אחרי הרומאן המפתיע ורב־ההיקף “אלף לבבות” (1991), ששבר את הכללים המקובלים ברומאן לארגון העלילה, מתבלטת הנובלה “עננים” בהיקפה הצנוע ובשמרנותה הפואטית. במקרה של “עננים” היקף הטקסט ודרכי הסיפר בו הם ביטויים לכתיבה מסוגננת - ניסיון מעניין של דן צלקה לכתוב סיפור על־פי מסורות כתיבה שהיו מקובלות בזמן התרחשותה של העלילה, מסורת סיפור ההרפתקאות של ימי-הביניים והמסורת המאוחרת מעט יותר של הסיפור הפיקרסקי (מתחילת המאה השש־עשרה ואילך). בכך ויתר על התחבולה המקובלת בז’אנר של הסיפור ההיסטורי לגישור בין הזמנים, שנועדה ליצור אצל הקורא את האשליה שהוא מאזין לקולו של מספר מתקופה בעבר, אף שעלילה היסטורית זו מסופרת בשיטות סיפר חדישות ומעודכנות, שלכְמותן רגיל הקורא בתקופה הנוכחית.

עובדה זו אמנם מכבידה בתחילה על הקורא, כי היא תובעת ממנו לסגל את הרגלי הקריאה שלו לתובענותו של הטקסט, אך הזרות שמרגיש הקורא בתחילת הקריאה מתפוגגת בהמשך, כאשר מצליח הקורא לחשוף את משמעותו האקטואלית של הסיפור, משמעות המושגת, כמקובל בז’אנר הסיפור ההיסטורי, על־ידי הרחקת העדות מזמנו של הקורא באמצעות עלילה הממוקמת בעבר הרחוק.

לעומת זאת, הקל צלקה על הקורא שלו בתימלול של הסיפור. הוא שם בפי המספר של “עננים” תמלוּל מודרני, במקום להכביד עליו באוצר מילים וניבים ובתחביר משפט מהעברית של המאה החמש־עשרה. את ההתאמה של העברית בת־זמננו לזמנה הקדום של העלילה השיג צלקה במספר אמצעים:

א. על־ידי משפטים קצרים, המכתיבים קריאה בקצב שונה מהקצב שהקורא מורגל לו בדיבור היום־יומי או כשהוא קורא סיפור שעלילתו מתרחשת בדור הזה.

ב. על־ידי שימוש במִשלב לשוני גבוה של השפה העברית בת־זמננו, הכולל ניבים וצירופי־לשון מרבדים שונים של השפה העברית בעבר. כאשר מצטרף משלב זה למשפטים המנוסחים במידה הקצרה, הוא מעניק לנובלה גוון לשוני ארכאי ההולם את זמן העלילה.

ו־ג. על־ידי “רזון” מובלט של שפת הכתיבה המושג על־ידי חסכנות במילים ודיוק בניסוח.

לכן מושכות תשומת־לב אל עצמן הסצינות שבהן מומרת השפה “הרזה” בליריזם פיוטי מפתיע, המובע במשפטים ארוכים יותר ובשפה דשֵנה יותר. הפתעה זו שמורה לאירועים שִיאיים בעלילה, כגון: למפגשים החטופים של האוהבים הונא אילי וגרלינדה, לסצינות שבהן נפגש הגיבור עם רוצחי הוריו ולתמונת גסיסתו של הונא אילי בסיום הנובלה.

חידת “המספר”    🔗

ואכן, נקודת־המוצא הנכונה להתחיל בה את הנהרת העלילה היא בחשיפת זהותו של “המספר” האלמוני, שטרח לחקור את קורותיו של נער יהודי כהונא אילי ולהעלותן על הכתב. שתיים מנטיותיו מאפשרות להסיק, שאין הוא אדם שהכתיבה היא עיסוקו הקבוע. הראשונה - נטייתו להרחיב את הרקע הפוליטי, את סיפור המאבק בין חסידי יאן הוס, הרפורמטור הדתי מצ’כיה, שמועצת הכנסייה הקתולית העלתה אותו על המוקד ב־1415, לנאמניו של פרידריך מברַנדנבורג, שנתמך על־ידי האפיפיור והכנסייה הקתולית ברומא (12–11). והשנייה - נטייתו להוסיף מידע שאיננו בהכרח רלוונטי לסיפור־חייו של גיבורו, כגון: שמות מחבריהם של ספרי רפואה מהוללים באותה תקופה (49) ותיאורים רחבים של שכיות החמדה, אופנת הלבוש ושמות המלחינים בסצינת החתונה באחוזת אבֶּרהרד (112–109). גלישות וחריגות כאלה מדרך־המלך של העלילה מעידות, ש“המספר” מזהה כתיבה ספרותית עם נאמנות מוחלטת לעובדות ההיסטוריות. ואכן הוא מצטייר כמי שהזדמן אל הכתיבה באקראי, וייתכן שבניסיון יחיד זה, בכתיבת “עננים”, גם ימצה את כל הקריירה הספרותית שלו.

אך גם אם נניח שמְספר-בדוי זה פועל כך בשל נאמנותו למסורת הסיפורית של זמנו, שנטתה להשכיל את הקורא על־ידי הוספת מידע ודחיסתו לסיפור לצורך ושלא לצורך, קיימת אפשרות טובה יותר מזו הראשונה לקבוע את זהותו. לשם כך כדאי לשים־לב לסצינות בסיפור, שבהן הוא מאבד את קור־רוחו, ובמקום לפעול גם בהן כהיסטוריון מהימן של התקופה או כמספר בלתי־מתערב - הוא נעשה פתאום רגשן ומעורב בחייו של גיבורו. רגשנותו נחשפת באירועים בעלילה, שרק יהודי עשוי לאבד את אדישותו כלפיהם. כגון: תיאור השעות האחרונות של הונא אילי עם הוריו בעת שנערך הטבח בשלושים המשפחות היהודיות של מוהן ושיחתו האחרונה עם אביו הגווע (18–16), סיפור התייצבותו של הונא אילי פנים־אל־פנים מול רוצחי הוריו ומנהיגי הטבח בקהילת יהודי מוהן, הכומר מלכיור (48) והנזיר ברנולד (128), כדי לנקום בהם, ותיאור גסיסתו של הונא אילי (139–138). במקומות אלה משהֶה “המספר” את קצב סיפורו, ממחיז בהרחבה את המעמד, וגם הלשון שמתארת את ההתרחשויות הופכת פתאום לשירית יותר.

“מעידות” רגשניות כאלה מסגירות את זהותו של “המספר” כיהודי בן התקופה ההיא, שאיננו מסוגל לספר בשוויון־נפש ובאובייקטיביות את קורותיו של הונא אילי. אך אם הנחה זו נכונה, מותר גם לתמוה על מניעיו: מה עניין מצא בגורלו של נער יהודי מקהילה יהודית קטנה שהוחרבה עד היסוד, נער שכיהודי חצה את כל הקווים האדומים? הן נער זה לא חגג את הבר־מצווה, סיגל לעצמו את אורחות־החיים של שודדים ורוצחים, אכל את מאכלי הטרֵפה שלהם, התאהב בנערה משלהם ונשק לצלב בטקס נישואים שערך נזיר לו ולאהובתו. כמספר יהודי ראוי היה שיעדיף כגיבור לסיפור את אביו של נער זה, שהיה רב ותלמיד חכם, פוסק הלכות ומחבר של שלושה חיבורים תורניים (9), אשר מת על קידוש־השם יחד עם קהילתו.

ואם כבר בחר כגיבור לסיפורו דווקא בהונא אילי, מדוע התמקד “המספר” בחמש השנים מחייו אחרי הטבח במוהן, במקום להרחיב את היריעה גם לשלוש־עשרה שנות חייו הראשונות, שבהן היה ספון בבית הוריו ומוגן מהעולם הגויי ברחוב היהודים “הקודר” (58)? אמנם זיכרונות קטועים מאותן שנות ילדות מפוזרים אי־פה ואי־שם בנובלה, אך אין הם מצרפים תמונה שלמה מחיי הקהילה. ניכר ש“המספר” מעוניין רק בקורותיו של הונא אילי מן היום שבו ניצל מהטבח ועד שנהרג בידי בוגדים במנזר בלזיוס הקדוש בנורתהיים. אותו מרתק השינוי הקיצוני שהתחולל בגיבורו במהלך חמש שנים אלה, ולכן הוא מבליט את הניגוד בין מראהו של הונא אילי, כאשר נמלט ממוהן בגיל שלוש־עשרה, בלבוש נער יהודי ועם ספר תהילים קטן, למראהו, כאשר נהרג בגיל שמונה־עשרה במנזר בנורתהיים, בלבוש שודד עם חרב בידו. תהפוכה קיצונית זו מדגימה את אופייה הדרמטי של העלילה בנובלה זו כשם שהיא מרמזת על משמעותה האקטואלית.

העדפת הונא אילי כגיבור של הסיפור וההתמקדות דווקא בחמש השנים מחייו, שבהן כמעט איבד את צלמו כיהודי בחברתם של תליין, שודדים, רוצחים ושיכורים, אינן עשויות לעורר תמיהות על “המספר”, אך ורק אם נניח שהציב לעצמו בכתיבת הנובלה מגמות שמסבירות את העדפותיו אלה. אם לא בחר ברבי אברהם בן עזריאל ברנדין, רבה הנערץ של קהילת מוהן, לכהן כדמות מרכזית בסיפורו, סימן שלא ביקש לסיפורו גיבור שפרשת חייו מסוגלת לייצג ולסמל את הגורל היהודי באותה תקופה. ואם התמקד בחמש השנים “הגויִיוֹת” של הונא אילי, הוא רומז על־ידי כך לנו, הקוראים, שיש לו יותר עניין במי שניצל ונקם מאשר במי שמת על קידוש השם.

מי יכול היה למצוא עניין בחקר קורותיו של הנער הונא אילי מרגע שניצל ועד שהשלים את הנדר שנדר לאביו ונקם את נקמת הטבוחים במוהן מידי שני הרוצחים שהסיתו לטבח וגם הנהיגו אותו בשם הצלב הקדוש? רשאים אנו להניח שלא כל יהודי היה מסתכן בחקר קורותיו של הנער הונא אילי. סכנה כזו היה נוטל על עצמו רק מי שהתעניינותו בנער זה היא מיוחדת במינה. לכן סביר להניח ש“המספר” הוא קרוב־משפחה של הונא אילי, ממשפחת ברנדין, עושי הטליתות מהעיר האנובר (17), שאליה היה הונא אילי אמור להגיע על־פי מצוות אביו הגווע (17). אחרי שנודעו ל“מספר” הזה קורותיו של הניצול היחיד ממשפחתם במוהן, מצא נוחם בעובדה, שהניצול היחיד מהטבח, בשר מבשרו, לא מת כאחרים, אלא עם חרב בידו. בהונא אילי, קרובו, מצא דמות בלתי־שיגרתית ומפתיעה של יהודי שאינו מוחל על כבודו האנושי, אלא נוקם בפוגעים בו. דמות זו כה כבשה את לבו, עד שפינה את עצמו מכל עיסוקיו כדי לחקור ולספר את קורותיה. מהתוצאה של כתיבתו ניתן להסיק, שללא כל ספק, אכן ביקש להציב כדמות־מופת לא את האב שמת על קידוש־השם, אלא את הבן שנקם ברוצחים.

עלילת נקמה    🔗

מגמה רעיונית זו, המבליטה את הניגוד הגדול בין מותם חסר־האונים של יהודי מוהן למותו של הונא אילי כשהחרב בידו, מסבירה שתי התמיהות: הן את ההתמקדות של הנובלה בהונא אילי במקום באביו, והן את הצטמצמותה של עלילת “עננים” בחמש השנים שבהן הכשיר הונא אילי את עצמו לביצוע הנקמה ברוצחי הוריו. כל מהלך חייו של הונא אילי היה ודאי שונה, אלמלא פגש כבר בתחילת מנוסתו ממוהן את התליין היינץ בארטש - הדמות המרשימה ביותר מכל הדמויות המשניות בעלילת “עננים”. ומשום שאישיותו של היינץ היא תמיד גלויה למחצה ומואפלת למחצה, אין מתאימה ממנה מבין הדמויות בסיפור זה למסורת הנובלה כז’אנר של הסיפורת.

היינץ מציל את הונא אילי ממוות ודאי, אחרי ששניים מפורעי העיר גילוהו ועמדו לרוצחו (18). מה מקרב תליין מקצועי, המשכיר את בקיאותו גם לביצוע עינויים, אל נער יהודי בן שלוש־עשרה, שיוצא מחממת בית־הוריו לחיים מצויד בידיעת החומש והנביאים הגדולים בעל־פה? היינץ התאלמן זה לא מכבר מאשתו, שאותה הוא מבכה בכזו רגישות עד שקשה לייחסה למראהו החיצוני המגושם והמפחיד (18) ולמקצועו המקאברי את יחסו הרחום כלפי הונא בלי העובדה שגם הוא אדם בודד בעולם ממש כמו הונא אילי שאיבד את כל משפחתו בטבח במוהן. היינץ גם מסוגל להבין את סבלו של הנער שנרדף בגלל היותו יהודי. ומשום שהיינץ הוא אדם שהחברה דחתה אותו מתוכה כדמות דֶמונית, בגלל עיסוקו החריג שמפחיד אותה, לכן הוא מסוגל להרגיש בעוול שנעשה להונא אילי מאותן סיבות עצמן. תחילה הופכים את היהודי לדֶמון ואחר כך דוחים אותו ומתנכלים לקיומו.

פחות גלויים הנימוקים שבגללם מתקשר הונא אילי להיינץ. אסירות־תודה כלפי מצילו אינה מספיקה כדי לנמק את החלטתו להתלוות אל היינץ במקום להצטרף אל קרובי־משפחתו בהנובר כפי שהבטיח לאביו. דרכה של נובלה, לחסוך בפירוט רגשות ובשאר הרחבות שהרומאן מתיר אותן, מאפשרת להבין מִקורותיו של הונא אילי בהמשך את סיבת התחברותו אל היינץ. לנגד עיניו של הונא אילי התנהל המאבק שבו המית היינץ שני פורעים. היעילות והדיוק שהפגין היינץ בשימוש בחרב הדהימו אותו. עד כה העריץ את אביו, איש הספר והאמונה, שבבוא הפורענות לא יכלו אלה להצילו מחרבם של הפורעים. אך עכשיו הבין, שמול אוחזי-חרב בידם צריך להתייצב עם חרב מיומנת ואמיצה כמו זו שהיינץ מחזיק בביטחון בזרועותיו האדירות. ברגע זה, שבו למד להעריץ את האוחז חרב בידו, נולד הונא אילי הנוקם והֵנצה בו ההחלטה ללמוד ממצילו את אמנות המלחמה בחרב כדי לנקום את רצח בני משפחתו ואנשי קהילתו.

לסיבות הראשונות האלה לקשר שנוצר בין הונא אילי ובין היינץ מצטרפות במשך הזמן סיבות נוספות. העלילה של הנובלה מבליטה זהות גורל וקווי־דמיון ביוגרפיים להסברת התרחבותם של יחסי חונך וחניך בין השניים וליחסי ידידות הדדיים שנרקמו ביניהם, הגוברת על הפרשי הגיל, על הניגוד הדתי ועל הבדלי המידות והערכים שהוטמעו בהם. החשוב בין קווי־הדמיון ביניהם הוא המורשת הדומה שירשו מאבותיהם. שניהם ירשו מאבותיהם חרב. זו של היינץ היא חרב קונקרטית שעוברת בירושה במשפחתו, ואשר אותה קיבל מידי אביו ועליה חרוט החרוז הבא: “אפריד עתה את הנשמה מכלא בית הגוף, / האם לבור השאול תשקע, אל עֵדן תעוף?” (21). גם הונא אילי קיבל בירושה מאביו “חרב”, חרב מֶטפוֹרית. בשארית כוחו הספיק אביו של הונא אילי לרשום בספר תהילים קטן, שהפקיד בידיו חרוזים אחדים מקינתו הנודעת של המהר“ם מרוטנברג, מאיר בן ברוך, בן המאה השלוש עשרה: “רְוֶה חרבך מדם” (17). שורת נקם זו של המהר”ם מבוססת על האמור בפרק הנקמה הנורא מישעיהו פרק ל“ד המוסב על אֶדום. זהו הפרק היחיד במקרא שמצרף את הפועל “רוה” עם המילים “חרב” ו”דם" (פסוקים 5 ו־7). צוואת הנקמה מגדירה להונא אילי את יעודו בדיוק כפי שהחרוזים על החרב שירש היינץ מאביו קבעו את יעודו בחיים.

פרט לחרב ירשו שניהם מאבותיהם גם ספר. אביו של הונא אילי העתיק למענו ספר תהילים קטן (27), שהיה אמור להנחיל לו את המורשת הדתית העמוקה שמובעת במזמוריו, המדברים על צדק, חסד ואנושיות. לפני מותו הוסיף האב בפתח הספר את חרוזי הנקם. מזמורי תהילים אינם מתיישבים עם חרב ודם, אך הטבח הביא את האב לבטא בחרוז זה, שהוסיף בפתח הספר האוּטוֹפי, את הוראת השעה, לנקום ברוצחים. גם ברשותו של היינץ שמור “ספר” שעובר בירושה במשפחתו. זהו כתב־יד מחיבורו ברפואה של יאן איפרמן, שאותו שמר היינץ בכיס סודי שהיה תפור במעילו (50). באופן אירוני מתגלגלים שני כתבי-היד בסופו של דבר אל חיקו של הבוגד, הרופא קֶלטה, אביה של גרלינדה הנאווה. היינץ מתפתה להשאיל את כתב־היד שלו לרופא כאות תודה על טיפולו במחלתו של הונא אילי. ואילו ספר התהילים נופל לידיו של הרופא אחרי מותו של הונא אילי. הרופא גם מסב למותם של השניים וגם יורש את היקר ברכושם.

חסדי הנאמנות    🔗

לא הנקמה בלבד מעסיקה את “המספר” האלמוני של “עננים”. העיסוק בקורותיו של הונא אילי הנוקם מעורר אצלו התלבטות בשתי השאלות הבאות: האם אין השנים שהשקיע קרובו יוצא-הדופן בהכשרת עצמו ובביצוע הנקמה מהוות בגידה ביהדותו? והאם בגד הונא אילי במוצאו, כאשר אימץ לו כאב את התליין היינץ בארטש, התאהב בנערה נוצרייה כגרלינדה והחל לחיות כאחד משודדיו של האביר השודד אודו פון ויטמר? כדי להשיב על שאלות אלו עוקב “המספר” אחרי המאבק שמתחולל בנפשו של גיבורו בין הערכים היהודיים שקיבל בבית אביו בשלוש-עשרה שנות חייו הראשונות לערכים שעל־פיהם חי בסביבה הגויית במשך חמש השנים האחרונות לחייו.

בתחילה אכן דוחה הצלב את הונא אילי ומטריד את מנוחתו בעצם נוכחותו מעל המיטה שהוצעה לו (30), אך כעבור שנים אחדות, בחברת שודדיו של האביר, הוא נושק לצלב שהנזיר השיכור מקרב לשפתיו בטקס נישואיו החשאי לגרלינדה (90). עד שהמהפך הזה נשלם אצל הונא אילי, הוא עובר על לאווים רבים כלפי אמונת אבותיו: אין הוא מגיע אל משפחתו בהנובר כדי לחוג שם את הבר־מצווה (50) ולקבל על עצמו את ההתחייבויות שיהודי מתחייב בטקס זה לעמו ולאמונתו, הוא מקעקע את שמות הרוצחים של הוריו על שרירי זרועותיו ואת שמה של גרלינדה על לוח לבו (67), למרות האיסור המפורש בתורה ובניגוד לדרשותיו של אביו נגד מינהג אלילי זה (68), והוא נמשך לסיפורים על חייו של ישו ועל המופתים שביצע (73) ואף מוכן להתנצר כדי להינשא לגרלינדה.

אך האם בגד בגידה מהותית ביהדותו? המספר של “עננים” מדגיש, כי אף שעשה מעשים אלה, שמר הונא אילי נאמנות מוחלטת לעיקרי זהותו היהודית. ומוכיחים זאת דברי תשובתו לנזיר השיכור שניהל את טקס נישואיו לגרלינדה. הנזיר גינה את אמונת היהודים בגלל אכזריותו של המשפט “עין תחת עין, שן תחת שן”. כאשר מעלה הנזיר לדיון את נושא הנקמה, כדי להאשים את היהודים באכזריות, אין הונא אילי עוצר ברוחו. “להבה פתאומית התלקחה בעיניו” (89) והוא מבהיר את ההבדל בין אכזריותם של הנוצרים, המתהדרים במשפט: “המכה אותך על הלחי הטה לו גם את האחרת”, ל“אכזריותם” של היהודים: “רק דברים איומים ונוראים מאין כמוהם, דברים קשים מנשוא, עלולים לעורר צימאון נקם בלב היהודי” (90).

בדרך זו מבליע צלקה רמז אקטואלי בנובלה שעלילתה מתרחשת במאה החמש־עשרה. אכן, ישנם מאורעות בהיסטוריה שהנקמה מותרת ליהודי, אף שהיהדות מתעבת מעשי נקמה הנעשים בחמימות־מוח ובלי משפט. כדי להבין רמז אקטואלי זה המובלע בסיפור-המעשה כדאי להזכיר את הדמיון בין הונא אילי, הנוקם בנובלה “עננים”, לארווין, היורה ברוצח של הוריו ארבעים שנה אחרי השואה, שהוא הנוקם שעליו סיפר אהרן אפלפלד בנובלה “מסילת ברזל” (1991). מה שאירע במוהן וגם מה שאירע בתקופת השואה הם בגדר מעשים איומים ונוראים שעליהם התירה היהדות את “זכור את אשר עשה לך עמלק”. וניצולים כהונא אילי ב“עננים” וארווין ב“מסילת ברזל” אינם רשאים למחול לעושיהם של מעשים כאלה עד שחרבם תרווה בדמם, כי אחרת, עדי־עד יהיה להפקר דמם של התמימים וישרי הדרך, והארץ תישלט ותישחת על־ידי הרוצחים למיניהם.

דברי תשובתו של הונא אילי בנושא הנקמה מסתיימים בהבטחה הבאה: “ודע לך, הנזיר אגידיוס הנכבד, כשם שאין לאל יד-איש למחוק את שמה של גרלינדה מבשרי, כך אהיה נאמן לנדרי בבוא היום” (90). בדרך זו מבליע המספר את התשובה שגיבש בשאלת בגידתו של גיבורו ביהדות. הונא אילי נאמן בכל דרכיו, הן בקיום הנדר לאביו והן בקיום נדר האהבה לגרלינדה. הוא שייך לאותו זן נדיר באנושות, שאיננו מסוגל לבגוד, כי הנאמנות היא החזקה בערכיו. בחמש השנים הללו עמד ערך הנאמנות שלו במבחנים אין ספור, והונא אילי לא סטה ממנו כהוא-זה. אך הקשה במבחנים לערך הזה מתקיים במערכה האחרונה של חייו. הונא אילי כבר השלים את קיום מחצית הבטחתו לאביו והרג עוד בשלב מוקדם את הכומר מלכיור. על השלמת המחצית השנייה של הנדר, המתת הנזיר ברנולד בתחומי המנזר, במלכודת שהוטמנה להם שם, ישלם מחיר כבד ביותר: “כפרץ דם פתאומי באה אליו המחשבה, שמפני שנפרע מהאח ברנולד, איבד לעולם את גרלינדה ודן למיתה את היינץ בארטש” (130).

הונא אילי שיער תוצאה זו עוד קודם לכן, כי הבין ש“אין מלאך עושה שתי שליחויות: אינך יכול לרצוח את האח ברנולד ולזכות בחיי אושר עם אהובת לבך” (135). גם היינץ ניסה בכל כוחו להבהיר להונא אילי, “כי בחירתו בנקמה אווילית היא ומיותרת” ושבעטייה יאבד את גרלינדה. הונא אילי השיב להיינץ דברים נחרצים: אביו “דיבר על נקמה”, ו“אין הוא יכול לשכוח את נדרו ולא להתירו, ואין לחייו טעם מבלי נקמה באח ברנולד” (95). היינץ גם סנט בו: “אין טעם שתדבר כאילו שייך אתה לאנשי־הלב ולקדושים. אתה רק אחד משודדי האביר” (108). אך ללא הועיל. הונא אילי לא התכחש להבטחה שנתן לאביו ולדברים שאמר לנזיר, שאין למחול על מעשים איומים ונוראים של הרוצחים.

במלכודת הבגידה    🔗

עד שמגיע רגע מותו של הונא אילי, שבו גוברת הזהות היהודית המוּלדת שלו על הזהות הגויית הזמנית שאימץ לעצמו, דנה עלילת הנובלה בהרחבה בכוחה המשחית של הבגידה בכל מערכות החיים: הבגידה חותרת במסתור תחת אושיות החיים והיא זו שמתפרצת במפתיע במעשי טבח אכזריים. ואכן, העלילה זרועה בבוגדים למיניהם: נזיר שבגד בנדר נזירותו (קְלֶטֶה), נזיר נוסף המוכן להשיא את הונא אילי עם גרלינדה תמורת מטבעות כסף (הנזיר אגידיוס), וגם כומר ונזיר המוכנים להעליל על יהודים עלילת־דם ולהמריץ את צאן מרעיתם לבצע בהם טבח אכזרי (הכומר מלכיור והנזיר ברנולד). תככים ובגידות שכיחים גם באוליגרכיה החילונית. שליטים טומנים מלכודות ליריביהם ונעזרים בשירותיהם של בוגדים וקושרי־קשר. את הנורמות של המנהיגים מחקים גם המונהגים. שרידי הלוחמים של אנשי הוס (201) חוצים את הקווים ומצטרפים אל מחנה המנצחים.

על הרקע הזה מתבלט הקשר שנרקם בין הונא אילי והיינץ כקשר של ידידות ונאמנות. היינץ מסביר לבן־חסותו הבלתי־מנוסה, שאך זה יצא מהחממה בגטו היהודי, שתפקיד התרנגול שמוצב בשבשבות שבראשי המגדלים “להזכיר לכל, שיש להיות עירני תמיד ונאמן לעד” ולכן “על הונא אילי לגמור בלבו להיות נאמן לעולם ועד לידידיו ולאוהביו” (26). הונא אילי מבטיח גם להיינץ, אביו המאמץ, נאמנות מוחלטת כפי שהבטיח לאביו הביולוגי, מה גם שהוא מוצא דמיון בין דרישתו זו של היינץ, שיתרחק מהבוגדים, לנאמר בתהילים ק"א (26), שבו נשבע המשורר לחיות כתמים ולהתרחק מחברת “עושה רמִיה ודובר שקרים”.

העלילה מבדילה בין הבגידה לנאמנות בעזרת הדמויות של שני חונכיו של הונא אילי, היינץ התליין וקְלֶטֶה הרופא. בשל חוסר־ניסיונו אין הונא אילי עומד על טבעו הבוגדני של קְלֶטֶה, המצטייר לו כנציג מושלם של הנאורות, “כמאור גדול המגיה את מחשכי העולם” (58). ולכן הוא מתעלם מדברים גלויים שאומר לו קְלֶטֶה על טבעו המושחת, כאשר הוא מסביר לחניכו המעריץ, שזה מכבר פסק להתפלל וגם “אין הוא מזיל דמעה על שנשחתה כל חלקה טובה בו, ואין הוא מקונן בלבו - אַיֶכם, אַיֶכם, מחוזות הטוהר? רוחי לכם הומייה!” (53). הונא אילי נרעש מהדברים, אך איש זה, שפרק את מרות אלוהים מעליו, מקסים אותו וכובש את לבו בתורתו הנועזת, החילונית לחלוטין, שמרוממת את החתירה לאמת המדעית על הנאמנות המיושנת לאמונה הדתית.

לאחר שקְלֶטֶה מתגלה כבוגד, מסבירה גרלינדה את מעשי אביה: “הרי היה נזיר פעם והפר את נדריו, אמרה, ומי שבגד פעם, יבגוד תמיד” (126). ואז מבין גם הונא אילי, הגם באיחור, שבוגד כמו קְלֶטֶה איננו מבשרו של עולם המחר המדעי־חילוני והנאור יותר, אלא נציגו הבזוי ביותר של העולם הנושן, אשר “דבריו, ספריו, דפי הרישומים שלו, תווי המוסיקה לא היו אלא קשקשי הנחש הנוצצים” (132). הכרה זו היא שמכתיבה את צעדו האחרון, את החלטתו לערוף את ראש הנחש הזה, כי הוא מבין, ש“אם ישאיר את הניצחון בידיו של קְלֶטֶה, ירגיש כל חייו כאדם בזוי ונקלה” (135). הונא אילי מבין, שעל ניסיון ההתנקשות בקלטה עתיד הוא לשלם בחייו, אך הוא מחליט להישאר ולנסות להמית את הבוגד. לרוע מזלו מחליק פגיונו על רצועת העור של התרמיל שקְלטה נושא בו את ספריו, תרופותיו וכלי הניתוח שלו. ובשעה שהוא גווע, מספיק הונא אילי לשמוע את צחוקו של הבוגד שניצל ממוות הצוחק למִשבָּתו ולתמימותו.

נוקם וגיבור    🔗

פסיקתו הסופית של “המספר” היא שהונא אילי אכן היה שייך “לאנשי־הלב ולקדושים”. בעולם שהושחת על־ידי הבוגדים הוא התבלט כמי שלא בגד בידידיו וכמי שלא בגד באמונתו. את פסיקתו זו ביטא “המספר” בתיאור שעתו האחרונה של גיבורו. את סצינת המוות של הונא אילי הוא מדמה לחיזיון של פיוס וגאולה: קודם שעיניו של הונא אילי נעצמות לנצח, הוא בא פעם נוספת “בבריתו של אברהם אבינו” ופֶתח צר נקרע עבורו בין “שני עננים משוננים ושחורים” (139). כך מעניק “המספר” להונא אילי את שביקש: “חופש הנשמה” (108). את הבקשה הזו, שחרור ממלכודות הבוגדנות שהעולם הזה פורש לנשמה, הביע בשיחתו עם היינץ. “הזמן משחרר את הנפש מהמלכודות, מתיר את קשרי החבלים”, אמר אז להיינץ, ועתה, בשעת גסיסתו, מעניק “המספר” להונא אילי את האישור שצדק בדבריו. אכן, שערי השמים נפתחים לגאול אותו ממלכודות הבגידה שהעולם טומן לתמימים ולישרי הדרך מסוגו. ודרך הפתח הצר הזה הוא נאסף באהבה, כיהודי שאין בו רבב. אף שלא קיים אף מצווה בחמש השנים הללו, מלמד הסיום החזוני־פיוטי הזה שקיים את כל המצוות, כאשר ניסה לגאול את העולם מן הבוגדים.

בסצינת הסיום של הנובלה, כאשר רואה הונא אילי במותו, כיצד נקרע למענו פתח צר בין “שני עננים משוננים ושחורים”, מתבאר השם החידתי שדן צלקה העניק לה. העננים מוזכרים בתדירות גדולה במרחב הטקסט של הנובלה, כי הונא אילי נוהג לקלוט אותם במבטו, שדרך קבע הוא מופנה אל השמים כל אימת שהסלידה ממה שקורה מסביבו על־פני האדמה הופכת עבורו לקשה מנשוא. גם על שמיו של הונא אילי מעיב תמיד “צל עננים” (47) כפי שהוא מעיב על שמיהם של בני “עם-הספר” במשך כל ההיסטוריה שלהם. למרות המשמעות האירונית שנטע דוקטור קְלֶטֶה הבוגד בכינוי זה שהוענק ליהודים (52), מבליט הונא אילי בגאווה את שייכותו לעם היהודי, עם “קוראי ספרים, שלהם אור שמש וצל עננים משל עצמם”. את חריגותם זו של היהודים בין העמים הסביר בשיחתו עם היינץ: “גם אם בחוץ סגריר וגשם, זורחת השמש בלבי, ולהיפך - גם אם זורחת השמש, יש שעננים שחורים מעיקים על חזי” (100).

בתיאור החזוני על העננים השחורים שמעיבים על הגורל היהודי, שנקרעו לכבודו של הונא אילי, בא “המספר” ללמד, כי אחרי שבחן את שאלת זיקתו של גיבורו ליהדות, לא מצא בו שום רבב. הונא אילי הוא בעיניו יהודי אחר, חדש, שצמח מתוך האפר וההריסות של קהילת יהודי מוהן. הוא יהודי חדש ושונה, כי איננו שֶׂה מובל לטבח, אלא יהודי לוחם, שהבין שמול הבוגדים והרוצחים צריך להתייצב עם חרב הנקמה. המספר רוחש כבוד וחיבה להונא אילי, הנער היהודי ממוהן שבחייו הקצרים הספיק להראות לדורות הבאים צורה חדשה זו להמשך הקיום היהודי.