(ספור מקורי)

(בשנת שלשת אלפים ושמונה מאות ותשעים לבריאת העולם)

אני יהושע בן יהודה בן שמעון בן יאיר לבית הלל הנשיא כותב את המגלה הזאת, והיתה לך, הלל בני, למזכרת עולם לדֹרותינו.

קוה קויתי כי במגלה אשר אכתוב אני לדֹרותי אחרי יבואו לזכרון דברי ימי גאולתנו ופדות נפשנו, בגאול ה' אותנו מכף רומה הרשָׁעה, אשר החריבה את ארצנו ושרפה את בית מקדנו – ומה אמֻלה לבתי, כי גם בדורנו נכזבה תוחלתנו והעֹל כבד עלינו מבראשונה! בימי אבי הזקן שת האויב קציר לעמנו, ובימי אני עולל את שאריתו. טיטוס טרף באפו את בעלי המלחמה, ולאנשי השלום שת שלום, ואדריָנוס לא הבדיל בין בני עמנו ועל כלם יחד נטה קו להשחית ולבלע; האחד הקשה לנו בדבר חרותנו המדינית, אבל בעניני הדת לא שלח ידו, והשני הכביד ידו על העם והדת גם יחד, לאַבּד זכרם מני ארץ.

אך אספרה נא הדברים כשהיו, וידעו דרותינו אחרינו על מה ולמה שבנו לאחוז בחרב מלחמה ומה הגיע אלינו על ככה.

-——————

שמונה שנים מלך אספסינוס ברומה אחרי חרבן ירושלים, ותאותו להון, אשר נכרה בו בהיותו עוד סוחר בסוסים ונפשות אדם¹, לא עזבתהו גם כשבתו לכסא. בעת ההיא הרבה טיטוס לעשות רע, וישפוך דמים לרוב, ויתהולל עם עדת מרעיו וסריסיו, ויעש תועבות גדולות ונוראות. אז שלח את בירוניקה מעל פניו, באמרו לה, כי שִׁבתהּ בהיכלו היא למֹרת רוח לאביו ולשִׂכים בעיני העם הרומאי, ואין טוב לה כי אם לעזוב את רומה ולחכות עד אשר יעלה למלוכה². ואספסינוס מת לפתע פתאם³, ורבים חשדו את טיטוס, כי השקהו רעל ומידו מת⁴. והעם שנא את טיטוס, ובעלותו למלוכה יראו מפניו מאד, וידאגוג אותו ויאמרו: ”עתה ירע לנו מנירון קיסר!" – והנה שנה טיטוס את טעמו, ויתיצב על דרך טוב, ויפליא עשות חסד בעמו! והרומאים אשר לא פללו לראות כזאת, שמחו על זה מאד, ויאהבוהו וירוממוהו, ומליציהם פארוהו בלשונם ויקרו לו: “נֶחָמת בני האדם” ⁵, אבל הם לא הבינו לב, כי כל הטוב שעשה היה תוצאת מחלה עזה אשר באה לו ממוסר אכזרי – כי יסרוהו כליותיו על כל הרעות שעשה לפנים. מאז והלאה נגלתה דרך עצב הו, ופעמים רבות בהשתעשעו במושב שריו או במשחקי העם, מלאו עיניו דמעה ויתן בבכי קולו. בעת ההיא באה בירוניקה שנית רומאה, בחשבה כי עתה באה עִתה להגיע למלוכה. אבל הוא גרש אותה מעל פניו, וכאשר עשו הרומאים ליהודה כן עשה לה: לשתיהן התנו אהבים בראשונה, ואחר כן עשו להן כלי גולה…

אז בא הקץ גם לגדולת אגריפס – כי בפקודת טיטוס עזב את רומה וישב אל ארץ ממשלתו מעבר לירדן, וכמהו כאחותו יחדו נשכחו ממתים מחלד וזכרם אבד מני ארץ. רק זה נודע, כי אגריפס בן אחותם דרוסילה, אשר המירה דתה ותהי לאשה לפיליקס הרומאי⁶, נשרף חיים⁷, בקחת אלהים נקמת ירושלים משתי ערי רומה החמודות, הירקוּלנום ופוֹמפאי – כי אש להבות פרצה מהר וֵזוּף הקרוב אליהן, וכל יושביהן ירדו חיים שאולה⁸.

וטיטוס היה בצל נהלך, מֹחו נִקר מעליו ועצביו התרגשו בלי חָשׂך. לאחרונה יעצו הרופאים להביא בשרו בצנת שלג, ועצתם זו הקריבתהו ליום אחרון – כי בשבתו בשלג אחזהו השבץ וימת⁹. את דבר מחלתו אשר מת בה הליטו חכמינו במליצה חידות, לאמר: כי מאז נועז למרות עליון בגבה אפו, בא יתוש ונכנס בחטמו ויגיע עד מחו ויענהו קשה עד צאת נפשו¹⁰.

אחריו מלך דומיציַנוס אחיו, אשר הרע לעשות מאביו וממנו. הוא היה שונא כל אדם, ועל היהודים סמכה חמתו וירדפם באפו ויגזור עליהם גזרות קשות. ופעם אחת גזר להרוג אחר חדש ימים את כל היהודים הנמצאים בממלכתו. וחכמינו נדרשו ללכת רומאה, לבקש רחמים על עמם ולגאלהו מיד צר¹¹. ויהי בקרוב רבן גמליאל הנשיא ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבה אל העיר רומה, ותקשבנה אזניהם עוד מרחוק את שאונה והמונה העולה ממרום הקפיטוליום, ויזכרו את ירושלים החרֵבה וישאו שלשה מהם את קולם ויבכו. אך ר' עקיבה שחק וישמח. וישתשאו אליו חבריו וישאלוהו, למה הוא שוחק בעת לבכות? וישאלם גם הוא: ”ולמה אתם בוכים?". ויענו ויאמרו: “הן עובדי אלילים יושבים לבטח ומתענגים על רב שלום, וארצנו חרבה ובית מקדשנו שמם – כל זאת תראינה עינינו, ויאך לא נבכה?”.

“ואנכי על זאת אשמח – ענה ר' עקיבה – כי אם כן יעשה ה' לעוברי רצונו, בטוח אני בו כי כהנה וכהנה ייטיב לעושי רצונו”¹².

ביותר כלה דומיצינוס חמתו בגרי הצדק אשר התרבו בעמו – כי היהודים אשר נכבשו לעבדי עולם היו לאדוניהם למופת בצדקת דרכם ובקדושת דתם ואמונתם, ורבים מכובשיהם שתו אותם מורים להם וילמדו מהם לדעת את ה' וללכת בתורתו. כאלה נמצאו גם במשפחת המלוכה, ודומיצינוס יסר אותם בזעם אפו וישת בהם נוספות על אלפי שריו אשר מידו נגזרו¹³. ויש שאומרים כי בימיו בא הקץ גם על יוסיפוס בן מתתיהו, אשר גדלהו אספסינוס ויושיבהו בהיכל כבודו¹⁴, ובהעשות משפט מות באֶפַּפרודיטס הסופר, אשר נחשד על עון חרב, הומת גם הוא¹⁵.

חמש עשרה שנה השתובב העריץ משובה נצחת עד אשר קשרו עליו עבדיו קשר וימיתוהו¹⁶. וזקני הסינט בחרו אחריו באחד מקרבם ושמו נֵרבה. הוא היה מלך טוב, אוהב צדקה ומשפט, אשר הרבה לעשות חסד גם לעמנו. על פיהו חדלו משפטי המות לגרים הרומאים, גם המס היהודי הוקל ולא נגבה עוד בתחבלות רשע כמלפנים. אך ימי מלכותו היו מעטים, רק שנה אחת וארבעה ירחים, ואחרי מותו¹⁷ ישב טריַנוס הספרדי על כס רומה, ובימיו שבה השנאה להתגבר עלינו, והיא אשר נתנה החרב בידינו, בהדרשנו לשוב ולעמוד על נפשנו מפני הקנים עלינו.

בן ששים שנה היה האיש הזה בעלותו למלוכה, ונפשו אִותה לעשות גדֹלות כאלכסנדר הגדול בימי עלומיו, וילטוש עינו אל הארץ אשר בין נהרי פרת וחדקל, ויקרא מלחמה על הפרתים יושבי המדינות ההן. אכן מצאה ידו לבני העם ההוא, כי חלק לבבם על ידי שריהם ואלופיהם אשר רבו יחד על דבר המלוכה. אבל היהודים היושבים שם לבטח בעריהם ומחוזיהם זה מאות בשנים, ולהם נשיאים “ראשי גולה”, במנהלים אותם במנוחה והשקט באין מפריע ואין מכלים דבר – היהודים ההם, יושבי ארץ בבל, שמרו אמונתם לעם אשר בתוכו הם יושבים. ובשמעם כי העם העולה עליהם הוא זה אשר החריב את ירושלים וישרוף את בית המקדש ויהרוג את אחיהם יושבי ארץ יהודה, ויתרם הוליך בגולה – נתכה כאש חמתם ויתעוררו כלם למלחמת הקֹדש. אך יד טרינוס גברה עליהם, והעיר נציבין, אשר יושביה כלם יהודים, באה במצור ואחרי ימים רבים נכבשה לפני הרומאים אשר כלו בה חמתם, ויכוה חרם על יושביה. וטרינוס שב לאנטיוכיה, ויזכור את עון היהודים יושבי בבל לאחיהם יושבי ארץ סוריה, ויהרוג מהם רב. בעת ההיא¹⁸ היה רעש גדול בסוריה, האדמה חרדה תחתיה והעיר אנטוכיה נהרסה על יושביה. ויהי מספר ההרוגים רב מאד, וגם בחיל הרומאים נגעה הרעה וכפשע היה ביו טרינוס ובין המות. ויהי הדבר לאחינו לאות, כי גמול ה' הוא משלם לאויביהם ונקם ישיב לצריהם. ובכל מקום אשר השמועה הזאת מגיעה, התעוררו היהודים בעז, לפרוק מעליהם עֹל רומה אשר כבד עליהם מנשוא. כי מאת טרינוס היתה שומה לכל שריו ונציביו, ללחוץ את היהודים באכזריות רֶשע עד כי יכשל כח סבלם. וביותר היתה בזה יד פּלוֹטינה אשתו, אשר שנאה את היהודים תכלית שנאה על פי המקרה הזה: היא ילדה בן בתשעה באב ואחר כן מת הילד בזמן חנוכה. והנה הֻגד לה על פי מלשני בסתר, כי בהוָלד בנה היו היהודים עצובים, ובמותו שמחו כלם ובתיהם מלאו אורה. ויחר לה מאד על הדבר הזה, ותכתוב אגרת לבעלה לאמר: “עד שאתה הולך לגור מלחמות עם העמים היושבים במרחקי ארץ, כבוש לך את אויבינו היהודים אשר בממשלתך, כי הנה ידעתי את מריָם וזדון לבבם” ¹⁹. אז התקוממו היהודים יושבי קירינה, כי קצרה רוחם מפני הלחץ אשר לחץ אותם פריסקוס נציב רומא באפריקה, וישכחו את המכות אשר הֻכו מהרומאים אחרי חרבן ירושלים, בשיתם יד על פליטי הקנאים אשר נמלטו אליהם מארץ יהודה, – ויתאזרו עז לעמוד במלחמה עם נוגשיהם ולוחציהם. גם היהודים היושבים במצרים, אשר במלחמת ירושלים היו שלמים עם הרומאים, התקוממו בפעם הזאת, ואדיריהם שלחו צעיריהם למלחמה עם האויב הנורא המתאַנה להם למען עשות אותם כלה. ותהי יד היהודים הולכת וחזקה, ובגבור ידם על היונים והרומאים שלמו להם כגמולם, ויסחבו את שבוייהם אל הזירה, ששם השליכום לפני פריצי חיות, גם אכפו עליהם להמית איש את רעהו בהלחמם שם יחדו²⁰. במדינת קירינה האגו היהודים ואַבד כמאתים אלף איש ובארץ לוּב אשר על שפת הים מזרחה לארץ מצרים, הכריתו את כל היושבים עד כי שממה האדמה מאדם. גם אחינו יושבי אי כפתר התקוממו יחדו ויערכו מטבח רב להיונים אויביהם²¹.

אז התעוררו גם אחינו יושבי ארץ הקֹדש להתנער מעפרם ולהרים ראש. כי מעט מעט התלקו שמה השבוים אשר נפדו בכסף מלא על ידי אחיהם בהזרותם בארצות מושבותם, ויחד עם אחיהם יושבי הערים אשר נשארו על מכונן – בשחרם שלום הרומאים במלחמה האחרונה – הקימו דור חדש אשר נאמנה רוחו עם אל, בשמעו לתורת חכמינו הגדולים מורי דת קדשנו ביבנה, ואשר הכין לבו גם לאהבת ארצו וקנאת עמו, בשמעו מאבותי את כל אשר עוללה להם ממלכת אדום, זו רומה הרשָׁעה. כלם יחד קוו לגאולה שלמה, והאמונה בביאת הגואל המשיח היתה הולכת וחזקה, והיא אשר נתנה אמץ בלבם לעשות חיל וגבורה ולהיות נכונים לקראת אויביהם ביום שידֻבר בם.

-——————-

וטריַנוס הזעיק את צבאותי ויחלקם לשני מחנות. על האחד הפקיד את שר צבאו מרטיוס טוּרבא, להכניע את היהודים המורדים במצרים, קירינה ואי כפתר, ועל השני הפקיד את שר צבאו לוציוס קיטוס, להלחם ביהודי בבל וארם נהרים²². אז נשנו המעשים שהיו בימי אספסינוס וטיטוס: מעבר האחד עמדו אנשים נלהבים חמושים בנשק מכל הבא בידם ומפֻזרים ומפֹרדים למקומותיהם למושבותיהם, ומעבר השני עמדו אנשי חיל מלֻמדי מלחמה, חמושים בכל כלי קרב למינהו ונאחדים על ידי שריהם מצביאיהם, ולהם גם רוכבים ופרישם, החשים קל מהרה לעמוד במקום הסכנה ולרדוף ולהשיג כלה את האויב עת יהפוך לפניהם ערף. ובכל זאת היתב יד אחינו על העליונה, לו התיצבו הרומאים נגדם בקשרי מלחמה – כי אז גברה שלהבת רוחם ורחף נפשם על כל תכסיסי אויביהם וחכמת שרי צבאיהם. אבל הרומאים השתמטו בראשונה ממלחמה גלויה ורק הסתפקו בתגרות קטנות, בזנבם את הנחשלים, ובזה הוגיעו את אחינו הנלהבים, עד אשר קצו מפניהם, ויהי חיל היהודים הולך ונמוג. ואז התנפלו בכל מאמצי כחם על גדודי אחינו, ויכום ויהדפום מפניהם, וכמעט הפכו היהודים ערף התנערו הרוכבים ממקומותם וירדפום וישיגום ויפזרום לכל רוח ולא שבו מהם עד כלותם. כן עשה טורבא באפריקה ובאי כפתר וכן עשה קיטוס בבבל וארם, ומשם עלה על יהודה, אשר מנהו טרינוס להיות נציב ומושל בה.

אבל בעוד קיטוס עושה שפטים באחינו יושבי ארץ הקדש באה עליו שׂאת פתאם – כי חלה ורינוס את חליו אשר מת בו, ושאר בשרו, אֵליוס אדריַנוס, עלה על כסאו אחריו²³. ואדרינוס בתחלת מלכותו דבר שלום לכל העמים, וישא פניהם וימלא משאלותיהם, וגם ליהודים האיר פניו, ויַרחק מעליהם את קיטוס, אף העמידהו לדין על העול אשר מצא בו ויעש בו משפט מות. ולהוסיף עשות חסד לאחינו נתן להם את שאלתם, לבנות את ירושלים מחבותיה ולהקים המקדש על מכונו.

הבשורה הזאת מלאה את אחינו גיל וחדוה. כלם ראו בזה אצבע אלהים, כי כימי דור אחד שב ורחם ה' את עמו, וכימי עלותם מבבל נגלה עליהם חסדו. עד מהרה פנו הדרכים, ישרו המסלות לעולי הגולה, ושלחנות הוקמו מאנטיוכיה ועד עכו, להחליף להם כספיהם ולתת להם כל צרכיהם²⁴. וכל אחינו מקרוב ומרחוק השתתפו במעשה הלאֻמי הזה, להשיב שבות עמם ולחדש ימיו כקדם.

תודתנו להקיסר הזה עלתה על כל חסדו, כי התאמצו אחינו בכל ארצות מושבותם להשביח שאון העמים ולהפנות לבבם אל רומה ולהשלימם עמה. וכן שקטה הארץ מריב לשונות, ואבחת חרב לא נראתה עוד בכל מקום אשר דבר רומה וממשלתה מגיע.

ויהי לימים אשר יחלנו להחל מלאכת הקדש והנה מחלת לב וכאב אָנוש! כי השמרונים אויבינו מאז הביאו דבתנו רעה אל אדרינוס, כי בהבנות לנו בית מקדשנו, ושבה ירושלים והיתה לנו לעיר מעוז כבתחלה, ואז נרים יד ברומה ונשבור עֻלה מעלינו וננשל אותה מממשלתה בארץ הקדם. זאת שמע אדרינוס וינחם על הטוב אשר אמר לעשות לנו. אמנם לא יכל עוד להשיב דברו אחור, אבל בעצת האויבים האלה התנה לנו לשנות מקום המקדש או מדתו. ובהגיע דברו זה אלינו בכינו הרבה בכה, כי נכזבה תוחלתנו בהביננו לערמתו. ויהי דבר העם להתקומם כאיש אחד ולהראות לאדרינוס כי עוד כחם אתם ולא כהתל בעם נבזה יהתל בם.

בעת ההיא מת הנשיא רבן גמליאל, ור' יהושע בן חנניה מלא מקומו עד אשר יגדל רבן שמעון בנו. ויהי כשמוע ר' יהושע כי החל העם להתגודד בבקעת רמון אשר בעמק יזרעאל, וימהר ויבוא שמה ויאסוף את ראשי העם אליו, וינחמם וידבר על לבם, ויזהירם מלמרוד ברומה, ויפתח במשל פיהו, לאמר:

"האריה מלך היער אכל טרפו לשובע נפשו, והנה נתקעה עצם בגרונו ותכאיבהו עד מחנק נפש. ויקרא האריה בצרתה לו לאמר: מי אשר יוציא את העצם מלוֹעי אתן לו שכר רב כיד המלך! ותבוא החסידה ארוכת הצואר ותכניס את ראשה עמוק אל פי האריה ותוציא את העצם מגרונו ותצילהו מרעתו. ויהי כדרשה ממנו לתת לה את שכרה כאשר אמר, ויצחק האריה ויאמר: העוד שכר תבקשי ממני? רב לך כי הוצאת ראשך בשלום מבין מלתעותי ולא נגעתי בך לרעה!

“כן גם אנחנו עמנו, אַחי! – הוסיף ר' יהושע אמריו להם – רב לנו כי יצאנו בשלום בהיות לנו דבר עם העם הזה, וחלילה לנו להתגרות ברע!” ²⁵

בדברים האלה הרגיע מורנו זה את לבב בני עמנו, וישובו איש לאהלו.

-—————–

מסתר המדרגה, מדלת העם יצא ר' יהושע ויהי למורה ראש בעמנו. הוא היה עוסק במעשה חרשים, אומנות מחטים²⁶, וכתלי ביתו שחרו מן הםפחמים שבהם עשה מלאכתו²⁷. אך תורתו העמידתהו במקום גדולים, ופעמים רבות שׂרה אל רבן גמליאל הנשיא, וישא כעסו וחמתו²⁸ ולא נשא פניו בתוכחתו²⁹. וחכמתו הציגתהו לפני מלך ושרים, ופעמים רבות הפיק מהם רצון בתשובותיו המחֻכמות. הוא היה מבחירי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שאמר עליו “אשרי יולדתו!”³⁰, ובהתחמק רבו מירושלים הנצורה היה הוא מאנשי סודו הנושאים את ארונו³¹. מרבו זה למד לראות רצון אֵל בשלום רומה, וכמהו כבֵּד את מושליה וישחר פניהם לטובת עמו.

ואדרינוס אהב להתוכח עם חכמים ולחקור אחרי דעותיהם, ובנסעו למסעותיו בארצות ממשלתו היה גם בארץ הקדש ובאלכסנדריה. שם נפגש עם ר' יהודע, אשר בא לבק מלפניו על עמו, ובשמעו ממנו בפעם הראשונה את שֵׁמע אלהי ישראל, חפץ לראותו עין בעין! לשוא התאמץ ר' יהושע להוכיח לו, כי אלהי ישראל נעלה מכל חושי בני האדם – כי הוא באחת, ודברו דבר מלך שלטון ואין להשיב. אז יעצהו החכם להביט אל םני השמש, וכאשר לא יכול הקיסר לעשות זאת, כי כבדו עיניו מראות בזהר אורו, ענה ר' יהושע ואמר לו: “אם להביט פני אחד עבדיו לא תוכל, איך תחפוץ לראות פני אדון כל?” ³².

פעם אחרת הואיל אדרינוס לעשות משתה לכבוד אלהי ישראל. ויען ר' יהושע ויאמר: “לא תוכל אדני ומלכי לעשות לו משתה, כי רב חילו ומי יכילנו?”. אבל הקיסר גזר – ומי ישיבנו? ויעד לו ר' יהושע כר נרחב על שפת הים למקום המשתה. ואדרינוס הרבה התכונה לעשותו כיד המלך. אבל בקיץ נשא הרוח ובחרף שטף הגשם את הכל הימה. “מה כל אלה?” – שאל הקיסר. “אלה הם רק המשרתים – ענה החכם – המפַנים את המקום לפני חיל אדוּנם הגדול והנורא”. אז רפתה רוח המושל ויחדל לדרוש את ה' להתראות לפניו³³.

כשמוע אדרינוס מפי ר' יהושע תהלת משה, אשר נתן לנו תורת אל, התפאר עליו כי הוא גדול ממנו, כי הוא מושל אדיר אשר כבודו מלא עולם ומפניו יחרדו כל גויי ארץ. על זה אמר לו ר' יהושע: “אם על המלך טוב, תנתן נא דת, לבל יבעיר איש אש במושבך שלשה ימים!”. ויעש אדרינוס כן. ויהי בערב ויעלו שניהם על ראש הגג, וישאו עיניהם ויראו והנה משאת עשן עולה מאחת הארֻבּות. ויבהיל הקיסר את עבדיו לראות מי הוא זה אשר ערב את לבו לעבור על פקודתו. ויוָדע הדבר כי אחד משרי המלך חלה, ויצו הרופא להשקותו חמים לתרופה. אז אמר לו ר' יהושע: "הן בעודך חי לא תוכל גזרתך להתקים אף ימים אחדים, ומשה רבנו צוה: “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” – ומצותו זו קימת ונשמרת בעמנו מאז ועד היום הזה! ³⁴.

ויהי היום וילכו שניהם יחדו בלוצות קריה, והנה ריח תבשיל טוב ונעים עולה באף הקיסר מכל בתי ישראל. וישאל את ר' יהושע: “מדוע נזיד היום הזה ריחו נודף?”

“בֹּשׂם אחד יש לנו – ענה ר' יהושע – ושַׁבּת שמו; בו אנו מתבלים את המאכל ועל כן ייטב טעמו”.

“תן גם לי ואהנה ממנו!”

“הוא לא ינעם לך, אדני ומלכי! – ענה חכם עמנו – כי הבשם הזה יתן ריחו רק לשומריו בלבד.” ³⁵

פעם אחת נפגש ר' יהושע עם אחד המינים בעמדו לפני אדרינוס. ויסתר המין פניו ממנו, למען הרעימו, וישחק ר' יהושע וירם את ידו וישימנה על ראשו. וישאלם אדרינוס פשר דבר. אז נודע לו, כי המין רמז לר' יהושע את דבר הכתוב: “ואנכי הסתר אסתיר פני”, לאמר: סר ה' מעל עמו ויעזבהו לנצח – ועל זה רמז הוא לו את דבר הכתוב: “ובצל ידי כסיתיך” – כי מגן ומחסה ה' לעמו ועד עולם לא יסיר חסדו ממנו³⁶.

על עמנו הנבדל מכל העמים התפלא אדרינוס, כי עד כה לא נכחד קימו, ויודה לאמר: “אכן גדולה היא הכבשה העומדת בין שבעים זאבים!”.

ור' יהושע הראה לו בזה אצבע אלהים, ויען ויאמר: “גדול הוא הרועה שמצילה!” –

בת אדרינוס אשר ידעה את חכמתו הרבה, התפלאה על מעשי ה' כי נתן חכמה מפֹארה בכלי מכֹער – כי לא היה ר' יהושע נאה במראהו. החכם שמע חרפתו וידֹם. אחר כן אמר לה: “הן אביך מושל במכמני זהב וכסף, ולמה זה יאצור יין משתהו בכלי חרש? הלא טוב כי ישימהו בכלי יקר כערך שותהו!”. ותצו בת המלך ויעשו כן. והנה החמיץ כל היין ולא יכלו עוד לשתותו. וכאשר גערו האב ובתו בר' יהושע על עצתו הנמהרה הזכיר לה את דבריה, להוכיח, כי כיין הטוב כן גם החכמה תשתמר יותר בכלי שאיננו למראה עין³⁷.

“הלא חכם אתה – אמר לו אדרינוס – הגידה לי איפוא מה אחלום הלילה הזה?”

ור' יהושע, בדעתו כי החלומות באים מהרהורי הלב³⁸, וכי מחשבות המושל הזה רק בהפרתים, כי אך אותם דאג ויירא, ענה ואמר לו:

“בלילה הזה תחלום חלום, והנה הפרתים כובשים אותך לרעות בהמותיהם בשרביט הזהב אשר לך”.

וכאשר נבא לו כן היה³⁹. – –

-——————–

ימים רבים עמד ר' יהושע בפרץ ויהי למליץ ישר וליועץ שלום בין אדרינוס ועמנו. אבל אויבינו הרבים הטו את לבב הקיסר בנסעו שנית בארצות הקדם⁴⁰, ויהפכוהו לשנוא אותנו ולהיות לאויב לנו. ובזכרו את כל הדברים אשר שמע מפי ר' יהושע על אֹדות עמו ואמונתו, גמר אֹמר להַראות לעין כל, כי לו הכח והעז להכניע את העם הזה, הקטן והדל, ולאכוף עליו לעזוב את אלהיו ותורתו ודתו, ולהיות ככל העמים אשר על פני האדמה. ותהי ראשית מעשהו, לתת צו, לנטות קו על ירולשים, לשַׁנות גבוליה ולהעמיד פסילים ברחֹבותיה, ולהושיב בה בני עמי הנכר המתהללים באלילים, ולבנות על הר המוריה היכל ליופיטר הקפיטוליני, ולקרוא את העיר החדשה על שמו ועל שם אליל מעֻזו “אֵליא קפיטולינה”. לשוא כתת ר' יהושע את רגליו לעת שיבתו, בהיותו אז בן שמונים שנה, ללכת מצרימה, לשחר פני הקיסר היושב אז באלכסנדריה⁴¹; לשוא העתיר לו להשיב דברו אחור, לבלתי הרגיז את העם הנעלב על בלי פשע – כי הקשה אדרינוס את לבו ויכבד את אזנו, ויתעלל בחכמנו הזקן אשר כבדהו מלפנים, וישא עליו חרפה באגרתו לסרוינוס גיסו⁴² . ולמלא את דברו שלח לפניו את טורנוס רופוס, להיות נציב ביהודה. והוא חרש את ההיכל, לבצע אמרת אדרינוס ככל אשר זמם. ושמועות רעות בהלונו מסביב, כי עוד ידו נטויה לאסור לנו את התורה בלמודיה וקיום מצותיה. אז נפל גם לב ר' יהושע בקרבו, ויט גם הוא להאמין, כי הצרות המתרגשות לבוא הן אותות גאולה קרובה, כי הנה העמיד ה' עלינו מלך קשה כהמן, למען השיבנו אליו, ועל זה שמורה לנו הנבואה⁴³: “וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה” ⁴⁴.

ר' יהושע לא האריך עוד ימים, וירד ביגונו אָבל שאולה. ותחתיו עמד ר' עקיבה בן יוסף בראש חכמינו. והוא איש גדול באחיו וכביר כח לב, אשר באהבתו לעמו וארצו ובקנאתו לה' ותורתו נתן אֹמץ בלב המתקשרים למרוד ברומה ביד רמה.

-——————

ר' עקיבה גם הוא עלה מסתר המדרגה, מאחרי הצאן – כי רועה לא לֻמד⁴⁵ היה מנעוריו בעדרי העשיר הנודע, בן כלבא שבוע, ותאהבהו רחל בת אדוניו ותהי לו לאשה. ויחר אף אביה בה ובבעלה ויגרשם מביתו. ויחיו יחדו בעני ובחסר כל, ויישנו על ערמת תבן באין להם אף כר למראשותיהם. אולם אף ממעט התבן שהיה להם נתנו בטובם לעני אחר בעד אשתו היולדת, שאף תבן לא היה לה למשכב דוֹתה⁴⁶. פעם אחת עמדו יחדו על מעין מים נובע מקיר סלע, ואבן שקועה מתחתיו, כי שׁחקוה המים בנזלם עליה בלי חָשך. אז אמר עקיבה לנפשו: “אם אבנים שחקו מים, למה זה איפוא לא יוכלו דברי תורה להחקק בלבי?”⁴⁷. הדברים האלה היו לרצון לרחל אשתו, ותמכור את שער ראשה ותתן מחירו בידו ללכת וללמוד תורה⁴⁸. וילך ויסתופף בבתי הספר וילך מחיל אל חיל עד שהגיע לפני ר' אליעזר ור' יהושע, ויהיו הם מוריו בהלכה⁴⁹ ונחום איש גמזו מורהו באגדה⁵⁰, ויבקש תורה גם מפי יתר המורים הנודעים לשם בעת ההיא⁵¹. בשבתו לפני רבן גמליאל הנשיא הכוהו מוריו וחבריו על אשר לא הבין דעת⁵², והוא נשא וסבל הכל באהבה, בהיותו תמיד מעביר על מדותיו⁵³.

מרבו איש גם זו למד לקבל הכל לטובה מיד האל⁵⁴. פעם אחת היה בדרך ויבוא בערב למקום מושב. אבל היושבים שם מאנו לתת לו מקום ללון. ויאמר עקיבה לנפשו: “כל מעשה ה' לטובה”. ויצא אל השדה וילן שם. ולו היה נר להאיר, תרנגול להעיר וחמור למסע. והנה נשב רוח בנר ויכבהו, ויבוא חתול אל התרנגול ויאכלהו, ויפול אריה על החמור ויטרפהו. ובכל זאת לא נעצב ר' עקיבה, בהנחמו בדבר השגור על שפתיו לאמר: “כל מעשה ה' לטובה”. ויהי בבקר ויוָדע לו כי בלילה ההוא באו שודדים אל המקום וישבּו את הכל וילכו. אז ידעו כלם מה נאמנו דבריו, כי כל הרעות הבאות לטובה הן: כי לוּ האיר הנר או קרא התרנגול או נער החמור בלילה ההוא, אזי נגלה מקומו להשודדים ויהי גם הוא להם לשלל⁵⁵.

מקץ שתים עשרה שנה אמר לשוב אל אשתו. ויהי כקרבו אל מקום מעונה, וישמע קול איש אחד משכניה בריבו עמה לאמר: “אכן צדק אביך כי הרחיקך מביתו בגלל בעלך, אשר עזבך להיות אלמנה חיה משתוחחת בעניך זה כמה!”. ותען רחל ותאמר: “לוּ אבה בעלי שמוע לי, כי עתה הואלתי לנשוא עניי ועמלי עוד שתים עשרה שנה, ובלבד שאזכה לראותו נמנה בין החכמים למודי ה'!”. והיא לא ידעה כי הנהו בקרבתה. זאת שמע ר' עקיבה וישב אחור למלאות חפצה. ויתקדש בתורתו ויעל מעלה מעלה וילך הלוך וגדל עד כי החל לנצח את רבותיו בהלכוֹת⁵⁶, וכלם שבחוהו וירוממוהו מאד⁵⁷, ותלמידים הרבה נהרו אליו מקרוב ומרחוק. וכאשר באה העת אשר יעדה אשתו לו, הגיע מספרם עד עשרים וארבעה אלף. אז שם פעמיו לשוב לביתו, ורבים מתלמידיו הלכו אחריו, כי דבקה נפשם בו. ויהי כקרבו אל העיר, ושֵׁם תהלתו הולך לפניו, ויצאו כלם לקראתו לקדם פניו בכבוד, ותבוא גם אשתו בתוכם ותדחק לגשת אליו. וכראות התלמידים את האשה העניה מתנפלת לרגלי רבם, התקלסו בה ויאמרו להדפה אחור. “הניחו לה! – אמר להם ר' עקיבה, בהכירו את רעיתו הטובה – כי שלי ושלכם שלה הוא” ⁵⁸. אז נחם אביה על הרעה אשר עשה לבתו ולחתנו, וייטב להם כידו הרחבה ויעשיירם עשׁר רב. על כן היה דבר ר' עקיבה לאמר: “איזהו עשיר? כל שיש לו אשה נאה במעשים” ⁵⁹. בשמחה רבה מלא את דברו אשר הבטיח לה בימי ענים ומרודיהם, ותחת הקש אשר נתקע בין שערותיה בהתגוללה על יצוע תבן, עשה לה “עיר של זהב” – והיא עטרת פז אשר תבנית העיר ירושלים חקוקה עליה, כמראה אשר היה לה בימי הודה וכבודה⁶⁰.

מאז והלאה נחשב ר' עקיבה בעשירי עמנו, ויהי גבאי צדקה⁶¹, ובעשותו אותה בכל עת זכה לשם הכבוד “יד לעניים” ⁶², וביותר הפליא לעשות טוב לתלמידי החכמים⁶³. את תלמידיו אהב כאב רחום, ויחשב לו לחובה לשנן לכל אחת את תורתו עד שילמדנה וידענה⁶⁴, ובחלותם בקר אותם וישרתם כעבד נאמן⁶⁵. גם למד אותם דרך ארץ. פעם אחת בעשותו להם משתה הואיל לנסותם, ויתן לפניהם בראשונה בשר נא. והנה נמצא בהם טפש אחד, אשר נלחם את הבשר הקשה בידיו ובשניו.

"לא כן אתה עושה, בני, בבשר אשר לפניך – אמר לו המורה החכם – אך שים גם עקבך עליו בתוך הקערה! ⁶⁶.

מדת ענותו לא עזב גם כאשר גדל כבודו ושמו הלך “מסוף העולם ועד סופו” ⁶⁷. כאשר התקוטט בו יונתן בן הרכינס לאמר: “עוד לא הגעת לרועה בקר!”, ענה הוא ואמר וענותנותו: “ואפילו לרועה צאן” ⁶⁸. וכאשר נדרש יחד עם חכמים אחרים להשמיע דברו, חכה להם בדברים ויהי הוא המדבר לאחרונה⁶⁹. מדתו זו הטובה והנעלה רמז לרבן גמליאל הנשיא, בשובו בשלום ממסעו על הים, בעוד אשר האניה שישב בה נשברה ותרד תהומה. ובראות רבן גמליאל אותו יושב ודן לפניו, התפלא ויאמר: “בני, מי העלך מן הים?”

“דף של ספינה נזדמן לי – ענה ר' עקיבה – וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי” ⁷⁰.

הוא היה אוהב כל אדם, כי בצלם אלהים נברא⁷¹, ועל כלם גברה בו אהבתו לבני עמו, ולכל בהם חיי רוחו. חבה יתרה הודיע להם, שנקראו בני אל חי, אשר להם נתן כלי חמדתו, זו תורתו⁷². באהבתו הרבה לא הבדיל ביניהם, כי יחד יקרו לו, ויגזר אֹמר: “אפילו עניים שבישראל רואים אותם כבני חורים שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב” ⁷³. וביותר אהב את הילדים, תקות הדור הבא, ותפק להם נפשו. עליהם אמר כי ה' שומרם וצלם⁷⁴. ובערב פסח היה מחלק להם קליות ואגוזים, למען יאחרו שבת וישמעו יציאת מצרים ותבוא בלבבם אהבת אֹמן לאלהיהם ועמם⁷⁵. באמונתו הרבה בגמול ה' אשר ישלם לגוי ואדם יחד, אמר: “החנות פתוחה, והחנוני מקיף… והגבאים מחזירים תמיד ונפרעים… והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה” ⁷⁶. על כן לא הצטער כחבריו, מוריו מלפנים, בשמעם קול המוֹנה של רומה, אף שלם נחומים להם בראותם יחדו שועל יוצא מחרבות בית המקדש⁷⁷. הוא היה בטוח בישועת ה‘, וחרבן הירקולנום ופומפאי ואנטיוכיה היו לו לאות, כי הנה החל ה’ להשיב לאויבי עמו כגמולם. ועוד יותר אמצתהו תקותו בהרס העיר קסריה, זו “בת אדום”, אשר ממנה יצאה הרעה לעמנו. על העיר הזאת, שהיתה צרה לירושלים, דרשו חכמינו בדבר הנביא: “אמלאה החרבה” ⁷⁸. “אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו” ⁷⁹. והנה חרבה קסריה בזועת הארץ⁸⁰. בזועה ההיא נהרסה גם עיר עמאוס, זו קולוניה, אשר בה עמדו זקני חיל רומה למשמר על ירושלים החרבה⁸¹ ! כל זאת ראתה עין ר' עקיבה, ותקותו חזקה בו, וידרוש על זה⁸² כי הנה החל לבוא דבר נביא האל לאמר: “עוד אחת מעט ואני ארעיש את השמים ואת הארץ, והרעשתי את כל הגוים… ומלאתי את הבית הזה כבוד”⁸³. ומה שתומם לבו, בראותו כי נכזבה תוחלתו, ובית ה' לא יוכל עוד להבנות – כי השיב אדרינוס דברו אחור, ועוד הגדיל רעתו, בחרוש טורנוס רופוס את ההיכל על פי פקודתו, ועודנו חורש מחשבות און להעביר את עם ישראל על דתו! בזה חזה ר' עקיבה את “חבלי המשיח” הקרובים לבוא, ולבו אמר לו כי הנה הגיעה עת לעשות לה' ולעמו. וינער הזקן הזה כגור אריות, וישא נס למרחוק, ובעוד הוא נוסע בכל ארצות פזורי עמנו, לעורר את כלם לעלות לארץ הקדש ולהרים יד ברומה, עשו תלמידיו הרבים חיל וצבא, וילמדו ידיהם לקרב, ולשום מארבים ולטמון מוקשים לרגלי הרומאים במלחמה הקרובה.

-—————–

בין תלמידי ר' עקיבה אשר נאספו לשתות בצמא את דברין היו רבים מבני משפחתנו הגדולה בישראל. בהם הכי נודע איש צעיר לימים ושמו שמעון בן יעקב, שבא מעסיא ללמוד תורה על טהרת הקדש. לו היה חותם “מגן דוד” בדמות שני משולשים אחוזים זה בזה – הוא חותם בית דוד המלך, שעליו התיחש הלל, אבינו הזקן. אך הלל הזקן וצאצאיו הנשיאים שהיו אחריו נזהרו מהשתמש בחותם הזה, פן יחסדום הרומאים כי חושבים הם להסב את המלוכה אליהם. רק בבית יהודה אחי רבן גמליאל הזקן, אשר גר מעבר לגבול ארצנו, עוד נשמר החותם לדורותיו. ושמעון היה הדור הרביעי ליהודה והששי להלל הזקן, ובהיותו נחשב על משפחתנו “הקרובה למלכות”⁸⁴, למד חכמת יונית, גם היה שנים אחדות ברומה, וילמוד לדעת חקיה ועניניה והליכותיה ותכסיס מלחמותיה. שם התבונן אל העם הנורא אשר אֲכָלָנוּ בכל פה, ויהי בעיניו כעץ גדול ורם אשר תוכו אכל רקב, וכמעט יגע בו הסער ונשבר פתע ונפל תחתיו ולא יוסיף קום. שם ראה שער טיטוס אשר הוקם לזכר נצחונו על יהודה, הוא השער אשר עליו חקוקים כלי המקדש שהיו לשלל, וחמתו לממלכה החטאה הזאת היתה כאש עצוקה בעצמותיו, וכאיבתו לה ולעצביה כן רבה אהבתו לעמו ולדתו הטהורה – והיא אשר נשאתהו ותביאהו אל ארץ הקדש ותכניסהו בישיבת ר' עקיבה בבני ברק⁸⁵. והנה החלה התנועה למלחמה העתידה, ור' עקיבה עזב מקום כבודו ומנוחתו ויסע למסעותיו, לעורר את כל בני עמו להתקומם על רומה ולהוציא ארצם מידה, ויהי בבבל⁸⁶ ובמדינות הים הכספי⁸⁷, בגליא וערב ואפריקה⁸⁸ ועד כוש הגיע⁸⁹. והמתנדבים בעם הרבו לעלות לארץ הקדש להוציאה מיד אויב. וכשוב ר' עקיבה מדרכו מצא את תלמידיו ערוכים בכל למלחמה גלויה, ואחד מהם, הוא שמעון בן יעקב, נוהג בם, והם ששים לקראת נשק ופקודתו תשמר רוחם – כי היה האיש הצעיר הזה להם לרוח גבורה ולמעוז ישועות. זאת ראה ר' עקיבה וישמח בלבו.

עד מהרה מצא שמעון יד להראות גבורתו בעולם. כי ברבות המשטמה להרומאים הרודים בנו, היו מקרים קטנים דַיָם לעורר מדנים ולהעיר את אחינו לצאת עליהם ביד רמה. בביתר העיר הגדולה היה המנהג, בהולד ילד לאיש, לנטוע ץ לפני ביתו, אם בן נטעו ארז ואם בת – אֵלה. וכאשר גדלו ונשאו זה את זו, היו קוצצים את העצים לעשות מהם חופתם. ויהי היום ותעבור בת הנציב דרך העיר, והנה נשבר ציר האופנים בעגלתה, ויכרתו עבדיה אחד העצים לעשות ממנו כמתכנתו, ויחר הדבר לאנשי העיר ויפלו על העבדים ויכום שוק על ירך⁹⁰. מקרה כזה היה בעת ההיא גם בעיר הנודעה בשם “טור שמעון” אשר בהרי אפרים, וזה הדבר: ליושבי העיר היה המנהג בגגם חג נשואים. לשאת תרנגול ותרנגלת לפני החתן והכלה – לאות פרי וברכה. ויהי היום ויעברו בעלי חתונה ברחוב העיר בשמחה והמון חוגג כדרכם, והנה עבר עליהם גדוד רומאי ויגזול את העופות מידם, אז קמו עליהם כל אנשי העיר ויכום עד חרמה⁹¹. שני המקרים האלה אשר קרו בפעם אחת, היו לאות לטורנוס רופוס, כי היהודים מתנשאים למרוד. ויאסוף את חילו ויעל על הערים ההן להכניע שאון הקמים. אז התנשא שמעון בן יעקב כאריה משחית ויך את חיל הרומאים מכה רבה. וטורנוס רופוס נס בחרפה עם שרידי חילו – וכן הונח ליהודי ארץ הקדש בפעם אחת מכל צרותיהם.

ושם שמעון בן יעקב יצא לתהלה בכל הארץ, ורבים ספרו גבורתו הנפלאה, כי ברגליו השליך אבנים כבדות אל מחנה הרומאים, כמכונות הבליסטראות אשר להם, ובהן נגף את אויביו ויכם אחור⁹². ור' עקיבה שמח עליו מאד, ובהודע לו מולדתו כי מוצאו מגזע מלכות בית דוד, ובהתבוננו אל חותם תכניתו הדומה במראהו לכוכב מזהיר, ותחי רוחו. ויאמן באמונה שלמה כי זה הוא “מלך המשיח”, אשר שלח ה' למהר גאולה לעמו ולהחיש ישועתו, ויקרא עליו את הכתוב⁹³: “דרך כוכב מיעקב… והיה אדום ירשה” ⁹⁴. על כן קרא לגבורנו זה בשם “בן-כוכב”, ויהי כן שמו בפי כל מן הוא והלאה. אמנם נמצאו בחכמינו אנשים אשר לא האמינו בגואל הזה, ואחד מהם ר' יוחנן בן תורתא, קרא לר' עקיבה בפניו לאמר: "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא! ⁹⁵. אך ר' עקיבה התחזק באמונתו ולא הרפה, ולהגדיל כבוד בן-כוכב בעיני כל, נטפל החכם הזקן הזה עליו ויהי לו לנושא כליו⁹⁶.

-——————-

בין החכמים אשר לא היתה רוחם נוחה ממעשה ר' עקיבה היה גם תלמידו וחברו הצעיר לימים, שמעון בן עזאי. הוא האמין כי הגאולה תבוא בשלום והשקט בלי רעש קרבות ובלי חרב מלחמה – כאשר יכירו כל עמי עולם את אלהי אחד. אל שלום כל העמים נשא נפשו, וכאשר אמר ר' עקיבה “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”, אמר הוא, כי “זה ספר תולדות אדם – הוא כלל גדול מזה” ⁹⁷. ועל כן זרו לו דרכי אחינו הנלהבים, המתנדבים בעם, המתאמצים לעלות בחומה ולקרוא דרור לנפשם ביד חזקה – כי הכל מאת ה' המציב גבולות עמים, וכאשר “אין אדם נוגע במוכן לחברו” כן “אין מלכות נוגעת בחברתה” ⁹⁸. הוא פרש מכל תענוגי עולם ותהי התורה בלבד משוש דרכו וחלקו בחיים, ואהבתו לה נפלאתה מאהבה אחרת שהיתה צפויה לו בבית רבו להנחילהו אֹשר בלי מצרים. כי לר' עקיבה היתה בת צעירה ושמה דינה, עלמה יפה ועדינה, אשר נשאה עיניה אל בן עזאי ותאהבהו כנפשה. והחכמים שבחוה על ככה ויזכרו לה את חסדי רחל אמה לעקיבה אביה, אשר לא בקשה לה עשר וכבוד בנעוריה בית אביה כי אם את האיש התם והישר אשר רצתה נפשה בו, ועל כן אמרו עליה: “הרחל הולכת אחרי רחל, וכאִמה בִתה” ⁹⁹. ובן עזאי לא זר מחפצה ויארשנה לו באהבה רבה¹⁰⁰ – ופתאם היתה רוח אחרת עמו, כי חשקו ללמודי התורה גבר על כל מאויי נפשו¹⁰¹. ויעזוב את בית רבו, ויתבודד ויתקדש בלמודי ה‘, ויתן לבו להעמיק חקר ב“מעשי בראשית”, לגלות רזי עולם ושפוני טמוני אֵל. ופרדס הזה, אשר בו תעו שנים מחבריו, בן זומא ובן אבויה, ולא יצאו עד שלאחד “נטרפה דעתו מפני חכמתו” ולשני “נטרפה חכמתו מפני דעתו” ¹⁰² – בפרדס הזה נכנס גם הוא ונאחז בסבכי פליאותיו ולא יצא עד אשר נִתק פתיל חיתו וימת בלא עתו. רק ר’ עקיבה נכנס בשלום ויצא בשלום; הוא מצא דרך האמת ויגיע אל מחוז חפצו¹⁰³. – ואם זה ר' עקיבה, אשר נגלו לו תעלומות אל וחקר אלוה מצא, האמין בבן-כוכב ויחשבהו למשיח אלהי יעקב – מי זה עוד יסתהו לבו בשפק אם נכח האמת דרכו? על כן האמינו בו כלם, וכל שומעי שֵׁמע המלך המשיח ונושא כליו נהרו אליהם מקרוב ומרחוק, להמנות באנשי חילם ולבוא לעזרת ה' בגבורים.

גם אנכי, אשר הייתי מתלמידי ר' עקיבה מלפנים, עזבתי את ביתי ונחלתי בסביבות העיר גרסה אשר מעבר לירדן, נטשתי את אשתי ושני ילדי הקטנים, את אביגיל בתי, בת אחת עשרה שנה, ואותך הלל בני, בן שמונה שנים בעת ההיא, ואבוא אל הרי אפרים, מקום אשר מחנה אחינו נחִתים. התיצבתי לפני בן-כוכב, ובהודע לו כי שארו אנכי, הקרוב לו ממשפחתו, קֵרבני כמו נגיד וישימני בין שרי חילו. עד מהרה הצלחתי לראות כחו וגבורתו – כי טורנוס רופוס, בנוסו מפניו, שלח דברו ויודיע לאדרינוס, כי הנה מרדו בו היהודים יושבי ארץ הקדש. ויחר לאדרינוס מאד ושלח חיל חדש לעזרה לו, אבל גם זה לא מצא מעמד לו ביום קרב. ויוסף אדרינוס שלוח עוד צבאות חיל ושרים מלֻמדי מלחמה; אבל מפני גבורת בן-כוכב וחילו חתו כלם ואחור נסוגו¹⁰⁴. אז נלוו עלינו גם השמרונים, אויבינו מקדם¹⁰⁵. ורבים מבני הנכר היושבים בארצנו נספחו עלינו וישיתו ידם עמנו, לאחוז בכנפות הארץ ולנער ממנה את הרומאים אשר כבדו עליהם מנשוא. ויהי חילנו הולך וגדול ועד חמש מאות ושמונים אלף הגיע¹⁰⁶. מאלה היו לו אלף ומאתים “מטיפי אצבע” ואלף ומאתים “עוקרי ארז”. כי בראשונה מאן לקבל בחילו בלתי אם אנשים אשר יקצצו בידם אחת מאצבעותיהם, למען נסותם אם יעמוד לבם ביום קרב, אך בזה עורר עליו תלונת מורינו המחזיקים בו, כי אמרו: “עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?”, ואז יעצוהו הם לנסות גבורתם בזה, שכל אחד, ברכבו על סוסו, יעקור ארז מן הלבנון¹⁰⁷. וגבורים כאלה וכאלה היו לנו אשר הראו נפלאות בכחם, ותהי ידנו הולכת וחזקה עד כי במשך שנה אחת¹⁰⁸ נכבשו לפנינו חמשים ערי מבצר ותשע מאות ושמונים וחמש ערי פרזות וכפרים¹⁰⁹. וכל ארץ יהודה ושמרון והגליל באו בידנו, ומהרומאים לא נשאר אף אחד על אדמת קדשנו.

אולם גאות אדם תשפילהו ואחרי גאון שבר! כראות בן-כוכב כי ידו רמה, וירם לבו ויבטח על כח ידו ולא שעה עוד לעצת מורהו ההולך לפניו. בעיני ר' עקיבה היה רע הדבר, כי אסף אל חילו את השמרונים ובני הנכר, אשר נדמו לו כערב הרה אשר עלה ממצרים את ישראל, להתעותו מני דרך. ויזהירהו מאסוף אותם אל חילו – כי אם יעשה כה, וחדלה מלחמת הקדש בשם ה' ודת קדשו, והיתה מלחמת חול, מלחמת גוים; בה לא יושע ישראל, הקטן והדל בעמים – והגאולה מאין תמצא? אבל הוא בגאותו וגדל לבבו לא שמע לקול מורהו, ולתוכחתו לא הטה עוד אזן. ויהי כהעתיר ר' עקיבה אליו דבריו, ויענהו בן-כוכב בלזות שפתים לאמר: "אנכי אחת אשאל מאת ה' אותה אבקש: כי ישקוט במכונו ולא יהיה לצרינו אף לא לנו! ¹¹⁰. – כאשר נכונה הממלכה בידו, העתיר לו ר' עקיבה, לשום פניו ירושלימה ולהשיב אליה כבודה, כאשר נבאו לה החוזים לימי המשיח – ולא אבה בן-כוכב שמוע לו, ויבחר לו מושבו בעיר ביתר. העיר אשר נכתם עון יושביה לפני יראי ה‘, כי שמרו איבתם לירושלים וישמחו לאידה¹¹¹. כל זאת ראה ר’ עקיבה ונפשו ירעה לו. אך עונו האחרון הכביד – כי בהיות לבן-כוכב מהלכים בבית ר' עקיבה, נשא עיניו אל דינה בתו, והיא עגונה אז אל בן עזאי ארושהּ, וידרוש ממנו לתת לו לאשה. וכאשר הגידו לו כי מאֹרשה היא לאיש, אמר לקחתה לו בחזקה. אז אמרו החכמים פה אחד: "במשיח כתוב: ¹¹² והריחו ביראת ה' – והאיש הזה אין יראת ה' לנגד עיניו¹¹³ ! אין זאת כי אם משיח שקר הוא ולא בן-כוכב יקרא שמו בישראל כי אם בן כוזב" ¹¹⁴. מאז והלאה רחקו החכמים מעליו ור' עקיבה עזבהו בנפש מרה, בראותו כי נוחלה אבדה תקותו בו. וכאשר שלח בן-כוכב לשאול את פיהו, למה זה רחק לבו ממנו, השיבהו על פי דרכו לאמר: “מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחקוך” ¹¹⁵.

-——————

עוד שתי שנים עברו לממשלת בן-כוכב¹¹⁶. בה בצר עמדתו בביתר העיר הגדולה, הקרובה אל הים התיכון והרחוקה כארבע פרסאות מקסריה נגבה. גם חזק את ערי המבצר אשר בהרי אפרים, בהם הכי נשגב מבצר טור-שמעון אשר בהר המלך; בו הושיב אחד משרי חילו, הוא “בן-דרום”, האדיר בגבורה והבוטח על כח ידו כמהו¹¹⁷. מלבד זה בצר שלש ערים בגליל: את כבול ושיחין ומגדלא, העומדות על אם הדרך אשר בו יאחזו הרומאים בעלותם מסוריה וכנען על יהודה. במבצרים האלה בטח לבו, כי לא יוכל עוד חיל כל צר ואויב קרוב אליו להרסהו ממעמדו.

ואדרינוס ראה למֹרת רוחו כי רמה יד היהודים וכל שרי החיל אשר שלח לקראתם לא מצאו ידיהם ויעזבו כבודם ותהלתם על הרי ישראל וינוסו, ויירא ויצר לו מאד, פן יראו עמי הקדם כי נשתה גבורת הרומאים בהלחמם ביהודה, וקמו כלם יחדו ופרקו עֻלם מעל צואריהם. ויקרא אליו את יוליוס אסוֵרוס¹¹⁸, הגדול בשרי חילו, אשר זה מעט הכניע שאון העם הבריטני בהתפרצו מפני רומה, – ויתן על ידו חיל גדול ועצום, ממבחר צבאותיו וישלחהו לעלות על יהודה ולנסות כחו במלחמה עם העם המר והנמהר, עם היהודים, ועם בן-כוכב זרוע עזם. ואסורוס ראה כי צר כחו להתגבר על בן-כוכב במלחמה גלויה, כי אמיץ כח חילו ומעמדו איתן, ויעש תחבלות מכל אשר היו לפניו, ויחבל מסמות להוליכנו שולל, בהתגרותו בנו מֵעֲברים שונים, ולפזר כחנו במלא רחב הארץ, ואז התנפל בכל חילו לפתע פתאום על המקום אשר לטש עיניו לו, ויכבשהו וישמיד כל יושביו ממנו ויחזקהו ויבצרהו עד כי שגב המקום ממנו ולא יכלו עוד להשיבהו אלינו. הוא ידע היטב, כי עם החי על עבודת אדמתו לא יוכל עזוב איש שדהו לזמן רב ולהשגב במבצרי מעזו – כי סוף סוף יחסר לחמו, והיה כי ירעב והתקצף והתנפל על אויבו בלא דעת עתו ומקומו והיתה תבוסתו שלמה, – וכאשר פלל כן היה.

חמשים וארבע מלחמות¹¹⁹ עשו אחינו את הרומאים הכורתים אֹכל מפיהם בחסמם עליהם דרכיהם, אבל לשוא כלו כחם להדוף מפניהם את האויה הרב והעצום אשר שגב במכוניו – כי הֻכו מפניו אחור, ובהפכם ערף שלח את גדודי רוכביו לרדוף אחריהם ולהשיגם, ויעש בם הרג רב, וילכוד עריהם ויכבוש מקומות משגביהם אחד אחד עד כי הגיעו אל המבצרים האחרונים ולאחרונה – גם אל העיר ביתר, מקום מושב בן-כוכב. אליה התכנסו כל פליטי אחינו ובה התבצרו כבעיר ירושלים מלפנים. אמנם כמקרה האחת כן היה מקרה השנית – כי רעב וצמאון ובגד בוגדים פנימה עזרו למשחית הצר עליה מבחוץ. שנה תמימה נלחמו עליה הרומאים ולא יכלו לה, עד אשר נתנו השמרונים יד להם, ובבגדם בנו עכרונו ונהי עדי אֹבד.

לעיר ביתר היו מנהרות ותהלוכות מתח לארץ אשר הגיעו למרחוק, ודרך שם הובא אֹכל העירה. והנה גלו הבוגדים את מסתרינו והרומאים עמדו למשמר על המבואות וישברו לנו כל מטה לחם, וגם כל מוצא מים סתמו, והנחל העובר שם, הנקרא בשם “יורדת הצלמון”, על שם ההר הקרוב אשר ממנו הוא יוצא, כזב מימיו¹²⁰ ולשון הנצורים בצמא נשתה¹²¹. נוסף על כל אלה סר לב אחינו מאחרי בן-כוכב בגלל הדבר הרע אשר עשה במפזו – כי הטה אזנו לקול מלחשים ויהרוג נקי וצדיק בחשדו אותו על שקר. וגם זאת מעם אחד הכותים יצאה! כי בעיר בּיתר ישב אחד קדוש, הוא ר' אליעזר המודעי, וכל הימים התענה והתפלל אל ה' לבל יבוא במשפט עמנו ולא יסגירנו ביד צר. וצדקת האיש הזה ותפלתו בעדנו נתנה אמץ בלבנו להתחזק במעוזנו עד אשר קץ אסורוס מפנינו וכל חכמתו התבלעה. והנה בא ליו כותי אחד ויאמרלו: “הן כל זמן שהתרנגולת הזאת מתגעגעת באֵפר, לא תוכל לכבוש את העיר; אבל הניחה לי והעיר תפול בידך כיום הזה!”. וירד הכותי דרך תהלוכה נסתרה ויבוא העירה ויעמוד לפני ר' אליעזר בעמדו לפני ה‘, ויט פיהו על אזנו כמו מתלחש הוא לו ודבר לאט עמו. ור’ אליעזר לא חש ולא הרגיש מאומה, כי היתה נפשו נשואה בתפלתו לאלהי צורו. ומלשני בסתר הגידו לבן-כוכב לאמר: “הנה ר' אליעזר איש שלומך מתנכל לך להסגיר את העיר בידי האויב!”. ויבהילו להביא את הכותי אליו, בעמדו לפני בן-כוכב התהפך הכותי בלשונו ויחזק את החשד בלבו על ר' אליעזר, וישלח ויביאו גם אותו לפניו, וידרוש ממנו להגיד לו דבר השיח והשיג שהיה לו עם הכותי, והצדיק התמיש השיבהו בתומתו, כי לא ידע ולא שמע מאומה. ויחר אף בן-כוכב עליו ויבעט בו ברגלו פעם אחת ולא שנה לו – כי נפל הזקן החלש אחור ותשבר מפרקתו וימת¹²². ובמותו נפל לב כל העם בקרבו, ואנשי החיל לא מצאו עוד ידיהם, כי עזבם רוחם מיראתם חמת ה', נקמת אלהינו.

-—————

ביום ההוא אשר נהרג ר' אליעזר המודעי נואשתי מבן כוכב ואעזוב את ביתר בנפש מרה. מבלי הגד לאיש אנה פני מועדות. באתי אל אחת התהלוכות אשר ידעתי מוצאה ומובאה. שם השלכתי מעלי את חליצותי אשר לא תהיה לי עוד להועיל, ואלבש בגדי רועה ואקח עמי רק את עור השועל אשר בו רפדתי יצועי בהיותי במחנה. ובהגיעי אל קצה התהלוכה חכיתי עד ינטו צללי ערב, ואז התעטפתי בעור החיה ואריץ בידי ורגלי על פני המקום אשר עמדו הרומאים למשמר, והם לא ראוני או לא שמו לב אלי. אז שנסתי מתני ואשים פעמי אל גרסה, לשוב אל ביתי ונחלתי ולדעת את שלום אשתי וילדי אשר לא ראיתים זה כמה. יומם נחבאתי בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים, כי ראיתי את בני הנכר היושבים על גבולנו נטושים על פני הארץ, לשלול שלל ולבז בז ולצוד נפשות בני עמנו לעשות בהן סחרם, סחר אדם, – ולילה עשיתי דרכי ואלך הלאה, הלוך וקרב אל מחוז חפצי. אבל כקָרבי שמה כן גדלה דאגתי וחרדתי – כי עקבות שודדים נודעו לי על כל מדרך כף רגלי: ראיתי בתי השדה והנם שוממים, הכפרים חרבו כלה, רֻבם שרופים באש ויתרם הרוסים כמהפכת זרים, וכל נפש חיה לא תֵראה שם, גם עדרי הצאן והבקר נעלמו, לא נשארה פרסה!

ואשר יגרתי בא לי! בהגיעי לאור השחר אל הגבעה האחרונה אשר על גבול נחלתי, נשאתי עיני אל מקום מעוני ולבי מת בקרבי – כי במקום אשר עליו עמד ביתי הגדל, נראו לי רק ערֵמות אפר וזיקות אש נוצצים מעל הגחלים הלוחשות – אות הוא כי זה מעט חלו בו ידי זרים, ולוּ קדמתי מעט לבוא אזי הצלתי ביתי ומשפחתי מיד להבה או היתה גם אחריתי כמוהם!

מבלי דעת נשאוני רגלי אל התבערה, ובקרבי שמה מצאתי את חנה, רעיתי תמתי, מתגוללת בדם בתוך המסלה, וראשה כמו נבקע לשנַים ממכת חרב אשר הֻכתה בהאָבקה עם השודדים להציל את הילדים מידיהם – זאת הכרתי מן הנעל אשר נשאר בכפה הכפופה והקפואה, נעל אביגיל בתי הרכה והענוגה, הנאהבה והנעימה! ומי יודע מה היה לבני הקטן, הרך והענוג, מחמד עיני ומחמל נפשי!

התאמצתי בכל עז להבליג עלי יגון ולעצור רוח מבינתי אתי. ואלהי אבותי היה בעזרי ויתן לי כח ואון למשול ברוחי לבל אשתגע ממראה עיני ומעקת לבי. ראשית דבר גמרתי בלבי להביא את רעיתי ההרוגה אלי קבר. ואקחנה על זרועותי, ואנטלנה ואשאנה אל העמק אשר על פני העיר. במאכלת אשר השארתי עמדי חפרתי לה קבר, ואשים אבן עליו מצבה, ואשק את האבן אשר תחתיה טמונה חמדתי בחיים. אחר כן בקשתי לי פקועות שדה לשבור רעבון נפשי, ואשתּ מים מן הנחל העובר על פני גני החרֵב, ואבוא לנוח מעט בסכה אשר בה השתעשעתי עם רעיתי וילדי בימי שלומי ושלותי, – כי עיפה נפשי מדרכי ומעבודתי בים ההוּא ולא עצרתי עוד כח לעמוד על רגלי. ישנתי ושנתי נהיתה עלי.

חזיונות דם ואש ותמרות עשן מלאו רוחי בהקיץ, ובעוּתי אלוה אלה ערכוני צמתוני בחלומות עלי משכבי. קול המון ורעש גדול עלה באזני, ואפקח את עיני והנה עומדות רגלי בביתר העיר הנצורה, ואזני תשמענה קול תפים ותרועת מלחמה, המבשרות צבא רב. וחיל גדול ונורא, חיל גבורי ישראל יוצאים משערי העיר, ומלכם, בן-כוכב, בראשם, ואנכי יוצא עם גדוד אחי אנשי הגליל אחרי משיחנו הנוהג בנו, להתנפל על סוללות הרומאים ולגרשם מעל חומתנו. והנה המלחמה נטושה על פני כל העמק, ובן-כוכב יראנו נפלאות בגבורתו, מפיו לפידים יהלכו, וכידודי אש מהם יתמלטון ויתאחדו ממעל לראשו והיו לכוכב מזהיר המאיר לפנינו נתיב, בימינו חרב גאותו האדומה מדם חללים ורגליו משליכות אבנים גדולות וכבדות על ראשי האויבים הנסים מפנינו בשבעה דרכים. וחצים ובני רשף מתעופפים מקרב מחננו ומכסים את עין הארץ עד כי תחשך השמש בצהרים – לא נראה בלתי אם הכוכב המזהיר מעל לראש גבורנו וגואלנו. לאורו יסע דגל מחנה יהודה נשוּא ברמה בידי זקן איש שיבה, אשר מראהו כמלאך אלהים. פתאם הפך המלך המשיח פניו אלינו ופיו פעור בשחוק נורא, ויבעט ברגלו באיש השיבה – ור' אליעזר המודעי נופל מת ארצה; עמו נפל דגל מעֻזנו, נפלה חומת ביתר הבצורה עם כל מבצריה ומשגביה, נפל גם לבנו ויתם לריק כחנו. והאויב שם אחרי המכהו – והנה אנקת חללים, שועת כל עם ישראל הנתון לטבח, נחרת זקנים ונערים, נשים וילדים, הנשחטים בראש כל חוצות לנגה אש אוכלת, אשר פשטה על כל העיר, ולרעש מפלת בתיה וכל היכליה, האחוזים יחד בלהבת שלהבת. ונהר דם מתנשא בשטף עובר, עולה מעלה בשׂוא גליו, וקדקד שׂער צף על פניו, בו נראה בקיע עמוק. הפנים פנוים אלי והשפתים לוחשות לאמר: “אך שוא הבאתני בעלי אלי קבר; בשרי לא ישכון לבטח עד הצילך את ילדינו מידי צר!”

ממאה פני רעיתי ההרוגה רחפו כל עצמותי, ומקולה קול פחדים ננערתי כארבה, קפצתי מעל משכבי ואצעק מרה, ואגז את ראשי וארוץ הנה והנה כמשגע אשר רוח רעה תבעתהו. כשוב אלי רוחי כמעט, שבתי אל המקום ואל המסלה אשר מצאתי את אמך מתגוללת בדמיה, ואתבונן אל צעדי השודדים, אשר עקבותיהם נודעו לי בעפר האדמה. מהן הכרתי כי ממזרח באו ומערבה הלכו – אין זאת כי אם הוליכו את ילדי אל אחת ערי החוף אשר על ים התיכון. חשבתי דרכם וכמו שער היה בנפשי כי לעזה הלכו, אל מקום השוק לממכר שבויי אחינו, במקום העיר קסריה, אשר עוד לא נבנתה מחרבותיה.

היום רפה לערוב ואנכי שבתי אל העמק, אל קבר האם הרחמניה, אשר גם בירכתי שאֹל לא תמצ אמנוח לה בדאגתה לפרי בטנה. ואתנפל במר נפשי על האבן אשר שמתי לה למצבה, וארוינה דמעתי בבכותי תמרורים. במקום הקדוש ההוא שפכתי שיחי לפני אלהי הרחמים, התפללתי אליו בלב נשבר ונדכה, להצליח את דרכי: להשיב אלי נדחי הקטנים – כי אלה הצאן מה עשו?

-——————-

עוד בערב ההוא אחזתי דרכי בעבר הירדן, הלוך ונסוע במוֹרד דרומה עד ים המלח. שם עברתי את הירדן ואסב מערבה דרך הגלגל, ואט דרכי מעל ירושלים ואעבור על פני בית לחם ובית גוברין ומרֵשה ולִבנה ולָכיש, ואגיע עד עַזה. שם הרביתי לחקור ולדרוש עד אשר נודע לי, כי אֹרחת ערבים נוהגים שבויי יהודה נסעה מזה דרך הים לאנטוכיה.

במעט הכסף אשר היה אתי שכרתי לי מקום באניה ההולכת שמה, ונעבור על פני החוף הלוך ועבור צפונה עד הגיענו אל קצה נהר עַזי ¹²³. משם נטתה האניה אל מעלה הנהר ותבוא עד אנטוכיה.

כמעט שירדתי מן האניה הרימותי פעמי אל השוק, מקום אשר היה סחר האדם כסחר הבהמה. עיני חשכו מראות המון אחי ואחיותי מוּצגים בשער ערום ועריה, עיניהם נגרות מבכי, פניהם חמרמרים מעֹני ובבשרם אין מתום מן המלקות אשר לקו בידי שוביהם ומוכריהם על עקב צניעותם ובשתם לעמוד לפני קוניהם, הנאספים עליהם לראות בם. זלעפה תאחזני מזכרון המראות הנוראים אשר ראו עיני שם, בהפריד מוכריהם האכזרים בין הנפשות הדבקות יחד, בהרחיקם בעל מאשתו וילד מחיק אבותיו, למכרם אחד אחד אל קוניהם, הנאספים עליהם מכל קצוי ארץ, להוליך איש את מקנת כספו אל עבר פניו, לרדות בנפש אשר עשה לו, לעבודתו או לתאותו, או לשוב ולמכרה בשכר אשר ינתן לו. לאמללים האלה נשבר לבי בקרבי, ופעמים הרבה נשאתני רוחי למוש מן המקום הנורא הזה ולא תראינה עיני איד בני עמי ולא תשמענה אזני את קול יללתם. אבל תקותי למצוא בתוכם את ילדַי האֹבדים עצרתני על השוק כל היום. ואלך ואנוד בין הצאן האבדות, צאן אדם אלה, עד אשר נטו צללי ערב – ואז סרתי בנפש נואשה אל המלון ואשכב למעצבה באחת פנותיו.

כל הלילה נדדה שנתי מעיני, ודאגתי לילדי לא נתנתני השב רוחי. אַיַהם עתה, מחמדי הטובים? – הגיתי ברוחי הקשה. שויתי לנגדי את אביגיל הנימה, במות אמה לעיניה ובהלקחה בידי רֶשע, להמכר ממכרת שפחה נחרפת, לעבודת עולם או לחרפת עולם. זכרתי אותך, בני יקירי, הצפוי לאיד ונֶכר, למכות מרדוּת ולפצעי אדונים קשים אשר ירדו בך בפרך עד רדתך בדמי ימיך אבל שאלה! כל זאת זכרתי ובלב נואש שאלתי את נפשותיכם למות – כי מחיי שפלות וחרפה ומכאבים הלא טוב לכם המות בעודכם באִבכם ובעצם תֻּמכם!

ביום המחרת הלכתי שנית אל השוק, אולי יקרה ה' אתכם לפני, ואסוב את המקום ההוא עד הצהרים. פתאם ראיתי והנה המון שבוים חדשים מוּבלים דרך שער העיר אל השוק, עשרה עשרה אחוזים בכבלי יד ואסורים איש לרעהו. בחרתי לי מקום אשר ממנו אוכל לראות מבלי הֵראות, והשבוים עברו על פני כעדרי צאן, עדר עדר לבדו, ונוגשיהם מנופפי שוט לדפקם מאחריהם. הלהקה האחרונה קרבה ולבבי פחד ורחב – כי הכרתי אותך, בני יקירי, בין השבוים האמללים אשר לנגד עיני! פניך נפלו מאד, שערותיך היפות פרועות ובסוכות, ועיניך האדומות תעידנה בך כי נדדה מהן שנתך זה כמה ורבות בכית על מר נפשך. והנוגש הולך מאחריך ובשוט גדול אשר בידו מכה הוא לרגעים את הנחשלים בכם להחיש צעדיכם, – אבל איה אביגיל אחותך? מדוע לא אראנה אסורה אליך כהיותה חבוקה ודבקה בך עד כה? לבי נשאני לגשת אליך ולשאול את פיך – כי מי יוכל להגיד לי זאת מבלעידך? אבל יראתי לעצרך על דרכך, פן יפגע בך הנוגש ההולך מאחריך. גם בהגיעך אל השוק לא מלאני לבבי לקרוב אליך – כי איך אשמע צעקתך וקול תחנוניך אלי, אביך השכוּל, להצילך מיד שוֹביך, וידי קצרה מפדותך באין לי כסף מחירך! האפגע בבעליך, הארבה אליהם תחנונים להעיר עלינו רחמיהם? היהפך הצור אגם מים כן יהפך לב האדונים הקשים האלה לחמול על נפשןת אדם, שהן סחרם ואתננם! רק עצה אחת נשארה לי לרוחתך לישותך: כי אחכה לאדון אשר יקנך, אולי יואיל לקחת אותי לעבד לו חנם אין כסף – למען אוכל להשאר אתך ולהיות בקרבתך. ואולי יאות לקנות לי גם את אביגיל אחותך, אם תובא גם היא הנה, והייתי לו לעבד עולם תמורתגם.

השבוים הֻצגו בשוּרה ארוכה, ובעליהם מוכריהם מתהלכים לפניהם, ומאחריהם שומריהם עומדים הכן ליסר בשט אפם את הממרים פי אדוניהם, בהרימם קול נהי או באחרם עשות פקודתם. ושופטים ושוטרים עומדים על משמרותם לעשות משטרם בשוק, לפקח על המסחר כי ילך למישרים, ולשפוט בין המוכרים והקונים, לבל יונו איש את רעהו, גם לשפוט את השבוים משפט מות אם יכבד עונם מנשוא. –

משפט כזה נעשה לנגד עיני ונפשי עלי כחלל התעטפה.

בין השבוים החדשים היה גבר ואשתו. שניהם במבחר ימי עלומיהם, שניהם יפים וברים ונחמדים למראה, ושניהם הֻצגו ערומים, אסורים בכבלי יד והם דבקים בנפשותם כנשמה אחת בגופות שתים. ושר סורי קרב אל המקום ההוא, והוא בריא כאיל נביות ושָׁמן כעגל מרבק, לבוש שני ועֹטה אֵדר יקר, ובחַשְב אפודתו מאכלות ושכינים גדולים וקטנים תקועים וסדורים במערכה. ויהי בראותו את האשה היפה, ויבט אל מראֶהָ, ויתבונן אל טוב תארה וספיר גזרתה, ועיניו הקטנות התלקחו באש זרה, כעיני צפעוני הלטושות אל צפור כנף. והסוחר חש אליו בשפת חלקות ולשון חנף, בדעתו כי פה יבוא על שכרו, ויהלל סחורתו לפניו, ויספר כל עצמותיה, ויצמיד דברי נבלה אשר לשמעם האדימו פני האשה העבריה כתולע ופני בעלה הלבינו כשלג, וחיל ורעדה אחזום גם יחד וינועו כעלה נדף בשׂער קטב. המוכר והקונה התלחשו יחדו ועד ארגיעה עמדו על המקח, והשומרים המשרתים מהרו ויסירו את הכבל מעל יד האשה – ובזה רָוח גם ליד הבעל. האַיל הסורי נגש אל השבויה מקנת כספו, ובפתחו פיהו לדבר אליה הַות נפשו, לחשה האשה הצנועה אל בעל נעוריה העומד אצלה – ופתאם קפץ הבעל אל הסורי ויוציא שכין שבין מחַשב אפודתו וינחיתהו עמוק בין צלעותיה. האשה נפלה תחתיה ותמת כרגע – והסוחר ומשרתיו הרימו קול זוָעות, והבעל האֻמלל פער פיהו בשחוק נורא, אשר לזכרו יחרד לבי ותכסני פלצות. השוטרים המזֻינים התנגשו באו איש מקצהו, ואחר בא שר רומאי ואנשי חיל אתו, ויעש משפטו בעבד הנפשע, ויובילוהו במרומי השוק; שם יסרוהו בשוטים עד אשר נקרע בשרו מעליו ואחר כן הוקע על עץ לעיני השמש – לאות לבני מרי!

אבל המקרה הזה לא הפריע את המסחר אף רגע, גם העם לא נדחק בהמוניו לראות במחזה, כי למראות נגעים כאלה הסכינו מאז, והם מעשים בכל יום.

לפנות ערב גדל המקח והממכר, כי חדלו המוכרים להתעקש והקונים קפצו על סחורתם. ואנכי עומד על משמרתי בתוחלת ממֻשכה ולב חולה. ראיתי את השבוים והשבויות נמכרים אחד אחד ומוּבלים כצאן טבחה בידי אדוניהם החדשים, רק לך, בני, אין קונה, כי קטן אתה בעיניהם ולא תצלח לעבודה! עוד לבי נפעם בקרבי ונפשי עגומה מאד מבלי דעת אחריתך, והנה איש זקן הדוּר בלבושו קרב שמה ויבט אל הסחורה הנשארה, ובהגיעו עדיך עמד ויתבונן בך. אחר כן סר עם הסוחר הצדה ויחשב עמו על אדות המחיר, ועד מהרה השתוו ויתקעו עף, והסוחר פתח חרצבותיך להסגיר אותך אל קונך. אז הרימות קולך ותבך מרה. והזקן שקל להסחור את כסף מחירך, ואחר כן קרב אליך וינחמך ויאמר: ל תירא, עבדי הקטן, כי לא תאֻנה אליך רעה!"

דברו זה נחמך, ותאמץ לבך ותלך עם אדונך. ואנכי מהרתי סרתי הצדה וארוץ במעגל עד עברי לפניכם, ואז סבֹּתי אל אחֹרי ואבוא לקראתכם. וכהגיעי עדיכם כרעתי על ברכי ואקרא: “אנא אדון יקר, קחני גם אני לעבד לך, ובכל נפשי אשמור פקודיך לכל אשר תצוני, רק אל תפרידני מבני זה קנית לך!”

כשמעך קולי נשאת אלי עיניך ותכירני ותקרא: “הוי אבי, אבי!” ותרץ אלי וזרועיך הקטנות פשוטות לנגדי. ושמחתנו נגלתה בלי אֹמר ודברים ורק באנחות לב ודמעות עין.

המראה הזה נגע עד לב אדונך, ויפן אלי במאור פנים ויאמר: “הנחם נא, אב אֻמלל, כי לא עבדוּת יהיה חלקך, גם בנך הקטן לא יהיה עבד לי, הכי אַחי אתם ועבדתוני כבבית נכרי? ועתה קומה ולכה אחרי, אל ביתי, שם נדבר דברינו”.

שמעתי הדברים ויפג לבי, ונקם ונלך אחרי האיש לבוא עמו אל ביתו.

-—————–

כמעט החלונו ללכת יחדו שאלתי פיך על דבר אביגיל אחותך, אבל לא מצאתי מענה, כי נתת בבכי קולך ולא נשמעו דבריך מפני קול יללתך. ואנכי נפעמתי מאד; לבי נבא לי רעות, נפשי כלתה לדעת מה היה לה, אבל לא יכלתי להציל מפיך דבר – כי כאשר הוספתי לשאול כן גדלה אנקתך ותקצר רוחך. אז פנה הזקן אלי וייעצני לחדול ממך עד שוב נפשך למנוחתה. ואעש כדברו ונלך דומם ברחֹבות הצרות והעקלקלות עד הגיענו אל בית הזקן.

הבית היה שפל במראהו ולא תאר ולא הדר לו מחוץ, אבל טוב ויפה ונעים בתכונתו פנימה. מבואו דרך חצר רחבת ידים, מנגד לגן נחמד צומח פרחים עם כל עצי פרי למינהו. והחצר והגן עומדים במקום מדרון, אך ידי חופרים עדרו אדמת החצר ויישרוה וישוו פניה, ועל כן קרקעה עמוק מן הרחוב ובמדרגות ירדו אליה דרך השער ובמעלות יעלו אל הבית. והמעלות אבני שיש ולשי עבריהן מטעי חמד נותני ריח. והבית וחדריו פנימה מלאים הוד ומפיקים ענג ועדן; בהם הכי נכבד האולם הגדול, אשר רצפתו לוחות ארז ושלחנו וכל כליו עצי הָבנים, סביבותיו יצועים רכים ומכַסיהם משי ורקמה, בקורתו תלויות מנורות זהב, וביניהם ציורי חן, מקלעוֹת פקעים ופטורי ציצים, רק בקיר אשר כנגד הפתח שיור אבני הבנין, חשופות וערומות אַמה על אמה, בלא סיד וצבע – זכר לחרבן ¹²⁴.

כבואנו אל הבית פתח עבד כושי לפנינו את הדלת, ואשה כבוּדה כבת חמשים וחמש שנה באה לקראתנו, והיא לבושה משי ועדויה עדי. על אצבעותיה טבעות זהב משֻׁבצות אבני חן, ועל צוארה שלשה חרוזי פנינים גדולות ועגולות ושקופות ועינן כעין השלג. אך מכל יקרותיה הכי נפלאו עיניה יונים, המפיקות חן ונעם ונדיבות וחמלה ורחמים. בהביטי אל מראה האשה הזאת רוַח לי כמעט, וחם צח ישפך עלי כחם שמש באור בקר על הרי הגליל בימי האביב. גם אתה בני שאפת רוח ופניך אורו, רק הלב עוד נאנח והֹמה לרגעים, השקט לא יוכל. כן עוד יהמו יחמרו גלים בשוֹא דכים גם בעבוֹר סופה והסערה קמה לדממה.

“שמעי, אפוֹלוֹניה, וראי! – קרא הזקן בשמחה – הן הצליח ה' דרכי, כי פדיתי נפש אחת ומצאתי שתים. את הילד הזה קניתי בכסף מלא – והנה נמצא לו אביו, אשר הקנהו ה' מלדה מבטן ומהריון! ועתה הגידי נא רעיתי תמתי: ההשב אשיבנו לו אם לא?”

“ברוך אתה, אישי! – ענתה האשה – וברוכים הבאים בצל קורתנו על השָׁנות השמחה במעוננו, כי נפדה ילד עברי מידי נכרים, אף השב הושב אל אביו. ועתה הנחמו נא בני עמי ותנו מרגֹע לנפשכם, כי כעבדים באתם אלינו וכבני חֹרים תצאו מאתנו, אם לא תואילו להשאר אתנו ולשבת פה עמנו כאחים יחדו”.

“בטרם תדברי דברי נחומים, הביאי נא להם, רעיתי, כוס תנחומים, כי עיפים הם ונפשם נוּגה מאד” – אמר הזקן אל אשתו.

“צדקת ממני, בעלי, והנני לעשות כדבריך”.

אז רמזה להכושי ללכת אחריה, ועד מהרה שבה אלינו והעבד נושא לפניה בקבוק יין חתום וכוסות ורקיקים מרֻבכים בשמן וצלי ופרי קיץ. ובעל הבית ואשתו פצרו בנו לשבת אל השלחן ולסעוד לבבנו. ומבלתי יכלת להשיב –פניהם, גם בהואילי להשיב נפש בני, הילד התמים, טעמתי מעט מהיין ואֶברה מן האֹכל ואחכה עד אשר כלית אתה לאכול. ואחר כן הוּבלנו אל החדר אשר הוּכן לנו. והזקן בא אחרינו וישב אתנו לשמוע דברינו ולדעת קורותינו.

בדבר ר' עקיבה כבר נודע גם ליהודי אנטיוכיה כי נואש מבן-כוכב ויעזבהו וילך. על מות ר' אליעזר המודעי התנודד הזקן מאד ויבן לאחריתנו, כי עתה אפסה כל תקוה והננו ברעתנו. ואחרי ספרי בקצרה דבר שובי אל נוי והנדודים אשר שבעתי עד כה, צויתיך, בני, לספר לי את כל המוצאות אותך ואת אמך ואחותך עד אשר הובאת הנה.

ואלה הדברים אשר ספרת לנו, בהחבא קולך לרגעים מבכי תמרורים ובהעצר נשמת אפי גם אני מעקת לב ונהי נהיה:

"פעם אחת בבקר השכם – היו דבריך – התעוררנו פתאם לקול רעש ומהומה, קול צעקת עבדינו, המֻכים מידי אנשים זרים, החרידנו ממקומנו. ותמהר אמנו ותאץ בנו ללבוש בגדינו, וגם היא שמה עליה בגדיה ותרד עמנו בעד החלון להסתר בסבכי עצי הגן. אבל האורבים אשר הציגו השודדים סביבות לבית רדפונו, השיגונו ויתפשונו ויסחבונו אתם, וישאו אותי ואת אביגיל וימסרונו לידי הרוכבים בסוסים אשר העלונו אליהם. והנה התעוררה אמנו כלביאה ותחלץ מידי שוביה ותרץ אחרי הרוכבים, ותבך ותתחנן אליהם, ותתפוש ברגל אביגיל למשכה אליה. אז הכה הרוכב בחרבו על ראשה מכה אחת ולא שנה לה. אמנו הטובה נפלה נפלה לארץ ודמה עליה נטש, והשודדים הריקו את הבית ככל אשר יכלו שאת וישימו הכל בשקים ויעמיסו על סוסיהם ואחר כן הציתו את הבית באש. וכן עשו גם לגרנות ולרפתים, אחרי הוציאם את העדרים משם. לצעוק לא נתנונו שובינו, כי הפילו עלינו אימתם ופחדם, וכאשר עלה להב האש השמימה הריצו הרוכבים את סוסיהם ויסעו מהלך יום תמים עד הגיעם עמנו אל עיר גדולה היושבת על חוף הים – היא עַזה. שם הביאונו על השוק ויתנונו בידי אנשים סוּרים, אשר הורידו אותנו ועוד רבים מבני עמנו באניה, לעבור ארחות ימים.

“המלחים פרשו נס והאניה שטה על פני המים עם יושביה, השובים והשבוים, יחד. אלה מתהלכים עליה לרוָחה, ירונו מטוב לב ויצאו במחול משחקים, ואלה אסורים וחבושים בירכתים, נאנקים מכאב לב ובוכים בכי תמרורים. ויהי בלילה ובעל האניה ורב החֹבל ואדוננו החדש, אשר קננו, קרבו אלינו והם חגים ונעים ופניהם פני להבים מן היין הרב אשר שתו לשכרה, ויעמדו ויתבוננו בנו לאור האבוקות אשר נשאו העבדים לפניהם. וכראותם את אביגיל רמזו ויצהלו איש אל רעהו, וידברו יחד בשפת לא ידענו, ואז עברו מעלינו וירדו אל התא. ושר הסריסים נגש אלי ואל אחותי ויצו לעבדים ויפתחו למוסרינו, – כי היינו שנינו, אני ואביגיל, אסורים בחבל יחדו. ויבהילו את אביגיל ללכת עמם, ותמאן אביגיל ללכת, ויאחזוה בחזקה וישאוה אל התא. אביגיל הרימה קול צעקה וכל השבוים זעקו מרה, ומבלי דעת עד מה הרימותי קולי גם אני ואבך בכי גדול. אבל העבדים התנפלו עלינו בשבטים ובמקלות ויכונו ויפצעונו ויפילו עלינו אימים ובלהות עד כי השתיקונו ונאָנק דֹם. ובדממה אשר קמה בתוכנו נשמע פתאם קול קורא מתא האניה: “רדפוה! תפשוה!”, ועד אשר השפיקו העבדים לעשות פקודת אדונם, רצה עברה אביגיל כצל על פנינו, לא נראו בלתי אם שערותיה הפרועות וקרעי שמלתה הנסחבים אחריה – וכרגע נשמע קול מַשק המים, ובקפוץ אחותי הימה! והעבדים והמלחים קפצו בסירות דוגה ויפרשו מכמרת להשיבה ממצולות ים, אבל לשוא! כי כסה עליה תהום רבה ולנצח נעלמה. ואנכי קפצתי ממקומי ואחפוץ גם אני להתנפּל הימה, אבל העבדים תפשוני וייסרוני בשבט עברתם ויניחו חמתם בי ויכוני הכה ופצוע ויאסרוני אל יתר השבוים. וכה התגוללתי על משכבי ימים אחדים, לא אכלתי ולא שתיתי אף שֵׁנה בעיני לא ראיתי, כי רבו מכאֹבי מן המכות אשר הכוני, כבד אבלי על מות אמי הטובה ועל אבדן אחותי הנאהבה והנעימה – וכן הובאתי אל העיר הזאת על השוק הנורא אשר בה. ויתר הדברים הלא תדע אתה יותר ממני”.

בדברים האלה כלית ספורך הנורא, ובעזבך עליך שיחך בכית מרה. ואנכי התמוגגתי בדמעות בספדי על אביגיל אחותך אהובתי מחמל נפשי. וגם אדוננו הזקן בכה על שברנו. לאחרונה התאושש וירבה אלי תנחומים, כי הטיבה אביגיל אשר עשתה כבת ישראל כשֵׁרה, בבחרה למות בתומתה מהיות חיתה משאת עליה חרפה. אמנם הייתי בדבר הזה תמים דעים עמו, ובכל זאת מאנתי להתנחם ואבך על שברי הגדול כים, כי שכול ואלמון באו עלי כתומם, ומעמדי נהרס כלה, מבלתי יכלת עוד לגדלך כאב נאמן ולהיטיבך באחריתך. אבל גם בזה נתן הזקן נחם לנפשי, בהבטיחו אותי לדאג לך תחתי, כי ה' מנע מאשתו פרי בטן והנהו הולך ערירי, וכל ישעו וחפצו למצוא לו ילד כלבבו, אשר יאמצהו כבן לו ויעשהו ליורש הונו ורכושו אחריו.

הוא הואיל לספר לי קורות חייו, אך חשך זאת ליום מחר, כאשר ינוח לנו מעמלנו ועצבוננו. ובטרם יצא מאתנו לא מש ממני עד השקני עוד יין, להשכיחני אבלי ולהפג תוגתי ולהשקיט לי מימי רע.

תנחומות הזקן הנדיב הרגיעונו, ויינו הטוב ההולך למישרים נתן לעפעפינו תנומה ויש לנו את השנה אשר נגזלה מעינינו זה כמה.

-————–

ביום המחרת השקמנו קום, והזקן בא בחדרנו ויברכנו לשלום, והעבד נשא אחריו שתי חליפות שמלות, לי ולך; אבל אנכי מאנתי לחַלף שמלותי, בהתאבלי על מתי, ורק לך נתתי די כסות מערומיך. הזקן נשאר אתנו ויתפלל עמנו יחדו, ואחר כן יצאנו אל האולם, שם חכתה לנו אפולוניה אשתו הכבודה להברותנו לחם, וכאשר סעדנו לבנו קראָנו הזקן ללכת עמו הגנה. ונקם ונלך ונבוא אחריו אל הסכה אשר בגן. שם ספר לי את קורותיו לאמר:

"שמי יוחנן בן יוסי למשפחת “בן ציצית הכסת”, שהיתה בירושלים לפני החרבן, וימי שנותי עתה ששים וחמש, כמספר השנים לחרבן עיר קדשנו. במצור ובמצוק הרתני אמי, ובליל זה נשרף היכל ה' נהפכו עליה ציריה ותכרע ותקש בלדתה אותי ותמת, ואנכי נשארתי יתום על יד אבי. אז נמלטו גבורינו אל עיר ציון, וכל האנשים אשר לא התערבו במלחמה יצאו אל חיל טיטוס ותהי להם נפשם לשלל¹²⁵. ויהי גם אבי בין היוצאים, ויביאני אל נחלתו אשר בגליל, וכתום המלחמה ושרידי עמנו הנשארים בארץ הנשַׁמה שבו איש אל מעשהו ומשלח ידו, שב גם אבי אל מסחרו ביין ובשמן אשר שלח ארצה סוריה. ומשפטים היו לו עם עריצי עמנו, אשר רכשו להם רוב נחלותיו בדבר אספסינוס: להיות חלקי הארץ לנחלה לאשר ירבה במחירם¹²⁶, וישלחו יד בהם בלא דת ומשפט – כי לפי הדת היה נהוג בתוכנו דין סקריקים¹²⁷, ולפי המשפט לא שכתה רומה בהן מעודה, אחרי אשר לא נמצא באבי כל עון נגדה. אבל בעליהם החדשים הקשו ערפם וימאנו להשיב חיל בלעו, וכן נמשכו דברי המשפט על עלות דומיצינוס לכסא. הקיסר הזה, “השונא את הבריות”, הֵרע מאד לעשות מאביו ומאחיו, – כי גם בימי מנוחה ושלום הטה אזנו לקול מלחשים, מצמיתי בסתר רעיהם, וליוצא ולבא אין שלום מפני המלשינים. ואת העת ההיא מצאו העושקים דרושה לחפצם, כי הלשינו את אבי אל דומיצינוס – ומבלי חקור דבר נתפש אבי על בלי פשע, ומשפטו נחרץ למות, וכל הונו ורכושו היה לחרם, וכל ילידי ביתו נמכרו לעבדוּת עולם.

"הנה כן נתפשתי גם אני ונמכרתי על שוק קסריה לסוחר סורי, אשר הובילני עם יתר עבדיו מקנת כספו לאנטיוכיה, ושם הציגנו בשוק, למכרנו לאשר ירבה במחירנו.

"והעיר אנטיוכיה רבתי בגוים, שרתי במדינות, ובגדלה ובמזפר תושביה ותפארת בניניה ורב מסחרה נחשבה שלישיה לרומה ואלכסנדריה¹²⁸. בה היתה רחוב ארוכה עשרים ריס, והורדוס המלך, אשר פזר נתן מאֹצר עמנו לכל ערי הגוים, עשה לה מרצפת אבי שיש מן הקצה אל הקצה¹²⁹. בה ישבו יהודים למכביר, והמלכים אשר היו אחרי אנטיוכס עפיפנוס הטו להם חסד ויתנו להם משפט אזרחים, גם את כלי הקדש אשר גזל המלך ההוא מבית המקדש הישיבו להם, לפאר בם את בתי תפלותיהם אשר בנו שם לתלפיות¹³⁰. וגם בשבת בה נציבי רומה לא הכבידו ידם עליהם להבדילם מעם הארץ, כי בשלום ובמישור הלכו ועם שונים לא התערבו, ובפרוץ המלחמה הגדולה בארץ הקדש עמדו הם מנגד ולא שתו יד עם אחיהם, אשר הערו למות נפשם בעד חֵרותם – כי כבני חורים נחשבו בארץ מושבם, בהיות להם קצינם מקרבם, באין מסיר משפטם ובאין מכלים דבר. שלמים ותמימים היו עם הסורים אשר בתוכם הם יושבים, בלבושם ולבושיהם השתוו למו, גם במנהגיהם לא נזֹרו מהם, כי התערבו בהם וילמדו מעשיהם, וכבודם הלך וגדל בעיני שכניהם, עד כי מצאה גם שארית תורתם מהלכים ביניהם, ורבים מעמי הארץ התיהדו, בהכירם לטובה את האמונה באל האחד¹³¹.

"אבל שלות יהודים על אדמת נכר היא כציץ שדי, אשר רוח נשבה בו ואיננו! רוח רעה נשלחה בין תושבי העיר הבירה ברעת איש אחד אשר יצא מאתנו ויהי ערֵנו. קללת אלהים תלויה בנו מדור ודור, כי “מהרסינו ומחריבינו ממנו יצאו” – ורעה נוראה באה על אחינו יושבי אנטוכיה מבן קצינם, אשר בהתעברו עם אביו המיר דתו ויסב שמו אנטיוכס, ויהי כאנטיוכס הרשע צורר עמו ורודפהו בנפש. ויעולל עליהם עלילות ברשע, ויעורר לבב כלם לעשות בהם נקמות, ובני העמים ושרי חיל הרומאים הקשיבו לדבריו ויטו אחריו, וירדפו את היהודים באף ובחמה ובקצץ גדול, וימיתו מהם רבים ועל הנשארים הכבידו אכפם לעזוב את דתם¹³².

"אבל רק מתי מספר מיהודי אנטוכיה התכחשו לעמם ואמונתם בעת צרה, ורֻבם השיבו אל לבם כי אך שוא להם בַּקש אַחוה מעמי נכר, אשר תחתאהבתם ישטנום וקרבתם תועבה למו. ותהי משטמת העמים לאחינו אלה ככור וכמצרף, להגות את הסיגים מקרבם ולצרף כליותם ולבם ולטהרם מכל חטאותם.

"בעת ההיא בצע טיטוס מעשהו בירושלים, ובדרך שובו עבר על פני ערי הגוים לשמוח אתם על מפלת היהודים ולהרנין לבותם במשחקי הזירה ולהרוות אדמתם בדם השבוים השפוך לעיניהם. ויהי כקרבו אל אנטוכיה ויצאו אזרחיה לקראתו ויקדמו פניו בשמחה וקול תרועה והמון חוגג. וכבואו העירה חלו את פניו לתת צו, לגרש את כל היהודים היושבים בקרבם. אבל טיטוס, בכל אכזריותו וחמת עברתו לבני עמנו, לא נתן לאזרחים האלה את שאלתם, והשיבו אותם דבר לאמר: “אנה תשלחום מזה? הן ארץ מולדתם נָשמה, עריהם שרופות אש, ואם נגרשם ממושבותיהם בארצות האחרות, אנה אייפוא יפנו ולאן ילכו?” ¹³³.

"כרבות השנאה לאחינו יושבי אנטוכיה מחוץ, כן גדלה האחוה בקרבם פנימה, וגם אלה אשר נואלו להרחיק דרכם מעל אחיהם ולהתחפש בכל מעשיהם, למען יֵחשבו בעיני כל לסורים, ליונים, לרומאים, אך לא ליהודים – גם אלה שבו ממעלליהם ויתקרבו לעמם באמונה ובלבב שלם. ויתעוררו לחמלה על אחיהם הגולים, ויחדו שתו יד לשחד מכם בעדם ולפדות את השבוים האמללים המובאים אל שוק אנטוכיה. ופיזיסטרטוס העשיר, ראש בית שרמלה הנודע לשם¹³⁴ היה לראש חבר, ומבדי הובלו אסירי עני אלה על השוק לממכר, בא הוא וצרור הכסף בידו, לפדותם מיד בני הנכר בכסף מלא ככל אשר השיגה ידו.

"חברת “פדיון שבוים” אשר נוֹסדה בעת הרעה, לא חדלה מעשות פעלה הטוב גם אחרי כן – והיא שעמדה לי בימי רע ותחלצני מיד צר. ויהי כאשר הובאתי אל שוק העיר הזאת והצבתי על המקום ההוא אשר עמד הנער הזה, ואנכי בן ארבע עשרה שנה, נעד אדמני ויפה עינים וטוב רֹאי – רבו עלי הקונים אשר התחרו יחדו להרבות במחירי. והנה קרב אליהם איש נכבד, ובאמרו להם כי הוא בא לקנותי, נסגו כלם אחור, בהתלחשם יחד: “הלא זה היהודי פיזיסטרטוס שרמלה, הגדול בעשירי אנטוכיה, ומי זה יעז להתחרות אתו? מי יקשה אליו וישלם?”.

"שמעתי כי האדון הוא איש יהודי ותחי רוחי. ושרמלה שקל כסף מחירי ויקחני אתו. ובשמעו שם אבותי ומולדתי אורו עיניו, אך התחפש ויאמר אלי: “ידעתי כי ילידי ירושלים הם חכמים מחֻכמים מילדותם, ולכן בזאת תבָּחן: אם תחרץ כיום לעשת מעשיך בחכמה שלש פעמים, אז אדע כי כנים דבריך ודרור אקרא לך. ועתה לך לפני ובואה אל ביתי מבלי שאול פי איש איה מקומו!”

“טוב הדבר!” – עניתי, ואלך לפניו ואביט כה וכה וארא והנה איש נושא עלש כמו משא עצים למכור. ואגש אליו ואֹמר: “לך והביאה עצים ביתה האדון פיזיסטרטוס שרמלה ההולך מאחרי, ושם תבוא על שכרך!”.

"האיש שמח לדברי, בדעתו כי שכרו נכון לפניו בבית אדני זה, וישא רגליו וילך – ואנכי אחריו.

"ואדני שמע, ראה – ויצחק. וילך אחרינו עד בואנו אל הבית. שם צוה לעבדיו וירחצוני ויחליפו שמלותי ויביאוני אל היכל אפדנו. ובראותו אותי בבגדי החדשים שמח עלי ויאחזני בידי ויציגני לפני רעיתו ולפני ארבעת ילדיו: קליסתינוס ונפטולימוס ואפולוניה ואמפיטריטה. באזני שמעתי השמות הנכרים האלה ואחרד, בחשבי, כי הנה באתי בידי יונים אשר יבקשו נפשי לספותה. אבל בעיני ראיתי את פניהם העבריים ואתנחם, בהכירי, כי הם זרע אברהם יצחק ויעקב כמוני. זאת פעולת ההתבוללות אשר גברה בבתי קציני אחינו; היא שנתה שמות בני המשפחה הזאת ותחליפם כליל. אולם רק שמותיהם הספיקה עד כה לשנות, ולא את מראיהם, אף לא את תכונת לבבם העברי – כי בשמעם מי ומה אני הביטו אלי בחמלה רבה, ויברכוני לשלום ויקראוני לשבת אל השלחן לאכל אתם לחם. והאדון ספר להם את ערמתי אשר עמדה לי למצוא את מעונו מבלי שאוֹל פי איש איפה הוא. וישחקו כלם מטוב לב, ואור פניהם ונעימות דבריהם כי רצוּני הרגיעו נפשי וירהיבו לבבי, ואהי בעיני כבן ביתם אשר הסכין עמהם זה כמה, וכן הייתי בעיניהם.

“ויהי כשבתנו יחדו אל השלחן, וככלותנו לאכול את המרק, הונחו לפי האדון חמשה אפרֹחים צלוים. והוא פנה אלי ויאמר: הראנו תבונת כפיך ותן לאיש מאתנו את חלקו; אך זכר ואל תשכח גם אותך ואל תמנע הטוב ממך בהיות לאל ידך!”

“קטנתי, אדני, מכל הכבוד הזה! – עניתי – אך הן פקדת עלי אדני ולא אוכל איפוא לעבור על מצותך”. ואקח אפרח אחד ואשימהו לפני האדון והגבירה, אחד לפני שני בניו ואחד לפני שתי בנותיו, ואת השנים הנותרים לקחתי לי. כלם מלאו שחוק פיהם ואנכי אכלתי לשובע נפשי, בדעתי כי פעלי לרצון להם.

"אחרי הסעודה הביאוני הילדים אל החדר אשר הוכן לי למנוחה ומעון ויברכוני וילכו. ואנכי הייתי עיף ויגע מהנדודים אשר שבעתי עד כה, ואשכב ואישן עד הערב ושנתי ערבה לי. כפנות היום התעוררתי וארחץ פני וידי ואבוא הביתה, והילדים יצאו עמי לשוח בגן ונשתעשע עד אשר נטו צללי ערב, ואז נקראנו אל הארוחה אשר הוכנה לנו.

"בפעם הזאת הֻגשה תרנגלת פטומה, ואדני הבית צוני שנית לחלק את הבשר בין המסֻבים. ואעש כדברו ואכרות את הראש ואשימהו לפני האדון, ואקח את המעַים ואתנם לפני הגבירה, את שתי הרגלים – ואתנן ללפני שני הבנים ואת שתי הכנפים לפני שתי הבנות, ואת כל הגוף שמתי על הקערה אשר לפני. אך לבל אהיה בעיניהם כזולל בשר, נתחתיו ואוסיף על חלקיהם משלי.

"אז אמר אדני אלי: “הנה הגדלת עלינו חסדרך האחרון מן הראשון – כי בצהרים לקחת לך מנה אחת אפים נגדה לכלנו ועתה אצלת גם לנו משלך ברכה. ואולם הגידה לי מה דבר החלוקה ולמה עשית כזאת? הן מן האפרחים לקחת לך פי שנים, יען רעבת מאתנו פי שבע, ועתה, אחרי שברך רעבון נפשך, לקחת לך את הכל, ורק את הנותר חלקת בינינו!”

“הלא צויתני אדי לבל אמנע הטוב ממני, ופקודתך שמרה רוחי – השבותי לתֻמי – ובכל זאת אדמה כי טוב עשיתי ויפה חלקתי. באפרחים נזהרתי מן הזוגות¹³⁵ ואשמר חק להיות צֵרופם עולה שלשה: נתתי לך ולגבירה אחד – הנה שלשה, לשני בניך אחד – הנה שלשה, לשתי בנותיך אחד – הנה שלשה, ולי שנים – הנה גם כן שלשה. ובתרנגלת שמרתי חק לתת לאיש כערכו: לך אדני נתתי הראש – כי אתה ראש לכלם; לגבירה את המעים – כי ברכת ה' בנים והם צאצאי מעיה; נתתי לבניך את הרגלים – כי הם עמודי ביתך ובהם יקום שמך אחריך; נתתי לבנותיך את הכנפים – כי כצפרים תעופינה מביתך, לשבת בצל בעליהן אשר ישאון, – ולי לקחתי את גוף העוף, הדומה לספינה במראהו – כי בספינה הובאתי ובספינה אשוב אל ארצי ומולדתי אם תגדיל חסדך עמדי ודרור תקרא לי!” ¹³⁶.

"עוד מלתי על לשוני וצחוק גדול פרץ מפי כלם, וימחאו כף ויריעו עלי בתודה. כלם הביטו אלי בידידות וחן, והאדון השמיעני נדבת פיהו לאמר:

“הן דרור קראתי לך ברגע אשר פדיתיך מכף זרים, אך אל ארצך ומולדתך לא שלחך אחרי בואך בצל קורתי, כי עמנו תשב ואתנו תשאר, עד אשר ימלאו ימיך והיית לאיש, וידעת את אשר תבחר לטוב לך כל הימים”.

"ובכן נשרתי בבית האדון שרמלה, אשר למדני אל דרך מסחרו, ובתם לבבי ונקיון כפי עבדתיהו שבע שנים עד אשר מלאו ימי אפולוניה בתו הבכירה. ונפשות שנינו נקשרו יחדו מאז בואי אל בית אבותיה, והם ידעו זאת ולא הניאו אותנו, כי היתה אהבתנו להם לרצון. ובהמלא לה שנת השמונה עשרה חברו ידינו כנפשותינו ויתנו לנו ברכתם ויושיבוני בבית הזה; בו אֻשרנו ונבלה ימינו בטוב ושנותינו בנעימים כיום הזה. ומאז מתו עלינו אבותינו אלה, ירשנו מהם את מעשי צדקתם, והנני עד היום חבר בעדתנו למעשי הצדקה, ולכל לראש – במצות פדיון שבוים, העולה על כלנה, כדבר חכמינו: “חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, ושבי קשה מכלם – כי בכל בו” ¹³⁷.

“ואת פדוינו אלה לא נעזוב גם אחרי צאתם לחפשי, כי נמצא להם עבודה ומעשה, איש לפי פעלו ומשלח ידו אשר הסכין אליו מנעוריו. אך לבנך לא כן אעשה, עקב אשר נשתוינו בגורלנו – כי כמוני הֻצג למכרה בעודנו נער קטן, רך ויחיד לפני אביו, ועל כן יקר הוא גם לרעיתי הטובה. ולמענו גמרנו אֹמר לעצור גם אותך עמנו כי חלילה לנו מהפריד ביניכם – ונשארתם בביתנו, ואכלתם מלחמנו, ומהטוב אשר ברכנו ה' נשׂבע גם יחד, ואם תבוא תקותי והנער ילך הלוך וטוב לאלהים ואדם, אז נאמצהו כבן לנו, ובהפקד עלינו פקודת כל הארץ ימלא הוא מקומנו ויירש כל נחלתנו. אך אחת אשאל מעמו בצוֹתי לו אחרי, אותה אדרוש בצדקה: כי יאחז בדרכי וכפעלי יעשה, ובטוב לו אל ישכח את הרעה אשר הדביקתהו בנעוריו. והיתה מצות פדיון שבוים קודמת בעיניו לכל מעשי הצדקה, כי בה אֻשר חבלו, וכאשר ששתי להטיב לו כן ישיש גם הוא להיטיב לאחרים ולהחיש להם ישועתם בהיות לאל ידו – כי לוֹ יעבור כל טוּבי והרבה עמו פדות”.

זאת שמעת, בני, ותצנח צעל מושבך ותפול לרגלי איש חסדנו ותברכהו בתודה. ואנכי קמתי ממקומי ואברך את ה' במֹעל ידי, כי גם בהראותו אותי קשה לא עזב חסדו ממני ויצליח את דרכי, ויביאני עמך אל בית נדיב בעמנו, אשר פדה בשלום נפשך וכאב את בנו ירצך, ותקטן עוד זאת בעיניו ויפרוש חסדו גם עלי, לתת לי מנוח בביתו. שם על אדמת אבותינו הארץ מתקוממת לאחינו ואחריתם כיום מר, ופה בארץ שלום הננו בוטחים ושאננים מפחד רעה. ועתה היש לי עוד צדקה להתאונן על מעשי ה', אשר הנחני בדרך אמת ויותירני לפלטה וישם את בני לשארית כיום הזה!

-—————-

אבל לא ארכה לי המנוחה והמרגע באנטוכיה. השמועות הרעות אשר הגיעונו מארץ הקדש, שׂערוני מן המקום ההוא ויטלטלוני טלטלה. כי הכני לבבי לשבת בשלוה הרחק מארץ מולדתי ומאחי האמללים, הנאנקים שם תחת יד צורריהם. ובדעתי כי דברים לאדוני יוחנן בן יוסי עם טורנוס רופוס נציב ארצנו, העתרתי לו לתת על ידי אגרת תחנונים, לבקש מלפניו על עמנו. אבל בן יוסי אשר ידע את דרך אויבינו והליכות עולם לא זרו לו, ענה ואמר לי, כי לא יכון לבקש חסד מהשר הזה בעד כל העם, כי בזה אך יוסיף להעלות חמה. ולו גם חפץ הנציב להטיב לא יוכל עשות כזאת, כי הנה הקיסר אדרינוֹס בעצמו עולה על הארץ לעשות בה שפטים, ואיך יעז טורנוס רופוס למרות פי מלכו אשר נשבע להרע ולא ימיר! ואולם זאת יעשה לי, אחרי ראותו כי עומד אני על דעתי לעזוב מקום מנוחתי וללכת בקרב צרה: הוא יחלה פניו למעני בלבד, כי נקל לכל צורר עמנו להפליא מקרבנו איש קרוב לו ולהוציאו מכלל יתר אחינו הנאנחים תחת ידו הקשה. ואז בהיותי בקרבתו, אולי אצלח להטיב להאחד או להשני מהנוֹפלים בידו, והיתה גם זו לטובה – כי הלא “כל המקים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאלו קים עולם מלא” ¹³⁸.

עצתו זו ישרה בעיני, ועוד ביום ההוא נתן על ידי אגרת כתובה אל טורנוס רופוס, גם כסף לא מעט, אשר יסכן לי בדרך אשר אני הולך, ואפולוניה הנדיבה העניקה לי מטובה כברכת ה' עליה. ואשק לך, בני, ולאדונך, זה אביך השני אשר הקרה ה' לפנינו, ואברך את הגבירה אשר אמצתך כבן לה, והם יחדו שלחוני אל שפת הנהר. שם ירדתי באניה ההולכת אל חוף ארצנו ואחרי ימים אחדים הגעתי אל מחוז חפצי.

הגעתי שמה – ועיני חשכו מראות ואזני צללו משמוע את ההפכה הנוראה אשר הפך בה האויב באפו. העיר ביתר נפלה בידי צר. ביום הרע והמר, יום תשעה באב¹³⁹, אשר קבעהו ה' לנו בכיה לדרות¹⁴⁰, כלתה הרעה לעמנו גם הפעם, גו גבר האויב ותבקע העיר¹⁴¹. ויגדל ההרג הרב ברחובותיה, את כלם הגירו הרומאים על ידי חרב, גם על עוללים ויונקים לא חסה עינם ולא החיו כל נשמה. הדם הנשפך היה כנחל איתן, ובשטף עובר הסיע אבנים גדולות וכבדות וידלדלן אתו, והסוסים שקעו בו עד חוטמם. במהומה ההיא נפל בן כוכב על חלליו, וכאשר בקשו את גופתו, מצאו נחש כרוך עליה – ויהי לנס! ¹⁴².

על מבצר “טור שמעון” עלו הרומאים בחיל מאת אלף איש¹⁴³ וילכדו את העיר ויעשו הרג רב ביושביה שלשה ימים ושלשה לילות. והעיר היתה גדולה ורחבת ידים עד כי בהחל ההרג ובהשמע אנקת חללים מעבר העיר מזה, עוד לא חדלו השמחות והמחֹלות מעבר האחר¹⁴⁴.

אולם גם מהרומאים נפל עם רב, עד כי בהודיע אדרינוס לזקני הסינט את נצחון חילו על עם יהודה, לא מצאהו לבו לפתוח דבריו כנהוג לאמר: “שלום לי ולצבאותי” – כי נאסף השלום מהם ולרבבותיהם הוצעו חלליהם על הרי ישראל¹⁴⁵.

על פי פקודת אדרינוס לא נתּנו הרוגי ביתר לקבורה, וגופותיהם נצברו זו על זו בקומת איש מסביב לכרם גדול שהיה שם במדת שמונה עשר על שמונה עשר מיל¹⁴⁶, וכל יתר העם לֻקחו בשבי ונמכרו לעבדות עולם בשוק חברון תחת אֵלון ממרא, מקום משכן אברהם אבינו מלפנים. ואשר לא נמצאו להם שם קונים הובאו לשוק עזה, ושאריתם הובלו באניות ארצה מצרים¹⁴⁷.

ולכלות חמתו בשארית הנמצאה השיב אדרינוס את טורנוס רופוס על כנו. והאיש הזה הפך ערף לפנינו בהיות ידינו רמה על אויבינו, הראה נפלאות באכזריות לבו עת מטה ידנו וכשל כוחנו. בו בצע אדרינוס אמרתו אשר זמם לעשות לנו. ירושלים עיר הקדש נעתקה ממקומה ונהפכה לעיר הגוים ולא נודעה עוד בשמה. על הר המוריה הוקם היכל לאליל מעזו במקום הקדש הָעמד שקוץ משומם¹⁴⁸. ועל שער הדרום אשר על דרך בית לחם נראה פסל ראש חזיר, למען הכעיס את היהודים תמרורים¹⁴⁹. גם נאסר עליהם לגשת אל חומת העיר, ואשר יעז לבוא בשעריה מות יומת¹⁵⁰. והארץ שממה מבלי עובר ושב, הערים והכפרים חרבו מאין יושב, גם כל נפש חיה לא נראתה עוד, כי מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו¹⁵¹. ובהיות השמן ראש סחר ארצנו, השחיתו האויבים את כל עצי הזית ולא השאירו אף אחד¹⁵². גדודי רומה פשטו בכל הארץ, וכל איש יהודי אשר פגשו הרבו ענותו, בחקרם לבבו, אם מכיר הוא עליו עֹל רומה ומושליה¹⁵³. ואוי ליהודי אשר נראה לעין אדרינוס בהיותו בארץ¹⁵⁴, כי אז אם ברכהו בעברו על פניו או לא – מות הומת לעיניו. על זה השתוממו שריו וישאלוהו: “ואיך איפוא יעשה היהודי הנפגש על דרכך? הלא אם כה ואם כה לא יחיה!”

“לא לי לקחת עצה מכם איך להכחיד את אויבי מלפני!” ¹⁵⁵ ענה האכזר.

מפני חרב היונה נחבאו פליטי אחינו במערות צורים, ובמצוקת רעב אכלו בשר מתיהם¹⁵⁶, ופחד האויב גבר עליהם עד כי מקול שמעה אזנם נדחקו יחדו ובמהומת מות הרגו איש את רעהו¹⁵⁷. ובהודע לאדרינוס כי רבו המתחבאים וכבד על חילו למצוא עקבותיהם ולחשוף מצפניהם, העביר קול בארץ, כי כל היוצא להכנע מפני רומה ולבקש שלומה חיה יחיה והיתה נפשו לו לשלל. רֻבם האמינו בדבר המלך, ויצאו ממחבואיהם ויועדו יחדו אל המקום אשר יעד להם בבקעת רמון, ושם הקיפום צבאותיו על פי פקודתו בעת אשר ישב הוא לאכול ובטרם יכלה ארוחתו לא נשאר מהם עד אחד¹⁵⁸.

וכל זה לא שוה לו, בדעתו, כי כל עוד דת ישראל קימת בעולם, לא יחדל עמנו מגוי ולא יכָּחד קימו, ויחבל מזמות על דת קדשנו, לכלות את עמנו מבשר ועד נפש. ויגזור גזרות על תלמוד התורה ושמירת חקיה ומצותיה, וימלא יד טורנוס רופוס לעשות משפטים בכל העוברים על פקודתו. והשר העריץ הזה אשר ישב ימים רבים בין היהודים, ידע דרכיהם וכל מנהגיהם, ויוסף על גזרות אדרינוס ככל רשעת לבבו, ויתנכל להם לתפשם על כל דבר וענין אשר יסודתו בדת קדש או אף במנהג עברי¹⁵⁹. והנתפשים עֻנו באכזריות רצח להודות על מעשיהם. כדורי ברזל מלֻבנים הונחו תחת אצילי ידיהם ויתדות-עץ חדות תקעו תחת צפרניהם, להוציא מפיהם מלים, אם שמרו את דתם למרות חקי המלך¹⁶⁰. ובהגלות עונם נענשו קשה: הנוגע בלולב לקה בגופו, המל את בנו הומת בחרב, כל אוכל מצה הוקע על עץ וכל קורא בתורה נדון בשרפה¹⁶¹, והמניח תפלין נקרו את מחו¹⁶². וביותר כלה העריץ חמתו בחכמי ישראל, מורי התורה, בדעתו כי מהם יתד מהם פנה לדת מורשה. ומי ימנה מספר לתלמידיהם אשר עֻנו ואשר הֹרגו על קדושת שם אלהינו וכבוד תורתו!

הנה כן שבו באו ימי אנטיוכס הרשע וגזרותיו התחדשו ביתר שאת ויתר עז. הענוּים והדינים הקשים השיבו נפש אחינו עד דכא, עד כי גם חכמינו מורינו הגידו לא כחדו, כי גדל הנסיון מנשוא ולא רבים יעצרו כח לעמוד בו¹⁶³. אף אמנם נפל ממנו רב, ויושבי שלש עשרה ערים בגליל עזבו דבר ה' ונספחו על גויי הארצות ולא שבו עוד¹⁶⁴.

בהגיע הרעה עד הנפש נמנו חכמינו וגמרו, כי על כל המצות יוכל האיש היהודי לעבור מאֹנס למען הציל ממות נפשו, חוץ משלשה דברים שהם יסודי האומה: האמונה באל אחד, שמירת חקי הצניעות וקדושת חיי האדם, אשר ההפך מהן – שלש העברות היותר חמורות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכת דמים. אולם רק לאחרים הקלו חכמינו בשעת הסכנה, אבל לעצמם החמירו לבלתי שנוֹת מחוט ועד שרוך נעל¹⁶⁵ – ועל אלה שפך רופוס כאש חמתו וייסרם וימיתם באכזריות חמה ושטף אף.

-——————

בשובי לארץ הקדש כבר הרגו שנים מראשי חכמינו על קדושת שם ה‘, והם: ר’ שמעון ור' ישמעאל, שעליהם נבא שמואל הקטן לפני מותו לאמר: “ישמעאל ושמעון לחרב, וצרות גדולות ממשמשות ובאות לעולם” ¹⁶⁶. כאשר הוצאו אל הרג זלגו עיני ר' שמעון דמעות, וכראות ר' ישמעאל זאת, גער בו ויאמר: "אַברך! בשתי פסיעות אתה בא בחיקם של תדיקים ואתה בוכה? – “לא על מיתתי אני בוכה – ענה ר' שמעון – אך לבי יוצא, שאינני יודע על מה אני נהרג!” ¹⁶⁷. בהודע דבר מותם לר' עקיבה, קשר עליהם מספד, ויקרא לעדת תלמידיו: “התקינו עצמכם לפורענות, כי רעה גדולה נשקפה לכלנו, ומפניה נאספו הצדיקים האלה” ¹⁶⁸. אכן ידע ר' עקיבה אחריתו, כי כן נבא גם עליו חכם אחד היודע מראשית אחרית, הוא ר' אליעזר בן הורקנוס – כי בחלותו חליו אשר ימות בו, בא ר' עקיבה וחבריו לבקרו, אך אחרו לבוא, כי היו אז ידיהם מלאות עבודה בקשר בן-כוכב, בעזרם על ידו לעשות מלחמה ברומה. ור' אליעזר אשר ידע זאת, התבונן לאחריתם, ויגד להם מראש כי לא כמות כל אדם ימותון. “ומה תהי אחריתי אז?” – שאל ר' עקיבה. “אחריתך להכרית – ענה הגוֹע – ומותך יהיה קשה מכלם”¹⁶⁹. ובכל זאת לא נסג לב ר' עקיבה אחור. אמונתו החזקה ודעתו הברורה כי למוד התורה הוא היסוד המוּסד לקיוּם אומתו, אמצהו להשליך נפשו מנגד ולהשמיע תורתו בשערים. לשוא העידו בו חבריו לחוס על חייו; לריק הזהירהו אוהבו פפוס בן יהודה להשמר מפני חרב המשפט – כי השיב פניו בהטותו למשל אזנו לאמר:

"שועל אחד הלך על שפת הנהר, וירא והנה הדגים מתחמקים ועוברים ממקום למקום. ויפן אליהם וישאלם: “למה אתם בורחים?”. וישיבוהו הדגים לאמר: “מפני בני האדם אנו בורחים, כי פורשים הם עלינו מכמרת לגור אותנו בחרמם”. ויאמר השועל: “שמעו נא לעצתי וייטב לכם: עלו אלי אל היבשה ואז נגור בשלום יחדו כאשר גרו אבותי עם אבותיכם!”. אז ענוהו הדגים לאמר: “האתה זה השועל הנחשב לחכם מכל חיתו ארץ? לא חכם הנך כי אם כסיל שגה באולתו. הן בעודנו במים, שהם מקור חיינו, לא נמצא לנו מבטח מפני המות, ואף כי ביבשה, אשר לא יראנה הדג וחי!”

“כן גם אנחנו עמנו – הוסיף ר' עקיבה אמריו לו – אם בעסקנו בתורה, אשר היא חיינו וארך ימינו, תפול עלינו אימת אויבינו, בעזבנו אותה על אחת כמה וכמה!” ¹⁷⁰.

וטורנוס רופוס היה שונא בנפש לר' עקיבה מאז – כי הכעיסהו חכמנו תמרורים, בהתוכח הרשע הזה עמו על כל דבר אמונה ודת, ולשון ר' עקיבה היתה כחרב חדה בהשיבו חורפיו דבר. עוד בימים מלפנים, כאשר בא עם חבריו לרומה להתחנן אל הקיסר דומיצינוס על עמם, הלך שם יחף, כחק לכל הבא לבקש רחמים מאת המושל האכזר. ויפגשהו אחד מסיריסי המלך ויתעלל בו ויאמר: “הלא מורה אתה בעמך, שמע לי ואורך שלשה דברים: הרוכב על סוס – מלך, על חמור – בן חורים, אשר יש לו נעלים ברגליו – הוא אדם, ואשר אין לו אף אחד מכל אלה – טוב ממנו הנפל!”

"שלשה דברים אמרת לי – ענהו ר' עקיבה' – ושלשה דברים אשמיע גם לך תמורתם: “הדרת פנים – זקן, שמחת לבב – אשה, נחלת ה' – בנים, ואוי לזה שאין לו אף אחד מאלה – כי טוב מותו מחייו”! – ¹⁷¹

תשובות נמרצות כאלו השמיע גם לטורנוס רופוס, אשר אהב להתחכם הרבה. הוא התאמר לדעת דברי התורה, וירבה שאלותיו לר' עקיבה להביאו במבוכה, אך תמיד שב ממנו בבשׁת פנים, ורבות פעמים נכלם על ידו לפני אדרינוס ושריו.

פעם אחת שאלהו, איזה מעשים יפים יותר: מעשי ה' או מעשי ידי אדם? ור' עקיבה הבין אל מחשבתו ויענהו: “מעשי ידי האדם”. וישחק רופוס ויאמר: “היוכל האדם לברוא בריאה כתולדות השמים והארץ?”

“אל נא תוכיח לי בדברים שהם למעלה מכח האדם – ענה ר' עקיבה – כי אם בדברים שיש בידו לתקנם”.

“ולמה את מלים את בשר ערלתכם?”

“הלא על זה השיבותי לך מראש!” – ענה החכם, ולחזק את דברו צוה ויביאו לפניו שבלים ורקיקי מצות, ויאמר לו: “הנה לפניך מעשה ה' ומעשה האדם; ועתה הגידה נא מה נאה ומה נעים לחכך יותר?”

“ואם חפץ ה' בזה, למה לא יצא האדם מהול ממעי אמו?”

“ואנכי אוסיף אשאלה: למה זה שררו יוצא עמו והאֵם חותכתו למען יחיה? – הלא זה אות כי יש דברים אשר הניח ה' לבני אדם לתקנם” ¹⁷².

פעם אחת שאלוהו: “אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מדוע זה לא יתן להם לחמם בעתו?”

“הוא רוצה לזכות אותנו במעשה הצדקה, ועל כן השליך יהבם עלינו” – ענה ר' עקיבה.

“אמשול לך משל – אמר רופוס – מלך אחד כעס על עבדו ויתנהו אל בית האסורים, ויצו על שומריו לענותו ברעב. והנה בא איש אחד ויאכילהו וישקהו – מה משפט איש כזה? הלא חִיב את ראשו למלך!”

מְשָׁלך מְשַׁל אֵפר – ענהו ר' עקיבה – לא על עבדו יצאה חמת המלך כי אם על בנו – ומה רב הטוב הצפון לאיש אשר חמל עליו להחיותו ולהותירו לטובה!" ¹⁷³.

עוד פעם אחת נפגשו יחדו בהיכל המלך, ויואל רופוס לנסותו בחידה, וישאלהו פתאם: “מה יום מימים?”

“ומה גבר בגברים?” – שאלהו הוא.

“תשובתך נשארה מעל – התפאר עליו רופוס – כי לא הבינות דברי”.

“כשאלתך כן השיבותי לך! – אמר החכם – הן שאלתני: במה נכבד היום השביעי מכל ימי השבוע? ועל זה שאלתיך אני: במה נכבד טורהוס רופוס מכל בני האדם?”.

“עלי נתן המלך מהודוֹ – אמר רופוס בגאון – כי הואיל כבדני וישימני עליון על חברי”.

“כן הוא גם יום השבת – ענה ר' עקיבה בחכמתו – כי בו בחר ה' לקדשו ולשימהו עליון על כל ימי המעשה”¹⁷⁴.

“הן כתוב בדברי קדשכם: “ואת עשו שנאתי” – ועתה הגידה לי ואל תכחד: למה זה ישנאנו ה' אלהיכם?” – שאל רופוס את מורנו בבואו לפניו.

“על זה אשיבך ביום מחר כי יבוא” – ענהו החכם.

ויהי ממחרת ויבוא ר' עקיבה אליו ופניו זועפים. וכראות רופוס אותו, שאלהו: “למה זה סרו פניך? אין זאת כי אם חלום רע חלמת”.

“כדבריך כן הוא”.

“ספרה נא לי!”

"בחלומי בלילה הזה – אמר ר' עקיבה – והנה היו לי שני כלבים, שם האחד רופוס ושם השני רופינה.

כשמוע השר זאת וימלא חמה. ויגער בו ויקרא: “הפעם הזאת בן מות אתה! איך נועזת בנפשך לקרוא כלביך בשמי ובשם אשתי?”

“הנה קצפת עלי ותמצא בי עון חרב, בקראי בשמך ובשם רעיתך את שני כלבַי, האוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים כבני אדם – וה' אלהינו נֹטה שמים ויֹסד ארץ, ממית ומחיה – ואתה לוקח לך בול עץ וקורא לו בשם האלהים! ואיך לא יקצוף ה' עליך ועל כל העוֹשים כמעשיך?” ¹⁷⁵.

בדברים כאלה וכאלה יסר ר' עקיבה את טורנוס רופוס ויעצב רוחו מאז שמהו אדרינוס למושל בארץ. אך במעשהו האחרון הגדיל כעשו וחמתו מנשוא. כי פעם אחת שב רופוס מבית המלך סר וזעף, כי הכלימהו מורנו בדברים, כדרכו, ויספר רופוס לרופינה אשתו את כל אשר קרהו. ותמלא אשת רופוס חמה ותאמר: “אך אם אתה לוּשמעני: אלכה נא אל קדוש ישראל זה ואכשילהו בדבר עבֵרה, ואז תכסהו בוּשה ולא יוכל עוד לשאת פניו אליך עד עולם!”. ויאות לה השר. ותקם האשה ותלבש את בגדיה החמודות ותרב עדייה ורקוחיה ותלך אל בית איש האלהים. ורופינה היתה אשה יפה מאד, מאין כמוה בכל הארץ, וכבואה לפני ר' עקיבה הרבתה קסמיה ופרכוסיה לעורר בו את האהבה. והצדיק התבונן אליה ויָרק וישחק ויבך. ותתפלא האשה על זה ותפצר בו להגיד לה פשר דבר. ויגד לה, כי ירק ירק בפניה בהתבוננו אל מקור חייה בראשיתה; בכה בכה על יפיה – כי כרקב יבלה באחריתה, ושחק מטוב לב – בדעתו כי ישרה נפשה בה, וסופה להכיר את אלהי האמת ולבחר בדת קדשו. ודברי פי חכם אלה לקחו לבבה עד כי עזבה את בעלה ואת גלולי תועבותיו, ותבחר הסתופף בבית קדושנו מהיות גברת עדינה בהיכל הרשע¹⁷⁶.

-—————

כל אלה הדברים נקרו ויאתיו בהיות טורנוס רופוס לשר בארץ בפעם הראשונה, בעוד אדרינוס מבקש שלומנו ובטרם תגלה רעתו בקהל ותושת איבה בינו ובינינו ותרב המשטמה. ויהי כאשר שבו הכניעו הרומאים את עמנו לפניהם, ורופוס נמנה שנית להיות לשר ומושל ביהודה, לעשות דבר אדרינוס ולבצע כל מחשבותיו עלינו. ולא יכול לשלוח ידו בר' עקיבה, אשר עזב את דגל בן-כוכב לפני עלות הרומאים למלחמה. ויחבל רופוס מזמה לדבר על לב אדרינוס, כי כל עוד יחזיקו היהודים באמונתם, אין תקוה כי יכנעו לפניו באמת ובלב שלם. ותהי עצתו הרעה, לאכוף את עמנו לעזוב את אמונתו ודתו, ולאסור על חכמיו ומוריו ללמד לעם את דברי תורתו – או אז תשָׁכח מלבב כלם, והיו ככל הגוים עובדי אלהי הארצות, והתערבו ביניהם ונטו שכם אחד לעבוד את רומה כמוהם.

עצתו זו קמה ונהיתה. ובדעתו את ר' עקיבה כי יקרה לו תורתו מחייו, בטח לבו כי לא ימלט עוד מידו. ויקם לו אורבים אשר שמרו עקבותיו וכל צעדיו ספרו. אחד מהם קרב פעם אחת בהתפלל ר' עקיבה עם עדת תלמידיו ובהגיעם לקריאת “שמע”. אבל חכמתם עמדה להם להוביש את המרגל ממבטו – כי קראו הכל בלחש ולא נשמע לאזן מה שהוציאו מפיהם¹⁷⁷. אמנם בכל המצות והמעשים נקל היה למצוא עצה להנצל מידי האויב, אבל לא בלמוד התורה, שלפי דעת ר' עקיבה היא עולה על כלם¹⁷⁸ – ועליו היה נכון למסור נפשו בכל עת.

ויהי היום וישב ר' עקיבה וידרוש במקהלות עם, ויחזק האמונה בלבב שומעיו בהמתיקו דבריו לאמר:

"אומות העולם שואלים את ישראל: “מה דודך מדוד – שככה אתם מתים ונהרגים עליו? הלא אתם נאיפם, הלא אתם גבורים – בואו והתערבו עמנו!” וישראל משיבים להם: “אין אתם מכירים אותו? נאמר לכם מקצת שבחו”… ואז אומרים המה: “נלכה עמכם – אנה פנה דודך ונבקשנו עמך!” אבל ישראל אומרים: “אין לכם חלק בו, כי דודי רק לי ואני לו, – אני לדודי ודודי לי!” ¹⁷⁹.

“למה נמשלו בני ישראל ליונה? – הוסיף אמריו להם – לאמר: מה יונה אינה מפרכסת בשחיטה, כך ישראל אינם מפרכסים בשחיטה על קדוש השם” ¹⁸⁰.

ביום ההוא¹⁸¹ נתפש ר' עקיבה והורד אל בית האסורים בקסריה. וטורנוס רופוס הכביד נחשתו, ויצו עליו שומרים, לבלתי תת לאיש מבני עמנו לראות את פניו. ורק ברב שֹחד ובשום נפש בכף הצליח האחד או השני מתלמידיו לפעמים להתגנב אליו ולקחת תורה מפיהו¹⁸².

כן לֻקח ראש חכמינו מעֹצר וממשפט, והארץ סגרה בריחיה בעדו בעוד בחייים חיתו! –

בעת ההיא באתי לפני טורנוס רופוס ואתן לו את האגרת אשר כתב לו יוחנן בן יוסי, קצין אחינו באנטוכיה. אבל כאשר נבא לי יוחנן כן היה – כי השיבני רופוס ריקם מלפניו, ועל כל תחנוני אשר התחננתי אליו לא נענה לי בלתי יום בדבר אחד: כי נתן לי הרשיון לעמוד לשרת לפני ר' עקיבה כל ימי שבתו בבית האסורים עד אשר יחרץ משפטו.

שלש שנים¹⁸³ נעצרתי עם מורי הישיש בחדר כלאו ואכלכלהו ואשרתהו ככל אשר היה לאל ידי, אבל כל עצה אבדה ממני להציל נפשו מהרעה הצפויה לו. ותהי רק זאת נחמתי כי על ידי הוקל לחכמינו לשמוע דעתו בעבּוּר השנים¹⁸⁴ ובדברי דת ודין אשר לא נועזו לפסוק בלעדהו. מקץ השנה האחרונה כבדה עליו יד אויבו בנפש, ויחל לענותו באכזריות חמה, ויצו את השומרים להניאני מהביא לו ארוחתו לכלכל נפשו, ולהחיות את הזקן שבע הימים בלחם צר ומים לחץ. ויהי היום ואביא לו מים במשורה לרחצו ולהשקותו, ויתעולל עלי השומר לאמור: “הלחתור את בית הסֹהר אתה אומר במים הרבים אשר הבאת?”. ויקח את הכלי מידי וישפוך ממנו החצי ארצה. ויהי כבואי לפני מורי, וישאלני למה זה אחרתי היום לבוא, ויאמר: “הלא יודע אתה כי זקן אני וחיי תלוים בך!”. אז ספרתי לו את אשר קרני. ויבקש ממני לתת לו את המים לרחוץ את ידיו. “רבי! – אמרתי לו – הן מעט המים אשר הבאתי, ואם תרחץ בהם כפיך לא יהיה לך עוד לשתות!”.

“טוב כי אמות בצמא ולא אעבור על דעת חברי!” – ענה הזקן הצדיק ולא נגע בלחם היבש עד אשר נתתי לו את המים לרחצה¹⁸⁵.

הוא היה מחבב את היסורים¹⁸⁶, וכאשר הוסיפו לענות אותו כן הוסיף אמץ ןהתחזק באלהיו. וכה היו דבריו: "ארבעה בנים יש, ואיש מאחיו יפרד בנוח עליהם שבט אביהם. אחד לוקה ושותק, אחד לוקה ומתאונן, אחד לוקה ומתחנן ואחד לוקה ואומר לאביו: “הלקני!”. אברהם לקה ושתק – כי כאשר צוהו ה' לאמר: “קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה”, היה לו לאמר: “אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע”… והוא שתק וימהר לעשות רצון אביו שבשמים, ככתוב: “וישכם אברהם בבקר”. איוב לוקה ומתאונן, שנאמר: “אומר אל אלוה אל תדינני! על מה תריבני?,. חזקיה לוקה ומתחנן, שנאמר: “ויתפלל חזקיהו”. ודו אמר לאביו: “הלקני!” שנאמר: “הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני!” ¹⁸⁷ – ובדבר הזה אבחרה להיות כדוד”. –

בא היום הנורא, יום הכפורים¹⁸⁸, היום אשר נועד להרגת מורנו הזקן. רבים מתלמידיו באו ליום הזה לקסריה, לראות את פני מורם ורבם, בהערותו למות נפשו בעד שם כבוד אלהינו. גם דינה בתו היחידה היתה בתוך הבאים, ועמלי עמד לי להמציא לה רשיון להֵראות רגעים מספר את פני אביה אשר לֻקח ממנה זה שלש שנים. העדינה הזאת יחידה היתה תו, כי בניו מתו עליו בחייו¹⁸⁹. ובבואה לפניו בערב יום הכפורים, נפלה על צואריו ותתן קולה בבכי תמרורים. ויהס אותה האב הזקן ויצו עליה להבליג על יגונה, ויזכיר לה את משָׁלו מלפנים, כי “כל מעשה ה' לטובה הוא”. אף מצא את לבבו נכון לדאוג לאחריתה ולחוש עתידות לה, ויפקוד עליה להנשא לאחד מתלמידיו, אשר יואל להקים ביתו אחריו. ויפקיד אותה על ידי להיות לה לאב וליועץ בדבר הזה – כי לחטאה נחשבה לו שִׁבתה בבתוליה כאלמנה צרורה אחרי מות בן עזאי ארושה מלפנים, בדרשו: “אל תחלל את בתך – זה המשהה בתו בוגרת”¹⁹⁰. ואנכי הבטחתי אותו כי אשמור לעשות כדברו. בדבר הזה נתתי מרגוע לנפשו, ועד לא כלו האב ובתו את שיחתם בא השוטר ויבהל את דינה לעזוב את בית הסהר, כי הנה עבר המועד.

האב והבת נפרדו לנצח. ואנכי יצאתי אחריה ואלַוה אותה עד השער, ששם חכו לה רעותיה, ובתוכן העלמה המחֻכמה, ברוריה בת ר' חנינא בן תרדיון. ונלך יחדו עד האכסניה אשר נועדה לכל הבאים לקסריה ליום ההוא, להתאבל על קדושנו. את האכסניה ההיא הכין להם ר' יוסי בן קסמא, אשר היה מכבד את הרוֹמאים, בהיות דברו לאמר: “אומה זו מן השמים המלכוה”, ועל כן נכבד בעיניהם גם הוא¹⁹¹. ועל פיהו נִתן הרשיון לכל הבאים שמה מקרב אחינו, לספוד לר' עקיבה ולבכותו.

הבקר אור ומורנו הזקן הוּצא אל השוק, הֹעל על הבמה אשר הכינו לו. שם סבבוהו ההורגים לעיני רופוס ושריו ולעיני כל העם. ניפשטו בגדיו מעליו, ויקרעו את בשרו, בסרקם אותו במסרקות ברזל עד אשר נגלו עצמותיו ודמו עליו נטש, – ויחד עם צאת הדם החלה יציאת הנשמה. אבל בכח אמונתו גבר צדיקנו זה על על יסוריו, וישמח שמחה גדולה, וישא קולו בגאון ה' וירוממהו בקהל עם. למראה הזה השתומם רופוס ויקרא:

“מה לך זקן? איך תעצור כח לשאת ענוּיך? אין זאת כי אם קוסם קסמים אתה!”

“לא קוסם ולא בן קוסם אני – השיב הקדוש אמריו לו – אך שש אני באלהי, כי אִנה לידי למסור נפשי על קדושת שמו!” ¹⁹²

ואל תלמידיו אמר:

“שמחו וגילו בי, בנַי, כי זכיתי לקדש שם אלהינו ברבים! הן כל ימי הצטערתי על הכתוב: בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך; אמרתי תמיד: מתי תבוא המצוה הזאת לידי ואקימנה! – עתה נתן לי ה' את שאֵלתי, והנה הגיעה לידי כיום הזה!”

עד כה וכה הגיע זמן קריאת “שמע”, ור' עקיבה חגר שארית כחו וירם את קולו בהתעטף עליו נפשו, ויקרא בחזקה:

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵנוּ, ה' אֶ-חָ-ד!”

ובהגיעו לאחד האריך בקריאתו עד שיצאה נשמתו¹⁹³.

רוח סערות התחוללה ותעל נשיאים מקצה הארץ ועננים ושפעת חול מפאת הים, ויהי רעש וסופה וחזיז קולות ויליל ישימון. ים קסריה היה כמרקחה וגליו השחורים המו ויחמרו בשאון, התרוצצו בשצף קצף כמו התנשאו לבלוע עיר הדמים. והאדמה רגזה ממסגרותיה – כמו התקוממה הבריאה כלה, וברעם גבורותיה נדמה לנו כמו תשמענה אזנינו מכל עברינו קול גדול ונורא, קול אדירים משברי ים, קול האיתנים מוסדי ארץ, קול הרוחות מלאכי עליון, יחד היו לקול אחד, קול גדול ולא יסף:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם:

זוּ תוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ?!

מבין קרעי העבים השחורים נראתה תכלת הרקיע, ששם השמש דורכת בעֻזה, ואור יקרות שפוך סביבותיה כאור שבעת הימים – זה אור ה' הזרוע לצדיק הולך נכחו, זהר אֵל נערץ בסוד קדושים, עטרת תפארתם במרומי שחקים. שם מלאכי השלום ירננו, יחד יתנו קול:

אַשְׁרֶיךָ, רַבִּי עֲקִיבָה,

שֶׁאַתָּה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא! ¹⁹⁴

עליונים ששו ותחתונים אבלו. אראלי מרום צהלו לקראת רוח הצדיק השבה אל האלהים, וכל אחינו מררו בבכי – כי להוסיף יגון על מכאֹבם הושבה גופתו אל בית הסהר, ושם הָפקדו עליו שומרים, לבלתי תת לאחינו להביאה אל קבר ישראל¹⁹⁵.

אבלים וחפויי ראש שבנו ממקום המשפט אל האכסניה, כלנו קודרים ומשתוחחים ביגוננו הרב, כלנו שוממים ורועדים מהמראה הנורא אשר חזו עינינו במורנו קדושנו. עמדנו להתפלל בכבד ראש ולב נשבר. כל היום התמוגגנו בדמעות על הרעות שבאו עלינו, ונבך תמרורים על הרג הרוגינו ועל מות צדיקינו. בהגיע שעת המנחה קמו זקני חכמינו ויקשרו מספד מר על ר' עקיבה קדושנו.

“הכמות רוצח ימות קדוש ישראל! – קרא האחד – טורנוס רופוס הרשע דן למיתה את ר' עקיבה הצדיק! ¹⁹⁶ אוי לעינים שכך רואות ואוי ואבוי לנו שכך עלתה בימינו!”.

"הן כתוב בנביאים – קונן השני – ¹⁹⁷ תחת הנחשת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים – נחשת, ותחת האבנים – ברזל… תחת רבי עקיבה וחבריו מה יובא לנו?! ¹⁹⁸.

“תחת האבנים – ברזל! – קרא השלישי וימרר בבכי. זכורני בית מדרשו של ר' אליעזר הגדול. הוא היה עשוי כמין ריס, ואבן אחת היתה שם מיֻחדה לישיבה לר' עקיבה. פעם אחת נכנס ר' יהושע מורו, וינשק את האבן ויאמר: “האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית” ¹⁹⁹ – ותחת האבן הנה ראו עינינו מסרקות של ברזל!”

"וארון הברית נשבה! – קרא ר' חנינא בן תרדיון, וכל השומעים געו עמו בבכיה – “ופלשתים לקחו את ארון האלהים ויביאוהו מאבן העזר אשדודה” ²⁰⁰! הילילו ליום הזה כי שֹׁד משדי בא, אוי לנו כי שדדנו! לא נהרג ר' עקיבה אלא למופת, שנאמר²⁰¹: “והיה יחזקאל לכם למופת… ביום קחתי מהם את מעזם, משוש תפארתם” ²⁰² – היהיה גם קדושנו זה נוסף על הרוגי ביתר, שלא נתּנו לקבורה? אוי נא לנו שכך עלתה בימינו”!

“גם אני אזכרה רת בית מדרשו של ר' אליעזר, זכר אזכרה ותשוח עלי נפשי – מרר ר' יהודה בן בבא בבכי – פעם אחת שהה ר' עקיבה לבוא שמה, ובבואו כבר היה בית המדרש מלא תלמידים כרמון. מה עשה ר' עקיבה העָנו? בא וישב לו מבחוץ. והנה נשאלה שלאה, זו הֲלָכה, ואין משיב עליה. ואלה אשר ראו את ר' עקיבה יושב חוצה, אמרו: הֲלָכה מבחוץ! נשאלה שאלה שניה, אמרו: תורה מבחוץ! נשאלה שאלה שלישית, ענו ואמרו: עקיבה מבחוץ! אז קמו כלם ויכניסוהו לבית המדרש ויפַנו לו מקום בראש. אבל הוא בענותנוּתו בא וישב לפני רגליו של ר' אליעזר, רבוֹ מלפנים²⁰³. גם עתה אחינו נקרא ונאמר: “עקיבה מבחוץ!” גופתו מתגוללת על אדמה טמאה, כי אין מניחים לה לבוא אל מנוחתה בקבר ישראל – אוי נא לנו שכך עלתה בימינו!”.

בתוך הבכי הגדול והמספד הרב אמצתי לבבי ואעזוב מקומי, ואבוא אל חדר הנשים, למצוא חפץ ולדבר דבר עם בת ר' עקיבא, עם דינה העדינה, הנמוגה בדמעותיה, והיא עיפה ואנושה, באין כח עוד לבכות. אמנם קשתה עלי שיחתי בעת ההיא, בדעתי כי יהיו לה דברי כמחט בבשר החי; אבל הבת הכשרה והישרה הראתה אמץ לבבה בפעם הזאת כי ראויה היא לאביה – כי כרגע נאותה לי, ותמלא את ידי לעשות בשמה דבר אשר לא פללתי.

שבתי ואעמוד על מקומי, ואקרא ואומר:

“מורי ורבותי! אספרה נא לכם מעשה שהיה: הלא ידעתם את ר' טרפון, מורו וחברו של רבנו, שהיה עשיר גדול מאין כמהו. פעם אחת פגשהו ר' עקיבה, ויאמר לו: רבי, רצונך שאקנה לך נחלה מבֹרכה? אמר לו: הן. ויקם ויתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב. נטלם ר' עקיבה ויחלקם לעניים שבתלמידיו. לימים מצאהו ר' טרפון וישאלהו: איפה היא הנחלה שקנית לי? ויאחזהו ר' עקיבה בידו וינהגהו ויביאהו אל בית המדרש, ויניח לפניו ספר תהלים, ויקרא עמו עד שהגיעו לפסוק זה: “פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד”, ויַראהו על התלמידים היושבים שם שורות שורות ועוסקים בתורה. אמר לו: הנה זו הנחלנ שקניתי לך! אז קם ר' טרפון ונשקו ויקרא לו: “רבי ואלופי! רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ!” ²⁰⁴. – עתה הנה גופת רבנו ואלופנו מתפלשת בעפר, מתגוללת בחדר כלאו ואינה יכולה לבוא לקבורה – ובכל המוני תלמידיו אשר פרנס ואשר החיה ואשר למד והורה בחייו, באמנם לא ימָצא גם אחד, אשר יאבה להכניס עצמו בסכנה, להציל כבוד רבנו הקדוש ולהביא גופתו אל קבר ישראל?”

כל השומעים נבהלו רגזו תחתיהם; אבל איש לא מצא לבבו נכון להשליך נפשו מנגד, כי נפל פחד רומה ומשפטיה עליהם.

"מ נאמר ומה נדבר – קרא ר' חנינא – גם בדבר הזה תחסר לנו עצת מורנו הגדול, כי עמו הי עז וגבורה עצה ותושיה, ומשמת ר' עקיבה בטלו זרועי תורה ונסתמו מעינות החכמה²⁰⁵.

“עוד דבר אחד אגיד לכם אַחי ורעי, ואתם שמעוהו ודעו לכם! – קראתי בשומי פני אל עדת חברי הצעירים – הנה אמרו רבותינו: “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בבגד לבן וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך! אל תתן עיניך בנוי, תו עיניך במשפחה!” ²⁰⁶. עתה בעונותינו הרבים חסרנו כל, חסרנו גם זה. עתה בנות ישראל לבושות שחורים ועטופות שחורים, כי נהפך לאֵבל מחולן ושירתן למספד מר – ובשם אחת מהנה, אשר אֶבלה אֵבל כלנו, הנני קורא לכם, בחורי ישראל: מי בכם החפץ בבת ר' עקיבה, יתנדב נא לעשות החסד האחרון, חסד של אמת, לאביה הקדוש, והיה לי לעזר להוציא גופתו מבור השבי ולהביאה אל קבר ישראל! לבָחור כזה אקרא ואומר בשמה: שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך: פה יש נוי, יש משפחה, יש גם עשר ונכסים וכבוד, יש כלה נאה וחסודה אשר תהלתה מודעת לכלנו – ואשר ישאנה לו בדבר הזה ישא ברכה מאת ה' ועל פני כל העם יכָּבד!”.

לדברים האלה נפתחה היריעה לפתח חדר הנשים, ודינה בת ר' עקיבה צעדה על המפתן, ופניה הלבנים נראו מבעד לאטיפתה השחורה כפני הירח באישון לילה. עיניה שחו לארץ וידה הימנית פשוטה אל מול המקום אשר עמדו זקנינו, ואצבעותיה מורמות למעלה, לאות נדר ושבועה. ופתאם נצתו לחָיי הבתולה הצנועה באש פלדות, וקולה חרד מאד בהוציאה מלבה מלים לאמר:

“על דעת המקום ועל דעת זקנינו חכמי התורה הקדושה הנני מאַשרת ומקימת את הדברים אשר הגיד ר' יהושע הגרסי בשמי!”.

ובקיר המזרח קם שאון, והבחורים פנו דרך לאחד מחבריהם, הוא ר' יהושע בן כפוסאי ²⁰⁷, החכם והעשיר²⁰⁸, אשר גֹבה לו ויפעה לו שכם אחד על כלם. ובצאתו מבין עדת חבריו הרים שפת טליתו מעל ראשו ותפול על שכמו. רגע אחד התבונן אל העלמה הענוגה והנוּגה, אשר ככלותה דבריה שבו חורו פניה כבראשונה, ויפן אל זקנינו ויאמר:

“על דעת המקום ועל דעת מורינו ורבנינו הנני נכון לעשות כדבר ר' יהושע הגרסי וכרצון בת ר' עקיבה הנצבת עמנו בזה. והיה כי יעזרני ה' והוצאתי בשלום את עצמות ר' עקיבה הצדיק, וקברתיו במערת אבותי, בשדה נחלתי ב”אנטיפטרוס של צרה“. ואם תאבה העלמה הכבוּדה כבדני, והיתה לי לאשה כדת משה וישראל. אך בהונה ועשרה לא תגע ידי, פן יאמרו, כי בגללו עשיתי זאת – ולכן אקדישהו לצדקה והיה פריו קדוש לה'!”

“ברוך אתה וברוך טעמך! – קראו כלם פה אחד – וה' יהיה בעזרך ושלם נות צדקך!”

“כמדומה לי – אמר ר' חנינא בן תרדיון – אין די בכח שני אנשים להשלים הענין כראוי, כי כגדלו של ר' עקיבה בתורה, כן גבהה קומתו ויהי משכמו ומעלה גבוה מכל העם²⁰⁹. אבל כדאי וראוי ר' עקיבה כי ימסרו תלמידיו נפשם עליו, ומובטחני בהם שימצא ביניהם עוד אחד אשר יתנדב לשמש את רבו ולהכניס עצמו בסכנה זו למענו”.

מבין שורות התלמידים יצא עלם אחד, נאה והדוּר, ושמו ר' נהוראי, והחכמים קראו לו ר' מאיר, שהיה מאיר עיניהם בהלכה²¹⁰. הוא היה תלמיד מובהק לר' עקיבה, ובראותו את אשר התנדב בן כפוסאי לעשות, נדבה רוחו גם אותו, ויקרב ויעמוד לפני ר' חנינא ויאמר: “רבי, אנכי אעשה כדבריך!”

“אשריך וטוב לך! – קראו כלם יחדו – ויהי רצון שתכנס בשלום וזכות ר' עקיבה תהי מסיעתך!”

והנה נפתחה היריעה שנית, וברוריה בת ר' חנינא, היפה והחכמה, הטובה והנעימה, צעדה על המפתן ותעמוד לימין דינה רעוּתה. ופניה האדימו כתולע בנשאה קולה בענות חן לאמר:

י אדני אבי, אדברה נא דבר ואל יחר אפך בי! הנה לפנינו שני בחורים הבאים כאחד, ולר' עקיבה אך בת אחת, ורק לאחד תוכל להיות לאשה – ולמה זה יגרע חלק השני ממנו? לכן אמרתי: אהיה אהי בת זוגו של השני, עקב אשר נדבה רוחו אותו לעשות כדבר הזה. והיה כי ישיבנו ה' בשלום, וארש אותי לו באמונה, והייתי לו עד עולם!"

ברוריה היתה נודעת ברוב יפיה וחכמתה. היא למדה תורה ככל תלמידי החכמים²¹¹. ולפעמים נצחה אותם בהלכה²¹². ונפש ר' מאיר חשקה בה, אך ר' חנינא לא אץ להסכים לו, אף שר' עקיבה סמכהו כבר לרב ומורה – כי עוד היה רך בשנים ולא נתקבלה סמיכתו הראשונה²¹³. לשוא שנן לשונו לאמר: “אל תסתכל בקנקנן אלא במה שיש בו” ²¹⁴ – כי הקשה לו ר' חנינא ולא נתן לו את שאלתו. אך במעשהו זה קנה לבבו, ויקם ר' חנינא ויקרא:

“על דעת המקום ועל דעת חברי הנני מאַשר ומקים את הנדר אשר נדרה בתי בזה. ואם חפץ ה' בידך יצלח, והיתה בתי לך לאשה והיית לי לבן יקיר!”

“וגם סמיכת חכמים לא תמָנע עוד ממך – אמר ר' יהודה בן בבא – אנכי אערבך ומידי תבקשנה²¹⁵. כי לך יאתה”.

נהדר בקדש היה המחזה, בעמוֹד שני הבחורים המתנדבים איש על יד רעהו; אבל עוד נפלא מזה היה מראה שתי הבתולות הצנועות, בעמדן יחד מול פני בוחריהן – כמו ירדו שני המאורות מרקיע השמים להאיר לפניהם נתיב בדרך צדקה אשר נכונו לאחוז בשם ה‘! זכרתי שנים קדמוניות, עליהן ספרו אבותינו, איך התקשרו נפשות צעירי עמנו בימים הטובים, ואתבונן אל יום הכפורים הזה, יום אֵבל ובכי ומספד גדול, בו נוסדה אגֻדתם להמציא מנוחה נכונה לנפש צדיק, אשר אם חלילה לא יצליח ה’ דרכנו, והיו שניהם חתני דמים, מטים להרג ונתונים לטבח. זאת ועוד אחרת זכרתי בהתבונני אל שתי העלמות ההן – כי עלה על לבי זכר אביגיל בתי היחידה, אשר לוּ חיתה לפני, כי עתה היתה גם היא כלה נאה וחסודה כשתי בנות צדיקינו אלה. אללי לי, כי בילדותה נגזרה מארץ חיים, בטרם תראה אור וחיים – ומי יודע אם שבה עוד רוחה אל האלהים, ואם יש לה עוד חלק בעולם הבא, כי הלא מידה היתה לה זאת, באבדהּ עצמה לדעת!

הרעיון הזה דכר כחלל לבי. ואפן בבכי תמרורים אל זקנינו ואספר להם דבר מות אביגיל, אשר טבעה בים למען הציל כבודה מחרפת צר. ואשאל את פיהם, אם יש לבתי האמללה חלק לעולם הבא? "תמות נפשנו מות ישרה כמוה, ויהי חלקנו עמה שמה! – ענוני המה – כי עליה וכיוצא בה נאמר²¹⁶ “אמר ה' מבשן אשיב ממצולות ים” ²¹⁷.

-—————–

כתום היום, בעבוֹר הצום, סעדנו לבבנו, ואחר כן באנו שלשתנו, אני ובן כפוסאי ור' מאיר, חדר בחדר, ונשנה פנינו ונחלף שׂשמלותנו ונתחפש לשרים רומאים, ונחל ונבוא אל בית הסהר בשם רופוס נציב הארץ, אשר צונו לסור ולראות אם ישמרו השומרים את תפקידם. ונבקר את כל חדרי הכלא, ונמצא הכל כראוי, ונהלל את השומרים ונבטיח אותם להזכירם לטובה לפני אדוננו ולהביאם על שכרם ולשלם להם כפעלם. ובן כפוסאי הוציא כסף מצלחתו להשקותם יין. והשומרים, אשר שמחו מאד על דברינו הטובים, שתו וישנו וישלשו, ובין כה וכה שכל בן כפוסאי את ידיו וישם שִׁקוי-שֵׁנה ביין משתיהם, וכעבור זמן מה נמו כלם שנתם, נרדמו יחדו ולא ידעו עוד נפשם. אז באנו אל חדר הכלא, ונמצא את גופת רבי עקיבה שוכבת על המטה אשר ישן עליה שם בחייו, ונעמיסנה על כתפותינו ונצא משם דרך השער הפתוח לפנינו, ונעבור שלום את העיר וונלך כל הלילה עד הגיענו אל אנטיפטרס. שם ירדנו במעלות המערה, ונגיע אל אחד התאים אשר הורה לנו בן כפוסאי, בו מצאנו כסא ושלחן ומטה ומנורה. ונשם את גופת קדושנו על המטה ההיא, ונדליק את הנרות ונצא. וכאשר הגיעו הדברים לזקנינו נשאו ידיהם קדש ויברכו את ה' ויקראו בשמחה: “אשריך ר' עקיבה, שנמצא לך מלון ערב אחרי מיתתך!” ²¹⁸

לא ארכו הימים וגם זקנינו אלה נתפשו זה אחר זה ויחדו מתו בענוים קשם על קדושת שם ה‘, והנשארים נפוצו אל כל עבר, נמלטו ארצה בבל או התחבאו במערות צורים וניקי סלעים עד יעבר זעם. בין הראשונים היו ר’ מאיר עם ארבעת חבריו שקבלו סמיכתם על ידי ר' יהודה בן בבא לפני נפלוֹ בכף הרומאים רוצי נפשו, אשר עשו את גופו ככברה²¹⁹. ובין האחרונים נמניתי גם אני, בהחבאי במערה אשר כרה לו אבי הזקן, שמעון בן יאיר, בבקעת גמלא. שמה הבאתי גם עצמות חנה אשתי, זו אמך הטובה, ואקברנה על יד אסתר, אמנו הזקנה, ושם מצאתי את כל הסגלות והמגלות אשר השאירו לנו אבותינו לנחלת עולם במשפחתנו. ואת המגלה הזאת הנני מוסיף על הראשונות, ועל ידה עוד סגלה אחת הראויה להיות למשמרת עולם לדורותינו – הוא הנעל אשר היה על רגל אביגיל בתי האמללה, היא אחותך הישרה והתמימה; הנעל אשר מצאתי ביד חנה אמך, בהתגוללה בדמה בתוך המסלה²²⁰.

אכן רבים חללים נפלו בעמנו במסרם נפשם על קדושת דתנו, ואין מספר לקדושינו אשר עֻנו ואשר הֹרגו על שם אלהי קדשנו! רק ראשיהם וגדוליהם יעמדו לזכרו עולם, לאותות ולמופתים בעמנו, ויתרם נפקדו בשמותם רק בקרב אנשי משפחותם, אשר בקרוביהם אלה יקדשו ובהם יכָּבדו סלה.

ועתה אתה בני יקירי! בזכרך את אמך הטובה, אשר הקריבה חייה לממיתים ותער למות נפשה בעד ילדיה, זכור ואל תשכח גם את אביגיל אחותך, אשר על פי זקני חכמינו ראויה גם היא להחשב בקדושי עמנו. והנעל הזה אשר תמצא על יד המגלה הזאת, קדוש יהיה לך – כי הוא השארית האחת הנמצאה לנו מהילדה הזאת הקדושה והטהורה, אשר בחרה מות מחיים, בשמרה נפשה מחללה. היא ירדה בעצם תּמה תהומה, ורוחה הטהורה שבה אל האלהים, כאמור לי מפי זקני חכמינו, אשר סמכו דברם על הכתוב:

“אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים”.

יזכרנה אלהים לטובה עם שאר צדיקי עולם!

***

שנה אחת עברה מאז כליתי לכתוב את המגלה, והחדשות אשר צמחו אותן אשית נוספות לזכרון, ותהי נא נחמתי כי אשלימנה בדבר טוב.

אדרינוס הרשע מת²²¹ במכאובים נוראים, כאנטיוכס הרשע בשעתו. כמלאת שלש שנים לחרבן ביתר היה הדבר הזה, ותחתיו עלה אנטונינוס לכסא, מלך ישר באדם ושופט צדק, ותהי ראשית מעשהו להסיר את טורנוס רופוס מפקודתו ולהושיב נציב אחר בקסריה תחתיו. ועל פי עצת אחת השרות הרחמניות²²², נאספו באו חכמינו שמה להתחנן על עמנו, ובכה בכו בלילה עד אשר הגיע קול יללתם לאזני הנציב ויקראם לבוא לפניו. וה' נתן להם רחמים והגזרות הרעות בטלו²²³.

עתה הנה רבה העבודה לשלֻמי אמוני ישראל לרפא שבר עמנו, לגדוור פרצותיו ולקומם הריסותיו. לעת הזאת לא אוכל גם אני להפָּנות לנפשי ולעזוב מקומי ולבוא אליך לראות פני אומניך הטובים ולברכם. אך נחמתי זו לשעשעני: כי עד כה נשארתי רחוק ממך באֹנס, ועתה אעשה זאת ברצון – כי יכירני מקומי בקרב בני עמי בארץ קדשנו ומולדתנו, וקשה לי פרידתי מהם וממנה לעת הזאת.

היה בני ברכה, וברוכים יהיו אומניך הטובים כעל כל חסדם עליך. בימיכם ובימינו יושע עמנו, ה' אלהים יגיה חשבו ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם.

תמו דברי אביך יהושע הגרסי.

(ספור מקורי)

(בשנת ארבעת אלפים וארבעים ושש לבריאת עולם).

אני עולא בן קושב בן מנחם, הדור הששי לאבינו יהושע הגרסי, כותב המגלה הזאת,

והיתה לך, אבא בני, למזכרת עולם לדורותינו.

אכרים עובדי אדמה היו אבותי בארץ הקדש. דבר לא היה להם עם עניני המדינה גם לא שמעו קול נגש – כי במות אדרינוס הוקל מעל עמנו עול רומה, בעלות לכסא מושל צדיק, אנטונינוס פיוס ¹, והוא הסיר מעל ישראל מעט מעט את הגזרות הקשות אשר השיבוהו עד דכא. אחריו מלך חתנו מרקוס אורליוס ², המכונה “הפילוסוף”. הוא היה אוהב חכמה ושונא עמל לאמים, ולזאת לקח לו לחבר את שר צבאו לוציוס ורוס, ויחלק עמו את הממלכה הגדולה והרחבה. לו לקח את הממשלה בארצות המערב, ולורוס נתן ממשלת ארץ הקדם. בימיו שבו התקוממו הפרתים על רומה, ויעל לוציוס ורוס עליהם למלחמה ויכם, ויקח את בולוגז מלכם ולבבם לעזור להעם אשר בתוכו הם יושבים. וכגבור יד לוציוס ורוס, זכר את עון היהודים יושבי הארץ, ויהי המעט בעיניו להנקם בם בלבד, ויאמר לכלות חמתו גם באחיהם יושבי ארצות ממשלתו. והנה הקים ה' לנו מושיע ורב, כי נתן את חן “רבנו הקדוש”, רבי יהודה נשיא עמנו,בעיניו ובעיני המלכים לבית אנטונינוס שהיו אחריו – והיא שעמדה לנו ותצל את עמנו מכליון חרוץ כיום הזה.

                                       -----------------

רבי יהודה הנשיא נולד לאביו, רבן שמעון בן גמליאל השני, בעצם היום ההוא ³ אשר נהרג ר' עקיבה קדושנו. ובהודע לחכמינו כי ביום ההוא ילד ילד להנשיא, נחמו בו ויקראו עליו: “וזרח השמש ובא השמש” ⁴. ובעת ההיא היו גזרות אדרינוס הולכות וכבדות על עמנו על ידי טורנוס רופוס הרשע, נציב ארצנו, וכל אשר הכניס בנו בברית אברהם הומת בחרב ⁵. ורבן שמעון בן גמליאל שם נפשו בכפו ויקדש את בנו לה' וימל אותו כדת, ועל כן נקרא שמו אחרי כן: "רבנו הקדוש ". ויגד הדבר להמושל העריץ, כי עבר נשיא ישראל על פקודתו, ויחר אפו, ויצו להביא לפניו את הילד ואת אבותיו, לשפטם כרשעתו. ואשת המושל גם היא ילדה בן בעת ההיא, וכאשר הובאה המשפחה אל היכלה, חמלה על האם ובנה, ותתחלפנה הנשים בילדיהן חרש עד אחרי הבקרת – וכך נצלה משפחת הנשיא מרעה⁶ ויהי לנס!

ויהודה הלך וגדול בתורה ובחכמה עד כי גדל שמו מאד, ובהגיעו לשנת השלשים ושלש⁷ מת אביו ויהי הוא לנשיא בעמו אחריו. וכגדל שמו כן גדל כבוד ביתו, כי נוסף על תורתו וחכמתו ברכהו ה' בהון ועשר רב מאד ⁸, עד כי אמרו עליו, כי “נאוה ארות סוסיו מהיכל מלך פרס” ⁹. ו“מימי משה ועד רבי לא נמצאו תורה וגדולה במקום אחד”¹⁰ . והקיסר אנטונינוסכבדהו מאד ויאצל עליו מהודו, כי היו לו דבריו כדברי האורים, וחכמתו האירה לפניו נתיב בעניני ממלכתו וגם בהליכות ביתו¹¹, והרבה פעמים לקח אנטונינוס תורה מפיהו ויתענג על תשובותיו המחכמות.

פעם אחת הורה רבנו לו כי האדם חיב לקבוע לו זמן לתפלתו ולא להתפלל בכל שעה. ולא ישרו הדברים בעיניו, על דעתו, כי כאשר ירבה האדם להתפלל כן יוסיף להפיק רצון מה'. ויהי ממחרת וישכם רבנו בבקר ויבוא להיכל אנטונינוס, ויברכהו בקול רם לאמר: “ברוך אתה אדני הגדול!”. לאחר שעה שב ויבוא לפניו ויקרא: “שלום לאדני המושל!”, ואחר כן שב ויבוא לפניו ויקרא: " שלום רב לאדני האמפירטור!". ויתפלא אנטונינוס ויאמר: “הלהתל בי אתה בא, כי תוגיעני בברכותיך הנעתרות?”

אז אמרלו רבנו: "בי אדני, תשמענה אזניך דבר שפתיך! אם לך, מלך בשר ודם, נעתרות הברכות הנשואות לך למכביר, ואף כי למלך מלכי המלכים, אשר לו דומיה תהלה – האין זה “קלות ראש בגבורה?”¹² בדבר הענש, הצפוי לאדם לאחר מותו, אמר אנטונינוס לרבנו: “הגוף והנשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין, בגלגלם החובה זה על זה. הגוף יאמר: הנשמה חטאה – כי מאז יצאה ממני הנני כאבן דומם, והנשמה תאמר: הגוף חטא – כי מאז יצאה ממני הנני שטה ברוח ודבר אין לי עם יושבי חלד!”. וימתק רבנו שפתיו, בהשיבו אמריו לו במשל הזה:

"פרדס נאה היה למלך, ובו עצים נושאים מבחר כל פרי. ויושב בו שני שומרים, האחד עור והשני פסח. ויהי בימי הבכורים ויאמר הפסח להעור: "הנה שם עץ גמל פריו, תאוה לעינים – הרכיביני נא עליך, למען אגיע עדיהו והיה לשנינו למאכל! ויאות לו העור, ויאכלו שניהם עד בלי די. ממרום היכלו נשקף המלך בעד החלון, וירא את אשר שומריו עושים וישמור הדבר בלבו. לימים בא המלך לפקוד את גנו, ויסר אל העץ ההוא אשר נקטף פריו, וישאל את השומרים: “הבכורות הנאות איפה הן? אין זאת כי אם נקטפו מידיכם ומכם אבקשן!”. ויען הפסח ויאמר: “הכי יש לי רגלים לעלות?”, והעור הצטדק ויאמר: “הכי יש לי עינים לראות?”. מה עשה המלך? הרכיב את הפסח על העור וייסרם יחדו.

“כן עושה גם אלהי המשפט בקומו לדין את הרשע על חטאותיו אשר חטא בחיים”¹³.

על כן היה רגיל על לשונו לאמר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה: דע מה למעלה ממך – עין ראה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים"¹⁴.

הוא שנא לשון סוריה המערבת, וידרוש כי בארץ ישראל יהיו אחינו מדברים עברית ויונית¹⁵. ובביתו היתה לשון קדשנו נשמרת בטהרתה, ומלים הרבה אשר נשכחו מתלמידיו, שהסכינו ללשון סוריה, היו מבארות להם, בשמעם אותן מפי שפחתו¹⁶. הוא פזר נתן הרבה לעניים, ובשנות בצרת פתח אוצרו וישביעם לחם¹⁷. תלמידיו נהנו מטובו, ובהיותם מאוכלי שלחנו¹⁸, הורה אותם דרך ארץ וילמדם ארחות חיים. פעם אחת נתן לפניהם לשונות צלויות, רכות וקשות, ויהיו הם בוררים להם את הרכות ומניחות את הקשות. ואז הורם לאמר:

“ממעשיכם עתה למדו היטב כי תהיה גם לשונכם רכה, בדברכם עם אחרים!”¹⁹.

דבר גדול פעל בעמו ושם עולם עשה לו, בסדרו בשטה מסימה את התורה המסורה, היא המשנה. בה אסף וקבץ דעות חכמינו, אף הכריע ביניהם ויכתוב הכל בספר להיות הדברים נצבים וקימים לעד ולעולם.

יותר שהיה חכם וגדול בעמו היה ענו ושפל רוח²⁰, ומחלק כבוד לחבריו ואף לתלמדיו, ועל זה היה פתגמו לאמר: "הרבה למדתי מרבותי, ויותר – מחברי, ומתלמידי – יותר מכלם²¹. ומכל עשרו וכבוד ביתו לא נהנה אף באצבע קטנה²², ועל כן אמרו עליו: “משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא”²³.

הוא היה איש מכאבות וידוע חלי, ולזאת עזב היכל כבודו בבית שערים ויבחר העיר צפורי למעון לו, כי מקומה בראש הרים ואוירה טוב ומבריא²⁴. יסוריו רבו מנשוא: אך הוא קבלם באהבה, בחשבו אותם לענש לו על מעשה שהיה. וזה הוא: פעם אחת הובל עגל לטבח, והנה רץ העגל אל רבנו, אשר עמד שם, ויחביא ראשו תחת כנפי מעילו, כמו בקש להצילהו מידי שוחטיו. ורבנו הקשיח לבו מחמלתו ויאמר לו: “לך, כי לזה נוצרת!”²⁵. ויסוריואלה עזבוהו רק אחרי אשר הקרה ה' לידו לתקן את אשר עות – כי כאשר כבדה שפחתו את הבית מצאה קן עכברים ילודים בפנה, ותואל לטאטאם במטאטא השמד. ויצו רבנו להניחם, באמרו, כי כן הוא מדת ה': “ורחמיו על כל מעשיו”²⁶.

ביום מות רבנו האהוב גזרו חכמינו תענית ויקראו אל האלהים בחזקה. גם גזרו אמר, כי כל אשר יאמר: “מת רבי” ידקר בחרב. ויהי בצאת נפשו כי מת, ויצא בר קפרא מחדר הנשיא ויבחר לו לשון ערומים לאמר:

"אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש,

נצחו אראלים את המצוקים –

ונשבה ארון הקדש!"

“ובכן איפוא מת רבנו?” – קראו כלם אליו.

“זאת אמרתם אתם ולא אני” – השיב החכם²⁷.

בין יתר הדברים אשר צוה לפני מותו היתה גם פקודתו לבל יספדוהו בעירות²⁸. אבל כל יושבי הערים מסביב נקבצו באו לצפורי ויספדוהו שם בשמונה עשר בתי כנסיות, ואז הובילוהו אל בית שערים, ויקברוהו שם²⁹. ונשיאותו עברה בירושה לרבן גמליאל בנו.

                                 ----------

בטרם אספר קורותי, עלי לדבר על אדות ארץ בבל, שבכבר הימים היתה לנו גם היא לארץ מולדת. כאשר העיר ה' את רוח כרש מלך פרס להשיב שבות עמנו, בחרו רוב גולי בבל להשאר על מקומם מהיות בין העולים לארץ הקדש³⁰, כי היו להם שם בתים ושדות וכרמים, ויראו מנוחה כי טוב ויתענגו על רוב שלום. גם בהמיר ארץ, וממלכת בבל עברה מיד ליד, מפרסים ליונים, ומיונים לפרתים, ישבו אחינו שאננים במקומותם, איש על משפטו באין מכלים דבר – כי היו תמיד נאמנים לאדונים אשר הרכיב ה' לראשם ויעבדום באמונה ובלב תמים. וביותר נעמה להם שבתם בצל ממשלת הארץ, בהיות להם מושלם מקרבם, הנקרא בשם “ראש הגולה”, אשר שפט אותם על פי התורה אשר נתן משה והדיינים אשר הורו לנו חכמי עמנו, מפרשיה ומבאריה. ראש הגולה נמנה בין גדולי הממשלה ונחשב רביעי במעלה למלך המולך על הארץ³¹. מאת ראשי העם נבחר והמלך אשר בחירתם ויכירהו לכל לראש.

כנשיאי ארץ ישראל כן ראשי הגולה בבבל היו מזרע מלכות בית דוד, מצאצאי זרבבל, אשר אחרי העלותו את שבי ציון ויטעם על אדמתם שב בבלה וישאר שם. ועל כן נאמנה עמם רוח עמנו ויטו שכם אחד לעבדם ולסור למשמעתם, ויחשבו להם זאת לגאון ולתפארת. ושלום אמת היה בין הנשיאים וראשי הגולה. מבבל העלו מתנותיהם קדש לבית ה‘, ומארץ ישראל יצאה להם תורה בעבור השנים וקביעת המועדים. ואל התורה הזאת היו עיני אחינו שבגולה נשואות גם אחרי חרבן הבית, כאשר חדלה ירושלים מהיות עוד אבן פנה לעבודת הקדש. רק בימי רבן שמעון בן גמליאל השני, אבי רבי יהודה הנשיא, קרה מקרה, שעל ידו היו יושבי בבל נוטים להחלק מעל מוריהם בארץ ישראל ולבנות במה לעצמם – לולא עמד הנשיא הזה בפרץ ויקנא לה’ ולעמו ויסר המכשלה. וזה הדבר: בימי אדרינוס, כאשר כבדה ידו על עמנו, יצא ר' חנניה, בן אחי ר' יהושע הלוי, לשבת לבטח בין אחינו שבבבל, ובראותו עני היושבים בארץ הקדש מורה מאד, גמר בלבו ליסד תורה על מכוניה בבבל, ויבחר לו לשבתו את העיר נהר-פקוד הקרובה לנהרדעא. שם אסף לו עדת חכמים כמספר הסנהדריה וישב בראשם לדין ולהורות, ומהם בחר לו אחד ושמו אחיה ויושיבהו על ידו להיות לו לסגן, כמנהג “הזוגות” בארץ הקדש מלפנים³². וימים רבים ליושבי ארץ הקדש ללא תורה וללא משמעת דיניה לקרובים ולרחוקים, ועל כן שמחו אחינו שבבבל כי חזו סנהדריה נוסדה בקרבם, וישמרו פקודיה בכל לב. אז החל ר' חנניה לעבר השנים ולקבוע המועדים על פי התורה אשר למד מחכמינו בשבתו בארץ ישראל. ויהי כעבור ימי הזעם וחכמי התורה קבעו להם מקומם באושא, וישלח רבן שמעון וחכמיו שני מלאכים, ר' יצחק ור' נתן, ללכת בבלה אל ר' חנניה ולהשיבהו מדרכו. בראשונה שמח ר' חנניה עליהם מאד, ויהללם בשער כי “גדולי הדור” המה. אך בהשמיעו תורתו בקהל כפעם בפעם, קמו שני המלאכים וישיבו על דבריו למען הרעימו. אז הבין ר' חנניה כי תאנה הם מבקשים להכעיסו ולהשפיל ערכו, וישב ויאמר: “האנשים האלה של שוא הם, של תהו הם!”. אבל הם השיבוהו לאמר:“כבר השמעת עלינו גיתך מראש, ולא תוכל עוד להרוס את אשר בנית. ועתה הנה התלמידים הקטנים אשר הנחת בארץ ישראל היו לחכמים גדולים, “הגדים נעשו תישים בעלי קרנים”, והם גוזרים עליך לחדול ממעשיך, ואם לא – וקראו עליך חרם ומקרב עמנו ינדוך!”. ובראותם כי עוגנו מכביד לבבו, פנו אל העדה, ויקם ר' יצחק ויקרא: כתוב בתורה: “אלה מועדי חנניה”… “אלה מועדי ה'!” – ענו כלם ואמרו. ור' נתן מלא אחריו ויקרא: "כתוב בתורה: “כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד”…

“לא כן!” – ענו כלם – כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!"

“אמנם כן כתוב בתורתנו – קראו המלאכים – אבל אתם הלא יצאתם לעשות לכם תורה חדשה, ומה חכם איפוא לבנות לה במה בבבל? עלו אל הר בית ה': שם יכירכם מקומכם: אחיה יבנה לכם מזבח, וחנניה ינגן בכנור, כי הלא לוי הוא, ויחדיו תשמיעו קולכם ברמה: אין לנו חלק באלהי ישראל ולא נחלה בצאצאי בן ישי!”

כשמוע זאת העדה וימג לבבם ויתנו בבכי קולם. ומאז והלאה שבו לשמוע אל התורה אשר הורום חכמינו על פי הנשיא מארץ הקדש³³.

כן שב כבוד התורה למקומה בארץ ישראל, ומבחר לומדיה בבבל עלו שמה לצקת מים על ידי חכמיה הגדולים, אשר כבוד ה' עליהם זרח עד מות מורנו הגדול ר' יהודה הנשיא. אז החלו לשוב איש למקומו, ויורו דרכיה לאחיהם וישגיאו פעלם בקרב ארצם, עד כי גדל כבוד התורה בבבל במדה אשר נגרע ערכה בארץ הקדש בצוק העתים ובתלאות הימים הרעים, אשר שבו ובאו על אחינו היושבים בה.

                            ---------

דור התנאים האחרונים, חכמי המשנה, הלך לעולמו, ודור האמוראים הראשונים, בעלי התלמוד, הנה זה בא. בתוכם היו ילידי בבל, רב ושמואל, אשר בשובם אל ארצם תפשו ישיבות בערי מושבותיהם ויחזיקו תורה בלמודיה. רב, הוא אבא אריכא, יסד ישיבה³⁴ בעיר סורא אשר על נהר פרת מזרחה. הוא בחר מקומו שם, בראותו כי רבה העזובה במחוז ההוא בעניני הדת, עד כי בהיותו בטט-לפוש, הקרובה לסורא, שמע אשה אחת שואלת את רעותה: כמה חלב יש לתת על ליטרה בשר לבשלו?³⁵. כאלף ומאתים תלמידים נהרו אליו לקחת תורה מפיהו³⁶, ובהיות רוב אחינו בבבל אכרים עובדי אדמה, יעד להם שני ירחים בשנה, ירחי אדר ואלול, להשמיעם תורתו לבקרים – הם הנקראים “ירחי כלה”³⁷. מלבד זה קבע שבוע אחד לפני כל מועד, לדרוש לפני העם בהלכות החג. והתקנה הזאת נכבדה עד כה בעיני כל, עד כי לא הזמינו איש לדין בזמן ההוא. גם ראש הגולה בא אז שמה, לחלק להרב מכבודו ולקחת ברכה מאת העם הנאסף³⁸. גם ארטבן, האחרון למלכי הפרתים, כבד מאד את רב, וישלח לו מרגליות יקרות למנחה³⁹, ויאהבהו כאהבת אנטונינוס את רבי. וכדבר רבי במות אנטונינוס כן היה דבר רב במות ארטבן לאמר: הוי כי “נתפרדה החבילה!”⁴⁰.

דבר אחד מרה ועצב את רוחו, כי היתה לו אשה רעה אשר השביעתהו במרורים, ומדי בקש אותה להכין לו איזה תבשיל, עשתה תמיד ההפך למען הכעיסהו. ועל כן היה רגיל בפיהו לאמר: “כל חלי ולא חלי מעים, כל כאב ולא כאב לב, כל רעה ולא אשה רעה!”⁴¹. ובכל זאת נשא וסבל הכל בנפש חנינה, ועוד הפך בזכות הנשים לאמר: " הן מוליכות את בנינו לבית הספר, נותנות לנו ללכת למקום תורה, ומחכות לנו עד שובנו משם"⁴². כאשר גדל חייא בנו, היה הוא המליץ בינותם, ומדי בקש אביהו דבר, הערים עצה להגיד לאמו ההפך מאשר בקש, ואש עשתה היא כרצון בעלה מבלי הדעת. ובהודעת חבלתו זו לאביו, שמח על חכמתו, ובכל זאת הזהירהו מעשות עוד כזאת ולא ילמד לשונו דבר שקר⁴³.

שמונה ועשרים שנה הרביץ תורה בישיבתו בסורא, ובמותו⁴⁴ לווהו כל תלמידיו⁴⁵ והעם ספדו לו, ושנה תמימה לא יצאו בעלי חתונות בהדסים וענפי תמרים כדרכם – כי גדל האבל מאד⁴⁶ ובהודע דבר מותו **לשמואל ** חברו, קרע עליו שתים עשרה חליפות שמלות ויקרא: “הוי כי מת האיש אשר היתה מוראו עלי כמורא שמים!”⁴⁷.

שמואל בר אבא הכהן, יליד נהרדעא, היה חבר ורע לרב, בלמדם יחדו לפני רבנו הנשיא. מלבד תורתו הרבה היה לשמואל יד ושם בחכמה ומדע הוא ידע לשונות רומה ויון, ויבאר לתלמידיו את המלות הנמצאות במשנה, אשר יסודת בלשונות ההן⁴⁸ וביותר היתה ידו רב לו בחכמת הרפואה⁴⁹ בה הצליח להעלות ארוכה למחלת ר' יהודה הנשיא החלותו את עיניו⁵⁰ . ועל כלן גברה ידו בחכמת התכונה, עד כי מצאהו לבבו לאמר: “נהירים לי שבילי הרקיע כשבילי נהרדעא”⁵¹, וחכמתו זו היא שעמדה לו לסדר לוח הירחים והמועדים לששים שנה, ועל כן קראו לו “ירחינאה”, לאמר: יודע מולדות הירח⁵² אך לא גלה סוד העבור בשערים, לבלתי הכעיס את הנשיא בארץ הקדש, אשר רק לו המשפט לדון בדבר הזה⁵³.

בשנה אשר יסד רב את ישיבתו בסורא, מת רב שילא, ראש הישיבה בנהרדעא, ועל פי ענן בן שפט, ראש הגולה בעת ההיא, נמנה הוא עליה לראש. ובמות רב נהרו תלמידיו לישיבת שמואל בנהרדעא, ויהי מאז והלאה למורה ראש לכל תלמידי החכמים שבבבל, אשר קרבם אליו באהבה וידביעם מטובו. וביותר נטה חסד לחייא בן רב, בבואו גם הוא אליו להשתלם בלמודים, ויזכור אהבת האב לבנו אחריו⁵⁴. בפסקי דיניו והוראותיו היה מופת לרבים, ובהוראתו הידועה “דינא דמלכותא דינא” השלים את עמו עם הממלכה החדשה אשר נוסדה בימיו, בקום אחד מגזע הפרסים הקדמונים ושמו אריוך, הוא ארדשיד, וימרוד בארטבן המלך וימיתהו, ויקח את המלוכה אליו⁵⁵. ושבור בנו אשר מלך אחריו⁵⁶ טה חסד להחכם היהודי ויתרועע עמו באהבה⁵⁷. ואחינו קראו את שמואל על שמו: “אריוך”⁵⁸, וגם “שבור מלכא”⁵⁹.

עשר שנים עמד שמואל בראש הישיבה הנהרדעית, וימת⁶⁰ שנתים ימים לפני בוא הרעה על העיר ויושביה וגם על ביתו בעצמו.

                              ---------

הפרסים החדשים, הם הנקראים בשם “חברים”⁶¹, קנאו לתורת צורואסתר, אשר עזבוה הפרתים זה כמה. ויכריתו את אלילי יון ועובדיהם מקרב הארץ, ויגברו לאמונתם העתיקה: האמונה בשתי הרשויות, הם האלים השנים, הורמיז ואחרימון, שהאחד הוא יוצר אור ומקור כל טוב, והשני בורא חשך ויסוד כל רע. אז קמו המהגים, כהני הדת הזאת, וישימו משטרם בארץ. ובקנאתם הרבה לא נקו בראשונה גם את אחינו, ויגזלו מהם משפטיהם⁶², ובימי חגיהם ומועדיהם, זמן עבודתם לאש קדשם, עלו בבתי ישראל ויכבו את הנרות ויחתו את הגחלים מעל האח המבוערת להביאם אל היכלי אלהיהם⁶³. אבל מעט מעט הסכינו עמם גם השלמו יחדו, כי היו לב המלכים עליהם לטובה וימשכו להם חסד. כן התפאר שבור המלך לפני שמואל, כי במלחמותיו בארץ לא היתה ידו ביהודים, חוץ מאלה אשר במזיגת-קיסרי, במדינת קפוטקאי⁶⁴, כי התחיבו בנפשם, במאנם לקבל עול מלכותו עליהם. ושמואל נתן צדק לפעלו ולא נהג אבל על ההרוגים ההם, אף שהיה מספרם שנים עשר אלף איש⁶⁵.

והמלך שבור עשה חיל ויצליח, וירחיב מקום ממלכתו עד כי השיג גבול רומה בממשלתה בארץ הקדם. בעת ההיא החלה יד ה' להיות בממלכת רומה ולהשיב גמולה בראשה. שנה אחת אחרי הוסד ממלכת פרס החדשה נרצח הקיסר אסורוס, האחרון לבית אנטונינוס. אז החל מטבח נורא בין השרים והעבדים המתנשאים למלוך על רומה איש אחר רעהו. במשך חמש ועשרים שנה⁶⁶ היו בה שלשה עשר קיסרים, ואיש מהם לא מת כדרך כל הארץ, כי נרצחו איש על יד רעהו אשר התקסר תחתיו בעזרת הפריטורינים, הם אנשי הצבא השומרים לראשו. והסינט הרומאי, אשר מפניו יחילו עמים ומשאתו נבהלו, נקלה בעת ההיא להחניף בחלקות ולהשבע אמונה לכל עבד נפשע, השם נזר אדוניו על ראשו. נוסף על זה בא נגף ממצרים וישם שמות בארץ איטליה חמש עשרה שנה בלי חשך. בתהפוכות אלה כשל כח רומה, נשבר גאון עזה, והמוני עמים החלו לעלות עליה מקצוי ארץ כעיט הרים על פגר מובס. הגותים, הסרמטים, האלמנים, הפרנקים פרצו במערב והפרסים ממזרח שמש, יחדו שאפו לקחת איש בתרו מן הגוף הגדול אשר עלה רקב בעצמותיו. רק עמנו האמלל לא יכל עוד להתנער מעפרו ולפרוק מעליו עול הממלכה הרשעה אשר השיבתהו עד דכא, ובצוק עתיה עוד הכבידו מושליה עליו ידם. פעם אחת, בהגיע הלחץ עד מחנק נפש, הפילו אחינו תחנתם לפני פרנציסקוס ניגר, נציב סוריה המושל גם בארץ הקדש, להקל מעליהם על המסים אשר כבדו מנשוא. ותהי תשובתו לאמר: “הנכם מבקשים להסיר המס המושם על תבואות שדותיכם, ואני חושב לשום מס גם על נשמת רוח אפכם!”⁶⁷. ועמנו הנגש והנענה נ/א בשרו בשניו, כי קצרה ידו מהושיע לו, וישב יחיל ודומם לישועה ממרחק תבוא. ועל כן בקרוא מלך פרס עליה מלחמה, חיתה רוחו ותעודדהו תקותו, כי תחזק פרס ממנה ביום קרב והרחיבה גבולה עד ארץ הקדש, והיתה לו גאולה כמלפנים בימי כרש. אחדים מחכמינו הגדולים נבאו כזאת מראש: “עתידים מחריבי בית שני לנפול ביד פרס”⁶⁸: “אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל, צפה לגאולה!”⁶⁹, “אם ראית ספסלי בבליים מונחים בארץ ישראל – צפה לרגליו של משיח”⁷⁰ . התקוה הזאת אמצה רבים מאתנו לרדת בבלה. אלה נספחו על מחנה מלך פרס⁷¹, ואלה באו לשבת במנוחה בישיבות סורא ונהרדעא, לצקת מים על ידי החכמים הגדולים, רב ושמואל, אשר גדל שמם בישראל ותהלתם מלאה הארץ.

                  -----------

בעת ההיא ירדתי גם אני בבלה. באתי אל הארץ הברוכה אשר שני הנהרות היוצאים מעדן, נהרי פרת וחדקל, יחבקוה. ותעלות הרבה יוצאות ומחברות את שניהם להיות כאחד עד כי נדמתה כלה כיושבת על איים רבים. ואדמתה דשנה ופוריה מאד: בה נפות יפות הנושבות מאחינו בני עמנו, והם בניה ובוניה, עובדיה ואוכליה, הרואים בטובה ומתעדנים ממגד תבואותיה. קול נוגש לא ישמעו, פני שוטר רומאי לא יראו ויד רמה לא תשיגם לגזול משפטם. ראיתי כל זאת ואזכור דברי ר' חייא על הכתוב: “אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה”⁷² – “ידע הקב”ה בישראל, שאין יכולים לקבל גזרות רומאים, עמד והגלה אותם לבבל"⁷³.

אבל עוד יותר גדלה שמחתי בהגיעי אל מחוז חפצי, אל נהרדעא העיר הראשה! בה ראיתי נשיא ביקרו, את “ראש הגולה”, הנוהג עמו בחסד עליון, וכבודו רב בעיני מלך הארץ. ראיתי בעברו ברחובות עיר במרכבת זהב⁷⁴ והוא עוטה מעיל משי יקר⁷⁵ וחגור אבנט זהב רחב ומשבץ אבני חן⁷⁶. ועבדים רצים לפניו ומאחריו, והם נושאים על בגדיהם את חתם תכניתו, כמשפט לרוזני ארץ⁷⁷. ראיתי זאת ולבי עלץ בקרבי, כי עוד ברכת יעקב: “לא יסור שבט מיהודה” שרויה על משפחת בית אבי, בית דוד בן ישי, שממנו יוצאים ועולים ראשי גליות שבבבל⁷⁸, - ואם בארץ הקדש כבוד הנשיא, “המחוקק”, הולך ודל, הנה בארץ זו, השניה לה במעלות בקדש⁷⁹, כבוד ראש הגולה, התומך “שבט”, הולך וגדול. בה גדול גם כבוד התורה בלמודיה, כי ראש הגולה מחזיק בידיהם, וממנו יתד ממנו פנה לשתי הישיבות הגדולות, אשר עלו על אדמת בבל כגנים חדשים מלאים מטעי חמד, העתידים להציץ ציץ ולהפריח זרע ולשאת פרי לברכה בקרב הארץ. פה לא יכנפו לומדי התורה מפני השוטרים מבני הנכר – כי הממשלה והמשפט והמשטר בבני עמנו כלם נתונים בידי אחינו לכל מושבותיהם, ואף כי בנהרדעא, העיר שכלה ישראל, ונשיא ראש יושב בה לכסא! – בארץ הקדש הסכינו ללמוד בהצנע, ואף בימים הטובים, בימי ר' יהודה הנשיא, שהיה קרוב למלכות, היו נזהרים “שלא ללמוד בשוק”⁸⁰ - ופה למודי ה' הולכים קוממיות ומתאספים בשערי העיר ושוקיה לתורה ולתעודה⁸¹. ומה נהדר המראה בבקר בבקר, בנשוא נשי ישראל את עולליהן לבתי הספר⁸², להפריחם בחצרות אלהינו, בעוד אשר בארץ הקדש הנן משתמטות מזה⁸³, ודרכי החנוך אבלות, וצער גדול בנים גדול מנשוא! אמנם לא לחנם אמר על זה אחד חכמינו: “נוח לאדם לגדל לגיון של זיתים בגליל ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל!”⁸⁴.

והקול נשמע בבית הנשיא, כי אחד מבני משפחתו בא הנה מארץ הקדש, וישמחו כלם לקראתי, וישלחו אלי מגדנות ומבחר כל פרי לכבדני במעוני⁸⁵, וישחרוני בכבוד לבוא לשבת בצל קורתם. באתי אל בית הנשיא והנה הוא כהיכל מלך! לו תחתיים, שניים ושלישים, ובהם חדרים לאין קצה, לנשיא ולגברת, לבנים ולבנות, לשרים, לאורחים, לתלמידי חכמים האוכלים שם לחם חקם⁸⁶, לעבדים ולשפחות ולסריסים הרבים המשרתים את פני כלם, וגם לשרים ולנוגנים העומדים על משמרתם להרנין ךב הנשיא בכל כלי שיר, בעת המשתה גם מדי בקר וערב, בשכבו ובקומו⁸⁷ - כי כן המנהג בבית ראש הגולה, לישנהו ולהעירהו בשירים וזמרות ולהרחיב לבבו בכל עת, כי ינקופו לו הימים כחגים והחיים כמשתה תמיד למרבה השמחה ולענג אין קץ.

וענן בן שפט, ראש הגולה בעת ההיא⁸⁸, הציגני לפני שמואל ירחינאה, החכם היושב על ידו⁸⁹. ויקרבני גם הוא אליו באהבה, ויאספני אל ישיבתו. ומאז והלאה הייתי הולך ובא בשני בתי ישראל הגדולים בנהרדעא, בתי ענן ושמואל, וכבוד הנשיא עלי חופף ובשמו רמה קרני.

אבל לא רבות זכיתי לאור באור פני שמואל רבנו – כי עוד בשנה ההיא חלה את חליו אשר מת בו. וראשי תלמידיו מלאו מקומו חליפות, עד אשר יבחר אחד מהם להיות למורה ראש.

כאשר הסכנתי עם בני בית הנשיא, החלו לדבר על לבי לשאת לי אשה – כי הנה נמלאו לי עשרים ושבע שנה ולא לכבוד במקומם להיות איש פנוי ולאחר שבת בגפו⁹⁰ כבארץ קדשנו, אשר בה חדלו אחינו בצוק העתים לשאת אשה בנעוריהם ולהעמיס רחים על צואריהם בטרם ימלאו להם שלשים או ארבעים שנה⁹¹. אבל בכל הבתולות אשר העו לנגד עיני לא מצאתי כלבבי – כי גבהו בנות נהרדעא מאד, בהיות בנות בית הנשיא להן לעינים, ואין קצה לעדייהן ותכשיטיהן ותמרוקיהן⁹². והנה הקרה לי ה' נערה בת טובים אשר מצאתיה כלבבי, היא הדסה בת איבו בן רב, אשר באה עם אביה לבקר את דודתה, אשת נתן בן ראש הגולה. האיש איבו לא גדל בתורה כאביו ואף לא כחייא אחיו הצעיר, ועל כן למדהו רב דרכי עולם, ויהי איש בעל נכסים החי מפרי אדמתו⁹³. ובתו הדסה סגלה לה את כל המדות הטובות אשר עמל אביה הזקן לגדור בהן את פרצת הדור **בבקעת בבל⁹⁴. ** ובראותי ענותה, צניעותה ותם דרכיה נוספים על יפיה וצבי תפארתה, בקשתי קרבתה וכאשר הוספתי לדעת חין ערכה כן גדלה אהבתי לה. וגם היא לא נזרה ממני, ותאהבני נדבה, ותגל את אזן דודתה, והיא דברה על לב איבו אחיה, וברצון ראש הגולה ארשתיה לי באמונה ואהבת עולם. אך חשכו נשארתי אני בבית ראש הגולה בנהרדעא, והיא שבה עם אביה אל נחלותיו בסביבות סורא. אכן קשתה עלינו פרדתנו, והרבה בכה בכינו בשומה עם יום חתונתנו עד אשר ימלאו ימיה, שמונה עשרה שנה. ועד העת ההיא נשארתי אני בבית ראש הגולה בנהרדעא, והיא שבה עם אביה אל נחלותיו בסביבות סורא. אכן קשתה עלינו פרדתנו, והרבה בכינו בשומה עם אביה לדרך פעמיה. ותהי רק זאת נחמתנו, כי רק שנה אחת תחלוף ומלאו ימיה והגיע תר כלולותיה היתה לי ואני לה עד עולם.

אבל השנה ארכה לי כימי עולם, ובטרם תעבור קדמוני ימי רעה ויסערוני ויפיצוני כמץ מגרן ותקותי חמקה עברה כגלגל לפני סופה!

                              ----------

שבור המלך הגיח ממקומו ויכבוש את נציבין וחרן ואנטוכיה וקפוטקאי. והקיסר ולירינוס הסיע אליו חיל גדול אשר עמד בראשו, בהניחו את הממשלה ביד גלינוס בנו ושתפו בממלכה. אבל חילו הכה מכה רבה במלחמה על יד העיר הדס⁹⁵, והוא נפל שבי ביד שבור⁹⁶, ויובל עירה שושן, שם שבעה ברעות נפשו עד יום מותו, לחרפת רומה ולקלון מגניה ולגיוניה. אז היתה מבוכתה – כי במשך חמש עשרה שנה התנשאו כשלשים איש למלוך עליה איש מקצהו. ותהי חרב איש ברעהו, ודמים לרוב נשפכו בכל פנותיה וגבוליה. ואנחנו שמחנו כי חזינו נקם, ותקותנו הלכה וגברה, כי עוד מעט ונקתה ארץ הקדש ממחריביה, וישועת אחינו בוא תבוא ולא תאחר.

אבל שוט חדש הונף עלינו יושבי בבל ועל אחינו יושבי ארץ הצבי גם יחד, בבואו כשאה ממקום אשר לא פללנו, והוא הרבה פצעינו וכעב העביר ישועתנו!

המלך שבור כבש חלק גדול מארץ סוריה וישם פעמיו אל העיר דמשק. ובעברו דרך המדבר הגיע עד עיר התמרים אשר בנה המלך שלמה, היא העיר תדמור ⁹⁷. עיר התהלה הזאת היתה תפארת גאון הערבים והסרקים⁹⁸

יושבי המדבר, ובה ישב ראש נשיאיהם ושמו פפא בר נצר, איש חיל ורב פעלים, ועמים יקראו לו אורינטוס. ובהיותה על אם הדרך לסחר הארצות מזרחה ומערבה, שלמו הארחות והשירות מס לבר-נצר מדי עברן, להיות עליהן סתרה מפני אנשי חילו, הם גדודי הערבים והסרקים, השטים במדבר ההוא לשלול ולבז בז כדרכם. ועל כן נחשב בר-נצר כמלך בעיני השודדים וכשודד בעיני המלכים מושלי הארצות⁹⁹ . ויהי כקרוב שבור אל העיר הזאת, וישלח בר-נצר אליו מלאכים ובידיהם כל טוב הנוף ההוא למנחה. אבל המלך שבור בגבה אפו דרש כי יצא הנשיא אליו בחבל על שצוארו, להתרפס ולרהב אותו ולקבל עול מלכותו עליו. כשמוע בר-נצר את הדבר הזה וימלא חמה, ויזעק עליו את שבטי עמו מסביב, הרוכבים הקלים כנשרי שמים, אשר החפש והדרור רוח אפם מאז מעולם. ויאספו אליו בהמון רבה, ויעלו למלחמה על האויב הבא לרשת משכנות לא לו. כסופות בנגב השתערו על חיל פרס, כתרוהו, מנוחה הדריכוהו, זנבו את הנחשלים, ויכריתו אכל מפיהו, ויומם ולילה לא נתנו מנוחה לנפשו. ושבור ראה כי רעה נגד פניו ויעזוב את הכבודה אשר לרגליו וינס עם שארית חילו בדרך בא. ובר-נצר רדף אחריו באפו, ויעל על ערי חרן ונציבין וישרפן, ויכבוש את ארם נהרים ויגיע עד בבל, ויעל על נהרדעא ויצר עליה ויכבשנה ויהרסנה, ויכל חמתו ביושביה: אלה הרג ואלה לקח בשבי. בחרבן העיר נהרסה גם הישיבה שהיתה בה לתורה ולתעודה, ושנים רבות עברו עד אשר שבה לקדמותה. והמורים אשר קמו בה אחרי מות שמואל ירחינאה נעו הלכו למחוזא ולשלהי ולשכנציב, ויחזיקו שם ישיבותיהם¹⁰⁰.

בין הגברים שבויי החרב נמצאתי גם אני, ובין הנשים הנהוגות עמי בשביה היו שלש אחיות, בנות שמואל, ובהגיענו לעיר תפסח אשר על נהר פרת מערבה, נמכרנו יחדו לסוחר ארמי היושב בעיר רצף ושמו איסור. ואדוננו זה שם פדות בין שפחותיו אלו מקנת כספו, ויבחר לו את הצעירה והבריאה בבנות אלה ושמה רחל ויקחנה לו, ואת שתי אחיותיה הבכירות שלח על ידי אנשיו לארץ הקדש – בדעתו כי שם, בין בני עמנו, יקר פדיון נפשן מהשכר אשר ימצא לו במכירתן בשוק¹⁰¹ . ואותי עצר עמו להיות לעבד לו.

אז ראיתי מה בין אחינו יושבי ארץ הקדש, הנבדלים מעמי הנכר והנרדפים מהם בקנאת דת ושנאת לאם, ובין בני עמנו היושבים חוצה לה בקרב גויי הארץ במנוחה ושלום. זכרתי את בת ארץ הצבי, את אביגיל בת אבינו הזקן, יהושע הגרסי – אשר בנפלה בידי נכרים בחרה מות מחיים¹⁰², ואתבונן אל בת בבל השדודה, אל רחל בת מורנו הגדול, אשר בקנות אותה איש זר, עובד אלילים, עמדה כרחל לפני גוזזיה ותלך דומם אחרי האיש אשר הרכיבו שוביה אלוף לראשה! כי הסכן הסכינו אחינו הבבליים עם העמים אשר בשלום ובמישור הלכו עמם, וגם ערב רב עלה בתוכם מן הנכרים והעבדים אשר התגירו ויתערבו בהם. אכן היו יחושי בני בבל נשמרים בטהרתם שכם אחד על יחושי אחינו בארץ ישראל¹⁰³ . אך לא כל המקומות נשתוו, ובתוכם היו כאלה, שבהם כבר נטמעו אחינו ברוב או במעט בין הגוים אשר סביבותם, וחכמינו חלקום בזה לאמר: “בבל בריאה, מישון מתה, מדי חולה, עילם גוססת”¹⁰⁴ . והעיר נהרדעא לא נחשבה בגבול בבל “הבריאה”¹⁰⁵, ויושביה לא הצטינו במדת הצניעות¹⁰⁶ . בשבי בר-נצר נמצאו קרובותי, בנות רב נחמן, חתן ראש הגולה¹⁰⁷, שהיו כלן נשואות, ובהיותן בידי שוביהן ויפדון וישיבון לבעליהן¹⁰⁸ . גם רחל בת שמואל לא התמרמרה על גורלה, לא טרפה נפשה באפה. אולם היא לא נדמתה לקרובותי, הבנות הסוררות: לא ששה כי מצאה גבר, אך טמנה יגונה בחבה ונפשה בכתה במסתרים. זאת ראיתי והתנחמתי, ובהכירי לדעת את אדני כי לא צפון מישר לבו, נתתי מרגוע לנפשי, ולא נואשתי מתקוה, למצוא גאולה ולהיות גם לרחל לישועה, אם יהיה ה' אלהים עמדי.

                             ----------

בטרם נשים לדרך פעמינו הביא אדני את צוארי בסוגר¹⁰⁹ , ועליו חקוק ארמית: “עבדא אנא לאיסור רצפאה”, וכבל ברזל צמוד במנעול אל הסוגר ומגיע בקצהו השני אל הטבעת, המושמה ברסן החמור הנכון לפני לרכוב עליו, ואת רחל הושיב עמו על גמלו. ויהי בהיותנו בדרך, וארא והנה אדני פונה כה וכה, מתבונן אל נשקו ואלי ואל הדרך אשר לפנינו. ואירב את לבבי ואשאלהו: מה זאת?

“נחמתי כי שלחתי את עבדי לפני, ואשכח כי אוצר יקר הנני מוליך עמי – ענה כמדבר אל לבו, בהביטו אל רחל היושבת אצלו – והדרך איננה בטוחה מפני השודדים אשר רבו בארץ בימים האלה”.

“אם נחיש דרכנו – אמרתי – והדבקנו איש עובר ארח ההולך לפנינו, והתרועענו אתו”.

“אנכי לא אראה איש!” – קרא האדון בנשאו עיניו למרחוק.

“גם אני לא אראהו בעיני: ובכל זאת יודע אני כי נמצאהו קרוב לנו”.

“האם נביא או משתגע אתה, כי תאמר לראות במרחק הנעלם מן העין?”

“לא נביא ולא משגע אני: אך עיני תחזינה למישרים וכדברי כן הוא. גם זאת אדע, כי האיש, אשר לפנינו, רוכב לאטו על אתון עורת עינה הימנית, והיא הרה ותאמים בבטנה, ועליה שני נאדות, האחד מלא יין והשני חמץ, והנוהג בה איננו איש יהודי, והם רחוקים מאתנו לא יותר מארבעה מילים”.

“הוי עבד נקלה! – קרא האדון באפו – הלהתל בי אתה אמר? אם עוד תוסיף דבר תועה וידעת את ידי!”

“חלילה לעבדך מדבר שקר! – השיבותי אמרי לו – ואולם בחנני נא בזאת וראית היקרה דברי, ואם לא – הלא בידך אני וכחפצך תעשה בי”.

“ואנכי לא אחיש צעדי עד תתך לי אות על דבריך כי כנים המה”.

“פקודתך תשמור רוחי – עניתי – ועתה שאל נא אותי כחפצך ואנכי אענה על הכל”.

“מאין ידעת כי איש ואתונו עברו לפנינו?”

“כי מצאתי עקבותיהם בחול אשר לרגלינו”.

“וכי האתון עורת עינה הימנית?”

“כי בלכתה לאטה אכלה רק מן העשב אשר בפאת הדרך שמאלה”.

“וכי הרה היא ותאמים בבטנה?”

“הביטה נא וראה: הנה במקום הזה רבצה, ותחתיה נשקע החול כמדת בטנה וישארו בו רשמים שנים”.

“ומאין ידעת כי שני נאדות עליה, והאחד מלא יין והשני חמץ?”

“זאת ראיתי מן הטפות אשר נפלו מהם על הדרך. טפות היין נבלעו ומקומותם שקועים מן החול, וטפות החמץ העלו בועות קטנות בתסיסתן בטרם ייבשון”.

“ואיך הכרת את האיש כי איננו מבני עמך?”

“זאת ראיתי – עניתי בהשפילי קולי, לבל תשמענה אותו אזני רחל – כי הסיך את רגליו באמצע הדרך, ולו היה איש יהודי אזי הצניע מעשהו ויט הצדה”…

“ואיך תדע את המרחק אשר בינותינו?”

“כי עקבות הבהמה נכרות בחול עד ארבעה מילים ולא יותר”¹¹⁰

שמע האדון ויתפלא, וישמח בלבו על קנין כספו כי עלה יפה. אבל עד ארגיעה שבו זעפו פניו מדאגה, ויפן אלי ויאמר:

“ומה בצע בהגיענו אל האיש ההוא, המתנהג בכבדות עם אתונו ההרה? ומה כחו כי ניחל לעזרתו?”

“הואילה נא אדני לפתח חרצבותי, ואז אצלח לך ממנו, לעמוד לימינך ולהגן על אוצרך בכל נפשי!”

“הנה חכמת מאדדד! – ענה האדון הארמי – אבל גם לבי לא צפון משכל. אם אסיר אסוריך מעליך, מי זה יגן עלי מפניך, אם תחרוש עלי רעה בלבבך?”

“הן אתה, אדני, רוכב על גמל ונשקך עליך, ואני עני רוכב על חמור – וגם אם יהיה עמי דבר בליעל, הלא יבצר ממני לעשותו. אבל דע לך, אדני, כי עברי אני! – קראתי בגאות תם – ואיש עברי לא ימעל פיהו, נשבע לאמונה ולא ימיר”.

“אבל איש עברי ימאן לעבוד, וכל מחשבותיו אך לפרוק על אדניו מעל צוארו!”.

“כדבריך אדני כן הוא – עניתי – אבל לא בעבודה תבחל נפשו כי אם בעבדות, אשר חרפה היא לכל בעל נפש, בשימה את האדם כבהמה, למרות דעת עליון, אשר יצר את האדם בצלמו ויאצול עליו מהודו. אך יהי נא לבך טוב אלי, חשבני לאדם כמוך, אז תמצא את לבבי נאמן לפניך: אז תראה ונוכחת, כי טוב אני לך מעשרה עבדים אחרים, אשר מותר להם מן הבהמה אין”.

כל העת ההיא לא גרעה רחל משנינו עיניה, ותקשב לכל דברינו, אך לא התערבה בשיחתנו. רק בשמעה דברי האחרונים פנתה אל אדננו ותאמר:

“כנים הדברים האלה! בני עמנו לא יבגדו ולא יכחשו לעולם. הטיבה ברצונך את האיש הזה, והיה בטוח בלבבך, כי לעולם ישמר אמונתו לך”.

“ואם יפלו עלינו שודדים, מי זה לידי יתקע כי לא ישית ידו עמם ולא יט גם לבבך אחריו, למען החלץ ממני?”

“ולמען המכר על ידם לאדונים זולתך? ולמען ירע לנו אז מעתה?” – השיבה בשחוק מלא בתוגה.

“הטבת אשר דברת, ידידות נפשי! – קרא האדון במאור פנים – כי לא לשפחה חרופה לקחתיך לי, כי אם להיות גברת בביתי, למשול בכל קניני וגם בי – אם תואילי להכירני לטובה ולא תשטניני תחת אהבתי אותך”.

התבוננתי אל הגבר הזה בדברו כה, והנהו במבחר שנותיו ולו תאר והדר ועיניו מפיקות תמתו וישר לבו.

“גם לא אתעמר בך להטותך מאחרי אלהיך – הוסיף לדבר על לבה – כי לא בקנאים חלקי. שמרי לך דתך כלבבך, אך יהי נא לבך אלי אמונה, והייתי עבד נאמן לך כל הימים!”

“גם אני בת העם אשר לא ידע כחש, ואשר עם לבבי לא אכחד – השיבה רחל אמריה לו - הן דתי אוסרת עלי לדבקה באיש העובד אלהים אחרים. ובהגידי לך כזאת, תוכל לבטוח בי, כי לא אשא עיני לאיש אחר אשר כגילך, כי אם כזאת אעשה והוספתי פשע על חטאת נפשי” –

זאת דברה ותתאדם ועיניה שחו ארצה.

ראה זאת האדון ויחרש ממנה. ויפן אלי ויאמר: “אנכי אסיר את הכבל מעליך, אבל הסוגר עוד ישאר על צוארך עד אשר אסכן עמך ואדע דרכיך”.

ובדברו פתח למוסרי, אך לא הסיר את המנעול מעל הסוגר, ואת המפתח צפן עמו. אולם גם זה היה לי למשיב נפש – כי לא נקלותי עוד כבראשונה. ואברך את אדני על חסדו, וגם עיני רחל הביעו לו רצון ותודה – ויהי בעיניו כמוצא שלל רב.

עד כה וכה הדבקנו את האיש העובר לפנינו, והנה כאשר הגדתי מראש כן היה, דדבר לא נעדר! וישמח אדני על זה. ועוד יותר גדלה שמחתו, בהכירו את האיש, כי מבני עירו הור ומגמת פניו גם הוא לעיר רצף.

שני ימים עשינו דרכנו, וביום השלישי הגענו עם אדוננו אל מחוז חפצו.

                                        ---------

באנו אל ביתו – והוא כהיכל חמדה בנוי לתלפיות ומלא כל טוב, כיד בעליו ועשרו הרב. ועבדים הרבה עומדים לפניו לשרתו. אך מכלם בחר בי להיות בקרבתו, ויצוני להגיד לו תמיד קשט אמרי אמת ולבלתי כחד ממנו כל אשר עם לבבי. וימלא את ידי להכין לרחל וגם לי מאכלים כשרים כפי דתנו, אך הזהירני מבוא אל חדריה ומהראות את פניה בלעדיהו. הוא דאג אותי, בקנאתו לרחל, פן יט לבה אחרי, בהיותנו יחדו צאצאי עם אחד – ולא ידע כי לבי ונפשי כבר נתונים המה לעלמה אחרת, אשר אליה נקשרתי בחבלי דת, בעבותות אהבה אשר לא ינתקו ולא ינטשו לעולם!

ויהי בערב וישב עם רחל אל השלחן, ואנכי עומד ומשרת לפניהם כאשר צויתי. וככלותם לאכול צוה ויושם לפניו כד מלאה יין נבחר. וישת וישנה ויצו גם אותי לשתות מן היין אשר הכינותי לרחל על פי פקודתו. ואמאן לשתות, כי לא הסכמתי עמו מעודי.

“הכי נגע איש ביין הזה בלעדיך?” – שאלני אחרי דעתו כי לא ישתו העברים מיין נכרים, עובדי האלילים, פן הקדישוהו להם ונטמא.

“איש לא נגע בו: אבל יראתי פן יגע הוא בי ויתן למוט רגלי”.

“ומה ממך יהלוך? הלא אתא לילה, עוד מעט ועלית על יצועך, וערבה עליך שנתך פי שבע”.

“אל יחר לאדני ואספרה לך אשר שמעתי ממורינו החכמים, ובו צפון לקח טוב ליודעי דעת ומוסר רע לנותנים בכוס עינם”.

“הלא צויתיך זה כמה להגיד לי תמיד את כל אשר בלבבך. ועתה הגידה לי דברך ואשמעה!”

"זה הדבר אשר ספרו לנו חכמינו על אדות היין ותכונתו:

"כאשר החל נח לחפור באדמה לנטוע כרם, בא השטן ויעמוד לפניו וישאלהו: “מה אתה עושה?”

“הנני נוטע כרם” – ענה נח.

“ומה טיבו?”

“פריו מתוק לחיך ומיץ ענביו ישמח חיים”.

“הבה, נעשהו יחדו!”

“לו יהי כדבריך!”

“ויהי ככלותם לחפור את האדמה, ויאמר השטן אל נח: עתה אשקה נא אדמת מטענו, ורותה ודשנה ועשתה פרי הלולים!”. ויביא כבשה וישחטנה ויצק דמה אל תוך החפירה. אחרי כן הביא ארי וישחטהו ויצק דמו שמה, ואחר כן הביא חזיר ויצק גם דמו שמה. וככלותו מעשהו פנה וילך לו, ולא יסף עוד להראות אל נח. אבל פעלו נראה עליו, כי דמי החיות הורישו לפרי הגפן את תכונותיהן, והן מתגלות באדם במשתה היין. שתה כוס ראשונה, ייטב לבו והיה ככבשה תמימה: שתה כוס שניה – יתגבר כארי ונפשו תדרוך עז: שתה כוס שלישית – יתעה בקיאו ויתגאל כחזיר ברפשו"¹¹¹.

האדון שמע זאת ויבט אל רחל היושבת לימינו, ובשחוק על שפתו הסיע את הכד מלפניו ויפן אלי ויאמר:

“דבר חכמה ואמת כזה לא פללתי לשמוע. עתה ידעתי כי נוסף על חכמתך ותבונתך הנך גם גבר תמים עמי. אי לזאת אבטח בך והיית בן משק ביתי מן היום הזה והלאה”.

ובדברו הוציא את המפתח השמור אתו, ויפתח את הסוגר ויסירהו מעל צוארי. אז אחזתי בידו ואשקנה ואברכהו בתודה. אך עיני רחל אשר הפיקו לו רצון יקרו לו ברגע ההוא מכל ברכות פי.

“אם נא מצאתי חן בעיניך, אדני, תנה לי את הסוגר הזה והיה לי לזכרון, כי טוב עשית עם עבדך וחסדך לנגד עיני!”

“גם בזה נעניתי לך” – ענה, בתתו לי את שאלתי.

                            _______

אחרי ימים אחדים ואני עורך את השלחן לפני אדני לארוחת הבקר, והוא יושב ומחכה לרחל עד כלותה להתפלל בחדרה. וכבואה אל חדר האכל ויברך אדני אותה ויאמר: “אחת הבטחתיך, רעיתי, לבלתי הפריעך מעבוד את אלהיך ומשמור את דתו לעשותה כאשר הסכנת מנעוריך: ובכל זאת לא אכחד ממך, כי לו הואלת להכיר אל אלהי ולעבדהו כמוני, כי עתה יקרת לי שבעים ושבעה, וידעתי כי שלם אשרי בהיותך תמימת דעים עמי!”.

“ומי הוא אלהיך כי אעבדהו ומה שמו כי אדע?” – שאלה רחל לתמה.

עיני אדני אורו מגילת נפש, ואנכי הבטתי אל רחל ולבי השתומם בתוכי.

“האלהים אשר אכיר מנעורי – ענה האדון – הוא אשר שב לשפוך רוחו על עם פרס יודעיו מקדם, הוא הורמיז אלהי האור, אשר אצל מתוכו ברכה את האש הקדושה, ולה נשתחוה ואליה נעבוד, כי היא נותנת לנו אור וחם וכל הנמצא והנעשה בעולם ממנה היו לנו”.

“על דברת האלהים האלה – ענתה רחל בשחוק נעים – כבר התוכחו אבותינו הראשונים לפני אלפים שנה. ואם בעל נפש אתה, היה נא למוכיח ביניהם, שפטם במאזני שכלך מבלי השען על לבבך – כי ההרגל יסית לבב האדם להכריע את הכף אל הצד אשר הסכין הוא לנטות. שפטם בצדק בלי משוא פנים ולאמת הוציאה משפט!”

“טוב הדבר: הגישי עצומותיהם אם תדעין, ובי נשבעתי כי מישרים אשפוט”.

“הלא שמעת שמע אברהם העברי, אשר לפני אלפים שנה יצא עם משפחתו מאור כשדים וילך לגור בארץ כנען?”.

“שמעתי שמעו ויודע אני כי הוא הראשון לאבות עמך, אשר עליהם יתיחש עד היום הזה. אבל לא אדע דרכו ומה שמץ דבר נמצא בו”.

"אזי שמעה נא ואספרה אשר חכמים הגידו: הגדה עתיקת ימים השמורה בעמנו מאבות לבנים:

"לנמרוד המלך הגד כי בן יש לתרח בן נחור, אברם שמו, והוא מכחש באלהי הארץ ובפסיליהם יתקלס. ויחר הדבר לנמרוד ויצו ויביאו את אברם אליו.

• “האמת הדבר, כי אינך מאמין באלהי מעזנו”? – שאל המלך.

• “אני מאמין באל עליון קונה שמים וארץ” – ענה אברה.

• “אל עליון הוא כח האש, אשר בו יכון עולם. הנה האח הקדושה מבערת. לך והשתחוה לה!”.

• “הלא טוב כי אסגוד למים, אשר כחם גדול מהאש, כי על נקלה יכבוה ויכחידוה מני ארץ!”

• השתחוה איפוא למים!".

• “הלא טוב כי אסגוד לעבים, אשר להם אוצרות מים!”

• “הלא טוב כי אסגוד לרוח, המפזרת את העבים!”

• “השתחוה איפוא לרוח!”

• “הלא טוב כי אשתחוה לאדם, המלא רוחות כנאד נפוח!”¹¹².

-“לא! – אמר אברהם אבינו – גדול מכל אלה ה' אלהי עושי, אשר האש והמים והעבים והרוחות וכל אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת מעשי ידיו המה. לו אשתחוה ואכרעה ואליו אתפללה, כי הוא יוצר הכל ואין אלוה מבלעדיהו”.

“ועתה שים לבך לדברים והבינה משפט, אז תתן צדק לאברהם אבינו אשר הכיר את בוראו, ולצאצאיו אחריו ההולכים בדרכיו!”

“ואם גדול מכל האלהים אלהיכם, למה זה לא ישמיד את כל האלהים האחרים מלפניו?” – העמיק האדון שאלה.

"על זאת אשיבך אני – אמרתי – שאלה זו כבר נשאלה מזקנינו, ויענו בחכמתם לאמר: “לו עבדו העמים דברים שאין לעולם צרך בהם, אזי האבידם ה' מלפניו: אבל עובדים הם לשמש, לירח, לכוכבים ולכל הדברים שהעולם מתקים על ידם, אף אמנם אין דבר בעולם שיהיה למותר, כי הכל עשה האלהים יפה, ואין לך דבר שאין לו מקום – הלמענם תמוט תבל והארץ תהפך לתהו ובהו? אולם לא כן יעשה יוצר הכל: הוא לא יחבל את מעשי ידיו: הארץ לעולם תעמוד, העולם כמנהגו נוהג, והנתעים בשוא עתידים לתת את הדין”¹¹³ –

בדברים כאלה וכאלה נוסר האדון וישב אל לבו. וישחרני ללמדהו דברי תורתנו ולהבינהו ארחות דתנו. וכעבור חדש ימים נכנס בברית אברהם אבינו, ואז נשא את רחל בחפה וקדושין כדת משה וישראל. ולמקץ שמונת ירחים ילדה לו בן, ותקרא את שמו מארי. אמנם היתה לידתו בקדושה, אבל אחרי שהורתו היתה שלא בקדושה נקרא “בר רחל” – על שם אמו¹¹⁴, או “ברה דבת שמואל” – על שם אבי אמו¹¹⁵, ולא על שם אביו, אשר לא שנה את שמו גם אחרי בואו בבריתנו, וכן נקרא בישראל “איסור גיורא”¹¹⁶ עד היום הזה.

בעצם היום ההוא אשר התגיר איסור אדני קרא לי דרור. אך מאן לשלחני מעל פניו, כי דוקא נפשו אחרי. ויקחני לחבר לו במסחרו, וכל יש לו נתן בידי. ותהי ראשית פעלי לעשות רצון רחל ואיסור: לבקש את שתי אחיותיה ולהחיש להן פדות. לעמת זאת נאות איסור לי, לבקש בין מכיריו הסוחרים אל ארץ, איש עתי ההולך בבלה, לתת על ידו אגרת שלומים, להמציאה לידי הדסה מחמד נפשי, ולבשרה כי עוד מעט ושוב אשוב אליה לקחתה לי לאשה ולהביאה עמי אל המקום הזה, אשר בו מצאתי מנוחתי ואותו חמדתי לשבתי. ובכן שמתי פעמי אל ארץ הקדש. ואדרוש ואחקור ואלך בעקבות הנערות השבויות עד בואי עירה צפורי. שם נודע לי כי נפדו שתיהן בישיבת ר' חנינא בר חמא, וקרובן ר' שמעון בר אבא נדרש בפקודת רבו לאסוף חרפתן, וישא לו את האחת לאשה. אך לא חזה ימיה – כי מתה אחרי נשואיה, ואז ארש לו את השנית, וגם היא ידועת חלי והולכת למות¹¹⁷ - כי קצר כח דתיהן לשאת נדודיהן ומרודיהן כל ימי היותן בשביה.

ואיסור הגיד לי כי שלח את אגרתי על יד איש נאמן, אך עוד לא שב מדרכו, כי רב הוא מפה עד סורא, גם איננו בטוח מפני חיל בר-נצר העומד על הגבול.

עוד שבועות וירחים חלפו והאיש לא שב. לשוא כלו עיני לאמרות הדסה – כי תוחלתי נמשכה לעידן עידנים ותקותי לא באה.

                                           _________

שנאה כבושה היתה בלבב בני עמנו ליושבי העיר תדמור ונושנה מדור דור. את העיר היפה הזאת בנה שלמה המלך בנוה המדבר על חבל אדמה פוריה, שעלתה בין החולות כאי נחמד מבין אפיקי ים. ועל דם עצי התמרים הגדלים שם למכביר קרא את העיר תמר גם תדמור¹¹⁸, ויושב בה עבדיו מבני הנכר, עובדי האלילים. שם סחרו מסחרם, ערבו מערבם אל הארצות הקרובות והרחוקות. מארם ועד יון ומהודו ועד כוש. וברבות הימים עשו חיל ויעשירו עשר רב. ובטרם יצאו לחפשי מעבדותם עולם, נשאו להם נשים מבנות ישראל, ועל פי דתנו נאסרו לאלאיהם לבוא בקהל ה'¹¹⁹. והתימורים לא אבו זאת סלוח לנו ותרב המשטמה. ביתר שאת נגלתה שנאתם לעת צר, מדי עלות אויב על ארץ הקדש – כי שמרו התדמורים עברתם לעמנו וישתתפו לחיל בבל בחרבן הראשון ולחיל רומה בחרבן השני¹²⁰ . ובנפול ירושלים ביד צר עטו הם אל שלל הנפשות: “הכל נפנו על כסף וזהב, והם נפנו על בנות ירושלים”¹²¹. ויהי חמסנו ושארנו על העיר הזאת ויושביה, אשר רבם ככלם היו מבנות עמנו שנשאו לאבותיהם ברצון בזמן שלמה ובאנס בימי החרבנות. אמנם גדולה שנאת היוצאים מעם ישראל משנאת אומות העולם בעצמם! ועל כן דרשו חכמינו את הכתוב: “הצילני נא מיד אחי מיד עשו – הצילה את בני לעתיד לבוא מיד בני הבנים, הבאים עליהם בכחו של עשו!”¹²². ועל זאת גדלה בתוכנו גם תשוקת הנקמה ממהרסינו ומחריבנו אלה אשר ממנו יצאו, עד כי היתה למלה בפיהם: “אשרי מי שיזכה ויראה במפלתה של תדמור!”¹²³ אבל אשרנו היה ממנו והלאה, ככל תקות עמנו, אשר כקרוב ישועתו לבוא כן תוסיף להתרחק ולהוסיף יגון על מכאוביו. תדמור לא נפלה, כי עוד קמה ותעל למעלה ותעש חיל ונוראות לא פללנו. מלך פרס הכה אחור, נרדף על צואר מאת בר -נצר, הנשיא התדמורי, אשר כבש עריו ומבצריו, וגם אנחנו לא נקינו מידו: את העיר נציבין שרף וישיבתה הופרה, ואחריה כלה חמתו בעיר נהרדעא, אשר יושביה כלם אחינו בני עמנו, ויחריבנה כלה.

חק הוא מאז, כי “כל המצר לישראל נעשה ראש”¹²⁴ . ובר נצר אחרי התגברו על מלך פרס עלה לגדולה, כי בחר בו הקיסר גליוס לשתפהו לו בממשלתו, וישימהו למושל עליון על כל ארץ הקדם¹²⁵ . אולם ימי גדולתו לא ארכו – כי קמה עליו הרעה מקרב ביתו, כי הסיתה בו זינוביה אשתו את בן אחיו אשר נשא אליה עיניו, ובאהבתו אותה קם על דודו ויהרגהו¹²⁶ . אבל גם הוא לא האריך ימים, כי נבאש בעיניה בשתותו לשכרה ובהתמכרו לכל תועבה, ותקם עליו אויבים מקרב בני עמה ותעבירהו מן הארץ. ואז לקחה היא את רסן הממשלה בידה ותסב לה את המלוכה. וביפיה וחכמתה וגבורתה עשתה חיל ותצליח ויהי שמה לתהלה בארץ.

זינוביה היתה מזרע תערובות. אביה היה נשיא ערבי אשר מוצאו ממקור ישראל, ואמה מצאצאי קליאופטרה מלכת מצרים, ומהם ירשה את תכונותיהם השונות – ועל כן נפגשו בה אמץ ויפי, פראות והשכל, אהבת הדרור וחפץ השלטון גם יחד. היא היתה אז בת שלשים וחמש שנה, מלאה חן ילדות ובינת זקנה, הוד נשים וגאות עריצים. ובעלותה למלוכה היתה ראשית פעלה להרחיב גבולות ממשלתה, כמשפט הנתון לבעלה מטעם גלינוס קיסר רומה, וליחד אליה את כל הארצות הקרובות והרחוקות. והקיסר גלינוס ואחריו הקיסר קלודיוס השני¹²⁷ ראו בעינים כלות את אשר המלכה האבירה עושה בארצות ממשלתם, אבל קצרה ידם מהגיע אליה ולשום מעצור לרוחה ומעלליה. ובעוד ידה החזקה פשוטה לאסוף אליה כל ממלכות ארץ, אמצה כחה ליפות את עיר מלכותה ולהגדיל תפארתה בבתי חמדה והיכלי ענג כמבחר בניני יון ורומה. ותעש לה גנות ופרדסים ושדרות עמודי שיש ושערי הוד ומקדשי אלים. בהם הכי נפלא ההיכל אשר בנתה לעבודת השמש והכוכבים, אלהי התדמורים בעת ההיא, ועל ידו ארמון מושבה הבנוי לתלפיות: בו הקדישה חדרים מרוחים, כל אחד לאמונה אחרת, כמספר העמים השונים בדתיהם, ובהם התפללה ולאלהיהם עבדה מסח, בהיות כל חפצה לצאת את כלם, וסוף דעתה – לחבר את כל האמונות וליסד מהן דת אחת לכל עמי ארץ הקדם, והיה הקשר אמיץ, וקמו כלם יחדו על ממלכת המערב, על רומה השלטת בהם מאז ועד הנה, והסירוה מגבירה, וחדלה לעולם. לדבר הזה אספה אליה עדת חכמים, חוקרי דת, לשבת בסודם ולהתיעץ עמם על צפוניה. בהם נודעו לשם: הפילוסוף לונגינוס האתוני, אשר קראה אותו מאלכסנדריה, להיות אמן את שני בניה הקטנים ולאצול עליהם מרוחו, והמלמד הנוצרי פולוס יליד שוטמישוט¹²⁸, שהיה בישוף באנטוכיה, אשר נטה בדעותיו מדרך חבריו כהני הדת הנוצרית, ויקניאוהו ויחרימוהו וינדוהו מקהלם. אז נמצא לו מחסה עז בצל זינוביה, אשר קרבתהו בשתי ידיה, ותקח גם מפיהו תורה, לדעת דרך תבחר.

שני החכמים האלה כבדו את תורת משה ויתמכו יסודותיה איש על פי דרכו. החוקר היוני, אשר כתב ספרים על חקי הנעים והנשגב, הרבה להלל את רוח החן המרחפת על ספור מעשי בראשית, אשר תחלתו במאמר יוצר הכל: “יהי אור!”. והבישוף המוסר נטה אחרי דת ישראל, ויגמר אמר, כי תורת משה נצחית היא למאמינים האלהים אחד. והמלכה זינוביה כשמעה תהלת תורתנו מפי שני החכמים האלה, נתנה אל לבה להביא בסודה גם חכמי ישראל, ולצרף דעותיהם אל התורה החדשה אשר ממנה תצא, להרגיע עמים כלם ולהוליכם לאורה אל מחוז חפצה.

                           _______

כאשר גדלה העיר תדמור ותצלח למלוכה, פרץ גם מסחרה ויהי לתהלה בארץ, וסוחרים נאספו באו אליה לערוב מערבם. גם איסור הגר בא אליה מקרוב לגור, וישב שם עם רחל אשתו, ויחדו משכו עליהם עיני המלכה גברת הארץ, ויהיו מבאי היכלה ורואי פניה. ועל פיהם הצגתי גם אני לפניה בתור האדם המעלה, ותחשבני לחכם בעמי ולרב ומורה בקרב אחי. ומאז והלאה בקשה קרבתי, ותקחני אחר כבוד ותושיבני בסוד חכמיה ויועציה. אבל בהודע לי קצות דרכה ומגמת פניה רגזתי תחתי – כי איככה אשית יד עמה ועם אנשי מעשיה, להקים תורה חדשה אשר לא כדת ולהיות למכשול עון בקרב עמי?

מעט מעט נפקחו עיני לראות, כי לא מחכמתי כי נבונותי ששכם אחד על חברי עשתה לי את כל הכבוד הזה, כי אם מאשר צעיר אני מהם לימים, - כי הם כלם זקנים אנשי שיבה שעליהם אבד כלח, ואנכי בן שלשים לכח, ואך זה מעט החלותי לראות עולמי בחיי. ויותר מאשר התוכחנו יחדו בעניני אמונה ודת הרבתה שיחה עמי בחדר משכיתה, בשבתנו לבדנו באין איש עמנו. והחדר כולו ערוך בטעם בני יון, ובו פסילים ותמונות שתעודתם להעיר ולעורר את האהבה. ואנכי האמון ברוח עמי הצנוע ותורתו התמימה נעויתי מראות את הגויות הערומות והחשופות, המלאות חמדה ומפיקות תאוה, ומדי בואי החדרה השפלתי עיני, כי בושתי מהביט אליהן. ותמתי זו הוסיפה אמץ בלבבה, והנה נדבה רוחה אותה להיות למורה לי, להבינני בינה ולבאר לי שרש דבר נמצא בהן – כי כל אלה אך משלי חכמה הנה למעשי הבריאה ולפעולות הטבע המושל בכל היקום. פה אפרודיטה, אלילת היופי, עולה מקצף גלי הים – להורות כי יפי האדם הוא רק צל עובר ודמיונו כקצף על פני מים: שם היא מתעלסת באהבים ומחבקת את מרס, אליל המלחמה – להורות כי לא על היפי בלבד יחיה האדם, כי לו דרושה זרוע עם גבורה, עז וחיל,ובהם עולם יושע. פה הנער אירוס¹²⁹ אליל האהבה, עומד בעינים עצומות ומורה חציו אל לב פסיכה¹³⁰, הוא הנשמה – להורות כי תעודת הנפש היא האהבה, שהיא יסוד הבריאה ובלעדיה תמוט תבל ולא תכון לעולם. אבל מכל למודיה אלה נוכחתי, כי שכר הנמשל יוצא בהפסד המשל, והתורה היוצאת ממנו היא מוסר הבלים, טיח תפל, שאיננו שוה בנזק האדם, הבוחר במראה עינים מהלך נפש. ובכל תשובותי לא רפתה רוחה, ותוסף להמתיק לי את תורת האלילים ולהשמיעני את השירים אשר שרו מליצי יון ורומה, שירי הומירוס והסיוד, וירגיל ואובידיוס, אשר תוכם רצוף אשבה מבני אלים וכל דבריהם כגחלי אש. אבל קול שיריה, נעם מנגינותיה ועצמת קסמיה היו כחצים מתמוללים בקיר סלע, - כי היה לי זכרון הדסה רעיתי כאלף המגן תלוי עליו כל מחמדי האהבה התמה, ראשית בכורי עלמה עבריה, אשר ענותה וצניעותה תתנינה לה לוית חן, לא יערכוה כל שירי עגבים בחמודותיהם, ובאחת מעיניה הטהורות תלבבנו שכם אחד על כל תחבולות אשה פרוצה אשר נגדנו כל תאותה.

כראות המלכה כי כל מזמותיה לא תעמודנה לה לעורר בי את האהבה, התרפסה לפני ותגל לי משכיות לבבה, כי מכל משחריה רואי פניה אין גם אחד אשר ישוה לה לשאת אליו נפשה, - כי שריה כלם ילידי המקום הזה, פראי אדם אשר לא ידעו דרך השכל, גן לא תאר ולא הדר להם, ואבם עיניהם תרוטות מחול המדבר¹³¹, וחכמיה, אשר אספה אליה ממרחקים, כלם ישישים, הזקנים לימים מאבותיה. ורק אותי מצאה אנוש כערכה, ואלי תשוקתה – ואם לא תצלח למשכני בחבלי אהבה, תמשכני בחבל הזהב, - כי גמרה בלבה לשיתני אלוף לראשה ולחלק עמי את מלכותה. ואם יהיה לבבי תמים עמה, אז אמצאנה נכונה לעזוב את כל אלהי הנכר ולדבקה בתורתי ולעשות את דתי שלטת בארץ.

בהבטחתה זו קנתה לבבי, בפתח תקוה הנמצאה לעמי ולדתי נמצאתי כמעט נכון לעשות חפצה ולמלא כל משאלותיה – והנה הקרה ה' לפני אחדים מרבותינו, שעלו מבבל לארץ ישראל, והם: ר' חייא בר אבא, ור' אימי ור' איסי, תלמידי ר' יוחנן. ור' אימי פקח עיני על דרכי האשה הזאת, בספרו לי את המצודות והחרמים אשר פרשה לפני שנים אחדות לרגלי אחד מחבריו הוא זעיר בן חנינא, אשר בצדקתו אחז ולא הרפה. ובראותה כי שוא כל עמלה למשוך לבבו אחריה, צדתה את נפשו לקחתה. ורק בדרך פלא נצל מרעתה – כי בעוד מליציו רעיו עומדים לפניה ומתחננים על נפשו, פרץ רוצח בעלה החדרה, ובחרב אשר המית את בר-נצר דודו הואיל להמית את האשה הבוגדה, אשר סבבתהו בכחש ותובישהו משברו. ובמהומה אשר קמה אז בהיכל המלוכה הצליח זעיר בן חנינא להתחמק ולהמלט, ותהי לו נפשו לשלל¹³², החכמים האלה הואילו באר לי, כי גם אם באמת ובתמים תאחז זינוביה באמונתנו, לא נוכל לקבל גם אותה גם את כל ילידי המקום הזה – כי על פי דתנו אזור לקבל גרים מן התדמורים, בהחשבם באלה אשר לא יבואו בקהל ה' עד עולם¹³³ . גם ספרו לי, כי המלך שבור התחזק בארצו. העיר נהרדעא החלה להבנות, ותחת הישיבה האחת שהיתה שם, הוקמו ישיבות ארבע: במחוזא, בשלהי, בשכנציב ובפומבדיתא¹³⁴ . רק ישיבת סורא עודנה אלמנה אחרי רב, כי חייא בנו הוא איש מכאבות וידוע חלי¹³⁵, ובלעדהו לא נמצא איש, אשר ישוה למלא מקום “רבנו הגדול”¹³⁶ אחריו. גם הודיעוני שלום הדסה ארוסתי, היושבת כאלמנה חיה בבית איבו אביה, ועיניה כלות ליום שובי אליה, לנחמה מיגונה ולרחמה בחסד עולם. אז המתקתי עמם סוד, מה לעשות ואיך להנצל ממוקשי המלכה התדמורית ומחמת עברתה, בהכזב תוחלתה בי. ותהי לי עצתם אמונה: להתחמק מן העיר הזאת ולברוח אל ארץ הקדש, הקרובה אל המקום הזה, ושם עוד יד הרומאים שלטת, והנציב היושב בקסריה לא יתן להמלכה הזאת לפגוע בי. ואחרי כן נקל יהיה להעיר את איבו, להביא את הדסה בתו אל המקום אשר אבחר לשבת ולהקים ביתנו בישראל.

ספרתי הדברים לאיסור ידידי ולרחל אשתו, ותכון גם ידם עמי. ויהי בלילה ואעל על סוס קל ואצא את העיר, ואחז דרכי צפונה, ואעבור את צדדה ורבלה ואבוא עד בארות. שם ירדתי באניה ואסע לארך החוף ואעבור על פני צדון וצר ועכו וקסריה ואגיע עד יפו. משם סרתי עירה לוד, ואבוא בישיבת ר' יהושע בן לוי ואשב שם.

                                     ______

ויהי ממחרת ןיפקד מקומי בהיכל המלכה, ותשלח לקרוא אליה את איסור, ותחקרהו לדעת, מדוע לא באתי אליה ביום ההוא כפעם בפעם. ובחכמתה כי נבונה הכירה בפניו כי דבר לאט עמו, ותבהלהו בחרונה ותתנהו לבוגד בממלכה ותורידהו ביתה האסורים, ושם צותה לענות נפשו ותתן לו מורא וייראנה ויודה על הכל. ורחל חכתה לאיסור בעלה עד בוש, ובראותה כי נטו צללי ערב ועודנו לא ישוב, קמה ותלך אל בית המלכה לדרוש ולחקור מה היה לו. שם נודע לה כי קצף קצפה זינוביה על איסור בעלה ותאסרהו בית כלא. ורחל הבינה פשר דבר ותמהר לשוב הביתה ותאץ בשלשת החכמים לנוס מן העיר הזאת, כי בנפשם הוא. וישמעו לעצתה, ויאחזו דרך אחרת, פן יפגעו בהם הרודפים אשר יצאו אחי. אבל המלכה הערימה עצה ותשלח רודפיה גם על הדרך השנית ההולכת דמשקה. בהגיע החכמים ןספסיפה הדביקום הרודפים, אך שנים מהם הצליחו להמלט ור' אימי נתפש בכף. בעת ההיא יצא ראש ישיבת טבריה, ר' יוחנן בר נפחא, עם עדת חבריו לעבר ים כנרת, ובהגיע שני הפלטים אליהם ויספרו להם את כל המוצאות אותם, וכי נתפש ר' אימי בידי רודפיו, נואש ר' יונתן ממנו ויאמר " “יכרת המת בסדינו!” – בדעתו אל נכון כי כלה ונחרצה תעשה המלכה התדמורית באיש חרמה. אבל ר' שמעון בן לקיש, הגבור הנערץ אשר לא ישוב מפני כל¹³⁷, שם נפשו בכפו, וילך לספסיפה ויצא בעקבות הרודפים. וה' הצליח את דרכו – כי השכיל להטות לבבם לטובה ולפדות נפש חברו מרדת שחת¹³⁸.

וגדוד החיל, אשר יצא לרדוף אחרי, גלה עקבותי ויגיע עד לוד, ויקף את העיר. ומלאכים יצאו ממנו להעיד בר' יהושע בן לוי, כי אם לא ימסרני לידם, והציתו את העיר באש והחריבוה כלה. ויירא ר' יהושע מאד ויצר לו, פן ישחת לכל המקום בגללי. ויבוא אלי וידבר על לבי, ויזכירני את הדין, כי כשיש סכנה לרבים בעד האחד, ימסרו נפדו ואל יהרגו כלם¹³⁹ . ועל פי הדברים והאמת האלה מסרתי נפשי בכף שואפי¹⁴⁰, אשר לקחוני אתם ויוליכוני אסור באזיקים וישיבוני עירה תדמור. שם הורדתי אל בור השבי, מקום אשר איסור אסור שם, עד אשר יפרש מה יעשה לנו. כי לא אצה זינוביה לשפטנו עד אשר יפלו בחרמה גם שלשת יועצי: ר' חייא, ר' אימי ור' איסי. ובהיות מושבם בטבריה, העומדת תחת שלטון נציב רומה היושב בקסריה, שלחה דבריה אל הנציב, להסגיר את שלשת האנשים בידיה. ובהודע הדבר להם, חלו פני חברם הצעיר, ר' אבהו יושב קסריה, אשר היו לו מהלכים בין שרי רומה, להעביר את הרעה מעליהם. ומיראתם לכתוב דבריהם בגלוי, כסום במליצה חידות, וכו היתה גם תשובתו להם לאמר: " כבר פיסנו שלשת יועצי רע (לטורים): ילד-טוב (אבדוקוס), למד-טוב (אבמטיס) ותרשיש (תלסיס)¹⁴¹, אבל תמר (תדמור – רמז להמלכה) בתמרוריה עומדת, ובקשנו למתקה, ולשוא צרף צורף"¹⁴².

בגלל הדבר הזה פרצה מריבה בין זינוביה ונציב רטמה, ותעל בחיל גדול עח ארץ הקדש ותכבשנה, ותגרש את חיל הרומאים מפניה. וחכמינו התחבאו במערות ובחגוי הסלע, כבימי אדרינוס מפני פחד זינוביה ועברת זדונה. אז שתה המלכה ידה עם פירמיוס, נציב רומה במצרים, ותסיתהו למרוד באדוניו וליסד לו ממלכה במצרים ולעזור לה לגרש את הרומאים מכל ארצות המזרח. ועצתה קמה, לגיונות הרומאים הכו ויסוגו אחור מפניה, ובכל אשר פנתה הצליחה, וממלכתה השתרעה מנהר פרת ועד הים התיכון ועד ארץ מצרים ואזיה הקטנה.

אז קם ברומה קיסר חדש, איש כביר כח יד ולב, ושמו אורילינוס¹⁴³ אשר הכה את הגותים ואת הונדלים ואת הסרמטים ואת המרקומנים, ויגרש את כל אויבי רומה מפניו. גם על המתקסרים בימיו גברה ידו, ויהי למושל יחיד ברומה ואגפיה. וכאשר נכונה הממלכה בידו, שם אל המזרח פניו¹⁴⁴, לבצור רוח זינוביה המלכה, אשא התנשאה בגאונה לעלות למלחמה על רומה, וכבר הכינה לה מרכבת זהב, לשבת בה בהדר גאונה, בבןאה בשערי העיר הנכנעה. ואורלינוס נלחם בה מלחמות תנופה על יד אנטוכיה ועמיסה, ויך את חילה מכה רבה, ויהדפנה אחור עד מדבר ארם ועד תדמור הבירה, וישם מצור על העיר, ויכרת אכל מפי יושביה. ויהי כאשר חזק הרעב שם, ותערים המלכה מזמה, לברוח בלאט מן העיר הנצורה ולאסוף לה חיל חדש משבטי הערבים והסרקינים השטים במדבר ההוא. אבל סר צלה ועצתה נסכלה, - כי בהיותה בדרך נפלה ביד צר ותובא לפני אורלינוס, אשר העמידה למשפט כדין מורדת. אז עזבה רוחה ותשם כזב מחסה, ותגל מעליה אשמה ותשימנה בראשי יועציה וחכמיה אשר היתה רוחם נאמנה עמה. ובהודע להתדמורים כי לקחה המלכה בשבי, רפו ידיהם ויכנעו לפני האויב¹⁴⁵ . וכל יועצי המלכה ושריה הוצאו אל הרג, ובתוכם גם לונגינוס החכם היוני, אשר עבד אותה בתם לבו ונקיון כפיו, רק פולוס הבישוף המוסר הצליח להמלט בעוד מועד ולהציל ממות נפשו.

הנה כן פדו התדמורים בשלום נפשם, ואורלינוס הטה להם חסד וישאירם על מקומם. רק היכל המלכה היה לבז, וכל יקרותיו ואוצרותיו לקחו אל המחנה, להיות ערוכים ושמורים ליום מועד, בשוב הקיסר במסע נצחון רומאה, להראות לבני עמו את המלכה השבויה עם כל שכיות חמדתה, כחק למושלי רומה מלפנים.

                                     ______

ביום הההוא הוצאו כל אסירי המלכה לחפשי, ודרור נקרא גם לי גם לאיסור ידידי. וכצאתנו מבית האסורים חכתה לנו רחל על יד השער, ונשב בשמחה ובשלום אל ביתנו, ויחדו עלצנו בישועת ה', כי גאלנו מיד המלכה, אשר חשכה אותנו ליום עברות, לאבדנו על בלי פשע – והנה נהפך עליה האפן ובחבלי חטאתה נלכדה: היא נפלה ברעה ואנחנו נצלנו, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו!

אבל איש מאתנו לא אבה להשאר עוד בתדמור. נפשי כלתה למהר ולשוב בבלה ולשאת לי את שאהבה נפשי, המחכה לי זה כמה, כדבר האמור ממנה באגרת שלומים אשר הגיעה לרחל על שמי בימי שבתי בבור השבי. ונפש רחל גם היא כלתה לשוב אל נהרדעא עיר מולדתה, בהודע לה מן האגרת ההיא, כי התנערה מעפרה, קמה מן ההפכה אשר הפך בה בר-נצר באפו, ויושביה שבו אליה ויבנוה מחרבותיה ויחדשו ימיה כקדם. ואיסור נעתר לנו וימכור את נחלותיו בעיר רצף ויאסוף את שארית הונו וירד עמנו בבלה, להאחז בה ולשבת בתוכה מן הוא והלאה.

הגענו עד נהרדעא, העיר אשר על פי רחל אשתו בחר בה איסור לשבתו. אבל גם הוא גם רחל לא נעצרו שם אף יום אחד – כי באהבתם אלי גמרו אמר לנסוע עמי יחדו אל העיר סורא. שם קדמו ללכת אל כפר איבו, לבשר את בואי, וימצאו שכר אמת לפעולתם – כי השביעו שמחות נפש נענה, נפש הדסה רעיתי תמתי, אשר בראשונה פג לבה ולא האמינה למשמע אזנה. אבל עודם מדברים והנה באתי גם אני, ולא היה קץ לשמחת כלנו.

עד מהרההובא ךפנינו עציץ מלא אדמה רכה ומלא כף שעורים. וכל היושבים עמנו לקחו מן השעורים וישימון בעפר העציץ, ויזרו עליו מים ויציגוהו לפני החלון. ואנכי השתוממתי על המראה ואשאל מה המה עושים?

“הנה שפתיך תענינה בך כי לא מילדי ארצנו אתה – ענתה אם הכלה בפנים מאירים – ועתה דע לך, כי כן מנהג מקומנו: לפני חתונת דודים יזרעו שעורים בבית הכלה, וכאשר תצמיח האדמה מוצא דשא, והיה להחתן והכלה לסימן טוב, כי כן יפרו גם המה לברכב בקרב עמם”¹⁴⁶.

“ומה זה תבחרו בשעורים ולא במין אחר?” - העמקתי שאלה.

“חדל לך, ידידי, משאלות כאלו, פן יחר להכלה על חטאת שפתיך! – קראה רחל בשחוק על שפתיה – כי האמנם יש עם לבבך לדחות מועד החתונה לעוד ימים מספר?”…

ורחל השפילה עיניה ופניה האדימו כתולע.

אז זכרתי את הדבר הידוע לכל עובד אדמה, כי השעורים ממהרות לצמוח מכל זרע אשר יזרע¹⁴⁷.

עברו שמונת ימים והעציץ כסה כלו ירקרק דשא, ויום החתונה הגיע. נרות הרבה האירו את בית הכלה, ונשים כבודות באו חטוות לאורם ולשיר להכלה שירות דודים¹⁴⁸ . חפתנו נקלעה מענפי עץ עבות וכפות תמרים¹⁴⁹ . והדסה חמדת לבבי הוצגה לימיני כלולה בהדרה, עיניה מאירות מבעד לצעיפה ככוכבים בבין ערפל, ושפתותיה כמו ערוכות לנשיקות אהבה. השושבינים משכו צנורות יין ושמן, כמנהגנו בארץ הקדש מלפנים¹⁵⁰, ומשמן הטוב נתנו על ראש החכמים אשר באו על ראש שמחתנו¹⁵¹ . המשוררים שרו והנוגנים נגנו, וכלם יצאו בתפים ובמחולות, והחכמים רקדו לפני הכלה ויהללוה וישבחוה כמשפט¹⁵² . וביום המחרת יצאתי עם אשתי אל המעון אשר נועד לנו בעיר - - כי בבבל לא נכון לבעל אשה לגור בבית אבותיה¹⁵³.

אחרי ירחים אחדים שבתי עם הדסה אשתי לארץ הקדש, לשבת על נחלתי אשר עזבתיה, בזרוח לנו אור תקוה מפאת מזרח. ויהי בהגיענו עד תדמור ונשתומם למראה עינינו – כי מצאנוה חרבה ושוממה מאין יושב! אז נודע לנו, כי כמעט הרחיק אורלינוס מעליה דרכו, התקוממו יושביה על רנשי הגדוד אשר השאיר בתוכה למשמר, ויהרגום עד אחד¹⁵⁴ . ובהגיע השמועה אל הקיסר, חגר חמות וישב על עקביו ויעל כשאה על העיר החטאה¹⁵⁵ ויבקיענה אליו, ויך את יושביה לפי חרב ויתרם נהג בשבי, ויהרוס את כל בניני העיר, ופרוץ את היכליה וארמנותיה ועמודי תפארתה וכל שכיות חמדותיה. ותהי אחרית העיר תדמור כירושלים עיר קדשנו: כל בניה יצאוה ומכל בניניה לא נשארה אבן על אבן.

עליהם תאמר עירנו ירושלים השכולה:

“הבאת יום קראת – ויהיו כמני”.

                                          -----------

מקץ שנה אחת לשבתנו בארץ הקדש נולדת לנו, בני בכורי, ואקרא שמך בישראל אבא, על שם רב, אבינו הזקן. יתן ה' והיית כמהו לאות ולמופת בעמנו!

אחרי הכניסי אותך בברית דתנו נקראתי מאת רבי גמליאל הרביעי, נשיא עמנו בארץ הקדש, להלוות על עדת האנשים הנבחרים ללכת עם ר' יהושע בן לוי לרומה¹⁵⁶, לקדם פני הקיסר אורלינוס, בשובו בפאר נצחון ממלחמותיו בארץ הקדם¹⁵⁷ . בעמדנו על יד שער הנצחון העבירו על פנינו עשרים שנהבים, שמונה יעלים, ארבעה נמרים וארבעה פנתירים, אחריהם שמונה מאות זיג אתליטים, העתידים להתגושש בזירה. אחריהם שבויי שבעה עשר העמים אשר נכבשו בכל המלחמות שעשה הקיסר הזה, ובתוכם גדוד נשים אמצניות¹⁵⁸ , אשר נשבו בהלחמן גם הנה במערכה. אחריהן שלש מרכבות המלכה זינוביה, ובתוכן מרכבת כבודה, אשר הכינה לה ליום בואה בהוד נצחון בשערי רומה. אחריהן – טטריקוס, ראש צבאות גליה, אשר התנשא למלוך ויהי מושל בגיליה וספרד ובריטניה עד נפלו עם בנו ביד אורלינוס, והאב ובנו אסרו זה לזה בכבלי ברזל, וכן הובלו יחדו ברחבות עיר וישבעו קלון מכבוד. אחריהם הובל פירמיוס, נציב מצרים אשר התנשא גם הוא למלוך: אותו נהגו בחבל על צואר לשפטהו משפט מות. לאחרונה הובלה זינוביה המלכה, וידיה אסורות בכבלי זהב, ועל צוארה רביב זהב ואליו צמודה שלשלת זהב ארוכה, האחוזה מקצה השני ביד איש סורי מתלוצץ, הלועג לאידה. ומאחריה הופיע אורלינוס במרכבת כבוד הרתומה לארבעה צביים: בה עבר אל מקדש הקפיטול יום, ושם הביא את הצביים קרבן ליופיטר אליל מעזו¹⁵⁹.

כעבור זינוביה על פנינו, עמדה ותתבונן בי, והנה חורו פניה ורגליה פקו וכמעט נפלה לארץ. אך הלץ המתלוצץ משך בשלשלת הזהב ויגדל עקב למען הרעימה, וכרגע חלפה לבנת פניה ותחתיה כסו אדם חכלילי, כמו פרץ דמה בשטף עובר על לחייה ומצחה ועד קצות אזניה. אבל עד מהרה התאוששה האשה האבירה ותגבר חילים למשול ברוחה, ותאחז דרכה הלאה ולא יספה עוד להביטי.

למראה הזה נתר גם לבי ממקומו. מעי המו לאשה הזאת אשר הרבה דברים טובים נמצאו בה מורשה מעמנו אשר ממנו יצאה, אך כרחקה ממקורה תעתה בהבלי נכר ותאבד דרך – ככל בני העם התדמורי, אשר ממעי יהודה יצאו והם היו בעוכרינו, וגם שרידיהם אשר שרדו אל ארץ בבל ויאחזו במישון והרפניא לא שבו עוד אל עמנו. אמנם לו גם הואילו לשוב לא קבלום עוד אחינו שבבבל, המקפידים מאד על יחושם, ועליהם גזרו לאמר: “כל הפסולים מתגלגלים והולכים שאולה, ומשאול לתדמור, ומתדמור למישן, וממישן להרפניא”¹⁶⁰.

                                 ----------

בני יקירי! יחד עם המגלה הזאת הנני מפקיד על ידך גם את הסוגר אשר היה על צוארי בימי עניי ומרודי, שפלותי ועבדותי: הימים אשר התעני האלהים מארץ בבל ללכת בשביה ולהמכר לעבד עולם, ואחר כן פדה בשלום נפשי ויוציאני מעבדות לחרות, והאדון אשר הקנני לו היה לי לחבר טוב ואוהב נאמן. אז שבתי ראיתי אור וחיים, וארא את תדמור בהדרה ואחר כן במפלתה מידי הממלכה ההיא אשר החריבה את ארצנו. שבע נפלה הממלכה הזוללה הזאת וקמה – אות הוא כי לא שלם עון רומה עד כה: אבל גם יומה יבוא ונספה! בין שבויי העמים אשר עברו על פני בהיותי ברומה, ראיתי בני לאמים חדשים אשר זה החלם להודיע טיבם בעולם. פני השבוים הבריאים ההם הפיקו עז וגבורה וכח עלומים שכם אחד על מנצחיהם ההולכים ודלים. והמנצחים האלה הם יעזרו למשחית: אנשי חילה שבהם כבשה את כל הארצות הם המה מהרסיה ומחריביה: הם מודיבים מלכיה לכסא והמה יעבירום מן העולם למען הושיב אחרים תחתם.

שתים עשרה שנה הנה זה עברו מאז הייתי בשעריה, בלכתי עם ר' יהושע בן לוי לברך את אורליננוס, הקיסר המנצח – ובמשך הזמן הקצר הזה שבו היו לה חליפות ותמורות לרעתה. שנה אחת אחרי שובי משם נרצח אורלינוס בקשר אשר קשרו עליו עבדיו בהיותו בדרך, בעלותו למלחמה על פרס, - ומאז ועד הנה כבר היו בה ששה קיסרים חדשים אשר הומתו איש אחרי רעהו ביד אנשי חילם השומרים לראשם! עתה הנה עלה קיסר חדש לכסא, דיוקליטנוס שמו, שהיה רועה חזירים בנעוריו¹⁶¹ ועתה היה לרועה עמים. עליו שמעתי אומרים כי הוא גבר אשר יצלח למלוכה: אבל רומה הזוללה לא תצלח עוד להיות גברת! כי כבדה עליה פשה, צבתה בטנה המלאה חיל זרים, לא תוכל עוד לנוע, והעמים החדשים העולים עליה להחרידה לא ירפו עוד ממנה עדי ישיתוה הדום לרגליהם. דמיונה כתנין הגדול¹⁶² הרובץ ביערי קדם, אשר בהמלא כרשו מטרף בלע, וסר כחו, ונתפש על נקלה, והיה משחק לנערים, ותעלולים ימשלו בו. ואם לא תראינה זאת עינינו עתה, תחזינה בה עיני בנינו הבאים אחרינו, כי הנה קצה הולך וקרב ואחריתה תמהר לבוא ולא תאחר.

תמו דברי אביך,

עולא.

(העתקה בהוספות ושנוים)

~~~~~~

אני צדוק בן נתנאל בן אורי בן עמרם בן עולא

כותב את המגלה הזאת והיתה לך, דוד בני,

ולצאצאיך אחריך לזכרון עולם לדורותינו,

(בשנת ארבעת אלפים מאה ושבעים וחמש לבריאת עולם).

בימי חיי הבלי קבלו צרות עמנו צורה חדשה, אשר הֵרֵעה לו מבראשונה. לא גוים שכחי אלהים, לא עובדי פסל המתהללים באלילים קמו עלינו להציק לנו כדרכם מאז, כי אם אנשים המאמינים באלהי עולם כמונו, המכבדים גם ספרי קדשנו בשומם אותם למקור דתם. לא זרים אכזרים מתקוממים עוד לנו, כי אם אחים הקרובים לנו בדעותיהם, נוצרי אמונה ושומרי תורת אהבה וחסד – והם מתגאים עלינו וחפצים דכאנו! הם היו לנו לאויבים בנפש בחשבם אותנו לתועים מני דרך ולבנים לא אֵמון בם.

______________

הקיסר דיוקלטינוס היה מושל צדיק אשר הטה לנו חסד ויתננו לחיות על פי תורתנו ואמונתנו באין מפריע, ותהי זאת נחמתנו, ושבע ביום ברכנוהו – כי כבר הסכנו לנטות שכם ולהיות למס עובד; כבר למדנו להכיר פני כל מושל אשר הרכיב ה' לראשנו, לכבדהו וגם לאהבהו באמת ובתמים, אם אך לא יניאנו מעבוד את אלהינו, לשמור דרכיו ומצותיו ולחיות על פי התורה אשר נחלנו מאבותינו.

אחרי תהפוכות הרבה עלה קונסטנטינוס הגדול לכסא רומה¹. בראשית ממלכתו הראה טובתו וחסדו לכל בעלי האמונות באין הבדל – כדבר האמור בכתב הדת אשר נתן² ברומה החדשה, היא מֵדיוֹלַנוּם³. אבל מעט מעט נטה אחרי הדת הנוצרית ובאחרונה בא בבריתה. והנוצרים אשר עד כה נרדפו באף ובחמה מאת כל מושלי הארץ, הרימו בימיו ראש ויגיעו לכבוד ולתפארת. וכהניהם אשר עד כה בקשו צדק, בקשו ענוה, ויהי זה משוש דרכם לקבל יסוריהם באהבה ולהערות למות נפשם בעד אמונתם ודתם – הכהנים ההם לֻקחו אחרי כבוד וגדוּלה ויעלו מעלה, וזרוע המלוכה אמצתם ותתן להם מגן ישעה. כמעט רמה קרנם, והנה החלו לנגח את עמנו ולדכא תחת רגלם את שומרי האמונה הישָׁנה, אשר בה נתמכה דתם ועל יסודותיה הוקמה על כיום הזה. שלש שנים אחרי הנתן כתב הדת במדיולנום יצאה פקודה חדשה בשם הקיסר, האוסרת על היהודים לקבל גרים והשׂמה ענש רב על המתגַירים והמגַירים כאחד⁴ – כי המשפט לעשות נפשות ולקבל גרים נִתּן מאז והלאה רק לבעלי הדת הנוצרית, אשר הֻכרה מאת המושל העליון להיות שלטת בארץ. על פי הכנסת הגדולה, אספת הכהנים הגדולים ונשיאי הדת שהיתה בעיר ניקיאה⁵, ואשר בה נבחר הקיסר קונסטנטינוס לשבת ראש⁶, נִתַּק החבל האחרון אשר קשר את הבת באִמהּ, את הדת הנוצרית בדת היהודית – כי שם נמנו וגמרו לבטל את יום השבת, אשר עד כה קדשוהו הנוצרים יחד עם היום הראשון, ולדחות את חג פסחם לבל יחל ביום אחד עם חג הפסח אשר לישראל, ולא יהיו עוד תלוים בקביעת המועדים על פי תורת היהודים “זעומי האלהים”⁷.

הקיסר הזה אוה אחר כן לשבתו את העיר ביצנץ, היושבת על חוף ימים מזרחה שמש, ויקראנה קונסטנטינופול על שמו עד היום הזה.

בהגיע בנו קונסטנציוס למלוכה⁸ גדלה הרעה. העריץ הזה אשר רצח נפשות אחיו ודודיו ובני משפחתו ויהי למושל יחיד בממלכה, שת ידו על מורי התורה בטבריא וירדפם באפו ויגרשם בחמתו. אז בטלה ישיבת טבריה והתורה נעדרה מארץ הקדש⁹. גם על נשיאי הנוצרים כבדה ידו, באכפו עליהם ליחד דעותיהם ולנטות כמהו אחרי תורת אריוס האלכסנדריני¹⁰, ודברו היה בפיהו תמיד לאמר: “חפצי הוא הדת!”. קנאת הדת אשר מלאה את היכל המלך, עד כי גם סריסיו וסוכנותיו אשר משלו בו התערבו בעניני האמונה ויטוה אחרי שרירות לבם מבלי שמוע לדעות חכמיה וראשיה – הקנאה הזאת אשר בערה כאש סביבותיה היתה כתפת לנו, כי בשנאה עזה לישראל התאחדו כל בעלי הכתות ומלכם בראשם. על פי קונסטנציוס הושם תהום רבה בין היהודים והנוצרים. הוא אסר עליהם להתחתן יחדו, וישם משפט מות על עוברי החק הזה. גם החמיר האִסור להכניס גרים בישראל, ואף מעובדי האלילים. ועל הנוצרים צוה מעבוד בבתי היהודים “רוצחי אלוה”. כן הלכה הרעה וגדלה, ולאחרונה הגיעה עד הנפש, בשלוח הקיסר את גַלוּס, קרובו ומשנהו, לארץ הקדם, לקרוא מלחמה על פרס¹¹. גלוס הלך אחרי תאות נפשו ברדפו תענוגות בשׂרים, ויעזוב את דבר המלחמה בידי אורסיקינוס שר צבאו, ושניהם יחדו היו על היהודים בארץ הקדש. ויהי המעט בעיניהם לשים עליהם מסים כבדים מנשוא, כי עוד גזרו עליהם לכלכל צבאותיהם כל ימי עמדם שם, לאפות להם לחם בימי השבת ואף בחג הפסח¹². שלש שנים כבדה עליהם ידם עד אשר נלאו נשוא, והנה נמצאו בהם אנשים נלהבי לב אשר מרוב צרה קצרה רוחם ויחגרו שארית כח לפרוק עֻלם מעל צואריהם. בעיר צפורי התנפלו באישון לילה על חיל המשמר ויהרגום ויקחו להם את נשקם, ומשם פשטו על צבאות הרומאים העומדים בטבריה ולוּד וישמידום מפניהם, ויהי הקשר הולך ואמיץ¹³. אבל רק לזמן מצער רמה יד אחינו על צריהם – כי בהגיע השמועה אל קונסטנציוס שלח לגלוס לגיונות חדשים לעזרה, ובהם הכניע עד מהרה שאון הקמים ויעש בהם נקמות באכזריות חמה, ויחרב את צפורי וטבריה ולוד ועכו ויתר הערים אשר התקוממו יושביהן על הרומאים¹⁴. והפלטים התחבאו במערות ובמחִלות עפר וישבו שם ימים רבים מבלי ראות פני שמש, ורק לאור הנרות הכירו חליפות יום ולילה – כי כשכָּהו ידעו כי בא יום וכשהבהיקו ידעו כי אתא לילה¹⁵, ואז יצאו ללקט אורות ופקועות שדה להחיות ברעב נפשם. וקונסטנציוס חדש על עמנו גזרות אדרינוס, ויאסור על הנשארים את למוד התורה ושמירת חקיה, וכשנדרשו חכמינו לקבוע את המועדים, נאנסו להעלים דברם במליצת חידות¹⁶.

גם בבבל שֻׁנה מצב אחינו לרעה בעת ההיא, במלוך בפרס שַׂבּוּר השני, אשר גם הוא שנא את היהודים. הוא הוליך שבי גדול מאחינו יושבי ארם להושיב בהם ערים נשַׁמות בארצו. גם על אחינו שבבבל הכביד אכפו וישם עליהם מסים כבדים, ויגזול מהם משפטם שהיה להם מלפנים. ויתן לחרם את רבה בר נחמני, ראש הישיבה במחוזא, על אשר נועז בנפשו לענוש איש מאחינו על עון נמצא בו¹⁷. ויהי נכון להוסיף ולהכביד עליהם ידו. אך שם נמצאה להם עזרה בצרה – כי היתה אפרא הורמיז אמו אוהבת עמנו ומכבדת דת קדשנו¹⁸. ויהי הוא מכה והיא חובשת; הוא מרחיק בזרוע והיא מקרבת בשתי ידים.

ובארץ הקדש נמשכו הימים ורבו הצרות והמצוקות באפס תקוה להחלץ מהן. גם כאשר גמלה רעת גלוס ובהשפטו יצא רשע וימת מות נבל, ואורסיקינוס נבאש בעיני הקיסר ויוּרד משאתו ויגל מעל אדמתנו – גם אז לא הונח לנו משנאת קונסטנציוס אותנו, אשר נתננו למנאצי אלוה, ויגזר אֹמר, כי כל המצר לישראל יפיק רצון מאלהי השמים ולצדקה תחשב לו. ויהי כאשר אבדה כל תקוה בלחץ אויב וכמעט אמרנו נגזרנו אבדנו, השתנו העתים לפתע פתאם וישועתנו קרבה לבוא. כי קם קיסר חדש, הוא יוּליַנוס, אחי גַלוס, אשר משכנו חסד וישלם נחומים לנו, ויהי עם לבבו להיטיב לנו את כל הרעה אשר עשו לנו הרומאים מאז ועד הנה.

______________

כאשר הכרית קונסטנציוס השני את כל זרע הממלכה, נשארו שני נערים, גַלוס ויוליַנוס, בני יוליוס קונסטנציוס דודו, אשר חמל עליהם מהשחיתם, ויתנם על יד הנזירים הנוצרים בקפוטקאי, לגדלם ולחנכם על פי דרכם. ולמקץ שש שנים לֻקח יולינוס משם ויובא עירה ניקומדיה אשר באזיה הקטנה, ללמוד שם חכמה ודעת. שני מוריו, ליבַניוס ומקסימוס, עוררו בלבו את האהבה לשירה היונית וירַצו לו את תורת האלילים על פי חקרי הפילוסופיה האפלטונית החדשה. ומאז והלאה נקעה נפשו מלמודי הנזירים ומדרכי חייהם, ורגשותיו אלה חזקו בו בשבתו באתונה להוסיף לקח. וכמלאת ימיו¹⁹ נקרא לעמוד בראש החיל העומד בגליה, להגן עליה מפני שבטי הגרמנים. הוא הכה את האלַמַנים במלחמה על יד העיר אַרגנטורַטוס²⁰, ויאכוף את הפֿרנקים לחדול מריב ולעשות שלום עם רומה. בממשלתו שם עשה לו שם בגבורים ויהי משפט וצדקה מכון כסאו. ויקנא בו הקיסר קונסטנציוס על כבוד שמו, ויבקש את נפשו לספותה. וירא ראשית לו להמעיט את חיל צבאו בגליה, ועל זאת נתן צו, לשלוח לו את מבחר חילו – כי הנה הוא שב לצבוא על פרס ולהביא מלחמה בשעריה. פקודתו זו העלתה עליו חמת הלגיונים העומדים בגליה, ויקומו ראשי החיל ויאָספו בעיר לוּטיציה פַּריזיורוּם²¹ וישימו את יולינוס עליהם לקיסר²². אז החלו דברי ריבות בין קונסטנציוס ויוּלינוס. וכאשר מאן קונסטנציוס לשַׁתף אליו את יולינוס כרצון אנשי חילו, קראו איש על רעהו מלחמה. אך בטרם יתנגשו שני האויבים יחד חלה קונסטנציוס את חליו וימת בקיליקיה²³, ואז היה יולינוס למושל יחיד ברומה ואגפיה.

בן שלשים שנה יולינוס במלכו, ובעלותו על כסאו היתה ראשית פעלו לצרף את אמונת האלילים ולהשיב עבודתה על מכונה ולעשותה שלטת בארץ כמלפנים, ואת הנוצרים השיב אחור, מבלי תת להם כל משמרת כבוד בחיל ובממשלה. על זה בערה כאש חמת כהניהם, ויתנוהו לחרם, ויכנוהו בשם אפוסטַטוּס, לאמר: הבוגד והכופר. אבל הוא לא שת אליהם לבו, ועוד היה למגן להנוצרים בעלי הכתות האחרות, אשר נרדפו באף ובחמה על ידי הקתולים שונאיהם מנדיהם. ואף גם זאת בהיותו אויב בנפש לאמונתם לא בער אחריה בחרב ובאש, כמעשה הכהנים הקתולים לבעלי האמונות האחרות, אך נלחם בה בעט סופרים, בדברי מהתלות ולעג שאנן. כשנאתו להנוצרים כן נגלתה אהבתו ליהודים שנואי נפשם, ויחבב את עמנו על חקי הטהרה השמורים בקרבנו ועל מדות החמלה והצדקה הנהוגות בתוכנו. הוא אסף את חרפתנו וישב לנו את כבודנו אשר הפשיטו מעלינו שני המלכים שהיו לפניו. הוא הקים לנו “אריסטונים”, נכבדי עם, אשר נבחרו מקרבנו, לדון את עמנו על פי משפטי תורתנו וחקי דתנו²⁴. הוא בא בדברים עם הלל בר' יהודה הנשיא, ראש ישיבת טבריה אשר שבה בימיו לקדמותה, ובערכו אמריו אליו בכתובים, רוממהו כאח לו. חבה יתרה נודעה לנו ממנו – כי אחרי הדברים הטובים אשר הריץ להנשיא, שלח אגרת לכל קהלות אחינו היושבים בארצות ממשלתו; בה הביע אהבתו וחמלתו לעם ההולך קדרנית בלחץ אויביו החדשים והישנים, ויבטיחהו לאמונה לשגבהו מעניו ולשמחהו בישועתו. ואלה דברי האגרת²⁵:

"אל קהלות ישראל!

“רבת שבעה לה נפשכם מאז נתּן עליכם עֹל זרים, אבל המסים האחרונים אשר הושמו עליכם כבדו מנשוא, – כי אמנם אין חקר לזהב הרב אשר הֻטל עליכם להביא אל אֹצר המלוכה. בעיני ראיתי את העשׁק והמרוצה שנעשו לכם, ועוד יותר מצאתי במגלות המסים, הערוכות ושמורות בגנזי הממשלה לרעתכם. אנכי כבר בטלתי מס אחד אשר עֻתד לכם לדכאכם, ובעצרי בעד הרעה הזאת גלֹתי מעליכם חרפה ובוז. בידי השלכתי באש את מגלת המסים אשר מצאתי בבית גנזי, לבל יעז עוד אנוש לתתכם לשמצה ולחשבכם למנאצי אלהים. לא בפשע קונסטנציוס נעשתה התועבה הזאת לכם, כי אם בזדון פראי אדם, אכזרים אשר לא אלהים בלבבם²⁶; הם המיטו עליכם רעה, בהמציאם מס כזה להעטותכם כלמת עולם. על כן שפכתי עליהם זעמי, השלכתים מעל פני ואורידם לבאר שחת, לבל יהיה עוד זֵכר²⁷ לרעתם. ובחפצי להוסיף עשות עמכם אות לטובה, עוררתי את אחי הנכבד, את יוּלוּס (הלל) נשיאכם, למנוע אתכם משאת עוד משא השליחים, מס הנשיאות, ולבל יוסיף עוד איש להעמיס עליכם שלוּמים כאלה, למען יקל לכלכם והיתה לכם הרוָחה בכל ארצות ממשלתי. והיה כאשר ינוח לכם מעצבונכם ועמלכם, תפקדוני לטובה ותתפללו בלב שלם אל האלהים, כי יתמכני בימינו וישגבני ישע. הן הרגז והעצבון ידכאו נפש נענה, עד כי לא תרהב להנשא בתפלה אל אלהי עליון. אבל שלוי עולם המתענגים על רב שלום ישישו בשמחה, ובעליצותכם תתרומם נפשכם לבקש בעדי ברכה מאת ה‘, כי יגמר בעדי ויתן לי עז ותעצומות להשלים חפצי ולבצע כל מחשבותי הטובות. עשו זאת איפוא, והיה כי ישיבני ה’ בשלום ממלחמתי עם פרס, אז אסור אל ירושלים עיר הקדש, אשר תבָּנה ממני כבתחלה, ותקותכם זה שנים רבות תבוא לכם מידי בפעם אחת. ושבה ירושלים לקדמותה, ויחדו נודה בה לאל שדי ונשים כבוד תהלתו”.

______________

האגרת הזאת שלח יולינוס מאנטוכיה בירת סוריה²⁸, בעלותו דרך שם עם חילו הגדול, לתגר מלחמה עם שבוּר השני מלך פרס. גם במשׂא²⁹ אשר נשא לעמי ממשלתו, בהואילו להשיבם לאמונתם הקודמת, פקד את עמנו לטובה, ויזכור את נדרו אשר נדר, לתת כבוד לאלהי ישראל ולהקים את הבית “אשר שמו נקרא עליו”³⁰. ולמלא דברו הפקיד את השר אליפּיוּס, נציב בריטניה מלפנים, לקחת מאֹצר המלוכה את כל הכסף הדרוש לבנין המקדש ולשקוד על המלאכה לעשותה. ויצו את שני הנציבים המושלים בסוריה ובארץ הקדש, לעזור אחרי אליפיוס ולתת ידים לפעלו ככל אשר תמצא ידם. והמלאכה החלה; עובדים ובונים, נושאי משא וחרשי עץ ואבן מקרב הגוים נאספו ירושלימה בהמון רבה, והעם החל לחפור בהר הבית ולהסיר את החרבות ועיי המפלה אשר נערמו שם זה שלש מאות שנה. רבים מקרבנו שמחו למראה עיניהם, ובחדוַת מעֻזם דמו את יולינוס לכרש השני, אשר העמיד ה' לפניו למהר גאולה לעניי עמו ולהשיב לבצרון אסירי התקוה המחכים לישועה. מארצות רחוקות שלחו אחינו כסף וזהב למכביר, ונשי ישראל מכרו עדייהן ויקרותיהן, לתת מחירן למלאכת הקדש, ובשמלותיהן נשאו החמר והסיד לצרכי הבנין. אבל דעת חכמי עמנו לא נחה מכל התכונה הזאת, באמרם כי לא זאת הגאולה השלמה, הצפויה לנו באחרית הימים, כדבר נביאי ה' יודעי דעת עליון. רבים חשדו את יולינוס, כי רק מאהבתו לעבודת הקרבנות, שהיא יסוד הדת אשר אהב, ומחבתו לעתיקי קדמוניות הוא אומר להשיב המקדש על מכונו, כהיכל האלילים אשר בנה להיונים באנטוכיה, וכמקדשי המצרים אשר בנה בעיר השמש ובאלכסנדריה. גם נמצאו אנשים אשר אמרו, כי בעקבה עושה יולינוס זאת, למען תפוש את אחינו יושבי בבל בלבותם, ולא יקומו לשטן לו בעלותו על ארץ מושבם לכבשה מיד מלך פרס. אף זכרו את אדרינוס, שגם הוא אמר לחדש את בית ה' בהר הקדש, ובלבו חרש רעה על עמנו, להעבירהו על דתו ולאַבד כל זכר לה. ויחדו החליטו לאמר, כי לא מרומה תקום ישועה לישראל וטובתה בל עליו. אבל זאת הכירו כלם וידעו, כי מאז הגיע יולינוס למלוכה הוטב להם מבראשונה ולא היה עוד שם יהודי מַשׂאת עליהם חרפה, ותהי גם זאת להם לששון ולשמחת לבב, ויודו לה' חסדו, כי הנה באו דברי הנביא³¹ “ובהכשלם יעזרו עזר מעט”³².

בעמוד חכמינו מנגד לכל התכונה הנעשה בהר הבית, חדל גם עמנו מקחת חלק בעבודה ההיא, ובהעשותה על ידי אחרים נשבתה המלאכה לפתע פתאם. הקול יצא, כי בחפור העובדים בעיי המפלה להגיע אל יסודות הבנין, פרצו להבות אש מבטן האדמה ואחדים מעושי המלאכה נספו על מקומם, ויתרם נסו ויפוצו, כי נפלה עליהם חרדה גדולה ביראתם מפני האש האוכלה. רבים שערו לאמר, כי האֵדים, העצורים זה מאות בשנים במערות והתהלוכות שהיו מתחת למקדש, התלקחו מאליהם, בהפתח להם מקום לפרוץ למעלה. אמנם לו נעשתה העבודה הזאת בידי בני עמנו, אזי גברו בתשוקתם לה על מעצורים כאלה וכאלה. אך בהעשותה בידי זרים רפו הידים כרפיון רוחם. ושונאינו מצאו להם תֹּאנה לאמר: מאת ה' היתה זאת, אשר הסיר פניו וחסדו מהיהודים, וממרום שלח אש בעושי המלאכה, לבל יעז אנוש לבנות את אשר הרס.

והשמועה פשטה בארץ כי ידי הנוצרים עשו זאת, למען למוג לב העובדים ולשום לאַל תקות היהודים המצפים לישועה. ובהודע הדבר ליולינוס קצף על הנוצרים קצף גדול, וישבע באפו לאמר, כי בשובו מן המלחמה יעשה בהם שפטים, ומן האבנים הנהרסות יבנה בית אסורים, לאסור בו את כל החשודים על דבר. בין כה וכה לא מצא עוד גם אליפיוס את לבבו לחדש את העבודה, וידחנה עד אשר ישוב הקיסר מדרכו, אחרי בצעו מעשהו בפרס.

______________

ויולינוס יצא מסוריה בראש חילו ויגיע עד כרכמיש, מקום אשר ישפך נהר כבר אל נהר פרת, ששם גבול שתי הממלכות בימים ההם. שם פקד את מחנהו הרב והעצום ויעבירהו באניות אשר הכין לו, ויגיעהו עד ארץ בבל, מקום אשר חיל פרס עומד הכן לחסום עליו את הדרך.

ואחינו יושבי ארצות ממשלתו זכרו ליולינוס את חסדו, וגשם נדבות הניפו לנהל את חילו בלחם ולתת לו כל צרכיו. גם רבו המתנדבים בנפשם, לבוא בצבא ולצאת במלחמה, ולהראות למלך הזה, כי היהודים הם מכירי טובה וחסדו יקר להם מחיים.

במספר המתנדבים נמניתי גם אני.

אבי חפץ כי אהיה מורה בעמי, וישלחני אל ישיבת טבריה לצקת מים על ידי ר' הלל הנשיא. בימי הרעה, כנוח שבט קונסטנציוס על גורל עמנו והישיבה בטלה וטבריה נחרבה, הלכתי לנוע בבלה; אבל גם שם לא הונח לי מפני ממשלת שבור השני אשר כבדה ידו על אחינו ותשבע ברעות נפשנו. ויהי כעלות יולינוס לכסא וכשוב ישיבת טבריה לקדמותה, שבתי אליה באהבה רבה לתורה ולמודים. והנה קול שופר נשמע מאנטוכיה, תרועת מלחמה, אשר קרא יולינוס על מלך פרס להכריעהו ולהוריד לארץ נצחו! אז חשבתי לי לצדקה לבוא עם אחזת מרעי לעבוד בצבא המלך הטוב הזה, למען הראות לדעת, כי גם בחורינו חובשי בית המדרש יעצרו כח להתנדב ולעמוד לימין מלכם ביום קרב. דברנו אף עשינו; עזבנו את הספרים והמגלות, נטשנו את הישיבה ומוריה, ונלבש שריון וקובע ונעמוד בחיל במערכה. והחיל רב ועצום מאֹד עד מאה ועשרים רבוא במספר³³, והוא יוצא לאסוף ארץ בחפניו ולהסיר גבולות עמים. אבל גם מלך פרס לא טמן ידו בצלחת; גם הוא הרבה חיל וצבא וישָׁגב במבצרי מעֻזו. הנה כן נפגשו עמי מזרח ומערב, למֹד את כחם ולהתחרות בגבורתם. אבל שונים היו מלכיהם העומדים בראשיהם: בהם בַּחרות וזקנה נפגשו – כי יולינוס היה במבחר ימי עלומיו ושבוּר זקן בא בימים; האחד הואיל להשיב לו את אשר אבדה למלכים שהיו לפניו, והשני התאמץ להגן על ירשתו אשר השאירו לו אבותיו; לזה כח וגבורה, ולזה עצה ותושיה. פה חרדה הארץ לקול רעמם, בהתנפל האחד על רעהו כסער מתחולל על ראש ארז אדיר, ושם בארץ הקדש ובכל משכנות יעקב חרדו הלבבות, נפעמה רוח אחינו בדאגתם למלכם ומיטיבם – כי לא רבים כמהו ראו בימי ענים ומרודיהם, ומושל חסד כזה יקר ממצוא.

ויולינוס רכב בראש חילו על סוס אביר, לבוש שריון קשקשים ותפוש זהב וברזל עשׂוֹת. כבע מָזהב על ראשו וצרור נצות תֻּכיים מתנוססות עליו מלמעלה, והוא חגור חרב דמשק³⁴, ונצבהּ זהב ונדָנהּ שן ותָליה ארגמן. בעברו על פני חילו ראיתיו בפעם הראשונה ונהרתי, – כי באור פניו ראיתי חכמה וחסד, גבורה ונדיבות, וכמוני כן התעוררו כל אנשי החיל למראה פני מלכם האהוב, ויתאזרו שמחה ונפשם דרכה עז. עובדי האלילים שמו בו תקותם, כי הוא ישיב אליהם כבודם כימי קדם; היהודים הערו כחם ולבבם להשיב גמול למלך חסדם, מגנם וקרן ישעם. רק הנוצרים, אשר מעטו במספר, עצרו ברוחם ויכסו שנאתם במשאון.

בראשונה גבר חילנו ונבוא אל ארץ האויב ביד רמה. העיר נהרדעא נכבשה עד מהרה, ויולינוס הטה חסד ליושביה, אך העבירם ממקומם לארץ סוריה. היהודים יושבי פירוז-שבור אספו ידיהם, כי לא מצאם לבבם להלחם עם המלך הנאור, אשר הראה חסדו לאחיהם יושבי ארצות ממשלתו. אבל היהודים בביתרא ומחוזא נצבו כצר נגדנו – כי גברה בלבבם אהבת ארצם. יושבי ביתרא, בראותם כי אין מעמד, עזבו את העיר ויצאו אחרי חיל מלכם הנסוג לאחור, והרומאים באו בה כמבוא עיר מבֻקעה ובחמתם הציתוה באש. ויושבי מחוזא הבצורה, הקרובה לעיר הבירה, התחזקו בה לעמוד נגדנו, בהיות חיל פרס מגן בעדם, וימים רבים נלחמנו עליה ולא יכלנו לה, עד כי הובאו אילי ברזל וכלי תותח; מהם נבקעו החֹמות, נהרסו המגדלים, ופרצים בא חילנו העירה ויעש בה הרג רב ויחריבנה כליל. משם הגענו אל קטיספון הבירה, העומדת על נהר חדקל מזרחה, וסביבותיה גני חמדה ויערות מלאי כל חיה למינה לציד המלך. והעיר בנויה בנוֶה ובצורה מאד, – וגם היא נכבשה לפני יולינוס. הגנים נהרסו, היערות נכרתו, החמות פֹרצו והיכליה וארמנותיה היו למעי מפלה. כעבור חילנו את הנהר התפרצה מלחמה גדולה – כי העמיד מלך פרס את צבאו על מרומי ההרים אשר על החוף וישלח את כל מגפותיו אל גדודינו העולים. שתים עשרה שעות ארכה המלחמה, וגם שם גברה ידנו, והפרסים שבו נסגו אחור מפנינו. אז נפל לב המלך שבור, וישלח מלאכי שלום אל הקיסר, אבל הוא השיבם ריקם מלפניו, כי כלה ונחרצה ממנו לכבוש את כל הארץ ולהשבית ממלכה ממנה.

בהגיענו מעבר לנהר באנו למדבר הרים, בארץ תלאובות, באין מים לשתות ובאין מזון להחיות נפש. גם הערים אשר מצאנו בדרך היו עזובות וריקות, כי את הכל לקחו יושביהן אתם בשובם מפנינו אחור. אז היתה מבוכתנו – כי גדל הרעב והצמא במחנה ומספר הנחשלים והנופלים הלך ורב. ויולינוס אשר התענה בכל אשר התענינו אנו חזק את לבבנו ויעודד רוחנו, אבל לאחרונה נאנס להשיבנו אחור, כי קצרה נפשו לראות ברעה אשר מצאתנו בישמון דרך. והמלך שבור ראה אותנו נסוגים אחור ויחגור שארית כח ויאסוף את שרידי חילו וירדוף אחרינו. ותהי המלחמה ארוכה יומם ולילה מבלי מנוח; ובכל זאת לא נפל לבנו – כי היה לנו מלכנו לרוח גבורה, ברכבו תמיד לפנינו ובאשר סכנה וחרף-נפש שם הוא. ואויבינו הֻכו תמיד מפנינו, ואנחנו הלכנו הלוך ושוב על עקבינו עד אשר קרבנו כמהלך יום אחד אל נהר חדקל. עוד יום אחד – אמרנו כלנו בלבבנו – והגענו לעמק ברכה ולא נדע עוד מחסור. אבל גם שבור ידע זאת, ויאמץ כחו בפעם האחרונה לתגר בנו מלחמה גדולה. והקיסר הצעיר התאזר עז כפעם בפעם וירכב לפני המחנה, וכלנו ששנו בכח ונרץ לקראת האויב בלב אמיץ וזרוע נטויה. ויולינוס עובר לפנינו ויהי מופת לכלנו בגבורת ישע ימינו. בסערת המלחמה נפל קובעו הסוכך לראשו והוא לא שת אליו לב. הפרסים הֻכו אחור ויהפכו לפנינו ערף; אבל אויב אחר נמצא בקרב מחננו, אשר ארב להמלך, בדעתו כי אם יצלח יולינוס גם במלחמה הזאת יכון לבטח כסאו ובצע אמרתו אשר זמם לעשות לבעלי הדת הנוצרית³⁵ – וידרוך קשתו על הקיסר, ופתאם נחת חץ שנון בראשו הגלוי אל מול ערפו ויפצעהו פצע אָנוש. ויצנח המלך הצעיר מעל סוסו וכמעט נפל ארצה, אך אנחנו הקרובים אליו חשנו ונקחהו על זרעותינו ונשאהו הלאה ממקום המערכה, ועד מהרה אחזהו השבץ ויגוע וימת לעינינו³⁶.

הנה כן מת הקיסר הזה בעודנו באִבו ויחשך כוכב נשפנו בטרם יגיה עלינו אורו – כי רק שנה אחת ושמונה חדשים היו ימי ממלכתו, ובמותו אבדה תקות ישראל ונחם נסתר מעינינו. הפרסים שמעו כי נשבר שבט מכם ותחי רוחם, וישובו ויהפכו פניהם אלינו וישתערו עלינו להפיצנו. אבל אנשי חילנו מרי הנפש פגשום כדב שכול ומאריות גברו בהלחמם על גופת מלכם האהוב, לבל יתעללו בה האויבים, ויכו את הפרסים מכה בלתי סרה ויגרשום מעליהם בשצף קצף. אז בחרו באחד משרי צבאיהם ושמו יוביַנוס למלא מקום יולינוס המת. הוא לא מצא עז בלבבו לחדש את המלחמה, ולמען יתנונו הפרסים לעבור בשלום את הנהר, התרפס וירהב את המלך שבור ויקן ממנו את השלום במחיר כבוד עמו, ויַנחל את רומה כלמת עולם לא תשכח: כי נתן לו חמש מדינותיה אשר מעבר לנהר, גם מסר לו את העיר נציבין הבצורה, אשר היתה מבטח משגב לרומה מפני פראי עמי המזרח. הוא היה איש נוצרי, ובכל זאת לא התחדשו בימיו גזרות שני המלכים הקודמים ליולינוס. בימיו היה משפט אחד וחקה אחת לבעלי כל האמונות, אבל ימיו לא ארכו, כי מת על דרך שובו לקונסטנטינופול הבירה³⁷. אחריו מלכו שני אחים כאחד, והם חלקו את הממלכה ביניהם: ואלינטינוס מלך³⁸ על ארצות רומה קדמה מזרחה, ואחיו ואלינס מלך³⁹ על ארצות המערב. האחד היה מהנוטים אחרי דעת אַריוס האלכסנדרוני, ורבת שבעה לה נפשו מקנאת הקתולים אשר גברו לאמונתם, ועל כן זרה לרוחו כל קנאת דת. השני היה נוח בטבעו לכל הכתות, ודבר יצא מלפניו, כי כל איש ילך בשם אלהיו ויחזיק בדת אשר יבחר לו באין מפריע ובאין מכלים דבר. כן רעו שניהם את עמיהם בשבט מישור ולא הפליאו ביניהם בגלל דעותיהם ודתיהם, ויהי טוב גם ליהודים היושבים בצלם ולא ידעו רע.

בימי הקיסרים אשר מלכו אחריהם הוסיפו כהני הקתולים עז ועצמה, במשלם ברוח אנשי החיל עד כי יראו המושלים מפניהם, ויֵאנסו לסור אל משמעתם. קנאת הדת הלכה וגדלה, וכאשר גברה הדת הקתולית, נגזרו גזרות קשות ורעות על יתר הכתות הנוצריות להשמדן עדי עד. נקל להבין כי גם דת ישראל לא נקתה ממנה, וכאשר בצעה מעשיה בכתות המתנגדות לה שלחה ידה בשלֻמי אמוני דתנו, להכריע גם אותם תחתיה. הכהנים התפרצו אז בקנאתם להפריע את עמנו מעבודתו את אלהיו. בראשם היו חריזוסטומוס, בישוף אנטוכיה, ואמברוזיוס, בישוף מדיולַנום. באנטוכיה היו עוד רבים מהנוצרים כרוכים אחרי מנהגי ישראל, ויהיו באים בסתר לבתי הכנסיות, לשמוע אל הרנה ואל התפלה בשבתות ומועדים, אל קול השופר בראש השנה, אל קריאת העבודה ביום הכפורים ולקחת חלק בשמחת עמנו בחג הסכות. ועל זאת חגר חריזוסטומוס חמות וישלח בהם חצי לשונו וירעם עליהם בדרשותיו מעל הבמה וינאץ בזעם אפו את היהודים ואת דתם, וישלך עליהם שקוצים להבאיש ריחם ולשיתם לתועבה. אמברוזיוס רדף באף את האריונים, ועל היהודים בערה כאש חמתו, ויהי דברו להסיר משפטם ולהוציאם מכלל אזרחי הארץ. שמעו הקתולים ברומה ויתנפלו על בית הכנסת אשר לבני ישראל שם וישלחו בו אש וישרפוהו. שמע הקיסר ויתעבר ויטל על יושבי רומה לשוב ולבנות את הבית לה' מאוצר העיר. אך בהגיע דבר הפקודה לאזני אמברוזיוס, גער בו בנזיפה ויחרפהו בשם “יהודי”. מאז והלאה למדו הנוצרים יושבי ארצות הממלכה לעשות כמעשי אחיהם בעיר הבירה. במקומות הרבה שדדו את בתי הכנסיות, שרפום באש או המירום לבתי תפלה להם. ויד הממשלה קצרה מעצור בעד הפרעות, כי חזקו הקנאים ממנה. בישוף העיר קליניקוס, אשר בארם נהרים צפונה, עורר את קנאת הכהנים הנזירים, ויהרסו את בית הכנסת אשר ליהודים במקום ההוא. וכשמוע תיאודוסיוס, קיסר רומה המזרחית, את העול אשר נעשה ליהודים, צוה לעשות משפטים בעושי הרעה ויטל על הבישוף לבנות הנהרסות⁴⁰. אז קנא אמברוזיוס קנאה גדולה ויכתוב לתיאודוסיוס מרֹרות וינשא בעברת אפו וישאלו לאמר: “ומה תעשה אם אֹמר לך כי בפקודתי נעשתה זאת?”. באגרתו ההיא שפך על היהודים כאש עברתו ויכל דבריו לאמר: “להיהודים אין כל משפט להחשב כאזרחי הארץ, והנם רק כחמור למשא, לשאת מסים קשים למלא אֹצר הממשלה”⁴¹. וכן בהל את הקיסר בחרונו עד כי נאנס להשיב פקודתו אחור.

______________

בימים ההם יצא עם פרא מירכתי ארץ כתים, להדוף גוים מפניו ולרשת ארצותם. העמים הנהדפים פשטו על גבולות רומה המזרחית להדוך אחרים תחתיהם, ותמלא הארץ חמס מפניהם. ומושלי רומה נהגו חיליהם בעצלתים, כי יצקו הכהנים עליהם מרוחם, וקנאתם לדתם הקתולית גדלה מקנאתם לעמם וארצם. תיאודוסיוס השני⁴² היה בידי הכהנים כחמר ביד היוצר, ובהקשיבו לכל מוצא פיהם גזר גזרות על עמנו אשר נקבעו לחקות עולם. הוא אסר עלינו לבנות בתי כנסיות חדשים לתפלה. על שופטינו צוה מלדין עוד בין יהודים ונוצרים על כל דבר ריב שיהיה ביניהם, ועל כל בני עמנו אסר מהיות להם עבדים נוצרים. גם שִׁנה את תרומת הנשיאות, אשר היתה לחק לכל בני עמנו להמציאה אל הנשיא, לכלכל בה את הסנהדריה והישיבות, ויצו להביא מאז והלאה את המס הזה לאוצר המלוכה. אחרי חרבן בית קדשנו הסב אספסינוס לו את כסף הקדשים אשר היו בני עמנו נותנים להיכל ה‘, ותיאודוסיוס השני החריב את הישיבות ובתי המדרשות בארץ קדשנו, במנעו מהם את הכנסותיהם, שבהן היו עומדים ומתקימים עד כה. והחק האחרון הכביד – כי נאסר על עמנו מעבוד בצבא ומהיות להם עוד כל פקודה ומשרה בממשלה. הכהנים הקנאים, אשר יצרו עמל עלי חק, הם דברו על לב ההמון השכם ודבר, כי נקמת ה’ הם עושים בעם, אשר הוא חפץ דכאו, וההמון נואל להאמין לדבריהם, ויהי הנקל להם להשליח אותו בבני עמנו, להרים יד ברצח, ואחרי גזלם משפטם לגזול גם רכושם ולבֹז יגיעם. –

אני הגבר ראה עני בני עמנו בפרעות אלה באלכנסדריה אשר במצרים⁴³, ששם ישבתי עם בני ביתי בימים ההם. אלכסנדריה היתה מאז כסיר נפוח מרגז עמים ומריב לשונות – והנה זה באה קנאת הדת להרבות המשטמה! מאת הבישוף קירילוס היתה זאת, לעורר את ההמון על אחינו ולכלות חמתו בנו. ויהי בלילה ויתנפל האספסוף על בתינו לפתע פתאם; ערומים ויחפים גֹרשנו ממשכנותינו חוצה לעיר, בתינו היו לשלל ורכושנו לבז, ובתי כנסיותינו נהפכו לבתי תפלה להקתולים⁴⁴. הנציב אוריסט היושב שם התעורר על השֹד והרצח הנעשה ליהודים על בלי חמס בכפיהם, ויתאמץ לעמוד בפרץ ולבצור רוח המתקוממים – והנה השליך אחד הנזירים עליו אבן ויפצע את ראשו! לשוא קרא השר חמס בשער המלך – כי שם היתה יד הכהנים על העליונה, והקיסר ושריו לא נועזו לעשות דבר למרות עיני כבודם. ויותר כלו הקנאים חמתם באשה החכמה הפילוסופית, הִיפַּטיא, ידידת הנציב, אשר העירתהו בצדקתה לריב ריב היהודים. ויהי בימי הצומות ויתנפלו הנזירים על האשה המהֻללה הזאת, ויוציאוה ממרכבת כבודה בעברה ברחֹבות עיר, ויקרעו מעליה בגדיה ויסחבוה ערומה סחב והשלך אל בית תפלתם, ושם נפלו עליה כחיתי טרף, וירסקו בקלִפות צַבּים את בשרה מעל עצמותיה, ויפצחו עצמותיה וישליכו אבריה המפרכסים אחד אחד על המוקד אשר ערכו לה שם⁴⁵. במשובת פראים כאלה לא נפלאת היא כי לא האמננו עוד בחיים, ונפחד כל העת מפני עריצים זוּ שדוּנו, פן ישובו יתנפלו עלינו להשמידנו ולהכחיד שאריתנו. אבל ה' היה עמנו ויט אויבינו מעלינו, ולא יספו עוד להחרידנו.

פרעות כאלו היו בעת ההיא גם במַגונה⁴⁶, העיר הראשה אשר על האי מינורקה, בגבול ארץ ספרד. בקנאת הבישוף סֵוִירוס, אשר הסית את יושביה, נפל ההמון על היהודים להכותם עד חרמה. רבות נלחמו היהודים בעמדם להגן על נפשם בתחבלות אלופם ומגנם, איש עשיר וחכם ושמו תודרוס, עד כי גברו האויבים וכלם יחדו נאנסו להמיר דתם. אבל נשיהם חזקו לבביהן בימי מסה ותעזֹבנה את בעליהן ובתיהן ותתחבאנה ביערות, בבחרן למות ברעב מלבגוד בדת אבותיהן. והבישוף סוירוס כתב אגרת אל הכהנים הגדולים, הקרובים והרחוקים, ויתפאר עליהם בלשון מדברת גדֹלות, ויספר להם נפלאותיו אשר עשה ביהודי עיר מושבו, ויעוררם לעשות כמהו⁴⁷.

שערורות כאלו היו במקומות הרבה – כי גדול האף והחמה אשר הציתו הכהנים הקתולים בלבב עמי הארץ בכל הערים אשר אחינו בני ישראל נחִתים. ואם ה' לא יחוש לעמו, להשקיט לו מימי רע, אז מי יודע מה יהיה לנו – כי קנאת דת אש היא עד אבדון תאכל, וזה החִלה לעשות ואחריתה מי ישורנה!

______________

בני יקירי! הנני עורך דברי אלה במערה אשר בקרבת אלכסנדריה; בה אני מתגורר עם בני ביתי ועם רבים מאחי בני עמי, האחים לצרה. אליה נמלטנו בעור שִׁנינו בימי ההפכה, ובה אנחנו יושבים זה ארבעה ירחים בתוחלת ממֻשכה, אולי ישוב עם הארץ ונחם על הרעה אשר עשה ונתן לנו לשוב אל עיר מגורינו ולבנות חרבותינו. במגלה הזאת רצופה אגרת יוליַנוס, אשר דבר שלום לעמנו, בחשבו מחשבות טובות עלינו להקים הריסותנו. אכן שוא תשועת אדם אם ה' לא צוה! ובכל זאת תהיה תודתנו שמורה לו בלבב עמנו לדורות עולם. –

הנה קול מהומה נשמע מקצות ארץ. המון גוים פראים נאספים על רומה, והנה הם טשים עליה כעורבי נחל על פגר מובס. עוד מעט ויקרעוה לגזרים, והשיבו לה את גמולה שגמלה לנו. הנה ה' צוה למקֻדשיו, גבוריו לאפו, לעשות נקמתו בעוכרת עמו, אשר החריבה את ארצו ומקדשו ותדכאהו כחלל ותגיעהו עד העפר כיום הזה! כל העת הזאת נבא בן-אמוץ לאמר: “והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה”⁴⁸. נקוה נא כי כבוא הפקודה הזאת יפקדנו ה' לטובה ומצהרים יקום לנו חלד. כי אמנם נצח ישראל לא ישקר, ובכל החליפות אשר תבואנה על הארץ, לא ישבת עמנו מהיות גוי לפני אלהיו, ועל זאת השכילו חכמינו לאמר: “דור הולך ודור בא – אומה נכנסת, אומה יוצאת, והארץ לעולם עומדת – אלו ישראל”⁴⁹.

חיה בני וראה בטובה! אבל גם בעתותי רעה אל תעזוב תורת עמך ואל תבגוד בברית אבותיך. וזכר לך את הדבר שהבטיח ה' לאבותינו לאמר: “ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם – כי אני ה' אלהיהם!”⁵⁰

תמו דברי אביך

צדוק.

~~~~~~

(העתקה בהוספות ושנוים)

---

(בשנת ארבעת אלפים מאה ושבעים וחמש לבריאת עולם).

אני פנינה בת הונא בן עוקבא בן דוד בן צדוק, אלמנת מלך תימן, כותבת דברי ימיה במגלת ספר, לספחה אל זכרונות אבותי, והיו יחדו נחלת עולם לדורותינו אחרינו.

בימי הקיסר תיאודוסיוס השני כלתה הרעה לבני עמנו ותהי קללת כל יום מרבה מחברו, ואומות העולם היו מונים אותם וזורים מלח על פצעיהם ואומרים להם: “עד מתי אתם מתים על אלהיכם ונהרגים עליו ונותנים נפשכם עליו? כמה יסורים וכמה פורעניות, כמה בוזים וכמה בוזזים הוא מביא עליכם! בואו אצלנו ואנו עושים אתכם שרים, דוכסים ואפרכיס כמונו!”¹. ויהי כאשר נלאו נשוא, ויקומו רבים מהם וינועו אל ארץ ממלכת פרס. שם מצאו מנוחתם, במלוך מלך חסד, הוא איזדגר הראשון², אשר האיר פניו לבעלי כל הדתות, וידרוש שלום היהודים והנוצרים גם יחד, למרות עיני כהני דתו, המהגים הקנאים, אשר לא אבו סלוח לו זאת, ויתעברו בו ויקראוהו בשם “אל חטים”, לאמר: החוטא. אבל הוא לא פנה אל רהבים אלה ויוסף ללכת בדרכו הטובה, ויהי שמש להולכי תם ומגן לכל אשר אלהים בלבבם, מבלי חקור אל השם אשר בו יכנוהו ואל האמונה והדת אשר על פיהן יעבדוהו. חסד המלך הזה גבר על אחינו עד כי היו אנינר, מר זוטרא ורב אשי, ראשי הישיבות בנהרדעא, פומבדיתא וסורא, מהיושבים בחצר מלכותו ורואי פניו³, ורב הונא בר נתן נכבד בעיניו עד כי בידיו תקן אבנטו, וחגרהו במקום הראוי ונאה לפי כבודו, באמרו לו: “הלא בכם נאמר”ממלכת כהנים וגוי קדוש" – ועליכם איפוא להתיפות בגאון תפארת כאשר יאתה!"⁴.

בין הבאים אל ארץ פרס היה גם צדוק אבי הזקן, הוא ומשפחתו עמו. שם מצא מנוחתו ונחלתו שפרה עליו עד כי שכח את כל התלאה אשר מצאתהו בשבתו בתוך לבאים באלכסנדריה של מצרים. –

וממלכת רומה התמוטטה כלה מפני העמים הפראים אשר עלו עליה להשחיתה. זאת הממלכה החטאה, אשר בגאות רשעה שמה מטות עלה על רבים עמים, למרות כל חקי הצדק והישר, שחה נכנעה לפני אטילה מלך ההונים, אלריך מלך הגותים וגיזריך מלך הונדלים, אשר עלו עליה איש אחרי רעהו וישימוה מרמס לרגליהם וישיבו שבעתים אל חיקה את הרעות אשר עשתה בכל העולם מאז ועד הנה. והאחרון הכביד – הוא אודאקר מלך ההירולים, אשר מגר לארץ את כסא רומולוס, הקיסר האחרון ברומה המערבית, ויהי למלך באיטליה תחתיו. על מפלתה שמחה כל הארץ, וגם אנחנו נחמנו למשמע אזנינו, בראותנו בזה גמול אלהים, אשר לא ינקה כל עושי רשע ונקם ישיב לצרינו, כדבר הנביא הענתותי: “קדש ישראל לה', ראשית תבואתו, כל אוכליו יאשמו”⁵.

אכן יאשמו אוכליו, זאת ראינו זה כמה: אבל הייטב לו בזה אחרי היותו טרף לשניהם?

אבל חלילה לנו להתאונן על מעשי אלהינו! – כי לא אדם הוא לעשות עול במשפט. הוא בורא הסבות ותוצאותיהן: הוא מישרים ישפטו ולפעלו צדק עולמים!

---

באחרית ימי איזדגר הראשון היה דבר בין הנוצרים ונפל גם בישראל. כי על פי אבדס בישוף שושן אשר בעילם המדינה החריבו הנוצרים את אחד מקדשי האש אשר להפרסים. וחמת המהגיס עלתה עליהם עד להשחית, ותגדל צעקתם לפני המלך עד כי משך ידו מהנוצרים, ויהי הקצף הולך וגדול. ובמות איזדגר ובירם גור בנו מלך אחריו⁶ עלתה בידי המהגיס להתערב בעניני המדינה, ככהני הנוצרים בממלכת רומה. וברדפם באפם את הנוצרים דחקו גם רגלי היהודים ויגזלו מהם משפטם. ובמלוך איזדגר השני⁷, נכד איזדגר הראשון, גמלה הרעה – כי היה המלך הזה ההפך מאביו הזקן, והמהגיס הטו את לבבו לאכוף על כל יושבי מדינות מלכותו להכיר את שתי הרשויות ולאחוז באמונה השלטת.

אז החלו הוכוחים בין המהגיס ובין חכמינו: וכוחים על דבר האמונות והדעות – אשר תמיד הועילו רק להותנו: להגדיל קנאה ולהרבות משטמה.

אחד חכמינו נשאל מהם: “כמה אלהים יש לכם?”

“לנו רק אל אחד אשר ברא את הכל” – ענה.

“הפככם! כי האמנם יוצר הטוב יהיה בורא רע? יוצר האור יהיה גם בורא חשך, והשם נפשנו בחיים ישיא עלינו מות? איך יהיה בכח אחד דבר והפכו, ועושה את הכל איך יחבל את מעשי ידיו?”

“הרביתם לשאול! – ענה החכם – ולי יש רק שאלה אחת שהיא שתים, והיה כי תענוני אשיב גם על דבריכם”.

“שאל ואנחנו נענה!”

“מדוע ישחר עור האדם בארצות החמות?” – שאל חכמנו.

“יען כי תשזפהו השמש בחמה”.

“ולמה ילבין הבד במשטחו תחת השמים?”.

“זאת פעולת השמש, בשלחה עליו אורה”.

“ובכן איפוא יש שתי שמשות בעולמנו: האחת תקדיר עור האדם והשנית תלבן את הבד!”.

“לא, כי השמש אחת היא, רק טבע הדברים שונה למיניהם: טבע עור האדם כי ישחר מאור שמש וטבע הבד להתלבן ממנו”.

"הפעם אודכם אדני! – אמר החכם – כי בעצמכם השיבותם על דבריכם. כי אמנם כח אחד פועל בכל, אך פעולתו שונה היא לפי טבע הדברים הנפעלים ממנו. ואולם דעו לכם, כי באמת אין כל רע חלוט בעולם – כי כל פעל ה' למענהו, וכחליפות אור וחשך, קר וחם, כן גם כל החליפות והתמורות, הטובות והרעות, הן לעזר ולהועיל לקיום העולם. גם הרעל יצלח לרפאות תעלה, בהלקחו במנה ידועה לפי טבע החולה ומחלתו. כן לכל הנראה לעינינו לרע יש תעודה טובה הצפונה בו, אך עינינו עוד לא נפקחו לראותה ולהכירה. ומה רע ממות? וחכמינו הכירו בו את הטובה היותר גדולה עד כי אמרו על הכתוב במעשי בראשית: “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד – טוב “מאד” זה מות”⁸.

וכוח כמו זה היה לאחד המהגיס עם אמימר, ראש הישיבה האחרון בנהרדעא, ובחפצו להוכיח אמתת דתו, כי יש שתי רשויות המושלות בעולם: הורמיז – אלהי הטוב, ואהורמין – אלהי הרע, הביא לו ראיה מבנין גוף האדם, ויאמר לו: “מחציך ומעלה הנך להורמיז, ומחציך ולמטה הנך לאהורמין!”. על זהענהו אמחמר בחכמתו: “אם האדם הוא נחלת שתי רשויות, איך יתן אהורמין להורמיז להעביר תוצאות חלקו דרך הצנורות אשר ברשותו?”…

אבל בדברים לא יוסרו אנשי קנאות ורב שכל לא יטם להסיר כעשם מלבבם! ויהיו כל ימי המלך הזה רעים לעמנו מפני המהגי, אשר חמתם שתתה רוחו. לאחרונה אסר על ישראל את שמירת יום השבת, ואשר לא יעשה בו מלאכה מות יומת. אבל ה' הקים עליו את הרעה מקרב ביתו, ופתאם נמצא מת על מטתו בחדר משכבו. ובכל זאת לא הונח ליהודים – כי קם אחריו מלך קשה שהרע לישראל מאבותיו, הוא פירוז הרשע⁹, אשר במעלליו לבני עמנו נדמה לאדרינוס קיסר – כי הסיר משפטם כלה: בתי הישיבות סגרו, אספות החכמים נאסרו, בתי הכנסיות נהרסו וילדי ישראל שדדו מאבותם ונמסרו להמהגים לגדלם בהיכלי הורמיז ולספחם אל דתם. ראשי אלופי ישראל הוצאו להרג, ראש הגולה הונא מארי בר מר זוטרא ושני החכמים: אמימר בר ינקא ורב משרשיא בר פקוד הושמו בבור השבי והומתו על קדושת שם ה'¹⁰.

בהגיע הרעה עד הנפש עזבו רבים מאחינו את ארץ ממלכת פרס וילכו לנוע אל ארצות אחרות. אלה שמו פניהם לארץ הודו מזרחה ויגיעו עד חוף מלבר, ששם מצאו את אחינו אשר נאחזו בה מקדם¹¹. והמלך אירבי, מושל המדינה ההיא, קבלם באהבה ויתן לבם לשבת בארץ ולחיות על פי דתם ומנהגיהם ולהיות להם נשיא ומושל מקרבם. ואלה שמו פניהם דרומה אל ארץ תימן אשר בערב הברוכה, ארץ הדרור והחפש, שגם שם כבר ישבו אחינו מקדם קדמתה, ולא עלה עליהם על רומה ופרס מעודם¹².

---

אני נולדתי באיספהן, בירת מלכי פרס בימים ההם. אבי היה איש ארג, ויחי ממלאכת ידו, מיגיע כפיו, והעתות הפנויות לו מעבודה הקדיש לי, בתו היחידה, ללמדני תורה, להודיעני ארחות חיים ולהשכילני בינה. הוא הורני לאהבה את אלהי ישראל, אלהי אבותי, ויספר לי את כל המוצאות את עמנו ובני משפחתנו מאש ועד הנה. ואמי למדתני עבודת נשים, לדעת הליכות בית, לפרוט על פי כלי שיר ולשיר שירי קדש וחול. בעודני נערה שת ששתים עשרה שנה לקח ה' את אבי אליו, ואמי האלמנה עסקה במלאכתו ויהי כל עמלה לי, לכלכלני לטובה ככל אשר מצאה ידה. אבל עוד בשנה ההיא קשתה יד המלך על עמנו: הילדים שדדו מאת אבותיהם ונמסרו לידי המהגים להעבירם על דתם¹³. גם עלי עברה הרעה, ובהלקחי גם אני מאת אמי, אבדה נחמתה האחת בחייה. אבל כח האמונה יגבר על כח הזרוע, וכל תחבלות כהני האון לא עמדו להם להניאנו מאחרי אלהינו ולהשכיחנו דת אבותינו. ובאישון לילה ואפלה, בנפול תרדמה על שומרינו, קמנו יחד ממשכבותינו ונהלל יה, ונשא תפלה לאל חי, ונשפוך לפניו שיחנו בלאט, פן ישמעונו שומרינו ונענשנו קשה – ותפלתנו הזכה ערבה לה' מעלות מחים ומכל קטרת הסמים.

ואמי לא נתנה פוגת לה, ותבקש עצות כל הימים, ותתהפך מסבות בתחבלותיה עד אשר הצליחה למצוא נתיבות בבית כלאנו. בהודע לה כי יבקשו שם אשה כובסת, בקשה אף מצאה לה את העבודה הזאת, ופעל כפיה היה לרצון לפני שומרינו, ותהי הולכת ובאה אל ביתנו. כן מצאה לה מהלכים בינינו, וכן אשרנו להראות יחדו, מבלי דבר דבר, פן יחסדונו שומרינו. ויהי היום ותשכל ידה להמציא לי מכתב קטן, בו הורתני בחכמתה את אשר עלי לעשות לרוחתנו לישועתנו. ויהי ממחרת, בהביאה בגדי לבן אל הבית כפעם בפעם, ואצא בלאט אל המסדרון, ששם הציגה את סלה הריק, ואתגנב ואבוא אל תוכו, ואתכסה בסדין ממעל לי, ואמי העמיסה את משאה האהוב על שכמה, ותעבור על פני שומרי הפתח, ואיש לא עצר אותה בלכתה. כמעט שיצאה משם, שמה את הסל על העגלה אשר יעדה לה, ותסע ותצא את העיר ותבוא עד בית מלון ארחים, אשר שם הביאה מאתמול את רכושה המעט, ושם המון רבה מבני עמנו השמים לדרך פעמיהם ללכת ארצה תימן. בהגיענו אל בית המלון יצאתי ממחבואי ואפול על ברכי ואודה לה' חסדו אשר הצילני מידי מרעים. ואז נפלתי על צוארי אמי הטובה, ונבך ונשיש יחדו על הגאולה ועל התמורה. בנפש מרה עזבנו את ארץ מולדתנו זו, אשר כשש מאות שנה היתה מעון ומבטח לבני עמנו, ונצא לבקש מנוח לנו במדבר לא אדם, אחרי אשר אבדה מנוחתנו בין בני האדם יושבי הארץ אשר עזבנוה מפניהם.

הגענו אל לשון ים פרס. שם מצאנו אניה פורשת נס ופניה מועדות אל חוף הים בואכה ארצה ערב. גלנו ברעדה ולבנו הולם פעם, בנשוא האניה אותנו הרחק מארץ לוחצינו, להביאנו אל ארץ השלום, אשר אליו אנחנו נושאים את נפשנו. השמים טהורים ממעל לראשנו והים רחב ושקט סביבותינו – שני זכרונות עולם למעללי אלהי שדי, אשר גדול מעל שמים חסדו וצדקתו תהם רבה ואמונתו לדור דורים.

איה איפוא אמצא לחפש דמיון יותר נכון מהים הרחב המשתרע מקצה הארץ ועד קצה? על פני הים השקטים והשאננים תעבורנה האניות לבטח – כיושבי ארץ שלום הנפגשים כאחים יחדו, בלכתם איש אל עבר פניו. רבואי רבבות נטפי מים יתלכדו והיו לים אחד – כיושבי ארץ שלום הנאחזים יחדו כמשפחה אחת. חפשי ינועו גלי מימיו בהנשאם לאטם מרוח על פניו יחלוף, והוא ארח עולם ישמור, כחק שם לו יוצר בראשית. כן גם בחיי עם יושב לבטח: השלום הוא אבי החק, והחק מגן לו, ופקודת שניהם שלות השקט ובטחה לארץ ויושבי בה. אבל אוי ליום עברות, בהנשא סופה וסער מתגורר, אז יהיה הים כמרקחה, הגלים ירומון גבה הרים, האניות תתנגשנה אשה באחותה ויחדו תתפוררנה ותהיינה לשבבים! כן כי תעבור רוח קנאה על הארץ, לסכסך יושביה איש ברעהו – אז לא יכיר איש את גבר עמיתו ואת שכנו הקרוב לו: אז יצר להם מקומם במרחבי ארץ וקם זה על זה לדחותו מפניו, וקם החמס למטה רשע, ויצר עמל עלי חק, להפריד בין אחים, לדכא האחד מפני השני – אז תשחת הארץ מפניהם ויחדו יכשלו ויפולו ומרוח אפם יכלו. –

אחרי ימים לא כבירים הגענו לבטח אל החוף. שם הורקו האניות מאוצרותיהן, אשר העמיסום על דבשת גמלים להביאם אל טבור הארץ. ימים אחדים נפשנו שם, ונכן לנו מזון ומים לדרכנו במדבר הגדול אשר עלינו לעבור. כעברנו על פני כפרים אחדים, אהלי שבטי הבידואים יושבי המקום, הגענו אל קצה המדבר. ומה נורא ומה נאדר המחזה! בכל מרחבי המקום אין כפר, אין אהל ואין מלונה, אין נפש חיה ואין עץ צומח נראה לעינים, רק משטח חול חם כתנור ודק כאבק פורח על כל סביבותינו, רק שיח וחרול נראה לפעמים מבין החולות, והוא חשוף חשפה ויבש כחרש. והארץ תהו ובהו ודומית מות מרחפת על םניה, מגור מסביב.

שני לילות לנו במדבר ציה. גבי גמלינו היו יצועינו תחתינו ומכסינו השמים הטהורים עם כוכביהם המזהירים באור ישרות. ביום אכלנו החרב והקרח בלילה. ביום השלישי הגענו אל גבעה אחת הדומה כאי על פני ים, ועליה כר נחמד צומח ששה שקמים גדולים ועבתים, אשר אנשים למאות ימצאו עם גמליהם מחסה בצלם הנעים המשובב נפש. קרוב להם נמצא מעין מים חיים נוזלים מנקיק סלע. בצל ההוא חמדנו לשבת ולנוח מעמל הדרך, ונשב נפשנו במי המעין וגם לגמלינו השקינו. יקר היה המחזה, בשבת כל הארחה תחת השקמים הגדולים על הכר הירקרק, אשר היה לנו כגן עדן בישמון דרך, ומאחרינו גמלינו שולחים ראשיהם בין כתפות מנהגיהם, ומי הסלע הומים באזנינו כמו קוראים הם לנו לשתות מהם לרויה ולהשתעשע בם ככל אות נפשנו. עד מהרה נפתחו הצרורות, הוצאו דודי הנחשת, לקטי סעיפי העצים היבשים, נשאבו המים בששון ממעין הישועה, ובהערך המדורה בשלנו לנו את הדורא¹⁴. ונאכל לשבע נפשנו. אחר זה שכבנו על דשא העשב בצל העצים וננוח מנוחת הצהרים. ואז קמנו כלנו לעשות דרכנו הלאה.

בנפש נכאה ובלב נפעם עזבתי את המקום הנחמד ההוא, כמו הגיד לי לבי דבר מה יקרני.

שעות מספר נסענו במדבר הנורא בשבתנו על גמלינו, הנושאים אותנו ואת חפצינו. והנה נהפכו פני הרקיע לירקון והשמש האדימה כדם, וחם גדול מלא את האויר עד מחנק נפש. גמלינו כרעו רבצו תחתיהם וישחו ראשיהם ויטמנו פתחי פיהם ונחיריהם במשקי החול. אז ידענו כי רוח זלעפות ¹⁵ קרובה לבוא. ונמהר ונצנח מעל גמלינו ונפול על פנינו ארצה, ולא משנו עוד ממקומנו עד עבור הרוח המשחית: מחמו הרב נכמר עורנו וכנחל גפרים בער בו, ואש קדחה באפנו ותלהט קרבינו.

מעט מעט עבר הזעם, והרוח חדל מזעפו. הגמלים קמו לאטם בהאנקם יחדו, ואז קמנו גם אנו ונשב ונעל עליהם בבראשונה. החם חדל וקרה נעימה מלאה מקומו וכן נעמה לנו דרכנו עד בוא השמש.

כנטות צללי ערב גדל הקר עד כי סמר מפניו בשרנו. ופתאם גבר הרוח ויהי לסערה, וענן חול כבד התנשא על פני המדבר ויתחולל עלנו לבלענו. חרדות לבשו כל אנשי הארחה, יחד עוררו לויתן וישאו בכי ונהי תמרורים. ואמי הרחמניה אשר ישבה עמי על כר הגמל, מהרה ותכס עלי בשמיכתה, ותחבקני ותדביקני אל לבבה באהבה נצחת. ובטרם תשוב אלי רוחי נערמו עלי ערמות חול עד כי לא יכלתי עוד לנוע מפני כבד משאו. ברב כח הרימותי השמיכה מעל פני לשאוף רוח, אז חזקתי אמצתי זרעותי להסיר מעלי את נטל החול – כי הנה עבר הרעש והסער קם לדממה, ואמצא את אמי ואחז בידה הקרה לעזור לה לצאת מתוך ההפכה. אבל לשוא הניעותיה ועוררתיה, לריק קראתי אליה מנהמת לבי, צעקתי בכל כחי – כי החול המכסה עליה שם מחנק לנפשה. נשאתי את עיני מסביב לקרוא אלי לעזרה, אבל מאיש ועד בהמה לא נראה עוד בכל סביבותי, כי על כלם נפל החול הרב ויכס עליהם בצלמות, רק פה ושם נראו ראשי הצרורות מבעד לגבעות הקטנות, לאות כי שם נקברו הגמלים נושאיהם. עד כה וכה הסירותי את החול מעל גופת אמי המתה, ואתנפל עליה במר נפשי ואקונן מרה וארחץ פניה בדמעות עיני ואבך עד אשר לא היה בי עוד כח לבכות. אז החלותי להתבונן לאחריתי, ולבי חשב בקרבי, מה לעשות בישמון זה, במדבר לא אדם בו? מי יראני דרך לבוא אל מקום מושב ומה תהי אחריתי? פתאם זכרתי את הגר שפחת שרה, אשר גם היא הלכה ותתע במדבר וכמעט אמרה נואש לנפשה. והנה נראה אליה מלאך ה' מן השמים ויבא לה עזרתה מקדש. אבל עתותי הפלאות הלא עברו – אמרתי לנפשי – ומלאכי מרום לא ירדו עוד משמים ארצה, להושיע לבני אדם ולחלצם מרעתם! והנה עלתה על זכרוני אמרת אבינו הזקן, דוד בן ישי, בזמרה אשר הורני אבי בילדותי, לאמר: “לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך”¹⁶.זאת זכרתי והתנחמתי :כי אמנם עוד מלאכי יה שומרים לאדם השם בה' מחסהו. האמונה היתה צרי למכאבי האנוש. חפרתי בגבעת החול אשר ממנה יצאתי, וכהרבותי לבקש מצאתי את צרורנו שהיה על גמלנו, ומבלתי יכלת לשאת עמי את כל הנמצא בו, פתחתי חרצבותיו ואוציא ממנו את הדברים הנחוצים לי יותר : את כנורי, את מגלות הזכרון לבית אבותי ומעט משמלותי שהיו לי ואת היותר השארתי על מקומו. אחרי כן כסיתי גוית אמי בחול וארטוב גל קברה בדמעות עיני ואבך עליה בכי גדול. אז לקחתי את שמחכתי ואצרור בה את חפצי ואפקיד רוחי ביד ה' ואשא רגלי ואלך מבלי דעת אנה אפנה, אם לפנים או לאחור, אם להימין או להשמאים – כשעה כתיתי רגלי עד כלות כחי. מקור הלילה רחפו כל עצמותי, ואבלי ויגוני הוגיעוני וידכאוני. וארבץ תחתי ואשים את צרורי למראשותי ואתכס בשמיכתי, ועד מהרה נמתי נרדמתי ואישן עד הבקר. – כזרוח עלי השמש הקיצותי משנתי ואביט סביבי ואשתומם, כי לא ידעתי איך באתי הנה. גם בזכרי את כל התלאה אשר מצאתני ביום אתמול כי יעבור, לא האמנתי בנפשי, ואהי בעיני כחולמת בהקיץ. אבל מעט מעט שבה אלי בינתי ואזכור את אמי ואשוב ואבך תמרורים, ואחר כן שפכתי שיחי לפני אלהי בתפלה זכה אשר למדני אבי. אש התעודדתי ואקום ואצרור את חפצי ואשים צרורי על שכמי, ואלך שעות אחדות עד אשר נראה לי מרחוק כר ירקרק, אי מדבר, ואשים פעמי אליו ואבוא אל אחד השיחים ואשב שם לנוח. והנה הקשיבו אזני קול מצלות! ואקום ואלך אחרי הקול עד הגיעי אל באר מחם, ועל ידה אנשים ערבים חנים עם גמליהם, ומרחוק נראה לי כפר גדול, כלו נטוע אהלי רועים נוסעי בעדר. זאת ראיתי ונהרתי ולבבי פחד ורחב.

האנשים היושבים על יד הבאר הביטו אלי ויתמהו, וישאלוני מי אני ואי מזה באתי.

ספרתי להם בדברים אחדים את הקרות אותי, ואתחנן אליהם לתת לי מעט אכל להשיב נפשי. ויקם ערבי אחד ויוציא מילקוטו צליל לחם שעורים ונאד חמאה, ויחתוך לי פת לחם וישם עליה חמאה ויתננה לי. לו נתנו לי לחם כזה בהיותי בבית אבותי אזי מאסתי לנגוע בו, אבל לנפש רעבה ינעם כל אכל. כאשר סעדתי לבי יעץ הערבי אותי ללכת אל נשיאם, ונתן לי מגן ומחסה בצלו. אנכי הודיתי לו על רב טובו והוא קם וילך עמי ויראני את הדרך לבוא אל אהל הנשיא. בהגיעי אל פתח האהל פתחתי את צרורי ואוציא ממנו את כנורי, ובפרטי על פי מיתריו נשאתי קולי ואשמר משכיל, ואפתח במשל פי, ואשיר את השיר אשר למדתני אמי, שיר

העץ והאדם¹⁷

יתהלך הנודד בישימון נסע

השמש ממעל רשפי אש זרע

על ארץ תלאבות, אין צמח, אין שיח:

ועיפה ורעבה נפשנו הריקה,

ולשונו בצמא אל חכו דבקה,

אף רוח זלעפות מסביב יפוח.

ופתאם מרחוק תרא לעינים

צמרת התמר רבת העפאים,

יניעו ראשמו, לנודד ירזמו:

בנאות דשא שמה, בינות לנצנים

יתנוצץ ככסף שם נחל עדנים,

ובקול המיה נעימה מי-בדלח יזרמו.

ובגבהו יתנוסס שם רב הענפים

התמר הרענן, פרותיו נשקפים

מבינות לעלים מלאי העסיס:

שם יגש ינוח העיף, הנודד,

ממימיו, מפריו ישת, יאכל, יתעודד:

מה-ינעם לו פריו ובצלו מה –ישיש!

"התמר, התמר, במה אברכך?

יביע הנודד – כי ימתק פריך?

כבר מתוק לחך הוא ומרפא לנפש:

כי תגדל ותשגשג על יובל המים?

הן פאר פארותיך כבר ימריא שמים,

ובצלך תנוח, תתענג כל נפש.

"זאת אפוא ברכתי, כי גם הדליות,

ממך תלקחנה, תהיינה פריות

כמוך, התמר, פרי תנובה תעשינה!"

האדם עץ-שדה, הנדיב-התמר

נדבותיו-פרי נעמו, מעינו-צוף אמר:

ובצלו לשבת מה עיני תכלינה!

---

כהחלי לשיר יצאה מן האהל נערה שחרחרת ונאוה ותקשב לקול שירתי בתאות נפש. אחריה יצאו שני נערים יפים ויעמדו ממולי, ואחריהם יצא הנשיא, איש כבן חמשים שנה, זקנו השחור יורד על פי מדותיו ומגיע עד החגורה אשר במתניו, ופניו מפיקים ישר וצדקה, חכמה עם גבורה. ככלותי לשיר קרב אלי ויאמר :

הן קולך ערב ושירתך נעמה. ועתה סורי נא האהלה ומנעת גרונך מצמאה, והחלפת כח אחרי בואך בצלי!"

עשיתי כדברו ואבוא אחריו אל אהל יפה ורחב ידים, אשר רצפתו מכסה ביריעות מעשה רקמה, ולעברי קירותיו יצועים יקרים למושב ולמשכב. הנערה היפה עברה לאטה על פנינו אל אהל אחר אשר על יד הראשון, ורק מסך מבדיל ביניהם, ותוציא משם כוס מלאה חמאה נמסה¹⁸ ותתן את הכוס על ידי.

“טעמי וראי כי טוב!” – אמר אלי הנשיא במאור פנים בשומו כף ידו על שכמי.

כהריקי את הכוס עד תמה שחרני הנשיא לספר לו את קרותי. ואעש כן. והוא הקשיב לכל דברי בשום לב, ואז אמר אלי בחמלה רבה :

“הנחמי נא, ילדה ענוגה ונוגה! גם הגר אמנו תעתה במדבר בישימון דרך, ואלה¹⁹ רחם אותה כרב חסדו ויחש ישועה לישמעאל בנה, בהתעטף עליו נפשו מרעב ומצמא. ויגדל הנער ויהי למלך בעיר מיכה²⁰, ויהי אב להמון גוים גבורים ועצומים אשר כבודם מלא עולם”.

“ומי זאת האשה הגר?” – התחפשתי ואשאל כלא יודעת, אף שידעתיה היטב על פי ספר קדשנו, וזכרה עלה גם על לבבי זה מעט: אך הואלתי לשמוע מה ידברו בה הערבים, צאצאי ישמעאל בנה. גם ידעתי כי לקחת רצון מאיש ערבי, אין טוב כי אם להטות אזן לשמוע מפיהו תהלת אבותיו ונפלאות מוצאו מקדם. ולבוד – זה שם הנשיא – נדרש לי בכל אות נפשו ויספר לי את ההגדות האלה²¹:

---

“כהיות רעב בארץ” – ספר הנשיא בהושיבו אותי על היצוע ממולו – "עזב אברהים (אברהם) אבינו, “חאליל אילהי”²² את ארץ אבותיו וילך ארצה מסר (מצרים). ויהי כראות יושבי המקום את שרה אשתו כי יפה היא מאד ויקחוה ממנו בחזקה ויביאוה אל פרעון (פרעה) מלכם. ויהי כשלוח המלך את ידו לאחוז בה, ותיבש ידו ולא יכל להשיבה אליו. ויחל פרעון את פני שרה להתפלל בעדו אל אלהיה, להסיר מעליו את הרעה הזאת. ויבטיח אותה לאמונה, כי אם ירפאהו האלהים ותשוב ידו אליו, והשיב אותה אל בעלה אשר ממנו לקחה. ותתפלל שרה אל אלה ותשב ידו אליו ותהי כבראשונה. אבל המלך לא שמר דברו, וכמעט שבה אליו ידו וישב וישלחנה אל שרה לתפשה. וינגעהו ה' שנית, ויתחנן אל שרה עוד הפעם להתפלל בעדו ולחלצהו מרעתו, וכאשר נרפא גם בפעם הזאת, לא חרש עוד עליה רעה וישלחנה בשלום ובכבוד, ויתן לה את הגר שפחתו להיות לה לאמה.

“ואברהים נכבד מאד, והוא זקן בא בימים ובנים אין לו לרשת רכושו אחריו, ואשה אחרת לא יכל לקחת על פני שרה, כי כן נשבע לה בימי נעוריו, בקחתו אותה לו לאשה. ויהי כאשר זקנה שרה מהיות עוד לאם, וידבנה לבה אותה, ותקח בידה את הגר אמתה ותתננה בחיק בעלה. ותהי הגר לאברהים לאשה, ותהר ותלד בן ותקרא את שמו אסמעיל (ישמעאל). וישמח אברהים מאד כי נתן לו אלה זרע ויברכהו בפרי בטן. והגר לבשה גאות ותקל גבירתה בעיניה. ותקנא בה שרה ותצר לה ותענה. ויצר לאברהים מאד כי נשבת שלום ביתו. ויצוהו אלה לשמוע בקול שרה ולשלח את הגר ואת בנה מפניה. ויקח אברהים את האשה ואת בנה ויוליכם ארצה ערב, אל המקום אשר אמר לו אלה – הוא המקום אשר עליו בנויה עתה העיר מיכה הקדושה. אבל בעת ההיא היה שם מקום מדבר, ארץ ציה בלי מים ובלי כל עץ ושיח ודשא עשב. וכראות אברהים זאת ויירא מאד ויצר לו על אדות הילד ואמו. ובכל זאת אמץ לבבו בשם אלה ויפן אל הגר ויאמר לה: “פה במקום הזה אעזבכם ביד אלה והוא יגמר בעדכם”.

“הוי אדני ובעלי! – קראה הגר בהתרפקה עליו ובאחזה בו בחזקה – האמנם תמצא את לבבך לעזוב אשה רפת ידים עם ילדה הקטן למות פה במדבר, בארץ צחיחה?”

“הנני עשה רצון אלה!” – ענה אברהים בעצבת לב, ויברכנה וילך.

"כן נשארה הגר על המקום ההוא עד כי תם הלחם והמים אשר היו לה. וירעבו ויצמאו האם ובנה יחדו. ובעטוף לבה קמה הגר ותרץ בין סאפה ומרבאט, שתי הגבעות אשר על פני מיכה, ועיניה כלות לשוא אל מוצא מים להשיב נפש. והנער ישמעאל נשאר על מקומו, ובראותו כי אמו איננה עוד עמו וישא את קולו ויבך. ויקרא אל אמו לשוב אליו, ובקראו לה התמרמר וירקעע ברגליו. והנה נבקע התהם תחתיו ויהי למבוע מים. וקול צהלת הנער הגיע לאזני אמו, ותמהר ותשב אליו, ותרא את עין המים ותאורנה עיניה ויעלוז לבה. ותמהר ותשפוך חול ועפר סביבותיו, לבל יחרבו מימיו – הוא המעין הנמצא בהקאבה ²³ אשר בעיר מיכה עד היום, ושמו נקרא “זמזם”, לאמר: “שור וראה!” – כקול אשר השמיע ישמעאל בהגלות לו עין המים מתחת לרגליו להחיות נפשו השוקקה.

“והנה ארחת בידואים באה ותחן על פני ההר ארפט, ושנים ממנה יצאו לראות את המקום ולבקש מים לשתות כי צמאו. ויהי כראותם המון צפרים עפות אל מורד גבעה אחת, ויאמרו בלבם:אין זאת כי אם יש שם מוצא מים! וילכו שמה גם המה ויבואו אל באר הגר, וימצאו את האשה ואת בנה, וישתוממו וישאלוה: “מי את ולמי הנער הזה ומאין המים האלה? כי הנה אנחנו גרי המדבר מאז ומקדם ומעודנו לא נבקע לנו מעין במקום הזה”. ויהי כשמעם מפי הגר את דבר הפלא, וישתחוו לה ולבנה וישחרוה לתת להם לשבת עמה ועם הנער ברוך אלה. ותאות להם הגר ויתקעו האנשים אהליהם במקום ההוא. ויגדל ישמעאל בתוכם ויהי רבה קשת, וכאשר מתה הגר והוא כבר היה לאיש, ויאמרו האנשים איש אל רעהו: “הן המעין הזה נבקע פה בגלל ישמעאל אהוב אלה, ואם יעזבנו הוא וייבש המעין ויחרב מקורו. הבה נתחכמה לעצרהו עמנו!”. וידברו על לבו לקחת מבנותיהם לו לאשה, ויעש ישמעאל כן ויוסיפו עוד כבדהו ויהי להם לראש”.

---

“עתה אספר לך על דבר ישמעאל והנשים אשר היו לו” – אמר אלי הנשיא, בהיטיבו מושבו תחתיו ובהחליקו בידיו את זקנו מרחב לבב, כי היה שבע רצון, בהמצא לו אזנים קשובות להגדות בני עמו.

"ויהי היום ויזכור אברהים את ישמעאל בנו ויחפוץ לבקרהו במעונו לדעת את שלומו. וירע הדבר בעיני שרה, ותאלצהו להשבע לה כי לא יסור אל ישמעאל האהלה, אך קרא יקראהו לצאת אליו. ויעבור אברהים על פני אהל משכן ישמעאל, ויך במטהו לפני הפתח. ותצא אשת ישמעאל לקראתו, וישאלנה אברהים מי היא, ותען ותאמר: “אשת ישמעאל אני, ראש השבט הזה”.

“ואיה בעלך?”

“הוא הלך לצוד ציד”

“הן כבד לי לרדת מעל גמלי – אמר אברהים – ועתה הואילי נא והביאי לי מעט אכל לסעוד לבבי, כי רעב אני!”.

“אין לי מאומה! – ענתה האשה – כי בעלי הלך בדרך מרחוק והארץ כמדבר”.

"ואברהים חפץ רק לנסות את אשת בנו ולדעת את לבבה. ויפן ויאמר לה: “הנני הולך לדרכי, והיה כשוב אליך בעלך, ואמרת לו כי עבר פה איש זקן, והגדת לו עצתי: לשנות מקום אהלו”.

"ויהי כשוב ישמעאל מדרכו, ותספר לו אשתו כי היה פה איש זקן, וכה מראהו וכזאת דבר. וידע ישמעאל כי היה בזה אברהים אביו, גם הבין אל דבריו ויגרש את האשה ולא יסף עוד לדעתה.

"בימים ההם סר שמה איש אחד ושמו אלמודד בן קטורה (?), אשר היתה לאברהים לאשה אחרי שלחו את הגר מעל פניו. ויבחר ישמעאל באחת מבנותיו ויקחנה לו לאשה. ויהי היום וישב אברהים ויעבור על פני אהל ישמעאל בנו, ויעשה כל כבראשונה. והאשה גם היא ענתה אותו ככל הדברים ההם. אך בבקשו גם ממנה מעט אכל לסעוד לבבו, מהרה האשה האהלה, ותוציא משם חלב ובשר ותמרים ותושיטם להזקן בפנים מאירות ותאמר:

“סלח נא, איש יקר, כי לא אוכל תת לך לחם, כי אזל מכלינו ואיננו!”.

ויטעם אברהים מכל אשר הושיטה לו האשה הטובה, ויברך על האכל ויאמר: “יתן אלה והיה המקום הזה מלא תמיד מכל הטוב אשר נתת לי בזה!” ²⁴. ותשתחו האשה ותאמר: “הואילה נא, ורדה מעל הגמל וארחץ ראשך וזקנך לנקותם מאבק הדרך!”. אבל אברהים לא יכל לרדת, כי זכר את שבועתו אשר נשבעש לשרה. ויברך את גמלו, ויורד רגלו האחת על האבן אשר נמצאה שם, ורגלו השנית נשארה על הגמל. וישח אל האשה למען תגיע אליו בידיה. והיא רחצה את ראשו ופניו עד אשר נקו כלה מן האבק. אז אמר אברהים אליה:

“הנני הולך לדרכי, היה בשוב אליך בעלך, ואמרת לו כי עבר פה איש זקן ויברכהו ויאמר כי מקום אהלו טוב כאשר יפה מאד”.

"ויהי כשוב ישמעאל מדרכו, ותספר לו אשתו, כי היה פה איש זקן וכה וכה מראהו וכזאת וכזאת דבר. ויבן ישמעאל כי היה בזה אברהים אביו, ויפול על צוארי אשתו וישקנה ויאמר לה: “הן הזקן אשר היה בזה הוא אבי, ובהללו מקום אהלי הלל אותך, ותהלתך בפיהו נעמה לי מאד, על כן מישרים אאהבך!”.

"ואלה ברך את ישמעאל ואת אשתו השנית, ויולדו להם בנים הרבה, אשר היו לשבטים גדולים ועצומים ומהם מלאה ארץ ערב עד היום הזה. –

---

"אחרי הדברים האלה ואלה צוה את אברהים להשיב מקדש הקאבה במיכה על מכונו. ושה דבר המקדש:

"כאשר גרש האדם מגן העדן, התחנן אל ה' לתת לו לקחת עמן דבר אחד לזכר המקום הטוב אשר הוא עוזב. ויעתר לו אלה ויתן לו אבן אחת לבנה ומצהירה מאד. וילך אדם עם חוה אשתו ויבוא עד המקום אשר עליו עומדת עתה העיר מיכה. שם הניח את האבן ויעש לה מקדש: בו הרבה להתפלל ולהתודות על עונו, ויסך על האבן נסך דמעותיו עד כי חשך משחור תארה. ויהי בבוא המבול לשחת כל הארץ, ויצו אלה את מלאכיו וישאו את האבן ואת המקדש השמימה, ורק יסודות המקדש נשארו באדמה. ובימי אברהים, ידיד אלה, זכר אלה את מקום קדשו ויראהו לאברהים אהובו בחלום חזיון לילה, ויצוהו לבנות לו את המקדש כמראה אשר הראהו. ויעש אברהים כדבר אלה, ויסר את שכבת החול המכסה על יסודותיו כקומת איש לגבה, וישמעאל בנו עזר על ידו. וכאשר הוקמו הקירות ולא יכל עוד להגיע אליהם בידיו, לקח אברהים אבן גדולה ויניחנה שם ויעמוד עליה עד אשר השלים כל המלאכה – היא האבן הנמצאה עתה במקום הקדשונקראה “מקאם אברהים” (מעמד אברהם) עד היום הזה. אבל עוד לא ידע אברהים איפוא יהיה מקום המבוא למקדש אשר כוננו ידיו. אז נראה אליו המלאך גבריאל, ובידו האבן השחורה אשר הביא עמו מן השמים, ויניחנה שם ויצוהו לעשות המבוא במקום ההוא. והאבן השחורה ההיא נשארה במבוא הקאבה וכל המאמינים, יראי אלה, עולים שמה לרגל ומקיפים את האבן הקדושה ומנשקים אותה בחרדת קדש.

"וכאשר תם המקדש להבנות חנכוהו אברהים וישמעאל בנו, ויתפללו בו לאמר:

“אנא, אלה, קבל נא לרצון את מעשה ידינו אשר הקדשנו לך בתם לבנו, כי יודע כל אתה ואין דבר נעלם ממך! הביאנו בסוד חסידיך, ויהיו נא בנינו הבאים אחרינו לעם מקדשי שמך! הראנו אלה דרכך ונדע במה נעבדך! האזינה אל תפלתנו והאירה פניך אלינו, כי אלה טוב ורחום אתה!” ²⁵.

“ויחי ישמעאל מאה ושלשים שנה ויולד שנים עשר בנים שהיו נשיאים לאמותם בארץ ערב אחזתם. ובמות ישמעאל היה נביות בכורו ראש לכלם. אבל מוסדי השלום נהרסו בימי צאצאיהם אחריהם. הקנאה הפרידה בין אחים, וארץ ערב היתה כמרקחה מרגשת השבטים בני עם אחד אשר התקוטטו יחדיו כל הימים, - כי אמנם המדון הוא פוטר מים, אשר מצער הוא בראשיתו. ובאחריתו ישפך כנחל איתן להחריב ארץ ולסחוף גוי ואדם יחד, פעמים הרבה פרצה ביניהם מלחמה עצומה בעד דב קל אשר איננו שוה אף באבדן נפש אחת. כן נשלמה זה לא כבר מלחמה רבת דמים אשר פשטה בכל הארץ ארבעים שנה, בגלל סוס אחד אשר שדד בן שבט אחד מבן שבט אחר. גם האמונה באלה האחד אבדה ונכרתה מקרב בני עמנו, ותחתיו הסכינו לעבוד לאלהים הרבה, לכוכבי השמים ולכל מראות הטבע והקאבה אשר נבנתה על ידי אברהים וישמעאל לשם אלה העליון מלאה עתה אלילים מעשי ידי אדם, אשר אותם יעבדו ולהם יתפללו ובשמם יתברכו סלה”.

---

הנה כן ספר לי הנשיא יותר מאשר חפצתי. ואנכי הקשבתי רב קשב עד כלותו לספר. אז שאלתיו:

“האמנם היו כל הערבים לעובדי אלילים?”

"לא! – ענה הנשיא – כי יש בהם גם נוצרים גם יהודים, ובממלכת תימן הקרובה לנו יש גם מלך יהודי, ושמו יוסוף (יוסף) דו נואס, לאמר: בעל התלתלים, כי שער ראשו ארוך וקוצותיו סדורות לו תלתלים. הוא גבור מלחמה אשר לא ישוב מפני כל, וקנאתו תקשה לבבו להכביד ידו על בני האדם ולאלצם לקבל אמונתו. לעל כן לא יתכנו דרכיו, - כי אם יחטא איש לאלה, ופללו אלה, ולא לאדם לריב ריבו. גם אלינו שלח מלאכיו להעיד בנו לקבל אמונתו ולהכירהו עלינו למושל עליון. ואנחנו, עם חפשי אשר מעודו לא עלה עליו על, השיבונוהו דבר לאמר: “מי נתן לך המשפט לדרוש מאתנו כזאת?”. ועל זאת שלח לנו ארגז מלא תמונות כל כלי נשק, ועל מכסהו חרות לאמר: “הנה זה משפטי ובו אכריעכם!”. ונעש גם אנו כמהו, ונשלח אליו ארגז מלא חול המדבר, ועליו חרותה תשובתנו לאמר: “הנה זה לנו מחסה ועז!”. אז עלה עלינו בחיל רב. ויהי כבואו המדברה, והנה התחולל סער גדול ורוב חילו נקבר בערמות החול. וישב בבשת פנים אל ארצו. עתה נכון לבנו בטוח כי לא יוסיף עוד להרגיזנו. אכן ערב ארצנו היא ארץ החפש לעד ולעולם, ואוי לאיש ועם, אשר ישיאהו זדון לבבו לקחת חפשנו ממנו!

“אבל ברוב דברי שכחתי כי עיפה את ונפשך מבקשת מנוחה! – קרא הנשיא פתאם – לכי איפוא, בתי, אל האהל השני ותני מרגוע לנפשך על היצוע אשר תמצאי נכון לפניך!”.

פקודתי זו מלאתי בכל נפשי. ואסור אל האהל האחר, ששם ישבה אשת הנשיא ובתה העלמה וכפיהן תמכו פלך. הנערים נהגו את הצאן אל המרעה, ואנכי שכבתי ואישן ושנתי ערבה לי עד הערב.

הקיצותי משנתי בעצם העת אשר ישבו לאכול ארוחת הערב, ובראותם כי התעוררתי משנתי קראו גם אותי לאכול אתם. דורא, ארז, בשר עוף, חלב עזים וגבינת גמלים הובאו כאחד והושמו לפנינו. כפות וסכינים ומזלגות לא נראו על השלחן, אך האצבעות מלאו מקומם. הדורא והארז לשו בידיהם לכדורים קטנים וישימום אל פיהם או השליכום אל פי רעיהם בעשותם להם שחוק ובנתנם שעשעים לנפשם. הבשר קרעו באצבעותיהם. כל עת אכלם לא דברו דבר – כי כן מנהגם מאז ומעולם. ככלות כלם לאכול קמו יחדו ממקומם ויברכו איש את רעהו. והנערה בת הנשיא נטתה אל אביה ותלחש דבר באזנו, ברמזה עלי בעיניה, והאב נענה לה, ויפן אלי ויאמר:

“הנה בתי מבקשת אותך על פי, להשמיע הוד קולך באחת מנגינותיך!”.

אחרי דברו לא שניתי. ואפתח את צרורי ואוציא ממנו את כנורי ואשיר שירת

השנה והמות.

בישימון, עת על הרי תהו

לא יצאה עוד שמש שלהבת,

הרעים מקדם נפגשו,

השנה ומרעה המות.

משוטט סביב כדור הארץ

בימים באיים עברו,

בעליצות איש אחיו ברכו

ונעימות שם יחד נדברו.

וליד שר המות צבאותיו

המפיצים חתת ובלהות:

מילידי עלילות בני אדם

הרבות בתבל התלאות,

התאוה, הקרב גם הדאגה

איבת השנה צרתה,

ותבחר במות מעודה

בבריתו נאמנה היתה.

וליד העדינה השנה

יתהלך החלום רב הענין,

ההולל, לו משחק הטבע

המקום, העת גם הקנין:

המנוחה גם תמת הנפש,

היין, עבודת הפרך,

אהובי השנה מקדם,

ילוו עליה בדרך.

"מאין, אחותי הנעימה

תבואי?" ישאלה המות,

"מאהל דל עתה אשובה

ממשכן עמל ועצבת.

העבד האבד בו ישב,

שיומם לא ידע מנוח:

אנכי עיניהו סגרתי,

כי יישן, כי יחליף שם כח

"החלום, בני הנעים אהבו,

הביאו אל ארמון הקסם,

שמצפים קירותיו בכסף

פתוחיו בזהב בכתם.

וצבא הסריסים לו סביב,

ולמוצא שפתיהו ייחלו

מפניו יחרדו כלהם,

ממבט עיניו יבהלו.

"ועדויה תפארת לימינו

שם רעיה יפהפיה ישבת,

ממעין תענוגי האהבה

נפשו האהובה שאבת.

ובידה הצחה משלג

ביין תמלא הגביע:

ובעינה השחורה כליל

ברק זהר האהבה יופיע.

"על מטת שן רבודה במשי

אז ישכב ובגאון סרוח,

ולמנגינות פלא מסביב

יתענג בו יגיל הרוח.

אז יאמר אנומה ובגאון

יקרא “הס!” ויעצם עינים:

ולפתע עזבתיו בזעת אפים!"

“התולים עמדי גם אני” –

לה יצהיל המותק קולהו -

"מאהל הכלי אשובה,

בו עני ודל לא יבואו,

האכזר לא ידע חנינה,

לזהב יאמר: אתה אלי!

מה-נבהל, מה-פניו חורו

לשמע הפעם הוד קולי!

"על יד ארון ברזל התיצב

הסגור במסגר ובריח

בל יהין איש זר בו לגעת.

שם יומם ולילה ישגיח

שם טמן רב זהב וכסף

מדמעות עשוקים רטבו,

שם בטח וילעג למות

ולדבת משנאיו כי רבו.

“הקץ בא עליך” – קראתי –

“בן-אדם, למות הכונה!”

"חנני נא שנה, שנתים,

רב שחד ומתן אתנה!"

“לא אוכל אחכה אף רגע” –

עניתיו – היה נכון לקרץ!"

וכרגע התפלץ ויפל

כבול עץ על פניהו לארץ.

“הה שמרו נא, שמרו אצרותי!”

מלתו אחרונה היתה.

נשמו טירות התפארת

ידהו ברב עמל בנתה,

כל שכיות חמדו, שאסף

ביגיעת הבשר, הרוח,

יירש היורש ההולל

המפזר עמלו לרוח." –

"ומי יעז תחת השמש

משנינו?" השנה שאלת

"אני הוא, שעזי עז נצח,

זו ידי בכל המשלת!"

• אך לי בני האדם ישאפו

כמאשר כאמלל כלהם,

בי ימצאו מנוח ונחם!"

יתוכחו הרעים ובזעם.

יריבו יתוכחו הרעים

יתקוטטו אף ירבו השאון:

אז תגש אלימו הדאגה,

תתצב ותדבר בגאון:

"הקשיבו המשפט חרצתי,

אנכי מודעתכם הזקנה!

אנכי מחוללת המות,

מפני נודדת השנה!

"התאחדו נא, הרפו מריבות,

תתחדש אהבתכם כנשר!

לבני תמותה יחד תביאו

מנוח, נחמים ואשר:

העיף במלחמת החיים,

שבע רגז ותלאה בחלד,

תביאו אל חפי מבטחים,

ינוחו שם ישיש וילד.

"ולהרגיז לעול המנוחה

יתיצב כצר לו המות,

ולבבו אם יוסיף יקשיח

השנה אז אותו עזבת:

ולבב תמימי דרך כי ימחץ

ויפוצץ חץ רעל המות,

אז תמריא במרומים הרוח,ונעימות אין קץ שם שאבת".

כל שומעי התענגו על נעם שירי העברי, אף שלא הבינו הדברים. וככלותי לשיר בקשוני להגיד להם פשרם, ובקשתם זו עשיתי, וישבעו משנה נעימות. והנערה נפלה על צוארי ותבקשני להשאר עמם ולהיות לה לרעיה. גם הנשיא בקשני על ככה. ואעתר להם, ויהי הדבר לרצון להנשיא ולשמחת לבב להנערה, אשר דבקה בי כאחות נאמנה.

כשלשה חדשים עשיתי שם. ואעזור על יד הנשים בעבודת הבית, ואורה את צורידה – כן שם הנערה – לפרוט עלי הגיון בכנור. והיא עשתה חיל בלמודי, כי היו לה אזן קשבת ולב רגש, נפש רכה ורוח דמיון כביר, סגלת כל בני הערב, יושבי אהל ומקנה. בשום לב הקשיבה לכל דברי, בספרי לה תולדות עמי, ובאות נפש שמעה את דברי תורתנו הפשוטים והנשגבים. ותהי צורידה ליהודיה כמוני – כי דברי ימינו לקחו את לבבה, כי מולדתנו היא הרת אמונתנו, והן אחוזות יחדו כשלהבת בגחלת.

---

פעם אחת בערב כאשר נחנו על משכבותינו ונישן שנה מתוקה, התעוררנו פתאם לקול ענות אשר החרידנו, קול צועק לעזרה: “אלה! אלה!”. קפצנו כלנו בבהלה איש ממקומו והנה מחזה נורא לנגד עינינו! כל אהלי כפרנו בוערים באש, ואנשי חיל רצים בחרבות שלופות ולפידי אש, והם מבעירים הבערה והורגים את כל הנופל בידם. קול שועת אנשים נסים, נשים מיללות, ילדים צועקים וגמלים נאנקים – כל הקולות האלה התבוללו יחדו עם קול תרועת האויב עד כי רגזה האדמה ותהי לחרדת אלהים. “אוי נא לנו!” – קרא הנשיא בבהלה – “חיל דו נואס הוא, אשר נפל עלינו פתאם!”. וימהר ויחגור את חרבו ויתקע מאכלת חדה בחגורתו אשר במתניו וירץ אל הרחוב, ואנחנו אחריו. כמעט יצאנו את האהל והלהבה אחזה גם בו ויהי לבער. ואנשי הכפר, כראותם את לבוד נשיאם ותחי רוחם, ועד מהרה נקבצו סביביו עדת אנשים חמושים ערוכים למלחמה. אבל יד האויב גברה וכלם יחדו נפלו לפי חרב.

כראותנו את הנשיא הישר באדם נופל על חלליו יצא לבנו וכמעט לא נותרה בנו נשמה, אך התשוקה לחיים עודדתנו ותתן לנו כח שלאת רגלינו ולנוס מן המקום הנורא ההוא. אבל אבד מנוס ממנו! כי העמיד דו נואס את אנשי חילו על הכפר מסביב, להדוף את כל הנסים ולהשיבם אחור. כשובנו על עקבינו כבר נשרפו כל האהלים ויהיו לאפר. נשים וילדים אסר שנים שנים אל כתפות עירים ואל דבשת גמלים. כל הבז והמלקוח הושם על הסוסים והגמלים שהיו שלל להאויב. ובטרם יעלה השחר יצא דו נואס עם כל הכבודה אשר לרגליו, לשוב אל מקומו.

“כל יתן האדם בעד ידידות נפשו!” – אומר חכם יוני. לדאבון לבי לקח ממני גם הנחם הזה. לשוא התחננתי אל שובינו לאסרני בכבל אחד עם צורידה ידידתי, כי הפרידו האכזרים בינינו. אך לא הרחיקונו כלה אשה מעל רעותה ועל כן יכלנו לראות אשה את אחותה וגם לדבר יחדו. ובעוד אשר כל השבוים ירדו בשיחם וירבו תאניה ואניה קראה אלי צורידה לאמר:

“פנינה אהובתי, הן למדתני להאמין בה' אלהי ישראל – הוריני נא גם לשים תקותי בו!”.

“האמונה היא אם התקוה, והתקוה מקור החיים!” – השיבותי אמרי לה.

“חזקיני נא בדברי נחמה מספרי קדשיך!”.

“קוה אל ה', חזק – ויאמץ לבך!” – אמר בקדשו ראש משוררי עמי, ראש משפחתי".

“ברוך המלאך אשר הביאך אל אהל ביתנו! כי מה היתה אחריתי לעת הזאת, לולא ידעתי אותך ואת אלהיך!”

עוד אנו מדברות והשמש עלה וישפוך אור וחם צח עלי ארץ.

“ראי נא, ידידתי, מה אורו פני תבל אחרי חשכת הלילה הנורא! – קראתי אל רעותי – כן גם יופיע השלום והאשר על דרך האדם, אשר גם בצר לא תאבד תקותו ותוחלתו מה'!”.

דברי שיחתנו הגיעו לאזני דו נואס אשר רכב לפנינו. וירמוז לאחד מאנשיו הרוכבים על ידו וידבר עמו בלאט. והאיש מהר וירכב אלי ויצול האיש הנוהג בגמלי להוליכני ולהביאני לפני המלך.

פלצות בעתתני בשמעי את דבר הפקודה הזאת, בשומי אל לבי כי עוד רגע אעמד לפני המושל הנורא, אשר הרע ככה לעשות לנו. אולם בהביטי אליו השתוממתי למראה עיני – כי למרות העז והגאון הנשקפים ממראהו יפיקו פניו חן ונעם. הוא איש כבן חמש ועשרים שנה, גבה קומה ורחב שכם, זקנו הקטן סובב ללחיו וקוצותיו תלתלים צהובים וארוכים סובבים למפרקתו ושוכנים בין כתפותיו מעברי פניו השזופים משרב וחם שמש. צניף אדום על ראשו והוא לבוש מעיל משי ירקרק כהה ובמתניו חגורת כסף משבצת אבני חן, ובה תלויה חרב דמשק.

כקרבי אליו עמד ויתבונן בי רגעים אחדים. אז קרא אלי לאמר:

“הגידי לי, נערה, איפוא למדת את הדברים הנעימים אשר שמעתי מפיך? כאשר אחזה לי אני, אינך בת הכפר אשר בו נמצאת”.

“מוצאי מארץ פרס” – עניתי.

“ואיך באת אל הכפר הערבי?”.

“בקום על היהודים מלך קשה ושמו פירוז, יצאה אמי עם קהל גדול מאחינו הנרדפים לבוא אל ארץ ממלכתך ולבקש מגן ומחסה בצלך, אחרי דעתם כי דתם דתך ואלהיהם אלהיך. ויהי בקרבנו אל הכפר ההוא ותקם רוח סערה ותך במדבר גלים וכל הארחה מצאה לה בערמות החול קבר עולם. רק אני לבדי נצלתי בארח פלא, ואקום ואלך אל הכפר ההוא. שם חמל עלי הנשיא ויאספני אליו ברחמים רבים ואהי לו כבת”.

“ובכן הנך נערה עבריה?”.

“כן הוא כאשר דברת, ומוצאי מזרע המלוכה, מצאצאי דוד בן ישי מלך ישראל”.

“בידי היו מגלות וזכרונות אשר יעידו על סדר יחושי ומוצאי מזרבבל בן שאלתיאל בן יכניה, האחרון למלכי יהודה בימי הבית הראשון”.

“אם יש נכונה בפיך, אזי הנך קרובה לי ושארת בשר – כי מוצאי גם אני מבית ישי, משלמה בן דוד המלך, אשר קנה לבב מלכת שבא לאהבה אותו, ולמענו התיהדה ותלד לו בן אשר מלך אחריה – הוא אבי משפחתנו עד היום הזה. אבל איפוא הם הזכרונות והמגלות אשר אמרת?”.

“אם לא נשרפו באש אשר שלחו אנשיך בכפר הערבי, אזי עוד ימצאו בעיי המפלת או בשלל המלחמה”?

"כמעט יצאו הדברים מפי ודו נואס נתן צו ויעמוד החיל מלכת, וגדוד רוכבים שטו כצפרים עפות אל מקום ההרס, לחפור במקום אשר היה אהל הנשיא, ולהביא למלך את כל אשר ימצאו. וגדוד אחר חפש בכל הנמצא מן השלל, והנה נמצאו שם כל המגלות הזכרונות, דבר לא נעדר. אז נקראו הרוכבים לשוב, ואנחנו הוספנו עשות דרכנו. ובהגלות לדו נואס קרבת משפחותינו, היתה ראשית מעשהו להסיר את הכבלים מעלי ומעל צורידה רעותי ולקחתנו אחרי כבוד ולהרכיבנו על אחד מגמליו ההולכים על ידו.

---

כבוא השמש וינטו צללי ערב עמד כל מחנה מלכת, ויטו אהליהם למלך ולחילו בלבד ולשבויים בלבד ולי ולצורידה בלבד. ופקודה נמרצה נתנה לאנשי החיל, לשמור על השבוים ולבלתי עשות להם כל רע.

אחר הדברים האלה נקראתי עם צורידה לבוא אל אהל המלך. ונבוא אל אהל נרחב אשר קירותיו יריעות משי חטובות אטון דמשק ורצפתו מכסה מרבדי רקמה. מעל המכסה תלויה מנורת בדלח מוסבה אלמוגים בני צבעים שונים, אשר בהבקיע אליהם האור הזהירו בשלל צבעיהם להפליא. ודו נואס השתרע על יצוע יקר ויתן מרגוע לנפשו. וכבואנו האהלה התנשא ממקומו לאטו וידבר אלי במאור פניו לאמר:

“הואילי נא וקראי לפני את קורות בני משפחתנו אחרי חרבן הבית השני, כי כלתה נפשי לדעת מה היה להם!”.

“לעשות רצונך חפצתי אדוני ומלכי, אבל דע לך כי זכרונות משפחתנו קשורים בדברי ימי עמנו, והדברים יובנו רק במלואם, בהקראם על הסדר”.

“צדקת בדבריך – ענה דו נואס – אבל דברי ימי עמנו עד חרבן הבית השני ידועים לי ברוב או במעט, ועל כן תחלי קריאתך עתה מן המגלות האחרונות. ועוד חזון למועד אשר תקראי לפני גם את הראשונות, כי יקר בעיני כל דבר הנוגע למשפחתנו”.

באמרו זאת צוה להביא לפני את הזכרונות, ואחפש בתוכם את המגלות האחרונות ואשימן לפני. ודו נואס קם ממקומו ויקח מידי את המגלות ואת הדברים והחפצים הקשורים אליהן בחוטי שני, וישימם אל מצחו ואל לבו וינשקם בהדרת קדש. ואז השיבם לי וישב אל מקומו וישחרני בכבוד לשבת עם צורידה על היצוע אשר ממולו. ונעש כן.

פתחתי את מגלת “הנעל” ואחל קריאתי בה. ודו נואס הביט אלי ולא השע עיניו ממני בהכינו לבו להקשיב אל כל דברי. ויהי בהגיעי אל תולדות ר' עקיבה ובקראי את הדבר שהיה שגור על שפתיו לאמר: “כל מה שהאל עושה לטובה הוא!”, התרגשתי מאד ואאנק דמיה, ומעיני פרץ זרם דמעות אשר היה לי כגשם נדבות, וכמו התעוררה רוח ממרום להעביר את העננים מעל פני ולפרוש אור על נתיבותי – כי בבכיי זה סרה עקת לבבי, והדברים הקדושים האלה היו לי תנחומות אל על כל הקורות אותי, בהשיבי עם לבבי כי מאת ה' היו כל אלה למען נסותי ולהיטיב באחריתי.

ודו נואס התבונן אלי ומעיו המו עלי. וכאשר הואלתי להוסיף ולקרוא את המגלה, הניח לי ביד ויאמר: “די לך עתה, כי יעפת ועת לך לנוח ולהנפש. אכלי עם רעותך ארוחת הערב ותנינה מנוח לנפשכן, ומחר לעת הזאת תשובי תקראי לפני מעט. הן עוד לפנינו דרך חמשה ימים עד בואנו אל עיר המלוכה, ועד כלותנו דרכנו נמצא עתותינו לכלות הקריאה עד תמה”.

בדברו צוה ויביאו לפנינו בשר איל צלוי וקערה מלאה תמרים, וכאשר אכלנו די שבענו שבנו אל אהלנו. –

עפעפי שחר כמעט נבקעו וכל המחנה נע ממקומו, ואני וצורידה רכבנו ליד דו נואס אשר האיר פניו אלינו וירב עמנו שיחה, עד כי סר פחדנו מפניו ונשיח עמו כעם ידיד ורע הנודע לנו מאז. כן עברו עלינו חמשת הימים אשר היינו בדרך, ובכל ערב וערב קראתי לפניו את מגלותי, אשר חלקתין בקריאתי עד כי בערב החמישי כליתי לקרוא אותן עד תמן.

ביום הששי לעת הצהרים הגענו אל העיר אוזל, היא צנעא, בירת דו נואס. “בירה” אמרתי! לו ראה אותה קיסר ביצנטי או מלך פרסי, אזי מלא שחוק פיהו בשמעו אותנו מגדילים אותה בפינו לקראה בשם הזה. אמנם כן, עיר מצער בממלכת ביצנץ או פרס תוכל להתחרות עם העיר צנעא בגדלה ותפארתה. אבל בארץ ערב, המלאה לה מדבריות וערבות ציה, בארץ אשר רוב יושביה בידואים שכוני באהלים, די למקום אחר בעל רחבות מספר, שחברו להן מבתי עץ בני קומה אחת, להקרא בשם “בירה”, - ובין בתים כאלה די לבית אבנים בעל שתי קומות, אשר קירותיו טוחים בטיח ומשוחים בששר ירוק – להקרא בשם “היכל מלך”. כן היא העיר צנעא וכן הוא היכל דו נואס אשר אליו סרנו בבואנו שמה.

ביום ההוא חלק השלל והמלקוח בין אנשי המלחמה. ואותי ואת צורידה לקח דו נואס אליו, ויתן לנו מעון בקומה התחתונה, ויכבדנו לעיני כל שריו ועבדיו, עד כי נחשבנו כגבירות ולא כשבויות חרב, ועל פני כל נכבדנו.

---

שלש שנים תמימות חיינו שם בנעימים ושלות השקט היה לנו. דו נואס התהלך עמי כשארי הקרוב אלי ויתנהג עמי בענוה וכבוד. ובדעתו אהבתי לצורידה רעותי, הטיב לעשות עמה ויכבד גם אותה בגללי. אמנם איש טוב היה דו נואס ומישרים ארחותיו: לו היו כל המעלות והמגרעות אשר לבני עמו, בני הערב. הוא היה בעל נפש נדיבה ולב אמיץ, מכניס ארחים ועזרם ומגנם בכל עת, אבל אהב גם לשלול שלל ולבז ככל אחיו יושבי המדבר והערבה. וביותר גברה בו התאוה לעשות נפשות לדתו ביד חזקה ולהביא לבב אמונה בחרב מלחמה. אכן לא הוא הראשון ואל נכון לא יהיה גם האחרון אשר ישאהו לבבו לחרות חקיו בפי חרבו: אשר תמריצהו קנאתו לזרוע עמל ועוד בו תקותו לקצור אמונה!

אנחנו ראינוהו רק לעתים רחקות, כי פעם בפעם נסע יצא ממקומו לעשות משפט וצדק במדינות ארצו או לגור מלחמות ולהפיל חתיתו על העמים הקרובים והרחוקים. ומדי שבתו בהיכלו הייתי קרואה אליו בכל ערב עם צרויה רעותי, לשעשע נפשו בשירים ונגינות וספורים. הוא לא נשא אשה ולא ידע אהבה בתענוגיה – כי קנאת הדת ותאות הנצחון הקשו לבבו עד כי זרה רוחו לכל ענג ורך. ואני וצורידה היינו צופיות הליכות ביתו, אבל העבודה הזאת לא הוגיעתנו, כי המון עבדים ושפחות עמדו לפנינו לשרתנו ויחלו למוצא פינו לעשות כל חפצנו ופקודותינו.

הגעתי לשנת השש עשרה. אם גדל יפיי לא אדע בנפשי, אבל חני גדל בעיני כל. להרצון אשר השביעני דו נואס נספחו אמונת אמן וידידות נפש, ומעט מעט התאחדו ויהיו לרגש אחד אשר כללם יחד הוא רגש האהבה. אבל דו-נואס היה איש אשר לא הסכין ללכת לאטו, כי בסופה וסערה היה דרכו בכל ענין ומעשה אשר עשה, וכן היה גם באהבתו.

פעם אחת בשובו ממסעו נקראתי אליו לבוא לנגן לפניו, ובבואי עם כנורי כדרכי, שחרני לשיר לו שיר אהבים. ואשא קולי ואשיר שירת דודים, לאמר:

גברת התבל

התדע בכל המשלת,

חתיתה בתבל מפלת,

מיושבי על כסא ממשלת

עד עני, אסיר התוחלת? –

האהבה היא – בת השמים! –

המוחה כל דמעות עינים!

התדע מי שבר שוט פלשת,

הגבור, שגלח ביד אשת?

מי הביא הרקוליס ברשת

בלי חרב, מלחמה וקשת?

האהבה העזוז נוראותיה

כל תשית הדום לרגליה!

התדע מי ירך לב-נמר

ויחזק לב-אדם כשמיר?

עז מלך בעני מי ימיר,

כי לשפל גבה יאמר?

האהבה! – המלאה עלומים –

אלמת ונואמת נאמים.

הוי אהבה! ענק הענקים :

עזוזך ירקיע לשחקים,

הישימון לך עדן עמקים,

התהו – ארמונות חזקים!

האיש נשמת נעמך תחיהו

לא ידע עוד רגז אשריהו!

---

לקול הדברים האלה אדמו פני דו-נואס כאש להבה. עיניו נוצצו כלפידים, גחלים בערו מהן: כלו מתנודד מרגשות קרב אשר פרצו עלו כסערות תימן, וכמעט כליתי לשיר קפץ ממקומו ויפול לפני על ברכיו.

“פנינה! – קרא ברעדה – הנה החלפנו מעמדנו. כי שבויה היית לי והנה שבית אותי שבי: עתה אני העבד ואת הגבירה!”.

לשמע הדברים האלה אשר פרצים יצאו מלבו הסוער רחפו כל עצמותי ולא יכלתי להוציא הגה מפי.

“פנינה! – שב ויקרא ברעד קולו – הן נקל היה לי להתעמר בך כבשבוית חרב, ואנכי השבעתיך כבוד מקלון, כבדתיך בגלל אמונתך, בהיותי עובד אלהי ישראל כמוך :אמצתיך כאחות לי – בהיותך חטר מגזע ישי כמוני. עתה הביטי נא וראי את המלך יוסף דו נואס, אשר מפניו גוים יחרדו, כורע לפניך ומשתחוה על כפות רגליך! זאת פעולת אהבתי העזה אליך, אשר הכריעתני לפניך כיום הזה! הן מעודי לא ידעתי דרך אהבה: את היא האשה הראשונה המושלת עלי בכחה הגדול, ככחה אז אשר בו משכה את שמשון אביר ישראל – אל נא תהי את לי כדלילה בת העם הנכר! אהביני בלב תמים כאהבתי אותך ולא אקלל את היום אשר בו ראיתיך ואת השעה אשר בה הכרתיך!”.

“ומי ומה אני, ילדה יתומה ועניה, כי ישפיל מלך תימן כבודו, לתת עלי מהודו?” – בטאתי בשפתי ולבי הולם פעם.

“אל נא תשתוחחי בעינך, כי עוד מעט וארץ תימן עם כל אוצרותיה וסגלותיה תהיה לרגליך! – קרא המלך באחזו בידי ובהושיבו אותי לימינו – גם דוד, אבי משפחתנו, היה נער עני – ובו בחר ה' וישימהו למושל בעמו. כי רצון ה' לענוי לב ואת דכאי רוח יושיע. הן את לא תדעי ערכך ועל כן יגדל בעיני שבעתים! כי אמנם נדיבות האדם המעלה תודע יותר בשפלותו, כאשר כן גם שפלות הנבל תודע יותר בהתנשאו. אולם למען הרגיע לבבך ולהסיר מעליך פחדי ושאתי, הנני להגיד לך, כי גם לא גדלתי בהיכל מלוכה, ורבת שבעה לה נפשי עמל ונדודים בימי חרפי עד אשר חמל ה' עלי וישב לי את עטרת אבותי. הן את קורותיך ודברי ימי אבותיך הודעתני מאז והמה בכתובים – עתה הנני לספר לך תולדותי אני, והיו הדברים לי סגלה, ליחד לבבך עמי ולהצמיד נפשותינו יחד!”.

בדברים האלה קם וישב לימיני ויספר לי את הדברים האלה:

---

"כבר אמרתי לך כי מוצאי ממקור ברוך, כי חטר אני מגזע ישי כמוך. אבי אבותי היה המלך שלמה, אשר לשמע חכמתו וגדולתו, באה מקדה, מלכת שבא, אליו ירושלימה, לנסותו בחידות ולשמוע חכמתו מפיהו, ותאהבהו ותדבק נפשה בו, ולא שבה עוד ממנו עד אשר הביא אותה בברית אלהיו ויורנה תורת ישראל עמו. אז נתן לה את כל חפצה אשר שאלה – ותהר ותלד לו בן, ²⁶ ויקרא את שמו “מנילך” לאמר: מני – לך ²⁷ .

ויהי כשובה אל ארצה היא ועבדיה, ותקרא אליה את כל שריה וגדוליה, ותספר להם את כל הדברים האלה. והם שמעו ויחלטו הממנה ויכירו את בנה לטובה, להיות עליהם למלך יושב על כסאה אחריה. בעת ההיא היתה ממלכת שבא גדולה ורחבה מערב ועד כוש, והמלכים צאצאי מנילך אשר מלכו בה אחריו, שמרו תורת משה, שהיתה להם מורשה! אך לא העמיסוה על עמיהם, שבטי הערבים והכושים – כי הארץ השאת היא ארץ הדרור והחפש מאז מעולם, ואיש איש ילך בה בשם אלהיו ועל פי חקי הדת והאמונה אשר באו לו מאבותיו.

"ברבות הימים נחלקה הממלכה בין שני אחים אשר לא יכלו לשבת יחדו. האחד לקח לו את ארץ ערב לנחלה, והשני את ארץ כוש. מלך ערב ושמו תבע, בחר לשבתו את העיר אוזל, היא צנעא, היושבת על טבור ארץ תימן, במדינת חמיר ²⁸ - הוא אבי משפחת תבע, אשר עליה יתיחשו כל המלכים אשר מלכו םה אחריו עד היום הזה. ושלום אמת היה בין צאצאי שני האחים, מלכי ערב וכוש: יחדו עבדו את אלהי ישראל וישמרו תורת אבותיהם, היא תורת משה, על פי מסורת משפחתם מדור לדור. אך מאז בא מלך כוש בברית הדת הנוצרית, חלק לבב שני המלכים, והקרובים על פי מולדתם נעשו רחוקים על פי דעותיהם – כי נשארו אבותי נאמנים לדת ישראל, וישמרו חקיה על פי התורה אשר הורום גולי היהודים, שנדחו אל הארץ הזאת בעתים הרעות אשר עברו עליהם בארץ הקדש ובארץ פרס. ובכל זאת היתה דעתם אותה אך מעט, גם לא לבשו קנאות לאכוף אותה על בני הערב המתהוללים באלילים, עד אשר פשטו הנוצרים ממשלתם על ארצות שכנינו, וקנאתם המה עוררה את רוח אבי לעשות כמוהם.

"אבי, אבו-כריב בן מלכי-רב, עשה לו שם בחכמתו וגבורתו ןיהי למושל עליון על כל ארץ תימן. ובראותו כי ידו רב לו, עשה חיל גדול ויצא למלחמה על מלך ביצנץ, לקרוע מעל גבולו את מדינות בני הערב²⁹. ויהי בעברו דרך העיר יתריב, ויעזוב שם את בנו, לפקח על צרכי החיל אשר יגיעו אליו דרך שם. ובעיר יתריב יושבים ארבעה שבטים, שנים מבני הערב ושנים יהודים. והנה הגיעה אליו השמועה כי הרגו הערביים אנשי יתריב את בנו בשבתו לבטח עמם. ויתמרמר על זה מאד וישב מדרכו לעשות נקמות בעיר ויושביה. אבל שני השבטים היהודים, בחמלתם על עירם, שתו גם הם ידם עם שכניהם ויאזרו חיל למלחמה. ויצר אבו-כריב על יתריב ימים רבים ולא יכל לה. אז הכרית את כל עצי התמרים אשר מסביב לעיר, למען הרעיב נפשות הנצורים. והנה חלה אבי מחלת הקדחת, ויבקש מים חיים להשיב נפשו ולא מצא. אז יצאו אליו שנים יהודים מחכמי יתריב, שם האחד קעב ושם השני אסעד³⁰ ויביאו לו מים מן העיר הנצורה, וישת המלך ותחי רוחו. אש דברו זני האנשים על לבו, לחמול על העיר מהשחיתה, ולא יבלע ליהודים היושבים בה בגלל מתי מספר מבני הערב אשר הרשיעו לעשות, והם ישאו את עונם. ויורו לו דרכי ה‘, כדבר האמור על יד נביאו: “הנפש החטאת היא תמות” ³¹. ויעתר להם המלך ויעש שלום להעיר, ונפשו דבקה בשני החכמים האלה ובתורה אשר הבינוהו מפרש ושום שכל, ולא הרפה מהם עד אשר נאותו לו להלות עליו בדרך שובו אל עיר ממלכתו, והם עזרו על ידו להביא את כל אנשי חילו בברית דתנו. ויהי בהגיע השמועה להערבים יושבי ארצו, כי יהד המלך את אנשי חילו וכי גזרה יצאה מלפניו על כל בני עמם כי יקבלו את דת ישראל, ויחר אפם. ויושבי עיר צנעא הבירה קשרו קשר, ובהגיעו אל עיר מלכותו סגרו שעריה בעדו ולא נתנוהו לבוא עם חילו העיר. ולמען השלום גמרו לאחרונה אמר, להביא הדבר עד האלהים וךהרקיב משפטם במקום אשר האמינו כי קדוש הוא לה’. כי קרוב לעיר נמצאה מערת פלאים אשר היתה להם כמשפט האורים בכל דבר הקשה מהם, ומדי פרץ ריב ומדון ביניהם, ונגשו בעלי הדברים אל המערה, וממנה יצאה אש בוערה ותלהט את החטאים בנפשוטם מבלי נגוע בנפשות אחרים, ואז נודע מי הצדיק. וכן עשו גם בפעם הזאת – כי הקריבו את כהניהם וכמריהם עובדי האלילים ויגישום אל המערה יחד עם שני החכמים היהודים, איש וקדשי דתו בידו. והנה פרצה אש לא נפח מקרב המערה ותאכל את הכמרים עם אליליהם גם יחד. ושני היהודים נשארו עם ספרי התורה על זרעותיהם בעצם תמם – ויהי לנס! ³² אז נטה העם שכם אחד לעבוד את אלהי ישראל, וקעב ואסעד הרסו את היכל האליל אשר בצנעא הבירה, ויבנו בית תפלה לאלהי ישראל תחתיו, כמצות המלך עליהם.

"במות אבי אבו-כריב נשארו שלשה בנים אחריו: חסאן, עמרו ואנכי הצעיר בהם, ותהי המלוכה לחסאן, כי הוא הבכור. והנה נמצאה עדת בוגדים אשר הסיתו בו את עמרו, אחינו השני, ויקם עליו ויהרגהו. אבל אחרי כן נחם על מעשהו, ויעש משפט מות ביועציו הרעים, ובכל זאת לא הונח לו ונחם נסתר מעיניו, עד כי חלה ויאנש וירד בדמי ימיו אבל שאולה. אז קם אחד הנשיאים הערבים, ושמו דו-חינתיר, ויקח לו את המלוכה, ויהי למושל עריץ ואכזרי, אשר השחית את דרכו ויעש כל תועבה, ותשחת מפניו כל הארץ. כי היתה יראתו על פני כלם. וביותר כלה רעתו בבני הנעורים ממשפחת המלוכה, כי צוד צדם אל היכלו ויתעמר בהם וישימם לקלון ולחרפה עד כי קצו בחייהם. ובדעתי כי לא ינקה אותי אם אפול בידו, בהיותי בן המלך ויורש העצר, נחבאתי לברוח מפניו, ואתחפש ואבוא בין דלת עם הארץ ואהי לשכיר יום, ואעש כל עבודה קשה אצל בעלי השדות והכרמים אשר לעיר ממלכת אבי. אבל לאחרונה נגלה סודי ונבעו מצפוני! נפלה עלינו עדת שודדים בידואים ויחפצו לגזול ממנו את בקרינו. כל חברי נבהלו נסו מפניהם, רק אני נשארתי על מקומי, ואתפוש במלמד הבקר ואעופפנו מעל לראשי, וארוץ אליהם בזרוע נטויה, וארעים עליהם בקול גאוני עד כי חתו ויבהלו מפני וינוסו בשבעה דרכים. ועדת חברי ספרו תהלתי בקהל רב ויחדו גזרו אמר כי לא יכירני מקומי ביניהם, כי נעלה אני עליהם בעז ידי ומעלות רוחי. ותהלתם זאת היתה לי בראשונה למוקש – כי פתאם באו אלי שוטרי המלך ויבהילוני ללכת עמם אל היכלו. ראיתי כי רבו המלאכים הרעים ולא בכח אגבר עליהם, ואקןם ואלך עמם. כל העם נמוג וינד לי מאד, ואנכי הובאתי אל היכל אבי ונדחפתי חבוא לפני המושל בחדר המקרה, והוא יושב אז באגן מלא מי שושנים ורוחץ את בשרו.

“יקשתי וגם יכלתי לך! – התפאר עלי העריץ בגאות רשע – ואתה אמרת בלבבך: אחכם מכל בני גילי, ואתחמק מפני העבד-המלך עד עת מצוא, והנה נפלת בידי ככל בני גילך. עתה ארע לך מהם!”.

"בדברו כה הבטתי הצדה וארא חרב קטנה מתנוצצת בין בגדיו הצבורים על היציע אשר על יד האגן. אז זכרתי את מעשה אהוד לעגלון מלך מואב, - ובראותי כי מעבדיו אין איש עמו, קפצתי אליו, ואתפוש את החרב בידי האחת ובשנית אחזתי בזקנו ואתקע את החרב בגרונו. הנפגע התפלץ ויפרכס וישקע במי רחצהו אשר כרגע האדימו כתולע, כי נטש עליו דמו, ואנכי קפצתי בעד החלון וארוץ אל השוק המלא המון רבה, וארים את החרב המלאה דם ואניפה תנופה לעיני כל העם ואקרא אליהם בקולי לאמר:

“בחרב הזאת הנה המתי את מושלנו העריץ! ועתה אם טוב עשיתי, הבו לי ברכה, ואם לא – שפטוני איפוא ועשו בי כטוב בעיניכם!”

"אבל העם אשר זה מעט נעצב מאד על הרעה אשר מצאתני, שמח שמחה גדולה על המעשה אשר עשיתי, ויריע אלי בתודה. ובהודע לכלם כי אני יוסוף בן אבו-כריב מלכם, השריד האחד למשפחת מושליו מלפנים, צהלו קולם ויקראו: “יחי המלך!” ³³

"ובכן לקחתי מאחרי הבקר ואובא בכבוד ותפארת אל היכל המלוכה. ודו-חינתיר השלך מקרבו כנצר נתעב.

“והקול נשמע בכל הגוים כי הנה שב מלך יהודי למשול בארץ תימן, ויהי הדבר רע בעיני העמים בעלי האמונות האחרות. שמעו הנוצרים ויחרקו שן, וליהודים יושבי הארצות האחרות היתה הבשורה הזאת לששון ולשמחת לב, ורבים מבני אמונתי, הנגשים והנענים בארצות הגוים, נהרו אלי ויבואו לבקש להם החסות בצלי. ואנכי נתתי להם אחזות נחלה בארצי, ומהם בחרתי לי אנשים כבירי כח לבב, ואשימם בראשי חילי”.

---

הנה ספרתי לך, פנינה חמדתי, את כל עתותי וקורותי – כלה יוסוף דבריו – ועתה הואילי נא ושימי אל לבבך: מה טוב ומה נעים יהיה בהתאחד שני צאצאים לבית דוד, בית המלוכה בישראל, בהקשרם בחבלי אהבה ובעבותות דת, לשבת על כסא מושלים ולהקים בישראל בית אחד לשם ולתהלה לכבוד ולתפארת!"

זכר קורותיו והעתים אשר עברו עליו הרך לבו, ורוחו הסוערה בראשית דבריו קמה לדממה באחריתם, ותהי לרוח חן ותחנונים, ודבריו היוצאים מעמק לבבו נגעו עד נפשי. חשבתי אני בלבי: מה יקר חסדו לכל עמנו, בעזרי על ידו לעשות טוב ולהצמיח צדקה ולהפרות ישע, והיתה מלכותנו לברכה בקרב הארץ ולאות ולמופת בישראל, נגדה נא לכל העמים! התקוה הזאת לקחה לבבי ותשאני ממקומי ותפילני על צואריו. ואחרי שמונת ימים הייתי לו לאשה.

עדי בשחק נאמן כי בהטילי גורלי בחיק דו-נואס לא בקשתי כבוד וגדולה לנפשי, אך טובת עמי היתה לנגד עיני, וישועת אחי היתה תקותי בו ותוחלתי מה'.

אחרי ימים אחדים בקש יוסוף בעלי וימצא גם לצורידה רעותי מנוח אשר ייטב לה – כי הלל אותה אל, וישם לאל תקותנו.

חרית בן עמרו אלמקסור, נשיא מדינת מעדיא, אשר בארץ מלכותנו, והוא איש טוב וישר, שומר מצוה ושש להשכיל להיטיב. ויראנה הנשיא ותמצא חן בעיניו ויקי אותה לו לאשה כדת משה וישראל, כי גם הוא היה יהודי נאמן לאלהיו ולעמו בכל לבו ונפשו ואברך את ה' כעל כל טובו, - כי זכיתי לראות גם את צורידה מחמל נפשי מאשרת בבנות, כי היתה מנוחתה כבוד ונפשה בטוב תלין.

---

ארבעה ירחים הייתי מאשרה בנשים ומהללה בשערים. למעני הניח יוסוף את חרבו מידו, השבית מלחמותיו על גבולות הארץ, ויהיו הימים קדש לי ולבני עמו וארצו.

אבל האל אשר עזב חסדו מעמנו, הסיר צלו גם מעלינו, וישם לאל תקותנו.

פעם אחת לעת הצהרים, כשבת יוסוף בעלי על יצועי בחדר משכיתי, בערוב עלינו שיחתנו ושעשעינו, פרץ אחד משרי החיל אלינו החדרה לפתע פתאם וישתחו לקראת המלך, לאות כי דבר נחוץ לו אליו. וימהר יוסוף אליו ויט אזנו לדבר אשר לחש לו, וכרגע חורו פניו והודו נהפך עליו למשחית, וירץ ויצא החוצה והשר אחריו. ואנכי חרדתי וארגז תחתי, ובטרם הספקתי לשאול לדעת מה זאת נעלמו מנגד עיני.

עוד אני עומדת משתאה ומשתוממת, והנה קם שאון בעיר! על הככר אשר נגד היכלי רבה המהומה. אנשי חיל, רגלים ופרשים, סוסים, עגלות, גמלים, כלי נשק וצרורות וחבילות נשאו כעל כנפי רוח, המו ויעברו בקול המולה גדולה על פני, ואת אישי בכל אלה לא ראיתי, הוחלתי עד בוש ורוחי נבקה בקרבי ולא ידעתי נפשי.

כנטות צללי ערב בא יוסוף אל חדרי, והוא חגור כלי מלחמה. קפצתי אליו ואפול על צואריו ואקרא: “הנה שבת אלי לאחרונה, בעלי היקר! ואנכי רבות נשאתי בימי חיי, ותלאותי ממך לא נסתרו: אבל מעודי לא עניתי כיום הזה, בראותי מבוכה לנגד עיני, בשמעי קול הקריה הומה, ואנכי עזובה וגלמודה כל היום מבלי דעת מה כל החרדה הזאת!”.

“אין דבר, יקירתי, אין דבר!” – אץ בעלי לנחמני ופניו הפיקו עצבותו ודאגתו.

“בי, בעלי, אל נא תכסה ממני דבר! – התחננתי אליו – הלא רעיתך אני, חברתך ואשת בריתך, ולי המשפט לדרוש את חלקי בכל אשר יעלה בגורלך, אם טוב ואם רע!”.

“לכן שמעי איפוא ודעי!” – ענה בקחתו מעל ראשו את כבעו הכבד ויצנח על המושב ויחליק בכף ידו את קמטי מצחו.

ואנכי מהרתי ואשב על ידו ואט אזן לשמוע ולהקשיב.

“כעלותי על כסא מלכותי – הגה יוסף ברוחו הקשה – היתה ראשית פעולתי ללכת בדרך אבי ולהטות לבב העם היושב בארצי, לאחוז באמונת אלהי ולדבקה בדת קדשו. רבים משרי המדינות סרו למשמעתי וימלאו אחרי בכל נפשם ומאדם. אבל בתוכם נמצאו גם עקשי לב, אשר מאנו שמוע לי וימרו את פי בסתר ובגלוי. עמם הלכתי גם אני בחמת קרי, וביותר הכבדתי יד על אלה שאחזו בתורת הנוצרים, אשר הגיעה אליהם דרך ביצנץ וכוש. ובדעתי כי הנוצרים יושבי ממלכת ביצנץ מציקים מאד ליהודים היושבים בתוכם ומשפילים אותם עד שאול, גמרתי אמר לתת לאויבי עמי כפעלם ולהשיב נקם לאחיהם היושבים בארץ ממשלתי”.

לדברים האלה הבטתי אליו במנוד ראש.

“ולמה זה לא יתכנו דרכי בעיניך? – אמר אלי – האין למלך יהודי המשפט לעשות לעבדיו הנוצרים כמעשי המלכים הנוצרים אשר הם עושים לעבדיהם היהודים?”

לא ולא, ידיד לבבי! – השיבותי על דבריו – למלך יהודי אין טוב כי אם לעשות צדקה וחסד להנצרים הנמצאים בארצו, והיה למופת למלכים הנוצרים, ולמדו ממנו להיטיב דרכם עם היהודים החוסים בצלם, ולא יוסיפו עוד לרדוף באף את עבדיהם הנאמנים עקב אשר לא כמחשבותם בעניני אמונה ודת מחשבותיהם המה!".

"אולי צדקת ממני – השיב בשום לב – אבל הנעשה אין להשיב עוד. ועתה הסכיתי ושמעי :

"יום יום הרגיזוני השמועות שבאו אלי מארץ ממלכת ביצנץ על אדות הרעה הגדולה אשר מצאה שם את אחינו, ברשעת הגויים שכניהם, והן עוררוני לקחת נקם מצורריהם ולהודיעם את ידי. ויהי כעבור סוחרים נוצרים דרך ארצי לערוב מערבם כדרכם, ואצו לתפשם ולהמיתם. השמועה הזאת עשתה לה כנפים, ותפל אימתי על הסוחרים הביצנטים והכושים, ויחדלו לעבור עוד דרך ארצי אל הודו משלוח ידם. ויהי הדבר רע בעיני רבים משרי עמי. ואף מלך כוש חרה בי עד להשחית – כי שתים רעות עשיתי לו: כי הרעותי לעשות להנוצרים בני אמונתו, גם השבתי סחר ארצו. אך נבצרה ממנו מזמה לתת נקמתו בי – כי אמנם רב חילי וחזק אני ממנו.

“ותורת הנוצרים הגיעה לעיר נגראן אשר בגבול ממשלתי, וכעס כנשיאו, חרית אבן-כלב, דבקו בה למרת רוחי. על הנשיא הזה חרה אפי ואתעתד ליום נקם. והנה הגד לי כי קמו אנשי נגראן על שני יהודים. אשר נפלו בידם וימיתום ³⁴ . אז נצתה כאש חמתי, ואאסוף את חילי, ואעל על העיר הנדחת ואשים עליה מצור. ויהי כי חזק הרעב בעיר, ויצא אלי הנשיא ושלש מאות וארבעים איש מנכבדי קרת באו עמו להתרפס לפני ולהעיר עליהם רחמי, אבל אנכי הסתרתי פני מהם ואצו על אנשי ויסבו את כל וישחטום ³⁵ . ועל יושבי העיר הכבדתי אכפי לקבל על דתי ואמונתי. אז קנאו בישופי הנוצרים קנאה גדולה, ויפצרו ביוסטינוס ויוסטיננוס, קיסרי ביצנץ, לנקום ממני נקמת הנוצרים חללי העיר נגראן ³⁶ . אבל הם לא ערבו את לבם לאסור עלי מלחמה מארץ מרחקים, כיב הדרך מהם, וייראו פן יספה חילם בחול המדבר בטרם יגיע אל ארצי. על כן באו בדברים עם אלישבעה מלך כוש, ויכרתו עמו ברית, כי ישלחו אליו בדרך מצרים אניות וכסף ונשק ואנשי חיל לעזר לו, והוא יעלה עלי למלחמה דרך ים סוף. ועתה הנה הגיעה אלי השמועה, כי עלה עם חיל גדול על חוף גלפיקה, והנהו הולך וקרב אל גבולי. – אך אל נא ידמה בנפשו כי בוא יבוא עלי כשאת פתאם! הנה צירים יצאו ממני אל כל קצות ארצי, לקרוא אלי את גבורי לאפי, עליזי גבורתי, ולהקל על הגבול במקום זה יעדתי להם, וביום מחר כעלות השחר יצא אצא לעמוד בראש המחנה. לקבל פני הארחים בזרוע נטויה ולדבר עמם בשער בפי חרבי!”

ככלותו לדבר נאנחתי מרה. מדבריו הכרתי כי מלחמה כבדה ערוכה לו מאויב עז וכביר, אשר לא על נקלה יכריעהו או יגרשהו מפניו. אמנם ידעתי כי מידו היתה זאת לו, כי הרבה לחטוא בקנאתו ועברתו וחמת נקמתו, אבל עתה לא יוכל עוד שבת מריב, כי מלחמת מגן היא לו, ועליו לעמוד על נפשו ולהציל כבודו וחיתו מיד צר. על כן החשיתי ממנו ואבקש רק להרגיע לבבו. ואפן ואומר אליו:

“לכה אישי, ושכב על מטתך ותן מנוחה לנפשך בשעות מספר אלה!”

הוא עשה כדברי, ויתפשט ויעל על ערש יצועו. אבל השנה נדדה מעיני שנינו, הוא נאנח כל הלילה, בהתהפכו מצד אל צד ושנה בעיניו לא ראה. ואני המסתי ערשי בדמעתי, בבכותי דומם מבלי השמיע קול יללתי, פן אשית על יגון בעלי נוספות. ובטרם יעלה השמש נשמע קול חצוצרה ותף לפני חלוננו, ודו נואס קפץ מעל משכבו, ויקרב אלי ויניעני ויעירני באהבה רבה ויאמר לי: “קומי, פנינה חמודתי, כי הנה הגיע שעת הפרידה!”.

ואנכי לא ישנתי, אך התחפשתי כמו התעוררתי זה עתה משנתי. ואקום בחפזה ואלבש את בגדי ואכין לבעלי שקוי בקר. כשתותו ממנו מעט, לבש את חליצותו וישם עליו נשקו, ויאחז בידי וישקני ויאמר לי בקול הומה מעקת לבב :

“היי שלום, יקירתי, ועוד אשוב אחזך פה או – שם!”

הוא התאמץ להאיר פניו ולשחק אלי בפיהו : אבל הטבע חזק ממנו, ודמעותיו שטפו כנחל על לחיו ועל זקנו.

“לך לשלום ושובה אלי בשלום! – קראתי בבכי תמרורים – אבל אחת אשאל מעמך, בעלי היקר, אותה אבקש: בטרם תשא פעמיך לצאת לדרכך, השבעה לי בה‘, כי בשובך בשלום תשים פקודתך שלום, ולא תוסיף עוד להעיר קנאה ולעשות נפשות לאלהינו על כרחן – כי לא זה דרך עמנו ולא באלה יחפוץ ה’ אלהינו! זכר לך, כמה פגעה נעמי אשת אלימלך ברות כלתה, לשוב מאחריה ומאחרי עמה ואלהיה ³⁷. גם חכמינו צוו לנו על ככה: לדבר על לב הנכרי הבא להתגיר, לספר לו צרות עמנו, להגיד לו “שישראל בזמן הזה דווים, דחופים, סחופים ומטרפים וסובלים יסורים הרבה”. גם להודיע לו ענשן של מצות, וכי,העולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים” – וכל זה רק להשיבהו מדרכו ולנסותו אם באמת ובלב תמים הוא חפץ לבוא בבריתנו ³⁸. והצדק עמם – כי האמונה באנס היא כעץ יבש אשר לא ישא כל פרי".

“מה נחנת, פנינה יקירתי, בדברך אלי כזאת!” – קרא יוסוף בנפלו על צוארי. וגם אני חבקתי את אלוף נעורי ואלחצהו אל לבי הסוער, כמו נבא לי, כי לא אוסיף עןד לראותו. –

לקול הדופק על הדלת התעורר יוסוף ויתר מעליו חרצבות זרעותי ויברכני בפעם האחרונה, בהסבו פניו ממני, וימהר ויצא החוצה.

ככלותי לבכות הבלגתי על יגוני, ואתחפש לבל יכירני איש, ואצא את הבית ואלך אל השוק, ששם יעבור יוסוף עם חילו, ואבחר לי מקום אשר אוכל לראותו והוא לא יראני.

כעבור שעה אחת החלו המבאות לעבור ומלכם בראשם. והוא כגבור הודו, כמראה אשר ראיתיו בפעם הראשונה. אבל לבי ידע מרת נפשו – ואבך דומם, ואביט אליו עד עברו. עוד הפעם ברכתיו במעל ידי – מבלי הראות לו, ואז פניתי ואלך סרה וזעפה לשוב אל ביתי ולבכות על מר נפשי.

---

על יד גלפיקה לא רחוק מחוף ים סוף נפגש חילנו עם חיל האויב. המלחמה החלה, צבאותינו עשו גבורות בחרף נפשם, ורבים חללים הפילו, אבל עצומים היו גם הרוגיהם, ולאחרונה כשל כחם ויסגו לאחור, כי חזק האויב מהם בחילו הרב והעצום. וכראות יוסוף כי הפך חילו ערף

ויבחר למות מות גבורים מלנוס בחרפה, ויריץ את סוסו על ראש סלע ויתנפל עמו אל מעמקי הים, ויהי התהום לו קבר עולם ³⁹ . והכושים המנצחים כבשו את הארץ ויעשו הרג רב ביהודים היושבים בה, וגם אצ צנעא הבירה לקחו ביד חזקה, ויבזו את היכלי, וכל אוצרותי היו להם לשלל⁴⁰.

ואנכי הקדמתי להמלט על נפשי בבוא אלי הפליט, חרית בן עמדו, קרובנו הנשיא, ויקחני בבהלה עמו ויספחני אל הארחה ההולכת צפונה, ארצה חיבר, להמלט מפני האויב העולה ביד רמה על ארצנו, ליסר יושביה באכזריות חמה ולהשמיד את היהודים ממנה.

ארבעה ירחים אחרי מות בעלי האהוב נחמני ה' בך, בני יקירי, ואקראך בשם יוסוף, על שם אביך המת. אכן לא טוב לילד להולד יתום, להתגדל מבלי דעת אהבת אב. אבל תהי נא זאת נחמתך, כי לו ילדת על ברכי אביך המלך ועליך צץ נזרו, אזי היה רע ומר לך אז מעתה, בשבעך עמל כיום הזה, בהדרשך לעבוד בזעת אפך להשתכר אל פת לחם. על כן נאמר טוב לגבר כי ישא על בנעוריו ⁴¹ וטוב לאדם לבלי ראות בטובה, מהיות חסר אותה אחרי אשר הסכין אליה!

---

הנני יושבת עתה במבצר קמוס אשר במדינת חיבר במקום מושב בני רכב מאז ומקדם. במקום הזה בחר חרית בן עמדו לשבת עם צורידה רעיתו ורעותי, ואנכי יושבת עמם ועוזרת על ידם, ויחדו נעבוד עבודתנו ונחיה מעמל כפינו: יחדו נזכור את הימים הטובים אשר ראו עינינו ויחדו נשלם נחומים לנו באהבתנו אמן וידידותנו עולם.

תמו דברי. והנני משאירה לך את המגלה הזאת יחד עם זכרונות קדשנו, השמורים שהיו לי מלפנים – והיו כלם לך לזכרון מאת אמך אוהבתך ומרחמתך,

פנינה

הַצְּלֹּחִית / אברהם שלום פרידברג

(העתקה בשנוים והוספות)

(בשנת ארבעת אלפים וארבע מאות לבריאת עולם).

אני צַינה בת הרוּן בן חסאן בן מוּסא בן יוּסוּף

כותבת המגלה הזאת, והיתה לך, עזרא בני,

לזכרון עולם לדורותינו.

בדברי אלה הנני באה להתוודות על פעל ידי. אם טוב עשיתי, והייתי לברכה בקרב עמי כיָעל אשת חבר הקיני¹, ואם לא – יצדיקוני נא על פי הסבות, אשר הביאוני עד הלם! כי דמי משפחתי ועמי צעקו אלי מן האדמה, ויעוררוני לנקום נקמתם מאת האיש אשר שפָכם.

פנינה, אמנו הזקנה, אלמנת המלך יוסוף דו-נואס, יצאה מארץ תימן אשר בעֲרב המאֻשרה, ותלך עם רבים מבני עמה, לבקש מפלט לה ולהם מפני חרב אלישבעה מלך כוש, אשר בקנאתו לדתו הנוצרית, שפך זעמו על היהודים יושבי הארץ. ויבואו למדינת חַיבַּר אשר בערַב-סלע. מקום מושב הרֵכבים². שם נאחזו באדמת הסלע, ויעבדוה בעמל כפיהם, ויוציאו ממנה לחם בזעת אפיהם, ויבנו להם מצודות וצריחים על ראשי ההרים והגבעות, למבטח משגב מפחד אויב. וכה עברו עליהם מאַת שנים בשלום ושלוה ולא ידעו רע.

אבי היה נשיא אחיו ובעל מצודת קַמוס החזקה והבצורה. מקומה על סלע מצוק, ועליו רק משעול אחד ליוצא ולבא. לרגלי הסלע השתרעו שדי ברכה ויערי תמרים מרהיבי עין ולב, וביניהם נתיב נחמד המתפתל כנחש עקלתון עד המשעול הצר המוליך אל המצודה.

וה' ברך את אבי בכל. ויהי לו שדות ועדרים וכסף וזהב לרוב מאוד. אבל לא בעשר בלבד אֻשר חלקו, כי יקרו ממנו מעלות רוחו; בו צדק וישׁר נפגשו, חסד ואמת נשקו, וכמהם כן גדלה נדיבתו – כי אהב מאד להכניס ארחים ותפק להֵלך נפשו, ועל כן התברכו בו כלם, ותגדל תהלתו עד מרחקי ארץ וייקר שמו מאד. לו היה רק בן אחד ובת אחת. אחי האהוב היה הבכור ושמו מַרהב, ועל כחו וגבורתו נקרא בפי כל: “עדינו העצני”³ – כי כמהו עורר חניתו להפליא. ואני הייתי צעירה ויחידה, ואבי ואחי אהבוני כאישון עינם. בעת אשר מצאונו הקורות אשר אספר בזה, היינו שנינו נשואים. למרהב היתה אשה ושמה אֲמינה, בת הנשיא לבני נציר, ואנכי נשאתי לאיש ובעל בעמו ושמו שלום בן אבן-משכם, נשיא לבני קַינוקַע⁴.

הדבר היה בחג השבועות⁵. בערב החג נשאתני רוחי לעשות שעשֻׁעים לנפש אבי, ואבוא אליו עמך, עזרא בני מחמדי, ואתה אז עולל, אשר זה מעט העתיקתך אמך משדיה. אביך נשאר אז על מקומו, כי עזר על יד אביו לבצר את המצודה, להשגב בה מפני מחמד, אשר התפאר לנטות ידו עלינו ולהכניענו לפניו. בראשון לחג הזה נקבצו באו אחינו בני עמנו היושבים על נחלותיהם מסביב, להתפלל לפני ה' במקדש מעט אשר בנה אבי במצודתו. הבית הקדוש היה קטן במדתו אבל יפה בעריכתו ונעים בתכונתו. הוא היה רבוּע; רצפתו אבני משכית, קורתו מצֻירה תמונות לזכרון מכִּתבי קדשנו, ועל קירותיו התנוססו פסוקי קדש ערוכים במדה ישרה לכל הקירות ואותיותיהם זהב. והבית מלא מושבות לכל האנשים הבאים אל תוכו, ויציע לו משלשת עבריו פנימה בגבה קומה אחת מלמעלה, ששם היו ערוכים מקומות לנשים, הבאות לשמוע אל הרנה ואל התפלה. לעבר פני המזרח גבהה הרצפה; עליה היתה הבימה למקרא, ובמעלה הקיר – ארון הקדש, שבו מונחים ספרי התורה, וכפֹּרת כסף טהור ממעל לו, ועל פניו פרֹכת משי משֻׁבצת זהב ופנינים. לכבוד החג הזה מלאו הקירות סבכי ענפים ומקלעות פרחים, ובפנה מזרחה דרומה – ערֵמת פרחים גבוהה, ועליה מַחבת כסף וקטרת סמים נותני ריח נעים באף כל הנמצאים שם – לזכרון ההר חמד אלהים, זה הר סיני, אשר עשן כלו מפני כבוד ה' אשר ירד עליו באש לתת לעמו את תורתו.

תפלת השחר כלתה בהדרת קדש, ואבי עלה הבמתה ויפתח את ארון הקדש, וכל העם קם עמד על רגליו, בהוציאו את ספר התורה, ובשומו אותו על זרוע ימינו נשא מדברותיו לאמר:

"אחי בני עמי! זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה הנה עברו מאז עמדו אבותינו על הר סיני, ועיניהם ראו אותות ה‘, בהגלותו להם מתוך הענן והערפל, ואזניהם שמעו דברות קדשו בקולות וברקים ולהבות אש. הרים נזלו אז מפניו, והר סיני העשֵׁן כֻּלו חרד תחתיו, ועמו יחד חרד כל העם אשר במחנה. האותות האלה שבהם נגלה כבוד ה’, הגידו לעמנו האותיות לאחור: ההר הוא סמל אמונתו, אשר כהר עולם לא תמוט; הקולות והברקים רומזים על התֹּאנות והעלילות אשר יחפשו עלינו אויבינו להרסנו ממעמדנו. לפעמים יחרד לבנו מפני שאון קמינו, לפעמים יפרדו מתי מספר מאחינו, יעלו מאתנו כמֹץ מגרן, ולא יכירם עוד מקומם בתוכנו. כל אלה הראה ה' לאבותינו מראשית דרכם; אבל הם לא נואשו מאלהי קדשם, ובכל הקולות והברקים והחרדות אמצו לבבם, ובסַפר משה להם את דברי ה' ואת כל המשפטים, ענו קול אחד: “נעשה ונשמע!”

"אחי האהובים! גם היום עומדים אנחנו לרגלי הר עשֵׁן, גם על ראשינו עולה ענן כבד להריק עלינו זעמו. הנה יד נביא השקר אשר קם במיכה ⁶ הולכת וחזקה, וקרוב היום אשר ישיתנה על כל ארץ ערב. הנה הגיעו מלאכיו אל אחינו, בני קינוקע ונַציר וקוּרֵיצה ובַחדַל, ויעידו בם בשמו לבוא בבריתו ולאחוז באמונתו, ואם לא – וקרא עליהם מלחמה! הנביא הזה לא יעשה אותות ומופתים, אבל נפלאות יַראה בגבורתו ועז לבבו, ואת חקי תורתו יחרות על פני אויביו בצור חרבו. ומי יודע אם יעצרו אחינו כח לעמוד בפניו! ואז – מי יודע אם ננָקה ממנו גם אנו! לכן אחי, התאזרו עז, התחזקו נא בעד אמונת עמנו ובעד תורת אלהינו! וידעו כלם כי הנכם בני העם אשר ממנו יצאו גבורי החשמונאים, אשר זכר עשו לנפלאותיהם, וגבורתם לדור דורים! ועתה מי האיש הירא ורך הלבב, יצא נא מאתנו ויבוא בקהל מחמד המנצח; אבל כל הדבק בעמנו ואמונתו ירים קולו עמדי, ונגדה נא לספר הברית הזה נקרא יחדו קול אחד כאבותינו מקדם: “כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!”⁷

פני אבי הנהדרים משיבה, מתק שפתיו וגאון קולו ואור עיניו הנוצצות ברשפי קדש, הרהיבו לבב כל שומעיו ויצקו עליהם מרוחו. כלם נשאו ידיהם למעלה ובקול כמהו הרעימו: “כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!”

אז הובא הספר על הבימה, ויקראו בו את פרשת היום. ככלותם לקרוא השיבו את הספר על מקומו, וכהשלימם תפלתם נקראו כלם אל המשתה הערוך להם מאת אבי בחדרו הגדול. ונפן ונלך שמה יחדו.

“אִכלו רֵעים, שתו דודים ותתענג בדשן נפשכם! – קרא אבי במאור פניו, בשבת כל הקרואים על מקומם – כי אמנם מי יודע! אולי נאספנו פה זאת הפעם האחרונה; אולי תנחת עלינו יד מחמד ותגרשנו ממקום מנוחתנו”!

“אנא אבי! – קראתי לתֻמי – שא נא לחפץ בתך, והגידה לי מי הוא זה האיש מחמד, אשר משאתו יגורו כלם?”

“זאת אגיד לך בדברים מעטים – ענה אבי ואמר לי – האיש הזה הוא יליד מיכה, מבני משפחת קוּריש, הנכבדה בכל הארץ, כי בידה מפתחות הקַעבא, מקדש אלהי הערבים. אך בית עבדאלה, אבי מחמד, היה דל וריק, כי לא היה לו חלק ונחלה בעֹשר משפחתו. באיש הזה נפגשו הרבה הפכים: טוב ורע, יקר וזולל, ענוה וגאוה, נדיבות ונבָלה, יֹשר ומרמה, נזירות ותאוה, גבורה ומֹרך לב, שאר רוח ואי דעת, ונפשו גבוהה וגם שפלה, במעופה תסק שמים ובהוָתה תעמיק שאֹלה. כל המדות האלו לא הניחו לו להיות כיתר האדם, ויבקש לו גדֹלות, להיות עולה על כל עשירי משפחתו, שהם כהני ראש במקדש עמם, ויחשוב מזמה לתת לעמו תורה חדשה, ולהתנשא לכל לראש. ובלכתו בגדֹלות ונפלאות ממנו, הנהו אויל ונביא, משגע – ואיש רוח. בעודנו בבטן אמו מת עליו אביו, ובטרם ימלאו לו שש שנים מתה גם אמו. אז לקחהו אֲבי אביו, עבדול מוּטליב, אליו, ובמות גם זה, אספהו דודו, אבוּ טאליב, אל ביתו. אחרי כן היה רועה עדרי העיר עד אשר מלאו לו חמש ועשרים שנה. אז נמצאה לו אלמנה עשירה ושמה חדיגה, אשר אספתהו אל ביתה לעזור לה במסחרה. וביפיו וחן שפתיו קנה עד מהרה לבב האשה, הזקנה ממנו לימים ותנָשא לו, והיא בת ארבעים שנה, בקחתה את מחמד לבעל לה. אז החל לסחור אל ארץ, ובמסעיו הגדולים בא בדברים עם חכמי היהודים והנוצרים ועם חכמי הכשדים והפרסים, וישמע מפיהם תורת עמיהם ויקשב לכל הגדותיהם, ומדי שובו מדרכו הרבה שיחה עם אחד מקרובי אשתו ושמו וַראקה אבן-נופַל, איש מלֻמד אשר התגַיר וידבק בדת קדשנו. ותהי זאת תחבֻּלתו, לחבר את דתי היהודים והנוצרים ועובדי האלילים, ולהוציא מהן תורה חדשה ערוכה ברוח בני הערב ומכֻוָנה אל דרכם וטבעם. ולמען יוכל לחקור פעלו ולהביאהו עד תכליתו, בחר להנזר לזמן מה מעמל החיים ושאונם, וילך הרה הירא, הקרוב לעיר מיכה, ויתבודד שם במערה אשר מצא לו. שש שנים היה שם הֹזה ומתנבא, חוזה חזיונות וחולם חלומות בהקיץ עד כי הסכין להם, ויחל להאמין בנפשו, כי המלאך גבריאל יורד אליו מן השמים, להודיעהו דעת עליון ולתתו נביא לגוים, ושיחותיו עמו הן הסוּרות⁸, אשר השמיע אחר כן לעושי דברו, והם כתבום על הגליון לתורה ולתעודה. ומהן יצאה התורה החדשה, תורת הקוֹראן ⁹. אשר אפס קצה נשמע בעולם, כי עוד לא נגמרה כלה. אבל מן המעט אשר נודע עתה נראה לדעת מה טפש לבב האיש הזה, בסַפרו בשם המלאך גבריאל דברים אשר כל אחד מאתנו יענה בו כחשם, ובהרכיבו אנשים ומעשים מקדם ומאחור להיות לאחדים בפיהו. לפי דבריו היה יעקב בן לאברהם אבינו¹⁰, המן האגגי יועץ ומשנה לפרעה מלך מצרים¹¹, שאול המלך בחר לו את המלקקים במלחמתו עם גלית הפלשתי¹², ומרים הנביאה, אחות משה ואהרן, היא מרים, אם ישוע הנוצרי¹³!”

כל השומעים פערו בשחוק פיהם. ואנכי השתוממתי ואשאל לאמר:

“ואיש בער כזה יעז באולתו לתת דת חדשה, ולדרוש מאתנו להאמין בו ולקחת תורה מפיהו?”.

"הן גם קרוא וכתוב לא ידע¹⁴ – ענה אבי – כי מפיו יקרא את הדברים, ואחד מאחינו, עבדלה אבן–סַלם, עוזרהו במשא וחזון וכותב את הדברים על הגליון¹⁵. ובכל זאת לא נכון לנו לשחק על חלומותיו ועל דבריו, כי אם להתעצב על כח השקר כי יתגבר על הכל. הן קטן ונבזה היה בראשיתו, לא האמינו בו בלתי אם חדיגה אשתו הזקנה וסעיד עבדו ועלי קרובו, וכל יתר אנשי משפּחתו ושארי בשרו לעגו לו ויחשבוהו למשגע, ובראותם כי מספר מאמיניו הולך ורב, שכרו עליו אנשים להמיתו. אבל סודם נגלה לעלי איש עצתו, ויברח מחמד עם כל אנשי בריתו ממיכה למדינה¹⁶. שם רבו המאמינים בו, ובהם מצאה ידו להתנפל על אויביו ולהכותם בשלש מלחמות, ולאחרונה שם מצור על מיכה עיר מולדתו ויצק לה עד כי נכנעה ותפתח לפניו שעריה. וכל זה איננו שוה לו – כי נטה ידו על כל גויי הארץ להביאם בעֹל דתו, ומלאכים יצאו ממנו אל כל שבטי הערבים ואל מלכי פרס וחבש¹⁷, ואף אל קיסר ביצנץ, להכנע לפניו ולבוא בבריתו. גם אל כל שבטי אחינו אשר בערב שלח דברו, רק מאתנו החשה עד כה – ומי יתן ולא יזכרנו ולא ישבית שלומנו לעולם!

“הגדתי לך, בתי, את דבר האיש ומה שֵֹחו, ועוד אקח לי מועד לבאר לך תכונת תורתו, אשר כרֻבה כן לקוחה היא מהגדות חכמינו, ויתרה מהגדות הנוצרים וממשלי עובדי האלילים. בתוכם יש דברים הנשנים בחזיונותיו פעמים אין מספר, וגם דברי תהפֻּכות, הסותרים אלה את אלה, והמאמינים בו יקבלום כתורה שלֵמה מבלי בָקש חשבונות רבים – כי הלא הכל מפי גבריאל נאמרו, ומי זה יעז לחשוב על מלאך ה' תועה? מי יקשה אליו וישלם?”.

“נעזבה נא דבר נביא השקר ביום קדשנו זה, זמן מתן תורתנו, ונשמח על הטוב אשר הנחילנו אלהי צורנו על ידי משה עבדו, נביא האמת, אשר נתן לנו תורת אמת!” – קרא הזקן מוּסה, סגן אבי ושר מבצרנו.

“צדקת, אבוּ מוסה, ודברך אמת!” – ענו כלם על דבריו.

ובזאת כלתה השיחה על דבר מחמד, והקרואים שבו לאכול ולשתות כדת היום, ויגמרו את המשתה בפרי קיץ ובמיץ תפוחים מהוּל בנפת צופים, ואז קמו הקרואים לברך את אבי כמשפט ולצאת מאת פניו וללכת לדרכם. והנה עמדה שפחת הבית בפתח הדלת ותאמר, כי הנה באו שני אנשים מעיר מיכה, ודבר נחוץ להם אל אבי.

הקרואים תמהו איש אל אחיו:

“יבואו נא הנה!” – אמר אבי.

ושני האנשים, מלאכי מחמד, באו. האחד הוא עלי בן אבו טאליב דודו, והשני הוא עמר אבן אל-כתב, שר צבאו. האחד אחז בידו מגלה חתומה, והשני נשא ארגז כבד אשר הרימהו מעל שכמו ויניחהו לפניו. ועלי קרב בגאות עז אל אבי ויאמר:

“האתה זה הרוּן אבן חסאן, נשיא חַיבר?”

“אני! – אמר אבי – ומה חפצך?”

“מחמד, שליח האל”…

“שליח השטן!” – קראו הקרואים בחמה.

“אל תקוטו בנביא אַלַּה! – גער בם עלי – פן תהיה אחריתכם כאחרית אחיכם, בני קינוקע ונציר!”

“ומה אחרית אלה?” – שאלתי בבהלה.

“אותה תגיד לכם המגלה הזאת – ענה עלי בלעג שאנן – כי איש מהם לא יפתח עוד פה לדבר על מחמד סרה” –

אחר כן פנה אל אבי ויאמר:

“מחמד, שליח אַלַּה, שולח אליך, הרון אבן חסאן, את המגלה הזאת. בה הוא פותח אליך לשלום, ומשחר פניך לכרות עמו ברית אחים ולקבל את דתו, אתה וכל עבדיך הסרים אל משמעתך!”.

בדברו הושיט לאבי את המגלה.

“עבדים אין לי, כי אם אחים וידידים!” – ענה אבי בקחתו את המגלה. ויפתחנה ויקרא בה כדברים האלה:

“בשם אלה, הרחמן והרחום!”¹⁸

“הוי מחרף אל ומנאץ שם קדשו!” – זעקו הקרואים מרה.

ויהס אותם אבי, ויוסף לקרוא באזניהם את דברי המגלה במשלו ברוחו. והם שמעו בחמה גלויה וישמו וישאפו יחד.

"זה דבר מחמד, נביא אַלַּה, להרון אבן-חסאן, נשיא חיבר:

"אַלַּה, הרחמן והרחום, צוני על יד גבריאל מלאך קדשו, להשמיע בכל הארצות ובכל הגויים את תורת האסלם ¹⁹, אשר אין אמונת אמת מבלעדיה, ואשר אותה קבלו עליהם כל נביאי עולם מאז ומקדם, מאברהים ואסמעיל ועד מוסה (משה) בן עמרם ועד עיסי (ישוע) בן מרים²⁰, ולהלחם בכל הממרים את פיהו ולהכניעם לפניו. העידותי היום בך ובכל בני שבטך: קבלו לרצון את אמונתי, ושיתו יד עמי והיו לעזר לי בכל מעשי אשר אעשה. “תנו לאַלַּה מהונכם בנשך”²¹, לטוב לכם באחריתכם! ולמען תדעו כי רע ומר להמכעיסים את שליח אַלה וממרים עיני כבודו, הנני שולח לך על ידי עברי הנאמנים, עלי ועמר, שש גֻלגלות אדם, ראשי גבורי קינוקע ונציר, אשר נואלו ואשר חטאו לי, במאנם להכירני לנביא אמת. ועתה הנה לפניכם שתי דרכים, דרך האהבה והאיבה, החיים והמות. בחרו לכם כטוב בעיניכם!

מחמד אבן-עבדאלה".

קול זעם וקצף נורא נשמע מפי כל, ככלות אבי לקרוא את הדברים האלה. אותם שמעתי וימת לבי וכמעט לא נותרה בי נשמה. וכל הקרואים קפצו בחמה שפוכה ויאבו להתנפל על שני המלאכים ולעשות אותם כלה. ואבי הערה כחו ולבבו ולעצרם ולהניאם מבוא בדמים.

“התאפקו נא, אחי האהובים! – קרא אליהם – זכרו כי נפש כל שליח קדש היא, וגם כי שולחה שאול יחטא, לא תגע בה יד! ועתה ידידי ורעי: אחרי שמעכם את הדברים האלה, הנני קורא עוד הפעם לאמר: מי בכם הירא ורך הלבב, אשר חייו יקרים לו מאמונתו, יבחר בטוב ללו ויעזבנו בשלום, ובנפשי נשבעתי כי לא תאֻנה אליו רעה מידי!”

“לא! כי טוב לנו למות מעזוב את אמונת אלהינו!” – קראו כלם פה אחד.

“הנה תדעו דרך זו בחרנו! – אמר אבי בפנותו אל שני המלאכים – עתה שובו לכם אל מקומכם, וכה תאמרו למחמד בשמי: אנכי לא אדע אם אכעוס עליו כעל איש דמים ומרמה, או אנוד לו, כאשר ינודו לאיש שוגה ומשגע. גם זאת תגידו לו, כי אין חפץ ליהודים באלוה עני ואביון, הלוה כסף בנשך!”²².

בדברים האלה שלח את עלי ועמר מעל פניו וילכו לדרכם. אך את הארגז השאירו לנו. אז פנה אבי אל עדת קרואיו ויקרא אליהם לאמר:

“אחי ורעי! קץ חגנו הנה זה בא – כי “עת לעשות לה' הפרו תורתך”²³. גם מתתיהו החשמונאי התיר לחלל את השבת בעת מלחמה²⁴. לכו לבתיכם והביאו אתכם ככל אשר תוכלו שאת, לתת משמרת להונכם ולבצר מצודת משגבנו. לבי אמר לי כי מחמד לא יאחר לבוא. לכן התחזקו והיו נכונים, חזקו ואמצו בעד אמונתכם ואלהיכם, בעד נשיכם וילדיכם ובעד האדמה הזאת, חבל נחלתכם, אשר הרווּה אבותיכם בזעת אפיהם ומוח עצמותיהם עד שוּמם מדברה כעדן וערבתה כגן אשר נטע ה'!”.

ואנכי קרבתי אל הארגז לפתחהו.

“חדלי מזה, בתי, ולא תחזינה עינינו באיד אחינו!”

“הניחה לי, אבי! – קראתי בקול פחדים – לבי ינבא לי רעה, וטוב לי המות מהדאגה אשר תענני מבלי הדעת!”

כן קראתי ואפתח את הארגז – והגלגלת הראשונה אשר נראה לעיני – הוי זוָעה! – היתה גֻלגלת בעלי!!!

וקול קורע לבב פרץ מקרבי, ואפול על הארגז ואתעלף.

ובמצודת אבי רבה התכונה. כל איש חיל, כל תופש חרב ומושך בקשת נקבצו מסביב ויבואו אל אבי, לעמוד תחת דגלו ולעשות פקודתו. ואבי שלח מלאכיו אל בידואי גתפן, אנשי בריתו, שגם הם היו באויבי מחמד ומבקשי רעתו, ויקראם אליו להיות בעזרתו ולהלחם יחדו בנביא השקר, ויצא מחננו אל מבצר נאים אשר על גבול ארצנו, לפגוש שם את מחמד וחילו בעלותו עלינו. וכל הנשים והילדים נשארו אתנו במצודת קַמוּס.

חמשה ימים עמד המצַפה על משמרתו בראש מגדל נאים ועקבות אויב לא נראו לו. ביום הששי ראה והנה דגל לבן מתנוסס מרחוק, ומאחריו חיל גדול הולך וקרב. “האח, נושענו! – קרא ברמה – הנה אנשי בריתנו הגַתַּפנים באים אלינו חמושים לעזרה!”

כל אנשי חילנו עלו על המִצפה, וירימו נס לבן ויצהלו מרחוק לקראת החיל הבא. אבל רננתם היתה מקרוב ושמחתם הופרה עד מהרה! כי בטרם יקרבו אַנשי שלומם אל מצודת משגבם, הגיח מחמד וחילו מן המארב ויחסום עליהם את הדרך. כראות אנשי חילנו כּי נטשה המלחמה על מרומי שדה, קראו יחדו: “הבה, נחושה לעזרת ידידינו!”. וימהרו ויקחו איש נשקו וירוצו מן המבצר אל שדה המלחמה. ואָחי מרהב יצא בראשם, והוא לבוש נחשת וברזל מכף רגלו ועד קדקדו, חגור חרב גדולה וכבדה ובידו כדון בעל שלשה ראשים כשלש הקלשון. ויהי בקרוב אנשינו אל האויב וישאו קולם ויקראו: “חרב לה' ולישראל!”, ויתנפלו על חיל מחמד ברעש ורגז וחמה עזה. והגתפנים כשמעם את קול תרועתם לבשו עז, ויהרסו אל האויב להדפו מפניהם ולהתאחד עם אנשי שלומם. אבל האויב היה רב ועצום משני המחנות כאחד, ומחמד מהר ויחץ את חילו לשני ראשים. הראש האחד, הנהוג מאת עלי ועמר פנה אלינו, והראש השני, הנהוג מאת מחמד ואבו-בכר, עמד אל מול הגתפנים. ואחי ראה את עלי עולה לקראתו וישמח כי מצא לו אויב כערכו, וירם קולו ויקראהו למלחמת-שנָים.

“ומי אתה כי תעז בנפשך לערוך אתי קרב?” – שאל עלי בגאוּת.

“ערב יודעת את שמי ואת גבורתי! – התפאר אחי, כמנהג אבירי הארץ – אנכי מרהב, האדיר בעמו, וידי מחזקת בחרב ובכדון, ובשתיהן תורה נוראות ימיני בדברי את אויבי בשער!”²⁵

“ואני האיש אשר מבטן אמו קורא לו “אריה!”²⁶ – התפאר גם הוא – ועתה קרב אלי והיתה חרבי מנת מדיך!”.

“ואנכי ארַוה בדמך את אדמתנו השוקקה!” – השיבהו אחי בעז רוחו.

אז החל הקרב. שני הגבורים נשתוו יחדו. עין בעין נפגשו, חרב בחרב השתקשקו. פעמים רבות נאחזו והתחמקו, התלכדו והתפרדו, נדבקו יחד והתמלטו, ואיש מהם לא יכל להתגבר על רעהו. בין כה וכה הפנה מחמד את חילו אלינו, אחרי שובו מהכות את הגתפנים, אשר נמֹגו וינוסו מפניו בשבעה דרכים. בקול קורא: “אַלַּה! אַלה!” נפל על אנשי חילנו ויכס אחור. לרעש מפלתם חרד מרהב אחי ויעף עיניו בם – וברגע ההוא הכהו עלי בחרבו הקשה על צוארו מכה אחת ולא שנה לו – כי התעופף ראשו ויז דמו למרחוק! ואבי אשר לא יכל עוד לצאת ולבוא במלחמה, כי רפה כחו משֵֹיבו, עמד כל העת על ראש המגדל וכפיו פרושות השמימה, בבקשו לנו עזרת ה', ובראותו את מפלת חילנו ואחרית בנו יחידו ותקצר נפשו ויפול מראש המגדל ארצה וכל עצמותיו התפוררו, נפזרו לפי שאול. ואנשי חילנו נסו מפני מחמד ויחושו מפלט להם אל המצודה. ומוסה מהר ויסגור את השער, ובזה עצר את האויב מבוא אחריהם. אז פנה מוסה אל הנמלטים ויקרא אליהם לאמר:

“אַחי, אם עוד פניכם מועדים פה למלחמה, אך לחנם תשפכו דמכם והיא לא תצלח, כי לא נציל עוד את המבצר הזה מיד האויב. ולכן איפוא זאת נעשה: אנכי עם עשרים איש מכם אשאר פה, לעצור את האויב עד אשר תספיקו להמלט דרך התהלוכה העוברת מתחת לארץ אל המבצר נַבַּט הקרוב. שם תחרצו להוסיף חיל ולהשגב מפני אויבנו עז. ועתה אשאלה: מי מכם יתנדב להשאר פה ולמות עמי בעד פליטי אחינו?”.

יותר מחמשים איש מגבורינו התנדבו לערות למות נפשם. ומוסה בחר מהם עשרים איש, ואת היותר שלח עם אברהים בנו לעבור דרך התהלוכה; בה הגיעו אל מבצר נַבט, ובדעתם כי חזק האויב מהם, לא יספו עוד לצאת לקראתו לערוך עמו מלחמה בעמק, אך בצרו את החומה, להשגב בה מפניו ככל אשר תמצא ידם. וכל איש מלחמה, כל נושא נשק נאספו אל המבצר ההוא, להגן משם על אחינו וארצנו.

ומחמד כבש את מבצר נבט ²⁷ על נקלה, בגבור ידו על מתי מעט מגִניו, אשר נלחמו בכל עז עד נפלם כלם חללים. ואחרי אספו את שלל המצודה עלה עם חילו ביד רמה ובצהלת עז על מבצר נבט, הבנוי על שן סלע מצוק, וסביביו תעלה עמוקה ורחבה, ועליה גשר נטוי, אשר דרך בו יבואו אל המשעול הצר העולה עד השער. ומחמד העביד את חילו עבודה רבה, למלא את התעלה עגלות ועצים ואבנים. אבל גם אנשינו לא טמנו יד בצלחת, ויפילו על “המָשלמים”²⁸ אבנים כבדות, וישפכו עליהם שמן רותח ויפילו מהם רב. אבל האויבים לא משו ממקומם; אלה כרעו ונפלו ואחרים קמו תחתיהם. ויכרתו את יער התמרים הקרוב, וימלאו את התעלה עד הגיעם אל גבה החומה. עוד הם מתעתדים לעבור את התעלה, והנה התאבכו גַאות עשן, כי השליכו הנצוּרים נעֹרֶת בוערה, והאש אחזה בעצים הצבורים ויהיו לבער. אז ראה מחמד כי קצרה ידו מהבקיע אל המבצר בחזקה, ויגזר אֹמר להקיפהו מסביב ולשום עליו מצור עד יחזק הרעב על החיל הנצוּר, ואז יכנעו מפניו. אבהל גם בזה שגה הנביא – כי היה שם בידם לחם ומזון לרוב. גם נמצאה שם תהלוכה עמוקה מתחת לתעלה, לבוא במרחק אל עמק ברכה ולהביא משם כל מחסורם אשר יחסר להם.

חמשה ימים חנה מחמד עם חילו על המבצר. ביום הששי כשל כח הסבל לבני עמנו, לשבת תחתיהם, מבלי עשות מאומה לרוחתם לישועתם. ויקראו עצרה, ויאספו אספה להועץ יחדו. אחד הזקנים אמר, כי יוסיפו לשבת במנוחה איש תחתיו עד אשר יקוץ האויב במצור אשר שם עליהם, ואז יהרוס לעלות אליהם ואז – תהיה מפלתו. השני יעץ כגבורתו: להתנפל על האויב ולגרשו מפניהם ביד חזקה. גם נמצא אחד אשר נועז לחות דעו, כי ינסו דבר אל מחמד, אולי יֵעתר להם לעלות מעליהם בשלום; אבל כל שומעיו גערו בו בחמת רוחם וכמעט הגירוהו על ידי חרב. אז קם מַהַל שר המבצר, וישא את קולו ויקרא:

“אַחי ורעי! הן מות מוּסה אחינו, גבור נַבַּט, לא יתן מנוח לי, הלא תכסני בושה בהפגש נשמותינו יחדו במעון שחקים – כי רק הוא מת מות גבורים ואחריתי לא כן! לכן אחי ורעי, הנני להודיע למחמד את כחי וגבורתי, וידע נביא השקר כי מלחמה לו בצאצאי העם העז, אשר התחרה את הרומאים, אדירי העולם, ואשר גם במפלתו עשה לו שם תהלה שכם אחד על מנצחיו! והנה זאת עצתי: אני ועוד אחדים כמני נצא בלילה הזה מן המבצר בלאט, נפול על האויבים בשכבם לבטח ונשרוף עליהם את אהליהם באש, ובמהומה אשר תקום במחנה נכין להם מטבח וזבח גדול ככל אשר תמצא ידנו להם. ידעתי כי לא נִמלט משם חיים אבל מותנו יערב עלינו, בקחתנו מהם נקמת אחינו אשר המיתו בנבט, נקמת שדותינו אשר שדדו ויערי תמרינו אשר כרתו בעברת זדונם. ועתה מי איש לבב יתן ידו לי, ועוד בלילה הזה נבצע מעשינו!”

יותר מחמשים איש נמצאו נכונים לשית ידם עמו. אז צוה שר המבצר ויובא יין לכלם. והמתנדבים שתו ויברכו איש רעהו לחיים ולשלום ולפעל גבורתם כי יצלח בידם.

כל היום חפרו בתהלוכה מתחת לארץ עד הגיעם אל התעלה הלאה ממקום הגשר, המוּרם אל עבר פני המבצר. כי שם העמיד מחמד שומרים בלילה, פן יטו אחינו²⁹ את הגשר ויבואו על מחנהו פתאם. בחצות הלילה קמו המתנדבים ויברכו את אחיהם, ויעברו חלוצים דרך התהלוכה ויצאו אל התעלה, ומשם עלו בלאט, בזחלם על ארבעתם, עד הגיעם אל המשמר אשר לפני המחנה, והם כעשרה אנשים, כלם עומדים נשענים על קשתותם הדרוכות ופניהם מוּסבים אל המבצר ועיניהם פקוחות לשמור מוצאו, וגבורינו התחלקו, חמשה חמשה לכל שומר, ויפלו עליהם מאחור, ויסתמו פיותיהם ויאסרום בחבלים וישליכום במורד אל התעלה, ואז הציתו אש בחבילי הזמורות אשר נשאו על שכמיהם וישליכום על אהלי האויב. עד ארגיעה וכל המחנה היה ללהבה, וגבורינו רצו בחרבות שלופות ויקראו: “חרב לה'!”. וחלחלה אחזה את האויבים, וערומים נסו מתוך אהליהם הבוערים, וכל הנופל מהם בידי אחינו נפל חלל. כה פשטו גבורינו על מחנה מחמד, הלוך ושרוף, הלוך וטבוח, עד אשר מצא מחמד ידים לאסוף אליו את מבחר צבאותיו. אז מהרו אחינו וישובו על עקביהם, בדעתם כי לא ישפוק מספרם המעט לעמוד נגד החיל הרב, וירוצו אל התעלה ואל התהלוכה וישובו בשלום אל מקומם. וכל חיל המבצר שמח לקראתם, ועליצותם גדלה בראותם כי לא נפקד מהם איש.

ביום המחרת צוה מחמד להרים נס לבן אל מול פני המבצר, לאות כי חפץ לדבר אל אנשינו לשלום. זמן רב נועצו אחינו מה לעשות. “הבה”³⁰ נשמעה מה ידבר אלינו!" – גמר מהל אֹמר ויעל על המגדל וירם גם הוא נס לבן אל מול פני האויב.

אז קרב עלי אל המבצר ויקרא לאמר:

“שמעו אלי אנשי חיבר! נביאנו נותן לכם כבוד והדר על גבורתכם ואמץ לבכם. והנהו חפץ לכרות עמכם ברית שלום. ובזאת יניח לכם להשאר על מקומכם ולחיות על פי דרככם ואמונתכם. אם תאותו לשאת לו מס קטן אשר לא יכבד מכם לשלמו מדי שנה בשנה!” –

ומהל הרים נס ירקרק, לאות כי חפץ הוא להועץ על זה עם אחיו. ובהמתיקו עמם סוד היה דבר כלם להשיב פני מחמד ריקם.

“שמעו נא אַחי! – קרא הגבור הזה אליהם – אמנם נכון לנו לעדוֹת גאון וגבה בפני האויב, ולא יגבה לבבו בנסותו אלינו דבר. אבל אל נא נעלים את האמת מנגד עינינו! הן יד האויב רמה וסוף סוף יגבר עלינו בכחו. אכן נאוה תהלה למתנדבים בעם, המחרפים נפשם למות על מרומי שדה – אבל אם מזה לא תצמח ישועה לנשארים אחריהם, מה בצע בדמם? הלא יתחיבו בנפשם, וגבורתם הנעתרה תחשב להם לחטאה! לכן אין טוב לנו כי אם להשיב דברי שלום אל החזק ממנו לעת ידרשנו. בנצחון אשר נחלנו עתה נקל לנו לקנות את השלום במחיר לא רב, לבל יהיה משאת עלינו חרפה. אבל זכרו ואל תשכחו כי הנצחון הזה אך מקרה הוא, אשר לא בכל יום ימצא לנו בהדָרשו!”.

“אבל מי זה לידנו יתקע, כי ישמור מחמד דברו ולא יחלל בריתו עמנו לעת תמצא ידו?”

“אנכי אערבנו בדבר הזה! – קרא מהל – אני ידעתי את מחמד; הוא איש משתולל ומשגה, אבל לא בוגד ובליעל. גם זאת לדעת, כי יקר לו שם מושל מהממשלה בעצמה. ועל כן ישתפק בהכירנו אותו למושל בנו ולא יכביד עלינו ידו. הוא גם איש חסר; זאת הלא נחזה במעשהו עם אנשי מיכה עיר מולדתו, אשר שנאוהו בראשונה ויחרימוהו ויגרשוהו מקרבה בחרפה, ובהכנעם לפניח סלח להם וישביעם רצון”.

הדברים האלה הראו פעלם. כלם נֵאותו לדברי הברית, ומהל עלה שנית על ראש המגדל וישב וירם נס לבן לאות שלום ורצון.

אז קרב עלי שנית ויקרא לאמר:

“הנביא חפץ לדעת את שלום גבורי “עם הספר”³¹ ולהתראות עמם פנים!”

"יבוא נא אלינו ונכבדהו!” – ענה מהל ואמר לו.

וקול חצוצרה נשמע ואנשי חילנו הטו את הגשר ויורידו קצהו אל העבר השני. ומחמד ואבו-בכר ועלי ועמר עברו אותו ויעלו עד השער הפתוח. שם עמדו אנשי חילנו חמושים לשני עבריו ויקדמו פני הבאים בשלום. ומהל יצא לקראתם ויחבק אותם איש אחרי אחיו, אז הובאו הארחים אל החדר הגדול, ששם ערכו שלחן לכבודם ככל אשר מצאה ידם, ועוד בשעה ההיא שלח מהל מלאכים אל מבצר קַמוּס, לשמח לבב הנשים העזובות ולבשר אותן, כי הנה קץ המלחמה הגיע. כלן שמחו לבשורה הטובה ופניהן אורו מגילת לבב. רק אני נשארתי עצובה ושוממה, בהתאבלי אֵבל יחיד על בעלי אשר הומת בחרב האויב. ואנכי עוד לא ידעתי כי אבֵלוּת שלישיה לי – כי גם אבי ואחי נספו במלחמה.

ממראה הנורא, מראה ראש בעלי אשר ראיתי פתאם בפתחי את הארגז, נשבר לבי בקרבי ולא נותרה בי נשמה, ואנשי בית אבי נשאוני וישכיבוני במטה; בה שכבתי יום תמיד כהלומת רעם ולא ידעתי נפשי. כמעט שבה אלי רוחי ואש עלה באפי, ותתך חמתי בי על הנביא המרצח אשר המית את בעלי. “נקם ושלם!” – היו המלות הראשונות אשר יצאו מפי, בקפצי מעל משכבי. שפתי מלאו זעם ומפי יז קצף, בחרקי שן על עוכר נפשנו וברוצי בחדר אנה ואנה כמשגע אשר רוח רעה תבעתהו, עד אשר עיפה נפשי ואפול על יצועי ככלות כחי. כעבור סערת רוחי החלותי לשית עצות בנפשי. הן אחת נשבעתי באפי לקחת נקם מאיש חרמנו, אבל חמת אדם בלי דעת הוא חרב שלופה ולא מֹרטה, ואף כי חמת אשה אנושה על גבור עריץ, אשר לא ישוב מפני כל! זאת חשבתי בעטוֹף לבי ותשוח עלי נפשי. פתאם נוססה בי מחשבת חרוץ ותפץ אור על נתיבותי: “הלא גם יעל ויהודית היו נשים, וידיהן מחצו רהב, וסיסרא והוליפרנס הוצעו חלל!”. עתה ידעתי את אשר אעשה: העריץ הזה מות ימות ומידי תהיה זאת לו! אנכי לא אתקע יתד ברקתו אף לא אפיל ראשו מעל שכמו – לא! מיתות כאלו קלות הן וחטופות ולא באלה אנחם. ביסורים רעים ונוראים יתעוֵת לעיני עד צאת נפשו! לא חָלב אשקהו, כיעל את סיסרא, אך שקוי טוב ממנו אכין לו, אשר יאכל כאש קרביו ויורידהו שאולה. ומה ימתק לעיני לראות אותו מפרפר מכאֵב אָנוש, ומה יערב לאזני לשמוע קול נחרתו בסור אליו מר המות!

המחשבה הזאת עוררה רוחי ותתן אמץ בלבבי. אותה זכרתי והתנחמתי ופני לא היו לי עוד. ובבוא המלאך המבשר שלום היה לי כמלאך ממרום המבשרני טובה – כי הנה הקרה ה' לפני שעת הכֹּשר לבצע מזמתי. ואקום וארחץ ואסוך בשרי בשמן המֹר ואלבש בגדי החמודות ואעד עדי ממבחר יקרותי, ואשים בצלחתי צלחית קטנה ובה רעל נורא אשר הכינותי בידי, ואשא את רגלי ואלך אל מבצר נטט ³².

בבואי אל חדר האֹכל מצאתי עוד את אנשינו ואת מחמד ואנשיו יושבים כאחים יחדו ומיטיבים את לבם.

“צַינה?! – קרא מהל כלו משתומם – ומה חפצך פה?”

“לשתים באתי הנה: לדעת את שלום אבי ואחי, וגם – לראות בעיני את הנביא הגדול, שליח האל, בהופיעו אלינו בכבודו והדרו”.

ועיני כל המסֻבים שחו לארץ, ואיש מהם לא מצא עז בנפשו להביט בפני. לאחרונה התעורר מהל ויען ויאמר בקול חרד ובפנים זועפים: “אביך ואחיך אינם עוד בתוכנו!”.

לדברים האלה נתר לבי ממקומו ומעי רֻתחו ולא דמו, כי ידעתי מה ירמזון מליו ולא הוספתי עוד לשאול את פיהו. אך עד ארגיעה התעודדתי, ואתאמץ למשול ברוחי, ועפעפי בחנו את כל הקרואים עד הגיעם לאחד מהם, היושב בהדר וגאון ועליו נורא הוד. עמדתי ואכיר מראהו, כי זה האיש מחמד אשר אבקש.

“האתה זה נביא אַלַּה, אשר בך בחר להיות לאור עולם?” – שאלתי ביראת כבוד וחן שפתים.

“כדבריך, יפתי, כן הוא! – ענה מחמד, בהנעימו קולו להשביעני רצון – ומה שאלתך, אשה נעימה, וינתן לך?”

“אחת שאלתי מאתך, נביא אַלַּה, אותה אבקש: להלקח אליך אחרי כבוד ולהיות לשפחה רוחצת רגלי אדוני, קדוש עליון!”

ובדברים האלה נפלתי על פני ואכַבד מקום רגליו.

וכל יודעי התבוננו אלי ויתמהו תמה.

“בת הרוּן?!” – קרא מהל, בהשקיפו עלי בחמה נסתרה.

“אחות יעל ויהודית!”³³ – השיבותי בלב נכון.

כל אחינו נענו לי בתודה, בהבינם לשכל מלי. רק מהל הניע ראש.

ומחמד התבונן אלי וכל עצמותיו רעדו מתאוה עזה, ופניו העידו על המלחמה הקשה אשר התעוררה בלבו בין הנביא והחומד – אשר נאבקו יחדו למי היתרון. והאחרון הכביד, ותאותו גברה על קדושתו – כי קרב כתנור לבו, ויט אלי בחֻמו, ויען ויאמר:

“לא שפחה עובדת תהיה לי, כי אם גבירה שלטת!”

“זכר לך, מחמד, כי שמונה נשים כבר הוספת לך על אַיִשַׁע בתי! – לחש לו אבו-בכר חותנו – והמאמינים ירננו עליך, כי על פי תורתך אין לאיש מָשלמי לקחת לו יותר מארבע נשים!”

“הניחה לי!” – ענה מחמד בחם לבבו, ויתנשא ממקומו ויפשוט את אדרתו וישליכנה עלי³⁴ וישא קולו בגאון קדש ויאמר:

“שאלתך נתונה לך, והיו כנפי פרושות עליך מן הוא והלאה!”.

ביום המחרת קם מחמד לשוב למיכה, ואנכי פניתי הלכתי אחריו, אחרי תתי אותך, בני יקירי, על יד אחת מרעיותי, להיות לך לאומנת. בעברנו על שדה המלחמה לפני מבצר נבט, צוה מחמד לקבר את החללים, אנשי חילו לבד, וחללי אחינו והגתפנים לבד, ויפן אל עבר פני החללים המאמינים, ויתפלל בעד נשמותיהם ויקרא לאנשיו לאמר:

“אל תאמרו לנופלים במלחמת אַלה כי מתו, כי אמנם חיים הם ויושבים בסתר עליון. שבֵעים הם עתה מטוב אַלה אשר צפן ליראיו, ומחכים ליתר אחיהם, אשר יבואו אליהם גם המה בבוא עתם. הנה הם שמחים בחסד אַלה, כי אשר קוו בא להם ותוחלתם לא נכזבה. כל ההולכים בדרך אַלה ושומעים לקול נביאו, כל עושי טוב ויראי חטא, יבואו על שכרם וגמולם רב מאד”³⁵.

אחר כן פנה אל קברות אויביו, וירק בשאט בנפש ויקרא: “ארורים יהיו!”.

שלשה ימים הלכנו במדבר בִּיצוּע, משם הגענו אל עמק ברכה, הוא עמק מַעַר, המלא תמרים ומעיני מים. ויושבי העמק יצאו לקראתנו ויקדמו פנינו בברכות טוב, ויביאו לנו ממבחר כל פרי ויתנו מעדנים לנפשנו. אז עלינו על ההר עָרְפת, ששם נפקחו עיני הָגר – לפי קבלת הערבים – לראות את המעין הנובע לרגלי ישמעאל בנה. ובהגיענו אל מרום קצו נראתה לנו העיר מיכה פרושה בשמלה לפנינו. העיר בנויה בעמק בתבנית מרֻבע, ולעיני ההולך אליה לא תֵראה עד הגיעו אל אחד ההרים אשר מסביב לה לכל עבריה. המקום הוא אדמת סלע, ובכל זאת לא יחסר כל בו – כי ממרחק יובאו לו כל צרכיו, למלא נפשות הנמצאים בו.

כרדתנו העירה, היתה ראשית הליכתנו אל “החֲרַם”, הוא המקדש³⁶, אשר בו נמצא היכל הקַעבא, ודרך תשעה עשר שערים יבואו בו. המקדש עומד בטבור העיר, ארבע מאות אמה ארכו וכן גם רחבו ועשרים אמה קומתו. גגו הגדול נשען על ארבע מאות ותשעים ואחד עמודי שיש לבן, העוטרים את הבנין מסביב. תקרתו עשויה שלש כִּפות ובתָּוך למקדש נמצא היכל הקַעבא³⁷, הנקרא גם “בית אברהים”, והוא בנין רבוע, ארכו מאה וששים ושתים באמה ורחבו שמונים וארבע וכן גם קומתו. ודלת לו פנימה בין האבן “השחורה” ובין האבן הנקראה “מקאם אברהים”³⁸, ארכה שלשים וארבע באמה ורחבה עשרים וארבע ועביה שש אמות. כֻּלה מצֻפה קרשי כסף צרוף, גם הבריח והמסגר כסף צרוף. רצפתו אבני שיש לבָנות, ירקרקות ואדמדמות, וחליפותיהן במערכה ישרה מן הקצה אל הקצה. גגו נחשת קלל נשען על שלשה עמודי עץ “תֶּקֶה”³⁹, מֻסבים קלעים ופטורי ציצים. קירותיו שיש לבן ומכֻסים מן המסד ועד הטפחות ביריעות משי שחור, ובהן מרֻקמים פסוקי הקוראַן רקמת משי לבן מעשה חֹשב.

הדברים המושכים עליהם את עיני הרואים ביתר שאת הם: האבן השחורה, מקום אברהם, באר זמזם וקברי ישמעאל והגר.

האבן השחורה, אשר פי מחמד יקבנה בשם “ימין אַלּה”, נמצאת במבוא ההיכל מזרחה. רבוּעה היא, רגל אחת ארכה, שתי שלישיות הרגל רחבה ושש רגל קומתה; כֻּלה רצופה כסף טהור. ממנה יחלו העולים לרגל הֲקָפתם סביב למקדש שבע פעמים, ומדי יגיעו אליה ישָׁקוה שפתים בחרדת קֹדש.

האבן הנקראת “מקאם אברהים” ארכה שתים עשרה רגל ורחבה שש רגל וקומתה שתים. וכִפה לה ממעל ושבכת ברזל לה מסביב, והעולים לרגל מדי יגיעו אליה יגעו בה בראשי אצבעותיהם, ואחר כן ישָׁקוּם מנשיקות פיהם, כי נקדשו בגעתם בה ויהיו קדש.

אז יגיעו אל באר “זמזם”, הנמצא ממול האבן השחורה, ולו גדר אבני שיש וגג כסף עליו מלמעלה. מסביב לגדר יציעי שיש למושב המתקדשים והמטהרים. והעולים לרגל יתרחצו במי הבאר הקדוש וישתום בתאות נפש⁴⁰.

קברי ישמעאל והָגר מכֻסים אבני שיש מרֻבעות, והעולים לרגל יתפללו נגדם ברגש קדש.

המנהגים האלה קבועים הם להערבים לדורותיהם משנות קדם, ומחמד הכניסם בדתו, ובבואו אתנו שמה עשה אותם כמשפט. ואחר כן עלה אל העמוד אשר על יד מקום אברהם ויתפלל בקול רם לאמר:

"בשם אַלַּה הרחמן והרחום!

א) תהלה⁴¹ לאַלַּה, אדון העולמים. ב) הרחמן והרחום. ג) מלך המשפט. ד) אותך נעבוד ולעזרתך נתחנן. ה) הדריכנו באֹרח ישרים. ו)דרך שבעי רצונך. ז) ולא דרך מקניאיך⁴², ולא דרך התועים"⁴³.

ככלותו תפלתו זו עלה על הבימה ויפן אל הקהל הנאסף וישא אליהם מדברותיו⁴⁴ לאמר:

"בשם אַלַּה הרחמן והרחום!

א) כל אשר בשמים ובארץ יהללו את אַלּה, אשר לו הגבורה והחכמה. ב) לו ממלכת השמים והארץ, הוא ממית ומחיה, והוא אדיר על הכל. ג) הוא ראשון ואחרון, הוא גלוי ונסתר ויודע כל. ד) הוא ברא את השמים והארץ בששה ימים, ואז ישב על כסא כבודו. הוא יודע הארץ וצאצאיה, את העולים השמימה והיורדים מטה. הוא עמכם בכל אשר הנכם ורואה את מעלליכם. ה) לו ממלכת השמים והארץ, ואליו ישוב הכל. ו) מידו חליפות היום והלילה, והוא בוחן כליות ולב ומוציא תעלומה אור. ז) האמינו באַלּה ובשליחו. פזרו לו מהונכם אשר נתן לכם, כי רב טוב צפון למאמינים ולמפזרים. ח) ולמה לא תאמינו באַלּה ובשליחו, הקורא לכם להאמין בו? וכבר הביאכם בבריתו להיותכם מאמיניו. ט) אַלה שלח אותותיו ביד עבדו, להוציאכם מאפלה לאורה. אכן חנון ורחום הוא! י) ולמה לא תפזרו על דרך אַלּה ⁴⁵, אשר לו השמים והארץ? הן לא ישוו נדיביכם אשר נלחמו לו לפני יום התשועה⁴⁶ עם המתנדבים הנלחמים אחריו, כי יתרון לאלה עליהם⁴⁷, אבל רב טוב צפון לכלכם ממנו, כי הוא יודע מעלליכם. יא) מי מכם חפץ לתת לו כסף בנשך? הלא ישיב כפלים, כי רב שכרו אתו. יב) ביום ההוא⁴⁸ תראינה עיניך את המאמינים והמאמינות. אורם ילך לפניהם ובימינם ישאו שכרם. אז יאָמר להם: התבשרו! כי בגנים מלאים פלגים יבלי מים יהיה מושבכם עולם – ומה רב הטוב הזה! יג) ביום ההוא יאמרו החנפים והחנפות אל המאמינים: חכו לנו ולאורכם נלך! וקול יענה אותם: שובו אל עולמכם ובקשו את האור החסר לכם! אז יָעמד ביניהם קיר מבדיל, ובו שער, אשר מעֵברו האחד חסד ורחמים ומֵעברו השני מצָרי שאול. אז יקראו אלה לאלה: הלא עמכם היינו! והם יענום: אמנם כן הוא; אבל אתם נתעיתם אז בנפשכם, יעצתם לכם רעה, לא האמנתם עד בוא פקודתכם, והשטן הדיחכם ויצודכם למדחפות. יד) ביום ההוא לא יִקַח כל כפר מכם ומכל אלה אשר לא יאמינו באַלּה, תחתיכם יֻצע הגיהנם, מוקדי עולם – ומה רע הדרך שמה! טו) הלא באה העת להכנע לפני מוסר אַלּה ואמתּו הגלויה, לבלתי היות כאלה אשר נגלה להם הכתב מקדם⁴⁹ ואשר האריך אַלה אפו, והם הקשו לבבם ויאריכו ברעתם. טז) דעו כי אַלַּה מחיה ארץ אחרי מותה⁵⁰, וזה לכם האות מעמו, למען תשכילו. יז) אמנם כן, הנדיבים והנדיבות וכל מַלוי אַלּה ימצאו גמול משנה ושכרם רב מאד. ⁵¹ יח) המאמינים בו ובשליחו הם צדיקיו ועדיו, להם שכר טוב ואור גדול. ואשר לא האמינו באַלה ויכזבו באותותינו – שאוֹל יחתו. יט) דעו כי חיי התבל הבל וריק המה! תאות הכבוד והתהלה, החֵפץ להרבות הון ובנים, דמיונם כנטיעים מגֻדלים, המשמחים לב אדם ברדת עליהם הגשם, ובאחריתם יבולו והיו כקש יבש. בחיי העולם הבא רב הענש לבוגדים החטאים בנפשותם. כ) אך המואסים בחיי התבל ימצאו סליחה ויפיקו רצון מאַלה. חיי התבל הבל וריק המה! כא) התאמצו למצוא סליחה ולבוא בגן העדן, אשר גדלו כרחב השמים והארץ, ונכון הוא למאמינים באַלה ובשליחו. זה חסד אַלה הנתון לאשר חפץ בו, כי כגדלו כן רב חסדו. כב) אין עת ופגע לארץ ויושבי בה, אשר לא נכתבו בספר לפני בואם, וזה הנקל לאַלה לעשות. כג) אל תעצבו על מחסורכם ואל תשישו באשר יש לכם, כי שונא גאים אַלּה ורחב לבב אותו לא יוכל. כ“ד) את הכלי – כי כליו רעים. אבל גם במנעכם ממנו נדבותיכם, עשיר הוא אַלה ומהֻלל מאד. כ”ה) הנה שלחנו מלאכינו לפנינו, ונתַּן אותותינו בידם: ספר ומאזני צדק, לפלס לאדם מעגל ישר. גם שלחנו עמם את הברזל, אשר בו הגבורה והישועה, להכיר את המכַבדים אותו ואת שליחו בלבב שלם, כי לו הגבורה והעז. כ“ו) גם שלחנו את נוּח ואת אברהים⁵², ונתַּן לזרעם את הנבואה והכתב. אך מעטים הלכו בדרך טוב ורֻבם בגדו וירעו. כז) ונשלח בעקבותיהם נביאים אחרים. שלחנו את עיסי בן מרים, ונתַּן בידו ברית חדשה ונשפוך רוח צדקה ורחמים על ההולכים אחריו. אך את הפרישות בדאו מלבם, כי לא צוינום על ככה, גם אינם שומרים אותה כראוי. למאמינים מקרבם נתַנו את שכרם, אבל רֻבם ירשיעו לעשות, על כן מאסתים. כח) המאמינים! יראו את אלה והאמינו בשליחו, אז ירחמכם כפלים, ישלח לכם אורו ויכפר לכם, כי סולח הוא ומלא רחמים. כט) יכירו וידעו “אנשי הכתב”, כי לא ימשלו בחסד אַלה, כי החסד בידו הוא, לתתו לטוב בעיניו. הוא אדון הכל וחסדו לעולם”.

את המשא הזה נשא מחמד בקול הוד ובלשון מדברת גדלות, בהעמידו לו פנים לפי תכן הדברים אשר השמיע, ושפתיו ברור מללו בדעת נפש ורוח נכון, כמו עמד באמת בסוד אַלה ומפיהו הוציא מלים. וככלותו נבואתו יצא בראש כלם, בשובם איש לביתו ומקומו.

מחמד שב אל ביתו, ועל פי פקודתו נלוה אלי אחד מעבדיו להוליכני אחריו. ויהי כקרבי אל בית מעונו, וכל תשע נשיו נשקפו בעד חלונות חדריהן, יחד אלי השגיחו אלי התבוננו. ובהביטי אליהן עוו פניהן ותשלחנה לשון – בהבינן כי כצרה חדשה הנני באה אל בית האדון אשר הן מבקשות. ואחת מנשיו, אַיִִשַׁע בת אבוּ בָכר, פגשתנו בפתח הבית ותקרא בזעם לשונה:

“הראיתן? הנה זה הרועה רוח לקח לו עוד אשה חדשה! המעט לך תשע נשיך כי תשית עליהן עוד נוספות?”.

פני מחמד רעמו, אבל לא ענה דבר.

והעבד אשר נחני הביאני אל חחדר יפה אף נעים, אשר בחר מחמד לשבתי. אחר כן נקראתי לבוא לפניו.

באתי אל חדרו, והנה הוא משתרע על מצעו וכל נשיו עומדות מסביב לו. וכראותו אותי קם ממקומו ויציגני לפני נשיו בנטותו עלי בידו, ויאמר להן בקול מושל:

“רוח אַלה נחה על האשה הזאת ותשאנה אל נביאו, להתרועע אתו ולתת שעשעים לנפשו. ועל כן אני מצוה אתכן לתת לה כבוד ולחשבה כערכה!”

“יודעת אני שעשעיך, איש חמדות!” – אמרה אַישע בלזות שפתים.

“דומי, לשון אפעה!” – גער בה מחמד וירקע ברגלו.

“בי אדוני, אשאלה נא אותך שאלה אחת ואחר אחדל!” – חננה אישע קולה בשנותה את טעמה.

“שאלי ואנכי אענה!”.

“הן בפיך ובשפתיך אמרת למאמיניך: “אל תרבו לכם מארבע נשים!” – ואיך תוסיף לך כהנה וכהנה?”

ומחמד נבוך מאד ולא ידע מה לענות, אבל עד מהרה נמצא לו המלאך גבריאל לעזרה בצרה, – כי זה היה דרכו מדי הכָּשלו בלשונו: להתחפש ולהתנפל ארצה ולהעמיד חזון חדש, כמו נראה לו המלאך גבריאל ברגע ההוא וישם דבר אַלה בפיהו. וכן עשה גם בפעם הזאת: כי נפל פתאם ארצה, כאחוּז חלי הנכפה ⁵³, ויעוה פניו, וילטוש עיניו, ויפרפר בכל אבריו, ויז קצף מפיהו. ואז נשמע ממנו קול פחדים, הוא קול גבריאל מלאכו, הקורא אליו לאמר:

“הנביא! למה תאסור את אשר התיר לך אדונך למען הפיק רצון מנשיך?⁵⁴. הנביא! הנה מלאכו ממלא את ידך להוסיף לך על נשיך את כל אשה מאמנת אשר תשא אליך את נפשה ואשר חפצת בה. ובזה לך היתרון על כל המאמינים”⁵⁵.

ככלותו דבריו ענתה אַישע בלעג לשונה:

“האח, מה טוב המלאך גבריאל ומה גדול חסדו עליך! כי בטרם תקרא אליו יענך ומכל צרותיך יושיע”.

ומחמד נעוה משמוע ויקצוף ויקרא:

“ועל אפכן ועל חמתכן תִּיטב לי היהוּדיה הזאת מעשר נשים כמכן!”

“יהוּדיה! – וגם אותה תקים לצרה לנו?” – קראה חפזא, אשתו השנית, בהביטה אלי בחרפה ובוז.

“לא תבושי ולא תכלמי! ‒קרא מחמד בפנותו אלי בחמלה רבה – ואם תחשובנה אֵלה את מולדתך לחרפה לך, עדי נא גאון וגבה, וענית ואמרת להן: המחוקק הגדול מוּסה היה אבי אבותי, הכהן הגדול הרוּן – דוֹד זקן לי, והנביא הגדול מחמד הוא בעלי!”⁵⁶.

"בי נביאי הגדול! – חננתי אליו קולי – אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי את החסד אשר אבקש!”

“שאלי לך, אהובתי, כאַות נפשך, ובטרם תבקשי אענה!”

“אם לבך טוב על אמתך, כבדני נא נגד נשיך, ואכול בערב הזה את הארוחה אשר אכין לך בידי. ואם ינעם האֹכל לחכך, והייתי המאֻשרה בכל נשי חלד!”.

“בקשתך אעשה וכל משאלותיך אמלא – ענה מחמד באהבה – כי איככה אוכל להשיב פניך היפים ריקם?”

הלכתי אל בית המבשלות ואעש למחמד לביבות בתבונות כפי. וכאשר גמרתי לעשותן, הבאתין אל חדרו בפנים צוהלים, ואקרא לאמר:

“אכל נא, יקירי וקדושי, מן המטעמים אשר עשיתי לך והיו מעדנים לנפשך!”

“הנה אמרת אף עשית! אכן לך נאוה תהלה כי אשת חיל אַת!” – קרא בשמחה.

כמעט שישב אל השלחן, ואיש צעיר לימים בא החדרה.

“ברוך בואך, בַּשיר אהובי, חברי ביום קרָב! שבה לימיני ואכלת עמי מן המטעמים אשר עשתה לי אשתי החדשה⁵⁷”⁵⁸ – קרא מחמד כטוב לבו.

בשמעי זאת ובהביטי אל העלם נבהלתי ואחז בשרי פלצות – כי היה צר לי מאד על חיי עלומיו. לאָשרי נטו צללי ערב ויהיו לי לישועה. ולולא הם שעמדו לי, אזי הכיר מחמד על נקלה בפני, כי סוד נורא כמוס עמדי.

העלם שמח על הכבוד אשר נתן לו הנביא, וישב על ידו ויאכל מן הלביבות בתאות נפש, בעוד אשר מחמד אכל בלי חמדה, כי היה שָֹבע ממשתה הצהרים, ורק למעני טעם מהן מעט לבלתי הכלימני⁵⁹.

כמעט שעברו רגעים אחדים והעלם נתַּר ממקומו ויצעק מרה: “אוי לי כי נדמיתי!” ויתנודד ויפול לארץ, פניו קבצו פארור וקצף נראה על שפתיו מאש תפתה הלוהטת את קרביו. עוד רגע אחד נשמעה נחרתו אימה בצאת נפשו, ומשנהו כבר שכב דוּמם, כי מת לשחת.

“אי שמים, מה זאת? – קרא מחמד בחרדה – גם לי רע ומר ובקרבי לא כן! בת בליעל, מה זאת עשית לנו?” – צעק בקפצו עלי בזעם אפו.

אז ענקתני גאוַת נקם, ואען ואֹמר לו:

“אמנם כן, נביא שקר ובליעל! אנכי שמתי מות במאכל אשר הכינותי לך, עקב אשר רמסת לארץ חיי בשפכך דמי אבי ואחי ובעלי. עתה הנני בידך, שלוף חרבך ומותתני, כי מאסתי חיי ועולם חשך בעדי!”.

ומחמד הניף עלי חרבו, אך כרגע שב ונחם.

“לא! – אמר באפו – מות כזה יקל לך לנשוא. אכן מוֹת תמוּתי, אבל אחרי יסורים רעים וענוּים קשים אשר תשאי כדי רשעתך!”.

אז נתן אות ואחדים מעבדיו קפצו החדרה.

“תפשו את הארורה הזאת! – קרא אליהם – אסרוה בחבלים והובילוה יחד עם גוית העלם המת אל אבוּ סופֿיַן אביו, והגידו לו כי היא סַבה בנפש בנו ומידה מת!”.

והעבדים מהרו ויעשו כדברו. ובכן הוּבלתי עם גוית המת אל בית אבוּ סופֿין, אבי העלם האמלל. ואבו סופֿין, איש זקן בא בימים, נדיב ונכבד בעמו, ישב אז על פתח ביתו וינעים שיחה עם שכנו הקרוב לו. ובראותו את המון העם אשר התלקט סביבותינו, הולך וקרב אל ביתו, חרד חרדה גדולה ויקרא: “מה זאת?”.

“הנה בנך יחידך מובא אליך!” – נשמע קול העם ברעו.

ברוב עמל הצליחו עבדי מחמד להדחק בין ההמון הרב, ובהגיעם אל איש השיבה, הניחו לפניו את גופת בּשיר.

“הנה הנביא שולח אליך את בנך – והאשה הזאת היא רצחתהו נפש!” – אמרו לו בשפל קולם ויפנו וילכו לדרכם.

פני הזקן חורו מאד ורגליו פקו, ובהתאמצו לקום נפל על המת ארצה.

ההמון הרים קול זוָעות, כלם נשאו רום ידיהם להכותני נפש. אבל אבו סופֿין התחזק ויקם בכל מאמצי כחו, ויעמוד ביני ובין העם ויאמר בקול חרד: “אנא, הרפו ממנה! הן את נפש בני רצחה, ולא לאחרים עשות בה משפט חוץ ממני!”.

אז פנה אלי ויתבונן בי בעינים מפיקות מרת נפשו ויאמר:

“האַת הרוצחת? לולא שמעתי זאת באזני, כי עתה חשבתיך למלאך אַלה, בשפטי למראה עיני, ולא לשד משחית, אשר השיא מות על בני יחידי – ולמה עשית זאת? מה עשה לך בני הזך והישר, הטוב והנעים, כי הקצרת חיי עלומיו?”.

דברי הרכים נגעו עד נפשי וירעו לי ממדקרות חרב.

“אמנם כן הוא, אב שכוּל! – השיבותי בקול יללה, בהתנפלי לפניו ובחבקי את ברכיו הרועדות – אנכי סַבתי בנפש בנך! אכן הרעותי לעשות, אבל לא בצדיה עשיתי זאת. ידעתי כי לא תנקני ומות אמות מידך; אבל בטרם תעשה נקמתך בי, אדברה נא דבר באזניך, ויהי נא חסדך לשמוע דבר התוַדוֹתי!”.

“דברי, כי שומע אני!”.

אז ספרתי לו את דבר שנאתי וחמסי על מחמד, אשר הכרית את משפחתי, ושבועתי ומזמתי לקחת ממנו נקמתי, ומקרה בנו האמלל אשר נספה על ידי לדאבון לבבי ומרת נפשי.

כל שומעי נדו לי ועיניהם מלאו דמעה.

“שמעי אשה ודעי: – קרא אבו סופין באחזו בי ברעדה – הן אַת האבדת ממני את שארית נחמתי וחלקי בחיים, ועליך איפוא להשיב לי את אבדתי! אנכי הייתי מאֻשר באבות; ששה בנים היו לי, כלם אהובים, כלם גבורים, ומכלם לא נשאר לי אף אחד לשית ידו על עיני – והנני לעת שיבתי כערער בערבה וכצפור בודד על גג. דעי לך, כי אויב בנפש הייתי גם אני למחמד בראשונה. במלחמות בָּדר ואָהוּד ⁶⁰ הייתי מפקד צבא אויביו. במלחמה האחרונה נפלו חמשת בני הגדולים, יחדו הֻצעו חללים על שדה קטל, ואני נפלתי בשבי. ואחד מהנלחמים למחמד, עבאס שמו, שלף עלי חרבו להמיתני, ויתן לפני שני דרכים: לבוא בדת מחמד או למות מידו⁶¹, ואנכי חפצתי חיים, לא למעני כי אם למען בני האחרון, הצעיר, לבל ישאר עזוב לנפשו בעודנו בילדותו. ואשנה אחרי עבאס את הדבר אשר שם בפי; בטאתי בשפתי: “לַא אַלַּה אִיל אַלַּה, מַחְמַד רַסוּל אַלַּה!” ⁶² – ובזה באתי בקהל המאמינים, ומה נפלא המקרה, כי היד הנוקמת נקם חמשת בני, המיתה לי את בני האחרון! מאת אַלה היתה זאת ואדם מה יבין דרכו! לכן זה משפטך ממני יצא: אנכי לא אמיתך – רק זאת אני נוטל עליך: כי תשיבי לי את אבדתי! את עשקת ממני את בני, היי איפוא את לבת לי, והיתה נפשך תחת נפשו. השארי עמי, להיות לי למשיבת נפש ולכלכל את שיבתי. ותהי זאת נחמתי בעניי, ולא ירד אבו סופין השכוּל והאֹבד אָבל שאֹלה!”.

כל הנצבים עלינו בכו בכי תמרורים לשמע הדברים האלה. ואנכי נרעשתי נפעמתי וכמעט יצאה נפשי בדברו. ואפול בקול בוכים על צוארי הזקן רב החסד, ואחבקהו ואמצהו כאב לי.

ומחמד נפקד מהיום ההוא והלאה⁶³ בתחלאים רעים ונאמנים, וכחו הלך ודל. הרעל לא בא אל קרבו די המיתו כרגע, אבל המעט אשר בלע, היה לו כמררת פתנים, ויאכל את קרביו ויביא רקב בעצמיו. לשוא בקש צרי למכאֹביו, לריק הרבה לו רפאות תעלה – כל רופאיו נואלו, אבדה חכמתם, וחליו גבר ומכאֹביו כבדו עד בלתי נשוא. ויהי כי קרבו ימיו למות, ויקרא אליו את שני האנשים הקרובים לו, את עלי ואת פַּדהל, ויצום לשאת אותו אל המקדש, לראות את בני עמו לפני מותו. שם עלה על הבמה, ויתפלל תפלתו הקצרה כדרכו, ואז פנה אל קהל עדתו ויקרא אליהם לאמר:

"בשם אַלה הרחמן והרחום!

“משלמים! היום הזה השלמתי את אמונתכם ואחן אתכם בתורת האסלם, למען תאמינו באַלה מעֻזנו. וכל העובר על דברי, בשגגה ולא בזדון, ישוב אל אַלה ונחם, כי חנון הוא ומרבה לסלוח⁶⁴. הן קרוב יום מותי, עוד מעט ואינני – לכן נבואה חשבון: אם הכיתי איש מכם בחרות אפי, הנני נותן גֵוי לו להשיב לי כגמולי, ונסלח לי. אם חֵרפתי איש מכם בהתנשאי – הנני כעפר לפניו, ישיב נא חרפתו אל חיקי, ונסלח לי. אם עשקתי איש מכם בחמס ידי – הנה לפניו כל הוני ורכושי, ולקח לו את העשק אשר עשקתיו, ונסלח לי. על כל אלה לא אקצוף, כי חמה אין לי ושנאת חנם רחקה ממני”.

את הדברים האלה שנה ושלש. אבל כל שומעיו החרישו, ואיש מהם לא ענה דבר. ויהי כהחלו לרדת מעל הבמה, והנה קרב אליו איש ויזכירהו להשיב לו חוב שלשה דירהם⁶⁵, אשר הוא נשׁה בו. וימהר מחמד ויֹשֶב לו את חובו, באמרו: “טוב להכלם בעולם הזה מבעולם הבא!”. אחר כן התפלל בעד נשמות המאמינים אשר נפלו במלחמותיו לאמונתו, ואז צוה להוליכהו אל ביתו. הקדחת תקפתהו בחֻמה, ולזאת שם את ידיו בכלי מלא מים קרים, ופעם בפעם הניח את כפות ידיו הרטובות על מצחו הבוער כאש בקראו: “אַלה, חזקני ואמצני לשאת את חבלי המות בדעת נכונה!”

בשלשת הימים האחרונים לפני מותו, צוה אל אבוּ בכר חותנו למלא מקומו בעבודת הקדש, כי לא עצר עוד כח לנוע אל מקדשו, להתפלל לפני העם כדרכו. אך ביום מותו הקשה לדרוש, כי ישובו יוליכוהו שמה, לשאת מדברותיו אל המאמינים בפעם האחרונה. בפנים לבנים כמת ובמצח קשור במטפחת לבנה, נשען על זרעות עלי ופֿדהל בא אל המקדש, והמון רב נאסף שמה, לראות את נביאם ולקחת ממנו ברכה לפני מותו. ובהביטם אליו אחז בשרם פלצות – כי היה מראהו מורה מאד. ככלות אבו בכר להתפלל, התחזק מחמד ויקם על רגליו ויעל על הבמה וישמיע בשפל קולו לאמר:

"בשם אַלה הרחמן והרחום!

אַלה שלח בשורה טובה! ישמעו המאמינים ויגילו ברעדה ועורם ירחב. כי זה נתיב אַלה, בו יַנחה את אשר יחפוץ, והאיש אשר יַתעהו אַלה, שולל ילך מבלי דרך. הוא משיב אליו נפשות בני האדם אחרי מותם. וגם בעודם ישיבן אליו בעת שנתם. שמרו את החקים הטובים, הנתונים לכם מאת אדונכם, בטרם תבוא עתכם פתאם מבלי הדעת. הזהרו מפני היום הממהר לבוא, בו יעלה הלב עד הגרון ויציקהו!" ⁶⁶.

קול מליו נחבאו, ועל פניו שכנה עננה ועיניו חשכו מפני רעיון לבו, כי אמנם קרב היום ההוא ועדיו אָתא. רגעים אחדים נשען דומם, תפוש ברוב שרעפיו בקרבו. מעט מעט התעורר ויחלף כח בעבור חושיו בו. אז החלו פניו להתאדם, ועיניו הזהירו באור נפלא, בעזוז כח דמיונו, בהתגבר עליו רוח הֲזיָתו – ויתעורר וירם בכח קולו ויקרא לאמר:

“ביום ההוא יִתָּקע בשופר, וכל יושבי תבל יפלו מתים ארצה, חוץ מאלה אשר יאבה אַלה להצילם. אז יתקע בשופר שנית, וכלם יתעוררו ויפקחו את עיניהם. וכבוד אַלה עליהם יֵראה, והארץ תאיר מכבודו. אז יפָּתח ספר הזכרון לפניו, בקומו לשפוט הארץ ולהשיב לאדם כמעלליו. הרשעים יָשלכו להמונים אל הגיהנם, ויראי אַלה יובלו להמונים אל גן העדן. זה משפט הגיהנם אשר הוכן לבוגדים: רוח זלעפות מנת כוסם, ופרי עץ הזקום ⁶⁷ יהיה מאכלם. כשמָרי השמן יבער בבטנם ולצמאם יַשקום מים חמים עד כי תבָּקענה מעיהם. – וזה משפט גן העדן אשר הוכן למאמינים: הם יֵשבו לבושי שש ומשי תחת עצי לוט ומטעי נכאת וצרי טוּבי המערכה – מה נעים ריחם ומה טוב צלם! ואצלם מים נאמנים ועל פלגיהם כל פרי טוב. על מטות שן ישכנו, על יריעות משי מרֻקמות זהב ופנינים. אל פיהם יעופפו עופות צלוים וכל פרי נחמד למינהו. בַּחורים טובי תאר יעמדו עליהם לשרתם ויושיטו להם גביעים וכסות יין חמר מלא מסק⁶⁸; יין אשר לא ישכיר ולא יכאיב. ובתולות יפות ונעימות תהיינה להם למנה, ובאהלי אפדנם תוָעדנה להם. בתולות נצח⁶⁹ אשר נבראו להם לבדנה ולא נגע בהן איש או שֵׁד. מראיהן כנגה השחר, אדמו עצם מפנינים, והן כשמים לטהר, ספיר גזרתן. עיניהן גדלות כביצי היונה ושחורות ובוערות כאבני אקדח במשכיות כסף. ולהם תהיה חמדת עולם להשתעשע – וכן יתעלסו עד בלי ירח וימלאו נפשם נעימות נצח”⁷⁰…

בדברים האלה נאנק הנביא דֹם, כי נִתקו זמותיו בחום לבו, בהגיע הזיָתו עד מרום קצה. וכל המאמינים עמדו כחולמים בהקיץ, פיהם פערו כמו למלקוש, רירם ירד על זקנם ועיניהם כמו יצאו מחֹריהן. – – –

“שאוני והביאוני אל ביתי!” – לחשו שפתי מחמד, כי התקיפוהו מכאֹביו וכחו עזבהו כלה. ואנשיו עשו כדברו וישכיבוהו על יצועו ואַיִשַׁע אשתו שמה ראשו על ברכיה.

“אַלה – כן – עם חברי⁷¹ – שם” – – –

ועוד הפעם נתקו זמותיו ונחרת הגסיסה נשמעה. עוד רגע התעוֵת, ואחר שטח את ידיו וראשו נשמט אל חיק אַישע, ויגוע וימת והוא בן ששים ושלש שנה במותו⁷².

ויושבי עיר מדינה דרשו בחזקה כי תובא גויתו אליהם לחצוב לו שם קבר, כי אל העיר הזאת החיש מפלט לו בהרדפו על צואר מאת אנשי מיכה, והם היו הראשונים אשר עמדו לימינו ומכחם שחדו בעדו. ושאלתם זו נִתנה להם, כי צדקו בדבריהם. ותובא גויתו אל העיר מדינה, ויקברוהו שם בכבוד גדול ויתאבלו עליו ימים רבים.

בטרם אכלה את דברי, הנני לחות דעי ולהשמיע קשט אמרי אמת על דבר מחמד לכל תכונתו ומדותיו.

הוא היה בעל קמה ממֻצעת ומבנה גֵוו איתן. ראשו רחב וזקנו עב, עיניו שחרוֹת, פניו מלאים הוד ומפיקים נעם וידידות, ושער ראשו שוה ויורד על צוארו הלבן ועל שכמו הרחב. דבריו היו מעטים, אבל מחשבותיו רבו. הוא היה טוב לב ומלא רוח חן וחנינה. בגדיו היו פשוטים וכל הליכותיו תם וענוה. כל עבודה ומלאכת בית אהב לעשות בידיו, ודרך גאה וגאון שנאה נפשו. כן היה עם כל אנשי בריתו הנאמנים לו ולדתו. רק קנאת דת וחמדת נשים, שתי אלה המדות הרעות השחיתו דרכו. בגללן התמכר לכל תועבה ויעש מעשים אשר לא יעשוּ. גם בתורתו נמצאו דברים טובים, ורבות הועילה להערבים לעזוב משובתם ולהיטיב דרכם. בה הורה למאמיניו דעת האחדות לאלהים עליון. הוא בער את הגלולים מארץ ערב ויטהר את היכל הקעבא משלש מאות האלילים אשר נמצאו בו מאז. הוא בטל מנהגים רעים אשר הסכינו אליהם מקדם, וביותר – את רצח הילדים. כי היה דרך הערבים העניים להמית את ילדיהם, מדאגה מדבר פן יחסר לחמם⁷³. הוא הטיב מצב הנשים, אשר נענו מאד תחת בעליהן, בהחשבן בעיניהם כבהמות שדי. הוא הזהירם על פי תורתו להיות רחמנים ונדיבי לב, לתת צדקה לעניים ולסעדם ולתמכם בכל עת. גם לחוס על העבדים מקנת כספם, לבלתי רדות בם בפרך. הוא היה אומר: “התפלה תשא את האדם למעלה, הצום יביאהו עד שער השמים, והצדקה תפתח לפניו דלתיהם לבוא בם במרחביה”.

ואנכי הייתי בת נאמנה לאבו סופֿין כל ימי חייו, ואנעים לו שנות זקנתו ושיבתו ככל אשר מצאה ידי. והוא זכר לי חסדי ואמונתי, וכאשר קרבו ימיו למות שמני ליורשת כל רכושו. אחרי מות האיש הטוב הזה שבתי אל אַחי בחַיבר, ופה אבלה את שנותי במנוחה, כי שפרה עלי נחלתי ומנדבת אבו סופין עשרתי, מצאתי הון לי.

הנה התודיתי לפניך, בני, על כל אשר עשיתי; ידעתי כי לא יצדק פעלי בהשפטי, ובכל זאת אקוה כי לא יגדל עוני מנשוא.

ובזה תמו דברי. והמגלה הזאת והצלחית אשר בה נקמתי דמי קרובינו מאת מחמד עוכר שארנו יהיו נא לך ולזרעך אחריך לזכרון עולם.

מאת אמך אוהבתך ומרחמתך,

צינה.

(העתקה בשנוים ותוספות)

(בשנת ארבעת אלפים וחמש מאות לבריאת עולם)

אני אברהם בן הונא בן עזרא בן צינה כותב בעיר

קורדובה אשר בספרד את המגלה הזאת, והיתה לך,

יעקב בני, לזכרון עולם לדורותינו.

תורה חדשה יצאה מנאות מדבר ותאחז בכל סביבותיה. כמעט עברו שנים אחדות וכבר התנוסס דגל המחמדים על כל ארץ ערב, והמאמינים, “בני המדבר”, נשאוהו למרחוק, ובקראם בפיהם: “לאַ אַלה אִיל אַלה, מַחֲמַד רסוּל אַלה!”, החרידו את פרס וביצנץ, שתי הממלכות הגדולות אשר נמוטו מוסדיהן מריבות מדינה ומפלגות דת. אכן גם מקרב המחמדים נעדר השלום מראשית דרכם, ומושליהם הראשונים לא האריכו ימים, כי רֻבם נפלו איש בחרב אחיו. אבל סכסוכיהם פנימה לא עצרו בעדם מנטות ידם על כל העמים והארצות חוצה, וכאסוף בצים עזובות אספום אליהם. “האסלם או המס!” – קראו אל העמים הנכבשים מפניהם, לאמר: לבוא בצל דתם ולהיות חפשים כמהם או להיות להם למס עובד. ובעוד אשר רוב העמים בחרו בחפש ויקבלו עליהם את דתם, בחרו בני עמנו לשאת את המס אשר ישימו עליהם המנצחים החדשים ולהשאר נאמנים לדת אבותם. אף שמחו לקראת המנצחים האלה, כי היו טובים להם ממלכי פרס וביצנץ, אשר רדפום באף וירעצום וירוצצום באכזריות חמה – ועל כן קצו מפניהם ויהיו זרוע לבני ישמעאל, אשר נחשבו בעיניהם כגואלים שלוחים ממרום להצילם מיד מבקשי רעתם.

---

בממלכת ביצנץ, היא רומה המזרחית ¹ , השתמרו חקי תיאודוסיוס² בכל תקף, להצר ולהציק לישראל ולהשפילם עד העפר. מלבד אשר הָרחקו מכל משמרת פקודה בממשלה, גם נפסלו לעדות נגד בני העמים, נרדפו גם בעניני דתם, למען הרחיקם ממנה. להם נאסר לבנות בתי כנסיות לתפלה, לבאר את כתבי הקדש על פי המדרש והאגדה – פן יתחזקו על ידם בדת קדשם; וגם לחֹג את חג הפסח במועדו, בשנה שהוא חל לפני חג פסחם של הנוצרים³ – להשכיח מלב כלם, כי החג הזה יסודתו בדת ישראל. ירושלים עיר הקדש נהפכה לבישופיא נוצרית, ומאז והלאה נאסר על היהודים לבוא שעריה – לבל יטמאוה בנשמת אפם, כי “זעומי אלהים” המה. העיר טבריה היתה למקום תורה וישיבה מימי ר' יוחנן והלאה⁴ – וגם היא נהפכה לבישופיא ואחינו נדחו ממנה. יושבי אנטוכיה היו צוררי ישראל מאז ומקדם⁵, ותמיד בקשו להם עת מצוא לשלוח יד בעם חרמם. פעם אחת התחלקו לדעותיהם במשחקם הלאֻמי – והשחוק ההוא היה ליהודים לבכי ומספד! כי בריבם איש את רעהו נפלו פתאם על היהודים ויהרגו מהם רב וישליכו את חלליהם אל בית הכנסת ויציתו בו אש וישרפוהו. ובהגיע הדבר אל הקיסר צינו ⁶ , שנן לשונו לאמר: “אבל אשמים הם האנטוכיים, בשרפם את היהודים המתים ולא את החיים!”⁷. דבר כזה הנשמע מפי מושל הארץ היה די להסית את ההמון השובב לכלות רעתו בבני עמנו – וישובו ויעשו כן ליהודים יושבי דפנה, הקרובה לאנטוכיה, ויפלו על בית הכנסת ויחללוהו ויהרסוהו, ואת המתפללים בו המיתו באכזריות רשע ⁸. ויהי בימי פוֹקַס העריץ ⁹ , ויכשל ליהודי אנטוכיא כח הסבל, ויתקשרו יחדו ויפלו על צורריהם וישיבו להם כגמול ידיהם. ורק ברב חיל הצליחו שרי צבאו לבצור רוח היהודים המתקוממים, ואז שבו הפכו ידם בהם להכחידם מן הארץ¹⁰

גם בארצות ממלכת פרס לא מצאו בני עמנו מנוח להם. כי כקנאת הכהנים הנוצרים בממלכת ביצנץ, כן גדלה קנאת הכמרים המהגים בממלכת פרס, והם הסיתו את מלכיהם לגזול משפטם ולרדפם ולהשיבם עד דכא. כמעט שהונח להם במות המלך האכזר פירוז שבור ¹¹), והנה קם מלך חדש אשר הֵרע להם ממנו, הוא המלך קוֹבד, אשר נפתה אחרי מהגי קנאי ושמו מַצדק, שאמר לתקן עולם בבטול חקי הרכוש, כי יהיה “הכל הפקר לכל”, ואף בעניני האישוּת. ובני עמנו, אשר התֹּם והצניעות וקדושת חיי המשפחה הם חייהם וארך ימיהם, מאנו לקבל עליהם את הגזרה הזאת. ויחר אף קובד ויצו לתפוש את מר יצחק ראש הישיבה ולהמיתהו. אז קם ראש הגולה, מר זוטרא השני, ויעש לו חיל ויך את צבא המלך אחור ויגרש את מצדק עם כל אנשי מעשהו ממושבות בני עמו בבבל. ויהי למושל חפשי בעמו ומושב יקָרו בעיר מחוזא הקרובה לקטיספון הבירה. הדבר היה בשנה השלישית לנשיאותו, והוא בן שבע עשרה שנה בעת ההיא¹²

שבע שנים ארכו ימי ממשלתו. לאחרונה הֻכה חילו לפני חיל פרס הרב והעצום ממנו, והוא ומר חנינא, אביו הזקן, נפלו בשבי, והמלך קובד עשה בהם משפט מות, וגופותיהם הוקעו על גשר מחוזא, לאות לאנשי מרי, וכל יושבי העיר וסביבותיה שֻדדו והובלו בגולה ארצה פרס, וכל הישיבות שהיו בבבל ללמודי התורה עברו ובטלו מן העולם.

בימי המלך כוֹזרו נוֹשירוַן הונח ליהודים יושבי בבל כמעט, גם הישיבות שבו לקדמותם, אבל המסים כבדו מנשוא; מהם לא נקו בלתי אם ילדים ואנשי שיבה. לעמת זה הורע להם מאד בימי הורמיז בנו ¹³, אשר היה כנירון לעמו וכאדרינוס לישראל יושב ארצו. אז קשר עליו שר צבאו, בַּהרם גובין, ויורידהו מכסאו ויתנהו בבור השבי ושם הומת מות נבל. ויהודי פרס ובבל שמחו לקראת בַּהרם, וישחדו מכחם בעדו, ויתמכוהו בכסף ובאנשי חיל לכונן לו כסא ממלכה. עוד עיניהם נשואות אליו, בתקותם להבָּנות ממנו, והנה שלח קיסר ביצנץ חיל גדול לעזרת כוזרו פירוז, בן המלך המומת. והפרסים אשר נשארו באמנה את בית המלוכה, גם המה נתנו יד, ויחדו נלחמו על בהרם, ויכו את חילו עד חרמה, ובהרם נס ונמלט אל ארץ אחרת ותהי לו נפשו לשלל. – בשבת כוזרו פירוז על כסא אבותיו, נפקד עון היהודים עליהם ואידם גדל מנשוא. ביותר כלתה הרעה לצאצאי בית דוד, שהם תקות ישראל ומבטחו לעת קץ – כי נכתם עון ראש הגולה, מר חנינאי בן מר כפנאי, אשר משך ידו את בהרם ויטה לב בני עמו אחריו. גם זכרו להם עון אבותם, ראשי הגולה מר הונא מארי ומר זוטרא, אשר שניהם נשפטו בעון מרד, האחד בימי פירוז שבור¹⁴ והשני בימי קובד. ותנתן דת מאת המלך, לבער אחרי המשפחה הזאת עד תֻּמה. אז הוכן לבנים מטבח בעון אבותם, וכל אשר מבית דוד מוצאו נתפש להרג. בראשם נפל ראש הגולה מר חנינאי, ובדמי ימיו הורד שאולה. גם נשים וילדים לא מצאו רחמים, וכלם יחד נכחדו מן הארץ. והנה נפל דבר בארמון המלוכה, אשר שנה פני הכל ויהי לישועה לפליטת בית דוד ולטובה גדולה לכל בני ישראל יושבי הארץ ההיא!

---

המלך כוזרו פירוז חלם חלום¹⁵ , והנה הוא עומד בגנת ביתן, ובו כל עץ נחמד וטוב. ובדעתו כי הגן הזה לא לו הוא, חרה אפו בו, ויקח גרזן בידו ויך את כל עציו ומטעיו עד בלתי השאיר להם שרש וענף. ויהי כאשר בצע מעשהו בכל הגן וירא והנה עוד נצר אחד פורה משרש עץ גדול אשר נכרת מידו, וירם את הגרזן גם עליו. והנה נצב עליו איש זקן, הדוּר ונכבד מאד במראהו, ויחטוף את הגרזן מידו וישליכהו אל מצחו ויפצעהו פצע אָנוש, וירד דמו על פניו ועל זקנו. ויירא המלך מאד ויפול לרגלי הזקן ויתחנן לו לחוס על חיי עלומיו. “ומדוע לא חמלת אתה על הגן הזה אשר נטעו ידי, ותַּשחת את כל עציו, ותקטן עוד זאת בעיניך ותרם ידך גם על הנצר האחרון להכריתו?” – כן קרא אליו הזקן בחמתו, ולא הסיר מעליו ידו עד כי נשבע לו המלך, לשים עינו על הנצר ההוא, לפקדהו לטובה עד אשר יגדל והיה לעץ רענן.

ויהי כאשר הקיץ המלך משנתו, וימצא נטפי דם על משכבו, ויזכור את חלומו ותפעם אוחו ויקרא לכל חכמיו המהגים ויספר להם את חלומו ואין פותר אותו לו. ותהי העצה היעוצה לבקש לו אחד מחכמי ישראל היודע רזים ותעלֻמה יוציא אור. וימָצא לו מר חנן מאישקא, ראש הישיבה בפומבדיתא, והוא עצור אז בבית הכלא עם בתו הצעירה, אלמנת מר חנינאי, אשר נשארה הרה ומטעם המלך נעצרה עד אשר ימֶלאו ימי הריונה, ואז יומת הילד אשר יולד לה, ולא יהיה עוד שריד לבית דוד בישראל יושב בבל. ומר חנן פתר להמלך את חלומו, כי הזקן אשר ראה הוא דוד בן ישי, אבי משפחת המלוכה בישראל, והנצר האחרון אשר כונן להשחית הוא צמח צדיק, השארית הנמצאה לבית דוד, אשר עודנו בבטן אמו, היא בתו, האלמנה האמללה. אז ידע המלך את החלום ואת שברו, ויצו להוציא את האשה לחפשי, ולתת לה ולאביה מקום בארמונו, וכל מחסורם יהיה עליו. וכמלאת ימי הריונה ילדה האלמנה בן¹⁶, ויקרא שמו בוסתנאי, על שם הגן¹⁷ אשר נראה למלך בחלומו. ומאז והלאה הטיב המלך דרכו ולא יסף עוד להָצר ליהודים היושבים בארצו.

והנער בוסתנאי הלך וגדל וטוב, ויעש לו שם ביפיו ובתורתו ובחכמתו, ויהי עיני כל ישראל אליו, וישימו תקותם בו, אף אמנם לא נכזבה תוחלתם, כי על ידו שבה אליהם הנשיאוּת, ועוד גדל כבודה מבראשונה. מטעם המלך היה בוסתנאי לראש גולה בעודו בילדותו – כי פעם אחת זכר המלך אותו ויתאו לראותו, והוא אז נער בן חמש עשרה שנה. ויעמוד הנער לפני המלך מן הצהרים ועד הערב, “ולא הניע ראשו ולא הסיע רגלו”. והנה עף זבוב ויעמוד על מצחו וישכהו ברקתו עד שפך דם, והוא לא הרים יד להבריחו מעליו. ענוָתו זו הרבתהו בעיני כוזרו פירוז, וימשכהו חסד וישימהו לראש גולה ויתן לו מתנות כיד המלך. וימלא את ידו למנות לו דינים ומורים וראשי ישיבות, לדין ולהורות את העם כבשנים קדמוניות. ולזכר הזבוב אשר בגללו גדל חנו בעיני המלך, קבע לו תמונת זבוב בחתם תכניתו, והחתם הזה נשאר במשפחתו לדורותיו אחריו.

השמועה הזאת עשתה לה כנפים ותגיע עד סוריה וארץ הקדש, כי נתן ה' ניר לבית דוד ותקות ישראל לא נכרתה, כי עוד ירחם ה' את עמו וירם קרן משיחו. ויהי שם כוזרו פירוז לברכה בפי כל בני עמנו, הנגשים והנענים בלחץ הממלכה הביצנטית. ויהי כאשר קרא כוזרו פירוז עליה מלחמה, ויעל עם חילו על סוריה ועל ארץ הקדש, ששו כל אחינו לקראתו, ותקותם זו שעשעתם, כי כגבור יד מלך פרס תקום להם ישועה ותבוא הגאולה אשר אליה הם נושאים נפשם. ויֵאספו להמוניהם ויעמדו בחיל הפרסים, וכאשר גברה ידם שבו ויקחו נקמתם מאת אויביהם, וביותר כלו חמתם בנוצרים אשר בירושלים עיר הקדש¹⁸, ובשאפם נקם עברו גבול ויֵהפכו גם המה לאכזרים, ויעשו נוראות לא הסכין להם העם היהודי מטבעו.

ארבע עשרה שנה היתה רוחם נאמנה עם מלך פרס, וישבו במנוחה ולא ידעו רע. אבל לשוא קוו לשוב לקדמותם! ארץ קדשם לא הושבה להם, גם הושמו עליהם מסים למֹרת רוחם. ויהי העם מתאוננים רע איש באזני אחיהו, ויקצוף עליהם הנציב הפרסי ויתפוש הרבה מהם וישלחם אסורים בכבלים ארצה פרס, ויהי קצף היהודים הולך וגדול. הדבר נודע להקיסר הירַקליוס¹⁹ , ויערים עצה למשוך אותם אחריו, ויכרות עמם ברית למען הרחיקם מעל פרס. גם הטה אליו לב סירועס בן כוזרו, אשר התקומם על אביו ויורידהו מכסאו ויצו עליו אנשים וימיתוהו. וחיל פרס עזב את ארץ הקדש, וכל המדינות הנכבשות שבו אל ממלכת ביצנץ כבתחלה²⁰ וכראות הירקליוס כי היתה הרוָחה, ויפר את בריתו אשר כרת עם היהודים, ועל פי הכהנים אשר הבטיחוהו לאמונה כי לא יחשב הדבר לעון לו, וגם יקבעו צום לכפר על נפשו אם כה תגדל יראת חטאו, מסר את יהודי ארץ הקדש ביד מבקשי נפשם, אשר נפלו עליהם וישמידום. לא נשארו בלתי אם השרידים אשר שרדו אל ההרים ויתחבאו שם, או אשר הצליחו להמלט ארצה מצרים²¹

שנאת הירַקליוס לעמנו עברה כל גבול מאז נבאו לו החוזים בכוכבים, כי עתידה ממלכת ביצנץ לנפול בידי עם נמול²². ובחשבו כי הוא עַם היהודים, צוה להשמידם ולאבד כל זכר להם – והוא לא ידע כי הוא עם הערביים, בני ישמעאל, אשר עוד בימיו נכבשה לפניהם כל ארץ סוריא וארץ הקדש²³, ואחר כן גם העיר ירושלים²⁴. אכן גם היהודים היו להם לעזרה, בהתאמצם להסיר מעליהם עֹל הירקליוס הבוגד והאכזר. כן נמסרה בידם העיר קסריה, אשר מספר יושביה הגיע עד שבע מאות אלף, בהמצא להם איש יהודי, אשר הוליך אותם דרך תהלוכה נסתרה; בה הגיעו על נקלה אל תוך העיר הנצורה ויכבשוה באפס יד²⁵

עד מהרה בא הקץ גם על ממלכת פרס, אשר מאז מת כוזרו פירוז מלכה, הלכה מדחי אל דחי. במשך ארבע עשרה שנה ²⁶ היו בה שמונה מלכים ובתוכם גם שתים נשים מבנות כוזרו מושלות בארץ, וכלם לא הצליחו להשיב אליה כבודה וחזקתה מלפנים. אז עלו עליה המחמדים כשֹאה. והמלך האחרון, איזדגר השלישי, נפל חלל, ונשיו ואחיותיו נפלו בשבי, וכל הארץ היתה להמחמדים לנחלה.

---

כאשר מת מחמדִ²⁷ לא הניח אחריו בן יורש עצר, וחותנו אבו-בכר²⁸ עמד בראש עמו ויקרא בשם “חליפי”²⁹, וימלוך רק שנתים ימים וימת במדינה³⁰, וימלוך תחתיו עמר, שגם הוא היה חותן מחמד ³¹. עשר שנים ארכו ימי ממשלתו, ובמשך העת ההיא נכבשו לפניו כל ארצות הקדם, גם ארץ מצרים נפלה בידו³². האיש הזה אשר בקנאתו נטה קו על אֹצר הספרים הגדול אשר באלכסנדריה לבערו מקרב הארץ³³ – החליף הקנאי הזה לא יכל הטות חסד ליהודים ולנוצרים, אשר לשניהם יחד הראה מחמד שנאתו כאשר גברה ידו. ותהי ראשית מעשהו לגרש את היהודים ממדינת חַיבר ואת הנוצרים מעיר נגראן אשר בארץ תימן, באמרו כי ארץ ערב נעלה בקדושתה, בהיות בה הנביא קדוש אַלה ובצאת ממנה תורת האִסלם לאור עולם, ולא תוכל אדמת קדש זו היות מעון לטמאי אדם, הכופרים במחמד ותורתו. ולשרי הצבא אשר יצאו מלפניו לכבוש את הארצות נתן צו, לתת חוקים מגבילים לשני “עמי הכתב”³⁴: לבל יבנו בתי תפלה חדשים ולבל יתקנו את הישנים, ובהתפללם בהם אל יעיזו בנפשם להשמיע במרום קולם. בעבוֹר איש מהם אל דת האסלם אל ישימו לו כל מעצור, ואת המחמדים יכבדו בכל מקום אשר יפגשום. גם לא תהיה להם כל משמרת פקודה בממשלת הארץ, ולא ירכבו על סוסים, ולא ילבשו כבגדי המחמדים, רק תהי להם תלבֹשת מיֻחדה, למען יֻכרו במראיהם, כי לא במאמינים חלקם. מלבד כל אלה יושם עליהם מס הגוף³⁵ והחרג³⁶. את העיר ירושלים לכד עמר בעצמו, ובידיו הניח על הר הבית את אבן הפנה למוסדות בית מסגד, אשר נבנה במקום שהיה בית קדשנו ותפארתנו. בהכנע ירושלים לפניו יצא הבישוף סופרוניוס לקראתו ויושט לו את מפתחות העיר, ובגלל זאת נעתר לו עמר, לקַים את החק אשר נתנו מלכי הנוצרים, ולאסור על היהודים לשבת בעיר הקדש.

אולם רוב הגזרות האלה לא יצאו לפעלן בימי עמר ואחרי מותו בטלו כָלה. המחמדים הבדילו את בני עמנו רק בדבר האמונה, אבל בעניני המדינה הכירום לטובה. על כן שמחו היהודים לקראתם בכל מקום בואם – כי היו טובים להם מאויביהם אשר משלו בהם לפניהם. וביותר הטיבו המחמדים לעשות עם יהודי בבל, כי הם היו רוב תושבי הארץ ועל ידם נקל להמחמדים לכבשה לפניהם. להם הגדיל עמר חסדו חרף קנאתו הגדולה, ויכר את בוסתנאי לראש גולה, ויתן לו את טבעתו לאות כבוד ושלטון. ובהודע לו כי הוא בן חמש ושלשים שנה ועודנו פנוי לנפשו, לקח את דארה, אחת מבנות מלך פרס השבויות עמו, ויתננה לו לאשה³⁷

ועמר הרחיב ממשלתו מהודו ועד קצה אפריקה, ותהי העיר מדינה בימיו חולשת על גוים כעיר רומה מלפנים. הוא הנהיג ספירה חדשה לימות עולם, מיום ההגירה ³⁸ והלאה. עוד ידו נטויה לכבוש ארצות ולהכניע גוים לא מעט, והנה נפל בחרב מיד נעלמה, ויבחר תחתיו עותמן, חתן מחמד, למושל ארץ. אבל גם ימיו לא נמשכו – כי התקשרו עליו ראשי השבטים מבני עמו, ובתוכם גם עלי בן אבו טלב, חתן מחמד השני, ויפלו עליו בחרבות שלופות וימיתוהו ³⁹. אז עלה עלי לכסא מושלים – וגם הוא נפל בחרב בוגדים אשר מעמו יצאו. ותהי המלוכה למוֹאַביא, נציב סוריה, אשר משפחתו לבית אומיה היתה המיחשה במיכה. הוא יסד את הממלכה להיות לנחלת עולם לצאצאיו אחריו, ובהיותו אוהב חכמה ומדע ותענוגים, העתיק את כסא המלוכה מעיר מדינה, החנפה והמתקדשת, לעיר דמשק, ההומיה והעליזה, להיות עיר ממלכת החליפים מן הוא והלאה.

אז היתה הרוחה לבני עמנו, במצאם בצל החליף את המנוחה אשר נעדרה מהם זה כמה, בגבור יד המחמדים על הארצות אשר בהן נאנחו תחת על סבלם כנוח עליהם שבט אויביהם ומנדיהם. הנוצרי שמע חרפתו מפי המחמדים הקנאים, בקראם אחריו “נַצרון גיַאוּר!”⁴⁰ , וידע את נפש היהודי אשר שמו מנואץ בפי אחיו הקנאים, הקוראים אחריו “העפ!”⁴¹. אף אמנם הוטב לנו מימי מואביא והלאה – כי הכירונו החליפים לטובה, ויקרבו חכמינו אליהם, ויהיו להם ליועצים ושרים ממונים על אֹצר הממלכה. ישיבות סורא ופומבדיתא גדלו מבראשונה, וראשיהן ומנהליהן היו לגאונים, אשר לאורם הלכו כל בני הגולה בארצותם למושבותם, ועל כלם היה כבוד ראש הגולה חופף, אשר נחשב לנשיא אלהים, ובו התהללו ובו התברכו כל אחינו הקרובים והרחוקים.

וממלכת המחמדים הלכה וגדלה לארכה ולרחבה, ותהיינה מֻטות כנפיה מלא רחב ארצות אזיא ואפריקה וחלק גדול מארץ אירופה. ובימי אל-וַליד, נכד מואביא, הגיעה עד הים אשר בקצה אפריקה וכמעט נגעה בגבול ספרד אשר בקצה אירופה מערבה.

­ *

אבותי ישבו במנוחה על נחלתם בחיבר עד בוא הממשלה בידי עמר, אשר בקנאתו לדתו גזר על כל היהודים יושבי ערב לעזוב ארץ קדשו זו. אז גלו בני עמנו ממנה; אלה פנו אל ארץ בבל ואלה שמו פניהם אל סוריה. בתוכם היה גם עזרא אבי הזקן, אשר שם פעמיו דמשקה וישב שם. בימי עבדול-מלך נכד מואביא ⁴² לֻקח הונא אבי אחרי כבוד להיות נאמן ביתו וסוכן על אוצרו, ויעש משלחתו בחפץ כפים, ויהי שמו הולך וגדול. גם במות עבדול-מלך ובנו אל-וליד ירש את כסא כבודו, היה אבי מהיוצאים ובאים בחצר מלכותו. ובשנת תשעים ואחת להגירה⁴³ ואני אז בן עשרים שנה, שֻלחתי במלאכות אבי מטעם החליף אל מוּסה אבן-נזיר, שר הצבא בעיר טַניה⁴⁴ , עיר החוף אשר בקצה אפריקה צפונה מערבה, להשפיק להחיל הנמצא תחת ידו ולהביא לו כל צרכיו. שם נפגשתי עם בני עמנו פליטי ארץ ספרד, אשר נמלטו ארצה מארוקו מפני רעת המושלים אשר אכלום בכל פה. ואלה קצות הדברים אשר ספרו לי אחינו הרחוקים:

בארץ ספרד נאחזו בני ישראל משנות קדם, וערים רבות בנו ויקראון בשמות ערי מולדתם בארץ הקדש⁴⁵. שם ישבו במנוחה כל הימים אשר היתה הארץ תחת ממשלת רומה. וגם אחרי כן כאשר ירשוה הגותים המערבים, נשארו במנוחה על מקומם עד אשר תקעה הדת הקתולית יתדה בה, וכמעשי כהניה הקנאים בארצות הממלכה הביצנטית כן היו מעשיהם בארץ הזאת, בהשפיעם על המלכים מרוחם, להצר ולהציק לישראל עד מחנק נפש. בשנה ההיא אשר נגאלו יהודי בבל מעֹל הורמיז על ידי בהרם גובין, החלו שמי ספרד להתקדר על היהודים היושבים בה. המלך ריקרד היה הראשון אשר החל להסיר משפטם ולהצר צעדיהם תחתיהם, וממנו ועד רודריגו המלך האחרון, משך מאה ועשרים ושתים שנה, משלוּ שבעה עשר מלכים, אשר רֻבם היו עבדים נרצעים להכהנים הקתולים, ורשעתם ליהודי ארצם גדלה עד אין חקר. אלה שדדו את ילדיהם ויתנום בידי הכהנים הנזירים לחנכם על פי דרכם, ואלה אנסו גם את האבות לעזוב אמונתם ולקבל עליהם את הדת הנוצרית. האנוסים ההם התאמצו להחזיק באמונת אבותיהם ולשוב אל עמם בסתר וגם בגלוי, ועל זאת נשפטו בחרב ובאש או נאסרו לעבדות עולם. מהם נצולו רק אלה אשר השפיקו להתחמק מפני שומריהם ולהחיש מפלט להם דרך רצועת הים אל חוף מארוקו, ששם כבר פרשו המחמדים נס ממשלתם. שם הונח להם מכל צרותיהם, ורבים מהם הצליחו בסחר ידם ויעשו עשׁר לא מעט. אך נפשם עליהם אבלה, בזכרם את גורל יתר אחיהם, אשר נשארו למעצבה בארץ ספרד. באין תקוה לחמלה ורחמים מאת הכהנים הקנאים והמלכים אבירי הלב, עושי דברם.

אנכי הייתי מרואי פני הנציב מוסה, הגבור האביר, אשר משכני חסד, וירבה עמי שיחה על אֹדות החליף “מושל המאמינים”, והעיר דמשק הבירה, אשר מאז היתה לעיר מלוכה רחבה ונסבה ותיף במאד מאד, ועל אֹדות העיר קונסטנטינה, בירת קיסרי ביצנץ, אשר פעמים רבות הרסו המחמדים אליה ולא יכלו לה. ואנכי ספרתי לו את כל אשר ידעתי, ותשובותי הפיקו תמיד ממנו רצון.

---

ויהי היום ואנכי יושב עמו בחדר משכיתו כפעם בפעם, והנה בא אחד משומרי הסף ויגד להנציב, כי עדת אֹרחים באה מארץ ספרד, והמה מתחננים לו לתתם לבוא לפניו. ויהי כקום הנציב לצאת אליהם ולקדם פניהם, ואקום גם אני ואפן ללכת לדרכי, ויעצרני השר וישחרני לצאת עמו יחדו, ובזכרי כי האנשים הבאים הם מארץ ספרד, נרציתי בכל לבבי ללכת עמו, לראותם ולשמוע מה בפיהם.

ואשר לא פללתי ראו עיני אף שמעו אזני! זה כשנה קם רודריגו נכד רצסוינד, אחד המלכים האכזרים אשר דכאו את עמנו בלי חמלה, ויעורר את העם על המלך ויטיצא, אשר מלך זה כתשע שנים, ויורידהו מכסאו ויעל למלוכה תחתיו. הדבר הזה העלה חמת בני המלך המוּסר, ודודם אופז, הגמון שיביליה, עוררם לנקום נקם, וישיתו יד עם יוליאן רוזן קיטה, שהיה אויב בנפש לרודריגו, אשר חלל את כבוד ביתו, ויאספו אליהם עוד שרים אחדים, אשר קצה נפשם בממלכה החנפה והחטאה, ויעברו את רצועת הים המבדלת בין ספרד ומארוקו – והם המה הבאים לפני הנציב, לחלות פניו, לעלות על ארצם ולכבשה, כי טוב להם היות עבדים נושאי מס להחליף המחמדי, מהיות שרים נושאי משרה בממלכה הספרדית!

כמעט כלו הם לדבר, ועדת אנשים נכבדים אשר עמדו מאחריהם, נגשו גם הם אל הנציב וישתחוו לפניו בהדרת כבוד.

התבוננתי אל האנשים ההם ולבי נמשך אחריהם – כי הכרתים במראיהם כי לא מבני הגותים המה, כי מוצאם מקדם, ממזרח שמש, ועיניהם ותאר פניהם וכל הליכותיהם יתנו עדיהם כי אַחי הם ומצור אחד חֻצבו עמי, רק שבתם בין לבאים ולכתם בקרב צרה הפילה אור פניהם ותכס עליהם בצלמות. עוד אני מתבונן אליהם ולבי הֹמה כהמות ים, והנה איש זקן, הדוּר ונכבד, עיניו מזהירות ככוכבים ותלתלי ראשו וזקנו כצמר צחר, יצא מקרבם ויעמוד לפני הנציב וישא הוד קולו לאמר:

“אדוננו השר! הטה נא אזנך לקול שועת עם נגש ונענה, הקורא אליך לעזרה והמחלה את פניך לתת לו מחסה בצל כנפיך! בבקשנו ממך זאת, אל נא תשיתנו עם בוגדי און, החושבים רעה על ארצם – חלילה לנו מעשות כזאת! הן אנחנו בני אברהם אביכם, יושבי ארץ ספרד משנים קדמוניות, נושאי עֹל מלך ושרים בלב נכנע מאז ומקדם. שומרים אנחנו את דברי נביאינו, אשר צונו בשם ה' לדרוש את שלום העיר אשר הגלנו ה' אלהינו אליה, “כי בשלומה יהיה לנו שלום” ⁴⁶ . גם קדושים לנו דברי חכמינו, אשר צונו להתפלל בשלום הממשלה, “שאלמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו”⁴⁷. אבל קצה נפשנו בתהפֻכות רע, בהשחת הארץ מפני מושליה הרעים והחטאים. רבות נשאנו מאת המלכים אשר משלו בארץ עד כה, אבל המלך האחרון הכביד, עד כי כשל כח הסבל. הנך רואה לעיניך את השרים הספרדים האלה, שהם בני עם אחד ואמונה אחת עם רודריגו המושל בם – וגם הם נלאו נשוא, ואף כי אנחנו אשר מעצר וממשפט לֻקחנו והננו כצאן למאכל וכטיט למרמס. והנה שמוע שמענו, כי אחינו החוסים בצל הכליף הגדול, “מושל המאמינים”, יראו מנוחה כי טוב, וכל שריו הגדולים נוטים להם כנהר שלום. גם ידע נדע, כי אחינו פליטי ארצנו אשר החישו להם מפלט אל ארץ ממשלתך זו, מצאו בצלך את המנוחה והשלום אשר בקשו. ועל כן אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, אדון רם ונשא, ויחד עם השרים האלה נחלה פניך: פרוש נא כנפיך על ארצנו, ספחנה גם אותה אל ממלכת הכליף הגדולה והרחבה, והיינו אנחנו וכל יתר תושביה עבדים נאמנים לך ולמלכך עד עולם. הן לא יכבד ממך הדבר לעשותו – כי הלא רק רצועה צרה בת שתים עשרה פרסה, רצועת הים אשר על גבולך, מבדלת בין מארוקו וספרד. ומה טובה ארצנו זו ומה נחמדה! הן לארץ הקדש נדמתה בשמיה הטהורים ממעל לה; לארץ הודו – בהוד פרחיה וריח בשׂמיה ושמניה; לארץ תימן – בנעם פריה ומגד תבואותיה; לארץ מצרים – במחצבי הרריה, האֹצרים בקרבם כל מֻצק יקר, ולארץ יון – במנעמיה, ברוב תענוגיה ובחֻפיה הטובים לאניות סוחר. ואם כל אלה לא ישוו לך, אם לא למענך, עשה זאת איפוא למעננו, להציל משחת נפשנו! חוסה נא עלינו כרוב רחמיך, כי הלא גם אתה גם עמך מזרע אברהם הנכם, אשר מדות החמלה והרחמים היו ממנו מורשה לצאצאיו אחריו. לכן חוס נא, רחם נא והושיענו למען חסדך!”.

בשמעי הדברים האלה נפעמתי מאד ועיני מלאו דמעה. ועיני מוסה אורו, כי היו לו לששון ולשמחת לבב; אך השכיל למשול ברוחו ויען ויאמר להם, כי עליו לשית עצות בנפשו ואז ידע מה יענה. הם יצאו מאת פניו ואנכי אצתי בו לעשות בקשתם ולהגדיל שם כבודו בעיני “מושל המאמינים”, בספחו לו את הארץ הזאת אשר נכבדות מדֻבר בה, ואשר ממנה יוכל להגיע ולבוא אל לב אירופה ולהרים נסו לעמים היושבים בה. ומוּסה אסף אליו את יושבי עיר טַניה הסוחרים אל ספרד, גם את ראשי נכבדי היהודים אשר יצאו משם ויבּואו לגור בארצו, וכלם ענו פה אחד כי טובה הארץ מאד, אך יושביה יסחו ממנה מפני רעת מלכיה ומושליה. את כל הדברים האלה שם מוסה אל לבו ועצת המלאכים נחרצה נעשתה.

ויקרא מוסה אליו את טאריק שלישו, ויצוהו לקחת עמו גדוד אנשי חיל ולעלות על ארץ ספרד ולנסות אליה דבר. ויאסוף טאריק חמש מאות רוכבים, וירד עמם בארבע אניות אשר חכו לו בחוף טניה, ויעבור את רצועת הים ויבוא עד הר הסלע סבטא, אשר על חוף אנדלוזיה דרומה, וישא שם נסו. ומאז והלאה נקרא המקום על שמו “גבל-אל-טאריק”, לאמר: “הר טאריק”⁴⁸ . והרוכבים הגבורים שטו עברו לארך החוף באין מפריע, וישללו שלל אדם ובהמה רבה וישובו בשלום אל ארצם. שם שמחו כלם לקראתם, בשמעם מפיהם תהלת הארץ, העתידה לנפול בידם. אז אסף מוסה חיל גדול לכבוש את ספרד. ורוח גבורה לבשה את כל העם, ומנער ועד זקן ששו לקראת נשק. מהם בחר לו טאריק חיל שנים עשר אלף איש, כלם גבורים מלֻמדי מלחמה, מלבד גדוד הנוצרים הספרדים ובני ויטיצא, אשר נאספו אל דגל יוליאן, לעזור על יד המחמדים לכבוש את ארצם ועמם.

---

בימי האביב⁴⁹ העביר טאריק את חילו שנית דרך הים אל חוף אנדלוזיה, ויבצר את הסלע במקום אשר הֵרים עליו נסו בראשונה.

ורודריגו שמע כי עלה טאריק על ארצו שנית, וישלח לקראתו את שר צבאו טדמיר וחיל אלף ושבע מאות איש עמו. אך בהתנגשם יחדו הֻכו הספרדים מכה רבה ויהפכו ערף וינוסו. ואז עבר טאריק בארץ הלוך וכבוש באין מעצור, ורבים מהיהודים והנוצרים אויבי רודריגו שתו ידם עמו. לחזק את חילו ולעורר גבורתו חסם עליו את הדרך, לבל יוכל עוד לשוב, וישרוף את כל האניות אשר בהן עבר אל ארץ ספרד.

אחרי המפלה הזו שלח טדמיר אגרת ביד הרצים אל המלך רודריגו לאמר:

“אדוני ומלכי! הנה עם עלה עלינו מירכתי ארץ אפריקה, עם מר ונמהר החזק כסלע וקל כסופה. ואני התאמצתי בכל עז לעצרהו על דרכו, אבל לשוא כליתי כח חילי, כי חזק הוא ורב ממנו. עתה הנה החל לבצר עמדתו על אדמתנו, ואם לא נחיש עתה להדפהו ברוב אונים, אז מי יודע אם תנצל עוד ארצנו מידו. לכן אדוני ומלכי, הואילה נא לשים הדבר אל לב! אסוף חיל וצבא ככל אשר תמצא ידך וחושה לעזרתנו! גם נחוץ הדבר כי יהיו פניך הולכים עמנו, למען יחזק לבב אנשי המלחמה ויאמצו כחם לעמוד בפני אויבנו עז”.

הדברים האלה הרגיזו את רודריגו עד מאד, וימהר ויאסוף לו עדת שריו ויועציו. ותהי ראשית פעלם לשלוח את מבחר רוכביהם לקראת האויב. עד מהרה התאחדו גדודי הרוכבים עם חיל טדמיר, וילחמו עם המחמדים בחמה שפוכה וגבורה נמרצה; אבל הם עמדו כסלע איתן, ואחרי שפך דמים לרוב נסוגו הספרדים אחור, והמחמדים פשטו כנחל שוטף על אדמת ספרד, ויכבשו ערים וכפרים, ויושביהם נכנעו לפניהם עד מהרה, כי נפלה עליהם אימתם ויפחדו וייראו מהם.

לאחרונה בא רודריגו עם כל שריו ואציליו וחיל תשעים אלף איש עמם, וידי דמיונם לים זועף הסוער בשאון גליו. אבל טאריק לא חת משאונם ולא נענה מכל המונם, ויבטח על חילו הקטן, הכביר מהם באמץ לבבו ותבונות כפיו. החלוץ לחיל ספרד היה לבוש שריוני קשקשים, והחיל מאחריו חמוש בחרבות וכדונים, ושאר אנשי המלחמה חמושים בקשתות וחצים וקרדמות ואַלות ⁵⁰ וכַפות קלע, איש לפי מנהגו. וטאריק אסף אליו את כל חילו, וגם את הרוכבים אשר שלח לשוט בארץ השיב אליו, ובהעמידו אותם במערכה נשא אליהם מדברותיו, להלהיב לבבם ולחזקם ולאמצם ליום קרב. המלחמה החלה בעלות השמש ותפשוט על פני העיר חרס⁵¹ ליד הנהר גודיליטו. מקול צעדי הנלחמים ודהרות אביריהם רגזה האדמה, כרעם בגלגל נשמע קול התפים, תרועת החצוצרות, משק הנשק ושאון השרים ושאגותיהם אימה. משני העבָרים נלחמו בעז וגבורה, רק במספרם לא נשתוו, כי רבו הספרדים על הערבים פי שמונה. יום תמים נלחמו ודמים בדמים נגעו, ואיש מהם לא נסוג אחור עד בוא הלילה וישופם חשך. שני החילים לנו על מקומותם בשדה הקרָב, על האדמה הרוה מדם חלליהם, ונפשם כלתה לאור היום הבא, לחדש את המלחמה ביתר שאת ויתר עז. היום השני בא, ואתו התחדשה המלחמה, האדמה שבה רותה מדמי אדם רב, ואחרית לא היתה להמטבח הנורא גם ביום ההוא. ביום השלישי לעת הצהרים ראה טאריק והנה חילו נמוג ורוחו אין עוד אתו, כי חזקו הספרדים ממנו במספרם הרב. ויקפוץ ויעמוד על כר סוסו ויתן קולו קול עז: “הוי משלמים, גבורי צבא אַלּה! מה אתם עושים בחפזכם ולאן פניכם מועדות? מה בצע בנוסכם מן המערכה ומה תהי אחריתכם? הן לפניכם האויב ומאחוריכם הים הגדול. הים לא יבקע ולא ינוס מפניכם, בעוד אשר חיל האויב יעתק ממקומו על נקלה, אם תעוררו את גבורתכם ותשימו באַלּה מבטחכם, כאשר הסכנתם מאז. אל תחפזו ואל תנוסו, כי אבד מנוס מכם; אך התחזקו והיו לבני חיל, התאמצו ועשו כמוני, גבורי כחי, עליזי גאותי, – אז תראו את ישועת אַלּה אשר יעשה עמכם היום להפליא!”.

ככלותו דבריו צנח על סוסו האביר ויריצהו כאילה שלוחה אל מערכות האויב, ויעופף חרבו הקשה ויגזור על ימין ועל שמאל, ואיש לא עמד בפניו עד הגיעו אל דגלי המחנה, ופתאם הכיר את המלך רודריגו היושב על סוסו בהדר גאונו. וירץ אליו בכל כחו ויטל עליו כדונו, רגע אחד – והמלך נפל מת ארצה. זאת ראו המָשלמים ויריעו תרועה גדולה ונפשם דרכה עז ויבקיעו בכל מאמצי כחם אל צבאות הספרדים ויכום ויפיצום ויניסום, וירדפו אחריהם כל היום וימיתו את כל הנופלים בידם. וכשובם מהכות את האויב צוה טאריק לכרות את ראש רודריגו מעליו, וישלחהו באניה אל מוסה, לאות על נצחונו הגדול.

אחרי המלחמה הזאת נפלה בידו כל ארץ ספרד, ולבל יגרע מחילו בפשטו על כל הארץ, בחר לו אנשי חיל מהיהודים המתנדבים לעזור על ידו, ויעמידם למשמר בכל הערים אשר כבש. ואבירי הנוצרים אשר מאנו להכנע לפניו נרדפו ממנו על צואר עד קצה הארץ, עד מדינת אַסטוריה צפונה. שם התבצרו בהרריה וישגבו בהם מפני פחד אויב.

כן כבשו המחמדים את ספרד, וימשלו בה כדרכם. לא הכבידו ידם על יושביה ולא העמיסו עליהם דתם ואמונתם בחזקת היד. אך השתפקו במס אשר שמו עליהם, ויתנום לחיות במנוחה על פי דרכם באין מפריע ומכלים דבר. ורוח הדרור השלטת בערב צררה את ארץ ספרד בכנפיה, ותביא עמה גם רוח השירה והמליצה, ולרגליהן מצאו גם החכמות והמדעים קן להם בקרב הארץ הזאת, ורבים מאחינו הקיצו לחיים חדשים אשר לא פללו.

---

שש שנים עברו. הארץ שקטה מריב לשונות וחרב מלחמה לא עברה עוד בספרד, ומדינת אנדלוזיה היתה לממלכה ערבית, וקורדובה היתה העיר הראשה; בה ישב מושל מחמדי, הרועה עמו בצדק ועבדיו במישרים. מספר יושביה כבר הגיע עד תשעים אלף נפש, וחלק רב מהם היה מאחינו בני עמנו, בהם חרשים וסוחרים נכבדי ארץ, אשר סחורתם ומשלח ידם פשטו בכל הארצות. שם הוקם בית מדרש לכל דבר חכמה ומדע, אשר לא נמצא באירופה כמהו, וראשי חכמי קדם עמדו בראשו וישימוהו לתהלה בארץ. והעיר הלכה וגדלה ותיף בבניניה והיכלי חמדתה ומַשאבי מימיה וגני עדניה שכם אחד על כל ערי הממלכות אשר בארצות המערב.

בהיותי בן עשרים ושש שנה עשיתי דרכי אל העיר הזאת, כי שֻלחתי במלאכות אבי למצוא חפץ ולדבר דבר עם הנציב. ובשבתי שם בארמונו נודעתי לאצילי בני הנעורים, פקידי הצבא, היוצאים ובאים בחצר הממשלה.

פעם אחת לעת הערב יצאנו יחדו לשוח בין שדרות התמרים אשר על יד הנהר גודַלקיביר. ונתענג על הקָרה הנעימה אשר היתה למשיבת נפשנו אחרי היום החם, אשר בער כאש. עלינו על גבעה קטנה המתנשאת לאִטה, ובעלותנו עליה ירדנו במשעול צר המתפתל כנחש בין שושנים עד הגיענו אל עמק נחמד מלא כל עצי עדן. ומרחוק נראה לנו קיר חומה הסובבת למקלט הנזירות הקתוליות, והן מתהלכות עתה לרוח היום בגן המקלט. במעלה הקיר חלונות קטנים, הן חלונות הלשכות שבהן גרות הנזירות אחת אחת כמנהג, וליד הקיר מעבר מזה קורות עץ צבורות ומונחות כמדרגות זו ממעל לזו. הגענו אל הקורות ונשב עליהן איש כאשר בחר לו, ונשתעשע ונשיח יחדו, והמקום הנחמד הזה היה לנו למשיב נפש עד כי בחרנו בו לשבתנו בכל ערב, כל ימי היותי בקורדובה.

בפעם הרביעית לשבתנו שם, לעת הערב, נשאתי עיני לתֻמי וארא והנה פתיל לבן נמשך ויורד מאחד החלונות אשר במעלה החומה, ובקצהו קרס נחשת ועליו תלוי תכריך קטן אשר ממעל לו כתוב בכתב אשורי שם “שדי”. השתוממנו על המראה, ואחד מאחֻזת מרעי קם וישלח ידו לאחוז בתכריך, אבל כהושיטו אותה כן נמשך התכריך למעלה. גם השני גם השלישי קם לעשות כמהו, אבל כמקרה האחד כן היה מקרה כלם, כי כמעט הושיט איש ידו, והנה עף התכריך בהמשך פתילו למעלה. אז קרבתי גם אני לנסות את ידי, ולאָשרי תפשתיו באצבעותי, אחזתיו ולא הרפיתיו, ואסירהו מעל הקרס ואקחהו לי – וברגע הזה עף הפתיל למעלה ויעלם מנגד עינינו. כל רעי סבבוני וישחרוני להגיד להם פשר המלה הכתובה בכתב לא ידעו, ואנכי השתמטתי מפניהם ואשׂיחם לדבר אחר ואערים מזמות להשכיח את המקרה מלבם. גם בשובנו העירה התחפשתי והעמדתי פנים כאלו אין הדבר שוה להגות ולדבר בו – ובלבי הייתי כהולך על גחלים, בכלות נפשי להשאר בדד במעוני, לפתוח את התכריך באין איש עמי ולדעת את הסוד הצפון בו. כבואי לאחרונה אל מעוני, סגרתי את דלת חדרי ואפתח את התכריך ואמצא בו גליון כפול ובו כתובים בעט עופרת ובכתב עברי הדברים האלה לאמר:

"אדון ביקר! מאז ראיתיך ברדתך מן הגבעה בפעם הראשונה, הכרתיך ואדע כי יהודי אתה. ויעוררני לבבי להאמין בך כי איש טוב ורחום הנך. ואמונתי זו נתנה תקוה בלבי כי אתה הוא המלאך השלוח מאת האלהים לגאול משחת חיי.

"עבריה אני, בת אבות ישרים יושבי קורדובה. בלדת אמי אותי חלתה המיַלדת העבריה, ועל כן נדרשה לעזרת מיַלדת נוצרית, והיא בקנאתה לדָתה טבלַתני בסתר לשם אמונתה, ואבותי לא ידעו. אחרי שבועות אחדים באה אל אבותי ותגד להם את אשר עשתה לי, ותדרוש מהם לתת אותי על ידה לגדלני בדת הנוצרית. שמע אבי וירגז – וברב כפר הצליח לשום לפיה מחסום. מאז והלאה לא נתתה עוד לאבותי מנוח, ותבוא אליהם פעם בפעם ותוציא מהם את כל הונם ואונם, ותמץ את מח עצמותיהם בהפילה עליהם אימתהּ. והם נתנו לה את כל משאלות לבבה, בהעתירם לה לקחת את כל אשר להם רק לשמור פיה ולשונה ולשמור מצרות נפשם. מקץ תשע שנים קרבו ימיה למות, ותתוַדה לפני כהנה ותגל לו את הסוד הכמוס אתּה – ועוד בלילה ההוא, בערב יום הכפורים, בא כהן נוצרי אל ביתנו בלוית אנשי חיל מזֻינים, ויקחני בחזקה מחיק אבותי ויביאני אל המקום הזה. והנני יושבת פה למעצבה זה שמונה שנים, עצורה בחדרי כאסיר כלא, ומעֻנה מידי הנזירות, האוכפות עלי את דתן והשומרות אותי תמיד, פן אבגד בבריתן ואשוב אל דת אבותי. אחרית אבותי לא אדע, כי כלואה ונצורה אני פה ופני יהודי לא ראיתי כל העת הזאת.

“ועתה אתה איש יקר! הנה הגדתי לך תולדותי ובידך עתותי. אם לבך עברי ורוחך נאמנה לעמך כתקותי בך, חוסה נא עלי כגדל חסדך והשיבה את השה האֹבדה אל העדר אשר ממנו שֻׁדדה! אם אין לאל ידך להושיעני עשה נא זאת איפוא ויהי נא חסדך לחקור לדעת את אבותי ולהודיעני מה היה להם. אבי הוא אחד מנכבדי קהלתנו בקורדובה ושמו שמעון הלוי. ביום השלישי לעת הערב אחכה לך וכבוא השמש אוריד את פתילי בעד החלון, ואם יהיה לך דבר להודיעני, והכינות אותו אתך בכתובים ושמתהו על הקרס אשר בקצה הפתיל, ואגיעהו אלי.”בהעתירי אליך עוד הפעם ובשימי תקותי בך, הנני בת עמך המיחלת לעזרתך,

רחל לבית הלוי ".

כל הלילה התהפכתי על משכבי ושֵׁנה בעיני לא ראיתי. המקרה הזר, העזרה הדרושה ממני והמחשבות הרבות איך להוציאה לפעלה גזלו מנוחתי ותדד שנתי מעיני. ביום המחרת סבתי הניעותי עיר ומתים, הרביתי לבקש את אבות רחל וביתם עד אשר נודע לי כי אביה מת זה שמונה שנים, כי באבדן בתו החמודה נשבר לבו בקרבו וכצל בנטותו נהלך עד כי נפל למשכב ויגוע בלא עתו, ואמו האלמנה השכולה לא האריכה ימים אחריו ותמת גם היא. ומה אעשה איפוא לבתם האמללה? אם אָמרי אודִיעה זאת אותה, והפחתי נפשה והוספתי עוד יגון על מכאֹבה!

אחרי התהפכי מסבות בתחבלותי אמצתי לבבי, ואלך אל הנציב ואספר לו את כל הדברים האלה, ואחלה פניו לחוש לעזרת העלמה האֹבדה ולפתח חרצבותיה בנדבת פיהו – כי אם הוא יפקוד מי ישיבנו? אבל הוא השיב פני לאמר: אחת הבטיח להנוצרים אשר נשארו בארץ, לבלתי התערב בעניני אמונתם, ולא יוכל להמיר דברו. הנה כן נשאר לי רק לנסות דבר בידי ובנפשי. ואוסיף בַּקש עצות ותחבלות לבצע אדיר כל חפצי, ולעת המוּעדה המצאתי לרחל את הדברים האלה:

"אחותי האמללה! הן כבדתני באמונתך לי, וזאת תמריצני לבקש עצות לרוחתך לישועתך. דֹמי לה' והתחוללי לו, ואם יהיה הוא בעזרתי אקוה כי יצלח חפצך ביד אחיך, מרחמך,

אברהם בן הונא הדמשקי ".

אחרי ימים אחדים נדרשתי לעזוב את קורדובה וללכת דמשקה מטעם הנציב בעסקיו עם אבי. ומקץ ארבעה ירחים שבתי לאנדלוזיה ואבוא קורדובאה. מעוני שם היה בבית אחד מידידי אבי מנעוריו, רופא חכם ונודע לשם ושמו שמואל. להרופא היהודי הזה היו מהלכים בבתי השרים והגדולים, המחמדים והנוצרים, כלם בחלותם יחלו לעצתו ויאמינו בישועתו. ובסורי הפעם אל מעונו כבר מדד ערב ויהי לילה. ושמואל שב זה מעט אל ביתו, וישמח לקראתי ויחבקני באהבה. ככלותנו לברך איש את רעהו שאלתיו על אדות החדשות הנשמעות בעיר הראשה.

“אנכי אינני שׂאף חדשות! – ענה – עבודתי הרבה בולעת את כל עתותי עד כי לא אוכל להסיח דעתי לדברים אחרים ולשית לבי אל החדשות אשר תקרינה. היום שבעתי נדודים מן הבקר ועד הנשף, וזה מעט שבתי עיף ויגע הביתה, וגם עתה לא יונח לי – כי קרוא אני לנוע בלילה הזה אל מקלט הנזירות, ששם נזירה אחת שוכבת חולה וחליה כבד מאד. היום הייתי שם, ובחצות לילה הנני דרוש לבוא שמה שנית, כי לעת ההיא תבוא המחלה עד משבר, ואז אוכל להבין לאחריתה”.

הדברים האלה עוררו לבבי וישימוהו כמרקחה. אבל התאמצתי להעלים רגשותי, ואעמידה פני ואשאלהו לתֻמי:

“ומה היה לנזירה ההיא ומה מחלתה כי אדע?”

“אין זאת כי אם מחלת הנפש הבאה ממרי עצב ומיגון נסתר. הן חיי הנזירות כמוסים ונעלמים המה מאז בואן אל המקלט עד בואן אלי קבר, ומי יוכל דעת קורותיהן והעתים אשר עברו עליהן! אמנם שמעתי אומרים כי הנזירה ההיא ממעי יהודה יצאה”.

יותר לא שאלתי על אֹדותיה, כי אשר חפצתי לדעת אותה הגיד לי.

“התלך לבדך או בחברת איש אחר?”

“אנכי אינני מן המהלכים – השיב הרופא בגאון – כי זה שנים אחדות יש לי רכב אדם! בו אשב לרוָחה ושני אנשים מאחינו השכורים לי ישאוני ויביאוני אל כל אשר אומר אליהם”.

“שמואל, אלופי ומיֻדעי! – הן נודע שמך למרחוק כי רופא אמן אתה ומפליא לעשות, ואנכי לא אדע בחכמת הרפואה עד מה; ובכל זאת יודע אני בנפשי כי לנזירה החולה ההיא יש לי תרופה אשר תואיל לה מכל שקוייך ורפואותיך”.

“ומה היא?”

“אם חפץ אתה בישועתה, תנני נא כיום למלא מקומך אצלה”.

ושמואל התפלא ויבט אלי בבהלה, כי הייתי בעיניו כמשגע.

“קרא נא זאת!” – הוספתי אמרי לו בהוציאי מילקוטי את מכתב רחל ובתתי אותו לו.

“ואיך בא המכתב לידך?” – שאלני משתומם מבראשונה, אחרי קראו את הדברים ההם.

אז ספרתי לו את מקרה הערב ההוא, בהיותי עם אחזת מרעי על יד חומת המקלט. ככלותי לספר לו החל ללכת בחדר הנה והנה תפוש ברוב שרעפיו בקרבו.

“ומה בדעתך לעשות?” – שאלני לאחרונה בעמדו לנגדי.

“את אשר נטל עלי לעשות כאדם וכיהודי!” – עניתי בחם לבבי – “שמואל!” – קראתי ובהגיגי בערה אש – “הן קדושה היא אומנתך, כי בידה החיים והמות; אבל מעודך לא נקדשת בה כיום הזה, כי בידך לגאול בת ישראל משחת בלי ולהציל נפשה ובשרה גם יחד!”

“הגידה לי איפוא: מה לעשות ואיך לעשות?”

“הניחה לי את שמך, כי יקרא עלי בפעם הזאת”.

“הלא אחללהו בתתי אותו לאיש אחר, וכן לא יֵעשה!”

“לא, כי עוד יגדל וירום שם כבודך שבעים ושבעה, אם יצלח חפצי בידי”.

“הודיעני איפוא מה הדבר אשר אתה חפץ לעשות!”

“זאת לא אגיד עד אם בצעתי מזמתי”.

“ומה עלי לעשות?”.

“לך אין דבר לעשות בלתי אם לעלות במנוחה על משכבך ולישן שנת עובד מתוקה. אך בטרם תלך לישן תתן לי את אדרתך והצניף אשר על ראשך!”

“אבל דע לך כי אם יחֻלל בזה כבוד שמי וחטאת לפני כל הימים!” – דבר האיש בדאגה, בעשותו את בקשתי ובלכתו בלי חמדה אל חדר משכבו.

בלב חרד עמדתי אל החלון ואשקיף בעד האשנב מתי יבואו הנושאים כמדֻבר. כחצות הלילה נראו לי שנים אנשים נושאי רכב אדם, והם הולכים וקרבים אלי. בהגיעם אל ביתנו העמידו את הרכב ויאבו לדפוק על הדלת. אך אנכי הקדמתים ואקרא אליהם בעד האשנב: “הנה הוא בא!”.

עד מהרה התעטפתי באדרת הרופא ואשים צניפו על ראשי. ואוציא מילקוטי כיס מלא דינרי זהב ואשימהו בחיקי. גם לקחתי עמי מאכלת חדה “על כל צרה שלא תבוא”. ובצאתי הליטותי פני לבל יכירוני הנושאים. אבל הם העיפו עיניהם בי ויאמרו: “לא אתה האדון שמואל אשר אנחנו מבקשים!”.

אז הוצאתי דינרים אחדים מכיסי ואתנם לשניהם ואֹמר: “עתה הגידו לי, השמואל אני אם לא?”.

הם ראו את דינרי הזהב לאור העששית וינהרו ולבם פחד ורחב. “האח! – קראו – עתה אחת היא לנו אם פלוני אתה או אלמוני, ומי יתן והיה לנו בכל לילה איש נדיב כמוך, והיינו אנו בקוראי שמו “שמואל” ככל אות נפשו!”.

“לכן הטו אלי אזניכם! – לחשתי אליהם – הן נכון אני לעשות דבר אשר דרושה תהיה לי עזרתכם, ואם יצלח חפצי בידי, אז אוסיף לכם דינרי זהב כהנה וכהנה!”.

“הננו נכונים לעשות ככל אשר תצונו!”

“אבל ראשית חכמה הסתּר דבר. לכן השבעו לי כי תשמרו לפיכם מחסום וסודי לאחר לא תגלו!”

"אנחנו נשבַע! – קראו בחדוה.

“הלא אנשים יהודים אתם!” – אמרתי בהתבונני אל תאר פניהם.

“כדבריך כן הוא!”

“דעו איפוא, כי עזרתכם דרושה לי לטובת אמונתנו הקדושה ולהצלת נפש אחת מישראל. בשובנו בשלום אספרה לכם את הכל, אז תשמחו כי הקרה ה' לפניכם לעשות דבר טוב, אשר שכרו נכון לפניכם מאתי, ופעולתכם את ה' המשלם לאיש כמעשהו”.

“טוב הדבר מאד מאד! ועתה הגידה נא לנו אנה פניך מועדות?”

“אל מקלט הנזירות אשר בקצה שדֵרת התמרים. היש לכם עבותות וחבלים?”

“ואלה למה לנו?”

“בלעדיהם לא תעשינה ידינו תושיה. ימהר נא אחד מכם להביאם עמו!”

וירץ האחד אל ביתו, ועד מהרה שב בידים מלאות ויקרא: “יש לנו די והותר!”.

“עוד אחת אדרוש מכם: לבל תעזבוני אף רגע!”.

“זה לא יתכן – כי עלינו להשאר עם הרכב מעבר לשער המקלט, הסגור לפני כל גבר, וזר לא יבוא בו לעולם”:

“הגידו להשוער כי נקעה רגלי בלכתי, ועליכם לשאת אותי עד פתח לשכת הנזירה החולה. הלא הגדתי לכם כי נחוצה לי עזרתכם, ובלעדיכם לא אוכל עשות מאומה. אבל עליכם להבין אל מחשבותי ומרזמת עיני, ולשמור ולעשות ככל אשר אורכם!”.

אז ישבתי ברכב, והנושאים החישו צעדיהם. כוכבי לילה הזהירו עלינו ממרום הרקיע, ולאורם אחזנו לבטח דרכנו ועד מהרה הגענו אל מחוז חפצנו.

האנשים עמדו על יד השער וימשכו בחבל הפעמון, וכעבור רגע נשמעו צעדי השוער וקול צלצול המפתחות התלוים עליו.

“מי פה?” – נשמע קול האיש מאחרי השער.

“הרופא הקרוא אל הנזירה החולה” – ענה אחד הנושאים.

הדלת אשר על יד השער נפתחה, והנושאים הואילו לעבור בה במשאם אשר על שכמם.

“לא כן! – קרא השוער – הנושאים ישארו על מקומם מאחרי השער!”.

והנושאים הגידו לו כאשר נדברנו מראש! כי הרופא לא יוכל ללכת ברגליו כי נקעו. ואז נענה השוער להם למֹרת רוחו.

“לא זה הדרך!” – קרא השוער פתאם, בפנותו אלי – כי הנה גבירתנו, הכהנת הראשה, חפצה לדבר אתך דבר וללכת עמך יחדו אל לשכת החולה".

בדברו פנה ימינה ויאר לפנינו הדרך בעששית אשר בידו, עד הגיעו אתנו אל מעון הגברת. אז עזבנו וילך לו.

הנושאים העמידו את הרכב ואנכי ירדתי ממנו ואומר אליהם בלאט: “עתה בואו אחרי והיו עיניכם פקוחות וידיכם נכונות אל כל אשר ארמוז לכם לעשות!”.

דפקתי על הדלת.

“ברוך הבא בשם ה'!” – נשמע קול אשה מבית.

באנו אל חדר רחב ידים וכליו פשוטים מאד. ראינו את הכהנת הראשה יושבת אל שלחן ורושמת בגליון אשר לפניה. היא היתה כבת ששים שנה, קטנה ורזה, קמוטה וכמושה מצומות וסגוּפים. שערה כלו הפך לבן, על ראשה צניף לבן ובו קשור צעיף ארוך המָפנה עתה אל מול ערפה. שמלת צמר שחורה וארוכה מכסה את כל גופה, ובמתניה אזור לבן, ובו תלוי מלפניה “זר שושנים” ⁵² ותמונת שתי וערב.

כבואנו אל חדרה השתוממה למראה עיניה ותקרא: “מי אתם ואיך נועזתם בנפשכם להכנס ולבוא באישון לילה אל המקום הקדוש הזה?”

“אנכי היהודי הרופא – עניתי בקרבי אליה – והשוער הגיד לי כי יש לך דבר אלי”.

“דבר אין לי עמך, כי לא אתה הרופא היהודי אשר קראתי!”

“אבל יש לי דבר אליך!” – נתתי עליה בקולי, באחזי את צוארה היבש והדק בשתי ידי, וברמזי בעיני אל שני עוזרי. והם הבינו אל מחשבתי ויוציאו את העבותות מחיקם ויאסרו בהן את הזקנה. ואנכי סתמתי את פיה במטפחת, לבל תוכל לקרוא לעזרה. ובשכבה כה לפני כרחל לפני גוזזיה, השמעתי באזניה את הדברים האלה לאמר:

“שמעי איפוא ודעי מי אני ומה לי פה! אנכי אחי העלמה החולה, אשר עצרתן פה בחזקה זה שמונה שנים על אפה ועל חמתה. זה כבר בקשתי נתיבות אל בית האסורים הזה לקרוא לאחותי דרור. והנה נודע לי אתמול כי הרופא היהודי קרוא לבוא הנה בלילה. אז יזמתי והערמתי עצה ואקדים בואי לפניו, ובנשאי את שמו על שפתי נפתח השער לפני – ובכן באתי הנה כאשר עיניך רואות. ועתה קומי ולכי עמדי אל אחותי ותניני להוציאה מפה בשלום, ואם לא – דעי לך כי מות תמותי מידי וחפצי אשלים בלעדיך!”.

אבל היא לא נבהלה מדברי ואימתי לא בעתתה, ותבט אלי בשאט נפש ותדם.

אז הוצאתי מחיקי את המאכלת החדה ואשימה על לבבה ואקרא בחֵמה: “מותי אפוא, אם לא יקרו לך חייך!”

לנגה ברק המאכלת נפל לבה בקרבה ותבט אלי בתחנונים, ועיניה הביעו לי חפצה, כי הנה נאוֹתה לי לעשות כדברי.

"נלכה איפוא! – קראתי, ואצו להסיר את העבותים מעל רגליה, למען תוכל ללכת עמנו. אבל לאנָשי צויתי לשמרה היטב, לבל תוכל להתחמק ולהעלם מעינינו.

והנזירה הראשה הלכה לפנינו ותנהגנו דרך אולמים ויציעים הרבה עד הגיעה אתנו אל לשכת הנזירה החולה. שם עמדה ותרזום לנו בעיניה, כי זה הוא המקום אשר נבקש.

באנו אל חדר צר ובו רק שלחן קטן ושני כסאות ומטה צרה ושפלה, ועליה שוכבת אשה צעירה, דלה ורזה, עיניה שקועות בחוריהן ופניה החורים נפלו מאד. כשמעה אותנו באים אל חדרה התאמצה לקום, אך בראותה את הנזירה הראשה הולכת אתנו רגזה תחתיה מכעס עצור, ואימה חשכה נפלה עליה ותסב פניה אל הקיר ותדֹם.

“רחל!” – קראתי בקול חרד, בקָרבי אל משכבה.

לשמע שמה העברי פג לבה, ותפן ותסב עיניה אלי ותתפלא

“הנה אברהם אחיך בא אליך בשם אלהי-”שדי“, להראותך כי לא לחנם קראת אליו לעזרה”.

לשמע דברי אלה האדימו פניה החורים ותופע עליה נהרה.

“האמנם יש תקוה?” – שאלה בקול ענות חלושה.

“לא רק יש תקוה, כי הנה ישועתך באה. אבל הגידי לי: הבאמת ובתמים חפצה את לעזוב את המקום הזה ולשוב אל עמך ואלהיך? זכרי ואל תשכחי, כי עזר כזה אך פעם יבוא ולא יוסיף. היש את נפשך ללכת עמנו?”

“יש ויש, אבל – כחי אין אתי”.

“אי לזאת אל תדאגי, כי בי בעזרתך!”.

העלמה נאותה לי בכל לבבה.

אז שבנו אסרנו את הנזירה הראשה בידיה ורגליה, ונרם את הנערה החולה ממשכבה ונניח תחתיה את הזקנה, לבל תהיה עוד לשטן לנו. ואת רחל נשאנו אל חדר הנזירה הראשה. שם עליתי על מושבי ברכב נושאי, ואת רחל הושבתי על ברכי ואלט פניה באדרתי. והאנשים נטלו את הרכב על שכמם וישאונו בו עד הגיעם אל השוער אשר חכה לנו, ויפתח לנו שער ונעבור.

“עתה אחזו דרככם חוצה לעיר דרומה, בדרך העולה גַאִינה. אך החישו פעמיכם ואל תתמהמהו, כי רעה נגד פנינו אם לא נרחיק ללכת עד אור הבקר!”

הנושאים אצו ללכת בכל מאמצי כחם ולפנות הבקר כבר היינו הרחק מן העיר, וכנכון היום הגענו אל בית אחד ממיֻדעי היושב בשדה אחֻזתו. שמה הבאנו את רחל בחדר אשר פנו לה, ואז נתתי להאנשים את שכרם ביד נדיבה, ואגד להם שרש דבר נמצא בזה, למען הצדק פעלי בעיניהם, ואשביעם עוד הפעם לכסות דבר, פן יבֻלע לכלנו. ויברכוני האנשים וילכו, ואנכי נחתי שם עד הצהרים, כי הייתי עיף ויגע מעמל הלילה ההוא. ואז הפקדתי את רחל על יד ידידי, אשר הבטיחני לשום עינו עליה ולכלכל מחלתה בידים אמונות.

---

כשובי אל העיר השתוממתי לשמוע, כי בפקודת הנציב נתפש שמואל הרופא ויובא אל בית האסורים! לבי הגיד לי פשר דבר, על כן זחלתי ואירא. אך אמצתי לבבי ואמהר ואלבש בגדַי החמודות ואלך אל ארמון הנציב, ואבוא ואעמוד לפניו.

“ומה חפצך, ידידי?” – שאלני השר במאור פנים.

“אדוני רב החסד! – קראתי בנפלי לפניו על ברכי – הנני בא להתחנן לפניך על נפש אחד ממיֻדעי, לחלצהו מרעתו”.

“ומי הוא?”

“שמואל, הרופא היהודי”.

“צר לי, ידידי, כי בדבר הזה קצרה ידי מהושיע! כי חטא האיש הזה חטאה גדולה, בחללו משמרת פקודתו, לעשות בשמה מעשה אשר לא יֵעשה. תמול בלילה היה קרוא אל מקלט הנזירות להמציא רפואה לחולה אנוּשה, ובבואו שמה אסר בחבלים את הכהנת הראשה וישביענה בחרפה, ויגנוב את אחת הנזירות ויוציאנה ממקלטה ויסתירנה עמו. ואנכי אחת הבטחתי להנוצרים אשר בממשלתי, להיות למגן להם ולדתם, ועלי ליסר את האיש כרשעתו”.

“שא נא אדני והגידה לי, במי האשם ומי העמיק יותר לפשוע בדבר הזה: אם אלה אשר זדו ברשעת לבבם ויגזלו ילדה תמה מחיק אבותיה, להביאה בחזקה בדת אחרת אשר זרה לה רוחה, או האיש אשר נשאהו לבו, להוציא את הגזולה מיד עושקיה כח? – אולם אם בכל זאת תחשוב מעשהו לעון לו, אזי דע לך, אדוני, כי לא יד שמואל הרופא עשתה זאת, כי אם האיש העומד עתה לפניך, לקבל מידך את הענש אשר תשים עליו!”

“הוי עלם נמהר ופחז כמים! הכזאת עשית אתה ולא יראת ממשפטי?” – קרא הנציב וישם וישאף יחד.

“היכלתי להביט אל עמל ולהחריש?” – עניתי ברגש – “הן לכל איש אֻמלל, לכל צדיק האֹבד בצדקו יש המשפט לדרוש עזרתו מן האיש אשר ישרה נפשו בו, ואיככה יכלתי להשיב פני יתומה אמללה, חלושה ואנושה, והיא גם בת עמי ואמונתי?” –

ובקראי זאת ספרתי לו את כל פרטי הדברים, את השֹׁד והשבר אשר הביאו הכהנים הקנאים על אנשים טובים וישרים, אשר בגללם תמו לגוע מעצר רעה ויגון, את כל הרעה אשר הביאו על העלמה העשוקה, כי ענוה וילחצוה וישביעוה במרורים ויקריבו לשחת נפשה. שמע הנציב וירגז תחתיו, כי נגעו הדברים אל לבו. אחרי חשבו מחשבות שב ויאמר:

“ובכל זאת לא אוכל לסלוח להרופא, אשר חלל משמרת פקודתו, וישת ידו עמך ויהי לך לעזר לבצע מחשבת אונך”.

“ואיך תחשוב עון לאיש אשר מדת חמלתו גברה על חובתו למשמרת פקודתו?”.

“אמנם לא אכחד ממך כי טוב עשה; אבל איך אשיב פני הנוצרים הדורשים עלבונם מידי, ולי אין טוב להכלימם ולהעלות חמתם!”.

“אל נא יחר לאדני ואדברה דבר באזנך: הואילה נא לפתוח ספר המסים, וראית ונוכחת כי היהודים החוסים בצלך משלמים אותם על יתר; ולמה איפוא יגרעו בעיניך מהנוצרים – מתקוממיך?”.

“הס, עלם נועז! – קרא הנציב ופניו רעמו – אל תוסף דבּר אלי כזאת!”.

“סלח נא אדני לפשע שפתי, כי מרוב שיחי וכעשי דברתי זאת, ובצדקתך אשען כי לא תכיר פנים במשפט. הרועה הנאמן ירעה לאמונה את צאן מרעיתו ולא יפליא בין שה לרעהו. הן שופט צדק אתה, ועל כן אקוה כי תשפוט עמים מישור, ולא יגרעו אחי היהודים בעיניך מכל יתר עבדיך. ועוד הפעם אחלה פניך: אם רע בעיניך המעשה אשר עשיתי, יסרני במשפט, עשה בי ככל אשר יורך לבבך; אבל השיבה חמתך מידידי וקרא לו דרור – כי נקי הוא ולא עולתה בו!”.

“קום ועמוד על רגליך, עלם נלבב!” – אמר הנציב בהשיבו אלי אור פניו ובשומו ידו על שכמי – בקשתך אעשה, גם עונך יכֻפר לך בפעם הזאת, עקב אשר מצאת חן בעיני; אבל מהיום והלאה השמר בנפשך ואל תחפוז עוד, פן תנחם באחריתך!"

“ומתי אחבק את ידידי מחמל נפשי?” – שאלתי בהשיבי תודות לו כרוב חסדו.

“ברגע הזה, אם תאבה” – ענה הנציב בשחוק על שפתיו.

הבטתי אליו משתאה, מחריש לדעת אם באמת ידבר או שחוק יעשה לו.

“שמואל!” – קרא הנציב בפנותו אל החדר השני.

הדלת נפתחה ושמואל בא החדרה. וכראותי אותו ונפלתי על צואריו ואחבקהו בעליצות נפשי.

“עתה הנני, ידידי, להצדיק לפניכם פעלי! – אמר הנציב – שמוע שמעתי הנוצרים מתגודדים ומתעתדים להקים שאון בעיר. ולהרגיע לבבם צויתי לאנשי חילי לשום משמר על היהודי הרופא ולהביאהו אלי. ואנכי הביאותיו אל חדר הספרים, בדעתי כי יהיו לו למקרא ענג. ובעיר נפוצה שמועה על ידי, כי הורדתי את שמואל אל בית האסורים. ועתה הנה מרכבה מכֻסה מחכה לו, להוליכהו חוצה לעיר; שם יבַלה שבועות מספר בנאות שדי; שם ינוח לו מעבודתו הקשה אשר תיַגענו בלי חשך. אבל אל תהין ידידי לשוב העירה עד חדש ימים, ראה צויתיך! ולנוצרים יֻגד כי תשא את עונך ועל פי פקודתי נאסרת אל בור השבי שלשים יום – וסרה תלונתם מעלי והשכותי חמתם גם מעליך לטוב לך ולאחיך”.

נפלנו על ברכינו ונברכהו כרוב חסדו.

“קומו עמודו! – הוסיף בחן שפתיו – ושמעו את הדבר אשר אֹמר לכם למען תשכילו: חלילה לאדם לשחק בכל איש אשר כהן הוא לאל עליון, אם “אִימַם” ⁵³ , אם “אַבּא”⁵⁴ , אם “רב” – כי כלם הם נוחים לכעוס וקשים לרצות, ועברתם שמורה נצח וקנאתם כשאול קשתה”.

ברכנו את איש חסדנו לשלום, ונעל ונשב במרכבה המכֻסה, המחכה לנו בחצר הנציב. ונסע ונעבור אל המקום אשר הושבתי את רחל. שם נשארנו אני ושמואל יחדו. הוא כלכל מחלתה בתבונות כפיו כל ימי גלותו, ואנכי נתתי לה כל מחסורה ואשביענה מטובי, ואסעדנה באהבת חסד וארחיב לבה בנדבת פי. ופעולת שנינו נראתה עליה לטובה ולברכה; מיום ליום הוטב לה וישב אליה רוחה וכחה, ולמקץ ירח ימים שבה לאיתנה. וידידנו הרופא גזר אֹמר, כי הנה תעצור כח לשאת עמל דרך רחוקה גם לעבור ארחות ימים. אז שמתי לדרך פעמי, ונרד באניה, וה' הצליח דרכנו ונעבור את הים התיכון ונבוא עד צידון, ומשם עברנו לדמשק ונגיע בשלום אל בית אבותי.

הצגתי לפניהם את רחל ואספר להם את הקורות אותה ואת כל אשר עשיתי לרַוחתה לישועתה. וישמחו אבותי מאד, ואבי נפל בשמחה על צוארי ויחבקני ויקרא: “ברוך אתה, בני, לה' ולי, כי הגדלת לעשות!”

ואמי בכתה על צוארי רחל ותשק לרחל באהבה וחמלה רבה, ותקרא אלי גם היא: “ברוך אתה, בני, לה' ולנו, וברוך טעמך כי טוב!”…

והורי קרבו את רחל בכל לבב וימשכוה חסד ויאמצוה כבת להם. ותנחם רחל בם אחרי אבותיה, ואותי כבדה בתודה – כי פדיתי בשלום נפשה ואביא לה ישועת משנה, ישועת הגוף והנפש ובעקב התודה באה האהבה ותדביקנה אלי באמונת אֹמן. ואנכי למדתי דעת דרכיה, כי נוסף על יפיה וחכמתה נגלתה לי צדקתה ותֻמתה ובר לבה, ועל כן יקרה לי אהבתה, וגם נפשי דבקה בה באהבה נצחת. ואבותי אמרו לדבק טוב ויברכונו בכל לבבם, ותהי רחל לי לאשה. אכן הון ועֹשר לא הביאה עמה, כי בידים ריקות באה אלי; אבל נפשה מלאה כל טוב, נפש עבריה נאמנה, מלאֲתי כל מדה נכונה, נפש ברכה אשר בכל הון לא יסֻלה ערכה, ואותה נשאה אלי באהבת עולם; בה אֻשרתי לראות טוב ולשמוח על גורלי וחלקי בחיים.

---

כתבתי כל אלה בשבתי עתה לרגלי עסקי בקורדובה, בערוג נפשי אליך, בני יקירי, ואל אמך, הנאהבה והנעימה. ובעלות על לבבי זכר הימים הראשונים, כתבתי זכרונותי עלי הגליון ויהיו לי כתנחומות אֵל; בהם אשתעשע עד שובי אליכם לחרוֹת בשמחה את פניכם.

המגלה הזאת שמורה תהיה עמי עד בוא חליפתי – אז תירש גם אותה גם את התכריך הרצוף בה יחד עם המכתב הסגור בו, מכתב אמך אשר בו קנתה כליותי ולבי לפני דעתי אותה, ועל ידו משכתיה חסד. והיו כל אלה לזכרון עולם לך ולבניך אחריך מאת אביך אוהבך

אברהם.

(בשנת ארבעת אלפים ושבע מאות וחמשים וחמש לבריאת עולם).

אני אליהו בן יצחק בן עמרם, מצאצאי אברהם

בן הונא הדמשקי, כותב את המגלה הזאת לזכרון.

והיתה לך, יקותיאל בני, למשמרת עולם לדורותינו.

אֵם היתה לנו לפני דורות מספר, גברת ממלכה בארץ תימן – ובאחריתה היתה אלמנה עזובה, ובניה נדחו מארץ ממשלתה מלפנים ויהיו כצפור לנוד. גם דודה היתה לך, אָחות יקרה לי ואֵם רחמניה לאחינו בני עמנו; גם עליה צץ נזר מלוכה, כי היה בעלה בן מלך אדיר בארץ גדולה ורחבה, וממשלתו הגיעה מים עד ים – וגם היא ירדה מגדולתה, בקום על ארצנו מושל חדש בעם לא היה, ותעז יד המושל החדש, ויהי עמו לעם נורא מן הוא והלאה.

ואני בהתבונני אל חקר משפחתנו ודברי ימי עמנו, ראה אראה כי גורל אחד לשניהם. כזאת כן זה יעמדו לעולם, כמו יד ממרום תחזיק בם לבל יכחד קימם ולבל יאבדו מקרב הארץ. היד הזאת תנשאם לעתים, תרוממם אֶל על, וכמעט ידמו כי זאת המנוחה, והנה תשוב תורידם ותעמידם בשפל, בסתר המדרגה, וכל טוּבם ואשרם כחלום יעוף!

את המגלה הזאת כותב אני בקורדובה. זאת העיר אשר שמה נודע בזכרונות משפחתנו; בה מצא אחד אבותינו את בת גילו בארח פלא¹. אל העיר הזאת באתי עם כל בני משפחתנו, לבקש בה את המנוחה אשר נעדרה ממנו בארץ נחלתנו וממלכתנו.

_____________

בארץ בבל היה רב סעדיה האחרון לראשי גולה ולגאונים אשר לאורם הלכו כל עמנו. ובמותו² כלה כל כבוד הנשיאות, וגאון התורה ירד לארץ. ישיבות סורא ופומבדיתא רפו מאין אונים, נתמכו רק בנדבות הבאות להן ממרחקי ארץ. – הכליפים אשר משלו בארץ הקדם, אחזו בדרך קיסרי רומה מלפנים, וכמהם כשלו, נפלו ונשברו. קיסרי רומה יסדו להם את צבא הפריטוריָנים, וכליפי דמשק ובגדד יסדו להם את צבא התוגרים, להיות לאנשי חיל השומרים לראשם, ובזה למדו אותם עליהם אלופים לראשם, ויהי בידם ראש מושלם ונזרו למשחק וגם למסחר. בתהפּוכות כאלו רבו המהומות, עצמו השערוריות ותמלא הארץ מוטה ויהי צלמות ולא סדרים בממשלה.

באחרית ימי מרואן השני³ נכחדה משפחת המלוכה לבית אומיה, ותחתיה קמה משפחת בית עבאס, שהתיחשה לדוֹד מחמד. ורק אחד מבית אומיה נמלט מידי המרצחים, הוא עבדורחמן הראשון אשר הרחיק נדוד עד ספרד – הארץ אשר כבשוה המחמדים לפני ארבעים וחמש שנה – וייסד שם ממלכה מיֻחדה⁴, ויהי הוא ובניו אחריו לכליפים ומושלים בארץ עד היום הזה.

וכליפי בגדד הלכו ודלו, וממלכתם הגדולה התפוררה לרסיסים, נחלקה לשש ממשלות⁵, מלבד שתי מדינות,⁶ אשר מושליהן התנשאו גם הם להקרא בשם “כליפים”. לאחרונה נשארה לכליף בגדד רק הכהונה בלבד, כי את הממשלה לקחו להם נסיכי פרס,והמושל בארץ נקרא בשם “עמיר” או “שלטן”.

בימי הכליף הרון אל-רשיד⁷ יצאו אבותי מדמשק ויבואו לגור בבגדד, אשר היתה לעיר מלוכה. אבל בחליפות הממשלה, בהיות כליפי בגדד תלוים בדעת שרי הצבא הרודים על ידם, חדלו אבותי לצאת ולבוא לפני השליטים, בראותם כי אין מבטח להם ובהם. גם מצב אחינו השתנה לרעה בשנאת נסיכי פרס לכל עם אשר לא באמונתם יחיה.

בעת ההיא נפוצה השמועה על אדות ממלכה יהודית, ממלכת כוזריה, אשר נוסדה לעברי הנהר הגדול, נהר איטיל⁸. ומלאכים הגיעו מאת המלך אל אחינו יושבי בבל וארם נהרים, לשלוח לו חכמים ומורים אשר יורו לעמו את תורתנו ודתנו, וכל מחסורם יהיה עליו. ואני אז בן עשרים ושתים שנה, ומבית אבי אין לי כי אם אחות יחידה, הצעירה ממני חמש שנים. וישאני לבבי להסתפח אל ארחת אחינו אשר הלכו לשבת שם. ונעבור ארץ פרס עד הגיענו אל ים “כוזריה”, הוא הים הכספי, ומשם עברנו באניה לארך החוף המערבי עד עיר המבצר באב-אל-אבואב⁹, ששם החומה הגדולה אשר בנה המלך כוזרו נשירואן¹⁰ לעצור בעד חיל הכוזרים יושבי הצפון לבל יפרצו בגבול ארצו. וכן הגענו אל ארץ כוזריה, ונשט הלאה עד בואנו למבוא הים במעלה אשד הנהר איטיל; שם עלינו אל העיר הנקראה על שמו. העיר הזאת שלישיה היא – ועומדת על פלגי הנהר. שם העיר האחת סמנדר, ושם השנית בלנגר¹¹ ושם השלישית איטיל. בסמנדר יושבת המלכה עם שרותיה ונערותיה וסריסיה; בלנגר הוא מושב המלך ושריו ועבדיו וסריסיו ובאיטיל יושבים בני עמים שונים: יהודים, מחמדים, נוצרים וגם עובדי אלילים, והיא עיר רבת המסחר, אליה יביאו העמים מרכלתם, הרוסים, הבולגרים, היונים, הארמינים, הגרוזינים והדַר-אַלָנים¹², ושלום אמת נתון לכלם, כי שם משפט אחד לאזרח הארץ ולגר הגר בתוכה, ומוֹתר לאחד על השני אין, ולבל יטו משפטם, יש לכלם שופטים מקרבם, וה“חקאן”, הוא המלך, עומד בראש כלם, והוא יהודי נאמן כאבותיו,שבאו בברית ישראל לפני מאתים וחמשים שנה. וזה הדבר אשר יסֻפר לנו מאבותיו:

השבט הכוזרי הוא אחד מעשרת שבטי תוגרמה בן גֹמר בן יפת. ויהי עובד אלילים ככל יתר העמים שכניו. ולו היו תמיד שני מושלים, האחד היה החקאן, הוא המלך הכהן, המתיחש לבית המלוכה מדור דור, ובני עמו נתנו לו כבוד אלהים. הוא ישב תמיד בסתר היכלו, ופניו לא נראו לעמו בלתי אם לעתים רחוקות. אך ימי ממשלתו לא ארכו מארבעים שנה, כי יָראו שרי העם, פן תפוג חכמתו מזֹקן, והביא עליהם רעה אשר לא יוכלו להמיש צוארם ממנה, – ובהמלא ימיו המיתוהו ויקברוהו במקום נעלם מני עין וימליכו עליהם אחד מצאצאיו, וגם לו וליורשיו אחריו עשו כמשפט הזה. השני היה הפג, הוא המשנה, מלך הצבאות וראש החיל; הוא גם המחוקק והשופט הראש, וכל עניני המדינה נחתכים על פיהו. והעם כלם גבורים, רוכבים חמושים ומלֻמדי מלחמה. לבם לא ידע מֹרך, ומעולם לא נסֹגו אחור ביום קרב, כי חק היה להם, כי כל הירא ורך הלבב, השב על עקבו ממקום המלחמה, מצעיר אנשי החיל ועד מלך הצבאות, אחת דתו להמית – ולזאת חזקו אמצו לבבם וזרועם, ולא שבו מפני כל, ויתנו חתיתם בארצות שכניהם, וממשלתם השתרעה מן הים הכספי ועד הים המַאוֹטי¹³ והים השחור, ומנהרי יַאיק¹⁴ וטַנַאיס¹⁵ עד נהר אוּזוּ¹⁶ ואָקה. והעמים היושבים בכל שטח הארצות האלו: הבולגרים, הפּוֹליַנים והרַדומיצים והבורטַסים היו להם למס.

בסוף המאה החמישית לאלף הזה משל החקאן הנודע בשמו בוּלאן. המושל הזה הפך לבו לשנוא את הקסמים ואת עבודת האלילים, ויאסור אותם על כל עבדיו הסרים למשמעתו, ויבקש את אלהי האמת, אך לא ידע דרכו. והנה נראה לו מלאך ה' בחלום הלילה, ויברכהו בשם האלהים ויצוהו ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו, לטוב לו ולעמו כל הימים. המלאך הזה נראה גם למשנהו, המושל המדיני, ויאמר גם לו כדברים ההם. ואמונתם חזקה בהם, בבוא דבר המלאך – כי בצאתם למלחמה על הדר-אַלַּנים, היה ה' עמם, ויכבשו את אַרדבל עירם הבירה ויאספו שלל זהב וכסף לרוב מאד. אז אמרו לבנות בית לשם ה‘, אך עוד לא ידעו מה שמו ולא הבינו בדרכיו הלוך. והנה באו מלאכי הכליף הבגדדי והקיסר הביצנטי לפני החקאן, וישחרוהו איש איש בשם מלכו, לקבל עליו אמונת אלהיו ולבוא בברית עמו. והוא בחכמתו גזר אֹמר לחקרם אחד אחד, גם העמידם להתוכח יחדו. ויהלל כל אחד את אמונתו, וידבר סרה באמונת השני ויתן היתרון לאמונת ישראל עליה, בהוכיחו לדעת כי היא היסוד המוסד לדתו. אחר כך קרא החקאן גם לאחד מחכמי ישראל ושמו ר’ יצחק סנגרי, ויעמיד את כלם איש לקראת רעהו, והוכח מלים ולהגיש לפניו עצומותיהם. ויהיו כל הדברים יגעים, ואיש איש התפאר באמונתו כי היא העולה על כלן. אז אמר החקאן למלאכי הכליף והקיסר: “הן שניכם כאחד מודים הנכם באמונת ישראל, כי עליה הטבעו אדני דתיכם, ולכן הנני נותן לה היתרון”. ובעצם היום ההוא נמול החקאן, וגם המשנה עם כל השרים הקרובים להם, גם רבים מעם הארץ התיהדו, כי גדל כבוד אלהי ישראל בעיניהם. אך רבים מהם נשארו באמונותיהם הקודמות, כי כן יסד המלך, להיות כל איש הולך בשם אלהיו וחי על פי דתו ואמונתו, אין אֹנס. ואחד מצאצאי בולאן, הנודע בשמו העברי עובדיה, הקדיש כחו ואונו לעבודת ה' אלהינו, ויביא אליו חכמי ישראל מבבל, והם הביאו אתם את ספרי התורה והדת, ללמדם לגרי הכוזרים שומה בפיהם. ויבנו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ויורום ארחות דתנו, להיות ככל קהלות הקדש בעמנו.

מאז והלאה הנה עברו כמאתים וחמשים שנה ומנהגי הכוזרים השתנו כלה – כי עזבו משובתם ויחדלו לנוע בארצות, ויהיו לאכרים ולכורמים ויוגבים, אך החזיקו להם חיל אנשים שכירים מבני דת מחמד, וגם שר הצבא המצביא מהם הוא – ובהם עודם מכבידים אכפם על העמים שכניהם, לבל יפלו איש בגבול רעהו, ולשמור חוקם לתת מס להממלכה הכוזרית, כאשר הטילה עליהם מאז.

בבואי אל הארץ ההיא, היה המלך יוסף בן אהרן הדור השלשה עשר למלכים היהודים המושלים בעם הכוזרי. ולו בן צעיר לימים ושמו דוד, אשר עוד לא נשא אשה, וכבן כאביו מהֻללים הם בפי כל יודעיהם ושמם רומם תחת לשונם.

---

בעיר איטיל הוכן לי מעון ברובע בני עמי, ברחוב העולה אל השוק הגדול. שם נמצא לי בית קטן ובו חדרים אחדים לשבתי עם אחותי ועם אֹמַנתה מילדותה, ולו גן קטן למזרע ירקות ופרחים, ובמשׂוּכה אשר לו מאחריו דלת פנויה אל גן גדול צומח כל עץ רענן, הוא גן הארמון אשר ברחוב המלך ובו יושב אחד משרי החיל המפקדים צבא מלחמה.

פה המקום להגיד דבר על אדות מרים אחותי.

בת שבע עשרה שנה היתה בעת ההיא, וכילידת ארץ הקדם התפתחה כלה ותהי כלולה בהדרה כתמר פורחת. ונוסף על יפיה ותפארתה הכי נפלאה בזהב שערותיה ותכלת עיניה – ­הסימנים היפים שבהם תצטינה בנות משפחתנו לעתים לא רחקות, לאות ולמופת כי מוצאן מבית המלוכה בישראל. כמראה הזה היה למרים החשמונאית, לבירוניקה אחות אגריפס, לאביגיל הקטנה, בת יהושע הגרסי, לפנינה מלכת תימן ולצנה הנאדרה, הנוקמת נקם משפחתה ועמה מאת הנביא המָשלמי. ומי ימלל מעלות רוחה, חכמתה ודעתה, נדיבתה וטוב טעמה! וגם אלה הטביעו חתם תכניתם על פניה ויוסיפו לה לוית חן וישוו עליה הוד והדר. ועל כן לא נפלאת היא, כי בצאתה שער אלי קרת ראוה רבים וכן תמהו, ועיניהם לא שבעו להביט אליה ולהתפלא על ספיר גזרתה. אולם היא לא אהבה לנוע, ורוב עתותיה פנו בעבודת הבית והגן. היא היתה פרח נעים, ופרחים היו כל מאויי לבבה; אותם רקמה בידי חרוצים על יריעותיה ומרבדיה, מטפחותיה וחריטיה בשבתה בבית, והם היו מעבדיה בגן אשר לפני חלון חדרה. אהבתה זו קרבה אליה את הוסין בַּג, בעל הגן הגדול אשר על גבול מעוננו – כי בהתבוננו אליה בעד המשוכה, ובראותו אותה מסתופפת תמיד בין ערוגות פרחיה, להשקותם ולנקותם ולגדלם בידים אמונות, שלח אליה את שפחתו הכושית, לשחר פניה, לקחת לה ממבחר הפרחים אשר בגן עדנו, להושיבם בגנה לענג, לריח ולתפארת. וכאשר השיבה פניה, במאנה לקחת מידיה גם את צרור הפרחים אשר הביאה לה בשם אדונה, חש בעצמו ובכבודו לבוא אלינו דרך הפתח אשר בין גנינו. התבוננתי אליו, והנה הוא כבן שלשים וחמש שנה, איש רזה וגבה קומה, עוטה מעיל משי ירקרק וחגרתו כסף מרֻקע ואליה מצֻמדת חרב ארוכה, ובית ידה כסף משֻבץ זהב ואבני חן. כקרבו אלינו השתחוה בהדרת כבוד ויאר פניו אלינו ויברכנו ויאמר:

“אכבדה נא להתיצב לפניכם בתור שכן קרוב! אני עבדכם הוסין בג, שר הפרשים אשר לחיל המלך, וימי שבתי במעוני זה מעט, כי שבתי בימים האלה מעיר פרוז-קפּד אשר על נהר יאיק, ששם נשלחתי מטעם המלך, לחזק את המשמר על העם הפטשנֵגי, השואף לצאת ממקומו ולהרגיז את שכנינו, יושבי המערב. אבל מעודי לא שמחוני מעוני וגני כבימים האלה, בהמצא לי שכנים כמכם, אשר תערב עלי קרבתכם, בדעתי מפי שפחתי, כי מדברים אתם בלשון עמי ומולדתי, לשון ערב. בעיר הגדולה הזאת יהפך עלינו המון עמים השונים ללשונותם לארצותם, ובכל אשר אפנה רק שפות לא ידעתי אשמע, כי מעטים מאד הסוחרים הבאים הנה מארץ ערב. על כן אשמח בכם ואקוה כי גם אתם תמצאו חפץ בקרבתי”.

על נעם אמרותיו אלה השיבותי תודות ואגיד לו, כי אמנם ישמח לבי גם אני, בהמצא לי שכן נכבד וטוב המדבר כלשוני. ומרים הניעה לו בראשה, מפני הכבוד, אך עצרה במלים ולא השיבתהו דבר.

“שש אנכי על אמרותיך! – הוסיף הוסין אמריו לי – אבל למה זה תחשה אחותך העדינה ממני? תפתח נא סגור פיה וינעם לי לשמוע מלים בלשון עמי משפתי חן, מפה נעים כפרח שושן! אקוה כי גם היא תאיר אלי פניה כשכנה קרובה ולא תתחמק ממני עקב כבדי אותה כראוי לה”.

“בכל לבב אכבדך, אדני, כשכן טוב, אשר קרבתך לכבוד לנו – ענתה מרים בהשתחותה לו – אם לא תעמיס עלי צרורות פרחיך, לקחתם ממך או מידי שליחיך. כי בכל מותר יהיה עצב וקִרבה יתרה אך להרחיק!”.

“הן לא אמצא עז בנפשי להוכיח אותך בדברים, כי יפיך ויפעתך עז לך, ואיך יתחרה עכביש קצוץ רגלים עם היעֵלה, המהירה במרוצתה על ראש סלע! – אמר הוסין בהַפרזה נעתרה, כדרך המליצה הערבית – אבל תקותי תאמצני, כי עוד תכיריני לטובה, והופעת עלי כשמש צדקה, והייתי גם אני גם פרחי לרצון לך. ועתה הנה זה הדבר אשר אבקש ממך לאות שלום: יהי נא גני נחשב בעיניך כשלך! ובאת והתהלכת בו לרוח היום בין שדרות עציו ובין ערוגות מטעי עם אחיך הנכבד או עם רעותיך אשר בגילך, והיתה דלתו פתוחה לפניך בכל עת ולא תסָגר עוד. ואנכי לא אקרב אליך מדי היותך בגני זה, עד אם תואילי כבדני; תקראיני ואענה, תדרשיני – ואמָצא לך!”

כן אמר השר בהשתחותו לה, ויקחני בזרועי ויוליכני עמו, להראותי את מעונו ומקום משכן כבודו.

---

אָחוז בזרוע השר הזה עברתי דרך הגן ואבוא אל ארמונו. שם ראיתי בעיני את כל כבודו ויקר תפארת גדולתו. השתוממתי למראה עשרו הרב המתנוצץ לעינים בכל עברי ביתו ופנות חדריו, והוא העתיר אלי לבחור לי אחד מחפציו היקרים, המפארים את היכלו. וכאשר מאנתי לקחת, הסיר את טבעתו מעל ידו ויאכוף עלי לשימה על אצבעי לזכרון. ועד כמה פעמים השביעני, לאמצהו כאח לי ולהיות לו לחבר ורע נאמן. וכן נפרדתי ממנו בנפש ברכה. ואנשי החיל בראותם את הכבוד אשר חלק לי אדונם בבואי, קמו מפני בצאתי, ויעמדו כתמר מקשה ולא נעו ממקומם עד עברי על פניהם. וכן שבתי אל ביתנו מלא ענג ושבע רצון.

אבל שמחתי הופרה בראותי את פני מרים והנם נזעמים.

“מה היה לך, אחותי, ולמה נפלו פניך?” – שאלתיה בבהלה.

“פה לא נפל דבר – ענתה – אבל חמסי עליך, כי בחפזך לא ידעת להזהר ותתרע עם איש אשר טוב היה לכלנו לוּ הרחקת מעליו דרכך!”

“ומה עון מצאת באיש הנעלה הזה, אשר ממרומיו ישפות שלום לנו וכבוד והדר יעטרנו?”

“ומה טוב מצא בנו “האיש הנעלה הזה”, כי כן דבקה נפשו אחרינו לפתע פתאם?” – השיבה אחותי שאלתי לי.

“זאת הלא הגיד לנו בפיהו – עניתי – כי שש לבו לשמוע אותנו מדברים בלשון עמו. ומי זה לא ידע כי בני ארץ אחת אם יפגשו במרחקים, גם כי שונים הם בדרכם ומצבם, ישישו איש ברעהו כאחים נאמנים!”

“אבל אשאלך והודיעני – העמיקה אחותי שאלה – הלא ריב עולם לכוזרים עם הערבים, ואיככה יתכחש איש לעמו וישת ידו עם אויביו? איש ישר לא יעשה כזאת לעולם!”

“מבלי דעת קורותיו, אין לנו הצדקה להרשיעהו – כי מי יודע דבר מה המריצהו לעשות זאת! אנכי רק למראה עיני אשפוט. עיני ראוהו בהאירו אלינו פניו, על כן אהבתיו”.

“ואנכי למראה עיניו אשפוט, על כן שנאתיו – ענתה אחותי – כי אמנם הכל יוכל איש להעלים, בהעמיקו מאדם לסתיר מזמתו, אך לא את עיניו, שהן כראי מוּצק לתכונת נפשו. אל עיניו התבוננתי, ומהן נשקפה לי ערמת שועל, מעילת חתול ואכזריות נמר. גם זאת לדעת: איש ישר לא ידע עשות חנף, ועל כן היה לי מתק שפתיו לגעל נפש”.

“צדקת, בתי, בדבריך! – קראה שרה מיניקתה, אשר שמעה את דברי שנינו – כי פה חנף ישחית תמיד ותחת לשון זהב אך מעל וכחש נמצא. גם אני הייתי צעירה לימים, ורבות שבעה לה נפשי ממחליקי לשון. אל תדמה בנפשך, בני, כי בדברך בלשונו קנית כליותיו ולבו! הן עמך ידבר ויתנה אהבים ועיניו לטושות אל אחותך, בתקותו כי על ידך יצלח למשכה ברשתו. לכן הזהר לך, בני, והיו עיניך פקוחות על האיש הזה מעתה והלאה. הוקר רגליך מביתו ולא ימצא לו פתחון פה להיות בבאי ביתך. ובך, מרים בתי, אבטח, כי תמנעי רגליך מלכת אל גנו, פן יכין שם רשת לפעמיך!”

שרה הזקנה הסכינה מעודנו לדבר עמנו כאם אל פרי בטנה. על כן החשיתי לה גם עתה, בהתערבה בשיחתנו ובענותה אף היא חלקה. ולמרים היו דבריה לרצון – כי את אשר הגה לבה אותה הגידה הזקנה ולא כחדה.

“אשר אחזה לי אני – אמרה מרים – אין טוב לנו כי אם לעזוב את הבית הזה ולבקש לנו מעון במקום אחר, ורחקנו משכן רע והיינו שאננים מפחד רעה”.

“הוי יונות פותות ואין לב! – קראתי אליהן בחמה – למה זה ועל מה זה חרדתן את כל החרדה הזאת? את מי דאגתן ותיראנה? ולו גם יהי כדבריכן, כי דבר בליעל יצוק באיש שלומי אשר בו אבטח ולא אפחד – מה יוכל עשות לנו בארץ אשר שריה למשפט ישׂרו ובעיר אשר מלך יהודי יושב בה לכסא? הן לא כבגדד איטיל ולא כשלטן מחמדי מנהג מלכנו המושל בחסד אלהים. שם רצון כל פחה הוא פקודה עליונה, הוא יגזור – והמון עבדיו וסריסיו אצים לקים דברו בלי דין ומשפט ומבלי אשר ירהיב אדם עז בנפשו לפתוח פה בתלונה ולהתאונן רע על מעשיהם. ופה גבוה מעל גבוה שומר ארחות משפט, וכי יצר איש רעהו, וכי ירהב בן עם אחד בבן עם אחר לעשות לו דבר אשר לא כדת, והובא הדבר לפני נכבדי זקניהם היושבים כסאות למשפט, ופללום יחדו בשם המלך היושב בראשם, אשר כל דרכיו אמת ומשפט ומישרים”.

“כדברים האלה שמענו גם מפי האיש הצעיר, אשר היה בזה, בהיותך בבית השר הערבי” – אמרה שרה בהביטה בערמה אל מרים.

“ומי הוא האיש הצעיר ומה לו בביתנו?” – שאלתי ולבי השתומם בתוכי, בראותי את פני אחותי והנה האדימו כתולע.

“הוא אחד מפקידי המלך – ענתה מרים בהורידה לארץ עיניה – אשר סר אלינו לדעת שלומנו ומעשינו. גם שאל מאתנו אם יש את נפשך להסתפח אל אחת הכהונות, ונתנה לך לפי כשרונך וחפצך”.

"ומה טוב מצא בנו האיש הנעלה הזה, כי התעורר לשאול לשלומנו ולדאג למחסורנו? – שננתי לשוני בשאלי כדברים אשר שאלתני היא על אדות שכננו.

“האיש הזה לא תאנה הוא מבקש להכירנו בגלל אשר מדברים אנו עברית או כשדית – כי אמונתנו, שהיא גם אמונתו, היא אשר תעירהו בצדק לדבר שלום לבני עמנו ולדרוש טובתם באמת ובלב תמים”.

“והמשפט הזה הוצאת למראה עיניך או למראה עיניו?” – הוספתי להתנקם בה על אשר התפארה עלי בחכמתה ודעתה את בני האדם יותר ממני.

“על פי שני המראות כאחד הקימותי דבר – ענתה מרים בהשקט ובטחה – כי ראיתי את אור פניו והנה הם מפיקים אמונה ותם, התבוננתי אל עיניו האמוצות, והנה הן כמים טהורים שקופות אל נפש זכה ולב מתנה”.

“אכן מאֻשר האדם אשר יצלח להפיק ממך רצון! – כי הנך לו למלאך מליץ ולא יחסרו לך מלים להוכיח עליו צדקו וישרו. ומה ענית אותו על שאלתו השנית?”

“בדבר המשרה אשר הוא אומר לתת על שכמך – לא עניתי דבר בלעדיך. הגדתי לו כי סרת אל שכננו הוסין בג, השר המחמדי, אשר העתיר לנו אמריו בבקשו קרבתנו. ובשמוע האיש זאת חורו פניו ועד ארגיעה כֻסו באש פלדות; אך לא דבר מאומה. רק זאת הגיד לי, כי מחר לעת הזאת יסור אלינו שנית, כי לא יוכל עתה עוד להתמהמה, והנהו מקוה למצוא אז גם אותך ולדבר עמך בכל אשר עם לבבו”.

“ואנכי לא כחדתי ממנו מולדתכם ובית אבותיכם – אמרה שרה – לשוא גערה מרים בי ותתנני לזקנה פושקת שפתים, כי על אפה וחמתה אמרתי לו כי מגזע ישי אתם ומבית המלוכה ביהודה מוצאכם. וכשמעו זאת אורו עיניו ופניו הביעו משוש גילו. “אכבדה נא להגיד הדבר למלכי” – קרא בחדוה – “והיתה לו הבשורה הזאת לששון ולשמחת לבב!”. כן אמר ויברכנו וילך. האח, לבי אומר לי כי המלך יפקדכם לטובה וירים קרנכם בכבוד, ועיני תראינה זאת ורחב לבי לעת זקנתי!”.

---

עוד בערב ההוא נוכחתי לראות ולדעת כי צדקו מרים ושרה ממני. – כנטות היוֹם¹⁷ בא אלינו הוסין בג, ואחרי שיתו לנו בחלקות כדרכו, שחר פנינו לבוא עמו אל גנו ולהתענג על הריח הנעים העולה מן הציצים והפרחים במוצאי ערב. ואנכי נעניתי לו, ואקרא גם למרים ללכת עמנו ואפצר בה עד בוש. ולא יכלה עוד להשיב פנינו, ותקם ותלך עמנו בלי חמדה.

באנו אל גן העדנים, ונתהלך בין מטעי חמדתו ונשאף ריח פרחיו אשר היה לנו למשיב נפש. אחר כן הובאנו אל סכה נחמדה קלועה משריגי גפנים וענפי עץ עבות ופרחים נותני ריח. שם ישבנו לנוח במרחב על יצועים נהדרים ערוכים בטעם ארץ הקדם. והשר הרבה שיחה עמנו, בספרו גבורותיו ועזוז נוראותיו אשר עשה במלחמותיו. עד כה וכה פנה היום, ומרים הזכירה לי כי הנה נטו צללי ערב ועת לנו לקום ולשוב לביתנו. אבל השר עצרנו לשבת עוד מעט ולהשיב נפשנו בשקוי השֵׁרְבָּט¹⁸. ובדברו הכה כף אל כף, והשפחה הכושית הביאה טס כסף ועליו שלשה גביעי זהב עם כפות כסף, ותתן גביע גביע על כף כל אחד מאתנו. אנכי שתיתי בתאות נפש ואריק את גביעי עד תמו; מרים טעמה מן המשקה רק מעט ותקם ותאץ בי ללכת, אך חוסין שתה לאטו, ועל כן חכיתי לו עד כלותו גם הוא לשתות. אז חפצתי לקום – ומה גדלה פליאתי, בחושי בנפשי, כי אין בי כח לנוע ממקומי. ידי רפו, רגלי כמו בסד הושמו, ראשי כבד עלי כאבן מעמסה, אזני תצלנה מרעש לא אדע שחרו, ובתוך הרעש נדמה לו כמו אשמע קול אחותי קוראת אלי בשמי, אחריה קול שרה כצועקת לעזרה, גם עלה באזני קול שריקות, משק כלי נשק וריב לשונות. התאמצתי לחשוב ולהבין מה זאת, אבל זמוֹתי נתקו, עשתנותי אבדו ולא ידעתי עוד נפשי.

ואשר הֻגד לי אחרי כן אותה אשמור לספר:

אנכי נפלתי על יצועי אחרנית וארדם, כי מטעם השר המחמדי מסכה השפחה הכושית שקוי-שֵׁנה במשקה אשר הביאה לנו. והוסין חכה לי עד אשר יֵראה עלי פעלו, אז התנפל על מרים ויאחז בחזקה בשתי ידיה, והכושית קשרה מטפחת על פיה, לבל ישָׁמע בחוץ קולה, ואחר כך אחזה אותה ברגליה, וכן נשאוה יחדו דרך הגן הארמונה.

---

ובעיר בלנגר רבה התכונה – כי הנה באו מלאכי גוי, שליחי הרוסים, בני השבט הפוליַני היושב על נהר אוּזוּ, בעיר קיוב וסביבותיה, ויובילו שי למורא, מנחה למלך הכוזרים, כמס אשר הושם עליהם בראשונה, חרב “מכל ארֻבת עשן” – לאמר: מכל בית ומשפחה. הפולינים היו עם שוקט, עובדי אדמתם הפוריה, והיו למס עובד להדרַוליניַם¹⁹ שכניהם. כי ריב עולם היה בין שבטי הרוסים אשר נלחמו איש באחיו. וממלכת ביצנץ אשר פחדה ויראה אז מכל גוי נושא חרב, התאמצה לשלח מדנים בין אחים, ומלחמותיהם תמיד הכשילו כחם. ובהיות ממלכת הכוזרים קרובה אל גבול הרוסים, היה הנקל לה לאסוף את כל חלקי ארצם כאסוף ביצים עזובות. אך מאז התיהדו המלך וחלק רב מבני עמו, חדלו לגור מלחמות, ויסתפקו במס אשר שלמו להם שבטי הרוסים, האחים הנצים, מיראתם אותם, בהיות ידיהם עסוקות במלחמותיהם בבית, פן תשיגם יד העם הכביר הזה מחוץ. גם מכס רב שלמו להם הסוחרים אשר באו מרוסיה ויעברו במים וביבשה עד נהר איטיל ועד הים הכוזרי, ויביאו עמם סחרת ידם: עורות חיות, דבש, דנג, תבואת האדמה גם עבדים ושפחות לממכר מבני הנעורים שבויי חרבם, בנפלם בגבולות אחיהם, וימירום בתוצאות ארץ הקדם: ברקמות כסף וזהב, בארג בד צמר גפן, באבקת רוכל, בעדיי כסף וזהב ואבנים יקרות, בכלי נשק וכלי סוסים למרכב. הסוחרים ההם שמרו עתותיהם בשלוּמי המס והמכס, בהיות נהר איטיל הדרך היותר טובה ובטוחה לארחות המסחר. אך מאז החלו הנשיאים הוַריַגים לשום משטרם בארץ רוסיה ולאַחד שבטיה תחת דגלם, חדלו להביא את המס הנטול עליהם. בימי אָלֶג²⁰ ואיגָר²¹ נפתח להרוסים דרך הים אל קונסטנטינה בירת מלכי ביצנץ, אשר היתה להם פעמים אחדות למשסה, ותהי יראתם על פני מושליה עד כי נאותו לקבל סוחריהם בכבוד ולתת להם מאכל שלחנם כל ימי שבתם בארץ יון לרגלי מסחרם. מאז והלאה חדלו רוב שבטי הרוסים לבוא עוד אל ארץ כוזריה לערוב מערבם. והנה נפל איגר וחילו בחרב הדרַולינים, ואָלגה אשתו המושלת תחתיו²² שמה בראשונה כל מעיניה בנקמת דם בעלה, ולא חשה לגבֵּר חיָלים ולתת מוראה על פני חוץ. וממשלת ביצנץ ראתה כי נשבר שבט מכהּ, ותתן מכשולים על דרך הסוחרים הרוסים ולא נתנה אותם לבוא בשעריה. אז שבו הרוסים להתרפס ולרהב את הכוזרים. והנה זה באו מלאכי הפוליַנים איטילה. ובידיהם המס אשר הוטל עליהם מאז. לכבודם נאסף חיל המלך על הכר הנרחב אשר לפני ארמונו, ושריהם ופקידיהם רוכבים על סוסיהם לפניהם. המלך יוסף יצא בראש שריו ויועציו לפקד צבאו נגדה נא למלאכי הרוסים וסוחריהם שבאו אחריהם, והם עומדים יחד בראש מרומים על המקום אשר הוּכן לפניהם. והאנשים כלם גבהי קומה ורחבי כתפַים, בעלי שפם וזקן מגֻדלים. פניהם שזופים, עצמות לחייהם שֻׁפות, שער ראשיהם אדמדם כהה, עיניהם אמוצות, חטמם קצר וקצהו רחב ומָפנה מעט למעלה. מפרקתם עבה ומבנה גיום איתן, והם עוטים שמיכות עבות הרכוסות מעל שכמם הימנית, ומתחתיהן כתנת בעלת צבעים, היורדת אל מכנסיהם ממעל להם, ועליה חגורת צמר עבה הקשורה על חלציהם בקשר עב, ועל ראשיהם מגבעות מעורות-חיות מעֻבּדים²³. ומאחריהם עבדים נושאים מזמרת הארץ ועגלות טעונות חרבות קצרות בעלות פיפיות.

“מה זה נפקד מקום הוסין בג שרכם?” – שאל המלך יוסף בעברו בסך על פני גדוד הרוכבים המחמדים.

"לא נדע, אדוננו! – ענה אחד הפקידים – כי בהחלצנו חושים צונו לעבור לפניו, ויאמר, כי עוד מעט ויבוא גם הוא אחרינו.

“בי, אדוני אבי! – קרא בן המלך ודוד שמו – אעברה נא ואראה מה זה היה לו, כי מעודו לא העביר המועד, ולמה נפקד מקומו עתה? הלא דבר הוא!”.

“עשה, בני, כדבריך!”

ודוד השתחוה אל אביו ויקח עמו עשרת אנשים רוכבי בסוסים מחיל שומרי ראשו, ובפקודתו הריצו סוסיהם כאילות שלוחות והוא בראשם. ועד ארגיעה נעלמו יחדו.

---

והמלך יוסף כלה לפקד צבא החיל, ויעבור עם השרים היהודים בני לויתו, ויעמוד לפני האֹרחים על המקום הנועד להם. ושרי החיל העבירו גדודיהם על פניו במרוצה רבה, לקול תרועת חצוצרוֹת ורעש תפים. וככלות מפקד החיל קם השר אשר על הבית ויעמוד בראש האֹרחים, ויסב עמם מאחרי המלך ויעבור עמם ועם עבדיהם נושאי המנחה על פניו, וכהתמם לעבור שב המלך עם עדת שריו ויועציו אל היכלו. והאֹרחים הובאו אל חדר האֹכל, ששם ערכו לפניהם שלחן כיד המלך וכטעם הסלַוִים הרוסים – כי יותר שהם מרבים לאכול מרבים הם לשתות שֵׁכר ומי-דבש²⁴, ומראשית שבתם אל השלחן ועד כלותם לאכול לא יחסרו המזג²⁵.

עודם יושבים ומיטיבים את לבם, והמלך בא אליהם עם אנשי לויתו לברך את הלחם והמלח כמשפט. ובדברו עמם שאלם לשלום הנשיאה אָלגה ולשלום סויָטוסלַב בנה, יורש העצר. וזקניהם הרבו שיחה ויספרו לו את הנוראות אשר עשתה בהדרַוליַנים, בנקמה מהם את דם בעלה אשר שפכו. כי מוֹלא נסיכם נשא אליה עיניו ויתאַו יפיה, וישלח אליה מלאכים ללכת אחריהם ולהיות לו לאשה. ותצו המלכה ויחפרו בור עמוק בחצר ארמונה, ויקברום שם חיים. ואחר כן שלחה ציריה להגיד להנסיך ולעמו, כי אם באמת יש את נפשם לקחתה אחרי כבוד, ויספו שלוח לה שרים גדולים ונכבדים מהראשונים, ונכבדה בהם לעיני בני עמה ונתנוה ללכת אחריהם. הדרולינים עשו כדבריה. ויהי בבוא שריהם קיובה, ותשלח להגיד להם כי לא תוכל ראות פניהם עד אם היו בבית הרחצה, כמנהג העם. ויהי בהיותם שם ותצו אָלגה וישרפו עליהם את הבית באש. אז שלחה להגיד להדרולינים כי הנה היא הולכת לבוא אליהם – ולכן יכינו נא שֵׁכר ומי-דבש הרבה על המקום אשר הומת איגר בעלה. שם תספוד לו ותבכהו, ואחר כן תעשה משתה על קברו להזכרת נשמתו כמשפט. אז תנקה ממנו ותוכל היות לאיש אחר. הדרולינים עשו כדברה, ויכינו מי דבש למכביר, ויבואו בהמון רב לעשות את ההזכרה, לכפר פני בעלה המת. והיא באה שמה במתי מעט, ואנשיה שרתו לפני הדרולינים, אשר שתו לשכרה כמנהגם, וכסבאם סבואים נתנה אות לאנשיה, ויקומו על השכורים וישחטום ולא השאירו מהם איש. ואז כאשר נעדרו מבחר אנשיהם אספה אָלגה את אנשי חילה ותעמיד את בנה בראשם ותעל על הדרולינים למלחמה, ותכם ותניסם מלפניה ותכבוש את עריהם. רק קורוסטין העיר הראשה שגבה ממנה, ותלחם עליה כל ימי הקיץ ולא יכלה לה. אז הערימה עצה ותשלח לאנשי העיר לאמר: “הנה לקחתי מכם די נקמות. ועתה הכנעו מפני ואעשה שלום לכם. ואנכי לא אכביד עליכם מס, אך שלחו לי מכל בית שלש שלש יוֹנים ושלשה שלשה בני צפור, הלא מצער הוא, ואדע כי נכנעתם מפני, ולא אוסיף עוד ליסרכם”. על זאת שמחו הדרולינים מאד, וימהרו ויעשו כדבר המלכה. והיא צותה לקשור פתילים בוערים אל כל בני הכנף ולעזבם לנפשם. הצפרים עפו אל קניהן אשר בגגות הבתים, ואש אחזה בעיר בכל קצותיה, ותהי מהֻמה גדולה בתושביה, וימהרו וינוסו מן העיר הבוערת – ויפלו בידי הפולינים אשר הכום לפי חרב.²⁶

ככל הדברים האלה ספרו האורחים לפני המלך יוסף ושריו, והם הקשיבו וישמעו וישימו אל לב. ויהי כשובם יחדו אל חדר המועצה, ויקרב אחד מזקני השרים ויאמר: “המלך לעולם יחיה! הן כל שמעה אזנך. המלכה הרוסית אשת חיל היא ואבירת לב, ועמה כלם חזקי מצח וגרמיהם כמטילי ברזל, והנה היא חונכת את סויטוסלב בנה על פי דרכה. והיה כי יגדל הנער ושב לאַחד את שבטי העם הזה, והיה לגוי עצום מאד, והיה המעט לו כי יחדָל לתת מס ולשלוח לנו ברכה, כי עוד יעלה עלינו להשחיתנו, ולקח מאתנו בפעם אחת את כל אשר הובא לנו מבני עמו זה מאות בשנים!”

“הראית, מלכנו, את החרבות השלוחות אליך בפעם הזאת למנחה? הן קצרות הנה, אבל שתי פיות להן – קרא השני – הלא זה אות הוא כי קרבת האויב יחפצון ביום קרבות, בסמכם על זרוע עזם ועל להט חרבם המתהפכת!”²⁷.

“ומה עצתכם איפוא?” – שאל המלך ועל מצחו שכנה עננה.

“עצתי היא – אמר הראשון – לבחור לנו אנשים יודעי לשון הסלַוים, אשר יצאו ויבואו בקרב העם הזה, לשלח מדנים בין שבטיו ולסכסכם איש באחיו – ואז יאכלו איש את רעהו ויחדו מארץ יכרתו”.

“עצת שטן היא, הנאותה למלכי ביצנץ ליוָנים הערומים ולא לנו. חלילה לנו מה' לעשות כזאת! כי מה משפט האיש הקם על רעהו מאחריו לרצחהו נפש? הלא יהיה דראון לכל בשר – ואף כי לעשות כן לעם כלו!”.

“זה כמה היתה עצתי אמונה – אמר השני – להגדיל חיל צבאנו, להרבות מבצרי מעזנו ולהחזיק בהם משמר נגד כל צר ואויב כי ידרוך בגבולינו!”

“ואנכי זה כמה העידותי בך, אדוני! – אמר השלישי – כי לא טוב לנו כי אם להרים אנשים לצבא מבני עמנו ואמונתנו. כי חיל נכרים אשר בכסף ישָׂכר, מבטח בוגד הוא ביום צרה”.

“הלא זה כל ישע וכל חפץ דוד בני! – אמר המלך – אולם העצה הזאת רחקה ממני. כי בני אמונתנו בלבד מעטים הם במספר, ולהכניס בצבאנו ערב רב מכל בעלי האמונות היושבים בארצנו, ורבו הסכסוכים ודברי הריבות בינותם, ותחת היותם שכם אחד במלחמה על האויב ישיבו צור חרבם אל לבם ותהי יד איש ברעהו. גם להגדיל מספר החיל מבני הנכר לא טוב לנו בעת שלום, כי אז יכבדו המסים על התושבים לכלכלת חיל הצבא. ולכן אל נא נבקש חדשות, כי הלא בארץ שלום אנחנו בוטחים, וריב אין לנו עתה עם שכנינו העמים אשר סביבותינו. אנחנו לא נתחר בם, וגם הם לא יתגרו בנו, בדעתם כי החיל אשר עמנו די הוא להגן על ארצנו וכל הנוגע בנו לא ינקה רע. אך זאת נעשה לטוב לנו: אנחנו נוסיף עוד מבצרים אחדים על גבולותינו. אותם נבנה בידי החיל אשר אתנו, כי למה זה יאכלו עמל עמנו ויקבלו שכרם חנם באפס כל עבודת מעשה? והמבצרים אשר יבנו לנו בעת שלום הם יסכנו להיות לנו למעוז ומבטח בעת מלחמה. ואנחנו נשכיל להחזיק את השלום עם שכנינו, ועל כלם – עם הרוסים, הנותנים חתיתם בארץ. והיה כשוב מלאכיהם לדרכם, ושלחתי על ידם ברכתי אל המלכה, גם אשא משאות מאת פני להם ולה ולשריה, לאות ברית בינינו ובינם, ושלום יהיה לנו בעזרת אלהי צורנו ומגן ישענו סלה!”.

בדברים האלה קם המלך ממקומו לאור כי כלתה האספה, והשרים קמו עמדו וישתחוו לו ויהיו נכונים גם המה לעזוב את חדר המועצה – והנה שעטת פרסות סוס נשמעה מן הככר אשר לפני הארמון, ודוד בן המלך קפץ מעל סוסו ויבוא החדרה אל סוד המועצה ויקרא: “הוי כי נבלה נעשתה בתוכנו! שר הרוכבים הערבים, הוסין בג, שלח ידו במשפחה עברית אשר באה הנה מבגדד לחסות בצל ממלכתנו, ולולא הספקתי לבוא בעוד מועד ולסכל עצת רשעתו, כי אז מי יודע מה היה לה!”.

כל השומעים נבהלו יחדו ויתמהו איש אל אחיו. והמלך שב אל מקום שבתו, לשמוע מפי בנו את אשר נעשה. ודוד ספר לו ולהשרים את כל אשר נודע לו מפי מרים אחותי ושרה אֹמנתּה – כי אנכי נדמיתי אז כאבן מן התרדמה אשר נסך עלי הערבי הבליעל.

---

מאז נקראנו מאת הוסין להתרועע אתו ולהתהלך עמו בגן לרוח היום, לא ידעה שרה שלֵו, ולבבה ורגליה נשאוה אל המשׂוּכה המבדלת בין שני הגנים, ולא גרעה ממנו עיניה כל העת עד בואנו אל הסכה. אז התגנבה דרך הפתח ותתחמק בין העצים ותתחבא בין סבכי הנטיעים המגֻדלים מסביב לסכה. משם ראתה את הכּושית בנשאה את הטס, והיא שומרת להחזיק שני גביעים לבד וגביע אחד לבד. ויפלא בעיניה הדבר ותוסף להטות אזן ולהקשיב קשב. ופתאם שמעה קול פחדים אשר נחבא בסתום – ותמהר ותקפוץ אל הסכה בקול צעקה, ובפגשה בהוסין ושפחתו הנושאים את מרים, נפלה עליהם ותאבק עמם להציל את הנערה מידיהם. והוסין חגר חמות ויאחז רגלי מרים בידו האחת, ובשנית הוציא מאכלת חדה מתחת למדיו ויעופפנה על שרה להכותה נפש. ברגע הזה הגיע דוד עם אנשיו אל המקום ההוא – כי בבואו אל בית הוסין מצאהו ריק מאדם, כי את כל עבדיו, שהם אנשי חילו, שלח הוסין לפניו אל הצבא הנאסף על ככר המלך. משם בא דוד הגנה, וקול צעקת שרה הגיע לאזניו, וימהר וירץ אחרי הקול עד הגיעו שמה. ורעדה אחזה את הוסין ושפחתו, וירפו ממרים לפתע פתאם עד כי נפלה לארץ. “בן המלך!” – צללו שפתי הוסין בזעם וחרדה. ומרים נשאה עיניה – והנה הוא האיש הצעיר אשר היה ביום ההוא בביתנו, ואשר משך לבבה אחריו!

עוד הפעם נִשאה מרים בידי שנים, בידי גבר ושפחה – כי בעבור הבהלה התעלפה, ודוד ושרה נטלוה וישאוה הביתה, שמה הובאתי גם אני אחריה. ואנשי החיל סבו את הוסין בפקודת בן המלך ויובילוהו אל ביתו. שם עמדו עליו למשמר עד בוא אליהם דבר המלך ויוָדע מה יֵעשה לו. עוד בלילה ההוא יצאו שתי מרכבות מחצר המלך ותעבורנה אל הרחוב העולה על השוּק הגדול. באחת הובאתי אני ומרים ושרה אל מעון המלך, ובשנית הובל הוסין אל בית המשמר אשר על יד הארמון. על פי התרופות אשר נתן לי רופא המלך הקיצותי לעת הבקר משנתי העמוקה, ואז נודע לי כל אשר נעשה. ואודה לבן המלך על ישועתו וחסדו אשר עשה עמנו להפליא. והמלך יוסף דבר עלי טובות וימשכני חסד וישימני לחבר ומורה לדוד בנו.

כנכון היום הוכנו התשורות למלאכי רוסיה ולהנשיאה ושריה כיד המלך, ולעת הצהרים באו המלאכים לברך את המלך בטרם יעזבו את עירו הבירה לשוב אל ארצם. והמלך יוסף וכל שריו וגדוליו עמו נאספו אל חדר המוּעדה; שם קבל פני האֹרחים בפעם האחרונה, ויתן להם ברכתו שלום. ופתאם קם שאון על הככר אשר לפני הארמון – כי נאספו הרוכבים הערבים, כל גדוד הוסין בג במספר חמש מאות איש וידרשו לקרוא לאלופם דרור, ואם לא – והוציאוהו לחפשי ביד חזקה. לדברים האלה נבוך המלך, אבדה עצה משריו ולא ידעו מה לעשות. כי לתת להקושרים את שאֵלתם, הלא ילמדו אנשי החיל להתפרץ מפני מלכם ולעשות את אשר לבם חפץ! ולהשיב פניהם – מי יודע את אשר יעשו בחמת רוחם! במבוכה הזאת התחמק דוד מחדר המועדה ויצא אל החצר אשר מאחרי הארמון ויצפצף בשפתיו, וקול שריקות ענה אחריו מן המבואות והרחבות המָפנים אל המקום ההוא, ועד ארגיעה נשמעו דהרות אבירים, וגדודי פרשים פרסים כאלפָּים איש חמושים בקשתות וכדונים יצאו חוצץ כלם ויסובבו את הגדוד הערבי מכל עבריו, ויעמדו הכן למוצא פי בן המלך, להתנפל על הגדוד המתפרץ ולהדוך אותו תחתיהם. כי אמנם חזה דוד מראש, כי לא יתנו הערבים מוט לפקידם ואלופם, ויהיה דברו עוד בלילה ההוא עם ראשי גדודי הפרסים, אויבי הערבים ואנשי ריבם מעולם – כי הם בעלי השיע²⁸ בעוד שהערבים הם בעלי הסוּנה²⁹ – להיות נכונים ליום הזה לשית ידם על גדוד הוסין בג, אם יצטוו על ככה.

ברגע הזה נשמע קול חליל מן זרוע הנהר המחבקת את האי ימינה. סרתי אל החלון לראות מה זאת, וארא והנה אנית שיט קטנה עוברת מסמנדר לבלנגר; בה יושבת מרים אחותי עם שרה אֹמנתה ולפניהן הדסה, בת המלך – כן הֻגד לי – נערה בת שש עשרה שנה, יפה ונעימה, שערותיה כפשתה כהה ארוכות ושלוחות ונטושות מאחרי ערפה, פניה ארוכים מעט ואפה ישר, עיניה אמוצות ומאירות, פיה רחב מעט ולרגעים מתקפלת שפתה העליונה ובלחיה הימנית מתכוצת גומה קטנה – משחוק נעים המרחף על פניה; בו יתגלו שִניה הקטנות והקצובות כשני חרוזי פנינים. צוארה ארוך וגם קומתה וגזרתה דיה לפי ערך שנותיה, והיא לבושה מעיל שני קצר עם אפודת ארגמן ברקמת חוטי כסף, ועל ראשה צניף משי ירוק ממֻלא בתרשיש, ובזרועותיה וקרסוליה המגולות – אצעדות וצמידים משבצים אבני חן. והנה ידה אֹחזת במשוט, ובשנית – קנה לבן ובקצהו קשורה מכמרת קטנה, לציד הדגים, הרבים מאד בפלגי הנהר הגדול הזה. והיא מביאה ברכת הבֹקר לאביה ולאחיה כדרכה יום יום. העבדים הקריבו את האניה אל החוף ויקשרוה אל העמוד העשוי לדבר. והנערה היפה והתמה קפצה כאילה על מדרגות השיש החצובות במעלה החוף בואכה הארמונה, ואחריה עלו מרים ושרה ושתי שפחות הוֹדיות, המשרתות את בת המלך. בהגיען אליה אחזה את אחותי ביד ימינה ותעל עמה אל הארמון, והן מדברות יחדו עברית, הלשון אשר בה נדבר גם המלך וגם דוד בנו עמי ועם אחותי – כי שפת הכוזרים לא ידענו והם אינם שומעים ערבית. מהליכות הדסה עם מרים הבינותי בינה, כי כבר נקשרו שתי הנפשות הזכות האלו בקשר אהבה וידידות, ובלבי שמחתי, כי יותר מאשר קוינו בא לנו.

אבל הרעש אשר על ככר הארמון הזכירני כי לא עת עתה לשמוח. והדסה ומרים שמעו את הנשמע והנעשה, וחלחלה אחזתן.

“לא, אבי! – קראה הבת היחידה ותרקע ברגלה – לא אֹבה כי ישפך דם אדם בקרית מועדנו! אמנם חטא האיש הבליעל חטאה גדולה, וגם גדודו העמיק סרה – לכן גרש נא אותו ואת גדודו יחדו, ילכו בסערות תימן ולא יזכרו עוד בשמם! אבל לבוא לשפך דמים בקרב חוצות – היה לא תהיה כזאת בתוכנו!”.

“לא נכון לעלמה תמה כמוך להתערב בעניני הממשלה! – הוכיח אותה היועץ הראש, אשר יעץ אתמול לסכסך את שבטי הסלַוים איש באחיו – לכן הואילי נא, בת מלך, ושובי בשלום אל מקומך, ולנו הניחי לעשות משפט במתקוממים ולבער הרע מקרבנו!”

ומרים ראתה את דוד מתרוצץ עם סוסו בראש הגדודים הפרסים, להתנפל עמם על הגדוד הערבי, ויתר לבה ממקומו, ותספוק כפיה ותפרש בידיה ותבך לפני הדסה ותתחנן אל המלך למנוע את בנו מבוא בדמים, כי אין הצר שוה בנפשו היקרה, ונכונה היא לסלוח לעון הערבי, רק לבל יבֻלע לבן המלך בגללו.

שמע היועץ הזקן את הדברים האלה ויתעבר. והמלך התבונן בה ועל שפתיו רחף שחוק קל. ויפן אל עדת שריו ויקרא לאמר:

“לא אוכל לשפוך דמי אנשים אשר שפכו דמם למעני זה כמה; אבל לא אוכל גם לסלוח לעון אלופם ולחטאתם מרי. ועל כן זה משפטי אשר חרצתי: הוסין וחצי גדודו יעברו מזה אל נהר טנאיס לבצר את סַרקל, העיר הלבָנה, ולהקיפה בחומה וחל, לעשותה לנו למבצר משגב. וחצי גדודו השני יעבור אל נהר יַאִיק, לבצר את העיר סַקסין ולחזק בדקי חומתה. ועליהם נפקיד שומרים מחיל הדרבַּדים³⁰, אשר ישגיחו אליהם לבל ישובו עוד לכסלה. ואת פָּני לא יֵרָאו עד אשר יבצעו מעשיהם שם באמונה ותֹם לבב, כאשר הסכן הסכינו לעשות עד כה – או אז אסלח לעונם וחטאתם לא אזכור עוד”.

הדברים האלה נקראו לפני הגדוד הערבי ולפני חיל דוד העומד מסביב לו. כלם שמחו למשמע אזניהם, ויודו למלך חסדו כי פדה בשלום נפשם ולא העיר חמתו לשפוך דם לאַבד נפשות. גם מלאכי רוסיה הללוהו בפה מלא, כי לעיניהם גלה צדקתו, בזכרו לחילו חסדו ואמונתו. אבל פניהם הביעו מחשבת לבם, כי לא כן עשה, בסלחו לבני עולה, כי יהיה זה להם למכשול עון ומרי, ובחיל כזה אין מבטח עוד ביום שידֻבר בו, בקום עליו אויב מבית או מחוץ לדבר אתו בשער.

אבל הדסה ומרים שמחו מאד, כי סר הפחד, ואימת המות לא תבעתן עוד. ותחבק הדסה את אביה, ותגער באחיה האכזר, ותאַימהו בדברים, כי אם כה יוסיף לחפוז, וקראה אותו בשם “חתן דמים” – והסירה לבב מרים מאחריו…

ופני מרים אדמו כתולע ועיניה שחו לארץ.

לכן דעי לך, כי העלם הנכבד הזה אחיה הוא, ואותו שת אבינו למורה לי – ואם תלכי עמי בקרי, ונקמתי בך שבעתים בבוא יומך, עת פקודתך!" – ענה דוד באחזו בימיני ובהציגו אותי לפניה.

השתחויתי להדסה ואברכנה במו פי, ובלבי חשקתי לאחוז בילדה הנעימה, לחבקה בזרעותי ולנשקה מנשיקות פי – והנה האדימו פניה, וגם עיניה שחו לארץ.

---

המלאכים פנו יצאו וילכו לדרכם, והדסה ומרים ושרה שבו אל ההרמון מעבר לזרוע הנהר, ואני ודוד נשארנו בסוד המועצה. המלך ישב ראש והזקנים התלחשו יחדו; כלם התעצבו אל לבם ממקרה היום הזה – כי בו נגלתה ערות הארץ, עון החיל הכוזרי, לעיני מלאכי העם ההולך ומתחזק. בו נודע גם רפיון המלך, אשר לא ביד חזקה ימשול בארצו. אמנם טוב ומטיב הוא וסועד בחסד כסאו, אבל לא במשפט יכוננהו – כי חסר לו כח המושל הכביר, המקריב את הפרט בעד הכלל, כמעשה המנתח החרוץ, המסיר את האבר הנגוף למען יבריא הגוף כלו. ואם כה ילמד החיל הזר לעשות כרוחו, בלי משמעת מלך ושר, מה הבטחון אשר יבטח בו לעת רעה, כשיבוא צר ואויב בשערי הארץ!

המחשבות האלה דכאו רוחם, אבל איש מהם לא נועז להעלותן על דל שפתיו ולהעציב לב המלך בדברים לא יועילו. והנה נפל דבר חדש אשר הסיר דאגה מלבבם ויעודד רוחם! כי איש אחד מעמנו ושמו יעקב בן אליעזר בא מארץ נֶמֶץ³¹ ומכתב בידו מאת איש יהודי, שר וגדול בחצר הכליף עבדורחמן השלישי, המושל בקצה ארץ המערב, במדינת אנדלוסיה אשר בספרד, ושמו חסדאי בן יצחק אבן-שפרוט, והמכתב ערוך למלך הכוזרים! בו יביע שמחתו, בהודע לו על ידי מלאכי חוֹרוֹסאן³², ואחרי כן גם מפי שלוחי ממלכת ביצנץ, כי יש מלך יהודי המושל בארץ כוזריה ושמו יוסף. ותכל נפשו לבוא עמו בדברים ולדעת משפחתו ושבטו וכח חילו ומשפט עמו ומנהגיו והליכותיו לכל מעבדיו, גם “מספר המדינות אשר הוא רֹדה בהן והמס אשר ישיבו לו והמלחמות אשר הוא עושה והעמים אשר בהם ילחם”, ואם יש לו ולעמו “זכר לחשבון קץ הפלאות” ומה כחם כי ייחלו? “כי איככה אוכל – אומר השר במכתבו – לתת דמי על חרבן בית תפארתנו ועל פליטת חרב אשר באו באש ובמים? כי נשארנו מעט מהרבה, ונרד מכבוד, ונשב בגולה, ואין לאל ידנו, באמרם לנו כל היום: “לכל עם ועם יש מלכות, ולכם אין זכר בארץ!” וכאשר שמענו את שמע אדני המלך ותקף מלכותו, נשאנו ראש, ותחי רוחנו, ותחזקנה ידינו, ותהי ממלכת אדני לנו לפתחון פה”. “ואלו ידעתי כי נכון הדבר, הייתי מואס בכבודי ועוזב גדולתי ונוטש משפחתי, והייתי הולך בים וביבשה עד בואי אל המקום אשר אדני המלך חונה שם, לראות גדולתו וכבוד מעלתו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומנוחת פליטת ישראל!”.

מפני מרחק המקום סבב המכתב ירחים ושנים עד הגיעו למקומו. בראשונה שלחהו השר על ידי איש אחד ושמו יצחק בן נתן, אשר נתן לו השר היהודי “שכר גדול לרוב וכסף וזהב הרבה להוצאותיו, לו ולמשרתיו” גם שלח על ידו מנחה למלך קונשטנטינה, היא ביצנץ, ויחל פניו, לעזור לשלוחו זה להגיע אל מקומו. השליח הזה נלוה על עדת האנשים אשר הלכו במלאכות הכליף לקושטנטינה. אבל המלך ההוא סבבהו בכחש, כי ירא לנפשו, פן תצמח רעה למלכותו מהתחברות הנשיא היהודי אשר בספרד עם המלך היהודי אשר בכוזריה. ועל כן עשה מרמה ויעצרהו אתו כששה ירחים עד שוב מלאכי הכליף ספרדה, וישלח גם את יצחק עמם. ויתן בידו מכתב אל השר חסדאי, לאמר: “לא יתכן לעבור אל ארץ הכוזרים בדרך היבשה, כי ריב עולם בין העמים היושבים שם” וכל הימים יגורו מלחמות, גם לא דרך הים – כי “הים סוער תמיד ולא יעבור בו אדם באניה כי אם בזמן ידוע”. כראות רב חסדאי כי נכזבה תוחלתו ויתעצב אל לבו. בצר לו נמצאו אנשים מאחינו אשר אמרו להוליך מכתבו דרך ירושלים ונציבין וברדעה³³ עד היום הכספי ועד ממלכת הכוזרים. עוד הוא מחשב דרכו, והנה באו מלאכים מארץ רחוקה, ארץ הגבלים³⁴, הצקלבים³⁵, נושאי מנחה להכליף עבדורחמן, ובתוכם שני יהודים, מר שאול ומר יוסף. והיהודים האלה קבלו עליהם להביא את המכתב בשמו אל מלך הגבלים, אשר יעשה זאת למענו ולכבודו של השר הספרדי, וימציאהו אל היהודים היושבים בארץ ההגרים³⁶, והם ישלחוהו לרוסיה, ומשם יובא לבלגריה³⁷, וכן יגיע אל מחוז חפצו. אף אמנם הגיע כן אל יד יוסף המלך בעצם היום ההוא אשר נבוכו הוא ושריו מפני המלאכים הרוסים, אשר ראו בעיניהם בהתפרץ החיל מבני הנכר מפני אדוניהם.

---

המכתב הזה החיה את רוחם – כי הנה שר וגדול ליהודים, יועץ ומנהיג למלך אדיר, אשר “מלכי מזרח ומערב יובילו שי לו ויחלו פניו במנחות ובחמודות”, נשיא ישראל זה התעורר מקצה הארץ לשמע הממלכה הכוזרית, והנהו נכון “לעזוב כבודו וגדולתו וללכת בים וביבשה לראות את המלך יוסף בחדרו” – ומה נקל לשר הגדול הזה להביא את המלך בברית עם המלכים אנשי שלומו, להיות נכונים בכל עת לעמוד לימינו! ומי יתנהו פה, וראה את הכל, וידע לתקן ולנהוג בחכמתו את הכל! המחשבה הזאת עודדה לבב כלם ותדץ לפניהם דאבה.

“הנני למהר ולהשיב להשר הזה דברים על כל אשר שאל – אמר המלך – אבל איך יגיעו הדברים אליו? הן היהודי יעקב בן אליעזר לא בא מארץ ספרד אף לא ידע את הנשיא היהודי היושב בה, כי מארץ “גמץ” הוא בא, בעברו בארץ בולגריה לרגלי מסחרו – ושליח טוב ונאמן אשר ידע אותי וממלכתי ואשר יצלח להגיע ולבוא אל ספרד ולעמוד בהיכל מלך לפני הנשיא היהודי ולקחת עמו דברים על כל אודותינו – מאין ימצא?”

"אנכי אלך! – קראתי בלב נכון – הן ארץ ספרד ידועה לי, כי בה התגורר אחד אבותי בהיות איתן מושבו בבגדד, והדרך העולה שמה כתובה במגלה³⁸ השמורה עמי לזכרון. גם את הנשיא חסדאי אבן-שפרוט יודע אני על פי השמועה, כי הוא השר אשר עליו שׁר אחד מבני עיר מולדתי, לאמר:

בְּמִזְרַח וּבְמַעֲרָב / שְׁמוֹ גָדוֹל וָרָב,

וּבֵית עֵשָׂו וַעֲרַב / בְּחַסְדוֹ נִדְבָּרִים.

וְכָל מֶלֶךְ יֶחְרַד, / וּמִכִּסְאוֹ יֵרַד,

וְאֵלָיו לִסְפָרַד / מְשִׁיבִים אֶשְׁכָּרִים³⁹.

ובעמנו גדול שמו, ונדיבתו מגעת עד אחינו שבבבל, בהעניקו להם מטובו להחזיק במעוז התורה, ועל כן כבדוהו ראשי ישיבותינו שמה וישימוהו ל“ראש כלה”⁴⁰. ועתה אם יש עם לבב אדוני המלך להשיב להנשיא דבר דבור על אפניו, יצוה נא לכתוב דברים בספר, ואנכי אקחהו עמי ואביאהו אל חסדאי, אף אדע לכלכל דברי עמו, אם יצליח ה' את דרכי!"

“טובה העצה היעוצה!” – קראו כלם פה אחד.

“אבל על מי אטוש את אחותי בלכתי בדרך רחוקה כזאת? ואני אח יחיד לה וגואל ומגן אין לה בעולם חוץ ממני”.

“אנכי מגן לה!” – קרא דוד בתם לבבו ועיניו הזהירו באור יקרות. “בי אבי ומלכי! – התנפל לרגלי יוסף – תיקר נא נפשי בעיניך ותנה נא את אחותו, את מרים, לי לאשה – כי מאז ראיתיה אהבתיה ותדבק נפשי בה, וחלדי כאין בלעדיה!”

“אבל מי זה יערב לי כי אהבתך לרצון לה? – שאל המלך – הלא דעתה אותך זה מעט, והאהבה מאין תמצא?”.

“אנכי אערבנה! – עניתי בשחוק על שפתי, – כי יש אשר ימים על שנה יסובב גבר את האשה אשר חשק בה ותוחלתו ממנה והלאה, ויש אשר רגע אחד תפגשנה הנפשות אשר נוצרו מאת ה' אשה בעד רעותה – והן נקשרות בחבלי אהבה, והקשר אמיץ וקים לעד”.

“לו ידעתי כי כן גם נפשך גם נפש הדסה בתי עמכם – אמר אלי המלך במאור פניו – כי עתה הדבקתי גם נפשותיכם יחד, והיתה אגדתנו שלמה ושמחתנו כפולה!”

“קטנתי מכל הטוב והחסד אשר אדוני אומר לעשות לאחותי ולי – קראתי, בנפלי לפניו על ברכי – ומי יתן ותבוא שאלתי אשר אותה הגדת במו פיך, והייתי מאֻשר בעיני מכל האדם אשר על פני האדמה!”

“אבל מי זה יערב לי כי יהיה הדבר לרצון לבתי? והיא יחידה לי, ולא ישאני לבבי להטיל גורלה בחיק איש אשר לא תאהבהו”.

“אנכי אערבנה! – שנה דוד אחרי דברו בשחוק על שפתיו – כי כבר שמעה שמעו מפי ומפי מרים רעותה. ואנכי התבוננתי אליה בהתבוננה בו, ואדע כי הן מהנפשות אשר נוצרו אשה בעד אחותה מאת ה' מן השמים”.

“לכו איפוא, בָּני, ודברו על לב רעיותיכם, בנות גילכם, ועוד מעט ואבוא גם אני אחריכם, ואם אמצא אותן נכונות לשאת ידן לכם ולתמוך גורלן בחבלכם – וברכתי אתכם בשם ה'!”.

בדברים האלה השתחוינו אני ודוד למלך ולשריו ונצא מאת פניהם.

“היום גלֹתי את חרפת מולדתנו מעלינו! – אמר המלך לשריו אחרי צאתי מלפניו – הן הנשיא חסדאי חושב אותנו לאחד שבטי ישראל, והוא לא ידע כי מבני נכר אנחנו, גרים אשר התכנסו בברית עמו. עתה יתפאר נא עלי, כי הנה התחתנתי עם זרע המלוכה בישראל, עם אח ואחות אשר מוצאם מבית דוד בן ישי, ואל הבית הזה עיני כל ישראל נשואות, כי ממנו יבוא להם גואל צדק לעת קץ הפלאות!”

_________

הנה כן נוסדה אגֻדתנו לברכה בקרב הארץ, ואחרי ימים אחדים היתה מרים אחותי לאשה לדוד בן המלך, ואני ארשתי לי את הדסה אחותו, הנאהבה והנעימה, באמונה ואהבת עולם, ואת זמן חתונתנו יעדנו לעת שובי בשלום מדרכי הרחוקה אשר נמצאתי נכון לעשות בשם ה'.

אחרי חתונת אחותי הצטידתי לדרכי, ואשק להדסה ולכל מחמדי נפשי וארד באניה ומכתב המלך יוסף בחיקי. בו ערך להשר חסדאי דברים כאלה עם לבבו, וישיבהו על כל אשר שאל. ואנכי הוספתי בו אמרים, כי ארצו ויחס מלכו ידועים לנו בשכבר הימים ממגלות ספר אשר “כבר היו לעיני אבותינו, והדבר שמור בספרינו” ועוד “נשים אותו ירושה לבנינו”. ואת המכתב כלה יוסף בדברים האלה: “זכרת באגרתך שאתה מתאוה לראות פני. גם אני מאד כוסף ומתאוה לראות פניך הנעימים ויקר תפארת חכמתך וגדולתך. ומי יתן והיה כדבריך; לו זכיתי להתחבר עמך! – אתה תהיה לי לאב ואני אהיה לך לבן, ועל פיך ישק כל עמי, ובדברך הייתי יוצא ובא ובעצתך הנכונה!”.

האניה פרשה נס ותשט במעלה הנהר מערבה עד המקום אשר יט אליו מפאת צפון⁴¹. משם עברתי דרך היבשה לרחבה עד הגיעי אל נהר טַנאיס. שם שבתי ירדתי באניה אשר הלכה במורד הנהר עד היום המאוטי והים השחור. משם עברנו דרך הבוספורוס התרצי⁴² ועל פני איי יון עד הגיענו אל הים התיכון, ונפליג לשוט עד חוף מַלַגה אשר בספרד, ואבוא קורדובאה בשנה השנית לצאתי ממקומי.

ואשר לא פללתי ראיתי! כי במכתב חסדאי אל יוסף, אשר בו הרבה להלל את הארץ הזאת, לא הֻגד אף החצי מכל אשר ראו עיני בה. כי מאז היתה הארץ הברוכה הזאת נחלה לבני הערב, אשר ירשוה וישבו בה, נהפכה אדמתה לעדן ותמלא ברכת ה' בדגן תירוש ויצהר ורוב תנובות שדי, ותמלא גנות ופרדסים צומחים כל עצי מאכל הנושאים מבחר כל פרי. מעיניה ונהרותיה הרבים הם כמסגרות כסף למראות הצובאות בעמקיהם וגיאיותיהם; מראות הטבע אשר יענדם פאר בציציו ופרחיו שלל צבעים רקמתם. שם ירננו הכוכבים במסלותם; שם צפרים מנעימי זמרה מבין עפאים יתנו קול, וכל עצי הדר ימחאו כף. שם בני האדם מתעדנים בתענוגות החיים, ויבלו ימיהם בשמחה ובשירים. כי רוח השירה צררה את כלם בכנפיה, ומהמלך היושב על כסאו עד צעיר הפקידים בממשלתו כלם ישוררו ויזמרו משכיל. כל מכתבי רֵעוּת ואגרות ידידוּת ואף כל כתבי הממשלה בבתי הפקידות נכתבים בשירים להיטיב טעמם, וכל מאמריהם נגמרים בחרוזים להנעים קריאתם.

גם נשיא ישראל, חסדאי בן יצחק, עלה לגדולה ויזכה לכל הכבוד והיקר על ידי שיר קטן אשר ערך בימי עלומיו לתהלת מלכו. וזה הדבר אשר ספר לי בהיותי שם:

---

יצחק בן עזרא, אבי חסדאי, היה גביר לאחיו בעיר גַּאִין הקרובה לקורדובה. ויהי כי גדל הנער חסדאי, וישלחהו אביו ללמוד חכמת הרפואה וידיעת הלשונות בבית מדרש החכמה אשר הוקם בעיר המלוכה לתהלה בארץ. כי בימים ההם ובעת ההיא גדל כבוד החכמות והמדעים בספרד, בשבת הכליף עבדורחמן השלישי לכסא מושלים, כי אהב אותם מאד ויהי שמש ומגן לחכמים ואוהב נאמן לכל יודעי דעת. וחסדאי עשה חיל בחכמה, ויגביר ללשונות ערב ורומה. פעם אחת התהלך בגן המלך לשוח לרוח היום, ובשבתו בבין פרחים להתענג על צבעיהם הנחמדים ועל ריחם הטוב העולה באפו, זכר את חסדי הכליף וצדקותיו אשר הוא עושה לחוסים בצלו, ותחל רוח השירה לפעמו, ויוציא גליון מחיקו, ויכתוב חרוזים בלשון ערב. אך כהתָּמו לכתוב לא מצאו חן בעיניו, ויקרע את הגליון לשנים ויקמוט ויגולל את קרעיו וישליכם הלאה אל הסבכים, ויקם וילך וישב לביתו. זאת ראה אחד מחבריו, מבני הערב, אשר קנא בו וישנאהו מתמול שלשם. ויקרב אל המקום ההוא וימצא את הגליון הקמוּט, ובקראו את הכתוב בו, רשם בצדו את שם כותבו וימציאהו לידי הכליף.

ויהי ממחרת, בשבת חסדאי על מקומו בבית המדרש לשמוע בלמודים, הנה פקיד צבא בא עם אנשי חיל מזֻינים ויעמידם פתח הבית ויקרב ויאמר:

“היש פה תלמיד יהודי ושמו חסדאי בן יצחק?”.

“אני הוא!” – ענה העלם בקומו ממושבו.

“מהרה ולכה עמי אל אדוננו הכליף!”

“ולמה?”

“שם יוָדע לך!”

המורה והתלמידים חרדו נבהלו מאד, אבל מקנאיו הרעים שמחו לאידו.

ואנשי החיל סבו את חסדאי ויוליכוהו אל היכל המלך, ויביאוהו לפני הכליף, אשר בהלהו בחרונו ויקרא:

“הוי יהודי נבזה! הזה גמולי על כל הטוב והחסד אשר עשיתי עם בני עמך, כי תכתוב עלי מרֹרות? עתה אנקום בך ובעמך שבעתים ככל חטאתכם!”

לדברים האלה התחלחל חסדאי מאד ופניו הלבינו כשלג, אך בכח בינתו שגב על חרדת לבבו, ויפול על ברכיו ויקרא:

“מלך רב חסד! היטיבה נא ברצונך את צעיר עבדיך, והואילה להגיד לי במה חטאתי לך כי כה סמכה עלי חמתך?”.

אז הוציא הכליף פסת גליון, ויַראנה אותו ויאמר: “הכר לך זה, הכתב ידך הוא אם לא? תן תודה, ואוי לך אם תכחש, והוספת חטא על פשע!”

וחסדאי לקח את הגליון וימצא עליו כתוב כדברים האלה,

לכליף עבדול-רחמן.

הִתְעַלָּה וַיֵשֶׁב לַכִּסֵּא

בָּרֶצַח, בֶּחָמָס וָרֶשַֹׁע

מֵעוֹדוֹ לֹא שָׂם לוֹ מַטָּרָה

אַךְ חָכְמָה וָחֶסֶד, אַךְ אַהֲבָה.

ככלותו לקרוא עבר שחוק על שפתיו, ויען ויאמר במנוחת לבב:

“אמנם כתב ידי הוא, אבל הגליון איננו שלם – ובמקום אשר נמצאה מחציתו לא יכבד למצוא את כלו. ולכן יואל נא אדני ומלכי, לשלוח עמי אחדים מעבדיו, לבקש את המחצית החסֵרה! בטוח אני כי נמצאנה, ואם לא – הנני לכתוב כרגע על פי הזכרון את הדברים אשר ערכתי שם על אדותיך!”

בפקודת הכליף נתנו לו גליון וקסת, ומבלי חשוב הרבה שב חסדאי ויכתוב את הדברים אשר היו בקצהו.

“הבה, נראה אם כן הוא כאשר דברת”! – אמר הכליף, ויצו לעבדיו ללכת עם העלם אל המקום אשר אמר. אף אמנם נמצאה המחצית השניה, ואחד מאנשי החיל לקחה אליו ויביאנה לפני אדוניו וישתחו ויאמר: “הנה זאת מצאנו בין הסבכים!”

והכליף לקח את פסת הגליון הקמוטה, וישטחנה שטוח ויקרא בה את הדברים התפֵלים האלה:

החסיד החכם שיר-תהלה

בִּלְבַב מָלֵא אַהֲבָה רוֹמָמָה;

מֵעוֹדוֹ לֹא נַפְשׁוֹ נִכְתָּמָה.

הַחֹנֶף, הַחֶמְדָה, הַתַּאֲוָה;

הֵם פְּנִינֵי עֲטַרְתּוֹ הַנַאֲוָה!

אז נסה לאָחה את הקרעים, והנה גם הם גם הדברים הכתובִּים בהם מתאימים יחדו, ואלה הם:

לכליף עבדול-רחמן. / החסיד החכם שיר-תהלה

הִתְעַלָּה וַיֵשֶׁב לַכִּסֵּא / בִּלְבַב מָלֵא אַהֲבָה רוֹמָמָה;

בָּרֶצַח, בֶּחָמָס וָרֶשַֹׁע / מֵעוֹדוֹ לֹא נַפְשׁוֹ נִכְתָּמָה.

מֵעוֹדוֹ לֹא שָׂם לוֹ מַטָּרָה / הַחֹנֶף, הַחֶמְדָה, הַתַּאֲוָה;

אַךְ חָכְמָה וָחֶסֶד, אַךְ אַהֲבָה / הֵם פְּנִינֵי עֲטַרְתּוֹ הַנַאֲוָה!

ככלות הכליף לקרוא אורו פניו, ויהלל את חסדאי, ויקח מעל שלחנו צרור מלא דינרי זהב ויתנהו לו.

“בלעדי, אדני ומלכי! – קרא בן יצחק הנדיב – יהי נא הכסף הזה קדש לעניי העיר, לשית בו על צדקותיך נוספות, כי חנני אלהים ויש לי כל; ולי שמר נא את חסדך אשר בכל הון לא יסֻלא, והיה זה משוש חיי וחלקי בחיים!”.

הדברים האלה נגעו עד לב הכליף. וישם כף ידו על שכם העלם ויאמר:

“לכן אשמר לך חסדי כדבריך, ובהשלימך חקך בלמודים תבוא אלי ואדע מה אעשה לך!”.

אף אמנם קים המלך את דברו. וככלות חסדאי את חק למודיו ותעודת תהלתו בידו, בא ויעמוד לפני הכליף כאשר צוהו. ועבדול-רחמן זכר לו את דברו ויושיבהו בהיכל כבודו, וימנהו לסופר ומעתיק דברי המלכים והמדינות. ויהי חסדאי למליץ בינו ובין מלאכי העמים, אשר באו לפניו למצוא חפץ ולדבר דבר. ויהי חסדאי הולך וגדול בחצר הכליף, וכל אשר עשה ה' הצליח בידו. ויתן עז למלכו ויגדל כבודו בלאמים ושם תהלתו הגיע עד אפסי ארץ. ואשר היה מלכו בעולמו הגדול, היה חסדאי בעולמו הקטן – כי הגדיל לעשות בעמו, ויחזק את התורה והחכמה בלמודיהן. גם הפליא לעזור לשפת קדשנו, בתמכו ידי סופריה, מליציה ומשורריה, אשר החלו לתת לרוּחה “משקל” ולחרוז בה שירים כשירי ערב במתכֻּנתם. בימיו “החלו צפרי ישראל לצפצף”, פצחו רנה לאביב הבא בספרות עמנו, לפקוד עליה ולחדש פניה, ולהחיותה ולעשותה כגן רוה, כברכת ה' עליה.

---

בן ארבעים ושמונה שנה היה רב חסדאי בעת בואי אליו⁴³, ומראהו היה כבן ששים – כי עמלו הרב בבית המלך הוגיעהו ויכשיל כחו, ובטרם יבוא בימים קפצה עליו זקנה, וייבש לשדו וילבינו שערותיו. גם מות אוהבו ומגנו הכליף עבדול-רחמן⁴⁴ הנחילהו כאב נעכר ויסתר נחם מעיניו. אמנם היה הכליף אל חכים טוב לו כאביו, כי כמהו היה גם הוא מלך חכם ורב חסד, אבל חסר לו אֹמץ לבבו ויחדל מהתעשק עם מלכי הארצות הרחוקות ומהתערב בעניניהם כאביו. בהודע לי זאת ידעתי עם לבבי כי עמלי בדרכי הרחוקה לא ישא פרי ישוה לו, ובכל זאת לא נמנעתי מעשות חובתי, ואבוא לפני השר הזה בחדר משכיתו לעת אשר נועדה לי. ויהי בהגידי לו מי אני וכי יש בידי מכתב ממלך הכוזרים, ויפג לבו, ויקפוץ ממקומו מעליצות נפש, אך בקראו את דברי המכתב נפלו פניו, כי נכזבה תוחלתו. הוא דמה בלבבו כי הכוזרים הם משבטי ישראל ומלכם בראשם מזרע המלוכה בעמנו, והנה הראהו המכתב לדעת, כי כמהם כמלכם מבני הנכר, ממשפחות העמים הפראים, אשר לא ידעו דרך השכֵּל, ולא מהם תצמח גאולה ותבוא ישועה לבני אברהם יצחק ויעקב! ובכל זאת שמח על דברי המכתב, ויתפלא לראות כי הגביר המלך יוסף ללשוננו הקדושה, והוא כותב עברית כאחד החכמים הסופרים בישראל!

מפני הכבוד הללתי גם את מכתבו, אשר בו הפליא לפתוח דבריו בחרוזים ולשום בראשיהם אותיות שמו ושם אבותיו ומשפחתו: “אני חסדאי בר יצחק בר עזרא בר שפרוט” – וזאת חדשה היא בלשוננו, אשר לא רבים יחכמו לעשותה. הדברים האלה היו לו לששון ולשמחת לבב. ויספר לי, כי מאז הפליא ה' חסדו לו, הנה זה משוש דרכו, להחזיק בידי חכמי ישראל וסופריו, וזה כל ישעו וחפצו, להחיות את לשוננו המתה, לברוא לה ניב שפתים, גם לתת עליה מהוד הלשון הערבית ולסַגל לה את מליצותיה ופאר חמֻדותיה.

"ומי הוא זה השֵׁם השני הבא אחריך במכתב ההוא בראשי החרוזים, אשר בצרוף האותיות יצאו המלות “אני מנחם בן סרוק?” – שאלתי את הנשיא לתֻמי.

הדבר יצא מפי ופני חסדאי חורו ותכה מכעש עינו. בפיק ברכים קרב אל ארגז השלחן ובידים רועדות הוציא ממנו את פתשגן הכתב אשר שלח אל יוסף מלך הכוזרים, ויצרף האותיות אשר בפתח דברו, וימצא כי כדברי כן הוא. אז קפץ ממקומו ויספוק את כפיו.

"הוי כחש ובגד בוגדים! – קרא בחמה שפוכה, ברוצו בחדר הנה והנה – את האיש הזה לקחתי אחר כבוד ואמשכהו חסד, ואמנהו לי לסופר ומזכיר, ואשימהו לאיש עצתי, וכל אשר שאלו עיניו לא אצלתי ממנו, וגם את סוד מכתבי גליתי לו, ואתנהו בידו להעתיקהו – והנה נועז בנפשו להכניס בו גם את שמו, בחשבו עם לבבו לאמר: “ידע נא המלך הכוזרי המושל בקצה הארץ כי להשר חסדאי בן שפרוט, יועצו ואיש סודו של הכליף האנדלוסי, יש סופר עברי והוא איש סודו ועצתו, היודע כל תעלומות לבבו; הוא הכותב, הוא המליץ, הוא המשורר, הוא המפליא לעשות ומאשר לו עשיתי את כל הכבוד הזה!”

בדברו זאת בחמה ספק את כפיו, ואחד העבדים בא ויעמוד פתח החדר.

“לכה והגידה לסוכן אשר על ביתי – קרא השר אליו – כי צויתי לגרש מזה את מנחם בן סרוק ולבלי תת לו לבוא עוד לפני ואף לרמוס חצרי!”

“ילך לו איפוא אל מלך הכוזרים! – דבר אל לבו בצאת המשרת מלפניו, בעודנו רץ ושב בחדר בחמת רוחו – יהי לו שם למשנה, ישים את כסאו ממעל לכל שריו ואלופיו, כי הלא סופר עברי הוא, הממליץ מליצות ולו המליצה!”

“ופקודתו אצלי יקח אחר – הוסיף אמריו בפנותו אליו – כי אתננה לדונש בן לברט, הטוב ממנו!”

"הלא זה האיש הנקרא בשמו העברי “אדונים?”

“כן הוא. ומאין תדעהו?”

“אני יליד בגדד כמוהו. גם יודע אני את שיר התהלה אשר ערך לכבודך בשמעו שמעך מארץ מרחק”.

לדברים האלה אורו פניו וחמתו שככה. ויוסף ויאמר:

“הוא צעיר לימים ממנחם בן סרוק, אבל קטנו עבה ממתניו. ולוּ ראית את ה”תשובות" אשר כתב על “מחברת מנחם”, ושיר התוכחה אשר ערך לו במאה ועשרה חרוזים, כי עתה ענית ואמרת כמוני, כי גדול הוא ממנו ואין ערוך לו בדעת שפתנו וחקר לשוננו".

הנה כן גֹרש מנחם בחרפה מבית חסדאי אדוניו, אשר שטנהו תחת אהבתו. וקנאת סופרים עזרה להשחית – כי נמצאו בהם אנשים נרגנים, אשר בראותם כי נהפך חסדאי לאויב לו – אף שכסה סבת שנאתו במשאון, כי בוש לגלותה לאיש אחר מבלעדי – הוסיפו להעלות עליו חמתו, עד כי בשוב מנחם אל טורטוסה עיר מולדתו, לשבת עם אחיו בבית אבותיו, גם שם לא הונח לו. בפקודת חסדאי פרצו שוטרים יהודים אל ביתו ביום המנוחה, יום שבת קדש, ויכוהו ויפצעוהו ויענוהו קשה. ובחג הפסח שאחריו שָׁבו נפלו על ביתו ויהרסוהו עד היסוד בו. והנרדף האמלל אשר לא ידע מה פשעו, בצר לו קרא לעזרת מגנו מלפנים, וירבה אליו תחנונים לחוש לרַוחתו לישועתו. אבל הנשיא הקשיח לבו מחמלתו, וישיבהו בלעג שנון לאמר: “אם העוית, כבר הביאותיך למוסר, ואם לא העוית – הביאותיך לחיי העולם הבא!”. אז לא יכל עוד מנחם להתאפק, וישלח מכתב תוכחה לחסדאי הנשיא; בו שלח רסן מפניו ויערוך לפניו משפט ויוציא כל רוחו על מר נפשו. “לא דין תורה דנתני – קרא האמלל במרי שיחו – לא משפט תחכמוני שפטתני. התשפוט בלי ראות? הלא עיני בשר לך! משפט אלהים שפטתני, דין עליון, אשר הוא העד, הוא הדַין ולו הנסתרות!”⁴⁵.

את הדברים האלה קראתי ולבי נתר ממקומו. זכרתי כי אני האשם בכל אלה, – כי לולא שאלתי את פי הנשיא על דבר הסופר האמלל הזה, אזי לא מצא את עונו ולא נהפך לבבו לשנוא אותו ולא העיר עליו כל חמתו. אז התעוררתי ואדבר על לב חסדאי להשיב אפו מאיש חרמו. גם הגדתי לו כי אם עוד יקשה לבבו, אמָצא אני לו ואחוש לעזרתו, כי הלא בשלי היה כל הסער הזה, ואיככה אוכל וראיתי באבדן האיש התם אשר לא חרש על אדוניו רעה ורק תאותו לכבוד סופרים היתה בעוכריו, וכבר לקח שבעתים כפי חטאתו! כאלה וכאלה דברתי על לב הנשיא עד אשר שככה חמתו. ואנכי לא הרפיתי ממנו עד כי השיב לו דברים טובים, דברים נחומים.

אחרי הדברים האלה ברכתי את חסדאי ואשוב לדרכי, כי לא מצאתי עוד כל חפץ לשבת בספרד, ונפשי כלתה לראות את הדסה מחמד עיני ואת כל אהובי נפשי, היושבים בקצה הארץ ומיחלים לבואי כתוחלתי אני.

בהגיעי אל מדינת קימריה⁴⁶, הנחשבת על ארצות כוזריה, צללו אזני לשמועה הרעה כי לא לשוא פחדנו פחד מפני העם הרוסי. כי הנה הֻכה חיל יוסף במלחמה, ועיר המבצר סרקל היתה למעי מפלה! כי מאז הגיע סויַטוסלב למלוכה אחרי אָלגא אמו⁴⁷, החל להכניע את שבטי רוסיה וליחדם אליו להיות לעם אחד. ויהי בהגיעו דרך סבכי היערות אל הויאָטים⁴⁸, ובהודע לו כי הם משלמים מס למלך כוזריה, חגר עז ויסיע את חילו לנהר טנאיס ויגיע עד סרקל, והמלחמה נפוצה על פני הערבה. והנה הפך גדוד ערבי ערף לפני האויב, באשמת השר אשר עמד בראשו, ובמנוסתו הביא מהֻמה ומבוכה במערכת צבאנו. אז גבר האויב ויך את חילנו מכה רבה ויפרוץ אל העיר ויבקיענה אליו ויעש בה שַׁמות ולא שב ממנה עד אשר הרסה כלה. ובאין מעצור עוד נפתחה לפניו כל הארץ אשר על יד הנהר עד העיר טָנה⁴⁹ אשר על קצה הנהר הזה בנפלו אל הים המאוטי. משם עבר לאֹרך החוף המזרחי ויכבוש את מדינת היפָניה⁵⁰, ועתה עומדות רגליו במדינת מטרכא⁵¹ הצופיה פני בוספור⁵² אשר על חוף קימריה, וישב איפוא להיות שכן קרוב לנו גם במקום הזה, ורק רצועת הים, הקצרה והצרה, מפרדת ביננו.

“ומה שם שר הגדוד הערבי?” – שאלתי, בזכרי ראשונות.

“שמו הוסין בג – ענוני – ועתה נגלה כחשו, כי שת ידו עם סויטוסלב המנצח, גם את גדודו העביר אליו ויספחהו על חילו”.

הנה כן נסכלה עצת יוסף אשר חס על הבוגד הזה ולא שפטהו כרשעתו בהיות לאל ידו. ומי יודע את אשר עוד יעשה לנו, אם יוסיף להסית בָֹּנו את סויטוסלב, הגבור האדיר, אשר לא ישוב מפני כל! כן חשבתי ותגדל דאגתי. אך זאת היתה נחמתי, כי בעמוד חיל הרוסים עתה לרגלי ההר קוקזוס, הנה הרחיקו מעל נהרותינו דרכם, ולא יכבד עלי איפוא לשוב במעלה נהר טנאיס ולהגיע אל מחוז חפצי בדרך אשר עברתי לפני שנתים ימים, בצאתי למסעותי.

עוד כשני ירחים עניתי בדרך כחי עד הגיעי אל נהר איטיל. שם ירדתי באניה אשר עברה קל מהרה במורד הנהר ותביאני אל העיר הבירה. ואשמח לראות את הדסה ידידות נפשי והנה התפתחה בכל הדרה ותהי כלילת יפי, קומתה כתמר והודה כזית. מרים אחותי היתה לאם מבֹרכה בבן אשר ילדה לדוד בעלה המאֻשר בגברים. שרה אֹמָנתה תשבע נחת בהיותה עתה אֹמנת לילד היוּלד לה. רק על פני המלך יוסף מרחפת רוח כהה, כי נעצב הוא אל אבדן עיר סרקל וכל חבל טנאיס, ולא יכל לשכוח את הרעה אשר עשה לו הוסין בג פקידו בבגדו בו. ותשובתי בידים ריקות ממסעי הרב עוד הוסיפה לו מפח נפש – כי אמנם הרע המלך הביצנטי מאד לעשות, בעצרו את שליח חסדאי עמו במרמה ששה ירחים, ואחר כן הושיבהו אליו ריקם ובזה העביר המועד – כי עד כה וכה מת הכליף עבדול-רחמן, ולא יכל עוד חסדאי מצוא עתותיו להביא את יוסף בברית עם מלכי הארצות האחרות, הקרובות והרחוקות, לעמוד איש לימין רעהו לקראת כל צר ואויב אשר ידרוך בגבולו. ואנכי התפלאתי בכל זאת על המלך יוסף, אשר נצחון סויטוסלב הרך לבו ויבהילהו עד כה. ואנחמהו ואדבר על לבו, כי הלא מלך גדול הוא גם עתה וידו לא תקצר מהרבות חיל וצבא למגן לו, ואולי עוד יעלה בידו להתגבר על אויבו זה ביום קרב.

“לא במספר האנשים יגבר החיל במלחמה, כי אם בתכונתם! – ענה יוסף ואמר לי – אם קשה הוא ולא ידע רֹך, אז יבטח כי רב כחו ועל אויביו המפֻנקים יתגבר. זה סוד גבורת כל העמים הפראים, אשר השביתו ממלכות עד קצה הארץ ועמים גדולים וטובים מהם תֻּכו לרגליהם – כי פראותם היא ראשית גבורתם, ועל כן לא יכלו כל העמים המיֻשבים עמוֹד מפניהם. סטויטוסלב הוא עז כנמר וקל כנשר, וכמהו כן כל חילו עמו יגדל פרא. וזה דרכו ומנהגו: הוא לא יוליך עמו עגלות משא, וכל דוּד וקלחת לא נמצא במחנהו, גם כל אהל לא יטה למשכן לו, כי בסוסו יש לו כל. בחייו נצמד הוּא לו כגוף אחד, ובמותו יצלה בשרו על גחלים והיה לו לאכלה, ובשכבו על האדמה לישן, ישים לו שמיכת סוסו ליצוע תחתיו, יניח כר מרכבו למראשותיו ועור החיה אשר יעטה יומם הוא יהיה לו למכסה לילה. כן הוא הנשיא הזה וכן גם העם הנהוג על ידו, יחדו הם מֻצקים כברזל עשות. ועל כן פחד לבי, פן יהיה לשוא כל עמלי, גם אם אאסוף כחול חיל, מי יודע אם אעצור עוד כח לעמוד בפניהם!”.

“הלא תמיד היה חיל הכוזרים אמיץ לכח ונורא על כל סביביו – ולמה זה חדלת לבטוח בו?”

“אמנם היו עתים אשר גם חיל הכוזרים היה חזק וקשה כמו אלה. אבל זה היה לפנים, בטרם תכה תורת קדשנו שרשיה עמוק בלב אבותי המלכים אשר היו לפני, עד לא נקבעו החקים הטובים והמשפטים הצדיקים לגר ולתושב ולאזרח הארץ ולחיל הצבא העומד על משמרתו למגן לכלם – והחוקים והמשפטים האלה הֵרכו לבב כלם, על כן לא יצלחו. אמנם טובים החקים והמשפטים האלה בעתותי שלום ומנוחה; לא כן בעת מלחמה, עת אשר כח הזרוע ייקר מכל דבר חק ומשפט – וזרוע כאל אין לנו להשיב אחור את אויבנו עז, עת יט עלינו את ידו הקשה, הגדולה והחזקה”.

כן התהלך המלך יוסף קודר בלחץ לבבו ודאגתו לימים יבואו. לא כן היה דוד גיסי עמו – כי מאז נפל לו חבל בנעימים לראות חיים עם מרים אחותי, ומאז נולד לו ילד שעשעיו, עזב את דברי הממלכה, השליך את כל הענינים המדינים אחרי גוו, ויהי לו כל ישע וכל חפץ בהיכלו פנימה. שם מצא לו שלות השקט אשר יקרה בעיניו מכל תשואות חלד.

“מה בצע בממלכה הרת רבים עמים – היו דבריו אלי – המלאה שאון לאֻמים, השונים והרחוקים זה מזה בדתיהם ודעותיהם ודרכי חייהם? לוּ אבה אבי שמוע לי, כי עתה עזב את כל בני הנכר עם ארצותיהם גם יחד, ויאסוף לו את אחינו עובדי אלהים אחד, להושיבם לבטח במדינה אחת, להיות שם לעם אחד וממלכה אחת!”

“אבל מי יערב לך כי שם ישכנו לבטח באין מחריד? מי זה לידך יתקע, כי לא ימָצא עם נועז אשר תצר עינו בשלום אחינו וכלה גרש יגרש גם את המלך גם את כל עמנו מארץ מבטחך? זכר נא כי כבר היתה לעמנו ארץ טובה ומבֹרכה, אשר הנחילהו ה' מראשית דרכו, וארץ הקדש יקרא לה עד היום הזה. בה חיו איש תחת גפנו ותאנתו ככל אשר סֻפר לנו מאבותינו – והנה גֹרשו ממנה פעם בפעם בחרב אויב, והנם גולים ותועים, מפֻזרים ומפֹרדים, אובדים ונדחים בכל הארצות והממלכות כיום הזה!”

“ומה התורה היוצאת מדבריך אלה? מי זה לא ידע כי בלעדי רצון אלוה לא תעשינה ידינו תושיה? אכן לא לעולם חסן – והעל כן יאסוף האדם ידו ולא יעמול עוד לנפשו להיטיבו באחריתו? והעל כן יאמר עמנו נואש ולא יחפוץ עוד להקים הריסותו? עלינו להתחזק בכל מאמצי כחנו בעד עמנו, למצוא לו פנת ארץ, לבל יהיה עוד נודד בגוים וה' הטוב בעיניו יעשה. נמצא לעמנו פנת ארץ אשר תהיה לו לבדו, וגם באין מבטח מחרב אויב מחוץ, הלא ימצא למצער מרגוע לנפשו בארץ מושבו פנימה, בהיות כלו שפה אחת ודת אחת, והארץ לא תרגז תחתיו כארצנו זו המתנודדת כמלונה מקנאת העמים המתרוצצים בקרב, השונים ללשונותם, לאֻמותם, לאמונותם, לדעותם ולכל הליכותם!”.

“ואיפה תמצא לו את פנת הארץ אשר תבקש למענהו? היש גוי או ממלכה בארץ אשר יתנדבו מטוב לב לפנות מקומם בעד עם אחר, יען אשר הוא נקי אֹבד?”.

“לכן אין טוב כי אם להושיב את עמנו על מקומו מלפנים, להשיב לו את ארץ אבותיו אשר בה ישב מימי עולם. שם יכירהו מקומו; שם יעבוד אדמתו כימי קדם, ישוב אל אֵתו ומחרשתו וישוב אליו כבודו, ולא יהיה עוד למפגע לעמים אחרים אשר כקוץ מֻנד הוא בעיניהם!”

“השכחת כי הארץ ההיא “ארץ הקדש” יקרא לה בפי כל העמים? כי אמנם קדושה היא גם לבעלי הדתות האחרות, ואף כי העיר ירושלים, אשר היתה לראש פנה ביסודי אמונותיהם! הנוצרים יוקירוה, כי שם חי גואלם, מיסד אמונתם, ושם השיב רוחו אל האלהים, בכפרו בדמו על עונות כל בני חלוף. והנה זה באו המחמדים ויאמרו כי להם משפט הבכורה, כי אל העיר “אֵל-קוּדש” זו נשא המלאך גבריאל את נביאם להעמיד רגליו על האבן השתיה⁵³, ובה בנה הכליף עמר את בית המסגד הגדול, במקום אשר היה מקדשנו מלפנים. ואשר אחזה לי אני, עתידה מלחמה גדולה וארוכה להתפרץ בין עמי הנוצרים והמחמדים בגלל פנת ארץ זו, בהתאמץ כל אחד להחזיק בה בלבדו. ואם יעלה בידי אדם לעשות דבר אשר לא יתכן, לכבוש את הארץ אשר עיני כל אליה נשואות ולהשיב את עמנו על מקומו כבתחלה – והתעוררו עליו כל גויי הארצות איש מקצהו, והתקוממו כל עמי המחמדים והנוצרים גם יחד, וכבו את גחלתנו וכלו את השארית הנמצאה!”.

“בדבריך אלה תקח ממני את שארית נחמתי – אמר דוד ופניו נזעמו – כי מה איפוא תקות עמנו לימים יֻצרו? הן כל עוד יהיה נע ונד בארצות, ישא עליו חרפת עמים, אשר ידחוהו מדחי אל דחי, ולשוב אל ארצו ומולדתו לא יוכל עד עולם – כי שם תאכלהו חרב כל הגוים מסביב. ואיה איפוא תקותו לשלום וישע רב, כי יגיעוהו באחרית הימים?”

“לאחרית הימים אל תרבה חקר – עניתיו – כי אז יתֻקן העולם במלכות שדי ונגלה כבוד ה' על כל בשר, וסרה הרוח הרעה המסכסכת עם כעס ואיש ברעהו, וחדלו המלחמות והריבות והמדנים מן העולם, כי יֵהפך על העמים שפה ברורה ולב נכון, ושלום אמת יהיה לכלם”.

“אשרי המחכה ויגיע לקץ הימין הזה!”

“אם יתמהמה נחכה לו – כי מאתו תבוא גאולת עמנו ובו עולם נוָשע!”.

---

והדסה היתה כבכרה קלה משתוללת בתֻמתה. היא לא עזבה משחקי ילדותה גם בהמלא ימיה, בבוא לה עת דודים. רֻבי עתותיה בלתה על הנהר הגדול, נהר איטיל, וציד הדגים היה מבחר שעשועיה. אמנם אף היא כדג נדמתה ואליו נמשלה – כי כמוה שטה במים, בפרשה מכמרתה הקטנה מאני-השיט אשר חמדה לשבתה. ובהתחולל רוח סערה, בהכותו גלים במלך הנהרות הנוהם עליו כנהמת ים, היו לה שני משוטי אניתה ככנפים פרושות, ותעף ביעף על משבריו וגליו, ויהי אז דמיונה כאחת הדילפנות⁵⁴, בנות הים, העולות מבטן תהֹם להפליא עיני הרואים במקסם יפיָן וחן תנועותיהן. בה עוד נכרו עקבות מולדתה, כי מוצאה מעם פרא מלפנים; אבל משובתה המעטה הוסיפה לה לוית חן, ובה קנתה כליותי ולבי. בחברתה שכחתי את כל עמל החיים וחיל תמורותיהם. ובהיותה לי לאשה שבתי לימי ילדותי, וחפשי מכל דאגה התמכרתי לאילת אהבים זו, אשר אהבָתני בכל לבה ונפשה; עמה התעלסתי ואהי בעיני כמוצא שלום. בימי החרף השתעשענו על הקרח המכסה את הנהר, ונפשנו רותה ענג בהביטנו אל המישור הגדול והרחב המשתרע לפנינו על פני הנהר הקפוא ועליו יתעלם שלג. ובאביב שבה הדסה רעיתי אל מקומה באני השיט אשר לה, להסתופף בין רגבי הקרח הצפים על פני הנהר מעליותיו בארצות הצפון, או לשוט בין אניות סוחר העוברות עליו לאלפיהן. בימי הקיץ ישבנו בכרמים ובגני העדנים הסובבים לערינו, או עברנו אל אחד האיים הרבים המלאים את הנהר במורדותיו. ולפעמים סרנו אל מבואות העיר איטיל מזרחה, מקום מגורי הסוחרים הזרים, הבאים אלינו באניותיהם מכל קצוי ארץ לסחור מסחרם ולערוב מערבם. שם התענגנו לראות את עורות כל חיתו טרף למיניהן, מעורות הנמרים המובאים מקצות ארץ הקדם ועד עורות השועלים השחורים המובאים מקצה הצפון על ידי הבורטָסים⁵⁵, והעורות יקרים מאד ומלכי הארצות מרבים מאד במחירם לעשות מהם כובעיהם ולכסות בהם שולי אדרותיהם.

לפעמים הלכנו על ככר הנמל, לראות בסוחרים הרוסים הבאים הנה לרגלי מסחרם. כלם עובדי אלילים והם פראים פרועים כמנהגיהם. בהשארם לשבת פה בחרף יבנו להם בתי עץ גדולים, בהם יגורו עד עשרים סוחרים יחדו. לכל אחד מצע עץ ארוך ורחב, לו ולאשתו ההולכת עמו ולהשפחות אשר הביא אתו לממכר. אשתו, אשר גם היא כשפחה נחרפת לו, תגיש לו בכל בֹּקר ספל מים; בו ירחץ את פניו וידיו ושערותיו, והיא תסרוק אותן במסרק, וכל החלאה העולה עליו תשטוף במי הספל ובכל זאת ישפשף האדון בהם את פיהו, ואחריו גם עדת שכניו הגרים אתו, מבלי החליף את מי הרחצה. לפני בתיהם יציבו להם פסילי אלהיהם, אחד גדול וסביביו קטנים, אותם יעבודו ואליהם יתפללו גם יקריבו להם קרבנות, לקחת מהם ברכה במשלח ידם. אם יחלה איש מהם, אזי יוציאוהו מן הבית ויטו לו אהל בלבד, הרחק ממקום מגוריהם. שם יניחו לו לחם ומים ויעזבוהו לנפשו. רק יום יום יקרבו לראות ולדעת מה היה לו, אך אין דובר אליו דבר, כי יראים הם את הרוח הרעה השלטת בו. אם יקום ממשכבו ישיבוהו אליהם, ואם מת בחליו ישרפוהו באש. רק אם עבד או שפחה הוא, ישליכו את הנבלה לעוף השמים ולחית הארץ.

נפלאים הם במנהגיהם עם המת. אם עני הוא ובגפו בא, יניחוהו בסירת דוגה וישרפוהו עמה, ואם עשיר הוא ובעל בעמיו, ולקחו את כל הונו וחלקוהו לשלשה: החלק האחד יתנו לקרוביו, בעד השני יכינו לו מלבושי כבוד, ובעד החלק השלישי יקנו מי-דבש, לשתות לשכרה ביום אשר תומת אשתו ותשרף עמו יחדו.

בעיני ראיתי שרפה כזאת, במות להם איש נכבד בעמו. הקרובים שאלו את נשיו, מי מהן תחפוץ להלווֹת אל בעלה לעולם הבא. ואחרי המצא להם אחת מהן – כי האלמנוּת נחשבה בעיניהן לחרפה הכבדה מנשוא – העמידו אצלה שתי נשים לשמרה ולשרתה ולרחוץ את רגליה. ואז הורידו את המת אלי קבר, וישימו אצלו מי-דבש ופרי קיץ ונבל-עשור. ויבכו עליו עשרה ימים, כי כן החק, לעצרהו בקבר עד אשר יספיקו קרוביו להכין לו מלבושיו לפי כבודו. והאשה שותה בכל יום ומשמחת את לבבה וכל אשר תשאל ינתן לה. ביום העשירי שמו סירת דוגה על ארבעה עמודים המוקפים פסילי עץ, ובה אֵדר יקר ושמיכות משי וכרי משכב מרֻקמים זהב. ויוציאו את המת מקברו עם כל הטמון שם למענהו, ויפשטו מעליו בגדי הבד שבהם הובא אלי קבר וילבישוהו משי ורקמה וישאוהו אל הסירה. שם עטוהו באדרו ויכסוהו בשמיכה ויסבוהו בכרים וכסתות וישימו לפניו מי-דבש ופרי-קיץ וסמים נותני ריח, גם לחם ובשר ובצלים, וגם את נשקו הניחו אצלו. אחר כן הביאו כלב ושני סוסים ושתי פרות ותרנגול ותרנגלת ויבתרום לבתרים וישליכו את בשרם אל הסירה. והאשה הנכונה למות מתהלכת הנה והנה עד הנתן לה אות. אז באה אל החדר אשר על יד הסירה, ששם יתיחד עמה אחד מקרובי המת או מאוהביו. בצאתם משם סבוה הגברים במעגל ויושיטו לה את כפות ידיהם ויעמידוה עליהן ויניפוה תנופה שלש פעמים. בפעם הראשון קראה: “רואה אני את אבי ואמי!”, בשנית – “רואה אני את כל קרובי שמתו!”, ובשלישית – “הנני רואה את אדני; הנהו יושב בגן העדן, והגן יפה ונחמד לעינים. הנה הוא קורא אותי, הניחוני ואלכה אליו!”. אז הוליכוה אל הסירה. שם הסירה מעליה את עדייה ותתנם לאשה הזקנה העתידה לנחותה בדרך עולם ולשתי השפחות המשרתות אותה. אחרי כן באו אנשים נושאי מגנים וקרדומות ויושיטו לה כוס מי-דבש, והיא לקחה את הכוס מידם ותשר שיר פרידתה מן העולם ותשת. ויתנו לה כוס שנית, ותשב ותשר שיר ארוך. אבל האשה הזקנה האיצה בה לכלות שירתה ולשתות כוסה ולמהר ולבוא אל אדונה המחכה לה. אז חורו פני האֻמללה, ובראות הזקנה כי מתאמצת היא להשאר על מקומה, תפשה אותה ותסחבנה בחזקה החדרה. והגברים החלו לתופף ולהכות בקרדומותיהם על מגניהם לבל ישָמע קול צעקת האשה האֻמללה. וששה גברים באו אחרי הנשים החדרה, שנים אחזוה בידיה, שנים ברגליה, והזקנה שמה חבל על צוארה ותתן שני קצות החבל לשנים האנשים האחרונים, והם משכו את החבל איש אל עבר פניו. והזקנה לקחה סכין רחב ותתקעהו בין צלעותיה, ובהוציאה אותו הוסיפו האנשים למשוך בקצות החבל עד כי נפחה נפשה. אז בא שאר המת הקרוב אליו, והוא ערום כהולדו, ובידו שחיף עץ משוח בזפת, ויצת בו אש ויָבער בו את העצים הצבורים תחת הסירה, ואחריו מהרו כלם ובידיהם נסֹרת עץ וכל דבר הנקל להתלקח וישליכום אל המוקד, ועד מהרה התאבכו גאות עשן, ויהי הכל למאכלת אש. וכאשר היה הכל לאפר שפכו עפר הרבה על מקום התבערה, עד שנעשה תל גבוה, ויעמידו שם עמוד עץ ויכתבו עליו את שם המת ושם הנשיא המושל בעמם, ואז נפרדו וילכו איש למקומו⁵⁶.

פרעות כאלו רבות ראיתי בבני העמים הפראים אשר מרחוק הובילום רגליהם בתוכנו לגור. ומדי התבונני בם השתוננו כליותי ולבי השתומם בתוכי: "הזה הוא סוד הגבורה והנצחון, שבהם עמים יֻכתו, כדבר יוסף חותני? ואם גם אלה הגוים יחכמו ישכילו, האמנם יֵעורו פראים אחרים מירכתי ארץ וישיתום הדום לרגליהם? ואם כה יסב הגלגל על ציריו וישוב האופן על כל עם בִּינות – מה תהי איפוא אחרית כל אלה? הלעולם יסבו כה בני האדם בלכתם, וכמעט יצעדו קדימה ויחלו להשכיל להיטיב, יבוא כח האגרוף ויהדפם לאחור וישליכם למטה מן המעלות אשר עלו? – לא כן הדבר! – התנחמתי בלבבי – לא תהו ברא ה' את הארץ ומלואה, כי לשֶבת יצרה! לכל תכלה יש קץ וסוף סוף יגיעו בני האדם אל המטרה אשר הציג להם ה' מראשית דרכם, והושם משפט לקו וצדקה למשקלת, אז ישכילו העמים יחדו, וסר כח האגרוף וחדל לעולם. בדבר הזה תוכל ממלכתנו הכוזרית להיות מופת לרבים, כי הלא חדלה זה כמה לגור מלחמות, ואת חילה הקטן תחזיק רק למשמר על גבול הפטשנגים, פן יהרסו אל ארצנו לפרוע בה פרעות. במשמר הזה תטיב גם לכל מדינות הדרום והמערב – כי בנפול העם הפרא הזה עלינו, לא ינקו גם שכנינו ממנו, כי אז יפרץ גם אליהם להחריד רבצם ובכל אשר יפנה ירשיע.

המחשבה הזאת משכה אחריה מחשבה אחרת אשר נתנה שמחה בלבי. עתה ידעתי על מה החשה נשיא רוסיה ממנו ולא יסף עוד להחרידנו! – חשבתי בנפשי – כי הנה השיב אל לבו, כי אין טוב לו מהיות ממלכת כוזריה שכנה קרובה לארץ ממשלתו – כי בשמרה על עצמה תשמור גם עליה מתת לעריצי גוים לבוא בשעריה. ובזאת אני בוטח, כי עוד ישיב לנו את המדינות אשר קרע מעל גבולינו והיתה פקודתנו שלום ושלות השקט ובטחה עד העולם!

---

כשנתים ימים השליתי את נפשי בתקות השלום; אבל תקותי לא באה ותוחלתי נכזבה, כי קרץ מצפון בא ויבא רע! בשוב החרף להיות על הארץ⁵⁷, ונהר איטיל נקפא ויכֻסה בקרח עב, הגיח סויטוסלב ממקומו ויסיע את חיל רוכביו על פני הנהר, ויעל על ארצנו, ויכבוש את ערי קוּראן וגדראן וסיגיסאן וסאַדיל, ויהי הולך וקרב אל עירנו הבירה. ובדעתנו כי מעט החיל אשר אתנו, לא אצנו לצאת נגדו למלחמה על מרומי שדה, ונתבצר במעוז בלנגר הבצורה. וסויטוסלב הקריב ויכבוש את סמנדר ואיטיל באפס יד, ויתנן לבז ולמשסה ויפרצן פרץ על פני פרץ ואחר כן עלה בחזק יד על עיר מעזנו. ואנחנו התאָזרנו עז ונצא עם חילנו לקראת נשק. ותהי מלחמה גדולה כיום תמים על יד החומה; בה נפלו חללים מזה ומזה, והנצחון הלך מחיל אל חיל ואיש לא גבר על השני. פתאם נשמע הקול כי נפצע המלך ויחרד כל העם אשר במחנה וינוע ויסֹג לאחור, וימהר וישב דרך השער העירה ואנחנו אחריו. פצע המלך היה קל למראה עין, כי חלף חץ שנון בשכמו הימנית ויקרע את בשרו. אבל אנחנו יראנו מאד לנפשו, בדעתנו, כי חצי האויב משוחים ברעל⁵⁸, וכמעט יפגעו בעור האדם ונגע הרעל עד הנפש, והיה בבשרו כאש צרבת, אשר תאכלהו על הדם ולא תשוב ממנו עד כלותו. ואשר יגרנו בא לנו! כי עוד בלילה ההוא תם אבינו לגוֹע, ובמכאֹביו הנוראים נפח נפשו, ואנחנו נשארנו אבלים ושוממים, בוכים ומיללים על מתנו אשר לפנינו ולבנו חרד מפחד היום הבא. ובדעתנו את נפש הנשיא הרוסי, כי כפחזותו כן גם גדלה נדיבותו, שלחנו אליו מלאכים לחלות פניו להסיר ידו מעלינו ולתת לנו ארוכה זמן שבעת ימים ונקברה את מתנו מלפנינו. וסויטוסלב נתן לנו את שאלתנו, ונבך ונמר על מתנו, ונקברהו בכבוד מלכים ונספדהו כמשפט ונמליך את דוד בנו אחריו. וכמלאת שבעת הימים שבה המלחמה לקדמותה, אך לא יצאנו עוד לקרב, כי נסגרנו בחומת עירנו. והאויב שם עליה מצור ויסגור את כל מוצאיה ומבואיה. ויהי כי חזק הרעב בעיר, ונאסוף את שארית הלחם הנמצאה, ונחל לחלקהו במנות קטנות דבר יום ביומו. אז חלק לבב העם: אנשי החיל אמרו להתחזק בכל מאמצי כח עד אשר יראה האויב כי שגבה העיר ממנו ויעלה מעליה, ורוב יושבי העיר אמרו כי הנה חזק הרעב, ורבו החליים הרעים שבאו לרגליו וכשל כח הסבל. וכראות המלך דוד כי אין מבטח עוד בעם הארץ, וימאן להשליך מנגד את נפשות הנאמנים בבריתו. וישלח מלאכים אל סויטוסלב, לשחר פניו, לחמול על העיר מהשחיתה. ויעתר לו הנשיא הרוסי על פי הדברים האלה: החיל הכוזרי יתפשט את כלי מלחמתו והניחם לרגליו; כל המדינות אשר לעברי הנהר תחשבנה מעתה והלאה על גבול רוסיה. לממלכת כוזריה תשאר רק מדינת קימריה; אליה יוכל המלך להעתיק מכון שבתו באין מעצור. ועל יושבי העיר לבחור להם אחת משתי אלה: להשבע שבועת אמונים לנשיא הראש אשר לעם רוסיה, ואז ישארו על מקומם וישבו לבטח, ואשר ימאנו להשבע ילכו להם באשר ילכו, אף לא יניאם מעבור ארצה קימריה ולהשאר באמונתם לדוד מלכם.

על פי הדברים האלה נשבעו רוב התושבים כדבר הנשיא הראש. גם מהיהודים נשארו הרבה על מקומם, ויתרם נפוצו וילכו אל אשר נשאתם רוחם: אלה נעו אל עיר השערים⁵⁹ וישבו בה ובאגפיה; אלה נדו ארצה פרס ויאחזו בה בקרב אחיהם היושבים שם, ואלה נסעו עברו אחרי המלך לבוא ארצה קימריה, לכונן שם ממלכה שפלה, אשר תיקר להם מכל ממלכות הארץ – כי להם תהיה ומלך יהודי ישב בה לכסא!

והמלך דוד לקח את מרים אשתו ואת שני בניה ואת שרה אֹמנתם ואת שריו הקרובים לו ואת עבדיו ושפחותיו ואת שארית אוצרותיו אשר נשארו לו מאבותיו, ויעבור דרך היבשה והמדינות אשר נחשבו עד כה על גבול ממשלתו. וסויטוסלב שלח עמו את פריטיטש שר צבאו עם גדוד רוכבים לשלחהו בדרך ולשמור עליו ועל כל אשר לו עד בואו בשלום אל העיר טנה, במקום אשר ישפך פלג נהר טנאיס אל הים המאוטי. שם נפרד שר הצבא הרוסי מעם המלך הכוזרי, ומשם עבר דוד עם בני לויתו באניה מערבה-דרומה עד בואו אל העיר בוספור⁶⁰ אשר בקימריה. ובבואו שמה ותהום כל העיר, ואחינו היהודים היושבים שם שמחו לקראתו ויקראו: “יחי המלך דוד לעולם!”

---

הגיע חדש האביב, ונהר איטיל התפתח מחרצֻבותיו, השליך מעליו קרחו וישאהו בשטף עובר אל הים הכספי. ומתי מספר מבני עמנו הנכונים ללכת אל קימריה עוד נשארו בעיר הבירה, לחג את חג הפסח כמשפט. גם אני נשארתי שם עם רעיתי מחמל נפשי, אשר קשתה עליה פרידתה מן הנהר הזה, כי אליו הסכינה מילדותה ומעודה ועד ימי המלחמה העברה היה הוא מבחר שעשעיה. הנה כן יצאנו אני והדסה אחרונים מהיכל חמדתנו ונרד באני-השיט אשר לה, לשוט על הנהר הזה בפעם האחרונה. ואת עבדינו שלחנו לפנינו, לחכות לנו במעלה הנהר, במקום אשר יט דרכו מזרחה, ששם יחל להתחלק לפלגיו, הוא המקום אשר בו עברתי בנסעי ארצה ספרד.

רוח מערבית נשבה על פני הנהר ביום ההוא ותשא גליו במורד, ועל כן לא פרשנו נס, אך הדסה חזקה ידיה ותעבוד במשוטיה, והאניה הקטנה עפה כצפור על יד החוף, ששם לא יזרמו המים במרוצתם, ותעבור על פני האיים הרבים המלאים את הנהר במורדותיו. וכאשר עיפו ידיה ישבתי תחתיה ואמלא מקומה ואשַׁכל את ידי לעשות כמוה.

ביום השני אחרי הצהרים עברנו על פני אחד האיים הקטנים הקרובים אל החוף, והנה נשמע לאזנינו קול המולה מבין הקנה והסוף אשר על האי, וסירת דוגה יצאה משם ותשט על הנהר לפנינו, ואחר לפתה דרכה אלינו. ואיש עוטה מעיל ירקרק ואשה כושית יושבים בה, וכמו מתנכלים הם לנו, לחסום עלינו את הדרך ולהניענו אל היבשה. כרגע הכרתי את האשה הכושית כי היא שפחת הוסין בג, ואז היה נקל לי להכיר גם את אדונה הבליעל היושב עמה. הגדתי זאת להדסה, אשר ידעה דרכם ומעלליהם, ותבן כמוני כי אורבים הם פה לנפשותינו. רגע אחד חורו פניה מחרדת פתאם, ואחר התאדמו מחמה עזה ועיניה רבו ברקים ויתנוצצו כאש פלדות. ברב כח הטיתי אניתנו אל מרחבי הנהר בהפנותי את קברניטה, והדסה אמצה זרעותיה ותעיפנה כחץ מקשת לשטות מעל סירת הדוגה ולהעבירה, אבל הסירה היתה קלה מאניתנו וידי הוסין גם הן היו אמונות לתפוש במשוט. אז החלה תחרוּת עצומה ומרוצה נמרצה בין שני כלי השיט, והנוהגים בהם חתרו בכל מאמצי כח לבצע איש חפצו, ובתוך שאון המים ממשק המשוטים נשמע פתאם קול הוסין בקראו אלי בלשון הכוזרים לאמר:

“אך שוא תקותך, יהודי נבזה, להמלט מידי! אנכי אמנם בקשתי את אחותך, אך לא מצאתיה. לכן הנני אליך, והיתה לי אשתך תמורתה!”.

“בוז לך, ערבי ארור, כי לא ניראך, וירק נירק בפניך!” – קדמתני הדסה במענה פיה. ובדברה הניחה ידיה, עזבה משוטיה, והאניה נשאה בשטף המים במורד.

“מה זאת עשית, ידידות נפשי!” – קראתי אליה ואושט את ידי לתפוש במשוטים אשר הניחה.

“הרגע ודֹם, יקירי! – ענתה – כי לא יקרנו רע”.

עד כה וכה קרב הערבי אל אניתנו וישלך חבל דק אשר התעופף ברוח, וקצהו הקשור בוָו ברזל נאחז באניתנו, ואז משך הערבי את החבל אליו, וסירתו עפה אל עבר פנינו.

והדסה עודנה יושבת דומם, וגם אותי תניא מעשות מאומה. רק בהוציאי חרבי מתערה הניעה אלי בראשה ותצוני להניחה אצלי להיות מוכנה לפני, ולמהר ולאחוז בשתי ידי בחזקה בעברי האניה – כי נחוץ הדבר מאד לעשותו.

הדברים האלה דברה אלי עברית, לבל ישמעם האויב הקרב אלינו.

ברגע הזה קפץ הוסין אל אניתנו וחרבו שלופה בידו נטויה עלי להכותני נפש. אבל כהרף עין הניעה הדסה את האניה, ותטלטלנה טלטלה ותטנה בחזקת היד הצדה עד כי נמוטו פעמי הערבי ולא מצא מעמד, ויכשל ויפול מבטן האניה אל מעמקי מי הנהר הרבים והעצומים, והאניה נהפכה כמעט על פניה מעֹצם נטיתה. אבל הדסה השכילה לעצור בה, בהטותה את כל גופה לעבר השני, ואז חכתה להערבי עד אשר נשאתהו השבֹּלת למעלה, ובפרשו ידיו לשׂחות הכתה על ראשו במשוט אשר בימינה פעם אחת ולא שנתה לו – כי הממתהו במָחצה את ראשו, ומעצמת המכה אבדה נשמת אפו, ובטרם תשוב אליו רוחו בלעתהו מצולה. והאשה הכושית הרימה קול צעקה גדולה ותקללנו קללה נמרצת. ואנכי קשרתי את הסירה בחבל אל תרן אניתנו להובילה אחרינו שבי. אך היא קפצה פתאם אל תוך הנהר ותצלול כעפרת במים האדירים ותרד אחרי אדוניה תהומה.

הנה כן נקמנו מאויבינו נקמה אחת אפים, ובטרם נרחיק לשוט נראו גויות הערבי והכושית צפות ועוברות בשטף המים הרבים, וכהרחיקן מאתנו כן קטנו למראה עינינו עד כי נעלמו כלה ולא הכירן עוד מקומן. –

אז נגשתי אל רעיתי האבירה ואפול על צוארה ואקרא ואומר:

“זאת הפעם יֵצר לי על אבדן ממלכתנו, כי לך יאתה. הן תפארתך תשוה עליך הוד מלוכה, ואמץ לבך ישיתך לגברת בעמים!”.

“הפעם הזאת יצר לי ולבבי יחרד בקרבי כלבב כל אשה מצַרה – ענתה, בהתרפקה עלי באהבה עזה – בי בעלי, אחוז נא אתה במשוטינו, כי רפו ידי ולא תעצורנה כח להניעם ממקומם!”. .

התבוננתי אליה ואבהל – כי ברגע הזה שֻׁנתה מאד ופניה נהפכו לירקון.

“מה היה לך, רעיתי חמודתי!” –קראתי בלב חרד.

“השקטה נא, בעלי, ואל תירא, כי עוד מעט וגם זה יעבור. הן בסערת חמתי שכחתי כי אשה אני, ועלי לשמור את נפשי – בעד הנפש הקטנה, הצרורה בצרור חיי” –

הבשורה הזאת הרעישתני עד היסוד בי. ואביט אל אשתי, והנה שבו אדמו פניה, כי נכלמה בדברה ואפול שנית על צואריה ואבך ואשחק יחד. –

אחר הדברים האלה השיבותי אניתנו אל עבר החוף כבתחלה, ששם ישקטו המים ולא ישאוה במורד בכח זרמתם. הרוח שנה דרכו ויסב צפונה, ואנכי חזקתי כן תרננו ואמתח עליו מפרָשו, והרוח נשב בו וישא אניתנו על אברתו. אז הנחתי את המשוטים מידי ואושב את רעיתי ממולי ואביט באהבה רבה אל הכתם הכהה אשר נראה במצחה – ואל תפארת רום עיניה, ואתפלא למראה עיני – כי נדמה לי כמו שֻׁנתה כלה. עד כה היתה כילדה שובבה וכבכרה קלה, מלֵאֲתי רגש ותנועות החיים, ועורקיה לא נחו אף רגע, ועתה הנה היא יושבת דוּמם, תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, ועל פניה שכנה ענוַת תֹּם, אשר לא הסכנתי לראות בה כזאת מעודה.

“מה זה עמקו מחשבותיך, ידידתי מחמל נפשי!” – שאלתיה באחזי בשתי ידיה.

רגעים אחדים החרישה, בהוסיפה לחשוב מחשבות. אחרי כן דובבו שפתיה, כמדברת אל לבה, לאמר:

“לי לא יצר עוד מאומה על אבדן ממלכתנו, אף לא על כל הדברים אשר הרהיבוני עד כה ויתנו שעשעים לנפשי, – כי הנה פקח ה' את עיני להכיר ערכי ומקומי, כי אשה עבריה אני, אשר לא תבקש לה גדולות, ותענוגות עולם זרו לה – כי כל כבודה באֹהל פנימה, כל מעיניה בבעלה, אלוף נעוריה, וכל שעשעיה – בילדים אשר יחֹן ה' אותה. אלה הם מחמדיה ומשוש דרכה וחלקה בחיים! כן היא מרים אחותך, הטובה והתמה, וכן אתאמץ גם אני לחיות על פי דרכה!”.

“וכן תכירי גם אותי – קראתי ברגש לבבי – כי איש עברי אני, בעל בעמי, אשר כל עמלו לביתו, וכל רגעי חייו נתונים⁶¹ הם לאשת חיקו, ולילדים אשר יתן לו ה‘; אליה ואליהם ישא נפשו, כי תהיה היא מבֹרכה בבנות עמו, וכי יהיו הם לאותות ולמופתים בישראל ולברכה בקרב הארץ. זה יהיה גורלנו, ובו יאֻשר חלקנו בארץ החיים, אם יהיה ה’ אלהינו עמנו ויתן לנו שנות חיים!”.

“אמן, כן יתן ה'!” – ענתה רעיתי התמה, בנשאה מרום עיניה.

---

מאז והלאה לא נתתי עוד להדסה לתפוש במשוט, ואחתור לבדי ככל הנחוץ, והעבודה לא כבדה עלי, כי רוח הדרום ישמור שם תמיד מועדו בחדש האביב, ורק לעתים רחוקות ישנה דרכו. ולפיהו ערכתי את המפרשׂ והוא נשא את אניתנו באֹרח ישר מערבה עד המקום אשר יעדנו לנו, ששם חכו לנו עבדינו וכל הכבודה אשר לרגליהם. שם עלינו על היבשה, שם נפרדנו מעל הנהר הזה, אשר מי יודע אם נשוב עוד לראותו! והדסה זכרה בפעם האחרונה את כל משחקיה ושעשעיה עליו מלפנים, ולא יכלה לעצור ברוחה, ותבך מנהמת לבה.

והעבדים העמיסו את האניה על עגלה חזקה, רתומה לסוסים אמיצים, ויחדו עברנו את חבל הארץ אשר בין נהרי איטיל וטנאיס, ובהגיענו אל הנהר השני, שָׁבוּ הורידו עבדינו את אניתנו המימה ונשט במורד הנהר הזה עד הים המאוטי ועד חוף בוספור, ושם העיר מלפנים פַּנטיקַפָּעַ. ונעל שמה על היבשה ונבוא אל העיר הזאת אשר אוה דוד גיסי למושב לו. ודוד ומרים יצאו לקראתנו ונחבק וננשק איש את רעהו ואשה את אחותה, ויחדו בכינו בכי רב על מות יוסף אבינו ועל אבדן ממלכתנו הגדולה אשר היתה לנס עמים, ודוד ומרים אספונו אל ביתם לגור בחדריהם עד אשר יבנה לנו בית נאמן לשבתנו.

בהיותנו שם נוכחתי לדעת עד כמה נגרעה נחלתנו בנצחונות סויטוסלב עלינו – כי מכל הממלכה הגדולה והרחבה לא נשאר לנו מאומה. כל ארץ היבשה, כל מדינות איטיל וטנאיס ואוּזוּ מזרחה מערבה, מן הים הכספי ועד נהרי יַאִיק וקַמַּה, ומהים השחור עד הנהר אָקה דרומה צפונה, הכל היה לנחלה לו, וכל העמים הנכנעים לפנינו התכחשו לנו ויתרפסו וירהבו את המנצח החדש הזה. ומה תתן ומה תוסיף לנו מדינת קימריה הקטנה הנקראה על שמנו? הן מבחר אדמתה, כל החוף הדרומי עם הרריו ויעריו הטובים והיפים ובקעותיו הפוריות והנחמדות, מתּאודוסיה⁶² מזרחה ועד כרשון⁶³ וגוזלבה⁶⁴ וכל חוף היום ועד למן⁶⁵ הנהר אוזו מערבה – כל זה נחלת היונים היושבים שם, אשר חסותם בצל ממלכת ביצנץ היא להם למבטח עז. בגללם עשתה הממלכה הזאת חֹנף לנו כל הימים אשר היתה ידנו תקיפה, ועתה במוט ידנו הנה תסתר פניה ממנו. ושכנינו אלה עלינו יגדילו, כי לגור אתם מלחמות כשל כח זרוענו, גם נירא להרגיזם, פן יכלו חמתם באחינו היהודים היושבים בתוכם. לא נשאר לנו איפוא בלתי אם החוף הצפוני והמערבי אשר על יד הים המאוטי, והים הרקב⁶⁶ אשר מאחרי החוף המערבי, והערבה אשר בתוך האי, והיא אדמת ציה, ארץ מלחה ולא תשב. גם היהודים היושבים בזה שונים הם למוצאיהם, ואיש לא ישמע שפת רעהו, ועל כן חלק לכם ואין שלום במגורם בקרבם. אלה יושבים שם מקדם קדמתה, והם שרידי בני הגולה אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, או צאצאי ההילנים והפרושים אשר עזבו את ארץ הקדש בימי החשמונאים⁶⁷, ואלה שרידי הפלטים אשר נמלטו שמה בצוק העתים מכל ארצות פזורינו, מארצות יון ובבל ופרס ומדי – וגם פה היתה בם יד ה' לרעה, כי אכלתם חרב הגוים הפראים והעריצים, האַלַּנים והגותים והסרמַטים וההוּנים, אשר באו זה אחר זה ויעשו שַׁמות בארץ, ועל כן נשארו בה אחינו מעט מהרבה. וגם אלה המעטים לא קרבו זה אל זה, כי נפרדים הם לדתיהם ודעותיהם: אלה מחזיקים בתורתנו המסורה, ככל אשר הורונו מורינו חכמי בבל מאז ועד הנה, ואלה מכחישים בה ואוחזים רק בתורתנו הכתובה, כמנהג הצדוקים מלפנים או כ“סבל הירושה” אשר העמיסו ענן ושאול בנו, מיסדי הדת הקראית. ובפלגות אלה על חלקת אדמה כזאת היעמוד לב אדם, אם תחזקנה ידיו לכונן בה ממלכה ולבחור מהן אנשי חיל אשר ישמרו עליה ויפַקחו על שלומה מבית ומחוץ?

הנה כן נאחזנו במדינה הזאת בלי חיל וצבא ובלי שלטון ממלכה, רק שם “נשיא” נשאר לדוד, בהכבדו בקרב אחינו התלמודים על גדולתו מלפנים ועל אמונתו לדתנו, בשמרו אותה לקַימה בכל מצותיה וחקיה ומנהגיה המסורים לנו מאבותינו. ומכבודו זה נאצל גם עלי. אך בָנו היה ההפך מנשיאי הארצות – כי תחת אשר אלה יתכלכלו מעמיהם בכבוד הראוי להם, פזרנו אנחנו מהוננו לאחינו בני בריתנו, לפאר בתי הכנסיות, לכלכל את לומדי התורה ולתמוך בידי כל מבקשי עזרתנו. וברכות אחינו לנו היו גמולנו על כל הטוב אשר עשינו בתוכם, ובלדת הדסה אותך, הבן יקיר לי, היה חג גדול לכל אחינו היושבים שם – כי גשם נדבות הנפנו לכל מעשי הצדקה ביום בואך בברית עמֵנו. אבל מכלנו הכי הפליאה מרים אחותי עשות צדקה וחסד, ותהי לאֵם בנשי ישראל ואחות יקרה לכל אֹבד וקשה יום המבקש עזרתה. וכן נשאר לנו כתר אחד אשר יקר היה לנו מכל עטרות מלוכה – הוא כתר שם טוב אשר נחלנו לנו במעשינו ובצדקת פזרוננו. זכרה לנו זאת אלהי לטובה!

---

בשחת סויטוסלב את סרקל שחת גם לו, ובהרסו ממלכתנו פרץ גם את מעשיו. כי הנה הוסר המשמר מעל העמים הפראים אשר התפרצו מפאת קדם לעלות על מדינות הסלאוים ולשחתן. כן יצאו הפטשנגים ממקומותם בין נהרי איטיל ויַאִיק וינועו מערבה דרומה בין נהרי טנאיס ודנוביוס⁶⁸ ויתקעו יתדותם במדינת דַציה⁶⁹, ואחר כן הניחו על אשדות נהר אוזו, ומשם הפילו חתיתם על הפוליַנים ועל קיוב הבירה ויפשטו גם על החוף הכרשוני⁷⁰, ויחרידו גם את ערבת קימריה ויפרעו פרעות גם בנו. ובאחת התגרות אשר היו ביניהם ובין חיל הרוסים, בארבם להם על יד צורי נהר אוזו במורדותיו, נפל סויטוסלב חלל⁷¹. ונשיא הפטשנגים כרת את ראשו מעליו, ומעצם גלגלתו עשה לו ספל אדיר למשתֵּיהו⁷².

וסויטוסלב חלק בחייו את הארץ לשלשת בניו: ליארופּולק, אָלג וּולאדימיר. ויהי ריב ומדון בין האחים אחרי מות אביהם על דבר נחלת ירשתם. השני נפל על ידי אחיו הבכור, והבכור – בחרב אחיו השלישי, אשר לקח את כל הארץ לנחלה לו. בראשונה עשה ולאדימיר כל רע. הוא הרבה את האלילים בארצו ויַקרב להם זבחי אדם. גם אהב נשים רבות, ויקח בחזקה את רוגנידה היפה, בת רוגוָלד הוַריַני, נשיא פּאָלָצק, ארושת יארופּולק אחיו, אחרי המיתו את אביה ושני אחיה. גם את אשת אחיו אשר המית לקח לו בעודנה הָרה מיארופּולק בעלה. ועליהן הוסיף לו עוד שתי נשים, האחת ממדינת ביהם והשנית מבולגריה, ומלבד אלה היו לו שמונה מאות פלגשים, וכל אשה יפה אשר ראו עיניו לא אצל ממנו⁷³. ובכל זאת לא הטו נשיו את לבבו, ויהי מושל כביר בעמו, ובמלחמותיו אשר עשה גברה תמיד ידו ובכל אשר פנה הצליח. לאחרונה נחם על מעשיו וימאס בעבודת האלילים, ויחל לתת היתרון לאמונת אל אחד, אך לא ידע באיזה דת יבחר. אז יבואו אליו מלאכי גוים לדבר על לבו לבחר בדתם ולבוא בבריתם. מלאכי הבולגרים המזרחים⁷⁴ הללו לפניו את דתם המחמדית. אמנם נמשך לבב ולאדימיר אחרי גן העדן המחמדי עם הנערות היפות המשרתות את הצדיקים המֻשלמים בעולם הבא⁷⁵; אבל מצות המילה לא הפיקה ממנו רצון והנזירוּת מן היין זרה לרוחו. “היין ישַׂמח לבב הרוסים, ולא נוכל להיות בלעדיהו!” – היו דבריו בהשיבו פניהם ריקם⁷⁶. אחריהם באו מלאכי אשכנז ויהללו לפניו את דתם הקתולית. “שובו לדרככם – ענה אותם בהשיבו פניהם – אבותינו לא הכירו את הפּפּא הרומי וגם אנחנו לא נאבה דעתו!”.

בהגיע השמועה אלינו באה תקוה בלבב דוד גיסי, אולי יהיה עם לבב הנשיא הראש לבוא בבריתנו, כאשר עשה בוּלאן, המלך הכוזרי, מלפנים, והיתה ישועה גדולה לנו, ולכל עמנו ייטב בגללנו. וישלח דוד אותי עם אחדים מנכבדי אחינו קיובה. ויהי כבואנו לפני ולאדימיר, וישאל אותנו לאמר:

“היש לכם ארץ וממלכה?”.

“גם ארץ גם ממלכה היו לנו לפנים – ענינו – ומי לא ידע את ירושלים הקדושה, אשר היתה עירנו הבירה? אך קצף ה' עלינו ויגרשנו מעל פניו ויזרנו בארצות כיום הזה!”.

“הן אתם נושאים חמת ה', גערת אלהיכם – ואיך ישאכם לבכם להורות גם לאחרים דרככם – ענה ולאדימיר – אין את נפשנו להיות נעים ונדים בעמים כמוכם!”.

אז בא לפניו חכם יוני, ויספר לו בדברים קצרים את הכתוב בספרי הקדש והברית החדשה, ואחר כן הראה לו תמונה אחת, המתארת את האדון ה' צבאות, בשבתו על כסא דין. לעבר האחד נראה דמות הצדיקים ההולכים אל גן העדן, ולעבר השני – דמות הרשעים היורדים לבאר שחת, לענוּיי נצח. התמונה הזאת נגעה עד לב ולאדימיר, ויאנח ויקרא: “אשרי הצדיקים, ואוי ואבוי לרשעים החטאים בנפשותם!”.

“קום והיה נוצרי – קרא המורה היוני – ובאת גם אתה בגן העדן, והכירך מקומך בין הצדיקים היושבים בו!”.

הנה כן השכיל היוני להטות לבב הנשיא אחרי דתו. וגם אחרי כן, בלכת שליחי ולאדימיר אל ערי העמים מסביב, לראות את עבודת אלהיהם בבתי כניסותיהם, השכילו היונים מכלם לפארה לעיניהם בכל הדר תפארת עד כי מלאה נפש השליחים ממנה, ובשובם אמרו פה אחד, כי לדת היונים ראוי היתרון על כלם⁷⁷. ויאסוף ולאדימיר חיל גדול ויעל על מושבות היונים בקימריה וישם מצור על כרשון, העיר העשירה והמהֻללה, ויכבשנה. ואז שלח לפניו מלאכים אל שני האחים, בִסיליוס וקונסטנטינוס, קיסרי ביצנץ, להעיד בהם, כי אם לא יתנו לו את אַנּה אחותם לאשה, יעלה על קונסטנטינה הבירה וכאשר עשה לכרשון כן יעשה לה. והאחים נאותו לו, אם יעזוב את עבודת האלילים ויבוא בברית הדת הנוצרית. ויהי כן. וישלחו קיסרי ביצנץ את אחותם באניה כרשונה, ועמה עדת שרים וכהנים גדולים. שם התנצר הנשיא הגדול, מושל רוסיה⁷⁸ ועמו כל בניו ועדת שריו ואלופי עמו, ואחר כן היתה אַנה לו לאשה. והנשיא נתן את כרשון הנכבשה לקיסרי קונסטנטינה לאות ברית עולם, גם שלח אליהם גדודי גבוריו לעזרה מפני עבדיהם אשר התפרצו מפניהם. רק את הכהנים היונים לקח עמו מכרשון ויביאם קיובה, להורות את דתם לו ולעמו. ומאז והלאה נהפך ולאדימיר לאיש אחר, ויחדל לגור מלחמות, ויתאמץ להשכיל להיטיב, ויבער את הגלולים מארצו ויאכוף על כל בני עמו לעזוב את עבודת האלילים ולקבל עליהם את הדת הנוצרית-היונית לדורות עולם. ובזה הטיב גם מדותיהם ויגדיל כבוד עמו וארצו, וייקר שמו מאד.

בעצם העת ההיא אשר קדש נשיא רוסיה בעיר כרשון את הדת הנוצרית ברבים, התעורר אחד מעבדינו אשר עבד מלפנים בחילנו, וילך כרשונה ויבוא לפני הכהנים היונים, ויעזוב את דתו המחמדית וימירנה בדת הנוצרית, ויקרא שמו בעמים גיאוֹרגיוס צוּלוּ. ואז התנשא לקחת לו את שם כבוד אדוניו, ויעש לו חיל מאנשים אשר כגילו, ויהי עליהם לחקאן ומושל בחבל ארצנו. והיונים לא כהו בו, וגם אנחנו לא קנאנו לשם כבודנו, בדעתנו עם לבבנו, כי גם הוא אך צל עובר ולא יעמוד, ולא יאריך ימים בממשלתו⁷⁹. ובהודע לנו כי הוא חורש עלינו רעה להצמיתנו, גמרנו אני ודוד אֹמר, לעזוב את הארץ הזאת אשר קצנו בה מפני האויבים המכתירים אותנו מסביב. ונאסוף את שארית הוננו, ונקח את נשינו ובנינו ואת כל אנשי שלומנו, ונרד באניה ההולכת אל הים התיכון, ונרחיק נדוד עד ארץ ספרד, בדעתנו כי שם פקד ה' את עמנו לתת לו מנוחה בצל מלכי ערב, ורוח ה' תניחנו למרבה התורה והחכמה. שם חכמים ינחלו כבוד ויראי ה' לא יחסרו כל טוב. ואת אשר קוינו מצאנו בבואנו לקורדובה – כי גם במות רב חסדאי הנשיא⁸⁰, וגם בהאסף הכליף אל-חכים אל עמיו⁸¹, לא אספו מושלי קורדובה את שלומם מן עמנו החוסה בצלם. כה יתן ה' וכה יוסיף להטיב לנו ולעמנו כל הימים עד בוא לנו גאולת עולם!

---

בני! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת, ואת שני המכתבים מכתבי הנשיא חסדאי ויוסף המלך, אשר על ידם למדתי לדעת את הארץ הטובה הזאת בשכבר הימים. מאת ה' היתה זאת – למען נגיע ונבוא בה אל המנוחה אשר אליה נשאנו את נפשנו, ולמען נוכל לחנוך את בנינו ברוח עמנו ולהדריכם בדרך החיים, דרך התורה והחכמה, אשר אותה אנחנו מבקשים.

תמו דברי אביך אליהו.

(העתקה בתוספות ושנוים הרבה).

---

(בשנת ארבעת אלפים ושמונה מאות ותשעים לבריאת העולם).

אני אברהם בן אליקים בן יצחק בן יקותיאל בן אליהו לבית המלוכה הכוזרית כותב את המגלה הזאת, והיתה לך, שלמה בני, למשמרת עולם לדורותינו.
במגלת ספר זו הנני כותב לזכרון דברי ימי, האחוזים בקֹרות עמנו בארץ אשכנז. הדברים כתובים פה בדיו, אבל הקֹרות נרשמו שם בנהרי נחלי דם ודמעה אשר כסו מלא רחב הארץ ההיא. יקראם דור יבוא ותסמר שערת בשרו מפּלצות נצחת – כי רעה נוראה כזאת לא נראתה ולא נשמעה בכל הארצות ובכל הגוים, וגם בתוכנו, העם אשר הסכין לצרות ומכאֹבים מאז מעולם, לא היתה כזאת אף בימי אנטיוכס ואדרינוס, אויבנו מקדם.

אך אספרה נא בראשונה דברי ימי אבותי, והתבוננת וידעת את טלטוליהם והעתים אשר עברו עליהם מדור לדור עד הגיענו ארצה אשכנז.

---

אבי אבותי, אליהו בן יצחק, בא עם משפחת המלוכה הכוזרית לקורדובה אשר בספרד, בבקשם להם מנוחתם בצל המושלים הערבים¹. אכן המנוחה השלמה נמצאה רק לאלה אשר השיבו רוחם אל האלהים בטרם תעבורנה עשרים שנה לשבתם שם. אל המנוחה הזאת באה מרים אחות אליהו עם דוד בעלה, הנשיא הכוזרי. אשריהם כי ראו בטובה לפני בוא ימי הרעה, ימי הקשר והמרד בממלכה. אז התנשא סולימן, שר צבא החיל הברברי², ויורד את הישאם השני, הכליף הערבי, מכסאו וישם את העיר הבירה לשׁמה וישפוך דם יושביה כמים בקרב חוצות. במהפכה הזאת³ נהרג אליהו אבינו הזקן והדסה אשתו, ובנם אשר נשאר אחריהם ובני דוד, היתומים, אשר גדלו בבית אליהו, נפזרו אל אשר היה הרוח. בני דוד הלכו ללמוד תורה בישיבה הגדולה אשר בעיר טולידה⁴, ויקותיאל בן אליהו, הנודע בשמו הערבי: “אבן אל חסאן”, שם פעמיו לסרגוסה. שם גדל ויהי לאיש, וה' נתן את חנו בעיני המלך יחיא אבן-מונדהיר, ויהי הולך וגדול עד כי שמהו ל“שר השרים”. אז הגדיל יקותיאל לעשות בעמו כחסדאי בן יצחק מלפנים, ויהי נדיב ועושה חסד לאלפים, ומכלם הכי גדל חסדו לנער עזוב ונדח ושמו שלמה בן יהודה. אבי הנער היה מפליטי קורדובה וימת בארץ נודו. ויחמול יקותיאל על הילד היתום ויאספהו אליו ויהי לו לאב. והנער היה הולך וטוב, עושה חיל בתורה וחכמה ומפליא לעשות במליצה ושיר, ושמו גדל בעמנו – הלא זה המשורר והחכם הנודע, נעים זמירות ישראל, ר' שלמה אבן-גבירול! ברוח השירה אשר פעמתהו מנעוריו, שלם תודות למגנו זה, בהקדישו לו ראשית בכוריו: השיר אשר ערך לכבודו⁵ בעודנו בן שבע עשרה שנה⁶. אבל לא כביר הופיעה עליו נהרה! כי שנה אחת אחר זה⁷ נאסף נגהו בעצם תֻּמו: מלכו ומגנו, יחיא אבן מונדהיר, נפל בידי שארו הקרוב אליו, אשר התקשר עליו וימיתהו, ויכל חמתו גם בכל שרי המלך ואוהביו הנאמנים, וגם יקותיאל הנשיא לא נקה מידו, כי אסרהו בנחשתים ויעש בו משפט מות. אז נתן שלמה לאֵבל כנורו ושירתו לקינה לוקחת נפשות⁸.

בעת ההיא האיר אור חדש על עמנו בספרד, הוא ר' שמואל הלוי אבן-נגדילה, אשר גדלהו המלך חבוס מושל גרנאדה, וישימו בראש כל שריו, והמשרה הזאת נשארה על שכמו גם אחרי מות חבוס, במלוך בנו באדיס תחתיו. ר' שמואל הלוי היה גם הוא מפליטי קורדובה, וידע את יקותיאל ואת יהודה, אבי בן גבירול, מנעוריהם. לעזרת נשיא ישראל זה קוו שני היתומים העזובים, בן גבירול ובן יקותיאל, הוא יצחק, אבי אליקום אבי. ויאספם ר' שמואל אליו ויט להם חסד. אבל לשוא יחלו כי יספחם אל אחת הכהונות בממשלה – כי נזהר השר היהודי הזה מתת כל פקודה נכבדה לאחיו בני בריתו, לבלתי תת בזה פתחון פה למקנאיו המחמדים, להתאונן עליו ולהביא דבתו רעה אל המלך. ויעזוב בן גבירול את גרנאדה וישב לסרוגסה, וגם שם לא הונח לו – כי משך עליו חמת אחדים מתקיפי העיר, עשירי הקהלה, בדברו בם משפטים על גאותם וגאונם ועל עזבם שפתנו הקדושה מפני לשונות “אדום וקדר”⁹. כן שבעה ברעות נפש משוררנו זה, ועל כן לבשה שירתו רוח כהה; בה השתפכה נפשו בצר לה על גורלו ועל גורל עמו, השבע נדודים כמהו!

ואבי נשאר בגרנאדה ויהי חבר ורע ליהוסף בן ר' שמואל, אשר אחז בדרך אביו ויגדל בתורה ובחכמה. ובמות ר' שמואל¹⁰ מלא בנו מקומו בממשלה. אז הוטב גם לאבי, ותהי משרה נכבדה על שכמו, כי ר' יהוסף הנגיד נהג נשיאותו ברמה. ולא שת לבו אל אשר יאמרו עליו מקנאיו. וגם בבית המלך היה עושה הכל כחכמתו וכלבבו, וכאשר חשב המלך הברברי רעה על הערבים יושבי עיר ממשלתו הפיר עצתו וימנעהו, מבוא בדמים. אז מצאו אויביו עתותיהם, להסיר את לב המלך מאחריו, ולהעיר חמת ההמון הברברי על השר היהודי, המתנשא לכל לראש, ועל בני עמו “הזרים”, אשר ידם בכל משלה. ויהי ביום שבת קדש¹¹ בשבת יהוסף במנוחה בהיכל תפארתו, השתרעו אויביו על ביתו לפתע פתאם, ויפלו עליו וימיתוהו ויוקיעו את גויתו על פתח השער לראוה בו. וההמון שלח ידו ביהודים לאבדם ושללם לבֹז. יותר מאלף וחמש מאות משפחות ישראל נהרגו ביום ההוא ובתיהם נבֹזו ונהרסו ¹², ורק מתי מספר נמלטו, בעור שִׁניהם. בתוכם היה יצחק בן יקותיאל, אשר המליט את אלמנת השר ההרוג ואת בנה הקטן וגם את אשתו אשר נשא לו ואת אליקים בנו יחידו אשר ילדה לו, אל העיר אליסנה¹³. אז גמר יצחק, אבי הזקן, לעזוב את ארץ ספרד וללכת עם אשתו ובנו ארצה אשכנז, אל העיר וירמיזא¹⁴, מקום מושב חותנו. שם גדל הבן ויבוא לישיבת ר' יצחק “סגן לויה”, תלמיד רבנו גרשון “מאור גולה”; שם למד אליקים יחד עם שלשת בני ר' יצחק הלוי, וה' האיר עיניו בתורתו, ובהמלא ימיו זכה להתחתן עם משפחת כהונה, עם בת ר' יצחק הכהן' אשר היו לו שמונה בנים¹⁵ ובת אחת, ועשרו וכבוד ביתו נודעו לשם בעמו ולברכה בקרב הארץ. אחר כן לקחוהו אנשי עדתו אחרי כבוד וישימוהו לרב ומורה צדק בקהלתם.

---

וירמיזא היא אחת הקהלות העתיקות אשר בה נאחזו אבותינו משנות קדם, בהיות אשכנז ארץ לא נושבה. מסרת קדומים יש לקהלה הזאת, כי נוסדה בימי שפוט השופטים, ומוצאה מאלף האיש מאנשי בנימין, אשר נמלטו על נפשם, בהגדע שבטם מישראל על דבר הפלגש בגבעה¹⁶. בימי עזרא הגיעה אל יושבי וירמיזא אגרת מירושלים עיר הקדש, בה נקראו לעלות לרגל ככל היהודים יושבי ארצות הגוים, והם השיבו דבר לאמר, כי כבר נואשו מירושלים הישנה, ותחתיה יש להם על נהר רינוס¹⁷ ירושלים חדשה אשר לא נופלת היא בעיניהם מהראשונה¹⁸. הגדות כאלו רבות הן אשר אולי המצאו בתוכנו לשכך כעס וחמה. כי מאת הכהנים היתה שׂומה בכל עת, לזכור לעמנו עון אבותיו בדבר המשפט שנעשה בירושלים בגואלם הנוצרי, מיסד דתם. ולבעבור זאת לא נמנעו יהודי אשכנז גם מחלל כבוד מולדתם, ויבדו דבר לאמר, כי אנשי חיל טיטוס לקחו להם נשים משבי היהודים ויביאון אל משמרותיהם על יד נהרי הרינוס והמוינוס¹⁹, והילדים אשר נולדו להם גדלו על פי אמותיהם בדת ישראל, ומהם נוסדו רוב הקהלות אשר באשכנז. – אך זה דבר ברור, כי על מושב אחינו בארץ הזאת כבר עברו מאות בשנים. וגם זה לנו אות: כי בין שלשת המלאכים אשר שלח הקיסר קרל הגדול אל הכליף הרון-אל-ראשיד בַּגדדה, היה איש יהודי ושמו יצחק. ובמות שני השרים האשכנזים בדרך, היה היהודי המלאך האחד אשר הביא לאדוניו את תשובת הכליף ותשורותיו, והקיסר קבלהו בכבוד גדול באַקוִים-גרַנוּם²⁰ עירו הבירה. אכן לא נשתוו היהודים יושבי אשכנז במעמדם המדיני להנוצרים אזרחי הארץ, כי כן יסדו להם אבות הכנסיה הנוצרית מאז ומקדם. אבל הקיסר קרל וצאצאיו אחריו שמרו להם ארחות צדק ולא עווּ משפטם. בימי הקיסרים הסַכסים נאסרה להם לשלוט בנכסי הארץ; אבל לא מפני אשר יהודים הם, כי על פי משטרי הממלכה היה השלטון בנכסי הארץ נתון רק לאצילי העם. לעמת זה היה כל סחר הארץ בידי היהודים באין מפריע, רק מס מיֻחד הוּטל עליהם לשלם לאוצר המלוכה, המס אשר היה נהוג עוד בממשלת רומה, מימי אספסינוס והלאה.

בימי רבנו גרשון “מאור הגולה”, חרה אף הקיסר הינריך השני על היהודים יושבי מגנצא^ftn21] בגלל כהן נוצרי ושמו ויצילינוס, אשר התגַיר ויבוא בברית עַמנו, ויכתוב מגלת איבה מלאה דברי נאצה על דתו הקודמת. הדבר הזה העלה חמת הכהנים עד להשחית, ועל פיהם צוה הקיסר לגרש את כל היהודים יושבי מגנצא וסביבותיה²¹. אבל הגזרה הזאת לא ארכה – כי אחרי שנה אחת שבו היהודים אל נויהם, וגם אלה אשר המירו דתם מפני חמת המציק, שבו אל אמונתם ועמם, ור' גרשון גזר חרם על כל אשר יעז בנפשו להעלל בם ולזכור להם חרפתם. הגזרה ההיא הזכירה את בני עמנו, כי גרים הם בארץ לא להם; אבל כעבור הרעה שכחוה ולא שמוה עוד אל לב. אמנם נמצאו תמיד כהנים קנאים אשר התנכלו להם להסיר משפטם, אבל לב המלכים והשרים לא היה רע להם וגם האזרחים ועם הארץ היו שלמים אתם, ועל כן ישבו לבטח ושאננים מפחד רעה. כן נמשכו העתים עד ימי הינריך הרביעי²², וגם הוא היה אך טוב לישראל יושבי ארצו. הוא גם הגדיל זכיותיהם²³ על אף הפפא גריגור השביעי, אויבו בנפש. ויהי הדבר למֹרת רוח הכהנים, ההולכים אחרי אביהם הקדוש, הפפא היושב ברומה. ויחלו לעולל עלינו עלילות ברשע ולעורר עלינו חמת עם הארץ, בבטחם כי עם לא יבין ילך אחריהם כבהמה בבקעה וכחפצם יעשה בנו.

בעת ההיא נבאו לנו מחשבי קצים כי קרובה ישועתנו לבוא וגאולתנו להגלות. אלה מצאו חשבון כי בתשע מאות ותשעים שנה לגלותנו יבוא הגואל המשיח²⁴, ואלה דחו שנת בואו לעוד עשרים ושמונה או שלשים ושש שנה, עד אשר תשלמנה מאתים וחמשים ושש תקופות למחזור הלבנה²⁵. אמנם נהיתה חדשה בארץ אחרי עבור עוד עשרים ושמונה שנה, היא – צרה חדשה, אשר השכיחה לנו את הישנות, כי כמוה לא היתה בתוכנו מאז גלה ישראל מעל אדמתו!

---

בטרם אספר קורותינו בארץ מגורינו, עלי להזכיר את הדברים אשר היו אז בארץ הקדושה, ארץ מולדתנו והריסותנו.

ארץ ישראל היתה הרת האמונה הנוצרית, ועיר ירושלים מקום מפעלות יוצרה ומיסדה; שם נשא מדברותיו ושם גם נשא וסבל את אשר הוטל עליו. על כן זכרונן קדש לכל העמים הנוצרים, ואדוקי האמונה נהגו מראשית הימים לעלות שמה לרגל, להתרחץ במי הירדן, מקום טבילת משיחם, לשׂאת רנה ותפלה על קבר גואלם ולראות בעיניהם את כל מקומות קדשיהם; בהם התקדשו ויהי זה שכרם חלף כל עמל דרכם ונדודיהם. יציאת הנודדים לארץ הקדושה ושיבתם ממנה הנהגו במנהגי כבוד, אשר הרהיבו לבבם ויעוררו רבים לאחוז בדרכם ולהתענות בכל אשר התענו המה. בהליכה בסך ובהמון חוגג קדש הכהן הראש את המתנדב בעם לעלות בקדש, בשומו עליו את הכתנת והצלב, את התלי והילקוט ובתתו בידו את המַטה, בצקון לחש ובהזאת מים. והכהנים והעם הלכו אחריו בשירים ורננים ובדגלים פרושים ומעופפים על פני רוח, לשלחהו בדרך. ובשובו בשלום מדרכו נאסף כל העם לכבודו אל בית הכניסה; שם ברך את האל אשר שמרהו בדרך, ויושט להכהן כַּפּת תמר אשר הביא עמו מארץ הקדושה, להציגהו לפני אלהיו על מזרחו למזכרת קדש. וכל העם רואים ומתברכים בו וקוראים ואומרים: אשר האיש שככה לו!

קונסטנטינוס, הנוצרי הראשון בקיסרי רומה, אחז בדרך הילנא אמו, לטהר ולפאר את כל המקומות אשר נקדשו באמונתם. ויצו את מקריוס, בישוף ירושלים, להסיר את ערמות העפר מעל הקבר, הנמצא לפי המסרה לרגלי גבעת גלגתא, ולקדש את המקום כראוי לו. אז הוקמה שם כִּפה יפה נשואה על עמודים גבוהים, ועל ידה נבנה בית תפלה הדור ומפֹאר כיד הקיסר²⁶. לפני הקבר הקדוש נבנתה חצר מרבעת ולה מרצפת אבני זהר, ומשלשת עבריה שלשה טורי גזית מעשה חרשים. ולפאת הקבר מזרחה נבנה היכל גדול בקומתו וארכו ורחבו. קירותיו מחוץ מכֻסים אבני שיש בעלות צבעים שונים. כפתו מפֻתחה מקלעות כרובים ותמרות ופטורי ציצים, גגו מצֻפה עפרת, למחסה מרוח ומזרם, וכל מראהו פנימה מתנוצץ מזהב ומפז רב. מבואו מפאת קדים, ושלשה פתחים לו, ולפניהם שנים עשר עמודים כמספר השליחים האפוסטולים, עומדים כחצי גרן עגולה, והקיצונים מגיעים אל פתחי ההיכל מזה ומזה. לעברי ההיכל דרומה וצפונה נבנו אולמים אשר כפותיהם מצֻפות זהב סגור. כפות האילמים הקיצונים, אשר על יד המבוא, נשענות על עמודים יפים ונהדרים, ולכפות הרחוקות – משענות פשוטות. בטרם יגיע ההלך אל ההיכל, יעבור דרך טורי עמודים ואילמים יפים, ומשם יבוא אל החצר הפנימית, אשר גם לה עמודים ואילמים משני עבריה. את ההיכל הזה חנך קונסטנטינוס בהמלא שלשים שנה לימי מלכותו, וירב לו נדבותיו ויעשירהו בהכנסות גדולות כידו הרחבה. ומכל מדינות ממלכת רומה נעו באו הנוצרים ירושלימה לחג הגדול ההוא, וישמח לבם ויגל כבודם בישועתם – כי הנה הקיסר הגדול אשר אין חקר לממשלתו מתפלל במקום הקֹדש על פי דרכם, והנהו עומד בענוה וביראה לפני הבישוף איזיביוס, כהנם וקדושם, ושומע מפיהו את המשא אשר ישא לכבוד הקבר הקדוש! גם באלוני ממרא, במקום אשר נראה ה' אל אברהם אבינו, בנה קונסטנטינוס בית תפלה לאלהיו, ואמו הילנא גם היא בנתה שני בתי תפלה, האחד בבית לחם, על יד המערה אשר בה נולד גואלם ומשיחם, והשני על הר הזיתים אשר ממול ירושלים. ובנה הקיסר כבר מקומם ויפארם מהונו בכל פאר²⁷.

מאז והלאה החלה העליה לרגל מכל פנות ממלכת רומה הגדולה, מכל מקום אשר שם הנוצרי ודתו מגיע. כלם האמינו אֹמן, כי כל העולה לרגל ירושלימה הנהו בן העולם הבא, גם כל חוטא ופושע יזכה בה להטהר מכל חטאתיו ונצדק ברקש. בכל הערים הגדולות נבנו אושפיזיות ובתי מלון לעולים האלה, ששם התנדבו אנשי אמנה לשרתם ולכלכלם ולמלא כל משאלותיהם. כי כל העולה לרגל קדוש נאמר לו, וכל אשר לא היה לו הכח או הרצון להתקדש בנפשו לעלות שמה, מצא לו כֹפר טוב, בהחזיקו בידי אחד האֹרחים ההם ובהעניקו לו מטובו ככל אשר מצאה ידו.

גם בהכבש כל ארץ הקדש על ידי הערבים בימי הכליף עמר²⁸, לא חדלה העליה לרגל. הערבים עוד הביטו על זאת בעין יפה, כי על ידה רבו הכנסות הארץ וגם המסחר גדל ועלה למעלה. אך מאז נפלה ארץ הקדש בידי הזלדשוקים, התוגרים²⁹, הורע מצב הנוצרים היושבים בה, והעולים שמה לרגל נשאו חרפות ומכאֹבים מאת אדוני הארץ השאטים אותם מסביבותם. המנצחים החדשים שמו מס כבד על כל החפץ לבוא אל עיר הקדש, וגדודיהם הפראים התפרצו אל בתי הכניסה, ויחרידו את המתפללים בהקימם שאון ומהֻמה רבה, ויעלו על המזבחות ויהפכו את כלי הקדש וירמסום ברגליהם ויהרסו את העמודים ואת הצלמים והתמונות, וישלחו יד בכהנים בעמדם על עבודתם, גם תפשו את הפטריקו, הוא הכהן הראש, וימרטו משער ראשו וזקנו ויפילוהו לארץ ויסחבוהו אל בית האסורים, למען קחת כפר רב מידי הנוצרים הארץ קדם, וכאשר תגדל צרת נפש האֹרחים על ידי לוחציהם ומציקיהם, כן ירבו העולים לרגל וכן יגדל כבודם בשובם לארצם. כי זאת תורת האדם: לשאת ולסבול הכל בעד אמונתו, והיא תפארתו ותהלתו. וכאשר הקשו הזלדשוקים את לבם ויכבידו אכפם על הבאים, לתת את המס הגדול אשר שמו עליהם, כן רבו האֹרחים העניים אשר נשארו לפני שער העיר באין לאל ידם לשלם, ויתגוללו שם לאלפיהם מבלי מחסה ומסתר, ומעֹצר רעה ורעב תמו לגוֹע מבלי משים. ואשר נתן שארית כספו בשלוּם ויזכה להכנס ולבוא העירה, נפל למשא על הכנסיה הנוצרית, המעֻשקה והדלה, – כי לא נמצא בבתי המלון די מקום להכיל את כל העניים הבאים. רבים מהנוצרים יושבי ארץ הקדש נעו נדו לאירופה, לתנות צרותיהם לפני אחיהם ולבקש מהם עזרה בצרות. והעולים לרגל, אשר רבת שבעה לה נפשם בהיותם שם, קימו דבריהם ואתם יחד הרימו קול ענות ויצעקו לעזרה. לקול שועתם התעוררו רבים אל החפץ לעלות בהמון אל ארץ הקדש ולחוש לעזרת אחיהם, ולבוא למלחמת ה' בבני הכחש והמרי וליסרם קשה על עלילותיהם. רוח הגבורה אשר נחה אז על האצילים “הפרשים”³⁰, מגני הארץ, העירה לבב כלם לעלות על התוגרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ולנקום בהם חרפת דתם ואמונתם. התנועה וההתעוררות בעמי המערב הלכה ורבה, ולב כלם היה כנערת, אשר תתלקח על נקלה בהריחה אש. לא חסר בלתי אם נצוץ אחד אשר יפול בם והיו למוקדי עולם – והנצוץ הזה קל מהרה נמצא מאד.

---

בשנת 1093³¹, קם אחד הנזירים ושמו פטר המתבודד, ויעזוב את בית מקלטו בעיר עמין³² אשר בצרפת, ויעל אל ארץ הקדש. ויהי בבואו ירושלימה וירא בעיניו את כל התלאה אשר מצאה שם את הנוצרים בני בריתו, וישמע באזניו את נאקות הכהן הראש והמחללים קדשיהם לעיני כל – ותגדל קנאתו ותבער כמו אש חמתו. ויהי כשובו משם וישא את רגליו רומאה וילך אל הפפא אורבאן השני ויבא לו מכתב הפטריקו אשר בירושלים, ויספר לו את כל המוצאות אותו, וידבר על לבו, לעורר את העמים, לחוש לעזרת אחיהם ולנקום חרפת דתם מאת בוזיה ומנאציה. וייטב הדבר בעיני אורבאן, וימלא את ידו לדרוש ברבים ולהלהיב את הלבבות למלחמת קדש. במראהו הדל והכחוש, במעילו הקרוע הדבק לעורו בחבל אשר על מתניו, בפנים הרזים והקמוטים ובעיניו הנוצצות והמזרות אש קנאות, העיר הנזיר הזה לבב כל, להתבונן אליו ברכבו על אתונו, בעברו יחף וגלוי ראש בכל מדינות איטליה וצרפת. בימינו היה הצלב ובקולו החזק חצב להבות אש, בקראו שֹד וחמס על חלול הקדש ועל עשק והמרצה הנעשה בארץ הקדם. קולו זה השמיע ברמה בבתי הכניסה ובכל מקום האסף בני אדם: בערים ובכפרים, בשוקים וברחובות, על כל הר וגבע ועל כל פרשת דרכים, ובאשר אנשים שם הוא וקינתו על לשונו, בספרו לעם צרות אחיהם הנודדים, העשוקים והמֻכים, הנתפשים והנהרגים בעד דתם, אשר היתה לבוז ולחרפות על ידי המחמדים הזדונים, המחללים כל קדש להפר ברית, ויעירם ויעוררם לבוא לעזרת האֵל ולעשות נקמות במחרפיו ומנאציו. גם הרבה להם חזיונות לבו ויראה אותם מכתבי אֵל אשר ירדו אליו מן השמים – לדבריו אלה התרגש כל לב ותתעורר כל רוח, ויהי הסער הולך וגדול.

כאשר נכונו הלבבות והאנשים התרגשו דַים, קרא הפפא עצרה, ויאסוף את כל הכהנים ואת כל קצות העם אל העיר קלירמון אשר בצרפת הדרומית. ותהי האספה גדולה והעם רב מאד, וכאשר לא נמצא בנין די הכיל את כל ההמון הרב, היתה האספה על כר נרחב תחת כפת השמים. שם נשא הפפא מדברותיו, בספרו לכלם את ענוּת הנוצרים בארץ הקדש וזדון התוגרים אויביהם בנפש, וישביע את כלם לצאת לעזרת אחיהם בני בריתם ולהציל את מקומות הקדש מידי מחלליהם. ויבטיח לכל המתנדבים לצאת למלחמה, כי בעלותם לעזרת האל יכפר להם כל עונותיהם וחטאותיהם לא תזכרנה עוד. “ועתה אם יש אלהים בלבבכם – כלה דבריו בקול כרעם – הבה, קחו איש את צלב קדשו והשליכו נפשכם מנגד לשם גואלנו ומשיחנו!”

וכל השומעים בכו, נאנקו, רגשו, התגעשו והארץ חרדה לקולם, בקראם אחרי הכהנים בלשון רומי: “דיו-ס לוֹ בוּלט; דיוס לו בוּלט!”³³. ולאלפיהם כרעו על ברכיהם לקחת ברכה מאת האב הקדוש, בהתנדבם להמנות בקהל העולים למלחמת הקדש. ואחד הבישופים הגדולים התוַדה בעד כלם, והפפא סלח לכל עוניהם כאשר אמר. כאצילים וכבני ההמון תפרו להם איש על שכם ימינו צלב אָדום, לאות כי נמנים הם בחיל הקדוש העולה להלחם בשם האל. על כן נקראו בשם “נוסעי-הצלב”. רבים מהם הבעירו את אות הצלב בברזל מלֻבן באש על מצחם, ובזה נכבדו על פני כל העם ולקדושי עליון נחשבו.

מלבד קריאת הפפא ודרשות פטר הנזיר ותאנות הנודדים השבים ונוצרי ארץ הקדם המחזירים על הפתחים במערב אירופה, היו עוד סבות נכונות אשר עוררו את עמי המערב להתנדב למלחמת הקדש, סבות אשר יסדתן במשטרי הממשלות והמדינות. כי יושבי הארץ נחלקו אז לשתי פלגות: לכובשים ולנכבשים, לאדוני הארץ ולעבדיהם עולם. הראשונים ראו בטובה ויבלו ימיהם בשמחה ומשתה ותענוגים, ולא ידעו עבודה אחרת כי אם לצוד ציד, לבוֹז את הסוחרים העוברים דרך גבולם, להתחרות בגבורה את חבריהם ולגור מלחמות עם שכניהם – ובתוכם נמצאו כאלה אשר ברוב הונם ואונם נתנו כתף סוררת למלך הארץ. והאחרונים נאנחו מעבודה קשה ויבלו ימיהם בעֹני וחֹסר כל. תבואת האדמה אשר עבדו בזעת אפם לא היתה להם כי אם לבעלי הנכסים, אדוניהם הרודים בם, וכן היה גורל נשיהם ובנותיהם. בינונים לא נמצאו ביניהם בלתי אם היהודים היושבים בתוכם. על כן עלץ לבב כלם לקול הקריאה למלחמת הקדש: המלכים שמחו כי הנה ינָערו מארצם רבים מהאצילים הסוררים הבועטים בהם ובממשלתם, ואוּלי ילכו בדרך לא ישובו עוד, כי אז תסב כל נחלתם לאֹצר הממלכה. האצילים שמחו לקראת נשק, במצאם יד להם להראות גבורתם ולרכש להם בה גם חיי עד. והעבדים הלא מצאו דרך לצאת לחפשי בצאתם למלחמה הזאת, ואדוניהם לא יוכלו עוד לעצור בעדם, – כי השבע השביע הפפא בשבועת האָלה ויקרא חרם על כל איש אשר יניא את בן אמונתו מהמנות בקהל נושאי הצלב לעלות למלחמת הקדש.

גם אחינו בני ישראל מצאו חשבונם בעת ההיא, כי נוסעי הצלב נתנו בכסף את כל אשר היה להם, לקנות נשק ולהצטיד לדרכם הרחוקה. אכן ראו בני עמנו שכר טוב במסחרם זה, אבל יקר להם שכרם אחרי כן, כי בנפשם שלמו מחירו!

---

סערת המלחמה חמה יצאה ותניע את עמי המערב ממקומם. מכל קצות העמים והארצות עלו חלוצים לאחוז בכנפות הארץ הקדושה ולנער את התוגרים ממנה, לבד מארץ ספרד – כי שם היו הנוצרים מלאות עבודה במלחמותיהם עם המחמדים שכניהם, מבלתי יכלת להסיח דעתם מהם ולשאת נפשם מרחוק.

האצילים הפרשים אשר קבלו עליהם את אות הצלב, אחרו ירחים אחדים להכין להם חיל ונשק וצדה ככל הנחוץ. אבל המון העם לא יכלו למשול ברוחם ולחכות עד בוא האביב – כי כלתה נפשם להסיר מעליהם על סבלם ולהחיש דרכם אל מקומות הקדש, לגאלם מיד צר. מהם יצאו כארבעים אלף איש ובידיהם אין כל, ובראשם אחד הפרשים אשר נאה להם, כי כן נקרא בשמו “וַלטר מאין כל” ³⁴. לדעת בקדש דרכם הוליכו לפניהם אַוז אחד ועזים אחדים, בהמינם ברוב אולתם כי רוח ממרום נחה על הברואים האלה להורות להם הדרך העולה ירושלימה. האספסוף הזה אשר יצא בנפש ריקה להחריד ארץ הקדם על יושביה, עטה אל השלל מראשית דרכו. והנה נמצאו בנזירי הכהנים יועצי בליעל אשר אמרו להם: “הנה אנחנו יוצאים להלחם באויבי אמונתו היושבים במרחקי ארץ – ולמה זה תחום עיננו על האויבים אשר בתוכנו הם יושבים? הלא גם היהודים אויבים לנו, כי צלבו את משיחנו!”. ולחזק את דבריהם הראום מכתבים אשר נפלו להם מן השמים, כי “זה רצון האל”. וכל ההמון חגרו חמות, ובקנאתם ואש עברתם ובתאותם למלא נפשם התנפלו על היהודים עושבי המקומות אשר עברו, וירצחום באכזריות חמה ויבזו את יגיעם. בעיר רוֹען³⁵ אשר בצרפת דחפו את כל היהודים אל בית הכניסה וישימו חרבותם על לבותם בקראם להם לבחר באחד משני אלה, במָות או בצלב! גם בעיר טרויש³⁶ ובעיר מיץ³⁷ וסביבותיה עשו כן ליהודים אשר נפלו בידם. אולם בצרפת ומעבר לנהר רינוס עוד לא הקיפה הרעה את כל הארץ, כי הנסיכים והכהנים הגדולים מושלי הארץ הניאו את אנשי הדמים מעשות זר מעשיהם ביד רמה. אך כמעט עברו את הנהר רינוס ויבוא ארצה אשכנז, לא נמצא להם עוד מעצור. כי הקיסר הינריך הרביעי התגורר אז באיטליה, וריבותיו עם האב הקדוש היושב ברומה והרעוֹת אשר השביעו אויביו בהקימם את בנו לשטן לו, משכו עיניו מן הרעה הגדולה הנעשתה בקרב ארצו. שם מצאו צוררי היהודים ידים לפעלם הנורא, עד כי לא נכר הצלב האדום, אות קדשם אשר שמו עליהם, מפני הדם הרב אשר על בגדיהם, דם היהודים אשר שפכו כמים.

עוד אחינו יושבי אשכנז מצפים לגאולה. מחשבים קצים בתקופות וגימטריאות, והנה נרעשו לפתע פתאֹם מסער מתחולל על ראשם להביא עליהם קץ וקרץ כתומם יחד! וכראותם את הרעה הולכת וקרובה “תפשו אומנות אבותם” וירבו צומות ותפלות, ויחדו נשבעו לאמונה, לבחור במות ישרים מהציל נפשם כתמורה וכחש. השבועה הזאת קימו אנשי טריר ³⁸ לראשונה – ויהי כי קרב האספסוף לבוא, ויקומו רבים מהם וישחטו את ילדיהם ואחר הביאו סכיניהם בלבותם וימותו יחדו. נשים ובתולות קשרו אבנים בבגדיהן ותשלכנה נפשן בנהר מיזא ³⁹, בבחרן לטבוע במים מנפול ביד בני עולה, הפוחזים המתקדשים. גם אלה אשר נפתו לעצת אחד מרבניהם ושמו מיכאל, לשמוע דברי הבישוף עגילברט ולהמיר דתם, שבו אל דת אבותם כעבור אימת נוסעי-הצלב מעליהם. ורק הרב בלבדו שמר הברית להבישוף וישאר באמונתו החדשה ⁴⁰. כן עשו גם בעיר מיץ והקהלות אשר סביבותיה. משם פנו הצוררים מזרחה אל נהר רינוס, ושמם הנורא הלך לפניהם, ותהי רק זועה הבין שמועה.

---

הגיע חג הפסח, יום הארבעה עשר עבר ויהי ערב. אבי הלך אל בית הכנסת לקבלת החג, כמשפט, ואמי נשארה בבית לערוך את הסדר. ותכס את השלחן הטהור במפת בד לבנה כשלג, ועליה כלי פורפירה⁴¹ וכלי זכוכית וכלי כסף טהור. בראש השלחן הושמה קערת כסף גדולה ועליה שלש מַצות שלמות מונחות זו על זו ומטפחות בד ביניהן ומטפחת משי מרֻקמה על העליונה ממעל. ובתוך לשלחן טס כסף ועליו חמש קערות קטנות עם גדולות: האחת מלאה מרורים, השנית ירקות, השלישית מי מלח והרביעית בְּלִיל תפוחים ושקדים וקנמון כתושים ומהולים במעט יין, והן סובבות לקערה החמישית, אשר בה חתיכת בשר צלוי וביצה צלויה. מאחרי הטס – מנורת כסף כבדה בעלת שלשה קנים ובקבוק גדול מלא יין אָדום. מלבד כל אלה הוכנו קערות ומטפחות וכוסות וכלי אֹכל לכל עברי השלחן וגם סדר הגדה למקרא בעד כל אחד מאנשי הבית. למושב הראש הוכן כסא רך מצֻפה עור ירוק ומשענות רכות לשני עבריו, ועל המשענה השמאלית כר משי אדמדם ברקמת חוטי כסף.

אנכי הייתי ילד בן חמש שנים ויחיד לאבותי, ובראותי כל התכונה הנפלאה התעוררה נפשי לדעת מה זאת. וארבה לשאול את אמי ואעתיר לה להגיד לי פשר דבר. אבל היא דחתני באחת, כי כל זאת יגיד לי אבי בשבתו עמנו אל השלחן. עד כה וכה שב אבי מבית הכנסת ויבוא החדרה ויקרא “יום טוב!” ואנכי רצתי לקראתו ואחבקהו. וישק לי אבי וישם ידיו על ראשי ויברכני כדרכו. אז פנה אל אמי ויאמר:

“התפארי עלי רעיתי, כי הנה הבאתי לך תשורה נאה לחגנו!”.

“ומה תתן ומה תוסיף לי, בעלי הטוב, ולי יש כל! – ענתה אמי בנעם קולה – כן יחיינו ה' למועדי קדש האחרים, הבאים לטובה ולישועה ולנחמה עלינו ועל כל אחינו בני ישראל באשר הם שם!”

“ובכל זאת הלא תשמחי על המתנה היפה אשר הבאתי לך מבית התפלה, כי אותה הלא תבקשי זה כמה!” – אמר אבי במאור פניו.

אמי עמדה ותחשוב מחשבות, כי לא זכרה מה הדבר אשר בקשה ואשר הובא לה עתה ממקום הקדש.

“לשוא תחשבי, תמתי, כי לא תדעי. לכן דעי נא כי הנה בת הבאתי לך, אשר תאהבי אותה כפרי בטנך! היום הובאו ילדים מעיר מיץ, יתומים אשר הרגו אבותיהם על קדשת שם אלהינו, ואשר המילטום פליטי אחינו בהעלמם מעיני הרוצחים מבקשי נפשם. כולם עמדו לפני פתח בית הכנסת ויבקשו אוכל מאת אנשי קהלתנו, בשובם ללכת איש אל ביתו ומשפחתו. כל אשר תשיג ידו לקח עמו ילד אחד מהאומללים האלה אליו. ובהביטי עליהם נמשכו עיני ולבבי אחרי נערה קטנה אשר לקחה לבי במראה הנעים. אז זכרתי כי לבת כזאת התפללנו זה כמה – ואקחנה עמי ואביאנה אלינו, לגדלה כבת לנו, אם יהיה ה' בעזרנו. ידעתי כי יהי הדבר לרצון לך, כי הלא אשה טובה את. ומה ינעם לי עתה לקרוא את ההגדה, בקימי את המאמר “כל דכפין ייתי ויכול” לא רק בדבור שפתים כי גם במעשה”.

“ואיה הילדה?” – שאלה אמי ורחמיה נכרו על פניה.

“הנה היא במבוא ביתנו, שם הצגתיה לחכות עד אשר אקדמך בדברי”, – ענה אבי ופתח את הדלת ויקרא: “בואי בתי!”

בעד הדלת צעדה ילדה קטנה כבת שבע שנים. פניה יפים מאד ומפיקים עצבת. תנועותיה נעימות ומעידות כי מוצאה מנכבדי עם והוריה גדלוה למישרים. שערותיה פרועות ושלמותיה עליה בלי סדרים, והיא באה הביתה במורך לב ובכובד ראש; אך אבי ואמי אספוה ויקראו אליה: “בואי, בואי, ילדה, קרבי נא אלינו והיי כילידת בית!”

ואמי הציגה כסא גבוה על יד המושב הערוך לי, ותושיבנה עליו בחמלה רבה ותשם לפניה מערכת כלי אוכל ומשתה, עם כל נפשות ביתה.

הבטתי אל האחות הקטנה אשר הושיבו אבותי על ידי, ורחמי נכמרו עליה מאד.

“הידעת קרוא עברית?” – שאל אבי אותה בשבתו אל השלחן.

“כן, גם פרוש המלות אדע”.

“טוב מאד! – אמר אבי – וממי למדת זאת?”

“מאבי, זכרו לברכה! לי היה אב טוב ונעים – גם אם אהובה וחביבה” –

ובדברה כסתה פניה בכפות ידיה ותבך חרש.

כולנו התרגשנו ועינינו מלאו דמעה, כי נגע המראה עד הנפש.

“ומה שמך” – שאל אבי בהרימה ראשה אחרי רגע.

“שרה שמי”, – ענתה הילדה.

“ומי היו אבותיך?”

“אבי היה צורף זהב ושמו אוריאל, ושם אמי אסתר”.

אבי לא יסף עוד לשאול, לבלתי העציבה, ויחל לסדר את הפסח כחוק. הילדה קראה את ההגדה בשפה ברורה ובנעימה. ואנכי הבטתי פעם אל אבי ופעם אל אחותי החדשה, ואתבונן אל כל המנהגים ויהיו לפלא בעיני. ויהי כאשר כלינו לקרוא הוסר הטס על כל קערותיו מעל השלחן, ותחתיו הובא משתה הערב. ויהי בעת האוכל ואפן אל אבי ואמר:

“אבי! מה כל התכונה הזאת והסדר הזה? הן שאלתי את אמי ותאמר לי כי אתה תענני ותגיד לי פשר דבר – הגידה נא לי איפוא, אבי!”

"גם בלעדי תשאל, עלי ללמדך חוקינו, כי כן צונו ה' אלהינו לאמר: “והיה כי יאמרו אליכם בניכם: “מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם: זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי ישראל במצרים, בנגפו את המצרים, ואת בתינו הציל”. לכן דע לך, בני אהובי! החג הזה יזכירנו כי עבדים היו אבותינו בארץ מצרים. שם העבידום בפרך עד כי קצרה רוחם, ויזעקו אל ה' בצר להם, ויחמול ה' עליהם ויגאלם בלילה הזה ויוציאם באתות ובמופתים אשר עשה לעיניהם. אבל לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש, ברוך הוא! כי עיני ה' אלהינו גם עלינו, לגאלנו מכל רע ולהצילנו מיד כל הקמים עלינו לבלענו”.

“ולמה זה נתן את אבי ואמי להרג ואת כל עדתנו למות ולהרצח ביד נוסעי-הצלב הרעים והאכזרים?” – שאלה שרה לתֻמה.

“בתי! – ענה אבי – לא לנו לחקור דרך ה' ואחרי מעשיו לבקר, כי הוא עון פלילי. עלינו רק להכיר גדלו ואמונתו ולהכיר כי “את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה”. “יקר בעיני ה' המותה לחסידיו”, אך “הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט”. אל נכון רבה חטאת עמנו לפני ה‘, על כן יסר יסרנו וימוגנו ביד עונינו. ובכל זאת נקוה לו, כי עוד ישוב יאיר פניו אלינו ויחננו כרוב חסדיו. כי אמנם רבות רעות מצאונו מאז ועד הנה, ובכלן עמדנו בנסיון ובאמונתנו נשארנו לנס עמים כיום הזה. הן כל דברי ימינו כתובים בדמנו, וכל איש יהודי הנושא וסובל צרות ומכאובים באשר הוא יהודי, הנהו מקדש את ה’ ברבים וקדוש יאָמר לו!”.

בדברים האלה התרגש אבי ויאָנק דם, וימח דמעה מעל פניו.

“כי אישי יקירי! – קראה אמי – שים נא מרגוע לנפשך! הלא חג לנו עתה, ועת לשמוח בחסד עליון ולא להתעצב במרי שיח. שית לבך לילדים, לבאר להם פרשת החג, ואל תשעה בדברי עצב!”.

"צדקת ממני, רעיתי הטובה! כי אמנם מקרי הימים האלה עכרוני לבלי חק. אך נשובה לדברינו – ובדברו קם ויעמוד על רגליו ויקח את טס הקערות וישיבהו אל השלחן ויפן אלי ויאמר:

“עתה הסכת ושמע, בני! הנה המצה הזו אשר נאכל היא לנו לזכרון עגות המצות אשר אפו אבותינו בחפזון בצאתם ממצרים, בנשוא העם את בצקו טרם יחמץ, כי לא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם”.

“אבי, מנוחתו עדן, הוסיף לי על זה עוד כַּונה אחת” – אמרה שרה.

“ואיזו היא?” – שאל אבי בהביטו אליה באהבה רבה.

“הוא הואיל באר לי, כי המצה, השמורה מכל מחמצת, היא סמל הענוה והתֹּם, אשר לא יתנו ללב העברי להתבוצץ בגאוה ובתאוה, הדומות ל”שאור שבעיסה".

“מזה אראה כי חכם אביך ולבו הבין דעת; אבל הכונה הזאת עמוקה מתבונת ילד בן חמש שנים, אשר אך זה מעט החל ללמוד מקרא” – ענה אבי אותה, ובלבו התפלא על חכמתה והשָׂגתה. ואחר כן השיב פניו אלי ויוסף לאמר:

“הנה חתיכת בשר צלוי – לזכר קרבן הפסח, שה לבית אבות, אשר אכלו את הבשר צלי אש. המרור הזה יזכירנו את צרות אבותינו במצרים, ששם שבעו במרורים בהתענגם תחת ידי אדונים קשים. החרסת הזאת אשר מראֶהָ כטיט חוצות, יזכירנו את עמלם הקשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה אשר עבדו בפרך. מי המלח יזכירנו ברית מלח, ברית עולם אשר כרת ה' עם אבותינו לדור ודור. הביצה הצלויה רומזת על הגלגל החוזר בעולם וכי אין דבר קים ועומד בחיינו, והכרפס – בו צפונה כַּונה נפלאה! כי הנה הירק הקטן הזה נפלא בכח הצומח אשר לו, כי בעצם היום אשר יכרתו מעליו עליו, ישוב יצמיח ויעלה אחרים תחתיהם. דמיונו כעמנו הקטן והדל, אשר אם יכרת ועוד יחליף, – כי גזעו חי וקים לעולם. הנה זאת פרשת כל הדברים אשר אתה רואה לפניך, הבן יקיר לי, ויותר מזה תלמוד לדעת ולהבין כאשר תגדל”.

ומה הכר הרך אשר על משענתך השמאלית?".

“זה לנו מנהג אשר מוצאו מארץ קדם, ארץ מולדתנו מלפנים. שם מנהג השרים והחוֹרים לשבת במרחביה ולהסב על צד שמאלם מדי אעלם. והמנהג טוב לכל – כי בזה יקל להקבה לעַכל את המאכלים. וכן אנחנו עושים בלילה הזה, למען דעת כי כבני חורים נֵחשב עתה בעינינו גם אנו, בבטחנו בחסד אלהים, כי כאשר הטיב עם אבותינו ויגאלם כרוב חסדו, כן יחיש לגאול גם אותנו, וכן ישיש עלינו להשיבנו בשלום ולהושיבנו לבטח בארץ קדשנו ותפארתנו, הנמצאה מעבר לירדן, מזרחה שמש”.

כתום סדור הפסח הוּשרה שירת דודים, שיר אהבים בין אלהי מרום וכנסת ישראל אשר בחר לסגֻלתו, הוא שיר “הגאולה” ⁴² לנשיא משוררינו ר' שלמה בן גבירול הספרדי, אשר שירי קדשו קבל אבי מאת יצחק אביו, שהיה חבר ומודע למשורר האלהי הזה, בהיותם יחד בבית ר' שמואל הנגיד. הוא השיר בן ארבעה בתים המתחיל במלות

"שְׁבִיָּה עֲנִיָּה בְאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

לְקוּחָה לְאָמָה, לְאָמָה מִצְרִיָּה".

אשר בראש כל בית נמצאה אחת מאותיות שמו. אך בימי החג נהג אבי לשיר רק את הבית הראשון והאחרון, לבלתי הפיר שמחת החג בדברי העצב אשר בשני הבתים התיכונים. וכן היה דרכו: את הבית הראשון למד אותי לשיר לבדי, ואת האחרון, המשמיע דברי נחמה על אֹדות הגאולה העתידה, שרו כלם במקהֵלה, גם הוא, גם אמי, גם האורחים הקרואים אל שלחננו. ולבל יהיה השיר בפי כמצות אנשים מלֻמדה, באר לי את הדברים וישימם בפי וישננם לי עד כי ידעתי אותם היטב. והנעימה⁴³ היתה מַתאֶמת עם תכן הדברים עד להפליא, וטעמה נעים מאד ולוקח נפשות. ושרה אחותי החדשה שמעה אותי מנעים זמרות בלשוננו הקדושה, ותכל נפשה ללמוד את השירה הזאת. ואבי בחן את קולה, והנה הוא נעים ונחמד כקול הזמיר בעת האביב! ויתענג למשמע אזנו, ויברכנה ויאמר לה, כי ביום מחר ילמדנה את דברי השיר ונעימתו, ובסדר השני תשמיע קולה עמי יחד.

---

ביום השני השכים אבי וילך אל בית הכנסת, ויקח גם אותי עמו. תפלת השחר נגמרה, ויוציאו את ספר התורה ויקראו בו פרשת החג כמשפט. אחרי הקריאה עלה אבי על הבימה וידרוש דרשה מעניני היום, ויזכור את מקרי העת הזאת והשעות הרעות המתרגשות לבוא, ויאמץ לבב כל שומעיו, להיות נכונים בכל עת, למסור נפשותם על אמונת אבותינו וקדושת שם אלהינו. עודנו עומד ודורש ומלהיב הלבבות באש דת, והנה קם שאון בהיכל ה' – כי אחר מעבדי אלברנדוס, בישוף וירמיזא, בא, ודבר לו אל רב העדה. ואבי הפסיק דרשתו וירד אל העבד, לדעת מה בפיהו. ויגד לו העבד בשם אדוניו, כי הנה יצאו נוסעי-הצלב מעיר מיץ, והם מתעתדים לעלות כשאה על קהלות היהודים אשר על הנהר רינוס. ועל כן נחוץ להיהודים יושבי וירמיזא למלט נפשם והונם אל ארמון הבישוף, ששם יפנה להם מקום והוא יהיה להם מחסה ועֹז. כשמוע העם את הדברים האלה ויחרדו חרדה גדולה, וימהרו ויצאו דחופים ומבֹהלים מבית הכנסת וירוצו איש אל ביתו, להציל נפשות משפחתו וכל אשר לו. עד מהרה נקבצו באו כל קהל עדתנו על הככר אשר לפני בית הכנסת, המון רב מאד, זקנים וזקנות, אנשים ונשים, בחורים ובתולות, ילדים וילדות, עוללים ויונקי שדים – כלם נדחקו יחדו בבהלה ומגור, הנשים געו בבכיה, והילדים שאגו בקול, ותהי המהֻמה רבה מאד. ואבי התאמץ לנחמם ולדבר על לב כלם, להפקיד עתותיהם ביד ה' ולהכין נפשם אל כל אשר יטול עליהם. כעבור המהֻמה הראשונה צוה אבי להוציא את ספרי התורה מארון הקדש ולקחתם אתם. ספר אחד שם על זרוע ימינו ויתר הספרים חלק בין ראשי העדה, יקירי קרת. וכן החל מסע הקהלה אל ארמון הבישוף, ואבי הולך לפניהם, ובהגיענו שמה הביאנו הבישוף אל החדרים הגדולים והמרֻוחים אשר פנה למעננו בארמונו, בקומה השניה.

בבהלה וחרדה עברו עלינו ימי החג, והארמון סגור ומסֻגר, והצר הצורר עודנו מתמהמה בסביבות העיר מיץ ומכלה את שארית ישראל, אשר נפוצו מפניו כעדרי צאן מפני זאבי ערב. בתשיעי לחדש השני הגיעה השמועה כי הפוחזים עלו במתי מעט על העיר אשפירה ⁴⁴ביום השבת, ויתפשו עשרה אנשים מנכבדי העיר ויסחבום אל בית הכניסה ויפילו עליהם אימים להמיר דתם, אבל הם החזיקו באמונתם ויחדו נהרגו על קדושת שם אלהינו. ואשה אחת אשר נפלה בידיהם שלחה יד בנפשה ותבחר מות מחיים ⁴⁵. ושאר היהודים נקהלו ויעמדו על נפשם, והבישוף יוהנסין היה בחילו עזר למו, ויעש משפטים בצוררי עמנו אשר נפלו בידו. והפוחזים חתו נבהלו ויעלו מעל העיר.הדבר הזה עודד לבבנו כמעט, ורבים מאחינו עזבו את הארמון וישובו למקומתם העירה.

כן עברו עלינו עוד שבועות שנים ונפשותינו נעות ומרחפות בין תקוה ופחד. ופתאם לפתע באשמרת הבקר ⁴⁶ הקיצונו בחרדה משנתנו לקול רעש גדול, קול הקריאה הנוראה "דיוֹס לוֹ בוּלט! דיוֹס לוֹ בוּלט! ". השקפנו בעד החלונות והנה המון רב למאד הולך וקרב אל העיר, בהם רוכבים ורגלים יחד, אנשים ונשים וטף, חמושים בחרבות, ברמחים, בקרדמות, בקלשונות, בבולי עץ ובאבני השדה, איש כאשר השיגה ידו. רובם הולכי יחף, לבושי סחבות מגֹאלות בדמים, ומהם עוטפי יריעות משי ירקרק או אדמדם ברקמת זהב וכסף – הן פרֹכות המסך אשר שדדו מארונות הקדש בבתי ה'. כלם עדת פראים, שכּורי יין וחמה, ולפניהם כמריהם נושאי דגליהם וצלמי קדשיהם, המתימרים בשם כבוד האמונה, לשום מעטה צדק על רֹע מעלליהם.

אחינו אשר נשארו בעיר נסו בראשונה לעמוד על נפשם. אבל האויבים חזקו מהם במספרם הרב והעצום, ובראותם כי צר כחם לעמוד מפניהם, התחזקו באמונתם וישחטו איש את אחיו ואיש את קרבו, הנשים שחטו את ילדיהן והחתנים את כלותיהם, ואשר לא מצאו ידים לשלוח בנפשם הקריבו חיתם לצוררים הממיתים, בקראם יחדו קול אחד: “שמע ישראל! ה' אלהינו, ה' אחד!”. וכאשר תמו אחינו ואחיותינו לגוע, שלחו האויבים ידם בבתינו ויבֹזו את כל אשר מצאו, ויציגום ככלי ריק, ויהרסום בחמה. גם כלו חמתם בספרי התורה אשר נמצאו בבתי התפלה האחרים, ויחללום ויקרעום ויתעללו בם וירמסום ברגליהם ויבוססום בבצות הדמים אשר שפכו ידיהם.

שבוע תמים התהוללו הפוחזים בעיר ההרס כסבאם סבואים ובהתגוללם בקיאם על חרבותינו. ויהי לשבעת הימים ⁴⁷, ויפנו הצוררים בכל שאונם אל ארמון הבישוף, ויקיפוהו מסביב וידפקו על דלתות השער בקול קריאתם הנוראה. וימהר הבישוף ויצא אל היציע אשר בקומה העליונה ויפן אל ההמון וישאל: “מה חפצכם פה?”.

“חפצנו ביהודים הנחבאים עמך. הוציאם אלינו ונדעם!”.

“ומה עשו לכם כי אתם עולים עליהם לכלותם?”.

“הם שפכו את דמי משיחנו, והננו לקחת נקמתו מהם!”.

“משיחנו סלח לכל אויביו בהערותו למות נפשו, ולא לכם להיות גואלי דמו ולעשות משפטו ודינו!”.

“אנחנו לא באנו הלֹם לקחת תורה מפיך, כי אם לעשות זבח בעם חרמנו. ועתה צַוה לפתוח את השער, ואם לא – ונדעה!”.

בדברים האלה החלו להכות בקרדמותיהם על השער בכל מאמצי כח.

“ומה תאמרו אם יֵאותו כלם לבוא בבריתנו ולהיות כמונו?” – שאל הבישוף אחרי חשבו מחשבות.

“אם כזאת יעשו והיתה נפשם להם לשלל!”.

“הבה, אלכה ואציע לפניהם עצתי. ואתם השקטו ואל תחפזו עד שובי מהם אליכם!”.

“אבל מהרה ועשה כדבריך, כי אין את נפשנו לחכות עד בוש”.

אז בא הבישוף בחדרינו ויפן אלינו בדברים רכים אשר יצאו מפיהו באנחות לבב דוי לאמר:

“צר לי מאד, ידידי! לא אוכל להגן עליכם בלתי אם כאשר תקבלו את הדת הנוצרית. שימו זאת אל לבכם ושמעו לעצתי! אך אל נא תתמהמהו, כי ההמון הולך וסוער”.

“לא נאבה ולא נשמע!” – ענו כלם פה אחד.

"תנה לנו שתי שעות ונחשבה דרכנו! – בקשהו אבי.

“רבנו!” – קראו כלם וישתוממו מאד.

“אנכי יודע את אשר אדבר!” – ענה אבי בקול אמיץ. וישב ויפן אל הבישוף ויביע שאלתו שנית.

“אנכי אנסה דבר אל ההמון, אולי יאבה לחכות עד העת אשר דברת” – ענה הבישוף וישב ויצא אל היציע ויקרא:

“היהודים נאוֹתוּ לנו; אך בטרם אכניסם בבריתנו עלי להוּרותם ראשית דעת ולהכין לבבם לדתנו. על כן חַכו לי שתי שעות והיו לנו!”.

הכהן הגדול כחש להם, בחפצו לתת לאבי את שאלתו, וההמון נרצה לו, וירבץ על מקומו מסביב לארמון.

SPLIT_

כמעט יצא הבישוף מחדרנו, ואבי מהר ויסגור דלתים במנעול ובריח, ויאסוף את כל העדה סביביו ויקרא לאמר:

“שמעוני אחי וישמע אלינו אלהים! לא ממרך לב או מרפיון אמונה בקשתי להעלות לנו ארוכה, כי אם למצוא עת ולקחת לנו מועד להכין נפשנו למות בעד אלהינו ודתנו. וראשית דבר אעשה חובתי כיאות לרועה עדתו. בספר קדשנו כתוב לאמר: “כי תצא למלחמה על אויביך… ונגש הכהן ודבר אל העם ויאמר אליהם! שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה… אל ירך לבבכם!…ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישֹׁב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו” ⁴⁸. הנה גם אנחנו קרבים עתה למלחמה, מלחמת היצר הטוב עם היצר הרע, והנני קורא אליכם בשם ה' אלהינו: מי האיש אשר לא ימצא עז בלבבו לעזוב חיי שעה מפני חיי עולם, יעזבנו נא וילך לו אל אשר ישאהו רוחו – כי אין חפץ לה' בקרבן אשר לא יובא בלב תמים, ולא בקרובים כאלה יִקָדֵש! אבל מי האיש הנכון בכל לבבו להקריב נפשו קרבן לה', ישא ידיו קדש לאלהינו שבשמים ויקרא בקול: בידך אפקיד רוחי!”

" בידך אפקיד רוחי!" – קרא כל אחד מהעדה, בנשאם יחדו כפיהם השמימה.

אז הוציא אבי מכנף מעילו מאכלת-שחיטה, ארוכה וחדה, ויקרא ברגש לאמר:

“אחינו בני ישראל, זרע קדֹש, צאצאי אברהם אבינו, אשר כבש את רחמיו מבנו יחידו לשחטהו ולהקריבהו לעולה לפני ה‘! אשריכם אחי! מה טוב חלקכם ומה נעים גורלכם ומה יפה ירושתכם! הפעם יכבדו בכם אבותינו, וכל קדושינו יאספוכם בשמחה אליהם. אבל שמעו נא ידידי אלהי עליון! אם באמת ובתמים יש את נפשנו לבוא בסוד קדושים, עלינו להטהר בראשונה מכל חטאתינו לפני ה’. לכן יזכור נא כל אחד מכם וישיב אל לבו: אם יש פה איש אשר עשה לרעהו עול או עצבו מימיו, יפיסהו הפעם ויבקש סליחתו, ונרצה לו רעהו ויכפר לו. ובדבר הזה אחל אנכי: מי בכם אשר פגעתי בכבודו או הפסדתי ממונו ברב או במעט, בצדיה או בבלי דעת, – הנני תוהה ומתחרט על זה בפני קהל ועדה ומבקש סליחתו. וכן גם סולח אני בלבב שלם לכל אלה אשר עצבוני בחיי!”.

וכל העדה נשאו את קולם ויבכו בכי גדול ויקראו:

“לא, מורנו ורבנו! מעודך לא פגעת באיש מאתנו ולא הפסדתנו שלא בצדק, כי רועה נאמן היית לעדתך. עדים אנחנו כלנו על זה ברגעי חיינו האחרונים!”.

“עד ה' ביני וביניכם!” – קרא אבי ועור פניו קרן באור ה' אשר עליו זרח.

“ה' אלהינו עד בנו!” – ענתה כל העדה.

אז נפלו כלם איש על צוארי רעהו ויבכו ויתחננו איש אל אחיו בדמעות שליש לסלוח ולמחול זה לזה. וקול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, מרגשת לב וקרב. וכבכותם דַים התעודד אבי ויאמר:

“הנה עשינו חובתנו כדברים שבין אדם לרעהו, עתה נבואה חשבון בדברים שבינינו לבין אבינו שבשמים! אנכי אקרא את הודוּי של יום הכפורים, וכל הנמצאים בזה, מאיש ועד אשה, למגדול ועד קטן, ישנו אחרי בדממה ובכונה עצומה ובהכנעה רבה לפני ה' אלהינו!”.

"ואבי החל להתוַדות, וכל העדה ענו אחריו בבכית חאש ובהשתפכות הנפש לפני ה'. –

“ועתה התאמצו, אחי ואחיותי, וחזקו לבבכם באמונתנו ברגע האחרון! – קרא אבי בכלותם לקרוא אחריו את הוידוי הגדול – אשריכם, כי בחרתם בטוב, בהמירכם חיי הזמן בחיי הנצח, בעזבכם עמק עכור ללכת באור ה‘! “העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא – אמרו חכמינו בקדשם – התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין!” ⁴⁹. ועתה אחוכם שמעו לי! בטרם נשיב אל אֵל רוחנו, נתקדש בקריאת “שמע” – והיתה הקריאה הזאת בנו לעדה, כי הננו מוסרים נפשנו על קדשת אמונתנו בה’ אלהינו. אחר כן ישחט כל אחד את אשתו וילדיו, ואז נפילה גורלות מי מאתנו ישחט את רעהו ראשונה, והאחרון אשר ישאר לבדו ישלח יד בנפשו. הטוב הדבר בעיניכם?”.

“טוב הדבר ועצתך ישרה מאד!”.

"אנכי אחל סדר השחיטה ראשונה, – אחל בבן יקיר לי, – ילד שעשעי! – אמר אבי בהשפל קולו כאב מארץ, ולבנת פניו וחרדת שפתיו נתנו עדיהן על רגשת לבבו.

“לא, מורנו ורבנו! – קראו כלם – אל נא תהיה אתה המתחיל בתוכנו, פן תשוח עליך נפשך ותקצר רוחך – ומי איפוא יעמוד לנו להכין לבנו ולאמץ רוחנו ברגע האחרון כי יבוא? לכן טוב כי תקריב אתה קרבנך לאחרונה!”.

“לו יהי כדבריכם!” – נעתר אבי להם, ויחל לקרוא בכונה את יסוד אמונת ישראל, וישא קולו לאמר:

“שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!”.

וכל הנמצאים עמו קראו אחריו את הדברים בקול חזק ובלב נכון. אחרי כן אסף איש איש את נפשות ביתו סביביו, ובטרם יחלו האבות את פעלם הנורא, פנה אבי אל כל הילדים, וישאלם לאמר:

“צאן קדשים! היש את נפשכם למות בשם ה' כאשר לבני ישראל יאתה?”.

וקולות דקים כחלילים ענו מכל עבר ופנה, קולות הילדים התמימים, בהשיבם פה אחד:

“יש ויש!”.

“אולי עוד יש פה איש, אשר לבבו לא כן יחשוב, יעזבנו וילך לו!”.

אבל איש לא עזב מקומו, כי לא נמצא כזה בתוכנו. אז לקח אבי את המאכלת וימסרנה ליד ראש הקהלה, בקראו דברי נעים זמרות ישראל:

“כִּי עָלֶיךָ הֹרָגְנוּ כָל-הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה!”.

והילדים פשטו את צואריהם ויסָפו דוּמם בידי אבותיהם. ויפחו נפשם באין פוצה פה ומתאונן. וכן עברה מאכלת הדמים מיד ליד עד כי לא נשארו עוד בלתי אם אבותי ושרה ואנכי.

למראה המתים הרבים סביבנו פרש אבי כפיו ויקרא:

“גופות קדושות, תהי נא מיתתכן כפרה על עונות כל בית ישראל ותהיינה נפשותיכן צרורות בצרור החיים! נשמות זכות וטהורות, צאתכן לשלום ועליַתכן לשלום ובואכן לשלום למעון השלום! ויהי נעם ה' עלינו ומעשה ידינו כונה עלינו ומעשה ידינו כוננהו!”.

אז פנה אלי ויאמר:

עתה, בני האהוב, הנני אליך! הביטה וראה חבריך, הילדים התמימים האלה, אשר מסרו נפשם בשמחה על קדשת אלהינו – היה תמים גם אתה והשיבה אל אֵל רוחך כמוהם!".

“כן אעשה אשר דברת, אבי!” – השיבותי בפשטי צוארי אל מול המאכלת אשר בידו.

“אנא בעלי, הואילה נא ברחמיך לשחוט אותי ראשונה, ואל אראה במות הילד!” – התחננה אמי אליו.

האב נאות לה. ותקרב אמי אלי ותחבקני ותשקני ותברכני, ואחר כרעה ותקרא בלב אמיץ:

“בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָ אוֹתִי ה' אֵל אֶמֱת!”⁵⁰;

ותפשוט צוארה לשחיטה - - -

ואבי הואיל לפנות אלי ולשחטני אחריה, והנה נגשה הילדה שרה ותחנן קולה ותאמר:

“אנא רבי! יהי נא חסדך עמדי לשחטני לפניו, פן תרף ידך אחרי בצעך מעשיך בבנך יחידך אשר אהבת, ולא ימָצא עוד איש אשר יחמול עלי לאסוף גם חיי עם אלה אשר לפנינו”.

"הוי ילדה נעימה ואֻמללה! " – אמר אבי במחותו דמעה מעל פניו – גם אַת תבקשי מות מידי! העל זאת באת בצל קורתי? "

“לבי לא יכני על בואי בצל קורתך – השיבה בשחוק נעים על שפתיה הקטנות – כי טוב לי למות בידי רב ומורה בעמי, ממוּת בידי בני עולה, הזרים האכזרים!”.

ובדברה פשטה צוארה הלבן – ועליצות קדש נראתה בעיניה הקמות בצאת נפשה. ואבי קרא עליה:

“גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה את מזבחך, ה'!” ⁵¹.

לאחרונה כרע אבי לפני, וירם את המאכלת ביד רועדת, ועיניו החשכות דלו למרום, בקראו בקול פחדים: “חזקני נא ואמצני אלהי אברהם אבינו!”, ויתחזק וישם את המאכלת על צוארי. אבל – רגשות לב האב גברו על נדבת פיהו – וקול פרוע ומוזר פרץ פתאם מקירות לבו ויפול ארצה ויתעלף! ואנכי קראתי, שאגתי אליו, עוררתיו, הניעותיו, אבל לשוא – כי לא נותרה בו נשמה! ומה לעשות עתה? קנא קנאתי מאד בכל חברי השוכבים במנוחה סביבותי. נסיתי להרים את המאכלת, אשר נפלה מיד אבי, ולקחת את נפשי בידי, אבל לא יכלתי – כי לא עצרה אבי, ולקחת את נפשי בידי, אבל לא יכלתי – כי לא עצרה היד הקטנה כח לעשות זאת. הבטתי סביבי והנה חלון פתוח לנגד עיני. זכרתי כי מקומנו בקומה השנית אשר לבנין הזה. עד ארגיעה חשבתי – עשיתי, ואסיע אחד הכסאות אל החלון, ואטַפס ואעל עליו – ואתנפל ממרומיו אל ארץ תחתית.

SPLIT_

כאשר שבה אלי רוחי, ראיתי והנה אני בחדר גדול ויפה, ולנגד עיני צלם דמות אדם על צלב גדול העומד על כּן גבוה ונשען אל הקיר אשר ממולי, ולשני עבריו תמונות קדושי הקתולים. השתוממתי למראה עיני ואחשבה לדעת ולהבין, מה לי ולמקום הזר הזה ואיך באתי הנה. זכרון יום אתמול היה בעיני כחלום רע ולא האמנתי כי הדברים כן נקרו ויאתיו כאשר יתעני כח הדמיון לחשוב. ותהי ראשית פעלי לעשות את אשר הסכנתי מעודי בהקיצי משנתי, וארים קולי ואקרא: “אמי!”.

והנה בא איש זר אל חדר משכבי, ויקרב אל מטתי וישאלני בידידות: "מה חפצך, בן אהוב? ".

התבוננתי אל האיש הזר והנה הוא כבן חמשים שנה. שער ראשו וזקנו האדום ופניו המלאים אבעבועות העירו בי געל נפש.

"לא בן אני לך, כי זר הנך לי – אמרתי, בהסבי פני ממנו – אבל איה אבי ואמי? איפוא הם? ".

“היום הזה אתחשב לאב לך – ענני בידידות כבראשונה – כי גאלתי משחת חייך. כאשר נפלת אתמול מגֹבה הארמון, נתפשת בידי אחד נוסעי-הצלב, ובראותו כי מילדי היהודים אתה, התיעץ עם עדת חבריו, אם להשאירך בחיים או להמיתך ככל בני העם הזה. והנה עברתי על פניהם, ואראה אותך ותמצא חן בעיני, כי אמנם נער יפה אתה. ואעתר להם לתתך לי, ויהי כן. ואקחך על זרועותי ואטבול אותך במי קדשנו ואנצרך ואשים שמי עליך ואהי לך לאב. השיבה זאת אל לבך, בני אהובי, וחכם! אם תכירני לאב ותהי לי לבן מקשיב, ארחמך ואאהבך כאב את בנו ירצה, ואם לא – והלכתי גם אני עמך בקרי, והייתי לך לאדון קשה”.

אבל איה אבי הראשון?".

“הוא חולה אָנוש ובאשר שכב לא יוסיף עוד לקום”.

שמעתי ואבך מרה.

והאיש הוציא מכיסו צלב קטן, מעשה ידי אמן, ויתנהו לי ויאמר:

“השקטה נא, אהובי; הא לך דבר יפה מאד לשעשע נפשך! קחה ושקה לו, בני, כי זה צלם אלהינו, אותו תאהב ובו תדבק מעתה ועד עולם”.

ואנכי מאנתי לקחת.

“לא! – עניתי – אבי אמר לי תמיד כי אלהינו יושב שמים ואין לו דמות הגוף”.

“השמר לך ואל תוסף דבר עוד כזאת, פן תעלה חמתי ואיסרך קשה!”.

אחרי רגע שב אפו ממני, וישב ויאמר לי בלשון רכה:

“השיבה אל לבך וחכם, קריסטוף אהובי, לטוב לך כל הימים!”.

“לא קריסטוף שמי כי אם יוסף!”.

“השם יוסף לא יזָכר ולא יפקד עוד, כי בהנצרך קראנו לך קריסטוף, ושמך זה לא ישנה עוד! ועתה רד לך בני ממטתך ולכה עמדי להתפלל!”.

קמתי ממשכבי ואלבש את בגדי, ואבי החדש היה עזר לי. רק אחד מבגדי בקשתי ולא מצאתי, הוא – הארבע-כנפות.כאשר הגדתי להאיש מה אבקש, ענה ואמר לי, כי הבגד הזה נשרף אתמול באש, כי לא יצלח לי עוד לשאתו. אחר כן טבל אצבעותיו בכלי מים אשר על יד הקיר, ויזרוק עלי מעלה ומטה ימינה ושמאלה, לאות השתי והערב, ויקרא לפני תפלה “פטר-נוסטיר” ⁵², ואנכי נדרשתי לשנות אחריו מלה במלה.

“הנה כן, אהובי, ישרת בעיני – אמר בהאירו אלי פנים – ומעתה היֵה תמיד ילד תמים ומקשיב, אז ייטב לך באהבתי אותך מאד”.

קול הפעמונים נשמע לשעת הצהרים, ואבי החדש הוליכני אל השלחן. כאשר הושיבני על מקומי, העברתי ידי על ראשי, והנה הוא מגֻלה! ואחיש ואקום ללכת החדרה.

“אנה פניך מועדות?” – שאלני אבי החדש.

“לבקש כפתי לכסות את ראשי”.

“ולמה לך זאת?”.

“אבי הורני כי אסור לשבת אל שלחן ה' בראש גלוי”.

הוי, הוי! – קרא האיש ויעוה פניו – הנני רואה כי רב עמל וכעש אשבע עד אשר יעלה בידי להסיר אולת דרכי היהודים מלבבך. ועתה שמעה ודעה לך: כל אשר לא אאסור אנכי עליך, הרי זה מוּתר לך ואין בו חטא".

אחר כן קרא לפני אחת התפלות הערוכות על שפתיו, ואנכי שניתי אחריו, אז הושמה לפנינו ארוחת הצהרים.

בשבתי אל השלחן הבטתי אל כל עבר ופנה, והנה אין כל נפש חיה לנגד עיני, בלתי אם האיש ואשתו הזקנה. ואשאל פיהו:

“איה ילדיך וצאצאיך?”.

“אין לנו בן או בת חוץ ממך. ומה טוב חלקך בחיים בהאספך אל ביתנו! הן אנכי עשיר בעמי; לי יש בתים ושדות וכרמים וגם כסף וזהב רב, אבל אין לי בן אשר יירש את כל הוני אחרי. והיה כי תלך בדרך ישרה, והאזנת למצותי ושמרת כל חקי – והיית אתה היורש האחד לי. לכן חכם בני ושים אמרי בלבבך, ואל תהבל עוד כבני העם אשר עליו נחשבת לפנים, אשר עצמו עיניהם מראות אור, ויתעקשו להחזיק בדתם ובגללה חרפו נפשם למות. ולמה זה הבל יהבלו? ומה טוב לך כי התנצרת! כי הנה נעשית בן חורים כאחד מאתנו. והיה כאשר תגדל ומצאת לפניך עולם מלא; בו תמצא חיים ושלום וכבוד. בכל אשר תחפוץ תעסוק בלי מעצור, ואל כל אשר תאבה תלך לבטח באין מכלים דבר, ואת כל אשר תתאוה נפשך לאכול, אותו תאכל לשָׁבעה, ושמחת בחייך והתענגת על כל טוב אשר תמצא נכון לפניך”

“נפשי כלתה לראות את אבי!” – אמרתי מבלי משים לב אל כל דבריו.

“אך זה ענין רע! – קרא האיש וירקע ברגליו – היהודים עם קשה עורף! אם תכתוש את היהודי במכתש, לא תסור יהדוּתו ממנו!”.

"אנכי לא אקשה ערף וכל אשר תצוה עלי אעשה. אבל חנני נא ותנני לראות את אבי אך פעם אחת, פעם אחת ולא יותר! – התחננתי אליו בדמעות שליש.

“טוב הדבר, הנני לעשות בקשתך. אחרי המשתה אנהגך אביאך אליו. אז אראה אם תשמור מוצא שפתיך ותקשיב לכל אמרי”.

הדברים האלה הרגיעוני, ואחרי כלותו לאכול מלא האיש את דברו, ויקחני ויוליכני עמו. הלכנו דרך רבע היהודים, השמם כמהפכת זרים. כל הדלתות שבורות, כל החלונות מנֻפצים, ובכל המקום הָשלך הס, אין קול ואין קשב. ומה נורא מראה החוצות והרחובות! ימים אחדים היה גשם על הארץ, והאדמה נמלאה רפש, שברי כלים, נוצות כרים וכסתות, קרעי ספרים ובגדים – כי כל אשר לא יכלו הפוחזים לקחת עמהם, אותה אבדו בידיהם ויכַלו ברשעת לבבם.

עברנו על פני בית הכנסת ושֵׁמה החזיקתני ממראה עיני. אין חלון, אין שער ואין גג נראה בבנין הקֹדש, הקירות השחורים מעשן נשקפו אלי בחלוניהם החלולים, כרפאים העומדים לנגדי ולוטשים לי עיניהם השקועות בחוריהן. לפני בית הכנסת מתגוללים שברי המושבות והעמודים ומטות השׁכָבה אשר מסביב לבימה. וקול זועות פרץ מלבי הנשבר בראותי את החיה הטמאה, אשר בשרה נחשב ליהודים לתועבה, רובצת ברפש על גלילי ספר תורה אשר קרעו העריצים בזדונם!

הלכנו הלאה עד הגיעו אל בית אבותי. למראה המקום ההוא חם לבי בקרבי ונחל דמעה פרץ מעיני.

“אויה, נסורה נא שמה, כי הבית הזה היה מקום משכן אבותי!” – דברתי תחנונים אל האיש הנוהג בי.

“הוי ילד פתי! – ענה – מה לך ולקן המשֻלח הזה! הלא טוב ונאה לך ביתי מכל משכנות היהודים אשר ראו עיניך”.

“אנא, תנני נא לראותו אך פעם אחת!”.

גם הבקשה הזאת נִתּנה לי.

צעדתי אל הבית, התבוננתי בלב נשבר ונדכה אל כל פנותיו, ואפרד מהן בבכי תמרורים – כי היה בעיני כמו נפרדתי מן רעי הטובים והאהובים, חברי שעשועי מילדותי.

עברנו על פני האחו אשר מקדם לעיר; שם התגוללו חללי בני עמי המשלבים לכל עבר, וחלחלה אחזתני למראה פצעיהם העמוקים אשר שחרחרו מדם הקפוא. זכרתי את אמי, את שרה, ותפעם רוחי, ויָעק לבבי תחתיו עד מחנק נפש, ולא יכלתי עוד למוש ממקומי.

אבל האיש האיץ בי ויאחז בידי וימשכני הלאה עד הגיעו עמי אל ארמון הבישוף. עברנו דרך החדר הנורא, אשר נהפך ממקום מפלט לבית מטבחים. החדר כבר רֻחץ למשעי, ונקה מן הדם הרב אשר שֻׁפך בו, ולמראהו הנעים עתה לא יוכל עוד כל איש לשוות לנגדו מה נורא היה המקום הזה ביום אתמול! עברנו עוד חדרים הרבה עד בואנו אל דלת נעולה – ומעבר לדלת נשמע לאזנינו קול אנשים מתלחשים יחדו. הקשבנו ונשמע את הדברים האלה:

“כבד הדבר מאד לעשותו!”.

“אבל חיי האדם תלוים בזה!”.

“לנו יקרה נפש נוצרית אחת מכל חיי אנשים כאלה! הן את לב האב לא נוכל להטות אלינו, בעוד אשר הילד יצלח להיות כמונו, אם יתחנך על פי דרכנו”.

“אולי נתנה עמו, כי יתנצר, ואז נתן את הילד לבוא אליו?”.

“גם זה ללא הועיל! כי כאשר אך יחיה מחליו, וקם והתהלך בחוץ – וברח מאתנו אל ארץ אחרת ושב אל עמו ואמונתו. מעשים כאלה כבר ראינו למכביר. אתה לא תדע את העם הזה ואת ערפו הקשה. גם נפשם וחיתם לאֵל נחשבו להם, בהתעקשם לעמוד על דעתם ולהוביש מבטנו – ומי זה לידי יתקע כי לא יחֵנק את הילד בידיו למען הוציא נפשו מידינו? מי זה יערב לי כי לא ילמדהו להקשות ערפו ולתת לנו כתף סוררת? הוא אשר דברתי: אין טוב לנו כי אם להחזיק בדברינו הראשונים. כי נהרג הילד מידי נוסעי-הצלב, ולהילד נגיד כי אביו מת ואיננו עוד. והיה כי תקום עצתי והאב והילד לא יראו איש רעהו, אז אמנם יתֹּם האב לגוע ביכונו; אבל הילד ישאר לנו, ואמונתו תכה שרש בלבבו אף תשא פרי ברכה”.

"נלכה ונשובה הביתה, כי אביך איננו עוד פה! " – קרא אלי אֹמני, בשמעו את הדברים מאחרי הדלת.

“אבל איהו, איפה הוא?” – קראתי בקול קורע לבב.

“למה זה נזעקת? מהרה ולכה עמדי!” – ענני האיש קשה, באחזו בי ובמשכו אותי אחריו. והנה נפתחה הדלת, והבישוף שלח ראשו בינה ובין המזוזה וישאל מה קול הזעקה. ברגע הזה העיפותי עיני בחדר דרך הפתח, וארא דמות איש מתגולל בפאת מטה, שמלותיו קרועות, שערותיו פרועות. פניו נפלו מאד והודו נהפך למשחית. רגע התבוננתי אליו והנה הוא – אהי!".

“אבי, הוי אבי!” – צעקתי בקול גדול ואקפוץ אל הדלת.

“בני, הוי בני!” – נשמע קול עונה מן החדר…

והנה יד רומזת והדלת נסגרת, ואומני חתפני וינטלני על זרעותיו וימהר וירד מן המדרגות וירץ החוצה. לשוא קראתי, צעקתי, שאגתי מנהמת לבי, – כי על כפים נשאני האיש עד הביאו אותי אל ביתו. כל היום בכיתי, יללתי ואקרא אל אבי, אבל שומע לא היה לי. וביום המחרת נלקחתי במצות הבישוף ואובא אל מקלט הנזירים, ששם חנכוני ויגדלוני ויאכפוני לשמור חקיהם ולא אמיש.

SPLIT_

הדברים הנוראים אשר שמעתי מפי אמני החדשים בשיחותיהם על אדות חבריהם נוסעי-הצלב והיהודים עם חרמם, שרשו עמוק במֹחי ובלבבי; אפס קציהם אזכרה ואותם אשמור לספר:

ביום ההוא אשר בֹּשו נוסעי-הצלב משברם, בהתפרצם אחרי שתי שעות אל החדר הגדול אשר בו נדחקו היהודים בצאת הבישוף מפניהם, והנה כלם פגרים מתים, עשוקים בדם נפשותם אשר כסה את כל הרצפה – בעצם היום ההוא פשטו על היער הקרוב אל העיר ויקיפוהו מסביב ויחפשו את כל מסתריו, וימצאו שם עוד יהודים הרבה, אשר חשו מפלט להם שמה לפני שמונת ימים, אחרי אשר תם לריק כחם בהלחמם בם בראשונה, ויפלו עליהם וימיתום. ורק מתי מספר מבחורי ישראל אסרו בחבלים ויסחבום סחב והשלך אל בית הכניסה להטבילם ולנצרם בחזקה. בתוכם היה גם שמחה דודי, הפלטה הנשארת למשפחת הכהונה, לבית ר' יצחק הכהן אבי אמי, אשר נרצח עם שבעת בניו הגדולים כעמדם על נפשם. חנקום נקמת אביו וכל אחיו, מסר נפשו ביד מרעים. ויהי בטבול הכהן את האנוסים לנצרם כמנהג, והוא בן אחות הבישוף, אשר שת ידו עם נוסעי-הצלב, ויחכה לו דודי עד אשר קרב אליו, ופתאם הוציא סכין מתחת למדיו ויתקעהו בבטנו. הכהן נפל מת ארצה ועליו התנפל כל ההמון ויקרעהו לגזרים. ויהי מספר החללים קדושי וירמיזא יותר משמונה מאות נפש, מלבד אלה אשר נפלו ביד רשע, בהזרותם ביער ומסביב לעיר.

משם פשט ההמון על קהל מגנצא – והארכיבושף רוֹטהַרר, אשר שאף דמי היהודים והונם, קרא אותם אליו להחבא בהיכלו עד יעבור זעם. והיהודים הביאו אליו כל הונם ורכושם, והוא פתח לפניהם את מעון משגבו ויביאם אל חצרו ואל חדריו בהמון רבה; כלם חתים ונמֹגים מפחד רעה. שם בכו יחדו ויצומו למגדול ועד קטן ועד יונקי שדים, ובעטוף נפשם שפכו כמים לבם ויזעקו אל ה' בחזקה. אבל רבבות השמים כמו נסתמו בעדם מעבור תפלה. ההגמון העמיד אנשי חיל על הארמון למשמר, אבל כקרוב אליהם מרעים ⁵³ התאחדו גם אלה עמם, וישברו על נקלה את השערים ואת הדלתות ויפלו על היהודים כזאבים בעדרי צאן. אז שב המחזה הנורא אשר חזו עיני בוירמיזא. בקול קריאת “שמע ישראל!” נפלו כלם על חלליהם, במאכלת אחיהם או בחרב אויביהם. ויהי מספר החללים אשר הוצאו בעגלות והשלכו חוצה לעיר, אלף ושלש מאות נפש, ואת כל רכושם ואוצרותיהם לקח הארכיבישוף אליו ויחלקם עם מתי סודו.

וששים יהודים ממיֻדעיו החביא הכהן הגדול בראשונה בבית מקלטו, ומשם הוליכם להסתירם בכפרי הסביבה; אבל גם שם לא היתה להם פלטה, כי נפלו עליהם האויבים וימיתים. רק מתי מספר נסחבו אל בית הכניסה והומרו למרת רוחם, אבל גם אלה בחרו מות מחיים. בתוכם הכי נודעו שני חסידים יראי ה‘, שם האחד ר’ אוריה ושם השני ר' יצחק בן דוד הפרנס, ולו שתי בנות בתולות יפות ונעימות כתאמי צביה. במהֻמה הראשונה שמו כזב מחסם ויתנצרו למראה עין, אבל עד מהרה השיבו אל לבם וינחמו על מעשיהם. ויהי ביום השלישי ⁵⁴ויקם ר' יצחק וישחט את שתי בנותיו וישרוף עליהן את ביתו באש, ומשם הלך עם חברו ר' אוריה אל בית הכנסת השָׁמם ויציתו בו אש ויחדו עלו בו על מוקדם. ואש יצאה מבית הכנסת ותגע בבתי הקריה וחלק רב מהעיר מגנצא היה לשרפה מאכלת אש.

ביום ההוא הגיעו נוסעי-הצלב אל סביבות העיר קולוניא ⁵⁵ לעלות על העדה היותר עתיקה בקהלות הקדש בגרמניה. יהודי קולוניא נכונו לשאת מיד ה' בבל אשר יטול עליהם, אך נסו לבקש להם מחסה אצל הבישוף והתושבים הנוצרים. ויחמלו עליהם שכניהם ויאספום אל בתיהם. ויהי ממחרת ⁵⁶בעלות השחר, ויעלו הפוחזים כשאה על משכנות ישראל, והנה הם ריקים מאדם! ויכלו חמתם בעצים ובאבנים, ויבֹזו את כל הרכוש הנמצא, ויהרסו את הבתים ואת ספרי הקדש השליכו לארץ ויקרעום וירמסום ברגליהם בעצם היום ההוא אשר נִתּנה התורה לישראל על הר סיני! בעת ההיא היה רעש גדול והאדמה רגזה תחתיה. אבל הכהנים הקנאים הורו לאנשי הדמים, כי גם זה אות רצון הוא הנתּן להם מן השמים כי טוב עשו – ויוסיפו לעשות זר מעשיהם באף ובחמה ובקצף גדול. ובכל זאת לא נעדרו ביום ההוא מישראל בלתי אם איש אחד ואשה אחת אשר נפלו בידם. ועוד בלילה ההוא המליטם הבישוף מבתי הנוצרים אשר בעיר אל שבעת הערים והכפרים אשר תחת ידו. שם נחבאו שלשה שבועות בלב חרד ונמוג מאימת הימים הבאים. ובשמעם כי האויב גלה מסתריהם והנהו נכון לעלות עליהם, צמו שני ימים, לילה ויום, ולא נתנו אֹכל אל פיהם גם ביום השלישי עד בוא כשֹאה אידם, ויחדו ספו תמו מן בלהות. רבים שלחו יד בנפשם ויתרם נפלו מידי האויבים, ומהם נשארו רק מתי מספר אשר הומרו באֹנס, בהענותם תחת ידי מציקיהם עד אבדן עשתנותיהם. רבים מהקדושים עשו נוראות ויהיו מופת לאחיהם, בהורותם להם דרכי מות. הרב הישיש ר' שמואל בן יחיאל בעיר ויבלינק ⁵⁷ בא עם בנו, הבחור הנעלה, במעמקי מים. שם ברך עליו ברכת הזבח בשם ומלכות, והבן ענה “אמן!” בקול רם, וכל העם קראו את “שמע”. וכאשר נגמרה השחיטה הכשרה, השליכו כלם יחדו – במספר מאתים נפש – את נפשותם במצולה וירדו תהומה. בכפר אילינדא ⁵⁸נחבאו יחדו כשלש מאות נפש ובראותם כי הצרה קרובה, התנדבו חמשה חסידים לקים בכלם מצות השחיטה. וכאשר כלו לעשות פעלם הנורא, קם אחד מהם וישחט את ארבעת חבריו, ואחר כך עלה על ראש מגדל גבוה, ובהתנפלו משם ארצה התפרקו כל יצוריו ויהי לגל עצמות.

ביום ההוא הגיעה הרעה גם אל היהודים אשר התחבאו בכפר זנטא ⁵⁹. שם נמצא אחד קדוש מפליטי צרפת, ויורה להעם לאמר: “כך עושים במקומנו!” – ויחפור בור עמוק וירד בו, ושם ברך על השחיטה ויחתוך גרונו בסכין אשר בידו וימת. ממנו ראו כלם וכן עשו – ויחפרו להם קבריהם, ואחרי קראם את שמע ברכו ברכת הזבח על נפשם וימותו לפני ה'.

בכפר מירא ⁶⁰נתפשו כל היהודים לפתע פתאם ויאָסרו אחד אחד וינתנו במשמר – לבל יוכלו לשלוח יד בנפשם. רק שתי נשים נשארו על מקומן במגדל; האחת היתה חולת מחלת הקדחת והשנית שכבה בציריה, כי המליטה בן, – ואִתּן נשארה הבת הבכירה, נערה בת עשר שנים. ויהי בראותן את כל אשר נעשה, ותחגורנה שארית כחן ותקומנה מערשות משכבן, ותשחטנה את הנערה, ואת הרך הנולד כרכו בעריסתו ותשלכנה אותו עמהן יחד מראש המגדל ארצה. למחרת היום הוצאו היהודים ממשמרותיהם ויובאו אל בית הכניסה. אבל רבם מסרו נפשם להורגים, במאנם להמיר דתם. וחסיד אחד, ר' שמריה שמו, איש נכבד מאד ונשוא פנים, שחד את גזבר הבישוף מכספו, להציל אותו ואת ביתו. ויוליכם הגזבר אל היער, ושם עצר אותם עד אשר הוציא מר' שמריה את כל כספו וגם את כסף בניו היושבים באשפירה – ואז גלה מסתרם ליושבי הכפר הקרוב, אשר תפשום ויוליכום אליהם להמיר דתם. ויתחנן ר' שמריה אליהם לחכות לו ולביתו עד יום מחר, כי עיפה נפשם מאד, ובערב הזה עוד יניחום לאכול בכשרות ולהשתמש בסכין חדש כדת, ומחר יעשה את חפצם. ויאותו לו אנשי הכפר, כי ידעוהו ויכבדוהו מאז. ויקם בעוד לילה וישחט את אשתו ובניו ובנותיו ויעביר הסכין גם על צוארו, אבל נפשו עלפה וידו רפתה ולא יכול לבצע חפצו. ויהי ממחרת ויבואו אנשי הכפר ויראו את אשר עשה, ויוציאוהו אליהם ויאמרו לו, כי הנם נכונים לסלוח לו על כל אשר עשה, אם יאות להם להמיר דתו, ואם לא – יקברוהו חיים בבור אחד עם הנפשות אשר המית. ויכרו קבר גדול וישליכו בו את החללים. ור' שמריה אמץ לבבו וירד שמה ויציע משכבו בין חללי ידו, ויניח את אשתו לימינו ואת צאצאיו לשמאלו, וישכב בינהם. אז החלו לשפוך עליו עפר, וישאלוהו פעם בפעם אם חפץ חיים הוא או לא. ובראותם כי הוא עומד במריו חרה אפם וישליכו עליו את העפר בזעף ויקברוהו חיים.

כאלה וכאלה מתו והומתו על קדושת שם ה' בכל קהלות הקדש אשר על הנהר רינוס. ויהי מספר חלליהם בשני ירחי אֹפל ⁶¹שנים עשר אלף איש, שנים עשר אלף עקדות גדולות ונוראות מעקדת יצחק על הר המוריה! חוץ מאלה אשר לא נגלה מקום תבוסתם ולא נודעו בשם, או אשר עיפה נפשם להורגים ויומרו באֹנס – וגם הם התנצרו רק למראה עין עד יעבר זעם.

ותקות האנוסים האלה באה לתקופת השנה, כשוב הקיסר הינריך הרביעי מאיטליא לאשכנז ארצו. ובהודע לו את כל אשר עשו נוסעי-הצלב לקהלות היהודים על נהר רינוס, התעצב אל לבו, ויתן רשיון לכל המומרים באֹנס, לשוב אל אמנתם ודתם. ותהי הפקודה הזאת לישועה ולנחמה לשארית ישראל אשר בארצו, ולא אחרו לעשות ככל אשר הֻתר להם מטעם המלך. לשוא התמרמר על זה האב הקדוש, קלמנס השלישי, הפפא ברומה, ויבוא בריב עם הקיסר על חללו כבוד הדת בעון אשר לא יוכל כפרו – כי לא שת הינריך אליו לבו. גם הואיל לעשות משפטים ברוטהרר הבישוף המגנצי, על העשק אשר עשק את היהודים בהמלטם אליו להציל משחת נפשם. והכהן הגדול מיראתו חמת הקיסר, עזב מקום קדשו ויברח וימלט.

SPLIT_

לא ארכו הימים ומכל האספסוף אשר יצא בראשונה לקנא קנאת אלהיהם, מכל ההמון הרב אשר היה במספר שלש מאות אלף איש בצאתו להפוך ארץ הקדם על יושביה, שבו רק מתי מספר ערומים ויחפים. רעבים ללחם ושבעי חרפה וכלמות – כי אחרי בצעם מעשיהם ביהודים יושבי אשכנז וביתם, באו אל ארצות הדנוביוס ⁶², ובבטחם בעשק וגזל כדרכם התקוממו עליהם העמים ההונגרים והבולגרים היושבים שם, ויפלו עליהם כעל חיתו טרף וימיתו מהם רב, ויתרם נפלו בחרב התוגרים אשר השמידום מלפניהם במלחמה אחת על יד העיר ניקיאה אשר באזיה הקטנה. ורק מתי מעט נמלטו משם וישובו בבשת פנים אל ארצם.

אבל רגשת עמים כהמות ימים בעבור עליהם רוח סערה, ולא מהרה ישובו אל מנוחתם. המחנה הראשון, מהאספסוף אשר בעם, היה כמץ עובר וכקש לפני רוח, ומחנה אחר הגיח ממקומו, גדול פי שנים מן הראשון ונהוג בידי שרים ואצילי ארץ, אשר השכילו לעצור בו בדעת ובמשפט ובסדרים, ותהי אך מטרתם לנגד עיניהם, ולא שלחו ידם בעמים אשר על פניהם עברו. המה ראו את ארץ הקדש, וגם כי נפל מהם רב במלחמותיהם שמה, גם נשארו מהם רבים במדינות אשר כבשו, הגיעו במספר ששים אלף עד ירושלים הבצורה ויעלו עליה בסערה ויבקיעוה אליהם ⁶³. אבל שם שלחו רסן מעל פניהם, ויערכו מטבח נורא בהמחמדים אזרחי העיר, ויכלו חמתם גם ביהודים היושבים שם, ורבים מהם, רבנים וקראים יחדו, הדפו אל בית הכנסת ויציתו אותו עליהם באש ⁶⁴. והנסיכם, ראשי המחנה, חלקו ביניהם ארץ סוריה וארץ הקדש, ויסדו בהן ממלכות קטנות למשול בהן על פי דרכם. ותהי ירושלים לנחלה להאלוף גוטפריד הבוליוני, ואחרי מותו ⁶⁵ מלך בה אחיו בלדוין הראשון. אבל חלוקת הארץ היתה בעוכריהם, כי איש איש מהם דאג רק לנפשו ולחלקו, ולא היו עוד שכם אחד לעמוד בפרץ ולהשגב מפני התוגרים, אשר לא נתנו דמי להם ולא חדלו לעשות בהם מלחמות ולהכותם אחד אחד בהיות לאל ידם.

SPLIT_

עשרים ושלש שנה עברו מאז החל המסע הראשון לנוסעי-הצלב, ותשע עשרה שנה – מאז היתה ירושלים לעיר ממלכה נוצרית. והנה הגיעה שמועה רעה לאנטוכיא הבירה. הנחשבה בשניה לירושלים עיר הראשה, כי הגבור אילגזי, שר צבא התורקמנים, עבר את נהר פרת בחיל ששים אלף איש צבא, והנהו עולה על ארץ הקדש, להוציאה מידי הנוצרים ביד חזקה, וכבר עומדות רגליו במבצר קיתון, הרחוק שתים עשרה פרסה מאנטוכיא, ומגמת פניו עתה אל העיר הזאת. שמע הנסיך רוגיר, מושל אנטוכיא, ויעט כמעיל קנאה, ויאסוף את חילו ויצא לקראתו עד אֵרטיזא, העומדת על חצי הדרך בין קיסתון ובין אנטוכיא. ויקרא אליו את ברנהֵרד הכהן הנשיא מירושלים, לצקת רוח גבורה על הנוצרים בהלחמם את המחמדים. הכהן הנשיא יעצהו לאמונה, לקרוא לעזרה את מלך ירושלים ולדחות את יום המלחמה עם האויב הכביר עד אשר יבוא בלדוין אליו עם חילו לעזרה. אבל רוגיר לא שעה אליו, כי נטה אזנו אל עצת חבריו הפרשים, בעלי הנכסים הקרובים, אשר עוררוהו להשען עליהם ועל מעט החיל אשר עמו, ולמהר ולאסור את המלחמה, מבלי חכות לעזרת אחרים. ולחזק את לבב אנשי חילו, צוה את ברנהרד הכהן הנשיא לבוא אל מחנהו. והכהן הנשיא נתן ברכתו לו ולכל החיל אשר עמו, ויפרד מעליהם בלב חרד וישב לדרכו ירושלימה.

ואבירי הנוצרים, מלאי רוח גבורה וקנאת דת ונשענים על כח ידם, העתיקו אהליהם אל העמק אשר ליד בעלת בקרבת הנהר עפרין ויתבצרו שם. ושרי צבא התורקמנים, כשמעם כי הנוצרים נסעו יצאו ממקומם, האיצו באילגזי למהר ולהעלותם עליהם למלחמה. ומרגלי אילגזי הגידו לו כי לא שקדו הנוצרים להכין מחיה להם ולבהמה אשר ברגליהם. וישמח לבו. ובדעתו כי גם מים אין בעמק אשר בחרו, הערים לדחות את המלחמה, באמרו לשרי צבאו, כי מחכה הוא לחיל הברית הנכון לבוא אליו מדמשק. אבל הם דרשו ממנו בחזקה להוליכם לקרב, ובראותו כי כבּד ממנו לעצרם, השביעם בשבועת האָלה, להלחם בחרף נפש ולהתאזר עז נגד האויב, לבלתי שוב ממנו עד כלותו. אז יצא אילגזי עם חילו, ועוד בערב ההוא עמדו לא רחוק ממחנה הנוצרים. ולמען הסר עיניהם מן הרעה אשר נגד פניהם, צוה לאחדים מגדודיו לעלות על מצודת צרפת ⁶⁶ולהחרידה. לשאון המלחמה העולה מפאת נגב רוגיר גדוד פרשיו לסור שמה ולראות מה קול ההמון העולה באזניו, ובהתחבר פרשי רוגיר עם חיל המשמר אשר להאלוף אַלנוּס, שר המצודה, היה הנקל להם להשיב אויביהם המעטים אחור. אז שבו אל המחנה בגאון נצחון, ויתפארו בגבורתם, ויהתלו בהתורקמנים, אשר בהריחם מלחמה יחתו וינוסו מפניהם. הדבר הזה אִמץ לבב כלם, ורוגיר גזר אֹמר לעלות ביום מחר על האויב ולהכותו עד חרמה. כל הלילה התעלס עם רעיו במשתה שמנים, ולאור הבקר שם עליו את חליצותיו וירק את חניכיו ויאסוף את חילו. ועל פי פקודתו בא פטר בישוף אנטוכיה עם עדת כהניו, לברך את אנשי החיל ולהקדישם ליום קרב, כחוק.

והבישוף פטר בא עם עדת כהניו ויעברו בצלביהם וצלמי קדושיהם על פני מחנה רוגיר, וכל העם כרעו על ברכיהם ויתודו ויתפללו מקרב לבם. והכהנים סלחו לעונותיהם ויזו עליהם מי קדש ויקדשום באות השתי והערב ויברכום בשם האל, אשר מלחמותיו הם נלחמים בהמחמדים, בני הכחש והמרי. בעצם העת ההיא עמד האימַם ⁶⁷אבוּפַדהל וישא מדברותיו אל המחמדים בשם אַלַּה ונביאו, ויזכירם כי מות כל אדם רשום בספר השמים, ואיש לא יוכל להחיש בואו במלחמה או לעצרהו אך רגע אחד בהשתרעו על יצועו בחדר משכבו – כי הכל קבוע וחתום על פי גזרת קדומים אשר נגזרה מאת אַלה מראשית הימים ⁶⁸. גם הזכיר להם את השכר הצפון במרום להולכים בדרך אַלה, הנלחמים למען שמו, ואת מנעמי גן העדן אשר הוכן למאמינים, את בגדיהם ומעדניהם ויצועיהם שמה, ובנות החן אשר “תהיינה להם למנה” ⁶⁹. החזיונות האלה הדליקו לבות המאמינים, עיניהם רבו ברקים ונפשותיהם גחלים להטו ויחד התגעשו בשאון למהר ולהעלותם על האויב למלחמת הקדש.

ככלות הכהנים לברך את חיל הנוצרים, נתן רוגיר אות לשריו להעתיק את החיל ממקומו. אבל ברגע הזה באו הרצים דחופים ומבֹהלים מקצות המחנה ויודיעו, כי הנה צבאות התורקמנים יורדים מן ההרים משלש רוחות, וכל מוצאי העמק ומבואיו מלאים מהם עד כי אין תקוה עוד לצאת מעמק עכור זה לרוָחה. עוד הם מדברים, ודגלי האויב נראו במורדות ההרים מבינות לעצי הזית הגדלים שם למכביר. זאת ראו הנוצרים ויפול לבם; אבל האלוף רוגיר התחזק ויער גם רוחם ולבבם, בהזכירו להם את נדרם ושבועתם. ויחלק את חילו לשלשה ראשים, הראש האחד תחת ידי האביר רינהולד פנה אל האויב ההולך אליהם בדרך סרמין; הנזיר גוטפריד וצלבו הגדול בידו התפרץ עם גדודו על החיל הבא מפאת צרפת, ורוגיר וחיל שומרי ראשו עמו, הניחו ימינה על החיל הראש.

כסופות בנגב השתרעו האויבים איש אל רעהו, ורבים חללים נפלו מחיל המחמדים, בהתנגש אבירי הנוצרים עמם ברוח כביר ובחמה שפוכה; אבל עצומים היו הרוגיהם המה, כי חיל התורקמנים רב מהם. גם התחוללה רוח סערה בעמק ההוא ותעל אבק רב למעלה, ויהי חשך אפלה במחנה הנוצרים עד כי לא ראו איש את אחיו. במבוכה הזאת השתמשו התורקמנים ויורו עליהם חצים ובני רשף כברד כבד, ולעת הצהרים ⁷⁰ נכבש העמק לפניהם. רוב אבירי הנוצרים הוצעו חללים, ויתרם נפלו בשבי. רוגיר נלחם על נפשו בכל תעצומות עזו – וגם הוא נפל בחרב אחד התורקמנים אשר בצעהו בראשו. אחריו נפל גם הבישוף, אשר נשא את הצלב לפני הנסיך ולא עזבהו גם בעת אשר רוב גבוריו כשלו נפלו. והפליטים, אשר נסו מן המערכה אל מקום המחנה, מצאו גם שם את האויבים נכונים לקראתם, ויפלו בחרב או בשבי. ויהי השלל רב מאד, וכל העֹשר הנמצא הובא לפני אילגזי, אשר לקח עמדתו באהל רוגיר. אבל הוא לקח לו רק את חליצות הנסיך, ואת היותר נתן לשריו ה“עמידים”, לחלקם בין אנשי הצבא. מספר השבוים היה רב מאד, הזקנים והחלשים בהם הומתו על מקומם, והבריאים והיפים אֻסרו בכבלים והוּלכו אל העיר חלבון ⁷¹, ושם נמכרו לעבדי עולם.

SPLIT_

היום עבר ויהי ערב. הירח המלא שפך אורו על שדה המלחמה, ששם הוצעו חללי הנוצרים לאלפיהם, והם מתבוססים בדמיהם ומראיהם נורא מאד. והנה איש זקן הולך עם משפחתו לשוח בשדה הדמים, וכמו חלב ודשן תשבע נפשו ממראה עיניו ויבטא בשפתיו: “בו יאבדו כל אויביך, ה'!”.

“למה תחטא בשפתיך, אבי? – קראה אליו נערה בת שש עשרה שנה, ההולכת על ידו – הלא האמללים האלה, גם כי לא מבני אמונתנו היו, ובדעותיהם והליכותם שנו ממנו, לא נחשבו מעולם באויבי ה', כי יחדו הכירו את אלהי האמת כמונו”

“הכירו; אבל לא אבו בדרכיו הלוך! – ענה הזקן – אוי, לו ידעת בתי, את אשר עוללו האנשים האלה לאחינו בארצות המערב, כי עתה לא היית להם למלאך מליץ, להגיד להם ישרם”.

ומי הגיד לך כי הם המה האנשים אשר רחצו פעמיהם בדמי אחינו?".

“בשנאתם אותנו הלא כלם נשתוו, ואם לא הם עשו לנו רעה, אזי לא נזרו ממנה מעודם, בהיות לאל ידם”.

“ובכל זאת צר לי מאד, ולבי עליהם יזעק: הוי אמללים באדם, כמה אמות רחמניות, כמה נשים אהובות יושבות עצובות בארץ מולדתם ומחכות בכליון עינים ליום שובם!”.

“עודך ילדה תמימה, והבל יפצה פיך. נשובה לדרכנו!”.

המשפחה שבה בדרך הלכה. אבל כמעט עברה צעדים אחדים עמדה הנערה פתאם ותקרא: “הס, כי הנה שמעה אזני!”

“ומה שמעת?”.

“כקול אנחה נשמע לי בין החללים”.

“אין זאת כי אם אחד הפצועים נפח נפשו” – ענה הזקן במנוחה.

אבל הדבר כמעט יצא מפיהו והנה נשמעה אנקת חלל מקרוב להם.

“השמעת, אבי?” – קראה הנערה שנית ותמהר ותרץ אל המקום אשר ממנו יצא הקול. והנה היא עומדת לפני איש צעיר לימים המתגולל בדמו, והוא נאנח לרגעים ומתאמץ להרים ראשו, ומפיהו נשמע אנקת גֹוע: “הוי מים – מים – בשם אלהי הרחמים!”.

מבלי שמוע אל קול אביה הקורא אליה, עברה הנערה כחץ יעוף אל המלונה הקרובה, ואחרי רגעים אחדים שבה ובידה חַמת מלאה מים, ותגש אל פיהו ותשקהו.

“יגמלך האל!” – קרא הפצוע בהרימו קולו וישק את היד אשר השקתהו.

“האח, אבי! – קראה הנערה בעליצות נפשה בשובה אליו – בלילה הזה תערב עלי שנתי, בדעתי כי טוב עשיתי, בהשכילי אל חולה להקל מכאֹביו. אבל הס! הנה רחש לבי דבר טוב: נאסוף נא את האיש אל ביתנו ושם נכלכל מחלתו – אולי יצלח לנו להעלות לו ארוכה ולרפאהו!”.

“מה זה הבל תהבלי? היש בביתנו הצר מקום לעוד נפש אחת זולתנו?”.

“אנכי אפנה לו מטתי, וכל עת היותו בביתנו אישן על הארץ בשומי תבן יצועי”.

“ואם ימות האיש בביתנו – הלא יתעוללו עלינו הנוצרים הגרים במקומנו, ואמרו, כי אנחנו הֵמתנוהו. גם עלילות כאלו כבר היו עלינו ורבות נשאנו בגללן”.

“אבל לעמת זה, אם יחיה מחליו, מה תנעם לנו הדעת בלבבנו, כי אנחנו הצלנו ממות נפשו! ואולי עוד ישוב האיש הזה אל ארצו ומולדתו, ויספר לבני עמו את הטוב והחסד אשר עשינו לו, והשיבנו גמולנו לאחינו היושבים בתוכם. הלא תדע אבי כי פעלנו זה הוא “קדוּש השם”, אשר לצדקה יחשב לנו בני ישראל, בהצדיקנו את דת קדשנו לעיני הגוים אשר סביבותינו”.

“אכן נערה ישרה וחכמה אַת! – קרא האיש בחבקו את בתו באהבה – הבה, נעשה כדבריך!”.

כל המשפחה, האיש ואשתו ובתו ושני נעריו אשר האחד הוא בן עשר שנים והשני בן שבע שנים, קרבו אל הפצוע, וירמיהו לאטם מן האדמה, וינטלוהו וישאוהו יחדו אל ביתם. האָב, אשר ידע קצות דרכי הרפואה, חבש את פצעיו ויכן לו שקוי משיב נפש. אבל להחולה היה לבלי הועיל, כי אחזתהו קדחת עצומה ואש נשקה בעצמותיו ועשתנותיו אבדו. שני ימים תמימים שמרו עליו האב ובתו חליפות ויכלכלו מחלהו בתנובה ובידי חרוצים. ביום השלישי בהיות הבקר רפתה מחלתו כמעט. אז נתן האב מרגוע לנפשו, כי יום השבת היה, ובטרם ילך להתפלל בקר עוד הפעם את החולה ויתבונן אליו היטב, וישֵׁמח לבב בתו בבשורה הטובה, כי הנה הוטב לו והרפואה קרובה לבוא.

SPLIT_

לעת הצהרים שב האב עם שני בניו מבית הכנסת אל ביתו, ויברך את אשתו ובניו כדת היום, ויפשוט טליתו מעליו ויקדש על היין, ואחר רחצו כלם את ידיהם ויסבו אל השלחן ויאכלו סעודתם ויברכו את ה'. אז קרא האב אל שני נעריו לגשת אליו, וישאלם: “מה למדתם אצל מוריכם בשבוע הזה?”.

שני הנערים קפצו לענות כאחד. ויהס אביהם אותם ויזהירם מהרים במרום קולם, פן יעירו בשאונם את החולה השוכב בבית. ויצו להגדול לענות ראשונה.

“אנכי למדתי שלשה פרקים בספר ישעיה ושני דפים גמרא” – ענה.

“ואנכי למדתי חמש פרשיות מן ספר שמות” – אמר הקטן.

“פתח פיך, יצחק, ויאירו דבריך!” – אמר האב אל הגדול.

“הן תמיד תבחן אותי לאחרונה – התאונן הצעיר – בי אבי, בחנני נא הפעם ראשונה!”.

“לו יהי כדבריך”.

"וימהר הקטן ויביא את ספרו, ויפתחהו לפני אביו, ועד מהרה רץ דברו בקראו את פסוקי הקדש בנעימה ובהעתקה נכונה. פתאם ראה האב והנה בין עלי הספר מתנוצצת אגוֹרת כסף, ויתפלא על זה וישאלהו, מה לה פה ומאין נמצאה לו.

“אותה נתן לי מורי לתשורה, עקב אשר העמקתי שאָלה בלמודנו”.

“ומה שאלת, בני?”.

“אנחנו למדנו פרשת “בשלח”. שם נאמר כי נהפך לבב פרעה ועבדיו ויאמרו: “מה זאת עשינו כי שלחנו את בני ישראל מעבדנו?”. ויהי בהגיענו אל הכתוב: “ויקח שש מאות רכב בחור”, ואשאל את מורי לאמר: מאין נמצאו לו סוסים? הלא הכה הברד בכל ארץ מצרים מאדם ועד בהמה, כל אשר נמצא בשדה?”.

“הטבת לשאול, בני! – אמר האב בפנים מאירות – ומה ענה רבך על זה?”.

“הוא ענני לאמר: אם כן הלא נוכל גם לשאול, מאין נמצאו לפרעה אנשים לרדוף אחריהם? הלא הכתוב אומר כי הכה הברד מאדם ועד בהמה?”.

“גם רבך הטיב לשאול, ומה השיבות על זה?”.

“השיבותי לאמר: בשלמא אדם נוכל להבין על פי השכל, כי הוא רק האדם השכיח לגבי בהמה, הם הרועים הֻכו מהברד, כי לא מדרך כל האנשים להיות בשדה. אבל בבהמה הלא נהפוך הוא, כי מקומה ביום הוא דוקא להיות על המרעה, בשדה – ואם כן הלא חזרה קושיתי למקומה: מאין נמצאו לפרעה סוסים לרכבו? הלא הֻכו כלם בשדה בהיות הברד!”.

“הטבת גם להשיב, בני! – אמר האב ופניו צהלו – ומה ענה רבך על זה?”.

“הוא ענני, כי היו סוסי המצרים ההם, אשר יראו את דבר ה' ויניסו את מקניהם הביתה. ועל זה העירותי לאמר: מזה יש להוכיח כי כל המצרים רדפו אחרי אבותינו – והלא הדברים קל וחמר: אם כה גדלה לישראל שנאת המצרים יראי ה', עד כי נתנו את סוסיהם לרכבי פרעה לרדוף אחריהם, המצרים אשר לא יראו את ה' – על אחת כמה וכמה!”.

כשמוע האב זאת וימלא שחק פיהו, ויפן אל הילד ויאמר: “מחר תזכירני דברי, ואתן לך גם אני אגֹרת כסף גמול שאלתך החריפה והערתך החרוצה”.

“האח! האח! – קרא הנער במחאו כף – ממפלת המצרים עשרתי מצאתי הון לי! מחר כעת חיה והיו לי שתי אגורות כסף בצלחתי!”.

“אל תצעק, נער שובב! – גער בו האב בכעס גלוי וחבה נסתרה – הלא תפריע בשאונך את החולה ממנוחתו!”.

ודבריו נאמנו מאד – כי מקול צהלת הנער ומחיאת כפיו התעורר החולה ויפקח את עיניו ויתאמץ להרים ראש ויבט אל החדר בתמהון. ברגע הזה קם האב ממושבו ויקרב אל מטת החולה וישאל לשלומו.

“איפוא אני? – שאל החולה כאחזו ביד בעל הבית – ומה שם המקום הזה?”.

"שם העיר הזאת – חלבון ".

“ושם האיש היקר אשר אספני אל ביתו ויכלכל מחלתי האהבתו וחמלתו?”.

“אליקים שמי, הרב לקהלת ישראל פה”.

הרב! – קרא החולה ויתפלא בשמחה – ובתוך יהודים אמצא? מה נפלאו מעשיך, ה'! ברוך אלהי אבותי אשר נחני ויביאני עד הלם!".

“הלנו אתה?”.

יהודי נולדתי ".

“ואיך באת בחיל הנוצרים?”.

“הדברים ארוכים מלספר” – ענה החולה ופניו זעפו מאד. חורת מות כסתה את לחיו וראשו נפל אחרנית, כי אבדה נשמת אפו ויתעלף.

“מהרו, הבו ייו! הבו חֹמץ!” – קרא הרב.

והנערה רצה אל הארון ותוציא בקבוק יין וצנצנת חמץ חזק ותביא להחולה והרב נתן מן היין אל פיהו ואל נחיריו, וימשח בחֹמץ את רקותיו ואת אצילי ידיו ואת חזהו, ויבט אליו בדאגה רבה עד אשר נראו בו אותות חיים. אחרי רגעים שבה אליו רוחו ויפקח את עיניו ויושט ידו להרב ויפתח שפתיו עמו לאמר:

“בי, אדוני הרב! אם גמר ה' משפטי, והמטה אשר העליתני עליה לא ארד עוד ממנה – ועשית לי כמשפט מתי עמך, וקברתני בקבורתם – כי יהודי נולדתי, ולא ברצוני הובאתי בברית הנוצרים. עשה לי זאת, אז יגדל אלי חסדך האחרון מן הראשון!”.

“בטח בי ותוחלתך לא תכזב! – ענה הרב בלב רגש – אבל שמע גם אתה לבקשתי הפעם: תן מרגוע לנפשך שעות מספר ואל תוסיף דַבּר, כי הנה נרעשת מאד ועורקיך לא ישכבון”.

החולה שמע לפקודתו, ויסב פניו אל הקיר וישכב דוּמם וינם ויישן. וכל בני הבית יצאו אל החדר השני, לבלתי הפריע את החולה ממנוחתו.

SPLIT_

צללי ערב נטו. הירח שלח קרני אורו בעד החלון אל חדר החולה ויאר את פניו. והחולה פקח את עיניו ויבט סביביו וירא והנה הנערה אשר חשקה נפשו משחת בלי יושבת ממולו ומשכלת אליו בכל לבה.

"מה תשאל נפשך? " – שאלתהו בקול נעים, בקומה ממושבה ובקרבה אליו.

“אודך על טובך, בת נדיב! – ענה – אינני שואל לנפשי מאומה, כי טוב לי עתה מאז; אבל רואה אני אותך יושבת בודדה בחדר – ואיה כל אנשי הבית?”.

“אבי ואחי הלכו אל בית הכנסת להתפלל ערבית, ואמי הלכה לבקר את רעותה החולה. ועל כן נשארתי אני, להשגיח אליך ולתת לך משאלותיך בהקיצך”.

“אלהים יגמלך כרוב טובך, עלמה יקרה! אבל צר לי מאד כי בגללי נעצרת בבית לעת הערב, ולא יצאת לשוח עם רעיותיך לרוח היום”.

"ללכת לשוח הוא ענג לגוף, אבל לעשות טוב הוא עדן לנפש ".

“הכן תחשובנה כל רעיותיך, בנות עמך?”

“רעיותי – כלן. כי מעשה הצדקה והחסד ירשת עולם היא לנו מאבותינו על פי תורתנו ודברי ימינו. בתורתנו הקדושה כתוב: “ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים” ⁷², ומי כעמנו ישראל שבע רעות ומכאבים? הצרות והחמלה קרובות הן אשה לרעותה, ואשר שבעה ברעות נפשו הוא יודע את נפש האיש אשר נפל ברעה ולכן ירום לרחמהו”.

“אנא, נערה עדינה, אל נא תקצפי עלי אם ארהיב בנפשי עז לשאול לשמך!”.

“ולמה זה אקצוף? – השיבה בשחק תֹּם – שרה שמי”.

"שרה! – שנה החולה אחריה ופניו הפיקו אהבת נפש; אבל כרגע נעצב אל לבו ופניו קבצו פארור.

“השם הזה יזכירך דבר עצה” – אמרה העלמה בהתבוננה בו.

“הוי, כי כדברך כן הוא! חברת שעשועים היתה לי בילדותי, אשר אָהבתי כאחות לי, והיא נקראה בשמך. ילדה אהובה ונעימה היתה, אבל רק ימי מספר שָׁמחתי בהיותי לה לאח, כי נעדרה ממני במקרה נורא אשר קרנו”.

“גם אני אתיחש בשמי למקרה נורא” – אמרה שרה באנחה.

ברגע הזה נשמע קול רעש, המולת ילדים עליזים.

“הנה הם באים! – קראה שרה – אלכה נא רגע אחד לקראתם, לקחת ברכה מאת אבי במוצאי השבת, כמשפט, ואחר אשובה”.

דלת החדר החיציון נפתחה בשאון ושני הנערים קפצו בשמחה לפני אביהם בשובו הביתה.

“השקטו ואל תתגעשו, בנים שובבים! – קרא הרב בחֵמה – זכרו כי איש חולה שוכב פה בבית!”.

“ובכן לא נוכל עוד לזמר זמירותינו למוצאי השבת כדרכנו?” – שאל יוסף הקטן בקול עצב.

“בעיני ה' טוב מעשה החסד מכל דברי שיר” – ענה האב.

ושרה קדמה פני אביה בברכה ותקרא: "שבוע טוב לך, אבי! ותשק ידו לפיה.

"שנה טובה לך, בתי אהובת נפשי! – ענה האב וישם ידיו על ראשה, ושפתיו לחשו בדממה את הברכה הידועה: “יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום!” ואחר השח אליה וישקנה על מצחה באהבה.

רגש האב מלא ספקו ורגש החמלה מלא מקומו.

“ומה שלום החולה?” – שאל בדאגה.

“הוא הקיץ משנתו וטוב לו עתה מאז”.

“ברכה ותודה לאלהי חסדנו!” - קרא הרב בשמחה.

“עד מהרה הדלקו הנרות והרב נשא ברכת ה”הבדלה" כמשפט, ויסר אל חדר החולה, אשר מהר וישב על המטה, בהואילו לקדם בכבוד פני איש חסדו.

“מה שלומך, ידידי הצעיר?” – שאלהו הרב בידידות.

“הנה רָוַח לי, איש יקר! ובנפשי אחוש כי אעצור כח לקום ממשכבי ולהתהלך בחדר”.

והרב נגש אליו וימשהו ופניו אורו משמחת לבב.

“כזאת אדמה גם אני – ועתה אם יש את נפשך לנסות כחך, הנני לתת לך שמלתי הרחבה אשר אתכסה בה למעטה מנוחה, ונשענת על ידי ובאת עמי אל החדר השני לשבת אתנו”.

השלמה הובאה והרב עזר להחולה לרדת מעל מטתו, ויעטהו עטה, ויוליכהו אל החדר השני, ששם פנה לו מקומו בכסא הרך אשר בראש השלחן. כל בני הבית ישבו סביביו ויתבוננו אליו דומם עד אשר לא יכל עוד הבן הקטן להתאפק ויקרא ויאמר:

"עתה אבי, בשבת אורחנו עמנו, הלא נוכל לזמר זמרותינו למוצאי השבת!

“אבל יראתי פן יכבד עליו לשמוע”.

“לא, אדני הרב! כי בכל לבי ונפשי אכסוף לשמוע זמרה עברית, אשר דרך עֹצב בה ומוצאה מקרב ולב עמוק. הוי, זה לי עשרים ושלש שנה אשר נעדר לי הענג הזה מילדותי!” – השיב החולה בנפש נוגה ויתאנח.

“אם כה ינעם לך לשמוע – הבה, ילדַי, לכו נרננה זמרתנו למוצאי השבת!”.

הנערים נתנו קולם וגם שרה נלותה עמהם, ולקולם צללו שפתי הרב בנעימה לאמר:

מוֹצָאֵי שַבָּת.

כְּבָר צִלְלֵי עֶרֶב יֵרָאוּ,

השֶּׁמֶש תֵּחָבֵא בִמְעוֹנָה;

המַּלְכָּה, לָהּ שַבָּת קָרָאוּ,

תִּתְעוֹפֵף לנְוֵה אַפִּרְיוֹנָה.

וּלְמָחֳרַת הַשַּׁבָּת בַּבֹּקֶר

הַיְהוּדִי משְׁנָתוֹ יִתְעוֹרֵר

וּבְלֵב מָלֵא דְאָגָה אֵין חֵקֶר,

לַלֶּחֶם בַּנֵּכָר יתְגּורֵר

יִתְהַלֶּך וּצְרוֹרוֹ עַל שָׁכֶם,

וּלְחוּם רִשְׁפֵּי שֶׁמֶשׁ בֹּעֶרֶת,

יָגֶעַ גַּם רָעֵב לַלָּחֶם,

אַף יִרְעַד מֵרוּחַ סֹעֶרֶת.

אַךְ יִשָּׂא בִמְנוּחָה סֻבָּלוֹ,

אַף יִלְעַג לַלַּעַג, לַתְּלָאָה

נַפְשֵׁהוּ לֹא תִקְצַר בַּעֲמָלוֹ

אִם אַך טֶרֶף בֵּיתוֹ יִמְצָאָה.

כֹּה עַד יוֹם הַשִּׁשִּׁי לָעֶרֶב,

בֵּאָסֵף “פִּדְיוֹנוֹ” בְצַלַּחַת.

יָנוּעַ בְּלִי נוֹחַ, בּלִי הֶרֶף;

אַך רוּחוֹ בִּנְוֵהוּ, נְוֵה נַחַת.

אַךְ נָטְתָה הַשֶּׁמֶשׁ מַעֲרָכָה.

קָוֶּיהָ אַט אַט יֵעָלֵמוּ,

הַנּוֹדֵד הָעִירָה יִקְרָבָה,

שָׁם אִשׁתּוֹ וּבָנָיו נָעֵמוּ

אָז יֶחֱרַץ וּפֳעָמָיו יָרִימָה

לֹא יֵדֶע עוֹד מְרִירוּת גוֹרָלוֹ,

וּבְחֶבְרַת בְּנֵי בֵיתוֹ הַנְּעִימָה

חִיש יִשְׁכַּח תּוּגָתוֹ וַעֲמָלוֹ.

וּלְעֵינֵי הָרוֹכֵל יֵרָא שָׁם

לֹא רָחוֹק הַשַׁאֲנָן נָוֵהוּ;

“הַבִּיטוּ, יְלָדִים, מִי בָּא שָׁם!”

וּכְרֶגַע יָרוּצו אֵלֵיהוּ

וּכְרֶגַע לוֹ סָבִיב הַקְּטַנִּים

צֶאֱצָאָיו “אָבִינוּ!” יקְרָאוּ,

בַעֲלִיצוּת וּבְגִילַת שַׁאֲנַנִים,

יָדֵמוֹ אֵלֵיהוּ יִשָׂאוּ.

אָז יָבוֹא בְּלֵב עָלֵז הַמְעוֹנָה,

חִיש יַשְׁלִיך מֵעָלָיו אַמְתַּחְתּוֹ,

עִם דַּאֲבון הַנֶּפֶשׁ וִיגוֹנָהּ,

גַּם יָרִיק מִכֶּסֶף צַלַּחְתּוֹ.

אָז יִרְחַץ מֵאָבָק פָּנֵיהוּ,

מֵעַבְדוּת רוּחֵהוּ נִפֳעָמָה,

אַף יַעֲטָף-שִׁית קֹדֶשׁ גֵּוֵהוּ;

תִּתְחַדֵּש כַּנֶּשֶׁר הַנְשָׁמָה.

אָז יָבוֹא אֶל מִקְדַּשׁ אֱלוֹהַּ,

מְלֹא זֹהַר וּכְאוֹר הַחַשְׁמַלָּה,

וּכְקוֹל שַׁדַּי, יִשְׁמַע, מִגָּבוהַ,

בְרָן יַחַד:

“לְכָה, דּוּדִי, לִקְרַאת כַּלָּה!”.

וּמְלֵא אֹמֶן לִבּוֹ בַּתְּפִלָה

יִתְעַנֵּג בִּנְעִימוֹת שָׁמַיִם,

אָז יָשׁוּב הַבַּיְתָה מְלֵא גִילָה

אֶל בָּנָיו יְפֵי העֵיָנִים

כֹּה יַעַבְרוּ בְּשַׁבּת הָרְגָעִים

בִּנְעִימוֹת עֲדָנִים וָנָחַת;

לָעֶרֶב יָשׁוּבוּ הַפְּגָעִים

וּדְאָגָה מֵאֶרֶץ צֹמָחַת.

כּה יַעַבְרוּ יְמֵי עָנְיוֹ וּמְרוּדוֹ,

עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן יָפוּחַ,

אָז יתְּמוּ יְמֵי אֶבְלוֹ, שְׁנוֹת נוּדוֹ,

מִסִּבְלוֹ יִתְנַצֵּל הָרוּחַ.

אָז תָּחֵל לָהּ שַׁבַּת עוֹלָמִים

יוֹם ענֶג וּנְעִימוֹת נִצַּחַת;

הַתְּלָאוֹת, הַפְּגָעִים נֶעֱלָמִים

הַדְּאָגָה לָנֶצַח בּרַחַת.

אָז תַּעַד כְּלי נֹגַהּ הַגְּשָּׁמָה

הוֹד זֹהַר הַנֵּצַח עָלֶיהָ,

וַעֲדַת כְּרוּבֵי נֹעַם בָּרָמָה

יוֹפִיעוּ וִיקַדְּמוּ פָנֶיהָ.

תִּתְעוֹפֵף עֲדוּיַת תִּפְאֶרֶת,

וּלְמַטָּה לִרְגָעים נִשׁקֶפֶת

שָם עָנְיָהּ וַעֲמָלָה זֹכֶרֶת

וּבְגִילָה לָעֵדֶן שֹׁאֶפֶת.

אָז תּבוֹא אֶל מִקְדַּשׁ אֵל שָׁמָּה,

בּוֹ כְּרוּבִים יַנְעִימו שִׁירָתָם;

שָׁם תַּקְשִׁיב, תִּתְעַנֵּג הַנְּשָׁמָה

תִּשְׁתַּפֵּך גַּם הִיא בִּנְגִינָתָם.

שָם תָּשִׁיר תִּתֲענֵּג הַנְּשָׁמָה

בִּנְעִימוֹת אֵין קֵץ הַמַּנְגִּינוֹת;

שָׁם תִּשְׁכַּח כָּל תְּלָאוֹת אֲדָמָה

יִתַּמּוּ שָׁם אֵבֶל וְקִינוֹת.

SPLIT_

השיר הושר על פי האב והאם והבת ושני הנערים בנעימה נחמדה וברגש נעלה, וקולותיהם השונים במעלות הנגינה התערבו יחד בתבל ⁷³נפלא לקחת נפש כל שומע. הוא נגע גם עד לב האורח, אף כי שמעהו בשפת לא ידע. רוחו נפעמה מאד ונטפי דמעה ירדו מעיניו ויזלו על לחיו כל העת אשר שרה המשפחה את שירה. וככלותה לשיר קרא ברגשת לבבו לאמר:

"ברוכים אתם לה' על הענג הרב אשר הנחלתוני, בהשיבכם אותי לימי ילדותי, עת שמעו אזני זמירות קדש כאלה מפי אבי ואמי בכל שבת ומועד. עוד בלילה האחרון לשבתנו בביתנו, ככלות הסדר הראשון לחג הפסח, שרנו יחד שיר נחמד ונעים, אשר יסודתו בהדרי קדש. אמנם נשכחו דברי השיר כמת מלבי, כי ילד בן חמש שנים הייתי בעת ההיא, ומאז ועד עתה הנה עברו עלי עשרים ושלש שנה – אבל תבנית נעימתו הנחמדה עוד אזכרה כיום הזה, כי ראשיתו עצב ואחריתו נחמה ובטחון. גם זאת אזכרה, כי השיר הוא הגוּת לב איש ספרדי אשר כבדהו אבי כאיש אלהים, ואותיות שמו נמצאות בראשי החרוזים, אבל שכחתי את החרוזים ואשכח גם את שמו.

“בני! – קרא הרב ברעדה – נשירה נא שירת ידיד אבי מנעוריו. שירת דודים אשר בין כנסת ישראל לאלהי עליון בעל נעוריה; השיר אשר הנהגתי לזמר בבית הכנסת בשבת ראשונה שאחרי הפסח, ואשר בלילי שמורים נשיר ממנו רק את הבית הראשון והאחרון, לבלתי הפר שמחת החג בדברי עצב האצורים בשני הבתים התיכונים. גם עתה יהיה השיר לנו כליל התקדש חג – כי הלילה הזה הוא זמן שמחתנו, בהגלות סוד אורחנו כי לנו הוא”…

אז קמו כלם ממקומותם ויעמדו לפני הרב כחצי גרן עגולה, והנער יוסף נשא קולו הדק והנעים ויזמר בנעימה את שיר “הגאולה” אשר לר' שלמה בן גבירול, לאמר:

"שְׁבִיָּה, עֲנִיָּה, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

לְקוּחָה לְאָמָה, לְאָמָה מִצְרִיָּה,

מִיּום עֲזַבְתָּה, לְך הִיא צֹפִיָּה.

הָשֵׁב שְׁבוּתָה, רַב הָעֲלִילִיָּה!

וְאם עֲשִׂירִיָּה, תְּהִי שְׁלִישִׁיָּה!

וְחִישׁ קַל מְהֵרָה, ובַשְּׂרָהּ בְּאֵלִיָּה:

רָנִּי בַּת-צִיוּן, הִנֵּה מְשִׁיחֵנוּ!

לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ?

ה' חָנֵנוּ! לְך קִוִּינוּ.

ה' מַלְכֵּנוּ – הוּא יוֹשִׁיֵענוּ!"

הקול הדק והנעים נדמה כקול אשה מצֵרה, אשר עזבה בעלה בקרב צרה, והנה היא מתגעגעת על אלוף נעוריה ושופכת לפניו מרי שיחה, כמו היה לנגד עיניה.

ועיני האֹרח נטיו אל הנער המזמר, כמו נאספו אליו רוחו ונפשו, ופניו הפיקו רגשת לבבו, אשר הלכה הלוך וגדול, הלוך וסעור. כמראה הזה נראה גם על פני הרב בנשאו עיניו ונפשו אל אֹרחהו זה, הרועד בגילה נצחת והנענה בראשו אל רננת הנער ודבר שפתיו, ומראהו כאיש שבע רגז ונדודים ברגע שובו אל ביתו ומשפחתו.

ככלות הנער יוסף את הבית הראשון, הרעימו כלם יחדו בקול עז, בזמרם יחדו את הבית האחרון לאמר:

הֲקוֹלֵךְ זֶה הַקּוֹל? גּוֹלַת אֲרִיאֵל!

עִמְדִי וְצַהֲלִי, בְּתוּלַת יִשְרָאֵל! —-

והנה זה פלא! כי גם קול האֹרח התערב בזמרת כל בני הבית. ומאשר נסה להיות בצבא, התנשאה ידו מבלי הדעת. ויך באגרופו על לוח השלחן, כקול התף למסע החיל. קירות לבו רננו לו בזכרו ראשונות, אור נפלא נשפך על הוד פניו הלבנים, ומבלי אל סביביו צהל קולו בראש כלם ויקרא: “האח! מצאתי! מצאתי את שירתי!”

ובקראו כה הוסיף לשיר:

"וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמוֹד מִיכָאֵל,

וְיִקְרָא עַל הָהָר: וּבָא לְצִיּון גּוֹאֵל" –

"לא, לא! – קרא יוסף – כי עוד החסרת חרוז אחד:

לְעֵת הָרָשוּם בְּסֵפֶר דָנִיאֵל" –

אבל כזה כן זה שרו לבדם ולקולם אין עונה! כי חרדו כלם למראה פני האב אשר שנוּ מאד, עיניו כמו יצאו מחֹריהן וכל עצמותיו רחפו מרטט וחיל אשר החזיקוהו. רגע הושיט זרועי ידיו אל מול פני האֹרח, ומשנהו השיבן אחור בחרדה, ופתאם קם ממקומו וימהר ויצא בפיק ברכים אל החדר השני.

“הוי בעלי! הוי אבינו!” – קראו כלם יחדו, במהרם לרוץ אחריו.

“אין דבר, אהובי, אין דבר! – נשמע קולו מן החדר – הניחו נא לי רגעים אחדים ואשב לבדי!” –

דומיה איומה שררה בבית. האם וילדיה נעצבו יחדו, אין דובר מהם דבר. גם האֹרח נעצב אל לבו. אשר הגיד לו, כי בגללו הופרה מנוחת הבית, ויחשוב לדעת ולא יכל הבין שרש דבר נמצא בזה.

עד מהרה שב הרב אליהם. הוא התאמץ לשאת על פניו מסוה מנוחה; אבל פניו הביעו מבוכת לבבו, ועיניו העידו כי זה מעט ירדו דמעה.

סלח נא, איש יקר, אם העצבתי רוחך – אמר הארח – כי אמנם לא אדע במה עצבתיך".

“אל תפחד לשוא, אורחי אהוב לבבי! הלא תדע כי יש אשר יבכה האדם מגילת לבב, והדמעה בת האֵבל היא גם בת השמחה”.

הוא שב וישב אל השלחן, ויפתח שפתיו בשיחה אחרת ויתאמץ להצהיל פניו, ועיניו לא השע מן הארח בהתבוננו כל העת אל תארו ומראהו, ועל פניו נראתה הגות לבו, כי אשר נחשב לו עד כה לספק, נהפך מעט מעט לדבר ברור.

בערב הזה לא אֵחרו שבת, כי בפקודת האב קדמו כלם לעלות על משכביהם לישן שנתם.

SPLIT_

אחרי שני שבועות נרפא האֹרח כלה מחליו. אבל כאשר הוסיף לשוב לאיתנו כן גדל עצבונו ותוגתו – כי עוד מעט ועזב למרת רוחו את הבית אשר יקר מאד ללבבו, כי מעודו לא ראה בטובה כבבית הזה, אשר כל יושביו אהבוהוּ נדבה ויצרוהו כאישון עינם. ימי חליו ומכאביו היו הטובים בכל ימי חייו – ועל כן התעצב מאד אל לבו, בראותו כי הנה שעת הפרידה הולכת וקרבה, כי לא יוכל עוד להשאר בבית הזה ולהיות למשא על הרב הטוב והנדיב אשר לא בצל העשר יחסה.

את עצבונו זה ראה הרב וישם אל לבו.

ויהי היום, בהיות רק הוא ואֹרחו לבדם בבית, ויפן אליו וישאלהו בידידות, מדוע פניו זעפים.

והאֹרח לא הסתיר ממנו סודו, ויגד לו דבר יגונו ומצוקתו, כי הנה הוא שב לאיתנו, ולחרפה יחשב לו להשליך עוד יהבו על איש חסדו, וכל עצה אבדה ממנו למצוא לו מקום נאמן לשבתו – כי לשוב אל הנוצרים לא יוכל, ולשבת בתוך עמו לא יכירנו עוד מקומו.

"הנחם נא, אהובי, ואל תדאג לנפשך, כי אנכי מגן לך, ויותר ממה שאתה נהנה ממני אני נהנה ממך, בהיות לאל ידי להטיף לך. כי כן אמרו חכמינו, יודעי תכונת הנפש, בנשאם על זה משלם לאמר: “יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק” ⁷⁴.

“אכן איש נדיב ויקר אתה! – קרא האיש הצעיר בלב רגש – צדקתך תהם רבה וחסדך עד מרום! ובהתבונני אל חקר טובך, הנך בעיני כאָב שני, הנמצא לי במקום אבי הראשון, אשר אבד לי בילדותי!”.

אהיה נא בעיניך כאביך הראשון, כי – אני, אני הוא! – קרא הרב אשר לא יכל עוד להתאפק, ויפול על צוארי האיש הצעיר ויחבקהו וינשקהו וילחצהו אל לבו באהבת אב רחום.

ומה נעים לאדם להאמין בדבר אשר הלב יחפוץ! האֹרח הביט אל איש חסדו, התבונן אל עיניו, אל חזות פניו ומראהו – וכל זכרונות ילדותו בו התעוררו. ויכר את אביו, ויפול על צואריו גם הוא, ויבך וישמח יחד.

הנוצרי הצעיר, אשר נפצע במלחמה ויובא אל בית הרב בעיר חלבון, ששם כלכלוהו באהבת חסד עד כי הוּשב לחיים ויוּשב גם אל אביו – הוא אביך, כותב המגלה הזאת.

SPLIT_

אחרי עבוֹר סערת רוחנו ועליצותנו הרבה, אמר לי אבי בשחוק מרחיב לב:

“הראית איך עיני האב הזקן הטיבו לראות מעיני הבן הצעיר? דע לך כי אנכי הכרתיך עוד בערב ההוא, במוצאי השבת, בשמעי מפיך על אדות המשורר הספרדי, אשר את שירו שר אביך בליל השמורים עמך ועם אמך בילדותך. לבי נשאני אז לנפול על צואריך כרגע ולקרוא לך “בני אתה!”; אבל בעודך חולה וכואב יראתי להרעיש לבבך בבשורה נפלאה כזאת – על כן התאמצתי לעצור ברוחי, וכאשר לא יכלתי עוד להתאפק עזבתיכם פתאם ואבוא אל החדר השני ואבך שמה. אנכי הכרתיך אז ואדע כי אתה הוא בני האובד, אשר עליך התאבלתי כל ימי ונחֹם נסתר מעיני – ואתה לא הכרתני עד כה! ומה גדלו חסדיך, ה'! כי ראות פני יוסף בני לא פללתי עוד, והנה הוּשב לי לעת זקנה, והנהו לנגד עיני כיום הזה! עתה אתה בני יקירי, נשבה נא במרחביה על היצוע ונספר איש לרעהו את המוצאות אותנו מאז ועד הנה. ספר אתה ראשונה! כי כלתה נפשי לדעת קורותיך!”.

קרבנו אל היצוע ונשב יחדו, ואפתח את פי ואספר לאמר:

“ביום הנורא ההוא אשר שלחו אחינו בוירמיזא ידם בנפשם”…

“הדבר הזה אזכרה היטב – נפל אבי בדברי – כאשר תעלפתי מרוב רגשותי, רגשות אב, כי התגברו, קפצת אתה בעד החלון. ואחד מנוסעי-הצלב תפש אותך במעוּפך, ואז נמסרת לאחד התושבים, אשר המיר דתך עוד ביום ההוא. ביום השני כלתה נפשך לראותי, ותפרץ לבוא אלי החדרה; אך נעצרת בידי תופשיך אשר הרחיקוך בחזקה – כל זאת אדע אל נכון. ועתה ספרה נא הלאה!”

"בפקודת הבישוף הובאתי ביום השני אל מקלט הנזירים, ששם חנכוני ביד חזקה בדת הקתולית, ויתאמצו להעביר היהדוּת מלבבי ולאַבד כל זכר לה. על יד המקלט היה גם בית ספר; בו למדוני בין הילדים הנוצרים אשר כגילי. בראשונה היה כבד עלי מאד להסכין עם החיים החדשים ההם. כל חברי בזו לעגו לי על אהבתי לדת אבותי, וישביעוני בחרפה. פעמים הרבה חפצתי לנוס ולברוח מן המקום ההוא; אבל תמיד נתפשתי בכף שומרי אשר ענשוני וייסרוני קשה, עד אשר נכנעתי לפניהם. ואערים מזמה להתחפש ולהתמכר אל דתי החדשה, למען יאמינו בי, ואחכה למועד אשר יעלה בידי להמלט אל ארץ אחרת ולשוב שם אל דת אבותי. עד כה וכה עשיתי חיל בלמודים שכם אחד על כל חברי, וכל מורי הללוני על חשקי וכשרוני – וכה גדלתי עד הגיעי לשנת העשרים. אז בא אבי החדש ויחפוץ להביאני אל ביתו ולקחת לי אשה מבנות הארץ. אבל חפצו רחק מלבבי – כי המעט לי שאתי על פּני מסוה, בהחזיקי בדת אשר לא נאמנה אִתּה רוחי, כי עוד אקים דור חדש אשר יהיה כמוני? גם מאנתי להואש מתקותי, אשר בה התנחמתי עד כה, כי עוד אמצא לי עצה לעזוב את ארצי ולשוב אל דתי. להפר מחשבות אבי החדש, לא מצאתי תחבלה אחרת כי אם להתקדש ולהיות לכהן נזיר. ובכן נשארתי על מקומי במקלטי, ואשקוד על תורת האמונה בכל עז רוחי, עד כי נבחנתי ואמָצא ראוי לכהונה. ומורי סמכו ידיהם על ראשי וישימוני לנזיר אחיהם.

"בשנה העברה הגיעה השמועה כי שלטן מצרים מתעתד לעלות על ארץ הקדש ולהוציאה מידי הנוצרים, וכבר שכר עליהם גדודי התוקמנים להתגרות בם למלחמה. וקנאת הדת עוררה לבב רבים בארצנו להתאזר למסע-צלב חדש. המקרה הזה היה לי כאות ממרום, למצוא לנפשי רוָחה. ואחלה פני ראש המקלט לתת לי הרשיון, להסתפח על החיל ההולך אל ארץ הקדש. בראשונה מאן הכהן הגדול לעשות בקשתי, וכאשר פצרתי בו עד בֹש נעתר לי, אך צוה לנזירים האחרים הנלוים על נוסעי-הצלב, להיות עיניהם פקוחות עלי לשמור ארחותי – כי גם בהתחפשי ובהתקדשי לעין כל, לא האמין לי, כי כן אני עמדי.

“בשמחת לבב יצאתי מן המשמר אשר בלה ימי ילדותי ונעורי, ואהי בעיני כאסיר כלא יושב חשך בהפּתח לפניו שער לצאת למרחביה; אבל אסורי לא נמסו מעלי גם אחרי כן – כי חברי הנזירים לא גרעו ממני עיניהם וכל צעדי ספרו. ורק תקוה אחת שחקה לפני: כי תקרנו מלחמה וגברה יד המחמדים, והיה גורלי מות או שבי. ושני אלה יחדו נחשבו לי כגואלי נפשי, כי בלבי גמרתי אֹמר: אם אפול בשבי, אקבל עלי את דת האסלם, למען הסר מעלי את עֹל העבדוּת, כמשפט, ואז אעבור אל ארץ. אחרת ואשוב אל דת ישראל. ואלהי אבותי הנה היה בעזרי ויתן לי יותר מאשר קויתי, ויזכני לראות בטוב אשר לא חלמתי ולא עלה על לבי – כי בדרכו פליאיה הביאני אליך, אבי, עטרת ראשי! במלחמה הנוראה בעמק בעלת נפלתי מֻכה ופצוע וחיי לשאֹל הגיעו. ויתר הדברים הלא תדע יותר ממני – כי עד היום לא אדע איך נקרית אלי לרַוחתי, לישועתי ולשמחתי עולם!”

האח, בן יקיר לי! נחמתי וגאוני לעת זקנָתי! – קרא אבי ועיניו נזלו דמעות גיל – הן ראה פניך לא פללתי, ומי מלל לי כי כה אמצאך עוד בחיי! ועתה הסכת ושמע קורותי אני!

SPLIT_

"ככלות שתי השעות אשר נתנו לנו שואפינו – ספר לי אבי – פרצו נוסעי-הצלב אל חדרנו לשמוע גמר דעתנו. למראה הנורא אשר נגד עיניהם לא הוטלו המרצחים ההם, ולא התעורר בלבם כל רגש חמלה – כי עוד שמחו להביט אל חללי אחינו המתבוססים בדמיהם, וישפכו עליהם לעגם. ובראותם כי עוד נשמת חיים באפו, הואחלו להמית אותי. והנה עמד הבישוף ביני וביניהם ולא נתנם להרע עמדי, בהבטיחו אותם על תהו, כי יצלח להטות לבבי אחריו ולהעבירני על דתי. ויביאני הבישוף חדריו, ובעת אשר השליכו העריצים האכזרים את גופות חללינו לכלבים ⁷⁵ הניחוני על יצוע רך וטוב; שם התעטפתי כחלל ולא ידעתי נפשי. לעת הערב הקיצותי וארא ראשית לי לקרוא אליך. ויענוני ויאמרו לי כבר שכנה דומה נפשך, כי בהתנפלך בעד החלון נהרגת באבני המקום. אז זעקתי מרה ואשתער בחמת רוחי עד כי אבדו עשתונותי ובינתי החלה להסתתר. ברגעים אשר שבה אלי רוחי נסה הבישוף אלי דברו – להעבירני על דתי; אבל עמלו עלה בתהו. כן עבר עלי יום תמים ושגעוני ועלוף-נפשי התקיפוני חליפות. ויהי באחד הרגעים אשר הונח לי כמעט, ואשמע את הבישוף מתלחש עם הרופא ויחדו יתוכחו, אם יתנו להילד לבוא לפני או לא. הרופא אמר, כי אם יתנוני לראות פניך אשוב ואחיה מחליי הקשה. אבל הבישוף ירא לנפשך, פן אמיתך בידי או אחַזק לבך באמונתי. פתאם שמעתי את קולך בעד הדלת – אז ידעתי אל נכון כי עודך חי, והדבר הזה נתן מרגוע לנפשי, ויער בי את התשוקה לחיים, ועד מהרה שבתי לאיתני. עד כה וכה יצאו נוסעי-הצלב מעיר וירמיזא ויאחזו דרכם הלאה. אז עזבתי את ארמון הבישוף, עזבתי גם את העיר אשר בה נשארתי לבדד, כרעה אשר טרפו זאבי ערב עדר צאנו, ובלבי גמרתי לעקור משכני אל ארץ ממשלת המחמדים. ללכת ארצה ספרד מאנה נפשי, אחרי דעתי דרך המושלים הקטנים, כי רוח העריצים האלה כזרם קיר. ועל כן הרימותי פעמי אל ארץ הקדם, ואשבע נדודים, ואסובב ערים וקהלות עד בואי הנה. פה בעיר הזאת מצאתי לחמי בראשונה, בלמדי תורה לנערים, ומעט מעט נודע שמי בקהלה, ובמות הרב הזקן נבחרתי אני למלא מקומו.

“וה' הקרה לפני אשה טובה וישרה, אשר בה נחמתי אחרי אמך הקדושה, מנוחתה עדן! ויברך אותנו בילדים שלשה: בבת נעימה ונחמדה ובשני בנים טובים ובעלי כשרון, שהם ישמחוני וירנינו לבבי לעת זקנתי. את הנערה קראתי בשם שרה, על שם הילדה הקדושה אשר בראשונה אספתיה אל ביתי בחמלה רבה, ואחר כן שחטתיה בידי לפני ה' ביום הנורא ההוא. ואת בני הצעיר קראתי בשמך, למען תזָכר לפני בכל עת. לפני שבועות אחדים יצאתי עם משפחתי לשוח בשדה המלחמה, ובלבי היתה המחשבה רעה – לראות בעיני את מפלת האנשים אשר הרעו לנו ככה באכזריות חמתם; אבל האלהים חשבה לטובה – כי בלכתנו כה בין החללים שמעה אחותך קול אנחת אחד הפצועים. ואנכי הקשיתי לבבי ואחפוץ לעבור מבלי התבונן; אבל חמלת אחותך גברה על קשי לבב אביך, והיא נתנה לך מים להשיב נפשך, היא הֵרכה גם את לבי הקשה, ומאתה היתה שומה להביאך אל ביתי ולהשביך לחיים כיום הזה”.

“האח, עלמה נחמדה! – קראתי בעליצות נפשי – עתה לא יחר אפך בי, בתתי לך תודה כי אוהב אני את בתך – האף אין זאת, אבי? גם אמנם טוב מאד כי התודענו היום זה לזה – כי לעת מחר גמרתי בלבי לעזוב את ביתך בלאט ולהשאיר לכלכם תודתי וברכתי בכתובים. והרבה דמעות היו עתידות להשפך מעינינו: דמעות אני, בעזבי את העלמה אשר אהבתיה כנפשי, וגם דמעותיה היא, בדעתי כי גם היא אהבתני בסתר לבבה”.

“הנה היא באה! השמר והשקט בני, אל תדבר דבר, – וראית את השחוק אשר אעשה לנו!”.

ושרה צעדה הביתה בפנים צוהלים.

SPLIT_

“מאין בואך, בתי?” – שאל אותה האב בנעים קולו.

“הנני באה מבית האשה יסכה, הזקנה החולה”.

“ומה עשית שם?”

“אמי שלחַתני להביא לה מרק בשר להחיות נפשה. והזקנה הרבתה להודות לי, ותברכני למצוא בשובי את כל אשר אבקש לנפשי”.

“ומה עוד תבקש נפשך? האם יחסר לך דבר מה בבית אבותיך?”.

שרה התאדמה ותדם.

“התבונני אל האיש הצעיר הזה! התדעיהו?”

"שרה השתוממה ותאמר:

“יודעת אני כי הוא האֹרח, הגר אתנו זה שבועות אחדים. יותר מזה לא אדע מאומה”.

“גשי נא ושקי לו, בתי!” – אמר האב בשחוק על שפתיו.

והנערה התמה נבוכה מאד ולחייה התלקחו באש פלדות. ותמהר ותכס פניה בשתי ידיה.

“נשקי לו, שרה, הלא צויתיך!” – קרא האב בקול מושל.

“בי אבי, למה תכלימני? ואנכי לא הסכנתי לשמוע מהתלות כאלה מפיך!”.

“הביטי אל פניו ואל פני והתבונני מאד – א תמצאי חידתי!”

שרה עשתה כדבר אביה – ופתאם שֻׁנו פניה ורעדה אחזתּה.

“ועתה הגידי, אם חכם לבך: מי הוא האיש הצעיר הזה?”.

“אבי! הנני משתוממת למראה עיני, כי פני שניכם נשתוו מאד. אין זאת כי אם קרוב ושאר בשר הוא לך!”.

“ועד כמה תגיע קרבתו לי וגם – לך?”.

“אבי! – קראה הנערה ותגל ברעדה – מעודי שמעתי אותך מדבר, כי עוד תקותך בך למצוא את – את” –

“היטבת להבין; כַּלי, כלי דבריך!”.

אבל שרה לא דברה עוד מאומה, וגם אני לא יכלתי דבֵּר – כי נסתם פי מעתרת נשיקות.

“רב לי, אמותה הפעם! כדבר יעקב אבינו – כי עוד יוסף בני הבכור חי, ולנו, לנו הוא!” – קרא אבי, וזרם דמעות פרץ מעיניו בחבקו ובנשקו את שנינו גם יחד.

“שרה, הנאהבה-והנעימה! – קראתי בכל לב, בשוב אלי רוחי – עתה הנה קשורה נפשי בך כפלים, בחבלי אַחוה ובעבותות תודה אשר לא ינתקו עוד לעולם. ולכן משנה שמחה אשמח בך בזה היום אשר עשה לנו ה'!”.

עד כה וכה שבו שני הנערים מן החדר, ובהודע לילדים מי וּמה אני להם, קפצו רקדו משמחה ויתָּלו על צוארי יחדו, וירעש כל הבית לקול מצהלותיהם. אך אחרי הרעש התעצב יוסף הקטן פתאם, ויאמר בקול דממה דקה, כי ירא הוא לנפשו, פן מות ימות עתה – כי לא יֵעשה כן בישראל להיות שני אחים נקראים בשם אחד. וינחמהו אבינו לאמר, כי עוד מעט וקורא לי שם חדש אשר פיו יקבנו לאזני כל – כי כקטן שנולד אֵחשב, ושם חדש ינתן לי בשבת הבאה, בשובי אל עמי ואלהי במקרא קדש ובהמון חוגג.

SPLIT_

ואבי קים את דברו ביום השבת – כי קרא עלי מועד בבית הכנסת, ובמקהלות עם ברכני בשובי אל דתנו. ככלות תפלת השחרית עלה אבי אל הבימה, ויתן אמרי שפר, ויספר לעם בדברים יוצאים מן הלב את כל הקורות אותי מאז ועד היום ההוא. ועיני כל השומעים מלאו דמעה, וקול בכי גדול נשמע מעלית הבית, מחדר הנשים המתפללות – כי נגעו הדברים עד לב כלם. וככלותו המשא אשר נשא, נפתח ארון הקדש, ואבי לקח את ספר התורה בידו, וישאלני באזני כל הקהל, אם באמת ובתמים הנני שב אל ה' אלהי ישראל. וכאשר השיבותיו לאמונה, הושיט לי את הספר הקדוש, ואשקהו ברגש לעיני כל. אז הונח הספר על הבימה, ובהגיע הקורא אל הפרשה השלישית, נקראתי לברך על התורה, כברכה אשר נשא אבי לפני. ולפני הקריאה שנה את שמי ויקראני בשם אברהם – כמשפט כל גרי הצדק. ואחר זה ברך אבי עמי את ברכת “הגומל”, בהבינו לעם, כי כל ארבעה הדברים שעליהם צריכים להודות כתֻמם באו עלי – וכל העם ענה: “מי שגמלך טוב, הוא יגמלך כל טוב סלה!”. אז הורידני אבי מעל הבימה ויעבור עמי מסביב לה על פני כל המתפללים בבית הכנסת וכלם נדחקו אלי ויושיטו לי ידיהם באהבה ואחוה, ייקראו לי בקול: “אחינו אתה!”.

ככלות העם להתפלל, קרא אבי את כלם אל בית הקבל, ששם קדמום אשתו הרבנית ושרה בתו וכל הנשים החשובות אשר בעדתנו, ותערכנה שלחן לפני הגברים כיד ה' הטובה עליהן. וכלם שתו וישמחו עמי כל היום הקדוש ההוא.

מאז והלאה נקראתי בשמי החדש, לשמחת לב אחי הקטן, אשר שֵׁם יוסף נשאר לו לבדו. ואבי הואיל לחלק לי מכבודו, ויגזר אֹמר, כי כל הקורא אותי בשמי, יקראני על שמו: אברהם בן אליקים – למען דעת כי לא מבני הנכר אני, כי היתה הורתי ולידתי בקדושה. ולהקל את קריאת השם הארוך הזה, נהגו תלמידיו ואחריהם כל העם, לקראני בראשי השמות בלבד: אבר' בן אל' – וכן נצטרפו האותיות למלה אחת: “אברבנאל”. זה שמי לעולם וזה יהיה זכרי לדורות הבאים!

שנה תמימה למדני אבי תורה ומצות עד כי הייתי ליהודי גמור, נאמן עם אֵל ושומר כל פקודיו לעשותם. ולתקופת השנה השיא לי אשה, בת סוחר עשיר מעיר בגדד, אשה נאה וחסודה, אשר עמה אֻשרתי לראות חיים ולראות בטובה – היא אמך הטובה והיקרה בנשים. וחותני ספחני אל עסקיו, וה' צוה את הברכה בכל מעשי ידינו, ובית מסחרנו נודע לשם ולתהלה ובו יתברכו רבים. כן יתן ה' וכה יוסיף להראות חסדו לצאצאי אחרי!

SPLIT_

בני יקירי! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת, והיתה שמורה בביתך גם לזרעך אחריך עד העולם. עמה יחד אשאיר את המאכלת, אשר בה נשחטה הקהלה הקדושה בוירמיזא, במסרה נפשה על קדושת ה‘, ואש היתה מונחת גם על צוארי – ורק מאת ה’ היתה שומה להותירני לפלטה ולשימני לשארית כיום הזה. את המאכלת הזאת בקשתי ואמצא אצל הבישוף הוירמיזי, בהיותי באמנה אתו בימי חרפי, ואותה שמרתי עמי כל הימים, ותהי לי למזכרת קדש. ויתר זכרונות משפחתנו הלא הם ערוכים ושמורים ביד אבי הרב כל הימים אשר יחיהו ה' לפנינו. והיה באחרית הימים, והיו גם המה לך למורשה אחרי.

תמו דברי אביך

אברהם בן אליקים

המכֻנה

אברבנאל.

SPLIT_

---

(ספור מקורי)

(בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושמונים לבריאת העולם).

אני דוד בן הודיה בן אברהם המכֻנה אברבנאל

כותב את המגלה הזאת בשׁנת השבעים לימי חיי,

והיתה לך, ישי בני, למזכרת עולם לדורותינו.

אור חדש נגה עלינו בארץ הקדם מאז התנשאו בה הזלדשוקים ויגיעו לממשלה¹, ובגדד הבירה היתה לגברת ממלכות ומשוש לכל הארץ. היא השתרעה לשני עברי נהר חדקל, ומעברה גדולה ונפלאה אֵחדה את שני חלקיה להיות לאחד. בה היו שמונים אלף שוקים, שנים עשר אלף בתי מלון, שנים עשר אלף בתי רחים וששים אלף מרחצאות. בה נמצאו חכמי חרשים, עושי בכל מלאכת מחשבת; בה רבו בתי המדרשות לחכמה ולמדעיִם, ומספר יושביה הגיע עד מאתים רבוא, אשר גרו בה במרחביה, בהיות מדת הקיפה דרך שלשת ימים, ובתיה בנוים לתלפיות בין גנות ופרדסים אשר מלאוה². בהמון הרב הזה נמצאו מאחינו רק מתי מעט, לא יותר מאלף משפחות, והם גדלו והצליחו ויעשו עֹשר רב, וכבודם גדל מאד בימי הכליף מחמד אלמוקטפי³, אשר אהב את עמנו ויכבד דתנו למאד⁴. להם היו שמונה ועשרים בתי תפלה, ובהם ארבעה בתי כנסיות גדולים ומפֹארים, ואחד מהם נקרא על שם דניאל – כי לפי המסורת אשר בידם מאבות אבותיִהם, נבנה על שפת הנהר, במקום אשר ראה הנביא את שני המלאכים העומדים על שפת היאֹר מזה ומזה⁵. בית ה' זה קדוש הוא גם בעיני המחמדים, ומכבודו יחלק לכל המתפללים בו. לא רחוק משם היה בית מסגד הישמעאלים, בפר מדעין, וקול המועסין⁶, הנותן זמרות מראש המגדל. נשמע למרחוק ויגיע עד אזני אחינו המתפללים בבית הכנסת ההוא, אז מצאו אחינו עז בנפשם להתאונן לפני הכליף על הכהן ההדיוט, אשר בתתו קולו קול עז, יפריע אותם מתפלתם לפני ה'⁷.

_________

ואברהם, אבי הזקן, הלך וגדול וכל אשר הוא עֹשׂה ה' מצליח בידו. ויהי לו שני בנים ובת אחת. שם הבכור שלמה ושם השני הודיה ושם בתו ברכה. ויהי כי גדל שלמה ויתחתן בבת אחד מראשי הישיבה הגדולה שנוסדה שם, ושמו ר' חגי הנשׂיא, כי היה גם הוא מזרע בית דוד, וכאלה רבים עמִנו בארץ הזאת, אשר על פי ספרי יחושם הם מצאצאי המלוכה⁸, וכלם נקראים בשם הכבוד “נשיאים” עד היום הזה.

וה' נתן את חן שלמה בעיני הכליף, וינשאהו על כל אחיו, וישימהו לראש הגולה. ויהי דברו כדבר מלך שלטון לאחינו יושבי הכליפה הזאת, בארם נהרים ובבל ופרס וכותא ודרבנד וערב וכל ארץ תימן, ועל פיהו ישקו כל עניני קהלותיהם, והכל יקַים הוא בחתמו אשר נתן לו המלך, ועל החתם דמות אריה רובץ ויד אדם נטויה ממעל לו⁹. וכל היהודים אשר בממלכה משלמים לו מס ידוע, איש לפי ערכו ומעשהו, חוץ מהמס המושם על השוקים ובתי המלון והמסחר אשר לבני עמו. ויהי לו נכסים הרבה וגנות ופרדסים והיכלי חמדה, וביתו היה פתוח לרוחה ושלחנו ערוך לפני אחיו הבאים מקרוב ומרחוק לשאול לעצתו ולבקש עזרתו. לו היה חיל פרשים מן הגוים ומן היהודים השומרים לראשו, ויהי רוכב על סוסו לבוש משי ורקמה, ועל ראשו צניף לבן עם רביד זהב אשר שם עליו הכליף לכבוד ולתפארת. והפרשים עוברים לפניו וקוראים: “פַּנו דרך לאדוננו בן דוד!”. וכל בני העמים כרעו וישתחוו לפניו מדי עברו על פניהם, ואשר מאן לחלק לו את הכבוד הזה, ותפשו אותו והכוהו מאה מלקות על כפות רגליו, כדת המלך.

הנה כן שבה אלינו גדולת הנשיאות, כבימי בוסתנאי אבינו מלפנים, ולרגליה הושב גם כבוד התורה, כי בחר הנשיא בראש חכמיה וינשאהו על כל מורי הישיבות שבעיר. בימי שלמה דודי היה ר' עלי הלוי ראש הישיבה הגדולה, ובמות ר' עלי מלא ר' שמואל בנו מקומו תחתיו.

ושלמה הנשיא מת במבחר ימיו, בטרם ימלאו לו ארבעים וחמש שנה, ויהי בנו דניאל לנשיא אחריו. ויגדל כבודו בנשיאותו בימי הכליפים אלמוסטַנגיד ואלמוסתַּדי, ויתן מהודו על ר' שמואל וישימהו לגאון בעמו. ור' שמואל ידע את עתו ומקומו וינהג גאונוּתו ברמה, ויהי לו אלפים תלמידים אשר נהרו אליו לקחת תורה מפיהו.

עשר ישיבות היו אז בבגדד, ועשרה חכמי תורה היו בהן למורי דת ומשפט. הם נקראו “בטלנים”, על פי משמרת פקודתם – כי היו בטלים מכל עבודה ומעשה, ומקֻדשים רק לעניני הכלל. מהם היו שבעה “ראשי כלה”, מורי הישיבות, שעמדו בראש שבעים דינים, הנקראים “אלופים”, ושלשה “חברים” אשר שנים מהם היו “ראשי הסדר”, לאמר: סגני ראש הישיבה הגדולה, ואחד “בעל הסיום”, הוא הגזבר. בישיבת ר' שמואל בן עלי הלוי זכו לבוא רק התלמידים אשר השלימו חקם ויעמדו במסה בישיבות האחרות, ומקום ישיבתו בבית גדול ונשא, מכֻסה פנימה ביריעות יקרות, והגאון ראש הישיבה לבוש בגדי זהב יושב על מרבדי משי ורקמה, והתלמידים יושבים לפניו על הקרקע. הוא דורש לפניהם, ושני מתרגמנים מבינים להתלמידים את דבריו מפרש ושום שכל, והדבר הקשה מהם יביאון אל הגאון והוא יסבירהו כהלכה. לר' שמואל הלוי לא היו בנים כי אם בת אחת ושמה מנוחה, אשר עשתה לה שם גדול בלמודיה עד כי היתה גם היא מורה לתלמידיו. אך בהצניעה דרכה לא נראו פניה להבחורים הלוקחים תורה מפיה, – כי ישבה בעלית הקיר, ומשם השמיעה דבריה בעד החלון מלמעלה להתלמידים העומדים בחוץ למטה¹⁰.

גם לדניאל הנשיא, ראש הגולה, לא היו בנים, כי אם שתי בנות, אשר הבכירה היתה נשואה לי, בן הודיה אחיו – היא נחמה אמך מנוחתה עדן! – והצעירה היתה לאשה לשמואל בן ברכה אחותו. ואני ושמואל גדלנו בבית אבינו בעיר אשור¹¹, הבנויה על תרבות נינוה העתיקה, על כן נקראה גם בשם “נינוה החדשה”. אך בימי בחורותינו העתקנו מעוננו לעיר בגדד, ללמוד תורה בישיבת הגאון. ובהיותנו חתני הנשיא היינו יוצאים ובאים בית ר' שמואל מורנו. שם ראינו צרת הבת, ענוּת נפש הבתולה מנוחה, אשר כבר מלאו ימיה ונפשה כלתה לראות חיים ולהתענג על מנעמיהם, ואביה כלא אותה בצר מעון, מבלי תת לה לראות פני תבל ולשיח עם הגברים חוץ מהזקנים הבטלנים, שהם ראשי בריתו ומתי סודו. כי היה גא מאד בכבוד מולדתו, אשר ספר יחושו עלה עד שמואל הנביא, הרמתי, ובגאון תורתו, אשר השיאהו לדמות בלבבו כי הוא ואפסו עוד, עד כי נועז אחרי כן בנפשו להתחרות את רבנו משה בן מימון, “הגר המערבי”, ולחפש שגיאות בפסקי הלכותיו¹². ובאין לו בן אשר ינחילהו תורתו למורשה, אמץ את מנוחה בתו היחידה כבן לו, ואזנים כרה לה להשמיע לה רֻבי תורתו ולצקת עליה מרוחו. ובהיותו איש קשה אשר רצונו כברזל וממנו לא ימוש, לא נשאה לבבה למרות עיני כבודו – וכן הסכינה לשאת עליה עֹל תורה מנעוריה, ולהיות את אשר נועדה להיות על פי אביה, למרות חקי הטבע והעולם. ועל זאת נקמו בה הטבע והעולם נקמה אחת אפים – כי הצטמקה נכמָשה ותבול בלא עת, ובני הנעורים חדלו לבקש קרבתה ואהבתה. ויהי דמיונה כציץ נעים, אשר בטרם יתפתחו עליו ממסגרותיהם נגע בו רוח החרף ויהפך לשדו ויקפיאהו.

_________

יפה ונעימה ונחמדה היתה מנוחה בראשיתה, בטרם יגיעו הימים אשר השביעו ברעות נפשה ויכסו עליה בצלמות. חכמתה ותורתה נתנו לה לוית חן, משכו עליה חוט חסד, שמו לה מעטה תהלה וינחילוה שם טוב מכל רעיותיה אשר כגילה. ומה רבו הגברים אשר נשאו אליה נפשם בעודה באִבּה כפרח לבנון! ולה אחד בהם אשר קנה כליותיה ולבבה ותאהבהו כנפשה; אך גאוַת אביה הדפתהו למרות רוח שניהם. ובהיות האיש בעל לב אמיץ ורצון כביר, פעמתהו רוחו לבקש לו גדולות ולהתנשא למעלה, אשר לכבוד אין חקר יחשב להגאון להתחתן בו ולתמוך גורלו בחבלו. שם האיש דוד אלראי מעיר אל־מעדיה אשר בפרס. בימי נעוריו למד תורה בישיבת ר' עלי, ויַחשב לאחד מבחירי תלמידיו, וכאשר גדל עשה לו שם גדול בתורה ובחכמת בני קדם, והאיש גבור חיל ככל אחיו יושבי ההרים. ויהי בשובו ריקם מלפני ר' שמואל אבי מנוחה ידידות נפשו, וישב בנפש מרה אל עיר מולדתו. שם ראה בצרת עמו, הנאנח תחת יד אדונים קשים ורובץ תחת משא המסים המושמים עליו מטעּם המלך ושריו. וימָלך עליו לבו לשבור מֹטות עֻלם ולהביא להם גאולת עולם.

בעת ההיא היתה ארץ פרס נחלה לארבעים וחמשה מלכים קטנים, הנושאים עליהם עֹל השלטון הזלדשוקי, סינגר “מלך המלכים”, והם נצים תמיד יחדיו ומבעטים במושלם העליון, והארץ מלאה מוּטה ואין קצה למהומה. הדבר הזה נתן אֹמץ בלבד דוד אלראי להתחזק לעשות לעמו. וירא ראשית לו להונות את סין־עדין מושל העיר מעדיה וללכת עמו בעקבה, עד אשר יצלח להציב לו יד במבצר העיר ולמרוד במושל הארץ ביד רמה. וישלח דברו אל אחינו החפשים יושבי הרי חפתון¹³ לשית ידם עמו ולעזור לאחיהם היושבים בפרס, לפרוק עֹל מלכי הגוים מעל צואריהם. ויורם להתאכר אליו מעט מעט ולהסתיר חרבותיהם מתחת למַדיהם ולהתחפש עד בוא העת אשר יבחר לו לבצע חפצו. רבים מהם חשו לקול הקריאה ויקָבצו ויבואו עירה מעדיה מעט מעט. וסין־עדין אשר כבד את דוד מאד וישתאה על רוב חכמתו, האמין לתֻמו, כי ההמונים באים לקחת תורה מפי אחיהם זה המורה לצדקה. וכן הגיע היום אשר מצא דוד יד לו לעלות על המבצר פתאם ולכבשהו לו.

משם פשט המרד בכל ארץ מדי, כי רב מספר היהודים יושבי הרי חפתון, ולהם שם עד מאה קהלות, והם מבני הגולה אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, וכלם גבורים אנשי מלחמה הנותנים חתיתם על שכניהם מסביב. וכראות דוד אלראי כי ידו רמה ובכל אשר יפנה ישכיל, וימצא את לבבו לשלוח מלאכיו אל אחינו שבבבל, להתאסף אליו ולגַבר חילים עד אשר תמצא ידם לעלות על ארץ הקדש ולהוציאה מיד בני הנכר המושלים בה. גם אמנם נמצאו רבים אשר חשו לקול הקריאה ויתאזרו עז לבוא בחיל גבור ישראל זה, ותקותם אמצתּם, כי בימיו ובימיהם תושע יהודה וישראל ישוב אל נחלתו. כי יצא להגבור אלראי שם בעולם וכבר ספרו ממנו גדֹלות ונפלאות עד אין מספר. כן נאמר עליו, כי בקרוא שלטן פרס אותו לבוא אליו, הלך אליו לבדו, ומחילו אין איש אתו, ויתיצב לפניו בלי חת, ויגד לו קשט אמרי אמת, כי הנהו מתנשא להיות למלך בעמו. ויהי כשמוע השלטן מפיהו את הדברים אלה ויחר אפו, ויצו לאסרהו בזקים ולהורידהו בכלא בעיר דבריסתאן אשר על נהר גוזן, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם. ויהי ביום השלישי, בשבת המלך בעדת שריו ויועציו, להתיעץ אתם על אדות הקשר אשר נמצא ביהודים, ומה המשפט אשר יעשה באלראי המורד במלכות – והנה נצב אלראי לפניו לפתע פתאם בחדר המועצה, וידבר אליו עזות, ויגד לו, כי את מוראו לא יירא, ומהמון עבדיו לא יֵחת, כי בחכמתו ודעתו תפָּתחנה לפניו דלתים ובריחי ברזל יגָדעו. ובדברו נעלם מעיני כלם, רק קולו נשמע ופניו לא נראו עוד.

נפלאות כאלה וכאלה ספרו עליו בקרב אחינו, כי הוא יודע סודות הקבלה, ומשתמש בשם המפֹרש, אשר בכחו ישגיב על כל מעשי הטבע; בחפצו יתעלם מני עין ויהי לרֹאה ואינו נראה, וברצונו יצעד על פני מים ונהרות לא ישטפוהו, או יעשה לו “קפיצת הדרך” – כי בעצם היום אשר נראה לפני השלטן בסוד המועצה ראוהו אחיו בעיר עמדיה, הרחוקה משם דרך עשרה ימים. ועל כן בבוא הקריאה אל ראשי קהלות ישראל אשר באשור ובגדד ודמשק, להתאסף ולבוא עירה שושן על יד קבר דניאל הנביא, נהרו שמה רבים וכן שלמים. גם דניאל ראש הגולה התחפש ויבוא עם משפחתו, גם הגאון ר' שמואל הלוי בא שמה עם מנוחה בתו, ובדבר הזה לא יראו רע – כי לפקוד קברות קדושים היא אחת המִצות הנהוגות בארץ לכל יושביה.

_________

העיר שושן אשר בעילם המדינה עומדת על גבול פרס ובבל על נהר אוּלי¹⁴ היא היתה לפנים עיר גדולה מאד ומדת הקיפה הגיעה עד מאה ועשרים מיל ומלכי פרס חמדו אותה לשבתם בימי החרף, וירבו בה היכלים וארמונות וגנות ופרדסים אשר חרבותיהם עתה עודם מחמד כל עין וכמהן לא נמצאו בכל הארץ. שם בבירה השתמרו אוצרות הממלכה ולא היה קצה לעשרה. אך בתהפוכות ארץ, בזוָעות האדמה ומלחמות העמים חרבה ברֻבּה, ובניניה נשארו מעט מהרבה. העיר נמצאה על שני עברי הנהר מזה ומזה, מעבר האחד היו רוב יושביה יהודים במספר שבעת אלפים איש, ומעבר השני היו רוב תושביה מחמדים. ליהודים היו שם ארבעה עשר בתי כנסיות לתפלה, ולפני אחד מהם היה קבר דניאל איש חמודות. שם היו שוָקים הרבה למסחר, וגנות ופרדסים לענג ושעשעים, ויושביה כלם עשירים נכבדי ארץ, ־ ומעבר השני גרו עניי אדם אשר העולם חשך בעדם. והנה עברה רוח קנאה על העניים ויקנאו בשכניהם ויאמרו, כי כל העֹשר והכבוד בא להם בזכות דניאל הנביא הקבור אצלם. וידרשו מהם בחזקה להעתיק את ארון הנביא הקדוש אליהם ויבֹרכו גם הם לרגלו. ולא אבו העשירים שמוע להם, – ותהי מלחמה ארוכה ביניהם ורבים חללים נפלו מזה ומזה עד אשר קצרה נפש העשירים בעמלם, ויתפשרו יחדו להיות הארון שוכן ביניהם חליפות: שנה אחת מעבר מזה ושנּה אחת מעבר מזה, ככה יעשו שנים הרבה. ויהי היום ויסר שמה השלטן סינגר, המושל העליון על כל הארץ, וירא והנה המון עם רב, יהודים ומחמדים יחדו, נדחקים על הגשר, בהעבירם את הארון עמם כדרכם. ובהודע לו פשר דבר, חרה לו עד מאד, כי לא נכון לעשות כן לאחד קדוש, ולטלטל עצמותיו בלי חָשׂך. ויתן צו, להעמיד עמודי ברזל גבוהים בשני עברי הנהר, ולשים את הארון במכסה נחשת קלל ממֹרט ולתלותו על שלשלאות ברזל אשר יושמו בראשי העמודים, והיה הארון מרחף על פני הנהר בתָּוך, בגובה עשר אמות ממעל לו. וגם על הנהר נטה קו, לבל יבואו בו דיגים להשליך חכה או לפרוש עליו מכמרת במרחק שני מילים מזה ומזה – כי קדוש המקום לנביאנו. ומאמר המלך קימו יושבי העיר, ויעשו ככל אשר צום.

_________

אל המקום ההוא הקדיש דוד אלראי את קרואיו, והמונים המונים באו בחמשה עשר לחדש החמישי, הוא חדש מנחם אב, ליום הכָּסא, ויסורו אל חרבות הבנינים הריקים. היום היה להם למנוחה, כי אין לצאת החוצה מחם השמש הבוער כאש עד כי הנחשים הזוחלים יזֹרבו יצמתו ברחובות, והשערה אביב בהזרותה על פני חוץ תֵּעשה קלי מלהט היום¹⁵ – ובערב נאספו יחדו על הכר הנרחב אשר לפני המבצר והארמון אשר על ידו צפונה. הארמון ההוא בחר לו דוד אלראי לשבתו בעת ההיא; שם צוה מעון גם לנכבדי קרואיו, אשר נקבצו באו לשמוע מה ידבר הגואל החדש, הקם להושיע את ישראל ולחדש את ימיו כקדם.

כנטות צללי לילה ויצא אלראי ממעונו, ויעמוד על הרצפה אשר בראש המעלות הרחָבות, שבהן יעלו הארמונה. והאיש יפה מאד במראהו, גבה קומה וחסון כאלון, והוא לבוש בגדים פשוטים ככל יושבי ההרים, אך תערת חרבו כסף טהור תלויה בחגרת משי מרֻקמת חוטי זהב, ומאחריו שנים עשר גבורים אשר בחר לו מקרב אחיו החפתונים; כלם חמושים בחרבות גדולות ועקומות, מלאכת חרשי דמשק, וחניתות ארוכות וחדות נטויות על שכמם הימנית. לקול הקורא “הס!” נדמה כל ההמון, ואז השמיע אלראי הוד קולו, בנשאו מדברותיו אל העם הנאסף, ויעורר רוח כלם, בהשמיעו להם תהלת אבותיהם מלפנים, בסַפרו שלומם ושלותם בשבתם על אדמם קדשם, וגבורתם ועזוז נוראותם בהלחמם על נפשם עם כל הקמים עליהם. ויזכור את גבורות החשמונאים בימי אנטיוכס, ומעללי הקנאים במלחמותיהם עם הרומאים, ואמץ רוחם וחרף נפשם בחרבנות ירושלים וביתר, ויספר את החליפות והתמורוֹת אשר היו לארץ הקדש האבלה והשוממה מאז יצאוה בניה ויגלו ממנה ויזרו בארצות.

“ומה יקרה העיר ירושלים גם במפלתה! – קרא במגנת לב, בעזבו עליו שיחו – זאת העיר אשר יכבדוה עמים ויחוננו עפרה, קדש היא לכל בעלי אמונה. קדש היא להנוצרים – כי בה דרכו רגלי משיחם ושם הערה למות נפשו; קּדש היא למחמדים – כי אותה כִבד נביאם בחייו ואליה נשאהו המלאך גבריאל בחזון לבו¹⁶. וכמה דמים נשפכו מאז ועד הנה מבעלי שתי האמונות האלו, בהתאמצם לתקוע בה יתדם! ואנחנו, בניה מקדם, יורשיה על פי ה' מימי אבותינו הקדמונים; העיר אשר בה מלכו מלכינו, נבאו נביאינו, הורו חכמינו ומורינו הגדולים אשר מפיהם אנו חיים עד היום הזה; העיר אשר בה עמד בית מקדשנו ותפארתנו, אשר כבוד ה' היה עליו חופף ויהי ראשית גאוננו ותהלתנו לעיני כל הגוים – אנחנו, העם הנבחר, צאצאי האבות והמלכים והנביאים והמורים הגדולים, אשר להם נתיחש ובהם נתפאר עד היום; בני הארץ הקדושה והעיר המעטירה, אשר מאז יצאנו מהן גלה כבוד מאתנו, והננו עם נודד בגוים, עם מפֻזר ומפֹרד בכל קצוי ארץ, אשר חיינו תלואים לנו מנגד, בהיותנּו תמיד תלוים ברצון אחרים, אשר זרה להם רוחנו וכזרים נחשב להם עד עולם, – אנחנו בלבד נשב דומם איש תחתיו, נעמוד מנגד בהאבק עמים זרים על אדמת ירשתנו, נשא כל עמל וחרפה בארצות גלותנו – וממקומנו לא נמוש! האמנם כה שפלנו בנפשנו עד כי אבד מאתנו גם הרצון להשיב לנו כבודנו ברב או במעט ולהיות למצער ככל העמים אשר על פני האדמה?!”

וקול שאון כהמות ימים נשמע בקרב העם הנאסף. אלה בכו בקול גדול, אלה הביעו כעשם והותם בהתמרמרם על נפשם, ואלה התעוררו לקראת נשק ויענו בקול: “היה לנו לראש ואל כל אשר תשלחנו נלך!”.

אז עלה דודי הנשיא עם הגאון ר' שמואל על גרם המעלות, וישא קולו למען ישמע כל העם בדַברו בו לאמר:

“הן כל דבריך אלה צדקו יחדו. ומי יתן ותבוא שאלתי ובאה גאולת עמנו, והייתי אני הראשון להניח שררתי מידי ולתתה לטוב ממני. אבל איך נקשור קשר באדוננו הכליף המושל בכל המאמינים, מגבול פרס ועד נחל מצרים, והוא מושל חסד ולבו אך טוב לישראל? הזה ישרנו ואמתנו נגדה נא לכל העמים אשר בתוכם אנחנו יושבים, כי נרים יד באדונינו, שהם דורשי שלומנו ואנשי חסדנו?”

“חלילה לנו מה' למרוד בהכליף קוטבּדין, אשר לא עזב חסדו ואמתו מאחינו! – ענה דוד אלראי בלב תמים – גם במלכי פרס המציקים לנו לא נרים יד. וזה לך האות: כי בכבשנו את מבצר אלמעדיה לא שלחנו יד במושלהו סין־עדין אשר נפל בעצומינו, ונברכהו בשם ה' ונשלחהו בשלום. גם לסינגר, המושל העליון בארץ פרס, ערכתי אמרי שפר, וארבה עליו תחנונים להיות לנו כהמלך כרש מלפנים, והיה שמו לברכה בקרב עמנו כמהו. הן כל ישענו וחפצנו לשוב אל ארץ אבותינו, אל אדמת ירשתנו אשר הגלינו ממנה בימי רע, והזרים אשר נאחזו בה יֵצאו להם להאָחז בקרב אחיהם ולמלא מקומותינו אשר נעזוב להם אחרינו, אז נשקיט להם מריב ואיש על מקומו יבוא בשלום. כדברים האלה ערכתי אל כל מלכי הארצות הקרובות, ובזאת יבָּחנו: אם שלמים הם אתנו, יניחונו לעבור בשלום דרך ארצותם אָכלנו במחיר נקח ומימינו בכסף נשתה עד הגיענו אל המנוחה ואל הנחלה אשר נתן ה' לאבותינו. ואם בחרב יצאו לקראתנו, – אות הוא כי לעבדי עולם יחשבונו וטובתם בל עלינו!”.

“הנה דבריו טובים ונכוחים! – נשמעו קולות מקרב הנאספים – אנחנו לשלום פנינו מועדות, ואשר יקראו עלינו מלחמה, וידענו את אשר נעשה!”

“כנים, כנים הדברים! – ענה כל ההמון – ואשר יענה אחרת, לא לנו הוא כי אם לצרינו!”.

אחר הדברים האלה לא ערב עוד דודי הנשיא את לבבו להשיב אמרים לדוד אלראי. גם הגאון ר' שמואל העומד על ידו עצר ברוחו וישבות מענות דבר.

“שש אני לראות – אמר אלראי – כי עוד לא נסע יתרנו בנו; עוד יש בתוכנו אנשי לבב, המתעוררים לישע עמם ולקרב אליו גאָלה. לכן דעו לכם כי העת משחקת לפנינו ושעת הכֹּשר הגיעה. הנה הנוצרים והמחמדים נאבקים זה כמה על אדמת הקדש ועל המדינות סביבותיה, וחרב מלחמה ארוכה ונוראה תחלוש אותם גם יחד. והלא מוּדעת היא, כי בהאבק שנים זמן רב ייגעו וייעפו יחדו, ואז נקל לשלישי אשר כחו חדש עמו לנפול עליהם ולהכריע שניהם כאחד. גם פה בארצנו רבה המבוכה על ידי המלכים הרבים המושלים בה איש בקצהו. גם שם בארץ בבל רבו השלטנים התוגרמים המתנשאים איש על כסאו במקום ממשלתו, באשור לבד, בבגדד לבד ובדמשק לבד, וידי הכליף, המושל העליון, רפות, וממלכתו נקרעת על ידי אנשי מעשהו: המשנים, השלישים, שרי החיל והעמירים הרבים, המושכים אותה איש אליו. ואם נהיה אנחנו שכם אחד לעמוד איש לימין רעהו, אז נחזק מכלם. הן כמאה וחמשים אלף מאחינו נמצאים בפרס, כמאתים אלף בבבל, כשלש מאות אלף בארץ ערב, כשבעים אלף בגיבה¹⁷ וסמרכנת¹⁸, כחמשים אלף בהרי חפתון, כששים אלף בהרי ניסבון¹⁹ אשר על נהר גוזן²⁰, והחפתונים והניסבונים גבורי חיל כולם, נושקי רומי קשת, ואיש איש מהם קולע את השערה ולא יחטיא. הנה ראשיהם נתנו יד לי, והנם נמצאים פה אתנו. והניסבונים עוד הביאו עמם את ראשי השבט “בני גוֹץ”²¹. אמנם בני נכר הארץ המה, ואת אלהינו אינם עובדים, כי עובדים הם לאלהי הרוח; אבל שלמים הם עם אחינו שכניהם, והם בני בריתם מאז מעולם. ועתה הם נכונים להיות לעזר להם ולעמוד לימיננו בכל מלחמותינו. הנה מספר בני עמנו בארצות אשר הזכרתי שמונה מאות ושלשים אלף איש, מלבד שבט בני־גוץ ומלבד אחינו יושבי הודו וכוש וחוילה ומצרים וסוריה וארץ הקדש וארץ יון והאיים וכל ארצות המערב. היבצר ממנו איפוא לעשות חיל וצבא ולהשיב לנו את ארץ אבותינו להאחז בה כבימי קדם?”.

“לך לפנינו, וכל אשר תצונו נעשה!” – נשמעו קולות כל הנאספים, בנשאם כפיהם אליו ברגש.

“ברוכים אתם, אחי! כי נכח ה' דרככם. כן יהי נא חסדו עמנו לעזרנו, ישלח לנו אורו ואמתו, והם ינחוני ויביאוני אל מחוץ חפצנו!”

“עתה קומו וסעו לכם לשלום איש למקומו – כלה אלראי דבריו – לכו ועשו בשם ה‘! דברו על לב אחיכם, הזכירום את ארץ קדשנו וירושלים העלו על לבבכם! העירו רוחם להתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, כי עת לעשות. וכתם קיץ, כאשר תחדל השמש ללהט ארץ ויושבי בה, תשובו אלינו איש מקצהו, ואם יהיה ה’ עמנו, נזכה לשמוח יחדו ולחג חג הפסח לשנה הבאה בירושלים”.

“לשנה הבאה בירושלים!” – קראו כלם בברכם איש את רעהו ובעזבם מקומם לשוב בדרך באו.

_________

בערב ההוא נועדנו אני ונחמה רעיתי עם מנוחה בת הגאון אל שפת הנהר אוּלי בינות לעמודי הארון הקדוש, ששׁם יעד לה דוד אלראי להַראות עמה ולחדש ברית אהבתם. הירח המלא שפך אור לבן על מי הנהר המתנוססים כרצי כסף, וקרנים מידו לו התרוצצו בזהר נפלא על המכסה הממֹרט אשר לארון, והנה נדמה כמו מרחף הוא ברוח על פני הנהר הזה אשר ראה את הנביא על שפתו בעוד בחיים חיתו. המראה הזה העיר בלבבנו רגשי קדש, כמו תחזינה עינינו את המלאך הנראה כמראה גבר להבין להנביא את המחזה. ומי יודע? אולי באה אחרית הימים הרבים אשר להם נסתם החזון עד עת קץ; אולי האיש הזה אשר עשה עמנו חֹזה הוא “המשיח הנגיד” אשר יגביר ברית לרבים ויביא צדק עולמים!

עודני תפוש ברוב שרעפי והנה דוד אלראי עומד לפנינו!

“אחרתי מעט לבוא – אמר בהשתחוֹתו לכלנו – כי עצרוני נשיאי השבט הגוצי בהפָּרדם ממני. ואתם כגדל חסדכם סלחו נא לי! ואת מנוחה ידידות נפשי, הלא תחניני ותשאי פני על תתי לאחרים מהרגעים האלה, אשר הקדשתים לך – כי הם יקרבו לנו את היום אשר יאחדנו בברית עולם לעיני השמש, ולא אכנף עוד מפני אביך המקשיח לבו מאהבתי – כי גם הוא ישלם לי ברצות ה' פעלי ודרכי”.

“מי יתן ויבואו דבריך!” – אמרה מנוחה ותתאנח.

“אביה לא יאמין בך – אמרתי לו – ודואג הוא לעמנו פן ירע לו עתה מאז”.

“אנא, אל תחשוב זאת לעון לו – קּראה מנוחה – כי באמונתו התמה מחכה הוא למעשה נסים, לאותות ונפלאות אשר חזו לנו אבותינו כרפות כחם, באבוד להם כל תקוה לפרוק מעליהם עֹל סֻבלם ולהוָשע בעֹצם ידם ככל עמי עולם”.

“חלילה לי מקצוף עליו! כי כמהו הלא רבים עמנו, אשר מרוב אמונה בגאולה נסית לא יאמינו בתשועה טבעית. אבל יבוא היום וגם עדיהם יָאתה, אז יוָכחו גם הם לדעת כי טוב מראה עיניהם מהלָך נפש. אז יָשלם גם אביך לי, כי יגל כבודו בישועת עמו ולא ימנע עוד את בתו מהאיש אשר ה' חפץ ביקרו”.

– “יבואו נא דבריך ועל פני כל יכבדך! – ענתה מנוחה בעינים מאירות – עלה והצלח ואז יהיה הוא נושא דגלך כרבנו עקיבה להגבור בר כוכבא מלפנים”²².

“וככבוד אשר עשה ר' עקיבה לרחל אשתו כן אעשה לך, מנוחה, אהובת נפשי! – קרא אלראי באחזו ידה ברגש – הן הוא ענד עטרה לראשה בעשותו לה “ירושלים של זהב”²³, ואני אענדך עטרות לי ואתן לך ירושלים של אבן, ירושלים הבנויה, היקרה מכל אבני חן!”

“אבל השמת לבך, יקירי, אל אהרית ר' עקיבה, בתמכו גורלו בחבל בר כוכבא, אשר כבגוד בו מזלו נהפך לבר כוזיבא?” – אמרה מנוחה בדאגה.

“אנכי לפנים אביט ולא לאחור – ענה אלראי בבטחה – אבל זאת לדעת ואותה כבר הגדתי כי לא כימי אבותינו בירושלים וביתר הימים האלה. בימיהם היה העם הרומאי גוי איתן, שליט בכל הארץ, וכל העמים אשר כבש היו בידו לכלי משחית, לחבל בהם את העם האחד או השני הנועז לעמוד בפניו. בימינו אלה חדל העם הזה לתת חתיתו בארצות החיים, חלף ואיננו עוד, וכל העמים התפרדו, כי נטשו חבליהם, ואין מחזיק אותם ביד חזקה להטותם אל אשר יחפוץ. כלם כצאן יתעו ואיש לדרכו יפנה. לעת הזאת אין לנו כי אם להתנער ולהיות שכם אחד, אז נחזק אנחנו משכנינו וחפץ ה' בידנו יצלח. הן זה משוש דרכי וזאת המטרה אשר הצבתי לי בחיי. ידעתי גם ידעתי כי לא על נקלה אגיע אל המטרה, ואולי יכבד הדבר ממני ונפול אפול תחתיו; אבל הואילו נא והגידו לי: היש דבר אשר ירכש לו האדם בלי עמל וחרף נפש? הביטו ארחות סוחרים, עוברי דרך המדבר או דרך אניה בלב ים, אשר חמס שודדים לא יחרידם ואימת סופות וסערות לא תבעתם, בתקותם להגיע ולבוא אל מחוז חפצם. ובעד מה ישליכו נפשם מנגד? בעד כסף נמאס, בשאפם לעשות עשר ולצבור הון למו. לא כאלה חלקי – כי לדבר נעלה ונשגב מזה אשא נפשי, בצאתי לישע עמי, לגאולת אחי האובדים והנדחים, לירשת ארץ נחלתנו אשר נהפכה לזרים. אם יצלח חפצי בידי, והיה שמי לברכה בעמי עד עולם, ושפרה עלי נחלתי באשה טובה ויקרה אשר רק בה אשמח בחיים ואראה בטובה, ואם לא – מה ממני יהלוך? הלא טוב כי תמות בנֹער נפשי משׂבוע ימים ועמל – כי לא אוכל לראות את עמי עבד לרבים, אף לא אוכל לראות חיים – בלעדיך!”

“קוה אל ה‘, ידידי, ובו יחזק לבך! – אמרה מנוחה באהבה וחמלה – שים בה’ מבטחך, ובחמלתו על עמו יצליח את דרכך וכל משאלותיך ימלא!”.

בדברים האלה נפרדנו ממנו, כי לא יכלנו עוד להתמהמה, ונשב הביתה רגעים אחדים לפני שוב הנשיא והגאון מקצה העיר, בשלחם את ראשי הקהלות, אשר עוד בלילה ההוא יצאו לדרכם.

_________

“מי ראה כזאת ומי שמע כאלה – קרא הגאון בחמה, בצעדו עם הנשיא אלינו החדרה – כי יתאמר איש זר, אשר לא משֹׁרש דוד מוצאו, להביא גאולה לעמנו ולהשיב לנו את ארץ אבותינו בלי מלחמת גוג ומגוג, העתידה להיות לפני הגאולה, ובלא כל הנסים והנפלאות היעודים לנו על פי הקבלה, כי אם ביד חזקה ובזרוע נטויה בלבד, כדרכי הגוים המגֻשמים במלחמותיהם המה!”.

“אולי הוא משיח בן יוסף, העתיד להיות קודם לכל זה ולפנות דרך למשיח בן דוד” – אמר הנשיא.

לדבר הזה התחלחלה מנוחה מאד, בעלות על לבה אחרית המשיח הראשון, אשר “סופו ליהרג”²⁴.

ואנכי בנתי לרעה, ואבחר אמרים להרגיע לבבה, ואען ואומר:

“אבל גם משיח בן יוסף יגדיל לעשות – כי יצמיח הגאולה הראשונה ויוליכנו קוממיות לארצנו ויעלנו לירושלים עיר קדשנו. גם יבנה את בית המקדש ויקריב קרבנות, ואשר תרד מן השמים ותאכל את עֹלותיו, לאות כי רצה ה' את מעשיו”²⁵.

“לא לאיש כזה יַראה ה' אותותיו לטובה, ככל הדברים הנאמרים במשיח בן יוסף – ענה הגאון – כי לא לאמונה יגבר בארץ. וזה לכם האות: כי בכל דבריו לא זכר את המצוֹת התלויות בארץ, אשר רק למענן תכלינה עינינו לארץ אבותינו ולירושלים עיר קדשנו, למען נוכל שם לעשות חובותינו ולהשלים מנין המצות כהלכתן. לא כן האיש הזה עמו, כי הוא עשה את הטפל לעיקר, בלכתו אחרי רעיון לבו לאמר: כי אדיר כל חפצו להושיב את עמנו בארץ אבותיו, למען ישב על אדמתו ויאכל לשָׂבעה מעמל כפיו ככל הגוים אשר על פני האדמה. דרך כזה לא יתכן בעיני, על כן מאסתיו”.

"איכה תאמר, רבנו, שקיום המצות עיקר וקיום עמנו אך טפל להן – שאלתיו אני – והלא אמרו חכמינו על הכתוב: ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם²⁶, “היא מסוּרה בידכם ולא אתם מסורים בידה”²⁷.

“שאני התם – ענה הגאון – כי בפקוּח נפש הכתוב מדבר”.

“והיש לנו פקוח נפש גדול משיבת עמנו לארצנו? – עוררתי על דברו – כמה נפשות נאבדו מאתנו בעתותי החַרום והשמדות! כמה נפזרו עצמות בני עמנו בארצות פזוריהם, בעלות עליהם רוח המושל האחד או השני או חמת העמים אשר בהם יתגוררו! אם לא תדע לך, רבנו המורה לצדקה, קרא נא את המגלות השמורות במשפחתנו מדור לדור, והיית בעיניך כעובר בנהרי נחלי דם ודמעה, הנמשכים לרגלי עמנו בכל ארצות נדודיו כמים שאין להם סוף!”

כן קראתי בחֻמי, ועיני כל נמלאו דמעה, וגם הגאון עצר במלים, כי נגעו הדברים עד הנפש.

“והכי ישיבת הארץ בלבד קטנה היא בערכה? – אמר הנשיא – והלא היא שקולה כנגד כל המצות שבתורה”²⁸.

“אמנם ישוב ארץ ישראל מצוה גדולה היא – נאנס הגאון להודות כי כן אמרו חכמינו: “הלוקח בית בארץ ישראל כותבים עלינו אוֹנו אפילו בשבת”²⁹; אבל במה דברים אמורים, כשהלקיחה בשלום ובנחת, אבל לא ביד חזקה. וכן אמרו חכמינו על הפסוק “השבעתי אתכם”³⁰, שהשביע הקב”ה את ישראל “שלא יעלו בחומה”³¹.

"על זאת אמנם יש להשיב – ענתה מנוחה בתו המלֻמדת – כי השבועה הזאת חלה רק על הגליות הראשונות, אשר כבוּש העמים נועד לעמנו מאת ה' על פי נביאיו, מה שאין כן בגלות האחרונה, שלא היתה עליה נבואה מאת ה', והכובשים נטלוה ממנו שלא כדין, ויש להם דין גזלן ואין קרקע נגזלת³².

"גם זו רק טענה לעתיד לבוא ולא עתה – ענה הגאון – ואף כי לנו אנשי בבל, שעלינו נאמר³³: “כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם”³⁴.

“הלא זו היתה רק דעת רב יהודה – השיבה על דבריו – ורב זירא לא הסכים לו, אף השתמט ממנו ועלה לארץ הקודש”.

“אבל גם הוא עלה בדרך שלום ובלי רעש מלחמה – כי בעצמו הלא מנה זאת בין השבועות שהשביע הקב”ה את ישראל: שלא ידחקו את הקץ³⁵.

“נגד זו יש גם דעה אחרת – הוסיפה לענות – כאמור על אדות אבלי ציון “שהקב”ה עתיד ליתן להם נצחם על אויביהם שנאמר: ונודע בגוים זרעם³⁶, אל תקרא זרעם אלא זרועם³⁷”.

“גם זה נאמר רק על ימות המשיח – הקשה אליה הגאון – וכל זמן שלא נראו אותותיו אין לאבלי ציון – ואף כי ליושבי בבל – לזוז ממקומם, פן ירֵעו להם בזה מאז. והאיש אשר יסיתם לעלות בחומה ולבקש ישועתם בכח הזרוע, הרי זה עוכר ישראל וראוי לבערו מן הארץ”.

“אבל, אדוני אבי! – קראה מנוחה בחננה קולה – למה זה תחרד אל אלראי את כל החרדה הזאת? והלא כל ישעו וחפצו לכבוש את ארץ ישראל ולא את בבל, וארץ ישראל הלא היא ביד הנוצרים, ואולי יש תקוה כי בדבר הזה יהיו גם המחמדים לעֵזר לו, ושלום אמת יהיה ביניהם”.

“ומי שמך למליץ יושר לו? – גער בה אביה בחמתו – אולי גם אַתּ עמו בקושרים? אולי ישיאך זדון לבך לזכור ראשונות ולקרב את אשר ארחק?… אזי דעי לך כי תאות לבך לא תנתן לך עד עולם. וגם עצת אלראי לא תקום ולא תהיה, בנפשי נשבעתי”!.

“אל נא יחר אפך בבתך אשר נכֹחות תדבר – אמר הנשיא – הן אנכי בחנתי דרך אלראי ואדע כי אך שלום ידבר במושלנו, ולולא זאת אזי לא ערבתי את לבי לבוא הנה ולהפוך בזכותו בדִברנו על אדתיו”.

“גם אתה אדוני הנשיא כאדם תשגה, ואך לשוא תַשלה את נפשך במחשבות שלום, כי הדרך הזה לא יתכן – ענה הגאון בהתאמצו למשול ברוחו. הן לא בעצת שלום בא אל מלכי פרס מראשית דרכו, כי אם ביד חזקה, בכבשו את מבצר אל־מעדיה בסערת מלחמה, בכרתו בריתו עם הגוצים שונאי הפרסים מתמול שלשם ובהעמידו משמרות חילו בעילם המדינה. בזה נכתם עונו לפני מלכי פרס, והשלטן לא יאבה עוד סלוח לו, וגם הכליף “מושל כל המאמינים” לא יחרש לו. והיה כי תפרץ מלחמה שם, והתעוררו כל המחמדים למלחמת הקדש, כדרכם, והכינו לעמנו מטבח בעון אלראי, וכִלו חלילה את השארית הנמצאה”.

פלצות אחזה את מנוחה לשמע החזות הקשה אשר הגיד אביה לעמנו בדבר אלראי אהוב לבבה, גם דודי חרד למשמע אזניו. אך אנכי נחמתים באמרי פי, ואעודדם בדברי נכֹחה, כי עוד עתותינו בידינו, לבלי התערב בדבר עד אשר נראה מה ילד יום, נשמעה מה ידבר הכליף על המקרים המתרגשים לבוא, אז נחשב דרכנו ונדע מה נעשה לטוב לנו ולאחינו.

ובזה תמו דברינו. ונאכל ארוחתנו, ואחר עלינו על גמלינו ונאחז דרכנו בעוד לילה, ונשב בשלום אל מקומנו.

_________

ודברי הגאון כרֻבם באו ויאתיו – כי גדל אף מלכי פרס על היהודים המתפרצים מפניהם לעזוב את ארצם. אבל רֻבם החישו מפלט להם אל אלראי מגנם ומשגכם, וישיתו נוספות על חילו ההולך ורב מיום ליום. והחפתונים והניסבונים הראו גבורותיהם במלחמותיהם עם חיל פרס, וגם גדודי הגוצים היו עזר למו, עד כי נמֹגו הפרסים מפניהם. ויד אלראי רוממה, וכל חבל ארץ פרס אשר על גבול בבל צפונה־מערבה נפל בעצומיו, וכבוד שמו הולך וגדול.

שֵׁמע גבורותיו ונצחונותיו הגיע עד בגדד הבירה, ומהבילי עם שמו עליהם נוספות בנסים ונפלאות אשר ספוריהם גדלו ורבו בעברם מפה אל פה. וכל המון אחינו שמח לקראתם, ותחי רוחו באמונתו, כי הנה קרב קץ ישענו ושנת גאולתנו באה. אבל ל__(?) לב? חכמינו ומורינו וגדולינו חלק בקרבם: בני הנעורים אשר במשפחתנו שמחו לשמועה כי באה, ותשאם רוחם להלָוות אל גבור עמנו ולהספח על מחנהו; מנוחה בת הגאון עלצה בעלילות אלראי ותהי נכונה לעזוב את אביה בלאט ולצאת עמָנו, לחלק עם ידידה מנת חלקו ולתמוך אשוריו במעגלותיה: לא כן היה עם לבב אביה, כי נצחונות אלראי היו עשן באפו ותהלתו כאש יוקדת בעצמותיו. אחריו נמשכו “הבטלנים”, ראשי הישיבות, שהם חבריו ואנשי מעשהו. רק דודי הנשיא עמד מרחוק; הוא לא התערב עם שונים, גם לא חשב רעה על הגבור המנצח, אך חכה לימים יבואו, ונפשו כלתה לדעת מה יאמר הכליף על כל אלה. אבל מהכליף נסתם חזון, כי התבודד כל העת בסתר חדריו, כדרכו, וזה כמה לא נקרא איש מהשרים המסתופפים בחצריו לבוא לפניו. –––

באחד מימי הגשמים, בסוף החדש התשיעי, הוא חדש כסלו, בא רץ אחר רץ אל דודי הנשיא ויחדו הבהילוהו לבוא אל הכליף, כי דבר נחוץ לו אליו. וימהר דודי וילבש בגדיו החמודות, וירכב על סוסו, ויבַהל את גדוד רוכביו לרוץ לפניו, כי זה משפט הנשיא, ראש הגולה, מדי עברו ברחובות עיר לבוא לפני הכליף. הדבר נודע בעיר וכל בני עמנו היושבים בה התגודדו ויחנו על רחוב הנשיא, גם הזקנים, ראשי הישיבות, והגאון בראשם, חשו באו אל בית דודי, לדעת דבר הכליף ומה הפקודה היוצאת מפיהו, הטובה היא אם רעה, הלשבט או לחסד?

כיובל שנים ארכה השעה לכלנו עד שוב הנשיא אלינו בפנים זועפים. עמו יחדו בא שר פרסי אשר יצא אתו מהיכל הכליף, וגדוד רוכבים מזֻינים עבר אחריו לכבודו ויעמוד לפני ארמוננו.

כבוא דודי עם השר הפרסי אל מעון כבודו, קראה להנאו(?) להגאון? לבוא אליו החדרה. ויורהו על הארח ויאמר לו:

“הנה זה השר סין־עדין, מושל העיר אלמעדיה, אשר הונהו דוד אלראי ממבצר משגבו. והוא בא במלאכות השלטון סינגר, המושל העליון בפרס, ובידו מכתב לאדוניו הכליף ואגרת ערוכה אלי; בה יזהירני בכח השררה אשר לי על כל בני הגולה, להניא את אלראי מעשות עוד זר מעשהו, פן יחרה אף סינגר ועשה כלה ביהודים הנמצאים במדינות ממשלתו. והכליף מלא אחריו, ויצוני לעשות ככל אשר ידרוש שלטן פרס מידי. ואלה המכתבים אשר הביא השר עמו מאת הרב שר שלום, הממונה מאתנו באיספהאן הבירה, ומאת ראשי קהלות אחינו יושבי ערי המזרח והדרום, אשר לא הגיעה אליהן יד אלראי להדיחן; כלם מחלים פנינו לחוש לעזרתם ולקרוא חרם על אלראי, העבד המתפרץ מפני אדוניו – כי זו התחבֻּלה האחת להסיר לב העם מאחריו ולהפר מחשבות אונו. והמכשלה הזאת תחת ידנו!”

“הראית איך באו הדברים ככל אשר חזיתי מראש? – קרא הגאון בצהלת נצחון, ככלותו לקרוא את המכתבים – עתה לא נוכל עוד לעמוד מרחוק ולחשות, כהמיט משיח שקר שׂאה עלינו ועל עמנו!”

ובדברו פתח הדלת ויקרא לזקני הישיבות להכנס ולבוא גם הם החדרה. ועד מהרה הוכן לעיני סין־עדין נוסח החרם הגדול אשר קרא ר' שמואל על דוד אלראי, על דעת המקום ועל דעת הנשיא והגאון והבית־דין הגדול אשר בבגדד הבירה, – אם לא ישוב מדרכו הרעה, ולא יחדל להתקשר ולעשות חיל ולהביא את העם בסכנה גדולה כזאת. החרם נכתב ביד הגאון ונחתם בטבעת ראש הגולה ונמסר לידי שני שליחי בית דין, אנשים עזים וכבירי כח אשר לא ישובו מפני כל. ועוד בערב ההוא יצאו לדרכם לבוא אל מחנה אלראי, וסין־עדין נלווה עליהם להראותם הדרך.

_________

והשמועה נסבה בעיר כי בהסכם הנשיא הכה הגאון ובית דינו את דוד אלראי חרם, וימס לבב כל ויהי למים. גם הגבורים בנו, אשר התעתדו אלי נשק ויתנדבו לבוא בחיל צבאו, אספו ידיהם ויאמרו נואש – כי מי זה ישאל עוד לשלום, ומי יסור עוד אל איש אשר גם קרבתו תועבה? כי קללת הרבנים רובצת עליו, ומאֵרתם על כל הנלוים על דגלו! רק נפש אחת לא השגיחה על זאת, מנוחה בת הגאון אמצה לבבה ותתחזק במעוז אהבתה ואמונתה, ותשפוך חמתה על המחרימים, היושבים שאנן בסתר חדרם ומשלחים חציהם למרחוק.

“תמה אני ולא אדע על מה חרדו את כל החרדה הזאת! – קראה בחמת רוחה, בעמדה בקרב בני הנעורים אשר נאספו אל ביתי כדרכם – ואת מי דאגו וייראו? לו היה לאל יד סינגר, העריץ הפרסי, לעשות רעה ליהודים היושבים בארצו; לולא היתה עליו אימת אלראי, פן יקום ממנו שבעתים את הרעה אשר יעשה לעמנו, אזי לא שלח מלאכו לבקש עזרת הכליף ולּחלות פני ראש הגולה לענות על ריב לנטות. חמסי על הנשיא, אשר מהר להקשיב לקול אבי ולעשות פקודתו. הן אנכי לא אוכל לצאת לריב עם אבי או אף להשיב על דבריו בפניו, כי בתו אני ועלי לכבדו ולבלי עשות מאומה למרות עיני כבודו; אבל למה זה חת הנשיא ממנו וימהר לבטל רצונו ודעתו מפניו? הן יודעת אניִ נאמנה כי ישרים דרכי אלראי בעיני הנשיא וחפץ הוא ביקרו, רק מפני אבי נחת הוא ויתן חותמו על החרם ולבו בל עמו!”.

“דודנו הנשיא ירא אלהים מרבים – ענה שמואל גיסי ובן דודתי – והנהו שומע בקול אביך מפני כבוד התורה החופף עליו, כי גאון הוא ומי כמוהו מורה? אבל זאת פליאה היא: מה ראה הגאון על ככה לקפוץ ולהטיל חרם על האיש המשליך נפשו מנגד בעד עמו להביא לו גאולת עולם? הן מסֹרת היא בידנו, כי הגואל יעלה בראשונה עם שרידי עשרת השבטים מגלות אשור – ומאין איפוא יעלה אם לא מארץ אשר היתה ממלכת אשור מלפנים? ומאין יבוא עזרנו אם לא מהנסבונים, שהם בני ארבעה שבטים, שבטי דן וזבלון ואשר נפתלי, והחפתונים, שגם הם מן הגלות הראשונה אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, אף שלא נודע עוד יחוסם לאיזה שבטים נחשבו?”.

“גם אני לא אדע ולא אבין דרך הרבנים – אמרתי – המתאמצים מעודם לכלוא את עמנו ולבצור רוחו, פן יתעודד וישוב להיות לעם ככל משפחות בני האדם אשר בעולם! מאמינים הם בהקבלה, כי אין הגאולה באה אלא במלחמות גדולות אשר תהיינה בין המשיח ומלכי אומות העולם, ובכל זאת מדי יעמוד לנו גבור חיל עזוז מלחמה, וקמו המה והיתה ידם בו ראשונה לגורהו בחרמם ולהסיר לב העם מאחריו. אם כה יהיה משפטם תמיד הלא אין לדבר סוף, ומתי יהיה קץ הפלאות?”.

“הם אוספים רוח בחפניהם וסוככים בדלתים ים! – קראה מנוחה בעז רוחה ומעיניה ברקים הלכו – החרמים, אשר בהם רב כחם, הם גדרות לבני צאן, משמרות לעתודים ולכל בהמה דקה, לעצרם בקרב העדר. האריה ידלג עליהם בקפיצה אחת או יפרוץ כל גדריהם ויפק זממו. לשוא יריקו “הבטלנים” את אשפתם, יורו במו אפל ללב אמיץ – נצחון אחד יכריע את הכל! יצלח נא אלראי במלחמה אחת גדולה, ויַענו גם המה מפניו, וחתו ובֹשו מפחזותם, והפה שאסר יהיה גם הפה שהתיר!”

_________

והמלחמה הגדולה באה, ואלראי הצליח בה, והנצחון הכריע את הכף – על מרומי שדה! אחרי שבועות מספר באה השמועה, כי הכה אלראי את חיל סינגר מכה רבה, והעיר חמדן³⁸, השניה לאיספהאן הבירה, פתחה לפניו שעריה. וסינגר נס מנוסת חרב אל עיר מלכותו, לבצרה ולהשגב בה מפני פחד אלראי ואנשי חילו אשר מאריות גברו. ונפש מנוחה דרכה עז ותצק מרוחה על כלנו. ונהי נכונים להיות שכם אחד ולשית ידנו עם אלראי ולדגול בשמו. גם הנשיא השיב אל לבו ויחל להאמין כי קרוב קץ ישענו, וינחם על הסכמתו אשר נתן להגאון לקרוא חרם על אביר ישראל וגואלו, ונפשו קותה למצוא עצה לרצות את הכליף, אשר באמת היה אוהב ישראל ובטובתו חפץ מאד.

כן נהרנו באור התקוה המשחקת לפנינו ונחש עתידות לנו.

אבל החץ אשר שֻלח אל המחנה עשה משלחתו ויעף ויגיע אל המטרה!

שני השליחים הגיעו חרש אל המחנה בראש האשמרת התיכונה, בהיות כל החיל הרב הוזים שוכבים על משכבותם, אפס קציהם נצבים על משמרותיהם, לשמור את אחיהם מכל צר ואויב כשיפול עליהם פתאום. ויהי בקרוב שליחי ישראל אליהם, וישלחו מתוכם איש אחד להורותם הדרך לבוא אל אהל ראשי המטות, החונים על דגליהם לפני אהל אלראי מערבה. והשליחים העירום בלאט ויַראום את הגליון אשר הביאו עמם למקרא.

קסם בפסת הגליון ההוא אשר שמו לפניהם! כי למראהו הוטלו כל מפַקדי הצבא, אספו שרי החיל את ידיהם, ותהי חתת אלהים על כלם – כי מה זה יעז בנפשו לעבור על חרם הגאון ובית דינו ולמרות פי הנשיא, הראש לכל בני הגולה, אשר שם עליו חתמו, להעיד על אמתתו! עד מהרה הוקם כל החיל על רגליו, ועוד באשמורה ההיא הוסרו הדגלים, נִסעו היתדות, נתקו היריעות, נאספו האהלים השטוחים על פני כל מרחבי המקום, וכל המכנה נמוג וילך והלום – כי היו להם דברי החרם כשׂאת פתאם, כשער קטב, אשר שערם ממקומם ויפיצם כמץ עובר. וכל זה נעשה חרש, בעוד אלראי ישן שאנן על משכבו באוהל אפדנו, מבלי דעת עד מה. גם גדוד גבוריו השומרים לראשו עזבהו לנפשו – כי חזקה עליהם פקודת פקידיהם, המקשיבים לקול שני השליחים, הבאים בשם הבית־דין הגדול שבבבל, לבצע מעשיהם באיש חרמם.

לפנות הבוקר הקיצו אנשי ברית אלראי, צבא הגוּזים אשר עמדו מאחרי אהל אלראי מזרחה, וישתוממו למראה עיניהם, כי הנה כל שדה מערכות ישראל הורק מאדם. וימהרו פקידיהם ויבואו האהלה, לראות את אלראי ולדעת מה היה לו. וימצאוהו שוכב מת על משכבו וחנית ממֹרטה תקועה בצלעו, ועל השלחן גליון כתוב ותחתיו חתם גדול בדמות ארי רובץ ויד אדם שלוחה ממעל לו. ויבקשו וימצאו אנשים עברים מהנחשלים אשר במחנה, ומפיהם נודע להם כי הָחרם איש בריתם, הגבור המנצח, על ידי ראשי בני עמו – וינועו ויסוגו לאחור. כי גם הם, ככל הגוים היושבים בבבל האמינו אמונת אמן, כי את אשר יברכו רבני ישראל יבֹרך, ואת כל אשר יאֹרו יוּאר.

זאת היתה אחרית אלראי, גבור עמנו, אשר נשאהו לבבו ללכת בכחו להושיע את ישראל, ואת פי רבניו וגדוליו לא שאל!

כל זה נודע לנו מפי אחינו פליטי החיל, אשר יצאו מפרס ויהיו במחנה אלראי. ובהכזב תוחלתם בו יראו לשוב עוד אל ארצם, וינועו לבא בקרב אחיהם בבלה. ושני השליחים לא שבו עוד בגדדה, כי יראו את הנשיא והגאון פן יעשו בהם שפטים על דם אלראי אשר שפכו – כי נפתו לסין־עדין בעבור הבצע, והוא הוליכם עמו אל השלטן, אשר שמח לקראתם ויתן להם מתנות כיד המלך ויושיבם בארצו.

ובהודע לסינגר כי נשבר שבט מכהו, וישב אליו מבטחו עם גאון עריצותו וקשי לבבו, ויתעורר על היהודים לקחת נקמתו מהם. ויתפוש את ראשי הקהלות ואת כל איש נכבד ובעל בעמו, ויאסרם בכבלים וישיבם במשמר ויהי נכון לעשות בהם שפטים, וכשמוע זאת דודי הנשיא מהר אל הכליף ויתחנן לפניו בעד עמו, ויתן הכליף על ידו אגרת שלומים לשלטן פרס, לשאת פני ראש הגולה ולעשות כבקשתו. ודודי כפר את פני סינגר במנחה אשר שלח לו, מאה ככר זהב. ויֵעתר לו המושל הזועם וישב חמתו מהשחית ויוציא את האסירים לחפשי והארץ יראה ושקטה.

_________

“אי שמים! ומה תאמר על זה מנוחה רעוּתי?! –” קראה רעיתי, בהודע לנו אחרית אלראי.

גם אני רגזתי תחתי בזכרי את האמללה הזאת, אשר גם לבכות על מתה לא תוכל לעיני אביה אביר הלב, אשר משאתו יגורו כלם ומפניו חתה גם בתו היחידה, ואמץ לבה לא עמד לה להעיז בפניו ולעשות דבר אשר לא כרוחו.

קמנו ונלך בחפזה אל בית הגאון. והנה הבית מלא אדם וכֻלם נדהמים ושוממים והעבדים רצים דחופים ומבֹהלים – כי לשמועה הנוראה נפלה מנוחה ותתעלף. אמנם שב אליה רוח אפה בעזרת הרופאים אשר נקראו לעזרתה, אבל לבבה תעה ובינתה הסתתרה, והנה פיה מדבר זרות ותהפוכות. גם את אביה לא תכיר, והוא עומד עליה מַשמים, ישמע שמוע ולא יבין, יראה ראה ולא ידע מה היה לה.

“עורי נא, בתי! קרא אליה בבואנו החדרה – הנה בני הנשיא באו לראות את שלומך!”

“בני הנשיא – דובבו שפתיה בלטשה עיניה לנו מפאת מטה – הכל כשרין לראות את הנגעים, שאינה דומה שמיעה לראיה, ובבעל ואשתו דעבדו עיסקא בהדי הדדי לא קפדינן אזוגות, משום ששחיטה וזריקה מצטרפין, וכל שאינו בפאה חייב במעשרות, והוא הדין באבנטו של כהן הדיוט שאינו טעון לינה, ואפילו אפיתחא דכי נשיאה, שיכול לומר אי אפשר בתקנת חכמים והרי שלך לפניך”.

“שובי למנוחתך, רעוּתי היקרה!” – קראה אליה אמך בבכי תמרורים.

ומנוחה הביטה אליה בעיני התועות.

“מאי קא בכית? – קראה בקול מוזר – הלא אין הבכיה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ונסך הבא מן העין מאי עבידתיה? יוליך לים המלך, דאין נסכין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, ובדהא כולי עלמא לא פליגי דכתר מחשבה אזלינן, וכיון שזו מתנה על מנת להחזיר, אין לו שמירה אלא סכין. אלא במאי עסקינן? בשחיטת חוץ שנפסקה תוך כדי דבור, אי אמרינן איתרע מזליה שלא נתן מדמו לגבי בהונות ואין בעלים לאחר מיתה, או מילתא דעבידא לגלויי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והואיל והיתה ליה שעת הכושר הרי זה דומה למי שהכישו נחש”.

“זה כשעה היא מגבבת עלינו דברים כאלה!” – הגה הרב ברוחו הקשה, בהסירו קבוצת שערותיה מעל מצחה.

“רבנו, הרי אנו מפלפלים פלפולי דאורייתא, בהלכתא למשיחא! ־ השיבה, בהסבירה דבריה באצבעה – דתנן! נקטם ראשו, נפרצו עַליו, הרי זה בכי יוּתן; נמצא ראשו במקום אחר וגופו במקום אחר – פליגי ביה רבנן: חד אמר, דם מיפקד פקיד ואיתנהו בעגלה ערופה, משום דהוה פסיק רישיה ולא ימות, וחד אמר, אזלינן בתר רובא, וכיון דמעשה בית דין הוא אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא ג' טפחים בלבד”.

“אוי לי, בתי, שראיתיך בכך! – קרא האב בנודו לה – אמנם בי נתקים מאמרם: כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תִּפלות”.

“תפלוּת? – ענתה החולה – אין הכי נמי, רוצה אשה בקב ותפלות, תפלוּת רחמנא שריה, כדכתיב: ואחות לוטן תמנע, מקיש תמנע לאחיה, מהו הוא בחנם אף היא בחנם, דאם לאו הכי הרי היה יכול לטעון: וכי בשביל שאני זכר הפסדתי? מכאן אמרו: כל המקלקלין פטורים מברכת המזון ויוצאים בשן ועין, חוץ מן הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר והנחש, שאין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, מאי טעמא? הואיל דאישתרי אישתרי”.

“מחכו עילוהי במערבא!” – קראה פתאם בהורותה באצבעה על אביה ובפערה פיה בצחוק פרוע – “אחוכי קא מחייכו ביה, הלכה חמורך, טרפון! דכלום מצינו טפל חמוּר מן העיקר? והלא הדברים קל וחומר: ומה מצות התלויות בארץ, דאין דרך בנין בכך, אמרו חכמים, לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד, בכדי שלא יהיו טעונין ברכה לכתחלה, משיח הבא בהיסח הדעת בחצר הסמוכה לרשות הרבים, שישנו בבל יראה ובל ימצא, אינו דין שיהא טעון גניזה מפני החשד ומפני המפולת ומפני המזיקין!”.

כן התפלפלה האמללה זמן רב בשבתה על מטתה, בהביטה ישר אל שומעיה הנצבים עליה, מבלי הכיר אותם בפניהם. פניה חורו נפלו מאד, רק עיניה השחורות בערו באש זרה, וימינה הלכה ושבה בהניעה אצבעה בסברא, בעשותה בה עגולות לפורחות או בהורותה על נקודה אחת המרחפת לפניה באויר, להכרעת הדעת ולמצוּי ההלכה. ומכל הערב הרב אשר עלה מפיה נראה כי דעתה מרפרפת על פני אסונה הרב, נוגעת בקצה הדברים הקרובים לענין; רק לרגעים תעתק ממקומה ותאבד דרך. אבל עוד נורא מזה היה המראה, בחדלה מהשמיע דבריה באזנינו, בהוגיעה את נפשה בלאט, בהסבירה רֻבי תורתה לעצמה, רק שפתיה ואצבעה נעו וקולה לא נשמע.

_________

והרופאים נלאו ברוב עצותיהם להשיב אליה דעתה ובינתה ולא יכולו. והנה לאָשרה – או לאסונה – נמצא לה רופא מקרב אחינו, העומד על משמרתו בארמון דַאר־אַל מר־אפתַּאל (נוה החמלה), הוא בית המשֻגעים המתכלכל מאֹצר הכליף. ושם האיש נתנאל בן מלכה, ועמים לו יקראו הִבַּת אַלה אבּול־ברכַּאת. הוא היה רופא חכם נודע לשם ולתהלה עד כי כנוהו המחמדים בשם “ואחיד אל־זמן” (יחיד בזמנו). הוא השכיל אל מחלתה ויבוא עד תכונתה ולפיה הטיב גהה ויעל לה ארוכה ומרפא. בחקרו לדעת דבר מה היה בעוכריה, נמצאנו אנחנו לו, ונגל את אזנו בסתר ונגד לו שרש דבר נמצא בה. ובדעתו זאת השכיל להטות לבבה אליו, בהענותו לה על כל תעתועיה עד כי החלה להמשך אחריו, ותקח לרצון את הרפואות אשר הכין לה להרגיע עורקיה ולחבש לעצבוֹתיה, ובשיחותיו עמה ידע להרך לבבה ולפתוח לה מקור דמעה. ובזה הוקל משא נפשה וירוח לה כמעט. אז החל לצאת עמה לשוח לרוח היום בגן הגדול אשר לאביה, ודומית המקום ומראה הטבע בחיל תמורותיו הניחו את רוחה וירהיבו לבבה. מעט מעט סרו העננים אשר כסּו עליה בצלמות, ואור תבונתה הלך ואור כאור נגה במוצאי בוקר, וכעבור חדש ימים שבה אליה רוחה ותהי כאחד האדם.

ולב האב עלץ בקרבו, כי הושבה אליו בתו היחידה, ויקדם בתודה פני רופאה מציל נפשה. ויהי נתנאל מאז והלאה יוצא ובא בבית הגאון, ושיחתו ערבה מאד להאב ולבתו, כי הוא ידע דרכם ויכלכל דבריו במשפט וישיח עם כל אחד לפי רוחו ומחשבותיו.

היגון השפוך על פני מנוחה מזכרון אסונה שפך עליה רוח חן, וסוד אֶבלה הגלוי לנתנאל רופאה ואיש עצתה משך לבבה אליו. וכן התקרבו שתי הנפשות האלו מיום ליום ומחדש לחדש. היא אמצתהו לה כאח יקר, ונפש נתנאל דבקה בה באהבה אשר הלכה וגדלה עד כי מקץ ששה ירחים לא יכל עוד לטמון רגשותיו בחֻבו. ויגל את אזני ויחל פני לדבר על לב הגאון, לתת לו את בתו לאשה, ובהיותו רופא נפשות ויודע טבען ותכונתן, בטח לבו, כי ברבות הימים תסכן מנוחה גם עם אהבתו וגמולו תשיב לו.

אז נדברנו אני ורעיתי יחדו לעשות רצון נתנאל ולמלא משאלות לבבו לטובה. אני אנסה דבר אל הגאון, אורהו דעת ערך האיש הזה, הנכבד והגדול בעמנו על פי תורתו, ואשר לו יד ושם בהיכלי מלך ושרים על פי חכמתו – והיא תדבר על לב מנוחה, תביננה דעת כי לא טוב לה לשבת לעולם בבית אביה כנעוריה ואין טוב לה כי אם להנחם באיש הטוב הזה אשר הקרה ה' לפניה, לאַשרה בדרך עולם ולהטיבה באחריתה. אכן לא כבדה עלי להטות לב הגאון לדבר הזה. לבו נפל בקרבו על אדות בתו, בדעתו כי לא נקל יהיה לו עתה למצא לה איש כלבבו – כי מי זה יאבה לקחת לו אשה אשר רוח רעה בעתתה, ומי זה לידו יתקע כי לא ישוב אליה שגעונה לעת מצוא? נפש האב מלאה תודה לאיש הטוב הנכון לאסוף את חרפתה, גם נעם לו לשמוע דבר טוב, כי לגאון “היחיד בדורו” נאה להתחתן בחכם “היחיד בזמנו”. אבל כבד היה מאד למצוא מסלות לדבר הזה בלבב מנוחה, אשר יקר לה זכר אלראי ולא חדלה מהתאבל עליו בסתר חדרה ותמאן הנחם על דודה מחמל נפשה. אך בדברנו על לבבה יום יום הצלחנו מעט מעט לתת פוגת לה ולהטות לבבה אל נתנאל האוהב אותה אהבה נצחת, עד כי נענתה לנו לאחרונה ותבטל דעתה מפני דעת כלנו.

עוד מעלות טובות היו לנתנאל, אשר בהן מצא חן בעיני מנוחה, אבל למגרעות נחשבו בעיני אביה הקנא, אשר מלבד למוד התלמוד וחדושי הלכותיו היו כל הלמודים האחרים שנואים לו, הוא היה עוין גם את “הגשר הגדול”, תפארת גאון מצרים, ר' משה בן מימון, על אשר למד חכמת יון ויעמיק חקר בפילוסופיה. לנתנאל היה יד ושם בחכמת הפילוסופיה ובחקר לשוננו הקדושה, ועל פי שתי אלה הצליח לכתוב באור רחב על ספר “קהלת”. ומשוררי עמנו זמרו לו ובאחזם בדרך השירה הערבית הפריזו על המדה ויגדילוהו בלשונם וישימוהו ממעל לקהלת בעצמו. כן שר עליו תלמידו אוכל לחמו, יצחק בן אברהם אבן עזרא, שיר גדול לכבודו, ואלה קצות חרוזיו:

– נְתָנְךָ אֵל, יְחִיד הַדּוֹר, נְתַנְאֵל, לְנֵס עַמִּים, נְגִיד עַמּוֹ וְשָׂרָיו – –

הֱבִינְךָ צוּר לְקֹהֶלֶת לְמִשְׁנֶה, וְאֵל הוֹרָך לְהִדַּמּוֹת לְהוֹרָיו – –

וְהֶרְאֵיתָ בְּבֵירוּרָךְ כְּמוּסָיו, וְהִתַּרְתָּ בְּבֵיאוּרָךְ קְשָרָיו – – –

וְקֹהֶלֶת עֲלֵי שִׁמְךָ מְקוֹרָא, בְּיַעַן כִּי בְךָ נוֹדְעוּ דְבָרָיו – – – ³⁹

החכם אברהם בן מאיר הספרדי, הנודע בשם “אבן עזרא” נע שנים אחדות בארצות הקדם⁴⁰, ואת יצחק בנו יחידו הוליך אתו עד בואו עמו בגדדה. שם בקש הנודד החכם למצוא עזרה מאת עשירי עמנו; אבל חכמת המסכן הזה בזויה היתה בעיני שרינו ונגידינו אלה, אשר הדעת מאסו ורק על התלמוד בלבד חיו ובו היו כל מעיניהם. על אחד מהם התאונן אבן עזרא בשירו הידוע, אשר השאיר אחריו לאמר:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָׂר, אוֹמְרִים: “כְּבָר רָכַב”.

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב, אוֹמְרִים: “כְּבָר שָכַב”.

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב.

אוֹיָה לְאִישׁ עָני, נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב! ⁴¹

אז נמצא לו נתנאל הרופא, אשר פּכר עשה לו שם תפארה ויקרבהו באהבה, ויתמכהו ביד נדיבה. ונפש יצחק בנו דבקה בנדיב הזה עד כי כשוב אברהם למסעותיו נשאר הוא בביתו, ויהי אצלו אמון בחכמת הרפואה, ואיש רעהו עזרו בלמודי החכמות ובחקרי לשוננו. ויצחק העתיק לו את באורו ויהללהו בשפת יתר, כאשר תחזינה עינינו בשיר ההוא.

_________

על הבאור הזה הערה נתנאל כחו וראשית אונו, ועל כן יקּר לו מאד, וכל הנוגע בו נחשב כנוגע בבבת עינו; כמוהו כן יקרו לו דעותיו וחקירותיו, אבל כל אלה זרו לרוח הגאון, אשר חי רק באמונתו. זאת ידעה מנוחה, ומיראתה פן יפרץ ריב בין ידידה החוקר ואביה המאמין, השכילה לשמור עליהם בשבתם יחד ולהטות שיחותיהם לענינים שאינם נוגעים בדברים המסורים אל הלב. זאת ידעתי גם אני – ועל כן אצתי בכלם לקרב יום החתונה, היום אשר תצא מנוחה מרשות אביה ותבוא אל בית בעלה. אך מנוחה הקשתה לי לחכות עד עבור שנה תמימה למות אלראי, ותדבר על לב אביה, לחשוך יום כלולותיה לזמן הנועד לבני עמנו לחוג חגי חתונה ולעשות זבחי משפחה – היא העת אשר ישובו יחדו מקבר יחזקאל הנביא, אשר חק לאחינו אנשי בבל לעלות אליו ולהתפלל שם מדי שנה בשנה.

כי למדו אחינו יושבי ארץ הקדם אל דרכי העמים אשר סביבותם, לנוע אל קברות הקדושים אשר בארץ ולשיח במעשי נפלאותיהם, אשר לא הסכינו כאלה לעשות בעוד בחיים חיתם. כן נמצא להם קבר עזרא הסופר על יד נהר אהוא הנופל אל נהר חדקל. לפי הגדה עתיקה הלך עזרא מירושלים במלאכות אחיו אל ארתחשסתא מלך פרס, ובהיותו בדרך חלה וימת ויקבר שם. וקברו זה, אשר כאלף וארבע מאוד שנה נשכח מחלד, נמצא באחרונה⁴² על ידי רועה מחמדי. הוא היה עוֵר באחת מעיניו, ויהי כרעותו את צאנו על אחת הגבעות, וימצא תל עפר וישכב עליו וינם ויישן. והנה נראה לו איש בחלומו ויאמר לו: “אני עזרא הסופר – ועתה לכה אל השלטן והגידה לו כי ישלח אנשים יהודים להעלות את עצמותי מזה ולקברני במקום פלוני, ואם לא – ומתו כל בני עמו במגפה”. וייקץ הרועה משנתו, והנה נפקחה גם עינו הסמויה, ויהי לנס! וימהר הרועה לעשות כדבר המת; אבל המלך לא שת אליו לב – וימותו עם רב. אז שלח אנשים יהודים אשר התקדשו כדת, ויחפרו במקום ההוא וימצאו ארון שיש ועל מכסהו חרות לאמר: “אני עזרא הכהן”. ויעלו את הארון בכבוד גדול ויקברוהו במקום אשר הֻגד להרועה, והשלטן הציב שם מצבה ויבן עליה טירה גדולה, וממעל לה כפה מָזהבה. ומדי ערב בערב נראה עמוד אש עולה משם עד לרקיע ומאיר לארץ כשתים או שלש שעות, עד כי במרחק שלשה או ארבעה פרסאות ילכו כלם לאורו⁴³. ליד הטירה נבנה מעבר מזה בית כנסת ליהודים ומעבר מזה בית מסגד למחמדים, כי קדוש ונורא שמו גם להם, ומאלה ואלה תרבינה הנדבות למקום הזה, אשר קדש הן לנשואי יתומים ויתומות ולכל הדברים שיסודתם בצדקה.

אבל קדוש ונערץ מזה הוא קבר יחזקאל הנביא, הנמצא בקרבת העיר קוּפא בין נהר כברי ופרת, ועליו בנין יפה עם כפה גדולה ומפֹארה מאד, ולפניו בית כנסת גדול ורחב ידים עם ששים מגדלים המתנוססים על קירותיו מסביב. לפי המסרת נבנה על ידי יכניה מלך יהודה עם חמשה ושלשים אלף איש מבני הגולה שבאו עמו, בהוציא אויל מרדך אותו מבית הכלא, ועל הקירות חרותים שמות נכבדיהם, יכניה בראש ויחזקאל בסוף. בית הכנסת ההוא נחשב למקדש מעט, והמון רב מאחינו בני הגולה במספר ששים עד שמונים אלף איש באים שמה ממרחקי ארץ להתפלל בעשרת ימי תשובה. וביום הכפורים מוציאים ספר גדול אשר כתב הנביא בידו, וקוראים בו פרשת היום. גם ראש הגולה והגאון וראשי הישיבות עולים שמה לימים ההם להתפלל, ולתת כבוד למקום הקֹדש. ואחרי ימי התשובה יחגו שם את חג הסכות בששון ובשמחה, לכבוד ולתפארת. גם המחמדים ובני הערב ושריהם ואצילים עולים שמה בעת ההיא, להתפלל ולכבד את שם הנביא הקדוש גם להם. ועל כן נקבע שם יריד גדול למרבה המסחר והמרכלת, וכל העם הנאסף חונה על פני השדה בשטח עשרים ושנים מיל מסביב. ועל קבר הנביא נר תמיד דולק יומם ולילה, והשמן והפתילות לא יחסרו לעולם – כי מרבים העם להרים נדבות ולנדור נדרים לשם הנביא. ובכסף הרב יחזקו את בדק הבית, ישאו יתומים ותומות ויכלכלו תלמידי החכמים “אשר אין להם במה להתפרנס”.

_________

רבים הם הנסים והנפלאות אשר יספרו לדור על אדות הקבר הזה, גם עליו יאמרו כי עמוד אש היה עולה ממנו להאיר את הלילה, אך מאז באו בו פריצים ויחללוהו, אסף נגהו ולא יניח עוד אוּרו.

ובגלל עמוד האש הזה התלקחה אש קנאות, התגלע ריב בין הגאון ר' שמואל הלוי ובין הרופא נתנאל, אשר הפיר עצתנו ויקלקל מחשבותינו, כי הפריד בין הדבקים וירחיקם איש מרעהו עד העולם!

כי את הפלא הזה ספר ר' שמואל בן עלי, בשבתו אתנו עם נתנאל חתנו, אחרי אכלם ואחרי שתותם בסוכה אשר נעשתה לראש הגולה ולנו בחצר בית כנסת יחזקאל במשפט. ולאות עליה הוסיף דברים על אדות קבר עזרא, אשר עד היום הזה נגה לו סביב ולעת ערב יהיה אור.

“ילמדנו רבנו – אמר יצחק בן עזרא, תלמיד נתנאל בחכמת הרפואה ורֵע כאח לו בהליכות עולם – מדוע זה יגיה האור רק במוצאי ערב ולא באישון לילה, עת אשר בני האדם יכולים להנות ממנו ביתר שאת?”

“האור הזה ילמד דרך ארץ לבני האדם – ענה הגאון – כי בערב יעשו חפציהם ובלילה יישנו שנתם”.

“ולמה זה נבחר רועה מחמדי מאת ההשגחה העליונה למצוא את קבר עזרא ולא איש מקרב עמנו? ועל מה זה נחו עצמותיו זה מאות בשנים במדבר ארץ, “בלא מופת ואות, ובלא חזון ומראות”, עד שבע הרועה ההוא ויוציא לאור תעלֻמה?”

“סתם מקשן עם הארץ!” – השיב לו הגאון ופניו רעמו, כי לא מצא מענה נכון.

“הנה אני שואל מדעת ורבנו דוחה אותי בקש”! – התאונן יצחק בפנותו אל נתנאל, ושחוק קל נראה על שפתיו.

“אין משיבים על ההגדות!” – ענהו נתנאל, בחפצו להפסיק את השיחה הזאת, אשר לא ערבה לו, מטעם הכמוס עמו.

אבל יצחק כבר נתבשם כמונו מיין משתינו, ויקרא לנתנאל לאמר:

“הלא כבר השיבות לי על כל אלה בדברים של טעם – ולמה זה תכחידם פה תחת לשונך?”.

,ומה ענה על זה?" – שאל חותני, דניאל הנשיא, בחפצו לדעת פשר דבר.

"על האור העולה יפה המליץ נתנאל אלופי ומיֻדעי בדברי הכתוב בקהלת: “כי בהבל בא ובחשך ילך”, הכל מלשון חֹם – כי בחם השמש הוא בא, וכאשר יהיה חשך על הארץ יעלם גם הוא ולא יכירנו עוד מקומו.

התשובה הזאת היתה סתומה ואיש מהשומעים לא הבין מה ירזמון מליו. ור' שמואל התעורר ויפן אל נתנאל ויאמר:

“האמת הדבר אשר שמעתי, כי מצאת את לבבך לבאֵר את ספר קהלת?”

“כן הוא, רבנו! – ענה יצחק תחתיו – ואנכי היודע ועֵד כי הצליח לגלות מסתריו וכל סתום בו לא עממהו”.

ומי הרשה לך לבאר את הדברים הסתומים שבספר הזה? – שאל הגאון בחמת קנאה – חכמינו בקשו לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה⁴⁴, והנה זה בא ומתאמר להתיר ספקותיו ולפשר סתירותיו מדעתו! אכן אם ספר קהלת לא נגנז, מפני שתחלתו וסופו דברי תורה, הבאור הכתוב עליו בודאי טעון גניזה! כי מה נפשך: אם נשארו הסתירות כשהיו – מה הועיל החכם בתקנתו? ואם הֻתרו על ידו – התרתו זו סתירה היא לדברי חז“ל, ואין זה אלא דרך מינות”.

שמע נתנאל את המשפט החרוץ על פעל כפיו ויחר אפו ויאמר בכעס עצור:

“הנני רואה דבריך כדברי הכליף עמר – להבדיל – על אדות אצר הספרים שבאלכסנדריה, לאמר: “אם הספרים מתאימים עם הכתוב בהקוראן – הלא אך למותר הם, ואם אין בהם מה שכתוב בהקוראן – אזי מצוה היא לבערם מן הארץ”⁴⁵. אבל בקנאתך לדברי חז”ל השתמט ממך הכלל שאמרו: “אין מקרא יוצא מדי פשוטו”⁴⁶

רבותי! – קרא הנשיא, בהואילו להשתיק הריב – הן נשאלה שאלה על אדות האור העולה מקברות קדושינו, ואתם הסחתם עצמכם לדברים אחרים! ועתה הנה האיש הצעיר, יצחק בן אברהם, אמר בשם אומרו דבר אשר קשה עלי להבינו – אך למה למה זה אשאל אותו בעוד אומרהו הראשון לנגדי? לכן הואילה נא אדוננו נתנאל לבאר דברך ונדעהו!".

“אנכי לא זכיתי עד כה להיות על קבר עזרא, ולא ראיתי בעיני את האור העולה ממנו, ועל כן יסיתני לבי בספק אם כנים הדברים או רק הגדה היא השגורה על שפתי – המאמינים לכל דבר”.

כן ענה נתנאל, ודברו נפל כחץ שנון בלב ר' שמואל, אשר מפיו נשמעו הדברים ההם, בספרו לתֻמו את הנפלאות אשר שמעו אזניו.

“ובכן לא תאמין בדבר אשר לא חזו עיניך?” – שאל הגאון בחקרו לבב חתנו.

“כבר אמרתי: אין משיבין על ההגדות – ענה נתנאל – אולם אם נכונה בפי בעלי ההגדה, יכולים אנו לבארה בדרך הטבע”.

“ומה לך אצל הגדה? – שנן ר' שמואל כחרב לשונו – כלך לך אצל נגעים… כי הלא רופא אתה, והם עיקר מעשיך”.

ונתנאל התאפק ולא השיב דבר. אך פנה אל הנשיא ויוסף ויאמר:

"אם נכונה השמועה על אֹדות האור העולה מקבר עזרא, עלינו לחלוט ממנו, כי באדמת המקום ההוא יש חלקי גפרית, אשר בחם השמש יעלו ממנה אֵדים מזהירים, ובנטות צללי ערב יתראו לעין כמראה הנגה סביב, וכאשר תתקרר האדמה יחדלו האדים לעלות והיה חושך.

לדברים האלה קם שאון בקרב “הבטלנים”, ראשי הישיבות, והגאון קם ממקומו ויפן אל נתנאל ויקרא בקול נצחון:

“ומה תענה בחכמתך על חלום הרועה, והנגף אשר היה בעם, והארון אשר נמצא אז עם הכתבה החרותה עליו? האם כל האותות והמופתים האלה לא יספיקו לקטני אמנה כמוך, להכיר דבר אמת ולהאמין בנפלאות קדושינו?”

ונתנאל נאחז בסבך ולא יכל עוד לנטות מפני שואלהו אשר השיגהו בין המצָרים, ויען בישר לבו לאמר:

“אמונתנו לא תחַיבנו להאמין בנסים ונפלאות התלוים בחזון אשר ראה רֹעה עוֵר בחלומו, וכבר אמרו חכמינו⁴⁷: “כשם שאי אפשר לבר בלי תבן, כך אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים”. ומי זה יערבנו אם לא גם המעשה ברועה המחמדי הוא רק חלום בהקיץ אשר בּדה לו איש שֹׁגה או מַשגה, פתי או משֻגע?”

“הוי כפירה, הוי אפקורסות!” – נשמעו קולות הזקנים, ראשי הישיבות, בחרדם איש אל אחיו. גם דודנו הנשיא רגז תחתיו ויקרא: “אוי לאזנים שכך שומעות!”

ברגע זה התנשא ר' שמואל ממקומו וירמוז לנשיא ולזקנים לקום ממקומותם. ואני ושמואל בראותנו אותו נושא כפיו, הבינונו אל מחשבתו, ונמהר אליו לכבוש את כעסו ולהשיב חמתו מהשחית. אבל הוא השתיקנו בגערתו, ויפן אל נתנאל ויקרא:

“על דעת המקום ועל דעת הנשיא ובית דיני הנני מחרים את האיש הזה על פּשע שפתיו. ועתה נקי אני וביתי ממנו, כי ארור הוא ואין ארור מתדבק בברוך!”

וחמת נתנאל תקפתהו עד כי לא יכל להוציא הגה מפיהו, וישם וישאף יחד. ובטרם תשוב אליו רוחו נשארה הסכה ריקה מאדם – כי נדחקו כלם לצאת, לבלתי השאר בארבע אמות של האיש המָחרם. ויוָתר עמו רק יצחק בּלבדו, אשר מאן לעזבהו וברעתו נדחה גם הוא, כי היה לחרם כמהו⁴⁸.

_________

והשמועה פשטה כי החרם הָרופא נתנאל עם יצחק רעהו על יד הגאון ועל דעת הנשיא, ויחרד כל העם אשר במחנה, ואיש ממיֻדעיהם לא נתן להם עוד מקום ללון, כי “המנֻדה לנשיא מנדה לכל ישראל”⁴⁹. גם מים לא נתנו להם בכסף להשיב נפשם. וכן שבעו שניהם נדודים כל הלילה עד הגיעם אל אהלי הגוים, בני הערב. שם הונח להם כמעט, וביום המחרת יצאו מן המקום ההוא אשר השביעם בחרפה וישובו בגדדה, אך לא שבו עוד אל עמם – כי הפרו בריתם ויבואו בקרב המחמדים וימירו דתם לעולמים.

והבשורה הגיעה לאזני מנוחה ארוסת נתנאל ויצא לבה, ותמרר בבכי על שני גואליה אשר אבדו לה זה אחר זה בקנאת אביה אשר כשאול קשתה אבל הגאון לא שעה אליה, כי עוד שמח לבו ויגל כבודו על גאולה ועל התמורה, באמרו כי מן השמים רחמוהו ויצילו אותו ואת בתו מאנשים שאינם מהֻגנים.

מאז והלאה נשארה מנוחה עזובה ושוממה בבתוליה בית אביה. גאות הגאון שמה למיֻדעיה מחשך, וגם היא מאנה להינשא עוד לאיש, ותשם כל מעיניה בלמודי אביה; בהם השכיחה שאון לבבה להשקיט לה מימי רע, והם שלמו נחומים לה על כל קורותיה בנעוריה. ותהי מאז והלאה מורה לתלמידי הישיבה, אשר רק קולה שמעו מאחרי החלון הגבוה ופניה לא ראו. אבל התורה התישה כחה, וגוה, גו אשה רכה, לא יכל נשוא משא נפשה, ותבול ותקמט בלא עת, ותגוע ותמת בדמי ימיה.

ודבר תמורת יצחק אבן עזרא הגיע לאזני אברהם אביו בארץ נודו, וימר עליו כהמר על מת, ויעש לו אבל יחיד, ויקונן עליו את הקינה המתחלת באלה הדברים:

אֲבִי הַבֵּן קְרַב לִסְפּוד, כִּי אֵל מִמְּךָ רִחַק

אֶת בִּנְךָ, יְחִידְךָ, אֲשֶר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק.

אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה שֶׁבֶר וּמְשׂוֹשׂו גָלָה.

הָהּ, פֻּקַּדְתִּי פְרִי בִטְנִי וְעַל לִבִּי לֹא עָלָה.

כִּי חָשַבְתִּי לְעֵת זִקְנָה הֱיוֹתוֹ לְרֶוַח וְהַצָּלָה.

אַךְ לָרִיק יָגַעְתִּי וְיָלַדְתִּי לַבֶּהָלָה.

כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק".⁵⁰

אבל הדבר אשר היה לאב האמלל לקינה, היה להמשורר האלחריזי למשל ולשנינה, בהתלוצצו על הבן הזה אשר המיר כבודו, מבלי שית לב לסבה אשר היתה בעוכריו, ומתוך שבחו בא לידי גנותו לאמר:

“ויצחק בנו גם הוא ממקור שיר שאב, ועל שירי הבן מזיו האב. אך בבואו לארצות המזרח, כבוד ה' עליו זרח, והסיר מעליו מעילי הדת היקרים, ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים”⁵¹.

_________

עתותי רעה וימים לכלי חפץ באונו אחרי כן. דניאל דודנו חלה את חליו וימת בדמי ימיו. על פי משפט הירושה היתה הנשיאות ראויה לי; אבל על פי חקי הארץ נתונה היא בידי בני עמנו לבחור באשר יחפוצו, אחרי אשר לא נשאר לדניאל בן יורש עצר, למלא מקומו אחריו. והנה חלק לבב העם, חָצים נטה אחרי, וחציָם אחרי שמואל בן דודתי. ואשתו, אחות רעיתי, בקנאתה בה, הסיתה את שמואל להיות לשטן לי. ודעת הכליף לא היתה נוחה משנינו – כי הובאה אליו דבתנו רעה, כי היתה ידנו בסתר עם אלראי, לקרא קשר בקרב אחינו שבבבל, ואולם לא היתה הנשיאות שוה בריב שנינו, כי כל כבודה וגדולתה לקח לו הגאון ר' שמואל, אשר גדל חנו בעיני הכליף, מאז נלכד אלראי בחרמו ותהי אחריתו להכרית. בחזקו לקח לו ר' שמואל את זכות הסמיכה, ובכל מקום אשר כבוד ראש הגולה היה מגיע, לא נמצא עוד רב ודיין בי אם על פי רשות ראש הישיבה בלבד. גם מס השנה, הראוי לראש הגולה, העביר אליו, וששים עבדים ומשרתים היו עוברים לרד לפניו את העם וליסר במקלות את אלה אשר אֵחרו לתת לו כבוד נשיאים – וכל אשר גזר היה הכליף מקיֵם.

בראותי כי לא יכירני עוד מקומי בבגדד, עזבתיה בנפש מרה ואשוב עירה אשור, מושב הודיה אבי מלפנים. שם משל השלטן סיף ערין השני, אשר זכר לי חסדי קוטבדין אביו לבית אבותי, וייטב לי בגללם. לא ארכו הימים וגם שמואל בן דודתי בא אחרי אשורה, בקנאתו בצל הכבוד אשר נשאר לי מבית דניאל דודנו וחותנו, והשלטן משך חסדו גם לו. ויחדש שמואל עמי את הריב על דבר הנשיאות, אשר רק שמה בלבד נשאר לנו וכל כבודה היה כאפס וכאין מפני כבוד ר' שמואל והדר גאונוּתו.

שנים אחדות היו כל הדברים יגעים, וריב המשפחה הלך וגדל – ופתאום הגיעו אלינו צירים שלוחים מאת הגאון בבקש גדולה למהר ולבוא בגדדה, כי כלתה נפש בתו החולה לראות את כלנו בטרם תמות.

רעוּתנו זו האמללה קראה – ומי לא יחוש?

בבואנו אליה עמדנו ולא הכרנו מראהָ – כי יבש כחרש כחהּ, נהפך לשדה בחרבוני מחלתה, מחלת השחפת, אשר דכאתה לפני עש, לא השאירה לה בלתי אם עיניה היפות, המפיקות נגה, והן שקועות בחֹריהן עמוק עמוק, ועוד הוסיפה לה אֹדם חכלילי על לחייה הצנומות, כאֹדם העלה הנבל בשלכת. ועליה עומד אביה כּפוף, כאלון בכות עלי קבר, והוא נדכה ושחוש וגאון גאותו נענה מאד מפני יד אלוה אשר נגעה בחטר האחד שיצא מגזעו, והנהו כמסוס גוסס.

מצאנו את מנוחה כל עוד נפשה בה, אבל עוד כל נפשה בה, וחכמתה ודעתה עודן עמה, כי לא עזבוה עד הרגע אחרון. מפני יד המות השלוחה לעינינו נכנענו כולנו, ודבר מנוחה ההולכת בדרך כל הארץ היה לנו כדבר מלך שלטון. היא עשתה שלום בינינו; על פיה נואש שמואל מן הנשיאות וישאירנה לי – כי צעיר הוא ממני לימים, וכבכור נחשבתי בבית דודנו. לעומת זה מחלתי לו על זכותי בנחלת בית דודנו ונכסיו בבגדד, כי היה די לי בנחלת בית אבי ונכסיו באשור. גם הגאון נאות להסתפק בזכות הסמיכה בלבד, לתמוך בה את ישיבתו הגדולה, והמס הראוי לבית הנשיא, ראש הגולה, הותיר לי. גם שתי האחיות, רעיתי ואשת שמואל, הָשלמו יחדו, כמצוַת רעוּתן ההולכת למות. ומנוחה לא הרפתה ממנו עד כי תקענו כלנו כפינו לה, לשמור ולעשות ולקים ככל דברי הפשרה הזאת, וכן הושב השלום על מכונו, ומנוחה אספה שארית כחה, ותשק לאביה ולשתי רעיותיה, ותברך אותי ואת שמואל בשלום, ואחרי כן סגרה שמורות עיניה ולא יספה עוד להביטנו – כי השיבה אל אֵל רוחה.

ועצת השלום אשר היתה בינינו על פי בת הגאון, נשמרה בתוכנו אחרי מותה. וכן הייתי באמונה עם אביה בכל עת, בזכרי לו את צדקת בתו הנאמנה. גם כי נחלקנו לפעמים לדעותינו, לא חלק לבנו ולא מטה ברית שלומנו. ובפרץ ריב בינו ובין הרמב“ם ובין תלמידיהם אחריהם, עמדתי בפרץ ולא נתתי לפגוע בכבוד שניהם אשר יקרו לי כאחד. כן קראתי חרם על ר' דניאל הדמשקי, על הלעיבו בהרמב”ם בספר אשר כתב, ולא התרתי נדויו עד אשר התרפס לפנינו ויחזור מדעתו⁵². וכחרם ההוא גזרתי גם על מתנגדי ר' שמואל הלוי, בצרפי אלי את רבני צרפת ואנגלטירה, היושבים לפני ה' בירושלים. ודבר יצא מפי לבלתי התר נדוים עד שיפַיסו את הגאון הנעלב⁵³.

_________

בהזכירי בזה את רבני צרפת ואנגלטריה אשר פגשתי בירושלים, עלי לשנן לך, בני יקירי, פרק אחד, הנכבד מאד בקורות ארצנו ואחינו, אשר לולא הסבות שהיו בעוכריהם, היתה תקוה לעמנו לשוב אל נוהו, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברצון מלכים, בחסד מושלים וברוח ה' אשר תניחנו.

הלא שמעת אף ידעת את השם המשורר הקדוש ר' יהודה הלוי, אשר באהבתו לציון עזב את ביתו, נטש את נחלתו בספרד הרחוקה, ויעל מקצה ארץ המערב מזרחה שמש, וילך הלך ורנן, הלוך ושורר שירי אהבה לירושלים משאת נפשו עד הגיעו אל שעריה, ואז נעלם מעין כל חי ואיננו, כי לקח אותו האלהים! שיריו אלה אשר שר בקדש בערו ביעקב כאש להבה, הציתו לבב כל מבין ומקשיב באהבה עזה לארץ הקדש ולעיר אשר אָצל ה' עליה מהודו, בשכון ישראל על אדמתו. אבל לשוא נהרו אחינו שמה, כי לא נתנום הנוצרים לבוא שעריה! בכל הארץ לא נמצאו אז מבני עמנו בלתי אם כאלף משפחות! אשר חיוק במצוק ובמסכנות. מהן ישבו מאתים בעיר הקדש, התגוררו בה בפנה אחת, מאחרי מגדל דוד במורד הר ציון דרומה־מערבה. שם היה להן בית־צביעה, אשר שכרו מאת מלך הנוצרים בכסף מלא – כי צובעים היו כלם, ואשר לא היו ידיו ופניו מלֻכלכות בבשוּלי צבעיהם, נֹרש משם בחרפה – כי לא נכון לאיש יהודי להֵראות לעין כאחד האדם!

בעת ההיא מלך בירושלים בלדוין הרביעי, והוא נער בן שלש עשרה שנה, קטן שנצטרע, אשר אחז רסן הממשלה בידיו המנֻגעות. ובהודע לו כי הנה החלו היהודים לעלות בהמון על הר ציון ולקונן על משוּאות עיר קדשם לפני הכותל המערבי, ויירא ויצר לו מפניהם, ויצו לגרש את כלם. ולא הותיר מהם בלתי אם משפחה אחת, אשר נטל עליה לשלם לו בעד בית הצביעה כסכום אשר שלמו מאתים הצובעים יחדו.

הנער המצורע נסתמא וימת⁵⁴, ונער אחר, ילד בן שש שנים, מלא מקומו, וגם הוא לא האריך ברעתו, כי מת מידי אביו חורנו, גוידו הלוּזניַני, אשר עלה תחתיו לכסא מושלים. אז עלה הארי מסֻבכו, סל־עדין שלטן מצרים נסע יצא ממקומו, לכבוש את ארץ הקדש. במלחמה הגדולה על יד העיר טבריה נפל גוידו בשבי בידי סלעדין, ועמו כל שריו ואביריו ופרשיו, וכל הערים אשר התחזקו בהן הנוצרים נכבשו באפס יד, וגם ירושלים נפלה בעצוֹמיו⁵⁵.

המושל האדיר הזה, אשר כגבורתו כן גדלה צדקתו ונדיבתו, בשמרו תמתו וישרו גם לאויביו, אנשי ריבו ומלחמתו, זכר חסדו ואמתּו לבני עמנו, ויפתח לפניהם שערי הארץ והעיר אשר אליה הם נושאים את נפשם, לבוא לשבת שם באין מעצור. אז שבו המגרשים לגבולם, ורבים מאחינו עלו אחריהם מאפריקה, ממדינות טוניס, מארוקו וטריפוליס – הם עדת “המערבים”, אשר נאחזו בארץ הקדש בימים ההם. אחריהם נוסדה עדת “האשכנזים” – הם אלה שעלו מארצות אשכנז וצרפת, ובהיותם עולים במעלות רוחם על אחיהם שקדמום, הכריעו הם את הכף בעניני הדת. מהם פשט המנהג לעשות גם שם את ראש השנה שני ימים כמשפט⁵⁶, תחת אשר מקודם היו עושים אותו יום אחד, כדרך כל המועדים לישראל בארץ הקדש⁵⁷.

כמעט החלו העולים להאחז בארץ אבותינו, והנה שֹׁאה ממרחק באה! כי בהגיע השמועה למושלי אירופה כי נפלה ירושלים בידי המחמדים, ויקראו למסע־צלב חדש. בראשו עמדו שלֹשה מושלים אדירים: פרידריך ברברוסה קיסר אשכנז, פיליפ אוגוסט מלך צרפת וריכרד לב־האריה מלך בריטניה. על החיל הרב אשר לרגלם נספחו גם הנוצרים יושבי המזרח, והמלחמה פשטה בכל הארץ, והיהודים שתו מצו קבעת כוס החמה. אך קיסר אשכנז בהגיעו ביד חזקה אל אזיה הקטנה, טבע בנהר זָלף בקרבת העיר קיליקיה⁵⁸, ורוח רעה היתה בין שני מלכי צרפת ובריטניה ולא יכלו דבּר איש אל רעהו לשלום. והיו בכבשם יחדו את העיר עכו⁵⁹, וישב פיליפ אוגוסט אל ארצו. וריכרד הערה כחו ולבבו לכבוש את ירושלים ולא יכול לה. אז התפשר סלעדין עמו, להיות כל חבל הים מעיר יפו ועד צור נחלה להנוצרים, וירושלים וכל הארץ הקדושה נחלה להמחמדים, והם לא יוסיפו עוד להניא את הנוצרים מעלות לרגל אל מקומות קדשיהם. אחר הדברים האלה שב ריכרד למקומו והארץ שקטה.

_________

ארץ הקדם שבה למנוחתה, וארץ המערב היתה כמרקחה מאש קנאות אשר הצית בה הפפא החדש, אינוקינטי השלישי⁶⁰, ותהי כתפת ליהודים ולמחזיקים בהם. מסעי־הצלב לא חדלו, ומדי עבור המוני עמים כשוט שוטף היה עמנו להם למרמס; אבל בימי הפפא הזה היתה חדשה בארץ – כי הניף מטהו גם על בני אמונתו, אם מצא את עונם, כי שלם לבבם עם היהודים. שתי חבורות הנזירים, הדומיניקנים והפרנציסקים, שטו בכל הארצות כמלאכי זעם, לשים משטרם על גוי ואדם יחד. הליכות המושלים עם היהודים היושבים בארצם היו להם לאבן בחן, לבחון ולדעת עד כמה נאמנה רוחם עם אמונתם, וכל אשר לא הקשיח לבו מחמלה על האֹבדים והנדחים ההם, נחשב לכופר בדת ומנאץ שם משיחו. חמת הפפא ושוטריו אלה עלתה על נסיכי צרפת הדרומית, אשר ידעו דרך השכֵּל ורוח נדיבה סמכתם, ולא נתנם לבבם להרע לישראל ככל יתר המושלים הקרובים והרחוקים. פיליפ־אוגוסט מלך צרפת היה אויב ליהודים וירעצם וירוצצם בלי חמלה – וגם עליו סמכה חמת האב הקדוש, על תתו לפעמים מנוח לכף רגליהם, כי “איך יירש בן האמה עם בן הגבירה יחדיו?”. להרזן די ניבאר⁶¹ כתב מררות, על היותו מגן ליהודים היושבים על נחלתו ועל רימון הששי, רֹזן טולוזה וס"ט־גיל ועל כל שריו המושלים בחבל נחלתו שפך כאיש חמתו. “לא נכון לנוצרים לתת לעם הזה לשבת במנוחה על מקומו – היה דברו אליהם – כי עליו להיות נע ונד כקין הורג אחיו, ולשאת על מצחו אות חרפה וקלון לדראון עולם”. “לא נכון להנוצרים להרוג את היהודים ולכלותם מעל אדמתם – הורה אותם בחסדו – אך נחוץ להצר ולהציק להם עד יהיו חייהם רעים ומרים להם ממות!”.

בעת ההיא רבו הנבונים בצרפת הדרומית, אשר ראו אָון בעלילות כהניהם, ההולכים אחרי שרירות לבם, ונועזים בנפשם להיות ההפך מאשר תדרוש מהם כהונתם – ויכחשו בהאב הקדוש ובכל אשר הרו והגו ראשי הכנסיה הקתולית מלבם, למרבה המשרה והממשלה המדינית בידם. על זה בערה כאש חמת אינוקינטי, וידבר משפטים על מושלי חבל הארץ ההיא, וישביעם בחרפה וינדם ליום רע, עקב אשר לא שקדו על דברו, לבער אחרי הכופרים יושבי אדמתם והיהודים החוסים בצלם. וישלך חרמו על ערי בדרש⁶², טולוזה וס"ט־גיל וקרקשונה ובנותיהן. ביותר כלה זעמו בערי בדרש וטולוזה, בקראו את כל המאמינים בו למסע־צלב, לעלות על הערים ההן ולנהוג בהן כמשפט עיר הנדחת. והמון רב במספר מאת אלף איש, מלאי קנאה ושואפי בצע, נמצאו לו לעשות דברו ולעשות זבח גדול באחיהם בני אמונתם. בעיר בדרש בלבד הרגו הקנאים ואַבד שבעים אלף נפש⁶³, בהם זקנים עם נערים, נשים ועולליהן יחד, ובתוכם גם קתולים אדוקים אשר לא נמצא בהם כל עון. וכאשר שאלו הרוצחים את שני הכהנים, מלאכי האב הקדוש, הצובאים עליהם: מה לעשות לאנשים התמימים הנמצאים בעיר? השיבו הם לאמר: “הכו את כלם לפי חרב, הכו אל תחמולו, וה' בשמים יבדיל את התמימים והקריבם אליו!”.

בהעשות המשפט הנורא הזה בתושבים הנוצרים, לא נקו גם היהודים הגרים בתוכם וחבלים חלקו להם העריצים באפס. ובכל זאת לא שב אף אינוקינטי, ועוד בשנה ההיא⁶⁴ קרא עצרה בעיר אביניון, לגזור על היהודים רעות חדשות, לקחת מהם שארית עמדתם ולהצר מקומם תחתם. על כן קראו היהודים את השנה הזאת שנת יגון⁶⁵, וכן נכתבה בספר זכרון לפניהם עד היום הזה.

_________

מפני המושל הנערץ הזה אשר פרש מצודתו על כל הארץ חתו היהודים יושבי המערב, נבהלו נחפזו רבניהם בצרפת ואנגליא, חרדו מכסאותם, וכשלש מאות איש מהם שתו יד, לעזוב מושבותיהם ולהרים פעמיהם מזרחה, לעלות אל ארץ הקדש ולהאחז בה, כי שמעו כי פקד ה' את עמו לתת להם מנוח בצל “מלכות ישמעאל”. שנאת העמים ורדיפותיהם אותם בארצות נוּדם הדפום בחזקה ממקומותם, ודאגתם ויראתם את העתיד העירה בלבם זכרון העבר. שירי ר' יהודה הלוי צללו באזניהם כקול התוף למסע המחנות; הם העירו ויעוררו בם אהבת קדומים, חבת הארץ אשר שם אבותינו נקרא עליה, ונפשם כלתה לחבק אבניה ולחונן עפרה עד האספם בשלום אל חיקה.

בראש הרבנים העולים היו: ר' יהונתן כהן מלוניל, ר' שמשון בן אברהם משנץ, ר' שמואל בן שמשון, ר' סעדיה ור' טוביה⁶⁶, ר' יוסף בן ברוך ואחיו ר' מאיר, ר' אברהם הזקן ור' דוד “הרב הנכבד”⁶⁷. שם כבוד גדולי ישראל אלה הלך לפניהם, הגיע עד אשור, ותשאני רוחי לשלם נדרי אשר נדרתי מאז ולעשות דרכי גם אני לארץ קדשנו, ולראות פני חכמי עמנו, “בעלי התוספות” הנודעים לתהלה. ואקח עמי אגרת פקודה מהכליף אלגזיר לעדין־אַלּה אל הפחות והסגנים המושלים בארץ אבותינו, לתת לי הרשיון לבקר את כל מקומותינו הקדושים, אשר החזיקו המחמדים בהם על פי אמונתם.

בבואי חברונה נפגשתי עם הרבנים ההם, ועל פי הרשיון אשר לי בקרנו יחדו את מערת המכפלה, ומשם עלינו ירושלימה. כראותנו את העיר מראש הרי יהודה קרענו את בגדינו, ובהגיענו למקום המקדש קרענו שנית, ונבך הרבה בָכה על משואות עיר קדשנו ועל שבר עמנו ומפלתו פלאים. בקרנו גם את קברות המלכים והנביאים גם קברות חכמינו ומורינו “בעלי המשנה” וכל המקומות אשר זכרם קדש לנו. הקברים הם נחלתנו האחת אשר נשארה לנו מכל מחמדינו שהיו לנו בימי קדם – וגם היא נהפכה לזרים! כי ברוב קברינו, כבכל זכרונות קדשנו ותפארתנו, החזיקו ידי נכרים, ורק ברב שֹׁחד יקנה לו היהודי את הרשיון לראות בעיניו את מחמדי נפשו אלה ולרוותם דמעתו.

ככלותנו לבקר את כל מקומות הקדש שבנו ירושלימה. שם עלתה בידי לקבוע מעונות להם ולמשפחותיהם ולבאים אחריהם בשרידי החרבות אשר על יד הר ציון, ממגדל דוד ועד הכותל המערבי. גם מצאתי להם בית כנסת למקדש מעט, והוא בנין עתיק ונהדר, אשר כפתו נשענה על ארבעה עמודי תָוך חזקים ונהדרים⁶⁸.

כשנתים ימים עשיתי שם⁶⁹ עד הושיבי לבטח את הרבּנים והזקנים במקומות אשר יעדתי להם. שם התפללנו יחד, ובימי הצומות והשבתים והמועדים הלכנו יחדו אל הכותל המערבי, ונשפוך נפשנו לפני ה' על יד המקום אשר עליו עמד בית קדשנו לפנים, ששם השכינה שרויה עד היום הזה, ואבני החומה הכהות מרוב ימים כמו תבכינה עם היהודי יחד על חרבן ההיכל והעיר, על שוממות הארץ ועל גלות העם הממֻשך והממֹרט, אשר רבו צרותיו מכל הקמים עליו ואין קצה לנדודיו.

בהועדנו יחדו להגות בתורה ולעסוק במצוות ה' בלבב שלם, נסבה השיחה גם על גורל אחינו בארצות גלותם, ולבי נשבר בקרבי לשמע צרותיהם ותלאותיהם, נדודיהם ומרודיהם, לא תשפוק האֹזן לשמוע ולא יכיל הלב להרגיש.

_________

קנאת הדת עוררה את שנאת העמים, ותרב המשטמה. היהודים הרחקו מכל משמרת פקודה בהנהגת המדינה, גם מכל עבודה ומלאכה המאמצת את הגוף והעם, הנותנת חיים לנפש וכלכלה לחברת בני האדם וקבוצם בכל מושבותיהם. לא נשאר להם בלתי אם שני ענינים נבזים ונמאסים בעיני כל, ורק הם נמצאו לפניהם לַענות בם. האחד הוא המסחר בדברים אשר מאסו בהם הסוחרים האזרחים מפני קלותם ודלוּת ערכם, והשני – בנתינת כסף בנשך ובעבוט. ושניהם הביאו להם רעה רבה – כי באחד נבזו ונמאסו בעיני יושּבי הארץ, ובשני עוררו עליהם חמת הלֹיים, אשר התרפסו לפני העברי המלוה אף נראו לו כאוהבים בשעת דחקם, ועברתם נשמרה בלבם על היהודי הנֹשה בהם, בהגיע המועד לשלם בכל אשר קבלו עליהם בראשונה. בתוכם נמצאו אנשים אשר מצא לבבם אותם להתעולל על היהודים עלילות ברשע, למען עורר עליהם את חמת העם, ואז התקוממו כלם עליהם וישלחו בהם ידם ויעשו בהם כרצונם. העם נתעה לחשוב כי צדקה עשה בבערו הרע מקרב ארצו, והמעלילים שמחו בקרב לבבם, כי הנה מצאה ידם להפטר מנושיהם ההם בפעם אחת.

ויותר שגדלו הרדיפות והפרעות וההרגות, קטן וידל מאד ערך היהודים בעיני אויביהם השאטים אותם מסביבותם, וחיתם לאַל נחשבה, ויהיו כדגי הים וכרמש לא מושל בו. והנה זה בא הפפא אינוקינטי להוסיף עמל וכעש, לשית מעטה צדק על כל המעשים הנעשים בעמנו ולקבעם בחוקים ומשפטים אשר יעמדו לדרות עולם! זאת ראו הרבנים רועי העם, הבינו לאחריתם ויפחדו פחד, בדאגתם לצאן מרעיתם, ויתנו לב אחד לעזוב מעט מעט את הארצות אשר המה קצים בהן מפני שבניהם שונאיהם ומנדיהם, ויצאו לפני העם לבוא לשבת בארץ החמדה, ארץ הקדש, אשר זכרונה התעורר בלבם בגעגועי אהבה וחבַּת עולם.

כל זאת שמעתי מפי הרבנים והזקנים אנשי השם, אשר היו בראשי העולים אל ארץ אבותינו. גם שני הרבנים היושבים לפני ה' זה כבר בעיר הקדש, ר' סעדיה איש ימיני, ראש קהלת ה“אשקלונים”, הם הצובעים ששבו מעיר אשקלון למקומם בהר ציון, ור' אליה המערבי, ראש קהלת אחינו שקדמו לעלות שמה מאפריקה⁷⁰ – גם אלה התרועעו אתנו ויספרו באזנינו את כל התלאה אשר מצאתם מלפנים. ויחדו הודינו את ה' השוכן בציון כי גמל עלינו, באספו מכל קצוי ארץ, ויזכנו לשבת יחדו בהר קדשו. בזה ראינו “תחלת הגאולה”, אשר ראשיתה מצער ואחריתה ישגה מאד – כי כן ישיב ה' את עמנו לשכון כבוד בארץ האבות; בזה ראינו “קץ הפלאות”, אחרית התלאות והנדודים אשר שבעו אבותינו ואחינו בגלוּתם הארוכה, בפזורם הרב, בצרותיהם הנוראות ובתוחלתם הממֻשכה ־ וצצה ופרחה שושנת יעקב על אדמת מולדתה, ורותה ומלאה מטל השמים ושמני הארץ, ואור ה' עליה יזרח כימי עולם! – – –

_________

אבל למורת רוחי נכזבה תוחלתי זאת, נפקחו עיני מהרה לראות את הקוצים אשר עלו מסביב לשושנה האמללה בטרם תשגשג ותעלה נצה! שלש מאות רועי צאן ישראל באו יחד – והעם לא יצאו בעקבותיהם. אנשי עבודה ומעשה לא נמצאו אתם, להושיב את הארץ הנשמה ולהתכלכל בה מפרי כפיהם – ומה חפץ ברועים בלי עדר, מלכים בלא עםּ, ראשים בלא ידים עובדות? תורה הביאו עמם די והותר, וקמח אין אתם לנשים ולטף אשר ברגליהם!

אמנם נמצאו כאלפים איש אשר עלול אחריהם; אבל ראיתי בבני עלִיה אלה, ואמצא לדאבון לבבי, כי טוב היה להם ולנו, להשאר במקומם, מעלות לארץ אבותינו! כי לא נמצאו בהם בעלי מלאכה ואומנות, ואף לא גבר אחד אשר יצלח לאחוז באֵת ומחרשה, לעבוד את האדמה ולהוציא ממנה לחם ביגיע כפים. אמנם היו רבם ככלם אנשים יודעי תורה ברב או במעט. בתוכם נמצאו גם מעט בעלי כסף, אשר חשבו לעשות שכר בסחרם אל הארץ. אבל מה יתרון לבעל עסק בארץ אשר נָשמה זה פעמים הרבה, והמלחמות האחרונות הריקוה כָּלה, החריבו עריה ומושבותיה, ודרך ארחותיה בִּלעו! לבעלי ההון לא נשארה עצה בלתי אם להחליף כספם ולתתו במחיר מחיתם, ולאכול פתותי לחמם במסכנות ובדאגה, פן יתם כספם לפניהם בעוד בחיים חיתם. אבל רוב העולים באו בידים ריקות! האנשים ההם היו מן התגרנים הקטנים, אשר בארצות מגוריהם סבבו על הערים והכפרים בבגדים ישנים, בכלים אשר אבד ערכם מרוב ימים – מסחר אשר בארץ אבותינו לא יכירנו מקומו.

אכן שקדתי בראשונה להשפיע עליהם מטובי ולנהלם בלחם ככל אשר מצאה ידי, ואהיה נכון לתמוך בידיהם עד מצאם להם עבודה איש לפי כחו ותכונת כפיו. אבל לדאבון לבבי ראיתי והנה רבם ככלם אנשים רפים וחלשים, אשר אבד להם הכח וגם הרצון, ליַגע את בשרם, והם נשמות בלי גופים, רוחות ולא בשר, יחדו מחכים הם לגלוסקאות וכלי מילת אשר יצמחו להם מעצמם על אדמת מבטחם. אבל תור הנסים האלה עוד לא הגיע, ובלי יגיע כפים לא תוציא הארץ העזובה אף שבלת אחת, אף גרגיר אחד לתת על פּי אוכל!

אז נוכחתי וראיתי מה גדל החרבן וההרס אשר נעשה בעמנו בארצות אירופה המערבית בשנאת הגוים אותו, ומה בין בני הגולה שבבבל ויתר ארצות הקדם לגלות החל אשר באשכנז, צרפת ואנגלטירה. כי אלה עוסקים בישוב העולם; מהם אכרים וכורמים ויוגבים ובעלי מלאכה ואומנות וכל משלח יד – ואלה חסרו כל, כי נטלו מהם כל הדברים אשר בם תלוי קיום כל עם ועם, נִטלה מהם כל עבודת מעשה אשר יעשה האדם וחי בהם, לא נשאר בהם כי אם הרוח אשר ישאפו אל אפם – וכן למדו לחיות מן הרוח בלבד, וכן הסכינו עם החיים האלה עד כי גם אם יוכלו לא יאבו עוד לשַׁנותם ולהחליפם בחיים טבעים כיתר האדם אשר על פני האדמה. כל זאת ראיתי ונתון אל לבי, בהתבונני אל האנשים ההם אשר עלו משם, לא להושיב את הארץ הנשמה, כי אם לבכות על חרבותיה; לא לחיות על אדמת אבותינו, ולאכול מפריה ולשבוע מטובה, כי אם למות עליה ולהקבר בתוכה ולהטמן בעפרה. הם אינם דואגים לגופם, לעשות בחפץ כפיהם ולחיות מעמל ידם, כי אם לנפשם ידאגו, להלעיטה בתורה ומצות למען ישמן בהן חלקה לעולם הבא, וכל ישעם וחפצם לאכול לחם חסד על טהרת הקדש עד בואם אל מנוחתם ונחלתם בעולם שכֻּלו טוב. ומה אמולה לבתי, כי אשר אמרתי על אדות הרבנים, אשר תורתם אומנתם, אותה נאנסתי להגיד אחרי כן על ההמון ההוא אשר עלה אחריהם: “תורה הביאו עמם די והותר, וקמח אין אתם לנשים ולטף אשר ברגליהם!”

_________

גם תורתם נעשתה קרעים, כי חלק לבם לפלגות דעותיהם, מה שזה מתיר זה אוסר ומה שהאחד בונה השני סותר. ר' יהונתן מלוניל היה ממעריצי הרמב"ם, ובעלותו עם אחזת מרעהו לארץ ישראל, אחזו דרך מצרים, למען הַראות את פני ר' אברהם בנו, אשר ירש מאביו את תמתו וענוָתו ודרכו בקדש, ור' שמשון משנץ היה ממתנגדי המימוני, ובעלותו לארץ ישראל נטה מן הדרך ההיא⁷¹ למען השתמט מראות את בן האיש אשר לא כרוחו. אולם שני אלה היו גדולי ישראל באמת, רבנים “הדומים למלאכי ה' צבאות”, הראוים כי “תבֻקש תורה מפיהם”⁷². כן גם האחים, ר' יוסף ור' מאיר, וכן כל יתר הרבנים שעלו עמם, ראוים היו להצרף להם ולהיות במחיצתם, כי לשם שמים נתכוונו גם יחד, ועל כן היתה תמיד אחרית ריבם אהבה ואחוה שלום ורֵעות, לקים מה שנאמר: “ואת והב בסופה”⁷³. אבל בין ההמון שעלה אחריהם, שהיו או שנעשו הולכי בטל, נמצאו אנשים נרגנים, אשר התערבו בכל ענין ויקומו לריב ומצה. ובהיותם גם יודעי תורה לקחו להם קרנים לנגח בהן את אחיהם האשקלונים והמערבים, הנופלים מהם בידיעת התורה ולומדיה. ויבעטו גם ברבני שתי הקהלות ההן ויתפארו עליהם בתורתם ויראתם. ויהי הדבר הזה להם למכשול עון, כי למדו לעסוק בתורה ויראה שלא לשמן, להתעטף בחסידות, וללבוש אדרת האמונה והקדוּשה, למען תפוש את רואיהם בלבם. חנפי לב אלה שמו אף וימלאו את ירושלים ריב ומדנים. ויהי העם מתאוננים רע על המתקדשים והמטהרים האלה, כי נלאו נשוא טרחם ומשאם וריבם, וחכמי לב הכירו ערכם וישפלו בעיניהם מאד.

באזני שמעתי את ר' סעדיה, ראש האשקלונים, בגערו באחדים מהם, אשר קראו את רבני קהלתו בשם “הדיוטים”, בהתפארם עליהם בתורתם. “מדוע תתנשאו על אחיכם, הרבנים אשר לנו? – רב אתם את ריבם – הן הם אנשים תמימים ויראים, הנהנים מיגיע כפיהם, בעסקם במלאכה ואומנות כחכמינו ומורינו מלפנים, ואתם עשיתם תורתכם קרדם לחפר בה, ויראתכם את ה' – עטרה להתגדל בה!”

“אין עם הארץ חסיד, ואסיא דמגן מגן שויא!” – ענו המתקדשים, בהשתמשם בדברי חכמינו, להבזות את רעיהם בעיני כל.

“בטוח אני באלה – ענה ר' סעדיה – כי בעיני ה' הבוחן כליות טובה צפרנם מכרשכם. כי הם מכַונים את לבם לשמים, ואתם – בכדי להונות את הבריות; הם עוסקים בישובו של עולם, ואתם – “בטלנים”; הם צובעים ואתם צבועים!”

זאת הפעם הראשונה אשר שמעתי שם “בטלנים” מנֹאץ, בעוד אשר אצלנו בבבל הנם לצבי ולכבוד ולברכה בקרב עמנו. אבל אותה הגיד ר' סעדיה, איש נכבד ויקר באמת וירא אלהים מרבים! הוא לא יתן לחטוא חכו, ואף אמנם צדק בדברו, כי הבטלנות, לאמר: פרישות בני אדם מעמל העולם בהתקדשם לשם שמים, הוא כמלח בתבשיל, שמעוטו יפה ורֻבו קשה. בטלנות בני אדם במדה יתרה כזאת, גם אם יש בה ריח תורה, לא טובה מהבּטלה בבני אדם פשוטים, אשר מפניה הזהירו חכמינו אותנו מאז, כי היא “מביאה לידי שעמום”…⁷⁴

על זה דוה לבי ועל אלה חשכו עיני הרבנים הצדיקים והתמימים – ויתנו את לבם לעזוב בנפש מרה את שפוּלי הר ציון, ולבחר שבת במקומות אחרים בארץ, הרחק מהעיר ירושלים, אשר עוד לא מלאה צבאה, לא נרצה עונה מלפנים! משלש מאות הרבנים, מאורי ישראל באמת, לא נשארו בה בלתי אם מתי מספר, אשר נזרו מכל שאון בעלי הריב והמונם, ובתוכם שני המאורות הגדולים, בעלי התוספות, ר' יוסף בן ברוך ואחיו ר' מאיר⁷⁵. ורֻבם הלכו לשבת בצפת ובטבריה, ור' שמשון משנץ הרחיק לנוע עד הר הכרמל; שם התבודד בקדושתו ושם היתה מנוחתו⁷⁶.

_________

לפני עזבי את ירושלים השארתי מהוני סך לא מעט, גם העירותי בצדק לבב הארחים העשירים, אשר באו לשבת לפני ה' בהר ציון, להקדיש מכספם לכלכלת אחיהם העניים, המצפים לשלחן אחרים ואל נדבותיהם ישאו נפשם. כי אמנם נוכחתי לדעת, כי לא מרוע לב יגרו מדון, ואך ענים ודלותם עשו כל אלה. אשמים הם רק בדבר אשר נחפזו לעלות אל ארץ הקדש, מבלי חשוב דרכם, אם יצלחו למצוא מחיתם לפי תנאי החיים הנהוגים בה, ומבלי שים אל לב, כי רק בקהלות ישראל הערוכות בכל, יכירם מקומם גם אותם, ובלעדיהן לא ימצאו מעמד. לו נוסד הישוב בארצנו כראוי, והיו לנו המון אכרים עובדי אדמת אבותינו בידי חרוצים, והארץ הטובה תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר כימי קדם, והיה מקום גם לבעלי מלאכה למצוא עבודה איש כפי אומנתו, ולבעלי עסק ומסחר, לעשות עסקיהם ומשאם ומתנם איש כמשלח ידו – אז ימצאו גם הנחשלים בעם את עתותיהם, כי יכירם מקומם והיו לכלי שרת בקהלות אשר תוסדנה לברכה בקרב הארץ, איש לפי כשרונו ושאר רוחו. אבל אלה האחרונים, ורק הם בלבד נחפזו לעלות, על כן אבדה עצה ויקדמום ימי עֹני, ובמחסור השפלו ויתקלקלו – כי העניות מעברת את האדם על דעתו ועל דעת קונו ועל פת לחם יפשע גבר.

אבל גם מהם נמצאו לי חברים מקשיבים, אשר הביאו לבב חכמה לשמוע לעצתי, לעזוב גאותם ורהבם, לצאת מעיר ולשכון בשדות אשר קניתי להם בדרום הארץ, להיות שם לרועי מקנה. בהם בטח לבי כי ישיתו להם לעדרים אשר הכינותי להם, ולא ידעו עוד מחסור. מהם אולי יצאו אנשים בדור יבוא, אשר יהיו בריאים וחזקים מאבותיהם, והקדישו כחם ואונם לעבודת האדמה – והיו הם ליסד המעלה, ונתן להם ה' יד ושם בארץ קדשנו, ויושביה כימי עולם. ומי יתן ותבוא תקותי זו, ואם לא אראה זאת בעיני, תראינה אותה בני אשר יבואו אחרי! בטוח אני בהם כי ישישו לעזור לאכרינו וכורמינו ולחזק ידיהם בעבודתם על הרי ישראל ועל שדמות ארץ קדשנו, להגדיל הישוב ולהאדירו – והיו לברכה בקרב אחינו ובהם יושע עמנו ברצות ה' את דרכו! –

_________

שבתי למקומי ולנשיאותי בגדדה. אבל מחשבותי נשאוני בהלך נפשי אל ארץ קדשנו, ונפשי כלתה לדעת שלום אחינו בירושלים וחיי רועינו בככר הירדן. על אדות רועינו אלה שמעתי דברים טובים, דברים נחומים – כי שלח ה' את הברכה בעדריהם, והרועים רואים בטובה ומתענגים על רוב שלום. גם נמצא להם אחד הרבנים אשר נדבה רוחו אותו להסתפח עליהם, ובבקר בבקר יעיר להם אזן לשמוע בלמודים על שדות מרעיתם⁷⁷. אבל לירושלים מר לי מר – כי שם לא חדלו הריבות ושאון הנרגנים עוד לא קם לדממה. כן ספרו לנו אנשי אמת, וכה הקשיבו אזני למרת רוחי מפי הר"ר יהודה בן שלמה אלחריזי, המליץ הספרדי, אשר סבב ארצות ואיים, ויהי גם בירושלים בשנה הרביעית לצאתי ממנה⁷⁸. והדברים אשר ראו עיניו ושמעו אזניו שם אותם כתב על הגליון, כדרכו, ואיתם השאיר לי משמרת. רבים ישימו אשם בראש ר' אליה, ראש קהלת המערבים, “אשר יצאו עליו דבות… בפעולות מכערות” אבל חמת האלחריזי נתכת על רבים מאחינו היושבים בהר ציון, אשר "כל המעשים בלבבות שנים, ואין בהם עושים לשם שמים. – אכן לא יתנני לבי לשנות פה את כל הדברים אשר כתב בספרו⁷⁹ אך את הקינה אשר נשא על אחינו אותה ארשום בזה, כי כתובה היא בדמי לבבו, וראויה להשמע בשערינו, בכל מקום אשר אחינו בני ישראל נחתים, כי דברי תוכחתו הם מוסר לכלנו… ואלה דבריו:

"אֵשׁ הַמְרִיבָה יום וָלֵיל דּוֹלֶקֶת

"בָּנוּ, וְלִבּוֹת אוֹהֲבִים חוֹלֶקֶת.

"אִם לֹא יְכַבּוּהָ מְתֵי יֹשֶר וְתוֹם,

"בָּנוּ חֲמַת אֵל תִּהְיֶה נוֹשֶׁקֶת.

"אֶל כָּל חֳלִי יִמְצָא אֱנוֹשׁ מַרְפֵּא, אֲבָל

"קִנְאָה תְשַׁבֵּר עַד שְׁאוֹל מַפְרֶקֶת.

"כָּל הָעֲוֹנוֹת יִסְבְּלֵם הָאֵל וְאַף

"יַאֲרִיךְ, וְלֹא יוּכלַ שְׂאֵת מַחֲלֹקֶת⁸⁰

_________

בני יקירי! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת ואת חתם תכניתי, והיו למשמרת עולם לך ולבניך אחריך. הנה נא זקנתי, שַׂבתי, וכבר נואשתי מראות בעיני את ישועת ישראל, אבל חסדי ה' לא תמנו, ובזאת אני בוטח, כי ישועתו בא תבוא. ואם תתמהמה – חכה לה אתה ובניך אחריך! זכרו את ארץ הקודש, וירושלים תעלה על לבבכם! אל תמנעו עזרתכם מהעניים הישרים והתמימים היושבים לפני ה' בהר הקדש – כי הם מה חטאו כי ישאו עון אחרים ובקרב צרה יֵעזבו? שמרו פקודתי להרים נדבות מהוני אשר אניח לכם ברכה, כמכסת הכסף אשר הקדשתי אני לשלוח להם מדי שנה בשנה. וכאשר ירחיב ה' את גבולכם וירבה חילכם ועשרכם, תשיתו על נדבותי נוספות כיד ה' הטובה עליכם כי מידו הכל ומשׁלו תתנו להם. שיתו לבכם לאחינו הרועים שם, והיו להם לעזרה ולהרחיב גבולם, לבל יצר להם המקום, ולמען ירעו עדריהם כר נרחב – כי ברכה בם. וביותר תהיינה נא עיניכם פקוחות אל אחינו האמללים, העולים מארצות אירופה לשבת בארץ הקדש – כי הם הרבים ולהם משפט הגאולה. אך בואו תמיד בדברים עם הרבנים רועי קהלותיהם בארצות מגוריהם, כי ישגיחו המה אל האנשים היוצאים משם, לבחון דרכיהם ולדעת מי ומי העולים אל ארץ הקדש! הזהירום מפני הנרפים והחלשים. לבלי תת להם לעלות בהמון ללא עת – כי בנפשם הוא; אך לאחרים ישחיתו והועל לא יועיל להם מאומה! רק את אלה תבחרו ותקרבו לשכון כבוד בארצנו; אנשים בעלי עבודה, אשר כחם בידיהם ותשוקתם בנפשם להפרות את האדמה השוממה, להוציא ממנה לחם בעמל כפיהם, לטעת בה כל עץ עשה פרי ולהושיבה כימי עולם. להם תחישו לעזרה, ולמענם הריצו דברכם אל כל אחינו יושבי המזרח, אשר פקודת “הנשיא שבבבל” היא להם כדבר מלך שלטון וחותנו – כחתם על לבבכם: לתמוך בידי אכרינו וכורמינו אלה ככל אשר תשיג ידם. כי להם עינינו תלויות ומהם תצמח גאולה ותבוא ישועה לכל עמנו, כדבר חכמינו, אשר ראו בזה את הקץ, בתמכם יתדותם בדבר הנביא⁸¹ “ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל – כשתתן ארץ ישראל פריה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגלה יותר”⁸².

תמו דברי אביך

דוד.