רקע
יצחק אורן
ותשמ"ד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים – חיפה – תל אביב: מ. ניומן; תשל"ב 1972

 

פרק ראשון

הסופר האנגלי אורוול כתב רומן על שנת 1984. המתרחש בסיפור זה התרחש בשנת 2984 – אלף שנה אחרי כל מה שמתואר אצל אורוול. שנת 2984 תהא על פי המנין העברי שנת ו' אלפים תשמ"ד.

בשנת ו' אלפים תשמ"ד – היא שנת 2984, כאמור – עמד פרופיסור אלפרד אלעתידי נוכח הראי וסירק את שׂערו, לאחר שהיה מגולח למשעי ולבוש בקפידה ובגנדור־מה, במידה שהלבוש של שנת 2984 איפשר סטיות של גינדור. אותה סריקת שיער אף היא היה בה מן ההתנאות. שכן שׂערו של פרופיסור אלעתידי היה שיער מסולסל ועבות ושיוה לפניו את עיקר קסמן, אם כי לא את קסמן היחיד.

אכן, כמה וכמה קסמים היו בפניו של פרופיסור אלעתידי. היו לו עיני תכלת עמוקות־מבט, שבלטו במיוחד לנוכח גון שערותיו השחורות. היו לו לסתות כמעט מונגוליות, אך בשום פנים ואופן לא לגמרי מונגוליות. היה לו סנטר מעוגל, שעל אף התעגלותו לא היה נטול הבעה של תקיפות, חוטם רומי וגבינים עבותים, שהשיקו זה לזה כל אימת שהיה מזעיפם. והוא היה מזעיפם לאו דוקא משום שהיה סר וזעף ולאו דוקא בזמנים שרוחו היתה עכורה, אלא כל אימת שהיה שוקע בשרעפים או מרכז את מחשבותיו כדי לפתור בעיות מסוימות או לסכם סוגיה מן הסוגיות שעיסוקו בהן. ואת מחשבותיו היה פרופיסור אלעתידי – ואולי לשם קיצור וליתר אינטימיות דין הוא שכבר עכשיו נקראנו בשם פרטי בלבד, דהיינו אלפרד – את מחשבותיו, איפוא, היה אלפרד מרכז לעתים קרובות ביותר, שכן אלפרד – חרף גילו הצעיר – היה מלומד רציני ופרופיסור להיסטוריה באחת האוניברסיטאות הנכבדות ביותר שבאותם הזמנים.

השעה היתה שבע ועשרים דקות והרצאתו של אלפרד נועדה לשעה תשע. האוניברסיטה היתה מרוחקת למדי ממקום מגוריו ושעה קלה שקל אלפרד בדעתו אם יסע או ילך ברגל. בלי שהכריע בדבר לבש את בגדו העליון – ספק מעיל ספק חולצה ארוכה – יצא מפתח ביתו ופסע לאיטו בכיווּן של שכונת האוניברסיטה.

הדרך לא היתה סלולה. משני הצדדים האמירו צפצפות. בימינו לא היינו קוראים לשדרה זו דרך, כי אם משעול מרוצף אבנים. אף מכונית אחת לא נראתה על פני המשעול ואף לא באופק. ספק אם מכונית בת ימינו היתה יכולה לעבור בנתיב צר זה. מרכבות או עגלות רתומות לסוס אחד או לצמד סוסים התנהלו לאיטן, וכל אימת שנפגשו זו עם זו, היו רכביהן טורחים ומייגעים עצמם שעה ארוכה להטות את הסוסים אל שולי הדרך, כדי שיוכלו להמשיך בדרכם באין מפריע. אותה שעה היו הולכי הרגל נדחקים אל המדרכות הצרות – שהיו עשויות לוחות עץ – ונעליהם, נעלי הלכש, מקישות רכות על גבי העץ. על אותן המדרכות חלפו מדי פעם בפעם כרכרות קטנות רתומות ל… בני אדם.

כן, בשנת 2984 היה אחד מאמצעי התחבורה בערים הגדולות כרכרות הרתומות לבני אדם כאותן הריקשות שהיו נהוגות בסין עד שנת 1945.

אלפרד עבר כברת דרך ארוכה למדי עד שהכריע בדעתו ושכר כרכרת אדם. ושני דברים סייעו להכרעתו: ראשית, נעליו. נעלי עור שחורות שזכה להן ברוב עמל ויגיעה, נתכסו אבק. ושנית, כרכרת־אדם ריקה מנוסעים נעצרה על־ידו ונהגה־סוסה נתן בו מבט תחנונים נוגה.

אלפרד ישב בכרכרה. הגבר הרתום הגביר חיילים. הוא רץ. גבו השחור הבהיק באור השמש: נהגי הכרכרות היו מהלכים ערומים ורק חגורת מתנקם צרה, הצמודה לחצאית קצרצרת, היתה הדוקה סביב ירכיהם. היה יום אביב רך וצונן למדי. להטה של חמה נתמהל בצינתו של הרוח והאוויר נתאזן לכדי מיזוג נעים. אף־על־פי־כן היו אגלי זיעה מבצבצים על שחור גבו של נהג הכרכרה, מתעבים קמעה, נקווים בין ערוצי השרירים ונספגים בבד החגורה הלבנה.

הכרכרה היתה מרופדת רכות. לשם שיווי משקל היה נהג מטהּ קמעה אחורנית ותוך כדי ריצתו מנענעה ומטלטלה קלות ימינה ושמאלה. אלפרד חש עצמו מוטל בעריסה, שיד אמו מנדנדת אותה. דוק נמנומי עטף את מוחו. שעה קלה התנדנד נים־לא־נים, אך לפתע ננער והציץ בחרטומי נעליו. נעלי עור שחורות ומבהיקות, שהמשרתת הזקנה צחצחתן בקפידה עוד הבוקר. נעלי עור! אין לזלזל בהישג כגון זה. צא וראה כמה מבין תושבי העיר כולה נועלים נעלי עור! ואפילו בין כתלי האוניברסיטה האנשים שזכו לנעלי עור נער יספרם. בין הסטודנטים, אחד בעיר ובין הפרופיסורים שניים במשפחה. וגם מקרב אלה רק הקשישים שבהם. אשר לצעירים, הרי רק הוא לבדו… כן, הוא הצעיר שבכל הפרופיסורים. בזכות עצמו הגיע למה שהגיע. בזכות עצמו ובזכות אמו. מאז נלקח אביו לשרת בקודש ולא חזר, לא חשׂכה אמו עמל, טרח ויגעה, צירפה פרוטה לפרוטה. וכל חייה קודש למטרה אחת: חינוכו והשכלתו של בנה, הקריירה של אלפרד. והנה עתה, משהגיע למה שהגיע וזכה למה שזכה, הלכה לעולמה.

אלפרד חש כאב חד אי־שם במעמקים. משל צבת ננעצה בתוך תוכו פנימה ועקרה משהו מקרבו. ולאחר שפג כאב העקירה חלפה בו הרגשת רווחה של אדם שעתה זה עקרו לו שן. כל אימת שהיה נזכר באמו היו שתי התחושות באות עליו בזו אחר זו ולאחריהן טעם מר בפה. בפה? לא, לא בפה, בנפש. טעם מר בנפש כמעין נקיפות מצפון.

לא אחת ניסה אלפרד לנתח הרגשות אלה. אך מעולם לא היתה דעתו פנויה לכך. כל ימיו שקוע היה במספרים. כל ימיו חס על זמנו. ועכשיו, למשל, כשיש לו שהות של כמה דקות להפעיל את מוחו האנליטי ולנתח את הרגשותיו, בא דוק זה, חודר אל תוך ראשו ונוטל ממנו את כושר המחשבה. והכל בשל נענועיו של אדם זה, שגבו החשוף שחור וטיפות הזיעה מנצנצות עליו כפנינים.

כך, ממש כך היתה מנענעתו אמו בעריסה. כל ימיו היתה אמו מנענעת אותו. צמוקה, חרושת קמטים, כפופה, אפורת שיער – האמנם נולדה אפורת־שיער? – ועצובת מבט, היתה תולה בו את עיניה נטולות הצבע ומלטפת את שערותיו.

– תאכל, אלפרד.

– ואַת, אמא?

– אני שׂבעה. אכלתי עתה זה.

– מתי?

– כשהיית בבית הספר.

בבית־הספר, ואחר כך באוניברסיטה.

וחדרו לעולם נקי ומצוחצח, ספריו ערוכים לשמשו, כותנתו מכובסת, מכנסיו ‏ מגוהצים וללא רבב, והוא עצמו שקוע בדברי ימיה של האנושות.

וכשקיבל אלפרד את התואר פרופיסור – והוא בן עשרים וחמש שנה – סירבה לבוא לטכס. הכינה לו את בגדיו, נישקה לו ובירכה אותו ותירצה סירובה בהרגשה רעה. משחזר מצאה שכובה במיטתה ללא רוח חיים.

למחרת, מיד לאחר ההלויה, הופיעה זקנה צמוקה וחרושת קמטים כאמו, אך במקצת זקופה ממנה. שמה היה שרימה. שׂערה לבן ולא אפור ועיניה צבען מוגדר: חום־בהיר. היא הודיעה כי עוד לפני שבוע ימים שכרה אותה אמו לעבודת הבית, ומיד חגרה סינור פשתן ונטלה על עצמה את תפקידיה של המנוֹחה. חייו של אלפרד לא השתנו אף כהוא זה.

אלפרד נשען על מסעד הכרכרה ועצם את עיניו. ומשעצם את עיניו ניצבה לפניו דמות של נערה.

נערה זו גילה בשעת אחת מהרצאותיו בקרב קהל שומעיו בתוך חדר ההרצאות המלא מפה לפה. כשבוע או שבועיים אחרי מות אמו אירע הדבר. כל ימיו היה מרצה לגוש שלם, גוש אחיד פעור פה ודומם שנתלכד מפרצופים נטולי משמעות אישית כעדר של כבשים. והנה לפני כעשרה חדשים הזדקרו פני נערה מתוך הגוש. אפילו עיניו קצרות הראי הבחינו בשפתיה הפשוקות במעין חיוך ובעיניה הרתוקות אליו. ביתר דיוק הבחינו בעצם הפישוק ובעצם החיוך. מאז היה תר אחריה כל אימת שעמד ליד דוכן המרצים ולא היה פותח את פיו לפני שהיה מזהה אותה. לכאורה נמשך הכל כשהיה. בשעת ההרצאה היה מבטו נעוץ בנקודה מסוימת במרחק כמימים ימימה. לא חל כל שינוי בדרך דיבורו, באופן הרצאתו, בעמידתו, כשם שלא חל שינוי באורח חייו, במאכליו, בעיסוקיו, בלבושו… אף שמישהו סח לו כי באחרונה התחיל מהדר בלבושו. הבל הבלים! ייתכן כי שרימה מומחית לכביסה ולגיהוץ יותר מאִמו ותו לא.

שוב נצבט לבו לזכר אמו. הוא פקח את עיניו.

הצפצפות נתחלפו באילנות אטמון – מין עץ שפשה על פני כדור־הארץ מאז ימיה של הקרינה האטומית. דומה היא לתמר, אך סנסיניו דקים וארוכים ופירותיו כמעין ענבים, שלא צלחוּ למאכל. בצמרותיו קיננו סנוקורים – עופות־מפלצות, תערובת של סנונית ועורב. אף ציוצן היה משונה ומתמיה:‏ יש שהיה דומה לשירת הזמיר ויש שלא היה אלא קרקור של עורב.

האזין אלפרד לציוץ הסנוקורים ושוב עצם את עיניו. היו הצלילים מתחלפים באזניו והדמויות מתחלפות בדמיונו: אמא והנערה, הנערה ואמא.

הכרכרה נעצרה סמוך לשער חצרה של האוניברסיטה. אלפרד ירד והשקיע את כף ידו בארנק גדול למדי שהיה תפור אל חגורתו. הארנק השמיע ספק רשרוש ספק חריקה. לאחר שהייה קלה, שלה אלפרד מיספר אבנים עגולות מלוטשות ומסרן לידי נהג הכרכרה. היה זה מטבע של שנת 2984.


 

פרק שני

כתריסר בקתות עץ מילאו את חצר האוניברסיטה. מהן קטנות, מהן גדולות ומהן בינוניות – כולן בנויות קורות קורות ומסוידות סיד לבן מביִת ומחוץ. דומות היו לקוביות של משחקי תינוקות שהוגדלו פי כמה וכמה ופוזרו ללא סדר ומשטר.

החצר היתה מוקפת חומת אילנות גבוהים, עצי מחט דוקרניים, שענפיהם נסתבכו זה בזה ואמיריהם נתחדדו כלפי מעלה כחודיהן של חניתות. זקופים עמדו האילנות על משמרתם, משמרת המדע של שנת 2984.

כל האילנות ניצבו מחוץ לחצר, ואלו בתוכה לא היה מצוי אפילו עץ אחד. אף לא זכר לירק כלשהו. הקרקע היה מיושר ככביש סלול, אף שלאמיתו של דבר לא היה אלא טיט שספג מי גשמים, התייבש בשמש והתקשה.

בן ימינו אנו, אלו נקלע לחצר זו, חזקה עליו שהיה סבור כי נמצא הוא במחנה צבא הן בשל הבקתות־הקוביות והן בשל תלבושתם האחידה של הגברים שהתרוצצו בחצר עם שאל גביהם צמודים ילקוטים ואל חגורותיהם תפורים ארנקים־חריטים. תלבושת זו היתה כולה אפורה ולא היה בה אלא ספק מעיל ספק חולצה נטולת כיסים, שהגיעו עד לירכיים והיתה חגוּרה אבנט בד אפור. במקום כפתורים הושחלו שׂרוכים בחולצות־מעילים אלה ופרפו אותם מן החזה ועד לסנטר. מכנסיים קצרים נתמשכו עד לשוקיים ונסתיימו למטה מן הברכיים בסרט אדום. היה זה האבזר היחיד שלא היה אפור וקורטוב של גינדור והתנאוּת בצבץ לעתים בקישוריו השונים של הסרט. השוקיים היו חשופות וכפות הרגליים נעולות נעלי לכש אפורות. על־כל־פנים, כל אלה שעברו על פניו של אלפרד נעלו נעלי לכש אפורות. לפי שעה היה אלפרד היחיד שברק נעלי העור שלו הפר את אחידותה של התלבושת הכללית והבקיע בשחורו המבהיק את האפרורית החד־גונית.

ואולם, רושם זה של מחנה צבא היה מתפוגג כליל למראה הבנין שהתנוסס לתפארת במרכזה של החצר. כגוליבר בארץ הגמדים עמד בנין זה בין הבקתות־הקוביות והרהיב את עין רואיו באבניו המסותתות, בצריחו הרם, בחלונותיו המזוגגים ובקמרוניו, קמרוני נחושת קלל, שקרני השמש הבעירו על פניהם את מדורות נגוהותיהם. מלאכת מחשבת אדריכלית זו היתה מעין תערובת של ארמון פיאודלי מימי הביניים, כנסיה אורתודוכסית־ביצנטית ומיבנה של כור אטומי בן ימינו. בליל הסגנונות נסתיים במעֵין אנטינת ענק, שהתנשאה בין הקמרונים במקביל אל הצריח הגותי, וחודה נעלם בגבהי העננים משל פולח הוא את הרקיע וננעץ בלבו.

אל בנין זה שם פעמיו הפרופיסור אלפרד אלעתידי. משקרב אל המפתן, העשוי שלוש מדרגות שיִש שחור, חלץ את נעליו. רגע היסס ונמלך בדעתו עד שהחליט מה שהחליט. הניח את הנעליים על המדרגה הראשונה, ונכנס אל הבנין פנימה.

פרוזדור צר, שקירותיו מתכת אפורה כהה, היה דומה לצינור שאין לו תכלה. מיבנהו גלילי היה, והגליל התחלזן והתפתל כנחש. במעמקי הקירות הותקנו מאורות שהציפו את הפרוזדור באור מסנוור. יחף פסע אלפרד על פני רצפת הפארקט הממורקת עד נהרה ומפאת התקרה הנמוכה הישח את קומתו. אדם, שקומתו בינונית, נבצר ממנו להזדקף בתוך פרוזדור־צינור־נחש זה. כחמש דקות ארכה צעידתו השחוחה של אלפרד. משחלפו חמש דקות אלה נמצא עומד נוכח דלתיים גבוהות עשויות זהב טהור או לפהות מצופות בו. דיסקיות כסף קטנות היו מפוזרות על פני הזהב וצורתן צורת מטבע, אלא שמטבעות אלה מלוטשות וחלקות היו. אלפרד השיק שפתיו אל אחת הדיסקיות. כהרף עין נפתחו הדלתיים מאליהן,

ומיד נסגרו כלעומת שנפתחו. אלפרד חמק בפתח ונבלע באפלולית.

האפלולית היתה אפלוליתו של אולם רחב־ידיים, שעל פני חלונותיו המזוגגים נמתחו וילונות שחורים־אטומים. האולם היה ריק. ריק מאדם וריק מריהוט. על אחד מקירותיו הוקרן סרט קולנוע. בימינו היינו מגדירים סרט זה כחד־גוני ומשעמם, לפי שלא הוצגה בו אלא תמונה אחת ויחידה: רקיע מכוכב ומפלצות מתכת אחידות צורה. תבניתן של מפלצות אלה היתה תבנית חץ ענק שנורה כביכול מקשתו של אינדיאני בסיפוריו של פנימור קופר, אלא שסמוך לחודו המורעל של החץ נקבעו שתי עיניים מאוימות, ומתוך כך נתוסף לו משהו ממראהו של דג טורף. מפלצות המתכת שוטטו בין הכוכבים. לכאורה שוטטו ללא סדר ומשטר, אך לאחר עיון־מה ניתן להיוכח כי לא כן הדבר: במרכז הסרט נמצא כדור אפרפר, וכל בריות המתכת. נעו סביבו במעגלים קונצנטריים ובמסלולים קבועים.

אלפרד קרב אל הקיר, שעליו הוקרן הסרט ללא כל מסך, כרע על ברכיו והשיק את מצחו אל הרצפה.

זמזום מוזר מילא את חלל האולם. זמזום הדומה לטרטור מעומעם של להקת מטוסים החולפת מעל לעיר אי שם במרומים שעין אדם אינה חודרת אל תוכם.

כך התפללו בשנת 2984.


 

פרק שלישי

הזמן שהוקצה לתפילה היה קצוב. קצבוהו כוחות שמעבר לאנוש המתפלל, כוחות שמעליו, כוחות, שלא היתה לו שליטה בהם. אותם הכוחות, אשר קבעו את מידותיו ופיתוליו של הפרוזדור החלזוני המואר, את דלתות הפז, את דיסקיות הכסף, את אפלולית האולם, את שחור הוילונות, את דמותן של מפלצות המתכת, שהוקרנו על הקיר ואת הטרטור שמילא את האולם הריק ורחב־הידיים. כוחות אלה הם שקצבו גם את שיעור הזמן שהוקצה לתפילות: שבע דקות לתפילת יחיד, ארבעים וחמש דקות לתפילת ציבור בימי חול,

שעה ועשרים וחמש דקות לתפילת ציבור בחגים. בתום הזמן היו הדלתיים נפתחות מאליהן.

אלפרד ידע את הדינים. לשם כך לא היה צורך להיות פרופיסור להיסטוריה. כל באי עולם היו בקיאים בדינים אלה בשנת 2984.

שבע הדקות חלפו והדלתיים לא נפתחו. אות הוא כי מישהו מתקדם בפרוזדור בדרכו אל אולם התפילה. הפרוזדור היה צר. מאות ואלפים יכלו לעבור במעקשיו בשורה ערפית בזה אחר זה. אך שני אנשים ההולכים בכיוונים הפוכים היו מתנגשים בו. לפיכך כל אימת שנמצא מישהו באולם התפילות ובאותה שעה עצמה היה מישהו אחר הולך בפרוזדור החלזוני אל האולם, לא היו הדלתיים נפתחות אלא לאחר שהלה היה מגיע אליהן, אף אם חלפו הדקות שהוקצו למתפלל שבתוך האולם.

אלפרד קם מכרוע על ברכיו והמתין. כעבור שתי דקות נפתחו הדלתיים. ברגע שנדחק בפתח, כדי לצאת אל הפרוזדור המואר, בו ברגע חמקה באותו פתח נערה ונכנסה אל האולם האפלולי. הפתח נסתם כהרף־עין. אלפרד נמצא בפרוזדור והנערה באולם. דלתיים כבדות, דלתי זהב הפרידו ביניהם. אף־על־פי־כן היה סיפק בידו לקלוט את דמותה של הנערה ולהכירה. היתה זו אותה הנערה שפניה התבלטו בתוך קהל שומעיו בעשרת החדשים האחרונים.

זה כעשרה חדשים מזדקרות פניה מתוך עדר מאזיניו, אך מעולם לא נחרתו בלבו ובזכרונו בקוים חדים, מעוצבים ועמוקים. אדרבה, היה בהן משהו ערפילי שהתמסמס בחלל מיד לאחר תום ההרצאה ולא נותרה אלא תחושה של נועם, של מתיקות, של משקה מלהיט דם, שטעמו פג בפה, אך העדנה שנשתפכה בעורקים מרנינה את ישותך עוד שעה ארוכה. והנה הפעם, בפגישה רגעית, נתבזקה דמותה כברק בליל אפלה והוטבעה בנפשו כבחרט אנוש. אפשר שההסבר נעוץ בגורמים פיסיאולוגיים. זו לו הפעם הראשונה שראה אותה בקרבתו, בדל"ת אמותיו, פנים אל פנים. קצר ראי היה אלפרד ומשקפיים לא הרכיב משום שלוטש הזכוכיות היחיד שהיה בעיר נפטר לפני חמש שנים ואחר עוד לא בא במקומו. ייתכן איפוא שבשל

קרבתה אליו נחרתה הפעם דמותה ברוחו וייתכן שמפאת הניגוד שבין האור אשר בפרוזדור לבין האפלולית שבאולם נצטיירו קוי פניה ודמותה ביתר חדות וחריפות.

קטנת קומה היתה ושחומת עור. שׂערה שחור ומסולסל. עיני תכלת צלולות על פני השטח ודלוחות קמעה במעמקיהן, נתקרנו מתוך עור פניה השחום ומתחת לשׂערה השחור והפתיעו בבהירותן הבלתי צפויה. פניה היו עגלגלות. וחוטמה דק, חד וצר־נחיריים. נחיריים אלה רטטו קמעה. על־כל־פנים, באותו הרף עין שזכה לראותה ולקלטה עֲבָרָן רטט. שפתיה היו קמוצות בחוקה ובשל קמיצה יתרה זו נתהוו בזויותיהן גומות עמוקות, שהעלו מעין עוית על כל הפנים – ספק עוית של בכי עצור ספק של בת צחוק מאופקת, ואפשר שבכי וצחוק שימשו בפנים אלה בערבוביה. שהרי הנערה כולה – או לפחות פניה (בשנת 2984 שימשו הפנים סימן היכר יותר מובהק משבימינו בשל תלבשתן האחידה של הבריות) היוו מערכת של סתירות, ניגודים והפכים: חדות ועגלגלות, שחימות ובהירות, צלילות ודליחות, צחוק ובכי.

בתורת פרופיסור להיסטוריה היה אלפרד מרבה לעסוק בספרות עתיקה ואהב להשתעשע במובאות מתוכה. עכשיו, כשהלך בפרוזדור המואר בדרכו חזרה אל החצר נזכר בדבריו של סופר גדול שחי לפני כאלף שנה: כאן, עלי אדמות נלחמים האלהים והשטן ושדה הקרב הוא לבו של האדם.

אלפרד נעצר והזדקף. ומשהזדקף נחבט בראשו בתקרה הנמוכה. השח קומתו והחיש פעמיו.

על מדרגות המפתן היה מצוי, נוסף על נעליו, נעלי העור, עוד זוג נעלי לכש. ברור היה כי אלה נעליה של הנערה. נעץ בהן את מבטו ולא המישו שעה ארוכה. לאחר שהזין עיניו בנעלי הלכש הציץ בצל שהטילה האנטינה. פסים לבנים שורטטו על הקרקע ושברו את הקו השחור שנתמשך על פני המשטח הצהוב: היה זה שעון שמש נוסח 2984.

על פי שעון זה ידע אלפרד לקבוע את הזמן כדי שיעור של דקה אחת. בעוד כחמש דקות תצא הנערה אלא אם כן עוד מישהו ייכנס אל הכנסיה. דומה כי איש לא כיוון צעדיו אל הכנסיה בשעה זו. ישב אלפרד על המפתן ונעל את נעליו. לאיטו נעלן, בקפידה ובנחת.

– אלהים, שטן, לב – הרהר תוך כדי נעילה – מושגי קדם שהיו ואינם עוד. היו ואינם. לא אלהים, לא שטן. ומשמתוּ האֵלים והשטנים נסתיימו עלי האדמות גם מלחמותיהם. והלב שוב אינו שדה קרב כי אם שריר. משאבה לנוזלים אדומים ששמם דם. רק הפנים… פניהם של הבריות משקפות עוד משהו מחויות התרבות העתיקה של הימים ההם. תרבות ששקעה במעמקים… מכל מקום, פניה של הנערה…

אף כי השהה ככל שיכול את מלאכת הנעילה, לא יצאו חמש דקות ורגליו היו נעולות. הוציא מטפחת מכיסו וקינחן. חרטומי נעליו הבריקו כהלכה.

הוא קם. הזמן הקצוב חלף. הנערה לא יצאה עוד. אלפרד צמצם עיניו בצלו של שעון השמש: בעוד כחמש דקות חייב הוא להתחיל את הרצאתו. מימיו לא איחר. אין כל סיבה שהפעם יאחר. העיף מבט אחרון על בנין הכנסיה: הנערה לא נראתה.

אלפרד צעד בטוחות לעבר בקתת ההיסטוריה ושוב לא הפנה ראשו אחורה אפילו פעם אחת.


 

פרק רביעי

חדר ההרצאות שבבקתת ההיסטוריה היה מרוּוח יותר מכפי שניתן היה לשער על פי מראיה החיצוני של הבקתה. קירות העץ היו מהוקצעים ומוחלקים, אך ללא צבע, פרט לצבעו של עץ מהוקצע שכּהה במקצת מחמת השנים. אף שהעונה היתה עונת ראשיתו של אביב והאויר רווּי רעננות צוננת, נעדרו השמשות מתוך החלונות הקרועים בקירות. כיוון שהחלונות, כלומר אותם נקבים מלבניים קטנים, מספרם לא עלה על שלושה, היה החדר שרוי בחושך אלמלא האור שבקע מן המסך, שהיה פרוש על אחד הקירות. על המסך הוקרן אותו הרקיע המכוּכב שבקיר הכנסיה, ובין הכוכבים שוטטו אותן מפלצות המתכת, אלא שממדיהן היו קטנים כדי חלק העשרים מאלה שקרנו על פני קירות הכנסיה. אפילו הזמזום היה מעומעם באותה מידה, ועצמתו לא עלתה על זמזומו של מקלט הראדיו בימינו.

ספסלים ארוכים, כדי שיעור רחבו של החדר, מילאוהו ברווחים קטנים. התלמידים ישבו עליהם צפופים, כמעט אחוזים זה בזה. אף מקום אחד לא היה פנוי.

דוכנו של המרצה היה צנוע מאד ועשוי בתכלית הפשטות: שני כלונסאות גבוהים, ועליו קרש מהוקצע, שצבעוֹ כצבע הקירות. מכשיר אחד ויחיד נמצא על גבי הקרש: שעון חול.

אלפרד נכנס לחדר. התלמידים קמו על רגליהם, הפנו ראשיהם לעבר מסך המפלצות הקורן ונעצו בו את עיניהם. גם אלפרד ניצב זקוף והפנה ראשו באותו כיוון. דומיה מוחלטת שררה בחדר, דומיה, שאפילו הזמזום העמום שבקע מן המסך לא הפר אותה. כל הציבור עמד דום כשלוש דקות. אותה שעה היו כל הללו דומים לתמונה חיה.

אלפרד היה הראשון שהחזיר ראשו והביט נכחו. מיד לאחר מכן החזירו גם התלמידים את ראשיהם וישבו במקומותיהם.

נתן אלפרד מבטו בשעון החול ופלט מגרונו כמה כעכועי הכנה להרצאתו. פתח את פיו וצמצם עיניו בקהל מאזיניו. ידוע ידע כי הנערה אינה כאן היום, שהרי לא יכלה להגיע לפניו. אף־על־פי־כן ניסה לסקור את הנוכחים בעיניו קצרות הראי, שמא למרות הכל ובניגוד לכל חוקי ההגיון מצויה בקרבם נערה זו ששפתיה פשוקות ועיניה נעוצות בו. היא לא היתה. כהרף עין ננעצה בו ההכרה כי – למה יכחש? – אליה ורק אליה היה פונה בהרצאותיו בעשרת החדשים האחרונים. במידה שיכול היה בעיניו קצרות הראי להבחין בקוי־פניה, היו שפתיה פשוקות בשעת ההרצאה, ואלו שם, בכנסיה היו שפתיה קמוצות, קפוצות, מכוּוצות, והן ששיוו לפניה אותה הבעה, שנשתקף בה קורטוב משל חוויות התרבות העתיקה, משל הימים ההם.

הפעם, כאמור, לא נכחה בהרצאה. ואף־על־פי־כן, מעולם לא היתה הרצאתו דו־שיח בינו לבינה כמו הפעם. מעל לראשיהם של כל היושבים ריחפו פניה כפי שקלטן לפני שעה קלה: עיני תכלת מפתיעות, כן, מפתיעות, על רקע שחום, עיניים צלולות על פני השטח ודלוחות במעמקים, פנים עגלגלות וחוטם צר וחד, שנחיריו מרטטות קמעה. גומות בזויות השפתיים…

– גבירותי ורבותי – פתח אלפרד – הפעם אקדיש את הרצאתי לסיכום תמציתי של דברי ימי המין האנושי עלי אדמות ולסקירה מרופרפת על מיבנה החברה בציביליזציה זו הקרויה בשם הציביליזציה של הספוטניקים.

את ראשיתה של הציביליזציה שלנו יש למנות מן המאה העשרים־ושתיים, דהיינו לפני כתשע מאות שנה. אמנם, הספוטניקים היו קיימים עוד במאה העשרים, אלא שכפי שיתברר להלן היו ספוטניקים אלה שייכים עוד לציביליזציה הקודמת, שאנו נוהגים לכנותה: הציביליזציה האלהית. רק לאחר חורבנה של ציביליזציה זו קמה על חורבותיה ציביליזצית הספוטניקים האמיתית.

לפני שנסקור בקצרה את מהותן של שתי הציביליזציות שקדמו לציביליזציה שלנו שומה עלי להתוות את הקו המנחה של הרצאתי זו ובראש וראשונה להצביע על סיבת חורבנן. ובכן, מדוע ומתי נחרבו שתי הציביליזציות הקודמות? תשובתנו, גבירותי ורבותי, היא תשובה ברורה ואינה שנויה במחלוקת: בשל הרהב האנושי. ברגע שהאדם החל לראות בו בעצמו – והכוונה היא לאו דוקא לפרט האנושי, כי אם למין האנושי כולו – ברגע שהאדם ראה בו תכלית בפני עצמה, בו ברגע נזרע זרע החורבן. ובהגיע הרהב לשיאו נבט הזרע, הכה שרשים והאמיר עד שפוצץ אותה ציביליזציה מבפנים. ברם, למזלה של האנושות לאחר כל חורבן נותרה גחלת רומצת, אוד מוצל מאש; דהיינו שארית אדם עקשנית ומרת נפש, שבעמל אין קץ שבה ויצרה יש מאַיִן.

ובכן, גבירותי ורבותי, מניתי שלוש ציביליזציות, לרבות הציביליזציה שלנו. הראשונה שבהן – הציביליזציה הטבעית. יש שקוראים לה ציביליזציה של אטלנטיס או הציביליזציה שלפני המבול. האדם חי בה למען הטבע. עיניו היטיבו לראות, כדי שיהיה על פני תבל מי שיבחין בתכלתם של השמים וישים לבו לשגבו של הרקיע המכוכב. דוק: לא כדי שייהנה מהם, אלא כדי שיעריכם. – לשון אחרת: כדי שחזיון הבריאה יהיה לו צופה. היו לו ידיים שנועדו לשחרר את האילנות מנטל הפרי המכביד עליהם. היה לו גוף ששימש מאכל לחיות טרף. וכל מי שלא נטרף ולא מת בדרך הטבע נקבר באדמה להפרותה. כי למען האדמה חי האדם. אין אנו יודעים אימתי נזרע זרע הרהב והחורבן באותה ציביליזציה קדמונית, שהרי תרבות זו לא באה לידי ביטוי באמנות או בכתב, ולא נשארו, או ביתר דיוק, אף לא נוצרו בה שום תעודות בנות קיימא. ידיעותינו עליה מושתתות על עדויות עקיפות, ובאחת ההרצאות נעמוד עליהז וננתחן בפרוטרוט. אולם ידוע לנו בוודאות מוחלטת כי בתקופה מסויימת צץ ועלה במוחו של האדם (אולי לא בבת אחת, כי אם בהדרגה, מתוך תהליך של התהווּת אימננטית) רעיון זוועות, לאמור: אני ואפסי עוד. בעיוורונו הגדול דימה האדם כי הוא הוא מרכז העולם, והבריאה כולה לא נוצרה אלא למענו. ותחת אשר

ישרת את היקום ניסה לכבשו. שוב לא צפה בגרמי השמים כצופה בחזיון קסמים, כי אם ניסה לנצלם למען עצמו: על פיהם קבע את שנותיו וחדשיו. שוב לא הסתפק בכך שגויותיו הפרו את האדמה למען תדשא דשא עשב מזריע זרע וכל עץ למינהו, כי אם חרשה ועבדה לתועלתו ולרווחתו. עתה סירב להיטרף במלתעותיהם של חיתו יער והשחיז לו סכיני צור כדי לפגוע בהם ביצורי הטבע. אזי מרד הטבע והתקומם נגדו. מבול עז הציף את מחציתו האחת של כדור הארץ ובמחציתו השניה פשו הקרחונים. המין האנושי נכחד, פרט למתי מספר, אשר נושעו להזריע את זרע העתיד.

הציביליזציה השניה היא הציביליזציה האלהית. יש בה משום התקדמות לעומת הציביליוציה הקודמת, שכן היא יצרה אֵלים. האדם חי למען האֵלים. כשבעת אלפים שנה ארכה ציביליזציה זו ולמזלנו – חרף השואה שפקדה את העולם והכחידתה – הותירה לנו זעיר שם שרידים יקרי ערך בספרות, באמנות ובטכניקה – והללו משמשים לנו תעודות ומקורות עד היום הזה. בהמשכה של סדרת הרצאות זו נחלקה לעידנים, נסקור כל עידן לחוד וננסה להבליט את ייחודה של כל תקופה ותקופה. אז נבחין בין השלב, שבו יצרה האנושות אֵלים רבים לבין השלב, שבו אוחדו כל האֵלים באלהות אחת – שלב זה קרוי בפי ההיסטוריונים מונותיאיזם. למעשה, התחום המבדיל בין שני שלבים אלה היה מטושטש למדי. בתקופת ריבוי האלים היה כמעט תמיד קיים אֵל אחד. עליון על כל השאר, ובתקופת המונותיאיזם היה תמיד קיים השטן, מעין ניגודו ויריבו של האלהים, אם כי כפוף לו כפיפות מסוימת. האלהים עצמו הוקף פמליה של חצאי אלים, שהיו קרויים מלאכים. מכל מקום, האדם חי למען האלים, ורק למען האלים. להם בנה מקדשים, להם עבד, להם הקריב מטובי בניו ובנותיו, מבכורות הצאן ומחלביהן וממיטב כספו וזהבו. עד אשר בא הרהב הגדול בשניה. שוב קם האדם ואמר: לא אני נוצרתי למען האלים, כי אם האלים נוצרו למעני. ושוב נזרע זרע האבדון. אמנם, אלפי שנים חלפו עד שנבט הזרע והבשיל פרי. ראשיתו היתה מצער, אי־שם באחד מחצאי האיים הקרוי יוון, אך בעוד כאלפיים, שלושת אלפים שנה, באחרית הימים ההם הקיף כמעט את כל תושבי כדור הארץ. לכאורה היתה זו ציביליזציה שהגיעה להישגים אדירים: האדם למד לנצל את חוקי הטבע, גילה את האש, את החשמל, את האנרגיה הגרעינית. ואפילו הפריח לשמים לוויינים הדומים במקצת לספוטניקים שלנו. ואולם את כל אלה לא יצר לשם שמחת היצירה, כי אם בשחצנותו הרבה ניצל לטובתו, לנוחיותו, לרווחתו, לתועלתו. במטוסים שנועדו להיות כעוף השמים, הטיס את עצמו ממקום למקום. בחשמל האיר את בתיו והפעיל את מיתקניו, על המסכים הקרין מחזות שעשועים, באנרגיה גרעינית איים על אויביו, במוחות אלקטרוניים חישב משכורות, רווחים, יבולים ומוצרים. במכונות ענק חרש את האדמה, והכל אך ורק כדי לשׂבוע ולהתייפות. לזלול ולסבוא, להתענג ולהתהולל. אזי באה השואה השניה. עוד הפעם קטסטרופה, קץ הימים. מעצמות אדירות הסתכסכו זו עם זו, הטילו פצצות כבירות עוצמה על כל ישובי הארץ והחריבו את הציביליזציה האלהית. היתה זו נקמת האלים, אותם האלים, שהמין האנושי יצרם בראשיתה של ציביליזציה זו ובעט בהם באחריתה.

אנחנו, גבירותי ורבותי, זכינו לחיות בעידן הציביליזציה השלישית, בציביליזציה של הספוטניקים. יודעים אנו כי כדור הארץ אינו אלא גרגיר אבק בקוסמוס, ועלול הוא להשתחק, להימחק, להיות לאַיִן אם לא נשמור עליו מפני הכוחות הקוסמיים האורבים לו לכלותו. על כן מפריחים אנחנו ספוטניקים אל חלל העולם. במשך מאות בשנים עלה בידנו להקיף את כוכב הלכת שלנו בחגורת ספוטניקים איתנה. לא נחזור על משגיהן של הציביליזציות שקדמו לשלנו. יודעים אנו את כל אשר היה ידוע לקודמינו ואף הרבה יותר, אולם לעולם לא תשלה אותנו מחשבת הרהב, שהיתה למוקש לקודמינו, לאמור: העולם קיים למעננו. לא ולא. לא למעננו קיים העולם, כי אם אנחנו קיימים למענו. למען מקיימי העולם מקיימים אנחנו, למען הספוטניקים. על כן כסותנו – בגד פשוט וצנוע, בתי מגורנו – בקתות, נעלינו… נעלינו.. המ… נעלינו… לא מכוניות ומטוסים, כי אם סוסים ובני אדם מסיעים אותנו, בידוּרינו – תיאטראות של בובות. אבל כנסיותינו שיִש וזהב, והידע שלנו – כולו קודש להפרחת הספוטניקים. לספוטניקים נכרע ברך, להם נתפלל תפילה אילמת. אין בקתה, אשר אין בה מסך ספוטניקים – קטן או גדול, למען נדע, למען נראה, למען נחוש על מה ולמה חיים אנחנו. וכל עוד חיינו קודש לספוטניקים – לא יקיץ הקץ עלינו. חיה תחיה הציביליזציה שלנו, תחיה, תשׂגה ותשגשג עד ימלאו השמים ספוטניקים כמיִם לים מכסים. עד יבושו הכוכבים ויועם זוהרם בנוגהם של הספוטניקים שלנו.

ועכשיו, גבירותי ורבותי, כמה מלים, מלים ספורות בלבד על המיבנה החברתי של המין האנושי בימינו.

בגאגארינגראד, בירת העולם, מתנוסס לתפארת בית המקדש הגדול על שמו של גלן הקדוש. ספק אם יזכה מישהו מכם לראות בנין מפואר זה במו עיניו, אך אין ספק כי כולכם זכיתם לראותו מוקרן על מסך הספוטניקים, הנפרש בכיכר העיר בחג בחירת הקרבן ובחג הטסתו – חגים שעל משמעותם אעמוד עוד בהרצאה זו אם יהיה סיפק בידי. בבית המקדש שעל שמו של גלן שוכנים השליטים, כוהני הספוטניקים, ובראשם טיטוב הכוהן הגדול. כהונה זו – מורשת דורות היא למשפחת טיטוב. יש אומרים כי מַדי הכהונה של טיטוב מחירם עולה פי שבעה על ערכם של כל הנכסים – במקרקעים ובמטלטלים – הנמצאים, למשל, בעירנו. כמה מהצליינים שהגיעו לגאגארינגראד הסתנוורו מנוגה כיפת הזהב של מקדש גלן ומאור עיניהם לא שב אליהם מעולם, חרף מאמציהם של הרופאים. מאז נאסרה הצליינות לגאגארינגראד. מפאת קוצר הזמן אסתפק בשתי דוגמאות אלה המעידות על הפאר וההדר שבמקדש גלן. פרטים על סדרי בית המקדש, על הכהונה ועל טיטוב הכוהן הגדול תלמדו בשיעורי הגאגארינוגראפיה, הגלנולוגיה והטיטובוסופיה. כאן אזכיר לכם את הדבר הידוע לכולכם: ביום השבעה עשר בחודש ביאלקה, בוחר לו טיטוב הכהן הגדול מבין כל תושבי כדור הארץ נערה בתולה שמלאו לה שבע עשרה שנה. וכעבור חודש ימים, בשבעה עשר בחודש סטריאלקה, בחג הפרחת הספוטניק השנתי, מוטסת גם היא אל חלל העולם – קרבן עולה. אות וסמל לכושר ההקרבה של המין האנושי בציביליזציה שלנו.

תושביה של גאגארינגראד – כולם עד אחד – משרתים בקודש. כחמישית מאוכלוסיית העולם מתגוררת בגאגארינגראד. יושבי גאגארינגראד מחולקים לארבעה כיתות־מעמדות ברורים ומוגדרים: כוהנים, מדענים, משרתים ופועלים.

הכוהנים הם תושביה הקבועים של גאגארינגראד: הם נושאים נשים ומולידים בנים, היורשים את כהונותיהם. בני שאר המעמדות אסורים במגע מיני.

המדענים נבחרים מדי פעם בפעם מבין התינוקות בכל רחבי העולם, ולאחר שהם עומדים במיבחנים מסוימים, מוחזקים הם במוסדות מיוחדים, המכשירים אותם לתפקידיהם הנעלים.

את המשרתים מגייסים לכל ימי חייהם במיבצעים מיוחדים הנערכים בכל ערי הארץ וכפריה בשעת הצורך, הכל לפי טיב השירותים הדרושים במקדש.

הפועלים הם הפושעים. בציביליזציות הקודמות היו נהוגים עונשי מאסר או עונשי מוות. בציביליזציה שלנו אין בתי סוהר וגרדומים. כל פושע ועברין נעשה פועל במקדש גלן ומסייע במישרין לעבודת הקודש עד יום מותו.

כל החול שבמדור העליון של שעון החול אזל. חמדור התחתון היה מלא.

הפרופיסור אלפרד אלעתידי סיים את הרצאתו.


 

פרק חמישי

היתה שעת דמדומי ערבית כשאלפרד יצא את חצר האוניברסיטה לאחר שש הרצאות רצופות. עייף היה. אך יותר משחש בעייפות חש במין טמטום שפשה במוחו. כדי להפיג טמטום זה החליט לחזור לביתו ברגל. כמחצית של שעה פסע לאורך השביל. משהגיע אל חורשת הצפצפות, החליט לקצר את הדרך. חלץ את נעליו ופנה מן השביל אל מעבה החורשה. היה מהלך בה עם שרגליו יחפות ונעליו נתונות בידיו. זהרורי שמש שוקעת רצפו בפסיפס את קרקע החורשה. לפתע ניצבה לפניו הנערה: דומה היה כי צמחה מן האדמה או הגיחה מגזעה של אחת הצפצפות. רגע סבור היה כי אין זה אלא תעתוע. עצם עיניו ושף את עפעפיו שעה ארוכה למדי. לאחר מכן חזר ופקחן. הדמות לא נגוזה. אדרבה. פישקה שפתיה ואמרה:

– שלום, אדוני הפרופיסור.

משום מה נדמה לו כי נימת לגלוג מסותרת בקולה. ואולי לא בקולה, כי אם בעיניה שנתברקו מָשָל שיקפוּ בתוכן את זהרורי השמש.

מבטה נח על הנעליים שבידו. הסמיק, העביר נעליו מימינו לשמאלו ושוב החזירן לימינו. בסופו של דבר חילקן בין שתי ידיו: נעל בכל יד.

מבוכתו שעשעה אותה כנראה. חזרה ואמרה בשניה:

– שלום, אדוני הפרופיסור.

אלפרד צעיר לימים היה. אולם הנערה היתה צעירה ממנו. אלפרד פרופיסור היה והיא היתה תלמידתו. אלפרד היו לו נעלי עור – אמנם, לא ברגליו כי אם בידיו – ולה נעלי לכש. חובתו של אלפרד היתה למשול ברוחו. אלפרד ידע למלא את חובותיו מאז ומתמיד. הרכין ראשו קמעה ואמר:

– שלום, גבירתי.

מאמירו של אחד העצים השמיע הסנוקור את צליליו המשונים. הנערה הפשילה ראשה וזקפה עיניה: פס צר משל צווארה הארוך הבהיק מבעד לצווארון בגדה.

אלפרד פסע פסיעה לקראתה, שהה רגע ועבר על פניה. הנערה זזה ממקומה ופסעה על־ידו. קורטוב של גבריות היה בהילוכה. צעדיה ארוכים וכבדים ומשקל גופה עובר מרגל לרגל עם כל דריכה. היא שתקה.

– אם איני טועה נמנית הגברת עם תלמידותי – פתח אלפרד.

– לא – פסקה הנערה.

אלפרד נטל בידו השמאלית את הנעל שהיתה בידו הימנית. מכאן ואילך החזיק את שתי הנעליים בידו השמאלית. הנערה צעדה לימינו.

– אינך תלמידתי? – תמה תמיהה כּנה.

– לא – ענתה הנערה קצרות.

– אבל… נדמה לי… אני.. כמעט בטוח ש… ביקרת בהרצאותי… בעשרת החדשים האחרונים.

– כן.

– הרי שׁאַת תלמידה.

– לא. אינני תלמידה. ביקרתי סתם, אינני לומדת באוניברסיטה. רק בהרצאותיך ביקרתי. בגללך ולא בגלל הרצאותיך.

“נערה אמיצה” – אמר אלפרד בלבו. משום־מה רווח לו מששמע שאין היא נמנית עם תלמידות האוניברסיטה. “ואף־על־פי־כן יש לשמור על מרחק סביר. אולי דווקא משום שאיננה תלמידה” – גמר אומר הפרופיסור הצעיר.

– מכל מקום, היום לא נכחת, – פתח – חבל. החסרת הרצאה חשובה. אולי החשובה ביותר בסמסטר זה.

– לא החסרתי. שמעתי אותה.

אלפרד הופתע.

– נכחת בהרצאה?

– לא. שמעתיה מאחורי החלון. לא נכנסתי פנימה.

– המ…

הם הגיעו אל קצה החורשה. מבעד לצפצפות נראה שביל. שלוש מרכבות התנהלו עליו: שתיים רתומות לבני אדם ואחת לסוס. אלפרד ישב על גדם והתחיל נועל את נעליו. הנערה עמדה מולו ועקבה אחרי תנועותיו. היא כיווצה את שפתיה ממש כמו בפתח הכנסיה.

– שטויות – הפטירה לפתע.

– מה שטויות?

– כל מה שאמרת.

גל של תרעומת גאה בנפשו של אלפרד. דחפו הראשון היה לקום ולסטור על פניה של נערה חצופה זו. אולם, כאמור, ידע הפרופיסור למשול ברוחו ולשמור על כבודו. הסווה את זעמו בחיוך סלחני – אחרי ככלות הכל אין היא אלא נערה מן החוץ – ופנה אליה:

– ובכן, כל מה שאמרתי היום – שטויות, לדעתך. הכל. מעניין, אולי בכל זאת מצוי גרעין של אמת בדברי? גרגיר זעיר, כשיעור של…

– כל אחד חי בשביל עצמו – שיסעתו הנערה פסקנית.

רטט חלף בגופו של אלפרד. הנה הנו, זרע החורבן והאבדון. בשׂוֹרת השואה, הכליון. בפי עוללים ויונקים. יש לעקור את שורש הרע בעודו באיבו. נתן בנערה מבט עמוק ובוחן: אותן עיניים צלולות־דלוחות, אותן שפתיים מכווצות כמו בכנסיה. כן, הכנסיה. היא ביקרה בכנסיית האוניברסיטה והתפללה. אלפרד חש רווחת־מה. אולי לא אמרה מה שאמרה אלא כאתגר נעורים של בת… בת…

– בת כמה את? – שאל.

– בת שבע עשרה.

עכשיו כיוץ אלפרד את שפתיו והשפיל את עיניו. השים עצמו כאילו עסק עוד בנעילת הנעליים אף שזה מכבר סיים מלאכה זו. סערת רגשות הציפה את כל ישותו. רגשות שלא ידע להגדירם, אך ידוע ידע כי רבים מהם נוגדים זה את זה ונאבקים זה עם זה. הוא לא היה רגיל למצבים, שבהם לא יכול למצוא את ידיו ואת רגליו בסבך רגשותיו. מילדותו למד לנתחם באיזמל השכל וההגיון ולהשתלט עליהם. הסיח דעתו מרגשותיו ופתח בחישובים.

“מה התאריך היום? – מלמל לעצמו – העשרים ושמונה בחודש קודריאבקה. בעוד… תשעה עשר יום יערך טקס בחירת הקרבן בכל רחבי העולם… תיבחר נערה בת שבע־עשרה… בת שבע־עשרה… לפי הערכה זהירה מצויות על פני כדור הארץ לפחות כמיליון נערות בנות שבע־עשרה. הסיכוי הוא איפוא אחד למיליון”.

זקף עיניו וראה היאך עוקבת היא בחיוך לגלגני אחרי תפיפת אצבעותיו על שחור עורן של נעליו. שלה מטפחת מארנקו וקינח בה את הנעליים. החרטומים הבהיקו. שוב לא היתה לו אמתלא לשהות. הוא קם על רגליו ופסע פסיעה לעבר המשעול, אך מיד חזר בו ופנה אליה בשאלה:

– אם סבורה אַת כי אינך חיה אלא למען עצמך, למה ביקרת בכנסיית האוניברסיטה וכרעת ברך לפני האיקונין המרכזי של הספוטניקים?

הנערה לא ענתה. דומה כי בפיה היתה זה מכבר מוכנה שאלת־נגד:

– אם סבור אתה שאינך חי אלא למען הספוטניקים למה קנית לך נעלי עור?

אלפרד התחייך. הפעם התחייך לא למראית עין ולא לשם עשיית רושם, השאלה היתה תמימה בהחלט.

– את רוצה שאסביר לך?

הנערה שתקה.

– טוב. אני אסביר לך – המשיך – אחרי ככלות הכל איני קיים בעולם אלא כדי להסביר דברים לך ולשכמותך. ובכן, הקשיבי, ואני אנסה להבהיר לך את הדברים בפשטות ואולי אפילו בפשטנות־מה, עד כמה שאוכל. ככל שתרומתו של אדם לספוטניקים גדולה יותר, כן גדול יותר השכר שהוא מקבל בעדה. הסדרים בגאגארינגראד שונים במקצת. אך אין זה מעניננו לעמוד עליהם עכשיו. מכל מקום, בכל חלקי העולם מחוץ לגאגארינגראד נקבע שכרו של אדם על־פי תרומתו לענין הספוטניקים. תושביה של גאגארינגראד תורמים לספוטניקים במישרין, ואילו אנחנו – בני תמותה שלא זכינו לחיות סמוך למקדש גלן – תורמים להם בעקיפין. אני, למשל, – תפקידי להאיר את עיניהם של בני הדור הצעיר ולהדריכם בנתיבי ההיסטוריה האנושית. להראות להם את טעם קיומם ומתוך נסיון העבר להדריכם לקראת העתיד,

לחנכם למסירות ולנאמנות לספוטניקים, שבזכותם ורק בזכותם עולמנו קיים. הרי שתרומתי אחת התרומות החשובות, ומתוך כך גם שכרי אינו מבוטל. וכיון ששכרי אינו מבוטל יכול אני להרשות לעצמי לקנות נעלי עור. פשוט ומובן, לא כן, גברתי?

הנערה נדה בראשה לאות הסכמה ואולם בעיניה הבזיק זיק ערמומי.

– נאה. ועכשיו תסבירי לי למה הלכת לכנסיה?

– ידעתי כי אתה נמצא שם.

– ומה בכך?

– רציתי לשהות אתך ביחידות.

– ביחידות? אתי? עם גבר? בכנסיה? לנוכח האיקונין המרכזי?

הנערה חיקתה את דיבורו:

– ביחידות. אתך. עם גבר. בכנסיה. לנוכח האיקונין המרכזי.

– השומעות אזנייך מה שפיך מדבר?

– שומעות.

– האם ידוע לך כי די שאוציא הגה מפי בפני מי שחייב לטפל בנערות שכמותך, ומיד תישלחי למקדש גלן ולא תחזרי ממנו לעולם?

הזיק שבעיניה הפך למדורה. הערמומיות לשנאה.

– אתה דומה לאמך – סיננה מבין שיניה. כל קוי פניה הביעו משטמה עזה.

– לאמי? הכרת את אמי?

– כן, שתים־עשרה שנה הכרתי את אמך.

– והרי אינך אלא בת שבע עשרה.

– אפשר להכיר בני אדם גם מגיל חמש.

– ואני לא ראיתיך בכל השנים הללו?

– ראיתני, מאות פעמים ראיתני. אבל לא השגחת בי כשם שאינך משגיח בשום בן־אדם חי.

אלפרד שף את מצחו בכף ידו. כחזיז בין עננים נתנצנצה במוחו ההכרה, כי נערה זו משכה את תשומת לבו, התבלטה ונזדקרה מתוך הערפל שעטף את עדר שומעיו, שכל ראש מראשיו לא היה בו מן האישי ולא כלום, אפשר במידה רבה בשל קוצר ראייתו –… כן, נערה זו הזדקרה והתבלטה לא רק בשל היותה כפי שהינה, אלא גם משום שהיתה מוכרה לו, משום שהעלתה מנבכי הכרתו דמות שנראתה אך לא נקלטה בה.

– למה אתה משפשף את מצחך?

אלפרד ננער.

– כאב ראש – הפטיר את חתירוץ הראשון שעלה בדעתו.

מדורת המשטמה כבתה בעיניה של הנערה. התירה את קישורי הילקוט שעל גבה, הניחתו על הקרקע, פשפשה בו ושלפה צרור עטוף בד.

– אתה רעב – אמרה והחלה מתירה את הצרור – בוא, ניגש אל האגם. יש לי כאן פירות וקלי. נאכל ונשתה. ממי האגם נשתה. יודע אתה לשתות ישר מן האגם? להשתטח ולשתות לרויה?

היא לא חיכתה לתשובה. הפשילה את ילקוטה על גבה ופסעה לעבר האגם. בידה האחת אחזה בזרועו ובשניה החזיקה את הצרור.

פס צר של אדמה חרוכה הפריד בין חורשת הצפצפות לבין מעגל האטמונים שהקיף אגם קטן. שקיעה אדומה הטילה שָׁני הישר אל תוך האגם. ‏האטמונים ‏רשרשו. הסנוקירים שתקוּ. עם השקיעה נדם קולם.

הם ישבו על שפת האגם. הנערה התירה את הצרור והושיטה לאלפרד פרי עגול. הוא נגס ממנו. היא לא נגעה באוכל.

– היכן אביך? – שאלה פתאום.

– משׁרת בקודש. גוּיס לפני שתים עשרה שנה. מקדש גלן היה זקוק לרופאים.

הנערה פרצה בצחוק.

– מקדש גלן – ח־ח־ח־ח! – מקדש גלן היה זקוק לרופאים, ח־ח־ח!

אלפרד ניבט בה בתמיהה. רגע חלף במוחו החשד שמא אין היא שפויה בדעתה.

– אני אספר לך – פתחה פתאם בדיבור חפוז – את הכל אני יודעת. את הכל. בת חמש הייתי. ישנתי בבקתתנו. במיטה אחת עם אמא ישנתי. אבי נסע. איני יודעת לאן. פתאם, באמצע הלילה דפק מישהו על הדלת. אמי קמה ופתחה לו. זה היה אביך. כן, אביך. אחר־כך נודע לי כי זה היה אביך. הם הלכו. הוא ואמי. שניהם הלכו, ואני נשארתי לבדי. רציתי לבכות, אבל הבלגתי ולא בכיתי. יצאתי החוצה. היה ירח צהוב ובהיר. פתאם שמעתי קולות והתחבאתי. אשה ושוטר קרבו אל הבקתה. האשה אמרה (זו היתה אמך): הם מתנשקים. הם מתעלסים שם. היא ובעלי. השוטר רשם דבר־מה בפנקסו. לאור הירח רשם. חמקתי לחדרי. לא הבינותי הרבה. אך רציתי להבין עוד פחות. לא רציתי לראות, לא רציתי לשמוע ובאמת לא ראיתי. לא ראיתי דבר. אבל שמעתי. שמוע שמעתי. שמעתי את צעדיה של אמי. ועל ידה את צעדיו של אביך. שמעתי את פקודתו של השוטר: עמוד. סתמתי את אזני באצבעותי. ובכל זאת הגיעה אלי צעקתה של אמי: כן, כן! אני אוהבת אותו עד מוות! עשו בי כאוות נפשכם. קחוני למקדש! לחטוב עצים, לשאוב מים! אני או־ה־ב־ת או־תו! כך צרחה אמי. ומאז לא ראיתיה. מאז גם אתה לא ראית את אביך. את אביך… הרופא – הוסיפה בלעג – שגוּיס לשרת בקודש.

השמש שקעה. השמים נזרעו כוכבים. ובין הכוכבים נעו מפלצות אש. זמזום אימתני מילא את החלל.

הנערה קמה ממקומה וזינקה לעברו. אלפרד לא התגונן. בניגוד לכל ציפיותיו הצמידה הנערה שפתיה אל שפתיו עד שחש, ממש חש, בחירוק שיניה, וכרכה זרועה סביב צווארו עד שנשתנק גרונו. שעה ארוכה נמשכה נשיקת עועים זו. אלפרד לא זע. לפתע ניתקה עצמה ממנו ורצה. אלפרד לא מש ממקומו. עברה דקה עד שנפתח פיו וצעקה נפלטה ממנו:

– מי אַת?

– מי אַת? – הדהדו האגם, האטמונים, הסנוקורים. רק הספוטניקים זמזמו כמקודם.

– אטאהיה! אטאהיה ג’אווריל! – בקעה התשובה מחורשת הצפצפות.

– אטאהיה! אטאהיה ג’אווריל! – הדהדה הבריאה כולה, והפעם בעוצמה שהחרישה אפילו את זמזום הספוטניקים.

הנערה צללה באפלת החורשה.


 

פרק ששי

אלפרד אכל ארוחת ערב. משהגיש אל פיו את כף המרק הראשונה נזכר בצרורה של אטאהיה. הפירות והירקות נשארו מפוזרים על שפת האגם.

המשרתת הזקנה ישבה ממולו ליד השולחן. לאורו המהבהב של הנר הנתוּן בפמוט אבן, ניסתה להשחיל חוט בקופו של מחט. חלפו רגעים מספר עד שנסיונה הוכתר בהצלחה.

– שרימה – פנה אליה אלפרד.

הזקנה זקפה ראשה וצמצמה בו את עיניה. כפופה היתה, צנומה, מצומקת, ארוכת חוטם, וכל עצמה דמתה לסנוקור שעתה זה נשר משום מה מצמרתו של אילן.

– שרימה – המשיך אלפרד – אַת מכירה את אטאהיה ג’אווריל?

שרימה לא ענתה. הגביהה את הבד מברכיה והתחילה לתפור. בזריזות מפתיעה נעצו אצבעותיה את המחט אל תוך הבד ומשכו את החוט הארוך.

– שרימה! – הגביר אלפרד את קולו – שאלתי דבר־מה.

שרימה נענעה ראשה לאות שלילה והמשיכה לתפור בקפידה ובמרץ רב – עיניה כבושות בבד ומבטה לא מש ממנו.

– אינך מכירה את אטאהיה ג’אווריל?

– לא – הפטירה שרימה בשפה רפה. דומה כי פניה נצטמקו יותר מן הרגיל, והדמיון בינה לבין הסנוקור גבר שבעתיים.

אלפרד התרומם קמעה מכסאו ונשב בשלהבת הנר. האור כבה. החדר שקע באפלולית. באפלולית ולא באפלה על שום האור שקרן מן האיקונין המלבני שבקיר. היה זה מסך ספוטניקים ביתי, זעיר, קטן מזה שהיה מצוי בבקתת ההיסטוריה. ואף שהיה זעיר לא נעדר ממנו דבר מכל שנתקרן על המסך שבכנסיה: רקיע ככוב ובו מפלצות מתכת זוהרות (המפלצות זהרו רק בחשכה), אלא שלעומת אותו מסך נראו כל אלה כבזעיר אנפין.

אלפרד קרב אל שרימה. בזהירות הוציא את המחט מידיה, משך את הזקנה בידה והוליכה לעבר המסך.

– כרעי ברך! – פקד עליה.

שרימה כרעה על ברכיה.

– הישבעי לנוכח האיקונין: בכל ימי חייך, מעולם, מימיך לא הכרת ולא ראית את אטאהיה ג’אווריל.

שרימה כיסתה את פניה בכפות ידיה.

– הישבעי! – רעם קולו של אלפרד – בשם גאגארין, בשם גלן, בשם טיטוב הקדוש אני מצהירה בזה לנוכח צלמיהם של כל הספוטניקים אשר בשמים, כי מעולם…

שרימה לא חזרה על דבריו. במלוא קומתה השתטחה על הרצפה ונתנה קולה בבכי.

אלפרד חזר אל שולחנו והדליק את הנר. לאחר מכן קרב אל שרימה, נרכן מעליה וסח רכות:

– קומי, קומי, שרימה.

חיבקה במתניה ובעדינות סייע לה לעמוד על רגליה ולשוב למקומה.

– ועכשיו ספרי, שרימה. ספרי את הכל. אל תעלימי ממני דבר. הלא תסכימי כי מוטב שאשמע את הכל מפיך.

שרימה ישבה בכסאה וקינחה את דמעותיה.

– אני לא הסגרתי אותם. לא הלשנתי – מלמלה בין יבבה ליבבה – לא אני. לא אני. לא. לא אני מסרתי אותם לשרת בקודש.

– אני יודע – אמר אלפרד – לא אַת.

– אני רק…

אלפרד זקף אזנו.

– אַת רק… מה?

– אני רק סיפרתי לאמך. אהבתי את מרהב.

– מי הוא מרהב?

– אביה של אטאהיה.

– אַת אהבת את אביה של אטאהיה? – מעולם לא העלה אלפרד על דעתו, כי זקנה שדופה זו היתה אי־פעם נערה עוּלת ימים, שיצרים חזקים עירבלו את נפשה.

– כן, אהבתי את מרהב, – השיבה שרימה במהורהר, וזיק ירקרק נדלק בעיניה הדהות.

– הוא נשא אשה אחרת?

– כן.

– את אמה של אטאהיה?

– כן.

– אַת קינאת?

– קינאתי.

הזיק הבליח ביתר שׂאת וכבה. אלפרד סקר במבט בוחן את הפנים המצומקות. מוזר: פנים אלה כמעט שלא היו קמטים עליהם. אפשר משום שכל עצמם דמוּ לקמט אחד גדול. ניסה לשווֹת בנפשו את מראה של שרימה בעודה צעירה. דמיונו לא העלה שום דמוּת, שום דיוקן.

– הרבה שנים קינאת?

– שש שנים.

– ואחר־כך?

– אחר כך נודע לי כי לדניה…

– מי?

– לדניה, אשתו של מרהב, בוגדת בו.

– עם אבי?

שרימה נדה בראשה.

– דברי ברורות: עם אבי?

– כן – הפטירה בשפה רפה.

אלפרד עצמו התקשה להבין על שום מה תקף אותו חשק עז לשמוע במפורש ובבירור כי אמה של אטאהיה בגדה בבעלה עם אביו שלו. אכן, דבר זה, מלים אלה ממש השתוקק לקלוט מפיה של שרימה.

– אמה של אטאהיה בגדה בבעלה עם אבי? – שאל במשנה תקיפות.

שוב נדה שרימה בראשה.

– חזרי על דברי: אמה של אטאהיה בגדה בבעלה עם אבי! – פקד עליה אלפרד עם שהוא עצמו תמה על הסאדיזם המוזר שבדרישה זו.

– אמה של אטאהיה בגדה בבעלה עם אביך – החרתה אחריו שרימה במי שכפאה שד.

אותה שעה היה לא רק פרצופה דומה לציפור, אפילו דיבורה נשמע כציוץ ציפור.

– ובכן…

– באתי וסיפרתי דבר זה למרהב.

– מתוך תקוה שיסלק אותה ויחזור אליך?

– יחזור?

גביניה של שרימה נתקמרו בפליאה. כדי הרף עין נתבזקה במוחו מעין צללית אורירית שהיתה עשויה לגלם את דמותה של שרימה בנעוריה. אולם, בן רגע נתמקמקה, נמוגה ולא הותירה כל רישום.

– יבוא אליך – תיקן אלפרד את דבריו.

– אינני יודעת.

– לא חשוב. העיקר: מה הוא עשה?

– כרת זמורה מעץ והלקני בה.

– הלקה אותך?

– כן.

– ואחר כך?

– אחר־כך סיפרתי לאמך.

– והיא הסגירה את שניהם לשרת בקודש?

– היה גיוס… מלמלה שרימה.

– מי גוּיס באותו יום?

– רק הם שניהם: אביך ואמה של אטאהיה.

– שניים בכל העיר?

– בגאגארינגראד היו זקוקים לרופא ואחות. אביך היה רופא ולדניה אחות.

– רופא אחד ואחות אחת? לשם כך הוצא צו גיוס מיוחד?

– כן.

– אל תתחמקי, שרימה. לא איכפת לי הצד הפורמאלי. אמא הסגירה אותם.

– אבל אני לא התכוונתי לכך – יבבה שרימה.

– ומרהב?

– לא ראיתיו עשר שנים מאותו יום. פחדתי מפניה…

– מה הוא עושה עכשיו?

– הוא אדם אבוד.

– ובתו, מה היא עושה?

– גם היא אבודה.

– היכן הם גרים?

– ברובע העכברים. לא רחוק מהאוהל.

– איזה אוהל?

דמעותיה של שרימה יבשו כבמטה קסמים.

– גבר בן עשרים וחמש שנה ואינו מכיר את האוהל – תמהה שרימה עם ששפתיה נפשקו וחישפו את שלוש השיניים שבפיה. היה משהו נתעב בפישוק שפתיים זה, – ספק חיוך חמדני, ספק עוית ערגונית.

אלפרד קם ונפנה אל הדלת.

– אל תלך לשם, אלפרד – הצטעקה שרימה.

אלפרד לא שעה לה. פתח את הדלת ויצא החוצה.


 

פרק שביעי

אלפרד לא ביקר מימיו ברובע העכברים. ידוע ידע כי השכונה היא שכונה קיצונית במערבה של העיר. הואיל ומומחה היה לקבוע כיוונים על פי הכוכבים והספוטניקים, הגיע אל מחוז חפצו לאחר שעתיים של הליכה מהירה ומאומצת. ומשהגיע שלה ממחטתו מכיסו וקינח את הזיעה שניגרה מפניו, אף שהלילה לא היה חם כל עיקר. אדרבה, הזיעה ניגרה מפניו, ואילו את אבריו הרטיטה צינת לילה של ראשית סתיו.

לולא היה נסער ונרעש, לולא היה מבטו מרותק אל הרקיע במשך כל זמן הילוכו, לולא היה רגיל מאז ומתמיד להלך ברחוב שקוע בתוך תוכו ואינו נותן דעתו על המתרחש סביבו, ואחרון אחרון – לולא היה קצר ראי – חזקה עליו שהיה קולט את כל הסובב אותו, משתאה למראה עיניו ומשתומם על עצמו. אפשר שהיה נוכח לדעת כי חרף היותו בקי בעברן של שתי הציביליזציות הקדומות, נעלמו מעיניו כמה וכמה תופעות מחייה של הציביליזציה בת זמנו. אפשר שהיה מהרהר במשכנות העוני, שעל פניהם עבר ונדהם מברק עיניהם של הבריות – ברק יאוש וחרון, ברק שמחת יצרים פרועה, ברקים שלא נזדמן לו להיתקל בהם במהלך חייו. אפשר שהיה שת לבו גם על האוהל הגדול שניצב על גבול רובע העכברים, זה האוהל ששרימה העלתה אותו על דל שפתיה מתוך עוית־חיוך נתעבת.

אולם, אלפרד הלך כסהרורי. רק עתה, כשעמד מתנשם ומתנשף וקינח את אגלי הזיעה שחזרו ובצבצו על מצחו לאחר כל קינוח, סקר את סביבותיו בעיון. משמאלו נתמשכה משוכת ענפים. מימינו ניצבה על כלונסאות שורת סוכות קלועות מנצרים. הרחוב – אם אפשר לכנות בשם רחוב את פס הטיט שהפריד בין שורת הסוכות לבין המשוכה – היה ריק מאדם. רובע העכברים היה הפרבר הקיצוני של העיר – מתוך כך נדמה היה כי הסוכה האחרונה ננעצת באופק. סמוך אליה, ממש בקו האופק, חמקה צללית. זרועותיה היו נשואות למעלה – דומה כי עוד רגע ואצבעות הידיים הפשוקות תגענה באחד הספוטניקים החולף באופק. מבעד לזמזום הספוטניקים נשמעו קולות צהלה שבקעו ממרחקים. יש שגברו קולות הצהלה והזמזום היה להם לליווי, ויש שהזמזום היוה את הנעימה הראשית והצהלה שימשה לו רקע.

אלפרד טיפס על סולם ונכנס לסוכה הראשונה. בתחילה אפפה אותו חשכה סמיכה. רק לאחר שחלפה שעה ארוכה למדי התחילו עיניו מבחינות קוים כלליים של דמויות. רהיטים לא היו בסוכה. סמוך לשני קירות הנצרים היו פרושות שתי מחצלות. על הקיר שמימין תלויה היתה פיסת בד. שמי הכוכבים והספוטניקים הוקרנו עליה. הפיסה התנפנפה ברוח. על אחת המחצלות רבצה דמות, כמעט ערומה: פרט לאבנט האפור לא נשתייר עליה דבר מהתלבושת האחידה של הציביליזציה השלישית.

אלפרד נרכן מעל לדמות. אזניו קלטו נשימות כבדות וקצובות ועיניו הבחינו בגולגולת קרחת ובזקן כהה, עבות ופרוע. אלפרד הניח ידיו על כתפיו של הישן וטלטלו טלטלה של ממש. הלה פתח את פיו והשמיע קול נחרה. גל של ריח משונה ומבחיל הציף את אלפרד. הוא הרתיע את ראשו לאחור.

מה טיבו של ריח זה? תרופות?

לא. לא היה זה ריח תרופות. היה בו בריח זה קורטוב מניחוח של משקה הקרבן וההטסה. משקה זה הובא פעמיים בשנה מגאגארינגראד וחולק לכל התושבים – ספל לנפש. מנער ועד זקן ומאיש ועד אשה, פעמיים בשנה: ביום בחירת הקרבן ובחג ההטסה. אלא שאותו משקה ניחוחו היה מרנין לב ומשיב נפש, ואלו הריח שנדף מפיו של זה היה מבחיל ומעורר סלידה. אף־על־פי־כן היה משהו משותף בין שניהם.

אלפרד היה היסטוריון, הוא התהרהר. בזכרונו צפה ועלתה אותה עובדה היסטורית ידועה, כי בימי הציביליזציה האלוהית היו בני האדם מפיקים תירוש מפרי האדמה ושותים אותו לרויה. פעולתו של תירוש זה דומה היתה לזו של משקה הקרבן וההטסה. השפעה משונה היתה נודעת לו על עצביו של האדם ועל דמיונו: כל מי שספג אותו בכמות מספקת היה חש קורת־רוח מיוחדת במינה, ונדמה היה כי מאושר הוא, מרוצה, שמח וטוב לב. הרבה שמות היו לתירוש בעיבודיו השונים: יין, כוהל, שכר. בכל ספרי הלימוד כתוב כי בציביליזציה של הספוטניקים התירוש אינו קיים, עבר ובטל מן העולם. ואף־על־פי־כן, אין כל ספק בדבר: מפיו של אדם זה נדף ריח של התירוש.

אלפרד חש סיפוק רב: לא בכדי פרופיסור הוא בגיל עשרים וחמש. אכן, היסטוריון הוא, היסטוריון של ממש. על־פי ריח – ורק על פי ריח – קבע מהותו של משקה שזה כאלף שנה עבר ובטל מן העולם, משקה של הציביליזציה האלוהית.

שוב נרכן מעל לדמות השכובה ושוב טלטלה בכתפיה. תוך כדי טלטול נשמע צליל הקשה במתכת. אלפרד צמצם עיניו והבחין בקנקן עשוי פח, שהיה מוטל סמוך למחצלת. טבל ידו בקנקן ונוכח לדעת כי עד מחציתו מלא הוא נוזלים. הגביה את הקנקן והתיז מן הנוזלים על פניו של המזוקן הקרח.

הלה ננער. התיישב על המחצלת והתחיל מקנח פניו בידיו. שעה ארוכה שף את מצחו ואת זקנו עד שפקח את עיניו. בתחילה היה מבטו קפוא. לאחר מכן שוטט המבט על פני החדר. לבסוף נח בתמיהה סקרנית על פניו של אלפרד, אלפרד שאל:

– אולי ידוע לך היכן גר מרהב ג’אווריל?

הסקרנות שבפניו של הברנש המזוקן פגה כליל ואת מקומה ירשה ארשת טמטום קהה. שפתיו נפשקו בפיהוק רחב.

– אני מרהב ג’אווריל – הפטיר תוך כדי פיהוק.

אלפרד נעץ בו מבט בוחן: אביה של אטאהיה. קרחת, זקן, עיניים. לאורו הקלוש של מסך הספוטניקים העלוב לא ניתן להבחין בגון עיניו אף בתוספת נצנוצם של הכוכבים, שחדר מבעד לרווחים שבין הנצרים.

– שמי אלפרד אלעתידי. פרופיסור אלפרד אלעתידי.

מרהב ג’אווריל עצם עין אחת וסקרו בשניה בענין־מה. חשדנות ולגלוג הופיעו רגע קט במבטו ושוב נתחלפו בטמטום.

“טמטום זה מעושה הוא או טבעי?” – תהה אלפרד בלבו.

מרחב הורה על הקנקן שעדיין נמצא בידו של אלפרד.

– טעמת? – קרץ בעינו הפקוחה. העין השניה היתה עוד עצומה.

אלפרד הרחיק מעצמו את הקנקן בתיעוב. מרהב נטלו מידיו, הקריבו אל פיו, גמע ממנו, מחה שפתיו והניחו על הרצפה. לאחר מכן חזר והתפרקד על המחצלת, דומה היה כי מתעלם הוא מנוכחותו של אלפרד, ואולם שתי עיניו היו עתה פקוחות לרווחה.

– מה זה? – שאל אלפרד והורה בידו על הקנקן.

– שיקוי האושר – השיב מרהב.

– היכן אתה קונה אותו?

– אינני קונה אותו. אני עושה אותו. ולא רק עושה: אני מוֹכר אותו.

– מי קונה פיגול זה?

– האוהל.

“האוהל, האוהל”. עשרים וחמש שנה לא שמע על האוהל דבר וחצי דבר. הערב שומע הוא עליו זו הפעם השניה. סקרן היה לדעת מה טיבו של אוהל זה, ואף־על־פי־כן נמנע משום מה מלחקור עליו. כוח טמיר עצר בעדו. משהו דוחה ומסתורי הצטייר בדמיונו.

– אתה מביא את המשקה אל האוהל?

– לא. לא אני מביא. בתי מביאה. בתי אטאהיה.

נצנוץ של זימה נתברק לפתע באפלולית עיניו של הזקן. התנצנץ וכבה.

– כמה זמן עוסק אתה בעיסוק זה?

– שתים־עשרה שנה.

– ולפני כן?

– לפני כן לא היה צורך בשיקוי האושר. היה האושר עצמו. היתה לי אשה יפה, טובה, אהובה.

– מה קרה לה?

– גוּיסה לשׁרת בקודש. היה צורך באחיות. כן. גוּיסה.

הוא שלח ידו אל הקנקן, קירבו אל פיו ולגם מתוכו.

מוחו של אלפרד עבד בקדחתנות. “זקן זה אינו יודע דבר על ההלשנה. שתי הנשים העלימו ממנו עובדה זו. שרימה מתוך פחד ואטאהיה מתוך רחמים. אטאהיה”… לפתע חש על שפתיו את צריבת נשיקתה.

ובעוד מוחו עובד בקדחתנות גמלה בלבו החלטה נחושה.

הציביליזציה האלוהית המציאה מושג שלא ידעה להגשימו בכל דברי ימיה, מושג שלא יכלה להוציאו מתחום המופשט אל תחום הממשות: צדק. הציביליזציה של הספוטניקים אינה מרבה כקודמתה לשאת מושג זה על שפתיה בכל הזדמנות. ואף־על־פי־כן טבועים בה חוקי הצדק כשם שׁחוקי הפיסיקה טבועים בספוטניקים. צדק, צדק! ייעשה הצדק! יידע מרהב, תדע אטאהיה, יידעו כל תושביו של רובע העכברים כי הצדק יבוצע ויהי מה. ראו מה ייעשה!

אלפרד הזדקף והתמתח.

– מר מרהב ג’אווריל! – הכריז חגיגית – הנני מודיעך בזה כי עומד אני לשאת לאשה את בתך אטאהיה!

מרהב הזדקף על מחצלתו. המלים נעתקו מפיו. רק לאחר שתיקה ממושכת שאל בשפה רפה.

– אתה פרופיסור? – נעימת חשדנות נצטלצלה בקולו.

– כן, אני פרופיסור – אישר אלפרד.

– למה?

– להיסטוריה.

– האם ידוע לך כי לבתי מלאו שבע־עשרה שנה?

– ידוע לי.

– יודע אתה כי בעוד תשעה עשר יום, בשבעה עשר לחודש ביאלקה, ייערך טקס בחירת הקרבן בכל רחבי העולם?

– אני יודע.

– ויודע אתה כי נערה בת שבע עשרה אסורה בנישואים עד יום בחירת הקרבן?

– אני יודע.

– אתה מתעלל בי?

– לא.

– מה הכרזת, פרופיסור?

– הכרזתי כי אני עומד לשאתה לאשה.

– מלים נבובות. לפני יום הבחירה אין תוקף לנישואים.

– הנישואים ייערכו אחרי יום הבחירה. בשמונה עשר לביאלקה. האירושים תופסים גם היום. אני אורש אותה כדת.

– ואם תיבחר?

– הסיכוי הוא אחד למיליון.

– ובכן, אתה אוֹרש את אטאהיה.

מרהב גישש בידיו מתחת למחצלת ומצא נר וגפרורים. הדליק את הנר, קרב אל אלפרד והאיר את פניו. שעה ארוכה עמד נכחו. שלהבת הנר רטטה בידיו הרועדות. דומה היה כי הזקן סוקר כל קו, כל קמט, כל גומה בפרצופו של אלפרד.

פתאום נשב בשלהבת, השליך בתנופה את הנר מידיו ופער את פיו בשאגת פרא:

– אטאהיה! אטא־היה!! א־ט־ה־יה!!!

אלפרד אטם אזניו ועצם עיניו. משפקחן נתחלפה דמותו של מרהב בדמותה של אטאהיה. אלפרד ואטאהיה עמדו פנים אל פנים. נחיריה רטטו.

מרהב ניסה להצמיד אל קיר הנצרים את מסך הספוטניקים המתנפנף ברוח. הנסיון לא עלה יפה. מרהב התייאש והרפה ממנו;

– כרעו ברך! – נצטווח לפתע – כרעו ברך!

שניהם קרבו אל המסך המתנפנף. בשל הנפנוף היו דמויותיהם הקורנות של הספוטניקים מתקפלות, מתמעכות ומתרסקות. מרהב תפס בקצה המסך והחזיק בו.

אלפרד ואטאהיה כרעו על ברכיהם, אלפרד לחש:

– ארשתיך לי בשם גאגארין, ארשתיך לי בשם גלן, ארשתיך לי בשם טיטוב.

מרהב זינק אל המחצלת. השתטח על בטנו ומירר בבכי. פניו כבושות היו במחצלת, גבו החשוף רטט, רגליו היחפות נצמדו זו לזו. הוא בכה כילד, בתינוק.

אלפרד קם מכרוע על ברכיו ובלי אומר ודברים התחיל לרדת בעווקי סולם הנצרים.


 

פרק שמיני

משנמצא עומד על הקרקע קלטה אזנו רחש מלמעלה: אטאהיה אף היא ירדה בעווקי הסולם. אינה דומה ירידה לירידה. מתחת לרגליו של אלפרד חרקו עווקי הנצרים, ואילו נעלי הלכש של אטאהיה ריחפו עליהם, משל לא בריה אנושית כי אם צפור ניתרה על פני הסולם. מה רב היה הניגוד בין הילוכה הכבד על האדמה לבין ניתורה הקליל מעל לאדמה.

המתין כמה שניות עד שירדה.

– אטאהיה, לאן? – שאלה בדאגת־מה.

– אל האגם,

– בשעה זו?

– הפירות והירקות נשארו שם.

– הם נגנבו, אטאהיה.

– הם לא נגנבו.

– הם נרקבו.

מרוֹבע העכברים עד לאגם מהלך שתי שעות – הרהר אלפרד – האמנם בשל הפירות והירקות שמה פעמיה לשם בשעת לילה זו?

– נשכור כרכרה, אטאהיה.

– אין פה כרכרות.

– ברחוב הסמוך…

אטאהיה לא ענתה. נעתקה ממקומה ואלפרד נגרר אחריה. הלכו והחרישו.

ברחוב הסמוך שׂכרו כרכרה. ישבו בה והוסיפו לשתוק.

כעבור כשלושת רבעי שעה הגיעו אל מעגל האטמונים וירדו. אלפרד תקע ידו בחריט התפור בחגורתו ושלה מתוכו אבנים מלוטשות כמלוא החופן. הרכב דפק בסוסיו ונעלם.

האגם לא נשתנה. רק במקומה של השמש השוקעת נשקף בו בדל ירח שעלה זה עתה. הכוכבים נתעממו במקצת. הספוטניקים נצנצו כמקודם. זמזומם היה הצליל היחיד שהפר את הדומיה. הסנוקורים החרישו. האטמונים לא נעו. הרוח, שנשבה בראשית הלילה, נגוזה. קפאון נתלה בחלל. דומה כי מעטה הקפאון נפרש גם על פני בבוּאת הירח באגם.

– אגמנו, אטאהיה – סח אלפרד במהורהר – האגם שלי ושלך. זו הפעם השניה היום אין איש מעז להפר את התייחדותנו עמו.

אטאהיה השתפלה על הקרקע. נטלה זרועו ומשכתו למטה באייל. מכוח המשיכה השתטח על הקרקע סמוך אליה.

– שכב – פקדה עליו והניחה ידה על חזהו.

הסיט בעדינות את כף ידה, התרומם וישב.

כרכה זרועה סביב צווארו.

– יודע אתה מדוע אין איש מעז להפריענו בהתייחדותנו? – לאטה באזנו.

אלפרד הניע ראשו בשלילה.

– משום שהם…

– מי “הם”?

– שאר הזוגות. מסתתרים בין הצפצפות. נחבאים בין עפאים עבותים, מפחד הספוטניקים. חוששים להוציא הגה מפיותיהם. הקשב.

אלפרד זקף אזניו ואימץ שמיעתו. אזנו לא קלטה שום צלילים פרט לזמזומם של הספוטניקים.

אטאהיה ישבה דרוכה, כולה קשב. אלפרד משך בכתפיו. פתח את פיו לומר כי… אלא שאטאהיה הקריבה במהירות עצבנית את אצבעה אל פיה שלה לאות שישתוק. הידק שפתיו ועקב אחריה דומם.

– אינך שומע? – שאלה בלחש.

– לא.

– אין לך אזניים, פרופיסור אלעתידי. רק את זמזום הספוטניקים שומעות אזניך. כנראה לא נועדו לקלוט צלילים אחרים. ובכל זאת תשמע. על כרחך תשמע. צלילים אחרים, מלים אחרות, דברים אחרים, שונים…

– שונים ממה?

– מאלה שאתה רגיל לשמוע, מאלה ששמעת כל ימי חייך, פרו־פי־סור! דברים נעימים ולא נעימים. ממה להתחיל? מנעימים או מלא־נעימים?

הוא לא ענה לה. מימיו לא פשט בעורקיו שכרון כה מופלא, מעולם לא נמלא לבו תערובת כה חריפה של אימה ועדנה כבנוכחותה של נערה זו. צמרמורת הרטיטה את גופו.

– אתה רועד? ח־ח־ח! אם כן, אתחיל בדברים נעימים. לא, לא. אתחיל בדברים לא נעימים ואסיים בנעימים.

– כמו בסרטים שהקרינו על הבד בשלהי הציביליזציה האלהית – נכנס אלפרד לתוך דבריה.

– הציביליזציה האלהית… ‏ח־ח־ח… אני, אמנם, איני יודעת מה הקרינו על הבד בימי הציביליזציה האלהית, אבל אני מאמינה לך… ובכן כמו בסרטים. בתחילה דברים לא נעימים. ביום ההוא…

– באיזה יום? – שיסעה אלפרד.

– ביום ההוא – המשיכה אטאהיה מתוך התעלמות גמורה משאלתו – החלטתי להרוג את אמך. בת חמש הייתי. שש שנים חיפשתי אותה, וכשמלאו לי אחת עשרה שנה מצאתיה. במבט ראשון הכרתיה. היא עמדה בחנות ובחרה חליפה בשבילך. בדיוק נמרץ ידעה את האורך, הרוחב, הגובה – הכל היה מדוד. עקבתי אחריה עד לביתה. וכשנכנסה הביתה הלכתי גם אני לביתי, לקחתי סכין וחזרתי לביתה, זאת אומרת לביתך. הדלת היתה פתוחה. נכנסתי וראיתי אותך. ישבת ליד שולחנך, ראשך שקוע בערמת ספרים ולא הרגשת בבואי. איני יודעת כמה זמן עמדתי מאחוריך. פתאם נפתחה הדלת מן החדר הסמוך. אז הפכת ראשך. הספקתי לראות את פניך, ו… חמקתי. כהרף עין חמקתי. אינך זוכר? אינך זוכר? לא קלטת, לא הרגשת, דבר לא חלף לנגד עיניך?.. לא דמות ולא פרצוף? לא עיניים ולא שפתיים? לא ברק ולא רעם?

– קצר־רואי אני – מלמל אלפרד. – ואף־על־פי־כן… אף־על־פי־כן… אולי ראיתיך. איני יודע אם דוקא אז…

– ואני מרחיקה ראות. ובאותו ניד עפעף ראיתיך. ראיתי את כולך, עד תום, עד כלותך. ובאותו ניד עפעף הצלת את חיי אמך. מאז לא חדלתי לעקוב אחריך. הצצתי בחלונותיך. הלכתי בעקבותיך… מאז… מאז… ועד היום הזה, פרופיסור. ועכשיו, כשאמך אינה מפרידה בינינו, שלך אני. שלך… שלך… אלפרד שלי!

שוב הצמידה שפתיה אל שפתיו. הפעם לא נישקה אותו. הפעם נשכה אותו. שיניה ננעצו עד כאב בשפתו התחתונה. נדמה לו כי חש טעם דם בפיו.

שׁמים, כוכבים, ספוטניקים, אגם, ירח, עיניים, צדק, אלהים, שטן, לב, משאבת דם – הכל הסתחרר במערבולת שכרון. כדור הארץ עשה בהרף עין מיליונים של סיבובים. ומשמילא את המיכסה נח לרגליו של אלפרד על שפת האגם. ועליו – על כדור הארץ – שרועה היתה אטאהיה. קרני הירח הצהיבו על עורה השחום. כל שריר משרירי גופה רטט בקצב מעופם של הספוטניקים. גלויה היתה. חשופה, מעורטלת, ערומה. אימתי פשטה את בגדיה?


הספוטניקים זמזמו.

אלפרד קפץ ממקומו.

– לא, לא, אטאהיה. רחמי עלי… על… עלינו… לא עכשיו. אטאהיה למען ה…!

– למען מי?

הוא נשא ידו למעלה.

– למענם!

קולו ניתק. ה“נם” נשמע כיבבה.

אטאהיה פישקה שפתיה. שני טורי שיניה היו הדוקים, צמודים זה לזה.

– למענם? – חרקה בזעם.

אלפרד כרע על ברכיו לפניה:

– אטאהיה. בת שבע־עשרה אַת. אנא, אנא אטאהיה. בעוד שמונה־עשר יום תיערך בחירת הקרבן. אסור. אסור עד בוא היום.

– מדוע אסור? אם לא אני איבחר, איש מלבדנו לא יידע דבר, ואם איבחר אני, מדוע נמנע מעצמנו שמונה עשר ימי אושר?

אלפרד השתוקק לנשק כל שריר משרירי גופה הרוטט. לספוג כל קרן צהובה שריחפה על עורה השחום. הוא נשך את שפתו. הכאב גבר. החריף גם טעם הדם שבפה. גישש בידיו על האדמה למצוא את בגדיה ולא מצאם. התחיל תולש עשבים, קוטף ענפים ומכסה בהם את גופה. לאחר מכן נרכן מעל לראשה והעתיר נשיקות על מצחה.

– אטאהיה! – מלמל במקוטע בין נשיקה לנשיקה – אם נפר חוקים המקודשים דורות רבים… נביא לידי כליון… הציביליזציה שלנו… כך מתחיל הדבר… מאז ומתמיד מתחיל כך… כך נפתחה הרעה על הציביליזציות הקודמות… הביטי וראי… כל השמים מלאים מעשי ידינו… מתי יצר לו האדם במו ידיו את דמות הרקיע אשר מעל לראשו? רק אנחנו… אנחנו… וכל זה עלול להישמד… להיחרב, להימגר… הביני, אטאהיה… חובה…

שוב נפשקו שפתיה, ושוב סיננה מבין שיניים הדוקות:

– חובה… מתוך חובה אירשׂת אותי.

– מנין לך, אטאהיה?

– אמך הרעה לי, ואתה החלטת להיטיב עמי. לתקון אשר עיותה אמך. פרופיסור נושא לו לאשה את בתו של קבצן שיכור. והבת עצמה…

אלפרד כיסה את פיה בכף ידו. קמה, ניערה מגופה את העלים והעשבים ולאיטה לבשה את בגדיה.

– את הבגדים לא מצאת, פרופיסור סומא. אולי תמצא את הפירות שהשארנו כאן בערב?

אלפרד גחן אל הקרקע וניסה לסקור בעיניו את השטח. כשהזדקף ראה ביצד עוטפת אטאהיה בצרורה את הפירות ואת הירקות. אפילו הפרי הנגוס לא נעדר.

– לפני החתונה תעשה לך משקפיים, אדוני הפרופיסור. לוטש בא העירה.

– מתי?

– לפני כחודש ימים. לא ידעת? הוא גר על ידך.

נטלה את צרורה ופסעה בצעדיה הכבדים. משקל גופה עבר מרגל לרגל עם כל פסיעה ופסיעה.


 

פרק תשיעי

משניעור אלפרד משנתו למחרת היום חש כאב עז בראשו. דומה היה כי משהו הכביד על עיניו. הציץ בשעון החול שהיה תלוי מעל למיטתו ונתחלחל: השעה היתה מאוחרת. זה מכבר חייב היה לעמוד ליד דוכנו ולהרצות בפני תלמידיו. זו לו הפעם הראשונה בימי חייו שאיחר לעבודתו.

צעקה נתמלטה מפיו:

– שרימה!

תשובה לא באה.

– שרימה! – צווח בשניה ציווחת אימים.

גם הפעם לא נענה.

קפץ ממיטתו וחש אל המטבח. על הכיריים שפות היה קומקום ובו מים רותחים. השולחן שבחדר האוכל ערוך היה ועליו לחם פרוס כהלכה, ספל ריק ושתי צנצנות. האחת מלאה חלב והשניה דבש. סמוך לספל נמצא מונח פתק כתוב בכתב ידה העקמומי של שרימה:

“אלפרד, ניסיתי להעירך ולא עלה בידי. חוששת אני שאתה חולה. הלכתי לאוניברסיטה להודיע על מחלתך. בדרך אקרא לרופא”.

אלפרד קרא את הכתוב, לגם מן החלב וחזר אל מיטתו. כאב־הראש לא הרפה ממנו. עצם את עיניו וניסה לשחזר בדמיונו את מאורעות יום אתמול. לפתע גילה בחרדה שאין הוא מסוגל לכך. דומה היה כי ניטל ממנו אותו כושר ריכוז מופלא, שהצטיין בו מילדותו. מחשבותיו סירבו להלך במסלול ההגיון והתפזרו לכל רוח. את מקומן של המחשבות ירשו תמונות: מראות, ‏ דיוקנאות, דמויות. דמויות שניצבו לנגד עיניו בזו אחר זו: אטאהיה, מרהב, שרימה, אמו. ניסה להעלות בדמיונו את דיוקנו של אביו ולא יכול. כבן שלוש עשרה היה כשאביו נלקח לשרת בקודש, ואף על פי כן ניטשטשה דמותו של זה כליל, נמחתה מזכרונו ולוא היה פוגשו לא היה מכירו. אפשר שאמו טרחה להשכיח ולמחות מלבו את דיוקנו של אביו. אם אמנם טרחה על כך לא היתה טרחתה טרחת שוא. זה לו כשתים עשרה שנה שדיוקנו של אביו חומק ממנו ועוטה ערפל. גם עכשיו אפפו הערפל; ולא עוד אלא שערפל זה התעבה והתפשט וכבש את כל פנימיותו של הראש.

אפשר שנרדם לשעה קלה ואפשר שלא נרדם אפילו לרגע אחד. מכל מקום שרוע היה במיטתו ושוחה בערפילים.

פתאום גבר הלחץ בעיניו עד כדי דקירות של ממש.

– עיניים! – נתבזק לפתע חזיז של מחשבה בהירה ודיקנית – עיניים! כל המחלה היא בשל העיניים! זקוק הוא למשקפיים ויהיה מה! אטאהיה בישׂרה לו כי לוטש בא העירה. עוד לפני חודש ימים.

כבר עמד לקום וללבוש את בגדיו, אלא שבאותו רגע נכנסה שרימה בלוויית הרופא.

הרופא מישש את גופו, קירב שפתיו אל מצחו והצמיד אזנו אל גבו ואל חזהו. משסיים נד בראשו והתהרהר. שרימה נאנחה מאחורי הקיר.

אמר אלפרד:

– בתקופת הציביליזציה האלהית ידעו הרופאים לחדור אל תוך גופו של האדם באמצעות קרניים מיוחדות במינן.

הרופא ענה:

– יש סבורים כי לא רחוק היום ובציביליזציה שלנו יידעו לחדור אל תוך נפשו של האדם. יידעו לקרוא את מחשבותיו, את הגיגי רוחו, רצונותיו. מאווייו, תכניותיו.

– מי יידע? אתם? הרופאים?

– אני מקווה שגם אנחנו נוכל להסתייע בכך.

– ובינתיים?

– בינתיים מגששים אנחנו באפלה. כוונתי לרופאים. אך מה רע בכך? מי כמוך יודע כי למרות העובדה שאנחנו הרופאים מגששים באפלה, מתמלאים השמים ספוטניקים. ספוטניק לשנה. ואחרי ככלות הכל, דבר זה הוא העיקר, עיקר העיקרים.

– כן, זה העיקר – אישר אלפרד ונשתתק.

הרופא אף הוא החריש. אפילו אנחותיה של שרימה נדמו מאחורי הקיר. זמזומו של מסך הספוטניקים הביתי דמה לאיושת עלים לפני שלכת.

הרופא שף את מצחו של אלפרד.

– סבור אני… – פתח.

אלפרד לא הניח לו להמשיך. דברי הפרידה של אטאהיה נצטלצלו במוחו: “תעשה לך משקפיים… לוטש בא העירה.” אטאהיה רוצה שיהיו לו משקפיים.

הלחץ על עיניו גבר עד אין נשוא.

– ואני סבור – פתח אלפרד עם שנכנס לתוך דבריו של הרופא – כי הכאב בא בשל העיניים. אני מרגיש לחץ. לחץ כבד על העיניים. קצר־ראי אני וכל ימי מאמץ אני את עיני יתר על המידה. שמעתי כי לוטש בא העירה.

הרופא שמח כמוצא שלל רב.

– כן, כן, נכון. לחץ על העיניים – מלמל בהתלהבות – מדוע לא אמרת כי מרגיש אתה לחץ בעיניים? הכאב נגרם בהחלט בשל העיניים. ואכן, לוטש בא. והוא גר בבית… אחד, שנים… ארבעה… ששה… בבית השביעי מביתך, ברחוב זה. רחוב שפהרד 23. לוטש מצוין.

קרב אל מיטתו של אלפרד וסקר בעיון את עיניו.

נכנסה שרימה. הביאה קסת ונוצה והעמידתן על השולחן. לאחר מכן פרשה לקרן זוית ועקבה במבטה אחר כל תנועה של הרופא.

– עצום נא את עיניך, פרופיסור – סח הרופא.

אלפרד עצם את עיניו. הרופא לחץ על תפוחי העיניים.

– כואב?

– כן.

הניח לעיניו, הוציא מחריטו פיסת נייר מלבנית גזורה בקפידה – נייר אפור ועבה הדומה לניורת של ימינו – טבל את הנוצה בקסת, רשם מה שרשם על פיסת הנייר ומסרה לאלפרד.

– פתקה זו תמסור ללוטש.

לחץ את ידו של אלפרד ופסע אל הדלת. בפתח נפנה לאחור ושאל:

– כמה פעמים ביום אתה מתפלל?

– פעם אחת.

– בבית?

– לא.

– בכנסיית האוניברסיטה?

– כן.

– נסה להתפלל פעמיים ביום. גם בערב, בבית, לפני השינה.

– וכי דבר זה עשוי להועיל?

– לפעמים.

בפניו של אלפרד נשתקפה תמיהה עם קורטוב של בוז.

– זוהי אי־הבנה, אדוני הרופא. אנאכרוניזם. שריד מעידנים קודמים. בציביליזציה שלנו אין תפילות בקשה להגשמת רצונו של הפרט האנושי. התפילה היא טקס הודיה לספוטניקים השומרים על כדור־הארץ לבל יפגע בו כוכב שביט, לבל יינתק מן השמש, לבל ישתחק בכוחות האדירים שבקוסמוס. אבל בקשה אישית, פרטית… לא, הספוטניקים אינם אֵלים.

זויות שפתיו של הרופא נתעקמו מתוך מאמץ להסתיר חיוך לגלגני.

– חן־חן לך בעד ההרצאה המאלפת, פרופיסור. ואף־על־פי־כן יש שהתפילה מועילה והשפעה מבורכת נודעת לה על בריאותו של אדם. עצם ההתייחדות עם איקונין הספוטניקים מוסכת הרגשה שאינך חי אך ורק למען עצמך, שחלק אתה מישוּת כוללת היוצרת גרמי שמים חדשים, והללו מכירים לך טובה על היווצרם ושומרים מכל משמר על כוכב לכת זה שחייך תלויים בקיומו, בתנועתו ובמסלולו הקבוע. התמזגות זו עם הקוסמוס מצד אחד ועם מפעלה הכביר של האנושות שתרומתה לקוסמוס גלויה לעֵין־כל בימינו – יש בה מן הרענון המשיב נפשו של הפרט והיא מעלה לו ארוכה. ובכן, עצתי היא: פעמיים ביום. נסה נא חודש ימים, אדוני הפרופיסור. ובעוד חודש תסור אלי. ונוסף על כך, כמובן, המשקפיים. אל תדחה את ביקורך אצל הלוטש. רצוי שתלך עוד היום. עוד היום, פרופיסור. בעוד חודש ימים נתראה. מניח אני שגם משקפיך יהיו מוכנים בעוד חודש ימים. שלום, שלום, פרופיסור. אני ממהר.


 

פרק עשירי

הלוטש עיין בפתק של הרופא ואלפרד עיין בפניו של הלוטש. היו אלה פנים לא רגילים, מתמיהים, קוסמים, מצודדים, מעוררים סקרנות, שיש בה קורטוב של אימה, כאותה אימה שחש כל בשר ודם בעמדו לנוכח משהו שאינו ידוע, מעורפל, בלתי מובן – חידה.

מנעוריו היה אלפרד מתיירא מכל חידה שלא ידע לפתרה או שפתרונה לא נסתמן לפניו לפחות מרחוק.

החידה הראשונה שחדו פניו של הלוטש היתה חידת הגיל: לכאורה זקן היה, ישיש, בא בימים. זקנקנו הדליל – כולו שיבה. מצחו גבוה ורחב, אבל חרוש קמטים: חריצים עמוקים הסמוכים זה לזה כתלמים בשדה. הקמטים צילקו ללא רחם גם את כל שאר האזורים שבפניו, אלא שעל פני המצח נתמשכו בקווים ישרים, ישרים עד להתמיה, ואלו בכל שאר חלקי הפנים לבשו צורות גיאומטריות שונות. מן העיניים השתרגו כחישורי אופן, על פני הלחיים הנפולות פשטו בעיגולים קונצנטריים, מעל לשפתיים נתקמרו בקשתות, שעקפו את זויות הפה ונבלעו באניצי הזקן. כל אלה העידו על זיקנה. אולי זיקנה מופלגת. ואולם, היו דברים שסתרו עדות זו, ובראש וראשונה השיער. היתה לו בלורית נעורים עבותה ומסולסלת, כולה שחורה, שרק בפיאותיה פגעה אפרורית בהירה של שיבה. גם שני טורי השיניים – שיניים לבנות, בריאות ומהוקצעות, שבצבצו מתוך שפתיים פשוקות קמעה – מהן העליונה דקה מן הרגיל והתחתונה עבה מן הרגיל – לא היו שיניו של ישיש. ואחרון אחרון העיניים: עיניו אפורות היו, אפורות־ערפיליות, אלא שממעמקיהן בקעה עצמה טמירה, כעצמתו של יהלום שעטפוהו בד אפרורי שקוף למחצה.

חדרו של הלוטש גדוש היה תיבות ומכשירים, שמימיו לא נזדמן לו לאלפרד לראות כדוגמתם לפני כן. מהם מונחים היו על שולחנו ומהם מוטלים בפינות שונות. סקר אלפרד את החדר והשהה מבטו על מסך הספוטניקים. לכאורה היה זה מסך רגיל, שלא נבדל מכל מסך אחר המצוי בחדר ראוי לשמו, ואף־על־פי־כן היה בו משהו שייחד אותו מכל שאר המסכים שאלפרד ראה עד כה. שעה ארוכה תהה אלפרד על הייחוד עד שעלה בידו לעמוד עליו: האור. האור שבקע ממנו שונה היה מאוֹרם של כל שאר המסכים. דומה היה כי הוכּהה והוּעם מלאכותית. זאת ועוד: המסך לא השמיע זמזום. בחדר שררה דומיה.

אלפרד שאל:

– מדוע אין שומעים את זמזום הספוטניקים מן המסך שלך?

הלוטש היח מעיין עוד במרשמו של הרופא. מששמע את השאלה זקף עיניו ותלה מבטו באלפרד. קורטוב של לגלוג נתנצנץ במבט זה, אלא שהלגלוג היה מהול בעצבות. מאחר שהלוטש לא השיב על השאלה הוסיף אלפרד ושאל:

– גם האור… משונה קצת… כהה… מעומעם… לא כן?

גם הפעם לא ענה הלוטש. באין אומר פתח אחת מתיבותיו ושלה מתוכה קוביה ירוקה, שגודלה כגודל קוביית משחק. ניתן היה להניח כי היתה זו אבן־חן מלוטשת. שעה קלה גלגל את הקוביה בכף ידו, ולאחר מכן פתח עוד תיבה אחת. פשפש בה והוציא מתוכה מכשיר זעיר: מסגרת מלבנית קטנה הנתונה על גבי תלת־רגל עשוי עץ מהוקצע ומכוסה תמריט. העמיד את תלת־הרגל על השולחן מול מסך הספוטניקים וקבע בו את הקוביה. מיד נשמע זמזום והעמעום סר כהרף עין מן המסך. איקונין הספוטניקים האירו במלוא זיוָם.

אלפרד פער פיו בתמיהה, אך הלוטש לא הניח לו לפלוט הגה. בזריזות מופלאה הוציא זכוכיות מתיבותיו והיה מרכיבן במסגרות עגולות, מקרבן אל עיניו של אלפרד ומציץ מבעדן אל תוך אישוניו. משסיים נטל לוחית עץ ארוכה וצרה, טבל נוצה בקסת ורשם מה שרשם על גבי הלוחית.

עד שהלוטש רשם את רישומיו, ניסה אלפרד לשאול עוד שאלה, אך הלוטש היסה אותו בתנועת יד.

– במרשמו של הרופא כתוב: פרופיסור. פרופיסור למה?

היו אלה המלים הראשונות שפלט מפיו.

אלפרד השיב:

– פרופיסור להיסטוריה – וכדי שהלוטש לא יהסה אותו שנית, הזדרז להמשיך – לכל הציביליזציות. והואיל ובקי אני בתולדותיהן של כל הציביליזציות, חייב אני לומר לך כי אתה מזכיר לי פילוסוף אחד מתקופת עיצומה של הציביליזציה האלהית. שמו היה שפינוזה. לוטש זכוכיות היה כמוך. הוא היה אומר שכל הבריאה אינה אלא אחד מגילוייה של האלוהות. שמעת עליו?

הלוטש התחמק מתשובה ישירה.

– איני יודע הרבה על העבר. אבל על ההווה יודע אני הרבה. הרבה מאד. ומשהו גם על העתיד.

– אין אנו מעונינים לדעת על עתידו של הפרט האנושי ואף לא נוכל. הציביליזציה שלנו – פתח אלפרד ולא סיים. חש כי זמזומו של המסך נפסק כבתחילה ואורו הועם. בעל כרחו הציץ בקוביה הירוקה שבתוך המשבצת. הלוטש כיסה אותה בכיפת מתכת. תלת־הרגל עם כיפת המתכת שעליו נראה כפסל מעשה ידי אמן אשר על אף ממדיו הזעירים – ואולי דווקא בשל ממדיו הזעירים – מסמל משהו גדול.

עיניו האפורות של הלוטש נתכסו דוק לבנבן.

– אנו? – הפליט ברוגז עצור – מה פירוש אנו? וכי אמרתי כי אנחנו יודעים את העתיד? אמרתי שאני יודע משהו על העתיד – הוא הטעים את המלה “אני”, ועוד יותר הטעים את המלה “משהו”. – ועוד אמרתי כי יודע אני הרבה דברים על ההווה. ודווקא על הפרט האנושי שבהווה. יודע אני, למשל, על פרט אנושי אחד כי אמש התארס.

את המשפט האחרון השיח בלחש. ואם כי לחשו לא היה עד כדי כך חרישי לא שמע אלפרד את דבריו. אולי משום שעיניו רתוקות היו אל הכיפה שצפנה בתוכה את הקוביה הירוקה, ומוחו טרוד בפתרונה של חידה.

– מה טיבה של אבן זו? ברור לי שהיא מגבירה את זיוָם של האיקונין. אבל מה מעמעם אותו?

שוב ענה הלוטש חמקמקות:

– כשתזדקק לה תבוא אלי?

– אזדקק למה?

– לקוביה הירוקה.

– לשם מה אזדקק לקוביה הירוקה?

– יום בחירת הקרבן ממשמש ובא – הוסיף הלוטש להרעיף את מסתוריו.

– ואם יום בחירת הקרבן ממשמש ובא, אז מה בכך?

– אחרי יום בחירת הקרבן יהיו משקפיך מוכנים.

– הרי שאזדקק למשקפיים ולא לקוביה ירוקה.

– אולי גם לקוביה ירוקה.

– אבל מה ענין המשקפיים לקוביה הירוקה? ומה ענין הקוביה הירוקה ליום בחירת הקרבן?

– הלוטש שלך מימי הציביליזציה האלהית אמר שכל התופעות בתבל אינן אלא גילויי מהותה של האלוהות. אם צדק הרי שקיים קשר מהותי בין תופעה אחת בעולם לבין כל תופעה אחרת.

– על אף הכחשותיך רואה אני כי לא זו בלבד שאתה מכיר את העבר, אלא שאתה חי בו.

– אני חי בעתיד.

הלוטש פסק את פסוקו והסיר את הכיפה מתלת־הרגל. הזמזום חזר והתפשט על פני החדר. המסך הואר במלוא זהרו.

שפתיו של הלוטש נתהדקו עד כדי שנדמה היה כי שפתו העליונה נעלמה כליל. אותה שעה נתחוור לו לאלפרד למעלה מכל ספק כי שוב לא יציל מפיו של הישיש דבר וחצי דבר.


 

פרק אחד־עשר

השבעה עשר בחודש בייאלקה, יום בחירת הקרבן השנתי, הגיע. כל אוכלוסי העיר נהרו אל הכיכר המרכזית. פרחי נוי צבעוניים נמתחו כרשת מעל למלוא רוחב הכיכר, ומתוך כך היתה הכיכר שרויה בצל אף כי היום יום שטוף שמש היה. ספסלים ארוכים הוצבו ברווחים קטנים, וכל אחד ואחד מבני העיר הזדרז לתפוס מקום בעוד מועד. ישישים הובלו בידי ביניהם ובנותיהם, תינוקות הוחזקו בזרועות אמותיהם, תלמידי בית־ספר רוכזו כיתות כיתות על־פי הוראות מוריהם.

צלילים של שירי לכת עליזים מילאו את החלל. נערות יפות תואר עברו בין שורות הקהל וחילקו ספלי משקה מהביל – שיקוי הקרבן וההטסה. בגדיהן של נערות אלה לא נבדלו מתלבושתם האחידה של כל התושבים, פרט לפרח עשוי בד אדום, שהיה נעוץ באחת הלולאות שבצווארוניהן. ואולם די היה בפרח זה כדי לשוות להן מראה חגיגי ולהעניק נופך של גנדרנות להופעתן. כל אחד ואחד קיבל ספל משקה: כל גבר וכל אשה, כל זקן וכל נער – איש לא קופח, איש לא סירב להתכבד.

מסך ספוטניקים ענק נמתח בין שני אילנות. הזמזום התחרה עם המיית הקהל החוגג – עתים גבר עליו ועתים נבלע בתוכו.

לפתע נפסק הזמזום. כהרף עין, כמו לוּ על פי פקודתו של מפקד פלאי, השתררה דממה. הקהל קפא. כל אוכלוסי העיר הפכו לחיית ענק, שעצרה את נשימתה ודרכה את חושיה.

הספוטניקים והכוכבים נעלמו מן המסך. שניות מספר הבהיק הלובן הריק, והיה בו משהו מטיל אימה, כלובן התפוח של עין האדם הישן את שנתו בעיניים פקוחות למחצה. ואולם, לובן זה לא נמשך כאמור אלא שניות ספורות בלבד. עד מהרה הופיעו התמונות ובהופיע התמונה נשמע קול:

"הקשיבו! הקשיבו, בני עידן הספוטניקים, המאושרים שבדורות אנוש על פני כדור הארץ. את גאגאדינגראד רואים אתם ברגע זה. את מקדש גלן תחזינה עיניכם. שימו לב, בני עידן הספוטניקים, שימו לב! תנו דעתכם על גדולתו של המקדש. ראו מה אדיר הוא, ראו מה כביר הוא, ראו מה נשגב הוא! הזינו עיניכם בזהב הפרוויים של קמרוניו המפוארים. התראינה אותו עיני הבשר של בן־תמותה ולא תסתנוורנה? היכונו, בני עידן הספוטניקים, היכונו! עיצרו נשימתכם תבל ויושבי בה. הכוהן הגדול

טיטוב בכבודו ובעצמו, טיטוב הנאדרי בכוח ניצב לנגד עיניכם במלוא עוזו ותפארתו. ראשו עטור כתר טווּי יהלומים, ובכל יהלום בבוּאה של רבבות שמשות. מסכת פלטינה על פניו, לבל תיראינה במערומיהן. מי אנו ומה אנו כי נרהיב עוז לחזות בפניו של טיטוב הקדוש, כוהננו הגדול והשגיא. בגדו יצוק כטף טהור וסיגים אין בו. מבעד לנקבי מסכת הפלטינה סוקר טיטוב היום את כל יושבי חלד לבחור לו בת מבנותיו למען נדע, למען נרגיש, למען נחוש כי יום לספוטניקים היום… יום אשר בו יוקטר לו מחלבנו ודמנו, בו יוקרב לו מפרחי חיינו, מיופיים, מטהרתם, מטובם. ממיטב עתידנו נרים להם תרומה למען ייטב לנו שבעתיים. הנה הנו, טיטוב הכוהן הגדול. הנה הגיע אלינו. הנה נועץ הוא בנו את אישוניו הלוהבים. והיה כי ישלח ידו, ידוע נדע כי…"

הדיבור נפסק. גולם המתכת המבהיקה פשט על פני כל הבד. הוא שלח ידו. חריקה בקעה מן המסך. ואחרי החריקה צליל חד וקצר הדומה ליריית אקדח. שני נקבים לוהטים נצנצו בתוך המסכה כשני כתמי דם. פס שני הזדקר גם מתוך החריץ, שהיה מיועד, כנראה, לנשימה, לנשימתו של טיטוב הכוהן הגדול: הגולם הניע את שפתיו.

מתוך החריץ הסתננה הברה ונפלה בקהל:

– אַת!

אנקה חנוקה נפלטה מפיה של החיה בעלת רבבות הראשים, אשר מילאה את הכיכר. כל אברי גופה של ההידרה שאפו רוח בבת אחת, בקצב אחיד ומיד חזרו ועצרו את נשימתם.

היה ברור ללא צל של ספק. היה גלוי לכל עין: הפעם נבחר הקרבן מבין תושבי העיר. הפור נפל על אחת מבנותיה. היד שנשתלחה מן המסך הורתה על אטאהיה ג’אווריל. “אַת” שהסתננה מתוך החריץ האדום שבמסכה היתה מכוּונת אל אטאהיה ג’אווריל.

מדוע ישבה אטאהיה ג’אווריל בשׁוּרה הראשונה?

ודאי בזכות היותה ארוסתו של פרופיסור אלעתידי שישב סמוך אליה.

שוב פשט הלובן על המסך. הדומיה הפכה לקפאון. אפילו פרחי הצבעונין חששו להניע את עלעליהם.

אטאהיה קמה ממקומה. זקופה, תמירה ומתוחה פסעה לעבר השער שהוקם בכניסה אל הכיכר. הקהל לא זע. חיית הענק היתה עוד רתוקה למקומה. איש לא הלך אחריה.

עוף מתכת – כעין מטוס סילון של ימינו – נסק לפתע מן השמים ונחת על הרחבה הסמוכה לכיכר. החיה זקפה את רבבות ראשיה ועקבה אחרי מעופו. רק לאחר שנעלם מעין רואים חזרו והופיעו הספוטניקים על המסך. והיה זמזומם המשך ישיר לטרטורו של המטוס.

ומשחזרו הספוטניקים והופיעו על פני המסך פרצה החיה בשאגת תשואות אדירה. הקהל הריע. הקהל השתולל. בני האדם חיבקו זה את זה, נישקו זה את זה, שרטו זה את זה, רקדו, פיזזו, כירכרו. המוסיקה רעמה.

הותרה הרצועה.

חג בחירת הקרבן הגיע לשיאו.


 

פרק שנים־עשר

שעה ארוכה ישב אלפרד כמי שרוּתק אל מושבו בשלשלאות ברזל. ההמון התהולל. אלפרד לא זע. כמה מבני הנעורים בעטו בספסל והפילוהו, אם מתוך משובה ומעשי קונדס ואם דרך אגב, תוך כדי מחול והתלהבות יתרה. רק אז הזדקף אלפרד ופסע בין החוגגים. לא כאדם חי פסע, אף לא כסהרורי, כאבטומט צעד, כמכונה, כרובוט. שרירי רגליו נעו והניעו את גופו, אבל אלפרד האדם, הפרופיסור אלעתידי, חדל להתקיים. חושיו ניטלו ממנו. דומם היה.

מעטה שחור ואטום אפף את היקום ובלע את כל אשר בו. את כל אשר בו, את כל אשר יהיה בו ואת כל אשר היה בו עד עתה. את אטאהיה, את אמו, את מרהב ג’אווריל, את שרימה, את הספוטניקים, את ההמונים המתהוללים, את שלוש הציביליזציות – את הכל. הכל היה כלא היה. לא היה מעולם, אולי נחלם פעם. ואף הוא עצמו, אלפרד ההיסטוריון הצעיר הדגול, לא היה ולא נברא כי אם משל היה, שנולד בדמיונו של מישהו. שהרי מה שהיה קיים אינו יכול לפתע, כהרף עין לחדול מלהתקיים. מה שהיה חי אינו יכול בן־רגע ליהפך לדומם.

כן, הוא לא היה קיים מעולם. תמיד, תמיד היה דומם.

בימי הציביליזציה האלוהית כתבו בני האדם שירים. רבבות, מיליונים שירים נתפרסמו בעידן ההוא, אבל רבים גם לא התפרסמו. מוזר: דווקא מאלה שלא נתפרסמו נשתיירו שרידים רבים יותר מאלה שהתפרסמו. תוך כדי חיטוטיו בכתבי יד עתיקים נזדמן לו פעם אחת לאלפרד קטע מפואמה שנכתבה בידי סופר אלמוני, שחי על־פי השערתו המדעית של אלפרד כשני דורות לפני חורבן הציביליזציה האלוהית. לפי כל הסימנים לא פורסם השיר מעולם.

כשגילה את השיר לא התעניין בו אלא כבחומר למחקר. עתה נזכר בו לפתע ולבו נצבט.

ומשנזכר באותו קטע, נזכר גם בפתגם שהיה שגור אלפיים שנה לפני שאותו קטע נכתב: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש.

פילס לו נתיב בקהל ורץ לביתו. פתח את התיבה שבה שמוּרים היו כתבי־היד העתיקים המיועדים למחקר, פשפש בה עד שמצא את הקטע מאותה פואמה שנכתבה כשני דורות לפני חורבן הציביליזציה האלוהית.

גליונות הנייר היו מרוטים. קצותיהם רקובים היו וגם בין השורות פשה הרקב. אף־על־פי־כן היו האותיות עצמן ניתנות לקריאה אם כי במאמץ.

אלפרד לא הרגיש במאמץ. צלל בקריאתן כאלו נכתבו הדברים אך זה עתה ובלשון השגורה בפיו. בפעם הראשונה בימי חייו קרא בכתב־יד עתיק לא כהיסטוריון:


וַיֹאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם!

וָאֹמַר: הִנֵּנִי!

וַיֹאמֶר: מַה אַתָּה רוֹאֶה?

וָאֹמַר: בְּשַׂר בְּהֵמָה אֲנִי רוֹאֶה,

וְהִיא פְּשׁוּטַת עוֹר וּמְנֻקֶּרֶת.

וַיֹּאמֶר: צְמֵא בָּשָׂר אָתָּה.

אֱכֹל, אֵפוֹא, מִן הַבָּשָׂר הַזֶּה

וּשְׁתֵה מִדַּם הַבְּהֵמָה הַשְׁחוּטָה,

פְּשׁוּטַת הָעוֹר וְהַמְּנֻקֶּרֶת.

אֱכֹל ושְׁתֵה עַד יֵצֵא מֵאַפְּךָ,

עַד יִהְיֶא לְךָ לְזָרָא,

עַד תִּתְפַּקַע בִּטְנְךָ

כִּי צְמֵא בָּשָׂר אַתָּה.

וָאֹמַר: בִּי, אֲדוֹנִי

בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָּמוֹ לֹא אֹכַל,

כִּי לֹא אִישׁ דָּמִים אָנִי.

וַיֹּאמֶר: אָכֹל תֹּאכַל

וְשָׁתֹה תִּשְׁתֶּה.

וָאֵרֶא וְהִנֵּה יַד שְׁלוּחָה אֵל הַבְּהֵמָה

פְּשׁוּטַת הָעוֹר וְהַמְּנֻקֶּרֶת.

וּבַיָּד מַאֲכֶלֶת,

וְהַמַּאֲכֶלֶת

חוֹתֶכֶת מִן הַבָּשָׂר

נְתָחִים נְתָחִים

מִן הַכְּרָעַיִם וְעַד בְּדַל אֹזֶן

וּמִן הַקֶרֶב

וְעַד יֹתֶרֶת הַכָּבֵד,

וְהַדָּם נִגַּר.

וָאֵרֶא וְהִנֵּה יָד שְׁנִיָּה,

וְהִיא שְׁלוּחָה אֵלַי

וּמַלְעִיטָה אֶת פִּי

בְּנִתְחֵי הַבָּשָׂר

וְאֶת הַדָּם יוֹצֶקֶת בִּגְרוֹנִי.

בָּשָׂר וָדָם,

בָּשָׂר וָדָם

בָּשָׂר וָדָם,

אֵינִי בָּשָׂר וָדָם.

דּוֹמֵם אֲנִי,

דּוֹמֵם.

אֲפִילוּ צֶמַח אֵינֶנִּי.

כִּי גַּם הַצֶּמַח חָי,

וְאָנֹכִי לֹא חָיִיתִּי.

גַּם הַצֶּמַח מִתְפָּתֵּל

בְּכָל שְׂרִיגָיו וּמַעֲקָשָׁיו

כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל אוֹר הַשֶׁמֶּשׁ,

אַף כִּי רָתּוּק הוּא אֶל הָאֲדָמָה

בְּשָׁרָשֵׁי אֱיָל.

וַאֲנִי רַק רָתוּק הָיִיתִי

וְלֹא מַשְׁתִּי מִמְּקוֹמִי,

אֶלָּא אִם נֶעֱקַרְתִּי.

וְלֹא הִנַעְתִּי אֵבֶר

אֶלָּא אִם טֻלְטַלְתִּי

בְּאֶבֶן שֶׁהַהֵלֶךְ מְדַרְדְּרָם מִן הָהָר

אוֹ כְּאָבָק הַפּוֹרֵחַ

בְּכֹחַ מַשָׁבוֹ שֶׁל הָרוּחַ.

מַשֶּׁהוּ הִטִּילַנִּי בַּחְלָּלוֹ שֶׁל עוֹלָם.

מַשֶּׁהוּ הִטִּילַנִּי אֶל עִיר זוֹ,

אֶל רְחוֹב זֶה

אֶל בַּיִת זֶה, שֶׁבּוֹ נוֹלַדְתִּי

וּבוֹ חַי אֲנִי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה.

וְהִנֵּה נִדְמֶה לִי כִּי מַשֶׁהוּ מְנַסֶּה לְעָקְרֵנִי מִכָּאן

בְּכֹחוֹת אֵיתָנִים,

מְנַסֶּה וְאֵינוֹ יָכֹל

כִּי נִדְבַּקְתִּי.

נִדְבַּקְתִּי

יַעַן לֹא חָיִיתִי.

דּוֹמֵם הָיִיתִי.

דּוֹמֵם הָיִיתִי

כְּשֶׁמִלְחֶמֶת זְוָעוֹת

הִשְׁתּוֹלְלָה בָּעוֹלָם.

דּוֹמֵם הָיִיתִי

כְּשֶׁשּׁוֹאַת אֵימִים

הִכְחִידָה אֲרָצוֹת,

דּוֹמֵם הָיִיתִי

כְּשֶׁעַמִּים נִלְחֲמוּ עַל חֵרוּתָם

וּבְנֵי אָדָם עַל זְכוּתָם לִחְיוֹת

כִּבְנֵי אָדָם,

אֶלָּא אִם כֵּן הָרוּחַ

עִרְבְּלָה גַּרְגְּרֵי אָבָק

וְאוֹתִי בִּכְלָלָם.

אֶלָּא אִם כֵּן הֵלֶךְ תּוֹעֵה־דֶּרֶךְ

דִּרְדֵּר בִּנְעָלָיו

אֲבָנִים מֵהָר,

וְאוֹתִי בִּכְלָלָן.

אַרְגָּז הִתְקַנְתִּי לְנַפְשִׁי

דָּלֶת עַל דָּלֶת אַמּוֹת.

הוּא מִטַּלְטֵל עִמִּי

בְּכָל אֲשֶׁר אֵלֵךְ,

בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה.

אֶבֶן בַּת בְּלִי חֵן

בְּתֵיבָה בַּת בְּלִי דְּפָנוֹת,

כִּי דּוֹמֵם אָנִי.

דּוֹמֵם…

דּוֹמֵם…

אַךְ

הַאִם נְתַתֶּם דַּעְתְּכֶם

עַל עֻבְדָה פִיסִיקָלִית זוֹ

שֶׁהָאֶנֶרְגִּיָּה שֶׁל הַדּוֹמֵם

עוֹלָה מִילְיוֹנֵי מוֹנִים

עַל הָאֶנֶרְגִּיָּה שֶׁל כָּל הַחַי וְהַצּוֹמֵחַ?

שֶׁל כָּל אֲשֶׁר בְּשֵׁם אוֹרְגָּנִי

יִקָּרֵא?

הָאוֹרְגָּנִי בּוֹעֵר

וְהַדּוֹמֵם מִתְפּוֹצֵץ.

הֲמִין הַחַי תָּבוֹא

פִּצְצַת הַמֵּימָן

שֶׁכֹּחָהּ כֹּחַ נֵפֶץ

בֶּן מֵאָה מֶגָּטוֹן?

הֲמִן הַחַי בָּאוּ הָעָצְמוֹת אֲדִירוֹת הָאֱיָל

וְהָאֶנֶרְגִּיּוֹת כַּבִּירוֹת הָאוֹן:

הָאוֹר, הַחַשְׁמַל, וְהַחֹם הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא

הַשּׁוֹפֵעַ בִּקְוַואדְרִילְיוֹנִים קַאלוֹרִיּוֹת לִשְׁנִיָּה,

הַאִם לֹא מִן הַשֶּׁמֶשׁ הוּא בָּא?

הַדּוֹמֵם, בֵּן, הַדּוֹמֵם

הוּא שֶׁיְפּוֹצֵץ אֶת עוֹלַמְכֶם הֶחָי.

אַתֶּם, הַחַיִּים, נִרְקָבִים בְּמוֹתְכֶם

וְאִלּוּ הַדּוֹמֵם

יְזַעְזֵעַ יְקוּם בְּמוֹתוֹ.

אֲנִי – אָטוֹם דּוֹמֵם

הַאִם נְתַתֶּם מִימֵיכֶם אֶת דַּעְתְּכֶם

עַל תּוֹכוֹ שֶׁל הַדּוֹמֵם?

עַל מַּה שֶׁהַדּוֹמֵם עוֹצֵר בְּקִרְבּוֹ?

וְאוֹי לְכָל חַי

בְּהִתְפַּצֵּל הָאָטוֹם!

אַתֶּם,

הַחַיִּים אֶת מְלֹּא הַחַיִּים,

אֶחָד לֹא יִוָּתַר מִכֶּם

לְתַנּוֹת

עֲלֵי אִיֵּי מַפֹּלֶת

אֶת חֻרְבַת עוֹלַמְכֶם הַחַי

בְּמוֹת הַדּוֹמֵם רַב הָעֲלִילִיּוֹת.

גּוּרוּ מִמֶּנִּי

הַדּוֹמֵם,

הַמּוּנַח בֻּקֻּפְסָה.

בּוֹאוּ בְּמַעֲרוֹת צוּרִים

וּבִמְחִילוֹת הֶעָפָר

מִפְּנֵי פַּחַד הַדּוֹמֵם

וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ

בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ אָרֶץ.

חַ – חַ…


 

פרק־שלושה־עשר

– ח־ח!…

רק שתי הברוֹת היו כתובות בכתב־היד: ח־ח! אלא שלאחר שתי ההברות באו שלוש נקודות. אות הוא כי המחבר האלמוני, שחי על סף מיגוּרה של הציביליזציה התכוון לומר כי הצחוק נמשך.

ואכן, נמשך הצחוק.

– ח־ח־ח. ח־ח־ח־ח־ח־ח!

בחרחורי אימים נמשך הצחוק והצטלצל באזניו של אלפרד.

– ח־ח־ח־ח!

ספוטניקי העולמים! מי צוחק? הן לא יתכן שכתב־יד יצחק בקול, בקול אנוש. והצחוק אינו צחוק עליצות, צחוק שמחה, צחוק הנאה. לעג, בוז, זלזול – כל אלה נשתמעו בבירור בכל אחת מהברות – ח־ח־ח־ רצוף ומתמשך זה, שאין לו תכלה.

לפתע חדר אל נחיריו ריח משונה. דומה היה כי משב רוח מסתורית הדיפה ריח זה. והריח זר ומוּכר כאחד: ריח התירוש שבסוכתו של מרהב ג’אווריל.

אלפרד זקף עיניו. עד כאן שקוע היה בכתב־היד ולא נתן דעתו על המתרחש סביבו. בביתו, בחדרו, ליד שולחנו עמד מרהב ג’אווריל וצחק. זקנו רטט. בועות ריר התבעבעו על שפתיו. עיניו דלוחות היו משל קרום מעכר נפרש עליהן.

על־ידו עמדה שרימה. עיניה קרנו.

– ח־ח־ח! – חרחר גרונו של מרהב.

אלפרד קם. כבש את הרגשת הסלידה וכמעט השיק פניו אל פרצופו של הזקן.

– אתה צוחק? אתה, אתה, אביה של אטאהיה, צוחק?

– אני צוחק, אדוני הפרופיסור. עיניך הרואות כי צוחק אני. וכי מה סבור היית שבוכה אני? בוכה על אבדן כלתך?

– על אבדן בתך! – צווח אלפרד במלוא עצמת גרונו. קולו ניתק בעיצומה של הצעקה.

– בתי? האם בטוח אתה, אדוני הפרופיסור, כי אמנם בתי היא? האם חקר? האם דרש? ושמא בספרי ההיסטוריה כתוב כי בתי היא? ח־ח־ח! כלתך היא! בכך בטוח אני. כלומר, היא היתה כלתך. ועוד דבר, שאני בטוח בו: לא זו בלבד שהיתה כלתך, אלא גם…

– ג’אווריל – נצטווחה שרימה. זינקה אליו ושלחה ידה לסתום את פיו.

תפסה מרהב בידה וסטר בכף ידו על פניה. נשתתקה שרימה וקפאה על עמדה. לא נרתעה, לא עשתה שום תנועה להגן על עצמה. אפילו עוית קלה לא חלפה בפניה, ואלו עיניה קרנו כמקודם.

– חג! חג לספוטניקים היום! – צרח ג’אווריל – חג בחירת הקרבן! ברוך אתה טיטוב, הכוהן הגדול, כי כל דבריך אמת וצדק. דע לך, אדוני הפרופיסור להיסטוריה: לולא נבחרה אטאהיה כלתך, היתה מביאה עלינו חטאה גדולה. כי אתה, אתה, פרופיסור אלפרד אלעתידי, נושא היית לאשה את אחותך. עצם מעצמיך ובשר מבשרו… ח… ח… ח… בשר מבשרו של אביך המושחת, איש המעללים. אחותך היא אטאהיה. בוא, פרופיסור, בוא ואראך על מה היתה פרנסתה של אחותך־כלתך לשעבר. בוא, בוא, היסטוריון. היבקע מקליפתך, אפרוח! אל האוהל! אל האוהל!

משך את אלפרד בזרועו וגררו החוצה. אלפרד לא התנגד; שוב פשו בו החדלון והטמטום “כאבן שמישהו דירדרה מפסגתו של הר”… נצטלצלו באזניו דבריו של המשורר האלמוני מלפני אלף שנים וגם הם נטמעו בשאון הרחוב החוגג.

הפעם לא הוצרך להבקיע לו דרך בין ההמונים ההוללים. ג’אווריל עשה את מלאכתו בתרועה ובקול שופר:

– פנו דרך! חתן הקרבן! פנו דרך! חתן הקרבן!

הקהל פינה דרך, ואם נשתהה מי שנשתהה, היה זוכה ליהנות מנחת זרועו של ג’אווריל. שרימה נגררה אחריהם. ג’אווריל לא הרפה מידו של אלפרד. כסומא הלך אלפרד, כעיוור הנהוג בידי כלבוֹ.

עם שקיעת החמה הגיעו אל אוהל מרובע גדול ורחב ידיים. שלשתם נכנסו פנימה. מיריעות האוהל נעדרו מסכי הספוטניקים. בפעם הראשונה בימי חייו נזדמן אלפרד אל תוך משכן שלא היו בו איקונין הספוטניקים. ואולם, כיון שהאוהל היה עשוי בד שקוף, נראו מבעד ליריעותיו הספוטניקים במישרין, ללא תיווּכיהם של המסכים. נגהם חדר פנימה והאיר את האוהל. על קרקע האוהל שרועים היו גברים ונשים ערומים וערומים למחצה. אלפרד רצה לברוח. מרהב ג’אווריל עיכב בעדו. הניח ידו על כתפו ופרץ בזעקה:

– אטאהיה!

כל הגברים והנשים קפצו על רגליהם והריעו:

– אטאהיה! ברוכה אטאהיה לעולמי עד! חטאותינו נשאה! עוונותינו כיפרה!

בפינת האוהל עמדה חבית. ג’אווריל נרכן עליה ושיקע בה את פרצופו.

תירוש, תירוש, תירוש.

שרימה פשטה בגדיה.

אלפרד עצם את עיניו. יד אשה – ריחנית, רכה לטפנית – נכרכה סביב צווארו. ובעוד רגע שקע במצע לוהט, רוטט, כמהני. אצבעות תקיפות קרעו את בגדיו מעליו כקלוף קליפה מפרי.

כי צמא בשר אתה…

כי צמא בשר אתה…

היו אלה המלים האחרונות שהדהדו בהכרתו לפני שנתעמעמה כליל. את המשכו של אותו לילה לא זכר.


 

פרק ארבעה־עשר

גם למחרת בבוקר, כשהתעורר משנתו לא פקח את עיניו. שעה ארוכה שכב ללא זיע ובלבו תקוה ותפילה: שמא כל היום הקודם לא היה אלא חלום בלהות, סיוט. הנה יפקח עיניו ויווכח כי כן הדבר. חלום בלהות.

סיוט חולף. פרי המיון מתעתע, שאין לו אחיזה במציאות. אך לפני שיפקח את עיניו דין הוא שיוודא היכן הוא נמצא. על מה שוכב הוא, האמנם במיטתו?

חילץ עצמותיו וניסה לזהות את מצעו מתוך מיצוי תחושת המגע עם אותו מצע. כן, אין ספק בדבר: הוא שוכב במיטתו. שמא באמת היה הכל חלום? בזהירות, בריהוי, במהוסס פקח עין אחת. שרימה ערכה את השולחן כמימים ימימה, צמוקה, שחוחה, תנועותיה רכות, חתוליות. שום שינוי לא חל בה. כן, חלום. חלום בלהות, סיוט.

פקח את עינו השניה. על השולחן היתה מונחת תיבה פתוחה ובסמוך אליה דפים מתוך כתב־יד עתיק. אותו כתב־יד שעיין בו אתמול.

אם כן, לא הכל חלום.

לא, לא הכל חלום. אותה ליאות שבאברים אף היא אינה חלום. וחג בחירת הקרבן ודאי שלא היה חלום. ואטאהיה.. כאב חד, צורם, צורב, מכווה חתך את חזהו.

לא. לא הכל חלום. אדרבה, הכל לא חלום. ואם הכל לא חלום, אם יום אתמול יום של ממש היה, אם כל מה שהתרחש בו התרחש במציאות… האמנם גם היום יקום וילך לאוניברסיטה להרצות על תולדות הציביליזציה האלוהית ועל מהות הציביליזציה של הספוטניקים?

את השאלה פתרה שרימה. היא אמרה:

– הלוטש היה כאן.

– מתי?

– הבוקר.

– כבר הספיק לבקר?

– כן.

– הביא משקפיים?

– לא.

– מה רצה?

– אותך. ביקש שתבוא אליו.

אלפרד קם. התרחץ, התגלח, לבש בגדיו וסעד פת שחרית באין אומר ודברים. שרימה אף היא לא הוציאה הגה מפיה.

אלפרד הלך אל הלוטש.

גם כאן לא השתנה דבר. לא החדר ולא התיבות, לא המכשירים ואף לא הלוטש עצמו: אותו ניגוד מתמיה שבין נעורים לזיקנה ציין את פרצופו המיוחד במינו ואותה עצמה מוצנעת דמדמה במעמקי עיניו האפורות־ערפיליות. מסך הספוטניקים קרן במלוא עצמתו והשמיע את זמזומו הרגיל. תלת־הרגל הזעיר ניצב על השולחן ובמשבצת שמעליו נתונה היתה קוביית אבן־חן.

אלפרד בירך את הישיש בברכת שלום רגילה ופתח בלי עקיפין:

– אני מבין כי משקפי מוכנים.

הלוטש נד בראשו לאות הסכמה.

– ובכן…

הלוטש שתק שעה קלה. כל אותה השעה לא מש מבטו מן החפץ שהיה נתון בין אצבעותיו: ספק קופסה זעירה ספק עוד אבן־חן מלוטשת. עיניו קצרות־הראי של אלפרד נבצר מהן להבחין בטיבו של החפץ. נתן מבטו בתלת־הרגל ובקוביה הירוקה הנתונה במשבצת שמעליו. נזכר בדבריו של הלוטש: “כשתזדקק לקוביה הירוקה תבוא אלי”.

הוא שאל:

– מתי אזדקק לקוביה הירוקה?

הלוטש השיב בנחת:

– היום.

הודעה זו נשתמעה משום־מה באזניו כדבר מובן מאליו.

– כן, היום. זקוק אני לאבן הירוקה היום – נפלט מפיו מיכנית.

הלוטש התחייך. בפעם הראשונה ראה אלפרד חיוך בפניו של אדם זה. היה זה חיוך של סיפוק ונצחון ואפילו קורטוב של טוב־לב לא חסר בו.

– פרופיסור צעיר ויקר – פתח הלוטש בנעימה אבהית. נטש את העיסוק באותו חפץ, שהיה נתון בין אצבעותיו, והשעין גבו אל מסעד הכיסא – אין די בכך שמלמדים היסטוריה. יש גם ליצור היסטוריה. ואתה, יקירי, נועדת להימנות בין היוצרים.

אלפרד הקשיב. וככל שהקשיב חש היאך עצמותו נמסה ומתמקמקת בדבריו של הלוטש וכל אישיותו הופכת מכשיר בידיו של זה, מכשיר וחומר ביד היוצר.

שעה ארוכה ניסרו דבריו של הלוטש בחללו של החדר. לוא היתה נפשו של אדם דומה לגופו היה כל צליל שיצא מפיו נחרת בנפשו של אלפרד ככתובת קעקע. אלפרד אלעתידי שיצא מחדרו של הלוטש היה שונה תכלית שינוי מאלפרד אלעתידי שנכנס לתוכו.

רצון עז תקף אותו לשכור לו עגלת אדם ולהתנענע בה בדרכו אל האוניברסיטה. בכל נימי נפשו השתוקק לעמוד בפני קהל סטודנטים ולהרצות. עד מה שונה היתה הרצאה זו מכל הרצאה שהרצה עד כה!

לוא ניתן לו מבוקשו היה פותח את פיו ואומר:

גבירותי ורבותי! עד כה מרצה הייתי הרצאות ואלו היום לא הרצאה תשמעו, כי אם וידוי. ולא על שלוש ציביליזציות אדבר, כי אם על אדם אחד ויחיד, אדם ששמו אלפרד.

כסבורים אתם, גבירותי ורבותי, שאלפרד קצר ראי היה, ולא היא. לא קצר ראי היה כי אם עיור. עיור לחלוטין. ואת מיטב שנותיו בזבז על כך שהיה מעבה ודוחס את האפלה שמסביבו. שוקד היה להגדיל את עיורונו ולהאדירו, ולא עוד אלא שמדי יום ביומו עמל ויגע לסמא את זולתו.

עד שהגיע היום ועיניו נפקחו לראות. ומשנפקחו עיניו לראות, ראה את אטאהיה. אזי נודע לו כי אין היסטוריה ואין ציביליזציות – ישנן נמלים וישנם פילים, ישנם כלבים ודגים, קופים ובני אדם. וכולם, כולם עד אחד נאבקים על חייהם, וכל עוד חיים הם אינם שואפים אלא ליהנות מן החיים.

והנה בא יום הקרבן, ואטאהיה נלקחה ממנו. אז הלך אל הלוטש הגדול, אשר לטש את מוחו ויעשנו חרב חדה על מנם שיתקענה בלב לבם של הדברים שעד כה היו קדושים לו מכל קודש.

כזאת היתה ההרצאה שהפרופיסור אלפרד אלעתידי היה מרצה באוניברסיטה לוא ניתנה לו ההזדמנות להרצות עוד הרצאה אחת בימי חייו.

ואולם, הזדמנות כזאת לא ניתנה לו.

כל צליל שיצא מפיו של הלוטש נחרת כאמור בנפשו של אלפרד ככתובת קעקע. כל צליל ולא כל מלה, שכן למעשה לא קלט אלפרד מלים, רק צלילים קלט, מעין מוסיקה כובשת, פורפת כַּשְפָנִית, אף כי שום מנגינה לא נשמעה בחדר.

וכשנדמה המוסיקה והלוטש השתתק, שאל חרש חרש, כמעט בלחש:

– אם כן, מה עלי לעשות?

הלוטש השיב כמי שקובע עובדה ידועה לכל:

– אתה הולך להציל את אטאהיה מצפרניו של טיטוב.

כתוּכּי מאומן ומאולף חזר אלפרד על דבריו:

– אני הולך להציל את אטאהיה מצפרניו של טיטוב.

– ואני – המשיך הלוטש – אעמוד לימינך. מפה, ממקום זה אכוון את צעדיך ואשמרך מכל משמר. הגיעה השעה לגאול את המין האנושי מסיוט כוהניו של מקדש גלן. מזוועות הטיטובים לדורותיהם, כי חזונם השלטון ומשאת נפשם השררה, ואין לבם נתון אלא לשני אלה בלבד. המסכים הקורנים בכל בית ובכל משכן, בכל אוהל ובכל מלונה – עיניהם ואזניהם המה אך אין די להם בכך: צבאות מרגלים ומצותתים חיים משריצים הם בכל פינה ועל כל מדרך כף רגל. מאז ומתמיד – בכל הזמנים, בכל העידנים, בכל הציביליזציות – סילף השלטון את המין האנושי. ואם אין האנושות יכולה להתקיים בלי שלטון, מוטב שתחדל להתקיים.

– אטאהיה – לחש אלפרד.

– אטאהיה אחת מני רבבות. לא במקרה נבחרה אטאהיה. בעצם קיומה שלה ושכמותה, במנהגה, בדיבורה, בחייה טמון היה זרע המרד נגדם. אין דבר נסתר מעיניהם, עיני בשר ודם ועיני אבנים מלוטשות, עיני זכוכית ועיני חמרים שאת שמעם לא שמעת. אם לא תחוש לעזרה, תוקרב אטאהיה אִשֶה לספוטניקים. עשרות אטאהיות כבר הוקרבו בדורנו והשאר רואות ויראות, והללו, שם במקדש גלן, עוד ידם נטויה. עשרות אלפי מדענים עוסקים במחקר בדבר חדירה לנפשו של האדם. בעוד חמש־עשרה שנה באמצעות קרני מישוש סמויים יחדרו הטיטובים אל צפונות נפשך, וכל מאווייך, חלומותיך, תכניותיך, הזיותיך, שרעפיך גלויים וידועים יהיו מלפניהם. השמעת?

– שמעתי.

– מוכן אתה להילחם על חירותו של האדם?

– מוכן.

– ובכן אלפרד בני, – נעימת האבהות גברה בדיבורו והפכח לנעימה ראשית.

– הצעד הראשון: דרור לאטאהיה.

הלוטש פשפש באחת מתיבותיו, שלה מתוכה חפץ עגול ומסרו לאלפרד. לכאורה היה זה מצפן רגיל מכוסה זכוכית ובמרכזו מחוג. אלא שמדבריו של הלוטש נשתמע כי מכשיר זה היה בו הרבה יותר ממצפן רגיל:

– עכשיו, ברגע זה יוצא אתה לדרך. אתה מתקדם בכיוון שעליו מורה המחוג. אל תירא ואל תיחת. לכאורה פה אני, אך למעשה אתך אני בכל אשר תלך. אני אצליח דרכך. בכיוון המחוג קדימה צעד!


 

פרק חמישה־עשר

ואלפרד צעד קדימה. כאבטומט, כרובוט הרים רגליו וצעד בכיוון מחוגו של החפץ שהלוטש הפקיד בידו.

כחודש ימים ארך מסעו, רגליו לא בצקו ושמלתו לא בלתה. ידו אחזה במצפן־לא־מצפן ועיניו רתוקות היו אל המחוג. ועד כדי כך רתוקות היו, שלא ראו דבר מכל אשר נקרא לו בדרכו: לא ערים ולא כפרים, לא יערות ולא ימים, לא שמש ולא כוכבים, כי חושיו ניטלו ממנו. ואם אותו משורר קדמון היה כאבן שדורדרה מראש הר, היה אלפרד למכשיר בידי כוחות עויינים זה את זה, נאבקים זה עם זה, בועטים בו כשתי קבוצות כדור רגל המנסות להבקיע את השער.

ואמנם, כעבור חודש ימים ניצב אותו כדור־רובוט מודרך במחוג, שבהיותו בשר ודם נתקרא בשם אלפרד אלעתידי, נוכח שערים גדולים ונעולים. היו אלה שעריה של גאגארינגראד הבירה.

ומשניצב נוכח שעריה של גאגארינגראד הבירה חש כי המצפן איננו בכף ידו: גז, נמוג, נעלם והיה כלא היה. בו ברגע חדל להיות רובוט וחזר להיות בן־אדם. בתחילה חש רעב, רעב פשוטו כמשמעו – תחושה שלא ידעה חודש ימים. לאחר מכן תקפוהו געגועים לאטאהיה, געגועים עזים, קשים מנשוא. שוב ידע על מה ולמה הגיע עד לכאן, על מה ולמה עומד הוא לפני שערי הזהב של בירת העולם המוקפת חומת פלדה.

חרף געגועיו לאטאהיה, חרף המשבר שחל בהשקפת עולמו, חרף אכזבתו וזעמו על הציביליזציה של הספוטניקים, חרף מסעו המופלא שבו היה כל כולו נתון לכוחות חוץ – חרף כל אלה הציפו נחשול עז של שמחה וסיפוק על שנתגלגלה לידו הזכות הגדולה להיות אחד מבחירי אנוש שהגיעו עד לשערי בירתו של העולם בשנת 2984, ולא כאסיר אלא כבן־חורין. הנה עומד הוא לראות במו עיניו את מקדשה המפואר, לחזות במיתקני הענק המכסים את עין השמים בספוטניקים ומקרינים מזהרם על האיקונין שבכל בית, בכל בקתה, בכל אוהל ברחבי תבל.

ואולם, חלומו זה לא התגשם. כל עוד ניצב לפני השער לא ראה דבר פרט לשער עצמו. היה זה שער שכולו עשוי מקשת זהב אחת, נוצץ וחלק ללא עיטורים, ללא פיתוחים וקישוטים. לפתע נתאווה משום מה להחליק באצבעותיו על פני הזהב. שלח ידו ונגע בו. ומשנגע בו נפתח השער. אלפרד נכנס פנימה. כהרף עין נסגר השער בעדו.

חושך אפפו. לא, הוא לא נמצא במבואותיה של בירת עולם מפוארת. הוא נמצא בתוך בונקר צר, חשוך ומחניק. זמן־מה לא ראו עיניו דבר. כשהסתגלו אל האפלה הבחינו בשני גברים חסונים: האחד עמד לפניו והשני מאחוריו. זה שעמד לפניו החזיק פנס בידיו. זה שעמד מאחוריו היה מזוין. אלפרד לא יכול היה לעמוד על טיבו של הנשק.

הראשון הדליק את פנסו והזליף סילון אור לפניו. פנה אל אלפרד ואמר:

– אחרי.

אלפרד זע.

אותה שעה איבד את תחושת הזמן. עיניו לא ראו אלא את סילון האור שלפניו, אזניו לא שמעו אלא את הצעדים שמאחוריו. ובתום הצעידה נטולת־הזמן נמצא עומד בחדר קטן, מואר כהלכה, שרצפתו וכל כתליו מכוסים פרוות אריות ונמרים. מסך ספוטניקים לא היה בחדר. אף לא רהיטים פרט לכורסה שניצבה במרכזו. מושבה רך ומרופד, מסעדה רקום ארגמן וכרעיה עשויות בתבנית טלפיו של אריה. בכורסה שקועה היתה דמות עטופה בד לבן. היה זה ישיש קטן־קומה ועד כדי כך כחוש, שנדמה היה כי אפילו מבעד לחלוקו הלבן ניתן לראות את צלעותיו הבולטות. עורו הצהבהב היה מתוח על גולגלתו. שרידי שיער שיבה מדובלל כיסו את קרחתו, ופס צר, לבן וקלוש־זיפים גישר בין שפתו התחתונה לבין קצה סנטרו. חטמו בולט וארוך, ואפשר שנראה כך בשל רזון פניו ולחייו הנפולות. עיניו כבויות היו, נטולות גון כשל עיור. האמנם עיור היה?

שני מלוויו של אלפרד החווּ קידה לישיש ויצאו. אלפרד ניצב מולו. הישיש רמז לו שיקרב אליו. אלפרד ניגש אל הכורסה. הישיש הושיט לו יד.

– שמי טיטוב.

צמרמורת הרטיטה את גופו של אלפרד. כך נראה איפוא שליטו של עולם, החולש על כל בני האדם אשר על הארץ ועל כל הספוטניקים אשר בשמים?

רמזי חיוך נסתמנו בזויות שפתיו של הישיש. בעיניו הכבויות קרא את הרהוריו של אלפרד ומיד נכנס אל תוך זרם מחשבותיו:

– את טיטוב במערומיו רואות עיניך. ללא ציפויי פז, ללא מסכות פלטינה, ללא כוחל ושרק. לא כל אדם זוכה לכך, אלפרד אלעתידי. אף אתה כמעט שאחרת את המועד. מחר יום הטסת הקרבן. והרי באת להציל את אטאהיה.

אלפרד נד בראשו.

– יפה עשית. רבים ניסו לפניך להציל את ארוסותיהם ולא עלה בידם. אבל אתה… אתה עשוי להצליח. לא בזכותך, כמובן, כי אם בזכותי. התבונן בי. עוד מעט ימלאו ימי ויורש לכסאי אין. הגיעה איפוא השעה שאזריע זרע. סוד הוא, ידידי. סוד שאינו ידוע אפילו לפרופיסורים המרצים את דברי ימיהן של הציביליזציות האנושיות. על כסאו של טיטוב לא ישב זר. רק היוצא מחלציו של טיטוב הכהן הגדול ומרחמה של אחת מאלה אשר נבחרו לקרבן ההטסה רק הוא ישב על כסאו. כל קודמי עשו כן. בהרגישם

כי מלאו ימיהם ואונם עוד עמם היפרו את בתולת הקרבן. פסל נאה, מלאכת מחשבת, הוטס במקומה של בתולת הקרבן והצופים בהטסה ברחבי העולם לא הבחינו בין הפסל לבין הנערה בחירת הספוטניק. תשעה חדשים חיתה הנערה אחרי ההפראה. וביום לידתה מתה. מיתה טבעית, כמובן, שנגרמה על־ידי זריקה. כך הלכה אמי לעולמה, וסבתי, ואֵם סבי ואמותיהם של כל הטיטובים אשר נועדו לכהונה גדולה. מנהג הוא, פרופיסור אלעתידי. מנהג, שנתחשל בכוּר הדורות, והיה לחוק.

הישיש השתתק. חשק עז תקף את אלפרד לזנוק אל הישיש ולחנקו. לא היה צורך במאמץ כדי שקנה רצוץ זה יוציא את נשמתו. אבל אבריו של אלפרד לא נשמעו ליצריו. זקוף קומה, מתוח, חיוור ניצב לפני הישיש ולא מש ממקומו.

הישיש שאף רוח.

– מנהג שנתחשל בכוּר הדורות כמוהו כחוק – חזר על דבריו בשניה – אבל אני… מתיוס טיטוב, טיטוב השמונים ותשעה מוכן להרהיב עוז בנפשי ולהפר את המנהג המקודש. חייה של אטאהיה יהיו לה לשלל.

אלפרד פרץ בבכי. המשטמה העזה הפכה כהרף עין לאהבה שאין לה גבול. כרע על ברכיו וחיבק את רגליו של הישיש.

הישיש לא זע.

– בתנאי – אמר ונשתהה.

אלפרד זקף ראשו ונשא אליו את עיניו. דמעות נתקשרו בהן. – בתנאי שאתה תוטס כקרבן. המאפרים שלי יהפכוך לאטאהיה. הציבור לא יבחין דבר.

אלפרד שאל:

– ואטאהיה תשוב לעירנו?

– לא – השיב טיטוב החלטית – כל באי הבירה לא ישובון. בכל דברי ימיה הארוכים של גאגארינגראד נמלט מתוכה רק איש אחד ויחיד. יותר מדי שׂמתי בו את מבטחי. יותר מדי דעת קנה האיש. הוא למד להפעיל את כוחו ממרחקים באמצעות זרם האלקטרונים הנקרן ממוחו של האדם. אבל ימיו ספורים. המדענים שלי הפעילו את קרני גישוּש הנפש במלוא עצמתן. עוד יום, עוד יומיים, עוד שלושה ימים ונבל זה יתאבק באפר רגלי כמוך עתה.

היה ברור: הישיש דיבר על הלוטש. ועוד יותר ברור היה כי אלפרד אינו אלא כלי שרת במלחמת אימים סמויה בין טיטוב ללוטש, מלחמה הנטושה על פני כל כדור הארץ.

כקול מאוב הגיעה אליו שאלתו התקיפה של הישיש:

– מסכים?

וכקול מאוב נשמעה באזניו גם תשובתו שלו:

– מסכים.


 

פרק ששה־עשר

והעולם נהג כמנהגו. מנהג שנתחשל בכוּר הדורות כמוהו כחוק.

בכל קצווי תבל נהרו המונים אל הכיכרות המרכזיות שבערי הפלך לחזות בהטסת הקרבן.

בראשיתו לא נבדל החג מכל המקובל זה כשמונה מאות שנה, מיום שהציביליזציה של הספוטניקים קיימת עלי אדמות. בני אדם במיליוניהם – אנשים, נשים וטף – ריתקו עיניהם אל המסך הגדול, הריעו לצריחי הזהב של גאגארינגראד ועצרו נשימתם כאשר המריא באויר הספוטניק ובו הקרבן הנבחר.

וברגע שעצרו נשימתם בו ברגע אירע דבר, שלא היה לא תקדים בתולדות המין האנושי – לא בדברי ימיה של הציביליזציה של הספוטניקים ולא בשום ציביליזציה אחרת מיום דרוך רגל אנוש על פני האדמה.

לעיניהם של כל יושבי תבל נגלה פרופיסור אלפרד אלעתידי המתעלס באהבים עם בת זוגו, בחירת לבו אטאהיה ג’אווריל נגדה נא לכל באי עולם בתוככי הספוטניק המוטס.

האמנם השכיל אלפרד ליטול עמו את בת זוגו אל החלל החיצון? האמנם נשארו שניהם בחיים והתעלסו באהבים בתוככי הספוטניק?

לא. זו היתה אחיזת עיניים גורלית, אלא שגיבורי המחזה שניהם לא היתה להם יד באחיזת עיניים זו. מדעני גאגארינגראד, כוהני מקדש גלן ואולי הלוטש הפורשׂ את רשתו הנעלמה לרגליהם – זה מדעת ואלה שלא מדעת – הם שגרמו לאחיזת עיניים זו והביאו כליה על הציביליזציה של הספוטניקים.

באותה תקופה עסקו מדעניו של טיטוב בעיקוב אחרי מאוייהם של בני האדם באמצעות מסכי הספוטניקים. מקרינים היו קרני אין־סוף אל תוך מוחו של האדם ומרחוק היו מצלמים את כיסופיו, הרהוריו ושאיפותיו. מיתקנים מיוחדים הותקנו לפיתוח התצלומים ולתרגומם ללשון המראות. ובמחסני מקדש גלן היו שמורים רבבות סלילים של סרטים, שמאוייהם של רבבות בני תמותה לבשו צורה מוחשית, הוקלטו והוטבעו עליהם. רבבות מבין מיליונים, שכן עדיין לא הגיע התהליך לסיומו, עדיין טעון היה שכלולים ושיפורים אחרונים, ורשת העיקוב לא נפרשה עוד על כל בני־האדם.

והנה ביום השבעה עשר בסטרלקה, שנת 2984 – ו’תשמד, ביום הטסת הקרבן אירעה תקלה. אפשר שהיה זה משגה, או הזנחה או מחדל – ואולי חבלה נסתרת אורגנה ותוכננה מראש. מכל מקום מישהו לחץ על כפתור, שלא היה צריך ללחוץ עליו, וייתכן כי אי־מי לא לחץ על כפתור, שהיה חייב ללחוץ עליו, וגל של קרני אין־סוף הסתנן אל תוך הספוטניק שהוטס, חדר אל מוחו של אלפרד אלעתידי והקרין את מאוייו בצורה חזותית על כל המסכים שנפרשו על פני כדור הארץ.

ברגע שהוטס הספוטניק בו ברגע יצאה נפשו של אלפרד. אלפרד מת, אבל מאויוֹ האחרון הוסיף להתקיים, כאותו כוכב שעינינו רואות רבבות שנים לאחר שעבר ובטל מן העולם, בשל קרני אורו שהגיעו אל עינינו רק היום. עיני אדם בכל רחבי תבל חזו בנשימה עצורה במאוויים חיים של אדם מת.

ואז באה השוֹאה. כל באי עולם הוטעו והלכו שולל. איש לא העלה על דעתו כי חלומות שוא רואות עיניו, הזיות מוקרנות ממוחו של אנוש, ערגות וכיסופים שניתן לצפות בהם אך ורק משום שהטכניקה של שנת 2984 ידעה לצלמם, להסריטם ולהציגם בצורה חזותית כפי שנחלמו ונחזו. כולם כאחד האמינו אמונה שלמה כי מאויים בהתגשמותם הממשית תחזינה עיניהם. וכולם כאחד הסיקו את המסקנה הרצויה, הנכספת: אי־שם, בחלל החיצון מתגשמים כל מאוייו של אנוש. במרומי השמים, בתוככי הספוטניקים וספינות החלל הופכים החלומות לעובדות שבהקיץ, ההזיה הופכת מציאות. מאז ומתמיד חיפשה האנושות ברקיעי השמים את גן־עדנה האבוד. אשרי הדור שזכה למצוא אותו.

– השמימה! – פרצה הזעקה ממיליונים פיוֹת.

אחוזי טירוף נהרו כל בני האדם אשר על פני כדור הארץ אל גאגארינגראד הבירה. בהתקפת אימים השתערו על מקדש גלן.

– השמימה! ־ זעקו ההמונים.

– השמימה! – החרו אחריהם הכהנים, המדענים, המומחים, המטיסים, המהנדסים.

אלפי ספינות חלל הוצאו ממקומות מחבואם. רבבות מנגנונים השמורים לעתיד לבוא הופעלו במלוא אונם. קרני אין־סוף הוקרנו בעצמה כּבירה. נשים וילדים נדחקו אל ראש התור. כל הידע של דורות רבים מספור נדחס לשעה אחת ורוּכז למטרה אחת ויחידה:

– השמימה!

ועד מהרה כיסה צי אדיר של ספינות חלל את עין השמים. האנושות איבדה את עצמה לדעת. ברגע שניתקו ספינות החלל מן האדמה, נפחו יושביהן את נשמותיהם. ואולם, משאת נפשו האחרונה של כל איש, כל אשה, כל זקן וכל נער שהוטסו לחלל, הוקלטה, הוסרטה והוקרנה על רבבות המסכים שהיו עוד פרושים בכל בית ובכל סוכה, בכל צריף ובכל אוהל, בכל משכן ובכל מדור שעל פני כדור הארץ.

איש לא נותר עלי אדמות לחזות במאויי אנוש, פרט לשלושה: שני זקנים ונערה אחת.


 

פרק שבעה־עשר

מתיוס טיטוב שמע בבירור את הד פסיעותיו שלו על פני רצפת הפז של המקדש. הדהדו קירות השיִש, הדהדה תקרת הבדולח. כוכב הלכת “ארץ” היה ריק מאדם.

הכוהנים, ‏ מדעני המקדש ועובדיו – את כולם נשאו הספוטניקים וספינות החל.

מיתקני ענק, שראשם בשמים, עמדו מיותמים ושוממים.

מתיוס טיטוב נכנס אל פרוזדור ארוך. בקצהו האחד ניצב פסלו של גאגארין ובקצהו האחר פסלו של גלן. קומתו של טיטוב החי, טיטוב ה־89, לא הגיעה אל קרסוליהם.

סמוך אל הקירות נתמשכו זו מול זו שתי שורות של פסלים נמוכים יותר: אבותיו ואבות אבותיו של מתיוס טיטוב מטיטוב הראשון.

אכן, היה זה רק טיטוב הראשון שהמריא אל החלל החיצון. כל שאר הטיטובים, צאצאיו או אלה הרואים את עצמם כצאצאיו, הטיסו אחרים.

אלמלא אירע מה שאירע, היה בעוד כעשרים שנה מתוסף כאן עוד פסל אחד: פסלו של טיטוב השמונים ותשעה. ענק, עול ימים, עתיר שיער מתולתל.

מתיוס טיטוב לחץ על כפתור ובן־רגע שקע אותו השטח של רצפת הזהב שעליו ניצב. לא יצאו שניות מועטות והוא נמצא שרוי במרתף אפל. שוב לחץ על כפתור. אור קלוש נזדלף מן הקירות. בירכתי המרתף, במיטת שן לבנה שכבה אטאהיה.

טיטוב קרב אליה: היא ישנה. גופה מכוסה שמיכת שיראים ותלתליה פזורים על כר משי. פיה היה פתוח למחצה.

טיטוב גחן אליה:

– אטאהיה – סח כמעט בלחש. ואולם, גם הלחש הדהד בכל פינות המרתף – אטאהיה! נותרנו לבדנו. אם תרצי יתקיים המין האנושי, אם לא – יסוף. בך תלוי הדבר. נותרנו שניים.

לפתע צצה דמות מאחורי גבו של טיטוב. דומה כי מתוך הקירות הופיעה דמות זו. היא הניחה ידה על כתפו של הכוהן הגדול:

– לא שניים. שלושה נותרנו.

טיטוב הפך ראשו.

– הלוטש – הפטיר בחיוך ממורמר.

– ניצחתיך, טיטוב השמונים ותשעה.

בקולו של הלוטש לא צלצלה תרועת נצחון. אדרבה, דומה היה כי עצבות נשתמעה בו,

– ניצחתני – נד טיטוב בראשו, החיוך סר מפניו – ולא רק אותי. את כל המין האנושי ניצחת.

– כן, ניצחתי את כל המין האנושי. על כל הציביליזציות שלו. אין צורך במין יונקים זה ואין טעם בפעלו. מיליונים בשנים יצר אֵלים והרגם, בדה חזונות וטינפם, שאף אל אושר והביא יסורים וסבל. די והותר! חסל סדר האדם. חיה זו שוב אין לה זכות קיום. רואה אתה את הנערה הזאת? בתי היא. בתי אטאהיה, האחרונה בבנות עולם.

אטאהיה קמה ממיטתה. ערומה היתה, ערומה כביום היולדה. שעה ארוכה סקרה את שני הישישים ומבטה נעתק מזה אל זה. לבסוף קרבה אל הלוטש.

– צא! – הפטירה לעברו. בלחש אמרה מה שאמרה, אלא שלחש זה לחשו של צפעוני היה.

– אביך אני, אטאהיה! אביך האמיתי!

– צא! – נתנה עליו בקולה ורקעה ברגליה היחפות.

הלוטש לא מש ממקומו,

אטאהיה ניגשה אל טיטוב, כרכה זרועה סביב צווארו והצמידה שפתיה אל שפתיו.

– בוא, זקן, בוא – פתחה בעליצות – תריסר ילדים אלד לך, זקן. לא, לא תריסר אחד. שני תריסרים. שלושה. והם יצרו אֵלים ויהרגום, יבדו חזונות ויטנפום, ישאפו אל אושר ויביאו יסורים וסבל. הו! מה נחמדים יהיו הפעוטים האלה, יוצרי האלים, בודי החזונות, שואפי האושר! אח! העוד כוחך במתניך, זקן?

הלוטש נפנה לאחור וחמק מן המרתף. עבר על פני רחובותיה של גאגארינגראד אל מחוץ לעיר. השמים נתקשרו עבים. טיפות גשם גדולות, כבדות, עגולות ניתכו ארצה.

הלוטש נכנס לבקתה עזובה. על קירותיה מתוּח היה מסך ספוטניקים ועליו הוקרנו בערבוביה מאויי אנוש. מאוייהם של צדיקים ושל רשעים, של שוחרי טוב וזוממי רע, מבקשי אלהים ועושי דברו של שטן – מאוייהם של בני אדם שהיו ואינם עוד.

באחת מפינות הבקתה ישב כלב. הוא זקף את אזניו, האזין לזמזום ולא המיש מבט פליאה מן המסך. ראשו ורוּבו שקע במתרחש על גבי המסך, כך שלא השגיח בכניסתו של הלוטש ולא נתן דעתו עליו.

הלוטש השתפל על הקרקע בסמוך אליו וליטף את פרוותו החלקה. רק אז נפנה הכלב מן המסך, הניח זרבוביתו על ברכיו של הלוטש וכשכש בזנבו כשכוש שבהכנסת אורחים.


המלצות קוראים
תגיות