[א]    🔗

סופר עברי צעיר…

לדאבוני, חייב אני להסתייג מן האמור כבר במלה השלישית של פתיחת מסתי־סיפורי זה ההסתייגות מוסבת על המושג “צעיר”. כשכותב שורות אלה נתכנה לראשונה בשם “סופר צעיר”, כבר פשטה השׂיבה שברקותיו על פני מחצית השטח, שעליו היא משתרעת עתה. מאז עברו כשמונה־עשרה שנה. כל אימת שאני נתקל במשפט “אשר לנציגי המשמרת הצעירה ביותר בספרותנו” הריני מחפש את שמי ברשימה, שבאה על־פי רוב לאחר משפט זה. ואכן, לפעמים מוצא אני את שמי ולפעמים איני מוצא אותו. אך לעולם אין אני מוצאו אלא ברשימה זו של המשמרת הצעירה ביותר. כיוון שכך אפשר שהסתייגותי מיותרת, שכן אותו סופר, שבו פתחתי את כתבי זה, בן־דורי הוא, ואף צעיר בשנים ממני, וּודאי שלאור החן של נעורי הנצח המקובל בספירת הסופרים ובמשמרות הספרות, חזקה עליו שהכינוי סופר עברי צעיר הולמו כדת וכדין.

ובכן. סופר עברי צעיר, אהרון אמיר, כינה רומאן מפרי־עטו בשמו של שיר מאת דילן תומאס: “ולא תהי למוות ממשלה”. אף אני נתליתי באילן גדול והכתרתי כתב זה בשם מאמרו המפורסם של אחד העם. למעשה, יש מקום להניח שהייתי מדייק יותר בהבעת רחשי לבי אילו גם אני הייתי מנסח את דברי על דרך השלילה, כגון ולא תהי לאנטישכל ממשלה, או משהו מעין זה. ושני נימוקים באמתחתי להצדקת הנחתי זו. ראשית, אין אני מתאווה לשלטון מוחלט של השכל ולשררה חובקת־כל של התבונה; אדרבה, מוכן אני להתיר לנציגיהם הנבחרים של תהומות הנפש ושל מסתורי הרגש שירסנו קימעה את הנרקיסם השחצני של האינטלקט הכליכול, הצופה כבטלביזיה בתהלוכת הניצחון של עצמו ומתדשן מעצמו כאותה רוח מוחלטת של הגל, המתבוננת בעצמה ונבנית מעצמה. אולם מפחד אני פחד־מוות משלטונה של האיוולת ומשררתם של היצרים. כל אימת שהללו מרימים ראש, מתקלפות מכפות ידי כשכבת תמס כפפות־המשי של הדימוקראטיה. מוכן ומזומן אני שידי תתכסינה שוב יבלות מתבעבעות, ממש כבאותם הימים הרחוקים, שבהם החזיקו, בעודן רכות ועדינות, במכוש והלמו בו על מה שעתיד היה להיות כביש באחד מרחובות ירושלים, ובלבד שאשׂכיל – ולוּ במחיר אותם היסורים שנתנסיתי בהם בימים ההם – לשים מתגי בשפתם ורוחי באפם. זאת ועוד: דומני שהמלים, שבהן מורגלים אנו מדורי דורות להביע את הניגודים ולהגדיר דברים והיפוכם, אבד עליהן כלח. כשאנו מעמתים את הטוב והרע, היפה והמכוער, האלוהים והשטן, האור והחושך, הרינו מניחים רקע משותף, עולם אחד, שממדיו אחידים, ערכיו מובחנים ומושגיו מוגדרים. בקוסמוס זה, שהוא אחד ושמו אחד, אפילו הריבוי נתפס כחלקיקיה של האחדות, המתנאים דרך חנחון בריבויים, ואחדות זו היא שמתירה לניגודים ולהיפוכים להתנגש זה בזה, להיאבק

זה עם זה, כדי שעצם מדורם בכפיפה אחת יבליט ביתר שאת אותה אחדות עצמה. אולם בימינו נתגלה, שמלבד ניגודים באותו עולם עצמו קיימים עולמות שלמים המנוגדים זה לזה, עולמות שהאחד אינו רק היפוכו של השני אלא שהוא שולל את עצם קיומו של השני. עולמות אלה אינם מתנגשים ואינם נאבקים, משום שאין נקודת־מיפגש ביניהם, וביום שתימצא נקודה כזאת יושמדו שניהם, או לפחות אחד מהם. עד כה רגילים היינו לדבר על החומר ועל ניגודו הרוח. עתה לא זו בלבד שחכמים מלמדים אותנו כי הניגוד אינו ניגוד, שכן התורות המודרניות על מהותו של החומר כמעט הפכוהו לרוח, ועל כל פנים למשהו שממשותו הפיסית כמעט שאינה שונה מזו של הרוח, אלא שאותם חכמים גילו זה לא כבר כי היפוכו האמיתי של החומר הוא האנטיחומר – עולם הסותר את עולמנו ואינו מוכן לפשרות עמו. ואם מצוי אנטיחומר כנגד החומר, מצוי גם האנטישכל כנגד השכל. לא הרגש לעומת התבונה ולא האיראציוֹ לעומת הראציוֹ, שהם בני עולם אחד, כי אם שני עולמות סגורים ומסוגרים זה בפני זה, ואין להם מיפגש לא בחלל ולא בזמן אלא ברוחו של האדם. זה האדם, לוּ אני קורא לו שם לא היה מתקרא “האדם הנבון” כי אם האדם התוהה. וכבר כתבתי על כך בהקדמה לאחד מספרי לאמור:

“על שלושה דברים תוהה האדם מיום היותו לבריה בעלת תבונה (ואולי אפילו לפני כן): על יוצרו, על יצרו ועל יצירו. מאז שחרו של המין האנושי משמשות שלוש התהיות בעירבוביה, אלא שכל תקופה שמה את הדגש על אחת מהן. בימי קדם רחוקים עמד האדם נדהם נוכח יוצרו ומחוללו האדיר, בורא הכול, קונה שמים וארץ. בימות הריניסאנס האירופי גילה האדם את עצמו, נשתכר ונרעש מכוח שכלו שלו ועוצמת יצריו הוא, ואילו עתה, בימינו אלה, דומני עומדים אנו לפני תדהמה חדשה. שוב ניצב האדם דהום ואובד עצות כנגד השגב של יצירות עצמו, מעשה ידיו ופרי רוחו. לאמיתו של דבר, רק כנגד פרי רוחו, שהרי סוף מעשה במחשבה תחילה, ומעשח הידיים אף הוא אינו ביסודו אלא פרי רוח”.

דברים אלה נכתבו לפני שלוש־עשרה שנה, וסבור הייתי שאם אני מעלה רעיונות אלה כיום הריני מנסחם אחרת. ברם משניסיתי לעשות כן העליתי חרס בידי, ונזדקקתי למובאה זו כלשונה. ואם אני מקשרה אל הדברים שקדמו לה במאמרי זה, יכולני להקביל הקבלות היסטוריות ולגזור גזרות שוות, כגון זו שבתקופת תהייתו של האדם על יוצרו, משניסה הרמב“ם להטיל את שלטון השכל על עולם הרוח, באה תורת הקבלה ובראה כנגדו ש”י עולמות של אנטישכל, ואילו בימינו, כשיצירי־הפאר של רוח האדם, כגון ספינות־חלל ומוחות אלקטרוניים. אינם אלא בני־זקוניו של השכל העומד עדיין בראשית אונו, בא האנטישכל והביא עלינו את הקוֹסמוֹס שלו – את הספרות והאמנות של האַבּסוּרד, האיראציוֹ ונבכי האלידע. האומנם נגזר על שני אלה לעמוד זה מול זה כשני מחנות ערוכים, שלא יוכלו דבּר האחד את משנהו לשלום?

 

[ב]    🔗

אחד הנסיונות להפגיש את השכל עם האנטישכל ברוחו של האדם נעשה בתקופתנו בתחום הספרות היפה. כוונתי לאותו סוג היצירה הספרותית המכונה בשם סיפור הבלשים. ואף שספרות זו פרתה ורבתה ועצמה מאוד־מאוד, מראשית המאה הזאת ועד לימינו, דומה שכל אנשי הרוח באשר הם שם, מביני־דבר ואניני־טעם, חברו יחדיו והוציאו את דינה לכליה. ואכן, יש שנראה כי קיצה קרוב, ולא בכדי אין לך בר־בי־רב, שאינו אץ לבעוט בה לפני מותה כבאותו אריה גוסס במשלו של קרילוב. מי לנו בעל שאר־רוח שלא כילה בסיפורי בלשים את החצים שבאשפתו, ויש ביניהם רובי־קשת מעולים המטיבים לקלוע מאין כמוהם. זה לא כבר נתקלתי באבני־בליסטראות מעין אלו שנורו משלוש מרגמות השונות זו מזו בגדלן, בקטרן ובטבען. כמעט בעת ובעונה אחת נזדמן לי לקרוא שלושה דברים, המדברים – במישרין או בעקיפין – בגנותה של ספרות בלשית: האחד הוא סיפורו של המחזאי השווייצי פ. דירנמט “ההבטחה” (סיפור זה נתברך בכותרת־משנה בשם: “תפילת־אשכבה לסגנון הבלשי”), מאמרה של המשוררת העברית הצעירה דליה רביקוביץ על סיפור הבלשים, וסיפורו של המסאי הארגנטינאי חוֹרחה בוֹרחס “המוות והמצפן”. בהמשך הדברים עוד אחזור אל המאמר ואל שני הסיפורים; ועתה אתאר פרשה אינטימית של השתלשלות יחסים בין ספרות בלשים לבין כותב השורות האלו

תחילתה של הפרשה לפני כעשר שנים. כלבה היתה לי בימים ההם. גוּרה בת שבוּעיים הבאתי בכיסי מבאר־שבע ירושלימה, והיא גדלה והיתה לכלבת־רועים מרהיבת־עין מן הסוג הקרוי בפי הבריות כלב־זאב. זאבה גדולה ונאה אי אתה יכול לשלחה לבדה בחוץ, בייחוד בחוצות ירושלים, שרבים מתושביה עדיין לא נפטרו מפחד־הדורות של יהודי מפני כלב. הייתי קושר אפוא רצועה לקולרה ומוליכה אל מעבר לשכונה, ושם משלחה לחופשי. בתחילה היתה מגיחה בכוחות־בראשית מן השעבוד אל הגאולה ומגמאה ביעף את אדמת הטרשים, אך לאחר שלושה־ארבעה סיבובים היתה נרגעת, ושוב לא היתה זזה ממני אלא כדי שיעור של חמישה־שישה צעדים. היינו אפוא מטיילים בהרי ירושלים עד שקיעת החמה. אני מזין עיני בנוף, מתפרק ממתח עבודת היום ועוקב אחרי החמה הטובלת בכל חלון מחלונות בתיה של שכונת רחביה לפני שהיא צוללת מאחורי ההרים לכל שעות הלילה, והכלבה מרהרחת כה וכה בנחיריים הענקיות של אפה השחור, סופגת ניחוחות סתומים לחושיו של אדם, זוקפת מדי פעם בפעם את אוזניה דמויות־האנטינות וקולטת רחשושים ובנות צליל של עולם, שאין לנו דריסת רגל בו. והמקום, שהוא פארה של ירושלים כיום, היה רובו הרי־טרשים מכוסים עשב בחורף וחרולים וקמשונים בקיץ, ומיעוטו חורשת זיתים שבעמק המצלבה: לא זכר לבניין הכנסת ולא רמז לקוביות המוזיאון. אשר לשכונות “ניות” ו“גרנות” ספק אם נביא היה חוזה אז את קיומן. לא אחת היה אפוא השטח שבין בית־העלמין בשייך־באדר לבין שכונת ראסקו, שלא מכבר פתחה בטיפוס על רכסה הראשון, נתון כולו לרשותנו בלבד – לרשותי

ולרשות כלבתי – בין השעות שלאחר הצהריים לבין רגעי השקיעה הירושלמית המהירה.

באחד מימות החורף, כשהחמה מקדימה לשקוע, איחרתי לצאת לטיולי מחמת טרדות שעיכבוני במקום עבודתי. כשהגעתי אל ההרים, כבר התחילו הדמדומים פורשים את דוקם. אף־על־פי־כן לא הייתי מוכן לוותר על טיולי. הכלבה אף היא לא היתה מוכנה לכך; בכל כוחותיה משכתני אחריה. גחנתי אל קולרה, לחצתי באצבעי על האבזם הקושר את הרצועה אל הקולר והתרתיה. הכלבה זינקה אל החופש כדרכה ואני נזדקפתי. ומשנזדקפתי ראיתי שכלב אחר, אף הוא כלב־רועים, אך הרבה יותר גדול מכלבתי, מגיח לקראתה במהירות עצומה. פיו פעור, מלתעותיו חשופות וכל עצמו נראה כדרוּך לקרב. אחרי הכלב רץ בן־אדם וצווח בקולי־קולות. בתחילה לא הבחנתי בדבריו, ורק כשנתקצר המרחק שבינינו קלטו אוזני את המלים, שיצאו מפיו המעוּות מחמת ריצה ואימה: זכר או נקבה? – נקבה – זעקתי לעומתו, אך גם הוא לא קלט, כפי הנראה, את דברי אלא לאחר שחזרתי על צעקתי בשנייה ובשלישית. ומשקלט נרגע כהרף־עין, חדל מריצתו והתחיל מהלך לאטו. העווית שבפיו הפכה לחיוך. בינתיים נתקרבו הכלבים זה אל זה ופתחו בהרחת־גומלין, שעניינה היכרות ראשונה. משנוכח כל אחד מהם שמשנהו מייצג מין שאינו מינו, החלו מקשקשים בזנבותיהם זה כלפי זה ולא זזו איש מרעותו עד רדת החשכה: רצו, שיחקו והשתעשעו. מני אז נתחלק אותו איזור, שהוא כיום פארה של ירושלים, בין שניהם. אכן, בין שניהם בלבד, ואוי לו לכלב שלישי שהיה מנסה להופיע בטווח הראיה, השמיעה או ההרחה. אם היתה זו כלבה, היתה כלבתי מסתערת עליה, אם היה זה כלב היה בן־זוגה טורפו.

וכשם שהכלבים נתחברו זה אל זה, כך התיידדו גם בעליהם. עד שהללו מתרוצצים ומשחקים היינו משוחחים זה עם זה על דא ועל הא, ולא יצאו ימים רבים עד שכל אחד מאתנו דבר לא נעלם ממנו על חיי חברו וידידו החדש. ועד כדי כך התחבבנו זה על זה, שעמדתי אפילו לתת לו במתנה אחד מספרי, שיצא לאור באותה תקופה, אלא שהוא הקדימני ובניגוד לכל שאר חברי וידידי, שראו לעצמם זכות לקבל ממני ספר ולי חובה לתתו להם, קנה ספר זה לפני שהספקתי להגשים את כוונותי הטובות כלפיו, והביאו אלי כדי שארשום לו הקדשה על שׁערוֹ. כשבועיים ימים קרא ידידי החדש את ספרי והיה בכל יום מדווח לי על העמודים שקרא אתמול, עד שבסוף השבוע השני שוב לא נסבו דבריו על העבר אלא כלפי העתיד לאמור: הערב מסיים אני את ספרך. כפי הנראה סיימו באמת באותו ערב, שכן למחרת היום לא פצה פיו על ספרי. רגיל אני לחברים ולידידים, שמשום־מה רואים את עצמם חייבים לקרוא את ספרי, וכיוון שמצד אחד הם אנשים ישרים הרוֹחקים מדבר שקר, ומצד שני חוששים שמא יגרמו לי עגמת־נפש אם יביעו בפני את דעתם בגילוי־לב, מעדיפים הם לשתוק בעניין זה, ואני דעתי נוחה משתיקתם ואיני מעלה את הנושא בשיחותינו. ואולם שתיקתו של ידידי שתיקה מופרזת היתה, שכן לא רק על ספרי שתק אלא החריש כמעט כל אותן השעות שבילינו יחדיו, וכך עברו עוד שבועיים ימים. הייתי מיואש וכבר שקלתי בדעתי את האפשרות של החלפת איזור־הטיולים שלי ושל כלבתי, ואף כי לא יכולתי לנחש את עתידו המפואר של האיזור שלנו, הייתי מיצר מאוד על שנאלץ אני לוותר עליו, מאחר שברור היה לי שידידי לא יוותר, ולהמשיך במצב שבו כל עול הדיבור מוטל עלי – לא יכולתי. כשלב ראשון לשינוי העתיד לבוא חדלתי לדבר גם אני. ואכן, היה זה ידידי, שלאחר יומיים הפר הראשון את השתיקה. בתחילה גנח עמוקות ולאחר מכן אמר:

– אֶ חֶ חֶ! לו אני במקומך, היית מזמן מיליונר.

ידידי היה אז שלושים שנה בארץ ואני עשרים. שנינו פקידי ממשלה היינו, בדרגות בינוניות, משום שבמדינת ישראל כבר אז כמעט לא היו דרגות נמוכות. הוא סיים זה עתה את העשור החמישי של חייו, ואני הייתי בחציו השני של העשור חרביעי לחיי. זו לי הפעם הראשונה שמישהו גילה בי תכונה העשויה להפכני למיליונר. פרצתי בצחוק. הוא לא נתן דעתו והמשיך בנעימת פוסק הלכה שאין לערער עליה:

– סיפורי־בלשים! סיפורי־בלשים חייב את לכתוב! כן, רק סיפורי־בלשים.

את חטאי אני מזכיר היום: כמי שניסה להתחכך במיטבח של ספרות העולם ושהתיימר להיות בעל רמה אינטלקטואלית, לא נגעתי עד אז בשום ספר מספרי הבלשים ולא קראתי אפילו סיפור אחד מסוג זה. ואין צריך לומר שראיתי השפלה לעצמי בהצעתו, שאני־אני ולא אחר יכתוב סיפורי־בלשים. ברם, כיוון שההצעה הוצעה בתום־לב ומתוך כוונות טובות, לא הגבתי בשלילה עליה אלא התעלמתי ממנה כליל. אך ידידי לא נרגע. לאחר ציפיה, שארכה מספר דקות, תחב את ידו אל חיקו והוציא מתוכו Pocket־book אמריקני, שעטיפתו אדומה ונערה ערומה־למחצה מצויירת עליה. דומה היה שעיניה של הנערה יוצאות מחוריהן, וכף־יד מגושמת – משום מה צבועה כחול – סותמת את פיה ובשל גודלה מכסה לא רק את הפה אלא כמעט עד כדי מחציתם של הפנים.

– עשה עמדי חסד, קרא את זה – התחנן לפני.

שוב התחלתי להרהר על סביבת־טיולים אחרת. אף־על־פי־כן בשל התחינה שהביעו פניו לא מלאני לבי לסרב לו. לקחתי ממנו את הספר ונתתיו בכיסי. ידידי היה מאושר. פתח את פיו ולא סגרו עד סוף הטיול, שנמשך באותו יום שעה ארוכה מאוד. סח לי כי את סיפור־הבלשים חראשון שלו קרא בימי מלחמת־העולם, כיוון שהיה זה הספר היחיד שהגיע לידו כששהה באותו מחנה בריטי במדבר המערבי, ומאז זה לו כחמש־עשרה שנה שאינו קורא אלא סיפורי־בלשים בלבד. בקי הוא בקוֹנאן דוֹיל ובווֹלס, באגאטה כריסטי ובארל סטנלי גארדינר וברבים אחרים, שאף־על־פי שאינם מפורסמים כמו הללו לא זו בלבד שאין הם נופלים מבעלי השם, אלא אף גדולים וטובים מהם. אומנם הספר שנתן לי הוא אחת התעלומות של ארל סטנלי גארדינר, שפתרונן בא בכותלי בית־המשפט בכוח גאוניותו של עורך־הדין פּרי מייסון, אולם כך עשה רק משום שכתביו של גארדינר הם בימינו הפרוזדור הנאה ביותר לאדם משכיל להיכנס לטרקלינה של ספרות־הבלשים, ועוד ידו נטויה. אם לאחר הקריאה של ספר זה והספרים שיבואו אחריו יעלה מלפני הרצון לנסות את כוחי בז’אנר זה, נכון הוא כבר עכשיו להציע לי כמה וכמה עלילות, שישמשו לי פאבּולה, גרעין, כדור־שלג שאני רשאי לגלגלו במדרון עד שגודלו יגיע לכל מימד שתאבה נפשי. ואם, בעזרת השם, יתברר כי אכן שיקע בנפשי זרע כגרגיר של חרדל, חזקה על שנינו שהזרע ינביט ניצתו, וזו תעלה כפורחת ותישא פרי. אשר למכירת הפרי הריהו נוטל את כל הדאגה על עצמו, ולכך נתכוון באמרו שנהיה מיליונרים (הוא לא דייק, שכן קודם אמר שאילו הוא במקומי היה רק הוא מיליונר). דרך־אגב, גם לטווח ארוך נוכל לעבוד בשותפות: הוא יספק לי עלילות ואני אעשה מהן ספרות. משל לקומפוזיטור המלחין אופירה, שנזקק לתמלילאי הכותב את הליברטוֹ, ורבות הן הדוגמאות של שיתוף־פעולה פורה מסוג זה. ואל לי להשקיף על כל אלה דרך זלזול של סנוֹבּ אינטלקטואלי. זאב ז’בוטינסקי בכבודו ובעצמו חלם על כך, שירבו קוראי “בלשים” בקרב הנוער העברי, ואף עמד לתרגם במו־ידיו כמה סיפורי־בלשים אלא שלא נסתייע הדבר בידו. אשר לעלילות, הרי כפי שכבר אמר לפני שעה קלה, מוכן הוא בזה הרגע לשפוך עלי מבול שלם. מהן דברים שאירעו למעשה, ומהן מעשים שהתרחשו בדמיונו, וכמעט אין חילוק ביניהם. הנה, למשל, בימים שהיה פועל־בניין עבד יחד עמו טפסן אחד, יפהפה וגברתן, שהכול ידעו שהוא שוכב עם אשתו של הקבלן וחששו פן יגלגל עליו הקבלן אבן מאבני הבניין, לכאורה בלי משים ולמעשה במזיד. אומנם החששות לא נתאמתו, משום שאותו גברתן יפהפה נשא לו לאשה נערה וחדל לשכב עם אשתו של הקבלן, אף־על־פי־כן יש כאן עילה לסיפור־בלשים. ומעשה בפקיד שרצח את הממונה עליו כדי לסלק מכשול להתקדמותו, עם שבשעת ישיבה, שכרגיל נתלוותה אליה שתיית קפה, הטיל לכוס של עצמו גלולת סוכרזית וגלולת רעל לכוס של הממונה עליו. ומי לא קרא בשעתו את דבר הרצח הטראגי שנתפרסם בכל עיתוני העולם, שעה שפלונית רצחה את מאהבה לאחר שהתברר לה כי אינו אלא בנה, זה הבן שהיא ילדה אותו בהיותה נערה בת חמש־עשרה שנה ומסיבות מובנות מאליהן מסרתו לאימוץ ולא ראתה אותו אלא באותו לילה, שבו ליווה אותה לביתה מאחת המסיבות ונשאר שוהה בחדרה?… לעשרות־לעשרות נתכנו לי עלילות ברוחו, ולבו סמוך ובטוח שאם אטול קולמוסי שוב לא אשיבנו…

אם בשל הרוח שנתחוללה ברדת השמש ואם בשל להגו של ידידי, לפתע התחלתי חש בראשי. באותו ערב הקדמתי לעלות על משכבי לאחר שבלעתי גלולות פּאלגין, הנחתי ראשי על הכר ופתחתי ספרו של גארדינר. כסבור הייתי שהלה ירדימני על נקלה לאחר הגלולות, כמאמרו של אותו שנון: איזהו סופר? – המדיר שינה מעיניו כדי להרדים אחרים. הפעם לא הייתי סופר אלא מי שנועד להרדמה. אולם כעבור רגעים מספר ידעתי כי תקוותי נתבדו. הגלולות שיככו את הכאב והספר הסיר את העייפות. לא זו בלבד שלא נפלה עלי תרדמה, אלא שלא עצמתי את עיני כל עוד לא סיימתי את הספר עד תומו. ומשעצמתי את עיני פקדוני חלומות שונים ומשונים. כמה מהם זכורים לי עד היום הזה, ואחד נתייחד מכולם וחזר מספר פעמים: זאב ז’בוטינסקי נואם את נאומו, ודלה סטריט, מזכירתו של פרי מייסון, רושמת מפיו בקצרנות. ואילו אותה נערה, שנרצחה בספר של גארדינר, יושבת בין הקהל באחת השורות האחרונות. פתאום קמה זו על כסאה ומנסה לקרוא קריאת־ביניים. הנערה היתה ערומה־למחצה. דומה שכף יד מגושמת – משום מה צבועה בכחול – סותמת את פיה, ומכסה בשל גודלה לא רק את הפה אלא כמעט כדי מחציתם של הפנים. ז’בוטינסקי שירבב את ידו ופרץ בצעקה, שהחרישה את כל הרחשים שפשטו באולם והצטרפו להמולה צופרנית אם כי מאופקת:

– תנו לה לדבר!

כף היד המגושמת, שאותה שעה דמתה לעכביש ענקי, נגולה מפיה של הנערה. אותם חלקי הגוף שלה, שהיו מגולים משום שהיתח לבושה־למחצה, נתכסו רבידי־פאר, צמידי־יהלומים וסתם קרעי לבוש, שהיה אי־פעם מחלצות: קטיפה, ארגמן, שיראים ושש משזר. הנערח שאפה אוויר לקרבה ונשמה נשימת־רווחה עמוקה, לאחר שזמן רב היה פיה סתום בדרך כה אכזרית, ולתמהונו של כל הקהל פלטה בשובה ונחת:

– רציתי לצעוק, פשוט משום ששקט הוא רפש. ועוד רציתי לומר, שאני כשלעצמי מעדיפה למות כגיבורת־חיל הכובשת הר, ולא כגיבורת סיפור־בלשים תפל.

הקהל פרץ בתשואות סוערות ואוזני כאבו עד אין נשוא. הקיצותי. ומשהקיצותי נוכחתי לדעת שלא רק אוזני כואבות, כי אם גם גרוני ניחר, משל אני הייתי האיש שצעק זה עתה צעקה גדולה ומחרישת אוזניים. מישקע כבד העיק על הקנה, הוושט, ועוד כבד ממנו היה המישקע שהעיק על נשמתי. בית"רי הייתי בנעורי, והערצה לזאב ז’בוטינסקי נושא אני עמי כל ימי חיי. מאוד לא נעם לי לראותו ולוּ אף בחלום־לילה – בהקשר משונה זה, שגרע בעיני מכבודו. אולם ככל שניסיתי להשכיח את חלומי זה, כן חזר ונשנה לנגד עיני על פרטיו ופרטי־פרטיו. ולא רק באותו לילה אלא גם בכמה וכמה לילות שבאו אחריו, כיוון שביום המחרת נתגלה שלקיתי באנגינה קשה ושוב לא ירדתי ממיטתי כשבוע ימים, ואף כשירדתי ממיטתי עדיין שהיתי בביתי כמה ימים ולאחר מכן יצאתי להחלים בבית־הבראה שעל שפת הכינרת. בדרכי חזרה לירושלים נתעכבתי בתל־אביב, וביקרתי במשרדו של אחד ממכרי שהיה עורך עיתון. מסרתי לו חבילה, ובה רומאן־בלשים מפרי עטי. העורך שאל לשלומי והבטיח לעיין בחומר.

לא יצאו שני ימים ומזכירתו של מכרי העורך טילפנה אלי ואמרה, שהעורך מבקש מאוד לראותני בהקדם האפשרי. מיד טילפנתי גם לידידי ועוד באותו יום, לאחר שקיצרנו את טיול־הכלבים לכדי ריצה חטופה, נסענו במונית תל־אביבה. כעבור שעה קלה ישבנו שנינו מול פניו הקורנות של העורך. הלה מוכן היה לפרסם בהמשכים את הרומאן בעיתונו תמורת סכום כסף שנראה בעינינו כאסטרונומי, ואילו בעיניו היה כפי הנראה נמוך מדי, שכן הוסיף ואמר שאם נזכה להצלחה ונמשיך בדבר, ילך ויגדל גם התשלום. בחרנו בכינוי ספרותי – שם עברי כשר למהדרין, שצילצל ספק כשמו של צבר שעתה זה סיים אוניברסיטה והוא מחפש לו עבודה נאותה במקצוע, וספק כשמו של שגריר ישראל באחת המדינות המכובדות ביותר. חתמנו על מה שחתמנו, יצאנו לבית־הקפה הסמוך והזמנו בקבוק קוניאק מן המשובחים. נמנינו וגמרנו ששכר־הסופרים יחולק בינינו ביחס של שליש ושני־שלישים; השליש לידידי בעד הרעיון והעלילה ששימשה יסוד לסיפור, ושני־השלישים לי בעד כשרון הכתיבה והכתיבה עצמה. הסדר זה – כך הוסכם בינינו – יהיה שריר וקיים כל עוד הוא יספק לי עלילות ואני אעלה בשר ואקרים עור עליהן, ויחול על כל סיפורי־הבלשים שאנו עתידים לכתוב יחדיו. בטוחים היינו שסיפורים אלה יהיו רבים וטובים. מבעד לחלון, ששולחננו עמד סמוך לו, הורה ידידי באצבעו על הכוכבים, ובפעם הראשונה מאז הכרנו זה את זה גילה בקיאות־מה בכתבי־הקודש בפנותו אלי כפנות הקדוש־ברוך־הוא אל אברהם אבינו לאמור: הבט־נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, כך יהיה הכסף אשר יזרום לכיסינו. על סמך פרוגנוזה זו הזמנו עוד בקבוק אחד, והחלומות באספמיה הפכו לארמונות מעל לאגמי שווייץ, שנתחיל לבנותם לאחר שהווילות שלנו שעל הר־הכרמל ועל שפת הכינרת לא יהא בהן די להשיב את נפשנו בקיץ הסוּבּטרוֹפי שבארצנו.

הארמונות התמוטטו באותה קלות שהוקמו. בשלושים המשכים נדפס הרומאן ונחל כשלון חרוץ. הנתונים הסטאטיסטיים הוכיחו, כי תפוצת העיתון לא זו בלבד שלא גדלה באותו חודש אלא אף נתמעטה, אם כי עורכו מוכן היה לקבל את הגירסה שירידה זו חלה לאו־דווקא בשל הסיפור אלא מסיבות שהזמן גרמן. גדולה מזו. מוכן היה אפילו לנסות בשנייה. שוב סיפק לי ידידי עלילה על פלוני שנרצח במקום שנרצח, בנסיבות מסתוריות ומתוך מניעים מסובכים. שוב ישבתי על העבודה, ושוב נדפס רומאן־בלשים מפרי עטי בהמשכים ובשם רב־רושם, אם כי פחות מפוצץ מקודמו, שהוחלף על־פי דרישתו של העורך. הפעם הזאת היתה האחרונה. העורך נמנע מלנסות בשלישית, והכסף שזרם לכיסי הספיק כדי לכסות את שכר־הלימוד של בתי בבית־ספר תיכון. אף־על־פי־כן, כשיצאנו לטיולנו לאחר הכשלון השני ביקשתי מידידי שימציא לי עוד שלוש עלילות, וכמעט בהיעלם אחד כתבתי עוד שלושה סיפורי־בלשים. סיפורים אלה לא נתפרסמו, והם עמי בכתובים עד היום הזה, פרט לאחד המתפרסם עתה בקובץ זה.

 

[ג]    🔗

אגדה הודית מסַפרת על אדם שלא היו לו ילדים ומשום כך נטל עכבר, הפכו לילדה ואימץ לו את הילדה לבת. כשהגיעה הילדה לפרקה באו החתנים להשתדך אליה, אך איש מהם לא היה יכול לעמוד בדרישותיה

הגדולות. בא השמש עצמו וניצב לפניה. אמרה לו: רוצה אני את הענן, כי גדול כוחו מכוחך, כי על כן מכסה הענן את עין השמש. כשבא הענן ביקשה את הרוח המפזר עננים, ומהרוח דרשה את ההר, החזק ממנו והעוצר את הרוח בכל מקום. ניתק ההר ממקומו ואף הוא התייצב בפני הנערה: גוש ענקי הממלא לכאורה עולם ומלואו. נתנה הנערה עיניה בו ואמרה: אכן, עתה ידעתי מי ומי יהיה בחיר לבי. עכבר הוא, אשר יכרסם בשיניו את כל הנקרה בדרכו. גם את ההר יקוב העכבר. שמע אביה את דברי בתו המאומצת והפכה שוב לעכבר.

דומה אני בשעה זו לאותה בת שעכבר היתה ואל עכבר שבה. פתחתי את מאמרי בדברים הקשורים בכתיבתי שלי, ולאחר שהפלגתי בכמה עניינים שברומו של עולם, כגון חומר ואנטיחומר, שלטון השכל והאנטישכל, הרמב"ם והקבלה, היצר, היוצר והיצור וכיוצא באלה, חזרתי לסורי ושיטחתי בפני הקורא פרשה עלובה בדבר כמה סיפורי־בלשים מפרי־עטי, מהם שפורסמו ונחלו מפלה ומהם שמעולם לא ראו אור. האומנם כדאי היה האימוץ?

לא אני הוא שחייב תשובה על שאלה זו, אולם כדי שינסה לענות עליה הקורא שומה עלי להביאו אל חדרי־לבי פנימה, ועוד לפני כן להציג לעצמי שאלה נוספת: מדוע כתבתי את שלושת הסיפורים שלאחר הכשלון? מה ראה אדם, שעתותיו לעולם אינן בידו ומעייניו משחר עלומיו בעולמות העליונים, מה ראה אדם כזה לבזבו את זמנו על כתיבה שאין שכר לה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא? כלום טעם טעם מיוחד בשעת כתיבה זו ונתגלו לו דברים, שלא ידעם קודם לכן? אכן, טעמתי טעם מיוחד ונתגלו לי דברים, שקודם לכן לא ידעתים. טעמתי טעמו של בורא עולמות בהבל פיו ובמשיכת קולמוסו. כל אדם העוסק בעבודת יצירה, בכל תחום שהוא, יש שהוא טועם טעמו של בורא עולם, ואף אני עצמי לא אחת נתנסיתי בכך לפני כן. אולם הפעם היה בכך, כאמור, טעם מיוחד, שכן העולמות שבראתי נבראו לשם תכלית מסוימת, תוך חיפושי פתרון לבעיה, ששומה למצוא לה פתרון ויהי מה, אף אם פתלתלת הדרך שבה מגיעים אליו ורבים הם המעקשים שעל פניה. יש דין ויש דיין, יש תכלית ויש תכנית, וכל הדרכים, אף הנלוזות ביותר, מוליכות אל המטרה ואל הפתרון בחינת אף אם יתמהמה בוא יבוא. ויש שדימיתי, שקברניט אני וספינתי מפליגה בים. אין לפני אלא גלים ונחשולים, המטלטלים את הספינה אנה ואנה, ועננים שחורים הבולעים את כוכבי השמים. חושך ואפלה סביבי. והנה אי־שם במרחבי אין־סוף ניצנץ שביב, ולאחריו עוד שביב. ידעתי כי מגדלור שולח לי את הבהוביו ממרחקים, ומאותו רגע נעשתה כל ישותי קודש למטרה אחת: להביא את ספינתי אל מגדלור זה ולעגנה באותו חוף־מבטחים, שהמגדלור בישר לי. אז שרצו המים נפש חיה, ויצורים שונים ומשונים עטו על הספינה מכל העברים, ואפילו בספינה עצמה הופיעו בריות שלא הכרתים לא תמול ולא שלשום, ולא שיערתי בנפשי כי קיימים הם. אלה ואלה ניסו להסטות את ספינתי ולשבש את נתיביה. אך אני לא נרתעתי ולא ויתרתי אף כמלוא נימה. רגע אחד לא נטשתי משמרתי. הן ידעתי כי יצירי־רוחי הם, ואף אם היו רגעים שהרגשתי כעושהו של הגולם המתקומם על יוצרו, היה לבי סמוך ובטוח שסוף הניצחון לבוא, ואני שהערמתי את המכשולים בדרכי אני הוא שאתגבר עליהם. וכך היה. בכל אחד מסיפורי הגיעה ספינתי אל החוף, השליכה את העוגן, ואני, המחבר־הקברניט, ירדתי מעליה הלוך וירוד בכבש יחד עם יצירי־רוחי.

כך הרגשתי כשכתבתי את חמשת סיפורי. ואם עד סמוך לכתיבתם ממש קראתי סיפור־בלשים אחד ויחיד – זה הסיפור שתקע לידי ידידי השותף לטיולי – הנה מאז הספקתי לקרוא כשניים או שלושה תריסרים מהם, ממחברים שונים, מסוגים שונים ומתקופות שונות. מרובם נהניתי וממיעוטם לא נהניתי, אולם אפילו בשעת קריאתם של אלה שנהניתי מהם לא חדר בי אף שמץ מאותה תחושה של קברניט, המנווט ספינתו לנוכח מגדלור הרומז לו במרחק. והרי לא על־פי התחושה שבשעת כתיבתם נידונים דברי ספרות, אלא על־פי התחושה שבשעת קריאתם. נטשתי את הכתיבה והקריאה גם יחד, והייתי תוהה על הפער שבין הרגשתו של הקורא לבין הרגשתו של הכותב, ותר אחרי הקברניט וספינתו שנעלמים בשעת קריאה ומנסה למצוא את הסיבה להעלמם. ואכן יגעתי ומצאתי: הסיבה היא שהספינה ספינה ריקה היתה. בכל הסיפורים, לרבות סיפורי שלי, לא נשאה הספינה אלא את קברניטה ואת יצירי־רוחו, ולא היה בה שום מטען מלבדם. ומה לו לאדם המתבונן בספינה ריקה מכל מיטען של ממש, אף אם מגיעה היא אל מחוז חפצה. לאחר שקברניטה השכיל להתגבר על משברי־הים באמנות רבה ובתבונה מפליאה.

ריקות זו היטיבה לתאר דליה רביקוביץ במאמרה שהוזכר למעלה. וכך מסיימת היא אותו מאמר: “…עולה בזכרוני סיפורו של י. ל. פרץ ‘העושה נפלאות’. בסיפור זה מתואר זוג אביון וירא שמים היושב בחשכה בליל הסדר, כשבחדרו אין מזון ואין נרות. לפתע מופיע מתוך החשכה עושה נפלאות המוריד לזוג האביונים שולחן מן התקרה, עורך עליו סדר דשן ומציף את החדר בנגוהות. חיים יונה שהוא כאמור חסיד גמור מפקפק אם אין בדבר מעשה כשפים. אומרת לו אשתו רבקה לאה שילך אל הרב לשאול את פיו, ואלה דברי הרב: ‘מעשה כשפים הוא אחיזת עיניים, שאין בו ממש… על כן זאת עשו: שובו הביתה. ואם המצה תהיה נשברת ביד, היין יהי נשפך על הכוסות והכרים יהיו ממוששים – אין זה מעשה כשפים אלא נס מן השמים ומותר להנות’. וכלל זה יפה גם לסיפורי בלשים. בספרים אלה המצה אינה נשברת, היין אינו נשפך, הכרים אין בם ממש, וההרוגים מעולם לא היו חיים, וכיוון שכך הרי למרות השולחן הערוך כל טוב אין מה לאכול”.

 

[ד]    🔗

האם גזרה היא שהספינה תהיה ריקה? לשון אחר: האם ביצירה הספרותית מצויה חוקיות פנימית, שבעטיה הכרח הוא שכל סיפורת, שאינה אנתרופוצנטרית ואינדיבידואליסטית, שאינה צוללת בנבכי נפשו של הפרט האנושי, שרקמתה רקמת הגיון ראציונאלי ותשתיתה תשתית תכליתית – מעין כביש נסלל כדי להגיע למטרה ברורה תוך סילוק המכשולים הנערמים עליו ומציאת פתרון לבעיות המתעוררות בעת הסלילה – כל סיפורת שכזאת כלום הכרח הוא שיהא סופה לא מעשה־בראשית שביצירת אמנות אלא מעשה־כשפים ואחיזת־עיניים? וכי חוק ולא יעבור הוא, שמיפגש בין השכל החוקר והתכליתי לבין בה שכינינו בשם אנטישכל, הפורץ ממעמקים כלבת אש אוכלה, בין המצוי הטראנסצנדנטי והרצוי האימאננטי – מיפגש זה חזקה שלא ישרוץ נפש חיה אלא רוחות־רפאים, שמצוֹתיהם אינן נשברות, יינם אינו נשפך והרוגיהם מעולם לא חיו? ההשתלשלות האמנותית כמוה כהשתלשלות ביולוגית: דרך־המלך שלה עולה הרה, אך נתיבי־המשנה יש שהם מוליכים למדרון או למבוי סתום. כיוון שמיגואל די־סירוואנטס נמצא במזל עלייה, נהפכה בידו פּארודיה על רומאן־הרפתקאות של אבירים ליצירת־שיא, שפתחה תקופה חדשה בדברי ימיה של ספרות העולם. כלום רשאים אנו מתוך הקבלה שטחית לומר, שאֶרל סטנלי גארדינר חי בתקופת המדרונות ומשום כך כל אותן התעלומות שלו אינן אלא דוגמאות להידרדרות הרומאן מימי דוסטוייבסקי, שאף הוא עניינו רצח, החל ברצח של אותה זקנה מלווה בריבית ב“החטא ועונשו” וכלה ברצח של קאראמאזוב הזקן ב“האחים קאראמאזוב”? “מלחמת האל והשטן על שדה המערכה שהוא לבו של האדם” נשדפה כביכול בתקופת האטום, ולא נותר אלא הרצח כשלעצמו והטכניקה שבגילויו. טכניקה, טכניקה ושוב טכניקה. ואם העיקר הוא טכניקה, הרי נוכל למצוא לה שימושים יעילים יותר מאשר לגבי ספרות – הסיפורת, הרומאן, ואפילו רומאן־הבלשים. אין תימה איפוא, שאחד הסופרים הבולטים בדורנו פ. דירנמט, הנמנה עם נביאיו המובהקים של האנטישכל, מכתיר סיפור מסיפוריו – אומנם בכותרת־משנה – בשם תפילת־אשכבה לסגנון הבלשי.

הבה ונתבונן בתפילת אשכבה זו. שמו האמיתי של הסיפור הוא “ההבטחה”, ועניינו הבטחה שנתן לעצמו חוקר־משטרה מזהיר ומצליח לגלות פושע־מין, אשר טבח באכזריות ילדה שהלכה לתומה בחורשה. אותו חוקר עמד לנסוע לאחת מארצות ערב, כדי לארגן ולהדריך שם את העוסקים בחקירת פשעים, והנה ערב צאתו נודע לו דבר הרצח הנתעב. חשדה של אוכלוסיית העיירה, שבה אירע הרצח, נפל על הרוכל שגילה את הילדה שנשחטה. רוכל זה עבר לדבריו לתומו ביער ולעיניו נתגלה הקרבן. גיבור הסיפור לא היה שותף לחשד זה, אך כיוון שלא היה סיפק בידו לחקור בפרשה נמסרה החקירה לידי חוקר אחר צעיר, בוטח בעצמו ואדם מוגבל, הנוטה לילך בדרכים סלולות. חוקר זה היה בטוח כי הרוכל הוא הרוצח, ואכן כמה עדויות נסיבתיות, כגון סכין שנמצאה בתרמילו ועטיפה של חפיסת שוקולאדה (בדיקת קיבתה של הילדה הוכיחה שלפני הירצחה היא אכלה שוקולאדה) הגבירו את בטחונו. הרוכל נחקר בכל הדרכים הנפתלות והמחוכמות – פרי בקיאות מעולה בתורת־הנפש של האדם – שהמשטרות במדינות נאורות נוקטות בימינו, ולא יצאו יומיים עד שנשבר. הוא הודה בפשע, ולמחרת היום איבד את עצמו לדעת. בכך נסתיימה הפרשה לגבי העיתונות, הציבור ואף המשטרה, אולם לגבי החוקר־הגיבור הפרשה אך התחילה. הוא היה משוכנע שנעשה עיוות־דין ונדר נדר למצוא את הפושע. מכאן ואילך הפך הוא למשוגע לדבר אחד. הוא מבטל את נסיעתו ופותח בחקירה משלו על אף התנגדות הממונים עליו, הרואים בכך בולמוס לעניין שאין לו אחיזה במציאות. החוקר נאלץ להתפטר מן המשטרה אך אינו נכנע. לאחר שיחה עם אחת מחברותיה של הילדה שנרצחה התגלה לו, שילדה זו היתה נפגשת בקביעות בחורשה עם גברתן בעל מכונית. כיוון שבשנים קודמות אירעו שני מקרים דומים של רצח ילדות באותה מדינה, אם כי בסביבה אחרת, מסיק החוקר את המסקנה שיש לו עניין עם פושע־מין שאינו שפוי בדעתו. הוא קונה תחנת־דלק לא הרחק מהחורשה, במקום שיש בו תנועת־מכוניות ערה, נושא אשה שהיא אֵם לבת הדומה במקצת לילדה הנרצחת ומושיב את שתיהן באותה תחנה. גדולה מזו: את הבת מלביש הוא בלבוש הדומה ללבושה של אותה ילדה ביום הירצחה ושולח אותה לשחק בחורשה. ואכן, כעבור זמן־מה מציל הוא מפי הילדה, שגבר נאה מחנה מדי פעם את מכוניתו אי־שם בחורשה ומכבדה בשוקולאדה. למחרת היום מציב החוקר את הילדה במקום שנועד למיפגש בינה לבין אותו גבר ומזעיק את המשטרה, ששמה מארב בכל החורשה. הפושע המצופה לא בא, לא באותו יום ולא למחרתו ולא בשום יום אחר. חולפות שנים, הילדה היתה לאשה, תחנת־הדלק נוסף עליה מעין פונדק מפוקפק, והחוקר, שעכר את חייו כדי לגלות פשע נתעב, ממלמל עוד אחוז טירוף באזני נוסע, שאת מכוניתו הוא מזין בדלק: ראה תראה, הוא עוד יבוא. לימים נתברר שהגבר, שהיה צריך להגיע לחורשה, אכן הוא־הוא הפושע, שביצע את שלושת מעשי־הרצח הקודמים, אלא שבדרכו אל המיפגש עם ילדתו המאומצת של החוקר אירעה לו תאונת־דרכים והוא נספה ולא הגיע אל המקום, שבו ארבה לו המשטרה. אולם כשנודע הדבר שוב אי־אפשר היה להשיב לחוקר הדון־קישוטי את בינתו שנסתתרה. כזאת היא מנגינתה של תפילת־האשכבה לסיפור הבלשי מאת דירנמט.

הסופר הארגנטיני הנודע חוֹרחה בוֹרחס בסיפורו “המוות והמצפן” מספק אובייקט לתפילת־אשכבה: הוא רוצח את הז’אנר הבלשי בנשק של הנרצח עצמו, וחוד החכמה, התבונה וכושר הניתוח מופנה לא כנגד הפושע אלא כנגד החוקר. על סמך העובדה שבאחד המלונות נרצח רב פלוני, מתעמק החוקר בספרי הקבלה ובחכמת הנסתר, וברוב בקיאותו בהם בונה תכנית סבוכה ומורכבת על ארגון הרוצחים ומניעיהם. אולם הרוצח, שעמד על תכונותיו של החוקר ועל נטייתו לקשור את הרצח עם מסתורי הקבלה, הוא־הוא שמסייע לחוקר עצמו – בדרך של כתובות תמוהות ומוזרות ומעשי־רצח לא פחות מסתוריים לרקום את רקמת סברתו המוטעית ומוליך אותו שולל עד כדי כך, שגירסתו המסובכת היא בסופו של דבר בדיוק אותה גירסה שהרוצח היה מעוניין שתתקבל על דעתו של החוקר, ובעזרתה נתפס החוקר בחכתו של הרוצח. אירע אפוא ההיפך ממה שמתארע בסיפורי־בלשים.

המסקנות, שניתן להסיקן מסיפוריהם של דירנמט ובוֹרחס, הן: (א) הניתוח ההגיוני, פרי פעולתו המזהירה ביותר של השכל, אין בו תוקף מוחלט כלפי החיים, שבסופו של דבר נתונים הם לחסדו של המקרה העיוור. כפית אחת של זפת מיסודה של המקריות הופכת על פיה את כל קערת הדבש שׁרדה הכוורן הראציונאלי; (ב) פעולת השכל אין הכרח שתעלה בקנה אחד עם סדר־עולם מוסרי. ההגיון והמוסר אינם שלובים זה בזה, כמקובל בסיפורי־הבלשים, ולאו־דווקא רודף הצדק הוא המנצח. אדרבה, יש שהקונסטרוקציה השכלית הנאה מכשיר היא ואף כלי־שרת נאמן ויעיל דווקא בידי מי שמפר את חוקי המוסר ופוגע בצדק האנושי.

מסקנות אלו נכונות הן, לדעתי. כשם שנכונים משלה והגדרותיה של דליה רביקוביץ על אי־ממשותן של הדמויות שבסיפורי־בלשים על חוויותיהן, דאגותיהן ועצם חייהן: שכן כל זמן שספרות יפה, אשר על שטחיה, שברובם עדיין שטחי־בור הם, משתרע שלטון השכל, תתיימר להעמיד במרכזה את הפרט האנושי, על יצריו ומאווייו, על תאוותיו וחוויותיו, שיסודם בנבכי האנטישכל, וכל זמן שנקודת־מוצאה יהיה המוות – זו ההתגלמות המובהקת ביותר של האנטישכל, ונקודת סיומה – ההצלחה הגדולה של הגיבור הפודה, המציל והמושיע – לא תהא ספרות זו אלא אחיזת־עיניים ומעשי־כשפים, שלעתים מהנים הם כשלעצמם אך ממש אין בהם. אולם, אם תסתלק מדרך האנתרופוצנטריזאציה, אם תוותר מראש באמצעים ובשיטות הנקוטות בידה ובעקרונות שמאז ומתמיד היו לה לקו ולמשקולת – תכליתיות וחץ הכיוון, קונסטרוקציה שכלית־הגיונית, הצגת בעיה והדרך לפתרונה – על בריות חיות ותיצור גיבורים־סמלים, שישקפו לא את החוק הפלילי שבמדינה פלונית אלא את החוקיות החובקת־כול שבבריאה, או־אז ייפתחו בפניה דרכים ואופקים חדשים. הסופר הרוסי בּוּנין כותב בזכרונותיו: “תוגת החלל, הזמן והצורה רודפת אחרי כל ימי חיי, וכל ימי חיי – ביודעין או שלא־ביודעין – גובר אני עליה תדיר”. גיבורים־סמלים אלה אף הם ישאו בקרבם לא את תוגת נפשותיהם הדואבות אלא את תוגת הזמן והחלל. ומתוך שיתגברו עליהם – כלומר על הזמן והחלל והצורה – ייהפכו בדרך זו לא רק למשקפיה של החוקיות הקוסמית כי אם גם לנושאיה ומגבשיה, כיוון שלא בדרך החדלון, המוות, הוויתור על החיים ישתלבו בזרימת הנצח, אלא בדרך היצירה, התרומה של החברה האנושית לקוסמוס, תרומה שמעבר לגופו של התורם. והסופרים שיחברו ספרים אלה – יוצריהם של גיבורים נושאי תוגת החלל והזמן, המצפים לפתרון חידותיהם – מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, והדמויות ששורטטו כאברים של סכימה ייהפכו בלי משים לשלד של גוף חי, והשלד יעלה בשר, יקרום עור ויהיה לנפש חיה. יקרה ההיפך ממה שקרה למחבריהם של ספרי־הבלשים: הללו נתכוונו לחקות את המציאות של חיי אנוש והגיעו לאחיזת־עיניים, והללו ינסו ליצור עולם סמלים שמעבר לחיי אנוש ויבראו מציאות חדשה: עצמות ההרוגים תחיינה, המצה תישבר והיין יישפך. אלא שבוראיה של מציאות זו לא יזדקקו לאיזמל המנתחים כדי לנעצו בבשר החי של הנפש ולסחוט מתוכה את מורסתה. לא כרופאים־מנתחים יעבדו, אלא כפיסיקאים בני זמננו שניסו לקבוע את מקומו של האלקטרון בזמן ובחלל. אומנם, עד כמה שידוע לי נואשו מכך אנשי המדע עוד מימיו של הפיסיקאי הייזנברג, ואולם דומני שהאמן רשאי להעיז ולנסות גם במקום שהמדען כבר כילה את ניסויו.

הארכיאולוג הרוסי ל. גוֹמיליוב כתב ספר בשם “גילוי כוזריה” והקדישו למורהו הפרופיסור ארטאמונוב, גדול חוקרי תולדותיהם של הכוזרים ברוסיה. הלה בהקדמתו לספר תלמידו כותב: “קשה לקבוע את הסוג הספרותי, שספר זה משתייך אליו. המחבר עצמו קורא לו בשם הביוגראפיה של רעיון מדעי, אך נוסף על כך זוהי גם אבטוביוגראפיה, משום שאין להפריד בינו לבין הוגה הרעיון, ואף לא בין אותם החיפושים שכתוצאה מהם מתגבש הרעיון ומקבל קיום עצמאי… אני הייתי משייך את הספר לספרות הבלשית, אילו ספרות זו לא היתה מגבילה את עצמה בתיאור הגילוי של פשעים, אלא היתה מספרת בצורה אמנותית על פתרון בעיות שהמדע מציג… אלה הם סיפורי־בלשים, העשויים בהצלחה רבה להתפתח על רקע של חומר ארכיאולוגי”.

אני איני מכיר סיפורי־בלשים הבנויים על רקע ארכיאולוגי, אך קראתי סיפור־בלשים אחד הבנוי על רקע היסטורי. המדובר הוא בסופרת אנגליה ג’וֹספינה טיי, שחיברה את הספר “בת הזמן”, ובו עורך חוקר־משטרה בן ימינו, המרותק למיטתו בשל מחלה, מחקר על רציחותיו של ריצ’ארד השלישי, מלך אנגליה, ומגיע למסקנה ברורה שהמלך נפל קרבן לעלילה היסטורית, ודווקא אויבו, הנרי השביעי, מייסדה של שושלת הטיוּדוֹרים, הוא שידיו דמים מלאו. ארכיאולוגיה, היסטוריה ומדעים אחרים, שעתידים עוד להיכנס לתחומה של ספרות הקרויה היום ספרות־בלשים, אפשר הם שיעניקו לספרות זו תנופתה החדשה ואפשר שגיאוּתה תבוא לה בשל היותה הכוח הנגדי לאשדות האכּסיסטנציה ושיבולות האבּסוּרד. מכל מקום, דווקא בסיפוריהם של דירנמט ובוֹרחס צופה אני בשׂוֹרה חדשה לספרות זו, שהרי בתולדות הרוח, שלא כבתולדות החומר, לא אחת הפכה הדיאלקטיקה ההיסטורית את תפילת־האשכבה לשירת התחייה. יהא זה צעד בתהלוכת הניצחון של השכל על האנטישכל, אם כי חלילה לנו ששלטונו של השכל לאחר הניצחון יהא שלטון מוחלט, וחזקה על יצירה אמנותית על כל סוגיה שתתיר, כפי שכבר אמרתי בראשית סיפורי־מסתי, לנציגיהם הנבחרים של תהומות הנפש ושל מסתורי הרגש לרסן את שררתה של התבונה.

 

[ה]    🔗

כלבתי מתה לפני שנים מספר. מאז לא יצאתי לטייל באותה סביבה, שבה נמצא כיום מוזיאון ישראל, ואיני רואה את ידידי מן הימים ההם אלא בפגישות־אקראי ברחוב ולעתים רחוקות למדי. אין תימה אפוא, שהופתעתי מאוד משראיתי יום אחד את ידידי זה בביתי, כשהוא נרגש, מתנשם ומלחית, בפיו שאלה משונה:

– קראת את “עפר ארץ ישראל” של ש"י עגנון?

– קראתי – השיבותי לו בתמיהה.

– מה כתוב שם?

– מסופר שם על שומר בית־הקברות בעיר אחת בפולין, מחובבי־ ציון הראשונים שבעיר, שפגש את המסַפר וביקש ממנו שישלח לו עפר מארץ־ישראל. כיוון שהוא, שומר בית־הקברות עצמו, לא זכה לעלות, הרי מן הראוי שלפחות יזכה בכך שבקברו תכוסינה עיניו בעפר מארץ־ישראל. המסַפר הזניח עניין זה משום שלא נזדמן לו להגיע להר־הזיתים, שמעפרו היה נהוג לשלוח לחוץ־לארץ לקבורה. וגם לאחר שנזדמן לשם לא נסתייע בידו לשלוח את העפר שנטל משם, משום שהפקיד הממונה על החבילות בדואר ירושלים היה זמן רב מסרב לקבל את החבילה בתואנה, שהיא אינה עשויה כראוי. בסופו של דבר, לאחר שנתברר שפקיד זה ברח מפחד החוק, משום שהיה מועל בכספי הדואר ושולח ידו בחבילות שנשלחו, חזר ובא המסַפר לדואר ושלח את החבילה לתעודתה.

בעניין רב האזין ‏ ידידי לדברי. כשסיימתי משכני בשרוולי ובקול תחנונים קרא:

– בוא בוא, בוא אתי!

– לאן?

– מה איכפת לך? בוא! בוא! בוא! יש נושא! נושא יוצא מן הכלל. עוד לא היה כמוהו! תראה שעוד נזכה להיות…

כאמור נרגש היה, מתנשם ומלהית. נכמרו רחמי עליו והלכתי עמו למקום שהוליכני. היתה זו דירה נאה למדי באחת משכונות הוותיקים שבירושלים. אשה וגבר בגיל שלמעלה מחמישים קידמו את פנינו. הריהוט בחדר היה מן הסוג, שהיה מקובל בקרב יהודי מזרח־אירופה לפני מלחמת־העולם. באמצע החדר עמד שולחן גדול בצורת אליפסה. לאחר שהוצגתי הזמינוני בעלי הדירה לשתות תה. משהו מאווירת המסורת היה שורר בבית, ואף־על־פי־כן היתה האשה ללא שביס ואף הגבר גלוי־ראש היה. שניהם – שערם היה אפרפר, אלא שבשערו של הגבר התרכזה השיבה ברקות ואילו בשערה של האשה נתמשך פס לבן דווקא באמצע.

האשה הלכה למטבח למזוג את התה והאיש שאל:

– קראת את “עפר ארץ ישראל” של ש"י עגנון?

– קראתי – עניתי זו הפעם השנייה במשך חצי שעה על אותה שאלה.

– אף־על־פי־כן, אקרא לך את פרקו האחרון של הסיפור.

נמנה אני עם מעריציו של עגנון. אף־על־פי־כן, לא קסמה לי כל עיקר קריאתו של אחד מסיפוריו בפיו של אותו יהודי שברקותיו שיבה, רהיטיו מביעים מסורת יהודית והוא עצמו אינו מביע ולא־כלום. נתתי מבט זועם בידידי ושתקתי. כפי הנראה, פירש המארח את שתיקתי כהסכמה. נטל מן המזווה אחד משמונת הכרכים של כתבי ש"י עגנון, הקריבו אל עציץ־צבר שעמד על שולחן האליפסה ופתח בקריאה רהוטה ובהגיה קפדנית ונקייה, שהיתה לי להפתעה נעימה:

"לימים כתבו לי בניו של הזקן אגרת הודייה על עפר ארץ ישראל, שקיבל אביהם שעה קלה סמוך לפטירתו. ועוד כתבו שמשעה שחלה ועד שעה שנפטר היה מתפלל שיזכה שיגיע אותו עפר קודם מיתתו. ובאמת נתקבלה תפילתו. ממש בשעת פטירתו בא שליח מבית הדואר והביא צרור עפר מארץ ישראל. אותה שעה היה אבא גוסס. הפך פניו כלפי החבילה, והוציא נשמתו מתוך פנים שוחקות, פניו כלפי עפר ארץ ישראל.

כשכלתה שנת האבל עלו בניו של אותו זקן לארץ ישראל. באו לשאול בשלומי וסיפרו לי שכל ‘שבעה’ דיברה כל העיר באותו מעשה שנתקבל העפר ממש בשעת סילוקו של אביהם מן העולם, וזכה אביהם שיכסו עיניו בעפר ארץ ישראל. ועל זה אמר רבם הגאון שיחיה שאנשי ארץ ישראל בעלי רוח הקודש הם. שהרי באיגרת ראשונה היה כתוב עדיין לא הגיעה השעה ובאיגרת שניה היה כתוב עדיין יש זמן וכשיצא הזמן והגיעה השעה בא העפר.

אמרתי להם אם לשאר אנשי ארץ ישראל ודאי שבעלי רוח הקודש הם, אבל לעניין זה כך היה המעשה. כשקיבלתי מכתבים מאביהם החזרתי לו מה שהחזרתי מפני שהיה קשה עלי להביא עפר מהר הזיתים, ואחר כך, כשהבאתי את העפר לא עלה בידי לשלוח עד שנחלצנו מפקיד רע ובא אחר תחתיו ושלחתי לאביהם את העפר.

אמרו בניו של אותו זקן: אם כן היאך ידע מר לכוון את היום, הרי אפשר היה להקדים יום או להמתין יום, ומאחר שלא הקדים ולא איחר משמע שכיוון מר ברוח הקודש.

אמרתי להם לא אני שכיוונתי אלא הארץ כיוונה, שארץ ישראל עצמה בעלת רוח הקודש. כיצד, כל זמן שאביכם היח חי היתה הארץ מצפה לו, כיון שקרבה שעת מיתתו ולא עלה שלחה לו קומץ עפר. ובמה זכה אביכם לקומץ עפר מארץ ישראל, בזכות שחימד את ישיבת ארץ ישראל"…

משהגיע הקורא למקום זה מילמל דבר־מה מתחת לחוטמו, ועבר במבטו על השורות – כפי הנראה החסיר משהו מן הכתוב. שלה מכיסו ממחטה וקינח בה את פניו. לאחר מכן שאף לקרבו אוויר עמוקות וקרא את משפט הסיום של הסיפור: “ואתם זכיתם לעלות בחייכם, ולא עוד אלא שכל ארץ ישראל לפניכם, ולעתיד לבוא הקדוש־ברוך־הוא מרחיב את גבולכם עד שיבלו שפתותיכם מלומר די”.

האיש סגר את הספר והשפיל עיניו. כל אותו הזמן שקרא לפני את הסיפור שהתה האשה במטבח. משסיים חזרה לחדר והגישה לנו תה ועוגות. עדיון הייתי מזעיף גביני ומטיח מבטי־זעם בידידי על שהביאני לכאן. כפי הנראה, תפס בעל הבית את משמעות מבטי. גמע מן התה שלפניו ואמר:

– אני הוא הבן של אותו שומר בבית־הקברות, שבו מדובר בסיפור.

דומה שציפה להכותני בתדהמה. אולם התדהמה לא באה. עד היום הזה תמה אני על שום מה לא נדהמתי מדבריו, שהרי באמת מדהימים היו. מכל מקום עובדה היא, שדבר לא זע בי, לא בפני ולא בקרבי. תגובתי היחידה היתה, שאף אני התחלתי גומע מן התה. ניכר היה על בעל הבית שקור־רוחי הפתיעהו. צימצם בי את עיניו שעה ארוכה למדי ושוב השפיל את ראשו. הסיט את כוס התה שלפניו ואמר:

– רימינו את המסַפר. הולכנו אותו שולל. אני מודה ומתוודה.

– לא לפני תתוודה, אלא לפני המסַפר.

בעל הבית הציץ בידידי:

– רציתי לעשות כן, אך חברי זה מנעני מכך. הוא התחנן בפני שאתוודה בפניך.

שוב נתתי בידידי מבט, שהיה שבעתיים זועם מהמבטים הקודמים. אף־על־פי־כן לא רציתי לביישו.

– ייתכן…‏ המ… המ… ייתכן שהוא צו.. צודק – גימגמתי כמי שכפאו שד.

בחדר השתררה דומיה, ובדומיה זו פתח בעל הבית את סיפורו:

– היה זה כחודש ימים לאחר שאבינו הובא לקבורה. באתי מן העבודה ומצאתי אורח בביתי, גבר צעיר כבן שלושים, גבה־קומה ורחב־כתפיים, שערו לבקוני, אך שלא כרגיל אצל הלבקונים מסולסל מאוד, עיניו, אף הן שלא כרגיל שחורות, ולסתותיו רחבות כמעט כשל בן גזע מונגולי. אורח זה הזכיר לי מישהו, אך לא יכולתי לקבוע את מי בדיוק, ואולי דווקא משום כך נתעוררה בקרבי הרגשת אי־שקט.

– בועז זמיר – כך הציג האיש את עצמו.

אשתי אמרה לי שהאיש בא מארץ־ישראל והוא רוצה לשוחח עמי ביחידות.

באותו רגע נתגלה לי שלא ראיתי אדם זה לפני כן בהקיץ, אך ראיתיו בחלום; ולא בחלום סתם אלא בחלום, שהיתה לו משמעות בחיי. אי־השקט שבתוכי נהפך לדאגה.

– האדון רוצה לשוחח אתך ביחידות – חזרה אשתי על דבריה ועמדה לצאת.

רמזתי לה שתישאר, אך היא לא נענתה לי. אותה שעה סבור הייתי שהיא מתעלמת מרמזי בכוונה, ואילו עתה ידוע לי שלא ראתה אותם.

נמצאתי פנים אל פנים עם בועז זמיר.

הוא אמר לי:

– הולכת שולל את כל הקהילה יהודית בעיר. שמת עפר רגיל בשקיק ואמרת שהוא הגיע מארץ־ישראל.

– מנין לך? – שאלתיו.

– חקרתי בדבר – אמר – הייתי בדואר ירושלים – הוא הוציא פתק מכיסו – הנה ההעתק של הקבלה על חבילת העפר שנשלחה אליך. היא נושאת תאריך יותר מאוחר מתאריך מות אביך – הוא מסר לי את הפתק.

הצצתי בו. אמת נכון הדבר: הקבלה נשאה תאריך מאוחר יותר.

שתקתי.

– ובכן… – אמר זמיר.

– שמא אתה הוא אותו פקיד דואר, שעיכב את החבילה ובסופו של דבר מעל בכספים? – שאלתי.

זמיר נתחייך.

ומשנתחייך מיד נתחוור לי מי הוא. הריהו אותו המלאך שבא אלי בחלום־לילה ערב יום מותו של אבי. צדק מי שאמר שאדם מעפר יסודו אך רק מעט חסר הוא מאלוהים, שאם לא כן כיצד ייתכן שאותו אדם עצמו ייראה פעם אחת כמלאך ופעם אחרת כפקיד שמעל בכספים. היה זה אותו המלאך, שבסיפורו של פרץ שלח את הנשמה האומללה לחפש שלוש מתנות בעולם. אם זכור לך, אדוני, היתה אחת המתנות רסיס מאבק עפרה של ארץ־ישראל, זה העפר שבגללו חקריב הגיבור שבסיפור את חייו ונפל בידי המרצחים. מלאך זה הושיט לי את רסיס העפר ואמר:

– קח את זה. מחר יוציא אביך את נשמתו, והעפר מארץ־ישראל לא יגיע עוד. שים את זה על עיניו במקום העפר.

הסתכלתי ברסיס והנה רווי דם הוא.

– אבל מה אראה לאבי לפני מותו? הן רסיס זה אין בו כדי קומץ קטנטן של עפר?

חייך המלאך ואמר:

– טולסטוי כתב סיפור על שני זקנים, שהחליטו לעלות לרגל לארץ הקודש. האחד הגיע למקום חפצו, השתטח על הקבר הקדוש לנוצרים, התפלל בכל הכנסיות, נטל עמו ממימי הירדן, אך את מנוחת־הנפש לא מצא וחזר כלעומת שבא. והשני התעכב בדרך כדי לעזור למשפחת איכרים הגוֹועת ברעב, והוציא עליה את כל ממונו עד כי לא נותרה לו ברירה אלא לחזור לביתו. אך הקדוש־ברוך־הוא ראה את פעלו כאילו עלה לרגל, ומאז לא זזה ממנו השכינה. יש שׁכל עפר עפרה של ארץ־הקודש הוא.

כך סח המלאך ונעלם.

סיפרתי לבועז זמיר את כל הדברים האלה כהווייתם.

– היכן החבילה עכשיו? – שאל זמיר.

– אצלי – עניתי.

– תוך תקופה של שנה עליך להחזיר חבילה זו ארצה על־פי הכתובת הזאת – פקד עלי בקול נגיד ומצווה כקצין צבא הפונה אל פיקודיו. הוציא פיסת נייר מכיסו, רשם כתובת עליה והסתלק בלי ברכת פרידה.

כעבור שנה באנו ארצה והחבילה בידינו. חיפשנו את המען שרשם בועז זמיר על גבי הנייר ומצאנו דירה זו. שאנו גרים בה עד היום הזה, אך את בועז זמיר לא מצאנו. לא מצאנוהו עד היום הזה.

– ומה עשיתם בחבילת העפר?

– הנה היא – הורה בעל־הבית על עציץ הצבר – צבר צהבהב קימעה, שצורתו צורת ביצה וקוציו דומים למחטי קפוד.

כשיצאנו מבית בעל העפר היה לילה, ליל־ירח ירושלמי המרסק בתהפוכות אור־וצל את בתי־האבן שבאותה שכונת ותיקים.

– ובכן – התלהלה ידידי – יש עלילה, לא כן?

– יש עלילה. אלא שעכשיו נתחלף בתפקידים. אני אתן לך עלִילה ואתה תכתוב את הסיפור. וזוהי העלילה: חוקר־משטרה מחפש את האיש הפלאי, שהוא מלאך מסיפורו של פרץ בלילה וביום הוא גבר צעיר כבן שלושים, גבה־קומה ורחב כתפיים, שערו לבקני אך מסולסל, עיניו שחורות, לסתותיו רחבות ושמו בועז זמיר. והיכן הוא מוצא אותו? – אי־שם בסביבתו של מסַפר הסיפור על העפר.

ידידי נעצר, ואני המשכתי ללכת. גם לולא המשכתי ללכת לא הייתי יכול להבחין בחוש הראיה את התדהמה שבמבט עיניו, אולם חשתי בה היטב בגבי בעזרת חוש המישוש. לאחר זמן־מה השיגני ידידי, והיח מהלך על ידי שרוי בשתיקה ושקוע במחשבות. דומח שקיבל את הצעתי בכובד־ראש והסכין לה.

– שכחת רק – פלט לפתע כמהורהר – שבועז זמיר הזדקן בינתיים, וכיום אינו בן שלושים אלא בן ששים, כלומר כמעט בן גילי.

התחלתי מאמין שעוד סופר צעיר אחד נולד בארץ.