רקע
דבורה בארון
רזא דשבת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

ואף כי בחשאי היה אותו גבאי עושה דבר זה, בכל זאת נתודע הדבר, ומכיון שנתודע הדבר לה’כת', מסרו זאת תיכף ‘לו שיחיה’.

וכך היתה עובדא באותו גבאי:

נכרית אחת היתה בשיבבותיה1 של גבאי זה, ו’רזא' שמה.

וכל שבת ושבת, כשהיה אותו גבאי צמא, היה נכנס לביתה של נכרית זו ומבקש ממנה חמין.

ולא בלשון הדיוט היה משתעי עמה, כי אם בלשון חָכמה; כלומר, כשהיה מבקש ממנה חמין, היה אומר לה:

– רזא, בודאי קלקלת היום את קיבתך?

ומיד היתה אותה נכרית נענית ואומרת:

– כרגע, אדוני, ירתח המיחם…

ומכיון שנתודע הדבר ‘לו שיחיה’ נעצב ויהי שרוי בצער; ותתעצב כל ה’כת' ותהי שרויה בצער.

ויעמוד ‘הוא שיחיה’ כל אותו היום ב’זוית' ועיניו נשואות למרום, וכל הכת עמדה מימינו ומשמאלו, ועיני כֻלם נשואות, ‘לו שיחיה’.

ועל אותו הגבאי צִוו שלא יבוא יום זה במחיצתן של החסידים…

– איש אחד חָטא – התחיל הרבי – ועל כל העדה יצא הקצף…

– על כל העדה; אוי, אוי, אוי! נאנחה כל ה’כת'.

וישתוק הרבי, ועיניו – עיניו נשואות למרום…

וכל ה’כת' ממתנת.

פתאום והנה קרן עור פניו של הרבי, וַיגחך הרבי גיחוך קל… וַיַחלק מעט את זקנו, הזדקף, וישב על כסאו.

ויעמדו החסידים מימינו ומשמאלו.

ויפתח הרבי את פיו הקדוש:

– מצטער הייתי, רבותי – התחיל הרבי – הרבה נצטערתי… אטו מילתא זוטרתא היא2, שהגבאי שלי יחטא? הלא רגלי חסידיו ישמור… ואיך אפשר?… והייתי שרוי בצער, עד ששם… שם במרום נעשה רושם, ורמזו לי שהגבאי שלי לא חטא. – התבינו, רבותי, נכרית זו, הלא רזא שמה?

– רזא, רזא! – נענו כלם פה אחד.

– ובכן. התבינו, זה הוא… זה הוא רבותי רמז… מה דִכתיב ‘רזא דשבת’ רֶמז הוא ש’רזא' זו לא נבראה אלא להכין חמין בשבת! התבינו? הי, הי, הי… גִחך הרבי.

– מבינים, מבינים אנחנו, הי, הי, הי – גחכה כל ה’כת'.

מאותה השבת לא היה נכנס אותו גבאי לביתה של אותה נכרית בצנעה, כי אם בפרהסיא, ואותה רזא, לא רזא של חול היתה לכל ה’כת' כי אם 'רזא דשבת'.


קאוונא

המליץ, ט“ו בתמוז תרס”ג (10.7.1903(


  1. בשיבבותיה – בשכנותו.  ↩

  2. אטו מילתא זוטרתא היא – וכי דבר קטן הוא?  ↩

המלצות קוראים
תגיות