למר י. ח. רבניצקי, אודיסא¹    🔗

ווארשא, כ“ג אייר תרנ”ו (מאי 1896) ²

דחיתי תשובתי על מכתבך מיום ליום, בתקותי כי אמצא לי שעה פנויה לכתוב אליך בפרטות מכל אשר אתי. ולכתוב אליך בפרטות חפצתי לא רק מפני כבודך, כי אם – לא אכחד – מפני שמרגיש אני לפעמים צורך גדול לגול מעל לבי “אבנים” כבדות העמוסות עליו עתה, וחשבתי כי אפשר לעשות זאת על ידי “השתפכות הנפש” במכתב לאוהב קרוב. אבל רואה אני, כי אם אומר לחכות עד שאמצא אותה שעה פנויה, לא אכתוב לעולם. שעות פנויות יש לי אמנם בערב, אבל אחרי עבודת היום, אחר שהוגעתי את מוחי בכתיבת המון מכתבים, בחשבונות של הבל ובקריאת מאמרים ושירים אשר על הרוב יקלקלו את,קיבתי" עד הקאה, - אחר כל אלה אין בי עוד כח לשוב ולכתוב עוד גם מכתבים פרטיים בערב. ובכן החלטתי לכתוב לך לפחות את המכתב הקצר הזה, למען הודיעך, כי עודני חי, וכי געגועַי על אודיסא וכל אשר אהבתי בה גדולים הרבה יותר מאשר יכלתי לצייר לי מראש. ואתם אינכם חושבים לנחוץ להודיעני מזמן לזמן מה נעשה (או מה בלתי נעשה) אצלכם. כנראה, תנָחמו אתם על “האבֵדה” בזמן יותר קצר וביסורים יותר קלים מאשר “האבדה” תנָחם עליכם. עפשטיין הבטיחני לכתוב לפעמים מסודות הועד³, וכמובן, עודנו כותב ועוד לא חתם.

בהעירך אותי לזכור את “הפרדס”, הנך לועג לרש. התדמה כי אוכל לשכוח זאת? ה“פרדס” אמנם בנך הוא, אבל הלא גם אני לקחתי חלק בחבלי הלידה ובחתוליו וטפלתי בו כבילד שעשועים, ואיך אשכח, כי יוצא הוא עתה לשוק, ואני איני יכול ללוותו אפילו דרך קצרה סמוך לשער? אבל מה אעשה וכך, כנראה, נגזרה גזרה. ובכל זאת הודיעני נא הזמן האחרון שבאחרונים: אולי לפתע פתאום יערה עלי רוח ממרום, ואוכל עוד לכתוב איזה עמודים…

 

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.    🔗

ווארשא, כ“ב סיון תרנ”ו (יוני 96).

בקבלי מכתבך האחרון וקראתי דבריך ע“ד מאמרי בשביל ה”פרדס“, אמרתי אל לבי: הבה אאזור כגבר חלצי ואקיים נפש אחת מישראל (הלא כך אמרת: כי בנפשך הוא). אך כעין הקדמה, צריך אני לבאר לך סדר יומי: בבוקר אקום בשבע שעות, ועד שמונה אני כותב מכתבים פרטיים, פעמַיים בשבוע – לביתי ובית אבי, וביתר הימים – לשאר אוהבַי ומכירי הפונים אלי במכתביהם. אחרי כן אשתה טהע ואקרא לפעמים קריאה קלה, מכ”ע או איזה ספר. ובתשע ומחצה אלך לבית “אחיאסף” ואשב שם כל היום (מלבד שעה ומחצה לארוחת הצהרים) ואשוב למעוני בשמונה או שמונה ומחצה בערב. ועד שאגמור ארוחת הערב ושתית הטהע תעבור שעה ויותר. אז אצא לשאוף רוח מעט בגן העיר, ובאחת עשרה אשוב לביתי. זה הוא משפטי יום יום. ובכן, כאשר נדבה רוחי להציל נפשך משחת, החלטתי לקום בכל יום בחמש שעות ולהקדיש שתי שעות לעבודת ה“פרדס” עד שאגמור המלאכה. וביום ב' שעבר החלותי. התגברתי כארי וגזלתי שתי שעות משנתי, ובחמש ומחצה כבר ישבתי אל שולחני ועטי בידי, ובשבע שעות הנחתי עטי מידי – והנייר נשאר חָלק כשהיה. כי ראשי היה כבד עלי ממיעוט שֵנה, וכל השתדלותי לא עמדה לי לאסוף מחשבותי כראוי ולסדרן בדברים. ביום ההוא לא כתבתי עוד מכתבים פרטיים וגם עבודת “אחיאסף” התנהגה בכבדות, כי הייתי חש בראשי כל היום. אז ראיתי, כי קשה לשנות מן המנהג, אחר שעברו עלי רוב שנותי ולא הייתי ממשכימי קום, וגמרתי בלבי להקדיש לך שעות הערב. ואתמול היה הערב הראשון אשר לא יצאתי לשאוף רוח אחר עמל היום, כי אם ישבתי כלוא בחדרי וחשבתי מחשבות ע“ד ה”פרדס“. מתחלה חשבתי ע”ד הנושא אשר אבחר למאמרי, וכשהעמקתי לחשוב בו, ראיתי, כי אין בי די כח במצבי עתה לבארו כראוי, וגם הספרים הדרושים לזה, שישנם באוצר ספרַי בביתי, לא ימָצאו פה. שבתי וחשבתי ע“ד נושא אחר – וראיתי, כי גם הוא דורש ספרים, ועוד יותר – רוח נכונה ודעה צלולה, ויותר שהעמקתי לנתח את הענין ולהתבונן במצב נפשי עתה, יותר הוברר לי, שאינני מסוגל עתה כלל וכלל להוציא מתחת ידי מאמר מתוקן כל צרכו: עוד לא קמו לדממה הסערות שהרעישו את לבבי בעת האחרונה, עודני “קרוע ומורתח”, תלוי ועומד בין קצוות רחוקות ומתנגדות, ולא אדע מה יֵלד לי יום מחר. ואני אינני סופר “בחסד עליון”, היושב אל השולחן בנוח עליו הרוח וכותב וכותב כמעין המתגבר. בזעת אפים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב, ושמעתתא שלי בעי צלותא. בקצרה, באתי לידי הכרה ברורה, כי אם לא אחפוץ להניח מקומי שרכשתי לי בספרותנו ולאבד עולמי בשעה אחת, עלי לחדול מכתוב “עד יעבור זעם”. אין ספק אמנם בעיני, כי עוד יבוא יום ואלמוד ואכתוב אולי יותר מאשר לפנים, אבל ה”פרדס" לא יוכל לחכות ליום ההוא, כי לא קרוב הוא. אתה לא תוכל לצייר בנפשך, “שיוכל לצאת ספר הפרדס בלי מאמר אחד העם”, ואני עוד פחות מזה אוכל לצייר לי, שיוכל מאמר “אחד העם” להיות מן הגרועים שב“פרדס”, ולא אחפוץ בשום אופן ליתן מקום לקוראים ומבקרים לאמור: תש כחו של “אחד העם”. אקוה, כי לא תחשוב לי לחטאה מה שכבודי הספרותי יקר בעיני, ומה גם שיש בזה צד מוסרי יותר “דק”: לא אחפוץ שיאמרו גם עלי, כי “שורש נשמתי היתה המטבע”, וכשכלתה המטבע, נפגמה הנשמה ופג טעמה.

הנה “לוח אחיאסף” עומד לצאת, והדין היה נותן, כי עלי להשתתף בו ביחוד, משני טעמים שיש בו מה שאין ב“פרדס”. ראשונה, הלא הכל יודעים, שאני עתה עורכו, וכבר קבלתי מכתבים מאיזו סופרים השואלים, במה עוסק מאמרי בה“לוח”, כי לא יוכלו לצייר לעצמם, שאערוך מאסף ולא אכתוב בו בעצמי. וזאת שנית, להוי ידוע לך, ידידי, אם לא תדע עוד, - כי איזה עשרות רו“כ עושים רושם עתה בחשבונותי הפרטיים, ואם הייתי כותב איזו עמודים ב”לוח“, הלא הייתי משתכר סך “הגון” כזה. ובכל זאת, למרות טעמים “נכבדים” כאלה, יֵצא ה”לוח", ושמי לא יהיה בקרב סופריו.

הנני מקוה, כי אם תתבונן בכל זה לא כעורך ה“פרדס”, כי אם כאוהב ורֵע, תודה גם אתה, שהצדק אתי, ולא תוסיף עוד לצערני. כי אמנם צער גדול אתה גורם לי, בבקשך מאתי דבר שהייתי רוצה לעשות והייתי מחויב לעשות – ואיני יכול לעשותו.

ו“נפשך” מה תהא עליה?

התבוננתי בשתי ה“סכנות” הנשקפות לה וראיתי, שאינן “מסוכנות” כל כך. הראשונה, דבר המודעה שהודעת בה את שמי – זה בודאי מעט “שוֹקינג”, ואתה זוכר בלי ספק, כי כששאלתני על זה קודם נסיעתי, אמרתי לך, שאיני יכול לקבל עלי אחריות הדבר. אך מה שעשוי – עשוי, ואין הדבר נורא כל כך. הלא כבר מלומד אתה בנסיונות כאלה. הן גם במודעתך ע“ד ה”פרדס" השני קרה לך “מקרה לא טהור” כזה ביחס אל לווינסקי, וקהל חסידיו של לווינסקי הלא גדול בהרבה משלי, ובכל זאת לא שלחוך על זה לארץ גזרה, וה“פרדס” השני נמכר לא פחות מן הראשון. נקוה איפוא, כי כן יהיה גם ביחס אל השלישי.

והסכנה השניה, בדבר המקום הפנוי שאין לך במה למלאותו, אפשר גם כן להרחיק בנקל. עליך אמנם להחזיק במנהגך לפתוח את ה“פרדס” באיזו דברים של אחד הסופרים זולתך מן הידועים לקהל. ואני חושב, כי רבי מֶנדלי יחיה יקח עליו הפעם את הטורח הזה ויכתוב שלשה או ארבעה עמודים מעין פתיחה או הקדמה. הן הוא ת“ל שוקט על שמריו ובגולה לא הלך, כמוני, וה”פרדס" השלישי גם בלא זה פרדסו של רבי מנדלי הוא, כי חלקו גדול פה הרבה מבשנים הקודמות, ולא יאונה לו כל רע חלילה, אם יוסיף עוד איזו עמודים בראשיתו. ואקוה, כי המקום הזה, בפתח ה“פרדס”, לא חולל בעיניו ע“י זה שעמדתי עליו אני בספרים הקודמים. אחר הקדמתו של רבי מֶנדלי תדפיס מאמרך. אחריו – איזו שירים, ואחרי כן עוד ישָאר מקום פנוי כשמונה עמודים, ולוּ לעצתי תשמע, תשנס את מתניך ותתן במקום הזה העתקה או תמצית מתוך מאמרו של יום ( Hume ) על הלאומיות, אשר, כידוע לך, חפצתי אני לתרגם בשביל ה”פרדס" ולא הספיקה לי השעה. הנני חושב, כי במאמרך הראשי בודאי נגעת גם בשאלת הלאומיות, כנהוג, ומה נקל איפוא לקשור בזה מאמר שני, אשר יבוא להראות, כי שקר בפי האומרים, שביסמַרק וחבריו בדו את הלאומיות מלבם, שהרי עוד כמאתים שנה לפנינו עסק בשאלה זו אחד מגדולי עולם, ולא עוד אלא שהשקפותיו בריאות וצלולות הרבה יותר מכל ההשקפות החדשות שנולדו בענין זה בדורנו וכו' וכו'. וכפי מדת “הנעל” תוכל בנקל לעשות גם את “הרגל”: להאריך או לקצר, לפי מספר העמודים הפנוים. בעיני ישרה עצה זו מאד…

 

למר י.ח. טביוב, דובֶלן⁴    🔗

ברלין, 24 אוגוסט 1896.

יקרתך מן 20 קבלתי, והרשני נא להעירך, כי מלבד “הזמן”, הלא יצאו ספרים חדשים ע“י בן-אביגדור שראוים לדבר עליהם. ואקוה כי לא תחשדני, שיש לי טינא בלבי על המו”ל וע“כ לא אחפוץ להזכיר ספריו; אדרבא, אשמח מאד אם תבוא בקורת נאמנה בעתוני עליהם. כלומר, בקורת שאינה אומרת קבלו דעתי ואינה כתובה בכונה להכעיס או לרצות, כי אם אוביֶקטיבית ובלשון של חכמים. ע”ד “הזמן” ידבר אולי עוד אחד מטובי סופרינו, ובכל זאת תוכל לכללו באגרתך. אם תחפוץ, תוכל לדבר גם על לוח “אחיאסף” שיצא בשבוע זה ⁵, ורשות נתונה לך להוציא משפט על כללו ופרטיו ככל אשר תמצא, ובלבד (כאמור) שיהיה המשפט מיוסד על ראיות נכוחות והסגנון ראוי לסופר שכמותך. הודיעני נא איפוא, איזו ספרים החלטת להכניס באגרתך הראשונה ומתי תגיעני זו.

בנוגע לה“השקפה” ⁶ לא אוכל, לדאבון לבי, למלאות תנאיך לע“ע, כי לחתום בכסף מלא על כל כה”ע האלה איני רוצה, ולחלופין עוד לא הגיעה העת בטרם יהיה לי מה לתת תמורתם. כי ע"כ הוכרחתי למסור דבר זה לעת עתה לאחד הסופרים פה, ונראה מה יוציא מתחת ידו.

 

ל“אחיאסף”, ווארשא.    🔗

ברלין, 24 אוגוסט, 96.

מכתביכם האחרונים קבלתי, והנני להשיבכם על הסדר. ואתחיל בעניני “אחיאסף”.

אע"פ שבקשתם סליחה על שהדפסתם ארבעה עמודים בהלוח מבלי שראיתי אותם ראשונה, לא אוכל בכל זאת להניח דעתי. הכל יודעים, שאני עורך את הלוח, ואין הבין לאדם שלא בפניו. עתה יהיה עלי להצטדק לפני בריינין, להצטדק לפני שטיינטהאל (כי הוא נתן רשות לבריינין ) – ואין בפי מלים. כי הן לא יאמינו לי, שנעשה הדבר שלא ברשותי.

מה מצב “התורה והחיים”? מדוע תתאחר כה הדפסתו? החוברת השניה אשלח לכם בשבוע הבא.

בדבר האוצר ⁷, יש פה איש אחד אשר, לפי דברי חבריו, ראוי הוא למלאכה זו. ע“כ הודיעוני נא אחרית המו”מ עם ל., ואם תסכימו, אמסור העבודה לאחר…

מלודוויפול קבלתי תשובה. הוא נכון לקבל עליו התרגום ⁸, אבל “הלוי” אינו רוצה לקרוא שמו על זה. יעצתיו לפנות לאחד החכמים האחרים אשר קראתי בשם, ואם גם הם לא יסכימו, דעתי שיבקש מאת המחבר עצמו הרשות לבוא ולדון לפניו בכל הדבר הקשה, ולכתוב על השער: “ברשיון המחבר והשגחתו”. על העצה הזאת אמרתי לו שצריך אני גם להסכמתכם. מה דעתכם?…

ספר קטן, לא חדש, יש באשכנזית מאת נֶלדיקי (חכם ידוע שם), ושמו: “דיא סעמיטישען שפראכען”. הספר מפורסם מאד ומחזיק רק איזו גליונות. אם תסכימו, אמסור פה תרגומו לאחד הסופרים.

לשלוח הלוח חנם איני מוצא לנחוץ, כי גם את הירחון אחשוב כי לא נשלח לשום אדם חנם, זולתי לכל סופר את החוברת שבא בה דבר מאתו. וכן נוהגים פה המתוקנים שבאוה"ע…

עתה – בעניני הירחון. לע"ע הבטיחו לי עזרה תמידית: ברנפלד, קנטור ופרישמַן. מאודיסא כותבים לי, שאברמוֹביץ עובד בשקידה ובקרוב ישלח. כבר כתבתי מכתבים רבים, אך עוד לא קבלתי תשובות…

על אדות הדפוס… כתבתי לקראקא לפישר. לפי חשבונו יעלה כשלשה עשר מַרק לגליון פחות ממה שדורשים פה. אבל לבי מהסס לעשות את קראקא למרכז עבודתנו, כי נערי גליציא עשוה לשמצה בקהל הקוראים.

אתם מתאוננים, כי אינכם יודעים “עיקר מחשבותי” בדבר הירחון. עיקר מחשבותי הוא, שאם יהיה לנו חומר טוב – יהיה טוב, ואם לא – לא. יותר אין לי עיקרי מחשבות, כל זמן שלא אדע, מי ומי העוזרים התמידיים ומה תכונת עבודתם.

שלחו נא לקנטור את “הזמן” ו“אוצר הספרות”, כי רוצה הוא לדבר עליהם בירחוננו.

 

למר ש. ברב"ש, אודיסא⁹    🔗

ברלין, 24 אוגוסט 96.

יקרתו מן 7 ח“ז בצירוף א”וו… קבלתי לנכון, ותודה לו על כי היה זריז בדבר, כמו שהבטיחני.

ממעשי פה לא אשבע לע“ע נחת. הנני “מלך בלא עם”, הרבה מכתבים כתבתי לכל בחירי הסופרים אשר השתתפותם בעבודתי רצויה לי, - ולע”ע אין מענה. רק ארבעה או חמשה אשר נקרו לפה ודברתי עמם פא“פ, הם הבטיחוני בכל תוקף לעמוד לימיני, ונראה אם יקימו. בכלל רואה אני, כי לא ציירתי לי במחשבה תחלה אף העשיריה מכל קושי הענין ולא היה לי מושג ברור מסופרי ישראל ומדלותנו הנוראה מכל הצדדים. לכתוב “מאמר” ב”המליץ“, לצעוק, לחרף, להתהלל בקול רם, לענות עזות וכדומה – לכל אלה יש לנו ב”ה “סופרים נכבדים” הרבה. וכשאתה פונה למי מכל הקהל הזה בהצעה, שיכתוב איזה דבר הגון, הדורש ידיעה והגיון וטוב טעם, - הוא משתמט ממך באמתלאות שונות ודוחך בקש. אם חלילה אהיה מוכרח להוציא ירחון מלא הבל (כי לעזוב את הענין לגמרי מפני טעמים ספרותיים כאלה הן לא אוכל, באין לאל ידי להשיב לה' ויסוצקי¹⁰ את כספו שאוציא עד אז), - מסופק אני אם אאריך ימים ואם לא תורידני העבודה הזאת לבאר שחת. – גם החשבון החמרי שונה הוא ממה שחשבתי מראש. אני נסמכתי על החשבונות שעשיתי פה לפני שלש שנים. אך במשך העת נשתנו הדברים, והוצאות הדפוס עולות עתה יותר הרבה ממה שחשבתי אז. בקראקא יש דפוס גדול, והוא מציע לפני להדפיס ירחוננו בזול מאד: כשלשה עשר מארק לכל גליון פחות ממה שדורשים פה. אבל ה' וויסוצקי כתב במכתבו להוציא את הירחון בברלין, ועתה אם אומַר לשנות, אהיה מוכרח לפנות אליו בבקשה, שירשני לעשות זאת, ואולי לא יחפוץ, ואקלקל לע“ע את סדר העבודה. מלבד זאת, גם לבי מהסס בדבר, אם לא יכבד יותר להכניסו לארצנו, כאשר יבוא מבירת הפולנים בחו”ל…

 

למר י. לַנדא, פטרבורג¹¹    🔗

ברלין, 26 אוגוסט 96.

באתי הלום זה כשבועַיים והייתי טרוד מאד בהכנות הראשונות, וע"כ התמהמהתי עד כה, עתה הנני שולח לך בזה את האות¹²… יחד עם זה הנני שולח לך היום באחריות ספור אחד מאת ה' בראנדשטעטטער. ישנם עמדי אמנם עוד דברים שונים… אבל אלה כשרים לגמרי, ולא מצאתי לנחוץ להטריחך. רק בספור זה אפשר שימָצא איזה בטוי הצריך תקון, תואיל נא בטובך לתקן. אך אקוה, כי לא תהיה “מחמיר” ביותר. כאשר אקבל עוד דברים שיש בהם איזה חשש, אשלח לך כל כמה דמטי לידי…

עוד שאלה אחת לי לשאול ממך. בבואי הלום ראיתי, כי טעיתי בחשבון, והוצאות הדפוס תעלינה הרבה יותר ממה שחשבתי מראש… והנה הגידו לי, כי בבית הדפוס הגדול של פישר בקראקא אפשר יהיה להדפיס עתוננו בזול יותר. עתה הנה כתב לי ה' פישר את תנאיו, וההבדל באמת גדול מאד, באופן שעלה במחשבה לפנַי, אולי יותר נכון להוציא עתוננו בקראקא… בטרם אחליט דבר, רוצה אני לדעת את דעתך, אם אין לחוש, כי מכ"ע היוצא בקראקא תהיה כניסתו לארצנו יותר קשה. ואם לזה אין לחוש, עוד לבי מהסס: אולי יעשה מקום ההוצאה רושם לא טוב, כאשר תגיע העת ונתחיל להשתדל בהשגת רשיון להעביר את ההוצאה עצמה לארצנו… על השאלה הזאת אבקשך מאד לתת לי תשובה ברורה, אחר שתתבונן בדבר היטב, למען לא נעשה מדחה חלילה.

 

למר י. צייטלין, אודיסא¹³.    🔗

ברלין, 26 אוגוסט 96.

במכתבו האחרון כתב לי מר חותנך, כי אם אצטרך להתיעץ עמו באיזו שאלה מעניני העתון, אפנה אליך, וידך כידו בזה. עתה הנה עומדת על הפרק שאלה יסודית קשה, אשר לא אחשוב לאפשר לפתרה בעצמי. ואבקשך איפוא, ידיד נכבד, לקרוא דברי בשום לב ולהודיעני דעתך בהקדם.

החשבון החמרי של הירחון, אשר עשיתי בווארשא בעת שנשאנו ונתננו בזה, אינו עולה יפה, כי אני נסמכתי על הידיעות שאספתי פה לפני שלש שנים, ועתה עלה מחיר הדפוס פה, כי המסדרים נעשו לחברה אחת והעלו מחיר עבודתם, והמדפיסים הוכרחו להענות להם. כבר באתי בדברים עם בתי דפוס שונים, ואצל כולם המחיר כמעט אחד הוא: כחמשים מַרק הגליון בעד סדור והדפסה, ועל זה עוד מוסיפים בעד תקון קורקטורא וכדומה, הדבר הזה העירני לפנות אל בית הדפוס העברי הגדול אשר בקראקא (פישר), כי שמעתי שאצלו מדפיסים רוב המחברים והמו“לים בחו”ל, והוא קובע המחיר בזול ועושה הכל כראוי. עתה השתוממתי, בקבלי את תשובתו וראיתי את ההבדל הרב…

הדבר הזה עורר בי מחשבה, אם לא יותר טוב לפנינו להוציא ירחוננו בקראקא, אחר כי סוף סוף כל ההוצאה בחו“ל אינה אלא לזמן ידוע, עד שנשיג הרשיון לעבור לאודיסא. ומלבד האיקונומיא הגדולה בעניני הדפוס והאֶכספדיציא, יש לקראקא עוד מעלה יתרה, ששם, ובכל גליציא, רבו מאד הקוראים עברית ויודעים ספרותנו היטב, וע”כ יש לקוות, כי ירבו גם החותמים שם… אבל מצד אחר, הנה השם ברלין יותר יפה, וגם אולי תכבד הכניסה לארצנו יותר למכ"ע היוצא בגליציא. והנה בנוגע לחשש האחרון, אפנה להצנזור בפטרבורג ואשאל את פיו ונדע דבר ברור. אבל בנוגע לעצם הדבר, הואילה נא להודיעני דעתכם…

בנוגע למצב הצד הספרותי אין לי לע“ע חדשות גדולות. פה מצאתי רק איש אחד שאוכל לחשבהו לעוזר תמידי והוא הד”ר ברנפלד. יתר הדקטורים והמלומדים, אשר חשבתי כי יעמדו לימיני, הם או עמי-ארץ שאינם יכולים או ספציאליסטים יבשים שאינם רוצים להשתתף במפעל כזה, הנועד לתועלת העם ולא למציאות קברים ישנים בשביל “החכמים”, כמו שהם קוראים לעצמם. בכלל שגיתי הרבה בחשבי, כי פה תקל עלי עבודתי הספרותית מאשר בעיר יותר קטנה; אדרבא, עוד קשה פה הרבה יותר לעסוק בספרות ישראל, מצדדים שונים.

עזרה תמידית הבטיחו לי ג“כ ד”ר קַנטור ופרישמַן (שהיו פה בשבוע שעבר), ומכתבים רבים כתבתי מפה לכל אלה החכמים והסופרים המוכשרים לכתוב כהוגן והנני מחכה לתשובתם. בעוד שנים שלשת ימים אקבל מבית הדפוס “מכתב חוזר” אל הסופרים, אשר מסרתי לדפוס באלו הימים, ואותו אשלח גם לסופרים ממדרגה שניה; כולי האי ואולי! – אמנם עניים הם דברי ספרותנו גם במקום זה וגם במקום אחר – ואדם אין. ויש אשר תבוא בלבי מחשבה מרה, אם לא יותר טוב היה ויותר מועיל גם לספרותנו, לוּ הייתי פושט נבלה בשוק בשביל פרנסתי, ובשעות הפנויות הייתי כותב בעצמי איזה דבר לפי טעמי ורוחי, בעוד אשר עתה כל שעותי וכחתי אני מבלה בקריאת “מאמרים” שאינם שוים כלום או בתקון מעשי אחרים שעל הרוב אינם ראוים לכך מצד עצמם, ומי יודע אם יהיה לי פנאי לכתוב גם בעצמי…

 

למר ש"י אברמוביטש (מֶנדלי מו"ס), אודיסא.    🔗

ברלין, 28 באוגוסט 96.

בשעה זו קבלתי מכתבך הנחמד עם מה שבתוכו. תודתי לך מקרב לבי על שנזדרזת בדבר וחזקת את לבבי, בראותי שיש לי על מי לסמוך (כי יתר חברינו שהבטיחוני הבטחות רבות לא חשבו לנחוץ עד כה לעמוד בדבורם). את ספורך עוד לא הספיקה לי השעה לקרוא, אבל בטוח אני מראש, שהוצאת מתחת ידך דבר מתוקן.

את בקשתך ע“ד ה”קוֹפיא" וההגהה אשתדל למלאות כפי יכלתי, אבל מסופק אני אם אמצא פה מעתיק. זה יותר משבוע אני מבקש מעתיק לאיזו מאמרים שהמחק שלי רבה בהם על הכתב של המחברים – ולא אוכל למצוא בעיר של “גוים” זו.

עצתך ע"ד הבקרת בודאי נכונה, וכבר קבעתי לזה מקום מיוחד במכתב החוזר שהדפסתי בשבוע זה ושלחתי גם לך היום בבקר. אבל… איה הם המבקרים?

לכשאקרא את כתב-ידך אקוה לכתוב לך שנית.

 

ל“אחיאסף”, ווארשא.    🔗

ברלין, 30 אוגוסט 96.

… עשיתי כרצונכם ושלחתי את המכתב הנדפס “לכל קצוי ארץ”. בטוח אני, כי אלה שלא התעוררו למכתבַי הפרטיים לא יתעוררו גם לזה. אבל חפצתי לעשות גם זאת, שלא תאמרו כי בשֶלי נרפים הם הסופרים… לע“ע קבלתי חומר חדש רק מרבי מנדלי, והוא התחלת ספור גדול בשם “בעמק הבכא”, מעין ה”ווינשפינגערל“, אך לא תרגום פשוט, והדבר עלה בידו להפליא. בדבר בקרת “הזמן” ו”אוצר הספרות“, חזר בו פ. אחר ששמע כי קַנטור רוצה לעסוק בזה. אהה, מה רבה עניות הדעת בספרותנו. “הזמן” ו”אוצר הספרות" – זה הוא הנושא האחד שהכל רוצים לעסוק בו. גם טביוב רוצה לכתוב על “הזמן” וגם יהל"ל כותב לי שיכתוב על “הזמן”, כאלו זולת זה אין דבר ראוי לדבר עליו…

 

למר ש"פ רבינוביטש (שפ"ר), ווארשא.    🔗

ברלין, 18 ספטמבר 96.

מכתבך קבלתי בזמנו, ומפני המון מכתבי הבל שאני מקבל יום יום ושמוכרח אני להשיב עליהם, נתאחרה תשובתי עד כה… וע“ד מכתב אייזנשטדט ¹⁴, דע לך, כי ד”ר ה. בא אלי לפני ימים אחדים עצוב רוח, ובפנים זעומים בקש להראותו בלוח מכתב זה. ובאותה שעה ישבו בחדרי עוד אחדים מן “הלאומיים” פה, ויקרא הוא, ויקראו הם, וכולם מצאו, שאין במכתב זה שום “הריסה” חלילה, ואדרבא, טוב להגיד דברים כהויתם, ודוקא אייזנשטדט יש לו רשות להגיד דברים כאלו. אז ספר לי ה. את דבר המכתב אשר שלחת הלום, וכל המסובים מלאו שחוק פיהם. לא ידעתי אם כבר נדפסה ה“פיליפיקא” שלך ב“המליץ” (אני רואה את “המליץ” רק אחת בשבוע), אך בכל אופן אין ספק, כי רעמך ורעשך יזיק לא רק לאייזנשטדט, כי אם להישוב. לפי שאינו דומה דבר האמור בלוח אחיאסף לקול רעש ב“המליץ”. לולא דבריך ומכתביך לא היה איש שם לב למכתב א“ש, זולתי חו”צ האמתיים, ולהם הן לא יזיק. סלח נא אם אומר לך מפורש (כמו שדברת אלי מפורש), שרואה אני מקור כל כעסך במה שקצרתי הרבה את מאמרך, ואהבתך העצמית תחפוץ דוקא ליחס זה לטעמים פוליטיים, ולא להטעם הספרותי.

 

למר י"ח טביוב.    🔗

ברלין, 18 ספטמבר 96.

… בקורת… (איך תתרגם לעברית: “זאכליכע”?) על מחברת ק. אקבל ברצון. אך אם תאמר לדבר ברחבה “על המליצים והמרחיבים”, אל נא תשכח, כמה דיו נשפך כבר על ענין זה, ועליך יהיה איפוא להזהר מלשנות דברים שכבר נאמרו ונשנו פעמים אין מספר.

הנני עמל לבקש מבקר הגון לספרי חנוך ועד כה לא מצאתי. לא אכחד ממך, כי באמתחתי מונחים כבר שני מאמרי בקורת על ספרך “עדן הילדים”, ושניהם לא יצלחו. כי מעלים גרה ממה שכבר נאמר בזה. בכלל מסופק אני, אם אחר כל הוכוחים שכבר נתפרסמו יש עוד מקום למאמר טוב. אל נא תשכח, כי הקוראים העברים אינם נחלקים לקוראי “המליץ” ולקוראי מכ"ע שלי. הכל אחד, ומי שיקרא זה כבר קרא גם זה.

 

למר שמואל ברב"ש, אודיסא.    🔗

ברלין, י“ג תשרי תרנ”ז

קודם כל אבקש סליחתו על כי אחרתי עד כה בתשובתי על מכתבו היקר מן 26 אוגוסט. לו ידע כ' אף מעט מטרדותי, מפזור נפשי, ממכאובי לבי – היה מבין עד כמה קשה לי לגעת בידי בפצעים האלה, כלומר לדבר על אדותיהם, ועל כן דחיתי את הדבר מיום ליום… אך סוף סוף עלי לגעת בהם, ובדאבון לב הנני להגיד לכבודו, כי בכל הדברים הטובים שלו – אשר אודהו על זה מקרב לב – ושל ידידנו מר כ., הנני מרגיש היטב, כי הסכלתי עשׂה, בקחתי עלי את המשרה להיות לאב ולכהן לספרותנו העלובה. ידוע לכבודו, כי כל ימי הייתי בעל דו-פרצופים: שעות ידועות בכל יום הייתי עוסק בהבלי העוה“ז, ואחרי כן, בשובי לחדרי ולספרַי ולשלחני, נהפכתי לאיש אחר והייתי בעיני ככהן גדול העובד עבודה בקדש הקדשים. כי אמנם עבודתי בספרות ובצרכי הצבור היתה בעיני קדושה תמיד, ובכל כחי הייתי עמל לעבוד במקדשי זה בקדושה ובטהרה. ומה אני עושה עתה? עתה חללתי את מקדשי וערבתי חול בקדש, עתה הייתי לסוחר בדברים שבקדושה, ואי אפשר לי עוד לשמור על קדשַי. הנני עוסק בקריאת מאמרים המלאים הבל, הנני מתקן ומכין לדפוס דברים שלפנים לא הייתי בעצמי מסכים כלל שראוים הם לראות אור, הנני נושא ונותן עם סופרים שאין כל השכלתם שוה פרוטה. והכל בשביל מה? הן מתחלה חשבתי, שעושה אני זאת בשביל תועלת כללית, וזאת היתה נחמתי. אבל עתה שרואה אני היטב, כי התועלת הכללית שציירתי לי בדמיוני אינה יכולה לבוא, באין לנו סופרים הגונים שיעמדו לימיני – עתה בשביל מה אני עושה כל זאת? הלא רק בשביל לחם צר שאני מוציא מזה לביתי! והמחשבה הזאת תדכאני עד עפר. ומכבודו לא אכסה, כי לו היתה ביכלתי להשיב לרק”ז וויסוצקי את הכסף שכבר הוצאתי ¹⁵, הייתי עוד עתה נסוג אחר והייתי מבקש לי איזו עבודה גשמית לפרנסת ביתי, ואפילו פשיטת נבלה בשוק, כדי שאוכל שעה אחת ביום לשוב למקדשי אשר הורס.

אך מה בצע בדברים, והנעשה אין להשיב…

 

למר ש. ר., קובנא.    🔗

ברלין, 21 ספטמבר.

לדאבון לבי לא אוכל לקבל מאמרך, המושב לך בזה. לתאר צורתם הרוחנית של גדולים אלו – צריך להעמיק בענין יותר ולהציעו באופן אחר. גם לא אכחד ממך, כי לא טובה בעיני דרכך להכעיס את המאמינים רק בשביל להכעיסם, בלי שום תועלת או צורך לגוף הענין. דברים כאלה נמצאים הרבה במאמרך זה. ובמשפטך… שכחת שיש בדבר עוד צד אחד: גלוי דברים המתנגדים להקדוש ומקובל בצורה שמכאיבה את האוזן – לא רק שאינו מכניס את הדברים אל הלב, אלא גורם להרחיק עוד יותר את העם מהם ומבעליהם.

גם חקירתך ע"ד האנשים הגדולים ופעולותיהם “פלוסופיא קדומה” היא. הרבה חוקרים גדולים מתנגדים לזה עתה, ובכל אופן אי אפשר להניח הנחה כזו בתור דבר ברור שהכל מודים בו.

אם תחפוץ לבקר “הדת והחנוך” ואם תעלה בקרתך יפה וסגנונך בנחת, בלי כונה “להכעיס”, אקבל בחפץ לב.

 

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.    🔗

ברלין, ערב חג הסוכות תרנ"ז (ספטמבר 96)

כן דברת, ידידי! גם אני הנני מרגיש “כעין פצע בידידותנו”, כלומר לא רק בידידותנו אני ואתה, כי אם בידידותי בכלל עם כלכם. גבורים אתם, יקירַי, להטיל חובות על אחרים ולדרוש קרבנות מאחרים, ובכלל – לדבר דברים יפים. אך כשהדבר בא לידי מעשה כל שהוא מצדכם, אז “אין איש בביתו”. בקומה זקופה יכול אני לעמוד ולהגיד לפני אלהים ואדם, כי במשך שנים רבות מלאתי חובותי באמונה, הקרבתי זמני וכחותי לכל הקדוש לנו, בלי קמוץ, ומעולם לא הטלתי משאי על אחרים ואף לא משא הצבור במקום שיכלתי לשאתו לבדי. ועתה, כשנהפך הגלגל ומצביבאמת נורא (לא כאותו “המצב הנורא” שאתה בו) – עהת אביט על כל סביבי ואין איש, כלומר אין איש שיחשוב לו לחובה לחזקני לפחות חזוק כל שהוא, אבל יש ויש הדורשים מאתי חובות וקרבנות. זה שני ירחים מאז יצאתי מאודיסא ועד היום לא קבלתי משום אדם אף דבר או חצי דבר לאות חבה וחזוק-ידים. כמה ימים ולילות הקדשתי לעניני א“י בכלל ועניני הועד בפרט, ועתה שכחוני, כאלו בטלתי מן העולם, ולא יחשבו לנחוץ להודיעני לפעמים מצב הדברים. כמה פרַזות יפות שמעתי מפיכם ע”ד הנחיצות ליסד אורגן עברי טוב, וכשבא הדבר לידי מעשה, ובתומתי חשבתי, כי אתם תהיו הראשונים שתחזיקו בידי, והנה אין איש. פניתי אל דובנאוו ויענני: טרוד אני בכתיבת ההיסטוריא ואיני יכול, פניתי אל עפשטיין ויענני: טרוד אני בעסקי הועד ואיני יכול, פניתי אליך ותענני: טרוד אני בהוצאת ה“פרדס” ואיני יכול לע“ע – כלכם טרודים אתם ואינכם יכולים, רק אני לבדימחויב להיות “כל יכול”, אני אין לי רשות להגיד “איני יכול”; אני היושב בברלין ומצפה לרחמי הסופרים העברים – אני מחויב לקבל עלי עוד חובות חדשים בנוגע להנהגת ב”מ, להקריב קרבן ל“פרדס”, ואתם אינכם מחויבים כלל וכלל לזכור את מצבי בהוה, לזכור לי את מלוי חובותי בעבר, ולעשות מה שבכחכם, או גם “להביא קרבן”, בשביל שאוכל לגשת אל העבודה ולא אהיה “אוכל ואינו עושה” – אתם אינכם מחויבים, לפי שטרודים אתם איש בעסקיו הפרטיים, ועל כן פטורים אתם…

כן, ידידי, “מעין פצע בידידותנו”, והפצע הזה עמוק בלבי כל כך, עד שאִבד חצי תאותי לשוב לאודיסא…

 

למר ש. ברמן, הומיל.    🔗

ברלין, 24 ספטמבר 96.

מכתבך ומאמריך הגיעוני. בקרתך על “עדן הילדים” לא מצאה חן בעיני. כי כל הנאמר בה כבר נאמר ונשנה ב“המליץ” ו“הצפירה” מאת מבקרי הספר ומגניו. בכלל, אחר כל הוכוחים שנתעוררו ע"ד הספר הזה איני מוצא לנכון לשוב ולדבר על כל זה.

גם הבקורת על ספורו של ג. צריכה קצור ותקון. קצור… מפני שהספר המבוקר אינו גדל-ערך כל כך שנקדיש לו מקום גדול ביותר, ותקון – מפני שאני יכול לצייר לי בקורת טובה וצודקת גם בלי עקיצות ומהתלות יתרות, כי על כן לא אוכל עוד להבטיחך בבירור שתראה אור. סופר אחר כתב לי גם כן שישלח בקורת על ספור זה ולכשיבואו דבריו בקרוב אראה במה לבחור…

הרשני נא להעירך גם כן, כי הרבה יותר מדי אתה אוהב להאריך בדברים פשוטים ולהטעימם כאלו לא נודעו עד כה לאיש. האמנם תחשוב את קהלנו לחבר של ילדים? לו ידעתי כי אך ילדים יקראו מכה"ע שאני אומר להוציא, לא הייתי מקבל עלי את טרחו.

 

למר מ.א. אייזנשטַדט, פטרבורג.    🔗

ברלין, 27 ספטמבר 96.

… בנוגע לבקרת המקרא, קשה עלי להגיד מראש, אם אקבל מאמרים בזה. אתה יודע כמה צריך להזהר בענינים אלו, כן מפני הצנזורא וכן מפני כבוד הדת. הכל תלוי איפוא באופן הרצאת הדברים והסגנון אשר תבחר. ואני מצדי אאמין שאפשר לכתוב הכל, אם אך מבין הכותב איך לכתוב…

 

למר י. ליבונטין, ריאזַן.    🔗

ברלין, 27 ספטמבר 96.

… טרדותי הרבות מנעוני מקרוא עוד את ספוריך. רק “קלסתר-הפנים” קראתי, והנה בכללו הוא יפה וטוב (בפרטים אחדים הוא דורש, לדעתי, תקון). אבל מה בצע בזה ואין ספק בעינַי כי הצנזורא תפסלהו, ואתה הלא תבין, כי בהיות רוב הקוראים ברוסיא, עלי להזהר, כאלו היה העתון יוצא שם. וע"כ אשלח תמיד את החוברות לבקורת קודם להדפסתן…

 

למר ש. אברמוביטש (מנדלי מו"ס), אודיסא.    🔗

ברלין, 13 אקטובר 96.

בודאי שמעת את הנדודים והטלטולים ששבעתי בעת האחרונה, בחפצי למצוא מקום יותר נאות להוצאת הירחון, אבל סוף סוף שבתי הלום, ומעתה ילך הענין למישרים ולא יכשל עוד. החוברת הראשונה כבר נמצאה בדפוס, וספורך כבר נסדר בשלימות… ובכן הנני לבקשך, כי תואיל נא לשלוח לי בקרוב את ההמשך בשביל חוברת ב‘. חוברת א’ תשלם עד ר“ח כסלו, ותיכף ניגש לסדור חוב' ב‘, ובחפצי לתת ספורךָ בראש, כמו שעשיתי בחוב’ א', צריך שיגיע לידי עד ר”ח כסלו…

 

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.    🔗

ברלין, 13 אקטובר 96.

מפני הטלטולים והצער ששבעתי בימים האחרונים, לרגלי המחשבה שהעלה השטן על לבי לקבוע דירתי ועבודתי בקראקא (כאשר בודאי ידעת), נתאחרה תשובתי על מכתבך מחוהמ"ס, ואתה תסלח.

עתה כבר עברו חבלי הלידה, והנני יושב ועובד בשקידה ובמישרים, כאשר אהבתי…

על “משוררינו הצעירים” כתוב כאוַת נפשך, אבל אבקשך לירד לעמקה של הלכה ולבלתי הסתפק בהערות הנוגעות ואינן נוגעות, וגם למעט בעקיצות כאשר הסכנת, כי למה נרפה ידי הצעירים שיש בהם איזה זיק של שירה?…

 

למר ד. כהנא, אודיסא.    🔗

ברלין, 13 אקטובר 96.

… את מאמרו הנני מוכרח, לדאבון לבי, להשיב לו בזה. כי, כמו שיראה מתוך הפרוגרמא שתבוא בראש חוברת א', שמתי לי לחוק לבלתי הכניס מאמרים על ענינים פרטיים כאלה, שאינם ענין אלא למספר קטן של מומחים לאותו דבר. מפני שחוברותי אינן גדולות בכמותן, ומחויב אני להשתדל שימצאו הקוראים בכלל מזון נאות להם במדה מספקת.

מחכמי אשכנז הבטיחו לי עד כה עזרתם: פרופ' קויפמאנן, מאיר איש-שלום, ד"ר שריינער, ויכול להיות, שגם שטיינשניידער הזקן יכתוב דבר מה.

אתפלא על ששאלני, אם אקבל מאמרו “מגלת הספרים”, ולא הודיעני עם זה מהותו ותכנו של מאמר זה, ואיך אוכל להגיד: הן או לאו, באין לי שום מושג ממהות המאמר?…

 

למר מ. ל. ליליענבלום, אודיסא.    🔗

ברלין, 13 אקטובר 96.

… מאמרך יבוא בחוב' ב'. אבל מוצא אני לנחוץ להשמיט הרבה פרטים קטנים. אתה מצדיקם באשר “סוף סוף הם נוגעים בדברי הימים”. אבל האמנם תחשוב באמת ל“דברי הימים” כל פרטי הגדותינו הקדמוניות? אם יעב"ץ מכניסם בדברי הימים שלו – אין לי עליו כלום. אבל אתה?

במאמרו של אייזנשטדט לא מצאתי כל רע. הן אני ואתה יודעים, כי אמת הדבר, ואחר שלוח “אחיאסף” אינו מכ“ע יומי, בטוח אני שלא היו זרים שמים לב כלל לזה, לולא הרעש שהסב מודענו מר שפ”ר, האוהב להתנפל על דברים כאלה…

 

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.    🔗

ברלין, 18 אקטובר 96.

מכתבך קבלתי היום, ותודתי לך. ובזה הנני להודיעך, כי הדפסת חוב' א' תשלם עד סוף החודש, באופן שאקוה להוציאה בר“ח כסלו. מתוך מכתבך הנני רואה, שהסחת דעתך מן ה”מכתבים מרוסיא", ועל זה צר לי מאד. כי בסמכי על מכתביך, לא השתדלתי שתהיה לי לחוברת א' איזו השקפה על חיי עמנו ברוסיא, וככה תהיה חוברת זו חסרה פרק חשוב כזה, בעת שעל אחינו המערביים יבואו שני מאמרים.

בנוגע למאמרים, כתוב מה שתכתוב: בקורת או פובליציסטיקא. אך אם בקורת תכתוב, הודיעני נא מה תבקר, למען אדע חשבוני, ולא יבואו שני מאמרים על ספר אחד.

“משפט החוברת הראשונה” תשפוט בעצמך, כשתגיע לידך. כי כלום אדם מעיד על פרי עמלו?

שם העתון הוא “השלח”, כי סוף סוף מצאתי, שהוא הטוב בכל השמות שעלו במחשבה.

 

למר ד. פרישמַן, לודז.    🔗

ברלין, 23 אקטובר 96.

היום קבלתי מכתבך ושירך ושמחתי משנה שמחה: שמחתי כי לא יפָקד מקומך בחוב' א'… ושמחתי עוד יותר על כי שמרת מקצת הבטחתך. כי למה אכחד? לבי מר לי על חברינו הנכבדים, המדברים ואינם מקיימים, שעל ידי הבטחותיהם הביאוני לחלק את החמר שלא כהוגן, בבטחי בהם כי ישלחו איש איש כאשר אמר. מד"ר קַנטור הגיעני מכתב ובו מעין השתוממות על כי החוברת כבר נדפסת באמת (כנראה, היתה במעמקי לבו מחשבה זרה, שאולי יהיה סוף סוף גם גורל הענין הזה כגורל כל "ההתחלות " בספרותנו), והוא עוד לא נגש אל העבודה. והנה הוא ממהר עתה לכתוב למעני – “פוליטון”! תמהני על רדקטור בקי שכמותו, כי לא יבין מדעתו, שאם הוא הבטיח לתת “מכתבים מרוסיא” על החיים וחזיונות הספרות שם, הלא בדברים האלה סמכתי עליו, ולא לפוליטונו אני צריך לחוברת זו. ואולם עתה כבר עבר המועד, והחוברת תהיה עשירה בהשקפות על חיי אחינו במערב ועניה מאד בעניני ארצנו ובקרת ספרים עברים (כי גם טביוב לא מלא הבטחתו). ובתנאים כאלה – היש אפשרות להחזיק בסדר נכון ולברוא אורגן מתוקן כראוי?

מן האמור הלא תראה, כי גם אם תשלח את השאר בהקדם, לא אוכל עוד לתת מקום למעשי ידיך בחוברת זו. ובכל זאת אבקשך מאד לשלוח בהקדם. כי אחר שבוע ימים עלי להתחיל כבר בסדור חוברת ב‘, והנסיון בחוברת א’ הורני לבלתי הביא בחשבון אלא מה שכבר נמצא באמתחתי…

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

ברלין, 25 אקטובר 96.

יחד עם זה הנני שולח לך בתכריך מיוחד מאמרך “רנן”, שכבר נדפס. ואודיעך גם כן, כי בעברי על הקורקטורא הראשונה ממאמרך “קהלות יעקב” נתקשיתי בדבריך על דבר החברה “לספרות ישראל ותולדתו”, כי שמעתי עליה טובות. וע“כ השתדלתי לאסוף ידיעות ברורות, והנה נודע לי כי שגגה יצאה פה מלפניך. דרשות החברה הזאת לא היו מעולם מחוברות עם “רקודים לשם מצוה”, וגם הדרשנים עצמם אינם על הרוב אנשים “המשננים להם בע”פ פרק אחד מגרעטץ”, כי אם חכמים מפורסמים (לַצַרוס, ווינשה, קורניל וכו'). ואם יש לפעמים איזה מקרה יוצא מן הכלל, אין ראוי בשביל זה להשליך שקוצים על כל פעולתה. ממילא מובן, כי אחר שנודע לי כל זה, הוכרחתי להשמיט הדברים. ובפרקים העתידים אבקשך מאד לדקדק היטב בפרטים כאלו, אחר שאני אינני בקי בפרטי הליכות החיים פה, ולמה תעבור על “לפני עור” וכו'?

 

למר א. ל. לווינסקי, ווארשא.    🔗

ברלין, 26 אקטובר 96.

קבלתי את מכתבך האחרון והנני עושה בקשתך, לכתוב לך לווארשא. – חוברת א' הולכת ונגמרת בדפוס. מפוליטונך יכלתי לתת בה רק ההקדמה. כי חוברת זו נחשבת בעיני הסופרים מעין “ששי”, וכל אחד חפץ דוקא להכָנס לתוכה. וע"כ עשיתי כמו שעושים בשמחת תורה: חלקתי את הפרשה לחלקים קטנים וכבדתי את כל המכובדים, פסוקים אחדים לכל אחד. מלבד שנים שלשה שנתתים במדה מרובה, מפני שלפי תוכן הענין אי אפשר היה לחלקו. – ובכל זאת אבקשך להוסיף ולכתוב ולשלוח לי בהקדם. כי נסיון החוברת הזאת הורני, שאי אפשר לסדר חוברת כהוגן, אם לא יהיה כמעט כל חמרה מוכן בידי קודם שאתחיל בהדפסתה…

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין¹⁶.    🔗

ברלין, 26 אקטובר 96.

קראתי ושניתי את מכתבך והשתוממתי, כי נתת לכל הענין צורה שלא עלתה על לבי. האמינה לי, כי לא באתי בדברים עם שום “חבריא” ואיני יודע מי הם הללו שרמזת עליהם. רק לתומי עוררתיך, כי בהיותי גֵר פה ואיני יודע פרטי המעשים, הנך צריך לדקדק בכל הדברים במדה מרובה ביותר, כדי שלא תבוא לידי שגיאה, שאחריותה גם עלי. הנה, למשל, גם בהענין המדובר, איני רואה מדבריך, שתעמוד על דעתך בדבר קשר הדרשות עם “רקודים”. והנה צייר נא לך, לו נדפסו הדברים, איזה קול זועה היו האנשים מרימים על הפרט הזה ועל ידו היו משכיחים כל הדברים. – בכלל הנני מוכרח להגיד לך, נכבדי – אחר שלא תדעני עוד כראוי – כי לפי תכונתי הנני רחוק מאד מכל מחלוקת של חברות וריבות פרטיות ואין עיני ולבי אלא לעניני הכלל כלו. וע“כ הנני נרתע מעט כשאשמע דברים הפוגעים בכבוד “בשר ודם” ממש, הידוע בשמו וניכר לכל מתוך הדברים. וכשדברנו ע”ד הציורים הכלליים מחיי אחינו, היתה כונתי לציורים כלליים ממש, שאי אפשר להראות באצבע, כי על פלוני ופלוני מכוונים הדברים. כי אף אם פלוני ופלוני באמת הם המטרה וראוים לשתין פולסי דנורא, - לא בעתוני המקום ולא אני האיש להלחם באנשים, כי לא לכך נוצרתי…

בקשתך לבל אמחוק “הקולוריט מעל סגנונך” – אך למותר היתה. כמו שיכלת להוָכח מתוך מאמרך על רנן, אינני מרשה לי להוסיף, כי אם לפעמים לגרוע, כשאני מוצא צורך גדול בדבר.

 

למר י. לבונטין, ריאזַן.    🔗

ברלין, 27 אקטובר 96.

סלח נא כי מרוב טרדותי נתאחרה עד כה תשובתי על יקרתך…

בספורך “מה לעשות” יש ויש דברים שלא ימצאו חן בעיני הצנזורא, למשל, זכרון הפוגרומים… וכדומה הרבה. ובכל זאת אחשוב, כי אחר שתצאנה חוברות אחדות מן “השלח” ותבאנה לארצנו בלי פגע, אפשר יהיה לתת לו מקום, אך בזהירות יתרה. ככה נצטרך להשמיט איזו מקומות ובטוים המראים בלי ספק, כי ברוסיא הדברים אמורים. וכן צריך לדעתי לשנות שֵם הספור. כי די לנו במה שתכנו מצד עצמו מעורר אי-רצון, ולמה נוסיף עליו שם כזה, המזכיר להם ספר אחר פסול¹⁷? בכלל אבקשך לסמוך בזה עלי, כי לא אקלקל פני ספורך. ואם תסכים לזה, הואילה נא לשלוח לי לע"ע המשך הספור עד תומו, למען יהיה בידי כולו למשמרת עד בוא עתו.

כמדומה לי, כי אך לחנם חדלת מכתוב ספוריך (כמו שתאמר במכתבך). לו חפצת להיות זהיר מעט בדבריך, יכול היית לכתוב ולכתוב אף על נושאים כאלה. ומדוע תאחז בסגנון “חריף” ביותר ותחבל בזה מעשי ידיך, שלא יוכלו לראות אור?

בושתי למקרא דבריך, כי “גדולות ונצורות לספרותנו” אתה מקוה ממכ"ע שלי. אהה, אדוני! ספרותנו היתה למדבר, ואין איש מתחזק עמי. הנה החוברת הראשונה יוצאה בסוף השבוע הבא, ואני ואלהַי יודעים, כמה יגיעות יגעתי על כל שורה ושורה שבה, להרחיק כל אולת, בטלנות, “טאקטלאָזינקייט” (אין לי תרגום לזה) וכו', ואחר כל אלה… אך נניח דברים בטלים כאלו…

 

ל“אחיאסף”, ווארשא.    🔗

ברלין, 28 אקטובר 96.

… אני בעצמי לא אוכל לכתוב עד שתתישב עלי דעתי. לכתוב הבלים אך ורק בשביל שיבוא גם שמי בתוך סופרי “השלח” – לא אסכים, אף אם אדע, כי כל גורל “השלח” תלוי בזה…

… אחר העיון מצאתי, שלא טוב לפרסם שמות הסופרים אשר הבטיחו להשתתף בעבודתי. כי הן כשנפרסם תוכן חוברת א‘, הלא יודעו שמות אלה שבאו בה מעשי ידיהם, ומלבד אלה נשארו רק אחדים אשר השתתפותם תוכל להחשב כריקלמא, בעוד שהאחרים, והם הרוב, לא יוסיפו פאר והדר על “השלח”, ולהשמיט שמם הן לא יתכן, כי בכל אופן צריך אני גם לעבודת הבינונים. על כן טוב רק לאמור בדרך כלל, כי נוסף על המשתתפים בחוברת א’, הבטיחו עזרתם עוד חכמים וסופרים רבים.

תודה לאחינו קפלַן על שאלו לשלומי. שלום לגופי, אך לא לנפשי. כמדומה לי, כי לא יארכו הימים ואהיה הדיוט, כהמון סופרינו, מרוב קריאה במאמריהם…

חובבי ציון פה הם בכלל מלאים קטנות, וריבות ותרעומות הן כל מעשיהם. אני אינני מתרחק מהם, אבל גם קורבה גדולה אין בינינו, מפני שאין לי פנאי לזה. בכלל תסלחו לי אם אעירכם, כי איך שיהיה יחוסי למפלגה זו או זו – לעולם לא אשנה דרכי אלא על פי הכרתי הפנימית, ולא על פי צרכי “השלח”. אינני עושה סחורה בדעותי ורגשותי.

 

לד"ר ל. קַנטוֹר, ליבוי.    🔗

ברלין, 1 נובמבר 96.

היום קבלתי את מכתבך בצירוף הפוליטון… מה שנוגע לשנוי הסגנון, לא אכחד ממך, כי לפי דעתי, רק אז היתה לך רשות לדרוש כזאת, אם היית חותם שמך מפורש, כי אז היתה כל האחריות עליך, אבל “בלשן” ¹⁸אינו מפורסם כל כך עד שיוכל לשאת עליו האחריות. ואולם בפעם הזאת הוכוח למותר הוא, כי לא מצאתי בסגנונך דברים שיהיו צריכים שנוי בהכרח, אף לפי דעתי. רק בשני דברים לא אוכל להסכים עמך: א) במה שקראת מפורש בשם ה' ק…. כי איננו כלל “מניח הלשון” הראשי, רק אחד מההולכים בעקבות בני ארץ ישראל… מלבד זאת, חוק שמתי לי (או יותר נכון – הדבר מונח בטבעי ולא אוכל להתנגד לו אף אם אחפוץ) לבלתי הלבן פני איש פרטי בשמו המפורש, יהיה מי שיהיה. כי גם אם העוה הישרה, הלא נוכל להלחם נגד העוות עצמו: "חטאים, ולא חוטאים “… ב) במה שהכנסת את “האילם” ליש”ר מקנדיא בין “ספר הברית” לר' פנחס וספרי ר' נחמיה דוב הוֹפמַן. תהיה דעתך מה שתהיה על אדות האיש הזה, הן עליך להודות, כי עָול נעשה לו כשנכניסהו בחברת אלה. ובכן הרשני נא למחות שמו…

הנני מחכה ליתר הדברים שהבטחתני. אין דעתי נוחה מדבריך, כי “אולי תבקר עוד איזה ספרים”. הבקורת היא מלאכה עקרית למכ"ע, ועלי לדעת תמיד מראש, מי יבקר את מי. אבל אם אסמוך על “אולי”, תצא חוברת אחת (כמו שיצאה באמת חוב' א' מסבה זו) עניה מאד בבקורת, וחוברת אחרת תהיה עשירה – בשלשה מאמרים על ספר אחד.

גם השקפה על חיי עמנו ברוסיא תחסר בחוברת א', מפני שסמכתי על מכתבך.

 

ל“אחיאסף”, ווארשא.    🔗

ברלין, 5 נובמבר 96.

… בדבר הזכרת הספרים¹⁹ לא אוכל לשנות דעתי, והשוטים שיכעסו – יכעסו. כי אם אתן רשימה כזו בגוף החוברת, אגזול את הקוראים, והם יכעסו בצדק. יש אמנם בין כה"ע האירופיים הנותנים את הרשימה הזאת בגוף החוברת, אבל הם חוברותיהם גדולות ויכולים לוַתר על עמוד אחד, ואנחנו לא נוכל. וגם זאת: אצלם רוב הספרים הרשומים הם ספרים באמת, ואצלנו הרוב הבל…

“התורה והחיים” קבלתי ושמחתי מאד לראות סוף סוף את הספר יוצא לאור… ה' פרידברג עשה שנויים והוספות בעת ההגהה ובמקום אחד עשה, כמדומה לי, “טאקטלאָזיגקייט” שתוכל להעלות עלינו חמת המחבר בצדק. הלא הוא במקום שהמחבר מביא המקורות לתולדות רש“י – הוסיף הוא בחצאי עגול: “ותולדות רש”י לרא”ה וייס". ושכח, כי שניהם יושבים בעיר אחת, והרי זה כרמז על שהמחבר השמיטו בכונה…

 

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.    🔗

ברלין, 7 נובמבר 96.

… אודך מקרב לבי על דבריך הטובים לחזק את לבי בעבודתי, כי אמנם צריך אני לחִזוק מאד… ובנוגע לעצותיך ע"ד המנהג עם הסופרים, ידעתי אמנם כי מיוסדות הן על הנסיון וצדקו מאד. אבל, ידידי, מרגלא בפומי: רבים יודעים את הדרך הישרה בכל ענין, אך לא רבים יכולים ללכת בה. כשאנו רואים איש עושה מעשיו לא בהסכם למטרתו, אין זה סימן כלל, שאינו מבין מה לו לעשות בשביל שיצליח, כי פעמים רבות מבין ומבין הוא, אלא שאינו יכול, לפי טבעו ותכונת נפשו. ואפשר מאד, כי לוּ יכלתי לעשות תמיד במסחרי מה שידעתי כי צריך לעשות, היה עתה מצבי החמרי שונה מאד מאשר הוא…

 

ל“אחיאסף”, ווארשא.    🔗

ברלין, 10 נובמבר 96.

… פה מצאה חוברת א' חן בעיני הכל. ממדינת אשכנז יש לי… שני חותמים, ומגליציא אני מקבל מכתבים יום יום בסגנון אחד: לשלוח לו החוברת למבחן, ואם תמצא חן בעיניו, אז…

מקַנטור קבלתי ג“כ מכתבים מלאים ידידות והבטחות. אבל לע”ע שלח רק פוליטון, שאני מדפיסו רק מפני כבוד מחברו ובתקותי כי ישלח גם דברים יותר טובים ומועילים…

ר. הוא מאלה הרואים “ריטרוגרד” בכל מי שאינו מעפר בעפר לעומת החרדים. הלא ידעתי את הטופס הזה, שנתחנך על ברכי הז’ורנליסטיקא הרוסית. במאמרו על “דור חכם” (מלבד שלא נכתב כהוגן גם מצד עצם הענין) הכניס דברים שלא מן הענין כלל, רק בשביל להכעיס את המאמינים, ובסגנון של נערות…

 

לד"ר ל. קצנלסון, פטרבורג.    🔗

ברלין, 10 נובמבר 96.

מכתבך בא אלי בעת רעה, בעת שהייתי פוסח על שני הסעפים ולא ידעתי מה אחרית מפעלי, ואחרי כן, בגשתי אל העבודה, רבו טרדותי למעלה, כי עלי היה להכין, לסדר ולהוציא חוברת ראשונה עד סוף חשון, במשך שבועַים, ועל כן לא יכלתי לענותך דבר עד כה, ואתה תסלח. עתה הנה יצאה חוברת א' בסוף השבוע שעבר, ואוכל לשאוף רוח מעט… אבקשך מאד להגיד לי דעתך על תכונת החוברת הזאת, וביחוד על הדרך שבחרתי לי, כמו שתראה מתוכה, לא סגרתי את הדלת בפני דעות שונות מדעותי, אם אך נאמרו בסגנון של חכמים. כי לדעתי רק בדרך זו נעשה ונצליח.

… אינני צריך להגיד לך, כי מחכה אני לעזרתך, עזרה ממשית ותמידית, לא מקרית. כי אם לא אנשים כמוך ישתתפו בעבודתי, מי יעמוד לי? האמנם אבָנה מעזרת נערים, ולוּ גם בעלי כשרון, כזה שהזכרת? עם ד“ר קַנטור דברתי הרבה בהיותו פה לפני איזו שבועות, והוא הבטיחני הרבה. לע”ע קיים רק מעט, אבל ע"פ מכתביו אלי אוכל לקוות, שיקים את דברו בשלימות…

 

למר ד. כהנא, אודיסא.    🔗

ברלין, 10 נובמבר 96.

… ע“ד השנוים שעשיתי בלשונו אוכל לתת דין וחשבון על כולם לפני כ', אך אין שעתי פנויה לזה וע”כ אסתפק בשנים שלשה משלים, למען יראה כ' כי לא בקלות דעת אני שולח יד במלאכת אחרים. במקום “תולדות ר”ש בן גבירול" תקנתי: “חיי ר”ש בן גבירול“. מפני שבמושג התולדה, כפי שמשתמשים במלה זו עתה, כלולות התכונות המוסריות, הדעות וההשקפות של נושא התולדה; בעוד שכבודו ספר לנו כמעט רק המקרים החיצוניים בחיי גבירול ונגע בשיטתו הפלוסופית רק באצבע קטנה, וע”כ, כדי שלא יבואו המבקרים ויַראו על החסרון הזה, קראתי שם המחברת “חיי גבירול” ²⁰, כלומר, כי חפצה רק לספר את חייו ולא לירד לעמקי רוחו. – מחקתי “חבר אנשי רשע חרשי משחית”, כי לא נתברר לנו בשום מופת, שמתנגדי גבירול היו רשעים, וההתנגדות הזאת לבדה הן אינה מספיקה עוד להקָרא “רשע” בשביל זה. ותמהני מאד על כ', כי ברצותו להוכיח לי, שאין די בתואר “הדיוטות” אשר הנחתי להם, הוא אומר: “הלא ביניהם היו גם חכמים וביניהם ר”י בן גנאח". ובכן, התואר “אנשי רשע” מוכרח לפי דעתו, כדי שיכלול אנשים כבן גנאח! האמנם איש רשע היה בן גנאח, באשר לא אהב שירי גבירול? – וכן גם ביתר השנוים…

 

למר י. ווייסבֶרג, קיוב.    🔗

ברלין, 10 נובמבר 96.

בקרתך על ספרו שלך טביוב כבר היתה נכונה בידי למסרה לדפוס. והנה הגיעני במקרה אחד מגליוני “הצפירה” האחרונים, וראיתי שהדפסת שם דברי קִנטור נגד המחבר הזה, ועל ידי הדברים האלה הכל יודעים כבר, כי גם אתה על אויביו תֵחשב, וע“כ צר לי מאד, כי לא אוכל עוד לתת מקום לדבריך בענין זה. כי “בקורת” ראויה לשֵם זה רק אז, אם לא יוכל הקורא לדעת ע”פ חתימת המבקר לבדה, לאן משפטו נוטה.

הנני משיב לך איפוא בזה את מאמרך ואבקש סליחתך על המחקים וההשמטות שעשיתי בו וגרמתי לך עי"ז טרחה יתרה לשוב ולכתבו מחדש. אך בטח לבי, כי אם תתבונן בדברים היטב, תמצא טעמי ונמוקי בכל הדברים, ותודה, שלא בקלות דעת שלחתי יד במלאכתך…

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

ברלין, 12 נובמבר 96.

זה עתה קבלתי מכתבך בצירוף הבקורת, ותודה לך. לחנם חשבת לנחוץ “להצטדק” על שהגדת משפטך בלי משא פנים. זה כל ישעי וכל חפצי, שתחדל ספרותנו מהיות מעין “עסקי משפחה” של משפחת הסופרים, המכניסים לקרבה את שנאתם וקנאתם ואהבתם הפרטיות…

ע“ד השם “אינוקנטי” נמשך המעתיק אחר לשון רוסית. ואחר אשר, כידוע, היתה גם אות C הרומאית נקראה בראשונה כמו K יונית, ואחר אשר לא מצינו בספרות התלמודית שיכתבו תחתה בעברית צ, אולי כדאי להשמיט הערה זו, בשביל שלא ליתן מקום לפילולוגים מלומדים לבוא עליך אח”כ בכלי זינם ולצערנו בדקדוקי עניות…

 

למר א. לודביפול, פַריז.    🔗

ברלין, 14 נובמבר 96.

כבר הודעתיך בשולי מכתבי הקודם, כי תרגומך בא לידי²¹. חשבתי אז, שבמשך שבוע ימים אמצא לי עת לקראו כלו בעיון, אך מפני טרדותי הרבות בעניני “השלח” לא יכלתי לעשות כזאת. ואולם מתוך המעט שקראתי זעיר שם זעיר שם רואה אני, כי עשית מלאכתך באמונה, אולי באמונה יתרה מעט, עד שבמקומות שונים הלשון יצאה מגומגמת בשביל זה, והכונה בלתי ברורה כל צרכה. גם זאת ראיתי, כי אינך שם לב לבקש את המלים ה“טכניות” שכבר ישנן בספרותנו ואתה בורא לך בטוים חדשים שלא לצורך, ועי"ז תתן יד למבקרים לתפשך בחסרון ידיעה.

למשל, “דיאמֶטַר” אתה מתרגם: “קַו-החוצֶה”, בעוד שכבר מאות שנה משתמשים לזה במלה הערבית: “קוטר”. “טריאנגל” אתה מתרגם: “בעל שלש פנות”, והרי זה כבר נתקבלה המלה “משולש”, ול“פנה” קוראים “זוית”, וכדומה. עוד על זאת אעירך, או יותר נכון: אוכיחך על פניך, כי אינך חס על כבוד שמך וכבוד “אחיאסף” ומוציא מתחת ידך את הכת“י בלתי מתוקן בחיצוניותו. ככה, למשל, אתה מזלזל בסימני ההפסק, שכמעט חסרים הם בתרגומך לגמרי. על מי סמכת כי ימלא החסרון? אם עלי, אז לא אדע מה שם אקרא למנהג כזה, להעמיס מלאכתך על אחרים. ומה גם עתה, שאני בברלין, וספרך יודפס בווארשא. הלא את עלי ההגהה לא אוכל לקרוא, ולתקן בכת”י הבלים כאלה – לא חובתי היא ולא אעשנה. הלואי שאספיק לקרוא את הכת"י כולו אף קריאה שטחית. עליך לדעת, כי עתה אין ביכלתי להקדיש עת רבה לקריאת ספרי “אחיאסף”, ואני יוצא ידי חובת “עורך” בבחרי בספרים טובים ובשומת עין בסקירה כללית על עבודת הסופרים, אבל בפרטים כל סופר אחראי לבדו בעד מעשיו.

שֵם הספר צריך להיות דוקא: “קדמוניות עמי המזרח הקדמונים”, ולא כמו שנמלכת וקראת לו: “קדמוניות עמי הקדם”, כי מלבד שעמי הקדם נקראים גם היונים והרומאים (במובן קדומים ), תמהני עליך, כי מצאת טעם בכפל ההברה “קדם” בשם הספר…

עתה אבוא לשאלת ה“פרופיסור”²². וקודם עלי להגיד לך, שהאירוניא המבצבצת מדבריך אינה מובנת לי כלל, ובטוח אני, כי רק בשעה שסופר עברי אתה תרשה לך לצחוק ל“הבלים” כאלה. אבל אם, למשל, היה קלמן לוי²³ נותן לך להעתיק ספר מדעי כזה מאיזו לשון אחרת לצרפתית, אין ספק בעיני, כי לא שלא היית צוחק, אם היה דורש שתעשה זאת בהשגחת איזה חכם מפורסם ומומחה למקצוע זה, כי אם – שגם בלי דרישתו היית אתה חושב לך לחובה לבקש “פרופיסור” כזה, כדי שלא תעשה מדחה, ולוּ גם בפרטים קלי ערך, ולא תהיה לשחוק בעיני הספיציאליסטים. אבל כל זה הוא לענין לשון עכו"ם, ואולם בלשוננו הלא אנו בביתנו, בינינו לבין עצמנו, ומה בכך שאיזה “מלמד” יתפוש עליך כי שגית? האף אין זאת?… אך איך שתהיה השקפתך על הדבר, אנחנו לא נוכל לשנות את התנאי הזה שהתנינו עמך מראש… וכן לא נוכל להסכים, שאם לא יחפוץ הלוי, תבקש “פרופיסור” אחר. כי מן האמור תראה, שלא “פרופיסור” אנחנו מבקשים, כי אם איש הידוע למומחה בתולדות עמי המזרח, למען ישא הוא עליו את האחריות, אם יֵצאו שגיאות מאתך, בהיותך בלתי מומחה לגוף הענין…

 

למר ק. ז. וויסוצקי, פַריז.    🔗

ברלין, 14 נובמבר 96.

…ספר מכתביך ²⁴קבלתי מווירצבורג והסתכלתי בו זעיר שם זעיר שם. כמדומה לי, כי במקומות הרבה אהיה צריך לך שתבאר לי מקרים שונים אשר אני לא אזכרם או לא ידעתים (כי בימים ההם הלא אך החלותי לעסוק בעניני הישוב). וע“כ נחוץ יהיה שאדע תמיד את האדריסא שלך ואוכל לפנות אליך לעת הצורך ולא תתעכב ההדפסה בכל פעם. אך לע”ע אגיד לך, כי לפי דעתי צריך שתתן אתה הקדמה קצרה, שבה תאמר, כי אחר שישוב אה"ק הולך ומתפתח עתה וכבר קנה לו לבבות הרבה וכו', הנה תחשוב, כי באה העת לאסוף חומר לתולדות ראשית צמיחתו, ואחר אשר אתה היית מן הראשונים שעסקו בזה ולא זזה ידך מענין זה מאז ועד עתה, הנה מוצא אתה לנכון לפרסם המכתבים האלו, וכדומה לדברים אלו אשר תבין מדעתך…

 

ל“אחיאסף”, ווארשא.    🔗

ברלין, 15 נובמבר 96.

… הודיעוני נא דעתכם על תוכן החוברת בלי משא פנים. פה עשתה רושם טוב על רוב המבינים. גם מערים אחרות אקבל “שבח והודיה”, אף כי אני עצמי ארגיש בלבבי, כי לוּ הקדשתי עבודה וזמן כל כך לכתיבת איזה מאמר, הייתי אולי יותר שבע רצון…

…לקַנטור אל תוסיפו לשלוח ספרים. כבר בא הקץ לסבלנותי. גם בחוברת ב' לא יהיה מאומה על חיי עמנו בארצנו, מפני שסמכתי עליו, והוא מבטיח ואינו מקיים. יותר לא אבטח בו, ולחוברת ג' אבקש לי אחר תחתיו…

 

ל“אחיאסף”, ווארשא.    🔗

ברלין, 16 נובמבר 96.

… הנני עוסק עתה בהדפסת חוב' ב'. סדורה (כלומר עריכתה) כמעט נגמר. רק קַנטור עוד תלוי ועומד. אם ישלח עד סוף השבוע, אולי אמצא לו עוד מקום.

שמחתי מאד, כי מצאה החוברת חן בעיניכם. גם פה רוב המבינים שבעי רצון וגם מערים אחרות אקבל מכתבים מחכמים וסופרים מלאי תהלות ותשבחות. אבל, לא אכחד, כי אני בעצמי לא אוכל להיות שבע רצון. לוּ יצאו כל המאמרים מידי מחבריהם באותה צורה שבאו בחוברת, אז היתה עבודתי בה לא רבה והיתה שוה בנזק העת… אבל הלא אני ולבי יודעים, במה עלה לי כל מאמר עד שקבל צורתו הנוכחית, וכשאני שוקל הפסד זמני וכחי כנגד השכר הזה, לא אוכל לשבוע נחת.

 

לד"ר דוד קויפמַן, בודאפעסט.    🔗

ברלין, 17 נובמבר 96.

בתתי לו תודתי מקרב לבי על דבריו הטובים ובברכי אותו ברפואה שלמה במהרה בקרוב, הנני מקוה, כי יקים דברו, וכאשר אך תהי לאל ידו, לא ימנע מהשתתף בעבודתנו, לתועלת עמנו וספרותנו. מובטחני בחכם שכמותו, כי יבין מדעתו, איזו “אמת מדעית” היא ראויה לעם בכלל (פאָלקסטימליך), ואיזו רק ליחידי סגולה שמלאכתם בכך, אשר לא להם אנו עמלים, והם אינם צריכים לעמלנו…

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

ברלין, 17 נובמבר 96.

קודם כל הנני מברכך במז“ט לחתונתך… והנני מודה אמנם, כי הפטור מקריאת שמע פטור בודאי מכתיבת מאמרים. אבל סלח לי אם אעירך, כי עוד נשארה קושיא תלמודית: “מעיקרא מאי קסבר?” חלילה לי לבוא בעקיפין על סופרינו. יודע אני שלא בכל יום אפשר לכתוב דבר הגון (והרי אני בעצמי איני כותב, לפי שאין נפשי מסוגלת לזה עתה). אבל מה שאני דורש, ואחשוב כי יש לי רשות לדרוש, הוא זה: שהסופרים לא יבטיחוני הבטחות שאין סופן להתקיים. לפי שעל ידי הבטחות כאלו (כמו שהורני הנסיון בסדור חוברת א'). יתעוני מן הדרך הנכונה ויביאו לידי ערבוביא בחלוקת החומר לכל חוברת. ואולם לא אכחד ממך, כי לא אתה האחד שלא עמדת בדבורך. רוב הסופרים שהבטיחוני הבטחות רבות וגדולות לא קימו הבטחותיהם או קימו רק במקצת. ודבר זה הביאני לעשות לי ליסוד בעבודתי, לבלתי הביא בחשבון שום הבטחה, רק מה שכבר נמצא באמתחתי. וע”כ אחשוב לבלתי אפשרי “להגביל לך זמן”, כי ע"י הגבלה כזו הלא מוכרח אהיה להניח מקום פנוי מראש, ואולי לא יבוא המאמר לזמן המוגבל – ואהיה עוד הפעם במבוכה. כי על כן אבקשך, כי תואיל לגמור מאמרך בהקדם ולשלחו אלי. ואז, כשיהיה בידי, אתן לו מקום בחוברת שתסודר אז לדפוס. סדור חוב' ב' כבר נגמר.

את החוברת הראשונה שלחנו לך, ואם שעתך פוניה, הייתי מבקשך להגיד לי דעתך בלי משא פנים כל שהוא. כי רק אם כל מביני דבר יגלו לי את המגרעות שמצאו, אוכל מעט מעט להיטיב תכונת “השלח” ולהרימו למדרגת השלימות האפשרית.

 

לרבי מאיר איש-שלום, ווינא.    🔗

ברלין, 17 נובמבר 96.

את מכתבך וגם את ספרך קבלתי ותודה לך. מכתבך קראתי בשים לב. והנה לא אבוא להתוכח אתך ע“ד התועלת היוצאת לנו מספורים כעין “בעמק הבכא”, כי בדבר הזה לא נבין איש שפת רעהו, באשר חיים אנו בעולמות שונים, והוכוח אך למותר. אבל על זאת אחשוב לי לחובה להעירך, כי בחרצך משפט, שאין אתה יכול להשתתף בעבודת “השלח”, הראיתני לדעת, כי לא ירדת לסוף דעתי. והלא באותו מכתב עצמו מוצא אני שני נושאים נכבדים מאד, שהיית יכול לבארם ב”השלח“, והם נאים לך. ראשונה, השקפתך על התלמוד. האם אי אפשר לך לבאר ההשקפה האוריגינלית הזאת ביאור רחב, באותו ומופתים ובסגנון ספרותי נוח למקרא? והאם לא יביא מאמר כזה תועלת, במשכו את הלבבות להענין הזה? תקוני נוסחאות בתלמוד וכדומה אין להם אמנם מקום ב”השלח“, שנועד למקרא העם, אבל מאמר כתוב בטוב טעם על אדות ערך התלמוד להיהדות והצורך הגדול לתקנו ולבארו כהוגן – הכל כמו שאמרת במכתבך – אשר יַראה כל זה במשלים מספיקים, האם לא יוכל לעורר את הלבבות, וע”י זה אולי גם להוליד תנועה ידועה, ואולי יוָלד עי“ז גם החפץ בלב מי שהיכלת בידם להקדיש את האמצעים הנחוצים בשביל ליסד לזה אורגן ספרותי מיוחד? – וזאת שנית: השקפתך על בתי מדרש לרבנים ועל הדרך היותר טובה לחנוך רבנים. האמינה לי, כי הנושא הזה הוא עתה אחד מן הדברים העומדים ברומו של עולם היהדות. הן גם אתה מודה בודאי, שברוסיא הוא עתה “מבצר” היהדות ותקותה האחרונה. והרי כבר גם שם משתדלים עתה רבים מן המשכילים ליסד בתי מדרש לרבנים כאלו שבחו”ל. ואין ספק, כי דברים היוצאים מלב חכם ובעל נסיון כמוך יעשו רושם שם – ונמצאת מזכה את הרבים. הנקלה זאת בעיניך?

בקצרה, דאבון לב הוא לראות, איך טובי חכמינו אינם רוצים להבין, עד כמה יוכלו להועיל לעמם, בצאתם לפעמים מתוך ארבע אמות של חקירתם ופנתם הפרטית לדבר על ענינים יותר קרובים לעולם המעשה ולצרכי הזמן המרובים.

ובתקותי, אדוני הנכבד, כי אם תאבה ואם תמאן לשים לב לדברי, לא תשית עלי חטאת על כי דברתי באזנך מה שבלבי באמת ובתמים, אשאר…

 

למר פ. פינס.    🔗

ברלין, 17 נובמבר 96.

על יקרתך לא יכלתי להשיב בזמנה. כי ראיתי שהדברים דורשים ביאור ארוך, ושעתי אינה פנויה. ע“כ דחיתי תשובתי עד שתבוא חוברת א' ממכ”ע שלי לארצנו, ואז תראו מתוך הקדמתי שם, מה יהיה משפט מכ“ע זה. עתה אקוה, כי בזמן שתקבל מכתבי זה תהיה גם החוברת ההיא בידך, וע”כ אבוא בזה למלאות את הנחוץ ולא יותר.

כמו שתראה שם, נכון אני לקבל גם מאמרים שלא “לפי רוחי”, אם אך יהיו דברים של טעם וכתובים (כמו שאתה אומר) בנמוס ודרך ארץ. אבל דא עקא, כי, כנראה, מחולק אני עמכם לא רק באמונות ודעות דתיות, אלא גם במושגי הנמוס ודרך-הארץ. הנה, למשל, במאמרו של יעב“ץ אשר שלחת לי, שלפי דעתכם כתוב הוא לפי חוקי הנמוס וד”א (אחר שאתה דורש כי גם התשובה תכָתב כך), ולפי מושגי אני, יש בו הרבה בטוים נגד החוקים האלה, מן ה“מוֹטוֹ” עד הגדופים הרגילים בפי בני בלי תרבות (עזות, תועבה וכו') ועד השבח והודיה לד“ר ד., שאין להם שחר, לפי מושגי, במאמר כללי. מלבד זאת, מוצא אני במאמר זה דברים הצריכים תקון מפני קלקול-הטעם שבהם. ואתה יודע, כי בעיני טעם ודר”א האחריות היא על העורך לא פחות מאשר על המחבר.

ובכן. זאת תשובתי: נכון אני להדפיס את המאמר ששלחת וכן לקבל לעתיד מאמרי גיסך ואחיך ²⁵, אף אם יהיו כתובים “לא ברוחי”, או גם (כמאמר זה ששלחת) בכונה להתנגד “לרוחי”, ולא אגע בגוף המושגים ומהלך המשפטים. אבל רשות תהא נתונה לי להרחיק כל בטוי שלפי הכרתי יש בו קלקול “הטעם” הטוב או חטא להלכות דרך ארץ וכדומה. והנני מחכה לתשובתך.

 

למר א. לודביפול, פַריז.    🔗

ברלין, 18 נובמבר 96.

… בקרתך על “השלח”, על כי “כל אחד מן הסופרים מדבר ברוחו ובשפתו”, הפליאתני מאד. ואתה מה היית סבור, שאעביר קו על דברי כל אחד מן הסופרים ואשוב לכתוב הדברים ברוחי ובשפתי, רק את שמו החתום למטה אניח לו? יכול להיות אמנם, כי עבודה כזו היתה קלה עלי יותר מעבודתי עתה, שעלי לתקן ולשנות, להוסיף ולגרוע, כמעט בכל עמוד ועמוד, ולהזהר עם זה לבלתי געת ברוחו ובשפתו של הסופר… אך לוּ קראת בשים לב את הקדמתי, היית רואה איך אני מביט על “תעודת השלח” ועל תעודתי אני בתור עורך, ולא היית מתפלא על זה…

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

ברלין, 19 נובמבר 96.

… קראתי היום שני הגליונות הראשונים מבקרתו של ב. ב“הצפירה”, בנוגע לתפישותיו על ד“ר כהן לא צדק. “עשה מכתם על” אינו זרגוניסמוס. אני עמדתי על זה אמנם בקראי את הכת”י, אבל, כידוע לכם, הסופר “החכם” הזה אינו יודע לכתוב אף שורה אחת כהלכה, והרבה מאד היה לי לתקן בסגנונו (עתה הוא מלא חמה: “מדוע שנית את הלשון שלי?” – דבריו ממש), וע“כ השתדלתי לבקש סמוכים למבטאיו ככל האפשר, כדי להשאיר לפחות איזה צל מסגנונו. וגם הבטוי הזה אפשר לישב בדוחק: אחר כי קהלת אומר: “עשות ספרים” (אף כי גם הוא אמר כן, מפני שלא כתבו בזמנו עברית כהלכה), הלא אפשר לאמור גם כן: “עשות מכתם”, ואם בטוי רגיל הוא בספרותנו: “שיר על”, הלא אפשר ג”כ לאמור: “מכתם על”, וע"כ הנחתי לו הבטוי הזה…

מקנטור קבלתי למז“ט המכתב הראשון מן ה”מכתבים מרוסיא“, וגם בו אין נפלאות. הוא עצמו יודע זאת, ובמכתבו הפרטי יבטיחני, כי המכתבים הבאים יהיו טובים מזה… גם מפרישמַן קבלתי את השיר (רק אתמול!) ועוד לא התבוננתי בו היטב. גם מיהל”ל קבלתי שיר ארוך בעל 220 שורות. האם לא אירוניא היא? אני אמרתי בהקדמתי, שמספר השירים ימעט מכל השאר, ועתה הנה שירים יש לי כבר לכל הכרך הראשון, וגם ספורים יש לקוות כי יהיה די והותר, והדברים היקרים לי ביותר – מאמרי מדע ופובליציסטיקא – הם לא יבואו, ואמתחתי ריקה!…

 

למר א. ש. פרידברג, ווארשא.    🔗

ברלין, 19 נובמבר 96.

… אם תשלח לי המשך ספורך במדה שאמרת, יספיק לי לכל הכרך הראשון, כי ת“ל בבלטריסטיקא לא אדע מחסור, והלואי היה כן ביתר המחלקות… בחוב' ב' מ”השלח" תבוא בקרת על “התורה והחיים” מחברת א' מאת ד“ר ברנפלד. הוא תופס עליך ביחוד בעניני הלשון, ועל זה הנני שמח מאד. לקיים מה שלא נאמר” לעשות נקמה ב“פוריסט”!…

עיקר שכחתי! האסון גדול כים: בהרבה מקומות הוכרחתי, בשביל שיֵדע הקורא מה אתה סח, להוסיף ואוי“ן ויודי”ן, במקום שע“פ הדקדוק צריך לכתוב דוקא חסר! למשל, “המשֻלח”, אשר שורק בביהד”פ אין, ואיך ידע הקורא, כי משולח הוא ולא משַלח? נורא הדבר, אך מה יכלתי לעשות? ואולם, בדעתי, כי כל וא“ו וכל יו”ד הן לך כמחט בבשר החי, השתדלתי להמעיט בהן כפי היכולת…

 

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.    🔗

ברלין, 19 נובמבר 96.

אתמול קבלתי מכתבך בצירוף “מכתבים מרוסיא, א.” תודה לך. צר לי כי אחרת עד כה לשלוח עד שהוכרחתי למסרו תיכף לדפוס, מבלי שיכלתי לקראו תחלה כהוגן… בעברי על מכתב א' בסקירה כללית, ראיתי שני דברים: א) כי למרות דבריך, שלא הסחת דעתך מן הצנזור, עוד ימצא הוא, כמדומה לי, מקום רחב להתגדר בו. ב) כי נטיה יתרה לך לשפוך על דבריך רוח פוליטוני, בעוד שהמכתבים האלה הלא לפי תכונתם ותכליתם צריכים לעשות בלב הקורא רושם אחר; צריך שירגיש, כי נכתבו בכובד ראש ויצאו מלב אוהב וכואב…

אקוה, כי על מאמר הבקרת שאתה כותב תחתום שמך מפורש. כי סוף סוף צריך שגם שמך יבוא ב“השלח”.

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.    🔗

ברלין, 20 נובמבר 96.

… סוף סוף הנה הגיע ה“פרדס” לידי וגם עברתי עלי כבר, אם גם בסקירה כללית. באמת אומַר לך, כי אח הוא לקודמים לו ואין לו להתביש מפניהם. התכונה היסודית של ה“פרדס” אני מוצא גם בו, כלומר, נקית-הדעת וגבהות ספרותית (אוי ללשוננו העלובה! איני יכול לבטא את מחשבתי כראוי). בפרטות אין לי מה להגיד. הלא על המבחר שבו (רבי מנדלי, מאמר לל"ב, שירי ביאליק) כבר דברנו פא“פ, ויתר הדברים הם בינונים, כמו בפרדסים הקודמים. מאמרך על יל”ג עושה רושם טוב, ביחוד על מי שיודע, כי גם עליך עבר הכוס באגרותיו. לווינסקי התחיל יפה וקלקל בסופו. לע"ע לא החלטתי עוד למי אמסרנו לבקרת. קַנטור רוצה לעשות זאת, אבל לבי מהסס, מפני כמה טעמים.

ואני כבר הוצאתי חוברת אחת, וזה כשבועַים שנשלחה לכל קצוי ארץ, רק אתם לבדכם עוד לא זכיתם לזה. אך אקוה, כי בבוא מכתבי זה לידך, כבר תהיה גם החוברת בידכם, ואתה הן לא תמנע מלהגיד לי דעתך ו“דעת קהלכם” בכלל על כל המתיחס לזה. כי כל הערה נכונה, בין ביחס לתוכן הענינים ובין ביחס אל הסדר ואל ההדפסה – הכל יוכל להביא תועלת לגוף הענין. כי אדע מה הקהל דורש ואוכל לשפוט עד כמה יש לי למלאות דרישותיו. פה עשתה החוברת רושם טוב… בדבר עבודתי הספרותית ב“השלח”, עוד לא הגיעה העת שאוכל לכתוב כהוגן. הקדמתי הקטנה, שבלעדה אי אפשר היה בשום אופן להוציא את החוברת – כתבתי כמעט ארבעה שבועות. ועתה צא וחשוב כמה עלי לכתוב עתה מאמר ממשי באמת. אבל אקוה, כי המצב הזה רק זמני הוא ועוד תבוא לי עת שאוכל לקרוא ולחשוב במנוחת הנפש הדרושה, ואז אוכל גם לכתוב.

… אספר לך דרך אגב ספור יפה. ר"י וו., כמו שהודעתיך כבר, הבטיחני לשלוח בקורת על “מורה הילדים” לטביוב, אף מלא הבטחתו. כמובן, היתה לי עבודה רבה עד שעשיתיה מוכשרת לראות אור. אך בתוך כך הגיע במקרה לידי איזה גליון “הצפירה” ובו מצאתי דברי קִנטור ובטלנות מצד המבקר ביחס אל המבוקר. אז השיבותי לו את בקרתו וכתבתי לו, שאחר שנגלה בקהל בתור אויב ביחס לטביוב, איני מוצא עוד לאפשר להדפיס בקורת זו, כי דעתו ויחסו לטביוב ולספרו הרי כבר ידועים להקוראים, ועם זה בקשתי סליחתו על המחקים הרבים שעשיתי במאמרו. מה עשה הוא? אחר ימים אחדים אני מקבל במכתב בטוח את הבקורת בכתב נקי לפי התקונים שעשיתי בה. ובמכתבו הוא אומר, כי עשהרצוני וחזר וכתב הכל כמו שתקנתי… ואף מלה אחת אין בדבר החלק הראשון ממכתבי, כאלו לא ראה או לא הבין הדברים!… אלה הם חברינו “בכרם שפת עבר”!

תודתי לך על כל הדברים שהודעתני בנוגע לעניני א“י וב”מ. אני שמתי לי לחוק לבלתי עסוק בפועל בענינים אלו עד שאוכל לעסוק באמונה, כאשר הסכנתי. כי לצאת ידי חובתי בשימת עין על הפרוטוקולים בשעה שאינה לא יום ולא לילה (כמו שמיעצים אותי חברינו מיפו) איני יכול ואיני רוצה. מוטב שלא אעשה כלום זמן ידוע, מאשר אעשה מלאכת ה' רמיה…

 

למר ש. אברמוביטש (מנדלי מו"ס), אודיסא.    🔗

ברלין, 20 נובמבר 96.

ידעתי אמנם מראש,שבודאי יש איזו סבה צדדית אשר מנעתך מלכתוב אלי ומלשלוח את המשך ספורך; ובכל זאת שמחתי שמחה כפולה בקבלי את יקרתך מן 25 באקטובר: שמחתי כי כאשר חשבתי כן הוא, ולא התרשלות היא מצדך, ושמחתי עוד יותר על שהחלפת כח ואתה “בריא ושלם בגופך”. כי סוף סוף גוף בריא ושלם לא דבר ריק הוא אף לאנשי הרוח. – עתה ברי לי שתקיים הבטחתך, וההמשך יבוא למועד הנכון…

דעתי על ספורך הוא – בלי לב ולב – כי עלה יפה עדלהפליא. וכך היא דעת כל המבינים פה, באין יוצא מן הכלל.

אתה שואל לשלומי, למעשי ולתקותי, ומה אענך על כל אלה? הן לך איני צריך לבאר, מה היא עבודת התקון והסדור לעורך עברי ומה הם סופרי ישראל שאני מטפל בהם ובמעשי ידיהם. ועל כן בודאי רק מפני הכבוד אתה שואל: “אם מוצא אני קורת רוח בעבודתי”. ואולם בנוגע לתקותי אוכל להגיד לך, כי בצר לי לפעמים ורוחי מרה מאד, אתנחם בתקוה זו, שסוף סוף אזכה לשוב לעירנו ולמצוא משען ונוחם בחוג אוהבי נפשי שם.

אני חושב, כי יחד עם מכתבי זה תבוא לידך גם החוברת הראשונה מן “השלח” (כבר הותרה לבוא לארצנו), ואינני מסופק, שתודיעני דעתך בפרטות ולא תעלים ממני דבר, לא את הטוב ולא את הרע: את הטוב – כדי לנחמני ולחזק ידי, ואת הרע – כדי שאשתדל לתקן בעתיד.

 

למר י. ל. לֶווין (יהל"ל), טומשפול.    🔗

ברלין, 22 נובמבר 96.

קבלתי שירך ואודך מאד. לשנות לא אמצא בו מאומה, אף כי כמדומה לי שהארכת מעט יותר מן הצורך, אבל, כמובן, לא אעשה “קצור” בשיר…

בדבריך הנכבדים ע"ד הבלטריסטיקא זרית “מלח על הפצעים” ואתה לא ידעת. אתה חושב כי בי הדבר תלוי ואעשה מה שלבי חפץ: למעט בבלטריסטיקא ולהרבות בדברי מדע. אבל סופרינו כבר עמדו בפרץ ולא יתנוני להסיג גבול הספרות היפה, והלואי שלא תהיה היא המסגת גבול אחותה. סופרינו מרבים לשלוח שירים וספורים, בעוד שמאמרי מדע עלי לחפש בנרות. די לי להגיד לך, כי שירים יש לי די והותר לכל הכרך הראשון…

 

למר ד. פרישמַן, לודז.    🔗

ברלין, 22 נובמבר 96.

… ובכן יבוא שירך רק בחוב' ג' ויש לנו זמן איפוא לדבר על כל הפרטים מראש ולא תטריחני לשלוח לך אח"כ עלי ההגהה. כי, אם לא אשגה, לא מיראתך את הבחור הזעטצער ושגיאותיו אתה דורש כזאת, כי אם מיראתך את העורך בכבודו ובעצמו, שלא יַרבה בתקונים, אשר קלקולים הם בעיניך.

הרשני נא איפוא להציע בזה לפניך את טענותי.

השיר בכלל טוב ויפה הוא, אבל יותר טוב ויפה היה, לדעתי, לוּ קצרת באיזו מקומות שהארכת. אולם דבר זה תלוי בטעם ואין מתוכחים בו. רק על זאת אעירך, כי שיר כזה, שאין בו לא “מֶטרום” ולא “ריתמוס” ואף לא פרַלליסמוס, אולי יותר טוב היה להדפיסו בתור פרוזא שירית מנוקדת. הנה, למשל, הבית הראשון: מן הדממה בלילה שמעתי קול רעש וכו', ואני נופל ארצה ומשתחוה וכורע (אגב אעיר, כי לפי סדר הזמן היה צ"ל: וכורע ומשתחוה) - האם ניכר בזה איזה צל של חרוז?

זו היא הערה כללית, ועתה איזו פרטים: א) השם “משיח” אינו נראה לי, מסבות מובנות, והנני מציע לקראו: “חבלי משיח”. ב) אולי תוכל להסתפק בכסא הכבוד לבדו, מבלי שתראה גם את “אלוהים אלהי הצבאות” עין בעין? ביחוד קשה לאוזן קריאתך: “הנה אלהים אלהי הצבאות!” ג) “אלפי דמעותיהם אשר עוד יזובו”. הדמעות הלא נקבות הן, וגם מסופק אני אם אפשר לאמור: דמעה זבה. לדאבון לבי אין בידי הספרים הנחוצים בשביל לפתור שאלה זו. ד) “קול בכיס הקורע אבנים ולפעמים גם לבות בני אדם”. גם פה מסופק אני, ראשונה, אם אפשר לקרוע אבנים בעברית, ושנית, אם העוקץ האירוני אשר במלה “ולפעמים” אינו שלא במקומו, כי המשיח המלא יגון וכעס הן לא ילך לבו ללגלג כלאחר יד על לבות בני האדם.

זהו הכל. ומפני שאיני יודע אם השארת בידך העתק… הנני משיב לך בזה את השיר בבקשה לשים לב לכל האמור. ואם תמצא שיש טעם בהערותי, תתקן את השיר ותשיבהו לי מיד…

 

למר י. ל. דווידוביטש, אודיסא.    🔗

ברלין, 24 נובמבר 96.

הלא קראת בודאי את הפוליטון של “רבי קרוב” בחוברת א' מ“השלח” (אשר אקוה כי קבלת כבר), שבו הוא מתאונן, כי כל השתדלותו לדבר בכובד ראש לא תועיל לו, וסוף סוף יוצא פוליטון. וכן עלי לאמור לך ביחס אל ה“טיול” הראשון ²⁶: כל השתדלותך לדבר בקלות ראש ולהיות לפוליטוניסט לא תועיל לך. אינך מסוגל לכתוב בסגנון פוליטוני, ו“הטיול” לא עלה יפה כלל, עד שמוכרח אני להשיבו לך. את ההקדמה הפוליטונית (עד עמוד 4 באמצע) עליך להרחיק לגמרי, וגם השאר צריך לקצר, להשמיט דברים ידועים גם לתלמידים שלא שמשו כל צרכם ולתת לכל הענין צורה יותר “זאכליך” (איך תתרגם מלה זו?). גם השם “טיול” לא יתאים עוד אחר שנוי הצורה, יותר טוב לקרוא לשיחותיך אלה בפשיטות: “מעולם החנוך והלמוד”, ואם תחפוץ תוכל להוסיף עוד “סובטיטל” בחצאי עגול: “שיחות פדגוגיות”. גם על זאת עלי להעירך, כי כפי הנראה עשית מלאכתך זו בחפזון גדול. לפי שיש בה הרבה שגיאות בלשון ופרזות מגומגמות, מה שלא נמצא במאמרך “שאלת החנוך” במדה כזו. לא תקנתי אותן, אחר שכל המאמר צריך שנוי צורה.

והנני מבקשך למהר ולעשות הכל כראוי ולשלוח לי. גם לסוף מאמרך “שאלת החנוך” אחכה.

בודאי קראת ב“הצפירה”, כי מאמרך זה מצא חן מאד בעיני ברנפלד. בע"פ הגיד לי, שיש את לבבו להעתיקו לאשכנזית לכשיגָמר…

 

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.    🔗

ברלין, 25 נובמבר 96.

צר לי להודיעך, כי נבואתי במכתב הקודם נתקימה עוד יותר מאשר חשבתי. הצנזור מחק ממאמרך שלשה עמודים, הלא הם אשר העברתי עליהם קו תכלת בהקורקטורה המונחת בזה לפניך. כמובן, לא יכלתי עוד לתת את המכתב בחוברת זו, כי שני הקטעים שנשארו, בראשיתו ובסופו, אינם יכולים לראות אור עד שיתאחו, והוכרחתי לתת תחת מכתבך אחד המאמרים שהוכן בשביל החוברת השלישית. ובין כה וכה נתעכבה עי“ז צאת החוברת ליום או ימים. עתה הנני משיב לך בזה את כתב-ידך, אולי תוכל לתת במקום המחק איזה ענין אחר והצלת את השאר שכבר נסדר ומוכן לדפוס. אך אם תמצא כי יותר טוב לפניך לכתוב הכל מחדש בנוסח אחר לא אקפיד על הפסד ממון שצריך אני לשלם בעד הסדור. לימים הבאים עלי יהיה לשלוח מכתביך לבקורת עוד קודם שיסודרו לדפוס, כדי שלא נכָשל עוד. וע”כ אבקשך שני דברים: ראשונה, שיהיו המכתבים מזומנים בידי תמיד בראש החודש, ושנית, שיהיו כתובים בכתב נקי, באופן שלא תכהינה ח"ו עיני הצנזור בקריאתם. כי אם העורך האומלל מחויב לקרוא הכל ואינו פוצה פה, הנה הצנזור “מיוחס” גדול הוא ואינו רוצה לקרוא אלא אותיות מאירות…

בודאי קבלת כבר חוב' א'. ואבקשך להודיעני דעתך בלי משא פנים. ואם מצאת מגרעות, טוב לי שאדע זאת. כי רק כשיודיעו לי כל מביני דבר את המגרעות שמצאו, אצליח אולי לתקן הכל מעט מעט.

 

למר י. ח. טביוב, ריגא.    🔗

ברלין, 25 נובמבר 96.

יקרתך מן 22 קבלתי היום, והנני להשיבך על הסדר:

א. לא אדע מדוע אתה אומר, כי “ארכו חבלי-לידתי בחוברת א', והחוברות הבאות – מקוה אתה תצאנה תכופות כסדרן באין מעצור”. קרא נא שנית את המכתב החוזר הנדפס ששלחתי לך בסוף הקיץ, ושם נאמר, כי נחשוב להוציא חוב' א' בחשון, וכאשר אמרנו כן עשינו והחוברת יצאה בסוף חשון. וביום ו' ר"ח כסלו כבר נשלחה לכל הארצות. ואם אתם בארצכם קבלתם אותה רק לאחר שבועַיִם, הן לא בחבלי-לידתי האשם, כי אם בסבות אחרות אשר תבין מדעתך.

ב. מודה אני, שאפשר לפעמים, שיבטיח אדם איזה דבר, ולא יוכל אח“כ לקיים. וע”כ לא על זה אני מתפלא שלא עמדת בדבורך, כי אם על זה שחשבת למותר להודיעני בזמנו, שאינך יכול לעמוד בדבורך, כדי שלא אחכה למאמרך ולא תביאני ע"י הבטחתך לידי מכשול בחלוקת החומר, כאשר בקשתיך במכתבי האחרון. אמת אגיד לך אמנם, כי כמוך עשו לי עוד רבים מסופרינו; אבל עליך אני מתפלא ביחוד, ראשונה, מפני שחצי אשכנזי אתה, והאשכנזים הלא מתפארים בדיקנותם. ושנית, שמעתי עליך, כי ימים רבים היית עוסק בסחורה או עובד בבית-מסחר של אחרים, והיתה לי צדקה לחשוב, כי ממדת הסוחרים יש בך בנוגע להבטחות כאלו.

ג. על בקשתך להודיעך “באמת ובתמים” מועד צאת החוברת השניה, אחשוב למותר לענותך. ראשונה, מפני שאני “איש חדש” אני בספרותנו ואיני יודע עוד שממנהג סופרי ישראל להודיע ידיעותיהם שלא באמת ושלא בתמים, ואחר שראית על מעטפת חוברת א‘, כי “השלח יוצא בסוף כל חודש”, הלא תוכל גם בלעדי לכַוין זמן צאת החוברת השניה בדיוק. ושנית, לך ולמאמרך אין החוברת השניה נוגעת עוד. כי סוף כסלו הוא בשבוע הבא, וממילא מובן, כי חוברת היוצאת בשבוע הבא, כבר סדורה היא עתה כולה בדפוס, ואף אם תשלח מאמרך על כנפי נשרים לא יוכל עוד למצוא מקום בחוברת זו. אך אם תחפוץ שיראה מאמרך אור בחוב’ ג‘, אשר תצא בסוף טבת, אז מהר נא ושלחהו באופן שאקבלו בסוף השבוע הבא. כי הנסיון המר הורני כבר, שאם בתחלת הדפסת כל חוברת אסמוך על מה שעתיד לבוא לידי,אז בנקל יקרה, כי חוברת אחת תהיה כולה בקורת, ואחת – כולה ספורים וכו’, וע“כ, כדי שאלך לבטח דרכי ואוכל לשמור שווי-הערך בין הענינים השונים, שמתי לי לחוק לסדר כל חוברת בראש חָדשה ולהביא בחשבון רק מה שנמצא אז באמתחתי. עם זה אודיעך ג”כ, כי אחד מטובי סופרינו הודיעני לפני שבועיים, כי כותב הוא ג"כ בקורת על “הזמן”, ואחר שממאמרך נואשתי כבר, עניתיו כי אקבל בתודה. עתה אמנם לא אדע אם יעמוד בדבורו, כי, כאמור איני סומך על הבטחות, וגם לא אדע, מה יהיה תוכן דבריו, ובכל זאת חשבתי לי לחובה להודיעך מזה.

ד) בדבר ההשקפה על עניני חו“ל, הנה בודאי קראת כבר מאמרו של ב-ד וראית שמאמר זה הוא רק מעין הקדמה. ההקדמה הזאת תמשך עוד בשתים שלש חוברות, וכמובן, לא אוכל גם אני לדעת עוד איזו צורה תלבשנה אצלו ההשקפות עצמן לכשיגיע לידי כך. אבל “אַ פריורי” אחשוב ג”כ כמוך, כי אין מלכות נוגעת בחברתה. ויכול אתה לבקש ולמצוא איזו צורה אחרת, באופן שיהיו דבריך בעיני הקוראים כחדשים. אולי תנסה לתת לזה צורת מכתבים או שיחות או – כטוב בעיניך. העיקר הוא שאראה את ההתחלה ואשפוט למראה עיני ואז אוכל להגיד לך דבר ברור.

 

ל“אחיאסף”, ווארשא.    🔗

ברלין, 25 נובמבר 96.

… בדבר הודעת צאת חוברת ב' עשו כחפצכם, אך היום לא אוכל עוד להודיעכם התוכן. כי, כנראה, נתקשרתי עם קַנטור בשעה רעה. כבר כל החוברת סדורה בדפוס ולא חסרה אלא ההדפסה מגליון ד' והלאה, שלא יכלה להעשות עד היום, מפני שלחתי הקורקטורא מ“מכתבים מרוסיא” לפטרבורג ²⁷. והנה היום הגעתני ידיעה, כי נמחקו במכתב זה שלשה עמודים שלמים. ואני אמנם כמעט ידעתי זאת מראש, ובמכתבי לקַנטור אמרתי לו, שלדעתי ימצא הצנזור מקום רחב להתגדר בו. אך, כידוע לכם, התנה עמי תנאי קשה: שלא אשנה במאמריו מאומה בלי הסכמתו, ואחר שהזמן היה קצר, ולא יכלתי עוד לבוא עמו במו"מ על דבר השנוים הדרושים, פתני לבי לסמוך על “בקיאותו” של קַנטור – מי שהיה עורך – ונכשלתי. עתה, כמובן, לא אוכל עוד לתת את הקרעים שנשארו בראש המכתב ובסופו, וצריך יהיה למלא מקומו במאמר אחר, והדבר יבורר היום בערב.

מסופק אני אם הפקחים שבחו"צ הם המתרעמים. לפי שחושב אני, כי הפקחים הבינו מדעתם מראש, כי אורגן כזה אינו יכול להסגר מראשית ברייתו בחוג צר של חבת ציון המעשית. אמרתי “המעשית”, מפני שלפי עניות דעתי, בחוברת א' מורגשת היטב רוח חבת ציון העיונית, כלומר היסוד הלאומי שרק עליו תוכל להבנות. כך דעתי, והנני מחכה לאותם הדברים שיש לכם להגיד לי בענין זה…

 

למר ד, פרישמַן,    🔗

ברלין 26 נובמבר 96.

כונתי בהערותי²⁸ לא היתה להתוכח אתך, כי אם להעירך על מה שלפי דעתי צריך תקון. ומדעתי אמנם לא חזרתי בי. כי ממה שבמקרא לפעמים השתחויה קודמת – אין ראיה: הלא יודעים אנו, כמה היו אבותינו מדקדקים בהגיון. והעתיד לנקבות רבות ידעתי גם אני שאינו דוקא, וכבר גם דברתי על זה באחד ממאמרי. אבל בשיר שאני. ואם נמצאה פעם אחת פרַזא זרה כ“קריעת המזבח”, אין ראיה שטוב להשתמש בה ולחקות אותה. וכן הלאה. ואם גם לאחר שהעירותיך אינך מוצא צורך לתקן – הרי אתה אחראי לדבריך, בהיות שמך חתום מפורש. (וזהו ההבדל שבינך ובין קַנטור: הוא רוצה שאתן לו לדבר כחפצו הוא, והאחריות אשא אני, כי שמו לא חתום מפורש). ובכל זאת אבקשך שתבאר לי, איזה משקל יש לשירך (תמהני עליך, שאתה משיב רק בנוגע לחסרון ריתמוס, בעוד שאני לא ריתמוס דוקא דרשתי, כלומר “חרוזים להברות האחרונות של השורות”, כי אם בכלל איזה מֶטרום שיהיה, ולוּ רק פַרלֶלִיסמוס, שגם אותו בקשתי ולא מצאתי).

בדבר השם… כלל זה בידי: הכל אפשר לאמור בלשון של חול, אבל הרחק מן הקודש… אם תחפוץ דוקא “לראות את האלהים” (אע"פ שברור בעיני, שיעשה הדבר רושם הפוך ממה שתחפוץ), בחר נא לפחות מבטאים המסוגלים “לשכך את האוזן”?

תודה לך על הדברים שהודעתני בשם קַנטור ²⁹. אפשר שהצדק אתו, אבל מה אעשה, רבותי, וכבר עברו עלי רוב שנותי ולא אוכל עוד לשנות את טבעי ואף לא מה שנעשה לי כטבע שני ע"י ההרגל. אם יורני הנסיון, שבאמת איני מוכשר להיות עורך בישראל, אחדל מהיות עורך, אך לא אחדל מהיות מה שהנני.

מהר נא לתקן את השיר ולהשיבו לידי תיכף, כי כבר נגשתי לסדור חוברת ג'…

 

ל“אחיאסף”, ווארשא.    🔗

ברלין, 28 נובמבר 96.

… מאד אודכם על שתדאגו לשלומי, אבל לדאבון לבי לא אוכל להשתמש בעצתכם הטובה: לקחת לי עוזרים הגונים. לא מפני שאני מקמץ בהוצאות (אף כי גם זה לא דבר ריק הוא…), כי אם פשוט, מפני שהדבר אי אפשר, כי לא ככל עורך מכ“ע חדשי בלשונות העמים עורך מכ”ע כזה בעברית. סטסולֶוויטש ³⁰, למשל, יש לו המון עוזרים מומחים שאין מעשי ידיהם צריכים תקון כלל, ובקבלו איזה דבר מסופר כזה, אין לו אלא לעבור עליו בסקירה כללית, או למסור גם זה לאחד מעוזריו בשביל שיודיעהו אח“כ בע”פ תמצית התוכן, ודי. משא“כ בנידון דידן. גם הסופרים היותר טובים בקרבנו דורשים תקון, וע”כ חובתי היא לקרוא הכל בעיון הראוי ולתקן בעצמי כל הדרוש. הנה ראיתם ד“מ, כי גם פרידברג – שהוא אחד מן היותר מומחים וגם דיקן, והלואי שהיו לי עוזרים רבים כמותו – נכשל בהשמטות שונות, שזולתי לא היה עומד עליהן, וגם תקונים שונים נדרשו להעשות, ואיך אוכל למסור הדבר לאחר? ואין צריך לאמור ביחס לסופרים בלתי מומחים, שבודאי חובתי בתור עורך הוא להורותם איך כותבים, וזאת אוכל לעשות רק בעברי על דבריהם בעיון ומתינות ובתקני הכל בפרטות… וזה גורם ג”כ שמוכרח אני לקרוא גם את הקורקטורות בעצמי (כי כל עמלי לא יעמוד לי לתקן הכל בכת"י ותמיד אני מוצא עוד בקורקטורא איזו עוללות שאל ראיתין קודם לזה), וכ“ש לכתוב כל הקורספונדנציא הספרותית. כי מי זולתי יוכל לכתוב לבעל המאמר מה שמצאתי שם לתקן או לשנות? ומלבד זה הלא ידעתם גאות סופרינו, כי כל אחד גדול הדור בעיניו ויחשוב לו לבזיון גדול, אם אכתוב לו ע”י אחר. וככה מוכרח אני לעשות הכל בעצמי, ולא נשאר לעוזרי אלא משלוח החוברות והקורספונדנציא עם נערי גליציא ע"ד משלוח חוברת למבחן ועוד עבודות כאלה. וזה באמת עושה עוזרי…

אחינו קַפלן במכתבו הפרטי מוסר לי “טענות” הקוראים על כי לא בא מאמר ראשי מאת “העורך”, כי רוב המשכילים, לפי דבריו, אינם מחזיקים טובה כלל להעורך בעד העריכה הטובה, אלא דורשים שיכתוב בעצמו. בשעה שקראתי דברים אלו אמרתי בלבי: לו הועתקו הטענות האלה לשפה אירופית מה היו אותם הקוראים “המשכילים” אומרים על הקוראים “המשכילים” שלנו? וכי שמעתם מימיכם… שיחשבו לחובה לעורך מכ“ע חדשי שיכתוב גם בעצמו מאמרים? לפי ידיעתי אין בין עורכי מכ”ע חדשיים באירופא אף עשרה למאה אשר יכתבו מאמרים גם בעצמם… ואם יש עורך כזה, כותב הוא מאמריו לא מפני שהוא עורך, כי אם מפני שהוא סופר ורוצה לכתוב, אבל שום קורא בן-דעה לא יחשוב לו זאת לחובה. כי בעלי נמוס ותרבות אירופית יודעים, שחובת העורך הוא, כי יכתבו אחרים תחת דגלו כהוגן, והוא בתור בעה"ב צריך תמיד לפנות מקום לאורחיו תחלה. אבל מה אדבר ואומר? וי לי וגם וי לספרותנו שאלה הם “הקוראים המשכילים” שלנו.

אגב אודיעכם, שבימים האלה הודיעני גם פרישמַן, שקַנטור במכתביו אליו מטיל ג"כ ספק בשרוני להיות עורך בישראל, מפני שאיני יכול לסבול “בטוים חריפים” ביחס לאנשים פרטיים (הדברים מוסבים על איזו פרַזות בפוליטון שלו), ולמשמע בטוי כזה הנני מתאדם “כבתולה צנועה”. יכול להיות כי כולכם צדקתם… אבל מה אעשה? מה שהנני – הנני. ואין בדעתי לשנות לא טבעי ולא השקפותי על חובותי בתור עורך. ואם אראה, שעם טבעי זה והשקפותי אלה איני ראוי לאצטלא זו, ארד מעל הבמה, אבל ארד כמו שעליתי ואהיה אשר הייתי.

 

למר ק. ז. וויסוצקי, וויסבַדן.    🔗

ברלין, 2 דצמבר 96.

… מטרת מכתבי זה היא להודיעך, כי בגשתי לסדר מכתביך ³¹ולבקר את כל אחד, אם אפשר לפרסמו או אי אפשר עוד, באתי במבוכה גדולה. כמעט כל המכתבים היותר טובים וראוים באמת להקבע זכרון לדורות מלאים עם זה גם כן דברים הנוגעים לאנשים פרטיים החיים עוד אתנו, שאי אפשר לפרסמם מפני הכבוד או גם מפני היראה. ככה, למשל, המכתבים הכתובים מקונסטנטינופול ע“ד הראיון עם גדולי עמנו שם מלאים דברים נסתרים שמסר לך א. פ. ע”ד שלטון תוגרמא, ואם נדפיסם, נוכל להביא אסון על האיש הזה, וכן יש בהם דברים הפוגעים בכבוד החכם באשי החי, וכן דברים שאסור להשמיעם ביחס לממשלת רוסיא בימים ההם. כמו כן יש מכתבים אחרים שאתה מודיע ומיעץ, איך לעשות בדבר הגולים ההולכים לטורקיא, שיקבלו עליהם עול ממשלת תוגרמא וכו', ובדברים כאלו אתה מעמיד את עצמך במקום סכנה, כי, כידוע, אסור ברוסיא לקבל עול מלכות אחרת בלי רשיון מיוחד. וכאלה עוד רבות. ואם אומַר להשמיט כל הדברים האלה ודומים להם אז, מלבד שהדברים היותר נכבדים יהיו חסרים מן הספר, הנה יֵצאו המכתבים קרעים קרעים, בלי ראש וסוף ובלי קשר באמצע, ועי“ז תפחת תועלתם ויאבד ערכם. והנה בהתבונני בכל זה בא בלבי רעיון חדש, מה לעשות במכתבים האלה, שיֵצא מהם כלי שלם, למרות כל המעצורים הנזכרים. אבל בהיות הדברים ארוכים… הנני מוצא יותר נכון לדחות הדבר עד שתבוא בשלום הלום, ונדבר פא”פ על הכל בפרטות…

 

למר א. קפלַן, ווארשא.    🔗

ברלין, 16 דצמבר 96.

בקבלי מכתבך התבוננתי וראיתי כי צדקת, שאם לא אפנה בחוזק יד לכתוב איזו עמודים בשביל “השלח”, לא אגיע לזה מי יודע עד מתי. ובכן השלכתי מעלי כל העבודה לשני ימים – יותר אי אפשר בשום אופן – וכתבתי תשובה קצרה לברדיטשבסקי, שתבוא עוד בחוברת ג'. וזו היא הסבה שלא כתבתי לכם בשבוע זה. כי אתמול הייתי חש בראשי כל היום (כנהוג אצלי אחר כל מאמר) ולא יכלתי לעבוד. בתשובתי עשיתי “שווינדל” קטן. כי יש בענין זה שאלה אחת הדורשת התבוננות מרובה, שאיני יכול לעסוק בה עתה, וע"כ דברתי רק בחלקה הפשוט יותר ואמרתי בסוף, כי אמנם יש עוד לדבר על ענין שני, אבל זה מניח אני לעת אחרת. אם עלה המאמר יפה, לא אוכל אני לשפוט, אבל מסופק אני, אם במצבי זה אפשר שיעלה לי יפה כיאות.

אח יקר! מדבריך רואה אני, כי כל עניני “השלח” עמוסים עליך לבד, והדבר הזה גורם לי דאגות רבות. הן סוף סוף זמנך הפנוי מעט הוא, ועליך גם לעסוק בשאר עניני “אחיאסף”, בעוד שהילד הרך הזה דורש טפול עוד זמן רב עד שיוכל לעמוד על רגליו. ומה תהיה אחרית הדבר? הדאגה הזאת, כמו שידעת, היתה בלבי עוד קודם שעזבתי את וורשא, ועתה היא הולכת ומתחזקת. לע“ע עוד קופתנו באודיסא לא נתרוקנה, ונוכל עמוד. אבל הלא ידעת, כי לא אוצרות קרח שם, ועלינו לדאוג בעוד מועד, שנוכל להמשיך הדבר גם אחרי כן. ואם לא יהיה לנו בקרוב עוד אלף חותמים, יהיה המצב רע מאד, אחר כי גם הסוכנים אינם משלמים במזומנים, ואם לא ישתדלו בזה בכל האֶנרגיא הדרושה, לא תשג המטרה. עוץ נא עצה!… באמריקא אפשר היה לעשות ג”כ, אך לזה צריך סוכן הגון בנויורק, ואני איני יודע כזה… גם בגליציא מתנהג הענין בכבדות… בקצרה, צריך לעמול עוד הרבה מאד, למען יָעמד הענין על בסיס נכון, - ואיש אין אתך!…

 

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.    🔗

ברלין, 16 דצמבר 96.

… סלח לי, ידיד נכבד, אם אעירך, כי הפכת את הסדר בעבודתך. מאמרי בקרת כותבים גם אחרים, אבל “מכתבים מרוסיא” לא יכתוב אחר, כי מחלקה זו נמסרה לידך בלבד ולא אוכל לבקש דוגמתה מסופר אחר. חסרון המכתבים האלה עד כה גורם לי צער הרבה ואולי גם הפסד להתפתחות הענין, כי מכל עברים אקבל מכתבים מלאים תרעומות על כי שכחתי את היהודים ברוסיא ולא אתן מקום ב“השלח” לשאלות חייהם וצרכיהם. רואה אני חובה לעצמי, למרות רוחי, לתת הודעה קצרה על מעטפת חוב' ג‘, כי מחוברת ד’ אוסיף מחלקה כזו. אבל לא אוכל לעשות זאת עד שתודיעני בבירור גמור, כי אקבל המכתב הראשון לא יאוחר מר"ח שבט אף יום אחד, כי באופן אחר אינני בטוח שיוכל לבוא בחוב' ד'…

בדבר הבקרת לחנם תאמר, כי גזרתי עליך שתהיה מלא “שיר ושבח לכל המחברים”. הוציא נא משפט צדק כהכרת לבך, אבל האמנם אי אפשר לעשות זאת מבלי הוסיף גם עקיצות מכאיבות? מחבר עברי אין לו בעולמו אלא מעט הכבוד שהוא מקוה לו, ודי עונש לו אם נשלול ממנו שכרו זה, בהוציאנו דין ספרו לחובה, ולמה עוד נוסיף להכאיב לו גם בתור אדם?…

 

למר א. ל. לֶווינסקי, אודיסא.    🔗

ברלין 18 דצמבר 96.

זה עתה קבלתי מכתבך האחרון בצירוף “מחשבות ומעשים” לחוב' ד'. והנני ממהר להשיבך דבר תיכף, עוד גם בטרם קראתי את “מחשבותיך”, כי יודע אני ע"פ הנסיון, כי כאשר אדחה התשובה, תדחה מיום ליום, מפני טרדותי הרבות.

בודאי תאמין לי, כי משתתף אני בצערך, בכל צערך… אך אקוה כי גם זה יעבור, ו“הומורך” הטוב לא יחרב ולא ייבש. ובאמת אגיד לך, כי מצטער אני על כי יושב אתה בביתך, לא רק מפני שסבת הדבר לא נעימה היא ולא רק מפני שעסקיך דורשים מאתך ללכת למסעיך, כי אם גם מפני שאני מקוה, כי מסעיך יביאו תועלת גם לענין שאני עסוק בו, כי בודאי תזכור גם את “השלח” בעברך בערי התחום. ביחוד הייתי מבקשך למצוא סוכנים טובים ולהודיע שמם ל“אחיאסף”, כי רק בסוכנים טובים תלוי הכל. לע“ע אני עובד עבודתי בכל כחי, בדם התמצית ממש, ואם בכל זאת לא יעלה בידי הענין, אדע כי אין ספרות לישראל ואין דורש ומבקש ל”מחשבותינו ומעשינו", וידיעתי זאת תרגיע רוחי…

עהת אודיעך, כי בחוב' ג' יפָקד מקומך. במשך הדפסת החוברת בא מאמר מקַנטור, אשר אחר כל הטענות והוכוחים שהיו בינינו במשך חדשים, אי אפשר היה לי בשום אופן לדחותו, אם אינני חפץ להרחיקו כליל מעל גבולי… ובכן לא נשאר לי אלא לדחות ענינים אחרים. ואחר ההתבוננות ראיתי, כי רק אותך ואת לילינבלום אוכל להניח לחוב' הבאה, וזה משני טעמים: א) מפני שכבר יצא טבעכם בתור עוזרי “השלח”, ואין רע אם חודש אחד לא יבואו דבריכם; ב) מפני שבנוהג שבעולם, כשבעה"ב רואה שהאורחים מרובים והספסלים מועטים, הוא לוחש באזני האנשים היותר קרובים אליו שיעמדו ויפנו מקום לאורחים זרים, בהיותו יודע כי הם לא יתרעמו על זה. והנה עתה, בראותי מתוך מכתבך, כי גם מה שלחת עתה סובב על דבר האספה בפריז, והרי הוא רק כעין המשך מן הקודם, עתה שמח אני, כי הנחתי בידי גם את זה, ואעשה משתי האבנים “אבן אחת” לחוברת ד'.

ואולם מה שתחפוץ גם לעתיד לדבר על דבר אחינו בחו“ל – לא אוכל להסכים ואבקשך מאד לבל תעשה זאת. גם בלעדיך רבו אצלי המדברים על אחינו שבחו”ל, ולמה תכניס תבן לעפריים ותחסירהו במקום הדרוש?…

 

לר' מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.    🔗

ברלין, 21 דצמבר 96.

….מכתבך מן 21 נובמבר קבלתי. כבר כתבתי לך במכתב הקודם, כי קראתי דבריך הקשים במנוחת נפש, ולא הרגיזוני כלל כאשר תדמה. לא אתה האחד, לא הראשון ולא האחרון, ואני עושה את שלי. אם אומַר להתרגש לכל הטענות והתביעות והתרעומות של סופרַי, אהרוס את עצבי עד היסוד. באמת מבין אני גם את נפש הסופרים במקרים כאלה, אם כי הם לא יחפצו להבין את נפשי אני…

על דבר החוברת הראשונה יש לי כבר “קולֶקציא” יפה מאד ממשפטי הקהל. ה“מוסר” היוצא הוא, שאין לי לשום לב לשום משפט, כי אם ללכת בדרכי לפי הכרתי הפנימית. אין אף מאמר אחד בכל החוברת שלא יצא חייב לגמרי וזכאי לגמרי, ומה שאחד מוצא טוב ביותר מוצא השני רע ביותר, ולהפך…

 

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.    🔗

ברלין, 23 דצמבר 96.

זה עתה גמרתי הגהת המעטפה לחוברת השלישית ונפטרתי איפוא, לפחות, מעבודת הדפוס, עד ר"ח. על כן הקדשתי שעות אחדות להשיב על מכתבים שאין להם יחס ישר אל “העסק”, ובראשם, כמובן, להאודיסיים.

והנה גם מכתבך מן א' דחנוכה מונח לפני והנני שב וקורא את בקרתך על חוברת א‘. אז, כשקראתיה ראשונה – והיא היתה מן הראשונות שבאו לידי – התבוננתי בכל דבור בתאוה יתרה לדעת מה יאמר מבקר כמוך; עתה, לא אכחד, סרה ממני התאוה הזאת, ומשפטי קוראים פשוטים וקוראים משכילים ומבקרים שמלאכתם בכך – כולם יחד לא יעשו בי עוד כל רושם. הן במשך החדש הזה הגיעוני משפטים לעשרות, ו“הקולקציא” הזאת שבידי היא מלאה “פסיכולוגיא”. אין אף דבר אחד (בלי גוזמא!) בחוברת א’, שלא הראה עליו אחד השופטים באצבע, לאמור: זה הוא מה שרצינו וקוינו! ושלא הראה עליו שופט אחר באצבע גם הוא, לאמור: פקח שכמותך, איך יכול לקבל זבורית כזו? – ואחר כל אלה, הכל מודים (לפחות, בפנַי), כי “השלח” עושה רושם טוב ואין לו להתביש בפני איזו מכ“ע חדשי בינוני שבמערב. ה”ארשיב איזר." הגיע בהתלהבותו עד לדמותו לטובי הירחונים הצרפתיים! אך ידעתי כי אין להשגיח בו, כי אך דרך צרפתים לו, להתלהב ולהפליג בלי גבול. ואולם גם האנגלי (Jew. Chr.) הודה, כי הפעם עלה הנסיון יפה, אלא שלפי דעתו אין הילד עתיד להאריך ימים, כי אין “קהל” בעברית למכ"ע כזה. האמנם יצדק?

ובכל זאת אשיבך על איזו פרטים מבקרתך. גוזמא היא באמרך, כי על חוב' א' יכול היה לחתום בתור עורך גם “איש יהודי” גם סוקולוב וגם יעבץ. לי אני עבדך נראה, כי אם היה חתום בתור עורך אחד מאלה, היתה להחוברת (אף אם היתה כוללת אלה המאמרים עצמם) צורה שונה מאד מזו. והנני שמח, כי מלאכת “העריכה” עלתה בידי כל כך, עד שגם עין-מבקר כעינך לא תוכל לראות יד העורך הנמצאת כמעט בכל עמוד ועמוד. הנני חושב, כי החוברת, מראש ועד סוף, היא לאומית באותו מובן שאני אוהב ביותר, והאמנם תאמין, כי כל הסופרים עשו “יד אחת” לבלתי נגוע בדברים המתנגדים להשקפה כזו התנגדות גמורה (כי אמנם בפרטים קטנים לא עסקינן)? די להוסיף פה ושם מלה אחת או שתים או להחסיר שורה אחת, והנה כל הענין מקבל צורה נאותה: המחבר הגיד אמנם את שלו, אבל הדברים אינם צורמים את האוזן. – בנוגע לרציונליסטים, כמדומה לי שאתה מחליף שני מושגים: רציונליסטים וחוקרי תולדות הדת. הראשונים הם לא החכמים המביטים על הדת מנקודת ההתפתחות ושופטים על חזיונותיה בדרך מדעית, כי אם אותם ה“דרשנים” הפלוסופיים המשתדלים לקרב את התורה אל “השכל”, לפרשה בהסכם להמדעים החדשים, כמו שכך עשו הרציונליסטים הספרדים בימי הבינים. ואלה הם באמת “צרעת” (אף כי לולא אמר זה שד"ל, לא היה עולה על לבי שֵם בלתי אסתיטי כזה).

בנוגע אל “לרוח היום”, הנה לא רק התוכן, כי אם גם השם שייך להמחבר, ואין זה כלל מחלקה תמידית, כאשר חשבת. כי בתור מחלקה תמידית ידעתי גם אני, שצריך היה לעשות הדבר באופן אחר, ואני לא אוכל לקחת עלי עבודה כזו לע"ע, פשוט, מפני שכמעט אינני קורא כלום, מחוסר פנאי. – הקראת את “המכתב הגלוי” שלו בחוב' ב‘? נתתי לעת עתה חצי תשובה בחוברת ג’. כי תשובה שלמה לא הספיקה לי העת לכתוב.

המצב החמרי של הענין הולך ומתפתח לאט, כמו “השלח” עצמו… בחו"ל הגיע מספר החתומים עד כה לששים ועוד, ובזה כחמש עשרה מארץ ישראל! גם בווארשא לא תרוץ החתימה לפנים ברכבי אש. אבל זאת צריך להגיד, כי התפתחותה לא תפסק. בכל יום ויום מספר החותמים מתרבה, אף כי רק במעט.

ואולם… עוד לבי מלא מכאובים אחרים, אך אלה לא ניתנו להכתב…

 

למר ק. ז. וויסוצקי, מוסקווא.    🔗

ברלין, 26 דצמבר 96.

אחר שנפטרתי מעבודת החוברת השלישית, שנגמרה בים ה', פניתי את לבי להתבונן באותה שאלה שהצעת לפני ובקשתני לחוות לך דעתי³². והנני להגיד לך בזה מה שאני חושב על הענין באמת, אע"פ שיכול להיות, כי לא תמצא נחת בדברַי, אך מה אעשה וכך דעתי, ואתה הלא את דעתי תחפוץ לשמוע, ולא שארכין לך בראשי ולבי בל עמי.

ובכן, קודם כל עלי לשנות בזה מה שאמרתי לך בע“פ, כי הכסף הזה הוקדש מעיקרו לטובת הספרות העברית, ואם מסבות שונות לא זכתה עלובה זו שתביא לה נדבתך אותה תועלת יסודית וקימת שבשבילה נדבת, הנה עכ”פ אינו מן היושר להשתמש בכסף הזה לאיזה צורך אחר זולת צרכי הספרות העברית, ועל פי החוק היפה של קדמונינו: אין משנים מצדקה לצדקה – אין גם אתה רשאי לעשות כזאת.

וצרכי הספרות העברית אמנם רבים הם ושונים. אבל לא כל צרכיה אפשר להספיק בנדבת כסף בלבד, ומה גם שאתה רוצה לתת לנדבתך דוקא צורת קרן קימת ושרק הפירות יהיו מוקדשים לנתינת “פרסים” בעד עבודות ספרותיות שונות בהשגחת ועד של מומחים. בגבול הצר הזה קשה מאד למצוא את הדבר היותר נאות לקבל השפעתך זו. ועל כן אבחר בזה בדרך השלילה, כלומר אראך את הדברים אשר לדעתי לא יתכן לעשות בזה, ועי"ז נמצא אולי גם מה שיתכן לעשות.

דע לך, ידיד נעלה, כי הדרך הזאת, לעזור להתפתחות הספרות והמדע ע“י קביעת פרס בעד ספרים טובים – היא אליה וקוץ בה, ופעמים רבות יצא שכר הדבר בהפסדו. “ספרים טובים” הוא מושג שאין דעות בני אדם שוות בו. וכבר נראה הנסיון, כי “ועד של מומחים” מוציא פעמים רבות משפט מעוקל מאד ונותן היתרון לספר שערכו מוטל בספק, בעת שהוא דוחה בשתי ידים ספרים טובים באמת שעתידים להיות לתפארת להספרות. וכבר היו מעשים רבים, שגם האקַדימיא הצרפתית – אשר בודאי תסכים גם אתה, כי לא נופלת היא מאותו “ועד של מומחים” שתקבע לך על יד חברת “מפיצי השכלה” – פסלה ספרים נעלים ונתנה את הפרס לספרים בינונים שנשכחו מהר ולא עשו שום רושם, ועי”ז היתה אח“כ לשחוק. סבת החזיון הזה לא קשה להבין. ה”מומחים" הם על הרוב אנשים באים בימים השקועים כל אחד במקצוע שלו ואשר הורגלו שנים על שנים ללכת בדרך ידועה ומוגבלת שגבלו להם בימי ילדותם, ואין נפשם פתוחה עוד לקבל כל חדש, כל רעיון מקורי שאינו מתאים לאותה שיטה שהורגלו בה, ועל כן ימצא חן בעיניהם יותר ספר משלהם, ההולך בדרכם המה ואינו סולל לו מסלה חדשה לעצמו, כלומר ספר בינוני שאין בו חדוש אלא פרטים קטנים. אבל ספר מקורי באמת – והן רק ספרים כאלה מביאים חיים בספרות ומרימים ערכה – זר הוא לרוחם, לא יבינוהו ולא יכבדוהו. ואולם אצל אוה“ע אין הדבר מסוכן כל כך, כי הספר הנעלה שפסלוהו המומחים ימצא לו מו”ל בין המולי“ם הנאורים ובעלי דעה שרבו בקרבם, וסוף סוף יצא גם הוא לאור בלי עזרת פרס, ו”דעת הקהל“, אשר לא אל הפרס תביט, תוציא משפט אמת ותשפוט את השופטים המומחים כראוי להם. אבל אצלנו הלא הדבר אינו כן. סופרינו וחכמינו רובם עניים, ומו”לינו מעטים ורובם אנשים שהשכלתם מצומצמת מאד, וגם “דעת קהלנו” אינה חפשית ותלויה על הרוב במה שאומרים “הגדולים”. ולכן קרוב להאמין, שאם המומחים יוציאו משפט על ספר פלוני שהוא טוב ועל פלוני שהוא רע, ואף אם יהיה המשפט מעוקל, ישאר בתקפו… ונמצא הפרס עוצר בעד התפתחות הספרות, תחת להיות לעזר לה.

כי על כן, אם תחפוץ דוקא בדרך זה, אז צריך שיהיו הפרסים נתונים לא בעד עבודות ספרותיות ומדעיות שיש בהן מקום לחדש חדושים ולהכניס רעיונות מקוריים, כי אם רק בעד עבודות כאלה, המביאות אמנם תועלת, אבל אינן אלא מלאכה ולא חכמה, כמו אספת חומר לתולדות ישראל (בעברית!), ספרי מלים שונים החסרים לנו מאד (כמו ספר מלים להפלוסופיא הדתית, לספרות הרבנים וכו') וכדומה מן הדברים… ובענינים כאלה המומחים מומחים הם באמת, ואין מקום לשגיאות גסות מצדם…