במדע הכללי והעברי ולעזור לבני הנעורים האומרים להקדיש את עצמם ללמודים (בספר התקנות שהוגש לאשור לא היה סעיף על הזכות לפתוח בתי ספר למתחילים וחסרון זזה הורגש אחר כך והיה למכשול בפעולות החברה). מיסדי החברה היו סוחרים עשירים ובעלי השפעה ולא מטפוס המשכילים מערי השדה שחלמו על “ההשכלה בת השמים” במושגים מופשטים. שנות הששים היו לא רק שנות תקוות ויחולים, אלא גם עת עליה כלכלית. לבני אדם זריזים נפתחו מקורות כלכלה חדשים. התפתח בנין מסלות הברזל, עסק השולחנות, קמו מרכזי תעשיה ומסחר חדשים בקיוב, בחארקוב, במוסקבה ובפטרבורג וקמו סוחרים יהודים עשירים, בעלי תעודות מסחר ממדרגה ראשונה שלהם ניתנה הרשות לדור בכל רחבי המדינה, והם התישבו מחוץ לתחום המושב. סוחרים אלה היו סוג בני אדם חדשים בין יהודי רוסיה: רחבי מבט היו, את ארחות חייהם שנו והסתגלו אל הסביבה הרוסית העירונית. כפקידים הרוסים כן קשרו גם הסוחרים האלה את שאלת ההשכלה עם השוויון. הפקידים הרוסים אמרו להם לא פעם ושתים כי תחלה חייבים היהודים להוכיח שהם ראויים לזכויות, וכיצד יוכיחו זאת? אם ישנו את מנהגי חייהם ויתאחדו עם התושבים העיקריים בלשונם ובלבושם ובארחותיהם ²⁸⁸.

בין מייסדי החברה נמנו: יהודה (ליאון) רוזנטהאל, מבית רוזנטהאל בווילנה, סוחר עשיר ובעל השפעה שביתו שמש בית ועד לחכמים. הוא ידע עברית על בוריה ואהבה בלב ונפש. עד יום מותו כהן כגזבר; יוזל גינזבורג, אחד מגדולי העשירים והעסקנים רבי ההשפעה, שבשנת 1874 ניתן לו תואר הכבוד בארון והיה המליץ בין יהודי רוסיה והממשלה; יד ימינו של גינזבורג היה עמנואל לוין, ששימש קודם לכן מורה בתלמוד תורה במינסק ואחרי כן בבית הספר המלוכני בפרוסקורוב ובבית המדרש לרבנים בזיטומיר, הוא היה מזכיר החברה וכתב את כל התזכירים אל הממשלה. יתר המיסדים היו: א. מ. ברודסקי, ד"ר א. ניימן, הרב הפטרבורגי, ועוד מחשובי העדה ומעשיריה.

פעולותיה הראשונות של החברה היו לתמוך בידי סטודנטים עניים מישראל הרוצים ללמוד באוניברסיטאות. בזה התכוונה החברה ליצור אינטליגנציה יהודית־רוסית. נוסף על זה פנה הועד אל סופרים עברים ומלא ידיהם להוציא ספרי־השכלה עברים, – השכלה חיובית, מבלי געת בעניני אמונה.

“סבת הדבר אשר לא הצליחו עד כה רבים מבעלי הספרות העברית בחפצם להשכיל בני עמם – כתב רוזנטהאל – כי השתדלו רק לעשות תקונים בדברי האמונה… וזה המה המקומות היותר כואבים ואין לנגוע בהם. אין עם בתבל אשר לא יהיו לו מנהיגים אוילים, ולזה העליבו עוד המחברים האלה את האהבת עצמו הלאומית… נחדלה נא לצאת לקרב ונתיצבה במקום אשר לא יחשדוני היראים… נתן לבני עמנו מטמנות החכמה אשר יעמדו לעולמים… לנגד דברים הנוסדים על אדני האמת או שנודעו על פי הנסיון אין כל טענה”… ובעברית בחרו, כי בהם “ראה הועד תחבולה נכונה להפיץ השכלה בין היהודים, אשר טרם למדו קרוא בלשון לועז. להפיץ דעת שפת עבר בין יהודי רוסיא לא דאג הועד בימים ההם, כי רוב הבחורים היו תופסי תורה ועוסקים בתורה עד עת נשואיהם, וכמעט לא היה ספק בדבר, כי לא יהיו האנשים האלה ריקים מדעת שפת עבר” ²⁸⁹.

אכן זה לא היה אלא זרם אחד. בתוך החברה היו גם בעלי דעה אחרת שחשבו לא להועיל לטפל בהוצאת ספרים עברים. הם ראו עיקר מטרתה של החברה להפיץ את הלשון הרוסית בעם, על כן בקשו ליצור ספרות רוסית־יהודית. כי כבר נראו אז הנצנים הראשונים של ההתבוללות, ורוזנטהאל העיר שאף אז היה כל נער שידע את האלף בית הרוסי נחשב לאדם נאור. וחברים אחדים הודו אמנם בחשיבות שתי הלשונות, העברית והרוסית, אבל הגנו על הגרמנית כלשון המדע היהודי, שבה צריכים לכתוב וללמד. תומכי הזרם הזה היו רבנים שבאו מאשכנז (ד"ר אריה ליב שוואבאכער ששמש רב באודיסה) וגם חיים זליג סלונימסקי, הסופר העברי המפורסם שנהל את בית המדרש לרבנים בזיטומיר. מכתבו על הצורך בלשון הגרמנית מעמידנו על מהלך מחשבותיהם של המשכילים בימים ההם. בו הוא כותב אל ל. רוזנטהאל (בשנת 1864):

“הנני לבאר פה הקדמה כללית על דבר ההבדל הרב, שנמצא בין אחינו בני ישראל שבארץ אשכנז בעניני החנוך והנחוץ לעשות אצלנו בארצנו, ועתה ידידי שמע נא – שמה בארץ אשכנז היתה – (כאן פוסק סלונימסקי מכתוב עברית ועובר לגרמנית באותיות עבריות ומכאן ואילך הדברים מתורגמים) הלשון היהודית קרובה מאד ללשון הגרמנית, על כן קל היה לגרמן את היהודים. ואף על פי כן מה לא תוקן ומה לא נוצר שם מימי מנדלסון? התנ”ך, המשנה, קטכיזם, סדורי תפלה, דרשות, היסטוריה, ספרות, בקצור הכל! כל היהדות כולה נכנסה לתוך הלשון הגרמנית. היהודי מוצא את מהותו ואת דתו בלשון המדינה, ובגרמנית הוא מתחנך להיות יהודי. הדבר הגיע לידי כך שהלשון הגרמנית דחקה את הלשון העברית. כל הספרות וההיסטוריה העברית: יוסט, גרץ, גייגר, צונץ ודומיהם, כתבי כולם בגרמנית הם. אין חכם יהודי יכול להימנות עם סופרים אם לא יבין גרמנית. כל המטיפים והדרשנים היהודים באים מגרמניה, כגון פליסנר, מאנהיימר, גייגער, זק"ש… כל בימות הדרשנים, אפילו בצרפת, אנגליה ואמריקה, תפוסות על ידי (יהודים) גרמנים. ובצדק יאמר היינה “היהודים הם גרמנים שבאו מן הקדם”.

“ומה המצב בארצנו? הלשון הרוסית זרה כל כך ליהודי הרוסי, שהוא מוכרח ללמדה תחלה מפי מורה יהודי היודע לתרגמה לזארגון שלו. (היהודי הרוסי) אינו מוצא ברוסית שום דבר על עצמו ועל דתו, חוץ מדברי שנאה כנגדו. אסור אפילו לשיר בבתי כנסיותינו את ההימנון “באזשע צאריא חראני” (המנון הרוסים “אלהים, שמור את מלכנו”), ואם יכנס (היהודי) אל הגימנאסיה יאבד הכל, כי יהא נושר מן היהדות… היהודי אינו יכול לכבד את דתו כל זמן שאינו יודע את היהדות הגרמנית המודרנית… הנוכל לקוות שהלשון הרוסית תקלוט את היהדות? לא ולא! הרוסים לא יסבלו תולדות ישראל בלשונם, קטכיזם וסדורי תפלה, בעוד שלהם עצמם אין עוד תנ”ך בלשונם. ומה לעשות?"

“מן החובה להנהיג את הלשון הגרמנית בבתי הספר היהודים ועל ידיה יפתח שדה גדול להשכלה. ראשית ימצא טעם טוב לדתו, הכל יימצא מוכן ומתוקן לפניו, כל השערים וכל הפתחים וכל מקצועות המדע האנושי. ויען שהיהודי מטבעו צמא דעת הוא, יוכל ללמוד הרבה מעצמו”.

“הילד היהודי יודע קצת גרמנית, ועל ידיה יוכל ללמוד גם לשונות אחרות, גם את הרוסית. בקצרה: לא יקום ולא יהיה יהודי משכיל בלי גרמנית. כעברית בארץ ישראל לפנים כן היא לו הגרמנית באירופה” (מכאן ואילך סלונימסקי חוזר וכותב עברית) “אם כה תעשו להנהיג בבתי הספר והחנוך סדר למוד חדש, מקרא עם תרגום אשכנזי של פיליפזאהן (היותר מובחר ונמצא בזול מאד), קורות ישראל בלשון אשכנז, שולחן ערוך הדינים לוואונדערבאר, יסודי הדת כמו “אמרי שפר” וכדומה. או אז תראו כי חפץ ה' בידינו יצליח, כי הנער העברי ילמד דת אמונתו בלשון אשכנזית צחה, מעט מקורות ישראל וספרי מוסר, ועם זה לשון רוסיה מפי מורה מעתיק ללשון אשכנזית יפה, ואז יכון עצמו לקראת הגימנאסיום ויהיה יהודי רוסי, שומר אמונת אבותיו באדמת רוסיה, ודורש חכמה בספרי האשכנזים המאירים עינים ומועילים להשכלת עם רוסיה בכלל, כנודע” ²⁹⁰.

מובן כי הקולות האלה היו של יחידים. המשכילים חובבי הלשון הגרמנית היו ילידי גרמניה או יהודים ממחוזות המערב שישבו בתוך עמם ולא היה להם קשר עם הרוסים – בגלילות ההם היו התושבים פולנים, גרמנים ואוקראינים והרוסים היו פקידים מועטים – בעוד אשר האינטליגנציה החדשה היו חניכי מוסדות חנוך רוסיים או שדרו מחוץ לתחום והיה להם קשר ישר עם בני העם הרוסי. וכה כתב העתון היהודי רוסי הראשון:

“מה צורך יש למולדת הרוסית שלנו בלשון הגרמנית? אפשר ללמדה כמקצוע לכל הרוצה בכך, אבל אין לה כל רשות לדחוק את רגלי הלשון הרוסית העשירה והיפה, שהיא קנין כל אחד הקורא את רוסיה ארץ מולדתו” ²⁹¹.

אך בדבר אחד הסכימו מגני הגרמנית ומגני הרוסית, בשנאתם ללשון העם, לאידיש. עוד בקצה שנות החמשים, כשאוסיפּ רבינוביץ וי. טארנופול פנו אל פירוגוב בבקשה להרשות להם הוצאת עתון יהודי רוסי כתבו בתזכירם:

“אוהבים אנו את הלשון הרוסית כאהבתנו למולדת הרוסית – את שתיהן אנו רוצים לשרת. לא הלשון העברית מתה, לא הזארגון היהודי־הגרמני הפראי במקצת – שתיהן אינן יכולות ליצור אור באופק השחור של הבערות” ²⁹². ומעניין הדבר שהם קוראים לזארגון “היהודי” לא “יעוורעיסקי” אלא “זשידובסקי” – כנוי הנגדשמיים ליהודי.

השנאה ליידיש היה גדולה כל כך שלא פעם הציעו האינטליגנטים היהודים לאסור את הדבור באידיש בבתי הספר ולאסור הדפסת ספרים באידיש ²⁹³.

בשנות הששים נתגברו שאיפות הרוסיפיקאציה בקרב חוגי הממשלה – לעשות את כל רוסיה לעם אחד בן תרבות אחת. והאינטליגנציה היהודית ששאפה לשווי זכויות השקיפה על הכל מנקודת מבטם של החוגים הרשמיים. ביחוד גברו השאיפות האלה לאחר השקטת המרד הפולני. הזרם גבר כל כך שאותו חיים זליג סלונימסקי, שהבאנו את דבריו לעיל, השפיע על המיניסטריום להוציא חוזר בשנת 1867 ללמד את כל למודי היהדות בלשון הרוסית, וזה הונהג בבית המדרש לרבנים בזיטומיר ועוד יותר בווילנה שבו היתה הרוח השוררת רוסופיקאטורית לגמרי.

בהכנסת הלשון הרוסית בחנוך ובחיים גדלה השפעתה של חברת “מרבי השכלה”. הגראף מוראביוב דרש מן היהודים – לאחר מרד הפולנים – שיעזבו את הלשון הפולנית וירכשו להם את הרוסית. לשם זה פתח בשנת 1864 “בתי ספר לכתב ולשון” (שקאָלא גראמאטנאסטי), תחלה בגליל ווילנה ואחר כך בגלילות קובנה, מינסק וגרודנה, ולמוד הלשון הרוסית הוטל לחובה על היהודים. בבתי הספר האלה לא למדו מקצועות עבריים כלל, אלא קריאה וכתיבה רוסית. א. פ. פוסטילס מתאר את בתי הספר האלה:

“הגנראל גוברנאטור מצא לנכון ליסד בווילנה בתי ספר של חנם ליהודים, ויחד עם זאת לעשות הלשון הרוסית חובה, והוציא לשם זה חוקים מיוחדים שעל פיהם חייבים היהודים לשלוח את בניהם הזכרים אל מוסדות החנוך של הממשלה, אל בתי הספר של הממשלה ליהודים ואל מורי בית בעלי תעודות ללמדם בדרך פרטי, מחזיקי ישיבות מתחייבים להנהיג במוסדותיהם את הלשון הרוסית וחשבון בהיקף של בתי ספר עממיים ואם אין להם האמצעים לקבל מורים מיוחדים לכך, ישלחו את הבחורים אל בתי הספר העממיים”.

“בווילנה נפתחו 8 בתי ספר ללשון הרוסית, שבעה בני שתי מחלקות ואחד בן מחלקה אחת, אחד מן הראשונים מיוחד לבחורי הישיבות והשני לתלמידי תלמוד תורה. מלמדים בהם הלשון הרוסית בדבור ובקריאה ובכתיבה וחשבון. מלמדים שם בכל יום, חוץ מביום ששי ושבת וחגי ישראל, שני שעורים ליום, שעה וחצי כל שעור. אחר כך נוסדו בתי ספר לנערות, 7 בתי ספר נפתחו בקובנה. תלמידי בתי הספר האלה למדו בחדר ובקרו אך שלש שעות ביום בבית ספר לשם הלשון הרוסית בלבד”.

לרגלי הזרם הזה החלה חברת “מרבי השכלה” לטפל בהוצאת תרגום רוסי לתנ"ך ולסדור. בשנת 1875 יצאה התורה בתרגום רוסי. אחר כך הופיעו סדור תפלות ומחזור. בשנת 1868 הופיע בפעם הראשונה קטכיזם ברוסית של ב. סיגל, והחברה הציעה לממשלה להשתמש בו בבתי הספר המלוכניים ליהודים.

חברת “מרבי השכלה” לא הציבה לה למטרה טפול בבתי ספר ובספר התקנות לא הוכנס סעיף שירשה לה יסוד בתי ספר. אבל שאלות החיים הכניסו את החברה בעבי הקורה. החברה נוסדה בשעת משבר לבתי הספר המלוכניים ליהודים. גם היהודים הפרוגריסיביים גם חוגי הממשלה נוכחו שבתי ספר אלו עלובים הם ותפקידם עלוב. עוד בשנת 1858 כתב שר פלך מוהילב: “אין היהודים שולחים את בניהם ברצון אל בתי הספר המלוכניים לישראל. בלי גוזמה אפשר לומר שאלה (המוסדות) הקרואים מרביצי השכלה קיימים אך למראית עין ואינם מביאים תועלת ממשית, וזקוקים להוצאות גדולות לכלכלתם” ²⁹⁴. גם “הועד לתקנת היהודים” מצא בשנת 1859 שאין צורך בבתי ספר אלה וטוב יותר שיתנו ליהודים להכנס באין מפריע לבתי הספר הכלליים. א. פ. פוסטילס שנשלח מטעם המיניסטריום בשנת 1864 לבקר את בתי הספר הביע את דעתו לסגור את האסכולות ממדרגה ב' ולהניחה את האסכולות ממדרגה א‘, בתנאי שיוציאו מהן את הלמודים העבריים ויחזקו בהן את למוד הלשון הרוסית. דין וחשבון זה נשלח אל הגנראל גוברנאטורים ואל משגיחי גלילות החנוך ועורר חלוקי דעות. נפוצו שמועות שבתי הספר עומדים להסגר וח. ז. סלונימסקי (חז"ס) מהר לפנות אל חברת “מרבי השכלה” שיעשו דבר מה להגן על קיום האסכולות. סגירת בתי הספר היתה תלויה בשאלה אחרת, בבטול מכס הנרות שהוטל לטובת החנוך החדש. החברה פנתה אל המיניסטריום והביעה דעתה שלא יבטל את מכס הנרות וישמור על קיום האסכולות. לאחר כל החסרונות מצאה החברה שבתי הספר הללו מפיצים את ידיעת לשון המדינה בין אחינו, ידיעה מעשית הנחוצה להם. ויען שכל שאלת החנוך המודרני עמדה על הפרק פנתה החברה פנתה החברה אל העסקנים בערי השדה לחוות דעתם על הצד החיובי והשלילי של האסכולות. חומר הרבה נתקבל אז. חז“ס כתב שהמשגיחים הנוצרים הם המכשול, כי רודפי בצע הם, בורים שאינם יודעים אף את הלשון הרוסית על בוריה. ובנוגע לתכנית הלמודים הציע שיבטלו למוד הרמב”ם וחיי אדם. בשנת 1866 בקש המיניסטריום מן החברה להציע לפניו מה הם התקונים הדרושים במוסדות החנוך ליהודים. החברה באה בהצעותיה שיוסיפו על בתי הספר ממדרגה א’ מחלקה שלישית ושבשתי המחלקות הראשונות ילמדו נערים ונערות יחד – אם לא יתנגדו ההורים לכך – ובמחלקה השלישית נערים לבד ונערות לבד, שירחיבו את תכנית למודי החול ולהרשות לחברות יהודיות הרוצות לתת לבני חבריהן חנוך מלא יותר להוסיף עוד שתי מחלקות על השלש הקיימות, כמו כן הציעו שהמנהלים יהיו רק מבני ישראל, מאלה שסיימו בהצלחה את בית המדרש לרבנים או בית ספר כללי עליון. ועוד אמרה שכדאי היה לקבוע שכר למוד אם גם מועט. כי היהודי מתיחס בזלזול ללמוד הניתן לו חנם, ואך בני העניים יהיו פטורים מתשלומים. במקום שיש גימנאסיה או מוסדות חנוך אחרים צריכים לבטל את האסכולות המיוחדות ליהודים ולהעבירן למקומות אחרים שיש בהם צורך. ובנוגע לבתי המדרש לרבנים הציעו שמנהליהם יהיו יהודים, כדי לעורר אמון העם בהם ²⁹⁵.

בסוף העירה החברה את המיניסטריום שמן הראוי שבכל בתי הספר, ובתי המדרש לרבנים בכלל, ילומד בלשון הרוסית, כדי שתתפשט לשון המדינה בקרב היהודים. וטוב היה אלו השתדל המיניסטריום שיצא תנ"ך, סדור תפלה וספרי למוד בתרגום רוסי (במקום התרגום הגרמני שהיה נהוג), להשתמש בהם בבתי הספר. על ידי כך תכנס הלשון הרוסית בחייהם הדתיים של היהודים.

וחן בתי הספר המיוחדים ליהודים, ואף של בתי המדרש לרבנים, נפל. כל הפגימות נראו לעין. נתפשטה ההכרה ששאלת היהודים תפתר על ידי שווי זכויות, ואם זה ינתן ליהודים – התקרבותם לעם הארץ תבוא מאליה. בשנת 1873 כתב הגראף ד. טולסטוי, שר ההשכלה, בתזכירו שאין עוד צורך בבתי הספר המלוכניים ליהודים ומן הראוי לשנותם לבתי ספר למתחילים ליהודים – במקום שאין בתי ספר כלליים, כהצעת חברת “מרבי השכלה”. הוא הוציא פקודה להפחית את הלמודים העבריים ולהעמידם על רבע שעות הלמודים – במקום שליש – ואף זה נראה מיותר. בתי הספר צריכים היו, לפי הפקודה, לשמש אך אסכולות ללמודים כלליים לבני ישראל. ולגומרים תנתן רשות להכנס אל המחלקה הראשונה של בית ספר תיכוני. גם בתי הספר לכתב ולשון רוסיה (שקולי גראממאטנאסטי) נשתנו לבתי ספר עממיים ליהודים. הלשון הרוסית נעשתה לשון הלמודים. שנות הלמוד הוגדלו, משתים לשלש. ריפורמה זו היתה נחוצה מאד. כי באמת לא שאפו היהודים לבתי ספר נמוכים שתכניתם מצומצמת מאד, אלא לבתי ספר בעלי היקף לימודים גדול ביותר. בדרך כלל לא רצו למסור ילדים רבים לאסכולות. תחלה רצו לתת להם חנוך יהודי ב“חדר”. באותה שעה למדו הילדים רוסית מפי מורים פרטיים. ואחר כך בקשו בית ספר שיתן לילד השכלה כללית הגונה. שאיפה זו מצאה עדותה במספרים.

בשנת 1873 היה בבתי הספר של העדות הדתיות פּריחודסקיע אוטשילישטשא אחוז היהודים 4.6 אחוז למאה, במחוזיים – 10.8 ובגימנאסיות ובבתי ספר ריאליים 13.2 ²⁹⁶.

הריפורמה הביאה לידי הפחתת מספר בתי הספר הממלכתיים ליהודים. אחרי הריפורמה נשארו בשנות השמונים אך 45 בתי ספר. הריפורמה נגעה גם בבתי המדרש לרבנים. הממשלה הפכתם לבתי מדרש למורים. בשנת 1874 סגרה הממשלה את בתי המדרש לרבנים בזיטומיר ומוריו נשארו בלי מחיה, אף בלי פנסיה קטנה. בין המורים שם היו א. ב. גוטלובר ואליעזר צבי צווייפעל, מחבר הספר המפורסם “שלום על ישראל” להגנת החסידות.

בתי המדרש לרבנים נסגרו – ואיש לא הוריד דמעה עליהם. המוני העם התיחסו אל תלמידי בתי המדרש כאל פוקרים, והתלמידים ראו את עצמם כלוחמים, שבאו להלחם עם עם קשה ערף. הם לא היו רבנים ולא מטיפים, אלא בני אדם קטנים וקצרי רואי, פקידי ממשלה. אלה שנעשו “רבנים מטעם הממשלה” נסו ראשונה ללחום עם ה“בערות”, אבל סוף כל סוף עשור שלום עם סביבתם ומצאו נחת רוח במלוא תפקידיהם הקטנים, הלבלריים.

אבל גם גורל בתי המדרש למורים לא היה טוב ביותר. התכנית לא הניחה את הדעת. הנכנסים היו נערים בני ט“ז, והדרישות העבריות שדרשו מהם היו מועטות, לא יותר מקורס של בתי ספר עממי בן מחלקה אחת. אחרי כן הקדישו רק כשליש הזמן ללמודים העבריים ובמחלקות הגבוהות עוד פחות מזה: במחלקה א – 10 שעות מעשרים ושמונה בשבוע, במחלקות ב' וג' אך 8 שעות ללמודים עברים ובמחלקה ד' אך חמש שעות. אף כדי להיות יודע ספר לא הספיקו. נער עברי בן י”ב מחדר גמרא או מישיבה בווילנה היה עולה על המסיים בידיעותיו. והמשגיחים הנוצרים שעמדו בראש בתי המדרש למורים לא הצניעו את יחס הבוז שלהם ליהודים וזלזלו בכבוד הלמודים העבריים שם.

בינתים החלה השאיפה בקרב היהודים עצמם לחנוך מושכל להתפשט. הרבה בתי ספר פרטיים נוסדו אז, לנערים ולנערות, בשם “בתי ספר רוסיים־יהודים”. בשנת 1874 החליטה חברת “מרבי השכלה” לתמוך בהם, ויסדה קרן מיוחדת לתכלית זו. אז נוסדו גם בתי ספר למלאכה, האחד בזיטומיר, בשנת 1862, והשני באודיסה בשם “טרוד” (עמל), בשנת 1864. בית ספר זה קנה לו שם טוב. חברות פרטיות פנו אל הממשלה להרשות להן להנהיג למודי חול בבתי תלמוד תורה. נסיון כזה נעשה בניקולאייב. בפטרבורג היה קיים בית ספר יהודי רוסי מצוין של ליברמן שגם למודיו העברים השביעו רצון.

סניף חברת מרבי השכלה באודיסה

בשנת 1867 נפתח באודיסה סניף לחברת “מרבי השכלה”. מיסדיו שונים היו מחבריהם בפטרבורג. האחרונים היו יודעי עברית וחובביה, עשירים ונדיבים שאחדו תורה עם למודי חול, ואף על פי שבקשו להפיץ את הלשון הרוסית, כדי להרוס את המחיצות שבין ישראל לתושבים, לא וויתרו על תרבות ישראל. כשראה רוזנטהאל ירידה לאומית כאב לבו. האודיסאים היו מטפוס ראדיקלי, בעלי אידיולוגיה מתבוללת. המשכילים העברים ביניהם היו המועט. מן המשפיעים ביניהם היו אוסיפּ (יוסף) ראבינוביץ, ליאו פינסקר וא.מ. סולובייטשיק. הם הציגו להם למטרה לסייע בידי יהודי רוסיה שיקנו להם את הלשון הרוסית כלשון עממית, ביחוד “בספירות החיים הדתיים”. “לכל אדם, אם גם מושל הוא בכמה לשונות, יש לו לשון אחת, שלה הוא נותן משפט הבכורה… לשון לאומית כזאת פסקה העברית מהיות זה כבר. תמיד סגלו להם היהודים את לשון העמים שבקרבם ישבו”. מטרת הסניף היתה “להפיץ השכלה בין היהודים ברוח הרוסי ²⁹⁷. בועד הראשון של הסניף נכנסו א. מ. ברודסקי, ד”ר עמנואל סולובייטשיק, ליאון פינסקר ואוסיפּ ראבינוביץ. א. ג. אורשאנסקי ומ. ג. מרגלית.

כדי להכניס את הרוסית לחיי הדת החלו להוציא ספרים המועילים להשגת המטרה. הראשון היה מדריך לדת של י. ווארשאבסקי שיצא בשנת 1869 וגם הגיש הסניף עזר להוציא סדור תפלה בתרגום רוסי.

הסניף האודיסאי החל גם הוא לבקש השפעה על החנוך בבתי הספר ליהודים ובחדרים. ראשית השתדל להניע את המלמדים שיתקנו את ה“חדרים” ברוח המודרניות והרוסיות. בשנת 1870 מסר הועד לשני חברים, לי. אורשאנסקי ולמ. ג. מרגלית, לערוך מחקר על מצב החדרים באודיסה. כעבור חדש מסרו השנים דין וחשבון. הם מצאו גם חדרים מודרניים. באחד מהם, של יוחטמן, נמצאו ארבעה מורים ללמודי קדש ושבעה ללמודי חול. בכמה חדרים למדו מלבד עברית ורוסית גם גרמנית וצרפתית. אבל רוב החדרים היו מן הטפוס הישן ושמשו בתי מחסה לידלי עניים יותר מבתי חנוך. הם הציעו לתמוך בחדרים הטובים תמיכה חומרית ומוסרית וגם לתמוך בבה"ס האלמנטאריים הפרטיים כדי להפחית את השפעת החדרים. אבל רוב ההצעות לא נתגשמו מחוסר כסף. לאחר הפוגרום שהיה באודיסה בשנת 1871 בא משבר בפעולת הסניף. המזכיר כתב לפטרבורג: “הפרעות ביהודי אודיסה בחג הפסח השמידו לגמרי את אמונתנו בישרת מטרתנו. כל זמן שהמוני הרוסים ישארו בבערותם ובשפלותם האזרחית תהיינה כל שאיפות היהודים להתקרב אליהם לשוא”. הסניף נתבטל עד שנתחדש שוב בשנת 1878 על ידי מ. ג. מרגלית.

ד: הישיבות

תפקיד הישיבה בחיי עמנו היה מכריע. הישיבה היתה בית היוצר לאצילי הרוח שבישראל, לכל גדולינו וגאונינו שהסיחו את דעתם מן העולם החומרי והקדישו את כל ימי חייהם להגדיל תורה ולהאדירה. אך השפעת הישיבות לא הצטמצמה בתפקידן כאכסניות של תורה. הן היו מעינות מפכים לחידוש חיי רוחנו, מרכזים להפראת מחשבתנו. בגלל התסיסה הרוחנית שלא פסקה, בגלל המלחמות הממושכות, מלחמות התורה של החריפים ועוקרי ההרים, בגלל הרגלם של הלומדים להשתמש תמיד באיזמל ההגיון והנתוח ונשק הבקורת החדה – לא ניתנה רשות לקפאון המשחית לעשות את התורה למסורת קרושה ואת התלמוד ל“אוצר בלום”. הידיעה היבשה לא נחשבה, בקיאות סתם לא עמדה במדרגה העליונה, העיקר היה השאיפה לחדור לעמקי הדברים, לחפש ולבקש את דרכי הגיונם של הקדמונים, ועל ידי כך היו תמיד רוחות מנשבות בישיבות, וזרמי דם חם הכו גלים בעורקי עמנו ובלבו. ישראל “סבא” נשאר לעולם צעיר ורענן.

במאה הי"ט נפל הגורל על מדינה קטנה, מדינת ליטא, להיות מרכז הישיבות, וממנה יצא אור והבהיק מסוף עולמנו עד סופו. כל עיר ועיירה בליטה התחרתה עם חברתה, לעלות עליה בישיבתה ובמספר לומדיה. כל ישיבה – מצודתה היתה פרושה על העיר ועל סביבותיה, אולם היה היו ישיבות מרכזיות שבראשן עמדו גאונים ויצאו להן מוניטין ומכל קצות הארץ נהרו אליהן בחורים שנפשם חשקה בתורה.

הבחורים ההם היו ברובם ילדי עוני אשר בעודם רכים עזבו את בית הוריהם וגלו למקום תורה. שם היו צפויים לחיי צער, סמוכים על שלחן “בעלי בתים” – שאף הם היו עניים מרודים – ואכלו פת במלח, יום יום בבית אחר, ומשכבם בלילות היה על הספסלים הקשים בבתי המדרש או על ארגזים ותיבות בבתי דלים. ואף על פי כן לא קבלו ולא התאוננו וסבלם לא נחשב בעיניהם – את אשרם מצאו בחיי הרוח ולמודם היה להם זמירות ושעשועים. מלחמתה של תורה השיבה את נפשם השוקקה והמתיקה להם את חייהם.

ואחד מגדולי המשוררים בישראל, מן הלוחמים להשכלה, יהודה לייב גורדון, לא יכול לעצום את עיניו מראות את יקר ערך עולי הימים האלה ואת מסירותם לתורה ושר עליהם:

מה עצמת, מה גברת תשוקת הדעת

בלבב נערי ישראל, זה עם תולעת!

אש תמיד על המזבח בוערת!

על כל שטן ומכשול תשוקתם גוברת!

עמדו על דרכי מיר איישישוק וולזון

וראו בחורי עוני הולכים בחפזון,

אורך האורח ימודו בשעל.

אנה הם עולים? לישן על הארץ,

לחיות חיי צער, לשאת כל קרץ –

זאת התורה – אדם כי ימות באהל!

(שני יוסף בן שמעון).

ישיבת וואלוזין

פאר כל המוסדות האלה היתה ישיבת וואלוזין שנוסדה בשנת תקס"ג בערך. כוכב יצא על שמי היהדות הליטאית והוא ר' חיים (תק“ט־תק”פ, 1821–1849) שהיתה לו השפעה עצומה לקבוע את דיוקנם הרוחני של יהודי ליטה, להעלותם ולרוממם בסולם התורה. ר' חיים למד תורה מילדותו מפי הרב ממינסק ר' רפאל, שנקרא אחרי כן לשבת על כסא הרבנות בהאמבורג שבגרמניה (ועל כן כנוהו בשם ר' רפאל האמבורגר). רבו זה היה אחד הגאונים שבדורו. בשנת החמש עשרה לימי חייו החל הנער ללמוד מפי הרב בוואלוזין ר' אריה לייב, מחבר הספר “שאגת אריה”. בינתים נתפשטה תהלתו של ר' אליהו, הגאון מווילנה, ור' חיים נמשך אחריו. גאונותו של ר' אליהו, רוממות רוחו וטוהר נפשו צודדו את לב העלם המתרשם – בן תשע עשרה היה אז – ומעת לעת היה עוזב את בית אביו ונוסע אל ווילנה ומבלה ימים ושבועות בקרבת הגאון ומתחמם לאורו ומציע לפניו את ספקותיו ומחכה ברעד נפש למוצא פיו, ומתבונן בכל דרכיו ולומד ממנו ארחות חיים. כך דבקה נפש ר' חיים בגאון ובמשך עשרים שנה ויותר היה עולה מעיירתו אל רבו וחי מפיו, וממנו רכש לו את יחס הבקורת אל הנוסח ואל המפרשים ואת האהבה אל הפשט ואל ההגיון בלמוד התלמוד.

בימים ההם לא היה מצב למוד התורה בין המוני העם במדרגה גבוהה. ר' יוסף, אב"ד דקריניק, מתאר באחד ממכתביו את מעמדם הרוחני של יהודי ליטה בצבעים שחורים:

“מקודם הווסד בית ה' (ישיבת וואלוזין) היה עולם שומם… וגם ספרי קדש, ספרי ש”ס, לא היו נמצאים בעולם כלל, כי אם אצל יחידי סגולה, גבירים מפורסמים, ואפילו בבית המדרש מעיירות גדולות לא נמצא ש“ס שלם, מחמת שלא היו עוסקים בם… ובשנה הראשונה שהוסד בית ה' בוואלוזין, וראיתי שהרבה סוחרים הקיפו את דרכם להיות בוואלוזין, לראות מהו הענין ישיבה ומה עושים שמה… וכראותם שכמה מנינים מופלגי תורה יושבים ולומדים כל הלילה בשקידה נפלאה נשתוממו והתפלאו על זה מאד” ²⁹⁸).

ייתכן כי הרב הנ"ל הפליג בשחור שבצבעיו כדי להבליט ביותר את יקר ערכה ועוצם השפעתה של ישיבת וואלוזין, ואף על פי כן יש ללמוד מזה כי חזיון לא נפרץ היה אז למצוא אדם המניח חיי עולם על מנת לעסוק בתורה כל הימים. והדבר לא ייפלא: מצבם הכלכלי של יהודי ליטה אינסם להשקיע כל כחותיהם למצוא טרף לנפשם ולנפש בני ביתם. ושנית: בו בזמן התפשטה החסידות שעוררה את המוני העם בעיקר להתלהבות ולמוסר הלב ולדביקות באמונה, יותר מלמוד התורה. מתוך המהלך הזה נשקפה סכנה שתקום יהדות חדשה, המונית, יהדות של אמונה ופולחן, בלי ידיעה עמוקה במקורות תרבותנו. מהלך זה הביא דאגה בלב גדולי הדור ובקשו עצה להרים את קרן הלמוד. ור' חיים זכה להיות הראשון ליסוד מרכז של תורה באותה סביבה, מייסד ישיבת וואלוזין המפוארת.

והיה ראשיתה של הישיבה מצער. ר' חיים אסף עשרה לומדים מתושבי עירו והגיד לפניהם שעור בתלמוד (בשנת תקס"ב בערך). ולמען יוכלו להתרכז בלמודם נהלם בלחם ובכל צרכיהם, – כי היה אדם אמיד, בעל בית חרושת לאריג. כשנתרבו התלמידים ולא השיגה ידו עוד לכלכלם על הוצאותיו פנה בקול קורא אל הקהל להמציא לו את האמצעים, ובין שאר הדברים אמר:

“ואני ראשון בין המתנדבים בלב ונפש להיות בין המלמדים, ובחסד ה' הרועה אותי מעודי בהרווחה, בו בטחתי ובו חסיתי שימצאי לי בריווח על הספקת התלמידים, כפי המצטרך להם” ²⁹⁹).

דבריו אלה מצאו להם אזנים קשובות ועד מהרה החלו גדולי ווילנה ונכבדיה לצאת בכרוזים ונתעורר העם לתמוך במוסד התורה, ור' חיים נגש לבנות בנין מיוחד לישיבה, ובזה הניח את היסוד לבית חנוך ששם תפארתו הגיע למרחקים. ר' חיים לא בקש להכניס שמה כל בחור, אלא את בעלי הכשרונות ויחידי הסגולה, והעמיד לבחינה כל הבא. ובאמת נתכנסו שמה ממיטב הבחורים, ומראשוני התלמידים יצאו אחר כך גדולי תורה ועמודי הספרות הרבנית.

זקן ושבע ימים, בן שבעים ושתים שנה, מת ר' חיים והשאיר אחריו ברכה ³⁰⁰).

במקומו בא בנו ר' יצחק (ר' יצחק עצחייקין, על שם הישיבה “עץ חיים” והוסב שמו אחר כך ליצחק יצחקין), שהיו לו הסגולות הדרושות לעמוד בראש מוסד עולמי כזה. הוא היה גדול בתורה, דרשן היודע למשוך לבבות, פּקח גם בהוויות העולם, יודע לשונות המדינה, רוסית ופולנית, אדם המעשה המתפּרנס מעסקו, מבית החרושת, ומכובד מאד על הבריות. עם כל הסגולות האלה היה גם בעל מעוף ושואף לגדולות. ראשית סתר את בנין העץ והקים במקומו בית חומה רחב ידים והנהיג בו סדרים טובים, והגיד שעוריו שגלה בהם את ידיעותיו הרבות ואת יושר הגיונו. כל אלה הגדילו שם המוסד וצעירים נעלים מקרוב ומרחוק נהרו שמה והגיע מספרם עד מאתים.

בימיו, ביום 13 לנובמבר שנת 1844, יצאה פקודת הממשלה שעל פּיה נמסר הפּקוח על כל מוסדות החנוך היהודים לפקידי גלילות החנוך. פקודה זו כללה גם ישיבות ובתי מדרש שבהם “יעסקו היהודים בפירוש חוקיהם וספרי קדשם”. מטרת הממשלה היתה, כידוע, לבטל את למוד התלמוד. ר' יצחק החל להשתדל שישחררו את הישיבות מן הפקוח וטענתו היתה שדין ישיבה כדין בית תפלה ובית כנסת שמתכנסים בהם לשם למוד תורה ומוסר, ואין חוקי בתי ספר חלים עליהם. לעיל סופר על הבקור שבקר שליח הממשלה ליליענטהאל אצל ר' יצחק, שישפיע מצדו על העם שלא יתנגדו ליסוד בתי הספר החדשים. ליליענטהאל כבד את ר' יצחק כבוד גדול, וידע את כח השפעתו על העם, על כן תמך בבקשתו. הישיבות נפטרו אמנם מן הפּקוח התמידי, אבל ראשי הישיבות היו אחראים עליהן וחייבים היו להודיע בראש כל שנת למודים את התכנית ושמות המורים. חובה זו נשארה להלכה, ולמעשה התנהלו הישיבות כמלפנים ושלטונות החנוך לא נתנו דעתם עליהן. אך בזה לא כלתה התערבות הממשלה בישיבות. בשנת 1851 יצאה פקודה ללמד בישיבות את הלשון הרוסית. ראשי הישיבות התחייבו להזמין את מורי האסכולות של הממשלה לילדי ישראל שהם ילמדו את הבחורים רוסית. דבר זה לא היה לרצון לראשי הישיבות ולבחורים עצמם. ראשית חששו לבטול תורה, ושנית לא היה הלמוד חשוב בעיניהם וחרדו לרוח התלמידים, שמא יבואו מתוך למוד הלשון לקריאת הספרות הזרה ויצאו לתרבות רעה. על כן היה הענין כגזרה בעיניהם. מה עשו? שלמו למורים שכר בטלה ולא הורו. יש אמנם שבאו פקידי הממשלה לבחון את התלמידים ולראות בהתקדמותם, ואז הביאו לפניהם כמה בחורים שידעו את הלשון הרוסית מבית אבא, ואלה הוציאו את חבריהם.

משמת ר' יצחק נתמנה חתנו ר' אליעזר יצחק לראש ישיבה וחתנו השני ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) למשנהו. ר' אליעזר נפטר בשנת תרי“ג ואז בא במקומו ר' יוסף בר סולובייטשיק, נכד ר' חיים מצד בתו, שנתמנה אחר כך לרב בבריסק, לראש ישיבה. שני ראשי הישיבה שונים היו זה מזה בדרכי למודם. הנצי”ב הלך בעקבי הגאון מווילנה, ומלמד בדרך ההגיון והפּשט, ומתנגד לפלפּולים, שהיו בעיניו פּלפּולי סרק, ור' יוסף בר עוקר הרים ומלמד על פי פלפול וחלוקים.

שיטת הנצי"ב תתואר על ידי הרב מאיר ברלין:

“הישיבה הוואלוזינית הכניסה את דרך הלמוד אשר מיחסים להגאון מווילנה, ואשר בו נפלאו תלמידי הישיבה הזאת מן אלה אשר קבלו תורתם בישיבות אחרות. דרך הלמוד הזה הוא לא הפלפולים החריפים ולא הבקיאות השטחית ולא הדייקנות המלולית, כי אם חדירה אל הסוגיא ואל הנמצא בתוכה ואל היוצא ממנה. השאיפה אל האמת, החתירה לקראת הכנות והרצון לדעת את המסקנה הברורה – זוהי שיטת הלמוד של רבן של ישראל (הנצי"ב) בספריו, וזו היתה שיטת הלמוד של ישיבתו ושל תלמידיו. הגישה הראשונה היא של ההבנה וההעמקה ובשביל לדעת אם ההבנה היא נכונה ואם ההעמקה היא בלתי מסולפת, צריכים למצוא סמוכים בדברי הראשונים הגדולים, ומכל שכן בסוגיות הש”ס העוסקות באותה הלכה, על פי הכלל כי יש אשר דברי תורה “עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר” ³⁰¹).

ושיטת ר' יוסף בר נוסדה על הפלפול החריף והממריא.

שתי השיטות השונות הביאו לידי כך שגם התלמידים נחלקו לשתי כתות, אלה נוטים לצד הנצי“ב ואלה עומדים לימין ר' יוסף בר, והחלו סכסוכים קשים, עד שהוכרחו רבנים להכנס בעבי הקורה ופסקו שיהא הנצי”ב ראש מתיבתא.

בשנת תר“ל עזב ר' יוסף בר את וואלוזין וקבל משרת רב בסלוצק, ובא במקומו ר' רפאל שפּירא, לוקח בתו של הנצי”ב, לראש ישיבה, משנה לחותנו. כעבור זמן נוסף על המורים ר' חיים סולובייטשיק, בנו של ר' יוסף בר, שהלך בדרכי אביו ולמד על פי דרך הפלפול, ועשה בו גדולות, וקנה לו שם גדול בשיטתו.

את ההבדל בין שני גדולי התורה שעמדו בראש הישיבה יתאר אחד מתלמידיה:

"שני גדולי ישראל עמדו בראשה, שלא היו כמותם בשום ישיבה אחרת.

אחד מהם מורה לתלמידים והוא חריף ופלפלן, והשני גם מנהיג ומדריך ושליחה כלפי חוץ, והוא בקי, פשטן וסדרן. ר' חיים סולובייציק היה מנתח באיזמל חד שבמוחו סוגיה שבש“ס לחלקים דקים מן הדקים, מפרק כל חוליה וחוליה שבה.. מהפּך ומהפּך בה ומראה לתלמידים את יסודה, ואת בנינה… מקרקעיתה ועד גגה, ושוב הוא מחזיר כל חלק וחלק למקומו, מחבר את החוליות הנפרדות זו לזו.. מעמיד את הסוגיה על תחילתה, מסיק שמעתתה אליבא דהלכתא, הלכה פּסוקה שב”יד החזקה“, מיישב את קושיות הראב”ד ושאר המשיגים על הרמב“ם ומוכיח שרבנו משה אמת ותורתו אמת. תלמידיו למדו ממנו אמנות של ניתוח, מעשה הרכבה והפרדה, וסוד של יצירה.. אם כמה תלמידים הקשו לו בשעת שיעורו כמה קושיות בבת אחת, כשכל אחד נכנס לדברי חברו, היה שומע ושותק, ועומד בתפישה קלה ומהירה על כל אחת מהן, ותוך כדי דבור הוא מתרץ את כולן בחדא מחתא.. התלמידים הותיקים שהכינו את עצמם לעשות תורתם אומנותם וקרדום לחפּור בה, היו כרוכים אחריו תמיד כעגל זה שרוצה לינוק, ומקיפים אותו בכל מקום, לשמוע תורה מפיו. היו נכנסים גם לביתו להתפלפל עמו בדברי תורה ונפטרים ממנו בכל פעם מתוך דבר הלכה שיש בה חידוש או חידוד. ובחור שמצא בו כשרון היה מקרבו ומראה לו חבה יתירה, מתיחד עמו ומטייל עמו בחוץ, כשידו נתונה לו על כתפו, דרך חבה וחיבוק, ומשפּיע עליו רוב תורה”..

“וחברו הנצי”ב.. בשלש מדות היתה תורה נדרשת בבית מדרשו, ואלו הן: משנה כפשוטה, דבר הלמד מענינו וכלי ראשון. חביבה היתה עליו תורתן של ראשונים, שלא כל הלומדים מצויים אצלם, כגון ירושלמי, ספרא וספרי, תוספתא ומכילתא, שאלתות דרבי אחאי ותשובות של גאונים, ועסק בהם לעמוד על כוונתם, לצרף את נוסחותיהם, לפרשם ולבארם ולפרסמם בין הלומדים. מדה של פּלפּול לשם פלפול, של עקירת הרים וטחינתם זה בזה ושל העלאת פיל בקופא דמחטא (בנקבו של מחט), משום חידוד המוח בלבד, – לא הודה בה. שיטה זו של פלפול, שרבי יעקב פולאק המציאה… לא היתה דעתו (של הנצי"ב) נוחה ממנה. והזהיר את התלמידים שיתרחקו מעליה. מה שהעלו המפולפּלים בפלפּול של שעות הרבה העלה הוא בבקיאותו בשעה אחת… אם כמה תלמידים הקשו לו כמה קושיות בבת אחת היה מתרעם על הערבוביא. אבל אם הקשו לו על הסדר, זה אחר זה, היה שומע בעיון, כשמצחו נעשה תלמים, ולאחר שעה קלה השיב לכל אחד מן המבקשים תשובה שאין עליה פּירכא ושאי אפשר להזיזה ממקומה, מפני שכוון בה אל האמת" ³⁰².)

והנצי"ב עשה גדולות לטובת המוסד. במסירות נפש עבד והעלה את הישיבה למרום המדרגה. “גם ביום וגם בלילה היה מבקר את הישיבה בכל שתים שלש שעות… וכשהגיעו שעות הלילה, אשר רוב התלמידים היו נעדרים מבית הישיבה, רק המתמידים והשקדנים ביותר היו באים, מי לשעות מסוימות, בראשית הלילה או בסוף הלילה, ומי לכל הלילה כולו, ראש הישיבה היה מבקר את הישיבה בין שתים עשרה לאחת ובין ארבע לחמש” ³⁰³).

רח"ן ביאליק, שהיה תלמיד הישיבה בוואלוזין, צייר את הרגע הזה, רגע למוד “המתמיד” לבדו בדומית הלילה:

"יש רק אזן אחת הקרובה לשמוע

המית בחור משכים, הי מתמיד מאחר,

הערה להקשיב תמרורי הנוה,

הנשואים אליה על כנפי השחר –

הוא ראש הישיבה, אבירה ומושלה,

שקריאת הגבר – קול מתמיד הראשון

מקימה מיצועה גויתו הכושלה

וצפצוף צפּורו לא יתן לו לישן.

ובשמעו קול מתמיד מעורר השחר

הוא אורב להקשיב רב קשב בדממה…"

ה“מתמיד” הזה היה אמנם יוצא מן הכלל, כי לא יוכל כל אחד להיות נזיר חיים, אך אהבת התורה, אהבה שמים רבים לא יכבוה, היתה בוערת בלב כל התלמידים, כאשר ימסור בזכרונותיו הסופר ברדיטשבסקי, שהיה תלמיד שם בימי בחרותו:

“מחזה נפלא ונשגב יראה המטייל בלילות טבת הארוכים לפני הישיבה… מאורות המנורות הרבות ישליכו קוי זהרם על השלג השטוח וקול של שלש מאות איש הלומדים ברגש נמרץ ובהתלהבות עצומה ישמע בקול רעש גדול מסוף המגרש ועד סופו… האהבה לתלמוד השתולה עמוק בקרב בני הישיבה היא כמעט בלתי טבעית. כל אחד מוכן ומזומן להקדיש נפשו בגללה ולהמית את עצמו באוהל של תורה, ולפיכך היא מתקיימת בידם ותלמודם הוא כמעין המתגבר”.

וזאת יספר על הסדרים בישיבה:

"סדרי דרכי הלמודים בישיבת וואלוזין הוא על אופן מאד נעלה. הכלל הראשון הנקבע בה למשפּטי הלמוד “שאין כופין לתלמיד מה ילמד, ורשות ביד כל לומד ללמוד מה שלבו חפץ”. שהוא בנוי על הגיון ושכל ישר, כי לרגלי זאת על כל אחד חביב תלמודו שבחר בו בעצמו. והכלל השני כי הרוצה להחכים יעסוק בעניני ממונות גם כן טוב מאד, שבאמת סדר “נזיקין” יותר מועיל מכל הלמודים, גם ינעם לתלמיד. והכלל השלישי כי “אין כלי מחזיק ברכה יותר מבקיאות” הוא עולה על כולם, וכמעט אין אחד שיעשה הכלל הזה פּלסתר.

כך דרכה של ישיבת וואלוזין, כל עלם ואברך אשר בא לחסות תחת צל כנפיה מחוייב ללכת ולהתפּלל תפלת שחרית בצבור בשעה 8 בבקר, ואין שום אחד רשאי להפטר מזאת. אחרי כלות התפלה ישובו הרבה לאושפּיזם לאכול פּת שחרית, ורבים ישארו לשמוע פּרשת השבוע מבוארת מפי הרב הגאון הר“ר נצי”ב שליט“א על פי דרכי באורו הנפלא, הנוטע בקרב לב השומעים רגשות יקרות ואהבת אלהים ואדם. משעה עשר ואילך מחויבים כל הלומדים לבוא ללמוד איש איש המסכת אשר בחר בה, עד שעה 1. והרב המשגיח יבקר את המושבות ואיש מהם לא יעדר. בשעה 1 בשלשה ימי השבוע יגיד שיעור חתן רבנו. ביום ד' ה' ו' יגיד השיעור הנצי”ב על פי דרכי החריפות והבקיאות ורשות בידי כל שואל להקשות מה שלבו חפץ, והוא יענה לכולם כיד הדעת הטובה עליו. אז ילכו שומעי השיעור לאושפּיזם לאכול סעודת הצהרים. וכולם ישובו בשעה 4, יתפּללו תפלת מנחה וילמדו עד שעה עשר בלילה, ואז יתפּללו תפלת ערבית וילכו לביתם לאכול ארוחת הלילה. רובם ישובו תיכף וילמדו עד שעה 12, ורובם יישנו עד שעה 3 ויבואו ללמוד עד הבקר. ורבים ישקדו גם על דלתות ההשכלה באין מפריע, זה ילמד שפת רוסיא וגם אשכנז, וזה שפתנו העבריה ודקדוקה, זה יהגה בספרות ישראל, וזה בספרות הרוסית או האשכנזית, זה יהגה בהנדסה וזה בדברי ימי עולם. בכל חצי שעה יעשה המשגיח בקורת בחדר המוכן לדבר ויבחנו רוב התלמידים אם המה בקיאים במה שלמדו, ויסמנו ציונים ידועים לכל אשר יעבור תחת שבט הבקורת, ובכל שבת ושבת יבואו התלמידים היותר מצוינים לבית הרב ר' חיים ויתפּלפּלו עמו בשאלות ותשובות עד הערב".

“הפרס אשר ינתן לבחורים לא ימעט מן 2 רו”כ לחדש, והפרס אשר ינתן להארבעים אברכים המופלגים הלומדים שם, לא ימעט מן 4 רו“כ לחדש ולא ירב מן 9 רו”כ, וכל אחד עומד באושפּיזא בחדר מיוחד בשכר 30 קופּעק או 50 לשבוע. באושפּיזא ינתן לו מטה וספסל ושולחן, גם יבושל לו ככל אשר ירצה, ובעל האושפּיזה או אשתו מקבלים החלוקה ולרוב חייב להם בן הישיבה מעשרה רו“כ עד עשרים ויותר. לפי החשבון יעלו הוצאות בני הישיבה לערך חמשים אלף רו”כ לשנה" ³⁰⁴).

כשיצא שם הישיבה לתהלה החלו נוהרים אליה לא רק מכל קצות רוסיה, אלא גם מחוץ לארץ: מגרמניה ומאוסטריה, מבריטאניה ומשאר ארצות. והנצי"ב לא חס על טרחתו ונסע לערים שונות לאסוף כספים למען הישיבה ובנה בית חומה גדול, בן שתי־קומות, ובו אולם גדול לבית תלמוד, ופרוזדור רחב ידים ללמוד בו בימי החמה. אף ספריה עשירה היתה בו.

בישיבה קיימו “והגית בו יומם ולילה”. משמרות היו בלילות, משמר יוצא ומשמר נכנס. ארגונם של התלמידים אף הוא טוב היה. ארבע חברות התקיימו בישיבה: “גמילות חסד”, “תומכי תורה”, “עונג שבת” ו“וועד המעונות”. רוב התלמידים היו בני בעלי בתים ואמידים וקבלו מהוריהם די ספקם והעניים שבתלמידים היו מקבלים הלוואות מקופת “גמילות חסדים” או תמיכה מקופת “תומכי תורה”. קופת “עונג שבת” מוקדשת היתה להלוות לתלמיד להוצאות שבת ויום טוב ו“וועד המעונות” השתדל להספיק דירות. הקופות היו מתכלכלות מתרומות התלמידים העשירים והאמידים ומנדבות האורחים שבאו לבקר את הישיבה.

התלמידים היו דרים שנים שלשה בחדר אחד. לבושם היה מודרני ורובם היו מתקנים את זקניהם.

בימי הנצי"ב הגיעו הכנסות הישיבה עד שבעה עשר אלף רובל לשנה – סכום גדול בימים ההם. חלק מן הכסף, כששת אלפים רובל, היה ניתן כתמיכה לבני העניים. היתה זאת תמיכה מצערה, אבל בן העניים מצאה בה את פרנסתו הדלה.

כך פעלה הישיבה, שביאליק עטרה בעטרת “בית היוצר לנשמת האומה”. עיני כל אב שזכה לבן העוסק בתורה מתוך אהבה וידיעה – היו נשואות אל וואלוזין. ובאמת נתכנסו אליה כל בחור בעם ויצאו ממנה עלויים שהיו למאורות גדולים אם במקצוע התורה ואם בחכמה ובספרות. וגם אלה אשר זרם הזמן גרפם לשדות אחרים, נשאו בלבם אהבה גדולה אליה.

אבל הרעה באה אליה מן הממשלה.

פקידי הממשלה הגבוהים אשר שנאו את התלמוד כמקור המשחית מוסרו של ישראל נתנו עינם לרעה בישיבות, ביחוד בישיבת וואלוזין, שתלמידיה היו בני אמידים והתהלכו בקומה זקופה ובהכרת ערך עצמם ולבושם נאה ונימוסיהם נאים, וחזו עתידות לעצמם להיות מנהיגי העם ברוח. מדי פעם באו מפקחים מטעם שלטון החנוך לחקור ולדרוש, ולא היה בקור בלי “תקנה”, והעיקריות שבהן: להמעיט את מספר התלמידים ולהעמידם על מאתים וחמשים, ולהנהיג בה את למוד הלשון הרוסית וספרותה. הישיבה לא שמרה את החוקים האלה בתוקף. בפנקסי הישיבה נרשמו אך מאתים וחמשים תלמידים ולמעשה למדו בה כארבע מאות. ובנוגע ללמודי חול קבלו רשיון שאך חמשים מן התלמידים, מאלה שכבר גדלו בתורה, יהיו מחויבים לדעתם. הזמינו מורה שלא היה בן ברית – בנוצרי בטחו שהשפעתו לא תהא רעה כהשפעתו של יהודי משכיל – שלא הבין את לשון התלמידים ואת רוחם. פדגוגים גדולים לא היו המורים ההם בכל אופן ונהגו עם תלמידי הישיבה כעם ילדים, על כן היו לצחוק, המורים ולמודם גם יחד. כשבאו הפקידים הגבוהים לתהות על קנקנם של התלמידים ראו שאין הישיבה נוהגת לפי התקנות. הממשלה החלה לאיים שתסגור את המוסד לגמרי. אז נבוך הנצי“ב ונועץ בעורך “המליץ”, שהיה ידוע לשתדלן אצל הממשלה, מה לעשות. והלה חיווה דעתו למלא את פקודת הממשלה והביא לו ראיה מגרמניה, שבה מלמדים בבית המדרש לרבנים למודי חול. הנצי”ב עמד על דעתו שלמודי החוץ דוחקים את למודי הקדש, ועל כן אין בין רבני גרמניה גדולי תורה. בשנת 1887 נתכנסו רבנים בביתו של הגביר ש. פוליקוב בפטרבורג, לדון בשאלה זו, והשתתף במועצה הפרופיסור נ. באקשט, והוחלט שילמדו את בני הישיבה רוסית וחשבון, אלא שלא יקריא המורה לפני התלמידים ספורי אהבה ולא יעוררם לקרוא בהם, ולמודי החול יהיו לא בבנין הישיבה, כדי להבדיל בין קדש לחול. ועל זה חתמו הרב ר' יצחק אלחנן ספקטור, שני ראשי הישיבה ועוד רבנים מפורסמים ³⁰⁵).

כאמור לעיל לא היתה זו ישיבה קנאית. “בגלל תלמידיה הרבים מארצות שונות, כותב אחד החניכים – לא ימלט שלא ימצאו בהם משכילים נבוני דבר, והמה יעוררו את האחרים להשכיל.. התלמידים מפּלך קורלאנד יפיצו בה ידיעת שפת אשכנז וספרותה, והווילנאים ירחיבו בה השכלת רש”י פין ור' קלמן שולמאן. מכתבי העתים הרבים אשר יבואו לבני הישיבה בשפות שונות, יפתחו מושגיהם ועשו אותם לאנשים שלמים.. גם נמצאים בה הרבה נערים יודעים מדעים ושפות חיות, ככל אלה הלומדים בבתי הספר הגבוהים, ורוב פּעמים יקרה כי כל אלה אשר בלו בתוכה שתים שלש שנים השתלמו בשפות ובמדעים, עד כי בצאתם ממנה יבואו תיכף בהמחלקה החמשית או הששית בגימנאזיום".

ותשוקת הבחורים להשכלה תתואר בתמונה זו:

“חשכת הליל פרושה על פני כל העיר וואלוזין. בכל חוצות העיר לא יאיר אף נר אחד. הגשם יורד בחזקה… רוח סועה וסער… דממת מות שוררת בכל אפסי העיר, וכבר כלתה רגל האחרון מן השוק, אבל רגל בחור מן הישיבה עודה משרכת בטיט ורפש, מנעליו מלאים מים, באשר הם קרועים ובלואים. עצמותיו יסערו מקור, באשר אדרת השער אשר לו ממושכנה בבית “גמילות חסדים”. אומלל! אנה פּניך מועדות? לא לעשות חוזה עם אהובתו, כי בן ישראל הוא, יודע חובתו כי לא לו לבקש אהבה, אבל הולך הוא לקחת את “המליץ” או את “הצפירה”, את ה”יידישע פּרעססע" וה“זעלבסטעמאנציפּאציאן” או לקחת ספר למקרא" ³⁰⁶).

ורוח זו התגברה במשך הזמן.

בכל רחבי רוסיה החלו אז היהודים שואפים לידיעת לשון המדינה והמדעים הכלליים, והצעירים היו נכנסים אל בתי הספר הכלליים או לומדים מפּי מורים פּרטיים את הספרות הרוסית ואת שאר מקצועות הלמודים החילוניים ומתעתדים לעמוד לבחינה לפני שלטונות החנוך ולקבל תעודות. אף תלמידי הישיבה לא יכלו יותר לעצום את עיניהם מדרישות החיים המעשיים, והחלו דורשים תקונים בתכנית הלמוד של הישיבה. דרישות אלו הגיעו גם לאזני פּקידי הממשלה והחלו לדקדק יותר ולדרוש שיחלקו את התלמידים למחלקות וילמדום את הלשון הרוסית ואת החשבון ומורי המקצועות יהיו בעלי תעודות. אף העמידה הממשלה בלשים לתפוס את התלמידים היתרים שלא נרשמו בפנקסי הישיבה הרשמיים ולשלחם מן העיר. בשנת 1892 נסגרה הישיבה על ידי הממשלה. ³⁰⁷).

“ביום ד‘, ה’ שבט בשנת תרנ”ב, הקיפו את הישיבה פּקידים ושוטרים רבים מכל מחוז אשמינא, פּלך ווילנה, וגם המון אכרי הכפרים מהעיר ההיא, ובמעמד כל ראשי הישיבה והתלמידים נקראה פּקודת הממשלה על הישיבה ותלמידיה ועל גזרת המלכות לסגרה. ככלות קריאת הפּקודה ניתן צו לבני הישיבה לעזוב מיד את בית תלמודם, ובמשך שלשת ימים עליהם לעזוב גם את העיר, ואחר שפינו את בית הישיבה והוציאו את ספרי התורה וספרי התלמוד – הניחו חותם על דלתות הישיבה, מקדש התורה, ונסגרו על מסגר".

“וכל אלה שהיו עדי ראיה של המחזה אומרים, שכל מי שלא ראה תמונת תוגה מחרידה כזו לא ראה כחזיון הזה מימיו. מקום הישיבה, הקפתה על ידי שוטרים ואכרים, יציאת התלמידים, או יותר נכון גרושם מתוך הבית, הוצאת כלי הבית, ספרי התורה וספרי התלמוד, ביחוד רגע הפּרדו של ראש הישיבה, הנצי”ב, שהוצא במצב התעלפות החוצה, נשען על זרועותיהם של תלמידיו – אין פּלא אם למראה כל אלה געה כל העם בבכי" ³⁰⁸).

סגירת הישיבה עשתה רושם מדכא על יהודי רוסיה, ואפילו על אלה המשכילים שהתרחקו מחיי המסורה. הכל הרגישו כי נחתם הצנור הראשי לידיעת התורה, הבית ממנו יצאו גדולי האומה. והנצי“ב, שקיומו הרוחני היה תלוי במוסד, נתייתם ומטרת חייו ניטלה הימנו. חוץ מזה היתה ההנהלה חייבת כעשרת אלפים רובל. זקן וחסר אונים ומדוכדך נפש כתת הנצי”ב רגליו לערים אחדות, לבקש מעשירי העם ומן הקהלות עזר בצרה, לסלק את החובות. הנסיעה וטלטוליה דכאו רוחו והוגיעוהו. אז החליט בדעתו לעזוב את המקום המזכיר לו יגונו ולעלות לארץ ישראל, למצוא תנחומים על אדמת הקודש ולבלות שם את שארית ימיו. אך בינתים חלה במחלת הסוכר והשיתוק, ובבואו לווארשה לשאול ברופאים נסתלק (כ“ה אב, תרנ”ג). בהלוויתו השתתפו רבבות מלווים ובעולמו של ישראל גדל האבל.

כשלש שנים היתה הישיבה סגורה והיכל התורה שומם. בחורים אברכים בודדים מבני העיר למדו בבית המדרש. ובנין הישיבה הנעול עמד כעד אלם ומצבת זכרון לתפארת שחלפה. ולא יכלו בעלי הבתים נשוא את דומית השממון בעירם ופתחו בשנת תרנ“ה את הישיבה מחדש בזעיר אנפין כמקום תפלה. אז נתקבל ר' מאיר נח לוין, מי ששמש רב ממוסקבה וגורש משם על־ידי הממשלה, לרב וואלוזין, והתלקטו בחורים אל תחת דגלו, כששים שבעים איש, ושוב נשמע קול התורה בעיירה. בשנת תרנ”ט נתקבל לוין לרב בווילנא, ובמקומו בא לוואלוזין ר' רפאל שפירא, והיה למפקח על הלומדים. מעט מעט רבו הבחורים, והם לומדים בפני עצמם, ואך פעמים מספר בשנה הגיד ר' רפאל שעור לפניהם. ר' רפאל היה מגדולי הלמדנים והשפיע הרבה על שומעי תורתו.

הלמודים נמשכו על כן בוואלוזין, אך רוח התלמידים נשתנה במשך הזמן. בחורי הישיבה לא יכלו להסתפק עוד בלמודי קדש בלבד והחלו דורשים תקונים בתכנית הלמודים, להתאימה לדרישות העת. בשנת 1902 הגישו הבחורים תזכיר לאספת הציונים במינסק לשים לב למצבם ולהשתדל שימזגו תורה עם למודי חול, כדי שיצאו אל החיים מזוינים בכל הדרוש להם להשפעה על העם. אבל הציונים צמצמו את תשומת לבם בעניני הסתדרותם ולא היה שומע לצעקת צעירי הדור שבקשו להתכונן לעבודת עמם.

ישיבת מיר

במיר, עיירה קטנה ברוסיה הלבנה, בין נובוגרודוק וסטויבץ, התקיימה ישיבה מפוארת שנוסדה בשנת תקע“ז (1817) על ידי רב העיר, ר' דוד יוסף אייזנשטאדט, שהיה גאון מפורסם. ישיבה זו לא התחרתה עם ישיבת וואלוזין; רבים מתלמידיה היו נוסעים, לאחר כמה שנות למוד, אל וואלוזין. המייסד מנה לראש ישיבה את בנו משה אברהם, שנתקבל אחר מות אביו לרב העיר והחזיק בשתי המשרות עד פטירתו בשנת תרכ”ח. מפני שיבתו מנה את קרובו הגאון ר' חיים לייב לסגנו. הלה זכה לאורך ימים ובמשך חמשים שנה, עד שנת תר“ס, עמד בראש המוסד. שיטת למודו היתה מיוסדת על הפשט, לפי מסורת הגר”א. אכן לאחר מותו, כשנתקבל ר' אליהו ברוך קאמיי, שהיה מפולפל גדול, נשתנתה שיטת הלמוד. משנסגרה ישיבת וואלוזין נעשתה מיר מרכז התורה. בשנת תרס"ג השיא ר' אליהו ברוך את בתו לר' אליעזר דוד פינקל, בן ראש הישיבה בסלאבודקה, שלמד תורה אצל הגאון מבריסק, ר' חיים סולובייטשיק, וגם בישיבת ראדין. ראש ישיבה שני היה חתנו ר' חיים שמואליביץ. ר' אליעזר דוד קבל למשגיח את ר' ירוחם לבוביץ, אחד מעמודי הזרם המוסרי, שעליו ידובר להלן, וזה הכניס רוח חדשה במוסד.

בני ישיבת מיר מפורסמים היו לא רק בתורתם, אלא גם בנימוסיהם הטובים. שם היו מקפידים לקבל אך בעלי כשרונות. תלמידי מיר היו מהדרים בבגדיהם ובקמטי מכנסיהם ובתהלוכותיהם עם הבריות. בין התלמידים נמצאו גם באים מרחוק ובני חוץ לארץ, אברכים בעלי תואר אקדמי מגרמניה, מאונגארן, מסלובאקיה ואף מאמריקה, שבאו להקדיש מספר שנים ללמוד התלמוד. אלה שלא היו מוכנים לכך קנו להם חברים מטובי התלמידים להתקינם ללמוד עצמי. תלמידים אלה השפיעו על שאר הבחורים ברוחב אפקם והושפעו מן האוירה של דרך ארץ בפני למדנות ומתענוגות מלחמת התורה בדרך חריפות.

את הישיבה יתאר אחד מחניכיה בזכרונותיו:

“הישיבה היתה בבנין גדול בן קומה אחת – אולם גדול אחד השתרע לכל אורך הבנין ורחבו. שם על יד הכתלים עמדו ארבעה עשר שולחנות גדולים וארוכים, וליד כל שולחן עמדו ספסלי עץ בלתי צבוע ארוכי מדה. לכל שולחן היה שם ותואר. היה שם “שולחן הרב”, לידו “שולחן הישיבה” וכיוצא באלו. הרב היה ראשון במעלה וכבוד גדול היה לבחור לשבת אל שולחן זה. היו גם שולחנות ממדרגה נמוכה, כגון “השולחן מאחורי התנור” וכדומה ושם ישבו “חניוקים” (בטלנים) והיה גם שולחן אריסטוקראטי, מקום מושבם של ה”אפיקורסים".

“למדו בישיבה עד שלש מאות בחורים מבני י”ד עד כ“ה – אברכים בעלי זקן. כולם היו מסוגלים ללמוד גמרא בעצמם. ביניהם נמצאו מצוינים בידיעותיהם, למדנים חריפים ומתמידים. זוכרני נער בן חמש עשרה שהיה לומד משמונה בבוקר עד שלש ארבע אחר חצות הליל. בשובי לעתים בשעה מאוחרת בלילה מחדר מכירי – שם קראנו בספרי חפשיים בדעות – ועברתי ליד הישיבה שמעתי קולו הדק והנוקב של המתמיד “אמר אביי” והיה זה משמש לי גערה ונזיפה ועורר בנפשי אהבה עמוקה ושאיפה לנחלת העבר… “מתמיד” זה היה צנום, חולני, – ולמרות זאת עסק בלמודים משמונה עשרה עד עשרים שעות במעת לעת. לא פעם היה ר' חיים לייב (ראש הישיבה) נגש אליו ונוזף בו בחבה על שהוא ממעט כל כך בשינה. אך הוא היה עונה לו “נוח לי בכך”. שעות הלמוד הרשמיות היו מתשע עד תשע עם שתי הפסקות, שעה לארוחת הצהרים ושעה למנחה ולמעריב. אולם גם אחרי תשע נשארו כארבעים חמשים איש בישיבה ולומדים עד חצי הלילה”…

“בדרך רשמי היו עוברים על מסכת אחת עם כל המפרשים, אבל הרשות ניתנה לכל בחור, לאחר שסיים את המסכת, ללמוד עוד מסכת אחת על דעת עצמו. באחת עשרה בבקר בערך היה ר' חיים לייב בא ולא ישב, אלא היה מתהלך הלוך ושוב בשורה מן הפתח עד הבימה. מארשת פניו המרוכזים ניכר היה שהוא מכין את עצמו להגיד שיעורו. י”ח רגעים לפני חצות היום היה נגש אל הבימה וטופח בידו על הספר המונח לפניו. מיד קמה ההמולה לדממה… מאות ידים תפסו ארבעה שולחנות גדולים וכבדי משקל והעמידום בעיגול ובתוכו מקום פנוי. הבחורים עמדו מסביב לשולחנות אלו והחזיקו גמרות פתוחות בידיהם. הם עמדו שורה מפנים לשורה, הראשונים ספריהם על השולחנות, והעומדים מאחוריהם – הגמרות על כתפי חבריהם. משכנסו כולם לשמוע את ה“פה המפיק מרגליות” – לפי כנויים של בני הישיבה – נגש ר' חיים לקרן זוית של הרבוע הפנוי, ישב על כסא שהגיש לו אחד הבחורים בהדרת כבוד, והחל לקרוא את השיעור. הוא דבר בקול ברור, לא גבוה ביותר, ברר את הענין לכל צדדיו, עד שלא נשאר מקום לשאלה. מבלי להזכיר את שמות המפרשים הקיף את כל פירושיהם, את הקושיות ואת התרוצים, הסבירם והאירם, וכל מה שיצא מפיו היה מפורש. עתים ועז נפש אחד הפסיקו בשאלה שהכין לו מראש. ר' חיים שמע באורך רוח ואם מצא ענין בשאלה – נשא את עיניו המאירות מן הספר, כיוונן אל השואל ולאט לאט ובמלים מעטות ענה תשובה כהלכה. אבל אוי לו למי שהיה שואל שאלה סתם, שאין בה ממש. עיני ר' חיים הוצתו בכעס ובזרקו אך מלה אחת “שטות” הוסיף לקרוא ולבאר ולאחר השיעור קרא אליו את השואל וברר לו את בערותו ובקש ממנו שלא יוסיף לשסעו בדברי הבל. אך דבר כזה קרה לעתים רחוקות." ³⁰⁹).

נוסף על הלמודים הושפעה שם נפש התלמידים הרבה ממוסריותו הנעלה של המשגיח ר' ירוחם. הוא היה בעל מדות תרומיות ואישיות מקסמת ובעל בטוי חד ולבו ער לחיי החברה. בשיחותיו על הרע והנשחת בחיי הפרט והכלל היה מעורר את תלמידיו לתקון נפשם ולתקון ארחות הצבור. והתלמידים העריצוהו והשתדלו ללכת בעקבותיו.

בהגיע שנות הסערה ברוסיה, שנות הזרמים החברותיים המהפכניים (1905) נסחפו גם בחורי הישיבה עמהם. אך הללו הוכרחו לעזוב את הישיבה ונשארו אך הנאמנים למסורת. בשנים האחרונות נבנה לישיבה בנין נהדר בכסף שנאסף למטרה זאת באמריקה.

הקבוץ באיישישוק

באיישישוק, עיירה קטנה בליטא, התקיים במשך שנים רבות קבוץ של בחורים ואברכים פרושים, ומקבוץ זה יצאו רבנים גדולים בתורה. אחד מהם היה ה“חפץ חיים” מראדין. מעטות הידיעות המדויקות על תולדות הקבוץ. בשנת תרל“ח נדפס ב”השחר" שנערך על ידי פרץ סמולינסקין מכתב מאיישישוק, חתום בשם יאפ"ז, ובו הוא מספר על חיי הקבוץ, מתוך נקודת השקפה של משכיל המתייחס אליו בשלילה. ויבואו בזה קטעים אחדים מדבריו:

“בשני בתי המדרש שבעיר יסתופפו בערך שמונים איש, ובשם פרושים יקראו, וכל חפצם להיות מורי הוראה בישראל, ורובם ככולם העוזבים את נשותיהם אלמנות חיות – מחכים לתמחוי המובא להם על ידי איש עתי נושא התמחוי אשר ישרת את הפרושים… בכל הדברים הדרושים להם… נושא התמחוי – רבה העבודה עליו, מעוטר הוא בכדי התבשיל מעשרים ומעלה, והוא חוזר בכל בתי העיר לשמש את תלמידי החכמים הפרושים ולאסוף עבורם על יד את כל הדברים הדרושים להם: גבינה, חלב, דג מלוח וכהנה… ימים רבים ישבו פה הפרושים הצנועים העוסקים בלמודי יורה דעה… ומדי שנה בשנה יעלה לאיישישוק הרב המו”ץ וסמך ידו עליהם, להיות רבנים. תחלה היתה תקנה לא לקבל לבית המדרש בחורים בלתי נשואים, אך כעת בטלה הגזרה והחלו בחורים רבים לבוא איישישוקה מכל פנות התבל, מהם היו רבים אשר לבם הולך אחר השכלה… והיו בקיץ תרל“ז עד עשרים איש ויותר אוהבי השכלה ושוחריה, וחיו על ארוחת שולחנם ומלובשים בבגדי הוד ויופי”.

בה בתקופה צצו ישיבות אחרות. הישיבה במינסק (זו קדמה עוד לישיבת וואלוזין ונוסדה על ידי אריה לייב, בעל מחבר “שאגת אריה” שנפטר בשנת 1875, ונתחדשה אחר כך על ידי ר' יהושע אייזיק חריף). בשנת 1831 נוסדה בווילנא ישיבה על ידי ארבעים אברכים ועמד בראשה ר' דוד כהן מקוסובה. בה בשנה נוסדה בווילנא ישיבה שניה על ידי ר' מיילא והתקיימה עד מלחמת העולם הראשונה.

ישיבת טילז

ישיבת טילז (טעלשי) נוסדה בשנת תרל“ח (1875) על ידי ר' צבי יעקב אפנהיים, ר' מאיר אטלאס ור' זלמן אבעל. עשיר אחד מברלין קבע פרס לר' אפנהיים על מנת שזה יהא שכרו כראש מתיבתא, אך הוא לא רצה ליהנות מן הממון ונתנו כתמיכה לבחורים לומדי תורה. בשנת תרמ”ב (1882) נתקבל לרבה של טילז ולראש ישיבה הגאון ר' אליעזר גורדון (גאָרדאָן) שהיה רב בקילם ויצאו לו מוניטין כחריף ועוקר הרים. בשנת תרמ“ג (1883) נתמנה חתן הרב גורדון, ר' יוסף לייב בלוך, כעוזר לחותנו בהנהלת הישיבה. רבוי התלמידים גרם לידי קבלת ראש ישיבה שלישי. בשנת תרמ”ה (1885) נתקבל לראש מתיבתא ר' שמעון יהודא שקאָפּ, והוא אז צעיר בן כ“ד שנים. במשך שמונה עשרה שנים כהן בישיבה ונתפרסם לשם ולתהלה בדרכו ובכשרונו להסביר כל ענין הסברה ישרה ועל יסודות ההגיון והשכל. אפילו הבחורים המצוינים מ”שיעור הרב" (גורדון) היו באים לשמוע חדושיו. בימיו של גורדון, בשנת תרס“ה, נתקבל הרב ר' חיים רבינוביץ לראש ישיבה, והוא מן הגאונים בליטא. הרב שקאָפּ נשאר בטילז עד שנת תרס”ג (1903), עד עלותו על כסא הרבנות בעיר מאלץ, ובבואו שמה פתח שם ישיבה. בשנת תרס“ב (1902) יצא ר' יוסף לייב את הישיבה בטילז וקבל רבנות בווארנה ואחר כך בשאדובה ויסד שם קבוצים של תורה, ואחר כך חזר אל טילז, כי בשנת תר”ע נסע הרב גורדון אל לונדון בעניני הישיבה ונסתלק ובא ר' יוסף לייב למלא מקומו כראש הישיבה ורב דמתא. בשנת תרפ“ב נתקבל בנו ר' אברהם יצחק בלוך לראש ישיבה. בשנת תרפ”ח נתקבל ר' אליהו מאיר בלוך לראש ישיבה. עוד שמשו שם כראשי ישיבה ר' חיים מרדכי כ"ץ כמנהל כולל הרבנים, והרבנים אבנר אוקליאנסקי ועזריאל רבינוביץ, בן ר' חיים רבינוביץ, שהיה עלוי מפורסם ³¹⁰).

בישיבה זו היה סדר קבוע יותר מבשאר ישיבות. התלמידים נחלקו לשלש מחלקות של קטנים בינונים וגדולים, ומקומות קבועים היו לתלמידים, והמשגיח היה יודע על הבאים והחסרים. ואף שעות הלימוד קבועות היו, מתשע עד אחת עשרה בבקר, ואחר כך היו הבחורים הגדולים נפנים ללמד שעוריהם הפרטיים לקטנים מהם (בשכר). בשתים שבו ללמוד עד תפלת מנחה. בין מנחה למעריב היו לומדים מוסר (בתקופה המאוחרת), והולכים אחר כך לאכול פת ערבית. משעה שבע עד עשר בלילה היו הבחורים לומדים כל אחד לעצמו. דמי הספקה לתלמידים היו נתונים לפי סוגם. כדי לתפוש תפיסה כל שהיא על האוירה שהיתה שוררת בישיבה ועל סדריה יובאו כאן קטעים אחדים קצרים:

“אחר הצהרים. על ספסלים ארוכים העומדים בשורות יושבים כמאתים וחמשים בחורים מבני י”ז עד כ“ג, כל אחד לפני “עמודו” ומסכת עליו. הם מתנועעים בתנועות קצובות ולומדים בנגון הגמרא. עיני כמה מהם מבהיקות כמתוך רצון עז לחדור לתוך הענין, וכמה מהם – עיניהם מרפרפות, מתרוממות מעל עמודי הספר ומביטות למרחקים, אבל נגונם אינו פוסק מפיהם. במקומות שונים עומדים שנים יחד ולומדים, האחד משתדל לפרש לחברו את קושיתו, חידושו והארותיו. שיחה זו מתלווה תנועות הנראות לעומד מרחוק כמשונות, כפרועות. הנה מתרוממת בוהן היד למעלה והנה קופץ האגודל ונעמד על תיבה שבגמרא ומתרומם שוב למעלה, נתלה בכפתור בגדו של השומע, מתרומם למעלה מעל לראשי המתווכחים, והנה נראית כל היד, ופתאום ושתי הידים נפגשות יחד להטעים ולהדגיש את נקודת הוויכוח… קולות מתווכחים עולים, הטפיחות על הספר בידים מתחזקות והולכות, עד שהאחד מושך את חברו אל ארון הספרים, להוכיח לו מתוך ספר את צדקתו. אז יביט האחד בעניוות וחברו בנצחון על שורות הספר, ושניהם ישובו במנוחה אל מקומם. תמונה זו נכפלת בעשרים מקומות שונים”.

“פעמים מקיפים אחדים את הגדול בהם, את העלוי, המשמש להם מרכז. הוא מסביר, מתקיף, מתרץ… יש שישסעהו האחד והוא לא ישים לב אליו, והשומעים – אין דעתם נוחה מן השיסוע… הם מביטים אל העלוי בעינים כלות. הצעירים שבהם – פיהם פעור. המבטים נטויים אל בוהן המדבר והיא קופצת ועולה למעלה, עם כל הטעמה היא מתרוממת, והעלוי מוכיח ומפתיע עד שהוא מגיע לשיאו… העלוי טופח בידו ומשתתק, והכל שבעים רצון: והקושיה ניתרצה”… ³¹¹).

ועל שמיעת ה“שיעור”:

כל התלמידים נתונים בראשם ורובם בלמוד, ובית המדרש הומה בשאון. פה ושם קבוצות בחורים מפלפלים בסוגיות שונות, מי מוצא לו נתיב בפרקו בשכלו ומי בבקיאותו הדייקנית. המשא ומתן בהלכה סובב והולך, הקולות למיניהם מביעים רוך נפשי ומשתפכים בחללו של הבנין הנהדר… מסתעפים דברי כולם למטרה אחת הדוחפתם רק להעפלה, והיא היא הבנת התורה… פתע מה נתהוה? מי עוקר את התלמידים ממקומותיהם שם ומריצם הלאה לבימה? מפני מה נהייתה המולה רבה ומכל גדות הישיבה למה נחפזים ורצים? מי מכריח את המעיין במפרשים או בספרי הפוסקים להפסיק באמצע? התשובה מובנה: “השיעור!”.

“כולם כאיש אחד פניהם נשואות להתקרב יותר לבימה, למקום שם ישמע השיעור ביתר בירור… והנה כבר משולבים כולם, מכווצים בכפיפה אחת על יד הבימה והרבה עומדים על העמודים: “והיו עיניך רואות את מוריך”… יש גם שיהרסו לעלות הבמתה מרוב השתוקקות לשמוע הכל, אבל נסוגים אחור שמא לא נעים להרב שליט”א להמצא במקום מצומצם לשאיפת אויר… נראה המורה בהדרת כבודו בישיבה. פוסע הוא על דרגש הבימה בזריזות נעימה, ואור פניו מבשר דבר מה. מבטי עיניו מכוונים למצוא מסלה בדוחק בין בני הישיבה, הללו מצטמצמים וכבוד הגאון עובר ובא למקומו, ויושב על כסאו המיועד. ראש המתיבתא פותח ודורש בסוגיא. ובאיזה לשון ומבטאים? – צחים ומזוקקים, והגיוניים עד להפליא. תלמידיו כולם נמשכים אחרי דבריו, אם כי טרם נחקרו והובנו בעמקותם כיאות" ³¹²).

שיעור זה המתואר היה ראשון לראש ישיבה חדש, אולם בשיעור רגיל גדולה התנצחותם של התלמידים:

“השיעור היה נמשך כרגיל כערך שעתים, אבל היה נפסק הרבה פעמים… על כל פסקא ופסקא של השיעור יצאו מערערין מהתלמידים היותר נעלים שצעקו בקולי קולות, לסתור את דברי הרב שהיה דומה בעיניהם למלאך ה' צבאות, ולא התנהגו גם ב”דרך ארץ“, שאחד ידבר ולא יכנס לדברי חברו, אלא בפעם אחת היו יוצאות כנופיות שלמות של תלמידים להלחם עם המורה, ונראה היה כאלו הדבר נוגע עד נפשם והמה רוצים להתאבק עמו (להאבק) בהתאבקות שאינה יודעת קץ וגבול. ובאותו הזמן היה יושב המורה הגדול במנוחת שלוה והשקט וכאלו אומר: שישו בני מעי! ולהפך, הוא לא היה כלל שבע רצון מאלה התלמידים השקטים והשותקים…” ³¹³).

שאר ישיבות

הישיבה בעיר מאלץ, מחוז גרודנה, נוסדה בשנת תרנ“ח על ידי ר' זלמן סנדר כהנא, אב”ד העיר בשם “ענף עץ חיים”. דרך הלמוד היה מושפע מוואלוזין. השעור היה נאמר “דף על דף”, מבלי החסר אף דברי אגדה. המנהל השתדל להרים את ערך הישיבה ולומדיה, ובעלי הבתים הוזהרו לבלי זלזל בכבוד תלמידי החכמים הצעירים ולבלי כנותם בשם “בחורי ישיבה”, אלא “אנשי ישיבה”. שיטת הרב היתה: דרך ארץ קדמה לתורה. הבחורים היו חייבים להקפיד על חיצוניותם, שיהא בגדם נאה ונמוסם נאה ויהיו מעורבים עם הבריות ורצויים להם.

בשנת תרס"ג עקר הרב כהנא את דירתו לקירנקי, והעביר שמה חלק מן הישיבה. ועל ישיבת מאלץ עבר משבר, כי נתגלתה אז תנועה חשאית בין תלמידי הישיבות לארגן את בחורי הישיבות בכלל לתכלית יסוד ישיבה מודרנית שתכלול גם למודי חול ותכין את תלמידיה אל החיים החדשים ואל דרישותיהם. מרכז התנועה היה במאלץ. נקל להבין שראשי הישיבות ראו בתנועה זו מרד ומהפכה ביהדות המסורה. בה בתקופה בא שמה הרב שקאפּ שהיה ראש הישיבה בטילז. בני מאלץ שמו עיניהם ברב שקאָפּ, כי שמו הלך לפניו ובו בטחו שיחזק את ישיבתם, שהחלה מתפזרת. ובאמת עלתה בידו להרים את קרן הישיבה ולחדשה ולרעננה. הרב שקאָפּ היה לא רק גדול בתורה ובאישיותו הנעלה, אלא אזנו היתה נטויה אל המית החיים מחוץ. הוא ידע את רוח התלמידים החדשים, על כן לא מנה עליהם לא משגיח ולא מנהל, לא סופר ולא מזכיר, אלא הנהלה עצמית מקרב הבחורים ועליהם חלה האחריות. לעתים היה הרב שקאפּ שולב דברי מוסר בשעור החומש ומעורר לב התלמידים על תקון הנפש והחברה. כל השנויים האלה הביאו ברכה. הישיבה התנהלה בסדרים טובים. רק אחרי כן, כשנתווספו תלמידים צעירים לימים, מנו משגיח עליהם. כשהעתיק הרב שקאָפּ את דירתו ממאלץ היה הרב דיינובסקי לראש ישיבת מאלץ.

והרב שקאפּ עבר לבריינסק ויסד שם ישיבה שהתקיימה עד ימי מלחמת העולם הראשונה ³¹⁴).

הישיבות הנ"ל לא היו כאמור לעיל, משמשות את עריהן ואת סביבותיהן בלבד. בישיבות שמנו את בחוריהן למאות לא היו מבני המקום אלא אחדים, והשאר הגיעו שמה מכל קצות הארץ, מאוקראינה ומפולין ואפילו מקוקז. ויש שבאו אל הישיבות בני חוץ לארץ. על ידי כך נעשו הישיבות צנורות השפעה לכל תפוצות ישראל. בן ישיבה שחזר לעירו מלא וגדוש הביא עמו אהבת התורה ויצר חוג של לומדים שהיו מתווכחים ומתפלפלים ומהווים את האריסטוקראטיה הלמדנית של המקום.

בחורי הישיבה לא בקשו מטרה חומרית בלמודם. הצמאון של תורה לשמה הביאם ועל כן לא למדו בישיבות למודי תכלית, כ“יורה דעה”. העיקר היה היסוד התלמודי, קנין הבקיאות והכשרונות התכסיסיים במלחמתה של תורה, ומי שרוצה אחר כך לפרוש לרבנות לומד את הידיעות המקצועיות ומבקש סמיכה. התלמידים לא היו נבחנים בחינות מדויקות, אלא שהיו נכנסים מעת לעת, לפי רצונם, אל בית ראש הישיבה, שהיה פתוח תמיד לשיחה תורנית, לפלפל עם הרב בחידושים (רעדען אין לערנען). בית הרב היה האסכולה הדימוקראטית ביותר. הרב מפלפל עם עולי הימים כדרך חברים המתנצחים בהלכה, ואין שם סולם ערכין, היא ההתפתחות וההתחדשות המתמדת, ואין בזה סיום.

על ה“שיחות בתורה” שהיו מתנהלות בין התלמידים יספר י. אבסיי:

“בכל הישיבות היו נהוגות במדה פחות או יותר גדולה ה”שיחות בתורה“. שיחות אלה לא היו בבחינת דבר טפל, או סעיף שמקומו מחוץ לתכנית הלמודים. אדרבה, הן נחשבו לעיקר גדול, נערכו במשך השעות המוקדשות ללמודים לפי סדר היום של הישיבה (וכמובן, גם בשעות אחרות) והיוו חלק בלתי נפרד מגוף הלמודים. לשיחות אלה לא היו שעות קבועות ומסוימות: כל שעה היה זמנן. נקודת התחלתן היתה, אם איזו קושיה שנשאלה בבית המדרש על ידי מישהו או לעתים קרובות מתוך כוונה להחליף כח המחשבה, להתרענן, להגביר את חשק הלמוד ולהמציא תענוג רוחני לנפש. השיחות האלה היו מכניסות זרם חיים לתוך הישיבה, ותועלתן הלמודית והחנוכית היתה גדולה במאד מאד. הן עוררו את כחות נפשו של בן הישיבה, הוציאו אותו מתחום מחשבתו המצומצם, הביאו אותו במגע עם נקודות מחשבה חדשות ונתנו לו את ההזדמנות לבחון את כח הגיונם של חבריו. הן חנכו אותו להגיון ישר, למחשבה מדויקת ולהבעה נכונה ומלאה” ³¹⁵).

על שיטת הלמוד אומר ג. אלון:

“בישיבות ליטה אתה מוצא הצטרפות של למוד הפשט ודרך הפלפול… החידוש בהלכה, לכך שואף בן התורה כמעט מתחילת שמושו – צא מכאן “מתמידים” מועטים, השוקדים “להרבות” תורה… אלא שהפלפול המונהג בישיבות ליטה מיוחד הוא ומשתנה לטובה ממה שנהוג היה במקומות אחרים… שכן אין אתה מוצא כאן אותה דרך של דקדוקים מקומיים, פרטיים, בישובי דחוקים על ידי ההמצאה הרגעית בפרשה מניה וביה, כעין השיטה הרווחת בפולין (“יש לישב” של המהרש"א וכיוצא באלו). לצד שני אין כאן אף אותם צירופים רחוקים ומלאכותיים בדרך “לשיטתו” כמות שהיא מתבטאת במיוחד בפלפולי “הדרן” המפורסמים. שיטת העיון הרווחת בישיבות ליטה הגדולות עניינה הוא: הגדרת המושגים ההלכיים ונתוח יסודותיהם על מנת להבחין בין הפרשיות הנראות דומות וסותרות וכדי להקיף, לאידך גיסא, את הפרטים המשתנים שבהלכות הרבות, המפוזרות והמסובכות, כדי לצרפם ולעשותם כללים… יש בה, בשיטה זו בכללה מעין פעולת האנאליסיס והסינתיזיס כאחד. ואמנם מוצא אתה בכמה וכמה מחידושי ההלכה הבחנות מעודנות וצירופים מיוסדים, המעלים את יסודי ההלכה ורוחה קרוב לאמת שלה. ולפיכך, לפי שעיקר הפלפול משמעו: פעולה נתוחית־הגיונית וצירופית־שיטתית, נשתקע העיון בסדר נזיקין ונשים, הכוללים את היסודות המשפטיים שבתלמוד (דיני ממונות ומשפט המשפחה). ואכן בידוע שחניכי ישיבות ליטה זוכים במיוחד בהכשרת מחשבה משפטית ולוגית” ³¹⁶).

ישיבות המוסר

באותם הימים החלה מתפתחת ישיבה מטפוס חדש, שיוצרה היה ר' ישראל סאלאנטר. בכל הישיבות היה פיתוח המוח – פשט והגיון או פלפול וחריפות – תכלית אחרונה, ומנהליהן לא נתנו דעתם על פיתוח הרגש. בתנ"ך זלזלו, באגדה זלזלו – כל אלה לא היו ענין ללמדנים. והלב דרש את תפקידו. אז נתגלתה בישראל אישיות מופלאה, מן האישים המחדשים זרמים רוחניים בתולדות החברה.

ר' ישראל סאלאנטר (1883–1810, ונקרא סאלאנטר על שם עירו סאלאנט, ושם משפחתו ליפקין) יצר שיטה בלמודי הישיבות, שיטת המוסר, והיה לאחד המשפיעים הגדולים, לראש תנועה רוחנית, תנועת המוסר.

ר' ישראל נולד בזאגר פלך קובנה ולמד תורה מפי אביו ר' צבי הירש ברוידי ור' יוסף זונדל מסאלאנט. ר' זונדל היה מן הצדיקים הענווים שעליהם העולם עומד, לא התגדר באיצטלה של תלמיד חכם ולא עשה תורתו קרדום לחפור בה. מיגיע כפיו התפרנס וכל חייו חיי ענוה וצדק ויראת שמים. בעל נפש מרגשת היה, פתוחה לצער העולם, דואגת לשפורה ולתקונה. הוא היה מתהלך בשדות וביערים, משוקע בתוך עצמו, מהרהר בתכלית החיים ובמה יזכה את ארחו. הנער בעל הנפש הפיוטית נמשך אחרי ר' זונדל והלך אחריו כצל – ללא ידיעת הצדיק – בשעת טיוליו בחיק הטבע, מתבונן בו ביראת כבוד ומבקש לגלות את צפונותיו. באחד הימים – יסופר – ראה ר' זונדל פתאום את הנער בקרבתו בשדה ואמר לו: “ישראל, למד מוסר”. והדברים שקעו בנפש השומע וחתכו את גורל חייו.

ישראל למד מוסר וראה בו את הדרך לתקון היחיד והצבור. עוד בהיותו בן כ"ה יסד בעיר סאלאנט חברת מוסר לבעלי בתים ולבחורים. אבל המוסר לא נטל כלום מהתמדתו וגדולתו בתלמוד. גאון היה ושמו יצא למרחוק ונקרא לווילנה, ירושלים דליטה, לעמוד בראש ישיבת ר' מיילא, והוא אז אברך בן שלשים, ושם הכירו את גדלו ואת טוהר נפשו. הוא היה שם גם “מגיד” והלהיב את נפשות ההמונים לחיים חדשים, חיים של טהרת המדות, להתרומם ולהטהר ולברוא עולם חדש, עולם של יושר וצדק ושכל אחד חייב ללמוד מלאכה, כדי להתפרנס מיגיע כפיו, ולהיות אזרח נאמן לממשלה. אחר כך יסד שם חברת מוסר ללמוד את “חובת הלבבות” ואת “מסלת ישרים” של ר' משה חיים לוצאטו ושאר ספרי מוסר. כשרצתה הממשלה לפתוח בווילנה בית מדרש לרבנים, על מנת לגדל בו רועים מטפוס חדש, מודרני, כדי שישפיעו על המוני העם לשנות ארחות חייהם, שמה עיניה בר' ישראל והציעה לפניו להיות שם למורה התלמוד. כוונת הממשלה היתה להשתמש בשם הגאון והמוכיח כדי לעורר אמון העם במוסד. אך ר' ישראל ידע למה מכוונת הממשלה במוסדה ולא רצה להיות לכלי יוצר לה, ולשאיפותיה, ויען שבקשת הממשלה היתה דומה לדרישה עקר מווילנה ויצא לגור בקובנה, ומשם יצאה השפעתו העצומה.

ובנוגע לשיטת למוד המוסר אומר עליו תלמידו:

“האדמו”ר ז“ל בחכמתו שינה את פני למוד המוסר, וילבש אותה צורה אחרת, ותחת אשר מלפנים גם מי שלמד לפעמים איזה ספרי מוסר, היה סגנון הלמוד הזה בטעם ובניגון למוד גמרא ופוסקים, או בעיון והבטה בלבד, אולם אדמו”ר הורה בינה ודעת כי פרי התועלת מלמוד המוסר הוא… ההתעוררות… בהתפעלות הנפש, בלב נכון, בקול עצב, בשפתים דולקים, להרחיב הרעיון בציור חושי (שיהא הלומד מצייר ציורים בדמיונו). על כן טוב לחזור מאמר מיראה ומוסר כמה פעמים, וביחוד כאשר יגיע לאיזה מאמר חז“ל, או שאר דברי מוסר… יחזור וישנה כמה וכמה פעמים, עד אשר יהיה חרות על לוח לבבו” ³¹⁷).

בסלאבודקה פרבר קובנה יסד ר' ישראל ישיבה של מוסר (1849). הוא הועיד על יד הישיבה בית מיוחד למוסר. בית מיוחד על שום מה? כדי שיוכל כל אדם להכנס שמה בכל עת ולבדוק נפשו וללמוד מוסר ולהתחנך בו, ובדרך ההתפעלות. “היתכן כי ישב (אדם) ללמוד בביתו, נגד בני ביתו העוטרים לו מסביב, או ללמוד בבתי המדרש, אז הוא בלמודו בהתפעלות הנפש יפריע את הלומדים גמרא והלכות… ומה גם אם לפעמים יעורר אותו המוסר אל הבכי, הלא יבוש ויעטה כלימה לעסוק בו. וכן לפעמים גם ספרי מוסר אין שם, לא כן כאשר יש על זה בית מיוחד, באין שטן ואין פגע. והכל מוכן, ספרי מוסר למרבה, וכל הלימוד בהתפעלות רב כאות נפשו” (בלאזר).

ואין ללמוד מזה שהיה ר' ישראל מן המוסריים העושים את ההסתכלות הפנימית מטרה בפני עצמה ופורשים מן החיים כדי להגיע לידי שלמות. ר' ישראל הכיר שאין אדם מגשם את שאיפותו המוסרית מתוך בריחה מן החברה, אלא דווקא מתוך יחוסים עם הצבור. טובת הכלל גולת הכותרת היא של המוסר. על כן דאג לצבור, ובממל ובפאריז ובכל מקום היותו ארגן את הקהל ויסד לו את המוסדות הדרושים לו לחייו הצבוריים. קשה למצוא בעולם תמזיג כזה של מוסר הנפש ואהבת החברה כפי שנתבלט בפעולות חייו של ר' ישראל סאלאנטר.

ועל פעלו בקובנה אומר ר' לוי גינצבורג:

“כשיצא בשנת 1848 מווילנה על מנת להשתקע בקובנה, הקהלה השניה במעלה בליטה, היו קשרי המסחר החזקים שחברו עיר זו לגרמניה משפיעים השפעה גדולה על תושביה היהודים. בשעה שבא ר' ישראל לקובנה, העדה המודרנית ביותר בליטה, היתה מקום גידול להשכלה. כשעזב את העיר עשרים שנה לאחר זה, נעשתה מבצר האורתודוכסיה והתמידה במעמדה זה כחמשים שנה לאחר כך. תמורה זו, יכולנו לומר, היא פרי פעולתו של ר' ישראל, שטבע את חותמו על חיי רוחה של עדה גדולה זו” ³¹⁸).

השקפתו של ר' ישראל היתה כי כחות היצרים הרעים (התאוות) פועלים שלא מדעת ושלטונם גדול על בני האדם, ואין להתגבר עליהם אלא על ידי חנוך היצרים הטובים. חנוך זה יבוא על ידי הגברת ההכרה המוסרית, ואותה עלינו לעורר ולהלהיב תמיד, כל הימים, בלי הפסק. “חולים אנו מכל צד ופנה, התאוה והכבוד יסוככונו, הגזל והעוולה יסובבונו, הגאוה והכעס, הקנאה והקפדנות, הם דרכינו, הלשון ישלוט בנו באין מעצור”. את החליים האלה מציע ר' ישראל לרפא ב“בית הרופאים”, בבית המוסר, להלהיב הנפשות בזיכוך הרעיון, בלמודים הנשגבים הללו (למודי המוסר), ללמוד בשפתים דולקים, עד אשר יתלהב הלב“, ועד שיהיו הרעיונות הנעלים לחלק מחיי הנפש ויפעלו כהרגלים, בלא יודעים. בהכרה ראשונה הרעיון המוסרי מבהיק בברירותו, והכרה ראשונה באה עם למוד ראשון, ובמדה שאתה מרבה לחזור על הרעיון חידושו מתמעט והולך והוא מתכהה, וזה סימן לטובה, שהוא הולך ונעשה הרגל, ומשנעשה הרגל הריהו פועל שלא מדעת ואתה עושה טוב בלי מאמץ. השאיפה אל החיים המוסריים דורשת על כן לימוד בלתי פוסק. לימוד המוסרי – יסודו וראשיתו בחינת הברירות (ההבהקה) בהתפעלות הנפש, ולזאת כמעט ברוב פעמים אין בכחו לעזור נגד התאוה בחינה הכהה, החזקה (שנעשתה הרגל), אכן כמו בלימוד השכלי כל פעם לימוד הברור עושה רושם בבחינת הכהה (מתחזק במערכת העצבים ונכנס למסלול ההרגל)… ובתנאי שלא יהי' הפסק זמן גדול בין למודי הברור, למען לא יתרוקן ויתבטל רושם הכהה (שלא יתבטל מפאת חוק אי השמוש), כי אז פעם השני יהי' הראשית (כל חזרה תחזק הרושם) וכן עד אין סוף… וכשתחברו התפעלות נפשית רבות בדבר אחד, בלי הפסק גדול ביניהם… יוולדו כחות נפשות הכהים (הרגלים) אשר חזקים המה להוציא פעולתם”. ו“אל יפול לב האדם בלמדו מוסר ואינו מתפעל, ואין רושם בנפשו מוצאת לשנות דרכו. ידע נאמנה כי לא נגלה לעיני בשר הרושם, עיני השכל רואות. ברבות העתים, ברבוי הלמוד, מהתקבצות הרשימות הנעלמות, לאדם אחר יהפך, ותאותו נאסרה לבל תפרוץ הרבה, ויש אשר תבטל, והנסיון יעיד על למוד מוסר, ביתר שאת יעלה על בני גילו ברעיונו וכל הנהגתו”.

הדברים המועטים שנשארו ממנו בכתב לא יתנו לנו מושג מכל טוהר נפש ועוצם מוסריותו. אך כל מי שעמד בד' אמותיו נתבשם מהוד אצילותו ובדברו נתרוממה נפש השומע. “כעמוד אש שלחו ה' לפנינו – אומר עליו תלמידו – להאיר עיני בית ישראל בתורה ויראת ה‘, ופתח לנו שערי אורה… וחפץ ה’ הצליח בידו, לפעול ישועות בקרב הארץ לחיי הנפש” (בלאזר).

לא עברו ימים רבים וה“מוסר” היה לתנועה. תלמידיו החלו מיסדים ישיבות של מוסר. בקובנה נוסד “כולל” של פרושים ועשיר אחד מברלין, עובדיה לאכמן שמו, תמכהו. גזבר הכולל היה ר' יצחק בלאזר, תלמידו של ר' ישראל, והוא שהשפיע על חברי הכולל שיהיו עוסקים במוסר.

במשך הזמן החלו “המוסריים” מפליגים במעשיהם ומתרחקים מרוחו הצבורי־העולמי של ר' ישראל. הם היו לומדים ספרי מוסר מתוך נגון של יגון שהיה הולך וחזק עד שבאו לידי התלהבות והתפשטות הגשמיות. כמו כן בקשו לבטל כחו של היצר הרע על ידי סגופים ותעניות.

תלמיד שני לר' ישראל ר' יוזל הורוויץ, “בעל החורים” יסד בשנת תרנ“ב ישיבה בנובוגרודוק, ואף זו נתמכה על ידי לאכמן. ישיבה זו התרחקה עוד יותר מן השורש הסוציאלי והתורני, למוד המוסר נעשה בה עיקר ולמוד התלמוד שני לו. שלטה בה שיטה של סגופים, ווידויים והתבזות והתבודדות לשם שבירת היצר. חדר אפל היה שם והתלמידים היו באים שמה לשם התבודדות, והיו חוזרים על מאמרים שונים, כגון “אדם יסודו מעפר” או “למה לי חיים” פעמים אין מספר מתוך מרוץ אנה ואנה ומתוך הכאה על הלב באגרופים ומתוך בכיות ויללות – והכל כדי להתוודות על עבירות ש”עברו" ולרוצץ כל שאיפת חיים וכל מאווה נפש. היה שם גם וועד מיוחד שמטרתו היתה לעיין בדרכי המלחמה עם היצר ולהכנעתו. לפני הוועד הזה באו הבחורים להתוודות על חטאותיהם ועל הרהוריהם הרעים, והוועד מעיין בזה בכובד ראש ומטיל עונש על החוטאים, עונשי סגופים ומלקות. המוסריים היו מתבזים בכל הדרכים והאמצעים, אפילו בלבוש משונה ומעורר לעג, כדי שיראה הקהל בקלונם והם, הלובשים, לא יתנו דעתם ללגלוג ומתוך כך יתרגלו לבטל את דעת הקהל ולא להיות תלויים בו. את מקום החיים החברותיים מלאה האכסטאזה הדתית.

ר' יוזל זה היה בעל נפש לוהטת ואישיות משפיעה, קנאי קיצוני ובעל כשרון בהנהלה. לפני זה היה עוסק במסחר ובלכתו בדרך לרגלי מסחרו נפגש עם ר' ישראל והיתה פגישתו זו מכריעה. הוא הניח את המסחר וקבע לו מטרה חדשה, להפיץ את המוסר. תחלה החל להתבודד בבית קטן בסלאבודקה, סגר את הדלתות ואת החלונות, כדי להבדל מעולם החיצון, ונקב שנים חורים בכותל לקבל מאכל, אחד למאכלי חלב ואחד למאכלי בשר. ואז הוכתר בשם “בעל החורים”.

עוד תלמידים היו לר' ישראל שהלכו בעקבותיו: ר' אליעזר יעקב חיים, אחיו של ר' יוסף חיים ברלין, ר' נתן צבי פינקל, ר' צבי הירש רבינוביץ ועוד. ר' ישראל לא העלה את דבריו על הכתב ולא יצר שיטה מעובדת. הוא הטיף מוסרו על פה ואירע לו מה שאירע ליוצרי שיטות אחרות: המקבלים הכניסו בדברי רבם מהרהורי לבם עד שנשתנה תכנם.

אחד מתלמידי ר' ישראל, ר' שמחה יוסל זיוו, יסד ישיבת מוסר לקטנים בני י“ב־י”ד, בגרובין שבקורלאנד. ולפני הנערים האלה היה המנהל דורש דרשות ארוכות על תקון נפשם. הסופר בעל מחשבות (איזידור אלישוב 1924–1873) מוסר רשמים אלו מימי בלותו בישיבה ההיא, והוא אז נער בן שתים עשרה:

“לפי הפרוגרמה שלנו היה חדר התפלה והלמוד שלנו נדמה קודם תפלת מעריב לחלל חצי אפל ופאנטאסתי, שתמונות של בני אדם קטנים, בינונים וגבוהים מתרוצצות בתוכו הנה והנה ומתנועעות לכל עבר. ומתוך אותה הערבוביה בוקעות ומתלבטות בין הצללים יבבות חשאיות, והאויר ספוג אנחות ויללות, קול מכה באצבע צרדה, קול אגרוף מתופף על לב, קולות ובנות קולות מיללים ומיפחים “עקביה בן מהללאל אומר”… “שובה אלינו ונשובה”, “רוחי לנפשי זרה”, “אל תשכחני לעת זקנה”, “נחפשה דרכינו ונחקורה” וכו' וכו'. והקולות הדקים של הילדים היו מתמזגים בקולו הגס של המשגיח… בין יתר התמונות התרוצצה בחדר גם תמונתי אני. מתוך קמיטות המצח וההתאמצות להשיג אל תוך תוכה של נשמתי הבוכה לפני ולפנים ומבקשת תקונה לא יכולתי להשיג בשום אופן: על מה אני חוזר בתשובה? ולפי שלא הרגשתי בי כל חטא, נתמלאתי על ידי זה רחמים גדולים על אחי וקרובי, שהם חוטאים בודאי ואין ספק בידם לחזור בתשובה. ובהתיפחי “נחפשה דרכינו ונחקורה” התכוונתי אליהם יותר מאשר אל עצמי. ומתוך שהאמנתי באמונה שלמה ששערי הגיהנם פתוחים לא רק לפני רשעים גמורים, אלא גם לצדיקים, שנכשלו פעם אחת בתפלתם ולא כיוונו בפירוש המלים כראוי, נתמלאתי באמת רחמים על אבי ואמי, הצפויים לענשים מרים כאלו” ³¹⁹).

לא הובא תאור זה מישיבה קטנה, – שאינה ענין למסכת זו – אלא לשלמות התמונה.

ישיבות לומזה, סלונים סלאבודקה וסלוצק

אחת הישיבות המצוינות שנוסדה בהשפעתו של ר' ישראל היתה זו של לומזה, בפולין. ר' ישראל עורר את תלמידיו לייסד אכסניות של תורה בפולין, ואחד מן היוצקים מים על ידיו, ר' אליעזר שולאביץ, נגש לאחר פטירת רבו להקים ישיבה בלומזה. וכדי להבטיח לישיבה זו מקור של תלמידים הגונים יסד בערי הסביבה רשת של ישיבות קטנות, וכולן עמדו תחת פקוחה של הישיבה המרכזית, וראשיה היו חוזרים כמה פעמים בשנה על הישיבות הקטנות לבחון את התלמידים ולתהות על קנקנם.

לאחר שנעשה ר' יחיאל מיכל גורדון (גארדאן) חתנו של ר' אליעזר נתקבל לראש ישיבה, ומאז החלה פריחתו של המוסד. ר' יחיאל מיכל היה מלמד מתוך חריפות ומביא תלמידיו לידי התרוממות הנפש.

ישיבת סלונים – עיר זו שמשה אכסניה של תורה מימים רבים – נוסדה בשנת תקצ"א ונקראה בשם “עץ חיים”. ראשיה הראשונים היו ר' אברהם, בעל “יסוד העבודה”, ואחריו ר' יהודה חריף, מחבר “פני יהודא”. במשך שנים רבות נהל את הישיבה ר' שבתי יגל, אחד מגדולי התורה בפולין, שאיחד ידיעה רחבה בספרות ישראל עם פקחות חיים ועסקנות צבורית ³²⁰).

שיטת המוסר לא נתקבלה בלי התנגדות. לא היתה דעתם של גדולי התורה בליטה נוחה מן התנועה וההפלגה שבה וחששו שעתידה היא להזיק ללמוד התלמוד. התעוררה מחלוקת. ר' יצחק אלחנן ספקטור (1896–1817), רבה של קובנה, השפיע שירחיקו את ר' יצחק בלאזר מישיבת “כנסת ישראל”, ומאז נשתנתה שיטתה. לא שפסקו ללמוד בה מוסר, אלא שלמוד זה נעשה אך תוספת ללמוד התלמוד. והישיבה גדלה והיו בה כארבע מאות תלמידים. לאחר פטירתו של ר' יצחק אלחנן בחרו בבחורים שהצטיינו בכשרונות ובשאר רוח ויסדו להם ישיבת “כנסת בית יצחק” (לזכר ר' יצחק אלחנן), להרחיב ידיעותיהם בש“ס ופוסקים. ראש הישיבה הראשון היה ר' חיים רבינוביץ משאד ובשנת תרס”ד – ר' ברוך דוד לייבוביץ. ראש מתיבתא זה הלך בדרכי ר' חיים מוואלוזין, לומד ומלמד בדרכי ההגיון הבריא ויורד לעמקה של הלכה על ידי נתוח, בלי פלפולים יתרים.

ישיבת “עץ חיים” שבסלוצק נוסדה בשנת תרנ“ז על ידי ר' איסר זלמן מלצר, בסיוע רבה של סלוצק ר' יעקב דוד הנודע בשם רידב”ז. המייסד בחר במנין בחורים מטובי תלמידי “כנסת ישראל” שבסלאבודקה, והביאם לסלוצק, וחבורה קטנה זו שמשה יסוד לישיבה שקנתה לה אחר כך שם טוב.

ישיבת ראדין

זרם מוסרי אחר, מן הקרוב יותר לחיים והעלול להשפיע יותר על יחסי בני אדם, נתגשם באישיותו הנעלה של ר' ישראל מאיר הכהן (1933–1838) מראדין חבל ווילנה שיסד ישיבה בעיירתו בשנת 1869. ר' ישראל מאיר הנקרא על שם ספרו “חפץ חיים” לא היה נזיר מן החיים ולא בקש לייסד שיטה עיונית קיצונית המביאה לידי הסתגרות וחטוט נפשי ובקורת עצמית חולנית, אלא שרוש המדות הרעות השכיחות בבני אדם והמזיקות לחיי החברה. אף כי היה גאון תלמודי ובקי עצום בספרות הראשונים והאחרונים התרחק מן הרבנות ועסק תחלה בחנוונות פעוטה ומחמת קפידתו שלא לעשות עוול במדה, במשקל ובמשורה לא יכול עמוד זמן רב. ושמע להעתרת בעלי הבתים וקבל את הרבנות בראדין ובכל יום ששי היה יוצא אל החנויות לבדוק את המדות והמשקלות אם הם חסרים. לא עבר זמן רב ועזב את הרבנות ויצא ללמד את העם מדה יסודית במוסר החברתי: שלא לדבר לשון הרע. הוא התבונן בחיים וראה שהרכילות מערערת את היחסים שבין אדם לאדם וקבץ לתוך ספר כל מה שנאמר ונכתב בספרותנו העתיקה והמאוחרת כנגד לשון הרע וקרא לו בשם “חפץ חיים” (על יסוד הכתוב בתהלים: “מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טובה? נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו”, ל"ד) וגלה מביתו להביא את הספר אל כל בית בישראל. וכאחד העניים האלמונים עמד בשערי בתי המדרשות ובתי הכנסיות למכור את ספרו. ספרו השני, אףהוא לא היה פלפול בדבר הלכה, ספר העלול להקנות למחברו שם טוב בין הרבנים וגדולי התורה, אלא פירוש עממי בהיר על המשנה, בשם “משנה ברורה”. כל דאגתו היתה להמוני ישראל, ולא התנכר בתהלוכותיו מן היהודים הפשוטים, מבני ההמונים. ונפלא הדבר שההמונים ידעו להעריך את כל גדלו הנפשי והעריצוהו כמלאך אלהים, אף כי לא נראה במנהגו ובחיצוניותו כל סימן של זוהר.

בישיבתו נקבצו ובאו בחורים מקרוב ומרחוק, גם מקווקז ומסיביר, וכן היתה שם קבוצת אברכים. “כולל הפרושים”, שהיו עוסקים במסכת “קדשים” ונקראו על כן בשם “בני קדשים” (קדשימניקעס). למוד במסכת זו בא מתוך דרישתו של ה“חפץ חיים”, שהרי מחכים אנו לביאת הגואל, וכשיבוא יהיו הלומדים בקיאים בדיני הקרבנות. ה“חפץ חיים” לא התערב הרבה בהנהלת הישיבה, וגם לא הגיד שעור, שכן היו שם שני ראשי ישיבה מיוחדים לכך. ר' משה לאנדינסקי נתמנה ראש ישיבה בשנת תרנ“ח, והצטיין בבקיאותו הגדולה בכל חדרי תורה והיה מגיד שעוריו בעל פה. בשנת תרס”ד, כשנתרבה מספר התלמידים ועלה למאות, נתקבל ר' נפתלי צבי טראפּ שהשתמש בשיטת הניתוח ההגיוני וקנה לו שם גדול ותלמידים מקרוב ומרחוק היו באים ללמוד מפיו. נוספו על ראשי הישיבה משגיחים ללמוד המוסר שהיו מרצים אם לפני כל התלמידים או לפני כתות כתות (ועדים) ובשעת הצורך היו גם משוחחים עם יחידים להכניס ללבם את האתיקה הדתית, את תורת המדות שלנו. הם היו המעוררים את בני הישיבה לאהבת המקום ולאהבת הבריות, להרגילם לטיהור הנפש ולהתמסר לטובת הזולת. בתקופת יסוד הישיבה היו המשגיחים ר' ירוחם לבוביץ, ר' אליה דושניצר, ר' יוסף ליב נענעדיק ור' אליעזר לופט, – כל אחד אישיות משפיעה.

ה“חפץ חיים” עצמו היה מרצה לפני תלמידי הישיבה לאחר “קבלת שבת” וקודם תפלת ערבית של מוצאי שבת, בכל ערב ראש חדש, בימים הנוראים ובימי הסליחות. היתה קיימת בישיבה אגודה מיוחדת של “שומרי הלשון”, שקבלו עליהם כל החומרות של זהירות מלשון הרע. וגדולה היתה השפעת ה“חפץ חיים” בטוהר רוחו. הם למדו לא רק מדבריו, אלא גם מנוהג חייו הפשוטים וממעשיו לטובת האדם ³²¹).

תומכי תמימים

בסוף המאה התשע עשרה ייסד האדמו“ר שלום דוב שניאורסון מליובאביץ ישיבה בשם “תומכי תמימים” שלמדו בה נגלה ונסתר, תלמוד וחסידות. ישיבה זו היתה המשך הישיבה שיסד ר' מנחם מנדל מליובאביץ ושונה מן השאר לא רק בתוכן למודיה ובגונה החסידי אלא גם בארגונה. היא נחלקה לארבע מכינות וארבע מחלקות. ילדים בני י”א־י“ב היו באים אל המכינות ולומדים כל היום, למן הבקר ועד הערב. נוסף על התלמוד היו עוסקים שעתים ביום בחסידות, למדו “תניא” של האדמו”ר ר' זלמן, כדי שידבקו בחסידות מימי ילדותם, ולא יעזבוה. במחלקות העליונות היו לומדים רוב היום “נגלה” (תלמוד) וארבע שעות ביום חסידות (“צמח צדק” ועוד). המחלקות לא היו בעיר אחת, אלא מפוזרות, כל אחת בעיר אחרת, קטנה ושקטה, שאין בה ליצר הרע שליטה. ואלה הן העיירות: הורודישץ פלך מוהילוב, ליובאביץ ושצידרין פלך מינסק, ובשנת תרע“א נוסדה מחלקה גם בחברון שבארץ ישראל. המצוינים של תלמידי המחלקות העליונות נשתחררו מחובת למוד והיו מקדישים את עצמם ל”עבודה": דבקות, כוונה והתבוננות. בשעת תפלה היו חוזרים על מאמרים הרבה פעמים, על מנת להתעמק במחשבה ולהכנס לתוך כוונתן של המלים.

בשנת 1910 היו כארבע מאות תלמידים בישיבה והוצאו על החזקתה כשלשים אלפים רובל לשנה. התלמידים היו סמוכים על שולחן בעלי בתים ואוכלים “ימים”, אבל הטובים היו אוכלים בתמחוי של הישיבה.

הישיבות הלכו ונתרבו דווקא בשנים האחרונות, כשהחלה ההשכלה חודרת אל הערים והעיירות ונתמעטו הלומדים. ואפשר שדווקא מפני המתמעטות זו רבו המוסדות. לפנים היו בחורים לאלפים מצויים בבתי המדרשות, והיו לומדים אם ביחידות ואם בחבורות קטנות, והיתה סביבה של לומדי תורה. מכיון שנתקלש הלמוד ושממו בתי המדרש נשארו הבחורים שהם או הוריהם רצו לגדלם על ברכי התלמוד בודדים, ללא סביבה. על כן יסדו ישיבות, במקום שנוצרה האוירה הנאותה.

בשנת 1916 אמדו את מספר בחורי הישיבות ברוסיה הגדולה כעשרת אלפים. בסלאבודקה היו שלש ישיבות ובהן כאלף בחורים ואברכים, בקובנה היו בישיבה “עטרת צבי” – חוץ מן הכולל – כמה מאות תלמידים. בפלך קובנה היו ישיבות בטילז, קלם, שאדובה, טאוריגן וקבוץ של בחורים בני אורין בראשותו של יצחק ראבינוביץ. גוץ, עשיר ממוסקבה, תמך את הקבוץ בסכום גדול, יותר מעשרת אלפים רובל לשנה. ישיבות היו בשאוול, ובערי פלך מינסק: מיר, סלוצק ונובוגרודיק. במינסק עצמה התקיימו כמה ישיבות לקטנים וקבוצים. בפלך ווילנה היו ישיבות בראדין, בלידה, בשטוצין ובסווינציאני. בווילנה התקיימה ישיבת ר' מיילא וקבוץ בהשגחתו של ר' חיים עוזר גרודזינסקי. בפלך גרודנה היו ישיבות בבריינסק, בריסק, קרינקי, מאלץ, ובגרודנה עצמה נוסדה ישיבה גדולה. מספר הישיבות הגיע לשלשים ³²²).

עם כל התשבחות לישיבות ויקר ערכן אין להעלים עין גם מחסרונותיהן. הנהלת הישיבות לא היתה תמיד אידיאלית. מנהלי הישיבות היו להוטים ביותר להרביץ תורה ומקבלים תלמידים במדה גדושה, ושולחים שליחים לגבות תרומות, ולעתים קרובות לא יכלו להספיק לתלמידים את צרכיהם הדלים. ה“הספקה” כביכול לא היתה מספקת. ל. י. מאנדלשטאם שבקר את ישיבת מיר בשנת 1840 מספּר במכתביו את הפּרטים האלה: “כמעט כל התלמידים בני עניים הם וחיים על התמיכות הנקבצות מתושבי העיר. נותנים לכל תלמיד שנרשם 75 קופּיקות לשבוע. ועל אלה פּרנסתם כל ימות השבוע חוץ משבתות וימים טובים שאז הם מוזמנים לבתי התושבים. מן הסך 75 קופיקות הם משלמים 20 קופיקות שכר דירה לשבוע, לחם – 32 קופיקות, נשארות להן 23 קופּיקות שבהן הם קונים להם גריסין בשתי קופּיקות ליום, בכל יום ששי הם משלמים שלש קופּיקות דמי מרחץ, 2 דמי כבוס לבנים ובשאר הם משתמשים לתקון הנעלים והפוזמקים הקרועים תמיד” ³²³).

בשנת 1898 כותב בן עיר מקובנה את הדברים האלה מעירו: “בין המון העניים והאביונים הסובבים בעיר לבקש נדבות נפגוש בכל יום ערב שבת “זוגות”, זוגות נערים בני עשר או שתים עשרה ההולכים מבית לבית ומטפּחות אדומות בידיהם ודורשים נדבות. בני העיר מקרבים אותם ומעניקים להם פרוטות. הם באו ללמוד תורה. רובם לומדים בישיבת סלאבודקה ומעוטם פה (קובנה) ובהיותם מחוסרי ימים הם מחזירים על הפתחים לבקש להם נדבות” ³²⁴).

המשגיחים השונים שנמנו לפקח על הנהגת הבחורים – לא היו תמיד מובחרים. עתים היו תקיפים ביניהם שהיו מזלזלים בכבוד הבחורים ונוהגים בהם מנהג רודנות. רובם היו קנאים וכשנתפּשו התלמידים בקריאת ספרים חיצוניים או בלמודי חוץ או ב“קלות” היו עונשים אותם או מגרשים אותם מן הישיבות. כל זמן ששררו ברוסיה הסדרים הישנים וכל התושבים נכנעו ולא מחו כנגד תעלולי השלטונות – היו גם בחורי הישיבה סובלים בדומיה. מכיון שהחלו רוחות חדשות מנשבות, החלו גם בחורי הישיבה מרגישים אי ספוק, מוחים כנגד לקויי הישיבות ומבקשים את דרך החיים, דרך מודרנית יותר ונאותה למטרתה. הבחורים החלו שואלים את עצמם שאלת “לאן?”. מה תהא מטרתם בחיים? הם רצו ללמוד, להתעמק בתורת ישראל, אבל הם גם שאפו לדעת מה יהא מקומם בעולם, פּעולתם והשפּעתם. הם ראו כי בחיים החדשים לא ימצאו את מקומם בלמוד התלמוד עצמו. על כן בקשו תקונים בישיבות, למען יתכוננו אל החיים.

“בשנים האחרונות לפני התפּרצות מלחמת העולם – כותב יצחק ריבקינד – רבה ההתעוררות בישיבות ליטא. מספר הישיבות הלך ונתרבה. ביניהן היו ישיבות “חדשות”, בעלות פּרוגרמה קבועה ותכנית למודים עבריים והשכלה כללית עשירה. אבל ברובן נוסדו ישיבות מן הסוג הישן, עם “הסדרים” הקודמים… מלבד “החדוש” התורני היה כל דבר “חדש” בחיי הישיבות אסור מן התורה בעיני מנהליהן ומחזיקיהן. ותלמידי הישיבות התלוננו והתאוננו. היו קובלים על הצדדים השליליים.. מחאות נעלמות התפּרצו לעתים תכופות, מהן נגד אפני הלמוד והשיטה בלתי ההגיונית ומהן נגד אי הסדר.. התלמידים הראו על הלקויים הפדגוגיים והקלקולים התרבותיים, על העדר החברתיות וחנוך צבורי.. היו לוחמים נגד ההצטמצמות הרוחנית וההשתעבדות המוסרית והגופנית מצד ההנהגה הדיספּוטית, צרת העין והקנאית. מזמן לזמן היו התלמידים מיסדים אגודות חשאיות שונות, לאומיות וציוניות, תרבותיות ותורניות, שהיו ממלאות ומשלימות את המקצועות של הלמודים העבריים או המשאלות הנפשיות הצבוריות.. אגודות נסתרות כאלה היו קיימות בכל הישיבות והקבוצים.. כך למשל נוסדה בשנת תרס”ח בישיבת וואלוזין אגודת “תחית השפה” שהציגה לה למטרה את הדבור העברי ולמוד הלשון העברית והספרות החדשה ושאליה היו שייכים מבחירי הישיבה. בשנת תרע“ב הסתדרה קבוצה ששאפה להשתלם במקצוע הדרוש וההטפה, ולתכלית זו היו מתכנסים משבת לשבת והיו דורשים ונואמים, והתחילו לשים לב אל למודי מדרש ואגדה, מקצוע שלא היה נלמד כלל בישיבה. קבוצה כזאת היתה קיימת בשנת תרע”ד גם בישיבת פּוניבז'. בישיבת טלז היתה קיימת בזמן ההוא אגודה תרבותית ציונית “קדימה” וחבריה היו לומדים בשקידה תנ“ך ושאר למודי היהדות ודנות בשאלות העומדות על הפרק… קוי אור אלה היו חודרים דרך סדקים ובקעים נגד רצונם של ראשי הישיבות, המנהלים והמשגיחים” ³²⁵).

בטוי חד להרגשת בני הישיבה נותן לנו “יהודי” (יצחק ניסנבוים) במאמרו “תנו לנו יבנה וחכמיה” שפּרסם ב“המליץ” שנת תרס“ג גליון ל”ב:

“הישיבה, מרכז תורתנו,.. מלאה עתה רקבון ושפלות, ריקניות ושממון. פּני בניה מפיקים יאוש, רפיון לב, דכדוך רוח והתבטלות מוחלטת! מי מאתנו, בני הישיבות, לא ראה את הטראגדיה הנוראה אשר בצעירי בני ישיבותינו, בפקחם את עיניהם ובהביטם לתוך העולם הרחב אשר מחוץ לארבע אמותיהם, את המהפּכה הרוחנית, תסיסת המחשבות והמלחמה הפּנימית שתוולדנה בקרבם, את חפצם החזק להתפּרץ מתוך הישיבה, והנם נשארים בה, כי מוכרחים הם להשאר מחוסר אונים לשנות את מצבם… אנחנו חניכי הבתים האלה הננו מכירים כי במצבנו זה, תחת עול הנהגה כזו, תחת ידי מחנכים ומנהלים כאלה, על פּי הסדרים או אי הסדרים ההווים, לא רק שלא נוכל למלאות את תעודתנו הרמה, שבעדה אנו מקריבים את מיטב שנותינו וכוחותינו, לא רק שאנו נשארים בהעדר ידיעה נכונה והבנה עמוקה בתורתנו ובחסרון הידיעות הנחוצות לנו כיהודים וכאנשים, כי אם אנו מתרחקים מאד ממטרתנו שאליה אנו שואפים בכל עוז (להיות מנהיגי העם). הננו הולכים ומתנוונים, הולכים ונרקבים”..

ועל זה בכה ביאליק:

…. מה דוקר, מה לוהט

מה מכאיב, מה נוגה זה נגון הגמרא.

בנעורי שמעתי את אלה הקולות,

ראיתי העובדים האלמים הללו,

מצחותם הקמוטות, עיניהם הגדולות

ופניהם החוורים כמו רחמים שאלו.

אך מדי אזכרה את קולם, הה קולם

הבוכה בלילות כאנקת חללים,

ישוע לבבי: רבונו של עולם!

הכחות האלה על מה המה כלים?

(המתמיד).

בשנת תרס“ג יצא מן הקבוץ במינסק קול קורא אל בחורי הישיבות לדרוש תקונים בתכנית הלמודים: למוד שפת המדינה, הוראת עניני טרפות על פי שיטת ההסתכלות (להראות ללומדים את אברי החי) וסידור התלמידים למחלקות ועליה ממחלקה למחלקה על ידי בחינות. במאלץ נתאגדו כמה בחורים פעילים להפיץ את הכרוז בישיבות ולעורר את הבחורים לשלוח צירים אל ועידת ה”מזרחי" על מנת להשפיע על המפלגה לייסד ישיבה חדשה, לפי רוח הזמן. צירים אחדים באו אל הועידה וישיבה מיוחדת הוקדשה לשאלה זו. הנואמים הלהיבו את לב הנועדים להתחיל במפעל הגדול הזה ³²⁶). מוציאו לפועל היה הרב י. י. ריינס.

ישיבות מודרניות

הרב יצחק יעקב רייניס (1915–1839) הציע עוד בשנת 1882 לפני אספת רבנים בפטרבורג ליסד ישיבה שתאחד תורה והשכלה עברית וכללית, כדי לקיים בסביבתה את הבחורים העוזבים את הישיבות ועוברים אל הגימנאסיות ומתרחקים אחר כך מן היהדות. לאחר שנוכח שאין שומע לו מן הרבנים נסה לייסד ישיבה כזאת על דעת עצמו בעיירה שווינציאן (בשנת תרמ"ב), אבל קשה היה לו לכלכלה ³²⁷). לאחר יסוד מפלגת ה“מזרחי”, שהיה בין המשפיעים עליה, יסד את הישיבה “תורה ודעת” בלידא ונפתחה בשנת תרס"ה (1905). תעודת הישיבה היתה “אשר כל מי שישלים חוק למודיו יהיו בידו אמצעים נכונים במה לבצר עמדתו בחיים אם על ידי רבנות דתית, או על ידי רבנות רשמית ³²⁸), או על ידי שתיהן ביחד, או על ידי מלאכת מורה”. ובנוגע לטיב המורים הביע המיסד דעתו “תלמיד שנכשירהו יביא תועלת מרובה, בהיותו מורה אחד גם לתלמוד, גם להלמודים העבריים וגם להלמודים הכלליים, חניכיו לא יצטרכו להמצא תחת השפעתם של שלשה מורים מיוחדים בעלי דעות שונות ובשאיפות שונות” ³²⁹).

בישיבה היו שש מחלקות והתלמידים עולים ממחלקה למחלקה על ידי בחינות – חדוש בסדרי הישיבות. ארבע השנים הראשונות הוקדשו לתלמוד ולמפרשיו והשתים האחרונות לפוסקים. במחלקה הראשונה למדו גמרא ותוספות, בשניה הוסיפו מפרשים אחדים, בשלישית – הוסיפו פּלפּול, וברביעית דרך הנתוח התלמודי: חדושי תורה, “לשיטתו” וחלוקים. במחלקה העליונה הורשה לתלמידים לחדש חדושים מדעתם. בתכנית הלמודים העברים נכנסו תנ"ך ומפרשיהם, דקדוק הלשון העברית ותולדות ישראל, ובתכנית הלמודים הכלליים רוסית ומדעים בהיקף של ארבע מחלקות של בית ספר תיכוני, כדי שיהיו המסיימים רשאים לשמש רבנים מטעם הממשלה. לרוצים בכך למדו הנהלת פּנקסי מסחר. הממשלה אשרה את הישיבה והבארון דוד גינצבורג היה בין ראשי תומכיה. הישיבה הוציאה כעשרים אלף דולר לשנה. התלמידים היו עושים רושם יפה בחיצוניותם: לבושם היה נאה ופאותיהם גזוזות. חירות ניתנה להם יותר מבשאר הישיבות והיו רשאים לקרוא ספרי השכלה בעברית ובלשונות לעז. ביניהם היו בקיאים בספרות הכללית.

ישיבה מודרנית נוסדה באודיסה – ישיבה שמטרתה היתה לגדל תלמידי חכמים ואנשי מדע. חשובי העדה כמנשה מרגלית ושלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים), אחד העם, ש. דובנוב ושמואל ברבש היו בתומכיה. נסיון ליסד ישיבה באודיסה נעשה עוד בשנת 1865 על־ידי אלכסנדר צדרבוים (אר"ז) וחבריו, והעמידו בראשה את רב הקהלה ר' יחיאל מיכל היילפּרין. הממשלה נתנה את הרשיון לפתוח את הישיבה בתנאי שילמדו בה גם למודים כלליים בשיעור הנלמד בבתי הספר של הממשלה. בשתים נשתנתה ישיבה זו בימיה הראשונים משאר הישיבות: בלמודים כוללים ולמודי המקרא ודקדוק שפת עבר. הלמודים החילוניים נלמדו משעה שתים אחר הצהרים עד שש בערב. אופי הישיבה היה כתלמוד תורה טוב. תכנית קבועה לא היתה בה והמלמדים למדו מה שלבם חפץ. על פי הרוב למדו בה מסכתות מועד ונזיקין וחולין וקצת פּוסקים. וספר תקנות מאושר לא היה לה. ואף על פי כן התקדמו תלמידיה הטובים ויצאו ממנה חניכים שקנו להם אחר כך שם: י. ח. ראבניצקי, מ. ראבינוביץ (הסופר בן עמי), ד"ר יוסף קלויזנר ועוד.

בשנת 1891 באה הממשלה בדרישה שהישיבה תקבע לה תקנות. מאותו הזמן ואילך החלה הישיבה מושכת עליה עיני ראשי העדה וטובי העסקנים והסופרים שבאודיסה. ראשי העדה בחרו ועד מיוחד לעבד תכנית למודים והועד ראה ראשית לו לסלק את המורים והמלמדים הישנים, שלא היתה עטרתם הולמתם, ולהעמיד במקומם גדולי תורה. בשנת 1906 נתמנה הרב ר' חיים טשרנוביץ, שיצא לו שם גדול בפרסמו את סדרת מאמריו ב“השלוח” על תולדות התפּתחות ה“שולחן ערוך” והתפּשטותו – לראש הישיבה. אז נופחה בה רוח חדשה והיתה למוסד רב ערך.

מנהל הישיבה קבע את מטרתה בנאום הפתיחה שלו בדברים אלה:

“בנוגע לתכונת בית הספר אין אנו קוראים לו בית מדרש לרבנים או למורים. מניחים אנו את השם ההיסטורי “ישיבה”, משום ששם זה יקר לנו, ומשום שאין אנו מבקשים לברוא רבנים מוכניים בעלי מלאכה, כמו שהוציאו לנו בתי המדרש לרבנים. עיקר תעודתנו יהיה לחנך צעירים על ברכי התורה והדעת, שיהיו מלומדים בחכמת ישראל האמתית, לתת להם את הידיעות הנחוצות וגם את החנוך הנחוץ לאלה המבקשים להיות חכמי ישראל.. ישיבתנו שתאחד בה תורה וחכמה בודאי תוציא מתוכה הרבה רבנים הגונים וגם הרבה מורים טובים… החנוך וההנהגה של הצעירים צריך להיות בדרך היהדות העתיקה, היהדות האורתודוכסית.. הם מחויבים לא רק ללמוד לדעת את החיים הדתיים והלאומים המקוריים שלנו, אלא גם בפועל לחיות ברוחם של יוצרי היהדות המקורית שלנו”.

“הלמודים העבריים יהיו בישיבתנו על דרך המחקר, ההגיון והבקורת המתונה. להפּלפּול היבש לא יהיה מקום אצלנו, כי כל מה שאין לו מקום בהגיון ובשכל אין לו מקום בלמוד התלמוד” ³³⁰).

סדר הלמודים כלל משנה וגמרא, תנ“ך, שפת עבר ודקדוקה, מבוא התלמוד, תולדות ישראל, מבוא הפּוסקים, פּוסקים ותורת המדות. מקצועות הלמודים הכלליים כללו: שפת רוסיה, שפת אשכנז, דברי ימי העמים, חשבון, מדע הטבע וגיאוגראפיה. המורים למקצועות העברים היו, חוץ מראש הישיבה, ד”ר יוסף קלויזנר (לתולדות ישראל ולתורת המדות), ח. נ. ביאליק לתנ“ך ולעברית, ואחרי שנתפּטר – הד”ר א. ש. קאמינצקי, וי. ברמן לגמרא. התלמידים הראשונים שבאו היו מחניכי ישיבות בליטא, חניכי ישיבות בפולין ובנגב רוסיה ותלמידים שבקיאותם בתלמוד היתה מועטת. העובדה שתלמידי ישיבות בליטא ופולין באו ללמוד בישיבה החדשה (26 תלמידים) מעידה כי גדול היה הצורך באותה תקופה בישיבה כזאת, מודרנית ומחנכת לחכמת ישראל. הוצאות הישיבה היו כשלושה עשר אלף רובל לשנה, וכחצי ההכנסה בא מקופת מכס הבשר שבאודיסה (5500 רובל בשנת 1908) והשאר מתמיכות נדיבים, ביניהם מר' שלמה גאץ ול. ברודסקי. תקציבה של ישיבה זו היה על כן קבוע יותר מאשר בשאר ישיבות, ולא היתה זקוקה לשליחים ושד"רים.

המטרה לנהל את הישיבה ברוח אורתודוכסי לא נתגשמה בשלמותה, כי אחדים מן המורים נטו לדרך אחרת. הד“ר יוסף קלויזנר למד את תולדות ישראל על יסוד בקורת המקרא. בין המורים בעלי ההשקפות השונות היו נגודים וסכסוכים. אבל רוח המחקר השפּיע על החניכים: שביניהם היו בעלי כשרונות וכמה מהם יצאו לספרות ולהוראה וקנו להם שם, כגון יחזקאל קויפמן, ב. קרופּניק, ד”ר יום טוב הילמאן, מ. גליק, ועוד.

בינתים התערב ראש המשטרה באודיסה, והוא ריאקציונר ושונא ישראל, טולמאטשוב, ודרש שכל המלמדים בישיבה יהיו כולם בעלי תעודות. אף התנגד למנהל הרב טשרנוביץ ופסל רבנותו ופטרו ואיים לסגור את המוסד. אז הוכרח המנהל לעזוב את אודיסא ולמנהל חדש נמנה הד"ר י. רבין. והישיבה התקיימה עד מלחמה העולם הראשונה.

בראשית מאת העשרים, (1905), כשהתגברה תנועת המהפכה ברוסיה גדלה התסיסה גם בקרב בני הישיבה. כמעט כל הנוער, כבני עניים כבני עשירים נספחו למפלגות פוליטיות ראדיקאליות. הנאמנים ללאומיות, הציונים, היו לפועלי ציון, ציונים סוציאליסטים (ס. ס.) וסיימיסטים. השאר נכנסו אל ה“בונד” או אל מפלגות רוסיות. ספרות תעמולה נפוצה בכל הארץ, ונקראה במסתרים, ואפילו ילדים וילדות נמשכו אחר הזרם והתווכחו על שאלות העומדות ברומו של עולם. שעה זו היתה קשה מאד לבחור העוסק בתורה. בני הנעורים הביטו עליו כעל מבלה עולם ולעגו לו. הרבנים והחרדים, ואפילו הציונים, נמצאו במבוכה והיו מדוכדכים. הם הרגישו את עצמם חסרי אונים לעמוד בפני הזרם הסוחף, אשר משך את כל הנוער, ויצאו ידי חובתם באנחות של יאוש.

בין בחורי הישיבה נמצא מספר הגון “שרגלם האחת היתה בישיבה ורגלם השניה בין בחורי העיר”. בין הבחורים עצמם קמו אז סכסוכים, בין אלה שנשארו נאמנים לאידיאל התורה ובין אלה שהציצו ונפגעו. לפעמים פרצה אפילו מלחמת אגרופים בין שתי המחנות, ובמקרים כאלה היו בני המפלגות באים לעזרת בחורי הישיבה המורדים. אבל בינתים התחוללה ריאקציה גדולה. הממשלה הרוסית באה לשים קץ למהפכה ביד חזקה והסבה את חרון העם על היהודים, ופרעות של הרס ורצח פשטו בכל ערי רוסיה ודם ישראל נשפך כמים ובכל הארץ באה אכזבה גדולה ורפיון ידים. אז קם גם הסער בישיבות לדממה.

ה: החדר המתוקן

דחיפה עצומה לחידוש החנוך העברי נתנה תנועת התחיה “חבת ציון”. הפרעות שבאו בשנות השמונים על אוכלוסי ישראל ברוסיה הביאו לידי משבר פנימי. מתוך חבלי הזמן נולדו תנועות שונות, האחת מעשית, לצאת לארצות החופש באמריקה והשניה אידיאלית, לחדש את חיינו בארץ אבות. וצד שוה אחד היה בשתי התנועות: שגאולת ישראל תבוא על ידי התחדשות מבפנים, על ידי הבראת החיים הכלכליים של המוני ישראל הנחנקים בעניים והבראת חייהם הרוחנים על ידי התקרבות למקורות המדעים הכלליים. אז מצאו רעיונותיו של ריב"ל אזנים קשובות. נוסדו הרבה בתי ספר למלאכה ובתי ספר פרופיסיונאליים לנערות. בת לויתה של תנועת התחיה היתה השאיפה להחיות את הלשון העברית גם בדבור פה, ובכמה ערים נוסדו אגודות בשם "שפה ברורה " שתכליתן היתה להרגיל את חבריהן בדבור העברי.

“חבת ציון” שנכשלה באדישותו של המון העם, נוכחה שהשגתה של המטרה תלויה בהכשרת הלבבות. דבריו של אחד העם “למען עשות גדולות בארץ צריך שיהיה הדור ראוי לכך “, עשו רושם. הכשרת הלבבות – תחלתה בחנוך הילדים, ואגודת הסתרים “בני משה” שנוסדה על ידי אחד העם – אחת מפעולותיה העיקריות היתה חדוש החנוך על ידי יסוד בתי אולפן לאומיים מודרניים. חברי “בני משה” מפוזרים היו בערי התחום, ואף כי מספרם היה קטן, השפעתם היתה גדולה, ועל ידיהם נוסדו בערים הגדולות ווארשה ווילנה ועוד בתי ספר לבנים ולבנות, שבהם היו למודי הלשון העברית והתנ”ך ותולדות ישראל עומדים בראש. בתי הספר האלה בשרו את בוא ה”חדרים המתוקנים" ³³¹. בינתים כבשה התנועה הלאומית הרומאנטית את בני הנעורים. בחורי ישיבה שנתפשו לרעיון ההשכלה ותלמידי המכללות והאכסטרניים שחפשו דרך תשובה לעמם – רבים מהם בקשו מוצא לכחותיהם ולשאיפותיהם הלאומיות המהפכניות בחנוך, ואחזו באומנות ההוראה, על מנת להכשיר את הלבבות. מורים אלה מצאו להם את שדה פעולתם בתלמודי התורה שהיו קיימים בכל עיר ועיירה בישראל.

מדוע דווקא בתלמודי תורה? – החדר היה מוסד פרטי, עומד ברשות היחיד של המלמד, שהיה על פי הרוב עלוב נפש וצר־אופקים, בעוד שתלמוד התורה היה מוסד צבורי. תלמוד התורה בימים ההם לא נבדל אמנם מן החדר אלא בזה, שתלמידיו היו בני עניים ולמדו חנם אין כסף, והצבור הספיק את הכספים הדרושים לכלכלתו. מוסד מוזנח היה, בית מחסה ליתומים ולבני עניים, נתון בידי פרנסים חשוכים ומלמדים בלתי מוכשרים, – העלובים שבמלמדים. בעיני העם היה תלמוד התורה חדר מקולקל, וכל מי שהשיגה ידו לשלם שכר למוד, אפילו מועט שבמועט, התרחק מן הת“ת ושלח בניו אל ה”חדר“. ואף על פי כן היה הת”ת נתון יותר לשנויים ולשפורים מן ה“חדר”, שכן היה נמצא תחת השפעת הצבור וזרמיו, מחויב להתחשב עם פקודות הממשלה בנדון התנאים הסאניטאריים והלמודים הכלליים, כי בשעה שהניחה הממשלה ידה מן ה“חדר” כעסק פרטי, לא הסיחה דעתה מ“תלמוד התורה”, שהיה מוסד צבורי. הדירקטורים והמשגיחים של בתי הספר העממיים היו דורשים ממנהלי בתי תלמוד התורה שינהיגו בהם למודי חול, שיעמידו בהם כלי בתי ספר, ולא שלחנות וספסלים כנהוג ב“חדר”, שהמורים יהיו מסיימי בתי ספר תיכוניים או גבוהים. מעת לעת פנו חברות ת“ת אל השלטונות לקבל מהם אשור, ואז דרש השלטון תכנית למודים מודרנית. לאט לאט הפכו בתי הת”ת והיו לבתי ספר עממיים, המלמדים למודי קדש וחול כאחת. בשנת 1893 יצא חוק הנותן הנחות רבות למלמדים, אבל שום הנחה לא ניתנה לת“ת. החרדים השתדלו שחוק המלמדים החדש יחול גם על הת”תים, אבל השתדלותם לא נשאה פרי ולא הותר למלמדים ללמד בהם.

ושוב: עם בוא ההתעוררות הצבורית הגדולה, ההתעוררות הלאומית מצד אחד וההתעוררות ההכרה הסוציאלית בקרב האינטליגנציה וההמונים מצד שני, התחילו תובעים שפורים בחנוך, וכחות חדשים נספחו אל תלמודי התורה, להרים את מצבם ולהתקין להם תכנית חדשה ³³².

המורים החדשים, נלהבי רעיון התחיה והכשרת הלבבות, הכניסו זרמי רעננות ואידיאליות למוסדות הישנים שנתחדשו חדוש גמור. הם היו לא רק למורים לילדים, אלא מדריכים לנוער בכללו. כדי לתת מושג מה מאפיים של המורים החדשים, שבאו למלא את מקום המלמדים הישנים, יבואו כאן קטעים אחדים מספרות הזכרונות.

א. קאצוביץ, למשל, מתאר את “האידיאליסטים מעיר פולטאבה” – ארבעה מורים עברים. שלשה מהם הגיעו אחר כך לידי פרסום גדול, והם: אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, הסופר־הצדיק שרכש לו אהבת הישוב בארץ ישראל, מרדכי קרישבסקי (מ. אזרחי) שהיה אחר כך לאחד מטובי המורים בארץ ישראל, ומשה אהרן בורוכוב שהתיישב באמריקה, – אביו של התיאוריתיקן של תנועת פועלי ציון ב. בורוכוב. ועליהם ועל כיוצא בהם אומר קצוביץ: “אלה הם המורים, רובם בני ליטה, אשר הקדישו את חייהם וכל חום נשמתם לחנוך הדור הצעיר, שיהיו בנים נאמנים לעמם ובעלי הכרה פנימית, ולגודל אשרם עלתה בידם לראות פרי מעלליהם, כי רבים המה התלמידים שהיו אחר כך ראשי לוחמי מלחמת קיומנו” ³³³.

קטע קצר מזכרונותיו של אחד המורים האלה, ח. א. זוטא, פותח לנו פתח לנפשו של המורה העממי החדש:

"במשך שנות למודי בברלין, לשמע כל וכוחי הסטודנטים (על הלאומיות) נעורו בי כל רגשותי לציון ולירושלים מימי נעורי. צפו כל האגדות שבמדרש, כל הספורים על דבר הכותל המערבי ועל מגדל דוד, על הר הבית ועל המקדש, על ארבע הערים הקדושות ועל הים הגדול. קמו לנגד עיני בכיות אבא בערב תשעה באב בלמדו אותי על רבי יוחנן בן זכאי. ובלבי גמרתי לשים ליסוד הדינאמי של החנוך את הרעיון הלאומי. בשובי מברלין נתבקשתי לבוא לעיר האוניברסיטאית חארקוב, לשמש שם מורה בתלמוד תורה. מוכרח הייתי להתייצב לפני הרב דמתא, איש בעל צורה, ידוע כאיש פקח. ביוהרא של צעיר בן עשרים ושלש שלחתי לו קודם את כרטיסי:

ונכנסתי. הוא התבונן אל הכרטיס, שכמוהו לא ראה (להתפאר במלמדות!), הסתכל גם בפני, הביט לזקני, שהיה עשוי תספורת, לבגדי המגוהצים והקצרים, והתפרץ בצחוק:

– הרי לך מלמד! ³³⁴.

באביב של שנת 1896 הופיע ספרו של הרצל “מדינת היהודים”. מיד לאחר זה נתכנסו הקונגרסים הציוניים הראשונים והתנועה הציונית היתה לזרם חברתי אדיר, שמשך אחריו את המשכילים, את המעמד הבינוני ואת הנוער, ורבים מבעלי המלאכה. העם ההולכים בחשך ראה אור גדול, – אור הגאולה. בני הנעורים שעמדו לפני כותל אטום, כטפוסו של נחמן בספרו האבטוביוגראפי של פייערבערג “לאן” – החלו לחלום על חיים חדשים. ההתחדשות וההתרעננות הורגשו ביותר במקצוע החנוך.

התנועה החדשה – מטרתה היתה יסוד בתי ספר לעם, שתלמידיהם ייהנו מחנוך עברי וכללי גם יחד, כי על כן היתה הציונות גם תנועה תרבותית־כללית. ברם יסוד בתי ספר חדשים פגש מכשולים מצד השלטון הרוסי. הממשלה הריאקציונית הרגישה בהתפשטות הרוחות החדשות, הליבראליות והסוציאליות, יראה לקיומה והשגיחה בשבע עינים על בתי הספר הרוסיים, לבל יפיצו בין בני הנעורים את ה“ארס” המדיני. גם את בתי הספר המיוחדים ליהודים (בתי ספר ללמודים כלליים) שמרה מן הרוחות המזיקות. ה“חדרים” היו חפשיים מן החשדים. אליהם התייחסה הממשלה כאל מוסדות דתיים, שאין להם כל מגמה פוליטית וצבורית. על כן היה הפקוח עליהם קל, אך כדי לצאת ידי חובה. כל אדם שהביא תעודה מן הרב מטעם הממשלה שיש לו ידיעה בלמודי הדת ותעודת יושר הנהגה מן המשטרה ושפרע שלשה רובל לשנה – קבל תעודת מלמד. בזה השתמשו הציונים ופתחו בתי ספר עבריים וקראו להם, כדי לסמן מהותם, “חדרים מתוקנים”. השם שהעיד על המשך הישן, סייע הרבה להצלחתו. היהודי מן המעמד הבינוני ראה בו את המוסד המסורתי שהתקיים במשך דורות, אלא שתוקן לפי רוח העת החדשה.

החדר המתוקן הופיע בזמן ירידתו של ה“חדר” הישן. חדר־הדרדקי ביחוד עמד בשפל המדרגה וכח חיוניותו תש. מלמדי הדרדקי היו ברובם המכריע מעוטי תורה, מעוטי דעת, עלובי גורל ובזויי מעמד ³³⁵. אף חדר הגמרא פחת ערכו. השקפת עולמו של המלמד, צורתו החיצונית, ארחות חייו, שיטת למודו ושיטת הענשים שנהג בה, – כל אלה לא התאימו עוד להשקפתם ודרכי חייהם של המשכילים ובני מעמד הסוחרים. החיים החדשים דרשו בתוקף ידיעת שפת המדינה וחשבון, ותכניתו של החדר, שנטלה מן התלמיד את כל היום, לא הניחה זמן ללמודים הכלליים. ה“חדר המתוקן” בא כדבר בעתו.

– במה נבדל ה“חדר” החדש מן הישן?

– בכל. בדירה נקיה, מוארת, מרווחת ומיוחדת רק ללמוד ילדים, ולא לשום שמוש אחר. רהיטיו, מכשיריו וכל כליו היו מותאמים יותר לדרישות ההיגינה האסכולית ודומים לאלה של בתי הספר המסודרים. דייקו בחדרים אלה בנקיון גופם ובגדיהם של התלמידים. השעורים ניתנו בשעות קבועות לכל למוד, ובין שעור לשעור הפסקה למנוחה. בין הלמודים הוקצה מקום גם לזמרה ולהתעמלות. הילדים חולקו לפי גילם ולפי מדת ידיעותיהם ³³⁶.

ובפנים החדר הוכנסו שנויי־יסוד: תכנית הלמודים היתה מהפכנית. עברית נלמדה כלשון, לפי דקדוקה ובהדרגה. המקרא, זה בנו החורג של ה“חדר”, עלה לגדולה ונעשה עמוד התווך של התכנית. הונהג באור תפלות במקום אמירת תפלות. זו היתה הפעם הראשונה בתולדות החנוך העברי שנקבע מקום בתכנית ללמוד ההיסטוריה הישראלית. הספרות העברית החדשה, שהיתה “טרפה” בעיני הדור הישן, – הוקצו לה מדור וזמן. בכמה “חדרים” למדו גם את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. ניתן מקום גם לשפת המדינה ולראשית ידיעות כלליות. מוסד שעמד דורות רבים על נקודה קפואה וצמצם את כל כחו בלמוד העבר, כאלו תש כח היצירה בישראל לעולם – לבש צורה חדשה ורעננה. העבר וההווה נתקשרו לשם העתיד. הלמודים שהיו רחוקים כל כך במקום ובזמן – נופחה בהם נשמת רוח חיים חדשים. הילד לא למד עוד מסורת מגובשת וגמורה, שאין לה המשך, כי אם תרבות חיה, המשפיעה על רגשותיו והגיונותיו, חיי יומו וחלום עתידותיו.

וכגודל המהפכה בתכנית – כן גדולה היתה התמורה בשיטה. אין ריש דוכנא ואין מלמד זועם. המורה – אדם מודרני הוא, מכובד על הבריות, מבין לרוח הילד ולנטיותיו. אין הוא שולט בילד במקל חובלים, כי אם מתהלך עמו כאח וכרע. ראשית הלמוד – דבור עברי על ידי תמונות ומשחקים ושיחות נועם. במקום שיטת הקריאה של קמץ אלף אָ באה השיטה הקולית, הראציונאלית. והילד קורא עברית ומבין כל דבור. פסקה הקפיצה מאלף בית אל חומש. לא החל התלמיד תורה עד שלא הותקן בפרוזדור הלשון. ולא התחילו מתורת כהנים, אלא מבראשית. ונוסף על למודי התורה בא למוד הספרות, ספרות הילדים, עם שירים ושירי זמרה ומשחקים.

עם יסוד ה“חדרים המתוקנים” באה גאולה גם לבנות ישראל, שחנוכן היהודי היה מוזנח מאד, – הוריהן יצאו ידי חובתם להן בלמוד הקריאה ב“סדור” ובכתיבת מכתב באידיש, ואף אחת מאלף לא הגיעה לידי למוד חומש. ה“חדרים המתוקנים” קבלו גם ילדות, והן למדו ביחד עם הילדים על פי התכנית. אז נראו בפעם הראשונה בערי ישראל נערות הלומדות ויודעות את כתבי הקדש ואת תולדות עמן ולשון עמן. בהרבה ערים נפתחו גם בתי ספר עברים מיוחדים לנערות. שנים מאלה – מוניטין יצאו להם: האחד בית הספר "יהודיה " בווילנה שמספר תלמידותיו הגיע למאות ומקרוב ומרחוק באו לראותו, ושני בווארשה שנוסד על ידי פועה ראקובסקי, נכדתו של הרב ממאריאמפול. על בית ספרה כתב מ. י. פרייד בספר זכרונותיו “ימים ושנים”: “ראקובסקי ניהלה את בית ספרה בהצלחה שנים רבות, עד שעלה בידה להקים דור של בנות עבריות במלוא המובן, אשר גם אחרי היותן לאיש נשארו נאמנות לשפה ולספרות העברית, ואלו הן שהשפיעו לטובה גם על חנוך בני ביתן” ³³⁷.

החדוש הגדול ביותר שממנו ינק החנוך העברי המודרני את מזון חיותו היתה “השיטה הטבעית”, כלומר למוד הלשון לא בדרך התרגום ללשון האם כי אם על ידי הרגל בדבורה על ידי שמיעת אוזן וחקוי. מקור השיטה הוא בחנוך הכללי. עוד בשנת 1882 פרסם הד“ר ווילעלם פיעטור, מורה גרמני, חוברת בשם “דער שפּראכאונטערריכט מוסס אומקעהרען” שעורר פולמוס גדול מאד. בחוברתו הציע שורת תקונים בלמוד לשונות חיות ודרש לעבור מתרגום ללמוד המבטא והדבור החי. דבריו השפיעו ובמשך השנים באה מהפכה שרשית בדרכי למוד לשונות, ובסוף המאה הי”ט היו מלמדים בטובי בתי הספר הכלליים בארצות התרבות לשונות חיות על פי הדבור. הדי הפולמוס הזה ודאי הגיעו גם לעולמנו.

ואף על פי כן תחשב השיטה “עברית בעברית” כיצירת התנועה הלאומית. עיקרה בא לא משום שהיא דרך קצרה או נעימה יותר, אלא משום שעתידה היתה לגרור אחריה תחית לשוננו. ובן יהודה הקנאי היה יוצר השיטה.

על ראשיתה של השיטה יספר נסים בכר את הדברים האלה:

“רעיון השיטה העברית בלמוד השפה העברית עלה בדעתי עוד בשבתי בפרוור באלאטה אשר בקושטא… בשנות תרל”ג־תרמ“ב עמדתי בראש בית הספר של חברת “כל ישראל חברים” אשר יסדתי שם. המורה העברי שלנו היה הבלשן המהולל ר' חיים באבאני ע”ה. אף כי ידיעותיו בעברית היו מרובות, שיטתו היתה שיטת התרגום מעברית ללאדינו ובסוף שנת הלמוד הראשונה גליתי כי המורה הצליח להקנות לילדינו את התוכן, אך לא את השפה עצמה… למוד השפה העברית בתור “לשון הקדש” כבר לא נראה בעיני, והרבה התקנאתי אז בשיטת למוד השפה הצרפתית החיה, אשר אני בעצמי הייתי המורה בה. אז פניתי אל רבי חיים בהצעה לקבוע לתלמידים עת מיוחדה בכל יום ללמוד השפה העברית על פי שיטת האם, או שיטת פריבל, כלומר, עברית בעברית. ובשנת תרל“ד, בערך, התחיל ר' חיים ללמד מחלקה אחת בעברית בלי שום תרגום, כי אם בעזרתם של המכשירים הנמנים ברשימות הנכללות בספרי פסטאלוצי ופרבל… ואחרי שהלשון היתה שגורה לגמרי בפי הילדים, עזב ר' חיים לגמרי, ואחריו שאר המורים עוזריו, את שיטת התרגום והתמכרו כליל לשיטה הטבעית”.

“בשנת תרמ”ג קבלתי את בן יהודה אל בית הספר “התורה והמלאכה” בירושלים (לאחר שעבר שמה בכר) בתורת מורה לעברית וספרתי לו על תוצאות נסיוני בקושטא ודרשתי ממנו להתרכז בשיטה זו ולשכללה, וכן עשה. תלמידי בית ספרנו דברו ערב רב של שפות: שפאניולית, אשכנזית, ערבית, פרסית, יונית ואיטלקית. בסביבה זו התחיל בן יהודה ללמד בשיטה הטבעית ובהתלהבות רבה ובמסירות נפש השפיע על כל תלמידיו. שנים מתלמידיו הראשונים היו דוד ילין ויוסף מיוחס, אשר היו במשך הזמן גורם חשוב בהפצת “השיטה הטבעית”, קודם בבית הספר של למל ובית הספר לבנות בירושלים, ואחר כך בכל רחבי ארצנו ובגולה" ³³⁸.

ההתחלה עשתה רושם גדול על בן יהודה ורעיו, ובשנת תרמ“ט כתב בן יהודה ב”הצבי" (גליון י"ח) את הדברים האלה:

“היה יהיה הדבר הזה, בוא יבוא היום ולא יאחר! עוד עזב יעזב ישראל בארצנו את לשונות הנכר אשר בפיו, שוב ישוב ללשון אבותיו, והיתה ביום ההוא לשון עברית אחת לכל העם, ובראה לו לב אחד ורוח אחת תתן בקרבו, והיה ישראל אחד ולשונו אחת. היום הנפלא ההוא נשורנו ומקרוב, נראנו ובעוד שנים מספר. בוא יבוא היום ולא יאחר!”.

לאחר נסיון ראשון זה שהצליח עברה השיטה לבתי ספר אחרים בארץ ישראל, בבית הספר של למל ושל אבלינה די רוטשילד, עד שנתפשטה אל שאר הערים והמושבות בארץ ישראל, והניחה את היסודות לעברית המדוברת בארץ ישראל. ביחוד נתפרסמו לשבח כמורים על פי שיטה זו יהודה גראזובסקי, דוד ילין ויצחק אפשטיין ³³⁹.

בשנת 1805 פרסם יהודה גראזובסקי מאמר ב“הצבי” שיצא על ידי בן יהודה בירושלים בשם “השיטה הטבעית בלמוד שפתנו או עברית בעברית”, להוכיח תועלתה ולהפיץ שמושה. מן המאמר נראה שהרעיון בא לבן יהודה מפדגוג צרפתי קאררה, שהורה בבית הספר למורים של האליאנס איזראעליט בפאריס ³⁴⁰. תלמידי המוסד היו צעירים שהתכוננו להפיץ את לשון צרפת ואת תרבותה בבתי הספר של האליאנס שבארצות ים התיכון והקדם. קאררה החל את נאומו לפני העתידים להיות מורים בדברים האלה:

“בלמוד השפה לנערים המדברים שפה אחרת ולא צרפתית, צריך ללכת בשיטת האם, לאמר: ללמדם צרפתית ישר, בלי עזרת השפה אשר ידברו בה התלמידים”.

וגראזובסקי הוסיף:

“נסיון אבותינו (ללמד עברית לילדים על פי תרגום לשפת דבורם) לא יכריחנו להודות כי השיטה היא טובה ומוצלחת. יש לפנינו שיטה אחרת, יותר פשוטה, שיטה בדוקה ומנוסה ופריה ידוע לכל, היא שיטת האם בלמדה את בנה לדבר בשפה שהיא מדברת בה. ילד בן שנתים אינו יודע עוד דבר, ובמשך שתים שלש שנים הוא יודע כבר לדבר את אשר הוא חפץ, לספר את אשר הוא עושה, ולהביע את אשר הוא חושב… ועוד יותר פלא כי השיטה הפשוטה והטבעית הזאת מצלחת תמיד, בלא יוצאים מן הכלל, ואיננה דורשת כשרונות מיוחדים והכנה מיוחדת לא מהמורה ולא מהתלמיד. בן כל אם יודע לדבר בשפת אמו, בעת שבנינו לומדים בחדריהם ימים רבים, ואף אחד מני אלף לא יוכל לדבר כן בשפה שהוא לומדה ימים על שנים, ואחרי שכבר תרגם עשרות ספריה”.

“הנסיון אשר עשה כותב הטורים האלה בשנים האחרונות בבית הספר שהוא מלמד בו (בארץ ישראל) הורהו את טיב השיטה הזאת. ופרי הנסיון הזה ראוהו רבים ויהללוהו, ונבונים וישבחוהו”.

גראזובסקי הוציא את מאמרו גם בחוברת מיוחדת, להפיצה בין המורים. רוב החוברת הוקדש להוראה מעשית, להדריך את המורים כיצד ללמד על פי השיטה החדשה, אולם נשמת המאמר היא השאיפה החדשה לתחית הלשון. “השפה שבה לתחיה בפיות בני העם” ואת זה “עשה הרעיון האחד והמיוחד, רעיון חבת ציון ולאומיות”.

המאמר עשה רושם על המורים הלאומיים. כ“רביבים עלי עשב” היה. המורים היו חדורים רוח הלאומיות ולמדו את התנ“ך מתוך התרוממות הרוח, אבל עדיין היה דבר־מה חסר בדרך למודם כדי למצוא צורה מוחשית לאש לבם, איך להעבירה ללב התלמידים ולראותה לוהטת. לקוי זה נתמלא על ידי השאיפה להחיות את הלשון בפי הילדים, שיהיו המורים שומעים באזניהם את הלשון הקדמונית, עליה חונכו אבותינו, מדוברת בפי הבנים. אבל להוציא שאיפה זו לפועל קשה היה. לנו, הרגילים לדבור עברי, אין כל מושג כמה מוזר היה למורה בבית הספר לנסות ללמד בלי תרגום – שיטה שהתקיימה מאות שנים, מיום גלות ישראל מארצו. זמן קצר לאחר צאת החוברת נתפרסם ב”השלח“, שנערך על ידי אחד העם מאמר מפורט על השיטה הטבעית מאת יצחק אפשטיין בשם “עברית בעברית”. קסם סגנונו, כווני החן שלו, יושר הגיונו ותוקף הוכחותיו פעלו על המורים פעולה נמרצה, וכמה מהם רצו להתחיל ללמד על פי הדרך החדשה הזאת. מיד לאחר זה הופיעו שני ספרי הדרכה למורים, האחד “עברית בעברית” מאת יצחק אפשטיין והשני “לפי הטף” מאת דוד ילין. הספר הראשון הכיל את המאמר שנדפס ב”השלח" כמבוא והשאר היו שעורים מפורטים למורים, כיצד להרגיל את הילד בדבור העברי בהדרגה. ספרו של ילין היה מפורט עוד יותר וחולק לשנים, ספר אחד למורים ואחד לתלמידים, ללמוד הקריאה. שני הספרים האלה היו בעלי אופי מעשי וכל מורה יכול היה להתנהל על פיהם. בלי כל הגזמה אפשר לומר, ששני הספרים האלה הכניסו את השיטה הטבעית לבתי הספר. ושניהם היו יקרי ערך, מחוברים בידי פדגוגים מנוסים. יצחק אפשטיין ודוד ילין מלאו אצלנו מקום בית מדרש למורים.

דרך התפשטותה של השיטה הטבעית ברוסיה ופולין היה דבר פלא. בימים ההם לא היה עוד בכל רוסיה ופולין אף בית מדרש לאחד למורים עברים ולא מרכז חנוכי אחד. כל העבודה החנוכית החדשה נעשתה על ידי אגודות בודדות, על ידי עסקנים יחידים ועל ידי מורים פרטיים, – פרושים זה מזה ורחוקים זה מזה. כל המורים היו אבטודידאקטים שאחזו בהוראה העברית בלי כל התקנה תיאורית או מעשית. כלי הזין היחידים שלהם היו האהבה והשאיפה, ובכחן של אלו עשו נפלאות ממש. מגששים באפלה היו, מנסים ונכשלים וחוזרים ומנסים. ההדרכה היחידה שלהם היתה להתבונן איש במעשה רעהו, – מתחיל בלתי מנוסה לומד ממעשי מורה בעל נסיון מוגבל, שהגיע למה שהגיע בכחות עצמו. שמועה נפוצה שבעיר פלונית אלמונית נפתח חדר מתוקן ומצליח, ומיד באו מורים והמיועדים להיות מורים, והחולמים להורות, להסתכל במעשה המצליח, שהיה אבטודידאקט כמוהם, אלא שבדרך אינטואיציה ועל פי שיטת נסוי וטעיה הגיע למה שהגיע. בחזור המסתכלים לעירם למדו על פי הדרך החדשה. ולמרות כל המכשולים האלה, שאין דוגמתם בצבור מאורגן הדואג לחנוך בניו, עלתה בידם לפתח את השיטה ולהביאה לידי השלמה. הלמוד המעשי לפי השיטה הטבעית הובא בימי עליתו של החדר המתוקן לידי מדרגה רמה יותר מאשר בהוראת לשונות חיות בבתי הספר הכלליים – אף כי לאלה היו ארגון מרכזי וקתדראות וחוקרים ומדריכים וספרות עשירה. בלי כל אלה גודל דור של מורים, שרבים מהם היו יכולים לשמש מופת בכשרונותיהם ובחריפות המצאותיהם אף במערכות חנוך מסודרות.

אין כל תעודות לדעת היכן נוסד ה“חדר המתוקן” הראשון ברוסיה. נראה שאודיסה היתה מולדתו. וזה לא יפלא. באודיסה התקיים המרכז של “חובבי ציון” (הועד האודסאי). אודיסה עיר החוף היתה והיה לה הקשר הטוב ביותר עם ארץ ישראל. אולם דוקא הנסיון האודסאי לא היה מן המוצלחים.

וזה אשר יספר עד ראיה, ח. א. זוטא, על נסיון זה:

“בשנה ההיא נתפרסם ב”השלח" מאמרו של יצחק אפשטיין “עברית בעברית”. הסברותיו והוכחותיו שנאמרו בהגיון ובלשון יפה מאד פעלו על המורים הצעירים. “זמירות” מעין זה נשמעו גם ממקומות אחרים, ביחוד מאודיסה, וכשנבחרתי בשנה זו לאספת הועד האודיסאי, החלטתי לבקר שם את החדר המתוקן של חיותין, שבו דברו עברית ולמדו עברית. חשבתי שאופן הלמוד בחדר הזה יסייע בידי לשנות את שיטת הלמודים, שנהגתי בה עד עכשיו. אמנם שמעתי שמדברים סרה על החדר האודיסאי, שהיה אז אולי הראשון על פי שיטת “עברית בעברית” והיחיד ברוסיא. ומשום זה רציתי להווכח בעצמי, כדי לעמוד על טיבו, ואמנם מה שראיתי ומה ששמעתי התמיה אותי".

"המורה חיותין, איש גבה קומה ושערותיו פרועות, עמד לפני תלמידי הכתה שישבו על ספסלים פשוטים סביב שלחנות צרים כעין חית רחבה. הוא שאל את באורי הפסוק “בראשית ברא אלהים” וכו' מלה במלה ובאר באופן זה: בראשית – בתחלה, ברא – יצר, ד' – אלקים, את השמים – הרקיע, ואת הארץ – האדמה. הוא הרגיש בי כי מורה אני, לכן השתדל לקפוץ מענין לענין בפרשה זו. את הפסוק “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו” באר לתלמידים “על כן ישליך איש את אביו ואת אמו וילך אצל אשתו”. אחרי כן הרים את החטר הארוך שבידו והראה על התמונות התלויות על הקיר, אלה היו התנין, ארי, פיל, דב ועוד, ושאל לשמות החיות הללו, לראשם, לזנבם ולאבריהם האחרים. ביחוד היו מגוחכים התרגילים במחברות התלמידים, שעל פיהם למדו לדבר עברית על פי שאלות ותשובות. “היה היה גדי שעיר. מי היה? גדי היה. איזה גדי היה? גדי שעיר היה. מה גדי שעיר? גדי שעיר היה. מה היה לגדי? לגדי היו קרנים. למי היו קרנים? לגדי היו קרנים. איפה היו הקרנים? הקרנים היו על הראש. מה עוד היה לגדי? לגדי היו רגלים. למי עוד יש רגלים? לפרה יש רגלים”.

“מובן שבצאתי מן החדר ה”מתוקן" הזה לא יכולתי לבלי הסכים לדעת אלה אשר התלוצצו כי החדר החדש “מסוכן” באמת, – אבל הרעיון על דבר הדבור העברי ועל השיטה הטבעית “עברית בעברית” נשאר אצלי קבוע והחלטתי ללמד על פיה בעיר מושבי החדשה היתה חזקה" ³⁴¹.

אחד מן ה“חדרים המתוקנים” הראשונים שנפת ברוסיה ושהיה באמת למופת לארץ כולה היה זה שבהומל, פלך מוהילב, שבו למדו יש“י אדלר, ק. ל. סילמן, יחיאל היילפרין ש. ח. ברכוז ועוד מורים מחוננים. לא עבר זמן רב ולחדר יצאו מוניטין ומורים מקרוב ומרחוק היו באים להסתכל בלמודים, ואף עסקנים צבוריים מעונינים בחנוך, שהיו מסופקים אם טובה הדרך החדשה, נסעו שמה בכוונה לראות ולהווכח. אחד העם ודובנוב באו לראות את בית הספר. ד”ר י. ל. קצנלסון (בוקי בן יגלי) שהיה בן שוללי השיטה החדשה בא להומל ואחרי בלותו איזה זמן בתוך כתלי בית הספר הודה בפה מלא: “באתי, ראיתי ונוצחתי” ³⁴².

בשנת תרס"ד נועדו להומל כעשרים מורים מן הסביבה לרכוש להם ראשית נסיון בהוראה העברית ולדון בבעיות השונות של החנוך החדש. ביניהם היו מורים שהחלו ללמד והצלחתם מסופקת היתה בעיניהם, ומהם שהיו להם ספקות ושאלות בתכנית הלמודים ובדרכי המשמעת, ומהם טירונים גמורים שהתעתדו לפתוח חדרים, ובאו ללמוד ולדעת טיב החדר ולשאול בעצת בעלי הנסיון. המורים האורחים היו השואלים ומורי הומל המסבירים והיועצים. הועידה חלה באמצע עונת הלמודים, על כן לא יכלו האורחים להתבונן ולראות את ראשית הלמוד.

מלים מועטות מלוקטות מתוך הדין והחשבון תעדנה על מצב ההוראה בימים הראשונים ההם:

“המורה צריך להתרחק מבאורים בלתי נמוסיים. למשל: כדי לבאר את הפועל “שכב” אין על המורה לשכב בעצמו על הארץ או להשכיב את אחד התלמידים”.

על תכנית הלמודים יתן לנו מושג הקטע מן הדין וחשבון הנ"ל:

מלמדים י“ח שעות בשבוע. בימים הראשונים לא יארך כל שעור יותר מעשרים רגע. מתחילים ללמד קריאה אחרי עבור כארבעה חדשים (מיום הכנס הילד ל“חדר”), בהיות לתלמיד אוצר הגון של מלים עבריות, למען יבין את קריאתו. את הקריאה והכתיבה מלמדים בבת אחת. הקריאה נלמדת על פי השיטה הקולית. אחרי הקריאה ילמדו על פי הספר “בית ספר עברי” של יהודה גרוזובסקי. ספורי התורה מלמדים בשנה הראשונה בעל פה ובסגנון קל. מלמדים גם תפלות ושירי ילדים ומנגינות ומשחקים. זוהי התכנית לשנה א. בשנה השניה מלמדים “שעורים ממשיים” (ידיעת החיים והטבע בדרך הסתכלות, בעזרת טיולים והתבוננות) ודקדוק מעשי קל, ספר בראשית ויהושע ושופטים, וספרי למוד לשון. בשנה השלישית: לשון וספרות ילדים, שמות ובמדבר מן התורה, שמואל א וב ומלכים מנביאים ראשונים, יחד עם פרקי תרי עשר המתאימים לדברי ימי התקופות ההן, ודברי ימי ישראל עד חרבן הבית השני. בשנה הרביעית המשך הלמודים הנ”ל בצרוף הגיאוגראפיה של ארץ ישראל. מנביאים וכתובים: מלכים ב, עזרא ונחמיה בלוית הפרקים המתאימים מירמיהו ומאיכה, ולקוטים מפירוש רש“י. בשנה החמישית החלו “עין יעקב” ולקוטים ממשנה, ובששית גמרו את התנ”ך והחלו גמרא. תפלות ופיוטים נלמדו בכל שש השנים, וכן ראשית החשבון והגיאוגראפיה הכללית ³⁴³.

גם בשאלת המשמעת בכתה היה ההבדל בין החדר החדש והישן גדול כהבדל במהות הפנימית. בריאקציה נגד שלטון השבט נתעוררה השאיפה לחנוך חפשי, חסר כל עונש. המסקנה של מועצת המורים בהומל בשאלה זו היתה: “לו אפשר היה כי המורה לא יחשוב כלל, כי יש בידו לענוש עונש מאיזה מין שיהיה, אז היה עולה החנוך למדרגת ההשתלמות היותר גבוהה” ³⁴⁴.

ביחוד גדלה התנועה לשפור החנוך ולהלאמתו לאחר האספה הכללית של הציונים ברוסיה שהיתה בחדש אלול תרס“ב במינסק. שם הרצה אחד העם את הרצאתו המפורסמת “תחית הרוח” על שאלת התרבות ושם אמר: במקום הכרוז “כבשו את הקהלות” של הרצל יותר נכון להכריז “כבשו את בית הספר”. בבית הקהלה יש לנו עסק עם ה”אבות" ובבית הספר עם הבנים. לכבוש את האבות, לפחת רוח חדשה בלבות הגדולים, שכבר נשתקעו בארחות חיים ידועים ודעותיהם ורגשותיהם כבר נתאבנו בצורה ידועה שקשה להם לשנותה – עבודה זו יגיעתה מרובה מתועלתה ועל הרוב אין תוצאותיה הקלות שוות באבוד הכחות היוצאים בה. וכי לא יותר מועיל היה להקדיש את הכחות האלה ל“כבוש הבנים” שעדיין לבם נייר חדש ואפשר לכתוב עליו כטוב בעינינו בלי יגיעה יתירה?" ³⁴⁵.

הדברים האלה השפיעו השפעה גדולה על הציונים. יסוד החדרים המתוקנים נתפשט מהר, עד כי לא היתה כמעט עיר ועיירה בתחום המושב שלא הוקם בה אחד. מחוסר ארגון ומוסד מרכזי המטפל במספרים לא נדע מספר החדרים המתוקנים ומספר תלמידיהם, ולא נוכל להשוותם אל מספר הילדים שלמדו בחדרים הישנים. בכרוניקה של חוברת אחת של העתון היהודי הרוסי “וואסחאד” באו ידיעות על פתיחת חדרים מתוקנים ובתי ספר עבריים בערים ווילנה, ראשקוב (פלך פודוליה) זאסלאב, (פודוליה) סוסנוביצה (פלך פיטריקוב) זיטומיר וקרימיניץ (פלך וואהלין) וזבלאדובה (פלך הורודנה). בחוברת שניה נמצא ידיעות על פתיחת חדרים מתוקנים ובתי ספר בפריל (פלך וויטבסק) ווילקובישקי, רוזשיץ (פלך וואהלין), חאשקוב (פודוליה) קרוטינגן (קובנה) וקלקי (וואהלין), ונרשם שבכולם מלמדים על פי השיטה הטבעית. דבר המוסד הגיע גם לפנות הרחוקות ביותר. ב“הפדגוג” נמצאה הודעה על פתיחת בית ספר מתוקן בעיר קוטאיס, בקוקז, וגם בו למדו על פי השיטה הטבעית.

תנועת החדרים המתוקנים גברה ביותר בנגב רוסיה, ומסבות שונות. הישוב היהודי שם קלוש היה, והיהודים הרגישו שם את גרותם, והתגעגעו על סביבה יהודית. עסקני הצבור שם היו בעלי אופק רחב יותר, בני אדם שהיו להם קשרים עם העולם, ולבם ער לתקונם ולשפורים. מצבם החומרי של אחינו היה טוב שם יותר מאשר בפלכי המערב, על כן יכלו לשאת בעול ההוצאות של חנוך מודרני. אחד מן החדרים הראשונים בנגב נוסד בשנת תרנ"ח בעיר ניקולאייב. והחדרים המתוקנים בדרום רוסיה שמשו לא רק מקומות למוד לתינוקות, אלא מרכזים לאומיים לנוער הלאומי ולצבור הציוני. בהם הונהגו שעורי ערב לבוגרים והרצאות לעם. תלמידי החדרים המתוקנים באו על פי רוב מבתי האמידים והבינונים, ושכר הלמוד כסה את רוב ההוצאות, ואת הגרעונות השלימו מתרומות חברים ומהכנסות נשפים. המורים היו מקבלים שכר הגון, פי שלש וארבע משכר המלמדים ³⁴⁶.

יסוד ה“חדרים המתוקנים” והתפשטותם המהירה יצרו את הצורך בספרי למוד ומכשירי חנוך. אז נוסדו הוצאות ספרים שעיקר פעולתן היה בשדה החנוך: הוצאת “תושיה” בווארשה ו“מוריה” באודיסה. בתי הוצאה אלו ואחרים הוציאו עשרות ספרי למוד למקצוע למוד הלשון והדקדוק ותולדות ישראל, ואף לאגדה ולמשנה ולתלמוד ולספרות מודרנית. הרבה מספרי הלמוד הודפסו במהדורות רבות ונפוצו לרבבות ³⁴⁷.

בשנת תרס"ז החל להופיע העתון החנוכי הראשון בתולדותינו בשם “הפדגוג” שנערך על ידי ש. ל. גורדון. העתון הטוב הזה פתח לפני המורים האבטודידאקטים את שעורי הפדגוגיה הכללית והרחיב את אפקיהם. עם סופריו נמנו מורים עברים שרכשו להם את ידיעותיהם הפדגוגיות במכללות ובבתי מדרש למורים בחוץ לארץ. ואזכיר בזה נושאים אחדים שעליהם נכתבו במאמרים: בתי הספר של פריבל ונחיצות גני ילדים עברים, על הפסיכולוגיה של ילדים (רגזנות ועצבנות). איך הקריאה נקנית, פיסטאלוצי בתור מחנך העם. על דבר ההתגוששות (התעמלות). חסרונות האופי של הילדים וכו' וכו'. בין המלמד הישן, אשר לא קרא עתון ולא הרגיש כלל צורך לסגל את הלמודים לנפש הילד, ובין המורה החדש למרות היותו אבדידאקט, היה מרחק של דורות. מתפיסת ימי הבינים קפץ החנוך העברי למאת העשרים.

קטע מן ההקדמה לירחון ה“פדגוג” יעמידנו על טיב השאיפות של המחנכים החדשים:

“אנו בני “דור המדבר” רוצים, לפחות, להכין את הדור הצעיר ולחנכו לחיי לאום בריאים ומלאים. ה”רצון הטוב" הזה, כתולדה בלתי אמצעית מן התנועה הציונית ההולכת ומקפת יותר ויותר את חיי עמנו, החל להתגשם במקצוע ההוראה ביסוד “חדרים מתוקנים” על ידי מורים לאומיים מומחים היודעים את ערך עבודתם הלאומית ותוצאותיה הגדולות… תחית עמנו לא תוכל להיות בלי תחית שפתנו, ותחית שפתנו אינה אפשרית אם לא ישימוה בפיות ילדינו הקטנים. ו“המקלט הבטוח” – “מדינת היהודים” לשפתנו יכול וצריך להיות אך ורק החדר העברי, שבו תהיה אך ספירה עברית טהורה, בלי תערובת של שפת הגלות, עולם קטן שכולו עברי, ארץ ישראל בזעיר אנפין. ויען שהשיטה הזאת חדשה היא אצלנו, היא דורשת ברור ולבון מכל צדדיה". ובין המטרות של העתון נכנסת גם “תורת החנוך הגופני, המוסרי והאסתיטי, והשיטה הזאת אינה מצטמצמת כלל באופן הוראת השפה באותה השפה בלבד, כי היא מקפת את כל מקצועות החנוך הגופני והרוחני של ילדינו”.

מאליו מובן שעם התפתחות ה“חדרים המתוקנים” והתרבותם נטפלו אליהם במשך הזמן מלמדים משכילים־לרביע ומודרניים קצת בחיצוניותם, וסתם יהודים שההוראה היתה להם אך מקור של פרנסה, ונראו גם בחנוך החדש נגעי ההתחרות עם כל תוצאותיה. הצורך במורים טובים הורגש, ובעתונים העברים דובר הרבה על חסרון בית מדרש למורים. בשנת 1907 פתחה חברת “מרבי השכלה בישראל” שעורים פדגוגיים בגרודנה, שהלמוד בהם ארך כשנתים והכשיר להוראה בבתי ספר עממיים. אל הקורסים האלה, נתכנסו צעירים שמלאו כרסם בתלמוד בישיבות ושקראו בספרות העברית המודרנית, לקבל שם את הכשרתם הפדגוגית. מן השעורים האלה יצאו אחרי כן מורים טובים, בעלי ידיעות כלליות ומקצועיות. הקורסים האלה התקיימו עד שנת 1915, שאז נהרסו לרגלי המלחמה. (פרטים על המוסד, יבואו להלן).

עם תקון החנוך נעשו נסיונות לארגן את המורים, אך דבר זה פגש במכשולים מצד הממשלה, שהביטה בעין רעה על כל הסתדרות צבורית ולא רצתה לתת רשיון לועידה. נתפרסמו הצעות בעתונים על הצורך בהתאחדות המורים ועל יסוד ועד של בוחנים מומחים שאליו יבואו המורים החדשים, מחוסרי ההכשרה, להבחן. השאלות האלה עלו וחזרו ועלו על הפרק בעתונים ובחברה ולא מצאו פתרונן מסבות חיצוניות.

יסוד ה“חדרים המתוקנים” עורר תנועה גדולה, וככל חדוש חברתי ותרבותי הביא לידי התנגדות גדולה. מסביב לכל “חדר מתוקן” התחוללה מלחמה צבורית. ההתנגדות היתה אידיאולוגית. המתבוללים, והם נמצאו בעיקר בערים הגדולות, ראו בחדרים ריאקציה והתבדלות מן האזרחים, חזון ציוני, אוטופיה העלולה אך להזיק לשאיפת היהודים לשווי זכויות. בימים ההם כבר חדרו התנועות הסוציאליסטיות אל כל ערי ישראל. חלק מן האינטליגנציה ראה את גאולת ישראל בשנויים המדיניים והחברתיים ברוסיה, והציוניות היתה בעיניהם כתנועה לאומית צרה, בורגונית, ריאקציונרית. מתוך עממיות החלה אינטליגנציה זו מודה באידיש כלשון ההמונים ומתנגדת לעברית כלשון עתיקה, מתה, ולשון הספרות הדתית. אולם עיקר ההתנגדות בא מצד החרדים. הם ראו במוסד החדש חתירה תחת מוסדות הדת, והמורים החדשים היו בעיניהם כופרים, מסיתים ומדיחים, ונלחמו בהם בכל האמצעים. את המלחמה החזקה ביותר והמגונה ביותר נהלו המלמדים, שהמוסד החדש עלול היה לקפח את פרנסתם. הם חזרו על בתי ההורים והעלילו עלילות על המורים, ולא נמנעו גם מהלשין על המורים לפני השלטון, שאין המורים כשרים מן הבחינה המדינית ו“חדריהם” מסוכנים לשלום המלכות. ויש ערים שהמלשינות עשתה רושם וה“חדר המתוקן” נסגר על ידי הרשות ³⁴⁸. “אין אף חדר אחד שלא הלשינו עליו המלמדים, – כותב אחד מראשוני המורים באותם החדרים, י. י. גלס – אין לך אף חדר אחד שלא יהא פרק גדול של דלטוריות בדברי ימיו” (19) ואמנם בעתונים העברים מאותה תקופה נמצאה הרבה כתבות על התנגדות לחדרים המתוקנים בדרכי מלשינות.

לאחר עבור עשרים -עשרים וחמש שנים לקיום החדר המתוקן ירדה ההתלהבות הראשונה בהרבה. הרבה מן החדרים נסגרו – מסבות שתתבררנה בפרק האחרון. אף כי בקרו תלמידים לאלפים בחדרים החדשים, – היה עדיין רוב העם, ביחוד בני השדרות העניות, שולחים את בניהם אל הישנים. החדר החדש לא השביע רצון כל הסופרים העברים. יש מהם שקבלו עליו:

“עברית בעברית! – כותב ברדיטשבסקי – והדבר הזה היה לקול קריאה אצלנו ולראשית מעשה. יש לנו מורים המלמדים את תלמידיהם שפת עברית בעברית ועושים להם את השיטה הטבעית לקו. יש לנו כבר בתי ספר מעט או הרבה העומדים על יסוד השיטה הזאת. יש לנו במקצוע זה ספרי חנוך הרבה, ועוד יותר: כבר יש לנו סופרים אחדים שנולדו בחוג העברי הטהור ויצאו לכתוב לנו עברית טהורה, בשפה שנמסרה להם כולה בעברית. שמחי, בת יעקב! אחרי דממה סער, ואחרי התרשלות והעדר למוד שפת אבות קם בך דור מדבר בשפת חוזיך וחכמיך!”.

“ונפלא הדבר! הדור הזה, הדור העברי, שלכאורה כולו עברי, רחוק מאד משפת החוזים והחכמים. הוא ידבר עברית, המלים עבריות, השמות והפעלים עבריים, עבריים הם על פי המקור, ועל פי חוקי השפה והלשון, אבל – אינם נובעים מן המקור ואין להם כל שיתוף עם המקור. נפלא הדבר שדווקא אלה הנושאים את דגל “השיטה הטבעית” בלמוד ובחיים, כמו שכחו את טבע השפה ואת רוח השפה. אין בכל מה שכותבים ומדברים אפילו סימן של רוח השפה. רק שפה מלאכותית אנו רואים אצלם, שפה עשויה בידים בלי כל רוח חיים. קראו את דברי כל המזמרים לנו פזמון “עברית בעברית”, קראו את דברי כל אותם האנשים המדברים עברית, וגם לא למדוה בתחלה על ידי שפה שאינה עברית, וראו עד כמה רחוקים הם ביסוד נפשם מן הרוח העברי ומן ההד העברי” ³⁴⁹.

והד"ר שמעון ברנפלד כתב:

"בלונדון היתה אספת רבנים בעניני גיטין וקדושין. באותה אספה קפץ אחד הרבנים והכריז כי למוד הלשון העברית על פי השיטה הטבעית “עברית בעברית” היא “טרפה כחזיר”.

“בגוף הדבר אני נוטה ברוח לדעת המרחיקים את השיטה הזאת שהם קוראים לה “טבעית”, ולפי דעתי היא סירוס הטבע. השיטה הטבעית הזאת מסוגלת ללמוד שטחי של שפה חיה, שבאמת הדבור בה עיקר. אבל שפה שלומדים אותה למוד מדעי וספרותי לתכלית השכלה, הנה לא הדבור העיקר בה, אלא הבנתה, הבנת רוחה וסגולתה הקולטורית, הבנת ספרותה או יותר נכון דעת ספרותה… וטוב ממנה (מן השיטה הטבעית) השיטה שלמדו אבותיה בה. הרי אנו רואים כי לא דברו אמנם עברית, אבל ידעו את התורה. לא גמגמו עברית ולא פטפטו דברים בלי תכן, אלא היו מלאים דעת היהדות. אני לא למדתי מעולם “עברית בעברית” ואני כותב בלי שגיאות אורתוגראפיות, ורוב הנערים בלמדם עברית בעברית אינם יודעים לכתוב אף שורה אחת בלי שגיאות אורתוגראפיות גסות. מסכים אני לדעת הרבנים האורתודוכסים כי לא הדבור עיקר אלא הלמוד. השפה העברית לא תהיה לעולם שפה מדוברת חיה, מאחר שחדלה להיות כזאת. אותו הפרח שנקטף – שוב אי אפשר לחברו אל שרשו. אני ראיתי בנסיון כי לרוב יוצאים ילדי העברים ידי חובתם בדבור העברי בלי שום תכן עברי. אותו הפטפוט שהיו מפטפטים בשפה אחרת, אותו התוכן שאין בו תוכן הם מבטאים בשפה שהם קוראים לה עברית. המלים הן עבריות, אבל החבור שבהן אינו עברי. הגוף הוא עברי, אבל אין הנשמה העברית. זוהי אוטופיה שאנו רודפים אחריה, כי על ידי זה ישוב העברי לשפתו” ³⁵⁰.

דברי הבקורת האלה נכתבו על ידי סופרים שגרו בגרמניה ואת חיי ישראל ברוסיה, מקום חיותו של “החדר המתוקן”, ידעו מרחוק, על כן נודף מהם ריח התלישות והספרותיות המופשטת. בקורת ענינית יותר פרסם ספוג ב“הד הזמן” משנת 1910 בגליון 133:

“במה היטיבו (החדרים המתוקנים) את החנוך העברי? ההטבה היתה ודאית רק במקצוע אחד: בסדרים החיצוניים. תחת ה”חדר" המלא רפש וזוהמה, תחת הערבוביה וחוסר השיטה, תחת המלמד שאינו מוכשר על פי רוב להוראה – בא בית הספר המיופה, הסדרים הקבועים, המורים שקנו חכמה בפדגוגיה, באה שיטה מסוימת ומודרגת מן המחלקה הראשונה ועד האחרונה, למוד דעת הלשון, חנוך המדות והמשמעת של בית ספר ועוד. אולם הירש בית הספר את החדר גם במקצוע הרוח, במקצוע החנוך הלאומי? על שאלה זו אין שתי תשובות עתה. שאלו את המורים העומדים על משואות החדרים המתוקנים, את הורים המבכרים את ה“חדר” הישן על המתוקן ויענו לכם".

ספוג מוצא במוסד החדש את החסרונות האלה: “החדר היה מכוון לחנוך עברי, הוא גמר את אשר התחילה הסביבה הביתית. נכנס שמה תינוק ויצא יהודי… המלמדים בני הדור ההוא עשו זאת בלי תכנית מסוימת וקבועה מראש. אך הסביבה הטבעית של ה”חדר" פרנסה את רוח הילדים… אמנם לא קשה היה אז לה“חדר” להשפיע על התינוקות מרוח היהדות. כל הסביבה היתה ספוגה יהדות… אבל משום זה עצמו שבית הספר שלנו נוצר בתקופה שבה באה ירידת הסביבה היהודית – הרי הדין נותן שימלא בית הספר העברי במדה ידועה את אשר יחסר בסביבת הילד… ה“חדר המתוקן” לא היה באמת חדר ישן מתוקן, סינטזה של החדר ודרישות החיים, כי אם טפוס חדש לגמרי".

ההיה ה“חדר המתוקן” מתוקן כל צרכו? מה היו חולשותיו ופגימותיו?

ה“חדר המתוקן” – מגרעתו היתה בו. חסרונו העיקרי היה שלא נתן לחניכיו חנוך שלם, עברי וכללי גם יחד, המתקין אותם לחיים בכל היקפם, כי אם יצירה קטועה, מיוחדת לעניני היהדות והלאומיות. הממשלה הרוסית שחפצה במשך שנים שלשה דורות במאה הי"ט בתקון החדר, לעשותו כלי שרת להשפעה אזרחית רוסית על הילדים, פנתה לו ערף אחרי כן. תחת ההשקפה של שנות הארבעים שהיתה שוררת בחוגי הממשלה שהיהודים מזיקים לחברה על ידי קנאותם הדתית ובערותם בידיעות העולם, באה תמורתה השקפה חדשה, שהשכלת היהודים מזיקה לארץ, שעל ידי ההשכלה ירכשו להם היהודים כלי זין להתגבר על האזרחים בהתחרות הכלכלית והתרבותית. למוד הלשון הרוסית נאסר בחדרים – מלבד בפלכי פולין, משום מגמה רוסיפיקאטורית באותם המחוזות. התלמידים היו מחויבים לבקש להם מוסד חנוכי נוסף ללמודים הכלליים בלשון הרוסית.

בינתים באו שנויים גדולים גם בחיים הכלכליים של יהודי רוסיה. החנונות הפעוטה ומלאכת היד פסקו משמש מקורות מחיה יחידים. החרושת והכלכלה החלו להתפתח ברוסיה והיהודים שאפו אל כל מקצועות המסחר והאומנויות וחרשת המעשה, ונכנסו אליהם. היהודים יצאו על כן מתחומם הסגור ונכנסו במשא ומתן עם האזרחים הנפוצים בכל מרחבי רוסיה. כל אלה דרשו התקנה בלשון המדינה ובמדעים הכללים, וה“חדר” לא נתנם. ה“חדר המתוקן” התקיים במסוה של חדר דתי ולא יכול לתתם. על כן לא יכול לספק לחניכיו את החנוך השלם הדרוש להם לחיים. הוא נעשה מוסד יהדותי גרידא, מוסד לצד אחד של החיים הלאומיים, שאין להם ערך בחי המעשה. על כן בלו רוב תלמידי החדר המתוקן אך ארבע שנים בין כתליו, משנת השש עד העשר, ואחרי כן יצאו ונכנסו אל בית הספר הכללי הפרטי או הממשלתי. קצתם הוסיפו לבקר את החדר המתוקן אחר הצהרים שעה או שעתים ליום. אולם מאז כבר פנה הודו של החנוך בעיני החניך. בהתנגשות שני הכחות, הלאומי הרוחני, והכללי המועיל לחיי יום יום, – יד השני על העליונה. כעבור זמן קצר נבלע הנער בתוך כתלי הגימנסיה, והלמודים החדשים והחברה החדשה עם עניניה המרובים הסיחו את לב הנער מעברו. ימי הלמוד העברי היו אך לימי זכרון מתקופת הילדות.

התהליך החדש הזה הביא גם לידי התרופפות החיים הדתיים, ויסודם – האמונה. עד שנות השמונים היתה כל הסביבה ספוגה יהדות. החדר ובית ההורים והרחוב השלימו זה את זה. אולם משנות השמונים ואילך נראו פרצים בחומה, ביחוד בכרכים. בהיות רוב ההורים השולחים בניהם אל החדרים המתוקנים ממעמד הנאורים האמידים והבינונים, – היו תלמידי המוסד חסרים האוירה היהודית השלמה. ה“חדר המתוקן” היה אז כבית הספר היהודי באמריקה – עליו היה להשלים את החסר בבית – דבר שהוא למעלה מכחו של מוסד חנוכי.

עמדתו של החדר המתוקן חלשה גם על ידי הזרמים החברתיים ברחוב, הכללי והיהודי גם יחד… בשנות המהפכה ברוסיה, 1905–1906, שנות העבודה הצבורית הסוערת, נוסדה “ההתאחדות להשיג זכויות שלמות לעם העברי ברוסיה”. בהתאחדות זו השתתפו זרמים שונים, מן הזרם היהודי התרבותי של דובנוב עד זרם של התבוללות לא־קיצונית. על כל פנים ירדה ההתלהבות הלאומית והתקוה של שיבת ציון, והתגברה הצפיה לפתור את שאלת היהודים ברוסיה עצמה. מעמד הסוחרים נמשך אחר הליבראלים הרוסיים ובני הנעורים והאינטליגנציה אחר המפלגות הסוציאליסטיות השונות. בעיני אלה היתה הציוניות אוטופיה וגם חטא המפנה את תשומת לב ההמונים אל חלומות, בעוד אשר עליהם להלחם עם הממשלה ולהרסה ולהביא במקומה ממשלת עם שתכיר בזכויות כל אזרחיה. הלשון העברית היתה בעיני המפלגות האלה – אם נוציא מן הכלל את המפלגות הסוציאליסטיות– הלאומיות כ“פועלי ציון” והדומים להם – כלשון הדת והריאקציה ³⁵¹.

מכל עברים נשבו רוחות חזקות לחתור תחת מוסדות החדר המתוקן. ירדה הלאומיות – ירד ערך מוסרה החנוכי. ההמונים הוסיפו לשלוח את בניהם אל החדר הישן, אף כי לא נשאר ממנו אלא שלדו החיצוני ³⁵². ה“חדר המתוקן” התקיים עוד ונלחם על קיומו, אבל בלי התלהבות ובלי אמונה. הוא לא יכול לעמוד בפני רוחות הזמן. כך נמשך הדבר עד שנת 1914, שנת מלחמת העולם. אז נהרס החדר המתוקן. ובמקומו בא בית ספר חדש, בית ספר עברי שלם, בית הספר תרבות.

מה חידש החדר המתוקן ומה פעל בשנות קיומו המעטות?

הוא חדש ורענן את החנוך העברי – הוציאו מתקופת ימי הבינים לתקופת המודרניות. הוא החיה את הלשון העברית בפי הדור. הוא השוה את זכויות האשה העבריה בחנוך. הוא נתן לנו את המורה העברי המודרני. הוא יצר ספרות חנוכית עשירה. הוא יצר ספרות פדגוגית בעברית. הוא שמש יסוד לבית הספר העברי השלם בארץ ישראל ובתפוצות. הוא יצר את דור התחיה שבנה בזעתו ובדמו את ארץ ישראל החדשה.

הסופרים אשר מנו את חסרונותיו – לא הבינו את גורמי חולשתו האמתיים. הם דנוהו מנקודת השקפה צרה ובלתי צודקת. סופרים בקשו שתלמיד המבקר שנות מספר בחדר מתוקן ידע את הלשון העברית ואת מקורות היהדות כבחורי ישיבה שישבו באהלה של תורה על שנות נשואיהם. חרדים ושומרי מצוה רצו שבני נאורים, ילדי החדר המתוקן, יתנהגו על פי חוקי השלחן הערוך, כאשר התנהגו תלמידי החדר לפני דור ויהיו בקיאים בכל מנהגי הדת, שאינם נשמרים עוד בבתי הוריהם. הם לא הבינו כי הסביבה יוצרת את בית הספר בצלמה, ולא להפך.

“החדר המתוקן” לא היה אלא מוסד של מעבר מן הישן אל החדש, אך השפעתו על החיים הרוחניים היתה עצומה. תחית הלשון העברית בדבור פה, חדוש החנוך העברי ברוח הזמן והשואת זכות הבת לתרבות עמה ויצירת ספרות חנוכית – כל אלה הם מהפכה, מהפכה תרבותית, ובזה גדלו של ה“חדר המתוקן”.

בראשית מאת העשרים

ו: החנוך למלאכה

עוד מראשית תקופת ההשכלה נתגלתה השאיפה להפיץ בין המוני עמנו את ידיעת המלאכה ועבודת האדמה. שאיפה זו – שנים היו מקורותיה: להבריא את הכלכלה היהודית ולהראות לגויים כי אף אנו יוצרים את מצרכי החיים. אך הנסיונות המעשיים להפיץ את המלאכה על ידי חנוך טכני – מעטים היו. רק בשנות ההתעוררות הצבורית הגדולה החלו העסקנים נותנים את דעתם על חנוך לאומנות. ולא משום שלא היו די אומנים מישראל, אלא משום שהאומניות שהחזיקו בהן היו מוגבלות (חייטות, נגרות וכדומה) וידיעתן לא היתה משוכללת. אדם מישראל שהחליט – מחמת עוני – ללמד את בנו מלאכה היה מוסרו לאומן שישמש אצלו שוליה במשך שנים מספר. ההורים עצמם לא היו מבחינים אם המורה אומן מומחה הוא, ואלו גם הבחינו לא היתה ברירה בידם, מכיון שמספר האומנים הטובים אצלנו מועט היה. רוב בעלי המלאכה היו עניים ואביונים ולא השיגה ידם לרכוש להם כלים ומכשירים טובים, והשוליות שהתחנכו אצלם היו למטליאים ולמתקנים ולעושי מלאכה פשוטה, שלא הצטיינה ביופי ובטעם טוב. אמנם היה היו בין האומנים מומחים גדולים – אבל אלו היו היוצאים מן הכלל. לבעל מלאכה נוצרי לא הלך שוליה יהודי – מטעמים דתיים, פסיכולוגיים ולשוניים. בתי ספר למלאכה מטעם הממשלה לא היו קיימים כמעט – אחד במחוז ושנים בפלך. בכל רחבי רוסיה היו בסוף שנות השמונים למאה הי"ט 106 בתי ספר נמוכים למלאכה, רובם המכריע בפנים רוסיה, ובכל פלכי תחום המושב, ופולין בכלל, אך 12 בתי ספר.

בשנת 1880 נוסדה האגודה היהודית הראשונה לחנוך לאומנות ולעבודת האדמה. חמש עשרה שנים התקיימה החברה ויסדה שלשה בתי ספר, במינסק, בדווינסק ובווילנה, בית מלאכה בטוקמאק וכחמש עשרה מחלקות למלאכה שהתקיימו על יד בתי ספר יהודיים (בערים ברדיטשוב, בוריסוב, ווילנה, דוברובנה, מולודיטשנה, ארשא, אוסטרהא, סימפירופול, טילז ועוד) וכעשרים מחלקות למלאכה על יד בתי ספר יהודים לנערות (בערים בוברויסק, וויניצה, ווילנה, וואלוזין, דיסנה, קישינוב, קרימיניץ, ארשא, אשמיאני, רובנה, סימיאטיץ, סוקולקה, יורייב ועוד) וכמה גנים לעבודת גן ושדה. רוב המייסדים היו עסקנים מקומיים והחברה המרכזית באה להם לעזר.

כאמור לעיל היו המוסדות משלשה סוגים: בית הספר למלאכה על יד בתי ספר יהודים לנערות (בערים בוברויסק, וויניצה, שסיימו בית ספר נמוך או שהיו להם הידיעות המתאימות. המחלקות למלאכה על יד בתי ספר יהודים לנערות (בערים בוברויסק, וויניצה, והחניכים היו לומדים בהן אחר גמר הלמודים הכלליים. בית המלאכה – עיקרו היה למוד מלאכה למעשה, אף על פי שנהגו ללמד בו רישום או מקצוע אחר יסודי הדרוש לעבודה.

משגדלה ההתעניינות בהכשרה למלאכה ייסדו מחלקות לשם זה על יד בתי תלמודי התורה ובתי הספר הרוסיים־יהודיים. שלטונות החנוך היו נוהגים בנסיונות האלה עין יפה וקצבו להם תמיכות מקופות מכס הבשר – אף כי בזיטומיר קרה מקרה כי תושבי העיר הנוצרים מחו כנגד בית למוד המלאכה היהודי, שמא יגרום להם נזק בעתיד והממשלה סגרה את בית הספר (בשנת 1884). בשנת 1891 נוסדה חווה חקלאית ראשונה באודיסה על ידי חבורת עסקנים ומנשה מרגלית בראשם. בשנת 1893 הניחו את היסוד לחווה חקלאית במוהילב עיר הפלך. מראשית שנת התשעים הקציעו שטחים לעבודת גן על יד הרבה בתי ת“ת. בשנת 1895 הוקצו כעשרה שטחים כאלה בערים קוריץ, בינדר, פולטאבה, סווינציאני, חירסון, אודיסה ועוד. תלמוד התורה החל לקבל מאז צורה של מוסד חנוכי המכין לחיי המעשה. ברוסיה נראה אז טפוס חדש של ילד עברי, לא חיוור וכפוף ורצוץ, אלא מפותח בגופו וידו – יד חרוצים. כעבור זמן מה החלה חברת יק”א להתעניין בהפצת המלאכה בישראל ברוסיה (משנת 1891 ואילך).

בשנת 1899 התקיימו מוסדות יהודיים אלו לחנוך לאומנות ברוסיה:

בגליל הצפוני מערבי	37
בגליל הדרומי מערבי	16
בגליל הדרומי	20
בפולין	7
בנפות הבאלטיים ומחוץ לתחום	5
בסך הכל	85

בין אלה באו:

בתי ספר למלאכה	6 לנערים	8 לנערות	בסך הכל 14
שעורים למלאכה	31 לנערים	35 לנערות	בסך הכל 66
בתים ללמוד מלאכה	3 לנערים	2 לנערות	בסך הכל 5
בסך הכל	40 לנערים	45 לנערות	בסך הכל 85

בשנת 1903 גדל מספר המוסדות למאה ותשעה: 71 מחלקות למלאכה, 31 בתי ספר ו־7 בתי מלאכה, ומספר תלמידיהם הגיע ל־4447.

בשנות התשעים למאה הי"ט היו המשובחים שבמוסדות אלו בית הספר "עמל " (טרוד) באודיסה שהיו בו כשלש מאות חניכים ויצאו לו מוניטין, ובתי הספר בדווינסק ובמינסק שאף בהם היה מספר הגון של חניכים. בתי הספר בלודז ובפטרבורג היו מעוטי חניכים. מבתי הספר לנערות הצטיינו אלה שבאודיסה ובסימפירופול. המלאכות שהונהגו בבתי הספר היו נגרות, מסגרות, יציקת ברזל וחריטה לנערים, וחייטות, תפירת לבנים ועשיית כובעי נשים לנערות.

כל המוסדות האלה לא עמדו על מדרגה רמה. מכל מנהלי בתי הספר היה אחד שקנה לו השכלה טכנית גבוהה וכל מנהלי המחלקות למלאכה היו סתם מורים, והמורים היו אומנים חסרי השכלה כללית והכשרה מסודרת. רק החלק הרביעי מן המורים היו בעלי תעודות מקצועיות.

האגודות להפצת החנוך למלאכה הפעילות ביותר התקיימו בווילנה ובמינסק, אבל אף אלו תקציבן לא היה גדול, כאשר נווכח מטבלת הוצאותיהן:

שנת הפעולה	ההוצאות במינסק	בווילנה
1897	1466 רובל	­–––
1900	3027 "	2811 רובל
1901	4358 "	3125 "

מעטים ובלתי משוכללים היו בתי הספר, ואף על פי כן הועילו להרים במעט את המצב בשטח מוגבל ולשפר את המלאכה ³⁵³.

רוחות חדשות בחברת “מרבי השכלה”

בראשית הווסד חברת “מרבי השכלה " היתה מעוטת חברים, בת מאות אחדות מאצילי בני ישראל ומעשיריו, והשפעתם הצטמצמה בתחום צר. הם היו משואפי שווי הזכויות, מטעם זה לא נתנו דעתם על ה”חדר", להיטיב תכנו. אף אל תלמוד התורה, שהיה מוסד צבורי, התייחסו באדישות. בוועד החברה בפטרבורג ישבו גם שני מומרים, רופא הקיסר ברטנסון והפרופיסור דניאל חבולסון ³⁵⁴.

משנת השבעים ואילך, משהחלו רוחות ליבראליות מנשבות, באה תמורה גם במהלך רוחם של עסקני “חברת מרבי השכלה” והחלו להכיר במוסדות העם. משנת 1872 החלה החברה תומכת בתלמודי תורה ובבתי ספר עברים, על מנת שילמדו בהם גם רוסית ולמודי חול. אז ראו לנכון להרחיב את מסגרת החברה והורידו את דמי החבר מעשרים וחמשה לעשרה לשנה, כדי לאפשר לבני השדרות הבינוניות להצטרף לחברה. מאז נכנסו אל החברה כחות צעירים ורעננים, בני אדם היושבים בתוך עמם. רוח חדשה נופחה בעצמות היבשות ונוסדו ועדים שונים לברר את השאלות העיוניות והמעשיות הכרוכות בחנוך היהודי בארץ.

אגודות מקומיות נסתנפו לחברה וכל סניף התנהל על פי רוחו. הסניף האודיסאי נמצא בידי “משכילים” מן הטפוס הישן, שההתבוללות היתה ראש שאיפתם, והתחיה הלאומית לא נקלטה בהם. הלאומיים המעטים מן החברים לחמו על משא נפשם הם, ביחוד על מקום הלשון העברית וספרותה בבתי הספר. בחרף שנת תרס“ב מסרו הלאומיים באודיסה לועד החברה הרצאה בכתב, בה דרשו להנהיג למודים עבריים בשעור מספיק בבתי הספר הנתמכים. הועד השיב תשובה מפורטת ושלילית. באספה גדולה שנקראה לשם ברור הענין הרצה “אחד העם” בפרוטרוט על טיב החנוך הלאומי ³⁵⁵. יתד המחלוקת היה למוד הלשון העברית. אחד העם דרש “להכשיר את התלמידים כדי לקרוא את התנ”ך ואת מיטב הספרות העברית המאוחרת, למען יקנו להם את מושגיהם האנושיים הכלליים והקנינים הגדולים של התרבות האנושית מתוך יצירת עמם, עד שתהא נשמתם נשמת ישראל וישקיפו על העולם כולו מתוך נקודה לאומית מקורית, ובדרך זו יווצר הקשר האורגני בין היחיד והאומה, ונפש היהודי לא תתפלג ולא תקרע בין אנושיות ויהדות”. אולם הועד חלק את היהודי לשנים, ל“בן המשפחה האנושית הגדולה” ול“אבר מגוף חברותי והיסטורי ידוע”. הלמודים בלשון הרוסית ובספרותה ימלאו את התפקיד הראשון והלמודים העברים המצומצמים את השני. אף על פי שהעמיד הועד פנים כאלו אף הוא רוצה בחנוך יהודי נתבטאו שאיפות הטמיעה שלו בהערה שלמוד הלשון העברית הוא “השכלה פילולוגית” שאין בית ספר למתחילים זקוק לה.

גם ש. דובנוב, ח. נ. ביאליק ויוסף קלוזנר היו בלוחמים על היסוד הלאומי ולא הצליחו. “אחד העם” נסתלק אז ממשרתו בועד החברה.

סניף מוסקבה פעל את פעולתו בפלכי מוהילב, מינסק וויטבסק, סניף קיוב – בפלכי צפון מערב. הסניף בריגה עבד בעירו, בלי השפעה על הסביבה.

הנטיה הדימוקראטית הלכה וגברה בחברה ובשנת 1901 ירדו דמי חבר מעשרה לחמשה רובל לשנה וגדל מספר החברים. גם יק"א החלה לתמוך בחברה בתנאי שיוציאו את כסף תמיכתה אך לבתי ספר למתחילים, ומאז גברה פעולתה לטובת החנוך היסודי. בשנת 1497 סייעה החברה לבתי ספר בסכום ממוצע של 75 רובל לשנה ובשנת 1902 – 742 רובל. בשנת 1902 נקרא בפעם הראשונה כינוס עסקנים מערי השדה. בשנת 1907 היו כארבעת אלפים חברים לחברה, וכמעט כל כחותיה היו נתונים לשפור החנוך היסודי. אז מנתה החברה מפקחים לנסוע לבקר את בתי הספר לעריהם ולהציע את הצעותיהם לתקון דרכי ההוראה ותכנית הלמודים. המפקחים חדרו אל כל פנה נדחת ומאז התבהרו פני החנוך ברוסיה לכל המתעניין לדעתם.

הקורסים הפדגוגיים בגרודנה

שאלת הספקת מורים בעלי השכלה עברית וכללית והכשרה פדגוגית – היתה החריפה ביותר ברוסיה. בשנות ההתעוררות הלאומית והחברותית נפתחו בתי ספר צבוריים שונים, ותלמודי התורה שנו את תכניתם ואת סדריהם הישנים וצרפו למודים כלליים לעבריים, ואגודות חנוכיות שונות נוסדו לפתוח בתי ספר, ואף מוסדות חנוך פרטיים נפתחו לרוב – ומורים מוכשרים לא נמצאו להם. המורים היהודים היחידים היו מסיימי ה“אינסטיטוט” בווילנה, והם היו מטפוס של “פקידים” תלושים מן העם, קארייריסטים קטני נפש וידיעותיהם העבריות כמוהן כאין. ב“חדרים המתוקנים” לימדו משכילים עבריים, ביניהם אידיאליסטים ואנשי חזון, אבל בלי התכשרות מקצועית. המורים ללמודי חול היו מסיימי גימנאסיות בלי חנוך פדגוגי מעשי. בדרך כלל היו אז ברוסיה סימינאריונים למורים בשעור בלתי מספיק וכל מי שעמד בבחינת ארבע או שש מחלקות גימנאסיה קבל בלי קשי תעודת מורה.

חברת “מרבי השכלה” ראתה לחובה לה לייסד מכון להכשרת מורים, ואף השיגה את הסכומים הדרושים לכך, אבל לא יכלה לקבל את רשיון הממשלה. השלטון הביט אז בעין רעה על הפצת השכלה, העלולה להעמיד בסכנה את צורת הממשלה, וביחוד רעה היתה בעיניה עלית החנוך היהודי. אז בחרה החברה בדרך אחרת: היא כינסה חניכי ישיבות השואפים להשכלה להכינם על ידי שעורים פרטיים בקבוצות לעמוד בבחינה לקבלת תואר מורה מן הממשלה. הנסיון נעשה בשני מקומות, בווילנה ובגרודנה. הנסיון בווילנה לא הצליח ביותר. השעה היתה שעת תסיסה פוליטית והבחורים נצטרפו למפלגות שונות והתמסרו להן ולא נתנו דעתם על למודיהם, או הכינו עצמם לקבלת תעודת בגרות, ושכחו את המטרה העקרית. לא כן בגרודנה. שם התקיים “חדר מתוקן” בשם “לתורה ולתעודה” ושמשו בו מורים מובחרים, והיה מקום נסיון מעשי לטירונים. על כן החליטה החברה ליסד בגרודנה “קורסים פדגוגיים” (ליסוד סימינאריון למורים לא הסכימה הממשלה). הקורסים נפתחו בשנת 1907 וחוק הלמודים נקבע תחלה לשנתים והוארך אחר כך לשלש שנים. רוב המתכשרים היו בחורי ישיבה מגיל של עשרים וחמש עד שלשים שנה.

בראש הקורסים העמידו את אהרן כהנשטאם (1859–1920) יליד פולוצק של פולין, מחנך בעל שעור קומה ששמע לקח מפי ריין בגרמניה והיה מבקר בכינוסי המורים ביינה ומסתכל בדרכי ההוראה בבתי הספר באנגליה. הכשרתו המקצועית היתה במשפטים ורק אחר כך מצא את נטיתו לחנוך, ושמש מנהל בית תלמוד התורה בלודז והצליח להעמידו על יסודות חנוכיים טובים. משם עבר לפטרבורג כמנהל בית הספר של חברת “מרבי השכלה” והצטיין באידיאליותו ובמסירותו הגדולה. תחילת התעניינותו היתה בעיקר בחנוך הכללי, אבל בתוך האווירה של הקורסים נתעלתה עבריותו עד כי היה לאחד הלוחמים העזים על טהרת העבריות בחנוך. אליו נצטרף הד"ר שלום יונה טשארנא (1878–1932), איש אשכולות ומורה בחסד עליון. חומר התלמידים אף הוא מן הסולת, בחורי ישיבה שספגו תרבות עברית ממקורותיה וחיו חיים עממיים ושאפו לפעולה לאומית וראו בחנוך הדור את מטרת חייהם. ביניהם היו אחדים שקנו לו שם גדול בספרות ובמערכת החנוך העברי ³⁵⁶.

הלמודים התנהלו בבקר עד ארבע אחר הצהרים ארבעים שעה לשבוע. הלשון העברית היתה השלטת בכל הלמודים, כעבריים ככלליים. בשנת הלמודים 1909–1910 היו כששים חניכים בקורסים. תחלה הסכימה הממשלה שתעודת הנהלת הקורסים תספיק לתואר “מורה עממי”, בתנאי שיבחנו המורים במעמד באי כח לשכת המפקח על גליל הלמודים, אחר כך חזרה בה הממשלה ושללה מן הקורסים את זכות מתן התעודות, והחניכים חייבים היו לבוא לפני הועדה הקבועה על יד בית הספר הרוסי לבחינת מורים ³⁵⁷.

ובכל רחבי רוסיה היה בקוש גדול למסיימי הקורסים. מורים אלו עשו הרבה באהבתם הלוהטת ובשאיפתם להרים את מצב החנוך. נוסף למוסד קבוע זה נערכו קורסים זמניים למורים בקיוב באודיסה ובחארקוב. בשנת 1910 היו חמשים ממסיימי הקורסים בגרודנה פועלים בשדה החנוך. כלכלת הקורסים עלתה בשנת 1910 – 28,330 רובל. מסכום זה ניתנו יותר משלשה עשר אלף רובל להחזקת התלמידים.

בשנת 1909–1910 נפתחו שני גני ילדים עבריים בווארשה, ואלו היו הראשונים שהעברית היתה בהם לשון הדבור השלטת. החלוצים הראשונים, מנהלי הגנים, היו יחיאל היילפרין וי. אלתרמאן. ברוסיה מותר היה לנהל גני ילדים אך בלשון הרוסית, אבל בפולין היה הקודכס של נאפוליון נוהג, ולא נאסר לדבר אל התינוקות בגן הילדים בלשון אמם, והמייסדים היו צריכים להוכיח לפקידים שיש בווארשה הורים המדברים עברית. בשנת 1910 פתח יחיאל היילפרין שעורים לגננות בשם “שעורים פרבליים”. בשנת 1914 היו כשבעים חניכות בשעורים אלו, ומהם יצאו מחנכות עבריות נאמנות שנפוצו אחר כך בכל קצות רוסיה ופולין והגיעו גם לארצות אחרות, והקדישו ימי חייהן לגדל דור חדש של דוברי עברית.

ככל אשר מהר הדופק הלאומי לדפוק, בה במדה רבו פעולות החברה “מרבי השכלה” והיתה לכח גדול ברוסיה. סניפים חדשים הלכו ונפתחו מעת לעת. בשנת 1909 נפתחו סניפים במינסק, בוואראנעזש, בוויטבסק (בית ספר לנערות בן חמש מחלקות ובית ספר לשבת לבוגרים), באורלוב (בית מקרא ושעורי ערב), בווילנה, בביאליסטוק, בבוברויסק, בסלוצק, בקישינוב, בהומל, בסאמארה (בית ספר), באקרמאן, בקאזאן, בקורסק, בטומסק ובפינסק. בכל מקום נמצא חבר עובדים חרוצים מוכנים לפתוח בתי ספר. רק הממשלה שפחדה מפני הרוח הריבולוציונית התייחסה באיבה אל פעולת ההשכלה והעמידה מכשולים בדרכה. עיקר פעולות החברה היה לא בהחזקת בתי ספר על הוצאותיה (בתי ספר כאלה מועטים היו, תלמוד תורה ובית ספר לנערות בפטרבורג, בית ספר למלאכה ושעורים שונים בריגה, חדר מתוקן ושני גני ילדים בקיוב, שעורי ערב באוריול ובית ספר עברי בסאמארה), אלא בתמיכה כספית ומשפטית ובעזרה והדרכה רוחנית. אספות החברה וסניפיה היו בימה לוויכוחים אידיולוגיים ומעשיים בשאלות החנוך והחברה ³⁵⁸.

נשתנו חיי ישראל ברוסיה ונשתנו שאיפות ההמונים. הפחד מפני בית הספר החדש עבר. במקומו באה שאיפת ההורים להקנות לבניהם את לשון המדינה וידיעות חול יסודיות. זאת דרשו החיים. שאלת “התכלית” היתה המכריעה, לפחות בחיי חלק הגון מן התושבים היהודים.

אבל בתי הספר הקיימים לא ספקו את השאיפות האלה. הממשלה חזרה בה מרצונה הראשון להשכיל את ילדי ישראל. על כן החלו מורים פרטיים – מורים שהיו להם תעודות – לפתוח בתי ספר רוסיים יהודיים שהתכלכלו על חשבון שכר הלמוד. על התפתחות בתי הספר האלה יעידו המספרים: בשנות 1856–1863 נפתחו ארבעה מוסדות כאלה, בשנות 1864–1873 – 13, בשנות 1874–1883 – 66 ובשנות 1884–1893 – 232. מובן מאליו שבתי הספר שרתו את השדרות הבינוניות. ילדי העניים בקרו בבתי הספר הצבוריים, שהיו בעיקרם בתי תלמוד תורה שעסקנים חדשים חדשום, הוציאו מהם את המלמדים הישנים והכניסו במקומות מורים טובים ותקנו להם תכנית למודים חדשה. חלק מילדי ישראל בקרו בבתי הספר הכלליים.

בדינים וחשבונות של המיניסטריום להשכלת העם נמצא נתונים הרבה על השכלת היהודים ברוסיה. הנתונים האלה לא היו מדויקים, על פי הרוב היו מופחתים. על פי הספירה הרשמית של שנת 1910 היו ברוסיה 7743 חדרים, 920 בתי ספר יהודים. הממשלה לא הפלתה בין המוסדות השונים וצרפה את התלמידים יחד. מספר כל התלמידים מישראל היה בשנת 1910 – 181,994, מהם 143,210 נערים, 38,734 נערות. מורים ומלמדים היו בכל המוסדות 9719. באותה שנה היו 4244 סטודנטים מישראל באוניברסיטאות של רוסיה שהיוו 10.9 אחוזים למאה, לפי טבלה זו:

טבלה

האוניברסיטה	מספר כל התלמידים	מספר היהודים	האחוז
פטרבורג	8663	934	10.7
מוסקבה	9658	592	6.1
חארקוב	4115	453	11.0
קאזאן	2955	171	5.7
סט. וולאדימיר	5107	925	18.1
נובורוסי	3066	744	24.2
טומסק	1110	79	7.1
יוריוב	2581	220	9.5
ווארשה	1269	121	9.5
סאראטוב	92	5	5.4

בששה עשר בתי הספר הגבוהים הטכניים היו בין 9825 תלמידים 968 יהודים שהיוו 9.8 אחוזים למאה. בבתי למוד לרפואת בעלי חיים היו 69 יהודים בין 1444 תלמידים. בבתי הספר הבינוניים, בגימנאסיות ובפרו־גימנאסיות לגברים היה מספר התלמידים בכלל 117,880 וביניהם 12,068 יהודים. בבתי הספר הריאליים היו בין 63,085 תלמידים 4921 יהודים, שהם 7.7 אחוזים למאה. בגימנאסיות לנערות ובפרוגימנאסיות היו בין 237,668 תלמידות 32,358 יהודיות שהיוו 14.1 אחוזים למאה בגימנאסיות, 7.6 בפרו־גימנאסיות. בבתי הספר העירוניים היה מספר התלמידים 132,445 וביניהם 9,706 יהודים שהם 7.3 אחוזים למאה. בבתי ספר מחוזיים היו 5,017 יהודים בין 19,013 והיוו 26.3 אחוזים למאה. בבתי הספר למתחילים היו 254,846 תלמידים ויהודים 1594 שהם אך 0.6 אחוזים. רואים אנו כי דוקא באוניברסיטאות ובבתי הספר הבינוניים היה מספר היהודים גדול הרבה יותר מיחסם המספרי אל התושבים, בעוד שבבתי הספר הנמוכים היה מספרם היחסי פחות, והסבה פשוטה מאד: חנוך ראשון היה קדש ללמודי היהדות, על פי הרוב ב“חדר”, וקצת בבתי ספר מיוחדים ליהודים, וגם אצל מורים פרטיים, רק לאחר שקנה לו הנער דעת למודי היהדות נשלח אל בית ספר כללי. ראשית למודים כלליים רכש לו הילד אצל מורים פרטיים שנמצאו בכל עיר ועיירה.

תלמודי התורה הרבים היו מתכלכלים משכר למוד ומתרומות ומסכומים שקבלו ממכס הבשר.

“מכס הבשר” שהיהודים היו משלמים – היה נמסר לחוכרים, והכסף נשמר בקופת הממשלה. הכסף היה קודש לצרכי הקהלה הישראלית ואספת באי כח הקהלה שנתקיימה במעמד פקידי המשטרה היתה מחליטה על מה להוציא את הכספים, על פי הרוב היו אלה ניתנים לתקון בדקי בתי התפלה, להחזקת בתי חולים, בתי ת“ת וכדומה. למעשה היו מוציאים את הכספים לצרכים כלליים שאינם מחובת הקהלה, כגון לבנין כבישים, לבנין בית לכבאים, לתמיכת בתי ספר כלליים שלא היתה שם דריסת הרגל ליהודי, וכיוצא באלו. רגש הצבוריות האזרחית לא היה מפותח עוד אז ו”באי כח בתי התפלה" – הגבאים – היו על פי הרוב יהודים פשוטים, נכנעים לרשות, הדבור הרוסי היה עולה להם בקשי, וכנתאספו במעמד הפקידים היה דבר שר השוטרים לחוק להם ולא העזו למרות פיו, על כן אפשר היה להוציא מהם את חתימתם לכל דבר, ולא נמצאו ביניהם אמיצי לב שידרשו את כספי הצבור היהודי למוסדות יהודיים. ענין כספי מכס הבשר היה מוזנח בדרך כלל, ובמשך הזמן נאגרו בקופת הממשלה שיירי כספים ממכס זה שלא השתמשו בהם. בשנת 1905 למשל היו הסכומים האלה בפלכי קיוב, פודוליה וואהלין מגיעים לסכום של 1,508,278 – סכום עצום. כדי לשפוט על עיר יחידה מן הראוי להזכיר שבקאמיניץ פודולסק הגיעו השיירים לסכום של 96,602 רובל, בעיירה קטנה אורינין (פודוליה) 14,728 רובל, ביארמוליניץ – 23,732 רובל, במיז’בוז' – 19,930 רובל, בבראצלאב – 13,426 בדיניביץ – 11,315 רובל וכו' וכו'.

חברת “מרבי השכלה” שהכניסה גם את היסוד היורידי לתחום פעולתה השתדלה הרבה לתקן את המעוות ועל ידיה החלו קהלות ישראל לדרוש את כספי מכס הבשר לצרכי החנוך, ביחוד לצרכי בנין לתלמודי התורה ³⁵⁹.

בתקופת המשבר והמעבר

עומדים אנו על סף שנת 1914, והיא תקופת משבר ומעבר בחנוך העברי ברוסיה.

תקופת משבר ומעבר – כי החנוך המסרתי של ה“חדר” החל מתמוטט, ובמקומו בא החנוך החדש, הצבורי, החנוך של תלמוד התורה ובית הספר.

ה“חדר” החל מתמוטט מאפיסת כחות פנימיים. הוא לא התחדש מתוכו, ומלמדיו לא הצטיינו לא בידיעות ולא בנמוסים. ה“חדר” חי בכח העבר, נשאר מוסד סטאטי ולא הסתגל אל החיים החדשים. הוא נעשה מיכאני, נעדר רוח ושאיפה.

בכל מקום שנפתח תלמוד תורה צבורי או בית ספר צבורי – ירד מספר ה“חדרים” בשעור ניכר. שליחי חברת “מרבי השכלה” מצאו שבפלך קיוב היו בשנת 1911 – 213 חדרים בעשרים ותשע ערים ועיירות, אולם בכל מקום שקם בו בית ספר צבורי נתמעטו החדרים. בעיר ליפוביץ שהיו בה חמשת אלפים נפש מישראל היו אחד עשר חדרים ובעיירה קורסון, שאוכלוסיה היהודים היו הרבע ממספרם בליפוביץ – היו 12 חדרים. בטאראשצה, הגדולה מליפוביץ, היו רק 6 חדרים. בעיירה הקטנה דאשב החדשה, שהיו בה כמאתים תושבים יהודיים, היו 6 חדרים. בעיירה רוסאבה שהיו בה שלש מאות תושבים מישראל, היו רק שני חדרים. מה טעם ההבדלים האלה? בליפוביץ נתיסד תלמוד תורה צבורי ובית ספר צבורי לנערות, על כן נשארו בה אך אחד עשר חדרים, כנגד שנים עשר בעיירה הקטנה ממנה פי ארבע. בשני מוסדות החנוך הצבוריים בליפוביץ למדו למעלה מארבע מאות ילדים וילדות. כמעט כל ילדי העיר למדו במוסדות הצבוריים ורק אלה שנשארו מחוץ להם אם מחוסר מקום ואם מתוך אי כשרם ללמוד במחלקות מחמת גילם וכדומה – רק אלה הוכרחו ללמוד ב“חדר”. בטאראשצא היה תלמוד תורה הגון ובית ספר צבורי לנערות – ולמדו בהם כמעט כל ילדי העיירה. בעיירה רוסאבה נוסד תלמוד תורה טוב ונעלם החדר ונשארו אך שני מלמדים, וכן היה המצב בשאר המחוזות ³⁶⁰.

והילדים המעטים שנשארו ב“חדר” היו מקנאים בחבריהם הלומדים בבתי הספר ומתגעגעים להפטר מבית כלאם, כאשר תאר אחד המשוררים עוד בתקופה הקודמת:

עודני זוכר אלה השנים!

כד הוינא טליא ³⁶¹בלכתי לחדר,

בראותי תלמידי בתי ספר מתוקנים

קנאתי בהם לא ידעה כל גדר.

יום יום ראיתים, תרמילם על גבם,

עוז והדר לבושם, נקיון וטוהר,

הולכים בית הספר לקבל פני רבם,

ומעיניהם תציץ שמחת הנוער.

ואני – כצל בנטותו תמיד הלכתי,

וכוס העלומים בבכי מסכתי.

וכבר בשחר ימי באביב הנוער,

כצינוק ומהפכת חדרי ראיתי,

מורי ומלמדי כשר בית הסוהר,

וכאסיר כלא גם בעיני הייתי,

הוי, מי יחוש קנאה זאת, רקב עצמות,

בלבב נער כמוני, רגש, רותח,

עת חושיו כל היום יגורו מלחמות,

בלכתו לחדר כפוף, שחוח ³⁶².

בפלכים הדרומיים־מערביים, שהאוכלוסיה היהודית שלה חדשה היתה, וישבו שם לא בהמונים צפופים, נשאר מן החדר אך שלדו ופנימיותו נתרוקנה לגמרי מתכנה, מכלל “חדר” יצא ואל כלל בית ספר לא הגיע. המלמד היה מגולח זקן יושב גלוי ראש, לבוש כתונת רוסית – אדם חסר מדות וחסר ידיעות עבריות, מלמד רוב הזמן רוסית וידיעות כלליות ושאר הזמן “עברי”" וקצת חומש. באתם המחוזות כבר השתרשה הלשון הרוסית – 72 אחוזים מילדי החדרים בפלך ייקאטרינוסלאב דברו רוסית ביניהם לבין עצמם. ויחד עם חלוף הלשון חלף ונעלם גם ההווי היהודי. הילד מבקר שם אך כשלש שנים ויוצא אל החיים כמעט בלי חנוך עברי. 400,000 הילדים העברים שלמדו אז בעשרים וחמשת אלפים החדרים שהתקיימו אז ברוסיה ופולין היו הרוב המכריע של ילדי ישראל, אבל מנקודת ההתקדמות עמדו החדרים האלה על נקודת הקפאון. לולא החדרים המתוקנים ובתי הת"ת הצבוריים היה מקור הלמוד העברי יבש ³⁶³.

כאמור היו אותן השנים שנות תסיסה חברתית גדולה, שנות התעוררות כל השכבות, שנות התנגשות רעיונות ושאיפות. אז באה תקומתה של אינטליגנציה עממית חדשה, שהעמידה את קיום עם ישראל על לאומיות חילונית, על הלשון היהודית (אידיש), והתנגדה תכלית נגוד לדת ולמנהגי הדת וללשון העברית, אינטליגנציה זו – חנוכה הפוליטי הראשון בא לה מתוך המפלגתיות הסוציאליסטית לכל גווניה בימי הנסיונות של המהפכה הרוסית, וכשהתאכזבה מצאה לה בטוי בפעולה חנוכית עממית, אבל את האידיולוגיה שלה העבירה אל החנוך. כנגד אלה התגברה שאיפתם של הציונים לעשות את הלשון העברית ללשון החנוך ועד כמה שאפשר ללשון הדבור. באותם הימים התעוררה אף האורתודוכסיה מן התרדמה והפאסיביות ובקשה לחזק את מעמדה מתוך מעשה. בווילנה יסדו החרדים רשת של בתי ספר בשמות “תורת אמת”, “תורת ישראל”, “תורה תמימה”, “בית יהודה”, “תפארת בחורים” – כולם אחר שנת 1905, לאחר סימני המרד והמהפכה, להשפיע על הדור הצעיר מרוח הדת והמסורת. החברה "תורתאמת " בנתה לה בית חומה בעל שלש קומות וכל החדרים מלאו תלמידים עד אפס מקום. שם ניתנו גם ארוחות חנם ומנעלים לילדים חנם אין כסף.

בשנות התסיסה הללו היה צריך להקבע אפיו של החנוך – אם שיבראו בתי ספר מטפוסים שונים לפי המפלגות והאידיולוגיות השונות או שתמצא מזיגה בין ההשקפות בבית ספר עממי אחיד.

אך בעוד הזרמים מתנגשים והמלחמה מתנהלת בעוז על תכנית הלמודים ושפת הלמודים ורוח החנוך, והנה הגיעה שנת 1914 והביאה את מלחמת העולם והכניסה מהומה בחיי העולם וישראל.

ומן המלחמה החלה תקופה חדשה אשר שינתה פני חיינו ופני החנוך, ועל תקופה זו ידובר בכרך השני.

הקדמה

כשעלה על דעתי לגשת לחבורו של ספר זה וערכתי לי את תכניתו – אמרתי לכללו בשני כרכים, האחד יוקדש לארצות אירופּה עד מלחמת העולם הראשונה, והשני לשאר ארצות פּזורנו ולארץ ישראל, בצרוף כל מה שאירע לחנוכנו באירופּה מימי מלחמת העולם הראשונה עד היום הזה; וכן הודעתי בהקדמתי לכרך א'. ברם אינה דומה מחשבה למעשה. החומר שנצטבר בידי בכמות עצומה לא ניתן לצמצום כזה. ואל יסיק הקורא מזה שאני מן החסים על רשימות. אדרבה, ידיעות ותעודות שהשגתן עלתה לי בטורח ובזבוז זמן רב הוצנעו, וגדול שעור הנגנז על המתפּרסם. אך עיקר שאיפתי היה שלא לקפּח את ההיסטוריה, ביחוד אותם המאורעות והחליפות שמהם נוכל ללמוד לקח על דרכי החנוך הנאותים לקיום עמנו, לדעת מהו סם חיים לנו. החומר על ארצות הברית לבדן תופס כמעט ספר שלם, ובצדק, שכן מהווה קהלת יעקב באמריקה את חוט השדרה במנין עמנו. על כן אולצתי לדחות את החומר על דרום אמריקה ועל ארץ ישראל ועל המוצאות את החנוך בארצות השואה, מעת מלחמת העולם הראשונה עד תקופתנו זו, לכרך השלישי שיופיע בעוד שנה וחצי בערך, אם ירצה השם. בינתים אקוה לבקר בארצות אמריקה הלאטינית ולראות בעיני את מוסדות החנוך בישובים החדשים, ותהא השקפתי עליהן באה מתוך מראה עינים.

* *

משער אני שכמה מן הקוראים יתמהו על אשר הסמכתי את ארצות הקדם וים התיכון למדינות התרבות האנגלית ולא לארץ ישראל, כראוי על פּי הגיאוגרפיה. כדי להצדיק את מעשי מן ההכרח שאגלה את חולשתי הסנטימנטאלית. צפוי לי להרצות בכרך השלישי את דבר הכליה שהביאו לגיונות היטלר על ילדי עמנו, דברים המקרישים את הדם. קריאת הרצאה זו עלולה לעורר בלב הקוראים רחשי יאוש וספקות מרים בעיקר אמונתנו “נצח ישראל לא ישקר”. במה ימצא הקורא נחמה וצרי למכאובו? הבתאורי החנוך הלקוי והדלדול הרוחני שבארצות הברית ובשאר התפוצות? על כן תבע לבי ממני ללכת בדרכי אבותינו רבי הנסיון שנהגו לסיים את קריאתם בתורה ובנביאים בדבר טוב לישראל. בתאורי החנוך והתפּתחותו בארץ מולדתנו נזרע קו אור באפלת חיינו, ותהיינה פּורענות ונחמה סמוכות. צרי יש בגלעד ורפאות תעלה באויר ארצנו.

* *

בכרך הראשון עסקתי בעבר, ואם גם בעבר קרוב, ברם נחלת ההיסטוריה הוא. ואשרי המחבר העוסק בדורות שעברו ובבני אדם ששבקו חיים. לא המתים יחללו שם מחבר ולא הם ימחו בו על משפּטו אשר הוציא. לא כן בכרך זה, המטפּל בעיקר בישובים החדשים שההיסטוריה שלהן קצרת ימים היא ורוב המסופּר נוגע בתקופתנו ובאנשי דורנו. על כן צפוי אני לבקורת יתירה. בני זמננו שהשתתפו בגופם או כעדי ראיה ושמיעה במקרים המסופּרים בכרך זה, ועל אחת כמה וכמה אלה שמלאו תפקיד מה בהם, זוכרים פּרטים רבים שהם מייחסים להם חשיבות. כי הזכרונות הם מלכויות, ארמנות קדם השופעים נגוהות וקסמים. בקרוא קורא מסוג זה את מאורעות הימים הידועים לו בספר ייראה לו המסופּר כקטוע ומקופּח. ואפשר שרבים יהיו סבורים שהם צריכים להזכר ושמם נעדר בספר. ובמה אצטדק? אומר: ספר היסטורי אינו אוצר כל בו. יש פּרטים המשקפים את רוח העתים, ויש בהם בינה לעתים, ויש שהם אבני מעמסה. “ההיסטוריה – אמר גארפילד – היא פילוסופיה המלמדת על ידי דוגמות ועל ידי התראה. אם אין בה אחת מאלה – תועלתה מסופּקת”.

אגב: מעטו של מבקר אחד או שנים נפלטה הערה שענין פּלוני או אלמוני לא הואר בכרך הראשון כל צרכו, לכל פּרטיו. נוטל אני רשות לעצמי להעיר ששלשת הכרכים המקפּלים אך מאה וחמשים שנה מתולדות החנוך בישראל יכילו כאלף ושלש מאות עמודים, בערך. “אם הקצור יספּיק האריכות היא שגיאה” אמר משה אבן עזרא. עמים גדולים ממנו אינם מקדישים מקום יותר מזה לתולדות חנוכם בכל שנות קיומם.

* *

יורשה לי כאן להכניס את הקורא לשעה קלה לבית היוצר שלי, ואספּר לו אך פּרט אחד מרבים, ויקיש ממנו על השאר, לדעת כמה טורח ועמל היו כרוכים בחבור הכרכים האלה.

לפני כמה שנים קראתי בספרו של ישראל כהן מאנגליה “יומנו של נוסע” – תאורי מסעות מארצות שונות וחיי בני עמנו בהן. שח המחבר לקורא שפּגש בהודו שני בני אדם שנמלטו מרוסיה, וספּרו לו כי יהודים ילידי פרס הם וחיו חיי אנוסים במשהד העיר, וקצו בחיי מחבואים וברחו לרוסיה, למען יוכלו לחיות באמונתם. שנים מספּר עשו בה והצליחו במסחרם, עד שבאו הבולשביקים וגזלו הונם מהם ונסו להודו בחוסר כל. המחבר התייחס לדבריהם בפקפּוק, ולשם בחינה דרש מהם לרשום דבריהם על הגליון בלשון העברית. אחד מהם כתב שורות מספּר בעברית רצוצה ומשובשת, אבל מובנת, ורשימה זו נצטלמה בספרו בדמותה.

בהגיעי לתאור החנוך בפרס אמרתי לספּר גם על עדת האנוסים ההם ודרכי חנוכם בסתרי המרתפים. בקשתי בעתונים ובספרים ולא מצאתי בענין זה אלא רמזים, שאין בהם כדי אחיזה. בקשתי מאת הרבנים שהלכו לפרס בימי המלחמה כתובות פּרנסים אחדים בפרס ופניתי אליהם במכתבים, ולא קבלתי מענה. שמעתי בינתים שהד“ר וו. פישל, ממורי המכללה בירושלים, עבר בערי פרס לשם מחקר. הד”ר פישל נמצא בקליפורניה. בקשתי ממנו להתראות עמי, עת יבוא ניו יורקה. הוא עשה בקשתי וספּר לי שעשה כמה זמן במשהד ועלתה בידו, בקושי, לראות את בית הכנסת הנסתר במשהד בשעת התפלה. ידיעותיו על החנוך היו כלליות.

כתבתי לידידים בירושלים, שהיא מקום קבוץ גלויות, לחקור מפּי גולי פרס על פּרטי החנוך במשהד. המכתבים לא נשלחו עדיין והנה הגיעו אלי חוברות מספּר מעתון נערים “חברנו” המופיע בירושלים על ידי תלמידי בית הספר “תחכמוני”. פּתחתי חוברת ולעיני הבהיקה תמונת ילדים מבני משהד – צלום תלמידי בית הספר הנסתר שם, בצרוף חבור מאחד מתלמידי בית האולפן, פּליט המספּר את זכרונותיו מחנוכו. היה לי יום גילוי ויום גילה. עברה שנה בערך וברבעון לפולקלור “עדות,” הנערך בידי רפאל פּטאי בארץ ישראל, התפּרסם מאמר מפורט מאת העורך על החנוך במשהד, דברים כתובים לפרטיהם ולדקדוקיהם מפּי בני העדה שבאו לארצנו. הם ספּרו על דרכי הלמוד ועל המורים שמסרו נפשם על הרבצת היהדות במסתרים בעיר ההיא – ממש עלילות גבורי רוח. צרפתי את כל אלה לתמונה שלמה מעיר האנוסים.

הרבה פּרטים אחרים, פּחות מעניינים, נקנו לי לא בפחות בזבוז זמן. תאריכים נעלמים הצריכו חפּושים רבים, ולפעמים חפּושי שוא, או חלוף מכתבים מייגעים. מוסדות אמריקניים רבים – אין ראשיהם יודעים זמן הווסדם ומה עבר עליהם. פּנקסים, שאבותינו הנהיגום והם מקורות נאמנים להיסטוריה, אינם עוד במוסדותינו. הדירקטורים והמנהלים מתחלפים ועמהם יורדים דברי ימי פעולתם לטמיון.

* *

כמנהגי בכרך א' נהגתי גם בכרך זה ומסרתי את הפּרקים לקריאה, איש איש על ארצו, ובשטח פּעולתו. הרב י. ק. גולדבלום, מעסקני החנוך והציונות החשובים בלונדון, והד“ר נתן מוריס, מנהל העבודה החנוכית באנגליה, קראו את הפּרק על ארצם. ידידי הארי צבי לוריא מיוהאניסבורג והד”ר יחזקאל רזניקוב מקייפּטאון, שניהם מראשי עסקני החנוך שם, קראו את הפּרק על דרום אפריקה, ומר לוריא טרח להעמיד כל ידיעה על אמיתותה, והוסיף הרבה משלו. ההיסטוריון בנימין ג. זאק ממונטריאל, מחבר הספר הגדול הראשון על תולדות אחינו בקאנאדה מראשית ישובם, מ. מגיד, מנהל בתי תלמוד התורה המאוחדים והטובים של מונטריאל, ש, ווייסמן, מנהל “בתי הספר היהודיים העממיים” הידועים, קראו את הפּרק על קאנאדה והעירו הרבה. ד“ר יעקובר מטורונטו ועוד מנהלי בתי ספר בערים שונות בקאנאדה הספּיקו לי ידיעות אחרונות שלא יכולתי למצאן בעתונים. בנוגע למצב החנוך בארצות ים התיכון היו לי שיחות עם הד”ר מ. אייזנבט, רבה של אלג’יר, ועם עורך הדין, העסקן הלאומי, מר לוי מסאפי, מארוקו, על המצב בארצם. את הפּרק על בתי המדרש לרבנים באמריקה קרא הפּרופ. אלכסנדר מארכס. יעמדו כולם על הברכה, על טרחם ועל משאם עמי.

ידידי ר' יצחק ריבקינד לא הסיר משענו ממני גם הפּעם והיה בעזרי כל הימים, ולא הסיח דעתו מכל ספר ומאמר ותעודה שהיו עשויים להועיל לי בעבודתי. בו נעזרתי ומעמקי לבי אהודנו.

צבי שארפשטיין

ניסן תש"ז

הערה: תמונות בני אדם החיים אתנו לא הוכנסו בספר.

כתבתי: Prof. Z. Scharfstein, 310 W. 105^th Street, New York 25, N.Y.

פרק ראשון: בארצות ים התיכון, בבאלקאנים ובמזרח

בראשית הדיון על מצב החינוך בישראל והתפתחותו בארצות הקדם, ים התיכון והבאלקאנים, מן הראוי לציין את העובדה רבת החשיבות כי גורלם וגידולם הרוחני של אחינו בתפוצות ההן נחתך לא מבפנים, בכחותיהם העצמיים, אלא מבחוץ, על ידי השפעת חברה צרפתית, – צרפתית על פי מוצאה וצרפתית על פי מהלך רוחה, הלא היא חברת “כל ישראל חברים”¹. חברה רבת פּעלים זו נוסדה בפאריז בשנת 1860 ומטרתה היתה “להגן על כבוד היהודי ולהצילו מאשמות שוא, להרגילו לעבודה ולמלאכת יד ולהאיר את עיני השוקעים בחשכת הבערות באור ההשכלה ולפעול לשם חרות ישראל, להשיג שווי זכויות בכל מקום”. המטרות האלה היו פרי התקופה, עת גדולה היתה האמונה בהשכלה בת השמים וגדולה היתה הקנאה לזכויות שזכו בהן בצרפת, על כן מצאו להן המגמות הללו הד בלבבות, ופעולות החברה התפשטו. באנגליה נוסד סניף לחברה בשנת 1871 בשם “אנגלו-דזואיש אססאסיאשיון”² ובווינה בירת אוסטריה – בשנת 1873 בשם “די איזראעליטישע אלליאנץ”. כעבור איזה זמן נוסד סניף לחברה גם בגרמניה.

החברה נוסדה בשעה שגדול היה כוחה של צרפת בעולם ושליטתה הרוחנית והמדינית היתה כבירה. בימים ההם הרבתה החברה לפעול להרמת מצבם של היהודים הנרדפים בארצות הנחשלות, אך עם ירידת ערכה הפוליטי של צרפת – נצטמצמה גם השפּעתה המדינית של החברה. מסבה זו, ואולי בתוספת סבות פּנימיות התלויות בנטיות רוחם של אצילי ישראל שעמדו בראשה, לא זכתה חברת “כי”ח" (כל ישראל חברים) להיות להסתדרות יהודית הדואגת לצרכי הלאום ועיקר פעלה נראה בשדה החנוך. החברה החלה בהפצת השכלה בין היהודים בארצות הלחץ, כי האמינה ש“האמצעי הטוב ביותר להרמת מצבם של היהודים בכל מקום שהם סובלים – הם בתי הספר”. בשנת 1862 יסדה את בית ספרה הראשון בטיטואן אשר במארוקו. בשנת 1864 יסדה שני בתי ספר, אחד לבנים ואחד לבנות, בטאנג’יר. בה בשנה יסדה בתי ספר בדמשק ובבגדד, ואחר כך בבולגאריה, בטורקיה האירופּית והאסיתית, עד שהתפּשטו בתי חינוכה מיפו עד חלב וממצרים עד טוניס, ועד פּרס. עברו אך עשרים שנה מיום הווסד החברה וכבר היו לה 34 בתי ספר, וכעבור עוד עשר שנים, בשנת 1890 – 54. בשנת 1899 מנתה 94 אסכולות. 58 לנערים ו-36 לנערות. ומאז והלאה רבו בתי ספרה משנה לשנה. בשנת 1900 עלה מספרם למאה, ולאחר י"ח שנים – 144. היו ארצות מצוקה שבהן לא נראה פועל החברה, כגון ברומניה וברוסיה, אבל לא אדישות החברה גרמה לכך, אלא התנגדות ממשלות הארצות ההן. הן חששו שאין בתי הספר הללו משמשים אלא אמצעי להגברת השפעתה המדינית של צרפת, וממשלת רוסיה אסרה אף הכנסת הדינים והחשבונות אל ארצה.

מה היו שאיפותיה החנוכיות של ה“אליאנס”? מלבד הפסקה שהובאה לעיל חזרה החברה להגדיר את מגמותיה באגרת ששלחה אל המורים בשנת 1896:

“מהי מטרת האליאנס ביסוד בתי ספר יסודיים בקהלות ארצות הקדם ובאפריקה? ראשית להביא קרן אור מהשכלת המערב אל הארצות שירדו בתרבותן על ידי הלחץ והבערות במשך מאות בשנים, ושנית: לחנך את הילדים חנוך אלמנטארי-השכלי, לעזור להם למצוא את לחמם בדרך בטוחה יותר ובזויה פחות מרוכלות, ולאחרונה לפתוח לב הילדים למחשבות המערב, להרוס את המשפטים הקדומים ואת האמונות התפלות המשתקות כל פעולה. האליאנס שואפת לתת לנוער הישראלי – ועל ידיהם לכל הישוב היהודי – חנוך מוסרי יותר מחנוך טכני, תחת לגדל חצי משכילים רצוננו לגדל בני אדם טובים, סבלנים, קשורים בתעודתם כאזרחים וכיהודים, מסורים לטובת הכלל ולאחיהם, ולדעת למזג את דרישות הזמן החדש ואת הכבוד למסורת”³.

אם יעיין הקורא בתאריכו של המכתב החוזר יבין כי לא נכתב לשם באור לבד. הימים היו ימי התעוררות הרעיון הלאומי וחידוש החינוך העברי ברוסיה ופולין, ואף בארצות המערב נשבו רוחות אחרות. הלאומיים התלוננו על חברת כי"ח שאינה נאמנה לתרבות עמה, שהיא תולשת את הדור הצעיר מסביבתו, ממסרתו וממשאות נפש אבותיו ומגדלת טפּוס של ליבנטיני שטחי, עקור משרשו מעריץ הליטוש החיצוני ונטול משענת רוחנית פּנימית. אגרת זו היתה על כן תשובה על הקובלנות, תשובה בעקיפין.

הקושי הגדול שנתקלה בו החברה מראשית קיומה היה חוסר מורים לבתי ספריה. לא כל אחד מוכשר היה לבוא ולהורות שם. יהודי הארצות ההן היו ספוגים חיי מסורת ומתנגדים לחידושים בחנוך העברי. חובתו הראשונה של המורה היתה לרכוש את אמונם של תושבי המקום, על כן היה עליו לחיות אורח חיים ישראליים. תחלה בחרה החברה במורים מיהודי אלזאס לותרינגן, ארץ שבה נמצאו יחידים בעלי השכלה חילונית ויהודית ששמרו על חוקי הדת. אולם מספרם לא הספיק וגם קשה היה להם לחדור לפסיכולוגיה של יהודי ים התיכון והמזרח. מורים מצרפת שיסכימו ללכת לארצות הפגרון לא היו. על כן ראתה החברה לחובה לה לייסד בית מדרש למורים מיוחד שבו יתחנכו צעירים יוצאי הארצות הנחשלות, צעירים היודעים רוח בני ארצם ותכונותיהם, שישובו אחרי סיימם את בית המדרש למקומם ללמד באסכולות. בשנת 1867 נפתח “בית הספר הנורמאלי האזרחי לגידול מורים” והנהלתו נמסרה לישעיה ליביין. שלשה תלמידים היו בו עם פתיחתו. האחד מקושטא, השני מירושלים והשלישי מטיטואן – טובי התלמידים שנשלחו על ידי מנהלי בתי הספר של החברה. אחר כך נוספו עליהם עוד ארבעה: אחד מטיטואן, שנים מטאנג’יר ואחד מבגדד. בשנת 1889 עבר בית המדרש לבנין נאה ומספר תלמידיו הגיע אז למאה. נוסדו גם מחלקות למורות. על רוח המיועדים להיות מורים העיד נרסיס לוין:

“ההליכה לפאריז לאחד מבתי המדרש (למורים ולמורות) היה חלומם של כל התלמידים וסבת הסבות להתחרות ביניהם. ההוראה נחשבה בעיניהם לא רק אומנות יפה ואצילה, אלא ישיבה ארוכה בצרפת, וזה היה חלומם היותר נעים. בני הנעורים אוהבים את צרפת בטרם יראוה. המורים תארו לפניהם את גאונה ואת השכלתה. הם למדו אותם את דברי ימי המהפכה הצרפתית, הציגוה לפניהם כשהיא עובדת לטובת האנושות כולה, כשהיא נוצצת ומזהירה בתבל ומכינה, יחד עם האומות הנאורות, תקופות חדשות למדינות היותר חשוכות ונסוגות אחור. ומה צריך יותר מזה בכדי להלהיב את דמיונות התלמידים ולהפיח בקרבם תשוקה עזה להתקבל לפאריז”⁴.

תכנית בית המדרש כללה לשון צרפת ותרבותה, ובמקצת אנגלית, גרמנית וספרדית. מאתימאתיקה, פיסיקה, כימיה, ציור והתעמלות. מלמודי הקדש הורו שם עברית ודקדוקה, תנ"ך ודברי ימי ישראל.

החברה שמה לבה גם לגדל רבנים מודרניים לאותן הארצות. היא קבלה לרשותה בית מדרש קטן לרבנים שיסד הרב אברהם דאנון באדריאנופול (בשנת 1892) והעבירוהו בשנת 1898 לקושטא. אבל במוסד זה לא הצליחו. רבנים אלו לא היו לפי רוח העדות והוכרחו אף הם להיות מורים בבתי הספר של החברה. המוסד נסגר ותלמידיו נתפּזרו והמנהל עבר לפאריז ונתמנה למורה בבית המדרש למורים⁵.

כי"ח הוציאה סכומים גדולים לכלכלת בתי הספר. בשנת 1885 עלו הוצאות בתי הספר ל-620,400 פראנק, שמהם נתנה האליאנס מקופּתה 258,998 פראנק, ואת השאר הספיקו הקהלות שבמקומותיהן התקיימו בתי הספר. בשנת 1908 עלה הסכום הכללי לשני מיליון פראנק, והחברה הספיקה יותר מן החצי, 1,025,000, מקופת, והשאר, 975,000 פראנק הספיקו הקהלות. בשנת 1908 הוציאה חברה לקנין ולשכלול נכסי דלא ניידי לבתי הספר 83,961 פראנק.

בדין וחשבון של שנת 1908 נמצא את הידיעות המפורטות האלה על מוסדות החברה שהגיעו למאה ושנים ומספּר תלמידיהם ל-41 אלף.

מארוקו:

שם העיר	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
קאזאבלאנקה	2	365	214
פיס	2	214	214
לאראש	2	231	122
מארוקיש	2	122	122
יאגאזאן	2	121	100
מאגאדיר	3	422	476
ראבאט	1	76	–
סאפי	2	147	66
טאנג’יר	2	339	392
טיטואן	2	272	341

בולגאריה:

שם העיר	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
גומלא	2	158	93
פיליפופל	2	406	503
רוסטשוק	2	285	202
סאמאסוף	1	נערים ונערות 197	–
סופיה	2	972	439
טאטאר באזארטשיק	2	285	202
ווארנא	1	נערים ונערות 197	–

טורקיה האירופּית

שם העיר	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
אדריאנופול	2	1006	155
קאבאלה	2	112	127
קונסטאנטינופול (עם באלאטה)	2	359	352
גוסטקונדזשוק	2	178	201
גאלאט	2	235	671
בית הספר גולדשמיט	1	250	–
בית הספר חזקיה	2	454	372
ארטאקיו	2	269	215
בית המדרש לרבנים	-	20	–
דעמאטיקה	1	נערים ונערות 182	–
יאנינה	2	413	143
מונאסטיר	2	186	142
מונאסטיר תלמוד תורה	1	260	–
פרעווערעסא	1	145	–
רודס (אי רהודוס)	2	180	175
רודוסטה	1	199	–
סלוניק	2	461	437
סלוניק בית ספר לבנות	1	–	40
סלוניק בית ספר לעם	1	270	225
סערע	1	נערים ונערות 144	—
אוסקוב	2	167	104

טורקיה האסיתית (אסיה הקטנה):

שם העיר	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
עדן	2	222	90
ברוס	–	355	150
קאסאבה	1	79	–
דארדאנעל	2	206	146
מאגניסיה	2	186	126
נאזלי	1	87	–
איזמיר	2	312	351
איזמיר בית ספר לבנות	1	–	107
איזמיר בית ספר עממי	1	219	–
איזמיר תלמוד תורה	1	603	—
טירע	-	189	–

סוריה והלבנון:

שם העיר	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
חלב (אליפו)	2	320	271
בירות	2	291	242
דמשק	2	253	236
דמשק תלמוד תורה	1	807	–

ארץ ישראל:

שם העיר	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
חיפה	2	204	169
ירושלים	2	451	280
ירושלים בית הספר “מקלט לילה”	–	80	–
ירושלים בית היתומים האשכנזי	–	251	–
צפת	2	88	170
טבריה	2	113	254

מיסופוטמיה:

שם העיר	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
בגדד	3	829	405
בצרה	1	188	–
הילה	1	148	–
מוסול	1	209	–

טריפולי (לוב):

שם העיר	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
טריפולי	2	185	206

מצרים:

שם העיר	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
אלכסנדריה	2	120	121
קהיר	4	551	212
סעיד	1	נערים ונערות 86	–
טאנטאה	2	100	131

טוניס:

שם	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
בית הספר לבנות	2	1332	533
בית הספר לרבנים	-	20	–

פרס:

שם העיר	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
שיראז	2	258	70
האמאדאן	2	352	120
איספאהאן	2	258	144
קירמאנשאק	1	249	–
סענעך	2	177	85
תיהיראן	2	499	198

אלג’יר:

שם העיר	מס' בתי ספר	מס' נערים	מס' נערות
אלג’יר	1	נערים ונערות 586	–
קונסטאנטין	-	740	–
אוראן	-	260	–

חוץ מאלה היו לכי“ח 33 בתי ספר למלאכה לנערים, 19 בתי אומנות לעלמות ושני בתי ספר לעבודת האדמה, האחד ב”מקוה ישראל" בא"י והשני בטוניס.

מן הרשימה המפורטת הזאת נוכל לשפוט על ההיקף העצום של עבודת “כל ישראל חברים” לחנוך הישראלי. אלו היתה רוח לאומית מפעמת בלב ראשי החברה, כמה גדולה היתה יכולה השפעתה להיות! בכל המקומות שיסדה את בתי ספרה היו חיים יהודיים אינטנסיביים, בהרבה מקומות היו החיים האלה ספוגים תורה ויראה, ובכמה אף אמונה תמימה, אבל רוח תרדמה היה נסוך עליהם. יהודי הארצות ההן חיו בסביבה של פּיגור כלכלי ותרבותי, ועל כן היו אף הם קפואים. השכלה עברית יחד עם למודי החול הדרושים לשפור חיי הכלכלה היו מחיים את העצמות היבשות האלה. למוד הלשון העברית וקירוב לספרות העברית החדשה היו מרעננים את המסורת ואת הידיעות, מקשרים את אחינו אלה עם יהודי אירופה ומביאים אליהם את בשורת יצירתם והופכים אותם חברים פועלים בארגון אומתנו, והיו אף הם יוצרים ערכים בתרבותנו ומעשירים, אם ברב ואם במעט, את קנינינו. אך מיסדי החברה והעומדים בראשה היו קודם כל יהודים צרפתים, שואפי שוויון, לשבור את המחיצות המבדילות בין ישראל לעמים. הם היו אמנם יהודים טובים לפי דרכם – אבל יהדותם היתה היהדות הנרדמה, היבשה, יהדות של בית הכנסת בלבד. על כן שמשו, בכוונה או שלא בכוונה ברורה, סוכנות לאימפריאליזם הצרפתי ולהרס תרבות ישראל.

ללמודים הכלליים בחרה החברה במורים טובים ומוכשרים, אבל את הלמודים העבריים מסרה לידי “חכמים,” עמי הארצות, בלתי מוכנים ובלתי מוכשרים, שלמדו קריאה בלתי מובנת בסדור ותרגמו קטעים מן החומש, וספרו “תולדות ישראל” (ספּורי התורה והנביאים) ועיקרי דת, ובזה התמו. ה“חכמים” האלה היו לפי רוח המנהלים “הצרפתיים”, כי ככל אשר מעטה השפעתם כן גדלה השפעת הצרפתיות על התלמידים. וכבר ראינו מדברי נשיא החברה נרסיס לון מה היה אידיאל הלומדים בבתי ספר אלה.

ואלה דברי מרדכי בן הלל הכהן, אשר הכיר מקרוב את טובי בתי הספר האלה, ובארץ ישראל:

“חברת “כל ישראל חברים” באה בכל מקום עם בתי הספר שלה להתחרות עם בתי “התלמוד תורה” ויתר מוסדות החנוך העומדים וקיימים בכל עדה יהודית. מעט היהדות, אלה השעורים האחדים שהחברה משארת בבתי ספרה לתולדות ישראל, ללמודי הדת והלשון העברית – מעט היהדות הזאת נשארת על פי הרוב כאלו כפאה שד, כמין הנחה אל המהלך הישן של העדות הישראליות. את המורים ללמודים העבריים היא בוחרת על פי הרוב מן ה”חכמים" או מבין יתר פקידי הקהלה, אנשים שאין עטרת מורה ומלמד להועיל הולמתם, ואין התלמידים רואים סימני ברכה בלמודים האלה, תחת אשר לעומת זה גדול ונכבד מאד ערך השפה הצרפתית שהיא שלטת בבתי הספר… המורה של הלשון הצרפתית הוא איש של צורה, על פי הרוב חניך בית המדרש למורים בפאריז, והוא גם מנהל בית הספר ואדונו, והתלמידים הרכים מרגישים תיכף בדבר. המה חשים ומבחינים בין ערך הלמודים העברים ובין ערך הלמודים הצרפתיים. וסוף סוף הלמודים העברים הולכים ומתנוונים. שכר המורים של הלמודים העברים בבתי הספר של כי“ח מצער מאד, והחברה מונעת מהתלמידים ספרי למוד וקריאה עברים, בעת אשר ספרי למוד אחרים ניתנים בחנם לכל תלמיד, ולכן הלמודים העברים נעשים מעט מעט בזויים על התלמידים, ויש תלמידים השוכחים את תלמודם שהביאו מבית הוריהם, במשך ימי למודם בבית הספר של כל ישראל חברים”⁶.

בקורת קשה בקרו הלאומיים את בתי הספר האלה. יש והבקורת הועילה במקצת וזעיר שם זעיר שם נעשו תקונים קלים. בעיקר הועילה הבקורת בארץ ישראל, והחברה הסכימה להרחיב שם את תכנית הלמודים העברים וגם הואילה להסכים למנות מורים עברים מומחים, – בתנאי שתשלומם לא יהא חל על החברה, – וועד “חובבי ציון” באודיסה שלם להם. אבל למרות ההנחות האלה במקום שהיתה דעת קהל תקיפה, – נשאר לב החברה אטום לדרישות עבריות. רוח הטמיעה והצרפתיות ליותה אותה כל הימים.

כשהגיעה הבקורת למרום שיאה החליטה החברה לשלוח ועדת בקורת מיוחדת לבקר בבתי הספר ולהודיע את תוצאותיה. וועד השליחים היה מפקידי החברה הותיקים, תמימי דעים עם המטרה והתכנית. בוועד היו ד“ר ישראל לוי, רב בפאריז, והד”ר פרוגס, רב מלייפציג. אל שניהם נצטרף כמזכיר בנדיקט. כשלשה חדשים שהתה המשלחת בדרך וביום 16 לפברואר שנת 1909 הגישה דין וחשבון לפני ועידת חברי “כל ישראל חברים” שבגרמניה. מסע המשלחת החל באלכסנדריה של מצרים וכלה בסופיה של בולגריה, וכלל גם את ארץ ישראל. השליחים בקרו בארבעים ושנים בתי ספר ובחנו את תלמידיהם. ונביא כאן קטעים מן הדין והחשבון:

הדברים הראשונים מוסבים על “מקוה ישראל” שהנהיגו בה את הלשון הצרפתית כלשון הדבור וההנהלה והלמודים, והלאומיים היו מונים את החברה במטרה לעודד את התלמידים לצאת את הארץ, ולבקש להם מחיתם בארצות אחרות. על זה אומרים השליחים:

“מערערים על כי”ח כי למוד הצרפתית משרש את התלמידים ממקום מולדתם ודוחפם לארצות אחרות. כי“ח אינה מעודדת את היציאה, ופחות מזה בארץ ישראל. “השאר בארצך והתפּרנס מיגיע כפּיך” זהו העיקר שאנו נוטעים בלב תלמידינו. אבל מי שאינו יכול למצוא את לחמו בפלשתינה – וכאלה ישנם רבים, לצערנו, מי שמבקש עבודה בא”י כבעל מלאכה ואינו מוצא, לזה ניתנת האפשרות, על ידי הלשון הצרפתית, למצוא את לחמו במקום אחר. כי“ח רוצה לקשר את התלמידים אל אדמתם, אבל אין זה צריך להיות קשר אמיץ כזה שבמקרה שאי אפשר לו לאדם להתפרנס בארץ, תהא יציאתו בלתי אפשרית. כך היה מצב רבים אלו היינו מנהיגים את העברית כלשון הלמודים במקום הצרפתית. אין אנו חושבים את הלשון העברית כמכשיר טוב לפרנסה, כל זמן שלא תמצא ארץ שבה יוכל המדבר עברית למצוא את לחמו”.

ועוד:

“חנוכם הדתי של חניכינו אינו מוזנח אצלנו, אדרבה: מטפחים אותו. בבתי הספר של כי”ח אין מסתפּקים בלמוד התפלה, אלא מתרגלים בה. יום יום, עם גמר הלמודים, אחר הצהרים, יתאספו הנערים יחד ומתפללים, בקיץ מנחה ובחורף מנחה ומעריב. פעם יעבור נער אחד לפני התיבה ופעם חברו, וכל אלה ששמענו את תפלתם, קוראים בלי שגיאות, בשטף ובטחון. בכמה בתי ספר מתפללים בבקר, לפני התחלת הלמודים, גם תפלת שחרית, בהשגחת אחד הרבנים (המורים). ברבים מבתי הספר מתפללים בצבור ביום שבת ומועד ושמה באים לא רק המורים ותלמידיהם, אלא גם אנשי העדה. אין בתי ספרנו אורתודוכסיים קיצוניים כ“חדרים” הפּולניים, אלא יהודיים דתיים לפי רוח הרבנים (המורים) ומשכילים משמרים. כך הם רוצים להיות, כך הם בימינו וכך יהיו גם בימים הבאים".

“עוד דבר גדול עשתה כי”ח שהנערות לומדות דת. בארצות הקדם שוררת ההשקפה שלמוד העברית והדת למותר הוא לנערה. יתר על כן: תפל הוא. אך בתי ספרנו נלחמו בהשקפה זו. אנו הטלנו על ההורים – חובה מועילה, – בטובתם או שלא בטובתם, ללמד בנותיהם דת, ובזה עשינו, בטוחים אנחנו בכך, טובה גדולה ליהדות".

“אם כמה מבתי ספרנו אינם מצליחים בלמוד העברית – יש לזקוף כשלון זה לא על חשבון מעוט השעות, כי אם על חשבון המורים שלא יכשרו. מספר השעות מספיק בהחלט. אבל המלמדים הם רבנים (“חכמים”) מן הטפוס הישן שאין להם כל הכשרה פדגוגית. אפילו ידיעותיהם הן לעתים קרובות שטחיות וחד-צדדיות. דרך תרגומם הוא כדרך ה”חדר" הפולני, אלא שבמזרח משתמשים באיספאניולית במקום אידיש".

“הציונים שהתאוננו לפנים, לעתים קרובות, שלמוד לשוננו בכמה מבתי ספרנו ירוד הוא, תכניתה מקוצצת והשיטה לא טובה – להם הצדקה. אבל השיפור יבוא לאט לאט. אי אפשר לפטר את ה”חכמים" ולקפח את פרנסתם, הרי אי אפשר לפטר בני אדם שרכשו להם כבוד בעדתם ביראתם ולהעמיד במקומם מורים חדשים.. ועוד קשי אחד: אנו מלמדים עברית כדי לחזק את ידיעת הדת, ולכן לא נוכל לקבל כל אדם היודע עברית יפה והמוכשר ללמד. עליו להיות מורה דתי, שומר מצוה. רבים שהיו יכולים להיות מורים מצוינים אינם דתיים ואינם מבקשים בלמוד העברית אמצעי לחזוק הדת, אלא להתעוררות לאומית. אותם לא נוכל לקבל כמורים עברים".

“שנוי אטי בלמוד העברית נחוץ, לפי דעתנו, ואפשר, על ידי הנהגת השיטה החדשה עברית בעברית ראינו התקדמות רבה בבתי ספרנו. אין שום ספק ששיטה זו היא הקלה ביותר והבטוחה ביותר המוליכה לידיעת הלשון. אבל עלינו להטעים שוב שאנו מתחשבים עם הלשון העברית רק כאמצעי הטוב ביותר לדעת את דתנו ואת כתבי קדשנו, אבל לא כלשון לצרכים חולוניים. חברת כל ישראל חברים לא תקבל על עצמה להיות חלוצה לרעיון הלאומי היהודי”⁷.

מן הראוי להעיר שחברת כי"ח לא היתה מחליטה לשלוח משלחת, מפני קטרוגים של לאומיים. במשך השנים קמה חברת “ההילפספעראיין דער דייטשען יודען” (נוסדה בשנת 1901) שאף היא החלה ביסוד בתי ספר ליהודים בארצות שונות ובלשון הלמודים הגרמנית. ומפני שרצתה לרכוש לה עמדה נענתה לכמה דרישות והגדילה את שעות למוד הלשון העברית כלשון חיה. התפתחה על כן התחרות בין שתי הסתדרויות יהודיות, האחת לשם התרבות הצרפתית והשניה לשם הגרמנית. על ידי התחרות זו השתדלה כל אחת להסביר פנים גם לעברית, כדי לקנות את לב הקהל.

חברת העזרה תמכה בבתי הספר בבולגריה והזמינה מורה לדת ישראל בבית הספר האשכנזי האבנגלי שבו למדו כמאתים תלמידי מישראל, רובם מבני הספרדים בסופיה. בקונסטנטינופּול תמכה החברה (בסך של 19 אלף מרק בשנת 1908) את בתי הספר “אור תורה” (170 תלמידים). אכרידה – בעל ארבע מחלקות וגן ילדים (200 תלמידים) ו“צרור החיים” בעל חמש מחלקות וגן ילדים (300 תלמידים). החברה יסדה גן ילדים בשלוניקי, ועשתה גדולות בחנוך בארץ ישראל, ועל זה ידובר בפרקים המיוחדים לתולדות החנוך בארצנו.

ולאחר השקפה כללית זו על “חברת כל ישראל חברים” נעבור אל מצב החנוך בכל ארץ.

בסוריה ובלבנון

בסוריה נמצאה קהלה גדולה בדמשק. שם השתקעו יהודים מוסתערבים, מתושבי הארץ הישנים, ויהודים מגולי ספרד שהגיעו לדמשק לאחר גרוש ספרד. ובזאת נבדלו הספרדים מדמשק משאר אחיהם שגלו לארצות אחרות. כמעט בכל מקום שמרו יהודי ספרד על לשון מולדתם, וכן על ארחות חייהם וגאותם. לא כן בדמשק, שם נתערבו וקבלו עליהם את לשון הערבים ואת נמוסיהם עד כי קשה להבחין ביניהם ובין שכניהם. כשבעה עשר אלף יהודים גרים בדמשק בין ארבע מאות אלף נפש, מהם כשלשים אלף נוצרים.

יהודי דמשק תלושים מן העולם, מדברים ערבית ומשתמשים בלשון זו גם לצרכי המשפחה והטכס (בהזמנות לברית מילה, לחתונה, לבר מצוה וכדומה). את שמותיהם שנו לערביים. ה“חכמים” הזקנים המעטים יודעים עוד לתרגם פסוקים ושברי פסוקים מן המקרא ומאמרים מן ה“זוהר”, אבל בדרך כלל נקפאה שם היהדות, חיוניותה תשה ונצטמצמה כולה בתפלות וברכות. כשבקר בה הד"ר אוגוסט פרנקל בשנת 1856 מצא בה שני תלמודי תורה שהיו שייכים לעדה, וחמשה עשר מורים. בשתי מחלקות למדו תלמוד. אבל אף אז כבר נמצאו יהודים ששלחו את בניהם לבתי כמרים צרפתיים ללמוד אצלם לשונות נכריות ומדעים⁸. אף כי קרובה היא לארץ ישראל אין השפעתה גדולה עליה. את השקפתם על העולם רוכשים להם יהודי דמשק מן העתונות הערבית.

בשנת תרע“ב היו בה כחמשת אלפי ילדים בגיל בית ספר, מהם עבדו כחמש מאות בבתי חרושת שונים – ילדים רכים המתנוונים שם בגופם ובנפשם; כמאתים למדו בבית הספר לבנים של כי”ח, כמאתים נערות בבית הספר לבנות של החברה הנ"ל, וכתשע מאות בבית הספר הלאומי, בגן הילדים ובחדרים פרטיים. רק כאלף ושמונה מאות ילדים קבלו חנוך בבתי ספר יהודיים, והשאר, – חלקם נתחנך בבתי הספר של המיסיון הבריטי, של הקונגרניסטים, והחלק הגדול ביותר שוטט ברחובות ובשווקים וגדל פרא. האמידים שלחו בניהם אל בתי הספר של הנוצרים, והעניים אל המיסיון, שנתנה להם, מלבד למוד חנם, גם תמיכה. הילדים אכלו שם טרפה, כתבו בשבתות ובמועדים והמורים הכריחו את הילדים להתפלל תפלות נוצריות – אף על פי שההורים אדוקים היו באמונתם ולא שתו כוס מים בלי ברכה ראשונה ואחרונה. אך טפּש לבם להבין מהו חנוך. טענתם היא כך: החנוך בבתים האלה טוב הוא מן החנוך בבית ספר ישראלי.

על שני בתי ספר של “חברת כל ישראל חברים” כתב א. אלמליח:

“אין בתי הספר האלה ממלאים את תפקידם. ישנם אמנם שלשה מורי עברית, אך כל אלה הם כמו שאומרים “פּור לא פורם” (לשם יציאת ידי חובה בלבד). התלמידים אינם יודעים את הלשון העברית ודברי ימי ישראל וממילא אינם רוחשים שום כבוד לעמם וליהדותם ואין להם שום קשר אתם, ולבם ריק מכל אידיאל. הם רחוקים מדעת את היהדות”⁹.

מה למדו מלמודי קדש בבתי הספר של האליאנס? “חכמים” לימדו קריאה מיכאנית ב“תהלים”, ב“חוק לישראל,” ב“עין יעקב” או ב“זוהר” ותרגום ערבי לפסוקי פרשה בחומש או בהפטרה. למודי הלשונות, צרפתית, טורקית – לפני השחרור – וערבית, שללו כל הזמן. רוב השעות ניתן לצרפתית, אף כי לא היה לתלמידים צורך בה.

הבנות שלמדו בבית הספר של האליאנס רכשו להן דעת ברכות אחדות ותפלות וקצת מתולדות ישראל מתקופת המקרא בלשון הצרפתית. רוב הבנות לא למדו בשום בית ספר.

תלמוד התורה העירוני עמד תחת השגחת האליאנס. זה היה מוסד קפוא, ישן נושן בשיטתו, מעין “חדר” ציבורי. האליאנס דרשה מן העדה להשתתף בהוצאות הת“ת בסכום של עשרת אלפים פרנק לשנה, והעדה העניה קצרה ידה להביא סכום גדול כזה. אז סילקה האליאנס ידה מן המוסד. כשנכנס צבא הכובש לא”י והורגשה בכל הארצות הקרובות הרוח החדשה נמצאו יהודים לאומיים שיסדו אגודה לחדש את הת“ת והביאו מורים מארץ ישראל ויסדו גם גן ילדים. במשך שנים מספר היה הסופר העברי אברהם אלמליח מנהל המוסד ואחד מן המורים יצחק שמי, מספּר עברי. תקציב הת”ת עלה לעשרת אלפים פרנק, חציו נכנס משכר למוד והשאר בא מתמיכת העדה, שלשת אלפים פראנק, ומהכנסות אחרות.

לאחר פּרוץ מלחמת העולם הראשונה וראשי הישוב בארץ ישראל גורשו מן הארץ על ידי ג’מאל פאשא, הגיעו רבים מהם לדמשק והם הכניסו אל הקהלה תסיסה לאומית ותרבותית. אחד מהם מספר מה שמצא בדמשק: “כשש מאות ילד היו נתונים בכותאבים (חדרים) נפרדים, פרטיים, במקום ש”חכמים" אחדים עם עוזריהם רדו בשבט בהמון היצורים הקטנים הללו לבלי רחם. וה“חדרים” אפלים, צרים, מגואלים, והמון החניכים רובם ככולם יחפים, גלויי ראש (גם לבית הכנסת באו גלויי ראש), קרועים ונבערים מדעת. בית הספר של כי“ח היה ברובו הגדול לבני העשירים והבינונים.”¹⁰

תאור אחר של הכותאבים יתן לנו א. אלמליח:

“בחדר צר ואפל יושבים עשרות תלמידים צפופים ודחוקים על מחצלות בלות, בוכים וצועקים מזריחת השמש עד צאת הכוכבים, לפני רבם הזקן והאומלל, העומד לפניהם בלי גרבים ובלי מעיל, בקפתן קרוע ובמצנפת שחורה מרוב זוהמא, ועומד וצורח ככרוכיא לפני תלמידיו הרועדים מפני מכות אגרופו או מקלו העב, וקורא פסוקי איוב או ישעיה, עין יעקב או זוהר, דברים שאין המסכנים מבינים את תכנם. התלמידים המסכנים מלוכלכים, רזים, חלשים, ומתהלכים כצל הנה והנה.”

“ובעזוב התלמיד אחרי זמן מה את החדר, ללכת לאיזה בית ספר נוצרי, וראה לפניו חדרים גדולים ומרווחים, ומורים בריאים ולבושים כראוי ושיטה מסודרה, וקלל את היום בו נולד יהודי”¹¹.

בבית הספר העברי הלאומי היו אז כמאתים ילדים, והמורים מארץ ישראל. המורים התנדבו ללמד הרבה שעות חנם, ונדיבים אחדים שכרו דירה גדולה וקנו בגדים לבני העניים, ובמשך זמן קצר עלה מספר התלמידים לשש מאות ויחד עם ילדי הגן ובית הספר לבנות – כאלף ומאתים. חוץ מזה סודרו שעורי ערב לנוער, לבחורים ולבחורות. “ועד הצירים”. הועד הציוני שהיה מכלכל את מוסדות הישוב בשנות המלחמה, כסה את הגרעון הגדול מכספי הסיוע לסוריה. הצלחת בית הספר היתה גדולה מאד, והעדה ראתה בפעם הראשונה את ההבדל בין חנוך שמצעו לאומי ורוחו עברי ובין חנוך אדיש. רוח של תחיה עברה על העדה וביחוד על הנוער. הפרנסים היו נכונים למסור את כל עבודת החנוך לרשות ועד בתי הספר העבריים הלאומיים.

אז באו המאורעות המדיניים וקרבו קצה של תמורה זו.

לאחר סוף המלחמה נכנסו הצרפתים לדמשק. אז הרימו התומכים בבתי ספר של האליאנס ראשם והתנגדותם לבתי הספר הלאומיים חזקה. הממשלה החלה להתייחס אל המוסדות האלה באיבה. היא חשבה את העומדים בראשם ואת המורים לשליחיה הפוליטיים של אנגליה. בינתים החל ועד הצירים בירושלים לקצץ בתקציב החנוך. עוד כשנה-שנתים התקיימו המוסדות בתקציב פּעוט, וכשהודיעה ההנהלה הציונית בסוף השנה החמישית לאחר הכבוש שהיא מוכרחת לבטל את תמיכתה נסגר בית הספר (תרפ"ג). מאות התלמידים נתפזרו. מקצתם עברו אל בתי הספר של המיסיון ומקצתם אל בתי הספר של האליאנס שנעשתה אז שלטת על חמשה בתי ספר שמנו עד אלף תלמידים¹².

מנהל בית הספר היה הסופר העברי יהודה בורלא. הוא היה הראשון שהחל ללמד עברית על פי השיטה הטבעית, והוא הכניס אל התלמידים את רוח אהבת ארץ ישראל. הילדים נקשרו אל בית הספר בקשרי אהבה. בשנת 1944 הודיע כתב אחד “עד היום אפשר למצוא בדמשק גברים ונשים בגיל העמידה השומעים עברית, בזכותו של בורלא” (עם וספר, תל אביב, תש"ד).

תלמוד התורה הוחזק על חשבון העדה. התלמידים – כולם מדלת העם. מספר התלמידים היה בשנת 1930 כמאה ושמונים, ולהם ארבעה מורים. לאחר זמן קצר מצאה הקהלה שאין בכחה לכלכל את המוסד ומסרתו לנדיבים אחדים להחזיקם על חשבונם הפרטי. שם למדו מעט עברית, ערבית וצרפתית.

גן הילדים, ההוראה בו היתה בעברית, אבל מכיון שעבר לחברת כל ישראל חברים שנו את לשון הלמודים לצרפתית, בטענה, שמכיון שמלמדים בבית הספר בצרפתית הדין נותן שהילדים יתרגלו ללשון זו בעודם באבם.

בינתים הלך המצב הפוליטי והחומרי הלוך וירוד. הממשלה לא אחזה בשום אמצעים לפתח את החרושת ואת המסחר וזה הביא לידי הגירה. יהודים לאלפים החלו עוזבים את דמשק ויוצאים לארצות שבהן קוו למצוא עבודה ופרנסה, ביחוד למדינות הלאטיניות של אמריקה.

* *

המצב בחלב (אליפּו) טוב היה מאשר בדמשק. לעיר זו, הנקראת גם בשם ארם צובא, היתה מסורת ישנה של ידיעת התורה. בשנת 1845 עבר שם ישראל בן יוסף בנימין, הנוסע הנקרא “בנימין השני”, וזאת ספר על המצב הרוחני באליפּו:

“למוד חוקי ה' מורגל מאד אצל היהודים שמה, ואין אחד מבני ישראל בעיר אשר לא יאציל זמן מה מטרדת עתותיו להקדישם לתורה ולתעודה ולשתות מים חיים ממקור לא אכזב, תורת ה' הקדושה והטהורה. בתוך חצי הלילה יתאספו אל בית הכנסת זקנים ונערים יחדיו, ויעמיקו בלימוד התלמוד עד אור הבוקר, ואחר יתפּללו והולכים איש איש לפעלו ולעבודתו… כמה מהם מדברים שפת עברית בהברה ספרדית במרוצה נפלאה”¹³.

נוסע עברי שני שהיה בחלב בשנת 1889 מחזק את דברי הקודם ומראה כי לא בא שנוי לרעה במצבם הרוחני של יהודי חלב:

“בקריאת התלמוד ונושאי כליו יצטיינו הנערים בחלב שכם אחד על רעיהם אשר בבגדד (ובדמשק לא נמצאו!) וסבת הדבר כי עשירי חלב המה מחזיקים ישיבות בבתיהם, ובכבודם ובעצמם יעסקו כמה שעות בכל יום בתורה, בתלמוד, בטור, וש”ע ונו“כ בעיון ובשים לב, ובכל ישיבה ימצאו גם אוהבי העשיר וקרוביו – אשר במספר עניים לא יבואו – ואיש איש מהם גם מהחכמים הלומדים שם בקביעות, יחד את פּני רעהו… ובני העניים הלומדים שמה ימצאו עזר ממחזיקי הישיבות הן במחיתם והן בלמודם”¹⁴.

מתקנות החברה “יסוד החכמה” שנוסדה בשנת תר"ס במטרה לפתוח בית ספר בארם צובא נוכל לראות כי רוח הזמן החדש הגיע גם שמה. “מטרת החברה היא התכוננות בית ספר לבני עמנו, מסודר ומשוכלל בכל מקצועות החנוך בהנהגות ולמודים דתיים ומדיניים, ובכשרונות מצוינים בהתפתחות החיים”. בתקנות נקבע “שבבית הספר ימצאו קתדראות (ספסלים) שבם ישבו התלמידים ועשויים אמנם באופן היותר טוב ומועיל תועלת גלויה, לשלות הנערים ולרוחתם, ולפני התלמידים שלחנות שבם תבות מיוחדות לכל עלם ועלם אשר יצניע שמה ספריו וכל חפציו המיוחדים לו”. ותכנית הלמודים היא:

“א) תנ”ך – ילמדוהו להם באופן מועיל ומוצלח מאד, ירגילום לקרות גם בספר בלתי נקוד, עד אשר יוכלו לקרות בספר תורה מבלתי שגיאה ב) אגדות חז“ל ג) גמרא עם פירוש רש”י ד) ש“ס עם תוספות עם שאר מחברים. ה) למודים מוסריים ו) קצת דינים משולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה ז) הלכות חג בחג ח) כתיבה יהודית. ט) כתיבה ערבית י) שפת ערבית (אנשאוואת) עד אשר יוכל הנער לבטא באופן נעים ובמליצה מובנה את כל הגיוני לבו על הספר יא) חכמת החשבון לכל פרטיה ונטיותיה יב) אם ימצאו נערים מוכשרים לקבל למוד שפת תוגרמית (טורקי) מוכן למו מלמד”.

על מנהגי המזרח תעידנה התקנות:

“ל) על המורים לבוא יום יום בבקר עם זריחת השמש, וזה רק בחרף, אולם בקיץ אם יתאחרו חצי שעה יותר הרשות בידם. לא) ישבו כל היום בביה”ס ולא יצאו חוץ כלל, רק חפש להם שעה אחת בצהרים בכל יום לצאת חוצה לעסקיהם, ובתנאי שישארו עוד מהמורים יושבים ומשגיחים על התלמידים, כי אין להניח ביה“ס מבלעדי מורים אף רגע. מ) בכל יום ישבו עם הנערים עד שעה אחת עשר וחצי מהיום (כנראה אחת עשרה שעות וחצי משעת זריחת החמה) ואז המה יעזבו את ביה”ס, זולת ביום הששי, שמשעה תשעה וחצי יעזבום לנפשם לבתיהם". ללמודים הכלליים ניתן זמן של שלש שעות ליום¹⁵.

קבוץ היהודים בארם צובא מונה כשמונת אלפים תושבים, רובם דלים. בית הספר הזה לא התקיים כנראה שנים רבות. בית הספר של כי“ח לנערים נוסד שם בשנת 1869 ולנערות בשנת 1889. בשנת 1913 היו בשני בתי הספר האלה יותר מאלף תלמידים. חוץ מזה יש לכי”ח בית ספר לעשירים בשכונת ג’מילייה. שאר הילדים התחנכו בבתי הת“ת שברובע היהודי על ידי ה”חכמים".

הד"ר אברהם יעקב בראוור בקר את קהלת חלב לפני זמן מועט וכתב עליה: “חלב היתה מאות בשנים עיר ואם בישראל כוילנא בליטא, כלובלין בפולין… בה נתמזגו מזיגה נאה יהודים מסוריה ובבל וספרד ואיטליה. שעה של קורת רוח היתה לי שעת המנחה בבית הכנסת. קבוצות קבוצות ישבו האנשים, צעירים ברובם ועסקו בתורה – אלה למדו דף גמרא, ואלה ספר מחקר או מדרשים. ברוב ענין למדו והקולות בקעו החוצה כמו מתוך “קלויז” של העיירה היהודית ברוסיה ופולין”.¹⁶

קהלת בירות לא ישנה היא. הנוסע ר' בנימין מטולידה מצא שם רק חמשים יהודים. לודביג אוגוסט פראנקל היה שם בשנת 1856 ומצא שם כשמונים משפחות או חמש מאות נפשות מעדת הספרדים. אז התקיים על יד בית התפלה תלמוד תורה ולמדו בו “כמו שבעים נערים קרוא מקרא ומלאכת הכתיבה, העתקת התורה והנביאים. רק ספר אחד הכולל כל התורה והנביאים נמצא שם ביד החכם. המורה יקח חמשה ושמונים פיאסטר למשכורת, הנקבצים על יד מנדבות מתושבים אחדים”¹⁷. הקהלה גדלה על ידי מהגרים שבאו מחלב ודמשק ושם הוטב מצבם החומרי, לא כן המצב הרוחני. ההמונים חיו חיים ערביים והנאורים חקו את הצרפתים. האליאנס יסדה שם את בית ספרה לנערים בשנת 1880 ובית הספר לנערות כעבור שמונה שנים, ואת כולם היא מחנכת ברוח התרבות הצרפתית. בימים הראשונים לאחר כבוש ארץ ישראל על ידי אנגליה, כשגברה התקוה הלאומית בכל העולם, נפתח שם גם גן ילדים עברי שמחלקת החנוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל וועד הקהלה בבירות השתתפו בהחזקתו, אולם מכיון שהפסיקה ההנהלה הציונית את תמיכתה נסגר הגן.

בשנת 1930 היו בבירות, בירת הריפובליקה של הלבנון, כחמשת אלפים יהודים, ביניהם כשלש מאות נפש אשכנזים, בקרב שמונים אלף תושביה. לחברת “כל ישראל חברים” היו בתי ספר בנויים לפי השיטה הצרפתית: א. גן ילדים משותף; ב. בית ספר לבנים בן שש כתות; ג. בית ספר לבנות בן חמש כתות; ד, ובית ספר תיכוני פרוזדור¹⁸ בן שלש כתות, והוא מעורב (לנערים ולנערות). לאחר סיום בית הספר העממי נבחנים התלמידים בפני שלטונות החנוך הצרפתיים ומקבלים תעודת גמר¹⁹. ולאחר סיום בית הספר התיכוני הפּרוזדורי הם נבחנים שוב ומקבלים תעודה מיוחדת²⁰. ושתי שנות למוד נוספות מזכות את התלמידים בתעודת בגרות. התלמוד תורה שבעיר נועד בעיקרו לבני עניים וכן בית הספר העממי לנערות²¹ המתנהל על ידי האליאנס ונתמך מקופת הקהלה. בשני בתי הספר הללו מקבלים התלמידים ארוחות חנם פעמים ביום, בוקר וצהרים, ומכשירי למוד ובגדים ונעלים במחירים נמוכים.

תכניות הלמודים בבתי הספר בבירות בזמננו זה סובלות משפע לשונות. בחבל ארץ זה נאבקים כחות תרבות ופוליטיקה שונים על שלטונם: הערביים שנעשו לאומניים שואפים לבער את ההשפעה הזרה מן הארץ ולהשליט את הלשון הערבית בכל האסכולות; הצרפתים רואים בהגברת הלשון הצרפתית כח פוליטי חשוב, והיא גם לשון הדרושה למסחר ולחבור עם אירופה, וההשפעה מארץ ישראל דורשת את ידיעת הלשון העברית ותרבותה. לאחר מלחמת העולם השניה נוסף עוד כיוון אנגלי, ולכל כיוון יש יסוד אם בחיים ואם בנפש (הכיוון העברי), ותכנית הלמודים משקפת מבוכה זו. בכתה השלישית, העליונה, של הגן, שהיא כתת מעבר לבית הספר היסודי, מלמדים דבר, קרוא וכתוב בשלש לשונות, צרפתית, עברית וערבית, והלשון הערבית כפולה היא, האחת המתהלכת בשוק והשניה הספרותית. ובבית הספר התיכון מוסיפים על השלש את הלשון האנגלית. רק בתלמוד התורה מתנהל הגן בעברית (כמובן שהילדים הנכנסים מדברים ביניהם ערבית) ובכתה א' מלמדים את הקריאה והכתיבה בשתי הלשונות, עברית וצרפתית, ורק מכתה ג' מלמדים גם את הקריאה הערבית. לשון ההוראה בכל האסכולות היא הצרפתית.

מספּר שעות הלמודים גדול הוא, משמונה בבקר עד ארבע אחר הצהרים (בצהרים הפסקה של שעה וחצי) ואחרי הלמודים נשארים הילדים להתפּלל מנחה ולהכין את השעורים, וזה יימשך עד שעה שש.

אף כי ניכר שנוי גדול לטובה בשנים האחרונות וההכרה העברית עמקה, עדיין האליאנס עומדת על תכניתה הצרפתית ורק כארבע שעות לשבוע ניתנות ללשוננו. בתלמוד תורה עומד הלמוד העברי על מדרגה רמה יותר, והילדים רוכשים להם ידיעה הגונה. נתקבלו שם מורים מארץ ישראל ואלה הביאו אתם רוח אחרת, מדגישים את למוד התנ"ך, מכניסים בו את כל אהבתם לספר הספרים ולישראל, מלמדים היסטוריה ומעמידים את ארץ ישראל במרכז הלמודים.

בני האמידים מתחנכים במוסדות של זרים (בשנת 1930 הגיע מספרם ל-1187), אולם בשנים האחרונות נשארו רק ילדים מועטים במוסדות הנכרים ורוב הישוב היהודי מחנך את בניו במוסדות יהודיים. למרות העוני הגדול השורר בקהלה היהודית אין בבירות ילדי הפקר והכל יודעים קרוא וכתוב, אך בני העניים לומדים שנים מעטות ויוצאים מבתי הספר על מנת לסייע להוריהם.

כמאתים נפש מישראל נמצאים בעיר אנטיוכיה (מספּר כל תושביה כשלשים וחמשה אלף נפש, רובם טורקים) והמה דלים ועלובים. “את דלותם של אחינו האנטיוכאים – כותב הד”ר בראוור – ראיתי בפני ילדיהם. בית הכנסת היחידי בעיר משמש להם בית ספר, וחנוני שעזב עסקו מורה להם. למעלה משלושים ילדים, חוורים ועלובים, יושבים גלויי ראש לפני שבט רבם ומשננים את קריאת התורה בנגון המקובל בעדות הסוריות, בלי הבנה כל שהיא. שאלתי את ה“חכם” מדוע ישבו תלמידיו בגלוי ראש בבית הכנסת לפני ההיכל אשר בו ספרי התורה, ויען לי שעניים המה ואין בידי הוריהם לקנות להם כסוי לראש"²².

בבבל (עיראק)

בעיראק, המדינה החדשה, שנוסדה אחר מלחמת העולם הראשונה, ושנצטרפה משלשת המחוזות של טורקיה הישנה: מוסול, בגדד ובצרה, היו בשנת 1920 – 87,488 יהודים בין 2,849,282 תושבים מושלמים (מספר הנוצרים קטן ממספר היהודים). והעדה הגדולה ביותר היא בבגדד. בשת 1890 היה מספר היהודים בבגדד 52,000 נפש, ומספר בתי הספר, ברובם כותאבים, 52. מספר התושבים בעיראק בזמננו מגיע לארבעה מיליון נפש, ומהם כמאה אלף יהודים, רובם (80,000) מרוכזים במחוז בגדד והשאר מפוזרים בשאר המחוזות.

הכותאבים הבבליים תוארו בפרוטרוט על ידי מורה עברי משם; וזהו התאור המפורט ביותר הנמצא בספרותנו על ה“חדרים” של אחינו המזרחיים:

“ב”חדר" הבבלי יש שתי דרגות, חדר המקרא וחדר הגמרא. ה“חדר” הישן – יש שהוא פרטי, שהוא קנין בעליו, וחדר כללי, שהוא קנין הצבור. חדר המקרא – תכליתו להכשיר את התלמידים לקריאה רהוטה ומדויקת. הילדים צריכים להדגיש בשעת קריאה את הדגשים, הקל והחזק, ולבטא את האותיות בטוי מדויק. התכלית השניה היא ללמד את הילדים לקרוא בנגון המקובל – ספר ספר ונגונו המיוחד. בתחלה ילמדו הילדים את שמות הטעמים בלי הנגון, אחר כך יקראו את הטעמים בנגון החומש, ולבסוף יקראו את החומש בנגון בלי בטוי הטעמים. מנגון החומש יעברו לנגון הנביאים והכתובים, תהלים, משלי, איוב, איכה ושיר השירים. המלמד היה מחויב להכין את התלמיד לדעת את כל שמונת הנגונים האלה. זולת זאת היה על המלמד בחדר המקרא להכין את התלמיד בקריאת “המאמר”, כלומר: חלק הגמרא המובא ב“חוק לישראל”. בכל יום למדו את המאמר השייך לאותו יום עם רש“י. למוד חומש עם רש”י לא נהג בחדר המקרא, כי אם בחַדר הגמרא. אבל מכיון שהיו מעיינים כל כך הרבה בתנ“ך ומנגנים אותו ידעו פסוקים רבים בעל פה”.

“חובת המלמד החשובה היתה לחנך את הילד לדרך ארץ, שיהא יושב בנמוס ומחלק כבוד לגדול ממנו ולא ינבל שפתו”.

“ה”חדר" הפרטי, או ה“אסתאד”, היה בבית המלמד והיו לו שני סוגי תלמידים: אלה שהיו מתחילים גמורים, ואלה היודעים את נגון החומש. הרהיטים בחדר פשוטים: ספסלים נמוכים וקצרים בלי משענות וכסא עם שלחן קטן למלמד, יש שישבו הילדים על ספסלים בעלי מגרות, שבהם יפקידו את ספריהם, הלמוד היה בחצר החדר. בשעת חום גדול או בימות הגשמים היו נכנסים אל החדרים שהיו פתוחים אל החצר. הלמוד של המתחילים היה באופן אינדיבידואלי. המלמד קרא אליו מספר תלמידים, אחד מהם ישב על השרפרף לפני המלמד וקרא ויתר התלמידים עמדו אחריו בתור. ויתר התלמידים היו משחקים אותה שעה בחצר, ואם פרצה מריבה ביניהם או החלו להשתובב היה המלמד קם ומצליף. בחדר למדו גם נערות".

“לגבי ילדים שידעו קריאה היו לומדים קריאת פרשת השבוע וההפטרה בנגון ובלי פרוש. לא קראו תנ”ך לשם הבנת התוכן, אלא לשם אמון בקריאה נכונה. ילדים אלה ישבו כולם על גבי ספסלים וספריהם בידיהם. האחד קורא בתנ“ך והשאר מקשיבים ומתקנים טעויותיו. למלמד היה עוזר שהיה חוזר עם הילדים האלה על שעור המלמד. למדו את הילדים גם לכתוב יפה, תחלה אותיות, ואחר כך מלים ומשפטים. הלמוד נמשך מן הבקר עד הערב”.

“החדר הבבלי הוא הת”ת לבני עניים וקנין הצבור, ואמנם למדו בו גם בני אמידים ששלמו שכר למוד. את צרכי הת“ת מלאו מ”הקדשות“, כלומר: עזבונות. כאן היו הילדים לכתות, כתת א”ב ותנועות, כתת קריאת פרשה בלי טעמים. למוד הטעמים, פּרשה עם טעמים, קריאת נביאים וכתובים, מאמר וכתת הגמרא. לכל מלמד היתה כתה מיוחדת. באופן שהיו מורים “מקצועיים”.

“בחדר הכללי היה גם “בית אכל” לילדים העניים, נתנו לילדים לחם חנם, ולפעמים הביאו נדבנים מיני מזונות אחרים. בחדר הכללי היו “בחינות” מדי שבוע. שם היו הילדים מתפללים מדי יום מנחה לפני לכתם הביתה”.

“חדר הגמרא היה מוסד מעולה יותר, לא מלמד שם אלא “חכם” המכובד על הבריות מצד חכמתו ואישיותו. התלמידים והמלמדים ישבו על גבי שטיח או מחצלת וסדר ישיבתם כסדר ישיבתם של החכמים ביבנה: כחצי גורן עגולה סביב ה”חכם“. חדר הגמרא היה בבנין ה”ישיבה“, ג' כתות וג' חכמים. תחלת למוד הגמרא “גרסא”, להקנות לתלמיד את הקריאה הברורה ואת ההטעמות וההפסקות במקום שאלה ותשובה. בעת למוד הגרסא דרשו מן התלמיד אך ידיעה קלושה ושטחית בתוכן. אחרי כן בא למוד גמרא עם תוספות ומפרשים. היו משלבים גם למוד ה”שלחן ערוך" עם הגמרא. במקום שחפצו שידעו את ההלכה למעשה. מטרת הלמוד היתה להכשיר את הילדים לתפוש את דרך המשא והמתן".

“על הרוב למדו סדר מועד. למדו את האגדה ולפני כל חג את המסכתות והדינים השייכים לאותו חג. בכל יום חמשי למדו בחדר הגמרא חומש עם רש”י. ילד שהגיע לבר מצוה, החכם מלמדו הלכות תפלין ודרשה"²³.

הנוסע בנימין השני, שבקר בבגדד בשנת 1845 בערך, אמר על החנוך שם:

“סדרי הלמודים בעניני הדת והאמונה בין אחינו בני ישראל טובים מאד. שם הוסד בית מדרש הרבנים (ישיבה גדולה) ובו נמצאים ששים תלמידים מחונכים להיות מורי הוראה בישראל. בית הספר ההוא עומד תחת השגחת הרב החכם כהר”י אבדאלאה בן אברהם סיימעך (צמח?) הי“ו, אשר העמיס העבודה עליו חנם אין כסף. הוא איש עשיר מאד, אחד מן הסוחרים היותר נכבדים בעיר, אשר עזב כל עניני מסחרו בידי עוזרי ידו, והוא בעצמו הקדיש כל עתו אל הדבר הטוב והנכבד ההוא”²⁴.

בשנת 1865 נפתח שם בית ספר של האליאנס, והיה בו מספר תלמידים קטן – כשבעים וחמשה. לאט לאט גדל מספרם. סיר אלברט ששון נדב חמשים אלף פראנק לבנין, ובית הספר נקרא “קולג' אלברט ד, ששון” והיו בו מאות תלמידים. אחר כך, בשנת 1902, נבנה על יד הקולג' “בית ספר רבקה נוריאל” והיו בו 339 תלמידים, ו“בית ספר אהרן צלחיי” נפתח בשנת 1905 ובו 214 תלמידים. בשנת 1893 נפתח בית ספר לבנות על שם לורה כדורי ונכנסו שמה 788 תלמידות²⁵.

החנוך הבבלי היה קפוא, ואם באו ויסדו בתי ספר חדשים, מודרניים, היו הבאים מן החוץ. פילנטרופים שמשכו את התלמידים אליהם לא רק בכח החנוך החדש, אלא בתמיכות, כגון ארוחות חנם, מלבושי חנם וכדומה. על שנוי פנימי בהשקפת החנוך יעיד יסודו של “חדר מתוקן” בשנת תרס“ו שירש את מקום החדר הכללי. החדר המודרני נקרא בשם “מדרש תלמוד תורה” ובו שמרו על חוקי ההיגיינה. הת”ת נמצא בחצר גדולה רחבת ידים עם גן גדול. בחדר מתוקן זה היו י“ב כתות, לפי דרגות הלמוד (א”ב, קריאה רהוטה במקרא, טעמים ונגון, קריאת הנביאים בנגון ובלי פרוש, קריאת הכתובים בנגון, בלי פרוש, תרגום משפטים קצרים לערבית, תרגום התורה והנביאים הראשונים, קצור שלחן ערוך, “לקח טוב” (קטעים מספרי מוסר), “מאמר” עם רש“י, גמרא (על פי ספר “המדריך”) ועוד. מספר התלמידים לכל הכתות (בכל כתה היו כחמשים תלמידים ויותר, והיו להן גם כתות מקבילות) היה 1200. שם למדו גם כתיבה, חשבון ולשון, ואחר כך הכניסו בו גם למוד העברית כלשון, והביאו מורים מארץ ישראל. שעות הלמוד היו שש ליום, ארבע לפני הצהרים ושתים אחר הצהרים. ב”מדרש" הנהיגו גם למוד זמרה בשם “שבחות” לנערים שיש להם קול נעים. ה“שבחות” הם פזמונים לימי חול ומועדים. בשעת חתונה או בר מצוה או סעודת מפטיר באים בעלי ה“שבחות” (המקהלה) לשיר והמורה מנצח"²⁶.

במחוז מוצל (מוסול) יש כמה קהלות ישראליות, והעיקריות הן במוצל, כרכוך, ארביל וסוליימאניה, שיש בהן מאלף וחמש מאות עד שלשת אלפים נפש. רובם עניים מרודים וחיים כחיי הערביים. חברת כי“ח פּתחה בשנות 1914–1912 שני בתי ספר במוצל – לנערים ולנערות – ובקרו בהם כשלש מאות תלמידים ותלמידות. בבצרה העדה היא חדשה, רובם מיוצאי בגדד. שם התקיים תלמוד תורה ולמדו בו כמאתים ילד. בשנת 1903 פתחה שם כי”ח בית ספר והעדה מסרה לידי החברה גם את הנהלת הת“ת ואת ההשגחה על הכנסותיה: מכס הבשר הכשר, מסים על החתונות ועל הלידות, נדבות בתי הכנסיות ודמי הקבורה – כל אלה נכנסו לקופה אחת, לכלכלת מפעלי העדה, והת”ת ביניהם. אחר כך יסדה כי“ח במקום הת”ת בית ספר ובנתה לו בנין מיוחד. בשנת 1913 פתחה כי"ח שם גם בית ספר לבנות. בארבל נטלה הממשלה בשנים האחרונות את תלמוד התורה של הקהלה ועשתו בית ספר ערבי-ממשלתי ולומדים בו גם נכרים.

בחילה יש עדה יהודית קטנה (900 נפש בשנת 1907) וכי"ח פתחה שם בית ספר בשנת

1. אל בית ספר זה באו גם ילדי ישראל מן המדבר, מבין נאות הבידוים, “ילדים שלא ידעו קרוא וכתוב בשום לשון, לבושים כצוענים, גופותיהם מעוטפים במעיל רחב ושערותיהם מגודלות פרע ומסולסלות כצמות, וחגורה רחבה למתניהם. הם חיו בתוך אהלי הערביים עם אבותיהם הרוכלים בין השבטים”²⁷. בשני בתי הספר למדו כמאה ושבעים תלמידים. היו גם בתי ספר של כי"ח בהקהלות הקטנות של עמארה, הנקין וכרכוך.

השנים שלאחר יסוד החדר המתוקן בבגדד היו שנות פּריחה לחנוך העברי שם. נוסדו בתי ספר פרטיים וכלליים ששררה בהם רוח לאומית, ודרכי הלמוד עברו מן המיכאניות אל ההבנה וטפוח הרגש היהודי והכללי. בבגדד החלו להופיע עתונים וחוברות בשביל התלמידים וספרי למוד מודרניים. בשנת תרע“ט ולאחריה יצאו ארבעה חלקים מספר למוד “עברית בעברית”, שיחות בענינים שונים, חלק א' – הילד בבית הספר, חלק ב' – הילד בבית, חלק ג' – הילד בעיר וחלק ד' – הילד בשדה. מדרש הת”ת הגדול הוציא ספר “המתחיל” בצרוף תמונות, ומחבריו היו המורים שלמה צלאח שלמה ושלמה ומשה גרג’י, “לקח טוב” (הוא הספר שנזכר בתכנית הלמוד של מדרש תלמוד תורה – דברי מוסר) מאת סלים יצחק נסים ויחזקאל שמואל. בית הספר “פרדס” הוציא שני חלקי “שירי התחיה”, שירי ציון לתלמידים, בית הספר רחל שחמון “משלים מלוקטים לתלמידים”, בית הספר כרם הילדים הוציא “שירי הכרם” והסתדרות נוער העברי “קובץ שירים לאומיים” וחוברת על הרצל. תלמידי בית הספר שמאש הוציאו בהקטוגרף אוסף שירים וחבורים.

מן הרשימה הנ"ל נראה שהיו כמה בתי ספר פרטיים, יש מהם שהתקיימו לגמרי על חשבון שכר הלמוד ויש שקבלו תמיכה מן הקהלה. רוב בתי הספר היו מקודם פרטיים ואחרי מות מייסדיהם עברו לרשות הקהלה. מלבד החדרים והישיבות יש עתה בעיראק עשרים ושמונה בתי ספר עבריים. מספר התלמידים בבתי הספר של הקהלה מגיע לתשעה אלפים ומספר מוריהם כמאה ושבעים. תקציב החנוך של הקהלה הגיע בשנת 1937 ל-18,995 דינר (הדינר שוה לא"י אחת).

מלבד ילדי העניים הלומדים בחדרים לומד רוב הנוער היהודי בעיראק בבתי הספר היהודיים מכל הסוגים ומיעוטם לומדים בבתי הספר התיכוניים והגבוהים של הממשלה. הממשלה החדשה היא לאומנית ואף על פי שהחוק המפורש מרשה את הכניסה של ילדי ישראל לבתי הספר הממשלתיים בלי כל הגבלות, מכוונת הממשלה את מעשיה לבל ירבה מספר היהודים בכל בית ספר מעשרה אחוזים למאה. במכללת בגדד ישנם כחמשה עשר אחוזים יהודים, 3 אחוזים נוצרים והשאר מושלמים. הכניסה לשאר בתי הספר הזרים העומדים תחת השגחת העדות הזרות נתונה לשקול דעתם. על כן גדול מספר היהודים בבתי הספר התיכוניים של הנוצרים והמיסיונרים. אין הממשלה נותנת כל תמיכה כספית לבתי הספר של היהודים, אבל יש אשר תשלח מורה או שנים, לא יהודים, על חשבונה ללמד למודים כלליים. מחלקת החנוך הממשלתית משגחת גם על בתי הספר היהודים.

משעה שהחלו קטרוגי ערבי ארץ ישראל על היהודים בנוגע לארץ ישראל מתייחסת הממשלה באיבה גם אל למוד הלשון העברית, ובזה אשמים גם יהודים שהשתמשו בקטרוגים אלו לשם מטרותיהם האישיות. בשנת 1930 קמה תסיסה גדולה בקרב קהלת בגדד על ידי מלחמה בין פרנסים מתבוללים ולאומיים על השלטון. ממלא מקום החכם באשי, ששון כדורי, נצטרף אל המתבוללים כנגד כל הרבנים והלאומיים ובקש לחזק את שלטונו בכח הממשלה. הוא השתדל להוכיח לממשלה שכל המתנגדים לו והמבקשים את פטוריו ציונים הם שאינם רוצים להתערב עם תושבי הארץ. הוא, אמר הרב, מבקש לנטוע בקרב ההמונים אהבת המולדת שאינה מצויה אצלם והם ממאנים לשמוע בקולו. הממשלה תמכה בו ורק לאחר שראתה את התמרמרות כל הקהלה – עריכת סליחות בבית הכנסת הגדול בעיר בהשתתפות עשרת אלפים איש ואשה, והשתטחות על קברי הצדיקים וסרוב כל תושבי העיר לקנות בשר, – יצא מאמר מיוחד לקבוע בחירות חדשות והמתבוללים נדחו ממשרותיהם.

אולם הארס האנטי-יהודי שנתכסה במסוה של אנטי ציוניות, הוסיף לפעול את פעולתו. ומאז החלו לרדוף את החנוך העברי. ביחוד גדלו הרדיפות משנת 1939 ואילך. הממשלה גרשה את המורים שהובאו מארץ ישראל, אסרה ללמד מתוך ספרי למוד המובאים משם, והלמוד העברי הוכרח להצטמצם בתנ"ך ולמודי דת בלבד, וגם לאלה מקדישים שעות מועטות. במקום דברי ימי ישראל מלמדים עתה דברי ימי האישלם. כל התכנית נמצאת תחת פּקוחו של המיניסטריון לחנוך של עיראק. ואין בכח היהודים להתנגד לה. המורים להיסטוריה ולגיאוגרפיה ערביים הם. ספרי הלמוד מציינים את ארץ ישראל כארץ ערבית ועל המפה אין לא תל אביב ולא המושבות העבריות. כמה מן היהודים שולחים בניהם לחוץ לארץ, לאנגליה, לצרפת ולאמריקה ללמוד. אכן רוב היוצאים ללמוד מבקרים בקולג' של בירות. תלמידים אחדים הספיקו לסיים וחזרו וקבלו משרות מורים בבתי הספר של הקהלה היהודית²⁸.

נער עברי-בבלי, שמואל יוסף, שעלה לארץ ישראל ונכנס לבית הספר “תחכמוני” בירושלים, כותב זכרונות מימי למדו בבית ספר יהודי בבגדד:

“שנות ילדותי הראשונות עברו עלי בעיר בגדד בקרב עם ערבי וממשלה ערבית עריצה ועורצת. הורי דאגו לאחריתי והכניסוני לבית ספר עברי למען אקלט משהו מהיהדות. ובעודני תלמיד רך הרגשתי כבר את כבד ידה של הממשלה. מדי יום ביומו כמעט בקרו את בית ספרנו פקידי הממשלה והשגיחו עלינו ועל מורינו היקרים בשבע עינים לבל נעלה על שפתותינו את השמות החביבים ‘ארץ ישראל’, ‘ירושלים’, ו’תל אביב.' כצנינים היה בעיניהם השם ‘ציוני’ ופעם פּטרו מורים אחדים, מפּני שאחד התלמידים העז ואמר בגלוי שהוא משתוקק להיות בתל אביב. למוד הלשון העברית נאסר עלינו באיסור חמור ומורינו חרפו ממש את נפשם ולמדונו עברית וחנכונו ברוח לאומית. בבית הספר למדנו בהיתר רק תפלות וברכות ומעט תנ”ך וכל שעות הלמוד הקדשו לערבית ולידיעות כלליות קלות. עוד היום אני זוכר מתוך כאב ובושה את המקרה הזה: אבא מורי שאלני: בן איזה שבט היה משה רבנו? ואני – נער בן שמונה שנים – נבוכותי ולא ידעתי מה לענות לו, בעוד שדברי ימי הערבים היו ידועים לי לכל פּרטיהם ותאריכיהם. בהיותי בן שתים עשרה למדתי במחלקה שלפני העליונה, אך נטל ממני כל חשק לשקד על המקצועות הערביים, כי לבי נמשך לארץ אבות, למולדת האמתית."²⁹

גם בבית הספר של הקהלה בארבל נהגה הממשלה כעם השאר: כבשתו לבית ספר של הממשלה והכניסה בו גם תלמידים ערבים וקורדים, וגם שם הרשתה ללמד רק קצת תפלות ותנ"ך³⁰.

בהרי קורדיסטאן

ברובנדוז, עיר המחוז ומקום מושבו של הקיימאקאם (המושל) היתה לפנים קהלה יהודית הגונה ונתפּזרה בימי מלחמת העולם הראשונה, כששאפו הרוסים להגיע לבגדד. היום קהלתה קטנה מאד, והיא של יהודים קורדים, הידועים כפרימיטיביים. על ידיעותיהם ביהדות יספר הד“ר אברהם יעקב בראוור: “החכם למד בשעתו בישיבת ארבל ומשם הביא תורתו. האחרים ידעו ברובם לקרוא את התפלות. היו גם נערים אשר ידעו ברובם להתפלל בנגון הרגיל והמקובל. מורם אורג הוא ומלמדם בשעת מלאכתו ובודאי אין הוא מקבל שכר, כשם שמר שמואל עוסק ברבנות שלא על מנת לקבל פּרס. בכפרים שבסביבה יש יהודים שכל ידיעתם בעברית מצטמצמת ב”שמע ישראל”, כי מקטנותם עליהם לשאת בעול הפרנסה, ללקוט עצים או עפצים ביערות בשביל הוריהם. לפעמים יבוא שוחט נודד אליהם וישחט להם בהמה ואת הבשר יעשנו וישמרוהו לימות החרף הקר. למרות שפלותם מאירה להם באופן חייהם תקות ישראל. כמה פעמים שאלונו מתי יבוא משיח צדקנו"³¹.

בתימן

בדרום מערב חצי האי הערבי שוכנת לה בדד וכאובה גולת תימן, גולה עתיקת ימים, תלושה מן העולם, הכללי והיהודי, ומוקפת תושבים המבזים ורודפים אותם. בימי שלטונם של הטורקים – תימן נכבשה פעם שניה על ידי הטורקים בשנת 1871 – היה השלטון למגן ליהודים, אך הערבים שם סרבו לקבל עליהם עול מלכות ומדי פעם פרצו שם מרידות. בשנת 1904 עמד האימאם יחיא בראש המורדים ובשנת 1911 הוכרחו הטורקים לחתום על כתב הסכם והאימאם נעשה שליט. היהודים נמסרו על כן לחסותו של האימאם. מצב היהודים ירד מאז, הם הוכרחו לשלם מסים מיוחדים, נאסר עליהם לבנות בתים גבוהים מבתי המושלמים, ולרכב על אוכף, כי אם בתנאי שתהיינה שתי רגלי הרוכב תלויות לו מצד אחד. ילד או ילדה מישראל כשהם מתייתמים מהוריהם נמסרים לידי הממשלה לגדלם בדת האישלאם, המופתי חג' אמין אלחוסיני מארץ ישראל – זה שסדר את הפרעות ביהודים – נסע בשנת 1933 אל האימאם יחיא והשפיע עליו לאסור על יהודי תימן לעזוב את גבולות הארץ, ואפילו לצרכי מסחר. מטרת הגזרה היא לעכב את עליתם לארץ ישראל.

מספּר היהודים בתימן לא גדול הוא. בראשית המאה הי“ט היו כשלשים אלף, ומהם כעשרת אלפים בצנעא, שני אלפים במדבר בידא, אלף בעיר סאדא, אלף בדאמאר ומאתים בעדן. בכל מקומות מגוריהם הוקצה להם רובע מיוחד, כדי שלא יתערבו עם הערביים. השלטון הפנימי הוא בידי תלמידי החכמים הנקראים “מאריין”. הם רועי הקהלה ומפיהם הם חיים. חכמים אלו משתדלים גם להרביץ תורה – אף כי לא יעשו תורתם קרדום לחפור בה ומתפרנסים הם מיגיע כפיהם. ל”מארי" יש על פי הרוב בית כנסת שבו הוא מתפלל ויושב שם שעה אחת לפני התפלה ושעה לאחריה בבקר ובערב עם אלה שמזדמנים לתפלה. וזוהי “הישיבה” העושה הרבה להפיץ דעת התורה ביניהם.

ילדי תימן לומדים בחדרים. יעקב ספּיר היה הראשון שהודיע לנו על דרכי למודם:

“כולם יודעים קריאת התורה בתנועותיה ונגינותיה בדקדוק היטב, כי עוד המנהג הקדום שעל פי דין הנכון שכל מי שעולה לתורה קורא בעצמו הפרשה ולא החזן, ומי שאינו יודע לקרות בעצמו לא יקראוהו לספר תורה. על כן ילמדום מקטנותם ראשית כל ללמוד לדעת קריאת התורה על פּה ממש. וכן אצלם המנהג הקדום הטוב לתרגם כל פסוק בצבור, ונער קטן כבן תשע ועשר עומד אצל הבימה ומתרגם כל פסוק מפי הקורא בספר התורה. וכן בהפטרה ובנגון יפה אף נעים. ומדקדקים מאד בין בקריאתם בין בלמודם בשאר ספרים על כל תנועה וקוץ ובנעימות שהיה לנו מימי קדם.”³²

ה“חדר” נקרא אצלם “כניס” ובו לומדים הילדים משעה שהם יודעים לדבר. בני ג' וד' ובני י“ג נמצאים יחד בכניס אחד. ה”כניס" נמצא אם בחדר בית הכנסת או במקום אחר. הילדים יושבים על גבי מחצלאות הפרושות על גבי הקרקע. ואם אין מחצלאות יביאו הילדים מביתם עור גדי או שה מיובש ויושבים עליהם, ובערב יקחום הביתה. ומשום חוסר ספרים הם יושבים בסדר שיהיו אחדים יכולים לקרוא מספר אחד, בשלשה צדדים של מרובע ובשתי שורות זו מול זו וביניהן אבנים ארוכות וחלקות שעליהן מניחים את הספרים. בצד הרביעי באמצע יושב המורה במושב קצת יותר גבוה.

“הדבר הראשון – יספּר לנו שמעון גרידי – שבו פותח התלמיד את יומו היא התפלה וזה סדרה: בבקר השכם מתפּללים בתפלה מ”אדון העולמים" שהיא תפלה מיוחדת מיסוד הרס“ג עד “ברוך שאמר”, כולם יחד. הילד שהגיע תורו להתפלל בקול קורא “ברוך שאמר” ואחר כך קורין כל הילדים יחד את הזמירות עד “ישתבח”. ויש מקומות שמתחילין מ”אלהי נשמה" עם סדר הברכות ואחר כך אלהינו וכו‘, וזה נקרא נוסח “שאמי” (ספרד). כל ילד אוחז בידו מקל דק שבו הוא מראה בסדור את המלה שהוא קורא. מפני חוסר ספרים מספיקים יש שקוראים גם ששה ילדים בספר אחד וכולם מראים במקלות הדקים שלהם על המלה הנקראת. ילדי תימן מתרגלים מילדותם לקרוא בסדור ישר והפוך, מלמעלה, מלמטה ומן הצדדים ומשיגים בזה חריצות ידועה. כל זה נעשה מחמת שרוב הספרים כתבי יד הם ומועטים ויקרים. הקטנים, שאינם יודעים עדיין להתפלל, יושבים יחד עם המתפללים, עונים אמן או חוזרים בחטיפה איזה מלים שתפסו מפי המתפללים.. “קריאת שמע” אומרים כל הילדים יחד. בשמונה עשרה עומדים, ואחד מתפּלל בקול רם ואחרים בלחש, אלא עונים אמן בקול. ב“תחנון” נופלים כולם על פניהם ויש מקומות שאומרים את ה“ודוי”. ב“אשמנו” מכים בידם על החזה. והם הנוהגים על פּי נוסח ספרד. ואחרי התפלה גומרים כולם בשיר “אדון עולם”. אחר כך הולכים הילדים לאכול ארוחת הבוקר בבית. אלה שלא התפללו היטב או שלא השביעו את רצון המורה נשארים בתור עונש בחדר’ והמורה שולח שליח אל הוריהם שיביאו להם ארוחתם".

“בשוב הילדים מתחילים ללמוד. תחלה קוראים כל התלמידים יחד. בדרך קריאה הנקראת הגא (כלומר נקודות וטעמים) ובנגון מיוחד. מתחילה קוראים כל אות ואות עם הנקודה שלה ואחר כך את כל המלה ואחר כך את הטעמים של המלה. למשל: אתה בחרתנו – אתה, א' בפתח, ת' בקמץ, וכו'. ככה קוראים במשך שעה אחת. על פּי רוב את הפרק הראשון מפרשת השבוע. אחר כך מבדילים את הקטנים לבד ואת הגדולים לבד, והגדולים עוברים ללמוד רציני. כותבים בדיו או בפיח על לוח מעצם אותיות אלפא ביתא ופסוקים באותיות גדולות שיסתכלו בהם אז יחזרו עליהם את שכבר למדום. הגדולים פותחים את הספרים במקום פרשת השבוע ולפני שנגשים ללמוד מתחילים ב”פתיחה" שיש לה כמה נוסחאות. בפלך צנעא ודמאר אומרים:

“בשם ה' אל עולם נעשה ונצליח, והאל עלינו ברחמיו ירויח, וכשושן נפריח. וכבשם נריח. ונחיה ונזכה לביאת אדונינו ומחמד עינינו המלך המשיח. יפתח ה' לך את אוצרות הטוב, את השמים לתת מטר אצלך בעתו ולברך את כל מעשי ידיך, והלוית גויים רבים ואתה לא תלוה. הרחמן ברוך הוא יפתח לבנו בתלמוד תורתו ויתן בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו כרצוננו ולעבדו בלב שלם בנפש חפצה”. אחר כך אומרים נוסח תפלה שנהגו בה מלמדי תינוקות מימי קדם להתפלל בה עם הילדים קודם הלמוד, מסודרת על פי סדר אלף בית:

אל לבי פתח. בתורתך ה' תחכמני, גדל יה מעלתי למענך. דברי למודים תלמדני. השיבני אליך ואשובה. ואקראך ותענני. זכה ה' נשמתי. חכמה יקרה תחכמני. טוב יש תנחילני. ישרני ולמדני תורתך. כבוש פשעי. לבי מלא דעת. מכל מכשול נקני והצילני נא. סמוך מפלתי כי. עליך ה' נשענתי. פּנה אלי. צדיק דרכיך ישרני. קרבני ומעונש פּדני. רועה ישראל שמרני. שמור ה' נשמתי. תמיד יומם ולילה תצרני. ותענני… טוב ה' לקוו, טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. טוב להודות לה' לזמר לשמך עליון, החייני אלהי הנשמה. וזכני יוצר בכל חכמה. להגות בתורה התמימה, בזכות ישראל הסגולה והשלמה. ולכן יזכה אלהי אבי, לשמוע קולי וניבי. להגות בתורה אשר למדני רבי. על זאת אשבחך ואפארך וארוממך ואענה במענה רך: אללה חק ומוסא חק ותראתה חק אלעדל ללאה ולמוסא ולתוראתה. תבארך אללה אלמנזל לנא אלתוראה עלא גבל סיני על ידי מוסא רסולה. ברוך השם נותן התורה, ברוך אדני לעולם אמן ואמן. ימלוך ה' לעולם אמן ואמן. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

“את התפלות האלה יודעים הילדים במשך הזמן בעל פה”.

אחר כך מתחילים לקרוא את הפרשה בנגון מיוחד מונוטוני עם תרגום אונקלוס. קוראים שנים מקרא ואחד תרגום. במקומות אחדים מתרגמים הילדים גם בערבית על פי תרגום ר' סעדיה גאון, אבל גם זה אינו מוסיף להבנת הילדים, כי התרגום כתוב בערבית ספרותית והילדים מדברים בשפה הערבית התימנית. מכל מקום זה לא חשוב, כי העיקר הוא שהילד ידע לקרוא בקול ובנגון".

“באשר לספרים רב השמוש הוא ב”תיגאן“, כתבי יד שקוראים להם “פרשה” או בחומש (תאג) שנדפס בירושלים ובו תרגום ארמי ותרגום ערבי של רס”ג. מה ששייך להבנת המקרא אין המורה מוצא אפשרות לפרש את הדברים מכיון שיש לפניו תלמידים מגילים שונים ובעלי ידיעות שונות וכל כת קוראה במקום אחר. די לו בזה שהוא מאזין לקריאת כל ילד, ותופש את שגיאותיו. דבר זה קל בשבילו מאחר שהוא יושב באמצע ויודע בעל פּה כל מה שהילדים קוראים בקול גדול".

“בהגיע שעת האוכל מסיימים הילדים בתפלת “אל לבי פתח” שנזכרה לעיל ונשארים יושבים על מקומותיהם עד שהמארי מפטר אותם אחד אחד, לכל אחד קורא בשמו: קום סאלם, קום חיים וכו'. ואת העבריינים אינו מפטר והם נשארים עד הערב. הילדים ההולכים הביתה מראים זה לזה את סימני המכות ורק אם יש בבית אוכל מספּיק יכולים הם לשכוח את כאבם”.

“ארוחת הצהרים נמשכת כשעה וחצי. הילדים שבים וכל אחד מביא אתו ככר לחם שקוראים לו מצוה. את הטלית מקפּלים לארבעה קפולים ובין אחד הקפולים מכניסים את המצוה. משמגיעים לחדר מושיט הילד את המצוה למארי וזהו חלק משכרו. עתה מתחילים עוד הפעם את קריאתם, חלק בפרשת השבוע וחלק בנביאים או במשנה כולם יחד בערבוביה והמורה מנצח על כולם, פעם מעיר ופעם גוער”.

“אחר הצהרים נמשך הלמוד כמו בבקר עד שעת מנחה. הילדים הקטנים הולכים והגדולים נשארים להתפלל. אחר כך הולכים התלמידים ולפני עזבם את המורה הם אומרים: תשכב ולא תפחד יא מארי! המורה מברך אותם ואומר: תשכבו ולא תפחדו, והתלמידים עונים: ושכבת וערבה שנתך. המורה: תלינו בטוב! התלמידים: תקיץ בישועה ורחמים. המורה: ה' יפתח לבכם לתלמוד תורתו ויציל אתכם מכל צרה וצוקה ויתמלא עליכם רחמים, והתלמידים עונים על כל ברכה: וכן מר. זהו סדר הנוהג בשלשת ימי השבוע הראשונים”.

"יום הרביעי נחשב בצנעא ליום הנורא, מפני שאז חוזרים על כל מה שלמדו בשלשת הימים הראשונים והמורה מקפיד מאד ומצליף אל גב התלמיד בשוט על כל טעות קטנה. ויש אשר ימשוך באזניו משיכה הגונה, או יצבטו צביטה חריפה. בין התלמידים נפוץ הפּתגם: ‘היום יום אל נקמות’.

“יום החמשי הוא יום חדוה לילדים ואומרים “יום אלכמיס ילבסו אלקמץ”, זאת אומרת יום חמשי יתקשטו במלבוש יפה וירחצו פניהם, ידיהם ורגליהם ויכחלו עיניהם כחול שחור. בכמה מקומות חוזרים התלמידים ביום חמשי על פרשת השבוע בנגון יפה ומשמח, והמורה שם לב ביחוד לאלה הילדים הצריכים לתרגם את התורה בבית הכנסת, שהם ידעו לקרוא היטב את התרגום הארמי, וכן לאלה שיעמדו בספר תורה לקרוא את הששי. להם נחשב היום החמשי ליום הדין הנורא וביניהם נפוץ הפּתגם “יום אלכמיס כלאס אלקמץ” – ביום החמשי הסרת הכתונת, זאת אומרת שצריכים להיות מוכנים לספוג מכות. יום החמשי אחר הצהרים נקבע על ידי המורים ללמוד הכתב, כתיבת אשורי ורש”י. למוד זה נחשב לדבר טפל, ולכן מקדישים לו הזמן הקצר הזה. אמנם שנותנים להם לכתוב איזה שעה ביום אחר הצהרים כשהם כבר עיפים מקריאה. המורה נותן לכל תלמיד פתקא עם אות אחת או אותיות אחדות והוא צריך לכתוב כמוהן. המורה מלמדו כיצד להחזיק בקולמוס ואיך לתקנו לכתיבה, כי אין דרכם לכתוב בעפרונות, כי אם בדיו וקולמוס של קנים.

“ביום הששי אין לומדים כבשאר הימים אלא באים להתפלל שחרית. אחר כך קורא אתם המורה את תפלות השבת המיוחדות: אתה קדשת, ישמח משה וכו'. ואחר כך שונה מי שהתור שלו לתרגם בצבור ביום שבת קדש או לקרוא את הששי כדי שיהא שגור בפיו. בקצת חדרים או בכפרים מגלח להם המורה את שערות ראשיהם ומשלחם הביתה. ויש מקומות שבאים הילדים אחר הצהרים ולומדים פרקים אחדים ממשנת שבת וגומרים את שיר השירים.”

זו היא תכנית הלמודים של שבוע אחד, וכך חוזר חלילה.

“ועל פי סדר זה לומר הילד בחדר עד היותו בן תשע או עשר. מובן מאליו שיש הורים שאינם מסתפקים בהוראת המורה והם בעצמם מלמדים את בניהם הלכות “שחיטה” ודינים, ואם אינם יודעים אזי שוכרים לבנם “מארי” אחר הבקיא באלה”.

“לילדי החדרים האלה אין שעשועים ואין טיולים, אין חופש ואין צלצולים, אבל יש להם לפעמים שעות של חופש ושמחה והן כשמזמינים אותם ל”בית היולדת" או ל“בעלי נדרים” שונים. הזמנת ילדי ה“מעלאמה” לבית היולדת נקראת בשם “הדאר” ואת החגיגה הזאת מוציאים לפועל בצורה זו: שוחטים עז או גדי ביום השלישי ללידה ועושים דייסא מחיטה גרוסה. הילדים באים עם מורם בשעות הצהרים. נכנסים הילדים, רוחצים ואוכלים ואחר כך מברכים “על המחיה” כולם יחד. אחר כך אומרים כמה פסוקים, כגון “בן חכם ישמח אב”. בגמרם נותנים להם שמן למשוח פאותיהם ושבים ל“חדר”.

“המורה מתנהג באימה ומורא עם התלמידים. הוא יושב בראש והתלמידים לפניו ומשני צדדיו. בידו שוט משוח בשמן כדי שלא ייבש והוא בעל שלש רצועות דקות או אחת עבה קצת ורואה מי מן הילדים שאינו שם לב – מכהו ברצועה. ההורים שאינם מתעניינים כלל בטיב ההוראה על פי רוב מרוצים מזה שהמורה מכה את ילדיהם, אך אם לא באכזריות. ועל כן אם הילד המוכה הולך ומתאונן לפני אמו היא אומרת לו “מא יטלע אלקורץ אלא בחמא”, כלומר “לא יאפה הככר אלא בחום”. ולמורה בפני הילד היא אומרת “לא תכלי לה אלא אלסין ולעין” – אל תשאיר לו מלבד שן ועין. ומפני שהמכות והעונש תופסים מקום חשוב, לכן יש למורה גם מקל לח שאם במקרה יתפוס הילד בשוט יבוא המקל לעזרה. ומלבד זה גם חבל לקשור את השובבים ופילפל כדי לצער בו את פי הילד המבטא דברים לא נאים”.

“תפקידו של המורה ללמד את הקריאה בלבד. את הבאור הוא מניח לילדים להבין מעצמם לכשיגדלו. רק להיותר גדולים מפרש המורה לפעמים פסוק זה או אחר, אך הוא אינו עושה זאת בחפץ לב, מפני שלפעמים קשה לו הדבר בעצמו”.

“המורה בכפרים מקבל סכום פעוט לחודש וגם אוכל כל יום אצל אחד ההורים לפי הסדר. (בצנעא נותן כל ילד ככר לחם בכל יום). ביום הששי או בסוף החדש משלמים השכר כל אחד לפי ערכו ונדבת לבו. וכשהילד קם לברך הששי בשבת או לתרגם הפרשה שולחים הוריו למורה מנה יפה ביום שבת, או מזמינים אותו לסעוד אצלם דרך כבוד”.

“שכר למוד ואוכל נותנים אפילו העניים ביותר. חוץ מזה יש למורה על פי רוב איזו מלאכה שהוא עוסק בה בשעות הפנויות או גם בעת הלמוד: מהדק כלי חרס שבורים, עושה ציציות, תופר, טוה, כותב סת”ם קמעות ולחשים. העבודות האלה מכניסות לו השלמה לפרנסתו".

“העמדה הצבורית של ה”מארי" אינה גבוהה ולא נמוכה ביותר. הצבור התמים מכבדו כיכלתו, ואולם התלמידים אינם רוחשים למורה כבוד רב ובפרט אם איש אלם ואכזרי הוא. יש גם שהם שונאים אותו וחושבים איך להתנקם בו. הם שמים מחטים וקוצים במקום שהוא יושב וחלק מהילדים נוטרים לו איבה גם אחרי גדלם, ויש כמובן שמחזיקים לו טובה".

“אין נער בתימן שלא יחונך על ברכי התורה והמסורה אם מעט ואם הרבה. על כן הנער הוא נצר נאמן לעמו ותורתו”.

“בית הכנסת הוא בית החנוך הלאומי בתימן אשר לא ימוט. הוא מקבל בזרועות פתוחות את האבות היגעים עם הבנים המסכנים ומפיח בלבם זיקי נחמה ותקוה גדולה”³³.

בדור האחרון החלה עלית התימנים לארץ ישראל, ולאט לאט מספרם בגולת תימן הולך ופוחת. ראשית עלית התימנים לארץ ישראל היתה בשנת תרמ“ב, אולם העליה ההמונית החלה בשנת תרס”ט, לאחר תקופת רעב ומצוק בתימן. מארץ ישראל יצא לתימן שליח הציונים ש. יבנאלי כדי להשיג שם פועלים. כי התימנים מתאימים מאד לארץ ומסתגלים עד מהרה לאקלימה. יבנאלי יצא בשנת תר"ע ועבר על פני חלק גדול מארץ התימן ושיירות באו בעקבותיו. מאז גדלו מצוקותיהם ועל אף גזרת אסור היציאה הם מסכנים נפשם ובורחים מארץ המאפליה לארץ תקותם. בינתים ירד החנוך שם פלאים. חסרים מורים.

רק בצנעה בירת תימן נוסד בית ספר בשנת תש"ג על ידי כמה צעירים שואפי השכלה וצמאים לתורה ומדע. בראש העושים והמעשים עמד אז החכם הצעיר יוסף בן דוד קאפח, וזה אשר יספּר נוסע אחד עליהם:

“כלאביו זקנו הרב יחיא קאפח כן יש ליוסף דנן, על אף גילו הצעיר, זכויות רבות בקידום החנוך התורני והתפּשטות ההשכלה והמחקר בארץ תימן. מאביו זקנו ירש יוסף זה את הלהט והתשוקה לחידושים ואף הוא כאביו זקנו היתה סיסמתו: ‘למד היטב, חקור והשכלת’. בסיסמה זו נפתח ביה”ס המתוקן הראשון בתימן לפני כשלשים וחמש שנים ע“י הרב המנוח יחיא קאפח (ואשר נסגר אח”כ בפקודת השלטונות לרגל הצעקה והמלשינות אשר הקימו אז חשוכי הדור בדומה להתנגדות שהיתה באירופּה לתנועת ההשכלה והמשכילים. (כל עלילות הענין הזה הלא הן כתובות בספר ‘מלחמות ה’ אשר לרב יחיא קאפח, הנ"ל) ובסיסמא זו חזר ונפתח בי“ס זה שנית ע”י יוסף קאפח נכדו של הרב הנזכר.

“אם נשוה את שיטת הלימוד הנהוגה בתימן זה אלפים בשנים לא אחטא לאמת אם אומר שיש בשיטה הנהוגה כיום בביה”ס העברי בצנעה משום קפיצה נחשונית בצורת ההוראה. מלבד מיון הגילים והתאמת התפיסה החלו ללמד עתה את התלמידים חוץ משינון פּרשיות השבוע גם נביאים וכתובים, משנה, פּוסקים, חשבון, עברית, ערבית, גיאוגרפיה, ואף אלפא ביתא לטינית. ורבה הברכה אשר המורים רואים בעמלם והתלמידים בשקידתם. ואולם. דא עקא קצר המצע מהשתרע. מול הצרכים הגדולים אשר לבי“ס זה עומדים מורי ביה”ס (המורים הצעירים יוסף בן הרב שלום קרח ויוסף שמן) חסרי אונים ואין לאל ידם להושיע. חוץ מזה שמשכורתם דלה ואין בה כדי לפרנסם, – חסרים הם את הספרים הדרושים למקצועם; בעיקר בלמודים ובמקצועות החדשים כגון עברית, חשבון, גיאוגרפיה והיסטוריה ישראלית וכללית. בספר לימוד אחד של עברית או חשבון משתמשים כיום לא פחות מחמשים תלמיד.

“סחו לי המורים, כי ברצונם ללמוד וללמד היסטוריה ישראלית וכללית, ומהיותם נעדרי כל ידיעה בנידון זה הציגו לפני שתי ברירות, או שאלמד אותם פּרק בהיסטוריה או לתת לתלמידים שעור אחד בכל שבוע במקצוע זה. לדאבוני הגדול לא יכולתי לעשות דבר. חפּשתי בכל צנעה לראות אם ישנו ספר היסטוריה אחד וכל עמלי היה לשוא. ואין לתאר את הבורות הקיימת בתימן בנידון זה. מקורותיהם היחידים אשר לדברי ימי ישראל הנם התנ”ך, המשנה והתלמודים וספר יוסיפון. כן דלה ועלובה היא ידיעתם של המורים בשפה ובדקדוק העברי החדשים. ואינני סבור שיכולה להיות לתועלת ממשית מתלמודם אם לא יסופּקו להם לתלמידים ולמורים הספרים הדרושים לכך."

בעדן, העומדת על שפת ים סוף ותחת שלטון אנגליה, באים פּליטי תימן, עניים וחסרי כל, ומחכים לרשות הכניסה לארץ ישראל. ומחמת קשי הכניסה יש שהם מסתדרים שם בדרך ארעית ומוצאים פּרנסתם. שם הקימו שני בתי ספר. אחד מהם לבנות, הוקם על ידי הגברת מרים בת יהודה, לבדה, בלי כל עזרה. היא מסורה ללשון העברית ואת הרגש הזה מסרה לחניכותיה. מחוסר מקום לומדות התלמידות משמרות משמרות, כל כיתה חמש-שש שעות לשבוע, והמשמרות מתחלפות כשלש-ארבע פּעמים ביום. המנהלת יסדה גם מועדון לבנות, והן נאספות ערב ערב לבלות את זמנן במשחקים ובשיחה עברית. משום שמורגש חוסר במורות משתדלת המנהלת לחנך את הנערות המוכשרות ביותר להורות בבית הספר.

בראש בית הספר לנערים עומד יוסף בן דוד. שם לומדים כחמשים ילדים. גם במוסד זה משתדלים לשים את הלשון העברית החיה בפי הילדים.³⁴

מצרים

קהלת ישראל במצרים היתה בימי כבושה על ידי התורכים (1517) קטנה מאד, ורובה של יהודים ברברים ומוגרבים. אך מראשית המאה הי"ט גדל מספרם, כי נוספו עליהם יהודים ספרדים מטורקיה האירופית. מיום שבאה מצרים אל תחת חסות אנגליה הוטב מצב הארץ בכלל ועל ידי כך עלה גם מצב היהודים וגדל רכושם ונשתפר מצבם. בשנת 1898 היה מספר כל התושבים 9,734,405, ומהם 25,200 יהודים. בקהיר גרו 11,489 נפש מישראל ובאלכסנדריה 9946. בשנת 1907 היה מספר התושבים כשנים עשר מיליון נפש וביניהם 38,000 יהודים. לפני מלחמת העולם השניה הגיע מספר היהודים ל-72,550 נפש, בהן 38,100 בקהיר (1933) ובעיר החוף אלכסנדריה 27,200 נפש.

יהודי מצרים מהווים שתי שכבות קיצוניות, שכבה קטנה של יהודים עשירים, ומהם גבירים אדירים בעלי השפעה גדולה התופסים מקום גדול בחיי החברה ושכבה גדולה של עניים. מספר האמידים הוא מועט. מספרם המכריע של היהודים הספרדים טובע על הקהלה את חותמה המיוחד, חותם האדישות לחנוך יהודי בעל תוכן משפיע.

גלגולי החנוך היהודי באלכסנדריה תוארו לפרטיהם בעתוני ישראל יותר מן החנוך בקהיר. על כן נפתח בציור החנוך שם.

באלכסנדריה היו מוסדות צבוריים קטנים ו“חדרים” פרטיים (כותאבים) שמחזיקיהם היו “חכמים”' מן הטפוס השכיח, חסרי הכשרה וחסרי ידיעות. כל הוראתם עמדה על רנוני תפלות ופרשיות השבוע, מבלי באר את המלים, ולמוד זה נמשך שנים. ילדי העניים שלא השיגה יד הוריהם לשלם שכר למוד הסתובבו ברחובות וגדלו ללא תורה ודרך ארץ. האמידים שלחו את בניהם אל בתי הספר הנוצריים הפרטיים. אלה לא היו בתי ספר שמחזיקיהם נוצרים, אלא מוסדות דתיים ברוחם ובלמודיהם, מיסודם של “אחים” ו“אחיות”. ילדי ישראל תלמידיהם הוכרחו לבקר גם בשבתות ובמועדים, להשתתף בתפלותיהם ולהקשיב לדרשות הכמרים, שבהן נאצו את דת ישראל. נקל לשער “יהדותם” של חניכי המוסדות האלה. ובבתי הספר האלה שלמו ההורים שכר למוד גבוה.

בית ספר מודרני ראשון נוסד באלכסנדריה בשנת 1848 על ידי שליחי יהודי צרפת ואנגליה, אדולף כרמיה, משה מונטיפיורי ושלמה מונק, שבאו שמה בענין עלילת דמשק והשפיעו על מושל מצרים מוחמד עלי לשחרר את יהודי דמשק שנאסרו. בראות השליחים את מצב החנוך השפיעו על ראשי הקהלה ליסד בית ספר.

בשנת 1860 נפתח על ידי ועד יהודי “בית ספר לבנות” יהודי. שני אחים, בכור ויצחק אגיון, הקדישו בתים אחדים לטובת מוסדות החנוך של הקהלה, ואז קבלה הקהלה את כלכלת בית הספר על עצמה. חמש שנים אחר כך, בשנת 1865, פתחה הקהלה תלמוד תורה, וקבלו שמה רק ילדים מבני גיל גבוה, בני עשר ואחת עשרה לאחר שבקרו בכותאבים. לא עברו ימים מרובים והקהלה נוכחה שסדר זה אינו טוב, מכיון שהילדים באים אל תלמוד התורה בלי כל ידיעה בלמודי חול ומבלי ראשית דעת בלשון אירופית הדרושה מאד לשם המסחר והמלאכה במצרים. החניכים שבאו אל הת"ת דברו בלשונות שונות, לפי מוצא הוריהם, וקשתה העבודה על המורים. ועוד טרם הספיק הילד ללמוד יסודות הלשון הצרפתית או האיטאלקית – המתהלכות במצרים – וקצת חשבון הוצאו מבית הספר, כדי שיעזרו להוריהם במלאכתם. על כן החליטה הקהלה לפתוח גן ילדים ובית ספר מכין³⁵ לקבל שמה בני שש ולתת להם חנוך שלם, עברי וכללי. זמן הלמודים בגן ובבית הספר המכין נקבע לארבע שנים, ולאחר הסיום נכנסו החניכים לתלמוד התורה, והנערות לבית ספר מיוחד שנוסד בשנת 1892 בשם “שדי יעזור”. בשנת 1904 הגיע מספר הילדים ל-320 ובבתי הספר – 490, מחולקים לשמונה מחלקות. בשביל הנערות פתחו גם בית ספר ללמוד תפירה ורקמה ולנערים בית ספר למלאכה. בנין בתי הספר נהדר הוא, ויש בו שני אולמים גדולים, האחד משמש למכון התפירה והרקמה והשני לחדר אוכל, ויש בו מקום לאלף וארבע מאות ילדים. שני האולמים תופסים את כל הדיוטה התחתונה, בדיוטה השניה נמצא בית הספר לבנות, ובשלישית – בית הספר לנערים. משני צדי הבית יש שתי חצרות מוקפות עצים גבוהים, חצר אחת משמשת לשעשועי הילדים והשניה לילדות. הוצאות הקהלה על בתי הספר עלו בשנת 1908 – 335,866 גרוש מצרי ובשנת 1925 – 783,103. משנת 1923 ואילך החלו העיריה והממשלה לתמוך בבתי הספר של הקהלה בסכומים שנתיים, העיריה בשבע מאות לירות מצריות והממשלה בחמש מאות.

נוסף לאלה נמצאים באלכסנדריה גם בתי ספר יהודים פרטיים הנתמכים על ידי חברת “עמלי תורה” וגם ישיבה אחת בשם “צפנת פענח”.

הברון מנשה, אחד מאדירי ההון באלכסנדריה, ייסד אף הוא בית ספר שנפתח בשנת 1885 והשקיע בו קרן קיימת של שמונה עשר אלף לירות. בשנת 1911 בנה נכד המייסד בית ספר מודרני ומשוכלל. בתחלתו היה בית ספר למתחילים ואחר כך התפתח והיה לבית ספר תיכוני. בכתות העליונות מכשירים את התלמידים לקבל תעודות בקונסוליה הצרפתית. המסיימים נכנסים אל הליציאום הצרפתי ומקבלים תעודת בגרות או תעודת גמר במדעי המסחר במשך שנה אחת.

על פי בקשת כמה הורים, שלא יכלו לשלוח את בניהם אל בתי הספר הפרטיים, כי לא השיגה ידם לשלם את שכר הלמוד הגבוה, ולמודי החול בבית הספר של הקהלה לא הניחו דעתם, כי לא הספיקו להם, פתחה חברת “כל ישראל חברים” בית ספר משלה בשנת 1897, ונכשל. נכנסו שמה בני עניים, על כן לא רצו האמידים והעשירים לשלוח בניהם שמה.

על רוח ההורים ויחוסם אל חנוך יעידו הדברים של אחד המורים באלכסנדריה:

“רק העניים שאין ידם משגת לשלם שכר למוד גבוה בבתי הספר של הנכרים ישלחו את בניהם אל בתי חנוך הקהלה. וגם אלה להזדמנות הראשונה, כשירחיב ה' את גבולם, להוציא את ילדיהם משם אפילו באמצע שנת הלמודים, כדי להכניסם לאחד מבתי הספר הנכרים. כי לפי דעתם רק אצלם יוכלו בניהם להתחנך ולהשתלם על פי רוח ההשכלה האמתית”.

“בין המשפחות האמידות שוררת כאן אמונה, כי בניהם יטו מן הדרך הנכונה אם ישבו על ספסל אחד עם ילדי העניים. ולכן מסרבים ההורים האמידים לשלוח את ילדיהם אל בתי הספר של הקהלה”.

“ובנוגע ללמודי העברית? האמידים מהכתות הבינוניות מסתפקים, כדי לצאת ידי חובת היהדות, לשכר לבניהם “חכם” לשתי שעות לשבוע, וה”חכם" מלמדם “תורה”, זאת אומרת מאלף בית עד ל“מודה אני” ו“שמע,” וכמובן נכללות בזה הברכות של ציצית, תפלין וקריאת התורה, כדי שיהיו מוכנים לחוג את חגיגת “בר מצוה” ובזה הם עושים, לפי דעתם, את חובתם כיהודים".

“ואילו העשירים, מבני השדרות הגבוהות, בשבילם, ברוך ה', אין צורך בקטנות כאלה, הם יוכלו להקרא בשם יהודים גם מבלי דעת לא את עיקרי הדת היהודית, לא את דברי ימי עמם, ואפילו מבלי להכיר את צורת ה”אלף בית" העברית. ובשעת הדחק יוכלו לקרוא את ברכות התורה והקדיש באותיות לטיניות, וגבאי בית הכנסת של הקהלה דאגו בשבילם גם בזה, להמציא להם טבלאות כאלה על הבימה"³⁶.

עם סגירת בית הספר של האליאנס נפתח במקומו בית ספר על שם הרב די לה פרגולה. יסוד בית ספר ישראלי באלכסנדריה בא מפני מאורע מרעיש. במשך שנים בקרו ילדי האמידים והעשירים בתי ספר נוצרים וההורים “שבעו רצון” מן הלמודים שבהם. העיקר שבניהם לומדים לשונות חיות. ברוח החנוך אין ההורים משגיחים, ורק כשיבוא מקרה פומבי של הדחה דתית או שנאת ישראל, אז יתעורר הקהל משנתו ויבקש עצה.

התעוררות כזאת באה בשכונת אלכסנדריה הנקראת “מוחרם ביי,” שכונה, שרוב תושביה יהודים. בית ספר יהודי לא התקיים שם. פתחו ה“אחים” וה“אחיות” בית ספר בתשלום שכר למוד גבוה, ומיד באו ילדי ישראל ומלאוהו. אז החליטו האחיות לבנות על יד בית הספר בית תפלה, למען יהיה לתלמידים מקום להתפּלל בו, ומסרו ליד התלמידות הישראליות פּנקס לקבץ תרומות לבנין בית היראה, והבנות באו אל הוריהן ודרשו מהם להשתתף בממונם בדבר של קדושה. אז נפקחו עיני ההורים לראות את אשר עוללו לבניהם. בשעת התעוררות הלבבות יסדו בית ספר יהודי בשם “שבת אחים” והתקיים שלש שנים, – ונסגר…

מאורע שני הביא לידי יסוד ליצאום על ידי חברת “התאחדות יהודים לשם חנוך”³⁷ וזה הגורם:

בשנת 1925 דבר מורה בית הספר סט. קתרין לפני התלמידים – נוצרים ויהודים – על היהודים המשתמשים בדם נוצרים לחג הפסח. היהודים מחו, אבל הנהלת בית הספר לא שמה לב למחאות ולא פטרה את המורה, אז באו היהודים ופתחו ליציאום משלהם. תכניתו – כתכנית הליציאום הצרפתי, בהוספת למודי היהדות. בשנת 1930 הגיע מספר התלמידים לארבע מאות וחמשים, וביניהם גם בני דתות אחרות, 53 מושלימים, 5 יונים, 4 קופטים ושלשה קאתולים.

אבל לאחר כל אלה עדיין רוב צעירי ישראל מבקרים בתי ספר תיכוניים זרים. רגש הנחיתות לוחש להם כי הלמוד בבית ספר של זרים עולה על הלמוד בבית ספר יהודי.

בשנת 1940 נוסדה באלכסנדריה מדרשה בשם “התחיה” – בית ספר לאומי המכיל שלשה מדורות: א) מכינה ובית ספר עממי, ב) בית ספר תיכוני עד כתה ג', ג) שלש כתות גבוהות המכשירות לבחינות גמר. המייסדים הם יהודים לאומיים שקבעו להם למטרה “להקנות לתלמידים ידיעה מספקת בלשון העברית עד כדי הבנת ספר עברי והתפלות, ידיעה בתנ”ך שתאפשר לו קריאה והבנה עצמית בפרקים הקלים שבנביאים, ידיעה בינונית בתולדות עם ישראל שבכל התקופות והזמנים עד ימינו, יחד עם זה יסודי הדת, גם ידיעת תולדות ספרותנו החדשה, ולעורר כמיהה ושאיפה לקחת חלק פעיל בבנין ארץ ישראל ותחית האומה". למרות כל השאיפות הנעלות האלה אולצו המייסדים לקבוע ללמודים העברים לא יותר מארבע שעות לשבוע בכתה. “צריך היה להשפּיע על ההורים שלא יתנגדו לכך. “שילעיטו” את בניהם עברית, כביכול”³⁸.

בשנת תרצ“ט יסד הרב הראשי ד”ר משה ווינטורה “מוסד הרמב”ם", והוא לשם מסיימי בתי הספר של הקהלה, שלא ישכחו תורתם. הרב מלמד בשעורים והנערים רוכשים להם ידיעות הגונות. שם נשמעות גם הרצאות בענינים ישראליים וקיימת שם מקהלה לשירה עברית. ההרצאות הן בצרפתית ופעם בחדש נערכות שיחות בעברית.

* *

על המצב בקהיר יש לנו ידיעות מכרמיה משנת 1840. “כשהייתי בקהיר – הוא מספר – חקרתי לדעת איך מחנכים היהודים את בניהם. את הילדים למדו לקרוא ולנגן (על פי הטעמים) והבנות לא קבלו שום חנוך. מספר ידוע של תלמידות מבנות המשפחות העשירות שבעיר היו נמסרות לידי אשה אחת או יותר להשגיח עליהן, מבלי ללמד אותן מאומה. התלמידות הללו היו מבלות את מרבית ימיהן באולם גדול, כשהן רובצות על כרים גדולים שטוחים על מרבדים ושטיחים רחבים או מתמודדות על הארץ כשהיו עייפות מאפס עבודה ובטלה”³⁹. כרמיה יסד בית ספר ולא האריך ימים. היו תלמודי תורה לעדה, אבל עשירי ההורים לא רצו שילמדו בניהם יחד עם ילדי אביונים ולכן שלחו את בניהם אל בתי הספר הנוצריים. בשנת 1895 פנו כמה הורים אל חברת “כל ישראל חברים” ובקשו ממנה לפתוח שם בית ספר. החברה נענתה להם ובשנת 1896 נפתחה האסכולה. בסוף שנת 1897 היו בה 360 תלמידים. כעבור שנה יסדה החברה בית ספר מיוחד לנערות.

בשנת 1898 בא שליח “אגודת אחים” (סניף חברת “כל ישראל חברים”) לבקר בבתי הספר ונביא בזה קטעים מן הדין והחשבון. כמובן שמשפּטו מיוסד על השקפתו:

“בית הספר נמצא ברחוב ‘גמאע אל בנאת’ ובו 270 ילדים ו-110 ילדות.. היהודים העשירים או שהם תומכים בבית הספר בסכומים מועטים או שאינם תומכים בו כלל.. רוב התלמידים ספרדים הם, אך יש שם גם הרבה אשכנזים, גם חמשה עשר ילדים מכת הקראים. התלמידים הם ברובם בני בעלי מלאכה, בני סוחרים קטנים ופקידי מסחר. מלמדים את התלמידים ארבע שפות: עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית. נקסמתי ממש למראה המהירות והדיוק שבהם מתרגמים התלמידים מצרפתית לאנגלית ולהפך. שמעתי את התלמידים האלה מתרגמים מעברית לצרפתית ולאנגלית. בדקתי את מחברותיהם וראיתי שהם לומדים הנהלת ספרי מסחר, גיאומטריה, שרטוט ומדעים”.

“ישנם שם מעצורים שבגללם אין החלק הגדול של התלמידים היהודים בקהיר יכולים ללמוד בבתי הספר של האליאנס. הראשון – האמונה השוררת בין ההורים העשירים כי בניהם יטו מהדרך הנכונה אם ישבו על ספסל אחד עם ילדי העניים. מאות ילדים וילדות מבני האמידים המאמינים במשפטים קדומים כאלה מבקרים את בתי הספר הדתיים של הנכרים שאותם הם מעשירים ובהם הם מאבדים את יהדותם. המכשול השני בקהיר – במצבה הטופּוגראפי של העיר ובפזור היהודים בכל פנותיה, בפרברים היותר רחוקים שבה”⁴⁰.

בתי הספר של “האחים הקאתוליים” היו בקהיר בשנת 1912 כשבעה, שבהם מתקינים את החניכים לעבוד בבנקים ובבתי מסחר. הידיעות הדרושות למשרות כאלו הן הלשון הצרפתית ומעט חשבון. נער בן חמש- שש עשרה שגמר חוק למודיו בבית ספר כזה מבקש לו משרה ומתחיל חי חיי בוגרים, בבקור בבתי קפה. יש בקהיר גם בתי ספר גבוהים לרפואה ולהנדסה ואין בהם הגבלות ליהודים, אבל כמעט שאין בהם יהודים.

בשנת 1902 יסדה ה“אליאנס” בית ספר לנערים ולנערות בפרבר עבאסיה וכעבור עשר שנים קבלתו הקהלה על חשבונה. בבית הספר מבקרים ילדי עניים, אף על פי שהם משלמים שכר למוד, אבל נמוך הוא. החנוך שם הוא כרגיל בכל בתי הספר של כי"ח, בלי השפעה יהודית לאומית.

בין בתי הספר היהודים בקהיר ידועים: בית ספר גדול אחד לבנים של “משה די קאטאבי פאשא” ואחד לבנות בשם “בית ספר מארי סוארס”, שני בתי ספר בשם Ecoles de bienfaisance אחד לבנים ואחד לבנות, ובית ספר למלאכה לבנות. מספר התלמידים בכל בתי הספר האלה עולה ל-2500, ומספר המורים בכל הלשונות והמקצועות 120. כל בתי הספר האלה נמצאים בבנינים נהדרים שהקימה הקהלה מתרומות נדיבים גדולים. את בתי הספר האלה מבקרים בני ה“חרה” (הגיטו היהודי) והעניים שאין ידם משגת לשלוח את בניהם ל“האחים הקאתוליים”. בשנת 1929 הועמדו בתי הספר תחת פּקוח הממשלה. נשיא הקהלה, משה די קאטאבי פאשא, שהיה גדל השפעה, הוא הוא שנתן את הכסף לבנין, ונדיב שני פליכס סוארס, תרם את דמי בנין בית הספר לבנות.

מתחלת הווסד בתי הספר היהודים בשנת 1840 עד היום חלו בתכנית הלמודים הרבה שנויים לפי תנאי הזמן הפוליטיים והשפעות ממשלות חוץ על שלטון מצרים. בתחלת יסודם למדו בהם עברית, ערבית ואיטאלקית. אחר כך הוסיפו על שלש הלשונות את הלשון הצרפתית שהיתה לשפת הלמודים, השפה העיקרית. אחרי כן הוסיפו עליהן עוד אחת, את האנגלית. עם התגברות הרוח הערבית השוביניסטית נעשתה הערבית ללשון העיקרית. כל השנויים הרבים הללו באו על חשבון הלשון העברית. למוד לשוננו הלך הלוך והצטמצם. ארבע שעות לשבוע לכתה בת 60–70 תלמיד.

בהליופוליס, עיר גנים מפוארת, מהלך חצי שעה בקרון החשמלי ממרכז קהיר, נמצא בית ספר על שם אברהם בטיש, נדבן אשר תרם מכספו להקמתו. הבנין נאה ומרווח. בראש בית הספר עומד ועד צבורי, בית אולפן זה – אין מרגישים בו את רוח הפילנטרופיה ותלמידיו הם מבני האמידים. על מדרגת הידיעות יעיד מורה עברי אחד מארץ ישראל שבקר בו בשעת מלחמת העולם השניה:

“בעברך על סף המוסד נקלטים צלילי הצרפתית באזניך, ואין פלא בדבר, הצרפתית היא שפת הוראת רוב המקצועות, ומלבד זאת היא גם שפת הבית והרחוב היהודי… בכתה ז' ניתן שעור בעברית ודת על ידי מורה כבן ארבעים ויותר, יהודי ספרדי, בעל ידיעות רחבות ביהדות, המדבר עברית בהקפּדה יתירה, ואי לזאת מוזרה במקצת לאזנו של ארצישראלי… ואין פּלא שהעברית אינה שוטפת בפיו, כי היא שפת דבורו בכתה בלבד ואף כאן הנהו נאלץ להסתייע בתרגום צרפתי… המורה בחן את תלמידיו בתפלות בעל פה, בדקדוק, בכתיב, ובתרגום מצרפתית לעברית בכתב ובעל פּה. המורה השמיע משפּטים בצרפתית והתלמידים תרגמו לעברית. תוצאות הלמוד מפליאות הן בהתחשב עם מספּר השעות המצומצם העומד לרשותו של המורה, שעתים לשבוע, הכוללות תפלה, דת, תנ”ך ולשון… ברגעים האחרונים של השעור נסיתי לשוחח עם הילדים. דברתי עברית ונזקקתי קצת לתרגום צרפתי. מתוך השיחה התברר לי שרוב הילדים חברים הם להסתדרויות נוער ציוניות המטפּחות בהם רגש לאומי ויחס חבה לעם ולארץ. בשעה השניה בקרתי בכתה ג', בשעורה של מורה ארצישראלית. בשעור זה היתה רוח אחרת… ולמרות שהעברית אינה שגורה כל צרכה בפי הילדים הרגשתי את רוח ארץ ישראל בכל, בשיטת הקנית הקריאה והכתיבה, בנושא השעור ובמגע שבין המורה לילדים. וגם פה הישגים מרובים. הילדים קוראים קריאה רהוטה ושומעים וגם עונים עברית"⁴¹.

בשאר הערים שבהן קיימות עדות יהודיות מעוטות אוכלוסים כגון טנטה, מנצורה, דמהועד, פורט סעיד, כפר אל זייאת, מחלה, מית ג’אמר, זיפתא, בנהא, איסמעאילה, סואיז – אין זכר לתרבות ישראל ולחנוך יהודי.

כדי למלא את חסרון חנוכם הדתי של התלמידים היהודים בבתי הספר של הקונגרגניסטים הנהיגה הרבנות הראשית בקהיר ובאלכסנדריה חגיגות שנתיות של קונפירמאציה דתית, לבני “בר מצוה” ו“לבנות מצוה”⁴². החגיגות נערכות על פי הרוב בחג הפורים, ברוב פאר והדר. כל אלה שהגיעו לגיל י"ג שנים מתאספים בבתי הכנסת הראשי לבושים בגדי חג וראשי הרבנים נואמים לפניהם. המועמדים להשתתף בחגיגה מתכוננים אליה במשך חדשים אחדים.

* *

הנגע ביהדות מצרים הוא החנוך בבתי הספר של המיסיון והנוצרים. מי שהתבונן אל חיי אחינו שם הוציא משפטו זה:

“אחינו מקבלים לרוב חנוכם או אצל המסיתים והאחיות הנוצריות שהם צרפתים ביחוד, או בבתי ספר צרפתים חולוניים בנדון הדת, אבל לאומיים בנדון הרוח שבהם, ורק חלק קטן מהם מקבל חנוכו בבתי הספר שנבנו בכסף יהודי וגם שם עברי נקרא עליהם, אבל הרוח בהם הוא כולו צרפתי… החנוך אצל המסיתים והאחיות הנוצריות ממית את הרגש הלאומי משרשו וגם מכרית את נפשות החניכים מעמנו.. אבל גם המקבלים חנוכם בבתי הספר הצרפתיים החולוניים – המעטים מאד בארץ – גם אלו נפשות כרותות הן… ללכת פאריזה – זה החלום שכל ילד יהודי במצרים חולם בכל משך ימי שבתו בבתי הספר הנכרי.. רוח אחת חודרת את כל בתי הספר האלה: לחבב את צרפת, את עמה, את שפתה, את מנהגיה, את חגיה ומועדיה… הצעירים שגמרו את בתי הספר ההם חושבים ומדברים צרפתית.. והמעטים המקבלים את חנוכם בבתי ספר עברים, אבל ברוח צרפתי. לא טובים מאחיהם שחונכו בבתי ספר צרפתיים.. בתי הספר ההם או שהם ממוסדות אחינו הצרפתיים המתבוללים, או שהם ממוסדות יהודי מצרים, שהם בעצמם כבר חונכו בבתי ספר נכריים. הצד השוה שבהם – שבכולם אין רוח לאומי, ובמקומו כאלו בא “הרוח הדתי”. גם בבתי ספר אלו לומד הילד בעיקר את השפה הצרפתית ואת תולדות העם הצרפתי. גם בהם משתמשים באותם הספרים ובאותם האמצעים כדי לחבב על הילד את הצרפתים והרוח הצרפתי, וגם פה כל חניך מתכוון, בגמרו את בית הספר, לנסוע לצרפת. כל הצעירים הגומרים את בתי הספר האלה חושבים ומדברים רק צרפתית ונעשים גם לנושאי הצרפתיות בארץ נכריה”.

“והרוח הדתי שבהם אינו רוח שיש בכחו לקשור את התלמיד לעמו ולארצו: פּעם בשבוע או פּעמים בשבוע מספּרים לילד – וגם זה בצרפתית – על חג שהיו אבותינו חוגגים, כי הלא אין אבות התלמידים שמים לב לחגינו, ומספרים להם על אברהם, יצחק ויעקב.. הרוח הדתי הוא בידי המחנכים המצורפתים למוקש לרוח הלאומי, כולו אומר: אנו לא בני עם אחד אנחנו, כי אם בני דת אחת”…

“החנוך הזה הוא שהיה בעוכרי אחינו במצרים והוא שטשטש את צורתם”⁴³.

מעניין כי חשק ההורים למסור בניהם לבתי הספר של המשלחות השונות (מיסיונים) גדול כל כך עד שהמוסדות הזרים החליטו לצמצם בקבלת ילדי יהודים, וההורים מוכרחים להשתמש בפרוטקציה והמלצות, כדי שיזכו בניהם לקבל חנוך זר.

* *

בכל בתי הספר היהודיים, הצבוריים והפרטיים, מתחנכים 4500 תלמידים, והם לומדים קצת עברית, שעות אחדות לשבוע. בין המורים ישנם יוצאי ארץ ישראל ואלה משפּיעים על התלמידים ברוח לאומית. על כן הם מבינים קצת עברית ויודעים להביע בה דברים פּשוטים. 4,200 מילדי ישראל מתחנכים בבתי ספר זרים, חולוניים ונוצריים-כנסייתיים, שאין בהם זכר לעברית והם מרחיקים את החניכים מעמם. כחמשים אחוזים מילדי ישראל אינם נהנים מכל חנוך עברי ואינם יודעים אפילו את האלפבית ואין להם כל ידיעה בתולדות ישראל.

המורה העברי במצרים מוצא פרנסתו בקשי ובצמצום. לפיכך מחויבים המורים לחפש פרנסות מן הצד. רבים מהם ממלאים חסרונם בהורותם בשעורים פרטיים בבתי העשירים, ויש המבקשים להם פקידות באיזה מוסד או לשכה לכמה שעות ביום. אפילו מנהלי בתי הספר אינם מקבלים משכורת מספקת לפרנסה.

* *

משעה שהחלה רדיפת הציונות והציונים בארצות הערביות החלה גם ממשלת מצרים תובעת הגדלת מספר השעות הניתנות ללמוד הלשון הערבית, וגם הכנסת הערבית במקצועות אחרים במקום הצרפתית.

בחבש (איתיופּיה)

בחבש, ממלכתו של הניגוס, נמצאים יהודים בעלי עור שחור-בהיר הנקראים “פאלאשים” או “מהגרים” והם מכנים עצמם “בית ישראל”. הם מאמינים שהם מזרעם של אברהם, יצחק ויעקב, שומרים על השבת בכל חומר הדין ומבלים את היום הקדוש ב“בית אלהים” ואוכלים שם את סעודתם בחבורה. הם שומרים גם את החגים ואת המועדים וראשי החדשים, חוץ מחנוכה ומפורים שאינם יודעים טיבם. הם מכניסים את בניהם בבריתו של אברהם ככל בני ישראל. הם יודעים את כל ספרי המקרא אבל חמשת חומשי התורה קדושים להם ביותר, ואת התלמוד לא ידעו. כל ספריהם כתובים בגעז, לשונה העתיקה של כוש, ועברית לא ידעו.

יוסף הלוי וד“ר יעקב פייטלוביץ חקרו את חיי הפאלאשים והודיעו טיבם לעולם. והנזכר לאחרונה, הד”ר פייטלוביץ, בחר לו למטרת חייו להפיץ דעת היהדות ביניהם ולקשרם אל כלל ישראל. בעיר המלוכה, אדיס אבבה, יסד להם בית ספר בשנת 1927, בית ששמש להם מרכז רוחני, והרים כבודם בעיני הממשלה והתושבים. גם הביא צעירים אחדים מחבש לארץ ישראל ולאירופה, על מנת שיתחנכו להיות מורים לאחיהם. אחד המבקרים את בית הספר בשנת 1932 מתארו:

“רוב התלמידים בבית הספר הזה מוצאם מצפון אביסיניה, מהעיר גונדר. מנהל בית הספר כיום – אף הוא מגונדר. בבית אביו חונך כפרוטסטאנט (המסיתים באביסיניה השתדלו להכניס את הפאלאשים אל תחת כנפי הדת הנוצרית ולא הצליחו הרבה). הד”ר פייטלוביץ לקחו לאירופה, נסע עמו לארצות צרפת, איטאליה וגרמניה, ועשה אותו ליהודי בעל הכרה ומאמין. בית הספר עומד ב“גן” גדול – שטח אדמה מכוסה עשב דליל ועצים אחדים נטועים פה ושם. בית הספר נמצא בשלשה צריפים שקירותיהם מבוץ וגגותיהם מקש. בקצה הגן נמצא בנין ארוך בן חמשה חדרים. בחדר הראשון, בו עומד ארון הקדש, מצאתי שני בחורים בני י“ח, שקראו תנ”ך בקול רם. הם היו לבושים מדים לבנים, ככל יושבי אַביסיניה, ורק לראשיהם היו חבושים כובעים קטנים. בחדר הזה הם מתפללים, לומדים, ישנים ואוכלים. בחדר השני – שולחן וספה, ארון וכסאות אחדים. הוא משמש לשכה וחדר שנה למנהל. סמוך – חדר שינה של ילדים, שהיו כבר באירופה, ואחריו שני חדרים ריקים, בהם הילדים לומדים וישנים".

“הילדים הקטנים האלה, מבני שש עד י”ב, מוכרחים לפעמים לעבור דרך שתארך חדשים אחדים, כדי להגיע אל בית הספר. חלק מהם בא בלוית הוריהם וחלק מהם מצטרף אל השיירות של נוצרים צעירים, ההולכים מכל קצות המדינה אל עיר הבירה – הולכים הנוצרים אל הפטריארך, והיהודים השחורים אל ה“חדר”. כאן הם לומדים שש שעות ביום: קוראים תנ“ך, לומדים להתפלל, קצת חשבון, היסטוריה וגיאוגרפיה. זה היה אולי מספיק לו היו נשארים בבית הספר שנים אחדות. אולם מיד לאחר שנה הם נעלמים ואינם חוזרים יותר. המבוגרים ביניהם נשלחים לאירופה. שם הם נשארים זמן די ארוך. כעת נמצאים בבית הספר הזה ארבעים איש בערך”⁴⁴.

בעת מלחמת העולם השניה, כשכבשה איטאליה את חבש, נפסקו הלמודים בבית הספר, התלמידים נתפּזרו, הבנינים נהרסו ורק אחדים מן החניכים שבאו מרחוק נשארו. ואלה הן הידיעות שהגיעו משם לאחר שהאיטאלקים גורשו משם והמלך הייל סילאזיה שב לארצו:

“על פּי הידיעות שקבלתי מחבש בעת האחרונה – כותב הד”ר יעקב פייטלוביץ – שבים והולכים החיים הכלכליים של התושבים למסלולם הרגיל, הואיל והוקם במדינה סדר של בטחון גמור. הממשלה נכונה עכשיו ואיתנה בידי הוד מלכותו הקיסר היל סלסיה ושריו. הם מתקנים כעת את חוקי המדינה לפי רוח החפש ושיטת הממשל הנהוג בארצות הנאורות, שאינן מפלות בין אזרחים בעלי דתות שונות… נקראתי עכשיו בהסכם הועד למען הפאלאשים באמריקה לשוב לחבש ולחדש שם את פּעולת בתי הספר, אשר סבלו הרבה מצוק העתים שעברו, ולהדק הקשרים שקשרה היהדות העולמית עם הפאלאשים בעשרות השנים האחרונות.

“בראש ובראשונה הוטל עלי לשוב ולחדש את הריסות בית הספר המרכזי שיסדתי בשנת תרפ”ג באדיס-אבבה, אשר נפסקו שם הלמודים בזמן האחרון בשל המלחמות וחמת המציק. המורים והתלמידים נתפזרו, הבנינים נהרסו לרוב ורק אחדים מהחניכים נשארו במוסד.. רבים מחניכיו משמשים עתה פקידים גבוהים בממשלה, ומנהלו, תלמידי תמארת עמנואל אשר שב אשתקד מגלותו לעיר הבירה יחד עם שרי הממלכה, תופס עתה משרה גבוהה במיניסטריון ההשכלה. נוסף לזה יש בדעתנו לייסד בתי ספר גם בשאר מרכזי הארץ, אשר אחינו הפאלאשים יושבים שם במספר גדול. מאז החילותי לפעול לתחיה הרוחנית של האבר המדולדל הזה מעמנו, שאפתי לסדר בכל המדינה חבורה של מורים סובבים בקהלות הפאלאשים ללמד את הנוער היהודי את שפתנו ותורתנו ולשם מטרה זו הכשרתי עוד לפני מלחמת העולם הקודמת, בשנת תרע“ד, במחוז דמביה, בירת הממלכה לפנים, צעירים אחדים והדרכתי אותם בלמודי הקדש בהנהלתו של תלמידי גטה ירמיהו, אשר למד במשך כמה שנים בבתי מדרש בפריז, בפירינצי ובירושלים. את הפעולה הזאת עלה בידינו להמשיך זמן ידוע עד שהוכרחנו להפסיקה מחוסר אמצעים ומפּני צוק העתים. שמח אני לציין' לפי הידיעות שקבלתי מקרוב, כי למרות המחסור בכספים ובמכשירי למוד ועל אף הקשיים שנתקלו בהם, עלה בידי אחדים מתלמידי בית הספר שלנו באדיס אבבה להמשיך במסירות נפש ממש עד הימים האחרונים בפעולה מחנכת בקרב ילדי הפלשים ולהפיץ ביניהם ידיעת לשוננו ותורתנו”⁴⁵.

באסמרה נמצאות כחמשים משפחות יהודיות שמעוטן ממוצא אירופי ורובן מתימן. הם התאחדו לקהלה אחת והקימו להם בית כנסת קטן. נזדמנו שמה אחדים מארץ ישראל ויסדו שם אגודה ציונית ובשנת תש"ג יסדו בית ספר לחמשים ילדים וילדות, והביאו ספרי למוד מארץ ישראל.

פרס (איראן)

חנוך היהודים בפרס שהוא במערב אסיה, שמספר יהודיה כששים אלף, בשפל המדרגה הוא, כתוצאה ממצבם הטראגי. תושבי פרס המושלימים קנאים הם וחשוכים מאד. השלטון המרכזי היה במשך דורות חסר-כח, והיהודים ניתנו בידי שרי הפלך לעשות בהם כרצונם. היהודי בפרס טמא הוא, וכל אשר תגע בו ידו יטמא למושלימים. על כן לא יאבה מושלימי להשכיר את ביתו ליהודי, ואין לבן ישראל ברירה אלא לקנות לו בית או לבנותו. אם לקנות בית – ימכרו לו את עיי המפולת, ואם לבנות – עין הכהן המושלימי צופיה עליו לבל יבנה בית מותרות. וכל בית שיש בו חדר מרווח, אור ואויר – בית מותרות הוא, לפי משפט הכהן.

“מולא” הוא שם המלמד בפרס. וזו תמונת החדר: לפניו יושבים כעשרים ילדים, והוא מלמדם צורת האותיות. לאחר עברם דרגה זו ילמדם מלים שלמות, ולא תנועה תנועה והברה הברה בלבד, כאשר יעשו בשאר התפוצות. ביום הראשון לשבוע ילמדם שנים שלשת הפסוקים הראשונים מן הפרשה, ועל זה יחזרו יום יום, ובזה יתם סדר השבוע. ילד בעל כשרונות יקנה לו ידיעת שלשת הפסוקים, ומי שאינו מגיע לו לכך, ימחל לו הרב, ובשבוע הבא ילמדנו שלשה פסוקים מן הסדרה החדשה. תוצאות הלמוד היו כי לאחר עשר שנות למוד ידעו אך קרוא, ואז יחלו ללמוד פירוש המלים, ואחר רוב עמל ויגיעה יצא דור היודע להתפלל, ובתוכו מעטים מאד היודעים לתרגם את התורה לפרסית.

כך יתאר נוסע עברי שבקר את פרס⁴⁶. אבל נראה שהוא מפליג בגנותו, ואולי נזדמן לו לראות את הגרועים שבמלמדים.

חברת כי“ח יסדה את בית ספרה הראשון בטיהיראן בשנת 1898 – לאחר שקבלה הבטחה כי בתי הספר שיקימו יעמדו תחת חסות צרפת ואנגליה ולא יהיו נתונים לשרירות לבם של פקידי המקום. מיד נכנסו שמה 350 תלמידים. ראשי העדה חששו שמא יפגמו מנהלי בית הספר ברוח הדתי והתנו עם כי”ח שהקהלה עצמה תמנה שם את המורים ללמודי הקדש. לאט לאט עלה מספּר התלמידים. אחר כך פּתחה החברה בית ספר לבנות. זה הביא תועלת מרובה כי המנהל הכריח את הילדות להשאר בבית הספר עד שנת הארבע עשרה, ועל ידי כך מנע אותן מנשואי בוסר. בשנת 1900 פתחה החברה בית ספר בהאמאדן ונמצאו שם אף מושלימים ששלחו שמה את בניהם. באיספאהאן התקיימו בתי ספר של המיסיון הפרוטסטאנטית והשתדלו לקרב את ילדי ישראל באמצעיהם הפילאנטרופיים הידועים: מלבושי חנם, צרכי בית הספר בלי כסף, תמיכות במזומנים להורים עניים, רופאים ורפואות לחולים, וכיוצא באלה. על כן למדו בבתי ספרם ילדי ישראל במספר רב וראשי העדה לא יכלו לעכבם. גם בסינה, שיראז וקירמאנשאה פּתחה החברה בתי ספר. הצלחת החנוך מבחינת העברית לא היתה גדולה בפרס מאשר בשאר הארצות. אכן אם נמצא לפעמים מורה עברי בעל אישיות – פּעל הרבה. מורה כזה נמצא בבית הספר של כי“ח בטיהיראן, “חכם” עיוור “מולא” חיים, בקי בש”ס ופוסקים, בעל זכרון כביר, מסור להוראה בכל לבו ודורש טוב לתלמידיו. במשך ארבעים שנות פעולתו הקים דור של תלמידים שנחלו ממנו ידיעות עבריות במדה שאפשרה לו תכנית הלמודים, ובעיקר הנחיל להם אהבה רבה לעם ישראל ולתורתו.

ואלה הם הדברים אשר יספּר הנוסע אברהם יעקב בראווער (ברור) על החכם העיוור המופלא הזה:

“בימי שבתי בטהראן, בסוף שנת תרצ”ה ובראשית תרצ“ו, היו בה יהודים למעלה מרבבה, ורק זקן אחד בעיר ראוי היה לשם תלמיד-חכם, אפילו כהוראתו בארץ ישראל. עיוור היה מנעוריו ובכל זאת האיר במאור תורתו את עיני אחינו הדוברים פרסית, ולא רק בעירו ובארצו אלא גם באפגניסטן, בטוראן (ביחוד בבוכרה), בקוקז, ואף בארץ ישראל ומעבר לימים. שמו המלא בשערי ספריו הוא אליהו חיים מורה בן חג”י מרדכי בן אליהו. התואר חג“י לאביו ר' מרדכי מוכיח שביקר בארץ ישראל. וביקר שם לפני שבעים שנה ומעלה. מולה חיים – כך קראוהו בני דורו – נולד בשנת תרל”ב, ואביו מת עליו בהיותו בן שבע. בימים ההם היתה נסיעה מטהראן לארץ ישראל כרוכה במאמצים כבירים, בדמים מרובים ובסכנות. כג’י מרדכי הצטיין איפוא ברוב מרץ, ביראת שמים ובאהבת ארץ ישראל ותכונות אלה הוריש לבנו. מוריו היו ר' אליעזר, מלמד יזדי, ואחריו חכם יחזקאל יזדי. שניהם מן העיר יעזד, עיר של יראים ושלמים גם בדורנו אנו. כפי שספּרו לי נתעוור הנער אליהו בהיותו בן עשר. תורה ודעת הלשון העברית, הפּרסית, הצרפתית והערבית קנה מתוך שמיעה. העיור הורה בבית ספר של חברת ‘כל ישראל חברים’, היה חבר בבית הדין, נואם ודרשן וסופר דתי חרוץ. המורה העיור הכיר את תלמידיו ושלט בכיתתו בכח אישיותו הנעלה. היה קורא את תלמידיו אל הלוח ומכתיבם ושואלם לכל אות ואות כתובה. תלמידיו – מהם נמצאים גם בארץ ישראל – זוכרים את שמו בחבה והערצה. ביקרתיו בביתו, אבל לא יכולתי להטרידו, כי לא היה בקו הבריאות. אחר כך נזדמנו לאספה בבית הציר היהודי לפּרלמנט מר נהוראי לוגמן. באסיפה זו לקחו חלק באי כח כ“ב בתי הכנסיות שבעיר (קהלה מאוחדת אין בעיר). ניתנה לי רשות לנאום לפני הנאספים ורבי חיים העיור תרגם את דברי בלי קשי. רק בשמעו מלה מחודשת כגון ‘ארגון’ שאלני לפירושה. רגילות זו בדבור עברי באה לו, כפי שאני משער, משנות קיום החברה לחיזוק שפת עבר, שנוסדה בשנת הצהרת באלפור תרע”ח. ויותר משהיה סיפּק בידי להכיר את החכם המצוין בשתי פגישותינו, הכרתיו מתוך שלשת ספריו הנמצאים בבית הספרים הלאומי בירושלים, והם ‘דרך החיים,’ ‘גדולת מרדכי,’ ‘ידי אליהו.’ והנה דברי המחבר על חבוריו בהקדמה לספרו האחרון ‘ידי אליהו’:

“'האדונים היקרים והאחים הישרים שמעוני. בעבור אשר רוב אחינו שבפרס אינם יודעים לדבר בלשון הקדש אני הצעיר בשנת תרע”ט חיברתי את ספר דרך החיים בכתב עברית בלשון פּרס, אשר ידעו אחינו הקדושים את י“ג עיקרים, את תרי”ג מצוות, ויכירו את כל נביאי האל ונבואותיו ויבינו את זמן ביאת משיח צדקנו וידעו להשיב תשובה לאפּיקורסים… ובשנת התרפּ“ד חיברתי ספר גדולת מרדכי כשם אדוני אבי זצ”ל למען ידעו אחינו את אשר קרה לישראל באיזה יום בחדש ובאיזה שנה היה הדבר ההוא, מיום יציאת מצרים עד הזמן הקרוב לימים האלה, וגם קצת מן הסליחות ותפלות ימים נוראים תרגמתי בו… ובשנת התרפּ"ז שינסתי מתני וחיברתי ידי אליהו. ותירגמתי בספר הזה את עניני דרך ארץ איך יתהלך האדם לפני האל, וכיצד יתנהג האב עם בנו והבנים עם האב… אחר כך כתבתי על עניני שמירת הגוף כדי שיהיה אדם בריא וזך בעבודת בוראו…'

“בעודו בחייו היה לאגדה בכל קהילות הקודש אשר במלכות כורש. וכך ספּרו עליו באזני: כאשר חשך עולמו עליו נסע להשתטח במערת שרח בת אשר (מפורסמת בקרב יהודי פּרס מדורי דורות כבעלת נסים) בקרבת איספּהן, כי שמע ששרח בת אשר מליצת יושר נאמנה היא בשמים לכל ישראל ואף ליחידים מקופּחים בחיייהם. בבואו למערה שפך מרי שיחו לפני שרח, כאילו היא גופה עומדת לפניו: המליצי נא בעדי שישוב לי מאור עיני ואהיה כאחד האדם, ולא אקבר חיים בעודי נער. מרוב בכי נלאה ויישן. ותבוא אליו שרה בת אשר בחלום, והיא עלמה כלילת חן והדר, וכה אמרה בנועם שפתיה: שמעתי את דבריך, בן יקיר, ובכל לבי חפצה אני להיטיב לך, אפס את האור אשר אבד לך אין להשיב, ואולם מן השמים יזכוך בזכרון טוב וכל אשר תשמע באזניך ייקלט במוחך ולא תשכחהו. ומאז היה רבי חיים לבור סוד שאינו מאבד טיפּה. והואיל ושקד כל ימיו לבקש דעה בספרים היה ברבות הימים לספריה חיה. הוא זכה גם ללשון למודים, לבאר לכל אוזן שומעת את חמדת תורתנו. וכשם שאהב ללמוד כך אהב ללמד, להעמיד תלמידים רבים ולקרבם לאביהם שבשמים. כפי שאמר לי אחד מתלמידיו מעריציו בירושלים נפטר רבי חיים אליהו באביב תש”ג וכבוד גדול חלקו לו יהודי טהראן בהלוויתו." (אבק דרכים, חלק ב')

הטבלה הבאה תראה לנו את מצב החנוך הצבורי בפרס לפני קבלה את התחוקה שלה: (1906):

שם העיר	מספר היהודים	מספר התלמידים בבתי הספר של כי"ח	מספר התלמידים בתלמוד תורה של הקהלה
טיהיראן	16,000	1,500	450
איספאהאן	8,000	500	–
חמאדאן	8,000	1,500	–
קרמאנשאה	3,000	400	–
יזד	2,000	200	–
רשט	2,000	–	150

הקטע הבא מגלה לפנינו את מצב היהודים בכלל בפרס וגם מצב ידיעותיהם של אלה שקבלו חנוך עברי שם. וזה אשר יספר נוסע עברי:

“מכל אשר ראיתי בבומביי עשו עלי את הרושם החזק ביותר שני סוחרי שטיחים ממשהד Meshed אשר ספרו לי תולדות רדיפות אחיהם באותה עיר פרסית, אשר העבירוני לימי האינקביזיציה בספרד. הם ספרו לי כי היהודים דרו במשהד במשך מאתים שנה, ושרדיפותיהם החלו לפני שלשים שנה, בגלל כלב שהומת על ידי היהודים ביום קדוש לשיעים. כעונש על החטא נהרגו שלשים וששה יהודים בו ביום, וכל הקהלה אונסה לקבל את הדת המושלימית. השיעים הקפּידו שישמרו האנוסים את דתם החדשה, ובנו בשכונת היהודים מסגד, בכסף האנוסים, והוכרחו האומללים לבוא שמה יום יום לתפלה. אחר כך הניחו להם מעט ונאנסו היהודים לבוא ולהתפלל עשרה לילות בשנה, בחג המוחרם. קרבנות הקנאות המושלימית אונסו לחיות כחיי האנוסים בספרד. הם בנו להם חמשה בתי כנסיות מתחת לאדמה, שם הם באים ערב ובקר לתפלה, וגם תלמוד תורה יש להם במסתרים והילדים לומדים תורת עמם במעמקים. מספר בני הקהלה כאלפים נפש, כשמונה מאות בתי אבות ולהם רב וכמה שוחטים ומוהלים. לפני שלשים שנה בערך (הדברים נכתבו קרוב לשנת 1920) ברחו כמה יהודים ממשהד לטורקסטן הרוסית והתגוררו במירב, אצל בוכארה, עד שבאו הבולשביקים ושללו את כל הונם. שני הפליטים שפגשתי, שכל רכושם נגזל מהם, שבו אל אחיהם בעוני ובחוסר כל למצוא ביניהם מפלט ותנחומים.”

"שני סוחרי השטיחים פזרו את החשד שהם מספרים דברי בדיה, בהראותם לי את תעודות מסעם, שבהן נרשמו כבני דת מושלם, אבל הם דברו עברית בשטף, ואחר מהם רשם, על פי בקשתי ולעיני, דברים קצרים בעברית המעידים על אכזריות, תלאות ובטחון. ואלה דבריו:

“הנה אנו מודעים (מודיעים) לכם על מאורעות שלנו בקיצור שאנו מאנוסי משהד שקרוב לשמונים שנה יש שאינסו אותנו בדת האסלאם אבל בסתר אנו יהודים ושומרים את דת יהודי בסתר בישביל (בשביל, כלומר מפני) שלא רצינו לחלל את דתנו נסענו רובנו לרוסיא ושם עסקנו בסחורה ולא היה בינינו עני. לסוף הזמן נעשה (נעשתה) רוסיא בולשויבי (בולשבית) ושללו אותנו חזרנו עוד הפעם למשהד בידים ריקניות ואנו יראים לגלות את עצמנו לא מצד המלוכה כי אם מצד העם שאם יודע להם שאנו יהודים הורגים אתנו (אותנו) כמו רגע (בין רגע) בשביל שהם פראים ואן (ואין) יכולת ביד המלוכה להגן בעדנו ורובנו חפצים לנסוע בירושלם (לירושלים) ואין יכולת בידם בשביל שנתדלדלו ועתה מבקשים אנו ממעלתכם שתעשו איזה תעלה למכיתנו (למצוא תרופה למכתנו) כי אמרו חכמים כל המקים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מאלה (מלא) כי עת צרה היא לנו חושו לעזרתנו ועשו תחבולה כחכמתכם שלא יהיה חס ושלום סכנה לנו”⁴⁷.

נער עברי ממשהד, שהגיע עם בני משפחתו לירושלים, ונכנס לבית הספר “תחכמוני”, מספר מזכרונותיו:

"נולדתי בעיר הפרסית משהד, היא העיר שבה חיים אחינו בני ישראל חיי אנוסים. כלפי חוץ הם מוסלמים ומקימים את דת מוחמד ובסתר אהלם הם יהודים נאמנים לדת משה וישראל. שמות כפולים להם, שם עברי ושם פרסי. שמי העברי הוא שלום בן יחזקאל ואלו בפרס נקראתי בשם שכראלה בן עבדול סמד. כשהייתי רך בשנים לא ידעתי בברור מי ומי אני יהודי או מוסלמי, אך כשגדלתי נודע לי בסוד, כי על בית-יעקב אני נמנה. זוכרני, בהיותי כבן שמונה שנים שאלתי את אבי לאמר: “אבי, מפני מה קוראים לנו ג’דידים?” אבי הטוב הביאני אל חדר-הסתרים שבביתנו, נעל את הדלת, הושיבני על ברכיו ואמר לי: “דע לך, בני, כי לא שכראלה שמך כי אם שלום ושמי יחזקאל ולא עבוד סמד. יהודים אנחנו ואת אלהי ישראל אנחנו עובדים ועתה השמר נא ואל תגלה את סודנו לשום איש פרסי, כי אם יודע להם שאנו מקימים את מצוות דתנו והרגונו”. הבטחתי לאבי כי אשמור בלבי את הסוד ומאז היה קורא לי לעתים קרובות אל חדר-הסתרים והיה מלמדני את חקי-תורתנו.

“רעים ומרים הם חיי היהודים האנוסים במשהד. תמיד הם שרויים במורא וברעדה. מימי ילדותנו מלמדים אותנו הורינו לשמור בסתר את חקי-תורתנו. בית הכנסת בנוי במרתף ובו אנחנו מתפללים בקר וערב. בשעת-התפלה עומד שומר ג’דידי בחוץ ומתבונן אם אין פרסי אורב למתפללים. יום יום אנחנו מבקרים גם את המסגד ומשבחים בתפלותינו את נביא המוסלמים מוחמד. את כל טקסי-הדת הפומביים אנו עורכים בחשאי בבית הכנסת, את בריתות-המילה ואת חגי-הנשואין. את חגי-החתונות אנו עורכים פעמים, פעם אחת בפומבי, בראש חוצות, לפי מנהגי האיסלם ופעם שניה באין רואים – בבית הכנסת. הפרסים רוצים להתחתן בג’דידים בכדי שיהיו לעם אחד – ומה עושים אחינו, בכדי לקדם את פני הרעה? הם משיאים את ילדיהם וילדותיהם בעודם קטנטנים, והיה כי יבוא איש פרסי להתחתן בהם ואמרו ההורים כי ילדם או ילדתם בנו להם כבר בית…”

“ואף על פי שאנוסים אנחנו – מעיד אני עלי שמים וארץ, כי יהודים כשרים אנחנו ובכל לבנו אנו דבקים בתורת-אלהים. חיינו תלויים מנגד – ואת דתנו אנו שומרים!”

“גם עברית למדתי בסתר. אבי הטוב הזמין באחד הימים אל ביתו אחדים מחבריו וייסדו בית ספר עברי. בית הספר נפתח בבית הכנסת. מאה ילדים היינו ומורה אחד למד את כולנו. ספר-למוד לא למדנו, כי אם תורה ונביאים. המורה ספר לנו תמיד בפרסית ספורים יפים על ארץ ישראל בעבר ובהוה. עתים היה מחלק לנו גם את בולי הקרן הקיימת ויתאר לפנינו את החלוצים העברים ונתעורר בלבנו חשק עז לעלות לארץ ישראל ולעבוד עבודת התחיה העברית”⁴⁸.

מן הראוי לתת קצור הידיעות שאסף בחריצות רבה רפאל פטאי מירושלים מפי בני עדת המשהדים בירושלים על חנוך האנוסים במשהד:

בשנת תקצ“ט (1839) ביום י”ב בניסן, נשחטו יותר משלשים נפשות מיהודי משהד והנשארים בחיים הוכרחו להתאשלם. בעת השואה החריב ההמון את החצר הגדולה שבה היו כחמשה בתי כנסיות. היהודים קבלו את האישלם למראית עין ונעשו “ג’דידים” (חדשים) באישלם. בחצר שנחרבה בנו היהודים בנינים דלים אחדים למשפחות עניות, ומתחת לאחד החדרים היה מרתף בגודל של שלשה מטר על שלשה מטר שלא נתמלא מפולת. הכניסה למרתף זה היתה לא מן החוץ אלא מתוך חדר, על כן אי אפשר היה לאנשים מן החוץ לדעת את הנעשה במרתף זה. במרתף אפל זה נוסד “המדרש” (בית הספר), וזה היה כעשרים שנה לאחר השמד (בשנת 1860).

בו בזמן נשקף היה כליון לעדת היהודים במשהד. הילדים היו מחויבים לבקר ב“מכתב”, בבית הספר הדתי המושלמי אף על פי שלא היתה שם חובת למוד כללית, אלא מכיון שהם בני ג’דידים הוטלה עליהם החובה ללמוד ולדעת את הדת החדשה. ב“מכתב” למדו את הקוראן ואת כל מנהגי הדת האישלמית. ההורים שקיימו את היהדות במסתרים מוכרחים היו להסתיר את הדבר אף מעיני בניהם הם, שמא יגלו התינוקות התמימים את הדבר, ואז נשקף להם עונש גדול. הילדים גדלו על כן ללא דעת היהדות. על כן פּתחו ראשי העדה את המדרש בהחבא וקיומו היה ידוע לא לכל העדה, אלא למהימנים ביותר. קבלו שמה אך נערים מבני שתים עשרה ומעלה, נערים המסוגלים לשמור את סודם. מורם היה אחד מבני העדה המלומדים שסיכן נפשו. שכר לא קבל. מולא (מורה) יחזקיה היה המורה הראשון.

כעבור עשר שנים עבר המדרש למרתפו של מולא אבא. ביתו של רב זה היה בקצה הרובע היהודי, ושער ביתו פתוח לרחוב הגוים. הילדים לא יכלו, משום זה, להכנס לבית רבם בעד השער, לבל יגלה סודם, על כן נכנסו לחצר קרובה שבתוך הרובע היהודי, עלו על גגו של הבית הסמוך, משם הגיעו לגגו של הרב אבא, ומשם לחצר הפנימית ומן החצר למרתף, שדלתו וחלונותיו הקטנים פתוחים היו לחצר. במרתף מוצנע זה למדו מעשרה עד שנים עשר תלמידים. לא היו שם ספרים עברים והרב הוכרח לכתוב כל אות לעיני התלמידים. לשם כך הביאו עמהם דפי נייר וקלמר ודיו.

עברו כארבעים שנה לאחר השמד, בני ההמון שהשתתפו בפּרעות הלכו כבר לעולמם ואז הוטב קצת מצב הג’דידים ונעשו חפשים יותר. מספר הילדים במדרש גדל והגיע לעשרים אחוזים ממספרם הכללי של ילדי האנוסים (כאחוז ילדי ישראל המקבלים חנוך עברי באמריקה). בשנות התשעים היו לעדה שני מורים, אחד בנו של מולא יחזקיה והשני מולא יוסף, חתנו של אבא. ביום לימד מולא יוסף קבוצה קטנה של ילדים ובערבים את בעלי הבתים היהודים שגדלו ללא לימוד עברי בעטים של השמד והפחד. מולא יוסף זה הפקיד את כל כספו בידי שני אחיו, שעשו מסחר בממונו ונתנו לו סכום קטן בכל חדש למחיתו, והאח החפשי מטרדות פרנסה הקדיש כל זמנו לטובת העדה. הוא היה שוחט ומורה. בלילות, אפילו בלילות הקור והקפאון, היה חוזר על פתחי הבתים ומלמד חומש ותפלות, חודש בבית זה וחודש בבית אחר. אחד מתלמידיו, – אדם שבימי עמידתו לא ידע קרוא וכתוב עברית, – לימדו מולא יוסף בכל ערב, ובמשך ארבעים יום למד לקרוא בסדור ובחומש ולהבין קצת. האדם הזה הוא עתה מנכבדי העדה במשהד. אדם חשוב שני מתלמידי יוסף היה חג' יחזקאל – מן הדור שגדל בשנים שלאחר השמד ולא ידע את האלף בית. כלפי חוץ היה מושלימי אדוק ועלה למיקה – וזכה לתואר הכבוד חג‘, אך במעמקי לבבו נשאר יהודי נאמן. מולא יוסף לימדו עברית, חומש ותפלות, ולבסוף עלה יחזקאל ירושלימה ובנה בשכונת הבוכארים בנין גדול ובו עשרים חדרים לעניי העדה ולבני משפּחתו, ושם גם בית כנסת קטן הנקרא על שמו של חג’ יחזקאל. ר' יחזקאל נפטר בירושלים בשנת 1906 ובו בזמן מת גם רבו, מולא יוסף, במשהד.

שנים מספר לפני מלחמת העולם הראשונה עלה המדרש מן המרתף אל שני חדרים מרווחים בקומה השניה של אחד הבתים ברובע היהודי. עד אותו זמן היו מלמדים ב“מכתב” הפּרסי גם בבקר גם אחר הצהרים, והאנוסים היו מוכרחים לשלוח בניהם שמה לשם בטחונם. על כן הוכרחו הילדים ללמוד עברית רק לאחר שגמרו למודיהם ב“מכתב”, כלומר: בגדלם. אבל היה היו ילדים מועטים שלמדו במדרש בשעות מאוחרות. בשנת השמונים של המאה שעברה למדו רוב בני האנוסים במכתב של מולא חאסאן (פרסי). מולא זה היה אדם נוח וטוב ולמד פעם מיהודי ג’דידי את האלף בית העברי (אלף בית מיוחד ליהודי משהד). ממנו למדו כמה מתלמידיו את האלף בית. חאסאן לא חשד בתלמידיו שהם עדיין יהודים ולימדם רק לשם זכר היסטורי.

לפני מלחמת העולם הראשונה נפתחו בתי ספר של המלכות במשהד ובהם למודים מסודרים וגם חופש של שני חדשים ניתן לתלמידים. בינתים הלך הפחד מפני הקנאים ופחת, ואז החלו ללמד את הילדים במדרש גם בימי ילדותם. אז פחתה הסודיות. בתקופה הראשונה היו האנוסים מסתירים מבניהם את דבקותם ביהדות עד שנת השתים עשרה. רגילים היו הילדים לקחת ארוחת הצהרים אתם לאכלה בבית הספר, האנוסים היו נותנים לבניהם בחג הפסח רק מאכלות מותרים בחג וכששאלו הילדים מדוע אין נותנים להם לחם היו ההורים מתרצים את הדבר באמתלאות שונות. בשנות המלחמה לא הוסיפו עוד להסתתר כל כך והתחילו לחנך את הילדים ביהדות בגיל של חמש או שש שנים.

וזה היה דרך הלמוד: תחלה היו הילדים לומדים כולם יחד, בקבוצה אחת. כעבור זמן מה החל המולא מחלקם לפי דרגות ידיעותיהם. בפנות המרתף ישבו שלש או ארבע קבוצות ילדים. בכל הכתות עסק מורה אחד ועזרו לו שנים שלשה תלמידים ותיקים. המולא לימד עת קצרה קבוצה אחת ואחר כך עבר אל השניה, ואת מקומו בראשונה תפס העוזר, שהיה חוזר על הלמודים ומשגיח על הסדר ועל המשמעת.

בשנות העשרים עמד בראש המדרש מולא יוסף דיל ועזר לו אחיו מוסא (משה). מספר התלמידים הגיע לששים או לשבעים, לימדו שם משמונה בבקר עד הצהרים, ולאחר הפסקה של שעה – עד ארבע אחר הצהרים. עם פּרוץ מלחמת העולם השניה וכיבושה של משהד על ידי הצבא הרוסי החל קשר רוחני בין יהודי פרס ויהודי ארץ ישראל וההתעניינות בלשון העברית גדלה. בשנת 1942 בקר מר דניאל נסרוליוף, בנו של ראש עדת המשהדים בירושלים, במשהד, ועל פי הצעתו נשלחו ספרי למוד עברים למשהד. מחלקת הנוער של המשרד הארצישראלי בטיהיראן פתחה קורס למדריכים בעברית ובו השתתפו גם כמה צעירים מבני משהד שגרו בטיהיראן, אחדים ששהו כמה שנים בארץ ישראל חזרו למשהד ופתחו שעורי ערב לעברית לצעירים. בשעורים אלה השתתפו בשנת 1945 כמאה וחמשים תלמידים, מגיל שש עד עשרים.

בשנת 1945 היו במדרש עשרה חדרי למוד בשתי קומות של בית ברובע היהודי. כל התלמידים ישבו על ספסלים (לפני זה היו יושבים על הרצפה, כמנהג המקום). למורה היו לוח וגיר וספוג. מספר התלמידים, מגיל 6 עד 14, היה מעשרה עד עשרים בכל כתה, ומספרם הכללי כמאה. שעות הלמוד היו על פי הרוב אחר הצהרים, מארבע עד שמונה. משום שעד שלש או ארבע – היו התלמידים נמצאים בבית הספר הממשלתי. תלמידי הכתות העליונות למדו את בני הכתות הראשונות. חלק מן המורים עבדו חנם והתפרנסו בשעות הבקר מן המסחר או מעבודה במשרדים. חלק מהם קבלו שכר מקופת העדה.

תכנית הלמודים עומדת על אלף בית, ראשית שיחה בעברית, תורה ותולדות ישראל. מחוסר ספרים לומדים שני תלמידים בספר אחד. בה בשנה פתחו מחלקות אחדות ברובע החדש של העיר וגם שעורים לבנות. את הנערות לימד יעקב מרש מירושלים, שהיה פקיד באותה שנה במשהד מטעם חברה בריטית אחת. ראשי העדה התיחסו אליו בכבוד רב ומסרו לו בנות, אף כי בפרס לא ייתכן שילמד גבר נערות. לאחר עזוב מר מרש את משהד נסגרה כתת הנערות מחוסר מורה.

אף על פי שהנהיגו שיחות בעברית עדיין שיטת הלמוד היא הישנה. לשון ההוראה היא פרסית. מלמדים עברית כשפה זרה, על פי תרגומים. כשהילד בא לבית הספר הוא מביא עמו דפי נייר וקלמר. המורה הולך מילד אל ילד וכותב לו ארבע האותיות הראשונות של האלף בית. את ארבע האותיות קראו כמלה אחת אַבגד. אחר כך למדו שאר האותיות בה בשיטה. ואלו הן המלים שהילדים שננו את האלף בית.

אַבְּגַד הַוַז חֻטִי כַּלַמַן סַעְפַץ קַרַשַׁתּ

ואחר כך את שאר האותיות. המבטא הוא ספרדי בהבדלים קטנים. לאחר שלמד הילד את האותיות הבודדות הוא מגיע לידי חבור, כלומר: קריאת הברות ומלים שלמות. המורה כותב על גליונות הנייר של הילדים מלים פשוטות ומסביר להן קריאתן, כגון:

סֵפֶר: סַמֶךְ, סֵרֵי [צֵירֶה] – סֵ; פֵא. סֶגוֹל – סֵפֶ; עִם רוֹשׁ [רֵישׁ] – סֵפֶר

כך נמשך למוד קריאה זה משלשה עד ארבעה שבועות. אחרי כן קוראים מספר נדפס. מכיון שלא היו ספרי למוד השתמשו לתרגילי קריאה בדפים קרועים מחומשים ומסדורים. ורק לאחר הרגל בקריאה החלו לומדים ספר בראשית, והביטו שלשה ילדים בספר אחד.

את ספר בראשית קוראים מתחילתו ועד סופו עד שמשתגרים בו. אגב קריאה למדו את טעמי הנגינה. את המלים ואת המשפטים לא תרגמו והילדים קראו מבלי הבן, אם במקהלה או תלמיד תלמיד לבד. לאחר שגמרו ספר בראשית לפי הקריאה המיכאנית חזרו ללמדו עם תרגום פרסי הנקרא “תפסיל”. ללמוד ה“תפסיל” הביא כל ילד עמו מחברת, שבה רשם את המלים העבריות עם תרגומן הפרסי. ובכל יום היה התלמיד חייב ללמוד כמה מלים ותרגומן. אחר ספר בראשית למדו על פי שיטה זו את שאר הספרים. בעלי כשרונות למדו גם מעט גמרא.

נערכו גם בחינות ואחריהן ערכו חגיגה לילדים. תלמידים שסיימו את למודיהם קבלו מתנות מעשירי העדה.

הבנות שלא קבלו חנוך יהודי בבית ספר למדו ברכות ותפלות ומנהגים בעל פה מפי אמותיהן. היו מספר נשים שידעו גם לקרוא בחומש ובסדור⁴⁹.

זהו ספור הפלאים על שמירת היהדות בימי שמד במשך מאה שנים ויותר בתוך תנאים קשים יוצאים מן הכלל.

בשנת 1906 נשתנה סדר המדינה בפרס, השלטון הבלתי מוגבל הניח מקומו לקונסטיטוציה עם בית נבחרים (מייליס). משנת 1925 עמד בראש המלוכה השאח ריזה כאן פאלאוויי. רוחו – רוח לאומנית קיצונית השואפת לטבוע חותם הפרסיות על כל המיעוטים והיהודים מרגישים את הלחץ הזה בחייהם הרוחניים.

החדרים הפרטיים, גם בתי הת“ת של הקהלות, גם בתי הספר של “כל ישראל חברים” – כולם, כולם לא נראו בעיני השלטון. בתי הספר הוכרחו לשנות את תכניתם, להתאימה אל הכיוון הלאומני הפרסי, ולצמצם בלמודים העברים עד אבדן ערכם, כמעט עד לידי בטולם. העיקר הן הלשון הפרסית ותרבותה וגזרת איסור חמור נגזרה על כל לשון זרה בבתי הספר העממיים, ואף למוד הדת קוצץ וקופח. המנהלים שאינם נתיני פרס הוכרחו למסור את הנהגת בתי הספר לנתיני הארץ, ואף על פּי שהתקציב בא מקופּת הקהלה עושה המנהל את חפץ הממשלה הלאומנית. הקהלה גובה מס מבשר כשר וגם קוצבת שכר למוד להוצאות המוסדות. דת ישראל נלמדת חמש שעות בשבוע. את תולדות ישראל מלמדים, על פי המסורת של כי”ח, בצרפתית, אלא שלרגלי התנאים המיוחדים אין זה למוד לשמו, אלא שכיוונו הוא למוד הלשון הצרפתית. מורה הדת הוא המולא מן הטפוס הישן, שאין לו הכשרה ועל שיטה מסודרת לא ידע. עתים מוצאים מורה שיש בו ריח מודרניות, אבל על תלמידי החכמים לא יימנה וידיעותיו העבריות כמוהן כאין.

בשנת 1945 נמצאו בטיהיראן כעשרת אלפים יהודים, בין ארבע מאות אלף תושבים, ולהם שלשה בתי ספר. מספר תלמידי האליאנס ירד ובשנת 1942 היו אך כשבע מאות. בבית הספר על שם כורש, שנוסד על ידי האחים ברוכים, יהודים בעלי הכרה לאומית, למדו בשנה הנ"ל כחמש מאות תלמידים, אבל תוצאות הלמוד היו דלות.

בראש בית הספר של קהלת שיראז עומד מנהל מושלימי וכמה מורים פרסיים בעוזריו, ו“מולא” הוא המורה לדת. בקהלות הקטנות קיים עוד ה“חדר”, אולם אף הוא יורד ומתנוונה ועוד מעט ויעבור מן העולם. בתי הספר של הממשלה פתוחים גם לפני ילדי ישראל והם באים שמה. אף בבתי הספר של המיסיון לא יחסרו בני עמנו.

הדור החדש, חניכי המוסדות האלה, רחוק גם מידיעות היהדות וגם מקיום המצוות המעשיות, שעליהן מסרו אבותיהם את נפשם. ובכלל ירדו שם החיים הדתיים ירידה גמורה, עד כי גם בשבתות ובימים טובים נוהגים הקבצנים לבוא אל בתי הכנסיות ולבקש נדבות. רק לאמונות התפלות יש קיום והקבלה המעשית ממלאת תפקיד בחיים⁵⁰.

תנועת התחיה לא פסחה גם על פרס. חוג קטן של יהודים צעירים יסד בשנת 1917 חברה להפצת הלשון העברית בשם “בסימן תחית ישראל”, וחברה זו הוציאה ספרי למוד לעברית וספרים פרסיים בעלי תוכן עברי. על ידי השפעת החוג הזה נוסד גם בטיהיראן בית דפוס עברי פרסי, בעוד אשר עד אז סופקו כל הספרים לצרכי יהודי פרס מירושלים. בשנות המלחמה השניה, כשעברו דרך פרס יהודים פליטים מארצות הטבח, נתחזקה ההכרה הלאומית והחלה תסיסת מה ונפתחו גם שעורי ערב לעברית לבוגרים.

באפגניסטן

על המצב התרבותי של יהודי אפגניסטן כותב יהודה כה ב“עם וספר” תש"ו.

“הקיבוץ היהודי באפגניסטן מונה כעת, לאחר שקרוב ל-3,000 מהם עלו לארץ ישראל, כארבעת אלפים נפש. מצבם התרבותי ירוד מאד, הן לגבי ההשכלה העברית והן בשטח ההשכלה הכללית. קיימות שם שתי קהלות בהראת ובכאבול הבירה. בהראת, מקום שם מתרכזת האוכלוסיה היהודית הגדולה ביותר, יש שני ‘חדרים’ שבכל אחד מהם לומדים כ-150–100 תלמיד, בגיל 17–8. לימודי הקדש בשפה הפּרסית. בגיל רך מלמדים אותם את התפלות, אח”כ את החומש ואת התנ“ך ובגיל מבוגר יותר לומדים משניות ועין יעקב וחלק מהמבוגרים לומדים גם הלכות שחיטה. בכל מוסד כזה יש רק מלמד אחד העובד לפי השיטות הנחשלות ביותר, כי הלכות הפּדגוגיה ושיטות הלימוד החדישות טרם הגיעו לשם. ב’חדרים' אלה אין זכר לשפה העברית וגם התנ”ך והמשניות מתרגמים לשפה הפּרסית. את הגמרא אין אף אחד יודע, ורבני הקהלות בתוכם. אבל לשבחם יש לומר שכולם שומרי תורה ומצוות בכל חומר הדין.

"אחרי שמסיימים את ה’חדר' בגיל צעיר מאד (ולא כולם זוכים לכך) נכנסים לחיי עבודה ומזניחים לגמרי את הלימודים. אין שם מועדונים וחוגים תרבותיים שבהם יוכלו הצעירים לבלות בערבים. לספריות אין זכר, כי ספרים עבריים מחוץ לסדורי תפילה וחומשים ושאר ספרי קודש אינם בנמצא שם, וגם את השפה העברית כמעט⁵¹

ואינם באים במגע עם שכניהם הגויים שהם בורים גמורים.

"לפני כמה שנים הוציאה ממשלה האַפגנית פּקודה המחייבת את הצעירים היהודים ללמוד בבתי הספר הממשלתיים, אבל הורי הילדים ראו זאת כגזרה חמורה ביותר הפּוגעת ברגשותיהם הדתיים (ויש לציין את זה לשבחם, כי ראו את הנולד) והרבנים הכריזו צום לבטול הגזרה. הם לא נחו ולא שקטו עד שהעבירו את רוע הגזרה ואת סכנת הכליון הרוחני מעל ילדיהם. שוררת שם בערות איומה, אפלת ימי הבינים. ספק אם יודעים הם אפילו את תקופות עצמאותנו בימי מלכי יהודה וישראל, ואם שמעו על זה, הרי הגיע להם הדבר מהתרגום המילולי היבש של המלמדים. אולם על תקופות הזוהר של החשמונאים ותקופת הגאונים בבבל או על ענקי הרוח שקמו לנו בתור הזהב בספרד – לא שמעו את שמותיהם. וכמובן שתרבותנו החדשה, הספרות העברית החדשה זרה להם לגמרי. וכמו שהם בורים בתרבות העברית, כך בורים הם בתרבות הכללית. ספק אם גם בתי הספר הממשלתיים מקנים לתלמידיהם השכלה רחבה, כי גם המדינה נחשלת מאד מאד בשטח התרבות כבשאר השטחים. המשטר השולט במדינה הוא של ימי הבינים ואסור להכניס לתוכה תיקונים. היהודים שם מדברים בשפת המדינה, כלומר פּרסית, אבל את הכתב הפּרסי אינם יודעים.

“אם המצב בין הבנים כך, בין הבנות על אחת כמה וכמה. הבנות סגורות ומסוגרות בתוך הבתים ואין להן שום שייכות אפילו ללימודים העלובים של הבנים. ולא רק הבנות היהודיות, אלא גם הבנות מעם הארץ. הן אינן יודעות קרוא וכתוב. על אף חוסר החינוך הציוני והעברי מקננת השאיפה בלב כולם לעליה וכולם חותרים להגשמת משאת-נפשם. כזה הוא המצב בהראת. בכאבול הבירה, אין גם ה”חדרים." אמנם הקהלה שם היא כולה מיוצאי הראת שהגרו לבירה רק בשנים האחרונות, וכולם חניכי ה’חדרים' בהראת. אבל יש לשער שיש ביניהם גם ילדים בגיל ביה“ס הלומדים בבתי הספר הממשלתיים, מקום שם מחנכים אותם ברוח זרה ליהדות”.

בקוקז

קוקז היא חלק ממדינת רוסיה הגדולה, במזרח ים הכספּי, בדרום פרס ותורקיה באסיה. מספר יהודיה היה בשנת 1897 – 58,471 נפש והיוו 6.3 אחוזים למאה מכל התושבים. יהודי קוקז נחלקים לארבעה סוגים: קאלמיקים, גיאורגיים, ארמנים והרריים (יושבי ההרים) והם שונים קצת אלה מאלה בדרכי החיים.

הנוסע יוסף יהודה טשארני שעבר את קוקז וסביבותיה על מנת לחקור את חיי יהודיהן בשנת תרכ“ז-תרל”ה מתאר את סדר הלמוד בקוטאיס וגרוזיה:

“המלמד כאשר ילמד את הילד סדר האלפא ביתא עם הנקודות, מתחיל תיכף ללמד את הילד לקרוא “אלהי נשמה שנתת בי” ואחר כך ילמד אותו ברכת המזון, וכן סדר הלמוד: הוא קורא לפני הילד שורה אחת כסדר, והילד מוכרח ללמוד את השורה כל מלה ומלה בעל פּה, ומושיב נער אחר אצלו ללמדהו זה השורה (אותה שורה), וכאשר אינו יכול ללמד לזכור המלות אז מכה אותו מכת מרדות במקלו, וכאשר יורע ולמד אותה השורה, אחר כך המלמד שומע למודו ואחר כל מלה ומלה הוא צועק עליו הא הא! כמו שצועקים על הסוס, וכאשר יודע הנער על פה את השורה הראשונה ילמד אותו השורה השניה כמקודם, וכן על הסדר עד שיגמור ברכת המזון, ואם להראות את השורה ד”מ (דרך משל?) אשר למד בעל פה להראות לו השורה הזאת או מלה אחד (אחת) בסדור שני או במקום אחר, אז משיב הנער: אקאנא מע ארוויצי, פירושו: בכאן איני יודע, לא למדתי בכאן. וכיון שמתחיל הילד ללמד ברכת המזון, אז שולח אבי הילד להמלמד דורן, אחד או שנים תרנגולים, ואחד נוד יין ושלשה לחמים, ואחר שגמר ברוך השם ברכת המזון מתחיל ללמדהו סדר התפלה, חתיכות חתיכות (קטעים קטעים( על הסדר הנ“ל, הא הא! אחר כל מלה ומלה, וכן נער שיש לו הבנה מבין אחר כך מן הרגילות לקרוא מעצמו מעט מעט אבל מי שלא יכול יושאר עם הארץ שאפילו תפלה אינו יודע. מי שיש לו הבנה אז המלמד מתחיל עמו ללמד מקרא חתיכות חתיכות מן חומש, גם כן על הסדר, כמו שכתבתי למעלה, בלי פירוש המלות, כי אם דווקא לקרוא בחומש, וזה נקרא מקרא שלהם, בשביל זה יקבל גם כן מתנה כנ”ל. כיון שהוא יכול לקרוא בתוך החומש ואחרי כל מלה ומלה צריך המלמד לצעוק עליו בכח הא! הא! ואחרי אשר יודע לקרוא מעט מעט התיבות אז גם כן המלמד יתחיל לפרש לו המלות בלשון גורזיא, ובלא חיתוך האותיות, ואז גם כן יקבל המלמד מתנה מאבי הנער דורן יותר חשוב כמקודם, ואחר כך כאשר יודע מעט לפרש בלא קריאה, אז גם כן מפרש לו בלשון גורזיא מעט מעט פירוש המלות של תהילים, משלי ואיוב ומעט מן ישעיה לא על הסדר. אחר כך מתחיל ללמד אותם גמרא. ומהו גמרא? זהו עין יעקב, ודווקא האגדתות אשר מפרש לו דווקא פירוש המלות של אגדתות בלא שום מלות ובלא שום פירוש. ואז יקבל גם כן מתנה מאביו. בזמן שילמד עין יעקב ילמד אותו גם כן פירוש המלות של קו הישר (“קב הישר”?) בלא קריאת התיבות, ואחר כך ילמד אותו פוסקים. ומהו פוסקים? הלכות שחיטה ובדיקה, ולא משלחן ערוך כי אם מן ספר אחר “ימין משה”, אשר יימצא אצלם, וגם כן על זה הסדר, פירוש המלות בלשון שלהם בלא קריאת התיבות. אני הייתי במדרש שלהם ובחנתי. תלמידים אחדים יכלו בקשי צו בוכשטאבירען (לנתח המלים להברות ולאותיות) ואחדים גם זה לא יכלו. התלמידים הגדולים מבני ט“ו ואילך (ומעלה) הם רק אחדים, וידעו מעט לפרש פירוש ב”עין יעקב", ולא הפשט, כי הפשט גם החכם המלמד יודע מעט מזעיר! אחר כך מעט מעט מעצמם ילמדו במשך הזמן איזה דינים מהלכות שחיטה ובדיקה. כיון שיודע שחמשה אונות יש לה לריאה.. ועוד איזה דינים אחדים בעל פה, ואז הוא עומד מוכן ומזומן וראוי לסמיכה ולהקרא בשם חכם⁵².

ועל החנוך במקומות שונים הוא מזכיר את טעמיר כאן שורא במחוז דאגעסטאן: “בין תושבי העיר בזמני היו יהודים ילידי הארץ (ספרדים) בערך 90 זכרים, 50 נקבות, 35 בתים. יהודי ילידי רוסיא (אשכנזים) בערך 70 זכרים, 50 נקבות. וליהודים שני בתי תפלה, אחד לילידי הארץ ואחד ליהודי רוסיא. הרב או החכם שלהם ימלא מקום החזן והוא שוחט ובודק וגם מלמד לילדיהם. בית הספר שלהם ראיתי והוא כסוכה קטנה ועניה עם חלון קטן. החכם ישב על קרקע הארץ ורגליו תחתיו, וכן גם הילדים ישבו מסביב על הארץ ורגליהם תחתיהם, ומלובשים כטשרקאסים קטנים. החכם תרגם להם את תורת משה בשפת טאט, והתלמידים למדו אחריו בנגון הפרסיים, ובתנועות גופם כבחורי הישיבות בליטא ובפולין. את הילדים הקטנים המתחילים ללמוד ילמד אותם הרב את האלפא ביתא מתוך אותיות מרובעות אשר הוא כותב לפניהם בעצמו, כי אלפא ביתא נדפסה לא מצאתי שמה. בזמני היו מעשרים עד שלשים תלמידים בבית הספר ההוא. הנכבד בעדתם ר' יהושע בן חנכה משהאילוב נתן את בניו למלמד את ילדי היהודים ילידי רוסיא, וישמח למאד, באשר בניו יכולים לדבר כיהודי רוסיא (יידיש), כמו בליטא ופולין ישמחו רבים כאשר ילדיהם ידברו צרפתית” (עמוד 5).

בעיר טארקו “אצל בית הכנסת חדר גדול מיוחד והוא בית מדרש או בית ספר לילדיהם, ושם יושב הרב החכם על הארץ, וכל הילדים בעגול מסביב גם כן על הארץ ורגליהם תחתיהם, והוא יתרגם את התורה בשפה המדוברת אצלם, שפת טאט. גם ילמד אותם הרב החכם מלאכת הכתיבה, והכתב שלהם הוא כתב אשורית מעורב עם אותיות של כתב רש”י. עם הגויים שכניהם ידברו היהודים שפת קלמיקית, והרב החכם דבר עמדי בלשון הקדש. בבית הספר היו בזמני ארבעים תלמידים" (עמוד 22).

בדרבנד: “בתי ספר לתורה יש להם שבעה, והמלמדים ילמדו את הנערים תורה כתב ולשון. בתי ספר לחכמה (ללמודי חול) לא ימצאו אצלם, רק בית מדרש יש להם בחדר מיוחד אצל בית התפלה הגדול, ואשר יבואו אל תוכו דרך אולם הבית. שם ילמד הרב את תלמידיו תלמוד בבלי ושולחן ערוך אורח חיים, חשן משפט יורה דעה ואה”ע ודיני שחיטה ובדיקה על צד היותר טוב. והתלמידים כאשר יתמו (יסיימו) חוק למודם בבית המדרש הזה יתמנו לחכמים ולשוחטים ובודקים בכפרי המדינה" (עמוד 40).

יהודי ההרים היו שבט של עשרים אלף נפש בערך שאבותיהם התיישבו שם בימים קדמונים. אחד מהם שבא ללמוד בישיבת אודיסה יתאר את חנוך הבנים שם:

“כשמגיע הילד לשנה החמשית או הששית מובילו אביו אל “התלמיד כונה” (בית התלמידים) ומוסרו ליד ה”רבי“. ה”חדרים האלה נמצאים בבתים נמוכים וצרים, בלי אור ובלי אויר. התלמידים יושבים על גבי הקרקע, כחצי גורן עגולה, והרבי יושב לו מנגד ומקלו בידו לרדות בתלמידים. בתחלה מלמד הרבי את הנער אלף בית ואחר כך את הנקודות. לאחר שנתים של למוד קונה לו התלמיד ידיעת הקריאה בתפלות. אז מלמדו הרב “תמסיי” – תרגומו של חומש והרב מקבל מתנה מידי האב, בקבוק יין שרף וגם מתנת כסף. גמר הנער את ספר “בראשית”, הריהו מתחיל נביאים וכתובים, וזאת הפעם יתנו ההורים למלמד מתנה גדולה מן הראשונה. נאמר “נביאים וכתובים” ואליבא דאמת הם לומדים נביאים ראשונים בשלמותם וקצת מישעיה, ירמיה, יחזקאל ותרי עשר. אז יעזוב הנער את התלמיד כונה. המלמדים עצמם לא יימנו על הלמדנים, וידיעתם במקרא קטנה מאד, ולא תמיד ידעו לתרגם פסוק כצורתו. המלמד עונש את התלמיד קשה, קושר ידיו ורגליו ומניחו בקרן זוית ומונע ממנו אכל ורודה אותו במקל. יש המלמדים את תלמדיהם מעט מפירושי רש"י, מתחלת פרשת “לך לך” עד סוף פרשת “ויחי”. אחר כך ילמדו גם משנה מעט, מסדר זרעים, מועד ונזיקין. לא כל הילדים זוכים לכך, אלא בני עשירים או מוקירי תורה.

“שכר הלמוד של ה”רבי" היה בראשית מאת העשרים מארבעים עד שבעים וחמש קופּיקות (מעשרים עד ארבעים סנט בכסף ארצות הברית) לחדש ורק לפעמים רחוקות הגיע עד רובל (חצי הדולר). זה היה שכרו של המלמד ממדרגה ראשונה, היודע פּירוש המלות ושהיו לו מעשרים וחמשה עד ארבעים תלמידים. להרביים ממדרגה שניה שלמו רק משלשים עד ששים קופיקות לחדש ומספר תלמידיהם הגיע עד ששים.

“אחר שגמר התלמיד שזכה לכך את ‘התלמיד כונה’ והוריו רואים בו ברכה והם רוצים שיהיה למדן וצדיק הם שולחים אותו אל הדיין ומתנות בידו. הדיין מלמד את הנערים תלמוד בבלי עם פירוש רש”י ממסכתות ברכות, בבא קמא, קידושין, כתובות וגיטין. כעבור שלש ארבע שנים הם יודעים לקרוא גמרא עם פירוש רש"י בעזרת רב. שכר הלמוד של הדיין במשך זמן הוא מרובל ומחצה עד שלשה לחדש. מספּר תלמידיו משלשה עד עשרה. אחר כך הם מתחנכים לשחיטה, לומדים “חולין” “יורה דעה” ומרגילים עצמם לשחוט ולבדוק את הבהמות. תלמידים אלה נבחנים במעמד נכבדי העיר, המלמדים ושוחטי המקום. לאחר בחינה בהלכות שחיטה התלמידים שוחטים, לעיני הקהל, תרנגולים וזורקים אותם לאויר וההמון חוטפם. לאחר זה הם נקראים “רבי”⁵³.

חידוש החנוך העברי ברוסיה ובשאר ארצות, שהביאה אתה תנועת התחיה, לא עבר בלי רושם אף על היהודים הנדחים בקוקז. בשנת תרנ"ב נדפס בירושלים ספר למוד של מלמד קוקזי בשם “חנוך הנערים” (ללמד כללי הקריאה ולמוד לשון הקדש לתועלת ילדי אחינו בני ישראל אשר במדינת קוקז, חובר ממני הקטן סימן נשמעד"ן פה קוטאיס), והוא ספר החנוך הראשון והיחידי המתורגם גרוזית (באותיות עבריות). בהקדמה לספר יתאר מצב הלמוד שם ומה מטרתו בספר החדש:

“ואני מיום עמדי ללמוד עם הנערים פה קוטאיס התחלתי ללמוד עמהם כסדר הנהוג בלתי שום שנוי, ולמפורסם אין צריך ראיה שגם אני מהם, ולא יצאתי מגדרם… וזה כמו חמש שנים אשר אני משתומם מאיזה דרך אזכם (את הנערים הבאים בבית המדרש להטות אזנם למוריהם) להודיע להם הדרך ילכו בה, האם מהמלמדים הפּשוטים ייוושע גורז’סטאן? ואם הלמוד שלא כסדר ירבה תורה בהם? היאומן כי יסופּר, אשר בכל העולם נתעוררו אמונים לשכור מלמדים ומורים הן מכיסם והן מקופות הקהל ומהכנסות בית הכנסת, וכמעט אין בכל הגולה כולה אשר לא יש אף מדינה אחת שלא יהיו לומדי משניות ופוסקים, וגורז’יסטאן לא די שחסר כל אלה, אלא אפילו.. עיני ראו ולא זר, תלמידים קטנים אשר להם הסגה (השגה) בלימוד לא פחות כמו שאר תלמידים העוברים עלינו תמיד מערי רוסיא אשר להם יד בש”ס ופוסקים ועיני זלגו דמעות, כי בעוונותינו הרבים המלמדים אינם משתדלים, על כי אינם מקבלים שכרם יען לא למדו, ועל מבחן לא עמדו, בדבר אשר זדו, ואף על פי שאין האמת אתם, מצד טרחתם, האמת אתם מצד בינתם, כי הספר נסתם, והחכמה נחתם (נחתמה), רק בלשון עגל (על פי הרגל מיכני) אשר הורגלו בם., מאין שורש וענף.."

“הספר הזה תועלת גדול (גדולה) לתלמידים הקטנים אשר בגורז’יסטאן להרגילם בלשון הקדש לדבר.. לא ראינו מעולם שפת קודש עם שפת גרוזיא רק זה..”

בראשית הספר יבואו האלף בית והנקודות, אחר כך קצת ברכות. בין הברכות אחת לאמרה אחר האכילה:

“בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא, מרא דהאי פיתא.”

השעורים לראשית למוד הלשון מתחילים ברשימות מלים עם תרגומן ואחריהן משפטים שלמים, כגון:

שולחן – סטוֹלי

פה – אכּ

שם – יכּ

כּסא – טכּסי

אמה – אלבּי

הנה – א אַי

מנעלים – שכמבּי

בית ספר – פסצולבּלי

זה – אסי

אנה – סדה

בסוף הספר יבואו גם ספורים קצרים, מתורגמים מלשונות זרות לעברית המגומגמת של המחבר. ואף על פי כן משמש החבור עדות לרוח החדשה שהגיעה אל התפוצה הנדחת.

כעבור שנים מעטות לכשרבו התושבים מיהודי רוסיה בקוקז, נשתנה החנוך תכלית שנוי ועורר ביהודי גרוזיה את ההכרה הלאומית. ועל זה ידובר בפרק המוקדש לתקופה האחרונה, התקופה שלאחר מלמת העולם הראשונה.

בהודו

בין שלש מאות מיליון נפש שבהודו יגורו לערך עשרים אלף יהודים (בשנת 1918) ומהם כחמשה עשר אלף “בני ישראל”. יהודים אלה הם הראשונים שבאו להודו והתישבו במחוז בומביי. עברם מכוסה בערפל ולא נדעהו, כי אם זאת שיש בידם מסורת שבאו להודו לאחר אסון לאומי לפני אלפים שנה (חורבן ארצנו) ונקראו בשם “שבתיים,” משום ששבתו ביום השביעי, אך הם קראו לעצמם “בני ישראל”. במשך שנות ישובם נתקרבו אל עם הארץ, ההודים, וסגלו להם ארחות חייהם ולשונם, המאראתי, ואף את אמונותיהם התפלות, ודמו להם בחיצוניותם, עד כי יקשה להבדיל בין הודים לביניהם. ואף על פּי כן קרה דבר פּלא, שלמרות מעוטם, לא נתערבו בהודים, והיוו קבוץ מיוחד השומר שבתות ומצות מילה. הלשון העברית נשכחה מהם לגמרי ולא נשאר בפיהם אלא הכרוז “שמע ישראל”, ויען שלא היו להם תפלות אחרות להביע בהן את רחשי לבם ותחנוניהם לאלהי ישראל, היו חוזרים, בימי חגיהם ובכל מקרה של אבל ושמחת בית, כגון בשעת נשואין או קבורה, – על “שמע” פּעמים רבות. הם נמנעו מאכול דם בעלי חיים, בשר חזיר ומכל סוגי הבשר השתמשו אך בבשר עוף, כבשים ועזים. “אוכל חזיר” (סואר קוא) היה דבר גדוף בפיהם⁵⁴.

בשנת תקנ“ו (1796) בנה אחד מ”בני ישראל“, שמואל דוביקר שמו, בית כנסת בשם “שער הרחמים,” ששימש להם מרכז רוחני. בנין בית הכנסת – מאורע מעניין כרוך בו. שמואל דוביקאר היה קצין מן החשובים בצבא ההודי הבריטי והשתתף במלחמה שלחמו הבריטים בשנים האחרונות למאה השמונה עשרה עם השולטן היידר עלי ובנו טיפו. דוביקאר נפל בשבי – יחד עם חיילים אחרים – ביד השולטן. המושל היה מושלמי קנאי וכפה על השבויים להתאשלם, ואלה שמאנו לעשות פקודתו הומתו. כשהגיע תורו של שמואל דוביקאר הפּיל תחנתו לפני השולטן לרחם עליו ולבלי אנסו לקבל עליו דתו, כי שייך הוא ל”בני ישראל" והוא מבני אברהם, הנערץ גם אצל המושלימים. אמו של השולטן שמעה את דברי השבוי ובקשה מבנה לעשות בקשתו. מאז היה מבני ביתו של השולטן וקבל מתנות יקרות ממנו. בני רחבי השתדלו לפני השולטן שישחררו את שמואל וההשתדלות עשתה פרי. שמואל חזר לקהלתו, בא אל קוג’ין – וזאת היתה הפעם הראשונה לבקורו בעיר זו – וראה את בית הכנסת ואת ספרי התורה, ואלה הפליאוהו מאד, ונתעורר החפץ בלבו לקרב את אחיו לעבודת האלהים ונדר לבנות בבומביי בית כנסת כתבנית זה שבקוג’ין. הוא שב לבומביי ובנה את בית התפלה ונסע לקוג’ין להביא משם ספרי תורה. בדרך מת.

בו בזמן שמע הנדיב רבי דוד יחזקאל רחבי מקוג’ין על “בני ישראל” והתעניין בהם והחל לחקור על מוצאם. חיים ש. קהימקר, מי שהיה ראש עדת “בני ישראל” מספר על חקירתו של רחבי את הדברים האלה: “אף על פי שהיה בטוח ש”בני ישראל" מצאצאי היהודים הם בקש מכל זאת לתהות על קנקנם. הוא נתן לנשיהם דגים טהורים וטמאים על מנת שתבשלנה אותם. אולם הנשים הבדילו את הטהורים מן הטמאים באמרן שמעולם לא אכלו דגים שאין להם סנפיר וקשקשת. רחבי ראה את “בני ישראל” בדלותם הרוחנית ובבורותם ביהדות, וקבל על עצמו להחיות לפניהם את עברם ולהורותם את עיקרי דתנו ולקשרם עם כל העם העברי לתפוצותיו. זמן מה שהה ביניהם ולפי המסורת היה הוא הראשון שלמדם את הלשון העברית וחנך להם שני מורים שיהיו להם מדריכים ופרנסים. אלה השנים נקראו בשם “קזי” וצאצאיהם מתגאים עד היום ביחוס אבות ובזכות אבות. “בני ישראל” מזכירים את השם רחבי ברחשי כבוד, כי הוא אשר הוציאם מאפלה לאורה ומבדידותם לחברת עם. ממנה החלה תקופה חדשה בחייהם, היא תקופת תחיתם.

גם אחד אשר איננו מבני עמנו, הד“ר ווילסון ראש המיסיון האנגלית, עשה הרבה להפצת ידיעת היהדות בין “בני ישראל”. ווילסון היה חכם במדעי המזרח והעתיק את התנ”ך ללשון מאראתי, היא הלשון המדוברת אצלם. והתרגום נתפשט וממנו למדו “בני ישראל” לדעת את התורה. בבית הספר שיסד למדו גם עברית וכמה מתלמידי בית הספר היו למורים לאחיהם. אחד מהם היה יחזקאל יוסף רננפורקר, ש“בני ישראל” הקנוהו שם “פנטאצ’י” שפירושו “יודע חמשה חומשי תורה”, ואף הוא מרביץ יהדות ביניהם. מפיצי תורה ומסייעים לחייהם הרוחניים הם יהודי קוג’ין, שמהם באים החזנים ומורי הדת. משם למדו את התפלה ואת דרך העבודה ונגוני התפלה. גם יהודי בגדד סייעו להם לתרגם את ספרי הקדש למאראתית, ברם התרגום לא עלה יפה. הוא נעשה על ידי שנים, אחד שלא ידע עברית והשני לא ידע מאראתית, ולא היתה בין שני המתרגמים לשון משותפת, חוץ מהינדוסטנית רצוצה ונקל לשער תוצאות התרגום הזה⁵⁵.

כשהתחילו בתי הספר החדשים מתפשטים בהודו – על ידי האנגלים – נכנסו רבים מילדי “בני ישראל” אל האסכולות ולא למדו את דתם כלל. הם היו באים אמנם לשעורים קצרים לבית הכנסת ללמוד תפלות וקצת עברית, אבל הידיעות לא הספּיקו. אם ישב הנער באחת הערים שלא היתה בה קהלה של “בני ישראל” לא ידע דבר ממהות דתו וממנהגיה, מלבד שחגיגות ביתו שונות היו והזכירוהו כי נבדל הוא משכניו. החנוך האסכולי המודרני ועם הארצות של הוריו הרחיקו את הנער מדתו והכניסו בלבו ספקות. מצד שני הביאה להם ידיעת הלשון האנגלית גם תועלת דתית ולאומית, שעל ידי כך נפתחו לפניהם שערי הספרות היהודית שבלשון האנגלית. ספרים ועתונים אנגליים ויהודים מאנגליה ומאמריקה הובאו להודו ועוררו בלב המשכילים של “בני ישראל” את הכרתם הדתית והלאומית.

בשנת 1875 יסד חיים שמואל קיהימקאר הנ“ל אגודה לחנוך יהודי⁵⁶ שפתחה בית ספר קטן שבו למדו למודי חול וקדש יחד, כדי שלא יוכרחו הילדים לחלל את השבתות ואת המועדים ויסגלו להם את ידיעת הלשון העברית ואת ידיעת התורה. בית הספר הזה התפּתח יפה וחברת “אגודת אחים” באה לעזרתו. בשנת 1881 עלה בית הספר במדרגתו, – מבית ספר עממי לתיכוני The Israelite High School שעמד בתוך הגיטו של “בני ישראל”. בשנת 1892 החליט וועד בית הספר להכניס שמה גם ילדות וקבל זכות המטריקולאציה במכללת בומביי. בית הספר גדל ואז נבנה לו בנין מיוחד שיש בו אולם לנשפים ולחגיגות וחדרי למוד נאים ומרווחים. בית זה – סיר אלי כדורי נדב להקמתו כשנים עשר אלף פונט ו”בני ישראל" תרמו משלהם כחמשים אלף רופיא (הפונט הוא 13,50 רופיות). תכנית בית הספר היא לאחת עשרה שנות למוד והגומרים אותו נבחנים בבחינת הבגרות על ידי האוניברסיטה. בבית הספר לומדים כשש מאות ילדים, וביניהם כמאה ילדים הודים. ילדי ההודים מבני האמידים הם ומשלמים שכר למוד, בעוד שהורי התלמידים מ“בני ישראל” הם עניים. יוצא שההורים ההודיים מסייעים לקיומו של בית הספר.

בשנת 1915 סגרו את הסניף שבקאדיוק, והעבירוהו אל “חוג יעקב,” שכונה חדשה ש“בני ישראל” החלו לקבוע בה מושבם. תחלה נפתחו אך שתי מחלקות ומספר תלמידיהן כשבעים, אך במשך השנים נפתחו שאר המחלקות והיו לאסכולה שלמה.

מנהלת “בית הספר” היא הגברת רבקה ראובן, אחת מ“בנות ישראל” שסיימה את המכללה בקמבריג' וכתבה מחקר על “בני ישראל” והקדישה את חייה לחנוך הדור הצעיר, והיא גם המוציאה לוחות שמושיים וספרותיים שבהם אנו מוצאים את כל הידיעות על תולדותיהם וחייהם. העשיר דוד ששון עודד את צעירי הדור ללמוד את הלשון העברית ואת ספרותה והוא גם יסד בית ספר בשם “בית הספר החפשי על שם דוד ששון”.

הנוסע ישראל כהן מלונדון מתאר את בית הספר:

“באתי אל האגף של הבנין ומצאתי שם את המורה העברי וכמה נערים. נכנסתי אחר כך אל כתה שניה שבה לימדה מורה צעירה. בתוך הבנין הראשי מצאתי את מר יחזקאל, די משה יחזקאל צטי, אחד מ”בני ישראל" המכהן בכהונת פרופיסור לעברית במכללת סט קסאוויר⁵⁷. בלויתו עברתי בכל המחלקות והתפלאתי על מעוט התלמידים, ומר יחזקאל הסביר לי כי רבים מן התלמידים נעדרים משום שהם מסייעים להוריהם בהכנות חגיגת פּורים, אף כי החג יחול בעוד כמה ימים. הוא אמר לי שגם ביום הששי ייעדרו ילדים לפעמים, לעזור בבית בהכנות לשבת. הילדים מרבים גם לשחק לשם רוחים, ואנו נלחמים קשה עם ההורים שישפיעו על בניהם לבוא אל בית הספר יום יום."

"למחרת היום בקרתי את בית הספר של “בני ישראל” המתכלכל על-ידי בית הכנסת “שערי רחמים” והנתמך על ידי “אגודת אחים” בלונדון. שוחחתי עם המנהל, והוא הודי, שהראה לי רוב המחלקות וערך בחפזון תרגילי התעמלות לנערים ולנערות. ביניהם ראיתי ילדים אחדים שאינם בני ברית. שהיתי רגעים מספּר במחלקה בשעת הלקח העברי, והמורה היה יהודי מקוג’ין שבמשך השנים האחרונות הכניס אלפי ילדים רכים לקריאה העברית הקשה. הנהלת בית הספר עברה אחר כך לעלמה כשרונית מבני ישראל, הגברת רבקה ראובן, שסיימה את המכללה בקמבריג' "⁵⁸.

על שיטת הלימוד בבית הספר קודם לכן והיום כותבת הגברת ראובן:

“לפי השיטה הגרועה של למוד העברית שהיתה נהוגה קודם לכן למדוה כלשון הדת. הילדים למדו לנגן תפלות ופיוטים ולקרוא פּרשיות מן התורה ויכלו להשתתף בתפלת הצבור בקולותיהם הרכים והצלולים, אף על פי שלא הבינו מלה ממה שבטאו בשפתם. למודם העברי דבק על כן בחייהם והיה מלא שירה ורוממות. הלשון היתה חיה להם כשפת דתם, אף על פי שלא יכלו לנתח משפט לפי הדקדוק או לתרגם או למסור את התוכן.. השיטה החדשה המלמדת לילדים את השרשים ואת פירוש המלים ואת צורות הדקדוק, המסתפקת בזה שהילד מנתח ומתרגם, שוכחת לצרף את הלמוד עם חיי הילד ואינה מצליחה לעורר ולחזק את התעניינותם והתלהבותם”.

מכללת בומביי הכירה בלשון העברית כלשון שניה בקורס הלמודים ותלמידים שבחרו בעברית במכללה קבלו תמיכה מקרנו של ששון. אחד מן הסופרים המאראתיים מ“בני ישראל” בנימין שמשון אשתאמקאר, ועוד אחד תרגמו כמה ספרים מאנגלית ומעברית למאראתית, והפיצו ידיעת היהדות בין אחיהם. דרך אחרת להפצת ידיעת המצוות נמצאה ב“קירטאן”, מין דרוש בחרוזים, המכיר עיקרי תולדות ישראל והיהדות ושרים אותו בנגון-חקוי לנוסח הודי. הקירטאן התפשט בין “בני ישראל” והועיל הרבה להפצת היהדות.

הידיעות האחרונות מהודו נתקבלו בשנת 1942 במכתב שכתבה הגברת ראובן אל ה“ברית העברית העולמית”:

“רק פעולה עברית מצומצמת נעשית בקרבנו. ליד בתי הכנסת מתקימים אמנם שעורים, אולם נלמדת בהם קריאה בלבד והמנהלים שבעי רצון, אם תלמידיהם יודעים לקרוא את התפלות. בית ספר על שם כדורי של בני ישראל בבומביי הוא המוסד היחידי שנעשים בו נסיונות להורות עברית לפי שיטה פדגוגית מודרנית. לפני כמה שנים הורו אף בבית ספר זה רק תנ”ך, אבל בשנים האחרונות הרחבנו את המסגרת ומלמדים גם עברית חיה. יכלתנו מוגבלת, כיון שבבית הספר נלמדות שתי שפות זרות, וכמה מקצועות אחרים. בזמן האחרון נוספה עוד שפה, ועלינו איפוא להורות ארבע שפות לתלמידינו. בדרך כלל יודעים רק תלמידינו במדת מה את השפה העברית. אך בבית ספרנו מבקרים בני השכבות העניות ואילו בני האמידים מבקרים בבתי אולפנא הזרים ובהם אין כל זכר ללמוד העברי או חנוך יהודי כל שהוא. כמה מהילדים לומדים לקרוא עברית כדי להתפלל"⁵⁹.

מספר “בני ישראל” בבומביי הוא כחמשה אלפים ויש להם בימינו ארבעה בתי כנסת ושני מנינים. השאר פזורים בערים אחרות, ויש להם בתי כנסיות, כגון בטאנא, במרחק 35 מיל מבומביי, באליבאג, פּן, פּונור, דנדא, ועוד. בשנת תרצ"ב החלו לבנות בית כנסת בעיר אחמדאבאר. יש להם גם שני כלי מבטא הנדפסים באנגלית ומאראתית.

חוץ מן “היהודים השחורים” ישנם עוד בהודו “יהודים לבנים” מבני ארצות שונות, ביחוד יהודים ספרדים מארצות ערב. יעקב ספיר, שבקר את הודו בשנת תר"ך כותב עליהם כדברים האלה:

“כל היהודים היושבים בעיר הזאת באמביי, ובכך ארץ הודו, לבד בעיר קוגין במלבר, הם חדשים אשר מקרוב באו הנה. רובם מבגדד ומבצרה, ומעט מפרס ומתימן. זה כחמשים שנה אשר תקעה ממשלת ענגלאנד האדירה יתד נאמן במדינות הודו ותרב מסחרה וחפשיותה, ומאז באו גם אלה היהודים לרגלי מסחרם, והצליחו והעשירו עושר רב. עתה, בשנת התר”ך לבריאת עולם, נמצאים פה יותר מחמשים בתי אבות ונעשו תושבים איש וביתו. שפת היהודים בבתיהם וביניהם היא ערבית, שפת אמם, ומנהגם ומעשיהם בדרך ארץ, ובכל עניני דת משה וישראל, ומנהגיהם ומעשיהם בארץ מולדת אבותיהם בלי חלף ותמורה".

“נשיא אחד וראש לכולם, הוא השר הישר באדם, זקן ונשוא פנים, נדיב ושוע דוד ששון. והוא יגדיל חסדו עם בני העניים והיתומים אשר בעירו, כי יסד להם בית ספר גדול לנערים ונערות עם מורים ומלמדים יהודים מבינים, מן התחלת א”ב עד קרוא מקרא הלכה ואגדה, בסדר ראוי על פי מעלותיהם כפי מנהגיהם בלמודיהם על הסדר, וסופרים מהירים ללמדם גם כתב ולשון, שפת קדש, לשון ערבית שהיא שפתם בביתם, לשון הודו שהיא שפת המדינה, לשון ענגליש למסחרם ופרנסתם, וחשבון, ידיעות העולם, מפת הארץ – ככל אשר ילמדו עתה באירופה" (אבן ספיר חלק ב, ל"ט).

דוד ששון בקש להנהיג את למוד הלשון העברית בדרך מודרנית ופנה אל החכם משה שטיינשניידר לחבר ספר למוד מיוחד לצורך זה. החכם נענה לו ובשנת 1860 יצא ספרו “ראשית הלמוד” המלמד את הקריאה, וראשית הלשון על פי שיטת הדקדוק. אף כי שטיינשניידר לא היה האדם המבין לרוח תלמידים צעירים והיודע לסדר שעורי שפה בדרך מודרגת (די להזכיר כי ספר זה לילדים מתחילים כולל מאמר על תולדות הלשון והספרות העברית) יש לומר לשבחו כי באו בו תמונות נאות של בעלי חיים, ובכלל נדפס הספר ביופי.

יהודי אירופה הנמצאים בהודו שולחים את בניהם לבתי ספר אנגליים או לבתי הספר של המיסיון הנוצרי וחנוכם העברי עומד על קריאת עברי שמלמדם מורה פרטי, בעיקר לשם חגיגת בר מצוה.

מר א. אבי-זהר שבקר בהודו בשנת תש"ו מוסר את הידיעות האלה על מצב החנוך כיום:

"יהודים יודעי עברית בהודו ספורים ממש. שפות הדיבור והכתיבה שלהם הן מרטי (מבטא הודי) ואנגלית בין ‘בני ישראל’, ערבית בין יוצאי עיראק ושפות אירופּה שונות ובתוכן גם אידיש בין הפּליטים המעטים שהגיעו הנה לפני המלחמה. הרוב יודע לקרוא את התפלות במקור, מעטים מאד מבינים את פּירוש המלים.

“אין בהודו לומדי תורה, אין בית מדרש או איזה מוסד אחר שיקראו ויפרשו שם פּרק בתנ”ך ולא כל שכן משניות או מדרשים. בכלכותה פגשתי במר ראובן גבאי, הלומד בקביעות פּרק משניות ומצטט פּסוקים מן התורה ודברי חכמים והוא, לדבריו, היחידי בעיר הזאת המונה כאלפּים יהודים. בבומביי, על עשרת אלפי יהודיה התפּרסם מר יחזקאל המנוח מעדת ‘בני ישראל’, שהגיע לידיעת השפה ולהוראתה באוניברסיטה המקומית. בשל כך היה נערץ על בני עדתו, אף שמש להם פּוסק הלכה. יתכן שאפשר למצוא עוד אחדים מן הדור הישן ששפתנו אינה זרה להם. במחנה הפּליטים הפּולנים הסמוך לקרצ’י ובו כמה יהודים, נתקבל שאלון ממחלקת העליה של הסוכנות העברית; יהודי העיר שמספּרם מגיע למאות אחדות, שלחו שליח מיוחד שיחפּש וימצא יהודי שיבין את הכתוב. הוא שב כלעומת שבא ורק זמן מה אחר כך כאשר נקלע למחנה שליח הסוכנות היהודית מארץ ישראל נשלחו השאלונים מן הארץ לתעודתם. שונה הוא המצב בין יוצאי מזרח אירופּה ותושבי א"י היושבים בהודו ישיבה ארעית. אולם אלה מעטים והשפּעתם חולפת. אחדים מהם קוראים בצמאון עתון עברי המגיע מן הארץ. אדם המבקש לעיין בספר עברי כמעט שאינו בנמצא.

"חינוך ילדי היהודים בהודו שונה בתכלית והכל תלוי במצב הוריהם. האמידים מכל העדות שולחים את ילדיהם לבתי ספר נוצריים. שפת ההוראה שם אנגלית והכל נלמד ברוח מיסיונרית. לומדים את הברית החדשה בלבד ונוכחים בתפילות יום א' ובשעורי הדת הנוצרית. לעברית או לדת ותולדות ישראל אין זכר. הודים רבים וביחוד מבין יוצאי בגדד שוכרים מורים פּרטיים להקניית הקריאה העברית. ברוב המקרים ידיעתם בשפה קלושה ושיטת לימודם נושנה. גם המעט הזה ניתן רק לילדים הלומדים בעיר. מאות ילדים לומדים במקומות מבודדים בהרים וחוזרים העירה רק לימי החופש. אלה, רובם ככולם, גדלים ללא ידיעת אות עברית. כך מתחנך דור ללא כל אחיזה בעבר, מנותק מההוה החי וחסר בטחון לעתיד. אמנם חבריו ולפעמים גם מוריו בבית הספר יזכירו לו את מוצאו היהודי. הילד הנעלב מגיב על ההתקפה בשנאה עיוורת לסביבתו הזרה או בחלום השוא שיצליח על אף הכל להדמות לבני הדת השלטת. רק מעטים מוצאים את דרכם לתנועתנו הלאומית.

"שונה המצב בבתי הספר היהודיים. אין להשיג מספרים מדויקים עליהם, אך אפשר להעריך שלמעלה משליש של כל ילדי היהודים לומדים בבתי הספר האלה. אלה ילדי העניים הם ובתי הספר צרים מהכיל את כולם. רבים מתרוצצים ברחוב ללא חינוך כל שהוא.

“בכלכותה הוראת העברית היא בדרגה מעט יותר גבוהה. בקרצ’י נפתח זה עתה, ביזמת כמה מאנשי המקום ובעזרת שני חיילים מארצות הברית, בית ספר עברי ל-150 ילדים. המורות עצמן אינן יודעות הרבה. אבל זו התחלה חשובה.”⁶⁰

באפריקה הצפונית

בהגיענו לאפריקה הצפונית טוב לתת לקורא סקירה כוללת, כתובה בידי אחד המכיר אותה מקרוב, אברהם אלמליח:

“אפריקה הצפונית שימשה מאז מרכז גדול וחשוב לספרות, לשפה ולתרבות העברית, והרבה חליפות וגלגולים עברו עליו. ראשיתו של מרכז זה נעוצה בסוף המאה השמינית, שאז נוסדו שם קהילות רבות והוקמו מרכזים גדולים לתורת ישראל, לשפתו ולתרבותו. אולם הפריחה הזאת נפסקה מהמאה הי”ט והלאה, משום שהיהדות הצפון-אפריקאית נסתגרה על עצמה ולא היתה מקושרת עם חכמי ישראל במדינות אחרות. אחרי גירוש ספרד בשנות 1391, 1492 וגירוש פּורטוגאל בשנת 1496, התיישבו במארוקו כמאתים אלף נפש מהמגורשים, שהיו כולם גדולים בתורה ובמדע, ואחיהם תושבי הארץ עזרו להם להאחז בה. בין גולי ספרד שהתיישבו באַלג’יריה היו גדולי תורה, שמהם נזכיר את ר' יצחק בר ששת (הריב"ש), ר' שמעון בן צמח דוראן; מהם התיישבו בפאס ובערים אחרות במארוקו וטריפּוליטאניה, ויפיחו רוח חיים בקהילותיהן. מאז התחילו קהילות אלו לשוב ולשגשג ויקימו מקרבן הרבה דורות של רבנים וגאונים, מורי-הוראה מפורסמים, מליצים, משוררים ופייטינים עברים, שספריהם בהלכה ובמחקר ובשירה משמשים עד היום מאור עינים לרבנים בתפוצות הגולה. הם חידשו את רוח התורה והיהדות בצפון אפריקה והעשירו גם את המחשבה העברית ויכניסו לתוכה את יסודות המדע למקצועותיו".

“רוח זו היתה חיה ופועלת עד לתקופתנו אנו. ה”חדרים" שבצפון אפריקה היו צרים מהכיל את כל התלמידים שהיו מתחנכים בהם על-ידי מלמדים יודעי תורה וחכמה, והישיבות ובתי-המדרש היו תמיד מלאים אברכים שוקדים על למודיהם ועושים את תורתם אומנותם. השפה העברית תפסה מקום נכבד בלימודים האלה והיתה שגורה בפי המתלמדים. ההשכלה העברית צררה בכנפיה גם את טובי בעלי-הבתים והסוחרים. ב“חארות” (הגיטאות) של קירינאיקה, תוניסיה ואַלג’יריה וב“מלאחים” (רחוב היהודים) של מארוקו אפשר היה למצוא גם משכילים עברים בקיאים בספריהם של קלמן שולמאן, מאפו, סמולנסקין, סוקולוב ועוד, כי אור הגנוז של פליטת הסופרים העברים ברוסיה היה מתגנב למבואות האפלים ומאיר את לבות האחים הנידחים האלה. והשפה העברית היתה המקרבת את הלבבות הרחוקים ועושה אותם לאגודה אחת ולקהל עברי אחד".

“וכגורלו של הספר העברי כן היה גורלו של העתון העברי. גם זה חדר לסימטות העתיקות ביותר. לא רק של ה”מלאחים" בכרכים הגדולים, אלא גם לכפרים נידחים ומנותקים מכל ישוב, שעין תייר לא שזפתם ורגלו לא דרכה בהם מעולם. אחרי “המגיד”, שתפוצתו היתה הגדולה ביותר בצפון אפריקה, אפשר היה למצוא שם קוראים וחותמים ל“לבנון,” “הצפירה,” “החבצלת,” “הצבי,” “העולם,” “החירות” ועוד. העתונים האלה היו מביאים ליהודים את בשורת הגאולה והתחיה הלאומית ומשמשים אמצעי לפרסום כל המתרחש בתפוצות הגולה".

“בכפר נידח בתוך הישימון הגדול שבטריפּוליטאניה מצאתי בימי נסיעתי שם בשנת תרפ”ג תלמיד-חכם יהודי, קורא וותיק של העתונות העברית, שהזכיר לי מאמרים שלמים שכתבתי ב“החירות” וחזר כמעט מלה במלה עליהם, ושינן כמעט בעל-פה פרקים שלמים מ“המגיד” ומ“הצפירה” של רבי נחום סוקולוב.

“בצד העתונות העברית שהגיעה לצפון אפריקה מחוץ לארץ, יצאה לאור גם עתונות מקומית בצרפתית ובשפה הערבית המדוברת (באותיות עבריות), שתרומתה להפצת התרבות העברית, להקניית הערכים הלאומיים לקוראיה והפחת רוח התחיה הלאומית לא תסולא בפז”.

“בכל צפון אפריקה היו יוצאים לאור, ועוד יוצאים גם כיום, עתונים יהודים שעמדו על רמה ספרותית גבוהה, הגיבו בסגנון נאה על השאלות הציוניות שעמדו על הפרק בחיי עם ישראל לתפוצותיו, תרגמו מהעתונות העברית קטעים ופרקים שלמים ממבחר פרי עטם של סופרי ההשכלה ויביאו לקוראיהם את בשורת התחיה”.

“אולם, עם הכיבוש הצרפתי באה הפסקה בתחיה רוחנית זו: השחרור הצרפתי וחינוך הנוער על-ידי ה”אַליאַנס" הפכו את הקערה על פיה ויחפרו תהום עמוקה בין האבות והבנים. חלק גדול מהנוער היהודי השליך אחרי גוו את ירושת אבותיו ומסורותיהם. לבתי-הספר של ה“אַליאַנס” בצפון אפריקה, שהעמידו תלמידים הרבה, יש אמנם חלק גדול בשיפור מצבו הכלכלי, התרבותי, הכללי והמדיני של הנוער היהודי. על-ידי לימוד השפה הצרפתית הוכנו והוכשרו אלפי מתורגמנים, פקידים ועוזרים לדיפּלומאטים ולצבא הצרפתי, והללו היו מפיצים בתוך עמם את רעיונות החופש והתרבות החדשה, גם היו למנהיגי הקהילות ומדריכי העם. הדור הישן נשאר סגור ומסוגר בתוך מסגרתו הדתית, שומר דת ומסורת, מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אך חי באדישות גמורה לכל הטבוע בחותם החיים החדשים, והמרחק בין הדור הישן והדור החדש הלך וגדל"⁶¹.

ועתה נפנה אל ארץ ארץ והתפתחות מוסדות החנוך בכל אחת מהן.

בטריפּוליטאניה (לוב)

מספר היהודים בטריפּוליטאניה הוא כשלשים אלף (1936), כחמשה עשר אלף מהם גרים בטריפּולי ויתרם בבנגאזי ובשאר הערים. היהודים גרים ברובע מיוחד, החארא, בעוני גדול. בשנת תרס"ו נמנו בין אלפים משפחות שגרו בחארא של טריפּולי יותר מאלף שחיו במצוקה גדולה.

כל יושבי החארא הם שומרי דת ומכבדי תורה, אבל ככל יהודי הקדם הם גם מאמינים בהבלי הקדם ובסגולות קבלה מעשית. כל האמונות התפלות הביאו מהרי המדבר, מן הברברים, ומשם באו רבים להתיישב בטריפּולי. בין יהודי המקום ישנם חכמים מובהקים וגם משכילים יודעי לשונות.

עוד בשנת 1876 השתדל נשיא העדה בטריפּולי, שאול לביא, לייסד שם בית ספר מודרני. יהודי העיר פנו אז אל רבני ירושלים לשאול מפיהם אם אין בזה אפיקורסות והנשאלים ענו שלא ירהיבו עוז בנפשם לפרוץ את גדרי החנוך הישן. בשנת 1889 שלח ועד האַליאַנס את דוד קאזס, מנהל בית ספרה בטוניס, אל טריפּולי לראות מה מצב העדה שם ואם כדאי לפתוח שם בית ספר. השליח מצא כי חסרים בטריפּולי בעלי מלאכה יהודים מומחים ובית ספר לאומנות היה מרים את מצבם הכלכלי. בשנת 1890 פתחה החברה הנ“ל בית ספר וכלל שני בתי מלאכה, אחד לנגרות ואחד לנפחות, והיו שם כ”ב תלמידים, חוץ משוליות ששמשו אצל בעלי מלאכה בעיר וניתנו להם שעורים מיוחדים. בשנת 1894 סגרה האַליאַנס את בית ספרה זה, כדי לקמץ בהוצאות, והכניסה את החניכים לבעלי מלאכה טובים, ובמקום זה פתחה בית ספר יסודי. בו בזמן היו ילדי ישראל לומדים בתלמוד התורה של העדה, אבל מכיון שבבית הספר של האַליאַנס למדו צרפתית ולשונות זרות אחרות, שהן סגולה לפרנסה, הוציאו הורים רבים את בניהם מתלמוד התורה והכניסום אל בית הספר. בשנת 1898 היו בבית הספר של האַליאַנס 160 תלמידים. הצלחה זו עודדה את החברה לפתוח גם בית ספר לבנות, ובו הצליחה יותר, מכיון שאין על הבנות חובת למוד תורה, ומיד באו אל בית הספר החדש כמאתים וחמשים תלמידות. החברה רכשה לה גם קרקע, על מנת לבנות בנין מהודר לשני בתי ספרה.

רק חלק קטן מילדי ישראל בקרו בבתי הספר והשאר למדו אצל “רביים” שפתחו להם “חדרים” בדירותיהם הפרטיות או בבתי הכנסיות ומלמדים את הילדים את הקריאה העברית ואת הכתיבה הערבית באותיות עבריות (בכתב רש"י). בשנת תרס“ג (1892) קמו אחדים מראשי הקהילה ויסדו חברת “יגדיל תורה” ומנו מלמדים הגונים שמשכורתם שולמה מקופת החברה, וילדי העניים היו מקבלים לחם ושמן יום יום. ילדים שהוריהם רצו להוציאם מבית הספר בעודם רכים, על מנת שיהיו להם לעזר בפרנסתם – היו מקבלים תמיכות כסף מדי שבוע, על מנת שלא יעזבו למודיהם. כעבור שנים מספר בנתה החברה בנין מיוחד ומפואר לתלמוד התורה. תכנית הלמודים כללה קרוא וכתוב, תנ”ך, משנה ותלמוד וחשבון. שיטת הלמודים היתה על פי תרגום לערבית. בית הספר היה מוסד חנוכי הגון.

בינתים בא שנוי פּוליטי במצבה של טריפּוליטאניה ושנוי תרבותי בחיי היהודים שם. בשנת 1910 כבשה איטאליה את טריפּולי וראשית מעשיה היתה לכבוש את לב הדור הצעיר ללשון איטאליה ונמוסיה. הרשות הצבאית הפקיעה את הקרקע מידי האַליאַנס – משום צרפתיות. בבוא הד“ר סלושץ בשנת 1911 – מיד אחרי הכבוש – לטריפּולי מצא את תלמוד התורה במצב טוב, מוריו היו שני תלמידי חכמים מובהקים. למדו בת”ת 450 תלמידים שנחלקו לחמש עשרה כתות ולמדו בהדרגה מ“בראשית” עד “לעיני כל ישראל”, ונביאים, ובכתות העליונות גמרא ומפרשים, ובהן כארבעים תלמידים מבינים. בתי הספר של ה“אַליאַנס” היו קיימים עוד ולמדו בהם כחמש מאות תלמידים ותלמידות.

האיטאלקים רצו למשוך את התלמידים לבתי ספרם שיסדו, על כן הנהיגו בהם את למוד הלשון העברית. בשנת 1920 הובא הרב א. שמואל הרטום מאיטאליה לשמש רב בטריפּולי והוא הנהיג בתלמוד התורה את השיטה הטבעית. כעבור שנים אחדות הובא מורה מארץ ישראל והלשון העברית הכתה שרשים במוסד. בשנת 1930 קמה אגודת צעירים בשם “בן יהודה” ששמה לבה לתקון החנוך ויסדו תחילה שעורי ערב לבחורים ואחר כך בית ספר “התקוה” – בבנין תלמוד התורה – שמה באו ילדים וילדות ללמוד בערבים את הלשון העברית (ערב אחד לילדים והבא אחריו לילדות), שש שעות למוד בשבוע לכל כתה. המורים היו מתנדבים, ואף על פי כן היתה השפעת בית הספר גדולה מאד. רוח ההתלהבות תקף את כל התלמידים והתלמידות, שזאת היתה להן הפעם הראשונה ליהנות מחנוך עברי. ראשי הקהילה ראו בהתקדמות הלמודים ומסרו לידי החברה גם הנהלת תלמוד התורה. במוסדות אלה הכינו גם מספר צעירים וצעירות להוראה. החנוך במוסדות אלה היו עברי שלם⁶².

בנגאזי

בבנגאזי היה תלמוד תורה לילדים, בבנין מיוחד שנקרא בלשון המקום “סלא”, והוא בן שתי קומות. ולמדו שם רוב הילדים. בימי הכבוש האיטאלקי היו הלמודים הכלליים מתנהלים באיטלקית.

בקהילת ברצה הרחוקה כמאה קלומטר מבנגאזי קיים בית ספר שלומדים בו כשבעים ילד וילדה. כמו כן קיים בית ספר בזליתן, וכן בכומס. כמאה ועשרים ילדים למדו שם, ומורם העברי היה (בימי הכבוש האיטאלקי) פריג’ה זואריץ, הרב דמתא.

בנאות הדשא (אאזיסים) של מדבר לוב מפוזרים ישובים יהודים קרועים ותלושים מן העולם, נדכאים מרדיפות ונגישות המושלימים התקיפים, בלי בתי ספר ובלי חנוך. באיזו קהילות יש תלמוד תורה קטן, אך הלמודים בהם עומדים על מדרגה נמוכה מאד, וקשה למצוא תלמיד היודע לפרש פסוק כצורתו⁶³.

היהודים הגרים במערות טריפּולי והאואזיסים הסמוכים נמצאים בין ים התיכון ומדבר סאהארה. במישור גדול אחד המשתרע מליבדה עד הר הונא נמצאות המערות הגדולות. זוהי ג’בל שממנה תבאנה השיירות. בג’בל איפרן יש אוכלוסיה יהודית הדרה במעבה האדמה, במערות. הילדים מתחנכים בתלמודי תורה קטנים, תלמידים אחדים בכל אחד מהם. שם הם לומדים לקרוא ולהתפלל. יהודי המערות מדברים דיאלקט עברי משלהם.

אלג’יר

אלג’יר מושבה צרפתית היא על חוף ים התיכון בצפון אפריקה. בין טוניס ממזרח ומארוקו ממערב. ישוב היהודים שם עתיק הוא והיו שם גדולי תורה שהשפיעו הרבה על הספרות הרבנית בה. החנוך העברי שם – לקוי היה בכל הנגעים של למוד מיכאני, ואף על פּי כן היו תוצאותיו טובות – מחמת רוב הזמן שניתן לו וחיי הסביבה ששפעו יהדות. בקיאות בתנ"ך וידיעת התלמוד היו שכיחות. כל יהודי היה פוסק פסוקים ויודע ספר.

ברציפות חיים זו בא משבר עם כבוש אלג’יר לפני הצרפתים בשנת 1930 (תחילה היתה אלג’יריה מושבה ספרדית ויהודיה השתמשו בספרדית ועברית). בשנת 1870 קבלו שלשים ושמונה אלפים מיהודי אלג’יר את הנתינות הצרפתית ומאז אבד שווי משקלם ומוסדות יהדותם החלו מתערערים. צרפת הביאה שמה את כל דרכי שלטונה של פקוח מרכזי והשפעה ממעל לשנות ארחות החיים של היהודים ולקשרם לצרפת קשר תרבותי חזק. היא מינתה את רב הכולל ופתחה בתי ספר יסודיים כלליים, שגם ילדי ישראל יבואו ללמוד בהם. ואף כי רוב הילדים יהודים היו הפקידה עליהם מורים בני דתות שונות, והחנוך הישראלי היה מוזנח מאד. הדור החדש נקרע מעל תרבות עמו ותרבות חדשה ניתנה לו, תרבות שלא נזדקק אלא לחיצוניותה הטפלה. זה היה דור של בינים, שסכנת הריקניות צפויה לו.

לחנוך הישראלי יצאו ידי חובה על ידי שעורי תוספת בבית הכנסת על ידי “חכמים”, – מלמדים בלתי מוכשרים לתעודתם. משנת 1906, כשנפרדה הדת מן המדינה בצרפת, חדלה הממשלה מהתערב בעניני הקהילה ובבחירת הרב הכולל. הוצאות מוסדות הקהילה נלקחות מאז מקופת מכס הבשר הכשר.

התרוקנות הדור הצעיר מיהדותו הביאה דאגה בלב ראשי העדה והחלו מבקשים דרכים להשיב לב בנים אל מסורת אבות. בשנת 1894 נוסדה אגודת “תלמוד תורה” שפתחה בית ספר עברי (שעורי דת) וקבלה תמיכה מקופת העדה. ה“אַליאַנס” שלחה שמה מורה ובית הספר עבר לרשותה משנת 1900. נרשמו בו כשש מאות תלמידים. בהיות בית הספר הזה משמש אך מלואים לכללי, שכל הילדים חייבים לבקרו, עומדת תכניתו על קריאה עברית, תרגום תפלות וקטעי תנ"ך, תולדות ישראל בצרפתית (רק עד חורבן הבית) ודת (פעם החלו ללמד עברית חיה על פי שיחות). הלמודים נוהגים בימים שבתי הספר הכלליים סגורים בהם, הלא הם ביום הראשון בבוקר וביום החמישי בשבוע, בבוקר ובערב, ובשאר ימות השבוע משעה ארבע עד שש וחצי. ביום החמישי ילמדו שבע שעות וביום הראשון אך שלש שעות בבוקר. ואחר הצהרים חפשים הם. קורס הלמודים עומד על ארבע שנים. נפתחו גם כתות לבנות. ומספר התלמידים והתלמידות מגיע לתשע מאות.

תלמידי הת“ת בני עניים המה, ואמידי ההורים לא ירצו שבניהם יבואו להתערב בין בני דלת העם, שמא ילמדו ממעשיהם. ואף כי הת”ת שייך שם ל“אליאנס”, החברה בעלת הנסיון הרב בתפוצות האלה, אין יחס התלמידים אל למודיהם אלא אדיש. לא כבשאר בתי הספר של כי“ח, כי בתי הספר של ה”אַליאַנס" בארצות אחרות הם בעיקר ללמודים חילוניים ולתרבות צרפת, והמורים מלמדים מתוך אהבה ואמונה בתועלת הלמודים, והחיים מחייבים אותם. באלג’יר משמש בית הספר ללמודי היהדות בלבד, והוא בית ספר של מלואים, ואין בו הרוח הזאת. “פּה מביטים התלמידים רק על מחנכם החילוני – כותב נשיא כל ישראל חברים – כעל מורם האמתי, כי השעורים היחידים שיש להם חשיבות ידועה בעיניהם הם השעורים הניתנים להם בבית הספר החילוני, וכל השאר אינו ראוי לתשומת לב מרובה…. אפשר לראות. למשל. הרבה תלמידים, שבבית הספר החילוני הם מקשיבים ומכינים היטב את שעוריהם, וכשהם באים ללמודי הקדש – הנם אדישים… מורי הדת אינם נועזים להיות תקיפים, מפּחדם פּן יכבידו על תלמידיהם אלה או ביחוד פן יזניחו האחרונים לגמרי את השעורים…”

ואם כך הדבר משום מה לא הקימה החברה בתי ספר ללמודים כוללים גם באַלג’יר, כבכל הארצות? כי התלמידים החלו לבקר את בתי הספר החילוניים עוד לפני זה ובאו במגע ובמשא עם ילדים בני דתות אחרות. זוהי הזדמנות שאסור לבטלה. “המגע והמשא של כל העמים, יחס הריעות בין כל התלמידים מבני הדתות השונות – הם תקוה לעתיד יקר מאד”…

ואף כי שבית הספר באלג’יר אינו אלא ללמודים עבריים בלבד לא שכחה החברה את מטרתה הלאומית. “כמעט כל תלמידי בתי הספר הם מבני העניים. יש ביניהם הרבה זרים, מדרום אלג’יריה, ממארוקו ומטוניס. השעורים האלה עוזרים להם לאקלמם, לצרפתם, ולהחיש את התפתחות רעיונותיהם ומנהגיהם ולהעשיר את אגרונם” (אוצר מליהם הצרפתי)⁶⁴.

בשנת 1946 בקר רבה הראשי של אלג’יר, הד“ר מ. אייזנבט, את אמריקה ושוחחתי עמו. שאלתי את הד”ר אייזנבט, מה מוציאים חניכי בתי הספר של ה“אַליאַנס” בידיעות וענה: ידיעה מעטה בתפלות וקצת מתולדות ישראל עד החורבן. מן הראוי להעיר שבערך חצי ממספּר התלמידים היהודים אינם מבקרים בשעורי-המלואים, ואין להם כל חנוך יהודי.

בקונסטאנטין של אלג’יריה בקרו התלמידים בבתי הספר הכלליים ואחר הצהרים ב“מדרשים”. אצל ה“חכמים”, שלמדום שעה או שתים ביום. בשנת 1902 יסדה שם ה“אַליאַנס” בית ספר של מלואים ובאו שמה כשבע מאות ילדים, והשאר לומדים בתלמוד התורה של העדה. ה“מדרשים” נסגרו זה אחר זה עד כי לא נשאר מהם אף אחד.

אוראן שוכנת על חוף הים התיכון ובה קהלה גדולה. בשנת 1931 הגיע מספּר יהודיה לעשרים אלף ובשנת 1946 לשלשים אלף. רובם מדברים ספרדית וערבית. אף באוראן לומדים ילדי ישראל בבתי הספר הצרפתיים החילוניים. לפנים לא היה באוראן שום מוסד חנוכי צבורי, כי יהודי המקום נחלקים ל“אוראניים,” התושבים הישנים, וטיטואניים שבאו שמה בימי מלחמת ספרד במארוקו בשנת 1860–1859, וגם מהגרים ממזרח מארוקו. ולא היה רק לשונם של הקבוצים השונים חלוק, אלא גם לבם. על כן לא התחנכו הילדים ב“מדרשים” פּרטיים. בראשית מאת העשרים נוסדה שם חברת “שבת אחים” ופתחה “מדרש” ללמד ילדים חנם. בשנת 1907 פּתחה ה“אליאנס” בית ספר של מלואים ובאו שמה כשלש מאות תלמידים ותלמידות. בשנת 1919 התעורר בחור נלבב אחד, המשמש עתה רב ראשי באוראן, ושמו אשכנזי, וייסד תלמוד תורה בשם “יגדיל תורה” וכעבור תשע שנים ישיבת “עץ חיים”. שני בתי הספר האלה מספּקים חנוך עברי לנוער, הראשון לבני גיל רך, משש עד שלש עשרה שנים, והישיבה משלש עשרה ומעלה. בבית הספר של ה“אליאנס” ובתלמוד התורה “יגדיל תורה,” לומדים ביום הראשון וביום חמישי, שני הימים שהתלמידים חפשים בהם מלמודי בית הספר הצבורי, ובעונת הקיץ לומדים הם יום יום. בבית הספר של כי“ח היו בשנת 1946 כחמש מאות תלמידים וב”יגדיל תורה" כמאה וחמישים. והתלמידים מתרגלים לתרגם תפלות ופרקים מתנ“ך לצרפתית ותולדות ישראל הם לומדים בצרפתית. בשנים האחרונות הנהיגו גם למוד הלשון העברית החיה ואף שירי ארץ ישראל. לבית המדרש “עץ חיים” באים בחורים עד שנת השמונה עשרה, ללמוד תנ”ך עם מפרשיהם, שולחן ערוך, אורח חיים ויורה דעה, משנה וגמרא ותולדות ישראל, גם חזנות.⁶⁵

גם באלג’יר ובקונסטאנטין קיימות ישיבות בשם “עץ חיים,” ושלש הישיבות הללו מספּקות את הרבנים ואת המורים ללמודי היהדות.

בכל אלג’יריה יש קהילות. והחיים יהודיים יותר בפנים הארץ, כי עיר החוף מושפעת יותר מן החיים הצרפתיים.

בשנת 1945 היה מספר האוכלוסיה היהודית באלג’יריה כמאה ושלשים אלף, מהם כשלשים אלף באלג’יר, כעשרים וחמשה באוראן וכשלשה עשר אלף בקונסטאנטין. בפנים הארץ מקבל כמעט כל ילד חנוך יהודי.

בשנות מלחמת העולם השניה רצתה ממשלת ווישי לייסד ליהודים בתי ספר מיוחדים, כדי להבדילם מעמי הארץ ה“אריים”, אבל ההורים התנגדו לכך. הם לא רצו להבדל. ואף על פי כן לא עברו הזרמים של השנים האחרונות ללא השפעה על הדור הצעיר. עם גידול הזרם האנטישמי הגיעו שמה הדים מן הרוח הלאומית, והצעירים יסדו להם חבורות ציוניות והחלו ללמוד גם עברית ולשיר שירי ציון.

בשנת 1943 נוסדה באלג’יר גימנאסיה יהודית על ידי הרב הכולל ד"ר אייזנבט. שם הגימנאסיה היא “עקול מיימוניד” (בית ספר על שם הרמב"ם, לפי שם בית הספר המכין לבית המדרש לרבנים בפאריז). שם מלמדים גם לדבר עברית ונתכנסו שמה 120 תלמידים.

טוניס

אין לנו סטאטיסטיקה מדויקת של יהודי טוניסיה, ומעריכים מספרם למאה וחמשים אלף (1938). בבירת המדינה לבד, בטוניס העיר, נמצאים לערך שלשים אלף (1938). והסבה שאין ספירת היהודים ידועה היא שיהודי טוניסיה נחלקים לשלשה סוגים: טוניסיים, התושבים העתיקים, ליבורניים, כלומר יהודים שבאו מליבורנו ושאר ערים איטאלקיות במאה הי“ז והי”ח והתיישבו בטוניס, וצרפתים. ובהיות שאין שתי הממשלות, איטאליה וצרפת, רושמות את אזרחיהן על פי הדתות, אין מנין מדויק אפשרי.

היהודים האיטאלקים נעשו בדור האחרון לראשונים במעלה, משום שביניהם ישנם בעלי השכלה ובעלי עמדה חברותית גבוהה, כגון רופאים ועורכי דין, בעלי אומנויות חפשיות אחרות, סוחרים ובעלי תעשיה. רובם התגאו על מולדתם ועל “לאומיותם” האיטאלקית ובימי גאותו של הפאשיזם נשאו על בגדם את תו המפלגה השלטת. בניהם למדו בבתי הספר האיטאלקיים שבטוניס והמהדרים היו שולחים אותם לרומי, עיר הנצח, לשאוב את התרבות מבארה.

כעשרת אלפים נפש הם אזרחים צרפתיים, והם מבחירי המשכילים ומן השדרה העליונה, וכמובן שהם פּאטריוטים של צרפת.

החלק העיקרי הם יהודי טוניס.

חנוכם של יהודי טוניסיה העיקריים היה ב“כותאב”. מפקח האוניברסיטה בטוניס מתאר את הכותאב בדברים אלה:

“הכותאבים של היהודים נמצאים ב”חארא" (רובע היהודים), חוץ משלשה שהם בקומה הראשונה נמצאים כולם בשפל, ומצבם נמוך ממצב הכותאבים של המושלימים. צר לראות את הילדים החיוורים בתוך החורים האלה, חורים רטובים, חסרי אור ואויר, שאין בהם אפילו שרפרף לשבת עליו. ברחוב גוריאנו ישנו כותאב שבו לומדים מאה ועשרה ילדים, והאור המגיע אליהם בא בעד הפתח. ברחוב המקולין נמצאים מאתים חניכים בחדר נמוך, אפל וטחוב שאוירו מעופש ומלא אדים מזיקים. בכל בתי הספר האלה אין בתי כסא, והילדים מוכרחים לפנות לבתיהם או לעשות צרכיהם בחוץ. בכמה כותאבים אין כל רהיטים חוץ משרפרפים שעליהם ישבו המורים והתלמידים ורגליהם משולבות."⁶⁶

מורה עברי שבלה כמה שנים בטוניס כותב על הדירות ועל המלמדים כדברים האלה:

“התלמידים הראשונים של כל “כותאב” לומדים בתחלה בבית הכנסת. אולם כאשר יתרבה מספרם הם מתחילים להשתובב ומשחיתים ושוברים את הרהיטים שבהם ישתמשו בשעת הלמוד, ושעל הרוב אינם רגילים בהם בביתם, כגון: שולחנות, ספסלים, ארונות, פמוטים וכדומה, על הרוב מושיב אותם ה”רבי" באיזה חדר ריק מחוץ לבית הכנסת, ושם בשבתם על הרצפה בחצי גורן עגולה, בין חומות ותקרות ערומות ומכוסות אך כתמי רטיבות בחורף וקני שרצים בקיץ – מבלים התינוקות כמעט את כל היום ולומדים תורה".

“והמלמדים מאין יימצאו? בצפון אפריקה נוהג עדיין המנהג הקדום מימי הבינים של “עשרת הבטלנים”, והם נדחי החברה ועניי הקהלה הזקנים והתשושים ביותר, היושבים תמיד בבית הכנסת כ”מנין" קבוע לקריאת ה“זוהר,” והרי הם מוכנים בכל עת ובכל רגע לערוך כל מיני טכסים דתיים לרגל מקרים משפחתיים ו“מצוות” צבוריות שונות, כגון: לידות, בר מצוה, קבורה, תענית צבור, הכנסת ספר תורה, אירוסים וקידושים, וכדומה. לרגל כל אחת מן המצוות האלה מזמינים את “עשרת הבטלנים” לקרוא פסקות ידועות מן הזוהר ולהתכבד בסעודה, ולעתים רק בפרוסת לחם ומעט “משקה”. אלה ממנין זה שאינם עדיין אינוואלידים גמורים ושיודעים קצת לקרוא בספרי התפלה, נוטלים על עצמם בעד שכר פּעוט ללמד דרדקי לקרוא ולהתפלל. אולם רוב הבטלנים האלה מתקשים בעצמם בקריאת “עברי”, כי שכחו את גירסת ילדותם. את קטעי הזהר שהם נדרשים לקרוא הם יודעים על פּה, וכן את התפלות והפזמונים המיוחדים לכל “מצוה” ולכל מקרה של שמחה או של אבל משפחתי. בכלל כל “כלי הקדש” למיניהם, הממלאים את צרכי הדת של הצבור היהודי בבית ובבית הכנסת, ברחוב ובבית הקברות – כולם לובשים איצטלא של רבנות, וכולם זוכים בתואר “רבי”, למרות העובדה שבחלקם הגדול אינם יודעים קרוא וכתוב"⁶⁷.

כמו ביהדות האשכנזית שה“חדר הדרדקי” עמד על מדרגה נמוכה והעיקר היה חדר הגמרא, כך בטוניס היה העיקר הישיבה. עוד מימי הבינים היו קיימות שם ישיבות מפורסמות ללמוד התלמוד והפוסקים, וגם לקבלה, ובראשן עמדו גדולי תורה. לאחר שיצא נער מן ה“כותאב” פּנה אל הישיבה, ושם רכש לו ידיעות של ממש.

בטוניס התקיימו גם בתי תלמוד תורה, אחד של העדה הטוניסית ואחד של עדת הליבורניים, שהלמודים בהם היו מסודרים. בתלמוד התורה של עדת הטוניסיים היו בשנת 1875 כשבע מאות תלמידים ובת"ת הליבורניים קרוב למאה וחמשים. בני האמידים והעשירים למדו בבתי ספר פרטיים או בבית הספר של “אחיות יוסף הקדוש” – בית ספר קאתולי תחת חסות הצרפתים.

בשנת 1878 נפתח בטוניס בית ספר של האליאנס, ואז בטלו בתי הת“ת, והתלמידים עם מוריהם יחד עברו אל בית הספר. ראשי העדה עשו חוזה עם כי”ח לנהל את בית הספר לפי רוח ישראל וללמד בו למודי קדש בשעור מספיק, ומסרו לידי החברה גם את הכנסות הת"תים ממכס הבשר הכשר. אך האליאנס לא שמרה על תנאי החוזה – על כל פּנים לא לפי רוח הסעיפים – וקבעו בבית ספרה את סדריה, שלפיהם תרבות צרפת עיקר ותרבות ישראל טפלה.

בבית הספר של האליאנס היו יותר מאלף תלמידים. קורס הלמודים נקבע לשש שנים ותכנו: קריאה ודבור צרפתיים, חשבון, היסטוריה וגיאוגראפיה ושעורים גבוהים למשתלמים. משבאה טוניס תחת חסות צרפת (1881) בא שנוי בתכנית וכוונה “לקבל את הלשון הצרפתית כלשון הלמודים וללמדה בכל הכתות, ואפילו בגני הילדים.”

הרבה עשו בתי הספר של האליאנס להרים את מצבם הכלכלי והחברותי של יהודי טוניסיה, אך מה עשו לחזוק היהדות?

נשמע נא דברים אחדים מפי המשכילים:

“זה חדשים מספר אשר צעקנו חמס על חנוך נערי בני ישראל בבתי הספר אשר יסדה בעירנו חברת כי”ח, על אשר פנתה החברה עורף ללמוד שפת קדש בבתי הספר ותשם את גברתנו לשפחה נחרפת ללמוד שפת צרפת, והילדים אשר בבית ספרה רק בילדי נכרים ישפיקו ומידיעת בני עמם לא ידעו מאומה. שאלו נא עתה את בני הנעורים אשר יצאו מבית הספר, אשר להחברה הנזכרת, דבר מדברי ימי עמם ותראו כי כאלמים לא יפתחו את פּיהם, כי כולם נזורו אחור וחרפּה היא להם לשגות בדברים כאלה, וכל תורתם והגיונם היא רק בלשון צרפת, ועל עמם יביטו כעל עם לא עז וחדל אישים. כעין הדברים האלה דברנו באזני החברה הנכבדה, אך לדאבון לבנו קולנו היה כקול קורא במדבר,"⁶⁸

ואחד הסופרים מוסר לנו על המצב ביתר באור:

“רבות עשה בית הת”ת הישן בעולם האמונה והדת. נוכל להחליט כי רוב הרבנים ותלמידי החכמים המתים ואשר הם חיים עד הנה הם מיוצאי בית הת“ת הזה. אך לא כל העתים שוות… הבית היה עומד וקיים רק ברוח מנהליו… בכלל היה הבית הזה מבכר לעתותיו בכורי הרבנים והחזנים והסופרים וכל דבר שבקדושה, אשר הביאו תועלת לא מעטה להאמונה והדת.. בכלל אזכיר לטובה את פועל החכם התורני מלא וגדוש בכל מיני חכמה ומדע ובלשון האיטאלקית והצרפתית לו יד ושם, וגם בספרות העברית גדול כחו מאד, ר' אברהם קאסטרו נ”י. הוא שמש בכהונת גזבר ת“ת איזה שנים וידע איך לכלכל צרכי החנוך, ונהל את בית הספר לרוח העת. הוא הפליא לעשות עם חניכיו… כי נמצאו נערים בני שמונה ותשע שנים שהיו שקלי וטרי בפלפול וסברא… יום מר ונמהר היום אשר בו הסיר את המשרה מעל שכמו. ומן הוא והלאה לא ראה בית הספר אור החנוך המועיל ליהדות. כי לרגלי הקלקולים אשר נקרו ויאתיו בסדרי בית הספר הוכרחה החברה כי”ח ליסד פּה בית ספר על שמה בשנת ה’תרל“ח”.

אחר הדברים האלה הוא מביא את פרטי החוזה שנעשה עם חברת כי"ח ואחר כך הוא מוסיף:

“בכלל נוכל להגיד כי הפקידים והמנהלים אשר על בית הספר דורשים תלי תלים ויש להם סודות ורמזים בפרקי הפרוגראם וכי יוכלו להטות אל כל אשר שמה הרוח ללכת… והמטרה רק לעשות את בנינו צרפתים גמורים… עמודי הדת והיהדות מתמוטטים על ידיהם… הלמוד הצרפתי הוא בגרם המעלות, והמשגיחים נתנו עיניהם רק אל שפת צרפת… בלשון צרפת ומעט ספרותה מלאו כל חלל מוח הילד, ואיך ישא פני הקריאה העברית אשר עבר עליה כלח, שאף אם יהגה בה כל היום לא יבין בה מלה אחת, כי כשעה אחת יקח הנער לענות בה את נפשו… כשמונה עשרה מלמדים מזילים כטל לקח טוב ומועיל רק להספרות הצרפתית ורק שבעה מורים מלמדים את הנערים רק את הקריאה המשחתה אשר בה יבלה כל ימיו⁶⁹ ולא יגיע אל הנקודה הראשית (להבין)… ובהגיע הנער להחדר הרביעי (למחלקה ד) ישמח שמחה גדולה על פרקו העול הזה מעל צוארו”…

"זה כארבע שנים קנאו איזה אנשים לכבוד התורה הקדושה ולכבוד החנוך וייסדו להם בית ספר ללמד את הנערים את הלמוד הישן. אכן מזה לא נקוה תחית היהדות, יען בלמודם לא תמצא העת קורת רוח… וכמוהו כל חדרי הלמוד פה (כלומר: ה“חדרים” הפרטיים), כי כל למוד ישן אשר לא ירצה להעת החיה קדוש הוא להמורים (כלומר: המלמדים הם מן הדור הישן ואינם מבינים לרוח הזמן)⁷⁰.

יסוד בתי הספר של האליאנס הכניס שנוי יסודי בחנוך היהודי בטוניס. יסודות החנוך העברי ואתם יסודות ההוואי היהודי נתערערו. יהודי שהיה נוהג להביא את בנו לאחר ארבע שנות “כותאב” לישיבה מסרו עתה אל האליאנס. שם היה הלמוד צרפתי והעברי נצטמצם להכינם לברכות התורה לשם “בר מצוה”. האדוקים ראו באבדן החנוך ויסדו תלמוד תורה בשם “אור תורה”. תחלה למדו בו רק תפלות, פרשה ותלמוד. כעבור שנים עבר המוסד לידי הקהלה ובאו בו שנויים והנהיגו בו גם למוד הלשון הצרפתית. למוד התלמוד נהוג שם לפי הנוהג המקומי: בתרגום לערבית, אולם לא לערבית של היום, כי אם לדיאלקט שעבר זמנו, כאשר תרגמו המלמדים האשכנזים את התורה ליידיש דייטש שלא היו לה מהלכים עוד. תרגום זה מקשה על מקצוע למוד שהוא גופו קשה לילדים. כדי להגביר את למוד הגמרא יסדו חברת “למוד התלמוד”, ומכיון שלא נמצאו עוד מבני העיר והערים הקרובות מורים לתלמוד הזמינו אותם מג’רבה העיר.

ג’רבה עיר עתיקה היא. בנויה על אי בודד בדרומה של טוניסיה וקשריה עם העולם מעטים. יהודי ג’רבה דרים בשכונות מיוחדות להם. אלפים ושבע מאות יהודים דרים ברובע הגדול (חארה כבירה) וכאלפים במרחק שבעה קילומטר ברובע הקטן (חארה סג’רה). כמעט כל יהודי העיר הם יראים ושלמים והילדים מבקרים אך בחדרים ובתלמודי תורה ובישיבות ולומדים כל מקצועות היהדות, מן התנ"ך עד התלמוד והפוסקים. שונים הם יהודי ג’רבה משאר יהודי טוניס בזה, שאינם שולטים בשום לשון אירופית וכל הקשרים שביניהם ובין יהודי הכפרים הם בעברית. ובאמת היא עיר של חכמים וסופרים והם מספיקים סופרים ורבנים להרבה עדות. ג’רבה היא המבצר האחרון של היהדות הטוניסית המסרתית.

גם דבר הספרות העברית החדשה הגיע שמה ויהודי ג’רבה רוכשים להם ידיעות העולם מתוך הספרות העברית מדור ההשכלה. בשנים האחרונות נתגברה שם התנועה הציונית ונוסדה שם חברת “עטרת ציון” והצעירים הקימו להם גם “קבוץ יהודי דתי” במושבת הכשרה, וזו להם הפעם הראשונה לעסוק בחקלאות. כי יהודי העיר מתפרנסים מן המלאכה ומן המסחר⁷¹.

ספאקס היא עיר הבירה הכלכלית של טוניס. כששת אלפים יהודים גרים בה ורובם סוחרים ובעלי מלאכה. בעיר ההיא נוסדה לפני שנים חברת “אוהבי ציון” וחברה זו השפּיעה הרבה על פּיתוח ההכרה הלאומית ועל אהבת הלשון העברית. בבית הספר של ה“אליאנס” מלמדים עברית על פּי השיטה הטבעית. הנוער סידר שעורי ערב לבוגרים.

בטוניס מתחנכים אלפים מילדי ישראל בבתי ספר זרים, צרפתים ואיטאלקים, – בתי ספר דתיים. למוד הדת מסור בידי הכמרים והם משתדלים להשפיע גם על ילדי ישראל. יש והילדים שומעים לשעורי הדת ויש והם משתחררים מלמוד זה. ילדים אלה, והם ילדי מתבוללים, אינם יודעים דבר מן היהדות. בעוד שהתלמידים הנוצרים יודעים ספורי “הברית הישנה” אין ילדי ישראל יודעים מתורה זו עצמה, תורתם הם, ולא כלום. עם התפשטות הרעיון הלאומי הובא לטוניס נחום ירושלמי, מורה מארץ ישראל שהשתדל לפתח שם חנוך לאומי מודרני. לילדים מסכנים אלו, מבקרי בתי הספר הזרים, יסד שעורי ערב ושם למדו עברית וספורי התורה בצרפתית ושירי חג ומועד ושירים ארץ-ישראליים ושירי מחולות. מעת לעת ערך חגיגות לכבוד הרגלים וזה עשה רושם גדול על בני העיר. ההורים באו בהמוניהם לראות ולינוק השפעה לאומית מן הטקסים והמחזות.

“השירים העברים – כותב ירושלמי – נעשו לנחלת הרבים, בכל הרובע של טוניס. ובעברי לעתים ברחובה של עיר, ובשמעי מכל צד את ברכות השלום העבריות ואת השירים העממיים העבריים – הייתי קרוב לשכוח שהנני נמצא בגולה רחוקה ונדחת, והיה נדמה לי שהנני עובר כחולם ברחובה של איזו עיר ארצישראלית קטנה, של טבריה או של צפת.”⁷²

ואמנם בימי הכבוש הנאצי הראו חניכי החנוך הלאומי מסירות רבה ללמודים, ועל זה ידובר בכרך השלישי.

מארוקו

יהודי מארוקו מהווים שני יסודות – ספרדי וערבי. מערי מארוקו מפורסמת קהלת טיטואן, שבחבל הפרוטקטוראט הספרדי, שהיא “אחד המבצרים המעטים שנשארו לפליטה מן היהדות המסורתית עם כל צורותיה בנות הדורות ומנהגיה שלא שונו אף כמלוא הנימה”. רוב היהודים גרים בגיטו מיוחד, “יודריה,” והקהלה חיה את חייה הבודדים. בתוך קהלה זו קמו מורים שהרביצו תורתם בה ובסביבתה. מטיטואן מבקשות הקהלות רבנים, מורים ושוחטים. רבים מהם הם לא רק יודעי תורה, אלא גם בקיאים בתלמוד. ששה עשר בתי כנסיות בטיטואן, שלש ישיבות ו“מדרשים” (חדרים) רבים. היהדות נשמרת לכל דקדוקיה. “התעניינתי בדבר – מספר הד”ר אריאל בן ציון – אם היהודים שנפוצו עתה בכל חלקי העיר עודם שומרים את השבת כאחיהם בגיטו. אף חנות יהודית אחת אינה נפתחת בשבת – אמרו לי – רק אחד מאזרחי טיטואן נסה פעם לפתוח חנותו ונענש קשה על כך: הוטל עליו חרם. לא בלבד שהוצא מן החיים הצבוריים, אלא עוד אסרו עליו כל השתתפות בחגיגות בית הכנסת. עתה חזר מדרכו ויחסיו עם אחיו הוטבו"⁷³.

בית ספר מודרני נוסד על ידי האליאנס בשנת 1862 ונכנסו בו כמאה תלמידים, ואחר כך יסדו גם בית ספר לנערות. “ועד המורשים” (בורד אף דיפּוטיס) מלונדון תמך בבתי הספר האלה, על מנת שילמדו בהם גם אנגלית. ומכיון שמספר הלומדים אנגלית קטן היה, וגם לא נמצא שם מורה הגון להורותה, תששה התעניינותו של הבורד במפעל החנוכי ובטל תמיכתו.

יחס ההורים אל בית הספר המודרני היה של בקשת התועלת האפשרית מבלי וותר על החנוך העברי, על כן לא מסרו שמה בניהם לשם חנוך שלם, הם הוסיפו לשלוח בניהם אל ה“חכמים” במדרשים והביאום אל בית הספר של האליאנס לזמן קצר על מנת ללמוד לשונות ומדעים. דבר זה לא ישר בעיני האליאנס, היא רצתה שיימצאו התלמידים ברשותה ולחנכם ברוחה, ולא סתם להועיל להם בלמוד צרפתית לבד, והחלה להשתדל, על ידי רב העיר ר' שמואל נהון, שההורים ימסרו בניהם לבית הספר לחנוכם הכללי והיהודי גם יחד, וגם שתתן להם העדה תמיכה מכספי מכס הבשר הכשר.

בשנת 1889 היו בבית הספר של האליאנס 375 תלמידים ובה בשנה נבנה בנין לבית הספר מחוץ לרובע היהודי. בית הספר לבנות התקדם בלי סכסוכים, מכיון שחנוכן היהודי אינו חובה. משנת 1899 גדל מספּר התלמידות מן התלמידים.

כמו בכל מקום הביאה “ההשכלה” של האליאנס לידי הגירה. על ידי ידיעות הלשונות והקשר עם העולם החלו הצעירים יוצאים קבוצות קבוצות לבראזיל, לוויניזואלה, לפירו, לקורסאו, ואפילו למערב אפריקה ודרומה.⁷⁴ מקצתם קבצו איזה הון ושבו למקום מולדתם ורובם נשארו בארצות החדשות ושלחו תמיכות כסף להוריהם.

גם בטאנג’יר היתה תמיכת בית הספר של האליאנס באה במקצתה מ“וועד המורשים” בלונדון והלמוד העברי היה ברשות העדה. בין הנהלת בית הספר והעדה לא שלט השלום, מכיון שהאליאנס קצצה בשעות הלמודים העברים וראשי העדה לא הסכימו לכך. סכסוכים אלו הביאו לידי סגירת בית הספר בשנת 1887. כעבור שנתיים נפתח בית הספר שוב, והפעם כולו ברשות החברה, כדי שיוכלו לעשות בו כרצונם. וכפיוס לעדה העמידו שם מורים הגונים לעברית. בשנת 1891 עלה מספר התלמידים לחמש מאות. בשנת 1903 נבנה בנין חדש לאסכולה.

ואם גם פעל בית הספר את פעולתו, ואף הזמן עשה את שלו, עדיין נמצאים הורים רבים שאין הלמודים העברים של החברה מניחים את דעתם והמדרשים והחדרים הפרטיים מוסיפים להתקיים.

אחת מערי החוף המערבי היא מוגדור. יהודיה מורדפים ודוויים מאד. האמידים שבהם דרים מחוץ ל“מלאח”, בפרבר קסבה. “וועד המורשים” של לונדון פתח שם בית ספר קטן וקבע את האנגלית ללשון הלמוד. כשבאה חברת כי“ח ופתחה שם בשנת 1875 בית ספר משלה החלו סכסוכים בין “בית הספר האנגלי” ובין ה”צרפתי“. “אצילי ישראל” באותה עיר נטו יותר אל האנגלי, כי היו להם קשרי מסחר עם אנגליה וסבורים היו כי בניהם ימצאו תועלת גדולה בידיעת הלשון האנגלית. על כן בקרו ילדי האמידים את בית הספר האנגלי וילדי העניים – את הצרפתי, והיו הראשונים שרים את ההימנון הבריטי והאחרונים את ה”מארסיליזה“. בשנת 1907 היה מספר התלמידים בבית הספר של כי”ח 311 ומהם 185 שלמדו חנם. אבל ה“מדרשים” הוסיפו להתקיים ולמדו בהם מאות תלמידים. בשנת 1906 נוסד בתוך ה“מלאח” תלמוד תורה מרכזי ובאו שמה 438 תלמידים. שם ניתנה ארוחת חנם לתלמידים. בתלמוד תורה זה מלמדים גם למודי חול, אם כי על פּי תכנית מצומצמת, ומעניין הדבר שגם נשיא כי"ח מעיד בעצמו כי “מוסד זה המתאים לצרכי הסביבה מביא תוצאות מצוינות” אבל – מוסיף הוא – “קמעא קמעא תתרחב התכנית (החילונית) ותהיה כתכנית שאר בתי הספר וכל הילדים ייהנו מאור ההשכלה”⁷⁵.

בקאזאבלאנקה השתדלה האליאנס לייסד בית ספר משלה והתנגדה העדה לכך. בשנת 1897 באה החברה לידי הסכמה עם ראשי העדה, שעל פיה היתה הקהלה נותנת לחברה 1500 פרנק ממכס הבשר כתמיכה. אז פתחה האליאנס את בית ספרה ובאו בו תלמידים במספר רב (בשנת 1907 הגיע מספרם ל-458, ורובם בלי שכר למוד). בשנת 1901 יסדה החברה בית ספר לבנות שמספר תלמידותיו הגיע למאתים. תלמוד התורה שם הוא מן הטפּוס הישן. בשנת 1939 בערך נוסד שם בית ספר “מגן דוד”, על ידי חברה לאומית בשם זה, והלמודים שם מודרניים.

בתי ספר לאליאנס יש גם בלעראייש, אל קצאר, רבאט, מזאגאן, סאפי ובערי הפנים. פאס היא אחת העדות העתיקות ביותר, עיר של תורה, ובשנת 1912 היה מספר יהודיה כעשרת אלפים. בפאס מתקיים תלמוד תורה מרכזי ולומדים בו כשש מאות תלמידים. כשבאה האליאנס לייסד בית ספר שם לא מצאה אזן קשבת בין ההמונים, אבל ראשי העדה ידעו כי האליאנס היא לא רק חברה להשכלה, אלא גם מגן פּוליטי ומליצה על היהודים בפני השלטונות. התלמידים הראשונים באו “על פי הפצרת נכבדי העדה שרצו להשביע רצון האליאנס”. בשנת 1899 החלה האליאנס לתת לתלמידים ארוחות חנם, – אמצעי בדוק ומנוסה להרבות מספר התלמידים בערי העוני והסבל. ובאמת עלה מספר התלמידים מיד. בשנת 1896 יסדה האליאנס גם בית ספר לבנות. במארוקש יסדה החברה בית ספר בתמיכת העדה בשנת 1901 וכעבור תשע שנים נוסד בית ספר גם במיקנש (מכנס). בשתי הערים האלה מתקיימים גם תלמודי תורה ובכל אחד מהם כשש מאות תלמידים.

דיבדו עיר התורה היא אף היא וכמעט בכל בית כנסת קיים תלמוד תורה. ידיעת התורה נפוצה שם ורבים שם ה“סופרים” שעבודתם יפה עד שמשלמים במארוקו כחמש מאות פרנק חלף ספר תורה של דיבדו⁷⁶. בשנת 1939 נוסדה במרוקו חברת “מגן דוד” שעשתה לה למטרה הפצת הלשון העברית ופתחה קורסים לעברית. ועתה יש לה לחברה זו בית ספר בפאס ואחד בסאפי.

בין ההרים מצויים כשלשים אלף יהודים ברברים המצטיינים בבריאות גופם ובגבורתם. חייהם חיי מסורת הם, אבל רק למעשה, וידיעותיהם ביהדות מעוטות. בניהם לומדים בחדרים – עם בני הערביים יחד. המורה הערבי קורא את הקוראן עם ילדי הערביים ו“החכם” היהודי את התורה עם ילדי ישראל, ודומים שני המורים זה לזה בשיטת למודם, בנגונם המלווה את הלמוד ובתנועות גופם. היהודים ההרריים מדברים ברברית וערבית, אולם הלשון העברית אינה זרה להם.

במארוקו ישנן כמה ישיבות ללמוד התלמוד. שלש מהן הן בטיטואן. אחת מאלה נוסדה על ידי יהודה בנוליאל, הציר הראשון של שלטון מארוקו בגיבראלטר, שהשאיר קרן לתמיכת המוסד לאחר מותו. יש ישיבה גם במארוקש וממנה יוצאים רבנים, חזנים ושוחטים.

בדרך כלל לומדים בבתי הספר של האליאנס במארוקו כארבעה עשר אלף תלמידים, והשאר – כששה עשר אלף – ילמדו בתלמודי תורה ובמדרשים. תלמודי תורה צבוריים נמצאים בפאס (מספר התלמידים היה כשמונה מאות בשנת 1945), במכנאס (כשש מאות תלמדים בה בשנה) במרוקש, בקאזאבלאנקה (“מגן דוד” והוא תלמוד התורה המודרני) ובאספי (סאפי) גם כן בשם “מגן דוד” ואף הוא מודרני. בפאס ניתנה ארוחת צהרים לילדי העניים. באוזרה, עיר העומדת בגבול מרוקו-אלג’יריה, דרים כששת אלפים יהודים ויש בה בית ספר עברי בן חמש מאות תלמידים. הלמודים מסודרים יפה. במדרשים לומדים כבימי העבר, בחדרים ללא אור ושמש, בישיבה על הארץ וללא שיטה מושכלת. את הקריאה לומדים הילדים ילד ילד לבדו ורק כשהם מגיעים ל“פרשה” הלמוד הוא בחבורה, בכיתה. אולם גם אלו הלומדים בבתי הספר של ה“אליאנס” למדו בחדרים. משום שהחנוך בבתי הספר של האליאנס לא סיפק את התביעות הדתיות והלאומיות מקבל כל ילד שני סוגי חנוך. כל זמן שהוא רך בשנים – מבן חמש עד עשר בערך – הוא לומד בחדרים, ורק בהגיע לשנת העשר וכבר למד להתפלל ולהבין בפרשת השבוע ובפרק בנביאים וקצת מן האחרונים, בתרגום ערבי, הם באים אל בית הספר של האליאנס לרכוש להם הידיעות הדרושות לחיים.

ולמרות ההרגשה שמרגישים יהודי מארוקו כי אין חברת כי"ח מסורה לאידיאלי הדת והלאומיות הם מעריכים את פעולתה הכבירה לטובת ישראל שם, וכך יעיד עליה אחד מחכמי ישראל:

“בתי הספר שלה הועילו הרבה להרמת רוחם של הרבה מיהודי מארוקו אשר התנערו מאז מאותה הדלות הגלותית שהסכינו בה מכבר לשאת אותה בדומיה ובבתי הספר של כי”ח ראו כעין קו החבור בינם ובין יהודי אירופה לקרוא להם בעת צרותם. על ידי החנוך בבתי הספר ההם במשך שלשים השנים האחרונות מצאו רבים מהצעירים גם את מחיתם, והעסק והמסחר בידי היהודים פרץ והתרחב עוד יותר"⁷⁷. אבל הדלות החומרית גדולה כל כך שנמצאים במארוקו כעשרת אלפים ילדים מישראל מחוץ לכל חנוך, הלא הם ילדי העניים המחויבים לבוא לעזרת הוריהם בבית מלאכתם, בחייטות ובסנדלרות ובשאר משלחי ידם.

בטורקיה וביון

החשובה בקהלות טורקיה היא קושטא (איסטאמבול). היהודים היושבים בה יוצאי ארצות שונות הם, על כן אינם מאוחדים לא בארחות חייהם, לא בארגון קהלותיהם ולא בחנוך בניהם. נוסף על זה נפוצים הם בפרברים שונים, וכל פרבר מתבלט בדיוקנו ובחותמו המיוחד. באלאט היא שכונת העניים והדבקים בדת, קוזקונג’וק היתה לפנים שכונת העשירים, גלאטה היא המרכז המסחרי ובו נתרכזו היהודים האשכנזיים וחזקוי היא פרבר רוב “העם”. ככל יהודי המזרח היו הילדים מבקרים בכותאבים ומקבלים שם את חנוכם.

בשנת 1854 פתחה הקהלה הישראלית בפירי פאשא בית ספר מודרני, ללמודי קדש וחול, ומשפחת קומנדו כלכלתו. אחר כך הועבר בית הספר לחזקוי. זה היה המוסד הראשון לחנוך החדש ובעיר התחוללה סערה. האדוקים טענו כי מוסד זה יגדל אפיקורסים והטילו חרם על כל השולח בנו שמה. רבים מן ההורים לא יכלו לעמוד בפני דעת הקהל והוציאו בניהם, אבל בית הספר הוסיף להתקיים. אז בא הרב עקריש לפני העשיר אברהם קומנדו ונדהו. למחרת היום הובל הרב לבית הסוהר ובכל העיר גדל האבל. ההמון נהר אל בתי הכנסיות לומר תהלים ולהתפלל לשחרור רבם. ביום הששי, כשעבר השולטן עבד אל עזיז בסירה כדרכו להתפּלל במסגד אשר בקצה קרן הזהב נאספו אלפי יהודים מכל קצות העיר ועמדו משני עברי לשון הים והתחננו בקול ובדמעות לשחרר את הרב. ההפגנה עשתה רושם והרב שוחרר (1862). בית הספר נסגר אז מחוסר תלמידים, אולם העשיר נתעקש וכעבור שנתים פתחו שוב, ואחר כך נפתחו בתי ספר מודרניים אחרים בשאר הפרברים⁷⁸.

בשנת 1856 בקר הד"ר לודביג אוגוסט פרנקל בקושטא וזה אשר יספּר על מצב החנוך אז:

“כפי עדות ספרי המכס יעלה מספּר עדת היהודים הישמעאלים (נתיני טורקיה) בקאנסטאנטינאפּאל לערך חמשה עשר אלף וחמש מאות והסרים למשמעת ממשלות נכריות לא יחשבו פה. והם יושבים נפוצים בכל העיר, אך רובם בערי החוצות (פרברים) מסביב. ששת אלפים בבאלאט, ארבעת אלפים בחזקוי, אלף וחמש מאות בפירי פאשא, אלף וחמש מאות באורטאקו ואלף בקוסגונג’וק. פּניתי לשים עין על בתי החנוך העומדים תחת פּקודת ברונסוויק (מנהל בית הספר בחזקוי) ואת אשר לא האמנתי לראות בארצות המזרח ראתה פה עיני. כי מערכת וסדרים בכל פּנות הבית עד להתפלא, וכולו נקי מכל שמץ חלאה מקרקעיתו עד גבהי העליה. ידיעת הנערים בשפת עבר ובכל הענינים הנלוים אליה היא עדות נאמנה על שקידת המורים ודעתם… גם ידעו למצוא פשר דבר בחכמת ידיעת הארץ והטבע, בשפת צרפת ידברו צחות. אכן עד מאד יכאב לב כל שומעו: כי יקחו האבות את בניהם מבית התלמוד כמעט אחרי בקרם אותו (בו) כמחצית השנה ולמדם דברים אחרים משפת צרפת ולא ישלחום עוד שמה, בחנכם אותם למחיה ולכלכלה, בשלחם אותם החוצה למכור עצי גפרית בטנא, וכאלה”⁷⁹.

התאור הקצר הזה מגלה לנו כי ההורים ההם גדלו בניהם בעודם רכים בכותאבים ורק בגדול הילדים שלחום אל בית הספר המודרני לעת קצרה לרכוש להם ידיעת הדבור הצרפתי הדרוש לשם מסחר. נוסף על זה פרשה המיסיון הפרוטסטאנטית את רשתה בקושטא, ורבים מילדי ישראל למדו בבתי ספרה. נסיונות אחדים נעשו לייסד בתי ספר צבוריים כדי שיוציאו ההורים את בניהם מאסכולות המיסיון, ולא הצליח הדבר.

בשנת 1873 בא מורשה כי“ח לקושטא ומצא שם כותאבים ובתי ת”ת מן הטפוס הישן ורק שני בתי ספר מודרניים התקיימו, האחד בחזקוי והשני באורטקוי שנוסד על ידי התושבים ילידי שלוניקי. בשנת 1875 פתחה כי"ח בית ספר בבאלאט, ומיד נרשמו בו 120 תלמידים. בימים ההם הורה שם עברית העברי הנלהב נסים בכר והוא הנהיג שם השיטה הטבעית בלמודים. לפי זכרונותיו היה הוא הראשון להנהגת השיטה הזאת בהוראת הלשון העברית. במשך הזמן עלה מספּר התלמידים בבית הספר ובשנת 1910 הגיע מספּר הנערים הלומדים שם ל-262 והנערות – בבית הספר לבנות – כמאתים. תלמוד התורה, שמספּר תלמידיו הגיע לשבע מאות, עמד ברשות עצמו.

במשך הזמן נשתנה היחס אל החנוך וההורים לא התיחסו עוד בחשד אל אסכולה מודרנית וכשבאה כי“ח לפתוח בית ספר בקונג’וק נבלע הת”ת בו. לבית הספר נבנה בנין מיוחד ונאה. אחר כך פתחה החברה גם בית ספר לנערות (בשנת 1895) ומספר תלמידותיו הגיע למאתים ושבעים. בגאלאטה היה קיים תלמוד תורה מן השכיחים. בשנת 1875 פתחה שם כי"ח בית ספר. הפרבר ההוא שמש מרכז מסחרי, על כן היה שם צורך בידיעות לשונות וחשבון והצעירים רצו להתכונן לפקידות לבתי מסחר, והלשון שהתהלכה בהם היתה הצרפתית. לא יפּלא על כן אם בית הספר של הפרבר ההוא הצליח למשוך תלמידים רבים ובשנת 1912 הגיעו לשש מאות. כעבור זמן מה יסדה החברה גם בית ספר לבנות ועלה מספּר תלמידותיו למעלה משמונה מאות. בבית הספר ההוא הנהיגו גם את למוד הלשון הגרמנית, משום שמקצת התלמידות היו מבנות יהודים יוצאי אשכנז.

בית הספר של קומנדו לא הספיק עוד לתושבי הפרבר וחברת כי“ח פתחה שם בית ספר לבנים ולבנות בבנין רחב ידים והיו בו 650 תלמידות. באורטקוי היו רוב התלמידים לומדים בתלמוד התורה ומעוטם בבית הספר של האליאנס. ברוב הימים נבנה בנין לבית הספר של כי”ח ונבלע בו הת"ת. בפרבר חזקוי התקיים גם בית ספר עברי מודרני, ורוח לאומי שרר בו, בשם “צרור החיים” (נוסד בשנת 1908) ונהלו הרב חיים הירשנזון מירושלים, אדם אוהב עברית ואוהב ציון.

בשנת 1910 היה מספר היהודים בקושטא כחמשים אלף, בין מיליון תושבים, רובם המכריע מיהודי המזרח ורק כחמשה אלפים יהודים אשכנזים ביניהם. מספרם הכולל של בתי הספר של כי“ח היה שנים עשר, ששה לנערים, חמשה לנערות ואחד מעורב. אכן מן הבחינה העברית לא היה החנוך משופר. בתי הספר החדשים אך הועילו להקנות לילדים את הלשון הצרפתית ולסגל להם לטוש חיצוני בהלבשה ובנמוסים, אבל רוחם היהודי נתקהה והתורה והלשון העברית הלכו הלוך והשכח. הסופר העברי א. ש. הרשברג שבקר את קושטא מספר: “מעט אשר ילמדו השפה הזאת בקושטא, וההדיוטות גדולה בה מאד. מעמד הת”ת אצלם שפל מאד. גם בבתי הספר של כי”ח לא ישימו לב ללמודים העבריים".⁸⁰ וכתב אחד לעתונים העברים מקושטא מודיע: “בחזקוי אין אף מנין יהודים ובבירה כולה אולי ימצאו בקרב הספרדים כמנין וחצי יודעי עברית, ומפוזרים הם ברובעיהם”.⁸¹

על מצב העברית בבתי הספר של כי“ח כותב הנ”ל:

“העברית מונחת בקרן זוית. את למוד שפתנו הלאומית מוסרים בידי מורים בורים שאינם יודעים קרוא וכתוב עברית וללמוד זה מקדישים מינימום של שעות. וזה נעשה למרות מה שבתי הספר מתקיימים ברובם על חשבון הקהלה והאליאנס ממציאה רק תמיכה חלקית, והחכם באשי שנה ושלש את הבטחתו להנהיג את למוד העברית בתור שפה חיה”⁸².

בימי מלחמת העולם הראשונה היה מצב החנוך היהודי בקושטא בכל רע. אחדים מבתי הספר נסגרו, כי לקחה הממשלה את הבנינים לצרכי הצבא והילדים נתפזרו לכל עבר ונשארו ללא חנוך. אז נסגרו גם בתי הספר של הישועיים ושל הקונגריגאניסטים שבהם התחנכו ילדי ישראל מבני העשירים. באה חברת “בני ברית” ופתחה בית ספר תיכוני בשם “מדרש יבנה”. מוסד זה היה לאומי ברוחו ובראשו העמידו את רבם של האשכנזים הד"ר מרכוס ואת נייגו, מי שהיה מנהל “מקוה ישראל” בארץ ישראל⁸³.

בינתים התגברה בחוגי הממשלה התורכית הלאומנות והחלה הממשלה ללחוץ את היהודים שיקבלו עליהם את לשון תורכיה ותרבותה, והחנוך היהודי לקה עוד יותר. הקשר שבין יהודי תורכיה ויהודי חוץ לארץ נתרופף, ויהודי הארץ חרדים להכריז על אהבת מולדתם ולשונה, וגדלה שם הבורות מן הבחינה היהודית מאד.

אדריונופול בירת רומליה בטורקיה האירופית היתה קהלה יהודית עתיקת ימים ובעלת תרבות. עוד בשנת 1555 נוסד שם בית דפוס עברי. במאה הט"ו התקיימה שם ישיבת רבת ערך ויצאו ממנה רבנים ומחברים. רוב יהודי אדרינופול היו מיוצא ספרד ואיטאליה. את בתי תלמוד התורה שם מתאר נרסיס לון בצבעים שחורים:

“אלה היו בתי כלא עצומים לילדים. בתלמוד תורה היותר עתיק ישבו להם שמונה מאות תלמיד. רזים, מטונפים, לבושים בלויי סחבות, יחפים, כשהקדחת אוכלת אותם. רובצים בתוך חדרים צרים ונמוכים, ישנים או יושבים על הרצפּה תחת השגחת מורים מתנמנמים ואוחזים בידיהם אלות או מקלות ארוכים, ואינם יודעים אף את ראשית יסודות הפּדגוגיה. הילדים היו מבלים במוסדות כאלה הרבה שנים מחייהם ומשננים, מבלי הבן כלום, במקהלה בצעקות מחרישות אזנים הרבה פסוקים מהתנ”ך שאותם היו מתרגמים ללאדינו. שום תכנית והשגחה לא היו, והכל התנהל על פי שיטות עתיקות".

אחד ממבשרי תקופה חדשה, תקופת ההשכלה באדרינופול, היה יוסף הלוי, מי שהיה אחר כך לפרופיסור ללשונות המזרח בסורבון בפאריז. הוא בא לאדרינופול בשנת תרט“ז כפליט והוא אז בן עשרים ושמונה שנים, לבוש בלויי סחבות ויחף. יושבי העיר רחמוהו והכניסוהו לישיבת אחד העשירים, ובראותם כי איש רוח הוא מסרו לידו את הנהלת תלמוד התורה. המוסד היה בשפל המדרגה: בחדרים צרים ואפלים, והילדים יושבים דחוקים על מחצלאות מלוכלכות. מיד הכניס בבית תקונים לשמור על חוקי הנקיון ושמירת הבריאות ועורר את חשובי העדה לבנות בנין מיוחד חדש לת”ת. דבריו השפיעו ובית הת“ת הוקם על תלו וילדי אדריאנופול זכו לשבת בחדרי אור ואויר על ספסלים מתוקנים. בבנין החדש הזה בא שנוי גם בתכנית הלמודים: למוד התנ”ך בפירוש ברור ומובן לילדים, הלשון העברית ודקדוקה והלשון הצרפתית. אולם התקונים הללו עוררו כנגדו את האדוקים והעלילו עליו כי אומר הוא להטות את התלמידים מדרך היהדות והחלו לחרפו ולגדפו ולידות בו אבנים בעברו ברחובות העיר. חמש שנים סבל יוסף הלוי, אבל הצליח לחנך את הילדים חנוך טוב ולהפיץ בעיר את העתונים העברים מחוץ לארץ וכל ספר עברי נדפס. אבל לא יכול עמוד בפני הקנאים ויתפטר ממשרתו ועזב את אנדרינופול. ויצא משם לבוקרשט של רומניה להיות שם מנהל בית הספר הספרדי.

כשיצא יוסף הלוי מאדרינופול נתקבל ר' יצחק מטראני למנהל ובנו ברוך למורה לעברית ודקדוקה. מורה זה היה מושפע מיוסף הלוי, ממנו שאל ספרים לקריאה והתקרב אל ההשכלה, וממנו קבל השפעה לאומית. בבחור זה נתגלה כשרון עתונאי והחל לפרסם מאמרים בעתונים האישפניוליים שהיו מופיעים בקושטא, ובעיקר על הצורך בתקון החנוך ובתחית הלשון העברית. הוא היה מורה מטבעו ועד מהרה יצא לו שם טוב. ויען אשר בתלמוד התורה היו ידיו כפותות פתח לו בית ספר לעצמו בשם “מקוה ישראל” ובו הנהיג למוד הלשון העברית כעיקר. שיטתו היתה ללמד בדרך הדקלום וההמחזה (דראמאתיזאציה) ורוב פרקי התנ“ך הוצגו על ידי התלמידים בזמן השעורים, ומעת לעת הציגו מחזות תנ”כיים לפני קהל. כל זה היה חדש ומפתיע לתושבי אנדריונופול הנחשלים, ובמדה שנתקשרו בו התלמידים ואהבוהו – בה במדה החלו האדוקים להתנגד לו, ביחוד על הנהיגו בבית ספרו את הלשון הצרפתית, והאשימוהו במינות. בית ספר זה נסגר לזמן מה, וכעבור שנים חזר ופתחו בשם “עקדת יצחק” (על שם אביו יצחק), אך רק כשבע שנים נהלו ואחר זה יצא לוינה והחל לפרסם חוברות אישפאניוליות על החנוך וספרי למוד (אחד מהם בשם “חנוך בנים”) בתרגומים לאישפניולית שנתקבלו בכמה מבתי הספר שבערי טורקיה, בולגריה, סרביה ויון. זמן קצר היה עוד מנהל בית ספר בבלגראד של סרביה וימי זקנתו בלה באנדרינופול ושם מת (איזה שנים בלה בארץ ישראל).

בשנת 1867 פתחה האליאנס בית ספר באנדרינופול והתפתח יפה ובאו בו יותר מאלף תלמידים. כעבור שלש שנים פתחה החברה גם בית ספר לבנות ומספר תלמידותיו הגיע לאלף. וטיב החנוך היה מן הסוג הניתן בכל אסכולות החברה ההיא: צרפתית וליטוש חיצוני, ועברית של “דת.”

קהלת היהודים בסמירנה – עתיקה היא והיא היתה אחת הקהלות החשובות ביותר בטורקיה, שניה לשלוניקי, מרכזית לכל הקהלות באסיה הקטנה, ומשם שלחו הרבנים שאלות ותשובות לדורשיהם בארצות שונות. היו שם ארבעה בתי דפוס והופיעו בה עתונים ישראליים. אך במשך השנים פנה הודה, מן הישיבות שהיו בה לפנים לא נשארה אף אחת. ילדי ישראל התחנכו בכותאבים ולעדה היה תלמוד תורה אחד גדול שנוסד בשנת 1847 על ידי אברהם אינריקס שלמדו בו כחמש מאות נערים.

מספר תושביה היהודים היה בשנת 1905 כעשרים וחמשה אלפים בין שתי מאות אלף, ובשנת 1910 כשלשים וחמשה. בשנת 1903 נתן אדמונד רוטשילד שבעים אלף פראנק נדבה לתלמוד התורה. המוסד התנהל על פי סדרים ישנים, אך למדו בו גם טורקית וצרפתית. לאליאנס היו שם שני בתי ספר, אחד לבנים ואחד לבנות, ולמדו בהם כשש מאות תלמידים ותלמידות, ארבע מאות בראשון ושתי מאות בשני. בגן הילדים של האליאנס למדו אך צרפתית, ובתכנית הניחו לעברית מקום מצומצם. אך למודה עמד על מדרגה טובה יותר מאשר בשאר בתי ספרה, כי המנהל שעמד בראשם במשך שנים, נבון, היה חובב עברית, ולמדוה בכמה מחלקות כלשון חיה (1910).

בברוסה היה תלמוד תורה קיים ובשנת 1890 יסדה שם האליאנס בית ספר משלה. במשך שנים היו יהודי ברוסה נוהגים לשלוח בניהם אל הת“ת עד שנת הי”ג ואחרי שסגלו להם ידיעות עבריות מסרום לזמן קצר אל בית הספר של כי“ח, על מנת שילמדו שם קצת צרפתית וידיעות הדרושות להם לחיים. דבר זה לא ישר בעיני החברה והשתדלה שיצרפו את הת”ת לבית הספר. בשנת 1902 יצא הדבר אל הפועל והאליאנס נשארה האפיטרופסית היחידה לחנוכם הכללי והעברי של בני העיר.

כדבר הזה קרה גם בערים אחרות. בדרדנלים ובמנגסיה היו גם כן בתי ספר של כי“ח. באיידין היה תלמוד תורה ובו שמונה מלמדים, ולמדו בו מורים גם למודים כלליים. במשך הזמן עבר הת”ת לחברת כי"ח ופתחה גם בית ספר לבנות. וכן בקסאבה (1895) ובטירה (1897).

שלוניקי

הקהלה הגדולה והחשובה ביותר במקדוניה היתה קהלת שלוניקי, שמספר תושביה עלה בשנת 1913 כשבעים אלף. היהודים היו חצי ממספר התושבים והטביעו על העיר את חותמם המיוחד.

עדת שלוניקי הצטיינה מכל עדות המזרח בארגונה הטוב. ועד העיר היה מורכב משמונה עשר חברים שנמנו על פי הבוחרים המשלמים מס העדה, והועד הזה, והרב הכולל בראשם, נהל את כל מוסדות החסד והחנוך. בשלוניקי התקיים תלמוד תורה עירוני גדול, חוץ מת"תים קטנים וחדרים פרטיים. מובן מאליו כי משכילי העיר לא היו שבעים רצון מן החנוך בחדרים ובמוסדות הקטנים, שלא עלו בטיבם על מוסדות דומים להם בארצות המזרח, שהלמוד בהם היה מיכאני, ללא רוח.

במכתב שכתב הד“ר משה אלאטיני – אחד ממשכילי שלוניקי – בשנת החמשים למאה הי”ט אל הד"ר אוגוסט פרנקל, הוא מתאר את מעמד החנוך במשפטים האלה:

“את ילדיהם לא יחנכו – הורי שלוניקי – לתלמוד. נעריהם לא ילמדו בשפת עבר, אך לקרוא בלי הבין את סדר התפלה, וגם זאת באורח משחת ובעלגות לשון. ממלאכת החשבון לא ידעו אך את הנהוג במסחר, וכמעט אין אף אחד מתוכם אשר ישתוקק לקרוא ספר. אם לא בשומו מטרתו להיות רב”⁸⁴.

בשנת 1873 יסדה שם חברת כי"ח את בית ספרה הראשון ולאט לאט פרשה מצודתה על העיר ופתחה סניפים אחדים, עד שהיו לה שבעה בתי ספר: שנים לנערים, שלשה לנערות, גן ילדים אחד ובית ספר למלאכה. תקציב בתי הספר עלה למאה אלף פרנק, ורוב ההכנסות בא משכר למוד. את הגרעון כסו החברה והעדה. בתחלת יסוד בתי הספר מלאה החברה שליש התקציב, אך במשך הימים החלה לצמצם ולקצץ בתמיכתה, עד כי בשנת 1910 לא הגיעה עזרתה אלא לעשרה אחוזים של התקציב. והעדה הוכרחה למלא את הגרעון הגדול. ואף על פי כן נטלה החברה את הרשות לעצמה למנות מנהל כרצונה ולסדר את תכנית הלמודים לפי מטרותיה וכוונה. על זה היו ראשי הקהלה הלאומית קובלים. כי פרנסי העיר היו יהודים טובים ורצו בתכנית למוד דתית חיה ולאומית, בעוד אשר מטרת האליאנס היתה אחרת. בעתוני ישראל שהופיעו בשלוניקי נתפרסמו מעת לעת מאמרים נגד בתי הספר ותכניתם. “לא נניח נשקנו מידינו – כתב האחד, איל פּואיבילו, בשנת 1909 – כל עוד נראה כי החברה מתאמצת להמית את רוחנו הלאומי. לא נכבד את החברה כל זמן שלא תבין לכבד את רגשותינו אנו. נבקר קשה את מעשיה אם תוסיף לרדוף בבתי ספרה את הלשון העברית.”⁸⁵

כשהחלה חברת “העזרה” (הילפספעראיין דער דייטשען יודען) מתחרה עם כי"ח ביסוד בתי ספר בארצות הבאלקאנים והמזרח, יסדה גן ילדים בשלוניקי, וכדי למשוך את לב הקהל הסבירה פנים ללאומיים והנהיגה בו את הדבור העברי.

בבית תלמוד התורה היו אף כאלף תלמידים, אבל למוסד לא היה מנהל הגון, לא תכנית מושכלת ולא מורים בעלי כשרון. בעתונות היהודית המקומית התעורר אז פולמוס על מגרעות המוסד הגדול. שיטת למודו היתה עתיקה, מיכאנית, מבלי שים לב לנפש הילדים. אמנם שתי לשונות הורו בו, צרפתית וטורקית, אבל המוסד בכללו עמד על מדרגה שפלה, ללא השפעה טובה וללא שם טוב. רוח חדשה החלה לנשב במוסד משעה שניתנה משרת החכם באשי (הרב הכולל) על שכם יעקב מאיר. רב בעל נפש יפה זה היה אחד ממיסדי חברת “שפה ברורה” בירושלים, חבר לבן יהודה וחיים קלמי. מיד לבואו קבל על עצמו לתקן את המוסד ולהכשירו ליעודו הגדול. אז החלו חלוקי דעות בעדה. הרב ותומכיו אמרו להביא מורים מארץ ישראל ולהכניס במוסד מרוח הלאומיות והתחיה, אך “אצילי ישראל” ועשיריו לא שבעו רצון מהצעה זו ודרשו כי ימסרו לחברת כי“ח הרשות למנות מנהל. הרב וראשי העדה נצחו והביאו מארץ ישראל את הד”ר יצחק אפּשטיין לנהל את בית האולפן.

הד"ר אפשטיין בא והביא מהפכה בתלמוד התורה עד לבלי הכירו: הוא הנהיג את למוד העברית כלשון חיה ומדוברת ותקן תכנית מושכלת וכוללת כל המקצועות הנחוצים ומנה מורים טובים. ימיו היו ימי פריחה לתלמוד התורה, ימי אורה ושמחה לתלמידים. החניכים אשר ידעו ראשונה את המקל ואת הרצועה ואת השעמום, כאלו קמו לחיים חדשים ונקשרו במנהלם באהבה רבה, ואף המסיימים את המוסד שיצאו לחיים לא נתקו את קשריהם בו ובית ספרם היה מקום שכינתם. רוח לאומית הקיפה את הנוער בעיר החשובה הזאת ובני העיר העריצו את המנהל המרומם והאידיאלי. תלמוד התורה בשלוניקי היה לאות ולמופת בכל ערי המזרח.

בשלוניקי התקיימה גם ישיבה בשם “בית יוסף” ונקראה “בית מדרש לרבנים.” הלמודים בה לא היו מסודרים. עם התרוממות הרוח הכללי החלו תלמידיה מרגישים בפגימותיה ובשנת תרע"ב פּרצה שם שביתה מיוחדת במינה: התלמידים דרשו מורים הגונים ותכנית מסודרת, שתכיל גם למודי חול. הקובלנות הגיעו אל ועד העדה והאחרון החליט כי צדקו השובתים, אבל לא מצא לאפשר להכניס את התקונים מיד מחוסר כסף. כל אשר עשו לטובת התלמידים היה להרשות להם ללמוד המקצועות הטובים בעיניהם בתלמוד התורה⁸⁶.

בתלמודי התורה היו רוב התלמידים מבני העניים. בני האמידים והעשירים היו לומדים בבתי ספר זרים, וכשבע מאות ילדי יהודים התחנכו בבתי ספר איטאלקים. כשהכריזו האיטאלקים מלחמה על טריפולי, שהיתה תחת שלטון טורקיה, סגרה הממשלה את בתי הספר האיטאלקים וילדי ישראל נשארו ללא אסכולה.

בשנת 1912, בימי מלחמת הבאלקאנים, כבשו היונים את שלוניקי. ראשית מעשי הממשלה היתה להשתדל לייוון את העיר בכל המובנים, ובהיות שהיהודים היו עמוד התווך החלו השלטונות בפוליטיקה של לחץ ורדיפות, לדחות את היהודים מעמדתם הכלכלית ולמסרה בידי יונים. לחץ זה הביא לידי הגירה גדולה ומספר היהודים פחת. בשנת 1917 פרצה שרפה גדולה שהחריבה כמעט את כל העיר. רבעים שלמים עלו על המוקד ואכלה גם את בניני בית הספר והילדים הוכרחו ללמוד בצריפים ארעיים.

אבל בבחינה החנוכית נגלתה אז טראגדיה חדשה: צריך היה להתרגל לתנאים חדשים, להמצא תחת חסות עם אחר, היוני, הדורש כי תרבותו תהיה המושלת בבית הספר ובחיים, ועל כן הוכרחו להקדיש חלק הגון משעות הלמודים ללשון היונית. המצב החומרי הרע אף הוא השפיע לרעה, ועיני התלמידים היו נשואות אל ארוחת החנם אשר יתנו להם, והמורים לא קבלו משכורתם במשך ירחים. כעבור זמן החלה הממשלה לקצוב תמיכות לבתי הספר היהודים ומצבם הוטב. אז הביאו את יעקב כהן מירושלים למנהל והוא השתדל שהרוח הלאומית שהשליט יצחק אפשטיין לא תפוג והביא גננות מארץ ישראל ועשה ככל יכלתו להחזיק את בית הספר על גבהו. ואף על פי כן לא הצליח לעשות את הלשון העברית שלטת, כי הממשלה הגדילה משנה לשנה את דרישותיה, ללמד כל המקצועות הכלליים בלשון המדינה, כעשרים שעות לשבוע, בעוד אשר לעברית ולמקרא, לתולדות וישראל ולגיאוגראפיה של ארץ ישראל לא נשארו אלא שמונה שעות לשבוע⁸⁷.

באי קורפו

באי קורפו, – בים יוניא, היו שתי קהלות (מספר תושבי כל האי היה בשנת 1910 כמאת אלף, ובעיר קורפו כעשרים ושמונה אלפים וביניהם כחמשת אלפים יהודים). היהודים נחלקו שם לשלשה סוגים: ילידי יון, הבאים מספרד והבאים מאיטאליה. יהודי המזרח נתערבו ביהודי איטאליה. משנת 1891 התאחדו הקהלות. בשנת 1856 בקר שם לודביג אוגוסט פראנקל ואלה הדברים שמסר משם:

“את מעמד ומצב אחינו בני ישראל אשר במדינות יאניען החפשיות הציב הרב חזן לעיני בשפל המדרגה. יושבי קורפו במספרם ארבעת אלפים ויושבי האי צאנטע כשני אלפים. רובם כנעני ארץ (סוחרים). יחיו אך מעטים את נפשם מאומנות. גם רכשו אך מעטים מהם הון וקנין, ואף כי תושבי מדינות יאניען החפשיות הנמו, וכנפי מלכות בריטאניא האדירה עלימו פרושות, בכל זאת החירות נכריה למו”.

“ילדי העברים יכוסו כלמה וילבשו בשת, בבואם לבתי התלמוד, והילדות אינן נספחות” (אין מקבלים אותן ללמוד).

“ויקראני הרב חזן לבוא עמו ולבקר את בית תלמוד העדה… שם ראיתי כשמונים נערים נקבצים בחדר גדול רחב ידים… אל קול אות הפעמון קמו כולם משבתם, ויתנועעו טור אחר טור, כהולכי בחליל אחר התוף, לאורך צלעות החדר, עד שבו אחרי כן איש איש על מקומו בשלום. בארצות הנגב אשר שם השמש בתוקף עוזה בוערת – ככה הואיל באר לי הרב חזן את המראה – התנועה הזאת כרפאות ושקוי לעצמות הילדים לעורר רוחם… אחרי כן הביאו המורים את נעריהם בכור הבחינה ויעמידום על הנסיון בשפת עבר, יון ואיטאליה. אך נפלאתי עד מאד בראותי, כי אמרו הנערים את התפלות בלשון עבר, בלי שים מצנפת על ראשם. כל מענות הילדים היו בשפה חיה ונמרצת. המעידה על אורח וסדר למודים כי טוב וישר הנהו.”

"על למוד שפת יון עיננו פקוחה ביתר שאת ויתר עז – השמיעני אחד הפּקידים, – למען הרחק ממנה כל לזות עקשות פּה (מבטא בלתי טהור), כי לא תאבה להיות לבוז ולשמצה גם על עלגי שפה בינינו, – הוסיף דבר אלי בלאט.

“רק מורה התורה ושפת עבר היה יהודי וכל הנשארים ילידי יונים. וכאשר שאלתי האין יש פה עברי להורות במדעים וחכמות אחרות, ענני הרב חזן: לדאבון נפשנו אין עוד איש בינינו אשר יד ושם לו לדעת דבר בלשון למודים בחכמה ודעת. אך תקותנו בעזרת האל לא נכזבה, ועוד חזון למועד, ובעזרתו יכו שרש גם בינינו כל חכמה ומדע ויפרחו לתושיה”⁸⁸.

במשך הימים פתחה הקהלה גם בית ספר לנערות והמסיימים היו ממשיכים את למודיהם בבתי הספר הגבוהים הכלליים.

באי רודיש

רודיש הוא אי בים האגיאי והיתה עד שנת 1912 תחת שלטון טורקיה. מספר התושבים עלה לשלשים אלף ויותר ורובם טורקים, יונים ובעלי דתות אחרות. מספר היהודים הגיע לארבעה אלפים, אבל הלכו הלך ופחות על ידי הגירה ובשנת 1919 לא נשארו שם אלא מעט יותר מאלף.

באי היו שני בתי תלמוד תורה מן הטפוס הרגיל, לפעמים נוסף להם בית ספר פרטי. אחד מן המשובחים היה “תפארת ישראל” שנוסד על ידי אברהם גלאנטי, בערך בשנת

1. אחר כך עזב גלאנטי את האי ויצא לקושטא להשתלם במדעי המזרח והיה לפרופיסור במכללה שם. לאחר שכבשו האיטאלקים את האי הכניסו שכלולים רבים בו ואל היהודים התיחסו בראשית שלטונם יפה. לחנוך הילדים היה תלמוד תורה מאוחד ובראש ועד החנוך עמד מיכאל מנשה משה, איש משכיל, אשר הביא מאיזמיר את המורה העברי הלאומי יעקב קאבולי לנהלו. בידיו עלה לחדש את המוסד הישן והשליט בו את הלשון העברית ושכללו מכל הבחינות, והנהיג בו שעורי ערב לנערות. היה שם גם בית ספר של האליאנס ובמקרה היה המורה העברי בבית הספר, יעקב פראנקו, בעל כשרונות ולאומי ברוחו ועל ידי השפעתו הגדילו את מספר שעות הלמודים לעברית על שעות שניתנו לצרפתית – שלא כדרך שאר מוסדות האליאנס. שני המורים הטובים האלה הצליחו לתת חנוך יהודי טוב לצעירי המקום ויסדו גם אגודות לאומיות וציוניות⁸⁹.

כשבקשה איטאליה לפרוש את מצודתה והשפעתה על ארצות ים התיכון השתדלה גם לקנות לב היהודים ולקרבם לתרבות האיטאלקית, ועל כן עודדה יסוד בית מדרש לגדל צעירים שימלאו תפקיד רבנים בקהלות ים התיכון ואפריקה האיטאלקית. היא לא יכלה להשתמש לשם זה בבית המדרש לרבנים שבפלורנץ ואחר כך ברומי, משום שרבני קהלות ים התיכון היו צריכים לדעת את הלשונות המתהלכות שם, כגון: צרפתית וערבית וכו‘. בחדש ספּטמבר שנת 1927 נתייסד ועד ברודיש למטרה זו ובית המדרש נוסד’ בתמיכת מושל האי, האיטלקי לאגו. מנהלו היה הד“ר אלדו לאטיס מרומי ואחד ממוריו החכם ד”ר ישעיה זונה (1938–1936). בשנת 1938 נתקבל הד“ר עזריאל כהן, תלמיד ישיבות באונגריה, תלמודי מובהק ובעל השכלה פּרופיסיונאלית (ד"ר למשפּטים). הוא ומוריו יעקב קאבולי, ד. מצליח וגבריאל מיכאלוב הורו את הלמודים העברים ושלשה מורים איטאלקים את הכלליים. אל בית המדרש באו צעירים מכמה מדינות ובמחיר נמוך קבלו את כל הספקתם במזונות ודירה (הוצאות כל תלמיד עלו בתשעת אלפים לירה, והתלמידים שלמו פחות מן החצי). בשנת 1932 עזב הד”ר כהן את רודיש ובמקומו בא הד“ר ראובן פאציפיצי. אז הורו הד”ר ברגר תלמוד, הד“ר שמעון מרכוס מסופיה עברית ומקרא ותולדות ישראל והרב שלמה עזוז – הלכות שחיטה ובדיקה, חוץ ממורים ללמודים הכלליים. נתקבלו אל הסמינריון צעירים מבני י”ג ומעלה וקורס הלמודים עמד על תשע שנים. בשנת 1935–1934 היה מספּר התלמידים כעשרים ותקציב המוסד עלה למאה וחמשים אלף לירה בערך⁹⁰.

בבולגריה

בולגריה ארץ קטנה היא ומספר תושביה היהודים מעט (בשנת 1908 הגיע מספּרם לשלשים אלף, והיו מפוזרים, ורק בשלש ערים נמצאו יותר משלשת אלפים נפש, והן סופיה, 8,000, פיליפופול, 3,100, רוסצ’וק 3,100. בשנת 1925 עלו לחמשים אלף). אך הצטיינה בסדר חנוכה והיתה למופת. כמעט כל הנוער היהודי התחנך בבתי ספר עברים מודרנים, שם למדו למודי קדש וחול יחד. ולמודי הקדש לא היו כסרח העודף, אדרבה, המורים העברים קבלו שכר גבוה מן המלמדים את הלשון בולגארית⁹¹. למודי הקדש לא היו מיכאניים ועומדים על חזרה ושנון ללא הבנה, אלא עברית חיה, ותולדות ישראל היו חובה ולמודי המקרא היו מתוך הבנה והשתתפות הנפש. כל קהלה, ולו גם קטנה מאד, היתה מכלכלת בית ספר עברי על חשבונה, והורי הילדים לא שלמו שכר למוד. כל בתי הספר מאוחדים היו ובראשם עמדה מועצה מרכזית של יהודי בולגאריה, והמועצה מאושרת היתה מטעם הממשלה ועמדה תחת פקוחה של מחלקת החנוך. על כן ראוי החנוך בארץ זו לתאור מפורט.

בתולדות החנוך בבולגאריה היו שתי תקופות מסוימות, הראשונה שבה היתה בולגאריה משועבדת לטורקיה, והשניה מעת שחרורה בשנת 1877. בתקופה הראשונה היה ה“חדר”, ה“מילדאר” (פירושו באישפּניולית בית קריאה), המוסד החנוכי השכיח, הוא החדר הטפוסי, בו למדו תפלות ומקרא על פּי תרגום לספרדית. מוסד זה – השפּעתו החנוכית לא היתה טובה ביותר. ה“חדר” בארצות הבאלקאנים והמזרח נצטמק בדורות האחרונים ופגה רוחו ולא נשאר ממנו אלא שלדו. התרגום היה של מלים בודדות לספרדית עתיקת יומין, שהרבה ממלותיה נשתכחו ולא היו מובנות עוד לילדים, דוגמת ה“חדר” במזרח אירופה בימי התנוונותו, ורק בדבר אחד נבדל ממנו, כי ב“חדרים” של האשכנזים היה תרגום המלים קודם ל“חבור,” לתוכן הפּסוק כולו, בעוד שבמילדאר היו נוהגים תחלה לתרגם את הפּסוק השלם, לשם ידיעת תכנו, ואחר כך היו מתרגמים מלה מלה לבדה, כגון: ויאמר – דיסא, אדוני – דיא, למשה – א מאזע וכו'. המורים היו ה“חכמים”, שידיעותיהם לא התאימו לתוארם ולא התכשרו למקצועם. “חכמים” אלו כלי זינם היה המקל וחרופים וגדופים לא פסקו מפּיהם.⁹² ב“מילדאר” היו מלמדים גם שלשת יסודות החשבון (חבור חסור וכפל, ולא חלוק), ובזה עלו על “חדרי” האשכנזים, אבל לא למדו בהם כתב ולשון טורקיה. הלשון הבולגארית לא היתה מפותחת עדיין ולא הוזקקו ללמדה.

ה“חוזה הברליני” של שנת 1878 הכיר את הנסיכויות של בולגאריה ורומיליה כעומדות ברשות עצמן ואת תושביהן היהודים כאזרחים. ושווי הזכויות היה לא רק להלכה, כי אם למעשה, והממשלה שלמה גם שכרו של הרב הכולל. בשנת 1880 נתקבלה חוקה יסודית להנהלת הקהלות. בראש כל קהלה עמד ועד להערכת המס, והמס שהיה חובה איפשר לקהלות לכלכל את בתי הספר. החנוך היה על כן צבורי וללא תשלום שכר למוד.

בימים ההם, טרם נפתחו בתי הספר של הקהלה, לא ידעו יהודי בולגאריה לשון הארץ. הם ידעו לדבר טורקית, אבל לא לקרוא ולכתוב בה. ידיעת הדבור באה להם מן הצרכים הריאליים, ממשאם ומתנם עם התושבים, אבל המסחר היה פעוט, פרימיטיבי, ולא זקק כתיבה. בולגארית לא הוצרכו היהודים ללמוד, מכיון שתושבי הערים דברו טורקית, ותושבי הכפרים עמדו על מדרגת תרבות נמוכה, ומספר קטן של מלים בולגאריות הספיק למשא ומתן עם האכרים. חיי רוחם של יהודי בולגאריה היו בשמירת המצוות, בלמודי המקרא ו“עין יעקב” וקצת תלמוד, ובזה ראו את עולמם.

חברת “כל ישראל חברים” יסדה בתי ספר בבולגאריה עוד לפני השחרור. החוקר הטשיכי ייריטשעק⁹³, שהיה פרופיסור במכללת סופיה, מספר בספרו “דאָס פירסטענטום בולגאַריען” שיצא בשנת 1891 כי שלחה ה“אליאנס” לבתי ספרה בבולגאריה מורים יהודים מארוקניים שקבלו חנוכם בפאריז והם הפיצו את הלשון הצרפתית בבתי הספר ודחקו את האישפּניולית. במשך עשר שנים פתחה האליאנס בתי ספר בעשר הקהלות החשובות ביותר, עד שפרשה מצודתה על החנוך שם. בשנת 1901 היו לאליאנס ארבעה עשר בתי ספר שנוסדו או נתמכו על ידיה. בערך נתנה האליאנס מקופתה כארבעים אחוזים מתקציב המוסדות. ובנוגע לרוח הלמודים הלכה האליאנס בדרכה הסלולה: להכניס השכלה, לשפּר את המצב הפּוליטי והחומרי על ידי הוראת מלאכה ויגיע כפּים, ובזה פעלה הרבה. אבל ביסוד פּעולותיה היה העיקר שהיהודים בני דת הם ולא לאום, ועל כן הקציבה לדת פינה מצומצמת, אפילו לא כדי חיות. די להם לילדים לדעת להתפלל וקטעי חומש ומעט מתולדות ישראל, אך עד החורבן. ודקדקה לקבל אל בתי הספר את ה“חכמים”, מלמדי המילדאר, ללמד “לשון הקודש” ו“היסטוריה הקדושה”. חוץ מזה היתה “חברה צרפתית” בכוונה: הפיצה את ידיעת הלשון הזאת לצורך ושלא לצורך ולא שמה לב לתנאי המקום. את הלשון הבולגארית הכניסה על פּי דרישת הממשלה.

רק אם נמצא בין המורים עברי מודרני ובעל נפש עלתה בידו לפעול על תלמידיו ברוח לאומי. ברוסג’וק למשל היו שני מורים לעברית בבית הספר של כי"ח והם מנחם פרחי וחיים ביג’אראנו בעלי אידיאל וכשרון. הראשון אסף את טובי תלמידיו בערב, אחרי עמלו כל היום בהוראה, ולמדם תלמוד עד שעה מאוחרת בלילה. בידי שנים מורים אלה עלתה לגדל צעירים מסורים לעמם.

מלבד בתי הספר של החברה נמצאו בערי השדה כמה בתי ספר צבוריים יהודיים ובהם למדו עברית במדה רחבה יותר. שפת ההוראה באלה היתה הלשון הבולגארית. קהלות המקום הבינו יותר לדרישות החיים.

כשהתעוררה התנועה הלאומית בעולם הושפעו גם יהודי בולגאריה ממנה והחלו לקבול על האליאנס על קפחה את זכויות הלמודים העברים. בשנת 1909 נתקבלה תכנית חדשה לבתי הספר בבולגאריה מפאַריז, שהטילה רעש גדול בצבור. על פי תכנית זו הוטל על המנהלים להכניס את למוד הלשון הצרפתית מן הכתה הראשונה, וכל כמה שהכתות עולות בה במדה פוחת למוד העברית והבולגארית וירבה למוד הצרפתית. הלמוד העברי היה צריך להצטמצם עוד יותר. דבר זה לא נראה בעיני הקהל. מובן מאליו כי גם בבולגאריה עצמה נמצאו תומכים לשיטת האליאנס: אלה היו “אצילי ישראל”, העשירים.

שאלת החנוך העברי וכוונה היתה לסלע המחלוקת בצבור. ועדי בתי הספר דרשו מן האליאנס למודים עברים במדה רחבה יותר וברוח לאומי, והאליאנס לא הסכימה לכך, ולימינה עמדו ראשי הקהלות שהם היו העשירים ובעלי הכח. אך יש אשר התגברו הועדים על האליאנס וכבשו את בית הספר. בשנת 1901 נכבש בית הספר הראשון בעיר טיפורצ’יק, ולאט לאט כבשו הועדים עוד בתי ספר. אולם הכבושים האלה לא שחררו את בתי הספר לגמרי, להנהיג בהם סדרים חדשים, כי התקציב נתמלא מקופת הקהלות ואלו היו בידי העשירים, תומכי האליאנס. הלאומים ראו על כן כי אם ירצו לבצר את החנוך העברי עליהם לכבוש את הקהלות. ואז החלה מלחמה. זכות הבחירה ניתנה לכל יהודי תושב, כאזרח בולגאריה וכנתין חוץ לארץ. והמתבוללים היו מנתיני החוץ. ומובן מאליו כי לעשירים אלה היו מהלכים בחוגי הממשלה והם השפּעו עליה מרוחם, להתיחס בשלילה אל דרישות הלאומיים.

בשנת 1909 נשלחה ממרכז האליאנס מפאריז תכנית חדשה שחוללה סערה בקרב הקהל. על פי תכנית זו התחילו בלמוד הלשון הצרפתית בכתה הראשונה, לפעוטות ממש, הלמוד העברי הועמד על עירומו, על מינימום שאין אחריו כלום. ההתנגדות לאליאנס גדלה אז ביותר והחלה התמרמרות. דרישות הקהל קבלו עתה צורה חריפה. במכתב ששלחו ועדי החנוך לפאריז דרשו שמכאן ולהבא ילמדו את הלשון העברית על פּי השיטה הטבעית, לא רק כלשון הדת והעבר, כי אם כלשון לאומית חיה, “המחברת כל חלקי הלאום בכל מקום שהם.” האליאנס ראתה אותות הזמן והחלה להראות סימני הכנעה⁹⁴.

לאחר מלחמות פנימיות רבות ומרות עלה בידי הציונים לכבוש את הקהלות ולחדש את מוסדותיהן בכלל ואת מוסדות החנוך בפרט. תקנון הקהלה קבע שכל קהלה בת שלשים משפּחות חייבת לפתוח בית ספר עממי, וקהלה בת שלש מאות משפחות גם גן ילדים ופרוגימנאסיה. סעיף זה נתגשם, והיו גם קהלות קטנות מאלו, שמספר ילדיהן בגיל בית ספר היה רק כעשרים, ואף הן החזיקו בבית ספר עממי מיוחד. לפי הודעת המועצה המרכזית של יהודי בולגאריה מיום 17 במאי שנת 1929 היה מספּר התלמידים המבקרים בתי ספר יהודים עממיים 2227, מספר תלמידי הפּרוגימנאסיות היהודיות 651 ומספר מבקרי גני הילדים 650. כמה מילדי ישראל היו מבקרים בתי ספר זרים, מיסודם של עמים שונים.

וזאת היתה רשת בתי הספר האלה בשנת הלמוד 1933–1932:

המוסד	מספּרם	מספּר התלמידים	מספר המורים ללמודים עברים בכל המוסדות	מספּר המורים למקצועות כלליים בבולגריה בכל המוסדות
גני ילדים	15	626
בתי ספר יסודיים	21	2470
פּרוגימנאסיות	5	619	71	79
בסך הכל	41	3715		150

גם אחר כבוש הציונים נלחמו עוד המתבוללים בשעת הבחירות. בשנת 1927 הצליחו המתבוללים להוציא את הקהלה מידי הציונים בעיר ווארנה. טענתם היתה שהציונים מרוששים את הצבור היהודי במסים כבדים שהם מטילים עליהם על מנת לשפר את החנוך ולעזור לבנין ארץ ישראל. פעולתו הראשונה של ועד החנוך של המתבוללים היתה לסגור את גן הילדים, לבטל את למוד העברית החיה, להקטין את מספּר השעות ללמודים העברים ואף אמרו לסגור את הפּרוגימנאסיה, עד שבאו הציונים והבטיחו להמציא להם באופן פרטי את הסכומים הדרושים לכלכלתם. אבל זה היה מקרה בודד.

בית ספר יסודי היה בן שני מדורות, בית ספר למתחילים⁹⁵ בן ארבע שנות למודים ופרוגימנאסיה של שלש שני למוד. המסיים בית ספר יסודי עובר לגימנאסיה. הלמודים הכלליים נלמדו בשעור המקובל בבית הספר הבולגארי. ותכנית הלמוד העברי שאפה להקנות לתלמיד את הלשון העברית כלשון חיה ואת התרבות הלאומית הדתית. בגן התחנך הילד שנה או שתים או שלש בלשון העברית. ואלה הן שעות הלמודים העברים:

בארבע המחלקות של בית הספר למתחילים 13 שנות לשבוע, מהן ארבע שעות לתורה, 3 שעות לקריאה מובנת, שתים לכתיבה, וארבע שעות ללמודי תוכן. במחלקה ראשונה של הפּרוגימנאסיה ניתנו ללמודים העברים שתים עשרה שעות, שלש שעות לתנ“ך, שש שעות לעברית, שלש שעות לתולדות ישראל, במחלקה השניה – 11 שעות, לתנ”ך 3, לספרות עברית 6, לתולדות ישראל 2. במחלקה ג' – 10 שעות, 3 לתנ“ך, חמש לספרות עברית ושתים להיסטוריה. תלמידי הפּרוגימנאסיה עברו על תולדות ישראל מאז היינו לעם עד ההוה, על נביאים ראשונים ואחרונים מן המקור וקטעי קריאה בספרות החדשה. את הגיאוגראפיה של ארץ ישראל למדו התלמידים בקשר עם התנ”ך.

ואף על פי שניתנו שעות מספיקות ללמודים העברים העידו באי כח מחלקת החנוך של הממשלה שהשתתפו בבחינות הסיום שתלמידי בתי הספר ההם שולטים בלשון הבולגארית לא פחות מתלמידי המוסדות הבולגאריים. ומן הראוי להעיר שבכמה בתי ספר (בסופיה, רוסה ופלובדיב) נלמדו גם הלמודים הכלליים בלשון העברית ובלשון המדינה למדו אך בולגארית, תולדות העם הבולגארי והגיאוגראפיה של הארץ.

בתי הספר נתקשרו עם חברות הצדקה לעזור לילדי העניים. בסופיה היו נותנים להם ארוחות צהרים, הלבשה והנעלה וספרי למוד, הכל חנם. בקיץ נשלחו התלמידים העניים להנפש במושבת קיץ על חשבון בית הספר. תלמידים שרצו להכנס לבתי ספר למלאכה קבלו עזרה.

הנסיון הזה של שיטת חנוך מסודרת ברוח העברית, שיטה שלמה ומאוחדת, הראתה לדעת שאפילו בית הספר האידיאלי בתפוצות, אינו יכול להשיג את מטרתו, אם לא ידאגו להכין גם סביבה מיוחדת שתהא עברית אף היא. “תלמדינו עוזבים את בתי ספרנו – קובל אחד מטובי המורים שם – וניתקים מעלינו לגמרי. השפה הולכת ומשתכחת וכל עמלנו יורד לטמיון.”⁹⁶ דאגה זו הביאה לידי יסוד הסתדרות נוער. נפתחו מועדונים על יד כל בית ספר עברי ובהם היו ספריות וקורסים להשתלמות, ונשמעו בהם הרצאות ושיחות על עניני הלאום, התרבות והחיים. כל אלה היו חלק בלתי נפרד מבית הספר והתכלכלו על חשבונו. משנת 1929 הונהגה בבתי הספר גם תפלת שבת בצבור והתלמידים היו יורדים לפני התבה וקוראים בתורה.

כל עבודת החנוך העברי בבולגאריה נמצאה תחת פקוחה של מחלקת החנוך שנוסדה על יד הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי בולגאריה. מחלקת החנוך מינתה את המורים ואת המנהלים והשגיחה על התכנית ועל אחדות הפעולה ועל הכיוון הלאומי. מפקח מיוחד היה מבקר פעמים בשנה, לפחות, את בתי הספר ויעץ למורים בכל שאלות ההוראה והחנוך. מועצה פדגוגית עליונה שהיתה מורכבת ממנהלי הפּרוגימנאסיות ושני באי כח הסתדרות המורים – קבעה את תכנית הלמודים ובחרה בספרי למוד והחליטה בכל שאלות הפּדגוגיה, וההחלטות נמסרו למחלקת החנוך לאישור. ואף על פי שלא היה ארגון פנימי זה מאושר מטעם הממשלה צייתו לו כל בתי הספר והתנהלו ברוח אחת.

כמובן שהיו בתי ספר אלו, שהיו צבוריים וכלליים גם כן, עומדים גם תחת פּקוחה של הממשלה והמיניסטריון להשכלה אישר את ספרי הלמוד העברים, – אף כי לא התערב בקביעת התכנית העברית. כל הגומרים את בית הספר למתחילים והפּרוגימנאסיה הצטרכו לעמוד לבחינה שנערכה על ידי המוסדות בפני באי כחו של המיניסטריון להשכלה.

כאמור היו בתי הספר מתכלכלים מקופת הקהלות, ועד בית הספר קבע את התקציב והציעו לפני מועצת הקהלה. הלמוד היה⁹⁷ חפשי. ואף על פי שלא היה לקהלה כח הכפיה היה הצבור משלם את מסיו. על פי חוק היתה הממשלה צריכה להשתתף בהוצאות המוסדות החנוכיים של המיעוטים הלאומיים, אך השלטונות השתמטו מזה, באמרם שאין זו חובה אלא רשות.

תקציבם של בתי הספר העברים בבולגאריה עלה לששה מיליון ליבה. העיריות היו תומכות בהם, אבל תמיכותיהן דלות היו, חוץ מעירית סופיה שנתנה סכום הגון. יחס הממשלה היה לא קר ולא חם.

זה היה פרצוף החנוך העברי בבולגאריה, אולי המשוכלל ביותר בארצות הגולה, גם מצד הארגון וגם מבחינת הרוח. אולם גם בארץ זו היו צללים מרחפים על החנוך. בכרכי בולגאריה התקיימו בתי ספר גרמניים, צרפתיים, איטאלקיים. והיו הורים מישראל שהקריבו את עתידם הלאומי של בניהם על מזבח הלשונות הזרות; הורים אמידים היו מבכרים ידיעת הלשונות הזרות על ידיעת העברית, וככל אשר הוטב מצבם החומרי של יהודי בולגאריה, בה במדה רב מספּר ההורים האלה, עד כי חלק הגון מילדי ישראל בכרכים נשאר מחוץ להשפעה החנוכית הלאומית.

סרביה

היהודים גרו במדינת סרביה מלפני ימים כבירים, אבל מעטים היו במנין. מטורקיה הגיעו שמה ולשון דבורם לאדינו, ורק בתקופת הכבוש האוסטרי (1839–1718) נוספו עליהם מעט יהודים אשכנזיים. ממחצית המאה הי"ט הוטב מצבם המדיני והחומרי. הנסיך מילאש אברונוביץ נתן ליהודים זכויות אזרחים ומימי הקונגרס הברליני, עת הוכרה סרביה לממלכה העומדת ברשות עצמה, קבלו היהודים שוויון גמור. הקהלות הראשיות היו בבלגראד, עיר הבירה, בניש (נוסדה בשנת 1728) ובשאבאץ. שאר יהודי סרביה מפוזרים היו בקהלות קטנות בערי השדה. מספּר כל תושבי סרביה היה בשנת 1884 2,493,700 מיליון, וביניהם 6,492 יהודים.

מצב החנוך הישראלי היה לא רע. בכל עיר ועיר התקיים תלמוד תורה על חשבון הקהלה ובקרו בהם כל ילדי העיר – פרט לילדות, שכן לא הקפידו על חנוך הבנות בכל ארצות הבאלקאנים. המורים היו “חכמים” וחזנים ותכנית הלמודים עמדה על קריאה ותפלה, חומש ורש"י, נביאים ראשונים ואחרונים, ביחוד ההפטרות, בתרגום ללאדינו. ילדים בעלי כשרונות למדו גם משנה וגמרא. רוב הילדים בקרו בתלמוד תורה משנת החמש עד שלש עשרה, ויש שהוסיפו ללמוד גם לאחר “בר מצוה”. המלמדים התנהגו עם תלמידיהם בכל חומר הדין, שמרו על המשמעת במקל וברצועה, והורו בדרכי למוד פרימיטיביים. אבל תוצאות הלמוד לא היו רעות. הילדים ידעו את התפלות והבינו במקרא ופסוקים מן התורה היו שגורים על פיהם.

רעיון חבת ציון הכה שורש בסירביה מראשית צאתו לאויר העולם המודרני על ידי הרב הנלהב יהודה אלקלעי שנסע אל ערי הבירה של אירופה להטות לב עשירי ישראל לישוב ארץ ישראל. עוד בשנת 1844 נוסדה בבלגראד חברת חובבי ציון. בשנת 1870 נוסדה שם ישיבת “שוחרי תושיה” שאליה נכנסו טובי התלמידים מבתי תלמוד התורה. כדרך הספרדים למדו בה המסכות הנוגעות במנהגי הדת: ברכות, שבת ופסחים, וחולין – לאלה שהתכוננו ל“קבלה” לשחיטה. ר' משה פרחי היה מייסד הישיבה ובאמת הורם מצב החנוך מאז.

תקופה חדשה בצורת החנוך הישראלי בסרביה מתחלת משנת 1882, מעת שהחלה הממשלה לשים עינה על חנוך הדור וקבעה חובת למוד כללית. הממשלה הטילה אז על תלמודי התורה להכניס בתכניתם למודי חול: לשון המדינה ותולדותיה ויסודות החשבון. אז הפכו בתי הת“ת לבתי ספר. הממשלה שלחה אליהם ממוריה, והם היו נוצרים, כי לא היו עוד אז יהודים המוכשרים ללמד בלשון המדינה. במשך הזמן קמו מורים כאלה בישראל. ובין ה”חכמים" והמלמדים היו בה בתקופה משכילים אחדים שהשתדלו לשפר את החנוך העברי ולהנהיג בו שיטות חדשות. ר' דוד בר' משה אלקלעי חבר ספר למוד לעברית ולדקדוקה, “חנוך לשון עברי”, ונתקבל בכמה בתי ספר.

בשנת 1886 נתקבל הד“ר שמעון ברנפלד לרב הכולל בבלגראד והכניס תקונים חשובים בחנוך, כאשר נקרא במכתב שנתפרסם ב”המליץ":

“מני אז נתמנה החכם הנעלה שמעון ברנפלד לרב ולראש על היהודים היתה רוח אחרת בהם, והעדה פושטת צורה את צורתה הישנה ולובשת צורה חדשה, לפי רוח הזמן. ביחוד רבו התקונים בבית הספר. בראות הד”ר ברנפלד כי יחסרון בבית הספר ספרי מקרא וספרי חנוך חבר את שני ספריו “מלמד להועיל” ו“יסודי התורה”, למען ירוצו התלמידים בהתרגלם במקרא. כנגע נראו לו המורים ולא נח ולא שקט עד הסירו אותם מעל פניו ויפקד תחתם מורים מוכשרים וחרוצים העושים מלאכתם באמונה. ויהי ביום בחינת התלמידים נהרו המונים המונים אל בית הספר לנסותם והנה ראו לשמחת לבבם כי כלו הילדים את חוק משנתם יותר ממה שקוו. בשומו לנגד עינו מאמר התנא “לפום צערא אגרא” משתדל הרב להספיק למלמדים פרנסתם בריוח".

“בירח נובמבר 1887 יסדו ידיו “בית מדרש לתורה ולחכמה”, בו יחונכו הצעירים להיות ברבות הימים מורים, שוחטים, חזנים וכדומה. כי תחת אשר עד היום הקשיבו הנערים לקח באחד מחדרי הת”ת שכרו עתה מנהלי החברה “שוחרי תושיה” בית בפני עצמו ושמה ישמעו החניכים בלמודים, גם העמידו שם מורים מוכשרים"⁹⁸.

משנת 1890 באה תמורה גדולה בחנוך הילדים. ילדי ישראל עברו אל בתי הספר הכלליים ובהם נקבעו שתי שעות לשבוע ללמודי הדת בתוך כתלי בית הספר, והמורים קבלו משכורתם מקופת הממשלה. מורי דת אלו היו בעלי תעודות הוראה מן הסימינאריונים הכלליים או בעלי תעודות בגרות מן הגימנאסיות, ובלמודים העבריים נבחנו על ידי הרב הכולל. אכן הקהלה לא רצתה להסתפק בשתי השעות, ורוב הילדים בקרו גם בתלמוד תורה. דבר זה היה כנגד החוק, כי לא הרשתה הממשלה בתי ספר נוספים, אבל השלטון העלים עיניו ולא ראה אוון בזה. הלמודים בת“ת היה פעמים בשבוע, ביום הראשון וביום החמישי – שני הימים שבהם היה בית הספר הכללי סגור. אז באו הילדים אל מוסדם העברי ולמדו כעשר שעות, חמש בכל יום, את הלמודים העבריים. הד”ר יצחק אלקלעי, שקבל חנוכו בבית המדרש לרבנים בווינה, נתמנה בשנת 1911 לרב הכולל בבלגראד והיה חשוב מאד בחוגי הממשלה ועשה ככל יכלתו לשיפור החנוך.

פרק שני: באנגליה

קהלת ישראל באנגליה לא היתה, ואינה גם כיום, רבת מנין. בסוף המאה הי“ח היו בכל אנגליה אך שש קהלות קטנות בערים: לונדון, בירמינגהאם, קאנטערבורי, דובלין, ליברפּול ומאנטשסטר. אף באמצע המאה הי”ט לא היו במדינה קהלות מרובות אוכלוסים, חוץ מזו שבעיר הבירה לונדון. בשנת 1901 היו באיי בריטאניה 280,000 יהודים ובשנת 1936 – כשלש מאות וחמשים אלף. באלה נכללו גם יהודי צפון אירלאנדיה. הקהלות הגדולות בזמננו הן בלונדון (למעלה ממאתים אלף בשנת 1936), במאנטשסטר (כשלשים וחמשה אלף), בגלאסגוי (כחמשה עשר אלף), בלידס (עשרים וחמשה אלפים בשנת 1929), בליברפּול (שבעת אלפים בשנה הנ"ל) ובבירמינגהאם (כחמשה אלפים בשנה הנ"ל). מן האמור למדים אנו שרוב יהודי אנגליה הם חדשים מקרוב באו, מהגרים יוצאי רוסיה ופולין ורומניה, ושאר ארצות.

יהדות אנגליה מורכבת על כן משני יסודות, האחד שכבה דקה של תושבים ישנים, מעורים בארץ, בתרבותה ובארחות חייה, ספרדים ואשכנזים, שמספּרם בלונדון עולה לעשרת אלפים נפש, והשני – אוכלוסיה גדולה של מהגרים מתמול, שבאו ממזרח אירופּה, מארצות המצוקה המדינית והכלכלית, בידים ריקות, אך הביאו עמהם מסורת של חיי דת וחברה, טבועים בחותם יהודי מובהק. הנגודים החיצוניים והפּנימיים של שני היסודות גדולים היו. האזרחים חמלו על אחיהם הגרים ומוכנים היו לבוא לעזרתם ולסייע בידם לסגלם אל תנאי הארץ ואל תרבותה, אך לעזר זה נצטרף גם רגש של עליונות. הבט הביטו על החדשים מגבוה, כעל קרובים מסכנים העניים גם ברוח, ואחד הסופרים הפליג והרים את ההבדל הזה לרגש של שנאה.⁹⁹ במשך הימים הלכו הנגודים הללו הלוך והתקלש והלבבות וגם ההשקפות נתקרבו. הגרים היו לאזרחים, רכשו להם את לשון המדינה ונתבצרו במצבם החומרי ונתערו בארץ ועלה כבודם. ואף על פּי כן אי אפשר לומר שניטשטשו כל התחומים. מושגיהם של העשירים והמיוחסים ביהודי אנגליה שונים הם ממושגי אחיהם שדפקם היהודי חזק יותר.

באנגליה נפרדת הדת מן המדינה ואין בה קהלה רשמית שתהא רשאית להטיל מסי חובה על חבריה. הדת היא ענין היחיד והרוצים בכך מצטרפים לעדה ומייסדים להם בית כנסת ומתקינים תקנות לעצמם, ובתי הכנסיות מתאגדים לארגון, אבל כל אלה עומדים על יסוד הרצון החפשי וההתנדבות.

כידוע ניכרת השפּעת האזרחים יושבי הארץ על היהודים, והאחרונים קונים להם במשך הימים את הרגליהם ודרכי מחשבתם של הראשונים. והיות שהאנגליים מכבדים את הדת ומעריצים את מקורה, את ספר הספרים, ומתיחסים אל המסורת בכובד ראש, ילכו היהודים בעקבותיהם ולא הושפּעו הרבה מן הזרמים הרפורמיים. רוב יהודי אנגליה שמרנים הם, ואינם נתפּסים לדעות קיצוניות. למנהיג הריפורמה הדתית, קלוד מונטיפיורי, לא היתה השפּעה גדולה, ובני סיעתו נשארו עד היום מעטים בכח ובמנין. ברם אין ביהדותם של יהודי אנגליה דינאמיות ושאיפת יצירה, וכעין רוח תרדמה נסוכה עליהם. והסופרים העברים השוכנים שם קובלים על הקרירות הזאת. “מכל הדת לא נשאר להם – התאונן האחד – רק בתי כנסיות לתפלה. כל היהדות מתגלית בבית הכנסת ומתפּרנסת מהבל פּיו של המטיף.”¹⁰⁰ “היהדות של אנגליה – מערער שני - היא יהדות צנומה ויבשה, יהדות שאין בה לחלוחית של תורת הרבנים ולא ממיטב ההגיון של השכלה עברית, יהדות קאתולית שהצטמצמה כולה במעוג צר של דרשת הרבנים בבתי כנסיות.”¹⁰¹

* *

באמצע המאה הי“ט לא היתה עוד חובת חנוך כללית באנגליה וכל עדה או חברה דתית הקימה לה בתי ספר משלה, שבהם למדו למודי חול ודת, ואוצר המדינה היה תומך בהם. משום כך יסדו להם גם היהודים בלי ספר שלמים משלהם. ראשון היה בית הספר של העדה הספרדית בלונדון שנפתח בשנת 1664 בשם “שערי התקוה.”¹⁰² בית הספר התקיים שנים רבות. כשגדלה ההגירה במאה הי”ט ובאו יהודי מזרח אירופּה להתיישב באנגליה – החלו התושבים הישנים דואגים לחנוך בניהם של החדשים ויסדו להם “בית ספר חפשי.”¹⁰³ בית ספר זה בלונדון היה לבית ספר צבורי קבוע. בראשית מאת העשרים היה זה בית הספר הגדול ביותר במדינה ולמדו בו כשלשת אלפים וחמש מאות מילדי ישראל, ואחד מן המפורסמים שנמנה עם מוריו היה ישראל זאנגביל. תכנית בית הספר נקבעה על פּי השקפת המייסדים: עיקרה למודי חול, על פּי המקובל בבתי הספר, ולמודי היהדות ניתנו בצמצום, לפי צורך הבקור בבית הכנסת. השאיפה לגדל יהודי בן תורה רחוקה היתה מהם.

בית הספר הראשון מטפּוס זה נוסד בבירמינגהאם בשנת 1780. בשנת 1811 הקימו יהודי וויסטמינסטר שבמערב לונדון “בית ספר חפשי” ועם תגבורת העליה רבו תלמידיו. שם התקיים תלמוד תורה ישן, שנוהו והפכוהו לבית ספר כללי, לנערים ולנערות. במאנטשסטר הקימו בשנת 1838 בית ספר כזה ובמזרח לונדון יסדו אסכולה כללית בשנת 1863.¹⁰⁴ כעבור שלש שנים – בשנת 1866 – נוסד בית הספר הכללי היהודי בבייוואטר, לונדון.¹⁰⁵ בשנת 1867 נוסדו אסכולות יהודיות בדרום לונדון. בתי הספר האלה מתקיימים עד היום, אבל מאז פּסקה התקדמותם, וחדשים כדוגמתם לא נפתחו עוד, אף כי ההגירה לא פסקה.

שנים הם הגורמים שעכבו יסודן של אסכולות יהודיות חדשות: האחד כלכלי. העדות באנגליה מתקיימות, כאשר בואר לעיל, על תרומות מנדבים ולא על מסים, ועל כן הכנסותיהן מצומצמות. אמנם בתי הכנסיות התאחדו ויצרו להם ועדים מרכזיים לתפקידים שונים, כגון “וועד שליחי הקהלות”¹⁰⁶ הבא לפני הממשלה להגן על עניני ישראל במדינה, “וועד האפּיטרופּסים”¹⁰⁷ העוסק בעניני צדקה, “וועד השחיטה” ששמו מעיד על תפקידו, וכן “מועצת בתי הכנסיות המאוחדים” העוסק בצרכי הדת אך אין ל“במקום קהלה” זו הכנסה גדולה וקבועה לצרכי חנוך.

הגורם השני היה מדיני. במשך הזמן החלה המדינה עצמה דואגת לחנוך הדור. בשנת 1876 נתקבל חוק של למוד חובה, ובשנת 1880 ניתן תוקף לחוק. נוסדו ועדי חנוך שחובתם היתה ליסד בכל שכונה, שלא היו בה בתי ספר או שלא הספּיקו, אסכולות שעמדו תחת פּקוחם הישר. לאט לאט נתווספו בתי ספר כאלה, עד כי ספּקו צרכי כל התושבים.

עם יסוד בתי הספר האלה, שהיו פתוחים לבני כל הדתות, החלו ההורים מישראל שולחם שמה את בניהם. ולחנוך דתי – נוסדו שעורים מיוחדים בתוך כתלי בית הספר, שניתנו על ידי מורים יהודים. ה“חברה להפצת דעת היהדות”¹⁰⁸ יסדה בשנת 1895 ועד מיוחד לספּק חנוך דתי לילדי ישראל בתוך בתי הספר הכלליים פּעם או שתים בשבוע. חנוך זה ניתן חנם. בשנת 1912 הוציאה החברה על הלמוד הזה בלונדון חמשת אלפים ליטראות. סכום זה נכנס במקצתו מקופּת תשלומי המתפּללים ב“בתי הכנסיות המאוחדים”¹⁰⁹ ובמקצתו מתרומות נדיבים. בשנה הנזכרת לעיל למדו מטעם הועד הנ"ל עשרת אלפים נערים ונערות בלונדון דת ישראל.

* *

למודי היהדות ב“בתי הספר החפשיים ליהודים” לא עמדו מעולם על מדרגה גבוהה. המייסדים, כפי שנאמר לעיל, היו מן היהודים האנגלים שצמצמו את היהדות בדת של בית כנסת, על כן לא ראו כל צורך להקדיש ללמוד זה שעות מספיקות. שלש או ארבע שעות לשבוע ניתנו לחנוך דתי – ומה יכלו להספּיק בהן? אל הגורם של חוסר שעות נוסף גורם שני: מורים צעירים לימים ומעוטי ידיעה אשר על פּי הרוב “ידעו שעור אחד יותר מתלמידיהם.”¹¹⁰ “בלמודי קדש לא יצטיינו התלמידים – כתב אחד על “בית הספר החפשי” בליברפּול – ואף גם זאת בהיות המורים והמנהלים גם יחד רחוקים משאיפת דעת הלשון העברית לא ימצאו בהם חובה, ומעולם לא עבר עליהם הרוח להביע את צערם על הקלקלה הזאת. כמדומה לי שלא נשגה אם נחליט כי הנערים לא ידעו להבין אף קרוא בספר עברי. בין המקשיבים לקח היו כשלשים בני י”ב וי“ג שנה, אשר המובחרים בהם זכו לפרס, בגלל כשרונם וחריצותם לשיר איזה ‘שירי תפילה’ (אדון עולם) בעזרת המורה, ובזה תמה כל תורת הדת ולמוד השפה.”¹¹¹

ואם ב“בתי הספר החפשיים”, שהקדישו כארבע שעות לשבוע, כך, בשעורי הדת בבתי הספר הצבוריים שמוריהם מתנדבים, המצב היה ירוד ביותר. בין המורים המתנדבים היו – בשנת 1889 – נערות בנות אַרבע עשרה.¹¹²

החנוך היהודי המצומצם הזה לא הניח דעתם של חלק גדול מן ההורים שבאו ממזרח אירופּה ושאפו לגדל בנים שאינם עמי הארץ גמורים. על כן לא הסתפּקו בשלש-ארבע השעות של “בתי הספר החפשיים ליהודים” או בשעה-שעתים של שעורי הדת בבתי הספר הצבוריים. הם נתנו לבניהם חנוך יהודי נוסף ושלחום אל ה“חדרים” או אל תלמודי התורה שיסדו. על טיב ה“חדרים”אין להאריך – הם היו ריפּליקה של ה“חדר” באירופּה, וריפּליקה גרועה ששמרה על הקליפּה ותוכה נבוב. רק זעיר שם זעיר שם התקיים “חדר” הגון, שמחזיקו היה מטפּוס ה“משכיל” שגדלה התקופה האחרונה במזרח אירופּה. ברם רוב החדרים לא מסרו לתלמידיהם ידיעות של ממש ולא השפּיעו על נפשם, לחבב עליהם את היהדות ולברוא בקרבם את החפץ לחיות חיים ישראליים.

“תלמודי התורה” שנוסדו באנגליה היו צבוריים, ונבדלו מן המוסדות האלה במזרח אירופּה שנועדו לילדי עניים, בזה שהיו לבני כל העם, מכל המעמדות (עשירים לא היו בין המהגרים, וכשנתעשר אחד נשתנו דרכי חייו ולא הוסיף עוד לתת חנוך יהודי הגון לבניו). ביחוד נופּחה רוח חדשה בבתי הת"ת עם התפּשטות חבת ציון, ואחריה הציונות המודרנית.

בית הספר הראשון שהתנהל ברוח התחיה נוסד על ידי ציוני ליברפּול, זה היה “בית הספר הלאומי” שהנהלתו נמסרה לידי הד“ר ש. פוכס, מי שהיה עורך “המגיד”. בית ספר זה היה כללי עברי, שהתלמיד קבל בו את חנוכו השלם, בלמודי חול וקדש, והתקיים כשמונה עשרה שנים. מספּר תלמידיו הגיע למאה וחמשים, ומהם היו רבים שתורתם נתקיימה בידם ופעלו בחיי הקהלה. אסכולה זו היתה למופת ונתעורר החפץ ליסד בתי ספר כדוגמתה. בשנת תרס”ב נתאסף קומץ יהודים לאומיים בלונדון לדון בדבר שאלת יסוד תלמוד תורה חדש ברוחו בשכונה סטיפּני. בראש היוזמים היה העסקן הציוני י. ק. גולדבלום. כעבור זמן קצר נפתח המוסד והנהיגו בו את הלמוד על פּי השיטה הטבעית. שיטה חדשה זו עוררה התנגדות אצל שונאי החדשות והחלו ללחום במוסד, אבל מנהלו לא חשך עמל מנפשו להרים את מוסדו ולפרסמו בקרב הקהל והצליח. מספּר תלמידיו הלך ורב והגיע לשש מאות (בשנת תרצ"ג) ומספּר מוריו חמשה עשר. תכנית הלמודים עמדה על עברית ודקדוקה, תנ"ך, תלמוד ותולדות ישראל. אף הושם לב שהמסיימים לא ישכחו תלמודם והיו באים בימי השבתות לשמוע הרצאות עבריות ולהתווכח עליהן. המוסד היה עורך מזמן לזמן מחזות עבריים בתיאטראות שבמזרח לונדון והמונים היו באים לראותם. בית חנוך זה קנה לו שם טוב ומסיימיו מלאו וממלאים תפקידים חשובים ביהדות האנגלית. מובן מאליו ששעות הלמוד לא היו מצומצמות, ונמשכו כשתים עשרה לשבוע.¹¹³

בית ספר זה שמש סמל. “בזמן האחרון – הודיע כתב מלונדון בשנת 1911 – נוסדו פה הרבה בתי ספר ללמוד הלשון העברית. יש פּה בית ספר לאומי בשם,תושיה' התופס מקום נכבד, תלמוד תורה בקומרשיאל ראוד נוסד בשנת 1897, תלמוד תורה בבטנל גרין (אף הוא התנהל על ידי גולדבלום הנ"ל), תלמוד תורה בבריק ליין ועוד. יש פּה בית ספר מצוין בשם ‘בנות ציון’¹¹⁴ וישיבת ‘עץ חיים.’ הרוח החדשה השפּיעה גם על ‘בית הספר החפשי ליהודים’ ומורים אחדים נסו ללמד בו על פּי השיטה הטבעית.”¹¹⁵ מובן מאליו שבכל המוסדות הללו, למדו בני מזרח אירופּה. “היהדות האנגלית אינה מחבבת את בתי הספר האלה (הלאומיים) – מעיד נורמן בנטוויטש –, לא לפי רוחה הן שעות הלמוד הארוכות, מחלקותיהם הגדולות ודרכי הוראתם הישנים, ואינם רוצים לתמוך בהם”.¹¹⁶

בשנת 1906 נתאחדו בתי תלמודי התורה בלונדון, בחסותו של הנדיב האורתודוכסי סיר שמואל מונטאגיו, שקבל אחר כך את תואר האצילות לורד סוויטלינג, וקראו לארגונם “תלמוד תורה טרוסט”.¹¹⁷ בתחלה לא היו בארגון זה אלא ארבעה מוסדות, אבל במשך השנים גדלה השפּעתו ונצטרפו לו שאר מוסדות עד כי הגיע מספּרם לעשרים, (מספּר תלמידיהם היה כשלשת אלפים). בשנת 1939 היו תשעה עשר מוסדות מסונפים לו ומספּר תלמידיהם 2285. על יד הטרוסט התקיים ועד חנוך, מורכב מעסקנים ומורים, ובראשם עמד הדיין פלדמן, ואחריו הדיין צבי לאזארוס, הוועד קבל תכנית אחידה לבתי הת"ת שעמדה על יסוד של עשר שעות למוד לשבוע.

מן המספּרים הנזכרים לעיל נראה כי בשנים האחרונות ירד מספּר המוסדות ב“טרוסט” ומספּר התלמידים שבהם. הפחתה זו לא באה מפּגמים פּנימיים אלא משנוי התנאים. המהגרים מישראל היו דרים עם ראשית בואם בשכונות הכרך, בעיקר במזרח, ושם הקימו את מוסדותיהם. מכיון שעלו במצבם הכלכלי, בקשו להם שכונות טובות יותר, מטעמי אויר ויופי. בינתים הוטבו דרכי התחבורת של מרכזי העיר עם הפּרברים, ואז החלו רבים עוקרים את דירותיהם אל הפּרברים החדשים, אף כי בתי מסחרם וחרשתם נשארו בעיר.

עקירת דירות זו הביאה לידי שנויים מהותיים גדולים בחנוך היהודי. בפרברים החדשים לא היו תושבים יהודיים בהמונים, אלא קבוצות קבוצות קטנות. לצרכיהם הדתיים והחברותיים יסדו להם בתי כנסיות, וצרפו להם שעורים דתיים לבניהם. החנוך של תלמוד תורה שעמד על עשר שעות למוד בשבוע ויותר, הוחלף בחנוך מקוצץ של ארבע-חמש שעות. אף ההורים עצמם נשתנו. הם הסתגלו יותר לחיי הארץ, היהדות בבית נתקלשה, והדרישות מן החנוך ירדו. “שעורי דת” אלו הולכים ומתקרבים לחנוך של בתי ספר ליום ראשון.

בתי ספר אלה אף הם נתאחדו¹¹⁸ ומתכלכלים משכר למוד, מתמיכות ומעודף ההכנסות של בתי הכנסיות. בשנת 1912 היו בלונדון אלפּים ילד בבתי ספר אלה.

לשם סקירה כללית על מצב החנוך נביא את הנתונים האלה: בשנת 1912 היו בלונדון ילדים מישראל מגיל בית ספר 35,000. במוסדות חנוך יהודיים מכל הסוגים למדו אז 20,000, אצל מורים פּרטיים בשעורי בית 2,000, וכשלשה עשר אלף ילדים נשאר ללא חנוך יהודי. בשנת 1939 היה מספּר היהודים בלונדון 234,000 ומספּר הילדים מגיל בית ספר בערך 23,400. מהם קבלו חנוך ישראלי מכל הסוגים (בתלמוד תורה, במחלקות שעל יד בתי הכנסיות ובשעורי הדת) 13,486, שהיוו 58 אחוזים למאה, והשאר לא למדו כלל¹¹⁹.

תמונה ברורה ממצב החנוך בכרכי אנגליה – חוץ מלונדון – נקנה לנו מן הספר המפורט המתאר את החנוך הישראלי במאנטשסטר.¹²⁰ באותה עיר התקיימו בשעת המחקר (1927) מוסדות אלו: ישיבה אחת, תלמוד תורה וסניף אחד לו, 7 בתי ספר (מחלקות ללמוד דת) על יד בתי הכנסיות, שני בתי ספר עבריים, שלשים וששה חדרים פּרטיים. ב“תלמוד תורה” היתה גם מחלקה גבוהה לחנוך מורים. זולת זאת למדו עברית ודת ב“בית הספר החפשי ליהודים” ובשני בתי ספר צבוריים.

הלמוד ב“חדרים” היה – לפי תאורי הסוקר – מן הטפּוס השכיח. בחדרים הגרועים למדו ילדים עד שנת הי“ב ולא ידעו עדיין לקרוא קריאה מיכאנית כהוגן. כל תלמיד למד ביחידות, רגעים מספּר, ושאר הזמן יצא לבטלה. אולם נמצאו גם חדרים מסוג טוב ולמדו בהם תורה בתרגום וקצת דקדוק. באחד מן החדרים למדו על פּי השיטה הטבעית. ב”תלמוד התורה" למדו קריאה, תרגום התורה, נביאים ראשונים, קטעי נביאים אחרונים, תולדות ישראל, רש“י, דינים ומנהגים, דבור עברי וכתיבה. חלק מן התלמידים למדו על פּי השיטה הטבעית. ב”ישיבה" למדו תלמוד ופוסקים גם מקרא ודקדוק ותולדות ישראל. שיטת הלמוד היתה בתרגום לאידיש או לאנגלית.

בבתי הספר העירוניים למדו למודי הדת בבקר מארבעים עד ארבעים וחמשה רגעים, ובבית ספר אחד אך חצי שעה, פּעמים בשבוע. “וועד החנוך היהודי” מספּק את המורים. בתלמוד תורה למדו הילדים שש שעות לשבוע, שעה ליום. הישיבה היתה פּתוחה כל היום. ב“קולג' היהודי” למדו ארבעה שעורים לשבוע, כל שעור בן ארבעים רגע, ושעה אחת נוספת בכל יום ראשון. במחלקות שעל יד בתי הכנסיות למדו כשלש-ארבע שעות לשבוע. בתלמוד תורה ובסניפו למדו כשש מאות תלמידים, ובישיבה 65. בכל בתי הספר למדו 1445 תלמידים למודי היהדות, וארבעת אלפים לא נהנו כלל מחנוך ישראלי. חלק מן הילדים שלמדו דת בבתי הספר העירוניים לא הסתפּקו בזה ובקרו גם בתלמוד תורה או במחלקות הדת שעל יד בתי הכנסיות. בשנת 1922 נוסד במאנטשסטר “וועד חנוך מאוחד” לפקח על חנוך ילדי ישראל בעיר והחליט להוציא רשימת בתי ספר לטובת ההורים, לייסד ספריה מיוחדת לילדי ישראל, להנהיג בכל המוסדות חברה עברית אחידה ולייסד מחלקות מיוחדות לנערים מבני שתים עשרה שנים ומעלה, וגם קורסים למורים.

* *

לונדון ומאנטשסטר – סימן הן לשאר הכרכים. בכל כרך מתקיימים בתי ת"ת, שרוב מבקריהם נערים והם באים מבתים שבעליהם שומרים עדיין על אורח החיים הישן, ומתקיימות מחלקות ללמוד הדת על יד בתי הכנסיות לבני הורים שהסתגלו כבר לחיי הארץ, ובתי ספר “חפשיים” שנוסדו לפנים על ידי יהודים פילאנטרופיים. בתי תלמוד התורה הטובים נמצאים בלונדון, מאנטשסטר, גלאסגוי, לידס, דובלין, ובלפאסט, בבירמינגהאם, שייפילד, קארדיף, ניוקאסל ופריסטון. בתי ספר יהודיים כלליים קיימים בלונדון, מאנטשסטר, ליברפּול, בירמינגהאם והול. למוד הדת בבתי הפר העירוניים נוהג בלונדון, ליברפּול ולידס. ולמרות כל אלה עדיין נשארים ילדים רבים מחוץ לכל חנוך יהודי. בכמה ערים נעשו נסיונות לייסד מחלקות גבוהות לנערים בוגרים.

החנוך האינטנסיבי ביותר ניתן בתלמוד התורה, אבל מספּר התלמידים במוסדות אלה הולך ופוחת, בעטיים של הגורמים הנזכרים. בבתי הספר שעל יד בתי הכנסיות בפּרברים החדשים מתקלש הלמוד, במקום מקרא במקורו בא למוד עברית שטחית, והיסטוריה ודת נלמדות באנגלית. על נטיה זו יעידו המספּרים: בשנת 1923 היו בתלמודי התורה בלונדון 27 אחוזים למאה מן הניהנים מחנוך יהודי, בשנת 1938–39 תחת אשר במחלקות הדת של בתי הכנסיות עלה האחוז מ-18 בשנת 1923 ל-27 אחוז בשנת 1938.¹²¹

מעמד החנוך בערי השדה ירוד מאד. קהלה קטנה – אין ביכלתה לכלכל פּקידים אחדים, ועל כן חוזרת היא אחרי פּקיד שהוא כל יכול: מזכיר, שמש, חזן ומורה. למרות כל תפקידיו הרבים אין מספּיקים לו פרנסה בריוח. מורה זה אינו מוכשר על פּי הרוב להנהיג משמעת במחלקתו, ועל כן אנוס הוא ללמד ילד ילד לבד, ובשעה שהאחד עוסק בקריאה השאר משתעממים ומפהקים¹²², כמו שהיה נהוג בחדר דרדקי לפנים. תכנית הלמוד עומדת על קריאה בסדור וקצת תרגום מקטעי חומש, ואין בו זכר לחנוך הנפש או לידיעת תוכן התורה והנביאים, ואף לא ראשי פרקים בתולדות ישראל. ההורים מבקשים “תכלית”, שידע הנער קרוא תפלות בשטף, והמורה-החזן נשמע להם ומרכז כל תשומת לבו בלמוד פּרק זה.

* *

שאלת המורים העברים באנגליה חריפה היא. מחוסר סימינאריון פּדגוגי. כמה ממסיימי ה“קולג' ליהודים”¹²³ – שהוא בית מדרש לרבנים – אוחזים בהוראה, אם לא יקבלו מטעם מה משרת רבנות. יש אמנם בבתי ת"ת אחדים קורסים למתכוננים להורות וקורס כזה בן שלש שנים הוא, ובגמרים חוק למודם יעמדו לבחינה בקולג‘. הדרישות לבחינת מורה הן: ידיעה בתורה ובנביאים, בתולדות ישראל ובלשון העברית, ובאגדות התלמוד (על פּי “ספר האגדה”) או בחינה בגמרא, בפרק “המפקיד”. בשנת הלמוד 1939–1938 באו מאה ושבעה מועמדים מסיימי הקורסים לבחינת הקולג’, אבל רובם נכשלו ורק 53 קבלו תעודות. קורסים להוראה ישנם גם בקולג' היהודי שבגלאסגוי, אבל מספּר תלמידיהם מועט הוא. נוסף על אלה מתקיימות באנגליה ישיבות אחדות בלונדון, מאנטשסטר, ליברפּול וגייטסהעד ועוד. לפנים היו מלמדים בהן אך תלמוד, אך בשנים האחרונות הנהיגו בהן גם למוד המקרא, עברית והיסטוריה.

נקל מאד לשער כמה דלה היא הכשרת המורים. ואין גם הרצון לבחור להתכונן להוראה, מכיון שאין ההוראה מפרנסת את בעליה.

* *

באנגליה ניכרת בשנים האחרונות השאיפה לאחד את מוסדות החנוך ולהשפּיע עליהם מתוך השקפה רחבה ופקוח מושכל ופּרופסיונאלי. בשנת 1920 נוסד בלונדון “ועד מרכזי לחנוך יהודי”¹²⁴ שהעמיד לו למטרה אחוד כל המוסדות בלונדון ובערי השדה ולספּק להם תמיכה והדרכה ופקוח, גם לחנך מורים ולהוציא ספרי למוד נאותים. מנהל עבודת הוועד היה הרברט מ. אדלר (מת בשנת 1940). הוא נסע מעיר לעיר, התבונן במצב המוסדות שימש להם מדריך ויועץ. וועד מרכזי זה הוציא בשנת 1922 כאלף ליטראות לפעולתו וכעבור חמש שנים – בשנת 1927 – 2,717 ל“ש. סיסמתך הוועד היא: “חנוך יהודי לכל ילד מישראל.” לאחר מות המנהל נתמנה הד”ר נתן מוריס, מי שהיה מנהל תלמוד התורה ומייסד הקולג' העברי להכשרת מורים בגלאסגוי, והוא בעל ידיעות עבריות וכלליות ובעל נסיון גדול בחנוך.

בשנת 1935 ייסדה ה“קרן הקיימת לישראל” בלונדון ועד חנוך במטרה לשלב חיי ארץ ישראל והשאיפות הציוניות בתוכן הלמודים העבריים.

* *

עוד טרם פּרצה מלחמת העולם השניה – וישראל באנגליה כבר טעם משהו ממנה והדאגה לילדים פּליטי המלחמה החלה מרגיזה את לבם. בשנת 1939–1938, עת גזר היטלר ראשונות גזרותיו על יהודי ארצו – הובאו כשמונת אלפים מילדי ישראל מגרמניה ומאוסטריה לאנגליה. מקצת ההורים היו סבורים שבמשך הימים יבואו אף הם לאנגליה ויתאחדו עם בניהם ויש שחשבו לעלות לארץ ישראל ולהביא את צאצאיהם אחר כך מאנגליה אל מולדתם החדשה. העסקנים שהביאו את הילדים שאלו את ההורים מה רצונם, אם להביא את בניהם אל בית יהודי חרדי או בית יהודי בכלל – ורק מעטים מהם השיבו בחיוב. הם חששו שדרישה כזאת עלולה לעכב את קבלת בניהם באנגליה ואולי לא הקפּידו על כך, אבל הם לא הביעו כל התנגדות שיכניסו את בניהם לבתי נוצרים. כך אירע הדבר שרוב הילדים אוכסנו בבתי נוצרים, מפוזרים בערי השדה של אנגליה, וויילס וסקוטלנד וכמה מהם רחוקים מכל ישוב יהודי. היה היו ילדים שהובאו לבתי ישראל, אולם משהחלו מעבירים את הילדים מן הכרכים אל ערי השדה הוצאו גם אלה, והועברו גם הם לכפרים.

מה אפשר היה לעשות לחנוכם היהודי של ילדים אלו, בני אחינו מגרמניה? “הועד המיוחד לשעת החירום” שנתארגן עוד לפני פרוץ המלחמה ושיסד שעורים במקומות הקליטה, כאשר יסופּר להלן, קבל על עצמו להתקשר עם הילדים המפוזרים ההלו ולעשות דבר למען חנוכם היהודי. לכמה מקומות נשלחו מורים – נוסעים על מנת לבקר את הילדים וללמדם¹²⁵. נערים שהגיעו לשנת הי"ג – הכינום לבר מצוה והמציאו להם תפלין וסדורי תפלה, והביאו להם ספרות ילדים יהודית בלשון האנגלית. הרבנים בכל אתר ואתר השתדלו להביא לילדים את דבר היהדות, אבל הצלחתם היתה מועטת. גדלה על הילדים השפּעת הבית הנוצרי והסביבה הנוצרית. אמת שהמארחים הנוצרים לא נסו להביא את הילדים לידי שמד, אבל חמש-שש שנים בבית נוצרי נתנו את אותותיהן בנפש הרכים. המאָרחים השפּיעו על הילדים רוב טובה ונדיבות והתיחסו אליהם כאל בני ביתם, והילדים גמלו להם אהבה והתקשרות, ומעט מעט נשכחו מהם מנהגי בית אבא והיו מבקרים את שעורי הדת הנוצרית והולכים עם מאָרחיהם אל בית היראה. רבים מהם הוטבלו. ההורים הועלו על המוקד על היותם מזרע ישראל והבנים התנצרו, ובא הכליון על המשפּחות כולן ונמחה שמן מרשימת ישראל.

אבל נמצאו ילדים שנצלו מן השמד. היו בחורים שמצאו נחמתם בציונות וחלמו על עליה לארץ ישראל, והיו רדיקאלים שקוו כי לאחר המלחמה תהיינה גרמניה ואוסטריה ארצות דמוקראטיות ויוכלו לשוב אל “מולדתם”. אחרים חשבו להשאר באנגליה או למצוא במשך הזמן מקלט בארצות הברית של אמריקה. “הועד המאוחד” עשה כל מה שביכלתו לקרב את הילדים והבחורים הפּליטים, להכניסם לבתי ישראל, להביאם לבית כנסת ולקשרם לקלוב יהודי, והיו שולחים להם גם עתון מיוחד בשם “בדרך” שהיו בו מאמרים על תולדות ישראל, דת ישראל, וחיי ישראל.

* *

והנה הגיעה הרעה לאנגליה עצמה. הסערה נתקרבה. מה עשו אז פּרנסי ישראל לשם חנוך הילדים? על זה טוב לקרוא את הרצאתו של הד"ר נתן מוריס, פּקידו של “הועד לחנוך לשעת חירום”. כאן יובא קצור דבריו ששידר בתחנה הבריטית (ב. ב. קו.) לארצות המזרח התיכון ולשאר ארצות (אבל לא בבריטניה):

"מעשה זה מתחלק לשלש תקופות. תחלתו בירחי הדאגה של קיץ שנת 1939. אנחנו העוסקים בחנוך יהודי היינו, ככל יושבי בריטניה, מדוכאים על ידי המשבר הממשמש ובא… ידענו מהותה של מלחמה טוטאלית וידענו כי סכנה צפויה לילדים והחילונו לדון בהוצאת הילדים מלונדון, וזאת הרי היתה גם שיטת הממשלה…

"בראשית הקיץ הסכימו ארגוני החנוך הראשיים לאחד את כחותיהם בכסף ובאנשים לצרכי השעה. רצינו ליצור ועד מאוחד לפעולה¹²⁶, לדאוג לחנוכם היהודי של עשרים אלף ילדים שיצטרכו לעזוב את לונדון עם התחלת המלחמה אל מקומות הקליטה שברחבי המדינה.

"בשלישי לספּטמבר שנת 1939 התחוללה הסערה. הועד החל לפעול בשם חדש,הועד המאוחד לחנוכם הדתי של ילדי ישראל שהועברו מלונדון בשעת חירום'¹²⁷.

"יומים לפני פרוץ המלחמה החלה יציאת לונדון. הרבה ילדים, וביניהם מספּר גדול מילדי ישראל, הועברו למחוזות שונים במדינה שבהם הוכנו מקומות קליטה. אבל במשך שנה לא יכלו ילדי ישראל להסתדר, כשאר הילדים. עוד טרם טעמה לונדון טעמה של מלחמה טוטאלית וכבר החל כל בנין החנוך הישראלי מתערער על ידי חוסר קביעות.

“הימים הנוראים חלו מיד לאחר היציאה. הועד החדש רצה לתת לילדים את ההזדמנות לחוג את הימים האלה בצורה שתשמש להם זכרון-מה לחיי ביתם. במשך זמן קצר נתקשרנו עם הילדים שהיו פזורים קבוצות קבוצות, קטנות וגדולות, בעיירות ובכפרים. מורים יצאו למרכזים שונים ללמד, ורבים מהם שלא על מנת לקבל פּרס. ספרי תנ”ך וסדורי תפלה נשלחו מלונדון, ונערכו תפלות בצבור במקום שלא היו שם חיים יהודים מאורגנים.

"שליחי הועד יצאו לבקר את מקומות הקליטה וכעבור זמן קצר הגיעו מהם בשורות מעודדות. התפלות עלו יפה. ועל זה צריכים להודות לשלטונות הדתיים, האזרחיים והחנוכיים האנגליים. בעיירות ובכפרים שנתמלאו פליטים קשה היה למצוא מקום לתפלה. אז נפתחו בתי הספר של המועצות¹²⁸, בתי הספר שעל יד בתי הכנסיות הנוצרים, אולמי המחוז ומעונות המועדונים נפתחו לילדינו לשם תפלה ולמוד עברי, בכמה מן המקומות ניתנו האסכולות של הכנסיות הנוצריות ללמודי היהדות ביום הראשון בשבוע, אף על פּי שפּתיחת בתי הספר ביום הראשון היא כנגד המסורת המקובלת שלהם.

"מקרים טפּוסיים ראויים להזכר. בסתו של שנת 1939 בקר שליחנו בעיר אחת באנגליה להתקין שם שעורים ישראליים לקבוצת ילדים. העיר היתה מלאה פליטים והמעונות היו צפופים מחמת רוב דיירים. השליח הלך לבית הספר שהיה סמוך לבית היראה העתיק, שהיה פאר העיר, לבקש רשות ללמד שם את ילדי ישראל ביום היחיד שנשאר להם לתורך זה – ביום הראשון לשבוע. הכומר הזקן שמע לבקשה ופניו נתעננו, שכן לא נפתחו דלתות בית הספר מעולם ביום השבתון. אולם אחר כך נמלך בעצמו ואמר:,על העולם עובר עתה סער של פאגאניזם העלול להרוס ולערער את כל היקר לנו. גם יהודים גם נוצרים לא יוכלו תת לסערה שתתפּשט. אין לי אלא לומר: ברוכים הבאים'.

"בעיירה קטנה אחת במזרח אנגליה הובאה קבוצת ילדים לפני יום הכפּורים. המורה העברי שהשגיח עליהם השיג רשיון להתפּלל במקום היחיד האפשרי, הלא הוא באולם העדה הדתית של המחוז. הכומר הנוצרי השתתף בהכנות ובא בשעת התפלה ואמר לילדים שלא יקבל על עצמו לבאר להם קדושת היום, אלא לברכם מקרב לבו,יברכך ה' וישמרך'… מקרים רבים כאלה נותנים לנו מושג נאמן מיחסם של ראשי הכנסיה.

"לא פחות מעודד היה יחסם של שלטונות החנוך. פּקידי האכסון¹²⁹ ופקידי האזרחים פּירשו את החוקים המפרידים את הדת מן המדינה פּירוש של ריעות ומורים עברים הוכרו כעוזרים רשמיים, ועל ידיד כך יכלו לבוא במשא ומתן עם תלמידיהם. והוועד בלונדון עמד בקשר מתמיד עם המורים והתקין להם תכניות וספרי הדרכה, למען ידעו את אשר עליהם לעשות.

"התקופה השניה מתחלת עם חדשי המלחמה. באוגוסט שנת 1940 החלו התקפות האויר הכבדות על לונדון והיציאה היתה למציאות איומה. מאות אלפים ילדים הוצאו מלונדון רבתי, וביניהם רוב ילדי ישראל מגיל בית ספר. שיערו השערה קרובה לאמת שבערך שנים עשר אלף עד חמשה עשר אלף מילדי ישראל יצאו מלונדון במשך שבועות מספּר, אף על פּי שנשארו שם עוד כמה הורים אמיצי לב שהחזיקו את בניהם עמהם. הילדים נתפּזרו בכל רחבי המדינה, מגבולות סקוטלנד עד “קצה הארץ”…

"אז החריפה בעית המורים. הבחורים נתגייסו למלחמה, הבחורות אף הן קבלו עליהן עבודות מלחמה. נסיון הוועד הורה להם שנוח להם לילדי ישראל לילך למקום שימצאו בו מורה עברי ומדריך המבין לרוחם. הוועד קבל בשנת 1940 תכנית לספּק חנוך דתי לעשרת אלפים ילדים ולסייע ליסודן של אכסניות, שבהן יוכלו הילדים לחיות חיי יהדות. באכסניות הללו היו חוגגים את השבת בפאר והדר וברוח קדושה. חברי בתי הכנסיות במקום היו מתאחדים לוועדים ומסייעים למורים. מזמן לזמן נפתחו שעורים בערי השדה עד שהגיע מספּרם למאתים והיו מרכזים לא רק ללמוד הלשון העברית ודת ישראל, אלא גם לעצה ולהדרכה בכל הנוגע בחיי יומם של התלמידים בסביבה החדשה. רבים מן העוסקים בזה היו מורים מישראל, פּקידי מועצת מחוז לונדון¹³⁰ שיצאו מעיר הבירה יחד עם תלמידים. השאר היו מורים עברים שליחי הוועד. כמה מרכזים נמסרו לרשותו של מורה ועליו היה ללמד קבוצות מפוזרות ולרכב על האופנים מסע של פּרסאות רבות כדי להגיע אל הקבוצות שהיה ממונה עליהן. היו ילדים שקשה היה למורה להגיע אליהם. להם נשלחו על ידי הדואר אגרות למוד ועתון מיוחד שהחל להופיע סמוך לתחילת המלחמה בשם,שבועונם של בחורי ישראל'¹³¹.

"בו בזמן החליט הוועד שלא להניח ידו מעבודתו בלונדון בשום פּנים. במשך כל חדשי המלחמה הקשים קיים הוועד את עבודתו החנוכית בתנאים שרק בני אדם שחיו בהם ידעו מהותם. טרם התארגנו כתות למוד במקום אחד – באו הפּצצות והרסו את הבנין. ואף על פי כן לא פסקו השעורים הללו במשך כל התקופה.

"בעת הנוראה ההיא מצאנו נחמה בהרצאות שליחינו שדברו בהתלהבות על סימני נדיבות הרוח שהראו תושבי ערי השדה והכפרים באנגליה לילדי ישראל. כורים מוויילס, פּועלים חקלאיים מדיבון ומסומרסיט, דייגים מפּינסאנץ, פּועלי בתי חרושת מנורתהימטונשייר וממאות מקומות אחרים כיוצא בהם קבלו על עצמם את הטיפּול המטריד בילדי נכרים, ורבים מהם ילדי ישראל שמנהגיהם זרים, והרי זה דבר הדורש מאמץ של אהדה להבין לרוחם, ואף על פּי כן לא היה הטיפּול הזה סתם מלוא חובה קרה. האנשים הפּשוטים והטובים האלה השתדלו לתת לילדים עד כמה שאפשר מאהבת הורים שנשללה מהם בעטים של התנאים הזמניים. חרדה זו לא הצטמצמה רק בצרכיהם הגופניים של הילדים אלא פשטה גם על צרכיהם הרוחניים. מקרה אחד חי בזכרוני: ביום ראשון אחד הגעתי לכפר קטן של כורים בשעת סערת גשם גדולה. מזג אויר כזה דיו היה למנוע את הבקור בשעור דת איזה שהוא בלונדון. אבל הילדים בכפר זה באו אל השעור. מאָרחיהם הביאום כשהם עטופים באדרותיהם ומוגנים במטרונות.

"בזה מסתיימת התקופה השניה, בסוף שנת 1940. פּעולת הועד נתרחבה ונתפּשטה וכשלש מאות מרכזים היו תחת השגחתו. מעט מעט חלה קביעות בעבודתו והארגון פּעל פּעולתו יפה, עד כמה שאפשר היה בתנאים ההם.

“הפּרק האחרון של הגדה זו פּותח במועצה של אוכספורד בראשית שנת 1941. מחנכים יהודים מיופּי כח ומנהיגים של הסתדרויות דתיות וחברתיות נתכנסו לדון במצב החנוך. התוצאה החשובה ביותר מכנוס זה היתה ההכרה הכללית שחנוכם של ילדי ישראל חובת הקהלה היא ורק הגישה הצבורית הכללית, ולא זו של הכת, היא הדרך היחידה לפתור את בעיותינו בזמן הזה. הרעיון הזה מצא את בטויו המעשי בהצעה שהוצעה שהוועד ירחיב את פּעולתותיו ויאדירן, עד שיהא מנהל את מפעל החנוך העברי בכל הארץ.”¹³²

* *

הגיעה שנת 1944 והשמים טהרו. רוב הילדים שבו לונדונה והמחלקות בבתי הת“ת החלו מתמלאות. בראשית ירח יאנואר כבר היו שבעת אלפים תלמידים לומדים. התנאים היו קשים. מקומות למוד ישנים נהרסו ומן ההכרח היה לבקש חדשים. וועדי החנוך היו עושים כל אשר בכחם לחדש את פּעולות המוסדות. הם היו מחזירים על הפּתחים למצוא את הילדים ששבו ממקומות הקליטה או שנשארו בלונדון והזניחו למודיהם. הוועדים קבלו מורים חדשים והחוק החדש של החנוך שנתקבל באנגליה היה לעזר מעט לחנוך העברי. על פּי החוק הזה נותנים לילדים שתים-שלש שעות בשבוע מן השעות הקבועות, ללמודי דת, אם בבנין בית הספר או מחוץ לו. הוועד שלח מורים לילדי ישראל בבתי הספר הכלליים על מנת ללמדם למודי קדש, ומספּר הילדים ההם הגיע לשלשת אלפים. ורובם לומדים אחרי הצהרים אם בבתי ת”ת או בכתות שעל יד בתי הכנסיות, והלמוד הזה תוספת הוא, ותוספת מועילה מאד. כי בין התלמידים הגדולים היו כאלה שכבר הפסיקו למודיהם בבית הת"ת ותורתם החלה משתכחת מהם, והשעורים הללו מלאו את החסרון.

בתי הת"ת שבלונדון סבלו הרבה בימי המלחמה. התלמידים המעטים שנשארו בעיר אף הם לא באו מפּחד הפּצצות והוועד לשעת חירום הוכרח לקבל על עצמו ששים אחוזים למאה מתקציבם של המוסדות.

חזרו הילדים והחלה תקלה חדשה – אלה הפּצצות המעופפות שבאו ממרחקים, ובחצי חדש יוני החלה מחדש יציאת ילדים מלונדון. אז השתדל הוועד שהילדים העברים יצאו קבוצות קבוצות, והשלטונות קבעו מקום הרשמה מיוחד לילדי ישראל, והילדים נשלחו במדת האפשרות לערים שיש בהן קהלות יהודיות. ובכל עיר שהגיעו הילדים שמה – נוסד וועד לקבלת פּני הפּליטים ולעזרתם. באו המורים שנתמנו מטעם הוועד לטפּל בילדים. בינתים ירד מספּר התלמידים בבתי הת“ת בלונדון מששה אלפים לאלפּים ושמונה מאות ביוני, ולשש מאות ביולי. לעתים תכופות נשמעו האזעקות והילדים שנשאר בכרך פּסקו לבוא. אולם גם בימים הנוראים ההם לא כבה נר הלמוד. שרידי התלמידים נפגשו בת”ת והלכו ללמוד במקלט צבורי, שחלק ממנו הוקצה לשעורים עבריים. ובכל ימי הרעה קבלו המורים העבריים את שכרם משולם מן הוועד המיוחד. סוף כל סוף עברה הסכנה והחיים החלו שבים לתקונם.

וזהו סיכום השנויים שבאו בעטיה של המלחמה במצב הת"תים:

בתשעת בתי הת“ת שבלונדון¹³³ היו בשנת 1939 בערך 1,700 ילדים. בשלשה מהם הכניסו גם נערות. לכל מורה היו כעשרים וחמשה תלמידים. המורים היו פרופסיונאליים ושיטת למודם לא היתה רעה. בכל בתי הת”ת לימדו חומש ורש"י, וברובם היו גם מחלקות לגמרא. בשנים מהם היתה העברית לשון ההוראה.

בשנת 1944 ירד מספּר התלמידים במוסדות ההם לשש מאות עשרים וארבעה, שהם פּחות מארבעים אחוז למאה. בין כל התלמידים היו אך כמאה ילדות. רמת הלמודים ירדה בהרבה. לפני המלחמה הונהגה בחינה אחידה בבתי הת“ת המאוחדים לשם חלוקת פּרסים. הבחינה היתה בתנ”ך, בלשון העברית ובדקדוקה, בתולדות ישראל ובדינים ובמנהגים. כמאה קנדידטים היו באים מדי שנה אל הבחינות הללו. קנדידאטים כאלה אינם עוד. “רוב התלמידים בבתי הת”ת בלונדון – כותב נתן מוריס על בקוריו בשנת 1944 – נאבקים עם הקריאה המיכאנית השוללת רוב זמן הלמוד. אבל מעט מעט מסתדרות מחלקות גבוהות מאלו, לחומש ולרש“י ולנביאים אחרונים ולמשנה ואף להתחלת גברא. שיטת עברית בעברית נעלמה. מלמדים על פּי תרגום ובלי התלהבות.”

* *

בשאר הכרכים טוב המצב מאשר בעיר הבירה. בליברפּול גברה ההכרה בלבות ההורים בצורך החנוך היהודי. בישיבה שבליברפּול מלמדים תלמוד. אל התלמידים מילידי המקום נוספו מבני הפּליטים, והם נחלקים לשני סוגים, אלה הלומדים בה כל היום ואלה המבקרים בתי ספר תיכוניים ומכללות ולומדים בישיבה אחר הצהרים ובערב. הראשונים מתכוננים לרבנות וכמה מהם משמשים בינתים מורים בבתי הספר העברים, ובני הסוג השני יפנו אל המסחר ואל האומנויות החפשיות.

בתלמוד התורה שבליברפּול נתרבו התלמידים אחר המלחמה ומספּרם גדול מאשר היה לפניה. התלמידים לומדים כשעתים ליום עברית ודקדוקה, תולדות ישראל, חומש ורש“י ונביאים. מדי שבת בשבתו ייערך “עונג שבת”. בימי ההפצצות נתקלקל בנין הת”ת, אבל בשנת 1944 תוקן הבית.

בית הספר היהודי הצבורי¹³⁴ – מספּר תלמידיו ירד, משום שנתמעטו האוכלוסים היהודים באותה שכונה. במסעדה שבבית הספר אוכלים לא רק תלמידיו אלא גם התלמידים היהודים מבית הספר הצבורי התיכון הסמוך. הלמודים העברים שבבית הספר נתרבו, כי הוסיפו על הזמן ומלמדים אותם שעה וחצי ליום. התכנית עומדת על תורה ולקוטי נ"ך ותולדות ישראל וקורות הזמן ואפילו שירי ארץ ישראל הגיעו שמה והילדים רוקדים את ההורה! שנויים אלה מראים על רוח הזמן.

* *

בגלאסגוי היו בשנת 1944 – 1337 ילדים מגיל בית ספר, מהם 600 נערות. יש בגלאסגוי וסביבתה שנים עשר בתי ספר ושנים מהם תיכוניים ישיבה וקולג'. נערים מבני י“ג ומעלה מתקבלים בהם. 777 מילדי העיר חסרים בבתי הספר היהודיים, אבל מהם לומדים כששים ב”חדרים" וכחמשים מפּי מורים פּרטיים. גורל חנוכם היהודי של השאר אינו ידוע.

* *

בלידס קיים וועד חנוך המקשר את כל המוסדות. מאנטשסטר מתפּארת שרוב ילדי ישראל שבה, מבני שש עד שתים עשרה, מקבלים חנוך יהודי טוב. במחלקות העליונות שבבית הת“ת מלמדים משנה וגמרא. משתדלים לחדש שוב את השיטה הטבעית. בת”ת יש גם,בית תינוקות¹³⁵ שהצליח. עתה פּתחו בית ספר כל יומי והוא בראשית התפּתחותו.

* *

מעשה חנוכי גדול נעשה בהוצאת קורס לעברית על ידי הדואר בשם “עברי, למד עברית”¹³⁶, אלה הן אגרות שחוברו על ידי ד“ר צבי לוי וד”ר מ. פרידלנדר ונערכו על ידי נתן מוריס. נדיב עברי, יצחק וולפסון שמו, תרם לצורך זה חמשת אלפים ל"ש. הקורס ניתן כמעט חנם – במחיר חצי כתר לזמן. כאלף תלמידים השתדלו לרכוש להם את הלשון העברית בדרך זו, ביניהם גם נוצרים. הקורס הוא כפול, אחד למתחילים והשני לבני אדם שיש להם ידיעות יסוד.

סוף דבר

כמעט כל הלקויים שאנו מוצאים בחנוך הישראלי העברי שבארצות הברית ובשאר ארצות התפוצה הדימוקראטיות אנו מוצאים גם באנגליה, אולם בצורה מוקטנת. אולי משום שאנגליה בכלל היא ארץ השמרנות, ואולי משום שהיהודים חיים שם לעצמם ואינם נכנסים לחברה הנוצרית האינטימית. בנוגע למספּר הילדים המקבלים חנוך יהודי – נמצאים כחצי מהם שהם מגיל בית ספר מחוץ לבית ספר יהודי, ואף על פּי כן אין להוציא מזה משפּט כי חמשים אחוזים מילדי ישראל שם אינם נהנים מכל חנוך ישראלי. בגלל קוצר שנות הלמוד בבית ספר יהודי – רוב הילדים לומדים במוסד יהודי חנוכי שלש או ארבע שנים – אין מספּרם יכול להגיע בשום פּנים לזה של בית הספר הכללי, אבל אין זו השערה רחוקה מן המציאות שתשעים אחוזים למאה למדו דבר מה מן היהדות בילדותם. אבל בנוגע לנערות אין המצב כתקונו. רק מעטות מהן מבקרות אסכולה יהודית.

כמו בארצות הברית כן החל החנוך היהודי באנגליה סובל מעקירת דירות ההורים. המוסדות המרכזיים – תלמודי תורה – שנוסדו בעמל רב על ידי הדור הקודם ושהיתה להם מסורת של הוראה טובה, מתרוקנים מתלמידיהם ובמקומם בא תחליף שאינו ראוי לשמו, הלא הן המחלקות לעברית המתיסדות על יד בתי הכנסיות החדשים המוקמים בשכונות המודרניות,. הלמודים במחלקות אלו עומדים על מדרגה נמוכה: הלמוד נוהג שלש פּעמים בשבוע, התכלית היא הכנה לבית הכנסת במובן החיצוני והלשון העברית תונח בקרן זוית. וקשה להקים תלמוד תורה בפרברים החדשים האלה. הורים ששינוי המקום הוא להם שינוי מזל, ולטובה, עליה בשלב המעמד, נעשים מיוחסים בעיני עצמם ואינם רוצים עוד שילמדו בניהם למוד קדש שעתים ליום. הם מבקשים את הדרך הקצרה, את הלמוד לצאת ידי חובת היהדות במעט.

לעומת זאת נעשה ענין החנוך קרוב יותר ללב הפּרנסים והועמד על רמה של דאגת הקהלה כולה. בכל עיר ועיר נוסדו וועדים המאחדים את בתי הספר וקבעו להם תכנית אחידה ותקציב מתוך קופּה כללית. וועד החנוך המרכזי בלונדון עשה דברים גדולים לשם הנוער. הוא התקין להם תכניות ומועדונים, המציא להם נואמים, סידר שעורים בסוף כל שבוע למדריכים, וערך אספות ונשפים לנוער. הנוער הציוני עובד את עבודתו על פּי מטרתו המיוחדת לו. הוועד השתדל לקבץ את מסיימי בתי הספר העברים שתורתם הולכת ומשתכחת מהם ולסדרם לקבוצות קבוצות בשם “בני תורה”, ולהם תכנית למודים של חמש פּעמים בשבוע – ואחת מן השעות הללו מוקדשת לעברית. בשביל הצעירים שאין להם ידיעות עבריות יסדו שעורי קיץ בנורתהאמפּטון. חוץ מזה נקבצו לקבוצות לשם למודים במשך השנה, וכיום קיימות כשמונים קבוצות כאלה בארץ. פּעם בשנה הן מתכנסות למקום אחד.

חוק החנוך החדש המשחרר את תלמידי בתי הספר הצבוריים לשתים-שלש שעות בשבוע, בתוך שעות הלמודים, לשם חנוך דתי, משמש סיוע רב ערך לחנוך היהודי. אלה מן התלמידים המבקרים בתי ת"ת ומחלקות עבריות – לאלה משמשים שעורים אלה תוספות, וילדי ישראל שלא ניהנו מלמודים יהודיים – ניתנת להם ההזדמנות לקנות ידיעות מה ביהדות.

התנועה לייסד בתי ספר אינטגראליים שפּשטה בארצות הברית הגיעה גם לאנגליה, אולם לעת עתה היא בראשית התפּתחותה ואין עוד להוציא משפּט עליה, אם עתידה היא להתקיים. ולכשתתקיים ודאי שהיא עשויה להביא ברכה לבית ישראל באנגליה.

נסיון נמרץ עשה הרב אביגדו שיינפלד, מילידי הונגאריה, שלמד תורת חנוך באוניברסיטה והקדיש ימי חייו למקצוע זה. הוא היה רבה של “עדת ישראל”, עדת חרדים, בלונדון. כמה וכמה שנים טפּל ביסוד בית ספר עממי תיכוני כל-יומי בלונדון ולא מצא אזנים קשובות. בשנת 1926 עלתה בידו להגשים את שאיפתו והכניס לבית הספר גם תלמידים מבני ערים אחרות, ולצרכם פּתח פּנימיה. התלמידים באו מבתי חרדים דלים מבחינת מצבם החומרי, על כן הוכרח המייסד לבקש תרומות מן הקהל וקיום בית הספר קשה היה. אגב: הד"ר שיינפלד היה במשך כמה שנים מפקח על החנוך מטעם המזרחי בארץ ישראל. הוא גם חבר ספרי למוד חרדים-מודרניים למתחילים בשם “שפת משה” שהופיעו בלונדון. לאחר מות הרב הוסיפה אלמנתו להשתדל לטובת בית הספר.

בנו של המנוח, הרב ד“ר שלמה שיינפלד, חתנו של רבה של בריטאניה, המנוח י. ח. הירץ, אחז במעשי אביו. הוא הקים בית ספר כל-יומי בשכונה עשירה, בהנדון שבמערבה של לונדון, – אלמנטארי ותיכוני מן הטפּוס הנקרא “בית ספר מכין” (פּריפּאראטורי סקול). הדבר היה בשנת 1942 לפני סוף המלחמה. ודאי שהימים לא היו כשרים ביותר לזה, ואף על פּי כן הצליח ובבית הספר נמצאים כיום שלש מאות תלמידים, הלומדים שלש שעות ביום, בשעות הבקר, למודים עברים. גם פּנימיה שם לתלמידים שבאו מחוץ ללונדון. ההורים משלמים ומצב המוסד טוב הוא. אגב: הד”ר שיינפלד הלך לפני המלחמה לסלובודקה ללמוד שם ולקלוט רוחה של ישיבה אירופּאית מפורסמת.

בסתו של שנת 1945 נתכנסו עסקני החנוך לועידה והשתתפו בה באי כח כל הקהלות באנגליה. הועידה החליטה לרכז את כל החנוך בלונדון, והחלטה זו נתגשמה. ועוד החליטה הועידה להטיל מס על כל חברי הכנסיות, מס החנוך, ולא יצטרכו עוד המוסדות לסמוך על תרומות ומגביות. המס יוטל כתוספת של שליש על שכר המקום בבית הכנסת ותשלום זה יתחיל מחג הפּסח לשנת תש"ז. בהחלטה זו מאוחדים כל בעלי ההקפות השונות חוץ משני האגפּים הקיצוניים, אגודת ישראל והרפורמיים.

התקציב בלונדון יגיע לחמשים אלף לי“ש. לועד החנוך בלונדון יש הכנסה קבועה מקרנות שבעת אלפים לי”ש, והוא מקוה לקבל כשלשים אלף לי“ש מבתי הכנסיות והשאר ממקורות שונים. חלוקת הכסף מכל לי”ש: עשרה שילינג יוצא לשכר מורים, 4/5 ש. יוקצו לפקוח והנהלה, 1/10 להכשרת מורים, והשאר להוצאות המשרד.

קיים גם וועד חנוך כללי לכל אנגליה. בדרך כלל מורגשת רוח חדשה, רוח של עבודה נמרצה ותקוות. כל עסקני החנוך מקווים כי מעתה תחל תקופה חדשה בחנוך הישראלי שבאנגליה.

* *

בית המדרש לרבנים בלונדון

ראשיתו של בית המדרש לרבנים בלונדון נעוצה בבית מדרש שעל יד בית כנסתה של הקהלה האשכנזית, שנועד ללומדי תורה, אבל הבאים שמה ללמוד מעטים היו, על כן החליטו בשנת 1841 להעבירו למקום חדש, והגבאים הציעו שישמש גם אולפן לרבנים “לפי רוח הזמן”. מחשבה זו לא יצאה אל הפּועל עד שנבחר הד“ר נתן בן מרדכי אדלר (נולד בהאנובר, 1803–1890) לרב הכולל לארצות בריטאניה והוא טפּל ביסוד בית המדרש. בשנת 1855 נפתח בית המדרש רשמית בשם “קולג' היהודים”¹³⁷ ומנו לראש המורים את הד”ר אליעזר הלוי לעווי (1888–1809), מי שהיה תלמיד ישיבות ליסא, ניקלשבורג ופרשבורג ומומחה ללשונות שמיות. עם פּרנסי הקולג' נמנה גם השר משה מונטיפיורי.

כשנפתח הקולג' לא נמצא לו אף תלמיד אחד שיהא ראוי לו מפּאת ידיעותיו העבריות, על כן הוכרחו לייסד לו פרוזדור, בית ספר כל יומי למתחילים, להכשיר בו תלמידים לקולג'. אמנם בסוף שנת הלמוד הראשונה נמצאו שלשה תלמידים מוכשרים והם היוו את יסוד בית המדרש. המוסד מלא על כן שני תפקידים, האחד לספּק חנוך יהודי-חילוני הגון לבני האמידים (לבני העניים היה תלמוד תורה), והשני – לחנך מנהיגים רוחניים לאוכלוסי ישראל באנגליה ובמושבותיה מבין טובי התלמידים שיסיימו את בית הספר הנמוך. הבחינה הפּומבית הראשונה נערכה בשנת 1856.

הד“ר לעווי נתמנה לראש המורים למשך שלש שנים ובהמלא זמנו זה שב לברייטון ובמקומו בא אדם צעיר לימים, בן כ”ז, והוא דיין של הקהלה הספרדית ושמו בארנט אברהמס (נולד בווארשה, 1863–1831) ונהל את בית המדרש במרץ ובכשרון, אבל לא הספּיק לעשות הרבה, כי מת באביב ימיו. אחריו נתמנה לראש הד"ר מיכאל פרידלנדר (נולד בפוזן, 1910–1833), אדם רב ידיעות בתורה ובחכמה.

בית הספר למתחילים החל בינתים מתמוטט משתי סבות, האחת כי העשירים שגרו בסביבות בית המדרש החלו עוקרים דירתם לשכונות נאות יותר, והשניה כי ההורים לא היו להוטים ביותר אחר חנוך יהודי אינטנסיבי ומסרו בניהם לבתי הספר הכלליים הנמוכים והבינוניים. בשנת 1879 נסגר בית הספר ובית המדרש לרבנים הועבר למקום קרוב לקולג' של האוניברסיטה של לונדון, כדי שיוכלו גדולי התלמידים לרכוש להם שם ידיעות חילוניות גבוהות. הבנין החדש היה בככר טאוויסטוק¹³⁸ וחונך בשנת 1881. אחרי מות הרב הכולל נתן אדלר בא במקומו בנו, נפתלי צבי (הערמאן) אדלר, שלמד בפראג ולייפּציג והשיג התרת הוראה מרש“י ראפּאפּורט (1911–1839), ושימש נשיא לבית המדרש, כי אחת התקנות של המוסד היתה שהרב הכולל יהא נשיאו, למען יתנהל תמיד ברוח האורתודוכסיה. הקולג' גדל והתפּתח ובשנת 1892 נפתחו בו קורסים למורים טירונים. המלמדים מחלקות מתחילות. מחלקות אלו נמסרו אחר כך לועד מיוחד, ועד החנוך, אבל הקולג' הנהיג בחינות מיוחדות למורים, הניתנות פּעמים בשנה, והיו משלשה סוגים, למורים לקטנים, למורים לכתות הבינוניות ולמורים לכתות העליונות בבתי תלמודי התורה והמחלקות ללמודי דת. הבחינה למורים מסוג ג' כללה ידיעת ההגדה של פּסח, הפטרות, ספר מנביאים ראשונים ומנביאים אחרונים או מכתובים, משנה ואורח חיים, הלכות ברכות, דקדוק וסגנון, הבנת פּירוש רש”י או הבאֵור לתורה, ידיעה כללית בתוכן התנ"ך וידיעה טובה בישעיה ובספר אחד מספרי נביאים ראשונים, עיקרי היהדות ותולדות ישראל וספרותו מימי המכבים עד מנדלסון, וגם דרכי למוד.

בשנת 1900 עבר הקולג' לבנין טוב ומרווח יותר.¹³⁹ בה בשנה נתחדשה ונתרחבה האוניברסיטה של לונדון ונתרבו מוריה והיו לה קולג’ים אחדים. ועד בית המדרש לרבנים פּנה אל פּרנסי האוניברסיטה להכיר את קולג' היהודים למדור ללמודי לשונות שמיות. בקשה זו נתקבלה והד"ר פרידלנדר ומורים אחרים הוכרו כמורי לשונות שמיות. מאז זכו תלמידי בית המדרש לרבנים בזכות תלמידים “פּנימיים” באוניברסיטה במקצוע הלשונות השמיות.

בשנת 1902 חגגו את יום הולדתו השבעים של הד“ר פרידלנדר ושלש שנים לאחר זה הפקידו את הד”ר ביכלר (נולד בהונגאריה והיה תלמיד בית המדרש לרבנים בבודאפּשט, שימש גם כן מורה בבית המדרש לרבנים בווינה, 1939–1867) לעוזר למנהל שבא בימים. בשנת 1907 נתמנה הד"ר ביכלר למנהל וכהן במשרתו זו עד יום מותו, כי חביב היה על גדלו בתורה, במדע ובאישיות.

לאחר מות הד“ר ביכלר היה הרב הכולל הד”ר הירץ למנהל בפועל. מן המורים שלמדו שם נודעו ישראל אברהמ’ס (1925–1858), הד“ר שמואל דייכס (נולד בווילנה, 1943–1878) שלימד תנ”ך ותלמוד, הד“ר אברהם מארמורשטיין (1882–1946), אף הוא לימד תנ”ך ותלמוד, י. אפשטיין, מורה ללשונות שמיות, בצלאל ססיל רות (1899- ) לתולדות ישראל, והרב ישראל ברודי, לתלמוד ולדרוש.

* *

בית המדרש לרבנים בלונדון גידל כמה חכמים ואנשי מדע בחכמת ישראל וספּק רבנים לארץ ולמושבותיה, אבל לא יכול למלא את תפקידו כראוי, מחמת מעוט אמצעים. ישראל באנגליה אינו מכלכל את המוסד הזה בריוח, והמורים מקבלים משכורת נמוכה. ויפה אמר הרב הראשי, י. ה. הירץ, בשנת 1939:

“אם נמוד את ערך המוסד בעיני יהודי אנגליה בשיעור התמיכה החומרית שניתנה לו במשך שמונים וחמש שנות קיומו, נסיק שהקולג' היה בן חורג לקהלה. ישראל באנגליה יקום או יפּול עם הקולג' הזה. אלו יכולנו להשיג לשם המטרה הקדושה של קיום היהדות שלש או ארבע תרומות גדולות כאלו שניתנו לטובת פּליטי היטלר, היינו מצילים את המצב”¹⁴⁰.

פרק שלישי: בארצות הברית

א: בראשית

כשבאו ראשוני היהודים, מאנוסי ספרד שבהולאנד, או מאלה שהתישבו תחלה בבראזיל וזרוע האינקביזיציה השיגתם גם שם לרדפם על אמונתם, אל ניו יורק בשנת 1654 – עת נקראה העיר בשם “אמשטרדם החדשה” – מוכרחים היו לקיים בעצמם מצות “ושננתם לבניך,” איש איש בביתו, כי הרשיון להאחז בעיר ניתן להם בתנאי שלא יקימו להם בתי כנסיות ולא יעבדו לאלהיהם בצבור. והמהגרים מלאו את חובתם לחנוך בניהם מתוך אהבה רבה. הם למדו את צאצאיהם לקרוא בסדור התפלות ולשמור את המצוות, אבל תורה במשמעה הרחב לא יכלו ללמד, כי ידיעותיהם בתורה היו מועטות וקלושות. רוב הבאים היו מזרע אנוסים שחזרו לאמונת אבותיהם. הרעות אשר עברו עליהם לרגלי החזיקם בדתם חבבו עליהם את המצוות ואת מנהגי היהדות ונפשם נקשרה בהם, אבל מעינות התורה ננעלו בפניהם במשך דורות. ומטעם זה מסרו לבניהם אמונה ושמירת חוקים ומסורת יותר מידיעת מקורות היהדות.

כמובן שהלמוד הביתי דרש טרחה יתירה וזמן רב וההורים נשאו את נפשם אל חנוך צבורי, אל מקום שיימצא בו מורה בן תורה והילדים ילמדו בחבורה. אבל הדבר לא עלה בידם. רק מעט מעט נתפּזרו העננים וליהודים היתה אורה. ולאחר השתדלות רבה הותר להם לבנות להם בית כנסת ולהקים להם קהלה, הלא היא קהלת “שארית ישראל” שנוסדה במאה הי“ז. מפּנקסי העדה נדע כי עוד לפני 1728 היה שם **”ריבי"** (רבי) בנימין אליאש, שהיה מלמד את התינוקות. בשנת 1731 יסדה הקהלה ישיבת “מנחת ערב” – בית הספר היהודי הראשון בצפון אמריקה – ובו למדו את למודי היהדות. בית הספר התכלכל משכר למוד ומתמיכת העדה, וילדי העניים למדו בו חנם. בשנת 1755 יסדה הקהלה “בית ספר צבורי” (פּובליק סקול) ללמודי חול וקדש יחד. בשנת 1762 הביאו מורה בשם אברהמס ושלמו לו עשרים ליטראות כסף. בפנקס הקהלה נרשם שביום 16 לירח אפּריל שנת 1775 החליטו שהחזן יורה שלש לשונות, עברית, ספרדית, ואנגלית, וכתיבה וחשבון. כעבור תשע שנים בא שנוי בתכנית. מכיון שנוכחו שאין בסביבה החדשה צורך בלשון הספרדית והילדים אינם משתמשים בה, בטלו הוראתה. בינתים גדלה הקהלה ונתרבו הילדים והיה צורך במורה נוסף, אז הזמינוהו מאנגליה והכתירוהו בתואר “ריבי” והטילו עליו שני תפקידים, האחד להורות, וזהו העיקר, והשני למלא בשעת הדחק מקומו של החזן ושמש בית הכנסת. וזה לא קל היה, כי ההוראה ארכה מתשע בבקר עד חמש אחר הצהרים. משנת 1800 נשתנה בית הספר לשם “תלמוד תורה פּולונייס,” כי יהודי מפּולין הניח עזבון של תשע מאות דולר לצרכי המוסד. והשם הזה קיים עד היום. בתלמוד תורה זה היה נהוג המבטא הספרדי, וכן היו כל מנהגיו בנוסח ספרד.

בתקופה ההיא היו בניו יורק כתשע מאות יהודים, ובכל ארצות הברית כשלשת אלפים.

בינתים עברו כשלשה דורות של חיים באמריקה, מספּר היהודים היה קטן מאד וההסתגלות אל חיי הארץ ואל תרבותה החלה להראות את אותותיה. חלק מן המתישבים התעשרו ולא היה להם עוד לכבוד לשלוח את בניהם אל תלמוד התורה, יחד עם בני העניים, על כן מסרו את בניהם לידי אומנים ומורים פּרטיים, או שלחום אל בתי הספר הפּרטיים. באה גם תמורה בחנוך האמריקני, כי החלו ליסד בתי ספר צבוריים. בשנת 1842 נוסד ועד החנוך הראשון בניו יורק, ושנה לאחר הווסדו נפתח על ידו בית הספר הצבורי הראשון. כעבור חמש שנים, בשנת 1848, התקיימו עשרים וארבעה בתי ספר בעיר¹⁴¹. ההורים מישראל החלו מוסרים את בניהם לבית הספר הצבורי. ולא נשאר עוד לתלמוד התורה תפקיד אחר, זולת הוראת למודי הקודש. אז הפך לאסכולת מלואים. שלש פעמים בשבוע למדו בה, ביום ראשון בבקר, ביום שלישי וביום חמישי אחר הצהרים, תפלות וחומש ונגון ההפטרה, וכיוצא באלו. זה היה הטופס הראשון של אסכולת מלואים יהודית באמריקה. העובדה שקבעו אך שלשת ימי למוד לשבוע מעידה כי תשוקת החנוך נצטמצמה בהכנה למנהגי בית הכנסת בלבד.

ב: הגירת יהודי גרמניה

במאה הי"ט רבו המהגרים שבאו מהרבה תפוצות, מגרמניה, מפּולין ומאנגליה, ביחוד ניכר היה היסוד הגרמני. אמנם עוד קודם לכן באו יהודים בודדים מגרמניה לאמריקה, אבל מתוך מעוט מספרם נספחו אל הקהלות הספרדיות הקיימות. מקובל שחברת “רודף שלום” בפילאדלפיה, שנוסדה לפני שנת 1800, היתה אחת מן הראשונות של קהלות אשכנז. לרגלי מלחמות נאפּוליון והמהפּכות במרכז אירופּה, אחר שנת 1848, גדלה הגירתם של יהודי אשכנז. רוב הבאים היו יוצאי ישובים קטנים, כפריים כמעט, ואף על פי שפּעולת מנדלסון וסיעתו השפּיעה גם עליהם וקבלו את הלשון הגרמנית ומנהגי האזרחים – היו ארחות חייהם לפי המסורה ושמרו על המצוות. אך בידיעת התורה לא הצטיינו: קצת ידיעה בחומש ובנביאים, שמץ ממשניות ולא יותר. הם הגיעו לאמריקה בשעה כשרה, עת רבו ההזדמנויות הכלכליות, ובשקידתם הרבה הצליחו במשך זמן לא רב לעלות בדרגת מעמדם, ורבים עשו גם עושר. מאז יסדו להם קהלות מסודרות ובתי כנסיות וכל צרכי הדת. לשונם היתה בימים ההם הלשון הגרמנית, אך בניהם סגלו להם את לשון המדינה.

ליהודי גרמניה היו שני סוגי מוסדות חנוך, האחד בית ספר ישראלי, שלמודי קדש וחול ממוזגים בו, והשני דתי מצומצם לילדים שקבלו חנוכם הכללי בבתי הספר העירוניים¹⁴². החנוך הדתי המצומצם ניתן בבית הכנסת פּעמים בשבוע ונקרא בשם “רעליגיאנס אונטערריכט.” עם התגברות ההתבוללות גדלה נטית היהודים בגרמניה להכניס את בניהם אל בתי הספר ה“אזרחיים” (אף על פּי שבאמת היו מיוחדים לכתות נוצריות) כדי לא להבדל מעם הארץ. וכוחים עזים היו מתנהלים בין המגינים על סוג ראשון או שני של המוסדות, אלה אומרים שחנוכו של בן ישראל צריך להמצא ברשות הקהלה הישראלית, כדי למנוע פּלוג ושניות נפשית וכל השפּעה שלילית ולהחזיק את שווי המשקל בין למודי החול והקודש, ואלה אומרים שמכיון שאנו גרמנים בני דת משה אסור לנו לפרוש מן הצבור האזרחי ומה שדרוש לילדים מידיעת היהדות יקנו להם בשעורים מיוחדים פּעמים בשבוע. מובן שהמגינים על ה“רעליגיאנס אונטערריכט” היו שייכים אל האגף הליבראלי והריפורמי.

כשהגיעו יהודי אשכנז לאמריקה כבר היה בית הספר הצבורי מוסד מקובל, ובערים הגדולות נתקבל החוק של חובת חנוך. היהודים הספרדים העשירים והאמידים שלחו את בניהם אל אסכולות האכסון¹⁴³ שהיו חדורות רוח נוצרית. שאר ההורים החלו שולחים את בניהם אל בתי הספר הצבוריים. הפרנסים ראו את הסכנה הנשקפת לקיום ישראל באמריקה מחנוך כזה ושאלת החנוך היהודי עלתה לפניהם בכל חריפותה.

הנטיה אל בית הספר הצבורי באה כמובן לא רק מצד ההורים אלא גם מצד הבנים. החזיון שנראה אחר כך בין יהודי רוסיה ופולין, הקרע בין אבות לבנים, נגלה במדת מה גם במשפּחות יהודי אשכנז. ההורים היו מדברים ביניהם לבין עצמם גרמנית והבנים – אנגלית. בית הספר הישראלי ירד מגדולתו ולא היה חשוב בעיניהם. בערים הגדולות נוסדו אמנם בתי ספר פּרטיים ללמודי חול ויהדות, אבל רוב הילדים בקרו את בתי הספר הצבוריים. ומה תקנה יכלו למצוא לחנוכם היהודי? מן ההכרח היה על כן להתקין בשבילם שעורי דת. וכאן שמשה הדוגמה של בית הספר הדתי בגרמניה, גם בית הספר ליום ראשון של אמריקה¹⁴⁴. בית הספר הראשון מסוג זה נוסד על ידי האשה הנדיבה רבקה גראטץ, ואחרי כן נוסדו שעורים כדוגמתם גם בערים אחרות. בבתי ספר אלה למדו מורים או מורות מתנדבים, מחברי בית הכנסת אשר רצו לעשות דבר מה לחנוך יהודי. התלמידים לא שלמו שכר למוד וההוצאות המעטות באו מנדבות ותרומות.

מובן מאליו שהפּרנסים וראשי הקהלות לא שבעו רצון משעורים אֵלה, הם ראו את מעוט השפּעתם לגבי החנוך הצבורי שלא היה עוד בימים ההם חפשי מהשפּעה דתית נוצרית.

“אין אנו יכולים לעצום את עינינו בפני הנטיה המסוכנת – נאמר במאמר ראשי שנתפּרסם בירחון “אוכסידנט” בשנת 1843 ושנערך על ידי גדל העלילה יצחר ליסר, הרב בפילאדלפיה, – להכניס את ילדי ישראל אל תחת השגחתם היחידה של מורים נוצרים. ילדי ישראל שומעים בבתי הספר הנוצרים תפלה שבה נזכר שמו של ישוּ, הם שומעים קריאה בספר שאומרים שסמכותו היא כדבר אלהים (הברית החדשה). האין רשמי החנוך הביתי (היהודי) נחלשים על ידי זה מיום ליום? חוץ מזה טועים אנו טעות גדולה אם נניח שאין המורים הנוצרים משתדלים להשפיע על לבות תלמידיהם היהודים. ומה התרופה לכך? הדרך הטובה ביותר היא ליסד בתי ספר יסודיים יהודיים בכל מחוז שיש בו ילדים במספר המספיק להעסיק מורה המוכשר מבחינת ידיעותיו בדת ובלמודים החילוניים, להורות את הילדים את הדרך ילכו בה ואת הלמודים אשר עליהם לדעת.”

חוץ מפּרובלימה זו של השפּעה נוצרית היו יהודים בודדים או מועטים נפוצים בעיירות שלא היו בהן כלל בתי ספר הגונים וההורים הוכרחו לשלוח את בניהם אל הערים הגדולות, אל אסכולות האכסון הפּרטיות, שבהן שרר אורח חיים דתי-נוצרי.

מרדכי עמנואל נח, זה היהודי הנלהב והגא, ששמש אז שופט בניו יורק, יצא בה בשנה במכתב אל עורך ה“אוכסידנט” לתאר את רוע המצב לפרטיו, ביחוד לפי מה שהיה ידוע לו מחוגי העשירים:

“זה זמן שהצטערתי על הצורך לשלוח את ילדי ישראל אל אסכולות האכסון, לא משום הרגשה אי ליבראלית כלפי בתי הספר של הנוצרים, אלא בגלל הנזק הניכר הנגרם לילדינו מבחינת הדת. הורים מישראל הדבקים בדתנו באמת ונותנים לה כבוד ירצו, כמובן, שבניהם יתחנכו כיהודים. וקשה להשיג מטרה רצויה זו בקוליג’ים ובבתי ספר של נוצרים. התלמידים היהודים חייבים לחלל יום יום את חוקי תורת משה, לחלל את השבת ולבקר ביום הראשון את בית היראה הנוצרי, בהסכם עם חוקי בית הספר, והתוצאה היא שבנינו שבים לבית הוריהם, לאחר גמר למודם, מחונכים יפה – אמת זו ניתנה להאמר – אלא שאינם יהודים עוד אלא בשם… וכשהם צריכים ללכת מעבר לים (לרגלי מסחרם. – צ.ש.) הם שוכחים מהר את מקור מחצבתם ונושאים נשים נכריות.”

והיהודי הנלבב מציע ליסד בניו-פּורט של רהוד-איילאנד (משום בית הכנסת הטוב שהיה מתקיים שם) או בסביבות ניו יורק, ברחוק מקום משאון המטרופּולין ותענוגותיה, קולג' יהודי, שיקדיש חלק מזמן הלמודים להקנות לחניכים “ידיעה שלמה ועמוקה בלשון העברית ודקדוקה, שם יתפּללו יום יום, ביום השבת ילכו לבית הכנסת ויתרגלו אל מנהגי דתנו הקדושה ואל חובותיה,” והוא מבקש מן ההורים מקרוב ומרחוק (הוא מזכיר אף את יהודי וויסט אינדיעס) שרצונם בבית ספר כזה להודיע לו מיד, כדי שאפשר יהיה לפתוח את הקולג' עם ראשית שנת הלמודים 1843–44.

תקותו לא נתקיימה, תשובות ההורים לא באו כנראה, או לא באו בשעור מספיק, והקולג' לא נפתח, אבל נפתחו בתי ספר פּרטיים, יהודיים עממיים. היה היו מורים פּרטיים שהיו מלמדים את הילדים בבית הוריהם, אבל הם לא הניחו דעת ההורים בעלי ההכרה, ויד העניים לא השיגה לשלם למורים אלו. בתי הספר הצבוריים לא הניחו דעת הפּרנסים. אף עצם הלמוד בבתי הספר הצבוריים לא היה עלול להניח דעת ההורים המשכילים. בהם התנהגו לפי שיטת ה“מוניטורים,” שעל פּיהם היו גדולי התלמידים מלמדים את הקטנים מהם בהשגחתו של המורה הראשי. שיטת למודים זו שהגיעה מאנגליה, מעלתה הגדולה היתה שעלתה בזול גדול, אבל פּעולתה הלמודית והחנוכית לא היתה מעולה¹⁴⁵. כל המגרעות האלה הביאו לידי יסוד בתי ספר ישראליים כלליים. בשנת 1842 יסד רב העדה “בני ישורון,” ש.מ. אייזיקס, בית ספר בשם “ניו יורק תלמוד תורה ענד היברו אינסטיטוט” ונכנסו בו כשמונים נערים שלמדו, חוץ מלמודי החול, קריאה עברית, תרגום תפלות וחומש, דקדוק ודת. בבחינה שנערכה בסוף השנה תהו על קנקנם של התלמידים וראו כי יודעים הם לתרגם כמעט כל פרק בספר “בראשית.” בשנת 1845 ידעו בני אותה המחלקה לתרגם רוב פּרקי החומש. שני נערים ידעו לקרוא ולתרגם קטעים מרש"י, והבוחנים קלסו את המורה מאד, כי היה הדבר מתמיה. בשנת 1846 השתדלו הפּרנסים להכניס את בית הספר לרשות הצבור הגדול, כלומר: לכל יהודי ניו יורק. הם קראו לגבאי בתי הכנסיות (“אנשי חסד” שנוסד בשנת 1828 ו“שערי צדק” בשנת 1839) והציעו לפניהם להשתתף בבית הספר, אך דבריהם לא נתקבלו. מצב בית הספר היה ברע, העשירים נמנעו מלשלוח בניהם שמה והעניים נמנעו משלם שכר למוד. בית הספר הטוב הוכרח על כן להסגר בשנת 1847. אז נפתחו בבנין “בני ישורון” שעורים שלמדו בהם אחר הצהרים.

בעת ההיא פתחו גבאי בית הכנסת “אנשי חסד” מרחוב נורפולק – חבריו היו מגרמניה, מהולנד ומפּולין – בית ספר בשם “לומדי תורה.” בשנת 1830 בקשו לעשותו צבורי על מנת ללמד בו עברית ולמודים כלליים, והעברית בשני המבטאים, ספרדי ואשכנזי, כדי להניח דעת כל ההורים. בקונטרס שהוציאו הכריזו “בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו שידיעת לשון הקדש הולך וחסר בדור הזה ולא נמצא כי אם מעט מהבחורים שבקיאים בו, ועל הרוב הנערים אינם יודעים אפילו להתפּלל כראוי.”¹⁴⁶ בית הספר התקיים אך שנה אחת. אחרי כן נמסרו התלמידים כנראה לחזנים ללמוד אצלם באופן פּרטי. אבל כל הכשלונות האלה לא רפּו ידי הגבאים. מוסד חנוכי הכרח היה לקיום הקהלה ובשנת 1845 יסדה עדת “אנשי חסד” שוב בית ספר בקרן הרחובות אלן והוסטון. למדו בו כארבעים ילדים משעה תשע בבקר עד שלש אחר הצהרים. לא עברו ימים מועטים ומספר הילדים עלה לשמונים. בית ספר זה התקיים כשתים עשרה שנים. והאוכלוסיה היהודית הלכה וגדלה ובתי ספר נפתחו הפּעם זה אחר זה על ידי קהלות “עמנואל,” “שערי שמים,” “רודף שלום,” “בני ישורון” ו“שערי צדק”. שתי הקהלות הנזכרות לאחרונה בנו בנינים מיוחדים לבתי הספר, והשאר הכניסו את המחלקות לחדרי בתי הכנסת. מתוך פּנקס החברה “חנוך נערים לשערי צדק” שנתפּרסם¹⁴⁷ אנו רואים שתכנית הלמודים כללה קריאה, תרגום לאנגלית, דקדוק, כתיבה, שולחן ערוך, טעמי הקריאה תנ"ך ומפרשיו. הנערים הגדולים הוצרכו להתפּלל בצבור מנחה ומעריב, והמתקרבים לגיל בר המצוה הוכנו לקריאת הפּרשה וההפטרה והנחת תפלין. תכנית זו היתה המקובלת ברוב בתי הספר מטפּוס זה.

בינתים הגיע לניו יורק הד“ר מאכס ליליענטהאל הידוע¹⁴⁸, שעזב את רוסיה פתאום. הוא היה מחנך בעל נסיון ובעל כשרון וגם עסקן מנוסה ובמהרה עלתה בידו לאחד את בתי הספר של העדות “רודף שלום” ו”שערי שמים" וקרא למוסד מאוחד בשם “בית הספר העברי המאוחד.”¹⁴⁹ בית הספר החל להתפּתח יפה. היו בו כמאה ועשרים ילד במחלקות היסודיות וכשמונים בגבוהות. בהווסדו למדו בו, חוץ מלמודי חול, תולדות ישראל מזמן המקרא, קריאה עברית, תרגום התפלות, בראשית ושמות, דקדוק ודת. ובבית הספר הגבוה: דת, תרגום המקרא, תולדות עם ישראל, חלקים מ“אורח חיים” ועברית, אף גרמני וצרפתית.¹⁵⁰ מוניטין יצא לבית הספר ובשנת 1847 נצטרף לו גם של “אנשי חסד” ונוספו לו כמאה תלמידים חדשים – בסך הכל כמאתים וחמישים תלמידים. עם התלמידים הועבר לבית הספר גם המורה, ד“ר הרמן פלזנהלד, והתקוה שעשעה את יהודי ניו יורק כי בית הספר יהיה למופת. אך התקוה לא קמה. מסבות בלתי ידועות עזב לילינטהאל את משרתו בשנת 1848 והמוסד המאוחד נתפּורר. “אנשי חסד” פּתחו שוב את בית ספרם ובשנת 1849 נמנה הד”ר אריה מירצבאכר מהיכל “עמנואל” לפקח על בית הספר בשכר פּעוט של חמשים דולר לשנה. פּקוחו היה אך למראית עין ומשנת 1851 עד 1854 שב לילינטהאל לפקח עליו, אך המוסד החל לרדת גם בחומר וגם ברוח. היה לו גרעון של שלש מאות דולר – סכום פעוט בימינו – והגבאים נלאו נשוא משאו ומסרוהו לאדם פרטי שעזבו כעבור עת קצרה, ומאז לא היה עוד בית ספר ל“אנשי חסד.”

היכל “עמנואל” פּתח בית ספר בשנת 1850. עד “רודף שלום” חזרה ופתחה בית ספר לבני החברים בשנת 1849. בשנת 1853 פּתחו “בני ישורון” בית ספר בפקוח בית הכנסת. בה בשנה פתחה עדת “שערי צדק” בית ספרה ו“שארית ישראל” בשנת 1855. הבאים החדשים בקשו חנוך עברי כללי טוב, ובתי הספר פּרחו.

לילינטהאל, מכיון שעזב את משרתו, פּתח בית ספר פּרטי לאכסון בשם “בית ספר ללמודים קלאסיים ומסחריים”¹⁵¹ ברחוב אלן (1849) ואחר כך העבירו לרחוב העשירי. היה אז צורך באסכולה כזו, מכיון שבהרבה קהלות נמצאו יהודים שרצו לתת לבניהם חנוך כללי וישראלי טוב ולא מצאו מוסד לפי רוחם. ואמנם נתקבצו ובאו אליו תלמידים מקרוב ומרחוק: מסינסינטי, מבאלטימור, מפילאדלפיה, מרוטשסטר, מניו-אורליאנס ומסט. לואיס. לבית הספר יצא שם טוב מאד. מרדכי עמנואל נח, אשר נשא את נפשו אל בית כזה, שמח מאד עליו ומסר את בנו שמה וזכה לשמוע כשהוא מתרגם קטעים מן החומש לאנגלית. מרוב שמחתו על הצלחה זו יצא במכתב תהלה ב“אוכסידנט” ועורר את ההורים לשלוח את בניהם לבית ספר זה.

אדולף ליווה פתח אף הוא בית ספר כזה בשנת 1851 ולמדו בו עברית, אנגלית וגרמנית. בשנת 1854 היו ליהודי ניו יורק שבעה בתי ספר ובהם 857 תלמידים, 35 מורים. מעניין הדבר שבו בזמן היו לכל הפּרוטסטאנטים רק ששה בתי ספר ולקתוליים רק שבעה עשר. המסורת היהודית של חנוך בנים פּעלה את פּעולתה.

כבר הזכרנו לעיל את תכניות בתי הספר. מן הראוי להוסיף פּרט חשוב אחד. חברה קטנה בשם “בני ישראל” בניו יורק פּתחה בית ספר ומנתה למורה את מר ש. נוט שהצטיין בהוראתו וקנה לו שם טוב. הוא קבל נערים ונערות פּעוטים, בני חמש ושש, ולמדם קריאה ולשון. במכתב שנתפּרסם ב“אוכסידנט” על דבר בחינת התלמידים בסוף הזמן הללו מאד את הלמודים ותוצאותיהם. מורה זה השתדל ללמד את חניכיו גם לדבר עברית¹⁵².

* *

ליאופּולד מאיר, מורה יהודי מגרמניה, שבא לשיקאגו בשנת 1850, מספר על מצב החנוך שם: “למוד המוסר והיהדות היה נעדר. כל יהודי למד את בניו בעצמו, כי מעטים היו הילדים מגיל בית ספר.” מאיר אחז בהוראה פּרטית לעברית ולגרמנית¹⁵³.

בדרך כלל היה מצב החנוך בערי אמריקה ירוד לרגלי מעוט התושבים היהודים שלא היוו קהלות מסודרות. ב“לוח היהודי” של ליאונס די-סולה לשנת 1854 נזכרים כמה בתי ספר יהודיים-כלליים, ביניהם אחד באולבאני, מיסוד קהלת “אנשי אמת,” אחד בבוסטון מיסוד “אנשי שלום” ושנים בסינסינאטי. בבאלטימור נפתח בית ספר כזה על ידי הרברנד שלמה י’עקובס ובשנת 1853 היו לו 53 תלמידים¹⁵⁴. בשנת 1853 בנתה הקהלה הראשונה בשיקאגו, קהלת “אנשי מערב,” בית כנסת חדש והקצתה שני חדרים במרתף לבית ספר יהודי כללי, אבל מספר תלמידיו היה מועט ונסגר. לאחר תשע עשרה שנים, בשנת 1872, נפתח מחדש ולמדו בו עברית וגרמנית ולמודי חול. את הלמודים הכלליים למדו מורים משאינם בני ברית ולמודי הקדש – החזן, הרב או השוחט. בשנת 1859–60 פּרצו וכוחים בקהלה על תקונים בסדרי בית הכנסת לפי רוח המתקנים, והמתקדמים נפרדו מן הקהלה. בה בשנה יסדו המתבדלים חברת “סיני” והקימו היכל וגם בית ספר יהודי כללי¹⁵⁵. בפיטסבורג יסד ההיכל “רודף שלום” בית ספר יהודי כללי.

אחד מן החלוצים שלחמו לחנוך יהודי הגון היה הרב ב. פלזנטאל בשיקאגו. הוא הוציא חוברת גרמנית על מעמד מוסדות החנוך ותאר את מצבם היהודי התרבותי של המהגרים בצבעים כהים:

“עם הארצות היא מכשול גדול בהתפּתחותנו הדתית. כמה מדכא הרעיון את המטיף שרבים משומעיו אינם יודעים מה זה ‘תלמוד’ או ‘מדרש’, אם חי עקיבא או הלל או הרמב”ם לפני יציאת מצרים או לאחריה, אם היה דניאל בן זמנו של אברהם אבינו או לא, אם נמצאת ירושלים בפולין או בבראזיל וכיוצא באלה. בערות גסה כזו שוררת בין מספר לא קטן של יהודי אמריקה, והדבר לא יפּלא. נשים נא על לבנו כי ההגירה הגדולה ביותר במשך שלשים השנים האחרונות באה על פּי הרוב מתוך שכבת העניים באירופּה, בני ישובים קטנים ומדינות נחשלות, ולכן לא היתה לרבים מהם ההזדמנות לרכוש להם ידיעה של ערך¹⁵⁶."

יהודי שיקאגו הקימו משנת 1853 ואילך כמה בתי ספר על יד בתי הכנסת.

"אנו יכולים לסכם את התקופה הזאת בחנוך היהודי בשיקאגו – כותב הארולד קוריי – באמרנו כי מראשית שנת 1853 כלכלו יהודי העיר כמה בתי ספר של העדות. את המקצועות הכלליים למדו נוצרים ואת הלשון העברית ודת ובכמה מהם גרמנית למד הרבי או החזן. משנת 1870, משעה שהתפּתחו בתי הספר הצבוריים במדינת אילינוי ואולי משום היחס השלילי לעברית שהראו היהודים המתקנים – החלו בתי הספר הפּרוכיאליים להסגר, עד כי לא נשאר אף אחד מהם בשנת 1880 ובית הספר ליום השבת היה לסוג השולט בחנוך היהודי.

“אבל היו מנהיגים שהרגישו שאין בתי הספר האלה מספּקים חנוך יהודי. היו גם הורים רבים שחשו כך. על כן נוסדו כמה בתי ספר עבריים-גרמניים פּרטיים. אלה היו בתי ספר של מוסף לאחר הצהרים, שנהגו כחדרים של היהודים במזרח אירופּה. אחד מבתי הספר האלה, הנזכר עוד בין התושבים הזקנים, הוא של שמעון הלר, שהיה ברחוב האלסטד אצל פּולק. שם למדו גם גרמנית, יחד עם עברית ודת. בית הספר התקיים בכל שנות השמונים, אבל יתרם התקיימו זמן קצר¹⁵⁷.”

מצב כזה שרר גם בשאר הערים. כל זמן שהישוב היהודי בסינסינאטי היה מצער היה הלמוד היהודי פּרטי. השוחט שמש גם מלמד והורה בבתים. בשנת 1847 נוסד שם בית ספר “תלמוד ילדים” – נוסף על האסכולות הפּרטיות. בבית זה נכנסו לחנוך לא רק בני העיר, אלא גם בני העיירות הסמוכות שלא היו בהן מוסדות חנוך. בשנת 1849 היו בבית הספר 56 תלמידים ותכניתו כללה גם רומית, גרמנית ומוסיקה. דרשו מן המורה חוץ מידיעות עבריות גם תעודת מורה כללי. שכר הלמוד גבוה היה, על כן לא השיגה יד ההורים העניים לשלוח שמה בניהם. אז באה חברת “בני ישורון” לתקן המעוות ויסדה לדלת העם בית ספר ליום א' (בשנת 1852) ומוריו היו מתנדבים. עדת “בני ישראל” בסינסינאטי פתחה בשנת 1854 בית ספר כללי-עברי בשם “ניות”¹⁵⁸ וכשנתקבל ליליענטאל שם לרב נתמנה מפקח על בית הספר. בשנת 1863 החליטו להכניס לבית הספר גם נערות. בשנת 1853 יסדה חברת “אהבת אחים” בית ספר שלישי מטפּוס זה. בינתיים נתקבל י. מ. ווייז לרב בסינסינאטי והוא, בחריצותו והשפּעתו, פּיתח את בית הספר “תלמוד ילדים” והעלהו למדרגה רמה, עד כי הגיע מספר תלמידיו למאה וששים בשנת 1855. בה בשנה היו שלשת בתי ספר בסינסינאטי ומספר תלמידיהם 335, ולא חסרו גם מלמדים פּרטיים.

ברור הדבר שהדעה הרווחת אצל כותבי תולדות החנוך בארצות הברית כי יהודי גרמניה הם שהיו המסתפּקים במועט והם שיצרו את בית הספר ליום ראשון והניחו את החנוך העברי בר הערך – אינה אלא מוטעה. הרבנים של יהודי גרמניה נלחמו על חנוך הבנים בכל כחם. גם בין הפּרנסים היו בעלי צורה וחובבי תורה ומסורת, ואפילו חובבי הספרות העברית החדשה. ב. פלזנטאל הנזכר לעיל ידע את ספרות ההשכלה והתגאה בה, וב“התחייה” של וו. שור פּרסם חליפת מכתבים עם חכמי הדור. הרב ווידאוער הלוי היה מפרסם מכתבים על חיי ישראל באמריקה ב“הכרמל” ו“הצפירה.”

* *

מצבה הרע של היהדות באמריקה, וביחוד מצב הקהלות הקטנות המפוזרות בכל רחבי הארץ, הביא לידי הרעיון לאחד את החנוך ולרכזו, ליסד קהלה כללית שתהיה לה קופּה אחת, למען תעזורנה הקהלות החזקות את החלשות. בשנת 1841 נועדו באי כח בתי הכנסיות בפילאדלפיה לדון בשאלה זו והוציאו כרוז על הצורך באחוד הקהלות. הפּרק השני של הצעת התקנות של ועידה זו הוקדש לבתי הספר, ואעתיק משם את הסעיפים העיקריים:

סעיף א. צריך ליסד בכל עיר שדרים בה יהודים, ובהקדם האפשרי, בתי ספר לנערים ולנערות, והמורים יקבלו שכרם מתוך קופּה כללית ולא יקבלו שכר מידי ההורים.

סעיף ב. שכר הלמוד הקצוב יוכנס לקופּת הגזבר המקומי של ההתאחדות הזאת והוא ישלם את המשכורת למורים, לפי הרשאת הנשיא המקומי.

סעיף ג. שיטת החנוך צריכה להיות יהודית בשלמותה ותעמוד על:

1. קריאה עברית, דקדוק, תקגום [המקרא], עיקרי הדת, פּירושים לתנ"ך ולפחות מבוא לתורה שבעל פּה, ובדאפשר ראשית דעת התלמוד.

2. דקדוק לשון האנגלית, חבור, בטוי, כתיבה, שירה, גיאוגראפיה, היסטוריה כללית, תולדות ישראל, תולדות אנגליה ותולדות ארצות הברית.

3. למחלקות הגבוהות, נוסף על הקודם: חבור עברי, תלמוד, ספרות ישראל הכללית, רומית, יונית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, מאתימאתיקה, ידיעות הטבע, פילוסופיה של הטבע והמוסר, כלכלה מדינית וכימיה.

סעיף ד. הנהלת בתי הספר צריכה להיות מיוסדת על המוסר ולא ירשו בהם בשום אפן ענשים אכזריים.

סעיף ה. בית ספר גבוה, ללמוד המקצועות העליונים, יוסד בכל מקום מרכזי שימצאוהו לטוב ובו ילומדו הנושאים הנזכרים בסעיף ג-3, ובו יחונכו הבחורים בדרך שיכשירם להיות חזנים, מרצים ומורים, והעלמות תחונכנה למשרה הנעלה של מורות לנערות, ולאלה ינתן משפּט הבכורה לכל משרה שתתפּנה בהתאחדות זו.

סעיף ו. אף על פּי שמן ההכרח לדרוש שכר למוד לא ישיבו ריקם פּני אדם שיש לו בנים, או ילד העומד תחת אפּיטרופּסותו, והמעיד שאין לאל ידו לשלם – ויקבלום לבית הספר.

על הכרוז רב ההקף הזה חתמו צירי הועידה והרב ליסר בראשם¹⁵⁹.

ההצעה הנעלה ההיא נשארה שאיפה נאה ולא יצאה אל הפּועל. אבל עצם הרעיון על הצורך בהתאחדות ובריכוז בחנוך, כדי להביאו אל תחת השגחה צבורית, וכדי לאפשר שעורים עליונים, לא פסק מפּעול. בבאלטימור כהן אז הרב ב. סזולד, אביה של הנרייטה סזולד. בשנת 1866 הוציא הרב הנ"ל יחד עם סגל חבריו, כמאה איש, קול קורא באנגלית וגרמנית אל יהודי מרילאנד ליסד בית ספר יהודי כללי גדול. בבאלטימור התקיימו אז בתי ספר פּרטיים יהודיים למתחילים ומספר התלמידים בכל אחד מהם מצער. מובן שהלמוד העברי היה אלמנטארי. בעלי הכרוז הציעו יסוד בית ספר צבורי מרכזי, שיאחד את כל בתי הספר הקטנים, ואם לא יעלה האחוד, ישארו בתי הספר הקטנים בהווייתם ובית הספר המאוחד ישמש אך לחנוך גבוה, – שמה יכנסו מסיימי בתי הספר היסודיים. הם תכנו תכנית רחבת הקף ללמד למודים כלליים, ובתוכם גם רומית ויונית לתלמידים המתכוננים לרבנות ולאומנויות חפשיות, תורה ונביאים ראשונים, חלק מן הנביאים האחרונים, תולדות ישראל וספרות חדשה (מקצוע זה נקרא בתכנית “סגנון עברי” ואין ספק שנתכוונו בו לספרות ההשכלה)¹⁶⁰.

בשיקאגו נוסדה בשנת 1876 חברת החנוך “דזואיש עדיוקיישונאל סוסייטי” ופנתה אל הקהלה בכרוז נלהב. באותו כרוז הם צווחים מרה על האדישות ושואלים את יהודי העיר: “מה עשיתם לשמירת דתנו, למסור את מורשתנו לדורות הבאים אחרינו? אמת שגידלנו בנינו כיהודים, אבל המאמינים אתם שאחרי בקרם בבית הספר ליום הראשון עד גיל בר המצוה יהיו מוכשרים לבאר את היהדות לעולם ולהגן על היהדות בפני העולם? מן הראוי שיהא בית ספר יהודי גבוה לכל קהלה גדולה, שבעלי הכשרון שבינינו ילמדו בו משנת האחת עשרה עד השתים עשרה את הספרות העברית ואת תולדות ישראל, והעברית תהא חלק אורגאַני משיטת הלמוד. ושם יטיפו לקח בדת, בתולדות ישראל ובספרות, שתים או שלש פעמים בשבוע, לבני הנעורים שרצונם לדעת את היהדות. לרגלי הצורך הזה נזדמנו כמה חברים מקהלות שונות (פּיזור המלים שלי. צ. ש.) להמלך בדבר יסוד בית ספר כזה בעיר. ויסדו את חברת החנוך בשיקאגו”¹⁶¹.

כבר נזכר לעיל, שבית הספר ליום ראשון נוסד תחלה בפילאדלפיה על ידי האשה רבקה גראטץ בשנת 1838 והרב ליסר היה בעזרתה. אבל ליסר התיחס אל המוסד כאל “רעה הכרחית”, לכל היותר כאל “הוראת שעה”. במאמר הראשי שפרסם ב“אוכסידנט” אמר: “אין עלינו להביא ראיה שאין למוד של יום אחד בשבוע מספיק ללמד את המקצוע החשוב שעליו אנו מדברים (מקצוע היהדות) אף אלמלי היו כל ילדי ישראל מקבלים חנוך של יום א‘. אבל אין בתי הספר של יום ראשון רצויים לנו. יש המתנגדים ליום הלמוד ויש שאינם יודעים אנגלית (בני מהגרים חדשים) ואינם עלולים ליהנות מן הלמוד שם. אם מועיל בית ספר כזה כאמצעי זמני, אין בו כדי למוד עברי. אפשר שימצאו בני אדם שיאמרו “למה לנו עברית?”. אין אנו נכנסים לוכוח עד כמה נחוצה העברית – חשוב לכל יהודי לדעת את לשון התפלות והתורה. אין על היהודי ללמד את דבר ה’ בלבוש שפה זרה. אין מלה מיתרגמת אלא מתבארת מתוך המשכה.”

על כן יסד בשנת 1848 חברת “חנוך נערים” בפילאדלפיה שפתחה בית ספר שהצטיין בסדריו ובלמודיו ויצאו לו מוניטין והשלטונות התירו למסיימיו להכנס אל בתי הספר התיכוניים בלי בחינה.

* *

תקופת עליתם של בתי הספר היומיים חלה בשנות 1840– 1860, ימים שבהם התגברה ההגירה. בנוגע לשיטת הלמודים לא נעשו גדולות. הימים היו ימי יסוד, הדאגה היתה למצוא את התלמידים ולקיים את בית הספר ולהוכיח להורים כי לא טוב יעשו בהוציאם את התלמיד למסרו לבית הספר הכללי – בתנאים כאלה לא היה הלב פנוי לשפורים ולמחשבות פדגוגיות. דרך הלמוד היה מקובל: תרגום תפלות וקטעי חומש וכתיבה. ספרי הלמוד היו הסדור והחומש. בשנת 1825 החלה חברת “חנוך נערים” להשתמש בלמוד התפלות בשיטת הטורים, כלומר: שהתרגום האנגלי בא תחת השורות העבריות. היה היו מורים, כהנרי גולדשמיט שלמדו על פי שיטת הנתוח הדקדוקי, כאשר למדו לשונות זרות, ושנקראה אז על שם אולנדורף. שני המקצועות החדשים היו מורשת יהודי מערב אירופּה, למוד הדת על פּי קאתכיזם ולמוד תולדות ישראל, בימי המקרא, בלשון המדינה. לשם הלמודים האלה הופיעו גם ספרי למוד מיוחדים¹⁶².

* *

העליה החנוכית היתה זמנית, כל עוד לא היו בתי הספר הצבוריים מרובים, וכל עוד היתה רוח הנצרות שוררת בהם, וכל עוד שהיו הבאים בלתי מסוגלים לחיי הארץ. אך הרגישו היהודים את עצמם כאזרחים והאידיולוגיה שלהם מגרמניה ומשאר ארצות החפש החלה רווחת ביניהם. ליסר במאמריו מוסר כי בימיו נשמע “קול הפקחים המתברכים בהתקדמותם ובקוסמופּוליטיותם השואלים, למה לנו מוסדות חנוך יהודיים? מדע הדת ענין הוא לתיאולוגים. האם לא נקים על ידי בתי ספר יהודיים מחיצה בין יהודים ללא יהודים? הנמסור באמריקה החפשית את זכות החנוך לבתי ספר דתיים? שלחו את בניכם אל בתי הספר החפשיים של הארץ, ואם רצונכם ללמדם דת, יסדו להם בתי ספר של שבת. קחו לכם לדוגמה את הכתות הנוצריות בארץ זו”.

איזידור בוש, אחד ממשכילי אוסטריה שהוציא את ספר הלמוד של בן זאב בהוצאה מיוחדת, נאם לפני חברי בית הספר בסט. לואיס ואמר:

“תמוך בכל כחך בבתי הספר הצבוריים ואל תתמוך במוסדות חנוך מיוחדים. אל תשלח בניך, אם זכרים ואם נקבות, אל מוסדות כאלה”¹⁶³.

על כגון זה עונה הרב פלזנטאל:

“אף אנו היינו מתנגדים לבתי ספר יהודיים מיוחדים אלמלי אפשר היה לרכוש את הידיעות העבריות שאנו מבקשים למסור לבנינו בבתי ספר ליום ראשון, כמו שהנוער הנוצרי יכול לרכוש לו ידיעותיו הנוצריות. לנו יש חומר רב להקנות. רובם הגדול של יהודי המקום ממוצא גרמני הם, וכמעט כל אב מישראל שואף שבניו ילמדו לא רק אנגלית, אלא גם גרמנית יפה, ויחד עם זה גם עברית. וכשנרצה שיתקדמו הנערים והנערות במדה שהחלקים העבריים של התפלות לא יהיו זרים להם ויבינו את הספרים הקלים של התנ”ך במקורם, אז עלינו ליסד מוסדות שבהם יוכלו להשיג את המטרה הזאת. בבית-הספר ליום א', הכונס את הילדים אך פעם לשבוע, אי אפשר להשיג מטרה זו. אם רוצים להצליח בלמודי ישראל – צריכים לחזור עליהם יום-יום. לכן אין בית הספר ליום ראשון מביא אל המטרה. בתי ספר יהודיים יומיים יביאו את התועלת הרצויה"¹⁶⁴.

אך הדברים לא הועילו. בשנת 1855 נתקבלה ההחלטה שקריאת פרקי הביבליה בבית הספר הצבורי ברשות הועד המקומי היא. בבתי הספר החלה רוח חילונית נושבת. הלמודים שם היו חנם בעוד שבבתי הספר היהודיים הוכרחו לשלם שכר למוד. בית הספר קטן היה ולא יכול להתחרות עם בית-הספר הצבורי בציודו, במשמעת הנהוגה בהם ובמוריו. כשנוסדה האקדמיה החפשית בניו-יורק (הקולג' העירוני כיום) החליטו לקבל שמה אך תלמידי בתי הספר הצבוריים. כל התנאים היו כנגד בית הספר היהודי היומי. והעיקר ההורים. הם האמינו כי יצאו ידי חובתם ליהדות בלמדם בניהם את קריאת התפלות, ואת זאת יוכלו להשיג בשעורי ערב. גם בקרב הרבנים נראה הנגע. הרב י. מ. ווייז שבראשית פעולתו השתדל לשפר את החנוך היהודי היומי – שנה דעתו וכתב, בדין וחשבון שפרסמה לשכת החנוך של ארצות הברית:

“דעתנו היא שחנוך הילדים שייך למדינה והחנוך הדתי להורים. למודי החול שייכים לבתי הספר הצבוריים ודת ישראל – לבתי הספר של יום השבת”¹⁶⁵. ועורך המדור היהודי, י. י. נח, אחיו של מרדכי עמנואל נח, כותב “אין בתי ספר יהודיים מיוחדים רצויים לנו בארצות הברית כמו שהיו קודם לכן, כי בני ישראל באמריקה מתגאים מאד באזרחותם. ואף על פי שהם רוצים לחנך את הבנים ברוחם אין בחפצם לעכב את התקדמותו של החנוך החפשי. הם רוצים להתחנך בבתי הספר הצבוריים שאין בהן הגבלות, בתי ספר חפשיים לכל הדתות”¹⁶⁶.

באותו דין וחשבון אנו מוצאים ידיעות על מצב החנוך בערים שונות בשנת 1870 והן מקיימות את הירידה הזאת:

"שיקאגו: יש בה כעשרת אלפי נפש מישראל. תשעים אחוזים מן הילדים לומדים בבית הספר הצבורי. יש בעיר בית ספר פרטי אחד ומורהו ל. אדלר. שם תלומד גם הלשון העברית. אולם רוב ההורים סומכים בחנוכם היהודי של בניהם על בתי הספר לשבת שמלמדים בהם יסודות דת יהודית. שש מאות ילדים מבקרים בבתי-הספר האלה."

"פילדלפיה (שם המודיע ג’יאורג' י’עקובס): שלשה בתי ספר יהודיים בעיר ובהם עשרה מורים ושלש מורות. מספר תלמידיהם 454, נערים ונערות".

"בוסטון: כחמש מאות ילדים מישראל מבקרים בבתי-הספר העממיים והגבוהים. מהם שלש מאות מקבלים חנוך דתי".

"באלטימור, ( מד. ) רוב ילדי ישראל מבקרים בבתי-הספר העירוניים. קיים בית ספר פרטי בו 150 תלמידים ובית ספר גרמני פרטי שמלמדים בו עברית לתלמידים הרוצים בה (כנראה היו כל תלמידיו יהודים). בשני בתי הספר ליום ראשון יש 260 תלמידים".

"סט. לואיס: אין בעיר בתי ספר יהודיים פרטיים. משערים שמספר ילדי ישראל המבקרים את בתי הספר הצבוריים עולה ל-1,120. קיימים שלשה בתי ספר לשבת ובהם 398 תלמידים ותלמידות".

מסינסינאטי מודיע הרב ווייז “אין בתי ספר ישראליים כלליים בעיר. בית הספר האחרון מסוג זה, “תלמוד ילדים”, נסגר לפני שלש שנים. קיימים שלשה בתי ספר לדת ישראל אחד בבית הכנסת “בני ישורון” ובו 180 תלמידים הלומדים פעמיים בשבוע, ביום השבת וביום הראשון, והלמודים הם עברית, דת ישראל והיסטוריה. בשני, “בני ישראל”, ובו 150 תלמידים, והשלישי, “אהבת אחים”, ובו ששים ילדים. תכנית כל בתי הספר אחת היא”.

בניו-יורק התקיים בית הספר היומי של היכל עמנואל בקושי עד שנת 1854 ונסגר, ואת מקומו מלא בית הספר ליום ראשון. בהרצאה על החנוך העברי שנתפרסמה בדין וחשבון של שר החנוך בארצות הברית, שהזכרתי לעיל, נמצא תאור בית הספר של “עמנואל”. “בהיכל הוקצבו חדרים מיוחדים ללמודים ומורים טובים. התלמידים מתכנסים באולם וכשאחד מהם עובר לפני התבה כל קהל המתפללים עומד על רגליו ועונה אמן. אחר כך מנגנים ולקול המנגינה המחלקות נפרדות והולכות למקומן. התלמידים לומדים כשתי שעות ושבים אל האולם ומתפללים ויוצאים בסדר נאה” (המודיע י. י. נח).

בשנת 1862 פתחו “בני ישורון” בניו-יורק בית ספר ליום א' ובשנת 1870 היו כמעט בכל בתי הכנסיות של הקהלות האשכנזיות בתי ספר ליום א'. אף קהלת “שארית ישראל” הספרדית והקונסרבאטיבית נסחפה עם הזרם וסגרה את בית הספר היומי שלה ופתחה במקומו בית ספר של פעמיים בשבוע הקיים עד היום.

ובזה נגמרה הריסותו של החנוך העברי של יהודי ספרד וגרמניה. הרבנים האחדים שהגנו על החנוך העברי האינטנסיבי נלאו – הכריעם שוויון רוחם של ההורים ועוד יותר האידיולוגיה של חבריהם, הרבנים והנאורים, שהפּאטריוטיות האמריקנית פּקדה עליהם לוותר על תרבות עמם. עם חליפות העתים היה גם בית הספר של פּעמיים בשבוע למעמסה והפך לית ספר של יום אחד ומיוחד – תחלה למדו בו פּעמיים בשבוע, בשבת וביום ראשון – בשם “סונדיי סקול”. הרבה מאמצים עשו המרכזים של בתי הספר האלה לשפר את הלמודים בהם, לחבר ספרי למוד מודרניים ולהמציא להם מכשירים מושכי לב הילדים, אולם כל התחבולות הפּדגוגיות לא יכלו למלא את החסרון הגדול, חסרון הזמן. ומכל אלפי התלמידים המבקרים בבתי הספר האלה אין אף אחד אשר יוכל לפתוח את ספר הספרים שלנו, לקרוא ולהבין בו.

כך ירדה אפלת עם הארצות על אחינו יוצאי גרמניה באמריקה.

ג: הגירת יהודי פולין, רוסיה ורומניה

תקופת הגירתם של יהודי פולין, רוסיה ורומניה, המהווים עתה רוב בנין ורוב מנין של יהודי אמריקה, היא התקופה השלישית בחיי ישראל בארץ החדשה.

הגירת יהודי מזרח אירופה החלה עוד לפני שנת 1870. קהלתם הראשונה של יהודי פולין בניו-יורק נוסדה בשנת 1852, ואחר כך נתפרדה לשתי עדות, האחת בשם “בית המדרש” שנשארה ברחוב אלן מספר 78, והשניה בשם “בית המדרש הגדול” ברחוב פורסייט, קרן גראנד, שעבר אחרי כן לרחוב לודלוב והיתה שם גם חברת ש"ס¹⁶⁷.

וניו-יורק לא היתה היחידה לקהלות יהודי מזרח אירופה. צבי הירש קראמר מודיע ב“המגיד”¹⁶⁸ במכתב מסאן פראנציסקו, כי מספר היהודים שם מגיע לחמשה עשר אלף, ויש בה שתי קהלות ליהודי אשכנז וארבע ליהודי פולין. אחת מן הקהלות האלה היתה “שארית ישראל” שרבה היה ח"ג ווידואר, אדם משכיל ועברי שהשתתף בעתונים העברים, ושכרו היה ששת אלפים דולר לשנה – סכום גבוה מאד בימים ההם, וזה מעיד כי חברי הקהלה לא נמנו על דלת העם.

מצבם הרוחני העברי של יהודי פולין עלה על מצב יהודי אשכנז. במכתב ששלח י. ד. אייזנשטיין מניו-יורק אל חברו בשנת 1873 הוא כותב: “שקר מספרים בערי פולין כי אחינו בני ישראל אשר ישנם פה לא ישמרו מצוות ה‘. חלילה לחשוב כן. אחינו הנמצאים פה שומרים את דרך ה’ ועוסקים בתורה לעת מצוא. שאל נא, ידיד, אנשים רבים שהיו פה ויאמרו לך, כי בכל עת בואם לבית התפלה הנקרא “בית מדרש הגדול” אשר עומד ברחוב לודלאו סימן 69 ימצאו שם אנשים העוסקים בתורה. ויש שם ספרים רבים כמו בבתי-מדרש הגדולים הנמצאים בפולין. ובבית התפלה העומד ברחוב אלן סימן 78 יש דרשן מצוין אשר יגיד לעם המקשיבים לקולו מוסר ותוכחה בכל יום בין תפלת מנחה ומעריב”¹⁶⁹.

וב“המגיד” משנת 1871 (גליון 18) נתפּרסמה קורספּונדנציה זו:

“עוד יש בעירנו ניו יורק הגדולה לאלהים אשר כמעט מאה אלף נפש יהודים ימצאו בתוכה, גם מלמדים המלמדים חומש עם רש”י וגמרא בהעתקה הזשארגונית כבכל ערי פולין וליטא, וגם מורים חכמים ומשכילים ילמדו עברית לפי חוקי הדקדוק בהעתקה אנגלית או אשכנזית, ולא אגזים אם אומר כי כמעט כל אחד מאחינו פה, יהיה עני או עשיר, אורתודאכס או ריפורמער מלמד את בניו ובנותיו תורה ודת ישראל."

אין עלינו לקבל את הדברים כמשמעם. אין ספק שהכותב הגזים באמרו לתומו “כל אחד מאחינו מלמד את בניו ובנותיו תורה ודת ישראל.” אין זאת כי אם היה מורה ומצא לחמו שלא בצמצום ואולי היו לו חברים בני אומנותו שאף הם לא רעבו ללחם – על כן נחה עליו רוח טובה, רוח אופּטימי. באמת נמצאו אף אז ילדים רבים מישראל שחנוכם העברי היה כמוהו כאין. והעובדות ההיסטוריות מדברות בעדן:

בשנת 1864 החלו המסיתים לפרש את רשתם לילדי המהגרים. הם פּתחו בתי ספר בשכונות המהגרים היהודים העניים. כדרכם משכו את הילדים למוסדותיהם על ידי מיני מתיקה, ואת ההורים במתנות לבוש ונעלים לבניהם. המסיתים הבטיחו ללמד בבתי הספר שלהם עברית, אבל עיקרם היה לפקוח עיני העורים וללמד דעת הנצרות. את התלמידים משכו לבית התפלה שלהם והיו גם מקרי טבילה. דבר זה הטיל סערה בעיר וראשי הקהלות החלו לבקש דרכים להציל את הילדים ויסדו בתי ספר חפשיים, יהודיים. בית הספר החפשי הראשון נוסד בניו יורק בשדרת “סי” מספר 42, בית ספר יומי ללמודי קדש וחול. מיד לאחר זה יסדו שעורי דת לאחר הצהרים בשדרה הששית שעל יד הרחוב השמיני, ברחוב באיארד, ברחוב קריסטי, ברחוב עשרים ותשעה, בארבעים וארבעה, במזרח ברודביי ועוד. בינתים החלו הפּרנסים תוהים על בית הספר היומי הראשון, כי מצאו בו פגם, פּגם ההתבדלות משאר האזרחים, ורצו להפכו לאסכולת מלואים. שמעו זאת ההורים והתנגדו, כי בבית ספר זה למדו גם את הלשון הגרמנית, בעוד שבבית הספר הצבורי לא היה מקום ללשון זו. אבל הפּרנסים עמדו על דעתם ובשנת 1875 הפכו את בית הספר לאסכולת מלואים, לאחר הצהרים¹⁷⁰.

ב“המליץ” משנת 1888 אנו מוצאים דברים על התפּתחות בתי הספר האלה:

"היתה האספה השנתית לחברת ‘בתי הספר החפשיים’ [בניו יורק]. החברה הזאת נוסדה לפני עשרים וארבע שנה, כאשר החלו המסיתים להסית את ילדי בני העניים מבני ישראל לבוא לבתי ספריהם אשר כוננו ברחובות היהודים ובשכונתם. יש לחברה ארבעה עשר בתי ספר גדולים הנחלקים לארבע מחלקות, מלבד גני שעשועים לתינוקות, וגם לשכות מיוחדות ללמד את התלמידים והתלמידות גם ראשית למודי אומנות ומלאכה. מספּר כל הילדים והילדות באי בתי הספר עלה בשנה זו לאלפּים, שמונה מאות וארבעה. תרומת החברים עלתה לסך 12,343 דולר ומספּר החברים עולה כיום לאלף וארבע מאות. הקרן הקיימת עולה לששים אלף דולר.

בארבעים הלשכות [המחלקות] נמצאו 2149 תלמידים ותלמידות, ועשרים ואחד מורים ומורות להם. בתי הספר צרים מהכיל את כל המון הילדים המבקשים להכנס. הנכבד יעקב שיף הודיע למנהלי בתי הספר באספה, כי שמועות לא טובות הגיעו לאזניו, כי בתי הספר להמסיתים מלאים ילדים עבריים. תלונות כאלה כי מרבים אחינו הארתאדאכסים והאדוקים לשלוח את בניהם ובנותיהם לבתי הספר של המסיתים נשמעו בימים אלה בכל מכתבי העתים אשר לעברים בשיקאגו, בפילאדלפיה, בצינצינאטי ועתה גם בניו יורק"¹⁷¹.

ממכתב זה למדים אנו כי הילדים מבני המהגרים היו גם מיהודי אשכנז וגם מיהודי רוסיה ופולין שבינתים הלכו ורבו, ובתוך העוני והלחץ שחיו בהם מצאו המסיתים בקעה להתגדר בה.

* *

בשנת 1881 התחוללו פרעות ביהודי רוסיה במאה וששים ערים וכפרים, והפּרעות הביאו מהפּכה בנפשות אחינו. גדולים מן היסורים הגשמיים והנזקים החומריים היו יסורי האכזבה. לאחר שהטיפו המשכילים להמוני ישראל להתקרב לעם הארץ כאל “אחים,” נפתחה לפניהם התהום, תהום השנאה. ומה היתה תקות ישראל ברוסיה? “בנערינו ובזקנינו נלך” – פּרצה צעקה בכל תפוצות ישראל שם. משנת 1881 עד 1898 הגרו לארצות הברית יותר מחצי מיליון יהודים.

ומלחמת חייהם של ה“ירוקים” היתה קשה. רבבות היו לרוכלים שנשאו על שכמם את חבילות הסחורה הכבדות ודפקו על הדלתות, ורבות הדלתות שננעלו בפניהם, ולפעמים בצרוף דברי בוז וקלסה. על הרוכל שר אז המשורר גרשון רוזנצווייג (בא לאמריקה בשנת תרמ"ח):

מי זה האיש כאגמון שחוח,

סל חורי על ידו וצרור על שכם,

ברחוב עמד לנוח, להחליף כח,

אף לסעוד שם לבו בפתותי לחם?

הרוכל הוא, על פּניו חורת מות.

כנציב שיש יעמוד עיף, יגע,

על מצחו עננה הרת עצבת,

כל מרת נפשו לבו יודע.

משמים על עמדו נצב כה הרוכל,

תפוש ברב שרעפּיו פּתו איננו אוכל,

מי יודע אם לא נשאר על עמדו נצח,

לולא העירתו מתרדמתו אבן על המצח.

והאבן הזאת אינה סימבולית. לא פעם ידו נערי הרחוב אבנים ב“שיני” (שם גנאי ליהודים).

המעמד השני היה של פּועלים שעבדו למן הבקר עד הערב בבתי חרושת של “יזע”¹⁷². כרוכלים כן הפּועלים לא הספּיקה להם שעתם לשים לב לחנוך בניהם. ועל זה קונן המשורר מאריס ראזענפעלד בשירו:

מיין יינגעלע

איך האָב אַ קליינעם יינגעלע,

אַ זונדעלע גאָר פיין!

ווען איך דערזע אים דוכט זיך מיר

די גאַנצע וועלט איז מיין.

נאַר זעלטען, זעלטען זע איך אים,

מיין שיינעס ווען ער וואַכט,

איך טרעף אים אימער שלאָפענדיג,

איך זע אים נאָר ביינאָכט.

די אַרבייט טרייבט מיך פרי אַרויס

און לאָזט מיך שפּעט צוריק,

אָ, פרעמד אי זמיר מיין אייגן לייב!

אָ, פרעמד מיין קינדס אַ בליק!

בני

יש לי בן זעיר,

ילד מאד נאה,

ובהביטי בו נדמה לי

כי כל התבל לי היא.

אך לעתים רחוקות אראנו,

את מחמדי בעודנו ער,

תמיד אמצאנו בשנתו,

כי אראנו אך בליל.

העבודה תטרידני עם בקר,

ותחזירני במאוחר בלילה –

וזר לי עצמי ובשרי,

וזר לי מבט עין בני!

אלה היו תנאי החיים של המהגרים, ובהם לא יכלו לחנך את בניהם ברוחם. אבל התנאים החומריים לא היו המכשול היחידי.

ארבעה טפּוסים של מהגרים הגיעו לארצות הברית: מיעוט קטן של ראדיקאלים, אם סוציאליסטים או אנארכיסטים, מעוט קטן של יהודים משכילים חניכי ספרות ההשכלה וחובבי ציון, מעוט קטן של יודעי תורה אדוקים ורוב גדול של יהודים פּשוטים, “יהודים מכל ימות השנה,” בעלי מלאכה וחנונים יורדים ומחוסרי פרנסה ומקצוע שהיו חיים מן ה“רוח”, ה“לופט-פּראלעטאריאט” הידוע.

רוב הבאים הביאו אתם את מנהגיהם ואת חנוכם הישן, וחוץ מן הראדיקאלים, רצו להמשיך את המסורת בחיים ובחנוך. אבל לא במנהגים ולא בחנוך שנעקר משרשו וממקום חיותו היה מכח המקור. מבוכה כללית תקפה את המהגרים. המעבר מחיי העיירה הפּרימיטיביים והפּשוטים, ודרכי החיים הקבועים והקופאים, אל חיי הכרכים הסואנים והשוטפים והמשתנים והולכים הדהימם. המעבר מחיי דת ומוסר והשקפות קבועות מני דורות שאין לסור מהן ימין ושמאל ואין אדם מפקפּק בהן ומערער עליהן ומארחות חיים הנמצאים תחת פּקוח דעת קהל חמורה אל חיים שאין בהם כל נורמה דתית וכל קביעות, ושראדיקאלים לועגים לכל המקובל ומוכיחים שאין בהשקפות הישנות אלא אמונות תפלות – כל זה הרס את שווי משקלם של הבאים. גם החופש הגדול שנתגלה פּתאום לבני אדם מן השכבות הנמוכות, שהיו במקום מולדתם מרמס לעשירים ולמיוחסים, נסך עליהם שכרון. אם נוסיף אל אלה את הסביבה הזרה בלשונה ובתרבותה נבין למבוכת נפשם של המוני ישראל וליסורי נפשם.

אחת מן התופעות הטראגיות ביותר בחיי המשפּחה היהודית באמריקה בימים ההם היה היחס בין אבות לבנים. מחמת חוסר ידיעת לשון המדינה ומנהגיה ירד כבוד אבא ואמא בעיני הבנים. ויותר מזה שנוי הערכים. היהודי היפה במזרח אירופּה היה היהודי החלש, העדין, בעל הגוף השבור. אולם בארץ החדשה היתה גבורת הגוף עומדת במרום הכבוד החברתי. החזק והתקיף נעשה המושל ברחוב וכל הילדים מביטים אליו ביראת הרוממות ובקנאה. גם עמידה ברשות עצמו היתה לתנאי ראשון של הכרה עצמית.

הקרע שבין אבות לבנים היה קיים במדת מה גם בין יהודי גרמניה בראשית בואם. בה“צפירה” משנת 1877¹⁷³ כותב רב העדה באיוואנזוויל, אינדיאנה, צבי פאלק ווידואר את הדברים האלה: “לא לפעמים תראה משפּחות בין היהודים ואינם יהודים, אשר האב והאם ידברו אך בשפת אשכנז, ובכל זאת בניהם ובנותיהם לא ידעו ולא יבינו אף מלה אחת משפת אשכנז.” ואף על פּי כן היו יהודי גרמניה מוכנים יותר להסתגל אל אמריקה מיהודי רוסיה ופולין האדוקים. הראשונים – מנדלסון וסיעתו הכשירום, והאחרונים נאמנים היו לא רק למסורת אבות ולעיקרי ערכיה אלא גם לקליפּה החיצונית. זה הגביר את הקרע. ביחוד כשנעשו הבנים עומדים ברשות עצמם. ובאמת נעשו מתפּרנסים ומפרנסים בהיותם כמעט ילדים.

“לפי מנהג המדינה – כותב ישראל ליפשיץ ב”הצפירה“¹⁷⁴ – כל נער ונערה במלאת להם שמונה ועזבו את בית אבותיהם והיו לאנשים חיים נושאים את עצמם בדרך החיים, וחרפּה היא להם להיות נשואים על כתף הוריהם וזולתם, ומי מעולי הימים אשר יבחר בתורה ולא יבחר בחיים תמורתה?”

על אחת כמה וכמה מי שזכה ונכנס לבית הספר הגבוה ונגלו לפניו מאורות ה“מדע” – מה חשיבות היתה בעיניו לתורת אביו החשוך, המגמגם אנגלית רצוצה ואינו יודע עד מה מידיעות הטבע ומאמין באמונות תפלות?

"כשהילד [היהודי בן המהגר] נכנס לבית הספר הכללי – הוא מוצא סביבה והשפּעה הסותרות לגמרי את הסביבה והמסורת של בני עמו וחיי ביתו. הלמוד הוא רב גוני וחילוני. האנגלית נעשית לו ללשון הידועה ביותר. הבנתו וחבתו אל הרוח החפשי, העצמאי והנוטה לפקפוקים של הנער האמריקני – הולכות וגדלות. הוא ממהר לרכוש לו את האידיות על שויון חברתי והתנגדות לסמכות, ונוטה להעריץ יותר את שרלוק הולמס מאשר את אברהם אבי העברים.

"ההשפעות האורתודוכסיות, השרויות בו עדיין, הולכות ותשות. הוא מתחיל להתיחס אל טכסי הדת שבבית בביטול. הוא משקיף על הוריו הזקנים שאינם מדברים אנגלית כעל ‘ירוקים.’ האנגלית נעשית ללשון המורגלת בפיו, ואפילו בבית אביו. עדיין הוא מבקר את ה’חדר.' אבל בתנאים אחרים לגמרי מאשר ברוסיה. ה’חדר' תופס באמריקה מקום ירוד. מחייב את הילד ללמוד בבית ספר כללי, ועל כן יוכל הנער לבקר ב’חדר' רק אחר הצהרים. באותן השעות בא המלמד ללמדו בבית או מבקר הנער ב’חדר.' המלמד לובש מעיל שחור וחובש לראשו מגבעת משונה.

"יחס הבטל אל ה’חדר' מתגבר משום שאין הנער מבין יפה את שעורו העברי. לשונו היא אנגלית, לשון המלמד יידיש, והלשון הנלמדת עברית. חובתו הקשה והמשונה היא ללמוד עברית, לשון בלתי ידועה לו, על ידי תרגום ליידיש, לשון ההולכת ונשכחת ממנו.

“רגש העדיפות המתפּתח בנפש הנער כלפּי סביבתו היהודית הולך ומתפּשט גם על ביתו ומשפּחתו. הוא מתחיל חש שגם הוריו ‘ירוקים’ הם. במלחמת שתי ההשפּעות המתנגשות – זו של הבית מתקלשת והולכת. הוא בורח משלחן אביו, בעת סעודת ערבית, על מנת להצטרף אל הכנופיה שלו ברחוב בויערי. שם ימהר לקנות לו את מבטאי הרחוב האחרונים. שם הוא מפתח את כשרונו לחקות וללעוג, לפעמים גם על חשבון הוריו, בני עמו וכל ה’זרים,' כי נער אמריקני הוא. לועג הוא ל’יהודי הזר' בכל לב ונפש כחברו האיטלקי.”

כך יתאר אחד הסופרים הנוצרים את מורד העיר ניו יורק בזמנו, לפני דור אחד¹⁷⁵.

“לדאבון לבנו – כותב דוב הופמאן בשורת מכתבי המסע שלו ‘ששה חדשים בניו-יארק’¹⁷⁶ – רוב ילדי העברים תלמידי בתי הספר הכוללים והגבוהים רחוקים הם מאמונה ודת ישראל כמו זר נחשב להם, כי לא ישמעו לקח ולא ידעו ספר תורת הדת, וכאשר יגדלו ילעגו באבותיהם ובמבטא שפתם, ולא אחת נשמע בבית איש עברי בעיר הזאת האבות מדברים בלשון עלגים, כאשר הסכינו בה מילדותם [יידיש, צ.ש.] וילדים משיבים ויענו להם בשפה אנגלית צחה וברורה, ואם ינסה האב להוכיח את בנו על אשר עשה מה נגד דת היהדות יעננו בקול כי לא נכוחה בפיו. ואם ישאל הבן על דבר חוקה אחת בישראל, כי חפץ לדעת טעמה ונמוקה, וגם האב וגם הרב לא ידע להשיב לו נכוחה בטוב טעם ודעת ושם שכל, אז ישפּוך [הבן] להג הרבה על כל תורת היהדות. על כן יבוזו צעירי ישראל את היהודים ואמונתם, ולא לפלא הוא כי יאריכו לשון, יהתלו בכל דבר טוב ומועיל.”

ובין ההורים עצמם היו כאלה שעיניהם “נפקחו” וכל החנוך היה כלא בעיניהם, וביחוד אלה שנתפּסו לרעיונות הראדיקאליים שהשמיעו דברני הרחוב וסופרי העתונים היידים – הקיצונים בלשון וולגארית – אבל על פּי דרישת סב או סבתה או על פּי דרישת האשה של שכחה עוד תורת אביה שלחו את בניהם אל המלמד.

"אך מעט מספר בתי הכנסת לעברים לפי מספרם בכל עיר ועיר – כתב העתונאי צבי הגרשוני משיקאגו¹⁷⁷. – על כן מעטים הם הילדים אשר ילמדו דרכי אמונה על סדר נכון. וגם המעט מן המעט ההולכים לבתי ספר האמונה [לדת] בבית הכנסת עוסקים בלמודים האלה בלי כל חפץ ורצון. יקרים הם הילדים בעיני הוריהם ואם יזעף המורה עליהם יקנה לו אויבים ויוסר ממשמרתו. ומה יעשה הילד השומע מפּי אבותיו בוז ולעג על ענינים פּרטיים בדרכי האמונה ויבוא לבית הספר אשר שמה ילמדוהו אלה הדברים? הלא בוז יבוז למוריו המאמינים בדברים האלה, או גם יתאונן מר על אבותיו אשר בעצמם לא יאמינו ועליו יעמיסו משא לעיפה ללמוד את כל הדברים האלה. על כל הסבות האלה נוספות דרכי חיי המשפּחות. העני הנושא קופּת הרוכלים על שכמו, או גם הסוחר בשווקים וברחובות ועזבונותיו [סחורתו] בעגלה הרתומה לסוס אשר קנה לו, ואף העושה מסחר בחנות קטנה אשר רכש לו ביגיעו – כולם כאחד עמלים כל היום עד כי תקצר רוחם. וכי יסורו אל בתיהם בלילות שמחים הם למצוא מנוחה – ואיכה ישימו לב לשנן לבניהם דרכי אמונתם.

“ורבים הם ילדי עניים כאלה אשר כאבותיהם יצאו גם המה לעשות מסחר בשווקים, למכור כתבי עתים [עתונים] או לנקות מנעלי עוברים ושבים. גם יבואו בחברת נערים שובבים וילמדו עודם באביב ימיהם לדבר נבלה ולדעת את הרע. גם מורים ומלמדים להועיל לא רבים הם. ובעיירות הקטנות, אף כי יושביהן יתנו לבם ביותר לעניני אמונה, לא ימצאו מורים עבריים. וגם זאת היא אחת הסבות אשר כל הסמרטוטין וכל איש אשר לא יצלח למלאכה ימצא מקום לו להיות למלמד. ואני ידעתי כמה רבנים אשר גם קרוא עברית לא ידעו”.

“לדאבון לבנו – יקונן את קינתו סופר אחר ב”הצפירה" משנת 1889 – הננו רואים את חללי החנוך באמריקה מתרבים מיום ליום. הנערים אשר גדלו על ברכי הורים ישרים ומצניעי לכת מבני הדור הישן הולכים וגדלים ללא תורה ודרך ארץ. תסמר שערת בשרנו אם נעביר במחזה את התמונות המבהילות מבני עמנו אשר גדלה ארצנו אמריקה! הננו רואים את בני הנעורים מבזים ולועגים לכל קודש ומחללים שבתות וימים טובים בפרהסיא ועושים מעשים מכוערים המתנגדים לרגש המוסר ודרך ארץ."¹⁷⁸

ודוקא בדברים אלה, שהקורא עלול לחשוד בכותבם שהגדיש את הסאה לרגל המליצה, אין כל הפלגה. מי שיקרא בעתוני שיקאגו וניו יורק מאותם הימים על מעשי בריונים ששמותיהם מעידים על מקור מחצבתם העברי יווכח כי לא מסר הכותב אלא רמזים. כי בכל מקום שתרבות ישנה מתמוטטת ואחרת לא הספיקה עדיין למלא מקומה, מתהווה חלל, וחסרה משענת המוסר החברתי.

* *

מבקרי החדרים או הלומדים מפי המלמדים הסובבים על הבתים – לא הושפעו מחנוכם היהודי. כוחו של ה“חדר” במזרח אירופה היה לא רק בו, אלא בעיקר בסביבתו. אף שם היתה אומנות המלמדים הפקר וכל הרוצה ליטול את השם מלמד בא ונוטל. אמת כי גם שם היו מלדים עמי הארצות, אבל אלו היו רק מלמדי דרדקי, שערכם היה ערך אומנים לתינוקות. אך מכיון שהגיע זמנו של הילד ללמוד חומש ורש"י וגמרא, נמסר לידי איש שיש לו ידיעה. התלמיד היה נבחן בכל שבת בסדרת השבוע והגדול ממנו – בגמרא, ומלמד שלא ידע בעצמו את השעור לא היה יכול להתקיים. כאן באמריקה לקתה הסביבה, גדלם של הכרכים נטל את הפקוח הצבורי, את דעת הקהל – בתנאים כאלה היו כרכי אמריקה שדה פעולה לכל תגר מבקש פּרנסה ולכל זקן תשוש לפתוח לו חדר. והילד לא הגיע לידי למוד גבוה – על כן היתה ידיעת האלף בית מספּיקה לו למלמד.

סופר “הצפירה”, הנזכר לעיל, יתאר לנו דמות “חדר” פּרטי בניו יורק:

“המורים אשר בידם יפקידו האבות את בניהם המה אנשים מבני דור הישן ברוסיא ופולין (כי הארץ החדשה בעוונותינו הרבים עוד לא הוציאה לנו מורים פּדגוגים בשפת עבר די צרכה) והמורים האלה במשך של שלש או ארבע שעות ביום, היינו משעה ארבע אחר הצהרים עד שעה שבע או שמונה ילמדו את הנערים אשר אך שבו מבית הספר לעם הארץ עיפים ויגעים אחר ישבם שם מן הבקר עד השעה השלישית ולפעמים עוד יותר. הנה בשעות האחדות האלה יטיף המורה לקחו לעשרים או לשלשים נערים למיניהם השונים במצב למודם, וכמעט כל אחד כעין כתה בפני עצמו בסדר למודו, ואך שחוק מכאיב לב הוא לשמוע איך ישנן המורה לתלמידיו בחדרים הללו, כי בשעה שיקריא האחד עברית (כוונתו “עברי” בסדור. צ. ש.) יתרגם השני את המקרא, והשלישי ישנן את המפטיר כעין צידה לדרך לכל ימי חייו, והרביעי מתפּלל מנחה וכו', והשאר ישוחחו חד את אחד ויעשו מקנה וקנין בכל מיני שעשועים, וקול ההמולה הולך וחזק מאד, יען כי כל אחד מהנערים ירים בכח קול ועל רעהו יתגבר, עד כי כל העובר על פּני הבית יאמר: אין זה כי אם בית ספר לילדי ישראל. ומה עביד המורה בהאי שעתא? דעת להבין נקל כי המורה יתחרה להשקיט את המהומה ואת קולי הקולות, ויען כי כבד ממנו הדבר, אי לזאת יתקצף ויתרגז על הנערים, אף יקללם בשפה שאין מלאכי החבלה באמריקה נזקקין לה (קללות רוסיות ופולאניות וכדומה) וידיו מלאות עבודה, את זה יכה לחי, ואת זה ימשוך בתנוך אזנו, ובכל אשר יפנה יעשה רושם, וידו בכל, ולפעמים ימשוך בתנוך אזנו, ובכל אשר יפנה יעשה רושם, וידו בכל, ולפעמים גם יד כל בו”.

מי היו המלמדים באמריקה?

י. כהנא (קאנוביץ) יתארם תאור כולל:

“המלמדים הפרטיים היו מן המהגרים הנמושות, זקן חלש שאין מלאכה בידו ובני עירו מוסרים לו את בניהם שיבוא וילמדם דאוונען (להתפלל) ולוואי, חושבים ההורים בלבם, שידעו השובבים האמריקאיים שלהם ב”סידור" את החצי ממה שיודע יהודי כשר זה. הוא יעסוק קצת ברוכלות וקצת במלמדות. והיהודי לוקח לו סדור באותיות גדולות, מתקן לו חומר להורות בו את התינוקות, וחוץ לזה קונה לו בחנות של יי“ש דוגמאות של יין שרוף, מניח הוא את בקבוקי היי”ש על כתפיו, נוטל לו את הסדור אל תחת שחיו ומתחיל לחזור על הבתים. הלמודים שהוא מלמד אינם אלא אלף בית וקריאה בסדור עד שיגיע לתור בר-מצוה, שזה סיומו של הלמוד העברי."¹⁷⁹

ובמקום אחר יתאר המחנך הנ“ל את ה”חדר":

"הפּגישה הראשונה שלי עם החנוך העברי היתה ברחוב מדיסון, במזרח העיר ניו יורק. הלכתי לי בתומי ובעברי לפני איזו אורווה נתקלו עיני בשלט שהיה תלוי מלמעלה על השער, באותיות מטושטשות, וכך היה כתוב עליו:

כעדער

פונם ספּעץ מלמד (השם במלואו) לערנט אויס אייער יינגל פון אל“ף בי”ת ביז בר מצוה מיט אַ ספּיטץ אין אינגעליש און יידיש, עברי מיטן דיקדיג חומש תנ“ך רש”י, זעלטינר בריף שרייבער צופרידענהייט גאַראַנטירט.

וזה תרגומו: “חדר של המלמד המומחה… ילמד את בנך מאלף בית עד בר מצוה עם דרשה אנגלית ואידית, עברי על פּי דקדוק, חומש, תנ”ך ורש“י. כותב מכתבים מופלא. מבטיחים אנו שובע רצון.”¹⁸⁰

רק מי שיודע יידיש יפה יבחין בעם הארצות הגדולה ובשגיאות המרובות של המודעה.

“השתוממתי. וכי מה ענין א”ב ובר מצוה אצל אורווה וסוסים? עד שהגיעו לאזני קולות משונים של תינוקות של בית רבן המצפצפים ומהגים בחדר אחד ממעל לאורווה. אז הבנתי שכאן הוא ה“כעדער” הנפלא של ה“ספּעץ מלמד” הלז. עליתי אל ה“חדר” במדרגות עקומות ודרך אכסדרה אפלה. המלמד יושב לו על דוכנו ועוסק בעבודת הקדש. על השולחן על ידו מונח ה’קאנטשיק' (רצועה להכות בה) שהוא מצליף בו לפרקים על גב ה’לויפער' (השובב), והסדור פּתוח לפני תלמיד היושב סמוך לו ומהגה אחריו מלה במלה. כך הוא קורא אליו ילד שני ושלישי וגומר, ומטפל עם כל אחד מחמשה עד עשרה רגעים. מכיון שגמר הילד את שעורו הוא משולח לחפשי. מספר הילדים בחדר כעשרים וחמשה, וכולם משחקים בערבוביה ומרימים קולות וצעקות – תינוקות ובני בר מצוה ביחד. בינתים נכנסו שתי נשים אל החדר והרבי הפסיק את מלאכתו וכתב להן מכתבים לקרוביהם באירופה, בשכר רבע שקל".

“זו היתה תבנית ה”חדר" שמצאתי וכך היתה צורת ה“רעבי”. וה“כעדער” ההוא היה טפוסי לשאר ה“חדרים” בעת ההיא, שרובם ככולם נמצאו ממעל לאורווה או בתי מרזח ואולמי מחולות, במרתפים וב“קלייזליך” של מנינים, שמקומם היה בבתים ישנים ורעועים. והרוב המכריע של המלמדים ההם היה מסוג של בורים והדיוטות גמורים. וכל תורתם היתה א“ב וסדור, ברכות הנהנין, קדיש ובר מצוה”¹⁸¹.

הנרי רות, מספּר יהודי-אנגלי שבא לארצות הברית מגליציה בראשית מאת העשרים בהיותו תינוק בן שנה וחצי, וקבל חנוכו בבית ספר כללי וב“חדר” אחר הצהרים, מוסר לנו באחד הפרקים מספורו “תקרא זאת תרדמה” שיצא בשנת 1934, את התמונה הבאה מה“חדר” שממנה נוכל לעמוד גם על רגשות התינוקות ילידי אמריקה בלמדם במוסד זה:

“אמו של הנער דוד, שהובל על ידה בפעם הראשונה אל ה”חדר," פּתחה את דלת ה“חדר.” גלי אויר מעופּש התפּרצו משם. נראה שב“חדר” שררה אפלה. כשנכנסה פסק שאון הקולות."

“הרבי ישב אצל החלון על יד אחד מתלמידיו וכפה על ראשו. הרב נשא עיניו אל הנכנסים וקם ממקומו…” (כאן באה השיחה שבין המלמד ואם הילד).

“בשעה ששוחחו הרבי והאם על שעות הלמוד ועל השכר התבונן דוד במי שעתיד להיות מורו. הוא לא דמה כלל אל המורים בבית-הספר הכללי, אבל דוד ראה מלמדים קודם לכן וידע מראש כי לא כמורה המלמד. זקן היה ופרוע. מכנסיו היו רחבים כשקים, מקומטים ומלוכלכים. עניבתו נראתה תלויה מחוץ מצוארונו המזוהם. אף כי היו לו לדוד חששות של דאגה בנוגע ליחוסיו עם הרבי הרגיש כי עליו לציית ולהכנע לגורלו. פקודת אביו חזקה עליו ללמוד ב”חדר".

"מן הרבי תעו עיניו להתבונן במראה ה’חדר‘. כתלים ערטילאים שצבעם הצהוב נסדק. כנגד כותל אחד עמד תנור רחב-כרס שדמותו המעוגלת הזכירה לו את דמות רבו. מצד הכותל השני עמדו שורות שורות של ספסלים, עליהם ישבו נערים בני גילים שונים מפטפטים, מתווכחים, עוסקים במשא ומתן של חלופים, מתגרים זה בזה על דבר הנראה כמקלות. על הספסל שלפני הרבי ישבו כמה נערים שחכו לתורם לקרוא ב’סדור.’

“כשנכנסו דוד ואמו התרומם ערבוב הקולות הנמוכים לידי המולה גדולה. נדמה היה כאלו חצי ממספר הילדים מסתכסך בחצי השני בריב שפתים או אגרופים. הרבי פנה אליהם והכה באגרופו מכה חזקה בשלחן וצוח בקול מפיל אימים “החרישו”. אז שכך השאון מעט והרבי הביט על סביבותיו בחרון”.

“לסוף כתב הרבי את שם התלמיד החדש ואת כתבתו. דוד הבין מתוך שיחת אמו והמלמד שעליו ללמוד בזמן שבין שלש ושש אחר הצהרים, שחייב הוא לבוא יום יום רגעים מספר אחר שלש ואמו תשלום שכר למוד של עשרים וחמשה סנט לשבוע. והוטל עליו להתחיל בלמודים בו ביום. הוא הופתע לשמוע שתחלת הלמוד חלה באותו יום ומחה כנגד זה, אבל כשבאה אמו להשקיטו וכשהבטיחו הרבי ששעורו יהא קצר, הסכים הילד וקבל בצער נשיקת הפרידה של אמו.”

“שב נא כאן – צוה עליו הרבי מיד אחר צאת אמו – ואל תשכח שב”חדר" מוטל עליך לשבת במנוחה ובשקט" – ובדברו הגיש את אצבעו למו פיו."

“דוד עשה כמצווה עליו והרבי חזר אל מושבו אצל החלון. הוא שם ידו אל תחת הכר שעל כסאו והוציא משם רצועה כפולת שמונה, הכה על השלחן בקת הרצועה וקרא בקול “שקט” וכל הפיות נאלמו מיד. הרבי נטל מעל השלחן חוטר קטן שהיה מונח שם והראה בו אל האותיות בסדור והנער שישב לפניו החל להוציא מפיו הגיים בשפה זרה וקדושה”.

“דוד הביט על רבו בעיני פחד. בבית הספר ראה נערים שהוכו על הנהגתם הרעה – אף על פי שהוא עצמו לא הרגיש טעמה של מכה מעולם. הוא הבין שכאן יוכה גם הוא באותה רצועה נוראה ונאלם דומיה. וכשפנה אליו הנער הקרוב לו ושאלו אם יש לו תמונות מקופסות גפרורים – סרב לענות לו ורק הניע בראשו בשלילה”.

“אור החלון החל דועך והחוויר. בחדר גדל החום. האויר המעופש והכבד השקיט והרדים אף את אוהבי התנועה והשאון. דוד ישב עיף וחכה לתורו”.

“אהא – שמע את הרבי קורא בלעג – הרי זה אתה הרשלה, תלמיד חכם גדול.”

“את הדברים הללו אמר לנער שישב על המקום שנתפנה לפני הסדור. דוד ראה את הנער קודם לכן. נער שמן היה, בעל פנים של שוטה ופיו היה פעור. לפי גישתו הנפחדת והזועפת ברור היה שאין התלמיד הזה חביב ביותר על רבו”.

– אפשר תוכל להצטיין היום – אמר הרבי בחיוך של תמהון – והראה בחוטרו בספר.

"הנער החל לקרוא ואף כי לא היה צעיר משאר התלמידים קרא לאט מאד ונכשל לעתים קרובות יותר. נראה היה שהרבי היה מאמץ את סבלנותו, כי תחת להכות את תלמידו היה מעווה את פניו בשעת תקנו את השגיאות, נאנח לרגעים, רוקע ברגליו תחת השלחן ונושך את שפתו התחתונה. שאר התלמידים נשתתקו והקשיבו. ניכר היה משתיקתם המאומצת – פניהם כוסו צללי ערב – שהם מתעתדים בכל רגע לאסון. עד כמה שנראה לו לדוד היה הנער הקורא נכשל וחוזר על שגיאה אחת, כי הרבי היה חוזר על הגה אחד. לסוף פקעה סבלנותו של המלמד. הוא השליך את חוטרו. הנער השתדל להתחמק אבל אחר מן המועד וידו של הרבי נחתה על אזנו.

– חמור – שאג הרבי – אימתי תלמד לדעת כי בּית היא, בּית ולא בית? ראש של זוהמה, איה עיניך?

המלמד איים עליו בידו ולקח שוב את החוטר בידו. אבל הנער הוסיף לשגות והרבי הוסיף לתקן לו:

– יכנס הרוח באבי-אביך! האם לא תועלנה לך המכות? בּית, עשו, חזיר! זכור: בּית!

הנער הוסיף לקרוא בבכיה."

נקל להבין מה היה יחס התלמידים שלמדו בבקר בבית הספר הצבורי הנקי, המסודר, אצל מורה בת תרבות בשיטה ובסדר, אל ה“רבי”. על כן לא יפּלא אם סכם המשורר את המצב בדברי תוגה אלו:

ארץ חדשה אמריקה עתה פּורחת,

ולדור יבוא תפריח תקוה ושבר,

מטל הילדות ארוכת כל עם צומחת,

אך לא טל אורות, טל ילדות עם עבר…

כי בדרך החנוך ההורים כשלו,

ומדת אל ושפתו נפש בניהם הריקו,

ומדת אל ושפתו נפש בניהם הריקו,

לכן בנער מעל עמם נבדלו,

להם עמי-ריק-הוא! עמי-ריק-הוא![¹⁸²]

* *

ראשית החנוך הצבורי ליהודי רוסיה ופולין היה יסוד תלמודי תורה. גם בארץ החדשה היו יהודים עניים ודלים שלא הזיגה ידם לשלם שכר למוד, וה“חדר” הלא היה מוסד פּרטי. על כן ראו המסיתים שדה פעולה בערים הגדולות ופתחו בתי ספר חפשיים, והבטיחו ללמד גם עברית בהם, וההמונים החשוכים לא הבחינו ושלחו שמה את בניהם. זה עורר את דעת הקהל והיהודים הגרמנים פּתחו אז את “בתי הספר החפשיים” (1872) ויהודי המזרח חברת “מחזיקי תלמוד תורה” (1883) ששמשה דוגמה להרבה חברות חנוך. נחמיה דוב הופמאן מתאר תלמוד תורה זה בכתבי המסע שלו “ששה חדשים בניו-יארק”:

“באיסט בראדוויי נומר 83 מתנוסס בית ספר גדול ומפואר לילדי אחינו בני רוסיה ופולין, אונגארן וגאליציען העניים, אשר אין ידם משגת לשכור לבניהם מורים ומלמדים להועיל. בית הספר נודע לתהלה בשם ‘תלמוד תורה.’ בבית רם ונשא הנערך ומסודר בטוב טעם ודעת בחמשה חדרים נקיים, ישקדו יותר משלש מאות ילדים בני שמונה או עשר שנים לשמוע לקח מחמשה מורים משכילים היודעים דרכי החנוך וחכמת הפּעדאגאגיק, אשר יורו להם אלף בית, קריאת תנ”ך, ראשי כללי הדקדוק, הפּעלים וחלקת הנקוד, טעמי המועדים וזמניהם, קצור שלחן ערוך ומוסרי דת משה."¹⁸²

ב“הצפירה” מוסיף סופר אחד מניו יורק פּרטים נוספים:

“במחלקה א' לומדים כששים נערים כולם מבני חמש ושש שנים, הפּטורים עוד מלבקר את בית הספר לעם. זמן הלמוד מתחיל מתשע בבקר עד שלש אחר הצהרים. שם יתחילו ללמוד אלפא ביתא וצרוף הקריאה בתכלית השלמות. המורה ילמדם גם ברכות הנהנין והשחר, זמני הרגלים והמועדות. ביתר המחלקות לומדים הנערים בני שבע ומעלה. זמן למודם משלש אחר הצהרים. בהמחלקות האלה ילמדו הנערים קריאה עברית על פּי חוקי הדקדוק, חומש ונו”כ המתורגם זשארגאנית נקיה, חלקי הנקוד, הפּעלים והשמות, כתב ולשון עברית, כל מחלקה לפי דרגתה. בהמחלקה השביעית הגדולה מכולם ילמדו התלמידים גם שלחן ערוך אורח חיים. יסדנו גם מחלקה שמינית ללמוד הגמרא. חדר לגמרא בניו-יארק הוא דבר המשמח לבות כל יראי ה'."¹⁸³

אחר כך עבר הת“ת לבנין משלו, 227 ברחוב איסט ברודביי. כעבור זמן, בשנת 1899, הבטיח הנדיב יעקב שיף לתמוך במוסד בתנאי שישנו לשון הלמוד מיידיש לאנגלית. הצעתו נתקבלה. בעזרת שיף נפתח אחרי כן סניף לתלמוד התורה ברחוב השביעי. מאז החלו בתי תלמוד התורה להתרבות. בשנת 1894 נוסד ה”תלמוד תורה דמורד העיר.“¹⁸⁴ תחלתו בבית קטן ורעוע ברחוב אטורני, משם עבר לרחוב שריף ומשם לאיסט האוזטון, מספּר 396 – ושם הוא נמצא עד היום. בה בשנה, 1894, נפתח בית תלמוד התורה על שם מונטיפיורי ואחרי שנה בית הת”ת דמעלה העיר¹⁸⁵ בארלם. בברוקלין נפתח בית תלמוד תורה “סקול אף ביבליקאל אינסטרוקשון” ובית הספר החפשי של רחוב סטון (מספּר 414). באותה תקופה לא היה עוד בברונקס אף תלמוד תורה אחד.

וכשם שנתרבו בתי ה"ת בניו יורק כך נתרבו בשאר הערים, ומוניטין יצאו להם. ההורים ראו כי טוב בית תלמוד התורה מן החדר הפּרטי ואז החלו גם משלמי שכר למוד לשלוח בניהם שמה, ולאט לאט פּשט המוסד צורתו הישנה ולבש צורה חדשה. הוא חדל מהיות מוסד לעניים והפך בית חנוך לכל ילדי ישראל, כעניים וכבעלי בתים. הדעה שהיתה רווחת בפולין שחרפּה היא לבן בעל בית ללמוד בתלמוד תורה נתבטלה.

ואולם מן הנאמר לעיל אין ללמוד כי יכול היה תלמוד התורה להחשב באמת כמוסד חנוכי טוב. אם היה אחד או שנים שראשי מיסדיו היו מן המשכילים והנהיגו בו סדרים טובים – רובם הוקמו על ידי בני אדם מן העם, בני אדם קטני מח וחסרי שאיפות ובעלי השקפות ירודות. רוב הבאים היו מן הבוערים בעם, והחופש החדש שנהנו ממנו בארץ החדשה לא הפכם בן לילה לבני תרבות. הם הביאו הנה את “כתריאליבקה”¹⁸⁶ על פּרשה.

תלמודי התורה נמצאו בבנינים שהיו ראויים לההרס, ובדירות ארעיות ישנות. מקורות ההכנסה נדרים ונדבות, קופסות של צדקה, השכרת חדרים לחברות ולמנינים ומהלווית המתים על ידי התלמידים ואמירת תהלים מפּיהם בבית הבר מינן על יד מטתו. כל חבר ששלם מס שנתי של שלשה דולרים חשב עצמו נדיב ומושל, שהמורה צריך לחכות לפקודותיו ולמוצא פיו. ומן הראוי לתת כאן מזיכרונותיו של מחנך מאותם הימים:

“זכורני ת”ת ידוע, שענין ה’הלויות' נתפּתח שם למקצוע מיוחד ולמקור הכנסה הגונה, לא סתם הכנסה צדדית, כבשאר הת“תים. ממונה מיוחד הופקד להתעסק בדבר בשכר הריווח שיכניס אל קופּת הת”ת. היהודי ההוא התמחה בעסק זה. ראשית כל היה מעיין בכל יום ב’טאגעבלאט' במדור הלויות, וציין את הכתובת בפנקסו. אחר שבחר ב’הלויות השמנות' לפי חוש הטעם שלו, הלך לבקר את בית ה’בר-מינן' להציע לפני המשפּחה ‘כבוד המת’ בתינוקות של בית רבן – ‘בני עניים ויתומים’ עלובים, והכל בשם הת“ת. ו’כבודים' שונים היו לו לחלק, הכל לפי נדבתם של בני המשפּחה להת”ת בעד נשמת הנפטר או הנפטרת. אם ‘מנין’ ילדים או יותר ילוו את המת רק שנים-שלשה רחובות או עד הגשר; אם הילדים יאמרו גם פּסוקי תהלים בשעת ההלויה או שילוו את הנפטר בדומיה. אם חמשה ילדים או יותר יאמרו תהלים מסביב למטה בבית הבר-מינן, ועוד תנאי ‘כבוד המת’ כאלה. חוץ מזה היה מנהל הת“ת גם המזכיר והעסקן ‘בכל, מכל כל,’ ולא הניח אף בית-כנסת אחד או חברה של ‘לאנדסמאנשאפטען’ שלא ביקר ועורר את הרחמנות לתמוך בהת”ת הקדוש המחזיק כמה מאות מבני עניים ויתומים במזון והלבשה, חוץ מלמוד התורה שמקבלים שם.

“גביית שכר הלימוד היו נוהגים למסור ביד המורה, והלה עסק בעסק ביש זה בשעת לימודו בחדרו. הילדים היו מביאים לו את פּרוטותיהם (רובם שלמו עשרה סנטים לשבוע), והוא נתן להם על זה שובר. התיעצו גבאים אחדים בבתי הת”ת המשובחים והוציאו את העסק הזה מידו של המורה, והענין נמסר ליד המנהל או המזכיר להתעניין בו בלשכת המוסד. אמנם, המורה עדיין היה מוזהר ועומד לדרוש בכל שבוע את השובר מתלמידיו, כעין כרטיס-כניסה לחדרו. ובכדי שלא לבייש את בני העניים הלומדים חינם, בפני חבריהם, התחכמו לתת ‘שובר’ בלשכה לכל הילדים, בלי יוצא מן הכלל, אלא שההבדל ביניהם היה רק בצבע הנייר של השובר.

“מתוך שאר המנהגים הפּראים שהיו נהוגים בבתי-הת”ת אז, הריני לתאר כאן רק את אי-הסדר שהיה שורר בקבלת תלמידים, סידורם במחלקות, דרכי הביקור בכלל ובימות הקיץ בפרט. זמן קבוע לקבלת תלמידים לא היה. כל ימות השנה היו המוסדות פּתוחים לפניהם, באיזו מחלקה שנמצא מקום פּנוי הושיבו את הילד הנכנס, באין מקפּיד על גילו וידיעותיו – וכי מה נפקא מינה? – עד שנתמלאה המחלקה בחמשים-ששים ילד. באופן כזה מובן שבתוך הכתה היתה ערבוביה נוראה. בתוכה נצטרפו ילדים מבני שש עד בני שתים-עשרה, מתחילי א"ב וקוראי ‘סידור,’ בעלי כשרון וטמטומי מח – הכל על ספסל אחד.

“וככניסתם כך היתה יציאתם – הללו יוצאים והללו נכנסים. כשם שניתנה הרשות ביד האב להכניס את בנו אל הת”ת בכל יום שיחפּוץ, כך הרשות בידו להוציאו משם בכל עת ובכל שעה שיבחר. נמצא, שברוב הת“ת היתה היציאה השנתית של הילדים מרובה על הכניסה, לפעמים אפילו כפליים, וחדרי הלמוד היו תמיד מלאים ילדים.”¹⁸⁷

בראשית מאת העשרים היה מצב החנוך בשלש הערים הגדולות ביותר כדלקמן:

בניו יורק:

שמונה תלמודי תורה צבוריים והם:

1. מחזיקי תלמוד תורה באיסט ברודביי הנזכר לעיל.
2. תלמוד תורה מונטיפיורי ברחוב גוברנר, נוסד בשנת 1889.
3. תלמוד התורה דמעלה העיר ברחוב 104, נוסד בשנת 1890.
4. תלמוד התורה דאנשי אוסטריה, (אחר כך הוסב שמו לתלמוד התורה דמורד העיר) ברחוב שריף, נוסד בשנת 1892.
5. תלמוד התורה “אהל משה,” נוסד בשנת 1901.
6. תלמוד התורה ברחוב מזריל, ברוקלין, נוסד בשנת 1900.
7. תלמוד התורה החפשי בברונזביל, שדרת סטאון, נוסד בשנת 1901.
8. תלמוד התורה “תורת חיים” בהארלם, נוסד בשנת 1902. מספּר התלמידים בכל אלה הגיע לשלשת אלפים.

בפילאדלפיה:

“כשהתחילה ההגירה הגדולה של יהודי רוסיה היו בפילאדלפיה בתי ספר ליום ראשון של החברה המיוחדת לכך. נתרבו הבאים – והחברה הזאת וכן החברה ‘חברת החנוך’ (היברו עדיוקיישון סוסייטי) יסדו שעורים מיוחדים לבניהם בכל השכונות שבהן השתקעו המהגרים. הההורים שלחו שמה את בניהם אבל לא שבעו רצון מן הלמודים, שלא היו מספּיקים, משום שלמוד העברית לא היה חשוב שם… על כן החלו ליסד חדרים, אם כי בצורה אחרת. המנהג המקובל ביותר היה להזמין מלמד שיבוא לבית התלמיד יום יום אחר למודי בית הספר הצבורי וללמדו ראשית הלשון העברית, ביחוד קריאת התפלות… הטובים שבמלמדים פּתחו חדרים. בשנת 1890 נוסד תלמוד תורה לבני העניים ושם למדום חנם אין כסף או בשכר נמוך מאד. במשך הזמן, כשהחלו היהודים להתיחשב במעלה העיר, נוסדו עוד שנים. אגודת הרבנים החליטה אז ליסד ישיבה (בשם ‘משכן ישראל’), ווהמשתדל הראשי בדבר היה הרב ד. א. לווינטהאל ולמדו שם תלמוד. אז החלו ליסד גם בתי ספר על יד בתי הכנסיות. בתלמודי התורה לומדים כאלף תלמידים והתקציב בא מתרומות חברים ונדיבים. בכל בתי הספר האלה מכניסים אך נערים והנערות נשארות ללא כל למוד או שהן לומדות בבית או במחלקות בתי הספר ליום ראשון.”¹⁸⁸

בשיקאגו:

במשך זמן רב היה תלמוד התורה על שם משה מונטיפיורי בית הספר הצבורי היחיד. בשנת 1883 חגגו יובל המאה להולדת הנדיב הגדול והתעוררה השאיפה ליסד בית ספר חפשי לילדי ישראל העניים ובין המיסדים היו הד"ר ה.קדשזון, מארקס נתן ועוד. בית הספר נפתח בחדרים שכורים ברחוב קאנאל ובשנת 1886 למדו בו כמאתים וחמשים ילדים. במשך הזמן התפּתח המוסד וגדל משנה לשנה. זמן תפארתו ופריחתו היה בשנות 1918–1908, בשעה שמנהליו היו המשורר העברי מנחם מנדל דוליצקי, ואחריו אלימלך לוין והרב גרינברג. היו לו גם שני סניפים ובכולם היו כאלף ושמונה מאות תלמידים.

המוסד התכלכל מתרומות ונדבות ואמצעי הגביה היו בשנים הראשונות לא מן המכובדים ביותר. הגובים היו באים אל כל הלוית מת ואל כל ברית מילה, וכדי שידעו על לידתו של בן לאיר עברי היו משלמים דמי הודעה לאחיות הרחמניות שבבית החולים היהודי ליולדות. בית הספר היה אורתודוכסי ועיקר הלמודים היו קריאה וחומש ורש"י. המיסדים שאפו גם ללמוד התלמוד אבל בשנים הראשונות להווסדו לא הושגה מטרה זו.

"חדרים ישנם למכביר – כותב אחד המבקרים – ואף שם מלמדים בשעות הקבועות בתלמודי התורה, אבל לפעמים דרך הלמוד שם מודרני יורת [הכותב אינו מבחין בין “חדר” ובין “בית ספר,” ובודאי היו מורים משכילים שפּתחו בתי ספר פּרטיים ודרך למודם היה הגון]. כמה מן החדרים נמצאים בתנאים היגיינים לא טובים במרתפים ובחדרי דירות פּרטיות. מספּר התלמידים בכל אחד מהם הוא מעשרים עד ארבעים. בחדרים לומדים כאלף ומאתים תלמידים. ילדים הלומדים בבית ספר תיכוני אם הוריהם אמידים הם מזמינים מלמדים לביתם. בערך שש מאות ילדים לומדים בשעורים פּרטיים אלו ומשלמים משנים עד חמשה דולר לחדש. שעות ההוראה בתלמודי התורה הוא מתשע בבקר עד שלש וחצי אחר הצהרים לילדים שאינם מבקרים עדיין בבתי הספר הצבוריים ולילדים גדולים מהם מארבע עד שבע וחצי. מלמדים בהם ששה עשר מורים. ילדים עניים מקבלים גם ספרים חנם.

“בשעת בקור בבית הספר החפשי שמעתי מבני שש ומעלה מתרגמים ליידיש את התורה והנביאים ומוסרים אחר כך את התוכן באנגלית… ילדים קטנים תרגמו מן המקור ספּורי המבול, יוסף ואחיו, או פּרק מישעיה… כמעט סלחתי להם את אי הנקיון בבנין, חוסר האויר הצח בחדרים (אף כי היו שם הרבה חלונות ואפשר היה להכניס אויר טהור), את הקריאה בצעקה, את הדפיקה על השלחן להביא לידי משמעת ואת מלבושם הפּרוע של כמה מהנערים.”¹⁸⁹

על יחס ההורים ושאיפותיהם נמצא פרטים במכתבו של אחד מראשוני המורים המשכילים:

"גדולה היא ההערצה שמעריצים היהודים ילידי המזרח את החנוך האמריקני, וכשם שהם מעריצים את האמריקני כך מבזים הם את החנוך העברי. האם העבריה מקשטת את בניה בשלחה אותם אל בית הספר הכללי, ואולם מכיון שמגיעה שעתם ללכת אל ה’חדר' או לתלמוד תורה, מיד פּושטת האם מעליהם את בגדיהם החמודות ומלבישה אותם טלאים וקרעים, שהילדים לובשים אותם כשהם מתרוצצים בחוצות קריה. פּעמים רבות באים הילדים אל בית האולפנא העברי כשהם יחפים. ועצם שליחת הילדים לבית הספר העברי יש בו מבחינת ‘כפית שד.’ שולחים את הילד לבית ספרו – מפּני שרוצים להפּטר ממנו עוד לשתי שעות, מפּני שזה רצונם של הסב והסבתא, של הדוד או הדודה. לרב בישראל לא יהיה הבן, ומה צורך איפוא בלמודים עבריים? היהודי מחפּש ובודק עד שימצא לו מקום שמלמדים בו בזול גדול: רבע הדולר לשבוע, ולא יותר.

"שכרו של המורה העברי מצער הוא. בכל תלמודי התורה שבניו יורק וסביבותיה נקבע שכר ידוע למורה, עשרה דולר לשבוע ולא יותר, ויש פּוחתין משכר זה.

“בין החדרים שבניו יורק שבהם ‘מרביצים תורה’ לארבעה עשר אלף ילדים, ובין החדרים הישנים הידועים אין הבדל כלל. גם בחדרי ניו יורק עושה הרצועה נפלאות וגם בהם גדול הרפש וגדולה הבערות. אלא שבחדרי ניו יורק אין לומדים כל למוד עברי אחר, מלבד קריאה משובשת. ה’עברי' היא משאת נפש ההורים… המלמדים יודעים את הדבר והם מקריבים את כל כחותיהם על מזבח ה’עבודה' הזאת. ‘קורס שלם’ מתחיל בא”ב ומסיים בקריאת הברכות של ההפטרה בנגון הידוע.

“יש במדינת קולומבוס גם חדרים טובים, שבעליהם הם מורים הגונים, אבל הללו הם המועטים. בתלמודי התורה ובבתי הספר של בתי הכנסיות השונים לומדים כחמשה עשר אלף ילדים. ההבדל היסודי בין בתי הת”ת ובין בתי הספר של בתי הכנסיות הוא זה: בראשונים תלמוד התורה עיקר והתפלה טפל, ובאחרונים להפך.

“בניו יורק יש קרוב לשלשים בתי ת”ת גדולים וקטנים [בשנת 1910]. בערך אל מוסדות החנוך העבריים האחרים – הרי הם בתי הת“ת בלי ספק המעולים שבכולם. אבל כשהם לעצמם – מרובים צלליהם גם הם… מגרעת אחת יסודית יש בבתי הת”ת, מעוט השכר שהם מעלים למורים. אדם המשתכר כאן עשרים דולר לשבוע עני הוא, והמורה מקבל רק עשרה דולר. על כן בזויה ההוראה בעיני כל אדם, והמורה נחשב לבטלן, לעני, לשנורר… ולתלמידי הת“ת אינם מצליחים בלמודם. ספק גדול הוא אם כל בתי הת”ת שישנם פּה העמידו בחצי יובל האחרון אף נער עברי אחד יודע ספר!"¹⁹⁰

* *

בכל התקופה ההיא של יסוד בתי תלמוד התורה היה החנוך דאגת הפּרט, אם דאגת האב או דאגת החברה הקטנה שנתיסדה לשם כך והשפּעתה היתה לוקאלית. בין מיסדי הבתים האלה לא היו עשירי ישראל ונדיביו – שהם היו היאהודים, יהודי מערב ארופּה שהקדימו לבוא לאמריקה והספּיקו להתעשר ולרכוש להם השפּעה ולהיות מעין באי כח העברים. דאגת העשירים והנדיבים האלה היתה בעיקר לבתי חולים ולעזרת עניים, כדי שלא יפּלו למשא על מוסדות הצבור הכללי ולא יצא שם רע לישראל. כשבאו נדיבים אלו לעשות דבר לחנוך יהודי – לא היתה כוונתם אך להפיץ תורה ולשמור על קיום ישראל, אלא בעיקר כלפּי חוץ, למהר ולהחיש את תהליך האמריקאניזאציה, ללמד את המהגרים ואת בניהם את הלשון האנגלית ואת מנהגי הארץ, ולשמור על הילדים מהשפּעת הרחוב, כדי שלא יצאו לתרבות רעה. על כן יסדו את ה“מיסיון סקולס” לבני העניים בניו יורק ובשאר ערים – אבל כל אלה היו בעיקר מעשי צדקה וחסד, ולא מעשי חנוך המכוונים כלפּי פּנים.

ד: תקופת התחיה

חדוש חיי ישראל וחדוש החנוך בא עם התחיה, תחלה תחיה על ידי השכלה, ואחר כך תחיה על ידי חבת ציון, וגדולה היתה השניה מן הראשונה, שכן היתה הראשונה מוליכה לחוץ ומזלזלת בהרבה ערכים מהותיים, והשניה מוליכה לחזוק מבפנים, להוקרת עצמו ולהתחדשות על יסוד המסורת וההיסטוריה.

עוד עם ראשוני המהגרים באו בעלי צורה, משכילים וחובבי ציון, ועשו נסיונות לשפר את החנוך ולהעמידו על יסוד תורני לאומי. בין המורים הראשונים אנו מוצאים סופרים ומדקדקים ויקירי רוח אשר פנו אל ההוראה כאל מקצוע פרנסה ואידיאל. אם נוסדה אגודת תרבות – לא יכלה להעלים עין מן החנוך המקולקל הגוזל את הדורות מעמם. בשנת 1880 יסד י. ד. אייזנשטיין אגודת “שוחרי שפת עבר” בניו-יורק שחבריה נתכנסו חדש חדש לשמוע נאום על ענין הנוגע בחכמת ישראל. חמש שנים אחר כך יסד הלל מלאכובסקי חברת “חובבי שפת עבר” בפיטסבורג. בשנות השמונים למאה התשע עשרה באו לארצות הברית אברהם זלמן פריידוס, שהיה מורה פרטי תחלה ונתפרסם אחר כך כמנהל המחלקה היהודית בספריה הצבורית המרכזית של ניו יורק, יוסף ליב זאסניץ, מומחה לחשבון עיבור השנים ויסד כאן תלמוד-תורה מודרני, משה הכהן רייכסון, מגדולי המדקדקים העברים, ונהל את תלמוד התורה דמעלה העיר, ועוד. פעולתם של המורים היתה גדולה, והרבה מגדולי יהודי אמריקה שנתפרסמו אחר כך בעסקנותם או בחכמתם ונטרו את כרמנו אנו היו מתלמידיהם ומחניכיהם.¹⁹¹ כמעט בכל קהלה גדולה או בינונית, ופעמים אף בעיירה קטנה ונדחה, נמצא משכיל אחד או שנים, מן הטפוס המופלא של איש הרוח היושב בתוך עמו ודואג לקיום תרבותו, ומשכילים אלו טרחו הרבה להיטיב את החנוך.

בשנת 1893 יסד צ. ה. ניימן בית ספר מודרני בברוקלין בשם "שערי ציון" (השם מעיד על השאיפה היסודית) ובו למד את הלשון העברית כשפה חיה, ומלבד תנ“ך וראשית תלמוד תורה גם את תולדות ישראל בעברית, ובסיוען של מפּות מקוריות שצייר בעצם ידיו.¹⁹² בקונטרס **”פרחי שערי ציון"** שהוציא בשנת תרס"ב והכולל "אספת מכתבים, ספורים, פתגמים, שירים, התולים, חידות, מליצות, רעיונות וכו' שנכתבו בידי ילדים ונערים, מבני שבע עד בני ארבע עשרה, תלמידי בית-הספר “שערי ציון” – הוא אומר בהקדמתו:

"היה יהיה הקבץ הזה למחאה חיה נגד סדר הלמוד הישן. רב התלמידים היוצאים מבית הישן אחרי בלותם שם כשבע ושמונה שנים בשום אופן לא ידעו כל ספר עברי, גם קל ומנוקד, זולתי אחדים והם בעלי הכשרון המצוינים או בתנאים מיוחדים, בלמדם ביחידות או רק אחדים מפי מורה מובהק, בעוד שלפי הסדר החדש, הנוסד על חיות השפה, על רבות הכתיבה והקריאה המוכנה ועל הדבור – ידעו רב התלמידים ככולם במספר שנים הנזכר בשעות מנויות ומדודות לא רק לשמע ספר עברי כמנוקד כאינו מנוקד – כי אם גם לדבר ולכתוב כל הגות רוחם בספר בשפה פשוטה וברורה, ולא רק בארצנו הקדושה ובקן הצפוף לאחינו באירופא, כי אם גם בארץ הסלעים הזאת “באמריקה”, ועל זה הוא מוסיף בהערה “רוב תלמידי המחלקות התיכונות וכמעט כל תלמידי העליונות – מבני שמונה עד ארבע-עשרה – קראו איש איש בביתו כל ספרי המקרא לבני הנעורים הוצאת “תושיה”¹⁹³ וכמוהם וקוראים בעתון “עולם קטן” שאחדים מהם חתמו עליו ומתענגים בקריאתם”.

בית הספר הזה היה חדוש גדול ובקרב פּשוטי ההורים החלה התנגדות. לא היה הדבר לפי רוחם ובאו אל המנהל ודרשו ממנו להניח ידו מן השיטות החדשות ולשוב אל קריאת העברי ותרגום החומש ליידיש, כאשר נהגו אבותינו. מר ניימן עמד על דעתו. והצליח – כי היו הילדים עמו. זאת היתה הפעם הראשונה שבית הספר העברי היה מקום תענוגו והשפעה על הנפש. לבית הספר יצא שם טוב והתקיים כל ימי חייו של החלוץ הציוני והעברי הזה. תלמידיו, שכמה מהם יצאו למסחר ולספרות מזכירים שמו בהערצה¹⁹⁴.

בשנת 1903 נמנה הלל מלאכובסקי למנהל תלמוד התורה דמעלה העיר ניו יורק וראשית פּעלו היתה להחליף את המלמדים שהורו על פּי השיטה הישנה במורים מומחים שהיכולת בידם להשפיע על תלמידיהם¹⁹⁵.

ברם כל אלה, המשכילים וחובבי ציון, היו היוצאים מן הכלל, אחד בעיר. “התאמין, – כותב הלל מלאכובסקי מעיר מגוריו הראשונה פּיטסבורג אל חותנו יצחק יעקב ווייסברג בקיוב – כי אף “מליץ” אחד או “צפירה” אחת לא יראה ולא ימצא בפיטסבורג”, ובאותה תקופה היו בעיר כאלפים ומאתים נפש מישראל “ומהם אלה העשירים שהיגרו לפנים מגרמניה, יהודים מתבוללים ודבר לא היה להם עם אחיהם שבאו מרוסיה ופולין, והאחרונים היו הדיוטים ובורים, רובם רוכלים בכפרים ומעוטם מחזיקי חנויות ובעלי מלאכה”¹⁹⁶ רוב “המורים” היו מלמדים מן הטפוס הישן, שאינם יודעים יותר מלמוד “עברי” ולתרגם פסוק בתורה, ולא היתה להם ידיעה בלשון העברית. אף בורים גמורים לא חסרו ביניהם.

שנוי גדול במהות החומר האנושי של המהגרים היהודים בא לאחר שנת 1905, עת גדלה ההגירה מרוסיה לרגלי הלחץ המדיני. החלו לבוא בני אדם שקבלו את חנוכם החברותי והפוליטי במפלגות הציונית, הציונית-הסוציאליסטית והסוציאליסטית. במקום מהגר בן עיירה, נחשל ופאסיבי, נדהם מן הסביבה ומשועבד לה, בא מהגר מן הישוב, בעל השקפה חברותית מסוימת ובעל פעולה אגריסיבית לשנות את החיים ולהטותם לצרכי הבנין האידיאלי שלו.

בימים ההם כבר השתרש ברוסיה ובגאליציה ה“חדר המתוקן”, שהביא מהפכה גדולה בדרכי החנוך. מוסד זה שימש בשעתו מנוף עצום לתחית החנוך ולהפצת המודרניות והלשון העברית והגאון הלאומי. המורים ב“חדרים המתוקנים” היו בעיניהם ככהנים עליונים המשמשים בקדש להחיות את רוח העם ואת לשונו ולהכשירו לחיים של כבוד לאומי. כמה מן המורים האלה הגיעו לארצות הברית ולקאנאדה ונכנסו אל תלמודי התורה או יסדו בעצמם מוסדות חנוך מודרניים, זליקוביץ (הוא י. ל. זליג, מנהל “קרן הישיבות”) ולוריא, בית ספר עברי “ציון” ובו לימדו על פי השיטה הטבעית, לפי ספרו של ילין “לפי הטף”¹⁹⁷. בברוקלין נוסד בשנת 1905 בית הספר הלאומי לנערות, בהשגחתו של אפרים קאפּלאן, והוגבל לנערות, משני טעמים: נקל יותר להשפיע על ההורים למסור את בנותיהם למוסד חדש, ושנית: הרעיון הלאומי ראה באשה את יסוד הבית הלאומי. זאת היתה כמעט הפּעם הראשונה שהנערה העברית ילידת אמריקה נמשכה אל הרעיון הלאומי ואל הלשון העברית בחבלי אהבה. חמש שנים לאחר זה נוסד במאנהיטין (ניו-יורק) על ידי ח. א. פרידלאנד, מורה משורר ורב עלילה, “בית הספר הלאומי” לנערות, ששמש במשך שנים מקור של השפעה לאומית. כי פרידלאנד היה בעל אישיות מקסימה ונפש שירית והכניס בלמוד את הזמרה והחדוה ואת האהבה לעברית ולארץ ישראל, והנערות קלטו את ההרגשות ההן והיו לעבריות נאמנות. הרוח החדשה חדרה גם לשאר הערים. בשנת 1906 מוצאים אנו בפילאדלפיה שלשה בתי ספר שלפחות שמם מעיד על מטרתם, והם: “שפה ברורה” (שם שנתקבל לאגודות דוברות עברית), “בית הספר הלאומי” ו“בית ספר עברי”. אמנם קטנים היו המוסדות האלה, 60–50 תלמידים בכל אחד מהם, אבל רוחם היתה חדשה, ובין ספרי הלמוד החדשים שהיו נפוצים בימים ההם נמצא את “תולדות ישורון” ו“תולדות ישראל” של זאב יעבץ בעברית, למוד חדש במוסד חנוכי באמריקה. בבאלטימור אנו מוצאים בשנת 1908 את “בית הספר של חברת החנוך היהודית” שהיה לו בנין טוב ועשרה מורים, כולם תחת פּקוחו של הד"ר שמשון בנדרלי, רופא יליד ארץ ישראל, שהניח אומנותו והקדיש את עצמו לחנוך יהודי. לבית ספר זה יצאו מוניטין, כי הנהיגו בו את השיטה הטעית וילדים קטנים למדו לשוחח עברית¹⁹⁸. וכן כמעט בכל קהלה גדולה וקטנה.

בית הספר הראשון ל“עברית בעברית” היה זה שנקרא “שיקאגו היברו אינסטיטוט.” מוסד זה לא היה יציר חברי בית כנסת, כי אם של בני אדם שהתעניינו בעיקר בחנוך. בראשית מאת העשרים נועדו משכילים לאומיים אחרים, ביניהם פּ. ווירניק, מי שהיה אחרי כן עורך העתון “מורגן זשורנאל” בניו-יורק, ד“ר ר. ל. היילפּרין ואחר כן נתן קפּלן, כולם ציונים וכולם סוערים על התוהו והבוהו השורר בין יהודי מזרח אירופה בשיקאגו ועל עבודת האמריקאניזאציה המתנהלת על ידי היאהודים, והחליטו לייסד מוסד מיוחד במינו, מוסד תרבותי שיפתח בתי ספר וספריות, להרים את מצב ההמונים. הם פתחו שני מדורות ראשונים, אחד לעברית ואחד “אנגלית למלמדים”. הם קנו בעזרת רוזנוואלד, מגרש לבנין ברחוב טיילור קרן תרופּ. הם הביאו מניו-יורק את הד”ר דוד בלוי שטיין, מי שהיה מנהל ה“אדיוקיישונל אלליאנס” בניו-יורק, להיות ראש המוסד. הוא היה יהודי לאומי נלבב והביע דעתו כי “תהליך האמריקאניזאציה מתקדם מאליו, אבל מה שהיהודים מאבדים היא יהדותם.” המנהל הביא את הד“ר משה הלוי לנהל את בית הכנסת ובית הספר העברי שבבנין. הד”ר לוין (הלוי) יסד בית ספר עברי משובח והיו בו כמאתים תלמידים. כעבור עשר שנים נשרפו הבנינים ובית הספר העברי לא נפתח עוד, כי במשך הזמן בא שנוי גדול בהנהלת המוסד. ההנהלה עברה מיד הלאומיים, האידיאליסטים הנלהבים, לידי היאהודים, נותני הכספים. במקום נתן ד. קפּלן נבחר לנשיא יעקב לויב. בראות הד"ר דוד בלוישטיין את הזרמים החדשים נתפטר ממשמרתו והמוסד ששמו נשתנה “לדזשואיש פּיפּלס אינסטיטוט” נשתנה גם ברוחו.

במשך הזמן נוסדו עוד בתי ספר על פּי שיטת עברית בעברית, והם היו לנושאי דגל החנוך הלאומי.

כל האמור לעיל ייחשב כעד לזרם החברותי החדש, אבל אין להעלות על הדעת כי כבש הזרם הזה את חיי ישראל. בתוך התוהו והבוהו השוררים בכל קהלה וביחוד בכרכים לא נדע כמה מילדי ישראל אז קבלו חנוך יהודי ומה היה טיבו. על כמה מן השאלות החשובות לא נוכל לענות גם היום. אז לא התקיים כל מוסד מרכזי מודרני שיעסוק בכינוס המספרים ובקביעת העובדות היסודיות. זעיר שם זעיר שם נמצא מחנך מרחיק ראות שסקר את החנוך מתוך השקפה כללית ומקפת. חלוץ כזה היה הד"ר י. ח. גרינסטון שערך בשנת 1906 סקירה על מצב החנוך בפילאדלפיה, בתתו לנו מספר בתי-הספר, התלמידים, המורים, תוכן הלמודים ושמות ספרי הלמוד. כעבור שנתים ערך סקירה כזו גם על המצב בבאלטימור ובפיטסבורג¹⁹⁹.

הסקירות המעטות, המאמרים בעתונים והדינים והחשבונות שפרסמו חברות שונות לא היו מקיפים ולא נתנו מושג שלם ממצב החנוך, עד שקמה ה“קהלה” בניו-יורק ויסדה את “לשכת החנוך”. מאז החלה תקופה של בהירות בחנוך העברי באמריקה, תקופת הריכוז והפיקוח והספירות הסטאטיסטיות הזורעות אור על המצב לאמתו.

ה: יסוד לשכת החנוך בניו יורק

נסיונות לאחד את בתי הספר ולייסד שיטת חנוך יהודית נעשו הרבה פעמים ובהרבה ערים ולא נתקיימו, מחוסר כספים ומחוסר פּועלים מסורים. היה היו ועדים שונים שעסקו בטפוס מיוחד של בתי ספר. ההיכלות הרפורמיים היו מאוחדים יפה. בניו-יורק נוסד ועד מרכזי לבתי תלמוד-התורה, ופעולתו היתה מוגבלת.

בשנת 1909 נעשו הצעדים הראשונים לייסד “קהלה” כללית בניו-יורק שתשמש באת כח האוכלוסיה היהודית. מוסד כזה היה הכרח, ואף על פי כן היה המניע ליסודו מאורע פוליטי. בשנת 1908 היה ראש המשטרה בניו-יורק הגיניראל בינגהאם והוא הודיע שמחצית כל הפושעים בניו-יורק יהודים הם. העלילה הזאת הטילה סער ורוגז בין גדולי היהודים באמרם שעתידה היא להגדיל את האנטישמיות והוכיחו בראיות שהדבר אינו נכון, אבל הוכרחו להודות שמספּר הפּושעים בין היהודים נתרבה.²⁰⁰ ונקראו אספות מחאה ומועצות שגרמו ליסוד קהלה רשמית. בשנת 1909 נקראה כנסיה של שלש מאות צירים, באי כחן של מאתים ועשרים ושתים חברות. הד“ר י. ל. מאגנס, שישב בראש, הדגיש “שעד היום אין לנו ארגון צבורי קבוע, בן סמך ומיופּה כח, שידבר בשם העם, ועל כן יוכל כל יחיד או חברה להיות דבר לישראל” והדגיש את הצורך לייסד קהלה ישראלית בניו-יורק, כדי ליצור דעת קהל יהודית. ה”קהלה" נוסדה ועל ידה ועד רבנים לסדר עניני הכשרות, חופה וקדושין וגיטין, מילה ומקואות. ביחוד שמה הקהלה לב לשפור מצב החנוך²⁰¹. הקהלה יסדה ועד לחנוך, לחקור ולדעת את המצב. הועד שלח בודקים שחזרו על הבתים לקבץ ידיעות ובשנת 1910 נודעו התוצאות: לפי חשבון הועד היו באותה שנה בניו יורק 170,000 ילדים מישראל בגיל בית-ספר, ושני שלישים מהם לא ניהנו מכל חנוך יהודי. רוב ה“חדרים” ובתי תלמוד התורה הקטנים – הודיעו – אינם מניחים את הדעת לא בברם ולא בתוכם, ויש שהשפעתם יותר משהיא מועלת היא מזקת. ההודעות האלה הטילו רעש גדול והנדיב יעקב שיף תרם חמשים אלף דולר לראשית פּעולה לתקון המצב. הד"ר שמשון בנדרלי הובא מבאלטימור לעמוד בראש “לשכת חנוך”. עצתו היתה לא להשתמש בכסף לשם יסוד בתי ספר חדשים, אלא לאחד את הקיימים, לעזור למנהלים ולמורים הטובים להשביח את מצב הלמודים במוסדותיהם ולייסד בתי ספר לדוגמה, כמו כן לנהל תעמולה לחנוך העברי בקרב הקהל הרחב בכתב ובעל פה.

ראשית פעולתה של לשכת החנוך היתה לחקור את מצב החנוך בניו-יורק חקירה מקפת ומדויקת יותר. סיכומי המחקר הוכיחו שבניו יורק היו בשנת 1910 מאתים אלף ילדים מגיל בית ספר, מהם קבלו אך 41,000 חנוך ישראלי מאיזה סוג שהוא, אם בחדר ואם בתלמוד תורה, אם בבית ספר של יום ראשון או באסכולה של מפלגה, ושלשה ילדים מכל ארבעה גדלים ללא חנוך יהודי.²⁰² יותר מארבעה עשר אלף ילדים בקרו ב“חדרים” פּרטיים. בתי הת"ת הגדולים לא יכלו להתפתח ולהיטיב את התנאים ואת הלמודים מחוסר כסף. המורים קבלו משכורת דלה מאד, 38 דולר לחדש בערך ממוצע. הילדים היו נכנסים אל המוסדות ויוצאים כעבור זמן קצר, ואך מעטים נשארו ללמוד חמש-שש שנים על מנת לסיים את חוק הלמודים.

כדי להבין את עוצם השפעתו של הד“ר בנדרלי על החנוך העברי בארצות הברית צריכים לעמוד קצת על אפיו ועל השקפותיו, שלפחות שתים מהן היו מקוריות ונועזות. הד”ר בנדרלי (נולד בצפת בשנת 1876, בא לאמריקה בשנת 1898 ונפטר ב-1944) בא מסביבה רווית יהדות וידע עברית וספרותה וקבל גם חנוך כללי בקולג' האמריקני בביירוט במקצוע הרפואה. הוא היה אישיות סינתיטית ובעל תפיסה מקיפה, חודרת למעמקי כל שאלה ומבקש פתרונה השרשי. כח יצירתו היה כמעין המתגבר להמציא תחבולות ואמצעים להגביר את ההשפעה החנוכית על הדור. כח דבורו בשיחה היה נעלה ולא יכלו לנצחו בדברים. יחד עם תפיסה ריאליסטית על החיים, תפיסה מיוחדת על המציאות כמו שהיא, מבוססת על מספרים ועל עובדות, היתה בו נטיה להאמין במסתרי הנפש ובכחות הנעלמים מן העין. כל אלה היו מעלותיו שבכחן עשה את מעשיו הגדולים והשיג גדולות. כנגד יתרונות אלו היתה בו תקיפות יתירה. הוא העריץ את היחיד התקיף והאמין בכחו ונטה ביותר לשלטון יחיד. וזה היה מקור כמה מכשלונותיו.

הוא האמין בכחה הגדול של הסביבה וסבר שמן ההכרח להסתגל אליה. “אנחנו לא נוכל בשום פּנים לשנות את הסביבה האמריקנית – אמר – הסביבה תשנה אותנו. אנו יכולים אך לבקש אמצעים לכוון את השנויים שהיו מסייעים לנו. אחד מתפקידיו הראשונים של המחנך היהודי המודרני הוא למצוא את החוקים והמנהגים השולטים בסביבה האמריקנית, ולתכן תכניות וליסד מוסדות מתאימים”.

“הגורם החשוב ביותר בסביבה האמריקנית היא העובדה שהבית היהודי פּסק ממלא את תפקידו. שום בית ספר לא יצליח למלא מקום בית. הבעיה היסודית היא למצוא את הדרכים שעל פּיהם נוכל לצרף את האמהות אל שורות מקצוענו כעוזרות ומסייעות למורים ולמחנכים. העבודה העיקרית היא להשיב את הבית ליהדותו, ועבודה זו היא אבן הבוחן לכשרונו ולכח המצאתו של החנוך היהודי המודרני. חובתנו השניה היא להעביר את מרכז הכובד מן הלמוד הפורמאלי הנוהג עתה בגיל של שש עד שלש-עשרה שנים לתקופה של יא-ב שנים. לא שעלינו להזניח את השנים החשובות הראשונות, עד האחת עשרה. אדרבה, עלינו למצוא דרכים טובים להשתמש בשנים אלו הנוחות לרשמים. אלא שהדעה הרווחת שהילד צריך לקבל עיקר חנוכו לפני שנת הי”ג צריכה לחלוף ולתת מקום לרעיון ולהכרה הפּנימית שגדולה חשיבותו של החנוך בשנות ההתבגרות. באותה תקופה מרגישים הנער והנערה הגדלים את לחץ הסביבה האמריקנית ביותר, על כן חובת החנוך היהודי היא לבאר את היהדות לנוער בשנות משבר אלה. אנו לא נוכל להתקדם עד שלא יבוא שנוי ביחס הצבור, כלומר שהתקופה החשובה ביותר אינה הילדות אלא עם שחר ההבנה, בשנות ההתבגרות. יעשו ההורים מה שיעשו לבניהם שהם פחותים מאחת עשרה או שתים עשרה שנים – אך הקהלה צריכה לדאוג לחנוך הבנים שלמעלה מגיל זה. ועד כמה שאפשר צריכה עבודת החנוך של הנער והנערה המתבגרים להיעשות מתוך השתתפות עם בתי הספר האמריקניים הצבוריים. עלינו גם לחפש דרכים שלמוד הלשון והתרבות העברית ייעשה חלק אינטגראלי בתכנית בתי הספר התיכוניים והקולג’ים, במקומות שמספּר התלמידים היהודים מהווים חלק הגון".

“ברם למוד בלבד אינו מספּיק. בלי חיים יהודיים ישאר החנוך היהודי אך פורמאלי ועקר. אמנם עם החזרת היהדות לבית יונח היסוד לחייו היהודים של הילד. אבל הבית עצמו אינו יכול לספק צרכי המתבגר. מוסדות חנוך יהודיים צריכים לקבל על עצמם דבר זה כחלק מתפקידם. חלק זה של הבעיה יוכל למצוא פתרונו במחנות קיץ. היהודים מוציאים סכומים עצומים על מחנות קיץ לבניהם. כאן הזדמנות גדולה להשתמש בה”.

“תפקיד נוסף בהרמת החנוך היא שאלת התקציב. חובת תמיכתם של מוסדות החנוך מוטלות על ההורים. אבל יש צורך בסכומים הניתנים על ידי הצבור לשם מטרות מיוחדות. חנוך מורים, מחקרים בחנוך, הדרכה, ארגון ופקוח-הכסף לכל אלה לא יבוא משכר למוד. אחריות זו צריך הצבור לקבל על עצמו”²⁰³.

כדי להתחיל בעבודה גדולה זו בקש קדם כל לגדל מחנכים יהודים מילידי אמריקה. הוא פנה אל המכללות האמריקניות לבקש שם את הצעירים היהודיים שיש להם ידיעה ביהדות והמתעניינים בגורל ישראל ואת אלה קרב והשפיע עליהם להתמסר לחנוך היהודי. ובזה הצליח. חניכיו אלה היו במשך הזמן למנהלי החנוך כמעט בכל הערים החשובות בארצות הברית²⁰⁴.

מה מן הרעיונות שהביע נתגשם בחיים ומה לא השיג?

להחזיר לבית היהודי את יהדותו – זה כמובן לא השיג ולא יכול להשיג, כי הוא למעלה מכח אדם ואפילו מכחה של קבוצה חשובה. לשם זה היה צריך ליצור תנועה, תנועה בקרב העם, ולזה לא היה מוכשר. הוא לא האמין בעם ובכחותיו, הוא האמין בכחות עצמו. הוא רק החל בהוצאת חוברות לאמהות, חוברות המדריכות אותן לשוחח עם הילד על החגים והמועדים, ושירים לשיר לפניהם וספורים ואגדות בעלי תוכן יהודי. המטרה היתה נעלה, ההוצאה לפועל לא היתה רעה, אבל כדי להכניסן אל הבתים היה צריך למסירות גדולה, לאורך רוח במשך שנים, להתמדה, לעזר מצד הצבור, לאמצעים כספיים גדולים. ואלה חסרו לו. לא פעם החל בעבודה והזניחה באמצע. וזה קרה גם למוסד הזה, “מוסד הלמוד בבית”.

“להעביר את מרכז הכובד משנות הילדות אל השחרות” – בזה עשה דבר גדול. הוא צדק בהנחתו ששנות ההתבגרות הן שנות המשבר, ואפילו חנוך עברי טוב בימי הילדות אינו יכול לעמוד בפני רוחות הספקות ושנויי הרוח הבאים עם ימי התסיסה. הוא יסד בית ספר עברי גבוה (תיכוני) ומשך שמה את מסיימי בתי תלמוד התורה, אלה שעמדו אך על סף הידיעה והיו מוכנים לעבור אל בית הספר הכללי הגבוה ולשכוח תורתם העברית. למנהל המוסד מנה את יוסף בראגין – מורה מאירופה מן הסוג המעולה, מסור לחנוך העברי בכל לבו. מחלקות בית הספר הגבוה היו בכל בתי תלמוד-התורה המשובחים ופעם בשבוע, ביום ראשון, היו מתכנסים למקום מרכזי אחד לשם למוד. בית ספר זה שמש דוגמה גם לשאר הערים, עד שבשנת 1939 היו מחלקות כאלה בעשרים וארבע ערים, ומספר התלמידים הגיע ליותר מאלפים, כחצי מהם בניו-יורק. מספר התלמידים הוא אמנם מועט מאד, ואף על פּי כן האלפים שסיימו את הקורסים הוצאו כיקר מזולל והם מהווים את האינטליגנציה היהודית הלאומית בניו-יורק.

“חפוש הדרכים שלמוד הלשון העברית ותרבותה ייעשה חלק אינטגראלי בתכנית בתי הספר התיכוניים והקולג’ים” אף רעיון זה היה פורה והביא לידי תוצאות חיוביות. לרעיון זה היו אמנם אבות אחרים. בשנת 1909 נתמנה יוסף בארונדס, מנהיגם של הפועלים וההמונים היהודים בניו-יורק, על ידי ראש העיר ויליאם ג. גיינור לאחד הממונים בועד החנוך הצבורי. הוא היה יהודי גאה ומיד דרש שירשו לתלמידים להבחן בידיעת הלשון העברית לשם כניסה אל המכללה. בימים ההם לא היה הבקור בבית ספר תיכוני חובה על הרוצים להכנס אל המכללה, המועמדים יכלו ללמוד בביתם או בבית ספר פרטי ולעמוד אחר כך במבחן ולקבל רשות הכניסה. אבל הדרישה לבחינות כאלה הלכו ומעטו. כי מי בא להבחן? מהגרים שהביאו תלמודם עמם מאירופּה ורצו להתכונן כאן לאומנות חפשית. אבל משנה לשנה נתמעטו מהגרים מטפוס זה וילדי אמריקה לא ידעו עברית. ובשנת 1923 בטלו את הבחינות. הסתדרות התלמידים הלאומיים “אבוקה” החלה להשתדל, בערך בשנת 1924, שיכניסו את למוד העברית כלשון חיה בבתי הספר התיכונים. אז באו לעזרתם יהודים בעלי השפּעה. הד"ר שמשון בנדרלי, עזריאל טשיפּקין, שהיה אז מנהל “חברת החנוך היהודי”, השופט אוטו רוזאלסקי והרב סטיפן ווייס – הופיעו לפני ועד מפקחי החנוך העירוני והוכיחו שהלשון העברית היא לשון קלאסית וחיה גם יחד ומן הראוי שבעיר כניו-יורק, שיש בה אוכלוסיה יהודית גדולה כל כך, יכירו בתרבותם וילמדוה. לאחר עמל רב הוחלט בשנת 1930 לכלול את העברית כנסיון בשני בתי ספר גבוהים. ומאז נתפשט הלמוד ועבר גם לערים אחרות²⁰⁵.

ובדבר מחנות הקיץ – עשתה לשכת החנוך את הנסיון הראשון במחנה אחוה. שמה באו תלמידי בית הספר העברי הגבוה בימות החמה החפשיים על מנת ללמוד ולחיות באוירה יהודית. אחר כך שנה את תכנית המחנה שיתאים לכל ילד ישראלי, בלי למודים קבועים. מחנה גדול יסד אחד מחניכיו, א. פּ. סקולמן, לילדים שאין ידם משגת לשלם דמי אכסון גבוהים, ובמחנה זה נערכים פּרוייקטים שונים, יהודיים ולאומיים, שהילדים מטפּלים בהם. אחר כך נוספו עוד מחנות אחדים כאשר ידובר עליהם אחרי כן, אבל לא הגיעו לידי התפשטות גדולה.

הצלחתו הגדולה ביותר היתה בעמלו לעשות את בעית החנוך לדאגת “הקהלה”. קהלה חוקית כידוע אין באמריקה, שהרי הדת והמדינה נפרדות הן, והקשר אל החברה הישראלית רשות היא ולא חובה, אבל יש לנו "במקום קהלות: חברות צדקה מאוחדות או קופּה צבורית מאוחדת לכל עניני הכלל הישראלי בכל עיר. על ידי תעמולה עלתה בידו להכניס הוצאות חנוך לתוך חברת הצדקה המאוחדת בניו יורק, ומשם התפּשטו הדברים לערים אחרות.

אל כל אלה עלינו להוסיף את העובדה שאחד את בתי תלמוד התורה על ידי אגודת מנהליהם, והאגודה טפלה כל הזמן בשפור תכנית הלמודים וסדריהם ובשפּור הצד האדמיניסטרטיבי, ומניו יורק ראו גם מנהלי מוסדות החנוך בשאר הערים ועשו כמוה. הד"ר בנדרלי ערך גם שרות של אינפורמאציה. בלשכתו נערכו המספרים הסטאטיסטיים על מצב החנוך בכל עיר, ועל ידי מחקרים אלו נתגלו הפּגמים העיקריים במוסדות ובקשו דרכים לתקנם.

לשכת החנוך החלה גם להוציא ספרי למוד ובמשך חמש שנים הוציאה גם עתון עברי לילדים בשם “שחרות” – עתון מנוקד, קל לשון ומצויר, שספק חמר קריאה לטובי התלמידים בארצות הברית.

מן המעט שפּורט כאן אנו למדים מה גדולה וענפה היתה פעולתו של אדם גדל כשרון אחד. ואם היה הד"ר בנדרלי בסוף ימיו נואש ומרוחק מן הפּעולה – היתה טראגדיה זו לא רק תוצאת פּגמים באישיותו – כגון חוסר התמדה ורצן שלטון יחידי מבלי שיתוף אחרים – אלא גם פּרי ירידת החיים היהודים בארצות הברית.

הרוח בארץ: אין אנו יכולים להעמיד את התפּתחות החנוך העברי על פּעולתו של אדם, אם גם גדול הוא. אף האיש הגדול בשאיפותיו הוא פרי הזמן והזרמים.

משנת 1903 החלו לבוא אל ארצות הברית מורים ומשכילים חדורי רוח הציונות, שואפי התחיה. בכל מקום בואם הביאו אתם את ההתלהבות, את האמונה, את האהבה אל הלשון העברית, את האהבה אל ארץ המולדת, והם החיו את העצמות היבשות, הם הביאו אל תלמוד התורה הישן, הקפוא, את רוח החיים. ילדים וילדות הרגישו ברוח חדשה זו. החנוך העברי של קריאה מיכאנית וקור רוח היה לחנוך הנפש. אהבת ישראל ותקות ישראל דבקו בתלמידים.

איש עברי, משורר בא, למשל, אל ניו אורליאנס. א. א. ליסיצקי, בא, ועשה בה מהפּכה. היו בה יהודים “מתקנים” ויהודים אורתודוכסים. הקהלה עתיקה היא. למתקנים היו היכלות ולאורתודוכסים שלשה בתי כנסיות. בני המתקנים למדו בבית הספר ליום ראשון ובני האורתודוכסים בתלמוד התורה שנוסד בראשית מאת העשרים. הקצו לו, לבית האולפנא, קרן זוית במרתף של בית הכנסת, היה שם מורה שלא קרא ולא שנה, והילדים למדו תפלה ומפטיר, ובזה חשבו להבטיח את אהבתם של הילדים לעמם. סוף כל סוף הפקיעו את תלמוד התורה מרשות בית הכנסת ועשוהו מוסד צבורי כללי ויהודים אחדים בעלי נפש החלו לבקש מורים מומחים. יד המקרה היתה שנזדמן להם משורר עברי. ועם בואו החלה תקופה חדשה. הוא התקין תכנית למודים והנהיג את השיטה הטבעית, שבני העיר לא ידעו מה טיבה. מתוך התמדה ומסירות עלתה ביד העברי הבודד להשיג תוצאות שלא פללו להן:

“בפנה רחוקה ממרכז יהודי עלה לחנך דור צעיר שתפארת הוא לעמנו: עשרות נערים ונערות שולטים בלשון העברית, כותבים חבורים חפשיים, לומדים תולדות הספרות, יודעים תנ”ך ולומדים משנה וגמרא… ותוצאות אלו הושגו מפּני שהמורים מביטים על החנוך כעל עבודת קדש, אשר בלעדיה לא תתואר תחית האומה."²⁰⁶

מישיבת טלז בא למיניאפּוליס, מיניסוטה, בחור בשם יעקב גורדון (תרל“ד-תש”ג). זה היה בשנת 1893, והוא בן י“ט שנים. לאחר עסקו זמן מה ברוכלות כרגיל בימים ההם, נכנס כתלמיד אל אחד מבתי ספר העממיים בעיר, למד עם הקטנים, עבר לאחר שנה אל בית הספר הגבוה וסיימו בשנתיים. באותם הימים התפּרנס משעורים פּרטיים לעברית. אחר הסיום למד רפואה בפילאדלפיה ושב למיניאפּוליס כרופא צעיר. עוד בהיותו בן עשרים התעניין במצב החנוך בעיר, להשביח את הלמודים ב”בית הספר החפשי של כנסת ישראל." כשהיה לרופא ומעמדו החברותי התחזק ארגן (בשנת 1910) ועד חדש לתלמוד התורה שאליו נכנסו טובי העיר מן הדור הישן וצעירים אחדים מן האינטליגנציה היהודית, הגדיל את בנין בית הספר, והביא שמה למנהל מורה מומחה בשם אליהו אבן. המנהל משך שמה מורים טובים ששלטו בלשון העברית והתנסו בהוראה על פּי השיטה הטבעית, ולבית הספר החלו ימים חדשים. הוא היה לבית ספר מרכזי בעיר ושמו נשתנה ל“תלמוד תורה דמיניאפּוליס.” נפתח בו גן ילדים, נערך בו בית כנסת לקטנים, הילדים דברו עברית, קראו עברית, הוציאו קבצים עברים, אגודת ילדים היתה מתאספת לוכוחים ולהרצאות בעברית, נפתחה ספריה הגונה וגם סניפים לתלמוד התורה בשכונות שונות של העיר. בשנת תרפ“ו, כשהיו בעיר כעשרים וחמשה אלף יהודים, נמצאו בבנין המרכזי ובסניפיו כשמונה מאות תלמידים, 537 נערים והשאר נערות. קורס הלמודים היה של עשר שנים ולמדו עברית, תורה ונביאים ראשונים, אגדה והיסטוריה – בחמש השנים הראשונות. במחלקות העליונות (ג' שנים ונקראו בית ספר גבוה) למדו תורה ורש”י, נביאים אחרונים, משנה, היסטוריה, ספרות, דקדוק, קריאה ביתית, וכתיבת חבורים. בשתי השנים האחרונות, ב“בית המדרש,” למדו גם כתובים ותולדות הספרות. המסיימים התאחדו ועוסקים בעבודה עברית ועסקנות יהודית כללית.²⁰⁷ הד"ר גורדון היה מוסר את נפשו על המוסד והקדיש לו ימיו ולילותיו. בשנת 1928 עזב לגמרי את הרפואה והיה למנהל בית הספר.

אחד ממורי התחיה מספּר על ראשית הכנסת הרוח החדש בתלמוד התורה הגדול בשכונת באונזביל בניו יורק:

“בית הת”ת ברחוב סטאון היה בימים ההם הכי גדול בניו יורק רבתי. מספּר תלמידיו הגיע לאלף ומאתים, והמורים, כעשרים במספּר, היו מלמדים מן הסוג הרגיל, שהביאו את תורתם מעבר לים ואת נסיונם בהוראה מן החדרים בעיר פולין, ליטא וגליציה. הם המשיכו את למודם בדרך שהתרגלו בה, מבלי התחשב עם תנאי המקום והסביבה. רוב המורים למדו שתי מחלקות, משעה ארבע עד שבע כתה של ילדים ומשבע עד שמונה וחצי כתה של ילדות. אלה קבלו משכורת של שמונה דולרים לשבוע. העבודה היתה קשה ומייגעת והתוצאות דלות ורזות. בנין הת“ת היה ישן נושן, החדרים – רובם חצי אפלים והספסלים מאלה שנפסלו לשמוש בבית הספר הכללי מחמת יושנם. נקיון החדרים מגלי האשפּה והנירות היה דבר שבמקרה, וגם זה נעשה כלאחר יד. לאחר הרחבות, הסדר והנקיון ששררו בבית הספר ברוסיה (בית ספר עברי מודרני) נדמה לי חדרי זה כרפת בקר… כירח לפני בואי הגיע לכאן גם המורה המפורסם מ. תומארוב וכבר הספּיק להוודע ולמצוא חןבעיני המנהל ולהשפּיע עליו שיכניס את השיטה החדשה אל הת”ת שתחת השגחתו. ולמחרת החג התחלנו שנינו ללמד… נמסרה לי מחלקה שניה של ילדות ללמדן על פּי ‘עברית בעברית.’ והמנהל נכנס לראות ‘כיצד מתחילים.’ רשמתי לי כעשרים מלים מחלקי דבור שונים והתחלתי להראות ‘נפלאות.’ הנערות באו מן המחלקות העליונות ובנקל תפסו את מובן המלים. וכעבור חצי שעה ידעו לחבר מהן משפּטים קלים ולענות בעברית על שאלותי. המנהל השתאה למשמע אזניו והביע לי את התפּעלותו.

“בחורף הגיעו לאמריקה (בשנת תרס"ז) המורים ק. ווייטמן וא. גולד ועוד אחרים. וכולנו יחד הווינו את הקבוצה הראשונה שנטעו את שיטת עברית בעברית על אדמת אמריקה. שם הת”ת דברונזביל התפּרסם בכל עיר, ומבתי ספר שונים היו באים לראות את פּרי עבודתנו.²⁰⁸

ח. א. פרידלאנד (1939–1891), אדם בעל נפש שירית ורב כשרונות אמנותיים וחברתיים, בא מהורודוק אשר בפלך ווילנה בעודו נער לארצות הברית והיה למורה ומנהל בית ספר לנערות “בית הספר הלאומי” בניו יורק. יחס ההורים באירופּה לחנוכן העברי של הבנות ידוע לנו עוד מאירופּה. והוא נסה דווקא לעסוק בחנוך בנות – שחובת הקריאה המיכאנית בסדור שההורים דואגים לה כל כך, לא תהא למעמסה עליו בחנוך הנערות. בכשרונו הגדול נטע בלב התלמידות אהבה גדולה ללשון ולספרות העברית.

“אנחנו לא הוכרחנו ללכת לבית הספר הלאומי – כותבת גברת אחת, מי שהיתה תלמידתו – אנחנו רצינו ללמוד, מרצוננו אנו. כל סיום של קורס אחד שמש התחלה לקורס חדש, מפּני שאהבנו כל רגע, כל שעה שבלינו בתחום היכל תורה זה. השעורים בספרות השאירו בנו רושם לא ימחה. כתבי פרישמן, מנדלי ויהודה שטיינברג היו יקרים ומובנים לנו, כי למדנום מתוך אהבה… השפה והספרות העברית היו שורש נשמתו, והרעיון המרכזי שלו היה לפתח גם בנו את האהבה ללשון ולספרות… חיינו בבית הספר הלאומי היו אידיליה יפה. הוא פתח ספריה ששימשה מקור למזון רוחני לתלמידות, הוא יסד אגודות ספרותיות… באספות האגודות בלינו את שעותינו הפּנויות. רכשנו לנו ידיעות בספרותנו, התוכחנו, קראנו והשתתפנו בהתחרויות שונות… ככה גדל בית הספר הלאומי. שמו יצא לתהלה בכל שדרות ניו יורק וסביבותיה. תלמידות למאות נהרו אליו והיה מורגש מחסור במורים. ביום בהיר אחד העמיד שמונה תלמידות מבוגרות על מנת ללמד, והנסיון הצליח… אנחנו תלמידותיו נפוצונו בכל קצוי אמריקה. הרבה מאתנו עוסקות ב”צער גדול בנים," בהוראה, בעתונות, ובעולם המסחר. אבל החוג שלנו מתקיים גם עתה…"²⁰⁹

הוא עבר מניו יורק לקליבלאנד והיה שם למנהל בית הספר המרכזי וסניפיו, ונהל שם את החנוך ברוחו, וקרב את הצעירים תלמידי בתי הספר התיכוניים הצבוריים ללמודי היהדות, ובמשך זמן קצר היה לחביב התושבים העבריים.

בבוסטון התאספו העברים שנזדמנו שמה והחליטו לפתוח בית ספר שילמדו בו על פּי השיטה הטבעית. “בחודש טבת שנת תרס”ז, באחד מערבי החורף, הופיעו צעירים אחדים במערב העיר, בשכונה היהודית, וחלקו מודעות בשם ‘שוחרי שפת עבר’ והזמינו את יהודי בוסטון לאספה להתווכח בשאלה כיצד לשכלל את החנוך העברי." באספה החליטו לפתוח בית ספר מודרני וכינסו כחמשה עשר תלמידים. מ. קפּלן, שהיה אז סטודנט לרפואה, היה המורה והשמש, ואליו נספּחו עוד אלכסנדר גולדברג וד. וויטנברג, סטודנט לרפואה, ושלשת אלה בעזרת בעל בית אחד חובב עברית, ישראל הסקין, פּתחו את בית הספר. השיטה החדשה משכה לבות הילדים ולמדו בחשק. בינתים נפוצו שמועות שונות על בית הספר, אלה לגנאי, שהוא נתמך על ידי מיסיונרים, ואלה לשבח, שהילדים מדברים בלשון הקדש. ערב אחד הופיעה מלאכות של רבנים לתהות על קנקנם של מורי בית הספר והלמודים. אחרי הבקור נחתך גורל בית הספר לחסד, כי הרבנים מצאו שבית זה הוא “בית היוצר לנשמת האומה” והבטיחו לעזור לקיומו. אז התקינו ששכר הלמוד המינימאלי יהיה חמשים סנט לשבוע." בסוף השנה היו בחינות התלמידים, בחינות פּומביות, והתלמידים שרו שירים עבריים, דקלמו, ספּרו ספּורי החומש בלשונם והנאספים השתוממו למשמע אזנם. אז נוספו הרבה עסקנים לאגודה ויסדו מרכז ושם בית הספר שבו “עבריה.” מספּר התלמידים עלה ברבות הימים לחמש מאות והורו בו מורים מומחים.

“בהיות החתום מטה בבוסטון – כותב מבקר אחד – סר לבקר את בית הספר ‘עבריה’ (שהתנהל אז על ידי ב. הירש). בית הספר נחשב בצדק למשובח ביותר במדינות ניו-אנגליה והוא עומד בשורה אחת עם בית הספר הלאומי שבניו יורק ובתי הספר לנערות שבברוקלין. התלמידים והתלמידות מתחנכים ברוח לאומי דתי נלהב, על תוכן התרבות וההיסטוריה שלנו, והכל בדבור עברי חי. המחלקה העליונה יש לה ידיעות הגונות בכתבי קדשנו, בהיסטוריה ובספרותנו… התלמידים מאורגנים באגודות שבהן דנים בענינים עבריים לאומיים וספרותיים. שפת האגודות כמובן עברית.”²¹⁰

בית ספר זה השפּיע גם על כל הסביבה, ונוסדו מוסדות בטשלסי, בלין ובמטאפּאן, בווסטר ובמולדן שבהם למדו על פּי השיטה הטבעית. והדבור העברי היה חי בהם.

“חנוך עברי בסאן פראנציסקו, קאליפורניה – מודיע אחד – התחיל רק בשנת 1918. לפני זה לא היה סימן כל שהוא של חיים עבריים ראויים לשם זה. היהודים הריפורמים, ילידי קאליפורניה, ובני היהודים הריפורמים משנות 1848, שהנם הרוב המכריע בעיר הזאת, הסתפּקו כל הזמן ב’סונדי סקול' בנוגע לחנוך הבנים וב’מעשי צדקה' בנוגע לחיי הצבור היהודיים. ורק בשנים האחרונות, הודות לשני רבנים מתקדמים, התעוררה ביניהם שאיפה למפעלים ממשיים יותר. והיהודים האורתודוכסים, שהם עניים כאן ברוח ובמספּר, עוד טרם התארגנו כהוגן עד היום. וכאשר בא הנה, בשנת 1908, מחנך עברי, משה מנוחין²¹¹ ליסד בית ספר עברי לדוגמה, לא מצא את הקרקע מוכן ואת הדרך סלולה לפניו. קשה היה להוכיח ליהודים הרפורמיים כי יש צורך בחנוך עברי, בשעה שגם האורתודוכסים לא מצאו עוד לנחוץ ליסד בתי ספר מאיזה מין שהוא. ונדמה היה להם שיש בנסיון כזה גם משום סכנה, רחמנא לצלן, לפּאטריוטיות האמריקאית הטהורה… סוף סוף עלה ביד מנוחין לפתוח בית ספר עברי בתור נסיון. ונסיון זה הצליח. עברה רק שנה אחת מיום הוסד בית הספר ומספּר התלמידים בו עלה מעשרים ושנים למאה עשרים וחמשה. ותלמידים אלה, אשר קודם לכן לא היו יכולים, אלו גם רצו, ללמוד תורת ישראל אלא מפּי ‘מלמד’, מהטפּוס הידוע, שבאותו זמן היה גם שוחט, מוהל, חזן ושדכן – תלמידים אלה התחילו מדברים עברית, שרים שירים ומציגים חזיונות בעברית. התלהבות, מסירות, חבה שררו במרתף האפל, אשר בו מצא לו מקלט המוסד התרבותי החדש, והקהל היה מוכרח להכיר בזכות קיומו של היצור החדש, על ידי עבודה בפנים בית הספר ועל ידי תעמולה מוצלחת מחוצה לו בשדרות הגבוהות, חלו במוסד שנויים לטובה מיום ליום… הגיע הדבר לידי כך שעכשיו מתקיים בית ספר מרכזי מפואר עם חמשה סניפים, מספּר התלמידים הוא חמש מאות, מספּר המורים שבעה, והתקציב עשרים וחמשה אלף דולר לשנה.”²¹²

עם התסיסה והרמת הרוח נראו גם נצני ספרות פּדגוגית. ראשון להם היה “הד המורה” ערוך על ידי עקיבא פליישמן, ויצא לאור על ידי קבוצת מורים קטנה בשם “הסתדרות המורים העברים בארצות הברית וקנדה” והופיעו ממנו שמונה חוברות, “חנוך,” רבעון, יצא במשך שנתים, “שבילי החנוך,” דו חדשי ואחר כך רבעון, שחוברתו הראשונה הופיעה בתרפּ"ה (נערך על ידי הד“ר ניסן טורוב, ואחר כך על ידי ש. ב. מקסימון, מאז נפסק והחל מופיע שוב בשנת תרצ”ט, נערך על ידי חבר מורים), חוץ מבימות אחדות שלא האריכו ימים.²¹³ כל אלה סייעו הרבה לחנוך. בעתונים אלה מצא המורה העברי מקום לשפּוך שיחו על רוע גורל החנוך וגורלו הוא, בו נדונו השאלות החנוכיות העומדות על הפרק ושיטות הלמוד, בו מצאו מקום הוכוחים עם בעלי השקפות בלתי עבריות על החנוך.

ספרי למוד אף הם החלו להופיע במספּר הגון – להקל על למוד הלשון. תחלה היו ספרי הלמוד חקויים לאלה שהופיעו ברוסיה, אך לאט לאט החלו נושאים עליהם חותם המקום, והותאמו לתנאי הלמוד האמריקאניים (לשון וסגנון קלים שבקלים וצמצום גדול בכמות – משום צמצום הזמן שהתלמידים מקדישים ללמודים העבריים) ולשיטות החנוך החדשות (חומר על פּי שיטת הנושא המרכזי, ובנוגע ללשון – מיוסד על אוצר מלים מוגבל).

מאז החלה להופיע גם ספרות ילדים. “הסתדרות המורים” החלה להוציא בשנת תרע"ו שבועון מנוקד בשם “אביב” (יצא אך זמן קצר). לשכת החנוך בניו יורק הוציאה ירחון לילדים בשם “שחרות” ויצא יותר מחמש שנים, מצויר ומהודר, (משנת 1916 ואילך). אשה עברית, הגברת בת שבע גראבלסקי, הוציאה על חשבונה במשך שנתים ירחון מצויר, מנוקד, ובלתי מנוקד, בשם “עדן” והשתתפו בו טובי הסופרים (1924 ואילך) ונערך תחלה על ידי דניאל פּרסקי ואחר כך על ידי י. ד. ברקוביץ. ההסתדרות העברית החלה אחר כך להוציא את הדואר לנוער (משנת 1934), דו-שבועון, מנוקד ומצויר, ונערך על ידי דניאל פּרסקי. העתון מופיע עד היום בעריכת ש. רובינשטיין, והוא נפוץ הרבה.

קונטרסים לילדים יצאו על ידי הוצאות “לשכת החנוך העברי בניו יורק” (“אוצרי”), “שילה” (“מעשיות לתינוקות”, 15 קונטרסים, “אורות,” שמונה חוברות, “מקרא עונג” – כמה חוברות) ועל ידי ח. א. פרידלנד (“ספּורים יפים,” מאה חוברות). כל אלה התפּשטו במספּר רב והועילו להרגיל את הילדים בקריאה.

העתונים והקונטרסים השונים האלה נפוצים על ידי מאמצי המורים. קריאה בספרות עברית מתוך רצון הילדים – הוא דבר שקשה להשיגו. ראשית מצומצם מאד זמנם של הילדים, אחרי שהם חייבים לבקר שני בתי ספר, כללי ועברי, ושנית עשירה ספרות הילדים האנגלית מאד ומושכת לב הילדים, והילדים כרוכים אחריה, ואין הקונטרסים העבריים הכתובים שתכנם פּשוט ביותר, מחמת צמצום הלשון, עלולים לעניין את הילדים, בפרט כשידיעתם בלשון מעוטה. קריאתם בחוברות אלו היא על כן קריאה שהטילוה עליהם כחובה, והם מקיימים מצות מורים.

להגבר החנוך הועילה הרבה התסיסה הגדולה שהתחוללה אז בעולם בכלל ובעולמנו בפרט. מלחמת העולם הגדולה, קרבנות יהודי רוסיה, קרבנות שנאה, פּליטי החרב והטבח שנדדו מעיר לעיר וממדינה למדינה – כל אלה העמידו את שאלת היהודים לאור אש אדומה ועוררה את כל הלבבות, ויהודי אמריקה נתעוררו ונפתח לבם לצרכי העם. בנובמבר /שנת 1917 נתפּרסמה הצהרת באלפור, “הבשורה הראשונה לגאולה,” כעין פּצוי לסבלות ישראל. כל פּנים צהלו וכל הלבבות מלאו גיל. בניו יורק עברה תהלוכה חגיגית ברחובות העיר הראשיים ובה השתתפו רבבות יהודים מכל שכבות העם, וביניהם מנהיגי העם ורועיו הרוחניים. גם בערים אחרות היו תהלוכות הלולה, והרוחות התרוממו. הכל ראו בהצהרה זו את המאורע החשוב ביותר שאירע לעם ישראל במשך אלפּים שנות גלותו, ובכל נפש יהודי נשמעו צלילי פעמי המשיח ההולך ובא. אז עלה הגאון היהודי וגדל הרצון לחנוך עברי. בשעת ההתרוממות הזאת התרוממה גם הצבוריות היהודית ונתחזקה פּעולת הריכוז של כל מוסדות הצדקה ונראו עקבות מהלך חדש, שהחנוך העברי יהא לדאגת כל הצבור היהודי.

העיר הראשונה שזכתה ללשכת חנוך היתה ניו יורק, כאשר סופּר לעיל. בשנת 1917 נתגשם בניו יורק איחוד מוסדות הצדקה והכניס לתוך פּעולותיו תמיכת מפעלים אחדים חנוכיים, ותמיכת תלמודי התורה הגדולה בכלל. אבל דבר זה לא בא מרצונם הטוב של הפּרנסים, שהם מעשירי העם ומן הרחוקים מרעיון יהודי לאומי, אלא מתוך לחץ. מוצא אני לראוי להקדיש מקום לברור הדבר, כי רק על ידי הכרת פּרצופם של הפּרנסים נדע מהות השפּעתם על החנוך היהודי.

חברת הצדקה הגדולה (אחוד מוסדות הצדקה) הראשונה נוסדה בבוסטון בשנת 1895, ולאחר שנה הוקמה חברה דומה לה בסינסינאטי. סבת יסודן היתה המהומה של המגביות השונות שערכה לה כל חברה לעצמה והנודבים, הסוחרים הטרודים, נתבלבלו ולא ידעו את מי להעדיף ולבכר. עשירים שלבם לא ישאם לתרום לטובת הצבור יכלו להשתמט על נקלה, באמרם שתרמו לטובת מוסד אחר. המרכז היה יכול על כן לאסוף סכומים גדולים, לחייב את העשירים בתמיכות, ולסייע למוסדות בדרכים שונים. בשנת 1909 החלו להשתדל ביסוד חברת צדקה גדולה בברוקלין של ניו יורק, אבל יסודה של חברה מרכזית אחת לכל ניו יורק רבתי נדחתה, משום שהחברות השונות חששו שמא יפסידו על ידי הריכוז, כי תרפה ההתעניינות במוסדות עצמם. בשנת 1916 נוסדה החברה ותנאי התנו עם המוסדות שעליהם להפסיק את מגביותיהם המיוחדות, ותמורת זה תבטיח להן הפדרציה הכנסה מינימאלית לפי ערך תקציבם בשנת 1915. הפדרציה הבטיחה שלא תכנס לתחום המוסדות ולא תתערב בהנהלתם הפּנימית.²¹⁴

בעת המשא ומתן על יסוד הפדרציה נמצאו עסקנים – מאלה שהיו קרובים ללשכת החנוך – שדרשו להכניס גם בתי תלמוד התורה להתאחדות, ובשאלה זו נתעוררו חלקוי דעות. ראשי המדברים במוסדות הצדקה הגדולים היו היאהודים (יהודי המערב, בעיקר מבאי גרמניה) ויהדותם עומדת, כידוע, על פילאנטרופּיה והלאומיות לזועה היא להם. נמצאו על כן פּרנסים שהתנגדו להכניס מוסדות דתיים (כל חנוך יהודי “דת” הוא להם) אל הפדרציה, ויש שאמרו שבתי ספר – דרכם לגדול ותקציבם יגדל משנה לשנה, ולא תוכל הפדרציה לספּק דרישותיהם. התובעים טענו, כמובן, שבין ילדי הת"תים נמצאים בני עניים רבים שאין ביכלתם לשלם שכר למוד, על כן מחויבת הפדרציה לתמוך גם במוסדות החנוך. אז נמסר הענין לידי ועד לעיין בו והגיע הועד לידי מסקנה שלא כדאי לה לפדרציה להסתבך בתמיכת מוסדות “פילאנטרופּיים דתיים,” וכדי להניח דעתם של המחייבים דחו את הוכוח לאחר אשור הפדרציה על ידי הרשות.

לשכת החנוך מצדה בקשה דרכים להשפּיע על הפדרציה וגם למצוא מקורות תמיכה אחרים. בשנת 1917 יסדה הלשכה “ועד לסיוע בתי הספר היהודיים,”²¹⁵ שיקבץ כסף לעזרת בתי הספר. כי פרנסי בתי הספר המקומיים – השפּעתם היתה מועטת ויש ונתמסרו כולם לקבוץ ממון לצרכי האסכולה ולא נשאר להם זמן לטפּל בתכנית ובשפּור הלמודים. הועד החדש נצטרף מנשיאי בתי הת“ת ומפּקידיהם, שלשה שלשה מורשים מחמשת בתי הת”ת הגדולים, שלשה מלשכת החנוך ושבעה בעלי בתים אנשי שם. ועד זה היה צריך להביא את דרישות התמיכה לפני הפדרציה. בדרישתם הוכיחו כי שלשים אחוז מן ההורים השולחים בניהם אל מוסדות החנוך האלה אין ידם משגת לשלם דמי למוד. חוץ מזה נגרם הפסד לבתי החנוך על ידי הפדרציה, שלאחר הווסדה פּסקו תומכים רבים לתת תמיכתם, בטענם שמכיון שיש מוסד מרכזי ידאג הוא להם ואין מקום עוד למגביות מיוחדות. תוצאות המשא ומתן היו שהועד שלו נמסר הדבר לעיון הגיע לידי מסקנה שמן הראוי לתמוך בבתי הת"ת משום שיש להם השפּעה מוסרית על הילדים (עשירי ישראל נבהלו משום שנמצאו בין צעירי ישראל בניו יורק בריונים שמעשיהם המגונים גרמו בזיון לכל היהודים) ושהם מקרבים לב בנים אל אבותם. אז נתקבלה ההצעה והפדרציה קבעה קנה מדה למתן תמיכה.

ה“ועד לסיוע בתי הספר היהודיים” התחייב להכניס עשרים וחמשה אלפים דולר נוספים שנועדו לשם חנוך (תורמים מעונינים בחנוך רשמו שרצונם שתמיכתם תינתן לצרכי בתי הספר). למוסדות החנוך הוקצבו ששים וחמשה אלפים דולר לשנה, ואלה הם המוסדות: לשכת החנוך, “המוסד המרכזי,”²¹⁶ תלמוד התורה של מורד העיר, תלמוד על שם ר' ישראל סאלאנטר, “מחזיקי תלמוד תורה” מאיסט ברודביי ו“תלמוד התורה דמעלה העיר.” כעבור שנה נכנס גם “בית הספר הלאומי” לרשת המוסדות הנתמכים. בו בזמן החלו בתי הספר של ברוקלין באים במשא ומתן עם הפדרציה של ברוקלין להצטרף אליה והדבר נתגשם. נכנסו: “בית הספר החפשי של ברונזביל (הנקרא כיום בית הספר של רחוב סטון),²¹⁷ “תפארת ישראל” אשר באיסט ניו יורק, “בית הספר הלאומי” שבוויליאמסבורג ו”מחזיקי תלמוד תורה" של בורו-פּארק. שבעה עשר בתי ספר גדולים של ניו יורק רבתי נהנו מן התמיכה, ובבתי הספר הללו נמצאו כארבעה עשר אלף ילדים, או ששים אחוזים מכל הילדים שלמדו. כי בימים ההם הגיע מספּר הילדים הלומדים בבתי ספר צבוריים לעשרים וחמשה אלפים.

התמיכה הרימה את מצב בתי הספר, כי פסקה הדאגה התמידית לקיומם. אולם ברווחה זו היה גם קוץ. הפּרנסים שלא היו אינטלקטואליים ביותר ושמצאו פּרוק למרצם בקיבוץ כספים, הגיעו לידי בטלה והתעניינותם במוסדותיהם ירדה. אז בוטלה גם ה“חברה לסיוע בתי הספר,” כי השיגה מטרתה ולא היתה לה עוד זכות הקיום. אבל לא עברו שנים רבות וצרכי בתי הספר נתרבו וכספּי התמיכה של הפדרציה לא הספּיקו ואז נוסדה (בשנת 1930) “חברת החנוך היהודי,”²¹⁸ אשר עליה ידובר עוד.

ניו יורק היתה אחר כך למופת לערים אחרות – ועל הרוב עלתה השתתפות מוסדות הצדקה בערי השדה על ניו יורק, שהפדרציה שלה עשתה כל הזמן מה שעשתה כמעט מאונס. כך הכניסה “הצדקה הגדולה” של בוסטון הוצאותיה של לשכת חנוך, בעקבותיה הלכה פילאדלפיה בשנת 1922, ושיקאגו בשנת 1923, ואחריהן באלטימור, מילבוקי, אינדיאנאפּוליס ועוד. במקומות שחברות הצדקה לא רצו או לא יכלו להשתתף בהוצאות חנוך נוסדו חברות מיוחדות לשם כך.

בבוסטון ערכו מחקר על מצב החנוך, כהקדמה ליסוד לשכת חנוך – על ידי א. ל. הורביץ בשנת 1917.

הוא מצא אז בעיר זו – שמספּר יהודיה הגיע למאה אלף – 12 בתי ספר עברים שמלמדים בהם יום יום ומספּר תלמידיהם היה 1527 (4 מהם למדו על פּי השיטה הטבעית, 2 – על פּי תרגום לאנגלית, 6 – ליידיש). הכנסות בבתי הספר באו מחציתן משכר למוד ומחציתן השניה מתרומות חברים, מנשפים, משווקים של צדקה, מהלויות מתים שתלמידים השתתפו בהן, מהזכרת נשמות בבתי הקברות ומחזרה על הפּתחים – יהודים טובים וקופּות בידיהם מסרו את כבודם על קדוש החנוך. בכל העיר לא היה אף בנין אחד שנבנה לכתחלה לשם בית ספר, וחוץ מתלמוד תורה אחד שהיה בדירה נאותה נמצאו השאר בתחתיות בתי הכנסיות או בלשכות בתי התפלה או בדירות ארעי צרות ובלי אמצעי פּליטה בשעת דליקה. נוספו על אלה עוד ששה בתי ספר ליום ראשון שמספּר כל תלמידיהם היה כאלף וחמש מאות, חוץ מילדים שלמדו אצל מלמדים מהטפּוס הידוע.

כשהחליטה הסתדרות הצדקה, על פּי השפּעת אחדים מטובי העיר, לתמוך בחנוך העברי ונוסדה לשכת חנוך נתאחדו כל בתי הספר העברים וכן בתי הספר ליום א‘. הוצאות כל בתי הספר היומיים (שמלמדים בהם יום יום) היו בשנת 1917 32 אלף דולר ושל בתי הספר ליום א, – שלשת אלפים, הרי זה סכום כולל של שלשים וחמשה אלף דולר. כשהחלה הסתדרות הצדקה לתמוך בבתי הספר – בשנת 1918 – הקציבה להם שלשים אלף דולר לשנה, עשרים אלף לתלמודי התורה ועשרת אלפים לבתי הספר ליום א’.²¹⁹ הסתדרות הצדקה הסכימה לא להתערב בתכנית הלמודים ובסדרי בתי הספר הפּנימיים, והתנתה אך שני תנאים: 1) שיבטלו את קבוץ הכספים הבא בדרך בזיון, כגון משלוח התינוקות להלוית מתים וכיוצא באלו; 2) שיעלו שכר המורים בעשרים וחמשה אחוזים למאה. כי עד אז קבל רק מנהל אחד של בית ספר 25 דולר, אחדים כעשרים דולר לשבוע, ומורים פּחות מזה, עד שמונה דולרים לשבוע לבעל משפּחה.

מכיון שנפתחה לשכת חנוך מרכזית החלה לדאוג לצרכי החנוך שאין בית ספר יחיד מתעניין בהם או שהוא מתעניין ואין ביכלתו למלאותם. נפתחו תחלה שעורי השתלמות למסיימי בתי הספר ושעורים לעוסקים בהוראה. בשנת 1920 נוסד בית מדרש למורים, שכלל גם בית ספר תיכוני – פּרוזדור לבית המדרש. במשך הזמן – עם התסיסה וההתעוררות הכללית – גדלו בתי הספר במספּר תלמידיהם ונוסדו בתי ספר חדשים. בשנת 1927 קבלה לשכת החנוך מקופּת הסתדרות הצדקה חמשים אלף דולר לשנה (הוצאות החנוך היהודי בעיר עלו אז לסכום הגדול של 275,000 דולר). מחצית הכסף נתנה לבית המדרש למורים, והשאר נתן בתמיכות קטנות לבתי ספר שונים. מזה לוקחו גם הוצאות הלשכה שעלו כתשעת אלפים דולר לשנה.

המטרה שהעמידה הלשכה היתה: לפקח על המוסדות שלא יקבלו מורים שאין להם ידיעות והכשרה פּדגוגית, לנהל תעמולה לחנוך העברי בין כל שכבות העם, להרבות שעות הלמודים בבתי הספר המלמדים אך זמן מצומצם ולכלכל את בית הספר למורים. על ההבדל במצב החנוך (מובן מאליו כי במשך הזמן גדלה גם האוכלוסיה היהודית ממספּר 77,500 בשנת 1918 עד מאה אלף בשנת 1928) תעיד הטבלה הזאת:

מצב החנוך בשנת 1917 בבוסטון:

מספּר בתי הספר וסוגם	מספּר התלמידים	תקציבם השנתי
21 בתי ספר יומיים	3,397	209,272 דולר
3 בתי ספר לפעמים בשבוע	515	5,365
8 בתי ספר ליום ראשון	1,149	9,900
3 מחלקות לתלמידי בתי"ס בינוניים	130	2,500
4 מחלקות לבוגרים	85	1,200
3 בתי ספר אידיים	150	4,500
תלמידי מורים פּרטיים	500	20,000
תלמידי חדרים	200	13,000
סך הכל	6,126	265,737 דולר

בכל העיר היו אז 17,000 ילדים יהודיים בגיל של חנוך, לפי זה יצא כי 36 אחוזים למאה לא קבלו אז כל חנוך יהודי, אבל בשים לב אל העובדה שהזמן הממוצע שכל ילד יהודי שוהה בבית הספר העברי אך כשלש שנים הוא, יוצא שבתקופת שמונה שנים, שזוהי תקופת החנוך היסודי, מתחלפים הילדים יותר משתי פעמים, והרי 75 אחוזים בערך מקבלים חנוך יהודי ורק כעשרים וחמשה לא למדו אף פּעם בילדותם כל דבר יהודי.²²⁰

בפילאדלפיה נתאחדו תלמודי התורה להסתדרות אחת ונכנסו אל תחת חסותה של ה“פידיראציה למוסדות הצדקה” בשנת 1920. מצבם החומרי של בתי הספר הוטב קצת, אבל מצב המורים נשאר כמקדם וכן מצבם הרוחני של המוסדות. זה גרם למורים להכריז שביתה שנמשכה כחצי שנה ועשתה רושם גדול על הקהל. זה הכריח את אחוד המוסדות שלא להסתפּק בתמיכה לבד ומנתה מפקח על בתי האולפן, בן רוזן. בשנת תרפּ"ז היה מספּר תלמודי התורה המאוחדים שלשה עשר ומספּר תלמידיהם אלפּים ושמונה מאות. מאז נוסד גם בית ספר עברי תיכוני שסניפיו היו בשכונות שונות בעיר ולמדו בו אז ארבע מאות תלמידים. בית ספר זה שני מדורות היו לו: אחד אינטנסיבי למסיימי תלמודי התורה והשני אכסטנסיבי, לתלמידי בתי הספר התיכוניים הצבוריים והמכללות שאין להם ידיעות ביהדות. חוק הלמודים בתלמודי התורה היה בן חמש שנים, ותכניתם כללה עברית, תורה ונביאים ראשונים, דברי ימי ישראל עד חורבן בית שני, אגדות התלמוד על התורה ולקוטים ממשנה ודיני שולחן ערוך מקוצר. ברוב במחלקות למדו על פּי השיטה הטבעית. לרוב נמצאו בתי הספר בבנינים ישנים וצרים. באה הפדראציה והקימה שני בנינים מרווחים בשם “מרכזים.”

לא כל תלמודי התורה נכנסו לתוך ההתאחדות. אחד מהם היה המוסד הישן “תלמוד תורה מרכזי” (“סענטראל תלמוד תורה”) – שראשיתו נעוצה בתלמוד התורה דמורד העיר (דאון טאון תלמוד תורה) שנוסד בשנת תרנ“ב ובשנת 1910 נבנה לו בית חדש והוסב שמו ל”תלמוד תורה מרכזי." בשנת 1903 יסד הרב ד. א. לווינטהאל מחלקות למסיימים בשם,ישיבת משכן ישראל" ללמד בה תלמוד ומפרשיו, חומש ורש“י, תנ”ך ושולחן ערוך. הקורס בתלמוד התורה הוא לשש שנים ובישיבה חמש שנים. תלמוד תורה זה חשש לשיטת למוד שיטילו עליו ולכן נשאר מחוץ להתאחדות.²²¹

המצב הכללי בעיר פילאדלפיה היה בזמן ההוא (1927):

בתי הספר לסוגיהם	מספּרם	מספּר התלמידים	תקציבם השנתי
בתי הספר המאוחדים
(הנתמכים מקופּת הצדקה)	13	2,800	113,000 דולר
בתי הספר העומדים ברשות עצמם	2	450	15,000
בתי ספר קהלתיים:
שלומדים בהם חמש פּעמים בשבוע	16	1,350	40,000
שלומדים בהם שלש פּעמים בשבוע	5	1,100	28,000
בתי ספר ליום ראשון:
המתקיימים על יד קהלות	6	1,500	10,000
הנתמכים על ידי הפדראציה	24	4,000	37,000
ליום השבת אחר הצהרים	9	500	1,200
בתי ספר אידיים:
של “חוּג הפּועלים”	6	550	13,000
בתי הספר העממיים (פאלקס שולן)	7	400	13,000
שעורים עבריים פּרטיים		1,500	4,500
חדרים	26	1,500	5,000
בית הספר העברי התיכון	2	475	14,000
בית המדרש על שם גרץ (למורים)	1	75	18,000
בסך הכל	117	16,200	311,700 דולר

לצרכי התקציב תרמה הסתדרות מוסדות הצדקה 85,000 דולר לשם תלמודי התורה המאוחדים, 27,000 לצרכי בתי הספר ליום ראשון ולבית הספר התיכון 11,000 דולר. בסך הכל 123,000 דולר לשנה. מספּר ילדי העיר עלה אז לארבעים אלף, ובקרו אך 16,200, ורובם של הלומדים בקרו בבתי ספר שלמדו בהם אך שעות מועטות בשבוע, שתים ושלש. מזה אפשר לשפּוט על מעמדו הרע של החנוך אף בשנות ההתעוררות.

בשיקאגו נוסד “ועד לחנוך יהודי” בשנת 1923. תחלה התאחדו אך חמשה בתי ספר שמספּר תלמידיהם עלה ל-1,800 ותקציבם ל-75,000 דולר, ובזה נכללה תמיכת מוסדות הצדקה על סך 38,000 דולר. בסוף שנת 1928 הגיע מספּר בתי הספר המאוחדים לעשרים וששה ובהם 3,500 תלמידים, חוץ מבתי ספר ליום ראשון במספּר י"ג ותלמידיהם – 2,900. תקציב בתי הספר ופעולות מיוחדות של ועד החנוך הגיע לסכום של 267,000 דולר, ובו נכללה תמיכת מוסדות הצדקה על סך 130,000 דולר. גם שם נוסד בית ספר תיכון בשני סניפים והיו בהם 150 תלמידים ותלמידות, וכן נוסד בית מדרש ללמודי היהדות, שעל מהותו ופעולתו ידובר אחרי כן, במדור על בתי המדרש. בכל שיקאגו היו אז 15,000 מילדי ישראל שקבלו חנוך יהודי מאיזה סוג שהוא.

בדיטרויט נתאחדו בתי הספר העברים בשנת 1919. בשנת 1926 נכנסו לאחוד מוסדות הצדקה (“וועלפייר פעדעריישון”). בשנת 1929 כללה ההתאחדות חמשה בתי ספר ועוד ארבעה מסונפים להם ובהם היו אז 1,753 תלמידים. חמשת בתי הספר המאוחדים קבלו תמיכת ה“וועלפייר פעדעריישון” ושאר ארבעת בתי הספר המסונפים נהנו אך מן ההדרכה והפּקוח. משנת 1923 עד 1929 נבנו ששה בנינים הגונים לבתי הספר. בניני בתי הספר – ערכם היה אז 280,000 דולר. תכנית הלמודים מתחלקת לשלשה קורסים: א) מכינה או גן ילדים, המשמש פּרוזדור להכנת הילד למחלקה הראשונה של בית הספר; ב) בית ספר יסודי של שבע שנות למוד עם כוון דתי לאומי, שהכניס מנהל בית הספר, והוא עברי נלהב, ב. אייזיקס; ג) בית ספר תיכון לשלש שנות למוד, ובהן מלמדים חוץ מספרות עברית גם גמרא. בבית הספר היסודי לומד הילד שבע שעות וחצי, לשבוע, שעה וחצי ליום במשך חמשה ימים. במחלקות העליונות של בית הספר היסודי לומדים עשר שעות בשבוע. עיקר הלמודים הוא הלשון העברית ותנ"ך בלשונם המקורית. על ידי מעמדם הגבוה של הלמודים זכה בית הספר להעמיד גם כמה מורים ממסיימיו. משכורת המורה היתה בערך 1,400 דולר לשנה. תקציב בתי הספר היה 98,000 דולר, 55 אלף דולר נתקבלו כתמיכת הפדראציה.²²²

התאורים הנ"ל אינם כוללים כל הערים שבהן התאחדו בתי הספר ונהנו מתמיכה גדולה של קופּת חברות הצדקה, אבל מספּיקים הם לתת מושג על גודל השנוי לטובה שבא במצבם החומרי של בתי הספר, שנשתחררו מן האמצעים של פּרנסה בזויה ומשפּילה, ועל האפשרות שניתנה על ידי ראשי לשכות ומפקחים לכוון את הלמודים למטרות רצויות ולפקח על ההוראה, שיהיו המורים ראויים לתעודתם וממלאים תפקידם בדרכי למוד טובים.

בתוך רשימת בתי הספר שנזכרו בערים הנ"ל נכנסו גם בתי ספר אידיים, שהיו יצירה חדשה ביהדות בכלל, ועל התנועה הזאת ידובר בפרק מיוחד.

ו: סימני ירידה

בעוד התסיסה והתעוררות הרוחות פועלות את פעולתן ומלבות ניצוצות תקוה בלבבות לעתידה של היהדות באמריקה – החלו כחות אחרים, פנימיים וחיצוניים, משפיעים השפעה שכנגד, להתקלשות החנוך ולהחלשת היהדות. וזה לא ייפלא: חיזוק החנוך בא ממהגרים חדשים, נושאי הרעיון הלאומי, ומבנין היישוב בארץ ישראל, והתקלשות הרוח והחיים היהודיים – מן הדורות החדשים, ילידי אמריקה, נטולי מסורת ומוכי אדישות. ההזנחה הקודמת של החנוך היהודי נתנה את אותותיה בחיים. שנה שנה נכנסו אל חיי הבוגרים בישראל רבבות “יהודים” חדשים, יהודים בשם, יהודים שבנעורתם ובבחרותם הביטו מגבוה על הוריהם ה“ירוקים” והעריצו את אלפי האגרוף וידעו את כל פרטי השערוריות הסיקסואליות והחברתיות מתוך העתונים הצהובים. כשנתבגרו נשאו נשים ובנו להם בתים – מעונות ריקים מכל תוכן יהודי ומכל שאיפה יהודית. הם “גרו” בתוך עמם, בלי כל השתתפות בחיי עמם ומבלי בקר בבית הכנסת – חוץ מן “הימים הנוראים,” כדי לצאת ידי חובה, מבלי קרוא כל עתון יהודי, אם ביידיש ואם באנגלית ומבלי התעניין לדעת מה נעשה בעולמו של ישראל. כל אלה לא ראו עוד צורך גדול לחנך את בניהם בבית ספר יהודי, ורק דרישות אבא ואמא, או סב וסבה, הניעום לשלוח את הבן לתלמוד תורה או לבית ספר שעל יד בית כנסת. לפני הנשואים אולי לא היו סבורים לשלוח את בניהם אפילו לזמן קצר לבית ספר יהודי, אולם שנוי-מה בא בחיי הזוגות אחרי הנשואים, עם ישוב דעתם נשתנה יחסם להוריהם לטובה, וגדלה בלבם מעין חובה של “בעל בעמיו”. אך מכיון שלמד הנער את קריאת התפלות ברך מיכאנית, ובפרט לאחר שחגגו את חג בר המצוה, והנער נאם את נאומו “כי מאושר הוא להכנס לכלל ישראל וישאר נאמן לתורה”, כפי שכתב לו רבו, – יצא הנער מבית האולפן היהודי, וחנוכו היהודי נסתיים.

על אלה נוספו עוד גורמים והגדול מהם: עקירת הדירות מן השכונות הצפופות המיוחדות למהגרים, השכונות הטבועות בחותם יהודי, במקום שאבא מתלבש בחורף באדרת השער, שהביא מאירופא דורונו של חותנו, והנשים מצטופפות לפני פתחי הבתים ומשוחחות בקול כבכתריאלבקה. מכיון שהצליח אחד התושבים לשנות מקומו – שינה ארחות חייו. בסביבה החדשה בטלה החמימות העממית הנודפת מהצטופפות שכנים שווי מסורת, ונשתחרר השכן התושב החדש מן ההשגחה הצבורית, דעת הקהל הכופה דרכיה על היחיד. כאן בטלה הדלקת הנרות של שבת, כאן החל הילד מתרעה לעתים עם ילדים שאינם בני ברית, ועיני ההורים רואות ושמחות. הישלחו ההורים עתה את בנם מחמדם אל תלמודי התורה רחוקים? זה אי אפשר.

וכשמתרבים היהודים בפרבר באים “העסקנים”, ומתחילים מטרידים את השכנים להקים בית כנסת, והרי זה בית תפלה מטפוס חדש, נאה יותר, לפי צרכי המקום, שלא יפול ביפיו מבית התפלה לנוצרים. בית התפלה האורתודוכסי בשכונה הישנה שימש לתעודתו הישרה: לתפלה. אם גם מעטו המתפללים בימות החול נמצא תמיד מנין. היו זקנים אחדים, היו אלמנים בודדים וגלמודים, היו קצת הולכי בטל והיו בעלי “יאהרצייט”. הזקנים באו ללמוד גם שעור במשניות. בסביבה החדשה הרי זה “מרכז”. הרב המודרני, החזן שקולו נעים והחזקת הבית עולים בממון. וכל ימות השבוע אין מתפלל שם – חוץ מב“בית המדרש” ששמה מתכנסים הזקנים; וגם ביום השבת מעטים הבאים. התפלה היא בבתים האלה ל“עת מצוא”, בחגים ובמועדים, בשבת של בר מצוה וכדומה. על כן נמצאו לבית תפקידים נוספים: מקום-כנוס לאגודות, מקום לחתונות ולמשתאות, ובית ספר. הרב נעשה מאליו מנהל בית הספר. זוהי אַליה וקוץ בה: אַליה – משום שהרב קרוב אל ההורים ויש לו השפעה עליהם, וקוץ: רובם של הרבנים לא הוכשרו להוראה ושאלות החנוך רחוקות מהם או אינן ברורות להם כל צרכן. לא למותר להעיר שלמרות “רבנותו” אין האידיאליזם תמיד נר לרגליו. בשעת משבר כלכלי או גרעון בתקציב – מסוגל הרב להעמיד את עניניו למעלה מעניני החנוך ואינו מקיים מצות “ואהבת לרעך כמוך” ומשכורתם של המורים מתקפחת. ויען שהוא יודע מרת נפשו, כשהוא בא לבית התפלה ביום השבת והספסלים פנויים, הריהו נותן דין קדימה לתפלה ודואג בעיקר להכין “מתפללים” לבית-הכנסת, והקריאה בסדור התפלות נעשית עיקר גדול. כמו כן יש רבנים הנשמעים להורים המבקשים לצאת ידי חובת חנוך עברי אך בשתים שלש פעמים בשבוע וממלאים רצונם, והלמוד נעשה מצומצם ומקופח, קונספּקטי ומופשט, ואינו מושך לב הילדים. הילד לומד אמנם בבית ספר יהודי, אך יוצא הוא משם בלי ידיעה של ממש.

בתנאים כאלה, כשהחנוך הוא טפל ולא עיקר, היה החנוך מתנודד לרגל כל רוח מצויה ושנוי כלכלי. עם רוב שפע עלו ההורים בשלב הכלכלי וקיימו את הכלל “וישמן ישורון ויבעט”, ובשנות לחץ כלכלי היה החנוך קרבן ראשון.

בסוף שנות העשרים למאה הנוכחית בא משבר כלכלי גדול על ארצות הברית. מספר המובטלים עלה למיליונים רבים ורחובות הכרכים מלאו מוכרי תפּוחים ומיני סדקית, – אלה היו בני אדם שהתפּרנסו לפני זה ממלאכה ומאומנות ונשארו בלי פרנסה. המצב הגיע לידי כך שהממשלה הוכרחה להמציא עבודות משלה, כדי לספק מזונות לרעבים בדרך כבוד. בימים ההם פחת מספר התלמידים בבתי הספר העברים וההכנסה משכר למוד ירדה בהרבה²²³. כמובן שירד מספר המורים, כתות שונות נצטרפו לשם קמוץ בהוצאות ובכל סוגי החנוך הונהגו קצוצים.

בימים הרעים ההם הוכרחו גם החברות המרכזיות לתמיכת מוסדות הצדקה להנהיג צמצום בתקציבן, ויען שהחנוך לא היה קרוב ללבן – קפחו את בתי הספר קפּוח גדול מן השעור, ויש שבקשו להשתחרר לגמרי מהוצאה “יתירה” זו. בבתי ספר רבים היו בעלי הבתים מוסרים את בתי הספר למורים ואומרים להם: בתי הספר הם דאגתכם אתם, הרי הם נתונים לכם והתפרנסו משכר הלמוד שיתנו לכם ההורים ואנחנו נקיים. ההפקרות גדלה עד שכנסית הרבנים המשמרים מצאה לנכון לפרסם אגרת מוסר אל הפדראציות של צדקה ואל ראשי בתי הכנסיות בנוסח זה:

“כנסית הרבנים רואה מתוך חרדה גדולה את ההשתדלות להקטין את התמיכה הניתנת לחנוך היהודי… תחת לחץ התקלות הכלכליות של היום נהרסת פעולה בת עשרות בשנים. אנו מגנים יחסן של עדות רבות בארץ שאינן ממלאות את חובתן לחנוך היהודי ואוחזות בתחבולות קלות: למסור את האחריות הכספית של בתי הספר למורים ולמנות מורים מתנדבים בבתי הספר ליום ראשון. אנו קוראים אל הקהלות בארץ להשאר נאמנות לחנוך היהודי ולהוסיף לתמוך תמיכה כספית ישרה את בתי הספר, למרות צוק העתים. אנו מוחים מחאה עזה נגד חברות הצדקה המאוחדות המפלות את החנוך לרעה. כמה מן החברות הללו הפחיתו את תמיכתן לחנוך היהודי ולמרכזים בשעור רב מאשר לשאר פעולותיהן. בתי ספר, לשכות חנוך ומרכזים הופלו לרעה עד כדי הרס פעולותיהם. יש חברות צדקה מאוחדות שניסו להשתחרר לגמרי מאחריותן כלפי החנוך היהודי. אחרי שתמכו בלשכות החנוך בשנות השפע הן מנסות עכשיו להטיל על ועדי החנוך את הטורח לאסוף סכומים מיוחדים בימי הדוחק האלה, דבר שהוא מן הנמנע”²²⁴.

המכות שהוכה החנוך העברי בימים ההם – לא נרפאו אף כעבור עשר שנים, והשפעתן מורגשת אף כיום. בימים ההם הורגשה שפלות מעמדו של המורה העברי ביתר עוז, ומאז גדל אי הרצון בקרב צעירים וצעירות להתכשר להוראה עברית. בתי ספר שירדו מגדולתם הרוחנית – לא עלו עוד. במקום שקצצו בשעות לא שבו להגדילן גם כעבור המצוקה, והמורה העברי שנשאר באומנותו מרגיש כי מיותר הוא בחברה היהודית ואין לו כל בטחון חומרי ורוחני במעמדו.

ז: מצב החנוך בארצות הברית ביום הזה

1. מספּר הילדים המתחנכים חנוך יהודי

מה מספר הילדים המתחנכים ביהדות? כמה מילדי ישראל בארצות הברית נהנים מחנוך יהודי וכמה אינם לומדים כל דבר השייך ליהדות?

כידוע אי אפשר לענות על שאלה זו כהלכה, מבלי דעת תחלה מספר היהודים בארצות הברית והילדים מגיל בית ספר. אולם כבר נרמז קודם לכך שאת הדבר הפּשוט הזה קשה לדעת, משום שאין הממשלה ממיינת את תושביה על פּי הדתות. באין ידיעות ברורות, מן ההכרח להשתמש בהשערות ובתחבולות השוואה. יש אשר הציעו לקבוע את מספּרנו בארץ על פּי תעודות המיתה שמוציאים הקברנים היהודים – כלומר להשוות שעור המתים היהודים לשעור המתים של שאר התושבים. מחנך אחד, הד“ר אלכסנדר מ. דושקין, המציא טכניקה אחרת, והיא למנות את מספר הילדים הנעדרים בימים הנוראים מבתי הספר הכלליים – מאחר שאין כמעט ילד מישראל המבקר בבית הספר ביום הכפורים. לאחר שיוודע מספר הנעדרים מנכים מזה מספר הנעדרים בדרך כלל במשך יום למוד, ומוסיפים עליהם קצת ילדי נוצרים שאינם באים משום שתלמידים רבים אינם לומדים אז, ויוצא מספּר הילדים מבני ישראל. ממספּר הילדים למדים על מספּר הבוגרים, על פי שעור מספר הילדים לגבי מספר האזרחים בכלל. שיטה זו התקיימה במשך שנים. אחר כך, באו בעלי ספירות ובקשו דרכים אחרים. ד”ר אורי צבי אנגלמן ערך בבופאלו, מדינת ניו יורק, מחקר על מספּר התושבים היהודים על פי בקורים בשכונות המאוכלסות יהודים ועל פי בקורי דגימה בשכונות המעורבות. בכל דרך יש לקויים, וכל הספירות הן קרובות לאמת, מבלי היות מדויקות²²⁵.

על פי מחקרים שערכו ד“ר עזריאל אייזנברג וד”ר יעקב ש. גולוב בשנת 1941 בעשרים ושש ערים, שמספר תושביהן היהודים היא 72 אחוזים למאה מכל היהודים בארצות הברית, היו 126,717 ילדים בבתי הספר הנמוכים שלנו, 7,059 בבתי הספר הגבוהים (הבינונים). אם נניח שהיחס הזה שרר בשאר הערים יצא שהיו אז בארצות הברית 180,000 ילדים בבתי ספר הישראליים הנמוכים, וכעשרה אלפים בבינוניים.

כאן מקום להעיר, שבשנת 1935 העריך הד"ר שמשון בנדרלי את מספר הילדים הלומדים במאתים אלף. אכן במספרים של אייזנברג וגולוב לא נכללו ילדים הלומדים בביתם או בחדרים פרטיים. ואף כי מספר אלה לא גדול הוא, לא נטעה אם נשער כי בצרוף אלו הגיע מספר הילדים הלומדים בשנת 1941 למאתים אלף, כאשר היה בשנת 1939.

ומשום מה לא נתרבה מספר הלומדים במשך שש השנים? מפני חזיון אחר בחיי ישראל באמריקה, מעוט הילודה. בניו יורק ירדה הילודה מ-17.1 אחוזים לאלף בשנת 1930 עד 13.06 בשנת 1936. אמנם בשנת 1941 עלתה הילודה לשעור של 15.20, אבל זה היה חזיון ארעי התלוי במלחמה, שאז מהרו הצעירים לשאת נשים, ואין זה בא ללמד על שנים כתקונן. בפילאדלפיה ירד מספר הילדים הלבנים (כידוע גדולה הילודה בקרב הכושים) מגיל של בית ספר (שש עד שש עשרה שנים) משנת 1918 עד 1938, במשך עשרים שנה, בששה עשר אחוזים. זהו חזיון כללי, בכל הערים בארצות הברית, אולם אצל אחינו בני ישראל הירידה גדולה יותר, משום שכולם יושבי כרכים ורבים בעלי מעמד השכלי גבוה, והם נתונים יותר להשפעתם של זרמי הזמן. ירידת הילודה גורמת לירידת מספר ילדי ישראל בבתי הספר שלנו, ועל זה תעיד העובדה שבשנת 1936 היו לנו בבתי הספר היהודיים בניו יורק 75,000 ילדים ובשנת 1942, לאחר שש שנים, 58,845²²⁶.

בשנת 1943 ערך הד“ר נח נרדי מחקר בארבעים ושש ערים. מספר התושבים היהודים באותן הערים היה 3,565,571 או 74.7 אחוזים למאה מכל יהודי אמריקה (המספרים של האוכלוסיה היהודית לקוחים מ“ספר השנה” של הועד היהודי האמריקני ומכוונים לגבי 1937). האוכלוסיה היהודית הכללית נאמדה בשנה ההיא ב-4,770,000. על זה הוסיף הד”ר נרדי את הגידול המשוער של 428,344 משנת 1937 עד 1943 ויצא שמספר היהודים בשנה הנדונה היה 5,199,000 או 3.7 אחוזים ממספּר התושבים שבארצות הברית. על פי חישובו של הד"ר נרדי נמצאו בה בשנה בארצות הברית ילדים מישראל מגיל בית ספר, כלומר משנת השש עד ארבע עשרה, 725,580. מהם קבלו חנוך יהודי בארבעים ושש הערים שחקר 126,104 ילדים. וזה לגבי 74.7 אחוזים של האוכלוסיה. אם נוסיף לזה את שאר הילדים בערים שלא נחשב על פּי מפתח של אחוז וחצי (וזה דרך החישוב אצל האוכלוסיה הכללית), יצא שמספר הילדים שקבלו חנוך יהודי מאיזה סוג שהוא היה בשנת 1943 164,490. וגם באלה לא נחשבו ילדי החדרים ותלמידי המורים הפרטיים²²⁷.

בשנת 1946 נערכה סקירה חדשה על ידי “ספר השנה” הנ"ל בהשתתפות “החברה למען החנוך היהודי באמריקה”. סקירה זו כללה מאה ושלשים וחמש ערים, מפוזרות בשלשים ושש מדינות, שאוכלוסיתן היהודית היתה 3,516,450 או 73.7 אחוזים למאה מכל האוכלוסיה היהודית בארץ. סקירה זו הראתה כי נמצאו בבתי הספר היהודים מכל הסוגים בכל הארץ 231,028 ילדים. מספר זה גדול מן הקודמים, ואם יש לסמוך עליו (אין לשכוח כי החישובים נערכו על ידי בני אדם שונים, ויש בהם מן ההשערה) הרי זה מראה על גידול. אין זאת אלא שיסורי ישראל בתקופה זו עוררו את ההכרה היהודית וגדלה אחריותו של הפּרט לחנוך בניו מבחינה יהודית.

ראינו את המספּרים השונים ועלינו לענות עוד על שאלה אחת: כמה מילדי ישראל נהנים מחנוך יהודי וכמה מהם אינם לומדים כלל ואינם יודעים דבר מתרבות עמם, אפילו לא איזה מספורי המקרא באנגלית? השאלה פשוטה היא, אבל קשה לענות עליה. על פי הספירות של איזו שנה שהיא יוצא בערך עשרים וחמשה אחוזים למאה מילדי ישראל מתחנכים במוסד חנוכי יהודי והשאר, 75 מכל מאה, אינם לומדים דבר. ואמנם במשך כמה שנים, בראשונות לחשבונות אלו נקבע הכלל הזה ולא היו עליו עוררים. ברם בזמן האחרון מצאו שאין זה חשבון צדק והוא מיוסד על טעות גדולה. אלמלי היה כל תלמיד יהודי נכנס למוסד החנוכי שלנו בשנת החמש לחייו ומבלה בו כשמונה-תשע שנים, היה החישוב נכון. אבל המציאות מה היא אומרת? יש ילד הנכנס לבית ספר יהודי בשנת השש לימי חייו, ויש הנכנס בשנת התשע, ויש רבים המביאים את בניהם לאלף בית בהמלא להם אחת-עשרה או שתים-עשרה שנים, על מנת להכינם לבר מצוה! ואלה הבאים לבית הספר באיזה גיל שהוא אינם נשארים שם לא שמונה שנים ולא שש ולא ארבע; בשעור ממוצע לומד כל ילד אך שנתים ימים, ולאחר זה הוא עוזב את למודיו העבריים. יש לשער שבמשך תשע או עשר שנות הגיל האסכולי (5– 14) מחזור התלמידים בבתי ספרנו הוא שתי פעמים וחצי, לפחות. אם נכפיל את האחוז 25 בשתי פעמים וחצי יצא לנו שלפחות שבעים אחוזים למאה למדו בבית ספר יהודי²²⁸.

בכל הספירות הללו באים בחשבון כל סוגי החנוך, אם ישיבה ואם תלמוד תורה, אם בית ספר ליום ראשון ואם בית ספר אידישאי של “חוג הפועלים” או של כיוון אידיולוגי אחר. כמובן שיש הפרש גדול בין סוג לסוג, אינו דומה מי שלומד בבית ספר כל-יומי ומקדיש ללמוד העברי מחמש-

החנוך היהודי ב 46 ערים ב 1943:

טבלה א'

	שם העיר	האוכלוסיה	ילדים 6–14	מקבלים חנוך יהודי	המקבל חנוך יהודי%
					על-יסוד המחקר
1	אקרון, אוהיו	8,400	1,134	430	37.9
2	אלנטון, פּנסילווינ.	3,000	405	179	44.2
3	בלטימור, מרילנד	73,000	9,855	3,410	34.6
4	בוורלי, מס.	1,115	150	50	33.3
5	בוסטון, מס.	118,000	15,930	7,345	46.1
6	בופולו, ניו יורק	21,000	2,835	2,265	79.9
7	טשטנוגה, טנסי	3,800	513	52	10.1
8	שיקגו, אילינוי	363,000	49,005	13,355	27.3
9	סינסינאטי, אוהאיו	21,800	2,943	1,450	49.3
10	קליבלנד, אוהיו	90,000	12,150	6,163	50.7
11	קורפּוס קריסטי, טקס.	645	87	75	86.2
12	דיטון, אוהיו	5,000	675	295	43.7
13	דנוור, קולורודו	18,400	2,484	1,560	62.8
14	דיטרויט, מישיגן	90,000	12,150	4,240	34.9
15	דולות, מיניסוטה	3,700	500	100	20.0
16	אלנוויל, ניו יורק	540	73	40	54.8
17	אירי, פנסילוויניה	1,900	257	93	36.2
18	פּורט וורת, טקסס	2,200	297	70	23.6
19	מרידן, קונ.	1,335	180	82	45.6
20	מיניאפּוליס, מיניסוטה	20,700	2,795	1,440	51.5
21	ניו יורק, ניו יורק	2,035,000	274,725	54,300	19.8
22	ניו היוון, קונ.	24,700	3,335	440	12.0
23	נוארק, ניו דשרזי	73,000	9,855	3,520	35.7
24	ניובורג, ניו יורק	2,220	300	170	56.7
25	נו. ברגן, נ. דזש.	1,850	250	72	28.8
26	נורד המפּטון, מס.	560	76	20	26.3
27	אָרנדש, ניו דשרזי	1,200	162	130	80.2
28	פּטרסון, ניו דשרזי	24,000	3,240	662	20.4
29	פילדלפיה, פּנסילווינ.	293,000	39,555	14,174	35.0
30	פּיטסבורג, פּנסילווינ.	52,000	7,020	3,650	52.0
31	פּרובידנס, מס.	231	31	28	90.3
32	פּרובידנס, רוד אַילנד	23,800	3,213	400	12.4
33	רדינג פּנסילוויניה	3,000	405	140	34.6
34	רטשסטר, ניו יורק	23,400	3,159	1,256	39.8
35	רוק אַילנד, איל.	19,000	257	98	38.1
36	רוקוויל סנטר, נ. י.	1,600	216	170	78.7
37	סינט לואי, מז.	51,000	6,885	2,338	34.0
38	סינט פּאול, מינ.	14,000	1,890	650	34.4
39	סן פרנציסקו, קל.	40,900	5,522	1,400	34.2
40	סיו סיטי, אַיוווה	3,500	473	125	26.4
41	ספּרינגפילד, מס.	12,270	1,656	485	29.3
42	סטמפורד, קונ.	4,905	662	180	27.2
43	סירקיוס, ניו יורק	14,500	1,958	682	34.8
44	טולידו, אוהאוי	10,500	1,418	400	28.2
45	וויט פּלינס, ניו יורק	2,600	351	200	57.0
46	וודביין, ניו דשרזי	1,600	216	25	11.6
	סה"כ	3,565,511	481,248	126,104

טבלה ב'

בתי ת"ת קהלתיים וכנסיתיים בארבעים ושש קהלות יהודיות

שם העיר	קהלתיים	כנסיתיים	סה"כ	% התלמידים בבתי הת"ת
	ב"ס	תלמידים	ב"ס	תלמידים
סוג א': עד 10,000 יהודים
1. אקרון	1	90	-	-
1. אלנטון	1	50	1	32
1. בוורלי	-	-	1	27
1. טשטנוגה	-	-	-	-
1. קורפוס קריסטי	1	15	-	-
1. דיטון	1	94	-	-
1. דולות	1	60	-	-
1. אלנוויל	1	40	-	-
1. אירי	1	93	-	-
1. פורט וורת	-	-	1	45
1. מרידן	1	22	-	-
1. ניובורג	1	85	-	-
1. נ. ברגן	1	72	-	-
1. נורתהמפּטון	1	12	-	-
1. ארנדש	-	-	1	65
1. פּלימות	1	13	-	-
1. רדינג	-	-	3	140
1. רוד אילנד	1	32	-	-
1. רוקוויל סנטר	-	-	-	-
1. סיו סיטי	1	80	-	-
1. סטמפורד	1	80	-	-
1. ווהייט פּליינס	-	-	1	200
1. וודבין	1	25	-	-
סה"כ	16	863	8	329
סוג ב': מן 10,000 עד 25,000
1. בופלו	1	80	6	640
1. סינסינטי	4	450	-	-
1. דנוור	-	-	2	380
1. מיניאפּוליס	3	700	-	-
1. ניו היבן	1	95	2	42
1. פּטרסון	3	191	1	169
1. פּרובידנס	-	-	1	100
1. רוטשסטר	2	180	3	130
1. סינט פאול	2	350	-	-
1. ספרינגפילד	2	300	-	-
1. סירקיוס	1	58	1	121
1. טולידו	3	180	-	-
סה"כ	22	2,584	16	1,582
סוג ג': מן 25,000 עד 100,000
1. בלטימור	9	1,185	3	475
1. קליוולנד	9	700	9	900
1. דיטרויט	8	1,600	1	40
1. נואַרק	4	500	30	2,400
1. פּיטסבורג	7	522	9	1,010
1. סינט פּאול	12	713	2	125
1. סן פרנציסקו	4	360	1	50
סה"כ	53	5,580	55	5,000
סוג ד': 100,00 יהודים ויותר
1. בוסטון	20	2,645	13	1,125
1. שיקגו	44	3,300	22	2,685
1. ניו יורק	68	10,250	230	21,000
1. פילדלפיה	10	1,275	21	4,568
סה"כ	142	17,470	286	29,378
הסה"כ הכללי	233	26,328	365	36,289

עשרה עד שמונה-עשרה שעות לשבוע למי שלומד בבית ספר של יום ראשון, פעם אחת לשבוע, כשתי שעות, ואינו זוכה בכל ימי למודו ללמוד את האלף-בית, ומושגו מן היהדות בא מספורי המקרא בלשון האנגלית וקצת היסטוריה ישראלית וידיעות על חגי ישראל. והרי זה חשוב לנו לדעת כמה מקבלים חנוך יהודי “אינטנסיבי” במקצת וכמה – חנוך מן הסוג הקלוש והרופף.

הד“ר נח נרדי טיפּל בסקירה על ארבעים ושש קהלות ישראל בארצות-הברית, כמה מהם מקבלים חנוך יהודי מכל הסוגים, כמה מהם בתלמוד-תורה וכמה מהם בבית ספר כנסיתי (על יד בית כנסת). למה להבדיל בין אלו לאלו? כי בבתי הת”ת הלמודים אינטנסיביים יותר, כלומר: ניתן להם זמן יותר. וכמובן שמלמדים בהם בשעור גדול יותר. בדרך כלל מלמדים בבתי הת"ת שבע שעות לשבוע, ושעה וחצי ליום, חמשה ימים בשבוע, ובבית ספר כנסייתי אך חמש שעות, שתים או שלש פעמים בשבוע. הסוקר הבדיל בין ערים בעלות אוכלוסיה יהודית עד עשרת אלפים, ערים שתושביה היהודים הם מעשרת אלפים עד עשרים וחמשה, וערים מעשרים וחמשה עד מאה אלף, וערים ממאה אלף ומעלה. והסך הכל הוא: 332 תלמודי תורה שבהם 26,328 תלמידים, 365 בתי ספר כנסייתיים ובהם 36,289 תלמידים, 69 בתי תלמוד תורה פרטיים ובהם 3,450 תלמידים. מספרם הכללי של הילדים שקבלו חנוך של אחר הצהרים בארבעים ושש הערים היה 66,476 בשש מאות ששים ושבעה בתי ספר. מספרים אלו חלים על 74.7 אחוזים של האוכלוסיה היהודית באמריקה. אם נכלול את השאר, לפי היחס, נמצא שמספר התלמידים הכללי בבתי תלמוד התורה ובתי הספר הכנסייתיים יחד היה בשנת 1943 – 88,991 או 53.3 אחוזים למאה של מספר הילדים הכללי המקבלים חנוך יהודי באמריקה. במלים אחרות: חנוך עברי של כמה פעמים בשבוע מקבל כחצי ממספר הילדים הלומדים, ורוב הילדים הלומדים אחר הצהרים כמה פעמים בשבוע הם תלמידי בתי הספר הכנסייתים.²²⁹

שתי הטבלות שנערכו על ידי הד"ר נרדי, פורטות את הערים והמספּרים לדקדוקיהם.

2. כמה ילדות מתחנכות ביהדות?

מעניין לדעת כמה ילדות משיג בית הספר העברי (אם לא נתחשב בבתי הספר משאר הסוגים, ליום ראשון ואידישאים), כי חזיון זה משקף את שעור הקשר ליהדות. כל רפיפות לאומית מביאה לידי צמצום הלמוד במסגר, דת, וילדות פטורות ממצוות. ועד של שלשה שחקר בשאלה זו הגיע לידי טבלה זו:

בעיר	אחוז כל הילדים הלומדים	אחוז הנערים	הנערות
א	25	40	10
ב	31	49	12.5
ג	39.1	54.7	23.4
ד	36.9	51.6	22.2
ה	30.6	47.7	13.4
הממוצע	30.1	47	13.3

טבלה זו מעידה שבתי הספר העברים (תלמודי תורה ובתי ספר על יד בתי הכנסיות) משיגים מעשרים וחמשה עד שלשים ותשעה אחוזים של התלמידים (השאר לומדים בבתי"ס מסוגים אחרים. בניו-יורק אחוז הלומדים בבתי ספר עברים גדול יותר). מנין ההבדל שבין עיר לעיר? בערים שבתי הספר ליום ראשון מרובים בהן, – הם מושכים את הילדות, או יותר נכון: ההורים רואים אפשרות לצאת חובת חנוך ביום אחד בשבוע. בדרך ממוצע יוצא שבית הספר העברי (בהבדל מבית הספר הישראלי, שאין העברית נלמדת שם או אינה עיקר) משיג לא פחות מ-25 אחוזים ולא יותר מ-40 אחוזים של ילדים, והממוצע הוא שלשים. ושוב: בית הספר העברי משיג בין 40%–55 של כל הנערים, מ-10% עד 24 של כל הנערות מגיל בית ספר. עורך המחקר מעיר שבאותן הערים שיש בהן בתי ספר כנסייתים (על יד בתי הכנסת) ושנהוג בהם, נוסף על למודי השבוע, בית ספר ליום ראשון, מספר הנערות בבית הספר העברי פחות הוא מאשר במקום שאין בו קורסים ליום ראשון²³⁰. על כן יש רבנים המסרבים לפתוח בית ספר ליום ראשון, כדי להכריח את ההורים לתת לבניהם חנוך אינטנסיבי יותר.

בבתי הספר ליום ראשון הנערות הן הרוב – יותר מחמשים אחוזים, וכן בבתי הספר האידישאים. בבתיה“ס של ה”ארבעטער רינג" היו בשנת 1935 57.7 אחוזים נערות כנגד 42.3 נערים. גם בבתי הספר שעל שם שלום עליכם (אידישאים) כך. כל אלה אותות מורשתנו. הנערים לתורה והנערות לאידיש או ללמוד דת ששעותיו ודרישותיו מעוטות.

3. העזיבה

נאמר לעיל שהילדים נשארים בבית הספר בחשבון ממוצע שנתים והעוברים על כל הקורס, במשך חמש שנים, הם רק כחמשה אחוזים למאה, כלומר: ממאה נכנסים יוצאים חמשה בשנה החמישית ומסיימים. תופעה זו אינה דומה בכל בתי הספר. יש שנים סוגים המחזיקים את התלמידים יותר, והם: הישיבות ו“סונדי סקולס.” ויש טעם לדבר. חנוך של פּעם לשבוע – חובותיו מועטות, וקשרו של הרב, מפקח בית הספר, עם המשפּחה הוא אמיץ, וחנוך בישיבה – כולל גם למודי חול, שאין ההפסק נוח לו.

תקלה זו, שאין התלמידים מתמידים בלמודם עד גמר החוק, היא הקשה ביותר. בשנת 1932–3 ערך הד“ר ע. אייזנברג מחקר בעשרים בתי ספר, בין אלה היו 13 ת”תים, 5 כנסיתיים ושתי ישיבות. בכולם היו 10,345 תלמידים ברשימתם. 3,803 תלמידים נוספו להם באותה שנה, 4,473 עזבו. העזיבה הממוצעת היתה 43 אחוזים, – ממוצעת, משום שלא בכל בתי הספר היתה העזיבה דומה, והתנודדה בין 20% עד 74%.

מן התלמידים שעזבו יצאו להם 40% בחצי הראשון של שנת הלמוד, כלומר: שנים שלשה ירחים לאחר הכנסם. 80 אחוזים למאה לא השלימו שתי שנות למוד. רק משבעה עד שמונה אחוזים למאה נשארו בבית הספר ארבע או חמש שנים. העזיבה הגדולה ביותר היא בחדשי הקיץ, חדשי החירום לחנוך.

מן העוזבים נרשמו 34% בגיל של 8–5

43% בגיל של 11–9

19% בגיל של 13–11

מטעם מה עוזבים הילדים את בית הספר קודם זמנם? לא נמצא רשימות על סבות כל העוזבים אלא על מקצתם, ומאלה נזכיר את הגורמים לפי תור חשיבותם:

1) עקירת הדירה 2) התלמיד יצא לחופש 3) בית הספר נסגר 4) הנער הגיע לשנת הבר מצוה 5) מצב בריאותו של התלמיד אינו מרשהו ללמוד 6) ההורים אינם שבעים רצון מן הלמוד. אך מעטים יצאו משום שלא השיגה יד הוריהם לשלם שכר למוד.

בראשית שנת 1940 בחר הועד הפועל של המועצה הארצית למען החנוך היהודי ועד מיוחד (חבריו היו מ. ליבמן, ד“ר א. ל. הונור, וד”ר עזריאל אייזנברג) לטפל בחקירת העזיבה. הם פנו בשאלונים וקבלו תשובות מן הערים: באלטימור, בופאלו, שיקאגו, סינסינאטי, דיטרויט, ניו-יורק, רוטשסטר וסט. לואיס. מתשע קהלות אלו, קצתן ענו על כל השאלות וכמה מהן על קצתן. ואף על פי שאין המסקנות מיוסדות על ידיעות מקיפות, אפשר לראותן כעד לנטיות. אגב: מחקר זה נוגע רק בבתי הספר העברים ולא בבתי הספר ליום ראשון או האידישאים²³¹.

ממחקרם זה אנו למדים שהמחזור של הילדים, כלומר המתחלפים, היה בערך עשרים וחמשה אחוזים ממספרם הכללי של תלמידי בתיה"ס, לא בכל הקהלות במדה אחת, כמובן.

בקהלה	המחזור
א	27.2%
ב	26%
ג	21.5%
ד	33.3%
ה	30.2%

בחשבון ממוצע 27%²³²

כמה שנים נשאר הילד בבית הספר, לפי מחקר אחרון זה? על זה תעיד הטבלה הבאה, שהיא טבלת אחוזים:

בקהלה	פּחות משנה	משנה עד שנתים	עד שלש	עד ארבע	עד חמש	עד שש
א	35	28	21	12	3	1
ב	56	21	10	5	4	4
ג	33	14	13	12	12	15
ד	68	17	8	3	4
ה	51	21	13	10	5
הממוצע	45	22	15	11	4	3

הרי אנו למדים מטבלה זו שמכל מאה תלמידים שעזבו את בית הספר לפני הסיום, יצאו 45 אחוזים לפני גמר שנת למוד אחת, 67 למדו פחות משנתים, 82 פחות משלש שנות למוד וכו' וכו'.

הועד מצא את הגורמים האלה לעזיבה:

1) עברו לבית ספר אחר או למורה בית; 2) המרחק מן הבית לבית הספר גדול ביותר; 3) אדישות לחנוך אם מצד ההורים או מצד התלמידים; 4) מטעמי חולשות או מחלה; 5) חוסר הצלחה בלמודים; 6) גיל גבוה (בוגר יותר מדי לגבי המחלקה או עובד); 7) הגיע לבר מצוה או מתכונן לבר מצוה; 8) אין ההורים יכולים או רוצים לשלם שכר למוד; 9) הילד נשלח מבית הספר; 10) אין ההורים או התלמידים שבעים רצון מן הלמוד.

ובכן רואים אנו, כי הסבות העיקריות שבכל הקהלות הן: בר מצוה, שנת הפטורין לחנוך יהודי, עקירת דירה ומרחק, אדישות וטעמי בריאות. סבה אחרונה זו נוכל לזקוף על חשבון אדישות, משום שבכל מקום שנדמה להורים שאין הילד חזק כל צרכו מביאים את החנוך היהודי לקרבן. אף אי שביעת רצון נוכל לצרף לאדישות. מורה שלא נהג בתלמידו כבוד – התלמיד אומר: אי אפשי בלמוד העברי.

עיינו בטבלה מצומצמת זו וראו את טיב הסיבות בסקירה אחת:

בחשבון ממוצע

1. גיל גבוה, ובר מצוה בכלל 26 אחוזים למאה

2. אדישות ואי שביעת רצון 19

3. מרחק 16

4. עבר לבית ספר אחר או למורה פרטי 14

5. מטעמי בריאות 10

6. סבות שונות ובלתי ידועות 15

_______

100

דוק ותמצא שאבי אבות הגורמים היא האדישות.

דברים מעטים של מ. ש. בן מאיר המדבר בבית הספר האידישאי מלמדים גם על שאר סוגים:

“הסבות הן, כידוע, סביבה זרה קרה, אדישות ההורים לחנוך יהודי בכלל, ואפילו ללשון העם ההולכת ומתנוונה בפיהם. גורל החנוך האידי נמסר, על פי הרוב, לילד. האבות מוסרים ענין טפל זה לאם המטפלת בילדים, והיא שואלת את בר בטנה המפונק אם יש את נפשו לבקר את ה’היברו' (בית הספר האידי נקרא לרוב בפי האמהות בשם ‘היברו’ או ‘חדר’), והילד בכבודו ובעצמו מחליט אם לבקר או לחדול”²³³.

4. כלכלת בתי הספר

מאין מתכלכל בית הספר? ובכמה עולה החנוך?

נדון תחלה על המצב בשנת 1918, שאז נתפרסמו ספירות מפורטות בשאלה זו, ביחוד על ניו-יורק, ועיר אחת מלמדת על חברותיה.

בבית הספר ליום ראשון עלו אז הוצאות הלמוד לגלגלת משני דולר עד חמשה עשר לשנה. כי היו שני טפוסים של בתי ספר מסוג זה, אלה שמוריהם מלמדים חנם, ואלה המקבלים שכר. במקום שהמורה היה מתנדב היה הלמוד עולה בזול גדול, שני דולרים לשנה, ובמקום שניתן לו שכרו – כחמשה עשר דולר. המורים היו מלמדים שעתים בשבוע, 60 שעות לשנה, שלשים שבועות. שאר ההוצאות חלו על ההיכל או בית הכנסת.

בבתי הת“ת עלו ההוצאות 22.75 דולר לשנה לגלגלת בחשבון ממוצע, וההבדלים בין ת”ת לת"ת היו גדולים, מ-7.85 דולר עד 43.33. סכום זה כלל כל ההוצאות – שכר למוד, מכשירי למוד, החזקת הבנין, השגחה, גבית שכר הלמוד וכו' וכו'. ובישיבות עלה לערך 70 דולר לשנה לגלגלת²³⁴.

על מקורות ההכנסה באותם הימים מוסר לנו מר י. קנוביץ:

1) תרומות חברים 2) שכר למוד 3) נדרים ונדבות 4) הכנסת בית הכנסת (כמעט בכל ת"ת היה אולם מוקדש לתפלה) 5) השכרת חדרי הבנין לחברות להוועד בהם 6) עזבונות 7) תמיכות מחברות של צדקה 8) נשפים וערבי מחול. ההכנסה המעטה ביותר באה משכר למוד. בתי הת"ת היו תלויים בקופסאות של צדקה, ובמקהלות חזנים וכיוצא באלה.

לשם דוגמה הוא מביא את המספרים האלה הלקוחים מפנקסי ת"ת אחד:

מקורות ההכנסה לשנה	ההוצאות לשנה
תרומות חברים 874.25$	משכורת המורים 8,800.00$
נדרים ונדבות 735.33	ספרי למוד 282.87
הכנסות בית הכנסת 1,046.07	החזקת הבנין 1,397.69
השכרת חדרים לחברות 1,259.33	ביטוח הבנין 60.00
מכירת ספרים וכלי כתיבה 65.99	הוצאת הבית 2,331.25
נשפים, מחולות והגרלות 2,425.80	הוצאת המשרד וגבית שכר למוד 2,704.90 הכסף 2,476.24
בסך הכל 9,111.67$	15,348.05$

“ההוצאות יתירות היו על ההכנסות בסך של 6,236.38$ ומי ימלא החסרון?” “המפקחים בראותם כי ברע הם מתרגלים להלוות את הסכום החסר מכיסם, והם יוצאים אל הקהל להתריע בקולות של יאוש, ומשמיעים על השקלים”²³⁵.

במשך השנים באו שנויים רבים וגדולים במצבם החומרי של בתי-הספר. “לשכת החנוך” בניו-יורק ולשכות אחרות שנוסדו כדוגמתה הכניסו את ההכרה בלב הקהל שאין החנוך יכול להשאר בידיהן של חברות קטנות בלי עזר וסיוע. בהרבה ערים נוסדו מרכזים לחברות הצדקה וקופות עיר המחלקות תמיכתן לכל בתי החולים היהודיים ושאר מוסדות החסד, ובמקום שלפני כן היה כל מוסד ומוסד עורך מגבית לעצמו, – הקופה הכללית תובעת מיהודי העיר תרומה לבתי הספר לתקציבן של הקופות הכלליות האלה. בינתים הוטב מצב ההורים, ועל ידי הגדלת ההכנסות שופרו הבנינים, עלה שכר המורים וכו' וכו'.

נתבונן נא אל המצב בשנת 1935, לעומת השנים הקודמות. הוצאות הלמוד בשנת 1910 עלו בבית ספר ליום ראשון 3.50 לגלגלת, בשנת 1935 – 10 דולר. בבית ספר עברי עלה מ-7.29 דולר בשנת 1910 ל-22 דולר בחשבון ממוצע בשנת 1918, ובשנת 1935 – 35 דולר²³⁶. בישיבות עלו ההוצאות לסכום של 120 דולר.

ומה היו מקורות ההכנסה? בשנת 1935 באו 45% משכר למוד, לפי השערה (כנגד 33 אחוזים בשנת 1918), 43 ממקורות מקומיים, כגון תרומות חברים, נדרים, נשפים, מגביות מיוחדות וכיוצא באלה, 12 אחוזים באים ממוסדות מרכזיים, כגון חברת הצדקה הגדולה בניו יורק ו“חברת החנוך” שהיתה קיימת באותה שנה, ושאת מקומה ממלא עתה “ועד החנוך”. בשנת 1909 נוסדה בברוקלין חברת צדקה מרכזית ובשנת 1917 קמה חברה כזאת במאנהיטין (מנהיטין וברונכס של ניו יורק). בשנת 1918 החלו שתי החברות לתמוך בכמה בתי ת“ת. בשנת 1935 תרמה החברה הברוקלינית לחמשה בתי ת”ת. גדולים מ-21% עד 53% מתקציבם, או 33% מתקציבם הכולל. במאנהיטין תמכה הפדראציה ששה בתי ת“ת וקבלו מ60% עד 95% מתקציבם. הסבה שקבלו אחוז גדול כל כך מתקציבם היתה, שבמשך הזמן נשתנו בתי הת”ת. כשנתמעטו האוכלוסים בשכונות ההן ירד מספר התלמידים והאוכלוסים הנשארים היו מן הנמושות בבחינה הכלכלית, יצא שבתי הת"ת נעשו למוסדות חנוך לעניים ולדלים. בינתים נוסדו בתי ספר עברים חדשים ורבים. בשנת 1920 נוסדה בניו יורק “חברת החנוך היהודי” Jewish Education Association לתמוך בבתי הספר שהיו להם בנינים סאניטאריים ושנהלו פנקסי רשימות מסודרים ושהעסיקו מורים בעלי תעודה ושהיו להם לפחות 150 תלמידים. חברה זו היתה תומכת מארבעים עד שבעים וחמשה בתי ספר בניו-יורק רבתי²³⁷.

דאגת הקהלה לבתי הספר נתפשטה והגיעה לכל עיר חשובה. בבוסטון נכללה תמיכה לחנוך בהוצאות היהודיות העירוניות בשנת 1918, בפילאַלדפיה בשנת 1920, שיקאגו – 1923, באלטימור – 1921, פּיטסבורג, 1922, אינדיאנאפּוליס – 1925, מילבוקי – 1929, בופאלו – 1931, דיטרויט – 1926, סט. לואיס – 1926, קליבלאנד – 1924, סינסינאטי – 1926, לוס אנג’יליס – 1936, נוארק – 1937, אומאהא, ניבראסקה – 1938, טולידו, אוהאיו – 1939, סאן פראנציסקו – 1939 ורוטשסטר (ניו-יורק) 1939.

כמעט בכל מקום שהקופה הכללית מסייעת לבתי הספר נוסדה “לשכת חנוך” או מרכז מפקח בשם אחר, שיש לו מנהל ועוזרים לאחד את בתי הספר, להשגיח עליהם ולכוון את עבודתם. לשכות אלה עוסקות בחקירת המצב במקומם, לקבוע מספר הלומדים, הן מייסדות בתי ספר תיכוניים, מנסות שיטות למוד חדשות, מדפיסות או מעוררות לחבר ספרי למוד חדשים, קובעות תכנית אחידה וגם דואגות לחנוך הבוגרים בכלל. תמיכות חברות הצדקה והקופּות הכלליות עלו בשנת 1938 לסכום של 650,000 דולר בארבעים ושש ערים, ששה אחוזים מהוצאותיהן הכלליות באותן הערים. בשמונה ערים עלתה התמיכה עד לכדי עשרים וחמשה אחוזים למאה.²³⁸

בשנת 1941 נתפרסמו המספרים האלה שנתקבלו מערים שיש בהן 65 אחוזים מן האוכלוסיה שלנו בארצות הברית, בהן עלתה החזקת הלשכות 294,142 דולר, ותקציב כל בתי הספר באותן הערים הוא 3,640,638 דולר. לפי זה יוצא – אם תתאים מדה זו לכל שאר הערים – שהוצאות החנוך הישראלי בארצות הברית עולות לסכום של 5,000,000 דולר, ואם נוסיף על הסכום את הוצאות הלשכות יעלה הסכום לכדי 5,894,000 דולר²³⁹.

5. המורה, טיבו ושכרו

ראשון המורים העברים בארצות הברית היה מהגר שבא לכאן, במשך הימים נוסף עליו יליד הארץ. מר י. קאנוביץ מיין את המורים בשנת 1918:

א. מן המורים הזקנים:

1. מלמדים מן הטפוס הישן, מלמדי דרדקי שאינם יודעים יותר מאשר לתרגם פסוק בתורה וללמד “עברי” כדרך החדרים הישנים, ואין להם ידיעה כלשהי לא בלשון העברית ודקדוקה ולא בתורת החנוך הכללית.

2. מורים משכילים יודעי תנ"ך ודקדוק ופדגוגים טובים שהביאו אתם גם נסיון רב של הוראה בחוץ לארץ. כאן קשה היה לראות ברכה במלאכתם מחוסר נסיון אמריקאני וידיעת שפת הארץ וכו'.

3. מורים בורים שלא יצלחו למלאכתם והגיעו למשרתם על ידי פּרוטקציה של עסקן.

ב. מן המורים הצעירים:

1. צעירים ציונים נלהבים שבאו מחוץ לארץ או מארץ ישראל והמדברים עברית. רובם לוחמים עם ה“סדור” והקריאה המיכאנית. הם אוהבים את הספרות העברית החדשה וקנאים לדבור העברי. לפעמים כשבאו ללמד סמוך ל“ירקותם” היה להם קשי.

2. צעירים בעלי מרץ שבאו לכאן מחוץ לארץ או מארץ ישראל ומשנתם בידם. ומכיון שהסתגלו לתנאי הארץ ולתרבותה וקנו להם נסיון בהוראה באמריקה היו למורים המעולים.

3. צעירים אמריקאנים תלמידי הקולג' שידיעותיהם העבריות קלושות מאד, ולעומת זה יש להם יד ושם בשפת הארץ ובמנהגיה, והם מושלמים בידיעות כלליות. הם לא בחרו בהוראה לשם מטרה בחיים, אלא כעבודה ארעית המשתלמת ותשמש להם מדרגה לעלות ולהשיג מטרה אחרת, להיות לעורך דין או לרופא וכדומה²⁴⁰.

טיפּוסי המורים נשתנו בימינו, עדיין יש מורים מבאי אירופּה וכן מיוצאי ארץ ישראל, אבל עתה רוב המורים מילדי אמריקה הם, ממסיימי בתי המדרש למורים, מורים אלה – הרוב מהם עלמות ונשים – מעלותיהם מרובות: יש להם נוסף על השכלתם העברית השכלה כללית, ומבינים לנפש הילדים, חנוכם הפּרופיסיונאלי הביא לידי שיפור המיתודיקה, ובלמוד הכניסו הרבה מיסוד המשחק והשעשועים המחבבים את הלמוד. המשמעת במחלקותיהם על פי הרוב טובה היא. אבל שתי שאיפות לא הושגו עדיין: שיהא המורה יודע עברית ומקצועות היהדות יפה, ושיהא נלהב ללשון העברית ולרוח הלאומי. תורה אינה מובלעת באברים על ידי למוד במוסד, אלא כשקובעים לה עתים. בקיאות, ואפילו בינונית, בחומש אינה נקנית על ידי למוד של פעם או פעמים. ידיעתם של כמה מן המורים החדשים שטחית היא. יש מהם שלאחר עזבם את בית מדרשם אינם מוסיפים למוד ואינם קוראים את הספרות העברית החדשה. כמובן שיש ביניהם יוצאים מן הכלל, מורים בעלי התלהבות לאומית שכמוהם כמורי אירופה לרוח.

מספר המורים גדל בהרבה. בשנת 1910 היה מספר המורים בבתי ספר עבריים בניו-יורק 650, בשנת 1934 – 1380 ובשנת 1942 – 1809, מהם 616 בבתי ספר ליום ראשון, שרק בחסד נוכל לקרוא להם מורים. מורים המלמדים בבתי ספר עבריים היו 806 ובישיבות 249. בבתי הספר האידישאים היו 138. המשכורת הממוצעת היתה בשנת 1942 למורה עברי מחוץ לניו-יורק 150 דולר לחדש, הנמוכה ביותר ששים דולר והגבוהה ביותר 200 דולר לחדש. בניו-יורק היתה המשכורת הממוצעת 1,420 דולר לשנה. כנגד זה מקבלים מורי בתי הספר הכלליים בנינו יורק בחשבון ממוצע 2,900 דולר לשנה.²⁴¹

עתידו של המורה העברי באמריקה לוטה בערפל. שעות הלמוד בכל בית ספר מתמעטות והולכות. לפנים היו מלמדים משעה ארבע אחר הצהרים עד שמונה בערב, והיום מארבע עד שש או שבע, משום שההורים מסרבים לשלוח את בניהם לבית ספר בשעה מאוחרת, שעת ארוחה ושעשועים. יוצא שלא נשארו לו למורה אלא שתי שעות למוד ולכל היותר שלש. מובן שאין בית ספר יכול לשלם שכר למוד שעתים ליום בשעור מספיק למחיה. סוף-כל-סוף יוכרח המורה לבקש לו מקצוע נוסף. לפנים היה חזן ומלמד או שוחט ומלמד, או מלמד, שוחט וחזן כרוכים יחד. עכשיו מציעים התכשרות המורה לעסקנות צבורית, לחנוך בוגרים וכדומה, כדי שתוכל משרתו לכלכלו.

המורה העברי בדרך כלל מאוכזב הוא. שכרו דל, ואין לו וותק ובטחון. במוסדות הקטנים מקפחים את שכרו בדרכים שונים: מפטרים אותו בחדש יוני, ונפטרים מתשלום שכרו בחדשי החפש. אין לו חזקה על משרתו ואפשר לפטרו בכל שעה, כמעט. כשהוא “מזקין”, הוא נעשה פחות רצוי לדירקטורים, ו“זקן” פירושו בן ארבעים. המורה אינו רואה על כן עתיד לו. הבחורות מחזיקות בענף ההוראה ברצון, שכן אין ההוראה להן אלא עבודה זמנית, עד בוא גאלן.

בכמה ערים נעשו צעדים להבטיח את המורה לשעת מחלה ולעת זקנה, אבל כל אלה הן התחלות החלות על מעטים מאד. אגודת המורים בניו יורק עושה הרבה להגן על המורה, על חזקתו ועל שעור שכרו – עד כמה שידה מגעת. כי כחה של אגודה הוא לא רק בארגונה, אלא גם ביחס הקהל אל החנוך, והקהל פונה לדרת המובילה אל הכליון הלאומי.

בימי מלחמת העולם השניה ומיד לאחריה הורגש חסרון גדול במורים עבריים. גורמי החסרון היו: מורים צעירים שנתגייסו, מורות צעירות שמצאו להן משרות טובות אצל הממשלה ובבתי מסחר פרטיים, מורים שהניחו אומנותם ואחזו במסחר, ועוד. מורים ששבו מן המלחמה לא רצו עוד לשוב אל ההוראה ובקשו להם שדות פעולה אחרים. בשנת 1946 חברו חמש מאות מורים לבתי-הספר. הרבה מחלקות לא נפתחו וגני ילדים לא יכלו להתפתח מהעדר מורים וגננות. לרגלי המחסור החריף הזה עלה שכר המורים עד ארבעים וחמשים וששים דולר לשבוע. אכן גם לאחר ההוספות לא ישווה שכרם לשכר הפועל הטוב. וגם ההשבחה אינה נראית אלא כפרי השעה שלא יהא לה קיום בעתיד.

6. שעור ידיעתם של תלמידי בתי הספר הטובים באמריקה

הירידה הגדולה בחנוך העברי באמריקה בעשרים השנים האחרונות שמה את אותותיה בשעור ידיעתם של התלמידים.

המקצועות החשובים בתלמוד התורה ובית הספר הכנסיתי הם:

קריאה.

למוד זה, לדעת לקרוא דברים שבדפוס, אינו קובע מטרה לעצמו בחנוך הראוי לשמו, – הוא אינו אלא אמצעי להבין עתון או ספר, להכנס לתוך פרדסה של הספרות וליהנות מטובה או לרכוש ידיעות בעניני חיים, עולם ומדע. ברם לפי סבכי קיומנו בעמים אין להמוני עמנו, ועל אחת כמה וכמה לעשירינו, השאיפה להשתמש בעברית כבשפה חיה, והחנוך היהודי אינו אלא למטרה דתית – קפואה או יותר נכון: יציאת חובה פורמאלית לדת אבות, על כן נעשתה הקריאה עצמה, כלומר בטויי המלים העבריות שבסדור התפלות, מטרה לעצמה. יזדקק הילד לבית הכנסת – יאמרו ההורים – וידע לקרוא בסדר התפלות, אף אם לא יבין תכנן. על כן נהוגה בכל בתי הספר העברים קריאה מיכאנית. כל ההוכחות שמחנכים השתמשו בהן להוכיח פחיתותה של “שיטה” זו לא הועילו. מן היום שהילד נכנס לבית הספר – מיד מספּקים לו ספר אלף בית. לאחר תרגילי חדשים אחדים קונה לו התלמיד בבטויי אותיות והברות פשוטות ועובר לקריאה בסדור. ואף קריאה זו נעדרת הבנה היא וכולה עומדת על מלמול. מקצוע זה בולע הרבה זמן משנות החנוך המועטות. בשנה הראשונה מקדישים לו כשעתים לשבוע (מחמש או שבע) ומשנה שניה ואילך – הזמן הניתן לקריאה פוחת והולך, אבל אינו פוסק כמעט עד שנת הסיום. תוצאותיו של למוד זה כמעט אפסיות הן. גם בשנה שלישית ורביעית עדיין קריאתו של התלמיד אטית היא, מלווה עיון, היסוסים וטעויות. אף פּעם אין התלמיד מגיע לידי קריאה מהירה באמת, מאחר שמחמת הרגלו הרב לצרף אותיות, לא יוכל לתפוס בעינו מלים ומשפטים בשלמותם.

עברית וחומש.

את הלשון העברית מלמדים בכל המחלקות, אבל תחת אשר בימי הפריחה היתה נהוגה השיטה הטבעית והרגילו את הילדים בשיחה עברית קלה ובהכנה לקריאה עצמית ירדה עתה השאיפה. למוד הלשון חדל היות מטרה, אלא משתמשים בה כהכנה ללמוד החומש. שאיפה זו משובחת היא, אלו היו משתדלים להשיגה באמת, כלומר אלו היו מתקינים את הילדים תחלה להבין משפט פשוט בעברית טרם החלם חומש. ואינם עושים כך מקוצר רוח וחוסר בטחון. עוד טרם עבר התלמיד את הפרוזדור ולא עיכל את ספר למודו הראשון ואינו מסוגל להבין דברים פשוטים אחדים וכבר מגישים לו את ספר בראשית עם עניניו הנעלים ומלותיו העתיקות והלקוחות מסוג קוסמולוגי ומוסרי. מכיון שאין התלמיד מבין כלום, אין לו למורה דרך אלא להתחיל בתרגום כל מלה ומלה. בתוך האוירה של למוד מקוטע ושטחי, בלי התמדה וכובד ראש, אין התרגום דבק בתלמיד והלמוד הופך יגיעת בשר ורוח, שאינו מוליד חבה ואהבה ללמוד ולמורה גם יחד. המורה רואה את התקלות ואינו מעז להעביד את תלמידיו קשה, והתוצאה היא: אי-דעת.

בספר למוד הראשון ללשון – שנערך לשנה אחת – מאריכים שנה שנתים. בחומש מתחילים בשנה שניה או שלישית ויש גם ברביעית, ולא מן המקור אלא מתוך קצור. אבל גם קצור רגיל אינו עוד לפי כחם של התלמידים וקמו מקצרים מן המקצרים המקפּלים ספרים שלמים בדפּים מספּר, ואף זה אינו מועיל. רק בבתי הספר הטובים והמועטים זוכים התלמידים לדעת פּרק בחומש ובנביאים ראשונים, אבל ברובם נשאר התלמיד בבערותו ואינו מסוגל לקרוא ספור עברי קל לשון, כתוב לשם ילדים, ופסוק קל בחומש.

שאר המקצועות הם: באור החגים והמועדים, מנהגי ישראל, וקצת היסטוריה ישראלית. מקצועות אלו נלמדים על פי הרוב בלשון האנגלית (חוץ מבתי ספר יוצאים מן הכלל המשתדלים ללמד כל מקצועותיהם בלשוננו). הגדולה השפעתם של למודים אלו? לא ביותר. אין אלו באים לחזק את הידוע לו לתלמיד מן הבית, לשמרם ולעשותם. הבית כולו זר הוא לחיי ישראל. יום השבת, יסוד הדת וחיי המשפחה הישראליים, נעשה חולין. היום השביעי הוא היום המוכן למקנה מזונות, בגדים ושאר צרכים. הוא גם יום נסיעות. החנויות פתוחות כולן, הרחובות הומים מהמוני הקונים והעוסקים במשא ובמתן, וכן בחגים, חוץ מן הימים הנוראים. מובן שיש עוד אלפי בתים שבהם מרפרפת עדיין שכינת הדת הישראלית – אבל הם המועט, ואולי המועט שבמועט.

לא למותר להביא כאן מחקר מצומצם אחד שערך הד"ר נח נרדי באחד “המרכזים” (בית הכולל בית תפילה, קלובים לצעירים, בית ספר וכו') בשכונה אחת בניו-יורק.

אחוזי המבקרים בבית הכנסת בליל שבת

מבקרים בבית הכנסת בליל שבת	אחוזים
הולכים לבית הכנסת	9
מתפללים בבית	13
לא מתפללים ולא הולכים לביה"מ	72
לא ענו	6

אחוזי המבקרים בבית הכנסת בשבת בבקר

	באופן קבוע	לפעמים	אף פעם	לא ענו
הגבר	9	44	43	4
האשה	3	34	56	7
הילדים	17	40	31	12
הסב והסבתא	33	29	13	25

אחוזי הנשים המבקרות בבית הכנסת בחגים

	באופן קבוע	לפעמים	אף פעם	לא ענו
בראש השנה	71	18	8	3
ביום הכפורים	74	16	7	3
בחגים אחרים	15	57	21	9

אחוזי הגברים המבקרים בבית הכנסת בחגים

	באופן קבוע	לפעמים	אף פעם	לא ענו
בראש השנה	48	29	18	5
ביום הכפורים	53	28	17	2
בחגים אחרים	10	50	31	9

הטבלה המתפּרסמת כאן מדברת בעדה. אמנם אין הנוהג של הורי בית הספר במרכז זה, טפּוסי לכל שאר השכונות או אפילו להורי בית ספר חרדי בה בשכונה. הורי בית ספר זה הם מן האמידים ומאלה שכבר נותקו בהרבה מן המסורת, אף כי מרגישים הם עדיין צורך לתת לבניהם חנוך יהודי. אף משמשת עדות מעציבה זו על מעמדה של היהדות בין רוב מנינם של אחינו בארצות הברית.

לא אדבר בה על הישיבות ובתי הספר הכל-יומיים המעטים, שלהם אייחד פרק שלם; ודאי שהישגיהם של אלה טובים גם בבחינת הידיעות וגם בבחינת חזוק האמונה בלב הקטנים והרגלם בשמירת מצוות. אך מה ישיגו הילדים בבתי הספר הטובים של אחר הצהרים, בבתי תלמוד התורה ובבתי הספר הכנסייתיים המשובחים הנמצאים זעיר שם זעיר שם?

במחקר שערך מחבר הספר הזה בשנת 1941 בעשרים וששה בתי ספר המפוזרים בכל רחבי הארץ נוכח שבטובים שבהם משיגים תוצאות אלו לאחר חמש שנות למוד:

א. קריאה והבנה בספר או בעתון ילדים שלשונם מוגבלת בשני אלפים מלים שכיחות.

ב. הבנת פרקים ספוריים קלים מחמשה חומשי תורה ומנביאים ראשונים בלי עזרת מורה, ובסיוע פירוש עברי קל או מלון אנגלי.

ג. הידיעה לשוחח שיחה עברית קלה במסגרת של אלף מלים וביטויים מחיי בית הספר, בית הכנסת וספורי המקרא.

ד. הבנת המושגים העיקריים של מנהגי ישראל.

ה. ידיעת הדקדוק השמושי במדה הדרושה להשגת המטרות הנ"ל.

ו. ידיעת הכתיבה העברית במדה של עריכת משפּטים פּשוטים.²⁴²

תאוריו של החנוך ותולדותיו לא יהיו שלמים ולא יובנו כל צרכם מבלי ספר על תולדות התפתחותם של מוסדות חנוך מיוחדים המשקפים אידיולוגיה מיוחדת ושעצם קיומם תלוי בזרמים שהטביעו חותמם בשנים האחרונות על חיי ישראל ועיצבו את פני הדור. דברי ימי התפתחותם הם תולדות חיינו הרוחניים.

ח: בית הספר האידישאי

הזרמים האידיולוגיים החדשים המפכים בחברה בתקופות האחרונות – משתקפים בחנוכנו יותר מאשר במערכת בתי הספר של אומות העולם. כי בכל אומה תקינה בית הספר הוא מוסד הכלל – אם של השלטון המדיני המרכזי או המחוזי או העירוני, וחובתו לתת לדור הצעיר חנוך המאחד את חלקי העם לכל שכבותיו ומעמדיו. בבית ספר כזה אין קבוצה גדולה או קטנה רשאית לחנך את הילדים על פי תורת עולמם הם ועל פי דרכם המיוחדת. לא כך אצל שה פזורה ישראל, שכל חבר אנשים שוה-דעות רשאי לערוך שבת לעצמו ולפתוח בתי אולפן לקטנים לפי כיוונם.

כשהחלו התסיסות הסוציאליסטיות ביהדות הרוסית בראשית מאת העשרים – הוכשר הקרקע לבית ספר יהודי מטפוס חדש. כי ההשקפה המעמדית והחומרנית הביאה עמה שינוי ערכים ביחס ליהדות. המורדים בעבר הפיאודאלי מרדו גם במסורת התרבותית הישראלית. גלי השנאה שהכה לבבם אל הלוחצים המדיניים והכלכליים, שטפו ועברו גם אל רבני ישראל ואל דת ישראל. הרבנים והיראים היו, לפי דעת הסוציאליסטים היהודים, באי כח האמונות התפלות, דת ישראל היתה בעיניהם שריד ימים קדמונים, ומנהגי ישראל – עיכוב להתפתחות החיים החדשים, החפשים, המתוקנים. ובהיות שהמוני העם העניים דברו יידיש ולא ידעו עברית – הפך לב מבקשי החדש (“פּועלי ציון” יצאו מן הכלל) לשנוא גם את הלשון העברית, ובמקומה העמידו את האידיש כלשון החנוך והתרבות.

כל זמן שנתקיימה ממשלת הצאר ברוסיה והתעמולה הסוציאליסטית התנהלה במסתרים – לא ניתנה האפשרות לסוציאליסטים היהודים להקים להם בתי ספר משלהם. אך משעה שניתקו מוסרות השליט היחידי ונוסדה ממשלה דימוקראטית פרצו כל הכחות החתומים החוצה והחלה הסתערות על החנוך הישן, אם המסרתי ואם הלאומי, בויחוד על הלאומי שהיה מודרני ודינאמי והשפיע על הדור. בית ספר אידישאי היה לסמל הדימוקראטיה והמודרניות. מאז היו חנוך אידישאי וכיוון סוציאליסטי תאומים.

מן הראוי להזכיר שהסוציאליסטים היהודים היו מסוגים שונים, מהם קוסמופּוליטים שקיומו של עם ישראל היה בעיניהם כאנאכרוניזם וקוו לבטולו בעתיד הקרוב – להם היה קיומה של אידיש הופעה ארעית ורע מוכרח, ומהם – עממיים שנודעה להם חבה ללשון הבית, ומהם – לאומיים, כגון סיימיסטים ופועלי ציון, שהתייחסו בחיוב לכל יצירות האומה. מהגרים יהודים ראשונים שהגיעו לאמריקה היו אנארכיסטים, סוציאליסטים-ריבולוציונרים ובונדיסטים.

בתי הספר של “חוג הפּועלים”

כשיסדו להם הפועלים היהודים את המסדר “ארבעטער-רינג” בסוף המאה התשע עשרה (ארגון לעזרה הדית) היו "המהגרים מדברים תדיר על המהפּכה, העומדת אחר כתלם ועתידה לפרוץ בקרוב באמריקה. על כן היו מתעסקים אך בשאלות כלכליות ופוליטיות, אבל לא בשאלות תרבות ולאום. בשורות “חוג הפועלים” שררה באותם הימים רוח הקוסמופּוליטיזם והטמיעה, הגלויה והנסתרת. בעית הלשון והחנוך הלאומי, מלחמת המועטים בתוך החיים האמריקניים הרחבים והתפתחות תרבות לאומית מיוחדת – כל אלה היו נראים כרעיונות שוביניסטיים ודינם דין “טרפה.”²⁴³

היה היו לבני חוג “הפּועלים” בתי ספר ליום ראשון (סנדיי סקולס),²⁴⁴ אבל הללו היו בתי“ס פוליטיים. רצו ההורים שלא ייסחפו בניהם עם זרם הנוער האמריקאני, הנוער האתליטי, השקוע בתענוגות גוף ומשחקים והוא אדיש לגמרי לשאלות החברה. ההורים חפצו שבניהם יאחזו במעשיהם, לתקן עולם במהפכה. בקורסים ההם לא היה זכר לא לאידיש כלשון ולא לתולדות ישראל ולא לשום בעיה ישראלית. שם מסרו לילדים בהתלהבות תולדות המהפכנים והשתדלו לנטוע בלבם שנאה למנצלים. התלהבות הגדולים היתה עצומה אבל הילדים חסרי הנסיון לא נתלהטו באש זו ולא ירדו לסוף כוונתם של מוריהם. אחד מחבריהם, הד”ר ב. הופמן (כנויו הספרותי הוא “צביון”) הביע דעתו על חנוך זה:

“מנקודת ההשקפה החנוכית נראית לי ההטפה לסוציאליזם לילדים קטנים למזקת, ומנקודת ההשקפה הסוציאליסטית נדמה לי ה”סוציאליזם של תינוקות" לוולגאריות ולחילול הרעיון"²⁴⁵

אך השקפת עולמם של המהגרים שבאו לאמריקה מרוסיה ומפולין משנת 1905 ואילך אחרת היתה. התחיה הלאומית השפּיעה על כל מעמדות העם, אפילו על מתנגדיה. לא רק פועלי ציון והסיימיסטים, אף הבונדיסטים היו מחומר אחר. לאמריקה בא אז הד"ר חיים זשיטלובסקי, מראשי המדברים בועידה של טשרנוביץ, שבה הוכרזה האידיש ללשונו “הלאומית” של עם ישראל. הוא החל אז לעורר את הקהל על הצורך בבתי ספר אידישאים. והמפלגה הראשונה שנגשה להגשים את הדבר היו “פועלי ציון”.

בשנת 1910 נתכנסו “פּועלי ציון” לועידתם השנתית במונטריאל של קאנאדה, ואל ועידה זו הוזמן גם הד"ר זשיטלובסקי – אף כי לא היה חבר למפלגה. באותה ועידה הוחלט לפתוח בתי ספר לאומיים ראדיקאליים (נאַציאָנאַל-ראַדיקאַלע שולן). לעומת הפועלים בלתי הלאומיים שיסדו להם “חוג הפּועלים” לעזרה הדדית, הקימו להם הפּועלים הלאומיים “התאחדות פּועלים יהודיים לאומיים” (אידיש נאַציאָנאַלער אַרבעטער פאַרבאַנד), והתאחדות זו, שהיו לה מקורות הכנסה קבועים, הבטיחה לתמוך בבתי הספר החדשים האלה. עברו שבועות מספר ובית הספר הראשון נפתח בניו יורק ובראשו הועמד יואל ענטין. זה היה הטפּוס הראשון של בית ספר אידי באמריקה.

בית הספר נפתח במורד העיר ניו-יורק, במקום מגוריהם של הפועלים ודלת העם. המורים שבאו ללמד את הילדים היו אידיאליסטים נלהבים, המתכוונים לבנות עולם חדש, אבל מומחים בהוראה לא היו. חוץ מחסרון זה לא היו המייסדים שרויים בשלום. שני רעיונות התרוצצו בקרבם, יש שהדגישו את החצי הראשון של השם, “נאַציאָנאַל,” ודרשו תוכן עממי, ויש שהטעימו את ה“ראַדיקאַל”. עיקר חלוקי הדעות היו בענין הלשונות. הטריטוריאליסטים שהשתתפו עם “פּועלי ציון” ביסוד האסכולה, לא הסכימו שילמדו עברית בבית ספר אלמנטארי. מקומה של לשון “עתיקה” – אמרו – הוא בבית ספר גבוה, ליחידי סגולה, אבל “פּועלי ציון” שקשרו גורל עם ישראל במולדתו, בארץ ישראל, חשבו את למוד הלשון העברית לחובה על כל תינוק מישראל, כתוספה לאידיש, לשון העם. חלוקי הדעות הללו לא פסקו כל הימים והפריעו את השלום. בשנת 1916 התפשרו שני הצדדים ולמוד העברית הוטל לחובה, אבל לא על הקטנים, תלמידי המחלקות הראשונות. אולם גם פּשרה זו לא הביאה ארוכה והלבבות החלוקים לא נתאחדו. בבית ספר אחד שנפתח בברונקס פרש מן השאר והוציא את העברית לגמרי מתוכן למודיו. מסביב לבית ספר זה נכנסה חבורה שעמדה על בסיסה של לשון אחת ויחידה לעם ישראל, והיא אידיש.

למרות הסכסוכים הפנימיים החלו בתי הספר להתפשט בערים שהיו בהן סניפים להסתדרות פועלי ציון. מלבד בתי הספר בניו-יורק ובכרכי קאנאדה נוסדו אסכולות אלה בבוסטון, ברוקטון, מס., פּיטסבורג, פּא., קליבלנד, אוהאיו, שיקאגו, דיטרויט, נוארק, פּטרסון, נ. דזש., אלבאני, סיראקיוז, נ. י., סינסינאטי ובעוד ערים. בתחלת החורף של שנת 1912 נתכנסו עסקני בתי-הספר לניו-יורק ויסדו ארגון מאוחד למוסדות. בכינוס זה הוחלט להשוות את שתי הלשונות בזכויותיהן. בשנת 1914 נתכנס כינוס שני לניו-יורק, שבו השתתפו גם באי כח בתי הספר של ס. ט. (ציונים טריטוריאליסטים) ובו נתקבלה החלטה של פשרה, שחובת למוד הלשון העברית אינה חלה על הכתות המתחילות. מכנוס זה ואילך הנהיגו גם שנוי גדול בבתי הספר. עד אז נפתחו אך פעמים בשבוע, ביום השבת וביום הראשון. העסקנים באו לידי הכרה שאין הזמן מספיק להשפיע על הילדים השפעה של ממש והחליטו לקבוע למודים בכל ימות השבוע, כמנהג בתי תלמוד התורה.

על הרוח ששררה בחוגים הללו יעידו דברי הזכרונות של אחד המורים הראשונים, א. ק. אפּשטיין:

“אחרי הועידה בטשרנוביץ (וועידת האידישאים) התאמצו כמה מהאינטליגנציה שלנו להכניס את השפה האידית אל הקהל היהודי כאמצעי לקיום הלאום. בשיקאגו נוסד אז בית ספר בשם “אידישע נאציאָנאַל ראַדיקאַלע שולע”. הפּקוח על בית הספר היה בידי קבוצה קטנה של אידיאליסטים, סוציאליסטים טריטוריאליסטים. אני הייתי אחד מן המורים הראשונים. כמובן שהייתי מורה מתנדב. אחרי שבועות אחדים של הוראה הוזמנתי למשפט (חברים). נאשמתי כי בזמן שבקר אחד המפקחים במחלקתי בלמדי היסטוריה מקראית הזכרתי חמש פעמים את שם ה‘. ועוד קטרוג: בארתי לתלמיד כי שמואל הנביא לא היה מנחש או ידעוני, כמו שבאר אחד המורים לכתה, אלא נביא אמת. הגנתי על עצמי לפני חברי, שאני בעצמי איני מאמין בה’, כי דברתי כעל גוף שלישי, היינו שהיהודים בזמן קדמון האמינו כי ה' עושה נסים ודואג להם. אבל התנצלותי לא הועילה. המאשימים טענו כי התלמידים יטעו בדברי, כי מספר אני את ספורי המקרא ברגש, כי הדת והאלהים הם שרידי תקופת החושך והם אמצעי בידי הבורזשואזיה היהודית לנצל את ההמונים ואין לזה מקום ב”אידישע ראַדיקאלע שולע“. ופסק הדין היה כי פטרוני ממשמרתי. אחר זמן מה נתקבלתי כמורה בבית הספר האידישאי שנוסד על ידי “פועלי ציון”. בבית ספר זה ניתנה לי הרשות להזכיר את שם האלהים”²⁴⁶

בתי הספר האלה עוררו ענין גם בקרב “חוג הפועלים” (מן האוחזים כשיטת ה“בונד”). בימים ההם כבר פּנה הדרו של הקוסמופוּליטיזם המופשט והאוירי והאמונה הגדולה במלכות הסוציאליזם ההולכת וקרבה – תש כחה. ההכרה של “איש על מחנהו ואיש על דגלו” החלה חודרת אל הלבבות. וצרות ישראל הפיחו את הניצוצות הישראליים שבלבבות.

על כן החלו להתווכח בועידות השנתיות של “חוג הפועלים” על הצורך לחנך את בניהם ברוח ישראל. אחד ממכשירי הקרקע לרעיון זה היה המשורר האידי, בעל הלב הלאומי החם, א. ליסין. עוד בשנת 1910 פרסם מאמר בכלי מבטאם של הפועלים, “פאָרווערטס”, מאמר מלא רגש שבו קונן על התרחקות הבנים מהוריהם. הבנים נשלחים אל המכללות ושם הם מצטיינים בלמודיהם, אבל מתרחקים הם מן ההמונים ואינם משתתפים בצערם ובלבטיהם ואינם עושים דבר לשיפור מצבם.

“המסיימים המצטיינים בלמודיהם שיצאו – על חשבון הוריהם העובדים בזיעת אפם במכונה ומאחורי קרון הסחורה (של הרוכלים) – מחיי העוני על מנת להכנס לחיים טובים יותר, מדוע עומדים הם מרחוק, בשעה שהמון היהודים זקוקים לעזרת המשכילים? מדוע אינם באים ואינם מביאים את השכלתם ואת כחותיהם לעזור להוריהם, לאחיהם, ולקרוביהם במלחמתם הקשה? מדוע רחוק הנוער היהודי האינטליגנטי ממעמדו ומעמו,”.

“רבות הן הסבות, אבל הסבה הראשית להתנכרות הילדים הוא חנוכם בבית הספר הצבורי, שם הם לומדים משחר טל ילדותם להבזות את לשוננו, את ספרותנו ואת ענינינו. ואף על פי שהם דרים אתנו תחת קורת בית אחד – מבדילה תהום בינינו, תהום הנפש.”

“אלו היו בנינו מתחנכים חנוך יהודי טוב, אז לא היתה תנועת הפּועלים היהודית, אף התנועה הסוציאליסטית היהודית²⁴⁷ מרגישה מחסור כזה בכחות אינטליגנטים.”²⁴⁸

בועידת “חוג הפועלים” שנתכנסה בשיקאגו בשנת 1915 הובאה החלטה להטיל חובה על ועד החנוך של המסדר לשים לב לחנוכם של בני החברים; לייסד או לעזור ליסודם של בתי ספר ליום השבת וליום הראשון בכל מקום שאפשר. ובנוגע לטפוס בית הספר הרצוי חקרו ודרשו ובאו לידי הכרה שמארבעת הסוגים הקיימים: בתי הספר הסוציאליסטיים ליום א', בתי הספר על שם פראנציסקו פרר,²⁴⁹ בתי הספר הלאומיים הראדיקאליים ובתי הספר היהודיים החפשיים (אלה שנוסדו על ידי הסוציאליסטים הטריטוריאליסטים) – האחרונים הם המתאימים ביותר לבני הפּועלים. והם יתנהלו באידיש או באנגלית.

וכאן יובאו דעות חברים אחדים בשעת הוויכוח כדי להעמיד את הקורא על אפיים של חברי ה“חוג” והשקפת עולמם:

מתווכח א.: “חוג הפּועלים” אינו הסתדרות יהודית. אין להזכיר אידיש כשם שאין מזכירים לשונות אחרות.

מתווכח ב.: רוב חברי ועד החנוך מהלכים בדרך החלקלקות של לאומיות.

מתווכח ג.: עלינו לברר בירור גמור שאין “חוג הפּועלים” מוסד יהודי מיוחד.

מתווכח ד.: אף על פי שאיני מתנגד לתרבות יהודית עלינו לחנך את ילדינו בלשון שהם יודעים יפה (אנגלית).

מתווכח ה.: עלינו לחנך את ילדינו כדי לגדלם לסוציאליסטים נאמנים, על כן עלינו ללמדם בלשון השכלתם (אנגלית)²⁵⁰.

בכינוס של שנת 1916 נתקבלה החלטה ברוב דעות, 55 כנגד 43:

מכירים אנו בעובדה שרבים מחברינו מעונינים שיהיה לבניהם מושג מה מתולדות ישראל, מתרבותו, מלשונו ומספרותו, ועל כן מוכרחים הם למסור את בניהם ללמודים אורתודוכסים, מחוסר בתי ספר עממיים ראדיקאליים"

“והיות שבזמן האחרון החלה תנועה לייסד בתי ספר אידיים עממיים ראדיקאליים, שבהם ילמדו הילדים בלי השפעה של קנאות ודת,”

“על כן מחליטים אנו לדרוש מסניפינו ומחברינו להצטרף אל בתי הסוציאליסטים במקומות שהם קיימים ולסייע ביסוד חדשים במקום שאינם עדיין”.

מאז החלו לייסד בתי ספר משלהם והמרכז תמך בהם בכסף, והתמיכה גדלה משנה לשנה, כאשר נווכח מטבלה זו:

שנה	סכום תשלום כל חבר לטובת בתי ספר (בסנט)
1918	8
1919	20
1920	32
1921	36
1927	80

ועד החנוך הארצי הוציא בשנת 1919 – 5930.48 דולר ומשנה לשנה גדל התקציב. בשנת 1934 הוציא כחמשים אלף דולר ובשנת 1936 כששים ושבעה אלפים דולר. הרוח הלאומי חדר יותר ויותר אל ההמונים ומספר בתי-הספר הלך ורב.

תחלה נוסדו שלשה בתי ספר בניו-יורק (בשנת 1918). כעבור שנתים כבר היו בניו-יורק שבעה בתי ספר, כעבור שנתים – חמשה ובשנת 1923 ששה. ובנוגע לכל הארץ:

בארה"ב ובקאנאדה	שנה	מס' בתי ספר של “חוג הפּועלים”
	1919	10
	1920	30
	1927	103
	1930	110

משנת 1931 ואילך, משנתגבר המשבר הכלכלי, החל מספר בתי הספר מתנודד, עולה ויורד:

שנה	מספר בתי ספר
1931	ו 103
1932	95
1935	119

וזה היה מספר התלמידים:

בשנת 1919 – – – – – – – – – 400

" 1920 – – – – – – – – – 1200

" 1929 – – – – – – – – – 5247

" 1933 – – – – – – – – – 5900

" 1939 – – – – – – – – – 8000

בימים הראשונים לפתיחת בתי הספר לא היתה להם תכנית מאוחדת. היו מלמדים לקרוא ולכתוב אידיש והיו משוחחים עם הילדים שיחות על החיים ומספרים להם ספורים מתולדות ישראל וספורים כלליים ועורכים לילדים משחקים שונים. בכמה בתי ספר הטיפו לילדים על הסוציאליזם. בקרב המורים נתגלו חלוקי דעות, אלה נוטים ללמד ספרות וחיים ישראליים ואלה מהססים, כדי שלא להכניס בלבות הילדים לאומיות ודת, שהרי תורת מלחמת המעמדות עיקר היא. בשנת 1920 נתכנסו ראשי בתי הספר לשם עריכת תכנית. בה באספה הציע היושב ראש את עיקרי השקפתו:

“בתי הספר של חוג הפועלים הם קודם כל חילוניים לגמרי. בתי הספר הלאומיים הראדיקאליים היו לפי תכניתם ולפי רוחם – חדרים מתוקנים. הם התייחסו אל העברית בקדושה ועומדים ביראת הכבוד לפני כל דבר שהוא יהודי עתיק, כל מה שכתוב בדברי ימי ישראל חשוב להם, בקצור: הרומנטיזם הלאומי שלהם גובל עם הדת מצד אחד ועם הציונות מצד שני, – כל אלה שללו מהם את האפשרות להיות לאסכולות חילוניות, בלתי דתיות ובלתי לאומיות. בתי ספרנו אנו נוסדו על טהרת החילוניות, בהם אין מטפחים את הדת, בהם אין מעריצים אותה, אדרבה: מרחיקים אותה. הפועל היהודי אינו עוד דתי ואינו חי בזכרונות רומנטיים. בתי ספר אחרים הכריזו על הסיסמה “כל ילד מישראל לעם ישראל”, אבל לגבי דידנו אין עם ישראל מאוחד חי וקיים, כל עם יפרד למעמדיו, ולכל מעמד צריך להיות בית ספר מיוחד משלו”.

הכנוס החליט שבתוך כתלי בתי הספר יחוגו את החגים האלה: פסח – חג החרות, ל“ג בעומר – כזכרון למלחמת בר כוכבא, א' במאי – יום אחות הפועלים, חנוכה – יום השחרור מעול היונים, פורים – יום הילדים, ד' ביולי – יום שחרור אמריקה, י”ב בפברואר – לזכר שחרורם של הכושים, יום אחד לזכרון המהפכה ברוסיה ויום אחד לחג הסוכות. את חגיגת השבועות כחג הבכורים, חג הטבע, לא קבלו. בנוגע לאגדות ישראל קבל הכנוס החלטה זו:

“הכנוס מכיר את ערכן הפיוטי הגדול של אגדות ישראל הקדומות מן התנ”ך ומן המדרשים, את השפעתן החנוכית ואת ערכן כיסוד לדברי ימי ישראל בימי קדם. אבל יש לשים לב כי רבות מאגדות אלו חדורות רוח דתית, שאינה מתאמת עם חילוניותם של בתי ספרנו. על כן מחליט הכנוס שינהיגו בבתי הספר של חוג הפּועלים את האגדות על האבות, אותן שיסוד האלהות והדת אינו שולט בהן, ועל וועד מיוחד לערוך רשימות אגדות כאלה"²⁵¹:

“בתכנית שחוברה בשנת 1927 בא לידי ביטוי היסוד הלאומי ומן היום ההוא הולך בית הספר של ה”חוג" ומלאים. אכן תהליך אטי ודרכו אינה ישרה. אבל הרגשת הסכנה של כליון האומה שגדלה עם חורבן אירופה הרחיבה את הזרם הלאומי. מקודם סברו שמקצוע החנוך של ה“רינג” נוגע רק לעצם חוגו ואין לו ענין רב בפעולת החנוך של שאר היהודים. כעת ערה ההכרה שחברת ה“רינג” היא רק חוליה אחת מצבור יהודי גדול. בהצהרה אחת של כנוס בתי הספר של ה“רינג” בשנת 1939 נשמעו כדברים האלה: צריכים אנו ללמד את ילדינו לזכור את דברי משוררנו הלאומי הגדול אשר המשיל את עם ישראל ללב העולם"…

החליט ללמד לא רק את ספורי החומש, כי אם גם את חלק המשפטים. לדברי ימי ישראל ניתן מקום חשוב.

הקורס הרשמי של בתי הספר של ה“רינג” הוא לחמש שנים. אך בניו-יורק יארך ארבע. סבת הצמצום היא שרוב בתי הספר פתוחים רק שלשה ימים בשבוע ואין די זמן למורה המשמש בשני מוסדות (ג' ימים בשבוע בבית ספר אחד וג' ימים במשנהו) לטפל במחלקה חמישית. תכנית למוד האידיש מעובדת בדיוק נמרץ. חוץ מאידיש ומהיסטוריה יהודית תופסים מקום בתכנית אגדות וספורים יהודיים, ספרות אידיש, חדשות היום וזמרה²⁵².

בתי הספר על שם “שלום עליכם”

נאמר לעיל שבתי הספר הראשונים, הלאומיים הראדיקאליים, היו בהם שני שותפים: “פּועלי ציון” שהכירו בזכות הלשון העברית, וסוציאליסטים-טריטוריאליסטים שעמדו על בסיס ביעור המסורת הישנה, ואידישיזם לאין פשרה. בוועד בית הספר הלאומי הראדיקאלי בברונקס היו ממתנגדי “פועלי ציון” וקראו לעצמם “בלתי מפלגתיים”. נימה מצאו בבית הספר שהוא מפלגתי ודרשו בתי ספר “עממיים” ללא זיקה למפלגה פוליטית. על כן פרשו מרשת בתי הספר “נאציאנאל ראדיקאלים” והחליטו לעמוד ברשות עצמם. בסוף שנת 1914 היו בבית הספר כמאה תלמידים ומוריהם היו חיים ליברמן, המנוח חיים עלבע וי. בן צבי, ממנהלי הישוב בארץ ישראל כיום²⁵³. בשנת 1916 החליטו המתבדלים, שהיו הרוב, לקרוא את בית הספר על שם הסופר העממי “שלום עליכם” (שלום עליכם שול), ומאז נתעוררה תנועה ליסוד בתי ספר מטפוס זה. בניו-יורק נפתחו שלשה בתי ספר נוספים בשם זה, ואף על פי שלא נתאחדו רשמית, היו המורים מתכנסים על מנת לדון בשאלות ארגון וחנוך. בשנת 1918 נוסד מרכז בתי הספר האלה על ידי לייבוש לעהרער, ושם המרכז “שלום עליכם פאלקס אינסטיטוט” הקיים עד היום.

אסכולות אלה הנהיגו בשנת 1917 למודים של שלש פּעמים בשבוע, ושנה לאחריה – למודי יום יום, אחר הצהרים. כמו כן הנהיגו בהם שירה וזמרה ורקודים וציור וארגנו בהם מועדונים לילדים. בשנת 1919 יסדו מחנה קיץ לילדים בשם “בויבעריק”, שיש בו מקום למאתים ילדים. ארגון זה הצטיין בהוצאת ספרי ילדים בטעם וביופי.

תכנית בתי הספר ערוכה לחמש שנים ועיקרה ללמד את הילדים אידיש וספרותה ודימוגראפיה יהודית ותולדות ישראל מן הימים הקדמונים עד היום. עברית לא היו מלמדים בבית הספר היסודי אלא בתיכוני ואת מנהגי ישראל מבארים מנקודת השקפה “תרבותית היסטורית.” בשנת 1935 היו ברשת זו עשרים ואחד בתי ספר אלמנטאריים, 19 בניו-יורק ושנים בערי ניו-דז’ורזי ופּורט אמבוי, ובהם למדו יותר מאלף ילדים. על התוצאות כתב אחד המנהלים (בשנת 1935):

“אידיש היא הלמוד החשוב ביותר והקשה ביותר בבית הספר האידי באמריקה. התלמיד השכיח, לאחר סיימו את בית הספר היסודי, כותב אידיש בלתי טובה ולפעמים משובשת. אוצר מלותיו דל ולעתים חסר בו הניב היהודי לגמרי. והסבות ידועות: משום שלשון המדינה, אנגלית, שלטת בו”²⁵⁴.

בשנת 1923 נוסד בית הספר התיכוני – זה היה נסיון שני, כי הראשון משנת 1919 לא הצליח – והנהיגו בו אידיש, חבור, פולקלור, היסודות העברים באידיש, ספרות אידיש, עברית ותולדות ישראל. כעבור שנה הנהיגו בו קטעים מן התנ"ך, בתרגומו של יהואש, וקטעים מן התלמוד. בה בתקופה היו בו כחמשים תלמידים.

על הרוח המנשבת בשנים האחרונות, שנות הרהורי חרטה וחרדה לקיום עמנו, בבתי הספר האלה, יעידו דברי אחד מראשי העסקנים:

“שעות הלמודים בכל הכתות נתרבו. בכמה בתי ספר הגדילו את שעות הלמודים משעה לשעה וחצי ליום, ובמספר מוסדות – לשתי שעות. הנהיגו למוד “ידיעות ישראל” (יידישע ידיעות). לפני כמה שנים היה למוד כזה נחשב למוזר. מונחים ומושגים שהיו מובנים יפה לנו ולהורינו – חייבים ילדינו ללמוד על מנת לדעתם. מזוזה, תפילן, מזרח, קופת צדקה, טלית, טלית קטן, שחרית, מוסף, קריאת התורה, עיכוב הקריאה וכו' וכו', כל אלה מושגים זרים הם לילדינו, משום שאינם מצויים אצלם. בדיחה מתהלכת שאין ילדינו זוכים אפילו למדרגת עם הארץ… לדינו לומדים אידיש בחלל רוחני ריק”.

בחגיגות “עונג שבת” וחגים ומועדים אחרים לא עיבדנו עדיין טקס מסוים, אבל כבר באנו לידי התחלה. בלילי יום ששי אנו שרים אותם השירים. קוראים פרק מן התנ“ך, מדברים מעניני היום, או משוחחים על ספר. יש בטקס זה מעין זכר לתפלה ולדרשה בשבת בבית הכנסת.”²⁵⁵

ומפקח על בתי הספר האידיים בניו-יורק מחווה את דעתו על בתי-הספר האלה:

החוג החברותי המטפל במוסדות שלום עליכם אינו גדול ואינו מראה נטיה להתרחב. דומה הוא למשפחה ורק לעתים רחוקות מאד נוסף עסקן חדש לחוג המשפחתי הצר, המקריב את כחו להחזקת המוסדות הקיימים, ולהעמיק את עבודת החנוך הפנימית והחיצונית. הנסיון להקים תנועת נוער על ידי המוסד הצליח רק לשעה קלה"²⁵⁶.

בתי ספר אידיים של הקומונאים

בשנת העשרים של מאה זו החלה תסיסה גדולה בקרב הפועלים היהודים באמריקה, כי נתגברה עליהם השפעת הקומונאיות. הפּילוג האידולוגי שנתגלע באגודות המקצוע היהודיות ניכר גם בוועדי בתי הספר של “חוג הפועלים”. “צעירים” אגרסיביים החלו דורשים גישה חדשה לחנוך. בשנת 1926 פרשו שבעה עשר בתי ספר מרשת האסכולות של חוג הפועלים ונתייחדו בשם “אומפּאַרטייאישע אידישע קינדער שולן” (בתי ספר אידיים בלתי מפלגתיים). מיד נצטרפו לי“ז בתי הספר של ניו-יורק אסכולות מפילאדלפיה, שיקאגו ושאר ערים, ונוסדו חדשות בבוסטון, דיטרויט, ולוס אנג’יליס, והכיוון הקומונאי בחנוך היהודי היה לתנועה. עוד בשנה הראשונה הגיע מספר בתי-הספר לארבעים, בשנת 1928 היו ששים, כעבור שנה – שמונים, ובהם שלשת אלפים וחמש מאות תלמידים. התסיסה הביאה לידי וויכוחים פנימיים רבים, ומיד היה מחנה העסקנים הקומונאיים לשני מחנות. אלה אמרו שאף על פי שהאסכולה שייכת למעמד הפועלים המהפכנים אין לקשר את התינוקות ב”הסתדרות החלוצים" (החלוצים הקומונאים) ואין לשתפם למלחמת מעמדות ישרה, ואלה, הפּרולטאריים “האמתיים”, דרשו מבית הספר שישמש חלק בלתי נפרד מן המלחמה: חנוך מעמדי ופעולה כרוכים יחד. “עודם על ספסל הלמודים ועליהם להיות מסייעים (מיטקעמפער) בקרב שני המעמדות”. האידישיזם לשמו – אף הוא לא היה לרצון להם. אידיש אמצעי היא ככל לשון ולא מטרה לעצמה. חילוקי הדעות הפנימיים נתגברו כל כך עד שהחלו מעכבים את התפתחות המוסדות. בשנת 1929 נתכנסו העסכנים לדון בבעיות אלו ואז פרצה המלחמה בכל תקפה וקבלו את העיקרים האלה:

“מטרותיהם של בתי הספר בלתי המפלגתיים לבני הפּועלים הן לחנך אישיות רבת צדדים, מרגישה, נועזה, חפצת חיים ושואפת קרב, ותרבותית, שתוכל להשתתף במלחמת המהפּכה כדי לכבוש את השלטון ולבנות סדר סוציאליסטי חדש”.

“עזרה לשובתים, משלחות ילדים לבני עמים אחרים, עזרה לפעולה פּוליטית של תנועת הפועלים המהפכנית, השתתפות במשמרות פּועלים,²⁵⁷ השתתפות בהפגנות פּוליטיות – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מתכנית בית הספר”.

“לשון בית הספר היא אידיש, אבל אין הלשון משמשת לנו אלא כאמצעי לפתח בקרב הילד רוח בין לאומי”²⁵⁸.

בית הספר הוא של ארבע שנות למודים, עשרה חדשים בשנה, ילד בן עשר לומד את הענינים האלה, מנקודת השקפתם של הקומונאים:

“נושא א, בית הספר והכפירה בדת: בית הספר לפועלים, בית הספר הצבורי, תלמודי התורה, חגים דתיים, חגי פועלים, המסדר בין הלאומי (הוא מסדר הפועלים הקומונאים) וסניפי הילדים. פעם בשבוע ילמדו חדשות. עבודת הילדים: שלשה חבורים על הנושא הנ”ל, קריאה מספר הלמוד ומספרות ילדים, הרצאה לפני הילדים ושיחות. פעולות: בחירת ועדים, עתון של קיר, יסוד סניפי תינוקות ובקורים בבתי הורים לשם מטרה זו. נושא זה יארך חדש אחד, מיום 15 בספּטמבר עד 15 באוקטובר."

“מט”ו באוקטובר עד 20 בנובמבר: בחירות, המהפּכה הרוסית, בירו-בידז’ן, מצב היהודים, מלחמת העולם, קריאה מספרו של שלום עליכם “מאָטל פּייסי דעם חזנ’ס”, קריאת 37 עמודים של ספורים ושירים מספר הלמוד (ארבעטער שול חלק שלישי), הכרת הפּלאטפורמות של כל המפלגות הפּוליטיות, חגיגת המהפכה הרוסית, כתיבת ג' חבורים על הנושאים ההם"²⁵⁹.

* *

ימי התסיסה החברתית היו ימי הפריחה לבתי הספר האידיים. ומסדרי המפלגות נתנו להם תמיכה חומרית ורוחנית גדולה. חברים לאלפים מצאו להם חובה לעשות למען המפלגה והמסדר ולמען בתי הספר שלהם, המיוחדים להם.

אבל ימי הפריחה קצרים היו ואדמומיותה לא באה משפע כח ודם, אלא מסערת רגע והתרגשות. הגורמים שהביאו לידי ירידה כללית בחנוך הישראלי פעלו גם כאן, וביתר עוז, מכיון שחסר היה הבסיס המסורתי.

בימים הראשונים להווסד בתי הספר האלה היה להם קצת יתרון על תלמודי התורה המודרניים שהיו מלמדים “עברית בעברית”, והוא: שהילדים הבינו יידיש, אם ברב ואם במעט. המורה יכול היה להתחיל בשיחה ביידיש. אם לא ידע הילד לדבר כהוגן, היה שומע יפה. ברם בשנים האחרונות נשתנה המצב. הדבור ביידיש הולך ופוחת, הולך ונדחק על ידי שפת המדינה. ילדי הדור יש ואינם יודעים יידיש כלל. המורים מוכרחים ללמד יידיש כלשון זרה.

אולם ראש הגורמים היה שנויי החומר והרוח שהפריחה האינדוסטריאלית והשפע הכלכלי בימי מלחמת העולם החישום. פועלים יצאו מבתי החרושת ונעשו יצרנים, מחזיקי בתי חרושת, חנונים פעוטים היו לסיטונים ואביוני אדם לאמידים ולעתים גם לעשירים. כל שנוי כלכלי מביא עמו שנוי חברותי ורוחני. הפּועל, חבר המסדר, שומר עדיין על מפלגתו, אבל זוהי “שמירה” להלכה, מעין רגשי אמון לעבר, מעין הבטחה לעצמו: “לא נעשיתי חלילה בורגני.” למעשה הוא עוקר את דירתו לשכונה עשירה יותר, נפגש עם שכנים חדשים, האנגלית תופסת את מקום היידיש וה“הגינות” דורשת להצטרף לבית הכנסת המודרני, שיש בו גם קלוב. הראדיקאליות הולכת ומתנדפת. הריקניות וחוסר אורח חיים וסגנון חיים מעיקים על הלב. טוב שילך הבן אל בית הספר שעל יד בית הכנסת. אין לפרוש מן השכנים. עוד מעט ויגיע תור ה“בר מצוה.”

אפילו בימים הראשונים היה חוסר המסורת בבתי הספר האידיים מעכב. על כן היה מספר הבנות שבהם גדול ממספר הבנים. הנערה שאין חובת מצוות עליה נמסרה לראדיקאליות. תלמד מעט יידיש. אולם הנה הגיעו ימים והחלו למנוע גם את הבת. מורי בתי הספר האידיים שהיו רובם ככולם אידיאליסטים ומוכנים להקריב הרבה על קדושת הרעיון – הרגישו כל הימים את חולשת בית הספר ואת רפיון קשרו בעם.

נוסף על זה לא היו האידיולוגיות השונות להועיל בחיי המציאות. עסקנים ראדיקאליים רצו לראות בבניהם את יורשיהם הרוחניים, שיהיו אף הם סוציאליסטים מינקותם. אולם התינוקות לא שיתפו עצמם לדאגת הוריהם ושטח התעניינותם לא היה בשדה תיקון החיים הפוליטיים. המורים ההגונים ראו לצערם את המהלך הגדול שבין פלפולי תורות חברתיות ועניני נפשם של תינוקות.

תהליך בתי הספר היה על כן מן הדיאלקטיקה הסוציאליסטית אל חנוך ילדים ומן הראדיקאליות אל העממיות ואל מסורת עם. פּרוצס זה הוחש בימיו של היטלר. השואה שבאה על עמנו הביאה את הראדיקאלים לידי תהיה על הראשונות ולידי הרצון להזדהות על כלל ישראל. אפילו בשורות הקומונאים החל השכל הישר והרגש הישר משפּיעים. במקום חנוך מעמדי בין לאומי הצהירו בכינוס החמישי כי מטרת בית הספר היא לגדל דור שיתגאה בשייכותו הלאומית… דור שיתקשר בתרבות ישראל ויתכשר להיות לא רק נהנה מן התרבות, אלא גם להיות יוצרה בעתיד. ספרי הלמוד קבלו דיוקן חדש. הספורים על תינוקות הפלא שהיו מוכנים ומזומנים להקריב את עניניהם על מזבח האידיאל הקומונאי פנו מקומם לחומר פחות מלהיב אבל אמתי יותר²⁶⁰, ואף לחגי ישראל הוקצתה פנה והובאו קטעים מן החומשש ומתולדות ישראל.

אבל עתידות בית הספר האידי לוטים בערפל. ידי העסקנים רפו. המורים נתייגעו. כי המורה בבית הספר האידי הריהו גם עסקן תרבותי. עליו לכנס את ההורים, להרצות לפניהם, לעוררם ולזרזם. מרגיש הוא שכל טרח בית הספר וקיום האידיאל מוטל עליו.

“הדבר הראשון אשר עלינו לציין – כותב אחד הוותיקים מן המחנכים האידישאיים הראדיקאליים – הוא כי בתי הספר החילוניים חסרים בטחון עצמי, כזה שהיה להם לפני עשרים שנה או חמש עשרה או עשר שנים. אז פרחו, מספרם הלך וגדל, וכן מספר התלמידים. המוסדות הקיימים על ידיהם גדלו ונתחזקו. קמו והתפתחו קורסים למורים, עתונים לילדים כלי מבטא פּדגוגיים, הופיעו ספרי למוד ומכשירי בתי ספר. נוסדו מושבות קיץ לילדים ועל יד בתי הספר נפתחו מועדונים, מחלקות לרקוד, לשירה, לסטינוגראפיה אידית וכו' וכו'.”.

“עכשיו נשתנה המצב. גידול בתי הספר נפסק ובקמה מקומות הוא נסוג אחור, חוץ מקאנאדה. אף בערי השדה הולך מספר התלמידים ופוחת. המוסדות הקיימים על יד בתי הספר מתכווצים. בתוך בתי הספר אין מלמדים עוד הכל בשפת אמם של הילדים, אלא בלשון שהיא שניה להם. הילדים מבינים עוד יידיש, אבל אין בכחם להתבטא בה. ויש שאינם מבינים יידיש כלל, והמורים חייבים ללמד יידיש כלשון זרה כמעט”.

"כמה מהמורים מבתי הספר של “חוג הפּועלים” ושעל שם “שלום עליכם” מסבירים את סבת הפחתת מספר התלמידים בזה שאין מלמדים בהם עברית ורצון ההורים הוא בעברית… כמה מן המורים סבורים שבתי הספר נחלשים משום שאינם דתיים או אינם מסרתיים למדי, שאין חוגגים בהם חגי ישראל, והחגיגות הנערכות – אין בהן כדי מסורת. על כן מציעים הם שינהיגו “עונג שבת” וסדר של פסח מסרתי, שיביאו לבית הספר לולב ויכניסו ילדים לסוכה בשמחת תורה ישאו התלמידים דגל להקפות²⁶¹.

הכותב נשאר נאמן לראדיקאליות ימי נעוריו ומתנגד לכל אלה, אבל הרצאת הטענות עדה היא למצב הרוחות.

ח: בתי הספר ליום ראשון

בבתי הספר ליום ראשון מתחנך כמעט החצי מכל ילדי ישראל הלומדים באסכולות יהודיות. בראשיתם היו יצירי היהודים הריפורמים, ועד היום הם מוסדות החנוך היחידים אשר להם. אבל עם הסתגלות היהודים לחיי אמריקה, ועם התקלשות הכרתם הלאומית וחובותיהם הדתיות החל בית ספר זה מתפּשט גם בין שאר בני עמנו, ביחוד בין אלה שעלו בשלבי הסולם הכלכלי ורוצים להדמות בכל אל היהודים העשירים. רבים מאלו, היהודים השמרנים, העומדים בין האורתודוכסיה ובין הריפורמה, מוצאים חנוך של יום אחד בשבוע נוח לבניהם.

מן הפּרקים הראשונים שבספר זה ידע הקורא כי בית הספר ליום ראשון היה בתחלתו של בית ספר לשני ימים בשבוע, ליום שבת ויום ראשון, ונוסד על ידי הגברת רבקה גרץ מפילאדלפיה. בתי הכנסיות הריפורמיים בארצות הברית נתאחדו בשנת 1837 והחליטו לייסד וועד לחנוך שיפקח על מוסדות החנוך שלהם. בשנת 1886 נתכנסה האספה הראשונה של החברה לחנוך בבתי הספר לשבת²⁶² בסינסינטי. החברה קבלה על עצמה לאחד את בתי הספר לשבת וליום ראשון על ידי תכנית למודים אחידה ולהשתדל לגדל מורים להם. מעשיה הראשונים היו להוציא ספרי למוד לתלמידים וספרי הדרכה למורים, שהיו כמעט כולם מתנדבים – בחורות ונשים שידיעותיהן ביהדות היו מעט מזער. משנת 1903 עברה פעולת הנהלת בתי הספר ל“אגודת בתי הכנסיות היהודים באמריקה.”²⁶³ בשנה ההיא ייסדה מחלקה מיוחדת לפקח על בתי הספר ולשפּרם. המחלקה ארגנה בתי ספר בקהלות החדשות והוציאה ספרי למוד. בשנת 1923 נתמנה הד“ר עמנואל גמראן, אחד העובדים ב”לשכת החנוך" בניו יורק, להיות מנהל החנוך של הריפורמיים, ומעשהו הראשון היה לערוך מחקר על בתי הספר. בשנת 1925 נתפּרסמה החקירה על מצב המוסדות, מעלותיהם ויתרונותיהם. מחקר זה הראה כח רוב חדרי הלמוד של הקהלות הריפורמיות – והן העשירות במדינה – מצויים במרתפי בתי הכנסיות ורק כשליש מהם הם בבנינים המיוחדים לכך. הלמודים בכל כתה ארכו בחשבון ממוצע כשעה וחצי לשבוע והלמודים היו כולם בלשון האנגלית, ורק בחלק השלישי מבתי הספר למדו גם את האלף בית העברי ומלים עבריות. ספרי הלמוד היו מועטים ולא נתחברו לפי העיקרים הפּדגוגיים של הזמן – בעיקרם היו ספּורי תנ"ך עם מוסר השכל, לפי השקפותיהם של הריפורמיים שאין להם מן היהדות אלא המוסר, ואינם נחשבים בעיני עצמם כבני עם מיוחד, אלא כאזרחי המדינה מדת ישראל, הכל לפי ההחלטות שקבלו בפיטסבורג בשנת 1885.

מזמן התמנותו של הד"ר גמראן החלו בפעולה חנוכית גדולה, ביחוד הרבה והיטיב לעשות בפרסום ספרי למוד משובחים, בלשון האנגלית כמובן, וספרי קריאה במקצועות היהדות. כמו כן השתדל שיאריכו את שעות הלמודים ביום ראשון ויעלון משעה וחצי – לשתי וחצי, ושיעשירו את תכנית הלמודים בהוראת מקרי הזמן וקריאה עברית בצרוף ידיעת מלים ומשפּטים עברים. אף הוציא ספר למוד המכיל קטעי חומש בעברית. בשנים האחרונות נוסדה גם מחלקת נוער בבתי הכנסיות לעניין את צעירי הדור ביהדות וביהודים. בשנת 1939 נועדו כמאה וחמשים באי כוח הנוער ודנו בשאלותיהם. בינתים נשתנה הרוח בהרבה מבתי הכנסת, שלפנים היו בהם אך יהודי המערב ובזמן הזה רוב חבריהם הם מיהודי המזרח שנתעשרו. גם הרועים הרוחנים של הקהלות באים עתה מבין יהודי המזרח ורובם לאומיים וציונים.

כאמור חדל בית הספר ליום ראשון להיות טופס בית החנוך של היהודים הריפורמיים בלבד, ונתפּשט בימינו בין כל יהודי אמריקה, והאורתודוכסים במשמע – כמובן האורתודוכסים שהסתגלו לחחי אמריקה ולתרבותה. התפּשטותו של החנוך הזה באה לו מפּאת נוחיותו, שהוא הקל ביותר ואינו דורש מן הילדים אלא כשעתים בשבוע ביום הראשון החפשי מלמודי בית הספר הצבורי. ההורים בדרך הסתגלותם – במדה שייטב מצבם הכלכלי בה במדה מצטמקת יהדותם ונעשית “יהדות של אהל” (היה יהודי באהלך ואמריקני בצאתך, – ואל תבליט את מולדתך). להורים האלה נוח חנוך של יום לשבוע. על כן הגיע מספר התלמידים היהודים בבתי הספר ליום ראשון לחצי ממספר כל ילדי ישראל המקבלים חנוך יהודי.

לקוייו של חנוך זה, מבחינת ההשפּעה היהדותית, בולטים וניכרים לכל. ראש לקוייו הוא קוצר ימיו. הלמודים עולים לתלמיד במשך כל השנה, לאחר נכיון שבועות החופש, לארבעים או לחמשים שעות. לקויו השני הגדול – ההוראה מסורה בידי נערות ונשים שידיעותיהן ביהדות כמוהן כאפס. את טפּוסן תאר ש. ב. מקסימוןבאחד ממאמריו ב“התורן”:

“בתי הספר לשבתות יש להם על-פּי-רוב ‘בית’, אך ‘הספר’ חסר שם לגמרי. בין הצעירים והצעירות המכהנים בהם מצאתי לא מעטים שאינם יודעים צורת ‘אלף’ – דברים כפשוטם. ואיני יודע על מי להתמרמר יותר: אם על ה’מורים' הללו, המקבלים על עצמם עבודה הזרה להם תכלית הזרות, או על מנהליהם, הרבנים המסמיכים אותם. גרועה מזה היא השגתם ביהדות, מפּני שבזה אינם מכירים ומודים בחוסר ידיעתם. ‘חנוכה היא חג הלידה של היהודים’ – זוהי כל התורה כולה שלהם, ומתוך ‘פּירושם’ לתורה זו יוצא, שכל מה שנמצא אצלנו אינו אלא חקוי לחזיון שכמוהו אצל הנוצרים. היש להתפּלא איפוא על כי אין תורת קופים זו מושכת את לבות התלמידים, למרות הידורה החיצוני? קליפּתה נאה, אך תוכה ריק.”²⁶⁴

הד“ר מ. ז. רייזין, רב בהיכל ריפורמי (הוא סופר עברי) מתאר ומעריך את ה”סונדיי סקול" בדברים אלו:

"ה’סונדי סקול' כמו ששמו מעיד עליו, הוא ליום אחד בשבוע, כלומר, לא ליום שלם של למוד, כי אם לשתי שעות באותו יום, וגם הזמן הזה אינו מוקדש כולו ללמודים. הילדים מתכנסים לבית הספר בשעה העשירית בבקר. על הרוב מחלקים את זמן העבודה במחלקות השונות באופן כזה: חצי שעה לעברית, חצי שעה לתולדות ישראל, וחצי שעה ל’יהדות‘, כלומר לעיקרי האמונה, למנהגי הדת, לחגי ישראל, ועוד. חצי השעה האחרון מוקדש לעבודה דתית לתפלה בצבור של הילדים. עצם זמן הלמוד הוא איפוא שעה וחצי או פחות מזה, כי גם חלק מן הזמן הזה מתבזבז על ידי דברים שאין להם יחס ישר אל הלמודים, כגון קריאת שמות הילדים, האורגאניזאציה של המחלקה ועוד. ולמוד של שעה וחצי לשבוע בעד עשרים או שלשים הילדים שבמחלקה אינו מספּיק כלל וכלל להקנות להם אפילו את הפּרוגראמה המצומצמת. על הרוב נמצא שהילדים שוכחים מיום א’ האחד עד יום א' הבא את אשר למדו, ודבר זה נכון הוא ביחוד בנוגע ללמוד השפה העברית. הם עוברים למחלקה הגבוהה, מבלי אשר יזכרו את אשר למדו במחלקה הנמוכה, וכה עוברות עליהם השנים האחדות עד בוא זמן ה’סיום', והם יוצאים מבית הספר עם תעודה ביד ועם נפש ריקה מכל דעת.

"ולא רק זאת. הרבה מן הילדים אינם מתמידים לבקר את בית הספר אפילו פעם לשבוע. יש שמזג האויר או מקרה משפּחה משפּעים בדבר. אם גשם או שלג יורד על הארץ, או אם יבואו אורחים אל הבית, אז הילדים מפגרים ללכת אל ה’סונדי סקול‘, ויש שאינם באים אפילו אם האויר טוב הוא והשמש זורחת. הם מבכרים אז לשחק ברחוב, והאבות אינם מכהים בהם. להפך, הם שמחים על האפשרות של ילדיהם לשחק ולהחליף כח. הן בכל אופן אין הם מכוונים לעשות את בניהם ל’ראבייס’ בישראל.

"והגיע הדבר לידי כך שאנשים מישראל אשר ‘חנוכם’ העברי בא להם מן ה’סונדי סקול‘, ומספּרם עולה כיום להרבה רבבות, אינם יודעים כלל על מה הם יהודים, על מה אוחזים באמונה זו, שבשבילה הם נעלבים ונרדפים, בשעה שכל כך קל ומועיל ויפה לעבור אל האמונה של הרוב הגדול. המספּרים המבהילים של נשואי התערובת מוכיחים עד כמה הועיל החנוך הלקוי של ה’סונדי סקול’ להחליש את רגש הדת אצל בני הנעורים. אם אין כאן תנועה של ‘שמד’ כמו באירופּה הרי זה מפּני שהתנאים המדיניים והכלכליים הם שונים כאן מאשר שם. ואולם כל אלה הנשארים ביהדותם ולא נשאו להם נשים נכריות מסבה זו או אחרת, באמת אין יהדותם אלא דבר התלוי במקרה ועומד בנס.

“דברני היהדות הריפורמית מכירים את הקלקול שבדבר, אבל ידם קצרה להושיע. הם קבלו אמנם החלטה באספתם האחרונה להוסיף על זמן הלמודים ב’סונדי סקול' עוד שעה אחת לשבוע. אבל מנקודת מבט הפּדגוגיה יודעים אנו שהוספת שעה אחת לא תעלה ולא תוריד. כמו שאמרתי בראשית דברי התקנה האחת היא לבטל את ה’סונדיי סקול' כולו. במקומו נחוץ לייסד בתי ספר יומיים, שבהם יקבלו הילדים חנוך עברי ודתי לא פחות משתי שעות ליום. המניעה בדבר תבוא מצד ההורים, אשר בודאי יתנגדו לשלוח את בניהם לבתי ספר יהודיים אחר שעות הלמוד בבתי הספר העממיים.”²⁶⁵

אפשר שיש בהערכה זו הגזמה. בשנים האחרונות באו בהרבה מקומות שנויים לטובה. בכרכים נמצאות עתה צעירות שיש להן ידיעה ביהדות – אף כי בעיירות הנגע בעינו עומד. אבל אין אדם אחראי – חוץ מרבנים ריפורמים ולא ריפורמים מלומדי השגרה – שלא יודה שכוחו של זה מועט הוא מאד, ועד היום לא מצאו לו תקון. אין הורי הילדים, ביחוד הורי הילדות, מסכימים אפילו להוספת יום אחד של למודי יהדות בשבוע. כמעט שאין פּתח תקוה שישנו את דרך החנוך הזה וימצאו לו ארוכה.

ט: בתי ספר כל-יומיים (ישיבות)

חולשת יסודו של החנוך היהודי באמריקה הונחה במבוכתו של המהגר הראשון בסביבתו הזרה לו. רבים מן המהגרים צעירים היו לימים בבואם הנה, והסתגלו קצת למנהגי המקום, ואחר שנאחזו והגיעו לידי פרנסה קבועה, הביאו את הוריהם מעבר לים לגור אתם. כשבאו ההורים התמימים עם אלהיהם לארץ החדשה מצאו את בנם אינו מתפּלל עוד, עובד ביום השבת כבימות החול ואינו שומר אף את המצוות החשובות ביותר. הזקנים שהיו תלויים בבניהם מדוכאים היו ונואשים. כל נסיון מצדם להשיב את בנם לדרכי החיים הישנים לא הצליח. בראותם את קוצר ידם נצטמצמו ונתכווצו לתוך עצמם, פּרשו לחיות את חייהם הם ולהציל את נפשם, אבל תקותם לדור הבא ולהשפּעה על סביבותיהם אבדה להם.

מסבה זו הסתפּקו ההורים במועט: ילמדו בניהם או נכדיהם קריאה בסדר התפלות, “מפטיר,” לצאת ידי חובה למכירים, וקדיש – לתקון נפשם לאחר מותם. לתוצאות טובות מאלו לא צפּו. כשבקשו להנהיג בתלמוד תורה מונטיפיורי בשיקאגו את למוד הגמרא – נתקלו במכשולים רבים, ובעיקר בחוסר אמונה כי ישיגו מטרה כזאת בארץ החדשה. ואף על פּי כן נמצאו זעיר שם זעיר שם יהודים חרדים עקשנים שלא פסקו מלשאוף לחנוך יהודי טוב ושלם.

נסיון ראשון נעשה בניו יורק בשנת 1886 ביסוד הישיבה “עץ חיים.” המייסדים, למרות פּשטותם והמוניותם, הרגישו בחושם כי כשלונו של החנוך היהודי באמריקה היא תלותו של התלמיד בבית הספר הצבורי, שלו ניתנות שעות הבכורה, ולחנוך הישראלי לא נשארו אלא שיירים, שיירי הזמן והמרץ ותשומת הלב. על כן בקשו ליצור בית ספר עברי כל יומי, שבו יימצא התלמיד כל הזמן ולא יהיו לבו וחייו חלוקים. וכדי להאציל על המוסד מהוד החיים הישנים קראו לו בשם “ישיבה,” אף כי הישיבה בעולם הישן לא נועדה אלא לבחורים היודעים פּרק בתלמוד. ב“ישיבה” זו קבעו את זמן הלמודים העבריים בבקר, בשעת מנוחה ורצון, ואת הכלליים אחר הצהרים.

על ראשית הווסד ישיבה זו ספּר אחד מן המייסדים:

“כמה מאתנו רצו שילמדו ב’מחזיקי תלמוד תורה' גמרא, ומאנו. אז יצאנו אל הרחוב ובחרנו בכמה נערים, בני תשע ועשר שנים, שידעו חומש ורש”י מביתם, והחילונו ללמדם גמרא. שכרנו חדר ברחוב איסט ברודביי, מספּר 47, ולא היה לנו כסף לקנות ספרים. לכן קנינו מסכת אחת במחיר תשעים סנט וחלקנוה לשלשה חלקים ונתנו חלק לכל אחד משלשת המלמדים. הגבאים היו חוזרים על הפּתחים לאסוף תרומות של חמש ועשר פּרוטות, כמו כן תלינו קופּות בבתי יחידים ובתי הכנסיות, ואחר כך הלכנו להריק את הקופּות, מה שנדבו אנשים טובים לטובת הישיבה שלנו."²⁶⁶

ועל רוח המיסדים יעיד הקטע הבא הלקוח מספר התקנות:

“קבלו עליהם הוועד הנ”ל באלה ובשבועה שתתקיים לדורות הבאים ולא ישנה אשר כל מנהגי הישיבה תתנהגו (כן!) רק על פּי מנהגי פולין ורוסלאנד כאשר נהגו אבותינו ואבות אבותינו, ואם ח“ו יציע אחד מאנשי הוועד דבר או איזה ענין אשר ימצא בדבריו איזה תערובת או שמץ מנהו שינוי או תמורה או חליפין אף מנהג קל וקטן ממנהגי פולין הן בשם הן במעשה ואף אם יוצע ונתיישר בעיני רבים דהוועד מסכימים אנו אנשי הוועד ומקבלים עלינו אשר אחד מהוועד קטן או גדול דל או עשיר יוכל לעכב על זה ועל זה נאמר לא תה' אחרי הרבים לרעות וכו'… גם קבלו עליהם אנשי הוועד הנ”ל אשר גבאים ומנהלים, ומשגיחים ומלמדים, ונאמנים, יקובלו רק אנשים כשרים ונאמנים יראי ה' בין אדם למקום הן בין אדם לחברו הן אם הקילו אפילו בדבר קטן מן הקטנים מכל המצוות אשר נצתווינו בתורתנו הקדושה הן בכתב והן בע“פּ והן אם הקיל אפילו ממנהג קל אשר נהגו אבותינו בכ”ו ופ' אין לו זכות לבוא ולשרת בקודש להיות גבאי או מנהל או משגיח או נאמן בהישיבה."

אב. כהן, עורך ה“פארווערטס,” שהיה מורה ללמודים כלליים בישיבה זו, מספּר עליה"

“חברי האגודה שהחזיקו את הישיבה, היו ברובם רוכלים עניים, ראשי הישיבה היו תלויים בגבאים שבעצמם הרויחו מעט מאד. המוסד היה דל מאד. רק כעבור זמן גדל והוטב מצבו. בזמני היתה הישיבה תלויה באויר. שתי שעות ליום, משתים עד ארבע, הפכה הישיבה לבית ספר. את המתחילים לימד נער בן ארבע עשרה שנים שגמר בית ספר צבורי נמוך, ואני לימדתי את המחלקה הגבוהה. לימדתי את הנערים קריאה ודקדוק וכתיב וחשבון… מצאתי מצב מתמיה. נערים בני י”ב וגם בני י“ד לא ידעו קרוא אנגלית כהלכה… רחמתי עליהם ולימדתים יותר מאשר הוטל עלי… רובם היו בעלי כשרונות ולמדו שעורי בחשק כצמא השותה מים חיים… ספרי למוד היו מעטים מאד. שנים שלשה תלמידים היו קוראים בספר אחד…”²⁶⁷

מצבה נתחזק מעט מעט ומספּר התלמידים גדל ובשנת 1911 כבר היו בה כמאתים תלמידים גדולים וקטנים, שנתחלקו לשש מחלקות, ובכל מחלקה מורה ועוזר לו, והם מלמדים מראשית קריאה (אלף בית) עד גמרא (שלש הבבות). המקצועות העברים נלמדו אז מתשע בבקר עד ארבע אחר הצהרים, ומארבע עד שש למודי חול. בה בשנה, 1911, הגיעו הוצאות המוסד לחמשת אלפים דולר. מוסד זה נקלט אחר כך בישיבת ר' יצחק אלחנן.

ישיבת רבנו יעקב יוסף

בראשית המאה העשרים היה בניו יורק למדן ומשכיל כאחד, ר' שמואל יצחק אנדרון.²⁶⁸ הוא היה מורה עברי, ממייסדי “תלמוד תורה דמעלה העיר,” וראה את החנוך בשפלותו. הוא אסף על כן מספּר רעים, ביניהם אחיו הצעיר יעקב ל. אנדרון, ויסד “בית ספר תפארת ירושלים.” שם זה ניתן לבית הספר, משום שחברי בית הכנסת ללומדים וליראים “תפארת ירושלים” הסכימו לאכסן את בית הספר בתוך כתליהם. בית הספר היה בראשית התפּתחותו, דל אמצעים ובלתי נודע בקהל. בשנת 1902 נפטר הרב הכולל ר' יעקב יוסף²⁶⁹ והלוויתו עוררה התרגשות גדולה בין יהודי העיר. ר' אנדרון קרא את חשובי העיר לאספה והציע שיחליטו להגדיל את הישיבה ולקראה על שם הרב הנפטר, ועל ידי כך ימצא המוסד גם את תמיכתו, ושם הרב יוקם לזכרון. מעניין שהמטיף צבי הירש מאסליאנסקי שהיה בין המוזמנים התנגד ליסוד הישיבה, בחשבו שבארץ זו אין על ילדי ישראל לפרוש מבתי הספר הצבוריים, במקום שבני כל העמים מקבלים חנוכם, והחנוך היהודי יינתן אך בתלמודי תורה אחר הצהרים. אך ההצעה נתקבלה. הרב אנדרון הזמין כמורים לישיבה את טובי המשכילים, ביניהם ח. א. רוזנברג, בעל “אוצר השמות,” ש. נויהייזן, מ. בורוכוב, אביו של ב. בורוכוב התיאוריתיקן של “פּועלי ציון,” גדליה בובליק, נחום טוביה לונדון ועוד. מיד הרגישו ההורים שמוסד זה משובח הוא ובאו בו כשלש מאות תלמידים. מר אנדרון הקדיש כל כחותיו למוסד ובכחו עלה מעלה מעלה.

במשך הימים נטפּלו לו למוסד בעלי בתים עשירים שסייעו לו הרבה. בשנת תש"ז למדו בו כשבע מאות תלמידים. הישיבה מתחלקת לבית ספר נמוך, החל בגן ילדים וגמר בשנת הלמוד השמינית, והמשך לו המתיבתא, שהיא בית ספר תיכון כללי, ולמודי התלמוד נלמדים בו באינטנסיביות. בישיבה מסעדה המספּקת פּת שחרית וצהרים לבני העניים. כמו כן נשלחים הילדים הזקוקים לכך בימי הקיץ לקייטנה מיוחדת, השייכת אף היא לישיבה. הלמודים מתנהלים בעברית ובאידיש (מחלקות מקבילות), אבל למודי הגמרא מתנהלים אך בתרגום לאידיש.

לבחורים הגדולים שהגיעו לידי למוד עצמי ישנו “בית מדרש.” בישיבה יש גם אולם התעמלות ומעבדה לפיסיקה ולכימיה. הוצאות המוסד מגיעות למאה ושבעים וחמשה אלף דולר לשנה, ושכר הלמוד מכניס אך כשלשים אלף דולר לשנה. רוב ההכנסות באות על כן מתרומות שונות, בעיקר מבאנקט שנתי הנערך ברוב הדר. בין המסיימים ישנם שהגיעו למדרגה גבוהה. אחד מן המסיימים הוא השופט שמעון ריפקין. המסיימים מתענינים בגורל המוסד ומסייעים לו.

ישיבת ר' חיים ברלין

נוסדה בשנת תרס“ו (1906) על ידי קבוצת יהודים חרדים בלבה של ברונזביל, השכונה היהודית בברוקלין. שמה הראשון היה תפארת בחורים ובשם זה נודעה במשך שש השנים הראשונות. בשנת תרע”ב נפטר בארץ ישראל הגאון ר' חיים ברלין, בנו של הנצי"ב מוואלוזין, ואז רחש לבם של מנהיגי הישיבה הקטנה דבר טוב, להקים שם לגאון על ידי קריאת הישיבה על שמו.

תולדות הישיבה מעידות על תוצאות עקשנותם של יחידים. בשבוע הראשון לפתיחת הישיבה נרשמו בה ששה תלמידים ובשבוע השני עוד שנים, והיה מספּרם שמונה. אז נשכרה חנות ריקה ברחוב בריסטול והתחילו ללמד את הילדים חומש ורש"י ולמתקדמים שבהם גם “שנים אוחזין” או “אילו מציאות.” במהרה ראו השכנים למוד זה כי טוב הוא ומספּר התלמידים גדל, והמקום בחנות הפּנויה לא הספּיק עוד. אז עקרה הישיבה ועברה מרחוב לרחוב, מבריסטול לסוטר, ומסוטר לטשיסטר, אותם הרחובות הצפופים וההומים ברוכליה ובבתי תפלתם, והקטנים נדדו מחורבה אל חורבה, במקומות אפלים, עד אשר באה גאולתם, כי קנו להם בית ברחוב פּרוספּקט על יד איסטרן פּארקוויי, בית גדול ומרווח עם גינה ועצים. במהרה הותקן הבית והוסיפו עליו קומה שלישית. בקומה התחתונה נקבע אולם לתפלה, ובעליונות – שנים עשר חדרי למוד ומשרד למנהל ולאדמיניסטראציה.

הישיבה התפּתחה יפה ובשנת תרצ"ג בערך כבר הגיע מספּר תלמידיה לארבע מאות. בינתים החלה עקירת יהודי המקום משכונת ברונזביל ומספּר התלמידים הלך ופחת. חוץ מזה נוסדה בה בסביבה, ברחוב בלומנט, ישיבה חדשה בשם “תורת חיים” ורבים מן התלמידים שגרו בה בשכונה עברו שמה. כעבור זמן השתדלו העסקנים שהאבטובוסים של ועד החנוך העירוני יביאו את התלמידים הרחוקים אל הישיבה, וההשתדלות הועילה. מאז עלה מספּר התלמידים וכחצי מהם באים באבטובוסים. התלמידים נשארים בה כל היום וסועדים בחדר האוכל הנאה את לבם.

תכנית הלמודים עומדת על חומש ורש“י, נ”ך, גמרא עם תוספות, גם דקדוק – כי גם בישיבות האורתודוכסיות, שלמוד העברית כלשון אינו חשוב בעיניהן מלמדים “דקדוק,” כעין תחליף. בדרך כלל מרבים בלמודי קדש, אולם בשאר הלמודים שאין להם מסורת יוצאים ידי חובה בשיורי זמן. פּעם בשבוע מלמדים את הילדים קריאה וכתיבה ביידיש וספּור בעל פּה אם מתוך ספר או מתולדות ישראל. למודי הקדש נלמדים ארבע שעות ליום בבקר ולמודי החול אחר הצהרים. במדור העברי משמשים עתה, בשנת תש"ז, עשרה מורים בהנהלתו של הרב מ. ש. שפּירא, שהוא גדול בתורה ועדין נפש.²⁷⁰

בשנת תרצ“ו נוסדה ה”מתיבתא" למסיימי הישיבה הקטנה, שימשיכו בה את למודיהם. תחלה היו אף הם מתגוללים בחדרים אפלים עד שקנו להם בנין נהדר, בנין באנק גדול שפּשט רגלו בימי הרעה. יש בו בית כנסת וכל הדרוש לבית ספר מודרני. בו גם פּנימיה של שלשים וחמשה חדרים לתלמידים שמחוץ לעיר, מטבח גדול וחדרי אוכל מרווחים. במתיבתא נמצאים כשלש מאות וארבעים תלמידים ורבים כבר סיימוה. מנהל המתיבתא הוא ר' יצחק הונטר, המצטיין גם בהסברתו וגם בחריפותו. תקציב הישיבה והמתיבתא מגיע לארבע מאות אלף דולר לשנה.²⁷¹

תלמידים שהגיעו לידי למוד עצמי הגון לומדים ב“בית המדרש.” מספּרם כחמשים והם מן הבקיאים בסדרים אחדים ומסוגלים להגיד “שעור” לפני חבריהם. כולם יחד שומעים חדושי תורה מפּי רבם, ר' יצחק הונטר. דרך הלמוד הוא כבישיבות סלובודקה וטלז. התלמידים מתווכחים ומתפּלפּלים בשעת הלמוד והחזרה ומביאים ראיות ממהרש“א ומהר”ם שיף, מ“קצות החושן” מ“נתיבות” ועוד. תלמידי בית המדרש עוסקים על פּי הרוב בסדרי קדשים ומועד, והמתכוננים לרבנות שוקדים על ארבעת ה“טורים.” כעשרים תלמידים קבלו סמיכה, ומהם מחזיקים במשרות רבנות במקומות שונים. הרב הונטר הכניס גם את למוד ה“מוסר.” בכל יום, בין מנחה למעריב, מעיינים הבחורים ב“מסילת ישרים,” ב“חובות הלבבות” ושאר ספרי מוסר ומפקידה לפקידה משוחח הרב עם תלמידיו על מוסר וחיי עולם.

תפארת ירושלים

המתיבתא “תפארת ירושלים” שברחוב איסט ברודדביי בניו יורק, נוסדה בשנת תרס“ח (1908) על ידי בעלי בתים חרדים, בשם “תלמוד תורה תפארת ירושלים.” כיום נקרא המוסד בשם “מתיבתא תפארת ירושלים” ואין מקבלים בו מתחילים גמורים. בשנת הלמוד הראשונה מלמדים חומש עם פּירוש רש”י, נביאים ראשונים ואחרונים, גמרא עם רש"י ואחר כך עם תוספות ודקדוק הלשון העברית. במחלקות הגבוהות, במתיבתא, מלמדים גמרא ותוספות עם ראשונים ואחרונים, ויורה דעה. הלמודים הכלליים הם על פּי תכנית בית ספר יסודי ובינוני, ועל יד המוסד מתקיים מטבח וסועדים בו התלמידים שלש פּעמים ביום. מספּר התלמידים הוא כשלש באות ומהם כמאה מערי השדה, המתאכסנים בפנימיה המיוחדת.

עם יסוד הישיבה היו רוב תלמידיה מן השכונה, אולם כשנתרוקן מורד העיר מרוב אוכלוסיה היהודים נתמעט מספּר התלמידים מאותה שכונה והישיבה היתה למרכזית. מלבד התלמידים שמערי השדה לומדים בה נערים ובחורים מברוקלין ומברונקס. בשנים האחרונות החלו סומכים את טובי הבחורים הנבחנים לרבנות ובשנת תש"ד נסמכו להוראה חמשה עשר, שמצאו להם משרות בקהלות שונות. רובם גמרו חוק למודם גם במכללות ויש להם השכלה כללית.

מנהל הישיבה הוא הרב ש. גריינמן.

ישיבת “עץ חיים” בבורו פארק

ישיבה זו נוסדה בשנת 1916 על ידי קבוצת הורים שבקשו לחנך בניהם בידיעת התורה, בתנאי שלא יהיו נופלים בידיעותיהם הכלליות משאר הנערים המבקרים בבתי ספר צבוריים, ויהיו גם מסוגלים לתרבות הסביבה.

עד כמה חדש היה הרעיון תעיד העובדה שרק שבעה תלמידים נרשמו לבית ספר זה, והכתה הקטנה הזאת למדה באחת הלשכות של בית כנסת. אך לא עבר זמן רב וההורים הכירו בטיבו של חנוך אינטגראלי ומספּר התלמידים הלך ורב. בשנת 1946 הגיע מספּרם לחמש מאות.

התכנית הראשונה שנקבעה עדה על חומש ורש"י, נביאים, משנה וגמרא, תולדות ישראל, וספרות עברית. החדש היה צריך להצטרף אל הישן ולהתמזג בו, כדי לגדל יהודי יודע תורה והשכלה, מטפּוס המשכיל הלאומי.

עם הווסד הישיבה נתעוררו חלוקי דעות בנוגע לשיטת ההוראה, אם ללמד על פּי תרגום ליידיש, כפי שהיה נהוג ב“חדרים,” או לאנגלית, כנהוג בבתי הספר היהודים האמריקנים, או על פּי השיטה החדשה שהביאוה הלאומיים מרוסיה, והיא “עברית בעברית.” מנהלה הראשון של הישיבה, משה רייכמן ע“ה, שהיה לאומי נלבב ומורה מוכשר, השפּיע על המיסדים לקבל את השיטה הטבעית. שנים רבות היתה מקובלת, ועד היום מתנהגים בה רוב הלמודים, אבל שנוי גדול הכניסו בתכנית הלמודים. כידוע החלו בשנות השלשים מנשבות רוחות חדשות, רוחות תשובה אל ה”דרך הישנה." רוחות אלה נתגברו עם בואם של מנהיגים אורתודוכסיים מאירופּה. כל אלה לא עברו בלי השפּעה. לכן הגבירו למוד חומש ורש"י, מנהגים ודינים, ואת התלמוד העמידו במרכז כל הלמודים. ובהיות שהתלמוד נלמד בישיבות הגבוהות בתרגום ליידיש – הנהיגו בישיבה זו גם למוד היידיש, שתשמש הכנה למקצוע התלמוד. אך מלמוד הלשון העברית וספרותה לא נגרע.

תלמידי הישיבה מתעסקים בפעולות שונות. יש להם בית כנסת משלהם – כרגיל ברוב הישיבות ובתי הת“ת – והם עורכים נשפים שונים. יש לישיבה ספריה הגונה. הישיבה זכתה כבר לתלמידים שהם בני המסיימים הראשונים. מנהל הישיבה הוא הרב ד”ר משה שולמן.

ישיבת “חפץ חיים” דבאלטימור

נוסדה בשנת תרע“ז על ידי רבנים ובעלי בתים חרדים אחדים, שבראשם עמד הרב אברהם נחמן שווארץ ז”ל. המוסד נקרא אז “ישיבה דבאלטימור” ובאנגלית “דהי היברו פארוקיאל סקול.” בשנת תרצ“ג, לאחר פּטירת הצדיק בעל ה”עץ חיים," החליטו מנהלי המוסד לקרוא את הישיבה על שם הנפטר.

ראשיתה של הישיבה היתה במורד העיר, בדירה צרה, ומספּר התלמידים הראשונים היה חמשה. הקהל התייחס אל המוסד באדישות, אבל המייסדים עמלו לפתחו והוסיפו שנה שנה מחלקות חדשות, עד שהגיעו לשש מחלקות של בית ספר עממי.

בשנת 1923 נמסרה הנהלת הישיבה לרב חיים אליעזר סאמסון ומאז החלה תקופה חדשה בהתפּתחותה ועלתה בכמותה ובאיכותה, והוסיפו לה שעורי ערב לתלמידים מבתי ספר העירוניים.

בשנת 1938 חגגה הישיבה את חג חנוכת בנינה הנהדר במעלה העיר. אז היו כבר בבית האולפן תשע מחלקות כמספר המחלקות ב“דז’וניור היי סקול.” אבל מנהלי הישיבה שאפו לי“ב מחלקות, כמתכונת בית ספר עממי ותיכוני, בתוספת “גן ילדים” לתינוקות. מספּר התלמידים הגיע בשנת תש”ז לשלש מאות, ובה בשנה חל חג הסיום של בית הספר התיכוני.

ישיבת “תורה ודעת”

נפתחה באסרו חג של סוכות תרע"ט (1918) בוויליאמסבורג ברחוב קיעפּ בבנין ישן. ממיסדי הישיבה היו אהרן סיגל, מי שהיה סנדלר בפולין ונתעשר באמריקה, ואף כי לא היו לו יד ושם בלמודים גדולה היתה יראתו, ישראל רוקח, הרב זאב גולד ובנימין ווילהלם. המנהל הראשון היה הרב מ. פינקלשטיין, אדם מודרני ואוהב עברית, והמורים כולם היו בעלי מקצוע. שכר המורים מעט היה, כחמשים דולר לחודש, אבל זה לא השפּיע על מסירותם.

כעבור חמש שנים הוקם הבנין הגדול החדש ברחוב ווילסון, מספּר 216 ואז נתקבל הרב פייוויל מנדלוביץ למנהל. הישיבה נתפּתחה יפה וגדלה במספּר תלמידיה וההורים התייחסו אליה ביחס של קודש. כי בשכונה ההיא גרים הרבה יהודים יראים ושלמים, שלמוד התורה ושמירת המצוות הם עיקר חייהם והם מוכנים להקריב קורבנות למען חנך בניהם ברוחם.

משגדלה הישיבה וכבר עברו עליה כמה שנות קיום יסדו בשביל התלמידים שהגיעו לידי למוד עצמי את המתיבתא, וכן בית ספר תיכון של ארבע שנים, כרגיל, ללמודי חול. במשך הימים התגברה הרוח האורתודוכסית, רוחה של “אגודת ישראל,” בישיבה. תחלה היו מלמדים גם עברית בספרי למוד, ואם מצאו בהם תמונות סופרים שראשם גלוי היו “מכסים” אותם בכפּות, אבל אחר כך הרחיקו את כל הספרים האלה ומאז מתרכזים רק בלמודי קדש. במחלקות הנמוכות העיקר הם חומש ורש"י ונביאים ראשונים. בשנת הלמוד הרביעית מתחילים גמרא, לא פחות משעתים ליום. בשנה השביעית מתחילים בתוספות. הלמודים הם ביידיש ומשום סבות שונות, ראשית שיהא ביכולתם של ההורים לבחון את בניהם בלמודים, ושנית לא נמצאו די מורים יראים שיוכלו ללמד גמרא בעברית. משנתגברה ההשפּעה של “אגודת ישראל” באמריקה – נעשתה ישיבה זו קנאית עוד יותר ונאסרה שם גבית כספים לקרן הקיימת. לראש המתיבתא נתקבל אחר כך הרב שלמה היימן, אדם גדול בתורה וביראה. הוא היה בעל אישיות תרומית והחוגים שמסביב לישיבה היו נושאים עיניהם אליו להדרכה רוחנית.

על הרוח שנשבה שם מעניין לספּר אפּיזודה אחת. אדם זקן אחד, ירא וחרד ועוסק בקבלה השפּיע על קבוצת תלמידים שיפרשו מן הישיבה וילמדו בשטיבל מיוחד ויתנהגו של בחסידות ובפרישות. ובאמת נתקיים הדבר במשך זמן קצר. לגבי אלה לא הספּיקה חרדיותה של הישיבה.

כאלף ומאתים תלמידים לומדים בישיבה, כשלש מאות בישיבה הקטנה, והשאר במתיבתא. ויש בחורים כבני עשרים שנה הלומדים בפני עצמם ומגידים שעור בבית המדרש המיוחד להם. ונוהגים שם משמרות בלילות, כפי שהיה נהוג בעולם הישן. בבנין נמצאת גם אכסניה לתלמידים. כי רבים מהם באים מחוץ לניו יורק, ואפילו מחוץ לארץ, ובשנת 1946 הגיעו שמה כמה תלמידים ממיכסיקו ומקולומביה. ונפלא הדבר כי הילדים הנכנסים שמה מקבלים עליהם עול תורה, ואינם מפנים לבם למשחקים ולשאר שעשועי ילדי אמריקה. הישיבה פּתחה סניף בספּרינג וואלי – מקום נאות לקיץ, שכל ימות השנה שוררת שם מנוחה, והתלמידים יוכלו לעסוק בתורה באין מפריע ובאין המון החיים מגיע אל אזנם. בין ראשי המתיבתא נמצאים אחדים המפורסמים בתורתם.

ישיבה דברונקס

הישיבה הראשונה שנוסדה בברונקס נקראה בשם ר' ישראל סאלאנטר. קומץ יהודים נלבבים יסדוה בשנת תרפ"ג (1923) ובפרטיכל של האספה הראשונה נרשם ששפת כל הלמודים תהא עברית.

העסקנים חזרו על הפּתחים לבקש תלמידים וההורים לא נענו. אחרי עמל רב עלתה בידם לאסוף ששה תלמידים והישיבה נפתחה. רבים לעגו להם, אך המייסדים לא שמו לב אליהם, ולאט לאט קנו להם אמון הקהל המצומצם, השואף לחיי יהדות. בישיבה לימדו מורים מסורים, אף כי משכורת היתה תמיד דלה. בימי המשבר, בערך בשנת 1930, שקעה הישיבה בחובות מרובים. מלבד זאת לא הספּיק עוד הבנין לתלמידים, ונחוץ היה לקנות בית נוסף. אז בא עזר ממקור לא צפוי: בימים ההם נסגר תלמוד התורה שעל שם סאלאנטר בהארלם, משום שנתמעטו אז התושבים היהודים באותה שכונה שנתיישבו בה כושים. אז באו עסקני תלמוד התורה ומסרו לידי מנהלי הישיבה סכום של עשרת אלפים דולר שנשאר בקופּתם על מנת שייקרא המוסד על שם ר' ישראל סאלאנטר, והקימו שם הגאון על המוסד.

לפני שנים מועטות עזבה הישיבה את בנינה הישן והרעוע וקנתה לה בנין חדש ומרווח ברחוב וויבסטר. מספּר התלמידים היה בשנת 1946 כחמש מאות, ומספּר מוריהם העבריים ששה עשר. שנות הלמודים שמונה הן. בשנת 1946 נוספה מחלקה ראשונה של “מתיבתא” (בית ספר בינוני). המקצועות הם: תורה ורש"י (במשך שמונה שנות הלמודים עוברים על התורה כמה פעמים), נביאים ראשונים כולם, ירמיהו, יחזקאל, ישעיה, תרי עשר, תהלים ומשלי. תולדות ישראל דקדוק וחבורים. בגמרא: אלו מציאות, הכונס, ארבעה אבות, כיצד הרגל מועדת, שנים אוחזין, הזהב, ואיזהו נשך, וכן מלמדים אגדה ודברי מוסר. בין גומריה ישנם מורים ורבנים, ואלה שיצאו למסחר ספגו אל קרבם את רוח התורה והיהדות.²⁷²

ישיבה דפלאטבוש

ישיבה זו היא מטפּוס אחר, ונוסדה בשכונה יהודית אמידה, שכונת פלאטבוש, על ידי ההורים שרצו למזג מודרניות עם יהדות, למוד התלמוד עם למוד הספרות העברית החדשה. היא נוסדה בשנת תרפ"ח (1927) ולמנהלה נתקבל מר יואל בראוורמן, מחנך עברי חרוץ המשתדל להביא את המורים הטובים ביותר אל הישיבה. במסירותו ובכשרונו העלה את הישיבה למדרגה גבוהה. מר בראוורמן עומד על משמרתו עד היום.

הישיבה נפתחה בעשרים ושנים ילדים, תינוקות בגיל של “גן.” ההורים שמחו בהתקדמות בניהם בלשון העברית ושמה הטוב של הישיבה יצא והחלו עברים ומשכילים בעלי הכרה לאומית להביא שמה את בניהם, ורבים אף העתיקו את דירתם משכונות אחרות, לשם חנוך בניהם במקום זה. בשנת 1938 כבר הגיע מספּר התלמידים לארבע מאות וחמשים. לישיבה נבנה בנין מיוחד, בנין מרווח ונאות למטרתו. בדרך כלל נוחים ונעימים תנאי הלמוד שם, המורים הם מן הטובים ביותר, החדרים נאים, ההורים ברובם אמידים, אמריקנים בברם ויהודים לאומיים ומסורתיים בתוכם. המחלקות קטנות הן, מחמשה עשר עד עשרים וחמשה ילדים בכל מחלקה, והתכנית מודרנית וכוללת כמובן גם משנה וגמרא. יש במוסד מורים לשירה ולזמרה ולאומנות, ולבישול ולתפירה לילדות. התלמידים יוצאים גם לטיולים ולבקר בתי אוסף. בחדר האוכל סועדים הילדים בצהרים. האבטובוסים של ועד החנוך העירוני מביאים את הילדים הגרים רחוק. בישיבה ספריה הגונה ולה ספרן מיוחד המשגיח על קריאת הילדים מנקודת השקפה פּדגוגית. למסיימי הישיבה, שהיא בית ספר אלמנטארי, יסדו שעורי ערב מיוחדים, כי בבקר ואחר הצהרים הם לומדים בבתי הספר התיכוניים הצבוריים. בראשית שנת תש"ז הגיע מספּר התלמידים לשש מאות וחמשים.

חיי התלמידים בישיבה הם עבריים: הדבור העברי שולט במוסד, חגי ישראל נחוגים מתוך יופי והתלהבות, ארץ ישראל היא ענין חי לילדים. בסיים ילד את הישיבה הוא בקי בחומש ובנביאים ראשונים ובקטעים מנביאים אחרונים, יודעים הם תולדות ישראל וזוכרים את פּרקם מבבא קמא ומבבא מציעא.

הישיבה “שולמית” לנערות

היא מוסד מיוחד במינו. בית ספר כל-יומי זה נוסד בשנת תרפ"ט (1929) על ידי רב שהושפּע מתנועת בתי הספר “בית יעקב” בפולין, וקרא לו בשם “שולמית,” על יסוד הפּסוק: “שובי, שובי, השולמית” – בת ישראל השרויה בתרבות אחרת ונוטרת כרם אחר, שובי, שובי, לעמך. המטרה היתה נעלה, אבל בלתי מובנת כל צרכה להורים באמריקה, על כן נרשמו אך כארבע-חמש נערות והלמודים החלו. עברו שנה ושתים, והמוסד לא התקדם בהרבה. המייסד, הרב וואלק, נתאכזב ועזב את בית הספר. אז נתאספו ההורים וקבלו את בית הספר לרשותם והעמידו בראש וועד החנוך את פּרופ' שמואל ק. מירסקי, ומאז באה במוסד רוח חדשה, וקנה לו שם טוב, ומספּר התלמידות הלך וגדל, עד כי הגיע למאתים ועשרים וחמש. בית הספר נמצא בבנין זר, אבל ההורים כבר קנו מגרש לבנין מיוחד.

תכנית בית הספר מתאמת לנערות והרוח השוררת בו נאצלת מן ה“מזרחי,” רוח הממזגת תורה והשכלה, שמירת מצוות מעשיות ומצוות לאומיות. הלמודים כולם מתנהלים בעברית ולשוננו שגורה בפי התלמידות כלשון חיה. לאחר שלשה זמנים של התכשרות מתחילים בלמוד התורה מן המקור, ואחרי כן מוסיפים עליו פּירוש רש“י. מלבד נביאים ראשונים ואחרונים מלמדים גם תהלים, ספר המשפּיע על הנפש, וכן פּרקים ממשנה, אגדות התלמוד, תולדות ישראל ושולחן ערוך בקצורו. הד”ר יהודית ליברמן, בתו של הרב מאיר ברלין, היא המנהלת.

גדולה השפּעת בית הספר לא רק על התלמידות אלא גם על סביבותיהן. הנערות הולכות מדי שבת בשבתו לתפלה, ויש והן מביאות את אמותיהן, ולפעמים תגיע השפּעתן עד לאב שלא שמר שבת.

בשביל המסיימות נוסדה המדרשה, שקורס למודיה יארך ארבע שנים. קורס זה ניתן בערבים, כי לאחר סיום מבית הספר היסודי תכנסנה הנערות לבית ספר גבוה צבורי. במדרשה מרבים ללמד נביאים עם רש"י, תולדות ישראל מתוך השקפה רחבה יותר, גמרא וספרות עברית. בכל המחלקות מעודדים את העיון העצמי.

ישיבת רמ"ז

ישיבה מיוחדת במינה ובכיוונה היא הנקראת על שם רמ“ז (ראשי תיבות של הרב מרדכי זאב מרגלית ז"ל) שנוסדה על ידי רבה של “קהלת ישורון,” יוסף חיים לוקשטיין, בשנת 1937. ישיבה זו נמצאת בשכונה אמידה של ניו יורק והורי הילדים הם מאלה שכבר נתמזגו בסביבה האמריקנית בלשון דבורם ובארחות חייהם – על כן עלולים הם להתנגד ל”התבדלות" ולכל חשש של “אי אמריקניות.” מייסד הישיבה, הרב לוקשטיין, סדר שיטת למוד המבליעה יהדות באמריקניות ואמריקניות ביהדות, שלא ירגישו התלמידים כלל בנגוד כל שהוא ביניהן. נטיה זו ניכרת בכל בחינה: בכל הישיבות נפרדו למודי הקדש ולמודי החול לשני מדורות מיוחדים, הראשונים נלמדים בבקר והחילוניים אחר הצהרים, ויש בזה מעין דין קדימה למקצועות היהדות, ובדרך כלל מחיצה בין קודש לחול. בישיבת רמ“ז נהוגה שיטת המקצועות. יש והשעור הראשון הוא בחומש וברש”י והבא אחריו בחשבון ואחריו שעור בספרות העברית, וכן במשך כל יום הלמודים. ולתכלית זו מערבים את התפקידים, יש והמורה העברי מתקין את התלמידים לחגיגת “יום ההודיה,” שהוא חג אמריקני, והמורה לאנגלית ממונה על טקס ברכת המזון ועל הצגת מחזה של חנוכה. על ידי כך מתנדף הרעיון בלב הילד שהוא יהודי בבקר ואמריקני אחר הצהרים. באסכולה זו נהוגים חמשת ימי למוד, כנגד ששה בשאר הישיבות, וביום הראשון בשבת אין לומדים, כדי לספּק לילדים את ההזדמנות לבוא בחברת שאר הילדים ביום זה שהם חפשים בו מלמודי בית הספר הכללי. ומשום זה סגור בית הספר גם בשאר הימים שאין בהם למודים בבתי הספר הצבוריים.

המזיגה ניכרת לא רק בסידורים אלו, אלא בכל התכנית הרוחנית. אין מבדילים בין יהדות לתרבות כללית בכל המקצועות. ידיעת הגיאוגראפיה של ארץ ישראל חלק היא מן הגיאוגראפיה הכללית, והמורה להיסטוריה כללית מלמד את תולדות ישראל במסגרת ההיסטוריה הכללית. דיני כשרות, בשר וחלב, מליחת הבשר והדחתו, נלמדים בשעורי התזונה ומלאכת הבשול, הניתנים לתלמידות. ולשם שלמות ואחדות זו ממנה הישיבה מורים לעברית שיש להם השכלה כללית ומורים ללמודי חול שהשקפתם על היהדות נובעת מתוך חיוב והם שומרי מצוות.²⁷³

* *

מן התאורים הבודדים נתברר שהישיבות מגוונות הן, למרות שמן המסרתי הכולל. הקו המשותף שלהן, שהם בתי ספר כל-יומיים, ולמודי קדש וחול נלמדים ברשות אחת והתלמוד עומד במרכז הלמודים. אבל השרטוטים המבדילים אותן זו מזו רבים הם. יש ישיבות שהן העתק גמור של הישיבה הישנה באירופּה, ויש מודרניות יותר, ויש לאומיות שהלשון העברית והספרות תופסות בהן מקום די חשוב, כל הנמוסים הם לפי רוח הזמן והמקום, עד ישיבת רמ"ז המשתדלת לטשטש כל מחיצה בין יהדות ואמריקניות.

כשנוסדו הישיבות הראשונות בודדות היו והקהל הגדול לא שם אליהן לב. הן נראו כמוסדות שהן מחוץ למקום ולזמן, קאפּריז של מהגרים ירוקים עקשנים האוטמים אזנם מקול החיים. סופם של אלה – סבורים היו – להתאכזב והמוסדות יבטלו ולא יוסיפו להתעורר עוד לחיים. המתקדמים מבין העסקנים, ההורים והמחנכים התנגדו להן. נימה מצאו בהן שהן אכסניות לפרישות דתית ולא יתאימו לרוח הדימוקראטית של הארץ, המאחדת את כל הבאים לאמריקה בתרבות אחת שלטת. אמנם יש לקאתולים אלפי מוסדות חנוך וררבות תלמידים,²⁷⁴ אבל המתקדמים מתנגדים גם להם. אמת שבארצות הברית קיימים בתי ספר פּרטיים לאלפים, מכוונים לבני העשירים, וכנגדם אין פּוצה פה. יש למצוא אמתלה לקיומם, שהם משמשים לנסיונות חנוך חדשים וסופם להביא לידי התקדמות, ויש – ואין תשובה כלל, משום שזהו מנהג ישן. המשכילים ששלחו בניהם לישיבות הוצרכו להוכיח שאין זה מרד באידיאל הדימוקראטי. יש מקום לכל מיעוט לשמור על תרבותו, ודווקא ריבוי הגוונים של התרבויות ייצר את המדינה התרבותית האידיאלית.

הגורמים שהביאו לידי רבויים של בתי הספר כל היומיים והתפּתחותם המהירה שונים הם. הורים שנתאכזבו מן החנוך שהיה מקובל כאן – בקשו תקון בישיבה. הורים אמידים מצאו בישיבה מעין בית ספר פּרטי, כיתה מעוטת ילדים שבנם יתחנך עם רעיו מבני מעמדו והם, ההורים, יוכלו גם להשפּיע על מהלך בית הספר. הורים שמצאו שלמוד בשני בתי ספר מכביד על בניהם – אף הם בקשו תקון בבית ספר כל יומי. ולבסוף – פּליטים שבאו בשנים האחרונות, שנות רדיפות היטלר, והביאו עמהם מושגים על בית ספר ישראלי-עברי, אף הם סייעו להתפּתחות המוסדות הללו.

מכל הגורמים הללו נודעת חשיבות יתירה, לפי דעתי, לראשונה, כלומר להורים שנתאכזבו מן החנוך היהודי הניתן בבית ספר משלים. באמריקה ישנם הורים דוויים לאלפים – הורים שעמלו לחנך בניהם בדרך המקורות העברים ולא השיגו מטרתם. והאות היא כי ריבויין של הישיבות בא בזמן ירידתם של מוסדות החנוך הישנים. בתי הת“ת הפסידו כעשרים וארבעה אחוזים מתלמידיהם במשך שבע השנים, בתקופת 1935–1928. בתקופת 1942–1935 הוסיפו בתי הת”ת להפסיד תלמידים, אם כי בשיעור פּחות מזה. במשך התקופה ההיא רב מספּר הישיבות פּי שנים.

בשנת 1946 התקיימו בארצות הברית כשמונים וחמש ישיבות בעשרים ושש ערים, ומספּר תלמידיהן כעשרת אלפים. רוב הישיבות מצויות בניו יורק רבתי, כחמשים, ומספּר תלמידיהן כתשעת אלפים.

מן התאורים המפורטים בפרק זה נראה דיוקנן הרוחני של הישיבות. ישיבות האדוקים מתרכזות בלמוד חומש ורש"י ושולחן ערוך בדרגות הנמוכות, וגמרא בעליונות. ילדים רבים מתחילים חומש באין להם כל הבנה לשונית. לפתגם של “חנוך לנער על פּי דרכו” אין שם לב. המנהיגים המשפּיעים על הילדים לגדל פּאות ארוכות וללבוש טליתות שציציותיהן נגררות ונראות מבחוץ. יש ישיבות שאוסף כספים להקרן הקיימת אסור בהן. ויש ישיבות שבהן הלמודים מסרתיים בעיקר, אבל אין הילדים מתחילים בחומש טרם למדו לשון עד כדי הבנת ספּורים קלים, ומלמדים בהן קצת ספרות ודקדוק ותולדות ישראל, אם כי לא על פּי ספר למוד. תלמידי ישיבות אלו מתחנכים במצוות, אבל לבושם החיצוני ונימוסיהם הם כרגיל בסביבה, ואין להבדיל ביניהם לבין תלמיד בית ספר צבורי. ויש ישיבות לאומיות מודרניות, שבהן לומדים נערים ונערות יחד, והדבור העברי נהוג ושגור על פּיהם.

ההוצאות בישיבות גדולות מאד, והיהודי המחנך בניו בישיבה משלם שכר למוד כפול, פּעם בצורת מס עירוני להחזקת בתי הספר העירוניים ופעם לישיבה. ההוצאות עולות בחשבון ממוצע מאה ועשרה דולר לשנה בישיבה האדוקה (על פּי שנת 1936, ומאז ועד עתה עלו ההוצאות בהרבה, מסבת התייקרות צרכי החיים). ובישיבות המודרניות כמאתיים וחמשים לשנה (ההערה הנ"ל חלה גם על חשבון זה). שכר הלמוד שמשלמים ההורים שונה הוא, מחמשים דולר עד חמש מאות לשנה. שכר הלמוד מכסה רק חלק מן ההוצאות והשאר בא מנשפים ובאנקיטים ומכל מיני מגביות, שהקהל האמריקני רגיל בהם.

* *

אל הישיבות מן הראוי לצרף את האקדמיות, בתי ספר פּרטיים כל-יומיים שבאו לספּק רצונם של הורים אינטליגנטיים או עשירים השואפים לאסכולה אכסקלוסיבית שהלמוד בה יהא על פּי המלה האחרונה של תורת החנוך המודרנית. בבית למוד כזה מקבל כל ילד את החנוך הראוי לו לפי כשרונותיו ואינו מתעכב על ידי למוד המוני. התענינותם של ההורים האלה בחנוך עברי קלושה מאד, על כן עומדים שם הלמודים העברים על שעות מועטות.

האקדמיה הראשונה נוסדה במרכז היהודי בברוקלין, שרבו הוא הד"ר י. ה. לבנטל, והשניה בפאר ראקוביי. הילדים לומדים עברית וספרות ותולדות ישראל ומקורות עברים כחומש ונביאים במדה שהזמן מרשה להם, ומתוך אינטגראציה בשאר מקצועות הלמוד. סוג זה של מוסדות לא נתפּשט.

* *

בירידה הגדולה המורגשת בחנוך העברי ובפחד שתקף את טובי העסקנים, הפּחד מפּני עתידם של בנינו בסביבה זו של עם הארצות, משמשת עליתן של הישיבות מקור נחמה ותקוה.

הערה: על הישיבות לגדולים שנוסדו בארות הברית על ידי פליטי המלחמה ידובר בכרך השלישי.

י: למוד הלשון העברית בבתי הספר הבינוניים הכלליים

נבוני דבר ראו ששפלותה של הלשון העברית בעיני הדור הצעיר באה לה משום שהיא נלמדת אך בבתי ספר יהודיים מיוחדים, שאינם מכובדים על בני הנעורים שלנו. אלו היתה נלמדת בבתי הספר הצבוריים הכלליים היה ערכה עולה.

אמנם במכללות ובסימינאריונים תיאולוגיים בארצות הברית מלמדים עברית, אך כלשון שמית למלומדים מועטים או כלשון המקרא למתכוננים לשמש בתורת כמרים בבתי הכנסיות הנוצרים. מי שהלך לבקש השכלה חילונית לשם תרבות לא הלך ללמוד עברית.

בועידת ההסתדרות העברית של אמריקה, שנתכנסה בניו יורק בשנת 1916 הציעו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, ששהו אז בארצות הברית, לדרוש מבתי הספר הצבוריים בכרכים שיש בהם אוכלוסים יהודים מרובים, למוד הלשון העברית. הצעה זו לא נתגשמה אמנם בצורתה המקורית, למוד עברית כלשון המעוט, אבל תחת זה הביאה פּריה בדרך אחרת. בבתי הספר הצבוריים התיכוניים מלמדים שפות זרות, ספרדית, צרפתית, גרמנית, איטאלקית ועוד, אם לשם מטרה תרבותית או מסחרית. אגודת הסטודנטים הציונים אבוקה החלה להשתדל שינהיגו גם את למוד הלשון העברית כלשון חיה, כלשון תרבות. התנגדות השלטונות היתה גדולה, ויד ישראל באמצע. דעתם של עסקנים ממבקשי ההתבוללות ומורים מישראל המלמדים בבתי הספר לא היתה נוחה מן הדבר, שכן עלול הדבר להזכיר לכל על קיומו של עם ישראל, אז בא ועד של יהודים ידועי שם לפני ועד החנוך העירוני להמליץ על ההצעה, והשפּיעו. בשנת 1930 הכניס ועד החנוך בניו יורק את הלשון העברית לשני בתי ספר תיכוניים בברוקלין, בשכונות המאוכלסות יהודים, בתורת נסיון והדבר הצליח. התלמידים למדו עברית מתוך שמחה ועשו חיל. בשנת 1932 נקבע קורס רשמי לשלש שנים ומטרתו “לפתח את יכולת הקריאה העברית עד כדי הנאה ולנטוע הכרת ערכה של התרבות העברית” בלב הלומדים.

אחד מן הקשיים בקביעת העברית היה האיסור ללמד דת בבתי הספר הצבוריים ולרבים נראתה הלשון העברית כלשון דתית וכל הספרות כדתית. העסקנים היו צריכים על כן להוכיח כי עברית לשון חיה היא ונוצרים בה ערכי ספרות ותרבות כלליים בתכנם. נמצא שהתפּתחותה של ארץ ישראל היתה לעזר להכנסת לשוננו במוסדות חנוך כלליים. על כן נלמדת הלשון במבטא הספרדי.

בשנת 1945 למדו למעלה משלשת אלפים וחמש מאות תלמידים בקורס העברי בשבעה עשר בתי ספר. משערים שיותר מעשרים אלף תלמידים עברו על הקורס מיום הווסדו ועד היום, אם קורס של שנתים, או של שלש שנים או ארבע שנים. המורים חייבים להביא תעודה פּרופיסיונאלית כללית ונבחנים בעברית על ידי ועד של בוחנים, בכתב ובעל פּה.

עם כל הצלחתו של הנסיון אין זה מוכיח עדיין את יחסם הטוב של בני עמנו מתושבי ניו יורק אל לשוננו. מספּר האיטאלקים בניו יורק הוא שליש ממספר היהודים, ואף על פּי כן מספּר הלומדים איטאלקית בבתי הספר הבינוניים עולה לעשרת אלפים, פּי שלשה ממספּר התלמידים היהודים הלומדים עברית.²⁷⁵

מה משיגים התלמידים הלומדים עברית בקורסים אלו?

אחד המורים היודע את המצב על בוריו כותב:

"צעירים שלמדו שנתים – ובמשובחים הכתוב מדבר – קוראים בלי עמל ספורים מעובדים מתוך ספרותנו העתיקה והחדשה. ואלה שזכו ללמוד שלש שנים הוכנסו להכיל ספרותנו המקורית ונתוודעו אל יצירותיהם של טובי סופרינו ומשוררינו. ואף על פּי שלפי תכניתנו הנהוגה כעת אין מדגישים ביותר את הדבור העברי, אין המטרה הזאת מוזנחה ובהרבה כתות עבריות יישמע קול צלצול הלשון העברית החיה בתוך כתלי בית הספר הגבוה, ולא חזון יקר הוא לראות כתה אשר בה יתנהל כל השעור בעברית ושתהא השפה שגורה בפי התלמידים במדה מספּיקה.

“ועוד הישג אחד שקשה אמנם למוד אותו באמת מדה מדעית ומדויקת, אלא שהרבה ברכה ותועלת כרוכות בו, היא יצירת יחס חיובי ואחיד והתעניינות עירנית בבעיות היהודים בארץ ישראל ובתפוצות הגולה. תלמידים למאות נתארגנו באגודות עבריות המתאספות מדי שבוע בתוך כתלי בית הספר הכללי ושם הם דנים ומתווכחים בכובד ראש ובשקול הדעת על שאלות עבריות המנסרות בעולמנו, על ספרים חדשים בעלי תוכן יהודי אנושי, ונוסף על זה מציגים הצגות עבריות נאות ומנעימים את אספותיהם ברננת שירי ארץ ישראל החדשה.”²⁷⁶

מעשה ניו יורק שימש מופת לשאר ערים וכיום קיימות מחלקות לעברית בבתי ספר תיכוניים בשיקאגו, בסנט לואיס, באומאהא (ניבראסקה) ובטשילסי, מדינת מאס.

שבע מן המכללות והאוניברסיטאות בניו יורק הכניסו אף הן את הלשון העברית כמקצוע למוד. מכללת ברוקלין הנהיגה קורסים עברים בשנת 1938 ונרשמו בהם כחמש מאות תלמידים. גם במכללת ניו יורק ובמכללת הונטר קיימים קורסים כאלה.

יא: גני ילדים

גן הילדים העברי הראשון באמריקה נוסד בעקב התפּשטות רוח התחיה, בשנת 1905, בניו יורק, ברחוב איסט ברודוויי מספּר 87. מייסד הגן, י. צ. לוריא, ועוזריו, התכוונו ללמד את הקטנים שלא הגיעו עדיין לגיל של אסכולה, את הלשון העברית בדבור על ידי שירה ומשחקים. גננות מארץ ישראל טפּלו בילדים, והקטנים למדו ראשית השיחה העברית והדבר עורר התלהבות. אבל התמיכה הכספּית שניתנה לו לא הספּיקה, אז ספּחו לגן גם בית מחסה לתינוקות, שאמותיהם עובדות מחוץ לבית. בשנת 1914 נבנה בנין לבית התינוקות ברחוב מונטגומרי. עם מות המייסד נבלע הגן בבית התינוקות.

מאז נעשו נסיונות בודדים בארצות הברית לייסד גני ילדים, ובדרך כלל לא הצליחו. היו עכובים רבים: ההשגחה הגדולה שהתינוקות זקוקים לה והמצריכה הוצאות רבות, שרותו של גן הילדים הצבורי הניתן חינם אין כסף, חסרון גננות טובות – כל אלה גרמו לכך. אך משעה שנתרבו הישיבות (בתי ספר כל-יומיים) החלו שוב ביסוד גני הילדים, כדי להכין את התינוקות בשיחה עברית ובמנהגי ישראל. המלחמה ותוצאותיה – הטבת מצבם החומרי של ההורים, טרדות ההורים המרובות וכיוצא באלה – הקלו על יסוד גני ילדים וכלכולם. במשך השנים האחרונות התרבו, ומספּר גני הילדים בניו יורק לבדה מגיע לחמשים בערך. מספּר גני הילדים בשאר הערים אינו פחות מזה. אלו היו גננות בשעור מספּיק היו נוסדים הרבה גנים חדשים. בתי המדרש למורים ייסדו קורסים לגננות, לעת עתה בתכנית מצומצמת מאד.

חברת הנשים “עבריה” בניו יורק ייסדה גן ילדים בשם “בית הילד” שמטרתו פּתוח הילד מכל הבחינות בדרך פּרוגרסיבית ולהתקינו לחיים ישראליים מודרניים. הילד נכנס שמה לחמש שנים, ובצאתו הריהו מוכן למחלקה השלישית בבת הספר הצבורי. ובינתים הריהו קונה לו ידיעות יסוד בלשון העברית.

“בית הילד” הוא מכון חנוכי מיוחד במינו. מייסדיו – והד"ר עזריאל טשיפּקין הוא הרוח החיה בו – הציגו להם מטרה לעשותו למופת, לנהלו על פּי תוצאות מחקרי הנפש. על כן מנו עליו יועצים מומחים ופסיכולוגיסטן ואינם חוסכים כל עמל מנפשם להשיג את מטרתם. רוב ההורים הם מן האינטלקטואליים.

יב: מחנות קיץ

בימי הקיץ הלוהטים, בירחי יולי ואוגוסט, נסגרים בתי הספר כלליים, וילדי ישראל יוצאים אל הקייטנות, לבלות את ימי חופשם בחיק הטבע, בשעשועים ובהתעמלות ובמשחקי אספּורט.

קייטנות יהודיות אלו באו בדרך חקוי לקייטנות הכלליות. בשנת 1881 נוסד מחנה הקיץ הראשון לילדים בארצות הברית, ומטרתו היתה לאפשר לילדים בני הכרכים לבלות חדשי החום בשדות וביערים, כדי להתקרב אל הטבע ולדעתו. התפּתחותן של המחנות הללו היתה אטית וכולן נפתחו על ידי קבלנים פּרטיים, לשם ריוח, אבל מראשית מאת העשירים החל הצבור להתעניין בהן, ומאז התפּשטו והתרחבו. בימינו אלה יוצאים שני שלישי מיליון ילדים מדי שנה אל המחנות. תכנית המחנות התעשרה. בתחילה היה עיקר השאיפה חנוך גופני, אך במשך הזמן נתלוו לשאיפה זו גם חנוך חברתי ואסתתי, מוסיקה, דראמה ואומנויות יד.

מימי מלחמת העולם הראשונה החלו להווסד מחנות מיוחדים לילדי ישראל, ומצוה זו שהחזיקו בה ישראל מדקדקים בה יותר מאומות העולם. ויש כמה גורמים לכך. רובו המכריע של ישראל באמריקה יושבי כרכים הם, והשהיה בימי הקיץ בקרבת הטבע צורך גדול הוא להם; וחרדת ההורים מישראל לבניהם ולבריאותם גדולה לאין שיעור, ולא ימנעו מהם כל תענוג מתענוגות העולם. נוסף לזה שייכים אחינו אל המעמד הבינוני, ויש לאל ידם לספּק לבניהם הוצאות הקייטנה. יודע דבר משערים שמספּר הילדים מישראל היוצאים בימות החמה אל מחנות בארצות הברית מגיע למאה אלף.²⁷⁷ וזה יותר מחצי מספּר כל הילדים מישראל המקבלים חנוך יהודי. רובם של המחנות נוסדו לשם ריוח, כשליש מהם צבוריים הם ויסודם פילנטרופּי או חנוכי.

המחנות הראשונים שנוסדו לשם ילדי ישראל – לא היתה להם שאיפה חנוכית יהודית. יש שנתכוונו לבני יהודים המדקדקים במאכל כשר – על כן היו מזונותיהם כשרים, ובליל שבת ובשבת בבקר נערכו תפלות, וסעודות השבת היו לפי המקובל. בחור מיוחד יודע “סדור” היה ממונה על התפלה והוא נקרא ה“רבי” של המחנה. בשאר ההנהגות לא ניכרה היהדות. הילדים בלו זמנם בשעשועי הגוף ובתרגילי התעמלות ובמשחקי האינדיאנים, כבמחנה כללי. היהדות נצטמצמה במטבח ובתפלה קצרה פּעמים בשבוע.²⁷⁸

מימי מלחמת העולם הראשונה נפתחו מחנות יהודים צבוריים. קצתם דואגים בעיקר לצרכי הגוף, ומייסדיהם “בתי השכונות”²⁷⁹–מוסדות פילנטרופּיים המקבלים בני עניים חנם אין כסף או בדמים מועטים, ואין במחנות אלו כל רוח יהודי, חוץ ממאכל כשר באלו שנועדו לבני החרדים. הילדים באים לחלק מן העונה, לשנים שלשה שבועות, כדי שירבו מספּר הנהנים מן המנוחה. קצתם נוסדו על ידי ה“מרכזים” היהודים או על ידי “צעירי ישראל.”²⁸⁰ בתחלה היו אף אלה מתכוונים ביחוד לבריאות הגוף בלבד, אולם בשנים האחרונות חדרה הרוח החדשה גם אליהם והחלו משלמים מס לתוכן יהודי – לעת עתה הרי זה מס מינימאלי, שאין בו כדי פּרנסת הנשמה.

כמה מן המחנות – מטרתן היהודית מחוורת ומכוונת. מספּרם של אלה יעלה לשנים עשר ומספּר חוניהם כאלפּים וחמש מאות, והם נפרדים בפעולותיהם וברוחם לפי האידיאולוגיות שלהם, אולם מאוחדים הם ברצונם להרגיל את הילדים באורח חיים יהודי ולנטוע בלבם יחס חיובי לערכי היהדות או לעם ישראל.

“מחנה המוסד המרכזי”

אחד מן הראשונים במחנות היהודים הצבוריים הוא “מחנה המוסד היהודי המרכזי.”²⁸¹ תחלתו חלה בשנת 1919. אגודת הנשים שהתקיימה על יד המרכז שלחה מספּר ילדים אל ההרים להנפש, בהדרכת מורים. מכאן ואילך החל דיוקנו של המחנה להתבלט וערכו מתחוור. נתברר שאפשר להשתמש בירחי הקיץ, בימים שתלמוד התורה מתרוקן והתלמידים מתפּזרים, לחזוק החנוך היהודי. אז קנו מקום רחב ידים, קרוב לפורט י’ערוויס, במדינת ניו יורק, והחלו לפתחו. עתה יש במקום שבע מחנות מיוחדות, מחנה לכל גיל, ומקום בהן לאלף חונים וארבע מאות מדריכים ועובדים. מטרות המחנה הן: 1. לחבב את היהדות על החונים. 2. להקנות להם הרגלים של ארחות ישראל. חוץ מן השעשועים ותרגילי הגף משתדלים העומדים בראש המחנה²⁸² ליצור שם חיי קבוץ ישראלי. הכשרות נשמרת, מתפּללים יום יום, מי תפלה קצרה ומי תפלה שלמה, הכל לפי הגיל, והשבת מתעטרת במנהגי נוי ועונג, כדי לעשותה יום מחמדים. המחזות והמשחקים והשירה והזמרה והריקוד – בכולם יש מתכון יהודי. במחנה יש גם שעורים לעברית, לתנ"ך ולתולדות ישראל הנלמדים בשעות קצרות ובדרכי נועם.

מחנה “אחוה”

מחנה מטפּוס אחר נוסד על ידי הד“ר שמשון בנדרלי בשם “אחוה.” תחלתו לתלמידי בית הספר העברי התיכון. תלמידי בית ספר זה לומדים בבתי הספר התיכוניים הצבוריים ובבית הספר העברי בערבים, והלמודים הכלליים שוללים מהם כל זמנם. על כן עלתה מחשבה בלבו של הד”ר בנדרלי להשתמש בחדשי הקיץ לשם למוד אינטנסיבי בחבורה בסביבה נעימה. המחנה נוסד על שפת הים ומורים הוזמנו שמה, חצי היום היה קדש ללמודים וחציו השני למשחקים ולשעשועים ולהתעמלות. במחנה זה הונהג הדבור העברי וערכו בו טקסים של נוי לקבלת שבת ולמוצאיה, ולכל יום של זכרון לאומי. המחנה הצליח מאד, אבל לא התמיד בהצלחתו. בקנות המייסד מקום רחב ידים למאות חונים גדלו ההוצאות והוכרחו לקבל שמה סתם ילדים מכל הסוגים בשכר, ואז נשתנה פּרצופו ממחנה למודים למחנה יהודי סתם.

מחנה “מסד”

הרעיון על מחנה עברי לתלמידי בתי הת"ת, שבו תהא הלשון העברית השלטת, ובו יחיו הילדים חיים עבריים מתוך עונג, הובע ראשונה על ידי מחבר הספר הזה,²⁸³ אבל לא יצא לפועל עד שנת 1941. החלה בו הסתדרות “הנוער העברי.” תועלתו של מחנה עברי אינה מצטמצמת רק בתוספת חיזוק לחנוך העברי, בזה שהיא מרגילה את הילד לדבור עברי, אלא בעיקר על ידי זה שהיא מספּקת לנוער סביבה עברית לחיות בה. הלמוד בבתי הספר ובישיבות בא מתוך חובה והעברית מצטמצמת בעניני רוח, בעוד שבאספּורט ובהשכלה כללית ובהוויות העולם – מתבטא הצעיר בלשון האנגלית לבדה, שהיא לשון נפשו. מחנה עברי בא למלא את החסרון, לספּק חיי נפש באוירה עברית ובלשון העברית. מתי מספּר, ובראשם צעיר נלבב, שלמה שולזינגר, יסדו תחלה “מחנה יומי,”²⁸⁴ בשנת 1941, על שפת הים, ונתקבלו בו רק כעשרים וחמשה ילדים, והצליח בתכנו, כי התחבב על הילדים והשפּעתו הלאומית הגדולה הורגשה. מאז רכשה לה הקבוצה את אמונו של הקהל העברי המשכיל, ונוסד ועד של הורים ובעלי בתים ונקנה מחנה בהרי פּוקונו, במדינת פּנסילוואניה, ביפה נוף, ובמשך שנות קיומו קנה לו שם גדול, והחונים באים אליו מכל קצוי הארץ, ואפילו מקנדה.²⁸⁵ מספּר החונים מגיע למאתים, ורבים המבקשים לבוא שמה, אבל צר המקום להכילם.

מחנה זה – מקום חנוך לחנוך יהודי הוא. הציונות היא יסודו, העברית – לשונו והפּעולה למען עמנו – רוחו. התפלה מתנהלת ביופי ועונג שבת אינו בטוי שפתים, אלא מציאות, מלווה שירים וריקודים ושיחות רציניות על חיי ישראל ותקותו. אין ב“מסד” למודי קבע, כי אם חיים עבריים מלאים. וכבר נראתה הצלחתו. ילד לאחר שני חדשי חניתו – העברית משתגרת בפיו ובאה בו רוח חדשה.

לשם באור אביא כאן קטע מאת מחוללו:

"התכנית התרבותית נערכה לפי עיקרונים אלה: 1) האידיאל הציוני הרואה בארץ-ישראל פּתרון סופי לשאלת עם ישראל יהווה את חוט השדרה של העבודה התרבותית. 2) שמירת ערכי המסורת תעשה מתוך עירנות וחיבה ותשמש גורם חינוכי בהתפּתחות החונים. 3) השפה העברית תשלט בחיי המחנה, הן בדיבור והן בכתב, בין החונים, המדריכים וההנהלה. 4) ערכי התרבות האמריקאית בעבר ובהווה ישתקפו בחיי המחנה. 5) הטעמת האידיאל החלוצי כדי להכשיר גרעין לעליה. 6) הטעמת הצורך בחיים יהודיים מאורגנים בארצות הברית ובהקמת מוסדות עבריים חינוכיים כתריס בפני התבוללות והתנוונות כאמצעי להכשרת הדור לקראת בנין ויצירה. 7) השאיפה להשלטת חיי צדק ויושר בחברה תמצא לה ביטוי בחיי יום-יום של החונים.

“אף הצורה הארגונית של ‘מסד’ הותאמה לעיקרונות אלה. השדות, הדרכים והשבילים, הבנינים ואולמי-המשחק מכונים בשמות גיאוגראפים של ארץ-ישראל ובשמות גבורים לאומיים. מחנה הילדים, למשל, נקרא ‘קיבוץ העמק,’ ומחנה הילדות – ‘קיבוץ הגליל’; האגם הוא ה’כנרת' והשביל המוליך אליו ידוע בשם ‘שביל נחשון’; ‘הר הכרמל’ גובל את המחנה, ‘רחוב הרצל’ היא הדרך הראשית, השביל המוליך למרפּאה הוא 'שביל הרמב”ם'; אולם התרבות והשעשועים נקרא על שם ביאליק, וככר המדורה בשם ‘ככר בר יוחאי’ יכונה. ואחרון חביב, ‘רחוב המעפּילים’ היא העליה ההררית בכניסה למחנה. מתוך שאיפה לקרב את הילד לטבע ולחיי הכפר מחולקים החונים לעדות לפי מבנה העץ: השכבה הצעירה (גיל 7–9) נקראת עדת שורש, השכבה השניה (גיל 9–12) – עדת גזע, השכבה השלישית (גיל 13–14) – עדת ענף, והשכבה הבוגרת (גיל 15–16) – עדת צמרת. הקבוצות השונות בעדות נקראות בשמות עצים ופרחים הגדלים בארץ-ישראל.

"לימודים פורמאליים אינם קיימים, כמובן, ב’מסד,' והמטרה החינוכית מושגת באמצעות הפּעולות התרבותיות המגוונות וחיי המחנה בכללם. הילד רוכש לו ידיעות בשפה, במסורת, בהיסטוריה ובספרות עברית, בציונות, ומתעניין בקורות הזמן – וכל אלה מתוך משחק, שעשוע וחיי תרבות. ב’מסד' מוצא החונה כל אותן הפּעולות המצויות בכל מחנה אמריקאי, כגון: ספּורט, שחיה, עבודת יד, שירה, דראמתיות, טבע, צילום, גננות ועוד, אלא שב’מסד' משתלבות הפּעולות הפיסיות והאמנותיות בתכנית התרבותית של העונה הערוכה מסביב לנושא מרכזי, המשמש ציר לכל עבודת המחנה ומאורעותיו: המחזה והטקסים, הנשפים והחגיגות, השיחות והפּעולות הספרותיות, והפּרוייקטים של אמנות-יד, כולם אחוזים במסגרת של הנושא המרכזי.

“נקח לדוגמה עונת תש”ה. באמצעיתה הוצגה לפני החונים תמונה כללית מהמאורעות שעברו על עם ישראל בשנות המלחמה ונתברר להם התפקיד הגדול המוטל על הנוער היהודי בהקמת הריסות עמנו באירופּה ומקומה של ארץ-ישראל לאור המצב. הצגת נושא זה הוצאה לפועל בעזרת פּרוייקטים שונים בהתאם לגיל החונים. מחזה לצעירים בשם ‘מערת המלך דוד,’ שעובד על ידי מדריכים בהשתתפות הילדים, ומחזה לבוגרים, ‘בהתחדש עם,’ שנכתב על-ידי המדריך לדראמתיות במיוחד בקשר עם הנושא המרכזי, העבירו לעיני החונים את מוראי שנות המלחמה ואת חלקה של ארץ-ישראל בהצלה. הילדים התוודעו על-ידי כך אל מצב עמנו באירופּה, למדו את חיי הגבורים של ימינו, וכל זה דרך הביטוי העצמי ובעברית חיה, שנטעה חוויות עמוקות בלב הילד.

"מלבד המחזות הראשיים עסקו החונים בחיבור מחזות ותכניות רדיו שהוצגו בימי זכרון, בנשפים מיוחדים, ובחגיגות עונג שבת. פּרויקטים אלה היו קשורים במאורעות הזמן, בחיי העבר ובתקופת התחיה של עם ישראל, ובהיסטוריה האמריקאית. בארבעה ליולי, למשל, הוצגה ה’באלאדה לבני אמריקה' של אוירל רובינסון, המבטאת את רעיון החופש והשוויון הטבוע בתרבות אמריקה; לכבות נצחון של עמי-הברית באירופּה סודר נשף, שבו הציגו בקבוצות מחזיות קלות בצורות החיים של עמי-הברית; ימי הזכרון של ביאליק והרצל (החלים תוך העונה) שימשו הזדמנות להעמקת הידיעה בספרות העברית והאמונה באידיאל הציוני בלבות החונים; ליל ט' באב נערך באופן מסורתי ובלוית טקס שהכיל הקראות מאיכה, מאגדות החורבן והספרות החדשה.

"תפקיד מיוחד משעשע ממלא הרמקול, הנושא את צלצולי השפה העברית על פּני גלי האוויר ומשמש כ’תחנת רדיו' הרשמית של המחנה, הידועה בשם מ. ס. ד. בין השמשות משתטחים החונים לפני צריפיהם ומקשיבים ל’שידור' קצר בעברית צחה על הנשמע בחיי היהודים ובעולם בכלל, לסיפּורים מבדחים, לבקורת על חיי המחנה, ולשירה ונגינה, הניתנים על-ידי חונים ומדריכים המתמחים באמנות השידור.

“השיחות הנערכות פּעמיים בשבוע באות להקנות לילד ידיעות, לפתח בו את חוש ההבעה, ולשפּר את דיבורו העברי. הצעירים שומעים סיפּורים ומשתתפים בשיחה קלה. בעונת תש”ה נערכו השיחות של הצעירים על נושאים אלה: ג’יאורג' וואשינגטון וחיים סאלומון (בקשר עם ד' ביולי), החייל היהודי, המרד בגיטו, ברל כצנלסון; החלוצים, הנרייטה סזולד, ד“ר חיים ווייצמאן, אגדות החורבן, ועוד. הבוגרים השתתפו בסידרה של שיחות על ‘העליות’ שגוללו את הרפּתקאות החלוצים מהביל”ויים עד עלית המעפּילים בימינו אנו. בעזרת המדריכים רכשו החונים ידיעות, ניבים, מושגים, והתעמקו בגורמים ההיסטוריים של ה’עליות' ובתרומתן לבנין המולדת ותחית העם."²⁸⁶

מחנה “יבנה”

מחנה זה נוסד על ידי בית המדרש למורים בבוסטון ועיקר מטרתו לגשר את התהום שבין הלמוד והמעשה בחנוך העברי. מחנה זה שונה מ“מסד,” כי עיקרו למוד. מקום המחנה הוא בנורתוואוד, מדינת ניו הימפּשייר²⁸⁷ ותחלתו שנת 1944. בקיץ הראשון היו בו אך 79 חונים ובשנה שלאחריה 91. החונים באו מבין מסיימי בתי הת“ת ומתלמידי בית הספר התיכון (“פּרוזדור”) ובית המדרש למורים. הלמודים הנהוגים בו הם: עברית ודקדוקה, ספרות חדשה, חומש ורש”י, נביאים ראשונים ותלמוד. כל הבקר מוקדש ללמודים, וכל החונים, באין יוצא מן הכלל, לומדים שתי שעות מפּי מורם, ושעה בינם לבין עצמם. הלומדים נבחנים וציונים ניתנים להם על ידיעותיהם. יש במחנה גם ספריה שמושית וספרותית. מנהל המחנה הוא מנהל בית המדרש א. ל. הורוויטש. לאחר פּת צהרים מתחילות פּעולות המחנה: משחקי כדור בסיס וכדור סל וכדור רגל, שחיה, שיט, טיולים וכדומה. שאר הזמן ניתן למוסיקה, לדראמאתיקה, לאמנות ולידיעות הטבע. בערב מתקיימים וויכוחים, מחזות, מחולות ושאר מיני משחקים ושעשועים.

“גן יבנה” הוא סניף של “יבנה” ומשמש מעין פּרוזדור. חוני גן יבנה הם הגדיים, ילדים בני שבע ושמונה שידיעתם העברית מועטת והגן משמש להם מקום למוד, על מנת שיוכלו בחזרם לעיר לעלות למחלקה גבוהה יותר בבית הספר העברי. ילדים אלו לומדים עברית על ידי שירה וזמרה ומשחקים.

לשם תאור מפורט יותר אביא קטע אחד ממאמר שנתפּרסם ב“הדואר”:

"‘יבנה’ שוכנת בפינת חמד של מדינת ניו-הממפּייר על חוף אגם צלול מים, תוך יערות ורחבי שדה. בניניו ברובם מותקנים ומתאימים לצרכיהם. המנהל הצליח לעניין במפעל עשרות אחדות של נדיבי עירו וכל אחד תרם סכום של אלף דולר. באופן כזה ניתנה יכולת לקנות את המקום קנין-עד ולציידו כראוי מתחילתו, ואף הרחבתו בעתיד מובטחת למדי.

“השם ‘יבנה’ מחייב, ואמנם שאף המחנה הזה לצרף תורה לשעשועים, ובחוברת-הפּרסום שלו הודיע מפורש, כי החונים יהיו נדרשים להקדיש עתים ללימודי קודש. מורים מיוחדים, חוץ מהמדריכים, הוזמנו להורות את התלמידים תנ”ך, תלמוד ושפה. רעיון זה של בית-ספר עברי באווירה של מחנה, זוהי, לדעתי, תרומתה המיוחדת של ‘יבנה’ לחינוך העברי. רבים החוששים כי הילד הבא למחנה לבלות את חופשתו – כל מעייניו במשחקי הגוף ולא ימצא חפץ בלימוד תורה. ‘יבנה’ הוכיחה את ביטולו של החשש הזה. קבוצות-קבוצות, גדולות וקטנות, הכל לפי המקצוע ודרגת הידיעות, נתכנסו הילדים והילדות, הפּעוטים והמבוגרים, ללמוד ולשנן. למדו בצריף ובאוהל, באולם החברתי בחדר-האוכל ועתים תחת כיפּת השמים. המורה הורה שעה אחת ושעה שניה ניתנה לחזרה ולהכנת שיעורים. רבים מהחונים גרעו בעצמם משעות המנוחה והשעשועים שלהם ומסרון לתורה נוסף על הזמן הקבוע. והלימוד בחיק הטבע, מתוך יחס החברי בין מורה לתלמיד – כמה עונג וסיפּוק נפש לשניהם גם יחד! אין לכחד, כי חונים בודדים לא היתה דעתם נוחה מן הלימודים, אבל מכיון שהונהגו קיבלום כגזירה שאין להרהר אחריה.

"כוחה של הסביבה להטיל את עצמה על הציבור בכל חומרותיה נתבטא כמו כן בשמירת מצוות מעשיות ובתפילות יום-יום. הדת שלטה במחנה בטהרתה המסורתית. בנוגע לכמה פרטים קיצוניים בשמירת הדת נמצאו אמנם מתלוננים, שכן לא הורגלו בביתם, והיו מקילים בהם לכתחילה. אף-על-פּי-כן מן הרגע שהכירו בערך הצו הכללי, נשתעבדו לו ונזהרו בקלה כבחמורה. בחורים אחדים היו שם, פּרחי-חמד ממש, אשר התנהגותם בדרכי יהדות ונימוסיה היתה כה שלמה וכה תמימה, עד כי מספּר ילדים נגררו אחריהם. כך, לא הסתפּקו בקריאה הציבורית בקינות בליל תשעה באב מחמת קיצורה. באותו לילה וממחרתו ישבו על הארץ וקוננו שעות רצופות.

“אי-אפשר לבלי לציין את יום השבת שרוח של קדושה רחפה עליו במחנה החל מטקס הדלקת הנרות עד הבדלת הנר במוצאיו. חן הבית היהודי המקורי היה שפוך על הטקסים הללו וכמה מן החונים, שלא ראום מימיהם, יזכרום לאורך ימים. פּרט אחד בהלכות הדת שהנהיג א. ל. הורוויץ והתפּאר בחידושו הוא סידור תפלה בציבור מיוחדת לילדות בימות החול, בצורת ‘מנין’ על כל פּריו, כגון ‘חזן,’ ‘עליות’ לתורה ועוד.”²⁸⁸

מחנות אידיים

בארצות הברית נמצאים כמה מחנות אידיים, כלומר, שעיקר שאיפתם לקיים את הדבור היהודי בפי הילדים, נוסף על הסביבה וההשפּעה היהודית. מחנות אלו קודמים למחנות העברים. וזה לא יפּלא. לחנוך העברי לא היו הסתדרויות מרכזיות לבוא לעזרתו, בעוד אשר המחנות היהודים האלה מתקיימים על ידי מסדרי פועלים, שיש להם קופּות מרכזיות ומארגנים קבועים.

בשנת 1923 נוסדה קייטנה אידית ראשונה על ידי “חוג הפּועלים” סמוך לשיקאגו, על שפת ברכת מישיגן, בשם “יהופּץ.” כעבור שנה יסדו בתי הספר של “חוג הפּועלים” בניו יורק את המחנה “קינדערלאנד,” בו לימדו את החונים לקרוא ולכתוב אידיש, ולהציג חזיונות באידיש. בשנת 1926 הפקיעו השמאליים את המחנה מיד מייסדיו והכניסוהו לרשותם, ו“חוג הפּועלים” חזר ויסד מחנה חדש שיש בו מקום לארבע מאות ילדים. במה מתבטא הרוח היהודי במחנה? בהשתדלות לנטוע בלב הילדים אהבה לספרות ולאמנות היהודית. בליל שבת יערכו נשף הנקרא “ערב חרישי” (שטילער אבענד") המוקדש לספרות ולשירה, וזה הוא תחליפה של השבת הדתית.

שבע קייטנות אחרות נפתחו על ידי סניפי “חוג הפּועלים” בפילדלפיה, בוואשינגטון, בבוסטון, בלוס אנג’יליס ובטורונטו, בקאנאדה.

“מסדר הפּועלים היהודי הלאומי” יסד בשנת 1925 מחנה בשם “קינדערוועלט” בהיילאנד מילס שבמדינת ניו יורק, וחונים בו כחמש מאות ילדים במשך ירחי הקיץ. יש ילדים המבלים שם כל ימי החופש ויש הנשארים בו אם חדש ימים ואם פּחות. על הרוח השוררת בקייטנה זו יעידו הדברים הבאים:

"‘קינדערוועלט’ מקום חשוב הוא לחנוכם היהודי של הילדים. שם לומדים הם יום יום, חוגגים את השבתות, עורכים חגיגות ומועדים הקשורים בפעולות שונות. הילדים מציגים חזיונות מתולדות ישראל, שרים שירים באידיש ובעברית ושומעים מפקידה לפקידה מפּי המדריכים דברים על אישים חשובים ומאורעות היסטוריים.

“בין המדריכים והמפקחים נמצאים מורים ואמנים המלמדים ציור וריקוד, שירה והצגת מחזות.”

ואביא בזה תכנם של שני פּרוייקטים שהילדים עסקו בהם בקיץ של שנת 1941 וזה ימחיש את הנאמר לעיל:

“לפני הילדים הוצעו שני נושאים. האחד היה: היהודים באים לאמריקה. החונים התעניינו בשאלה: היכן דרו היהודים קודם בואם לאמריקה, מה הניעם לעזוב את ארץ מגוריהם, במה עסקו שם ובמה הם עוסקים בארץ החדשה, וגם מהי תרומת היהודים לציביליזאציה האמריקנית. הנושא השני היה: יהודים באים לארץ ישראל. ניתן להם לילדים הרקע ההיסטורי לגורמי העליות לארץ ישראל, מי הם בוניה של ארץ ישראל החדשה ומה השגנו בה.”²⁸⁹

* *

חזיון התקלשותו של היחוד היהודי ההולך ומתגבר באמריקה נראה גם במחנות הללו. לפנים היה הדבור האידי שגור בפי ילדים, ומובן לכולם, שהרי רובם בא מחוג הפּועלים והחנונים הקטנים, הקשורים בחיי ישראל, אולם בשנים האחרונות נשתנה דיוקנם של המחנות. כמעט אפסו ילדים המדברים אידיש ופחת הרבה מספּר המבינים אותה. לשון המחנה הפך על כן אנגלית, ורק בשירים ובמחזות פּומביים מחזיקים עוד באידיש. אידיש הנה על כן הלשון הרשמית ואנגלית – המקובלת.

יעקב לעווין, מן האידישאים, מנהלו של מחנה “נייוועלט-זומערלאנד,” קייטנה אידית המתקיימת משנת 1931 על יד ניובורג, במדינת ניו יורק, כותב אלי:

“לפנים גדולה היתה הצלחת המחנה בחנוך הילדים. בשנים האחרונות החל לבוא מספּר הגון של ילדים שאינם מבינים אידיש ופעולת הילדים בלמוד הקריאה והכתיבה באידיש הולכת ופוחתת.”

מחנות בית

“מחנות בית” הם בשביל הילדים הנשארים בעיר בעשרת שבועות החופש. בשאר ימות השנה יש להם לנערים ולנערות קלובים ב“מרכזים היהודים,” אבל בימות החופש פּוסקות פּעולות הקלובים, ואין להם לצעירים מקום שעשועים אלא ברחובות, ללא פיקוח והדרכה, וצפויים הם להשפּעות בלתי רצויות. לשם צרכי הילדים האלה צמח “המחנה היומי” או “מחנה הבית.” הילדים מתקבצים בבקר אל המרכז לבלות את היום בשעשועים מועילים. על גידול המחנות ורבויים יעידו המספּרים:

שנה	מס' “מחנות הבית” במרכזים
1930	5
1935	46
1940	60
1945	98

ה“מחנה” מתקיים בחמשה ימים בשבוע (ימות החול, חוץ משבת ויום א'), וכשמונה שעות ליום מבלים הילדים בחבורה. מספּרם הממוצע של החונים בכל מרכז הוא 130, ויש אחדים שמספּרם מגיע עד מאתיים ויותר. רוב החונים הם מבני ש עד עשר. ההורים משלמים דמי חניה ארבעה דולר לשבוע. בני עניים מתקבלים חנם. בהרבה מחנות ניתנת סעודת צהרים חנם, וביתרם מביאים הילדים את מזונותיהם מביתם. הילדים משחקים במגרשים הסמוכים לבנינים או על הגגות השטוחים. החונים עוסקים באמנות, במוסיקה, בעבודת יד, בטיולים, בשיחה וכו'.

במחנות אלו מדגישים, כברוב פּעולות המרכזים, את החנוך הכללי. אחד מראשי העסקנים במקצוע זה, מציע את המטרות האלה:

1. שמירת הבריאות ושמירה מפּני סכנה. 2. סביבה של שמחה. 3. חבורה דימוקראטית – על ידי הנהלה עצמית בכמה ענינים. 4. חיי חברה יהודית – שכל ילד ירגיש שהוא חבר לצבור היהודי.²⁹⁰

מחנות לבני הנעורים

מחנות לאומיים אחדים לבני הנעורים מתקיימים על ידי ועד הנוער הציוני. בשנת 1945 התקיימו שלשים מחנות כאלה ברחבי ארצות הברית, ובהם שהו כארבעת אלפים וחמש מאות נערים ונערות מבני י“א עד ט”ז. זמן החנייה הוא משני שבועות עד שני חדשים.

ואלו הם המחנות:

הסתדרות	מחנות	חונים
“הבונים”	11	1500
“השומר הדתי”	11	1750
“השומר הצעיר”	7	1000
“יהודה הצעיר”	1	256
“ברית טרומפּלדור”	1	100
בסך הכל		4606

על מטרות מחנות הבונים תעיד הצהרה זו:

“אנו שואפים לחנך את חברינו בחיים סוציאליסטיים למעשה, על ידי השתתפות אישית בפעולות המחנות ובהנהלתן, על ידי נטיעת רגש האחריות ההיסטורית של היחיד ותעורת רצונו להשתתף עם כל היהודים בתחיתן של מדינת ישראל ותרבותו. משתדלים אנו להשיג את הכנת הדימוקראטיה למעשה וחוויות היחיד בחברה שתופית על ידי תכנית של שלטון עצמי. הסמכות העליונה במחנה היא בידי האספה הכללית, לה נתונה הרשות להחליט בכל עניני המחנה, חוץ מאלה הנוגעים באדמיניסטראציה ובשמירת הבריאות. כל חונה נעשה אחראי על כל החבורה לטובת המחנה, בעוד שהחבורה כולה משתדלת לטובתו של כל יחיד. כספּי החונים נכנסים לקופּה כללית וצרכיו של כל חונה מוספּקים לו, מבלי התחשב עם הסכום שהכניס לקופּה הכללית. החונים אחראים על עבודת היום הקבועה. ובדאפשר גם על עבודת בנין חדש. והיות שעבודת יום יום הדרושה לקיום המחנה נעשית על ידי החונים, יוצא שתהליך השלטון העצמי הוא צורת החיים הרצינית והקונקריטית במחנה. תכנית העבודה כוללת טרדות-היום, שכל אחד משתתף בה: הדחת הכלים, נקיון הצריפים והמגרשים, הכנת המזונות, שעה ‘מסביב למדורה’ וכו' וכו'. כמו כן עוסקים בעבודת גן ושדה, בתקון הבנינים ובהקמת צריפים חדשים. אלו הן העבודות המועילות להתפּתחות האופי.”

פּעולת התרבות עומדת על –

“קבוצות לוויכוח וללימוד של קבע על נושאים ישראליים שונים, לספּוק צרכיהם של הנערים והנערות. עבודת התרבות מביאה את החונים לידי הוקרת ערכי תרבותנו ונוטעת בלבם את רוח ארץ ישראל העובדת. עונג שבת ושמירת המועדים הלאומיים המיוחדים, כגון יום הרצל, יום ביאליק, תשעה באב, מקשרים את החונים בערכים המסרתיים הלאומים שלנו. העברית נעשית חלק מן השיחה היומית על ידי שמוש במלים עבריות רבות ועל ידי שירי ארץ ישראל (שפת החונים היא אנגלית, כמובן, ורובם אינם מבינים עברית). שירת המקהלה והצגת מחזות חשובות הן בחיי המחנה, וכן עבודת יד ואספּורט ושיחה. קיימים גם חוגים לקריאה, עתון המחנה, מדורות ופעולות מיוחדות מסוג אחר.” “השומר הדתי” מקפּיד על שמירת המצוות ועל למודי הספרות העתיקה.

תפלת הבקר חובה היא לנערים ולנערות וכן למוד התנ"ך הנוהג יום יום אחר מנוחת הצהרים. ביחוד מעטרים את השבת בכל מיני נוי ועונג.

“יום השבת – אומרים המייסדים – הוא חמדת ימים ולו אנו מתכוננים בצפּיה גדולה. מנקים את המגרשים, את השלחנות מעטרים בפרחים ושיחים, בכל מרגישים ישות חדשה – מלכת השבת ירדה משמים ארצה. הנערות לובשות חולצות לבנות והנערים כותונות לבנות. הכל מתכנסים לפני אולם האוכל. מישהו מתחיל בשיר “יש לנו כח באמונתנו” ומיד מצטרפים קולותיהם של הצעירים להרמוניה נפלאה. כל הפּנים מאירים בזוהר חדש. ההתלהבות הולכת וגדולה והשירה מתעמקת ברגשותיה. אנו מתנועעים הנה והנה, מוחאים כפּים ומרקידים את רגלינו בריקוד ההורה.”

מנהלי המחנות הציוניים וכן המדריכים (הם מפקחים על החונים הנחלקים לקבוצות קבוצות לפי גיליהם) חברים הם להסתדרויותיהם, והם עושים מלאכתם שלא על מנת לקבל פּרס, ורק אש"ל (אכילה, שתיה, לינה) הוא תגמולם. ראשי ההסתדרות הציונית ופקידיה באים מזמן לזמן לבקר את המחנות וגורמים לידי התלהבות של “והיו עיניך רואות את מוריך.”²⁹¹

מכון בראנדייסס

“מכון בראנדייס”²⁹² נוסד בשנת 1941 על שמו של לואיסס דמביץ בראנדייס, השופט בבית המשפּט העליון של ארצות הברית, והידוע במסירותו לתחית ישראל בארצו. “ועד הנוער הציוני” היה המייסד²⁹³ ועד סוף שנת 1946 השתתפו בו כאלף בחורים ובחורות מבני י“ח עד כ”ה. בקיץ הראשון, בשנת 1941, היו במכון חמשים מתחנכים משבע עשרה מדינות (ארצות הברית). בקיץ שנת 1945 היו במכון 256 מתחנכים מ-35 מדינות, וגם מקנדה. ביניהם 98 תלמידים מששים מכללות.. ארבעים וחמשה מהם היו בעלי תוארים מקולג', וכמעט כולם מילידי אמריקה. ובנוגע לחנוכם היהודי: כמאה מהם לא בקרו מעולם בתלמוד תורה או בבית ספר יהודי, ורק שבעים מהם שהו בבית ספר עברי כחמש שנים או יותר. כשליש מהם למדו במכון את האלף בית וראשית הקריאה העברית.

המתקבל אל המחנה – והאכסון שם ללא תשלום – חייב להבטיח שיעסוק בפעולה ציונית בעירו. לשכת המרכז חקרה בדבר לדעת אם יש ממש בהבטחה זו, ומצאה ששני שלישים פּועלים באמת בקרב הנוער הציוני. הצעירים שואבים מתוך המחנה התלהבות לאומית וגדולה הדרישה להוסיף לייסד מחנות כאלה.

יסודות המחנה הם – לפי דברי מנהלו, שלמה בארדין – שלשה: א. הרעיון האמריקני של קייטנה עם פּעולותיה לשם מנוחה ושעשועים. ב. הרעיון הארצישראלי של הקבוצה העומדת על יקר ערכו של יגיע כפּים (דת ועבודה) ועל עיקרי העזרה העצמית. ג. שורש תכניתו של בית הספר התיכון בדאניה עם שיטתו המיוחדת לחנוך הנוער והמתבגרים.

"אין המחנה מלמד קורס שלם ביהדות או בציונות – אין שני השבועות או חדש הימים מספּיקים לכך – בפרט כשהצעירים הבאים שמה חסרים הידיעות היסודיות. מטרתו העיקרית של המחנה היא: לעורר בקרב הצעירים התעניינות בעם העברי ודאגה לו, לנטוע בהם הרצון ללמוד ולדעת את היהדות ואת הציונות ולהכניס ללבם את רגש האחראיות לגורל עמנו, לבנין ביתנו בארץ ישראל ולפתרון בעיותינו באמריקה.

“ולמעלה מכל אנו מבקשים ליצור במחנה בראנדייס סביבה שבה יוכל הצעיר מישראל לחדור לנפש עצמו, למצוא פתרונות לבעיותיו ולמבוכתו. מנהיגים ומחנכים והוגי דעות מפורסמים מתווכחים עם הצעירים ומבהירים לפניהם את הבעיות של ישראל באמריקה וישראל בעולם, מכשולינו בארץ ישראל והישגינו בה, עיקרי העבודה בקבוצות ושיטת הנהגת הנוער. שירי ארץ ישראל וריקודיה מחיים את המחנה והאמנות היהודית ממלאת את תפקידה הגדול בשבת ובימות החול. חשיבות מיוחדת נודעת לעבודת השדה והגן. רוח זו, רוח שאינה ניתנת להגדרה מדויקת, הרוח המנשבת מארץ ישראל אל הרי פוקונו (מקום המחנה) היא המקיצה את המרץ הנרדם ומעוררת את ההחלטה הפּנימית שבצעירים לקבל על עצמם חובות ואחריות על עתידות עמנו.”²⁹⁴

* *

בתוך הירידה הגדולה השוררת בחנוך היהודי באמריקה והנסיונות הרבים שלא הצליחו – נראה המחנה כקרן אורה. מעוט הזמן הניתן ללמודים העברים בטל בתוך השעות הרבות הניתנות לבית הספר הכללי ובתוך העולם הגדול והרחב של החיים האמריקניים. עושר החיים האלה על בתי הקולנוע, והאספּורט והגרויים המרובים שלהם – דורשים את הנפש כולה ואינם מניחים מקום לעניני היהדות היוצאים דופן. במחנה מבלה הילד שני חדשים, שהם 840 שעות עירות, באוירה יהודית וחבורה יהודית, והוא נהנה מכל ערכי החיים. יש על כן לשני החדשים ערך גדול, ולפעמים אף השפּעת-מפנה. מוסד המחנה אינו איפוא משלים לעבודת בית הספר, אלא מעורר חברותי גדול, ולפעמים גם מכריע.

יג: בתי המדרש למורים

עם גידולה של האוכלוסיה הישראלית באמריקה נתגלה לעסקני החנוך המרחק הגדול שבין הדור הצעיר יליד הארץ ובין רבותיהם שהגיעו הנה מעבר לים – שני עולמות נבדלים ורחוקים. מלמדים ילידי עיירות בגיטו, אמונים על מסורת קפואה, מצומצמים באפקם, זרי לשון וזרי נימוסים וחסרי הבחנה בנפשות ילדים בכלל – לא מצאו דרך ללב בני הנעורים באמריקה. הלמוד אונס היה ללומדים ולמלמדים גם יחד, ושניהם חכו בכליון עינים לגאולת הפּטורים זה מזה. מלבד זאת ידעו העסקנים שכל קהלה שאין פּרנסתה מובטחת לה מתוכה – אין חייה חיים.

גראץ קולג'

העסק רב הפּעלים, הרב יצחק ליסר, היה המעורר הראשון למוסדות חנוך גבוהים, כדי לחנך מורים ומנהיגים רוחניים. אחד מן החברים הנכבדים לקהלת “מקוה ישראל” בפילאדלפיה, היימן גראץ (1857–1776), אחיה של האשה המפוארה רבקה גרץ, מת רווק והוריש נכסיו לבני אחיו ואחיותיו בתנאי, שאם ימותו בלי יורשים, יהיו כל נכסיו קודש “להקמת מוסד לחנוך היהודים הדרים בפילאדלפיה ומחוזה.” היורש האחרון הלך בדרך כל הארץ בשנת 1893, ערירי ובלי בני משפּחה קרובים, ואז עברו נכסי גראץ, שעלו בערכם למאה וחמשים אלף דולר, לרשות הקהלה “מקוה ישראל” להקים בהם מוסד שיגשים את רצון המייסד. ועד מיוחד עיין בדבר והחליט לייסד בית ספר תיכוני ללמודי היהדות, ויגדלו בו מורים לבתי הספר הנמוכים. בשנת 1897 נפתח המוסד ונקרא בשם “מכללת גראץ”²⁹⁵ והופקדו בו למורים הנרי מ. ספיקר, ראש, ארתור דימביץ, ללמד דברי ימי ישראל, ויצחק הוזיק, להורות עברית ותנ“ך. ראשוני התלמידים היו ערב של בני סוגים שונים, רובם בוגרים אשר שאפו לקנות להם ידיעות בלשון העברית ובמקצועות היהדות, ומעוטם צעירים לימים שהתאימו למטרת המוסד. בשנת 1905 נצטרף הד”ר יהודה ה. גרינסטון להדריך את המורים בתורת ההוראה ודרכי הלמוד. להלכה ולמעשה. הלמודים התנהלו עד שנת 1909 בבית הכנסת “מקוה ישראל,” ואז הוקם בנין מיוחד ונאה לצרכי המוסד. בבנין זה נמצא גם בית ספר לקטנים וחניכי הקולג' העירוניים קונים להם שם ראשית נסיונם. במשך השנים שבקו המורים חיים והמורים בזמן הזה הם הד“ר שלמה גרייזל – לדברי ימי ישראל, הד”ר זאב חומסקי – לספרות עברית ולחנוך, הד“ר יוסף לוויצקי – לתנ”ך ולעברית והד"ר פּנחס שוב – לספרות הרבנית ולספרות העברית החדשה.

במשך שנות קיומו של הקולג' סיימו בו יותר מארבע מאות חניכים. קצתם עוסקים בהוראה, קצתם הוסיפו ללמוד והיו לרבנים ורובם עוסקים במקצועות אחרים, אבל חנוכם עמד להם להיות עוסקים בצרכי הצבור היהודי באמונה והם משפּיעים על הפּעולה החברתית היהודית בעיר ואם בישראל זו.²⁹⁶

בית המדרש למורים מיסודו של בית המדרש לרבנים באמריקה

שני לו בשנים הוא בית המדרש למורים מיסודו של בית המדרש לרבנים באמריקה, הקיים בניו-יורק. לאחר שנתבסס בית המדרש לרבנים החליט לפתוח מוסד להכשרת מורים. הד“ר זלמן שכטר, שהיה נשיא בית המדרש לרבנים, נאם בשנת תרס”ב על הצורך הגדול בחנוך מורים ואמר בין השאר:

“כל זמן שלא יהיו לנו בתי ספר מתוקנים לקטנים יחסר היסוד שעליו אפשר לבנות את בנינה של ידיעת היהדות. בתקופת התלמוד היו אלף הנכנסים למקרא מוציאים אחד להוראה. אנחנו משתדלים להכשיר לתעודתנו את האחד מאלף ואיננו עושים כמעט כלום לטובת תשע המאות, התשעים ותשעה.”

בסתו של שנת תרס“ד נפתחו הקורסים ונרשמו מהם קל”ה איש ואשה – מספּר אשר לא צפּו לו, אבל שונים היו התלמידים בגילם ובידיעותיהם, ואף שאר התנאים לא היו מסייעים להצלחת המוסד. המורים לא היו קבועים, עיקר זמנם ותשומת לבם נתונים היו למוסדות אחרים והוראתם בבית המדרש למורים – חלקית וצדדית. כל אלה הביאו לידי כך שהתלמידים החלו משתמטים ומספּרם פּוחת והולך.

לקויים אלה היו בולטים ובשנת תרס“ט החליטו לייסד במקום למודי ארעי מוסד קבוע בשם “בית מדרש למורים”²⁹⁷ ובראשו הועמד הד”ר מרדכי מנחם קפּלן, שהוא אחד מראשי דברי היהדות כיום ומייסד תנועת ה“ריקונסטרקשיון.” המורים היו הפּרופ. ישראל פרידלנדר והרב אליהו ל. סולומון. מאז קבעו עיקרים וכללים, כגון שאין מקבלים צעירים שהם פּחותים מבני ט“ז ומי שאינו בעל השכלה כללית בשעור של בית ספר תיכון ואין לו ידיעות יסוד בלשון העברית אינו נכנס. אולם גם לאחר קביעת התנאים הנ”ל לא עלתה בידי המנהל לקבל תלמידים שוי גיל ושוי השכלה, כי לא היו תלמידים כאלה בניו יורק רבתי בימים ההם. באין ברירה הוכרחו לקבל גם מעוטי ידיעות ונתחלקו התלמידים ללמודי ראשית דעת ולמשתלמים. משום זה ניתנו לתלמידים המסיימים תעודות משני סוגים, יש שקבלו תעודה ממדרגה נמוכה ויש שקבלו תעודה ממדרגה גבוהה יותר.

בינתים הוטבו תנאי הלמוד בבתי הספר העבריים. תנועת התחיה פּעלה את פּעולתה, המורים המודרניים שבאו מרוסיה ומפּולין הביאו אתם את השיטה הטבעית ובמקום העובש והקפּאון ומרי מלחמת מלמדים בתלמידיהם ותלמידים במלמדיהם – הורגשה רוח האביב בתלמודי התורה. כרב כתלמיד – שניהם התאחדו בשאיפה אחת ונשמע צפצוף הלשון העברית בפי התלמידים ומחלונות בתי הספר העבריים בקעה שירה חדשה, שירי ארץ ישראל, ובחוצות ניו יורק וברוקלין נראה חזיון חדש: ילדים וילדות מישראל, ילידי אמריקה, הולכים לבית הספר העברי מתוך רצון וחשק. גדיים אלו כשגדלו נכנסו אל בית המדרש למורים. אז ראה המנהל כי הגיעה השעה לשפּר את תכנית הלמודים ולהרימה ולגדל מורים שידעו את השמוש בלשון העברית החיה ואת הספרות העברית החדשה. אל חבר המורים נוסף אז הד"ר משה הלוי, עברי עד שרשי נשמתו ובעל אישיות משפּעת.

להצלחתו של המוסד חסרה עוד חוליה אחת. בניו יורק לא היה בית ספר בינוני, שישמש פּרוזדור לבית המדרש למורים, שהרי אי אפשר לקבל תלמידים מבית ספר נמוך. עם יסוד לשכת החנוך בניו יורק תוקן המצב מיסודו. עד אז באו אל בית המדרש כל בחור ובחורה אשר נשאם לבם ללמוד, ואת ידיעותיהם קנו להם בדרך פּרטית, מפּי מורים ביתיים או מפּי אב בן תורה. זה היה חומר אנושי מגוון, בעל שאיפות טובות, אך מקור לא נאמן לא בדעת ולא במנין. בבית הספר התיכון נתקבלו גומרי תלמוד תורה, לאחר שש שנות למוד, והקורס במוסד התיכוני ארך ארבע שנים, נמצא שהנכנס לבית המדרש התכשר עשר שנים בלמודים עבריים. היתה על כן תקוה טובה שמעתה יעלה בידי המוסד לספּק מורים עברים במספּר מספּיק, אולם לאמתו של דבר תקוה זו לא נתגשמה אלא בחלקה. הנכנסים לא נתכוונו ברובם לעשות את תורתם קרדום לחפּור בה, אלא בקשו ללמוד תורה לשמה. ואף כי שאיפה זו כשהיא לעצמה טובה היא, הרי בית המדרש שאף לבעלי מקצוע שהיה בהם צורך גדול, ומבעלי מקצוע דרש יותר ידיעות, ועל כן החליט המוסד להבדיל בין שני הסוגים ופתח קורסים מיוחדים, בני רמה אקדמאית, ללומדים תורה לשמה ולהם ניתנה פעולה מיוחדת. לקורסים האלו ניתן שם מיוחד, “בית המדרש ללומדי היהדות.”²⁹⁸ בשנות תרע“ח-תרע”ט נעשה הנסיון הראשון ללמד את המתכוננים להוראה בשעות הבקר במקום ערב. כי קודם לכן היו החניכים מבקרים את המכללה בבקר ונותנים לה ממיטב זמנם וכחם, ושיוריהם ללמודי היהדות. כמובן שעל ידי השנויים הללו הוכרחו התלמידים ללמוד בקורסים כלליים בערב ושנות למודיהם נתארכו. תוצאות השנויים הללו טובות היו. התלמידים שהו כמה שעות בכל יום בסביבה של בית מדרש עברי וספגו רוח וחיים וידיעות בשיעור הגון.

בשנות גידולו של המוסד התרחב חוג המורים. נתווספו להם: יוסף בראגין (ע"ה) – מי שהיה מנהל בית הספר הגבוה (התיכון), צבי שארפשטיין – מלמד תורת החנוך העברי, הלל בבלי – תנ“ך וספרות, אליעזר הונור – לדברי הימים ולמיתודיקה של היסטוריה, בנימין סילק (ע"ה) – לתנ”ך, יהושוע אבסיי – לתלמוד ולספרות החדשה, ד“ר שרגא פ. צ’ירטוף – לתלמוד ולספרות הרבנית, ד”ר שמעיה דינין – לדברי הימים ולחנוך, ד“ר א. ש. האלקין – להיסטוריה, ד”ר ח. א. גינצבורג – לתנ“ך, ד”ר ל. רוזנצווייג – לתלמוד ולעברית, ד“ר ראובן וואלינרוד – לספרות החדשה, ד”ר אברהם יהושע השל – לספרות הרבנית ולפילוסופיה, יהודית אייזנשטיין – לשירה, ותמימה גזרי – לציור. במשך הזמן נעשתה הלשון העברית השלטת במוסד.

בשנת תר“ץ נבנה למוסד בנין נהדר ומרווח – מתרומתו של ישראל אונטרברג ע”ה. הבנין עומד בשכונת המכללות ומוסדות המדע במטרופּולין. בבנין החדש נפתחו עוד קורסים אכסטנסיביים לבוגרים לזכרו של ישראל פרידלנדר ע"ה שנהרג באוקראינה, בלכתו שמה בסוף מלחמת העולם הראשונה מטעם יהודי ניו יורק להביא עזר לאחינו שסבלו מן הפּרעות. סניף זה נקרא בשם “בית הספר ללמודי היהדות,”²⁹⁹ להבדילו מבית המדרש ללמודי היהדות שאין מקבלים בו אלא מי שסיים בית ספר עברי תיכוני.

דרישות הכניסה אל בית המדרש הן: ידיעה בתורה ובנביאים ראשונים, הבנת הפּנים של ירמיהו, עמוס והושע. בעברית: הבנת ספר לא קשה מן הספרות העברית החדשה ושיחה עברית מיניני החיים. בדברי הימים: ידיעה כללית בהיסטוריה הישראלית מימי קדם עד היום. תכנית הלמודים עומדת על חמש שנים וכוללת תנ"ך, תלמוד, דברי ימי ישראל, עברית וספרותה, דת ומוסר, חנוך ושיטת הוראה, שירה וציור.

מספּר מסיימי המוסד עלה בשנת תש“ג לשמונה מאות ומספּר מסיימי בית הספר ללמודי היהדות – קכ”ה, קי“ד נשים וי”א גברים. מן המחקר שנערך בשנת תש“ג אנו למדים שבאותו זמן נמצאו בין המסיימים מאה ועשרים מלמדים בבתי ספר עבריים, עשרה – בבתי הספר הכלליים הגבוהים, עשרה – מנהלים בתי ספר עבריים, חמשה עוסקים בפעולות ה”מרכזים," עשרים מנהלים לשכות חנוך או מלמדים בבתי ספר עברים עליונים, שלשים וחמשה משמשים ברבנות (לאחר עברם לבית המדרש לרבנים וסיימם בו), עשרים וחמשה הנם עורכי דין, חמשה עשר – רופאים, חמשה – רופאי שנים, ארבעים עוסקים בהוראה כללית, ויש מהם גם פּרופיסורים במכללות. רבים מן המסיימים עסקנים צבוריים הם ופעולתם ניכרת בחברה. המסיימים קשורים במוסד ומסייעים לו בכל פּעולותיו.³⁰⁰

בשנת תש"ז התפּטר הפּרופיסור קפּלן מהנהלת המוסד, לאחר שמשו בו שלשים וחמש שנים, ובמקומו בא הרב משה דייוויס, והוא מחניכי בית המדרש.

בית המדרש למורים שעל יד ישיבת ר' יצחק אלחנן

כחמש עשרה שנים לאחר הווסד בית המדרש למורים שדובר עליו פּתחה ישיבת ר' יצחק אלחנן בית מדרש למורים משלה. בית המדרש לרבנים דרמריקה – השקפת עולמו שמרנית היא כלומר: היא עומדת על יסוד המסורת, אבל מכירה בתורת ההתפּתחות. חוקי הדת ומנהגיה, מאלו שאינם עיקריים, נתונים על כן לשנויים, על פּי דרישות המקום והזמן. בתי התפלה של השמרנים מסרתיים הם בתוכם ומודרניים בברם. אבל אם גם מסרתיים הם בתוכם – אינם נמנעים משנויים, כגון שכמה מן התפלות נאמרות באנגלית, שגברים ונשים יושבים בבית התפלה מעורבים, שתפלת ליל שבת נערכת בשעה מאוחרת, לאחר סעודת ערבית ועוד כמה וכמה מנהגים. ישיבת ר' יצחק אלחנן, המגדלת רבנים, מחזקת בהשקפת העולם החרדית. היא הסתגלה אל התקופה ואל הסביבה בכמה שנויים חיצוניים כגון בהטפה בלשון המדינה, אבל משתעבדת היא להלכה, כפי שניתנה וכפי שנתפּרשה על ידי מאורי התורה, ואינה מניחה שום שנויים פּנימיים. ישיבה זו שואפת שגם בתי הספר העבריים במדינה יתנהלו לפי רוחה, ולזה הועידה את בית המדרש למורים.

לאמתו של דבר נוסד בית המדרש בשנת 1916 על ידי הסתדרות “המזרחי,” על מנת לגדל מורים שישפּיעו על החנוך ברוח החרדים. בשנת 1921, כשרכשה לה ישיבת ר' יצחק אלחנן את בנינה ברחוב איסט ברודביי (מספּר 311) קבלה את בית המדרש למורים של “המזרחי” לרשותה. התלמידים למדו את למודיהם הכלליים בבית הספר התיכון הכללי שעל יד הישיבה, ובבית המדרש למורים – את הלמודים העבריים, על כן לא ניתנו התלמידים לשתי רשויות.

הישיבה עברה אחר כך ממורד העיר אל בניניה המרווחים והנהדרים במעלה העיר, שדרת אמשטרדם, קרן הרחוב 186. ואז אופשר לו לבית המדרש להתרחב. בראשו הועמד הד“ר פּנחס חורגין, הממזג חרדיות ומודרניות. אף הנכנסים לבית מדרש זה – לא כולם מתכוונים ללמוד הוראה לשם מקצוע. רבים לומדים תורה לשמה, להכיר את היהדות במקורותיה, ורבים עושים את בית המדרש למורים פּרוזדור לישיבה, להתכשר לרבנות, כי גדול מעמדו החמרי והחברתי של רב ממעמדו של מורה. מורי המוסד, מהם שלימדו בו בראשית הווסדו ומהם המלמדים בו כיום, הם: הרב יעקב לווינזון, ד”ר מאיר וואכסמן, ד“ר שניאור זלמן צייטלין, ד”ר שלמה זיידל, שעלה לארץ ישראל והופקד להיות מנהל בית המדרש למורות של “המזרחי” בירושלים, והמנוחים: ד“ר יחיאל קפּלן, אברהם שוער, נתן פּרלברג, שבתי טורבוף, א. ר. אריאלי, וד”ר דוב דראכמן. מן המורים החדשים המלמדים בו כיום הם: הרב שמחה הוניג, ד“ר יעקב ב. הארטשטיין, ד”ר אברהם ווייס, ד“ר שלמה ווינד, הרב אשר זיו, ר' שמואל ל. זאר, ד”ר גרשון חורגין, הרב שמואל ק. מירסקי, יוסף ש. נובל, הרב יהושע פינקל, ד“ר נתן קלוץ, הרב פ. ריימן וד”ר צבי אליעזר ריימן. תכנית הלמודים תשוה לזו של שאר בתי המדרש הטובים, אלא שללמוד התלמוד מקדישים יותר זמן. העברית היא לשון ההוראה ברוב המקצועות.³⁰¹

הרצליה

הרבה מוסדות טובים ומועילים – קיומם בא לנו בעטיה של מחלוקת, שלא תמוש מחיינו. בבית הספר הלאומי בניו יורק פּרצו סכסוכים קשים בין המייסד והמנהל ח. א. פרידלנד, ובין הדירקטורים, והגיעו לידי כך שהמנהל הוכרח להתפּטר, ועבר לקליבלנד. סכסוכים אלו הביאו לידי שביתת המורים וההורים נתארגנו אף הם לתמוך בידי המנהל והוציאו את בניהם ובנותיהם מבית הספר, שפּנה זיוו, ופנו אל גיסו של פרידלנד, משה פיינשטיין, ששימש מורה שם, לייסד בית ספר חדש, ואספו לשם זה סכום פּעוט של מאתים דולר (הורים אלה היו ברובם עניים). הממון המעט הזה שימש יסוד לבית הספר הגבוה (התיכון) ובית המדרש למורים “הרצליה.” הדבר קרה בשנת 1921, ומספּר תלמידי המוסד היה בראשונה ל"ג.

התחלתו של מוסד זה קשה היתה, משום שעיקרו היה הרוח הלאומי והעברי, בהדגשת הספרות העברית החדשה, והלאומיות החדשה והעברית היו נחלת המעטים ולא הכו עוד שרשים חזקים בהכרה הצבורית. ראשית המוסד היתה בבית כנסת של מורד העיר “עדת ישראל,” משכן דל שניתן חנם אין כסף. אבל דלותו של המוסד לא השפּיעה על הלמודים. התלהבותו של המנהל השפּיעה על התלמידים עד שבעצמם היו עוסקים בנקיון הבית ועשו את עבודת הלשכה שלא על מנת לקבל פּרס. מעט מעט נצטרפו לו עסקנים, יוסף בארונדס ע“ה, ממנהיגי הפּועלים, ור' שלמה למפּורט נ”ע, משכיל עברי עשיר, וראובן בריינין המנוח. ומן החיים ישראל מץ, זאב זאלצמן, י. ל. ברנשטיין ועוד.

תלמידי בית הספר הגבוה לומדים שתים עשרה שעות לשבוע, ושל בית המדרש למורים – עשרים ושתים. הספרות העברית החדשה ותולדות הציונות תופסות מקום חשוב בתכנית. בהוראה מעשית מתחנכים התלמידים באחד מבתי הת“ת. רוב הנכנסים ל”הרצליה" הם מגומרי “הישיבות הקטנות.” בתחלה היה מספּר התלמידים מועט. בשנת 1945 הגיע מספּרם בבית הספר הגבוה, הפּרוזדור לבית המדרש, ובבית המדרש, לארבע מאות. בשנת 1942 הגיע מספּר המסיימים ל-153. קצתם עוסקים בהוראה עברית, קצתם נכנסו לרבנות וקצתם עוסקים במקצועות אחרים.

תקופה חדשה בתולדות המוסד החלה בשנת 1944, כשנקנה לו בנין נאה במעלה העיר, בקרבת המכללות, והתלמידים עברו מבית דל, רעוע מדרגות ומלוכלך קירות לבנין נאה במעלה העיר. מאז נתפּרסם המוסד בחוגים חדשים ונמצאו לו תומכים מבין העשירים והאמידים. המורים שלימדו בו קודם לכן היו ש. ב. מקסימון (נפטר), שמעון האלקין, ד“ר שלום שפּיגל, ד”ר קון שכטר, י. ז. פרישברג, וקלמן ווייטמן (נפטר). והמלמדים בו כיום הם: אברהם אפּשטיין, הרב שמואל איסרוב, אליעזר לאדיגר, דניאל פּרסקי, ד“ר משה פּרלמן, מ. גליק. לימדו שם זמן קצר ד”ר יוסף מארקוס, ד"ר א. ד. גרוס ושלמה הללס, בימי שהותו בארצות הברית.

תקציבו של המוסד לא גדול הוא; באין לו מקורות הכנסה גדולים ובטוחים. בחציו הוא מתפּרנס משכר למוד והשאר מתמיכות.³⁰²

בית המדרש למורים בבוסטון

מבתי המדרש למורים מחוץ לניו יורק מפורסם זה שבבוסטון שנוסד בשנת תרפ“ב. המניע ליסודו לא היתה המטרה הפּרופיסיונאלית – מעטים המשתוקקים להיות מורים – אלא רצונם של הורים משכילים להרחיב את ידיעות בניהם, מסיימי תלמודי התורה. שאיפה זו לא נתגשנה למעשה עד שפּרצה מלחמת העולם הראשונה והורגש מחסור גדול במורים עד שהוכרחו להעמיד נערים מעוטי שנים ומעוטי ידיעות להרביץ תורה. בקיץ שנת 1917 הכניסה הסתדרות הצדקה בבוסטון תמיכת בתי הספר העברים לתקציבה. למנהל הפּעולה החנוכית מנו את א. ל. הורוויץ, אדם המסור בכל לבו לאידיאל החנוך הלאומי, והוא ייסד שעורים להשתלמות מורים. נתקיימו שעורים כאלה כשנתים, אבל תוצאותיהם לא השביעו רצון, כי היו שעות הלמודים מצומצמות. בראשית תרפ”ב נפתח בית המדרש למורים והנהלתו נמסרה לד"ר ניסן טורוב. הוא אצל מאורו, מאידיאליותו ומעבריותו על המוסד וטבע עליו את חותמו.

כעל כל מוסד חדש עברו עליו לבטים עד שנתבסס. העכוב הראשי להתפּתחותו היה חוסר חומר אנושי מתאים. הידיעות שהביאו עמהם מסיימי בתי הת“ת זעומות היו וגילם, בני י”ג, נמוך היה ולא יכלו עוד להשיג למודים גבוהים. המכון הוכרח על כן לפתוח גם “פּרוזדור” לבית המדרש, והוא בית ספר תיכוני, וחוק למודיו ארבע שנים, כנהוג, ועליו חוק למודים גבוה ממנו, של בית המדרש, אף הוא של ארבע שנים. שעות הלמודים בפּרוזדור הן עשר שעות בשבוע, ובבית המדרש למורים – שלש עשרה. הלשון העברית שפת המקצועות היא.

מתחילתו נקנה למוסד בנין ששימש קודם לכן כבית תפלה פּרוטסטנטי, ונרכש על ידי יהודים לבית כנסת אורתודוכסי.³⁰³ בשנת תרפ"ה הוקם בנין חדש סמוך לישן ובו שבעת חדרי למוד ואולם למשחקים ולהתעמלות, ובבנין הישן השתמשו לספריה ולמסעדה. מספּר הספרים בספריה עולה לחמשה עשר אלף. הרשות נתונה למוסד לחלק תארים.³⁰⁴ לעת עתה ניתן רק התואר הראשון.³⁰⁵

תכנית הלמודים בבית המדרש למורים כוללת את התנ“ך לאור המחקר, תלמוד, דברי הימים, ספרות ימי הבינים, הספרות העברית החדשה, דקדוק, חיי ישראל באמריקה, וחנוך (פּסיכולוגיה, תולדות החנוך, תורת החנוך והוראה מעשית). על גידול המוסד יעיד רבוי התלמידים מפּקידה לפקידה. בסוף שנת הלמוד הראשונה היו בו 23, בשנת תרפ”ג – 42, תרפ“ד – 83, תרפ”ה – 127. מספּרם הממוצע בשנים האחרונות הוא 190. שכר הלמוד מכניס כחמשה עשר אחוזים מן התקציב והשאר בא מקופּת חברת הצדקה הכללית. בסוף שנת תש"ב עלה מספּר המסיימים למאה חמשים ואחד, רובם גברים, בה בשנה עסקו 49 מהם בהוראה עברית.

משעה שעזב הד“ר ניסן טורוב את בית המדרש מילא מקומו הד”ר ש. פּרלמן, ואחריו המייסד א. ל. הורוויץ. מורי המוסד שנפטרו או שעזבוהו היו: י. ח. פּולאק, שלמה זוקרוב, יעקב ניומן (נפטרו), יש“י אדלר וד”ר קון שכטר (חזרו לארץ ישראל9, וד“ר נ. הן נתן. מלמדים עתה יוחנן טברסקי, ד”ר יצחק זילברשלג, ד“ר בנימין שבח (מן המסיימים וד”ר י. ק. מיקלישאנסקי.³⁰⁶ הד"ר יוסף מארכוס הוא הספרן.

המדרשה ללמודי היהדות בשיקאגו

מדרשה זו³⁰⁷ נוסדה בשנת 1924, שנה לאחר שנוסד וועד החנוך. גם בשיקאגו, כבשאר ערי ארצות הברית, התקווץ והצטמק החנוך בדרגתו הדרדקאית. על כן נעדר גם שם החומר הכשר לבית אולפן גבוה. משהחריף המחסור במורים עבריים השתדל וועד החנוך לייסד בית ספר תיכון וגם להדריך את המורים המשמשים בהוראה, ולשם כך ייסד את המדרשה. תכנית הלמודים מקפּלת ארבע שנים, עשר שעות לשבוע, ועומדת על עברית ודקדוקה, תנ“ך ותלמוד, ספרות חדשה ותולדות ישראל. המתכשרים להוראה לומדים עוד שנה נוספת תנ”ך, עברית, דת ותורת החנוך. המסיים מקבל תואר של מוסמך לספרות עברית והמורה – תעודה מיוחדת המתירה לו לעסוק במקצועו.

דרישות הכניסה לשאר הקורסים הניתנים במדרשה מועטות הן, מכיון שלא נוסדו אלא על מנת לקרב את הצעירים אל היהדות. יש קורסים שסודרו בכוונה תחלה לבוא במגע עם הנוער היהודי ולעורר בו את הרצון להכיר את היהדות, כגון קורס על הסתגלות היהודי לעולם החדש, קורס על מהות הקהלה הישראלית באמריקה בשביל הצעירים העובדים במוסדות הצבור היהודים וידיעותיהם על היהדות מסולפות; הרצאות על תפקיד המועטים בתרבות האמריקנית – להוכיח לבחורינו כי גם לנו הזכות לשמור על עצמותנו ואין זו בגידה או פגם באזרחות שלנו; תולדות המוסיקה הישראלית וערכה – בשביל הלומדים שירה וזמרה משלנו, וכו' וכו'. המגע התחיל בנושא הקרוב ללב הצעיר אם מפּאת מקצועו ואם מפּאת נטית נפשו, וסופו שקרבו אל עמו והחל להתעניין בלמודי היהדות בכלל.

מורי המדרשה ששימשו בה בעבר או המשמשים בה כיום הם הרב אהרן אברמוביץ, ד“ר פּרץ באמברגר, הרב שמואל בלומנפלד, הוא המנהל, ד”ר נחום גלאטצר. שמעון האלקין, ד“ר אליעזר הונור, ד”ר מאיר וואכסמן, הרב מ. ווייטץ, משה ליברמן, אדוארד נודלמן, ד“ר יהודה סיגל, ד”ר שמואל פייגין, ישראל ראפּאפּורט, חיים רוטבלאט וד"ר יצחק שפּירא. בן אהרונין מנהל את המדור לדראמאתיקה וחיים רזניק מלמד שירה.³⁰⁸

בערים באלטימור, קליבלאנד, ופיטסבורג קיימים קורסים למורים על יד בתי הספר העברים התיכונים. מובן שמספּר תלמידיהם מעט ותכניתם מצומצמת.

בית המדרש למורות בניו יורק

הצעיר במוסדות להכשרת מורים הוא “בית המדרש למורות” בניו יורק³⁰⁹ ודיוקנו המיוחד הוא חרדיותו. קיימת מכינה, כעין בית ספר תיכון, ומתקבלות בו מסיימות תלמודי התורה. לאחר סיום המכינה מתקבלות הצעירות אל בית המדרש המטיל חובת למוד של ארבע שנים. שעות הלמודים בשבוע הן ארבע עשרה, בערבים. שפת ההוראה היא עברית. התכנית כוללת חומש ורש“י, תנ”ך ומפרשיו, משנה וגמרא, שולחן ערוך, תולדות ישראל, עברית ודקדוקה, ספרות ימי הבינים וספרותנו החדשה ותורת החנוך להלכה ולמעשה. המוסד נמצא במורד העיר ניו יורק, ברחוב איסט ברודביי מספּר 311.³¹⁰ חבר המורים ד“ר שמחה ב. הוניג, ד”ר גרשון חורגין, הרב י. ד. גורדון, לאה לדרמן, זאב ווירבה, ד’ר שלמה ווינד, יוסף נובל וחיים ליפשיץ.

בית המדרש היהודי למורים

מוסד זה מהווה טפּוס מיוחד. משהחלו בתי הספר היהודיים העממיים שנוסדו על ידי “פּועלי ציון” להתפּתח, נדרשו להם מורים בעלי אידיאולוגיה מיוחדת, ציונית-סוציאליסטית, ובעלי בקיאות מיוחדת, בשתי הספרויות שלנו, בעברית ובאידית. על כן בקשו לייסד להם מכון מיוחד להכשרת מורים. בשנת 1918 הוזמן הד"ר יהודה קויפמן (אבן שמואל, והוא מנהל כעת את מחלקת התרבות של כנסת ישראל בארצנו) לפתוח סימינאריון, ונרשמו בו שלשה עשר תלמידים, חוץ מאלה שבאו ללמוד קורסים בודדים. הלמודים היו: אידיש וספרותה, עברית וספרותה, מדעי החברה, מדעי הטבע, תולדות ישראל, פּסיכולוגיה ופדגוגיה. מטרת המוסד נתבטאה בהצהרה זו:

הסימינאריון היהודי למורים מהווה מוסד אקדמי המתנהל ברוח הלאומיות וההתקדמות. הוא נותן לתלמידיו חנוך כללי ויהודי שיטתי, וחנוך פּדגוגי יסודי למתכוננים לשמש מורים יהודיים.

"הסימינאריון שואף ליצור טפּוס של אינטליגנט יהודי שיש לו ידיעות רחבות ועמוקות בתרבות העולם ולאור ידיעותיו אלה ילמד, יבין ויעריך את תרבותנו הלאומית. מטרתנו היא לחנך משכיל עברי שקנה לו ידיעות יסודיות בבעיות הסוציאליות של זמננו ושירגיש את חובתו להביא את אור המדע להמונים היהודים בכלל ולילד היהודי בפרט.

“לפי אפיו מהווה הסימינאריון היהודי למורים מוסד לאומי פּרוגריסיבי. בהיותו לאומי מעונין המוסד בכל שכבות התרבות היהודית העתיקה והחדשה, כמו כן בבעיות החיים היום יומיים. בהיות הסימינאריון פּרוגריסיבי או ראדיקאלי מכשיר הוא את חניכיו להכיר את שאיפותיו הסוציאליות של מעמד העובדים, את מלחמת העובדים בכלל ושל העובדים היהודים בפרט.”

בתוך מנהלי המוסד התרוצצו נטיות שונות, ביחוד בנוגע לשאלת הלשונות. אלו דרשו שווי זכויות לעברית ולאידיש, ואלה העדיפו את האידיש על העברית. במשך שנים היו הוויכוחים הללו מחוללים סערת רוחות והיו מביאים לידי סכסוכים וכיתה אחת מפייסת את חברתה על ידי הוספת קורסים, כדי להשביע רצונם של כל בעלי הכיוונים.

קיומו של בית מדרש זה ולבטיו קשים היו, כי חסרה בו האחדות הפּנימית. ההתרוצצות הפּנימית והמשבר הקשה שעבר על בתי הספר האידיים, חוסר מקורות לחומר אנושי וחוסר תקציב קבוע – כל אלה שללו ממנו את הקיום ואת התנאים להתפּתחות. בנוגע לחומר האנושי היו רוב הבאים להתכונן להוראה מהגרים שהגיעו לכאן מעבר לים והרגישו בלבם את הדחיפה לשליחות תרבותית. הם הם היו החניכים. מילידי אמריקה לא נמצאו צעירים היודעים אידיש בשעור מספּיק והמכבדים את הלשון והחדורים אידיאל יהודי לאומי וסוציאליסטי גם יחד, – כי רוב צעירי אמריקה היו בזים לסוציאליזם, והיו רחוקים בכלל מכל שאלה חברתית. אבל גם האידיאליסטים שבאו מעבר לים לא מצאו ספּוק נפש בסביבה החדשה. מעמד פּועלים בעלי הכרה סוציאליסטית ולאומית גם יחד שירצה לגדל בניו בהכרה זו ובשתי לשונות לאומיות – מעמד זה היה מועט במנינו ובלתי מקובל על החברה. בתי הספר ההם נמצאו על כן כל הימים במצוקה ועל המורה הוטלו חובות מרובות, שיהא מלמד תינוקות, מטיף ומוכיח להורים, מדיין ומתנצח עם מתנגדים ודואג למצבו החומרי של המוסד. על כן מצער היה מספּר המבקשים משרות כאלה.³¹¹ על כן היה הסימינאריון משמש בעיקר מקום חנוך לבוגרים, שרבים מהם תפסו אחר כך מקום בחיים הצבוריים, באגודות ובארגונים שונים.

בשנת 1942 נקנה לסימינאריון בית במעלה העיר, והתחיל לתת תוארים למסיימיו. בשנים הראשונות לקיומו היו מעדיפים את האידיש, אולם בשנים האחרונות הולך הכיוון העברי וגובר. המוסד לאומי הוא ברוחו ויחסו אל הדת הוא מתוך כבוד, מנקודת ההשקפה של חשיבות המסורת הלאומית.³¹²

* *

כל בתי המדרש עשו גדולות לקיום עמנו בתפוצת אמריקה. המורים שבאו מעבר לים – הולכים בדרך כל הארץ ובתוך ההמונים שוררת בערות גדולה מבחינה יהודית. אולם יחד עם ההשפּעה החיובית העצומה של המוסדות הללו מן הראוי גם להזכיר שעדיין לא הגיעו למדרגת מכונים שלמים.

ברוב המוסדות אין הקורסים הפּדגוגיים ניתנים בשעור מספּיק ואין להם בתי ספר לקטנים שישמשו מקום נסיון למורים הטירונים. הבאים ללמוד – רובם המכריע נערות, ואולם נערים – אין לבם הולך אחר הוראה עברית שאינה משתלמת יפה. והמורים שסיימו את המכונים ויוצאים להוראה – אינם מוסיפים ללמוד ויש ששוכחים תלמודם. מחוסר תקציב אין בתי המדרש משמשים מכונים לפיתוח פּדגוגיה עברית יוצרת.

ברם, מה הם כל הלקויים הללו, פּרי התנאים, לעומת ערכם החיובי של המוסדות. אל תוך המוני בני דור שני ושלישי ליהודי אמריקה, הנעורים מכל ידיעה והאדישים לגורל עמם, נכנסים מדי שנה (כמה מועט מספּרם וכמה מכלים הוא במיעוטו) בחורים ובחורות בעלי ידיעות עבריות והכרה לאומית והם צנורות השפּעה לסביבתם הצחיחה. בכל מקום שאנו מוצאים את מסיימי בתי המדרש – אנו רואים אותם עושים את חובתם לעמם, עושים ומעשים, ומפרים את האדמה השוממה.

יד: בתי מדרש לרבנים ולחכמת ישראל

מכללת הרמב"ם

רבני מערב אירופּה שהשתקעו באמריקה הסתגלו עד מהרה לרוח הארץ ולתרבותה והם היו הראשונים להרגיש בצורך הגדול לגדל רועים רוחניים, מורים ומנהיגים מבין ילידי אמריקה, למען יוכלו להשפּיע על הדורות החדשים. ראשון המשתדלים היה הרב המשמר יצחק ליסר (1863–1806) שבלבו קיננה הדאגה הגדולה לעתידות עמנו. ליסר מצא לו עוזר ותומך בעסקן הצבורי העשיר משה אהרן דרופּסי, שקרא את ידידיו ומכיריו לאספה, לדון בה על יסוד בית מדרש לרבנים ולמורים. הדבר היה בשנת 1864. דרופּסי ישב בראש הנאספים והטיף מוסרו לעשירי ישראל התורמים מכספּם למכללות, ואת כרמם לא ינטרו. דבריו עוררו את הקהל ובמעמדם התנדבו שבתי מוראיס ויצחק ליסר להורות במכון. בימים ההם נוסד “ועד צירי ישראל באמריקה,”³¹³ שאחת ממטרותיו היתה לייסד מכון לחכמת ישראל, והועד הבטיח את תמיכתו לקולג' שיווסד.

המכון נקרא על שם הרמב“ם.³¹⁴ הרב ליסר היה לו לראש ולימד בו מדרש ודת, ושאר מוריו היו שבתי מוראיס (1897–1823) לתנ”ך, מרדכי יאסטרוב (1903–1829), מחבר המלון התלמודי, לתלמוד, לפילוסופיה ולהיסטוריה, אהרן בטלהיים (1890–1830) למשנה, ומשה בוטנווייזר (1939–1862) לעברית, ארמית ויונית. כעבור ימים נוספו עליהם חיים פּולאנו – ללמד עברית, ג’יאורג' י. י’עקבס – אנגלית וויליאם ה. וויליאמס – אנגלית ורומית.

דרכו של המכון לא היתה סוגה בשושנים. עינם של הרבנים הריפורמיים היתה צרה בו – שמא תתחזק על ידיו האורתודוכסיה, והקרובים ליהדות המסרתית המודרנית – לא תמכו במוסד בשעור מספּיק. על כן לא היה המכון בטוח בקיומו. כל עוד היה הרב ליסר בחיים השתדל להחזיק בו, אך במותו החל המוסד יורד, ובשנת 1873 נסגר. מעטים ורעים היו ימי מכללת הרמב"ם, והשפּעתה בחיים לא ניכרה.

היברו יוניון קולג'

עוד בימי קיומה של מכללת הרמב“ם החל הרב הריפורמי גדל העלילה יצחק מאיר ווייס (1900–1819) להטיף ליסוד בית מדרש לרבנים שיתנהל לפי רוחו. לאחר השתדלות מרובה עלתה בידו לייסד את ה”היברו יוניון קולג'" בעיר כהונתו, סינסינאטי, בית המדרש לרבנים הקיים עד היום.

כשנפתחה המחלקה הראשונה היה מספּר תלמידיה י"ג – עשרה מהם ילידי אמריקה ושלשה מהם מהגרים. לא רב היה הרכוש הרוחני אשר הביאו התלמידים אתם, על כן היתה המחלקה למכינה, ומוריה היו הנשיא, ווייז, שלמה אפּינגר ומאכס לילינטהאל.³¹⁵

המכון התנהל, כנראה, בסדר טוב, והרב ווייז נשא את נפשו לעשותו בית מדרש כולל, שישמש גם צרכי המשמרים מטפּוסו של שבתי מוראיס. על כן השתדל לקרב את המשמרים והזמין את מוראיס להיות בועד הבוחנים, ומוראיס הסכים לכך. בשעת הסיום הראשון נשא הרב המשמר בנימין סזולד את הנאום הראשי. אמנם לא הסכימו המשמרים להשקפותיו הריפורמיות של ווייז, אבל האמן האמינו כי לא ירחיק לכת בהשפּעתו על התלמידים, והצורך ברבנים מודרניים היה גדול באמת.

השלום הארעי הזה לא האריך ימים, כי בועידת פּיטסבורג (בשנת 1885), שאליה נתכנסו מורי המוסד ותלמידיהם והנגררים אחריהם – נתבלטו שאיפות הריפורמים בכל קיצוניותם. בראש הועידה ישב יצחק מאיר ווייז ורוחה החיה היה קופמן קוהלר (1926–1843), ריפורמי קיצוני, אשר דרש:

“היהדות – חובה עליה לפשוט את צורתה המזרחית ולהיות לאמריקנית אמתית, אמריקנית ברוחה ובצורתה. לא לנו להתפּלל את תפלותינו בלשון אשר לא יבינוה בזמננו, חוץ מחכמים מספּר. אין אנו יכולים להתפּלל עוד לשוב לירושלים – תפלה כזאת על שפת יהודי אמריקני גידוף היא כלפּי שמים ושקר… גם לא נוכל לשמור עוד על קריאת התורה בצורתה ובשלמותה, אם לסיימה בכל שנה ואם אחת לשלש שנים…”

עם פּרסום החלטותיה של ועידת פּיטסבורג נתגלתה התהום העמוקה בין הנאמנים למסורת ישראל ובין הריפורמים האומרים לקעקע את יסודי הדת והלאומיות ולנתק את הקשר בין העבר וההווה. אז ראה מוראיס כי לא יוכל לקוות לרבנים כרוחו מן המוסד בסינסינאטי, והחל בתעמולה לייסד סימינאריון חדש אשר יתנהל לפי מסרתנו.

ה“היברו יוניון קולג'” הוסיף להתקיים ולפעול. נוסדה מחלקת קולג' – כלומר מחלקה של עצם הסימינאריון. זה היה בשנת 1879 והד“ר משה מילצינר (1903–1828) לימד בו תלמוד וספרותו. בשנת 1900 נפטר יצחק מאיר ווייז וכעבור שלש שנים מיום מותו נבחר הד”ר קוהלר לנשיא. בימיו פּרח המוסד וגדל. ותלמידיו למדו בו מתוך הרחבת הדעת.

“אל חניכי הסימינריום – כותב אחד מגידולי המוסד – התייחסו באופן נאה ונתנו להם תמיכה לכל צרכיהם, תמיכה שלא רק שלא השפּילה את רוחם, אלא גם טיפּחה ועודדה בנפשותיהם רגש של חירות… כמעט כל התלמידים היו מסוג של מקבלי פרס, וכמעט כולם חיו חיים של רווחה… כולנו גרנו בחדרים מרוהטים יפה, לבשנו בגדים יפים ומחסור ודאגה לא ידענו.”³¹⁶

מכיון שאפסו כמעט בחורים מיהודי מערב אירופּה שהיו מסוגלים על פּי ידיעותיהם לבית מדרש לרבנים הכניסו גם צעירים ממזרח אירופּה, אלה שהביאו תלמודם עמם. ורוחם היתה אחרת.

מ. ז. רייזין מספּר מזכרונותיו על רוח הפּנימי בקולג':

התסיסה (הציונית) שהיתה מורגשת בחיים היהודיים בכל הארצות, השאירה את רשמה גם על הסטודנטים בסימינריום, אף על פּי שבמובן ידוע היו חייהם מוקפים חומה גבוהה של התבדלות אריסטוקראטית, שבאה להם בתוקף מצבם, הואיל והם עתידים להיות ראשים ודברים לקהלות עשירות. אצל רוב התלמידים מורגש היה חוש הקאריירה, להתגבר על כל מכשול ותקלה ולהצליח בחיים. בחוש המיוחד שלהם ידעו, שהצלחה כזו אפשר למצוא רק בידי התקיפים החותכים את גורלו של ה’טמפּל' וממציאים לו את סכומי הכסף הנחוצים לקיומו, ונחוץ איפוא לעמוד לימינם של האנשים האלה, שבידיהם גם גורלו של ה’ראביי'… לתנועה הציונית היו תומכים לא מעטים בין תלמידים אלה, אבל את אהדתם לתנועה זאת קברו בסתרי נפשם… מאחר שידעו מעטים היה להם עוז-הרוח לעשות תעמולה פּומבית לציונות…

"הרושם הראשון שעשה עלי הקול' היה בית אולפנה שחציו ישיבה וחציו סימינריום… לאחר זמן מצאתי שהסימינריום בלע את הישיבה. התלמידים למדו מעט מאד. עליהם היה ללכת לאוניברסיטה בשעות הבוקר וללמודים הרבניים לא נשארו רק השעות המעטות של אחר הצהרים, כשעולי ימים אלו היו כבר עיפים, ולבם לא הלך אחר הלמודים היהודיים… ואם נמצאו בין המסיימים אחד או שנים אשר ידעו עברית או תלמוד והיתה להם ידיעה כל שהיא בפילוסופיה של ימי הבינים או ביצירותיהם של הפּייטנים, היה זה דבר של מקרה בלבד, מפּני שתלמידים אלה, שהיו מילידי אירופּה, הביאו אתם את ידיעותיהם אלה בבואם… ראשי המוסד ומוריו ודאי שנצטערו על זה, אבל אזלה ידם מהושיע, ובמשך הימים גם השלימו עם המצב.

“בין התלמידים הייתי אני ועוד אחדים כמוני, ‘היהודים המלומדים,’ אשר עלינו הביטו ביראת כבוד בשל ידיעותינו העבריות שחסרו להם. בסתר לבבם אולי לעגו לנו, ויש גם שחמלו עלינו, מפּני שאנחנו לא היינו מאושרים כמוהם להוולד בקדושה האמריקאית, וחיתוך הדבור שלנו באנגלית לא היה מסולסל כשלהם… היחס אלינו, ילידי רוסיה ופולין, היה לפעמים כאל תלמידים ממדרגה שניה גם מצד הפּרופיסורים וגם מצד התלמידים, ובאותה עת הרגישו אלה האחרונים שאנו עולים עליהם בידיעותינו העבריות וקנאו בנו.”³¹⁷

בין המורים והמרצים הארעיים היו חכמים ידועי שם, גדולים במקצועותיהם. אליעזר (גוטהארד) דייטש (1921–1859), חוקר בתולדות ישראל לצרכני עמנו, מאכס ל. מרגלית (1932–1866), שהיה עורכו הראשי של התרגום האנגלי החדש לתנ"ך, שהוציאה “חברת ההוצאה האמריקנית היהודית,” והיה חוקר מקראי ובלשן, קאספּר לויאס (1934–1860) בלשן רב ידיעות ומחבר דקדוק ארמית בבלית, דוד ניימארק (1924–1866) חריף בפילוסופיה העברית, יעקב בצלאל לויטרבאך (1942–1873) שהוציא את המכילתא בהוצאה מדעית ובתרגום אנגלי וספרו על הפּרושים והצדיקים עשה רושם ועד.

מובן שהיחסים בין אחדים מן המורים שהיו עבריים ולאומיים ביסודם, ובין שונאי הלאומיות העומדים בראש, לא היו טובים ביותר. ווייז היה, עם כל קיצוניותו, רחב אופק וארך רוח, לא כן קויפמן קוהלר, בו

“היתה ניכרת מדת הקנאות, עד שלא ידע מה זה יחס של כבוד למתנגדים… כשנתעלה קוהלר לנשיאות בית המדרש בשנת 1903, החל מיד להציק למורים בלתי הכשרים, כלומר הלאומיים, מ. ל. מרגלית, קספּר לוויאס, צבי מאלטר ומאכס שליזינגר. על לוויאס ניתכה חמתו ביחוד מפּני שהעיז להקריא לפני תלמידיו פּרקים מ’על פּרשת דרכים' לאחד העם. מסופּקני אם קוהלר עצמו קרא את מסותיו של אחד העם או ידע את תכנם. אבל זאת ידע, שאחד העם הוא אחד העמודים הגדולים בבנין התנועה הלאומית, וזה היה די בשבילו כדי לפסול את הספר בשביל הקולג'. עברו שנים מועטות וקוהלר הציק כל כך לפּרופיסורים אלה, והיה מתייחס אליהם ברגש של שנאה, אם לא של בוז ממש, במדה כזו עד שפּקעה סבלנותם וכולם כאחד התפּטרו ממשרותיהם.”³¹⁸

בשנים האחרונות שימשו כמורים יעקב מאנן (1940–1888), חוקר שהוציא לאור הרבה מקטעי הגניזה של קהיר והפיץ אור על תולדות היהודים בבבל, בארץ ישראל ובמצרים, וחידש הרבה בתולדות הקראים, – הוא לימד היסטוריה; אברהם צבי אידלזון (1938–1882), חוקר בתולדות המוסיקה בישראל לתפוצותיו; צבי דיזנדרוק (1940–1890) שתרגם ארבעה דו-שיחים של אפּלטון וחקר בהסברת שיטותיהם של אפּלטון והרמב"ם; שמואל שמחה כהן, המפרסם מסות פילוסופיות בעברית; נלסון גליק, ועוד. בימי היטלר הוסיף הקולג' על חבר מוריו חכמים שהוכרחו לעזוב את ארצות מגוריהם באירופּה, ביניהם ישעיה זונה, ש. אטלאס, פראנץ לאנדברג ועוד.

משהזקין קויפמן קוהלר וסילק ידו מהנהלת הקולג' בא במקומו יוליאן מורגנשטרן (1881- ). בשנת 1912 עבר הקולג' אל פּרבר, והוא שוכן מאז בחמשה בנינים מפוארים, פּנימיה (חונכה בשנת 1925), בנין להתעמלות, הספריה הישנה והספריה החדשה (חונכה בשנת 1931) ובנין המנהלה. הספריה קטנה היתה בראשיתה, אך כרכים מספּר היו בה, ועתה היא אחת מן הגדולות, וכוללת יותר ממאה אלף כרכים, וכאלפּים וחמש מאות כתבי יד, כולם בשדה היהדות. בספריה יימצא אספו של בירנבוים בנגינות ישראל, שנרכש על ידי אדולף אוקו (1883- ), הספרן. אוקו ממעריצי שפּינוזה הוא, ובזכותו נאספה בספריה קולקציה גדולה מן הספרות על הפילוסוף הגדול.

עד שנת 1941 גמרו חוק למודיהם במוסד 442 רבנים, ביניהם מפורסמים כד"ר יהודה ליב מאגנס, נגיד המכללה בירושלים, אבא הלל סילבר, ראש הציונים, וכיוצא באלו.

על יד בית המדרש נמצא גם מכון למורים המלמדים ביום ראשון. ההוצאות לקולג' עלו בשנת 1943 לשלש מאות, עשרים ושנים אלפים דולרים.³¹⁹

בית המדרש לרבנים של אמריקה

ועידת פּיטסבורג חוללה סערה באמריקה, והדיון עליה בעתונים היה חריף. שבעה ימים לאחר נעילת הועידה יצא שבתי מוראיס בקול קורא אל שלומי אמוני ישראל להציל את היהדות האמריקנית מן הסכנה הנשקפת לה ולייסד בית מדרש חדש לרבנים, בית מדרש שיתנהל על פּי תורת ישראל וברוחה, ויגדל רבנים לוחמים להמשך המסורת. הפּעם עשו הדברים רושם. הכל הרגישו כי אם יניחו את שדה הרבנות לריפורמים ישתנו על ידי כך ארחות חייהם של יהודי אמריקה, להתרחק מעל היהדות בצורתה ההיסטורית ולברוא בראה חדשה, שאין לה יסוד בתולדותינו. הד"ר חיים פּירירה מנדס (1937–1852), רבה של קהלת הספרדים “שארית ישראל” בניו יורק, הושיט יד עזרה לרעהו, והמוסד נפתח.

ראשיתו היתה מצערה והתרומות שנכנסו אל הקופּה לא היו גדולות ביותר. בשנת 1887 החלו הלמודים בלשכות בית הכנסת הספרדי, ברחוב תשעה עשר מערבה, בבית מספּר חמשה. לשכות אלה לא היו מרווחות למדי, ועל כן העבירו את המחלקות לרחוב לכסינגטון, מספּר 736, והתקינו בו בית תפלה וחדרי שינה לתלמידים ולימדו שם עד שנת 1902. בהשתדלותו של הנדיב יעקב שיף הוקם למוסד בנין מיוחד ברחוב 123 מערבה, סמוך לברודביי. בבית ההוא הושכנה גם הספריה הגדולה. אף בנין זה נעשה צר במשך הימים ובשנת 1929 נקנה מקום חדש לבית המדרש, מגרש רחב ידים המשתרע מרחוב 122 עד 123. במגרש זה נבנה בנין בעל שלשה אגפים, האחד לספריה, שהוקדש לזכרונו של יעקב שיף, והוא נדבת בני משפּחתו, השני לבית המדרש למורים, נדבת ישראל אונטרברג, והשלישי – פּנימיה (חדרי שינה ומסעדה לתלמידים), נדבת לואיס ס. ברוש.

שלש הן השאיפות ששאפו להן המייסדים והבאים אחריהם: האחת לחנך רבנים, השניה – לגדל מורים, והשלישית – לגדל חוקרים שיעסקו בחכמת ישראל. אולם השאיפה הראשונה היתה עיקר. זרם המהגרים לא פסק כל הימים, הקהלות גדלו, ורבנים אשר ידעו את רוח אמריקה ותרבותה ויהיו נאמנים למסורת אבות – לא היו.

לבית המדרש נתקבלו צעירים מסיימי בית הספר התיכון. בהתקבלם היה עליהם ללמוד גם במכללת קולומביה, והקורס בבית המדרש סודר בכוונה שיסתיים בזמן שיקבל החניך את תארו הראשון, “בחור לאמנות,” בקולומביה.

בשנת 1897 נפטר ר' שבתי מוראיס, ועד הבחר מנהל חדש שימש הד“ר דוב דראכמן כמנהל. בית המדרש לא היה עוד אז מבוסס כל צרכו, מספּר תלמידיו היה חמשה עשר ורק אחדים סיימו חוק למודיהם בו (הראשון במסיימים היה הד"ר י. ח. הירץ, מי שהיה רבה של מדינת בריטאניה). המוסד היה קפוא ולא יכול להתרחב. אז קם הד”ר כורש אדלר (1940–1863), אדם צעיר לימים מתלמידיו של שבתי מוראיס, שרכש לו ידיעת הלשון העברית וספרותה מתוך אהבה עמוקה ליהדות, והוא בעל מרץ ויוזמה, והשפּעה לו על אילי הכסף. אדלר יסד קורפּוראציה חדשה בשם “בית המדרש לרבנים של אמריקה”³²⁰ ויעקב שיף ורעיו הבטיחו לתרום חצי מליון דולרים בתנאים אלו: שהד"ר שכטר ישמש נשיא המורים, אדלר – המוציא והמביא³²¹ ולואיס מארשאל – ראש ועד הדירקטורים. בשנת 1902 קבל בית המדרש את אשורו החדש מן הממשלה, והרשות ניתנה לו מאז להעניק תוארים לחניכיו.³²²

הד“ר שניאור זלמן שכטר (נולד בפוקשאן, רומניה, בשנת 1842, ומת בניו יורק בשנת 1915) היה מתלמידי אייזיק הירש ווייס ומאיר איש שלום בווינה, וחניך האוניברסיטה בברלין. הוא עבר לאנגליה והורה את הספרות הרבנית במכללת קימברידג'. הוא היה אישיות המעוררת כבוד, חריף שכל, נועז מחשבה, שנון לשון ומהיר לענות לאיש כחכמתו, מיזג בקרבו התמדה בלמודים ואהבת חיים, התורה היתה שעשועיו, ושעשועיו – תענוגות. תורתו שמבפנים הכריזה עליו מבחוץ וכל הבא במחיצתו הושפּע ממנו, מפּניני פיו ומקסמי אישיותו. בבואו היה מעשהו הראשון למנות מורים בעלי ידיעות וכשרונות, אשר ירימו את ערך המוסד ויאצילו עליו מהודם. תחילה מינה למורה את לוי גינצבורג (נולד בקובנה; (1873- ), שיצא לו מוניטון כחוקר תלמודי רב בקיאות ורב כשרון, ואת יוסף מאיר אַשר כמורה לדרוש. אחר כך יצא שכטר לאירופּה, להביא משם מורים מומחים לשאר המקצועות, ואמנם עלתה בידו למשוך לבית מדרשו את ישראל פרידלנדר (1922–1877) שהיה מרצה במכללת שטראסבורג, כמורה לתנ”ך, לדקדוק ולפילוסופיה,³²³ את אלכסנדר מארכס מקיניגסברג (נולד בעברפילד, גרמניה; (1878- ), תלמידם של משה שטיינשניידר ודוד צבי הופמן, חוקר בתולדות ישראל, כמורה להיסטוריה ונמנה גם לראש הספריה. חבר המורים עשה את המוסד לתל שמבקשי תורה פונים אליו, ועל המורים ניצח הד“ר שכטר בחום אישיותו. בימים ההם הלך הד”ר אדלר לוואשינגטון להקדיש זמנו למוסד סמיתסון המפורסם ושכטר נבחר לראש הקורפּוראציה. ישראל דוידזון (יליד יאנובה בפולין; 1939–1870), שנתמנה אחר כך למורה לספרות ימי הבינים, לתלמוד ולתולדות התפלה, שרת כמזכיר לחבר המורים. דוידזון קנה לו שם במחקריו בשירת ימי בבינים וחבורו הגדול “אוצר השירה והפּיוט” בארבעה כרכים כולל רשימת השירים העברים מראשית התפּתחות הפּיוט עד סוף ימי הבינים.

שכטר שיוה למוסד צורה חדשה, צורה של בית מדרש עליון. הוא העמיק את תכנו והכניס בו חיים ופעולה. קודם לכן היו התלמידים לומדים במכללה בשעות הבקר וגם אחר הצהרים, ורק משעות בין השמשות נתפּנו ללמודי קדש, והם עיפים אז מעבודת יומם. שכטר הפך את הסדר, והתלמידים החלו לתת את מבחר שעותיהם בבקר לבית המדרש, ואת מקצועות החול למדו אחר הצהרים או בערבים.

דם הספריה החלה להתפּתח ולגדול, עד כי הגיעה לשיא רמתה היום. כי מבחינת ספרות היהדות לכל מקצועותיה היא החשובה בעולם. תחילתה היתה בצניעות, לספק צרכי המורים והתלמידים, אך מעט מעט חרגה ממסגרותיה והיתה למקור נאמן לכל חכם. השופט מאיר זולצברג (1932–1843), אדם שהיה חובב ספרות ואמנות ומסור לתורת רבותיו ולגורל עמו, נדב לספריה של בית המדרש את אוסף ספריו העתיקים וכתבי היד הרבים שכינס בימי חייו בחריצות, וגם אוסף האלברשטאם שרכש לו. במשך הימים רכשה לה הספריה את אספיהם של משה שטיינשניידר וקאסל ואלחנן אדלר, ועד קולקציות רבות ערך. על יד הספריה קיים גם מוזיאון לכלי קדש ולעתיקות ישראל. הפּרופ. מארכס בעמלו וברוחב דעתו העלה את הספריה למדרגתה כיום.

בשנת 1915 נפטר הד“ר שכטר³²⁴ והד”ר כורש (פּנחס הלוי) אדלר קבל על עצמו את הנהלת הסימינאריון. עוד בימי שכטר לימדו מן המורים הקודמים הד“ר דוב דראכמן (1945–1861) תורה ומפרשים ואברהם יהושע יפה (בתקופת 1902–1892) תלמוד ופוסקים. אחריו נתמנה הד”ר משה היימזון (בשנת 1915) למורה הפּוסקים. הד“ר אדלר עמד במשרתו עד יום מותו (1940), ואז עברה ההנהלה לידיו של אליעזר הלוי פינקלשטיין (נולד בסינסינאטי; (1895- ), הראשון ממסיימי המוסד שזכה לקבל בו התרת הוראה (כמעט לכל התלמידים ניתנת תעודת “רבי, מטיף ומורה בישראל” ואינם נסמכים). עוד בשנת 1925 הוזמן הד”ר פינקלשטיין ללמד תיולוגיה, ואחר כך גם תלמוד. משעה שעלה לנשיאות הרחיב והגדיל את בית המדרש וייסד מדורות חדשים, כגון “מוסד לדת” – שעורים לבני כל הדתות. בשיעורים אלו נפגשים יהודים ונוצרים כדי ליצור הבנה והוקרה הדדית ביניהם, שידור רדיו בשם “נר תמיד,” המביא למיליוני שומעים ידיעות על חיי ישראל וגדוליו בדרך המחזה. בשנת 1946 החליט ועד המנהלים להרים את הסימינאריון למדרגת “אוניברסיטה של יהדות,” לעודד ולעזור לצעירים בעלי כשרונות להשתלם במקצועות החביבים עליהם על מנת לשמש אחר כך את ישראל שבאמריקה בסגולותיהם וביצירתם.

* *

תכנית בית המדרש לרבנים כוללת תנ“ך על פּי מפרשים ולאור המחקר, תלמוד בבלי וירושלמי, ומצרפים להם גם מכילתא, ספרא וספרי, מדרש רבה לתורה ולמגלות, משנה תורה לרמב”ם ועוד פּוסקים; תולדות ישראל וספרותו, הלשון העברית וספרותה החדשה; תיאולוגיה ומוסר היהדות; ליטורגיה, דרוש וחזנות. מתקבלים אך תלמידים שומרי דת ומוסר, שקבלו תעודת “בחור.” הרוצה להכנס נבחן בידיעותיו בלשון העברית ובדקדוקה, בידיעות יסוד בלשון הארמית, בתורה וברש"י ובתרגום, בישעיה תהלים ודניאל, במשנה – סדר שני וגמרא – במסכת ברכות, וכן בידיעות כלליות בתולדות ישראל ובסדר התפלות.

יקצר המצע מהזכיר את כל המורים והמרצים שהרביצו בו תורה וייזכרו אך אחדים, מלבד אלה שנפקדו קודם לכן. הד“ר חנוך קוהוט, עורך ה”ערוך השלם," לימד תלמוד בתקופת השנים 1894–1892, הד“ר מרדכי מנחם קפּלן – לימד דרוש משנת 1910 עד 1946, הוא ייסד שיטה מיוחדת ביהדות האמריקנית שקרא לה בשם “קימום” (ריקונסטרושיון),³²⁵ הד”ר משה הלוי (1936–1881), סופר עברי, לימד ספרות עברית ומקרא, יעקב הושאנדר לימד מקרא (משנת 1923 עד ימיו האחרונים), בועז כהן נתמנה בשנת 1925 ללמד תלמוד והוא גם ספרן. בשנים האחרונות נוספו על המורים הלל בבלי כמורה ללשון העברית ולספרותה, בשנת 1939), ראובן גורדיס (בשנת 1938) למקרא, שמעון גרינברג (1933) לחנוך, ח. א. גינזברג (1936) למקרא, אלכסנדר שפּרבר (19359 לספרות המקרא, שלום שפּיגל (1939) לספרות ימי הבינים ולתולדות העבודה בישראל, שאול ליברמן, החוקר בתלמוד, (1940) לתלמוד ירושלמי ובבלי, אברהם יהושע השל (1945) לפילוסופיה של הדת, ומ. ארצט (1939) לדרכי העבודה המעשית של הרב בקהלה.³²⁶

ישיבת ר' יצחק אלחנן

בפּרק על הישיבות הראשונות שנוסדו – נזכר שם ישיבת “עץ חיים” שנפתחה בשנת 1886; אולם ישיבה זו, כשאר המוסדות באמריקה שנקראו בשם כבוד זה, לא היתה אלא בית ספר יסודי אינטנסיבי, שבו מייחסים ללמודי הקדש המסרתיים חשיבות ראשונה. ישיבה כהלכה, מוסד עליון שהשם ישיבה נאה לו, נוסדה בשנת תרנ"ו, 1896, סמוך למותו של ר' יצחק אלחנן ספּקטור (1896–1817), רבה הנערץ של קובנה (ליטא), שנהל ישיבה בעיר רבנותו וקנה לו שם כגאון תורני וכמנהיגה של כנסת ישראל ברוסיה. על שם הגאון הזה נקראה הישיבה החדשה.

על תחילתה של ישיבה זו מספּר המשורר העברי א. א. ליסיצקי:

"אכסניה של תורה היתה ישיבת רבי יצחק אלחנן באמריקה, שראשיתה מצערה ולא מפוארה ביותר. מקום כבודה – בית הכנסת של אנשי קאלוואריה ברחוב פּייק, בעלית עזרת הנשים שבו. מאוכסנה היתה אכסניה של תורה זו אכסון של חסד בעליה המצומצמת של עזרת-הנשים, ובני העליה שבה מעטים: חבורה לא גדולה של בחורים ונערים מהגרים שבאו לכאן מעבר לים, ותלמודם, אם מעט ואם הרבה, בידם.

"ההשכלה שחדרה לתוך ישיבת ר' יצחק אלחנן – ריאלית היתה, מעשית, נצורה בצורה אמריקאית. מעמד המשמשים בקדש באמריקה – לא היה בו כדי להוסיף משקל ומדה לתכלית זו ולעשותה רצויה. הרבנות באמריקה ירדה מנכסיה והיתה בחינת ‘חכמת המסכן בזויה’… תלמידי הישיבה היו נותנים חצי זמנם לישיבה, וחציו לאסכולות, מתכשרים בהן לכניסה לאוניברסיטה, ומגמת פּניהם – מי לרפואה, מי לפרקליטות, מי להנדסה ומי לעתונאות האנגלית, וכיוצא באלו.

“ראש הישיבה בימים ההם היה נחום דן, מלמד סלוצקאי, שנתגלגל לאמריקה. אחד היה בישיבה ואין שני עזר כנגדו: הוא ראשה, הוא מלמדה של כיתתה הנמוכה, הוא מנהלה והוא משגיחה. למדן היה, אוהב תורה ולומדיה – תלמידי הישיבה היו בבות עיניו! – ולמדנותו ואהבתו לתורה וללומדיה קרבו אליו לבות התלמידים.”³²⁷

התלמידים היו מקבלים דמי הספקה, משני דולרים וחצי עד חמשה לשבוע. כמו באירופּה כן גם בישיבה זו היה העיקר לא להכשיר רבנים, אלא להרביץ תורה לשמה. מן הקטע הנתון לעיל נראה כי הישיבה לא היתה לפי רוח התלמידים. הם ראו בה מוסד שנעקר משרשו מעבר לים וניטע כאן כמו שהוא, מבלי שים לב לדרישות החיים, והבחורים שחיי אמריקה הרחבים והחפשיים רמזו להם ומשכו את לבם, לא רצו לגדול כתלושים מהם. אכן אוזן המנהלים חרשה היתה לקולות החיים ולא רצו להרשות לתלמידים ללמוד למודי חול, ואף הפסיקו את הספּקתם של בני הישיבה. הסכסוך הלך הלוך וגדול והגיע אל הרחוב. רבנים התערבו בדבר (בשנת 1908) והם הכירו בצדקת דרישותיהם של החניכים. הם ידעו שאי אפשר לו לרב למלא תפקידו בעולם החדש מבלי דעת יפה את לשון המדינה ואת מדעי היסוד, על כן הורשה להם לתלמידים ללמוד מקצועות כלליים, מחוץ לישיבה, עד שיגיע הזמן להנהיג למודים אלו בתוך כתלי הישיבה.

מעט מעט יצא שם הישיבה וקהל החרדים מצאו בה נוחם. הד הרגשה זו מגיע אלינו מתוך טכס הסמיכה הראשונה:

“בחול המועד סוכות שנה זו (תרס"ו) נקבע ‘ועד של סמיכה’ על יד הישיבה, להסמיך את כל תלמיד הראוי לכך להוראה ולדין. חברי הועד כעת הם הד”ר קליין, הרב מ. ז. מרגליות, ור' ש. צ. מויזן. אל שלשת המסמיכים האלה מצטרף הרב לבנטהאל מפילאדלפיה בתור מאשר את הסמיכה בתוקף הסכמת ‘אגודת כל רבני ישראל’ שהוא עומד בראשה. ובימי החנוכה נסמכו שלשה מתלמידי הישיבה ברב פּאר וכבוד. באחד מבתי המדרש הנאים ומרווחים ביותר נמסרו תעודות הסמיכה לידי המוסמכים במעמד קהל גדול של יותר מאלף איש. המוסמכים נאמו נאומים, יהודית וגם אנגלית, ועשו רושם גדול. הד“ר ב. דראכמן, מורה הסימינריום העברי אשר תחת יד הד”ר שכטר, נאם עברית. החזיון היה נהדר והתרגשות כל הקהל גדלה מאד."³²⁸

בשנת 1915 נתמזגה ישיבת “עץ חיים” עם ישיבת רי“א והמוסד המאוחד עבר לרחוב מונטגומרי, מספּר 11–9, בנין שהתאים לבית אולפן. מחלקותיה הנמוכות של ישיבת “עץ חיים” נתבטלו, למודי חול הונהגו בתוך המוסד: מחלקות בית ספר תיכון כללי, ונתאשר מטעם המדינה בשם “תלמודיקל אקאדמי היי סקול” – בשנת 1919. לראש הישיבה נבחר הד”ר דוב ריבל (יליד קובנה, 1940–1885), אדם צעיר לימים, חניך הגימנאסיה בריגה ובעל תואר ד“ר לפילוסופיה מדרופּסי קולג'. הד”ר ריבל עסק במסחר, ובתחילה היה נותן אך חלק מזמנו להנהלת הישיבה. בשנת 1921 הניח אתכל עסקיו והקדיש כל עתותיו לישיבה. בינתים קמו “ישיבות קטנות” אחדות בניו יורק, ואלה חזקו את בסיסה של ישיבת רבנו יצחק אלחנן, כי הישיבות הקטנות הספּיקו לה את החומר האנושי מילידי אמריקה. על ידי כך רב מספּר התלמידים והבנין הישן לא הספּיק להם. בינתים התעוררה בעיה אחרת. מסיימי בית הספר הגבוה הוצרכו ללמוד את למודי החול במכללות בשעות המאוחרות של אחר הצהרים ובערבים, ותנאי הלמוד האלה הכבידו עליהם. כל אלה דרשו תקון. ראשי הישיבה ראו כי אין דרך אחרת כי אם להקים קולג' פּנימי, לבל יזדקקו התלמידים לשתי רשויות. בשנת 1924 נשתנה כתב האישור והישיבה הוכרה כבית ספר עליון, שהרשות נתונה לו להעניק תואר של ד“ר לספרות העברית. בשנת 1927 הונחה אבן הפּנה לבנין החדש ברמות וואשינגטון, בשדרת אמשטרדם, בין הרחובות 187–186. הבנינים עלו לסכום של שני מיליונים וחצי דולרים וחונכו בשנת 1928 ברב פּאר והדר, והיהדות החרדית מתגאה בבנין זה. בשנת חנוכת הבנין נשתנה הרשיון שוב ולקולג' הורשה לתת גם תארים של קולג' כללי, “בחור לאמנות,” ו”בחור למדע." ואלה התלמידים שבקשו להכנס לקולג הכללי – נתקבלו בתנאי שילמדו גם בישיבה או בבית המדרש למורים.³²⁹ במשך הזמן תיכן הקולג' קורסים מיוחדים ללמודי היהדות, בשביל התלמידים שלא הגיעו בידיעותיהם לזכות הכניסה באחד משני המוסדות הנזכרים. שמה של הישיבה יצא למרחוק, וגם תלמידים בני ארצות זרות החלו נוהרים אליה. באו אליה מעירק, מהודו, מדרום אפריקה, מאוסטריה ומאונגריה ומשאר ארצות.

בשנת 1935 יסדה הישיבה קורסים עליונים למסיימי הקולג' ונקראו על שם המנהל.³³⁰ הד“ר ריבל מינה אז לראש ישיבה את אחד מתלמידיו, הד”ר שמואל בלקין, שלימד גם יונית בקולג'. בשנת 1940 נפטר הד“ר ריבל בדמי ימיו וכעבור ארבע שנים נתמנה הד”ר בלקין לנשיא המוסד.

הרב ש. מירסקי כתב על הד"ר ריבל את הדברים האלה:

“בשנת 1915, והוא אז בן שלשים, ונערץ בסוד חכמים על עוצם ידיעותיו, וחילו לתורה ולחכמה, נזקק למוסד דל במורד העיר ניו יורק, ונעשה למלאכו המכה על ראשו ואומר לו: גדל! בשנות משבר ושפל, כבשנות שובע וגאות, לא פסק מלשפּוך על הישיבה את רוחו הגדולה עד שעשה אותה למרכז תורה, שמשך אליו תלמידים מכל המדינות שבארצות הברית וחוצה להן עד בבל העתיקה, הודו הרחוקה, וערי אירופּה וארץ ישראל.”³³¹

* *

בשנת 1945 נוסד בישיבה המכון ללמודי יהדות עליונים בקרן הרי פישל – קורסים ללמודים וכינוסי דיון להוועץ בעניני הצבור. בה בשנה ניתנה הרשות להקרא בשם אוניברסיטה.³³² “ישיבה אוניברסיטה” זהו תמזיג של ישן וחדש, של קדש וחול. על ידי כך הורם ערך המוסד בעיני הצבור כולו, כיהודי כאמריקני. ובדעת ההנהלה לפתוח בקרוב אסכולה לחנוך ולעבודת הצבור ומחקר חברתי – לחנך מנהיגים למוסדות הצבור היהודיים באמריקה, – מוסד שחסרונו מורגש מאד, כי עובדי הצבור כיום חסרים חנוך ישראלי והם משליטים במוסדות מרוח ההתבוללות.

* *

המטרה שהציגה לה האוניברסיטה היא:

“לנטוע בלב התלמידים את האידיאלים הנעלים ואת מורשת רוחו של העם העברי, לפתח את בינתם ואת אישיותם ולהעשיר את רוחם על ידי הלמודים ההומניים. הישיבה-המכללה מאמינה שהבנת היהדות ההיסטורית ותרומתה להתקדמות האנושית תעמיק את הסתכלותו של התלמיד בפנימיותם של הלמודים הליבראליים.” הישיבה תוסיף להשתדל שיהא גידולם של החניכים “גידול הארמוני, שיסוד החכמה המודרנית והתרבות בשדי האמנות, המדע והשרות הצבורי יתמזג עם יסוד התרבות היהודית, ועל ידי כך יתחנכו התלמידים ברוח ההתלהבות המושכלת והנשגבה ויגדלו להיות בנים משכילים ונאמנים לרוח ישראל ולדתו, בני אדם שיהיו מסוגלים להכיר בהארמוניה היסודית של החיים.”³³³

רשימת המורים והמרצים בישיבה ארוכה היא ואי אפשר לפרט את כולם, ועל כן ייזכרו העיקריים שהתמידו בהוראתם: מן הנפטרים, יצחק הוזיק – הוא הרצה על הפילוסופיה היהודית בימי הבינים, הרב שלמה פּאלאטשעק, שרכש לו שם “העלוי ממייטשעט,” הרב משה סולובייטשיק ור' שמעון יהודא שקאפּ.³³⁴ על אישיותו הגדולה של ר' משה סולובייטשיק ועמקותו בתורה נתפּרסמה הערכה תמציתית וממנה נביא קטע:

“בלכת איש התורה הגדול הזה נחתמה תקופת חיים שלמה בישראל. מורשת גדולה ונערצה הוטלה על שכמו של ר' משה סולובייטשיק מנעוריו – מורשת אביו ואבי אביו ושלשלת יוחסין של תורה מאחוריהם – והוא הכיר בכובד המורשה וערכה המופלא ונטל על עצמו לשאתה בכל אשר יבוא ובכל אשר יפנה במסירות נפש ובטהרה. שונים ומשונים היו תנאי החיים אשר בהם ניטלטל: רוסיה הצארית ורוסיה הבולשיבית על כל יסורי המהפּכה שביניהן, פּולין שלאחר המלחמה ואמריקה של שנות המשבר. אולם אחת יחידה היתה המורשה שנשא עמו באשר הלך ואותה שרת באשר בא… ודרך מיוחדת היתה לו להרביץ תורתו זו ברבים: הוא היה חודר לנקודת התמצית, כביכול, של מוחות תלמידיו. במחי יד אחת כאלו היה קולף מעליהם את שכבות ההבנה הרגילה, הנאחזת במוסכמות, ומאציל לעין השכל כח ראיה מיוחד ופלאי להבחין מיד בעיקר, ביסוד, באפיו העצמי והמיוחד של ההגיון ההלכתי. שכך היה מוחו שלו – פּרי ליטוש ועידון בידי התולדה במשך דורות – פּועל פּעולתו: בבת אחת, בלי דיון ומחשב מרובה, היה קולט את מהותו היסודית של כל ענין שבא לפניו. היתה זו אינטואיציה שכלית בעלת מזג וכוח מיוחדים במינם, ואותה השתדל להאציל גם על שומעי לקחו המרובים. הוא לא היה מלמדם תורה בלבד, אלא מלמדם להבין תורה, מעצב שכלם והגיגם.”³³⁵

ועל ר' שלמה פּאלאטשעק (1877–1928), שהיה קודם לכן ראש ישיבת ריינס, כותב משה כהן ב“ספר המזרחי” (ירושלים, תש"ו) את הדברים האלה: “הוא היה אחד העילויים בישראל שיצא מן הכלל לא רק בכשרונותיו הגאוניים, אלא גם במדותיו התרומיות ובשאר רוחו. הגדולים שבדור אמרו עליו, שהוא ‘רבי עקיבא אייגר’ השני. אופן למודו והתעמקותו בענינים היו מקוריים ומפליאים. בחירתו להיות ראש ישיבה בלידה רצויה היתה בעיני הקהל ותלמידים בעלי כשרונות התחילו לנהור אל הישיבה מעברים, כדי לשמוע תורה מפּיו. מלבד תורתו ידע להשפּיע רבות על התלמידים גם בעניני דעה והנהגה בכלל, הודות למחשבתו המעמקת ולמדותיו האצילות.”

בנו של ר' משה, הרב ד"ר יוסף דוב סולובייטשיק, הידוע כבקי וחריף בתלמוד ובחכמה כלללית, מלמד בישיבה. ועוד מלמדים כעת הרבנים ש. גרשטנפלד, יוסף ווייס, מ. זאכס, יוסף חיים לוקשטיין, דוד ליפשיץ, שמואל ק. מירסקי, שלמה אהרן פּאליעף, שמואל פאלק, אהרן שאצקס, אפרים שטיינברג. שמואל ל. זאר הוא המפקח על התלמידים.

במכון העליון על שם ריבל מלמדים פּנחס חורגין – היסטוריה וספרות, שמואל ק. מירסקי – מדרשי הלכה ואגדה, יהושע פינקל – לשונות בני שם, ושניאור זלמן צייטלין – תולדות ישראל (יצא מן המווסד בשנת תש"ו). יעקב י. הארטשטיין הוא מנהל המכון. רוב הלמודים בקולג' הם, כמובן, כלליים, ואחדים מן המורים משאר המדורות מלמדים את מקצועות היהדות, ביניהם אחד שלא נזכר והוא חיים י. גרינשטיין, המלמד תולדות ישראל. הפּרופ. יקותיאל גינצבורג, המורה למתימאטיקה, מוציא כתב עת בשם “סקריפּטא מאתימאטיקה,” שקנה לו שם בעולם המדע. הד"ר פּנחס חורגין עורך מאסף לחכמת ישראל בשם “חורב” והרב שמואל ק. מירסקי רבעון בשם “תלפּיות” המוקדש לתורה ולחכמה.

בית המדרש לתורה בשיקאגו

יסודו והתפתחותו של בית המדרש לתורה בשיקאגו הוא אחד מספּורי העלילה של תקומת מוסדות בארצות הברית. בני אדם דלים, מהגרים, שעבדו עבודת פּרך לשם מחיתם, נשארו נאמנים גם בארץ החדשה לאידיאל של למוד התורה, ותרמו תרומותיהם הדלות, מחמש פּרוטות ומעלה לשבוע, וכשראו שמובטחת להם הכנסה של עשרה דולרים לשבוע, שכרו דירה בחמשה דולרים לשבוע, והכניסו בה נערים אחדים, והישיבה “עץ חיים” קמה ונהייתה. חמש שנים עברו ומספּר התלמידים הגיע לארבעים, ואף אלה לא למדו אלא חומש ורש"י, עד שהוכשרו לגמרא. המנהל, הרב יעקב גרינברג, השפּיע על בתי תלמוד התורה של החרדים לשלוח אליו את מסיימיהם, ועליהם עומד בית המדרש.

בימי הווסד הישיבה כינס הרב אפרים אפּשטיין כמה תלמידים מבני הרבנים, שישתלמו אצלו בתלמוד, אבל לא היה לבית מדרש זה לא מקום קבוע ולא הכנסה בטוחה. בא הרב חיים צבי רובינשטיין והכניס מספּר בחורים לביתו שבדרום העיר. הרב הגיד שעורים לפניהם ואשתו טרחה לפרנסם. הדבר עלה בקושי, כי ישיבת “עץ חיים” היתה קיימת, וחוץ מזה היו חרדי העיר תומכים בישיבת רבנו יצחק אלחנן מניו יורק, ויסוד בית המדרש היה נראה כמתחרה שבא להסיג גבול ראשונים. על כן החלו להשתדל ששני המוסדות, “עץ חיים” ובית המדרש, יתאחדו ויהיו למוסד אחד והדבר יצא אל הפּועל בשנת 1920. וכדי להסיר לזות שפתים מן העסקנים שהם אומרים להתחרות עם ישיבת רי“א בניו יורק קבעו למוסד שם בית מדרש לתורה, ולא בית מדרש לרבנים. בשנת 1922 נגמר בנינו של המוסד והוא בן שלש קומות, עומד בקרנות הרחובות סט. לואיס ודוגלאס במערב העיר. בשנת 1937 נשלם בנינה של הספריה הכוללת כיום י”ח אלפים כרכים. בשנת 1946 למדו במוסד בכל מדורותיו 451 תלמידים, מהם 158 בישיבת “עץ חיים” (שהוא מוסד למתחילים), 103 באקדמיה – בית ספר שמלמדים בו למודי הקדש בבקר ולמודי החול אחר הצהרים, הוא בית ספר תיכון, ויש בו מחלקות לנערים ולנערות. בבית המדרש למורות יש 28 תלמידות ובבית המדרש, ששם מתחנכים לרבנות, נמצאו 162 חניכים. בין חניכי בית המדרש יש הלומדים תורה לשמה. בין התלמידים ישנם גם בני מדינות אחרות שבארצות הברית, מאלאבאמה, מג’יאורג’יה, מטיכסאס, מקאליפורניה ומקולוראדו.

תכנית הלמודים נשתנתה במשך הימים, תחילה היה התלמוד הלמוד היחידי, אחרי כן הוסיפו עליו למוד המקרא ומפרשיו, תולדות ישראל, פילוסופיה, יהדות, הלשונות עברית וארמית והספרות העברית החדשה. את התלמוד מלמדים בתרגום לאידיש, את הפילוסופיה באנגלית ושאר הלמודים בעברית. כמובן מלמדים גם חזנות ודרוש. דרך הלמוד הוא על “טהרת הקדש.” אין מלמדים לא בקורת המקרא ולא בקורת הנוסח. למודי החול רוכשים להם התלמידים מחוץ, במכללות. התואר “רב” אינו ניתן אלא למי שקבל תואר “בחור לאמנות” או “בחור לפילוסופיה” באחת המכללות.

אחד המורים בו כתב דברים אלו על המוסד:

"תשעים תלמיד קבלו סמיכה ומשמשים ברבנות. דורשים לפני עדתם באנגלית על יסודות האמונה והלאומיות, מחנכים את הבנים ודואגים לגדולים ולדור הצעיר ומשתתפים בכל פּעולה לאומית… בית המדרש לתורה הקים לא רק רבנים, כי אם גם מורים ושוחטים, גם בעלי בתים למדנים.

“בית המדרש לתורה סובל ממין ‘ויתרוצצו,’ משאיפות מתנגדות. מצד אחד הנהו ישיבה במלוא מובן המלה: תלמוד עם רש”י ותוספות, מפרשים וספרי פלפּול, יורה דעה עם ש“ך וט”ז, גם לומדים בו ספרי מוסר. המורים את המקצועות האלה, מורי התלמוד, הם הרוב המכריע של ה’חבר' (פאקולטט). גם ההנהלה היא רבנית. בעיני רוב המורים אין כל צורך ב’חכמת ישראל' שהם מבטלים אותה. ולא עוד אלא שיש בה משום בטול תורה, אף משום הפסד לתורה. מכיון שחכמת ישראל זאת עולה בכסף – שכר מורים – מרגישים הרבנים את עצמם נגזלים. לרבנים האלה יש תומכים ומסייעים בין הגבאים הרבנים, השואפים לראות ישיבה בצורת הישיבות הליטאיות על אדמת אמריקה.

"לעומת הרבנים שואפים המורים ל’חכמת ישראל' לאחד תורה וחכמה, להקנות לתלמידים את היהדות המודרנית, את מדע היהדות. המורים האלה שהנם מועט אינם מעיזים אמנם לטעון ‘כולה שלי,’ הם מסתפּקים בטענת ‘חציה שלי.’ הם תופסים מקום שני אחרי מורי התלמוד והפּוסקים. אבל יש בהם הנלחמים על חשיבותם וחשיבות מקצועם.

“מלחמה-בשלום זאת מביאה לידי חכוכים ותגרות, שאינם נראים אמנם לעין, אבל מכיון שישנם במציאות ומורגשים, הם פּוגמים בנפש התלמידים. המורים למדעי היהדות רואים ברבנים ממשיכים של ימי הבינים, החיים מחוץ למקומם ומחוץ לזמנם. והרבנים רואים במורים מיותרים, שלמקצועותיהם אין ערך ואין תועלת. ההנהלה פּוסקת אמנם כדין שנים אוחזין בטלית שאין טענותיהם שוות, שזה יקח שלשה רבעים וזה רביע, אבל מכירה היא בחכמת ישראל וממשיכה לתמוך בה. אפס יד הרבנות על העליונה.”³³⁶

הנהלת המוסד נמצאת בידי שלשה: הנשיא, המנהל, והאדמיניסטראטור. במשך עשרים וחמש שנים היה הרב שאול זילבר (1946–1881) נשיא המוסד. הוא היה מתלמידי הרב י. י. ריינס בישיבתו בלידה והלך בעקבות רבו. כמוהו בקש לאחד תורה וחכמה וכמוהו הכניס לבית המדרש רוח לאומית וציונית. הוא הרחיב והאדיר את בית המדרש והרימו למדרגתו כיום. המנהל הוא הרב יעקב גרינברג שגדל עם המוסד ונשאר נאמן לו כל הימים והוא מקדיש לו כל שנותיו. והמוציא והמביא הוא רבי שמואל סיגל. לאחר מות הרב זילבר עלה על כסאו הרב אשר צפתמן, ממסיימי המוסד.

בראש מחלקת התלמוד עומד הרב חיים קארב, שחבר ספרים בהלכה, והמורים הם, נוסף על הרב הנ“ל, הרבנים חיים ד. רגנשבורג, יהודה א. קאגאן, דוד כהנוב, וזליג שטאר; בראש מחלקת המקרא עומד הרב יעקב גרינברג, ומלבדו מלמדים שם הרבנים א. שולמן וד”ר יוסף באבד; בראש מחלקת הפילוסופיה וההיסטוריה עומד הד“ר מאיר וואכסמן הידוע בחבוריו החשובים בתולדות הספרות הישראלית, ומלבדו מלמדים בה הרבנים שמעון קרמר וד”ר עמנואל לדרמן; במחלקת תולדות ישראל מלמדים מלבד הד"ר וואכסמן הרבנים ש. שאכל ודוד שפּירא; עברית ודקדוקה מלמדים שמואל זיגלמן והרב שמואל שטאמפּר; ופוסקים – הרבנים אשר צפתמן, מרדכי שולץ, כתריאל מישקין, ל. ליהרפלד ואורי מילר. מורים לשעבר היו החכמים שמואל י. פייגין, שפּרסם חבורים רבי ערך במקרא ובתרבות השמית, מ. שטיינר, נ. גלאצר וחיים בר דרומא העודרים בשדה הספרות המדעית העברית.

בית המדרש לחכמת ישראל מיסודו של משה אהרן דרופּסי

מכון זה³³⁷ מיוחד הוא במינו. אין זה בית מדרש לתיאולוגיה, כי אם למחקר ביהדות, ומתקבלים בו תלמידים בלי הבדל דת, צבע ומין. כעשרים אחוזים למאה מן התלמידים אינם בני ברית, ולחצי ממספּר התלמידים אין נטיה וחפץ לשמש ברבנות. הם באים ללמוד תורה לשמה ולשם החקירה בה.

יסוד בית המדרש נגרם על ידי סערת הויכוחים שהתחוללה בשל אספת פּיטסבורג והחלטותיה. משה אהרן דרופּסי (יליד פילאדלפיה, 1905–1821) היה עורך דין ידוע בעירו ונאמן מאד ליהדות. כשנתפּרסמו החלטות פּיטסבורג התחמץ לבבו, כי ראה בהן סכנה לקיום עמנו, ויצא למלחמה על האידיולוגיה של הריפורם, אף הדפּיס כנגדו חוברת מיוחדת בשם “דיפורם אין דז’ודאיזם,”³³⁸ שבה הוא מוכיח עוותם של המתקנים הטוענים כי ניתוק הקשר בין העבר וההווה שלנו. דרופּסי היה אדם בעל חוש מעשי ולא הסתפּק בדברים בלבד. כשקרבו ימיו למות החליט לייסד בית מדרש גבוה ללמודי היהדות ולשאר המקצועות הקרובים לה, כדי לגדל חכמים וחוקרים היודעים את היהדות ממקורותיה הראשונים. דרופּסי היה סבור כי מקור הריפורם ושאר התקלות הוא בעם הארצות. הוא ראה את הרבנים שגידל המוסד בסינסינאטי והם לא קראו ולא שנו ולא שימשו תלמידי חכמים, ואת הדרוש הפכו לנאומים נאים בברם וריקים בתוכם. וכה אמר עליהם בחוברת הנזכרת:

“רוב הרבנים שקנו להם תורתם בארצות הברית – ידיעתם ביהדות שטחית. רבים מהם נראים כסוחרים מצוינים שבחרו להם ברבנות, משום שהכנסתה טובה יותר, או משום שהיא מביאה עמה כבוד והשפּעה. תחת לפרש את התנ”ך ולהסביר את עיקרי היהדות ותולדותיה, הם משעשעים את צאן מרעיתם בחידושי הזמן וביצירי דמיונם, בלי הדיסציפּלינה של תרבות השכל, ומדברים הם בצחות ובחלקת לשון על כל נושא שבעולם, – דברים שהם שואלים מדברי הסופרים המפורסמים ואת שמותיהם לא יזכירו. שומעיהם מבינים אך מעט מן הדברים הנשגבים ועומדים הם תמהים על חכמת רבניהם וחושבים אותם לגאוני עולם. ובאמת אין בכח הרבנים לפרש את התנ“ך פּירוש מדעי, ומחקר מקורי בספרות אינו נחשב בעיניהם.”³³⁹

לפני מותו הניח עזבונו ליסוד בית מדרש למחקרי היהדות ומינה ועד מפקחים להשגיח עליו, וביניהם השופט מאיר סולצברג וד“ר כורש אדלר. בשנת 1907 נתנה הממשלה את רשיונה, וכעבור שנתים נפתח המוסד. המורים שנועדו ללמד היו מאכס מרגלית (יליד מרץ', פּלך ווילנה, 1932–1866), תלמיד שפות עתיקות באוניברסיטה בברלין,³⁴⁰ למקרא ולספרותו, צבי מאלטר (יליד ז’אבנו בגליציה; 1925–1867) לתלמוד ולפילוסופיה של ימי הבינים, יעקב הושאנדר – לשפות שם, מלבד מרצים אנשי שם שהוזמנו מפּקידה לפקידה. מספּר התלמידים היה מעט מאד, אבל במשך הזמן עלה, ונוספו גם מורים ומקצועות למוד. בן ציון האלפּר (נולד בליטא, 1924–1884) היה אדם בעל כשרונות גדולים ופרסם כמה חבורים חשובים, נמנה למורה, ועתיד גדול היה נשקף לו בעולם המדע, אבל נקטף בלא עתו. במשך עשרים וחמש שנות הקיום הראשונות גידל המוסד כארבעים מלומדים שעסקו בחכמת ישראל. כמה מהם אחזו בהוראה. ספרית בית המדרש כוללת כחמשים ושלשה אלפים כרכים, 450 קטעים מן ה”גניזה" של קהיר, בעברית ובערבית, 190 כתבי יד מן המזרח, בלשונות שמיות, וכתבי יד יקרי מציאות.

ונזכיר כאן את המורים המלמדים היום: שניאור זלמן צייטלין (1892- ) לספרות הרבנית, יוסף ריידר (1886- ) לבלשנות מקראית, שלמה אריה סקוס – לעברית, כורש ה. גורדון – לאשורולוגיה ואגיפּטולוגיה, ישראל אפרת, משורר עברי, לפילוסופיה ולעברית, תיאודור גאסטר לדת, ושלמה גאנדז – להיסטוריה ולתרבות בני שם.

משמת הד"ר אדלר נתמנה לנשאי אברהם נוימן (נולד בברז’ן, גליציה; 1890- ) שהורה במוסד קודם לכן, וקנה לו שם בחבורו על תולדות יהודי ספרד. מזמן התמנותו גדל המוסד. הנשיא החדש העשיר את התכנית ופתח מדור מיוחד לחנוך (משנת הלמוד 1946–1945). מטרת האסכולה הגבוהה הזאת היא לגדל מחנכים ומפקחים על החנוך באמריקה. למורים בו הוזמנו א. א. הונור, מומחה להיסטוריה ולחנוך, וי ב. ברקסון, מי שהיה מנהל מחלקת החנוך בארץ ישראל ומחבר ספרים בפילוסופיה של החנוך.

המכון לדת ישראל³⁴¹

הוא הצעיר בבתי המדרש ונפתח בשנת 1923 על יד סטיפן ווייז, רבה של ה“סינגוגה החפשית.”

במה נבדל מוסד זה מחבריו?

"מכון זה – כתב אחד הקרובים לו – הוא חפשי, כסינגוגה החפשית; מורה ותלמיד – שניהם בני חורין הם לבקש את האמת ולבטא את האמת אשר מצאו, במה שמצפּונם מאמין. מטרת המכון היא לחנך בני אדם אשר יבואו אל הקהלות לייסד בתי כנסת, לא כסניפים לסינגוגה החפשית, אבל עומדים על אבן פּנה זו של הסינגוגה החפשית – של אמונים לה', לאדם, לאמת ולצדק החברתי.

“הד”ר ווייז הוא יהודי ליבראלי, ריפורמי, והוא מפקפּק מאד בהשפּעתה הטובה של הריפורמה על חיי ישראל באמריקה. הריפורמה מציינת את היהודים כבני כיתה דתית ומזה נשקפת סכנה שהיהודים בארץ יהיו ל’יוניטאריים (נוצרים המאמינים באל אחד, בניגוד למאמינים בשילוש) שמיים.' הוא מאמין שבסינגוגה החפשית נוצרה האפשרות ליהדות הליבראלית להתקיים מבלי הרוס את חיי ישראל. הד“ר ווייז יהודי ליבראלי הוא בתוספת של ציונות ולאומית יהודית. הוא חושב את בני ישראל לעם.”³⁴²

השם “חפשי” נאה למכון זה, כי מכניס הוא תלמידים מכל הסוגים, אם שמרנים ואם ריפורמים, והמורים הם בני נקודות מצפּה שונות והם מלמדים את היהדות לכל השקפותיה. דרישות הכניסה הן: סיום או למוד במכללה, וידיעה אלמנטארית בעברית ובתולדות ישראל. המורים, מהם שכבר פּסקו מלמד ומהם המלמדים במכון כיום, הם: ניסן טורוב – עברית, הרב חיים טשרנוביץ (רב צעיר9 תלמוד, שלום בארון – היסטוריה, גוידו קיש – היסטוריה, שלום שפּיגל – עברית וספרותה, שמעון האלקין – עברית וספרותה, הנרי סלומינסקי – פילוסופיה ותורת המדות (הוא גם מנהל המכון), ראלף מארכוס – בלשנות שמית, יוחנן טפּר – היסטוריה, אברהם ז. בינדר – חזנות, והרב ש. גולדשטיין – שרות הצבור. מראשית הווסד בית המדרש עד שנת 1945 סיימו מאה וחמשים איש את חוק הלמודים. רובם משמשים רבנים בבתי כנסת ליבראליים, וכמה מהם בקונסרבאטיביים. חמשה עשר מנהלים עבודת “בני ברית” באוניברסיטאות, לקרב את הסטודנטים אל היהדות.

* *

חיי ישראל באמריקה לא יצוירו בלי בתי המדרש לרבנים, בתי היוצר למנהיגי העם. היהודים באמריקה ההולכים בחשך, מבחינת ידיעתם ביהדות, שקועים עד צואר במסחרם ובתענוגותיהם ועל שכם רבניהם העמיסו את כל משא היהדות. ואמנם כל בית ישראל נשען על עמודי התווך האלה. הרבנים הם הרוח החיה בחברה היהודית, הם המתריעים על כל פּורענות מבית ומחוץ, הם הלוחמים באדישות, הם העוזרים לקיומם של אלפי המוסדות, מוסדות הצדקה והחנוך, הם המייצגים את אחיהם לפני שכניהם הנוצרים בכל פּעולה צבורית, והם המנצחים על התנועות הלאומיות. אם יש בין הרבנים מתבוללים, הרי מועטים הם ובטלים בששים, ורובם הנם מנהיגים הראויים לשמם. ורובם המכריע הם יצירי בתי המדרש המתוארים לעיל.

טו: התאחדויות פּרופיסיונאליות חנוכיות

אגודת המורים העברים בניו יורק

“אגודת המורים העברים בניו יורק” היא ותיקת ההתאחדויות הפּרופיסיונאליות, וראשיתה בשנת תרע“א. המלמדים מן הדור הישן לא היו מוכשרים הכשרה פּסיכולוגית להתאגדות: ראשוני המורים המשכילים מעטים היו, והצעירים מבאי אירופּה אחזו בהוראה העברית כבפרנסת מעבר, עד שישיגו חפצם, תעודת עורך דין או רופא. בתקופת התחיה נראה המורה שהוראתו אומנותו ומשאת נפשו, – והוא יצר את ארגון המורים. הראשון אשר בקש לארגן את חבריו לשם ביצור כלכלי היה יוסף רוזנגארטן מניו יורק, שפּרסם כרוז אל המורים ב”התחיה" לשנת 1900, וכנראה שהכרוז לא פעל. שני לו היה אברהם וולפסון, מי שלימד בעיירות קטנות וסבל מ“בעלי בתים” ובבואו להורות בניו יורק השתדל ליצור אגודת מורים. בכ“ב מרחשון שנת תרע”א נועדו ל“ו מורים מניו יורק יחד והחליטו להתאחד. במשך שבועות מספּר נספּחו על הראשונים כמעט כל המורים העברים בעיר – מאה ושבעה עשר. נראה שהאגודה לא פעלה גדולות וכעבור שנתים להווסדה פּרסמו עקיבא פליישמן וזלמן הלר כרוז למורים להוועד ל”קונגרס." בכינוס החדש הזה נוסדה “הסתדרות המורים העברים בארצות הברית וקנדה” שהחלה להוציא כלי מבטא, ירחון בשם “הד המורה.” הירחון יצא בשנת תרע"ה והופיעו ממנו שמונה חוברות.

במאמר הראשי “תעודתנו” מעמיד אותנו העורך על מהלך רוחם של טובי המורים:

“מכירים אנו ומרגישים, כי יותר שהחנוך העברי הוא היכל תפארתו ומבצר משגבו של כל איש ואיש מישראל, עוד יותר הוא בית מקדשו של המורה העברי, נשמת נשמתו… המורה העברי הוא הכהן הגדול במקדשו זה.”

נשיא ההסתדרות ועורך כלי המבטא היה עתונאי נרגש, שייך ברובו אל דור המשכילים הישנים, ומעמדו הפּרופיסיונאלי בין חבריו לא היה מכובד ביותר. הוא לא הקפּיד על טיב המצטרפים לו, ובלבד שיגדל מספּר החברים. לא עברו ימים מרובים וטובי המורים פּרשו מן ההסתדרות – זה היה בשנת תרע"ה, – ויסדו להם “אגודת מורים” במטרה לאחד רק “אותם המורים שיש להם הרצון והיכולת לשקוד על תקנת החנוך העברי.” אחת מהחלטותיהם היתה: “באספותינו השפה העברית היא השלטת היחידה.”

אגודה זו קיימת עד היום. היו לה שנות עליה וירידה, פּעולה ותרדמה, כרגיל. בימי מלחמת העולם הראשונה באה דחיפה גדולה להגברת פּעולותיה. צרכי החיים האמירו, משכורת הפּועלים עלתה בהרבה, ורק שכר המורה נשאר בשפל מדרגתו. אגודת המורים פּנתה אל בתי הספר במכתב ובקשה שיעלו את שכר המורים בשני דולרים לשבוע, אך בקשתם לא עשתה כל רושם. אז עשו דבר חדש, שלא המורים ולא הקהל הורגלו בו: האגודה הכריזה שביתה שארכה כשלשה שבועות, – ותוצאותיה היו טובות. כל בתי הת“ת הרימו את שכר המורים. בשנת תרע”ט היתה האגודה לחברה מקצועית וקבלה את השם “יוניון” רשמית³⁴³ ומספּר החברים עלה למאתים וחמשים.

עברו ימים ועם גידול האוכלוסיה היהודית בניו יורק רב מספּר המורים והחלה ביניהם התפּלגות – תהליך שהיה תוצאת חנוכם בבתי המדרש השונים. המורים הראשונים היו כולם מעבר לים, שווי חנוך ושווי אידיולוגיה, ציונים ועבריים. עם התבססותם של בתי המדרש למורים קם טפּוס חדש, יליד הארץ וחניך תרבותה ולשונה. מסיימי כל בתי המדרש התאחדו על יסוד חבירות ושיתוף הרגלים ושיתוף אידיולוגיה, על פּי כיוון בית חינוכם. בשנות השלשים למאה זו התקיימו בניו יורק חמש אגודות מורים, והן: “אגודת המורים העברים” – עליה דובר, “חברת המורים היהודיים”³⁴⁴ – מסיימי בית המדרש למורים שעל יד בית המדרש לרבנים באמריקה, “התאחדות,” – מסיימי בית המדרש למורים של ישיבת ר' יצחק אלחנן, “איגוד” מסיימי “הרצליה,” ואגודת מורי הישיבות. מן ההכרח היה לאגד את כל החבורות הבודדות הללו, כדי שאפשר יהיה להגן על המורה וזכויותיו, והצרוף היה קשה. המורים הוותיקים חששו שמא יבטלו ברוב, ולחשש זה נוספה גם דאגה אחרת, שהרי רוב המורים הצעירים דוברי אנגלית הם והיסוד העברי יבטל עם כניסתם. בשנת 1932 נתאחדו כל המורים לאגודה אחת גדולה שמנתה יותר משבע מאות חברים, שהיוו אז כשמונים אחוזים למאה מכל המורים בעיר המטרופּולין. מאז התחזקה האגודה, ועשתה הרבה לטובת המורים, אף קבלה את הכלל של “בית ספר נעול,” כלומר שאין החברים מניחים לבלתי חבר ללמד במוסד. אגודת המורים ייסדה קרן “סעד” ו“קופּת מלוה” לצרכי המורים החולים והנצרכים למלוה. בשנת 1946 החלו גם ביסוד קרן פּנסיה למורים זקנים וחולים.

מעת לעת עורכת האגודה הרצאות חנוכיות. בשנת השלשים לקיומה הוציאה האגודה “ספר יובל” רב כמות המכיל ידיעות מקיפות על מצב החנוך בארצות הברית.³⁴⁵ לאחר שלשים שנות קיום עדיין נשמר באגודה צביונה העברי הראשון והלשון העברית שלטת באספותיה.³⁴⁶

אגודות מורים ישנן בכל הערים הגדולות, וזו אשר בבוסטון היא מן הישנות, כי נוסדה סמוך להווסד האגודה הניו יורקית. בבוסטון, כאשר סופּר במקום אחר, השתקעו מטובי המורים, והתאחדו. שאר הערים שבהן קיימות אגודות מורים הן: שיקאגו, פילאדלפיה, לוס אנג’יליס, באלטימור, פּיטסבורג, קליבלאנד, דיטרויט, סינסינאטי, בופאלו, מיניאפּוליס, ועוד. כל האגודות עוסקות בעניני רוח וחבריהן הם ברובם מן המורים הישנים, שבאו הנה מעבר לים, ולא רבים ביניהם הצעירים מילידי אמריקה.

אגודת המנהלים

“אגודת המנהלים של בתי תלמוד התורה והישיבות בניו יורק ובסביבותיה” נוסדה על ידי “ועד החנוך המרכזי” שהיה קיים ימים מועטים בסוף שנות העשר למאה זו. בשנת תרע“א קרא הוועד את מנהלי הת”תים לאספה והציע לפניהם להתאחד לטובת החנוך. האגודה נוסדה ואחת מפּעולותיה הראשונות היתה לערוך תכנית למודים אחידה, כי גדול היה התוהו והבוהו במקצוע זה. במשך השנים הרבות שהתקיימה אגודה זו טפּלה בכל הבעיות הקשות והמסובכות הכרוכות בחנוך יהודי בסביבה זו, והשפּעתה הרוחנית היתה גדולה מאד. בעצת האגודה ובשותפות עם אגודת המורים נוסד “וועד תעודות” הנועל דלת בפני בורים, ונותן תעודות אך לראויים לכך. מרה בלי תעודה לא יקובל בבית ספר הגון בניו יורק. ואף הכרח חיצוני בדבר: חברות החנוך בניו יורק אינן מגישות עזר ותמיכה לבית ספר שמוריו לא קבלו תעודה המעידה על הכשרתם.

המועצה הארצית לחנוך יהודי

מועצה זו כוללת ראשי לשכות חנוך, מנהלי בתי ספר גדולים, מפקחים ומשגיחים על בתי ספר, מחברי ספרי למוד, ובכלל כל מי שיש לו השפּעה על החנוך אם בכח משרתו או בפעולתו הרוחנית. חברי המועצה נפוצים בכל ערי הארץ ונועדים אחת לשנה ובועידות אלו נדונות שאלות החנוך העומדות על הפּרק. בידי המועצה אין אמצעים כספּיים, חוץ מן המעטות הדרושות לה למשרדה, ואף על פּי כן גדולה השפּעתה ביסוד לשכות חנוך ובכיוון האידיולוגי. חברי המועצה מוזמנים אל הערים הגדולות והבינוניות לערוך מחקר על מצב החנוך שם ולהציע הצעות לשיפּורו, ותוצאות רוב המחקרים הללו הן יסוד לשכות חנוך. במועצה נמצאים כמאה וששים חברים. היא מוציאה כלי מבטא מיוחד בלשון האנגלית בשם “דזואיש עדיוקיישון” היוצא שלש פּעמים בשנה ונקרא על ידי העוסקים בחנוך. המועצה תומכת גם ברבעון העברי “שבילי החנוך” ומשתתפת בו.

החברה למען החנוך היהודי באמריקה³⁴⁷

נוסדה בשנת 1940 במטרה להשפּיע על החנוך בכל הארץ – כי לשכות החנוך מקומיות הן ואין פּעולתן יוצאת חוץ לתחומן. מייסד החברה היה הד"ר עזריאל טשיפּקין ועסקנים חשובים תמכו בו. בשנת 1944 החלה החברה בעבודה מסודרת ומאז היא הולכת ומתענפת. מטרתה הראשית של החברה היא להשתדל להעמיד את החנוך על בסיס צבורי, לאחד בכל עיר את בתי החנוך ולנהלן מתוך מרכז אחד. החברה שולחת את שליחיה אל הקהלות – על פּי הזמנה – לסקור את החנוך במקום ולגלות את מעלותיו ואת לקוייו, מתוך השקפה כוללת, ועל פּי הרוב גוררת סקירה כזאת אחריה יסוד לשכת חנוך המרכזת את פּעולת החנוך בעיר. החברה מייסדת ועד תעודות ארצי, להתקין מתן תעודות למורים בכל ארצות הברית.

הסתדרות המורים העברים באמריקה

לעיל נזכר שהאגודה נוסדה על ידי עקיבא פליישמן נקראה בשם “הסתדרות” ופניה היו לכל ארצות הברית, אבל מבחינת הארגון היתה “הסתדרות” זו חלשה מאד, וגוועה. גם שאר הנסיונות לא הצליחו. כוונות המייסדים היו טובות, אבל רובם היו בעלי חלומות וחסר להם החוש המעשי. ומקור לכסף להוצאות משרד ומזכיר קבוע וכלי מבטא לא היה להם. על כן צצו ה“הסתדרויות” ונבלו.

בשנת תש"ד אופשר קיומו של משרד על ידי תמיכת “ההסתדרות העברית.” צירי האגודות נתכנסו תחילה בקליבלאנד ואחר כך בדיטרויט וקבעו את מטרתה של ההסתדרות: לאחד את כל האגודות המקומיות, לרכז את פּעולותיהן לשם השבחת החנוך והטבת מצבו החומרי והרוחני של המורה ולעשות את קהל המורים העברים לכח צבורי משפּיע.

להסתדרות החדשה נספּחו אגודות המורים בניו יורק, באלטימור, פילאדלפיה, דיטרויט, בוסטון, קליבלאנד, פּיטסבורג, בופאלו, שיקאגו ולוס אנג’יליס וקבוצות המורים שבערים סט. פּאול מיניאפּוליס, אומאהא, סינסינאטי, ומיאמי ביטש. כאלף ומאתים מורים שייכים להסתדרות.

הסתדרות המורים דוגלת בשם החנוך העברי האינטנסיבי, העומד על יסוד המקורות בלשונם.

ועד החנוך בניו יורק

ועד החנוך הנהו ארגון מקומי, אבל מן הראוי לייחד את הדבור עליו משתי סבות: האחת כי האוכלוסיה היהודית של ניו יורק מקפּלת חצי ממספּר היהודים של ארצות הברית, והשניה, כי השפּעתה גדולה על כל לשכות החנוך. מפּעולות ועד זה אפשר לשפּוט על הרבה מהן.

יסודו לא בא מתוך התעוררות צבורית, אלא מפּאת עזבונו של יהודי עשיר, מיכאל פרידזאם שמו, שהתעניינותו בחיי ישראל לא היתה גדולה ביותר. לאמתו של דבר הניח כספּו “להטבת מצב הילד” סתם, בלי הוראות מיוחדות, והניח הגדרת השם “הטבה” לועד נאמנים, שבראשו עמד ידידו ושותפו דז’ון בורק, נוצרי. בורק ידע שידידו היה מבקר בנשפי המגבית השנתיים של “חברת החנוך היהודי” בניו יורק, על כן החליט להקדיש את הירושה הגדולה, בת מיליון דולר, לחנוך יהודי. בכסף זה נוסד ועד החנוך. בשנת 1939 נקרא הד“ר א. מ. דושקין לנהל את עבודת הועד. “חברת החנוך היהודי” שהתקיימה אז נכנסה ונבלעה בתוך הועד החדש. במשך הימים קבל הוועד לרשותו את כל מפעלי לשכת החנוך, שבראשה עמד הד”ר ש. בנדרלי.

ועד הנאמנים הורכב מחברי קרן פרידזאם, מ“חברת הצדקה המאוחדת” שהפרישה מדי שנה סכומים לא גדולים ביותר לכמה בתי תלמוד תורה ולבית הספר הגבוה, מחברי הוועד של חברת החנוך שנתבטלה ונכנסה לתוכו, ושבעה אחרים הנבחרים בהסכם הראשונים. לבתי תלמוד התורה אין נציגות ישרה. בשנים הראשונות לקיומו של הוועד היה עורך מגביות נוספות להוצאותיו. אבל בשנת 1945 הובטח לו תקציבו מקופּת חברת הצדקה המאוחדת.

הוועד עוזר להתאחדויות הפּרופיסיונאליות הניו יורקיות בעבודתן: ל“אגודת המנהלים” היא מספּקת מזכיר והוצאות משרד ומסייעת לה לערוך תכניות למודים, ספרי למוד וספרי הדרכה למורים. “אגודת מנהלים” זו – חבריה הם מנהלי בתי תלמוד תורה ובתי ספר צבוריים. לבתי הספר של “בתי הכנסיות המאוחדים” מן הסוג הקונסרבאטיבי עוזר הוועד בהספּקת מדריכים ומפקחים, ועבוד תכניות, וכן לשאר סוגי בתי הספר: האידישאיים מן הסוג הלאומי-סוציאליסטי, והסוציאליסטי, לבתי הספר ליום ראשון ולבתי הספר של העדות הספרדיות. מפקחים מיוחדים משתדלים להפיץ זמרה, מלאכת יד ואמנות, דראמה וריקוד. תמיכות מצומצמות נתנות לשבעים מוסדות בערך, ממאות אחדות עד חמשת אלפים דולר לשנה למוסד (התמיכות הגדולות ניתנו קודם לכן על ידי חברת הצדקה המאוחדת). הוועד מוציא עתון אנגלי לילדים בשם “עולם ומלואו” והתפּשט בכל הארץ בארבעים אלף טפסים. הוועד מינה ועדה מיוחדת ליישב סכסוכים בין מורים לבין ועדי בתי הספר. “ועד התעודות” עיבד קנה מדה למורים ומאשר אך את אלה המוכשרים לאומנותם בין מצד ידיעותיהם ובין מצד התכשרותם המיוחדת. הספריה הפּדגוגית שהוועד מקיים רבת ערך היא למורים. הוועד תומך בבתי ספר לדוגמה, בתי ספר לכל הסוגים, אחד לכל סוג ומשתתף עם הסתדרות הנשים “עבריה” להקמת בתי תינוקות וגני ילדים, ועם המוסד היהודי המרכזי בהחזקת בית הספר העברי הגבוה בשבעה עשר הסניפים שבעיר, ועם ועד החנוך העירוני בקשר עם למוד העברית בשמונה עשר בתי הספר התיכוניים הצבוריים ובמכללות אחדות בעיר.

תקציב הוועד היה בשנת 1947–1946 יותר מחצי מיליון דולר, בדיוק 560000 דולרים.³⁴⁸

טז: נטיות רוח והשקפות

אלו היו יהודי אמריקה פּרושים מיהדות העולם וחיים בכח עצמם, ללא השפּעות חוץ ותוספת אחים מעבר לים – היתה טמיעתם באה על פּי התהליך ההיסטורי שהיינו עדים לו בארצות השוויון: תחלה טמיעת לשון הגוררת טמיעת מחשבה, ואחריה הסתגלות והשתוות לארחות חיים המביאות לידי שרפת נפש, ובמשך שנים או שלשה דורות היו מגיעים למקומם של יהודי איטאליה או צרפת, ברם דיוקנה הכללי של כנסת ישראל בארצות הברית אינו ניתן לטשטוש מהיר כל כך, משום עיכובים חיצוניים וכוחות הפרעה פנימיים: הצטברות המונים יהודיים בשכונות מיוחדות, שקרבתם ודמיון הרגליהם מייחדים ומסייגים אותם; התחדשות והתרעננות בלתי פוסקת על ידי כניסת מהגרים המביאים אתם חיי מסורת וידיעה במקורות היהדות; גידול מעמד של פּרופיסיונאליים שקיומם החומרי והרוחני תלוי בקיום ישראל³⁴⁹; השפּעת ארגונים ומוסדות יהודים ומאורעות העולם, אם מסוג חיובי כהצהרת באלפור ובנין המולדת, ואם מסוג שלילי ומזעזע כטבח היטלר. עיכוב חיצוני גדול משמש ה“עונש החברתי,” כלומר כחות הדחי של השכנים האמריקאיים שאינם מקבלים יהודים כשוי ערך להם. על כן תוססות בקרב היהדות האמריקנית אידיולוגיות שונות המשפּיעות הרבה על החיים ועל כיוון החנוך ומהלכו.

החזקה באידיולוגיות, היא ה“אמריקנית,” שעיקרה הסתגלות. אידיולוגיה זו עשירה בכחות פּרופיסיונאליים ובממון וגדולה התעמולה בין המורים והמחנכים, ובכח תעמולה זו המצטרפת לשאר כחות ההקלשה בתי הספר הולכים ומשתנים לרעה – מנקודת המצפּה העברית הלאומית.

כאמור אין באידיולוגיה זו כל חדש למי שיודע את התפּתחות החנוך היהודי בארצות השוויון, ואין בין ההשקפה האמריקנית וההשקפה הגרמנית – אלא הבדל בטרמינולוגיה, שהיא לפי רוח התקופה, והבדל בהכרת ארץ ישראל ככח בונה – אבל מתוך השתדלות למעט השפּעתה, שלא תעבור גבול שגבלו לה. ואף על פּי כן לא תובן האידיולוגיה הזאת ככח משפּיע על מוסדות החנוך היהודי באמריקה בלי הרקע ההיסטורי שלה.

ה“יאהודים” הגרמנים הראשונים היו בהגירה היהודית בארצות הברית – מספר היהודים הפּורטוגיזים שהיו ראשונים להתיישבות מעט היה והשפּעתם פּחתה והלכה, עד כי נעלמה כמעט – והם מסוגלים היו, בשל השפּעת האמנציפּאציה, לטמיעה מהירה. הם הסתגלו מהר לרוח הארץ ולתרבותה, ועלו בשלבי הכלכלה עליה מפליאה. בגלל עשרם ומעמדם החברותי, ועתים בגלל בינתם ומסירותם לצרכי הכלל, נעשו פרנסים ואפּיטרופּסים ליהודי המזרח. הם קבלו עליהם את הטורח לסייע בידי המהגרים ל“הסתגל.” על כן הקימו להם מוסדות ללמוד את הלשון האנגלית ואת חוקי האזרח ולחנך את צאצאיהם ברוח “אמריקנית.” הנדיב יעקב שיף, אחד מאצילי הרוח, הבטיח תרומה גדולה ל“מחזיקי תלמוד תורה” בניו יורק, על מנת שישנו את שיטת הלימוד ובמקום תרגום המקורות ליידיש ישתמשו בתרגום ללשון המדינה. אל ראשוני היהודים הגרמנים, ששאריתם הולכת ונטמעת ולא יתחברו עוד לאחיהם – נצטרפו אחר כך יהודים ממזרח אירופּה שנתעשרו ונשתוו אל היאהודים בפסיכולוגיה. הפּרנסים בכלל, העומדים בראש קופּות הצדקה, שמפתחות כספּי הקהלה בידם בפרט, אינם רואים צורך בחנוך יהודי, ואין לו זכות קיום בעיניהם, אלא אם כן ישמש למטרה של אמריקאניזאציה. פּקידי קופּות הצדקה, בורים הם ביהדות ומתבוללים על פּי השקפת עולמם, ואינם רואים כל הצדקה לקיום עם ישראל, על כן לא יישר בעיניהם חנוך יהודי, אחד דתי ואחד לאומי – שניהם כקוץ בעיניהם.

אחד מדברי הפּקידים האלה ומראשיהם הרצה לפני ה“מועצה הארצית למען החנוך היהודי” על יחס קופּות הקהלות אל החנוך ומן הדין וחשבון שנתפּרסם אנו למדים על רוחם:

הוא הודה על היחס השלילי של הפדראציות אל לשכות החנוך בכלל ואל בתי הספר העברים בפרט, אבל דרשש לקבל את הדבר לא כתוצאה מנטיות טמיעה אצל המנהיגים,³⁵⁰ כי אם מכשלון המחנכים ליצור מוסד יהודי אמריקני אשר ישביע רצון הצבור היהודי. המחנכים העברים הצליחו אמנם לשפּר את החנוך, אבל אך בנוגע לשיטה, אבל בנוגע לתוכן נשארו נאמנים להשקפות המוגבלות של סוג יהודים אחד, היינו הלאומי. חזונם הוא ארץ ישראל ושיא שמחתם – הדבור העברי, – הוא אומר מתוך לעג. הם הצליחו אולי להסיר מעל בית הספר את האירופּי, אבל תמורתו הרכיבו לו אופי ארץ ישראלי,³⁵¹ ובית הספר האמריקני עוד לא נוצר. ההבנה ההדדית תבוא אם ישכילו המחנכים להקים אותו המוסד שיהיה מעורה בקרקע אמריקה ואשר יגדל לנו דור מתאים לחיים בארצות הברית."³⁵²

זהו הגורם הבא ממעל. אולם לא קטן הימנו, ואולי חשוב יותר, הוא רגש האדישות לחנוך המתפּשט בקרב רוב ההורים והחותר תחת יסודות הקיום היהודי.

בני הדור השני והשלישי לישיבה באמריקה – יהדותם עומדת על זכרונות מטושטשים מבית אבא, שאף הוא לא עמד עוד במקוריותו ובחומו. ידיעות עבריות או יהודיות אין להם עוד. רגש כבוד לעם ישראל אין להם. קשרם באחיהם בא להם מאונס.

ההורים הללו מוכנים עוד לצאת ידי חובה להוריהם הם החיים, או לאבותיהם המתים, בתנאי שחובה זו תהא קלה שבקלות, לזכר בעלמא. לפנים, עם ראשית ההגירה, היו הילדים באים לבית הת"ת במלאת להם חמש שנים, עוד קודם שנכנסו לבית הספר הכללי. אחר כך החלו דוחים את ראשית הלמוד העברי לששנת השבע והשמונה, ועתה באים על הרוב בני תשע ועשר, לאחר ששהו כשלש-ארבע שנים בבית הספר הכללי. עתים יביא אב את בנו כשהוא סמוך לתקופת בר המצוה ומבקש שיתקינוהו לטכס בהקדם האפשרי. לאחר שנאם הבחור את נאומו שכתב לו רבו – תם חנוכו העברי ונשלם.

קודם לכן היו המתחנכים לומדים למודים עברים חמשה ימים בשבוע, שעתים ליום. עכשיו פּחתו השעות בבתי הת"ת עד שבע וחצי או עד חמש לשבוע. בבתי הספר הקיימים על יד בתי הכנסיות עומד הלמוד על שלש פּעמים בשבוע, כשעה וחצי לכל פּעם. והנטיה היא אל הצמצום.

“אבד להורים כל ענין בחנוך עברי אינטנסיבי – כותב אחד המורים היודע את המצב במערב התיכון של ארצות הברית, – זרם גדול של עם הארצות ואדישות לערכים התרבותיים פּרץ בתוך היהדות האמריקנית. ההורים, אם יש להם האפשרות המינימאלית, מעתיקים דירתם אל השכונות הרחוקות מן המרכזים העברים, ואין הם דואגים כלל שזה ישלול מבניהם את האפשרות לבקר בבית ספר עברי. להפך, ההורים מעלים את ערך למוד המוסיקה, הריקוד וההשתתפות ב”סקאוטס" (הסתדרות הצופים הכללית) למעלה מכל למוד עברי. ברוב הקהלות של המערב התיכון אין ההורים נזכרים בעצמם לבוא ולרשום את בניהם לתלמוד תורה. על המורה לבוא ולהזכיר להם. מענה האמהות על פּי רוב הוא: ‘לא איכפּת לי. אם רוצה הילד ללכת לא אמנעהו, ואם איננו חפץ לא אכריחוהו.’ אם טוב המורה בעיני התלמידים והלמודים מוצאים חן בעיניהם מבקרים הם, ואם מאסה נפשר בלמודים, יחדלו, וההורים לא יעשו כלום להחזירם."³⁵³

“ערכו של בית הספר העברי – כותב רב אחד – קלוש מאד בעיני היהודי המודרני… טוענים הם שהפּרישה מבית הספר העברי לשנה אחת משכחת תורת העברית של שלש שנים, ולפי התנאים אין הילד עתיד להזקק אליה לעולם, שהרי ה’פּולחן' בהיכל הוא כולו אנגלי, והעברית אינה נשמעת לא בבית ולא ברחוב, ובכן למה כל הטורח הזה?… ה’סונדיי סקול' (בית הספר ליום ראשון) נבנה מחורבנו של בית הספר העברי, בהציעו לילד העברי חינוך קל מסובין, במקום חינוך קשה ורב דרישות.”³⁵⁴

* *

הרוח הקרירה המנשבת להחליש את החנוך היהודי ולשלול כחו הימנו, בא על כן משני צדדים, מצד אדישות ההורים, ובצד הפּרנסים וראשי הקופּות השואפים למהר ולהטמיע את יהודי אמריקה, ולמחות מעל פּניהם את קוי פרצופם.

אלה אינם כחות ההשפּעה היחידים. גדולה השפּעתן של לשכות החנוך, שמנהליהן הם על פּי רוב מחנכים פּרופיסיונאליים ילידי אמריקה. הם רכשו להם חינוך פּרופיסיונאלי במכללות וידיעות עבריות בבתי המדרש למורים או בדרכים אחרות.

ובעוד ידם האחת בונה, לשפּר את דרכי הלמוד, להתריע על הצורך בחנוך יהודי, לייסד מחלקות לחנוך תיכוני, ולעזור ליחידים המועטים הרוצים להיות למורים או לרבנים ולמנהיגים, לרכוש להם את הידיעות העבריות, הרי ידם השניה פועלת להחליש את בסיסו העברי של החנוך.

מחנכים אלה דורשים “אמריקניות,” ובמה היא מתבטאת?

1. שלא יהא החנוך עומד על הלשון העברית בעיקר, או שלא יהא עברי כלל. רוב הזמן יינתן ללמודים בלשון האנגלית, ועברית תילמד, במקום שאפשר, אך לילדים המגלים כשרון לשוני.

2. שהעברית תילמד כלשון בלבד, אבל לא ילמדו בה שום מקצוע, לא היסטוריה ישראלית ולא דת, כי לפי דעתם אין לעורר את הנפש אלא על ידי הבעה חפשית בלשון השגורה בפי הילד.

3. שלא ילמדו על פּי השיטה הטבעית.

4. במקום עברית אפשר ללמד מלים עבריות בודדות השכיחות בדבורם של יהודים, כגון: ספר תורה, חתונה, פּסח, חלה, חזן וכדומה.

5. שלא יהא הלמוד “לאומי” ביותר ולא “פּלשתינאי” ביותר. אמנם גם הם לאומים וציונים (ובאמת משתתפים הם בכל פּעולות הציונות) אלא שחוששים הם שמא יפיצו בקרב הילדים שוביניזם ויחנכום לחיים בארץ ישראל, בעוד שכולם ישארו במקום מגוריהם.

6. שינהיגו למודי מוסר, מוסר היהדות והאנושיות.

7. שיטעו בלב הילדים את האידיאלים האמריקניים.

אבל טוב לתת למחנכים לדבר בלשונם: במאמר גדול שפּרסם הד"ר אלכסנדר מ. דושקין, מנהל ועד החנוך היהודי בניו יורק, וראש המדברים אצל המחנכים, הוא פורט את השנויים הדרושים בחנוך היהודי באמריקה:

"תחלה עלינו להעריך מחדש את המשפּט שחוזרים עליו לעתים תכופות כי הדת והלאומיות בלתי נפרדות הן בהוראה היהודית, שאין אנו לא כנסיה ולא לאום במובן המקובל, אלא צבור לאומי-דתי-תרבותי במובן המסורת היהודית… דברנו על היהדות שהיא ציביליזאציה דתית, אורח חיים של עם.

"אבל נקודת המשבר שהגיעה אליה הפילוסופיה הלאומית במולדתה במרכז אירופּה מחייבת אותנו שנעריך מחדש בלמוד מסרתנו ותרבותנו ונתיישב בדעתנו על הנוסחה הלאומית, במטרה לגלות את היסודות שבהם אנו נאמנים לעצמנו ולילדינו מתוך הסיסמאות המיוחדות וההטעמות המובאות אלינו מעת לעת על ידי הרוחות המנשבות ומתוך לחץ המאורעות היום. מושג הלאומיות נתחמץ לגבי דידנו וגם לגבי שאר בני אדם… אם נרצה להשתמש במושג זה (לאומיות) בגלל הערכים הגלומים בו, שומה עלינו להזהר ביותר שאנו וגם אחרים ידעו בברור למה אנו מתכוונים במושג של לאומיות דתית, כנבדלת מלאומיות של כלכלה וכח…

"לכמה מאתנו נתברר שאין אנו יכולים ללמד לילדינו כאלו כלי יוצר הם סתם לשם קיומו של ישראל. טוב יותר שקיומו של ישראל יהא תוצאה במקום מטרה של הוראתנו. המטרות צריכות להיות אישיות אינטגראלית, למסור לילדינו השקפה משבעת רצון ומאפשרת חיים, והניתנת להגנה, ונסיונות חנוך מהנים. כמה ממורינו מעריצים את הלאומיות היהודית בהערצה שאין בה מטעם הנבואה העתיקה שלנו ולא מטעם מוסר רבנינו, אלא טעם הפילוסופיה הלאומית העכורה שנוצרה מתוך הנגודים של מזרח אירופּה.

“עד כמה שחשוב אצלנו יסוד השילוש במסורת ישראל – הקדוש ברוך הוא, ישראל ואורייתא – מרגישים כמה מאתנו שמתוך לחץ המחשבה של הימים האחרונים הטעימו הטעמה יתירה את חשיבותם של ערכי הקבוץ הגלומים במושג ישראל, על חשבון הערכים האנושיים והעולמיים הגלומים בשאר המושגים. לפני שני דורות שינו המורים העברים, הלאומיים, בהשפּעת התחיה הלאומית, את התכנית המקובלת של בית הספר הישראלי ויצרו את ה”חדר המתוקן" – בית הספר המודרני במזרח אירופּה, באמריקה ובארץ ישראל, – להתאימו עם תכניות לאומיות אחרות שהדגישו את למוד ההיסטוריה הלאומית, הלשון העברית, ספרות הלאום ומנהגי העם. מאידך גיסא קמו בו בזמן מורים יהודים שהרחיקו לגמרי את היסודות הלאומיים ממסרתנו, והשתדלו ליצור את תכנית בתי הספר הריפורמיים על יסודות אנושיים ועולמיים בלבד, על ספּורי תנ"ך, אידיאלי הנביאים ודוגמות דתיות. אם רצוננו שהמסורת של החדר המתוקן תעמוד על בסיס חזק יותר מחברתה הריפורמית בהתפּתחותה של תכנית הלמוד האמריקנית היהודית, עלינו לשנותה שינוי ראדיקאלי. זה שני דורות ויותר שאנו מדברים על הצורך ליצור תכנית למודים שתעמוד על בסיס אחר מן הנהוג במקצועות הלמוד. המאורעות האחרונים הגבירו את הצורך הזה, כי נוסף על טעמים פּסיכולוגיים ופדגוגיים עלינו לשנות את המסורת הדתית הלאומית כדי להמנע מן ההפלגה חסרת המדה של היסוד הלאומי (ההדגשה שלי). במשך עשר השנים הבאות מן האפשר שתתפּתח תכנית הלמודים במושגים של יחסים או “שטחי חיים,” יחס הפּרט מישראל אל הרכב העולם: אל המשפּחה, אל בית הכנסת, אל הקהלה היהודית המקומית, אל המדינה האמריקנית, אל עם ישראל וארץ ישראל, אל האנושיות ואל העולם. עלינו להעמיד את למודנו ביחס קרוב יותר אל נסיונות הילד בן אמריקה, אל סביבתו היהודית האמריקנית.

"בדיוננו טבוע הרעיון המקובל שלנו שהחנוך היהודי תוספת הוא לבתי הספר הצבוריים (הכלליים). בלב שלם קבלנו את רבונותו של בית הספר הצבורי האמריקני, ויחד עם זה קבלנו על עצמנו את כל הצרות, הבעיות והלקויים של חנוך נוסף, שהוא רשות ולא חובה. הרוב הגדול של המחנכים היהודים התנגדו לחנוך הפּארוכיאלי (כלומר לחנוך בבית ספר יהודי כל-יומי) להלכה ולמעשה… אנו נוסיף להחזיק בעיקר שהחנוך היהודי תוספת הוא לבית הספר הכללי.³⁵⁵

“עלינו גם לשנות את הכלל שלמוד יום יום הוא הנורמה לחנוך יהודי. בעבר זיהנו תמיד למוד יום יום בהוראת הלשון העברית, ועוד הגדרנו את הכלל הזה לפי דמותו שמצא לו בתכנית של עברית בעברית. ודאי שרבים מאתנו סבלו שנים רבות מן הגישה הלשונית העברית – שהיא מסוג של מעיל הכפיה³⁵⁶ – לכל ילדי ישראל ודברנו על תכנית אחרת שתתחשב עם ההפרשים בגיל ובכשרון לשוני, הרקע היהודי בבית והענינים הקרובים ללב הילד. עוד בשנת 1917 המצאנו תכנית לא עברית (כלומר בלי הלשון העברית) ללמד יום יום לאלה הקבוצות הגדולות של ילדינו שאינם מוצאים תועלת מתכנית שבה העברית היא לשון הלמודים והיא עיקר הלמוד. אך מדי פעם שעשינו נסיון אמתי להגשים תכנית למוד בלתי עברית נפגע הנסיון בין הפּטיש של רצון ההורים וקריאת “עברי” ובין הסדן של המורה העברי החושש שמא יש בזה מעל בלשון העברית. חושבים אנו לחובה לעצמנו לסייע בהגשמת תכנית אינטנסיבית בלתי עברית (הדגשת הכותב) ללמוד יום יום, ביחוד בשביל אלה המאחרים להכנס. בשביל תלמידים שאין להם כשרון לשוני, יחד עם למוד אינטנסיבי עברי בשביל הרבים והכשרוניים במובן הלשוני.”³⁵⁷

כל הנאמר כאן – נאמר על ידי מתון שבמחנכים הפּרוגרסיביים, ואולם יש מהם קיצוניים יותר, והם רוצים בבית ספר יהודי מטפּוס אחר כלל. הנה שנים מדברים ואומרים:

"הערכה חדשה של תכנית הלמוד של בית הספר הקיים אינה מספּקת עוד. לנו דרוש טפּוס חדש של בית ספר, חדש במובן התכנית והארגון, בית ספר שימלא את צרכי חיינו כאמריקניים וכיהודים.

"אחד הלקויים של בית הספר הקיים הוא שעיקרו מורשה, שואף הוא למסור לילדינו את ‘מורשתנו הנהדרה בת ארבעת אלפים שנה.’ בתהליך מסירת התורשה אנו עושים מעשי אלמות לעיקרים פּדגוגיים שהם בני חשיבבות ממדרגה ראשונה, כופים על בני גיל רך למודים המכוונים אך לבוגרים, כופים ספרות הטעונה שכל בגרות כדי שיעריכו ערכה – על ילדים רכים בשנים, בוחרים בענינים שהם רחוקים מלב הילדים ומנסיונותיהם כחומר למוד, ענינים שהם שנויים במחלוקת מוגשים לילדים כדברים שאין לפקפּק בהם – אם אך חלק הם מן התורשה.

"לקויו השני של בית הספר הקיים כיום הוא התביעה שתכניתו תהא עברית, כלומר שרוב חומר הלמוד, אם לא כולו, יינתן בלשון העברית. אמנם אין אדם שיש לו יחס חיובי לחיי ישראל שיתנגד ללמוד הלשון העברית כלשון. מה שהקהל מתנגד, או אדיש לה היא ההנחה שבית ספר יהודי חייב להיות בית ספר עברי, כלומר שרוב הנושאים ילומדו בעברית. על ידי דרישה זו, שהתכנית תהא עברית לכל הילדים, מפחית בית הספר הקיים את שנות הביקור אף לאלה שבאו בכוונה ללמוד שנתיים.

"בהציענו תכנית חדשה לבית הספר באמריקה אנו מכירים בתנאים הקיימים לחיי ישראל כפי שאנו רואים אותם. תכניתנו כוללת כל המשותף ליהודי אמריקה, אבל אפשר יהיה לסטות מן המקובל. בית הספר שאנו מציעים יוצא מן ההנחה שהיהודים באמריקה יחיו בעיקר כאמריקנים ושהיהדות באמריקה היא סכום של תוספות. תכנית היסוד תכיל רק אותם הדברים שעליהם תחול ההסכמה הכללית.

"צורך גדול הוא לחברה האמריקנית שכל האזרחים ידבקו באורח החיים הדימוקראטי… התעניינותנו החיונית באידיאלים ובמוסדות האמריקנים המשותפים לכל האזרחים חשובים לנו יותר מן ההפרשים בארחות החיים והאמונות הדתיות המבדילים אותנו מאחינו האזרחים שהם ממוצא אחר. מרגישים אנו שהאחראיות על נטיעת העיקרים של הדימוקראטיה האמריקנית לא תוכל להמסר רק לבית הספר הכללי, ועלינו לשלבו בתכנית בית הספר היהודי.

"ביחוד בימים אלה נותנים אנו חשיבות יתירה ליחסי ידידות עם שכנינו שאינם בני ברית. כדי להקים יחסי חבה מן הצורך שיהודים ונכרים ידעו ויבינו איש את אחיו. הבנה זו תבוא אך ורק על ידי מגע ומשא קרוב ותכוף. ילדי הנכרים מן השכונה צריכים להשתתף בקלובים ובפעולות כדי ליצור יחסים נעימים והבנה טובה.

“בית הספר החדש יכיל, לפי ההצעה, קלובים למשחקים ולהתעמלות ולשחיה, ובהם ישתתפו בני הנכרים. אלה שיתעניינו בלמוד לשון, אם עברית או יידיש, יעשו זאת בקבוצות מיוחדות, וכן למודים אחרים.”³⁵⁸

השקפות מעין אלו חדרו גם אל הרבנים מן הדורות החדשים, כמה מן העומדים בראש בתי ספר הקיימים על יד בתי הכנסיות. באלה מספּר השעות הניתן ללמודים מועט, ועל כן למוד לשון העברית מצליח אך מעט.

"טרם כל – כותב אחד הרבנים – אנו מעוניינים בילד כאישיות, לא בפחות מאשר בבעל ידיעות. פּעם בא אלי אחד ההורים בבקשה לרשום את בנו לתלמיד בבית ספרי. אחרי שיחה ארוכה הצעתי בתוקף לדחות את ההרשמה לפחות לשנה או לשתים. במקרה זה היו כל כך הרבה בעיות הסתגלות לבית הספר הכללי, שתוספת למוד היתה עלולה להביא לידי תסבוכת. אשרו של הילד קודם לכל.

"אין ברצוננו בבית הספר הדתי לרפּות ידי הרוצים לשחק או לעכב את הילד ממשחקים בחוץ הדרושים לבריאותו או מלמודי המוסיקה – אם יש לו הכשרון לכך או אם זה גורם לו הנאה, – או בעבודת קלוב מועילה, כעין השתתפות בסקאוט וכיוצא באלה. על כן סדרנו את תכניתנו על יסוד שלשת ימי למוד בשבוע, כדי להביא לידי שווי משקל בין למוד יהודי מספּיק ובין הענינים הכלליים.

“שנית שואפים אנו בתכניתנו ללמד יחסים יחד עם חומר למודי, רוח המסורת יחד עם דברי המסורת. מסביב לנו רואים אנו את הטראגדיה של בני האדם שגדלו לפי למוד מלולי בלבד בני אדם הקוראים תפלות בשטף ואינם יודעים מה הם מתפּללים, בני אדם שהיה להם חנוך עברי ויודעים להזכיר פּסוק מן התנ”ך ומאמר מן התלמוד, אבל בחינת המדות הטובות ויושר הלב נוכל לקראם עמי הארץ. אין אנו מעוניינים לגדל יהודים כאלה. כמה בני אדם שאלוני על למוד הלשון העברית בבית ספרנו. עברית אפשר ללמד מתוך כיוון דתי או חילוני. אנו מרגישים כי ההטעמה הדתית היא בעלת הערך האמתי לילד היהודי האמריקני, כי אפשר לו להשתמש בעברית זו בבית הכנסת או בבית להרים בזה את הכרתו הדתית. אבל הוא לא יפיק תועלת של ממש מעברית חילונית או עברית לשם שיחה.

“ובעיקר מדגישים אנו ביותר את הקשר המוסרי הקיים בין הדת ובין הדימוקראטיה. ויותר מזה: אנו רוצים לקשר את ארחות החיים היהודים והאמריקנים שיהיו משלימים ומחזקים אלה את אלה בחיי יום יום.”³⁵⁹

כמה מן המחנכים ורבנים מקבלים את יחסם של ההורים כדבר שאין לשנותו ומחזקים את היחס הזה בפילוסופיה “אמריקנית.” ואמנם עלתה בידם להשפּיע בהרבה על תכנית הלמוד ועל שיטות הלמוד. התכנית מקבלת צורה “יאהודית,” הלשון האנגלית היא גם לשון ההוראה וגם לשון המקצועות, העברית נדחקת לקרן זוית והולכת היא ומצטמצמת, פּסקה השאיפה לדעת עברית. את השיטה הטבעית הרחיקו ובמקומה באה שיטת התרגום, מתובלת משחקים, עד שנעשו משחקים מטרה לעצמם ובלעו את הלמוד. ילדים לומדים שתים שלש שנים ואין ביכולתם לא לקרוא משפּט עברי כהלכה ולהבינו, ולא להוציא הגה עברי מפּיהם. המורים העברים שהיו חדורי רוח התחיה – עתה רפו ידיהם, והמורים ילידי הארץ – זיקת רובם לעברית קלושה, והם מקבלים את תורת המחנכים הגדולים מהם בשנים ובידיעות – כהלכה פסוקה.

כל אלה הביאו את החנוך העברי לידי משבר והחליאוהו. המעוט הנאמן ראה כי עוד מעט ולא ישאר לנו אלא “בית ספר ליום ראשון,” אף אם ילמדו בו שלש פּעמים בשבוע. אז החלו כחות חדשים פּועלים בחברה. והם בעיקר: בעלי בתים שומרי דת, לאומיים-דתיים מסוג השייכים אל “המזרחי” וחרדים קיצוניים, מסוג השייכים אל “אגודת ישראל.” לאומיים עברים וציונים כלליים לא עשו שום דבר גדול לטובת החנוך העברי.

הסימן הראשון של ההתעוררות היה רבויין של הישיבות. השני: תקומתם של ארגונים מיוחדים לשם החנוך.

בשנת 1942 בבערך נוסד “ועד חנוך חרדי” על ידי הסתדרות המזרחי. השקפת המזרחי ידועה, ונתן כאן רק קטע קצר מאת הרב ד"ר יעקב הופמן בענין החנוך היהודי האמריקני:

"חנוך על פּי תורה – היה בן חורג ליהדות האמריקנית בעשרות השנים האחרונות. כל אשר עשו לחנוך היה לייסד תלמודי תורה על יד בתי הכנסיות, אבל על פּי הרוב לא היה בהם למוד תורה במובנה האמתי של המלה. מצב החנוך בהם היה שפל מאד. כולו הצטמצם במעט קריאת עברי, קצת תפלות, קצת ספּורי התורה, ומעט ידעה על מנהגים. לאשרנו נוסדו בשנים האחרונות כמה ישיבות קטנות, אבל מספּרן עדיין מצער. הגורם לכך שברוב הקהלות שמרגישים בהן צורך בחנוך לתורה – לא נמצא מי שיעודדן בעצה ובתמיכת ממון הדרושה. יתר על כן: רוב הישיבות נפרדות הן וחסרה להן תכנית מאוחדת והשגחה מרכזית.

“ארגוננו אינו מתכוון להזניח את בתי תלמוד התורה שבהם מקבל רוב ילדנו את חנוכם הדתי. רוצים אנו לשפּר את בתי הת”ת האלה הקשורים בנו, לתת להם תכנית מסוימת, להשתדל שיגדילו את שעות הלמוד, להרים את טיב ההוראה בהם ולהביא לתוכם את חיי המסורת הישראלית.

"אבל עיקר כל שיטת החנוך הוא בית הספר הכל-יומי, הישיבה, כי ידוע לנו כי רק בית ספר כזה יכול לספּק לילדינו את ידיעת תורתנו ואת תולדות עמנו, ורק בית ספר כזה יתן לילדינו את הסביבה היהודית הנחוצה כל כך פּה באמריקה.

"וכבר עלה בידינו ליצור שורת ישיבות בניו יורק ובערי השדה וגם הצלחנו להשפּיע על ישיבות קיימות לקבל את תכניתנו ואת השגחתנו, ותומכים אנו בישיבות הזקוקות לכך.

“כדי להוציא את הדבר אל הפּועל יסדנו מועצת ישיבות ומועצת בתי תלמוד תורה. יסדנו ועד מומחים להשגיח על התקדמותם החנוכית של המוסדות המסונפים לנו. הכינונו תכנית מאוחדה לישיבות, לבתי תלמוד תורה ולבתי ספר לנערות.”³⁶⁰

“ועד החנוך החרדי” צעיר לימים הוא, ועבודתו המסודרת מתחילה בשנת 1945. בה בשנה נוסדו בעזרתו שבע ישיבות קטנות (במאנהאטאן של ניו יורק, בפלאטבוש ובקוני איילאנד של ברוקלין, בניו-ברונזביק (נ. דז'.), בקליבלאנד (אוהאיו), באטלאנטיק סיטי (נ. דז'.) ובדורטשיסטר (מאס.), ששה גני ילדים). הועד הוציא גם ספרות חנוך, והחשוב בה תכנית למוד לבתי ת"ת, מאת מחנך הוגה דעות, י. ז. פרישברג.³⁶¹

החרדים מן הקרובים ל“אגודת ישראל” יסדו ארגון בשם “תורה ומסורה” לשם יסוד ישיבות ברוחם. עסקנים מסוג זה יסדו גם “מרכז בתי הספר בית יעקב בארצות הברית,” על פּי דוגמת בתי הספר בשם זה שנוסדו בפולין.³⁶² במשך זמן קצר עלה בידם להקים ארבעה עשר בתי ספר לנערות, וכולם נקראים בשם אחד “בית יעקב,” – לעת עתה רובם הם בניו יורק רבתי. מספּר התלמידות בהם מגיע לאלף וחמש מאות (1200 בשנת 1945, 1470 בשנת 1946). רוב בתי הספר כל-יומיים הם וקצתם לשעות אחר הצהרים. ההוצאות המשוערות לכל המוסדות לשנת 1946 היו 216000 דולר, על חשבון זה קיוו לקבל שכר למוד 66 אלף דולר, והשאר ממגביות. המספּרים מראים בעליל כי רוב התלמידות בא ממעמד הדלים. בתי ספר מסוג זה ובשם זה נוסדו גם בפילאדלפיה, בבאלטימור ובדיטרויט.

תכניות וספרי למוד

הנטיות וההשקפות משתקפות, כמובן, גם בתכניות הלמודים. הרבה תכניות תוכננו על יד אגודות פּרופיסיונאליות, וועדי חנוך ולשכות חנוך. בשנים האחרונות, עם תגבורת פּעולתן של לשכות החנוך והתנגשות האידיולוגיות, הושם לב ביותר לשפּור התכנית.

אגודת המנהלים בניו יורק תיכנה תכנית חדשה בשנת 1941, אחריה באה תכנית הלמוד של ועד הקהלות האורתודוכסיות, תכנית ועד החנוך החרדי, שעל יד הסתדרות ה“מזרחי,” ותכנית בתי הספר שעל יד בתי הכנסיות המאוחדים בניו יורק, חוץ מתכנית לבתי ספר של יום ראשון ובתי הספר האידיים, על פּי סוגיהם השונים.

תכניתו של “אחוד בתי הכנסיות האורתודוכסים באמריקה” – אלה הם בתי כנסת מודרניים שהסתגלו לארץ בלשון ובנמוסים, ונאמנים למסורת – מיוסדת על ההשקפה המובעת על ידי אחד מדבּריה

“היהדות אינה דת המיוסדת על חקרנות. חובתה העיקרית אינה לפתור את שאלת היסוד על המהות האלוקית. תורתנו ניתנת על ידי הקב”ה כדי ללמדנו ללכת בדרך הישרה. יש בתורה השקפה משלה ושיטה משלה, אבל היא אינה ביסודה אלא הדרכה אלוקית לחיי אמת, טוב ויופי.

"חובת היהודי היא להתנהג בכל מעשה ומעשה בחיי יומו על פּי חוקי התורה וכוונותיה. חובת החנוך היא ללמד את היהדות בשלמותה, כדי שיבין הלומד את הקשר הקיים בין המצוות, חוקי השבת, החגים והמועדים, משפּטי הצדק והצדקה, דיני מאכלות ומסר וצניעות.

“היהדות היא דת עממית (דימוקראטית). אין לנו מעמד של כהנים שלהם לבד נמסרו מסתורין. הרבנים הם מורי העם וכח סמכותם הוא בידיעתם בתורה ובנאמנותם לה. היהדות היא מורשת כל קהלת יעקב וכל איש ישראל.”³⁶³

החדש בתכניות אלו הוא עיקר האחדויות, שיהיו המקצועות השונים מאוחדים ברוח אחת וברעיון מרכזי. תכניתה של אגודת המנהלים קובעת לשנה ראשונה למוד החגים והמועדים, והם התל שכל המקצועות פּונים אליו. בשנה השניה יסובו הלמודים על ארץ ישראל, והשנה השלישית – לישראל בתפוצות. התכנית מציעה גם פּעולות שונות, המשתלבות בנושאים. בתכנית זו הוכנסו בפעם הראשונה למודים בשתי השנים הראשונות בלשון האנגלית.

הרוחות החדשות הללו השפּיעו גם על מחברי ספרי הלמוד. עוד טרם הופיעה תכנית אגודת המנהלים הוציא צבי שארפשטיין סדרה של ספרי למוד על פּי שיטת הנושא המרכזי: “חיינו” – מבוסס על החגים, לשנה ראשונה, “ארצנו” לשנה שניה – על החיים בארץ ישראל בימינו, ו“עמנו” – מוסר ישראל ומשאות נפשו, לשנות הלמוד השלישית והרביעית. י. ח. פּולאק הוציא “בית ספרנו” לשנה ראשונה, ושמחה רובינשטיין “ישראל” – לשנה ראשונה. הרב שמעון גרינברג חבר סדרה של קונטרסי למוד בשם “הראשון” (השעור הראשון, היהודי הראשון ובית המקדש הראשון) ושמותיהם מעידים על תכנם. הד"ר זאב חומסקי הלך אף הוא בדרך הנושאים האלה בספריו “ספרי.” קלמן באכראך בספרו “עולמי” מחבר למוד לשון למתחילים לתוכן של תולדות ישראל. י. ז. פרישברג כתב ספר “ראשית למוד החומש” בכוונה להכשיר את התלמיד ללמוד המקרא. מספּר ספרי הלמוד שיצאו באמריקה בשנים האחרונות גדול מאד, וקצר המצע מפּורטם.

“וועד החנוך החרדי” מסר תיכונה של תכנית למודים לידיו של י. ז. פרישברג, מורה הוגה דעות המחבר חדש לישן. תכניתו עומדת על בסיס במקורה ובלשונה. “ועד החנוך החרדי – נאמר בתכנית – חושב לנטיה זרה ומזיקה אותה ההשקפה הרוצה להקים טפּוס חדש של בית ספר עברי עם תכנית חדשה, שהכיוון שלה הוא להסתגל לרוח הזמן והמקום. וכן היא עמדתו של הועד ביחס לפדגוגיה. הועד חושב לבנין אב בחנוך שהתוכן החינוכי הוא היסוד, והאמצעים הפּדגוגיים עשויים לשמש את התוכן. לפי זה – מי שבא לשנות בתוכן החנוכי בהתאם לאיזו ‘דרישות פּדגוגיות’ – הוא מזייף את הפּדגוגיה.” העיקר בתכנית זו הוא למוד המקורות, וזה לא יצליח בלי מספּר שעות מספּיק.

על ידי ריבוי לשכות החנוך מורגשת מעין התחרות לחדש, למען תצטיין כל אחת מהן בחידוש פּדגוגי משלה. על כן מורגשת כפילות רבה ולהיטות אחר חידושים לשמם, ביניהם חידושים שתועלתם מפוקפּקת או שהפסדם בצדם. מן החדושים המזיקים ייזכרו כאן: למוד דו לשוני, שהמורה מספּר לילדים ספּורים באנגלית ומתבל דבריו במלים עבריות, וזה נקרא “למוד הלשון העברית.” וכן למוד הלשון על ידי מלים בודדות בנות-תפקיד, כלומר שמשתמשים בהן לפעמים בבית הכנסת ובבית. החידוש הראשון הביא לערעור הלמוד העברי בהרבה בתי ספר והשני לא הונהג עדיין, אבל תומכיו רואים בו שיפּור גדול. אין ספק שעל ידי למוד המלים הבודדות ייפּטרו מעול הוראת הלשון העברית כלשון, וכל ילד שידע תיבות מספּר ייחשב כ“מצליח.”

ספרות ילדים פּסקה כמעט מהופיע. יוצא על ידי “ההסתדרות העברית” דו שבועון מנוקד בשם “הדואר לנוער” ומעת לעת מופיעים קונטרסים בודדים, אבל כל אלה לא היו יכולים להתקיים על יסוד מסחרי, כי לרגל הירידה הגדולה חסר הילד המוכשר לקרוא ספּור עברי. רק בישיבות אחדות נמצאים ילדים המסוגלים לקרוא ספּור ילדים בלשון העברית. שאר הישיבות – רוחן רוח אורתודוכסי קיצוני, ואין בהן הרצון לפתח את סגולת הקריאה בספרות העברית המודרנית, שהיא פסולה בעיניהן.

יז: סוף דבר

שלש תקופות עברו על החנוך הישראלי באמריקה. הראשונה חלה בעתה של ההגירה הגרמנית – והספרדית מעוטת האוכלוסים כלולה בה. אחינו יוצאי גרמניה הקימו להם אסכולות כל-יומיות, ופרנסיהם בקשו לערוך שיטת חנוך מחושבת יפה, מקיפה את ימי הילדות והבחרות ומתנהלת מתוך מרכז צבורי אחד. מחשבה טובה זו קופּחה בעצם נצנוצה על ידי התפּתחות בתי הספר העירוניים. ההורים, שחייהם בגרמניה קרבום לתרבות המדינה, העדיפו את החנוך האזרחי, וייחדו לחנוך ה“דתי” קרן זווית צרה, שעות מועטות ביום השבת וביום הראשון, ואחר הצמצום הזה בא צמצום שני, והחנוך הועמד על יום אחד בשבוע. רבני גרמניה הקלו את המעבר הזה והמציאו לו הצדקה אידיולוגית. והתוצאות הטראגיות לא אחרו להתגלות. חנוך-לא-חנוך זה התפּשט בין כל קצות העם, ועד האורתודוכסים הגיע, וגידוליו הם הדורות החדשים, נטולי רוח ושאיפה יהודית. הם ניכרים ביהדותם על דרך השלילה, בזה שאינם נוצרים.

התקופה השניה מתחילה עם תגבורת זרם המהגרים ממזרח אירופּה, והיא שעה של תוהו ובוהו, ובה נתהוו העדות והחיים החברתיים בכוחם של צרכים ראשוניים, צרכים קבוציים ואישיים: בית קברות, מוסדות של צדקה ובית תפלה. חייהם היו חיי שעה, חיי מבוכה בסביבה חדשה ומוזרה, ונטולי אמונה בעתידם. ראש מאווייהם של ההורים היה לבל יקפּדו בניהם את הפּתיל האחרון המקשרם לעמם.

בתקופה השלישית, עם בואם של מהגרים בעלי אידיולוגיה לאומית דינאמית ממזרח אירופּה, – שמשו אור וחשך בערבוביה – והאור נאצל משמש התחיה שקסמה לישראל. בתקופה זו התחוללה תסיסה, נתגברה האמונה בעתידות ישראל, נוצרו ארגונים ומוסדות חדשים ובשדה החנוך לישראל נראו נצנים רעננים. בה בתקופה נפרשה טלית החנוך העברי גם על בנות ישראל וקול הזמר העברי נשמע. כל הטוב והבריא שיש בחיינו בא מאותה תקופה ומנושאי הרעיון הלאומי.

התקופה הרביעית חלה בימינו אלה וקשה לתפוס אותה במהותה, מחמת טשטושה ומחמת הנטיות המתנגדות המתרוצצות בה. בשדה החנוך נראו שנויים רבים לטובה. בניני מוסדות החנוך נאים הם, ויש גם מהודרים. המורים בעלי תעודות הם: בבתי ספר מקצועיים התכשרו לאומנותם. על המורים ממונים מפקחים ומנהלים, ביניהם יודעי דבר הדנים עמהם על השבחת דרכי הלמוד. לשכות החנוך שוכנות כבוד במשרדים יקרי שכר ומאוכלסים חבר מזכירים ומזכירות. מחנכים מדברים בטרמינים פּדגוגיים שבעל בית לא ירד לסוף כוונתם. תכנית הלמוד התעשרה במקצועות חדשים. כתבי עת פּדגוגיים יוצאים כסדרם. מומחים בחשבון מונים וסופרים מי נכנס לבית הספר ומי יוצא, והחשבונות מתפּרסמים בקהל. בוחנים עורכים מבחנים לשקול ידיעות התלמידים. כנגד פּסימיזם קל על חשבון העבר וההווה מפיצים המחנכים אופּטימיזם על ההשבחות ההולכות ומתקבלות. בראשית כל שנת למוד מכריזים על חודש של חנוך ועתוני ישראל מרבים במאמרים, וחשובי הקהל מודיעים את דעתם שבלי חנוך דתי אין מוסר אנושי.

ואף על פּי כן אין ההתקהלות והפרסומת יכולות לכסות על הנביבות הפּנימית. ידיעת הלשון העברית ירדה למדרגה שאין למטה הימנה. מאלף תלמידים שלמדו שלש-ארבע שנים – ידע אך אחד לתרגם פּסוק כצורתו. תכניתו של בית הספר ליום ראשון התפּשטה על כל התכניות. למרות המשחקים ודרכי הלמוד הפּרוגרסיביים וכל אמצעי המשיכה אין הלמוד היהודי חביב על ילדי ישראל.

החנוך נתפּלג והיה לענין מפלגה או כיתה דתית. הרב הריפורמי מחזיק במסורת שלו שנתקדשה במשך הימים ומבקש להכין מתפּללים להיכלו, ואם גם ציוני הוא ואוהב עברית אינו רואה אפשרות של מהפּכה חנוכית. שיא השאיפה היא להוסיף יום למוד אחד לשבוע. הרב הקונסרבאטיבי שומר על שלשת ימי הלמוד כעל מסורה חדשה ורובם מפחדים מפּני בית ספר יומי, שמא יש בו מעל באידיאל האמריקני. קופּות הצדקה התומכות גם בחינוך היו רוצות לגדל יהודים “נותנים.” אורתודוכסים יודעי פּוליטיקה שהגיעו לאמריקה בימי היטלר ונכנסו לשדה החנוך ברעם וברעש משגיחים שלא ייכנס לבתי הספר ה“כשרים” שלהם מרוח הציונות. מרכזי כל מפלגה משתדלים להבליט ולהגביר ולהאדיר את ההבדלים ולגדל יהודים מסוג מיוחד. וההסתדרות הציונית הגדולה שקועה בפעולתה המדינית ואין לבה פּתוח לחנוך הדור, ובאמת יש בזה מכשולים רבים, מכיון ששדה החנוך נתפּס על ידי אחרים.

הפּילוגים מרובים והאידיולוגיות מרובות, ולחנוך חסר אידיאל מרכזי להלהיב לב מורה עם תלמיד. האידיולוגיה של רוב בתי הספר כוללת גם צדקה, גם מוסר היהדות, גם דת, מחייבת ובלתי מחייבת, גם ציונות (חוץ מאלה של “אגודת ישראל”), גם הוקרת הלשון העברית – אך כולם יחד הם בליל, ויש המשגיחים שלא יתגבר יסוד אחד על חברו, חוץ מן היסוד האמריקני שהתגברותו רצויה. כי היסוד העיקרי בהשקפה היא האמריקניות, וכל הקשור בה בתקופה: פּרוגריסיביות, דימוקראטיה וכיוצא באלו. כאלו אש זו של הזדהות אמריקנית המלפּפת את הילד מיומו הראשון צריכה ניפּוח.

* *

אוירת התקופה החדשה אינה שוללת חנוך יהודי טוב. אדרבה, יש אפשרויות שלא היו מקודם. דור ראשון ליהודי אמריקה ממזרח – היו לו מנהיגים ראדיקאליים קנאים ששאפו אל המהפּכה הסוציאלית ואל ה“אנושיות.” הם השתדלו להרוס את מסורת ישראל ברינה. וההמונים בקשו להשתחרר מעול היתר של סייגי הגיטו וחומרותיו. הדור השני יליד הארץ בוש בהוריו והיה להוט אחר קליפּתה של אמריקה – הזדהות חיצונית. הדור השלישי שלא הוכרח עוד להלחם על קנינה של לשון מדינה, אינו מרגיש כל מרירות ואינו מתקומם ליהדות, אדרבה, יש בו רגש כבוד לה והוא מוכן להתקרב לתרבות אבותיו. הוא הגיע כבר אל ה“אנושיות” ומרגיש בחסרון יהדותו.

במוסדות החנוך אין עוד הילדים שונאי ה“רבי” ובוזיו. בועדי הדירקטורים של בתי הספר אין עוד הזקנים המבקשים שיחקו את דרכי הלמוד של ה“דור” האירופּאי. בתי המדרש למורים מוצאים בחורים ובחורות יודעי אומנותם. אבל חסרים מנהיגים גדולים ומדריכים נאמנים, מורי הדרך אל על, אל תרבות היהדות, אל לשונה ואל מולדתה, בלי חששות ובלי הסתייגות.

ואולי יקרה גם את יהדות אמריקה המקרה של “מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן.” למנהיגים ורועים חדשים מצפּה כנסת ישראל בארצות אמריקה.

פרק רביעי: בקאנאדה

מספר היהודים בארץ הגדולה והרחבה קאנאדה היה מעט מזער עד מאת העשרים, אבל יהודי לא נעדר בה, עוד בימי הכבוש הצרפתי, במאה השמונה עשרה. משפּחת גראדיס מבורדו, צרפת, ידועה ומפורסמת היתה בקאנאדה, ועשתה הרבה לטובת התגוננותם של הצרפתים מפּני האנגלים, ואחד ההיסטוריונים אמר על משפחה זו שגדולה היתה פעולתה בהגנת המושבה מפעולת בית המלכות."³⁶⁴ משעת נצחון האנגלים בשנת 1760 היה ישובם של היהודים חוקי והמתיישבים הראשונים שמשו כקצינים בצבאו של אַמהירסט.

קהלת היהודים הראשונה נוסדה במונטריאל בשנת 1768 בשם “שארית ישראל” ורוב חבריה היו מן הספרדים. בשנת 1831 ערכו בקאנאדה את ספירתה הראשונה של האוכלוסיה ונמצאו אז בכל הגלילות 107 יהודים. בשנת 1846 יסדו יהודי אנגליה, גרמניה, ופולין שבמונטריאל בית-כנסת, להתפלל בו על-פּי נוסח אשכנז, ולא האריך ימים, ולא נשאר רשמו אלא בארכיוני המלוכה. בשנת 1859 נתחדש בית הכנסת “בית אל”, הוא הנקרא כיום “שער השמים”. הקהילה הראשונה בטורונטו נוסדה בשנת 1849 וקהלת קוויבק הקימה לה בית תפילה בשנת 1892. מאז החלו היהודים להתפּשט בכל ערי המדינה.

גידולה של האוכלוסיה היהודית ניכר משנת 1882, אחר התפּרצות הפּרעות ברוסיה ונחשול ההגירה משם שטף ועבר לכל הארצות. בימים ההם החל הבארון הירש חולם ופועל לשנות את כלכלתם של היהודים ולהפכם לעובדי אדמה בארצות החופש, ובשנת 1897 נוסדה המושבה הראשונה של יק“א בקאנאדה, מושבת חקלאים, ונקראה על שם הבארון התומך. בשנת 1911 היו במושבות יק”א 2,171 נפש מישראל. בשנת 1941 נרשמו בקאנאדה 848 יהודים בעלי חוות חקלאיות.

בשנת 1901 היה מספר היהודים במונטריאל 6,790, בטורונטו 3,090, בוויניפּג 1,156 ובכל המדינה 16,131, בין 5,371,315 תושבים. בשנת 1911 עלה ישוב אחינו במונטריאל לשלושים אלף, ובכל קאנאדה – 76,199. יותר משבעים ושמונה אחוזים למאה מיהודי קאנאדה התגוררו בגלילות אונטאריו וקוויבק (39.8 אחוזים באונטאריו, 38.3 בקוויבק). בשנת 1931 נמצאו 62,383 נפש מישראל באונטאריו, 60,087 בקוויבק. בגליל מאניטובה גרו 12 אחוזים והשאר נפוצו ביתר גלילות המדינה הגדולה והרחבה. ספירות שנת 1941 מראות כי מספר היהודים היה אז 170,241, והריבוי הזה היה בחלקו טבעי, עודף הילודה על התמותה, ובחלקו בא מן ההגירה. כדי להבין את מצבו הנפשי של היהודי הקאנאדאי מן הזמן הנוכחי ראוי להעיר שבספירת 1941 נתגלה כי רוב היהודים ילידי קאנאדה הם, ואם נוסיף עליהם את יהודי אנגליה וארצות הברית שנתיישבו בה (2 אחוזים למאה מן הראשונים ושלושה מן האחרונים) נראה שרובם הושפּעו כבר מלשון הדיבור האנגלית ומן הפּסיכולוגיה המיוחדת של ילידי ארצות אלו. ילידי רוסיה היו 21 אחוזים מן האוכלוסיה היהודית, ילידי פולין 15 ורומניה 4 אחוזים. יהודים גרמנים – מספרם מצער. בשנת 1931 היו אך 388 וכעבור עשר שנים, בשנת 1941, אך 779. רק מעטים מיהודי קאנאדה לא ידעו לדבר אנגלית. בשנת 1921 היה מספּר היודעים לדבר אנגלית 94.35 אחוזים, בשנת 1931 – 98.66. מספר היהודים שהודיעו כי לשון דיבורם היא אידיש היה בשנת 1931 – 95.40, ובשנת 1941 – 76.25.

בעקבות ההסתגלות הלשונית ילכו שאר הסימנים של אינטגראציה וטמיעה, שאחד מסימניה המובהקים הוא רבוי נשואי התערובת. מבין 29,319 נשואי יהודים בתקופת השנים 1926–1943 היו 1,271 נשואי תערובת. היחס הממוצע היה 6.7 אחוזים למאה נשואי חד-דתיים. שעור נשואי התערובת בתקופת שמונה עשרה השנים הנזכרות הוכפּל. הוא גדל מ-4.9 בשנת 1926 עד 11.3 בשנת 1943. ומן הראוי לשים לב לעובדה שנשואי תערובת אלו נחשבים רק במקרים שבני הזוג נשארו כל אחד בדתו אחרי הנשואים.³⁶⁵

* *

כשבאו היהודים הראשונים לקאנאדה היה מספרם קטן. רובם גרו במונטריאל ושם חיו לפחות חיי עדה. אבל אלה שנתפּזרו לישובים הבודדים – קשה היה עליהם לחיות חיי יהדות ולחנך את בניהם ברוחם. מקרה אחד מרבים יעיד גם על הקושי וגם על מאמציו של אדם מישראל לשמור את חוקי דתו בסביבה זרה.

הנרי י’וסף חי בברטיי,³⁶⁶ מקום שיהודי נתגלגל שמה לעתים רחוקות, על כן למד י’וסף בעצמו שחיטת דקות וגסות, שיוכל ליהנות ממאכלות כשרים, והמציא לוח לעצמו, שלא יטעה בזמן החגים והמועדים. ואשתו היתה מרגילה את הילדים להקשיב לתפלות בעלה ולהתבונן במנהגים והשפּיעה עליהם שלא יתקרבו ביותר אל שכניהם הנוצרים.³⁶⁷

ראשיתו של החינוך היהודי בקאנאדה לוטה בערפל. מספר הילדים היה מעט, והרב ששימש שוחט וחזן היה גם המורה. המתיישבים הראשונים, היהודים הספרדים מיוצאי לונדון היו נושאים עיניהם, כספרדים שבאו לניו יורק, אל בירת אנגליה להביא משם את רועיהם הרוחניים. בשנת 1778 הובא מלונדון יעקב רפאל הכהן למלא את כל צרכי העדה הרוחניים, אך בעטיו של סכסוך עזב את מונטריאל ועבר לפילדלפיה וקבל שם משרה בעדת “מקוה ישראל” וקהלת מונטריאל נשארה בלי רועה. במקרה של צורך, להכניס ילד בבריתו של אברהם אבינו, לסדר קידושין וכיוצא באלה, היו מביאים את רב הספרדים מניו יורק. בינתים היו בני אדם שונים מורים את הילדים, ביניהם מהגר שהגיע למונטריאל בשם ברנשטיין, ואחריו מנדלס, שהורה ימים רבים. כולם לימדו למודי קדש בלבד, ולמודי החול רכשו להם הילדים בבתי הספר של הנוצרים.

ופרנסי העדה החליטו סוף כל סוף להביא להם רב ובשנת 1846 הגיע למונטריאל איש צעיר לימים, בן עשרים ואחת, בעל ידיעות עבריות וכלליות, בנו של הרב מלונדון, ונתמנה לרב בעדת הספרדים במונטריאל. שמו היה אברהם די סולה. צעיר זה גדל והתפּתח והיה במשך הימים לעמוד התוך בעדה והגדיל כבודה. בשנת 1852 נתמנה לפרופיסור ללשון העברית ולספרותה במכללת מאקגיל. די סולה פּרסם כמה ספרים חשובים בהיסטוריה ובמדעים. לצרכי החנוך היהודי יסד בית ספר ליום ראשון שהורו בו קריאה ותרגום תפלות וקטעי תורה. מספּר תלמידיו הגיע לשלשים.

מצב חנוכם של ילדי ישראל בבתי הספר של הפּרוטסטאנטים לא הניח דעת הקהל, והחלו לבקש דרך ליסוד בית ספר כל יומי, ללמודי קדש וחול. עדת הספרדים היתה המתחילה. נתכנסה ועדה משותפת של הספרדים והאשכנזים גם יחד לדון בדבר. וזה היה הדין וחשבון של הועד: "הועד המאוחד שנתמנה על ידי עדות היהודים האשכנזים והפּורטוגזים במונטריאול לשם יסוד “מכון לחנוך עברי”³⁶⁸ שבו יקנו להם הצעירים משני המינים ידיעה יסודית בלשון העברית ובדת, וכן לימודים חילוניים במקצועותיהם היסודיים, מגיש את הדין והחשבון דלקמן, שהוא פרי התיעצותם:

"הועד מכיר את הצורך המוחלט ליסד בעיר בית ספר חפשי לילדי העברים והגיעו לידי מסקנה שאפשר ליסדו על הבסיס דלקמן:

1. שכל עדה תבחר שלשה באי כח שהם יהיו הועד המנהלים של בית הספר… מנהלים אלו יבחרו שנה שנה אחד מהם שיהא יושב ראש הועד. יושב ראש זה יבחר לשנה פּעם מקרב באי כח האשכנזים ופעם מבאי כח הפּורטוגיזים, חליפות.

2. שיתקבלו בבית הספר ילדים משני המינים חנם, וילמדו נערים לבד ונערות לבד, יסודות הלשונות האנגלית, הצרפתית והגרמנית, גיאוגרפיה, דקדוק, כתיבה וחשבון ועברית ודתנו הקדושה ותולדות ישראל בימי המקרא לשם ידיעה שלמה ועל פּי מנהגי החרדים.

הילדים יתקבלו מבני חמש עד שתים עשרה. משנת השתים עשרה עד החמש עשרה יתקבלו רק לשם למודי קדש.

1. שילמדו את הלשון העברית רק על פי מבטא האשכנזים.

2. שלא יקבלו תשלומים משום תלמיד.

3. שועד המנהלים ימנה שני מורים טובים בני דת יהודית, וכל עדה תשלם משכורתו של מורה אחד… שכרו לא יעלה על שש מאות דולרים לשנה.

4. הועד אומד את הוצאותיו של בית ספר החפשי לילדי העברים, לפי המוצע, בסכום של אלף ומאתים דולר לשנה, וזה ישתלם מקופות שתי העדות, חלק כחלק. סכום זה הוא מלבד משכורות שני המורים שדובר עליהן לעיל.

דוד א. אנשל, יושב ראש

ב. קורטוסק, מזכיר

מונטריאל, חשון תרל"ח אוקטובר 1874.

בדין וחשבון זה נזכר שילמדו עברית על פּי ההברה האשכנזית, ולא נזכר על הוכוח הסוער שנתעורר לרגלי זה, על כן נביא כאן את התעודה הבאה אחריה, כתובה בידי היושב ראש אל נשיא עדת הפּורטוגיזים, ש. דייוויס:

"אדוני היקר:

בקשה לי אליך שתכנס אספה כללית של העדה בהקדם האפשרי, כדי להתיישב בדבר הדין וחשבון שעלי להגיש לפניהם כתוצאה מעבודת הועד המאוחד של קהלות בתי הכנסיות הפּורטוגזי והאשכנזי ולקבל את ההצעה שחובתי להביאה לפניכם… היה היתה אספת הועדים משני בתי הכנסיות. נבחרתי ליושב ראש הועד המאוחד והוצע באספה שבית הספר יכונה בשם המכון החינוכי לילדי העברים ללמד בו אנגלית ועברית, וששתי העדות תספּקנה את ההוצאות, ושהילדים ילמדו על פי מנהג אשכנז. ההצעות יצאו מטעם הועד האשכנזי, ולא מצאתי טעם להתנגד לתנאים, חוץ מן האחרון. אבל ההצעה האחרונה היא החשובה ביותר ולא יכולתי להסכים לה. סבורני שזהו עלבון לקהלה להעלים עין לגמרי ממנהג ספרד. הרגשתי כי אמעל בשליחותי ואבגוד לענינים שאני אחראי להם אם אסכים שמנהג אשכנז יהא היחידי שבני שתי העדות יתחנכו בו. ידעתי כי אנחנו בעלי דעות ליבראליות ואין ברצוננו לכפּות עליהם את מנהגינו, וחשתי כי דרישתם לקבל את התנאי הזה היתה פרי קנאות ואי כבוד.

"ברם הם לא רצו להטות אזן לשום הצעה אחרת ועל ידי רוב מספרם החליטו וקבלו הצעה זו. למראה העובדות הללו של קנאות והשקפות אי ליבראליות של העדה סבורני שההתאחדות לא תוכל לצאת אל הפּועל. ידעתי כי נכונו לנו קטטות זעירות בלי הרף ותלאות אחרות, על כן הוכרחתי להתיאש מן החפץ האדיר שהיה לי להחליט על בית ספר מאוחד באספתנו הכללית הבאה…

“מכיון שכך עלי לבקש ממך לכנס אספה כללית של חברי בית הכנסת הפּורטוגיזי להמלך בדבר יסודו של בית ספר משלנו, שבו ילמדו לא רק בנינו אלא גם בני העדה האשכנזית, אם יהא רצונם בכך. יש בידינו להשיג חדר לבית הספר מראשית נובמבר, ומורה נוכל להשיג מניו יורק, והד”ר די סולה, יורשה לי להעיר, ישגיח על בית הספר ויתן לנו מעזרתו הנדיבה ומנסיונו…

רק דבר אחד נשאר לנו לעשות והוא, להחזיר תשובה לבית הכנסת האשכנזי האנגלי שאחר שקבלנו את הדין והחשבון מאת היושב ראש של הועד המאוחד אין אנו יכולים לאשר את ההחלטה בדבר הנהגת המנהג האשכנזי בלבד, וצר לנו להפסיק את המשא והמתן, אך לא נוסיף לטפל בשאלה זו.

ד. א. אנשל"³⁶⁹

ובכן התפּוצצה האחדות בשל המבטא והמנהג. פתיחת בית הספר לא יצאה אל הפּועל. בינתים גדלה ההגירה וההורים לא יכלו לחנך את בניהם כראוי מחסרון בית ספר. הם היו מוכרחים לקיים בעצמם מצות “ושננתם לבניך”, ואת תפקידם זה לא יכלו למלא כראוי מפּני טרדות הפרנסה הקשה. אחד מן המשכילים במונטריאל הודיע בשנת תרמ"ד (1884) כי רוב בני העניים מן המהגרים אינם לומדים דת ישראל ורק “ישמעו לקח מפי אבותיהם כאשר יבואו בערב עיפים ויגעים מעבודתם כל היום, טרם ילך האב לשכב על מטתו יעורר את הנער מתרדמתו העזה לקחת את סדור התפלה ולקרוא בו מעט. זהו מצב חנוך הבנים בעיר הזאת ואין מעורר לדבר העומד ברומה של היהדות לכונן תלמוד תורה או לייסד בית ספר ולהעמיד מורים אמנים אשר ינהלו צאן אובדות האלה על מי הדעת והדת”.³⁷⁰

סוף כל סוף נוסד בית ספר, ללמודי קדש וחול בשנת 1887, והמורה בו היה אלכסנדר הרכבי, מי שנתפרסם אחר כך כפילולוג חשוב. הוא הגיע למונטריאל בשנת 1886, עלם בן עשרים ושלש שנים, יודע עברית יפה וכותב בה. אבל בית הספר לא הצליח ביותר משתי סבות: התקופה היתה תקופה של מהגרים, וילדים הולכים ובאים, והשניה היא המחלה היהודית הישנה, העדפת בית ספר של זרים, מעין מצוה “ולקחתם לכם לא משלכם”. את היחס הזה תאר הרכבי באחד ממאמריו על “היהודים בקאנאדה” שפרסם ב“הצפירה”:

“יהודי העיר הזאת, מונטריאל, – ומהם תקיש על השאר, כי כמחצית כל יהודי קאנאדה יושבים בה – דואגים מעט מאד לתורה ולחכמת ישראל. אמנם יש בעיר הזאת בית ספר מיחד לתלמידים עבריים, בו ילמדו שפת עבר בסדר נכון, והנהו עומד תחת השגחת פּקידי ההשכלה של העיר הזאת, והממשלה תקציב לו סכום ידוע לכלכלתו, וגם תחת השגחת קהלת האנגלים-הגרמנים-והפּולנים, אשר תתן חדר לבית הספר וגם תקצוב איזה סכום של כסף עבורו, אבל מה יועילונו כל הדברים האלה, אם הורי הילדים, רובם אנשי הקהלה הזאת, לא ישלחום בכל ימות השנה על הסדר, כי בשבוע או חדש ימים, עוד טרם זכה הנער ללמוד מאומה, והנה הוריהם מעתיקים משם ויתנום לבתי הספר של עם הארץ… בבית הספר הזה יש מחלקה מיוחדת ללמוד שפת המדינה ושאר המדעים למתחילים, ולו היו האנשים האלה דואגים לחכמת ישראל, כי אז עשה חיל. כאשר הנהו עתה לא נוכל לקוות גדולות ממנו”.³⁷¹

מסבת-מה לא ישר הרכבי בעיני הגבאים, ובפנקס החברה נרשם “שאין זה המורה הרצוי ביותר”. במקומו העמידו את מ. ד. הערמאלין, מי שעבר אחר כך לארצות הברית והיה לרומאניסט באידיש. בית הספר התקיים עד שנות התשעים, ונסגר. ההורים הסתגלו קצת אל חיי הארץ ושלחו בניהם אל בתי הספר הכלליים ולא חשו בצורך של בית ספר מיוחד.

עוד בית ספר אחד כללי עברי היה במונטריאל שנוסד בשביל ילדי המהגרים העניים על ידי מוסד הבארון הירש – בית ספר שמיזג פילאנטרופּיה עם השכלה ועיקרו היה להרגיל את הילדים החדשים שהגיעו לארץ לידיעת שפת המדינה. בשנת 1893 היו בו 316 ילדים וילדות. בית הספר קבל תמיכה מחברת “כל ישראל חברים”. רבים מעורכי הדין והרופאים הזקנים במונטריאל היו מתלמידי בית הספר ההוא. אבל לועד המקומי לא היה די כסף להחזיק בו. ועל גורלו יסופּר עוד להלן.

הראשון שהצליח להקים “תלמוד תורה” במונטריאל היה הרב מ. א. אשינסקי. הוא הטיף ופעל מתוך התלהבות ובשנת 1896 נוסד הת"ת. מוסד דל היה בראשיתו, אבל במהרה צמח ועלה והיה לרב ענפים ופעולה. מוסד זה, וכן אלו שבאו אחריו, הוקצה ללמודי אחר הצהרים, כאסכולת מלואים ללמודי קדש בלבד, ואת חנוכם הכללי קבלו הילדים בבתי הספר של הכתות הדתיות.

* *

כאן עלי לבאר את דרך החנוך בקאנאדה שהוא מיוחד במינו. לרגלי התנאים הקיימים שם היו אחינו יכולים להקים שם רשת של בתי ספר שלמים ואבטונומיים, שבהם יקבלו בניהם את חנוכם הכולל, החילוני והעברי גם יחד. היו יכולים – אלו גברה בהם ההכרה הלאומית ויצאו בכחות מאוחדים להגן על זכויותיהם. קאנאדה היא ארץ בת לאומים שונים ולשונות שונות. שני העמים העיקריים בשני הגלילות שבהם חי רוב מנין היהודים – הם אנגליים וצרפתיים, והטבלא הבאה תראה לנו את הרכב הלשונות המדוברות שם, לפי ספירות שנת 1941:

1941	בקוויבק	באונטאריו
כל העמים	3,331,882	3,787,655
צרפתים	2,695,032	373,990
בריטים	452,887	2,729,830
יהודים	66,277	69,875
איטלקים	28,051	60,085
גרמנים	8,880	167,102
אינדיאנים	11,863	30,336

העמים העיקריים במאניטובה הם, לפי ערך מנינם, בריטים, אוקראינים, צרפתים, פּולנים, גרמנים, הולנדים ויהודים. לפי החוקה הבריטית לצפון אמריקה משנת 1867, והיא משמשת בסיס לחוקת קאנאדה, נמסר החינוך לידי שלטונות הגלילות ואינו בידי הממשלה המרכזית. על כן אין שיטת חינוך אחידה בקאנאדה. בחמשה מתשעת הגלילות נמצאים בתי ספר כלליים המתכלכלים מקופת המסים ונתמכים מקופת שלטון הגליל. באלו הוטלה חובת חינוך כללית על ילדים משנת השבע עד הארבע עשרה והביקור בהם חפשי לכל ילד, בלי הבדל דת ואזרחות. בגלילות אונטאריו, סוסקאטשיבאן ואלברטה הוכנס סעיף לחוקה המרשה לפתוח, נוסף על בתי הספר הכלליים, “בתי ספר מיוחדים” לבני הקאתולים בערים שבני הדת הקאתולית הם המועט ולבני הדת הפּרוטסטאנטית בערים שהפּרוטסטאנטים אינם הרוב. “בתי הספר המיוחדים” באותם הגלילות – דינם כדין אסכולות המדינה המתכלכלות מהכנסות המסים מבעלי הנכסים ומתנהלים על ידי ועדי חינוך הנבחרים מתוך משלמי המס. תכנית בתי הספר המיוחדים דומה לתכנית בתי הספר הכלליים ומקבלים גם תמיכת הממשלה. יהודים או בני דתות אחרות, שאינם לא קאתולים ולא פרוטסטאנטים, משלמים אף הם מס לכלכלת בתי הספר הפּרוטסטאנטיים או הקאתוליים וזכאים הם לשלוח את בניהם אל בתי הספר הקיימים.

38.93 אחוזים מיהודי קאנאדה דרים בגליל קוויבק ודווקא שם אין שיטת חינוך מאוחדת, אלא דתית נוצרית, לקאתולים לחוד ולפרוטסטאנטים לחוד. שם לא היתה שליטה לחובת חינוך כללית וחפשית ורק בשנת 1944 נתקבל חוק חדש המחייב חינוך חפשי לכל ילד משנת 6 עד 14. קאנאדים שאינם שייכים לאחת משתי הדתות הנזכרות חייבים בכל זאת לפרוע מס החינוך, אבל אין להם הזכות החוקית להבחר כחברים לועד החינוך או לשמש כפקידים וכמורים באסכולות. ילדי ישראל מבקרים בבתי הספר של הפּרוטסטאנטים, אבל ביקור זה חסד הוא ולא זכות. היהודים עשו חוזה עם הפּרוטסטאנטים שישלמו מס החנוך לקופּתם, ועל ידי כך יתקבלו בניהם לבתי הספר שלהם. משלמי המס הם בעלי בתים, כלומר אלה שיש להם נכסים שיש להם אחריות.

טראגיותו של המצב הזה, שילדי ישראל יוכרחו ללמוד בבית ספר של בני דת אחרת וייחשבו שם כאורחים, ולפעמים בלתי רצויים, נתגלתה עוד לפני תשעים שנה. בשנת 1858 פרצה בהלת נסיעה לקולומביה הבריטית שבקאנאדה. זהב מצאו שם והנבהלים להון אצו אל מקום הזהב. ואחינו בני ישראל לא נעדרו אף הם, אף כי מספרם לא היה רב. הם התיישבו ברובם בוויקטוריה. את בניהם שלחו אל בית הספר הכללי, אבל בשנת 1861 הוציאום משם. משום מה? הנה אשר סופּר בעתון היהודי האנגלי שבלונדון:

“מציאת הזהב באיי וואנקוביר פּרסמה את אחוזתה הרחוקה של מלכות בריטאניה ומשכה שמה, בלי ספק, כמה מבני דתנו שנצטרפו לעדה. לא נדע על מעשיהם מלבד דבר אחד, שכל חבריה הוציאו את בניהם מבית הספר הכללי משום שהמורים, שהם בני הכנסיה האנגלוקאנית, השתדלו להסיר את לבם מאחרי דת אבותיהם”.³⁷²

המצב המכאיב הזה הולך ומבצבץ מעת לעת ומדי פעם ימצאו לו תרופה ארעית המשכיחה³⁷³ את סערת הרוחות לזמן מה. כבר הוזכר לעיל שבמונטריאל נתעורר החפץ לייסד בית ספר יהודי כולל, ללמודי חול וקדש יחד, כדי שלא יהיו ילדי ישראל נתונים לנדיבותם של מחנכים זרים. בשנת 1874 נקראה אספת העדה האשכנזית לדון בזה. באספה נקרא מכתבה של העדה הספרדית שבה הציעו להתאחד עמהם לצורך זה. נבחרו שני וועדים משתי העדות ונתכנסו לישיבה, אבל לא באו לידי השתוות. בדין וחשבון שהגישו חברי הועד של העדה האשכנזית נאמר:

“קורפּוראציה זו צריכה לייסד בית ספר ללמודי חול וקדש, במקום שנערים ונערות ילמדו יסודות הלשונות אנגלית, צרפתית, גרמנית, גיאוגראפיה, כתיבה, חשבון, וירכשו להם ידיעה שלמה בעברית, בדת ובתולדות ישראל.” התעורר וויכוח ער וההצעה נתקבלה. החלו לאסוף כסף לצרכי הבית ובחדש ימים נקבצו אלף וחמש מאות דולר. אבל פתיחת האסכולה נתקלה במכשולים. המשא והמתן בין שתי העדות נמשך ובינתים התערב בדבר אחד מועד החנוך של הפּרוטסטאנטים והביא לידי פשרה שיוסיפו ילדי היהודים לבקר בבתי ספרם של הפּרוטסטאנטים, ופתיחת בית הספר היהודי נדחתה. הפתרון הזה לא היה שלם. הרבה יהודים משלמי מס דרו בשכונות קאתוליות, ובניהם לא יכלו לכתת רגליהם לשכונה רחוקה לבקר בבית ספר פּרוטסטאנטי, על כן שלמו את מסיהם לקאתולים. ועד הפּרוטסטאנטים התרעם על זה. לפי דעתם צריכים היו כל היהודים משלמי המסים להכניס את הכסף לקופּתם הם. על כן החלו להגביל את זכויות התלמידים היהודים. בשנת 1886 נתגלע הסכסוך בתקפּו. רבים מן ההורים הגיעו לידי הכרה שאין זה לכבוד להם לשלוח את בניהם לבתי ספר, שאין זכויותיהם שם שוות, על כן החלו להוציא את בניהם ולהעבירם את בתי הספר הקתוליים. כך נהג הדבר כחצי שנה. היו הורים שנטו לעשות חוזה עם הקאתולים. בינתים החליט וועד הפּרוטסטאנטים שלא יקבל ילד מישראל, אלא אם כן הוריו משלמים מס. ויען שלא רבים היו בעלי הבתים מישראל במונטריאל, יצא שחלק גדול מן הילדים לא יכלו להכנס לבית הספר. אז החל משא ומתן חדש עם הפּרוטסטאנטים ונתפּשרו שיהיו כל הילדים שהם בני חברי שתי העדות מתקבלים. ומה על ילדי ישראל בני מהגרים שיגיעו למונטריאל ועדיין אינם חברים לאחת משתי העדות? – איש לא חשב עליהם.

כשהחל מכון הבארון די הירש לטפּל בשאלת ישוב חקלאי של יהודים בקאנאדה ומשרדו נעשה מרכז למהגרים שמו הפּרנסים לבם גם לחנוך הילדים ויסדו בית ספר כללי, כאשר סופּר לעיל. ובו מצאו מקום כל הילדים החדשים, אבל אמצעי הוועד המקומי לא הספּיקו להחזיק את בית הספר. על כן החלו תובעים חלק היהודים במסי הפּרוטסטאנטים. בדין וחשבון משנת 1893 נאמר:

“בשנה האחרונה הגענו לידי פשרה בענין מס היהודים לטובת החזקת בתי הספר והוועד קבל סכום של שמונה מאות דולר כתמיכה, ברם אין זה מספיק, ודרושים לנו לפחות אלף וחמש מאות… סגירת בית הספר תחשב כאסון. קהל הילדים המגיעים לארץ זו אינם מסוגלים להכנס אל בית ספר לא יהודי, ומבלי המוסד שלנו ימנעו מהם את האפשרות להיות לאזרחים טובים ומועילים”.

כעבור שנה הודיע אחד החברים, מאקסוועל גולדשטיין:

“לאחר שנות מלחמה להשיג חלק ראוי לנו ממסי היהודים, באה עתה האפשרות ונעשו סידורים שיביאו לידי כך, מבלי אשר נקריב את עיקרינו”.

תמיכת וועד החנוך הפּרוטסטאנטי לבית הספר של הברון הירש ניתנה עד שנת 1893, אבל מאז והלאה חדלו לתמוך בבית הספר, כי בינתים בנה הוועד בתי ספר חדשים ואמר, שילדי ישראל יוכלו לבקר בהם. מכון הבארון צמצם אז את בית ספרו אך לשלש מחלקות ראשונות עד שהצליחו התלמידים לקנות להם את ידיעת הלשון האנגלית, ומשנה רביעית נכנסו אל האסכולה הפּרוטסטאנטית. למודי הקדש הוסיפו ללמד בערבים.

בתוך זמן זה באה על היהודים פּורענות חדשה. זרם המהגרים הלך והתגבר והביא עמו תלאה ועוני, כרגיל. רבים מהם היו בודדים, ללא קרוב וגואל, והעזרה המושטת להם לא הספּיקה. אז מצאו להם המסיתים כר למעשיהם. הם החלו לפרוש את רשתם לרגלי ילדי ישראל וזה עורר תנועה גדולה של מחאה והעמיד שוב את שאלת החנוך על הפּרק.

חברי הועד של הפּרוטסטאנטים באו בטענות על היהודים. אמר אמרו שהתלמידים מישראל נופלים למשא עליהם. מספר התלמידים היהודיים שבקרו בבתי ספרם הגיע לשש מאות והנה – טען הוועד – בכל העיר נמצאים אך ששים יהודים משלמי מס מנכסים שיש להם אחריות, וסכום כל המס הוא 4,678 דולר. ומה להם לחנך את ילדי ההורים שרובם אינם משלמי מסים? היהודים מצדם אמרו שלא בעל הבית משלם את המס, כי אם הדיירים, והטענות והמענות לא חדלו.

בית הספר של הברון הירש היה מקבל מן הקופּה שמונה דולרים לגלגלת כל תלמיד. בבית הספר דופרין, שבו נמצאו ילדי ישראל במספּר גדול, הזמינו הפּרוטסטאנטים את הרב די סולה שיהא מלמד את הילדים עברית. אבל לא עברו ימים מרובים ונפשם נקעה מזה. למה ילמדו את ילדי ישראל עברית? ותרוץ מצאו מתוך הפּדגוגיה דוקה. העברית – אמרו – היא לשון שאינה מועילה ואינה משפּיעה על נפש הילדים. כשראו שאין דעתם של היהודים נוחה מזה פּנה הוועד אל יועץ המשפּטים של מדינת קביבק אם חובה מוטלת עליהם למלא צרכיהם הדתיים של ילדי ישראל בחנוך, והיועץ ענה בשלילה.

הסכסוכים הביאו לידי כך שהכניסו הצעת חוק לוועד המחוקקים בקביבק להנהיג חובת חנוך כללית ושהממשלה תקבל עליה את ההוצאות. חוק זה לא נתקבל. המתנגדים אמרו שהתנאים השוררים בקביבק מיוחדים הם במינם, אין שם חנוך חפשי לכל, ואי אפשר להטילו. בה בשעה אפשר היה לדבר על בתי ספר מיוחדים ליהודים. בית הספר של הברון הירש היה קיים ומן האפשר היה שישמש הגרעין לפתיחת רשת של בתי ספר יהודים. ושוב החמיצו היהודים את שעת הכושר ונמסרו לנדיבות רוחם של זרים.

והזרות שבמצב מבצבצת מעת לעת.

נער יהודי בשם פּינזלר, תלמיד בית ספר יסודי במונטריאל, זכה בפרס על הצטיינותו בלימודים, אבל הפּרס לא ניתן לו משום שהיה בן יהודי דייר – ולא בעל נכסים – שאינו פורע מס. משום כך ניטלה ממנו הזכות שכל ילד פּרוטסטאנטי נהנה ממנה. הורי הילד ערערו על קיפוח זכותם לפני המשפּט, והדיין פסק שהדין הוא עם בית הספר ואין ליהודי זכות התלמיד הפּרוטסטאנטי. נוסף על זה הותנה בחוזה שבין היהודים והפּרוטסטאנטים שאין ילדי ישראל מחוייבים ללמוד את עיקרי הדת הנוצרית – אם הוריהם מתנגדים לכך, תנאי אחרון זה לא נתקיים במלואו, שכן נמצאו מורות שלימדו לילדי ישראל את ה“ברית החדשה” וטענו שלא הפרו את החוזה, מכיון שהתלמיד הסכים לכך ברצונו הטוב. החלו היהודים לקבול על זה ולדרוש שינתן להם בא כוח בועד, ודרישתם זו לא ניתנה להם. כמו כן דרשו היהודים זכותם של מורים יהודים להתקבל במוסדות אלו. הועד עיין בשנת 1913 בדרישה זו ומינה כמה מורות יהודיות. בשנת 1914 הורגש מחסור גדול במורות ונתמנו אז עוד כמה מורות יהודיות. בשנת 1925 נמצאו שבעים מורות יהודיות בין אלף מורות. היהודים הרגישו שזכויותיהם מתקפּחות ואין בנותיהם מתמנות על פּי קנה המדה של ידיעה וכשרון. בנות ישראל שסיימו בית מדרש להוראה בהצטיינות גדולה – משרה לא ניתנה להן. ועד בתי הספר הודיע שההורים הפּרוטסטאנטים מבכרים מורות מבני אמונתם, ועוד טענו שנטיה כזו שוררת אף בין היהודים עצמם, כי נמצאו הורים יהודים שביקשו להעביר את בניהם ממחלקות מורות מישראל למחלקות של מורות פּרוטסטאנטיות. הועד העיר שבדרך כלל חובתו היא לעמוד על משמרתו שבתי הספר העומדים ברשותו יהיו טבועים במטבע הדת הנוצרית.

גברו הטענות והמענות עד שמונתה וועדה מיוחדת לעיין בבעיה חמורה זו. אז התעוררה גם שאלת מערכת חינוך מיוחדת ליהודים. ואחד מחברי הוועדה, איש פרוטסטאנטי, הביע את דעתו בדברים אלו: “בין היהודים והפּרוטסטאנטים קיימת מחיצה. כור ההיתוך אינו פועל פּעולתו. על כן מן הראוי שיווסדו בתי ספר מיוחדים ליהודים. אנו רוצים למסור לילדינו את תרבותנו, נוסף על הידיעות הכלליות.”

אבל מר נתן גורדון, בא כוחם של עשירי ישראל, ענה ואמר:

“מה נועיל בבתי ספר מיוחדים ליהודים? באופן זה ניצור רקע של תרבות ומסורת יהודית לתרבות ולמסורת האנגלית. אנו רוצים קודם כל לתת לבנינו חינוך חילוני³⁷⁴. אפילו ‘המתבדלים’ (הרוצים בבתי ספר מיוחדים לישראל) אינם מאוחדים בענין תכנית הלימודים, אלו רוצים בחינוך דתי ואלו בחינוך בלי דת. אני מגן על הסטאטוס קבו”.

והשופט הנוצרי, הובארד, הביע דעתו:

“אופי הילד תלוי במדת מה בלימודי בית הספר, ויותר מזה ב’דעת הקהל' שבבית הספר. אם הרוח השוררת בבית הספר נוצרית היא יתפּתח אופי נוצרי בילדים. חושבני שאם רוב הילדים במחלקה נוצרים הם ממילא תתפּתח בה דעת קהל של הכתה שאנו הפּרוטסטאנטים חושבים כטיפּוס הנאה ביותר של הדור הצעיר”.

לידי מסקנה לא הגיעו. מטעם היהודים היו שלושה חברים, שנים מהם התנגדו להתבדלות ורק אחד הגן עליה. על כן הביאה הוועדה לפני הממשלה את הדעות השונות. הדבר הגיע אל בית הדין הגבוה. היהודי שהגן על התבדלות דרש לחלק את הפּאנל הפּרוטסטאנטי לשנים – אחד משלהם ואחד יהודי. על השאלה אם מותר ליהודים לפתוח להם אסכולות מיוחדות ענו שנים מן השופטים “הן” ושלושה התנגדו לכך. בבית המשפּט העליון³⁷⁵ פּסקו שפּתיחת בתי ספר מיוחדים לבני ישראל אינה נגד החוקה. כמו כן פּסקו שזכאים הם בני ישראל במונטריאול לבקר בבתי ספר פּרוטסטאנטיים – לא כן בפרברים ובכפרי הגליל. אף קיימו את זכותו של ועד החינוך שלא להעמיד מורים מישראל. ליהודים ניתנה הרשות לפתוח בתי ספר משלהם בתנאי שלא יזיקו לקאתולים ולפּרוטסטאנטים.³⁷⁶ כעבור זמן-מה נשללה זכות זו ושלושת באי הכוח היהודים יצאו בדימוס – לאות מחאה. ומאז שולחים היהודים את בניהם אל האסכולות הפּרוטסטאנטיות ומסתפּקים בזכויות המצומצמות שבניהם יוכלו להשאר בביתם בימי חג ומועד והעדרם לא ייחשב להם לעון ואם ימצאו ספר לימוד שתכנו נושא עליו חותם נוצרי – נתונה להם הרשות לערער על זה ולדרוש לשחרר בניהם מללמוד בו.

* *

בתי הספר העברים ובתי תלמוד התורה בקאנאדה הם על כן מן הטיפּוס המשלים, שמלמדים בו אחר הצהרים. הראשונים נוסדו על ידי יהודים עניים בפרוטותיהם הדלות. בימים ההם היו רוב יהודי קאנאדה עובדים בבתי חרושת של יזע או עוסקים ברוכלות, עוברים ברחובות ומוכרים מרכולתם הפּרושה על פני שידת קרון של יד או נוסעים בעגלתם הטעונה מכפר לכפר וילדי הגויים רודפים אחריהם וקוראים להם “שיני” (חזיר). בתנאים אלה היו בתי תלמוד התורה הראשונים מוסדות דלי דירות ודלי רהיטים ומתכלכלים במסכנות. “כשהתחלנו ביסוד תלמוד התורה – מספר אחד המייסדים מטורונטו – היו בקופתנו ח”י דולרים, מתרומות של חמשה ועשרה סנט לשבוע. שכרנו מלמד והחילונו במספר ילדים בבית המדרש. לאחר ששה שבועות העברנו את הת“ת לחנות פּנויה”.³⁷⁷

* *

החינוך היהודי בקאנאדה עולה באיכותו על החינוך בארצות הברית. הוא אינטנסיבי יותר, רווי יותר לאומיות ומודרניות, מכוון יותר לקיום הלאום מתוך דינאמיות. וכמה גורמים לדבר: רובם המכריע של יהודי קאנאדה בני ארצות מזרח אירופּה הם ולא הושפּעו מפּעולותיהם ומהשקפת עולמם של ה“יאהודים” מארצות השוויון. בקאנאדה אין עשירים מופלגים שבכוח תרומותיהם הגדולות יפעלו על דיוקן מוסדות החינוך. התורמים באים כולם מן המעמד הבינוני והנמוך, מתוך השתתפותם הפּעילה, והם שומרים על החיוניות העממית של מוסדותיהם. קאנאדה אינה ארץ בת תרבות שלטת אחת, ואף כי גדול כוח האנגלית שם, בכל זאת ריבוי הלשונות והלאומים וההתחרות התרבותית פּועלים לטובה על חפץ השמירה העצמית. ועוד גורם אחד שאין לזלזל בו: הישוב שם חדש הוא בערך. רוב המוסדות לא הוקמו על ידי מהגרים שהלכו בדרך המסורת הפּאסיבית לחקות את בתי האולפן הידועים להם “מן המולדת הישנה”. מהגרי קאנאדה עברו את האסכולה של הסערות הפּוליטיות ברוסיה ופּולין ומתוך חבלי הזמן יצרו להם השקפת עולם ודרכי פעולה לקיים חיי עמנו בתפוצות ולשפּרם. טובי בתי הספר נוצרו על כן מתוך כיוון ציבורי ולאומי והשפּעתם על חניכיהם גדולה מהשפּעת בית לימוד פּאסיבי.

סוגי בתי הספר שונים הם: קיים עדיין בית תלמוד התורה המסורתי, וכנגדו בית תלמוד התורה הלאומי, החדור רוח התחיה הלאומית, המלמד עברית על פי השיטה הטבעית והמקשר את החניכים עם ארץ עתידנו; קיים בית ספר עממי, העומד על בסיס שתי הלשונות, העממית והלאומית, ועל שתי הספרויות, ונוטע בלב הילדים רחשי כבוד להווי, וקושר נפשם ושאיפותיהם בארץ ישראל, ויחד עם זה יעמוד על יסוד של יושר סוציאלי ושל ארגון דימוקראטי; וכנגדו בתי הספר האידישאיים, מהם המכירים גם בלשון העברית כלשון יצירה בהוה ובארץ ישראל כמקום קימום לאומי ומהם אידישאים סוציאליסטים מנקודת המבט של ה“בונד”. קווי החילוק האידיאולוגי היו חדים בתחילה, אולם, במשך הימים טושטשו במקצת. החיים הנוחים החדשים, המשותפים, פּועלים את פּעולת ההשוויה ומביאים לידי דמיון מנהגים וקרבת לבבות. הצד השווה ברוב בתי הספר – מן הבחינה הפּדגוגית – הוא שהם מכירים בזכויות הילד ובדרישות נפשו ומכוונים את דרכי החינוך לפיהן.

בתי הספר ליום ראשון אינם ממלאים תפקיד חשוב ביהדותה של קאנאדה, כי תנועת הריפורמה לא הכתה בה שורש, אבל יש סימנים לדבר שעם השתרשותם של היהודים בארץ ירבה מספּרם של מוסדות מטיפּוס זה. תחת זה החל בשנים האחרונות להתרבות טיפּוס בית הספר האינטגראלי, הכל-יומי, המאחד לימודי קודש וחול. קשה לדעת אם באה נטיה זו מהשפּעת הישיבות שנוסדו בארצות הברית והצלחתן הלימודית, או משום שהחינוך בבית הספר המשלים (שעורי אחר הצהרים) לא הניח דעת העסקנים ולא ראו בו בטחון לאומי, או משום שמספּר מחנכים בעלי צורה מחברי תנועת “תרבות” במזרח אירופּה הגיעו לקאנאדה. בכל אופן החל יסודם של בתי ספר אלה מתוך היסוסים ובתוך אוירה בלתי-מעודדת. “יחס היהודי לשפת המדינה ולתרבותה – יאמר מנהל בית-ספר שלם אחד – מביא לידי התבטלות עצמית. אפילו המורים והמחנכים נתדבקו במחלת היאוש אשר תקף את הדור והאמתלא היתה תמיד ‘הלא אמריקה היא כאן ומה יש לעשות’. בעמל רב עלה למצוא את עשרת הראשונים אשר יהיו החלוצים וישלחו את ילדיהם אל בית הספר היומי. חששות שונים הובעו מצד ההורים, שמא יפגלו את הדיבור הטהור של האנגלית, שמא לא תכיר הרשות בתעודת הסיום, למה נתבדל בתוך גיטו. אבל לאחר שנוסדו המוסדות נתבטלו החששות”.³⁷⁸

* *

נפנה נא עתה אל העיר מונטריאל ואל מוסדותיה. בשנת 1944 התקיימו מוסדות אלו וזה מספר תלמידיהם:

שם המוסד	מספר התלמידים
בתי ספר דתיים לאומיים
בתי תלמוד התורה המאוחדים: ת“ת מרכזי (”ישיבה קטנה" ובית ספר משלים לאחר הצהרים, גם בית ספר תיכון ומכון להשתלמות.	900
אנשי ספרד	180
בית הת"ת בפאפּינו	35
סך הכל	1115
“עדת ישראל” (שייך לבית כנסת וכולל ישיבה ות"ת)	275
“שער השמים” (של בית כנסת, שלוש פעמים בשבוע לכיתה)	178
“שערי ציון” (בבית כנסת, שלוש פעמים בשבוע לכיתה)	100
סך הכל	553
בתי ספר לאדוקים
כרם ישראל	75
ישיבת תומכי תמימים	219
מרכז התורה	50
סך הכל	344
בתי ספר רפורמיים
היכל עמנואל	30
בתי ספר ליום ראשון:
שער השמים	207
שערי ציון	210
היכל עמנואל	110
סך הכל	557
סך הכל ביניים	2569
בתי ספר עממיים יהודיים (באלה מלמדים עברית במדה הגונה והכוון לאומי)
המרכז	610
סניף	185
סך הכל	795
בתי ספר על שם פרץ (מלמדים גם עברית)
המרכז	375
סניף	75
סך הכל	450
ארבעטער רינג	45
בית הספר על שם ווינטשבסקי (קומונאי)	150
סך הכל	195
סך הכל ביניים	1440
בסך הכל	4009

בשנת הלמודים 1946–1947 לא באו שנויים גדולים במספּר התלמידים: בבתי הספר של “עדת ישראל” עלה מספּרם לשלש מאות ועשרה, ב“שערי ציון” למאתים עשרים וחמשה, וב“כרם ישראל” וישיבת “תומכי תמימים” לארבע מאות שמונים ושמונה.

ואשר לפּרטים:

בשנת 1896, כשמספּר היהודים במונטריאול היה כחמשת אלפים, נפתח בית תלמוד התורה הראשון בשם “מנין שפּירא”. בימים ההם היו רוב היהודים “ירוקים”, חדשים מקרוב באו, ולא הסתגלו עדיין אל הארץ לא בפרנסתם ולא בארחות חייהם. רובם עסקו בעבודת המחט וברוכלות, ומעטים מאד היו הסוחרים והאמידים ביניהם, והילדים היו משולחים לנפשם, מבלים זמנם בחוצות העיר ללא השגחה והדרכה. אחד מן הראשונים לעורר את לב העם לשים לבם לחינוך בניהם היה הרב א. מ. אשינסקי. תכופות היה דורש ברבים על הצורך בתלמוד תורה וקרא לאספות לדון בשאלה זו, עד שעלתה בידו ליסד את מחלקות תלמוד התורה ב“מנין שפּירא” הנ“ל, ברחוב קדיו. החזקת תלמוד התורה עלתה בקושי, מחמת דלות ההורים, והיו חוזרים על הפּתחים לקבץ נדבות, ובכל שמחת משפּחה היו מעמידים קערות לפני הקרואים לשם הת”ת. אבל המוסד לא נשאר במעמדו הדל זמן רב. מהגרים הוסיפו לבוא, האוכלוסיה גדלה, הילדים נתרבו וכן גדל מספּר התומכים. בשנת 1903 נקנה בית למוסד ברחוב סט. אורביין, מספר 146. בינתים נתמנה הרב צבי הכהן ליושב ראש ועד החנוך והוא התמסר לתפקידו בהתלהבות. כשהגיע מספּר התלמידים לארבע מאות יסד הרב מחלקה ללימוד התלמוד. ראשיתה היתה מצערה, אך עשרה תלמידים נתכנסו בה והרב הגיד לפניהם שיעורים. לאחר כמה שנים יסד “בית ספר תיכון” (שעורי ערב למסיימי הת"ת) בשם “ישיבה דמונטריאל”.

הרבה עשה לשיפּור המוסד המנהל, המשכיל העברי, משה אלימלך לווין. הוא תיקן תכנית לימודים מודרגת ומגוונת³⁷⁹ וכלל בה גם לימוד ההיסטוריה וראשית הספרות. גם הנהיג את לימוד הלשון על פּי השיטה הטבעית, וזה משך את לב הילדים ועורר בלבם אהבה ללימודים העבריים. רבים שמעו על טיב בית הספר ובאו לבקר בו והתלהבו מסדריו ומידיעת תלמידיו. שני רבנים מארצות הברית חוו דעתם: “כמעט לא ראינו בית תלמוד תורה כזה ביתר ערי אמריקה”.³⁸⁰

עם חליפות העתים החלו יהודי מונטריאל להתפּשט בשכונות שונות והקימו להם בתי כנסיות חדשים, ועל ידיהם בתי ספר. בשנת 1917 התאחדו כולם ובחרו להם הנהלה מרכזית ומאז קורא להם “בתי התלמוד תורה המאוחדים במונטריאל”. על ידי הריכוז והפּיקוח ניתן לכל בתי הספר כיוון לאומי וברובם נתקבלה ונשתרשה השיטה הטבעית, עם כל האהבה הלאומית הכרוכה בה. ביניהם הצטיינו בית הספר על שם ח. נ. ביאליק, בית הספר התיכוני (הישיבה) ובית הספר של אנשי ספרד.

פרק חדש בדברי ימי המוסד והחינוך העברי במונטריאל התחיל עם חנוכת בנין בית תלמוד התורה המרכזי (היברו עדיוקיישונאל אינסטיטוט) בשנת 1931. הבנין עלה ברבע מיליון דולר בערך והרים ערכו של החינוך היהודי בקרב כל שכבות העם. הבנין החל לשמש לא רק מקום לימודים אלא מקום חיים ופעולה לקבוצות צעירים מן הזרמים הלאומיים. בה בשנה הגיע מספּר התלמידים לאלף ושלוש מאות, ובישיבה קרוב למאה. לפני זה היו שלוש ישיבות מעוטות חניכים שהיו מתחרות זו עם זו ונתאחדו. כמה מתלמידי הישיבה עברו אחר כך לבתי המדרש לרבנים שבארצות הברית ואחדים מהם זכו לסמיכה. לאחר שהוקם הבנין הוזמן ש. י. בורובסקי למנהל ועשה הרבה לשיפּור המוסד ולתיקונו. הוא הוא שאיחד את הישיבות. תיקן תכנית לימוד חדשה ואחידה, האדיר את חגיגות מועדי ישראל במוסד ועשה את המקום מרכז לפעולות בני הנעורים.

שנתים לאחר הקמת הבנין פּתחו בת“ת בית ספר כל-יומי, עברי-אנגלי, ללימודי קודש וחול והוא נקרא עכשיו “מדרשה עברית”. קשה היתה ההתחלה ונרשמו במוסד אך עשרה ילדים. אך מיד החל להתפּתח בצעדים גדולים ובשנת 1944 הגיע מספּר חניכי הבית לארבע מאות. יסודו גן ילדים ועליו שבע מדרגות ובכל מדרגה כתות מקבילות. בית ספר זה נתחבב מאד על הציבור והורי הילדים מוצאים בו קורת רוח גם מצד החינוכי והלימודי וגם מצד הנוחיות, שכן אין לב הילד וזמנו חלוקים בין שני מוסדות, אחד עיקר ואחד טפל. שנות הלימוד ב”מדרשה" שמונה, ובתלמוד תורה – שעורים שלאחר הצהרים למבקרי בתי הספר הכלליים – שבע שנים. בבית הספר התיכוני קיימות שלוש מחלקות לשלוש שנים ובמכון להשתלמות בלימודי היהדות – שנתים. תכנית הלימוד כוללת תפילה ודת, תנ“ך, רש”י, התחלת גמרא, תולדות ישראל, הלשון העברית, קטעי ספרות, ועניני ארץ ישראל. התכנית חדורה רוח המסורת והתחיה העברית.

מנהל בתי התלמוד המאוחדים הוא מ. מגיד, עברי נאמן ומחנך טוב. על הצלחת בתי הספר הכל-יומיים ויחס הקהל אליהם – נביא דברים אחדים מפּי מנהל “עדת ישראל”:

“הישגים חשובים ורבים השגנו ביצירת נסיון זה… כבשנו את לבם של הרבה הורים, העלינו את ערכו של בית הספר העברי וגם של המורה העברי בעיני הקהל היהודי… התוצאות החינוכיות המשמחות של הנסיון הזה יש בהן לעודד את המורה העברי שיתגבר על רגש התבוסנות השורר במחננו… עד כמה שהסתכלתי נוכחתי שהתלמידים אוהבים את בית הספר היומי. אוירה של חיבה שוררת בכתות”.³⁸¹ בתי הספר העממיים (אידישע פאָלקס שולן – בתי ספר עממיים יהודיים) שבמונטריאל נוסדו בשנת 1914 על ידי קבוצת צעירים ובראשם הד"ר יהודה קויפמאן (אבן שמואל). העיקרים שהונחו בהם היו: 1. זכות שווה לשתי הלשונות, לעברית ולאידית; 2. מזיגת הישן והחדש בתרבות ישראל; 3. לימוד תולדות ישראל בשיטה יסודית; 4. ידיעת המסורת בדרך הלאומיות המודרנית; 5. ארץ ישראל כנושא מרכזי; 6. מלחמה ליושר וחופש בעולם; 7. ידיעת חיי ישראל ומאורעותיהם בזמן הזה.

במשך הזמן נפתח סניף לבית הספר בשכונה אחרת. בשנת 1938 פתחו הפּרנסים בית ספר כל-יומי, למען תת לילדים חינוך יהודי אינטנסיבי. ממספר קטן של ילדים גדל בית הספר ובשנת 1944 היו בו 310 תלמידים ועשרים מורים. בית ספר זה היה הראשון מסוג זה במונטריאל, ואלה שנוסדו אחר כן הלכו בעקבותיו. כל בתי הספר העממיים האלה מצטיינים בתוכן לימודיהם המסודר והמודרג ובהשפּעתם על חניכיהם, השפעה יהודית מודרנית ולאומית. הלשון העברית ידועה לתלמידים, נוסף על ידיעתם בלשון האידית. טבלאות המספּרים מראות כי מספּרם הכללי של התלמידים בכל מדורות בתי הספר עלה מ-50 בשנת 1914, ל-100 בשנה שלאחריה, 337 בשנת 1924, 487 בשנת 1934, 546 בשנת 1939 ו-827 בשנת 1944. תכנית הלימודים מתחילה במשחקים וחגיגות חגי ישראל בגן הילדים עד קטעי ספרות בעברית ואידיש במחלקה השביעית תורה ונביאים ראשונים, תולדות ישראל עד ימינו ואגדות התלמוד. בבית הספר התיכון מלמדים מלבד המשך הנ“ל גם נביאים אחרונים ובקורס העליון (שלוש שנים) המשך הנ”ל וכתובים ומשניות. מרגילים גם את החניכים בקריאת עתונים עבריים ואידיים ובקשרים חיים עם העם ומוסדותיו ועם ארץ ישראל. מנהל בתי הספר העממיים היהודיים הוא שלמה ווייסמאן – אחד המחנכים החשובים ובעלי ההגות בקאנאדה, המבקש את הסינתיזה בין האידיאלים הסוציאליים, בין ההסתגלות לחיי הארץ ובין הקיום והיחוד הלאומיים.³⁸²

* *

בית הספר הנקרא כיום על שם י. ל. פּרץ (פּרץ שולן – בית ספר מרכזי וסניף לו בשכונה אחרת) ולפנים “נאַציאָנאַל ראַדיקאַלע שולע” נוסד על פּי השפעת “פּועלי ציון”. בשנת 1910 היתה במונטריאל ועידת מפלגת “פּועלי ציון” ועסקו בה בשאלת חינוך-הדור והוחלט להקים בתי-ספר לאומיים ראדיקאליים. בשנת 1911 נגשה אגודת “פּועלי ציון” המקומית לייסד את בית הספר. שלושה חדשים התקיים ונסגר – עדיין לא היה הקהל מוכשר לו. בשנת 1913 נפתח מחדש במעון אגודת פּועלים מקצועית ולימדו בו אך פּעם בשבוע, ביום הראשון, והיו בו כחמשה עשר ילדים, והמורים מתנדבים היו ולא קבלו משכורת. רק כעבור זמן נתקבלו בו מורים פּרופסיונאליים. בשנת 1914 עבר לדירה חדשה, ברחוב קידי’ו, ונפתח בו גם גן ילדים. בינתיים החלו שוררים בו חילוקי דעות בין החברים השונים, כי השתתפו בו באי כוח “פּועלי ציון”, מסדר הפּועלים הלאומיים והאגודה המקצועית של החייטים. “פּועלי ציון” – לא נחה דעתם מן הרוח השוררת במוסד: הם דרשו לימוד הלשון העברית משנת הלימוד הראשונה, ומתנגדיהם היו מן האידישאיים. לאחר התנצחויות מרובות פּרשו “פּועלי ציון” מן המוסד ויסדו להם בית ספר משלהם, הלא הוא “בית הספר העממי היהודי”, שעליו דובר לעיל.

כאמור היו מלמדים בבית ספר זה אך פּעם לשבוע. עד מהרה נוכחו לדעת שאין חינוך הניתן פּעם לשבוע ראוי לשמו כי הלימודים אינם יכולים להיקנות על רגל אחת. בשנת 1915 החלו ללמוד בו שלוש פּעמים בשבוע. עתה עומד בית הספר על לימודי יום יום (אחר הצהרים). הקורס יארך שש שנים בבית הספר היסודי ושנתיים בתיכוני. נוסף על אלה קיים בו קורס עליון לתלמידים מבני י“ז-י”ח. עיקר הלימודים הן הלשון וספרותה. אחר יבואו לימודי ההיסטוריה היהודית, האטנוגראפיה שלנו, ותולדות מלחמת המעמדות. גם עברית מלמדים בו וחומש מן המקור, משנת הלימוד השלישית, אף כי לא מצאו עוד את הדרך להצלחת הלימוד. לפי עדות המנהלים אין עברית נלמדת “כאמצעי עזר להבנת האידיש, אלא כלשון שבה נוצרה התרבות העברית הישנה ובה נוצרים כיום חיים חדשים”. תלמידי בית הספר משתתפים בפעולות לטובת “הקרן הקיימת” וארץ ישראל.

בשנת 1940 נפתח בו גם בית ספר כל-יומי – ללימודים כלליים ויהודיים יחד – בן שבע מחלקות ויש בו כמאה תלמידים, ובכל מדורות בית הספר כחמש מאות תלמידים.

בית ספר כל-יומי – הדורש קרבנות כסף וויתור על לימוד משותף עם ילדים בני עם אחר – מוכיח כי הורי המוסד מתייחסים ברצינות לבעית חינוכם היהודי של בניהם.

בתי הספר האלה מתנהלים על ידי יעקב זיפר.

* *

מלבד בתי הספר התקיימו וקיימים עוד “חדרים” מן הטיפּוס הידוע ויש תלמידים הלומדים אצל מלמדים החוזרים על הבתים. במחקר שנערך בשנת 1930 על ידי ל. הורוויץ מבוסטון נראה ששלושים אחוזים למאה מילדי ישראל במונטריאל למדו אז בחדרים ואצל מלמדים הבאים לבית האב. במחקר שנערך על ידי הקונגרס היהודי בשנת 1938 נקבע האחוז ב-36.82, אולם מספּר החדרים הולך ופוחת ועתה בטלו כמעט.

בשנים האחרונות נתבססו המוסדות על ידי בנינים מיוחדים. ל“עדת ישראל” בנין מהודר, וכן לבית הספר העממי.

מספּר הילדים מישראל המקבלים חנוך יהודי מאיזה סוג שהוא עולה עד ששים אחוזים למאה – וזה הרבה יותר מאשר בארצות הברית; אבל פּחות מאשר במערב קאנאדה – שעליה ידובר במיוחד.

בבתי הספר ליום ראשון במונטריאל לומדים 18.2 אחוזים. שם מלמדים בלשון האנגלית תולדות ישראל בימי המקרא ודת, והמורים הם מתנדבים, מחברי העדה, – כמשפּט בתי הספר האלה.

בשנת 1942 נוסדה במונטריאל ישיבת “מרכז התורה”. עיקר הווסדה בראשיתה היה לספּק מקום לתלמידי הישיבות – ביחוד תלמידי מיר – שנמלטו מפּני החרב באירופה להמשיך לימודיהם ועסקם בתורה. לא עבר זמן רב ולקאנאדה הובאו בחורים מאנגליה והושמו במחנה הסגר בקאנאדה לפי החוקים של נתיני ארצות השונאים. על ידי השתדלות ראשי הישיבה שוחררו ונכנסו לישיבה ללימודים. קבוצה של מתמידים לומדת עתה בישיבה ומתכוננים לקבל סמיכה לרבנות. בתכנית הישיבה נכללו גם לימודי המוסר, כאשר היה נהוג בדור האחרון בהרבה מישיבות ליטא ופולין. כמה מהם מתכוננים גם בלימודים חילוניים כדי לקבל תעודה אקדמית.

מעט מעט החלה הישיבה להיות נושאת חותם מקומי. תלמידי בתי הספר התיכוניים היו מתחילים ללמוד בה, אלא שמיד נתגלו הקשיים הידועים של תלמידים המבקרים שני מוסדות חינוך, והאחד מהם דורש כל תשומת הלב. על כן יסדו מחלקה ללימודים תיכוניים על-פּי תכנית בית-הספר הציבורי. בבוקר הם לומדים לימודי קודש ואחר הצהרים את לימודי החול, ואין האחד נכנס לתחומו של השני בתביעותיו.

במשך הזמן נוסד גם פּרוזדור לנערים צעירים והם לומדים תנ"ך ודקדוק ומשנה. אל הישיבה באים עתה לא רק נערים מילידי העיר אלא גם ממחוזות אחרים. מספּר כל הלומדים בישיבה הוא כמאה ושלושים. הישיבה רכשה לה גם בנין מיוחד.

ויש גם ישיבת “תומכי תמימים” מיסוד חסידי ליובאביץ.

* *

תלמוד התורה הראשון בטורונטו נוסד בשנת 1907 ברחוב סימקו, בבית מספר 242. חברי בתי הכנסיות ראו כי גדלים הילדים ללא חנוך והחלו להשתדל ביסוד בית ספר של אחר הצהרים ואספו כארבע מאות חברים שהתנדבו לשלם משלשה עד עשרים וחמשה דולרים לשנה להחזקת תלמוד התורה. הם קנו בית בן שמונה חדרים ושיפצוהו והחלו מיד בפתיחת ארבע מחלקות. למנהל בית הספר נמנה ב. נתנזון, מי שהיה קודם לכן מורה ברוטשסטר בארצות הברית. מספּר התלמידים הלך וגדל עד כי הגיע לארבע מאות, ומספּר המורים חמשה. למסיימים נוסדו קורסים עליונים והרב יעקב גורדון היה מלמדם תלמוד בעברית.

אכן כעבור זמן קצר החל הבית יורד, כי היהודים החלו עוקרים דירתם משכונה זו ועוברים למערב העיר. אז החליטו לבנות בנין אחר ברחוב ברונזביק. הת"ת שברחוב סימקו התקיים עד שנת 1925.

בשנת 1916 נוסד תלמוד התורה עץ חיים על ידי קבוצת מהגרים חדשים מפּולין. אל בית זה נספּחו החרדים. פּועלים עניים ורוכלים דלים, הם אספו פּרוטות ליסודו, ילדי העברים היו מתהלכים אז ברחובות למכור עתונים ופאפּירוסים, מרוויחים וחיים חיי רחוב וקשה היה לפעול עליהם להניח את “מסחרם” ולבקר בבית ספר עברי, אך בקושי עלה בידי המייסדים למצוא תלמידים והבית החל להתפּתח. בתרע“ז נבנה בנין חדש ומספּר התלמידים גדל, ואז הנהיגו בת”ת גם את למוד הגמרא, ומכיון שלא נמצא בעיר מורה פּרופיסיונאלי לתלמוד, היו חברי הועד שהביאו תלמודם עמם, מתנדבים ללמד, חנם, כמובן. בשנת תר“ף בא לטורונטו הרב יהודה ליב גרובארד, אדם שהיה לו נסיון בחנוך החרדי בפולין, והרחיב את תכנית הלמודים ושיפּרה. בשנת תרפּ”ח נפתח בנינו החדש של הת"ת ועלה מספּר תלמידיו לשלש מאות, ושמשו בו שמונה מורים, ונוסדו מחלקות למשנה וגמרא. בין תלמידי הבית ישנם כאלה שאפשר לכנותם “יודעי ספר” וזהו הישג גדול בארץ החדשה.

“בתי הספר העממיים וגן הילדים” (“אידישע פאָלקס-שולן און קינדער-גאַרטען” או “פאַרבאַנד שולן”) בטורונטו קיימים זה עשרים שנה, ותכניתם היא לפי האידיאולוגיה של “פּועלי ציון”. תחילה יסדו את בית הספר “נאַציונאַל ראַדיקאַל”, אבל החברים הלאומיים שבין מייסדיו לא שבעו רצון ממנו, כי רוב הועד היה מבין האידישאים הקיצוניים והתיחסו באדישות לארץ ישראל ולרעיון התחיה, על כן פּתחו בית ספר משלהם והצליחו, ועתה יש להם גם סניף וגן ילדים. לימוד העברית בבתי ספר אלה מתחיל בזמן השני של השנה הראשונה, בשנה רביעית מלמדים כבר ספר על ארץ ישראל (ארצנו"). בשנה שלישית מתחילים ללמד חומש במקורו, בשנה ששית לומדים “שופטים”. לימוד בר מצוה הוא רשות, לפי דרישות ההורים. בבית הספר התיכוני מלמדים שמואל א' וב' וקטעים מן הספרות העברית החדשה. מספּר התלמידים הוא 225. מנהל בית הספר הוא המבקר העברי ישעיה רבינוביץ.³⁸³

“תלמוד התורה” (טורונטו היברו פרי סקול) של רחוב ברונזביק הוא בית הספר המרכזי. עוד בשנת 1918 החלו דנים על בנין גדול לתלמוד התורה, בנין שישמש גם מרכז לקהלה ולפעולותיה. עסקני הת“ת מרחוב סימקו ובראשם הרב יעקב גורדון ומשה גלבר, ע”ה, שהיה נשיא הת“ת עד ימיו האחרונים, הקדישו חלק גדול ממרצם ומזמנם להגשים את הדבר, ואמנם זכו לאסוף הבטחות על סך תשעים אלף דולר. בשנת 1922 חנכו את הבית הנהדר שבנינו עלה בסכום של מאתים אלף דולר. עתה משמש ת”ת זה אם לכל בתי הספר העברים שנצטרפו אליו והתארגנו ל“בתי תלמוד תורה מאוחדים”. מספּר תלמידי הת“ת המרכזי מגיע לארבע מאות וחמשים, בערך, מבני שש עד שמונה עשרה, ולהם שלשה עשר מורים. החינוך מתחיל ב”בית הילד" ומתקבלים בו תינוקות מבני שלש וחצי עד חמש. הקטנים ביותר באים בבוקר ונשארים שם עד הצהרים, ואלה שהם מבני ארבע ומעלה – מאחת וחצי אחר הצהרים עד ארבע. ילדים אלה מתחנכים על פּי תכנית גני הילדים המודרניים, במשחקים ומוסיקה וריקודים ריתמיים ואמנות יד, ומתרגלים לשמוע עברית. ב“בית הילד” נמצאו בשנת 1946 – 137 ילדים. בשנת 1943 פּתחו בית ספר כל יומי המתחיל מגן ילדים ונכנסו שמה עשרים ושבעה ילדים, ועתה כבר הגיעו לכתה השלישית של בית ספר יסודי. מספּר תלמידיו היה בשנת 1946 – מאה ארבעים ושלשה. למודי העברית נהוגים בו בבקר, שתים עשרה שעות בשבוע, והלמודים הכלליים אחר הצהרים. לבית הת"ת המרכזי בנין נאה, ובנין מיוחד הוקצה לבית הספר התיכון שיש בו ארבע כתות, ומספר תלמידיהן כחמשים.

“שערי שמים” הוא בית תלמוד תורה שנוסד בשנת 1941 ובו כמאה וחמשים תלמיד. כי אין להם עוד מקום לתלמידים, אכן עתה הולכת ומושלמת הקמת בנין חדש ומקוים שמספר התלמידים ירבה. “תלמוד התורה של רחוב יוקליד” נוסד בשנת 1916, אבל שכונה זו הולכת ומתרוקנת מתושביה היהודים, על כן הולך מספר התלמידים ופוחת. “תלמוד התורה בית יהודה” מן החדשים הוא, ושנות קיומו שש. סניף לתלמוד התורה נפתח גם ב“פארעסט היל” (תל יער), שכונה יהודית חדשה, ומספּר תלמידיו היה בשנת 1946 כששים. כל הסניפים הללו מאוחדים הם בתכניתם ורוחם דתית היא ולאומית ומודרנית. מן הראוי לציין שבכל כתות הת“ת מלמדים על פי השיטה “עברית בעברית” ושעות הלמוד עשר הן לשבוע. כעשרה מן המורים בבתי הת”ת המאוחדים הם מחניכי המוסד המרכזי שברחוב ברונזביק. הוצאות המוסד המרכזי עולות לתשעים אלף דולר לשנה.

סניף הקונגרס היהודי למזרח קאנאדה ערך בשנת 1944 מחקר על מצב החינוך בעיר. עליהם אני מוסיף את המספּרים שקבלתי בסוף שנת 1946 מבתי הת"ת המאוחדים:

מוסד	בשנת 1944	1946
תלמוד התורה שברחוב ברונזביק	473	434
“שערי שמים”	137	148
“בית יהודה”	102	107
תלמוד התורה שברחוב יוקליד	50	54
תלמוד התורה בפוריסט היל	38	55
בית הילד	76	137
בית הספר כל היומי	58	143
תלמוד התורה “עץ חיים”	493
בתי ספר עממיים	225
בורוכוב שולע	130
ארבעטער רינג שולע	225
ארבעטער ליעגע שולע	150
בית הספר הפרוגרסיבי בהילקרעסט	72
בסך הכל	2229
בבתי ספר פרטיים (חדרים ועוד)	650
בבתי הספר ליום ראשון	701
מספר הלומדים בכולם הוא	3580

יש גם ילדים הלומדים אצל מלמדים פּרטיים החוזרים על הבתים, ולא נכנסו בחשבון, מפּאת הערך האפסי של חינוך זה. מספּר ילדי ישראל הלומדים בבתי הספר הציבוריים הכלליים היה בשנת 1940 (מבני חמש עד ארבע עשרה) 6,827. יוצא שרק כחמישים אחוזים למאה מילדי ישראל בטורונטו לומדים בבית ספר יהודי מאיזה סוג שהוא. זה פּי שנים מאשר בארצות הברית של אמריקה, ואף על פי כן מעציב הוא.

החינוך היהודי בטורונטו לקוי בכל הליקויים של החינוך האמריקני: עזיבת תלמידים לאחר שנות לימוד מועטות, עד שהמסיימים מהווים אך עשרה אחוזים למאה.

* *

בשנת תרצ“א נוסדה בטורונטו ישיבת “תורת חיים” על ידי חברת ש”ס. תחילתה מצער, אבל בשנת תרצ“ג הביאו מצרפת מנהל, את הרב אברהם אהרן פּרייס, ומאז החל המוסד להתפּתח. ועד הישיבה קנה בנין מרווח, ותלמידים החלו לבוא שמה. התלמידים היו מבני י”ב עד כ', ותכנית הלימודים כללה תנ“ך, עברית, גמרא ופוסקים. בראשית תש”ו היו בישיבה שש מחלקות וששה מלמדים. בשנת 1941 הובאו צעירים מישראל, פּליטי המוות בגרמניה, מאנגליה לקאנאדה וסוגרו במחנה הסגר. בידי ראשי הישיבה עלתה לשחרר כששים אסירים ולהכניסם לישיבה כתלמידים. כחמשה עשר מכינים עצמם לרבנות. בשנת תש"ז הגיע מספּר התלמידים למאתים וחמשים ולישיבה נקנה בית גדול ומהודר.

במערב קאנאדה

ראשית הגירת היהודים למערב קאנאדה נעוצה בשנות השמונים למאה הי"ט, עם הבריחה הראשונה מן הפּרעות והמצוקות. אולם ההגירה הגדולה לשם הגיעה בראשית מאת העשרים. בימינו נמצאים עשרות ישובים בשטח העצום של המערב, מפּורט וויליאם עד פּורט ארטור, ועד וואנקוביר, וויקטוריה שעל האוקינוס הפּאציפי. הקהילה הגדולה ביותר היא בוויניפּג, שמספר יהודיה עלה בשנת 1932 לעשרים אלף. שאר הקהילות הגדולות הן בערים: רגינה, סאסקאטון, קאלגארי, אדמונטון, וואנקובר. בכל אחת מן הערים הנזכרות יימצא מוסד חינוכי אחד או יותר, כולם עממיים עומדים ברשות ההמונים ומתנהלים ברוחם. מצב החינוך שם טוב מאשר בשאר מחוזות המדינה. רוב התלמידים מבקרים אם בתלמוד תורה ואם בבית הספר מחמש עד שש שנים וידיעתם טובה. ומספּר הילדים הניהנים מחינוך עברי או יהודי גדול, באיזו קהילות יגיע עד תשעים אחוזים למאה. הסיבה היא אם מפּני שהחיים הם פּרובינציאליים שם יותר או משום שדרים שם בני עמים שונים, וכל אחד שומר על לשונו ועצמותו, ואין שליטה לתרבות אחת – אף כי תרבות אנגליה היא החזקה ביותר בין מפּאת התפּשטותה ובין מפּאת היותה הרשמית.

בוויניפּג

בלב השכונה היהודית בוויניפּג מתנוסס לתפארה בנין תלמוד התורה של וויניפּג. החנוך העברי המסודר בעיר ההיא מתחיל בשנת 1905. אז נאספו כמה מן המתיישבים הראשונים לבקש דרך לחנוך הבנים, ופתחו חדר ציבורי בבנין שהכיל אך חדר אחד ושמו היה “אולם אדוארדס”. נרשמו כחמשים ילדים ושלשה מורים למדום. מספר התלמידים גדל מהר והמקום לא הספּיק להם ואז עברו לבית גדול יותר, בקרן הרחובות טשארלס ודופרין, ואף זה נתמלא מהר וצר היה לתלמידים. אז החליטו לבנות בנין מיוחד לבית הספר ובשנת 1912 הונחה אבן הפּנה. הבנין עלה בששים וחמשה אלפים דולר.

במשך הזמן החלו היהודים להתפּשט בכל קצות העיר, והילדים לא יכלו לבוא אל תלמוד התורה המרכזי. אז נפתחו סניפים מיוחדים, ומספּרם כיום שלשה. בשנת 1934 היה מספּר ילדי ישראל שקבלו חינוך יהודי בוויניפּג:

מוסד	מספר התלמידים
בבתי תלמוד התורה, בארבעת הסניפים	600
ב“פרץ שול”, שני סניפים	500
בפאלקסשול, מטעם “פּועלי ציון”	150
שלום עליכם שול (ראדיקאלי אידישאי)	130
בסך הכל	1,380
מספר ילדי ישראל הלומדים בבתי הספר הציבוריים הכלליים	2,060
הלומדים בבתי ספר גבוהים, בגיל של י"ד ומעלה	1,230
בסך הכל	3,290
מקבלים חינוך יהודי בבתי ספר	1,380
לומדים בחדרים ובבתים, על פּי אומדנה	200
בסך הכל	1,580

בוויניפג יש שלושה בתי ספר כל-יומיים, עברי ליד תלמודי התורה, ושנים יהודיים, ליד פּרץ שולע ופאָלקסשולע. בירח יוני שנת 1944 ערך הד"ר עזריאל י. טשיפּקין מחקר על מצב החינוך בוויניפּג, ונביא כאן אחדות ממסקנותיו:

בוויניפג היו באותה שנה 2194 ילדים עברים מבני שש עד ארבע עשרה. כחמשים אחוזים למאה מילדים אלה רשומים היו בבתי הספר הישראליים. רק כאחד עשר אחוזים למאה מבקרים בבתי הספר ליום ראשון והשאר לומדים יום יום. עזיבת התלמידים בסוף שנת הלימודים קטנה היא בערך – כתשעה אחוזים. מספּר הילדות המקבלות חינוך יהודי אינו קטן בהרבה ממספר הילדים (49 אחוזים כנגד 15³⁸⁴) ובבתי הספר העברים (שמלמדים בהם בעיקר עברית) גדול מספּר הילדים מן הנערות (62 אחוזים ילדים כנגד 38 ילדות). תשעה אחוזים מן התלמידים (102 תלמידים מ-1128) נמצאים במחלקות של בית ספר תיכון.

הלומדים בערב מבקרים כעשר שעות בשבוע בבית הספר העברי, שבע שעות וחצי בבית הספר על שם “פּרץ”, וכשש שעות בבית הספר “שלום עליכם”.

בשנת 1944 היו ארבעים מורים בכל בתי הספר הישראליים בעיר, עשרים ושבעה בבתי הספר המלמדים יום יום, שלושה עשר בבתי הספר ליום ראשון, 14 מהם היו בבתי הספר העברים, 9 בבית הספר של פּרץ ו-4 בבית הספר על שם שלום עליכם. רוב המורים הם מבני 31 עד 56. המשכורת השנתית מתנודדת בין שש מאות עד שלושת אלפים דולר לשנה. בנוגע לקורס הלימודים כולל בית הספר העברי היסודי גן ילדים וחמש מחלקות. לאחר שש שנות לימודים צריך התלמיד לדעת: לקרוא את התפילות בשטף, להבין את התפילות החשובות ביותר, ופרקי אבות בכלל, ולדעת סדר התפילות בבית הכנסת; לעבור לפחות על שלושה ספרי לימוד לעברית, להבין סיפּור עברי קל, לדעת יסודות הדקדוק ולכתוב חיבור עברי פּשוט; לדעת את התורה בקיצורה ולדעת במחלקה העליונה – החמישית – ספר שמות עם ליקוטי פּירוש רש"י; לדעת שופטים ושמואל בקיצורם (בבית הספר התיכון הם לומדים גם ישעיה); לדעת את ההיסטוריה העברית (גומרים אותה בבית הספר התיכון); לדעת דינים ומנהגים; לשיר שירים עממיים בעברית, באידיש ושירי בית הכנסת; לדעת לקרוא ולהבין סיפּורים פּשוטים באידיש. בבית הספר התיכון עליהם לדעת גם ליקוטים מספר האגדה וחלק מבבא קמא ובבא מציעא.

בבית תלמוד התורה המרכזי נפתחו שתי מחלקות מיוחדות למשנה ולגמרא, הלומדות ביום הששי וביום השבת וביום הראשון אחר הצהרים. על כן יוצא שתלמידי המשנה והגמרא מבקרים בבית האולפן שבעה ימים, ארבע עשרה שעות, בשבוע.

הת"ת קנה אוטובוס מיוחד המביא ומוליך את הילדים מביתם אל בית הספר ומחזירם לביתם. בבית הכנסת לתלמידים מתפּללים כמאה וחמשים נערים ונערות, בכל שבת ויום טוב. כרגיל נבחרים החזנים ובעל הקריאה מקרב התלמידים עצמם.

מדי שנה נשלחים שלשה-ארבעה תלמידים ממסיימי בית הספר התיכוני אל בתי מדרש למורים או אל ישיבות שונות בארצות הברית. שנים מאלה שגמרו בית מדרש למורים עוסקים עתה בהוראה במוסד שגידלם. התלמידים היוצאים ללמוד בבית ספר עליון נתמכים וכסף התמיכה לכל התלמידים עולה לאלפי דולרים לשנה. מנהל בית הספר, י. ב. כהן, שינה את התכנית והעמיד את למוד הלשון על תוכן יהדותי ועשה את התנ“ך ללמוד מרכזי. בית הספר על שם י”ל פּרץ, במחלקות הערב שלו, עומד על שבע מחלקות ושואף שגומרן ידע: את הלשון וליקוטי ספרות מפּרץ, שלום עליכם ושלום אש; ידיעה קלה בחומש באידיש, וגם ידיעה קלה בליקוטי שופטים, שמואל ומלכים (באידיש); ידיעה קלה בעברית, עד כדי הבנת משפּטים פּשוטים ולקרוא ליקוטים מכתבי שטיינברג וביאליק; ידיעת תולדות ישראל מימי המקרא; ידיעת שירים אידיים ועבריים הנוגעים במועדי ישראל ובפעולות קלובים.

בית הספר על שם שלום עליכם עומד על גן ילדים ושבע מחלקות והוא שואף שהמסיים ידע אידיש: דיבור, קריאה וכתיבה והכרת גדולי סופריה מליקוטי כתביהם של פּרץ, שלום עליכם ואש; מדגישים את ספרות הפּועלים; ידיעת חמש מאות מלים עבריות השכיחות באידיש; ידיעת כמה ליקוטים מן התנ"ך בתרגומו של יהואש; ידיעה קלה בתולדות ישראל ובעיקר את תולדות תנועת הפּועלים (בבית הספר התיכון מלמדים על חיי קארל מארכס); ידיעה קלה במועדי ישראל ומועדי הפּועלים בעולם.

בנוגע להוצאות – עולות הן לבתי הספר היומיים לששים אלף דולר לשנה. 53 אחוזים מוציא בית הספר העברי (31,000 דולר), 36 אחוזים מוציא בית הספר של פּרץ, 11 אחוזים בית הספר על שם שלום עליכם. 35 אחוזים מן ההוצאות באים משכר לימוד, 34 אחוזים מן הקופּה הכללית של יהודי וויניפּג, 8 אחוזים ממקורות בתי כנסיות, 6 אחוזים מתרומות חברים וכשבעה עשר אחוזים ממקורות אחרים, כגון נשפים וכיוצא באלו.

* *

בחבל צפוני מערבי זה של קאנאדה, ארץ שהיא אסם העולם אלא שאקלימה קשה, נמצאות כל המושבות היהודיות שנוסדו על ידי יק“א ורובן מרוכזות במחוז הגדול ביותר, בסוסקאצ’יבאן. חמש הן המושבות ושמותיהן: הירש, קוואפיל, וואפילה, אקסבוי וניו-הירמן. הירש נוסדה בשנת 1892 והשאר אחריה. בהירש היו בשנת תרע”א שלשים וחמש משפחות כמאתים וחמשים נפש בערך. קוואפיל נוסדה בשנת 1899 על ידי יהודים מרומניה והיו בה בתרע"א כמאה ועשרים משפחה, כשש מאות וחמשים נפש. כל המושבות לא הצליחו ביותר. אהבה לעבודת האדמה לא נתפתחה בין התושבים והם נמשכים אל הכרך.

בימים הראשונים להתיישבותם היו רוב האכרים שומרי מצוות ובתי ספר רבים היו מכפי הצורך, משום שהבתים היו פזורים על שטח גדול וקשה היה להם לילדים לכתת רגליהם אל בית ספר רחוק מאד. בהירש, למשל, היו שלשה בתי ספר, ובכל אחד מהם לא יותר מעשרים תלמידים ליום, ובימות החרף, ימות הסופות והסערות, כעשרה. כל מה שיוציאו הילדים משם בהשכלה כללית היא מעט קריאה ומעט כתיבה ומעט חשבון. ובעברית? אך קצת קריאה רצוצה.

“בשעה שצעיר יהודי במושבות קאנאדה נקרא לעלות לתורה – כתב אהרן פרנקל – ארכובותיו דא לדא נקשן, פניו מלבינים, ועל פי הרוב הוא מתבלבל ומקדים ברכה אחרונה לראשונה”.³⁸⁵ כשבקר ראש הדירקטורים של יק“א במושבות בשנת 1908 וראה את העזובה הרבה בחנוך העברי השפּיע על הועד להעמיד מורים עברים בבתי הספר של המושבות. אבל הדבר לא הועיל הרבה, בעטיים של ההורים. “גדול ההבדל בין יחסם של ההורים והתלמידים ללמודים הכלליים ובין יחסם להלמודים העברים ולמורה העברי – הוסיף הכותב הנ”ל – דלה ועלובה היא חלקת העבריה בבית הספר. ללמודים העברים הוקצעו משלש עד ארבע שעות בימות הקיץ ובימות החורף רק כשתי שעות, וזמן הקיץ הוא בין הערבים, אחרי השעה הרביעית, לאחר שרוב היום יצא ללמודים האנגליים, והתלמידים עיפו כבר, ואין נפשם עשויה עוד לקלוט דבר. הלמודים העבריים נעשים איפוא מעמסה על הילד, ובכל שעה הוא משתדל להחלץ מהם. וגם בעיני ההורים אין הלמודים העבריים אלא דברים של מה בכך, ודי להם ב’עברי' שבורה ורצוצה, בהנחת תפלין ובברכות הנהנין השכיחות ביותר, וקצת אידיש, שידעו בניהם לקרוא את ה’פּייפּער' (העתון האידי) ולכתוב ‘בריוועל’ (מכתב באידיש) בשעת הצורך. באמריקה – הסביר לי אחד האכרים מתוך לעג של פּקחות – איננו צריכים ללשון קדש, צדיקים ורבנים לא יהיו בנינו בין כה וכה”.

* *

בקהילת קאלגארי הישוב חדש הוא, וכן בית הספר. בשנת 1910 היו שם כמאה משפחות יהודיות ובה בשנה נוסד “חדר” ומספר תלמידיו י“ט. בשנת 1913 נתעוררה תנועה להוציא את החדר מרשות בית הכנסת ולייסד בית תלמוד תורה העומד ברשות עצמו. בשנת 1916 נפתח בית תלמוד התורה, אך שיטת לימודו וחינוכו היתה הישנה. בשנת 1919 נשתנו פני הישוב בעיר, באו משפחות חדשות ולהן נקודת השקפה מודרנית, אז אורגן הת”ת מחדש ומספּר תלמידיו עלה לשבעים. בשנת 1930 רכשה הקהילה בנין חדש ושכרה מכונית להסיע את הקטנים לבית הספר. אז נוסד גן ילדים ומספּר החניכים עלה למאה ושלושים. בשנת 1942 החלה התנועה החדשה, תנועת שיפּור החנוך ברוח הלאומי, משפּיעה על הת"ת. הנהיגו בו מחלקות של בית ספר עברי תיכוני, והמסיימים בבית הספר היסודי המשיכו למודיהם בתיכון, על כן נמצאים בעיירה זו תלמידים שהגיעו לידי קריאה בספרות העברית החדשה ושאיפתם היא להיות מחנכים בישראל. כמה מן המסיימים הלכו לניו יורק ללמוד בבתי המדרש למורים עברים. בכלל קיימת בעיירה זו תנועת נוער עברית, ומדי קיץ יש להם קייטנה, המתנהלת בלשון העברית. מנהל בית הספר, הרב אהרן הורביץ, הוא שהכניס לבית הספר ולנוער את הרוח החדשה הזאת.

בשנת 1928 נוסד שם בית ספר על שם י. ל. פּרץ עם כיוון אידישאי סוציאליסטי. לאחר שנה נבנה בנין מיוחד לבית הספר וכעבור זמן מועט נוסד גן ילדים. ממוסד זה צמח בית הספר הכל-יומי. בשנת 1935 היה הסיום הראשון של בית הספר הכל-יומי. מספר התלמידים הגיע בשנת 1944 למאה בכל המדורות (בבית הספר הכל-יומי ובמחלקות של אחר הצהרים). עיקר הלימודים הם אידיש וספרותה, תולדות ישראל, תנ"ך ופרקי אבות מלמדים קצת מתוך תרגום וקצת מן המקור.

* *

באדמונטון התחיל הישוב היהודי, כבשאר ערי המישור של מערב קאנאדה, בראשית מאת העשרים. היהודים הראשונים הגיעו שמה “בעגלת השוורים” בשנת 1897. מעט מעט נוספו עוד יהודים עד שכעבור י“ב שנים, בשנת 1909, יסדו להם קהילה וכעבור שנתיים בנו להם בית תפילה. בשנת 1921 החליטו לפתוח “חדר” במרתף בית הכנסת – “בית ישראל” היה שמו – ומאז עברו עליו גלגולים שונים. תחילה היו מלמדים שם “עברית בעברית” ועברית באידיש, לפי רצון ההורים. מספר התלמידים היה אז כשלושים וחמשה. בשנת 1920 הובאו שמה מורים מודרניים, ד”ר גורליק, ברוך כצנלסון (משורר עברי שעלה לארץ ישראל והוא עובד אדמתו), ח. א. פיקארסקי ומ. גואלמן. זרם ההגירה הביא שמה מספּר אידיאליסטים שהתמסרו לתקון החנוך, ביניהם מספּר קטן של בני “עם עולם” שהתיישבו תחילה על האדמה ולא יכלו להתקיים בה. בין כך וכך רבתה האוכלוסיה ובשנת 1922 נבנה במרכז העיר בנין נהדר שעלה בסכום של ארבעים אלף דולר, בעוד שבכל העיירה נמצאו אז אך 135 משפחות. עם גמר הבנין היה מספּר התלמידים ששים, ובמשך חמש השנים הבאות עלה למאה ועשרים. בשנת 1928 יצא מחזור המסיימים הראשון של בית הספר היסודי – והם הוסיפו ללמוד בבית הספר התיכון. מאז מתקיימים סיומים מדי שנה, והתלמידים – שמספּרם קטן אמנם – מוסיפים ללמוד בקורסים התיכוניים.

בית הספר היה במידת מה גם למרכז חברותי תרבותי לכל בני העיר. התקיימו בו שעורים לבוגרים, ספריה עם אולם קריאה לגדולים, נערכות מסיבות “עונג שבת” בליל שבת, והרצאות פּומביות ביום ראשון. יש בו גם בית כנסת לילדים.

משנת 1932 נפתח בנין בית ספר כל-יומי. תחילה נפתח גן ילדים ואחרי כן המחלקות היסודיות. שנה שנה נוספה מחלקה, ומכוניות מביאות את התלמידים אל בית הספר. עתה ישנן כבר חמש מחלקות – מפּני צפיפות המקום וחוסר מורים לא נפתחה הששית. אבל מספּר התלמידים בו הולך ורב, ואף כי היהודים “המתאנגלים” רואים בו התבדלות מכירים רוב תושבי העיר בערך המוסד ומוקירים אותו מאוד.

גם בריגינה, ובסאסקאטון – שמנהל בית הספר שם היה המשורר שמעון גינצבורג ז"ל – התפּתחו בתי הספר יפה. בוואנקוביר נתקבל בשנת 1944 למנהל י. גלבפארב (גלעדי), ועם בואו התחיל בית הספר לקבל צביון לאומי עברי ולהשפיע על הדור הצעיר.

קשה הוא המצב בישובים הקטנים מאוד. כאלפיים ילדים פזורים בישובים של משפּחות אחדות ואין בהם שום מוסד חינוכי. עליהם מספר מבקר אחד: “בקינגסטון השמרנית הליטאית שיש בה 65 משפחות אין ילד לומד חומש ואין אף ילד אחד שיבין או שיהא מסוגל להבין בגדלו עתון אידי. משש ערים באונטאריו ראיתי רק אחת שבה לומדים חומש. ראיתי עיר אחת בת מסורת תרבותית גבוהה בחיי קאנאדה וישובה היהודי בן מסורת יפה משכבר, ובו ששים וחמש משפחות ורק חמישה ילדים לומדים לימודי יהדות – כרבע שעה לכל ילד ליום! אין מועדונים, אין בתי ספר ליום ראשון או שאינם מסודרים כראוי”.³⁸⁶

הקונגרס היהודי הקאנאדאי הראשון נתכנס בשנת 1919 מתוך ההתעוררות הגדולה שבאה לאחר מלחמת העולם הראשונה. אז נתעוררה שם שאלת החינוך היהודי, אבל הקונגרס לא הצטיין בפעולתו בכלל, ולא עשה דבר של ממש לטובת החינוך. בשנת 1934 נתקבץ הקונגרס השני, לרגלי רדיפות היטלר, ושוב החלו לדבר על סידור חיי ישראל במדינה ועל סידור החינוך. מאז נוסד ועד מיוחד לחינוך (גם במזרח וגם במערב, בכל מקום לחוד) והם עוסקים בסטטיסטיקה, בחקר המצב, וגורמים לכינוסים ומשפּיעים השפּעת מה, אבל גדולות לא עשו, כי לא הקציבו תקציב לכך. אבל הבעיה אינה יורדת מעל הפּרק ובדרך כלל מורגשת התעוררות בקרב העסקנים ובקרב המורים, התעוררות שטובה צפונה בה.

בשנת 1942 נתארגן “איגוד בתי הספר העבריים בקאנאדה” והחל בפעולות-איחוד כל מוסדות החינוך, שיפור תכניתם ופיקוחם הפּדגוגי. בסתו שנת 1946 נוסד במונטריאל מוסד להכשרת מורים עברים, וכן מוסד שני לחנוך מורים בבתי ספר אידים-עממיים.

בשדה החינוך בקאנאדה פועלים מורים עברים ויהודים עסקנים, בעלי שאר רוח, מודרניים ולאומיים בהשקפתם ומוכנים הם לנסיונות. השמרנות פּנתה מקומה לדינאמיות, לחיוניות, ובמקום שיש מטרה ושאיפה ופעולה יש מקום לתקוה, לתקוה רבה.

* *

הערה:

מביע אני את תודתי לכל מנהלי בתי הספר, לקונגרס היהודי בקאנאדה, לד"ר ע. י. טשיפּקין, לספריה העממית במונטריאל, להיסטוריון בנימין זאק שבדק את המספּרים והתאריכים, וכן לכל ידידי שם שלא חסו על טרחתם והמציאו לי ידיעות בעין יפה.

פרק חמישי: בדרום אפריקה

יותר ממאה אלף נפש מישראל דרים בדרום אפריקה. הקהלות החשובות ביותר הן של יוהאניסבורג ושל קייפּטאון. הראשונה מרובת אוכלוסים היא ובה רוב מנינה ורוב בנינה של היהדות המקומית והשניה, המונה אך כעשרת אלפים נפש מישראל, גדולה ביחוסה, כי עתיקה היא וחן “הדרת שיבה” חופף עליה; לפני שתים-שלש שנים זכתה לחוג את יובל המאה להווסדה.

רוב יהודי דרום-אפריקה – מוצאם מליטה שהיתה ספוגה תורה ושררה בה רוח של הכרת חובת האדם לשמים ולצבור. ובאמת מצוינים יהודי אפריקה הדרומים בכל מוסדות הצדקה והחסד הדרושים לקהלה מאורגנת. בדרום אפריקה מופיעים גם שבועונים אחדים בלשון האנגלית ובאידיש, ורוחם לאומית וציונית. בשנת תרצ"ד בערך נוסד שם ירחון עברי ספרותי בשם “ברקאי” המתקיים עד היום. אמנם גדולים חבלי קיומו, אך מייסדו מוסר נפשו עליו. קיימת שם גם הסתדרות עברית וגם היא נסתה ליסד בימה ספרותית, שתהא קנין הצבור, בשם “בנגב.” הירחון לא התקיים מחמת הקשיים הטכניים בשנות המלחמה, ועתה, כעבור המלחמה מטפּלת ההסתדרות בחדושו.

בדרום אפריקה לא היו יהודי מערב במספּר גדול, על כן לא היתה שם השפּעת אידיאולוגיה של התבוללות. שם חי עדיין הדור הראשון למהגרים, אלה שהביאו אתם מטען רוחני של תורה ומוסר מן הישיבות המפורסמות, והשכלה מקובנה ומירושלים דליטה, ומהם מנהלי הקהלות. אפילו בני הדור השני אינם תלושים מן היהדות ואינם “לוח חלק” – יש בהם עוד מריח היהדות, שכן ראו בבית אבא וסבא נמוסים ישראליים, והשתתפו בקיומם, ושמעו שיחות בעניני הכלל. רק בני הדור השלישי – תורתם רפויה בידם, רוח היהדות וחיי ישראל זרים להם במדה לא מעטה, והם המעוררים דאגה בלב הפּרנסים. אבל גם טפּוסים אלו, יצירי סביבה חדשה, אינם מתנכרים לעמם. יש אמנם שכבה דקה של מתעשרים, שבעלייתם אבד להם שווי משקלם, וכל שאיפתם היא להדחק אל תוך חברתם של אנגלים נוצרים, אבל אלה הם נטולי השפעה ברחוב היהודי, ורובם המכריע של יהודי אפריקה ערים לכל המתרחש בחיינו הלאומיים. רוח זו מתחזקת על ידי הקשר המתמיד הקיים בין דרום אפריקה וארץ-ישראל. שליחי הקרנות הלאומיות והתרבות מן הארץ באים שמה לעתים קרובות והם מעוררים את הלבבות, ויהודי אפריקה תומכים בבנין המולדת בכל מאדם.

החנוך העברי בדרום אפריקה דומה בהרבה לזה שבשאר הארצות של שלטון התרבות האנגלו-סכסית, כלומר: כל ילדי ישראל מתחנכים בבית הספר הכלליים של המדינה, ורק אחר הצהרים יבואו לשעה קלה אל בתי הספר העבריים המשלימים, לשם חנוך עברי. החנוך הזה נגוע בכל הנגעים שמחנכים מונים בטפּוס זה של אסכולה משלמת, שאינה חובה ואין לה שליטה על זמנם של התלמידים, מכיון שבכל ענין וענין בית הספר של המדינה עיקר והעברי טפל.

כמה מילדי ישראל בדרום אפריקה נהנים מחנוך עברי? משערים שבבתי הספר הכלליים של המדינה לומדים כתשעה עשר אלף מילדי העברים, כארבעה עשר בבתי הספר העממיים וכחמשת אלפים בבתי הספר התיכוניים, ואילו בבתי הספר העבריים לכל סוגיהם אין אלא כארבעה אלפים, אשר שבע מאות מהם מפוזרים בעיירות הקטנות והנדחות, ובהן ממלא תפקידו של מחנך עברי אדם כל-בו, המשמש בו בזמן כרב ושוחט ומוהל וחזן ומלמד כאחד. אל אלה צריכים להוסיף כמה מאות הלומדים בשעורים פּרטיים. מכאן שרק החלק החמישי מקבל הוראה עברית כל שהיא, והשאר גדל ללא ידיעת האלף בית.

כמו באמריקה, כך גם בדרום אפריקה יש הסבורים שחשבון זה אינו מדויק ורוב הילדים – ולא הילדות – לומדים פּעם דבר מה מן היהדות. מקור אי ההתאמה שבין מספּר הילדים העברים הלומדים בבתי הספר הכלליים והעבריים הוא בעובדה, שבבתי הספר הכלליים הם שוהים כשתים עשרה שנים ויותר, בעוד שבבתי הספר העברים הם לומדים כארבע או חמש שנים ויוצאים. לפיכך גדולה האוכלוסיה היהודית בבתי הספר הכלליים מאשר בעבריים. ילד קטן שנכנס אל בית הספר הכללי לא נכנס בו בזמן אל העברי. אבל עתיד הוא ללמוד בו כעבור שנה או שנתים, או נער שהגיע לבר מצוה ולמד ארבע שנים בבית הספר העברי יצא ממנו, אבל ממשיך הוא את למודו הכללי בבית הספר התיכוני. לפי דעתו של ד. מאירובסקי, מחנך מפורסם בדרום אפריקה, אין ילד עברי אחד שלא למד דבר מה מן היהדות, אולם בנוגע לילדות הכל מודים שהמצב אינו כתקונו. הד"ר יחזקאל רזניקוב משער שרק שלשים ושלשה אחוזים מן הילדות ניהנות מחנוך יהודי מאיזה סוג שהוא.

בשנת 1940 היו מונים היהודים בדרום אפריקה ממאה וחמשה עשר עד מאה ועשרים מוסדות הוראה משלימים, ומהם אך כחמשה עשר מוסדות גדולים שמספּר תלמידיהם עולה למאות, ויתרם בתי ספר קטנים מעוטי תלמידים. תכנית בתי הספר הגדולים נקבעה להלכה לשמונה שנות למוד, אבל רק כחמשה עשר אחוזים מן הנכנסים זוכים למחלקות העליונות, והשאר יוצאים קודם לכן וגומרים בזה את חנוכם היהודי. ההורים מסתפּקים במועט שבמועט. העיקר הוא חגיגת “בר המצוה,” אז יעמוד התלמיד וישיר את ההפטרה לפי טעמיה וינאם את “נאומו” שלמד מפּי רבו, ובזה נפטר מן הלמודים העבריים. ואולם גם המעטים הנשארים בבית הספר ועולים למחלקות העליונות אינם יוצאים ברכוש גדול. בכל דרום אפריקה אין למנות יותר מארבע מאות נערים שסיימו את החומש על פּי קצור, עברו על כמה פּרקים מנביאים ראשונים ואחרונים ומסוגלים להבין קטעים מהספרות החדשה, על פי הלקוטים שבספרי הלמוד לשנה החמשית, ורק מקצתם למדו גם מעט משנה וגמרא. בשנים האחרונות נתגלה הרצון בקרב ההורים שבניהם ידעו את הדבור העברי. בשים לב למספּר השעות המעט הניתן בכל כתה ומעוט שנות הלמודים אף זה הישג. ואם לא ירד החנוך שם למדרגה הנמוכה שבארצות הישוב החדש יש להודות לכמה עסקנים ברי לבב ומסורים לחנוך שלא חשכו כל עמל מנפשם ועשו עבודת החנוך מתוך השקפה רחבה. כמו כן נמצאו בדרום אפריקה כמה מורים בעלי רוח וכשרון שעשו הרבה לטובת המוסדות.

* *

בסוף שנות העשרים של המאה הנוכחית נעשו מאמצים רבים לשפר את החנוך ולהעלותו לרמה הנאותה והראויה ליהודי דרום אפריקה. בהשפּעת הפדראציה הציונית וחברי ועד שליחי הקהלות נוסד ועד חנוך. עם ראשי העסקנים שהשתדלו בהקמת הועד נמנו רבה הראשי של דרום אפריקה, הסופר העברי המנוח יהודה ליב לנדא (1886–1942), והציוני הותיק הארי צבי לוריא, הרב משה חיים מירוויש ויעקב גיטלין מקייפּטאון והריברנד ס. כהן מבולובאיה שברודיסיה. מר הארי צבי לוריא היה הרוח החיה בכל העבודה, והפּדגוג דוד מאירובסקי נמנה בשנת 1928 למפקח על כל מוסדות החנוך העברים במדינה. לא עברו ימים רבים והנסיון הראה שלרגלי המרחקים הגדולים אין הזווג של יוהאניסבורג וקייפּטאון עולה יפה, כי אין לנהל ממרכז אחד מוסדות בשתי ערים הרחוקות זו מזו. על כן נבחרה בקייפּטאון הנהלה מיוחדת בנשיאותו של הד“ר יחזקאל רזניקוב – רופא שהגיע מליטה לדרום אפריקה בשנה השמינית לימי חייו ולמד שם למודי מסורת וחולין, ועבר אחר כך לאנגליה ללמוד שם רפואה ועתה הוא מנהל את בית החולים בקייפּטאון ומקדיש זמנו לחנוך העברי. למפקח בקייפּטאון נמנה הד”ר אריה בירנבוים.

בשנת 1938 נעשה שינוי גם בהנהלה המרכזית. החכם יהודה ליב זלוטניק נבחר למנהל הכללי של ועד החנוך בדרום אפריקה, ומר מאירובסקי – למנהל בתי הספר המאוחדים בקרית יוהאניסבורג.

בשנים האחרונות נוצרו מפעלים אחדים שבכחם להרים את מצב החנוך בארץ. בקייפּטאון הקימו “בית ספר כל-יומי,” שבו יילמדו למודי היהדות ולימודים חילוניים יחד. בית ספר זה זכה לארבע שנות קיום ויש בו כשמונים תלמידים ותלמידות. התקדמותו של הנסיון הגדול הזה מתעכבת על ידי חוסר מורים מוכשרים, ולשם זה יצאו הרב זלוטניק והד"ר בירנבוים לארץ ישראל והביאו משם כמה מורים, ועוד אחדים עתידים לבוא.

נסיון שני רב תוצאות הוא יסוד אכסניה³⁸⁷ לתלמידים יהודים (על שם המנוח הד"ר יהודה ליב לנדא). אכסניה זו היא לילדי ישראל מן הישובים הקטנים, שהוריהם אינם יכולים לחנך בניהם שם מחוסר בית ספר צבורי הגון ובית ספר עברי טוב. באכסניה הם נמצאים בפיקוח טוב, ושעורים עברים ניתנים להם והם חיים חיי צבור יהודי. האכסניה נפתחה בשנת 1944. בשנת 1945 היו בה שבעים ושמונה נערים ונערות.

ביוהאניסבורג נוסד גם בית מדרש ללמודי היהדות³⁸⁸ והוא בראשית התפתחותו. בבית מדרש זה יש מחלקה למורים ובה מלמדים עברית, דקדוקה וספרותה, חומש ורש“י, משנה, דינים ומנהגים, תולדות ישראל, תנ”ך, אגדות התלמוד, יידיש ומוסיקה. בשנת 1944 היו בסימינאריון שמונה עשר תלמידים, מהם שבעה מורים, ארבעה המתעתדים להורות, ושבעה שלמדו תורה לשמה. מלבד אלה נערכו שעורים לעברית ולתולדות ישראל לבוגרים ולתלמידי המכללה. מספר התלמידים בכל השעורים הגיע לחמשים.

חלק מן הנוער העברי מאורגן בהסתדרויות לאומיות ציוניות. הסתדרות הבונים והבונות (צופים לאומיים) כוללת כחמשת אלפים נערים ונערות השואפים להכיר את מהותה של היהדות ואת ערכיה. ליד יוהאניסבורג נוסדה על ידי נורמן לוריא, בנו של הארי צבי לוריא, מושבת הכשרה בשם “באלפוריה” ותריסר חניכיה הראשונים עלו ארצה והתאקלמו בישובים החקלאיים של הקבוצות והקבוצים, וקבוצה חדשה מתכוננת ללכת בעקבות הראשונים.

דבר גדול שני נעשה למען החנוך הלאומי. יהודי יוהאניסבורג וקייפּטאון יסדו קרן חינוכית, שבהוצאותיה נשלחים צעירים לארץ ישראל ללמוד שם ולספּוג מרוח המולדת. בשנת 1946 נשלחו שלשים צעירים וצעירות והוציאו עליהם כעשרים אלף דולר.

מכל הפּעולה הענפה הזאת אנו למדים שבכל מקום שהחנוך אינו עומד על יסוד חנוך המוסרי המופשט, כגון זה המקובל אצל הריפורמיים, או על הדתי היבש בלבד, הנהוג אצל היהודים, שכל שאיפתם היא לצאת ידי חובת המתים (הורים שרצו בזה) ונוגעת בו הרוח הלאומית, שם באים עירנות וחידוש החיים.

* *

רודיסיה – ארץ חדשה היא שהתפּתחה במהירות גדולה. בסוף המאה הקודמת היתה שממה, ישבו בה רק שחורים ובני אירופּה לא באו אליה. במשך ששים שנה בערך התפּתחה והיתה למושבה פּורחת המפרנסת את תושביה בריוח ולא בצמצום. סאליסבורי הבירה נוסדה בשנת 1890 והיתה ככפר קטן וכיום עולה מספר תושביה האירופּיים לשנים עשר אלף.

בין הראשונים שבאו לרודיסיה היו יהודים מעטים, אולם מעת שהחלה להתפּתח באו אחינו להשתתף בבנין המדינה. עתה יעלה מספּר התושבים היהודים ברודיסיה לשלשת אלפים נפש. אלפּים מהם יושבים בבולאוואיו ובסביבותיה והשאר בסאליסבורי הבירה. בבולאוואיו יש קהלה אחת, כי כל יהודיה הם אשכנזים, מבני ליטה ופולין, ויש שם כשלש מאות מפּליטי רדיפות הנאצים. לקהלה יש בית כנסת ובית ספר יהודי. בסאליסבורי היתה בראשונה קהלה אחת, אבל משהחלו הספרדים לבוא נבדלו מן הקהלה האשכנזית ויסדו להם בשנת תרצ“ב קהלה ספרדית מיוחדת. מספּר הספרדים עלה בשנת 1946 לחמש מאות נפש. רוב הספרדים באים מרודוס שבים התיכון, קהלה שנחרבה על ידי הנאצים. ועתה יסדו להם פּליטי רודוס קהלה חדשה ברודיסיה. כידוע היתה קהלת רודוס יהודית לאומית והיה להם חנוך עברי מסודר. ועתה בנו להם בסאליסבורי אולם גדול ונאה המשמש גם כבית כנסת וגם כמרכז לכל עניני העדה. בשנת תש”ד הזמינו את הד"ר מ. פּאפּו מלונדון לשמש להם רב. בבואו מצא כי החנוך העברי היה עזוב. אז ייסד בית ספר עברי שבו משמשים שלשה מורים ומספּר התלמידים מגיע לשבעים, בעוד שאין בעיר יותר משמונים ילדים ספרדיים בני גיל של למוד. הם לומדים שלש פּעמים בשבוע ועורכים להם בימי שבתות תפלת מנחה, והחזנים והקוראים בתורה מקרב התלמידים הם. רצה הרב לסדר למודי יום יום, אבל היות וכל הילדים מבקרים בבקרים בבתי הספר הצבוריים, ונוסף על זה יש להם גם שעורים במוסיקה וריקוד וכדומה, לא רצו רוב ההורים להסכים לכך. ואף על פּי כן סימן יפה הוא שרובם המכריע של ילדי העיר הספרדים לומדים את לשוננו ותורתנו.

* *

ומכיון שהגענו לדרום אפריקה ולרודיסיה ולשארית הפּליטה של רודוס מן הראוי להעיר שעדה גדולה מיהודי רודוס הגיעה לקונגו הבלגית, ארץ הקדחת, הקרובה לדרום אפריקה. הישוב היהודי שם היה בשנת 1946 בן 880 נפשות, רובם ככולם ספרדים, מיוצאי רודוס. מספּר הגברים גדול, ומספּר הנשים אינו עולה על חמשה עשר אחוזים. והגברים אינם משתדלים להביא עלמות עבריות, כי הארץ אוכלת יושביה היא, ואין ברצונם להקים דור של ילדים תשושים. על כן רבים שם נשואי התערובות.

באליזבטוויל אשר בה יימצא הישוב היהודי הגדול ביותר אין נשואי התערובות מרובים. הקהלה מנתה לרב אדם צעיר, משה לוי מרודוס. הוא מחניכי בית המדרש לרבנים ברודוס, מדבר עברית מלבד לשון המדינה, צרפתית, ולשון הקהלה, ספרדית ואיטלקית. אף כי צעיר הוא לימים רבה השפּעתו על בני קהלתו, והוא שומר על גחלת היהדות. הוא משמש גם כמורה ומלמד את הקטנים מתוך רצון והתלהבות ומקשרם לתורת ישראל ולמסרתו.

ביבליוגרפיה:

ל. גוטמן, החנוך העברי בדרום אפריקה, חנוך, שנה ראשונה, חוברת רביעית, ניו יורק, כסלו תרע"ז.

ל. יפה, היהודים בדרום אפריקה, העולם, גליון ג', שנת 1934, לונדון.

דינים וחשבונות של ועד החנוך בדרום אפריקה שנתפּרסמו בעתון זיוניסט ריקורד המופיע ביוהאניסבורג.

שיחות בעל פּה עם הארי צבי לוריא וד"ר יחזקאל רוזניקוב.

מכתבים פרטיים מאת הארי צבי לוריא.

עם וספר, תל אביב, תש"ו.

1. רמבה, בארץ הקדחת, דרום, בואנוס איירס, תמוז תש"ו.

הערה: על החנוך באוסטראליה ובזילאנדיה החדשה ידובר בכרך השלישי, משום שעיקר גידולו בשנים האחרונות.