מוצאי שבת קֹדש…
ובבית המדרש בס־קא השליך הס.
הכל עומדים ושותקים, שותקים ומנענעים את ראשם…
ראש המתיבתא1 יושב ומטיף את שיעורו.
פניהם של אלו העניים, שמהם תצא תורה, חִורים עד מאד. זה שבועות מספר שלא קִבלו מ’החלוקה' אפילו פרוטה אחת. והוא יושב ומטיף:
– חנניה מישאל ועזריה לקחו קל וחֹמר מצפרדע… דוקא מצפרדע…
הלא אפשר היה להם לקחת קל וחֹמר מאברהם…
עוף אחד יש בכרכי הים וחול שמו… כשראה חול זה. כי נֹח טרוד הוא… בשעת המבול… נפנה לקרן זוית ולא תבע את מזונותיו… ובשביל זה הוא מאריך ימים…
התבינו: קל וחֹמר צריכין לקחת מצפרדע… מֵחול… מה חול זה לא תבע את מזונותיו… וכו' וכו'.
ובבית המדרש השליך הס… כל הבחורים עומדים, מנענעים את ראשם ושותקים…
-
מתיבתא —ישיבה, בית מדרש. ↩
בתוך הטרקלין יושבים הם, כל בני הבית, ומשוחחים.
הבת, היושבת אצל החלון, מקפלת מעט את המסך ומבטת החוצה.
– למה הנך מתבוננת כל כך הרבה החוצה? – שואל האב.
– הס, אבי! – אומרת הבת, הנה איזאק מאירוביץ עומד פה על המפסעה1 אצל ביתנו. כנראה, נמלך הוא בלבו, הַיכנס לביתנו אם לא.
– אורח הגון! – קראו כל בני הבית, ילך לעזאזל!
– ומה? – שאל האב, העבר את ביתנו?
– האינך שומע – ענתה הבת ביאוש – הלא חולץ הוא בפרוזדור את הערדלים… הוא נכנס.
הוא נכנס! אמרו כֻלם באי־רצון.
– ובודאי גם ארוחת הצהריים יאכל אתנו… – כועסת בעלת הבית.
– ארוחת הצהרים עוד יאכל! – כועס האב.
* * *
– צפרא טבא! – אומר מאירוביץ בעברו את הסף בגִלוי ראש.
– צפרא טבא! צפרא טבא! עונים כֻלם בפנים מסבירות – אורח הגון! אורח הגון!
– בודאי אין לכם פנאי עתה לקבל אורחים – אומר מאירוביץ.
– חלילה! – עונים כֻלם, איך אפשר שאין פנאי לקבל אורחים ועוד אורח הגון כמוך, שבכל עת ובכל שעה חביב אתה עלינו.
– האמֵן לנו, אדוני מאירוביץ, כי כבר התגעגענו עליך – אומרת בעלת הבית.
– מאד נעים! עונה מאירוביץ.
– ומדוע באמת לא בִּקַרת עת רבה כזאת בביתנו? – שואלת הבת.
– פנאי לא היה לי, רזא פבלובנא, מצטדק מאירוביץ. אקוה, כי תסלחו לי!
– אי אפשר למחול על דבר כזה – אומרת רזא.
אבל עתה לא נניחך עוד, עד שתאכל אתנו ארוחת הצהרים, אומרת בעלת הבית.
– בודאי אתנו תאכל ארוחת הצהרים – אומר גם בעל הבית.
-
מפסעה – מדרכה. ↩
ואף כי בחשאי היה אותו גבאי עושה דבר זה, בכל זאת נתודע הדבר, ומכיון שנתודע הדבר לה’כת', מסרו זאת תיכף ‘לו שיחיה’.
וכך היתה עובדא באותו גבאי:
נכרית אחת היתה בשיבבותיה1 של גבאי זה, ו’רזא' שמה.
וכל שבת ושבת, כשהיה אותו גבאי צמא, היה נכנס לביתה של נכרית זו ומבקש ממנה חמין.
ולא בלשון הדיוט היה משתעי עמה, כי אם בלשון חָכמה; כלומר, כשהיה מבקש ממנה חמין, היה אומר לה:
– רזא, בודאי קלקלת היום את קיבתך?
ומיד היתה אותה נכרית נענית ואומרת:
– כרגע, אדוני, ירתח המיחם…
ומכיון שנתודע הדבר ‘לו שיחיה’ נעצב ויהי שרוי בצער; ותתעצב כל ה’כת' ותהי שרויה בצער.
ויעמוד ‘הוא שיחיה’ כל אותו היום ב’זוית' ועיניו נשואות למרום, וכל הכת עמדה מימינו ומשמאלו, ועיני כֻלם נשואות, ‘לו שיחיה’.
ועל אותו הגבאי צִוו שלא יבוא יום זה במחיצתן של החסידים…
– איש אחד חָטא – התחיל הרבי – ועל כל העדה יצא הקצף…
– על כל העדה; אוי, אוי, אוי! נאנחה כל ה’כת'.
וישתוק הרבי, ועיניו – עיניו נשואות למרום…
וכל ה’כת' ממתנת.
פתאום והנה קרן עור פניו של הרבי, וַיגחך הרבי גיחוך קל… וַיַחלק מעט את זקנו, הזדקף, וישב על כסאו.
ויעמדו החסידים מימינו ומשמאלו.
ויפתח הרבי את פיו הקדוש:
– מצטער הייתי, רבותי – התחיל הרבי – הרבה נצטערתי… אטו מילתא זוטרתא היא2, שהגבאי שלי יחטא? הלא רגלי חסידיו ישמור… ואיך אפשר?… והייתי שרוי בצער, עד ששם… שם במרום נעשה רושם, ורמזו לי שהגבאי שלי לא חטא. – התבינו, רבותי, נכרית זו, הלא רזא שמה?
– רזא, רזא! – נענו כלם פה אחד.
– ובכן. התבינו, זה הוא… זה הוא רבותי רמז… מה דִכתיב ‘רזא דשבת’ רֶמז הוא ש’רזא' זו לא נבראה אלא להכין חמין בשבת! התבינו? הי, הי, הי… גִחך הרבי.
– מבינים, מבינים אנחנו, הי, הי, הי – גחכה כל ה’כת'.
מאותה השבת לא היה נכנס אותו גבאי לביתה של אותה נכרית בצנעה, כי אם בפרהסיא, ואותה רזא, לא רזא של חול היתה לכל ה’כת' כי אם 'רזא דשבת'.
קאוונא
המליץ, ט“ו בתמוז תרס”ג (10.7.1903(
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.