כרובם הגדול של הסיפורים מקדמת דנא ועד ימינו. אף אלה שבקובץ זה דמיון ומציאות משמשים בהם בערבוביה, חוץ מאשר פרק “ב” שבסיפור־מסה “שלטון השכל”, הפותח את הספר. פרק זה הוא כמעט כולו אמת ובעל הכלב המופיע בו אינו אלא ידידי סאשה קוסביצקי. כל מי שיקרא את הפרק יווכח בנקל שאלמלא הוא, לא היה נכתב הסיפור המרכזי מבין השלושה – "והפעמון צלצל''. חובה נעימה היא לי איפוא לציין את חלקו בספר ולהביע לו את תודתי. המחבר

[א]

סופר עברי צעיר…

לדאבוני, חייב אני להסתייג מן האמור כבר במלה השלישית של פתיחת מסתי־סיפורי זה ההסתייגות מוסבת על המושג “צעיר”. כשכותב שורות אלה נתכנה לראשונה בשם “סופר צעיר”, כבר פשטה השׂיבה שברקותיו על פני מחצית השטח, שעליו היא משתרעת עתה. מאז עברו כשמונה־עשרה שנה. כל אימת שאני נתקל במשפט “אשר לנציגי המשמרת הצעירה ביותר בספרותנו” הריני מחפש את שמי ברשימה, שבאה על־פי רוב לאחר משפט זה. ואכן, לפעמים מוצא אני את שמי ולפעמים איני מוצא אותו. אך לעולם אין אני מוצאו אלא ברשימה זו של המשמרת הצעירה ביותר. כיוון שכך אפשר שהסתייגותי מיותרת, שכן אותו סופר, שבו פתחתי את כתבי זה, בן־דורי הוא, ואף צעיר בשנים ממני, וּודאי שלאור החן של נעורי הנצח המקובל בספירת הסופרים ובמשמרות הספרות, חזקה עליו שהכינוי סופר עברי צעיר הולמו כדת וכדין.

ובכן. סופר עברי צעיר, אהרון אמיר, כינה רומאן מפרי־עטו בשמו של שיר מאת דילן תומאס: “ולא תהי למוות ממשלה”. אף אני נתליתי באילן גדול והכתרתי כתב זה בשם מאמרו המפורסם של אחד העם. למעשה, יש מקום להניח שהייתי מדייק יותר בהבעת רחשי לבי אילו גם אני הייתי מנסח את דברי על דרך השלילה, כגון ולא תהי לאנטישכל ממשלה, או משהו מעין זה. ושני נימוקים באמתחתי להצדקת הנחתי זו. ראשית, אין אני מתאווה לשלטון מוחלט של השכל ולשררה חובקת־כל של התבונה; אדרבה, מוכן אני להתיר לנציגיהם הנבחרים של תהומות הנפש ושל מסתורי הרגש שירסנו קימעה את הנרקיסם השחצני של האינטלקט הכליכול, הצופה כבטלביזיה בתהלוכת הניצחון של עצמו ומתדשן מעצמו כאותה רוח מוחלטת של הגל, המתבוננת בעצמה ונבנית מעצמה. אולם מפחד אני פחד־מוות משלטונה של האיוולת ומשררתם של היצרים. כל אימת שהללו מרימים ראש, מתקלפות מכפות ידי כשכבת תמס כפפות־המשי של הדימוקראטיה. מוכן ומזומן אני שידי תתכסינה שוב יבלות מתבעבעות, ממש כבאותם הימים הרחוקים, שבהם החזיקו, בעודן רכות ועדינות, במכוש והלמו בו על מה שעתיד היה להיות כביש באחד מרחובות ירושלים, ובלבד שאשׂכיל – ולוּ במחיר אותם היסורים שנתנסיתי בהם בימים ההם – לשים מתגי בשפתם ורוחי באפם. זאת ועוד: דומני שהמלים, שבהן מורגלים אנו מדורי דורות להביע את הניגודים ולהגדיר דברים והיפוכם, אבד עליהן כלח. כשאנו מעמתים את הטוב והרע, היפה והמכוער, האלוהים והשטן, האור והחושך, הרינו מניחים רקע משותף, עולם אחד, שממדיו אחידים, ערכיו מובחנים ומושגיו מוגדרים. בקוסמוס זה, שהוא אחד ושמו אחד, אפילו הריבוי נתפס כחלקיקיה של האחדות, המתנאים דרך חנחון בריבויים, ואחדות זו היא שמתירה לניגודים ולהיפוכים להתנגש זה בזה, להיאבק

זה עם זה, כדי שעצם מדורם בכפיפה אחת יבליט ביתר שאת אותה אחדות עצמה. אולם בימינו נתגלה, שמלבד ניגודים באותו עולם עצמו קיימים עולמות שלמים המנוגדים זה לזה, עולמות שהאחד אינו רק היפוכו של השני אלא שהוא שולל את עצם קיומו של השני. עולמות אלה אינם מתנגשים ואינם נאבקים, משום שאין נקודת־מיפגש ביניהם, וביום שתימצא נקודה כזאת יושמדו שניהם, או לפחות אחד מהם. עד כה רגילים היינו לדבר על החומר ועל ניגודו הרוח. עתה לא זו בלבד שחכמים מלמדים אותנו כי הניגוד אינו ניגוד, שכן התורות המודרניות על מהותו של החומר כמעט הפכוהו לרוח, ועל כל פנים למשהו שממשותו הפיסית כמעט שאינה שונה מזו של הרוח, אלא שאותם חכמים גילו זה לא כבר כי היפוכו האמיתי של החומר הוא האנטיחומר – עולם הסותר את עולמנו ואינו מוכן לפשרות עמו. ואם מצוי אנטיחומר כנגד החומר, מצוי גם האנטישכל כנגד השכל. לא הרגש לעומת התבונה ולא האיראציוֹ לעומת הראציוֹ, שהם בני עולם אחד, כי אם שני עולמות סגורים ומסוגרים זה בפני זה, ואין להם מיפגש לא בחלל ולא בזמן אלא ברוחו של האדם. זה האדם, לוּ אני קורא לו שם לא היה מתקרא “האדם הנבון” כי אם האדם התוהה. וכבר כתבתי על כך בהקדמה לאחד מספרי לאמור:

“על שלושה דברים תוהה האדם מיום היותו לבריה בעלת תבונה (ואולי אפילו לפני כן): על יוצרו, על יצרו ועל יצירו. מאז שחרו של המין האנושי משמשות שלוש התהיות בעירבוביה, אלא שכל תקופה שמה את הדגש על אחת מהן. בימי קדם רחוקים עמד האדם נדהם נוכח יוצרו ומחוללו האדיר, בורא הכול, קונה שמים וארץ. בימות הריניסאנס האירופי גילה האדם את עצמו, נשתכר ונרעש מכוח שכלו שלו ועוצמת יצריו הוא, ואילו עתה, בימינו אלה, דומני עומדים אנו לפני תדהמה חדשה. שוב ניצב האדם דהום ואובד עצות כנגד השגב של יצירות עצמו, מעשה ידיו ופרי רוחו. לאמיתו של דבר, רק כנגד פרי רוחו, שהרי סוף מעשה במחשבה תחילה, ומעשח הידיים אף הוא אינו ביסודו אלא פרי רוח”.

דברים אלה נכתבו לפני שלוש־עשרה שנה, וסבור הייתי שאם אני מעלה רעיונות אלה כיום הריני מנסחם אחרת. ברם משניסיתי לעשות כן העליתי חרס בידי, ונזדקקתי למובאה זו כלשונה. ואם אני מקשרה אל הדברים שקדמו לה במאמרי זה, יכולני להקביל הקבלות היסטוריות ולגזור גזרות שוות, כגון זו שבתקופת תהייתו של האדם על יוצרו, משניסה הרמב“ם להטיל את שלטון השכל על עולם הרוח, באה תורת הקבלה ובראה כנגדו ש”י עולמות של אנטישכל, ואילו בימינו, כשיצירי־הפאר של רוח האדם, כגון ספינות־חלל ומוחות אלקטרוניים. אינם אלא בני־זקוניו של השכל העומד עדיין בראשית אונו, בא האנטישכל והביא עלינו את הקוֹסמוֹס שלו – את הספרות והאמנות של האַבּסוּרד, האיראציוֹ ונבכי האלידע. האומנם נגזר על שני אלה לעמוד זה מול זה כשני מחנות ערוכים, שלא יוכלו דבּר האחד את משנהו לשלום?

[ב]

אחד הנסיונות להפגיש את השכל עם האנטישכל ברוחו של האדם נעשה בתקופתנו בתחום הספרות היפה. כוונתי לאותו סוג היצירה הספרותית המכונה בשם סיפור הבלשים. ואף שספרות זו פרתה ורבתה ועצמה מאוד־מאוד, מראשית המאה הזאת ועד לימינו, דומה שכל אנשי הרוח באשר הם שם, מביני־דבר ואניני־טעם, חברו יחדיו והוציאו את דינה לכליה. ואכן, יש שנראה כי קיצה קרוב, ולא בכדי אין לך בר־בי־רב, שאינו אץ לבעוט בה לפני מותה כבאותו אריה גוסס במשלו של קרילוב. מי לנו בעל שאר־רוח שלא כילה בסיפורי בלשים את החצים שבאשפתו, ויש ביניהם רובי־קשת מעולים המטיבים לקלוע מאין כמוהם. זה לא כבר נתקלתי באבני־בליסטראות מעין אלו שנורו משלוש מרגמות השונות זו מזו בגדלן, בקטרן ובטבען. כמעט בעת ובעונה אחת נזדמן לי לקרוא שלושה דברים, המדברים – במישרין או בעקיפין – בגנותה של ספרות בלשית: האחד הוא סיפורו של המחזאי השווייצי פ. דירנמט “ההבטחה” (סיפור זה נתברך בכותרת־משנה בשם: “תפילת־אשכבה לסגנון הבלשי”), מאמרה של המשוררת העברית הצעירה דליה רביקוביץ על סיפור הבלשים, וסיפורו של המסאי הארגנטינאי חוֹרחה בוֹרחס “המוות והמצפן”. בהמשך הדברים עוד אחזור אל המאמר ואל שני הסיפורים; ועתה אתאר פרשה אינטימית של השתלשלות יחסים בין ספרות בלשים לבין כותב השורות האלו

תחילתה של הפרשה לפני כעשר שנים. כלבה היתה לי בימים ההם. גוּרה בת שבוּעיים הבאתי בכיסי מבאר־שבע ירושלימה, והיא גדלה והיתה לכלבת־רועים מרהיבת־עין מן הסוג הקרוי בפי הבריות כלב־זאב. זאבה גדולה ונאה אי אתה יכול לשלחה לבדה בחוץ, בייחוד בחוצות ירושלים, שרבים מתושביה עדיין לא נפטרו מפחד־הדורות של יהודי מפני כלב. הייתי קושר אפוא רצועה לקולרה ומוליכה אל מעבר לשכונה, ושם משלחה לחופשי. בתחילה היתה מגיחה בכוחות־בראשית מן השעבוד אל הגאולה ומגמאה ביעף את אדמת הטרשים, אך לאחר שלושה־ארבעה סיבובים היתה נרגעת, ושוב לא היתה זזה ממני אלא כדי שיעור של חמישה־שישה צעדים. היינו אפוא מטיילים בהרי ירושלים עד שקיעת החמה. אני מזין עיני בנוף, מתפרק ממתח עבודת היום ועוקב אחרי החמה הטובלת בכל חלון מחלונות בתיה של שכונת רחביה לפני שהיא צוללת מאחורי ההרים לכל שעות הלילה, והכלבה מרהרחת כה וכה בנחיריים הענקיות של אפה השחור, סופגת ניחוחות סתומים לחושיו של אדם, זוקפת מדי פעם בפעם את אוזניה דמויות־האנטינות וקולטת רחשושים ובנות צליל של עולם, שאין לנו דריסת רגל בו. והמקום, שהוא פארה של ירושלים כיום, היה רובו הרי־טרשים מכוסים עשב בחורף וחרולים וקמשונים בקיץ, ומיעוטו חורשת זיתים שבעמק המצלבה: לא זכר לבניין הכנסת ולא רמז לקוביות המוזיאון. אשר לשכונות “ניות” ו“גרנות” ספק אם נביא היה חוזה אז את קיומן. לא אחת היה אפוא השטח שבין בית־העלמין בשייך־באדר לבין שכונת ראסקו, שלא מכבר פתחה בטיפוס על רכסה הראשון, נתון כולו לרשותנו בלבד – לרשותי

ולרשות כלבתי – בין השעות שלאחר הצהריים לבין רגעי השקיעה הירושלמית המהירה.

באחד מימות החורף, כשהחמה מקדימה לשקוע, איחרתי לצאת לטיולי מחמת טרדות שעיכבוני במקום עבודתי. כשהגעתי אל ההרים, כבר התחילו הדמדומים פורשים את דוקם. אף־על־פי־כן לא הייתי מוכן לוותר על טיולי. הכלבה אף היא לא היתה מוכנה לכך; בכל כוחותיה משכתני אחריה. גחנתי אל קולרה, לחצתי באצבעי על האבזם הקושר את הרצועה אל הקולר והתרתיה. הכלבה זינקה אל החופש כדרכה ואני נזדקפתי. ומשנזדקפתי ראיתי שכלב אחר, אף הוא כלב־רועים, אך הרבה יותר גדול מכלבתי, מגיח לקראתה במהירות עצומה. פיו פעור, מלתעותיו חשופות וכל עצמו נראה כדרוּך לקרב. אחרי הכלב רץ בן־אדם וצווח בקולי־קולות. בתחילה לא הבחנתי בדבריו, ורק כשנתקצר המרחק שבינינו קלטו אוזני את המלים, שיצאו מפיו המעוּות מחמת ריצה ואימה: זכר או נקבה? – נקבה – זעקתי לעומתו, אך גם הוא לא קלט, כפי הנראה, את דברי אלא לאחר שחזרתי על צעקתי בשנייה ובשלישית. ומשקלט נרגע כהרף־עין, חדל מריצתו והתחיל מהלך לאטו. העווית שבפיו הפכה לחיוך. בינתיים נתקרבו הכלבים זה אל זה ופתחו בהרחת־גומלין, שעניינה היכרות ראשונה. משנוכח כל אחד מהם שמשנהו מייצג מין שאינו מינו, החלו מקשקשים בזנבותיהם זה כלפי זה ולא זזו איש מרעותו עד רדת החשכה: רצו, שיחקו והשתעשעו. מני אז נתחלק אותו איזור, שהוא כיום פארה של ירושלים, בין שניהם. אכן, בין שניהם בלבד, ואוי לו לכלב שלישי שהיה מנסה להופיע בטווח הראיה, השמיעה או ההרחה. אם היתה זו כלבה, היתה כלבתי מסתערת עליה, אם היה זה כלב היה בן־זוגה טורפו.

וכשם שהכלבים נתחברו זה אל זה, כך התיידדו גם בעליהם. עד שהללו מתרוצצים ומשחקים היינו משוחחים זה עם זה על דא ועל הא, ולא יצאו ימים רבים עד שכל אחד מאתנו דבר לא נעלם ממנו על חיי חברו וידידו החדש. ועד כדי כך התחבבנו זה על זה, שעמדתי אפילו לתת לו במתנה אחד מספרי, שיצא לאור באותה תקופה, אלא שהוא הקדימני ובניגוד לכל שאר חברי וידידי, שראו לעצמם זכות לקבל ממני ספר ולי חובה לתתו להם, קנה ספר זה לפני שהספקתי להגשים את כוונותי הטובות כלפיו, והביאו אלי כדי שארשום לו הקדשה על שׁערוֹ. כשבועיים ימים קרא ידידי החדש את ספרי והיה בכל יום מדווח לי על העמודים שקרא אתמול, עד שבסוף השבוע השני שוב לא נסבו דבריו על העבר אלא כלפי העתיד לאמור: הערב מסיים אני את ספרך. כפי הנראה סיימו באמת באותו ערב, שכן למחרת היום לא פצה פיו על ספרי. רגיל אני לחברים ולידידים, שמשום־מה רואים את עצמם חייבים לקרוא את ספרי, וכיוון שמצד אחד הם אנשים ישרים הרוֹחקים מדבר שקר, ומצד שני חוששים שמא יגרמו לי עגמת־נפש אם יביעו בפני את דעתם בגילוי־לב, מעדיפים הם לשתוק בעניין זה, ואני דעתי נוחה משתיקתם ואיני מעלה את הנושא בשיחותינו. ואולם שתיקתו של ידידי שתיקה מופרזת היתה, שכן לא רק על ספרי שתק אלא החריש כמעט כל אותן השעות שבילינו יחדיו, וכך עברו עוד שבועיים ימים. הייתי מיואש וכבר שקלתי בדעתי את האפשרות של החלפת איזור־הטיולים שלי ושל כלבתי, ואף כי לא יכולתי לנחש את עתידו המפואר של האיזור שלנו, הייתי מיצר מאוד על שנאלץ אני לוותר עליו, מאחר שברור היה לי שידידי לא יוותר, ולהמשיך במצב שבו כל עול הדיבור מוטל עלי – לא יכולתי. כשלב ראשון לשינוי העתיד לבוא חדלתי לדבר גם אני. ואכן, היה זה ידידי, שלאחר יומיים הפר הראשון את השתיקה. בתחילה גנח עמוקות ולאחר מכן אמר:

– אֶ חֶ חֶ! לו אני במקומך, היית מזמן מיליונר.

ידידי היה אז שלושים שנה בארץ ואני עשרים. שנינו פקידי ממשלה היינו, בדרגות בינוניות, משום שבמדינת ישראל כבר אז כמעט לא היו דרגות נמוכות. הוא סיים זה עתה את העשור החמישי של חייו, ואני הייתי בחציו השני של העשור חרביעי לחיי. זו לי הפעם הראשונה שמישהו גילה בי תכונה העשויה להפכני למיליונר. פרצתי בצחוק. הוא לא נתן דעתו והמשיך בנעימת פוסק הלכה שאין לערער עליה:

– סיפורי־בלשים! סיפורי־בלשים חייב את לכתוב! כן, רק סיפורי־בלשים.

את חטאי אני מזכיר היום: כמי שניסה להתחכך במיטבח של ספרות העולם ושהתיימר להיות בעל רמה אינטלקטואלית, לא נגעתי עד אז בשום ספר מספרי הבלשים ולא קראתי אפילו סיפור אחד מסוג זה. ואין צריך לומר שראיתי השפלה לעצמי בהצעתו, שאני־אני ולא אחר יכתוב סיפורי־בלשים. ברם, כיוון שההצעה הוצעה בתום־לב ומתוך כוונות טובות, לא הגבתי בשלילה עליה אלא התעלמתי ממנה כליל. אך ידידי לא נרגע. לאחר ציפיה, שארכה מספר דקות, תחב את ידו אל חיקו והוציא מתוכו Pocket־book אמריקני, שעטיפתו אדומה ונערה ערומה־למחצה מצויירת עליה. דומה היה שעיניה של הנערה יוצאות מחוריהן, וכף־יד מגושמת – משום מה צבועה כחול – סותמת את פיה ובשל גודלה מכסה לא רק את הפה אלא כמעט עד כדי מחציתם של הפנים.

– עשה עמדי חסד, קרא את זה – התחנן לפני.

שוב התחלתי להרהר על סביבת־טיולים אחרת. אף־על־פי־כן בשל התחינה שהביעו פניו לא מלאני לבי לסרב לו. לקחתי ממנו את הספר ונתתיו בכיסי. ידידי היה מאושר. פתח את פיו ולא סגרו עד סוף הטיול, שנמשך באותו יום שעה ארוכה מאוד. סח לי כי את סיפור־הבלשים חראשון שלו קרא בימי מלחמת־העולם, כיוון שהיה זה הספר היחיד שהגיע לידו כששהה באותו מחנה בריטי במדבר המערבי, ומאז זה לו כחמש־עשרה שנה שאינו קורא אלא סיפורי־בלשים בלבד. בקי הוא בקוֹנאן דוֹיל ובווֹלס, באגאטה כריסטי ובארל סטנלי גארדינר וברבים אחרים, שאף־על־פי שאינם מפורסמים כמו הללו לא זו בלבד שאין הם נופלים מבעלי השם, אלא אף גדולים וטובים מהם. אומנם הספר שנתן לי הוא אחת התעלומות של ארל סטנלי גארדינר, שפתרונן בא בכותלי בית־המשפט בכוח גאוניותו של עורך־הדין פּרי מייסון, אולם כך עשה רק משום שכתביו של גארדינר הם בימינו הפרוזדור הנאה ביותר לאדם משכיל להיכנס לטרקלינה של ספרות־הבלשים, ועוד ידו נטויה. אם לאחר הקריאה של ספר זה והספרים שיבואו אחריו יעלה מלפני הרצון לנסות את כוחי בז’אנר זה, נכון הוא כבר עכשיו להציע לי כמה וכמה עלילות, שישמשו לי פאבּולה, גרעין, כדור־שלג שאני רשאי לגלגלו במדרון עד שגודלו יגיע לכל מימד שתאבה נפשי. ואם, בעזרת השם, יתברר כי אכן שיקע בנפשי זרע כגרגיר של חרדל, חזקה על שנינו שהזרע ינביט ניצתו, וזו תעלה כפורחת ותישא פרי. אשר למכירת הפרי הריהו נוטל את כל הדאגה על עצמו, ולכך נתכוון באמרו שנהיה מיליונרים (הוא לא דייק, שכן קודם אמר שאילו הוא במקומי היה רק הוא מיליונר). דרך־אגב, גם לטווח ארוך נוכל לעבוד בשותפות: הוא יספק לי עלילות ואני אעשה מהן ספרות. משל לקומפוזיטור המלחין אופירה, שנזקק לתמלילאי הכותב את הליברטוֹ, ורבות הן הדוגמאות של שיתוף־פעולה פורה מסוג זה. ואל לי להשקיף על כל אלה דרך זלזול של סנוֹבּ אינטלקטואלי. זאב ז’בוטינסקי בכבודו ובעצמו חלם על כך, שירבו קוראי “בלשים” בקרב הנוער העברי, ואף עמד לתרגם במו־ידיו כמה סיפורי־בלשים אלא שלא נסתייע הדבר בידו. אשר לעלילות, הרי כפי שכבר אמר לפני שעה קלה, מוכן הוא בזה הרגע לשפוך עלי מבול שלם. מהן דברים שאירעו למעשה, ומהן מעשים שהתרחשו בדמיונו, וכמעט אין חילוק ביניהם. הנה, למשל, בימים שהיה פועל־בניין עבד יחד עמו טפסן אחד, יפהפה וגברתן, שהכול ידעו שהוא שוכב עם אשתו של הקבלן וחששו פן יגלגל עליו הקבלן אבן מאבני הבניין, לכאורה בלי משים ולמעשה במזיד. אומנם החששות לא נתאמתו, משום שאותו גברתן יפהפה נשא לו לאשה נערה וחדל לשכב עם אשתו של הקבלן, אף־על־פי־כן יש כאן עילה לסיפור־בלשים. ומעשה בפקיד שרצח את הממונה עליו כדי לסלק מכשול להתקדמותו, עם שבשעת ישיבה, שכרגיל נתלוותה אליה שתיית קפה, הטיל לכוס של עצמו גלולת סוכרזית וגלולת רעל לכוס של הממונה עליו. ומי לא קרא בשעתו את דבר הרצח הטראגי שנתפרסם בכל עיתוני העולם, שעה שפלונית רצחה את מאהבה לאחר שהתברר לה כי אינו אלא בנה, זה הבן שהיא ילדה אותו בהיותה נערה בת חמש־עשרה שנה ומסיבות מובנות מאליהן מסרתו לאימוץ ולא ראתה אותו אלא באותו לילה, שבו ליווה אותה לביתה מאחת המסיבות ונשאר שוהה בחדרה?… לעשרות־לעשרות נתכנו לי עלילות ברוחו, ולבו סמוך ובטוח שאם אטול קולמוסי שוב לא אשיבנו…

אם בשל הרוח שנתחוללה ברדת השמש ואם בשל להגו של ידידי, לפתע התחלתי חש בראשי. באותו ערב הקדמתי לעלות על משכבי לאחר שבלעתי גלולות פּאלגין, הנחתי ראשי על הכר ופתחתי ספרו של גארדינר. כסבור הייתי שהלה ירדימני על נקלה לאחר הגלולות, כמאמרו של אותו שנון: איזהו סופר? – המדיר שינה מעיניו כדי להרדים אחרים. הפעם לא הייתי סופר אלא מי שנועד להרדמה. אולם כעבור רגעים מספר ידעתי כי תקוותי נתבדו. הגלולות שיככו את הכאב והספר הסיר את העייפות. לא זו בלבד שלא נפלה עלי תרדמה, אלא שלא עצמתי את עיני כל עוד לא סיימתי את הספר עד תומו. ומשעצמתי את עיני פקדוני חלומות שונים ומשונים. כמה מהם זכורים לי עד היום הזה, ואחד נתייחד מכולם וחזר מספר פעמים: זאב ז’בוטינסקי נואם את נאומו, ודלה סטריט, מזכירתו של פרי מייסון, רושמת מפיו בקצרנות. ואילו אותה נערה, שנרצחה בספר של גארדינר, יושבת בין הקהל באחת השורות האחרונות. פתאום קמה זו על כסאה ומנסה לקרוא קריאת־ביניים. הנערה היתה ערומה־למחצה. דומה שכף יד מגושמת – משום מה צבועה בכחול – סותמת את פיה, ומכסה בשל גודלה לא רק את הפה אלא כמעט כדי מחציתם של הפנים. ז’בוטינסקי שירבב את ידו ופרץ בצעקה, שהחרישה את כל הרחשים שפשטו באולם והצטרפו להמולה צופרנית אם כי מאופקת:

– תנו לה לדבר!

כף היד המגושמת, שאותה שעה דמתה לעכביש ענקי, נגולה מפיה של הנערה. אותם חלקי הגוף שלה, שהיו מגולים משום שהיתח לבושה־למחצה, נתכסו רבידי־פאר, צמידי־יהלומים וסתם קרעי לבוש, שהיה אי־פעם מחלצות: קטיפה, ארגמן, שיראים ושש משזר. הנערח שאפה אוויר לקרבה ונשמה נשימת־רווחה עמוקה, לאחר שזמן רב היה פיה סתום בדרך כה אכזרית, ולתמהונו של כל הקהל פלטה בשובה ונחת:

– רציתי לצעוק, פשוט משום ששקט הוא רפש. ועוד רציתי לומר, שאני כשלעצמי מעדיפה למות כגיבורת־חיל הכובשת הר, ולא כגיבורת סיפור־בלשים תפל.

הקהל פרץ בתשואות סוערות ואוזני כאבו עד אין נשוא. הקיצותי. ומשהקיצותי נוכחתי לדעת שלא רק אוזני כואבות, כי אם גם גרוני ניחר, משל אני הייתי האיש שצעק זה עתה צעקה גדולה ומחרישת אוזניים. מישקע כבד העיק על הקנה, הוושט, ועוד כבד ממנו היה המישקע שהעיק על נשמתי. בית"רי הייתי בנעורי, והערצה לזאב ז’בוטינסקי נושא אני עמי כל ימי חיי. מאוד לא נעם לי לראותו ולוּ אף בחלום־לילה – בהקשר משונה זה, שגרע בעיני מכבודו. אולם ככל שניסיתי להשכיח את חלומי זה, כן חזר ונשנה לנגד עיני על פרטיו ופרטי־פרטיו. ולא רק באותו לילה אלא גם בכמה וכמה לילות שבאו אחריו, כיוון שביום המחרת נתגלה שלקיתי באנגינה קשה ושוב לא ירדתי ממיטתי כשבוע ימים, ואף כשירדתי ממיטתי עדיין שהיתי בביתי כמה ימים ולאחר מכן יצאתי להחלים בבית־הבראה שעל שפת הכינרת. בדרכי חזרה לירושלים נתעכבתי בתל־אביב, וביקרתי במשרדו של אחד ממכרי שהיה עורך עיתון. מסרתי לו חבילה, ובה רומאן־בלשים מפרי עטי. העורך שאל לשלומי והבטיח לעיין בחומר.

לא יצאו שני ימים ומזכירתו של מכרי העורך טילפנה אלי ואמרה, שהעורך מבקש מאוד לראותני בהקדם האפשרי. מיד טילפנתי גם לידידי ועוד באותו יום, לאחר שקיצרנו את טיול־הכלבים לכדי ריצה חטופה, נסענו במונית תל־אביבה. כעבור שעה קלה ישבנו שנינו מול פניו הקורנות של העורך. הלה מוכן היה לפרסם בהמשכים את הרומאן בעיתונו תמורת סכום כסף שנראה בעינינו כאסטרונומי, ואילו בעיניו היה כפי הנראה נמוך מדי, שכן הוסיף ואמר שאם נזכה להצלחה ונמשיך בדבר, ילך ויגדל גם התשלום. בחרנו בכינוי ספרותי – שם עברי כשר למהדרין, שצילצל ספק כשמו של צבר שעתה זה סיים אוניברסיטה והוא מחפש לו עבודה נאותה במקצוע, וספק כשמו של שגריר ישראל באחת המדינות המכובדות ביותר. חתמנו על מה שחתמנו, יצאנו לבית־הקפה הסמוך והזמנו בקבוק קוניאק מן המשובחים. נמנינו וגמרנו ששכר־הסופרים יחולק בינינו ביחס של שליש ושני־שלישים; השליש לידידי בעד הרעיון והעלילה ששימשה יסוד לסיפור, ושני־השלישים לי בעד כשרון הכתיבה והכתיבה עצמה. הסדר זה – כך הוסכם בינינו – יהיה שריר וקיים כל עוד הוא יספק לי עלילות ואני אעלה בשר ואקרים עור עליהן, ויחול על כל סיפורי־הבלשים שאנו עתידים לכתוב יחדיו. בטוחים היינו שסיפורים אלה יהיו רבים וטובים. מבעד לחלון, ששולחננו עמד סמוך לו, הורה ידידי באצבעו על הכוכבים, ובפעם הראשונה מאז הכרנו זה את זה גילה בקיאות־מה בכתבי־הקודש בפנותו אלי כפנות הקדוש־ברוך־הוא אל אברהם אבינו לאמור: הבט־נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, כך יהיה הכסף אשר יזרום לכיסינו. על סמך פרוגנוזה זו הזמנו עוד בקבוק אחד, והחלומות באספמיה הפכו לארמונות מעל לאגמי שווייץ, שנתחיל לבנותם לאחר שהווילות שלנו שעל הר־הכרמל ועל שפת הכינרת לא יהא בהן די להשיב את נפשנו בקיץ הסוּבּטרוֹפי שבארצנו.

הארמונות התמוטטו באותה קלות שהוקמו. בשלושים המשכים נדפס הרומאן ונחל כשלון חרוץ. הנתונים הסטאטיסטיים הוכיחו, כי תפוצת העיתון לא זו בלבד שלא גדלה באותו חודש אלא אף נתמעטה, אם כי עורכו מוכן היה לקבל את הגירסה שירידה זו חלה לאו־דווקא בשל הסיפור אלא מסיבות שהזמן גרמן. גדולה מזו. מוכן היה אפילו לנסות בשנייה. שוב סיפק לי ידידי עלילה על פלוני שנרצח במקום שנרצח, בנסיבות מסתוריות ומתוך מניעים מסובכים. שוב ישבתי על העבודה, ושוב נדפס רומאן־בלשים מפרי עטי בהמשכים ובשם רב־רושם, אם כי פחות מפוצץ מקודמו, שהוחלף על־פי דרישתו של העורך. הפעם הזאת היתה האחרונה. העורך נמנע מלנסות בשלישית, והכסף שזרם לכיסי הספיק כדי לכסות את שכר־הלימוד של בתי בבית־ספר תיכון. אף־על־פי־כן, כשיצאנו לטיולנו לאחר הכשלון השני ביקשתי מידידי שימציא לי עוד שלוש עלילות, וכמעט בהיעלם אחד כתבתי עוד שלושה סיפורי־בלשים. סיפורים אלה לא נתפרסמו, והם עמי בכתובים עד היום הזה, פרט לאחד המתפרסם עתה בקובץ זה.

[ג]

אגדה הודית מסַפרת על אדם שלא היו לו ילדים ומשום כך נטל עכבר, הפכו לילדה ואימץ לו את הילדה לבת. כשהגיעה הילדה לפרקה באו החתנים להשתדך אליה, אך איש מהם לא היה יכול לעמוד בדרישותיה

הגדולות. בא השמש עצמו וניצב לפניה. אמרה לו: רוצה אני את הענן, כי גדול כוחו מכוחך, כי על כן מכסה הענן את עין השמש. כשבא הענן ביקשה את הרוח המפזר עננים, ומהרוח דרשה את ההר, החזק ממנו והעוצר את הרוח בכל מקום. ניתק ההר ממקומו ואף הוא התייצב בפני הנערה: גוש ענקי הממלא לכאורה עולם ומלואו. נתנה הנערה עיניה בו ואמרה: אכן, עתה ידעתי מי ומי יהיה בחיר לבי. עכבר הוא, אשר יכרסם בשיניו את כל הנקרה בדרכו. גם את ההר יקוב העכבר. שמע אביה את דברי בתו המאומצת והפכה שוב לעכבר.

דומה אני בשעה זו לאותה בת שעכבר היתה ואל עכבר שבה. פתחתי את מאמרי בדברים הקשורים בכתיבתי שלי, ולאחר שהפלגתי בכמה עניינים שברומו של עולם, כגון חומר ואנטיחומר, שלטון השכל והאנטישכל, הרמב"ם והקבלה, היצר, היוצר והיצור וכיוצא באלה, חזרתי לסורי ושיטחתי בפני הקורא פרשה עלובה בדבר כמה סיפורי־בלשים מפרי־עטי, מהם שפורסמו ונחלו מפלה ומהם שמעולם לא ראו אור. האומנם כדאי היה האימוץ?

לא אני הוא שחייב תשובה על שאלה זו, אולם כדי שינסה לענות עליה הקורא שומה עלי להביאו אל חדרי־לבי פנימה, ועוד לפני כן להציג לעצמי שאלה נוספת: מדוע כתבתי את שלושת הסיפורים שלאחר הכשלון? מה ראה אדם, שעתותיו לעולם אינן בידו ומעייניו משחר עלומיו בעולמות העליונים, מה ראה אדם כזה לבזבו את זמנו על כתיבה שאין שכר לה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא? כלום טעם טעם מיוחד בשעת כתיבה זו ונתגלו לו דברים, שלא ידעם קודם לכן? אכן, טעמתי טעם מיוחד ונתגלו לי דברים, שקודם לכן לא ידעתים. טעמתי טעמו של בורא עולמות בהבל פיו ובמשיכת קולמוסו. כל אדם העוסק בעבודת יצירה, בכל תחום שהוא, יש שהוא טועם טעמו של בורא עולם, ואף אני עצמי לא אחת נתנסיתי בכך לפני כן. אולם הפעם היה בכך, כאמור, טעם מיוחד, שכן העולמות שבראתי נבראו לשם תכלית מסוימת, תוך חיפושי פתרון לבעיה, ששומה למצוא לה פתרון ויהי מה, אף אם פתלתלת הדרך שבה מגיעים אליו ורבים הם המעקשים שעל פניה. יש דין ויש דיין, יש תכלית ויש תכנית, וכל הדרכים, אף הנלוזות ביותר, מוליכות אל המטרה ואל הפתרון בחינת אף אם יתמהמה בוא יבוא. ויש שדימיתי, שקברניט אני וספינתי מפליגה בים. אין לפני אלא גלים ונחשולים, המטלטלים את הספינה אנה ואנה, ועננים שחורים הבולעים את כוכבי השמים. חושך ואפלה סביבי. והנה אי־שם במרחבי אין־סוף ניצנץ שביב, ולאחריו עוד שביב. ידעתי כי מגדלור שולח לי את הבהוביו ממרחקים, ומאותו רגע נעשתה כל ישותי קודש למטרה אחת: להביא את ספינתי אל מגדלור זה ולעגנה באותו חוף־מבטחים, שהמגדלור בישר לי. אז שרצו המים נפש חיה, ויצורים שונים ומשונים עטו על הספינה מכל העברים, ואפילו בספינה עצמה הופיעו בריות שלא הכרתים לא תמול ולא שלשום, ולא שיערתי בנפשי כי קיימים הם. אלה ואלה ניסו להסטות את ספינתי ולשבש את נתיביה. אך אני לא נרתעתי ולא ויתרתי אף כמלוא נימה. רגע אחד לא נטשתי משמרתי. הן ידעתי כי יצירי־רוחי הם, ואף אם היו רגעים שהרגשתי כעושהו של הגולם המתקומם על יוצרו, היה לבי סמוך ובטוח שסוף הניצחון לבוא, ואני שהערמתי את המכשולים בדרכי אני הוא שאתגבר עליהם. וכך היה. בכל אחד מסיפורי הגיעה ספינתי אל החוף, השליכה את העוגן, ואני, המחבר־הקברניט, ירדתי מעליה הלוך וירוד בכבש יחד עם יצירי־רוחי.

כך הרגשתי כשכתבתי את חמשת סיפורי. ואם עד סמוך לכתיבתם ממש קראתי סיפור־בלשים אחד ויחיד – זה הסיפור שתקע לידי ידידי השותף לטיולי – הנה מאז הספקתי לקרוא כשניים או שלושה תריסרים מהם, ממחברים שונים, מסוגים שונים ומתקופות שונות. מרובם נהניתי וממיעוטם לא נהניתי, אולם אפילו בשעת קריאתם של אלה שנהניתי מהם לא חדר בי אף שמץ מאותה תחושה של קברניט, המנווט ספינתו לנוכח מגדלור הרומז לו במרחק. והרי לא על־פי התחושה שבשעת כתיבתם נידונים דברי ספרות, אלא על־פי התחושה שבשעת קריאתם. נטשתי את הכתיבה והקריאה גם יחד, והייתי תוהה על הפער שבין הרגשתו של הקורא לבין הרגשתו של הכותב, ותר אחרי הקברניט וספינתו שנעלמים בשעת קריאה ומנסה למצוא את הסיבה להעלמם. ואכן יגעתי ומצאתי: הסיבה היא שהספינה ספינה ריקה היתה. בכל הסיפורים, לרבות סיפורי שלי, לא נשאה הספינה אלא את קברניטה ואת יצירי־רוחו, ולא היה בה שום מטען מלבדם. ומה לו לאדם המתבונן בספינה ריקה מכל מיטען של ממש, אף אם מגיעה היא אל מחוז חפצה. לאחר שקברניטה השכיל להתגבר על משברי־הים באמנות רבה ובתבונה מפליאה.

ריקות זו היטיבה לתאר דליה רביקוביץ במאמרה שהוזכר למעלה. וכך מסיימת היא אותו מאמר: “…עולה בזכרוני סיפורו של י. ל. פרץ ‘העושה נפלאות’. בסיפור זה מתואר זוג אביון וירא שמים היושב בחשכה בליל הסדר, כשבחדרו אין מזון ואין נרות. לפתע מופיע מתוך החשכה עושה נפלאות המוריד לזוג האביונים שולחן מן התקרה, עורך עליו סדר דשן ומציף את החדר בנגוהות. חיים יונה שהוא כאמור חסיד גמור מפקפק אם אין בדבר מעשה כשפים. אומרת לו אשתו רבקה לאה שילך אל הרב לשאול את פיו, ואלה דברי הרב: ‘מעשה כשפים הוא אחיזת עיניים, שאין בו ממש… על כן זאת עשו: שובו הביתה. ואם המצה תהיה נשברת ביד, היין יהי נשפך על הכוסות והכרים יהיו ממוששים – אין זה מעשה כשפים אלא נס מן השמים ומותר להנות’. וכלל זה יפה גם לסיפורי בלשים. בספרים אלה המצה אינה נשברת, היין אינו נשפך, הכרים אין בם ממש, וההרוגים מעולם לא היו חיים, וכיוון שכך הרי למרות השולחן הערוך כל טוב אין מה לאכול”.

[ד]

האם גזרה היא שהספינה תהיה ריקה? לשון אחר: האם ביצירה הספרותית מצויה חוקיות פנימית, שבעטיה הכרח הוא שכל סיפורת, שאינה אנתרופוצנטרית ואינדיבידואליסטית, שאינה צוללת בנבכי נפשו של הפרט האנושי, שרקמתה רקמת הגיון ראציונאלי ותשתיתה תשתית תכליתית – מעין כביש נסלל כדי להגיע למטרה ברורה תוך סילוק המכשולים הנערמים עליו ומציאת פתרון לבעיות המתעוררות בעת הסלילה – כל סיפורת שכזאת כלום הכרח הוא שיהא סופה לא מעשה־בראשית שביצירת אמנות אלא מעשה־כשפים ואחיזת־עיניים? וכי חוק ולא יעבור הוא, שמיפגש בין השכל החוקר והתכליתי לבין בה שכינינו בשם אנטישכל, הפורץ ממעמקים כלבת אש אוכלה, בין המצוי הטראנסצנדנטי והרצוי האימאננטי – מיפגש זה חזקה שלא ישרוץ נפש חיה אלא רוחות־רפאים, שמצוֹתיהם אינן נשברות, יינם אינו נשפך והרוגיהם מעולם לא חיו? ההשתלשלות האמנותית כמוה כהשתלשלות ביולוגית: דרך־המלך שלה עולה הרה, אך נתיבי־המשנה יש שהם מוליכים למדרון או למבוי סתום. כיוון שמיגואל די־סירוואנטס נמצא במזל עלייה, נהפכה בידו פּארודיה על רומאן־הרפתקאות של אבירים ליצירת־שיא, שפתחה תקופה חדשה בדברי ימיה של ספרות העולם. כלום רשאים אנו מתוך הקבלה שטחית לומר, שאֶרל סטנלי גארדינר חי בתקופת המדרונות ומשום כך כל אותן התעלומות שלו אינן אלא דוגמאות להידרדרות הרומאן מימי דוסטוייבסקי, שאף הוא עניינו רצח, החל ברצח של אותה זקנה מלווה בריבית ב“החטא ועונשו” וכלה ברצח של קאראמאזוב הזקן ב“האחים קאראמאזוב”? “מלחמת האל והשטן על שדה המערכה שהוא לבו של האדם” נשדפה כביכול בתקופת האטום, ולא נותר אלא הרצח כשלעצמו והטכניקה שבגילויו. טכניקה, טכניקה ושוב טכניקה. ואם העיקר הוא טכניקה, הרי נוכל למצוא לה שימושים יעילים יותר מאשר לגבי ספרות – הסיפורת, הרומאן, ואפילו רומאן־הבלשים. אין תימה איפוא, שאחד הסופרים הבולטים בדורנו פ. דירנמט, הנמנה עם נביאיו המובהקים של האנטישכל, מכתיר סיפור מסיפוריו – אומנם בכותרת־משנה – בשם תפילת־אשכבה לסגנון הבלשי.

הבה ונתבונן בתפילת אשכבה זו. שמו האמיתי של הסיפור הוא “ההבטחה”, ועניינו הבטחה שנתן לעצמו חוקר־משטרה מזהיר ומצליח לגלות פושע־מין, אשר טבח באכזריות ילדה שהלכה לתומה בחורשה. אותו חוקר עמד לנסוע לאחת מארצות ערב, כדי לארגן ולהדריך שם את העוסקים בחקירת פשעים, והנה ערב צאתו נודע לו דבר הרצח הנתעב. חשדה של אוכלוסיית העיירה, שבה אירע הרצח, נפל על הרוכל שגילה את הילדה שנשחטה. רוכל זה עבר לדבריו לתומו ביער ולעיניו נתגלה הקרבן. גיבור הסיפור לא היה שותף לחשד זה, אך כיוון שלא היה סיפק בידו לחקור בפרשה נמסרה החקירה לידי חוקר אחר צעיר, בוטח בעצמו ואדם מוגבל, הנוטה לילך בדרכים סלולות. חוקר זה היה בטוח כי הרוכל הוא הרוצח, ואכן כמה עדויות נסיבתיות, כגון סכין שנמצאה בתרמילו ועטיפה של חפיסת שוקולאדה (בדיקת קיבתה של הילדה הוכיחה שלפני הירצחה היא אכלה שוקולאדה) הגבירו את בטחונו. הרוכל נחקר בכל הדרכים הנפתלות והמחוכמות – פרי בקיאות מעולה בתורת־הנפש של האדם – שהמשטרות במדינות נאורות נוקטות בימינו, ולא יצאו יומיים עד שנשבר. הוא הודה בפשע, ולמחרת היום איבד את עצמו לדעת. בכך נסתיימה הפרשה לגבי העיתונות, הציבור ואף המשטרה, אולם לגבי החוקר־הגיבור הפרשה אך התחילה. הוא היה משוכנע שנעשה עיוות־דין ונדר נדר למצוא את הפושע. מכאן ואילך הפך הוא למשוגע לדבר אחד. הוא מבטל את נסיעתו ופותח בחקירה משלו על אף התנגדות הממונים עליו, הרואים בכך בולמוס לעניין שאין לו אחיזה במציאות. החוקר נאלץ להתפטר מן המשטרה אך אינו נכנע. לאחר שיחה עם אחת מחברותיה של הילדה שנרצחה התגלה לו, שילדה זו היתה נפגשת בקביעות בחורשה עם גברתן בעל מכונית. כיוון שבשנים קודמות אירעו שני מקרים דומים של רצח ילדות באותה מדינה, אם כי בסביבה אחרת, מסיק החוקר את המסקנה שיש לו עניין עם פושע־מין שאינו שפוי בדעתו. הוא קונה תחנת־דלק לא הרחק מהחורשה, במקום שיש בו תנועת־מכוניות ערה, נושא אשה שהיא אֵם לבת הדומה במקצת לילדה הנרצחת ומושיב את שתיהן באותה תחנה. גדולה מזו: את הבת מלביש הוא בלבוש הדומה ללבושה של אותה ילדה ביום הירצחה ושולח אותה לשחק בחורשה. ואכן, כעבור זמן־מה מציל הוא מפי הילדה, שגבר נאה מחנה מדי פעם את מכוניתו אי־שם בחורשה ומכבדה בשוקולאדה. למחרת היום מציב החוקר את הילדה במקום שנועד למיפגש בינה לבין אותו גבר ומזעיק את המשטרה, ששמה מארב בכל החורשה. הפושע המצופה לא בא, לא באותו יום ולא למחרתו ולא בשום יום אחר. חולפות שנים, הילדה היתה לאשה, תחנת־הדלק נוסף עליה מעין פונדק מפוקפק, והחוקר, שעכר את חייו כדי לגלות פשע נתעב, ממלמל עוד אחוז טירוף באזני נוסע, שאת מכוניתו הוא מזין בדלק: ראה תראה, הוא עוד יבוא. לימים נתברר שהגבר, שהיה צריך להגיע לחורשה, אכן הוא־הוא הפושע, שביצע את שלושת מעשי־הרצח הקודמים, אלא שבדרכו אל המיפגש עם ילדתו המאומצת של החוקר אירעה לו תאונת־דרכים והוא נספה ולא הגיע אל המקום, שבו ארבה לו המשטרה. אולם כשנודע הדבר שוב אי־אפשר היה להשיב לחוקר הדון־קישוטי את בינתו שנסתתרה. כזאת היא מנגינתה של תפילת־האשכבה לסיפור הבלשי מאת דירנמט.

הסופר הארגנטיני הנודע חוֹרחה בוֹרחס בסיפורו “המוות והמצפן” מספק אובייקט לתפילת־אשכבה: הוא רוצח את הז’אנר הבלשי בנשק של הנרצח עצמו, וחוד החכמה, התבונה וכושר הניתוח מופנה לא כנגד הפושע אלא כנגד החוקר. על סמך העובדה שבאחד המלונות נרצח רב פלוני, מתעמק החוקר בספרי הקבלה ובחכמת הנסתר, וברוב בקיאותו בהם בונה תכנית סבוכה ומורכבת על ארגון הרוצחים ומניעיהם. אולם הרוצח, שעמד על תכונותיו של החוקר ועל נטייתו לקשור את הרצח עם מסתורי הקבלה, הוא־הוא שמסייע לחוקר עצמו – בדרך של כתובות תמוהות ומוזרות ומעשי־רצח לא פחות מסתוריים לרקום את רקמת סברתו המוטעית ומוליך אותו שולל עד כדי כך, שגירסתו המסובכת היא בסופו של דבר בדיוק אותה גירסה שהרוצח היה מעוניין שתתקבל על דעתו של החוקר, ובעזרתה נתפס החוקר בחכתו של הרוצח. אירע אפוא ההיפך ממה שמתארע בסיפורי־בלשים.

המסקנות, שניתן להסיקן מסיפוריהם של דירנמט ובוֹרחס, הן: (א) הניתוח ההגיוני, פרי פעולתו המזהירה ביותר של השכל, אין בו תוקף מוחלט כלפי החיים, שבסופו של דבר נתונים הם לחסדו של המקרה העיוור. כפית אחת של זפת מיסודה של המקריות הופכת על פיה את כל קערת הדבש שׁרדה הכוורן הראציונאלי; (ב) פעולת השכל אין הכרח שתעלה בקנה אחד עם סדר־עולם מוסרי. ההגיון והמוסר אינם שלובים זה בזה, כמקובל בסיפורי־הבלשים, ולאו־דווקא רודף הצדק הוא המנצח. אדרבה, יש שהקונסטרוקציה השכלית הנאה מכשיר היא ואף כלי־שרת נאמן ויעיל דווקא בידי מי שמפר את חוקי המוסר ופוגע בצדק האנושי.

מסקנות אלו נכונות הן, לדעתי. כשם שנכונים משלה והגדרותיה של דליה רביקוביץ על אי־ממשותן של הדמויות שבסיפורי־בלשים על חוויותיהן, דאגותיהן ועצם חייהן: שכן כל זמן שספרות יפה, אשר על שטחיה, שברובם עדיין שטחי־בור הם, משתרע שלטון השכל, תתיימר להעמיד במרכזה את הפרט האנושי, על יצריו ומאווייו, על תאוותיו וחוויותיו, שיסודם בנבכי האנטישכל, וכל זמן שנקודת־מוצאה יהיה המוות – זו ההתגלמות המובהקת ביותר של האנטישכל, ונקודת סיומה – ההצלחה הגדולה של הגיבור הפודה, המציל והמושיע – לא תהא ספרות זו אלא אחיזת־עיניים ומעשי־כשפים, שלעתים מהנים הם כשלעצמם אך ממש אין בהם. אולם, אם תסתלק מדרך האנתרופוצנטריזאציה, אם תוותר מראש באמצעים ובשיטות הנקוטות בידה ובעקרונות שמאז ומתמיד היו לה לקו ולמשקולת – תכליתיות וחץ הכיוון, קונסטרוקציה שכלית־הגיונית, הצגת בעיה והדרך לפתרונה – על בריות חיות ותיצור גיבורים־סמלים, שישקפו לא את החוק הפלילי שבמדינה פלונית אלא את החוקיות החובקת־כול שבבריאה, או־אז ייפתחו בפניה דרכים ואופקים חדשים. הסופר הרוסי בּוּנין כותב בזכרונותיו: “תוגת החלל, הזמן והצורה רודפת אחרי כל ימי חיי, וכל ימי חיי – ביודעין או שלא־ביודעין – גובר אני עליה תדיר”. גיבורים־סמלים אלה אף הם ישאו בקרבם לא את תוגת נפשותיהם הדואבות אלא את תוגת הזמן והחלל. ומתוך שיתגברו עליהם – כלומר על הזמן והחלל והצורה – ייהפכו בדרך זו לא רק למשקפיה של החוקיות הקוסמית כי אם גם לנושאיה ומגבשיה, כיוון שלא בדרך החדלון, המוות, הוויתור על החיים ישתלבו בזרימת הנצח, אלא בדרך היצירה, התרומה של החברה האנושית לקוסמוס, תרומה שמעבר לגופו של התורם. והסופרים שיחברו ספרים אלה – יוצריהם של גיבורים נושאי תוגת החלל והזמן, המצפים לפתרון חידותיהם – מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, והדמויות ששורטטו כאברים של סכימה ייהפכו בלי משים לשלד של גוף חי, והשלד יעלה בשר, יקרום עור ויהיה לנפש חיה. יקרה ההיפך ממה שקרה למחבריהם של ספרי־הבלשים: הללו נתכוונו לחקות את המציאות של חיי אנוש והגיעו לאחיזת־עיניים, והללו ינסו ליצור עולם סמלים שמעבר לחיי אנוש ויבראו מציאות חדשה: עצמות ההרוגים תחיינה, המצה תישבר והיין יישפך. אלא שבוראיה של מציאות זו לא יזדקקו לאיזמל המנתחים כדי לנעצו בבשר החי של הנפש ולסחוט מתוכה את מורסתה. לא כרופאים־מנתחים יעבדו, אלא כפיסיקאים בני זמננו שניסו לקבוע את מקומו של האלקטרון בזמן ובחלל. אומנם, עד כמה שידוע לי נואשו מכך אנשי המדע עוד מימיו של הפיסיקאי הייזנברג, ואולם דומני שהאמן רשאי להעיז ולנסות גם במקום שהמדען כבר כילה את ניסויו.

הארכיאולוג הרוסי ל. גוֹמיליוב כתב ספר בשם “גילוי כוזריה” והקדישו למורהו הפרופיסור ארטאמונוב, גדול חוקרי תולדותיהם של הכוזרים ברוסיה. הלה בהקדמתו לספר תלמידו כותב: “קשה לקבוע את הסוג הספרותי, שספר זה משתייך אליו. המחבר עצמו קורא לו בשם הביוגראפיה של רעיון מדעי, אך נוסף על כך זוהי גם אבטוביוגראפיה, משום שאין להפריד בינו לבין הוגה הרעיון, ואף לא בין אותם החיפושים שכתוצאה מהם מתגבש הרעיון ומקבל קיום עצמאי… אני הייתי משייך את הספר לספרות הבלשית, אילו ספרות זו לא היתה מגבילה את עצמה בתיאור הגילוי של פשעים, אלא היתה מספרת בצורה אמנותית על פתרון בעיות שהמדע מציג… אלה הם סיפורי־בלשים, העשויים בהצלחה רבה להתפתח על רקע של חומר ארכיאולוגי”.

אני איני מכיר סיפורי־בלשים הבנויים על רקע ארכיאולוגי, אך קראתי סיפור־בלשים אחד הבנוי על רקע היסטורי. המדובר הוא בסופרת אנגליה ג’וֹספינה טיי, שחיברה את הספר “בת הזמן”, ובו עורך חוקר־משטרה בן ימינו, המרותק למיטתו בשל מחלה, מחקר על רציחותיו של ריצ’ארד השלישי, מלך אנגליה, ומגיע למסקנה ברורה שהמלך נפל קרבן לעלילה היסטורית, ודווקא אויבו, הנרי השביעי, מייסדה של שושלת הטיוּדוֹרים, הוא שידיו דמים מלאו. ארכיאולוגיה, היסטוריה ומדעים אחרים, שעתידים עוד להיכנס לתחומה של ספרות הקרויה היום ספרות־בלשים, אפשר הם שיעניקו לספרות זו תנופתה החדשה ואפשר שגיאוּתה תבוא לה בשל היותה הכוח הנגדי לאשדות האכּסיסטנציה ושיבולות האבּסוּרד. מכל מקום, דווקא בסיפוריהם של דירנמט ובוֹרחס צופה אני בשׂוֹרה חדשה לספרות זו, שהרי בתולדות הרוח, שלא כבתולדות החומר, לא אחת הפכה הדיאלקטיקה ההיסטורית את תפילת־האשכבה לשירת התחייה. יהא זה צעד בתהלוכת הניצחון של השכל על האנטישכל, אם כי חלילה לנו ששלטונו של השכל לאחר הניצחון יהא שלטון מוחלט, וחזקה על יצירה אמנותית על כל סוגיה שתתיר, כפי שכבר אמרתי בראשית סיפורי־מסתי, לנציגיהם הנבחרים של תהומות הנפש ושל מסתורי הרגש לרסן את שררתה של התבונה.

[ה]

כלבתי מתה לפני שנים מספר. מאז לא יצאתי לטייל באותה סביבה, שבה נמצא כיום מוזיאון ישראל, ואיני רואה את ידידי מן הימים ההם אלא בפגישות־אקראי ברחוב ולעתים רחוקות למדי. אין תימה אפוא, שהופתעתי מאוד משראיתי יום אחד את ידידי זה בביתי, כשהוא נרגש, מתנשם ומלחית, בפיו שאלה משונה:

– קראת את “עפר ארץ ישראל” של ש"י עגנון?

– קראתי – השיבותי לו בתמיהה.

– מה כתוב שם?

– מסופר שם על שומר בית־הקברות בעיר אחת בפולין, מחובבי־ ציון הראשונים שבעיר, שפגש את המסַפר וביקש ממנו שישלח לו עפר מארץ־ישראל. כיוון שהוא, שומר בית־הקברות עצמו, לא זכה לעלות, הרי מן הראוי שלפחות יזכה בכך שבקברו תכוסינה עיניו בעפר מארץ־ישראל. המסַפר הזניח עניין זה משום שלא נזדמן לו להגיע להר־הזיתים, שמעפרו היה נהוג לשלוח לחוץ־לארץ לקבורה. וגם לאחר שנזדמן לשם לא נסתייע בידו לשלוח את העפר שנטל משם, משום שהפקיד הממונה על החבילות בדואר ירושלים היה זמן רב מסרב לקבל את החבילה בתואנה, שהיא אינה עשויה כראוי. בסופו של דבר, לאחר שנתברר שפקיד זה ברח מפחד החוק, משום שהיה מועל בכספי הדואר ושולח ידו בחבילות שנשלחו, חזר ובא המסַפר לדואר ושלח את החבילה לתעודתה.

בעניין רב האזין ‏ ידידי לדברי. כשסיימתי משכני בשרוולי ובקול תחנונים קרא:

– בוא בוא, בוא אתי!

– לאן?

– מה איכפת לך? בוא! בוא! בוא! יש נושא! נושא יוצא מן הכלל. עוד לא היה כמוהו! תראה שעוד נזכה להיות…

כאמור נרגש היה, מתנשם ומלהית. נכמרו רחמי עליו והלכתי עמו למקום שהוליכני. היתה זו דירה נאה למדי באחת משכונות הוותיקים שבירושלים. אשה וגבר בגיל שלמעלה מחמישים קידמו את פנינו. הריהוט בחדר היה מן הסוג, שהיה מקובל בקרב יהודי מזרח־אירופה לפני מלחמת־העולם. באמצע החדר עמד שולחן גדול בצורת אליפסה. לאחר שהוצגתי הזמינוני בעלי הדירה לשתות תה. משהו מאווירת המסורת היה שורר בבית, ואף־על־פי־כן היתה האשה ללא שביס ואף הגבר גלוי־ראש היה. שניהם – שערם היה אפרפר, אלא שבשערו של הגבר התרכזה השיבה ברקות ואילו בשערה של האשה נתמשך פס לבן דווקא באמצע.

האשה הלכה למטבח למזוג את התה והאיש שאל:

– קראת את “עפר ארץ ישראל” של ש"י עגנון?

– קראתי – עניתי זו הפעם השנייה במשך חצי שעה על אותה שאלה.

– אף־על־פי־כן, אקרא לך את פרקו האחרון של הסיפור.

נמנה אני עם מעריציו של עגנון. אף־על־פי־כן, לא קסמה לי כל עיקר קריאתו של אחד מסיפוריו בפיו של אותו יהודי שברקותיו שיבה, רהיטיו מביעים מסורת יהודית והוא עצמו אינו מביע ולא־כלום. נתתי מבט זועם בידידי ושתקתי. כפי הנראה, פירש המארח את שתיקתי כהסכמה. נטל מן המזווה אחד משמונת הכרכים של כתבי ש"י עגנון, הקריבו אל עציץ־צבר שעמד על שולחן האליפסה ופתח בקריאה רהוטה ובהגיה קפדנית ונקייה, שהיתה לי להפתעה נעימה:

"לימים כתבו לי בניו של הזקן אגרת הודייה על עפר ארץ ישראל, שקיבל אביהם שעה קלה סמוך לפטירתו. ועוד כתבו שמשעה שחלה ועד שעה שנפטר היה מתפלל שיזכה שיגיע אותו עפר קודם מיתתו. ובאמת נתקבלה תפילתו. ממש בשעת פטירתו בא שליח מבית הדואר והביא צרור עפר מארץ ישראל. אותה שעה היה אבא גוסס. הפך פניו כלפי החבילה, והוציא נשמתו מתוך פנים שוחקות, פניו כלפי עפר ארץ ישראל.

כשכלתה שנת האבל עלו בניו של אותו זקן לארץ ישראל. באו לשאול בשלומי וסיפרו לי שכל ‘שבעה’ דיברה כל העיר באותו מעשה שנתקבל העפר ממש בשעת סילוקו של אביהם מן העולם, וזכה אביהם שיכסו עיניו בעפר ארץ ישראל. ועל זה אמר רבם הגאון שיחיה שאנשי ארץ ישראל בעלי רוח הקודש הם. שהרי באיגרת ראשונה היה כתוב עדיין לא הגיעה השעה ובאיגרת שניה היה כתוב עדיין יש זמן וכשיצא הזמן והגיעה השעה בא העפר.

אמרתי להם אם לשאר אנשי ארץ ישראל ודאי שבעלי רוח הקודש הם, אבל לעניין זה כך היה המעשה. כשקיבלתי מכתבים מאביהם החזרתי לו מה שהחזרתי מפני שהיה קשה עלי להביא עפר מהר הזיתים, ואחר כך, כשהבאתי את העפר לא עלה בידי לשלוח עד שנחלצנו מפקיד רע ובא אחר תחתיו ושלחתי לאביהם את העפר.

אמרו בניו של אותו זקן: אם כן היאך ידע מר לכוון את היום, הרי אפשר היה להקדים יום או להמתין יום, ומאחר שלא הקדים ולא איחר משמע שכיוון מר ברוח הקודש.

אמרתי להם לא אני שכיוונתי אלא הארץ כיוונה, שארץ ישראל עצמה בעלת רוח הקודש. כיצד, כל זמן שאביכם היח חי היתה הארץ מצפה לו, כיון שקרבה שעת מיתתו ולא עלה שלחה לו קומץ עפר. ובמה זכה אביכם לקומץ עפר מארץ ישראל, בזכות שחימד את ישיבת ארץ ישראל"…

משהגיע הקורא למקום זה מילמל דבר־מה מתחת לחוטמו, ועבר במבטו על השורות – כפי הנראה החסיר משהו מן הכתוב. שלה מכיסו ממחטה וקינח בה את פניו. לאחר מכן שאף לקרבו אוויר עמוקות וקרא את משפט הסיום של הסיפור: “ואתם זכיתם לעלות בחייכם, ולא עוד אלא שכל ארץ ישראל לפניכם, ולעתיד לבוא הקדוש־ברוך־הוא מרחיב את גבולכם עד שיבלו שפתותיכם מלומר די”.

האיש סגר את הספר והשפיל עיניו. כל אותו הזמן שקרא לפני את הסיפור שהתה האשה במטבח. משסיים חזרה לחדר והגישה לנו תה ועוגות. עדיון הייתי מזעיף גביני ומטיח מבטי־זעם בידידי על שהביאני לכאן. כפי הנראה, תפס בעל הבית את משמעות מבטי. גמע מן התה שלפניו ואמר:

– אני הוא הבן של אותו שומר בבית־הקברות, שבו מדובר בסיפור.

דומה שציפה להכותני בתדהמה. אולם התדהמה לא באה. עד היום הזה תמה אני על שום מה לא נדהמתי מדבריו, שהרי באמת מדהימים היו. מכל מקום עובדה היא, שדבר לא זע בי, לא בפני ולא בקרבי. תגובתי היחידה היתה, שאף אני התחלתי גומע מן התה. ניכר היה על בעל הבית שקור־רוחי הפתיעהו. צימצם בי את עיניו שעה ארוכה למדי ושוב השפיל את ראשו. הסיט את כוס התה שלפניו ואמר:

– רימינו את המסַפר. הולכנו אותו שולל. אני מודה ומתוודה.

– לא לפני תתוודה, אלא לפני המסַפר.

בעל הבית הציץ בידידי:

– רציתי לעשות כן, אך חברי זה מנעני מכך. הוא התחנן בפני שאתוודה בפניך.

שוב נתתי בידידי מבט, שהיה שבעתיים זועם מהמבטים הקודמים. אף־על־פי־כן לא רציתי לביישו.

– ייתכן…‏ המ… המ… ייתכן שהוא צו.. צודק – גימגמתי כמי שכפאו שד.

בחדר השתררה דומיה, ובדומיה זו פתח בעל הבית את סיפורו:

– היה זה כחודש ימים לאחר שאבינו הובא לקבורה. באתי מן העבודה ומצאתי אורח בביתי, גבר צעיר כבן שלושים, גבה־קומה ורחב־כתפיים, שערו לבקוני, אך שלא כרגיל אצל הלבקונים מסולסל מאוד, עיניו, אף הן שלא כרגיל שחורות, ולסתותיו רחבות כמעט כשל בן גזע מונגולי. אורח זה הזכיר לי מישהו, אך לא יכולתי לקבוע את מי בדיוק, ואולי דווקא משום כך נתעוררה בקרבי הרגשת אי־שקט.

– בועז זמיר – כך הציג האיש את עצמו.

אשתי אמרה לי שהאיש בא מארץ־ישראל והוא רוצה לשוחח עמי ביחידות.

באותו רגע נתגלה לי שלא ראיתי אדם זה לפני כן בהקיץ, אך ראיתיו בחלום; ולא בחלום סתם אלא בחלום, שהיתה לו משמעות בחיי. אי־השקט שבתוכי נהפך לדאגה.

– האדון רוצה לשוחח אתך ביחידות – חזרה אשתי על דבריה ועמדה לצאת.

רמזתי לה שתישאר, אך היא לא נענתה לי. אותה שעה סבור הייתי שהיא מתעלמת מרמזי בכוונה, ואילו עתה ידוע לי שלא ראתה אותם.

נמצאתי פנים אל פנים עם בועז זמיר.

הוא אמר לי:

– הולכת שולל את כל הקהילה יהודית בעיר. שמת עפר רגיל בשקיק ואמרת שהוא הגיע מארץ־ישראל.

– מנין לך? – שאלתיו.

– חקרתי בדבר – אמר – הייתי בדואר ירושלים – הוא הוציא פתק מכיסו – הנה ההעתק של הקבלה על חבילת העפר שנשלחה אליך. היא נושאת תאריך יותר מאוחר מתאריך מות אביך – הוא מסר לי את הפתק.

הצצתי בו. אמת נכון הדבר: הקבלה נשאה תאריך מאוחר יותר.

שתקתי.

– ובכן… – אמר זמיר.

– שמא אתה הוא אותו פקיד דואר, שעיכב את החבילה ובסופו של דבר מעל בכספים? – שאלתי.

זמיר נתחייך.

ומשנתחייך מיד נתחוור לי מי הוא. הריהו אותו המלאך שבא אלי בחלום־לילה ערב יום מותו של אבי. צדק מי שאמר שאדם מעפר יסודו אך רק מעט חסר הוא מאלוהים, שאם לא כן כיצד ייתכן שאותו אדם עצמו ייראה פעם אחת כמלאך ופעם אחרת כפקיד שמעל בכספים. היה זה אותו המלאך, שבסיפורו של פרץ שלח את הנשמה האומללה לחפש שלוש מתנות בעולם. אם זכור לך, אדוני, היתה אחת המתנות רסיס מאבק עפרה של ארץ־ישראל, זה העפר שבגללו חקריב הגיבור שבסיפור את חייו ונפל בידי המרצחים. מלאך זה הושיט לי את רסיס העפר ואמר:

– קח את זה. מחר יוציא אביך את נשמתו, והעפר מארץ־ישראל לא יגיע עוד. שים את זה על עיניו במקום העפר.

הסתכלתי ברסיס והנה רווי דם הוא.

– אבל מה אראה לאבי לפני מותו? הן רסיס זה אין בו כדי קומץ קטנטן של עפר?

חייך המלאך ואמר:

– טולסטוי כתב סיפור על שני זקנים, שהחליטו לעלות לרגל לארץ הקודש. האחד הגיע למקום חפצו, השתטח על הקבר הקדוש לנוצרים, התפלל בכל הכנסיות, נטל עמו ממימי הירדן, אך את מנוחת־הנפש לא מצא וחזר כלעומת שבא. והשני התעכב בדרך כדי לעזור למשפחת איכרים הגוֹועת ברעב, והוציא עליה את כל ממונו עד כי לא נותרה לו ברירה אלא לחזור לביתו. אך הקדוש־ברוך־הוא ראה את פעלו כאילו עלה לרגל, ומאז לא זזה ממנו השכינה. יש שׁכל עפר עפרה של ארץ־הקודש הוא.

כך סח המלאך ונעלם.

סיפרתי לבועז זמיר את כל הדברים האלה כהווייתם.

– היכן החבילה עכשיו? – שאל זמיר.

– אצלי – עניתי.

– תוך תקופה של שנה עליך להחזיר חבילה זו ארצה על־פי הכתובת הזאת – פקד עלי בקול נגיד ומצווה כקצין צבא הפונה אל פיקודיו. הוציא פיסת נייר מכיסו, רשם כתובת עליה והסתלק בלי ברכת פרידה.

כעבור שנה באנו ארצה והחבילה בידינו. חיפשנו את המען שרשם בועז זמיר על גבי הנייר ומצאנו דירה זו. שאנו גרים בה עד היום הזה, אך את בועז זמיר לא מצאנו. לא מצאנוהו עד היום הזה.

– ומה עשיתם בחבילת העפר?

– הנה היא – הורה בעל־הבית על עציץ הצבר – צבר צהבהב קימעה, שצורתו צורת ביצה וקוציו דומים למחטי קפוד.

כשיצאנו מבית בעל העפר היה לילה, ליל־ירח ירושלמי המרסק בתהפוכות אור־וצל את בתי־האבן שבאותה שכונת ותיקים.

– ובכן – התלהלה ידידי – יש עלילה, לא כן?

– יש עלילה. אלא שעכשיו נתחלף בתפקידים. אני אתן לך עלִילה ואתה תכתוב את הסיפור. וזוהי העלילה: חוקר־משטרה מחפש את האיש הפלאי, שהוא מלאך מסיפורו של פרץ בלילה וביום הוא גבר צעיר כבן שלושים, גבה־קומה ורחב כתפיים, שערו לבקני אך מסולסל, עיניו שחורות, לסתותיו רחבות ושמו בועז זמיר. והיכן הוא מוצא אותו? – אי־שם בסביבתו של מסַפר הסיפור על העפר.

ידידי נעצר, ואני המשכתי ללכת. גם לולא המשכתי ללכת לא הייתי יכול להבחין בחוש הראיה את התדהמה שבמבט עיניו, אולם חשתי בה היטב בגבי בעזרת חוש המישוש. לאחר זמן־מה השיגני ידידי, והיח מהלך על ידי שרוי בשתיקה ושקוע במחשבות. דומח שקיבל את הצעתי בכובד־ראש והסכין לה.

– שכחת רק – פלט לפתע כמהורהר – שבועז זמיר הזדקן בינתיים, וכיום אינו בן שלושים אלא בן ששים, כלומר כמעט בן גילי.

התחלתי מאמין שעוד סופר צעיר אחד נולד בארץ.

פרק ראשון

– ימח שמו! – נצטעק סעדיה אסטאווי והלם באגרופו על השולחן. הכוסות והבקבוקים השמיעו צליל מדנדן. השולחן עצמו חרק במקצת. בעליו של בית־הקפה יצא מעם הדלפק ונתקרב אל שולחנו של סעדיה.

– חבלן אתה, יא־חביבי, באמת חבלן.

לכאורה חייב היה להתמרמר על סעדיה מתוך חשש לחבלה ברכושו, ולא היא. את דבר החבלנות הביע בלי שמץ של תרעומת או כעס, כמי שקובע עובדה מסויימת ותו לא. מכל מקום, באותו מעמד נטל את שני בקבוקי המיץ הריקים ואת הכוסות שעמדו על השולחן והחזירם למטבח, פרט לכוסית ארק שעדיין לא נערתה עד תומה אל תוך גרונו של סעדיה אסטאווי.

אכן, כוסית זו עדיין נשתייר בה משקה כדי שיעור של שתי כּפיוֹת. ואולם קדמו לה כמה כוסיות מלאות שהורקו עד תומן. סעדיה היה שיכור. פניו היו סמוקות, שפתיו העבות פשוקות למחצה, שׂערו פרוע ועיניו דומה היה, כי יוצאות הן מחוריהן.

ממולו, ליד אותו שולחן, ישבה נעימה ועקבה בדאגה אחרי תנועותיו. דומם עקבה בלי אומר ודברים. דקת־גו, חיננית, עיניה בורקות כאילו מתיזות הן חצים מתוך שחורן אל חללו של בית־הקפה המזרחי, היתה זו נערה במיטב שנותיה – שנות תימניה המקדימה לבשול ולקמול.

היא לא הגיבה על התפרצותו של סעדיה. רק כיווצה את שפתיה, הזעיפה גביניה והעלתה קמטים על מצחה השחום. עיניה הביעו כובד־ראש וריכוז. אותה שעה היתה דומה לתלמידת בית־ספר, שהועמדה בפני בעייה מסויימת, והיא מתקשה לפתור אותה.

סעדיה הציץ בה במלוכסן והשפיל ראשו על חזהו. בעיניו האדומות ניקוו דמעות. פניו נתעוותו.

– אני אהרוג אותו – סינן מבין שיניו.

נעימה נתרעדה קמעה.

– לא תהרוג, סעדיה. חס וחלילה – אמרה בנחת ונטלה ידו בכף ידה.

– כן. אהרוג, נעימה. בחיי שאהרוג. בחיית אללח אהרוג. נבזה הוא. אני לא אשם. אני סידרתי הכל לפי מספרים. אחד. שניים… אלף… אלפיים, עשרה אלפים… אחר כך בא… מה שמו?… האשכנזי, ימח שמו… הכל בלבל. הבוקר קורא לי המנהל – אינאל אבו־ו־אבו־אבו־אבו…

סעדיה השיח בפעם החמישית את פרשת פיטוריו. במגומגם, במקוטע סיפר את סיפורו, ותיבלו בקללות עסיסיות, שרובן ערבית ומיעוטן עברית משובשת. ואף כי בכל פעם ופעם סופר הסיפור בוואריאציה אחרת, ופרטי המעשה השתנו עד לבלי הכירם, התוצאה היתה ברורה וגלויה לעין: סעדיה אסטאווי פוּטר מ“חברת זיקוקין די נור בע”מ". זאב בן־סלע, המנהל בכבודו ובעצמו, קראהו אל חדרו והודיע לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי היום הוא יום עבודתו האחרון.

עד למערכת סיני היה סעדיה שוּליה לנַגר. במערכת סיני נפצע ואיבד את השליטה המלאה על ידו השמאלית. לאחר שיצא מבית־החולים היה נתון לטיפול המדור לקליטת נכים. קיבל תמיכה זעומה והבטחות לעבודה. משחלפו שלושה חדשים ולא קיבל עבודה נכנס ללשכת המדור והתפרע בה. נאסר, נשפט ויצא דינו למאסר על תנאי לשלושה חדשים.

באותה תקופה פגש את נעימה. היא עבדה ככתבנית באחד ממשרדי הממשלה. הלך סעדיה אל לשכת הנכים וביקש שיתנוהו לבקר בקורסים לפקידים. מבוקשו ניתן לו ולא עוד אלא ששבוע ימים לאחר סיום הקורס נתקבל לעבודה בחברת זיקוקין די־נור בע"מ.

מאז היה נפגש עם נעימה ערב ערב, ועל משכבו בלילות תיכנן תכניות חיים זוהרות בעתיד הקרוב.

עד שבא השד האשכנזי המטונף… ואלנשתן – סעדיה התקשה להגות את השם וואלנשטיין – תיפח רוחו, הלוואי שלא ימצא מנוח בעולם הזה ובעולם הבא – ובילבל את התיקים. ואחרי שבילבל עוד הלך אל בן־סלע והלשין עליו כאילו הוא אינו יודע כיצד לסדר תיקים. המנהל האמין לוואלנשטיין ולא האמין לסעדיה, אף שהלה הטיח בהם כמה וכמה ראיות חותכות לחיזוק עמדתו ולהפרכת הלעז של וואלנשטיין.

– איך אני אבלבל תיקים? – טען – איך? אני בקורס למדתי. תעודה יש לי.

נימוקיו לא נתקבלו על דעתו של בן־סלע, והוא האמין לוואלנשטיין. ומשום שהאמין לוואלנשטיין פיטר את סעדיה. יותר משהיה מיצר סעדיה על פיטוריו נפגע מהעובדה שהמנהל האמין לוואלנשטיין ולא האמין לו. לפיכך שתה לשכרה עוד לפני שבאה נעימה אל אותו בית הקפה ששימש להם מקום מפגש, ומשבאה מצאתו כשדעתו כבר טרופה עליו וחושיו מבולבלים.

– אין דבר, סעדיה – ניסתה לנחמו – תמצא עבודה אחרת. עכשיו לא קשה למצוא עבודה. הבחורה בלשכה נורא דואגת לך. אתה נכה, סעדיה.

סעדיה זקף ראשו.

– אבל למה? למה? – נצטווח שוב – למה הוא לא האמין לי?

– אז מה יש אם לא האמין? אולי… אולי… – הפטירה בהיסוס־מה – אולי באמת בילבלת קצת את התיקים. אצלנו במשרד כל התיקים מבולבלים.

מסכת ארגמן נפרשה על פניו של סעדיה. הוא קם מכסאו.

– אני? – צרח אימים – אני בילבלתי? אבא שלו בילבל. יאחרב־ביתו אם אני בילבלתי. אני תימני אז אני בילבלתי? ואשכנזי לא בילבל!

סופת אלכוהול נשבה מפיו על פניה של נעימה. בעל הקפה נפנה מדלפקו.

– מה זה, יא חביבי, מה זה כאן? – ראה צורך להגיב הפעם אם כי עדיין בשפה די רפה.

– סעדיה – פתחה נעימה – בוא, בוא הביתה.

– לאיפה הביתה?

– לביתך.

– לא רוצה הביתה.

– בוא סעדיה, תישן, תנוח ואני מחר אדבר עם הבוס שלי. הוא אוהב לעזור. בוא, בוא, סעדיה.

– לא אבוא. הבוס שלך טינופת. כולם טינופת יחרב בּתקוּם… כולם. גם את הבוס שלך אהרוג.

נעימה ניגשה אל הדלפק ושילמה לבעל הקפה. לאחר מכן הרשיפה מרחוק כמה גיצים מתוך עיניה בכיוונו של סעדיה ויצאה החוצה. סעדיה אץ אחריה.

– נעי־־מ־ה, בו־ו־ו־אי! – צעק בקולי קולות.

עוברים ושבים הטילו בו מבטי תמיהה. נעימה לא שעתה לו. אדרבה. היא החישה את פעמיה. סעדיה נשתתק והלך אחריה בצעדה מתנודדת. כפי הנראה הרגישה בדבר, שכן לאחר שפנתה לסמטה צדדית המוליכה לשכונת בקעה נעצרה לפתע. הוא הדביקה וניצב על ידה. שניהם עמדו שעה קלה בלי נוע ולא הסתכלו זה בזה. נעימה זזה ראשונה. סעדיה נשרך בסמוך אליה. הם שתקו. היה חושך. פנס בודד הנתון בראשו של עמוד תקוע בקצה הסמטה הפיץ קרניים צהבהבות קלושות. רק לאחר שהגיעו אל אותו פנס פנה סעדיה אל נעימה ושאל בקול ענות חלושה:

– לאן את הולכת, נעימה?

– אליך.

– אלי?

– כן.

– אלי הביתה?

– כן.

– אַת תיכנסי?

– לא.

– אז למה את הולכת? אני יכול ללכת לבד.

– אתה מבטיח?

– מה?

– שתלך הביתה.

– כן.

– בחיי התורה, בהן צדק?

– בחיי התורה, בהן צדק.

– תלך לישון?

– כן.

היא לחצה את ידו והסתלקה. נדמה לו, כי צללה בחושך. זקף אזניו והמתין עד שישקע הד פסיעותיו.

“הביתה” – רטן בחירוק שיניים – “שכל שונאי ישראל ילכו הביתה”.

סעדיה התגורר בחדר אחד יחד עם אמו ואחיו הבכור. הוא לא רצה לחזור הביתה.

“שבן־סלע ילך הביתה”.

בן־סלע… הביתה… הביתה… בן־סלע.

רעיון נתבזק במוחו של סעדיה והבקיע את ערפילי השיכרות. שכלוֹ הצטלל בן רגע. הוא העביר אצבעותיו על מצחו וקינח בהן את זיעתו. לאחר מכן התחיל מסובב ראשו אנה ואנה ומשקיף על סביבותיו.

כן, ביתו של בן־סלע. לפני בשבועיים היה בן־סלע זה חולה והוא, סעדיה, נשלח אליו להביא מעטפה לביתו. זה כאן, לא רחוק מכאן. בפינה השניה של הסמטה הזאת. במושבה הגרמנית. בית מוקף גינה.

סעדיה פסע בצעדים חפוזים. משהגיע אל קצה הסמטה פנה שמאלה. כן, זוהי הגינה. בן נעוות המרדות, אבן שרמוטה… כשהבאתי לו את המעטפה חייך לי, הלבין שיניו, עיִט צבוע בן בנו של צבוע.

“אולי אתה רוצה מים קרים?” – שאל אותו.

יחרב בּתק, מים קרים.

אני אתן לך מים קרים, יא אִבּן כלב!

אבני הבתים והגדרות נשמו את שרבו של ליל קיץ ירושלמי והפיקו אל תוך החשכה את החום שספגו בשעות החמה.

– הנה, כאן, כאן – לחש סעדיה.

ואכן, פרצופו של בן־סלע נראה מבעד לחלון המואר. הדם זינק אל ראשו של סעדיה. קצרה רוחו ונמנע מלהקיף את הגינה, להיכנס אל תוך שׁערה מהרחוב הראשי. החליט לעשות קפנדריה.

הגדר לא היתה מוקפת תיִל. כל דכפין יכול היה לטפס עליה, אם מוכן היה להקדיש מאמץ לכך, שכן גבהה הגיע כדי שיעור של מטר ומחצה. סעדיה לא חסך עמל. נתלה בידיו ונסתייע באבנים עם שנאחז בבליטותיהן בסוליות נעליו. עד מהרה עמד זקוף על הגדר. ראה את בן־סלע עומד לפני הראי ומסרק את שׂערו.

– זה שׂער זה! – רטן סעדיה בלבו – שתיים וחצי שערות. סמאל קרח.

כפי הנראה סבר בן־סלע, כי שתיים וחצי שערות אלה ערכן לא בכמותן אלא באיכותן. הוא נסך נוזלים על קרחתו והעביר מברשת על פניה. השערות נחו בממושמע. פניו נשקפו מן הראי שנכחו: פני אדם כבן ארבעים. יגיעות במקצת. מצומקות ובשל צומקן נראות כנטולות קמטים. גוון עורן שחום. החוטם רחב, והשפתיים הדוקות. הוא סיים את מלאכתו. השפתיים נפשקו בחיוך קל, בדל חיוך של אדם הרווה נחת מעצמו.

זאב בן־סלע כיבה את האור ויצא מן החדר.

כל עוד ראה סעדיה לפניו את דמות דיוקנו של מנהלו נרתקו עיניו אליה וקפא על עמדוֹ. משכּבה האור נדמה לו, כי החמיץ הזדמנות יקרה. חרק בשיניו והחליט לקפוץ מן הגדר אל תוך הגינה.

בחלון הבית שמעבר לסמטה, מול הגדר, הוציא מישהו את ראשו ושאל:

– מי זה שם?

סעדיה קפץ אל תוך הגינה. הקול חזר ושאל: מי זה שם?

הוא לא נענה.

אף לוּ רצה סעדיה לענות לא היה יכול. האלכוהול שמילא את עורקיו השפיע על רגליו. הן מעדו או נתקלו באבן לאחר הקפיצה. הוא השתטח על הקרקע ונחבט בראשו. בשעה שהגבר שממול קרא את קריאתו שכב המום בגינה.

פרק שני

דוקטור אריה הדורם לא הסתיר את קנאתו בשכנו בן־סלע. אמנם, המושג שכן הוא מושג יחסי כרוֹב המושגים בעולמנו, ולגבי דוקטור הדורם ובן־סלע ודאי שהיה במושג זה מן היחסיות.

יש מקומות שבהם סבורים, כי שכן פירושו אדם הדר באותו בית. לא כן גורסים בירושלים. בן־סלע והדורם לא זו בלבד שהתגוררו בבתים נפרדים, אלא שבתיהם לא היו אפילו סמוכים זה לזה, שכן סמטה – אמנם סמטה צרה למדי – הפרידה ביניהם. אף על פי כן, ולמרות העובדה שהדורם דר במקום זה למעלה מארבע שנים ובן־סלע העתיק מושבו לכאן זה מקרוב, כלומר לפני כארבעה חדשים, נתרקמו יחסי שכנים נאים בין בן־סלע לבין משפחתו של הדרום, שמנתה ארבע נפשות: אריה הדורם עצמו, אשתו זהבה, בתו נחמה ובנו יאיר.

כאמור היה הדורם מקנא בשכנו בן־סלע ואפילו לא הסתיר את קנאתו זו, מה שאין כן אשתו זהבה. מצויות בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא נשים שעיקר יעודן בעולם הוא להיות שכנות טובות. זהבה הדורם היתה אחת מהן, אלא שמפעלי השכנות שלה ועלילותיה לא נשאו אופי זול ותפל של רכילות ושל סקרנות לגבי התבשיל המתבשל בבית הסמוך. חלילה וחס. זהבה הדורם לא היתה עקרת בית שכל מעייניה במטבחה שלה ובמטבחים שבסביבה הקרובה. לא ולא, זהבה הדורם זכתה בשעתה בתואר מוסמך למדעי הרוח בחוג לפסיכולוגיה ועד היום ידיה רב לה במקצוע זה. גדולה מזו: זה כמה שנים עובדת היא באחת המחלקות של משרד הסעד ויצאו לה מוניטין של פסיכולוגית ממדרגה ראשונה הן בקרב העובדות הסוציאליות והן בקרב קציני המבחן. קטנת קומה, שמנמונת, חוטמה מחודד, שערותיה שחורות וכתמי לובן בהן זעיר שם זעיר שם, מבטה ער וסקרני, תנועותיה זריזות וקצובות, אזנה כרויה לרחשי לב של כל אדם ואדם ועינה פקוחה אל הליכי נפש של כל הנזקק לה ויש אפילו של אלה שאינם נוקקים לה. הרי שכשרון השכנות שלה היה מוקדש לרחשי לב ולהלכי נפש ולא לסירים ולקדרות. ואכן, לא את המתרחש במטבחיהם של השכנים ידעה והכירה זהבה הדורם אלא את המתחולל בנבכי נשמותיהם. ואם לא ידעה ולא הכירה, לפחות שאפה לדעת ולהכיר.

על רקע זה ניתן היה להסביר גם את יחסיה עם זאב בן־סלע. ואמנם, יחסים אלה לא חרגו לכל הדעות ממסגרת יחסי שכנים טובים ואפילו בעלה, דוקטור אריה הדורם, לכאורה לא ניסה לפרשם אחרת. ואם אמנם קינא בבן־סלע הרי קנאתו זו נבעה ממקורות אחרים לגמרי. יום אחד ניסה אפילו להסביר לאשתו את מניעיו ופנה אליה בזו הלשון:

– אכן, הוא האדם הראשון בעולם שעלה בידו לעורר את קנאתי.

– מי?

– בן־סלע.

אותה שעה עסקה אשתו בניהוץ חולצת משי, שכן בנוסף על כל בקיאותה ועלילותיה בתחום הנפש היתה עקרת בית להפליא. היא הציבה את המגהץ על הכן המיועד לו כך שחרטומו החד הזדקר כלפי מעלה ונתנה בבעלה מבט סקרני־תובעני.

– כן, אני מקנא בבן־סלע – פסק דוקטור הדורם בקול נמוך ובנחת, אלא שאוזן חדה יכלה להבחין נעימה של תגר אפילו בדברים אלה שלכאורה היו בנחת נשמעים.

אין כל ספק שזהבה הדורם נתברכה באוזן חדה, בייחוד לגבי מערכי נפש. מכאן שהבחינה בנעימת התגר. אף על פי כן לא נתנה דעתה עליה, או לפחות העמידה פנים כאִלו לא נתנה דעתה על כך. השפילה עיניה והמשיכה לגהץ בזריזות ובקפידה כדרכה בכל מעשיה.

– ויודעת את על שום מה אני מקנא בו? – הפעם נשמעה בקולו נימה של רוגז עצור.

זהבה הפכה את החולצה ופרשה את צדה השני על קרש הגיהוץ.

– על שום מה? – שאלה כדרך אגב.

– על יכולתו להתבודד.

– זה מובן – הפטירה זהבה.

– בתורת הנפש יש הסבר לכך? – שאל אריה הדורם עוקצנית.

– יש – פסקה זהבה קצרות.

– ומה הוא?

מגהצה של זהבה החליק על פני המשי. זקפה עיניה והיטיחה בפני בעלה:

– פינוק.

– פי־נ־ו־ק? – תמה ד"ר הדורם.

– כן, פינוק. פינוקו של אדם המנותק מן חחיים. פינוקו של מרצה לפילוסופיה שבנה חיִץ בינו לבין כל המתרחש סביבו. לוּ היית כמוני חי בתוך המציאות האפורה, לוּ היית רואה יום יום, שעה שעה נוער מופרע, אובד דרך, אומלל, שמיום שיצא לאוויר העולם לא ידע יום אחד של אושר אמיתי. לוּ ראית נערות תמימות, כן, תמימות שהפכו לזונות עוד לפני שהתבגרו, לוּ שמעת את שיחו של נכה המתפרע מתוך יאוש בלשכת הסעד ונגרר אל חשכת תהומות אף על פי שבמעמקי נפשו גנוזים מקורות אור גדול, שהמציאות לא נתנה לו הזדמנות שאפילו קרן אחת של אותו אור תפרוץ החוצה…

– די! – שיסעה דוקטור הדורם – כל ההטפה הזאת אינה לעניין. מאז ומתמיד נתחלקו בני האדם להמונים אפורים וליחידי סגולה, ענקי הרוח שנועדו להגשים מטרות נשגבות. ההמון האפור מפריש מקרבו עבדים וקורא להם בשם מנהיגים, כגון האלכסנדרים, הקיסרים, הנפוליאונים, ההיטלרים ושאר עבדי ההמון למיניהם. הללו יוצרים בועות על מי הזמן, ופעפוע עלוב זה מתקרא היסטוריה. ולעומתם יחידי הסגולה, כגון אפלטון, לאו־צ’זה, שפינוזה, ברגסון מתמזגים עם הנצח וכל אחד על־פי דרכו. הם מעֵבר לזמן.

– דילגת על שם אחד – נכנסה זהבה לתוך דבריו.

דוקטור הדורם נבוך. הוא לא היה רגיל לקריאות ביניים מסוג זה בשעת הרצאותיו.

– סליחה… איני מבין… מילמל בפיזור נפש.

– אפלטון, לאו־צ’זה, שפינוזה, ברגסון ואריה הדורם – העירה זהבה.

הדורם לא תפס את העוקץ שבלעגה. ואולי תפס אך לא שעה אליו. דומה היה, כי מחשבותיו רחפו בעולמות אחרים.

– כן, אריה הדורם – סח בכובד ראש, יצא מחדר המיטות והלך אל חדרו. שם התפרקד על הספה ושקע בהרהורים.

בינתיים שקעה השמש. זהבה סיימה את מלאכתה ונכנסה למטבח. לאחר מכן פסעה היישר אל חדרו של הדורם. החדר היה חשוך. היא לחצה על כפתור החשמל והעלתה את האור. אריה הדורם שכב פרקדן, עם שכפּוֹת ידיו נתונות מאחורי ראשו. עיניו היו פקוחות. זהבה ישבה על ידו על הספה.

– די לריב, אריה, בוא נתפייס.

– לא רבנו – אמר הדורם כמעט בלחש.

– רצית לומר דבר־מה על בן־סלע?

– לא חשוב.

– מה לא חשוב?

– אין חשיבות לדבר שרציתי לומר. אין זה אלא עניין אבסטראקטי, דבר שבהפשטה.

– כן, בהפשטה. שיערתי כי זה עניין שבהפשטה. אמרת משהו על התבודדות. ודאי רצית לומר, כי אדם זה, איש עסקים רב־פעלים הריהו מטבעו מתבודד, ואלו אתה… היא הציצה בו.

הוא לא הניד איבר.

– ואילו אתה…

– מה אני?

– אתה… אתה… בקיצור, רצית להבחין בין התבודדות לבדידות. יש שאדם מתבודד ואף על פי כן אינו בודד ויש אדם חי בצוותא עם אחרים ובכל זאת אינו אלא בודד.

הדורם שתק. זהבה המתינה שעה קלה והמשיכה:

– ובכן, לגבי בן־סלע עלי להרגיעך. הוא אינו מתבודד. אדרבה, הוא עומד לשאת אשה.

אותה שעה צלצל פעמון הכניסה. זהבה הלכה לפתוח את הדלת ולאחר דקות ספורות חזרה בלווית איש גבה קומה, בעל בלורית, לבוש מכנסים אפורים וחולצה בצבע של מתכת.

– שלום, אריה.

– שלום, משה.

האורח, משה תמיר, סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה יחד עם דוקטור הדורם. אלא שהדורם התמחה בפילוסופיה ותמיר היה לסופר.

הם עברו לחדר האורחים. זהבה יצאה להביא כיבוד. משחזרה היו השניים משוחחים בעניני ספרות. משה תמיר דיבר כדרכו במהירות, בקול רם ובהתלהבות:

– האם שמת לב… סליחה, – פנה אל זהבה – האם שמתם לב, כי את צלו של בנקו רואה רק מקבת. ליידי מקבת אינה רואה אותו. הרי גם היא היתה שותפת לרצח. מדוע אין היא רואה את צלו של בנקו? מדוע רק מקבת עצמו רואה אותו. האם יש לכם הסבר לדבר?

זהבה השפילה את עיניה. הדורם אמר:

לא חשבתי על כך, אבל נדמה לי משום שלא חשה מוסר כליות כבעלה.

– אם לא חשה מוסר כליות מדוע נטרפה עליה דעתה בסופו של המחזה? – הקשה תמיר.

מבחוץ נשמע קול רחש. הדורם ניגש אל החלון והציץ החוצה. על הגדר שממול ניצבה דמות.

– מי זה שם? – שאל הדורם.

הדמות קפצה מן הגדר אל תוך חצרו של בן־סלע. הדורם חזר על שאלתו ומאחר שלא נענה שב אל מקומו ושקע בכורסתו.

– מה קרה שם? – שאלה זהבה בחרדה.

– מי שהוא קפץ אל תוך חצרו של בן־סלע.

– מה זאת אומרת מישהו קפץ? – התרגשה זהבה – אולי גנב?

– אולי.

– אם כן למה חזרת?

– השומר בן־סלע אנוכי?

זהבה קפצה ממקומה ופסעה לעבר הדלת.

הדורם הזדקף במלוא קומתו.

– ז־ה־ב־ה! – קרא בקול נגיד ומצווה תוך הטעמת כל הברה והברה. זהבה נרתעה. מימיה לא שמעה את בעלה קורא לה בקול כזה. פניו של הדורם לא נשתנו. רק חיוורון קל נמסך עליהם. הוא נשך את קצה שפתו התחתונה.

– חזרי למקומך, זהבה. חדלי לתחוב את אפך בענייני שכניך. אחת ולתמיד. חדלי. את שומעת?!

זהבה פערה את פיה. עיניה נתברקו. רגע היססה, אך בסופו של דבר נכנעה וחזרה אל מקומה. דקות מספר שררה דממה.

– בן־סלע יכול לשמור על עצמו בלי עזרתך – פתח הדורם.

– דרך אגב, גנבים – שיסעהו תמיר במלמולו החפוז והנלהב – רציתי לומר לכם משהו בעניין גנבים. כפי הנראה שכח תמיר את ליידי מקבת כליל – אני כותב עכשיו מחזה שאחד מגיבוריו חוא גנב. גנב שנתפס בקלקלתו, נשפט ונכלא בבית־סוהר. תוך כדי כתיבה גיליתי שאין אני יכול לתאר את כל החוויות הכרוכות במעשים אלה אלא אם כן אתנסה בהם בעצמי. כן. בכבודי ובעצמי. לפיכך החלטתי, והחלטתי נחושה, אבל אני מבקש בכל לשון של בקשה שלא תגלו את סודי. החלטתי… ח־ח… החלטתי לגנוב, להיתפס, לשבת בבית־סוהר ולחזות מבשרי… כן, מבשרי לחזות… לבי סמוך ובטוח, כי תיאור ריאליסטי מבוסס על נסיון אישי…

מהרחוב נשמע צלצול של פעמון. ולאחריו עוד צלצול ועוד צלצול… בהפסקות קצרות בין צלצול למשנהו. מישהו צלצל בפעמון ביתו של בן־סלע.

הדורם ניגש אל החלון והגיפו.

– בחוץ מחניק יותר מאשר בבית – פסק.

קביעה זו היתה ההיפך מן האמת. אדרבה, משב קל של רוח מערב פתח במאבקו הראשון עם החמסין. קירות הבית להטו. אף על פי כן איש מן הנוכחים לא חלק על דבריו של הדורם. תמיר נתן מבט של תמיהה בזהבה. זהבה שתקה. אצבעותיה תופפו על דופן כורסתה.

מכל מקום, לאחר שנסגר החלון שוב לא נשמע הצלצול. יתכן שנפסק ויתכן שנמשך, אך לא חדר אל תוך החדר מבעד לשמשות החלון המוגף.

פרק שלישי

יוסי וינשטיין הועלה ארצה באמצעות עליית הנוער. ילדותו עברה עליו בסימן המאורעות הכבירים שהתחוללו באירופה בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים של מאה זו.

הוא נולד בפולניה, אך בעודו תינוק היגרה משפחתו לגרמניה בחסדיהם של קרובים וגואלים. לא יצאה שנה אחת לשהותם במדינה זו והיטלר עלה לשלטון. מיד נאלצה משפחתו לחפש ארץ מגורים אחרת, ולאחר כמה שנות נדודים השתקעה בבלגיה. שם מצא לו אביו פרנסה במסחר ועסקיו שיגשגו. יוסי היה ילד מוכשר, כמעט ילד פלא בעיני כל הקרובים והמיודעים, שניבאו לו עתיד מזהיר ובייחוד התפעלו מכשרונו המובהק למוסיקה. עוד בהיותו בן חמש גילו בו נטייה מופלאה לחיקוי צלילים ושכרו לו מורה לפסנתר. בימים כתיקנם אפשר שהיה הופך מוצארט שני. אולם הימים לא היו ימים כתיקנם. אדרבה, היו אלה ימים טרופים, אולי הימים הטרופים ביותר בתולדותיה של האנושות ובתולדותיו של עם ישראל מכל שכן. היטלר כבש את בלגיה. הוריו של יוסי נרצחו לנגד עיניו בדרכם לאנגליה מצויידים בדרכונים מזוייפים. ברם, אותם שני שוטרים או חיילים שרצחו את הוריו – באיתם הימים לא הבחין יוסי בין שוטרים לחיילים – משום־מה ריחמו עליו או לא ראו צורך לבזבז עליו כדורים. מכל מקום, הם אסרו את נהג המכונית, הסיעו את המכונית ועזבו את יוסי לנפשו על־יד גופותיהם של שני הוריו בצדי הכביש המתפתל ביער.

יוסי היה המום. אין הוא זוכר כמה זמן ישב קפוא כמוּכה הלם. אך זכוּר לו היטב שאפילו דמעות לא נתקשרו בעיניו – עד כדי כך ניטלה ממנו אותה שעה יכולת של תחושה או חוויה כלשהי. כפי הנראה הציק לו הרעב ואינסטינקטיבית, כחיה התרה אחרי מזונה, הלך אל מעבה היער. למחרת היום נתגלה על־ידי כיתה של פרטיזנים במצב של אפיסת כוחות. הפרטיזנים השיבו את רוחו, אימצוהו אל פלוגתם והפכוהו לרץ ולקשר.

ארבע שנים מילא יוסי את שליחותו באמונה, במסירות ובחירוף נפש. כתום המלחמה התפזרו הפרטיזנים איש לביתו, אלא שלפני כן התקשרו עם עליית הנוער, ויוסי הועלה לישראל.

בקיבוץ יצא לו שם של נער ברוך כשרונות אבל מוזר ומתוסבך. בדרך כלל היה שקט ומתון ונוח לבריות, אך נוטה להתבודדות. מימיו לא לקח חלק פעיל בוויכוחים, אלא שהערותיו הבודדות וקריאות הביניים הנדירות שלו העידו על בטחון עצמי מופרז ובוז כמוס למתווכחים והיו מלוּוים מבטי ביטול שאישרו רושם זה. יש שהיה מתפרץ ויוצא מכליו, אמנם, לעתים רחוקות ביותר. ואולם כשם שהתפרצויות אלה היו נדירות כן היו עזות ולא היה להן כל מעצור.

– יוסי מתכעס פעם בשנה – נהגו החברים לומר – אך כל אימת שהוא מתכעס מסוגל הוא להרוג בן־אדם. מוטב לא להתעסק עמו בכעסו.

– מילא, נער שהוריו נשחטו לנגד עיניו.

זו היתה התשובה וההסבר המקובל על כולם.

כשרונותיו לא עזבוהו. אדרבה, הוא הצטיין הן בלימודים והן בעבודה. לימים למד השמלאות והיה לחשמלאי הטוב ביותר בקיבוץ.

עברו ארבע שנים ולפתע נחה עליו רוח המוסיקה והתחילה להציק לו. יום אחד נסע העירה וחזר עם פטיפון מקולקל. איש לא ידע מהיכן בא לו הפטיפון. טיפל בו כמה ימים עד שתיקנוֹ ומאז היה מבלה את ערביו בשמיעת תקליטים. ניתנה לו רשות מיוחדת לשאול תקליטים מתקליטיית הקיבוץ. יש שהיה אפילו בחלום מפזם לחנים מתוך סימפוניות וקונצרטים.

ביום בהיר אחד נטש את הקיבוץ ובא ירושלימה. כחשמלאי סוג א' לא נתקשה בקבלת עבודה ונרשם לאקדמיה למוסיקה. לאחר שקיבל פיצויים מגרמניה שכר לו דירה קטנה וקנה פסנתר. מכאן ואילך היה מחלק את זמנו בין שלושה עיסוקים:‏ עבודה, נגינה – כלומר עבודה בחשמלאות, נגינה על פסנתר – ועיסוק שלישי שכלל את שניהם גם יחד.

עיסוק שלישי זה הפך למעשה לתכלית חייו של יוסי, שכן סוד גדול נתגלה לו – סוד הקשר המהותי הסמוי מן העין שבין המוסיקה לבין החשמל. לא כאן המקום לעמוד על תורתו של יוסי שוודאי תוערך כראוי רק באחרית ימיו, – ראשית משום שתורה זו מהפכנית היא, וככל תורה מהפכנית אין הציבור מוכן להכיר בה אלא לאחר שנים רבות ולפעמים אפילו רק לאחר דורות. ושנית, משום שבשלב שאנו עומדים בו היתה תורתו עוד בוסר, ונזקק לכמה שנות מחקר ועבודה על מנת להוכיחה ולהשתיתה על בסיס מדעי איתן. אף על פי כן מן הדין לתת כאן את עיקריה.

חשמל – טען יוסי – פירושו גלים ולמעשה כל הקוסמוס אינו אלא פעילות חשמלית. אף המוסיקה פירושה גלים והקוסמוס הרוחני של החברה האנושית מתייחס לגלי המוסיקה כשם שהקוסמוס החמרי לגלי החשמל. אם נעמיק חקר בפרשה זו נגיע למסקנות מרחיקות לכת ביותר הן לחיי אנוש והן לקוסמוס.

ועוד דבר כדאי להעיר: בתורתו של יוסי הוקצה מקום מיוחד לבעיית ההפסקה, כלומר להפסקות שבין גל לגל ובין צליל לצליל. סבור היה יוסי, כי ההפסקות שבין הצלילים בכל יצירה מוסיקלית ערכן לא פחוּת משל הצלילים עצמם. כשם שבקוסמוס קובע החלל החפשי מן החשמל את הייחסים בין גופי החומר לא פחות מאשר הגלים האלקטרומגנטיים.

לא היינו מזכירים סברה זו אלמלא היתה נודעת לה חשיבות מרובה לגבי כמה וכמה דברים שהיו עתידים להתרחש בסביבתו הקרובה של יוסי וינשטיין. ואשר לסביבה הקרובה הרי מקום מגוריו של יוסי היה סמוך למקום מגוריו של זאב בן־סלע. ואם דוקטור הדורם היה שכנו מימין הרי יוסי וינשטיין היה שכנו משמאל, אלא שבין ביתו של בן־סלע לבין ביתו של הדורם הפרידה סמטה צרה, ואילו בין דירתו של יוסי לבין ביתו של בן־סלע לא הפרידה אלא גדר אבנים.

פרק רביעי

יוסי וינשטיין פרט על הפסנתר. אדם מן החוץ, בייחוד אדם שלא הכיר את יוסי, עשוי היה לסבור, כי שומע הוא תלמיד הלומד תרגיל מוסיקלי מסויים או קטע מתוך יצירה, קטע קשה הדורש תרגול רב כדי להשתלט עליו. כשלושים פעם חזר על אותה מנגינה בקצב שונה ובהטעמה שונה. למעשה, לא התאמן יוסי באותה שעה אלא ניסה לעמוד על כמה מעיקרי משנתו תוך כדי השמעת שתי שורות מקוטעות מתוך סונטת הירח של בטהובן. מדי פעם בפעם היה חדל מנגינתו, עוצם עיניו, מקמט מצחו ומקשיב קשב רב לדממה שמסביבו משל היתה הדממה רווּית צלילים יותר מן המוסיקה.

אחת ההפסקות הללו הופרה בצליל. צליל זר ועויין שבא מן החוץ. עווית יסורים חתכה את פניו של יוסי. רגע קט סתם את שתי אוזניו אך מיד חזר בו ושוב פרט על הפסנתר. באורח משונה ביותר נכנס הצליל אל תוך מנגינתו ונתערבב בה. יוסי חדל מלנגן והקשיב. הצליל נמשך.

היה זה צלצול בפעמון של דלת. בדלת הכניסה של יוסי לא היה פעמון. הרי שהצלצול הגיע מהבית הסמוך.

שוב סתם יוסי את אזנו והמתין. הצלצול נפסק ונתחדש בקצב אחיד. נפסק ונתחדש.

– ימח שמו וזכרו. מי זה מצלצל כל כך הרבה זמן?

רצה יוסי לשרבב ראשו מן החלון ולגרש את האורח המצלצל שעה כה ארוכה בקריאה פשוטה ומובנת לכל:

– בן־סלע אינו בבית!

ברם, באותו רגע נתלוו לצלצול עוד קולות. בבירור נשמעו שלוש יריות ללא הד.

יוסי נתהרהר ואימץ את שמיעתו הדקה עד קצה גבול הרגישות. הצלצול נמשך עוד כמה שניות, הפעם ביתר שאת.

רוחו של יוסי נחצתה לשניים. בתחילה קלט בעיקר את הצד האקוסטי־מוסיקלי של הדברים.

– דין־דין־דין. בום! בום! בום! דין־דין־דין – רטן לעצמו,

מעניין. מעולם לא נזדמן לו לשמוע יריות בליווי צלצול של פעמון. כן, שלוש יריות וצלצול פעמון בעת ובעונה אחת זוהי חוויה. חוויה מוסיקלית – פעמון חשמלי, הפסנתר, נקישות התוף של היריות – חשמל ומוסיקה בעת ובעונה אחת.

אולם, החוויה לא נמשכה אלא שניות ספורות. עד מהרה גבר בו האדם החי על ההוזה המוסיקאי.

היריות היו ללא הד. כפי הנראה נורו בתוך הבית. בתוך ביתו של בן־סלע. יוסי ניתר ממקומו ורץ כחץ מקשת אל הבית הסמוך.

שער הגינה היה פתוח. בכניסה אל הבית עמד בן־אדם וצלצל בפעמון הדלת.

– מה אתה מצלצל? משוגע!

האיש חדל לצלצל. ספק אם היה משוגע, אך מכל מקום היה נרעש. אפילו באורו הקלוש של פנס הרחוב נראה חיוור. אגלי זיעה כיסו את פניו.

– שמעת את היריות? – שאל בחרדה.

– שמעתי – השיב יוסי.

– ירו בתוך הבית… – סח האיש בדאגה והשפיל ראשו. אך מיד זקפוֹ והציץ ביוסי.

– מי אתה? – שאל.

– אני שכן, פה – הורה יוסי בידו לעבר ביתו – מי צלצל?

– אני.

– והוא לא פתח?

– לא.

– אולי הוא אינו בבית?

– הוא בבית. קבענו פגישה לשעה זו.

– מה השעה?

– תשע.

דין־דין־דין – בום־בום־בום! דין־דין־דין – שוב נצטלצל במוחו של יוסי.

– המ… סינן מבין שניו – ירו שלוש יריות. אולי הוא איבד את עצמו לדעת?

– מי? זאב? – קולו של האיש רעד. נימה של בכי נשמעה בו.

– אני יודע? זאב לא זאב. זה בן־סלע שגר פה.

– למה? למה יאבד את עצמו לדעת? – שאלתו של האיש הושמעה מעל גבי המיתר האחרון של קולו. רצה להוסיף דבר־מה. אך קולו בגד בו. שפתיו נעו ולא דובבו דבר.

– אני יודע למה? אולי מעל בקופה? עכשיו כולם מועלים. אחדים הולכים לבית־הסוהר ואחדים מאבדים את עצמם לדעת – סח יוסי.

אותה שעה נשמע רשרוש מצדו הימני של הבית. ולאחר שעה קלה נראתה דמות שנעה בסמוך לגדר לעבר השער.

יוסי וינשטיין והאיש הנרעש שניהם פרצו בבת אחת בצעקה:

– מי שם?

הדמות נעצרה ופשטה ידה. חפץ שחור הבהיק בה.

– הזהרו! אני יורה.

יוסי וינשטיין נשען בגבו אל הדלת ולא מש ממקומו. כפי הנראה היה האיש אמיץ ממנו. הוא התכופף קמעה ופסע לעברה של הדמות עם האקדח. הדמות לא ירתה. אדרבה, היא נסוגה קמעה אחורה. האיש התכופף עוד יותר, כמעט גחן אל הקרקע. אפשר שהרים אבן או מקל ואפשר שלא הרים – יוסי נתקשה לראות את פרטי המאורע שאירע הן בשל האור הקלוש והן בשל העובדה שכל מה שהתרחש, התרחש כהרף עין. במהירות הבזק זינק האיש על הדמות והלם על ראשה. הדמות השתטחה על הקרקע.

היתה זו החבטה השניה שנתכבד בה סעדיה אסטאווי בערבו של יום זה, היום המר והנמהר.

האיש שלף ממחטה מכיסו וקינח את הזיעה מפניו. לאחר מכן פנה אל יוסי בעודו מתנשם:

– אני רץ לקרוא למשטרה. קח את האקדח ושמור על האיש. מיד לאחר מכן חמק החוצה.

יוסי נשאר עומד ליד הדלת.

– דין־דין־דין בום־בום־בום־דין־דין־דין – פיזם לעצמו.

השרב נשבר כליל. רוח גדולה באה כחתף במשב חד־פעמי אדיר וטלטלה ענפיו של אילן מכובד שבע שנים. מבעד לעלי צמרתו הציצו קטעי ירח מרוסק ושפכו פסיפס צהבהב על פניו של סעדיה. יוסי נתקרב אליו והציץ בו. לפתע נזכר באותו יום רחוק שבו ישב אבל בצדי הכביש ליד שתי גופות של בני־אדם שהיו יקרים לו מכל יקר. “למה אני עומד כאן?” – אמר בלבו – “מה איכפת לי? מה איכפת לי? מה לי ולבן־סלע?”

בלי אומר ודברים נטש את ההלוּם ואת האקדח, קפץ מעל לגדר וחזר לחדרו. אותה שעה שבה אליו רוחו של סעדיה. תחילה פלט כמה אנחות ואחר־כך קם על רגליו. מתנודד כשיכור פסע כמה פסיעות בלתי בטוחות. לאחר מכן חזר על עקביו, גחן וגטל את האקדח. בזהירות, בדריכת חושים שנתקהו משתי המהלומות התקדם לעבר השער עם שהוא מפנה את ראשו לצדדים לקול עלה נידף וסוקר את הסביבה. בקפיצת נחשון חמק החוצה.

הכל התרחש במשך רגעים ספורים.

דין־דין־דין בום־בום־בום דין־דין־דין – הצלילים לא הירפו מיוסי וינשטיין. ישב ליד פסנתרו וניסה להביעם בעזרת הקלידים. הדבר לא עלה בידו. הניח לפסנתר והתחיל הוגה בדברים שהגה לפני שיצא אל שכנו. עצם את עיניו וקימט את מצחו, אך הרעיונות לא באו. במקומם ניצבה לנגד עיני רוחו דמותו של האיש המצלצל בפעמון. לפתע נדמה לו, כי האיש מוּכּר לו. יוסי נתברך בזכרון מופלא לפרצופים ולשמוֹת. כל ימיו ניסה לנער מעצמו כשרון זה שלדעתו היה מכביד על זכרונו ופוגם בכושרו לזכור דברים אחרים, חשובים יותר. כן, הדמות היתה מוּכרת לו. מנין?

“מה איכפת לי? מה איכפת לי? שילכו כולם לעזאזל! מה זה ענייני” – לחש בחירוק שיניים והלם על פסנתרו.

אולם הכל ללא הועיל. יוסי אחר שבתוך תוכו, יוסי הסקרן, הזוכר שמות ופרצופים, לא נתן לו מנוח.

היכן ראיתיו? היום, אתמול, שלשום? לפני חודש? חדשים? שלושה?

כן,… בחנות… ‏ באותה חנות לתיקוני חשמל שהוא עובד בה. שלשום היה האיש באותה חנות, קנה דבר־מה… מה?

לכל הרוחות והשדים! גם את זה אני חייב לזכור? ודאי קנה נוּרה או סוללה או קומקום חשמלי. מה קונים אצלנו?

רגע… רגע… הוא שוהח עם בעל החנות… הם מכירים… מכירים ותיקים… ריבונו של עולם, מדוע אני חייב לזכור את כל אלה?

יוסי התחיל הולם על הקלידים בהתלהבות מעושה – סתם מנגינה שעלתה על דעתו. הצלילים קלחו בשטף, אבל יוסי ניגן רק באצבעותיו. רוחו היתה תפוסה.

בעל החנות נתחייך כשראה את הקונה והושיט לו יד.

– א! – קרא בשמחה גלויה – יצחקי, בנימין יצחקי! ברוך הבא! במה אוכל להיות לך לעזר?

כן, בנימין יצחקי. שמו של האיש חוא בנימין יצחקי.

בת צחוק של נחת־רוח ריחפה על שפתיו של יוסי. לאחר שנזכר בשמו של האיש, רווח לו. שוב שקע באותן שתי השורות מתוך סונטת הירח של בטהובן שעליהם טרח בתחילת הערב. כל שאר הדברים בעולמו של הקדוש ברוך־הוא חדלו לעניינו.

מכל מקום, זכרונו לא בגד בו ולא רימהו. אכן, האיש שצלצל בפעמון היה בנימין יצחקי.

בשעה שיוסי היה שקוע בנגינתו טס בנימין יצחקי אל ביתו של בן־סלע בתוך מכוניתו של קצין משטרה.

כשיצא לפני שעה קלה מגינתו של בן־סלע היתה דעתו טרופה עליו. לא עלה על דעתו לטלפן למשטרה באחד מבתי־הקפה הסמוכים. הוא רץ לחפש טנדר משטרה. אף על פי שהשעה היתה מוקדמת למדי היה הרחוב שומם. יצחקי רץ. משלא נזדמנה לו מכונית משטרה עמד על המדרכה והתחיל מנפנף למוניות שעברו על פניו. אחת מהן נעצרה. קול מוּכר לו נשמע מתוכה:

– יצחקי! אתה רוצה טרמפ?

היה זה קצין משטרה בכיר, יוסף גדרון, מכירו של יצחקי משכבר הימים. בסמוך לו ישב סמל מחלקת החקירות, שלמה לוי.

– או! זה אתם? – התנשם יצחקי – לא, לא טרמפ. פה… בסביבה…

– מה אתה נרגש? – שאל גדרון – בוא, אסיעך במכוניתי לכל מקום שתרצה. מכונית נאה, לא כן? קיבלתיה לפני…

– כן… כן… מכונית נאה… אבל פה… אני חושב… אני חושש… בן־סלע… אתה מכיר את בן־סלע?

– זאב בן־סלע מחברת זיקוקין די־נור?

– כן.

– וודאי שאני מכירו.

– אני חושש… בוא, בוא… ניסע אליו… צלצלתי ואיש לא פתח… שמעתי יריות… ואחר־כך בחור מזויין באקדח רצה לברוח… שכן שומר עליו.

– אתה מבולבל, יצחקי, או שיכור.

– לא, אני חושש שאירע לו דבר־מה.

במקוטע, במגומגם השיח לו יצחקי את מה שאירע ליד ביתו של בן־סלע. כעבור דקות ספורות נעצרה המכונית ליד שער הגינה. שלושתם נכנסו בריצה אל תוך הגינה. איש לא היה בה. הקצין גדרון והסמל לוי

הסתכלו בתמיהה על יצחקי.

– ברחו… ברחו שניהם – אמר יצחקי וטפח על מצחו.

הקצין גדרון צלצל בפעמון והמתין. הוא לא נענה. הציץ בנקב שבדלת וראה, כי אולם הכניסה מואר.

– שמע, יצחקי. אתה תישאר כאן. אתה – פנה אל הסמל לוי – תמצא את השכן… אם איננו בביתו, נסה להיוודע עליו מה שאפשר. אני אחזור עם כמה שוטרים בעוד כמה דקות.

בנימין יצחקי נשאר לבדו. הוא ניגש אל המקום שבו נפל סעדיה, גחן וסקר את הקרקע. אף על פי שנצטער על שהלה ברח חש איזה רגש מוזר של רווחה על שלא אונה לאדם זה כל רע. במעמקי נפשו חשש שמא רצחו נפש.

לא יצאו רגעים מעטים והקצין גדרון חזר בלווית שוטרים.

הדלת נפרצה. בנימין יצחקי, גדרון ועוד כמה קציני משטרה ושוטרים נכנסו אל אולם כניסה רחב־ידיים. סמוך לקצהו השני של האולם במרחק של כחמישה מטר מן הכניסה שכב על הרצפה זאב בן־סלע, ידיו פשוקות לצדדים, גופו שרוע אפרקדן וחולצתו ספוגת דם על חזהו; רצועת ארגמן מתפתלת ממנה ונקווית לתוך שלולית בסמוך לדלתו של אחד החדרים.

בנימין יצחקי נתקרב אל הגופה, ניצב קפוא על־ידה והשפיל ראשו. דמעות זלגו מעיניו. השוטרים נאלמו דום. יצחקי כיסה את פניו בכפות ידיו ופסע אל הדלת. דומה, כי בוש לפרוץ בבכי לעיני השוטרים. הוא יצא. אחד השוטרים ניסה לעכב בעדו, אך הקצין גדרון נתן לו אות להרפות ממנו.

יצחקי הלך כסהרורי. שוב נרכן משום־מה סמוך למקום ששם נפל סעדיה אסטאווי. רגע רצה להשתטח על הקרקע ולמרר בבכי. אולם הוא לא עשה זאת. מיכנית, כאיש שתנועותיו מוכתבות לו בידי מישהו אחר, הרים דבר־מה מן הקרקע ויצא החוצה. ייתכן שמתחת לסף ההכרה חיפש את האקדח שנפל מידיו של סעדיה, וכיוון שלא מצאו נטל מה שנזדמן לו ביד.

כן, יצחקי היה הלום אסון. שעה קלה עמד בלי נוע על־יד השער, לאחר מכן נתקרב אל המכונית של גדרון והביט בה שעה ארוכה. – טרמפ… טרמפ… – לחש כמי שדעתו נטרפה עליו.

לפתע נרכן, נשען במרפקיו על אחוריה של המכונית ופרץ בבכי עצור.

עדיין היה הרחוב ריק מאדם. השמועה לא עשתה לה כנפיים אלא בעוד כמחצית של שעה.

פרק חמישי

“עשה לך רב וקנה לך חבר והווה דן כל אדם לכף זכות”. ספק אם ישנן בריות רבות בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא שקיימו פסוק זה של חז"ל כשם שקיימו בנימין יצחקי. ואם העצה האחרונה שבמימרה זו חלה על יחסיו של יצחקי אל כל אדם ואדם, הרי את שתי העצות הראשונות קיים בראש וראשונה לגבי זאב בן־סלע. זה למעלה מעשרים שנה הכירוּ זה את זה. שניהם נשארו רווקים עד היום הזה, שניהם איבדו את משפחותיהם בימי השואה ושניהם שימשה להם הידידות תחליף לכל אותם הדברים שחיי המשפחה מספקים לבני־אדם, ואף על פי שבן־סלע היה צעיר מיצחקי כמעט בעשר שנים לא פגם דבר זה בהבנה ההדדית ששררה ביניהם כל השנים.

על מה. על מה לא דוּבר ביניהם בעשרים השנים הללו, אילו בעיות עולם וחברה ואנוש לא נפתרו בשיחותיהם בימים ובלילות ארוכים ולא צצו במשנה חריפות ביום ובלילח הבא?

בנימין יצחקי היה כבר ותיק באותו קיבוץ אי־שם בעמק יזרעאל כשהופיע הנער הצעיר וולאדימיר שטיין. הוא עלה מפולניה ספוג רעיונות, אחד הכוכבים המבטיחים, פאר הכוחות האינטלקטואליים הצעירים באותה תנועת נוער בפולניה. כבן שמונה־עשרה היה ומיד נחלץ להגשמה. והימים ימי מאורעות תרצ“ו–תרצ”ט. עבודה מייגעת ביום ושמירה בלילה. המחסור שרר בכל: במזון, בנשק, בכוחות אדם. בנימין יצחקי היה הרוח החיה שבקיבוץ. אולם כוותיק, שהספיק להתנסות בהרבה עמל ואכזבות חש, כי כוחותיו כלים. לאו דווקא הכוחות הגופניים – על כך ידע להתגבר. בעיקר הדאיגו השפל בכוחותיו הרוחניים. תולעת היאוש והציניות התחילה מכרסמת בו. לשם מה? לשם מה כל הסבל הזה?

בואו של וולודיה שטיין, זאב בן־סלע לעתיד לבוא, הזרים סילון דם חדש ורענן. “לא ידע איש מי הוא מאין ולאין, והיא אך נגלתה ותיצת כל עין” – ציטט אחד התרבותניקים את שירו של ח. נ. ביאליק בדברו על זאב. ואכן, חביב היה על כל מי שנפגש בו. איש שיחה ואיש רעים, איש מחשבה צלולה ואיש מעשה יעיל, תקיף ונטול שחצנות. יותר מכולם חיבבהו יצחקי. עייף היה ושש למסור לו רבים מתפקידיו. לימים נוצר מצב שלהלכה היה יצחקי האישיות המרכזית בקיבוץ ונהנה מן האימון והכבוד של החברים, ואילו למעשה מילא את תפקידיו בן־סלע. מצפונו של יצחקי נקפו. יום אחד אמר לבן־סלע:

– זאב, יקירי! לא יתכן שאתה תעבוד ואני איהנה מפרי עבודתך.

זאב נתן בו את חיוכו שובה הלב:

– זה נהנה וזה אינו חסר.

בימי מלחמת העולם נשלח זאב בן־סלע בשליחות סודית לחוץ־לארץ ובנימין יצחקי התגייס לצבא הבריטי. לאחר שחרורו לא חזר יצחקי לקיבוץ אלא השתקע בתל־אביב ועסק במלאכה. תחילה היה פועל בבית־חרושת למוצרי חשמל ולאחר ממן נתמנה שם כמנהל עבודה. כל הפצרותיו של בן־סלע לא הועילו וכל נסיונותיו לשכנעו שיחזור עלו בתוהו. אף על פי כן לא נפגמה ידידותם. הם הרבו להתכתב, ובן־סלע היה פורש לפניו יריעה רחבה של חיי הקיבוץ בכישרון הכתיבה שניחן בו וגם לא נמנע מלהיוועץ בו בכמה וכמה עניינים. לעתים מזומנות היו אף נפגשים. כל אימת שהיו בן־סלע מזדמן לתל־אביב היה מבקר אצל ידידו. בתחילה היה יצחקי נמנע מלהחזיר לו ביקורים בקיבוץ שעזבו, אך ברבות הימים נתרצה לו ולא אחת בילה את שבתותיו בחברת ידידו.

במלחמת השיחרור נשלח יצחקי לירושלים בתפקיד צבאי ולאחר מכן הוצעה לו משרה באחד ממשרדי הממשלה. יצחקי קיבל את ההצעה ונשתקע בירושלים.

בינתיים אירע פילוג באותו קיבוץ ובן־סלע כתב ליצחקי מכתב שכולו אכזבה ויאוש. יצחקי גייס את הטלפון, ניצל את הקשרים שעלה בידו לקשור במשׂרתו החדשה ושוחח עם כמה אישים בעלי השפעה בחיי הכלכלה. לאחר מכן שיגר אגרת לבן־סלע ויעץ לו להשתקע בירושלים, מאחר שיש לאל ידו לסדרו בחברת זיקוקין די־נור הזקוקה לסוכן בעל־מרץ ויזמה. בן־סלע נענה לו.

לא יצאו שנים מעטות ובזכות סגולותיו הפך למנהל סניף החברה בירושלים. מיד גמל חסדו לידידו יצחקי, שידלו להתפטר ממשׂרתו ומינהו כסגן לו.

החברה עלתה כפורחת. בן־סלע הלך מחיל אל חיל. קסמו האישי לא ניטל ממנו. מרצו, רעננותו וחן נעוריו לא נטשוהו, ואף מבחינה חיצונית לא נס לחו ולא פג טעמו, אם כי שערותיו נשרו ועל פניו התחילה מופיעה ארשת הליאות לעתים קרובות יותר ויותר. בייחוד כל אימת שהיה נשאר פנים אל פנים עם יצחקי.

לפני כארבעה חדשים שכר בן־סלע דירה מרוּוחת. הוא עמד לשאת לאשה את נירה זילברמן.

*

– נירה! – התנער יצחקי מקפאונו – נירה! אל אלהים! מי יבשר לנירה!

– אתה – השיב לעצמו בתקיפות – אתה תבשר לנירה. לא יתכן שמישהו אחר יבשר לה. חובתך היא… כידידו הטוב ביותר. כן. מר בנימין יצחקי… אתה חייב לבשר. מוטב שתדע מפיך. מאימתי הנך משתמט מחובה כלשהי? – לא, איני משתמט, אדרבה… נירה… שבועיים לפני החתונה..

הוא הלך ברגל. תחילה פסע בחפזון, אך ככל שנתקרב אל ביתה של נירה האיט את צעדיו.

כך הולך אדם שדן את עצמו לעלות לגרדום מתוך חובה פנימית. הוא התקרב אל הגרדום. לחץ על הכפתור והעלה אור בחדר המדרגות. הציץ בשעונו: עשר. מאוחר… חובה… חובה… הוא טיפס במדרגות. כן. כך עולים לגרדום. צלצל בפעמון.

עברה שעה ארוכה עד שנענה. עמד והמתין. זה לו הצלצול השני הערב, למי צלצלו הפעמונים? הוא עמד לצלצל בשניה, אך בינתיים כבה האור ואצבעותיו הרוטטות לא פגעו בכפתור החשמל. נשמעו צעדים. יצחקי האזין בחשכה. לא. לא נירה. אמה של נירה. רבקה. רבקה זילברמן בנעלי הבית שלה.

– מי שם?

– בנימין.

הדלת נפתחה. רבקה זילברמן היתה לבושה חלוק. מתחתיו נתמשכו מכנסי פיז’מה. גבוהה, רזה, כפופה קמעה, עמדה מול בנימין יצחקי. פניה חרושות קמטים ויגעים מאוד, כמעט רדומים. היא לא דמתה לנירה בתה. כפי הנראה היתה נירה דומה לאביה. יצחקי לא הכיר את אביה של נירה. הוא ראה אותו פעם אחת בימי חייו. למעשה לא אותו ראה אלא את גופתו.

ניכר היה שרבקה זילברמן הוצאה ממיטתה. גם בלאו־הכי היה יכול כל אדם שראהָ אפילו בפעם הראשונה לקבוע ללא היסוס כלשהו, כי אשה זו לא שׂבעה נחת בחייה. יצחקי ידע את כל פרטי סבלותיה. עכשיו כשקמה ממשכבה נראתה שבעתיים כבויה ובלויה.

“כן, נירה דומח לאביה” – קבע יצחקי משום מה בלבו.

– סליחה, רבקה… – פתח.

רבקה זילברמן נתנה בו מבט בוחן.

– מה קרה, בנימין?

יצחקי לא ענה.

– נירה בבית? – שאל.

– לא.

– היכן היא?

– איני יודעת. אולי אצל בן־סלע.

– המ… – פלט יצחקי ונכנס פנימה.

– אני אחכה לה – אמר.

– קרה משהו?

– אני אחכה לנירה. סלחי לי ש… מוטב שתלכי לישון. אני אחכה בחדרה של נירה.

– בחדרה של נירה דווקא? – בקולה של רבקה לא נשתמעה תמיהה. נשתמעה בו תרעומת – גם אתמול חיכית לה עד חצות.

יצחקי לא הגיב. הוא פסע אל חדרה של נירה. רבקה חזרה לחדרה שלה וסגרה את הדלת אחריה.

יצחקי היה בן־בית במשפחה זו. הוא ישב על ספתה של נירה. אור ירקרק של מנורת שולחן נסך אווירה מרגיעה. יצחקי נשען על מסעד הספה ועצם את עיניו.

– מסכנה. עלובת חיים – דובבו שפתיו.

הכינויים היו מכוּונים כלפי רבקה זילברמן. גניחותיה הגיעו לאזניו אפילו מבעד לדלת המוגפת.

הוא סתם את אוניו בשתי אצבעותיו וטבל בדממה עמוקה. דממה עמוקה מדי. מלאכותית, בלתי טבעית.

כפי הנראה התנמנם. לא, הוא לא התנמנם. הוא ממש שקע בתרדמה וישן שעה תמימה.

משהקיץ מצא עצמו שרוע על ספתה של נירה. הוא קפץ על רגליו והציץ בשעונו. המחוג הורה על שעה אחת־עשרה.

פתח את המקלט שהיה בחדר. בחדשות הודיעו, בי הערב נמצא הרוג בביתו, זאב בן־סלע, אחד ממנהלי חברת זיקוקין די־נור. המשטרה פתחה בחקירה.

– א! אין צורך לבשר. היא כבר יודעת. לוּ הייתי אדוק הייתי מתפלל לאלהים.

בלי שכּיבה את הראדיו נטש את החדר ויצא אל הפרוודור. השעין את אזנו אל דלתה של רבקה והקשיב. נשימות ארוכות וקצובות הגיעו לאזניו. רבקה ישנה.

“לו הייתי אדוק, לו הייתי אדוק” – מילמל בצאתו על בהונות רגליו. לו זכרתי תפילה אחת בעל־פה. והרי בילדותי התפללתי… ברוך אתה… ברוך אתה… – דובבו שפתיו. לפתע נעצר.

– ברוך? ברוך?.. מי ברוך? מי אמר ברוך? אחרי כל זה, ברוך?!

הוא הלם באגרופו על מעקה המדרגות.

– ארור! ארור! – נצטווח לפתע בקולי קולות.

במה מן הדלתות נפתחו:

– מה יש?

– מי שם?

– מה קורה?

– מי צועק?

– זה לילה. לא נותנים לישון.

– משוגע.

הקריאות ניתזו מכל עבר. מפתחים, מחלונות, מפנים הדירות.

– כלום, כלום, כלום לא קרה! הכל בסדר! – קרא יצחק בנחת ככל שעלה בידו לשלוט על רוחו.

חרש חרש יצא מפתח הכניסה והלך לביתו.

– כן, הכל בסדר… הכל בסדר… כל הקיים הוא פרי השכל העליון… מי אמר דברים אלה?

פרק שישי

ביום העשרים ושנים בפברואר 1948 עזב יצחקי את תחנת האוטובוסים של “אגד” לאחר שביצע מה שהוטל עליו לבצע בקשר עם השיירה שיצאה באותו יום לתל־אביב מירושלים הנצורה. עייף היה ויגע, זה לו כארבעה לילות שלא טעם טַעַם שינה פרט לנמנום חטוף לעת מצוא במפקדת הגיזרה. שלושה מפקודיו נפצעו אמש בצליפות. רגליו היו כבדות ורוחו עכורה.

הוא חצה את הכביש ברחוב יפו ופנה אל אחת הסימטאות המוליכות לרחוב בן־יהודה.

בוקר חרפי־אפרפר פתח זה עתה את אחד הימים הגורליים ביותר של ירושלים העברית בתקופת מלחמת השיחרור.

יצחקי יצא אל רחוב בן־יהודה, שהה רגע ספק מתוך עייפות ספק מתוך התהרהרות, והתחיל עולה במעלה הרחוב. עינו נחה על שתי משאיות גדולות שנעצרו במרכז הרחוב מול קפה “עטרה”. המשאיות טעונות משא עד אפס מקום.

“ודאי הביאו נשק או מזון. מנין?” – חלף הרהור בזק בלבו – “מילא, לא על הכל אני ממונה בעיר הזאת”.

יצחקי המשיך ללכת. הציץ בשעונו: שש.

“לחטוף תנומה קלה עד שעה שמונה. בשמונה…”

הרהוריו נפסקו בשתים שלוש יריות שנורו מאחוריו.

“מי יורה באמצע הרחוב?”

רצה לפנות לאחור אך חזר בו. באותם הימים לא חלפה שעה אחת בעיר בלי יריות.

“מה איכפת לי מי יורה? – נאבק בו מוחו הלֵאֶה – אני את שלי יריתי. יריתי כמעט לילה־לילה שלוש שנים רצופות מתרצ”ו ועד תרצ"ט. זה כשלושה חדשים שאיני חדל לירות, ואם לא אני פקודי יורים. יורים, יורים, יורים. ואולי לאו־דווקא מאחורי. אולי יורים בהרים, בשכונות, בקצווי העיר ורק ההרים ובתי האבן מרסקים את ההד ומציפים בו את כל העיר כולה.

לפתע חש, כי התחוללה סערה. ביתר דיוק סופת חול. ענני אבק, חול, אבנים נתערבלו, התנשאו באוויר והגיחו עליו בזינוק אדיר.

– מה קורה כאן? – מחו בתוכו שרידיה האחרונים של ההכרה הצלולה – סופה? סופת חול בירושלים? לא יתכן.

אינסטינקטיבית הרכין ראשו, עצם עיניו, כיסה את פניו בכפות ידיו ומיד צלל באפלה עמוקה ודביקה.

אין הוא יודע כמה זמן היה נתון בתוך החשכה. אולי שניה ואולי נצח. מכל מקום כשפקח את עיניו היה אור. אותו אור אפרפר שבסמוך לעלות־השחר.

שני אנשים תמכו בו משמאלו ומימינו. יצחקי השפיל ראשו וראה, כי דם זורם מלחייו אל דשי מעיל הגשם. ניסה להגביה ידו ולנגוע בפניו אך זרועותיהם של שני האנשים היו שלובות בזרועותיו, כפי הנראה זה עתה הקימוהו מן הקרקע. חזר וסקר את מעילו: כתמי דם נימרו את כל המעיל כולו, השוליים היו רווּיים דם. ולא רק דם. עוד חומר נוזל למחצה… מה זה?… מוח?… כן, מוח.

– לא שמעתי את ההתפוצצות – נפלט פתאום מפיו של יצחקי.

שני האנשים הרפו ממנו. אימה נתבזקה בעיניהם. הם סקרו אותו במבטי תדהמה כאלו היה קולו קול מאוב, ודאי חשבוהו להרוג או לפחות לפצוע אנוש.

יצחקי הביט על סביבותיו.

– קלפים – אמר לפתע למרבה תמהונם של שני מציליו.

מימיו לא שיחק יצחקי בקלפים ועד היום הזה לא הכיר אף משחק אחד. אולם בילדותו אחב להשתעשע בבנייני קלפים. היה משעין זו לזו שפתותיהם העליונות של שני קלפים ומקים אהלים מהם. מעמיד את האהלים זה בסמוך לזה וכתום כל הקלפים היה נושב באוהל הראשון וכל שורת האהלים, ואם תרצו לומר הבניינים, היתה נהרסת כליל.

אכן, מישהו נשף ברחוב בן־יהודה ובתיו נפלו כבנייני קלפים. גלי אבנים נערמו כתלי חרבות. ראשים, רגליים, גופות נזדקרו מבין המפולות. יללות, אנחות גניחות.

יצחקי פסע פסיעה אחת. הוא חש את הקרקע מתחת לרגליו. פסע בשניה ושוב חש את הקרקע. נגע בפניו: שריטות, ותו לא. הדם ששטף את שולי מעילו לא היה דמו, המוח לא היה מוחו. היו אלה דמם ומוחם של הגופות שהועפו מן החלונות והתרסקו על ידו.

יצחקי פנה אל שני האנשים:

– מה אתם עומדים? למה אינכם עוזרים להם? עזבו אותי! הניחו לי, אני בסדר.

שני האנשים נחלצו אל שאר הפצועים. אף יצחקי פסע כמה פסיעות לעברה של אחת המפולות, אך לפתע חש חולשה ברגליו ובחילה בקיבתו. עמד ושאף רוח. הבחילה גברה. הוא פנה אחורה והלך לביתו.

ישנם רגעים משונים בחייו של אדם, רגעים שבהם הערפול והבהירות משמשים ברוחו בערבוביה.

יצחקי הלך. מחיצת ענן סמיך נפרשה במוחו וחצצה בינו לבין כל העולם. ברם, בתוך תוכה של המחיצה בקעה קרן אור. קרן זכה ובהירה של מחשבה צלולה להפליא, כמעט מתימטית.

– מדוע נתרסקו הגופות על־ידי ואני נשארתי שלם?

לכאורה חייב היה ברגע זה להרהר באלהים, בגורל, במזל, ולא היא. אפשר שבמעבה הענן רחשו המושגים הללו, אך הקרן הצלולה נתנה תשובה אחרת, ברורה, ראציונלית, הגיונית.

– הלכתי באמצע הכביש. משאירעה ההתפוצצות נמצאתי בנקודת השפל של גל הדף האוויר. על־כן התרסקו הגופות על־ידי. הכל עניין של חישוב מדוייק.

עוברים ושבים היו משתערים עליו מכל עבר ומציעים עזרה.

– אין צורך, אין צורך, לכו לשם – היה מורה בידו לאחור.

הבחילה גברה. הוא הגיע אל פינת המלך ג’ורג'. קול צעקה, צווחת אימים של אדם מתוך ביעותי לילה הגיע לאזניו מלמעלה. יצחקי זקף את עיניו. ‏ באחת הגזוזטראות עמדה נערה כבת שלוש־עשרה–ארבע־עשרה, פיה מעוקם בעווית ופולט יללה ממושכת, חד־קולית, משוועת, מסמרת־שיער:

– א – ב – א!

יצחקי נכנס אל פתח הכניסה של הבית ועלה במדרגות. דלתות הדירות היו פרוצות. כפי הנראה נפרצו מהדף האוויר. בגרם המעלות שבקומה השנייה נעצר והתחיל מחשב מה היא הדירה שאותה גזוזטרה שייכת לה. הוא פנה שמאלה. נכנס לפרוזדור ושוב פנה שמאלה. שברי כלים, רהיטים, זכוכיות וקטעי טיח מילאו את הבית.

באחד החדרים שכב אפרקדן על גבו אדם בגיל העמידה. לכאורח לא היה ניכר בו כל סימן של חבלה בגופו, ברם, הוא שכב בלי נוע ועיניו היו קפואות. ראשו נשען על אחד מכרעיה של מיטת ברזל. כפי הנראה נחבל בגולגלתו במיטה זו. על הרצפה היתה מונחת נברשת כבדה שנתלשה מן התקרה, ונורותיה התרסקו. אולי פגעה בו גם הנברשת. שוב שׂמה הבחילה מחנק לגרונו של יצחקי. רגע קט נתעבה ענן המחיצה וכבש את כל ישותו עד לבלי השאר שריד. הוא הזדקף מלוא קומתו ואצבעותיו רפרפו על השריטה השותתת דם במצחו:

– אני הייתי בנקודת השפל של הגל – פנה לפתע אל האדם השרוע על הרצפה. ואולם, מיד חזרה קרן האור הצלולה והבקיעה את הערפל. יצחקי יצא לפרוזדור, חיפש ומצא רסיס של ראי. חזר לחדר, גחן מעל לאיש וקירב את הראי אל שפתיו. דוק האידים לא נפרש על פני הזכוכית. האיש הוציא את נשמתו.

משזקף יצחקי את עיניו ראה את הנערה מהמרפסת ניצבת עליו. שוב לא צעקה. לא הוציאה הגה מפיה. שערותיה השחורות היו מסורקות, כפי הנראה משום שנקלעו לצמה עבה וארוכה. עיניה היו פקוחות לרווחה, שחורות היו העיניים ונדמה היה, כי אישוניהן נתרחבו ונתפשטו על מלוא רוחב הקשתית. פיה היה פעור, לחייה חיוורות עד כדי צביון של ירקות, רק סמוך לעיניים פרחו שני עיגולי צוהב חולני. יצחקי קם ופנה ללכת בלי אומר ודברים. אולם בפתח הדלת חזר בו.

– מה שמך? – שאל את הנערה.

– נירה – השיבה מיכנית, ללא ניד עפעף.

– היכן אימך?

– בתל־אביב.

האֵם נתקעה בתל־אביב ואינה יכולה לחזור. האב נהרג. מה אני עומד כאן? מה אני יכול לעשות? מה עושים? משהו אנושי. בנאלי, תפל, אבל אנושי. להאכיל אותה? לנחם? לנשק? לבכות? ריבונו של עולם! מה עושים במצבים כאלה?

יצא מן הפתח ושוב חזר. הנערה לא זעה. הוא ניגש אליה, הניח ידו על ראשה, כשם שאביו החרד היה עושה לו כל אימת שהיה מברך אותו בילדותו ולחש:

– אני אהיה לך לאב, נירה.

בנאלי, תפל, אבל אנושי.

פרק שביעי

בנימין יצחקי קיים את הבטחתו. עד בוא אמה בשיירה האחרונה שהגיעה מתל־אביב סמוך לחג־הפסח, פרש את כנפי חסותו על הנערה ולאחר בואה של רבקה זילברמן פרש את כנפיו על הבת והאם גם יחד. הוא שסידר את רבקה זילברמן בעבודה, הוא שמצא לה שיכון נאה, לאחר שניצל את קשריו, והוא שדאג לכל מחסורן אם בגלוי ואם בסתר, אם במישרין ואם בעקיפין.

אכן, אותה פגישה גורלית בין יצחקי לבין נירה אם לא אישרה את הפתגם שהקדוש־ברוך־הוא מקדים רפואה למכה, הרי לפחות הוכיחה, כי לפעמים נותן הקדוש־ברוך־הוא רפואה למכה לפחות לאחר זמן. יצחקי עשה מה שעשה תחילה מתוך רגש של רחמים ואחר־כך מתוך רגש של ידידות כנה, אלא שגם הוא נהנה מן היחסים עם משפחה זו. זו לו הפעם הראשונה בימי חייו שחש עצמו בעל משפחה. אמנם, לא להלכה אלא למעשה בלבד; ואם כי צעיר היה מרבקה זילברמן בשלוש–ארבע שנים (מי גבר וידע בדיוק גילה של אשה לאחר שעברה את העשור הרביעי של חייה!), היו הבריות מצפות לחופה וקידושין בעתיד הקרוב. אפילו נירה עצמה קיוותה, כי ביום בהיר אחד תיהפך הבטחתו של יצחקי שניתנה באותו יום אימים לעובדה ממשית גם מבחינה פורמאלית. פעם אחת רמזה לו על ציפיותיה סחור סחור ובעקיפי עקיפין. הוא הבין את רמזיה ונתחייך:

– וכי לא קיימתי את הבטחתי, נירה? – שאל.

– קיימת, בנימין, יותר מקיימת, הגדלת… – נירה נתגמגמה, כפי הנראה רצתה לומר “הגדלת עשות או הגדלת לעשות” ונתביישה מן מליציות המנופחת שבביטוי מעין זה, כדרך הצברים הבוחלים במליצה.

– אבל… – פתחה שנית – הייתי רוצה לקרוא לך “אבא” קבל עם ועדה. – שוב לא ניצלה נירה מן המליצה והסמיקה. אפשר שהסמיקה מסיבה אחרת. פניו של יצחקי הרצינו.

– הבטחתי – פלט במהורהר, כמעט בלחש – הבטחתי להיות לך לאב. לא לאב חורג.

עברו שנים. הבריות ציפו, נירה קיוותה, אלא שבינתיים בגרה, סיימה גימנסיה, סיימה את שירותה בצבא, הסתדרה בעבודה, הכירה את זאב בן־סלע (באמצעות יצחקי) ונתארסה לו.

– שמא נזכה להיות קרובים, בנימין? – סח בן־סלע ליצחקי לאחר הכרזת האירוסין.

יצחקי לא ענה דבר. סבור היה בן־סלע שידידו לא הבין את הרמז ואמר:

– יהא זה פיקנטי מאוד אם אתה תהיה חותני ואני חתנך.

שניהם פרצו בצחוק.

נירה שאף היא היתה נוכחת באותו מעמד לא יכלה לכבוש את רוחה והעירה:

– הלוואי.

מכל מקום, ניכר היה, כי שלושתם היו מאושרים באותה שעה. יתכן כי כל חלומותיה של נירה היו מתגשמים בהקיץ ואשרם של השלושה היה הופך לאשרם של הארבעה, ומי יודע אם ידידיה של משפחת זילברמן לא היו מתמוגגים מנחת משהיו מוזמנים לשתי חתונות בעת ובעונה אחת, אילמלא אותן שלוש יריות מסתוריות שניתקו את פתיל חייו של זאב בן־סלע.

אמנם, זה כשלושה ימים לפני המאורע הטרגי העיב ענן קל את שמיה של נירה ורוחה נעכרה. שנים רבות לאחר הרצח האכזרי היתה אמה, רבקה זילברמן, מעירה באנחה ובמנוד ראש כל אימת שהשיחה נתגלגלה על אותם הימים, (והשיחה נתגלגלה לעתים קרובות מדי):

– כאלו חשה הילדה, כאלו הרגישה את העתיד להתרחש.

ברם, עם כל ההערכה לרגישותה של נירה, אליבא דאמת נעכרה רוחה בשל מעשה שהיה, בערבו של היום השלישי שקדם לאותו מאורע.

לפני זמן־מה מסר בן־סלע לנירה אחד המפתחות מדלת הכניסה.

– לעקרת הבית לעתיד לבוא – אמר עם שהגיש לה את המפתח בחגיגיות־מה – הדירה כבר עכשיו שלך כשם שהיא שלי.

באותו ערב, כלומר, כשלושה ערבים לפני הרצח, אצה נירה אל ביתו של בן־סלע. משהגיעה לשם תקעה את המפתח בחור המנעול ופתחה את דלת הכניסה. חרש חרש פתחה, חרש חרש נכנסה ועל בהונות רגליה פסעה בחדר הכניסה רחב הידיים. מהחדר השני שמימין, זה שנועד להיות חדרו של בן־סלע, בקע אור. נירה רצתה להפתיע את אירוסה, לשמח את לבו בביקור פתע. בלי שדפקה על הדלת נכנסה לחדרו.

היא השיגה את מבוקשה ותחבולתה עלתה יפה. בן־סלע הופתע. אלא שלפי כל הסימנים הופתע קצת יתר על המידה. הוא היה שקוע בכורסה לבוש חלוק בית. ממולו, על מיטתו שלו ישבה השכנה, הגברת הדורם, אף היא בחלוק בית. נירה לא שמעה קול שיחה מאחורי הדלת. אדרבה, היה נדמה לה, כי דומיה שוררת בכל הבית. אף על פי כן היה מראה פניהם של השניים כשל בני אדם ששיחתם נפסקה שלא מרצונם הטוב. בפניו העֵרים של בן־סלע נשתקפה אפילו מבוכה. משהופיעה נירה בפתח העיפו שניהם מבטים זה על זה, אך מבטיהם לא נפגשו. אדרבה, כל אחד מהם הסיט את מבטו הצדה. עברו כמה שניות – שניות שארכו זמן רב בהכרתה של נירה – עד שקם בן־סלע מכורסתו בהתפעלות:

– נירה!

הוא קרב אליה ולחץ את ידה.

הגברת הדורם קמה אף היא.

– נכנסתי רק לרגע. רק לרגע אחד – פתחה בחיפזון – שלום לך, נירה, מה שלומך?… מה? אינך מכירה אותי? השכנה, זהבה, זהבה הדורם.

נירה הכירה היטב את זהבה הדורם. לפחות פעמיים הוצגה לפניה בארבעת החודשים האחרונים. היא נדה בראשה.

– גלגלנו עם זאב בבעייה פסיכולוגית מסויימת… בעצם אין כל סיבה להעלים ממך את הבעיה. למעשה אין זו בעיה פסיכולוגית טהורה… הייתי אומרת בעיה ביאו־פסיכולוגית. הקמילות. כן, הקמילות. גיל הקמילות. אני גורסת, כי גיל הקמילות הוא דבר אינדיבידואלי לגבי כל אדם. אחד קמל בגיל ארבעים, והשני בגיל ששים עדיין במיטב אונו וכל כוחותיו עמו. כוונתי בעיקר לכוחות הרוח, כמובן…

בן־סלע הטיל בה מבט של אימה. היא התעלמה ממנו.

– במה דברים אמורים – טרטרה זהבה הדורם בלי הפוגה – בגברים. גשים הרי זו פרשה בפני עצמה. ישנן נשים שדווקא תקופת קמילותן מבחינה ביאולוגית היא היא תקופת הפריחה מבחינה.. ח… ח… מבחינה… אל תביטי בי כך! אַת עלולה לנקר את עיני בעיניך… נערה כמותך, סבורתני, כי מן הדין שתתמצא בבעיות אלה, כדי שתוכל להשקיף במבט בהיר וצלול על החיים, בייחוד במצבך, שמבחינה פסיכוסוציאולוגית, כלומר מבחינת הפסיכולוגיה החברתית… או! אני יודעת עליִך הרבה יותר משאַת

משערת. מקצועי לימדני לחדור לפני ולפנים… ח… ח… לא אחת שוחחתי…

בן־סלע נתקף בשיעול. שיעול גבה־צלילים וצורם.

– סליחה… – אמרה נירה, הסתובבה על עקביה וסגרה את הדלת.

שיעולו של בן־סלע נמשך עוד שעה קלה ונפסק. השניים יצאו מן החדר. נירה עקבותיה נעלמו. גזה כרוח רפאים. איש מהם לא שמע את דלת הכניסה בהיסגרה. הם חיפשוה בכל החדרים ולא מצאוה. בן־סלע יצא אל הרחוב, סקר את הגינה, נירה נעלמה.

בן־סלע נסע אל נירה. היא לא היתה בביתה. אמה לא ידעה היכן היא. בן־סלע פרש ממנה, הלך ליצחקי והשיח לו את מה שאירע.

– הכל יבוא על מקומו בשלום – שח יצחקי – אני אדאג לכך.

ואף על פי שהדברים נאמרו מתוך אמונה בעתיד, הזעיף יצחקי גביניו ונתהרהר. כפי הנראה עיבד תכנית לפיוסה של נירה.

למחרת היום נסע בן־סלע לתל־אביב לרגלי עסקיו ולא חזר אלא ביום שלאחריו.

פרק שמיני

הסמל שלמה לוי סמך כדרכו על התבונה שבלב וכמו ברוב המקרים כן גם במקרה זה האינטואיציה שלו לא הכזיבה אותו. הוא יצא אל החצר הסמוכה לגינתו של בן־סלע ושמע קול נגינה. נכנס לכניסת הבית ופנה אל הדירה שמתוכה נשמעה הנגינה. האיר בפנסו את הדלת ומשלא מצא עליה שלט הנושא שמו של הדייר, התחיל מחפש פעמון. גם פעמון לא היה בנמצא. הוא הקיש על הדלת.

הנגינה נפסקה ונשמע קול צעדים. הדלת נפתחה. בפתח עמד בחור צעיר כבן עשרים וחמש, פניו צמוקות, שערו מסולסל ועיניו בוערות כעיני אדם רעב. הן סקרו את הסמל מכף רגל ועד ראש.

– כן? – פלט סוף סוף יוסי וינשטיין כמי שמצפה שדווקא זולתו יפתח בשיחה.

– אני סמל משטרה. שמי שלמה לוי – הציג לוי את עצמו.

– שמי יוסי… יוסי וינשטיין. מה אתה?… – יוסי לא סיים את דבריו… – א! סמל משטרה! – הוא טפח על מצחו – ודאי בעניין היריות.

שלמה לוי לא ציפה להצלחה כה מהירה.

– אתה מתכוון ליריות שנשמעו בבית הסמוך? – שאל מתוך זהירות.

– אני יודע? נדמה לי בבית הסמוך… בכל אופן נשמעו יריות. זה… מה שמו… זה שצלצל… יצחקי נדמה לי, רץ לקרוא למשטרה. מה קרה שם בעצם? ודאי בהלת שוא, כרגיל.

– אינני יודע עדיין מה קרה. בעצם, באתי לשמוע מפיך… או… אולי נדחה את שיחתנו לזמן מאוחר יותר, ובינתיים נוכל שנינו לוודא מה קרה כאן… כלומר, בשכנות. אלא שעוד לפני כן, מר וינשטיין, הייתי מכיר טובה לך אלו הואלת לומר לי לאן ברח ברשותך האדיבה אותו בחור שהיה מזויין באקדח?

– אני יודע לאן ברח? הוא לא ברח. הוא שכב… שכב שרוע ללא רוח חיים…

– ללא רוח חיים?

– אולי עם רוח חיים. מכל מקום, כשאני עזבתי אותו הוא שכב.

– ואתה לא ראית צורך לשמור עליו?

– מה אני, שומר? יש לי עניינים יותר חשובים. אני לא מוכן לשמור על גופות – הבעירה בעיניו הפכה לברק אדום. קולו עבר לצלילים גבוהים אם כי עדיין לא לצעקה – אתם לא תכריחו אותי עוד פעם לשמור על גופות הרוגים.

– עוד פעם? – שאל לוי בתמיהה שנשתמעה בה נימה של שוטר חוקר.

יוסי וינשטיין יצא מכליו:

– מה אתם רוצים ממני? שמעו שלוש יריות…

– שלוש? – שיסעו לוי כדרך אגב.

יוסי לא שעה להערת ביניים זו. הוא המשיך.

– שמעו שלוש יריות ויצאו מן הכלים. עוד לא יודעים מה קרה וכבר מרעישים את כל העולם כולו. כן, יריות וצלצול, לא, צלצול ויריות… דין־דין־דין־בום־בום־בום־דין־דין־דין זה הכל. זה כל מה שידוע עד כה – פסק בנעימה שקטה יותר, כמעט במהורהר – וכל השאר…

שוב נכנס לוי לתוך דבריו:

– כן, ייתכן שאתה צודק. מוטב שניוודע תחילה מה אירע. אתה תואיל להילוות אלי. אלא שתחילה תרשה לי להילוות אליך.

יוסי וינשטיין נתן בו מבט תמיהה.

– אני מתכוון לכך שתרשה לי לסקור במבט חטוף את דירתך, בנוכחותך כמובן. אין זה חיפוש. זהו… זהו… – הוא העלה חיוך שובה־לב על שפתיו – זהו ביקור בית בהסכמתך. אתה רשאי להתנגד, כמובן, ואז…

– מה אתה רוצה לחפש?

– אינני מחפש דבר. הרי אמרתי לך, כי אין זה חיפוש. כאמור רוצה אני לערוך ביקור. להיות אורח לשעה קלה.

– אני שונא אורחים. חינכתי את כל מכרי שלא יבקרוני.

“מה אעשה אם באמת יתנגד. אין בידי צו חיפוש” – הרהר לוי – “ואני אסור לי להפסיד אף רגע אחד. יתכן שהאיש עם האקדח בדירתו. הסיכוי קלוש, כמובן. אבל אסור להחמיץ הזדמנות”.

עד שתיכן תכנית פעולה ניסה להתבדח:

– גם אורחות? – שאל.

– גם אורחות.

שניהם שתקו שעה קלה. עדיין עמד יוסי וינשטיין בפתח. לפתע זז הצדה.

– בעצם, מה איכפת לי? חפש כאוות נפשך – אמר והורה בידו על הפרוזדור.

לוי נכנס והמתין עד שיוסי ייכנס אף הוא ויסגור את חדלת.

– חששת שאברח? – התיז בו יוסי שני ניצוצות של בוז מתוך רשפי עיניו.

לוי לא ענה. הוא סקר את שני החדרים, את הפרוזדור, את המטבח הקטן. ברשותו של יוסי פתח את הארונות. גחן והציץ מתחת למיטה.

– קצת התעמלות – העיר בבת צחוק,

החלונות היו מסורגים והסורג לא נפגם אף כהוא זה.

“ניתן להסיק כמה מסקנות ברורות” – פסק לוי בלבו – "האיש איננו בדירה זו. גם הנשק כפי הנראה לא כאן אלא אם כן הוא מוסתר כראוי. עדיין לא הגיעה השעה לחיפוש של ממש. אם וינשטיין זה סייע לבריחה הרי עשה זאת בלי להשאיר את האיש בדירתו. ואפשר שהוא צודק. אפשר שכל העניין אינו ראוי לתשומת לב. תחילה יש לוודא מה אירע, אם בכלל אירע דבר־מה.

– מר וינשטיין, אני נכנע. עכשיו אנחנו יוצאים.

הם יצאו. ליד ביתו של בן־סלע עמדו שתי מכוניות – האחת טנדר משטרה והאחרת מכוניתו של הקצין גדרון. על חלקה האחורי של מכונית זו היתה שעונה מחצית גופו של אדם, וראשו נתון בכפות ידיו. שניהם ניגשו אל המכונית. האדם לא שת לבו אליהם.

– הוא בוכה – אמר יוסי.

ואמנם ראשו של האיש רעד. הסמל לוי הכירו.

– זה יצחקי – לחש.

– כן, זה האיש שצלצל.

– כפי הנראה בכל זאת אירע דבר־מה, דבר־מה רציני.

הם נכנסו לביתו של בן־סלע.

לאחר שעה קלה הוסע יוסי אל מטה המשטרה. רק כעבור שעתיים בא הסמל לוי ופתח בחקירה.

– ובכן, מר וינשטיין, ודאי ידוע לך כבר, כי חששותינו לא נתבדו. אירע דבר־מה. ומה שאירע הוא הפשע הגדול ביותר שאדם יכול לבצע.

יוסי שתק.

– ואתה, מר וינשטיין, מרצונך הטוב או מתוך רשלנות סייעת לרוצח להימלט.

יוסי נתן מבט במנורת השולחן של לוי. לא אחת שמע סיפורי זוועה על מנורותיהם של חוקרים. מכוונים את האור הישר אל תוך עיניו של הנחקר, מסנוורים אותו, מהממים אותו, מבלבלים אותו והוא מודה בכל.

לפי שעה היה זה פחד שוא. מנורתו של לוי לא האירה אלא את הניירות שהיו פרושים לפניו על השולחן. פניו של יוסי היו שרויים בצל.

– אם אמנם עשית מה שעשית מתוך שיקולים מסויימים אולי תגלה לי את שיקוליך?

יוסי עצם את עיניו.

יער. מכונית. שתי גופות במקום שתי נפשות אהובות. שוטרים… ואם אגלה לו, הרי לא יבין… יחשוב שאני מבלבל לו את המוח. מוטב לשתוק. יהיה מה שיהיה. שוב נתן מבט חשדני במנורה. המנורה לא זזה. לוי המתין שעה ארוכה למדי.

– אם כן – פתח סוף סוף שנית – נתהיל מן ההתחלה. לפי שעה אוותר על שיקולים. אסתפק בעובדות. כאמור, נתחיל איפוא מבראשית. אני מניח כי ישבת בבית ושמעת יריות…

– לא. תחילה שמעתי צלצול.

– שמעת צלצול ואחר־כך יריות?

– לא. צלצול, אחר כך צלצול ויריות.

– מדוע “לא”? הרי כך אמרתי.

– לא. אתה אמרת צלצול ואחר־כך יריות.

– ומה אתה אומר?

– אני אומר צלצול, אחר כך צלצול ויריות ואחר־כך שוב צלצול.

– רצונך לומר איפוא שהיריות נורו בעוד שהצלצול נמשך?

– כן.

– נחרדת לקול היריות ויצאת?

– לא נחרדתי, אבל יצאתי… כשיצאתי ראיתי אותו אדם… זה שבכה קודם… יצחקי… – הוא השיח במקוטע את כל שהתרחש לאחר מכן עד הרגע שיצחקי יצא לקרוא למשטרה והפקיד בידו את השמירה על האיש המזויין. משהגיע לפרשה זו חזר ונשתתק.

לוי רשם.

– הכרת את האיש המזוין? – שאל לוי.

– לא.

– לא ראית אותו מימיך?

– אני חושב שלא.

– ואת יצחקי?

– ראיתי אותו פעם אחת בחנות.

– באיזה חנות?

– בחנות לצרכי חשמל, שאני עובד בה. הוא בא לקנות… נדמה לי קומקום או סוללה יחד עם בן־סלע.

– את בן־סלע הכרת?

– כן.

– מנין?

– הוא היה שכן.

– ובכן… נמשיך. מאחורי הבית הופיע אדם מזויין. יצחקי זינק עליו והאיש לא ירה?

– כן.

– מדוע אתה לא זינקת עליו?

– הוא היה מזויין.

– אני רשאי איפוא להסיק שאומץ לבו של יצחקי גדול משלך!

– אולי.

– אתה אומר שיצחקי הלם בראשו, במה?

– אינני יודע. היה חושך. הכל התרחש במהירות. אני חושב שהוא הרים חתיכת קרש מן האדמה. לא ראיתי. אני חושב… אולי אבן.

– ואתה הנחת לו, לרוצח – הרי ברור לך, כי איש זה היה רוצח – הנחת לו להסתלק עם האקדח?

– אני לא הנחתי. כשעזבתי אותו היה שרוע על הקרקע.

– ואם אשחזר לפניך את השיחה שנתקיימה ביניכם?

– בין מי?

– בינך לבין הרוצח.

יוסי נתחלחל.

– שיחה? איזו שיחה?

– שיחת רעים.

יוסי לא האמין למשמע אזניו.

– אתה באמת חושד בי? – שאל בתמימות.

– כן.

– במה?

– לפי שעה רק בשיתוף פעולה עם רוצח לאחר הרצח. ייתכן, כי ברבות הימים יהיה לי יסוד לחשוד בשיתוף פעולה גם לפני הרצח וגם בשעת הרצח. ועכשיו…

דין־דין־דין־בום־בום־בום־דין־דין־דין. דין־דין־דין־בום־בום־בום… דין־דין־דין. דין־דין־דין־בום־בום… בום… דין־דין־דין.

מה זה? משהו אינו כשורה. יש רווח בין בום־בום־בום לבין דין־דין־דין. הפסקה. כן, ההפסקה במוסיקה ערכה הוא לא פחות מערכם של הצלילים, וגם בקוסמוס בום־בום… פצצת האטום… פיצוץ הגרעין בום־בום… בום… ורק אחר כך, אחר כך שוב מתחדש העולם, עולם יפה וטוב… ורק אחרי ההפסקה בא דין־דין־דין־דין.

מכאן ואילך חדל יוסי לשמוע את דבריו של הסמל לוי ולא הגיב עליהם.

פרק תשיעי

לבו של יצחקי היה סמוך ובטוח, כי הלילה לא יעצום עין אפילו לרגע אחד. מוחו הפך למקפה נטולת חיים. אף מחשבה אחת לא נתקרנה בו.

במאמץ על־אנושי עלה במדרגות ביתו ונכנס לדירתו. נטל גלולת שינה ובלעה מינה וביה. לאחר מכן פשט בגדיו והשתרע על מיטתו. על שולחן הלילה היה מונח רומן בלשים – אחת החולשות הגדולות של יצחקי. מיכנית, כמי שכפאו שד, נטל את הספר והתחיל קורא בו.

בדרך כלל עשוי היה לבלוע רומן שלם בערב אחד. את הרומנים של א. ס. גארדינר קרא בזה אחר זה. אף הספר שבידו היה אחד מהם. “תעלומת רוח רפאים מְלַבֵּב.”

"היתה זו דלה סטריט, מזכירתו האישית של פרי מייסון, שהסבה לראשונה את תשומת לבו של עורך־הדין אל רוח הרפאים המלבב.

" – מה פירושו של החיוך הזה! – שאל מייסון כשדלה סטריט קיפלה את העיתון ומסרתו לו.

" – דבר זה חייב לעניין אותך".

– כן, דבר זה חייב לעניין אותי – הדהד דבר־מה במעמקיו של יצחקי – רוח רפאים מלבב… רוח רפאים מלבב…

הספר נשמט מידיו.

– האמנם נרדם אני? – שאל את עצמו בתמיהת אושר.

כן, הוא נרדם. ולא עוד אלא שלא הטריח את עצמו להושיט יד ולכבות את המנורה. האור לא הפריעהו הפעם, אף כי זה לו שנים רבות שאין הוא יכול להירדם באור. הוא נרדם. אולם, יתכן כי מוטב היה לו שלא היה נרדם. סיוטי זוועה ביעתוהו בלי הרף.

ריח שרף של עץ עלה באפו, מלוּוה בשלהבות ירקרקות הניצתות וכבות חליפות. מישהו משמיע באזניו קול נפצוצים, נפצוצים מוכרים, יקרים, הערבים לאזנו עוד מימי ילדותו הרחוקים. זה נפצוץ העצים בתנור אי שם במקומות ילדותו הרחוקים. בחוץ שלג. פתיתי פלומה לבנים ניתכים בשיפוע ומכסים את כל היש בלובן מרגיע.

בנימין הקטן עומד ליד החלון ומשקיף החוצה מבעד למסגרת הכפולה, מסגרת החורף של השמשות.

התנור חורק. הבית שופע חום.

הוא נפנה מן החלון וקרב אל המזווה. המזווה עשוי עץ שחור. כולו חרות פיתוחים מפותלים ודלתי ארונותיו מזוגגים זכוכית צבעונית. במרכזו חרות מגן־דוד. מתחתיו שני פמוטי כסף וכלי המכיל גרגרים ריחניים לשימוש בשעת ברכת הבדלה במוצאי־שבת אף הוא עשוי כסף. בפינה, בצד, כמעט מוסתר מעין רואים, מונח סוור של קלפים. בנימין הקטן נוטל את הסוור ומתיישב בכסא גבוה ליד שולחן ארוך, שתבניתו אליפסה ופרושה עליו מפה רקומה. הוא מניח את הקלפים על השולחן, נוטל מהם שניים־שניים, זוקפם ומסמיך שפתיהם העליונות זו בזו זוגזת זוגות. כל בן זוג תומך במשנהו ובשל כך נוצר אוהל. עד מהרה מוקמת על השולחן שורה ארוכה של אהלים. בנימין מנפח את לחייו ונושב באוהל הראשון. כל האהלים מתמוטטים, קלף נופל על משנהו והשורה כולה הופכת למפולת. בנימין מוחה כף וצוחק.

לפתע, ללא כל מעבר, הופך הצחוק לבכי ומחיאות הכפיים לספיקת כפיים. בני אדם קבורים תחת המפולת, מלכים, מלכות, בני מלכים. הם גונחים, מתפתלים ביסורים, משוועים לעזרה. בנימין חש לעזרתם. מלך קארו ומלכת פיק שוכבים מוטלים זה בזרועותיו של זה. מתחת למפולת, לקול גניחות הפצועים מוקפים גופות מרוסקים שוכבים הם ומתעלסים זה עם זו. תמונה מחרידה. בחילה תוקפת את בנימין. שניהם פשטו את בגדיהם הצבעוניים והם מוטלים ערומים כביום היוולדם. אפילו בלי עלי תאנה.

בקצהו השני של השולחן קורא אביו של בנימין את פרשת השבוע.

ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו.

כן, לא יתבוששו. כבהמות, כחית הארץ… אלא שחוה הזדקנה כבר בגן עדן. שערותיה לבנות. פניה קמוטות וגופה בלה.

מדוע גילח אביו של בנימן את זקנו? מימיו לא ראהו בנימין מגולח?

וידע אדם את חוה אשתו.

גם מלך קארו גילח את זקנו הצבעוני המסולסל. כן, הוא מגולח למשעי. לא זו בלבד שלא נזדקן אלא שהפך צעיר יותר. אפשר שאין זה מלך אלא בן־מלך. לא, לא מלך ולא בן־מלך אלא… ריבונו של עולם! בן־סלע. וגם המלכה אינה מלכה, כי אם רבקה זילברמן. כן. אין שמץ של ספק – רבקה זילברמן! רבקה זילברמן שוכבת ערומה בין גופות מרוסקות, שטופת דם, מוח, חבוקה בזרועותיו של בן־סלע. הדם זורם במורד. משתה בשעת דבר! אביו של בנימין סיים את פרשת השבוע ופתח בהפטרה. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, בדמיך חיי!

זימה! זימה זימה!

רוצה בנימין להיחלץ לעזרה. לקום ולמשות את בן־סלע מתוך הזימה, אך אין הוא יכול לזוז ממקומו ומישהו מקדים אותו.

מי?

שתי נשים. אחת צעירה ואחת בגיל העמידה. בנימין מתבונן בהן ומנסה לזהותן. הדבר עולה בידו. הוא מכיר אותן: האחת נירה, כן, נירה בכבודה ובעצמה, והשניה זהבה, זהבה הדורם, שכנתו של בן־סלע, אשתו של פרופסור הדורם.

שתיהן גוחנות מעל לבן־סלע ומרימות אותו. הן משלבות זרועותיהן בזרועותיו ותומכות בו. הוא פוסע כמה צעדים אך לפתע נעצר ופותח בצעקה:

– מה אתם עומדים? למה אינכם עוזרים להן? עזבו אותי! הניחו לי! אני בסדר.

נירה וזהבה הדורם מביטות כמה דקות זו בזו ושתיהן חשות אל רבקה זילברמן.

אשה זקנה, הודקנה בטרם זמן, גוף בלה, קמל…

הבחילה שמה מחנק לגרונו של בנימין יצחקי. הוא רוצה להקיא. מישהו צועק מרחוק – צווחות אימה מחרישות אזניים ומסמרות שיער:

– אבא! הבטחת להיות לי לאב!

זיעה קרה מכסה את מצחו של יצחקי.

הוא ניעור שטוף זיעה. אורה של המנורה עדיין נח על פניו. באחת הדירות הסמוכות צעק תינוק. תחילה נדמה לו כי צעק “אבא”, אולם משהיטה אזנו נסתבר כי התינוק צועק “אמא”.

יצחקי קם ממיטתו וקרב אל הכסא שעל מסעדו תלה את מכנסיו. שלה מכיס המכנסיים ממחטה וקינח את פניו. לאחר מכן חזר ושכב במיטתו ושוב נטל את הספר.

“דבר זה חייב לעניין אותך” – המשיך לקרוא במקום שהפסיק.

" – מה הוא?"

" – רוח רפאים שהבריות ראו אמש בפארק סיארה ויסטה. רוח מלבב ביותר. רוח מפתה. דבר זה יכול להתפתח למקרה שאתה עשוי להתעניין בו.

"מייסון אמר:

" – כבר עניינת אותי.

“הוא נטל את העיתון שדלה סטריט נתנה לו..”

עיניו של יצחקי נעצמו. התינוק חדל לצעוק. דומיה שררה בכל היקום. השמש נתגלתה בפאתי מזרח וכבשה כהרף עין את כל הרקיע. הכוכבים נמלטו על נפשם. הירח החווה קידה ופינה את מקומו למלכת השמים. השמש קיבלה את התנהגותו כדבר המובן מאליו. ניצבה בנקודת הגובה והציפה בזוהר את כל היקום. אך יותר מכל היקום כולו זהרו שדותיו של עמק יזרעאל. שבלי זהב נענעו בראשיהן. ובין השבלים, על פני תלמיה של אדמה חרושה, פסע בנעלי עבודה גבוהות, כפולות־סוליה ומסומרות

בנימין יצחקי. הוא פסע בצעדים רחבים ונראה כצילום מתוך גלוית תעמולה של הקרן־הקיימת לישראל. לבוש היה מכנסי חאקי ארוכים ושולי חולצתו נתונים מעל למכנסיו כדרך הקיבוצניקים מימים ימימה. הטוריה מופשלת על שכמו.

הוא הלך בשדות, בשדות הקיבוץ. משהגיע אל הקיבוץ עצמו פנה אל חדר־האוכל. משום־מה היתה הדלת סגורה. הניח את הטוריה בצד והקיש בדלת. איש לא ענה לו. ברחבה שיחקו הילדים על פני הדשא. איש מן המבוגרים לא נראה בה. פנה יצחקי אל אחד החלונות על מנת להיכנס דרכו אל חדר האוכל. גם החלון היה סגור. כל החלונות היו סגורים. הצמיד את פניו אל הזכוכית וגדר על רקותיו מימין ומשמאל.

חדר האוכל היה מלא מפה לפה, ואף על פי שהיתה זו שעת צהריים לא ישבו החברים ליד השולחנות אלא על ספסלים, משל לא ארוחת־צהריים היא זו אלא אסיפת חברים. ואכן, כפי הנראה התקיימה באולם אסיפת חברים. על הדוכן עמד בן־סלע, עול ימים, זקוף, נלהב, תלתל מתנפנף לו מעל למצחו וידו חותכת את האוויר כחרבו של סייפן־אמן. נראה, כי גם פיו חצב להבות אש. בן־סלע נאם. כל הפיות היו פעורים וכל העיניים היו רתוקות אליו.

– הוא נואם, הוא נואם – מלמל יצחקי לעצמו בהתרגשות עצומה – הוא נואם על ציונות וסוציאליזם, על חלוציות ועל מלחמת מעמדות, על רוסיה ועל אמריקה, על הלול ועל הרפת, על התקציב ועל… הוא נואם ואני איני שומע. לא מגיע אלי הקול. קולו של ידידי, אינו מגיע לאזני. כל החברים, כל הקיבוץ, כל העולם שומע ואני, אני בנימין יצחקי, אין נותנים לי לשמוע. הוא הגיח אל הדלת.

בחור מצומק גבה־קומה חיפּה על הדלת בגופו:

– אסור, אני מצטער, אסור.

– מי אתה? – שאל יצחקי.

– אני שכן.

– אני מוכרח להיכנס. אני בנימין יצחקי. בן־סלע נואם ואני בחוץ. זה לא ייתכן.

הבחור, שומר הסף, שלה אקדח מכיסו וכיוונו על יצחקי. הטוריה של יצחקי היתה עוד שעוּנה לקיר, יצחקי נטלה בתנועת בזק והלם בה בראשו של הבחור.

הבחור השתרע על הקרקע. רצועת ארגמן התפתלה וניקוותה לתוך שלולית בסמוך לכניסה אל חדר האוכל. הדלת לא נפתחה. יצחקי פרץ בבכי אין־אונים. הוא השתער על הדלת והתחיל הולם עליה באגרופיו:

– בן־סלע! בן־סלע! בן־סלע!

סוף סוף נפתחה הדלת. בפתח עמדה נירה.

– מה אתה דופק כמו משוגע? אינך יכול לצלצל?

– צלצלתי – השיב יצחקי – לא פתחו לי.

הוא נכנס פנימה. איש לא היה באולם. נירה קירבה אצבעה אל שפתיה:

– הס! טסס! – לחשה והורתה על הרצפה.

יצחקי השפיל את עיניו. על הרצפה היה מוטל בן־סלע.

יצחקי שאל:

– הוא ישן?

– לא – השיבה נירה – הוא הרוג.

– הרי רק עכשיו נאם – תמה יצחקי.

נירה לא השיבה דבר. היא גחנה והרימה אקדח.

– איך נכנסת הנה, נירה? הרי הכל סגור.

– נכנסתי כמו סינדרלה, דרך הקירות. אפרורית אנכי.

היא ניגשה אל החלון, פתחה אותו והשליכה את האקדה החוצה. שתי יריות נשמעו מבחוץ.

– מי יורה? – שאל יצחקי.

– יורה זהבה.

– איזו זהבה?

– זהבה הדורם. השכנה.

– למה היא יורה?

– היא רוצה להרוג אותי.

– מדוע?

נירה הורתה שנית על הרצפה.

– היא רוצה לשכב עמו תחת המפולת. במקומה של אמא – נירה קרצה לו קריצת זימה – אתה מבין.

שוב חש יצחקי בחילה ושוב הופיעה הזיעה הקרה על מצחו.

– איך נכנסת, איך נכנסת, איך נכנסת, נירה? נירה, נירה, נירה, איך נכנסת? – מלמל בלי הרף.

מישהו צלצל בפעמון הדלת.

יצחקי פקח את עיניו, קם ממיטתו והלך לפתוח את הדלת. איש לא היה בחוץ. בין הידית לבין הדלת נמצא תקוע עיתון מקופל. הסכם היה קיים בין יצחקי לבין הנער שהיה מחלק את העיתון: עם שהלה היה מביא את העיתון היה חייב לצלצל בפעמון הדלת. צלצול זה היה מעיר את יצחקי משנתו ומשמש לו אות לקימה.

הוא נטל את העיתון והשליכו הצדה. לבו לא מלאהו לפתחו – ידוע ידע מה תהא הידיעה הראשונה שימצא בו.

מבעד לחלון חדרה אפרוריתו של אור בוקר ראשון.

“אפרורית אנכי” – נתבזק במוחו של יצחקי.

הוא עצם את עיניו ושף את מצחו באצבעותיו.

עוד לילה אחד כזה ואבדתי – לחש לעצמו.

פרק עשירי

נעימה היתה מחלקת לשניים את כל ה“בוס”ים בממשלה: אלה שקוראים את העיתון בבית ובאים למשרד באיחור, ואלה שבאים בזמן אך קוראים את העיתון במשרד. הבוס שלה, מר יצחק גורן, היה שייך לסוג השני. מן המקדימים היה, ויש אפילו שהיה בא אל המשרד הראשון. נעימה, שכמעט מימיה לא איחרה לעבודה, היתה תמיד מוצאת אותו במשרד. אפילו בימים שהיה נוסע לתל־אביב היה תחילה מספיק לסור למשרד ולעיין עיון חטוף בכמה ניירות לפני צאתו. הרבה פעמים ניסתה נעימה להקדימו במשרד ולא עלה בידה.

אף היום כשבאה למשרד ישב כבר יצחק גורן בחדרו וקרא עיתון, אלא שהיום שקוע היה בעיתונו יותר מן הרגיל. מבעד לדלת הפתוחה ברכתו בשלום ולא נענתה. כפי הנראה לא שמע את ברכתה, שכן בדרך כלל נוהג היה להסביר לה פנים ולהשיב על ברכתה במאור עיניים ולא עוד אלא שעל־פי רוב היה שואל לשלומה ומשיח עמה שעה קלה על דברים של מה בכך.

אתמול לא סיים להכתיב לה את התזכיר שהכין בימים האחרונים. לפיכך נטלה נעימה את פנקסה, חידדה את עפרונה, נכנסה לחדרו וישבה מולו. רק אז התנער והניח את העיתון הצדה.

– שלום, נעימה – אמר ביובש־מה. ניכר היה שמחשבותיו תפוסות ורוחו עכורה.

– שלום, – השיבה.

– אם כן, נעימה, נמשיך…

הוא נטל את תיקו והתחיל שולה מתוכו ניירות. פרש את ניירותיו על השולחן והתחיל מדפדף בהם.

– נורא, נורא ואיום – מלמל שלא לעניין.

נעימה זקפה אזניה.

– מה נורא? – שאלה.

– הרצח הזה.

– איזה רצח?

– לא קראת עיתון היום?

– לא.

– וגם ראדיו לא שמעת?

– לא.

רצתה לומר, כי אביה מכר את הראדיו הישן, הבטיח לקנות חדש ועדיין לא קיים את הבטחתו. אך תחת זאת אמרה:

– הראדיו שלנו בתיקון.

– נרצח בן־סלע. את זוכרת… היה כאן לפני שבוע.

הרגשה משונה תקפה את נעימה. היא חשה מעין כאב בבטנה. כאב של ממש. עדיין לא היה לה ברור במה מדובר. עדייץ לא קישרה את חוויותיה אמש עם דבריו של מר גורן, עדיין לא נזכרה מיהו בן־סלע, ואולם ידוע ידעה, כי דבר־מה נורא ואיום התרחש בלילה.

– איזה… איזה בן־סלע? – גמגמה – אני לא…

– בן־סלע, זאב בן־סלע מחברת זיקוקין־די־נור. נרצח הלילה בביתו.

נעימה פערה את פיה. פניה השחומות חוורו עד כדי גוון של ירקוּת.

– מר גורן – פלטה במעט בבכי – מר גורן.. אני… אני… – היא בלעה את רוקה. גורן נתן בה מבט בוחן.

– מה יש לך, נעימה? מה קרה?

– מר גורן.. אני… מוכרחה… – שוב נשתנק גרונה של נעימה ובעיניה נתקשרו דמעות.

גורן הסיט את ניירותיו.

– אינך מרגישה בטוב, נעימה?

– לא… אני… לא… לא… אני מוכרחה ללכת.

– לאן?

– אל… אל… אני מוכרחה ללכת הביתה.

– בבקשה, נעימה. לכי לשלום והיי בריאה. למה באת אם אינך בקו הבריאות?

– לא, לא. אני בריאה… אבל אני מוכרחה… אמא שלי חולה.

– מה יש לה?

– אני לא יודעת. אני מוכרחה. באתי רק להגיד…

– לכי, נעימה, טפלי באמך. אם תוכלי תחזרי עוד היום.

– אני חושבת שאוכל. שלום… שלום… אני בטח אחזור.

כחץ מקשת חשה נעימה מן המשרד.

מר גורן משך בכתפיו, צלצל אל המזכיר וביקשו שיקצה לו כתבנית לשעתיים.

נעימה ישבה באוטובוס וכעבור עשרים דקה עמדה על־יד ביתו של סעדיה אסטאווי. בדרך קנתה עיתון ועינה בו.

– לא. לא. הוא סתם דיבר… סתם. הוא לא.. לא הוא – ניסתה להרגיע את עצמה אף־על־פי שהתיאור בעיתון לא היה מעודד ביותר.

“בשעה תשע בערב – הרהרה קדחתנית – הוא היה בבית. מתי ליוויתי אותו? אולי כבר היתה שעה תשע. מי יודע? בבוקר מביטים בשעון. מי מביט בשעון בלילה?”

עד מהרה הגיעה לשכונת בקעה ונכנסה לחצר שבוֹ נמצאה דירתו של סעדיה אסטאווי. אמו של סעדיה ישבה גהורה על הקרקע ולפניה גיגית מלאת כבסים. היא כיבסה.

אַת רחל אסטאווי? – שאלה נעימה אף שזכתה כבר להכיר אשה זו. האשה זקפה את ראשה בעוד ידיה טבולות במי הגיגית. מתוך פנים לא זקנות אך בלויות ומהוהות הציצו עיניים שחורות כבויות. דמות דיוקנו של סעדיה נתברקה מעמקיהם של הפנים האלה.

אפשר שהרגישה בכך נעימה ואפשר שלא הרגישה. מכל מקום, הרהור בזק חלף במוחה: “עוד מעט גם אני אהיה כזאת”, אלא שעכשיו לא היה זמן לחשוב על כך.

– אַת אמא של סעדיה?

האשה מדדה את נעימה במבטה הדהוי כסוחר סוסים מנוסה המעריך סייח צעיר.

היא לא ענתה על שאלתה של הנערה.

– איפה סעדיה?

– אני יודעת? – השיבה לבסוף במעין ניגון תימני. התיקה מבטה מנעימה ונתנתו בכבסים.

– מתי יצא היום?

– לא יצא – אמרה בנחת.

– אם כן הוא בבית – אבן כבדה נגולה מלבה של נעימה.

– לא, לא בבית. לא בא.

– לא בא הביתה? – שאלה נעימה בחרדה.

– לא, ימח שמו. לא בא הביתה. לא בא הביתה, לא הביא כסף, ברח, לא בא.

– מתי לא בא?

– אתמול.

– סעדיה לא בא אתמול הביתה?

– לא בא, איבּן כלב. לא בא לישון בלילה.

– אַת לא יודעת איפה הוא?

רחל אסטאווי נתנה בנעימה מבט מלא שנאה.

– מאיפה אני יודעת? – אמרה בנחת בסתירה מוחלטת אל מבטה הזועם – אַת אולי יודעת?

– יא אומה! – פרצה נעימה בצווחה ־ הוא במשטרה.

– עוד פעם במשטרה? – תמהה אמו של סעדיה – מה עשה? אוי ואבוי לי, אוי ואבוי! ימח שמו, כלב איבּן כלב! – עד כה גהרה האשה על הקרקע, עכשיו שימטה רגליה וישבה. הוציאה ידיה מתוך הגיגית והתחילה תולשת את שערותיה ומקוננת מרה.

– אוי ואבוי לי, אוי ואבוי לי! משטרה! אוי ואבוי לי!

מעברי החצר התחילו מתקהלות שכנות. אולם, נעימה כבר היתה מהם והלאה. לאחר שעה קלה עמדה ליד מטה המשטרה וביקשה להתקבל על־ידי קצין בכיר. השוטר שאלה בתמיהה באיזה עניין רוצה היא להתקבל על־ידי קצין בכיר. אמרה לו, כי בעניינו של סעדיה אסטאווי. השוטר טילפן, הניח את השפופרת, יצא ולא חזר שעה ארוכה למדי. נעימה הלכה הלוך וחזור בחדר הכניסה ומדי פעם בפעם קירבה את אצבעותיה אל פיה ועמדה לנגוס בצפרניה, אלא שבכל פעם היתה מעיפה מבט על שני השוטרים שישבו בחדר באפס מעשה – אחד ליד הטלפון ושני ליד הדלת – ומיד היתה משיבה ידה אחור.

– הגברת עצבנית – העיר אחד השוטרים בחיוך.

היא לא ענתה.

סוף סוף חזר והופיע אותו שוטר ששוחח עמה לפני כן.

– מה שמך, גברתי? – פנה אליה בסבר פנים יפות.

– נעימה. נעימה הרצבי.

– ומה עשה לך סעדיה אסטאווי?

– לי? הוא לא עשה כלום. וגם לבן־סלע הוא…

פניו של השוטר הרצינו.

– מה אמרת? בן־סלע? – שאל בקפידה.

– כן, בן־סלע פיטר אותו, אבל הוא סתם…

– רגע, רגע אחד… העניין יש לו קשר כלשהו לרצח של בן־סלע!

– הוא סתם איים. הוא פיטר אותו.

– סלחי לי – סח השוטר בחיפזון ושוב יצא. לפני צאתו החליף מבטים עם שני השוטרים. ואולי כך רק נדמה לה לנעימה.

ברם, הפעם חזר במהרה והזמינה אחריו לאחד החדרים.

היה זה חדרו של הסמל לוי.

– שבי, נעימה הרצבי – אמר לה לוי במאור פנים.

נעימה ישבה.

– מה יש לך לספר לי, חביבה? – הוסיף לשאול.

– ראה, אדוני הקצין, אתם ודאי אסרתם את סעדיה. אבל אני בטוחה שהוא לא רצח. הוא סתם דיבר. מר נפש הוא, אבל בעל־לב טוב. הוא מאיים לפעמים אפילו עלי. ואתמול היה שיכור וגם פיטרו אותו לא בצדק.

לוי הקשיב בלי להפסיקה. משנתייגעה ונשתתקה התחיל חוקר אותה בזהירות, בעדינות ובנחת. עד מהרה נודעו לו כל פרטי התנהגותו של סעדיה אסטאווי אמש עד הרגע שנעימה עזבתו לנפשו.

לא היה צורך במומחיותו הרבה של שלמה לוי בשדה חקירת פשעים ופושעים כדי להיווכח כמעט למעלה מכל ספק, כי הבחור עם האקדח שהתחמק אמש מגינתו של בן־סלע היה סעדיה אסטאווי.

לוי נשם לרווחה. בידי המשטרה נמצא כבר אדם החשוד בשיתוף ברצח. עכשיו הובא לו על מגש הכסף החשוד ברצח עצמו. לא נותר אלא למצוא אותו. יש לגייס את כל הכוחות וללא שהייה.

כעבור שעתיים נאסר סעדיה אסטאווי בבית סבו מרי אקיר.

פרק אחד־עשר

מכל בני משפחתו אהב סעדיה את סבו, אבי אמו החכם מרי אקיר. אכן, חכם היה מרי אקיר אלא שעוד בתימן סירב לעשות את התורה קרדום לחפור בו והיה כל ימיו מצפה לבואו של המשיח ומקיים את דברי חז"ל: אהב את המלאבה ושנא את הרבנות. לפיכך היה מתפרנס מן הסנדלרות ועד היום הזה היה יושב בחוץ, סמוך לפתח חדרו שבאחת משכונות העוני, ומתקן את נעליהם הבלות של בני השכונה. מימיו לא היה נוקב את שכרו; מסתפק היה בכל תשלום מכל אדם כאשר ידבנו לבו.

– העולם הזה אינו אלא פרוזדור לטרקלין. ואין אדם מקבל שכרו בפרוזדור. אם ירצה השם לכשניכנס לטרקלין נקבל שכרנו מידי אללה אבינו שבשמים עשרת מונים.

אלמן היה מרי אקיר והוא עצמו דאג לצרכיו המעטים. בשבע בנות זיכהו הקדוש־ברוך־הוא וכולן בגרו ונישאו לאנשים, מה שאין כן הבנים. מימיו לא זכר מרי אקיר כמה בנים היו לו, אולם כמה שהיו, כולם מתו בילדותם – מהם הוציאו את שנתם ומהם לא הוציאו אפילו שנה אחת. היה מרי אקיר מתנחם ואומר:

– יתרו היו לו שבע בנות. זכה והשיא אחת מהן למשה רבנו. אף אני, השם ירחם, לא ייגרע חלקי. סוד גדול גילה לי הרחמן: “שבע בנות” הגימטריה “בא, בא המשיח במהרה בימינו אמן”.

לעומת זאת ברכו הקדוש־ברוך־הוא בנכדים רבים כחול אשר על שפת הים. לא את כל נכדיו הכיר מרי אקיר. ליתר דיוק, את כולם הכיר, אך לא תמיד הבחין ביניהם. עוד זה לא לבש פרצוף של בן־אדם והנה זה בא. ברם, את סעדיה נכדו היטיב להכיר. ראשית, משום שכשהלה נולד עדיין לא היו נכדיו כה מרובים. ושנית, משום שנכד זה נשא חן בעיניו יותר מאחרים.

– זה הקטן גדול יהיה – היה אומר וחוזר ואומר כל אימת שראהו.

ואמנם זה הקטן היה לגדול. ויחסים מיוחדים במינם נתרקמו בינו לבין סבו. הוא היה היחיד מכל הנכדים שהיה אוהב לשבת שעות ארוכות ולהקשיב לדרשותיו של מרי אקיר על ימות המשיח ההולכים וקרבים על־פי הזוהר הקדוש ועל פי האר"י הקדוש ועל פי הגימטריות והנוטריקונים והצירופים השונים והמשונים שמרי אקיר הגדיל לעשות בהם. את מרבית דבריו לא היה מבין הן מפאת תכנם המסובך והן מפאת דרך דיבורו המגומגמת של הישיש שהיה פולט את דבריו בחפזה רבה מתוך פה נטול שיניים. אף על פי כן מצא בהם עניין רב ובראשו נתערבלו הזיות וחלומות על הימים היפים העתידים לבוא בהישמע קול התקיעה הגדולה משל שופרו של המשיח. בייחוד היה סעדיה מוצא נחמה בדברי סבו כל אימת שנפשו היתה מרה עליו.

אף הפעם לאחר שבילה את הלילה על ספסל באחד מהגנים הציבוריים שבעיר, הלך סעדיה אל סבו עם זריחת החמה.

מרי אקיר התפלל תפילת שחרית. משסיים תפילתו נעץ בנכדו מבט חד מתוך עיני ישיש המרחיקות ראות והחליק על זקנקנו המדובלל. כיוון שבבואו של סעדיה עסק בתפילה לא החזיר לו שלום. אלא שגם עכשיו אף על פי שסיים תפילתו לא הוציא הגה מפיו. בלי אומר ודברים חילק עם נכדו את פת השחרית הדלה שלו: פיתה, קפה וכמה זיתים.

– אין עבודה, סבא. שוב אין עבודה – קבל סעדיה.

הישיש לעס לאטו בחניכיו. שוב נתן בו אותו מבט בוחן.

– פני הדור כפני כלב – פסק לפתע את פסוקו – ומצינו, כי לא יבוא המשיח אלא בדור שכולו צדיק או רשע. כיוון שאין דור שכולו צדיק יבוא המשיח בדור שכולו רשע. כמו ששנינו פני הדור כפני הכלב. – מרי אקיר צבט מן הפיתה, טבל את הפרוסה בקפה, נתנה בפיו ולעסה שעה ארוכה. סעדיה לא גרע עיניו ממנו.

– ועוד נאמר – סינן הישיש לאחר שהתגבר סוף סוף על פרוסת הפיתה – ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו…

– מה את מדבר, סבא? – נחרד סעדיה.

– וקין היה עובד אדמה. אדמה בנוטריקון ארוה דמים מן האדם. ונאמר: אמת מארץ תצמח. אמת מארץ בגימטריה ובא הגואל עני ורוכב על חמור. כל המרבה דמים בימינו מקרב את הגאולה. ואם לא השאיר לי הקדוש־ברוך־הוא בנים, נכדי יקרבו את הגאולה – מלמל מרי אקיר עם שעקר מבטו מפניו החוורים של סעדיה ונעצו במרחק – ועוד סוד נתגלה לי. אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו. אמר להם ישעיהו הנביא: ככל שתאדים האדמה מן הדם כן ילבן חמורו של משיח.

מרי אקיר נטל את כליו ויצא אל פתח ביתו. סעדיה השתרע על מיטת סבו בחדר האפל. מראות והזיות אימה מילאו את נפשו. מחשבות מעורפלות התרוצצו במוחו ואוצר המלים הדל שבפיו לא היה בו כדי להלבישן צורה מילולית.

מפתח הבית נשמע קול נקישות פטישו של מרי אקיר בסוליית הנעליים.

בחצות היום הופיעו שלושה שוטרים ואסרוהו. סעדיה לא התנגד. תינוקות חשופי שת הקיפו את השוטרים ואת האסיר וליווהו עד קצה הסמטה. בפתחי המרתפים, שקצתם דירות מגורים, קצתם חנויות ומרביתם דירות מגורים וחנויות גם יחד, עמדו נשים וגברים סקרנים ופערו פה. רק מרי אקיר לא מש משרפרפו הנמוך. מסמרים קטנטנים היו נעוצים בפיו ואף על פי כן מלמל דבר־מה בלי שגרע עין מן הנעל הבלויה שבידיו.

הפעם הבחין סעדיה במלמולו:

– לכן כל הורג קין שבעתיים יוקם.

כפי הנראה היה זה אִיוּם שהיה מכוּון נגד השוטרים.

פרק שנים־עשר

הסמל שלמה לוי צמצם עיניו בסעדיה אסטאווי. סעדיה השפיל את ראשו וצידד מבטו.

– סעדיה אסטאווי – אמר פתאום לוי בלווית אנחה קלה ונד בראשו משל מרחם הוא על נער זה.

סעדיה הזעיף גביניו העבותים.

– ובכן, סעדיה אין טעם להתחמק. ידוע לנו הכל – הוא דפדף בתיק שהיה מונח לפניו – הפעם זה עניין רציני יותר מאשר התפרעות בלשכת שיקום הנכים. מוטב, איפוא, סעדיה, ששנינו נחסוך זמן: אתה תספר לי את הכל בפרוטרוט, ולאחר שתסיים נטכס שנינו עצה כיצד נוכל להקל עליך.

סעדיה שתק.

– אינך מקבל את הצעתי, סעדיה?

סעדיה הבזיק בו מבט חד אך לא פתח את פיו.

– אם כן, אין ברירה. אם אתה אינך מסַפר לי אהיה אני נאלץ לספר לך.

– מה? – שאל סעדיה בתמיהה.

– סיפור מעניין. אספר לך כיצד בחור ששמו סעדיה אסטאווי רצח את מנהלו זאב בן־סלע. אנחנו משטרה. לנו ידוע הכל. ה – כ – ל – סיים בהטעמה.

סעדיה רטן דבר־מה בעוד ראשו מושפל. קשה היה להבחין בדבריו.

– אמרת משהו? – שאל לוי.

סעדיה זקף ראשו ונתן בלוי מבט משטמה.

– ימח שמו ויאבד זכרו! הלוואי שיישרף באש גיהינום.

שלמה לוי תופף באצבעותיו על פני השולחן.

– ובכן, אני חוזר על שאלתי: מי יספר – אתה או אני?

– אין לי מה לספר – הפטיר סעדיה.

– אם כן, אני אספר. אתמול פיטר אותך בן־סלע מעבודתך, ואתה החלטת לרצוח אותו. יש להודות שלא הסתרת את כוונתיך. ידידתך, הגברת נעימה הרצבי, הואילה בטובה למסור לנו את תוכן שיחתך עמה אמש… דקות ספורות לפני שנרצח בן־סלע.

– כלבה – סינן סעדיה מבין שניו.

– ואמנם, אתה בחור אמיץ ומקיים את החלטותיך בזריזות. מיד לאחר שנפרדת מנעימה הלכת לביתו של בן־סלע וירית בו.

סעדיה פקח לרווחה את שתי עיניו.

– לא יריתי – אמר.

– שמע, סעדיה, מוטב שלא נתווכח על כך. חבל על הזמן. הדבר ברור כשמש בצהרים. בעצם, אני אפילו איני צריך לחקור אותך. פשוט מתוך סקרנות הייתי מכיר לך טובה, זאת אומרת הייתי אומר לך תודה אילו גילית לי רק שני דברים שמעניינים אותי מאד. ראשית, כיצד חדרת לדירתו של בן־סלע?

– אני לא חדרתי. ראיתי אותו מן החלון.

– מן החלון?

– כן.

לוי נתהרהר. הוציא מכיסו קופסת סיגריות והציע סיגריה לסעדיה.

– מגיע לך פרס – סח בחיוך – סוף סוף אתה עונה על שאלותי.

סעדיה פשט ידו אל הקופסה, אך מיד חזר בו. אולם לאחר שעה קלה התבונן בפניו של לוי, נתחייך, נטל סיגריה, הדליקה ושאף בתאווה רבה את עשנה.

ארשת פניו של לוי היתה כשל אדם המתקשה לפתור בעיה. הוא קימט מצחו והביט למרחק מעבר לראשו של סעדיה.

“ממש כמו שסבא הביט עלי הבוקר” – חלף הרהור במוחו של סעדיה. אלא שמרי אקיר דיבר על קין ועל המשיח ולוי שתק. ולא עוד אלא שלפתע קם מכסאו והתחיל פוסע בחדר אנה ואנה. סעדיה עקב אחריו בעירנות.

– המ… – פלט לוי נהימה וחזר אל מושבו – אתה אומר שירית מן החלון…

– לא יריתי, ראיתי…

– לא ירית, אתה אומר. נתקרבת אל חלונו של בן־סלע, ראית אותו, כיוונת עליו את האקדח שלך, נשמעו יריות, בן־סלע מת… ודאי מת מפחד, ולא משלוש היריות שלא ירית… גם הפצע בחזהו נעשה לו מפחד.

סעדיה לא הגיב. נראה, כי חזר ונתכרבל בשתיקתו.

טיפות זיעה בצבצו על מצחו של שלמה לוי. שלה ממחטה מכיסו וקינח בה את מצחו.

– שמע, סעדיה – פתח שוב רכות – חבל על הזמן. על הזמן שלי ועל העצבים שלך. את הנעשה אין להשיב. אני חוזר ואומר לך: לנו ידוע הכל. הכל עד הפרט האחרון. ידוע לנו אפילו מה הוא הקליבר של הכדורים שנורו על בן־סלע. הרי היית חייל, ואתה יודע מה פירושו של קליבר.

כפי הנראה העריך שלמה לוי את האינטליגנציה של סעדיה פחות מכפי שהלה היה ראוי. עיניו של סעדיה חייכו חיוך של ביטול.

– קליבר – סח בבוז – הקליבר ידוע לכם.. ח־ח. אז מה אם ידוע לכם הקליבר?

– אם ידוע לנו הקליבר – אמר לוי בהיסוס־מה – הרי ידוע לנו גם האקדח שמתוכו נורו הכדורים.

סעדיה זקף ראשו בתנועה חדה.

– מצאתם את האקדח? – שאל.

לוי התעלם מן השאלה.

– ואם ידוע לנו האקדח הרי יודעים אנו על־פי טביעת האצבעות מי החזיק בידו אקדח זה, מי ירה בו, ומדוע ירה דווקא בבן־סלע. איני רוצה, סעדיה, אלא שתבין דבר אחד ויחיד: צפוי לך מאסר עולם. בעצם לא צפוי אלא בטוח. אין לך כסף לשכור עורך־דין טוב. אם נבוא אל בית־המשפט עם העובדות שבידינו, הרי הרשעתך היא בכיסי – הוא טפח בידו על כיס מכנסיו – לי, זאת אומרת לנו, למשטרה לא איכפת. אדרבה, שתיקתך עשויה להתפרש לרעתך. ואם אני בכל זאת רוצה שתדבר, שתספר לי את הכל הרי זה לטובתך. אולי נוכל למצוא משהו לטובתך, משהו שיקל עליך את העונש. מה שנקרא בבית־משפט נסיבות מקלות. האם אינך מבין שאני רוצה להיות העורך־דין שלך? זאת אומרת, לא עורך־דין ממש אלא כמו עורך־דין. אני מרחם עליך.

סעדיה כיווץ שפתיו, נתן אצבעותיו בתוך בלוריתו הפרועה וסקר את פניו של לוי בעניין רב. פניו של הסמל הפיקו טוב־לב, רחמים, השתתפות בצער. נדמה היה לו לסעדיה, כי מבטו של לוי – מבט של רוך ועצבות שכמוהו לא ראה אלא בעיני סבו – מלטף אותו ליטופי אֵם רחמניה, ליטופים שלא זכה להם כל ימיו מאִמו הטרודה השרויה בעוני והמטופלת בילדים.

– אתה אשכנזי? – שאל לפתע.

– לא – השיב לוי בתמיהה – אינני אשכנזי; אני ספרדי.

סעדיה נתהרהר. ניכר היה, כי מאבק מתחולל בו. לוי הסיט ראשו הצדה והשים עצמו מתבונן בתמונתו של ויצמן שהיתה תלויה על הקיר. מדי פעם בפעם היה מלכסן מבטו לעברו של סעדיה וכך עוקב אחרי המאבק שבנפשו.

אותו מדינאי ערום שאמר, כי לא ניתנה לשון לבני אדם אלא כדי להסתיר את המחשבות יכול היה להחיל מימרה זו גם על הפנים. אלא שדבר זה הוא בבחינת אמנות או מדע. רק אלה שלשונם עשירה וגמישה יכולים לכסות בה את מחשבותיהם, ורק אלה שנתברכו בכשרון אמנותי של שחקן בימה יש לאל ידם לכסות על רגשותיהם בהבעת פניהם. מרביתם של הבריות בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא נוהגים בדרך הפוכה. סעדיה לא שמע על מימרתו המפורסמת של טלייראן ומימיו לא שיחק על הבמה. פניו היו בבואה לרגשותיו וניתן היה לקרוא בהם כמתוך דפים של ספר. שלמה לוי קרא מה שקרא, לפיכך הזדיין בסבלנות ושוב לא פלט הגה מפיו עד שסעדיה הניע ראשו כמי שננער משינה.

– ובכן, סעדיה – פתח שוב רכות – אני שומע. אתה רואה? – הוא נטל את עטו, החזיקו שעה קלה מול פניו של סעדיה והחזירו אל השולחן – אינני רושם דבר, אני שומע ותו לא.

סעדיה התחיל מדבר. תחילה בקול נמוך, כמעט בלחש, אך תוך כדי דיבור נתעזז לבו וקולו גבר והלך.

– זה אמת. אמת מה שאמרה נעימה. אני רציתי להרוג את בן־סלע. שתיתי הרבה ארק ורציתי להרוג. הלכתי אליו הביתה, עליתי על הגדר וראיתי את פרצופו. הוא סירק את שערותיו. ראיתי את פרצופו בראי. אין לו כמעט שערות. קרחת, טפו! – רקק סעדיה במגינת נפשו.

לוי פתח את פיו כדי לשאול שאלה אך חזר בו ושוב סגר את פיו.

– באמת רציתי להרוג אותו – המשיך סעדיה – אבל מישהו שאל: “מי שם?”

לוי התנער.

– מתוך ביתו של בן־סלע שאל מישהו “מי שם?”

– אני לא יודע. אני חושב שלא. מאיזה מקום אחר. מאחור!

– מישהו מאחוריך שאל “מי שם?”

– כן.

– מישהו עמד מאחוריך?

– אני לא יודע. היה חושך.

– ובכן, מישהו שאל “מי שם”…

– ואני נבהלתי.

– מדוע נבהלת?

– אני יודע מדוע? נבהלתי, וקפצתי פנימה.

– לאן פנימה?

אל החצר. אבל לא ידעתי שיש תיִל.

– איפה יש תיל?

– על־יד הגדר.

– אין תיל על יד הגדר, סעדיה – פסק לוי נמרצות אם כי עדיין נשמעה הרכוּת בקולו.

– אז לא תיִל. נתקלתי במשהו. הייתי שיכור. נפלתי.

סעדיה השתתק. לוי המתין שעה קלה.

– נפלת – חזר לבסוף על דבריו של סעדיה – ואחר־כך?

– אחר־כך איני זוכר בדיוק מה היה.

– אינך זוכר?

– לא.

– ובכן, זוכר אתה שנפלת ואחר־כך למחרת מצאנו אותך אצל סבך. וכל מה שקרה מן הרגע שנפלת ועד הרגע שנאסרת פרח מזכרונך.

– לא נכון. רק לא זוכר מה היה אחרי שנפלתי. הייתי שיכור. אולי נרדמתי.

– בתוך החצר?

– כן.

– ערבה לך שנתך?

– מה?

– היה נעים לך לישון?

– אני חושב שלא ישנתי.

– נרדמת ולא ישנת?

– אולי התעלפתי.

– מסכן.

– מה אתה אומר לי מסכן?

– לא, זה סתם, פשוט חבל לי שהתעלפת, ומתי התעוררת?

– שמעתי יריות.

– אולי שמעת גם צלצול?

– צלצול… כן… אולי… כן… נדמה לי ששמעתי גם צלצול.

– נדמה לך… ואחר כך?

אחר־כך הרגשתי שמישהו זרק עלי דברמה. חשבתי אבן.

– מישהו פגע בך באבן?

– לא. זאת לא היתה אבן. זה היה אקדח.

– מה?

לוי התרומם מכסאו, אך מיד חזר בו.

– מישהו ירה בך באקדח?

– לא. לא ירה. זרק עלי אקדח.

– זרק עליך אקדח? מי? אולי האדם המסתורי שעמד מאחוריך?

– לא יודע. חשבתי שזו אבן. איזה דבר פגע בבטני. כשנגעתי בו ראיתי שזה אקדח.

– ראית בחושך?

– לא ראיתי. הרגשתי. אז באמת נבהלתי נורא.

– וקודם לא באמת נבהלת?

– קודם נבהלתי פחות. אחר־כך שמעתי שמדברים.

– איפה? בתוך הבית?

– לא. על־יד הבית. בגינה.

– ושוב נבהלת?

– חשבתי שבאו לתפוס אותי.

– מי?

– משטרה.

– מה היה לך לפחד? הרי לא עשית דבר.

– יכלו לחשוב שבאתי לגנוב. אבל החלטתי שאני אאיים עליהם באקדח ואברח.

– הממ… – פלט לוי המהום רב־משמעויות.

– קמתי… פחדתי שוב לקפוץ מהגדר. הלכתי לגינה. ושם עמדו שני אנשים. איימתי עליהם באקדח. אחד קפץ עלי והרביץ לי בראש באיזה דבר כבד.

– למה לא ירית?

– יריתי.

– ירית?

– יריתי, אבל האקדח היה ריק. לא היו בו כדורים. שוב התעלפתי.

– הפעם התעלפת מיד. לא נרדמת.

– עוד עכשיו כואב לי הראש.

– ובכן. קרו לך הרבה דברים בערב אחד, סעדיה. שלוש פעמים קיבלת מכה. פעם אחת מהגדר, פעם אחת מאקדח ופעם אחת מדבר כבד בראש. פעמיים התעלפת: פעם בנפילה פעם ממכה. איני זוכר רק כמה פעמים נבהלת. המשך, סעדיה, המשך…

– אחר־כך התעוררתי וראיתי שכולם נעלמו.

– מה פירוש כולם?

– שני האנשים.

– נעלמו?

– נעלמו.

– אזי גם אתה נעלמת.

– לא נעלמתי. הלכתי. קודם הלכתי…

– מספיק, סעדיה, – שיסעוֹ לוי לפתע – די. בזה נסיים היום. אם כי אנו עומדים בדיוק באותו מקום שהתחלנו. לפני ששמעתי את סיפורך רציתי שתגלה לי שני דברים. עכשיו נתווסף עליהם דבר שלישי. בשיחתנו הבאה – והיא לא תתקיים היום, סעדיה; לי יש זמן ואתה זקוק למנוחה (אנחנו נדאג שתהיה לך מנוחה שלמה) – ובכן בשיחתנו הבאה אני מצפה שתגלה לי שלושה דברים – אלף – לוי כופף ביד ימינו את האצבע של יד שמאלו – כיצד חדרת לתוך דירתו של בן־סלע; בית – לוי כופף את אמתו – היכן טמנת את האקדח; גימל – לוי כופף את קמיצתו – כיצד ומתי תיכננת את הרצח יחד עם חברך יוסי וינשטיין. עד שלא יהיו בפיך תשובות מוכנות לשלוש שאלות אלה לא אטריד אותך, סעדיה. יהיה לך הרבה זמן לנוח ולחשוב. שלום לך.

לוי יצא מן החדר. סעדיה קימט את מצחו ופער את פיו. נכנס שוטר.

– בוא אתי – אמר לו ללא גינונים.

סעדיה לא זע.

השוטר נטל אותו בזרועו.

– חמורים! מנוּולים! נבזים! – פרץ סעדיה בצווחות.

נכנס שוטר שני.

– מוטב שתשתוק – אמר בחומרה,

– אני לא אשתוק! מנוּולים! כולכם מנוּולים כמו בן־סלע!

השוטרים שילבו זרועותיהם בתוך זרועותיו וגררוהו בפרוזדור.

– זה החמור המנוּול! – הוסיף סעדיה לצווח – אני אשבור לו את הראש! שקרן! עושה לי פרצופים, ימח שמו! שלושה דברים אגלה לו? גיהנום אגלה לו. בחיי התורה. לא אוציא מלה אחת מן הפה! איבן־שרמוטה!

הסמל לוי חלף על־ידם בפרוזדור.

– טפו! – רקק סעדיה לעברו.

פרק שלושה־עשר

יצחקי קנה עיתון. כותרת באותיות גדולות למדי התנוססה בעמוד הראשון: “סעדיה אסטאווי, נער שליח בחברת זיקוקין־די־נור נעצר כחשוד ברצח זאב בן־סלע”. ומתחתה כותרת משנה: “החשוד פוטר אתמול על־ידי הנרצח. השתולל ואיים ברצח. המשטרה סבורה, כי בידיה הוכחות מכריעות ומקווה, כי החקירה תסתיים בימים הקרובים. חשמלאי צעיר חשוד כשותף לרצח”.

בנימין יצחקי אץ אל מטה המשטרה.

שלמה לוי שמח שמחה גדולה למראהו. הוא לא הסתיר את שמחתו. קם מכסאו והושיט ליצחקי את ידו.

– שלום, מר יצחקי. אני שמח מאוד לראותך. אם ההר אינו בא למוחמד, מוחמד בא אל ההר.

– מדוע היה צריך ההר לבוא אל מוחמד? – שאל יצחקי.

– אומר לך את האמת: ישנם כמה דברים פורמאליים שעדיין לא סודרו כדבעי.

– אלו דברים?

– חייבים אנו להעלות על הכתב כמה וכמה דברים. אחרי ככלות הכל עדותך היא העדות היחידה שיש לנו פרט לעדותם של שני החשודים. אתמול בשעה שמסרת לנו את עדותך ברחוב לא היתה שהות בידינו לרשום אפילו מלה אחת. אחר־כך… אחר כך, כלומר בשעה מאוחרת בלילה היה נדמה לנו, כי במצב… כלומר באבלך הכבד – לוי נמנע מלהזכיר את המחזה שראו עיניו אמש, כלומר את יצחקי המתיפח בעודו רכון מעל למכוניתו של הקצין גדרון. הוא לא רצה לחטט בפצעיו של זה – לא רצינו להטרידך, ואת הבוקר הקדשתי לקידום העניין. כן, מר יצחקי, נדמה לי שהעניין מתקדם יפה. יותר יפה משציפיתי, אם כי כמה דברים עדיין תמוהים בעיני, והחשודים אינם מודים באשמה, אבל לכך יש עוד זמן. לפי שעה נפתח את התיק הרשמי בעדותך שלך.

שלמה לוי נטל גליונות נייר משורטט ופתח עם שהוא רושם את דברי עצמו:

– ובכן, ביום… – לוי מלמל לעצמו ורשם תאריך – אלף־תשע־מאות־חמישים־ותשע בשעה תשע, זכורה לך השעה בדיוק. מר יצחקי?

– לא, השעה אינה זכורה לי בדיוק. מכל מקום נדברתי להיות בביתו של זאב בשעה תשע יחד עם נירה, ואני בדרך כלל מדייק.

– יחד עם מי?

– עם נירה זילברמן.

– זוהי כלתו של בן־סלע, עד כמה שידוע לי, לא כן?

– כן, נירה זילברמן היא כלתו של בן־סלע.

– ואתה נדברת עמה להיות בשעה תשע בביתו של בן־סלע?

– כן.

– מדוע היא לא באה?

– אינני יודע.

– לא ראית אותה אמש?

– לא. רק בהלוויה.

– לא היתה לך הזדמנות לשאול מדוע נירה… נירה זילברמן, לא כן? – מדוע נירה זילברמן לא באה למקום המיועד בשעה המיועדת?

– לא.

– זה פרט מעניין – העיר לוי.

– במה הוא מעניין, מר לוי? – שאל יצחקי בחומרת־מה.

לוי נתחייך. היו לו שני חיוכים האחד זה של שלמה לוי, חיוך שנתלווה אליו זיק של לבביות בעיניו החומות, והשני זה של סמל משטרה מהמחלקה לחקירת פשעים, חיוך ללא השתתפות העיניים, שאין בו אלא פשיקת שפתיים בלבד. הפעם חייך בחיוכו של הסמל. הוא הציע סיגריה ליצחקי. הלה סירב. לוי נטל סיגריה אחת והציתה.

– אותנו מעניין הכל. כל פרט ופרט. זה הוא, מר יצחקי, ההבדל בין המשטרה לבין בית־המשפט. בית המשפט מעוניין אך ורק בעובדות הקשורות במישרין במעשה הנידון ואלו אנו מעוניינים בכל, בכל הבא ליד. אנו עצמנו קובעים את הקשר בין העובדות. ועוד דבר: בעיני השופטים כל אדם הוא זכאי כל עוד לא הוּכחה אשמתו, ואלו בעינינו כל אדם הוא אשם כל עוד אין אנו משוכנעים, כי ידו לא היתה במעל. משום כך מעניין אותנו פרט זה שהזכרת.

יצחקי שתק.

– אם כן – נרכן לוי שוב אל הניירות שלפניו – בשעה תשע בדיוק.

– לא הסתכלתי בשעון – שיסעוֹ יצחקי.

– טוב, לא נדייק. ננסח כך: קרוב לשעה תשע עמדתי ליד דלת דירתו של מר זאב בן־סלע במושבה הגרמנית, רחוב גיא החזיון מספר 38, וצלצלתי בפעמון. – שוב כתב לוי תוך כדי דיבור – איש לא פתח לי את הדלת. המשכתי לצלצל. בעודי מצלצל שמעתי שלוש יריות אשר על־פי מיטב שיפוטי נורו בתוך הבית, – לוי זקף ראשו מניירותיו – נכון, מר יצחקי?

– נכון בהחלט. אני רואה, כי אתה זוכר את הפרטים יותר טוב ממני וכמעט שאינך זקוק לעזרתי. אתה יכול לנסח את העדות בלעדי.

– בעצם אתה צודק, מר יצחקי. הפרטים זכורים לי. אני אנסח את העדות לבדי ואתה תעבור עליה לפני שתחתום, תעיר את הערותיך ותתקן את כל הטעון תיקון. אמנם, אין זה תואם את הנוהל המקובל, אך אם נסכים על כך שנינו אין בכך כלום. מוטב שננצל את הזמן לבירורן של כמה שאלות צדדיות, אם אינך מתנגד, כלומר כביכול צדדיות. ובכן, כלתו של בן־סלע. כסבור אתה שהיא עשויה לתרום תרומה לפענוח תעלומת הרצח?

יצחקי שתק.

– השתמשתי במונחים המקובלים “פענוח התעלומה”. אם כי לבי סמוך ובטוח שאין כאן תעלומה. הרוצחים בידינו, ואין לנו אלא להציל מפיהם כמה פרטים. אף על פי כן, כפי שכבר הסברתי לך… סקרנותנו המשטרתית אין לה גבולות. אתה הכרת היטב את הגברת נירה זילברמן, לא כן?

– כן, אני מכירה מנעוריה.

– מנעוריה… הרי היא עדיין נערה, כלומר אשה צעירה. אני מניח שהיא מזועזעת…

מבטו של יצחקי אילץ את לוי לקטוע את המשפט באמצע.

– מר יצחקי. אני חוזר בשלישית: עליך לסלוח לי על סקרנותי היתרה. אבל… תפקיד הוא תפקיד. אני מקבל כסף בעד סקרנות זו. הגברת זילברמן הצעירה, כלתו של בן־סלע, לא הופיעה באותו ערב על אף העובדה שנדברתם להיפגש בדירתו של בן־סלע. הרי יכול אתה להבין, כי דבר זה מטריד אותי. לפני שאחקור אותה רצוני לשמוע מפיך, שמא ידוע לך היכן בילתה אותו ערב?

– לא. לא ידוע לי.

– אולי היתה בקולנוע, בבית־קפה, בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית, שנתקיים באותו ערב?

– אולי. היא תוכל לענות לך ולא אני.

– היא מתעניינת במוסיקה?

– כ־כן… דווקא מתעניינת.

– לומדת לנגן?

– ניסתה ללמוד באקדמיה למוסיקה, אך כפי הנראה לא הצליחה ביותר.

– באקדמיה למוסיקה? שמא מכירה היא את יוסי וינשטיין?

– מי זה יוסי וינשטיין?

– שכנו של בן־סלע. הבחור שהניח לסעדיה אסטאווי להימלט.

– אינני יודע אם נירה מכירה אותו. אני עצמי איני מכירו.

– מר יצחקי, שמעת את איומיו של סעדיה במשרד בשעה שפיטרוהו?

– כן.

– סיפרת על כך לנירה?

– לא. לא ייחסתי ואינני מייחס שום חשיבות לאיומים אלה. הבחורים הללו מאיימים ומתפרעים בכל שני וחמישי, ורק לעתים רחוקות ביותר מגיעים הדברים לידי מעשה.

– אני מבין, מר יצחקי, שהיית נרגש מאוד אמש, כשנתקלת במכונית שלנו, ומתוך כך לא הודעת לנו שהבחור שזינק מאחורי הבית וניסה לחמוק מכם באיימו עליכם באקדח הוא סעדיה אסטאווי.

– הייתי נרגש, אבל לא ידעתי שהבחור הוא סעדיה אסטאווי. הדבר נודע לי עתה מכותרת בעיתון. לא הכרתיו. סבור הייתי אז כי האיש המנסה לחמוק מאתנו והמאיים עלינו באקדח הוא הוא הרוצח, ולכן זינקתי עליו. הכל התרחש במהירות ובחושך, לא היה סיפק בידי לזהותו.

– שיחה זו היא בלתי רשמית, מר יצחקי, ספק אם אכלול בעדותך הרשמית אפילו את תמציתה. אינך חייב איפוא לדייק, לבחור מלים. אף על פי כן מצויות כמה נקודות בניסוח שלך שמפליאות אותי במקצת. ראשית כל, אם זכרוני אינו מטעני ואם קלטתי במדוייק את המלים שיצאו מפיך, אמרת שלא ייחסת חשיבות לאיומיו של אסטאווי ועדיין אינך מייחס להם חשיבות.

– עד כמה שזכור לי לא אמרתי “עדיין”.

– מכל מקום אמרת “אינני מייחס”, כלומר בהווה ולא רק בעבר.

– נכון.

– ועוד אמרת “סבור הייתי אז, כי האיש שניסה לחמוק הוא הרוצח”. שים לב: סבור הייתי אז, וכי רשאי אני להסיק מתוך כך שעכשיו שוב אינך סבור כך?

– בהחלט.

– כלומר, אינך סבור, כי סעדיה אסטאווי הוא הרוצח?

– אני בטוח – השיב יצחקי בהטעמה – כי סעדיה אסטאווי לא רצח את בן־סלע.

– אתה בטוה? – פרץ לוי בצעקת תמיהה.

יצחקי נד בראשו.

פניו של לוי קפאו והיו דומות למסכה.

– מר יצחקי – פתח בנחת. על אף המסכה שעל פניו ניכר היה, כי אך בדי עמל עולה בידו לכבוש את התרגשותו – מר יצחקי – חזר שנית לאחר שטיהר את גרונו, שניחר קמעה, בכמה כעכועים קלים – אתה טוען בבטחה, כי אדם שנעצר כחשוד ברצח הינו חף מפשע, אף שכל הנסיבות, אם עדיין אינן מוכיחות סופית את ההיפך, הרי הן לפחות מורות עלינו לחפש בכיוון ההפוך. מכאן אני מסיק שמצויות בידיך ידיעות אשר אינן בידינו. עלי לציין, כי החוק מטיל עליך את החובה לגלות לנו ידיעות אלה, אם כי לבי סמוך ובטוח כי גם בלעדי החוק היית מגלה אותן.

– אין לי שום ידיעות, אבל… – יצחקי שלה מכיסו קופסת סיגריות, הוציא אחת מהן והניח את הקופסה על השולחן. לפתע נזכר, כי לפני שעה קלה סירב לקבל סיגריה מלוי.

– איני מרבה לעשן, ואני רגיל לסיגריות משלי – ראה צורך לחעיר.

לוי לא שת לבו להערה.

– אבל מה? – שאל בעוד המסכה על פניו.

– אבל איני גורס את הדרכים שלכם. אני סבור, כי קציני המשטרה וסמליה, בייחוד אלה העוסקים בחקירת פשעים חייבים להיות בעלי השכלה הומאניטרית רחבה.

לוי צמצם בו את עיניו.

– כן – אישר את דבריו של יצחקי – זוהי המגמה בימינו. אנו משתתפים בקורסים לפסיכולוגיה, סוציאולוגיה…

– לא, לא – התריע יצחקי בעצבנות־מה – לא פסיכולוגיה ולא סוציאולוגיה. כל אלה הפכו היום למדעים טכניים: האנושות זקוקה לפחות טכניקה וליותר אינטואיציה. לא פסיכולוגיה, סוציאולוגיה וקרימינולוגיה חייבים ללמד אתכם אלא פילוסופיה, אמנות וספרות. דוסטוייבסקי יעזור לכם יותר מפרויד.

– אני חושש, מר יצחקי, שאנו סוטים מן הנושא.

– לא, אין אנו סוטים. אדרבה, אנו מתקרבים אל הנושא. קראת את “האחים קראמאזוב” של דוסטוייבסקי?

– ראיתי את הסרט.

– הסרט הוא קאריקטורה. כל אחד מכם חייב לקרוא את הספר. לוּ בי היה תלוי הדבר, מכליל הייתי ספר זה ברשימת ספרי חובה עבורכם. אלף־בית של קרימינולוגיה.

– יש לנו מזל, מר יצחקי, שהדבר אינו תלוי בך. אומרים, כי הספר ארוך מאוד ובחלקו משעמם, ואני כשלעצמי מתבלבל תמיד בשמות הרוסיים. שמות ארוכים וכפולים.

– מילא, אין לי ברירה. נסתפק בסרט, אם לא קראת את הספר. ודאי זכור לך, כי כל הנסיבות מוכיחות שהרוצח הוא דימיטרי קראמאזוב. ואלו למעשה מי לדעתך הרוצח?

– אינני יודע אם דבר זה ברור על־פי הספר. הסרט אינו משאיר כל ספק. הרוצח הוא המשרת החולה.

– סמרדיאקוב שמו.

– כן, נדמה לי שם מעין זה.

– ובכן, אתה טועה.

– אולי לא דייקו בסרט.

– דייקו מאוד. אלא שהרוצח האמיתי הוא איבן.

– מי?

– אבין קאראמאזוב. הבן שהשתגע.

– אני אסביר לך. מסביב לכל רצח מצויות שלוש דמויות: החשוד ברצח, הרוצח עצמו…

– כך הוא בספרי בלשים. בחיים שניהם מזדהים, על כל פנים ברוב המקרים.

– לא. לא כך הוא בחיים – הכחיש יצחקי בתקיפות – גם בחיים מצויים שלושה. אני חוזר: החשוד שלרוע מזלו נסתבך בנסיבות מרשיעות, הרוצח הישיר שביצע את הפשע באופן פיסי והרוצח העקיף שאלמלא הוא לא היה הקרבן נרצח. ייתכן, כי הרוצח העקיף לא התכוון לכך, ייתכן ששאף לכך אך ורק מתחת לסף הכרתו, אלא שמתחת לסף הכרתו פעל כך שדחף מישהו לרצוח נפש את הקרבן. ייתכן, כי היה מזדעזע אלו אמרו לו דבר זה בשם שאיבן הזדעזע לשמע דבריו של סמרדיאקוב. כן, הוא הזדעזע עד כדי שגעון. אלא שרוצח זה אינו מתגלה בדרכי החקירה של המשטרה. רוצח זה אינו נענש על־ידי החוק.

לוי נשם לרווחה. המסכה סרה מפניו.

– כן, – אמר בכובד ראש אף שניכר היה כי כובש הוא את חיוכו, – חיוך של שלמה לוי האיש ולא שלמה לוי הסמל, שכן חייכו רק עיניו, שפתיו לא נעו – החוק אינו מכיר ברוצחים ספרותיים. החוק מכיר ברוצח. בשותף לרצח או בקשר –conspiracy – לרצוח מישהו. אם אין כאן עניין של קשר…

– אין עניין של קשר. אין עניין העשוי לעניין את המשטרה. ובכיווּן זה אנהל את החקירה אני, בלי עזרתכם, אך ברשותכם האדיבה.

– בכיוון זה – פסק לוי בהטעמה רבה, אלא שהפעם חייך בגלוי – אתה מורשה לנהל חקירה נפרדת. מכל מקום, אם תגלה את הרוצח הישיר תשתף פעולה עמנו. רק לגבי הרוצח הישיר. אין אנו מעוניינים באחרים. אף אם לדעתך הם הם הרוצחים האמיתיים.

– אני ידידו של בן־סלע. ידיד נעורים. לא אשקוט ולא אנוח עד שאביא לכם את כל שלשתם.

– לפחות אחד מהם נמצא כבר בידינו אפילו לפי גירסתך שלך, מר יצחקי. מכל מקום, לפי שעה נתעלם משיחה זו. אני אתן לך לחתימה את עדותך. אשתדל להצטמצם בעובדות ששמענו אמש במכונית. שלום לך, מר יצחקי. להתראות.

פרק ארבעה־עשר

שוב עמד יצחקי בפתחו של אחד הבתים במושבה הגרמנית בירושלים. שוב צלצל בפעמון, אלא שהפעם לא היה זה פעמון דירתו של בן־סלע, אלא הפעמון שבדירה הסמוכה. על הדלת התנוסס שלט: ד"ר אריה הדורם. בסמוך לו שלט קטן יותר: “זהבה הדורם”.

– אכן, אשה עצמאית – הרהר יצחקי עם שהוא סוקר את שני השלטים הנפרדים.

נשמעו צעדים קלים והדלת נפתחה. בפתח עמד נער כבן חמש־עשרה לבוש מכנסיים קצרים וחולצת חאקי. הוא נתן ביצחקי מבט שאלה.

– הגברת זהבה הדורם בבית? – שאל יצחקי.

– לא.

– אולי תוכל לומר לי מתי תהיה בבית?

– אינני יודע. היא הלכה להלוויה. השכן שלנו נהרג אתמול – הפטיר הנער ביובש כמי שמשיח מעשה רגיל.

– עדיין לא חזרה מן ההלוויה? – תמה יצחקי.

– לא.

הנער סקר את יצחקי מכף רגל ועד ראש.

– אם אתה רוצה תוכל לחכות לה.

– תודה. אני אחכה. אני מקווה שלא אצטרך לחכות זמן רב.

הנער משך בכתפיו. הוליך את יצחקי אל חדר האורחים והסתלק. יצחקי שקע בכורסה והתחיל סוקר את החדר. היה זה חדר אורחים צנוע למדי: ארבע כורסות, שולחן נמוך, מזווה מודרני קטן ומעליו אצטבת ספרים צבעוניים בהוצאת כיס.

נכנס גבר בגיל העמידה. גוץ, רחב־כתפיים, ממושקף, שערותיו מסורקות לצדדים אלא שהפסוקת אינה באחד הצדדים כמקובל אלא כמעט באמצע. הוא הציץ לעברו של יצחקי ונד בראשו – כפי הנראה שימשה תנועה זו תחליף לברכת שלום. יצחקי התרומם מכסאו. הלה רמז לו ביד שימשיך לשבת והוא עצמו התקפל בכורסה הסמוכה.

– אתה מחכה לאשתי – אמר הדורם לא בדרך שאלה אלא כקביעת עובדה.

– כן, אני מעוניין לשוחח עם הגברת הדורם. שמי יצחקי. בנימין יצחקי.

– נעים מאוד.

– הייתי ידידו של בן־סלע ו… גם סגנו בעבודה.

– חם היום – נכנס הדורם לתוך דבריו – אתה רוצה לשתות משהו קר?

– לא. תודה. זה עתה שתיתי. ידידי נעורים היינו. וידידותנו לא פגה עד יום מותו… שמעתי מפיו על הגברת הדורם והייתי רוצה לחטוף שיחה עמה.

– מעין Post mortem פסיכולוגי? – שאל הדורם.

יצחקי לא ידע להשיב על שאלה זו. אם היה בה אבק של ליצנות, הרי היה בכך משום חוסר טאקט מצדו של הדורם. אם נשאלה בכובד ראש היה זה משום חוסר טאקט להשיב עליה בכנות בפני בעלה של זהבה הדורם. יצחקי שתק.

כפי הנראה המתין ד"ר הדורם לתשובתו של יצחקי. לאחר שנתייאש קם מכורסתו והתחיל פוסע בחדר הלוך וחזור, אך לא מתוך מתיחות ועצבנות אלא בנחת ובצעדים שקולים ומדודים, כמי ששקוע בהרהורים ולאו דווקא מעציבים.

– אני כשאני לעצמי – פתח בעודו מהלך – אינני מאמין במוות.

יצחקי פער את פיו וזקף את אזניו. הדורם נעצר, הציץ בו מבעד למשקפיו, כפי הנראה על מנת להיווכח מה הוא הרושם שעשו דבריו, ושוב התחיל פוסע.

– החיים והמוות – דיקלם – אינם אלא שני מושגים יחסיים, כלומר יחסיים זה כלפי זה. עצם קיומו של העולם חחומרי אינו אלא משגה, מהלך מוטעה של האלהים במשחקו עם הרוח הקוסמית.

ישנם שני סוגי פרופיסורים, אלה שבחייהם הפרטיים מסרבים לשוחח עם הדיוטות על מקצועם ואלה שאינם חדלים להרצות יומם ולילה. כפי הנראה השתייך הדורם אל הסוג השני. בכל רגע ורגע ובכל אתר ואתר היה המרצה לפילוסופיה. יצחקי לא היה נוטה אותה שעה לשמוע הרצאה על קיומו של העולם החומרי. אף על פי שנפשו היתה מרה עליו, ניסה לקלוע בהרצאה רצינית זו מילתא דבדיחותא ועל־ידי כך לפגוע באווירת כובד הראש והחשיבות שהדורם שיווה לדבריו. חכך בדעתו ולא דלה מתוכו הערת לצון אלא זו:

– איזה משחק? אולי שח?

לתמהונו הרב השיג את ההיפך ממבוקשו. לשמע השאלה אורו פניו של הדורם.

– שח… שח. נכון מאד. קלעת למטרה. קשה למצוא הגדרה נאה מזו. האלהים שיחק שח… כלום יורד אתה לכל עומק משמעותו של הסמל שנפלט מפיך באקראי? ושמא לא באקראי? שמא חשת את מה שאני עתיד לומר? באינטואיציה, בתבונה שבלב, בחוש דק מן הדק?

יצחקי היה נבוך. הוא לא ציפה לתגובה נלהבת זו.

– עלי להודות על האמת… נדמה לי שאתה מייחס לי… משהו שאיני ראוי…

הדורם לא שעה לו. הוא נשען אל הקיר, פשט ידו והורה באצבעו על הקיר שמנגד. יצחקי הסב ראשו אך לא ראה דבר פרט לתמונה משל צייר מודרניסטי כנראה מן האסכולה האבסטרקטית: כתמי לובן על רקע אדום ותו לא. בינתיים נשמע קולו של הדורם, קול צלול של אדם שלבו סמוך ובטוח, כי כל מלה היוצאת מפיו היא בבחינת התגלות:

– כן שׁח. משחק התבונה וההגיון. בלי משים מיצית את ההבדל היסודי בין פילוסופיה לבין מיתולוגיה. במיתולוגיה משחק האלהים במשחק האהבה, או ביתר דיוק האהבהבים. האל עוגב על האלה ומתוך כך מוליד את העולם. אתה שומע, מר יצחקי, אליבא דמיתוס כל העולם כולו אינו אלא פרי נאפופיו של האל. ואלו אליבא דפילוסופיה האל הוא גלמוד, בודד, יחיד. אל רווק שנידון לבדידות ולרווקות. אין לו אשה. אין לו כלה. אין לו אהובה, איזו אֵלה פלונית, אשתו של אֵל שכן. אין לו אפילו ידידים. אף ידיד אחד, אתה שומע? אין ולא יכלו להיות לו ידידים. נגזרה עליו הבדידות. וברגע שהוא חדל להיות בודד חדל הוא להתקיים.

מוחו של יצחקי עבד בקדחתנות. מתוך דרשתו הפילוסופית של הדורם נשתמעו לו רמזים על בן־סלע. הוא קימט את מצחו במאמץ עליון לפענח את הרמזים ולעקוב אחרי הלך מחשבתו של הדורם.

– אם כן – המשיך הלה כיצד ברא אֵל גלמוד זה את העולם החומרי? – הקשה הדורם במלוא הרצינות והחשה רגעים מספר, כפי הנראה כדי לתת הזדמנות ליצחקי לתרץ קושיה חשובה זו.

יצחקי לא ניצל את ההזדמנות. לא היתה לו ברירה להדורם אלא לתרץ את קושיתו של עצמו.

– כבר רמזתי לך. העולם החומרי הוא פרי השגיאה. האלהים שיחק עם הרוח הקוסמית את משחק התבונה וההגיון ו… שגה. עשה מסע לא נכון.

– בן־סלע היה שחקן שח טוב – ניסה יצחקי לכוון את השיחה אל המסלול הרצוי

הדורם עשה תנועה דרמטית בידו שפירושה איסור מוחלט להיכנס לתוך דבריו.

– אף על פי כן – המשיך במידת מה של פאתוס – אין זה מעוות שלא יכול לתקון. אני אומר לך, כי עתיד האלהים לנצח. העולם החומרי כולו צפוי לכליון. כן, מר יצחקי, לא רק בן־סלע שהלך לעולמו אתמול, לא רק אתה ואני ואשתי וכלתו של בן־סלע שנלך לעולמנו מחר.

– מחר?

– אני מתכוון למחר במובן הרחב של המלה, כלומר לעתיד. ובכן, לא רק היחיד החי באשר הוא חי אלא העולם החומרי כולו יכלה ויהיה כלא היה. המדע מאשר הנחה זו. מיום שאותה פולניה גילתה את הראדיואקטיביות נודע לנו, כי החומר סופו ליהפך לאנרגיה, והאנרגיה… שמעת על החוק השני של התרמודינמיקה?

– לא.

– החוק השני של התרמודינמיקה קובע שהאנרגיה סופה להתמסמס בחללו של עולם. אנו עומדים, איפוא, בנקודה שממנה יצאנו. ריק. אין. המעגל נסגר.

– כן, אנו עומדים בנקודה שממנה יצאנו. ריק. אין. – חזר יצחקי על דבריו וקם ממושבו – אני רואה שהגברת הדורם לא חזרה. ו… אני חייב לומר, כי איני בקיא בפילוסופיה, אף כי לפני שעה קלה הטפתי מוסר לסמל המשטרה וטענתי, כי מן הדין שחוקרי פשעים ילמדו פילוסופיה. אבל אני איני חוקר פשעים.

– אין דעתי כדעתך, מר יצחקי. רק מתי־מספר בלבד, רק יחידי סגולה מוכשרים ללמוד מדע זה. אין זו תורה העשויה להיות לנחלת ההמונים.

– אני שמח שאני נמנה בעיניך עם יחידי הסגולה, שאם לא כן לא היית נותן לי עכשיו שיעור בפילוסופיה.

– המ… המהם דוקטור הדורם – לאו דווקא. יש דברים בגו.

– כן, גם אני הרגשתי שיש דברים בגו. אבל אני מודה ומתוודה, לא עלה בידי להגיע אליהם מבעד למעטה הענן הפילוסופי.

– או! הפתרון הוא פשוט. פשוט בתכלית הפשטות. מאחר ששמעתי, כי אתה ידידו של בן־סלע החלטתי לנחם אותך.

– לנחמני?

– כן. להשמיע באזניך במפורש את המשפט שאין מנוס ממנו, כלומר, שבן־סלע הלך בדרך כל בשר. בדרך כל הארץ, כל העולם פשוטו כמשמעו. מה בן־סלע הפך לאַין אף כל העולם כולו עתיד ליהפך לאַין.

השיחה התנהלה בעמידה. ברק של אש זרה נתנצנץ מאחורי משקפיו של הדורם. יצחקי שמע באורך רוח את הרצאתו הפילוסופית, עצביו המתוחים לא התמוטטו אפילו לאחר דברי הנחמה של אדם זה שעל אף היותו מרצה לפילוסופיה הרי הוא ספק אויל ספק משים עצמו אויל. אולם האש הזרה בעיניו הדגישה את הסאה. אש זרה זו היא שפיצצה את הדינמיט שהדורם טען בו את נפשו של יצחקי זה כמחצית השעה.

יצחקי נתקרב אל הדורם ונעץ מבטו בעיניו.

– מה המשחק הזה, דוקטור הדורם? – שאל בקול מאיים עם שפניו מחווירים משניה לשניה ורטט חולף בכל גופו.

הדורם לא זע. לא נרתע אחורה ולא מש ממקומו.

– אתה אמרת – השיב בנחת – משחק שח.

תשובה זו הרתיחה את דמו של יצחקי.

– אתה מחלל את זכרו של המנוח – סינן מבין שיניו בלחישת נחש – אתה מקנא. אתה מקנא אפילו אחרי מותו. אשתך בגדה בך עמו ומישהו נקם את נקמתך, ואתה מתמוגג מנחת. שום מסך עשן פילוסופי לא יחפה על עובדה זו. אדוני הפרופסור.

קור רוחו של הדורם לא ניטל ממנו אפילו לרגע אחד.

– אינני פרופסור. רק מרצה.

– ומרצה רע. פחדן ומוג לב, שאין לו אומץ לב לומר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את אשר עם לבו.

הדורם פרץ בצחוק,

– שב – פקד על יצחקי.

– אל תתן לי פקודות! לא באתי לשוחח אתך!

– אל תתרגש, מר יצחקי – אמר הדורם רכות – אני אומר לך שמוטב, כי תשוחח עמי ולא עם אשתי. אם באמת ובתמים היית ידידו של המנוח ואתה מעוניין להיוודע על כמה פרטים העשויים להפיץ אור על הרקע הטרגי של מותו, מוטב שתשוחח עמי. שב.

יצחקי שקל בדעתו שעה קלה. לאחר מכן ישב בקצה הכורסה, ישיבת ארעי של אדם המוכן בכל רגע להינתק ממושבו ולנטוש את החדר בלי ברכת פרידה. הדורם ישב בכורסה שמנגד. הוא הסיר משקפיו ושף את עיניו. משסיים עיסוק זה לא החזיר את משקפיו אל חטמו אלא הניחם על מסעד הכורסה. בלי משקפיים נראו פניו כנטולות הבעה ועיניו קהות וכבויות כשל סומא, אף שנדמה היה כי קוטרן גדל מאד לעומת העיגולים הקטנים שנצנצו לפני־כן מאחורי המשקפיים. האש הזרה דעכה כליל.

– אתה צודק, מר יצחקי. קנאתי. אחרי ככלות הכל איני אלא בשר ודם. קנאתי מאד – הוא תפס את משקפיו בקצהו של אחד היצולים והתחיל מסובב אותם בידו – קנאתי עד אמש.

יצחקי נשך את שפתו התחתונה.

– מאמש לא היה כבר במי לקנא.

– אף על פי כן קנאתי גם לאחר שנודע לי, כי בן־סלע נפח את נשמתו.

יצחקי העוה את פניו.

– כי בן־סלע נרצח באורח אכזרי – תיקן את דבריו של הדורם.

– כי בן־סלע נפח את נשמתו – חזר הדורם בעקשנות על ביטויו הוולגרי.

– אני רואה שאתה מוסיף לקנא.

– לא. אינני מקנא – הוא הרכיב את משקפיו והציץ ביצחקי. האש הזרה לא הופיעה שוב. אדרבה. עיניו הפיקו טוב לב – מר יצחקי. האמנם היית ידידו?

– כן. ידיד נפש. מיום עלותו ארצה.

– אם כן, נהיר לך סודו הגדול?

יצחקי לא ענה, רק זקף גבו ונעץ מבט בוחן בבן־שיחו.

– סוד חייו של זאב בן־סלע. סוד בדידותו הגדולה.

– הוא לא היה בודד – העיר יצחקי.

– הוא לא היה בודד מבחינה חיצונית. בתוך תוכי נפשו היה בודד וגלמוד. אף אם היו לו ידידי נפש.

– אשתך גילתה לך סוד זה? – שאל יצחקי עוקצנית.

– כן, אשתי גילתה לי סוד זה – חשיב הדורם מלחמה שערה. – ואם הסוד אינו ידוע לך, הרי יודעים אותו עכשיו שלושה אנשים: אשתי, הרופא הפסיכיאטר, ומליל אמש, כלומר מן הרגע שאשתי גילתה את אזני, גם עבדך הנאמן. בעצם, יתכן שידעה אותו גם כלתו. וידיעה זו היא שגרמה למותו אם במישרין ואם בעקיפין.

– הבהר את דבריך, מר הדורם. הגיעה השעה שנשחק בקלפים גלויים.

– טוב, קלפים גלויים. אם הסוד היה ידוע לך איני מחדש דבר ואם לא היה ידוע לך בדין שתדע, אם אמנם היית ידידו. בן־סלע היה פגום מבחינה מינית.

– ובכן זה הוא הסוד שאשתך גילתה לך? עלי לתת לה מחמאה: אשה נבונה מאד. מכל מקום, כפי הנראה מיטיבה היא לשחק את משחק התבוגה וההגיון.

– זוהי אמת, מר יצחקי. האמת לאמיתה.

– כל הפילוסופים הם כה תמימים?

הדורם עמד בגבורה באש צולבת זו של עקיצות.

– אינך מאמין לאשתי, מר יצחקי? – שאל בנחת.

– לא – השיב יצחקי קצרות.

– גם אני לא האמנתי לה. לכן ביקרתי הבוקר אצל הפסיכיאטר שאת שמו גילתה לי זהבה, ועלי נאסר לגלותו. הפסיכיאטר אישר את דבריה. אותה נערה… הכלה היא שרצחה אותו… כלומר, לא במישרין. אינני מתכוון לכך שהיא ירתה בו, אך בעקיפין היא שגרמה למותו. כלומר, אלמלא היא, אלמלא אהבה אומללה זו שלא יכול היה לעמוד בפניה, לא היה מתרחש מה שהתרחש.

“מסביב לכל רצח מצויות שלוש דמויות – נצטלצלו באזניו של יצחקי הדברים שהשמיע לפני שעה קלה לסמל לוי – החשוד ברצח, הרוצח עצמו…”

“כך הוא בספרי בלשים. בחיים שניהם מזדהים” – הדהדה במוחו תשובתו של לוי.

– אשר לנסיבות הרצח, לעצם ביצוע הרצח, יש לי סברה משלי… אלא שאיני מוכן לגלותה לך. בבוא העת אגלנה למשטרה, וגם זאת לאחר שאבדוק אותה בדוק היטב ולאור ההגיון הקר והתבונה הטהורה.

יצחקי לא שמע את משפטיו האחרונים של הדורם. הוא קם מכורסתו ובלי ברכת פרידה נטש את החדר. דומם עבר בפרוזדור, פתח את הדלת ויצא. הדורם נשאר יושב בכורסתו.

– נירה, נירה, נירה – מלמלו שפתיו של יצחק. כסהרורי הלך ברחוב בלי שראה את הנעשה סביבו. פטישים הלמו ברקותיו.

פרק חמישה־עשר

נירה שכבה אפרקדן במיטתה, עיניה נעוצות בתקרה וידיה נתונות מאחורי ראשה.

מישהו צלצל בפעמון הכניסה. נירה לא זעה. צעדים רכים נשמעו בפרוזדור, כפי הנראה צעדיה של רבקה זילברמן. הדלת נפתחה. לאחר שעה קלה פתחה רבקה זילברמן את דלתה של נירה והודיעה בקול חלוש:

– בנימין.

נכנס בנימין יצחקי. נירה נתנה בו מבט מתעתע, נטול הכרה והוסיפה לשכב, בלי שהנידה אבר.

יצחקי קירב כיסא אל מיטתה וישב.

רבקה זילברמן הסתלקה. זמן רב סקר יצחקי את נירה בלי אומר ודברים. לפתע כרע על ברכיו וכבש פניו בחיקה של נירה. נירה לא הגיבה שעה ארוכה. אולם לבסוף נטלה את ראשו של יצחקי בכפות ידיה והתבוננה בפניו. בעיניו נצנצו דמעות.

– נירה! – לחש – מדוע לא באת אמש בשעה שנדברנו?

בעיניה של נירה נשקפה תמיהה. היא התרוממה וישבה במיטתה.

– שב, בנימין – פלטה בקול תחנונים.

יצחקי קם מכרוע וישב על הכסא.

– מה שאלת, בנימין?‏ – פנתה אליו נירה.

– מדוע לא באת אמש אל זאב?

– הייתי בקונצרט. הרי אמרתי לך שאיני רוצה לבקרו. אמרתי לך, כי מוטב שלא נראה זה את זו כמה ימים.

– עכשיו לא תראו זה את זו לנצח.

נירה הזעיפה גביניה. עיניה סקרו את יצחקי בתמיהה מהולה בחרדה.

– הארכת את התקופה, נירה. עשית הכל שלא תתראו לנצח.

– מה אתה מדבר? בנימין? – נימה של בכי נשתמעה בקולה של נירה.

– אני אומר מה שיש לי לומר. ויש לי הרבה לומר, נירה. יותר מדי. לומר או לא לומר.

– אמור – לחשה נירה.

– החלטת לא להתראות עם זאב כמה ימים?

– כן.

– מדוע הלכת אליו שלשום בערב?

– מנין לך שהלכתי?

– ראיתיך.

– כיצד?

– מה זה חשוב, נירה. את טוענת שלא היית בביתו של בן־סלע אמש. שמא תטעני שלא הלכת אליו גם שלשום?

– הלכתי.

– מדוע הלכת? הרי החלטת לא להתראות עמו?

– ידעתי כי הוא נמצא בתל־אביב.

– אם כן, לשם מה הלכת?

– רציתי… רציתי להשאיר לו פתק על שולחנו.

– פתק או מכתב?

– מכתב.

– יכולת לשלוח בדואר.

– רציתי במו ידי להניח את המכתב על שולחנו.

– לא הנחת מכתב, נירה. לא השארת לו שום מכתב.

– לא. לא השארתי. לא הייתי אצלו. כשהגעתי ראיתי ששכחתי את המפתח בבית. חזרתי וחפשתי אותו, אך לא מצאתיו.

– את משקרת, נירה. המפתח היה מונח על שולחנך אמש. הנה הוא – יצחקי הוציא מכיסו מפתח קטן ומסרו לנירה.

– למה לקחת אותו? – שאלה נירה בהתרגשות.

– משום שאין זה המפתח שזאב נתן לך. משום שזה הוא העתק מדוייק מאותו מפתח. העתק שעשית אמש. המפתח ההוא עדיין בארנקך או במגרתך או באותו מקום שבו החבאת אותו.

נירה קמה ממקומה. קרבה אל יצחקי ונגעה בכף ידה במצחו. מצחו להט.

– אתה חולה, בנימין. שכב, תנוח. אקרא לך רופא. אתה חולה. אתה מדבר מתוך חום.

– הניחי לי. איני חולה. אני מזועזע ותו לא. אבל מוחי צלול. אולי צלול יותר מדי בשבילך. שלשום שכחת את המפתח בבית. אני מאמין לך. אלא ששכחה זו היו לה תוצאות גורליות. בשל שכחה זו נרצח ידידי זאב בן־סלע.

נירה חזרה אל מיטתה, השעינה גבה אל הקיר ועצמה עיניה. אלמלא קמטי הזעף שבמצחה והידוק היתר של שפתיה ניתן היה לדמות כי ישנה היא.

– למחרת היום הזמנת מפתח נוסף. אמש הנחת אותו על השולחן על מנת שישמש לך מעין אליבי. ידוע ידעת, כי עומד אני להשכין שלום בינך ובין זאב. ידוע ידעת, כי אמש בשעה תשע צריך הייתי להיות בדירתו ואם לא אמצאך שם אבוא אליך. משום כך השארת את המפתח על השולחן. כדי שאראנו ולא אחשוד בך. כדי שיהיו בידיך הוכחות גם כלפי המשטרה. במפתח השני, כלומר הראשון שהיה בידך, פתחת את דלת דירתו של זאב חרש־חרש, שעה קלה לפני שהגעתי אני וארבת לו בחדר הכניסה. לאחר

מכן הגעתי אני. צלצלתי בפעמון. הוא יצא לפתוח לי ואת ירית בו. שלוש יריות ירית ולא הוספת. את האקדח השלכת מחלון חדרו החוצה, אל החצר, במקום ששכב אותו תימני מסכן. ואחר כך נעלמת. לא יכולת להימלט בכניסה הראשית. אני, אני עמדתי בדלת וצלצלתי. נמלטת בדלת אחרת. כפי הנראה נעלמת מתוך איזה פתח חשאי שגילית בדירתו של זאב. פתח שלא היה ידוע אפילו לזאב. לפני שלושה ימים סיפר לי שנעלמת מביתו כרוח רפאים. אינך סינדרלה. הפתח ידוע רק לך. כפי הנראה אינו נפתח אלא מבפנים. אחרת לא היית זקוקה למפתחות כדי להיכנס.

נירה פקחה את עיניה. פקחה אותן לרווחה והיה נדמה, כי אישוניהן נתרחבו והתפשטו על מלוא רוחב הקשתות. פיה היה פעור, לחייה חיוורות עד כדי צביון של ירקוּת, רק סמוך לעיניים פרחו שני עיגולי צוהב חולני. זו הפעם השלישית ראה יצחקי מראה זה: פעם אחת לפני עשר שנים, פעם אחת הבוקר בשעת ההלוויה ועכשיו. בשתי הפעמים הקודמות דיכאוֹ מראה של נירה, ואלו הפעם שילהבו.

– כן, את רצחת את זאב. רצחת אותו משום שאת שייכת לדור של רוצחים. דור רוצחי אבותיכם, רוצחי אידיאלים, שאיפות. אנחנו באנו ארצה לבנות, לסבול, להקריב, באנו ארצה כציונים… אַת שומעת? צ־י־ו־נ־י־ם! להפריח שממה. לסלול כבישים, להרוות בדמנו ובזיעתנו את האדמה הצחיחה. ואתם בגדתם ורצחתם אותנו. רצחתם אותנו נפש. הציונות הפכה בפיכם למלת לעג, האידיאלים לקלס. הוכחתם לנו, כי אין לו לאדם דבר בחייו פרט לקריירה, עושר, נוחיות ויצרים. ואנו נרצחנו. הביצים לימדו את התרנגולות. תחת אשר נחנך אתכם, נגררנו אחריכם. הפכנו לשאפתנים, למרדפי כספים, שכל מעייננו לספק את תאוותינו ויצרינו. את כולנו רצחתם. וזאב בן־סלע אינו אלא אחד מאתנו. בשל תאוות ויצרים רצחת אותו. כי אין אתם מסוגלים להקריב דבר לאידיאל, למשאת נפש, לחזון, לאהבה, לידידות. רק את נפשותיכם מוכנים את להקריב למולך ולדיניסיוס אֵל התאווה, היצרים והניאוף. כלום מסוגלת אַת להקריב אֶת עצמך למען משהו, למען מישהו?! ר – ו – צ – ח – ת!

מימיו לא היה יצחקי היסטרי. עתה נתערערו עצביו כליל. הוא צווח בקולי קולות.

רבקה זילברמן פרצה לחדר בהולה ומבוהלת. נירה קמה ממיטתה, ניגשה אל יצחקי, הסמיכה פניה לפניו והעניקה לו נשיקה.

פרק ששה־עשר

שלושה בקרים בשבוע נהג דוקטור אריה הדורם להקדיש למדע ושלושה לתרבות הגוף. תרבות גוף זו התבטאה בעבודת גינה. דוקטור הדורם היה חופר ועודר בגינתו ומשקה את פרחיו ואת אילנותיו.

למחרת השיחה עם יצחקי יצא כדרכו לעבודתו, המעדר על שכמו וצינור ההשקייה בידו. לפתע הבהיק דבר־מה לנגד עיניו על פני האדמה. גחן והתבונן באותו חפץ עד שנוכח לדעת, כי אקדח מונח לפניו. משזיהה את טבעו של הכלי, נטלו בידו והכניסו לכיסו.

מאבק גדול התחולל בנפשו. קפדן היה הדורם מטבע ברייתו והיה מדייק בסדר יומו כחוט השערה. סדר יום זה היה קבוע ויציב ורק מאורעות יוצאים ‏ מגדר הרגיל היו עשויים להכניס בו שינויים קלים. התחיל הדורם חוכך בדעתו: אם יזדרז למסור את האקדח למשטרה יפסיד יום שלם של תרבות הגוף, שכן אחר־הצהרים לוהטת החמה, החום גדול אפילו בצל־האילנות ועבודה גופנית בשעות אלה לא זו בלבד שאין בה משום תוספת של בריאות אלא שהיא עוד עלולה לקפח בריאותו של אדם. מאידך גיסא, החובה האזרחית דורשת שלא ישהה את המסירה אפילו רגע אחד, שהרי עשוי אקדח זה לתרום לפתרון בעיית מותו של אותו שכן אומלל. אקדחים אינם מתגלגלים בגינות לתומם וחזקה שיש דברים בגו.

בסופו של דבר ניצח החוש האזרחי. דוקטור הדורם החליף בגדיו, נתן את האקדח בכיסו והלך למטה המשטרה. בדרך הוציאו מכיסו, תחבו בחגורתו ועל אף החום הגדול כיפתר את מקטרנו.

– ח־ח! – חייך לעצמו – כמו בימים הטובים ההם, שהיינו מהלכים עם אקדחים בחגורותינו וחוששים מפני המשטרה.

ההשוואה לא היתה מדוייקת. דוקטור הדורם לא חשש מפני המשטרה. אדרבה, עד מהרה הגיע אל המטה, זיהה את עצמו (ד"ר הדורם, מרצה לפילוסופיה) וביקש שיוליכוהו אל “הקצין הממונה על חקירת נסיבות מותו של זאב בן־סלע המנוח, מנהל הסניף הירושלמי של חברת זיקוקין־די־נור לשעבר”.

מיד הוליכוהו אל חדרו של שלמה לוי.

– שלום, אדוני הקצין – פתח הדורם.

– לא קצין, רק סמל, אדוני הפרופסור – העיר לוי בחיוך.

– לא פרופסור. רק מרצה. אבל התארים אינם חשובים לגבי העניין שלפנינו. שמי אריה הדורם.

– כבר הודיעו לי.

– ואני שכנו של בן־סלע המנוח.

– שכנו מימין? – שאל לוי.

– הכל לפי נקודת המוצא. אם אדם עומד ברחוב גיא החזיון ופניו מופנות אל ביתו של בן־סלע, הרי אני שכנו מימין. ואלו…

– סלח לי – נכנס לוי לתוך דבריו בזהירות רבה – אם אינני טועה מפרידה סמטה צרה בין חצרו של בן־סלע לבין גינתך.

– נכון מאוד. אמת ויציב. ואף על פי שסמטה צרה מפרידה בין גינתי לבין חצרו של בן־סלע גיליתי לפני כמה דקות או ביתר דיוק, לפני כמחצית השעה, גיליתי בגינתי כלי יריה זה – הוא תחב ידו אל חגורתו ושלף מתוכה את האקדח.

שלמה לוי העוה את פניו. הדורם הרגיש בכך.

– כלום עברתי עבירה? – תמה.

– לא, דוקטור הדורם, לא עברתה עבירה אבל הקשית עלינו במקצת.

– על מי?

– על המשטרה.

– מלאתי את חובתי האזרחית והקשיתי בכך על המשטרה. אתמהה!

– סליחה?

– אתמהה! כלומר דבריך מופלאים בעיני.

– ראשית, מוטב היה אלו היית קורא לנו והיינו במו עינינו רואים את המקום שבו מצאת אקדח זה. אבל אין זה בגדר מעוּות לא יוכל לתקון. אנו נבקר בגינתך ונשמע פרטים מפיך. אבל זה! – לוי הורה על האקדח שהיה עדיין מוחזק בידו של הדורם.

– כסבור הייתי שאגרום לך נחת רוח והנה רואה אני שגרמתי עגמת־נפש.

– חס וחלילה, ד"ר הדורם. אדרבה. מובטחני, כי גילוי האקדח יהיה לנו לעזר רב. אך ניכר עליך, דוקטור, שאינך מנוסה ביותר בעניינים מסוג זה.

– באלו עניינים?

– בענייני רציחות. פשעים, פריצות. אחד האמצעים לגילוי הפושע הוא טביעת אצבעות. ואם עכשיו ניקח טביעת אצבעות מכלי זה לא נקבל אלא טביעות אצבעותיך שלך. כל השאר אפשר שכבר נמחקו על ידך. מילא, את הנעשה אין להשיב.

– אתה תתפלא, אדוני הקצין, כלומר הסמל, אבל אני איני מייחס שום חשיבות לטביעת אצבעות.

לוי כבש את חיוכו,

– אולי מבחינה פילוסופית… – ניסה להתבדח.

– לא, לא מבחינה פילוסופית כי אם דוקא מבחינה מעשית. במקרה מיוחד זה אין כל חשיבות לטביעת אצבעות. אין כל חשיבות לאקדח. ואם רצונך לשמוע את האמת לאמיתה הרי לא ביקשתי ממך ראיון כדי למסור לך אקדח זה. ביתר דיוק לא רק כדי למסור לך אקדח זה. מסירת האקדח הוא דבר פעוט, טפל, דבר של מה בכך, לעומת הדבר שאני עומד לגלות לך, מר… מר…

– לוי – אמר שלמה לוי, עם שהוא עושה אזנו כאפרכסת.

– ובכן, אדוני הקצין לוי – כפי הנראה לא אחת שיוה ד"ר הדורם בדמיונו את השיחה הדרמטית שתתקיים בינו לבין קצין משטרה, ולפיכך נתקשה להשלים עם העובדה שבסופו של דבר אינו מגלה את סברתו אלא לסמל בלבד. משהגיע איפוא לפסגת המתח העלה את לוי בדרגה – אדוני הקצין. יש לי סברה משלי בעניין מותו הטראגי של שכני מר זאב בן־סלע.

– אני מעריך מאוד את שיתוף הפעולה שלך ומודה לך מראש, פרופסור הדורם.

העלאה תמורת העלאה. הדורם לא מחה. מכאן ואילך התנהלה השיחה בדרג גבוה יותר ומתוך כך, כפי הנראה, גם ברמה גבוהה יותר,

– שים לב, אדוני הקצין – המשיך הדורם – אמרתי: מותו הטראגי. ומה פירושה של טרגדיה, אדוני הקצין? מקרה אסון אינו טרגדיה. אדם הלך ברחוב ונדרס על־ידי מכונית. כלום זו טרגדיה? יתכן, כי ההמונים עשויים מתוך בוּרוּת לכנות מקרה אסון בשם טרגדיה, אבל כאמור אין זה נכון. גדולה מזו. דבר זה מעיד על בוּרוּת. אם נתעלם לרגע קט מהטרגדיה היוונית שעניינה המאבק בין האדם לבין גורלו; הרי הטרגדיה היא – לפחות מימות שייקספיר ואילך – מאבק האדם עם עצמו, הטרגדיה היא קונפליקט נפשי.

– סליחה – ניסה לוי במורך לב להחזיר את השיחה אל מסלול מעשי, אך הדורם נסחף בנחשולי הגיגיו.

– הטרגדיה היא סכסוך פנימי, מאבק האדם עם עצמו.

להיות או לא להיות. זאת היא השאלה.

– אני מודה, אדוני. גילוי המניעים הנפשיים עשוי להיות לעזר רב לפענוח תעלומת הפשע. אלא שבמקרה שלפנינו המניעים הם גלויים וברורים.

– המניעים הם גלויים – חזר הדורם על דבריו של לוי בנימת־מה של בוז.

– כן, מניעי הרצח.

– רצח? ח־ח־ח־ח! רצח. כן, אחד האסונות של החברה המודרנית הוא שנציגיה המובהקים כגון אלה הממונים על שמירת החוק אינם הולכים אלא בדרכים סלולות. השגרה, השגרה אוכלת כל חלקה טובה. כיוון שאדם נמצא מת בביתו וחזהו מפולח על־ידי כדור מטביעים על המאורע גושפנקה של רצח וחסל סדר פסח כהלכתו. ואנכי אומר – ד"ר הדורם עבר לסגנון ההטפה של היונגליון – ואנכי אומר: הנרצח הוא הרוצח והרוצח הוא הנרצח.

– רצונך לומר שבן־סלע איבד את עצמו לדעת?

– בהחלט. אין כל ספק בכך.

– יש לך הוכחות, פרופסור?

– הוכחות לא פחות משכנעות ממשפט פיתאגורס. הוכחות כמעט מתימאטיות. ממש נוסחה. נוכל למצוא את שורש הרע באותה קלות שאנו מוצאים את השורש הנעלם במשוואה ריבועית.

לפי כל הסימנים עדיין לא עלה בידו של הדורם לפרוץ את חומת ספקנותו של לוי. שוב ניסה הסמל לכבוש את חיוכו.

– דווקא ריבועית – העיר כדרך אגב.

– ודאי ריבועית – השיב הדורם בכובד ראש – במשוואה מדרגה ראשונה אין שורש.

– אני התכוונתי להוכחות המבוססות על עובדות.

– עובדות? אין לך בעולם דבר יחסי יותר, מפוקפק יותר, ממוסמס יותר ממה שמתקרא עובדה. אין עובדות. ישנם רק רשמים שהחושים שלנו קולטים מן העולם החיצוני. המוח שלנו מעבד ובדרך זו יוצר תופעות סובייקטיביות, הקרויות בפיכם עובדות. שים לב: המוח שלנו ולא העולם החיצוני יוצר את העובדות. אני רואה, כי החיוך מזדחל על שפתיך. בעיניך נראה מגוחך, כי בשנת אלף־תשע־מאות־חמישים־ותשע עדיין חסיד אני של הפילוסופיה האידיאליסטית הטרום־קאנטיאנית.

הסמל שלמה לוי לא היה בקיא בפילוסופיה טרום־קאנטיאנית ואף לא בזו שלאחר קאנט. חיוכו נבע ממניעים אחרים לגמרי.

– ובכן, רוצה אתה הוכחה המבוססת על עובדות, כלומר על מה שאתם קוראים עובדות.

– מי זה “אתם” – שאל לוי.

– אתם ההדיו… – ד"ר הדורם רצה לומר הדיוטות, אך חזר בו בעוד מועד – מצויה בידי הוכחה נמרצת יותר ומשכנעת יותר. הוכחה המבוססת על הגיון, על הלוגיקה. אני מוכן לבנות אותה על עקרונות ההיקש, הסילוגיסמוס האריסטוטליני הטהור, כגון דא: כל האנשים השרויים בדכדוך נפשי מאבדים את עצמם לדעת. בן־סלע היה שרוי בדכדוך נפשי. ההסק הוא איפוא: בן־סלע איבד את עצמו לדעת.

הדורם נתן בלוי מבט נצחון.

אפשר ההיקש האריסטוטליני ואפשר דבר־מה אחר השפיע עליו, מכל מקום פניו של לוי לבשו ארשת של כובד־ראש.

שניהם שתקו שעה ארוכה למדי. דומה היה, כי לוי שקוע בהרהורים.

– ד"ר הדורם – פתח לבסוף כמי שמנסה להפיס דעתו של בן־שיחו – אני מצטער מאוד שלא אוכל לנהוג על־פי ההגיון האריס… אריסטי…

– אריסטוטליני – סייע לו הדורם.

– אנו אנשים פשוטים ויש לנו הגיון משלנו. הגיון פשוט מאד. והגיון זה מוציא מכלל אפשרות איבוד לדעת במקרה זה. מר בן־סלע נמצא בחדר הכניסה של דירתו שרוע על הרצפה, ושלושה פצעי כדורים בחזהו. שום נשק לא נמצא על־ידו. אמנם נמצא נשק אבל בחצר הסמוכה, או ביתר דיוק בחצר שסמטה מפרידה בינה לבין חצרו של בן־סלע.

– הפתרון הוא פשוט בתכלית הפשטות. בן־סלע היה שייך לסוג מסויים של מהלכים על שתיים. אנשים אלה שואפים בחייהם להישגים, לרווחה, להשפעה, לכבוד, להצלחה, ואילו לאחר מותם מעוניינים הם לשמור על…

– מעוניינים לאחר מותם? – תמה לוי.

– צדקת אדוני הקצין. לא דייקתי בניסוח. אנשים אלה, שכל חייהם הם בבחינת קרבן לארעיות, להצלחות בנות חלוף, מעוניינים שלאחר מותם יישאר לפחות דבר מה אחד: שם־טוב. למרות ההצלחות, ואולי בגלל ההצלחות, מכרסמת וכוססת בנפשם תולעת של אי־סיפוק, של שיממון. אלא שעד הרגע האחרון אין הם מוכנים לוותר על המשחק. עד הרגע האחרון משחקים הם את תפקיד הטיפוס המצליח. בן־סלע לא רצה ולא יכול היה לנטוש תפקיד זה. אין זה יאה לטיפוס המצליח לאבד את עצמו לדעת. לגבי החברה חייב הוא להישאר גם לאחר מותו אותו בן־סלע העושה חיִל בכל אשר יפנה. ואותו בן־סלע לא היה יאה לו לאבד את עצמו לדעת, לפיכך ביים רצח.

– אבל כיצד?

– בדרך של הגיון צרוף.

– אריסטוטלי… ליני?

– לאו דווקא. להווה ידוע לך אדוני, כי התמחותי המיוחדת היא בתחום הלוגיסטיקה. והיום מצויים כמה תורות הגיון. ננסה עכשיו לילך בדרך ההגיון המתימטי. נניח פוסטולאטים, היינו הנחות מוסכמות, שהן בבחינת מושכלות ראשונים ועל יסודות אלה נשתית את בנייננו. ובכן, נתחיל. הנחה א': בן־סלע פיטר נער שליח במשרד. אתה מוכן לקבל הנחה זו.

– זו אינה הנחה. זאת היא עובדה. היא פורסמה בכל העתונים.

– שוב עובדה? – רגז הדורם – מצח נחושה, מצח נחושה! – הדורם השיר מעצמו את כל גינוני הנימוס – אני רואה כי אני מבזבז את זמני לריק.

– אני חושש כך – אמר לוי בקול נמוך, כמעט בלחש.

– אם כן, אני עובר להנחה ב'. הנחה שלא פורסמה בעתונים. בן־סלע שמע את איומיו של הנער המסכן הזה שאתם אסרתם אותו, הנחה זו אתה מקבל?

– אני מוכן לקבלה.

– שלשום כמה דקות לפני תשע בערב שמע בן־סלע, כי מישהו קופץ מן הגדר אל תוך חצרו. גם אני שמעתי.

– גם אתה שמעת? מדוע לא באת להודיע?

– באתי והודעתי על כך.

– מתי?

– עכשיו, ברגע זה. ולדעתי ברגע הנכון ביותר. בן־סלע היה אדם פיקח. הוא הבין שאין זה אלא הנער שבא להרגו. זאת היתה שעת כושר מעין כמוה לביים רצח. הוא ירה בחזהו והשליך את האקדח החוצה מבעד לחלון.

– מה המרחק בין המקום שבו מצאת את האקדח לבין חלונו של בן־סלע?

– אני מעריך… א… א… אני אומד את המרחק… כשניים־עשר מטרים.

– אתה ראית את חלונות דירתו של בן־סלע? – גם לוי נטש את הגינונים, נימה של קוצר רוח נשתמעה בקולו.

– אני מניח שאין בין חלונות דירתו לבין חלונות אחרים ולא כלום.

– ביתו של בן־סלע הוא בית ישן. וכמו ברוב הבתים הישנים מוגנים החלונות על־ידי סורג של ברזלים, מחשש פריצות. אפילו אדם רגיל שכל כוחותיו עמו אינו יכול להשליך מבעד חלון מסורג כזה שום חפץ למרחק כה גדול אלא אם כן הוא קלעי אמן. על אחת כמה וכמה אדם שעתה זה ירה בחזהו של עצמו שלוש יריות.

– ח־ח! – הצטחק הדורם – תמיד טענתי, כי ההגיון המתימטי עדיף על החגיון המעשי אפילו לגבי המציאות היומיומית. העניין אינו כה פשוט. בן־סלע לא השליך את האקדח אל גינתי. הוא השליך אותו אל חצרו, סמוך לחלונו, מתוך כוונה תחילה. הרי ידע, כי אותו בחור שאיים עליו נמצא שם, וכדי לביים את הרצח בדין היה לתת נשק בידו. ואמנם, הבחור נתפס במלכודת, והוא שזרק את האקדח אל גינתי. מפחד, מחשש שמא יחשדו בו שהוא הוא הרוצח. והמציאות הוכיחה, כי חששו זה היה מבוסס למדי, לא כן?

הדורם קם מכסאו ופסע בחדר. כך פסעו ודאי הקיסרים כל אימת שחזרו לבירותיהם עטורי תהילת נצחון בקרב.

ברם, לוי לא נכנע עדיין.

– אף אם נניח שרצה לביים רצח על שום מה צריך היה לילך לחדר הכניסה ושם למות?

– כדי לטמון פח לקציני משטרה וסמליה. אותו פח שבו נלכדת גם אתה. לשון אחר: כדי להסיר מעליו כל חשד שמא עשוי היה להשליך את האקדח מן החלון. מתוך כך התרחק ממנו ככל שהיה ביכלתו.

– אבל לא נמצאו שום סימני דם בכל הדרך מחדרו עד לחדר הכניסה – נדמה היה להדורם שמקולו של לוי נשתמע, כי בטחונו נתערער קמעה ונעימת התגוננות הופיעה בשאלותיו. אפשר שמסקנה זו לא היתה אלא פרי דמיונו של דוקטור הדורם.

– בן־סלע היה אדם נבון. כלומר, לא בעל תבונה של ממש, התבונה הטהורה, אלא פיקח, דהיינו הוא נתברך באותו כושר התמצאות מעשית שאתם מכנים בשם תבונה – הבוז של הדורם לא היה לו שיעור – הוא היה בן עולמכם. עולם המעשה, העולם החמרי. ידוע ידע, כי אתם לא תנסו להקיש הקשים הגיוניים אלא תחפשו סימני דם. לפיכך כל עוד היה לאל ידו החזיק את כף ידו על הפצעים לבל יטפטף הדם. הרי היה לבוש בבגדיו וחלק מן הדם נספג בבגדים. כשכּלוּ כוחותיו נפל במקום שנפל.

עתה קם גם לוי מכסאו,

– דוקטור הדורם! האם באמת ובתמים סבור אתה, כי אדם ששלושה כדורים פלחו את חזהו ואחד מהם פגע בלבו עשוי לעבור את כל הדרך מחלון חדרו של בן־סלע עד לאמצעו של חדר הכניסה?

– זוהי הנקודה המפוקפקת היחידה, אדוני הסמל. ולהכריע בה יוכל לא פרופסור ללוגיסטיקה ולא חוקר פשעים, כי אם רופא. מכל מקום, אני את שלי עשיתי. אני מוסר את רשות הדיבור לרופא. ואולם גם לאחר שתקבל את חוות דעתו של רופא מומחה, בדין שתתן את דעתך על העובדה, כי הרפואה אינה מדע מדוייק אלא מדע נסיוני. רופא עלול לטעות. מה שאין כן הלוגיקן. כלום אינני דומה עתה לכושי?

– כושי? – הסמל לוי היה מבולבל כליל.

– איני מתכוון אלא למימרתו המפורסמת של שילר, אם אינני טועה: הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. שלום, אדוני הקצין.

פרק שבעה־עשר

משיצא ד"ר הדורם מחדרו של לוי, שאף הסמל אוויר במלוא ריאותיו ופלט אנחה עמוקה שהיתה עשויה להתפרש כברכת ברוך שפטרני. הוא הצית עוד סיגריה, ישב בכסאו והתחיל מתופף באצבעותיו על פני השולחן. דומה היה, כי מנסה הוא לרכז את מחשבותיו.

ברם, הדבר לא נסתייע בידו. לא יצאו רגעים מספר ונשמעה דפיקה בדלת. עדיין לא היה סיפק בידו להיענות לדפיקה והנה נפתחה הדלת ובפתח הופיעה דמות של אשה צעירה בלווית שוטר.

– הגברת נירה זילברמן – הכריז השוטר.

שלמה לוי הזעיף גביניו ונתן מבט של קפידה בשוטר ובאשה גם יחד.

– אני כלתו של בן־סלע – נחפזה הצעירה לזהות את עצמה. קולה היה איתן ושקט, אם כי מראיה העיד על התרגשות עצורה. סהרונים כחולים, תפוחים קמעה, עטרו את עיניה השחורות, אות לכמה לילות שימורים ללא טעם שינה. שפתה התחתונה רעדה קמעה.

לוי קם מכסאו. ארשת הקפידה סרה מפניו.

– גברת זילברמן, במה אוכל להיות לך לעזר? – הוא רמז לשוטר והלה יצא וסגר את הדלת – בבקשה לשבת, גברתי.

נירה ישבה על הכסא שממולו. תחילה השפילה ראשה והסתכלה על כפות ידיה משל בחנה אם אמנם ידיה הן או לאו. לאחר־מכן זקפה עיניה ונעצה בו את מבטה.

היה משהו חד, דוקר עד כדי כאב גופני, במבט זה. כל ימיו היה לוי חוקר אנשים, אך מימיו לא נחקר הוא עצמו. עכשיו חש כאלו בחורה זו היא החוקרת והוא הנחקר, אף על פי שעדיין לא פלטה מפיה אלא שלוש מלים: “אני כלתו של בן־סלע”.

דומית אי־נוחות נשתררה בחדר. אך לעתים רחוקות ביותר היתה דומיה מעין זו משתררת בחדרו, בלי שהוא עצמו גרם לכך. ועוד יותר נדירים היו המקרים שבהם לא ידעו כיצד להפר דומיה זו.

ואמנם, הפעם הופרה הדומיה על־ידי נירה. היא אמרה:

– אני הרגתי את בן־סלע.

היתה זו הודאה באשמה ללא כל הסתייגות, והיא בוטאה במפורש, בהיגוי ברור ובתוקף רב.

לוי היה חוקר מנוסה. רגיל היה להפתעות מכל המינים במהלך החקירה. אולם הודאה זו לא היתה הפתעה אלא מהלומה. לוי נדהם. רגע קט חש אפילו מחנק בגרונו.

מבטה של נירה נעץ בו עדיין את מדקרותיו.

– אני רצחתי את בן־סלע – חזרה שנית על הודאתה, אלא שעכשיו אמרה “רצחתי” ולא “הרגתי”.

לוי שתק.

שפתיה של נירה נתעוותו כדי חיוך של ספק לעג ספק יאוש. סוף־סוף השפילה שוב את עיניה ושוב סקרה את כפות ידיה בעיון רב.

לוי התאושש. הוא נטל את הבלוק שנמצא על שולחנו.

– אני מצטער, גברתי – פתח בקול עמום – שאיני יכול להסתפק בהודאה כה קצרה. שומה עלי לדעת פרטים, ואהיה נאלץ להיוודע מפיך על כל נסיבות הר… המעשה. אם יש בדעתך לדחות חקירה זו מוכן אני לעשות כן. אלא ש… מובן מאליו, כי החל ברגע זה את נמצאת במעצר.

– במאסר?

– לפי שעה במעצר.

נירה חדלה לסקור את כפות ידיה והניחתן על ברכיה. מבטה נתקהה. שפתה התחתונה שוב לא רעדה. אפשר משום שהצמידה את שפתיה זו לזו ושתיהן נראו כלשון של זהורית דקה מן הדקה. היא נענעה בראשה:

– לא – סיננה מבין השפתיים ההדוקות – אינני מעוניינת לדחות. אני מוכנה לתאר את כל הפרטים ברגע זה.

– אני כולי קשב – אמר לוי.

– שלשום, בשעה תשע בערב…

– בתשע בדיוק.

– לא קצת לפני תשע.

– תוכלי לומר לי את הזמן המדוייק?

– לא.

– אין דבר. המשיכי.

– נכנסתי אל ביתו של בן־סלע.

– סליחה, כיצד נכנסת? צלצלת בדלת?

– לא פתחתי את הדלת במפתח. היה לי מפתח מדירתו של זאב.

– היה? ועכשיו?

– גם עכשיו.

היא הוציאה מפתח מארנקה והניחתו על השולחן.

– ובכן, במפתח זה פתחת את הדלת?

נירה טלטלה ראשה כמי שמנסה להיזכר בדבר־מה שנשמט מזכרונו.

– לא. לא במפתח זה. את המפתח הזה השארתי בחדרי כדי שישמש… ישמש… מה זה חשוב באיזה מפתח?

– זה חשוב, גברת זילברמן.

– ובכן, לא במפתח זה. הזמנתי העתק ממנו.

– היכן הוא?

– איננו.

– מה פירוש איננו?

– זרקתי אותו.

– לאן?

– אינני זוכרת,

– אינך מוכנה לומר?

– לא.

– כרצונך. ובכן פתחת את הדלת במפתח ונכנסת…

– כן, נכנסתי והרגתי אותו.

– הוא בא לקדם את פניך?

– כן.

– ואת ירית בו?

– לא לא – נחפזה נירה להכחיש – לא נכון!

– לא ירית בו?

– יריתי. אבל הוא לא בא לקדם את פני. הוא נשאר בחדרו. חיכיתי לו בחדר הכניסה.

– הוא לא שמע כיצד נכנסת?

– לא.

לוי נתהרהר.

– חיכית סמוך לדלת חדרו?

– כן.

– והוא יצא?

– כן.

– אז ירית בו?

– כן.

– ומתי שמעת את הצלצול?

– איזה צלצול?

– את צלצול פעמון הדלת?

– צלצול? – נירה נתהרהרה.

– גברת זילברמן. אני מבין כי… כי… את נמצאת כרגע במצב של התרגשות. איני בא אליך בטענות בשל כך. גם אני הייתי מתרגש במקומך. אני רואה שכמה פרטים נשמטים מזכרונך. ותפקידי מאלצני להתעכב על כל פרט ופרט מנסיבות המקרה הטרגי. אולי בכל זאת נדחה את המשך החקירה?

– לא! – עמדה נירה על דעתה בתוקף. נעימת היסטריה נשמעה בקולה – לא. אין מה לדחות. אני גומרת כבר. נכון. שמעתי צלצול. בנימין צלצל.

– מי?

– בנימין יצחקי. זאב יצא לפתוח לו את הדלת, ואני יריתי בו. זה הכל.

– לא, גברת זילברמן, זה עוד לא הכל. מה עשית באקדח?

– איזה אקדח?

– אני מניח שירית באקדח?

– כן, באקדח.

– הכן הוא?

– אינני יודעת.

– מה עשית בו?

– זרקתי אותו.

לוי נטל את האקדח שהביא לו הדורם.

– תוכלי לזהות את האקדח?

– לא.

– אולי זה אקדח זה?

– אולי.

– אקדח זה נמצא בחצר הסמוכה לגינתו של בן־סלע.

– כן, נכון. זדרקתי אותו אל החצר הסמוכה. זה הכל.

– עוד לא. כיצד יצאת, גברת זילברמן?

– מדלת סודית.

– דלת סודית?

– כן. בדירתו של בן־סלע ישנה דלת סודית שנפתחת רק מבפנים. אפילו בן־סלע לא ידע על קיומה. אני גיליתי אותה ויצאתי מתוכה. יותר מכן לא אגיד דבר. מאומה. שום דבר. אף מלה אחת – שפתה התחתונה התחילה שוב רועדת; התרגשותה הלכה וגברה – אף מלה אחת. לא אגלה לכם את הדלת. לא אגלה. לא אוכל לגלות. לא אפתח את פי אפילו אם תשימו את רגלי בסד.

– חס וחלילה, גברת זילברמן. אני מקווה שנגלה את הדלת בעצמנו. רק שאלה אחת נוספת ארשה לעצמי להגיש לך, אם כי אינך מחוייבת להשיב עליה.

– שאל – לחשה נירה. שיניה היו נוקשות זו בזו. דומה היה, כי היא קודחת.

– מדוע דחית את הודאתך עד לרגע זה?

נירה שתקה.

לוי המתין לתשובה שעה קלה. לאחר מכן הציץ בשעונו.

– טוב, כרצונך. כבר אמרתי לך שאין את מחוייבת לענות.

– מפני ש… – פתחה נירה במגומגם. ניכר היה, כי הדיבור קשה עליה.

– מפני שֶ? – סייע בידה לוי בקול חרישי.

– מפני שבדבר זה מעורב עוד אדם, – הפטירה נירה במאמץ רב.

– אַת מוכנה לומר מי הוא?

נירה נדה הסכמה בראשה. לוי חיכה.

– שמו… שמה זהבה הדורם.

עיניה של נירה נתברקו. זיק של שנאה נדלק בהן. ברם, הברק לא נמשך אלא שניות ספורות. עד מהרה נפרש על כל פניה דוק של קהיון חושים. שפתיה הכחילו, לחייה חוורו והיא צנחה אין־אונים מן הכסא.

פרק שמונה־עשר

כשעה וחצי לאחר מכן מסר שלמה לוי דו“ח מפורט לקצין גדרון. הלה הקשיב רב קשב. הוא לא שיסע את לוי ולא העיר אפילו הערה אחת ויחידה. זה לא היה דו”ח שיגרתי, לוי דיבר בלהט ובהתרגשות. רק לאחר שסיים כופף גדרון קמעה את ראשו וכמנהגו נתן בלוי מבט בוחן מתחת לגביניו.

– אתה נראה עייף, לוי.

– לא עייף. היו מקרים שעבדתי בהם יותר קשה – השיב לוי – אני מודאג.

– ממה מודאג?

– מכל העניין.

– אני איני רואה מקום לדאגה. אין טוב מהודאת בעל־דין. כפי הנראה צדיקים אנחנו. זכינו ומלאכתנו נעשתה בידי אחרים – הקצין גדרון חשף את שיניו הישרות והלבנות. שיניים יפות היו לו. נראה, כי ידע זאת ומתוך כך היה מרבה לחייך תוך הפשלת השפה העליונה וחישוף השיניים.

– כן, – נאנח לוי – המלאכה נעשתה אך לא עד תומה.

– לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן־חורין להיבטל ממנה – נזדרז הקצין גדרון להוכיח את בקיאותו ב“פרקי אבות”.

רצה לוי לומר שהמימרה אינה הולמת את המצב. אדרבה, עליו, על לוי, המלאכה לגמור. אולם כבש את יצרו והפטיר:

– כן. איני בן־חורין להיבטל ממנה. והיא מעסיקה את כל ישותי. מוחי אינו מרפה מלחשוב. איני יודע כיצד לצאת מן המיצר.

– אני חוזר ואומר, לוי, אתה עייף, לאֵה, מיוגע ומתוך כך רואה אתה צל הרים כאנשים. הכל ברור ומחוּור. הלוואי שנזכה תמיד לפתרונות כה קלים. נערה רצחה את חתנה על רקע של קנאה. אנו נשחרר את סעדיה אסטאווי. ואלו את יוסי וינשטיין עוד נחזיק כמה ימים. יתכן ששיתף פעולה עמה.

– ואני סבור, כי עלינו לבחון את כל שלוש הגירסאות למרות הודאתה של נירה זילברמן.

– שלוש גירסות? – תמה הקצין גדרון משל לא שמע זה עתה דין־וחשבון מפורט מפיו של לוי.

– כן, את כל השלוש.

– מה הן? – שוב נחשפו שיני הקסם של גדרון.

– האחת: סעדיה אסטאווי.

– עדיין סבור אתה, כי סעדיה רצח?

– אינני סבור. אני מניח לצורך החקירה. כל גירסה יש לה כמה נקודות בעד ונגד.

– אינך מקבל, איפוא, את הודאתה של.. של… הכלה, מה שמה?

– נירה זילברמן.

– אינך מקבל את הודאתה של נירה זו?

– אני מקבל אותה כאחת ההנחות.

– אם כן סעדיה אסטאווי… ח־ח… מסכנים אלה הם תמיד הקרבנות הראשונים לכל חשד. אתה יודע, לוי, יש שחוקרי משטרה דומים לרופאים. לפני כמה חדשים חשתי לחץ בחזה – הקצין גדרון ליטף את חזהו בחיבה רבה – אתה יודע, מין לחץ כזה בצד שמאל וכאב ביד. אשתי אמרה לי שזה מסוכן. הלכתי אל רופא־לב. בדק אותי, עשה לי קארדיוגראמה והזהיר אותי שלא אתאמץ, אוכל דיאטה, אפסיק לעשן. לא התאמצתי, אכלתי דיאטה הפסקתי לעשן. הכאבים לא חדלו, בייחוד ביד – גדרון פשט את יד שמאלו ונתן את מרפקה בכף ימינו – שער בנפשך, ביד גברוּ אפילו הכאבים. הלכתי לרופא מנתח. שלח אותי לצילום. אני מביא את הצילום, והוא אומר: פגיעה בחוט השדרה. אחת החוליות זזה.

זו לו הפעם החמישית שלוי שומע את תולדות מחלתו של הקצין גדרון. הוא כבש עיניו בשולחן ולא הניד איבר.

– הכריח אותי ללבוש חגורה – המשיך הקצין גדרון. הוא הקיש באצבעו על אחת מצלעותיו והשמיע צליל משכנע למדי – ח־ח… ממש מחוֹך. אתה לא תאמין לי: הכל עבר. והנה יום אחד הולך אני ברחוב ופוגש את רופא הלב.

לוי זקף את עיניו. זו היתה פרשה חדשה שעדיין לא הכירה.

– הלה מסתכל בי כאלו באתי מעולם האמת. “נו, מה שלומך?” – שואל אותי במין נעימה אבהית כזאת. תודה לאל – אני אומר לו. זה, זה – הקצין גדרון הקיש בשניה בחגורתו. הפעם העניק לה ממש סנוקרת – זה הציל אותי. ואני משיח לו לפי תומי את כל עניין חוט השדרה. עד שאני מסַפר, רואה אני, כי נפלו פניו. אפילו לא היתה לו סבלנות להמתין עד שאסיים את סיפורי. נכנס לתוך דברי ואומר בביטול: שטויות. זה לא חוט שדרה, זה עניין של לב. אני מציע לך להיזהר: אל תעשן, אל תתאמץ, תאכל דיאטה. ‏מצח נחושה, אני אומר לך, לוי, מצח נחושה.

הקצין גדרון פרץ בצחוק. הוא צחק שעה ארוכה למדי. לוי הסתפק בחיוך.

– ובכן – פתח גדרון לאחר ששככוּ גלי צחוקו – משוּל אתה לאותו רופא. כיוון שקבעת אבחנה, שוב אינך מוכן לסור ממנה ימינה ושמאלה, אף על פי שהעובדות באות ומטפחות על פניך. נירה זילברמן הודתה ואתה בשלך: סעדיה אסטאווי, סעדיה אסטאווי.

– לא יתכן – סח לוי בלהט־מה – כי הימצאו של סעדיה אסטאווי באותה חצר ובאותה שעה מזויין באקדח אינו אלא עניין של מקרה.

– התלכדות נסיבות, לוי, התלכדות נסיבות.

– באותו היום איים במשרד ומחוץ למשרד, כי ירצח את בן־סלע.

– כלב נובח אינו נושך.

– ובלילה, ממש בשעת הרצח, היה שם.

– אמרת שלגבי כל גירסה ישנן נקודות בעד ונגד. עד כה שמעתי את הנימוקים בעד גירסת אסטאווי, מה הם הנימוקים נגדה?

– הנימוקים נגדה הם שסעדיה יכול היה לירות רק מבעד לחלון.

– נכון – אישר גדרון.

– אם כן, כיצד הגיע בן־סלע אל חדר הכניסה?

– אדרבה, כיצד? בייחוד שחוות דעתו של הרופא היא. כי המוות בא מיד. ובכן, אתה סותר את הנחתך הראשונה. חבל על הזמן. נעבור אל הגירסה השניה.

– מה היא?

– איבוד לדעת.

– בעד? – הקצין גדרון התחיל מקטע דיבורו מתוך קוצר רוח.

– בדקנו את האקדח שהביא הדורם. האקדח הוא של בן־סלע. המספר רשום על הרשיון שניתן לו והתיאור מתאים.

– אקדחו של בן־סלע יכול היה בנקל להגיע לידיה של נירה. איני רואה נימוק זה כנימוק בעד. הלאה, כלומר, נגד. בעצם, אין צורך שתפרט את הנימוקים נגד. עתה זה אמרת, כי חוות הדעת הרפואית קובעת שהמוות נגרם מיד, כלומר בו במקום. אם ירה בעצמו בחדרו, כיצד הגיע אל חדר הכניסה, אם ירה בחדר הכניסה כיצד הלך לכל אורך חדרו והשליך את האקדח אל החצר הסמוכה? סליחה, לא אל החצר הסמוכה אלא אל החצר שמעבר לסמטה.

– כבר אמרתי לך, אדוני, שהדורם סבור, כי הוא זרק את האקדח לידיו של סעדיה, ודווקא בכוונה תחילה.

– אין זה משנה. המוות בא מיד. נבצר ממנו לפסוע שני צעדים. הלאה. הכּלה. נירה זילברמן. הנימוקים בעד ברורים. ברורים, גלויים, שקופים. מה הנימוק נגד?

– היא לא יכלה לצאת מן הכניסה הראשית. יצחקי צלצל בפתח.

– שמענו – סבלנותו של גדרון פקעה מרגע לרגע – היא יצאה מדלת אחרת.

– דלת זו לא מצאנו, אדוני. בדקנו כל קיר, כל חלון, כל אבן, כל מזוזה, כל פינה. אין דלת סתר בדירתו של בן־סלע. וגם תמוה בעיני על שום מה מסרבת נירה זילברמן לגלות לנו דלת זאת אם ישנה. אבל היא איננה. אין כניסה אחרת ואין יציאה אחרת פרט לפתח הראשי.

– לוי! אתה עייף. אתה צריך לנוח. יש לנו זמן. מכאן ואילך אני אנהל את חקירתה של נירה. אבל רק של נירה. של נירה בלבד. אני מבטיחך, כי לאחר שבוע של מעצר וחקירות תגלה לנו נירה את הדלת. ואשר לעובדה שאתה לא מצאת דלת זו…

– לא הייתי לבדי. מזרחי, ששון וצוקרמן יודעים לחפש. הם מומחים.

– אשר לעובדה שהדלת לא נמצאה, הרי היה מופלא בעיני אלו נמצאה, אם בן־סלע עצמו לא ידע על קיומה. כל הכבוד למזרחי, לששון ולצוקרמן אבל נשים מומחות יותר לפתחי סתר. ח־ח… על כל פנים, לוי, אני רואה את כל הפרשה כמחוסלת. עלינו להתקשר עם פרקליט המחוז ולפתוח בפעולות הכנה למשפט. הפרטים יתבררו במהלך חקירתה של נירה.

הקצין גדרון קם ממושבו.

– ולסיום רק שאלה אחת. נניח ששתי גרסותיך הראשונות יש בהן שמינית שבשמינית של ממש, מדוע, בשם אלהים, מדוע באה נירה להודות על פשע כה מחריד, אם יש צל של ספק – ולי אין ספק קל שבקלים – שלא ביצעה אותו?

לשאלה זו לא היתה תשובה בפיו של לוי.

פרק תשעה־עשר

הן עוד בערבו של יום הרצח גילה הסופר משה תמיר את סודו לדוקטור הדורם ורעייתו, כלומר את כוונתו לגנוב, להיתפס ולשבת בבית־סוהר על מנת לחזות מבשרו ולהתנסות בכל החוויות הכרוכות בכך, ולתארן לאחר מכן באותה מידה של נאמנות למציאות הראויה לסופר כמוהו. אכן, משה תמיר הגיע בספר שבכתיבתו עסק לצורך לתאר את חוויותיו של גנב שנתפס ונידון למאסר, ואין הוא גורס, כי יכול אדם לתאר דברים אלה בלי שנתנסה בהם.

ברם, הלכה לחוד ומעשה לחוד. לביצוע זממו נדרש תכנון מדוקדק. מה לגנוב? כיצד לגנוב? מתי לגנוב? ממי לגנוב? אחרי ככלות הכל החלטה נועזת זו היה בה ממידת אומץ הלב. גדולה מזו: היה בה אפילו משום קרבן. ואין צריך לומר, כי שומה עליו לכלכל את מעשיו כך שהקרבן לא יהיה גדול יותר מדי. אמנם, כלפי הציבור, אפילו בתוך כתלי בית־המשפט יכול הוא להכריז בגלוי, כי לא עשה מה שעשה אלא על מנת להתנסות במסה ולהעלות על הכתב דברים נכוחים… אף על פי כן… אף על פי כן… אין צורך להגזים. אין להסתכן יתר על המידה ולעשות מעשים נואשים, כגון פריצה ומעשי אלימות. מאידך גיסא, אם ייכנס לחנות ויגנוב כיכר לחם, ייחשב דבר זה כבדיחה. הוא עלול לא להיתפס.

כל דבר בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ויהא הפשוט ביותר במחשבה תחילה, מסתבך והולך כל אימת שהוא נכנס לשלב של מעשה. זה כמה ימים ולילות בונה תמיר תכניות ומחריבן אבל כשבסופו של דבר יצא החוצה כדי לבצע את זממו, השליך יהבו על הגורל ולא היתה לו שום תכנית מוכנה מראש.

השרב חלף. היה יום קיץ ירושלמי בהיר וזך. ואף על פי שתמיר יצא מביתו בצהרי היום בעיצומן של שעות יקוד החמה, נשבה רוח קרירה ומרעננת.

– מה ביני לבין כל גנב אחר? – אמר משה בלבו – כל גנב אחר יוצא לשחר לטרף בלילות, ואלו אני עושה ימים כלילות.

רוחו של תמיר היתה טובה עליו. נכנס לבית־קפה, שתה ספל אספרסו, עיין בעיתון יומי אחד ובשני שבועונים, נד בראשו לכמה מכרים קצתם סופרים וקצתם אמנים וכולם כאחד מבלים מרבית ימיהם בבתי־קפה. שילם את המגיע ממנו ושוב יצא החוצה.

הלך למקום שנשאוהו רגליו והרהר בחוויותיו של גנב שנתפס ונידון למאסר עד שנשא עיניו וראה את עצמו עומד ליד מטה המשטרה.

– סוף גנב לתליה – התבדח תמיר כלפי עצמו – לעולם יהא אדם שם מבטחו בגורל, סופו שיוליכוהו רגליו אל מחוז חפצו… ח־ח… כלומר אל לוע האריה, שהרי בלוע האריה חשקת, מר משה תמיר – סח לעצמו בקול. ליד הכניסה עמדו מכוניות של קציני משטרה,

– אמור – עשוי! – אמר תמיר ואפילו נשימתו נעצרה מן התקיפות שבהחלטתו. הוא קרב אל אחת המכוניות. עדיין לא היתה במוחו תכנית ברורה, אך ידוע ידע, כי שעת המעשה הגדול הגיעה ואין להחמיצה. החזיק בידיות של הדלתות – הדלתות היו סגורות. הקיף את המונית ונעצר ליד ארגז המטען שמאחור. סובב את הידית, משכה קמעה, והמבסה הורם מאליו. סמוך לקצה היה מונח איזה חפץ. לא היה סיפק בידי תמיר לעמוד על טיבו של החפץ. באותה שעה היה גנב, ושומה על גנב לפעול במהירות ובזריזות אף אם כוונתו המפורשת היא להיתפס. הוא נטל את החפץ בידו, סגר את המכסה ועמד לברוח. לא ייתכן, כי הפעם לא ייתפס. לא ייתכן, כי ליד מטה המשטרה לא ישגיחו באדם זר שפתח את ארגז המטען משל מכוניתו של אחד הקצינים, הוציא מתוכו חפץ והסתלק במנוסה.

בעוד החפץ בידו – ועדיין לא ידע תמיר מה הוא החפץ שהוא מחזיק בידו – פסע את פסיעת המנוסה הראשונה. ואמנם, מיד נחסמה הדרך בפניו. הקצין גדרון, הסמל לוי ועוד שוטר אחד ניצבו עליו כשלושת המלאכים בפתח אהלו של אברהם אבינו. דומה, כי צמחו מן האדמה. גדרון היה מסובב בידו שרשרת של מפתח מכוניתו ועיניו הפקוחות לרווחה נועצות מבט תדהמה במשה תמיר, במכונית ובחפץ המשתלשל מידו חליפות.

משה תמיר השפיל ראשו כתינוק שסרח. אף שהיום לא היה, כאמור, מן הימים הלוהטים ניגרה הזיעה מפניו בזרם שאין לו מעצור. רק עכשיו היתה שהות בידו להתבונן בחפץ “הגנוב”. היתה זו מעין קופסת עץ מלבנית שארכה כרבע מטר ורחבה כששה סנטימטרים. סמוך לאחד משפתיה היה צמוד חפץ ממתכת. מתוך הקופסה נשתלשל חוט חשמל שנסתיים בשקע רגיל.

סוף סוף פתח הקצין גדרון את פיו.

– תמיר? מה אתה עושה כאן? – שאל בפליאה רבה.

משה תמיר לא השיב דבר.

“אבוד, הכל אבוד” – אמר בלבו – “לא אתפס, לא יאמינו, זה מכיר אותי”.

– ומה זה? – גדרון הורה על הקופסה.

– זה… זה… אני… אני… גנבתי – סיים כמעט בלחש.

– מה עשית?

“אשר יגורתי היה לי” – הרהר תמיר – “הוא מחייך, הוא אינו מאמין. הוא חושב שאני חומד לצון. הכל אבוד. עלי לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת”.

– רציתי לגנוב, להיתפס ולשבת בבית־סוהר. אתה מבין, גדרון, אני כותב על פושע. והחלטתי להתנסות…

– אבל מה זה? – שאל גדרון ושוב הורה על הקופסה. הוא לא חייך – מה זה? מנין לקחת את זה?

– את זה? מפה, מן הארגז.

– מהמכונית שלי?

– כן.

– עכשיו?

– כן.

– עכשיו, זה עתה?

– כן. דרך אגב, מוטב לומר בעברית “עתה זה” ולא “זה עתה”.

גדרון פנה אל לוי.

– נסים ונפלאות! במכונית שלי שמים דברים משונים. מה זה כאן? הפקר? – נעימת טינה נשתמעה בקולו משל אשמתו של לוי היא שחפצים משונים מתגלים בארגז האחורי של מכוניתו.

– סלח לי – פנה לוי אל תמיר ונטל את החפץ.

תמיר לא התנגד. אדרבה, בשמחה רבה מסר את החפץ לידו של לוי. כפי הנראה התייאש ומשך ידו מתכניתו. את חוויותיו של הגנב במאסר יהא עתה נאלץ לתאר על־פי דמיונו שלו. יש להניח, כי דמיונו לא יאכזבו כפי שלא איכזבו עד כח.

לוי מישש את המכשיר וסקרו מכל הצדדים. אותו חפץ עשוי מתכת שהיה צמוד אל קופסת העץ היה פעמון, מסוג פעמוני החשמל שבבתים.

– לעזאזל! – רגש עוד הקצין גדרון – מי תקע דבר זה אל תוך ארגזי? רק שלשום חזרתי מתל־אביב. הוצאתי את כל מה שהיה בארגז. לא היה בו דבר. ומה זה בכלל?

– משלשום לא פתחת את הארגז? ־־ שאל לוי,

– משלשום… משלשום… כן, שלשום לפני שמונה, כן, כשעה לפני שנתגלה לנו הרצח היה הארגז ריק. מה זה? מה זה? – תהה מתוך רוגז – מכשיר חשמלי. לא אתמול ולא היום לא עסקתי בענייני חשמל. לא היה לי עסק עם חשמלאים.

– אני היה לי עסק עם חשמלאי – הפטיר לוי במהורהר – חשמלאי שיושב במאסר בעוון שיתוף פעולה עם רוצח.

– אז מה? – נצטעק גדרון.

לוי נגע באצבעו בענבל הפעמון. הוא ניסה לשחזר בדמיונו את חקירתו של יוסי וינשטיין.

" – שמעת צלצול ואחר־כך יריות?

" – לא, צלצול, אחר־כך צלצול ויריות.

" – מדוע לא? הרי כך אמרתי.

" – לא, אתה אמרת צלצול ואחר־כך יריות.

" – ומה אתה אומר?

" – אני אומר צלצול. אחר כך צלצול ויריות ואחר כך שוב צלצול.

" – רצונך לומר, איפוא, שהיריות נורו בעוד שהצלצול נמשך?

" – כן."

כזאת היתה השיחה. יוסי וינשטיין יודע דבר־מה על הקשר בין הרצח לבין פעמון זה. יודע ואינו מגלה. הסברה הראשונה היא הנכונה. הוא שיתף פעולה עם סעדיה אסטאווי. תמיד הסברה הראשונה, האינסטינקטיבית, היא היא הנכונה. יש קשר סמוי בין מכשיר זה לבין יוסי וינשטיין. אין כל ספק בדבר.

כל ההרהורים הללו חלפו כבזק בראשו של שלמה לוי. ברם, לאחר השיחה שנתקיימה לפני שעה קלה בינו לבין גדרון נמנע מלהעלותם על דל שפתיו. הוא אמר:

– יוסי וינשטיין הוא חשמלאי ולומד באקדמיה למוסיקה. גם נירה היא תלמידת האקדמיה. – את נירה הזכיר כדי לסבר אזנו של גדרון ולרמוז, כי לא בגד בסברתו של זה.

– אבל כיצד הגיע המכשיר אל המכונית שלי?

– דבר זה עלינו לחקור.

– טוב. אני סומך עליך, לוי. – גדרון נתן מבט בתמיר. היה זה מבט של חיבה ורחמים – ובכן. תמיר. לאן פניך מועדות לאחר ההרפתקה? אני נוסע לתל־אביב. שמא זקוק אתה לטרמפ?

– לא איכפת לי, יהא תל־אביב.

– כסית?

– יהא כסית.

– בשעה זו?

תמיר הציץ בשעונו,

– כן – סח באנחה – אין זו שעה מתאימה לכסית. אני הולך הביתה. אין צורך בטרמפ. שלום לכם.

תמיר לא הלך הביתה אלא לבית־קפה. ביקש כמה גליונות נייר והתחיל ממלא אותם בכתב ידו הרהוט.

לאחר שנים הסכימה הביקורת פה אחד, כי תיאור חוויותיו של גנב שנתפס בקלקלתו, נאסר ובילה כמה שבועות בבית־סוהר, תיאור שהופיע באחד מספריו של תמיר, אין דומה לו בספרות העברית. הריאליזם הנוקב, ידיעת הפרטים והבנה דקה לנפשו של האסיר כל אלה חברו יחדיו בסיפורו של תמיר והצעידו את ספרותנו צעד נוסף קדימה.

פרק עשרים

יוסי וינשטיין לא השתנה לאחר שני לילות של לינה במעצר. פניו הצמוקות, שצוהב חולני מכסה אותם מאָז ומתמיד, לא נצטמקו ולא נצטהבו יותר, שׂערותיו הפרועות לא נתפרעו יותר, רק עיניו הבוערות בערו ביתר שׂאת.

משהובא אל חדרו של לוי ברכוֹ לשלום ופתח הראשון:

– טוב שקראת לי. כבר ביקשתי שיביאוני בפניך. שכחתי לומר לך דבר־מה – פתח בחפזון כמעט היסטרי – דבר חשוב מאוד.

כפי הנראה מוכן היה הפעם לשיתוף פעולה מלא עם החוקר. לוי החליט לנצל הזדמנות זאת.

– יפה. יפה מאוד – אמר בנחת והסביר פניו לנחקר – לא אמרת לי כמה וכמה דברים, ואני מקווה כי היתה לך שהות לשקול בדעתך שקול היטב ולשנות את עמדתך. מובטחני, שעכשיו לא תעלים ממני…

– גם אז לא העלמתי. פשוט שכחתי… לא שמתי לב… – נכנס יוסי לתוך דבריו של לוי באותו חפזון דרוך – לא שמתי לב, אתה מבין… דין־דין־דין־בום־בום־בום־דין־דין־דין… ‏ככה אמרתי לך. זאת אומרת ככה חשבתי. אבל אחר־כך, בלילות וגם כל היום, כל הימים אתמול והיום… צלצל הפעמון בראשי. וזה לא היה כך. למעשה היה ככה: דין־דין־דין – יוסי נשתחה שעה קלה ספק לשאוף רוח ספק כדי לרכז את מחשבותיו. לאחר מכן פתח שוב – דין־דין־דין־בום־בום־בום־דין־דין־דין. אתה מבין. היתה הפרעה במקצב. היתה הפסקה קלה. בעצם, כמעט שלא היתה הפסקה. בלומר היתה הפסקה כה קצרה, שאפילו אזני, אזני שאין כמוה לרגישות, אתה יכול להאמין לי, אדוני השוטר, אין כמוה לרגישות לכל צליל, אפילו

אוני לא קלטה את ההפסקה. רק אחר־כך, בלילה ואתמול… כשרציתי לרדת לפני ולפנים של כל עומק משמעותם של הצלילים, רציתי לחבר יצירה מוסיקלית… בראשי, כמובן, שהנושא העיקרי בה יהיה:. דין־דין־דין – בום־בום־בום – דין־דין־דין, נזכרתי, זאת אומרת הרגשתי, שזה לא היה כך בדיוק. זה היה: דין־דין־דין, – יוסי נשתהה שנית – ורק אחר כך, דין־דין־דין, בום־בום־בום, דין־דין־דין. אתה מבין? הקצב הופרע, נפגם. אתה מבין?

– לא – הודה לוי בגילוי לב.

– אינך מבין?

– היתה הפסקה.

– איזו הפסקה?

– היתה הפסקה קצרה, קצרצרת, הפסקה של כמה שניות בין דין־דין־דין ראשון לשני.

– פשוט מאד. שמעת את קול היריות, הם החרישו את אזניך ולא שמעת את קול הצלצול.

יוסי עשה תנועת ביטול עצבנית.

– לא לא, לא! – הכחיש בהתלהבות – לא נכון. בזמן היריות לא היתה הפסקה. אדרבה. הפעמון צלצל והיריות נורו. מעין מנגינה ראשית וליווי. אבל לפני כן היתה הפסקה. זאת אומרת: בהתחלה צלצול. אחר־כך הפסקה קצרה. אחר כך צלצול, אחר כך יריות וצלצול גם יחד, אחר־כך שוב רק צלצול, אחר כך שוב הפסקה קצרה, אחר כך שוב צלצול. זה מעניין, לא כן? מנגינה ראשית שהופכת לליווי ושוב חוזרת להיות מנגינה ראשית. וההפסקה. האם ירדת לסוף דעתי?

– לא – הודה לוי בשניה.

דוק נפרש על עיניו הבוערות של יוסי. לא היה זה דוק של טמטום אלא דוק של עונג רוחני.

– הצליל כמוהו כאדם. נולד, מתבגר ומת. ההפסקה היא מותו של הצליל. ההפסקה היא מוות. לא ביריות היה המוות אלא בהפסקה. את זה רוצה אני להביע בחיבורי. ואולי…

לוי חכך בדעתו. עוד בחקירה הראשונה תהה על קנקנו של זה ולא ידע אם מטורף הוא או משים את עצמו מטורף, כפי שעושים רבים כדי להתחמק מחקירה ולהוליך שולל את החוקר. מכל מקום גמר אומר להזרים את השיחה אל המסלול הרצוי.

– נעזוב את זה, יוסי – אמר רכות – נניח למוסיקה ונשוחח במקצוע השני שלך.

יוסי נפגע.

– מוסיקה אינה מקצוע – רטן.

– וחשמל? – שאל לוי,

– חשמל הוא אחד מגילויי האנרגיה הקוסמית.

– וחשמלאות?

– מקצוע – השיב יוסי.

– ואתה חשמלאי?

– כן.

– מה זה? – שאל לוי בנטלו את הקופסה המלבנית שחוט השמל השתלשל ממנה והפעמון היה צמוד אליה.

– זה? – תהה יוסי – איני יודע.

– הרי אתה חשמלאי, כיצד אינך יודע מה זה?

– זה יכול להיות… כל דבר… אני צריך לראות בפנים.

– אתה יכול לפרק את זה.

יוסי נטל את המכשיר. דפנות העץ היו מוחזקים בברגים.

– יש לך מברג? – שאל את לוי.

לוי נטל את שפופרת הטלפון. טילפן למי שטילפן וביקש שיביאו לו מברג. לא יצאו רגעים מעטים והמברג הובא ונמסר ליוסי. בידיים אמונות התחיל יוסי מפרק את דפנות הקופסה. עד מהרה נתגלו בתוכו כמה מכשירי מתכת וחוטי חשמל.

– כן, – אמר יוסי בנעימה של בעל מקצוע – זה הוא טרמוסטאט… טרמוסטאט עם טראנספורמאטור.

למה משמש מכשיר זה?

– לכל מיני מטרות.

– כל מיני מטרות – חזר לוי על דבריו – כבר ראית אותו פעם בעיניך?

– מה ראיתי בעיני?

– מכשיר זה.

– את המכשיר הזה ממש או מכשירים מסוג זה?

– מכשיר זה ממש,

– לא. אנחנו לא מוֹכרים מכשירים מוכנים עם טראנספורמאטור. רק טרמוסטאטים סתם.

– ובכן, למה זה משמש?

– טרמוסטאטים? למשל… למכוניות. ‏ ראית במכוניות מודרניות מנורה קטנה מאחור שמהבהבת כל אימת שהמכונית פונה ימינה או שמאלה? זה נעשה בעזרת הטרמוסטאט. יש פה שני חוטים. כל גוף מתפשט מחוֹם ומתכווץ מקור. כשמעבירים חשמל…

– ובכן בחנות שאתה עובד בה מוכרים טרמוסטאטים כאלה למכוניות?

– לא. לא כאלה. אנחנו מוכרים… רגע… זה… מה שמו? השכן שלי שנהרג קנה… שוב שכחתי. אמרתי לך שהוא קנה קומקום יחד עם יצחקי; לא נכון. עכשיו נזכרתי. הם קנו טרמוסטאט בשביל המכונית של בן־סלע.

– כזה?

– לא, לא כזה. אחר. זה לא בשביל מכונית – פסק יוסי פסיקת מומחה.

– בשביל מה זה?

– בשביל… – יוסי משך בכתפיו – טראנספורמאטור… תקע… כפי הנראה מותאם לוולטאז' של בית מגורים רגיל… והפעמון? ממש כמו פעמון חשמלי.

יוסי הרהר שעה ארוכה למדי. לאחר מכן קם מכסאו, הוציא מן השקע את תקע מנורתו של לוי ותקע במקומו את התקע של החוט שהשתלשל מן המכשיר. צלצול של פעמון נשתמע בחדר. יוסי חייך.

– אתה מבין? – שאל וקרץ ללוי בעינו.

לוי לא ראה את הקריצה. הוא היה שקוע במחשבותיו. פניו היו קפואות. אף קו אחד לא זע בהם.

משפתח את פיו דיבר לאט, בהטעמה, בהארכת הברוֹת כמי שמשׂיח עם עצמו, כמי שמהרהר בקול.

– אתה אומר, כי היתה הפסקה?

יוסי חזר אל נושאו בהתלהבות כפולה ומכופלת:

– היתה הפסקה. ואני אומר לך שכשם שמאזן חייו של אדם הוא המוות כך מאזן טיבה של היצירה המוסיקלית היא הפסיחה. וכאן היו פסיחות סימטריות. הפסקה לאחר החלק הראשון והפסקה לפני החלק האחרון. כמו בסימפוניה. ועוד תצמח סימפוניה…

לוי לא שמע את דבריו. הוא נטל את המכשיר וחש מן החדר. יוסי נשאר לבדו. לוּ רצה יכול היה לברוח. כפי הנראה חדל לעניין את לוי. בדמדומי השקיעה טס לוי אל דירתו של בן־סלע זו הפעם השניה ביום זה. לולא היתה המכונית שנסע בה מכונית משטרה חזקה שהיה מקבל “רפורט”. מד המהירות הראה תשעים קילומטר. צפירת אזעקה הדהדה ברחובות בעבוֹר המכונית.

פרק עשרים־ואחד

החמה שקעה. ברחובות נדלקו פנסים. הבריות יצאו לגזוזטרותיהם ליהנות מצינתו של הערב הירושלמי.

לוי שהה כמחצית של שעה בדירתו של בן־סלע. כשיצא חחזיק את המכשיר בידו. הטמין אותו בתוך המכונית שעמדה על הכביש סמוך לגינתו של בן־סלע והוא עצמו ישב ליד ההגה.

הפעם נסע בנחת. לאחר שעה קלה נעצרה מכוניתו ליד ביתו של יצחקי. לחץ על כפתור החשמל והעלה אור בכניסה. בדק בתיבות הדואר, מצא את שמו של יצחקי והתחיל מטפס ועולה במדרגות עם שהוא בודק את השלטים שעל הדלתות. משהגיע אל דירתו של יצחקי צלצל בפעמון.

יצחקי עצמו פתח לו את הדלת. פניו היו יגעות וליאות – ספק ניעור משינה בשל צלצולו של לוי, ספק סבל מנדודי שינה.

– כן? – שאל בליאות משל רואה הוא את לוי בפעם הראשונה בימי חייו.

– סלח לי, מר יצחקי – התנצל לוי – רואה אני, כי הדרכתי את מנוחתך, ואין לי ספק שאתה צריך מנוחה.

– בבקשה להיכנס – אמר יצחקי וסר הצידה.

לוי הוסיף לעמוד בפתח.

– לא, מר יצחקי, אין בדעתי להיכנס. אדרבה, רצוני שתילווה עמי.

– עכשיו?

– כן. רצוי מאד עכשיו.

– לאן?

– אל דירתו של בן־סלע.

– למה?

– יש בדעתי לברר כמה פרטים.

– האם לא ביררת עדיין את כל הפרטים?

– עוד לא. ואני בטוח שתוכל להיות לי לעזר רב.

– וכי אי־אפשר לברר פרטים אלה כאן?

– לא. רצוי שנברר במקום הרצח. כלומר, בו במקום.

– בחפץ לב – אמר יצחקי – אם רק אוכל להיות לך לעזר.

הם ירדו במדרגות ונכנסו אל מכונית המשטרה. לוי ישב ליד ההגה ויצחקי בסמוך אליו. לוי התניע את המכונית והצית סיגריה.

– האם מותר לעשן במכונית תוך כדי נסיעה בעיר? – שאל יצחקי.

– אני בוש להודות – השיב לוי – אינני יודע. נדמה לי שרק באוטובוס ציבורי אסור לעשן. כידוע לך אינני עוסק בדברים אלה.

יצחקי לא הוסיף לשאול. לוי המשיך:

– כידוע לך, עוסק אני בעניינים אחרים.

המכונית נעצרה ליד כביש ראשי. שורת מכוניות נעה על־פני הכביש. לוי המתין.

– מה זה? – שאל יצחקי.

– כנס.

– איזה כנס?

– כנס מדעי באוניברסיטה.

– כפי הנראה אורחים מחוץ־לארץ – העיר יצחקי.

לוי הניד בראשו,

המכוניות עברו. מכוניתם המשיכה בדרכה. לא הרחק מביתו של בן־סלע הפטיר לוי כדרך אגב:

– האם ידוע לך, מר יצחקי, שנירה זילברמן הודתה ברצח בן־סלע?

יצחקי זע במושבו.

– נירה הודתה? – שאל בצעקה.

– כן.

– מתי?

– היום.

צמרמורת חלפה בגופו של יצחקי.

– היא לא אמרה לי דבר – לחש כמי שמשׂיח עם עצמו.

הם הגיעו אל ביתו של בן־סלע. לוי עצר את המכונית, ירד ופתח את הדלת. יצחקי ירד אחריו. לוי הקיף את המכונית והוציא מתוכה חפץ עטוף בד.

– בבקשה, מר יצחקי – סח לוי באדיבות בפתחו את שער הגינה.

על הספסל הסמוך לביתו של בן־סלע ישבו שלושה שוטרים. הם קמו ממקומותיהם בעבוֹר לוי על פניהם.

לוי שלה מכיסו מפתח, פתח את דלת הכניסה והתייצב סמוך לה.

– לא – צחק יצחקי – הפעם לא אוותר. הפעם תיכנס אתה הראשון.

– הנימוס מעל לכל – השיב לוי. אחד השוטרים קרב אל שער הגינה, יצא החוצה והתייצב ליד השער מבחוץ.

לוי ויצחקי עמדו עדיין ליד פתח הדירה.

– בעצם – אמר לוי – אין טעם בגינוני נימוס.

לפתע סגר את הדלת והוציא את המפתח מחור המנעול. יצחקי נעץ בו מבט תדהמה. ייתכן שלוי לא ראה את המבט לאור הירח. מכל מקום, הוא לא השגיח בו.

– אין צורך שניכנס פנימה – אמר – אדרבה, לפי שעה מוטב לנו שנישאר בחוץ.

הוא הרים את החפץ העטוף בבד שהוציא לפני שעה קלה מתוך המכונית. משגולל את העטיפה נתגלתה אותה קופסה מלבנית עם הפעמון הצמוד אליה וחוט החשמל המסתיים בשקע שהשתלשל ממנה.

– מר יצחקי – פתח לוי בחגיגיות־מה – רצוני לשחזר את הרצח על כל פרטיו. כבר אמרתי לך שתוכל להיות לי לעזר רב.

לוי המתין לתשובתו של יצחקי. הלה לא ענה דבר.

– הרי הבטחת לי, מר יצחקי, להביא אלי את כל שלושתם: את החשוד, את הרוצח ואת הגורם לרצח. החשוד הוא בידנו. הרוצחת הודתה. לא נותר לנו אלא למצוא את הרוצח העקיף.

יצחקי שתק.

– עד כה דיברת אתה מגרוני. כלומר, חזרתי על גירסתך שלך. אני כשלעצמי גורס עדיין את ההיפך. אני חוזר ואומר, כי סברתך רוֹוחת בספרות, והיא יפה לה מאין כמוה. אולם לדאבונך – והאמן לי, כי גם לדאבוני – אין היא הולמת את המציאות. נסיון החיים מוליך לסברות הפוכות. בחיים לפחות מבחינה חוקית ומעשית – החשוד, הרוצח והגורם לרצח שלשתם מתאחדים באדם אחד. אמנם, יש שאנו טועים וחושדים באדם חף מפשע, אך ברגע שאנו עומדים על הטעות חדל החשוד להיות חשוד.

סוף סוף פתח יצחקי את פיו:

– מדוע אתה נואם בפני את כל הנאום הזה? – שאל.

– אתה צודק – נענה לוי בחפזון – צודק בהחלט. לא עת דברים היא. עת לעשות לאדני. ובכן, מר יצחקי, שלשום כמה דקות לפני השעה תשע, ניצב ליד דלת זו בן־אדם וצלצל בפעמון – לוי זז קמעה הצדה ולחץ על כפתור הפעמון. הפעמון השמיע צלצול. בעודו מצלצל ביד אחת נעץ בשניה מפתח בחור המנעול ובזריזות רבה פתח את הדלת, נכנס פנימה, משך בכוח את יצחקי אחריו וסגר את הדלת בעדו בלי להשמיע קול. הצלצול נפסק.

במהירות הבזק הניח לוי את המכשיר החשמלי על שולחן קטן שעמד משמאלה של דלת הכניסה. מעל לשולחן נמצא שקע. לוי תקע את תקע המכשיר אל תוך השקע. נשמע צלצול. צלצל הפעמון שהיה מוצמד אל הקופסה ולא היה בין צלצולו של זה לבין הצלצול הקודם ולא כלום.

– אתה שומע, מר יצחקי? חלה הפסקה קצרה בין צלצול לצלצול, לא כן? הפסקה קצרה מאד. ייתכן שאותו אדם היה יותר זריז ממני, שהרי יש להניח כי הרבה להתאמן בכך אם בדמיונו ואם למעשה, ואלו אני לא התאמנתי אלא שעה קלה בהיותי כאן לבדי לפני – לוי הציץ בשעונו – לפני כשעה ורבע. ובכן, ייתכן שאותו אדם מסתורי עשה מה שעשה במהירות גדולה יותר, ואז היתה ההפסקה בצלצול קצרה עוד יותר. עד כדי כך קצרה שרק אזנו הרגישה של יוסי וינשטיין היתה מסוגלת לקלטה. ואולם, אפילו יוסי וינשטיין קלטה ושכחה ורק לאחר זמן נזכר בה. מכל מקום עכשיו הצלצול הוא רצוף, כפי שאזניך שומעות.

אכן, הפעמון המוצמד לקופסה הוסיף לצלצל.

– אותו אדם, שנדמה לי, כי אנו רשאים כבר לכנותו בשם רוצח, היה בטוח, כי המנוח סבור שמצלצל פעמון הכניסה. ואכן, המנוח יצא לפתוח את הדלת. אותה שעה…

לוי זינק אל מרכז החדר, למקום שבו נמצא שלשום בן־סלע שרוע בתוך שלולית של דם. הוא שלף אקדח מכיסו ולחץ שלוש פעמים על ההדק.

– לו היה אקדח זה טעון כפי שהיה טעון שלשום היו נשמעות שלוש יריות בעוד הצלצול נמשך – הסביר לוי, ובעודו מדבר הגיח אל חדרו של בן־סלע והשליך את האקדח מן החלון.

כל פעולותיו ותנועותיו של לוי נעשו בזריזות מופלאה ולא נמשכו אלא שניות ספורות. הוא עבד קשה. בעוד הזיעה ניגרת מפניו גח אל קופסת העץ, הוציא את התקע, נטל את המכשיר כולו, יצא החוצה עם שהוא גורר את יצחקי אחריו וסגר את הדלת. אלא שגם בחוץ לא נח מעמלו. מיד לאחר שנסגרה הדלת לחץ שוב על הכפתור של פעמון הכניסה וצלצל בו שנית.

לבסוף הרפה ידו, הניח לפעמון והכריז:

– כך נהרג זאב בן־סלע.

– זה הכל? – שאל יצחקי באדישות ונתן עינו בלוי בלי שהניד עפעף.

– לא – אמר לוי – עוד לא הכל. לאחר שביצע הרוצח את זממו המשיך לצלצל שעה קלה. אזי בא יוסי וינשטיין. אותה שעה הגיח מן הצד סעדיה והאקדח בידו. כן. אותו האקדח שהרוצח השתמש בו והשליכו ‏ מן החלון פגע בסעדיה. התימני המסכן היה מבולבל, נפחד ונרעש. הוא החזיק את האקדח בידו וניסה להימלט דרך שער זה. זו היתה שעת כושר לרוצח. יוסי וינשטיין נרתע, אך הרוצח השתער על סעדיה. ולא משום שהיה אמיץ לב, מר יצחקי. לא ולא. פשוט משום שהוא ירה את כל הכדורים שהיו באקדח, וידע שהאקדח שוב אינו טעון. במכשיר זה שברגע זה נמצא בידי ובאותה שעה עדיין נמצא בידו של הרוצח הלם על ראשו של סעדיה אסטאווי והממוֹ. לאחר מכן הפקיד את יוסי וינשטיין על סעדיה והוא עצמו אץ להודיע למשטרה. בדרך פגש את הקצין גדרון ואותי, ובהמשך הזמן מצא שעת כושר לתחוב את המכשיר בארגז האחורי של מכוניתו של הקצין גדרון. זו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא. התעלומה נפתרה, מר יצחקי.

יצחקי הזדקף, פשט ידיו וחילץ עצמותיו. דומה היה, כי לא התרשם כלל מדבריו הבוטים של לוי. אדרבה, היה נראה כאלו רוחו טובה עליו ביותר.

– תודה לך, מר לוי – סח במאור פנים – אבן נגולה מלבי.

לוי לא ציפה לתגובה זו. האמנם תם האיש הזה או אינו אלא מיתמם?

– לא נותר לנו אלא לקבוע את זהותו של אותו רוצח. אני משעשע את עצמי בתקוה שמשימה זו לא תקשה עלינו הפעם יתר על המידה. כל החוטים מוליכים לאדם אחד. כל הדרכים מובילות לרומא.

– עד שנגיע לרומא – שיסעהו יצחקי בחיוך של טוב לב – עשויים אנו להתייגע מעמידה על מקום אחד. שמא נשב כאן על הספסל? אין טעם שנלאה את עצמנו.

לוי ציית. שניהם ישבו. נדמה היה, כי שקועים הם בשיחת רעים.

– ובכן, הרוצח יכול היה להיות רק אותו אדם ששמע את איומיו של סעדיה אסטאווי והחליט לנצלם בשעה שהלה ינסה להגשימם. הרוצח יכול היה להיות רק אותו אדם שהיה בן־בית וידיד של בן־סלע עד כדי כך, שהלה מסר לו את אקדחו. הרוצח יכול היה להיות רק אותו אדם שהיה עד כדי כך מקורב אל כלתו של בן־סלע שהלזו מסרה לו מפתח מדירת חתנה – מפתח שהיה בידה או העתק ממנו – דבר זה עדיין אינו מחוּור לי די צרכו. הרוצח יכול היה להיות רק אותו אדם שידע על פעולתו של טרמוסטאט,

מעין הטרמוסטאט שהוא יחד עם הנרצח קנה לפני זמן־מה בחנות לצרכי חשמל. ואחרון אחרון חביב – הרוצח היה יכול להיות רק אותו אדם שעמד רכון מאחורי מכוניתו של הקצין גדרון והכניס בחושך את המכשיר אל תוך הארגז בשעה שהובלתי את יוסי וינשטיין לחקירה. בעצם, עובדה זו היא היא שברגע האחרון הוליכתני אל הפתרון. תחילה נמצא המכשיר במכוניתו של גדרון, אחר־כך השיח לי יוסי וינשטיין על ההפסקה בצלצול. לא נותר לי אלא לקשר שני דברים אלה עם המראה שראיתי. ראיתיך גחון מעל למכונית מרעיד ומתייפח, כלומר מעמיד פני בוכה,

– לא העמדתי פנים – העיר יצחקי כמעט בלחש – בכיתי, בכיתי בכל לבי ונפשי.

– סליחה… – מלמל לוי.

– אין צורך בסליחה – אמר יצחקי – אשרי המשטרה שיש לה חוקרים בעלי דמיון, אם כי כמה פרטים בתיאורך לא היו נכונים. בן־סלע לא מסר לי את אקדחו. נירה לא מסרה לי מפתח. ערב לפני הירצחו של בן־סלע ביקרתי אצל נירה ולא מצאתיה בבית. ישבתי בחדרה והרהרתי. לפתע ראיתי על שולחנה מפתח. רבות מחשבות בלב איש. באותו ערב גמלה בלבי ההחלטה לשים קץ לחייו של ידידי. נטלתי את המפתח ויצאתי החוצה. בלכתי ברחוב עיבדתי ברוחי את התכנית על כל פרטיה. בן־סלע היה בתל־אביב. נכנסתי לביתו. פשפשתי במגרותיו ומצאתי את אקדחו. באותה מגרה מצאתי שלושה כדורים. טענתי את האקדח ונתתיו בכיסי. ידעתי, כי בן־סלע לא יחזור אלא בערבו של יום המחרת, וגמרתי לבצע את זממי באותו ערב. למחרת היום שמעתי את איומיו של סעדיה, אך לא קישרתים עם תכניתי שלי. אמנם, עובדה זו ששמעתי את איומיו סייעה בידך לגלותני, אך האמן לי, כי לא היה כאן אלא מקרה. סתם מקרה. התלכדות נסיבות. גם דבר זה קורה בחיים.

– אם כן, למה הלמת בראשו?

– מתוך אינסטינקט. מתוך דחף. איני יכול להסביר דבר זה. הייתי נרעש, מדוכא, מבולבל, בשעה שצלצלתי בפעם האחרונה כמעט שבעצמי האמנתי, כי לא אני הרוצח. ביתר דיוק, לא האמנתי, כי אני הוא הרוצח. לפתע ראיתי אדם מזויין ומיד זינקתי עליו. ייתכן שאתה צודק. במעמקי נפשי ידעתי, כי האקדח ריק. אמנם, עוד באותו הערב, באותו מעמד גמלה בלבי התכנית לנצל את סעדיה, אך כבר למחרת התחרטתי על כך ובאתי אליך. אבל נניח לזה. מה שקרה באותו ערב ידוע לך. הנח לי לסיים את מה שאירע בערב הקודם. ובכן. נתתי את האקדח בכיסי. לאחר מכן הלכתי למטבח, מצאתי פחית שמן ושימנתי את צירי דלתותיה של הכניסה לבל תחרוקנה. אותה שעה שמעתי רחש מאחורי הדלת. ניגשתי אל החלון, הפשלתי את הוילון והצצתי החוצה. ראיתי, כי נירה עומדת ליד הכניסה ומחטטת בארנקה. היא חיפשה את המפתח. לא זזתי מן החלון עד שהסתלקה. המפתח היה בכיסי עד אתמול. רק אתמול מסרתיו לנירה. לא שיקרתי לך. עדיין סבור אני, כי דוסטוייבסקי צודק. מבצע של רצח והרוצח אינם היינו הך.

יצחקי השתתק. הכל נדם מסביב. רק עצי האילנות רשרשו בגינתו של בן־סלע. יצחקי הושיט את שתי ידיו.

– היכן הכבלים? – שאל.

– אין צורך בכבלים – אמר לוי וקם מן הספסל. השוטרים התהלכו אנה ואנה ליד השער – אין צורך בכבלים – חזר לוי – יש צורך בהבהרה נוספת של נקודה אחת ויחידה. מדבריך האחרונים למד אני… ושמא אדייק יותר אם אומר, כי מסיק אני בעקיפין שאוכל לשמוע מפיך הסבר לעובדה אחת מופלאה שעדיין היא בגדר של תעלומה בשבילי.

– גיליתי את הכל – אמר יצחקי – המניעים שלי למעשה זה אינם מעניינה של המשטרה.

– כן. צדקת. לא לכך התבוונתי. רציתי לשאול: מדוע נירה הודתה ברצח?

גם בפיו של יצחקי לא היתה תשובה לשאלה זו. ואולי היתה תשובה אלא שנמנע מלהעלותה על דל שפתיו.

פרק עשרים־ושניים

לימים נמצאה חתשובה לשאלה זו בפיה של הגברת זהבה הדורם. הלזו לא נמנעה מלהעלותה על דל שפתיה. אדרבה, התשובה ניתנה קבל עם ועדה בפני ציבור גדול למדי שהתכנס כחודש ימים לאחר מכן באחד המועדונים שבירושלים לשמוע את הרצאתה של הגברת זהבה הדורם על הנושא: “האם הדור שגדל בארץ מסוגל להקרבה למען אידיאל או לאו”.

– גבירותי ורבותי – פתחה הגברת הדורם – ודאי ידוע לכם, כי איני עוסקת בתורת החברה אלא בתורת הנפש, כלומר לא בנפש הציבורית אלא בנפשו של היחיד. לפיכך בטרם אגש לניתוח הבעייה על רקע רחב יותר יש בדעתי להדגים את הנושא על־ידי סיפור מעשה שהיה, מקרה טרגי שאירע בדלת אמותינו והוא טומן בחובו את כל מכלול הבעיות המשמשות נושא להרצאתי זו. אני לא אזכיר שמות. וכנהוג בספרים הריני פותחת בהסתייגות המקובלת ומודיעה שכל דמיון שהוא בין גיבורי סיפורי לבין מכרים ממכריכם אינו אלא מקרי.

ובכן, איש היה בארץ. אחד מני רבים, שעלה ארצה בשנות העשרים והתנסה בכל מה שהתנסו כל אלה שעלו ארצה בשנות העשרים. הוא היה בקיבוץ ועזבו, ולאחר מלחמת השיחרור עסק בפקידות. לאיש זה היח רע וידיד, צעיר ממנו, שעלה עליו בכשרונותיו וביכלתו. הלה דחק את רגליו בקיבוץ, ולאחר מכן משעזבו שניהם את הקיבוץ נתגלגלו הדברים כך שאותו רע הפך למנהלו. אף־על־פי־כן לא נפגמה הידידות ביניהם. אדרבה, לכאורה הלכה ונתעצמה, אלא שבאל־ידע, מתחת לסף ההכרה נזרע בנפשו

של גיבורנו זרע הפורענות והוא נבט במעמקים ואף הכה שרשים בלי שנושאו ידע זאת. אדרבה, האני שלו המשיך לאהוב את רעו, ואילו התת־אני שׂנאוֹ – תופעה מוּכרת בפסיכולוגיה וידועה לכל.

בימי מלחמת השיחרור נתוודע גיבורנו אל נערה צעירה, כבת חמש־עשרה, בשעה שאביה נהרג בהתפוצצות שאירעה בירושלים. מאז נטה חסד לנערה ושימש מעין אפוטרופוס שלה. למעשה התאהב בה, אך הנערה התיחסה אליו כאל אב ובשום פנים ואופן לא כאל אהוב. נערה זו עמדה להינשא לאותו ידיד. אתם רואים, רבותי! הפרובוקציה האובייקטיבית, כלומר, הבלתי מודעת לכל שלשתם, מגיעה לשיאה. השרשים מצמיחים אילן. אולם, נושאו של האילן עדיין מסרב להכיר בו; עדיין רואה הוא בעצמו – ובכנות מופלאה אך אפיינית לתסביכים מסוג זה – ידיד דבק מאח לחתנה של אהובתו.

זמן־מה לפני החתונה נתקל הידיד בכמה קשיים נפשיים ונועץ במומחית, שהיתה במקרה גם שכנתו. הטיפול הצריך כמה שיחות אינטימיות. בלבו של גיבורנו וכן בלבה של הכלה – ועלי להדגיש כי שניהם לא ידעו על קשייו הנפשיים של הידיד – נתעורר חשד שמא יחסים אלה בין הידיד והמומחית יש בהם יותר ממה שהיה בהם למעשה. והנה חשד זה הוא שהיה הקש ששבר את גבו של הגמל.

גיבורנו הזדעזע. לא זו בלבד שידידו שעל אף היותו צעיר ממנו צעד כל ימי חייו כמה צעדים לפניו בזכות סגולותיו, לא זו בלבד שגזל ממנו את אהובתו, אף כי לא ידע כי אהובתו היא, אלא שבנוסף על כל אלה בוגד הוא בה, באהובת נפשו, שהיתה לו מעין משאת־נפש טהורה ונשגבה.

גיבורנו רצח את ידידו.

ואולם, גם כאן המשיכה הפסיכולוגיה לפעול על פי חוקיה, חוקי הברזל. לאחר הרצח בא הקאטארסיס, ההתפרקות, ועמה החרטה. לגיבורנו נודע כי חשדו היה חשד שוא. ועל פי תהליך הקרוי בפינו בשם העברה – מנגנון נפשי ידוע המופעל על־פי רוב להגנה עצמית – החליט בנפשו, כי האשמה האמיתית במותו של ידידו היא אהובתו. הוא הלך אליה והאשימה ברצח. לשם כך בדה מעשה שלא היה ולא נברא.

עד כאן דברי הקדמה. מכאן ואילך דברים הקשורים במישרין אל נושא הרצאתי.

מתוך אינטואיציה, כלומר בתבונה שבלב, תפסה הכלה, כי איש חסדה, שהיה לה לאב כעשר שנים, הוא שרצח את חתנה. אף על פי כן גמרה אומר בנפשה להצילו ולהקריב את נפשה תחת נפשו. היא הופיעה במשטרה והודתה ברצח.

לאחר מכן למדה הגברת הדורם הלכה מן הפרט על הכלל, הרחיבה את הדיבור על הנגעים שפשו בחברתנו, על החמרנות היתרה השלטת בהן על אבדן האידיאלים, על תקופת הדמדומים בנוסה וינינגר עת מתו האלים הישנים והחדשים עוד טרם נולדו וסיימה בקריאה פתטית: “הבו אידיאלים לנוער שלנו, והוא ידע להקריב קרבנות למענם אפילו ביתר עוז וגבורה מאשר הדור הקודם”.

* * *

אותה שעה ישבה נעימה הרצבי בגן העיר חבוקה בזרועותיו של סעדיה על ספסל שבאחד מפינות החמד. אפילו הירח לא הרהיב עוז בנפשו לשלוח לשם את קרניו הצהובות.

– אתה שמח, סעדיה? – שאלה.

– מה יש לשמוח?

– הרי אמרתי לך.

– מה?

– שגוֹרן מוכן לקבלך לעבודה. מחר ניפגש אתו.

– בטח שאני שמח – סח סעדיה, אלא שבקולו נשתמעה עצבת.

– למה אתה עצוב, סעדיה?

עברו כמה רגעים עד שסעדיה ענה לה.

– את יודעת – פתח לפתע במהורהר – כשאסרו אותי דיבר סבא שלי אתי. אני לא כל כך הבנתי מה הוא מדבר. כמעט תמיד אני לא מבין. אבל נדמה לי שהוא אמר… זאת אומרת… בערך אמר שאני רוצח. וזה טוב, כי המשיח יבוא רק בדור שכולו חייב… זאת אומרת שכולם רשעים.

– אז מה?

– אז אם אני לא עשיתי כלום, לא יבוא המשיח? איך את חושבת?

– אני לא יודעת.

גם נעימה נתהרהרה קמעה.

– אני חושבת – אמרה לאחר שתיקה קלה – שלא יכול להיות שכולם רשעים או כולם צדיקים. כל אדם הוא קצת צדיק וקצת רשע. אפילו אתה, סעדיה.

היא הניחה ראשה על חזהו. סעדיה נטלו בכפות ידיו והצמיד שפתיו אל שפתיה בנשיקה עסיסית.

פרק ראשון

הסופר האנגלי אורוול כתב רומן על שנת 1984. המתרחש בסיפור זה התרחש בשנת 2984 – אלף שנה אחרי כל מה שמתואר אצל אורוול. שנת 2984 תהא על פי המנין העברי שנת ו' אלפים תשמ"ד.

בשנת ו' אלפים תשמ"ד – היא שנת 2984, כאמור – עמד פרופיסור אלפרד אלעתידי נוכח הראי וסירק את שׂערו, לאחר שהיה מגולח למשעי ולבוש בקפידה ובגנדור־מה, במידה שהלבוש של שנת 2984 איפשר סטיות של גינדור. אותה סריקת שיער אף היא היה בה מן ההתנאות. שכן שׂערו של פרופיסור אלעתידי היה שיער מסולסל ועבות ושיוה לפניו את עיקר קסמן, אם כי לא את קסמן היחיד.

אכן, כמה וכמה קסמים היו בפניו של פרופיסור אלעתידי. היו לו עיני תכלת עמוקות־מבט, שבלטו במיוחד לנוכח גון שערותיו השחורות. היו לו לסתות כמעט מונגוליות, אך בשום פנים ואופן לא לגמרי מונגוליות. היה לו סנטר מעוגל, שעל אף התעגלותו לא היה נטול הבעה של תקיפות, חוטם רומי וגבינים עבותים, שהשיקו זה לזה כל אימת שהיה מזעיפם. והוא היה מזעיפם לאו דוקא משום שהיה סר וזעף ולאו דוקא בזמנים שרוחו היתה עכורה, אלא כל אימת שהיה שוקע בשרעפים או מרכז את מחשבותיו כדי לפתור בעיות מסוימות או לסכם סוגיה מן הסוגיות שעיסוקו בהן. ואת מחשבותיו היה פרופיסור אלעתידי – ואולי לשם קיצור וליתר אינטימיות דין הוא שכבר עכשיו נקראנו בשם פרטי בלבד, דהיינו אלפרד – את מחשבותיו, איפוא, היה אלפרד מרכז לעתים קרובות ביותר, שכן אלפרד – חרף גילו הצעיר – היה מלומד רציני ופרופיסור להיסטוריה באחת האוניברסיטאות הנכבדות ביותר שבאותם הזמנים.

השעה היתה שבע ועשרים דקות והרצאתו של אלפרד נועדה לשעה תשע. האוניברסיטה היתה מרוחקת למדי ממקום מגוריו ושעה קלה שקל אלפרד בדעתו אם יסע או ילך ברגל. בלי שהכריע בדבר לבש את בגדו העליון – ספק מעיל ספק חולצה ארוכה – יצא מפתח ביתו ופסע לאיטו בכיווּן של שכונת האוניברסיטה.

הדרך לא היתה סלולה. משני הצדדים האמירו צפצפות. בימינו לא היינו קוראים לשדרה זו דרך, כי אם משעול מרוצף אבנים. אף מכונית אחת לא נראתה על פני המשעול ואף לא באופק. ספק אם מכונית בת ימינו היתה יכולה לעבור בנתיב צר זה. מרכבות או עגלות רתומות לסוס אחד או לצמד סוסים התנהלו לאיטן, וכל אימת שנפגשו זו עם זו, היו רכביהן טורחים ומייגעים עצמם שעה ארוכה להטות את הסוסים אל שולי הדרך, כדי שיוכלו להמשיך בדרכם באין מפריע. אותה שעה היו הולכי הרגל נדחקים אל המדרכות הצרות – שהיו עשויות לוחות עץ – ונעליהם, נעלי הלכש, מקישות רכות על גבי העץ. על אותן המדרכות חלפו מדי פעם בפעם כרכרות קטנות רתומות ל… בני אדם.

כן, בשנת 2984 היה אחד מאמצעי התחבורה בערים הגדולות כרכרות הרתומות לבני אדם כאותן הריקשות שהיו נהוגות בסין עד שנת 1945.

אלפרד עבר כברת דרך ארוכה למדי עד שהכריע בדעתו ושכר כרכרת אדם. ושני דברים סייעו להכרעתו: ראשית, נעליו. נעלי עור שחורות שזכה להן ברוב עמל ויגיעה, נתכסו אבק. ושנית, כרכרת־אדם ריקה מנוסעים נעצרה על־ידו ונהגה־סוסה נתן בו מבט תחנונים נוגה.

אלפרד ישב בכרכרה. הגבר הרתום הגביר חיילים. הוא רץ. גבו השחור הבהיק באור השמש: נהגי הכרכרות היו מהלכים ערומים ורק חגורת מתנקם צרה, הצמודה לחצאית קצרצרת, היתה הדוקה סביב ירכיהם. היה יום אביב רך וצונן למדי. להטה של חמה נתמהל בצינתו של הרוח והאוויר נתאזן לכדי מיזוג נעים. אף־על־פי־כן היו אגלי זיעה מבצבצים על שחור גבו של נהג הכרכרה, מתעבים קמעה, נקווים בין ערוצי השרירים ונספגים בבד החגורה הלבנה.

הכרכרה היתה מרופדת רכות. לשם שיווי משקל היה נהג מטהּ קמעה אחורנית ותוך כדי ריצתו מנענעה ומטלטלה קלות ימינה ושמאלה. אלפרד חש עצמו מוטל בעריסה, שיד אמו מנדנדת אותה. דוק נמנומי עטף את מוחו. שעה קלה התנדנד נים־לא־נים, אך לפתע ננער והציץ בחרטומי נעליו. נעלי עור שחורות ומבהיקות, שהמשרתת הזקנה צחצחתן בקפידה עוד הבוקר. נעלי עור! אין לזלזל בהישג כגון זה. צא וראה כמה מבין תושבי העיר כולה נועלים נעלי עור! ואפילו בין כתלי האוניברסיטה האנשים שזכו לנעלי עור נער יספרם. בין הסטודנטים, אחד בעיר ובין הפרופיסורים שניים במשפחה. וגם מקרב אלה רק הקשישים שבהם. אשר לצעירים, הרי רק הוא לבדו… כן, הוא הצעיר שבכל הפרופיסורים. בזכות עצמו הגיע למה שהגיע. בזכות עצמו ובזכות אמו. מאז נלקח אביו לשרת בקודש ולא חזר, לא חשׂכה אמו עמל, טרח ויגעה, צירפה פרוטה לפרוטה. וכל חייה קודש למטרה אחת: חינוכו והשכלתו של בנה, הקריירה של אלפרד. והנה עתה, משהגיע למה שהגיע וזכה למה שזכה, הלכה לעולמה.

אלפרד חש כאב חד אי־שם במעמקים. משל צבת ננעצה בתוך תוכו פנימה ועקרה משהו מקרבו. ולאחר שפג כאב העקירה חלפה בו הרגשת רווחה של אדם שעתה זה עקרו לו שן. כל אימת שהיה נזכר באמו היו שתי התחושות באות עליו בזו אחר זו ולאחריהן טעם מר בפה. בפה? לא, לא בפה, בנפש. טעם מר בנפש כמעין נקיפות מצפון.

לא אחת ניסה אלפרד לנתח הרגשות אלה. אך מעולם לא היתה דעתו פנויה לכך. כל ימיו שקוע היה במספרים. כל ימיו חס על זמנו. ועכשיו, למשל, כשיש לו שהות של כמה דקות להפעיל את מוחו האנליטי ולנתח את הרגשותיו, בא דוק זה, חודר אל תוך ראשו ונוטל ממנו את כושר המחשבה. והכל בשל נענועיו של אדם זה, שגבו החשוף שחור וטיפות הזיעה מנצנצות עליו כפנינים.

כך, ממש כך היתה מנענעתו אמו בעריסה. כל ימיו היתה אמו מנענעת אותו. צמוקה, חרושת קמטים, כפופה, אפורת שיער – האמנם נולדה אפורת־שיער? – ועצובת מבט, היתה תולה בו את עיניה נטולות הצבע ומלטפת את שערותיו.

– תאכל, אלפרד.

– ואַת, אמא?

– אני שׂבעה. אכלתי עתה זה.

– מתי?

– כשהיית בבית הספר.

בבית־הספר, ואחר כך באוניברסיטה.

וחדרו לעולם נקי ומצוחצח, ספריו ערוכים לשמשו, כותנתו מכובסת, מכנסיו ‏ מגוהצים וללא רבב, והוא עצמו שקוע בדברי ימיה של האנושות.

וכשקיבל אלפרד את התואר פרופיסור – והוא בן עשרים וחמש שנה – סירבה לבוא לטכס. הכינה לו את בגדיו, נישקה לו ובירכה אותו ותירצה סירובה בהרגשה רעה. משחזר מצאה שכובה במיטתה ללא רוח חיים.

למחרת, מיד לאחר ההלויה, הופיעה זקנה צמוקה וחרושת קמטים כאמו, אך במקצת זקופה ממנה. שמה היה שרימה. שׂערה לבן ולא אפור ועיניה צבען מוגדר: חום־בהיר. היא הודיעה כי עוד לפני שבוע ימים שכרה אותה אמו לעבודת הבית, ומיד חגרה סינור פשתן ונטלה על עצמה את תפקידיה של המנוֹחה. חייו של אלפרד לא השתנו אף כהוא זה.

אלפרד נשען על מסעד הכרכרה ועצם את עיניו. ומשעצם את עיניו ניצבה לפניו דמות של נערה.

נערה זו גילה בשעת אחת מהרצאותיו בקרב קהל שומעיו בתוך חדר ההרצאות המלא מפה לפה. כשבוע או שבועיים אחרי מות אמו אירע הדבר. כל ימיו היה מרצה לגוש שלם, גוש אחיד פעור פה ודומם שנתלכד מפרצופים נטולי משמעות אישית כעדר של כבשים. והנה לפני כעשרה חדשים הזדקרו פני נערה מתוך הגוש. אפילו עיניו קצרות הראי הבחינו בשפתיה הפשוקות במעין חיוך ובעיניה הרתוקות אליו. ביתר דיוק הבחינו בעצם הפישוק ובעצם החיוך. מאז היה תר אחריה כל אימת שעמד ליד דוכן המרצים ולא היה פותח את פיו לפני שהיה מזהה אותה. לכאורה נמשך הכל כשהיה. בשעת ההרצאה היה מבטו נעוץ בנקודה מסוימת במרחק כמימים ימימה. לא חל כל שינוי בדרך דיבורו, באופן הרצאתו, בעמידתו, כשם שלא חל שינוי באורח חייו, במאכליו, בעיסוקיו, בלבושו… אף שמישהו סח לו כי באחרונה התחיל מהדר בלבושו. הבל הבלים! ייתכן כי שרימה מומחית לכביסה ולגיהוץ יותר מאִמו ותו לא.

שוב נצבט לבו לזכר אמו. הוא פקח את עיניו.

הצפצפות נתחלפו באילנות אטמון – מין עץ שפשה על פני כדור־הארץ מאז ימיה של הקרינה האטומית. דומה היא לתמר, אך סנסיניו דקים וארוכים ופירותיו כמעין ענבים, שלא צלחוּ למאכל. בצמרותיו קיננו סנוקורים – עופות־מפלצות, תערובת של סנונית ועורב. אף ציוצן היה משונה ומתמיה:‏ יש שהיה דומה לשירת הזמיר ויש שלא היה אלא קרקור של עורב.

האזין אלפרד לציוץ הסנוקורים ושוב עצם את עיניו. היו הצלילים מתחלפים באזניו והדמויות מתחלפות בדמיונו: אמא והנערה, הנערה ואמא.

הכרכרה נעצרה סמוך לשער חצרה של האוניברסיטה. אלפרד ירד והשקיע את כף ידו בארנק גדול למדי שהיה תפור אל חגורתו. הארנק השמיע ספק רשרוש ספק חריקה. לאחר שהייה קלה, שלה אלפרד מיספר אבנים עגולות מלוטשות ומסרן לידי נהג הכרכרה. היה זה מטבע של שנת 2984.

פרק שני

כתריסר בקתות עץ מילאו את חצר האוניברסיטה. מהן קטנות, מהן גדולות ומהן בינוניות – כולן בנויות קורות קורות ומסוידות סיד לבן מביִת ומחוץ. דומות היו לקוביות של משחקי תינוקות שהוגדלו פי כמה וכמה ופוזרו ללא סדר ומשטר.

החצר היתה מוקפת חומת אילנות גבוהים, עצי מחט דוקרניים, שענפיהם נסתבכו זה בזה ואמיריהם נתחדדו כלפי מעלה כחודיהן של חניתות. זקופים עמדו האילנות על משמרתם, משמרת המדע של שנת 2984.

כל האילנות ניצבו מחוץ לחצר, ואלו בתוכה לא היה מצוי אפילו עץ אחד. אף לא זכר לירק כלשהו. הקרקע היה מיושר ככביש סלול, אף שלאמיתו של דבר לא היה אלא טיט שספג מי גשמים, התייבש בשמש והתקשה.

בן ימינו אנו, אלו נקלע לחצר זו, חזקה עליו שהיה סבור כי נמצא הוא במחנה צבא הן בשל הבקתות־הקוביות והן בשל תלבושתם האחידה של הגברים שהתרוצצו בחצר עם שאל גביהם צמודים ילקוטים ואל חגורותיהם תפורים ארנקים־חריטים. תלבושת זו היתה כולה אפורה ולא היה בה אלא ספק מעיל ספק חולצה נטולת כיסים, שהגיעו עד לירכיים והיתה חגוּרה אבנט בד אפור. במקום כפתורים הושחלו שׂרוכים בחולצות־מעילים אלה ופרפו אותם מן החזה ועד לסנטר. מכנסיים קצרים נתמשכו עד לשוקיים ונסתיימו למטה מן הברכיים בסרט אדום. היה זה האבזר היחיד שלא היה אפור וקורטוב של גינדור והתנאוּת בצבץ לעתים בקישוריו השונים של הסרט. השוקיים היו חשופות וכפות הרגליים נעולות נעלי לכש אפורות. על־כל־פנים, כל אלה שעברו על פניו של אלפרד נעלו נעלי לכש אפורות. לפי שעה היה אלפרד היחיד שברק נעלי העור שלו הפר את אחידותה של התלבושת הכללית והבקיע בשחורו המבהיק את האפרורית החד־גונית.

ואולם, רושם זה של מחנה צבא היה מתפוגג כליל למראה הבנין שהתנוסס לתפארת במרכזה של החצר. כגוליבר בארץ הגמדים עמד בנין זה בין הבקתות־הקוביות והרהיב את עין רואיו באבניו המסותתות, בצריחו הרם, בחלונותיו המזוגגים ובקמרוניו, קמרוני נחושת קלל, שקרני השמש הבעירו על פניהם את מדורות נגוהותיהם. מלאכת מחשבת אדריכלית זו היתה מעין תערובת של ארמון פיאודלי מימי הביניים, כנסיה אורתודוכסית־ביצנטית ומיבנה של כור אטומי בן ימינו. בליל הסגנונות נסתיים במעֵין אנטינת ענק, שהתנשאה בין הקמרונים במקביל אל הצריח הגותי, וחודה נעלם בגבהי העננים משל פולח הוא את הרקיע וננעץ בלבו.

אל בנין זה שם פעמיו הפרופיסור אלפרד אלעתידי. משקרב אל המפתן, העשוי שלוש מדרגות שיִש שחור, חלץ את נעליו. רגע היסס ונמלך בדעתו עד שהחליט מה שהחליט. הניח את הנעליים על המדרגה הראשונה, ונכנס אל הבנין פנימה.

פרוזדור צר, שקירותיו מתכת אפורה כהה, היה דומה לצינור שאין לו תכלה. מיבנהו גלילי היה, והגליל התחלזן והתפתל כנחש. במעמקי הקירות הותקנו מאורות שהציפו את הפרוזדור באור מסנוור. יחף פסע אלפרד על פני רצפת הפארקט הממורקת עד נהרה ומפאת התקרה הנמוכה הישח את קומתו. אדם, שקומתו בינונית, נבצר ממנו להזדקף בתוך פרוזדור־צינור־נחש זה. כחמש דקות ארכה צעידתו השחוחה של אלפרד. משחלפו חמש דקות אלה נמצא עומד נוכח דלתיים גבוהות עשויות זהב טהור או לפהות מצופות בו. דיסקיות כסף קטנות היו מפוזרות על פני הזהב וצורתן צורת מטבע, אלא שמטבעות אלה מלוטשות וחלקות היו. אלפרד השיק שפתיו אל אחת הדיסקיות. כהרף עין נפתחו הדלתיים מאליהן,

ומיד נסגרו כלעומת שנפתחו. אלפרד חמק בפתח ונבלע באפלולית.

האפלולית היתה אפלוליתו של אולם רחב־ידיים, שעל פני חלונותיו המזוגגים נמתחו וילונות שחורים־אטומים. האולם היה ריק. ריק מאדם וריק מריהוט. על אחד מקירותיו הוקרן סרט קולנוע. בימינו היינו מגדירים סרט זה כחד־גוני ומשעמם, לפי שלא הוצגה בו אלא תמונה אחת ויחידה: רקיע מכוכב ומפלצות מתכת אחידות צורה. תבניתן של מפלצות אלה היתה תבנית חץ ענק שנורה כביכול מקשתו של אינדיאני בסיפוריו של פנימור קופר, אלא שסמוך לחודו המורעל של החץ נקבעו שתי עיניים מאוימות, ומתוך כך נתוסף לו משהו ממראהו של דג טורף. מפלצות המתכת שוטטו בין הכוכבים. לכאורה שוטטו ללא סדר ומשטר, אך לאחר עיון־מה ניתן להיוכח כי לא כן הדבר: במרכז הסרט נמצא כדור אפרפר, וכל בריות המתכת. נעו סביבו במעגלים קונצנטריים ובמסלולים קבועים.

אלפרד קרב אל הקיר, שעליו הוקרן הסרט ללא כל מסך, כרע על ברכיו והשיק את מצחו אל הרצפה.

זמזום מוזר מילא את חלל האולם. זמזום הדומה לטרטור מעומעם של להקת מטוסים החולפת מעל לעיר אי שם במרומים שעין אדם אינה חודרת אל תוכם.

כך התפללו בשנת 2984.

פרק שלישי

הזמן שהוקצה לתפילה היה קצוב. קצבוהו כוחות שמעבר לאנוש המתפלל, כוחות שמעליו, כוחות, שלא היתה לו שליטה בהם. אותם הכוחות, אשר קבעו את מידותיו ופיתוליו של הפרוזדור החלזוני המואר, את דלתות הפז, את דיסקיות הכסף, את אפלולית האולם, את שחור הוילונות, את דמותן של מפלצות המתכת, שהוקרנו על הקיר ואת הטרטור שמילא את האולם הריק ורחב־הידיים. כוחות אלה הם שקצבו גם את שיעור הזמן שהוקצה לתפילות: שבע דקות לתפילת יחיד, ארבעים וחמש דקות לתפילת ציבור בימי חול,

שעה ועשרים וחמש דקות לתפילת ציבור בחגים. בתום הזמן היו הדלתיים נפתחות מאליהן.

אלפרד ידע את הדינים. לשם כך לא היה צורך להיות פרופיסור להיסטוריה. כל באי עולם היו בקיאים בדינים אלה בשנת 2984.

שבע הדקות חלפו והדלתיים לא נפתחו. אות הוא כי מישהו מתקדם בפרוזדור בדרכו אל אולם התפילה. הפרוזדור היה צר. מאות ואלפים יכלו לעבור במעקשיו בשורה ערפית בזה אחר זה. אך שני אנשים ההולכים בכיוונים הפוכים היו מתנגשים בו. לפיכך כל אימת שנמצא מישהו באולם התפילות ובאותה שעה עצמה היה מישהו אחר הולך בפרוזדור החלזוני אל האולם, לא היו הדלתיים נפתחות אלא לאחר שהלה היה מגיע אליהן, אף אם חלפו הדקות שהוקצו למתפלל שבתוך האולם.

אלפרד קם מכרוע על ברכיו והמתין. כעבור שתי דקות נפתחו הדלתיים. ברגע שנדחק בפתח, כדי לצאת אל הפרוזדור המואר, בו ברגע חמקה באותו פתח נערה ונכנסה אל האולם האפלולי. הפתח נסתם כהרף־עין. אלפרד נמצא בפרוזדור והנערה באולם. דלתיים כבדות, דלתי זהב הפרידו ביניהם. אף־על־פי־כן היה סיפק בידו לקלוט את דמותה של הנערה ולהכירה. היתה זו אותה הנערה שפניה התבלטו בתוך קהל שומעיו בעשרת החדשים האחרונים.

זה כעשרה חדשים מזדקרות פניה מתוך עדר מאזיניו, אך מעולם לא נחרתו בלבו ובזכרונו בקוים חדים, מעוצבים ועמוקים. אדרבה, היה בהן משהו ערפילי שהתמסמס בחלל מיד לאחר תום ההרצאה ולא נותרה אלא תחושה של נועם, של מתיקות, של משקה מלהיט דם, שטעמו פג בפה, אך העדנה שנשתפכה בעורקים מרנינה את ישותך עוד שעה ארוכה. והנה הפעם, בפגישה רגעית, נתבזקה דמותה כברק בליל אפלה והוטבעה בנפשו כבחרט אנוש. אפשר שההסבר נעוץ בגורמים פיסיאולוגיים. זו לו הפעם הראשונה שראה אותה בקרבתו, בדל"ת אמותיו, פנים אל פנים. קצר ראי היה אלפרד ומשקפיים לא הרכיב משום שלוטש הזכוכיות היחיד שהיה בעיר נפטר לפני חמש שנים ואחר עוד לא בא במקומו. ייתכן איפוא שבשל

קרבתה אליו נחרתה הפעם דמותה ברוחו וייתכן שמפאת הניגוד שבין האור אשר בפרוזדור לבין האפלולית שבאולם נצטיירו קוי פניה ודמותה ביתר חדות וחריפות.

קטנת קומה היתה ושחומת עור. שׂערה שחור ומסולסל. עיני תכלת צלולות על פני השטח ודלוחות קמעה במעמקיהן, נתקרנו מתוך עור פניה השחום ומתחת לשׂערה השחור והפתיעו בבהירותן הבלתי צפויה. פניה היו עגלגלות. וחוטמה דק, חד וצר־נחיריים. נחיריים אלה רטטו קמעה. על־כל־פנים, באותו הרף עין שזכה לראותה ולקלטה עֲבָרָן רטט. שפתיה היו קמוצות בחוקה ובשל קמיצה יתרה זו נתהוו בזויותיהן גומות עמוקות, שהעלו מעין עוית על כל הפנים – ספק עוית של בכי עצור ספק של בת צחוק מאופקת, ואפשר שבכי וצחוק שימשו בפנים אלה בערבוביה. שהרי הנערה כולה – או לפחות פניה (בשנת 2984 שימשו הפנים סימן היכר יותר מובהק משבימינו בשל תלבשתן האחידה של הבריות) היוו מערכת של סתירות, ניגודים והפכים: חדות ועגלגלות, שחימות ובהירות, צלילות ודליחות, צחוק ובכי.

בתורת פרופיסור להיסטוריה היה אלפרד מרבה לעסוק בספרות עתיקה ואהב להשתעשע במובאות מתוכה. עכשיו, כשהלך בפרוזדור המואר בדרכו חזרה אל החצר נזכר בדבריו של סופר גדול שחי לפני כאלף שנה: כאן, עלי אדמות נלחמים האלהים והשטן ושדה הקרב הוא לבו של האדם.

אלפרד נעצר והזדקף. ומשהזדקף נחבט בראשו בתקרה הנמוכה. השח קומתו והחיש פעמיו.

על מדרגות המפתן היה מצוי, נוסף על נעליו, נעלי העור, עוד זוג נעלי לכש. ברור היה כי אלה נעליה של הנערה. נעץ בהן את מבטו ולא המישו שעה ארוכה. לאחר שהזין עיניו בנעלי הלכש הציץ בצל שהטילה האנטינה. פסים לבנים שורטטו על הקרקע ושברו את הקו השחור שנתמשך על פני המשטח הצהוב: היה זה שעון שמש נוסח 2984.

על פי שעון זה ידע אלפרד לקבוע את הזמן כדי שיעור של דקה אחת. בעוד כחמש דקות תצא הנערה אלא אם כן עוד מישהו ייכנס אל הכנסיה. דומה כי איש לא כיוון צעדיו אל הכנסיה בשעה זו. ישב אלפרד על המפתן ונעל את נעליו. לאיטו נעלן, בקפידה ובנחת.

– אלהים, שטן, לב – הרהר תוך כדי נעילה – מושגי קדם שהיו ואינם עוד. היו ואינם. לא אלהים, לא שטן. ומשמתוּ האֵלים והשטנים נסתיימו עלי האדמות גם מלחמותיהם. והלב שוב אינו שדה קרב כי אם שריר. משאבה לנוזלים אדומים ששמם דם. רק הפנים… פניהם של הבריות משקפות עוד משהו מחויות התרבות העתיקה של הימים ההם. תרבות ששקעה במעמקים… מכל מקום, פניה של הנערה…

אף כי השהה ככל שיכול את מלאכת הנעילה, לא יצאו חמש דקות ורגליו היו נעולות. הוציא מטפחת מכיסו וקינחן. חרטומי נעליו הבריקו כהלכה.

הוא קם. הזמן הקצוב חלף. הנערה לא יצאה עוד. אלפרד צמצם עיניו בצלו של שעון השמש: בעוד כחמש דקות חייב הוא להתחיל את הרצאתו. מימיו לא איחר. אין כל סיבה שהפעם יאחר. העיף מבט אחרון על בנין הכנסיה: הנערה לא נראתה.

אלפרד צעד בטוחות לעבר בקתת ההיסטוריה ושוב לא הפנה ראשו אחורה אפילו פעם אחת.

פרק רביעי

חדר ההרצאות שבבקתת ההיסטוריה היה מרוּוח יותר מכפי שניתן היה לשער על פי מראיה החיצוני של הבקתה. קירות העץ היו מהוקצעים ומוחלקים, אך ללא צבע, פרט לצבעו של עץ מהוקצע שכּהה במקצת מחמת השנים. אף שהעונה היתה עונת ראשיתו של אביב והאויר רווּי רעננות צוננת, נעדרו השמשות מתוך החלונות הקרועים בקירות. כיוון שהחלונות, כלומר אותם נקבים מלבניים קטנים, מספרם לא עלה על שלושה, היה החדר שרוי בחושך אלמלא האור שבקע מן המסך, שהיה פרוש על אחד הקירות. על המסך הוקרן אותו הרקיע המכוּכב שבקיר הכנסיה, ובין הכוכבים שוטטו אותן מפלצות המתכת, אלא שממדיהן היו קטנים כדי חלק העשרים מאלה שקרנו על פני קירות הכנסיה. אפילו הזמזום היה מעומעם באותה מידה, ועצמתו לא עלתה על זמזומו של מקלט הראדיו בימינו.

ספסלים ארוכים, כדי שיעור רחבו של החדר, מילאוהו ברווחים קטנים. התלמידים ישבו עליהם צפופים, כמעט אחוזים זה בזה. אף מקום אחד לא היה פנוי.

דוכנו של המרצה היה צנוע מאד ועשוי בתכלית הפשטות: שני כלונסאות גבוהים, ועליו קרש מהוקצע, שצבעוֹ כצבע הקירות. מכשיר אחד ויחיד נמצא על גבי הקרש: שעון חול.

אלפרד נכנס לחדר. התלמידים קמו על רגליהם, הפנו ראשיהם לעבר מסך המפלצות הקורן ונעצו בו את עיניהם. גם אלפרד ניצב זקוף והפנה ראשו באותו כיוון. דומיה מוחלטת שררה בחדר, דומיה, שאפילו הזמזום העמום שבקע מן המסך לא הפר אותה. כל הציבור עמד דום כשלוש דקות. אותה שעה היו כל הללו דומים לתמונה חיה.

אלפרד היה הראשון שהחזיר ראשו והביט נכחו. מיד לאחר מכן החזירו גם התלמידים את ראשיהם וישבו במקומותיהם.

נתן אלפרד מבטו בשעון החול ופלט מגרונו כמה כעכועי הכנה להרצאתו. פתח את פיו וצמצם עיניו בקהל מאזיניו. ידוע ידע כי הנערה אינה כאן היום, שהרי לא יכלה להגיע לפניו. אף־על־פי־כן ניסה לסקור את הנוכחים בעיניו קצרות הראי, שמא למרות הכל ובניגוד לכל חוקי ההגיון מצויה בקרבם נערה זו ששפתיה פשוקות ועיניה נעוצות בו. היא לא היתה. כהרף עין ננעצה בו ההכרה כי – למה יכחש? – אליה ורק אליה היה פונה בהרצאותיו בעשרת החדשים האחרונים. במידה שיכול היה בעיניו קצרות הראי להבחין בקוי־פניה, היו שפתיה פשוקות בשעת ההרצאה, ואלו שם, בכנסיה היו שפתיה קמוצות, קפוצות, מכוּוצות, והן ששיוו לפניה אותה הבעה, שנשתקף בה קורטוב משל חוויות התרבות העתיקה, משל הימים ההם.

הפעם, כאמור, לא נכחה בהרצאה. ואף־על־פי־כן, מעולם לא היתה הרצאתו דו־שיח בינו לבינה כמו הפעם. מעל לראשיהם של כל היושבים ריחפו פניה כפי שקלטן לפני שעה קלה: עיני תכלת מפתיעות, כן, מפתיעות, על רקע שחום, עיניים צלולות על פני השטח ודלוחות במעמקים, פנים עגלגלות וחוטם צר וחד, שנחיריו מרטטות קמעה. גומות בזויות השפתיים…

– גבירותי ורבותי – פתח אלפרד – הפעם אקדיש את הרצאתי לסיכום תמציתי של דברי ימי המין האנושי עלי אדמות ולסקירה מרופרפת על מיבנה החברה בציביליזציה זו הקרויה בשם הציביליזציה של הספוטניקים.

את ראשיתה של הציביליזציה שלנו יש למנות מן המאה העשרים־ושתיים, דהיינו לפני כתשע מאות שנה. אמנם, הספוטניקים היו קיימים עוד במאה העשרים, אלא שכפי שיתברר להלן היו ספוטניקים אלה שייכים עוד לציביליזציה הקודמת, שאנו נוהגים לכנותה: הציביליזציה האלהית. רק לאחר חורבנה של ציביליזציה זו קמה על חורבותיה ציביליזצית הספוטניקים האמיתית.

לפני שנסקור בקצרה את מהותן של שתי הציביליזציות שקדמו לציביליזציה שלנו שומה עלי להתוות את הקו המנחה של הרצאתי זו ובראש וראשונה להצביע על סיבת חורבנן. ובכן, מדוע ומתי נחרבו שתי הציביליזציות הקודמות? תשובתנו, גבירותי ורבותי, היא תשובה ברורה ואינה שנויה במחלוקת: בשל הרהב האנושי. ברגע שהאדם החל לראות בו בעצמו – והכוונה היא לאו דוקא לפרט האנושי, כי אם למין האנושי כולו – ברגע שהאדם ראה בו תכלית בפני עצמה, בו ברגע נזרע זרע החורבן. ובהגיע הרהב לשיאו נבט הזרע, הכה שרשים והאמיר עד שפוצץ אותה ציביליזציה מבפנים. ברם, למזלה של האנושות לאחר כל חורבן נותרה גחלת רומצת, אוד מוצל מאש; דהיינו שארית אדם עקשנית ומרת נפש, שבעמל אין קץ שבה ויצרה יש מאַיִן.

ובכן, גבירותי ורבותי, מניתי שלוש ציביליזציות, לרבות הציביליזציה שלנו. הראשונה שבהן – הציביליזציה הטבעית. יש שקוראים לה ציביליזציה של אטלנטיס או הציביליזציה שלפני המבול. האדם חי בה למען הטבע. עיניו היטיבו לראות, כדי שיהיה על פני תבל מי שיבחין בתכלתם של השמים וישים לבו לשגבו של הרקיע המכוכב. דוק: לא כדי שייהנה מהם, אלא כדי שיעריכם. – לשון אחרת: כדי שחזיון הבריאה יהיה לו צופה. היו לו ידיים שנועדו לשחרר את האילנות מנטל הפרי המכביד עליהם. היה לו גוף ששימש מאכל לחיות טרף. וכל מי שלא נטרף ולא מת בדרך הטבע נקבר באדמה להפרותה. כי למען האדמה חי האדם. אין אנו יודעים אימתי נזרע זרע הרהב והחורבן באותה ציביליזציה קדמונית, שהרי תרבות זו לא באה לידי ביטוי באמנות או בכתב, ולא נשארו, או ביתר דיוק, אף לא נוצרו בה שום תעודות בנות קיימא. ידיעותינו עליה מושתתות על עדויות עקיפות, ובאחת ההרצאות נעמוד עליהז וננתחן בפרוטרוט. אולם ידוע לנו בוודאות מוחלטת כי בתקופה מסויימת צץ ועלה במוחו של האדם (אולי לא בבת אחת, כי אם בהדרגה, מתוך תהליך של התהווּת אימננטית) רעיון זוועות, לאמור: אני ואפסי עוד. בעיוורונו הגדול דימה האדם כי הוא הוא מרכז העולם, והבריאה כולה לא נוצרה אלא למענו. ותחת אשר

ישרת את היקום ניסה לכבשו. שוב לא צפה בגרמי השמים כצופה בחזיון קסמים, כי אם ניסה לנצלם למען עצמו: על פיהם קבע את שנותיו וחדשיו. שוב לא הסתפק בכך שגויותיו הפרו את האדמה למען תדשא דשא עשב מזריע זרע וכל עץ למינהו, כי אם חרשה ועבדה לתועלתו ולרווחתו. עתה סירב להיטרף במלתעותיהם של חיתו יער והשחיז לו סכיני צור כדי לפגוע בהם ביצורי הטבע. אזי מרד הטבע והתקומם נגדו. מבול עז הציף את מחציתו האחת של כדור הארץ ובמחציתו השניה פשו הקרחונים. המין האנושי נכחד, פרט למתי מספר, אשר נושעו להזריע את זרע העתיד.

הציביליזציה השניה היא הציביליזציה האלהית. יש בה משום התקדמות לעומת הציביליוציה הקודמת, שכן היא יצרה אֵלים. האדם חי למען האֵלים. כשבעת אלפים שנה ארכה ציביליזציה זו ולמזלנו – חרף השואה שפקדה את העולם והכחידתה – הותירה לנו זעיר שם שרידים יקרי ערך בספרות, באמנות ובטכניקה – והללו משמשים לנו תעודות ומקורות עד היום הזה. בהמשכה של סדרת הרצאות זו נחלקה לעידנים, נסקור כל עידן לחוד וננסה להבליט את ייחודה של כל תקופה ותקופה. אז נבחין בין השלב, שבו יצרה האנושות אֵלים רבים לבין השלב, שבו אוחדו כל האֵלים באלהות אחת – שלב זה קרוי בפי ההיסטוריונים מונותיאיזם. למעשה, התחום המבדיל בין שני שלבים אלה היה מטושטש למדי. בתקופת ריבוי האלים היה כמעט תמיד קיים אֵל אחד. עליון על כל השאר, ובתקופת המונותיאיזם היה תמיד קיים השטן, מעין ניגודו ויריבו של האלהים, אם כי כפוף לו כפיפות מסוימת. האלהים עצמו הוקף פמליה של חצאי אלים, שהיו קרויים מלאכים. מכל מקום, האדם חי למען האלים, ורק למען האלים. להם בנה מקדשים, להם עבד, להם הקריב מטובי בניו ובנותיו, מבכורות הצאן ומחלביהן וממיטב כספו וזהבו. עד אשר בא הרהב הגדול בשניה. שוב קם האדם ואמר: לא אני נוצרתי למען האלים, כי אם האלים נוצרו למעני. ושוב נזרע זרע האבדון. אמנם, אלפי שנים חלפו עד שנבט הזרע והבשיל פרי. ראשיתו היתה מצער, אי־שם באחד מחצאי האיים הקרוי יוון, אך בעוד כאלפיים, שלושת אלפים שנה, באחרית הימים ההם הקיף כמעט את כל תושבי כדור הארץ. לכאורה היתה זו ציביליזציה שהגיעה להישגים אדירים: האדם למד לנצל את חוקי הטבע, גילה את האש, את החשמל, את האנרגיה הגרעינית. ואפילו הפריח לשמים לוויינים הדומים במקצת לספוטניקים שלנו. ואולם את כל אלה לא יצר לשם שמחת היצירה, כי אם בשחצנותו הרבה ניצל לטובתו, לנוחיותו, לרווחתו, לתועלתו. במטוסים שנועדו להיות כעוף השמים, הטיס את עצמו ממקום למקום. בחשמל האיר את בתיו והפעיל את מיתקניו, על המסכים הקרין מחזות שעשועים, באנרגיה גרעינית איים על אויביו, במוחות אלקטרוניים חישב משכורות, רווחים, יבולים ומוצרים. במכונות ענק חרש את האדמה, והכל אך ורק כדי לשׂבוע ולהתייפות. לזלול ולסבוא, להתענג ולהתהולל. אזי באה השואה השניה. עוד הפעם קטסטרופה, קץ הימים. מעצמות אדירות הסתכסכו זו עם זו, הטילו פצצות כבירות עוצמה על כל ישובי הארץ והחריבו את הציביליזציה האלהית. היתה זו נקמת האלים, אותם האלים, שהמין האנושי יצרם בראשיתה של ציביליזציה זו ובעט בהם באחריתה.

אנחנו, גבירותי ורבותי, זכינו לחיות בעידן הציביליזציה השלישית, בציביליזציה של הספוטניקים. יודעים אנו כי כדור הארץ אינו אלא גרגיר אבק בקוסמוס, ועלול הוא להשתחק, להימחק, להיות לאַיִן אם לא נשמור עליו מפני הכוחות הקוסמיים האורבים לו לכלותו. על כן מפריחים אנחנו ספוטניקים אל חלל העולם. במשך מאות בשנים עלה בידנו להקיף את כוכב הלכת שלנו בחגורת ספוטניקים איתנה. לא נחזור על משגיהן של הציביליזציות שקדמו לשלנו. יודעים אנו את כל אשר היה ידוע לקודמינו ואף הרבה יותר, אולם לעולם לא תשלה אותנו מחשבת הרהב, שהיתה למוקש לקודמינו, לאמור: העולם קיים למעננו. לא ולא. לא למעננו קיים העולם, כי אם אנחנו קיימים למענו. למען מקיימי העולם מקיימים אנחנו, למען הספוטניקים. על כן כסותנו – בגד פשוט וצנוע, בתי מגורנו – בקתות, נעלינו… נעלינו.. המ… נעלינו… לא מכוניות ומטוסים, כי אם סוסים ובני אדם מסיעים אותנו, בידוּרינו – תיאטראות של בובות. אבל כנסיותינו שיִש וזהב, והידע שלנו – כולו קודש להפרחת הספוטניקים. לספוטניקים נכרע ברך, להם נתפלל תפילה אילמת. אין בקתה, אשר אין בה מסך ספוטניקים – קטן או גדול, למען נדע, למען נראה, למען נחוש על מה ולמה חיים אנחנו. וכל עוד חיינו קודש לספוטניקים – לא יקיץ הקץ עלינו. חיה תחיה הציביליזציה שלנו, תחיה, תשׂגה ותשגשג עד ימלאו השמים ספוטניקים כמיִם לים מכסים. עד יבושו הכוכבים ויועם זוהרם בנוגהם של הספוטניקים שלנו.

ועכשיו, גבירותי ורבותי, כמה מלים, מלים ספורות בלבד על המיבנה החברתי של המין האנושי בימינו.

בגאגארינגראד, בירת העולם, מתנוסס לתפארת בית המקדש הגדול על שמו של גלן הקדוש. ספק אם יזכה מישהו מכם לראות בנין מפואר זה במו עיניו, אך אין ספק כי כולכם זכיתם לראותו מוקרן על מסך הספוטניקים, הנפרש בכיכר העיר בחג בחירת הקרבן ובחג הטסתו – חגים שעל משמעותם אעמוד עוד בהרצאה זו אם יהיה סיפק בידי. בבית המקדש שעל שמו של גלן שוכנים השליטים, כוהני הספוטניקים, ובראשם טיטוב הכוהן הגדול. כהונה זו – מורשת דורות היא למשפחת טיטוב. יש אומרים כי מַדי הכהונה של טיטוב מחירם עולה פי שבעה על ערכם של כל הנכסים – במקרקעים ובמטלטלים – הנמצאים, למשל, בעירנו. כמה מהצליינים שהגיעו לגאגארינגראד הסתנוורו מנוגה כיפת הזהב של מקדש גלן ומאור עיניהם לא שב אליהם מעולם, חרף מאמציהם של הרופאים. מאז נאסרה הצליינות לגאגארינגראד. מפאת קוצר הזמן אסתפק בשתי דוגמאות אלה המעידות על הפאר וההדר שבמקדש גלן. פרטים על סדרי בית המקדש, על הכהונה ועל טיטוב הכוהן הגדול תלמדו בשיעורי הגאגארינוגראפיה, הגלנולוגיה והטיטובוסופיה. כאן אזכיר לכם את הדבר הידוע לכולכם: ביום השבעה עשר בחודש ביאלקה, בוחר לו טיטוב הכהן הגדול מבין כל תושבי כדור הארץ נערה בתולה שמלאו לה שבע עשרה שנה. וכעבור חודש ימים, בשבעה עשר בחודש סטריאלקה, בחג הפרחת הספוטניק השנתי, מוטסת גם היא אל חלל העולם – קרבן עולה. אות וסמל לכושר ההקרבה של המין האנושי בציביליזציה שלנו.

תושביה של גאגארינגראד – כולם עד אחד – משרתים בקודש. כחמישית מאוכלוסיית העולם מתגוררת בגאגארינגראד. יושבי גאגארינגראד מחולקים לארבעה כיתות־מעמדות ברורים ומוגדרים: כוהנים, מדענים, משרתים ופועלים.

הכוהנים הם תושביה הקבועים של גאגארינגראד: הם נושאים נשים ומולידים בנים, היורשים את כהונותיהם. בני שאר המעמדות אסורים במגע מיני.

המדענים נבחרים מדי פעם בפעם מבין התינוקות בכל רחבי העולם, ולאחר שהם עומדים במיבחנים מסוימים, מוחזקים הם במוסדות מיוחדים, המכשירים אותם לתפקידיהם הנעלים.

את המשרתים מגייסים לכל ימי חייהם במיבצעים מיוחדים הנערכים בכל ערי הארץ וכפריה בשעת הצורך, הכל לפי טיב השירותים הדרושים במקדש.

הפועלים הם הפושעים. בציביליזציות הקודמות היו נהוגים עונשי מאסר או עונשי מוות. בציביליזציה שלנו אין בתי סוהר וגרדומים. כל פושע ועברין נעשה פועל במקדש גלן ומסייע במישרין לעבודת הקודש עד יום מותו.

כל החול שבמדור העליון של שעון החול אזל. חמדור התחתון היה מלא.

הפרופיסור אלפרד אלעתידי סיים את הרצאתו.

פרק חמישי

היתה שעת דמדומי ערבית כשאלפרד יצא את חצר האוניברסיטה לאחר שש הרצאות רצופות. עייף היה. אך יותר משחש בעייפות חש במין טמטום שפשה במוחו. כדי להפיג טמטום זה החליט לחזור לביתו ברגל. כמחצית של שעה פסע לאורך השביל. משהגיע אל חורשת הצפצפות, החליט לקצר את הדרך. חלץ את נעליו ופנה מן השביל אל מעבה החורשה. היה מהלך בה עם שרגליו יחפות ונעליו נתונות בידיו. זהרורי שמש שוקעת רצפו בפסיפס את קרקע החורשה. לפתע ניצבה לפניו הנערה: דומה היה כי צמחה מן האדמה או הגיחה מגזעה של אחת הצפצפות. רגע סבור היה כי אין זה אלא תעתוע. עצם עיניו ושף את עפעפיו שעה ארוכה למדי. לאחר מכן חזר ופקחן. הדמות לא נגוזה. אדרבה. פישקה שפתיה ואמרה:

– שלום, אדוני הפרופיסור.

משום מה נדמה לו כי נימת לגלוג מסותרת בקולה. ואולי לא בקולה, כי אם בעיניה שנתברקו מָשָל שיקפוּ בתוכן את זהרורי השמש.

מבטה נח על הנעליים שבידו. הסמיק, העביר נעליו מימינו לשמאלו ושוב החזירן לימינו. בסופו של דבר חילקן בין שתי ידיו: נעל בכל יד.

מבוכתו שעשעה אותה כנראה. חזרה ואמרה בשניה:

– שלום, אדוני הפרופיסור.

אלפרד צעיר לימים היה. אולם הנערה היתה צעירה ממנו. אלפרד פרופיסור היה והיא היתה תלמידתו. אלפרד היו לו נעלי עור – אמנם, לא ברגליו כי אם בידיו – ולה נעלי לכש. חובתו של אלפרד היתה למשול ברוחו. אלפרד ידע למלא את חובותיו מאז ומתמיד. הרכין ראשו קמעה ואמר:

– שלום, גבירתי.

מאמירו של אחד העצים השמיע הסנוקור את צליליו המשונים. הנערה הפשילה ראשה וזקפה עיניה: פס צר משל צווארה הארוך הבהיק מבעד לצווארון בגדה.

אלפרד פסע פסיעה לקראתה, שהה רגע ועבר על פניה. הנערה זזה ממקומה ופסעה על־ידו. קורטוב של גבריות היה בהילוכה. צעדיה ארוכים וכבדים ומשקל גופה עובר מרגל לרגל עם כל דריכה. היא שתקה.

– אם איני טועה נמנית הגברת עם תלמידותי – פתח אלפרד.

– לא – פסקה הנערה.

אלפרד נטל בידו השמאלית את הנעל שהיתה בידו הימנית. מכאן ואילך החזיק את שתי הנעליים בידו השמאלית. הנערה צעדה לימינו.

– אינך תלמידתי? – תמה תמיהה כּנה.

– לא – ענתה הנערה קצרות.

– אבל… נדמה לי… אני.. כמעט בטוח ש… ביקרת בהרצאותי… בעשרת החדשים האחרונים.

– כן.

– הרי שׁאַת תלמידה.

– לא. אינני תלמידה. ביקרתי סתם, אינני לומדת באוניברסיטה. רק בהרצאותיך ביקרתי. בגללך ולא בגלל הרצאותיך.

“נערה אמיצה” – אמר אלפרד בלבו. משום־מה רווח לו מששמע שאין היא נמנית עם תלמידות האוניברסיטה. “ואף־על־פי־כן יש לשמור על מרחק סביר. אולי דווקא משום שאיננה תלמידה” – גמר אומר הפרופיסור הצעיר.

– מכל מקום, היום לא נכחת, – פתח – חבל. החסרת הרצאה חשובה. אולי החשובה ביותר בסמסטר זה.

– לא החסרתי. שמעתי אותה.

אלפרד הופתע.

– נכחת בהרצאה?

– לא. שמעתיה מאחורי החלון. לא נכנסתי פנימה.

– המ…

הם הגיעו אל קצה החורשה. מבעד לצפצפות נראה שביל. שלוש מרכבות התנהלו עליו: שתיים רתומות לבני אדם ואחת לסוס. אלפרד ישב על גדם והתחיל נועל את נעליו. הנערה עמדה מולו ועקבה אחרי תנועותיו. היא כיווצה את שפתיה ממש כמו בפתח הכנסיה.

– שטויות – הפטירה לפתע.

– מה שטויות?

– כל מה שאמרת.

גל של תרעומת גאה בנפשו של אלפרד. דחפו הראשון היה לקום ולסטור על פניה של נערה חצופה זו. אולם, כאמור, ידע הפרופיסור למשול ברוחו ולשמור על כבודו. הסווה את זעמו בחיוך סלחני – אחרי ככלות הכל אין היא אלא נערה מן החוץ – ופנה אליה:

– ובכן, כל מה שאמרתי היום – שטויות, לדעתך. הכל. מעניין, אולי בכל זאת מצוי גרעין של אמת בדברי? גרגיר זעיר, כשיעור של…

– כל אחד חי בשביל עצמו – שיסעתו הנערה פסקנית.

רטט חלף בגופו של אלפרד. הנה הנו, זרע החורבן והאבדון. בשׂוֹרת השואה, הכליון. בפי עוללים ויונקים. יש לעקור את שורש הרע בעודו באיבו. נתן בנערה מבט עמוק ובוחן: אותן עיניים צלולות־דלוחות, אותן שפתיים מכווצות כמו בכנסיה. כן, הכנסיה. היא ביקרה בכנסיית האוניברסיטה והתפללה. אלפרד חש רווחת־מה. אולי לא אמרה מה שאמרה אלא כאתגר נעורים של בת… בת…

– בת כמה את? – שאל.

– בת שבע עשרה.

עכשיו כיוץ אלפרד את שפתיו והשפיל את עיניו. השים עצמו כאילו עסק עוד בנעילת הנעליים אף שזה מכבר סיים מלאכה זו. סערת רגשות הציפה את כל ישותו. רגשות שלא ידע להגדירם, אך ידוע ידע כי רבים מהם נוגדים זה את זה ונאבקים זה עם זה. הוא לא היה רגיל למצבים, שבהם לא יכול למצוא את ידיו ואת רגליו בסבך רגשותיו. מילדותו למד לנתחם באיזמל השכל וההגיון ולהשתלט עליהם. הסיח דעתו מרגשותיו ופתח בחישובים.

“מה התאריך היום? – מלמל לעצמו – העשרים ושמונה בחודש קודריאבקה. בעוד… תשעה עשר יום יערך טקס בחירת הקרבן בכל רחבי העולם… תיבחר נערה בת שבע־עשרה… בת שבע־עשרה… לפי הערכה זהירה מצויות על פני כדור הארץ לפחות כמיליון נערות בנות שבע־עשרה. הסיכוי הוא איפוא אחד למיליון”.

זקף עיניו וראה היאך עוקבת היא בחיוך לגלגני אחרי תפיפת אצבעותיו על שחור עורן של נעליו. שלה מטפחת מארנקו וקינח בה את הנעליים. החרטומים הבהיקו. שוב לא היתה לו אמתלא לשהות. הוא קם על רגליו ופסע פסיעה לעבר המשעול, אך מיד חזר בו ופנה אליה בשאלה:

– אם סבורה אַת כי אינך חיה אלא למען עצמך, למה ביקרת בכנסיית האוניברסיטה וכרעת ברך לפני האיקונין המרכזי של הספוטניקים?

הנערה לא ענתה. דומה כי בפיה היתה זה מכבר מוכנה שאלת־נגד:

– אם סבור אתה שאינך חי אלא למען הספוטניקים למה קנית לך נעלי עור?

אלפרד התחייך. הפעם התחייך לא למראית עין ולא לשם עשיית רושם, השאלה היתה תמימה בהחלט.

– את רוצה שאסביר לך?

הנערה שתקה.

– טוב. אני אסביר לך – המשיך – אחרי ככלות הכל איני קיים בעולם אלא כדי להסביר דברים לך ולשכמותך. ובכן, הקשיבי, ואני אנסה להבהיר לך את הדברים בפשטות ואולי אפילו בפשטנות־מה, עד כמה שאוכל. ככל שתרומתו של אדם לספוטניקים גדולה יותר, כן גדול יותר השכר שהוא מקבל בעדה. הסדרים בגאגארינגראד שונים במקצת. אך אין זה מעניננו לעמוד עליהם עכשיו. מכל מקום, בכל חלקי העולם מחוץ לגאגארינגראד נקבע שכרו של אדם על־פי תרומתו לענין הספוטניקים. תושביה של גאגארינגראד תורמים לספוטניקים במישרין, ואילו אנחנו – בני תמותה שלא זכינו לחיות סמוך למקדש גלן – תורמים להם בעקיפין. אני, למשל, – תפקידי להאיר את עיניהם של בני הדור הצעיר ולהדריכם בנתיבי ההיסטוריה האנושית. להראות להם את טעם קיומם ומתוך נסיון העבר להדריכם לקראת העתיד,

לחנכם למסירות ולנאמנות לספוטניקים, שבזכותם ורק בזכותם עולמנו קיים. הרי שתרומתי אחת התרומות החשובות, ומתוך כך גם שכרי אינו מבוטל. וכיון ששכרי אינו מבוטל יכול אני להרשות לעצמי לקנות נעלי עור. פשוט ומובן, לא כן, גברתי?

הנערה נדה בראשה לאות הסכמה ואולם בעיניה הבזיק זיק ערמומי.

– נאה. ועכשיו תסבירי לי למה הלכת לכנסיה?

– ידעתי כי אתה נמצא שם.

– ומה בכך?

– רציתי לשהות אתך ביחידות.

– ביחידות? אתי? עם גבר? בכנסיה? לנוכח האיקונין המרכזי?

הנערה חיקתה את דיבורו:

– ביחידות. אתך. עם גבר. בכנסיה. לנוכח האיקונין המרכזי.

– השומעות אזנייך מה שפיך מדבר?

– שומעות.

– האם ידוע לך כי די שאוציא הגה מפי בפני מי שחייב לטפל בנערות שכמותך, ומיד תישלחי למקדש גלן ולא תחזרי ממנו לעולם?

הזיק שבעיניה הפך למדורה. הערמומיות לשנאה.

– אתה דומה לאמך – סיננה מבין שיניה. כל קוי פניה הביעו משטמה עזה.

– לאמי? הכרת את אמי?

– כן, שתים־עשרה שנה הכרתי את אמך.

– והרי אינך אלא בת שבע עשרה.

– אפשר להכיר בני אדם גם מגיל חמש.

– ואני לא ראיתיך בכל השנים הללו?

– ראיתני, מאות פעמים ראיתני. אבל לא השגחת בי כשם שאינך משגיח בשום בן־אדם חי.

אלפרד שף את מצחו בכף ידו. כחזיז בין עננים נתנצנצה במוחו ההכרה, כי נערה זו משכה את תשומת לבו, התבלטה ונזדקרה מתוך הערפל שעטף את עדר שומעיו, שכל ראש מראשיו לא היה בו מן האישי ולא כלום, אפשר במידה רבה בשל קוצר ראייתו –… כן, נערה זו הזדקרה והתבלטה לא רק בשל היותה כפי שהינה, אלא גם משום שהיתה מוכרה לו, משום שהעלתה מנבכי הכרתו דמות שנראתה אך לא נקלטה בה.

– למה אתה משפשף את מצחך?

אלפרד ננער.

– כאב ראש – הפטיר את חתירוץ הראשון שעלה בדעתו.

מדורת המשטמה כבתה בעיניה של הנערה. התירה את קישורי הילקוט שעל גבה, הניחתו על הקרקע, פשפשה בו ושלפה צרור עטוף בד.

– אתה רעב – אמרה והחלה מתירה את הצרור – בוא, ניגש אל האגם. יש לי כאן פירות וקלי. נאכל ונשתה. ממי האגם נשתה. יודע אתה לשתות ישר מן האגם? להשתטח ולשתות לרויה?

היא לא חיכתה לתשובה. הפשילה את ילקוטה על גבה ופסעה לעבר האגם. בידה האחת אחזה בזרועו ובשניה החזיקה את הצרור.

פס צר של אדמה חרוכה הפריד בין חורשת הצפצפות לבין מעגל האטמונים שהקיף אגם קטן. שקיעה אדומה הטילה שָׁני הישר אל תוך האגם. ‏האטמונים ‏רשרשו. הסנוקירים שתקוּ. עם השקיעה נדם קולם.

הם ישבו על שפת האגם. הנערה התירה את הצרור והושיטה לאלפרד פרי עגול. הוא נגס ממנו. היא לא נגעה באוכל.

– היכן אביך? – שאלה פתאום.

– משׁרת בקודש. גוּיס לפני שתים עשרה שנה. מקדש גלן היה זקוק לרופאים.

הנערה פרצה בצחוק.

– מקדש גלן – ח־ח־ח־ח! – מקדש גלן היה זקוק לרופאים, ח־ח־ח!

אלפרד ניבט בה בתמיהה. רגע חלף במוחו החשד שמא אין היא שפויה בדעתה.

– אני אספר לך – פתחה פתאם בדיבור חפוז – את הכל אני יודעת. את הכל. בת חמש הייתי. ישנתי בבקתתנו. במיטה אחת עם אמא ישנתי. אבי נסע. איני יודעת לאן. פתאם, באמצע הלילה דפק מישהו על הדלת. אמי קמה ופתחה לו. זה היה אביך. כן, אביך. אחר־כך נודע לי כי זה היה אביך. הם הלכו. הוא ואמי. שניהם הלכו, ואני נשארתי לבדי. רציתי לבכות, אבל הבלגתי ולא בכיתי. יצאתי החוצה. היה ירח צהוב ובהיר. פתאם שמעתי קולות והתחבאתי. אשה ושוטר קרבו אל הבקתה. האשה אמרה (זו היתה אמך): הם מתנשקים. הם מתעלסים שם. היא ובעלי. השוטר רשם דבר־מה בפנקסו. לאור הירח רשם. חמקתי לחדרי. לא הבינותי הרבה. אך רציתי להבין עוד פחות. לא רציתי לראות, לא רציתי לשמוע ובאמת לא ראיתי. לא ראיתי דבר. אבל שמעתי. שמוע שמעתי. שמעתי את צעדיה של אמי. ועל ידה את צעדיו של אביך. שמעתי את פקודתו של השוטר: עמוד. סתמתי את אזני באצבעותי. ובכל זאת הגיעה אלי צעקתה של אמי: כן, כן! אני אוהבת אותו עד מוות! עשו בי כאוות נפשכם. קחוני למקדש! לחטוב עצים, לשאוב מים! אני או־ה־ב־ת או־תו! כך צרחה אמי. ומאז לא ראיתיה. מאז גם אתה לא ראית את אביך. את אביך… הרופא – הוסיפה בלעג – שגוּיס לשרת בקודש.

השמש שקעה. השמים נזרעו כוכבים. ובין הכוכבים נעו מפלצות אש. זמזום אימתני מילא את החלל.

הנערה קמה ממקומה וזינקה לעברו. אלפרד לא התגונן. בניגוד לכל ציפיותיו הצמידה הנערה שפתיה אל שפתיו עד שחש, ממש חש, בחירוק שיניה, וכרכה זרועה סביב צווארו עד שנשתנק גרונו. שעה ארוכה נמשכה נשיקת עועים זו. אלפרד לא זע. לפתע ניתקה עצמה ממנו ורצה. אלפרד לא מש ממקומו. עברה דקה עד שנפתח פיו וצעקה נפלטה ממנו:

– מי אַת?

– מי אַת? – הדהדו האגם, האטמונים, הסנוקורים. רק הספוטניקים זמזמו כמקודם.

– אטאהיה! אטאהיה ג’אווריל! – בקעה התשובה מחורשת הצפצפות.

– אטאהיה! אטאהיה ג’אווריל! – הדהדה הבריאה כולה, והפעם בעוצמה שהחרישה אפילו את זמזום הספוטניקים.

הנערה צללה באפלת החורשה.

פרק ששי

אלפרד אכל ארוחת ערב. משהגיש אל פיו את כף המרק הראשונה נזכר בצרורה של אטאהיה. הפירות והירקות נשארו מפוזרים על שפת האגם.

המשרתת הזקנה ישבה ממולו ליד השולחן. לאורו המהבהב של הנר הנתוּן בפמוט אבן, ניסתה להשחיל חוט בקופו של מחט. חלפו רגעים מספר עד שנסיונה הוכתר בהצלחה.

– שרימה – פנה אליה אלפרד.

הזקנה זקפה ראשה וצמצמה בו את עיניה. כפופה היתה, צנומה, מצומקת, ארוכת חוטם, וכל עצמה דמתה לסנוקור שעתה זה נשר משום מה מצמרתו של אילן.

– שרימה – המשיך אלפרד – אַת מכירה את אטאהיה ג’אווריל?

שרימה לא ענתה. הגביהה את הבד מברכיה והתחילה לתפור. בזריזות מפתיעה נעצו אצבעותיה את המחט אל תוך הבד ומשכו את החוט הארוך.

– שרימה! – הגביר אלפרד את קולו – שאלתי דבר־מה.

שרימה נענעה ראשה לאות שלילה והמשיכה לתפור בקפידה ובמרץ רב – עיניה כבושות בבד ומבטה לא מש ממנו.

– אינך מכירה את אטאהיה ג’אווריל?

– לא – הפטירה שרימה בשפה רפה. דומה כי פניה נצטמקו יותר מן הרגיל, והדמיון בינה לבין הסנוקור גבר שבעתיים.

אלפרד התרומם קמעה מכסאו ונשב בשלהבת הנר. האור כבה. החדר שקע באפלולית. באפלולית ולא באפלה על שום האור שקרן מן האיקונין המלבני שבקיר. היה זה מסך ספוטניקים ביתי, זעיר, קטן מזה שהיה מצוי בבקתת ההיסטוריה. ואף שהיה זעיר לא נעדר ממנו דבר מכל שנתקרן על המסך שבכנסיה: רקיע ככוב ובו מפלצות מתכת זוהרות (המפלצות זהרו רק בחשכה), אלא שלעומת אותו מסך נראו כל אלה כבזעיר אנפין.

אלפרד קרב אל שרימה. בזהירות הוציא את המחט מידיה, משך את הזקנה בידה והוליכה לעבר המסך.

– כרעי ברך! – פקד עליה.

שרימה כרעה על ברכיה.

– הישבעי לנוכח האיקונין: בכל ימי חייך, מעולם, מימיך לא הכרת ולא ראית את אטאהיה ג’אווריל.

שרימה כיסתה את פניה בכפות ידיה.

– הישבעי! – רעם קולו של אלפרד – בשם גאגארין, בשם גלן, בשם טיטוב הקדוש אני מצהירה בזה לנוכח צלמיהם של כל הספוטניקים אשר בשמים, כי מעולם…

שרימה לא חזרה על דבריו. במלוא קומתה השתטחה על הרצפה ונתנה קולה בבכי.

אלפרד חזר אל שולחנו והדליק את הנר. לאחר מכן קרב אל שרימה, נרכן מעליה וסח רכות:

– קומי, קומי, שרימה.

חיבקה במתניה ובעדינות סייע לה לעמוד על רגליה ולשוב למקומה.

– ועכשיו ספרי, שרימה. ספרי את הכל. אל תעלימי ממני דבר. הלא תסכימי כי מוטב שאשמע את הכל מפיך.

שרימה ישבה בכסאה וקינחה את דמעותיה.

– אני לא הסגרתי אותם. לא הלשנתי – מלמלה בין יבבה ליבבה – לא אני. לא אני. לא. לא אני מסרתי אותם לשרת בקודש.

– אני יודע – אמר אלפרד – לא אַת.

– אני רק…

אלפרד זקף אזנו.

– אַת רק… מה?

– אני רק סיפרתי לאמך. אהבתי את מרהב.

– מי הוא מרהב?

– אביה של אטאהיה.

– אַת אהבת את אביה של אטאהיה? – מעולם לא העלה אלפרד על דעתו, כי זקנה שדופה זו היתה אי־פעם נערה עוּלת ימים, שיצרים חזקים עירבלו את נפשה.

– כן, אהבתי את מרהב, – השיבה שרימה במהורהר, וזיק ירקרק נדלק בעיניה הדהות.

– הוא נשא אשה אחרת?

– כן.

– את אמה של אטאהיה?

– כן.

– אַת קינאת?

– קינאתי.

הזיק הבליח ביתר שׂאת וכבה. אלפרד סקר במבט בוחן את הפנים המצומקות. מוזר: פנים אלה כמעט שלא היו קמטים עליהם. אפשר משום שכל עצמם דמוּ לקמט אחד גדול. ניסה לשווֹת בנפשו את מראה של שרימה בעודה צעירה. דמיונו לא העלה שום דמוּת, שום דיוקן.

– הרבה שנים קינאת?

– שש שנים.

– ואחר־כך?

– אחר כך נודע לי כי לדניה…

– מי?

– לדניה, אשתו של מרהב, בוגדת בו.

– עם אבי?

שרימה נדה בראשה.

– דברי ברורות: עם אבי?

– כן – הפטירה בשפה רפה.

אלפרד עצמו התקשה להבין על שום מה תקף אותו חשק עז לשמוע במפורש ובבירור כי אמה של אטאהיה בגדה בבעלה עם אביו שלו. אכן, דבר זה, מלים אלה ממש השתוקק לקלוט מפיה של שרימה.

– אמה של אטאהיה בגדה בבעלה עם אבי? – שאל במשנה תקיפות.

שוב נדה שרימה בראשה.

– חזרי על דברי: אמה של אטאהיה בגדה בבעלה עם אבי! – פקד עליה אלפרד עם שהוא עצמו תמה על הסאדיזם המוזר שבדרישה זו.

– אמה של אטאהיה בגדה בבעלה עם אביך – החרתה אחריו שרימה במי שכפאה שד.

אותה שעה היה לא רק פרצופה דומה לציפור, אפילו דיבורה נשמע כציוץ ציפור.

– ובכן…

– באתי וסיפרתי דבר זה למרהב.

– מתוך תקוה שיסלק אותה ויחזור אליך?

– יחזור?

גביניה של שרימה נתקמרו בפליאה. כדי הרף עין נתבזקה במוחו מעין צללית אורירית שהיתה עשויה לגלם את דמותה של שרימה בנעוריה. אולם, בן רגע נתמקמקה, נמוגה ולא הותירה כל רישום.

– יבוא אליך – תיקן אלפרד את דבריו.

– אינני יודעת.

– לא חשוב. העיקר: מה הוא עשה?

– כרת זמורה מעץ והלקני בה.

– הלקה אותך?

– כן.

– ואחר כך?

– אחר־כך סיפרתי לאמך.

– והיא הסגירה את שניהם לשרת בקודש?

– היה גיוס… מלמלה שרימה.

– מי גוּיס באותו יום?

– רק הם שניהם: אביך ואמה של אטאהיה.

– שניים בכל העיר?

– בגאגארינגראד היו זקוקים לרופא ואחות. אביך היה רופא ולדניה אחות.

– רופא אחד ואחות אחת? לשם כך הוצא צו גיוס מיוחד?

– כן.

– אל תתחמקי, שרימה. לא איכפת לי הצד הפורמאלי. אמא הסגירה אותם.

– אבל אני לא התכוונתי לכך – יבבה שרימה.

– ומרהב?

– לא ראיתיו עשר שנים מאותו יום. פחדתי מפניה…

– מה הוא עושה עכשיו?

– הוא אדם אבוד.

– ובתו, מה היא עושה?

– גם היא אבודה.

– היכן הם גרים?

– ברובע העכברים. לא רחוק מהאוהל.

– איזה אוהל?

דמעותיה של שרימה יבשו כבמטה קסמים.

– גבר בן עשרים וחמש שנה ואינו מכיר את האוהל – תמהה שרימה עם ששפתיה נפשקו וחישפו את שלוש השיניים שבפיה. היה משהו נתעב בפישוק שפתיים זה, – ספק חיוך חמדני, ספק עוית ערגונית.

אלפרד קם ונפנה אל הדלת.

– אל תלך לשם, אלפרד – הצטעקה שרימה.

אלפרד לא שעה לה. פתח את הדלת ויצא החוצה.

פרק שביעי

אלפרד לא ביקר מימיו ברובע העכברים. ידוע ידע כי השכונה היא שכונה קיצונית במערבה של העיר. הואיל ומומחה היה לקבוע כיוונים על פי הכוכבים והספוטניקים, הגיע אל מחוז חפצו לאחר שעתיים של הליכה מהירה ומאומצת. ומשהגיע שלה ממחטתו מכיסו וקינח את הזיעה שניגרה מפניו, אף שהלילה לא היה חם כל עיקר. אדרבה, הזיעה ניגרה מפניו, ואילו את אבריו הרטיטה צינת לילה של ראשית סתיו.

לולא היה נסער ונרעש, לולא היה מבטו מרותק אל הרקיע במשך כל זמן הילוכו, לולא היה רגיל מאז ומתמיד להלך ברחוב שקוע בתוך תוכו ואינו נותן דעתו על המתרחש סביבו, ואחרון אחרון – לולא היה קצר ראי – חזקה עליו שהיה קולט את כל הסובב אותו, משתאה למראה עיניו ומשתומם על עצמו. אפשר שהיה נוכח לדעת כי חרף היותו בקי בעברן של שתי הציביליזציות הקדומות, נעלמו מעיניו כמה וכמה תופעות מחייה של הציביליזציה בת זמנו. אפשר שהיה מהרהר במשכנות העוני, שעל פניהם עבר ונדהם מברק עיניהם של הבריות – ברק יאוש וחרון, ברק שמחת יצרים פרועה, ברקים שלא נזדמן לו להיתקל בהם במהלך חייו. אפשר שהיה שת לבו גם על האוהל הגדול שניצב על גבול רובע העכברים, זה האוהל ששרימה העלתה אותו על דל שפתיה מתוך עוית־חיוך נתעבת.

אולם, אלפרד הלך כסהרורי. רק עתה, כשעמד מתנשם ומתנשף וקינח את אגלי הזיעה שחזרו ובצבצו על מצחו לאחר כל קינוח, סקר את סביבותיו בעיון. משמאלו נתמשכה משוכת ענפים. מימינו ניצבה על כלונסאות שורת סוכות קלועות מנצרים. הרחוב – אם אפשר לכנות בשם רחוב את פס הטיט שהפריד בין שורת הסוכות לבין המשוכה – היה ריק מאדם. רובע העכברים היה הפרבר הקיצוני של העיר – מתוך כך נדמה היה כי הסוכה האחרונה ננעצת באופק. סמוך אליה, ממש בקו האופק, חמקה צללית. זרועותיה היו נשואות למעלה – דומה כי עוד רגע ואצבעות הידיים הפשוקות תגענה באחד הספוטניקים החולף באופק. מבעד לזמזום הספוטניקים נשמעו קולות צהלה שבקעו ממרחקים. יש שגברו קולות הצהלה והזמזום היה להם לליווי, ויש שהזמזום היוה את הנעימה הראשית והצהלה שימשה לו רקע.

אלפרד טיפס על סולם ונכנס לסוכה הראשונה. בתחילה אפפה אותו חשכה סמיכה. רק לאחר שחלפה שעה ארוכה למדי התחילו עיניו מבחינות קוים כלליים של דמויות. רהיטים לא היו בסוכה. סמוך לשני קירות הנצרים היו פרושות שתי מחצלות. על הקיר שמימין תלויה היתה פיסת בד. שמי הכוכבים והספוטניקים הוקרנו עליה. הפיסה התנפנפה ברוח. על אחת המחצלות רבצה דמות, כמעט ערומה: פרט לאבנט האפור לא נשתייר עליה דבר מהתלבושת האחידה של הציביליזציה השלישית.

אלפרד נרכן מעל לדמות. אזניו קלטו נשימות כבדות וקצובות ועיניו הבחינו בגולגולת קרחת ובזקן כהה, עבות ופרוע. אלפרד הניח ידיו על כתפיו של הישן וטלטלו טלטלה של ממש. הלה פתח את פיו והשמיע קול נחרה. גל של ריח משונה ומבחיל הציף את אלפרד. הוא הרתיע את ראשו לאחור.

מה טיבו של ריח זה? תרופות?

לא. לא היה זה ריח תרופות. היה בו בריח זה קורטוב מניחוח של משקה הקרבן וההטסה. משקה זה הובא פעמיים בשנה מגאגארינגראד וחולק לכל התושבים – ספל לנפש. מנער ועד זקן ומאיש ועד אשה, פעמיים בשנה: ביום בחירת הקרבן ובחג ההטסה. אלא שאותו משקה ניחוחו היה מרנין לב ומשיב נפש, ואלו הריח שנדף מפיו של זה היה מבחיל ומעורר סלידה. אף־על־פי־כן היה משהו משותף בין שניהם.

אלפרד היה היסטוריון, הוא התהרהר. בזכרונו צפה ועלתה אותה עובדה היסטורית ידועה, כי בימי הציביליזציה האלוהית היו בני האדם מפיקים תירוש מפרי האדמה ושותים אותו לרויה. פעולתו של תירוש זה דומה היתה לזו של משקה הקרבן וההטסה. השפעה משונה היתה נודעת לו על עצביו של האדם ועל דמיונו: כל מי שספג אותו בכמות מספקת היה חש קורת־רוח מיוחדת במינה, ונדמה היה כי מאושר הוא, מרוצה, שמח וטוב לב. הרבה שמות היו לתירוש בעיבודיו השונים: יין, כוהל, שכר. בכל ספרי הלימוד כתוב כי בציביליזציה של הספוטניקים התירוש אינו קיים, עבר ובטל מן העולם. ואף־על־פי־כן, אין כל ספק בדבר: מפיו של אדם זה נדף ריח של התירוש.

אלפרד חש סיפוק רב: לא בכדי פרופיסור הוא בגיל עשרים וחמש. אכן, היסטוריון הוא, היסטוריון של ממש. על־פי ריח – ורק על פי ריח – קבע מהותו של משקה שזה כאלף שנה עבר ובטל מן העולם, משקה של הציביליזציה האלוהית.

שוב נרכן מעל לדמות השכובה ושוב טלטלה בכתפיה. תוך כדי טלטול נשמע צליל הקשה במתכת. אלפרד צמצם עיניו והבחין בקנקן עשוי פח, שהיה מוטל סמוך למחצלת. טבל ידו בקנקן ונוכח לדעת כי עד מחציתו מלא הוא נוזלים. הגביה את הקנקן והתיז מן הנוזלים על פניו של המזוקן הקרח.

הלה ננער. התיישב על המחצלת והתחיל מקנח פניו בידיו. שעה ארוכה שף את מצחו ואת זקנו עד שפקח את עיניו. בתחילה היה מבטו קפוא. לאחר מכן שוטט המבט על פני החדר. לבסוף נח בתמיהה סקרנית על פניו של אלפרד, אלפרד שאל:

– אולי ידוע לך היכן גר מרהב ג’אווריל?

הסקרנות שבפניו של הברנש המזוקן פגה כליל ואת מקומה ירשה ארשת טמטום קהה. שפתיו נפשקו בפיהוק רחב.

– אני מרהב ג’אווריל – הפטיר תוך כדי פיהוק.

אלפרד נעץ בו מבט בוחן: אביה של אטאהיה. קרחת, זקן, עיניים. לאורו הקלוש של מסך הספוטניקים העלוב לא ניתן להבחין בגון עיניו אף בתוספת נצנוצם של הכוכבים, שחדר מבעד לרווחים שבין הנצרים.

– שמי אלפרד אלעתידי. פרופיסור אלפרד אלעתידי.

מרהב ג’אווריל עצם עין אחת וסקרו בשניה בענין־מה. חשדנות ולגלוג הופיעו רגע קט במבטו ושוב נתחלפו בטמטום.

“טמטום זה מעושה הוא או טבעי?” – תהה אלפרד בלבו.

מרחב הורה על הקנקן שעדיין נמצא בידו של אלפרד.

– טעמת? – קרץ בעינו הפקוחה. העין השניה היתה עוד עצומה.

אלפרד הרחיק מעצמו את הקנקן בתיעוב. מרהב נטלו מידיו, הקריבו אל פיו, גמע ממנו, מחה שפתיו והניחו על הרצפה. לאחר מכן חזר והתפרקד על המחצלת, דומה היה כי מתעלם הוא מנוכחותו של אלפרד, ואולם שתי עיניו היו עתה פקוחות לרווחה.

– מה זה? – שאל אלפרד והורה בידו על הקנקן.

– שיקוי האושר – השיב מרהב.

– היכן אתה קונה אותו?

– אינני קונה אותו. אני עושה אותו. ולא רק עושה: אני מוֹכר אותו.

– מי קונה פיגול זה?

– האוהל.

“האוהל, האוהל”. עשרים וחמש שנה לא שמע על האוהל דבר וחצי דבר. הערב שומע הוא עליו זו הפעם השניה. סקרן היה לדעת מה טיבו של אוהל זה, ואף־על־פי־כן נמנע משום מה מלחקור עליו. כוח טמיר עצר בעדו. משהו דוחה ומסתורי הצטייר בדמיונו.

– אתה מביא את המשקה אל האוהל?

– לא. לא אני מביא. בתי מביאה. בתי אטאהיה.

נצנוץ של זימה נתברק לפתע באפלולית עיניו של הזקן. התנצנץ וכבה.

– כמה זמן עוסק אתה בעיסוק זה?

– שתים־עשרה שנה.

– ולפני כן?

– לפני כן לא היה צורך בשיקוי האושר. היה האושר עצמו. היתה לי אשה יפה, טובה, אהובה.

– מה קרה לה?

– גוּיסה לשׁרת בקודש. היה צורך באחיות. כן. גוּיסה.

הוא שלח ידו אל הקנקן, קירבו אל פיו ולגם מתוכו.

מוחו של אלפרד עבד בקדחתנות. “זקן זה אינו יודע דבר על ההלשנה. שתי הנשים העלימו ממנו עובדה זו. שרימה מתוך פחד ואטאהיה מתוך רחמים. אטאהיה”… לפתע חש על שפתיו את צריבת נשיקתה.

ובעוד מוחו עובד בקדחתנות גמלה בלבו החלטה נחושה.

הציביליזציה האלוהית המציאה מושג שלא ידעה להגשימו בכל דברי ימיה, מושג שלא יכלה להוציאו מתחום המופשט אל תחום הממשות: צדק. הציביליזציה של הספוטניקים אינה מרבה כקודמתה לשאת מושג זה על שפתיה בכל הזדמנות. ואף־על־פי־כן טבועים בה חוקי הצדק כשם שׁחוקי הפיסיקה טבועים בספוטניקים. צדק, צדק! ייעשה הצדק! יידע מרהב, תדע אטאהיה, יידעו כל תושביו של רובע העכברים כי הצדק יבוצע ויהי מה. ראו מה ייעשה!

אלפרד הזדקף והתמתח.

– מר מרהב ג’אווריל! – הכריז חגיגית – הנני מודיעך בזה כי עומד אני לשאת לאשה את בתך אטאהיה!

מרהב הזדקף על מחצלתו. המלים נעתקו מפיו. רק לאחר שתיקה ממושכת שאל בשפה רפה.

– אתה פרופיסור? – נעימת חשדנות נצטלצלה בקולו.

– כן, אני פרופיסור – אישר אלפרד.

– למה?

– להיסטוריה.

– האם ידוע לך כי לבתי מלאו שבע־עשרה שנה?

– ידוע לי.

– יודע אתה כי בעוד תשעה עשר יום, בשבעה עשר לחודש ביאלקה, ייערך טקס בחירת הקרבן בכל רחבי העולם?

– אני יודע.

– ויודע אתה כי נערה בת שבע עשרה אסורה בנישואים עד יום בחירת הקרבן?

– אני יודע.

– אתה מתעלל בי?

– לא.

– מה הכרזת, פרופיסור?

– הכרזתי כי אני עומד לשאתה לאשה.

– מלים נבובות. לפני יום הבחירה אין תוקף לנישואים.

– הנישואים ייערכו אחרי יום הבחירה. בשמונה עשר לביאלקה. האירושים תופסים גם היום. אני אורש אותה כדת.

– ואם תיבחר?

– הסיכוי הוא אחד למיליון.

– ובכן, אתה אוֹרש את אטאהיה.

מרהב גישש בידיו מתחת למחצלת ומצא נר וגפרורים. הדליק את הנר, קרב אל אלפרד והאיר את פניו. שעה ארוכה עמד נכחו. שלהבת הנר רטטה בידיו הרועדות. דומה היה כי הזקן סוקר כל קו, כל קמט, כל גומה בפרצופו של אלפרד.

פתאום נשב בשלהבת, השליך בתנופה את הנר מידיו ופער את פיו בשאגת פרא:

– אטאהיה! אטא־היה!! א־ט־ה־יה!!!

אלפרד אטם אזניו ועצם עיניו. משפקחן נתחלפה דמותו של מרהב בדמותה של אטאהיה. אלפרד ואטאהיה עמדו פנים אל פנים. נחיריה רטטו.

מרהב ניסה להצמיד אל קיר הנצרים את מסך הספוטניקים המתנפנף ברוח. הנסיון לא עלה יפה. מרהב התייאש והרפה ממנו;

– כרעו ברך! – נצטווח לפתע – כרעו ברך!

שניהם קרבו אל המסך המתנפנף. בשל הנפנוף היו דמויותיהם הקורנות של הספוטניקים מתקפלות, מתמעכות ומתרסקות. מרהב תפס בקצה המסך והחזיק בו.

אלפרד ואטאהיה כרעו על ברכיהם, אלפרד לחש:

– ארשתיך לי בשם גאגארין, ארשתיך לי בשם גלן, ארשתיך לי בשם טיטוב.

מרהב זינק אל המחצלת. השתטח על בטנו ומירר בבכי. פניו כבושות היו במחצלת, גבו החשוף רטט, רגליו היחפות נצמדו זו לזו. הוא בכה כילד, בתינוק.

אלפרד קם מכרוע על ברכיו ובלי אומר ודברים התחיל לרדת בעווקי סולם הנצרים.

פרק שמיני

משנמצא עומד על הקרקע קלטה אזנו רחש מלמעלה: אטאהיה אף היא ירדה בעווקי הסולם. אינה דומה ירידה לירידה. מתחת לרגליו של אלפרד חרקו עווקי הנצרים, ואילו נעלי הלכש של אטאהיה ריחפו עליהם, משל לא בריה אנושית כי אם צפור ניתרה על פני הסולם. מה רב היה הניגוד בין הילוכה הכבד על האדמה לבין ניתורה הקליל מעל לאדמה.

המתין כמה שניות עד שירדה.

– אטאהיה, לאן? – שאלה בדאגת־מה.

– אל האגם,

– בשעה זו?

– הפירות והירקות נשארו שם.

– הם נגנבו, אטאהיה.

– הם לא נגנבו.

– הם נרקבו.

מרוֹבע העכברים עד לאגם מהלך שתי שעות – הרהר אלפרד – האמנם בשל הפירות והירקות שמה פעמיה לשם בשעת לילה זו?

– נשכור כרכרה, אטאהיה.

– אין פה כרכרות.

– ברחוב הסמוך…

אטאהיה לא ענתה. נעתקה ממקומה ואלפרד נגרר אחריה. הלכו והחרישו.

ברחוב הסמוך שׂכרו כרכרה. ישבו בה והוסיפו לשתוק.

כעבור כשלושת רבעי שעה הגיעו אל מעגל האטמונים וירדו. אלפרד תקע ידו בחריט התפור בחגורתו ושלה מתוכו אבנים מלוטשות כמלוא החופן. הרכב דפק בסוסיו ונעלם.

האגם לא נשתנה. רק במקומה של השמש השוקעת נשקף בו בדל ירח שעלה זה עתה. הכוכבים נתעממו במקצת. הספוטניקים נצנצו כמקודם. זמזומם היה הצליל היחיד שהפר את הדומיה. הסנוקורים החרישו. האטמונים לא נעו. הרוח, שנשבה בראשית הלילה, נגוזה. קפאון נתלה בחלל. דומה כי מעטה הקפאון נפרש גם על פני בבוּאת הירח באגם.

– אגמנו, אטאהיה – סח אלפרד במהורהר – האגם שלי ושלך. זו הפעם השניה היום אין איש מעז להפר את התייחדותנו עמו.

אטאהיה השתפלה על הקרקע. נטלה זרועו ומשכתו למטה באייל. מכוח המשיכה השתטח על הקרקע סמוך אליה.

– שכב – פקדה עליו והניחה ידה על חזהו.

הסיט בעדינות את כף ידה, התרומם וישב.

כרכה זרועה סביב צווארו.

– יודע אתה מדוע אין איש מעז להפריענו בהתייחדותנו? – לאטה באזנו.

אלפרד הניע ראשו בשלילה.

– משום שהם…

– מי “הם”?

– שאר הזוגות. מסתתרים בין הצפצפות. נחבאים בין עפאים עבותים, מפחד הספוטניקים. חוששים להוציא הגה מפיותיהם. הקשב.

אלפרד זקף אזניו ואימץ שמיעתו. אזנו לא קלטה שום צלילים פרט לזמזומם של הספוטניקים.

אטאהיה ישבה דרוכה, כולה קשב. אלפרד משך בכתפיו. פתח את פיו לומר כי… אלא שאטאהיה הקריבה במהירות עצבנית את אצבעה אל פיה שלה לאות שישתוק. הידק שפתיו ועקב אחריה דומם.

– אינך שומע? – שאלה בלחש.

– לא.

– אין לך אזניים, פרופיסור אלעתידי. רק את זמזום הספוטניקים שומעות אזניך. כנראה לא נועדו לקלוט צלילים אחרים. ובכל זאת תשמע. על כרחך תשמע. צלילים אחרים, מלים אחרות, דברים אחרים, שונים…

– שונים ממה?

– מאלה שאתה רגיל לשמוע, מאלה ששמעת כל ימי חייך, פרו־פי־סור! דברים נעימים ולא נעימים. ממה להתחיל? מנעימים או מלא־נעימים?

הוא לא ענה לה. מימיו לא פשט בעורקיו שכרון כה מופלא, מעולם לא נמלא לבו תערובת כה חריפה של אימה ועדנה כבנוכחותה של נערה זו. צמרמורת הרטיטה את גופו.

– אתה רועד? ח־ח־ח! אם כן, אתחיל בדברים נעימים. לא, לא. אתחיל בדברים לא נעימים ואסיים בנעימים.

– כמו בסרטים שהקרינו על הבד בשלהי הציביליזציה האלהית – נכנס אלפרד לתוך דבריה.

– הציביליזציה האלהית… ‏ח־ח־ח… אני, אמנם, איני יודעת מה הקרינו על הבד בימי הציביליזציה האלהית, אבל אני מאמינה לך… ובכן כמו בסרטים. בתחילה דברים לא נעימים. ביום ההוא…

– באיזה יום? – שיסעה אלפרד.

– ביום ההוא – המשיכה אטאהיה מתוך התעלמות גמורה משאלתו – החלטתי להרוג את אמך. בת חמש הייתי. שש שנים חיפשתי אותה, וכשמלאו לי אחת עשרה שנה מצאתיה. במבט ראשון הכרתיה. היא עמדה בחנות ובחרה חליפה בשבילך. בדיוק נמרץ ידעה את האורך, הרוחב, הגובה – הכל היה מדוד. עקבתי אחריה עד לביתה. וכשנכנסה הביתה הלכתי גם אני לביתי, לקחתי סכין וחזרתי לביתה, זאת אומרת לביתך. הדלת היתה פתוחה. נכנסתי וראיתי אותך. ישבת ליד שולחנך, ראשך שקוע בערמת ספרים ולא הרגשת בבואי. איני יודעת כמה זמן עמדתי מאחוריך. פתאם נפתחה הדלת מן החדר הסמוך. אז הפכת ראשך. הספקתי לראות את פניך, ו… חמקתי. כהרף עין חמקתי. אינך זוכר? אינך זוכר? לא קלטת, לא הרגשת, דבר לא חלף לנגד עיניך?.. לא דמות ולא פרצוף? לא עיניים ולא שפתיים? לא ברק ולא רעם?

– קצר־רואי אני – מלמל אלפרד. – ואף־על־פי־כן… אף־על־פי־כן… אולי ראיתיך. איני יודע אם דוקא אז…

– ואני מרחיקה ראות. ובאותו ניד עפעף ראיתיך. ראיתי את כולך, עד תום, עד כלותך. ובאותו ניד עפעף הצלת את חיי אמך. מאז לא חדלתי לעקוב אחריך. הצצתי בחלונותיך. הלכתי בעקבותיך… מאז… מאז… ועד היום הזה, פרופיסור. ועכשיו, כשאמך אינה מפרידה בינינו, שלך אני. שלך… שלך… אלפרד שלי!

שוב הצמידה שפתיה אל שפתיו. הפעם לא נישקה אותו. הפעם נשכה אותו. שיניה ננעצו עד כאב בשפתו התחתונה. נדמה לו כי חש טעם דם בפיו.

שׁמים, כוכבים, ספוטניקים, אגם, ירח, עיניים, צדק, אלהים, שטן, לב, משאבת דם – הכל הסתחרר במערבולת שכרון. כדור הארץ עשה בהרף עין מיליונים של סיבובים. ומשמילא את המיכסה נח לרגליו של אלפרד על שפת האגם. ועליו – על כדור הארץ – שרועה היתה אטאהיה. קרני הירח הצהיבו על עורה השחום. כל שריר משרירי גופה רטט בקצב מעופם של הספוטניקים. גלויה היתה. חשופה, מעורטלת, ערומה. אימתי פשטה את בגדיה?

הספוטניקים זמזמו.

אלפרד קפץ ממקומו.

– לא, לא, אטאהיה. רחמי עלי… על… עלינו… לא עכשיו. אטאהיה למען ה…!

– למען מי?

הוא נשא ידו למעלה.

– למענם!

קולו ניתק. ה“נם” נשמע כיבבה.

אטאהיה פישקה שפתיה. שני טורי שיניה היו הדוקים, צמודים זה לזה.

– למענם? – חרקה בזעם.

אלפרד כרע על ברכיו לפניה:

– אטאהיה. בת שבע־עשרה אַת. אנא, אנא אטאהיה. בעוד שמונה־עשר יום תיערך בחירת הקרבן. אסור. אסור עד בוא היום.

– מדוע אסור? אם לא אני איבחר, איש מלבדנו לא יידע דבר, ואם איבחר אני, מדוע נמנע מעצמנו שמונה עשר ימי אושר?

אלפרד השתוקק לנשק כל שריר משרירי גופה הרוטט. לספוג כל קרן צהובה שריחפה על עורה השחום. הוא נשך את שפתו. הכאב גבר. החריף גם טעם הדם שבפה. גישש בידיו על האדמה למצוא את בגדיה ולא מצאם. התחיל תולש עשבים, קוטף ענפים ומכסה בהם את גופה. לאחר מכן נרכן מעל לראשה והעתיר נשיקות על מצחה.

– אטאהיה! – מלמל במקוטע בין נשיקה לנשיקה – אם נפר חוקים המקודשים דורות רבים… נביא לידי כליון… הציביליזציה שלנו… כך מתחיל הדבר… מאז ומתמיד מתחיל כך… כך נפתחה הרעה על הציביליזציות הקודמות… הביטי וראי… כל השמים מלאים מעשי ידינו… מתי יצר לו האדם במו ידיו את דמות הרקיע אשר מעל לראשו? רק אנחנו… אנחנו… וכל זה עלול להישמד… להיחרב, להימגר… הביני, אטאהיה… חובה…

שוב נפשקו שפתיה, ושוב סיננה מבין שיניים הדוקות:

– חובה… מתוך חובה אירשׂת אותי.

– מנין לך, אטאהיה?

– אמך הרעה לי, ואתה החלטת להיטיב עמי. לתקון אשר עיותה אמך. פרופיסור נושא לו לאשה את בתו של קבצן שיכור. והבת עצמה…

אלפרד כיסה את פיה בכף ידו. קמה, ניערה מגופה את העלים והעשבים ולאיטה לבשה את בגדיה.

– את הבגדים לא מצאת, פרופיסור סומא. אולי תמצא את הפירות שהשארנו כאן בערב?

אלפרד גחן אל הקרקע וניסה לסקור בעיניו את השטח. כשהזדקף ראה כיצד עוטפת אטאהיה בצרורה את הפירות ואת הירקות. אפילו הפרי הנגוס לא נעדר.

– לפני החתונה תעשה לך משקפיים, אדוני הפרופיסור. לוטש בא העירה.

– מתי?

– לפני כחודש ימים. לא ידעת? הוא גר על ידך.

נטלה את צרורה ופסעה בצעדיה הכבדים. משקל גופה עבר מרגל לרגל עם כל פסיעה ופסיעה.

פרק תשיעי

משניעור אלפרד משנתו למחרת היום חש כאב עז בראשו. דומה היה כי משהו הכביד על עיניו. הציץ בשעון החול שהיה תלוי מעל למיטתו ונתחלחל: השעה היתה מאוחרת. זה מכבר חייב היה לעמוד ליד דוכנו ולהרצות בפני תלמידיו. זו לו הפעם הראשונה בימי חייו שאיחר לעבודתו.

צעקה נתמלטה מפיו:

– שרימה!

תשובה לא באה.

– שרימה! – צווח בשניה ציווחת אימים.

גם הפעם לא נענה.

קפץ ממיטתו וחש אל המטבח. על הכיריים שפות היה קומקום ובו מים רותחים. השולחן שבחדר האוכל ערוך היה ועליו לחם פרוס כהלכה, ספל ריק ושתי צנצנות. האחת מלאה חלב והשניה דבש. סמוך לספל נמצא מונח פתק כתוב בכתב ידה העקמומי של שרימה:

“אלפרד, ניסיתי להעירך ולא עלה בידי. חוששת אני שאתה חולה. הלכתי לאוניברסיטה להודיע על מחלתך. בדרך אקרא לרופא”.

אלפרד קרא את הכתוב, לגם מן החלב וחזר אל מיטתו. כאב־הראש לא הרפה ממנו. עצם את עיניו וניסה לשחזר בדמיונו את מאורעות יום אתמול. לפתע גילה בחרדה שאין הוא מסוגל לכך. דומה היה כי ניטל ממנו אותו כושר ריכוז מופלא, שהצטיין בו מילדותו. מחשבותיו סירבו להלך במסלול ההגיון והתפזרו לכל רוח. את מקומן של המחשבות ירשו תמונות: מראות, ‏ דיוקנאות, דמויות. דמויות שניצבו לנגד עיניו בזו אחר זו: אטאהיה, מרהב, שרימה, אמו. ניסה להעלות בדמיונו את דיוקנו של אביו ולא יכול. כבן שלוש עשרה היה כשאביו נלקח לשרת בקודש, ואף על פי כן ניטשטשה דמותו של זה כליל, נמחתה מזכרונו ולוא היה פוגשו לא היה מכירו. אפשר שאמו טרחה להשכיח ולמחות מלבו את דיוקנו של אביו. אם אמנם טרחה על כך לא היתה טרחתה טרחת שוא. זה לו כשתים עשרה שנה שדיוקנו של אביו חומק ממנו ועוטה ערפל. גם עכשיו אפפו הערפל; ולא עוד אלא שערפל זה התעבה והתפשט וכבש את כל פנימיותו של הראש.

אפשר שנרדם לשעה קלה ואפשר שלא נרדם אפילו לרגע אחד. מכל מקום שרוע היה במיטתו ושוחה בערפילים.

פתאום גבר הלחץ בעיניו עד כדי דקירות של ממש.

– עיניים! – נתבזק לפתע חזיז של מחשבה בהירה ודיקנית – עיניים! כל המחלה היא בשל העיניים! זקוק הוא למשקפיים ויהיה מה! אטאהיה בישׂרה לו כי לוטש בא העירה. עוד לפני חודש ימים.

כבר עמד לקום וללבוש את בגדיו, אלא שבאותו רגע נכנסה שרימה בלוויית הרופא.

הרופא מישש את גופו, קירב שפתיו אל מצחו והצמיד אזנו אל גבו ואל חזהו. משסיים נד בראשו והתהרהר. שרימה נאנחה מאחורי הקיר.

אמר אלפרד:

– בתקופת הציביליזציה האלהית ידעו הרופאים לחדור אל תוך גופו של האדם באמצעות קרניים מיוחדות במינן.

הרופא ענה:

– יש סבורים כי לא רחוק היום ובציביליזציה שלנו יידעו לחדור אל תוך נפשו של האדם. יידעו לקרוא את מחשבותיו, את הגיגי רוחו, רצונותיו. מאווייו, תכניותיו.

– מי יידע? אתם? הרופאים?

– אני מקווה שגם אנחנו נוכל להסתייע בכך.

– ובינתיים?

– בינתיים מגששים אנחנו באפלה. כוונתי לרופאים. אך מה רע בכך? מי כמוך יודע כי למרות העובדה שאנחנו הרופאים מגששים באפלה, מתמלאים השמים ספוטניקים. ספוטניק לשנה. ואחרי ככלות הכל, דבר זה הוא העיקר, עיקר העיקרים.

– כן, זה העיקר – אישר אלפרד ונשתתק.

הרופא אף הוא החריש. אפילו אנחותיה של שרימה נדמו מאחורי הקיר. זמזומו של מסך הספוטניקים הביתי דמה לאיושת עלים לפני שלכת.

הרופא שף את מצחו של אלפרד.

– סבור אני… – פתח.

אלפרד לא הניח לו להמשיך. דברי הפרידה של אטאהיה נצטלצלו במוחו: “תעשה לך משקפיים… לוטש בא העירה.” אטאהיה רוצה שיהיו לו משקפיים.

הלחץ על עיניו גבר עד אין נשוא.

– ואני סבור – פתח אלפרד עם שנכנס לתוך דבריו של הרופא – כי הכאב בא בשל העיניים. אני מרגיש לחץ. לחץ כבד על העיניים. קצר־ראי אני וכל ימי מאמץ אני את עיני יתר על המידה. שמעתי כי לוטש בא העירה.

הרופא שמח כמוצא שלל רב.

– כן, כן, נכון. לחץ על העיניים – מלמל בהתלהבות – מדוע לא אמרת כי מרגיש אתה לחץ בעיניים? הכאב נגרם בהחלט בשל העיניים. ואכן, לוטש בא. והוא גר בבית… אחד, שנים… ארבעה… ששה… בבית השביעי מביתך, ברחוב זה. רחוב שפהרד 23. לוטש מצוין.

קרב אל מיטתו של אלפרד וסקר בעיון את עיניו.

נכנסה שרימה. הביאה קסת ונוצה והעמידתן על השולחן. לאחר מכן פרשה לקרן זוית ועקבה במבטה אחר כל תנועה של הרופא.

– עצום נא את עיניך, פרופיסור – סח הרופא.

אלפרד עצם את עיניו. הרופא לחץ על תפוחי העיניים.

– כואב?

– כן.

הניח לעיניו, הוציא מחריטו פיסת נייר מלבנית גזורה בקפידה – נייר אפור ועבה הדומה לניורת של ימינו – טבל את הנוצה בקסת, רשם מה שרשם על פיסת הנייר ומסרה לאלפרד.

– פתקה זו תמסור ללוטש.

לחץ את ידו של אלפרד ופסע אל הדלת. בפתח נפנה לאחור ושאל:

– כמה פעמים ביום אתה מתפלל?

– פעם אחת.

– בבית?

– לא.

– בכנסיית האוניברסיטה?

– כן.

– נסה להתפלל פעמיים ביום. גם בערב, בבית, לפני השינה.

– וכי דבר זה עשוי להועיל?

– לפעמים.

בפניו של אלפרד נשתקפה תמיהה עם קורטוב של בוז.

– זוהי אי־הבנה, אדוני הרופא. אנאכרוניזם. שריד מעידנים קודמים. בציביליזציה שלנו אין תפילות בקשה להגשמת רצונו של הפרט האנושי. התפילה היא טקס הודיה לספוטניקים השומרים על כדור־הארץ לבל יפגע בו כוכב שביט, לבל יינתק מן השמש, לבל ישתחק בכוחות האדירים שבקוסמוס. אבל בקשה אישית, פרטית… לא, הספוטניקים אינם אֵלים.

זויות שפתיו של הרופא נתעקמו מתוך מאמץ להסתיר חיוך לגלגני.

– חן־חן לך בעד ההרצאה המאלפת, פרופיסור. ואף־על־פי־כן יש שהתפילה מועילה והשפעה מבורכת נודעת לה על בריאותו של אדם. עצם ההתייחדות עם איקונין הספוטניקים מוסכת הרגשה שאינך חי אך ורק למען עצמך, שחלק אתה מישוּת כוללת היוצרת גרמי שמים חדשים, והללו מכירים לך טובה על היווצרם ושומרים מכל משמר על כוכב לכת זה שחייך תלויים בקיומו, בתנועתו ובמסלולו הקבוע. התמזגות זו עם הקוסמוס מצד אחד ועם מפעלה הכביר של האנושות שתרומתה לקוסמוס גלויה לעֵין־כל בימינו – יש בה מן הרענון המשיב נפשו של הפרט והיא מעלה לו ארוכה. ובכן, עצתי היא: פעמיים ביום. נסה נא חודש ימים, אדוני הפרופיסור. ובעוד חודש תסור אלי. ונוסף על כך, כמובן, המשקפיים. אל תדחה את ביקורך אצל הלוטש. רצוי שתלך עוד היום. עוד היום, פרופיסור. בעוד חודש ימים נתראה. מניח אני שגם משקפיך יהיו מוכנים בעוד חודש ימים. שלום, שלום, פרופיסור. אני ממהר.

פרק עשירי

הלוטש עיין בפתק של הרופא ואלפרד עיין בפניו של הלוטש. היו אלה פנים לא רגילים, מתמיהים, קוסמים, מצודדים, מעוררים סקרנות, שיש בה קורטוב של אימה, כאותה אימה שחש כל בשר ודם בעמדו לנוכח משהו שאינו ידוע, מעורפל, בלתי מובן – חידה.

מנעוריו היה אלפרד מתיירא מכל חידה שלא ידע לפתרה או שפתרונה לא נסתמן לפניו לפחות מרחוק.

החידה הראשונה שחדו פניו של הלוטש היתה חידת הגיל: לכאורה זקן היה, ישיש, בא בימים. זקנקנו הדליל – כולו שיבה. מצחו גבוה ורחב, אבל חרוש קמטים: חריצים עמוקים הסמוכים זה לזה כתלמים בשדה. הקמטים צילקו ללא רחם גם את כל שאר האזורים שבפניו, אלא שעל פני המצח נתמשכו בקווים ישרים, ישרים עד להתמיה, ואלו בכל שאר חלקי הפנים לבשו צורות גיאומטריות שונות. מן העיניים השתרגו כחישורי אופן, על פני הלחיים הנפולות פשטו בעיגולים קונצנטריים, מעל לשפתיים נתקמרו בקשתות, שעקפו את זויות הפה ונבלעו באניצי הזקן. כל אלה העידו על זיקנה. אולי זיקנה מופלגת. ואולם, היו דברים שסתרו עדות זו, ובראש וראשונה השיער. היתה לו בלורית נעורים עבותה ומסולסלת, כולה שחורה, שרק בפיאותיה פגעה אפרורית בהירה של שיבה. גם שני טורי השיניים – שיניים לבנות, בריאות ומהוקצעות, שבצבצו מתוך שפתיים פשוקות קמעה – מהן העליונה דקה מן הרגיל והתחתונה עבה מן הרגיל – לא היו שיניו של ישיש. ואחרון אחרון העיניים: עיניו אפורות היו, אפורות־ערפיליות, אלא שממעמקיהן בקעה עצמה טמירה, כעצמתו של יהלום שעטפוהו בד אפרורי שקוף למחצה.

חדרו של הלוטש גדוש היה תיבות ומכשירים, שמימיו לא נזדמן לו לאלפרד לראות כדוגמתם לפני כן. מהם מונחים היו על שולחנו ומהם מוטלים בפינות שונות. סקר אלפרד את החדר והשהה מבטו על מסך הספוטניקים. לכאורה היה זה מסך רגיל, שלא נבדל מכל מסך אחר המצוי בחדר ראוי לשמו, ואף־על־פי־כן היה בו משהו שייחד אותו מכל שאר המסכים שאלפרד ראה עד כה. שעה ארוכה תהה אלפרד על הייחוד עד שעלה בידו לעמוד עליו: האור. האור שבקע ממנו שונה היה מאוֹרם של כל שאר המסכים. דומה היה כי הוכּהה והוּעם מלאכותית. זאת ועוד: המסך לא השמיע זמזום. בחדר שררה דומיה.

אלפרד שאל:

– מדוע אין שומעים את זמזום הספוטניקים מן המסך שלך?

הלוטש היח מעיין עוד במרשמו של הרופא. מששמע את השאלה זקף עיניו ותלה מבטו באלפרד. קורטוב של לגלוג נתנצנץ במבט זה, אלא שהלגלוג היה מהול בעצבות. מאחר שהלוטש לא השיב על השאלה הוסיף אלפרד ושאל:

– גם האור… משונה קצת… כהה… מעומעם… לא כן?

גם הפעם לא ענה הלוטש. באין אומר פתח אחת מתיבותיו ושלה מתוכה קוביה ירוקה, שגודלה כגודל קוביית משחק. ניתן היה להניח כי היתה זו אבן־חן מלוטשת. שעה קלה גלגל את הקוביה בכף ידו, ולאחר מכן פתח עוד תיבה אחת. פשפש בה והוציא מתוכה מכשיר זעיר: מסגרת מלבנית קטנה הנתונה על גבי תלת־רגל עשוי עץ מהוקצע ומכוסה תמריט. העמיד את תלת־הרגל על השולחן מול מסך הספוטניקים וקבע בו את הקוביה. מיד נשמע זמזום והעמעום סר כהרף עין מן המסך. איקונין הספוטניקים האירו במלוא זיוָם.

אלפרד פער פיו בתמיהה, אך הלוטש לא הניח לו לפלוט הגה. בזריזות מופלאה הוציא זכוכיות מתיבותיו והיה מרכיבן במסגרות עגולות, מקרבן אל עיניו של אלפרד ומציץ מבעדן אל תוך אישוניו. משסיים נטל לוחית עץ ארוכה וצרה, טבל נוצה בקסת ורשם מה שרשם על גבי הלוחית.

עד שהלוטש רשם את רישומיו, ניסה אלפרד לשאול עוד שאלה, אך הלוטש היסה אותו בתנועת יד.

– במרשמו של הרופא כתוב: פרופיסור. פרופיסור למה?

היו אלה המלים הראשונות שפלט מפיו.

אלפרד השיב:

– פרופיסור להיסטוריה – וכדי שהלוטש לא יהסה אותו שנית, הזדרז להמשיך – לכל הציביליזציות. והואיל ובקי אני בתולדותיהן של כל הציביליזציות, חייב אני לומר לך כי אתה מזכיר לי פילוסוף אחד מתקופת עיצומה של הציביליזציה האלהית. שמו היה שפינוזה. לוטש זכוכיות היה כמוך. הוא היה אומר שכל הבריאה אינה אלא אחד מגילוייה של האלוהות. שמעת עליו?

הלוטש התחמק מתשובה ישירה.

– איני יודע הרבה על העבר. אבל על ההווה יודע אני הרבה. הרבה מאד. ומשהו גם על העתיד.

– אין אנו מעונינים לדעת על עתידו של הפרט האנושי ואף לא נוכל. הציביליזציה שלנו – פתח אלפרד ולא סיים. חש כי זמזומו של המסך נפסק כבתחילה ואורו הועם. בעל כרחו הציץ בקוביה הירוקה שבתוך המשבצת. הלוטש כיסה אותה בכיפת מתכת. תלת־הרגל עם כיפת המתכת שעליו נראה כפסל מעשה ידי אמן אשר על אף ממדיו הזעירים – ואולי דווקא בשל ממדיו הזעירים – מסמל משהו גדול.

עיניו האפורות של הלוטש נתכסו דוק לבנבן.

– אנו? – הפליט ברוגז עצור – מה פירוש אנו? וכי אמרתי כי אנחנו יודעים את העתיד? אמרתי שאני יודע משהו על העתיד – הוא הטעים את המלה “אני”, ועוד יותר הטעים את המלה “משהו”. – ועוד אמרתי כי יודע אני הרבה דברים על ההווה. ודווקא על הפרט האנושי שבהווה. יודע אני, למשל, על פרט אנושי אחד כי אמש התארס.

את המשפט האחרון השיח בלחש. ואם כי לחשו לא היה עד כדי כך חרישי לא שמע אלפרד את דבריו. אולי משום שעיניו רתוקות היו אל הכיפה שצפנה בתוכה את הקוביה הירוקה, ומוחו טרוד בפתרונה של חידה.

– מה טיבה של אבן זו? ברור לי שהיא מגבירה את זיוָם של האיקונין. אבל מה מעמעם אותו?

שוב ענה הלוטש חמקמקות:

– כשתזדקק לה תבוא אלי?

– אזדקק למה?

– לקוביה הירוקה.

– לשם מה אזדקק לקוביה הירוקה?

– יום בחירת הקרבן ממשמש ובא – הוסיף הלוטש להרעיף את מסתוריו.

– ואם יום בחירת הקרבן ממשמש ובא, אז מה בכך?

– אחרי יום בחירת הקרבן יהיו משקפיך מוכנים.

– הרי שאזדקק למשקפיים ולא לקוביה ירוקה.

– אולי גם לקוביה ירוקה.

– אבל מה ענין המשקפיים לקוביה הירוקה? ומה ענין הקוביה הירוקה ליום בחירת הקרבן?

– הלוטש שלך מימי הציביליזציה האלהית אמר שכל התופעות בתבל אינן אלא גילויי מהותה של האלוהות. אם צדק הרי שקיים קשר מהותי בין תופעה אחת בעולם לבין כל תופעה אחרת.

– על אף הכחשותיך רואה אני כי לא זו בלבד שאתה מכיר את העבר, אלא שאתה חי בו.

– אני חי בעתיד.

הלוטש פסק את פסוקו והסיר את הכיפה מתלת־הרגל. הזמזום חזר והתפשט על פני החדר. המסך הואר במלוא זהרו.

שפתיו של הלוטש נתהדקו עד כדי שנדמה היה כי שפתו העליונה נעלמה כליל. אותה שעה נתחוור לו לאלפרד למעלה מכל ספק כי שוב לא יציל מפיו של הישיש דבר וחצי דבר.

פרק אחד־עשר

השבעה עשר בחודש בייאלקה, יום בחירת הקרבן השנתי, הגיע. כל אוכלוסי העיר נהרו אל הכיכר המרכזית. פרחי נוי צבעוניים נמתחו כרשת מעל למלוא רוחב הכיכר, ומתוך כך היתה הכיכר שרויה בצל אף כי היום יום שטוף שמש היה. ספסלים ארוכים הוצבו ברווחים קטנים, וכל אחד ואחד מבני העיר הזדרז לתפוס מקום בעוד מועד. ישישים הובלו בידי ביניהם ובנותיהם, תינוקות הוחזקו בזרועות אמותיהם, תלמידי בית־ספר רוכזו כיתות כיתות על־פי הוראות מוריהם.

צלילים של שירי לכת עליזים מילאו את החלל. נערות יפות תואר עברו בין שורות הקהל וחילקו ספלי משקה מהביל – שיקוי הקרבן וההטסה. בגדיהן של נערות אלה לא נבדלו מתלבושתם האחידה של כל התושבים, פרט לפרח עשוי בד אדום, שהיה נעוץ באחת הלולאות שבצווארוניהן. ואולם די היה בפרח זה כדי לשוות להן מראה חגיגי ולהעניק נופך של גנדרנות להופעתן. כל אחד ואחד קיבל ספל משקה: כל גבר וכל אשה, כל זקן וכל נער – איש לא קופח, איש לא סירב להתכבד.

מסך ספוטניקים ענק נמתח בין שני אילנות. הזמזום התחרה עם המיית הקהל החוגג – עתים גבר עליו ועתים נבלע בתוכו.

לפתע נפסק הזמזום. כהרף עין, כמו לוּ על פי פקודתו של מפקד פלאי, השתררה דממה. הקהל קפא. כל אוכלוסי העיר הפכו לחיית ענק, שעצרה את נשימתה ודרכה את חושיה.

הספוטניקים והכוכבים נעלמו מן המסך. שניות מספר הבהיק הלובן הריק, והיה בו משהו מטיל אימה, כלובן התפוח של עין האדם הישן את שנתו בעיניים פקוחות למחצה. ואולם, לובן זה לא נמשך כאמור אלא שניות ספורות בלבד. עד מהרה הופיעו התמונות ובהופיע התמונה נשמע קול:

"הקשיבו! הקשיבו, בני עידן הספוטניקים, המאושרים שבדורות אנוש על פני כדור הארץ. את גאגאדינגראד רואים אתם ברגע זה. את מקדש גלן תחזינה עיניכם. שימו לב, בני עידן הספוטניקים, שימו לב! תנו דעתכם על גדולתו של המקדש. ראו מה אדיר הוא, ראו מה כביר הוא, ראו מה נשגב הוא! הזינו עיניכם בזהב הפרוויים של קמרוניו המפוארים. התראינה אותו עיני הבשר של בן־תמותה ולא תסתנוורנה? היכונו, בני עידן הספוטניקים, היכונו! עיצרו נשימתכם תבל ויושבי בה. הכוהן הגדול

טיטוב בכבודו ובעצמו, טיטוב הנאדרי בכוח ניצב לנגד עיניכם במלוא עוזו ותפארתו. ראשו עטור כתר טווּי יהלומים, ובכל יהלום בבוּאה של רבבות שמשות. מסכת פלטינה על פניו, לבל תיראינה במערומיהן. מי אנו ומה אנו כי נרהיב עוז לחזות בפניו של טיטוב הקדוש, כוהננו הגדול והשגיא. בגדו יצוק כטף טהור וסיגים אין בו. מבעד לנקבי מסכת הפלטינה סוקר טיטוב היום את כל יושבי חלד לבחור לו בת מבנותיו למען נדע, למען נרגיש, למען נחוש כי יום לספוטניקים היום… יום אשר בו יוקטר לו מחלבנו ודמנו, בו יוקרב לו מפרחי חיינו, מיופיים, מטהרתם, מטובם. ממיטב עתידנו נרים להם תרומה למען ייטב לנו שבעתיים. הנה הנו, טיטוב הכוהן הגדול. הנה הגיע אלינו. הנה נועץ הוא בנו את אישוניו הלוהבים. והיה כי ישלח ידו, ידוע נדע כי…"

הדיבור נפסק. גולם המתכת המבהיקה פשט על פני כל הבד. הוא שלח ידו. חריקה בקעה מן המסך. ואחרי החריקה צליל חד וקצר הדומה ליריית אקדח. שני נקבים לוהטים נצנצו בתוך המסכה כשני כתמי דם. פס שני הזדקר גם מתוך החריץ, שהיה מיועד, כנראה, לנשימה, לנשימתו של טיטוב הכוהן הגדול: הגולם הניע את שפתיו.

מתוך החריץ הסתננה הברה ונפלה בקהל:

– אַת!

אנקה חנוקה נפלטה מפיה של החיה בעלת רבבות הראשים, אשר מילאה את הכיכר. כל אברי גופה של ההידרה שאפו רוח בבת אחת, בקצב אחיד ומיד חזרו ועצרו את נשימתם.

היה ברור ללא צל של ספק. היה גלוי לכל עין: הפעם נבחר הקרבן מבין תושבי העיר. הפור נפל על אחת מבנותיה. היד שנשתלחה מן המסך הורתה על אטאהיה ג’אווריל. “אַת” שהסתננה מתוך החריץ האדום שבמסכה היתה מכוּונת אל אטאהיה ג’אווריל.

מדוע ישבה אטאהיה ג’אווריל בשׁוּרה הראשונה?

ודאי בזכות היותה ארוסתו של פרופיסור אלעתידי שישב סמוך אליה.

שוב פשט הלובן על המסך. הדומיה הפכה לקפאון. אפילו פרחי הצבעונין חששו להניע את עלעליהם.

אטאהיה קמה ממקומה. זקופה, תמירה ומתוחה פסעה לעבר השער שהוקם בכניסה אל הכיכר. הקהל לא זע. חיית הענק היתה עוד רתוקה למקומה. איש לא הלך אחריה.

עוף מתכת – כעין מטוס סילון של ימינו – נסק לפתע מן השמים ונחת על הרחבה הסמוכה לכיכר. החיה זקפה את רבבות ראשיה ועקבה אחרי מעופו. רק לאחר שנעלם מעין רואים חזרו והופיעו הספוטניקים על המסך. והיה זמזומם המשך ישיר לטרטורו של המטוס.

ומשחזרו הספוטניקים והופיעו על פני המסך פרצה החיה בשאגת תשואות אדירה. הקהל הריע. הקהל השתולל. בני האדם חיבקו זה את זה, נישקו זה את זה, שרטו זה את זה, רקדו, פיזזו, כירכרו. המוסיקה רעמה.

הותרה הרצועה.

חג בחירת הקרבן הגיע לשיאו.

פרק שנים־עשר

שעה ארוכה ישב אלפרד כמי שרוּתק אל מושבו בשלשלאות ברזל. ההמון התהולל. אלפרד לא זע. כמה מבני הנעורים בעטו בספסל והפילוהו, אם מתוך משובה ומעשי קונדס ואם דרך אגב, תוך כדי מחול והתלהבות יתרה. רק אז הזדקף אלפרד ופסע בין החוגגים. לא כאדם חי פסע, אף לא כסהרורי, כאבטומט צעד, כמכונה, כרובוט. שרירי רגליו נעו והניעו את גופו, אבל אלפרד האדם, הפרופיסור אלעתידי, חדל להתקיים. חושיו ניטלו ממנו. דומם היה.

מעטה שחור ואטום אפף את היקום ובלע את כל אשר בו. את כל אשר בו, את כל אשר יהיה בו ואת כל אשר היה בו עד עתה. את אטאהיה, את אמו, את מרהב ג’אווריל, את שרימה, את הספוטניקים, את ההמונים המתהוללים, את שלוש הציביליזציות – את הכל. הכל היה כלא היה. לא היה מעולם, אולי נחלם פעם. ואף הוא עצמו, אלפרד ההיסטוריון הצעיר הדגול, לא היה ולא נברא כי אם משל היה, שנולד בדמיונו של מישהו. שהרי מה שהיה קיים אינו יכול לפתע, כהרף עין לחדול מלהתקיים. מה שהיה חי אינו יכול בן־רגע ליהפך לדומם.

כן, הוא לא היה קיים מעולם. תמיד, תמיד היה דומם.

בימי הציביליזציה האלוהית כתבו בני האדם שירים. רבבות, מיליונים שירים נתפרסמו בעידן ההוא, אבל רבים גם לא התפרסמו. מוזר: דווקא מאלה שלא נתפרסמו נשתיירו שרידים רבים יותר מאלה שהתפרסמו. תוך כדי חיטוטיו בכתבי יד עתיקים נזדמן לו פעם אחת לאלפרד קטע מפואמה שנכתבה בידי סופר אלמוני, שחי על־פי השערתו המדעית של אלפרד כשני דורות לפני חורבן הציביליזציה האלוהית. לפי כל הסימנים לא פורסם השיר מעולם.

כשגילה את השיר לא התעניין בו אלא כבחומר למחקר. עתה נזכר בו לפתע ולבו נצבט.

ומשנזכר באותו קטע, נזכר גם בפתגם שהיה שגור אלפיים שנה לפני שאותו קטע נכתב: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש.

פילס לו נתיב בקהל ורץ לביתו. פתח את התיבה שבה שמוּרים היו כתבי־היד העתיקים המיועדים למחקר, פשפש בה עד שמצא את הקטע מאותה פואמה שנכתבה כשני דורות לפני חורבן הציביליזציה האלוהית.

גליונות הנייר היו מרוטים. קצותיהם רקובים היו וגם בין השורות פשה הרקב. אף־על־פי־כן היו האותיות עצמן ניתנות לקריאה אם כי במאמץ.

אלפרד לא הרגיש במאמץ. צלל בקריאתן כאלו נכתבו הדברים אך זה עתה ובלשון השגורה בפיו. בפעם הראשונה בימי חייו קרא בכתב־יד עתיק לא כהיסטוריון:

וַיֹאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם!

וָאֹמַר: הִנֵּנִי!

וַיֹאמֶר: מַה אַתָּה רוֹאֶה?

וָאֹמַר: בְּשַׂר בְּהֵמָה אֲנִי רוֹאֶה,

וְהִיא פְּשׁוּטַת עוֹר וּמְנֻקֶּרֶת.

וַיֹּאמֶר: צְמֵא בָּשָׂר אָתָּה.

אֱכֹל, אֵפוֹא, מִן הַבָּשָׂר הַזֶּה

וּשְׁתֵה מִדַּם הַבְּהֵמָה הַשְׁחוּטָה,

פְּשׁוּטַת הָעוֹר וְהַמְּנֻקֶּרֶת.

אֱכֹל ושְׁתֵה עַד יֵצֵא מֵאַפְּךָ,

עַד יִהְיֶא לְךָ לְזָרָא,

עַד תִּתְפַּקַע בִּטְנְךָ

כִּי צְמֵא בָּשָׂר אַתָּה.

וָאֹמַר: בִּי, אֲדוֹנִי

בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָּמוֹ לֹא אֹכַל,

כִּי לֹא אִישׁ דָּמִים אָנִי.

וַיֹּאמֶר: אָכֹל תֹּאכַל

וְשָׁתֹה תִּשְׁתֶּה.

וָאֵרֶא וְהִנֵּה יַד שְׁלוּחָה אֵל הַבְּהֵמָה

פְּשׁוּטַת הָעוֹר וְהַמְּנֻקֶּרֶת.

וּבַיָּד מַאֲכֶלֶת,

וְהַמַּאֲכֶלֶת

חוֹתֶכֶת מִן הַבָּשָׂר

נְתָחִים נְתָחִים

מִן הַכְּרָעַיִם וְעַד בְּדַל אֹזֶן

וּמִן הַקֶרֶב

וְעַד יֹתֶרֶת הַכָּבֵד,

וְהַדָּם נִגַּר.

וָאֵרֶא וְהִנֵּה יָד שְׁנִיָּה,

וְהִיא שְׁלוּחָה אֵלַי

וּמַלְעִיטָה אֶת פִּי

בְּנִתְחֵי הַבָּשָׂר

וְאֶת הַדָּם יוֹצֶקֶת בִּגְרוֹנִי.

בָּשָׂר וָדָם,

בָּשָׂר וָדָם

בָּשָׂר וָדָם,

אֵינִי בָּשָׂר וָדָם.

דּוֹמֵם אֲנִי,

דּוֹמֵם.

אֲפִילוּ צֶמַח אֵינֶנִּי.

כִּי גַּם הַצֶּמַח חָי,

וְאָנֹכִי לֹא חָיִיתִּי.

גַּם הַצֶּמַח מִתְפָּתֵּל

בְּכָל שְׂרִיגָיו וּמַעֲקָשָׁיו

כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל אוֹר הַשֶׁמֶּשׁ,

אַף כִּי רָתּוּק הוּא אֶל הָאֲדָמָה

בְּשָׁרָשֵׁי אֱיָל.

וַאֲנִי רַק רָתוּק הָיִיתִי

וְלֹא מַשְׁתִּי מִמְּקוֹמִי,

אֶלָּא אִם נֶעֱקַרְתִּי.

וְלֹא הִנַעְתִּי אֵבֶר

אֶלָּא אִם טֻלְטַלְתִּי

בְּאֶבֶן שֶׁהַהֵלֶךְ מְדַרְדְּרָם מִן הָהָר

אוֹ כְּאָבָק הַפּוֹרֵחַ

בְּכֹחַ מַשָׁבוֹ שֶׁל הָרוּחַ.

מַשֶּׁהוּ הִטִּילַנִּי בַּחְלָּלוֹ שֶׁל עוֹלָם.

מַשֶּׁהוּ הִטִּילַנִּי אֶל עִיר זוֹ,

אֶל רְחוֹב זֶה

אֶל בַּיִת זֶה, שֶׁבּוֹ נוֹלַדְתִּי

וּבוֹ חַי אֲנִי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה.

וְהִנֵּה נִדְמֶה לִי כִּי מַשֶׁהוּ מְנַסֶּה לְעָקְרֵנִי מִכָּאן

בְּכֹחוֹת אֵיתָנִים,

מְנַסֶּה וְאֵינוֹ יָכֹל

כִּי נִדְבַּקְתִּי.

נִדְבַּקְתִּי

יַעַן לֹא חָיִיתִי.

דּוֹמֵם הָיִיתִי.

דּוֹמֵם הָיִיתִי

כְּשֶׁמִלְחֶמֶת זְוָעוֹת

הִשְׁתּוֹלְלָה בָּעוֹלָם.

דּוֹמֵם הָיִיתִי

כְּשֶׁשּׁוֹאַת אֵימִים

הִכְחִידָה אֲרָצוֹת,

דּוֹמֵם הָיִיתִי

כְּשֶׁעַמִּים נִלְחֲמוּ עַל חֵרוּתָם

וּבְנֵי אָדָם עַל זְכוּתָם לִחְיוֹת

כִּבְנֵי אָדָם,

אֶלָּא אִם כֵּן הָרוּחַ

עִרְבְּלָה גַּרְגְּרֵי אָבָק

וְאוֹתִי בִּכְלָלָם.

אֶלָּא אִם כֵּן הֵלֶךְ תּוֹעֵה־דֶּרֶךְ

דִּרְדֵּר בִּנְעָלָיו

אֲבָנִים מֵהָר,

וְאוֹתִי בִּכְלָלָן.

אַרְגָּז הִתְקַנְתִּי לְנַפְשִׁי

דָּלֶת עַל דָּלֶת אַמּוֹת.

הוּא מִטַּלְטֵל עִמִּי

בְּכָל אֲשֶׁר אֵלֵךְ,

בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה.

אֶבֶן בַּת בְּלִי חֵן

בְּתֵיבָה בַּת בְּלִי דְּפָנוֹת,

כִּי דּוֹמֵם אָנִי.

דּוֹמֵם…

דּוֹמֵם…

אַךְ

הַאִם נְתַתֶּם דַּעְתְּכֶם

עַל עֻבְדָה פִיסִיקָלִית זוֹ

שֶׁהָאֶנֶרְגִּיָּה שֶׁל הַדּוֹמֵם

עוֹלָה מִילְיוֹנֵי מוֹנִים

עַל הָאֶנֶרְגִּיָּה שֶׁל כָּל הַחַי וְהַצּוֹמֵחַ?

שֶׁל כָּל אֲשֶׁר בְּשֵׁם אוֹרְגָּנִי

יִקָּרֵא?

הָאוֹרְגָּנִי בּוֹעֵר

וְהַדּוֹמֵם מִתְפּוֹצֵץ.

הֲמִין הַחַי תָּבוֹא

פִּצְצַת הַמֵּימָן

שֶׁכֹּחָהּ כֹּחַ נֵפֶץ

בֶּן מֵאָה מֶגָּטוֹן?

הֲמִן הַחַי בָּאוּ הָעָצְמוֹת אֲדִירוֹת הָאֱיָל

וְהָאֶנֶרְגִּיּוֹת כַּבִּירוֹת הָאוֹן:

הָאוֹר, הַחַשְׁמַל, וְהַחֹם הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא

הַשּׁוֹפֵעַ בִּקְוַואדְרִילְיוֹנִים קַאלוֹרִיּוֹת לִשְׁנִיָּה,

הַאִם לֹא מִן הַשֶּׁמֶשׁ הוּא בָּא?

הַדּוֹמֵם, בֵּן, הַדּוֹמֵם

הוּא שֶׁיְפּוֹצֵץ אֶת עוֹלַמְכֶם הֶחָי.

אַתֶּם, הַחַיִּים, נִרְקָבִים בְּמוֹתְכֶם

וְאִלּוּ הַדּוֹמֵם

יְזַעְזֵעַ יְקוּם בְּמוֹתוֹ.

אֲנִי – אָטוֹם דּוֹמֵם

הַאִם נְתַתֶּם מִימֵיכֶם אֶת דַּעְתְּכֶם

עַל תּוֹכוֹ שֶׁל הַדּוֹמֵם?

עַל מַּה שֶׁהַדּוֹמֵם עוֹצֵר בְּקִרְבּוֹ?

וְאוֹי לְכָל חַי

בְּהִתְפַּצֵּל הָאָטוֹם!

אַתֶּם,

הַחַיִּים אֶת מְלֹּא הַחַיִּים,

אֶחָד לֹא יִוָּתַר מִכֶּם

לְתַנּוֹת

עֲלֵי אִיֵּי מַפֹּלֶת

אֶת חֻרְבַת עוֹלַמְכֶם הַחַי

בְּמוֹת הַדּוֹמֵם רַב הָעֲלִילִיּוֹת.

גּוּרוּ מִמֶּנִּי

הַדּוֹמֵם,

הַמּוּנַח בֻּקֻּפְסָה.

בּוֹאוּ בְּמַעֲרוֹת צוּרִים

וּבִמְחִילוֹת הֶעָפָר

מִפְּנֵי פַּחַד הַדּוֹמֵם

וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ

בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ אָרֶץ.

חַ – חַ…

פרק־שלושה־עשר

– ח־ח!…

רק שתי הברוֹת היו כתובות בכתב־היד: ח־ח! אלא שלאחר שתי ההברות באו שלוש נקודות. אות הוא כי המחבר האלמוני, שחי על סף מיגוּרה של הציביליזציה התכוון לומר כי הצחוק נמשך.

ואכן, נמשך הצחוק.

– ח־ח־ח. ח־ח־ח־ח־ח־ח!

בחרחורי אימים נמשך הצחוק והצטלצל באזניו של אלפרד.

– ח־ח־ח־ח!

ספוטניקי העולמים! מי צוחק? הן לא יתכן שכתב־יד יצחק בקול, בקול אנוש. והצחוק אינו צחוק עליצות, צחוק שמחה, צחוק הנאה. לעג, בוז, זלזול – כל אלה נשתמעו בבירור בכל אחת מהברות – ח־ח־ח־ רצוף ומתמשך זה, שאין לו תכלה.

לפתע חדר אל נחיריו ריח משונה. דומה היה כי משב רוח מסתורית הדיפה ריח זה. והריח זר ומוּכר כאחד: ריח התירוש שבסוכתו של מרהב ג’אווריל.

אלפרד זקף עיניו. עד כאן שקוע היה בכתב־היד ולא נתן דעתו על המתרחש סביבו. בביתו, בחדרו, ליד שולחנו עמד מרהב ג’אווריל וצחק. זקנו רטט. בועות ריר התבעבעו על שפתיו. עיניו דלוחות היו משל קרום מעכר נפרש עליהן.

על־ידו עמדה שרימה. עיניה קרנו.

– ח־ח־ח! – חרחר גרונו של מרהב.

אלפרד קם. כבש את הרגשת הסלידה וכמעט השיק פניו אל פרצופו של הזקן.

– אתה צוחק? אתה, אתה, אביה של אטאהיה, צוחק?

– אני צוחק, אדוני הפרופיסור. עיניך הרואות כי צוחק אני. וכי מה סבור היית שבוכה אני? בוכה על אבדן כלתך?

– על אבדן בתך! – צווח אלפרד במלוא עצמת גרונו. קולו ניתק בעיצומה של הצעקה.

– בתי? האם בטוח אתה, אדוני הפרופיסור, כי אמנם בתי היא? האם חקר? האם דרש? ושמא בספרי ההיסטוריה כתוב כי בתי היא? ח־ח־ח! כלתך היא! בכך בטוח אני. כלומר, היא היתה כלתך. ועוד דבר, שאני בטוח בו: לא זו בלבד שהיתה כלתך, אלא גם…

– ג’אווריל – נצטווחה שרימה. זינקה אליו ושלחה ידה לסתום את פיו.

תפסה מרהב בידה וסטר בכף ידו על פניה. נשתתקה שרימה וקפאה על עמדה. לא נרתעה, לא עשתה שום תנועה להגן על עצמה. אפילו עוית קלה לא חלפה בפניה, ואלו עיניה קרנו כמקודם.

– חג! חג לספוטניקים היום! – צרח ג’אווריל – חג בחירת הקרבן! ברוך אתה טיטוב, הכוהן הגדול, כי כל דבריך אמת וצדק. דע לך, אדוני הפרופיסור להיסטוריה: לולא נבחרה אטאהיה כלתך, היתה מביאה עלינו חטאה גדולה. כי אתה, אתה, פרופיסור אלפרד אלעתידי, נושא היית לאשה את אחותך. עצם מעצמיך ובשר מבשרו… ח… ח… ח… בשר מבשרו של אביך המושחת, איש המעללים. אחותך היא אטאהיה. בוא, פרופיסור, בוא ואראך על מה היתה פרנסתה של אחותך־כלתך לשעבר. בוא, בוא, היסטוריון. היבקע מקליפתך, אפרוח! אל האוהל! אל האוהל!

משך את אלפרד בזרועו וגררו החוצה. אלפרד לא התנגד; שוב פשו בו החדלון והטמטום “כאבן שמישהו דירדרה מפסגתו של הר”… נצטלצלו באזניו דבריו של המשורר האלמוני מלפני אלף שנים וגם הם נטמעו בשאון הרחוב החוגג.

הפעם לא הוצרך להבקיע לו דרך בין ההמונים ההוללים. ג’אווריל עשה את מלאכתו בתרועה ובקול שופר:

– פנו דרך! חתן הקרבן! פנו דרך! חתן הקרבן!

הקהל פינה דרך, ואם נשתהה מי שנשתהה, היה זוכה ליהנות מנחת זרועו של ג’אווריל. שרימה נגררה אחריהם. ג’אווריל לא הרפה מידו של אלפרד. כסומא הלך אלפרד, כעיוור הנהוג בידי כלבוֹ.

עם שקיעת החמה הגיעו אל אוהל מרובע גדול ורחב ידיים. שלשתם נכנסו פנימה. מיריעות האוהל נעדרו מסכי הספוטניקים. בפעם הראשונה בימי חייו נזדמן אלפרד אל תוך משכן שלא היו בו איקונין הספוטניקים. ואולם, כיון שהאוהל היה עשוי בד שקוף, נראו מבעד ליריעותיו הספוטניקים במישרין, ללא תיווּכיהם של המסכים. נגהם חדר פנימה והאיר את האוהל. על קרקע האוהל שרועים היו גברים ונשים ערומים וערומים למחצה. אלפרד רצה לברוח. מרהב ג’אווריל עיכב בעדו. הניח ידו על כתפו ופרץ בזעקה:

– אטאהיה!

כל הגברים והנשים קפצו על רגליהם והריעו:

– אטאהיה! ברוכה אטאהיה לעולמי עד! חטאותינו נשאה! עוונותינו כיפרה!

בפינת האוהל עמדה חבית. ג’אווריל נרכן עליה ושיקע בה את פרצופו.

תירוש, תירוש, תירוש.

שרימה פשטה בגדיה.

אלפרד עצם את עיניו. יד אשה – ריחנית, רכה לטפנית – נכרכה סביב צווארו. ובעוד רגע שקע במצע לוהט, רוטט, כמהני. אצבעות תקיפות קרעו את בגדיו מעליו כקלוף קליפה מפרי.

כי צמא בשר אתה…

כי צמא בשר אתה…

היו אלה המלים האחרונות שהדהדו בהכרתו לפני שנתעמעמה כליל. את המשכו של אותו לילה לא זכר.

פרק ארבעה־עשר

גם למחרת בבוקר, כשהתעורר משנתו לא פקח את עיניו. שעה ארוכה שכב ללא זיע ובלבו תקוה ותפילה: שמא כל היום הקודם לא היה אלא חלום בלהות, סיוט. הנה יפקח עיניו ויווכח כי כן הדבר. חלום בלהות.

סיוט חולף. פרי המיון מתעתע, שאין לו אחיזה במציאות. אך לפני שיפקח את עיניו דין הוא שיוודא היכן הוא נמצא. על מה שוכב הוא, האמנם במיטתו?

חילץ עצמותיו וניסה לזהות את מצעו מתוך מיצוי תחושת המגע עם אותו מצע. כן, אין ספק בדבר: הוא שוכב במיטתו. שמא באמת היה הכל חלום? בזהירות, בריהוי, במהוסס פקח עין אחת. שרימה ערכה את השולחן כמימים ימימה, צמוקה, שחוחה, תנועותיה רכות, חתוליות. שום שינוי לא חל בה. כן, חלום. חלום בלהות, סיוט.

פקח את עינו השניה. על השולחן היתה מונחת תיבה פתוחה ובסמוך אליה דפים מתוך כתב־יד עתיק. אותו כתב־יד שעיין בו אתמול.

אם כן, לא הכל חלום.

לא, לא הכל חלום. אותה ליאות שבאברים אף היא אינה חלום. וחג בחירת הקרבן ודאי שלא היה חלום. ואטאהיה.. כאב חד, צורם, צורב, מכווה חתך את חזהו.

לא. לא הכל חלום. אדרבה, הכל לא חלום. ואם הכל לא חלום, אם יום אתמול יום של ממש היה, אם כל מה שהתרחש בו התרחש במציאות… האמנם גם היום יקום וילך לאוניברסיטה להרצות על תולדות הציביליזציה האלוהית ועל מהות הציביליזציה של הספוטניקים?

את השאלה פתרה שרימה. היא אמרה:

– הלוטש היה כאן.

– מתי?

– הבוקר.

– כבר הספיק לבקר?

– כן.

– הביא משקפיים?

– לא.

– מה רצה?

– אותך. ביקש שתבוא אליו.

אלפרד קם. התרחץ, התגלח, לבש בגדיו וסעד פת שחרית באין אומר ודברים. שרימה אף היא לא הוציאה הגה מפיה.

אלפרד הלך אל הלוטש.

גם כאן לא השתנה דבר. לא החדר ולא התיבות, לא המכשירים ואף לא הלוטש עצמו: אותו ניגוד מתמיה שבין נעורים לזיקנה ציין את פרצופו המיוחד במינו ואותה עצמה מוצנעת דמדמה במעמקי עיניו האפורות־ערפיליות. מסך הספוטניקים קרן במלוא עצמתו והשמיע את זמזומו הרגיל. תלת־הרגל הזעיר ניצב על השולחן ובמשבצת שמעליו נתונה היתה קוביית אבן־חן.

אלפרד בירך את הישיש בברכת שלום רגילה ופתח בלי עקיפין:

– אני מבין כי משקפי מוכנים.

הלוטש נד בראשו לאות הסכמה.

– ובכן…

הלוטש שתק שעה קלה. כל אותה השעה לא מש מבטו מן החפץ שהיה נתון בין אצבעותיו: ספק קופסה זעירה ספק עוד אבן־חן מלוטשת. עיניו קצרות־הראי של אלפרד נבצר מהן להבחין בטיבו של החפץ. נתן מבטו בתלת־הרגל ובקוביה הירוקה הנתונה במשבצת שמעליו. נזכר בדבריו של הלוטש: “כשתזדקק לקוביה הירוקה תבוא אלי”.

הוא שאל:

– מתי אזדקק לקוביה הירוקה?

הלוטש השיב בנחת:

– היום.

הודעה זו נשתמעה משום־מה באזניו כדבר מובן מאליו.

– כן, היום. זקוק אני לאבן הירוקה היום – נפלט מפיו מיכנית.

הלוטש התחייך. בפעם הראשונה ראה אלפרד חיוך בפניו של אדם זה. היה זה חיוך של סיפוק ונצחון ואפילו קורטוב של טוב־לב לא חסר בו.

– פרופיסור צעיר ויקר – פתח הלוטש בנעימה אבהית. נטש את העיסוק באותו חפץ, שהיה נתון בין אצבעותיו, והשעין גבו אל מסעד הכיסא – אין די בכך שמלמדים היסטוריה. יש גם ליצור היסטוריה. ואתה, יקירי, נועדת להימנות בין היוצרים.

אלפרד הקשיב. וככל שהקשיב חש היאך עצמותו נמסה ומתמקמקת בדבריו של הלוטש וכל אישיותו הופכת מכשיר בידיו של זה, מכשיר וחומר ביד היוצר.

שעה ארוכה ניסרו דבריו של הלוטש בחללו של החדר. לוא היתה נפשו של אדם דומה לגופו היה כל צליל שיצא מפיו נחרת בנפשו של אלפרד ככתובת קעקע. אלפרד אלעתידי שיצא מחדרו של הלוטש היה שונה תכלית שינוי מאלפרד אלעתידי שנכנס לתוכו.

רצון עז תקף אותו לשכור לו עגלת אדם ולהתנענע בה בדרכו אל האוניברסיטה. בכל נימי נפשו השתוקק לעמוד בפני קהל סטודנטים ולהרצות. עד מה שונה היתה הרצאה זו מכל הרצאה שהרצה עד כה!

לוא ניתן לו מבוקשו היה פותח את פיו ואומר:

גבירותי ורבותי! עד כה מרצה הייתי הרצאות ואלו היום לא הרצאה תשמעו, כי אם וידוי. ולא על שלוש ציביליזציות אדבר, כי אם על אדם אחד ויחיד, אדם ששמו אלפרד.

כסבורים אתם, גבירותי ורבותי, שאלפרד קצר ראי היה, ולא היא. לא קצר ראי היה כי אם עיור. עיור לחלוטין. ואת מיטב שנותיו בזבז על כך שהיה מעבה ודוחס את האפלה שמסביבו. שוקד היה להגדיל את עיורונו ולהאדירו, ולא עוד אלא שמדי יום ביומו עמל ויגע לסמא את זולתו.

עד שהגיע היום ועיניו נפקחו לראות. ומשנפקחו עיניו לראות, ראה את אטאהיה. אזי נודע לו כי אין היסטוריה ואין ציביליזציות – ישנן נמלים וישנם פילים, ישנם כלבים ודגים, קופים ובני אדם. וכולם, כולם עד אחד נאבקים על חייהם, וכל עוד חיים הם אינם שואפים אלא ליהנות מן החיים.

והנה בא יום הקרבן, ואטאהיה נלקחה ממנו. אז הלך אל הלוטש הגדול, אשר לטש את מוחו ויעשנו חרב חדה על מנם שיתקענה בלב לבם של הדברים שעד כה היו קדושים לו מכל קודש.

כזאת היתה ההרצאה שהפרופיסור אלפרד אלעתידי היה מרצה באוניברסיטה לוא ניתנה לו ההזדמנות להרצות עוד הרצאה אחת בימי חייו.

ואולם, הזדמנות כזאת לא ניתנה לו.

כל צליל שיצא מפיו של הלוטש נחרת כאמור בנפשו של אלפרד ככתובת קעקע. כל צליל ולא כל מלה, שכן למעשה לא קלט אלפרד מלים, רק צלילים קלט, מעין מוסיקה כובשת, פורפת כַּשְפָנִית, אף כי שום מנגינה לא נשמעה בחדר.

וכשנדמה המוסיקה והלוטש השתתק, שאל חרש חרש, כמעט בלחש:

– אם כן, מה עלי לעשות?

הלוטש השיב כמי שקובע עובדה ידועה לכל:

– אתה הולך להציל את אטאהיה מצפרניו של טיטוב.

כתוּכּי מאומן ומאולף חזר אלפרד על דבריו:

– אני הולך להציל את אטאהיה מצפרניו של טיטוב.

– ואני – המשיך הלוטש – אעמוד לימינך. מפה, ממקום זה אכוון את צעדיך ואשמרך מכל משמר. הגיעה השעה לגאול את המין האנושי מסיוט כוהניו של מקדש גלן. מזוועות הטיטובים לדורותיהם, כי חזונם השלטון ומשאת נפשם השררה, ואין לבם נתון אלא לשני אלה בלבד. המסכים הקורנים בכל בית ובכל משכן, בכל אוהל ובכל מלונה – עיניהם ואזניהם המה אך אין די להם בכך: צבאות מרגלים ומצותתים חיים משריצים הם בכל פינה ועל כל מדרך כף רגל. מאז ומתמיד – בכל הזמנים, בכל העידנים, בכל הציביליזציות – סילף השלטון את המין האנושי. ואם אין האנושות יכולה להתקיים בלי שלטון, מוטב שתחדל להתקיים.

– אטאהיה – לחש אלפרד.

– אטאהיה אחת מני רבבות. לא במקרה נבחרה אטאהיה. בעצם קיומה שלה ושכמותה, במנהגה, בדיבורה, בחייה טמון היה זרע המרד נגדם. אין דבר נסתר מעיניהם, עיני בשר ודם ועיני אבנים מלוטשות, עיני זכוכית ועיני חמרים שאת שמעם לא שמעת. אם לא תחוש לעזרה, תוקרב אטאהיה אִשֶה לספוטניקים. עשרות אטאהיות כבר הוקרבו בדורנו והשאר רואות ויראות, והללו, שם במקדש גלן, עוד ידם נטויה. עשרות אלפי מדענים עוסקים במחקר בדבר חדירה לנפשו של האדם. בעוד חמש־עשרה שנה באמצעות קרני מישוש סמויים יחדרו הטיטובים אל צפונות נפשך, וכל מאווייך, חלומותיך, תכניותיך, הזיותיך, שרעפיך גלויים וידועים יהיו מלפניהם. השמעת?

– שמעתי.

– מוכן אתה להילחם על חירותו של האדם?

– מוכן.

– ובכן אלפרד בני, – נעימת האבהות גברה בדיבורו והפכח לנעימה ראשית.

– הצעד הראשון: דרור לאטאהיה.

הלוטש פשפש באחת מתיבותיו, שלה מתוכה חפץ עגול ומסרו לאלפרד. לכאורה היה זה מצפן רגיל מכוסה זכוכית ובמרכזו מחוג. אלא שמדבריו של הלוטש נשתמע כי מכשיר זה היה בו הרבה יותר ממצפן רגיל:

– עכשיו, ברגע זה יוצא אתה לדרך. אתה מתקדם בכיוון שעליו מורה המחוג. אל תירא ואל תיחת. לכאורה פה אני, אך למעשה אתך אני בכל אשר תלך. אני אצליח דרכך. בכיוון המחוג קדימה צעד!

פרק חמישה־עשר

ואלפרד צעד קדימה. כאבטומט, כרובוט הרים רגליו וצעד בכיוון מחוגו של החפץ שהלוטש הפקיד בידו.

כחודש ימים ארך מסעו, רגליו לא בצקו ושמלתו לא בלתה. ידו אחזה במצפן־לא־מצפן ועיניו רתוקות היו אל המחוג. ועד כדי כך רתוקות היו, שלא ראו דבר מכל אשר נקרא לו בדרכו: לא ערים ולא כפרים, לא יערות ולא ימים, לא שמש ולא כוכבים, כי חושיו ניטלו ממנו. ואם אותו משורר קדמון היה כאבן שדורדרה מראש הר, היה אלפרד למכשיר בידי כוחות עויינים זה את זה, נאבקים זה עם זה, בועטים בו כשתי קבוצות כדור רגל המנסות להבקיע את השער.

ואמנם, כעבור חודש ימים ניצב אותו כדור־רובוט מודרך במחוג, שבהיותו בשר ודם נתקרא בשם אלפרד אלעתידי, נוכח שערים גדולים ונעולים. היו אלה שעריה של גאגארינגראד הבירה.

ומשניצב נוכח שעריה של גאגארינגראד הבירה חש כי המצפן איננו בכף ידו: גז, נמוג, נעלם והיה כלא היה. בו ברגע חדל להיות רובוט וחזר להיות בן־אדם. בתחילה חש רעב, רעב פשוטו כמשמעו – תחושה שלא ידעה חודש ימים. לאחר מכן תקפוהו געגועים לאטאהיה, געגועים עזים, קשים מנשוא. שוב ידע על מה ולמה הגיע עד לכאן, על מה ולמה עומד הוא לפני שערי הזהב של בירת העולם המוקפת חומת פלדה.

חרף געגועיו לאטאהיה, חרף המשבר שחל בהשקפת עולמו, חרף אכזבתו וזעמו על הציביליזציה של הספוטניקים, חרף מסעו המופלא שבו היה כל כולו נתון לכוחות חוץ – חרף כל אלה הציפו נחשול עז של שמחה וסיפוק על שנתגלגלה לידו הזכות הגדולה להיות אחד מבחירי אנוש שהגיעו עד לשערי בירתו של העולם בשנת 2984, ולא כאסיר אלא כבן־חורין. הנה עומד הוא לראות במו עיניו את מקדשה המפואר, לחזות במיתקני הענק המכסים את עין השמים בספוטניקים ומקרינים מזהרם על האיקונין שבכל בית, בכל בקתה, בכל אוהל ברחבי תבל.

ואולם, חלומו זה לא התגשם. כל עוד ניצב לפני השער לא ראה דבר פרט לשער עצמו. היה זה שער שכולו עשוי מקשת זהב אחת, נוצץ וחלק ללא עיטורים, ללא פיתוחים וקישוטים. לפתע נתאווה משום מה להחליק באצבעותיו על פני הזהב. שלח ידו ונגע בו. ומשנגע בו נפתח השער. אלפרד נכנס פנימה. כהרף עין נסגר השער בעדו.

חושך אפפו. לא, הוא לא נמצא במבואותיה של בירת עולם מפוארת. הוא נמצא בתוך בונקר צר, חשוך ומחניק. זמן־מה לא ראו עיניו דבר. כשהסתגלו אל האפלה הבחינו בשני גברים חסונים: האחד עמד לפניו והשני מאחוריו. זה שעמד לפניו החזיק פנס בידיו. זה שעמד מאחוריו היה מזוין. אלפרד לא יכול היה לעמוד על טיבו של הנשק.

הראשון הדליק את פנסו והזליף סילון אור לפניו. פנה אל אלפרד ואמר:

– אחרי.

אלפרד זע.

אותה שעה איבד את תחושת הזמן. עיניו לא ראו אלא את סילון האור שלפניו, אזניו לא שמעו אלא את הצעדים שמאחוריו. ובתום הצעידה נטולת־הזמן נמצא עומד בחדר קטן, מואר כהלכה, שרצפתו וכל כתליו מכוסים פרוות אריות ונמרים. מסך ספוטניקים לא היה בחדר. אף לא רהיטים פרט לכורסה שניצבה במרכזו. מושבה רך ומרופד, מסעדה רקום ארגמן וכרעיה עשויות בתבנית טלפיו של אריה. בכורסה שקועה היתה דמות עטופה בד לבן. היה זה ישיש קטן־קומה ועד כדי כך כחוש, שנדמה היה כי אפילו מבעד לחלוקו הלבן ניתן לראות את צלעותיו הבולטות. עורו הצהבהב היה מתוח על גולגלתו. שרידי שיער שיבה מדובלל כיסו את קרחתו, ופס צר, לבן וקלוש־זיפים גישר בין שפתו התחתונה לבין קצה סנטרו. חטמו בולט וארוך, ואפשר שנראה כך בשל רזון פניו ולחייו הנפולות. עיניו כבויות היו, נטולות גון כשל עיור. האמנם עיור היה?

שני מלוויו של אלפרד החווּ קידה לישיש ויצאו. אלפרד ניצב מולו. הישיש רמז לו שיקרב אליו. אלפרד ניגש אל הכורסה. הישיש הושיט לו יד.

– שמי טיטוב.

צמרמורת הרטיטה את גופו של אלפרד. כך נראה איפוא שליטו של עולם, החולש על כל בני האדם אשר על הארץ ועל כל הספוטניקים אשר בשמים?

רמזי חיוך נסתמנו בזויות שפתיו של הישיש. בעיניו הכבויות קרא את הרהוריו של אלפרד ומיד נכנס אל תוך זרם מחשבותיו:

– את טיטוב במערומיו רואות עיניך. ללא ציפויי פז, ללא מסכות פלטינה, ללא כוחל ושרק. לא כל אדם זוכה לכך, אלפרד אלעתידי. אף אתה כמעט שאחרת את המועד. מחר יום הטסת הקרבן. והרי באת להציל את אטאהיה.

אלפרד נד בראשו.

– יפה עשית. רבים ניסו לפניך להציל את ארוסותיהם ולא עלה בידם. אבל אתה… אתה עשוי להצליח. לא בזכותך, כמובן, כי אם בזכותי. התבונן בי. עוד מעט ימלאו ימי ויורש לכסאי אין. הגיעה איפוא השעה שאזריע זרע. סוד הוא, ידידי. סוד שאינו ידוע אפילו לפרופיסורים המרצים את דברי ימיהן של הציביליזציות האנושיות. על כסאו של טיטוב לא ישב זר. רק היוצא מחלציו של טיטוב הכהן הגדול ומרחמה של אחת מאלה אשר נבחרו לקרבן ההטסה רק הוא ישב על כסאו. כל קודמי עשו כן. בהרגישם

כי מלאו ימיהם ואונם עוד עמם היפרו את בתולת הקרבן. פסל נאה, מלאכת מחשבת, הוטס במקומה של בתולת הקרבן והצופים בהטסה ברחבי העולם לא הבחינו בין הפסל לבין הנערה בחירת הספוטניק. תשעה חדשים חיתה הנערה אחרי ההפראה. וביום לידתה מתה. מיתה טבעית, כמובן, שנגרמה על־ידי זריקה. כך הלכה אמי לעולמה, וסבתי, ואֵם סבי ואמותיהם של כל הטיטובים אשר נועדו לכהונה גדולה. מנהג הוא, פרופיסור אלעתידי. מנהג, שנתחשל בכוּר הדורות, והיה לחוק.

הישיש השתתק. חשק עז תקף את אלפרד לזנוק אל הישיש ולחנקו. לא היה צורך במאמץ כדי שקנה רצוץ זה יוציא את נשמתו. אבל אבריו של אלפרד לא נשמעו ליצריו. זקוף קומה, מתוח, חיוור ניצב לפני הישיש ולא מש ממקומו.

הישיש שאף רוח.

– מנהג שנתחשל בכוּר הדורות כמוהו כחוק – חזר על דבריו בשניה – אבל אני… מתיוס טיטוב, טיטוב השמונים ותשעה מוכן להרהיב עוז בנפשי ולהפר את המנהג המקודש. חייה של אטאהיה יהיו לה לשלל.

אלפרד פרץ בבכי. המשטמה העזה הפכה כהרף עין לאהבה שאין לה גבול. כרע על ברכיו וחיבק את רגליו של הישיש.

הישיש לא זע.

– בתנאי – אמר ונשתהה.

אלפרד זקף ראשו ונשא אליו את עיניו. דמעות נתקשרו בהן. – בתנאי שאתה תוטס כקרבן. המאפרים שלי יהפכוך לאטאהיה. הציבור לא יבחין דבר.

אלפרד שאל:

– ואטאהיה תשוב לעירנו?

– לא – השיב טיטוב החלטית – כל באי הבירה לא ישובון. בכל דברי ימיה הארוכים של גאגארינגראד נמלט מתוכה רק איש אחד ויחיד. יותר מדי שׂמתי בו את מבטחי. יותר מדי דעת קנה האיש. הוא למד להפעיל את כוחו ממרחקים באמצעות זרם האלקטרונים הנקרן ממוחו של האדם. אבל ימיו ספורים. המדענים שלי הפעילו את קרני גישוּש הנפש במלוא עצמתן. עוד יום, עוד יומיים, עוד שלושה ימים ונבל זה יתאבק באפר רגלי כמוך עתה.

היה ברור: הישיש דיבר על הלוטש. ועוד יותר ברור היה כי אלפרד אינו אלא כלי שרת במלחמת אימים סמויה בין טיטוב ללוטש, מלחמה הנטושה על פני כל כדור הארץ.

כקול מאוב הגיעה אליו שאלתו התקיפה של הישיש:

– מסכים?

וכקול מאוב נשמעה באזניו גם תשובתו שלו:

– מסכים.

פרק ששה־עשר

והעולם נהג כמנהגו. מנהג שנתחשל בכוּר הדורות כמוהו כחוק.

בכל קצווי תבל נהרו המונים אל הכיכרות המרכזיות שבערי הפלך לחזות בהטסת הקרבן.

בראשיתו לא נבדל החג מכל המקובל זה כשמונה מאות שנה, מיום שהציביליזציה של הספוטניקים קיימת עלי אדמות. בני אדם במיליוניהם – אנשים, נשים וטף – ריתקו עיניהם אל המסך הגדול, הריעו לצריחי הזהב של גאגארינגראד ועצרו נשימתם כאשר המריא באויר הספוטניק ובו הקרבן הנבחר.

וברגע שעצרו נשימתם בו ברגע אירע דבר, שלא היה לא תקדים בתולדות המין האנושי – לא בדברי ימיה של הציביליזציה של הספוטניקים ולא בשום ציביליזציה אחרת מיום דרוך רגל אנוש על פני האדמה.

לעיניהם של כל יושבי תבל נגלה פרופיסור אלפרד אלעתידי המתעלס באהבים עם בת זוגו, בחירת לבו אטאהיה ג’אווריל נגדה נא לכל באי עולם בתוככי הספוטניק המוטס.

האמנם השכיל אלפרד ליטול עמו את בת זוגו אל החלל החיצון? האמנם נשארו שניהם בחיים והתעלסו באהבים בתוככי הספוטניק?

לא. זו היתה אחיזת עיניים גורלית, אלא שגיבורי המחזה שניהם לא היתה להם יד באחיזת עיניים זו. מדעני גאגארינגראד, כוהני מקדש גלן ואולי הלוטש הפורשׂ את רשתו הנעלמה לרגליהם – זה מדעת ואלה שלא מדעת – הם שגרמו לאחיזת עיניים זו והביאו כליה על הציביליזציה של הספוטניקים.

באותה תקופה עסקו מדעניו של טיטוב בעיקוב אחרי מאוייהם של בני האדם באמצעות מסכי הספוטניקים. מקרינים היו קרני אין־סוף אל תוך מוחו של האדם ומרחוק היו מצלמים את כיסופיו, הרהוריו ושאיפותיו. מיתקנים מיוחדים הותקנו לפיתוח התצלומים ולתרגומם ללשון המראות. ובמחסני מקדש גלן היו שמורים רבבות סלילים של סרטים, שמאוייהם של רבבות בני תמותה לבשו צורה מוחשית, הוקלטו והוטבעו עליהם. רבבות מבין מיליונים, שכן עדיין לא הגיע התהליך לסיומו, עדיין טעון היה שכלולים ושיפורים אחרונים, ורשת העיקוב לא נפרשה עוד על כל בני־האדם.

והנה ביום השבעה עשר בסטרלקה, שנת 2984 – ו’תשמד, ביום הטסת הקרבן אירעה תקלה. אפשר שהיה זה משגה, או הזנחה או מחדל – ואולי חבלה נסתרת אורגנה ותוכננה מראש. מכל מקום מישהו לחץ על כפתור, שלא היה צריך ללחוץ עליו, וייתכן כי אי־מי לא לחץ על כפתור, שהיה חייב ללחוץ עליו, וגל של קרני אין־סוף הסתנן אל תוך הספוטניק שהוטס, חדר אל מוחו של אלפרד אלעתידי והקרין את מאוייו בצורה חזותית על כל המסכים שנפרשו על פני כדור הארץ.

ברגע שהוטס הספוטניק בו ברגע יצאה נפשו של אלפרד. אלפרד מת, אבל מאויוֹ האחרון הוסיף להתקיים, כאותו כוכב שעינינו רואות רבבות שנים לאחר שעבר ובטל מן העולם, בשל קרני אורו שהגיעו אל עינינו רק היום. עיני אדם בכל רחבי תבל חזו בנשימה עצורה במאוויים חיים של אדם מת.

ואז באה השוֹאה. כל באי עולם הוטעו והלכו שולל. איש לא העלה על דעתו כי חלומות שוא רואות עיניו, הזיות מוקרנות ממוחו של אנוש, ערגות וכיסופים שניתן לצפות בהם אך ורק משום שהטכניקה של שנת 2984 ידעה לצלמם, להסריטם ולהציגם בצורה חזותית כפי שנחלמו ונחזו. כולם כאחד האמינו אמונה שלמה כי מאויים בהתגשמותם הממשית תחזינה עיניהם. וכולם כאחד הסיקו את המסקנה הרצויה, הנכספת: אי־שם, בחלל החיצון מתגשמים כל מאוייו של אנוש. במרומי השמים, בתוככי הספוטניקים וספינות החלל הופכים החלומות לעובדות שבהקיץ, ההזיה הופכת מציאות. מאז ומתמיד חיפשה האנושות ברקיעי השמים את גן־עדנה האבוד. אשרי הדור שזכה למצוא אותו.

– השמימה! – פרצה הזעקה ממיליונים פיוֹת.

אחוזי טירוף נהרו כל בני האדם אשר על פני כדור הארץ אל גאגארינגראד הבירה. בהתקפת אימים השתערו על מקדש גלן.

– השמימה! ־ זעקו ההמונים.

– השמימה! – החרו אחריהם הכהנים, המדענים, המומחים, המטיסים, המהנדסים.

אלפי ספינות חלל הוצאו ממקומות מחבואם. רבבות מנגנונים השמורים לעתיד לבוא הופעלו במלוא אונם. קרני אין־סוף הוקרנו בעצמה כּבירה. נשים וילדים נדחקו אל ראש התור. כל הידע של דורות רבים מספור נדחס לשעה אחת ורוּכז למטרה אחת ויחידה:

– השמימה!

ועד מהרה כיסה צי אדיר של ספינות חלל את עין השמים. האנושות איבדה את עצמה לדעת. ברגע שניתקו ספינות החלל מן האדמה, נפחו יושביהן את נשמותיהם. ואולם, משאת נפשו האחרונה של כל איש, כל אשה, כל זקן וכל נער שהוטסו לחלל, הוקלטה, הוסרטה והוקרנה על רבבות המסכים שהיו עוד פרושים בכל בית ובכל סוכה, בכל צריף ובכל אוהל, בכל משכן ובכל מדור שעל פני כדור הארץ.

איש לא נותר עלי אדמות לחזות במאויי אנוש, פרט לשלושה: שני זקנים ונערה אחת.

פרק שבעה־עשר

מתיוס טיטוב שמע בבירור את הד פסיעותיו שלו על פני רצפת הפז של המקדש. הדהדו קירות השיִש, הדהדה תקרת הבדולח. כוכב הלכת “ארץ” היה ריק מאדם.

הכוהנים, ‏ מדעני המקדש ועובדיו – את כולם נשאו הספוטניקים וספינות החל.

מיתקני ענק, שראשם בשמים, עמדו מיותמים ושוממים.

מתיוס טיטוב נכנס אל פרוזדור ארוך. בקצהו האחד ניצב פסלו של גאגארין ובקצהו האחר פסלו של גלן. קומתו של טיטוב החי, טיטוב ה־89, לא הגיעה אל קרסוליהם.

סמוך אל הקירות נתמשכו זו מול זו שתי שורות של פסלים נמוכים יותר: אבותיו ואבות אבותיו של מתיוס טיטוב מטיטוב הראשון.

אכן, היה זה רק טיטוב הראשון שהמריא אל החלל החיצון. כל שאר הטיטובים, צאצאיו או אלה הרואים את עצמם כצאצאיו, הטיסו אחרים.

אלמלא אירע מה שאירע, היה בעוד כעשרים שנה מתוסף כאן עוד פסל אחד: פסלו של טיטוב השמונים ותשעה. ענק, עול ימים, עתיר שיער מתולתל.

מתיוס טיטוב לחץ על כפתור ובן־רגע שקע אותו השטח של רצפת הזהב שעליו ניצב. לא יצאו שניות מועטות והוא נמצא שרוי במרתף אפל. שוב לחץ על כפתור. אור קלוש נזדלף מן הקירות. בירכתי המרתף, במיטת שן לבנה שכבה אטאהיה.

טיטוב קרב אליה: היא ישנה. גופה מכוסה שמיכת שיראים ותלתליה פזורים על כר משי. פיה היה פתוח למחצה.

טיטוב גחן אליה:

– אטאהיה – סח כמעט בלחש. ואולם, גם הלחש הדהד בכל פינות המרתף – אטאהיה! נותרנו לבדנו. אם תרצי יתקיים המין האנושי, אם לא – יסוף. בך תלוי הדבר. נותרנו שניים.

לפתע צצה דמות מאחורי גבו של טיטוב. דומה כי מתוך הקירות הופיעה דמות זו. היא הניחה ידה על כתפו של הכוהן הגדול:

– לא שניים. שלושה נותרנו.

טיטוב הפך ראשו.

– הלוטש – הפטיר בחיוך ממורמר.

– ניצחתיך, טיטוב השמונים ותשעה.

בקולו של הלוטש לא צלצלה תרועת נצחון. אדרבה, דומה היה כי עצבות נשתמעה בו,

– ניצחתני – נד טיטוב בראשו, החיוך סר מפניו – ולא רק אותי. את כל המין האנושי ניצחת.

– כן, ניצחתי את כל המין האנושי. על כל הציביליזציות שלו. אין צורך במין יונקים זה ואין טעם בפעלו. מיליונים בשנים יצר אֵלים והרגם, בדה חזונות וטינפם, שאף אל אושר והביא יסורים וסבל. די והותר! חסל סדר האדם. חיה זו שוב אין לה זכות קיום. רואה אתה את הנערה הזאת? בתי היא. בתי אטאהיה, האחרונה בבנות עולם.

אטאהיה קמה ממיטתה. ערומה היתה, ערומה כביום היולדה. שעה ארוכה סקרה את שני הישישים ומבטה נעתק מזה אל זה. לבסוף קרבה אל הלוטש.

– צא! – הפטירה לעברו. בלחש אמרה מה שאמרה, אלא שלחש זה לחשו של צפעוני היה.

– אביך אני, אטאהיה! אביך האמיתי!

– צא! – נתנה עליו בקולה ורקעה ברגליה היחפות.

הלוטש לא מש ממקומו,

אטאהיה ניגשה אל טיטוב, כרכה זרועה סביב צווארו והצמידה שפתיה אל שפתיו.

– בוא, זקן, בוא – פתחה בעליצות – תריסר ילדים אלד לך, זקן. לא, לא תריסר אחד. שני תריסרים. שלושה. והם יצרו אֵלים ויהרגום, יבדו חזונות ויטנפום, ישאפו אל אושר ויביאו יסורים וסבל. הו! מה נחמדים יהיו הפעוטים האלה, יוצרי האלים, בודי החזונות, שואפי האושר! אח! העוד כוחך במתניך, זקן?

הלוטש נפנה לאחור וחמק מן המרתף. עבר על פני רחובותיה של גאגארינגראד אל מחוץ לעיר. השמים נתקשרו עבים. טיפות גשם גדולות, כבדות, עגולות ניתכו ארצה.

הלוטש נכנס לבקתה עזובה. על קירותיה מתוּח היה מסך ספוטניקים ועליו הוקרנו בערבוביה מאויי אנוש. מאוייהם של צדיקים ושל רשעים, של שוחרי טוב וזוממי רע, מבקשי אלהים ועושי דברו של שטן – מאוייהם של בני אדם שהיו ואינם עוד.

באחת מפינות הבקתה ישב כלב. הוא זקף את אזניו, האזין לזמזום ולא המיש מבט פליאה מן המסך. ראשו ורוּבו שקע במתרחש על גבי המסך, כך שלא השגיח בכניסתו של הלוטש ולא נתן דעתו עליו.

הלוטש השתפל על הקרקע בסמוך אליו וליטף את פרוותו החלקה. רק אז נפנה הכלב מן המסך, הניח זרבוביתו על ברכיו של הלוטש וכשכש בזנבו כשכוש שבהכנסת אורחים.