פרק ראשון    🔗

– ימח שמו! – נצטעק סעדיה אסטאווי והלם באגרופו על השולחן. הכוסות והבקבוקים השמיעו צליל מדנדן. השולחן עצמו חרק במקצת. בעליו של בית־הקפה יצא מעם הדלפק ונתקרב אל שולחנו של סעדיה.

– חבלן אתה, יא־חביבי, באמת חבלן.

לכאורה חייב היה להתמרמר על סעדיה מתוך חשש לחבלה ברכושו, ולא היא. את דבר החבלנות הביע בלי שמץ של תרעומת או כעס, כמי שקובע עובדה מסויימת ותו לא. מכל מקום, באותו מעמד נטל את שני בקבוקי המיץ הריקים ואת הכוסות שעמדו על השולחן והחזירם למטבח, פרט לכוסית ארק שעדיין לא נערתה עד תומה אל תוך גרונו של סעדיה אסטאווי.

אכן, כוסית זו עדיין נשתייר בה משקה כדי שיעור של שתי כּפיוֹת. ואולם קדמו לה כמה כוסיות מלאות שהורקו עד תומן. סעדיה היה שיכור. פניו היו סמוקות, שפתיו העבות פשוקות למחצה, שׂערו פרוע ועיניו דומה היה, כי יוצאות הן מחוריהן.

ממולו, ליד אותו שולחן, ישבה נעימה ועקבה בדאגה אחרי תנועותיו. דומם עקבה בלי אומר ודברים. דקת־גו, חיננית, עיניה בורקות כאילו מתיזות הן חצים מתוך שחורן אל חללו של בית־הקפה המזרחי, היתה זו נערה במיטב שנותיה – שנות תימניה המקדימה לבשול ולקמול.

היא לא הגיבה על התפרצותו של סעדיה. רק כיווצה את שפתיה, הזעיפה גביניה והעלתה קמטים על מצחה השחום. עיניה הביעו כובד־ראש וריכוז. אותה שעה היתה דומה לתלמידת בית־ספר, שהועמדה בפני בעייה מסויימת, והיא מתקשה לפתור אותה.

סעדיה הציץ בה במלוכסן והשפיל ראשו על חזהו. בעיניו האדומות ניקוו דמעות. פניו נתעוותו.

– אני אהרוג אותו – סינן מבין שיניו.

נעימה נתרעדה קמעה.

– לא תהרוג, סעדיה. חס וחלילה – אמרה בנחת ונטלה ידו בכף ידה.

– כן. אהרוג, נעימה. בחיי שאהרוג. בחיית אללח אהרוג. נבזה הוא. אני לא אשם. אני סידרתי הכל לפי מספרים. אחד. שניים… אלף… אלפיים, עשרה אלפים… אחר כך בא… מה שמו?… האשכנזי, ימח שמו… הכל בלבל. הבוקר קורא לי המנהל – אינאל אבו־ו־אבו־אבו־אבו…

סעדיה השיח בפעם החמישית את פרשת פיטוריו. במגומגם, במקוטע סיפר את סיפורו, ותיבלו בקללות עסיסיות, שרובן ערבית ומיעוטן עברית משובשת. ואף כי בכל פעם ופעם סופר הסיפור בוואריאציה אחרת, ופרטי המעשה השתנו עד לבלי הכירם, התוצאה היתה ברורה וגלויה לעין: סעדיה אסטאווי פוּטר מ“חברת זיקוקין די נור בע”מ". זאב בן־סלע, המנהל בכבודו ובעצמו, קראהו אל חדרו והודיע לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי היום הוא יום עבודתו האחרון.

עד למערכת סיני היה סעדיה שוּליה לנַגר. במערכת סיני נפצע ואיבד את השליטה המלאה על ידו השמאלית. לאחר שיצא מבית־החולים היה נתון לטיפול המדור לקליטת נכים. קיבל תמיכה זעומה והבטחות לעבודה. משחלפו שלושה חדשים ולא קיבל עבודה נכנס ללשכת המדור והתפרע בה. נאסר, נשפט ויצא דינו למאסר על תנאי לשלושה חדשים.

באותה תקופה פגש את נעימה. היא עבדה ככתבנית באחד ממשרדי הממשלה. הלך סעדיה אל לשכת הנכים וביקש שיתנוהו לבקר בקורסים לפקידים. מבוקשו ניתן לו ולא עוד אלא ששבוע ימים לאחר סיום הקורס נתקבל לעבודה בחברת זיקוקין די־נור בע"מ.

מאז היה נפגש עם נעימה ערב ערב, ועל משכבו בלילות תיכנן תכניות חיים זוהרות בעתיד הקרוב.

עד שבא השד האשכנזי המטונף… ואלנשתן – סעדיה התקשה להגות את השם וואלנשטיין – תיפח רוחו, הלוואי שלא ימצא מנוח בעולם הזה ובעולם הבא – ובילבל את התיקים. ואחרי שבילבל עוד הלך אל בן־סלע והלשין עליו כאילו הוא אינו יודע כיצד לסדר תיקים. המנהל האמין לוואלנשטיין ולא האמין לסעדיה, אף שהלה הטיח בהם כמה וכמה ראיות חותכות לחיזוק עמדתו ולהפרכת הלעז של וואלנשטיין.

– איך אני אבלבל תיקים? – טען – איך? אני בקורס למדתי. תעודה יש לי.

נימוקיו לא נתקבלו על דעתו של בן־סלע, והוא האמין לוואלנשטיין. ומשום שהאמין לוואלנשטיין פיטר את סעדיה. יותר משהיה מיצר סעדיה על פיטוריו נפגע מהעובדה שהמנהל האמין לוואלנשטיין ולא האמין לו. לפיכך שתה לשכרה עוד לפני שבאה נעימה אל אותו בית הקפה ששימש להם מקום מפגש, ומשבאה מצאתו כשדעתו כבר טרופה עליו וחושיו מבולבלים.

– אין דבר, סעדיה – ניסתה לנחמו – תמצא עבודה אחרת. עכשיו לא קשה למצוא עבודה. הבחורה בלשכה נורא דואגת לך. אתה נכה, סעדיה.

סעדיה זקף ראשו.

– אבל למה? למה? – נצטווח שוב – למה הוא לא האמין לי?

– אז מה יש אם לא האמין? אולי… אולי… – הפטירה בהיסוס־מה – אולי באמת בילבלת קצת את התיקים. אצלנו במשרד כל התיקים מבולבלים.

מסכת ארגמן נפרשה על פניו של סעדיה. הוא קם מכסאו.

– אני? – צרח אימים – אני בילבלתי? אבא שלו בילבל. יאחרב־ביתו אם אני בילבלתי. אני תימני אז אני בילבלתי? ואשכנזי לא בילבל!

סופת אלכוהול נשבה מפיו על פניה של נעימה. בעל הקפה נפנה מדלפקו.

– מה זה, יא חביבי, מה זה כאן? – ראה צורך להגיב הפעם אם כי עדיין בשפה די רפה.

– סעדיה – פתחה נעימה – בוא, בוא הביתה.

– לאיפה הביתה?

– לביתך.

– לא רוצה הביתה.

– בוא סעדיה, תישן, תנוח ואני מחר אדבר עם הבוס שלי. הוא אוהב לעזור. בוא, בוא, סעדיה.

– לא אבוא. הבוס שלך טינופת. כולם טינופת יחרב בּתקוּם… כולם. גם את הבוס שלך אהרוג.

נעימה ניגשה אל הדלפק ושילמה לבעל הקפה. לאחר מכן הרשיפה מרחוק כמה גיצים מתוך עיניה בכיוונו של סעדיה ויצאה החוצה. סעדיה אץ אחריה.

– נעי־־מ־ה, בו־ו־ו־אי! – צעק בקולי קולות.

עוברים ושבים הטילו בו מבטי תמיהה. נעימה לא שעתה לו. אדרבה. היא החישה את פעמיה. סעדיה נשתתק והלך אחריה בצעדה מתנודדת. כפי הנראה הרגישה בדבר, שכן לאחר שפנתה לסמטה צדדית המוליכה לשכונת בקעה נעצרה לפתע. הוא הדביקה וניצב על ידה. שניהם עמדו שעה קלה בלי נוע ולא הסתכלו זה בזה. נעימה זזה ראשונה. סעדיה נשרך בסמוך אליה. הם שתקו. היה חושך. פנס בודד הנתון בראשו של עמוד תקוע בקצה הסמטה הפיץ קרניים צהבהבות קלושות. רק לאחר שהגיעו אל אותו פנס פנה סעדיה אל נעימה ושאל בקול ענות חלושה:

– לאן את הולכת, נעימה?

– אליך.

– אלי?

– כן.

– אלי הביתה?

– כן.

– אַת תיכנסי?

– לא.

– אז למה את הולכת? אני יכול ללכת לבד.

– אתה מבטיח?

– מה?

– שתלך הביתה.

– כן.

– בחיי התורה, בהן צדק?

– בחיי התורה, בהן צדק.

– תלך לישון?

– כן.

היא לחצה את ידו והסתלקה. נדמה לו, כי צללה בחושך. זקף אזניו והמתין עד שישקע הד פסיעותיו.

“הביתה” – רטן בחירוק שיניים – “שכל שונאי ישראל ילכו הביתה”.

סעדיה התגורר בחדר אחד יחד עם אמו ואחיו הבכור. הוא לא רצה לחזור הביתה.

“שבן־סלע ילך הביתה”.

בן־סלע… הביתה… הביתה… בן־סלע.

רעיון נתבזק במוחו של סעדיה והבקיע את ערפילי השיכרות. שכלוֹ הצטלל בן רגע. הוא העביר אצבעותיו על מצחו וקינח בהן את זיעתו. לאחר מכן התחיל מסובב ראשו אנה ואנה ומשקיף על סביבותיו.

כן, ביתו של בן־סלע. לפני בשבועיים היה בן־סלע זה חולה והוא, סעדיה, נשלח אליו להביא מעטפה לביתו. זה כאן, לא רחוק מכאן. בפינה השניה של הסמטה הזאת. במושבה הגרמנית. בית מוקף גינה.

סעדיה פסע בצעדים חפוזים. משהגיע אל קצה הסמטה פנה שמאלה. כן, זוהי הגינה. בן נעוות המרדות, אבן שרמוטה… כשהבאתי לו את המעטפה חייך לי, הלבין שיניו, עיִט צבוע בן בנו של צבוע.

“אולי אתה רוצה מים קרים?” – שאל אותו.

יחרב בּתק, מים קרים.

אני אתן לך מים קרים, יא אִבּן כלב!

אבני הבתים והגדרות נשמו את שרבו של ליל קיץ ירושלמי והפיקו אל תוך החשכה את החום שספגו בשעות החמה.

– הנה, כאן, כאן – לחש סעדיה.

ואכן, פרצופו של בן־סלע נראה מבעד לחלון המואר. הדם זינק אל ראשו של סעדיה. קצרה רוחו ונמנע מלהקיף את הגינה, להיכנס אל תוך שׁערה מהרחוב הראשי. החליט לעשות קפנדריה.

הגדר לא היתה מוקפת תיִל. כל דכפין יכול היה לטפס עליה, אם מוכן היה להקדיש מאמץ לכך, שכן גבהה הגיע כדי שיעור של מטר ומחצה. סעדיה לא חסך עמל. נתלה בידיו ונסתייע באבנים עם שנאחז בבליטותיהן בסוליות נעליו. עד מהרה עמד זקוף על הגדר. ראה את בן־סלע עומד לפני הראי ומסרק את שׂערו.

– זה שׂער זה! – רטן סעדיה בלבו – שתיים וחצי שערות. סמאל קרח.

כפי הנראה סבר בן־סלע, כי שתיים וחצי שערות אלה ערכן לא בכמותן אלא באיכותן. הוא נסך נוזלים על קרחתו והעביר מברשת על פניה. השערות נחו בממושמע. פניו נשקפו מן הראי שנכחו: פני אדם כבן ארבעים. יגיעות במקצת. מצומקות ובשל צומקן נראות כנטולות קמטים. גוון עורן שחום. החוטם רחב, והשפתיים הדוקות. הוא סיים את מלאכתו. השפתיים נפשקו בחיוך קל, בדל חיוך של אדם הרווה נחת מעצמו.

זאב בן־סלע כיבה את האור ויצא מן החדר.

כל עוד ראה סעדיה לפניו את דמות דיוקנו של מנהלו נרתקו עיניו אליה וקפא על עמדוֹ. משכּבה האור נדמה לו, כי החמיץ הזדמנות יקרה. חרק בשיניו והחליט לקפוץ מן הגדר אל תוך הגינה.

בחלון הבית שמעבר לסמטה, מול הגדר, הוציא מישהו את ראשו ושאל:

– מי זה שם?

סעדיה קפץ אל תוך הגינה. הקול חזר ושאל: מי זה שם?

הוא לא נענה.

אף לוּ רצה סעדיה לענות לא היה יכול. האלכוהול שמילא את עורקיו השפיע על רגליו. הן מעדו או נתקלו באבן לאחר הקפיצה. הוא השתטח על הקרקע ונחבט בראשו. בשעה שהגבר שממול קרא את קריאתו שכב המום בגינה.

 

פרק שני    🔗

דוקטור אריה הדורם לא הסתיר את קנאתו בשכנו בן־סלע. אמנם, המושג שכן הוא מושג יחסי כרוֹב המושגים בעולמנו, ולגבי דוקטור הדורם ובן־סלע ודאי שהיה במושג זה מן היחסיות.

יש מקומות שבהם סבורים, כי שכן פירושו אדם הדר באותו בית. לא כן גורסים בירושלים. בן־סלע והדורם לא זו בלבד שהתגוררו בבתים נפרדים, אלא שבתיהם לא היו אפילו סמוכים זה לזה, שכן סמטה – אמנם סמטה צרה למדי – הפרידה ביניהם. אף על פי כן, ולמרות העובדה שהדורם דר במקום זה למעלה מארבע שנים ובן־סלע העתיק מושבו לכאן זה מקרוב, כלומר לפני כארבעה חדשים, נתרקמו יחסי שכנים נאים בין בן־סלע לבין משפחתו של הדרום, שמנתה ארבע נפשות: אריה הדורם עצמו, אשתו זהבה, בתו נחמה ובנו יאיר.

כאמור היה הדורם מקנא בשכנו בן־סלע ואפילו לא הסתיר את קנאתו זו, מה שאין כן אשתו זהבה. מצויות בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא נשים שעיקר יעודן בעולם הוא להיות שכנות טובות. זהבה הדורם היתה אחת מהן, אלא שמפעלי השכנות שלה ועלילותיה לא נשאו אופי זול ותפל של רכילות ושל סקרנות לגבי התבשיל המתבשל בבית הסמוך. חלילה וחס. זהבה הדורם לא היתה עקרת בית שכל מעייניה במטבחה שלה ובמטבחים שבסביבה הקרובה. לא ולא, זהבה הדורם זכתה בשעתה בתואר מוסמך למדעי הרוח בחוג לפסיכולוגיה ועד היום ידיה רב לה במקצוע זה. גדולה מזו: זה כמה שנים עובדת היא באחת המחלקות של משרד הסעד ויצאו לה מוניטין של פסיכולוגית ממדרגה ראשונה הן בקרב העובדות הסוציאליות והן בקרב קציני המבחן. קטנת קומה, שמנמונת, חוטמה מחודד, שערותיה שחורות וכתמי לובן בהן זעיר שם זעיר שם, מבטה ער וסקרני, תנועותיה זריזות וקצובות, אזנה כרויה לרחשי לב של כל אדם ואדם ועינה פקוחה אל הליכי נפש של כל הנזקק לה ויש אפילו של אלה שאינם נוקקים לה. הרי שכשרון השכנות שלה היה מוקדש לרחשי לב ולהלכי נפש ולא לסירים ולקדרות. ואכן, לא את המתרחש במטבחיהם של השכנים ידעה והכירה זהבה הדורם אלא את המתחולל בנבכי נשמותיהם. ואם לא ידעה ולא הכירה, לפחות שאפה לדעת ולהכיר.

על רקע זה ניתן היה להסביר גם את יחסיה עם זאב בן־סלע. ואמנם, יחסים אלה לא חרגו לכל הדעות ממסגרת יחסי שכנים טובים ואפילו בעלה, דוקטור אריה הדורם, לכאורה לא ניסה לפרשם אחרת. ואם אמנם קינא בבן־סלע הרי קנאתו זו נבעה ממקורות אחרים לגמרי. יום אחד ניסה אפילו להסביר לאשתו את מניעיו ופנה אליה בזו הלשון:

– אכן, הוא האדם הראשון בעולם שעלה בידו לעורר את קנאתי.

– מי?

– בן־סלע.

אותה שעה עסקה אשתו בניהוץ חולצת משי, שכן בנוסף על כל בקיאותה ועלילותיה בתחום הנפש היתה עקרת בית להפליא. היא הציבה את המגהץ על הכן המיועד לו כך שחרטומו החד הזדקר כלפי מעלה ונתנה בבעלה מבט סקרני־תובעני.

– כן, אני מקנא בבן־סלע – פסק דוקטור הדורם בקול נמוך ובנחת, אלא שאוזן חדה יכלה להבחין נעימה של תגר אפילו בדברים אלה שלכאורה היו בנחת נשמעים.

אין כל ספק שזהבה הדורם נתברכה באוזן חדה, בייחוד לגבי מערכי נפש. מכאן שהבחינה בנעימת התגר. אף על פי כן לא נתנה דעתה עליה, או לפחות העמידה פנים כאִלו לא נתנה דעתה על כך. השפילה עיניה והמשיכה לגהץ בזריזות ובקפידה כדרכה בכל מעשיה.

– ויודעת את על שום מה אני מקנא בו? – הפעם נשמעה בקולו נימה של רוגז עצור.

זהבה הפכה את החולצה ופרשה את צדה השני על קרש הגיהוץ.

– על שום מה? – שאלה כדרך אגב.

– על יכולתו להתבודד.

– זה מובן – הפטירה זהבה.

– בתורת הנפש יש הסבר לכך? – שאל אריה הדורם עוקצנית.

– יש – פסקה זהבה קצרות.

– ומה הוא?

מגהצה של זהבה החליק על פני המשי. זקפה עיניה והיטיחה בפני בעלה:

– פינוק.

– פי־נ־ו־ק? – תמה ד"ר הדורם.

– כן, פינוק. פינוקו של אדם המנותק מן חחיים. פינוקו של מרצה לפילוסופיה שבנה חיִץ בינו לבין כל המתרחש סביבו. לוּ היית כמוני חי בתוך המציאות האפורה, לוּ היית רואה יום יום, שעה שעה נוער מופרע, אובד דרך, אומלל, שמיום שיצא לאוויר העולם לא ידע יום אחד של אושר אמיתי. לוּ ראית נערות תמימות, כן, תמימות שהפכו לזונות עוד לפני שהתבגרו, לוּ שמעת את שיחו של נכה המתפרע מתוך יאוש בלשכת הסעד ונגרר אל חשכת תהומות אף על פי שבמעמקי נפשו גנוזים מקורות אור גדול, שהמציאות לא נתנה לו הזדמנות שאפילו קרן אחת של אותו אור תפרוץ החוצה…

– די! – שיסעה דוקטור הדורם – כל ההטפה הזאת אינה לעניין. מאז ומתמיד נתחלקו בני האדם להמונים אפורים וליחידי סגולה, ענקי הרוח שנועדו להגשים מטרות נשגבות. ההמון האפור מפריש מקרבו עבדים וקורא להם בשם מנהיגים, כגון האלכסנדרים, הקיסרים, הנפוליאונים, ההיטלרים ושאר עבדי ההמון למיניהם. הללו יוצרים בועות על מי הזמן, ופעפוע עלוב זה מתקרא היסטוריה. ולעומתם יחידי הסגולה, כגון אפלטון, לאו־צ’זה, שפינוזה, ברגסון מתמזגים עם הנצח וכל אחד על־פי דרכו. הם מעֵבר לזמן.

– דילגת על שם אחד – נכנסה זהבה לתוך דבריו.

דוקטור הדורם נבוך. הוא לא היה רגיל לקריאות ביניים מסוג זה בשעת הרצאותיו.

– סליחה… איני מבין… מילמל בפיזור נפש.

– אפלטון, לאו־צ’זה, שפינוזה, ברגסון ואריה הדורם – העירה זהבה.

הדורם לא תפס את העוקץ שבלעגה. ואולי תפס אך לא שעה אליו. דומה היה, כי מחשבותיו רחפו בעולמות אחרים.

– כן, אריה הדורם – סח בכובד ראש, יצא מחדר המיטות והלך אל חדרו. שם התפרקד על הספה ושקע בהרהורים.

בינתיים שקעה השמש. זהבה סיימה את מלאכתה ונכנסה למטבח. לאחר מכן פסעה היישר אל חדרו של הדורם. החדר היה חשוך. היא לחצה על כפתור החשמל והעלתה את האור. אריה הדורם שכב פרקדן, עם שכפּוֹת ידיו נתונות מאחורי ראשו. עיניו היו פקוחות. זהבה ישבה על ידו על הספה.

– די לריב, אריה, בוא נתפייס.

– לא רבנו – אמר הדורם כמעט בלחש.

– רצית לומר דבר־מה על בן־סלע?

– לא חשוב.

– מה לא חשוב?

– אין חשיבות לדבר שרציתי לומר. אין זה אלא עניין אבסטראקטי, דבר שבהפשטה.

– כן, בהפשטה. שיערתי כי זה עניין שבהפשטה. אמרת משהו על התבודדות. ודאי רצית לומר, כי אדם זה, איש עסקים רב־פעלים הריהו מטבעו מתבודד, ואלו אתה… היא הציצה בו.

הוא לא הניד איבר.

– ואילו אתה…

– מה אני?

– אתה… אתה… בקיצור, רצית להבחין בין התבודדות לבדידות. יש שאדם מתבודד ואף על פי כן אינו בודד ויש אדם חי בצוותא עם אחרים ובכל זאת אינו אלא בודד.

הדורם שתק. זהבה המתינה שעה קלה והמשיכה:

– ובכן, לגבי בן־סלע עלי להרגיעך. הוא אינו מתבודד. אדרבה, הוא עומד לשאת אשה.

אותה שעה צלצל פעמון הכניסה. זהבה הלכה לפתוח את הדלת ולאחר דקות ספורות חזרה בלווית איש גבה קומה, בעל בלורית, לבוש מכנסים אפורים וחולצה בצבע של מתכת.

– שלום, אריה.

– שלום, משה.

האורח, משה תמיר, סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה יחד עם דוקטור הדורם. אלא שהדורם התמחה בפילוסופיה ותמיר היה לסופר.

הם עברו לחדר האורחים. זהבה יצאה להביא כיבוד. משחזרה היו השניים משוחחים בעניני ספרות. משה תמיר דיבר כדרכו במהירות, בקול רם ובהתלהבות:

– האם שמת לב… סליחה, – פנה אל זהבה – האם שמתם לב, כי את צלו של בנקו רואה רק מקבת. ליידי מקבת אינה רואה אותו. הרי גם היא היתה שותפת לרצח. מדוע אין היא רואה את צלו של בנקו? מדוע רק מקבת עצמו רואה אותו. האם יש לכם הסבר לדבר?

זהבה השפילה את עיניה. הדורם אמר:

לא חשבתי על כך, אבל נדמה לי משום שלא חשה מוסר כליות כבעלה.

– אם לא חשה מוסר כליות מדוע נטרפה עליה דעתה בסופו של המחזה? – הקשה תמיר.

מבחוץ נשמע קול רחש. הדורם ניגש אל החלון והציץ החוצה. על הגדר שממול ניצבה דמות.

– מי זה שם? – שאל הדורם.

הדמות קפצה מן הגדר אל תוך חצרו של בן־סלע. הדורם חזר על שאלתו ומאחר שלא נענה שב אל מקומו ושקע בכורסתו.

– מה קרה שם? – שאלה זהבה בחרדה.

– מי שהוא קפץ אל תוך חצרו של בן־סלע.

– מה זאת אומרת מישהו קפץ? – התרגשה זהבה – אולי גנב?

– אולי.

– אם כן למה חזרת?

– השומר בן־סלע אנוכי?

זהבה קפצה ממקומה ופסעה לעבר הדלת.

הדורם הזדקף במלוא קומתו.

– ז־ה־ב־ה! – קרא בקול נגיד ומצווה תוך הטעמת כל הברה והברה. זהבה נרתעה. מימיה לא שמעה את בעלה קורא לה בקול כזה. פניו של הדורם לא נשתנו. רק חיוורון קל נמסך עליהם. הוא נשך את קצה שפתו התחתונה.

– חזרי למקומך, זהבה. חדלי לתחוב את אפך בענייני שכניך. אחת ולתמיד. חדלי. את שומעת?!

זהבה פערה את פיה. עיניה נתברקו. רגע היססה, אך בסופו של דבר נכנעה וחזרה אל מקומה. דקות מספר שררה דממה.

– בן־סלע יכול לשמור על עצמו בלי עזרתך – פתח הדורם.

– דרך אגב, גנבים – שיסעהו תמיר במלמולו החפוז והנלהב – רציתי לומר לכם משהו בעניין גנבים. כפי הנראה שכח תמיר את ליידי מקבת כליל – אני כותב עכשיו מחזה שאחד מגיבוריו חוא גנב. גנב שנתפס בקלקלתו, נשפט ונכלא בבית־סוהר. תוך כדי כתיבה גיליתי שאין אני יכול לתאר את כל החוויות הכרוכות במעשים אלה אלא אם כן אתנסה בהם בעצמי. כן. בכבודי ובעצמי. לפיכך החלטתי, והחלטתי נחושה, אבל אני מבקש בכל לשון של בקשה שלא תגלו את סודי. החלטתי… ח־ח… החלטתי לגנוב, להיתפס, לשבת בבית־סוהר ולחזות מבשרי… כן, מבשרי לחזות… לבי סמוך ובטוח, כי תיאור ריאליסטי מבוסס על נסיון אישי…

מהרחוב נשמע צלצול של פעמון. ולאחריו עוד צלצול ועוד צלצול… בהפסקות קצרות בין צלצול למשנהו. מישהו צלצל בפעמון ביתו של בן־סלע.

הדורם ניגש אל החלון והגיפו.

– בחוץ מחניק יותר מאשר בבית – פסק.

קביעה זו היתה ההיפך מן האמת. אדרבה, משב קל של רוח מערב פתח במאבקו הראשון עם החמסין. קירות הבית להטו. אף על פי כן איש מן הנוכחים לא חלק על דבריו של הדורם. תמיר נתן מבט של תמיהה בזהבה. זהבה שתקה. אצבעותיה תופפו על דופן כורסתה.

מכל מקום, לאחר שנסגר החלון שוב לא נשמע הצלצול. יתכן שנפסק ויתכן שנמשך, אך לא חדר אל תוך החדר מבעד לשמשות החלון המוגף.

 

פרק שלישי    🔗

יוסי וינשטיין הועלה ארצה באמצעות עליית הנוער. ילדותו עברה עליו בסימן המאורעות הכבירים שהתחוללו באירופה בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים של מאה זו.

הוא נולד בפולניה, אך בעודו תינוק היגרה משפחתו לגרמניה בחסדיהם של קרובים וגואלים. לא יצאה שנה אחת לשהותם במדינה זו והיטלר עלה לשלטון. מיד נאלצה משפחתו לחפש ארץ מגורים אחרת, ולאחר כמה שנות נדודים השתקעה בבלגיה. שם מצא לו אביו פרנסה במסחר ועסקיו שיגשגו. יוסי היה ילד מוכשר, כמעט ילד פלא בעיני כל הקרובים והמיודעים, שניבאו לו עתיד מזהיר ובייחוד התפעלו מכשרונו המובהק למוסיקה. עוד בהיותו בן חמש גילו בו נטייה מופלאה לחיקוי צלילים ושכרו לו מורה לפסנתר. בימים כתיקנם אפשר שהיה הופך מוצארט שני. אולם הימים לא היו ימים כתיקנם. אדרבה, היו אלה ימים טרופים, אולי הימים הטרופים ביותר בתולדותיה של האנושות ובתולדותיו של עם ישראל מכל שכן. היטלר כבש את בלגיה. הוריו של יוסי נרצחו לנגד עיניו בדרכם לאנגליה מצויידים בדרכונים מזוייפים. ברם, אותם שני שוטרים או חיילים שרצחו את הוריו – באיתם הימים לא הבחין יוסי בין שוטרים לחיילים – משום־מה ריחמו עליו או לא ראו צורך לבזבז עליו כדורים. מכל מקום, הם אסרו את נהג המכונית, הסיעו את המכונית ועזבו את יוסי לנפשו על־יד גופותיהם של שני הוריו בצדי הכביש המתפתל ביער.

יוסי היה המום. אין הוא זוכר כמה זמן ישב קפוא כמוּכה הלם. אך זכוּר לו היטב שאפילו דמעות לא נתקשרו בעיניו – עד כדי כך ניטלה ממנו אותה שעה יכולת של תחושה או חוויה כלשהי. כפי הנראה הציק לו הרעב ואינסטינקטיבית, כחיה התרה אחרי מזונה, הלך אל מעבה היער. למחרת היום נתגלה על־ידי כיתה של פרטיזנים במצב של אפיסת כוחות. הפרטיזנים השיבו את רוחו, אימצוהו אל פלוגתם והפכוהו לרץ ולקשר.

ארבע שנים מילא יוסי את שליחותו באמונה, במסירות ובחירוף נפש. כתום המלחמה התפזרו הפרטיזנים איש לביתו, אלא שלפני כן התקשרו עם עליית הנוער, ויוסי הועלה לישראל.

בקיבוץ יצא לו שם של נער ברוך כשרונות אבל מוזר ומתוסבך. בדרך כלל היה שקט ומתון ונוח לבריות, אך נוטה להתבודדות. מימיו לא לקח חלק פעיל בוויכוחים, אלא שהערותיו הבודדות וקריאות הביניים הנדירות שלו העידו על בטחון עצמי מופרז ובוז כמוס למתווכחים והיו מלוּוים מבטי ביטול שאישרו רושם זה. יש שהיה מתפרץ ויוצא מכליו, אמנם, לעתים רחוקות ביותר. ואולם כשם שהתפרצויות אלה היו נדירות כן היו עזות ולא היה להן כל מעצור.

– יוסי מתכעס פעם בשנה – נהגו החברים לומר – אך כל אימת שהוא מתכעס מסוגל הוא להרוג בן־אדם. מוטב לא להתעסק עמו בכעסו.

– מילא, נער שהוריו נשחטו לנגד עיניו.

זו היתה התשובה וההסבר המקובל על כולם.

כשרונותיו לא עזבוהו. אדרבה, הוא הצטיין הן בלימודים והן בעבודה. לימים למד השמלאות והיה לחשמלאי הטוב ביותר בקיבוץ.

עברו ארבע שנים ולפתע נחה עליו רוח המוסיקה והתחילה להציק לו. יום אחד נסע העירה וחזר עם פטיפון מקולקל. איש לא ידע מהיכן בא לו הפטיפון. טיפל בו כמה ימים עד שתיקנוֹ ומאז היה מבלה את ערביו בשמיעת תקליטים. ניתנה לו רשות מיוחדת לשאול תקליטים מתקליטיית הקיבוץ. יש שהיה אפילו בחלום מפזם לחנים מתוך סימפוניות וקונצרטים.

ביום בהיר אחד נטש את הקיבוץ ובא ירושלימה. כחשמלאי סוג א' לא נתקשה בקבלת עבודה ונרשם לאקדמיה למוסיקה. לאחר שקיבל פיצויים מגרמניה שכר לו דירה קטנה וקנה פסנתר. מכאן ואילך היה מחלק את זמנו בין שלושה עיסוקים:‏ עבודה, נגינה – כלומר עבודה בחשמלאות, נגינה על פסנתר – ועיסוק שלישי שכלל את שניהם גם יחד.

עיסוק שלישי זה הפך למעשה לתכלית חייו של יוסי, שכן סוד גדול נתגלה לו – סוד הקשר המהותי הסמוי מן העין שבין המוסיקה לבין החשמל. לא כאן המקום לעמוד על תורתו של יוסי שוודאי תוערך כראוי רק באחרית ימיו, – ראשית משום שתורה זו מהפכנית היא, וככל תורה מהפכנית אין הציבור מוכן להכיר בה אלא לאחר שנים רבות ולפעמים אפילו רק לאחר דורות. ושנית, משום שבשלב שאנו עומדים בו היתה תורתו עוד בוסר, ונזקק לכמה שנות מחקר ועבודה על מנת להוכיחה ולהשתיתה על בסיס מדעי איתן. אף על פי כן מן הדין לתת כאן את עיקריה.

חשמל – טען יוסי – פירושו גלים ולמעשה כל הקוסמוס אינו אלא פעילות חשמלית. אף המוסיקה פירושה גלים והקוסמוס הרוחני של החברה האנושית מתייחס לגלי המוסיקה כשם שהקוסמוס החמרי לגלי החשמל. אם נעמיק חקר בפרשה זו נגיע למסקנות מרחיקות לכת ביותר הן לחיי אנוש והן לקוסמוס.

ועוד דבר כדאי להעיר: בתורתו של יוסי הוקצה מקום מיוחד לבעיית ההפסקה, כלומר להפסקות שבין גל לגל ובין צליל לצליל. סבור היה יוסי, כי ההפסקות שבין הצלילים בכל יצירה מוסיקלית ערכן לא פחוּת משל הצלילים עצמם. כשם שבקוסמוס קובע החלל החפשי מן החשמל את הייחסים בין גופי החומר לא פחות מאשר הגלים האלקטרומגנטיים.

לא היינו מזכירים סברה זו אלמלא היתה נודעת לה חשיבות מרובה לגבי כמה וכמה דברים שהיו עתידים להתרחש בסביבתו הקרובה של יוסי וינשטיין. ואשר לסביבה הקרובה הרי מקום מגוריו של יוסי היה סמוך למקום מגוריו של זאב בן־סלע. ואם דוקטור הדורם היה שכנו מימין הרי יוסי וינשטיין היה שכנו משמאל, אלא שבין ביתו של בן־סלע לבין ביתו של הדורם הפרידה סמטה צרה, ואילו בין דירתו של יוסי לבין ביתו של בן־סלע לא הפרידה אלא גדר אבנים.

 

פרק רביעי    🔗

יוסי וינשטיין פרט על הפסנתר. אדם מן החוץ, בייחוד אדם שלא הכיר את יוסי, עשוי היה לסבור, כי שומע הוא תלמיד הלומד תרגיל מוסיקלי מסויים או קטע מתוך יצירה, קטע קשה הדורש תרגול רב כדי להשתלט עליו. כשלושים פעם חזר על אותה מנגינה בקצב שונה ובהטעמה שונה. למעשה, לא התאמן יוסי באותה שעה אלא ניסה לעמוד על כמה מעיקרי משנתו תוך כדי השמעת שתי שורות מקוטעות מתוך סונטת הירח של בטהובן. מדי פעם בפעם היה חדל מנגינתו, עוצם עיניו, מקמט מצחו ומקשיב קשב רב לדממה שמסביבו משל היתה הדממה רווּית צלילים יותר מן המוסיקה.

אחת ההפסקות הללו הופרה בצליל. צליל זר ועויין שבא מן החוץ. עווית יסורים חתכה את פניו של יוסי. רגע קט סתם את שתי אוזניו אך מיד חזר בו ושוב פרט על הפסנתר. באורח משונה ביותר נכנס הצליל אל תוך מנגינתו ונתערבב בה. יוסי חדל מלנגן והקשיב. הצליל נמשך.

היה זה צלצול בפעמון של דלת. בדלת הכניסה של יוסי לא היה פעמון. הרי שהצלצול הגיע מהבית הסמוך.

שוב סתם יוסי את אזנו והמתין. הצלצול נפסק ונתחדש בקצב אחיד. נפסק ונתחדש.

– ימח שמו וזכרו. מי זה מצלצל כל כך הרבה זמן?

רצה יוסי לשרבב ראשו מן החלון ולגרש את האורח המצלצל שעה כה ארוכה בקריאה פשוטה ומובנת לכל:

– בן־סלע אינו בבית!

ברם, באותו רגע נתלוו לצלצול עוד קולות. בבירור נשמעו שלוש יריות ללא הד.

יוסי נתהרהר ואימץ את שמיעתו הדקה עד קצה גבול הרגישות. הצלצול נמשך עוד כמה שניות, הפעם ביתר שאת.

רוחו של יוסי נחצתה לשניים. בתחילה קלט בעיקר את הצד האקוסטי־מוסיקלי של הדברים.

– דין־דין־דין. בום! בום! בום! דין־דין־דין – רטן לעצמו,

מעניין. מעולם לא נזדמן לו לשמוע יריות בליווי צלצול של פעמון. כן, שלוש יריות וצלצול פעמון בעת ובעונה אחת זוהי חוויה. חוויה מוסיקלית – פעמון חשמלי, הפסנתר, נקישות התוף של היריות – חשמל ומוסיקה בעת ובעונה אחת.

אולם, החוויה לא נמשכה אלא שניות ספורות. עד מהרה גבר בו האדם החי על ההוזה המוסיקאי.

היריות היו ללא הד. כפי הנראה נורו בתוך הבית. בתוך ביתו של בן־סלע. יוסי ניתר ממקומו ורץ כחץ מקשת אל הבית הסמוך.

שער הגינה היה פתוח. בכניסה אל הבית עמד בן־אדם וצלצל בפעמון הדלת.

– מה אתה מצלצל? משוגע!

האיש חדל לצלצל. ספק אם היה משוגע, אך מכל מקום היה נרעש. אפילו באורו הקלוש של פנס הרחוב נראה חיוור. אגלי זיעה כיסו את פניו.

– שמעת את היריות? – שאל בחרדה.

– שמעתי – השיב יוסי.

– ירו בתוך הבית… – סח האיש בדאגה והשפיל ראשו. אך מיד זקפוֹ והציץ ביוסי.

– מי אתה? – שאל.

– אני שכן, פה – הורה יוסי בידו לעבר ביתו – מי צלצל?

– אני.

– והוא לא פתח?

– לא.

– אולי הוא אינו בבית?

– הוא בבית. קבענו פגישה לשעה זו.

– מה השעה?

– תשע.

דין־דין־דין – בום־בום־בום! דין־דין־דין – שוב נצטלצל במוחו של יוסי.

– המ… סינן מבין שניו – ירו שלוש יריות. אולי הוא איבד את עצמו לדעת?

– מי? זאב? – קולו של האיש רעד. נימה של בכי נשמעה בו.

– אני יודע? זאב לא זאב. זה בן־סלע שגר פה.

– למה? למה יאבד את עצמו לדעת? – שאלתו של האיש הושמעה מעל גבי המיתר האחרון של קולו. רצה להוסיף דבר־מה. אך קולו בגד בו. שפתיו נעו ולא דובבו דבר.

– אני יודע למה? אולי מעל בקופה? עכשיו כולם מועלים. אחדים הולכים לבית־הסוהר ואחדים מאבדים את עצמם לדעת – סח יוסי.

אותה שעה נשמע רשרוש מצדו הימני של הבית. ולאחר שעה קלה נראתה דמות שנעה בסמוך לגדר לעבר השער.

יוסי וינשטיין והאיש הנרעש שניהם פרצו בבת אחת בצעקה:

– מי שם?

הדמות נעצרה ופשטה ידה. חפץ שחור הבהיק בה.

– הזהרו! אני יורה.

יוסי וינשטיין נשען בגבו אל הדלת ולא מש ממקומו. כפי הנראה היה האיש אמיץ ממנו. הוא התכופף קמעה ופסע לעברה של הדמות עם האקדח. הדמות לא ירתה. אדרבה, היא נסוגה קמעה אחורה. האיש התכופף עוד יותר, כמעט גחן אל הקרקע. אפשר שהרים אבן או מקל ואפשר שלא הרים – יוסי נתקשה לראות את פרטי המאורע שאירע הן בשל האור הקלוש והן בשל העובדה שכל מה שהתרחש, התרחש כהרף עין. במהירות הבזק זינק האיש על הדמות והלם על ראשה. הדמות השתטחה על הקרקע.

היתה זו החבטה השניה שנתכבד בה סעדיה אסטאווי בערבו של יום זה, היום המר והנמהר.

האיש שלף ממחטה מכיסו וקינח את הזיעה מפניו. לאחר מכן פנה אל יוסי בעודו מתנשם:

– אני רץ לקרוא למשטרה. קח את האקדח ושמור על האיש. מיד לאחר מכן חמק החוצה.

יוסי נשאר עומד ליד הדלת.

– דין־דין־דין בום־בום־בום־דין־דין־דין – פיזם לעצמו.

השרב נשבר כליל. רוח גדולה באה כחתף במשב חד־פעמי אדיר וטלטלה ענפיו של אילן מכובד שבע שנים. מבעד לעלי צמרתו הציצו קטעי ירח מרוסק ושפכו פסיפס צהבהב על פניו של סעדיה. יוסי נתקרב אליו והציץ בו. לפתע נזכר באותו יום רחוק שבו ישב אבל בצדי הכביש ליד שתי גופות של בני־אדם שהיו יקרים לו מכל יקר. “למה אני עומד כאן?” – אמר בלבו – “מה איכפת לי? מה איכפת לי? מה לי ולבן־סלע?”

בלי אומר ודברים נטש את ההלוּם ואת האקדח, קפץ מעל לגדר וחזר לחדרו. אותה שעה שבה אליו רוחו של סעדיה. תחילה פלט כמה אנחות ואחר־כך קם על רגליו. מתנודד כשיכור פסע כמה פסיעות בלתי בטוחות. לאחר מכן חזר על עקביו, גחן וגטל את האקדח. בזהירות, בדריכת חושים שנתקהו משתי המהלומות התקדם לעבר השער עם שהוא מפנה את ראשו לצדדים לקול עלה נידף וסוקר את הסביבה. בקפיצת נחשון חמק החוצה.

הכל התרחש במשך רגעים ספורים.

דין־דין־דין בום־בום־בום דין־דין־דין – הצלילים לא הירפו מיוסי וינשטיין. ישב ליד פסנתרו וניסה להביעם בעזרת הקלידים. הדבר לא עלה בידו. הניח לפסנתר והתחיל הוגה בדברים שהגה לפני שיצא אל שכנו. עצם את עיניו וקימט את מצחו, אך הרעיונות לא באו. במקומם ניצבה לנגד עיני רוחו דמותו של האיש המצלצל בפעמון. לפתע נדמה לו, כי האיש מוּכּר לו. יוסי נתברך בזכרון מופלא לפרצופים ולשמוֹת. כל ימיו ניסה לנער מעצמו כשרון זה שלדעתו היה מכביד על זכרונו ופוגם בכושרו לזכור דברים אחרים, חשובים יותר. כן, הדמות היתה מוּכרת לו. מנין?

“מה איכפת לי? מה איכפת לי? שילכו כולם לעזאזל! מה זה ענייני” – לחש בחירוק שיניים והלם על פסנתרו.

אולם הכל ללא הועיל. יוסי אחר שבתוך תוכו, יוסי הסקרן, הזוכר שמות ופרצופים, לא נתן לו מנוח.

היכן ראיתיו? היום, אתמול, שלשום? לפני חודש? חדשים? שלושה?

כן,… בחנות… ‏ באותה חנות לתיקוני חשמל שהוא עובד בה. שלשום היה האיש באותה חנות, קנה דבר־מה… מה?

לכל הרוחות והשדים! גם את זה אני חייב לזכור? ודאי קנה נוּרה או סוללה או קומקום חשמלי. מה קונים אצלנו?

רגע… רגע… הוא שוהח עם בעל החנות… הם מכירים… מכירים ותיקים… ריבונו של עולם, מדוע אני חייב לזכור את כל אלה?

יוסי התחיל הולם על הקלידים בהתלהבות מעושה – סתם מנגינה שעלתה על דעתו. הצלילים קלחו בשטף, אבל יוסי ניגן רק באצבעותיו. רוחו היתה תפוסה.

בעל החנות נתחייך כשראה את הקונה והושיט לו יד.

– א! – קרא בשמחה גלויה – יצחקי, בנימין יצחקי! ברוך הבא! במה אוכל להיות לך לעזר?

כן, בנימין יצחקי. שמו של האיש חוא בנימין יצחקי.

בת צחוק של נחת־רוח ריחפה על שפתיו של יוסי. לאחר שנזכר בשמו של האיש, רווח לו. שוב שקע באותן שתי השורות מתוך סונטת הירח של בטהובן שעליהם טרח בתחילת הערב. כל שאר הדברים בעולמו של הקדוש ברוך־הוא חדלו לעניינו.

מכל מקום, זכרונו לא בגד בו ולא רימהו. אכן, האיש שצלצל בפעמון היה בנימין יצחקי.

בשעה שיוסי היה שקוע בנגינתו טס בנימין יצחקי אל ביתו של בן־סלע בתוך מכוניתו של קצין משטרה.

כשיצא לפני שעה קלה מגינתו של בן־סלע היתה דעתו טרופה עליו. לא עלה על דעתו לטלפן למשטרה באחד מבתי־הקפה הסמוכים. הוא רץ לחפש טנדר משטרה. אף על פי שהשעה היתה מוקדמת למדי היה הרחוב שומם. יצחקי רץ. משלא נזדמנה לו מכונית משטרה עמד על המדרכה והתחיל מנפנף למוניות שעברו על פניו. אחת מהן נעצרה. קול מוּכר לו נשמע מתוכה:

– יצחקי! אתה רוצה טרמפ?

היה זה קצין משטרה בכיר, יוסף גדרון, מכירו של יצחקי משכבר הימים. בסמוך לו ישב סמל מחלקת החקירות, שלמה לוי.

– או! זה אתם? – התנשם יצחקי – לא, לא טרמפ. פה… בסביבה…

– מה אתה נרגש? – שאל גדרון – בוא, אסיעך במכוניתי לכל מקום שתרצה. מכונית נאה, לא כן? קיבלתיה לפני…

– כן… כן… מכונית נאה… אבל פה… אני חושב… אני חושש… בן־סלע… אתה מכיר את בן־סלע?

– זאב בן־סלע מחברת זיקוקין די־נור?

– כן.

– וודאי שאני מכירו.

– אני חושש… בוא, בוא… ניסע אליו… צלצלתי ואיש לא פתח… שמעתי יריות… ואחר־כך בחור מזויין באקדח רצה לברוח… שכן שומר עליו.

– אתה מבולבל, יצחקי, או שיכור.

– לא, אני חושש שאירע לו דבר־מה.

במקוטע, במגומגם השיח לו יצחקי את מה שאירע ליד ביתו של בן־סלע. כעבור דקות ספורות נעצרה המכונית ליד שער הגינה. שלושתם נכנסו בריצה אל תוך הגינה. איש לא היה בה. הקצין גדרון והסמל לוי

הסתכלו בתמיהה על יצחקי.

– ברחו… ברחו שניהם – אמר יצחקי וטפח על מצחו.

הקצין גדרון צלצל בפעמון והמתין. הוא לא נענה. הציץ בנקב שבדלת וראה, כי אולם הכניסה מואר.

– שמע, יצחקי. אתה תישאר כאן. אתה – פנה אל הסמל לוי – תמצא את השכן… אם איננו בביתו, נסה להיוודע עליו מה שאפשר. אני אחזור עם כמה שוטרים בעוד כמה דקות.

בנימין יצחקי נשאר לבדו. הוא ניגש אל המקום שבו נפל סעדיה, גחן וסקר את הקרקע. אף על פי שנצטער על שהלה ברח חש איזה רגש מוזר של רווחה על שלא אונה לאדם זה כל רע. במעמקי נפשו חשש שמא רצחו נפש.

לא יצאו רגעים מעטים והקצין גדרון חזר בלווית שוטרים.

הדלת נפרצה. בנימין יצחקי, גדרון ועוד כמה קציני משטרה ושוטרים נכנסו אל אולם כניסה רחב־ידיים. סמוך לקצהו השני של האולם במרחק של כחמישה מטר מן הכניסה שכב על הרצפה זאב בן־סלע, ידיו פשוקות לצדדים, גופו שרוע אפרקדן וחולצתו ספוגת דם על חזהו; רצועת ארגמן מתפתלת ממנה ונקווית לתוך שלולית בסמוך לדלתו של אחד החדרים.

בנימין יצחקי נתקרב אל הגופה, ניצב קפוא על־ידה והשפיל ראשו. דמעות זלגו מעיניו. השוטרים נאלמו דום. יצחקי כיסה את פניו בכפות ידיו ופסע אל הדלת. דומה, כי בוש לפרוץ בבכי לעיני השוטרים. הוא יצא. אחד השוטרים ניסה לעכב בעדו, אך הקצין גדרון נתן לו אות להרפות ממנו.

יצחקי הלך כסהרורי. שוב נרכן משום־מה סמוך למקום ששם נפל סעדיה אסטאווי. רגע רצה להשתטח על הקרקע ולמרר בבכי. אולם הוא לא עשה זאת. מיכנית, כאיש שתנועותיו מוכתבות לו בידי מישהו אחר, הרים דבר־מה מן הקרקע ויצא החוצה. ייתכן שמתחת לסף ההכרה חיפש את האקדח שנפל מידיו של סעדיה, וכיוון שלא מצאו נטל מה שנזדמן לו ביד.

כן, יצחקי היה הלום אסון. שעה קלה עמד בלי נוע על־יד השער, לאחר מכן נתקרב אל המכונית של גדרון והביט בה שעה ארוכה. – טרמפ… טרמפ… – לחש כמי שדעתו נטרפה עליו.

לפתע נרכן, נשען במרפקיו על אחוריה של המכונית ופרץ בבכי עצור.

עדיין היה הרחוב ריק מאדם. השמועה לא עשתה לה כנפיים אלא בעוד כמחצית של שעה.

 

פרק חמישי    🔗

“עשה לך רב וקנה לך חבר והווה דן כל אדם לכף זכות”. ספק אם ישנן בריות רבות בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא שקיימו פסוק זה של חז"ל כשם שקיימו בנימין יצחקי. ואם העצה האחרונה שבמימרה זו חלה על יחסיו של יצחקי אל כל אדם ואדם, הרי את שתי העצות הראשונות קיים בראש וראשונה לגבי זאב בן־סלע. זה למעלה מעשרים שנה הכירוּ זה את זה. שניהם נשארו רווקים עד היום הזה, שניהם איבדו את משפחותיהם בימי השואה ושניהם שימשה להם הידידות תחליף לכל אותם הדברים שחיי המשפחה מספקים לבני־אדם, ואף על פי שבן־סלע היה צעיר מיצחקי כמעט בעשר שנים לא פגם דבר זה בהבנה ההדדית ששררה ביניהם כל השנים.

על מה. על מה לא דוּבר ביניהם בעשרים השנים הללו, אילו בעיות עולם וחברה ואנוש לא נפתרו בשיחותיהם בימים ובלילות ארוכים ולא צצו במשנה חריפות ביום ובלילח הבא?

בנימין יצחקי היה כבר ותיק באותו קיבוץ אי־שם בעמק יזרעאל כשהופיע הנער הצעיר וולאדימיר שטיין. הוא עלה מפולניה ספוג רעיונות, אחד הכוכבים המבטיחים, פאר הכוחות האינטלקטואליים הצעירים באותה תנועת נוער בפולניה. כבן שמונה־עשרה היה ומיד נחלץ להגשמה. והימים ימי מאורעות תרצ“ו–תרצ”ט. עבודה מייגעת ביום ושמירה בלילה. המחסור שרר בכל: במזון, בנשק, בכוחות אדם. בנימין יצחקי היה הרוח החיה שבקיבוץ. אולם כוותיק, שהספיק להתנסות בהרבה עמל ואכזבות חש, כי כוחותיו כלים. לאו דווקא הכוחות הגופניים – על כך ידע להתגבר. בעיקר הדאיגו השפל בכוחותיו הרוחניים. תולעת היאוש והציניות התחילה מכרסמת בו. לשם מה? לשם מה כל הסבל הזה?

בואו של וולודיה שטיין, זאב בן־סלע לעתיד לבוא, הזרים סילון דם חדש ורענן. “לא ידע איש מי הוא מאין ולאין, והיא אך נגלתה ותיצת כל עין” – ציטט אחד התרבותניקים את שירו של ח. נ. ביאליק בדברו על זאב. ואכן, חביב היה על כל מי שנפגש בו. איש שיחה ואיש רעים, איש מחשבה צלולה ואיש מעשה יעיל, תקיף ונטול שחצנות. יותר מכולם חיבבהו יצחקי. עייף היה ושש למסור לו רבים מתפקידיו. לימים נוצר מצב שלהלכה היה יצחקי האישיות המרכזית בקיבוץ ונהנה מן האימון והכבוד של החברים, ואילו למעשה מילא את תפקידיו בן־סלע. מצפונו של יצחקי נקפו. יום אחד אמר לבן־סלע:

– זאב, יקירי! לא יתכן שאתה תעבוד ואני איהנה מפרי עבודתך.

זאב נתן בו את חיוכו שובה הלב:

– זה נהנה וזה אינו חסר.

בימי מלחמת העולם נשלח זאב בן־סלע בשליחות סודית לחוץ־לארץ ובנימין יצחקי התגייס לצבא הבריטי. לאחר שחרורו לא חזר יצחקי לקיבוץ אלא השתקע בתל־אביב ועסק במלאכה. תחילה היה פועל בבית־חרושת למוצרי חשמל ולאחר ממן נתמנה שם כמנהל עבודה. כל הפצרותיו של בן־סלע לא הועילו וכל נסיונותיו לשכנעו שיחזור עלו בתוהו. אף על פי כן לא נפגמה ידידותם. הם הרבו להתכתב, ובן־סלע היה פורש לפניו יריעה רחבה של חיי הקיבוץ בכישרון הכתיבה שניחן בו וגם לא נמנע מלהיוועץ בו בכמה וכמה עניינים. לעתים מזומנות היו אף נפגשים. כל אימת שהיו בן־סלע מזדמן לתל־אביב היה מבקר אצל ידידו. בתחילה היה יצחקי נמנע מלהחזיר לו ביקורים בקיבוץ שעזבו, אך ברבות הימים נתרצה לו ולא אחת בילה את שבתותיו בחברת ידידו.

במלחמת השיחרור נשלח יצחקי לירושלים בתפקיד צבאי ולאחר מכן הוצעה לו משרה באחד ממשרדי הממשלה. יצחקי קיבל את ההצעה ונשתקע בירושלים.

בינתיים אירע פילוג באותו קיבוץ ובן־סלע כתב ליצחקי מכתב שכולו אכזבה ויאוש. יצחקי גייס את הטלפון, ניצל את הקשרים שעלה בידו לקשור במשׂרתו החדשה ושוחח עם כמה אישים בעלי השפעה בחיי הכלכלה. לאחר מכן שיגר אגרת לבן־סלע ויעץ לו להשתקע בירושלים, מאחר שיש לאל ידו לסדרו בחברת זיקוקין די־נור הזקוקה לסוכן בעל־מרץ ויזמה. בן־סלע נענה לו.

לא יצאו שנים מעטות ובזכות סגולותיו הפך למנהל סניף החברה בירושלים. מיד גמל חסדו לידידו יצחקי, שידלו להתפטר ממשׂרתו ומינהו כסגן לו.

החברה עלתה כפורחת. בן־סלע הלך מחיל אל חיל. קסמו האישי לא ניטל ממנו. מרצו, רעננותו וחן נעוריו לא נטשוהו, ואף מבחינה חיצונית לא נס לחו ולא פג טעמו, אם כי שערותיו נשרו ועל פניו התחילה מופיעה ארשת הליאות לעתים קרובות יותר ויותר. בייחוד כל אימת שהיה נשאר פנים אל פנים עם יצחקי.

לפני כארבעה חדשים שכר בן־סלע דירה מרוּוחת. הוא עמד לשאת לאשה את נירה זילברמן.

*

– נירה! – התנער יצחקי מקפאונו – נירה! אל אלהים! מי יבשר לנירה!

– אתה – השיב לעצמו בתקיפות – אתה תבשר לנירה. לא יתכן שמישהו אחר יבשר לה. חובתך היא… כידידו הטוב ביותר. כן. מר בנימין יצחקי… אתה חייב לבשר. מוטב שתדע מפיך. מאימתי הנך משתמט מחובה כלשהי? – לא, איני משתמט, אדרבה… נירה… שבועיים לפני החתונה..

הוא הלך ברגל. תחילה פסע בחפזון, אך ככל שנתקרב אל ביתה של נירה האיט את צעדיו.

כך הולך אדם שדן את עצמו לעלות לגרדום מתוך חובה פנימית. הוא התקרב אל הגרדום. לחץ על הכפתור והעלה אור בחדר המדרגות. הציץ בשעונו: עשר. מאוחר… חובה… חובה… הוא טיפס במדרגות. כן. כך עולים לגרדום. צלצל בפעמון.

עברה שעה ארוכה עד שנענה. עמד והמתין. זה לו הצלצול השני הערב, למי צלצלו הפעמונים? הוא עמד לצלצל בשניה, אך בינתיים כבה האור ואצבעותיו הרוטטות לא פגעו בכפתור החשמל. נשמעו צעדים. יצחקי האזין בחשכה. לא. לא נירה. אמה של נירה. רבקה. רבקה זילברמן בנעלי הבית שלה.

– מי שם?

– בנימין.

הדלת נפתחה. רבקה זילברמן היתה לבושה חלוק. מתחתיו נתמשכו מכנסי פיז’מה. גבוהה, רזה, כפופה קמעה, עמדה מול בנימין יצחקי. פניה חרושות קמטים ויגעים מאוד, כמעט רדומים. היא לא דמתה לנירה בתה. כפי הנראה היתה נירה דומה לאביה. יצחקי לא הכיר את אביה של נירה. הוא ראה אותו פעם אחת בימי חייו. למעשה לא אותו ראה אלא את גופתו.

ניכר היה שרבקה זילברמן הוצאה ממיטתה. גם בלאו־הכי היה יכול כל אדם שראהָ אפילו בפעם הראשונה לקבוע ללא היסוס כלשהו, כי אשה זו לא שׂבעה נחת בחייה. יצחקי ידע את כל פרטי סבלותיה. עכשיו כשקמה ממשכבה נראתה שבעתיים כבויה ובלויה.

“כן, נירה דומח לאביה” – קבע יצחקי משום מה בלבו.

– סליחה, רבקה… – פתח.

רבקה זילברמן נתנה בו מבט בוחן.

– מה קרה, בנימין?

יצחקי לא ענה.

– נירה בבית? – שאל.

– לא.

– היכן היא?

– איני יודעת. אולי אצל בן־סלע.

– המ… – פלט יצחקי ונכנס פנימה.

– אני אחכה לה – אמר.

– קרה משהו?

– אני אחכה לנירה. סלחי לי ש… מוטב שתלכי לישון. אני אחכה בחדרה של נירה.

– בחדרה של נירה דווקא? – בקולה של רבקה לא נשתמעה תמיהה. נשתמעה בו תרעומת – גם אתמול חיכית לה עד חצות.

יצחקי לא הגיב. הוא פסע אל חדרה של נירה. רבקה חזרה לחדרה שלה וסגרה את הדלת אחריה.

יצחקי היה בן־בית במשפחה זו. הוא ישב על ספתה של נירה. אור ירקרק של מנורת שולחן נסך אווירה מרגיעה. יצחקי נשען על מסעד הספה ועצם את עיניו.

– מסכנה. עלובת חיים – דובבו שפתיו.

הכינויים היו מכוּונים כלפי רבקה זילברמן. גניחותיה הגיעו לאזניו אפילו מבעד לדלת המוגפת.

הוא סתם את אוניו בשתי אצבעותיו וטבל בדממה עמוקה. דממה עמוקה מדי. מלאכותית, בלתי טבעית.

כפי הנראה התנמנם. לא, הוא לא התנמנם. הוא ממש שקע בתרדמה וישן שעה תמימה.

משהקיץ מצא עצמו שרוע על ספתה של נירה. הוא קפץ על רגליו והציץ בשעונו. המחוג הורה על שעה אחת־עשרה.

פתח את המקלט שהיה בחדר. בחדשות הודיעו, בי הערב נמצא הרוג בביתו, זאב בן־סלע, אחד ממנהלי חברת זיקוקין די־נור. המשטרה פתחה בחקירה.

– א! אין צורך לבשר. היא כבר יודעת. לוּ הייתי אדוק הייתי מתפלל לאלהים.

בלי שכּיבה את הראדיו נטש את החדר ויצא אל הפרוודור. השעין את אזנו אל דלתה של רבקה והקשיב. נשימות ארוכות וקצובות הגיעו לאזניו. רבקה ישנה.

“לו הייתי אדוק, לו הייתי אדוק” – מילמל בצאתו על בהונות רגליו. לו זכרתי תפילה אחת בעל־פה. והרי בילדותי התפללתי… ברוך אתה… ברוך אתה… – דובבו שפתיו. לפתע נעצר.

– ברוך? ברוך?.. מי ברוך? מי אמר ברוך? אחרי כל זה, ברוך?!

הוא הלם באגרופו על מעקה המדרגות.

– ארור! ארור! – נצטווח לפתע בקולי קולות.

במה מן הדלתות נפתחו:

– מה יש?

– מי שם?

– מה קורה?

– מי צועק?

– זה לילה. לא נותנים לישון.

– משוגע.

הקריאות ניתזו מכל עבר. מפתחים, מחלונות, מפנים הדירות.

– כלום, כלום, כלום לא קרה! הכל בסדר! – קרא יצחק בנחת ככל שעלה בידו לשלוט על רוחו.

חרש חרש יצא מפתח הכניסה והלך לביתו.

– כן, הכל בסדר… הכל בסדר… כל הקיים הוא פרי השכל העליון… מי אמר דברים אלה?

 

פרק שישי    🔗

ביום העשרים ושנים בפברואר 1948 עזב יצחקי את תחנת האוטובוסים של “אגד” לאחר שביצע מה שהוטל עליו לבצע בקשר עם השיירה שיצאה באותו יום לתל־אביב מירושלים הנצורה. עייף היה ויגע, זה לו כארבעה לילות שלא טעם טַעַם שינה פרט לנמנום חטוף לעת מצוא במפקדת הגיזרה. שלושה מפקודיו נפצעו אמש בצליפות. רגליו היו כבדות ורוחו עכורה.

הוא חצה את הכביש ברחוב יפו ופנה אל אחת הסימטאות המוליכות לרחוב בן־יהודה.

בוקר חרפי־אפרפר פתח זה עתה את אחד הימים הגורליים ביותר של ירושלים העברית בתקופת מלחמת השיחרור.

יצחקי יצא אל רחוב בן־יהודה, שהה רגע ספק מתוך עייפות ספק מתוך התהרהרות, והתחיל עולה במעלה הרחוב. עינו נחה על שתי משאיות גדולות שנעצרו במרכז הרחוב מול קפה “עטרה”. המשאיות טעונות משא עד אפס מקום.

“ודאי הביאו נשק או מזון. מנין?” – חלף הרהור בזק בלבו – “מילא, לא על הכל אני ממונה בעיר הזאת”.

יצחקי המשיך ללכת. הציץ בשעונו: שש.

“לחטוף תנומה קלה עד שעה שמונה. בשמונה…”

הרהוריו נפסקו בשתים שלוש יריות שנורו מאחוריו.

“מי יורה באמצע הרחוב?”

רצה לפנות לאחור אך חזר בו. באותם הימים לא חלפה שעה אחת בעיר בלי יריות.

“מה איכפת לי מי יורה? – נאבק בו מוחו הלֵאֶה – אני את שלי יריתי. יריתי כמעט לילה־לילה שלוש שנים רצופות מתרצ”ו ועד תרצ"ט. זה כשלושה חדשים שאיני חדל לירות, ואם לא אני פקודי יורים. יורים, יורים, יורים. ואולי לאו־דווקא מאחורי. אולי יורים בהרים, בשכונות, בקצווי העיר ורק ההרים ובתי האבן מרסקים את ההד ומציפים בו את כל העיר כולה.

לפתע חש, כי התחוללה סערה. ביתר דיוק סופת חול. ענני אבק, חול, אבנים נתערבלו, התנשאו באוויר והגיחו עליו בזינוק אדיר.

– מה קורה כאן? – מחו בתוכו שרידיה האחרונים של ההכרה הצלולה – סופה? סופת חול בירושלים? לא יתכן.

אינסטינקטיבית הרכין ראשו, עצם עיניו, כיסה את פניו בכפות ידיו ומיד צלל באפלה עמוקה ודביקה.

אין הוא יודע כמה זמן היה נתון בתוך החשכה. אולי שניה ואולי נצח. מכל מקום כשפקח את עיניו היה אור. אותו אור אפרפר שבסמוך לעלות־השחר.

שני אנשים תמכו בו משמאלו ומימינו. יצחקי השפיל ראשו וראה, כי דם זורם מלחייו אל דשי מעיל הגשם. ניסה להגביה ידו ולנגוע בפניו אך זרועותיהם של שני האנשים היו שלובות בזרועותיו, כפי הנראה זה עתה הקימוהו מן הקרקע. חזר וסקר את מעילו: כתמי דם נימרו את כל המעיל כולו, השוליים היו רווּיים דם. ולא רק דם. עוד חומר נוזל למחצה… מה זה?… מוח?… כן, מוח.

– לא שמעתי את ההתפוצצות – נפלט פתאום מפיו של יצחקי.

שני האנשים הרפו ממנו. אימה נתבזקה בעיניהם. הם סקרו אותו במבטי תדהמה כאלו היה קולו קול מאוב, ודאי חשבוהו להרוג או לפחות לפצוע אנוש.

יצחקי הביט על סביבותיו.

– קלפים – אמר לפתע למרבה תמהונם של שני מציליו.

מימיו לא שיחק יצחקי בקלפים ועד היום הזה לא הכיר אף משחק אחד. אולם בילדותו אחב להשתעשע בבנייני קלפים. היה משעין זו לזו שפתותיהם העליונות של שני קלפים ומקים אהלים מהם. מעמיד את האהלים זה בסמוך לזה וכתום כל הקלפים היה נושב באוהל הראשון וכל שורת האהלים, ואם תרצו לומר הבניינים, היתה נהרסת כליל.

אכן, מישהו נשף ברחוב בן־יהודה ובתיו נפלו כבנייני קלפים. גלי אבנים נערמו כתלי חרבות. ראשים, רגליים, גופות נזדקרו מבין המפולות. יללות, אנחות גניחות.

יצחקי פסע פסיעה אחת. הוא חש את הקרקע מתחת לרגליו. פסע בשניה ושוב חש את הקרקע. נגע בפניו: שריטות, ותו לא. הדם ששטף את שולי מעילו לא היה דמו, המוח לא היה מוחו. היו אלה דמם ומוחם של הגופות שהועפו מן החלונות והתרסקו על ידו.

יצחקי פנה אל שני האנשים:

– מה אתם עומדים? למה אינכם עוזרים להם? עזבו אותי! הניחו לי, אני בסדר.

שני האנשים נחלצו אל שאר הפצועים. אף יצחקי פסע כמה פסיעות לעברה של אחת המפולות, אך לפתע חש חולשה ברגליו ובחילה בקיבתו. עמד ושאף רוח. הבחילה גברה. הוא פנה אחורה והלך לביתו.

ישנם רגעים משונים בחייו של אדם, רגעים שבהם הערפול והבהירות משמשים ברוחו בערבוביה.

יצחקי הלך. מחיצת ענן סמיך נפרשה במוחו וחצצה בינו לבין כל העולם. ברם, בתוך תוכה של המחיצה בקעה קרן אור. קרן זכה ובהירה של מחשבה צלולה להפליא, כמעט מתימטית.

– מדוע נתרסקו הגופות על־ידי ואני נשארתי שלם?

לכאורה חייב היה ברגע זה להרהר באלהים, בגורל, במזל, ולא היא. אפשר שבמעבה הענן רחשו המושגים הללו, אך הקרן הצלולה נתנה תשובה אחרת, ברורה, ראציונלית, הגיונית.

– הלכתי באמצע הכביש. משאירעה ההתפוצצות נמצאתי בנקודת השפל של גל הדף האוויר. על־כן התרסקו הגופות על־ידי. הכל עניין של חישוב מדוייק.

עוברים ושבים היו משתערים עליו מכל עבר ומציעים עזרה.

– אין צורך, אין צורך, לכו לשם – היה מורה בידו לאחור.

הבחילה גברה. הוא הגיע אל פינת המלך ג’ורג'. קול צעקה, צווחת אימים של אדם מתוך ביעותי לילה הגיע לאזניו מלמעלה. יצחקי זקף את עיניו. ‏ באחת הגזוזטראות עמדה נערה כבת שלוש־עשרה–ארבע־עשרה, פיה מעוקם בעווית ופולט יללה ממושכת, חד־קולית, משוועת, מסמרת־שיער:

– א – ב – א!

יצחקי נכנס אל פתח הכניסה של הבית ועלה במדרגות. דלתות הדירות היו פרוצות. כפי הנראה נפרצו מהדף האוויר. בגרם המעלות שבקומה השנייה נעצר והתחיל מחשב מה היא הדירה שאותה גזוזטרה שייכת לה. הוא פנה שמאלה. נכנס לפרוזדור ושוב פנה שמאלה. שברי כלים, רהיטים, זכוכיות וקטעי טיח מילאו את הבית.

באחד החדרים שכב אפרקדן על גבו אדם בגיל העמידה. לכאורח לא היה ניכר בו כל סימן של חבלה בגופו, ברם, הוא שכב בלי נוע ועיניו היו קפואות. ראשו נשען על אחד מכרעיה של מיטת ברזל. כפי הנראה נחבל בגולגלתו במיטה זו. על הרצפה היתה מונחת נברשת כבדה שנתלשה מן התקרה, ונורותיה התרסקו. אולי פגעה בו גם הנברשת. שוב שׂמה הבחילה מחנק לגרונו של יצחקי. רגע קט נתעבה ענן המחיצה וכבש את כל ישותו עד לבלי השאר שריד. הוא הזדקף מלוא קומתו ואצבעותיו רפרפו על השריטה השותתת דם במצחו:

– אני הייתי בנקודת השפל של הגל – פנה לפתע אל האדם השרוע על הרצפה. ואולם, מיד חזרה קרן האור הצלולה והבקיעה את הערפל. יצחקי יצא לפרוזדור, חיפש ומצא רסיס של ראי. חזר לחדר, גחן מעל לאיש וקירב את הראי אל שפתיו. דוק האידים לא נפרש על פני הזכוכית. האיש הוציא את נשמתו.

משזקף יצחקי את עיניו ראה את הנערה מהמרפסת ניצבת עליו. שוב לא צעקה. לא הוציאה הגה מפיה. שערותיה השחורות היו מסורקות, כפי הנראה משום שנקלעו לצמה עבה וארוכה. עיניה היו פקוחות לרווחה, שחורות היו העיניים ונדמה היה, כי אישוניהן נתרחבו ונתפשטו על מלוא רוחב הקשתית. פיה היה פעור, לחייה חיוורות עד כדי צביון של ירקות, רק סמוך לעיניים פרחו שני עיגולי צוהב חולני. יצחקי קם ופנה ללכת בלי אומר ודברים. אולם בפתח הדלת חזר בו.

– מה שמך? – שאל את הנערה.

– נירה – השיבה מיכנית, ללא ניד עפעף.

– היכן אימך?

– בתל־אביב.

האֵם נתקעה בתל־אביב ואינה יכולה לחזור. האב נהרג. מה אני עומד כאן? מה אני יכול לעשות? מה עושים? משהו אנושי. בנאלי, תפל, אבל אנושי. להאכיל אותה? לנחם? לנשק? לבכות? ריבונו של עולם! מה עושים במצבים כאלה?

יצא מן הפתח ושוב חזר. הנערה לא זעה. הוא ניגש אליה, הניח ידו על ראשה, כשם שאביו החרד היה עושה לו כל אימת שהיה מברך אותו בילדותו ולחש:

– אני אהיה לך לאב, נירה.

בנאלי, תפל, אבל אנושי.

 

פרק שביעי    🔗

בנימין יצחקי קיים את הבטחתו. עד בוא אמה בשיירה האחרונה שהגיעה מתל־אביב סמוך לחג־הפסח, פרש את כנפי חסותו על הנערה ולאחר בואה של רבקה זילברמן פרש את כנפיו על הבת והאם גם יחד. הוא שסידר את רבקה זילברמן בעבודה, הוא שמצא לה שיכון נאה, לאחר שניצל את קשריו, והוא שדאג לכל מחסורן אם בגלוי ואם בסתר, אם במישרין ואם בעקיפין.

אכן, אותה פגישה גורלית בין יצחקי לבין נירה אם לא אישרה את הפתגם שהקדוש־ברוך־הוא מקדים רפואה למכה, הרי לפחות הוכיחה, כי לפעמים נותן הקדוש־ברוך־הוא רפואה למכה לפחות לאחר זמן. יצחקי עשה מה שעשה תחילה מתוך רגש של רחמים ואחר־כך מתוך רגש של ידידות כנה, אלא שגם הוא נהנה מן היחסים עם משפחה זו. זו לו הפעם הראשונה בימי חייו שחש עצמו בעל משפחה. אמנם, לא להלכה אלא למעשה בלבד; ואם כי צעיר היה מרבקה זילברמן בשלוש–ארבע שנים (מי גבר וידע בדיוק גילה של אשה לאחר שעברה את העשור הרביעי של חייה!), היו הבריות מצפות לחופה וקידושין בעתיד הקרוב. אפילו נירה עצמה קיוותה, כי ביום בהיר אחד תיהפך הבטחתו של יצחקי שניתנה באותו יום אימים לעובדה ממשית גם מבחינה פורמאלית. פעם אחת רמזה לו על ציפיותיה סחור סחור ובעקיפי עקיפין. הוא הבין את רמזיה ונתחייך:

– וכי לא קיימתי את הבטחתי, נירה? – שאל.

– קיימת, בנימין, יותר מקיימת, הגדלת… – נירה נתגמגמה, כפי הנראה רצתה לומר “הגדלת עשות או הגדלת לעשות” ונתביישה מן מליציות המנופחת שבביטוי מעין זה, כדרך הצברים הבוחלים במליצה.

– אבל… – פתחה שנית – הייתי רוצה לקרוא לך “אבא” קבל עם ועדה. – שוב לא ניצלה נירה מן המליצה והסמיקה. אפשר שהסמיקה מסיבה אחרת. פניו של יצחקי הרצינו.

– הבטחתי – פלט במהורהר, כמעט בלחש – הבטחתי להיות לך לאב. לא לאב חורג.

עברו שנים. הבריות ציפו, נירה קיוותה, אלא שבינתיים בגרה, סיימה גימנסיה, סיימה את שירותה בצבא, הסתדרה בעבודה, הכירה את זאב בן־סלע (באמצעות יצחקי) ונתארסה לו.

– שמא נזכה להיות קרובים, בנימין? – סח בן־סלע ליצחקי לאחר הכרזת האירוסין.

יצחקי לא ענה דבר. סבור היה בן־סלע שידידו לא הבין את הרמז ואמר:

– יהא זה פיקנטי מאוד אם אתה תהיה חותני ואני חתנך.

שניהם פרצו בצחוק.

נירה שאף היא היתה נוכחת באותו מעמד לא יכלה לכבוש את רוחה והעירה:

– הלוואי.

מכל מקום, ניכר היה, כי שלושתם היו מאושרים באותה שעה. יתכן כי כל חלומותיה של נירה היו מתגשמים בהקיץ ואשרם של השלושה היה הופך לאשרם של הארבעה, ומי יודע אם ידידיה של משפחת זילברמן לא היו מתמוגגים מנחת משהיו מוזמנים לשתי חתונות בעת ובעונה אחת, אילמלא אותן שלוש יריות מסתוריות שניתקו את פתיל חייו של זאב בן־סלע.

אמנם, זה כשלושה ימים לפני המאורע הטרגי העיב ענן קל את שמיה של נירה ורוחה נעכרה. שנים רבות לאחר הרצח האכזרי היתה אמה, רבקה זילברמן, מעירה באנחה ובמנוד ראש כל אימת שהשיחה נתגלגלה על אותם הימים, (והשיחה נתגלגלה לעתים קרובות מדי):

– כאלו חשה הילדה, כאלו הרגישה את העתיד להתרחש.

ברם, עם כל ההערכה לרגישותה של נירה, אליבא דאמת נעכרה רוחה בשל מעשה שהיה, בערבו של היום השלישי שקדם לאותו מאורע.

לפני זמן־מה מסר בן־סלע לנירה אחד המפתחות מדלת הכניסה.

– לעקרת הבית לעתיד לבוא – אמר עם שהגיש לה את המפתח בחגיגיות־מה – הדירה כבר עכשיו שלך כשם שהיא שלי.

באותו ערב, כלומר, כשלושה ערבים לפני הרצח, אצה נירה אל ביתו של בן־סלע. משהגיעה לשם תקעה את המפתח בחור המנעול ופתחה את דלת הכניסה. חרש חרש פתחה, חרש חרש נכנסה ועל בהונות רגליה פסעה בחדר הכניסה רחב הידיים. מהחדר השני שמימין, זה שנועד להיות חדרו של בן־סלע, בקע אור. נירה רצתה להפתיע את אירוסה, לשמח את לבו בביקור פתע. בלי שדפקה על הדלת נכנסה לחדרו.

היא השיגה את מבוקשה ותחבולתה עלתה יפה. בן־סלע הופתע. אלא שלפי כל הסימנים הופתע קצת יתר על המידה. הוא היה שקוע בכורסה לבוש חלוק בית. ממולו, על מיטתו שלו ישבה השכנה, הגברת הדורם, אף היא בחלוק בית. נירה לא שמעה קול שיחה מאחורי הדלת. אדרבה, היה נדמה לה, כי דומיה שוררת בכל הבית. אף על פי כן היה מראה פניהם של השניים כשל בני אדם ששיחתם נפסקה שלא מרצונם הטוב. בפניו העֵרים של בן־סלע נשתקפה אפילו מבוכה. משהופיעה נירה בפתח העיפו שניהם מבטים זה על זה, אך מבטיהם לא נפגשו. אדרבה, כל אחד מהם הסיט את מבטו הצדה. עברו כמה שניות – שניות שארכו זמן רב בהכרתה של נירה – עד שקם בן־סלע מכורסתו בהתפעלות:

– נירה!

הוא קרב אליה ולחץ את ידה.

הגברת הדורם קמה אף היא.

– נכנסתי רק לרגע. רק לרגע אחד – פתחה בחיפזון – שלום לך, נירה, מה שלומך?… מה? אינך מכירה אותי? השכנה, זהבה, זהבה הדורם.

נירה הכירה היטב את זהבה הדורם. לפחות פעמיים הוצגה לפניה בארבעת החודשים האחרונים. היא נדה בראשה.

– גלגלנו עם זאב בבעייה פסיכולוגית מסויימת… בעצם אין כל סיבה להעלים ממך את הבעיה. למעשה אין זו בעיה פסיכולוגית טהורה… הייתי אומרת בעיה ביאו־פסיכולוגית. הקמילות. כן, הקמילות. גיל הקמילות. אני גורסת, כי גיל הקמילות הוא דבר אינדיבידואלי לגבי כל אדם. אחד קמל בגיל ארבעים, והשני בגיל ששים עדיין במיטב אונו וכל כוחותיו עמו. כוונתי בעיקר לכוחות הרוח, כמובן…

בן־סלע הטיל בה מבט של אימה. היא התעלמה ממנו.

– במה דברים אמורים – טרטרה זהבה הדורם בלי הפוגה – בגברים. גשים הרי זו פרשה בפני עצמה. ישנן נשים שדווקא תקופת קמילותן מבחינה ביאולוגית היא היא תקופת הפריחה מבחינה.. ח… ח… מבחינה… אל תביטי בי כך! אַת עלולה לנקר את עיני בעיניך… נערה כמותך, סבורתני, כי מן הדין שתתמצא בבעיות אלה, כדי שתוכל להשקיף במבט בהיר וצלול על החיים, בייחוד במצבך, שמבחינה פסיכוסוציאולוגית, כלומר מבחינת הפסיכולוגיה החברתית… או! אני יודעת עליִך הרבה יותר משאַת

משערת. מקצועי לימדני לחדור לפני ולפנים… ח… ח… לא אחת שוחחתי…

בן־סלע נתקף בשיעול. שיעול גבה־צלילים וצורם.

– סליחה… – אמרה נירה, הסתובבה על עקביה וסגרה את הדלת.

שיעולו של בן־סלע נמשך עוד שעה קלה ונפסק. השניים יצאו מן החדר. נירה עקבותיה נעלמו. גזה כרוח רפאים. איש מהם לא שמע את דלת הכניסה בהיסגרה. הם חיפשוה בכל החדרים ולא מצאוה. בן־סלע יצא אל הרחוב, סקר את הגינה, נירה נעלמה.

בן־סלע נסע אל נירה. היא לא היתה בביתה. אמה לא ידעה היכן היא. בן־סלע פרש ממנה, הלך ליצחקי והשיח לו את מה שאירע.

– הכל יבוא על מקומו בשלום – שח יצחקי – אני אדאג לכך.

ואף על פי שהדברים נאמרו מתוך אמונה בעתיד, הזעיף יצחקי גביניו ונתהרהר. כפי הנראה עיבד תכנית לפיוסה של נירה.

למחרת היום נסע בן־סלע לתל־אביב לרגלי עסקיו ולא חזר אלא ביום שלאחריו.

 

פרק שמיני    🔗

הסמל שלמה לוי סמך כדרכו על התבונה שבלב וכמו ברוב המקרים כן גם במקרה זה האינטואיציה שלו לא הכזיבה אותו. הוא יצא אל החצר הסמוכה לגינתו של בן־סלע ושמע קול נגינה. נכנס לכניסת הבית ופנה אל הדירה שמתוכה נשמעה הנגינה. האיר בפנסו את הדלת ומשלא מצא עליה שלט הנושא שמו של הדייר, התחיל מחפש פעמון. גם פעמון לא היה בנמצא. הוא הקיש על הדלת.

הנגינה נפסקה ונשמע קול צעדים. הדלת נפתחה. בפתח עמד בחור צעיר כבן עשרים וחמש, פניו צמוקות, שערו מסולסל ועיניו בוערות כעיני אדם רעב. הן סקרו את הסמל מכף רגל ועד ראש.

– כן? – פלט סוף סוף יוסי וינשטיין כמי שמצפה שדווקא זולתו יפתח בשיחה.

– אני סמל משטרה. שמי שלמה לוי – הציג לוי את עצמו.

– שמי יוסי… יוסי וינשטיין. מה אתה?… – יוסי לא סיים את דבריו… – א! סמל משטרה! – הוא טפח על מצחו – ודאי בעניין היריות.

שלמה לוי לא ציפה להצלחה כה מהירה.

– אתה מתכוון ליריות שנשמעו בבית הסמוך? – שאל מתוך זהירות.

– אני יודע? נדמה לי בבית הסמוך… בכל אופן נשמעו יריות. זה… מה שמו… זה שצלצל… יצחקי נדמה לי, רץ לקרוא למשטרה. מה קרה שם בעצם? ודאי בהלת שוא, כרגיל.

– אינני יודע עדיין מה קרה. בעצם, באתי לשמוע מפיך… או… אולי נדחה את שיחתנו לזמן מאוחר יותר, ובינתיים נוכל שנינו לוודא מה קרה כאן… כלומר, בשכנות. אלא שעוד לפני כן, מר וינשטיין, הייתי מכיר טובה לך אלו הואלת לומר לי לאן ברח ברשותך האדיבה אותו בחור שהיה מזויין באקדח?

– אני יודע לאן ברח? הוא לא ברח. הוא שכב… שכב שרוע ללא רוח חיים…

– ללא רוח חיים?

– אולי עם רוח חיים. מכל מקום, כשאני עזבתי אותו הוא שכב.

– ואתה לא ראית צורך לשמור עליו?

– מה אני, שומר? יש לי עניינים יותר חשובים. אני לא מוכן לשמור על גופות – הבעירה בעיניו הפכה לברק אדום. קולו עבר לצלילים גבוהים אם כי עדיין לא לצעקה – אתם לא תכריחו אותי עוד פעם לשמור על גופות הרוגים.

– עוד פעם? – שאל לוי בתמיהה שנשתמעה בה נימה של שוטר חוקר.

יוסי וינשטיין יצא מכליו:

– מה אתם רוצים ממני? שמעו שלוש יריות…

– שלוש? – שיסעו לוי כדרך אגב.

יוסי לא שעה להערת ביניים זו. הוא המשיך.

– שמעו שלוש יריות ויצאו מן הכלים. עוד לא יודעים מה קרה וכבר מרעישים את כל העולם כולו. כן, יריות וצלצול, לא, צלצול ויריות… דין־דין־דין־בום־בום־בום־דין־דין־דין זה הכל. זה כל מה שידוע עד כה – פסק בנעימה שקטה יותר, כמעט במהורהר – וכל השאר…

שוב נכנס לוי לתוך דבריו:

– כן, ייתכן שאתה צודק. מוטב שניוודע תחילה מה אירע. אתה תואיל להילוות אלי. אלא שתחילה תרשה לי להילוות אליך.

יוסי וינשטיין נתן בו מבט תמיהה.

– אני מתכוון לכך שתרשה לי לסקור במבט חטוף את דירתך, בנוכחותך כמובן. אין זה חיפוש. זהו… זהו… – הוא העלה חיוך שובה־לב על שפתיו – זהו ביקור בית בהסכמתך. אתה רשאי להתנגד, כמובן, ואז…

– מה אתה רוצה לחפש?

– אינני מחפש דבר. הרי אמרתי לך, כי אין זה חיפוש. כאמור רוצה אני לערוך ביקור. להיות אורח לשעה קלה.

– אני שונא אורחים. חינכתי את כל מכרי שלא יבקרוני.

“מה אעשה אם באמת יתנגד. אין בידי צו חיפוש” – הרהר לוי – “ואני אסור לי להפסיד אף רגע אחד. יתכן שהאיש עם האקדח בדירתו. הסיכוי קלוש, כמובן. אבל אסור להחמיץ הזדמנות”.

עד שתיכן תכנית פעולה ניסה להתבדח:

– גם אורחות? – שאל.

– גם אורחות.

שניהם שתקו שעה קלה. עדיין עמד יוסי וינשטיין בפתח. לפתע זז הצדה.

– בעצם, מה איכפת לי? חפש כאוות נפשך – אמר והורה בידו על הפרוזדור.

לוי נכנס והמתין עד שיוסי ייכנס אף הוא ויסגור את חדלת.

– חששת שאברח? – התיז בו יוסי שני ניצוצות של בוז מתוך רשפי עיניו.

לוי לא ענה. הוא סקר את שני החדרים, את הפרוזדור, את המטבח הקטן. ברשותו של יוסי פתח את הארונות. גחן והציץ מתחת למיטה.

– קצת התעמלות – העיר בבת צחוק,

החלונות היו מסורגים והסורג לא נפגם אף כהוא זה.

“ניתן להסיק כמה מסקנות ברורות” – פסק לוי בלבו – "האיש איננו בדירה זו. גם הנשק כפי הנראה לא כאן אלא אם כן הוא מוסתר כראוי. עדיין לא הגיעה השעה לחיפוש של ממש. אם וינשטיין זה סייע לבריחה הרי עשה זאת בלי להשאיר את האיש בדירתו. ואפשר שהוא צודק. אפשר שכל העניין אינו ראוי לתשומת לב. תחילה יש לוודא מה אירע, אם בכלל אירע דבר־מה.

– מר וינשטיין, אני נכנע. עכשיו אנחנו יוצאים.

הם יצאו. ליד ביתו של בן־סלע עמדו שתי מכוניות – האחת טנדר משטרה והאחרת מכוניתו של הקצין גדרון. על חלקה האחורי של מכונית זו היתה שעונה מחצית גופו של אדם, וראשו נתון בכפות ידיו. שניהם ניגשו אל המכונית. האדם לא שת לבו אליהם.

– הוא בוכה – אמר יוסי.

ואמנם ראשו של האיש רעד. הסמל לוי הכירו.

– זה יצחקי – לחש.

– כן, זה האיש שצלצל.

– כפי הנראה בכל זאת אירע דבר־מה, דבר־מה רציני.

הם נכנסו לביתו של בן־סלע.

לאחר שעה קלה הוסע יוסי אל מטה המשטרה. רק כעבור שעתיים בא הסמל לוי ופתח בחקירה.

– ובכן, מר וינשטיין, ודאי ידוע לך כבר, כי חששותינו לא נתבדו. אירע דבר־מה. ומה שאירע הוא הפשע הגדול ביותר שאדם יכול לבצע.

יוסי שתק.

– ואתה, מר וינשטיין, מרצונך הטוב או מתוך רשלנות סייעת לרוצח להימלט.

יוסי נתן מבט במנורת השולחן של לוי. לא אחת שמע סיפורי זוועה על מנורותיהם של חוקרים. מכוונים את האור הישר אל תוך עיניו של הנחקר, מסנוורים אותו, מהממים אותו, מבלבלים אותו והוא מודה בכל.

לפי שעה היה זה פחד שוא. מנורתו של לוי לא האירה אלא את הניירות שהיו פרושים לפניו על השולחן. פניו של יוסי היו שרויים בצל.

– אם אמנם עשית מה שעשית מתוך שיקולים מסויימים אולי תגלה לי את שיקוליך?

יוסי עצם את עיניו.

יער. מכונית. שתי גופות במקום שתי נפשות אהובות. שוטרים… ואם אגלה לו, הרי לא יבין… יחשוב שאני מבלבל לו את המוח. מוטב לשתוק. יהיה מה שיהיה. שוב נתן מבט חשדני במנורה. המנורה לא זזה. לוי המתין שעה ארוכה למדי.

– אם כן – פתח סוף סוף שנית – נתהיל מן ההתחלה. לפי שעה אוותר על שיקולים. אסתפק בעובדות. כאמור, נתחיל איפוא מבראשית. אני מניח כי ישבת בבית ושמעת יריות…

– לא. תחילה שמעתי צלצול.

– שמעת צלצול ואחר־כך יריות?

– לא. צלצול, אחר כך צלצול ויריות.

– מדוע “לא”? הרי כך אמרתי.

– לא. אתה אמרת צלצול ואחר־כך יריות.

– ומה אתה אומר?

– אני אומר צלצול, אחר כך צלצול ויריות ואחר־כך שוב צלצול.

– רצונך לומר איפוא שהיריות נורו בעוד שהצלצול נמשך?

– כן.

– נחרדת לקול היריות ויצאת?

– לא נחרדתי, אבל יצאתי… כשיצאתי ראיתי אותו אדם… זה שבכה קודם… יצחקי… – הוא השיח במקוטע את כל שהתרחש לאחר מכן עד הרגע שיצחקי יצא לקרוא למשטרה והפקיד בידו את השמירה על האיש המזויין. משהגיע לפרשה זו חזר ונשתתק.

לוי רשם.

– הכרת את האיש המזוין? – שאל לוי.

– לא.

– לא ראית אותו מימיך?

– אני חושב שלא.

– ואת יצחקי?

– ראיתי אותו פעם אחת בחנות.

– באיזה חנות?

– בחנות לצרכי חשמל, שאני עובד בה. הוא בא לקנות… נדמה לי קומקום או סוללה יחד עם בן־סלע.

– את בן־סלע הכרת?

– כן.

– מנין?

– הוא היה שכן.

– ובכן… נמשיך. מאחורי הבית הופיע אדם מזויין. יצחקי זינק עליו והאיש לא ירה?

– כן.

– מדוע אתה לא זינקת עליו?

– הוא היה מזויין.

– אני רשאי איפוא להסיק שאומץ לבו של יצחקי גדול משלך!

– אולי.

– אתה אומר שיצחקי הלם בראשו, במה?

– אינני יודע. היה חושך. הכל התרחש במהירות. אני חושב שהוא הרים חתיכת קרש מן האדמה. לא ראיתי. אני חושב… אולי אבן.

– ואתה הנחת לו, לרוצח – הרי ברור לך, כי איש זה היה רוצח – הנחת לו להסתלק עם האקדח?

– אני לא הנחתי. כשעזבתי אותו היה שרוע על הקרקע.

– ואם אשחזר לפניך את השיחה שנתקיימה ביניכם?

– בין מי?

– בינך לבין הרוצח.

יוסי נתחלחל.

– שיחה? איזו שיחה?

– שיחת רעים.

יוסי לא האמין למשמע אזניו.

– אתה באמת חושד בי? – שאל בתמימות.

– כן.

– במה?

– לפי שעה רק בשיתוף פעולה עם רוצח לאחר הרצח. ייתכן, כי ברבות הימים יהיה לי יסוד לחשוד בשיתוף פעולה גם לפני הרצח וגם בשעת הרצח. ועכשיו…

דין־דין־דין־בום־בום־בום־דין־דין־דין. דין־דין־דין־בום־בום־בום… דין־דין־דין. דין־דין־דין־בום־בום… בום… דין־דין־דין.

מה זה? משהו אינו כשורה. יש רווח בין בום־בום־בום לבין דין־דין־דין. הפסקה. כן, ההפסקה במוסיקה ערכה הוא לא פחות מערכם של הצלילים, וגם בקוסמוס בום־בום… פצצת האטום… פיצוץ הגרעין בום־בום… בום… ורק אחר כך, אחר כך שוב מתחדש העולם, עולם יפה וטוב… ורק אחרי ההפסקה בא דין־דין־דין־דין.

מכאן ואילך חדל יוסי לשמוע את דבריו של הסמל לוי ולא הגיב עליהם.

 

פרק תשיעי    🔗

לבו של יצחקי היה סמוך ובטוח, כי הלילה לא יעצום עין אפילו לרגע אחד. מוחו הפך למקפה נטולת חיים. אף מחשבה אחת לא נתקרנה בו.

במאמץ על־אנושי עלה במדרגות ביתו ונכנס לדירתו. נטל גלולת שינה ובלעה מינה וביה. לאחר מכן פשט בגדיו והשתרע על מיטתו. על שולחן הלילה היה מונח רומן בלשים – אחת החולשות הגדולות של יצחקי. מיכנית, כמי שכפאו שד, נטל את הספר והתחיל קורא בו.

בדרך כלל עשוי היה לבלוע רומן שלם בערב אחד. את הרומנים של א. ס. גארדינר קרא בזה אחר זה. אף הספר שבידו היה אחד מהם. “תעלומת רוח רפאים מְלַבֵּב.”

"היתה זו דלה סטריט, מזכירתו האישית של פרי מייסון, שהסבה לראשונה את תשומת לבו של עורך־הדין אל רוח הרפאים המלבב.

" – מה פירושו של החיוך הזה! – שאל מייסון כשדלה סטריט קיפלה את העיתון ומסרתו לו.

" – דבר זה חייב לעניין אותך".

– כן, דבר זה חייב לעניין אותי – הדהד דבר־מה במעמקיו של יצחקי – רוח רפאים מלבב… רוח רפאים מלבב…

הספר נשמט מידיו.

– האמנם נרדם אני? – שאל את עצמו בתמיהת אושר.

כן, הוא נרדם. ולא עוד אלא שלא הטריח את עצמו להושיט יד ולכבות את המנורה. האור לא הפריעהו הפעם, אף כי זה לו שנים רבות שאין הוא יכול להירדם באור. הוא נרדם. אולם, יתכן כי מוטב היה לו שלא היה נרדם. סיוטי זוועה ביעתוהו בלי הרף.

ריח שרף של עץ עלה באפו, מלוּוה בשלהבות ירקרקות הניצתות וכבות חליפות. מישהו משמיע באזניו קול נפצוצים, נפצוצים מוכרים, יקרים, הערבים לאזנו עוד מימי ילדותו הרחוקים. זה נפצוץ העצים בתנור אי שם במקומות ילדותו הרחוקים. בחוץ שלג. פתיתי פלומה לבנים ניתכים בשיפוע ומכסים את כל היש בלובן מרגיע.

בנימין הקטן עומד ליד החלון ומשקיף החוצה מבעד למסגרת הכפולה, מסגרת החורף של השמשות.

התנור חורק. הבית שופע חום.

הוא נפנה מן החלון וקרב אל המזווה. המזווה עשוי עץ שחור. כולו חרות פיתוחים מפותלים ודלתי ארונותיו מזוגגים זכוכית צבעונית. במרכזו חרות מגן־דוד. מתחתיו שני פמוטי כסף וכלי המכיל גרגרים ריחניים לשימוש בשעת ברכת הבדלה במוצאי־שבת אף הוא עשוי כסף. בפינה, בצד, כמעט מוסתר מעין רואים, מונח סוור של קלפים. בנימין הקטן נוטל את הסוור ומתיישב בכסא גבוה ליד שולחן ארוך, שתבניתו אליפסה ופרושה עליו מפה רקומה. הוא מניח את הקלפים על השולחן, נוטל מהם שניים־שניים, זוקפם ומסמיך שפתיהם העליונות זו בזו זוגזת זוגות. כל בן זוג תומך במשנהו ובשל כך נוצר אוהל. עד מהרה מוקמת על השולחן שורה ארוכה של אהלים. בנימין מנפח את לחייו ונושב באוהל הראשון. כל האהלים מתמוטטים, קלף נופל על משנהו והשורה כולה הופכת למפולת. בנימין מוחה כף וצוחק.

לפתע, ללא כל מעבר, הופך הצחוק לבכי ומחיאות הכפיים לספיקת כפיים. בני אדם קבורים תחת המפולת, מלכים, מלכות, בני מלכים. הם גונחים, מתפתלים ביסורים, משוועים לעזרה. בנימין חש לעזרתם. מלך קארו ומלכת פיק שוכבים מוטלים זה בזרועותיו של זה. מתחת למפולת, לקול גניחות הפצועים מוקפים גופות מרוסקים שוכבים הם ומתעלסים זה עם זו. תמונה מחרידה. בחילה תוקפת את בנימין. שניהם פשטו את בגדיהם הצבעוניים והם מוטלים ערומים כביום היוולדם. אפילו בלי עלי תאנה.

בקצהו השני של השולחן קורא אביו של בנימין את פרשת השבוע.

ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו.

כן, לא יתבוששו. כבהמות, כחית הארץ… אלא שחוה הזדקנה כבר בגן עדן. שערותיה לבנות. פניה קמוטות וגופה בלה.

מדוע גילח אביו של בנימן את זקנו? מימיו לא ראהו בנימין מגולח?

וידע אדם את חוה אשתו.

גם מלך קארו גילח את זקנו הצבעוני המסולסל. כן, הוא מגולח למשעי. לא זו בלבד שלא נזדקן אלא שהפך צעיר יותר. אפשר שאין זה מלך אלא בן־מלך. לא, לא מלך ולא בן־מלך אלא… ריבונו של עולם! בן־סלע. וגם המלכה אינה מלכה, כי אם רבקה זילברמן. כן. אין שמץ של ספק – רבקה זילברמן! רבקה זילברמן שוכבת ערומה בין גופות מרוסקות, שטופת דם, מוח, חבוקה בזרועותיו של בן־סלע. הדם זורם במורד. משתה בשעת דבר! אביו של בנימין סיים את פרשת השבוע ופתח בהפטרה. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, בדמיך חיי!

זימה! זימה זימה!

רוצה בנימין להיחלץ לעזרה. לקום ולמשות את בן־סלע מתוך הזימה, אך אין הוא יכול לזוז ממקומו ומישהו מקדים אותו.

מי?

שתי נשים. אחת צעירה ואחת בגיל העמידה. בנימין מתבונן בהן ומנסה לזהותן. הדבר עולה בידו. הוא מכיר אותן: האחת נירה, כן, נירה בכבודה ובעצמה, והשניה זהבה, זהבה הדורם, שכנתו של בן־סלע, אשתו של פרופסור הדורם.

שתיהן גוחנות מעל לבן־סלע ומרימות אותו. הן משלבות זרועותיהן בזרועותיו ותומכות בו. הוא פוסע כמה צעדים אך לפתע נעצר ופותח בצעקה:

– מה אתם עומדים? למה אינכם עוזרים להן? עזבו אותי! הניחו לי! אני בסדר.

נירה וזהבה הדורם מביטות כמה דקות זו בזו ושתיהן חשות אל רבקה זילברמן.

אשה זקנה, הודקנה בטרם זמן, גוף בלה, קמל…

הבחילה שמה מחנק לגרונו של בנימין יצחקי. הוא רוצה להקיא. מישהו צועק מרחוק – צווחות אימה מחרישות אזניים ומסמרות שיער:

– אבא! הבטחת להיות לי לאב!

זיעה קרה מכסה את מצחו של יצחקי.

הוא ניעור שטוף זיעה. אורה של המנורה עדיין נח על פניו. באחת הדירות הסמוכות צעק תינוק. תחילה נדמה לו כי צעק “אבא”, אולם משהיטה אזנו נסתבר כי התינוק צועק “אמא”.

יצחקי קם ממיטתו וקרב אל הכסא שעל מסעדו תלה את מכנסיו. שלה מכיס המכנסיים ממחטה וקינח את פניו. לאחר מכן חזר ושכב במיטתו ושוב נטל את הספר.

“דבר זה חייב לעניין אותך” – המשיך לקרוא במקום שהפסיק.

" – מה הוא?"

" – רוח רפאים שהבריות ראו אמש בפארק סיארה ויסטה. רוח מלבב ביותר. רוח מפתה. דבר זה יכול להתפתח למקרה שאתה עשוי להתעניין בו.

"מייסון אמר:

" – כבר עניינת אותי.

“הוא נטל את העיתון שדלה סטריט נתנה לו..”

עיניו של יצחקי נעצמו. התינוק חדל לצעוק. דומיה שררה בכל היקום. השמש נתגלתה בפאתי מזרח וכבשה כהרף עין את כל הרקיע. הכוכבים נמלטו על נפשם. הירח החווה קידה ופינה את מקומו למלכת השמים. השמש קיבלה את התנהגותו כדבר המובן מאליו. ניצבה בנקודת הגובה והציפה בזוהר את כל היקום. אך יותר מכל היקום כולו זהרו שדותיו של עמק יזרעאל. שבלי זהב נענעו בראשיהן. ובין השבלים, על פני תלמיה של אדמה חרושה, פסע בנעלי עבודה גבוהות, כפולות־סוליה ומסומרות

בנימין יצחקי. הוא פסע בצעדים רחבים ונראה כצילום מתוך גלוית תעמולה של הקרן־הקיימת לישראל. לבוש היה מכנסי חאקי ארוכים ושולי חולצתו נתונים מעל למכנסיו כדרך הקיבוצניקים מימים ימימה. הטוריה מופשלת על שכמו.

הוא הלך בשדות, בשדות הקיבוץ. משהגיע אל הקיבוץ עצמו פנה אל חדר־האוכל. משום־מה היתה הדלת סגורה. הניח את הטוריה בצד והקיש בדלת. איש לא ענה לו. ברחבה שיחקו הילדים על פני הדשא. איש מן המבוגרים לא נראה בה. פנה יצחקי אל אחד החלונות על מנת להיכנס דרכו אל חדר האוכל. גם החלון היה סגור. כל החלונות היו סגורים. הצמיד את פניו אל הזכוכית וגדר על רקותיו מימין ומשמאל.

חדר האוכל היה מלא מפה לפה, ואף על פי שהיתה זו שעת צהריים לא ישבו החברים ליד השולחנות אלא על ספסלים, משל לא ארוחת־צהריים היא זו אלא אסיפת חברים. ואכן, כפי הנראה התקיימה באולם אסיפת חברים. על הדוכן עמד בן־סלע, עול ימים, זקוף, נלהב, תלתל מתנפנף לו מעל למצחו וידו חותכת את האוויר כחרבו של סייפן־אמן. נראה, כי גם פיו חצב להבות אש. בן־סלע נאם. כל הפיות היו פעורים וכל העיניים היו רתוקות אליו.

– הוא נואם, הוא נואם – מלמל יצחקי לעצמו בהתרגשות עצומה – הוא נואם על ציונות וסוציאליזם, על חלוציות ועל מלחמת מעמדות, על רוסיה ועל אמריקה, על הלול ועל הרפת, על התקציב ועל… הוא נואם ואני איני שומע. לא מגיע אלי הקול. קולו של ידידי, אינו מגיע לאזני. כל החברים, כל הקיבוץ, כל העולם שומע ואני, אני בנימין יצחקי, אין נותנים לי לשמוע. הוא הגיח אל הדלת.

בחור מצומק גבה־קומה חיפּה על הדלת בגופו:

– אסור, אני מצטער, אסור.

– מי אתה? – שאל יצחקי.

– אני שכן.

– אני מוכרח להיכנס. אני בנימין יצחקי. בן־סלע נואם ואני בחוץ. זה לא ייתכן.

הבחור, שומר הסף, שלה אקדח מכיסו וכיוונו על יצחקי. הטוריה של יצחקי היתה עוד שעוּנה לקיר, יצחקי נטלה בתנועת בזק והלם בה בראשו של הבחור.

הבחור השתרע על הקרקע. רצועת ארגמן התפתלה וניקוותה לתוך שלולית בסמוך לכניסה אל חדר האוכל. הדלת לא נפתחה. יצחקי פרץ בבכי אין־אונים. הוא השתער על הדלת והתחיל הולם עליה באגרופיו:

– בן־סלע! בן־סלע! בן־סלע!

סוף סוף נפתחה הדלת. בפתח עמדה נירה.

– מה אתה דופק כמו משוגע? אינך יכול לצלצל?

– צלצלתי – השיב יצחקי – לא פתחו לי.

הוא נכנס פנימה. איש לא היה באולם. נירה קירבה אצבעה אל שפתיה:

– הס! טסס! – לחשה והורתה על הרצפה.

יצחקי השפיל את עיניו. על הרצפה היה מוטל בן־סלע.

יצחקי שאל:

– הוא ישן?

– לא – השיבה נירה – הוא הרוג.

– הרי רק עכשיו נאם – תמה יצחקי.

נירה לא השיבה דבר. היא גחנה והרימה אקדח.

– איך נכנסת הנה, נירה? הרי הכל סגור.

– נכנסתי כמו סינדרלה, דרך הקירות. אפרורית אנכי.

היא ניגשה אל החלון, פתחה אותו והשליכה את האקדה החוצה. שתי יריות נשמעו מבחוץ.

– מי יורה? – שאל יצחקי.

– יורה זהבה.

– איזו זהבה?

– זהבה הדורם. השכנה.

– למה היא יורה?

– היא רוצה להרוג אותי.

– מדוע?

נירה הורתה שנית על הרצפה.

– היא רוצה לשכב עמו תחת המפולת. במקומה של אמא – נירה קרצה לו קריצת זימה – אתה מבין.

שוב חש יצחקי בחילה ושוב הופיעה הזיעה הקרה על מצחו.

– איך נכנסת, איך נכנסת, איך נכנסת, נירה? נירה, נירה, נירה, איך נכנסת? – מלמל בלי הרף.

מישהו צלצל בפעמון הדלת.

יצחקי פקח את עיניו, קם ממיטתו והלך לפתוח את הדלת. איש לא היה בחוץ. בין הידית לבין הדלת נמצא תקוע עיתון מקופל. הסכם היה קיים בין יצחקי לבין הנער שהיה מחלק את העיתון: עם שהלה היה מביא את העיתון היה חייב לצלצל בפעמון הדלת. צלצול זה היה מעיר את יצחקי משנתו ומשמש לו אות לקימה.

הוא נטל את העיתון והשליכו הצדה. לבו לא מלאהו לפתחו – ידוע ידע מה תהא הידיעה הראשונה שימצא בו.

מבעד לחלון חדרה אפרוריתו של אור בוקר ראשון.

“אפרורית אנכי” – נתבזק במוחו של יצחקי.

הוא עצם את עיניו ושף את מצחו באצבעותיו.

עוד לילה אחד כזה ואבדתי – לחש לעצמו.

 

פרק עשירי    🔗

נעימה היתה מחלקת לשניים את כל ה“בוס”ים בממשלה: אלה שקוראים את העיתון בבית ובאים למשרד באיחור, ואלה שבאים בזמן אך קוראים את העיתון במשרד. הבוס שלה, מר יצחק גורן, היה שייך לסוג השני. מן המקדימים היה, ויש אפילו שהיה בא אל המשרד הראשון. נעימה, שכמעט מימיה לא איחרה לעבודה, היתה תמיד מוצאת אותו במשרד. אפילו בימים שהיה נוסע לתל־אביב היה תחילה מספיק לסור למשרד ולעיין עיון חטוף בכמה ניירות לפני צאתו. הרבה פעמים ניסתה נעימה להקדימו במשרד ולא עלה בידה.

אף היום כשבאה למשרד ישב כבר יצחק גורן בחדרו וקרא עיתון, אלא שהיום שקוע היה בעיתונו יותר מן הרגיל. מבעד לדלת הפתוחה ברכתו בשלום ולא נענתה. כפי הנראה לא שמע את ברכתה, שכן בדרך כלל נוהג היה להסביר לה פנים ולהשיב על ברכתה במאור עיניים ולא עוד אלא שעל־פי רוב היה שואל לשלומה ומשיח עמה שעה קלה על דברים של מה בכך.

אתמול לא סיים להכתיב לה את התזכיר שהכין בימים האחרונים. לפיכך נטלה נעימה את פנקסה, חידדה את עפרונה, נכנסה לחדרו וישבה מולו. רק אז התנער והניח את העיתון הצדה.

– שלום, נעימה – אמר ביובש־מה. ניכר היה שמחשבותיו תפוסות ורוחו עכורה.

– שלום, – השיבה.

– אם כן, נעימה, נמשיך…

הוא נטל את תיקו והתחיל שולה מתוכו ניירות. פרש את ניירותיו על השולחן והתחיל מדפדף בהם.

– נורא, נורא ואיום – מלמל שלא לעניין.

נעימה זקפה אזניה.

– מה נורא? – שאלה.

– הרצח הזה.

– איזה רצח?

– לא קראת עיתון היום?

– לא.

– וגם ראדיו לא שמעת?

– לא.

רצתה לומר, כי אביה מכר את הראדיו הישן, הבטיח לקנות חדש ועדיין לא קיים את הבטחתו. אך תחת זאת אמרה:

– הראדיו שלנו בתיקון.

– נרצח בן־סלע. את זוכרת… היה כאן לפני שבוע.

הרגשה משונה תקפה את נעימה. היא חשה מעין כאב בבטנה. כאב של ממש. עדיין לא היה לה ברור במה מדובר. עדייץ לא קישרה את חוויותיה אמש עם דבריו של מר גורן, עדיין לא נזכרה מיהו בן־סלע, ואולם ידוע ידעה, כי דבר־מה נורא ואיום התרחש בלילה.

– איזה… איזה בן־סלע? – גמגמה – אני לא…

– בן־סלע, זאב בן־סלע מחברת זיקוקין־די־נור. נרצח הלילה בביתו.

נעימה פערה את פיה. פניה השחומות חוורו עד כדי גוון של ירקוּת.

– מר גורן – פלטה במעט בבכי – מר גורן.. אני… אני… – היא בלעה את רוקה. גורן נתן בה מבט בוחן.

– מה יש לך, נעימה? מה קרה?

– מר גורן.. אני… מוכרחה… – שוב נשתנק גרונה של נעימה ובעיניה נתקשרו דמעות.

גורן הסיט את ניירותיו.

– אינך מרגישה בטוב, נעימה?

– לא… אני… לא… לא… אני מוכרחה ללכת.

– לאן?

– אל… אל… אני מוכרחה ללכת הביתה.

– בבקשה, נעימה. לכי לשלום והיי בריאה. למה באת אם אינך בקו הבריאות?

– לא, לא. אני בריאה… אבל אני מוכרחה… אמא שלי חולה.

– מה יש לה?

– אני לא יודעת. אני מוכרחה. באתי רק להגיד…

– לכי, נעימה, טפלי באמך. אם תוכלי תחזרי עוד היום.

– אני חושבת שאוכל. שלום… שלום… אני בטח אחזור.

כחץ מקשת חשה נעימה מן המשרד.

מר גורן משך בכתפיו, צלצל אל המזכיר וביקשו שיקצה לו כתבנית לשעתיים.

נעימה ישבה באוטובוס וכעבור עשרים דקה עמדה על־יד ביתו של סעדיה אסטאווי. בדרך קנתה עיתון ועינה בו.

– לא. לא. הוא סתם דיבר… סתם. הוא לא.. לא הוא – ניסתה להרגיע את עצמה אף־על־פי שהתיאור בעיתון לא היה מעודד ביותר.

“בשעה תשע בערב – הרהרה קדחתנית – הוא היה בבית. מתי ליוויתי אותו? אולי כבר היתה שעה תשע. מי יודע? בבוקר מביטים בשעון. מי מביט בשעון בלילה?”

עד מהרה הגיעה לשכונת בקעה ונכנסה לחצר שבוֹ נמצאה דירתו של סעדיה אסטאווי. אמו של סעדיה ישבה גהורה על הקרקע ולפניה גיגית מלאת כבסים. היא כיבסה.

אַת רחל אסטאווי? – שאלה נעימה אף שזכתה כבר להכיר אשה זו. האשה זקפה את ראשה בעוד ידיה טבולות במי הגיגית. מתוך פנים לא זקנות אך בלויות ומהוהות הציצו עיניים שחורות כבויות. דמות דיוקנו של סעדיה נתברקה מעמקיהם של הפנים האלה.

אפשר שהרגישה בכך נעימה ואפשר שלא הרגישה. מכל מקום, הרהור בזק חלף במוחה: “עוד מעט גם אני אהיה כזאת”, אלא שעכשיו לא היה זמן לחשוב על כך.

– אַת אמא של סעדיה?

האשה מדדה את נעימה במבטה הדהוי כסוחר סוסים מנוסה המעריך סייח צעיר.

היא לא ענתה על שאלתה של הנערה.

– איפה סעדיה?

– אני יודעת? – השיבה לבסוף במעין ניגון תימני. התיקה מבטה מנעימה ונתנתו בכבסים.

– מתי יצא היום?

– לא יצא – אמרה בנחת.

– אם כן הוא בבית – אבן כבדה נגולה מלבה של נעימה.

– לא, לא בבית. לא בא.

– לא בא הביתה? – שאלה נעימה בחרדה.

– לא, ימח שמו. לא בא הביתה. לא בא הביתה, לא הביא כסף, ברח, לא בא.

– מתי לא בא?

– אתמול.

– סעדיה לא בא אתמול הביתה?

– לא בא, איבּן כלב. לא בא לישון בלילה.

– אַת לא יודעת איפה הוא?

רחל אסטאווי נתנה בנעימה מבט מלא שנאה.

– מאיפה אני יודעת? – אמרה בנחת בסתירה מוחלטת אל מבטה הזועם – אַת אולי יודעת?

– יא אומה! – פרצה נעימה בצווחה ־ הוא במשטרה.

– עוד פעם במשטרה? – תמהה אמו של סעדיה – מה עשה? אוי ואבוי לי, אוי ואבוי! ימח שמו, כלב איבּן כלב! – עד כה גהרה האשה על הקרקע, עכשיו שימטה רגליה וישבה. הוציאה ידיה מתוך הגיגית והתחילה תולשת את שערותיה ומקוננת מרה.

– אוי ואבוי לי, אוי ואבוי לי! משטרה! אוי ואבוי לי!

מעברי החצר התחילו מתקהלות שכנות. אולם, נעימה כבר היתה מהם והלאה. לאחר שעה קלה עמדה ליד מטה המשטרה וביקשה להתקבל על־ידי קצין בכיר. השוטר שאלה בתמיהה באיזה עניין רוצה היא להתקבל על־ידי קצין בכיר. אמרה לו, כי בעניינו של סעדיה אסטאווי. השוטר טילפן, הניח את השפופרת, יצא ולא חזר שעה ארוכה למדי. נעימה הלכה הלוך וחזור בחדר הכניסה ומדי פעם בפעם קירבה את אצבעותיה אל פיה ועמדה לנגוס בצפרניה, אלא שבכל פעם היתה מעיפה מבט על שני השוטרים שישבו בחדר באפס מעשה – אחד ליד הטלפון ושני ליד הדלת – ומיד היתה משיבה ידה אחור.

– הגברת עצבנית – העיר אחד השוטרים בחיוך.

היא לא ענתה.

סוף סוף חזר והופיע אותו שוטר ששוחח עמה לפני כן.

– מה שמך, גברתי? – פנה אליה בסבר פנים יפות.

– נעימה. נעימה הרצבי.

– ומה עשה לך סעדיה אסטאווי?

– לי? הוא לא עשה כלום. וגם לבן־סלע הוא…

פניו של השוטר הרצינו.

– מה אמרת? בן־סלע? – שאל בקפידה.

– כן, בן־סלע פיטר אותו, אבל הוא סתם…

– רגע, רגע אחד… העניין יש לו קשר כלשהו לרצח של בן־סלע!

– הוא סתם איים. הוא פיטר אותו.

– סלחי לי – סח השוטר בחיפזון ושוב יצא. לפני צאתו החליף מבטים עם שני השוטרים. ואולי כך רק נדמה לה לנעימה.

ברם, הפעם חזר במהרה והזמינה אחריו לאחד החדרים.

היה זה חדרו של הסמל לוי.

– שבי, נעימה הרצבי – אמר לה לוי במאור פנים.

נעימה ישבה.

– מה יש לך לספר לי, חביבה? – הוסיף לשאול.

– ראה, אדוני הקצין, אתם ודאי אסרתם את סעדיה. אבל אני בטוחה שהוא לא רצח. הוא סתם דיבר. מר נפש הוא, אבל בעל־לב טוב. הוא מאיים לפעמים אפילו עלי. ואתמול היה שיכור וגם פיטרו אותו לא בצדק.

לוי הקשיב בלי להפסיקה. משנתייגעה ונשתתקה התחיל חוקר אותה בזהירות, בעדינות ובנחת. עד מהרה נודעו לו כל פרטי התנהגותו של סעדיה אסטאווי אמש עד הרגע שנעימה עזבתו לנפשו.

לא היה צורך במומחיותו הרבה של שלמה לוי בשדה חקירת פשעים ופושעים כדי להיווכח כמעט למעלה מכל ספק, כי הבחור עם האקדח שהתחמק אמש מגינתו של בן־סלע היה סעדיה אסטאווי.

לוי נשם לרווחה. בידי המשטרה נמצא כבר אדם החשוד בשיתוף ברצח. עכשיו הובא לו על מגש הכסף החשוד ברצח עצמו. לא נותר אלא למצוא אותו. יש לגייס את כל הכוחות וללא שהייה.

כעבור שעתיים נאסר סעדיה אסטאווי בבית סבו מרי אקיר.

 

פרק אחד־עשר    🔗

מכל בני משפחתו אהב סעדיה את סבו, אבי אמו החכם מרי אקיר. אכן, חכם היה מרי אקיר אלא שעוד בתימן סירב לעשות את התורה קרדום לחפור בו והיה כל ימיו מצפה לבואו של המשיח ומקיים את דברי חז"ל: אהב את המלאבה ושנא את הרבנות. לפיכך היה מתפרנס מן הסנדלרות ועד היום הזה היה יושב בחוץ, סמוך לפתח חדרו שבאחת משכונות העוני, ומתקן את נעליהם הבלות של בני השכונה. מימיו לא היה נוקב את שכרו; מסתפק היה בכל תשלום מכל אדם כאשר ידבנו לבו.

– העולם הזה אינו אלא פרוזדור לטרקלין. ואין אדם מקבל שכרו בפרוזדור. אם ירצה השם לכשניכנס לטרקלין נקבל שכרנו מידי אללה אבינו שבשמים עשרת מונים.

אלמן היה מרי אקיר והוא עצמו דאג לצרכיו המעטים. בשבע בנות זיכהו הקדוש־ברוך־הוא וכולן בגרו ונישאו לאנשים, מה שאין כן הבנים. מימיו לא זכר מרי אקיר כמה בנים היו לו, אולם כמה שהיו, כולם מתו בילדותם – מהם הוציאו את שנתם ומהם לא הוציאו אפילו שנה אחת. היה מרי אקיר מתנחם ואומר:

– יתרו היו לו שבע בנות. זכה והשיא אחת מהן למשה רבנו. אף אני, השם ירחם, לא ייגרע חלקי. סוד גדול גילה לי הרחמן: “שבע בנות” הגימטריה “בא, בא המשיח במהרה בימינו אמן”.

לעומת זאת ברכו הקדוש־ברוך־הוא בנכדים רבים כחול אשר על שפת הים. לא את כל נכדיו הכיר מרי אקיר. ליתר דיוק, את כולם הכיר, אך לא תמיד הבחין ביניהם. עוד זה לא לבש פרצוף של בן־אדם והנה זה בא. ברם, את סעדיה נכדו היטיב להכיר. ראשית, משום שכשהלה נולד עדיין לא היו נכדיו כה מרובים. ושנית, משום שנכד זה נשא חן בעיניו יותר מאחרים.

– זה הקטן גדול יהיה – היה אומר וחוזר ואומר כל אימת שראהו.

ואמנם זה הקטן היה לגדול. ויחסים מיוחדים במינם נתרקמו בינו לבין סבו. הוא היה היחיד מכל הנכדים שהיה אוהב לשבת שעות ארוכות ולהקשיב לדרשותיו של מרי אקיר על ימות המשיח ההולכים וקרבים על־פי הזוהר הקדוש ועל פי האר"י הקדוש ועל פי הגימטריות והנוטריקונים והצירופים השונים והמשונים שמרי אקיר הגדיל לעשות בהם. את מרבית דבריו לא היה מבין הן מפאת תכנם המסובך והן מפאת דרך דיבורו המגומגמת של הישיש שהיה פולט את דבריו בחפזה רבה מתוך פה נטול שיניים. אף על פי כן מצא בהם עניין רב ובראשו נתערבלו הזיות וחלומות על הימים היפים העתידים לבוא בהישמע קול התקיעה הגדולה משל שופרו של המשיח. בייחוד היה סעדיה מוצא נחמה בדברי סבו כל אימת שנפשו היתה מרה עליו.

אף הפעם לאחר שבילה את הלילה על ספסל באחד מהגנים הציבוריים שבעיר, הלך סעדיה אל סבו עם זריחת החמה.

מרי אקיר התפלל תפילת שחרית. משסיים תפילתו נעץ בנכדו מבט חד מתוך עיני ישיש המרחיקות ראות והחליק על זקנקנו המדובלל. כיוון שבבואו של סעדיה עסק בתפילה לא החזיר לו שלום. אלא שגם עכשיו אף על פי שסיים תפילתו לא הוציא הגה מפיו. בלי אומר ודברים חילק עם נכדו את פת השחרית הדלה שלו: פיתה, קפה וכמה זיתים.

– אין עבודה, סבא. שוב אין עבודה – קבל סעדיה.

הישיש לעס לאטו בחניכיו. שוב נתן בו אותו מבט בוחן.

– פני הדור כפני כלב – פסק לפתע את פסוקו – ומצינו, כי לא יבוא המשיח אלא בדור שכולו צדיק או רשע. כיוון שאין דור שכולו צדיק יבוא המשיח בדור שכולו רשע. כמו ששנינו פני הדור כפני הכלב. – מרי אקיר צבט מן הפיתה, טבל את הפרוסה בקפה, נתנה בפיו ולעסה שעה ארוכה. סעדיה לא גרע עיניו ממנו.

– ועוד נאמר – סינן הישיש לאחר שהתגבר סוף סוף על פרוסת הפיתה – ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו…

– מה את מדבר, סבא? – נחרד סעדיה.

– וקין היה עובד אדמה. אדמה בנוטריקון ארוה דמים מן האדם. ונאמר: אמת מארץ תצמח. אמת מארץ בגימטריה ובא הגואל עני ורוכב על חמור. כל המרבה דמים בימינו מקרב את הגאולה. ואם לא השאיר לי הקדוש־ברוך־הוא בנים, נכדי יקרבו את הגאולה – מלמל מרי אקיר עם שעקר מבטו מפניו החוורים של סעדיה ונעצו במרחק – ועוד סוד נתגלה לי. אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו. אמר להם ישעיהו הנביא: ככל שתאדים האדמה מן הדם כן ילבן חמורו של משיח.

מרי אקיר נטל את כליו ויצא אל פתח ביתו. סעדיה השתרע על מיטת סבו בחדר האפל. מראות והזיות אימה מילאו את נפשו. מחשבות מעורפלות התרוצצו במוחו ואוצר המלים הדל שבפיו לא היה בו כדי להלבישן צורה מילולית.

מפתח הבית נשמע קול נקישות פטישו של מרי אקיר בסוליית הנעליים.

בחצות היום הופיעו שלושה שוטרים ואסרוהו. סעדיה לא התנגד. תינוקות חשופי שת הקיפו את השוטרים ואת האסיר וליווהו עד קצה הסמטה. בפתחי המרתפים, שקצתם דירות מגורים, קצתם חנויות ומרביתם דירות מגורים וחנויות גם יחד, עמדו נשים וגברים סקרנים ופערו פה. רק מרי אקיר לא מש משרפרפו הנמוך. מסמרים קטנטנים היו נעוצים בפיו ואף על פי כן מלמל דבר־מה בלי שגרע עין מן הנעל הבלויה שבידיו.

הפעם הבחין סעדיה במלמולו:

– לכן כל הורג קין שבעתיים יוקם.

כפי הנראה היה זה אִיוּם שהיה מכוּון נגד השוטרים.

 

פרק שנים־עשר    🔗

הסמל שלמה לוי צמצם עיניו בסעדיה אסטאווי. סעדיה השפיל את ראשו וצידד מבטו.

– סעדיה אסטאווי – אמר פתאום לוי בלווית אנחה קלה ונד בראשו משל מרחם הוא על נער זה.

סעדיה הזעיף גביניו העבותים.

– ובכן, סעדיה אין טעם להתחמק. ידוע לנו הכל – הוא דפדף בתיק שהיה מונח לפניו – הפעם זה עניין רציני יותר מאשר התפרעות בלשכת שיקום הנכים. מוטב, איפוא, סעדיה, ששנינו נחסוך זמן: אתה תספר לי את הכל בפרוטרוט, ולאחר שתסיים נטכס שנינו עצה כיצד נוכל להקל עליך.

סעדיה שתק.

– אינך מקבל את הצעתי, סעדיה?

סעדיה הבזיק בו מבט חד אך לא פתח את פיו.

– אם כן, אין ברירה. אם אתה אינך מסַפר לי אהיה אני נאלץ לספר לך.

– מה? – שאל סעדיה בתמיהה.

– סיפור מעניין. אספר לך כיצד בחור ששמו סעדיה אסטאווי רצח את מנהלו זאב בן־סלע. אנחנו משטרה. לנו ידוע הכל. ה – כ – ל – סיים בהטעמה.

סעדיה רטן דבר־מה בעוד ראשו מושפל. קשה היה להבחין בדבריו.

– אמרת משהו? – שאל לוי.

סעדיה זקף ראשו ונתן בלוי מבט משטמה.

– ימח שמו ויאבד זכרו! הלוואי שיישרף באש גיהינום.

שלמה לוי תופף באצבעותיו על פני השולחן.

– ובכן, אני חוזר על שאלתי: מי יספר – אתה או אני?

– אין לי מה לספר – הפטיר סעדיה.

– אם כן, אני אספר. אתמול פיטר אותך בן־סלע מעבודתך, ואתה החלטת לרצוח אותו. יש להודות שלא הסתרת את כוונתיך. ידידתך, הגברת נעימה הרצבי, הואילה בטובה למסור לנו את תוכן שיחתך עמה אמש… דקות ספורות לפני שנרצח בן־סלע.

– כלבה – סינן סעדיה מבין שניו.

– ואמנם, אתה בחור אמיץ ומקיים את החלטותיך בזריזות. מיד לאחר שנפרדת מנעימה הלכת לביתו של בן־סלע וירית בו.

סעדיה פקח לרווחה את שתי עיניו.

– לא יריתי – אמר.

– שמע, סעדיה, מוטב שלא נתווכח על כך. חבל על הזמן. הדבר ברור כשמש בצהרים. בעצם, אני אפילו איני צריך לחקור אותך. פשוט מתוך סקרנות הייתי מכיר לך טובה, זאת אומרת הייתי אומר לך תודה אילו גילית לי רק שני דברים שמעניינים אותי מאד. ראשית, כיצד חדרת לדירתו של בן־סלע?

– אני לא חדרתי. ראיתי אותו מן החלון.

– מן החלון?

– כן.

לוי נתהרהר. הוציא מכיסו קופסת סיגריות והציע סיגריה לסעדיה.

– מגיע לך פרס – סח בחיוך – סוף סוף אתה עונה על שאלותי.

סעדיה פשט ידו אל הקופסה, אך מיד חזר בו. אולם לאחר שעה קלה התבונן בפניו של לוי, נתחייך, נטל סיגריה, הדליקה ושאף בתאווה רבה את עשנה.

ארשת פניו של לוי היתה כשל אדם המתקשה לפתור בעיה. הוא קימט מצחו והביט למרחק מעבר לראשו של סעדיה.

“ממש כמו שסבא הביט עלי הבוקר” – חלף הרהור במוחו של סעדיה. אלא שמרי אקיר דיבר על קין ועל המשיח ולוי שתק. ולא עוד אלא שלפתע קם מכסאו והתחיל פוסע בחדר אנה ואנה. סעדיה עקב אחריו בעירנות.

– המ… – פלט לוי נהימה וחזר אל מושבו – אתה אומר שירית מן החלון…

– לא יריתי, ראיתי…

– לא ירית, אתה אומר. נתקרבת אל חלונו של בן־סלע, ראית אותו, כיוונת עליו את האקדח שלך, נשמעו יריות, בן־סלע מת… ודאי מת מפחד, ולא משלוש היריות שלא ירית… גם הפצע בחזהו נעשה לו מפחד.

סעדיה לא הגיב. נראה, כי חזר ונתכרבל בשתיקתו.

טיפות זיעה בצבצו על מצחו של שלמה לוי. שלה ממחטה מכיסו וקינח בה את מצחו.

– שמע, סעדיה – פתח שוב רכות – חבל על הזמן. על הזמן שלי ועל העצבים שלך. את הנעשה אין להשיב. אני חוזר ואומר לך: לנו ידוע הכל. הכל עד הפרט האחרון. ידוע לנו אפילו מה הוא הקליבר של הכדורים שנורו על בן־סלע. הרי היית חייל, ואתה יודע מה פירושו של קליבר.

כפי הנראה העריך שלמה לוי את האינטליגנציה של סעדיה פחות מכפי שהלה היה ראוי. עיניו של סעדיה חייכו חיוך של ביטול.

– קליבר – סח בבוז – הקליבר ידוע לכם.. ח־ח. אז מה אם ידוע לכם הקליבר?

– אם ידוע לנו הקליבר – אמר לוי בהיסוס־מה – הרי ידוע לנו גם האקדח שמתוכו נורו הכדורים.

סעדיה זקף ראשו בתנועה חדה.

– מצאתם את האקדח? – שאל.

לוי התעלם מן השאלה.

– ואם ידוע לנו האקדח הרי יודעים אנו על־פי טביעת האצבעות מי החזיק בידו אקדח זה, מי ירה בו, ומדוע ירה דווקא בבן־סלע. איני רוצה, סעדיה, אלא שתבין דבר אחד ויחיד: צפוי לך מאסר עולם. בעצם לא צפוי אלא בטוח. אין לך כסף לשכור עורך־דין טוב. אם נבוא אל בית־המשפט עם העובדות שבידינו, הרי הרשעתך היא בכיסי – הוא טפח בידו על כיס מכנסיו – לי, זאת אומרת לנו, למשטרה לא איכפת. אדרבה, שתיקתך עשויה להתפרש לרעתך. ואם אני בכל זאת רוצה שתדבר, שתספר לי את הכל הרי זה לטובתך. אולי נוכל למצוא משהו לטובתך, משהו שיקל עליך את העונש. מה שנקרא בבית־משפט נסיבות מקלות. האם אינך מבין שאני רוצה להיות העורך־דין שלך? זאת אומרת, לא עורך־דין ממש אלא כמו עורך־דין. אני מרחם עליך.

סעדיה כיווץ שפתיו, נתן אצבעותיו בתוך בלוריתו הפרועה וסקר את פניו של לוי בעניין רב. פניו של הסמל הפיקו טוב־לב, רחמים, השתתפות בצער. נדמה היה לו לסעדיה, כי מבטו של לוי – מבט של רוך ועצבות שכמוהו לא ראה אלא בעיני סבו – מלטף אותו ליטופי אֵם רחמניה, ליטופים שלא זכה להם כל ימיו מאִמו הטרודה השרויה בעוני והמטופלת בילדים.

– אתה אשכנזי? – שאל לפתע.

– לא – השיב לוי בתמיהה – אינני אשכנזי; אני ספרדי.

סעדיה נתהרהר. ניכר היה, כי מאבק מתחולל בו. לוי הסיט ראשו הצדה והשים עצמו מתבונן בתמונתו של ויצמן שהיתה תלויה על הקיר. מדי פעם בפעם היה מלכסן מבטו לעברו של סעדיה וכך עוקב אחרי המאבק שבנפשו.

אותו מדינאי ערום שאמר, כי לא ניתנה לשון לבני אדם אלא כדי להסתיר את המחשבות יכול היה להחיל מימרה זו גם על הפנים. אלא שדבר זה הוא בבחינת אמנות או מדע. רק אלה שלשונם עשירה וגמישה יכולים לכסות בה את מחשבותיהם, ורק אלה שנתברכו בכשרון אמנותי של שחקן בימה יש לאל ידם לכסות על רגשותיהם בהבעת פניהם. מרביתם של הבריות בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא נוהגים בדרך הפוכה. סעדיה לא שמע על מימרתו המפורסמת של טלייראן ומימיו לא שיחק על הבמה. פניו היו בבואה לרגשותיו וניתן היה לקרוא בהם כמתוך דפים של ספר. שלמה לוי קרא מה שקרא, לפיכך הזדיין בסבלנות ושוב לא פלט הגה מפיו עד שסעדיה הניע ראשו כמי שננער משינה.

– ובכן, סעדיה – פתח שוב רכות – אני שומע. אתה רואה? – הוא נטל את עטו, החזיקו שעה קלה מול פניו של סעדיה והחזירו אל השולחן – אינני רושם דבר, אני שומע ותו לא.

סעדיה התחיל מדבר. תחילה בקול נמוך, כמעט בלחש, אך תוך כדי דיבור נתעזז לבו וקולו גבר והלך.

– זה אמת. אמת מה שאמרה נעימה. אני רציתי להרוג את בן־סלע. שתיתי הרבה ארק ורציתי להרוג. הלכתי אליו הביתה, עליתי על הגדר וראיתי את פרצופו. הוא סירק את שערותיו. ראיתי את פרצופו בראי. אין לו כמעט שערות. קרחת, טפו! – רקק סעדיה במגינת נפשו.

לוי פתח את פיו כדי לשאול שאלה אך חזר בו ושוב סגר את פיו.

– באמת רציתי להרוג אותו – המשיך סעדיה – אבל מישהו שאל: “מי שם?”

לוי התנער.

– מתוך ביתו של בן־סלע שאל מישהו “מי שם?”

– אני לא יודע. אני חושב שלא. מאיזה מקום אחר. מאחור!

– מישהו מאחוריך שאל “מי שם?”

– כן.

– מישהו עמד מאחוריך?

– אני לא יודע. היה חושך.

– ובכן, מישהו שאל “מי שם”…

– ואני נבהלתי.

– מדוע נבהלת?

– אני יודע מדוע? נבהלתי, וקפצתי פנימה.

– לאן פנימה?

אל החצר. אבל לא ידעתי שיש תיִל.

– איפה יש תיל?

– על־יד הגדר.

– אין תיל על יד הגדר, סעדיה – פסק לוי נמרצות אם כי עדיין נשמעה הרכוּת בקולו.

– אז לא תיִל. נתקלתי במשהו. הייתי שיכור. נפלתי.

סעדיה השתתק. לוי המתין שעה קלה.

– נפלת – חזר לבסוף על דבריו של סעדיה – ואחר־כך?

– אחר־כך איני זוכר בדיוק מה היה.

– אינך זוכר?

– לא.

– ובכן, זוכר אתה שנפלת ואחר־כך למחרת מצאנו אותך אצל סבך. וכל מה שקרה מן הרגע שנפלת ועד הרגע שנאסרת פרח מזכרונך.

– לא נכון. רק לא זוכר מה היה אחרי שנפלתי. הייתי שיכור. אולי נרדמתי.

– בתוך החצר?

– כן.

– ערבה לך שנתך?

– מה?

– היה נעים לך לישון?

– אני חושב שלא ישנתי.

– נרדמת ולא ישנת?

– אולי התעלפתי.

– מסכן.

– מה אתה אומר לי מסכן?

– לא, זה סתם, פשוט חבל לי שהתעלפת, ומתי התעוררת?

– שמעתי יריות.

– אולי שמעת גם צלצול?

– צלצול… כן… אולי… כן… נדמה לי ששמעתי גם צלצול.

– נדמה לך… ואחר כך?

אחר־כך הרגשתי שמישהו זרק עלי דברמה. חשבתי אבן.

– מישהו פגע בך באבן?

– לא. זאת לא היתה אבן. זה היה אקדח.

– מה?

לוי התרומם מכסאו, אך מיד חזר בו.

– מישהו ירה בך באקדח?

– לא. לא ירה. זרק עלי אקדח.

– זרק עליך אקדח? מי? אולי האדם המסתורי שעמד מאחוריך?

– לא יודע. חשבתי שזו אבן. איזה דבר פגע בבטני. כשנגעתי בו ראיתי שזה אקדח.

– ראית בחושך?

– לא ראיתי. הרגשתי. אז באמת נבהלתי נורא.

– וקודם לא באמת נבהלת?

– קודם נבהלתי פחות. אחר־כך שמעתי שמדברים.

– איפה? בתוך הבית?

– לא. על־יד הבית. בגינה.

– ושוב נבהלת?

– חשבתי שבאו לתפוס אותי.

– מי?

– משטרה.

– מה היה לך לפחד? הרי לא עשית דבר.

– יכלו לחשוב שבאתי לגנוב. אבל החלטתי שאני אאיים עליהם באקדח ואברח.

– הממ… – פלט לוי המהום רב־משמעויות.

– קמתי… פחדתי שוב לקפוץ מהגדר. הלכתי לגינה. ושם עמדו שני אנשים. איימתי עליהם באקדח. אחד קפץ עלי והרביץ לי בראש באיזה דבר כבד.

– למה לא ירית?

– יריתי.

– ירית?

– יריתי, אבל האקדח היה ריק. לא היו בו כדורים. שוב התעלפתי.

– הפעם התעלפת מיד. לא נרדמת.

– עוד עכשיו כואב לי הראש.

– ובכן. קרו לך הרבה דברים בערב אחד, סעדיה. שלוש פעמים קיבלת מכה. פעם אחת מהגדר, פעם אחת מאקדח ופעם אחת מדבר כבד בראש. פעמיים התעלפת: פעם בנפילה פעם ממכה. איני זוכר רק כמה פעמים נבהלת. המשך, סעדיה, המשך…

– אחר־כך התעוררתי וראיתי שכולם נעלמו.

– מה פירוש כולם?

– שני האנשים.

– נעלמו?

– נעלמו.

– אזי גם אתה נעלמת.

– לא נעלמתי. הלכתי. קודם הלכתי…

– מספיק, סעדיה, – שיסעוֹ לוי לפתע – די. בזה נסיים היום. אם כי אנו עומדים בדיוק באותו מקום שהתחלנו. לפני ששמעתי את סיפורך רציתי שתגלה לי שני דברים. עכשיו נתווסף עליהם דבר שלישי. בשיחתנו הבאה – והיא לא תתקיים היום, סעדיה; לי יש זמן ואתה זקוק למנוחה (אנחנו נדאג שתהיה לך מנוחה שלמה) – ובכן בשיחתנו הבאה אני מצפה שתגלה לי שלושה דברים – אלף – לוי כופף ביד ימינו את האצבע של יד שמאלו – כיצד חדרת לתוך דירתו של בן־סלע; בית – לוי כופף את אמתו – היכן טמנת את האקדח; גימל – לוי כופף את קמיצתו – כיצד ומתי תיכננת את הרצח יחד עם חברך יוסי וינשטיין. עד שלא יהיו בפיך תשובות מוכנות לשלוש שאלות אלה לא אטריד אותך, סעדיה. יהיה לך הרבה זמן לנוח ולחשוב. שלום לך.

לוי יצא מן החדר. סעדיה קימט את מצחו ופער את פיו. נכנס שוטר.

– בוא אתי – אמר לו ללא גינונים.

סעדיה לא זע.

השוטר נטל אותו בזרועו.

– חמורים! מנוּולים! נבזים! – פרץ סעדיה בצווחות.

נכנס שוטר שני.

– מוטב שתשתוק – אמר בחומרה,

– אני לא אשתוק! מנוּולים! כולכם מנוּולים כמו בן־סלע!

השוטרים שילבו זרועותיהם בתוך זרועותיו וגררוהו בפרוזדור.

– זה החמור המנוּול! – הוסיף סעדיה לצווח – אני אשבור לו את הראש! שקרן! עושה לי פרצופים, ימח שמו! שלושה דברים אגלה לו? גיהנום אגלה לו. בחיי התורה. לא אוציא מלה אחת מן הפה! איבן־שרמוטה!

הסמל לוי חלף על־ידם בפרוזדור.

– טפו! – רקק סעדיה לעברו.

 

פרק שלושה־עשר    🔗

יצחקי קנה עיתון. כותרת באותיות גדולות למדי התנוססה בעמוד הראשון: “סעדיה אסטאווי, נער שליח בחברת זיקוקין־די־נור נעצר כחשוד ברצח זאב בן־סלע”. ומתחתה כותרת משנה: “החשוד פוטר אתמול על־ידי הנרצח. השתולל ואיים ברצח. המשטרה סבורה, כי בידיה הוכחות מכריעות ומקווה, כי החקירה תסתיים בימים הקרובים. חשמלאי צעיר חשוד כשותף לרצח”.

בנימין יצחקי אץ אל מטה המשטרה.

שלמה לוי שמח שמחה גדולה למראהו. הוא לא הסתיר את שמחתו. קם מכסאו והושיט ליצחקי את ידו.

– שלום, מר יצחקי. אני שמח מאוד לראותך. אם ההר אינו בא למוחמד, מוחמד בא אל ההר.

– מדוע היה צריך ההר לבוא אל מוחמד? – שאל יצחקי.

– אומר לך את האמת: ישנם כמה דברים פורמאליים שעדיין לא סודרו כדבעי.

– אלו דברים?

– חייבים אנו להעלות על הכתב כמה וכמה דברים. אחרי ככלות הכל עדותך היא העדות היחידה שיש לנו פרט לעדותם של שני החשודים. אתמול בשעה שמסרת לנו את עדותך ברחוב לא היתה שהות בידינו לרשום אפילו מלה אחת. אחר־כך… אחר כך, כלומר בשעה מאוחרת בלילה היה נדמה לנו, כי במצב… כלומר באבלך הכבד – לוי נמנע מלהזכיר את המחזה שראו עיניו אמש, כלומר את יצחקי המתיפח בעודו רכון מעל למכוניתו של הקצין גדרון. הוא לא רצה לחטט בפצעיו של זה – לא רצינו להטרידך, ואת הבוקר הקדשתי לקידום העניין. כן, מר יצחקי, נדמה לי שהעניין מתקדם יפה. יותר יפה משציפיתי, אם כי כמה דברים עדיין תמוהים בעיני, והחשודים אינם מודים באשמה, אבל לכך יש עוד זמן. לפי שעה נפתח את התיק הרשמי בעדותך שלך.

שלמה לוי נטל גליונות נייר משורטט ופתח עם שהוא רושם את דברי עצמו:

– ובכן, ביום… – לוי מלמל לעצמו ורשם תאריך – אלף־תשע־מאות־חמישים־ותשע בשעה תשע, זכורה לך השעה בדיוק. מר יצחקי?

– לא, השעה אינה זכורה לי בדיוק. מכל מקום נדברתי להיות בביתו של זאב בשעה תשע יחד עם נירה, ואני בדרך כלל מדייק.

– יחד עם מי?

– עם נירה זילברמן.

– זוהי כלתו של בן־סלע, עד כמה שידוע לי, לא כן?

– כן, נירה זילברמן היא כלתו של בן־סלע.

– ואתה נדברת עמה להיות בשעה תשע בביתו של בן־סלע?

– כן.

– מדוע היא לא באה?

– אינני יודע.

– לא ראית אותה אמש?

– לא. רק בהלוויה.

– לא היתה לך הזדמנות לשאול מדוע נירה… נירה זילברמן, לא כן? – מדוע נירה זילברמן לא באה למקום המיועד בשעה המיועדת?

– לא.

– זה פרט מעניין – העיר לוי.

– במה הוא מעניין, מר לוי? – שאל יצחקי בחומרת־מה.

לוי נתחייך. היו לו שני חיוכים האחד זה של שלמה לוי, חיוך שנתלווה אליו זיק של לבביות בעיניו החומות, והשני זה של סמל משטרה מהמחלקה לחקירת פשעים, חיוך ללא השתתפות העיניים, שאין בו אלא פשיקת שפתיים בלבד. הפעם חייך בחיוכו של הסמל. הוא הציע סיגריה ליצחקי. הלה סירב. לוי נטל סיגריה אחת והציתה.

– אותנו מעניין הכל. כל פרט ופרט. זה הוא, מר יצחקי, ההבדל בין המשטרה לבין בית־המשפט. בית המשפט מעוניין אך ורק בעובדות הקשורות במישרין במעשה הנידון ואלו אנו מעוניינים בכל, בכל הבא ליד. אנו עצמנו קובעים את הקשר בין העובדות. ועוד דבר: בעיני השופטים כל אדם הוא זכאי כל עוד לא הוּכחה אשמתו, ואלו בעינינו כל אדם הוא אשם כל עוד אין אנו משוכנעים, כי ידו לא היתה במעל. משום כך מעניין אותנו פרט זה שהזכרת.

יצחקי שתק.

– אם כן – נרכן לוי שוב אל הניירות שלפניו – בשעה תשע בדיוק.

– לא הסתכלתי בשעון – שיסעוֹ יצחקי.

– טוב, לא נדייק. ננסח כך: קרוב לשעה תשע עמדתי ליד דלת דירתו של מר זאב בן־סלע במושבה הגרמנית, רחוב גיא החזיון מספר 38, וצלצלתי בפעמון. – שוב כתב לוי תוך כדי דיבור – איש לא פתח לי את הדלת. המשכתי לצלצל. בעודי מצלצל שמעתי שלוש יריות אשר על־פי מיטב שיפוטי נורו בתוך הבית, – לוי זקף ראשו מניירותיו – נכון, מר יצחקי?

– נכון בהחלט. אני רואה, כי אתה זוכר את הפרטים יותר טוב ממני וכמעט שאינך זקוק לעזרתי. אתה יכול לנסח את העדות בלעדי.

– בעצם אתה צודק, מר יצחקי. הפרטים זכורים לי. אני אנסח את העדות לבדי ואתה תעבור עליה לפני שתחתום, תעיר את הערותיך ותתקן את כל הטעון תיקון. אמנם, אין זה תואם את הנוהל המקובל, אך אם נסכים על כך שנינו אין בכך כלום. מוטב שננצל את הזמן לבירורן של כמה שאלות צדדיות, אם אינך מתנגד, כלומר כביכול צדדיות. ובכן, כלתו של בן־סלע. כסבור אתה שהיא עשויה לתרום תרומה לפענוח תעלומת הרצח?

יצחקי שתק.

– השתמשתי במונחים המקובלים “פענוח התעלומה”. אם כי לבי סמוך ובטוח שאין כאן תעלומה. הרוצחים בידינו, ואין לנו אלא להציל מפיהם כמה פרטים. אף על פי כן, כפי שכבר הסברתי לך… סקרנותנו המשטרתית אין לה גבולות. אתה הכרת היטב את הגברת נירה זילברמן, לא כן?

– כן, אני מכירה מנעוריה.

– מנעוריה… הרי היא עדיין נערה, כלומר אשה צעירה. אני מניח שהיא מזועזעת…

מבטו של יצחקי אילץ את לוי לקטוע את המשפט באמצע.

– מר יצחקי. אני חוזר בשלישית: עליך לסלוח לי על סקרנותי היתרה. אבל… תפקיד הוא תפקיד. אני מקבל כסף בעד סקרנות זו. הגברת זילברמן הצעירה, כלתו של בן־סלע, לא הופיעה באותו ערב על אף העובדה שנדברתם להיפגש בדירתו של בן־סלע. הרי יכול אתה להבין, כי דבר זה מטריד אותי. לפני שאחקור אותה רצוני לשמוע מפיך, שמא ידוע לך היכן בילתה אותו ערב?

– לא. לא ידוע לי.

– אולי היתה בקולנוע, בבית־קפה, בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית, שנתקיים באותו ערב?

– אולי. היא תוכל לענות לך ולא אני.

– היא מתעניינת במוסיקה?

– כ־כן… דווקא מתעניינת.

– לומדת לנגן?

– ניסתה ללמוד באקדמיה למוסיקה, אך כפי הנראה לא הצליחה ביותר.

– באקדמיה למוסיקה? שמא מכירה היא את יוסי וינשטיין?

– מי זה יוסי וינשטיין?

– שכנו של בן־סלע. הבחור שהניח לסעדיה אסטאווי להימלט.

– אינני יודע אם נירה מכירה אותו. אני עצמי איני מכירו.

– מר יצחקי, שמעת את איומיו של סעדיה במשרד בשעה שפיטרוהו?

– כן.

– סיפרת על כך לנירה?

– לא. לא ייחסתי ואינני מייחס שום חשיבות לאיומים אלה. הבחורים הללו מאיימים ומתפרעים בכל שני וחמישי, ורק לעתים רחוקות ביותר מגיעים הדברים לידי מעשה.

– אני מבין, מר יצחקי, שהיית נרגש מאוד אמש, כשנתקלת במכונית שלנו, ומתוך כך לא הודעת לנו שהבחור שזינק מאחורי הבית וניסה לחמוק מכם באיימו עליכם באקדח הוא סעדיה אסטאווי.

– הייתי נרגש, אבל לא ידעתי שהבחור הוא סעדיה אסטאווי. הדבר נודע לי עתה מכותרת בעיתון. לא הכרתיו. סבור הייתי אז כי האיש המנסה לחמוק מאתנו והמאיים עלינו באקדח הוא הוא הרוצח, ולכן זינקתי עליו. הכל התרחש במהירות ובחושך, לא היה סיפק בידי לזהותו.

– שיחה זו היא בלתי רשמית, מר יצחקי, ספק אם אכלול בעדותך הרשמית אפילו את תמציתה. אינך חייב איפוא לדייק, לבחור מלים. אף על פי כן מצויות כמה נקודות בניסוח שלך שמפליאות אותי במקצת. ראשית כל, אם זכרוני אינו מטעני ואם קלטתי במדוייק את המלים שיצאו מפיך, אמרת שלא ייחסת חשיבות לאיומיו של אסטאווי ועדיין אינך מייחס להם חשיבות.

– עד כמה שזכור לי לא אמרתי “עדיין”.

– מכל מקום אמרת “אינני מייחס”, כלומר בהווה ולא רק בעבר.

– נכון.

– ועוד אמרת “סבור הייתי אז, כי האיש שניסה לחמוק הוא הרוצח”. שים לב: סבור הייתי אז, וכי רשאי אני להסיק מתוך כך שעכשיו שוב אינך סבור כך?

– בהחלט.

– כלומר, אינך סבור, כי סעדיה אסטאווי הוא הרוצח?

– אני בטוח – השיב יצחקי בהטעמה – כי סעדיה אסטאווי לא רצח את בן־סלע.

– אתה בטוה? – פרץ לוי בצעקת תמיהה.

יצחקי נד בראשו.

פניו של לוי קפאו והיו דומות למסכה.

– מר יצחקי – פתח בנחת. על אף המסכה שעל פניו ניכר היה, כי אך בדי עמל עולה בידו לכבוש את התרגשותו – מר יצחקי – חזר שנית לאחר שטיהר את גרונו, שניחר קמעה, בכמה כעכועים קלים – אתה טוען בבטחה, כי אדם שנעצר כחשוד ברצח הינו חף מפשע, אף שכל הנסיבות, אם עדיין אינן מוכיחות סופית את ההיפך, הרי הן לפחות מורות עלינו לחפש בכיוון ההפוך. מכאן אני מסיק שמצויות בידיך ידיעות אשר אינן בידינו. עלי לציין, כי החוק מטיל עליך את החובה לגלות לנו ידיעות אלה, אם כי לבי סמוך ובטוח כי גם בלעדי החוק היית מגלה אותן.

– אין לי שום ידיעות, אבל… – יצחקי שלה מכיסו קופסת סיגריות, הוציא אחת מהן והניח את הקופסה על השולחן. לפתע נזכר, כי לפני שעה קלה סירב לקבל סיגריה מלוי.

– איני מרבה לעשן, ואני רגיל לסיגריות משלי – ראה צורך לחעיר.

לוי לא שת לבו להערה.

– אבל מה? – שאל בעוד המסכה על פניו.

– אבל איני גורס את הדרכים שלכם. אני סבור, כי קציני המשטרה וסמליה, בייחוד אלה העוסקים בחקירת פשעים חייבים להיות בעלי השכלה הומאניטרית רחבה.

לוי צמצם בו את עיניו.

– כן – אישר את דבריו של יצחקי – זוהי המגמה בימינו. אנו משתתפים בקורסים לפסיכולוגיה, סוציאולוגיה…

– לא, לא – התריע יצחקי בעצבנות־מה – לא פסיכולוגיה ולא סוציאולוגיה. כל אלה הפכו היום למדעים טכניים: האנושות זקוקה לפחות טכניקה וליותר אינטואיציה. לא פסיכולוגיה, סוציאולוגיה וקרימינולוגיה חייבים ללמד אתכם אלא פילוסופיה, אמנות וספרות. דוסטוייבסקי יעזור לכם יותר מפרויד.

– אני חושש, מר יצחקי, שאנו סוטים מן הנושא.

– לא, אין אנו סוטים. אדרבה, אנו מתקרבים אל הנושא. קראת את “האחים קראמאזוב” של דוסטוייבסקי?

– ראיתי את הסרט.

– הסרט הוא קאריקטורה. כל אחד מכם חייב לקרוא את הספר. לוּ בי היה תלוי הדבר, מכליל הייתי ספר זה ברשימת ספרי חובה עבורכם. אלף־בית של קרימינולוגיה.

– יש לנו מזל, מר יצחקי, שהדבר אינו תלוי בך. אומרים, כי הספר ארוך מאוד ובחלקו משעמם, ואני כשלעצמי מתבלבל תמיד בשמות הרוסיים. שמות ארוכים וכפולים.

– מילא, אין לי ברירה. נסתפק בסרט, אם לא קראת את הספר. ודאי זכור לך, כי כל הנסיבות מוכיחות שהרוצח הוא דימיטרי קראמאזוב. ואלו למעשה מי לדעתך הרוצח?

– אינני יודע אם דבר זה ברור על־פי הספר. הסרט אינו משאיר כל ספק. הרוצח הוא המשרת החולה.

– סמרדיאקוב שמו.

– כן, נדמה לי שם מעין זה.

– ובכן, אתה טועה.

– אולי לא דייקו בסרט.

– דייקו מאוד. אלא שהרוצח האמיתי הוא איבן.

– מי?

– אבין קאראמאזוב. הבן שהשתגע.

– אני אסביר לך. מסביב לכל רצח מצויות שלוש דמויות: החשוד ברצח, הרוצח עצמו…

– כך הוא בספרי בלשים. בחיים שניהם מזדהים, על כל פנים ברוב המקרים.

– לא. לא כך הוא בחיים – הכחיש יצחקי בתקיפות – גם בחיים מצויים שלושה. אני חוזר: החשוד שלרוע מזלו נסתבך בנסיבות מרשיעות, הרוצח הישיר שביצע את הפשע באופן פיסי והרוצח העקיף שאלמלא הוא לא היה הקרבן נרצח. ייתכן, כי הרוצח העקיף לא התכוון לכך, ייתכן ששאף לכך אך ורק מתחת לסף הכרתו, אלא שמתחת לסף הכרתו פעל כך שדחף מישהו לרצוח נפש את הקרבן. ייתכן, כי היה מזדעזע אלו אמרו לו דבר זה בשם שאיבן הזדעזע לשמע דבריו של סמרדיאקוב. כן, הוא הזדעזע עד כדי שגעון. אלא שרוצח זה אינו מתגלה בדרכי החקירה של המשטרה. רוצח זה אינו נענש על־ידי החוק.

לוי נשם לרווחה. המסכה סרה מפניו.

– כן, – אמר בכובד ראש אף שניכר היה כי כובש הוא את חיוכו, – חיוך של שלמה לוי האיש ולא שלמה לוי הסמל, שכן חייכו רק עיניו, שפתיו לא נעו – החוק אינו מכיר ברוצחים ספרותיים. החוק מכיר ברוצח. בשותף לרצח או בקשר –conspiracy – לרצוח מישהו. אם אין כאן עניין של קשר…

– אין עניין של קשר. אין עניין העשוי לעניין את המשטרה. ובכיווּן זה אנהל את החקירה אני, בלי עזרתכם, אך ברשותכם האדיבה.

– בכיוון זה – פסק לוי בהטעמה רבה, אלא שהפעם חייך בגלוי – אתה מורשה לנהל חקירה נפרדת. מכל מקום, אם תגלה את הרוצח הישיר תשתף פעולה עמנו. רק לגבי הרוצח הישיר. אין אנו מעוניינים באחרים. אף אם לדעתך הם הם הרוצחים האמיתיים.

– אני ידידו של בן־סלע. ידיד נעורים. לא אשקוט ולא אנוח עד שאביא לכם את כל שלשתם.

– לפחות אחד מהם נמצא כבר בידינו אפילו לפי גירסתך שלך, מר יצחקי. מכל מקום, לפי שעה נתעלם משיחה זו. אני אתן לך לחתימה את עדותך. אשתדל להצטמצם בעובדות ששמענו אמש במכונית. שלום לך, מר יצחקי. להתראות.

 

פרק ארבעה־עשר    🔗

שוב עמד יצחקי בפתחו של אחד הבתים במושבה הגרמנית בירושלים. שוב צלצל בפעמון, אלא שהפעם לא היה זה פעמון דירתו של בן־סלע, אלא הפעמון שבדירה הסמוכה. על הדלת התנוסס שלט: ד"ר אריה הדורם. בסמוך לו שלט קטן יותר: “זהבה הדורם”.

– אכן, אשה עצמאית – הרהר יצחקי עם שהוא סוקר את שני השלטים הנפרדים.

נשמעו צעדים קלים והדלת נפתחה. בפתח עמד נער כבן חמש־עשרה לבוש מכנסיים קצרים וחולצת חאקי. הוא נתן ביצחקי מבט שאלה.

– הגברת זהבה הדורם בבית? – שאל יצחקי.

– לא.

– אולי תוכל לומר לי מתי תהיה בבית?

– אינני יודע. היא הלכה להלוויה. השכן שלנו נהרג אתמול – הפטיר הנער ביובש כמי שמשיח מעשה רגיל.

– עדיין לא חזרה מן ההלוויה? – תמה יצחקי.

– לא.

הנער סקר את יצחקי מכף רגל ועד ראש.

– אם אתה רוצה תוכל לחכות לה.

– תודה. אני אחכה. אני מקווה שלא אצטרך לחכות זמן רב.

הנער משך בכתפיו. הוליך את יצחקי אל חדר האורחים והסתלק. יצחקי שקע בכורסה והתחיל סוקר את החדר. היה זה חדר אורחים צנוע למדי: ארבע כורסות, שולחן נמוך, מזווה מודרני קטן ומעליו אצטבת ספרים צבעוניים בהוצאת כיס.

נכנס גבר בגיל העמידה. גוץ, רחב־כתפיים, ממושקף, שערותיו מסורקות לצדדים אלא שהפסוקת אינה באחד הצדדים כמקובל אלא כמעט באמצע. הוא הציץ לעברו של יצחקי ונד בראשו – כפי הנראה שימשה תנועה זו תחליף לברכת שלום. יצחקי התרומם מכסאו. הלה רמז לו ביד שימשיך לשבת והוא עצמו התקפל בכורסה הסמוכה.

– אתה מחכה לאשתי – אמר הדורם לא בדרך שאלה אלא כקביעת עובדה.

– כן, אני מעוניין לשוחח עם הגברת הדורם. שמי יצחקי. בנימין יצחקי.

– נעים מאוד.

– הייתי ידידו של בן־סלע ו… גם סגנו בעבודה.

– חם היום – נכנס הדורם לתוך דבריו – אתה רוצה לשתות משהו קר?

– לא. תודה. זה עתה שתיתי. ידידי נעורים היינו. וידידותנו לא פגה עד יום מותו… שמעתי מפיו על הגברת הדורם והייתי רוצה לחטוף שיחה עמה.

– מעין Post mortem פסיכולוגי? – שאל הדורם.

יצחקי לא ידע להשיב על שאלה זו. אם היה בה אבק של ליצנות, הרי היה בכך משום חוסר טאקט מצדו של הדורם. אם נשאלה בכובד ראש היה זה משום חוסר טאקט להשיב עליה בכנות בפני בעלה של זהבה הדורם. יצחקי שתק.

כפי הנראה המתין ד"ר הדורם לתשובתו של יצחקי. לאחר שנתייאש קם מכורסתו והתחיל פוסע בחדר הלוך וחזור, אך לא מתוך מתיחות ועצבנות אלא בנחת ובצעדים שקולים ומדודים, כמי ששקוע בהרהורים ולאו דווקא מעציבים.

– אני כשאני לעצמי – פתח בעודו מהלך – אינני מאמין במוות.

יצחקי פער את פיו וזקף את אזניו. הדורם נעצר, הציץ בו מבעד למשקפיו, כפי הנראה על מנת להיווכח מה הוא הרושם שעשו דבריו, ושוב התחיל פוסע.

– החיים והמוות – דיקלם – אינם אלא שני מושגים יחסיים, כלומר יחסיים זה כלפי זה. עצם קיומו של העולם חחומרי אינו אלא משגה, מהלך מוטעה של האלהים במשחקו עם הרוח הקוסמית.

ישנם שני סוגי פרופיסורים, אלה שבחייהם הפרטיים מסרבים לשוחח עם הדיוטות על מקצועם ואלה שאינם חדלים להרצות יומם ולילה. כפי הנראה השתייך הדורם אל הסוג השני. בכל רגע ורגע ובכל אתר ואתר היה המרצה לפילוסופיה. יצחקי לא היה נוטה אותה שעה לשמוע הרצאה על קיומו של העולם החומרי. אף על פי שנפשו היתה מרה עליו, ניסה לקלוע בהרצאה רצינית זו מילתא דבדיחותא ועל־ידי כך לפגוע באווירת כובד הראש והחשיבות שהדורם שיווה לדבריו. חכך בדעתו ולא דלה מתוכו הערת לצון אלא זו:

– איזה משחק? אולי שח?

לתמהונו הרב השיג את ההיפך ממבוקשו. לשמע השאלה אורו פניו של הדורם.

– שח… שח. נכון מאד. קלעת למטרה. קשה למצוא הגדרה נאה מזו. האלהים שיחק שח… כלום יורד אתה לכל עומק משמעותו של הסמל שנפלט מפיך באקראי? ושמא לא באקראי? שמא חשת את מה שאני עתיד לומר? באינטואיציה, בתבונה שבלב, בחוש דק מן הדק?

יצחקי היה נבוך. הוא לא ציפה לתגובה נלהבת זו.

– עלי להודות על האמת… נדמה לי שאתה מייחס לי… משהו שאיני ראוי…

הדורם לא שעה לו. הוא נשען אל הקיר, פשט ידו והורה באצבעו על הקיר שמנגד. יצחקי הסב ראשו אך לא ראה דבר פרט לתמונה משל צייר מודרניסטי כנראה מן האסכולה האבסטרקטית: כתמי לובן על רקע אדום ותו לא. בינתיים נשמע קולו של הדורם, קול צלול של אדם שלבו סמוך ובטוח, כי כל מלה היוצאת מפיו היא בבחינת התגלות:

– כן שׁח. משחק התבונה וההגיון. בלי משים מיצית את ההבדל היסודי בין פילוסופיה לבין מיתולוגיה. במיתולוגיה משחק האלהים במשחק האהבה, או ביתר דיוק האהבהבים. האל עוגב על האלה ומתוך כך מוליד את העולם. אתה שומע, מר יצחקי, אליבא דמיתוס כל העולם כולו אינו אלא פרי נאפופיו של האל. ואלו אליבא דפילוסופיה האל הוא גלמוד, בודד, יחיד. אל רווק שנידון לבדידות ולרווקות. אין לו אשה. אין לו כלה. אין לו אהובה, איזו אֵלה פלונית, אשתו של אֵל שכן. אין לו אפילו ידידים. אף ידיד אחד, אתה שומע? אין ולא יכלו להיות לו ידידים. נגזרה עליו הבדידות. וברגע שהוא חדל להיות בודד חדל הוא להתקיים.

מוחו של יצחקי עבד בקדחתנות. מתוך דרשתו הפילוסופית של הדורם נשתמעו לו רמזים על בן־סלע. הוא קימט את מצחו במאמץ עליון לפענח את הרמזים ולעקוב אחרי הלך מחשבתו של הדורם.

– אם כן – המשיך הלה כיצד ברא אֵל גלמוד זה את העולם החומרי? – הקשה הדורם במלוא הרצינות והחשה רגעים מספר, כפי הנראה כדי לתת הזדמנות ליצחקי לתרץ קושיה חשובה זו.

יצחקי לא ניצל את ההזדמנות. לא היתה לו ברירה להדורם אלא לתרץ את קושיתו של עצמו.

– כבר רמזתי לך. העולם החומרי הוא פרי השגיאה. האלהים שיחק עם הרוח הקוסמית את משחק התבונה וההגיון ו… שגה. עשה מסע לא נכון.

– בן־סלע היה שחקן שח טוב – ניסה יצחקי לכוון את השיחה אל המסלול הרצוי

הדורם עשה תנועה דרמטית בידו שפירושה איסור מוחלט להיכנס לתוך דבריו.

– אף על פי כן – המשיך במידת מה של פאתוס – אין זה מעוות שלא יכול לתקון. אני אומר לך, כי עתיד האלהים לנצח. העולם החומרי כולו צפוי לכליון. כן, מר יצחקי, לא רק בן־סלע שהלך לעולמו אתמול, לא רק אתה ואני ואשתי וכלתו של בן־סלע שנלך לעולמנו מחר.

– מחר?

– אני מתכוון למחר במובן הרחב של המלה, כלומר לעתיד. ובכן, לא רק היחיד החי באשר הוא חי אלא העולם החומרי כולו יכלה ויהיה כלא היה. המדע מאשר הנחה זו. מיום שאותה פולניה גילתה את הראדיואקטיביות נודע לנו, כי החומר סופו ליהפך לאנרגיה, והאנרגיה… שמעת על החוק השני של התרמודינמיקה?

– לא.

– החוק השני של התרמודינמיקה קובע שהאנרגיה סופה להתמסמס בחללו של עולם. אנו עומדים, איפוא, בנקודה שממנה יצאנו. ריק. אין. המעגל נסגר.

– כן, אנו עומדים בנקודה שממנה יצאנו. ריק. אין. – חזר יצחקי על דבריו וקם ממושבו – אני רואה שהגברת הדורם לא חזרה. ו… אני חייב לומר, כי איני בקיא בפילוסופיה, אף כי לפני שעה קלה הטפתי מוסר לסמל המשטרה וטענתי, כי מן הדין שחוקרי פשעים ילמדו פילוסופיה. אבל אני איני חוקר פשעים.

– אין דעתי כדעתך, מר יצחקי. רק מתי־מספר בלבד, רק יחידי סגולה מוכשרים ללמוד מדע זה. אין זו תורה העשויה להיות לנחלת ההמונים.

– אני שמח שאני נמנה בעיניך עם יחידי הסגולה, שאם לא כן לא היית נותן לי עכשיו שיעור בפילוסופיה.

– המ… המהם דוקטור הדורם – לאו דווקא. יש דברים בגו.

– כן, גם אני הרגשתי שיש דברים בגו. אבל אני מודה ומתוודה, לא עלה בידי להגיע אליהם מבעד למעטה הענן הפילוסופי.

– או! הפתרון הוא פשוט. פשוט בתכלית הפשטות. מאחר ששמעתי, כי אתה ידידו של בן־סלע החלטתי לנחם אותך.

– לנחמני?

– כן. להשמיע באזניך במפורש את המשפט שאין מנוס ממנו, כלומר, שבן־סלע הלך בדרך כל בשר. בדרך כל הארץ, כל העולם פשוטו כמשמעו. מה בן־סלע הפך לאַין אף כל העולם כולו עתיד ליהפך לאַין.

השיחה התנהלה בעמידה. ברק של אש זרה נתנצנץ מאחורי משקפיו של הדורם. יצחקי שמע באורך רוח את הרצאתו הפילוסופית, עצביו המתוחים לא התמוטטו אפילו לאחר דברי הנחמה של אדם זה שעל אף היותו מרצה לפילוסופיה הרי הוא ספק אויל ספק משים עצמו אויל. אולם האש הזרה בעיניו הדגישה את הסאה. אש זרה זו היא שפיצצה את הדינמיט שהדורם טען בו את נפשו של יצחקי זה כמחצית השעה.

יצחקי נתקרב אל הדורם ונעץ מבטו בעיניו.

– מה המשחק הזה, דוקטור הדורם? – שאל בקול מאיים עם שפניו מחווירים משניה לשניה ורטט חולף בכל גופו.

הדורם לא זע. לא נרתע אחורה ולא מש ממקומו.

– אתה אמרת – השיב בנחת – משחק שח.

תשובה זו הרתיחה את דמו של יצחקי.

– אתה מחלל את זכרו של המנוח – סינן מבין שיניו בלחישת נחש – אתה מקנא. אתה מקנא אפילו אחרי מותו. אשתך בגדה בך עמו ומישהו נקם את נקמתך, ואתה מתמוגג מנחת. שום מסך עשן פילוסופי לא יחפה על עובדה זו. אדוני הפרופסור.

קור רוחו של הדורם לא ניטל ממנו אפילו לרגע אחד.

– אינני פרופסור. רק מרצה.

– ומרצה רע. פחדן ומוג לב, שאין לו אומץ לב לומר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את אשר עם לבו.

הדורם פרץ בצחוק,

– שב – פקד על יצחקי.

– אל תתן לי פקודות! לא באתי לשוחח אתך!

– אל תתרגש, מר יצחקי – אמר הדורם רכות – אני אומר לך שמוטב, כי תשוחח עמי ולא עם אשתי. אם באמת ובתמים היית ידידו של המנוח ואתה מעוניין להיוודע על כמה פרטים העשויים להפיץ אור על הרקע הטרגי של מותו, מוטב שתשוחח עמי. שב.

יצחקי שקל בדעתו שעה קלה. לאחר מכן ישב בקצה הכורסה, ישיבת ארעי של אדם המוכן בכל רגע להינתק ממושבו ולנטוש את החדר בלי ברכת פרידה. הדורם ישב בכורסה שמנגד. הוא הסיר משקפיו ושף את עיניו. משסיים עיסוק זה לא החזיר את משקפיו אל חטמו אלא הניחם על מסעד הכורסה. בלי משקפיים נראו פניו כנטולות הבעה ועיניו קהות וכבויות כשל סומא, אף שנדמה היה כי קוטרן גדל מאד לעומת העיגולים הקטנים שנצנצו לפני־כן מאחורי המשקפיים. האש הזרה דעכה כליל.

– אתה צודק, מר יצחקי. קנאתי. אחרי ככלות הכל איני אלא בשר ודם. קנאתי מאד – הוא תפס את משקפיו בקצהו של אחד היצולים והתחיל מסובב אותם בידו – קנאתי עד אמש.

יצחקי נשך את שפתו התחתונה.

– מאמש לא היה כבר במי לקנא.

– אף על פי כן קנאתי גם לאחר שנודע לי, כי בן־סלע נפח את נשמתו.

יצחקי העוה את פניו.

– כי בן־סלע נרצח באורח אכזרי – תיקן את דבריו של הדורם.

– כי בן־סלע נפח את נשמתו – חזר הדורם בעקשנות על ביטויו הוולגרי.

– אני רואה שאתה מוסיף לקנא.

– לא. אינני מקנא – הוא הרכיב את משקפיו והציץ ביצחקי. האש הזרה לא הופיעה שוב. אדרבה. עיניו הפיקו טוב לב – מר יצחקי. האמנם היית ידידו?

– כן. ידיד נפש. מיום עלותו ארצה.

– אם כן, נהיר לך סודו הגדול?

יצחקי לא ענה, רק זקף גבו ונעץ מבט בוחן בבן־שיחו.

– סוד חייו של זאב בן־סלע. סוד בדידותו הגדולה.

– הוא לא היה בודד – העיר יצחקי.

– הוא לא היה בודד מבחינה חיצונית. בתוך תוכי נפשו היה בודד וגלמוד. אף אם היו לו ידידי נפש.

– אשתך גילתה לך סוד זה? – שאל יצחקי עוקצנית.

– כן, אשתי גילתה לי סוד זה – חשיב הדורם מלחמה שערה. – ואם הסוד אינו ידוע לך, הרי יודעים אותו עכשיו שלושה אנשים: אשתי, הרופא הפסיכיאטר, ומליל אמש, כלומר מן הרגע שאשתי גילתה את אזני, גם עבדך הנאמן. בעצם, יתכן שידעה אותו גם כלתו. וידיעה זו היא שגרמה למותו אם במישרין ואם בעקיפין.

– הבהר את דבריך, מר הדורם. הגיעה השעה שנשחק בקלפים גלויים.

– טוב, קלפים גלויים. אם הסוד היה ידוע לך איני מחדש דבר ואם לא היה ידוע לך בדין שתדע, אם אמנם היית ידידו. בן־סלע היה פגום מבחינה מינית.

– ובכן זה הוא הסוד שאשתך גילתה לך? עלי לתת לה מחמאה: אשה נבונה מאד. מכל מקום, כפי הנראה מיטיבה היא לשחק את משחק התבוגה וההגיון.

– זוהי אמת, מר יצחקי. האמת לאמיתה.

– כל הפילוסופים הם כה תמימים?

הדורם עמד בגבורה באש צולבת זו של עקיצות.

– אינך מאמין לאשתי, מר יצחקי? – שאל בנחת.

– לא – השיב יצחקי קצרות.

– גם אני לא האמנתי לה. לכן ביקרתי הבוקר אצל הפסיכיאטר שאת שמו גילתה לי זהבה, ועלי נאסר לגלותו. הפסיכיאטר אישר את דבריה. אותה נערה… הכלה היא שרצחה אותו… כלומר, לא במישרין. אינני מתכוון לכך שהיא ירתה בו, אך בעקיפין היא שגרמה למותו. כלומר, אלמלא היא, אלמלא אהבה אומללה זו שלא יכול היה לעמוד בפניה, לא היה מתרחש מה שהתרחש.

“מסביב לכל רצח מצויות שלוש דמויות – נצטלצלו באזניו של יצחקי הדברים שהשמיע לפני שעה קלה לסמל לוי – החשוד ברצח, הרוצח עצמו…”

“כך הוא בספרי בלשים. בחיים שניהם מזדהים” – הדהדה במוחו תשובתו של לוי.

– אשר לנסיבות הרצח, לעצם ביצוע הרצח, יש לי סברה משלי… אלא שאיני מוכן לגלותה לך. בבוא העת אגלנה למשטרה, וגם זאת לאחר שאבדוק אותה בדוק היטב ולאור ההגיון הקר והתבונה הטהורה.

יצחקי לא שמע את משפטיו האחרונים של הדורם. הוא קם מכורסתו ובלי ברכת פרידה נטש את החדר. דומם עבר בפרוזדור, פתח את הדלת ויצא. הדורם נשאר יושב בכורסתו.

– נירה, נירה, נירה – מלמלו שפתיו של יצחק. כסהרורי הלך ברחוב בלי שראה את הנעשה סביבו. פטישים הלמו ברקותיו.

 

פרק חמישה־עשר    🔗

נירה שכבה אפרקדן במיטתה, עיניה נעוצות בתקרה וידיה נתונות מאחורי ראשה.

מישהו צלצל בפעמון הכניסה. נירה לא זעה. צעדים רכים נשמעו בפרוזדור, כפי הנראה צעדיה של רבקה זילברמן. הדלת נפתחה. לאחר שעה קלה פתחה רבקה זילברמן את דלתה של נירה והודיעה בקול חלוש:

– בנימין.

נכנס בנימין יצחקי. נירה נתנה בו מבט מתעתע, נטול הכרה והוסיפה לשכב, בלי שהנידה אבר.

יצחקי קירב כיסא אל מיטתה וישב.

רבקה זילברמן הסתלקה. זמן רב סקר יצחקי את נירה בלי אומר ודברים. לפתע כרע על ברכיו וכבש פניו בחיקה של נירה. נירה לא הגיבה שעה ארוכה. אולם לבסוף נטלה את ראשו של יצחקי בכפות ידיה והתבוננה בפניו. בעיניו נצנצו דמעות.

– נירה! – לחש – מדוע לא באת אמש בשעה שנדברנו?

בעיניה של נירה נשקפה תמיהה. היא התרוממה וישבה במיטתה.

– שב, בנימין – פלטה בקול תחנונים.

יצחקי קם מכרוע וישב על הכסא.

– מה שאלת, בנימין?‏ – פנתה אליו נירה.

– מדוע לא באת אמש אל זאב?

– הייתי בקונצרט. הרי אמרתי לך שאיני רוצה לבקרו. אמרתי לך, כי מוטב שלא נראה זה את זו כמה ימים.

– עכשיו לא תראו זה את זו לנצח.

נירה הזעיפה גביניה. עיניה סקרו את יצחקי בתמיהה מהולה בחרדה.

– הארכת את התקופה, נירה. עשית הכל שלא תתראו לנצח.

– מה אתה מדבר? בנימין? – נימה של בכי נשתמעה בקולה של נירה.

– אני אומר מה שיש לי לומר. ויש לי הרבה לומר, נירה. יותר מדי. לומר או לא לומר.

– אמור – לחשה נירה.

– החלטת לא להתראות עם זאב כמה ימים?

– כן.

– מדוע הלכת אליו שלשום בערב?

– מנין לך שהלכתי?

– ראיתיך.

– כיצד?

– מה זה חשוב, נירה. את טוענת שלא היית בביתו של בן־סלע אמש. שמא תטעני שלא הלכת אליו גם שלשום?

– הלכתי.

– מדוע הלכת? הרי החלטת לא להתראות עמו?

– ידעתי כי הוא נמצא בתל־אביב.

– אם כן, לשם מה הלכת?

– רציתי… רציתי להשאיר לו פתק על שולחנו.

– פתק או מכתב?

– מכתב.

– יכולת לשלוח בדואר.

– רציתי במו ידי להניח את המכתב על שולחנו.

– לא הנחת מכתב, נירה. לא השארת לו שום מכתב.

– לא. לא השארתי. לא הייתי אצלו. כשהגעתי ראיתי ששכחתי את המפתח בבית. חזרתי וחפשתי אותו, אך לא מצאתיו.

– את משקרת, נירה. המפתח היה מונח על שולחנך אמש. הנה הוא – יצחקי הוציא מכיסו מפתח קטן ומסרו לנירה.

– למה לקחת אותו? – שאלה נירה בהתרגשות.

– משום שאין זה המפתח שזאב נתן לך. משום שזה הוא העתק מדוייק מאותו מפתח. העתק שעשית אמש. המפתח ההוא עדיין בארנקך או במגרתך או באותו מקום שבו החבאת אותו.

נירה קמה ממקומה. קרבה אל יצחקי ונגעה בכף ידה במצחו. מצחו להט.

– אתה חולה, בנימין. שכב, תנוח. אקרא לך רופא. אתה חולה. אתה מדבר מתוך חום.

– הניחי לי. איני חולה. אני מזועזע ותו לא. אבל מוחי צלול. אולי צלול יותר מדי בשבילך. שלשום שכחת את המפתח בבית. אני מאמין לך. אלא ששכחה זו היו לה תוצאות גורליות. בשל שכחה זו נרצח ידידי זאב בן־סלע.

נירה חזרה אל מיטתה, השעינה גבה אל הקיר ועצמה עיניה. אלמלא קמטי הזעף שבמצחה והידוק היתר של שפתיה ניתן היה לדמות כי ישנה היא.

– למחרת היום הזמנת מפתח נוסף. אמש הנחת אותו על השולחן על מנת שישמש לך מעין אליבי. ידוע ידעת, כי עומד אני להשכין שלום בינך ובין זאב. ידוע ידעת, כי אמש בשעה תשע צריך הייתי להיות בדירתו ואם לא אמצאך שם אבוא אליך. משום כך השארת את המפתח על השולחן. כדי שאראנו ולא אחשוד בך. כדי שיהיו בידיך הוכחות גם כלפי המשטרה. במפתח השני, כלומר הראשון שהיה בידך, פתחת את דלת דירתו של זאב חרש־חרש, שעה קלה לפני שהגעתי אני וארבת לו בחדר הכניסה. לאחר

מכן הגעתי אני. צלצלתי בפעמון. הוא יצא לפתוח לי ואת ירית בו. שלוש יריות ירית ולא הוספת. את האקדח השלכת מחלון חדרו החוצה, אל החצר, במקום ששכב אותו תימני מסכן. ואחר כך נעלמת. לא יכולת להימלט בכניסה הראשית. אני, אני עמדתי בדלת וצלצלתי. נמלטת בדלת אחרת. כפי הנראה נעלמת מתוך איזה פתח חשאי שגילית בדירתו של זאב. פתח שלא היה ידוע אפילו לזאב. לפני שלושה ימים סיפר לי שנעלמת מביתו כרוח רפאים. אינך סינדרלה. הפתח ידוע רק לך. כפי הנראה אינו נפתח אלא מבפנים. אחרת לא היית זקוקה למפתחות כדי להיכנס.

נירה פקחה את עיניה. פקחה אותן לרווחה והיה נדמה, כי אישוניהן נתרחבו והתפשטו על מלוא רוחב הקשתות. פיה היה פעור, לחייה חיוורות עד כדי צביון של ירקוּת, רק סמוך לעיניים פרחו שני עיגולי צוהב חולני. זו הפעם השלישית ראה יצחקי מראה זה: פעם אחת לפני עשר שנים, פעם אחת הבוקר בשעת ההלוויה ועכשיו. בשתי הפעמים הקודמות דיכאוֹ מראה של נירה, ואלו הפעם שילהבו.

– כן, את רצחת את זאב. רצחת אותו משום שאת שייכת לדור של רוצחים. דור רוצחי אבותיכם, רוצחי אידיאלים, שאיפות. אנחנו באנו ארצה לבנות, לסבול, להקריב, באנו ארצה כציונים… אַת שומעת? צ־י־ו־נ־י־ם! להפריח שממה. לסלול כבישים, להרוות בדמנו ובזיעתנו את האדמה הצחיחה. ואתם בגדתם ורצחתם אותנו. רצחתם אותנו נפש. הציונות הפכה בפיכם למלת לעג, האידיאלים לקלס. הוכחתם לנו, כי אין לו לאדם דבר בחייו פרט לקריירה, עושר, נוחיות ויצרים. ואנו נרצחנו. הביצים לימדו את התרנגולות. תחת אשר נחנך אתכם, נגררנו אחריכם. הפכנו לשאפתנים, למרדפי כספים, שכל מעייננו לספק את תאוותינו ויצרינו. את כולנו רצחתם. וזאב בן־סלע אינו אלא אחד מאתנו. בשל תאוות ויצרים רצחת אותו. כי אין אתם מסוגלים להקריב דבר לאידיאל, למשאת נפש, לחזון, לאהבה, לידידות. רק את נפשותיכם מוכנים את להקריב למולך ולדיניסיוס אֵל התאווה, היצרים והניאוף. כלום מסוגלת אַת להקריב אֶת עצמך למען משהו, למען מישהו?! ר – ו – צ – ח – ת!

מימיו לא היה יצחקי היסטרי. עתה נתערערו עצביו כליל. הוא צווח בקולי קולות.

רבקה זילברמן פרצה לחדר בהולה ומבוהלת. נירה קמה ממיטתה, ניגשה אל יצחקי, הסמיכה פניה לפניו והעניקה לו נשיקה.

 

פרק ששה־עשר    🔗

שלושה בקרים בשבוע נהג דוקטור אריה הדורם להקדיש למדע ושלושה לתרבות הגוף. תרבות גוף זו התבטאה בעבודת גינה. דוקטור הדורם היה חופר ועודר בגינתו ומשקה את פרחיו ואת אילנותיו.

למחרת השיחה עם יצחקי יצא כדרכו לעבודתו, המעדר על שכמו וצינור ההשקייה בידו. לפתע הבהיק דבר־מה לנגד עיניו על פני האדמה. גחן והתבונן באותו חפץ עד שנוכח לדעת, כי אקדח מונח לפניו. משזיהה את טבעו של הכלי, נטלו בידו והכניסו לכיסו.

מאבק גדול התחולל בנפשו. קפדן היה הדורם מטבע ברייתו והיה מדייק בסדר יומו כחוט השערה. סדר יום זה היה קבוע ויציב ורק מאורעות יוצאים ‏ מגדר הרגיל היו עשויים להכניס בו שינויים קלים. התחיל הדורם חוכך בדעתו: אם יזדרז למסור את האקדח למשטרה יפסיד יום שלם של תרבות הגוף, שכן אחר־הצהרים לוהטת החמה, החום גדול אפילו בצל־האילנות ועבודה גופנית בשעות אלה לא זו בלבד שאין בה משום תוספת של בריאות אלא שהיא עוד עלולה לקפח בריאותו של אדם. מאידך גיסא, החובה האזרחית דורשת שלא ישהה את המסירה אפילו רגע אחד, שהרי עשוי אקדח זה לתרום לפתרון בעיית מותו של אותו שכן אומלל. אקדחים אינם מתגלגלים בגינות לתומם וחזקה שיש דברים בגו.

בסופו של דבר ניצח החוש האזרחי. דוקטור הדורם החליף בגדיו, נתן את האקדח בכיסו והלך למטה המשטרה. בדרך הוציאו מכיסו, תחבו בחגורתו ועל אף החום הגדול כיפתר את מקטרנו.

– ח־ח! – חייך לעצמו – כמו בימים הטובים ההם, שהיינו מהלכים עם אקדחים בחגורותינו וחוששים מפני המשטרה.

ההשוואה לא היתה מדוייקת. דוקטור הדורם לא חשש מפני המשטרה. אדרבה, עד מהרה הגיע אל המטה, זיהה את עצמו (ד"ר הדורם, מרצה לפילוסופיה) וביקש שיוליכוהו אל “הקצין הממונה על חקירת נסיבות מותו של זאב בן־סלע המנוח, מנהל הסניף הירושלמי של חברת זיקוקין־די־נור לשעבר”.

מיד הוליכוהו אל חדרו של שלמה לוי.

– שלום, אדוני הקצין – פתח הדורם.

– לא קצין, רק סמל, אדוני הפרופסור – העיר לוי בחיוך.

– לא פרופסור. רק מרצה. אבל התארים אינם חשובים לגבי העניין שלפנינו. שמי אריה הדורם.

– כבר הודיעו לי.

– ואני שכנו של בן־סלע המנוח.

– שכנו מימין? – שאל לוי.

– הכל לפי נקודת המוצא. אם אדם עומד ברחוב גיא החזיון ופניו מופנות אל ביתו של בן־סלע, הרי אני שכנו מימין. ואלו…

– סלח לי – נכנס לוי לתוך דבריו בזהירות רבה – אם אינני טועה מפרידה סמטה צרה בין חצרו של בן־סלע לבין גינתך.

– נכון מאוד. אמת ויציב. ואף על פי שסמטה צרה מפרידה בין גינתי לבין חצרו של בן־סלע גיליתי לפני כמה דקות או ביתר דיוק, לפני כמחצית השעה, גיליתי בגינתי כלי יריה זה – הוא תחב ידו אל חגורתו ושלף מתוכה את האקדח.

שלמה לוי העוה את פניו. הדורם הרגיש בכך.

– כלום עברתי עבירה? – תמה.

– לא, דוקטור הדורם, לא עברתה עבירה אבל הקשית עלינו במקצת.

– על מי?

– על המשטרה.

– מלאתי את חובתי האזרחית והקשיתי בכך על המשטרה. אתמהה!

– סליחה?

– אתמהה! כלומר דבריך מופלאים בעיני.

– ראשית, מוטב היה אלו היית קורא לנו והיינו במו עינינו רואים את המקום שבו מצאת אקדח זה. אבל אין זה בגדר מעוּות לא יוכל לתקון. אנו נבקר בגינתך ונשמע פרטים מפיך. אבל זה! – לוי הורה על האקדח שהיה עדיין מוחזק בידו של הדורם.

– כסבור הייתי שאגרום לך נחת רוח והנה רואה אני שגרמתי עגמת־נפש.

– חס וחלילה, ד"ר הדורם. אדרבה. מובטחני, כי גילוי האקדח יהיה לנו לעזר רב. אך ניכר עליך, דוקטור, שאינך מנוסה ביותר בעניינים מסוג זה.

– באלו עניינים?

– בענייני רציחות. פשעים, פריצות. אחד האמצעים לגילוי הפושע הוא טביעת אצבעות. ואם עכשיו ניקח טביעת אצבעות מכלי זה לא נקבל אלא טביעות אצבעותיך שלך. כל השאר אפשר שכבר נמחקו על ידך. מילא, את הנעשה אין להשיב.

– אתה תתפלא, אדוני הקצין, כלומר הסמל, אבל אני איני מייחס שום חשיבות לטביעת אצבעות.

לוי כבש את חיוכו,

– אולי מבחינה פילוסופית… – ניסה להתבדח.

– לא, לא מבחינה פילוסופית כי אם דוקא מבחינה מעשית. במקרה מיוחד זה אין כל חשיבות לטביעת אצבעות. אין כל חשיבות לאקדח. ואם רצונך לשמוע את האמת לאמיתה הרי לא ביקשתי ממך ראיון כדי למסור לך אקדח זה. ביתר דיוק לא רק כדי למסור לך אקדח זה. מסירת האקדח הוא דבר פעוט, טפל, דבר של מה בכך, לעומת הדבר שאני עומד לגלות לך, מר… מר…

– לוי – אמר שלמה לוי, עם שהוא עושה אזנו כאפרכסת.

– ובכן, אדוני הקצין לוי – כפי הנראה לא אחת שיוה ד"ר הדורם בדמיונו את השיחה הדרמטית שתתקיים בינו לבין קצין משטרה, ולפיכך נתקשה להשלים עם העובדה שבסופו של דבר אינו מגלה את סברתו אלא לסמל בלבד. משהגיע איפוא לפסגת המתח העלה את לוי בדרגה – אדוני הקצין. יש לי סברה משלי בעניין מותו הטראגי של שכני מר זאב בן־סלע.

– אני מעריך מאוד את שיתוף הפעולה שלך ומודה לך מראש, פרופסור הדורם.

העלאה תמורת העלאה. הדורם לא מחה. מכאן ואילך התנהלה השיחה בדרג גבוה יותר ומתוך כך, כפי הנראה, גם ברמה גבוהה יותר,

– שים לב, אדוני הקצין – המשיך הדורם – אמרתי: מותו הטראגי. ומה פירושה של טרגדיה, אדוני הקצין? מקרה אסון אינו טרגדיה. אדם הלך ברחוב ונדרס על־ידי מכונית. כלום זו טרגדיה? יתכן, כי ההמונים עשויים מתוך בוּרוּת לכנות מקרה אסון בשם טרגדיה, אבל כאמור אין זה נכון. גדולה מזו. דבר זה מעיד על בוּרוּת. אם נתעלם לרגע קט מהטרגדיה היוונית שעניינה המאבק בין האדם לבין גורלו; הרי הטרגדיה היא – לפחות מימות שייקספיר ואילך – מאבק האדם עם עצמו, הטרגדיה היא קונפליקט נפשי.

– סליחה – ניסה לוי במורך לב להחזיר את השיחה אל מסלול מעשי, אך הדורם נסחף בנחשולי הגיגיו.

– הטרגדיה היא סכסוך פנימי, מאבק האדם עם עצמו.

להיות או לא להיות. זאת היא השאלה.

– אני מודה, אדוני. גילוי המניעים הנפשיים עשוי להיות לעזר רב לפענוח תעלומת הפשע. אלא שבמקרה שלפנינו המניעים הם גלויים וברורים.

– המניעים הם גלויים – חזר הדורם על דבריו של לוי בנימת־מה של בוז.

– כן, מניעי הרצח.

– רצח? ח־ח־ח־ח! רצח. כן, אחד האסונות של החברה המודרנית הוא שנציגיה המובהקים כגון אלה הממונים על שמירת החוק אינם הולכים אלא בדרכים סלולות. השגרה, השגרה אוכלת כל חלקה טובה. כיוון שאדם נמצא מת בביתו וחזהו מפולח על־ידי כדור מטביעים על המאורע גושפנקה של רצח וחסל סדר פסח כהלכתו. ואנכי אומר – ד"ר הדורם עבר לסגנון ההטפה של היונגליון – ואנכי אומר: הנרצח הוא הרוצח והרוצח הוא הנרצח.

– רצונך לומר שבן־סלע איבד את עצמו לדעת?

– בהחלט. אין כל ספק בכך.

– יש לך הוכחות, פרופסור?

– הוכחות לא פחות משכנעות ממשפט פיתאגורס. הוכחות כמעט מתימאטיות. ממש נוסחה. נוכל למצוא את שורש הרע באותה קלות שאנו מוצאים את השורש הנעלם במשוואה ריבועית.

לפי כל הסימנים עדיין לא עלה בידו של הדורם לפרוץ את חומת ספקנותו של לוי. שוב ניסה הסמל לכבוש את חיוכו.

– דווקא ריבועית – העיר כדרך אגב.

– ודאי ריבועית – השיב הדורם בכובד ראש – במשוואה מדרגה ראשונה אין שורש.

– אני התכוונתי להוכחות המבוססות על עובדות.

– עובדות? אין לך בעולם דבר יחסי יותר, מפוקפק יותר, ממוסמס יותר ממה שמתקרא עובדה. אין עובדות. ישנם רק רשמים שהחושים שלנו קולטים מן העולם החיצוני. המוח שלנו מעבד ובדרך זו יוצר תופעות סובייקטיביות, הקרויות בפיכם עובדות. שים לב: המוח שלנו ולא העולם החיצוני יוצר את העובדות. אני רואה, כי החיוך מזדחל על שפתיך. בעיניך נראה מגוחך, כי בשנת אלף־תשע־מאות־חמישים־ותשע עדיין חסיד אני של הפילוסופיה האידיאליסטית הטרום־קאנטיאנית.

הסמל שלמה לוי לא היה בקיא בפילוסופיה טרום־קאנטיאנית ואף לא בזו שלאחר קאנט. חיוכו נבע ממניעים אחרים לגמרי.

– ובכן, רוצה אתה הוכחה המבוססת על עובדות, כלומר על מה שאתם קוראים עובדות.

– מי זה “אתם” – שאל לוי.

– אתם ההדיו… – ד"ר הדורם רצה לומר הדיוטות, אך חזר בו בעוד מועד – מצויה בידי הוכחה נמרצת יותר ומשכנעת יותר. הוכחה המבוססת על הגיון, על הלוגיקה. אני מוכן לבנות אותה על עקרונות ההיקש, הסילוגיסמוס האריסטוטליני הטהור, כגון דא: כל האנשים השרויים בדכדוך נפשי מאבדים את עצמם לדעת. בן־סלע היה שרוי בדכדוך נפשי. ההסק הוא איפוא: בן־סלע איבד את עצמו לדעת.

הדורם נתן בלוי מבט נצחון.

אפשר ההיקש האריסטוטליני ואפשר דבר־מה אחר השפיע עליו, מכל מקום פניו של לוי לבשו ארשת של כובד־ראש.

שניהם שתקו שעה ארוכה למדי. דומה היה, כי לוי שקוע בהרהורים.

– ד"ר הדורם – פתח לבסוף כמי שמנסה להפיס דעתו של בן־שיחו – אני מצטער מאוד שלא אוכל לנהוג על־פי ההגיון האריס… אריסטי…

– אריסטוטליני – סייע לו הדורם.

– אנו אנשים פשוטים ויש לנו הגיון משלנו. הגיון פשוט מאד. והגיון זה מוציא מכלל אפשרות איבוד לדעת במקרה זה. מר בן־סלע נמצא בחדר הכניסה של דירתו שרוע על הרצפה, ושלושה פצעי כדורים בחזהו. שום נשק לא נמצא על־ידו. אמנם נמצא נשק אבל בחצר הסמוכה, או ביתר דיוק בחצר שסמטה מפרידה בינה לבין חצרו של בן־סלע.

– הפתרון הוא פשוט בתכלית הפשטות. בן־סלע היה שייך לסוג מסויים של מהלכים על שתיים. אנשים אלה שואפים בחייהם להישגים, לרווחה, להשפעה, לכבוד, להצלחה, ואילו לאחר מותם מעוניינים הם לשמור על…

– מעוניינים לאחר מותם? – תמה לוי.

– צדקת אדוני הקצין. לא דייקתי בניסוח. אנשים אלה, שכל חייהם הם בבחינת קרבן לארעיות, להצלחות בנות חלוף, מעוניינים שלאחר מותם יישאר לפחות דבר מה אחד: שם־טוב. למרות ההצלחות, ואולי בגלל ההצלחות, מכרסמת וכוססת בנפשם תולעת של אי־סיפוק, של שיממון. אלא שעד הרגע האחרון אין הם מוכנים לוותר על המשחק. עד הרגע האחרון משחקים הם את תפקיד הטיפוס המצליח. בן־סלע לא רצה ולא יכול היה לנטוש תפקיד זה. אין זה יאה לטיפוס המצליח לאבד את עצמו לדעת. לגבי החברה חייב הוא להישאר גם לאחר מותו אותו בן־סלע העושה חיִל בכל אשר יפנה. ואותו בן־סלע לא היה יאה לו לאבד את עצמו לדעת, לפיכך ביים רצח.

– אבל כיצד?

– בדרך של הגיון צרוף.

– אריסטוטלי… ליני?

– לאו דווקא. להווה ידוע לך אדוני, כי התמחותי המיוחדת היא בתחום הלוגיסטיקה. והיום מצויים כמה תורות הגיון. ננסה עכשיו לילך בדרך ההגיון המתימטי. נניח פוסטולאטים, היינו הנחות מוסכמות, שהן בבחינת מושכלות ראשונים ועל יסודות אלה נשתית את בנייננו. ובכן, נתחיל. הנחה א': בן־סלע פיטר נער שליח במשרד. אתה מוכן לקבל הנחה זו.

– זו אינה הנחה. זאת היא עובדה. היא פורסמה בכל העתונים.

– שוב עובדה? – רגז הדורם – מצח נחושה, מצח נחושה! – הדורם השיר מעצמו את כל גינוני הנימוס – אני רואה כי אני מבזבז את זמני לריק.

– אני חושש כך – אמר לוי בקול נמוך, כמעט בלחש.

– אם כן, אני עובר להנחה ב'. הנחה שלא פורסמה בעתונים. בן־סלע שמע את איומיו של הנער המסכן הזה שאתם אסרתם אותו, הנחה זו אתה מקבל?

– אני מוכן לקבלה.

– שלשום כמה דקות לפני תשע בערב שמע בן־סלע, כי מישהו קופץ מן הגדר אל תוך חצרו. גם אני שמעתי.

– גם אתה שמעת? מדוע לא באת להודיע?

– באתי והודעתי על כך.

– מתי?

– עכשיו, ברגע זה. ולדעתי ברגע הנכון ביותר. בן־סלע היה אדם פיקח. הוא הבין שאין זה אלא הנער שבא להרגו. זאת היתה שעת כושר מעין כמוה לביים רצח. הוא ירה בחזהו והשליך את האקדח החוצה מבעד לחלון.

– מה המרחק בין המקום שבו מצאת את האקדח לבין חלונו של בן־סלע?

– אני מעריך… א… א… אני אומד את המרחק… כשניים־עשר מטרים.

– אתה ראית את חלונות דירתו של בן־סלע? – גם לוי נטש את הגינונים, נימה של קוצר רוח נשתמעה בקולו.

– אני מניח שאין בין חלונות דירתו לבין חלונות אחרים ולא כלום.

– ביתו של בן־סלע הוא בית ישן. וכמו ברוב הבתים הישנים מוגנים החלונות על־ידי סורג של ברזלים, מחשש פריצות. אפילו אדם רגיל שכל כוחותיו עמו אינו יכול להשליך מבעד חלון מסורג כזה שום חפץ למרחק כה גדול אלא אם כן הוא קלעי אמן. על אחת כמה וכמה אדם שעתה זה ירה בחזהו של עצמו שלוש יריות.

– ח־ח! – הצטחק הדורם – תמיד טענתי, כי ההגיון המתימטי עדיף על החגיון המעשי אפילו לגבי המציאות היומיומית. העניין אינו כה פשוט. בן־סלע לא השליך את האקדח אל גינתי. הוא השליך אותו אל חצרו, סמוך לחלונו, מתוך כוונה תחילה. הרי ידע, כי אותו בחור שאיים עליו נמצא שם, וכדי לביים את הרצח בדין היה לתת נשק בידו. ואמנם, הבחור נתפס במלכודת, והוא שזרק את האקדח אל גינתי. מפחד, מחשש שמא יחשדו בו שהוא הוא הרוצח. והמציאות הוכיחה, כי חששו זה היה מבוסס למדי, לא כן?

הדורם קם מכסאו ופסע בחדר. כך פסעו ודאי הקיסרים כל אימת שחזרו לבירותיהם עטורי תהילת נצחון בקרב.

ברם, לוי לא נכנע עדיין.

– אף אם נניח שרצה לביים רצח על שום מה צריך היה לילך לחדר הכניסה ושם למות?

– כדי לטמון פח לקציני משטרה וסמליה. אותו פח שבו נלכדת גם אתה. לשון אחר: כדי להסיר מעליו כל חשד שמא עשוי היה להשליך את האקדח מן החלון. מתוך כך התרחק ממנו ככל שהיה ביכלתו.

– אבל לא נמצאו שום סימני דם בכל הדרך מחדרו עד לחדר הכניסה – נדמה היה להדורם שמקולו של לוי נשתמע, כי בטחונו נתערער קמעה ונעימת התגוננות הופיעה בשאלותיו. אפשר שמסקנה זו לא היתה אלא פרי דמיונו של דוקטור הדורם.

– בן־סלע היה אדם נבון. כלומר, לא בעל תבונה של ממש, התבונה הטהורה, אלא פיקח, דהיינו הוא נתברך באותו כושר התמצאות מעשית שאתם מכנים בשם תבונה – הבוז של הדורם לא היה לו שיעור – הוא היה בן עולמכם. עולם המעשה, העולם החמרי. ידוע ידע, כי אתם לא תנסו להקיש הקשים הגיוניים אלא תחפשו סימני דם. לפיכך כל עוד היה לאל ידו החזיק את כף ידו על הפצעים לבל יטפטף הדם. הרי היה לבוש בבגדיו וחלק מן הדם נספג בבגדים. כשכּלוּ כוחותיו נפל במקום שנפל.

עתה קם גם לוי מכסאו,

– דוקטור הדורם! האם באמת ובתמים סבור אתה, כי אדם ששלושה כדורים פלחו את חזהו ואחד מהם פגע בלבו עשוי לעבור את כל הדרך מחלון חדרו של בן־סלע עד לאמצעו של חדר הכניסה?

– זוהי הנקודה המפוקפקת היחידה, אדוני הסמל. ולהכריע בה יוכל לא פרופסור ללוגיסטיקה ולא חוקר פשעים, כי אם רופא. מכל מקום, אני את שלי עשיתי. אני מוסר את רשות הדיבור לרופא. ואולם גם לאחר שתקבל את חוות דעתו של רופא מומחה, בדין שתתן את דעתך על העובדה, כי הרפואה אינה מדע מדוייק אלא מדע נסיוני. רופא עלול לטעות. מה שאין כן הלוגיקן. כלום אינני דומה עתה לכושי?

– כושי? – הסמל לוי היה מבולבל כליל.

– איני מתכוון אלא למימרתו המפורסמת של שילר, אם אינני טועה: הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. שלום, אדוני הקצין.

 

פרק שבעה־עשר    🔗

משיצא ד"ר הדורם מחדרו של לוי, שאף הסמל אוויר במלוא ריאותיו ופלט אנחה עמוקה שהיתה עשויה להתפרש כברכת ברוך שפטרני. הוא הצית עוד סיגריה, ישב בכסאו והתחיל מתופף באצבעותיו על פני השולחן. דומה היה, כי מנסה הוא לרכז את מחשבותיו.

ברם, הדבר לא נסתייע בידו. לא יצאו רגעים מספר ונשמעה דפיקה בדלת. עדיין לא היה סיפק בידו להיענות לדפיקה והנה נפתחה הדלת ובפתח הופיעה דמות של אשה צעירה בלווית שוטר.

– הגברת נירה זילברמן – הכריז השוטר.

שלמה לוי הזעיף גביניו ונתן מבט של קפידה בשוטר ובאשה גם יחד.

– אני כלתו של בן־סלע – נחפזה הצעירה לזהות את עצמה. קולה היה איתן ושקט, אם כי מראיה העיד על התרגשות עצורה. סהרונים כחולים, תפוחים קמעה, עטרו את עיניה השחורות, אות לכמה לילות שימורים ללא טעם שינה. שפתה התחתונה רעדה קמעה.

לוי קם מכסאו. ארשת הקפידה סרה מפניו.

– גברת זילברמן, במה אוכל להיות לך לעזר? – הוא רמז לשוטר והלה יצא וסגר את הדלת – בבקשה לשבת, גברתי.

נירה ישבה על הכסא שממולו. תחילה השפילה ראשה והסתכלה על כפות ידיה משל בחנה אם אמנם ידיה הן או לאו. לאחר־מכן זקפה עיניה ונעצה בו את מבטה.

היה משהו חד, דוקר עד כדי כאב גופני, במבט זה. כל ימיו היה לוי חוקר אנשים, אך מימיו לא נחקר הוא עצמו. עכשיו חש כאלו בחורה זו היא החוקרת והוא הנחקר, אף על פי שעדיין לא פלטה מפיה אלא שלוש מלים: “אני כלתו של בן־סלע”.

דומית אי־נוחות נשתררה בחדר. אך לעתים רחוקות ביותר היתה דומיה מעין זו משתררת בחדרו, בלי שהוא עצמו גרם לכך. ועוד יותר נדירים היו המקרים שבהם לא ידעו כיצד להפר דומיה זו.

ואמנם, הפעם הופרה הדומיה על־ידי נירה. היא אמרה:

– אני הרגתי את בן־סלע.

היתה זו הודאה באשמה ללא כל הסתייגות, והיא בוטאה במפורש, בהיגוי ברור ובתוקף רב.

לוי היה חוקר מנוסה. רגיל היה להפתעות מכל המינים במהלך החקירה. אולם הודאה זו לא היתה הפתעה אלא מהלומה. לוי נדהם. רגע קט חש אפילו מחנק בגרונו.

מבטה של נירה נעץ בו עדיין את מדקרותיו.

– אני רצחתי את בן־סלע – חזרה שנית על הודאתה, אלא שעכשיו אמרה “רצחתי” ולא “הרגתי”.

לוי שתק.

שפתיה של נירה נתעוותו כדי חיוך של ספק לעג ספק יאוש. סוף־סוף השפילה שוב את עיניה ושוב סקרה את כפות ידיה בעיון רב.

לוי התאושש. הוא נטל את הבלוק שנמצא על שולחנו.

– אני מצטער, גברתי – פתח בקול עמום – שאיני יכול להסתפק בהודאה כה קצרה. שומה עלי לדעת פרטים, ואהיה נאלץ להיוודע מפיך על כל נסיבות הר… המעשה. אם יש בדעתך לדחות חקירה זו מוכן אני לעשות כן. אלא ש… מובן מאליו, כי החל ברגע זה את נמצאת במעצר.

– במאסר?

– לפי שעה במעצר.

נירה חדלה לסקור את כפות ידיה והניחתן על ברכיה. מבטה נתקהה. שפתה התחתונה שוב לא רעדה. אפשר משום שהצמידה את שפתיה זו לזו ושתיהן נראו כלשון של זהורית דקה מן הדקה. היא נענעה בראשה:

– לא – סיננה מבין השפתיים ההדוקות – אינני מעוניינת לדחות. אני מוכנה לתאר את כל הפרטים ברגע זה.

– אני כולי קשב – אמר לוי.

– שלשום, בשעה תשע בערב…

– בתשע בדיוק.

– לא קצת לפני תשע.

– תוכלי לומר לי את הזמן המדוייק?

– לא.

– אין דבר. המשיכי.

– נכנסתי אל ביתו של בן־סלע.

– סליחה, כיצד נכנסת? צלצלת בדלת?

– לא פתחתי את הדלת במפתח. היה לי מפתח מדירתו של זאב.

– היה? ועכשיו?

– גם עכשיו.

היא הוציאה מפתח מארנקה והניחתו על השולחן.

– ובכן, במפתח זה פתחת את הדלת?

נירה טלטלה ראשה כמי שמנסה להיזכר בדבר־מה שנשמט מזכרונו.

– לא. לא במפתח זה. את המפתח הזה השארתי בחדרי כדי שישמש… ישמש… מה זה חשוב באיזה מפתח?

– זה חשוב, גברת זילברמן.

– ובכן, לא במפתח זה. הזמנתי העתק ממנו.

– היכן הוא?

– איננו.

– מה פירוש איננו?

– זרקתי אותו.

– לאן?

– אינני זוכרת,

– אינך מוכנה לומר?

– לא.

– כרצונך. ובכן פתחת את הדלת במפתח ונכנסת…

– כן, נכנסתי והרגתי אותו.

– הוא בא לקדם את פניך?

– כן.

– ואת ירית בו?

– לא לא – נחפזה נירה להכחיש – לא נכון!

– לא ירית בו?

– יריתי. אבל הוא לא בא לקדם את פני. הוא נשאר בחדרו. חיכיתי לו בחדר הכניסה.

– הוא לא שמע כיצד נכנסת?

– לא.

לוי נתהרהר.

– חיכית סמוך לדלת חדרו?

– כן.

– והוא יצא?

– כן.

– אז ירית בו?

– כן.

– ומתי שמעת את הצלצול?

– איזה צלצול?

– את צלצול פעמון הדלת?

– צלצול? – נירה נתהרהרה.

– גברת זילברמן. אני מבין כי… כי… את נמצאת כרגע במצב של התרגשות. איני בא אליך בטענות בשל כך. גם אני הייתי מתרגש במקומך. אני רואה שכמה פרטים נשמטים מזכרונך. ותפקידי מאלצני להתעכב על כל פרט ופרט מנסיבות המקרה הטרגי. אולי בכל זאת נדחה את המשך החקירה?

– לא! – עמדה נירה על דעתה בתוקף. נעימת היסטריה נשמעה בקולה – לא. אין מה לדחות. אני גומרת כבר. נכון. שמעתי צלצול. בנימין צלצל.

– מי?

– בנימין יצחקי. זאב יצא לפתוח לו את הדלת, ואני יריתי בו. זה הכל.

– לא, גברת זילברמן, זה עוד לא הכל. מה עשית באקדח?

– איזה אקדח?

– אני מניח שירית באקדח?

– כן, באקדח.

– הכן הוא?

– אינני יודעת.

– מה עשית בו?

– זרקתי אותו.

לוי נטל את האקדח שהביא לו הדורם.

– תוכלי לזהות את האקדח?

– לא.

– אולי זה אקדח זה?

– אולי.

– אקדח זה נמצא בחצר הסמוכה לגינתו של בן־סלע.

– כן, נכון. זדרקתי אותו אל החצר הסמוכה. זה הכל.

– עוד לא. כיצד יצאת, גברת זילברמן?

– מדלת סודית.

– דלת סודית?

– כן. בדירתו של בן־סלע ישנה דלת סודית שנפתחת רק מבפנים. אפילו בן־סלע לא ידע על קיומה. אני גיליתי אותה ויצאתי מתוכה. יותר מכן לא אגיד דבר. מאומה. שום דבר. אף מלה אחת – שפתה התחתונה התחילה שוב רועדת; התרגשותה הלכה וגברה – אף מלה אחת. לא אגלה לכם את הדלת. לא אגלה. לא אוכל לגלות. לא אפתח את פי אפילו אם תשימו את רגלי בסד.

– חס וחלילה, גברת זילברמן. אני מקווה שנגלה את הדלת בעצמנו. רק שאלה אחת נוספת ארשה לעצמי להגיש לך, אם כי אינך מחוייבת להשיב עליה.

– שאל – לחשה נירה. שיניה היו נוקשות זו בזו. דומה היה, כי היא קודחת.

– מדוע דחית את הודאתך עד לרגע זה?

נירה שתקה.

לוי המתין לתשובה שעה קלה. לאחר מכן הציץ בשעונו.

– טוב, כרצונך. כבר אמרתי לך שאין את מחוייבת לענות.

– מפני ש… – פתחה נירה במגומגם. ניכר היה, כי הדיבור קשה עליה.

– מפני שֶ? – סייע בידה לוי בקול חרישי.

– מפני שבדבר זה מעורב עוד אדם, – הפטירה נירה במאמץ רב.

– אַת מוכנה לומר מי הוא?

נירה נדה הסכמה בראשה. לוי חיכה.

– שמו… שמה זהבה הדורם.

עיניה של נירה נתברקו. זיק של שנאה נדלק בהן. ברם, הברק לא נמשך אלא שניות ספורות. עד מהרה נפרש על כל פניה דוק של קהיון חושים. שפתיה הכחילו, לחייה חוורו והיא צנחה אין־אונים מן הכסא.

 

פרק שמונה־עשר    🔗

כשעה וחצי לאחר מכן מסר שלמה לוי דו“ח מפורט לקצין גדרון. הלה הקשיב רב קשב. הוא לא שיסע את לוי ולא העיר אפילו הערה אחת ויחידה. זה לא היה דו”ח שיגרתי, לוי דיבר בלהט ובהתרגשות. רק לאחר שסיים כופף גדרון קמעה את ראשו וכמנהגו נתן בלוי מבט בוחן מתחת לגביניו.

– אתה נראה עייף, לוי.

– לא עייף. היו מקרים שעבדתי בהם יותר קשה – השיב לוי – אני מודאג.

– ממה מודאג?

– מכל העניין.

– אני איני רואה מקום לדאגה. אין טוב מהודאת בעל־דין. כפי הנראה צדיקים אנחנו. זכינו ומלאכתנו נעשתה בידי אחרים – הקצין גדרון חשף את שיניו הישרות והלבנות. שיניים יפות היו לו. נראה, כי ידע זאת ומתוך כך היה מרבה לחייך תוך הפשלת השפה העליונה וחישוף השיניים.

– כן, – נאנח לוי – המלאכה נעשתה אך לא עד תומה.

– לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן־חורין להיבטל ממנה – נזדרז הקצין גדרון להוכיח את בקיאותו ב“פרקי אבות”.

רצה לוי לומר שהמימרה אינה הולמת את המצב. אדרבה, עליו, על לוי, המלאכה לגמור. אולם כבש את יצרו והפטיר:

– כן. איני בן־חורין להיבטל ממנה. והיא מעסיקה את כל ישותי. מוחי אינו מרפה מלחשוב. איני יודע כיצד לצאת מן המיצר.

– אני חוזר ואומר, לוי, אתה עייף, לאֵה, מיוגע ומתוך כך רואה אתה צל הרים כאנשים. הכל ברור ומחוּור. הלוואי שנזכה תמיד לפתרונות כה קלים. נערה רצחה את חתנה על רקע של קנאה. אנו נשחרר את סעדיה אסטאווי. ואלו את יוסי וינשטיין עוד נחזיק כמה ימים. יתכן ששיתף פעולה עמה.

– ואני סבור, כי עלינו לבחון את כל שלוש הגירסאות למרות הודאתה של נירה זילברמן.

– שלוש גירסות? – תמה הקצין גדרון משל לא שמע זה עתה דין־וחשבון מפורט מפיו של לוי.

– כן, את כל השלוש.

– מה הן? – שוב נחשפו שיני הקסם של גדרון.

– האחת: סעדיה אסטאווי.

– עדיין סבור אתה, כי סעדיה רצח?

– אינני סבור. אני מניח לצורך החקירה. כל גירסה יש לה כמה נקודות בעד ונגד.

– אינך מקבל, איפוא, את הודאתה של.. של… הכלה, מה שמה?

– נירה זילברמן.

– אינך מקבל את הודאתה של נירה זו?

– אני מקבל אותה כאחת ההנחות.

– אם כן סעדיה אסטאווי… ח־ח… מסכנים אלה הם תמיד הקרבנות הראשונים לכל חשד. אתה יודע, לוי, יש שחוקרי משטרה דומים לרופאים. לפני כמה חדשים חשתי לחץ בחזה – הקצין גדרון ליטף את חזהו בחיבה רבה – אתה יודע, מין לחץ כזה בצד שמאל וכאב ביד. אשתי אמרה לי שזה מסוכן. הלכתי אל רופא־לב. בדק אותי, עשה לי קארדיוגראמה והזהיר אותי שלא אתאמץ, אוכל דיאטה, אפסיק לעשן. לא התאמצתי, אכלתי דיאטה הפסקתי לעשן. הכאבים לא חדלו, בייחוד ביד – גדרון פשט את יד שמאלו ונתן את מרפקה בכף ימינו – שער בנפשך, ביד גברוּ אפילו הכאבים. הלכתי לרופא מנתח. שלח אותי לצילום. אני מביא את הצילום, והוא אומר: פגיעה בחוט השדרה. אחת החוליות זזה.

זו לו הפעם החמישית שלוי שומע את תולדות מחלתו של הקצין גדרון. הוא כבש עיניו בשולחן ולא הניד איבר.

– הכריח אותי ללבוש חגורה – המשיך הקצין גדרון. הוא הקיש באצבעו על אחת מצלעותיו והשמיע צליל משכנע למדי – ח־ח… ממש מחוֹך. אתה לא תאמין לי: הכל עבר. והנה יום אחד הולך אני ברחוב ופוגש את רופא הלב.

לוי זקף את עיניו. זו היתה פרשה חדשה שעדיין לא הכירה.

– הלה מסתכל בי כאלו באתי מעולם האמת. “נו, מה שלומך?” – שואל אותי במין נעימה אבהית כזאת. תודה לאל – אני אומר לו. זה, זה – הקצין גדרון הקיש בשניה בחגורתו. הפעם העניק לה ממש סנוקרת – זה הציל אותי. ואני משיח לו לפי תומי את כל עניין חוט השדרה. עד שאני מסַפר, רואה אני, כי נפלו פניו. אפילו לא היתה לו סבלנות להמתין עד שאסיים את סיפורי. נכנס לתוך דברי ואומר בביטול: שטויות. זה לא חוט שדרה, זה עניין של לב. אני מציע לך להיזהר: אל תעשן, אל תתאמץ, תאכל דיאטה. ‏מצח נחושה, אני אומר לך, לוי, מצח נחושה.

הקצין גדרון פרץ בצחוק. הוא צחק שעה ארוכה למדי. לוי הסתפק בחיוך.

– ובכן – פתח גדרון לאחר ששככוּ גלי צחוקו – משוּל אתה לאותו רופא. כיוון שקבעת אבחנה, שוב אינך מוכן לסור ממנה ימינה ושמאלה, אף על פי שהעובדות באות ומטפחות על פניך. נירה זילברמן הודתה ואתה בשלך: סעדיה אסטאווי, סעדיה אסטאווי.

– לא יתכן – סח לוי בלהט־מה – כי הימצאו של סעדיה אסטאווי באותה חצר ובאותה שעה מזויין באקדח אינו אלא עניין של מקרה.

– התלכדות נסיבות, לוי, התלכדות נסיבות.

– באותו היום איים במשרד ומחוץ למשרד, כי ירצח את בן־סלע.

– כלב נובח אינו נושך.

– ובלילה, ממש בשעת הרצח, היה שם.

– אמרת שלגבי כל גירסה ישנן נקודות בעד ונגד. עד כה שמעתי את הנימוקים בעד גירסת אסטאווי, מה הם הנימוקים נגדה?

– הנימוקים נגדה הם שסעדיה יכול היה לירות רק מבעד לחלון.

– נכון – אישר גדרון.

– אם כן, כיצד הגיע בן־סלע אל חדר הכניסה?

– אדרבה, כיצד? בייחוד שחוות דעתו של הרופא היא. כי המוות בא מיד. ובכן, אתה סותר את הנחתך הראשונה. חבל על הזמן. נעבור אל הגירסה השניה.

– מה היא?

– איבוד לדעת.

– בעד? – הקצין גדרון התחיל מקטע דיבורו מתוך קוצר רוח.

– בדקנו את האקדח שהביא הדורם. האקדח הוא של בן־סלע. המספר רשום על הרשיון שניתן לו והתיאור מתאים.

– אקדחו של בן־סלע יכול היה בנקל להגיע לידיה של נירה. איני רואה נימוק זה כנימוק בעד. הלאה, כלומר, נגד. בעצם, אין צורך שתפרט את הנימוקים נגד. עתה זה אמרת, כי חוות הדעת הרפואית קובעת שהמוות נגרם מיד, כלומר בו במקום. אם ירה בעצמו בחדרו, כיצד הגיע אל חדר הכניסה, אם ירה בחדר הכניסה כיצד הלך לכל אורך חדרו והשליך את האקדח אל החצר הסמוכה? סליחה, לא אל החצר הסמוכה אלא אל החצר שמעבר לסמטה.

– כבר אמרתי לך, אדוני, שהדורם סבור, כי הוא זרק את האקדח לידיו של סעדיה, ודווקא בכוונה תחילה.

– אין זה משנה. המוות בא מיד. נבצר ממנו לפסוע שני צעדים. הלאה. הכּלה. נירה זילברמן. הנימוקים בעד ברורים. ברורים, גלויים, שקופים. מה הנימוק נגד?

– היא לא יכלה לצאת מן הכניסה הראשית. יצחקי צלצל בפתח.

– שמענו – סבלנותו של גדרון פקעה מרגע לרגע – היא יצאה מדלת אחרת.

– דלת זו לא מצאנו, אדוני. בדקנו כל קיר, כל חלון, כל אבן, כל מזוזה, כל פינה. אין דלת סתר בדירתו של בן־סלע. וגם תמוה בעיני על שום מה מסרבת נירה זילברמן לגלות לנו דלת זאת אם ישנה. אבל היא איננה. אין כניסה אחרת ואין יציאה אחרת פרט לפתח הראשי.

– לוי! אתה עייף. אתה צריך לנוח. יש לנו זמן. מכאן ואילך אני אנהל את חקירתה של נירה. אבל רק של נירה. של נירה בלבד. אני מבטיחך, כי לאחר שבוע של מעצר וחקירות תגלה לנו נירה את הדלת. ואשר לעובדה שאתה לא מצאת דלת זו…

– לא הייתי לבדי. מזרחי, ששון וצוקרמן יודעים לחפש. הם מומחים.

– אשר לעובדה שהדלת לא נמצאה, הרי היה מופלא בעיני אלו נמצאה, אם בן־סלע עצמו לא ידע על קיומה. כל הכבוד למזרחי, לששון ולצוקרמן אבל נשים מומחות יותר לפתחי סתר. ח־ח… על כל פנים, לוי, אני רואה את כל הפרשה כמחוסלת. עלינו להתקשר עם פרקליט המחוז ולפתוח בפעולות הכנה למשפט. הפרטים יתבררו במהלך חקירתה של נירה.

הקצין גדרון קם ממושבו.

– ולסיום רק שאלה אחת. נניח ששתי גרסותיך הראשונות יש בהן שמינית שבשמינית של ממש, מדוע, בשם אלהים, מדוע באה נירה להודות על פשע כה מחריד, אם יש צל של ספק – ולי אין ספק קל שבקלים – שלא ביצעה אותו?

לשאלה זו לא היתה תשובה בפיו של לוי.

 

פרק תשעה־עשר    🔗

הן עוד בערבו של יום הרצח גילה הסופר משה תמיר את סודו לדוקטור הדורם ורעייתו, כלומר את כוונתו לגנוב, להיתפס ולשבת בבית־סוהר על מנת לחזות מבשרו ולהתנסות בכל החוויות הכרוכות בכך, ולתארן לאחר מכן באותה מידה של נאמנות למציאות הראויה לסופר כמוהו. אכן, משה תמיר הגיע בספר שבכתיבתו עסק לצורך לתאר את חוויותיו של גנב שנתפס ונידון למאסר, ואין הוא גורס, כי יכול אדם לתאר דברים אלה בלי שנתנסה בהם.

ברם, הלכה לחוד ומעשה לחוד. לביצוע זממו נדרש תכנון מדוקדק. מה לגנוב? כיצד לגנוב? מתי לגנוב? ממי לגנוב? אחרי ככלות הכל החלטה נועזת זו היה בה ממידת אומץ הלב. גדולה מזו: היה בה אפילו משום קרבן. ואין צריך לומר, כי שומה עליו לכלכל את מעשיו כך שהקרבן לא יהיה גדול יותר מדי. אמנם, כלפי הציבור, אפילו בתוך כתלי בית־המשפט יכול הוא להכריז בגלוי, כי לא עשה מה שעשה אלא על מנת להתנסות במסה ולהעלות על הכתב דברים נכוחים… אף על פי כן… אף על פי כן… אין צורך להגזים. אין להסתכן יתר על המידה ולעשות מעשים נואשים, כגון פריצה ומעשי אלימות. מאידך גיסא, אם ייכנס לחנות ויגנוב כיכר לחם, ייחשב דבר זה כבדיחה. הוא עלול לא להיתפס.

כל דבר בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ויהא הפשוט ביותר במחשבה תחילה, מסתבך והולך כל אימת שהוא נכנס לשלב של מעשה. זה כמה ימים ולילות בונה תמיר תכניות ומחריבן אבל כשבסופו של דבר יצא החוצה כדי לבצע את זממו, השליך יהבו על הגורל ולא היתה לו שום תכנית מוכנה מראש.

השרב חלף. היה יום קיץ ירושלמי בהיר וזך. ואף על פי שתמיר יצא מביתו בצהרי היום בעיצומן של שעות יקוד החמה, נשבה רוח קרירה ומרעננת.

– מה ביני לבין כל גנב אחר? – אמר משה בלבו – כל גנב אחר יוצא לשחר לטרף בלילות, ואלו אני עושה ימים כלילות.

רוחו של תמיר היתה טובה עליו. נכנס לבית־קפה, שתה ספל אספרסו, עיין בעיתון יומי אחד ובשני שבועונים, נד בראשו לכמה מכרים קצתם סופרים וקצתם אמנים וכולם כאחד מבלים מרבית ימיהם בבתי־קפה. שילם את המגיע ממנו ושוב יצא החוצה.

הלך למקום שנשאוהו רגליו והרהר בחוויותיו של גנב שנתפס ונידון למאסר עד שנשא עיניו וראה את עצמו עומד ליד מטה המשטרה.

– סוף גנב לתליה – התבדח תמיר כלפי עצמו – לעולם יהא אדם שם מבטחו בגורל, סופו שיוליכוהו רגליו אל מחוז חפצו… ח־ח… כלומר אל לוע האריה, שהרי בלוע האריה חשקת, מר משה תמיר – סח לעצמו בקול. ליד הכניסה עמדו מכוניות של קציני משטרה,

– אמור – עשוי! – אמר תמיר ואפילו נשימתו נעצרה מן התקיפות שבהחלטתו. הוא קרב אל אחת המכוניות. עדיין לא היתה במוחו תכנית ברורה, אך ידוע ידע, כי שעת המעשה הגדול הגיעה ואין להחמיצה. החזיק בידיות של הדלתות – הדלתות היו סגורות. הקיף את המונית ונעצר ליד ארגז המטען שמאחור. סובב את הידית, משכה קמעה, והמבסה הורם מאליו. סמוך לקצה היה מונח איזה חפץ. לא היה סיפק בידי תמיר לעמוד על טיבו של החפץ. באותה שעה היה גנב, ושומה על גנב לפעול במהירות ובזריזות אף אם כוונתו המפורשת היא להיתפס. הוא נטל את החפץ בידו, סגר את המכסה ועמד לברוח. לא ייתכן, כי הפעם לא ייתפס. לא ייתכן, כי ליד מטה המשטרה לא ישגיחו באדם זר שפתח את ארגז המטען משל מכוניתו של אחד הקצינים, הוציא מתוכו חפץ והסתלק במנוסה.

בעוד החפץ בידו – ועדיין לא ידע תמיר מה הוא החפץ שהוא מחזיק בידו – פסע את פסיעת המנוסה הראשונה. ואמנם, מיד נחסמה הדרך בפניו. הקצין גדרון, הסמל לוי ועוד שוטר אחד ניצבו עליו כשלושת המלאכים בפתח אהלו של אברהם אבינו. דומה, כי צמחו מן האדמה. גדרון היה מסובב בידו שרשרת של מפתח מכוניתו ועיניו הפקוחות לרווחה נועצות מבט תדהמה במשה תמיר, במכונית ובחפץ המשתלשל מידו חליפות.

משה תמיר השפיל ראשו כתינוק שסרח. אף שהיום לא היה, כאמור, מן הימים הלוהטים ניגרה הזיעה מפניו בזרם שאין לו מעצור. רק עכשיו היתה שהות בידו להתבונן בחפץ “הגנוב”. היתה זו מעין קופסת עץ מלבנית שארכה כרבע מטר ורחבה כששה סנטימטרים. סמוך לאחד משפתיה היה צמוד חפץ ממתכת. מתוך הקופסה נשתלשל חוט חשמל שנסתיים בשקע רגיל.

סוף סוף פתח הקצין גדרון את פיו.

– תמיר? מה אתה עושה כאן? – שאל בפליאה רבה.

משה תמיר לא השיב דבר.

“אבוד, הכל אבוד” – אמר בלבו – “לא אתפס, לא יאמינו, זה מכיר אותי”.

– ומה זה? – גדרון הורה על הקופסה.

– זה… זה… אני… אני… גנבתי – סיים כמעט בלחש.

– מה עשית?

“אשר יגורתי היה לי” – הרהר תמיר – “הוא מחייך, הוא אינו מאמין. הוא חושב שאני חומד לצון. הכל אבוד. עלי לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת”.

– רציתי לגנוב, להיתפס ולשבת בבית־סוהר. אתה מבין, גדרון, אני כותב על פושע. והחלטתי להתנסות…

– אבל מה זה? – שאל גדרון ושוב הורה על הקופסה. הוא לא חייך – מה זה? מנין לקחת את זה?

– את זה? מפה, מן הארגז.

– מהמכונית שלי?

– כן.

– עכשיו?

– כן.

– עכשיו, זה עתה?

– כן. דרך אגב, מוטב לומר בעברית “עתה זה” ולא “זה עתה”.

גדרון פנה אל לוי.

– נסים ונפלאות! במכונית שלי שמים דברים משונים. מה זה כאן? הפקר? – נעימת טינה נשתמעה בקולו משל אשמתו של לוי היא שחפצים משונים מתגלים בארגז האחורי של מכוניתו.

– סלח לי – פנה לוי אל תמיר ונטל את החפץ.

תמיר לא התנגד. אדרבה, בשמחה רבה מסר את החפץ לידו של לוי. כפי הנראה התייאש ומשך ידו מתכניתו. את חוויותיו של הגנב במאסר יהא עתה נאלץ לתאר על־פי דמיונו שלו. יש להניח, כי דמיונו לא יאכזבו כפי שלא איכזבו עד כח.

לוי מישש את המכשיר וסקרו מכל הצדדים. אותו חפץ עשוי מתכת שהיה צמוד אל קופסת העץ היה פעמון, מסוג פעמוני החשמל שבבתים.

– לעזאזל! – רגש עוד הקצין גדרון – מי תקע דבר זה אל תוך ארגזי? רק שלשום חזרתי מתל־אביב. הוצאתי את כל מה שהיה בארגז. לא היה בו דבר. ומה זה בכלל?

– משלשום לא פתחת את הארגז? ־־ שאל לוי,

– משלשום… משלשום… כן, שלשום לפני שמונה, כן, כשעה לפני שנתגלה לנו הרצח היה הארגז ריק. מה זה? מה זה? – תהה מתוך רוגז – מכשיר חשמלי. לא אתמול ולא היום לא עסקתי בענייני חשמל. לא היה לי עסק עם חשמלאים.

– אני היה לי עסק עם חשמלאי – הפטיר לוי במהורהר – חשמלאי שיושב במאסר בעוון שיתוף פעולה עם רוצח.

– אז מה? – נצטעק גדרון.

לוי נגע באצבעו בענבל הפעמון. הוא ניסה לשחזר בדמיונו את חקירתו של יוסי וינשטיין.

" – שמעת צלצול ואחר־כך יריות?

" – לא, צלצול, אחר־כך צלצול ויריות.

" – מדוע לא? הרי כך אמרתי.

" – לא, אתה אמרת צלצול ואחר־כך יריות.

" – ומה אתה אומר?

" – אני אומר צלצול. אחר כך צלצול ויריות ואחר כך שוב צלצול.

" – רצונך לומר, איפוא, שהיריות נורו בעוד שהצלצול נמשך?

" – כן."

כזאת היתה השיחה. יוסי וינשטיין יודע דבר־מה על הקשר בין הרצח לבין פעמון זה. יודע ואינו מגלה. הסברה הראשונה היא הנכונה. הוא שיתף פעולה עם סעדיה אסטאווי. תמיד הסברה הראשונה, האינסטינקטיבית, היא היא הנכונה. יש קשר סמוי בין מכשיר זה לבין יוסי וינשטיין. אין כל ספק בדבר.

כל ההרהורים הללו חלפו כבזק בראשו של שלמה לוי. ברם, לאחר השיחה שנתקיימה לפני שעה קלה בינו לבין גדרון נמנע מלהעלותם על דל שפתיו. הוא אמר:

– יוסי וינשטיין הוא חשמלאי ולומד באקדמיה למוסיקה. גם נירה היא תלמידת האקדמיה. – את נירה הזכיר כדי לסבר אזנו של גדרון ולרמוז, כי לא בגד בסברתו של זה.

– אבל כיצד הגיע המכשיר אל המכונית שלי?

– דבר זה עלינו לחקור.

– טוב. אני סומך עליך, לוי. – גדרון נתן מבט בתמיר. היה זה מבט של חיבה ורחמים – ובכן. תמיר. לאן פניך מועדות לאחר ההרפתקה? אני נוסע לתל־אביב. שמא זקוק אתה לטרמפ?

– לא איכפת לי, יהא תל־אביב.

– כסית?

– יהא כסית.

– בשעה זו?

תמיר הציץ בשעונו,

– כן – סח באנחה – אין זו שעה מתאימה לכסית. אני הולך הביתה. אין צורך בטרמפ. שלום לכם.

תמיר לא הלך הביתה אלא לבית־קפה. ביקש כמה גליונות נייר והתחיל ממלא אותם בכתב ידו הרהוט.

לאחר שנים הסכימה הביקורת פה אחד, כי תיאור חוויותיו של גנב שנתפס בקלקלתו, נאסר ובילה כמה שבועות בבית־סוהר, תיאור שהופיע באחד מספריו של תמיר, אין דומה לו בספרות העברית. הריאליזם הנוקב, ידיעת הפרטים והבנה דקה לנפשו של האסיר כל אלה חברו יחדיו בסיפורו של תמיר והצעידו את ספרותנו צעד נוסף קדימה.

 

פרק עשרים    🔗

יוסי וינשטיין לא השתנה לאחר שני לילות של לינה במעצר. פניו הצמוקות, שצוהב חולני מכסה אותם מאָז ומתמיד, לא נצטמקו ולא נצטהבו יותר, שׂערותיו הפרועות לא נתפרעו יותר, רק עיניו הבוערות בערו ביתר שׂאת.

משהובא אל חדרו של לוי ברכוֹ לשלום ופתח הראשון:

– טוב שקראת לי. כבר ביקשתי שיביאוני בפניך. שכחתי לומר לך דבר־מה – פתח בחפזון כמעט היסטרי – דבר חשוב מאוד.

כפי הנראה מוכן היה הפעם לשיתוף פעולה מלא עם החוקר. לוי החליט לנצל הזדמנות זאת.

– יפה. יפה מאוד – אמר בנחת והסביר פניו לנחקר – לא אמרת לי כמה וכמה דברים, ואני מקווה כי היתה לך שהות לשקול בדעתך שקול היטב ולשנות את עמדתך. מובטחני, שעכשיו לא תעלים ממני…

– גם אז לא העלמתי. פשוט שכחתי… לא שמתי לב… – נכנס יוסי לתוך דבריו של לוי באותו חפזון דרוך – לא שמתי לב, אתה מבין… דין־דין־דין־בום־בום־בום־דין־דין־דין… ‏ככה אמרתי לך. זאת אומרת ככה חשבתי. אבל אחר־כך, בלילות וגם כל היום, כל הימים אתמול והיום… צלצל הפעמון בראשי. וזה לא היה כך. למעשה היה ככה: דין־דין־דין – יוסי נשתחה שעה קלה ספק לשאוף רוח ספק כדי לרכז את מחשבותיו. לאחר מכן פתח שוב – דין־דין־דין־בום־בום־בום־דין־דין־דין. אתה מבין. היתה הפרעה במקצב. היתה הפסקה קלה. בעצם, כמעט שלא היתה הפסקה. בלומר היתה הפסקה כה קצרה, שאפילו אזני, אזני שאין כמוה לרגישות, אתה יכול להאמין לי, אדוני השוטר, אין כמוה לרגישות לכל צליל, אפילו

אוני לא קלטה את ההפסקה. רק אחר־כך, בלילה ואתמול… כשרציתי לרדת לפני ולפנים של כל עומק משמעותם של הצלילים, רציתי לחבר יצירה מוסיקלית… בראשי, כמובן, שהנושא העיקרי בה יהיה:. דין־דין־דין – בום־בום־בום – דין־דין־דין, נזכרתי, זאת אומרת הרגשתי, שזה לא היה כך בדיוק. זה היה: דין־דין־דין, – יוסי נשתהה שנית – ורק אחר כך, דין־דין־דין, בום־בום־בום, דין־דין־דין. אתה מבין? הקצב הופרע, נפגם. אתה מבין?

– לא – הודה לוי בגילוי לב.

– אינך מבין?

– היתה הפסקה.

– איזו הפסקה?

– היתה הפסקה קצרה, קצרצרת, הפסקה של כמה שניות בין דין־דין־דין ראשון לשני.

– פשוט מאד. שמעת את קול היריות, הם החרישו את אזניך ולא שמעת את קול הצלצול.

יוסי עשה תנועת ביטול עצבנית.

– לא לא, לא! – הכחיש בהתלהבות – לא נכון. בזמן היריות לא היתה הפסקה. אדרבה. הפעמון צלצל והיריות נורו. מעין מנגינה ראשית וליווי. אבל לפני כן היתה הפסקה. זאת אומרת: בהתחלה צלצול. אחר־כך הפסקה קצרה. אחר כך צלצול, אחר כך יריות וצלצול גם יחד, אחר־כך שוב רק צלצול, אחר כך שוב הפסקה קצרה, אחר כך שוב צלצול. זה מעניין, לא כן? מנגינה ראשית שהופכת לליווי ושוב חוזרת להיות מנגינה ראשית. וההפסקה. האם ירדת לסוף דעתי?

– לא – הודה לוי בשניה.

דוק נפרש על עיניו הבוערות של יוסי. לא היה זה דוק של טמטום אלא דוק של עונג רוחני.

– הצליל כמוהו כאדם. נולד, מתבגר ומת. ההפסקה היא מותו של הצליל. ההפסקה היא מוות. לא ביריות היה המוות אלא בהפסקה. את זה רוצה אני להביע בחיבורי. ואולי…

לוי חכך בדעתו. עוד בחקירה הראשונה תהה על קנקנו של זה ולא ידע אם מטורף הוא או משים את עצמו מטורף, כפי שעושים רבים כדי להתחמק מחקירה ולהוליך שולל את החוקר. מכל מקום גמר אומר להזרים את השיחה אל המסלול הרצוי.

– נעזוב את זה, יוסי – אמר רכות – נניח למוסיקה ונשוחח במקצוע השני שלך.

יוסי נפגע.

– מוסיקה אינה מקצוע – רטן.

– וחשמל? – שאל לוי,

– חשמל הוא אחד מגילויי האנרגיה הקוסמית.

– וחשמלאות?

– מקצוע – השיב יוסי.

– ואתה חשמלאי?

– כן.

– מה זה? – שאל לוי בנטלו את הקופסה המלבנית שחוט השמל השתלשל ממנה והפעמון היה צמוד אליה.

– זה? – תהה יוסי – איני יודע.

– הרי אתה חשמלאי, כיצד אינך יודע מה זה?

– זה יכול להיות… כל דבר… אני צריך לראות בפנים.

– אתה יכול לפרק את זה.

יוסי נטל את המכשיר. דפנות העץ היו מוחזקים בברגים.

– יש לך מברג? – שאל את לוי.

לוי נטל את שפופרת הטלפון. טילפן למי שטילפן וביקש שיביאו לו מברג. לא יצאו רגעים מעטים והמברג הובא ונמסר ליוסי. בידיים אמונות התחיל יוסי מפרק את דפנות הקופסה. עד מהרה נתגלו בתוכו כמה מכשירי מתכת וחוטי חשמל.

– כן, – אמר יוסי בנעימה של בעל מקצוע – זה הוא טרמוסטאט… טרמוסטאט עם טראנספורמאטור.

למה משמש מכשיר זה?

– לכל מיני מטרות.

– כל מיני מטרות – חזר לוי על דבריו – כבר ראית אותו פעם בעיניך?

– מה ראיתי בעיני?

– מכשיר זה.

– את המכשיר הזה ממש או מכשירים מסוג זה?

– מכשיר זה ממש,

– לא. אנחנו לא מוֹכרים מכשירים מוכנים עם טראנספורמאטור. רק טרמוסטאטים סתם.

– ובכן, למה זה משמש?

– טרמוסטאטים? למשל… למכוניות. ‏ ראית במכוניות מודרניות מנורה קטנה מאחור שמהבהבת כל אימת שהמכונית פונה ימינה או שמאלה? זה נעשה בעזרת הטרמוסטאט. יש פה שני חוטים. כל גוף מתפשט מחוֹם ומתכווץ מקור. כשמעבירים חשמל…

– ובכן בחנות שאתה עובד בה מוכרים טרמוסטאטים כאלה למכוניות?

– לא. לא כאלה. אנחנו מוכרים… רגע… זה… מה שמו? השכן שלי שנהרג קנה… שוב שכחתי. אמרתי לך שהוא קנה קומקום יחד עם יצחקי; לא נכון. עכשיו נזכרתי. הם קנו טרמוסטאט בשביל המכונית של בן־סלע.

– כזה?

– לא, לא כזה. אחר. זה לא בשביל מכונית – פסק יוסי פסיקת מומחה.

– בשביל מה זה?

– בשביל… – יוסי משך בכתפיו – טראנספורמאטור… תקע… כפי הנראה מותאם לוולטאז' של בית מגורים רגיל… והפעמון? ממש כמו פעמון חשמלי.

יוסי הרהר שעה ארוכה למדי. לאחר מכן קם מכסאו, הוציא מן השקע את תקע מנורתו של לוי ותקע במקומו את התקע של החוט שהשתלשל מן המכשיר. צלצול של פעמון נשתמע בחדר. יוסי חייך.

– אתה מבין? – שאל וקרץ ללוי בעינו.

לוי לא ראה את הקריצה. הוא היה שקוע במחשבותיו. פניו היו קפואות. אף קו אחד לא זע בהם.

משפתח את פיו דיבר לאט, בהטעמה, בהארכת הברוֹת כמי שמשׂיח עם עצמו, כמי שמהרהר בקול.

– אתה אומר, כי היתה הפסקה?

יוסי חזר אל נושאו בהתלהבות כפולה ומכופלת:

– היתה הפסקה. ואני אומר לך שכשם שמאזן חייו של אדם הוא המוות כך מאזן טיבה של היצירה המוסיקלית היא הפסיחה. וכאן היו פסיחות סימטריות. הפסקה לאחר החלק הראשון והפסקה לפני החלק האחרון. כמו בסימפוניה. ועוד תצמח סימפוניה…

לוי לא שמע את דבריו. הוא נטל את המכשיר וחש מן החדר. יוסי נשאר לבדו. לוּ רצה יכול היה לברוח. כפי הנראה חדל לעניין את לוי. בדמדומי השקיעה טס לוי אל דירתו של בן־סלע זו הפעם השניה ביום זה. לולא היתה המכונית שנסע בה מכונית משטרה חזקה שהיה מקבל “רפורט”. מד המהירות הראה תשעים קילומטר. צפירת אזעקה הדהדה ברחובות בעבוֹר המכונית.

 

פרק עשרים־ואחד    🔗

החמה שקעה. ברחובות נדלקו פנסים. הבריות יצאו לגזוזטרותיהם ליהנות מצינתו של הערב הירושלמי.

לוי שהה כמחצית של שעה בדירתו של בן־סלע. כשיצא חחזיק את המכשיר בידו. הטמין אותו בתוך המכונית שעמדה על הכביש סמוך לגינתו של בן־סלע והוא עצמו ישב ליד ההגה.

הפעם נסע בנחת. לאחר שעה קלה נעצרה מכוניתו ליד ביתו של יצחקי. לחץ על כפתור החשמל והעלה אור בכניסה. בדק בתיבות הדואר, מצא את שמו של יצחקי והתחיל מטפס ועולה במדרגות עם שהוא בודק את השלטים שעל הדלתות. משהגיע אל דירתו של יצחקי צלצל בפעמון.

יצחקי עצמו פתח לו את הדלת. פניו היו יגעות וליאות – ספק ניעור משינה בשל צלצולו של לוי, ספק סבל מנדודי שינה.

– כן? – שאל בליאות משל רואה הוא את לוי בפעם הראשונה בימי חייו.

– סלח לי, מר יצחקי – התנצל לוי – רואה אני, כי הדרכתי את מנוחתך, ואין לי ספק שאתה צריך מנוחה.

– בבקשה להיכנס – אמר יצחקי וסר הצידה.

לוי הוסיף לעמוד בפתח.

– לא, מר יצחקי, אין בדעתי להיכנס. אדרבה, רצוני שתילווה עמי.

– עכשיו?

– כן. רצוי מאד עכשיו.

– לאן?

– אל דירתו של בן־סלע.

– למה?

– יש בדעתי לברר כמה פרטים.

– האם לא ביררת עדיין את כל הפרטים?

– עוד לא. ואני בטוח שתוכל להיות לי לעזר רב.

– וכי אי־אפשר לברר פרטים אלה כאן?

– לא. רצוי שנברר במקום הרצח. כלומר, בו במקום.

– בחפץ לב – אמר יצחקי – אם רק אוכל להיות לך לעזר.

הם ירדו במדרגות ונכנסו אל מכונית המשטרה. לוי ישב ליד ההגה ויצחקי בסמוך אליו. לוי התניע את המכונית והצית סיגריה.

– האם מותר לעשן במכונית תוך כדי נסיעה בעיר? – שאל יצחקי.

– אני בוש להודות – השיב לוי – אינני יודע. נדמה לי שרק באוטובוס ציבורי אסור לעשן. כידוע לך אינני עוסק בדברים אלה.

יצחקי לא הוסיף לשאול. לוי המשיך:

– כידוע לך, עוסק אני בעניינים אחרים.

המכונית נעצרה ליד כביש ראשי. שורת מכוניות נעה על־פני הכביש. לוי המתין.

– מה זה? – שאל יצחקי.

– כנס.

– איזה כנס?

– כנס מדעי באוניברסיטה.

– כפי הנראה אורחים מחוץ־לארץ – העיר יצחקי.

לוי הניד בראשו,

המכוניות עברו. מכוניתם המשיכה בדרכה. לא הרחק מביתו של בן־סלע הפטיר לוי כדרך אגב:

– האם ידוע לך, מר יצחקי, שנירה זילברמן הודתה ברצח בן־סלע?

יצחקי זע במושבו.

– נירה הודתה? – שאל בצעקה.

– כן.

– מתי?

– היום.

צמרמורת חלפה בגופו של יצחקי.

– היא לא אמרה לי דבר – לחש כמי שמשׂיח עם עצמו.

הם הגיעו אל ביתו של בן־סלע. לוי עצר את המכונית, ירד ופתח את הדלת. יצחקי ירד אחריו. לוי הקיף את המכונית והוציא מתוכה חפץ עטוף בד.

– בבקשה, מר יצחקי – סח לוי באדיבות בפתחו את שער הגינה.

על הספסל הסמוך לביתו של בן־סלע ישבו שלושה שוטרים. הם קמו ממקומותיהם בעבוֹר לוי על פניהם.

לוי שלה מכיסו מפתח, פתח את דלת הכניסה והתייצב סמוך לה.

– לא – צחק יצחקי – הפעם לא אוותר. הפעם תיכנס אתה הראשון.

– הנימוס מעל לכל – השיב לוי. אחד השוטרים קרב אל שער הגינה, יצא החוצה והתייצב ליד השער מבחוץ.

לוי ויצחקי עמדו עדיין ליד פתח הדירה.

– בעצם – אמר לוי – אין טעם בגינוני נימוס.

לפתע סגר את הדלת והוציא את המפתח מחור המנעול. יצחקי נעץ בו מבט תדהמה. ייתכן שלוי לא ראה את המבט לאור הירח. מכל מקום, הוא לא השגיח בו.

– אין צורך שניכנס פנימה – אמר – אדרבה, לפי שעה מוטב לנו שנישאר בחוץ.

הוא הרים את החפץ העטוף בבד שהוציא לפני שעה קלה מתוך המכונית. משגולל את העטיפה נתגלתה אותה קופסה מלבנית עם הפעמון הצמוד אליה וחוט החשמל המסתיים בשקע שהשתלשל ממנה.

– מר יצחקי – פתח לוי בחגיגיות־מה – רצוני לשחזר את הרצח על כל פרטיו. כבר אמרתי לך שתוכל להיות לי לעזר רב.

לוי המתין לתשובתו של יצחקי. הלה לא ענה דבר.

– הרי הבטחת לי, מר יצחקי, להביא אלי את כל שלושתם: את החשוד, את הרוצח ואת הגורם לרצח. החשוד הוא בידנו. הרוצחת הודתה. לא נותר לנו אלא למצוא את הרוצח העקיף.

יצחקי שתק.

– עד כה דיברת אתה מגרוני. כלומר, חזרתי על גירסתך שלך. אני כשלעצמי גורס עדיין את ההיפך. אני חוזר ואומר, כי סברתך רוֹוחת בספרות, והיא יפה לה מאין כמוה. אולם לדאבונך – והאמן לי, כי גם לדאבוני – אין היא הולמת את המציאות. נסיון החיים מוליך לסברות הפוכות. בחיים לפחות מבחינה חוקית ומעשית – החשוד, הרוצח והגורם לרצח שלשתם מתאחדים באדם אחד. אמנם, יש שאנו טועים וחושדים באדם חף מפשע, אך ברגע שאנו עומדים על הטעות חדל החשוד להיות חשוד.

סוף סוף פתח יצחקי את פיו:

– מדוע אתה נואם בפני את כל הנאום הזה? – שאל.

– אתה צודק – נענה לוי בחפזון – צודק בהחלט. לא עת דברים היא. עת לעשות לאדני. ובכן, מר יצחקי, שלשום כמה דקות לפני השעה תשע, ניצב ליד דלת זו בן־אדם וצלצל בפעמון – לוי זז קמעה הצדה ולחץ על כפתור הפעמון. הפעמון השמיע צלצול. בעודו מצלצל ביד אחת נעץ בשניה מפתח בחור המנעול ובזריזות רבה פתח את הדלת, נכנס פנימה, משך בכוח את יצחקי אחריו וסגר את הדלת בעדו בלי להשמיע קול. הצלצול נפסק.

במהירות הבזק הניח לוי את המכשיר החשמלי על שולחן קטן שעמד משמאלה של דלת הכניסה. מעל לשולחן נמצא שקע. לוי תקע את תקע המכשיר אל תוך השקע. נשמע צלצול. צלצל הפעמון שהיה מוצמד אל הקופסה ולא היה בין צלצולו של זה לבין הצלצול הקודם ולא כלום.

– אתה שומע, מר יצחקי? חלה הפסקה קצרה בין צלצול לצלצול, לא כן? הפסקה קצרה מאד. ייתכן שאותו אדם היה יותר זריז ממני, שהרי יש להניח כי הרבה להתאמן בכך אם בדמיונו ואם למעשה, ואלו אני לא התאמנתי אלא שעה קלה בהיותי כאן לבדי לפני – לוי הציץ בשעונו – לפני כשעה ורבע. ובכן, ייתכן שאותו אדם מסתורי עשה מה שעשה במהירות גדולה יותר, ואז היתה ההפסקה בצלצול קצרה עוד יותר. עד כדי כך קצרה שרק אזנו הרגישה של יוסי וינשטיין היתה מסוגלת לקלטה. ואולם, אפילו יוסי וינשטיין קלטה ושכחה ורק לאחר זמן נזכר בה. מכל מקום עכשיו הצלצול הוא רצוף, כפי שאזניך שומעות.

אכן, הפעמון המוצמד לקופסה הוסיף לצלצל.

– אותו אדם, שנדמה לי, כי אנו רשאים כבר לכנותו בשם רוצח, היה בטוח, כי המנוח סבור שמצלצל פעמון הכניסה. ואכן, המנוח יצא לפתוח את הדלת. אותה שעה…

לוי זינק אל מרכז החדר, למקום שבו נמצא שלשום בן־סלע שרוע בתוך שלולית של דם. הוא שלף אקדח מכיסו ולחץ שלוש פעמים על ההדק.

– לו היה אקדח זה טעון כפי שהיה טעון שלשום היו נשמעות שלוש יריות בעוד הצלצול נמשך – הסביר לוי, ובעודו מדבר הגיח אל חדרו של בן־סלע והשליך את האקדח מן החלון.

כל פעולותיו ותנועותיו של לוי נעשו בזריזות מופלאה ולא נמשכו אלא שניות ספורות. הוא עבד קשה. בעוד הזיעה ניגרת מפניו גח אל קופסת העץ, הוציא את התקע, נטל את המכשיר כולו, יצא החוצה עם שהוא גורר את יצחקי אחריו וסגר את הדלת. אלא שגם בחוץ לא נח מעמלו. מיד לאחר שנסגרה הדלת לחץ שוב על הכפתור של פעמון הכניסה וצלצל בו שנית.

לבסוף הרפה ידו, הניח לפעמון והכריז:

– כך נהרג זאב בן־סלע.

– זה הכל? – שאל יצחקי באדישות ונתן עינו בלוי בלי שהניד עפעף.

– לא – אמר לוי – עוד לא הכל. לאחר שביצע הרוצח את זממו המשיך לצלצל שעה קלה. אזי בא יוסי וינשטיין. אותה שעה הגיח מן הצד סעדיה והאקדח בידו. כן. אותו האקדח שהרוצח השתמש בו והשליכו ‏ מן החלון פגע בסעדיה. התימני המסכן היה מבולבל, נפחד ונרעש. הוא החזיק את האקדח בידו וניסה להימלט דרך שער זה. זו היתה שעת כושר לרוצח. יוסי וינשטיין נרתע, אך הרוצח השתער על סעדיה. ולא משום שהיה אמיץ לב, מר יצחקי. לא ולא. פשוט משום שהוא ירה את כל הכדורים שהיו באקדח, וידע שהאקדח שוב אינו טעון. במכשיר זה שברגע זה נמצא בידי ובאותה שעה עדיין נמצא בידו של הרוצח הלם על ראשו של סעדיה אסטאווי והממוֹ. לאחר מכן הפקיד את יוסי וינשטיין על סעדיה והוא עצמו אץ להודיע למשטרה. בדרך פגש את הקצין גדרון ואותי, ובהמשך הזמן מצא שעת כושר לתחוב את המכשיר בארגז האחורי של מכוניתו של הקצין גדרון. זו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא. התעלומה נפתרה, מר יצחקי.

יצחקי הזדקף, פשט ידיו וחילץ עצמותיו. דומה היה, כי לא התרשם כלל מדבריו הבוטים של לוי. אדרבה, היה נראה כאלו רוחו טובה עליו ביותר.

– תודה לך, מר לוי – סח במאור פנים – אבן נגולה מלבי.

לוי לא ציפה לתגובה זו. האמנם תם האיש הזה או אינו אלא מיתמם?

– לא נותר לנו אלא לקבוע את זהותו של אותו רוצח. אני משעשע את עצמי בתקוה שמשימה זו לא תקשה עלינו הפעם יתר על המידה. כל החוטים מוליכים לאדם אחד. כל הדרכים מובילות לרומא.

– עד שנגיע לרומא – שיסעהו יצחקי בחיוך של טוב לב – עשויים אנו להתייגע מעמידה על מקום אחד. שמא נשב כאן על הספסל? אין טעם שנלאה את עצמנו.

לוי ציית. שניהם ישבו. נדמה היה, כי שקועים הם בשיחת רעים.

– ובכן, הרוצח יכול היה להיות רק אותו אדם ששמע את איומיו של סעדיה אסטאווי והחליט לנצלם בשעה שהלה ינסה להגשימם. הרוצח יכול היה להיות רק אותו אדם שהיה בן־בית וידיד של בן־סלע עד כדי כך, שהלה מסר לו את אקדחו. הרוצח יכול היה להיות רק אותו אדם שהיה עד כדי כך מקורב אל כלתו של בן־סלע שהלזו מסרה לו מפתח מדירת חתנה – מפתח שהיה בידה או העתק ממנו – דבר זה עדיין אינו מחוּור לי די צרכו. הרוצח יכול היה להיות רק אותו אדם שידע על פעולתו של טרמוסטאט,

מעין הטרמוסטאט שהוא יחד עם הנרצח קנה לפני זמן־מה בחנות לצרכי חשמל. ואחרון אחרון חביב – הרוצח היה יכול להיות רק אותו אדם שעמד רכון מאחורי מכוניתו של הקצין גדרון והכניס בחושך את המכשיר אל תוך הארגז בשעה שהובלתי את יוסי וינשטיין לחקירה. בעצם, עובדה זו היא היא שברגע האחרון הוליכתני אל הפתרון. תחילה נמצא המכשיר במכוניתו של גדרון, אחר־כך השיח לי יוסי וינשטיין על ההפסקה בצלצול. לא נותר לי אלא לקשר שני דברים אלה עם המראה שראיתי. ראיתיך גחון מעל למכונית מרעיד ומתייפח, כלומר מעמיד פני בוכה,

– לא העמדתי פנים – העיר יצחקי כמעט בלחש – בכיתי, בכיתי בכל לבי ונפשי.

– סליחה… – מלמל לוי.

– אין צורך בסליחה – אמר יצחקי – אשרי המשטרה שיש לה חוקרים בעלי דמיון, אם כי כמה פרטים בתיאורך לא היו נכונים. בן־סלע לא מסר לי את אקדחו. נירה לא מסרה לי מפתח. ערב לפני הירצחו של בן־סלע ביקרתי אצל נירה ולא מצאתיה בבית. ישבתי בחדרה והרהרתי. לפתע ראיתי על שולחנה מפתח. רבות מחשבות בלב איש. באותו ערב גמלה בלבי ההחלטה לשים קץ לחייו של ידידי. נטלתי את המפתח ויצאתי החוצה. בלכתי ברחוב עיבדתי ברוחי את התכנית על כל פרטיה. בן־סלע היה בתל־אביב. נכנסתי לביתו. פשפשתי במגרותיו ומצאתי את אקדחו. באותה מגרה מצאתי שלושה כדורים. טענתי את האקדח ונתתיו בכיסי. ידעתי, כי בן־סלע לא יחזור אלא בערבו של יום המחרת, וגמרתי לבצע את זממי באותו ערב. למחרת היום שמעתי את איומיו של סעדיה, אך לא קישרתים עם תכניתי שלי. אמנם, עובדה זו ששמעתי את איומיו סייעה בידך לגלותני, אך האמן לי, כי לא היה כאן אלא מקרה. סתם מקרה. התלכדות נסיבות. גם דבר זה קורה בחיים.

– אם כן, למה הלמת בראשו?

– מתוך אינסטינקט. מתוך דחף. איני יכול להסביר דבר זה. הייתי נרעש, מדוכא, מבולבל, בשעה שצלצלתי בפעם האחרונה כמעט שבעצמי האמנתי, כי לא אני הרוצח. ביתר דיוק, לא האמנתי, כי אני הוא הרוצח. לפתע ראיתי אדם מזויין ומיד זינקתי עליו. ייתכן שאתה צודק. במעמקי נפשי ידעתי, כי האקדח ריק. אמנם, עוד באותו הערב, באותו מעמד גמלה בלבי התכנית לנצל את סעדיה, אך כבר למחרת התחרטתי על כך ובאתי אליך. אבל נניח לזה. מה שקרה באותו ערב ידוע לך. הנח לי לסיים את מה שאירע בערב הקודם. ובכן. נתתי את האקדח בכיסי. לאחר מכן הלכתי למטבח, מצאתי פחית שמן ושימנתי את צירי דלתותיה של הכניסה לבל תחרוקנה. אותה שעה שמעתי רחש מאחורי הדלת. ניגשתי אל החלון, הפשלתי את הוילון והצצתי החוצה. ראיתי, כי נירה עומדת ליד הכניסה ומחטטת בארנקה. היא חיפשה את המפתח. לא זזתי מן החלון עד שהסתלקה. המפתח היה בכיסי עד אתמול. רק אתמול מסרתיו לנירה. לא שיקרתי לך. עדיין סבור אני, כי דוסטוייבסקי צודק. מבצע של רצח והרוצח אינם היינו הך.

יצחקי השתתק. הכל נדם מסביב. רק עצי האילנות רשרשו בגינתו של בן־סלע. יצחקי הושיט את שתי ידיו.

– היכן הכבלים? – שאל.

– אין צורך בכבלים – אמר לוי וקם מן הספסל. השוטרים התהלכו אנה ואנה ליד השער – אין צורך בכבלים – חזר לוי – יש צורך בהבהרה נוספת של נקודה אחת ויחידה. מדבריך האחרונים למד אני… ושמא אדייק יותר אם אומר, כי מסיק אני בעקיפין שאוכל לשמוע מפיך הסבר לעובדה אחת מופלאה שעדיין היא בגדר של תעלומה בשבילי.

– גיליתי את הכל – אמר יצחקי – המניעים שלי למעשה זה אינם מעניינה של המשטרה.

– כן. צדקת. לא לכך התבוונתי. רציתי לשאול: מדוע נירה הודתה ברצח?

גם בפיו של יצחקי לא היתה תשובה לשאלה זו. ואולי היתה תשובה אלא שנמנע מלהעלותה על דל שפתיו.

 

פרק עשרים־ושניים    🔗

לימים נמצאה חתשובה לשאלה זו בפיה של הגברת זהבה הדורם. הלזו לא נמנעה מלהעלותה על דל שפתיה. אדרבה, התשובה ניתנה קבל עם ועדה בפני ציבור גדול למדי שהתכנס כחודש ימים לאחר מכן באחד המועדונים שבירושלים לשמוע את הרצאתה של הגברת זהבה הדורם על הנושא: “האם הדור שגדל בארץ מסוגל להקרבה למען אידיאל או לאו”.

– גבירותי ורבותי – פתחה הגברת הדורם – ודאי ידוע לכם, כי איני עוסקת בתורת החברה אלא בתורת הנפש, כלומר לא בנפש הציבורית אלא בנפשו של היחיד. לפיכך בטרם אגש לניתוח הבעייה על רקע רחב יותר יש בדעתי להדגים את הנושא על־ידי סיפור מעשה שהיה, מקרה טרגי שאירע בדלת אמותינו והוא טומן בחובו את כל מכלול הבעיות המשמשות נושא להרצאתי זו. אני לא אזכיר שמות. וכנהוג בספרים הריני פותחת בהסתייגות המקובלת ומודיעה שכל דמיון שהוא בין גיבורי סיפורי לבין מכרים ממכריכם אינו אלא מקרי.

ובכן, איש היה בארץ. אחד מני רבים, שעלה ארצה בשנות העשרים והתנסה בכל מה שהתנסו כל אלה שעלו ארצה בשנות העשרים. הוא היה בקיבוץ ועזבו, ולאחר מלחמת השיחרור עסק בפקידות. לאיש זה היח רע וידיד, צעיר ממנו, שעלה עליו בכשרונותיו וביכלתו. הלה דחק את רגליו בקיבוץ, ולאחר מכן משעזבו שניהם את הקיבוץ נתגלגלו הדברים כך שאותו רע הפך למנהלו. אף־על־פי־כן לא נפגמה הידידות ביניהם. אדרבה, לכאורה הלכה ונתעצמה, אלא שבאל־ידע, מתחת לסף ההכרה נזרע בנפשו

של גיבורנו זרע הפורענות והוא נבט במעמקים ואף הכה שרשים בלי שנושאו ידע זאת. אדרבה, האני שלו המשיך לאהוב את רעו, ואילו התת־אני שׂנאוֹ – תופעה מוּכרת בפסיכולוגיה וידועה לכל.

בימי מלחמת השיחרור נתוודע גיבורנו אל נערה צעירה, כבת חמש־עשרה, בשעה שאביה נהרג בהתפוצצות שאירעה בירושלים. מאז נטה חסד לנערה ושימש מעין אפוטרופוס שלה. למעשה התאהב בה, אך הנערה התיחסה אליו כאל אב ובשום פנים ואופן לא כאל אהוב. נערה זו עמדה להינשא לאותו ידיד. אתם רואים, רבותי! הפרובוקציה האובייקטיבית, כלומר, הבלתי מודעת לכל שלשתם, מגיעה לשיאה. השרשים מצמיחים אילן. אולם, נושאו של האילן עדיין מסרב להכיר בו; עדיין רואה הוא בעצמו – ובכנות מופלאה אך אפיינית לתסביכים מסוג זה – ידיד דבק מאח לחתנה של אהובתו.

זמן־מה לפני החתונה נתקל הידיד בכמה קשיים נפשיים ונועץ במומחית, שהיתה במקרה גם שכנתו. הטיפול הצריך כמה שיחות אינטימיות. בלבו של גיבורנו וכן בלבה של הכלה – ועלי להדגיש כי שניהם לא ידעו על קשייו הנפשיים של הידיד – נתעורר חשד שמא יחסים אלה בין הידיד והמומחית יש בהם יותר ממה שהיה בהם למעשה. והנה חשד זה הוא שהיה הקש ששבר את גבו של הגמל.

גיבורנו הזדעזע. לא זו בלבד שידידו שעל אף היותו צעיר ממנו צעד כל ימי חייו כמה צעדים לפניו בזכות סגולותיו, לא זו בלבד שגזל ממנו את אהובתו, אף כי לא ידע כי אהובתו היא, אלא שבנוסף על כל אלה בוגד הוא בה, באהובת נפשו, שהיתה לו מעין משאת־נפש טהורה ונשגבה.

גיבורנו רצח את ידידו.

ואולם, גם כאן המשיכה הפסיכולוגיה לפעול על פי חוקיה, חוקי הברזל. לאחר הרצח בא הקאטארסיס, ההתפרקות, ועמה החרטה. לגיבורנו נודע כי חשדו היה חשד שוא. ועל פי תהליך הקרוי בפינו בשם העברה – מנגנון נפשי ידוע המופעל על־פי רוב להגנה עצמית – החליט בנפשו, כי האשמה האמיתית במותו של ידידו היא אהובתו. הוא הלך אליה והאשימה ברצח. לשם כך בדה מעשה שלא היה ולא נברא.

עד כאן דברי הקדמה. מכאן ואילך דברים הקשורים במישרין אל נושא הרצאתי.

מתוך אינטואיציה, כלומר בתבונה שבלב, תפסה הכלה, כי איש חסדה, שהיה לה לאב כעשר שנים, הוא שרצח את חתנה. אף על פי כן גמרה אומר בנפשה להצילו ולהקריב את נפשה תחת נפשו. היא הופיעה במשטרה והודתה ברצח.

לאחר מכן למדה הגברת הדורם הלכה מן הפרט על הכלל, הרחיבה את הדיבור על הנגעים שפשו בחברתנו, על החמרנות היתרה השלטת בהן על אבדן האידיאלים, על תקופת הדמדומים בנוסה וינינגר עת מתו האלים הישנים והחדשים עוד טרם נולדו וסיימה בקריאה פתטית: “הבו אידיאלים לנוער שלנו, והוא ידע להקריב קרבנות למענם אפילו ביתר עוז וגבורה מאשר הדור הקודם”.

* * *

אותה שעה ישבה נעימה הרצבי בגן העיר חבוקה בזרועותיו של סעדיה על ספסל שבאחד מפינות החמד. אפילו הירח לא הרהיב עוז בנפשו לשלוח לשם את קרניו הצהובות.

– אתה שמח, סעדיה? – שאלה.

– מה יש לשמוח?

– הרי אמרתי לך.

– מה?

– שגוֹרן מוכן לקבלך לעבודה. מחר ניפגש אתו.

– בטח שאני שמח – סח סעדיה, אלא שבקולו נשתמעה עצבת.

– למה אתה עצוב, סעדיה?

עברו כמה רגעים עד שסעדיה ענה לה.

– את יודעת – פתח לפתע במהורהר – כשאסרו אותי דיבר סבא שלי אתי. אני לא כל כך הבנתי מה הוא מדבר. כמעט תמיד אני לא מבין. אבל נדמה לי שהוא אמר… זאת אומרת… בערך אמר שאני רוצח. וזה טוב, כי המשיח יבוא רק בדור שכולו חייב… זאת אומרת שכולם רשעים.

– אז מה?

– אז אם אני לא עשיתי כלום, לא יבוא המשיח? איך את חושבת?

– אני לא יודעת.

גם נעימה נתהרהרה קמעה.

– אני חושבת – אמרה לאחר שתיקה קלה – שלא יכול להיות שכולם רשעים או כולם צדיקים. כל אדם הוא קצת צדיק וקצת רשע. אפילו אתה, סעדיה.

היא הניחה ראשה על חזהו. סעדיה נטלו בכפות ידיו והצמיד שפתיו אל שפתיה בנשיקה עסיסית.