באותו ערב היה מבקש דן אהרוני לפרוש מאנשים. כי קשתה עליו נוכחותם, ושבעתיים קשו ממנה חילופי־דברים. היה מרגיש, כי עולה ומחלחל בו איזה זעם, בלי לדעת נגד מי. כה מתוקנים הבריות בארחות חייהם, עד שאין לו מה לעשות ביניהם. ואפילו את אור העששית יתקשה לסבול – כה “רע” הוא בתוך־תוכו בערב זה ו"יוצא דופן"… כה מלא ראשו אילו מחשבות שחורות, כהיות מלא גרעיניו רימון!
ביקש, איפוא, סליחה מהמסובים בבית ופרש לחדר. שאף רוח לרווחה בחשיכה ונמנע להעלות אור. בכריעה כרע על ספתו, כאומר: עתה נכון אני לקרוא בלי מורך־לב את המחשבות הדמומות האלה, הנחבאות בתאי מוחי; אדרבא, תצאינה – אני נכון. ולא ידע כי אותה שעה מתמתחים והולכים עצביו במתיחות קודרת וקושרים את כל הוויתו באסורים.
נאנק דן אהרוני ומתמתח, מרגיש איך הוא מאבד והולך את השליטה על עצמו, כמו התערטל מכל המכונה “רצון חפשי”, “הכרה”, “בינה צלולה” ו"דעת". איזה חבל כרוך סביב לצווארו ומושך אותו – צו דופק כיתושו של טיטוס ופוקד עליו ללכת – –
“לאן?” – נרעש דן אהרוני ונפחד.
“קום ולך!” – פוקד עליו אותו יתוש עקשן.
בפנים לבו הריהו יודע כבר לאן צווה ללכת, בבהירות יודע מה טיבו של הצו הזה המתדפק על דלתות הווייתו. יודע אפילו לכנות בשם את המקום שמה צווה ללכת. ואת מי יראה באותו מקום. עוד זאת יודע: כי בשום פנים לא יוכל להיעשות כדבר הזה, כי איבוד לדעת הוא, הן לעצמו והן לזולתו. אף־על־פי־כן הצו אינו פוסק, והעניבה סביב להווייתו אך מתהדקת.
“קום ולך”.. – מלחשים־מנחשים לו הסיוטים. – והוא יודע, כי עליו לקום, ללבוש את מעילו ולצאת חרש את הבית, כיוצא לדרך רחוקה. בדרך משונה ומוזרה ילך, ולפיכך אין לומר “שלום” אף לאחד, ואין לקחת ברכת־פרידה. בשקט ירד במדרגות הבית, ורגליו תולכנה מאליהן אל המטרה. יעבור יחיד ברחובות ההומים בשעה זו מהמון־עם רב, יידחק כה וכה ביניהם ויסטה לבסוף הצידה, ייחלץ מתשואות ההמון הזה. אז תביאנה אותו רגליו עד לבית, אשר לא הכירו ואשר לא ידע את מקומו – והוא ייכנס, יכרע ברך ויאמר פשוט: “סליחה”…
“והרי היא נשואה מזמן!” – מנסה דן אהרוני לגרש את הסיוט המשונה שאפפהו – “נשואה ואינה דומה כלל לאשר היתה בנעוריה. שמעתי כי נשואה היא, וטפלים סביב לה – טפלי־טפלים”..
כה מנסה הוא להתל בשארית הדעה הצלולה, כי אפילו במצב משונה זה שהוא שרוי בו, מכיר הוא הכרה שלמה עד מה מופרך הרעיון מעיקרו: היקום בר־דעת ויבוא מיניה־וביה אל אישה מבוגרה, ויאמר – סלחי, על אשר היה ועבר לפני זמן רב?" – – הרי גם היא במנוד־ראש תביט אליו כי לא ייעשו מעשים כאלה משום דחיפה שבדמיון או אכפה של קפריסת־רגע..
על אף הוודאות ההגיונית הזאת, והטעמים והנימוקים האלה, – אין כוח הסיוט פוחת אף במקצת. קיר מתעבה והולך סביבו, החשיכה שתה – ושוב אינו יודע אם שכב על הספה אך רגעים מספר, או אולי שעות – – ורק אחת עלתה בידו – להיבדל לחלוטין מעל כל הרוחש בבית זה, ביתו, והנפש הרוחשת בו מעבר לדלתות ולמחיצות, ולהסגר בידי הדמיונות, אשר נשאוהו על כנפיהם מהר.
– – – אפשר לומר, כי כל הענין כולו לא היה אלא מעשה־נעורים נאה. המעטים מעשים כאלה בכל יום? מאוהבים היו שניהם ככל נערה ונער, ושחו זה לזה כאשר ישיחו שניים: “האם אתה אוהב אותי?” – חקרה אז, והוא אמר בשפה רפה – "אוהב; “האמנם בכל לב ונפש ומידיעה ברורה?” – הוסיפה וחקרה בעליצות תמימה, והוא השיב אשר השיב, כי קשה להיפטר בשפה רפה משאלותיה החמות של נערה אוהבת.
“ובכן זאת דע לך!” – פצחה ואמרה בנעימה חגיגית – “אפילו אהיה כבר נשואה לאיש, ואפילו יהיו לי ילדים שישה – גם אז אהיה נכונה תמיד לאהוב אותך, ומדי תבוא אלי – אהיה שלך.”
כה דיברה בנעימה נרגשת, והוא הביט אל עיניה השחורות־והלחות כתוהה: “מנין לנערה מחשבות כאלה על עתיד רחוק? מנין כי נשואה תהיה וכי ילדים יהיו לה? ומנין, כי יעזבנה, בה בשעה שאך זה סחו זה לזו דברים של אהבה? מנין לה פתאום השבועה החגיגית הזאת – האם נדר הוא או סתם הגיגי־לב בלתי ברורים לה לעצמה?”
– – בקירוב כך שאל את עצמו עוד אז, באותו ערב־נעורים, כי בשכל – שכלו של נער – לא נטה להחשיב שבועות ונדרים. בוודאי שאולים הם מרומאן – היה נוטה להחליט בגבהות־עין. או אולי איזו השפעה רומאנטית מספר צרפתי? רבות השפעות כאלה על מוחה של נערה ומי ידע את מקורן – –
אך בנשאו את מבטו אליה, היה מבחין אפילו באפלולית הערב, כי לא כן הדבר עמה. הלחלוחית הזאת שנפרשה על פני העין השחורה, וקווצת־השיער אשר צנחה למטה, והשפתיים הפתוחות בשכחה עצמית, כשרויות בצפייה לתשובה אחת ניצחת – כל אלה אמרו: לאו. לא השפעה, אף לא דברים שאולים מספר… מלב נובעים הדברים האלה, מנפש מפרכסת ומפרפרת בניחושים דקים מן הדקים.
“אך מי אני כי אבטיח מה?” – היה הוגה אז ברתיעה – “מנין לי מה יארע בעתיד כל־כך רחוק? מי ישורנו?” – –
“ובכן אתה מבטיח?” – שאלה בעקשנות.
“מבטיח”. – השיב בחיוך רפה, בלי לדעת אל נכון מה הבטיח, ואם קשרה אותו ההבטחה באיזה קשר שיש בו ממש, או אינה אלא פליטת־פה, שאינה מחייבת אף אחד משניהם למאום…
– – מאז עברו שנים רבות. לא היתה זכורה לו הבטחה זו יותר מפליטות־פה דומות, שנפלטו בזמנים שונים ובמקומות שונים. היזכור אדם את כל אשר יאמר, או את כל אשר יעשה בימי חלדו? אילו זכר, כי אז כרע־רבץ תחת נטל הדברים אשר דיבר והמעשים אשר עשה. אשרינו, כי שוכחים אנו והזמן משכיח, ומעשים חדשים דוחקים את הישנים וחוזר חלילה. –
“אך דא עקא – שאין השכחה לעולם גמורה…” – מחליט דן אהרוני – “אין לפניו שכחה” – – נאמר באיזה מקום. אף לפני זמן אין שכחה, כי הבשר־ודם שוכח, והחומר משיל קליפה אחת ולובש קליפה שניה. לא כן הנפש – זו לבושה איצטלה אחת מטבע ברייתה ושינוי לא חל בה. משום כך זכור לאדם חטא אשר חטא, או עוול אשר עיוול. כאן טמון סוד החרטה ופשרו של נוחם.
ואפילו בה בשעה מלגלג דן אהרוני לכל תורת־הנפש הפשוטה אשר בנה, עדיין אינו נחלץ מנחשול הזכרונות התמימים האלה, כמו באחת באו ושטפוהו, החליטו לצחק בו ולשטות בו, ומיללו ברור: “אתה חשבת, מר, חפשי הנך לנפשך – והרי העלינו לפניך שטר־התחייבות שהתחייבת. נא ופרע את השטר הזה. אחרת לא נוכל להרפות ממך ולשחרר אותך לביתך. ולא יועילו כל טענות ומענות…”
מבין דן אהרוני, כי לא צחוק הוא הדבר, ואעפ״י כן יתמה תמוה: מהי סוף־סוף הוויה זו של האדם וכיצד תבטח בה? – הרי בדרך זו – אם היום עלולה לצוף ולעלות בדמיונך התחייבות פלונית, ומחר התחייבות אחרת – מה טעם בתכניות אשר יתכן אדם, בכוונות שיכוון הן לגבי עצמו והן לגבי ביתו – אם כל שעה עלולות הכוונות הטובות ביותר להתקעקע? –
בלשון זו וכיוצא בה מעיד עליו דן אהרוני את השמים ואת הארץ; אעפ"י כן אינו נפטר בלי לשוב אל מגילת הנעורים הזאת, אשר נמחתה מלבו מכבר. וראה זה פלא: בתים נבנו ונהרסו באותו פרק זמן, וזכר לא נשאר לאותם שנהרסו, – אך דווקא ציץ זה אשר הציץ בכמוס ובמוצנע – הוא המכריז על קיומו ואינו רוצה להיכחד. – “אני חי”. – טוען אותו ציץ בעקשנות – “כי אני הייתי ציץ־האהבה של הנעורים”.
ובעל־כורחו נכנע דן אהרוני, חושיו מתבלבלים עליו, כאילו היה עומד ומתחטא בפני עצמו, לאמור: “מילא… מה מני יהלוך? אם נטל עלי – הבה ואמלא את החוב הזה. אשוב ואעלה בזכרוני כל אותה פרשה קטנה, אשר כמוה בחיי כל נער, ובכך אגמור ואכפר את פני אלת האהבה, הכועסת, כביכול, ובאה להדריך את מנוחת נפשי. אגמול עמה נחת־רוח זו – וחסל, שהרי לא יתכן, כי אמנם תרצה אלת־האהבה קרבן ממש, כהיותה רוצה בו בימים קדומים. הימים השתנו לא מעט – ח־ח – ואין כיום תמימים כאלה, אשר יתעוררו לכפר את פני האלה בזוג־יונים, במנחת־סולת או בקטורת – –”
כה מלגלג ואינו מלגלג דן אהרוני לילדות שנזרקה בו, ובלי דעת איך וכיצד, – הוא רואה את עצמו מיד בנסיבות שונות בתכלית – – – יום שמש חם. כנראה, יום־חופש מלימודים בבית־הספר, והוא ועוד כמה מטיילים עמו מחוץ לעיר. עליצותם של המטיילים גוברת מדי יתגלו השדות הירוקים, ומדי יראו בעיניהם זרמת־מים מרצדת חרש באפיק עמוק של נחל. הנה גם אגודות עצים וחומות קנה ירוק, הצמוחים פרא על חופי הנחל הסחופים. ורבים נפתוליו של נחל זה, עד הראותו אחרי כל מיפנה או עקלתון, כחדש ומחודש.
כה סבורים המטיילים והם מרחיקים אל תוך החורשות הקטנות – מי בקפיצה על פני גזע שנעקר משרשו בסערה ומוטל לארכו בין שני קירות הנחל, ומי באחיזה במשענת־קנה, אשר עוד מעט ונשברה והפילה גם את הנתמך עמה. אז גובר הצחוק ועם הצחוק גובר הפחד, עמהם גוברים יצר התחרות וקנאת־נערים – לאמור: מי ומי זריז לקפוץ, לדלג ולטפס…
אף הרת־מעשים היתה שמחה זו. שהרי לא יתכן, כי שמש תחמם ורוח תלטף, ותרטב האדמה – ולא ינבוט מכל אלה זרע; כן לא יתכן כי מחבואים של ירק ואוושות של קני סוף וצהלת־נעורים – לא ידובבו שפתי נערה ונער ההולכים ביחד. ממללים הם זה לזה בלי דעת מה, פותחים בהגיגים כבושים בלי לחוש לאן ירמזון. כעץ לוחש, כהגה מים – כן סחים הם זה לזו.
– התרחקנו. – פותחת הנערה בפחד מעושה.
– אין דבר. – משיב הנער – שומעים מפה את הקולות.
– יחשבו עלינו חברים מחשבות שונות. – חולף חיוך מקונדס בעיני הנערה.
– נחשוב גם אנו עליהם, כעולה על רוחנו. – משיב הנער.
וסוף פסוק, אשר מעבר לו אין לפסוח בדיבור, אך העיניים מדברות ביתר חופש, צמרות עצים מסייעות גם הן ביתר נענוע. אמנם כל גדלו של המחבוא אינו אלא כפאת חורשה, אך דיים שלושת או ארבעת העצים כדי לסוכך על שניים, ואפריון של צמרותיהם מספיק כדי להצל עליהם.
– אילו ידענו, כי אז לא הרחקנו כה ללכת! – אובדת הנערה עצות.
– כי אז דווקא היינו מרחיקים. – משיב הנער באומץ יתר.
– לא היינו ממהרים להתפרד בקלות־דעת שכזאת. – מנמיך לחשה.
– יפה עשינו, כי התפרדנו. – מתגרה הנער.
ומבינים הם זה את זו. אך למראית־עין לוחשת הנערה בפחד, לא כן עיניה המדברות; אך למראית־עין מתגרה הנער, כי אינו אלא נגרר אחרי ערמתה של חברתו. מבט לה, קווצת־שער, וכנף צווארון פרוע – רשת היא שטמנה פה לרגליו. והוא מדבר בעוז – אך למעשה המיית־לבו היא הנפסקת, חולשת־דעתו היא הגורמת לו ללכת אחריה בעיניים עצומות.
– הנה נשקתי לך. – מזדקף פתאום ואומר הנער.
– וזאת לשם מה עשית? – שואלת זו בפחד.
– עשיתי, כי אהבתיך. – עונה הוא בנעימה נפסקת.
ואינו יודע, כי את המילים המגוחכות האלה משכו מפיו, בלי שהיתה לו ברירה אחרת. הוא עצמו נבוך עתה מהנשיקה אשר הטביע, ומהמלים אשר השמיע – לחזור בו אי־אפשר, ללכת הלאה – אינו יודע לשם מה..
– סוף־סוף נתגליתם! – מריעים בצחוק שאר החברים והחברות, בבואם עליהם לפתע. – יפה עוללתם לנו.
– ואתם, האם לא התרחקתם גם אתם? – צוחקת אליהם הנערה וחובקת חיש את חברותיה.
– אמנם גם אנו אשמים. – צוהלות הללו בגילוי־לב.
פזורים מהלכים החברים והחברות. אין הם מביטים עוד זה לעיני זו, ואין הם שואלים. במשמעות כפולה ומכופלת מרכינים הם את ראשיהם, מדי ירדה אפלולית הערב, ועובדים במרץ המחות המטורדים האלה, אשר בפעם הראשונה בחייהם נטרדו.
– מה זאת עשינו? – מרימה פתאום ראשה הנערה ומצטחקת אל הנער בחיוך חוורייני.
– הקץ לשאלות. – סותם הנער באי־חמדה.
– הה, לשם מה עשינו זאת? – מטעימה הנערה במשמעות יתר, ודוק ערפלי־אומלל פרוש בעיניה.
מתעוררים רחמים בלב הנער, שבלבו ידע, כי את הנעשה אין להשיב. וכן אינו יורד עוד לעומקו של המעשה אשר עשו. עדיין ידמה, כי אותו מגע־שפתים אשר נגע אפשר למחות, וכי הכל עלול לשוב לקדמותו כאילו לא אירע דבר.
– לא נעשה דבר. – משתדל הוא להרגיע את הנערה.
אך האם תירגע נערה בשעה כגון זו? זו היודעת, כי מגע שפתיים אינו נמחה לעולם – חותם הוא אשר נטבע מתוך שכחה, ושכחה אינה נסלחת. עדים היו העצים האילמים וצהרי־היום המזהירים על גדותיו של נחל. עדה היתה שתיקה שהשתררה אותה שעה בכל. אותה שעה! – הרי ברית היא שנכרתה בינה ובין הנער, לחיים או למוות – ברית… ומרימה היא את ראשה, מביטה בהערצה קסומה אל הנער ההולך אחריה: – פרח זה אשר קטפת תן לי וזלזל זה הבה למזכרת.
כנוע ומושפל מוסר הנער את “האורים והתומים” האלה: הנה הפרח אשר קטף והנה זלזל אשר מולל בכף ידו – מעתה הוא שלה.. כולו שלה.. ואל נא תהרהר עוד בדבר – – –
– האמנם כולך שלי? – נחפזת שוב לקראתו הנערה בו בערב ויוצאת למענו את בית אביה.
– הן. – עונה־ואינו־עונה הנער, ומקל ראשו בהכרה של רבונות.
אך ללבו יאמר כי גם “הן” זה אינו מחייב אותו בשום דבר. למענה אמר זאת, שכן ראה כי מעיניה מציצה איזו תחינה בלתי מובנת לו.
– התרגשות זו על שום מה? – היה מביט תמה ונמנע לחקור. כי ראה עצמו שותף קל־ערך ובלתי ניכר כמעט: אכן היא הסוערת, מרטיטה, שמחה ומצטערת, ואילו הוא – על פניו חולפים גלים אילמים.
– ערב זה אנו הולכים לכאן. – גומרת הנערה בחשיבות והוא מציית.
– ערב זה לא עוד נלך לשם, כי אני פוחדת. – מחננת היא למחרת.
אכן, כל צל וצמח או גבשושית עפר מקבלים כבר בעיניה ערך מיוחד. ומשתדל גם הוא לקרוא בעיניים אלו ואינו משיג: העץ דומם כשהיה, והתלולית תלולית של חול בלתי נחשבת, והצל חולף־חומק. אך הנערה – לא כן עמה: היא חיה, היא מפרפרת – כל רגע יש בו חפץ; כל שעה זכרון לנפשה שזועזעה.
– כאשר ישבנו שם, היה יפה וטוב. – היא מזכירה ערב שעבר.
– כאשר עמדנו שנינו פה, עבר רגש־פחד בלבי…
וזוכר דן אהרוני גם עתה, אחרי עבור הרבה שנים, מלל זה אשר לא דמה כלל לשיחה שוטפת. קריאות שהצטרפו כדי משפט בקושי ונקודות תמיהה, שאלה וצחוק מעורב בבכי, שאינם עשויים להצטרף מכל וכל. זמן רב לא יכול ללמוד את לשון הסימנים הזאת שאינה דיבור וגם אחר־כך נשארה לשון זו אך נחלתה שלה, וממנו נשתכחה.
– התאהבני? – היתה לוחשת לבסוף שאלה ברורה.
בשיחה זו חלפו לילות וערבים, לכל מקום נגררה אותה שאלה בתמימותה. בצל העץ ועל תלולית חול בליל־ירח או בערב־רוח מעונן נטרפה תמיד סביבו השאלה הזאת. והוא היה מביט והיה מרגיש מראש, כי אין להשיב תשובה אחרת חוץ מ"כן" ארוך־נלהב – – שאם לא כן יפלו שמים ואדמה תנוט, ופורענות גדולה תתרחש על הארץ: העיניים האלה תבכינה, לב קטן זה יישבר ממכה, נפש קטנה זו תרוצץ. משום כך היה מוותר כמעט מדעת, חובק בידו, מסוכך עליה, ואומר: אהבתיך…
עד אם הבין כי רבות לימדתו נערה זו בתמימותה, ואולי יותר מכפי שהותר לה לגלות: היא גילתה כיצד מתעוררת אהבה, ומה כוחו של רגש זה – הכל לימדה ולא העלימה מאום בתמימותה, ועל שום כך נענשה קשה. כי למד עתה לאהוב גם הוא, ויותר מכל החל לרצות באהבה. לא פרח שנקטף, אף לא זלזל צונח, כי אן אהבה לשמה, אשר תפורר אותו, את לב הנער, ואשר תזין אותו – את גוף הנער, ואשר תכה על רצונו ומאווייו, כהכות קורנס גדול על סדן.
“אני רוצה לאהוב” – החל לוחש בפני עצמו בין בשובו בערב, בין בקומו בבוקר, בין בהיותו לבד, ובין בהיותו עם זולתו. “אני רוצה לאהוב” – החל טוען בפני עצמו בעקשנות ועיניו חיפשו: “האם את זו? או אולי פלונית או אלמונית?” – כי לפי־שעה היו הכל בעיניו שוות.
והיה ערב, בו רבים ישבו בסך. כולם־כולן היו מחוממים עד לרום־המדרגה, כאשר יהיו בני־הנעורים בערב־נשף. מתוך פינה הזהירה אליו בת־צחוק קטנה, והוא גם הוא הגניב מבטים אליה – אך לא אותה חיפש. זו מביטה אחריו ולבו שקט – לכך חדל להשגיח בה; זו מצטחקת מרחוק ומאושרת – לכן אין מה להוסיף לתת לה. – “בערב זה אני מחפש אחרת, זו – אשר תעניק גם לי את החסר” – – ניחש.
עד אשר נתקרבה אליו האחת זקופה, ראשה יהיר ומבטה שקט, ומיד ידע – כי נחוצים הם זה לזו. אז התרונן כמו יין עברו, ולא זכר עוד את אשר זמן רב הושבע לזכור: נתמעך הפרח אשר בשמו הושבע, נתמולל זלזל ירוק אשר עליו נדר את נדריו; הועם בפעם ראשונה אורם של “האורים ותומים” אשר כפו עליו להאמין בקדושתם.
– אותך אני אוהב. – לחש עתה בעליצות על אזנה של האחרת והלך אחריה באשר משכה אותו.
– האמנם? תמהה והניעה בחיוך לא־מעושה את ראשה הגא.
– כן, בלב ונפש, אני יודע זאת. – ענה בבטחה של גבר, והיה שמח להחזיק ראשה בין ידיו, להרכין אותו אליו, ולהרגיש כי חום נמסך ממנו לתוך עורקי דמו. – “עתה אני אוהב”. – התרוננו קרביו בוודאות.
כי אמנם שונה היתה האחרת – ראשה יהיר והילוכה בוטח. היא לא ביקשה אף לא חיננה במבט עיניה, אלא פקדה בזכות יפייה וחין־ראשה הגא. זו קיבלה את כיבושה כדבר מגיע לה, ובערבים באה מאליה תחת חלונו. ואפילו בערבים קשורים מגשם היתה ניצבת על מדרכה מנגד, ודמותה קוראת אליו בלי אומר: “בוא”. והוא לקח את ראשה בין ידיו והביט בו בצמאון: – הנה כזו אני אוהב: גאון ואהבה ובטחון, שיש לך מה לתת.
אף היא נלחצה אליו בלי אומר ודברים, עד היותם שעונים אל גזע השקמה, כשהשמים מתפראים ממעל והגשם פורץ גם הוא לרדת ולהמטיר. הנה נתלו כבר מטרותיו באויר האפל הזה אשר עטף הכל סביב, ומרחוק האיץ הים בזוטו את העבים, גירש אותם ברוחותיו החזקות, והם עומדים ואינם ממהרים להיפרד.
– אין פחד הגשמים עלינו. – לחש לתוך אזנה.
– על שום מה פחד? – היתה זו שואלת בקרירות, ומיישירה להביט אליו בבוז כמעט.
– הידעתי? – היו חושיו מתבלבלים עליו מהפתעת השאלה הזאת וקרירותה – רק פחד אחד יש בי: מיופייך הרב, מבטחונך הקר, מכוחך הכובש את כל הווייתי.
כן היו מהלכים באותן שעות־ערב ארוכות־מאוחרות – אם על הגבעות במקום שם אין איש מלבדם, ואם על ספסל היו יושבים בקצה שדרת עצים בודדת: בין עננים היו קשורים למעלה או קרעי־חורף מסוערים, ובין פסים בהירים היו משמשים בערבוביה עם העבים נושאי־הגשם. היו מהלכים בעולם רטוב, אשר טיפות גשם שקדם עודן תלויות בו, ורשתות־גשם חדשות הולכות ומתרקמות בו. העץ, החול, האבן היו ספוגים לחלוח־חורף זה, אשר נעימה בו הנגיעה ומרתיעה כאחד.
– נשב בזה. – היה מצביע על ספסל רטוב.
– לשם מה? – היתה שואלת בקרירות.
– נשב, כי השעה מוקדמת. – היה טוען בעקשנות.
ובהיותה יושבת, היו קרים פניה כפני קצות־השמים המבהירים לשעה קלה, לאור ירח מסותר בעננים. מעוטפה ישבה – ופניה מלאים, ואפה ישר, ושפתיה מתקמטות מחיוכים קרים. משום־מה היה מהרהר אותה שעה כי יפה היא ורב חינה, אך יש בחינה וביפייה דבר, אשר אינו יכול להשלים עמו. תוך פילוג פנימי זה ישב אצלה, והעביר ידו על כף ידה, החליק בלטיפה על שערה, והצמיד נשיקה עזה על פיה המתקמט מחיוכים.
– רואים. – היתה אומרת, כמבקשת להחלץ ממנו.
– יראו. לי לא איכפת. – היה משיב בעקשנות־משנה.
והתפלא מאוד לחששותיה בשעה זו, כאשר אין איש ברחוב, ונפש חיה אינה נראית בין העצים – אין זאת כי זהו משחקה הקר של אשה עם גבר; או כלי רמייתה הם, בהם תמשוך אותו אחריה. – לכך היא קמה ממושבה לפתע, קימה יהירה מאוד, ומזמינה אותו בתנועת־יד ללכת הלאה מספסלים רטובים ממים, הלאה מעצים עמוסי־גשם ורטיבות.
אז היה מהלך כאחד שחושיו מבולבלים עליו, ושואל את עצמו בלי הרף: מה פשר דבר האהבה האכזרי, אשר יאהב את הקר והעריץ וירמוס ברגל גאווה את הרך, רגיש ומפרפר? מה הטעם כי ימהר לשכוח שבועות ונדרים שהוצאו מפיו, וירדף בנפש חפצה את אשר מן הנמנע להשיגו? אף ברי היה לו, כי למרות היותו מהלך עם זו ערבי־גשם רצופים ומעומד עמה תחת ענפים דולפים, ומתעטף עמה בכנף המעיל לא התקרב אליה במקצת: זה הראש הגיאה והמיושב בחן, אלה הפנים המעוגלים והנאים, זו היהירות היבשה והדוחה – ותו לא: את הנפש לא ראה, עד תוך נשמתה לא יכול לרדת.
– את נפש קרה ויבשה! – נרתע פעמים בכעס ואמר בכאב, והיא שותקת.
– הו, את אשר אינך יודעת רגש מהו… – היה מתקצף ומטיח במרירות – אף אינך רוצה לדעת זאת. את ששפתייך יבשות, כמו נשקון פיות רבים, אך אף אחד מהם לא נשארו עליהן עקבות.
– בוא תחת מחסה הבונגוביליה. – היתה נעתרת לו לבסוף בשוויון־רוח – נחבא שם עד שתגיע שעת־הכניסה הביתה.
– לא אלך – סירב לראשונה בחיוך מר – ולא אפול עוד ברשת. הכרתיך לבסוף ואת מחבואיך רמייה. בשעה זו ובמקום זה הכרתי, מה החטא אשר חטאתי בבגידתי למענך בטוב ובמסור – מה העוול שעוללתי, בהיותי רומס פרחים קמלים ומזלזל בהבטחות.
– כי אז לך לך. – חייכה בבוז יהיר – שוב אל התמים והרגיש ואולי תנוחם. כי אם לא כן סופך לכרוע תחת נטל עריצותה של אהבה – ח־ח
והוא הלך כמוצלף בשוט ממנה, לקח מר קיבל וחלה מכעס – כאשר יחלה נער מאכזבה רבה. לא הגוף חולה אז, אלא הנשמה כלה והולכת. כן יחלה נער, בלי לנפול למשכב. רק לחייו מחווירות והולכות, וחוגים כהים מתקשרים סביב עיניו.
“עתה אני בזוי משנה. – הירהר אז בבדידות כשנזהר להיראות באור־היום – חטא חמור חטאתי ובאתי על עונשי, אך גם העונש אינו עיקר.” – – ובאחת הרגיש אז, כי התבגר מעל גילו. בהיותו נושא את ספריו תחת בית שחיו, היה מגחך בלעג כאומר, שלמד הרבה יותר מהכתוב בספרים הללו. ומדי הביטו אל הנערים והנערות ההומים כדבורים בכוורת בית־הספר, – היה מביט עליהם מגבוה ותמה – האמנם חושבים התמימים הללו, כי אפשר ללמוד הכל בין ארבעת הכתלים, כשממיתים הם את עצמם על אות ותג? – –
– האין זאת כי תועה הנך בעולמות שהם מחוץ לכתלים האלה? – תהה אז מורה על קנקן תלמידו בנעימה של גערה ודאגה כאחד.
– אני, מורי, צריך מנוחה לנפשי שעייפה. – חייך ואמר בהתגלות־לב.
ואז הבין המורה, כי לא ילד עומד עוד לפניו, כי אם גבר בראשיתו. היה מכונן אליו מבט עיניים ממושך, פולט לצידו עתרת־עשן מהטבק אשר עישן. ממולל באצבעות ידיו ואוסף שפתיו, כמבקש להורות לו הוראה מועילה וטובת־טעם: – תנוח, ובכל זאת אל תחדל ללחום עם עצמך, כי אסור להיכנע בגיל הזה. אם תיכנע אבוד הנך, אבל אם תלחום – עתידה לשוב אליך צלילות־הדעת, אשר לה זקוק תלמיד לומד.
כשפניו מוריקות, הוסיף לשבת בחדרו. דפקו מאוד גשמי הזעף ושטפו כל זוהמה ופסולת ולכלוך ברחוב והוא מקשה לעצמו שאלה קשה ומטרידה: ״אם שוטפים מי הגשמים את מרצפת הרחובות, מדוע לא ישטפו גם את חדרי לבי ויטהרו אותי? – כי ארגיש גם אני במעל שמעלתי ולא אהיה שוכב אפרקדן ללא נקיפת־מצפון?" – וכיוון שלא היה מוצא תשובה לשאלה בעזובה סביב, היה לובש את מעילו ויוצא אל הרחובות השטופים מים כאומר: “שטפני נא, הגשם; סעריני נא, הרוח; – כי אין לי בעולמי אלא חטא כבד כפרי בשל.” –
וכן היה מרים עיניים אל בתיהם של אזרחים, שהם מוארים אור בהיר מבפנים ומתקנא בשלווה הנשקפת מתוכם, שם אבות ואימהות קובעים מידות ונימוסים. הנה עליית הגג אשר עמד מולה – כשאור הבליח בעד לחלונה, ובה נערה יושבת חרישית ושואלת בעין עצובה: מדוע סר ממנה למען האחרת, במה הלזו טובה ממנה? – – בלבה הוסיפה לכאוב את הכאב החד והראשון, אשר נגרם בלי סיבה…
“ממך אני רוצה סליחה” – נשא את עיניו, ושמח כי הספיק לו אומץ לחרטה זו בפני עצמו… מנוחם מעט מהכרה זו ומרוכך מרחמים על שכמותו, – היה מפליג תוך עליצות פנימית אל מדורי המרורים אשר בחיי־הנעורים, לאמור: אנו הסובלים את יסורי הנעורים, כי זו מנת חלקנו, אנו המועלים מעל באמון, כי אחרת איננו יכולים. נוצרנו על מנת לגרום כאב, לסלוח או לבקש סליחה על הכאב אשר נגרם… –
בין צדק בהגותו על נעורים ויסורים ובין לא צדק, – אך הסליחה נאמרה והכל כופר. שוב היו מהלכים השניים, כשהיא נרגשה מגיל. – כי במגע־קסם קרע הנער את רקמת היסורים הנוראים ובמבט אחד שב והקים על מכונו עולם שנהרס.
– ומעתה לא תשוב ותאהב אחרת? – שאלה בתום־לבב.
– לא. – חזרה אליו בטחתו המחוצפת, להישבע ולנדור –
והיא צחקה בעיניה ובשפתיה. לא הספיקה לה הצחקה הזאת וביקשה להביע ביתר עוז את השמחה הממלאה את כל קרביה. אל עלייתה קראה לו לעלות, בין אביה ואמה העבירה אותו ביד בוטחת, בין המבטים המהוססים של אחיותיה הגדולות משכה אותו והעלתה במדרגות לעלייה. שם שאפה רוח בשמחה וישבה אל שולחנה.
– אמנם ניחשתי כי פה את יושבת לבדך. – אמר בסקרנות אוהב.
– כן. פה יושבת וחושבת אודותיך. – השיבה בקול מעורפל כהד ממרחקים.
– האמנם עלי – האכזר והבוגד שאינו כדאי? – שאל ספק מנוחם, ספק בוטח.
– כן, כי אתה האכזר אהוב, תמיד. ביום ובלילה על משכבי אהוב. – הוסיפה למלמל, מלים חסרות־קשר, אך רצופות שכרון חושי.
לא ידע מה המלים אשר ישיב על מלל זה, אלא את ראשה ליטף ביד רכה, את גופה הרעיד בלטיפותיו, הצית בה אש וחום וגעגועים. והוא – אשר גם השכרון הזה לא בלבל את חושיו, מצא את עצמו מביט על אור הנר והצללים אשר מעל לראש הכפוף הזה, – וספק ותמיהה שולטים בו.
– התאהב? – התנערה ושאלה בעיניים שאינן רואות מאום ובלי לחשוש כלל לגלאי חלקת חזה, אשר הלבינה בעד לפתח חולצתה שנתפרעה.
– – – “סבורים אנו…” – התנער דן אהרוני למראות הללו ולגלג תוך שכיבתו על הספה – “כי רק עם השנים קונים אנו חכמה ונסיון ודעת… אך מהי החכמה, אשר לא תדע אותה נערה אוהבת או מה הנסיון אשר יקשה ממנה? מהי הדעת הנעלה יותר מספר־אהבתה אשר היא כותבת בדמה, ברטט ראשוני של יצורי גווה, בהתרגשות נפשית העולה ממנה, כלהבה מנר? – –”
“אני אוהבת…” – היתה זו ממללת בצחוק שפתים נעוות.
“על אף הכאב אשר גרמתי?” – – תהה בסקרנות.
“כמה נחשב הכאב לעומת האהבה?” – היתה נעה־נדה בראשה.
– היי איפוא, שלי. – החליט לנסותה פתאום בשמחת־נקם והטיל על המאזניים את התנאי שלו.
החווירה הנערה ועיניה קמו. עלה ושטף החיוורון מלחייה אל מסתרי גופה. לא האמינה, כי מידי נער זה צפוי לה נסיון־נפש כגון זה. להיות שלו? כיצד! נסתחרר ראשה עליה וההתייחדות הזאת בעלייה היתה לה לאימה.
– אה, לא! – התמלטה זעקה קלה מפיה – נלך מפה, אל האוויר הקר והצונן. שם תחת השמים אהיה כולי שלך. שם – תחת העבים המקושרים.
והיתה אסירת־תודה באותו רגע לאחותה שנכנסה ובדקה בעיניים חמורות את היושבים השניים. הוא עצר אז בתנועתו והשביח את הדם אשר סער. היה רגע אשר חשב לקרוב אל הגוף החיוור הזה עד לבנת עורו במקום שנחשף. עתה פג השיכרון – ושוב ראה עליית נערה צחה, מיטת־בתולים אשר לא נגעה בה יד, וראש מושפל על זרוע של נערה שקועה בחלומה.
– קום ונלך. – קמה וגנחה, והביטה בשיניים צוחקות מאחורי גבה של האחות אשר יצאה. – זו לא הרגישה מאום. בשלום יצאנו מידיה.
– – וכנמלטים על־נפש, גלשו שניהם במדרגות הבית, ולא ידעו כי מהפחת בורחים הם אל הפח. לאחר שנגעו במיתרי היצר החבוי, החלו להרגיש כי אין להם מקום־מבטח, אשר אליו יוכלו לבוא שניהם ולהיות שאננים.
– אולי מוטב כי נסור אל חדרי? – הציע וחדרו קרוב כדי צעדים מספר.
– לא־לא – לחשו עיני הנערה.
– או אולי מחוץ לישוב נלך? – שב והציע את המקומות הידועים להם מכבר.
– לא. לא. שם הגבעות כבר רטובות ואין מקום לשבת. פחד. – חיננו עיניה.
ובלי הרגיש כרעו רגליה במקום אשר עמדו. בצאלי גינה של בית, אשר בעד תריסיו כבר לא נגהה קרן אור, כבכל יתר הבתים. כרע גם הוא אצלה, חיבק גופה ודיבר בקצף־גבר:
– אם אל חדרי תמאני לסור, ואם התחלת לפחוד מצל, כי אז פחדי ממני.
וזו פקחה עיניה לרווחה, נאנקה ממעמקי נפשה וקשרה בת־צחוק על שפתיים חרדות:
– אני פוחדת.
– כי אז אני מנשק בכל אשר ארצה. – חזר באותה שרירות. וזו לחשה:
– נשק.
– כי אז חובתך לדעת, שסופך להיות שלי.
– אהיה תמיד.. – לחשה את נדרה.
– – – מאז עברו שנים, כאשר תעבורנה שנות אדם. לא זו בלבד שמשתכחים עלי שלכת הדובקים אל שמלתה של נערה, אלא דברים חשובים מאלה מיטשטשים והולכים. אך שיגרת־לשון היא בפי האומרים, כי קצרים הם החיים, והם חוצצים כמסכים עבים בין מה שהיה ובין מה שהווה או עתיד להיות. קליפה עבה נקרשת ואשר היה נקלף ישן ומטושטש.
ורק באורח־פלא יהלך אדם ברחוב ויפנה ראשו לאחוריו: ראה נערה ונער מהלכים יחד הילוך זריז תוך חילופי שיחה. אז יצמיד אליהם את עיניו, וממעמקיו תפרוץ איזו גניחה שאינה נשמעת: “גם אני הלכתי כן – –” אין הוא עשוי לראות אותה שעה את פרצופו “של־אז”, ואינו יכול לצייר לעצמו בשום פנים את הווייתו כהיותו צעיר. – אך זאת ידע לבטח, כי אמנם כן היה: הוא גופו היה נער, אף הוא חטף שיחה עם נערה שבצידו – – ומה היה קלסר פניה של הנערה – אם לפלונית זו דמתה או לאלמונית? – זאת לא יזכור…
ואז שוב יקרה כבאורח־פלא, כי תתנהל לעומתו אשה, קטנת־קומה ומסובלה במקצת. עוברת מבויישה ברחוב, כמטופלה טרדות רבות של בית. הנה קרבה, עוברת – ופתאום מרימה את עיניה: אכן, עינים אלו צעירות מהגופה המסובלה ובהן פקוחה עוד הרגשה שלא שקעה ומהבהב עוד אור שלא עמם. מה היה האור הזה ואימתי נקבע?
– – נפגשות עיניהם בשאלה אילמת, כמודדות אלו את אלו: התכירני? התזכור? – – ושוב נפרדים – כל אחד באשר ילך, בלי לפצות את פיהם, כי לא יתכן לעודד דברים שנשתכחו ועוד מעט ונמשלו כעשן נמוג.
והולך האיש… אך הנה יתנדנד ויקפא במקומו מופתע. הוא לא יסב פניו אל העוברים־והשבים, כי אם אל פנים לבו יביט תמה: – והרי אותה אשה קטנה ומטופלה – זו היא! לה הבטחתי הבטחות.. ונדרים נדרתי.. לה הכאבתי את הכאבים הראשונים. ובכל זאת היא זוכרת.. בכל זאת לא הועם האור שבעיניה.. היא האחת בכל ההמון הרב הזה, אשר תזכור זאת ולא תשכח עד פי־הקבר. – – – ושב והלך, מדובב חרש אל עצמו ומתמיה אחרים במלל משונה זה, בנדנוד ראש בעצם צהרי־היום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות