– – – כל הויכוחים על אודות המפלגות וההסתדרות הם מיותרים, לפי דעתי. לא צריך לבכות. צריך לעבוד ולעשות. ואם ההסתדרות תעבוד, ממילא תרכוש את יחס החברים. אמרו פה כי החברים אינם צריכים לחלק את עבודתם להסתדרות ולמפלגה. זה לא נכון. אני מעמיד את הפרט, את האינדיווידום, במרכז הכל, ואיני רוצה להגדיר אותו. יחיה לו איש איש לפי נטיתו, ואז תיברא החברה הכי צודקת. נפש האדם – היא פלג זורם. הפרט הוא יסוד עולם, ויסוד העוול מתחיל תמיד ביחסים ההדדיים בין הפרטים. אני נגד ניצולו של הפרט אפילו על-ידי החברה כולה. החברה אינה רשאית לתבוע מן הפרט, שיתן לה יותר משהוא נותן לעצמו. לכל אדם יש יחסים עם קיבוצים שונים, ובאותה שעה שאני חבר ההסתדרות אין היא יכולה לבוא ולתבוע שאתן בתוכה מה שאני נותן למפלגה, הפרט נאמן על עצמו, ואם הוא אינו נותן הרי שאין ביכלתו והרגשתו לתת.

(בועידה של הסתדרות הפועלים החקלאים תרע"ח).

העבודה מאחדת והדבורים מפרידים

אני אינני רוצה לנאום. אדבר במקום עמדי, ויותר מחמשת רגעים לא אגזול מכם. השעה קצרה, ולכן הצעתי לגשת אל סעיפי האיחוד ולדון עליהם אחד, אחד. כולנו מאוחדים כשאנו מדברים על שאלות חיינו, ומתפרדים כשמדברים על אבסטרקציה. אי-אפשר להמשיך בהרגשה של מתפרדים. הרגשה זו כבר הספיקה להכניס די רעל לתוך חיינו. מי נתן לכם רשות להתיחס אלי ואל חברי בעודנו פה כאל חלק פדרטיבי? אני בטוח, כי נבוא לידי איחוד אם נעמוד על הקרקע.

אפשר מאוד שרבים מכם, ואולי כולכם, תחשבו כי אדבר כך או אחרת מפני שאני חבר “הפועל-הצעיר”. לא איכפת לי. אני מדבר כמו שאני מרגיש, ומשום שאני מרגיש כך הנני חבר “הפועל הצעיר”.

אני בטוח שאם נדון על עניני ההסתדרות החקלאית, לא יהיה כל פירוש בינינו. אמונתי זאת – מתוך הנסיון, כי העבודה היא מאחדת והדיבורים מפרידים. חבל מאוד שבמשך שלושת החדשים האחרונים היו בינינו הרבה דיבורים, שהכניסו הרבה פרודים. אילו היו מדברים פחות ועושים יותר לא היה בא פירוד זה. כל אחד פועל וחושב לפי הרגשתו, ואם יש קיבוץ החושב ופועל באופן משותף לא צריך לירות בו חצים. אין כאן להילחם במושג מופשט. ההפשטה אסוננו. רגילים אנו להילחם בריחים של רוח, וזה אסוננו, כי אנו מתרחקים מהמציאות. במציאות כל אחד מאתנו חבר בהסתדרות החקלאית, פועל ועובד בה. איני יכול לקבל עלי שום כפיה. לא זו הדרך לדבר על רעיון בצורה של “אתם” ו“אנחנו”.

הסכמה ולא השלטה

אני נגד ה“איחוד”, ובעד ההסתדרות החקלאית, ואני רואה כי תנועת “האיחוד” באה להרוס את ההסתדרות הזו. החברים יודעים כי אני הנני נגד כל פוליטיקה, לא רק הפוליטיקה הבין-לאומית והמפלגתית, כי אם גם הפוליטיקה שבין איש לרעהו. לדידי תבטלנה כל המפלגות, ואפילו הפוה"צ, אבל לא מתוך כפית הר כגיגית. אני נגד השלטה. אין השלטה, יש הסכמה! נסכים כולנו לדבר אחד – נעשנו, ואם לאו – ילך כל איש בשם אלוהיו. אני מאמין בסוציאליות של יושר, המתעבת את השלטון. בי לא ישלוט שום איש, שום מפלגה, וגם איני רוצה להשליט דעות והחלטות על מי שהוא. רק דרך אחת – הסכמה הדדית!

לא נכון, כי המפלגות הפריעו לעבודת ההסתדרות. כבר אמרתי בועידת ההסתדרות ברחובות: אם ההסתדרות תהיה אנרגית ופועלת למדי, ואם תעסוק במה שצריך ולא בקנאת המפלגות – אזי תלך היא בראש ותצליח. ההסתדרות החקלאית צריכה לטפל בעניני העבודה, גם בעניני תרבות. ואם נמצאו חברים שירצו לטפל גם בפוליטיקה, יעשו גם זאת. אבל ההסתדרות בזמן האחרון עוסקת בציד ארנבות והזניחה את עניניה החשובים. ענין הפועלים בא"י – זהו קודם כל לדאוג לעניניהם הם, הענינים החקלאים-ישוביים והתרבותיים של ההסתדרות החקלאית. ואם אנו מניחים אותם ועוסקים בטפל – הרי זה הרס. אני מציע כי נדבר על ההסתדרות החקלאית, ונראה כי אין בינינו כל פרודים.

על הסעיף שהקריא טבנקין “מקיפה את כל הפועלים החיים על יגיעם, ומנהלת את עבודתה ברשות עצמה” (אם להוציא את המלים “בעלי אומניות חפשיות”, שאינם נוגעים בי כלל), יכול אני לחתום בשתי ידים. אני כבר מאוחד בעצם היותי בהסתדרות החקלאית. אם יסתדרו פועלי העיר ובעלי אומניות חפשיות תוכל ההסתדרות החקלאית להתאחד אתם, אבל למה לנו לקדם נעשה לנשמע? למה לבנות בנין של ניר? כל הרעש על ה“איחוד” הוא מיותר ומביא נזק. כל עבודה פוריה, תבוא ממקום שתבוא, ברוכה תהיה. בפוליטיקה איני מאמין. פוליטיקה ושקר – לדידי היינו הך. בהתאסף ההסתדרות לבנין, עליה לשכוח הכל מבלעדי עצמה, ואין רשות לשום מפלגה לשאוף להגבלת מי שהוא. אל תעשו לכם קרנים, ואז לא יהיה את מי לנגח.

יש אדם נרדף מצלו

– – – אלה הם דברי באספות ההסתדרות מראשיתה: מהו הצל שאתם מפחדים מפניו? יש אדם נרדף מצלו ויוצא משום כך מדעתו. ההסתדרות החקלאית או לפחות חלק ממנה נרדף מצלו.

אני שולל את האשמה כי המפלגות מפריעות להסתדרות לעבוד. אין המפלגות מפריעות, כי אם נרפים אתם! אני, שהנני חבר המפלגה, איני קשור בה כשאני עובד בהסתדרות. ואני יכול לאמור כי עשיתי בעד ההסתדרות יותר מאשר אתם הבלתי-מפלגתיים. עתה בימי העבודה החקלאית הבוערת, מתאספים לימים אחדים לדבר בענינים מפשטים, ועוד מעט תתחילו בועידת ה“איחוד” הכללית – דבר עוד יותר מפשט! כשאמרתי נרפים, לא התכוונתי לעבודתכם בתור פועלים, כי אם לעבודתכם הציבורית. צריך לדון על כל דבר לחוד, ולראות אם יש בו ברכה או קללה. ואם במסיבת אנשים קשורים ביניהם יש ברכה לציבור הפועלים נסכים לה. מושג הפרעה אינו קיים בכלל. מי יפריע להסתדרות, כשתבוא לעשות דבר ממשי? הקהל הרחב של הציבור העובד אינו צריך לעסוק בפוליטיקה, כי אם בעצם העבודה.

(בועידת ה“איחוד” בפתח-תקוה, תרע"ט).

הוראת הכתיב והדקדוק

הקושי של הכתיב תלוי בהכרתנו, כי השפה העברית היא קשה מדי. האשמה היא במורים ולא בתלמידים המתקשים. נכונה ההערה, שכדי לכתוב בלי שגיאות נחוץ לשמור על המבטא. המורה שאינו מדקדק במבטאו, אין הוא רשאי להיות מורה לשפה. ולמה ירצה כל אחד ואחד לבוא וליצור דקדוק חדש? יש לנו ספרי דקדוק שאחריהם לא יחדשו עוד מאומה. אני מתנגד ללימוד הכתיב המכני, כי המיכניות ממיתה. גם הדקדוק יכול להיהפך ללימוד חי ומלא ענין, אם המורה יהיה ער ושולט בשפה.

הוראת חשבון

אני מתנגד ניגוד גמור לשיטת פתרון השאלות. בדרך זו ממיתים את נפש התלמיד ואין מלמדים חשבון. במקום המכניות וההסתגלות אליה, צריך לפתח בלומד את ההבנה וההסתכלות בחזיונות מסביב לו, גם את האומץ והבטחון בשכלו הוא. אם לכל חזיון ישנם באורים שכליים, למה לנו ללכת בדרך של חזרה ושינון?

לימוד “ידיעת המולדת”

לימוד הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל צריך להיות קשור באפשריות של התישבות, בהכרת מקומות שונים מבחינה זו.

לימודי הטבע

מורי הפועלים שגמרו את בתי-הספר בארץ, יוכלו ללמד לא את החקלאות, כי אם את מדעי הטבע, המכינים אליה. לי נדמה כי לתפקיד זה תספיק הכנתם.

אמסור באיזה אופן סדרתי את לימודי הטבע בקבוצת מקוה-ישראל. העיקר הוא לעשות את הטבע עצמו למורה התלמידים, לתת להם את הדחיפה להסתכל בשדה, ברפת, בזריחת השמש, ברוח. שנית, להרגיל את הלומדים לרשום מדי יום ביומו את רשמי העבודה. רק כעבור זמן, יבין הלומד את ערך רשימותיו.

למודי הטבע משולבים זה בזה, והוראת מקצוע אחד תלוי בשני. הייתי מציע את הסדר הבא: להתחיל בפיסיקה – 15 שעורים על החומר, תנועה, כוח, לחץ האויר וכו'. אחרי הפיסיקה כעשרה שעורים בכימיה, שבהם צריך לטפל רק ביסודות שמהם מרכב החי, הצומח, והקרקע. הלימוד צריך להילוות בהרבה נסיונות. את רוב הכלים הדרושים לכך יכול המורה להכין בעצמו. אחרי לימוד הכימיה ניתן מושג על החיים, נעשה השוואות בין החי והצומח, ונתחיל בלימוד תורת הצמחים, בעיקר בפיזיולוגיה של הצמח, ולה נקדיש כעשרים שעורים. בחוג של תורת החי נסיים.

לא כל התלמידים מתענינים בלימודי הטבע. אך בכל קבוצה ימצאו בודדים, שירכשו את הידיעות הנחוצות, ובשביל אלה כדאים כל השעורים.

(במועצת ועדת התרבות, תרע"ט).

רובינסוניות

פתחתי בשאלה “מה נאכל?” וציינתי בקיצור את מצב הדברים במשק החקלאי. דברתי על-דבר צמצום עצמי, ורציתי שבמסיבת העובדים החקלאים שלנו לא תשמענה דרישות מאחרים. אם אנחנו נעמוד על היסוד של הסתפקות בזה שנוכל להוציא מן האדמה, לא יפחיד אותנו גם אם יכנסו רבבות אנשים בבת אחת לארץ – כולם יסתדרו. אולם מה שמפחיד אותנו הוא זה, שאם יכנסו רק מאה ואלה יהיו רק דורשים ודורשים מאחרים. כל זמן שידובר אצלנו על תנאי-משכורת, לא נזוז מן המקום. אנחנו צריכים לקחת יסוד לעבודתנו לא רק חלוציות, כי אם גם רובינסוניות, באשר עם ישראל הוא בבחינת רובינסון, אלא שלרובינסון היה לכל הפחות אי, ועם ישראל הוא רובינסון בלי אי.

את התקציבים אנו נקבל למען הסידורים המינימליים בשביל משק נושא את עצמו. אנחנו נדרוש ונוציא מן האדמה את כל מה שהיא יכולה לתת, ונשתדל שהמשק יכלכל אותנו.

הערות

דברי הבקורת שנפלטו מפי החברים החדשים ביחס לאכרים, אינם קולעים למטרה. אין לנו כאן עסק עם חוטאים, אלא עם חטאים, עם שיטת ישוב פסולה. ואשר לדברי הח' בוסל, שאפשר כי נצטרך לבטל את הקבוצות הקיימות כדי ללכת לעבוד עם העולים החדשים – אני חושב כי אסור לנו לנגוע בקבוצות הישוב הקיימות. וגם אַל לנו להכניס חדשים לתוכן. ניתן להן לקבוצות את האפשרות להמשיך את הנסיון שלהן בלי מפריע. בשביל החדשים נסדר קבוצות אחרות, קבוצות-הכשרה, אשר בהן ילמדו את העבודה ויתחנכו גם האנשים, כדי שהם בעצמם יוכלו להיות מחנכים לאחרים בשנה השניה.

(במועצה החקלאית של “הפועל הצעיר” בכנרת, תרע"ט)

עלינו להשאיר את חופש ההגדרה העצמית למתישבים בנוגע לצורת התישבותם: מושב, קבוצה או קבוצה גדולה. כמובן, בתנאי שתהיה חוקת-ותק-אישי וחובות שוים של המתישבים לגבי צורות ההתישבות.

עד היום עוד לא הוּכח, לדעתי, יתרון משקי של צורה אחת על השניה. הקבוצה בכלל גילתה יכולת-קיום מספיקה, ואין הבדל יסודי בזה בין הקבוצה הקטנה ובין הגדולה.

(במועצת “הפועל הצעיר” בדגניה, תרפ"ז)

חטא להתגודד

ביחס למצב המוסרי הנני רואה התאמצות להיטיב את המצב, ומבלי להדמות למי שהוא הנני תקוה שנעמוד בטעמנו המוסרי באופן משביע רצון. הנני מתנגד לכל שליחות הטפה ותעמולה. זה בורא מפלגת כוהנים שתמיד הם משחיתי דרך. עלינו לדון לעתים קרובות על מצבנו הכללי והתרבותי. אולי עלינו לפרסם את רעיוננו על ידי זה שנפרסם את התקנות שלנו. וזה מספיק. עד עכשיו היינו עסוקים יותר מדי במשק. עכשיו עלינו להפנות את תשומת לבנו לצדדים הרוחניים.

האיחוד עם יתר המושבים עלול לגרום לפירוד בינינו ובין הקבוצות. אני חושב שהתארגנותם של הקבוצות והארגונים כל אחד לחוד זוהי שגיאה. להוסיף להתגודד זהו חטא לפי דעתי.

כסלו, תרפ"ד.

צריך ללכת קדימה

– – – באספות קודמות שמעתי דברים בלתי מתאימים לנו. מתוך רצון למצוא את הסיבה העיקרית לקושי המצב נתקלים באילו דברים, שלא הם העיקר ולא בעטים בא המצב. בכלל אין כל תועלת בחיפוש האשמים ואין אשמים כאלה. לא בזה ניושע. צריך למצוא רק את הדבר שיועיל. המצב שלנו הגרוע אחוז וקשור במצב הירוד של ההנהלה הציונית במובן הכספי. אנו צריכים להבין את המצב ולחכות קצת, אולי נעבור אותו.

בכלל לא רצוי ומזיק מאד מה שהרבה חברים אינם מתרוממים על ההרגשה והמצב הפרטי שלו, ומתוך זה הם מוכנים לשלול כל דבר שיש בה מהתועלת הכללית לכל הציבור בנהלל. צריך ללכת קדימה בהתאם למידת היכולת בסידורים כלליים, והחלקים מהחברים יסודרו גם כן בזמנם. ואין מה להתיאש, המצב בכללו איננו כל-כך רע, ושום חלק מהחברים לא יקוּפח.

שבט, תרפ"ד.

כמשפחה אחת

אני חושב שאנו צריכים לראות את עצמנו כמשפחה אחת שהלכה להגשים מטרה ידועה, לבנות ישוב על יסודות ידועים. כזאת היינו עוד לפני עלותנו לנהלל. בכמה אסיפות דנו ע“ד סידור החיים בהתחלה. היו הצעות ע”ד סידור החיים באופן שיתופי בזמן הראשון. היתה הרגשה שאנו הולכים כולנו ליצור דבר אחד. לפי האמצעים לא יכלנו לעלות כולנו בבת-אחת להתישב. חלק נשאר עוד מחוץ לנהלל. אחד היה גורלו לעלות והשני היה מוכרח להשאר בחוץ. לפני שלוש שנים היו תנאי החיים אחרים לגמרי. החברים שלא עלו הראשונים לנהלל התקיימו בתנאים שהיו לא רעים אז; החברים שעלו, בהכרח קיבלו ונרשמו לחשבונם סכומים ידועים, והחיים היו יקרים אז והם נכנסו בהוצאות גדולות.

היתה בחורף הראשון הצעה, שכל החברים העולים ושטרם עולים יסדרו את רווחיהם באופן שיתופי. בכל אופן היה מצב כזה, שחלק מהחברים עלו הנה ומה שקיבלו קיבלו במחירים גבוהים מאד. עכשיו אנו רואים שאלה שעלו ראשונים – רשום עליהם סכום יותר גדול, והמאחרים – סכום יותר קטן. לוּ היינו מחליטים שהפנקסים הם תורת משה – היינו עושים את העָול הכי גדול. הדרך הכי נכונה היא; שמשפחת נהלל בנתה לה בית, הבנין נמשך כמה שנים, התנאים במשך הזמן היו שונים, והתנאים הרעים והטובים צריכים להתחלק לכולם שווה. אם לא נקבל הצעה זו – מה יצא? חלק מהחברים יקבל הכל ויהיה חייב שש מאות לירה, חלק שני יהיה חייב אלף לירה, והחוב הנוסף שירבץ על אותם החברים – הם יהיו חטאת הקהל של נהלל.

כל החובות שתתבע מאתנו ההנהלה הציונית בגמר הביסוס – צריך איפוא לחלקם שווה על כולם.

אני כל כך בטוח בצדקת הרעיון הזה, שאני חושב שילדינו פעם יחליטו כהצעתי.

תשרי, תרפ"ה.

אין ויתורים בבנין ישוב

רעיון ידוע הביא את החברים לנהלל. בלי זה לא היה צורך לבוא הנה. אכסניה לא צריכה נהלל לשמש למישהוּ. מי שדעתו לעזוב צורת חיים ידוע – יעזוב את הצורה הזאת. שום השתדלות לא תעזור. להיפך, מה שתהליך זה ייעשה יותר מוקדם – יהיה זה יותר טוב בשביל בנינה של נהלל, בשביל הגשמת הרעיון. “אין רחמים בדין” ואין ויתורים בבנין ישוב. יש גם לחשוש להתדבקות, בכל אופן להתדבקות במחשבה.

חשון, תרפ"ה.

למען הילדים

קוני החלב שלנו בחיפה דורשים חלב בשבת. בעיקר הורי הילדים וגם בתי-החולים, שהם בין הקונים שלנו. עד עכשיו היו מספקים חלב לקונים אלה מהחלב שהיו מקבלים מהגליל ברכבת, עכשיו בטלה הרכבת. “המשביר” דורש על כן מאתנו לשלוח בשבת איזו כמות חלב. בתור חבר של נהלל חושב אני, כי עלינו לספק את ילדי חיפה בשבת בחלב, היות וגם ילדינו מקבלים בשבת חלב. – – – עלינו אולי לדרוש לסדר תור של כל המשקים.

(מתוך הפרטיכל של האסיפות והמועצות לנהלל). אב, תרפ"ז.

הילד שלנו נתון הרבה להשפעת הרחוב, שאין לנו שליטה עליו. רבים הם הכוחות המשתלטים כיום על הרחוב ולרוב יש בין “מדריכי הרחוב” אנשים, שאינם כלל מאוהדינו ואוהדי השקפותינו. יכולים היינו להילחם באותה השפעת הרחוב, לולא נקטנו כדרכנו – בפשרות כלפי כל מתנגדינו. ברחוב שלנו – ולדאבוני גם בכפר – מנשבת רוח זרה ומצמיתה ללאומיותנו והרבה דברים, שהילדים אינם שומעים לא בבתי הוריהם ולא בבית-הספר, קולטים הם גם בכפרינו. וכדאי, שנשים לב לכך ולא ניתן, שרוחות הרחוב תנשבנה ותשתוללנה בכפרינו.

בנוגע לחינוך, כופר אני בו לחלוטין. לא צריך לחנך, כי אם להרביץ תורה. יצר לב האדם הוא טוב מנעוריו ואם אך לא ניתן, שרוחות הרחוב תטענה מידות רעות בילדינו – יגדלו הם בדרכי יצר הטוב, אשר יגדל אותם.

ודוגמה קטנה לרוח הרחוב, שהיא יודעת להיות נאה דורשת מזולתו. הנה שמענו אמש דקלום שיר, שנכתב, כאילו, בגנות המלחמה בכללה; ואולם שופעת ממנו רוח מלחמה “שלנו במתנגדינו”. ועוד דוגמה לחינוכנו (כביכול): ברור, כי הילד בכפר אין לו צורך בהתעמלות ובכל זאת נכלל ענין ההתעמלות בתכנית הלימודים שבכפר. ולא הייתי מתרעם על כך, אלא שהענין נעשה לפולחן הריקנות. הייתי רוצה גם לשמוע ממורינו, מדוע יש וילדינו מדברים בלא-כבוד למורים, בשעה שבבתי הוריהם לא ישמעו כזאת ואף יתָקפו על זאת? האין גם בזה השפעת הרחוב, שמתאימים לה דברי הנביא: “ירהבו הנער בזקן”?

עלינו לחשוב גם על תכנית הלימודים בשנים שהילד נמצא בבית-הספר. ואינני מבין, מדוע אין לומדים אצלנו – על כל פנים בנהלל – את התנ“ך במקורו. אכן, אם אגדתנו יודעת לספר, כי כשתרגמו את התורה ליוונית – בודאי בשביל “הדור הצעיר” מאז – היה חושך בעולם שלושה ימים, הרי תדע פעם אגדתנו לספר, כי על-ידי שדחו את התורה – אמנם בידי אחד גדול – לקרן זוית והשתמשו ב”סיפורי המקרא", ירד החושך, אם לא על כל העולם, הרי ללבותיהם של בני הדור הצעיר מישראל לדור או לדורות.

(במועצה לעניני חינוך ותרבות בבאר-טוביה, תרצ"ו)