רקע
יוסף קלוזנר
III. האמנות היהודית בימי־החשמונאים

 

א    🔗

במאמר הקודם ראינו, שמלחמת־השחרור הגדולה השפיעה על תגבורת הלאומיות הישראלית. והשפעה זו היתה חיובית וגם שלילית. התחילה ריאקציה קשה נגד כל מה שהיה קשור ביוונות; וככל קיצוניות, גרמה אף זו רעה ליהדות, שהרי הביאה לידי “פרישות” קיצונית ומסתורין איסיים. אבל היה בזה גם צד חיובי גדול: החשמונאים התחילו מבקשים דרכים אל היהדות הקדומה והמקורית. ומבחינה זו קמה בתקופת־החשמונאים תנועה של תחיה. קמו לתחיה – כמו שראינו למעלה – הכתב העברי הקדום, הלשון העברית והספרות העברית ועמהן יחד קמה לתחיה גם אמנות־התבנית. אי־אפשר לה למלכות לאומית בלא אמנות. כל מלכי־הקדם גלו את גדולתם וכח־שלטונם על ידי בנינים ומצבות. עד שמעון בן מתתיהו נלחמו אביו ושני אחיו של זה מלחמת־הקיום לעמם ועל כן לא יכלו לדאוג לאמנות, כמו שלא דאגו לסדרים טובים בארץ ולהרמת המצב הכלכלי. ואולם אך נשתחרר שמעון מעולה של סוריה (140־142) – וכבר הוא דואג למוצא של הים (כובש את יפו וגם את גזר המוליכה ליפו), למשפט העברי, למבצרים שירבו את בטחון־הארץ, לסדרים בפקידות, וביחוד לפריחת עבודת־האדמה וסחר־הים1.

ואין ספק בדבר, שהתחיל דואג גם לאמנות עברית. דבר זה אנו רואים מן הסגנון המיוחד של המטבעות העבריים, ששמעון טבע אותם ראשונה בישראל: בימי בית ראשון עדיין לא היו מטבעות יצוקים בדפוס מיוחד בכתובת על גביהם, והיו משתמשים אז במשקל ידוע של מתכת, ומימי שיבת־ציון ועד ימי־החשמונאים היו היהודים משתמשים במטבעות של הפרסיים, הצוריים, התלמיים והסיליקיים.

היכן היה שמעון חשמונאי יכול למצוא את הסגנון העברי המיוחד בשביל מטבעות עבריים מיוחדים?

בניני־האמנות מימי בית ראשון – הרבה מהם חרבו מתגרת הזמן והמלחמות: ואלה מן הנשארים שהיו בהם רשומים של עבודת־אלילים, לא היו יכולים לשמש דוגמה לאמנות לאומית חדשה. ואולם מקדש־זרובבל עדיין היה קיים, ובלא ספק נעשה בתבניתו של מקדש־שלמה; ובוודאי כבר היתה אז ביהודה מסורת של בניה בלתי־אלילית. חוץ מזה, בכתבי־הקדש – בספרי מלכים, דברי־הימים ויחזקאל – נשארו הציורים של מקדש־שלמה והתאורים של המקדש־האידיאלי, שחזה ברוחו נביא־הגולה. ציורים אלה קודש היו. ובהם מצא שמעון, נוסף על מה שראה במקדש־זרובבל, שבית־המקדש היה מקושט באריות וכרובים ובָקָר, בתמורות ושושן, בכוסות־פרחים ולוֹיות, בפקעים ובפטורי־ציצים. ואמנם, בזמן שקדם לחשמונאים2 ובזמן שאחריהם היו משתמשים גם בציורי חיות ועופות: ב“טירה” (או “בבירה”) של הורקנוס (טוביה) בן יוסף בן טוביה בעבר־הירדן, בעראַק־אל־אמיר (חשבון) שנבנתה לערך בשנת 180–175 קודם ספה“נ, יש על מבנה־השער נשר ועל החזית החיצונה – ארי3; ובתקופה שאחר החשמונאים אנו מוצאים בבתי־הכנסיות העתיקים של הגליל, זולת אריות ונשרים, גם קנטורים (לדעתי, כך ציירו להם אז את הכרובים או את הבקר שמתחת ל“ים” של של שלמה) ועופות (הכרובים), ועוד4 – ודאי על יסוד האריות, הבקר והכרובים, שהיו בבית־המקדש, ועל יסוד הנשר, שתפס מקום באגדה על שלמה וכסאו, או על יסוד הכתוב: “ואשא אתכם על כנפי נשרים”5 ו”כנשר יעיר קנו“6 וגו', ציורי בני־האדם ושאר הבהמות שבאחדים מבתי כנסיות אלה אינם אלא אבנים מצוירות מהיכלי אלילים נהרסים, ששקעו האמנים בבניניהם בתור חומר לבנין. בתלמוד בבלי7 נשתמר המאמר: “כל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם”. ובירושלמי8 ובתוספתא: 9 “כל הפרסופות היו בירושלים חוץ מפרסוף־אדם”. ועל יסוד זה עדיין יש בבית־כנסיות ישנים מאד בליטה ופולניה, ועוד, אריות ונשרים לא רק מצוירים, אלא אף חטובים בעץ10. ואולם באריות, בכרובים, ועוד לא היה שמעון חשמונאי יכול להשתמש: זמנו היה זמן נצחונה של הקנאות הדתית הקיצונה נגד כל פסל וכל תמונה – ואיך יעשה דבר, שהקנאים בעלי־בריתו יהיו מתרעמים עליו?11 נשארו לו ציורי ה“טבע המת”: תמורות שושן, כוס, לויות, פקעים ופטורי־ציצים, וכיוצא באלה. והוא השתמש ברחבות בקשוטי־בנין אלה גם במטבעות וגם בבנינים – ויצר סגנון אמנותי עברי. זה היה מתאים לרוח־העם ולטבע־הארץ כאחד. יהודה של ימי־החשמונאים, למרות כל סחר־הים שלה, היא ארץ של עובדי־אדמה; ובמוצא אל הים, בנמלים החשובים שלה, שנתרבו מימי שמעון ועד אלכסנדר ינאי, היו היהודים משתמשים בעיקרם לשם הוצאת היבול אל מדינת הים, באופן שמלכי־החשמונאים נתעשרו אז על־ידי מכס ההובאה וההוצאה, ולפיכך נעשים הסמלים של עבודת־האדמה, של התבואה ושל הנטיעות, בימי־החשמונאים קשוטים לכל דבר של אמנות בישראל, מן המטבעות ועד הבנינים, מכלי־חרס ועד המצבות. ומאז נעשו הקשוטים ה“שאולים ממערכת הצמחים או מן ההרכבה הפשוטה והנקיה של הקו הפשוט או של קוים מעוקמים” דבר “אופיני בשביל האמנות היהודית”12. בימי הורקנוס בן טוביה, זמן מועט קודם החשמונאים לא היה עוד כדבר הזה, כאמור.

מה היו יכולות להיות יצירות־האמנות של היהודים בתקופת־החשמונאים?

פסלי־אלילים ומצבות מפוסלות או מצוירות של בני־אדם לא יכלו ליצור מטעמים דתיים; ומטעמים אלה נזהרו מלפסול, לחטוב ולצייר אף חיות, עופות ודגים. ואולם הם יכלו לבנות מבצרים, ארמונות, בנינים על גבי קברים, בריכות וצנורות; וכן גם ליצוק מטבעות, לעשות חפצי־אמנות כמגני־זהב וגפנים של זהב וגם כלי־חרס וכלי־זכוכית מצוירים. ואת כל אלה עשו היהודים בתקופת־החשמונאים ובכל אלה הצטיינו לא־מעט. מקוריות היו הפוֹרטיפיקאציה (תורת־המבצרים), הארכיטקטורה (תורת־הבנין), הנוּמיסמטיקה (תורת־המטבעות) והקיראמיקה (תורת־כלי־החרס) היהודיות בתקופה זו. כותבי תולדותיה של האמנות העתיקה שאין להם נטיה מיוחדת ליהודים, מודים ואומרים: “היהודים, אף־על־פי שהם קנאים ומואסים בכל חדוש, שמתנגד למנהגיהם הדתיים, לא היו מתנגדים כך להארכיטקטורה; ולפיכך אירע הדבר, שבניניהם יכולים להדמות בטובם ונוֹים אל אותם של האומות הסובבות אותם באסיה”13. 

ואולם ביחסם של החוקרים אל שרידי האמנות היהודית שתי הקצוות לפנינו: די סולסי, בעל הספר הצרפתי “תולדות האמנות היהודית”, שנכתב לפני ששים שנה ויותר, וכמובן נתישן הרבה, משתדל להוכיח שהרבה מאמנות זו היא מתקופת דוד ושלמה ומלכי־יהודה (“יד־אבשלום”, “קברות־המלכים”, “קברות־הסנהדרין”, הנדבכים התחתונים של “הכותל המערבי”, “בריכות־שלמה” ועוד). ומטעם זה הוא מקדיש לתקופת־החשמונאים רק פרק קצר של שמונה עמודים, בעוד שיותר מחצי־הספר תופס הפרק על תקופת מלכי בית־דוד. זהו חוסר־בקורת, שאפשר לבארו בזמן שנכתב הספר; ואך יש להתפלא על שעדיין יש בספר זה הרבה הערות והשקפות, שאפשר להשתמש בהן כיום הזה. ולעומתו שואפים החוקרים החדשים ליחס את רוב שרידי הבנינים העתיקים14 לתקופת־הרומיים. כל בנין קדום, שיש בו משל הסגנון היווני, אף אם גם חותם הסגנונים המצרי, האשורי או הצורי טבוע עליו – מיד הם מיחסים אותו לתקופת־הורדוס והתקופות שאחריו. דבר זה בא להם מתוך ההחלטה המוקדמת, ש“בכל מקום, שאנו מוצאים קשוטים קצת יותר עשירים ואמנותיים יש להראות שם בכל על השפעה זרה, על־פי־רוב יוונית”15. ואולם, חוקרים אלה שוכחים כמה וכמה מסבות חשובות.

כבר הוכיחו פוֹן לושאן ופוּכשטיין, שה“חבצלת ההיראלדית” של מצרים העליונה היא “תמר מסוגנן”; ועלי־תמרים היא גם הכותרת היוֹנית שהיא ידועה בשם “כותרת של גולות” (Voluten kapitäl) ושתיהן – גם ה“חבצלת ההיראלדית” המצרית וגם כותרת־הגולות היוֹנית – שאולות מן התמר האשורי, ששמש קשוט כ“תּמוֹרה” של מקדש־שלמה – קשוט, שהגיע עד קפריסין16. ולא עוד, אלא שהחוקר־האמן האיטלקי ג’ובאני פינצה מחליט, שאף הכותרת הדורית באה מן התמר17. ופוֹן בּיסינג מחליט, שאף הכותרת הקורינתית מקושרת היא ב“מדרגה האחרונה של התפתחותו הארוכה של עמוד־הצמחים המצרי”18. ובכלל, קשה לבטל את ההשקפה הרוֹוַחת אצל חוקרי המאה הי“ט – השקפה מיוסדת על כמה וכמה ראיות היסטוריות וארכיאולוגיות בעלות משקל וכובד – שהסגנון היוֹני בא ליוונים מאסיה, מן האשורים, באמצעות הצורים, והסגנון הדוֹרי עם ה”פתוחים המשולשים" שלו – מאפריקה, מן המצריים, גם־כן באמצעותם של הצורים19; והסגנון הקורינתי אף הוא מאסיה מוצאו וקרוב הוא להיוֹני בעיקרו, ובכן יש גם בו מן האמנות השמית. הצורים ודאי השפיעו הרבה על ישראל: הרי חירם אבי20 עושה את הכלים היותר אמנותיים של ימי־שלמה. ואולם בין העברים והכנענים היה משא ומתן תכוף כל־כך, הם ישבו בקירוב־מקום כל־כך ודברו בלשן דומה כל־כך, עד שקשה לתַחֵם תחומים מסוימים ולומר: עד כאן – האמנות הצורית, מכאן ואילך – האמנות הישראלית. בני ישראל, כשבאו לכנען, קבלו בעל־כרחם מן הצורים כל מה שהנחילו אלה ליוונים מן האמנות האשורית והמצרית. ומה שנוגע להאמנות הצורית העצמית, לא היתה משועבדת למצרים ואשור שעבוד גמור, כמו שרגילים לחשוב21. היתה כאן השפעה מרובה מצד אשור ומצרים, אבל היתה גם התפתחות פנימית: המקדשים בצור או בגְבָל לא היו דומים לגמרם לא להיכלי מוף ונוא־אמון ולא להיכלי נינוה ובבל. וכך הדבר גם ביחס לישראל. כהצורים הושפעו גם הם באמנותם הקדומה מן הבבליים והמצריים, ואמנות מקורית־מושפעת זו היתה צורית־עברית כאחת. בזמן מאוחר, בימי מלכי בית־תלמי ובית־סיליקוס, השפיעה על אמנות־שמית בעיקרה זו האמנות היוונית (שאף היא עצמה הושפעה, כמו שראינו, מן האמנות השמית הרבה): הרי הערים היווניות הקיפו אז כזֵר אף את ירושלים גופה. ואולם אף התפתחות פנימית היתה באמנות היהודית: “בימי שלטונם של האחימינידים ומלכי־החשמונאים נשתמר בארכיטקטורה (של היהודים) האופי המזרחי הגמור”22. ובכלל, בשים לב אל היסודות השמיים שבאמנות היוונית צריך להזהיר מהחלטות נמהרות בדבר האופי היווני של איזו יצירה אמנותית עברית. האמנות האשורית, למשל, בימי אשור־בני־פל היא נאה כל־כך וכל־כך נאמנת לחיים, עד שנמצאו מבקשים לבארה על־ידי “השפעה יוונית קדומה”; אבל ברונו מייסנר אומר בצדק: “יש כמובן, לדחות הנחה זו: ההתפתחות נעשתה כולה בפנים הספירה האשורית, אלא שביצירות הללו (מימי אשור־בניפל) הגיעה לגמר־בשולה”23. ומפני־מה אי־אפשרית היא התפתחות דומה לזו “בפנים הספירה העברית” בימי־החשמונאים, שבקשו ומצאו דוגמאות עבריות קדומות ויצאו בעקבותיהן? – על כל פנים, מאחר שההשפעה היוונית אף היא כבר מצויה היא ביהודה בימי התלמיים והסיליקיים, שקדמו להחשמונאים, אין לנו שום יסוד לחשוב שרידי בנינים עבריים ויצירות אמנותיות עבריות למאוחרות לימי־החשמונאים (אם אין ראיות אחרות על זה כמו ביחס ל“קברות־המלכים”, “קברי־הנביאים”, וכיוצא באלו) רק על יסוד מה שמורגשת בהם השפעה יוונית. למטה נראה, שבנין, שמוצאו החשמונאי־הקדום אינו מוטל בספק, היה אף הוא בנוי ברובו בטעם היווני; ובכן אין רשמי השפעה יוונית ראיה נצחת לזמנו המאוחר של בנין עברי. ובמקום שיש סגנון מעורב, יווני ומצרי, יווני ואשורי. או יווני־אשורי־צורי־מצרי, שם אנו יכולים לומר כמעט בבטחה, שלפנינו בנין בטעם היהודי (ה“יהודי־השֵמי” הייתי אומר) מתקופת־החשמונאים; ומה שנראה לנו בו יווני אינו אלא פרי ההשפעה השמית הקדומה על יוון – השפעה, ששבה לתחיה באמנות היהודית המקורית, השמית הגמורה, של החשמונאים ששאפו להשתחרר מן ההשפעה היוונית כמה שאפשר לאחר שכל “זכות־קיומם” היתה המלחמה ביוונות לכל גילוייה.


 

ב    🔗

עכשיו אנו עוברים אל היצירות האמנותיות החשמונאיות גופן. ומפני שהסגנון העברי נתגלה, קודם כל, במטבעות, כאמור, – נתחיל בהם.

א) המטבעות מימי החשמונאים.    🔗

ככתב העברי הקדום והלשון העברית המקורית שעליהם (השווה הבטויים המקוריים המחודשים שבכתבות: “חרות־ציון”, “גאולת־ישראל”, “ירושלים הקדושה”, “חֶבֶר־היהודים”), כך אף הציורים שעליהם מקוריים הם ברובם. השבלים, הלולב והאתרוג, השושן, התומר, הרמון, אשכול־הענבים, הזר של עלי־זית, השופר, ועוד, – כל אלה הם סמלים של עבודת־האדמה או של הדת הישראלית (אמנם, השופר אפשר שהוא סמל תרועת המלחמה)24. קרן־השפע, שהוסיף על כל אלה יוחנן הורקנוס, אפשר שהיא סמל שמי עתיק (עשתורת הצורית היא אלוהת־השפע – “עשתרות־קרנים”) רק אלכסנדר ינאי, שהכתובת על גבי מטבעותיו כבר היא חרותה לא רק בעברית, אלא גם ביוונית, מוסיף עליהם את העוגן המושאל ממלכי בית־סיליקוס, שהוא סמל השאיפה אל השלטון בים25 –ומכאן ואילך אנו מוצאים את אשכלות־הענבים, את התמורות, את השושן, את הרמון, את השבלים, את הזר, את השופר, ועוד בכל בנין עברי עתיק, אף של הורדוס ובניו, אף בבתי־הכנסיות שבגליל מן המאות הראשונה שלאחר החרבן26. ואף בבניני־ה“ענקים” שבעבר־הירדן מזרחה: בגולן, בבשן ובחורן27, עד התקופה הביזאנטית ועד בכלל, ועד בתי־הקברות העבריים ברומי, והתמר והזֵר– אף בבתי־הכניסה העתיקים של הנוצרים28. יש כאן איפוא, המשך ויש כאן הוֹרשה באמנות הלאומית.

ב) המבצרים.    🔗

איני יודע, אם בנין מבצרים שייך לאמנות, אבל, אם “אמנות” בעברית היא מן “אמן” – הֶיות חזק, ואם Kunst בגרמנית היא מן Können – “יכול”, ודאי שמתגלית “אמנות” – חוזק ויכולת מרובים בבנין המבצרים המרובים והחזקים, שבנו החשמונאים לשם הגנת הארץ. ושיטה עברית מקורית יש למבנה המבצרים: אבנים גדולות ומסותתות כעין שפה שקועה סביב (מה שקוראים mit Randschlag versehen, taillé en bossage, ומה שרצה א. בן־יהודה למצוא מתואר במלה “כמדות גזית” שבמלכים א' ז‘, ט’ וי"א שהוא חושב אותה לשם־תואר) מונחות אלו על גב אלו בלא שום מלט ודבק ביניהם29. שיטת־בנין זו אנו מוצאים ב“מגדל־דוד” (מגדל־פצאל) וב“כותל המערבי”, אבל קדומה היא הרבה לתקופת־הורדוס וכבר נמצאה במגידו ובבניני אחאב, שנתגלו בשומרון30; והחשמונאים חדשו גם אופן־בנין עברי מקורי זה. עוד יהודה המכבי ויונתן דאגו לבצר את הארץ; אבל אין אנו יודעים, אם בנו מבצרים חדשים או רק חזקו את המבצרים, שכבר מצאום בנויים (“בית־צור”, ועוד). ואולם בנוגע לשמעון, יוחנן הורקנוס בנו ואלכסנדר ינאי בן־בנו יודעים אנו בבירור, שהם בנו כל אותם המבצרים, שמלאו תפקיד גדול כל־כך בימי המלחמות החשמונאיות הקשות מפומפיוס וגביניוס ועד הורדוס, ואחר־כך – בימי החורבן. שמעון בנה את הארמון בגזר, ששם ישב אחר־כך הנציב של מלכי־החשמונאים וששרידיו עם כתובת של קללה נשתמרו עד היום ונמצאו בחפירות־גזר31. יוחנן הורקנוס בנה את המבצר הורקניה, שנקרא על שמו ושמקומו אינו ידוע בבירור, ואלכסנדר ינאי – את מבצר מכוור או מכבּר32 שנתפרסם בשמו היווני מאכירוס33, “אל־מכּאור” או “אַמכאַור” של עכשיו, על הגבול הדרומי של עבר־הירדן. לצד ערב34. וגם את המבצר החזק מְצָדָה (שבטעות קוראים לו גם בספרים עבריים בצורתו היוונית “מסדה”), על החוף המערבי של ים־המלח לא רחוק מעין־גדי, בנה אלכסנדר ינאי35. ושלומציון המלכה אשתו בנתה את המבצר אלכסנדריון שלדעתו של ש קליין36, נקרא גם בשם “שלומי” ונזכר בתוספתא37. מכל המבצרים הללו נשארו רק שרידים מועטים וקשה לשפוט על מהותם מצד אמנות־הבנין, שנשתקעה בהם. ואולם שומעים אנו, שהורדוס הראה את הורקניה ואלכסנדריון לאורחו המרומם, אגריפס הרומי – חתנו של אבגוסטוס קיסר בתור בנינים נפלאים38. הן אמנם, הורדוס הקים וחזק את המבצרים הללו שהרס גבּיניוס; אבל אין ספק בדבר, שכשם שיצא הורדוס בעקבות החשמונאים בפוליטיקה המדינית, הכלכלית והימית שלו (דבר, שכדאי היה להקדיש לו מחקר מיוחד), ואפילו בציורי המטבעות שטבע (אלא שהזניח את הכתובת העברית, אפשר מפני שלא היה לו שם עברי לחוק אותו עליהם), כך יצא בעקבותיהם בכל הנוגע לאמנות, אלא שהוסיף עליה יסודות יוונים־רומיים והחליש בזה את מקוריותה העברית. רוב מבצריו היו – מבצרי־החשמונאים, שחזק ושכלל: הבירה (אנטוניה), אלכטנדריון, הורקניה, מכוור ומצדה39. ואף את בניניו החדשים בנה הורדוס על יסוד הבנינים העתיקים ובתבניתם, אלא שתבנית זו מיוּוונת היא יותר. ולפיכך שרידי המבצרים של הורדוס, שנשארו לפליטה, יכולים ללמדנו, כמה חוסן וכמה אומנות ואמנות כאחת היה בבניני־המבצרים של החשמונאים. 

ג) הבירה.    🔗

לאות על מה שאמרנו זה עתה יכולה לשמש המצודה המצוינת, שהיא ידועה בשם העברי “הבירה” (“באריס” ביוונית), היא נבנתה על־ידי יוחנן הורקנוס (128 קודם ספה"נ), שהניח בה את בגדי הכהן הגדול וישב בה בקביעות40; ושם ישב גם יהודה אריסטובלוס בנו41. אותה בנה הורדוס מחדש (לערך 32 קודם ספה"נ) וקרא לה אנטוניה. הרי עובדה ברורה, שהורדוס היה נוהג לצאת בעקבותיהם של החשמונאים בכל הנוגע למבצרים בפרט ולבנינים בכלל. – ועל “בירה” זו, שבנו החשמונאים, אומר ארנסט רנאן, שנבנתה “בסגנון היותר גראנדיוזי של המבצרים באותו זמן”42.

ד) חומת־ירושלים.    🔗

על־פי הברית עם אנטיוכס סידטס, מוכרח היה יוחנן הורקנוס להרוס את חומת־ירושלים43. לאחר שנתחזק על כסאו וסר מעליו פחד־הסורים לגמרו, בנה את החומה מחדש44 ויש יסוד לחשוב, שהנדבכים היותר עתיקים בקרבת ה“שער היחיד” הם מימי יוחנן הורקנוס.

ה) בריכות־שלמה.    🔗

בקרבת בית־לחם יש שלש בריכות עתיקות מעשי־ידי־אמן, שהיו מספקות מים לבית־לחם ולירושלים. על בוניהן מחולקות הדעות. די־סולסי מחליט, שהצנורות הקדומים שבהם הם מימי חזקיהו והצנור המאוחר (“קנאַת אַל־כופאַר” – צנור־הכופרים) היא מימי פונטיוס פילאטוס45. בֶּנצינגר חושב, שהצנורות התחתונים הם מימי הורדוס והעליונים – מלפני גלות־בבל46. אחרים מזכירים, שבן־סירא מהלל את שמעון הצדיק, “אשר בדורו נכרה מקוה – אַשְוָח כְּיָם בהמונו”47. ולעומת זה יש להזכיר, שפונטיוס פילאטוס הוליך מים לירושלים ממעין רחוק מאתים ריס מן העיר על־ידי צנורות בכסף, שנטל מקופת בית־המקדש – וחלול־קודש זה כמעט שהביא לידי מרידה בנציב הרומי48. ואולם “בריכות־שלמה” הן קדומות הרבה להכבוש הרומי: את המלים, שבהן מרמז עליהן טאציטוס הרומי כשהוא אומר, שיש בבית המקדש Fons perennis aquae (“מעיין נצחי של מים”)49, יש למצוא כמעט מלה במלה באגרת־אריסטיאס (אף אז היו המים מובאים לבית־המקדש מבית־לחם), שהיא ודאי לא מאוחרת מימי אלכסנדר ינאי50. ולפיכך יש להסכים לדעתם של כותבי תולדות־האמנות, שה“בריכות” הללו “הותחלו על־ידי החשמונאים ונגמרו על־ידי הורדוס או על־ידי מושל רומי”51.


 

ג    🔗

אנו עוברים מבנינים אמנותיים־מעשיים אל בניני־אמנות טהורים.

בניני־האמנות של החשמונאים יכלו להיות או ארמונות או בנינים שעל גבי קברים. גם כאלה וגם כהללו בנו החשמונאים, וחלק הגון מהם נתקיים עד היום. הבנין היותר קדום, שנתקיים לנו תאורו, הוא: 52

א) מצבת־החשמונאים.    🔗

שמעון בן מתתיהו חצב מערת קבר במודיעים, עיר־מולדתו. שם קבר את יונתן אחיו שנהרג בערמה על־ידי טריפון, ושם חצב כוך גם לעצמו. על גבי מערת־הקבר עשה “נפש” מאבן־גזית לבנה – בנין נהדר, שהיה נראה ממרחק מרובה53. אולמו היה נשען על עמודים גדולים, שעליהם היו חקוקים בפתוחי־שקע ציורי כלי־זין וספינות – רמז למלחמותיהם של החשמונאים ולשאיפתם למצוא מוצא אל הים. ובפנים הבנין היו שבעה חֳרָמִים (פיראמידות) – זכר לאביו ואמו וחמשת בניהם (והוא בתוכם), – אולם נשען על עמודים וגם פתוחי־שקע הם סגנון יווני של בנין. רק שבעת החרמים בפנים־הבנין יש להם אופי מזרחי והם מעלים על הדעת את הסגנון המצרי54. לפנינו, איפוא, סגנון מעורב. והוא בונה אב לכל שאר שרידי הבנינים שבארץ־ישראל: כל אלה מהם, שאין הסגנון היווני שליט יחידי בהם קרוב לשער, שהם מתקופת־החשמונאים55; ואם יש לנו ידיעה ברורה, שהם מתקופה מאוחרת, הרי הם חקוי לסגנון העברי של תקופת־החשמונאים.

ב) ארמון־החשמונאים.    🔗

ארמון זה, שנבנה על־ידי יוחנן הורקנוס נתקיים עד החורבן. מקומו ידוע לנו: הוא היה בנוי על הקצה המזרחי של הגבעה המערבית־הדרומית, סמוך לחומה הצפונית, בעיר העליונה. והוא עמד עוד בימי המרידה הגדולה, סמוך לחורבן, שהרי אגריפס השני וביריניקה אחותו עמדו על־ידו בשעה שאגריפס פנה בנאום נלהב אל העם נגד המרידה ברומיים56. מה היתה צורתו האמנותית של ארמון־החשמונאים אין אנו יודעים לצערנו57, אבל יודעים אנו, שממנו היה מראה נהדר על העיר כולה58. אגריפס השני הרים, כנראה, את הארמון עוד יותר, או בנה עליה על גביו, באופן שהיה יכול לראות, שוכב במטתו, את עבודת הכהנים במקדש; מה שהרגיז את הכהנים, ועל־כך בנו חומה גבוהה מן הצד המערבי של בית־המקדש כדי להאפיל על ארמון־החשמונאים59. על כל פנים ארמון־החשמונאים היה בנין נהדר, שנבנה, ככל היכליהם של מלכי־הקדם, גם לתכלית אמנותית: להראות את גדולתו של בית־חשמונאי ולהזין את עיני מלכיו במראה הנאה של עיר־מלכותם כולה. 

ג) לשכת־הגזית.    🔗

על־יד הגבעה, שעליה התנשא ארמון־החשמונאים, נמצאה הרחבה המקורה, שנקראה ביוונית Ξυστός. כך קראו היוונים לאַתיק מקוֹרֶה לפני הגימנסיון, בשביל המתגוששים בחורף; לרומיים היה זה כעין אֶכְּסֶדְרה לפני אולמי־העמודים של בתי־הקיץ. ואולם ה“כּסו’סטוס” הירושלמי היה קרפיף פתוח מוקף לשכות, שהרי ממנו נהל טיטוס משא ומתן עם מנהיגי־המרידה שעמדו בעיר העליונה60, מה שהיה אי־אפשר אילו היה ה“כסו’סטוס” בנין מכוסה. ה“כסו’סטוס” היה תקרה נשענת על עמודים, שנבנתה מערבית להר־המוריה, בקצה הצפוני־המערבי של הגבעה המערבית־הדרומית, קצת דרומית־מזרחית לארמון החשמונאים וקרוב לעמק החרוץ (טו’רופיאון), וגבהו היה כגובה הר־הבית. הוא היה בפנים החומה העתיקה, לא הרחק מן הלשכה המערבית של המקדש, והיה גובל ב“מועצה”61. מאחר שתרגום־השבעים מתרגם שתי פעמים (בעמוס ה‘, י"א ובדברי הימים א’, כ"ב, ב') מלת “גזית” במלת Ξυστός על־כן מחליט שירר62, ש“לשכת הגזית שבמשנה, שבה ישבה הסנהדריה ובה היה הארכיון, היא היא “הכסו’סטוס”. על זה משיב ביכלר63, שהסנהדריה ישבה בפנים העזרה ולא בבנינים הסובבים אותה. טענה זו, שהחזיק בה זאב באכר וגם ש. קרויס64 נוטה אליה, אינה מספקת, לדעתי. בעלי־המשנה65 לא דקדקו כל־כך במושב־הסנהדריה, ולשכת־הגזית הקרובה אל העזרה, שנמצאה בפנים החומה והיתה סמוכה אל הלשכה המערבית של המקדש, יכולה היתה להחשב בימי המשנה כחלק מן המקדש – כעזרה גופה. ויש לשים לב, שלשכת־הגזית היא האחרונה שבלשכות־העזרה המנויות במשנה66. וה”בולי" (המועצה), שגובלת בה לפי יוסף בן מתתיהו, היא היא הסנהדריה, שישבה בלשכה זו, וגם הארכיון עם כתבי־היחס של הכהנים היה מצוי בתוכה. ובכלל, אי־אפשר לצייר לעצמנו, שבנין חשוב כה“כסו’סטוס” לא נזכר במשנה ובברייתות בשם מפורש ומיוחד לו. ואם השם “לשכת־הגזית” הוא השם העברי של ה“כסו’סטוס”, אין מקום להשקפתו של קרויס, שה“כסו’סטוס”, כמו ששמו מוכיח עליו, נבנה בתקופה ההיליניסטית, קרוב לוודאי בימי “בית־הורדוס67. השם העברי המקורי מטה אותנו ליחס בנין חשוב זה לתקופת־החשמונאים. יוחנן הורקנוס או אלכסנדר ינאי, שדאגו ל“חבר־היהודים”, שאחר־כך, בימי יהודה אריסטובלוס “אוהב־היוונים”, נתחלף שמו העברי ביווני “סנהדרין”, בנו בשביל בית־המחוקקים היהודי הגדול בנין נהדר של עמודים, שהיה מקורה מלמעלה68, והחכמים היו יכולים לשבת ולדון בו גם בימות־הגשמים כהגימנסטים היווניים ב“כסו’סטוס” שלהם, ו“כמין בסילקי” היתה יכולה להיות עוד קודם זמנו של הורדוס, שהרי ההשפעה היוונית קדמה לתקופת־החשמונאים. 

ד) הגשר.    🔗

את העיר העליונה היה מחבר עם בית־המקדש גשר מצוין69. גשר זה היה מחבר את המקדש גם עם ה“כסו’סטוס” או, לפי באורנו, לשכת־הגזית70. והגשר לא היה יכול להבנות על־ידי הורדוס, שהרי כבר הוא נזכר במלחמת־פומפיוס, שבה הרסו בעלי־בריתו של אריסטובלוס את ה“גשר המקשר את המקדש עם העיר”71. בעל־כרחנו נאמר, שהוא נבנה על־ידי החשמונאים72; קרוב לוודאי – על־ידי יוחנן הורקנוס, בונה ה“בירה”, ארמון־החשמונאים, ועוד. אם גשר זה יש לו קשר עם “קשת־רובינסון”, שנקראה כך על שם הגיאוגראף האנגלי, שגילה אותה בשנת 1837– דבר זה עדיין הוא שנוי במחלוקת־חכמים73. על כל פנים בנין־הגשר מעיד גם על אומנות תֶּכנית השובה וגם על דאגה לרַוְחַת החיים בעיר־המלוכה החפשית של בית־חשמונאי.

ה) מצבת יוחנן כהן גדול.    🔗

מצבת־קבר זו של יוחנן הורקנוס היתה מחוץ לחומה, מצפון לעיר, מול העיר העליונה בקרבת העיר החדשה “בּצעה”, בארמית “בזעתא”־חלק, בקיע Βεζετά74. מכאן התחיל טיטוס להרעיש את החומה השלישית75. קבר זה שהיה, כפי הנראה, בנין גדול וחשוב, שהרי הוא משמש נקודת־מוצא למעשים גדולים, בנה בוודאי לא יהודה אריסטובלוס (הראשון), שמלך אחר יוחנן הורקנוס אביו רק שנה אחת, אלא בנו השני של יוחנן הורקנוס, אלכסנדר ינאי, שארכו ימי־מלכותו. ומי יודע? אפשר, יש שרידים מן הבנין הנהדר, שעדיין הם מצפים להגלות או, אפשר, כבר נתגלו השרידים, אלא שמיחסים אותם לתקופה אחרת ולבנין אחר, למשל, לשמעון הצדיק.

ו) מצבת אלכסנדר ינאי.    🔗

מצבה זו נזכרה רק פעם אחת76. כפי הנראה, היתה נגד שער־העיר ממש, בקרבת שער־דמשק של עכשיו; ודי־סולסי חושב, שזהו הבנין, שקוראים לו עכשיו “חצר־המטרה”77. ונראים הדברים. הבנין הנחשב בעם למקום־כלאו של ירמיהו, עושה רושם של בנין עתיק, ששמש לא מקום־מאסר, אלא – כרוב הבנינים היהודיים הגדולים שבקרבת־ירושלים – מקום־קבר. ואמנם, לדרומית מערבית נמצא בו הקבר הנקרא “קבר השולטן איברהים”. ועל־פי הסימנים המועטים, שיש למצוא אצל יוסף בן מתתיהו, קרוב לשער, שכאן מקום־קבורתו של הכובש היותר גדול מבית־חשמונאי. 

ז) בית־החפשית.    🔗

מצבת־קבר נהדרת זו, שהיהודים מיחסים אותה בלא שום יסוד לעוזיהו וקוראים לה “בית־החפשית”, כמו שהנוצרים מיחסים אותה בלא שום יסוד ליעקב הקדוש, הוא כמו שמעידה הכתובת העברית שעליה, המצבה (ה“נפש”) שעל גבי קבר המשפחה ל“כהנים מבני־חזיר”, שנזכרו בנחמיה78 ובדברי־הימים79. האותיות של הכתובת מעידות על תקופה לא־קדומה לתקופת־החשמונאים; מה שהיא בכתב אשורי בעוד שהמטבעות של החשמונאים הם בכתב העתיק – דבר זה אינו מוכיח כלום: כבר נתברר שהחשמונאים החיו את הכתב העתיק מקנאתם הלאומית לכל דבר עברי מקורי80. והרי המלה “טוביה” שעל גבי הבנין הנהדר של הורקנוס (טוביה – זהו שמו העברי) בן יוסף בן טוביה בעראק־אל־אמיר, בנין שקדם להחשמונאים, כתובה אף היא באותיות קרובות לזו שעל גבי מצבת בני־חזיר81. השערתו של די־ווגיאֶה, שחזק אותה בימים האחרונים חוקר ארץ־ישראל, ד“ר שמואל קליין, שזוהי ה”נפש" המשפחתית של הכהנים הגדולים מבית־בייתוס82, לא יצאה מכלל השערה נאה. הכהנים הללו, שהיו קרובים להורדוס ובניו ולנציבי־רומי ושלדעתו הראויה להשמע של עמנואל83 ליף שנו את שמם העברי “יועזר” לשם יווני Βοηθός84, היו חורתים על מצבת־משפחתם, ולכל הפחות גם כתובת יוונית בצד הכתובת העברית. ואולם ההוכחה היותר מכרעת בעיני על מוצאה החשמונאיי של מצבה נפלאה זו היא – סגנונה האמנותי המעורב: “על־יד פרטים של מסורת אמנותית יותר עתיקה, יש בה צורות, שניכרות בהן עקבותיה של השפעה יוונית”85. בנין זה ראוי מצד האמנות שבו לחקירה מיוחדת: הרבה מן הסגנון העברי נשקע בו, אלא שעדיין לא השקיפו עליו החוקרים השקפה של אמנים. כותב הטורים האלה, כשבדק את הבנין מבפנים בשנת תרע"ב, מצא על תקרתו מבפנים מגן־דוד עתיק בפתוחי־שקע עמוקים, – מגן־דוד קדום בצורתו לאותם שנמצאו בבתי־הכנסיות שבגליל86. הכותרת הדוֹרית והצֶפת עם שלש־הגליפות שלו, אפשר, אינן אלא סימני אמנות משותפים להיוונים ולהיהודים הקדמונים, שהושפעו ממצרים ואשור שניהם כאחד ושאף הכנענים השפיעו על אלה ואלה ביחד. הרי בבתי־הכנסיות הגליליים, שהם יותר מאוחרים אם מעט ואם הרבה, אין כותרת דוֹרית כלל: יש רק כותרות יוֹניות וקורינתיות בלבד87.

ח) קבר־זכריה.    🔗

מצבת־קבר זו, שאפשר לעבור מתוכה דרך פתח צר אל הפרוזדור של “בית־החפשית”, היא אחד מן הבנינים העבריים היותר נפלאים ביפים. כותבי תולדות האמנות העתיקה מעידים, שיש בה “ערבוביה משונה של ארכיטקטורה יוונית ומצרית”88. ויש מוצאים בה, נוסף על אלו, גם רשמי האמנות האשורית89. רשמים שונים ומשונים אלה של כל מיני ארכיטקטורות דבר טבעי הם בסגנון־הבנין של תקופת־החשמונאים, כאמור: בקנאתם הדתית הלאומית לא רצו ולא יכלו החשמונאים לקבל את הסגנון היווני בטהרתו, ועל־כן צרפו לו קשוטים מסגנון שמי־מצרי, שכבר נבלעו בסגנון העברי־הצורי הקדום והמקורי. כי בנין חצוב בתוך הסלע או מתוכו טפוסי הוא בשביל האמנות העברית הקדומה: 90ו“קבר־זכריה” הוא בנין כזה. ומי יודע, אם תחת מצבה נהדרה זו אינו נח אחד מן המלכים והכהנים־הגדולים מבית־חשמונאים? מי יודע את מקום־קבורתו של המלך האומלל אריסטובולוס (השני), בן אלכסנדר ינאי, שהורעל ברומי על־ידי בעלי־בריתו של פומפיוס וגופתו הובאה חנוטה ליהודה ונקברה ב“קבר־המלכים”?91 מי יודע, “קבר־מלכים” זה היכן הוא? מי יערוב לנו, שאינו מה שנקרא “קבר־זכריה” או הקבר הסמוך לזה, שאליו אנו עוברים עתה?

ט) יד־אבשלום.    🔗

זהו הבני־ן היותר מקורי של בניני־הקברים שב“נחל־קדרון”. די סולסי, שתאר אותו בפרטות ושהתעקש לחשבו למצבת־אבשלום ממש92, מעיד, ש“כל המצבה אינה מזכרת כלום ממה שמראות לנו האמנות היוונית והאמנות הרומית. אנו מוצאים כאן צירוף־היסודות של סדרי־הבנין היוֹני והדוֹרי ושל הסגנון המצרי. וכל זה מתלוה בצורות, שאינן בנמצא בשום מקום אחר93. גם פֵּירו ושיפּיֶה מעידים, שיש ב”יד־אבשלום" “סימני בנין מצרי, שסגלוה הצורים”: הזרבובית (Cavetto) בדמות צלוחית או “כובע”, שעל פיה קוראים לה הערביים “טנטורת־פרעון” (“כובע־פרעה”), היא מן הסגנון המצרי: ואולם מתחת לזרבובית יש עוֹב (משקוף עליון או “שקוף” בתלמוד ירושלמי ובכתבות של בתי הכנסיות הגליליים) ישר נשען על כרכוב פשוט דוֹרי ומתחתיו חצאי־עמודים בעלי כותרות קוֹרינתיות, והמעבר מן השקוף אל הזרבובית הוא אשורי94. ערבוב זה של סגנונים טפוסי הוא לתקופת־החשמונאים, כאמור. ואמנם, לא רק פֵירו ושיפיה נוטים לחשוב, שה“קברים המקושטים בהדור, שיש בנחל־קדרון ומסביב לירושלים, שייכים לתקופה יותר מאוחרת (מזו שלפני גלות־בבל), והם בני־זמנם של מלכי־החשמונאים הורדוס ויורשיו95. אף ארנסט רנאן, שראינוהו מאשים את בית חשמונאי בחוסר־תרבות מיחס את “בית־החפשית”, “קבר־זכריה” ו”יד־אבשלום" לתקופת־החשמונאים בלא פקפוק96 והרי הכל מודים שאלה הם בנינים אמנותיים נהדרים, שנתקיימו שנות־אלפים ושהיו נותנים כבוד בחסנם ובהדרם לכל אומה בת־תרבות. – חדר־הקבורה של “יד־אבשלום”, שהיא סתומה עכשיו, נחשבת ליותר עתיקה. ומאד אפשר הדבר, שהחשמונאים השתמשו בבנין עברי יותר עתיק, כמו שהשתמש הורדוס בבניני־החשמונאים.

י) קברי־הסנהדרין.    🔗

הקברים הנפלאים הללו שבקרבת השכונה הירושלמית “רחובות” (של יהודי־בוכארה) יש להרבה מהם צֶפֶת, שנצטיירו עליה אשכלות־ענבים ושאר־קשוטים צמחונים, שהם טפוסיים בשביל תקופת־החשמונאים. די־סולסי מעיד גם עליהם ש“דבר אין להם עם היוונים ולא עם הרומיים”97. מובן, שאין להוציא מפני־כן את המסקנה, שאלה הם קברים של “שופטים או חברי־מועצה מימי מלכי־יהודה”98. ואולם אין שום דבר, שיכריחנו לאחר את זמנם מתקופת־החשמונאים. רשמי הבניה היוונית, שהכירו בהם החוקרים החדשים, אינם ראיה לסתור. ראשית, גם החשמונאים כבר הושפעו מן הסגנון היווני, כאמור; ושנית, הרשמים הנחשבים ליווניים יכולים להיות משותפים להאמנות העברית והיוונית כאחת שהרי מוצא שֵמי־חָמִי עתיק אחד לשתיהן. והראיה, ש“קברי־הסנהדרין” הם מימי־הורדוס, שמצאו חוקרים שונים מתוך הקברים שבחרבות מַדַאִין צאַליח (“חגר” העברי, Egra של תלמי התייר), בדרומו של עבר־הירדן, שהם דומים כל־כך להקברים שבקרבת־ירושלים ושעל־פי הכתבות שעל גביהן הם מן התקופה שבין אבגוסטוס קיסר ובין טיטוס מן 1 קודם ספה“נ עד 75 לספה”נ99 – אינה ראיה: בנינים מעין אלה יכולים היו להיות גם קדומים קצת לימי הורדוס ובניו, שהרי בארץ־הקדם אין צורות־החיים מתחלפות כל־כך מהר. ובכן יכולים הקברים שבסביבות־ירושלים להיות גם מתקופת־החשמונאים.

יא) קבר אם־העמודים.    🔗

שלשה קילומטרים צפונית לירושלים, על־יד “צופים” (סקופאַס), קרוב לדרך העולה אל כפר בית־חנינא, יש קבר עתיק בשם “קבר אל־מסנה”, כיום “קבּר אֻם־אַל־עמַד”100. עליו אומרים פירו ושיפיה שבו “נזדווגו יופי גדול של הצירוף והגזרה אל קשוטים יווניים מימי־הורדוס הראשונים או מימי־החשמונאים101. אין לנו שום סבה לנטות לזמנו של הורדוס. אל־נא נשכח, שיוסף בן מתתיהו הרבה לציין את הבנינים של הורדוס, ואת הבנינים של החשמונאים הזכיר רק דרך־אגב. ולפיכך בנין שלא נזכר על־ידי היסטוריקן זה, יש ליחסו יותר להחשמונאים מלהורדוס כל עוד אין ראיות ברורות על ההפך מזה. 

יב) מערת־המכפלה.    🔗

שבנין גדול וקדוש זה שבחברון אינו קדום מסוף בית שני – בזה קשה להטיל ספק (אפשר, שנבנה כ“יד־אבשלום” על גבי בנין יותר עתיק). ארנסט רנאן מתחלה היה מסתפק בדבר, אם הוא מימי־החשמונאים או מימי־הורדוס102, ואולם אחר־כך בא לידי מסקנה, שבנין ישר־זוית חסון ונפלא זה נבנה על־ידי אלכסנדר ינאי, שהרי יוסף בן מתתיהו היה בקי בבניניו של הורדוס ומנה אותם אחד־אחד ואי־אפשר, איפוא, שיחסיר בנין חשוב ונפלא כזה103. ויש להוסיף על זה שיוסף בן מתתיהו עצמו הזכיר את הבנין שתי פעמים104. אבל בנין זה כבר נזכר בספר־היובלות105. נזכר “המגדל בחברון” שבנוסח הרומי של ספר־היובלות הוא נקרא: Boris Abraham (ברית־אברהם)106 . ופירו ושיפיה, שאף להם יש נטיה לתקופת־הרומיים, אומרים: “ברור הדבר, שיוצרה (של מערת המכפלה) אינו חייב כלום לאמנות של יוון, שהרי הקשוט והמבנה הם בעלי אופי פיניקי מוחלט107. ואולם הגבול שבין בנין וקשוט כנעניים ובין בנין וקשוט יהודיים הוא רופף כל־כך, עד שהיינו בוחרים לומר, שהקשוט והמבנה של “מערת המכפלה” הם בעלי אופי עברי מוחלט. הרי השפעה צורית ישרה לא היתה עוד (ועל כל פנים, לא היתה גדולה ביותר) בימי־החשמונאים. זו היתה השפעה משתלשלת מדורות קדומים, שהיא עצמה סבלה השפעה מצרית ואשורית, כאמור, ושנבלעה ביהדות הקדומה כמו ביוונות הפרימיטיבית. ואל־נא נשכח לעולם, שלכל הפחות. חמשה שבטים מישראל – יששכר, זבולון, דן, נפתלי ואשר – ישבו בגבולות צור וצידון וביחד עם הפיניקיים יצרו את המסחר ואת האמנות, שנקראו שניהם על שם הכנענים בלבד לא בצדק גמור.



  1. חשמונאים א‘ י"ד, ד’–ט"ו.  ↩

  2. “חשמונאים” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  3. עיין: N. de Vogüé, Syrie Centrale, Paris 1867, plate XXXIV; Butler, Princeton Expedition, II A, 1 p. 21, Fig. 12 c; ibid., II. Pl. 1  ↩

  4. עיין הספר הנהדר: H. Kohl und Watzinger, Antike Synagogen in Galiläa, Leipzig 1915, SS. 195–203  ↩

  5. שמות, י"ט, ד'  ↩

  6. דברים, ל“ב, י”א.  ↩

  7. ראש־השנה, כ"ד, ב'.  ↩

  8. עבודה זרה, פ“ג, ב' קרוב לסוף ה”א.  ↩

  9. ע"ז, ח‘ [ו’], ב'.  ↩

  10. אילו היה Watzinger שם לב לכל אלה, לא היה זקוק לבאור הדחוק, שבתי־הכנסיות הגליליים הם נדבתם של אליליים (קיסרי־רומי) ונעשו על־פי תכנית של ארכיטקטון סורי (Kohl u. Watzinger, SS. 201–218), בעוד שהוא עצמו מוכרח להודות, מחמת השנויים מן הטפוס היוני שבבתי־כנסיות אלה, ש“הידים המוציאות לפועל היו ממוצא יהודי” (שם, ע' 170, 172–173). אבל איך תעשינה “ידים ממוצא יהודי”, דברים אסורים ליהודים לפי דעתו?  ↩

  11. עיין דבריו הקשים של יוסף בן מתתיהו על שלמה שעשה אריות כרובים ובני־בקר בבית־המקדש, (קדמוניות ח‘, ז’ ה'). ועל יחסם של הקנאים אל בית־הדין של חשמונאי וקנאתם הגדולה לכל ציורי חיה ועוף שיהיו, עיין: K. Kohler, Wer waren die Zeloten oder Kannaim? (זכרון לאברהם אליהו הרכבי, פטרבורג תרס"ט, החלק הגרמני ע' 12), ועיין גם מאמרו החשוב: Zealots (Jew. Encycl. XII, 639–643).  ↩

  12. עיין: F. de Saulcy, Histoire de l'Art Judaique, Paris 1858 pp. 157/217. וכבר הודה Max Müller שאין האמנות המצרית יודעת מעיקרה את הקשוטים הגיאומטריים והם באו מסוריה (אצלJ. Benzinger Hebräische Archäologie, 2 Aufl. Tübingen 1907, S. 448 ).  ↩

  13. עיין על זה: G. Perrot et Ch. Chipiez, Histoire de l‘Art dans l’Antiquité, Paris 1887; התרגום האנגלי של: J. Gonino History of Art in Sardinia, Judaea, Syria etc. London 1890, I, 363  ↩

  14. “לעתיקים” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  15. עיין: Benzinger, Hebräische Archäologie, 2 Aufl. S. 205  ↩

  16. עיין: F. v. Luschan, Entstehung und Herkunft der Jonischen Säule. Leipzig. 1912 (Der Alte Orient, 13, Jahrg. Heft 4) p. 20, 38־41; O. Puchstein, Die Jonische Säule als klassisches Bindeglied orientalischer Herkunft, Leipzig 1907  ↩

  17. עיין: Giovanni Pinza, Le origine della Colonna negli ordini ionico e dorico (Annuario della Associazione Artistico fra i cultori de architettura), Roma 1912 pp. 74–79  ↩

  18. עיין: Fr. v. Bissing, Die Kultur der Alten Aegypter, Leipzig 1913, pp. 66־67  ↩

  19. עיין: De Saulcy pp. 230–231, 252–253. ועל מוצא העמוד הדורי ממצרים עיין: Fr. v. Bissing  ↩

  20. כשמו בדברי הימים ב, ב‘, י"ב, וד’, ט"ז.  ↩

  21. עיין: Perrot et Chipiez בתרגום האנגלי, 1, 241. ועיין גם־כן Benzinger ע' 449  ↩

  22. עיין: Perrot et Chipiez 114, 1 (“Chippiez” במקור המודפס – הערת פב"י.)  ↩

  23. עיין: Bruno Meissner, Grundzüge der babylonisch־assyrischen Plastik, Leipzig 1914, p. 132 (D. Alte Orient. 15. Jahrg. Heft 3/4)  ↩

  24. את הזר חושב וואצינגר (Kohl Watzinger, Antike Synagogen in Galiläa, pp. 188־191) לקשוט נכרי, ואולם שכח את מס־ה“כלילים” שנזכרו בהנחותיו של דימיטריוס הראשון ליונתן בן מתתיהו (חשמונאים, א‘, י’, כ"ט) וגם במגילת תענית (פ“ב, כ”ז אייר), את “עטרות חתנים וכלות” (סוטה, פ“ט, מי”ד). עיין: יוסף קלוזנר, היסטוריה ישראלית, חלק שני (הוספה ל“השלח”, כרך ל"ו), ע' 39 גם 51.  ↩

  25. עיין: המאמר הראשון: “החיים הכלכליים וגו' ”.  ↩

  26. עיין: 189,187–185 Kohl־Watzinger, SS.  ↩

  27. עיין: M. de Vogüé. Syrie Centrale, Architecture civile et réligieuse de I־er an VII־e siécle, Paris 1867  ↩

  28. עיין: 191–190,188–187 ,Kohl־Watzinger  ↩

  29. זהו בתלמוד: “אפיק שפה ועייל שפה” (בבא בתרא, ד‘. א’); ושיער ד“ר י. נ. אפשטיין (325.ע' 1917.A. Schwarz־Festschrift. Wien) שזוהי ”סחפא" בסורית – נדבך.  ↩

  30. עיין: א. ש. הרשברג, ההלבשה העברית הקדומה. ווארשא תרע“א, ע' 121–123: ועיין ערך ”כמד“ ב”מלון הלשון העברית" לא. בן־יהודה V, 2413־2411.  ↩

  31. עיין: R. A. S. Makalister, The Excavations of Gezer, London 1912, I, 209–223  ↩

  32. תמיד, פ“ג, מ”ז.  ↩

  33. עיין מלחמות, ז‘, ו’, ב'.  ↩

  34. על האמנות הגדולה, שבה חזקו היהודים את מכוור (“אל־מכוור”) עד שעשו מקום מבוצר על־ידי הטבע למקום כמעט בלתי־נכבש, עיין: A. Musil, Arabia Petraea, Wien, 1907, I. 227–239. ועיין עליו: ש. קרויס: “מצודת מכוור ודברי נפלאותיה” (“ירושלים” של א. מ. לונץ, כרך ו‘, תרס"ד, ע’ 287–292).  ↩

  35. עיין על זה במאמר הראשון שבספר הנוכחי.  ↩

  36. ארץ ישראל ע' 13, 34.  ↩

  37. בכורות ז‘, ג’.  ↩

  38. קדמוניות, ט"ז, ב‘ א’.  ↩

  39. עיין: E. Schürer, Geschichte des Jüdischen Volkes im Zeitalter Jesu Christi. I4, 390–391, 400  ↩

  40. קדמוניות, ט“ו, י”א, ד‘; י"ח, ד’ ג'.  ↩

  41. מלחמות, א‘, ג’, ג‘.; קדמוניות, י“ג, י”א, ב’.  ↩

  42. עיין: E. Renan, Histoire du peuple d'Israël, V, 128  ↩

  43. קדמוניות י"ג, ח‘, ג’.  ↩

  44. סוף חשמונאים א', ט“ז, כ”ג.  ↩

  45. עיין: De Saulcy, Histoire de l'Art Judaique, p. 314  ↩

  46. עיין: Benzinger, Hebräische Archäologie, 1907. SS. 39–40, 208  ↩

  47. בן סירא העברי, נ‘, ג’.  ↩

  48. קדמוניות, י"ד, ג‘, ב’  ↩

  49. עיין: Tacitus, Historiae, V, 12  ↩

  50. עיין: “אגרת־אריסטיאס”, הוצאת ווינדלאנד (Kautzsch, Apocryphen und Pseudepigraphen, 89§ II, 13)  ↩

  51. עיין: 329.260–259,Perrot et Chipiez, I (בתרגום האנגלי).  ↩

  52. “היא” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  53. אפשר שההחלטה, שהיה נראה מן הים, היא הפרזה מצדו של בעל חשמונאים א‘. ועיין קדמוניות, י"ג, ו’, ה'.  ↩

  54. עיין: 378–376 De Saulcy, L’Art Judaique, pp.  ↩

  55. או אף מתקופת הסיליקיים שקדמה לה. עיין מה שכתב על זה: M. de Vogüé, Le Temple de Jérusalem. Paris 1864, pp. 40–41  ↩

  56. מלחמות, ב‘, ט"ז, ג’.  ↩

  57. ה“טירה” (או ה“בירה”) של הורקנוס (טוביה) בן יוסף בן טוביה בעראק־אל־אמיר, שכבר הזכרנו, באה בטעות ב־Jewish Encyclopedia VI, 516 (ומשם – באנציקלופידיה הרוסית־היהודית, IV, 546) בתור ארמונו של יוחנן הורקנוס החשמונאי.  ↩

  58. קדמוניות, כ‘, ח’, י"א.  ↩

  59. קדמוניות, שם, שם.  ↩

  60. מלחמות, ו‘, ו’, ב'.  ↩

  61. βουλή עיין: מלחמות, ה‘, ד’, א'.  ↩

  62. עיין: Schürer, Geschichte etc., II3, 211  ↩

  63. עיין: A. Büchler, Das Synhedrion in Jerusalem, Wien 1902. S. 15  ↩

  64. עיין המאמר Xystos של S. Krauss (Jewish Encyclopedia, XII, 575–576)  ↩

  65. מדות, פ“ה, מ”ד.  ↩

  66. מדות, שם, שם.  ↩

  67. עיין: Jew. Encycl., XII, 575  ↩

  68. “כמין בסילקי גדולה”, יומא, כ"ה, א'.  ↩

  69. מלחמות, ו‘, ו’, ב'.  ↩

  70. שם, ב‘ ט"ז, ג’.  ↩

  71. קדמוניות, י"ז, ד‘, ב’.  ↩

  72. כמובן, אי אפשר להסכים לדעתו של De Saulcy (L'Art Judaique pp. 183–184) שהגשר הוא מימי־שלמה, כדרכו בכל דבר קודם לזמנו של הורדוס.  ↩

  73. קרויס, במאמרו הנז' (Jew. Encycl., XII. 576)  ↩

  74. עיין על זה: G. Dalman, Orte und Wege Jesu, 2 Aufl. Gütersloh 1921, S. 246. Anm.2; S. Krauss, Contributions à la topographie de Jérusalem (REJ. 1921, pp. 59–60 note); Graetz, Gesch. d. Juden, III. 25, 772–785; Burkitt, Revue Biblique, XXX (1921), 14–15  ↩

  75. מלחמות, ה‘, ו’, ב‘; שם, ז’, ג‘ וי"א, ד’; ועיין שם גם־כן: ה‘, ב’, י.  ↩

  76. מלחמות ה‘, ז’, נ'.  ↩

  77. עיין: De Saulcy, pp. 341–342  ↩

  78. י', כ"א.  ↩

  79. א', כ“ד, ט”ו.  ↩

  80. עיין המאמר השני בספר הנוכחי.  ↩

  81. התייר הגדול ג. דאלמאן, שבתור ראש ה“מכון הגרמני האיוונגליוני לחקירת ארץ־ישראל” בירושלים בקר בחבורה של חכמים במאי 1910 את עראק־אל־אמיר, כותב: “בעראק־אל־אמיר התפלאנו שהכתובת הכפולה המפורסמת על שם טוביה יכולה היתה להקרא לעתים קורובות כל־כך ערביה או להרשם בתור כתובת, שקריאתה אינה בטוחה” (Palästina Jahrbuch, VII, 1911, p. 29)  ↩

  82. עיין: S. Klein, Jüdisch־Palästinisches Corpus Inscriptionum, Wien 1920, pp. 14–17; ארץ־ישראל, ווינה תרפ"ב, ע' 31.  ↩

  83. “עמנועל” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  84. עיין שם, ע' 16.  ↩

  85. עיין: Perrot et Chipiez (בתרגום האנגלי) I, 229; ועיין גם־כן: De Saulcy, pp. 263–267  ↩

  86. עיין: יוסף קלוזנר, עולם מתהווה, אודיסה תרע"ה, ע‘ 253; ועיין שם גם ע’ 199–200.  ↩

  87. עיין: Kohl־Watzinger, Antike Synagoge in Galiläa (על מגיני דוד) 185, (על חוסר כותרות דוריות) 167.  ↩

  88. עיין: De Saulcy, pp. 261–263 (“561־263” במקור המודפס ־־ הערת פב"י).  ↩

  89. עיין: Perrot et Chipiez (כנ"ל), I 227.  ↩

  90. עיין: Benzinger, Hebr. Arch. S. 209  ↩

  91. קדמוניות, י"ד, ז‘, ד’; מלחמות, א‘ ט’, א'.  ↩

  92. עיין ספרו הנז‘. ע’ 222–231.  ↩

  93. שם, ע' 228  ↩

  94. עיין: Perrot et Chipiez, I, 227  ↩

  95. שם, I, 112.  ↩

  96. E. Renan, Histoire du peuple d'Israël, V, 129  ↩

  97. עיין: De Saulcy, p. 266  ↩

  98. שם, ע' 272.  ↩

  99. עיין: Perrot et Chipiez, I, 271–272 (בתרגום האנגלי); Jausser at Savignac, Mission Archéologique en Arabie, Paris 1909; R. Brünnow, ZDPV. XXXIV (1911), S. 181–182  ↩

  100. עיין עליו בפרטות: M. de Vogüé, Le Temple de Jérusalem, Paris 1864, p. 47  ↩

  101. עיין: Perrot et Chipiez, I, 182. ציורו של קבר זה בא שם בע' 135 (ציור 125), בתרגום האנגלי. בטעות הוא נקרא שם El Manasseh.  ↩

  102. עיין: E. Renan, La Mission en Phènicie, Paris, 1874 pp. 799־807  ↩

  103. עיין ספרו: Histoire du peule d'Israël V, 129; 275 note  ↩

  104. קדמוניות, א‘, י"ד, מלחמות, ד’, ל‘ ז’.  ↩

  105. ל“ז ט”ו, י“ז, ול”ח. ד‘, ח’.  ↩

  106. עיין: F. M. Abel, La Maison d'Abraham á Hebron, Journal of Palestine Oriental Society, I, 1921, pp. 138–142  ↩

  107. עיין: 222,I Perrot et Chipiez. אמנם, יש השקפה, שבית התפלה הנוצרי על שם אברהם הקדוש, שהמסגד המושלמי (“המולשמי” במקור המודפס ־־ הערת פב"י) בא עכשיו על מקומו, נבנה בתקופה הביזאנטינית (עיין: H. Guthe, ZDPV, XVII, 1894, 243 ) אבל בנין זה נבנה על יסודו של בנין יותר קדום – מתקופת־החשמונאים.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות