מחזה בארבעה מפגשים

הנפשות הפועלות

יונה (בן 35)

האשה (בת גילו)

הכוהן

ראש העיר

הרופאה

בעל המלון (בן 65)

הנערה

(לילה.

במה ריקה.

אור מועט.

יונה נכנס לבמה יחידי, מזוודה בידו.

מרגע זה ואילך יונה נשאר על הבמה עד לסוף ההצגה מבלי לצאת ממנה אפילו פעם אחת.

מוסיקה רחוקה.

אט-אט עולים גלים המתנפצים אל החוף במשך שהות ארוכה.

יונה עומד ומאזין לים הסוער)

יונה: אני שומע את הים. אני עומד לידו. בגשם הזה.

(שתיקה)

הגעת לפני שלושים ותשעה יום. שלושים ותשעה יום אני מסתובב בעיר הזאת ואומר מה שנאמר לי לומר. עד לפני כמה ימים הייתי בטוח. לא, אני לא בטוח עוד. האם זה המקום הרע אליו נשלחתי? האם אלה האנשים החוטאים?

(שתיקה)

זקנים מסירים כובע לקראתי. ילדים רצים אלי. מדריכי התיירים מצביעים לעברי. מצלמים את הסכר הגדול. את אנדרטת החייל האלמוני, אותי. האם הפכתי להיות חלק מן המקום? אני צובט את עצמי כדי לא לחבב אותם, כדי לא להתחבב עליהם.

(שתיקה)

מזוודה אחת, מברשת שיניים, משחתת גילוח, מי-בושׂם וכמה דפים. הכל ארוז. מחר אסתלק מכאן. מחר הכל יהיה מאחורי. אשכח הכל!

(צפירת המגדלור המתריעה על הסערה

קריאת שחפים)

אני שומע את הים. אני עומד לידו. לבדי. בגשם הזה.

(המוסיקה קרובה יותר)

אני שומע מוסיקה.

(המוסיקה הופכת אט-אט למוסיקה כנסייתית.

הכהן נכנס לבמה במלוא תפארת בגדי המיסה שלו.

המוסיקה מתרחקת, אך נשארת לאורך כל המעמד עם הכוהן.

הנערה נכנסת עמו. בידה כיסא עץ מרופד קטיפה. היא מציבה אות מן הצד, הכהן מתפשט ומוסר את הבגדים לנערה)

הכוהן:… המשך.

יונה: לא.

הכוהן: נתחיל מן ההתחלה.

יונה: לא!

הכוהן: זה כל הסיפור?

יונה: עד כמה שאני יכול לזכור.

הכוהן: איך זה התחיל?

יונה: סיפרתי…

הכוהן: לא. מההתחלה, מתחילת ההתחלה, בחור.

יונה: (שותק)

הכוהן: אתה מפחד?

יונה: פחד אינה המלה.

הכוהן: אני שואל אותך מי שלח אותך ואתה אומר לי, אלוהים!

(צוחק בקול רם, מתהדהד, שיעול, עוצר)

אל תיתן לי, בבקשה, את הזבל הזה! אני יודע בדיוק מה זה אלוהים! אתה ישן. אתה חולם חלום. קול שולח אותך לבשׂר משהו לעולם בבוקר אתה קם ומגלה… שהרטבת.

“הים, הסערה!…” למח זה לא קורה בגילך!… אבל, בחור, אלוהים הפסיק לדבר עם חוטאים כמונו כבר לפני הרבה שנים. פעם הוא הופיע כמו נס, כמו כוכב-אור זורח במזרח… האם הדור שלכם יכול להבין את זה!!…

(יונה מכה זבוב על זרועו. יכה זבובים לאורך כל ההצגה. יכשל תמיד)

יונה: אני לא יודע, אדוני הכוהן, נדמה לי שכן.

הכוהן: להבין את אלוהים!… (צוחק) הו, אלוהים!… (מתרצן) זה כמו לתפוס דג מתחת למים… (שר כמעט) בריחה – אניה – סערה – דג – מוות – תחייה! ולמעלה, מעל הכל, על הסיפון השביעי, סמוך לדוכן העליון, ליד ההגה כמו רב-חובל – אלוהים!

(משנה קולו)

אגדה גאונית! יש בה כל מה שצריך להיות בה. פה ושם אכניס תיקונים זעירים, אוסיף תפילה אחת או שתיים. משהו בסוף עדיין לא די מדוּיק, אבל סמוך עלי, בחור, יש לי חוטם בשביל אגדות לחוטאים.

(משנה קולו)

אני אוהב את הסיפור שלך אשתמש בו בדרשה של יום ראשון. הקהל יאהב את הסיפור שלך. זו תהיה הצלחה גדולה!… מה דעתך?…

יונה: מה?

הכוהן: לא שמעת דבר מכל מה שאמרתי.

יונה: אני מצטער, אדוני הכוהן.

(הכוהן לבוש עלה בבגדיו השחורים הפשוטים שהיו מתחת לבגדי המיסה. הנערה יוצאת עם בגדי הקודש, לא לפני שהכוהן צובט באחוריה)

הכוהן: פשוט את המעיל. התייבש.

(יונה איזו זז)

החום עולה מן הרצפה אל תוך הקיר.

(??? בקיר על-ידי הרמת ידיו אל מול הקהל. מעין תנוחת ברכה)

הכוהן: האח!

(משמיע קולות הנאה)

שנים לא היה לנו חורף כזה – מבול ממש!… שלושים ותשעה יום ללא הפסק – אבל צופים התבהרות מחר.

יונה: מי אמר?

הכוהן: והחלשה הדרגתית של הגשמים…

יונה: אני לא מאמין.

הכוהן: הסתובבת ברחוב?

יונה: כן.

הכוהן: הרחת?

יונה: מה?

הכוהן: אם הסתובבת ברחוב והרחת… (מתרונן כמעט) אז יכולת להרגיש שמשהו עומד להתרחש.

יונה: (בזעם יתר) הו. כן!

הכוהן: משהו מתקרב…

יונה: ועוד איך!

הכוהן:… לחץ בארומטרי בשכבות העליונות של האטמוספירה המבשר השתפרות ניכרת במזג האויר – מרכז הלחץ הבארומטרי יעבור מזרחה – האם אתה חושב אחרת?

(הנערה מכניסה מערכת-תה וכיבוד קל על-גבי שולחן גלגלים. יוצאת. הכוהן נזכר. צוחק)

הכוהן: אני שואל אותך מי שלח אותך ואתה אומר לי: אלוהים! יוצא מן הכלל! (עוצר בצחוקו) נניח, בחור, שהוא יתברך אמנם אמר לך ממי שאמרת – אבל מי יתקע לידך שהבנת מה שהוא, יתברך, התכוון לומר?

יונה: האם כוונתך לומר –

הכוהן: אלוהים ברוב טובו, משתמש בשפתנו כדי שנוכשר לשמוע את דבריו. אבל מוחנו אינו עשוי תמיד להבין את מה שאנו שומעים.

יונה: זה נורא מה שאתה אומר, אדוני הכוהן.

הכוהן: אין זה לגמרי בלתי אפשרי לומר שיסוד כל הסיפור שלך באי הבנה מצדך, מה?

יונה: רצונך לומר שמישהו מהתל בי?

הכוהן: הרשה לי להשיא לך עצה –

יונה: לא!

הכוהן: וַתר על כל העניין.

(מצלצל בפעמון קטן)

יונה: מי?

הכוהן: מה, מי?

יונה: מי מהתל בי? אולי, אני?

הכוהן: מה?

יונה: אמרת ‘אי-הבנה’. התכוונת, טירוף.

(הנערה מכניסה כיסא נוסף. יוצאת)

הכוהן: תיקון העולם עסק כפוי טובה. השאר אותו בידי הבקיאים וחזור הביתה אל האשה והילדים. עם או בלי?

(שתיקה)

הכוהן: התה.

יונה: לא, תודה.

(הכוהן מוזג תה)

הכוהן: בבקשה, בחור.

יונה: אמרתי לא, תודה?

הכוהן: בקור זה?

יונה: עלי ללכת.

הכוהן: אתה כועס עלי?

יונה: לא, אני לא צמא.

הכוהן: אמרתי משהו שלא הייתי צריך לומר?… היה עלי לומר משהו שעדיין לא אמרתי?… אתה חש בטוב? הבגדים הרטובים שלך…

יונה: אני בסדר.

הכוהן: אתה חיוור.

יונה: האור כאן חלש מאוד.

הכוהן: אתה בטוח?

יונה: כן, אדוני הכוהן.

הכוהן: אתה בטוח שעליך היה להגיע לכאן?

(שתיקה)

הכוהן: אולי הגעת אלינו במקרה. אולי היה עליך להגיע למקום אחר?

(שתיקה)

הכוהן: האם היית כבר כאן פעם בעבר?

יונה: לא.

הכוהן: האם שמעת עלינו? ופתאום אתה כאן. מה רע, אם כך, במלה – מקרה? מדוע אתה מפחד מן המלה – מקרה?

יונה: על מה אתה מדבר?

הכוהן: על אלוהים. שב.

(הכוהן מורח מציות בחמאה. אוכל, שותה וכו'. יונה אינו מתיישב)

הכוהן: המקצוע שלנו, בחור, הופך להיות קשה משנה לשנה. פעם ידעת היכן אתה עומד. האש ירדה בדיוק במקום שהיא היתה צריכה לרדת והמתים קמו ברגע הנכון. זה עבד כמו שעון שויצרי. והיום?

(שתיקה)

כן, אני מודה, מדי פעם הוא צריך להבהיל אותנו ואנו אמוּרים לפחד ממנו. אבל אסור להגזים. להבהיל בלי להיות רע. להיטיב עימנו בלי להיחשב רכרוכי. הו, עניין עדין. ללכת על קורה צרה. אני אוהב את שיווי המשקל הדק שלו. אני מעריץ את כוח ההתאפקות שלו. אני מעריץ את כושר האילתור הפינומינאלי שלו. בכלל, אני מעריץ גדול שלו. למה אני מתכוון?

(שתיקה)

ואתה?

(שתיקה)

מדוע אתה שותק?

(יונה מכה זבוב על ידו. הזבוב נמלט.

פעמון מגדל הכנסיה משמיע פעימות.

רכבת עוברת ביעף.

הכוהן מפטיר צעקה קטנה)

איחרת. כמה חבל. קח את ה-05.45. האקספרס מדוּיקת מאוד. אל תאחר. בּוֹן ווּאיאז'!

יונה: אתה משפשף ידיים. אתה רוצה להיפטר ממני.

הכוהן: את בחור טוב. משורר חשוב. אני מעריץ גדול של שירה. אבל, אתה קוץ בתחת! וַתר על כל העניין. אתפלל למענך.

יונה: גם אתה, אדוני, לא מאמין לי.

(הכוהן לוגם את התה ברעש. שתיקה קלה)

הכוהן: שלושים ותשעה יום אתה מסתובב בעיר וקורא על חורבנה וזה בסדר. משוררים אוהבים את זה. כולנו אוהבים את זה. הסכנה… ההתרגשות… האימה – הו, המוות!… (בהתרגשות כנה) אלה המים החיים שאנו שוֹחים שהם כמו דגים… (נושם עמוקות) אבל אלוהים הוא אהבה! קראתי בספר קדוש: “האל אוהב לסלוח על חטאים גדולים יותר מאשר על חטאים קטנים – וככל שהם גדולים יותר כן הוא שמח וזריז יותר לסלוח עליהם…” קראת את הספר? ספר מצוּין. הדוֹר שלכם הספיק לקרוא. חבל. (מתעורר) אתה יכול לתאר לעצמך, בחור, מה היה קורה כאן אילו היתה העיר מתכסה פתאום שׂק, יושבת על האפר… ישמרנו אלוהים!

(צוחק. משתעל)

יונה: מוסיקה…

(שתיקה)

הכוהן: מה, מוסיקה?

יונה: אני שומע מוסיקה. משהו כמו…

הכוהן: אתה מנסה לבלבל אותי.

יונה: כמו חליל – לא כינור…

הכוהן: אתה בטוח שאינך רוצה לשבת? על הכורסה הזאת?

(משנה קולו. מהירות דיבורו גדולה מאוד)

כמוך גם אני יודע שהעיר הזאת תעלה באש השמימה. אין דרך אחרת. אני אעמוד ליד מיטתה ואחזיק את ראשה הזקן. קיא ודם יזרמו מפיה, מנחיריה, מאוזניה.

(עוצר)

ששש…

(מביט ביונה. עוקב אחר הזבוב הנוחת על עורפו של יונה. שהייה. מכה. יונה משמיע צעקה. הוא הורג את הזבוב וממעכו על הארץ בנעלו)

הכוהן: טוב, נתחיל מההתחלה. איך זה התחיל?

יונה: התחיל מה?

הכוהן: על מה אנחנו מדברים?

יונה: סיפרתי. אין לי יותר מה.

הכוהן: אם כך, זה כל הסיפור?

יונה: עד כמה שאני יכול לזכור.

הכוהן: מההתחלה. מתחילת ההתחלה. מלפני תחילת ההתחלה. אתה מפחד.

יונה: ואתה?

(שתיקה קשה לרגע)

הכוהן: מדוע אתה מביט בי כך?

(הכוהן מסתובב להביט לאחוריו)

ראית משהו?

יונה: מי זה היה?

הכוהן: ראש-העיר.

יונה: מה עושה כאן ראש-העיר?

הכוהן: מה עושה ראש-העיר בבית אלוהים?…

(מהירות דבריו הולכת וגדלה)

אם תחליט להישאר כאן, אני מציע לך משרת כוהן-עוזר. יש המון עבודה. אנשים החלו חוזרים אל אלוהים כאילו סוף-העולם מאחורי הכותל. מישהו, אולי אתה, הבהיל אותם וזה לא מוצא חן בעיני. אין לסמוך על אנשים מבוהלים.

(קולו מהיר יותר)

… אתן לך את כל התנאים המקולים. פרמיות, שעות נוספות, חופשה שנתית בארץ-הקודש ואופציה לחמש שנים נוספות. מה אתה אומר?… לא, אל תענה לי. חשוב היטב. אל תגיד לי לא! צופים התבהרות מחר והחלשה הדרגתית של הגשמים…

(שיעול כבד, כמעט נחנק בשיעולו. יורק)

יונה: אתה מעורר בי בחילה.

הכוהן: (בשקט) אל תדבר אלי כך. אני יכול להיות אבא שלך.

יונה: אבא שלי? (חד) לא. לא אתה!

הכוהן: אתה הולך כבר?

יונה: עלי ללכת.

הכוהן: המזוודה. אל תשכח. הכובע שלך. אתה מפוזר הלילה. לא הבאת מטרייה?

יונה: איך אפשר למצוא את הדרך בחושך הזה?… עכשיו גם אתה שומע מוסיקה?

הכוהן: ים. הים עולה הלילה עד לחלונות. חורף נורא. אהל הגשם ייפסק. האם לא תתפלל איתי?… (שהייה) אתפלל למענך.

יונה: כן, אני שומע מוסיקה.

הכוהן: לך שמאלה אל הקיר ואחר כך הלאה, לאורך הקיר, אל תסור ימינה או שמאלה ותמצא את שער היציאה והים. ישמרך אלוהים!

(יונה בא עד לשולי הבמה. עיניו בים, בקהל.

טריקת דלת חיצונית כבדה. כל הקולות נחתכים.

הכוהן משנה קולו, פונה אל הקהל)

הכוהן: האיש הצעיר הזה, שלא היה מסוגל להרוג זבוב, היה רחוק מתיאולוגיה כמו מזרח ממערב. האם הבחור הטוב הזה באמת חשב, עד הרגע האחרון, שאלוהים, יתברך שמו, יהרוס את העיר שהוא עצמו ברא, רק כדי להוכיח לנו את קיומו!?… אמנם כן, יש חוק ויש סדר, אבל לשם מה קיים אלוהים אם לא כדי לשנות את החוק ולהפוך את הסדר?… כך אמרתי וחזרתי ואמרתי לו והוא סירב להבין שלהבטיח אין פירושו, באופן אוטומאטי, לקיים. לפעמים, אי קיומה, כביכול, של ההבטחה, שלא ברור תמיד אם אמנם ניתנה או אם הובנה על-ידינו כהלכה, יש בה משמעות אלוהית עמוקה פי כמה מאשר קיומה… ואלוהים נוקט לא אחת בטקטיקה התיאולוגית המסובכת הזאת… (עוצר) למה, בשם אלוהים, אני מתכוון?… הוא סרב להתפלל איתי. ממה הוא פוחד?… (מתאושש) אלוהים הוא אהבה כמו שהעץ הוא עץ והסוס הוא סוס… והוא אוהב אותנו, החוטאים… כן!… אני בטוח שהיו לבחור הכוונות הכי-טובות שבעולם וכו' וכו'… אבל ידידנו הטוב, שתמיד אזכור אותו בחיבה, האמין ש… האמין במה?… (תקיף יותר) אילו הייתי אבא שלו, דבר שהוא סירב לו, הייתי משכיב אותו על ברכי ומוציא מראשו כמה מן המחשבות ה… (חותך) בשם האב, הבן ורוח הקודש!

(מצלצל בפעמון קטן שעל השולחן.

הנערה נכנסת ומחכה.

הכוהן מסיר את הסינר הקטן מעל צוארו ומניחו על השולחן.

משלב כפות ידיו ועוצם את עיניו בכוונת תפילה.

הנערה דוחפת החוצה את השולחן.

הכוהן כורע בתפילה. צפירת המגדלור)

הכוהן: (משהק בקול) סליחה!

(הוא קם ויוצא עם הכיסא.

הבמה ריקה, יונה יחידי.

קול הים הסוער. מדי פעם צריחת שחפים, משבי רוחות.

מוטיב האשה נשמע.

האשה, שנכנסה זה מכבר, החלה לדבר על סוף דבריו של הכוהן.

דבריה מתחזקים ככל שקול הים הולך ונחלש.

זרקור מאיר אותה)

האשה:… לא, אתה לא תזכיר אותי בסיפור שלך. אני יושבת ותופרת לך ולילדים, החורף איננו מחכה לאיש. מדי פעם אתה נעלם. אינני יודעת לאן. פעם יצאתי לחפש אותך. לא אהבת את זה. הייתי אז צעירה מאוד. זוכר?… מדוע כל כך קשה לך להשאיר פתק?… אפשר לחשוב שאלוהים תפס אותך ברחוב והופּ!… מה כל כך דחוף?… העולם עומד להיחרב?…

(צוחקת. יונה צוחק עימה)

“קח את בגדי הצמר. אל תצטנן לי. אם כאן שמש זה לא אומר שגם שם או בכל מקום”. לא. לקחת רק מזוודה אחת קטנה עם מברשת שיניים, סבון גילוח, מי בושם וכמה דפים.

(שתיקה. מתעודדת)

אתה איש ישר ומה כבר יכול לקרות לאיש ישר? אמא אומרת שלאיש ישר, אם אלוהים רוצה, יכול לקרות הכל… אפילו ללכת ביבשה ולהיבלע על ידי דג גדול, לא להאמין…

(צוחקת בלבביות רבה, צחוק ארוך.

יונה צוחק עימה.

היא יוצאת.

צחוקה מתרחק עם עלות קולות מהים הסוער.

סוף כל הקולות.

חושך מוחלט, כהפסקה, לשהות-מה)

(אור חיוור.

יונה יחידי על הבמה כבתחילת ההצגה)

יונה:… זקנים מסירים כובע לקראתי. ילדים רצים אלי. מדריכי התיירים מצביעים לעברי. אני צובט את עצמי כדי לא לחבב אותם. כדי לא להתחבב עליהם. אני שומע את הים. אני עומד לידו.

(חריקת בלמים של מכונית.

יונה נופל על פניו.

ראש העיר רץ פנימה, גוחן מעליו)

ראש העיר:… הו, אלוהים אדירים! (מופתע) אתה, אדוני? אתה בסדר? (מסייע לו לקום. יונה פוסע מספר פסיעות)

יונה: נדמה לי שכן.

ראש העיר: אלוהים, מה אתה עושה כאן.

(יונה מקפץ שתיים שלוש קפיצות)

ראש העיר: באמצע הרחוב. באמצע הלילה כמו גנב?

יונה: (עומד על ידיו. הולך על ידיו. קם.) לא יכול להיות יותר טוב. החמצת אותי-אדוני ראש בעיר.

(ראש העיר צוחק בלבביות. יונה מצטרף אליו)

ראש העיר: לא יכול להירדם?

יונה: קשה.

ראש העיר: החלומות. הערפל. הסערה.

יונה: גם וגם.

ראש העיר: הלילה האחרון, מה?

(ראש העיר שולף מכיסו רטייה ומדביק אותה מעל לעינו של יונה)

ראש העיר: אתה נראה נהדר. (מצביע על המזוודה) הכל ארוז ומוכן?

יונה: שום דבר. לקח רגע.

ראש העיר: מברשת שיניים, משחת גילוח, מי בושם ו… כמה דפים.

יונה: אתה יודע הכל.

(ראש העיר מחייך בסיפוק)

ראש העיר: מחר הכל יהיה מאחוריך.

יונה: אתרחץ. אשפשף שיניים. אשכח הכל!

ראש העיר: (מוחה כף) בראבו! בראבו! בראבו! איך הכתף?

יונה: (מנענע את הכתף) בסדר.

ראש העיר: שב.

(יונה יושב על הבמה. ראש העיר מעסה כתפו)

ראש העיר: לאיזה כיוון?

יונה: מה –

ראש העיר: אתה מסתלק לאיזה כיוון?

יונה: לא חשוב.

ראש העיר: (מרפה מן העיסוי) אתה יושב (יושב על הבמה) עוצם עיניים (עוצם) קם (קם) מסתובב פעמיים (מסתובב) פקוח עיניים (פוקח) ומסתלק באותו כיוון (צועד, חוזר, צוחק)

יונה: כן. משהו כזה.

ראש העיר: מזרח? מערב?

יונה: או – או.

(שהייה)

ראש העיר: הביתה.

(שהייה ארוכה יותר)

ראש העיר: הביתה?

יונה? כן. חושב שכן… זה יכול להיות כיוון טוב…

ראש העיר: אם לא יהיה קול אחר שיאמר אחרת…

(מביטים זה בזה. יונה מתרצן יותר)

יונה: כן, אם.

(ראש העיר פורץ בצחוק. יונה מצטרף. עוצר. צחוקו של ראש העיר ארוך יותר)

ראש העיר: יוצא מן הכלל!

(הוא ניגש הצידה להשתין)

יונה: שלושים ותשעה יום אני אומר לכם, זה לא יכול להימשך כך. אתם כורים לכם קבר במו ידיכם. תגיעו לרגע ממנו אין דרך חזרה. ואתם?… מה אתם עושים?… אתם ממשיכים ללבוש אותם בגדים, לאכול אותם מאכלים. לצאת עם אותם כלבים שלוש בפעמים ביום. בערב אתם הולכים לתיאטרון, לאולם הקונצרטים ואחר כך לשכב עם הנשים שלכם או עם נשים אחרות. אתם מביטים בי כמו בליצן או בצועני עם דוב. לא עולה בדעתו של איש מכם לשלוח מישהו נגדי, או חלילה, לרצוח אותי!… איש אינו מפחד ממני!… כמו שחקן שעושה את שלו על הבמה. אני זוכה במנה סבירה של מחיאות כפיים. של קריאות בראבו או בוז. יורד לקאנטינה לאכול משהו ו… נשכח. האם אתם חושבים שאני טועה או משקר?… הו, לא. אתם יודעים שאני צודק. אבל אתם גם יודעים – או כך אתם מדמים – שדבר לא יקרה. ואם יקרה הוא יהיה נורא כל כך שבעצם לא חשוב כלל אם אני צודק או לא… משהו סופי כל כך – הוא לא ירשה שיתרחש. ואתם צוחקים לי. בנימוס. מאחורי גבי. ואתם צודקים. לעזאזל! הייתי נוהג בדיוק כמוכם. מה אתה אומר, אדוני ראש העיר?…

(ראש העיר חוזר אליו ומכפתר את מכנסיו.

הנערה הכניסה שולחן, כסאות, בקבוקי בירה)

ראש העיר: בוא ניכנס. נשתה משהו. נרים כוסית לחייך.

(צוחק. מתיישבים לשולחן, שהרי הם נמצאים בקפה-באר.

תקליטי פופ מתחלפים מדי פעם עם הטלת מטבע במכונות התקליטים.

קולות המולה עמומים ברקע – כוסות, בקבוקים, שיחות וכו'.

עם שיחת השניים להלן הקולות נחלשים מעט אך לא נעלמים)

ראש העיר: (ממשיך בצחוקו) עיר זה פח זבל, ידידי, ולא איגוד צדקה פטור ממס-הכנסה… ואתה רוצה שלא ישרצו בה תולעים?… לחייך, ידידי?

יונה: לחייך, ראש העיר!

(מקישים, שותים)

ראש העיר: עוד כוסית?

יונה: אתה אדיב מאוד.

ראש העיר: (מוזג) על מה דיברנו?

יונה: על תולעים.

ראש העיר: מה?

יונה: “ואתה רוצה שלא ישרצו בה תולעים?”

ראש העיר: (צוחק) כן… היועצים שלי מושחתים, נתתי להם כוח. האזרחים שלי מושחתים, יש להם המון כסף. מה אתה רוצה שבני-אדם משועממים יעשו עם כוח ועם כסף – יקנו נרות לזכרם של הקדושים ומקלות לעיוורים?… מדי כמה שנים מופיע איזה מישהו סימפאטי, כמוך. ומודיע לנו האספסוף, שכל העסק המחורבן הזה עומד לעלות באש. אלא מה? לא צריך להיות נביא גדול כדי לדעת שהעיר הוקמה כדי להיהרס. שהעיר לא עושה שום דבר אחר בעולם מאשר להתגלגל אל חורבנה…

(מקישים. שותים)

מודה באשמה – אני פטריוט מחורבן! אני אוהב את המקום הזה. חבל. עיר יפה.

יונה: (שקט) כן, אדוני ראש העיר. עיר יפה, רחובות יפים, נשים יפות.

ראש העיר:… אנחנו אניית טיטאניק יפהפיה, אקסקלוסיבית, העומדת לשקוע בבום-בוווום! ואין דרך אחרת – כך אמרת. (צוחק) מה?

(שתיקה)

על מה אתה חושב?

(מוטיב האשה, קצר)

האם אתה חושב?

(שתיקה)

חושב באיזה משפט יפה תסכם מחר בבוקר עיר שלימה שעולה בבום-בוום אדיר השמימה?

(מוטיב האשה, קצר)

ראש העיר: ראית משהו?

(שתיקה)

מישהו שאתה מכיר?… רוצה להחליף שולחן?

יונה: זה הכוהן?

ראש העיר: (מביט אל עבר אותו מקום) הכוהן?… הו. כן – זה הכוהן… (ראש העיר מברכו בתנועת יד ובהגבהת כוס) ידידי הטוב, הכוהן. הוא צמא… איש נפלא. לקרוא לו להצטרף?…

יונה: נראה עסוק –

ראש העיר: כן… (צוחק) שובב גדול!

(שתיקה)

על מה דיברנו?

יונה: על תולעים.

ראש העיר: תולעים!?

יונה: “ואתה רוצה שלא ישרצו בה תולעים?”

ראש העיר: כן… (צוחק) הו-כן… (מוזג) לחייך, ידידי. לבריאותך!

יונה: לחייך, ראש העיר!

ראש העיר: (מתרצן) אבל בני-אדם בנו כאן עיר לבני-אדם. נעשו המון שגיאות. אתה לא עושה שום-כלום בלי שגיאות. והן מצטרפות יחד להשג אדיר: לחיות ביחד! זה עם זה!… זה ליד זה!… וזה לא פשוט – הו, לגמרי לא! הסדר האנושי מעל לכל! אתה יכול להבין את זה?

(ראש העיר הורג זבוב על ידו של יונה)

ראש העיר: (צוחק) נו, אתה משורר.

יונה: זה נשמע נורא.

ראש העיר: עוד קרח?

יונה: לא. תודה.

ראש העיר: לחייך!

(מקישים. שותים. הנערה מכניסה שולחן ביליארד קטן ויוצאת. ראש העיר שש לקראתו. השניים נוטלים את המקלות המונחים על השולחן. ראש העיר משחק שהות-מה בשקט)

ראש העיר: קח מזכרות. קח מעט צדפים. זכור אותנו. הלילה האחרון… מחר, איך אמרת, כל זה בפיויויופפפףףף… השמיימה, מה? מריח משהו?

יונה? כן.

ראש העיר: אש!

יונה: לא.

ראש העיר: דגים, לא?

יונה: כן.

ראש העיר: (מריח עמוקות) ממך?

יונה: אני עדיין מסריח דגים?

ראש העיר: קשה להיפטר מזה.

יונה: לא קל.

ראש העיר: שתה.

יונה: זה לא עוזר.

ראש העיר: (צוחק) אתה מוצא חן בעיני. (לאט ובהדגשה) אני עושה איתך עסק. (לוגם) קח את המפתחות. (מניח את הצרור על השולחן) את תיק הניירות. (מניח) את תג ראש העיר שלי…

(שתיקה)

אני נותן לך את כל הסמכות לעשות בעיר הזאת בשמי כל מה שאתה רוצה… אה?… מהפכה!…

(שתיקה)

סופסוף תוכל להוציא לפועל את כל הרעיונות הנפלאים שהטפת להם במשך שלושים ותשעה יום, במשך כל חייך!… נקה את המזבלה!… קרצף את האורוות!… והכל לפי השיטות האלוהיות המזוינות שלך!… אה?… מה אתה אומר?… צריך לחשוב?… בסדר. תחשוב. לא בוער. כל הלילה לפנינו. הי, וזה שווה כוסית!

(מוזג)

יונה: (רציני) לא. בשבילי מספיק. תודה.

ראש העיר: לחיי ההזדמנות הגדולה של חייך!

(פורץ בצחוק רם. הרבה יותר ממה שראוי לו. יונה שותק. ראש העיר עוצר. שתיקה)

ראש העיר: אתה שותק. מפחד להתלכלך?

(משחק. ממשיך לא בזעם)

רוצה להישאר נקי, אה?… רוצה להמשיך לכתוב ולצעוק נגדנו – אבל לקפל את השרוולים –לקחת חלק – לטעות אולי… לא. זה לא, הה?… לעזאזל. אתה איש בלי ביצים… כלום אם כך לא ישתנה… כמה חבל…

(שותה. שהייה קצרה אך ראש העיר אינו יכול עוד לכלוא את צחוקו בעל הגון השיכורי.

יונה, לאחר שהות. אינו יכול גם הוא לאפק עוד את צחוקו.

השניים צוחקים עד שצחוקם הארוך מסתיים.

עוד מפל של צחוק, אליו אין יונה מצטרף.

ראש העיר מתרצן. בקולו מסתתר איום)

ראש העיר: קח את המפתחות והניירות ותציל את העיר…

(שתיקה)

ראש העיר: (בזעם רב) קח את המפתחות והניירות ותציל את העיר!

(חובט אגרוף בשולחן. בקבוקים וכוסות נרעדים או מתנפצים. שתיקה)

יונה: (כמעט בתחינה) אני שום דבר בסיפור הנורא שלכם… יום אחד מישהו קרא בשמי. הנחתי הכל וברחתי. הפסקתי לשאול למה, או – למה אני. כמוני, מישהו אחר היה יכול להישלח. משום כך אני כאן.

ראש העיר: משום כך אתה תצא מכאן.

יונה: אין שום הגיון אחר.

ראש העיר: מסע.

יונה: (לאחר פקפוק) קרא לזה כך, אם אתה רוצה…

ראש העיר: (כמעט בלעג) תיוּר?

(יונה שותק)

ראש העיר: היום כאן, מחר שם.

(יונה שותק)

ראש העיר: (לאחר שהייה קנטרנית) אה?…

(שתיקה)

יונה: אני עייף.

ראש העיר: לא. עוד לא! רק אחרי העיקר. רק אחרי ההתפרצות שלך תוכל להרשות לעצמך להיות עייף כמה שתרצה!

יונה: ההתפרצות? אני גמרתי, אדוני.

ראש העיר: נאום!

יונה: שום נאום!

ראש העיר: הנאום שישאר לדורות הבאים. אחרי שכל זה יעלה בבום בוום השמיימה… הנאום שישננו בבתי הספר בעל-פה…

יונה: על מה אתה מדבר, לעזאזל?

ראש העיר: “אני מאמין!”

יונה: ואתה חושב שעלי…

ראש העיר:… לשפוך את ה“אני מאמין” שלך!

יונה: אתה טועה, אדוני. אין לי שום –

ראש העיר: לאחד שכמוך יש תמיד “אני מאמין” מן המוכן. בכל כיס!

יונה: (אין אונים) כמוך, גם אני, לא מבין דבר בטירוף הזה…

ראש העיר: (מגחך) עשׂה מאמץ גדול יותר..

יונה: (איטי מתמיד) מי שעושה מה שאתם עושים חייב לשקוע כמו אבן בים ואין דבר בעולם היכול למנוע זאת! מחר יתפורר הכל!

ראש העיר: זה הרבה יותר טוב. אתה כועס!

יונה: (שקט מאוד) לא. אני לא כועס! אני מצטט!

ראש העיר: מצויין!

יונה: (בזעם) מתי תבין, בשם אלוהים – לא אני גיבור הסיפור אלא אתם!… לא חשוב מי ואיך יוריד עליכם את האש… חשוב רק

* * *

ראש העיר: “… שתעלו באש!” כן. את זה אני אוהב.

יונה:…בבוקר אני מסתלק מכאן עם המזוודה הקטנה הזאת…

ראש העיר: “מברשת שיניים, משחת גילוח –”

יונה: ולא אזכור אתכם יותר!

ראש העיר: “… מי-בושם, כמה דפים…”

יונה: באתי למסור לכם מברק – לא אני חיברתי אותו!

ראש העיר: ואתה, לעזאזל לא רוצה שום כלום.

יונה: טיפּ.

(שתיקה)

ראש העיר: מה!?

יונה: מה אתם נותנים למי שמביא לכן מברק עד פתח הבית?

(שתיקה. ראש העיר מפטיר צחוק קצר. עוצר)

ראש העיר: אבל, אדון, כל זה חסר שחר!

יונה: (מתאפק) כן. בהחלט.

ראש העיר: גרוע מזה – חסר טעם!

יונה: הו. לא! טעם יש – אבל לא אתה ולא אני יודעים מהו. וכך צריך להיות!

ראש העיר: אתה שוב מצטט.

יונה: אינני ידוע לעשות שום דבר אחר חוץ מלצטט…

ראש העיר: אבל אולי יש כאן – טעות?

יונה: טעות!?…

ראש העיר: יכול להיות –

יונה: רק משום שאנחנו לא מבינים?

ראש העיר: אין דרך אחרת לדעת אם יש טעות –

יונה: יום אחד מישהו יקרא בשמי – הנחתי הכל והלכתי –

ראש העיר: הרי סוף סוף באת אלינו כבן-אדם אל בני-אדם.

יונה: עכשיו אתה מצטט!

ראש העיר: (ביתר הסבר) אנחנו אנשים פשוטים. גם טובים גם רעים. בכל עיר, בכל מקום, תמצא אנשים כמונו…

יונה: (נמאס לו) הו, אלוהים…

ראש העיר: אינך יכול ללכת מעיר לעיר ולכעוס עלינו רק משום שאנחנו יצורים מטומטמים – כל העסק הזה איננו משהו שאפשר להתפאר בו…

יונה: על מה אתה מדבר?

ראש העיר: הנאום.

יונה: איזה נאום?

ראש העיר: שלי. הנאום שלי.

יונה: גם לך יש נאום…

ראש העיר: גם אותו ישננו בבתי-הספר בעל-פה ואתה תשמע אותו עד הסוף…

יונה: שפוך, לעזאזל!

ראש העיר: אנחנו אנשים פשוטים. גם טובים, גם רעים. בכל עיר, בכל מקום תמצא אנשים כמונו. ואנחנו, עד כמה שזה נשמע מטומטם, אוהבים את המקום הזה בו נולדנו. לפעמים, אם לא תגלה לאיש, אנחנו אוזרים כוח וקוראים למקום הזה – ששש – מולדת. (בלחישה) עם דמעה בעין. (מכעכע בגרונו) אתה יכול לירוק בפרצוף שלי. אני פטריוט!

(מחיאות כף הבאות מכיוון מושבו של הכוהן הלא-נראה.

ראש העיר משתחווה קלות לעברו.

יונה מתנער ומוחא כף גם הוא)

יונה: זה טוב מאוד. באמת טוב!… יוצא מן הכלל!

ראש העיר: ידעתי שתאהב את זה.

יונה: זה מעורר אהדה, אפילו משכנע…

ראש העיר: המילים.

יונה: כן, המילים… (שותה) אחתום לך ברצון על כל עצומה נגד…

ראש העיר: נגד מה?

יונה: אני בעד!

ראש העיר: אתה בז לנו.

יונה: (מבטל) עוד מלה…

ראש העיר: לא!

יונה: (מנסה לעצור בו) אדוני ראש העיר –

ראש העיר: (בעקשנות פתע) בז! בז! בז!

יונה: לא אני–

ראש העיר: בז!

יונה: לא אני האשם, בן-אדם. דבר לא יעזור. דבר לא יכול להשתנות.

ראש העיר: זה בדיוק מה שאינך מבין, ילד מפונק. הכל יכול להשתנות עם בני אדם… עיר איננה כוס… מתרסקת… (מרסק כוס על גבי השולחן) שאינה ניתנת לתיקון…

(חוזר לקולו ולמקצבו הקודם)

כראש עיר אני מבין יפה – נעשה חטא, יש צורך בעונש, האיזון יעשה על ידי החוק. זה צדק – זו השיטה! אה?

יונה: אני לא ידוע.

ראש העיר: חטא, עונש, צדק! אלה חוקי המשחק! זה הגיוני!

יונה: (מאבד משלוותו הכפויה) מה לזה ולהגיון!

ראש העיר: אתה אדם אינטליגנטי…

יונה: אל תתחיל עם הזבל הזה!

ראש העיר: חשוב. נסה לחשוב.

יונה: אתה לא רוצה שאחשוב, אתה רוצה שאחשוב כמוך!

ראש העיר: איך אפשר אחרת אם אני צודק?

יונה: (מנסה להתאפק מאוד אך רועד מהתרגשות) הקשב יפה, אדוני ראש העיר. השעה מאוחרת מאוד. אני קרוב לאפיסת כוחות. אינני יכול עמוד על הרגליים. משהו נורא עומד לקרות כאן מחר בבוקר. אבל, אני מסתלק לכל הרוחות ורחוק ככל האפשר – ושם, בים, על הסיפון העליון, בתוך הסערה, או מתוך בטנה של איזו מפלצת אלוהית – אראה איך העיר שלך עולה לגיהינום!

ראש העיר: (מוחה כף, איטי) כן. זו ההתפרצות. (שהייה) ואם זה לא יקרה?

(שתיקה נוראה)

יונה: (חלש) זה יהיה נפלא. תחגגו שבעה ימים. וזה יהיה נורא כי מישהו התל בי. מחר בבוקר מישהו יפול – או אני או אתם. אני לא בטוח עוד מי.

ראש העיר: אתה מפחד.

(שתיקה)

יונה: מעולם לא פחדתי יותר.

(ראש העיר מוציא מטבע מכיסו, מקפיצו על בוהנו. תופסו על גבי השולחן)

ראש העיר: פנים או אחור?

יונה: אל תשתטה.

ראש העיר: ייחרב או לא ייחרב?

(שהייה. ראש העיר מגלה את ידו. שב וזורק את המטבע ותופסו בכף ידו. משליכו)

ראש העיר: חוזר מחר אל האשה והילדים?

יונה: כן.

ראש העיר: אל הגפן והתאנה…

(שתיקה)

יונה: זה נשמע נורא.

ראש העיר: זה נורא.

יונה: אני מצטער.

ראש העיר: (חד, שקט) אתה בחור טוב, משורר גדול, אבל קוץ בתחת!

יונה: מישהו כבר אמר לי את זה.

ראש העיר: הכוהן.

יונה: שמעת –

ראש העיר: הכול. משלמים לי בשביל זה.

(קם, אמירה סופית)

הכפפות שלך. אל תשכח, קר חוץ.

יונה: אני עייף.

ראש העיר: עכשיו זה בסדר.

(מסלק במשיכה אחת את הרטייה מעל עינו של יונה)

לך לישון מעט, רק אל תאחר את ה-05.45!

(נכנסת הנערה ומוציאה את השולחן)

ראש העיר: (מריח את יונה) תתרחץ. תשפשף שיניים. תשכח הכל! (יורק הצידה) הו-כן. קשה להתפטר מטינופת הדגים! חרא!

(הנערה נכנסת ומניחה את שני הכיסאות על שולחן הביליארד, דוחפת החוצה.

יוצאת. סוף כל קולות הבאר.

שוב הבמה ריקה כבתחילה.

ראש העיר פונה אל הקהל)

ראש העיר: מה יש להוסיף על כל מה שנאמר ונכתב? הסיפור שנתפרסם נופח מעבר לכל מידה. לא היה לי שום דבר נגד האיש. גם הניירות שלו היו בסדר. הוא היה בחור טוב. אבל האם רעד לו משהו בפנים כשהוא דיבר על השמדת העיר? נביא, אינטלקטואל או טרוריסט. קשה היה אז להגדיר אותו. ואני אומר, נער שליחויות! הוא בא למסור חבילה. להחתים את הלקוח, לקבל טיפּ – כך הוא אמר – ולהסתלק מן המקום בכל המהירות. העיקר – להיות בסדר. לישון בשקט. שאיש לא יוכל לבוא אליו בטענות. פחד להתקרב אלינו. פחד אולי יתחיל לחבב אותנו. פחד היא המלה. שוטט ברחובות כמו כלב רע. הפך אטרקציה לתיירים. באיזו עיר הוא מבקר עכשיו?… מתי יבוא שליח חדש ויודיע לנו, האספסוף, שכל העסק המחורבן הזה עומד לעלות באש…

(יוצא.

האור יורד על הבמה.

האשה נכנסה. ועומדת בשולי הבמה.

על רקע דברי האשה להלן יונה פושט את כל בגדיו.

מוטיב האשה עולה מן המרחק)

האשה:… אתה קם ונעלם וזו לא הפעם הראשונה. אתה חוזר ואני מתקשה להכיר אותך. המצח, האף, הסנטר… פעם היית יפה. הייתי יפה… (שהייה) אמא צלצלה ושאלה אותי איך נתתי לך ללכת. כאילו שהיה עליך לבקש ממני רשות. אמרתי לה שהיית צריך ללכת ושזה כנראה חשוב לך… ולעולם.

(שתיקה)

אף פעם לא שאלתי שאלות. סיפרת מה שסיפרת. כשלונות, ודאי, ידעתי שהיו, אבל על זה לא מדברים. את זה ראיתי עמוק בעיניים שלך. בנשימה שלך במיטה, באצבעות המקופלות של הרגליים… צובטות…

(מתנערת)

איפה הייתי?… אמא – כן. פתאום בשעה שאני מצדיקה אותך בטלפון, תפסתי שאני לא מאמינה באף מלה שאמרתי. שכל מה שחשבתי ואמרתי – שקר… מתי נגעת לאחרונה בשיער שלי? בלחיים שלי? מתי צחקת לאחרונה? מתי צחקנו יחד? מתי שאלת אותי, “הי, ילדה, מה שלומך הערב? מה התוכניות שלך – שלנו – מחר בבוקר?… שוב העיניים האדומות האלה? מה קרה?…”

(נשימה עמוקה)

מה עשית כדי שאדע שאתה אוהב אותי? לא. אני לא מאשימה אותך… (מנסה לעצור בעד עצמה) הו, כן… אני דווקא כן… (עוצרת בהתרגשותה. בלחש) תביט בי. אתה לא מביט בי. בערב, ליד השולחן, ליד הפרחים, אני מדברת ואתה שותק. אינני נוגעת בך. אתה אינך נוגע בי. לא, לא הצלחתי להתרגל אליך. לא חושבת שאיכפת לך. עכשיו אתה שוב שותק. לא, אסור היה לך ללכת הפעם…

(יוצאת.

קולות הים הסוער המתחזקים, רוחות שורקות. הקולות מתרחקים.

סוף מוטיב האשה. סוף כל הקולות.

חושך מוחלט, כהפסקה, לשהות-מה)

(אור חלוש מאוד עולה על הבמה.

יונה ערום.

הנערה מכניסה מיטה ויוצאת.

הרופאה נכנסת עם כיסא לבן, מתיישבת.

יונה על המיטה.

אט אט קולות הים והרוח מתחלפים בהמיית-לחישה המצטברת והולכת כבמעמד של היפנוט, חלום או סיוט.

המייה אלקטרונית, בדחיסויות שונות, מלוות את המעמד כולו)

הרופאה: כן, אני מקשיבה.

יונה: (איטי, כאדם המתקשה להיזכר, להיות בטוח בזכרון)… פתאום הייתי על גבי ספינה. היו בה המון בני-אדם. אני זוכר שהם לבשו בגדים ארוכים. חבשו כובעים צבעוניים. אני לא זוכר איך הם נראו, באיזו שפה הם דיברו. הם הירבו לנוע מסביב, מסביבי. הביטו בי כאילו הכירו אותי. מי הם היו? סוחרים, חיילים?… מוזר, הם כולם דמו לי – או, אולי, האור היטעה אותי… מה עשיתי על גבי הספינה?… ברחתי. ממי?… נשלחתי. מי?… לאן? נדמה היה לי שמישהו שלח אותי להרוג מישהו שהיה קרוב לי מאוד… מי? מה… מה פתאום נבחרתי אני!?… אני שלא מסוגל להרוג אפילו זבוב…

(שתיקה)

הרופאה: המשך. בבקשה.

יונה: לאחר חצות פרצה סערה גדולה. נרדמתי.

הרופאה: מה?

יונה: נרדמתי.

(שתיקה)

יונה: אולי רק חלמתי שפרצה סערה?… אולי חלמתי שנרדמתי… התעוררתי וביקשתי מהם שיטילו אותי לים. לא, אני זוכר… היה לילה. מישהו נגע בי. כמי שנוגעים בו בחלום. התעוררתי וביקשתי מהם שיטילו אותי לים. הם סירבו. השלכתי את המזוודה שלי אל הים וכל הדפים נתפזרו ברוח. פשטתי את בגדי וזרקתי אל הגלים…

הרופאה: רצית למות?

יונה: כן. לא!

(שהייה)

רציתי להקל עליהם. הייתי הדבר הכבד ביותר על ספינה הקטנה שלהם. לא רציתי שיטבעו בגללי.. בגללי?… משהו נורא… עמדתי לקחת בו חלק…

(שתיקה)

הרופאה: המשך.

יונה: לחישות, בכי, קולות. לאחר התלבטות הם הטילו אותי לתוך הלילה.

הרופאה: הים.

יונה: מה?

הרופאה: הים.

יונה: כן… מה אמרתי?

(שתיקה)

יונה: חום ורך וירוק סבב אותי. אני לא יודע כמה זמן צפתי בתוך משהו רירי… ניסיתי להבין – להבין איננה המלה – איך ואיפה אני… שקעתי לתוך שקט כמוהו לא פגשתי בכל חיי… יופי, שאין דוגמא לו… שלא היה מתוק ממנו… (כמגלה את המלה הנכונה) מוסיקה…

הרופאה: שקט.

יונה: שקט?

הרופאה: אמרת שקט.

יונה: כן. אבל היתה מוסיקה.

(שהייה)

הרופאה: המשך.

יונה: להיות במקום זר. בפעם הראשונה בחייך, ופתאום מוסיקה – ודבר לא קיים מלבד המוסיקה הזאת… וכאילו תמיד היית שם, במקום הזר ההוא, מאז ומעולם…

(מוסיקה)

הרופאה: כן.

יונה: יש טעם בכל מה שאני מספר?

(שתיקה)

יונה: מה הטעם?

הרופאה: מה לדעתך הטעם?

(שתיקה)

יונה: כל חיי אתגעגע אל אותו מקום בו הייתי לבדי… מקופל כתינוק… רכוּת נפלאה… אהבה שלא ידעתי כמוה – אהבה?

(שהייה ארוכה למדי)

הרופאה: היזכר. חדור עמוק יותר. הדג.

(הקולות משתנים. המוסיקה אחרת. אגרסיבית יותר לזמן מה)

יונה: דג? איזה דג? אמרתי דג?!

הרופאה: נסה להיזכר. דייק ככל האפשר.

יונה:… אם מישהו היה מושיט לי יד, אצבע, הייתי נאחז בכל כוחי… אבל, לא, אצבע לא הופיעה בתוך חושך בית-הבליעה של… של מה?… עד היום אני לא בטוח שזה היה בית-בליעה… כן. משהו כמו ענבל ובלוטות רוק הרעישו ברעש איום… האם יתכן שנבלע אל תוך הפה של עצמי?…

(שתיקה)

חיכיתי למותי בתוך האיזור החלקלק ההוא… בשעת הערב. אם היה זה ערב. החלקתי מגבהים מסחררים אל תוך ערימות של שלג או נוצות… חמימוּת מוזרה ומתוקה עלתה מסביבי… הקיפה… נגעה בי בעדינות לא תשוער… “אלי, אלי!” צעקתי. “עזבני במקום הזה ואל תוציאני מכאן לעולם!…” לא, אני לא בטוח שצעקתי… לא בטוח שאמרתי את המילים האלה…

(שתיקה)

אלוהים?… מה פתאום, אלוהים?

(קצב דיבורו מהיר הרבה יותר)

ביום השלישי בא המעבר אל המעיים הגסים. המקום הזכיר לי עיר תחתית שהפניות בה מרובות ומסוכנות. הרים של צוֹאה מצחינה מבעבעת ומעלה אדים… ככל ששקעתי אל תוך הביצה ידעתי שאני מתקרב אל סוף מסעי… מקפיצותיה האדירות של המפלצת יכולתי להניח, שהיא אחוזה עוויתות עיכול וקשיי הפרשה. או שהמים מתרדדים והולכים והיא עולה מן המצוּלה אל עבר האיים הסלעיים והחוף… כרבע שעה לפני חצות, זמן שיכולתי לשחזר אותו מאוחר יותר, הוזנקתי כמו טיל מתוך המחראה החוצה, עטוף שכבה של קיא ורפש שהקלה על נחיתתי והגנה על עצמותי שלא יתרסקו… איש לא חיכה לי… ישבתי על החוף, לבדי, מחכה לדג הגדול שיופיע על החוף ויקיא אותי אל תוך ידי… אחבק את האיש שאני מחכה לו – אנקה אותו מן הקיא, מן הסוּף הסובב לראשו, ארחץ את גבו, את רגליו… ואז, לאחר שעה ארוכה של כאב, אני מגלה שאני מחזיק יד ואני מתמלא תשוקה עזה לידידות גדולה ופתאום הים מתחספסת כמו סנפיר של דג… אני נמלט מן היד, אבל לא, היא מונחת על כתפי…

(מתנשם עמוקות)

הרופאה: המשך.

יונה: (סחוט) לא.

הרופאה: מפחד?

יונה: מפחד?… אפילה היא המלה. בדידות היא מלה… (מתנשם) את מבינה את זה?

הרופאה: האם אתה מבין?

יונה: איך את מפרשת את זה?

הרופאה: ואתה?

יונה: מדוע את מענה אותי?

(שתיקה)

איך אלוהים – אם היה שם מי… אם זה היה הוא… איך הוא נכנס אל תוך הסיפור שלי?

(צלצול חד מאוד של שעון בכיס הרופאה)

הרופאה: הזמן עבר. נדבר על כך בפגישה הבאה.

(סוף צלצול)

הרופאה: פתח את הפה: אאא!

יונה: לא.

הרופאה: אאא!

יונה: לא, לא! אאאאא!

(הוא צועק צעקה גדולה כמי שיוצא מתוך חלום אימים.

הרופאה יוצאת עם הכיסא.

הנערה מתעוררת בבהלה מבין הכסתות, לבושה חזייה ותחתונים)

הנערה: מה קרה?

יונה: צעקתי?

(שהייה)

הנערה: חלמת.

יונה: שמעת הכל?

הנערה: כן. אדוני.

יונה: מה אמרתי?

הנערה: אני לא בטוחה…

יונה: אני יכול לבקש ממך לשכוח כל מה ששמעת?

הנערה: (ברצון) כן, אדוני.

יונה: אני מאוד רוצה שזה ישאר ביני לבינך.

הנערה: כן אדוני.

יונה:… אתו סיפור חוזר וחוזר וקורע את מוחי, את מעי…

הנערה: אתה לא מוכרח לספר לי שום דבר…

יונה: יש עיר… אני מסרב לקחת חלק בדבר – שנורא אם הוא יקרה ונורא יותר אם הוא לא – אני מסריח!

הנערה: אפרש להיחנק פה. אפתח חלון.

(פותחת. קול הרוח מתחזק. קול הים. לובשת חלוק הזרוק על המיטה)

יונה: את מבינה את זה?

הנערה: האם אתה מבין?

יונה: איך את מפרשת את זה?

הנערה: ואתה?

(יונה מביט בה מבוהל מעט)

הנערה: כדאי שתראה רופא.

יונה: ראיתי. ישבתי וסיפרתי הכול.

נערה: מתי?

יונה: חלמתי שראיתי וישבתי וסיפרתי הכול.

הנערה: (צוחקת. מעסה את כתפיו) ואתה בטוח שאתה לא חולם עכשיו שאתה רואה אותי ומספר לי שחלמת וישבת וסיפרת לי…

יונה: אני לא בטוח יותר בשום דבר…אני לא בטוח שלא המצאתי את כל הסיפור הזה…

הנערה: הספינה – הסערה – הדג – ההה…

(יונה מצטרף לצחוקה. מפסיקה את העיסוי. השניים מביטים זה בזה)

אביא לך משהו לשתות, אדוני.

יונה: עלי לתפוס את ה-05.45. לארוז את המזוודה…

הנערה: ארזת.

יונה: הו! שבי לידי.

(מתיישבת. מחזיק בה)

אני לא רוצה להירדם. אני נרדם ומיד באים החלומות ומפרשי החלומות והזבובים שאוכלים אותי…

(מכה זבוב על ידו)

הנערה: זה ריח הדג שלך.

יונה: אני ידוע. זה הסרחון שלי. אני לא מאשים את המקום שלכם.

הנערה: בטוח שאתה בסדר?

יונה: כן, זהו. הכל עבר. (רועד) חבקי אותי, כל כך קר לי.

(הנערה מחבקת אותו)

הנערה: שכב.

(משכיבה אותו)

אביא לך עוד שמיכה. אתה רועד.

יונה: לא. הביאי מים. להתרחץ. להסתלק מכאן. וכמה שיותר מהר.

(האור יורד עליהם.

בחושך הוא יתלבש והנערה היוצאת תוציא עימה את המיטה.

נכנסת האשה.

מוטיב האשה.

האור מתרכז עליה)

האשה:… לילד היה חום כל הלילה. הוא צעק. לא שמעת. צריך לקחת אותו לרופא. שים עין על השיעורים שלו. הוא אוהב שאתה יושב איתו ועוזר לו. אם תמצא זמן, המורה רוצה לדבר איתך. הילד משתובב מעט יותר מדי בכיתה. אני יודעת שזה לא התענוג הכי גדול ושאתה עסוק נורא. אבל הוא כל כך גאה בך. פעם, זה היה באמצע הלילה, אתה לא היית אז בבית, הוא התעורר, נגע בי: “אמא, את עוד תראי. אבא יעשה מה שכולם יזכרו אותו שהוא אבא שלי…” יפה שהוא חושב כך. לא?

(שתיקה)

כשאני יושבת כך ומדברת איתך נדמה לי שדבר בינינו לא השתנה במשך כל השנים… אנחנו שוב אוחזים ידיים… כמעט אוחזים… כדי שלא להרפות עוד לעולם זה מזה… לא, אינני בטוחה עוד… שקט כאן יותר מתמיד… זה מפחיד אותי…

(יוצאת.

סוף מוטיב האשה.

צפירה רחוקה של המגדלור.

רעש הים במרחק. צווחת שחפים רחוקה מאוד.

סוף כל הקולות.

חושך מוחלט, כהפסקה, לשהות-מה)

(האור עולה.

בעל המלון דוחף פנימה שולחן ועליו כלים וירקות. הוא יהיה עסוק בקיצוץ בצל, שום ושאר ירקות בשיחתו עם יונה.

יונה מנגן נעימה שקטה על הפסנתר, שאינו מכוון כהלכה, שהוכנס לבמה בחושך על-ידי הנערה)

בעל המלון: (עובד בלי להביט ביונה) אתה מנגן יפה… הישאר כאן… אין זה מקום מלוכלך יותר מכל מקום אחר. יש פה אנשים טובים ואנשים רעים. אתה צעיר, תן לי כתף ואני מציע לך חלק במלון הזה… והאמן לי שזו התחלה מכובדת. יש לי שם טוב, מעט חסכונות, מכרים במקומות הנכונים… נמזוג להם בירה, נאמר מילה טובה, נשמיע מוסיקה. אתה מנגן יפה…

(יונה ממשיך לנגן בלי להביט לעבר הזקן.

שהות ארוכה של שתיקה)

בעל המלון:… אתה נראה עייף… לא ישנת טוב?…

(שהייה)

יונה: דווקא, כן… מיטה מצוינת… זה בסדר…

(שהייה)

אבל אז באים החלומות וקורעים לי את המוח… אני מדבר בשינה… אני לא זוכר מה… (שהייה) שמעת?

בעל המלון: לא.

יונה: מה אמרתי?

בעל המלון: לא… (שהייה) בימים הראשונים, מדי-פעם, הקשבתי לדלת… לראות אם הכל בסדר… אני רוצה שהאורחים שלי יהיו מרוצים…

(ממשיך בעבודתו.

הנערה מכניסה שולחן קטן ועליו ערוכה ארוחת הבוקר וכיסא. היא מורידה את הכיסא ומניחה לצד השולחן. יוצאת.

שהייה)

בעל המלון:…אילו היו מילים הייתי שומע – אם השמעתי משהו זה לא היה מילים… לא מילים – לא צלילים… לא נשימות בין מלה למלה… לא, שום-דבר…

(סוף נגינה)

זאת ריבת דובדבנים שהכנתי בקיץ. טעם. וזה… (שהייה) מה אתה מביט בי כך?…

יונה: לא, המשך לדבר. הקול הזה… המשך… (חלש) יש לך קול מתוק, מה השעה?…

בעל המלון: (בזהירות) מסכים, בחור?

יונה: מה שעה?

בעל המלון: חמש וחמש.

יונה: ארבעים דקות עד לאקספרס.

בעל המלון: עם או בלי, הלחמניות?

יונה: אני זוכר את הקול… המתוק הזה…

בעל המלון: תגיד כן, לא תתחרט. טעם גם את המשמש.

יונה: לילה אחד, אני זוכר, זה היה לפני הרבה זמן, מישהו עמד בחושך, בחדר הסמוך לחדר הילדים, התלחש עם אמא שהתייפחה…ואחר כך טריקת דלת – ששמעתי אותה שנים, והקול הזה – אחרי שלושים שנה שוב הקול הזה… הו, אלוהים…

(הזקן אינו זז ממקומו, רק עוצר לרגע בעבודתו)

בעל המלון: כן, בן.

יונה: אני לא מאמין לך.

בעל המלון: מגיע לי.

יונה: (בגעייה, בצווחה) אתה אחד מהם!?

בעל המלון: כן, אני אחד מהם. (שהייה) גם אתה אחד מהם.

יונה: לא!

בעל המלון: אם כך, לא הבנת שום דבר.

יונה: (עוצר ביבבתו) חדל להתרוצץ בין הסירים והמחבתות… והבט לי ישר בעיניים – אתה אפור ומקומט… שלושים שנה וריח המפלצת עוד תקוע לך בעצמות… כבר לפני כמה ימים חשדתי ש… קשה היה לי להאמין… גם עכשיו אני לא בטוח (מכעכע) למה לא חזרת הביתה? אל אמא… אלי?…

בעל המלון: מה הייתי אומר לך, בן – העניין אבוד? הבוץ עמוק מדי? היית יורק לי בפרצוף כמו שאתה עוד תעשה ובורח מן הבית, כמו שעשית, כדי לעבור בדיוק את ביצת הצוֹאה שאני עברתי, שאתה עובר עכשיו…

יונה: אבל אבא שלי היה צריך לחזור אלי – אני חיכיתי לו…

(בעל המלון שותק)

יונה:… אמרת לי. אם אי אפשר לשנות את העולם אנחנו אשמים ולא העולם…

בעל המלון: (בעניין) כך אמרתי?

יונה: לילה, לילה. כשהשכבת אותי לישון.

בעל המלון: כל כך הרבה זמן עבר מאז.

(ממשיך להכין את הארוחה שהוא נטרד בהכנתה לאורך כל השיחה להלן)

יונה:… וזה נתן טעם לכול. וזה היה הדגל שלי. אנשים יכולים ללכת אחרי מילים כאלה בלי להתבייש… אמרת! כך אמרת! (נושם עמוקות) לילדים אמרתי, אבא שלי הלך לשנות את העולם. תראו, הוא ישנה אותו! אתם עוד תשמעו עליו! כמו על קולומבוס!… שיקרת לי!… (מכה בקלידים על הפסנתר)

בעל המלון: לא, בן.

יונה: מה אגיד לחברים שלי – אבא שלי היה רמאי!?

(מכה שוב בפסנתר)

איך יכולת לעשות לי את זה?… בן-זונה!

(שולף בקבוק, תולש את הפקק, מוזג לכוס, שותה)

הייתי הילד היחידי בבית-הספר שבהפסקה, כשאכלתי את ארוחת הבוקר שלי, ידעתי – הם עושים כסף, אבל אבא שלי עומד עכשיו על הברכיים ויד רכה כמו נוצה, שאין רכה ממנה, נוגעת לו במצח ומכניסה לו מחשבות יפות, שאין יפות מהן… זה מה שאתה היית! זה מה שאמרת לי שהיית!

(זעמו הולך וגובר עד טירוף)

למה לא הורדת עליהם אש מן השמיים!?

בעל המלון: מה!?… (מתחמק) זה לא היה כל כך פשוט…

יונה: או שאתה נגדם או שאתה אחד מהם!

בעל המלון: רק בגילך רואים את זה כך…

יונה: אתה היית אז בגילי!

בעל המלון: (מופתע באמת) מה?!

יונה: אתה היית אז בגילי כשהגעת לכאן!… העיר הזאת היתה ערימה מזוהמת של קש ופשפשים! כל העולם שמע על הרפש הזה גם אתה!… אבל אתה… מה אתה עשית?… הקמת כאן מלון ומסעדה… פעמיים בשבוע, ראשון ורביעי – צלי הכבשׂ המפורסם שלך אַ לה סוביניון. הספֶסיאליטה דה-לה-מזון!… אלוף האספרגוס האזורי! קלף בתוך מסגרת… על הקיר… ועכשיו אתה מציע לי חלק במלון כדי להרחיב ולבסס את האחוזה הנחמדה שהקמת במשך שלושים שנה – אבל מה יהיה איתי!?… עזבתי את אשתי – את הילדים – יצאתי לדרך ארוכה – מה אומר להם שמצאתי?

(מוטיב האשה במרחק. קצר.

מתייבב. עוצר)

מדוע אתה שותק?

(שהייה)

אתה לא יכול לשתוק עכשיו!

בעל המלון: ודאי שאני יכול.

יונה: לא, אין לך ברירה! אתה חייב לירוק אל תוך הפרצוף שלי את הדברים עד הסוף!

בעל המלון: בן…

יונה: (נושם בכבדות) במקום לרסס את הכינים האלה, אתה איפשרת להם להסתתר בפרווה שהם נתנו לך…

(שהייה)

בעל המלון: (לאט) אלוהים שונא אותם. הוא ודאי מכיר אותם יפה… אבל מדוע אתה שונא אותם כל כך?… אי אפשר לעשות כלום עם בני-אדם בלי לאהוב אותם…

(יונה ממשיך לשתות)

כשבאתי הנה לפני שלושים שנה… הסתובבתי בעיר…

יונה: לא, אל תספר לי את החיים המזוּינים שלך…

בעל המלון: יכולתי לומר להם, רבותי, העסק רקוב והוא יתפוצץ… הכל אבוד – הייתי מפרסם את הסיפור שלי ומתפרסם. כפי שאתה תפרסם את הסיפור שלך ותתפרסם… גם אני מעריץ גדול של שירה!… (עוצר לרגע) הם זבל. זה נכון, אבל אני לא הרבה יותר טוב מהם רק משום שאני יודע מי ומה הם… האם לא באתי לכאן כבן-אדם אל בני-אדם?…

יונה: (בבוז) אתה מצטט, אדון. ואני רוצה להקיא על הציטוט שלך!

בעל המלון:… ואז החלטתי שעלי לעשות משהו בשביל האנשים האלה…

יונה: להציל אותם…

בעל המלון: (חד) לא, הם אבודים! כולנו אבודים!

יונה: (לוגם) אז על מה אתה מדבר, טיפש!

בעל המלון: לא לשפוט אותם! למזוג להם בירה! להגיש להם אוכל שיפתיע אותם! ימי ראשון ורביעי, לדבר על לחם, על תבלין חדש… אין זה הרבה אני יודע, אבל זה מה שאני באמת יכול לעשות בשבילם ואני עשיתי את זה טוב… הכי טוב שיכולתי…

יונה: פטפטן!

בעל המלון: רק לא לחשוב שאני טוב מדי בשבילם… מה אתה מביט בי כך?

(שתיקה)

אתה לא מבין אותי, ילד. אה?

יונה: (משהק בקול) בטח שלא. אני קוץ בתחת! לא שמעת?… הו, אלוהים, איך סמכתי עליך… איך האמנתי בך…

בעל המלון: יום אחד אמרתי לעצמי: שמע, זקן, אולי מי ששלח אותך לכאן – שלח אותך בשביל זה. בשביל כל מה שעשית להם.. שום דבר אחר מאשר לאהוב אותם – שום דבר אחר…

(שתיקה)

יונה: (איטי) אהבת אותה?

בעל המלון: מה?

יונה: את אמא.

(שתיקה)

בעל המלון: מה?

יונה: (בצווחה) אל תגיד לי מה! תענה לי!

(שהייה)

בעל המלון: שלושים שנה עברו מאז…

יונה: אם אהבת אותה אתה לא יכול לשכוח את זה… אם שנאת אותה זה תקוע לך בעצמות…

בעל המלון: (חלש) כן.

יונה: אני לא זוכר אפילו פעם אחת שלקחת אותה בידיים שלך ו…

בעל המלון: היית ילד כשעזבתי את הבית…

יונה:… בידיים שלך ואמרת לה, “אמאל’ה אני אוהב אותך”. ומנשק אותה כך שכל הבית ירעש – שיסתחרר לי הראש עד היום… אתה מבין אותי, אבא?… אני לא שואל אותך איך היתה במיטה – אני יכול תאר לעצמי!

(בעל המלון סוטר על פניו.

יונה תופס אותו בידיו ומתאפק בכל כוחו שלא להחזיר לו מכה)

ואז – מה שהציל אותך, אבא, היה הדבר הזה – הקול…

(הוא מחבקו בכל כוחו, פורץ בבכי חזק שהוא מתקשה לעצור בו. מרפה ממנו)

מה קורה איתי?…

(מתיז משקה על פני עצמו)

אילו ראיתי רק פעם אחת שאתה שם יד על החזה שלה – מתחת לחצאית שלה ו… (מתייבב) ילדים רואים את זה, אבא… היא אהבה אותך. שמעתי אותה בוכה בלילות כשהלכת לאן שהלכת. איך היא נתנה לך ללכת?… איך היא לא עמדה בדלת ואמרה – לא, על גוויתי – לא איכפת לי מאף אחד – העולם זבל! יש לך ילדים, יש לך אותי, דאג להם ואהוב אותי!… אם היא היתה עושה כך – לא הייתי אז מסכים איתה… הנוצה הנופלת על ראשך וכל ה… (שיהוק) אני כבר לא בטוח כל כך… בכל ה… (גיהוק)

בעל המלון: הפסק לשתות. בן.

(בעל המלון מביט בו. מגלה זבוב מעופף לקראתו)

שששש…

יונה: אל תביט בי כך…

(בעל המלון מבקש להנחית מכה על עורפו של יונה אלא שזה עוצר את היד)

יונה: לא, אני אסתדר איתם בעצמי. (שותה) אתה איש טוב והיה לך פעם קול מתוק אבל אין בכך עוד כל תועלת. אתה מוג-לב מכובד! גם אתה, כמוני, פארודיה… עם הסיפור שלנו נוכל להופיע בכל מיוסיקול!… הם יאהבו אותנו!

(מלווה עצמו על הפסנתר, שר פארודיה, מקיש על המנענעים בכל כוחו)

"אם אי אפשר לשנות את העולם

אנחנו אנחנו אנחנו אשמים

ולא הההעעעווווללללםםם…"

תצרף ליצן… “אם אי אפשר לשנות את העולם…”

עוד פעם!… (בצווחה) תצטרף אלי, מלצר!

בעל המלון: הו, בשם אלוהים!

(יונה טורק את הפסנתר בחבטה עזה. חובט באגרופיו על תיבת הפסנתר. הנערה נכנסת ודוחפת החוצה את הפסנתר.

כל הקולות נחתכים.

בעל המלון פונה אל הקהל)

בעל המלון: “אני אוהב אותך ילד”. מדוע לא אמרתי לו זאת? דברים רבים רציתי אז לומר, אבל ארבעים יום אינם מספיק זמן אחרי שלושים שנה. מה שלא נאמר – לא יאמר עוד. היום, אחרי הכל, אני שואל במה טעיתי. למה לא הצלחתי להסביר לו? הרי צדקתי, חשבתי אז שצדקתי. והוא, כך נדמה לי היום, שנא אותם. שנא אותי. חש עצמו אשם ולא ידע מה לעשות עם כל החיים שנותרו בידו. לא, עכשיו, לאחר שנים, בשקט הזה. אין עוד טעם להסביר. שתי הערות: ראשית, אי אפשר לעשות כלום עם בני-אדם בלי לאהוב אותם. שנית, אם היא היתה עומדת בדלת, ואומרת "לא, על גוויתי – הייתי עושה בדיוק מה שעשיתי.

(יוצא כשהוא דוחף את השולחן)

(הבמה שוב ריקה.

רעשי הים, צווחות השחפים.

פעמוני הכנסיה קוראים לתפילה.

הכוהן נכנס עם מטריה וספר בידו)

הכוהן: (נושם עמוקות מאוד) הריח הזה! הו. אלוהים! כן, עכשיו אני בטוח!

יונה: (חלש) גם אני.

הכוהן: תהיה התבהרות –

יונה: “… מרכז הלחץ הבארומטרי עובר מזרחה –”

הכוהן: אני שמח שגם אתה חושב כך. אני אוהב את הסיפור. גאוני. אשתמש בו בדרשה של יום ראשון.

יונה: מה השעה?

הכוהן: הקהל יאהב את הסיפור שלי.

יונה:…האם כבר בוקר או דמדומי ערב?

הכוהן: הסיפור שלך…

יונה: קשה לדעת –

הכוהן: זו תהיה הצלחה כבירה… (קולו מהיר יותר) אם תחליט להישאר כאן, אני מציע לך משרת כוהן-עוזר. המון עבודה. אנשים חוזרים אל אלוהים כאילו סוף העולם מאחורי הכותל. מישהו – אתה? – הבהיל אותם.

(קולו מהיר יותר. מהיר כל כך עד שאים כמעט להבחין עוד במילים)

… כל התנאים המקובלים. פרמיות, שעות נוספות, חופשה שנתית בארץ הקודש ואופציה לחמש שנים נוספות. לא, אל תענה לי. חשוב היטב. אל תגיד לי לא. אדבר עם ראש העיר…

(שיעול כבד. יורק. יוצא.

הפעמונים רועמים ומתרחקים.

במעמקי הבמה עוברים ראש-העיר, גברת ראש-העיר (הרופאה), בעל המלון והנערה. הם הולכים, בלבושם החגיגי, אל הכנסיה. הם מברכים את יונה, אם בהגבהת כובע או בתנועת יד לשלום. בידיהם מטריות מקופלות. הפעמונים משתתקים.

יונה יחיד על הבמה כבתחילת ההצגה. המזוודה בידו)

יונה: אני שומע את הים, אינני חולם. אני עומד לידו. בעוד שעה קלה תצא השמש אם היא תצא, משם… כמימים ימימה. האור, שעכשיו הוא עדיין דק מאוד, כמעט בלתי נראה, יורד על המים. משהו נע באויר. יש להיות זהירים בשעה הזאת. עם הזהרורים שיבואו. קל להתבלבל בין תנועה לבין מלה – אני שומע…

(מוטיב האשה.

הוא מאיר את האשה)

האשה: אתה תניח ידיים על החזה שלי. אני אניח ידיים על החזה שלך.

יונה:… שלושים ותשעה יום אני מסתובב בעיר הזאת. אומר מה שנאמר לי לומר…

האשה: אתה תשתוק ואני אביט אל העיניים היפות שלך. אציע את המיטה, אניח מים בכד, תשטוף את הידיים, את הפנים שכל כך אהבתי.

יונה:… אני לא בטוח עוד אם זה המקום הרע אליו נשלחתי… אם אלה האנשים החוטאים…

האשה: אשאיר את האור. אל תשכח לכסות את הילד. אל תשכח לכבות את האור.

יונה:… אני צובט את עצמי כדי לא לחבב אותם, כדי לא להתחבב עליהם…

האשה: תנועה עדינה שהיא שלך, רק שלך. על החזה שלי. לא, אתה לא תזכיר אותי בסיפור שלך.

(מוטיב האשה מתחזק.

רכבת מתקרבת. סוף מוטיב האשה. האור כבה על האשה)

יונה: אני שומע את ים. אני עומד לידו. לבדי. המזוודה בידי. הגשם פסק. עכשיו אני שומע. לא, זה לא הים.

(סוף קולות הים)

לא השחפים.

(סוף קולות השחפים)

רכבת?

(רכבת עוברת ביעף. נעלמת)

דבר לא קיים עוד מלבד מוסיקה. המוסיקה הזאת. שום דבר אחר.

(עולה המוסיקה למשך שהות מה)

האם זאת מוסיקה?

(סוף המוסיקה.

שתיקה)

תנועה.

(שתיקה)

כן. תנועה – כמו של –

(הוא מניח את המזוודה מידו. יציבותו מתערערת מעט. נשכב על הבמה. פושט ידיו ורגליו כמו להיטיב לחוש את המקום)

נדמה לי שאני רוצה להקיא –

(שהייה.

המייה עמוקה ורחוקה של גלים.

לפתע מתחוור לו דבר-מה. הוא קופץ ממקומו)

ספינה!… אני על גבי ספינה?… לבדי?…

(צועד סביב)

אני בבטן הספינה… שוב?…

(הוא נוגע בכתלים המדומים. רץ מכותל לכותל כמי שנכלא פתאום. עוצר. קורא. צועק)

הו, הי! הו! הי!

(רעש של משוטים המכים במים. רעש רוח במים.

עוצר בריצתו ובצעקותיו.

כורע ברך, פותח את המזוודה ומשליך מתוכה החוצה דפים, המון דפים.

במרחק גוברת הרוח.

לפתע הוא עוצר, מזדקף. מכה זבוב על ידו, ללא הצלחה. כרגיל. מביט בקהל ובאמירה פשוטה:)

אבל זה כבר סיפור אחר.

(סוף כל הקולות. חושך)

אופרה בשתי מערכות לסולנים, מקהלה, תזמורת סימפוֹנית ופס־קול אלקטרוני

הנפשות הפועלות

המלך

אשמדאי

המלכה

הבן

הפונדקית

בת הפונדקית

החייט

שלושת יועצי - המלך

התליין

מפקד מכבי - האש

אזרח

קצין

כומר

נער - כמרים

נער משרת

קצינים, חיילים, אזרחים

מקום ההתרחשות

מערכה ראשונה – הארמון, בית - הכלא, הפונדק ומקומות אחרים בעיר לפני המלחמה.

מערכה שנייה – על ההר וכן חזרה אל הארמון ומקומות שונים בעיר ההרוסה.

מערכה ראשונה

פרולוג

(עם כניסת הקהל לאולם המסך פתוח.

הבמה ריקה, קירותיה חשופים. מבני עץ וברזל תלויים בחלל.

עם עלות האור, ואין לדעת אם זו שעה של בריאה או שעה של חורבן, עולה המוסיקה.

אט אט, ממרומי הבמה, יורדים חלקי התפאורה. לנגד עינינו הולכת ונבנית העיר האגדתית, בסיועם של פועלי - הבמה.

אזרחי העיר נכנסים בתנועת ריקוד. האור מתרכך. תמונת יריד ססגונית. אשמדאי עובר מקבוצה לקבוצה, משתעשע, מתלוצץ, טועם, משבח, צוחק וכו'.

לאחר זמן - מה האור הולך ודועך. היריד נעלם לאיטו.

הבמה הופכת לאולם - הכס בארמון המלך)

מעמד ראשון

(אולם - הכס. שרדו בו שרידים מעטים בלבד מיופיו הראשון. אפלולית בחלל. הבן, מפקד - הצבא, החגור בחרבו, פוסע הלוך ושוב.

מפקד מכבי - האש עומד ומבריק את כובעו בשקדנות.

יועצים 1, 2 מחזיקים בידיהם צמר בידיהם ויועץ 3 מגלגלו לכדור.

שהייה ארוכה של ציפייה מתוחה.

נכנסת המלכה ואיש אינו נותן לבו אליה. היא מסיטה את הוילונות הכבדים והמרופטים. אבק עולה. האור גדל)

המלכה: כבר צהריים… וארוחת הצהריים?… (אל הבן) היכן אביך?.. (אל היועצים) עצלים, מהר יותר… עלי לסרוג… עוד מעט יבוא החורף…

(היועצים ממהרים יותר)

הבן: חורף נפלא מחכה לך…

המלכה: לסרוג ולשבור את צפורני… אני רק מלכה. אני רעבה. אתם?

(שתיקה)

יועץ 1: כבר מחכים חמש שעות…

יועץ 2: שלוש שעות…

יועץ 3: עשר שעות…

(שתיקה)

יועץ 3: אולי… נרצח המלך?..

(המלכה פורצת בצחוק קצר ורם)

מפקד מכבי - האש: אולי פרץ מרד?..

המלכה: (צוחקת) רצח… מרד… כאן!?… נכבדי המטומטמים…

חלומות… כל המלכים בארצנו התפגרו במיטותיהם…

(מן החוץ עולה שירת איכרים)

המלכה: שומעים?… בצוֹרת והם רוקדים ושרים ואוהבים את המלך…

(ליועצים שהפסיקו מעבודתם) מהר יותר, מטומטמים!

(התליין הזקן נכנס. הוא מדדה על רגליו ופרחים בידו. הוא כורע לפני המלכה ומגיש לה זר פרחים)

התליין: (בהתרגשות) זן חדש, המלכה…

(המלכה תולשת את הזר מידיו, ממעכת את הפרחים ומשליכה אותם בפני התליין המתחלחל)

המלכה: פרחים!… ראש ערוף הגש לי, רב - תליינים!

(היועצים מצחקקים)

התליין: היום, לפני חמש מאות שנה, נוסדה ממלכתנו… חשבתי… פרחים… לחגוג…

(היועצים עוצרים במלאכתם)

המלכה: חמש מאות שנה?… שכחתי. אני נזכרת. הייתי צעירה יותר, יפה פחות. קוּם כבר, אידיוט!

(התליין קם, אוסף את פרחיו ומטפל בהם באהבה עד לסוף המעמד)

המלכה: למה הפעמונים אינם מצלצלים?

היועצים: חלודים, חלודים, חלודים.

המלכה: אבל אנו בני חמש מאות שנה!… אתם משעממים. אלך לתפור שמלה חדשה לכבוד החג!

(יוצאת)

מעמד שני

(לאחר שהייה של שקט פורץ הבן בצחוק ארוך)

הבן: מועצת השרים העליונה של הממלכה הגדולה!…

היועצים מגלגלים צמר! תליין - המלך מגדל פרחים מ… זן נדיר! מפקד מכבי - האש מבריק את הקסדה…

מפקד מכבי - האש:…חמש מאות שנה…

הבן: לכל השדים, מה אנחנו – אמת או אגדה?… מה יכול לקרות בארץ בה יש מאה חיילים?… תולדות העמים מתחילו עם צבא בן עשרת אלפי חיילים לפחות… (במרירות) ואתם, במשך חמש מאות שנה, לא מצאתם סיבות למלחמה!

היועצים: אין סיבות – סיבות – אין סיבות – סיבות…

(ממהרים עוד יותר בגלגול הצמר)

הבן: תמיד יש סיבות למלחמה, צריך למצוא אותן! משלמים לכם משכורת כדי שתמצאו סיבות, טינופות! זקנתם כמו כולם… כמו כולם… (מעביר כף יד על השולחן) אבק. המשיכו לגלגל צמר, עוד ועוד צמר… (המלכה נכנסת)

הבן: כבר?

המלכה: החייט סירב לתפור לי – למלכה! – סירב לתפור שמלה…

הבן: המנוול! יש סיבה טובה יותר למלחמה?

(המלך, ללא כתר, נכנס וסל מצרכים בידו)

המלך: מצטער שאיחרתי. הבאתי ילד לעולם.

המלכה: מסריח… (מרחרחת) זה אתה!

המלך: עזרתי לאשה ללדת. עברתי בשדה, שמעתי יללה. עכשיו היא צוחקת. אַת לא יללת כך. לא צחקת כך. אף פעם לא נדף ממך ריח טוב שכזה…

המלכה: איך אתה מעז לדבר אלי כך בפני בנך?

הבן: אבא!

(נער קרב אליו ובידיו כד מים, קערה ומגבת. המלך רוחץ ידיו. הנער יוצא)

המלכה: היכן הכתר?

המלך: הכתר?…

המלכה: אצל היולדת המטונפת?

המלך: נשב לאכול.

(הכל מתיישבים מסביב לשולחן. הם מתנפלים על הירקות שהוא משליך לעברם)

המלך: שנה קשה. בצורת. נתגבר. גם הסכר שהקמתי יועיל. השדות יפרחו. היבול יהיה בשפע.

(זלילה. קולות זלילה)

המלך: (לבן) אתה לא אוֹכל?

הבן: לעזאזל, מתי תחדל להביט על העולם בעיניים של איכר?

המלך: אני איכר.

הבן: אתה המלך! המפואר במלכי היבשת! יחי המלך!

(המלכה צוחקת את צחוקה, אינה חדלה לזלול)

המלך: אני?… באמת!…

(היועצים קמים, מוחאים כף להסכמה. מתיישבים)

תודה.

(קם וסר מן השולחן)

איבדתי את התיאבון שלי.

המלכה: סוף סוף.

(המלכה חוטפת את מנת האוכל שהותיר המלך)

הבן: מועצת שרי - המלך החליטה הבוקר, אחרי חמש מאות שנה, לצאת למלחמה!

המלך: מצוּין. (נובר עם קיסם בין שיניו) נגד מי?

הבן: נמצא.

המלך: מדוע?

הבן: סיבות?… בבקשה!

(הוא מוחא כף. היועצים, שאינם ששים להפסיק את זלילתם, קמים ומכריזים על הסיבות. בליל דבריהם אינו מובן כלל. לאחר שהייה, לתנועתו של הבן, הם משתתקים)

הבן: מעולם לא הביאו בפניך סיבות משכנעות יותר.

(במועל יד) יחי המלך!

היועצים: (במועל יד) יחי המלך!

המלכה: (רק עכשיו סיימה את זלילתה) ובכן?

המלך: ובכן – לא.

המלכה: זבל!

היועצים: דעתנו היא…

המלך: דעתכם ידועה לי. איזה חוסר דמיון.

(פעמונים מצלצלים)

המלך: אש?!

מפקד מכבי - האש: (כמתעורר) אש?… היכן אש?…

(הבן פורץ בצחוק רם)

המלכה: צוויתי לשמן את הפעמונים ולצלצל. אנו בני חמש מאות שנה בדיוק!

היועצים: צלצל – צלצל – צלצל – צלצל…

המלך: צלצלנו כדי להכריז על שריפות… על אש ומלחמה…

הבן:…שאיש אינו זוכר… שכחנו – שכחנו…

מפקד מכבי - האש: (דועך) הוו!

התליין: בפעם האחרונה צילצל הפעמון… כשערפנו את ראשו… של… של מי?… כבר שכחתי…

(אכזבה כללית.

המלך מוחה כף והכל יוצאים בעקבות הבן.

עם יציאתם מוצאים גם הכסאות)

מעמד שלישי

(השולחן הארוך הופך מיטה רחבה. אנו בחדר המיטות של המלך. האור מתמעט. הפעמונים ממשיכים לצלצל.

המלך פושט את גלימתו המרופטת. הוא לובש את שלמת הלילה וחובש מצנפת. גם המלכה מכינה עצמה לקראת הלילה. עם כניסתה למיטה היא חוזרת אל סריגתה)

המלך: (נכנס למיטה) איך אפשר להשתיק את הפעמונים?…

המלכה: אתה מסריח שוּם וזיעה. מדוע נישׂאתי לך?

המלך: (מנומנם) מפני שאביך המטומטם איים עלינו במלחמה אם לא אשׂא אותך. אַת אשתי – וקץ למלחמה. זהו הישג צבאי מזהיר.

המלכה: שקר! שקר! (ביתר רכות, ממשיכה לסרוג) מעולם לא אהבת אותי?

המלך: קוויתי להתאהב בך… היה לך אז שיער זהב נפלא.

המלכה: החוֹם הנורא שלכם שׂרף את שיער הזהב שלי.

המלך: היו לך אצבעות דקות…

המלכה: הסריגה עיקמה אותן…

המלך: אני ישן. אני חולם. את טסה על מטאטא ארוך…

המלכה: עוד תשתנה… אז תאהב אותי, צנון נבוב…

(דפיקות עזות בדלת. הבן ושלושת היועצים מתפרצים פנימה)

המלך: אתה?… (מתכרבל בשמיכותיו) אני ישן!

הבן: ישן?… תפסנו מרגל בעל עין אחת ואוזן אחת!

המלך: סיבות!… עוד סיבות!…

(היועצים ממלמלים סיבות. אין להבין דבר)

הכניסו אותו.

המלכה: לחדר המיטות שלי?!

(המלך לובש את חלוקו המהוהה. הם יוצאים.

האור יורד על חדר המיטות. הפמליה הולכת בפרוזדורים חשוכים. זקיפים על ימינם ועל שמאלם)

מעמד רביעי

(ממעל יורדת שבכת־סוגר. בית־הכלא. החייט, הנמצא בתא, קם בבהלה לקראת הבאים)

המלך: אתה?… כאן?… (לבן) זו המפלצת?… זה החייט שלי!

(המלך והחייט מתחבקים בידידות רבה)

הבן: לא הייתי סומך על כך… באור החיוור… הזה… ולא בשעה שאתה עייף כל כך ורוצה לישון…

המלך: גם אתה מכיר אותו, בן.

הבן: מרגל מסוכן. בוגד!

המלך: הוא תפר לך את חליפתך הראשונה.

הבן: מה זה אומר?

המלך: הוא הרכיב אותך על כתפיו כשהיית תינוק…

הבן: כל כך עמוק הוא השתרש בינינו…

(המלך והחייט מצטחקים לזכרונות אלה)

הבן: הוא סירב לתפור שמלה חדשה לאמא, אבא!… לאשתך!

המלך: יש לך דרך מוזרה להזכיר לי שאני הולך ומזקין.

הבן: עוד לא תפסת כמה הוא מסוכן. כל החייטים זרים! כל הארץ מוצפת בזרים! אינך רואה שהם מוזרים?

יועצים: זרים – מוזרים – זרים – מוזרים…

המלך: הם מדברים בשפתנו, בן.

יועץ1: לפתוֹת אותנו…

המלך: אוכלים את מאכלינו.

יועץ 2: לרושש אותנו…

המלך: מטפחים מסחר – מדע…

יועץ 3: למוטט אותנו…

המלך: (לחייט) כל זאת עשית?

הבן: (בכעס) אני הולך לישון!

המלך: לילה טוב, בני.

(הבן הזועם יוצא בלווית היועצים. שהייה)

המלך: אתה בטוח שיש לך שתי עיניים ושתי אוזניים?

החייט: כן, המלך.

המלך: אתה לא מוליך אותי שולל, הה?

החייט: הו, לא, המלך. חלילה.

(השניים צוחקים בהנאה גלויה)

המלך: בוֹא נשחק.

(הוא שולף קלפים מכיסו, טורף ומחלק ביניהם)

סוף סוף עלי לנצח מישהו הערב.

(רעמים רחוקים)

חבל. רוץ הביתה. הסערה תתפוס אותך בדרך.

החייט: (מופתע) באמצע הקיץ?

(רעמים קרובים יותר ומאיימים יותר)

המלך: רוץ מהר. שכח כל מה שקרה כאן. עלי לישון. כבה את האור.

(החייט מכבה את האור ויוצא.

המלך נשכב על דרגש העץ. שהייה.

רעמים קרובים יותר. המלך מתעטף בשמיכה המרופטת.

עד שלא נופלת עליו תרדמה שב האור ונדלק. המלך קם ומכבה.

הוא חוזר לשכב על הדרגש. האור שב ונדלק. המלך קם ופוגש באשמדאי)

המלך: אתה כאן?

אשמדאי: כן. מצטער שסילקתי את החייט שלך בתכסיסי המיושנים.

המלך: נדמה לי שטרם היה לי העונג לפגוש את אדוני.

אשמדאי: אשמדאי. מלך השדים.

המלך: (השתחוויה משועשעת) המלך! מישחק?… (מחלק קלפים)

אשמדאי: (סובב ומראה לו את זנבו ואת קרניו. השתחוויה)

לעזאזל, כדי שיאמינו בקיומי.

המלך: (פורץ בצחוק, שולף פרוטה ומשליך לעברו) אתה משעשע! עכשיו הסתלק! אולי אתה המרגל. לבני חולשה למצוא אשמים בכל פינה אבל הוא הלך לישון. נצל זאת. גם אני כבר נרדם.

(אשמדאי אינו זז ממקומו)

המלך: מה רצונך?… לבלוע אותי?

(צוחק)

אשמדאי: אינני אנושי עד כדי כך.

(רעמים)

המלך: סליחה?

אשמדאי: צחקתי. (שהייה) מה אתה מביט בי כך?…

המלך: נדמה לי… לא, זה לא אפשרי… נדמה… שאתה מעט דומה לי…

אשמדאי: כמו שתי טיפות דם. אני – אתה. אבל אתה אינך אני.

באתי להציל את העיר הזאת.

המלך: מי האויב?

אשמדאי: השלום, השעמום. החלטתי לתפוס את מקומך. איש לא ירגיש בדבר. העם יחשוב – אני הוא אתה.

המלך: משעמם לך, שד. הם יכירו אותך מיד. אינך מסוגל לעשות טוב לעולם.

אשמדאי: טוב! מהו טוב?

המלך: לא תוכל לפתות את איכרי הטובים. (רעמים) צחק!

(ברקים) צחק.

(השניים צוחקים אותו צחוק. המלך עוצר בחלחלה קלה)

אשמדאי: הם צריכים כתר – לא מלך. הנושא אותו על ראשו יהיה להם מלך.

המלך: אחרי חמש מאות שנה של שלום, תרבות, מוסיקה ואמונה?

אשמדאי: מילים. מילים. אתה אינך מכיר אותם. תן לי שנה אחת, אנהג כמלך בשר־ודם לכל דבר. אני מציע לך שנת חופש. בלי בנך, בלי אשתך, שנה עם… הפונדקית שלך! בסופו של דבר, אני לא שׂטני כל כך. (ברקים, רעמים, צחוק) מסכים?… שנה אחת…

המלך: העם אוהב אותי. הם ימרדו בך. (רעמים) צחק, טיפש. כבה את האור. (אשמדאי מכה באצבע צרידה והאור כבה) התערבנו. (המלך צוחק) ממחר ממלכתי שלך, אשמדאי מסכן.

(צחוקו של אשמדאי אירוני מאוד)

מעמד חמישי

(האור עולה על הפונדק)

פונדקית: די לחלום. הגישי יין. שישתכרו להם. הנה המלך!

(הבת מגישה יין.

האור יורד מעט על הפונדק ועולה אל החצר אליה יוצאת הפונדקית, בחצר היא פוגשת במלך. היא נופלת אל בין זרועותיו)

המלך: אוהב אותך…

פונדקית: ותמיד בחושך…

המלך: הכל ישתנה. מכרתי את ממלכתי לשנה אחת.

פונדקית: כך פיתית אותי. זוכר?… (משועשעת) למי מכרת הפעם?

המלך: לאשמדאי.

(השניים מאושרים, מתגלגלים בקש, צחוקם רם)

פונדקית: הוא לא השאיל לך קרניים?

(צוחקת. המלך מביט בה עכשיו ברצינות רבה יותר. היא עוצרת)

אתה לא מתלוצץ, מלכי…

המלך: ואני חשבתי שתשמחי שוויתרתי על ממלכתי. שנינו יחד, בלי פונדק, בלי כתר.

(היא מביטה בו ונוכחת לדעת שאין הוא מתבדח עוד)

פונדקית: זאת התערבות?… (המלך מהנהן) הוא ינצח, טפשון. אשמדאי לא יכול להפסיד.

המלך: הוא תמיד ניצח כי כולנו חשבנו כמוך… הוא יכשל ברגע בו נאמין שהוא לא ינצח עוד.

פונדקית: פשוט כך?

המלך: פשוט כך.

פונדקית: (נלפתת אליו) טיפש שלי.

(שתיקה מביכה ואחר כך היא פורצת בצחוק רם)

כמעט והצלחת להבהיל אותי באמת, אשמדאי חמוד שלי…

(המלך מתבונן בפונדקית ומחייך אליה. אט־אט חיוכו נעלם ובהלה מסתמנת על פניו)

מעמד שישי

(האור כבה על החצר ועולה על השוק.

מעגל אזרחים סובב חייל שאינו נראה לנו. החייל מדבר אך אין שומעים עדיין את דבריו. המעגל נפרש ואנו מגלים את החייל המנסה למכור מגף מתוך ערימת מגפיים שלפניו. הוא מנהל שיחה עם אזרח א' – איש שמן, טוב לב, יחף. המלך עומד, אלמוני, בין האזרחים)

אזרח א':…בשביל מה מגפיים של מטפסי הרים?

חייל: יחף אף פעם לא תוכל לטפס בהר.

אזרח א': מי פתאום רוצה לטפס?

חייל: (לוחש על אוזנו) אולי מטמון בראש ההר?

אזרח א': (צוחק) אולי!

קולות: מטמון! בהר! על ההר!… איזה מטמון?… איזה הר?…

חייל: נעל, גבר. נעל! מדוד אותם!

(אזרח א' פונה ללכת. החייל מעכבו, לוחש)

אזרח א': לא, לא. לא יכול לרקוד.

חייל: במגפיים לא רוקדים. במגפיים צועדים! חת־שתיים! חת־שתיים!

אזרח א' פונה ללכת. החייל מעכבו, לוחש.

חינם!

אזרח א': חינם?… מגפיים חינם?… לא חינם… אין חינם!…

קולות: (נשים) חינם?… חינם!… חינם!…

חייל: בשם המלך!

(לפתע מופיע אשמדאי – דמותו כדמות המלך. הוא נושא את דבריו מעל עגלה עמוסת מגפיים)

אשמדאי: עמי הטוב, אנחנו עם הפילוסופים – ומי יודע על כך?

אתם יחפים ומחותלי סחבות. אם ננעל מגפיים –

יידעו הכל, אנו עם הפילוסופיה!

עמי הטוב, אנחנו עם המוסיקאים, ומי יודע על כך?

אתם יחפים ומחותלי סחבות. אם ננעל מגפיים –

יידעו הכל, אנו עם המוסיקה!

עמי הטוב, אנחנו עם האלוהים, ומי יודע על כך?

אתם יחפים ומחותלי סחבות. אם ננעל מגפיים יידעו

הכל – אנו עם האלוהים!

נתנו לעולם את הכתב – האש – הגלגל – המחרשה – ומי יודע על כך?… מגפיים!… נעלו מגפיים!

(לתנועת ידו של אשמדאי תופסים שני חיילים את אזרח א' ומנעילים אותו, מעשה אונס, במגפיים. האור מתמעט על מרכז הבמה. המעגל שב ונסגר. הקולות נלחשים. המלך, עד אילם לכל שהתרחש לנגד עיניו, המום)

מעמד שביעי

(בפינה אחרת של השוק. נכנסים שני חיילים עם תוף וחצוצרה. זה האחרון נושא על כתפו גווית חייל. הוא מניחה על הארץ. ההמון נקהל מסביב)

חייל א': הקשיבו! הקשיבו! (לחייל ב') ספּר!

חייל ב': שלושה היינו. לשתות כאן באנו. באר מים זכים.

שלושה היינו. שניים נשארנו. באר מים זכים?

הורעל המסכן מן המים. הורעל ומת…

(בלעג) באר מים זכים!

שני החיילים: באר מים זכים – הורעל, הורעלו – הו, המים הזכים!

חייל ב': אתמול עם אשה שכב, הבוקר לילדיו נשק, עכשיו לעפר ישכב ולילדיו אין אב.

שני החיילים: באר מים זכים – הורעל, הורעלו! – המים הזכים!

(אזרחים כורעים בפחד)

חייל א': האויב הרעיל את הבארות! את הבארות הרעיל האויב! הרעיל האויב את הבארות!

(אשמדאי מופיע לפתע לצידו של המלך הצופה במתרחש.

החיילים מכים בתוף, תוקעים בחצוצרה)

חייל א': בשם המלך! כל מי שיביא מת ויוכיח שהורעל משתיית הבאר הזאת…

חייל ב':…או מכל באר אחרת שהורעלה…

חייל א':…על ידי האויב…

חייל ב':…זכאי יהיה…

חייל א':…לפיצויים! בשם המלך!

(קולות הנשים בעירבוביה גדולה)

אשה א': מה? מה אמרו בשם המלך?

אשה ב': יחלקו כסף!

אשה ג': מתי?… כמה?…

אשה ב': כסף – יחלקו כספפפף – כססספפף!

אשה א': (לחברתה) להביא מת. בעלי מת לפני עשר שנים. אילו מת מן הבארות ורווח לנו.

אשה ב': כסף? כמה!?

אשה ג': הו, בני – בני! מת משתיית המים!

חייל א': סימנים?

(מעגל האזרחים מקשיב. המלך מתקרב)

אשה א': תגרנית. המיתה את הממזר שלה ומבקשת כסף!

אשה ג': הכחיל והתפתל! הכחיל וזעק עד לשמים! שפתיו מלאו קצף ומת…

חייל א: זכאית לפיצויי המלך!

אשה ג': יו-יו-יו!

(הסובבים צוהלים ומשתלהבים בצעקות)

**(חייל א' בועט בחייל ג' השוכב כמת)

חייל א': קום פגר. קדימה!

(חייל א' וחייל ב' יוצאים. חייל ג' קם ומנקה את בגדיו וממהר לצאת אליהם.

אשמדאי צוחק לכל שיארע והמלך בוהה. הוא ניגש אל הבאר דולה מים ולוגם לגימה ארוכה. אשמדאי מתקרב אליו וצוחק)

אשמדאי: (לוגם גם הוא מן המים) הם ינעלו מגפיים – הם ינעלו!

(האור עולה על השוק הצבעוני. מתרבים בו האנשים. ההמון מתנפל על ערימות המגפיים. תחילה הם משחקים בהם כילדים בכדורים. התנועה מסתגננת לריקוד המגיע למימדי אורגייה. הם נועלים. הריקוד הופך למצעד חיילים מסוגנן. נכנסת המלכה. היא לבושה בשמלה חדשה, קרניים קטנות לראשה. היא מתקרבת אל אשמדאי)

מעמד שמיני

המלכה: תודה על השמלה, יקירי. (מנשקת לאשמדאי) מוצאת חן?

המלך: מי הרשה לך לקנות שמלה?

המלכה: מי אתה, איש?

(הם מביטים זה בזה. המלך נאלם)

המלך: צמחו לך קרניים, המלכה…

המלכה: אופנה חדשה, אזרח. (לאשמדאי) מוצאת חן?

אשמדאי: בראבו! (למלך) להתראות… המלך.

(אשמדאי והמלכה יוצאים חבוקים ומשועשעים.

(האור יורד על השוק ועולה על הפונדק המלא עכשיו בחיילים עליזים. לראשם כובעי קרניים קטנות. ריקודים. הפונדקית רוקדת על השולחן ושרה. גם לרגליה מגפיים חדשים. החיילים סובבים ומביטים בה בתשוקה. המלך יושב ליד אחד השולחנות, מכונס בתוך עצמו, צופה במתחולל לפניו. פונדקית, לאחר שסיימה את ריקודה, באה אל המלך)

פונדקית: אתה עצוב איש, מדוע?

המלך: ומדוע כולם שמחים?

פונדקית: יש לנו מלך גדול! ובקרוב נהיה עשירים מכולם, חזקים מכולם ויפים מכולם!

המלך: הפסיקי, טיפשה. אינך רואה לאן כל זה מוביל?

פונדקית: מוביל?… מה אתה מפטפט, אתה!

(נכנסים קצין ושני חיילים. הקצין מתיישב ליד השולחן)

המלך: אתמול היו תליות בכיכר. מקרים כאלה לא קרו כאן מעולם!

פונדקית: גילו פושעים ותלו אותם. אז מה?

(הקצין חובט באגרופו על השולחן)

מעמד תשיעי

פונדקית: מה בשבילך, קצין?

הקצין: אותך, פונדקית!

(צחוק. הקצין קם. הוא מתבונן בה בתשומת־לב. נוגע בה בקצה מקלו. מרחרח מסביבה. היא מחייכת אליו. לאחר שהייה הוא בא לכלל החלטה. הוא לוחש על אוזני שני החיילים. הם מהנהנים בראשיהם)

פונדקית: יין או קוניאק, קצין?

הקצין: יש לך עין אחת ואוזן אחת.

פונדקית: (צוחקת כלבדיחה) ולך שפם דוקר ומדגדג…

הקצין: אמרתי – יש לך עין אחת ואוזן אחת.

פונדקית: (לאחר שהייה. לאחד החיילים) כמה עיניים יש לי, חייל?

חייל: אנ’לא רואה. לא יודע.

פונדקית: (לחייל אחר) כמה אוזניים יש לי, חייל? אחת או שתיים?

חייל: אני חלש בחשבון.

(צחוק)

הקצין: אני קובע פה, פונדקית. זאת חובתי לקבוע. אל נבזבז זמן יקר. עם עין אחת ואוזן אחת אַת מאויבי המדינה.

פונדקית: אני?… שקרן!

הקצין: רבותי! אילו הוצרכנו להוכחה נוספת שאנו עומדים מול יצור מסוכן, רקוב ומפגר – הרי היצור השפל הזה עצמו נתן אותה לנו!

(הוא מחווה תנוה לחיילים לסלקה)

פונדקית: אשמדאי על כיסא המלך – אשמדאי…

(צחוק. שני החיילים מסלקים אותה)

הקצין: (למלך) כבעל שתי עיניים ושתי אוזניים – אתה אחד משלנו. בשם המלך, הפונדק מוחרם. בשם המלך, הפונדק שלך!

(הקצין יוצא עם בני לוויתו.

פתאום יושב אשמדאי באפלולית ליד אחד השולחנות)

המלך: (בצחוק טירופי) שתו – הכל חינם – על חשבון המלך!… השתכרו… מה אתם מביטים בי בשתי עיניים?… מטומטמים!…

(מוזג אל הכוסות העוברות על גדותיהן.

אשמדאי מופיע לצידו, נוטל כוס, שותה)

מעמד עשירי

(נכנס הבן. מהודר במדי קצין, מפקד-הצבא. הוא מאושר)

אשמדאי: בוא, בני, שתה. (מוזג לו. הבן משתהה, מפקפק) שתה! (הבן מתכוון לשתות, אשמדאי עוצר בו)

למה אינך קורא לחיי!?

הבן: (מופתע) הו… אף פעם לא קראתי לחייך…

(הוא מביט במלך, מחליף מבטים עם אשמדאי)

אשמדאי: מהיום שותים הכל לחיי – רק לחיי!

הבן: כן, אבא…

אשמדאי: (מוזג) שתה!… שתה וקרא! “יחי המלך!”

הבן: (אונס עצמו לשתות עוד) יחי המלך!

אשמדאי: שתה – בקול – שתה – עוד – שתה!

הבן: (צווח) יחי המלך!

(אשמדאי צוחק)

קולות סביב: יחי המלך! יחי המלך!

(הכל שותים.

הבן מצטרף לצחוקו של אשמדאי. צחוקו מוזר. הכל מצטרפים אליהם. היסטריה של צחוק שיכורי שקשה לחדול ממנו. פעמונים מדנדנים במרחק. אשמדאי נעלם פתאום.

הפונדק הופך, אט־אט, לכיכר השוק המתמלא בחיילים. ריקוד הצבא בפיקודו של הבן.

הנה מצטרפים אליהם הכוהן ובידיו צלב גדול. לנער-הכמרים ההולך בעקבותיו, מחתת קטורת המעלה עשן. קול הפעמונים מתעצם מאוד. עשן הקטורת ממלא את הבמה.

האור מאדים ודועך. רעמים במרחק.

חושך)

מערכה שנייה

(לאחר שנה.

הבמה – שדה קטל וחורבן. ריקוד החיילים בסוף המערכה הראשונה הופך, עם תחילת חלק זה, לריקוד מוות וכאב. בגדי החיילים מרופטים מאוד. מגפיהם מכוסים בוץ.

לאחר שהייה מכניסה חבורת חיילים אל הבמה נבלת סוס. הם מתנפלים עליה, זוללים ומגרמים אותה. יש מי שתולש את ראש הסוס ו“רוכב” עליו, יש מי שמשחק בזנב. השתוללות טירוף מקאברית.

במעמקי הבמה ממשיכים החיילים לטפס על ההרים, לרדת בגיאיות, לחצות נהרות. הם נופלים וקמים, נופלים וממשיכים.

במשך כל התמונה הכוריאוגראפית הזאת נשמעים קולות קרב וצריחות עופות טרף.)

מעמד אחד עשר

(אור כחלחל. נוף הררי. המלך מבשל על־גבי האש. הבת מטליאה בגד)

הבת: שקט הבוקר. האביב קרוב. אני מריחה ריחות חדשים.

המלך: פגרים. רק פגרים.

הבת: לא. (נושמת נשימה עמוקה) לא ריח פגרים. לא הבוקר. העיטים נעלמו.

(שהייה)

המלך: מה הרעש במחנה?

(חייל צעיר נכנס בריצה)

החייל: המלך הגיע! המלך במחנה!

(הוא יוצא בריצה.

המלך והבת מחליפים מבטי תמיהה ביניהם. הבת ממהרת לצאת בעקבות החייל. לפתע מופיע אשמדאי)

אשמדאי: הזדקנת, המלך.

המלך: מי אתה?

אשמדאי: מי עוד קורא לך ‘המלך’ מלבדי?

המלך: הו, זה אתה! שנים עברו מאז נפגשנו לאחרונה.

אשמדאי: שנה אחת בדיוק.

המלך: שנה אחת? כל חיי עברו עלי בּשנה האחת הזאת. מה אתה עשית?

אשמדאי: הפצנו את התרבות בעולם. חיסלנו את בני העין האחת והאוזן האחת. בקרוב נצא לחסל את בעלי המקור הכפול. בשנה הבאה את צהובי העור. בשנים שיבואו – עקומי החוטם, ירוקי העין, הקרחים…

המלך: ואז?

אשמדאי:… את מחוסרי השיניים, בעלי הנמשים, חולי הטחורים…

המלך: עסוקים מאוד! (אשמדאי נעלם פתאום) היכן אתה?

אשמדאי: (מופיע מן הצד האחר של הבמה) בעוד שעה קלה אני מסתלק, אתה תשוב למלוך על בני עמך. (טועם מן המרק) זבל!

(מטיל אל תוך הסיר שתי יונים ששלף, מעשה קוסם, משרווליו)

המלך: שד ארור!

אשמדאי: אשאיר לך ממלכה עצומה, אל תבזבז את הישגי. העולם – לרגליך!

המלך: ניצחת אותי, שד. מאושר?

אשמדאי: מאושר?… מלה סתמית מדי, אנושית מדי.

(הוא נעלם. המלך מחפש אחריו)

המלך: כבר נעלמת?… (אשמדאי מופיע מצדו האחר) לא אחזור לשם. אין אני מלך ואין לי עם. אני אשם יותר מכולם, אני האמנתי בתמימותם… למות… למות סוף סוף…

(נכנסים שני הרוצחים ועומדים בצד הבמה)

עם תום החוזה הנורא שלנו… קח את חיי… הרוג אותי…

(הוא נופל על ברכיו. הרוצחים שולפים את פגיונותיהם. אשמדאי נעלם. המלך קם ורץ לחפשו)

אשמדאי: (שב ומופיע) אתה נוגע ללב אבל לא התחייבתי… לקחת את חייך…

(הרוצחים מחזירים את פגיונותיהם לחגורתם)

המלך: אילו הורמה רק יד אחת נגדך…

אשמדאי: נגדי?… נגדנו. חזור את כס המלך והחלט מה שתחליט. אתה חופשי!

המלך: המתים מבקשים את מותי… לא אתה רצחת אותם. אל תתפאר בכך… אני הוא הרוצח, הם הלכו אחרי…

(נכנסים חיילים, טועמים מן המרק, זוללים, יוצאים)

אשמדאי: אתה צודק. בספרי ההיסטוריה ייכתב שהם הלכו אחריך ולא אחריי… אשמדאי. בעוד רגע איהפך לתרנגול בידך.

(המלך תופסו כמו למנוע את היעלמותו. אשמדאי נעלם אך חוזר ומופיע)

הייה שלום, מלך מסכן.

המלך: (בזעקה נואשת) אשמדאי!!

(רעמים וברקים. המלך אוחז בידו תרנגול יפהפה. הבת חוזרת)

הבת: תפסת תרנגול!?

המלך: זה אשמדאי!

הבת: שים אותו בסיר. אני מתה מרעב.

המלך: זו ההוכחה היחידה שאשמדאי היה כאן – ואת רוצה לזלול אותו?

הבת: טיפש! אם יראו אותך עם תרנגול ביד הם יקרעו אותך לגזרים!

(נכנסת המלכה בלווית פמליה מלכותית. המלך מסתיר את התרנגול מאחורי גבו)

המלכה: אתה כאן. אתה נראה איום, יקירי. אני רודפת אחריך משדה קרב לשדה קרב.

המלך: האם ברחתי ממך?

המלכה: (מנשקת לו בכל כוחה. מבחינה בבת) לא אשאל אותך, בפני החיילים, מי זאת?

המלך: בתי.

(הכל צוחקים)

המלכה: לא איבדת את חוש ההומור שלך. מה אתה מסתיר ממני?

(כמו מאבק-ילדים בין השניים. לסוף היא תופסת את התרנגול ומתפעלת)

תרנגול!?

המלך: לא, אין זה תרנגול!

המלכה: מדוע לא אמרת לי שיצאת לצוד למעני! חצי שנה לא ראיתי תרנגול אמיתי ומקסים שכזה… (מנשקת למלך)

המלך: אין זה תרנגול. זה אשמדאי!

התרנגול: קוקוריקו!

(הכל צוחקים)

המלך: תרנגול מלך עליכם!

(התרנגול מצטווח ומתעופף מבין ידי המלכה. הכל רצים אחריו, מתנפלים ומורטים את נוצותיו. הבמה מליאת נוצות. זה השלג היורד. האור דועך)

המלכה: הסוסים שלי, קצין!

מפקד מכבי-האש: אכלו אותם, המלכה.

המלכה: הסוסים היקרים שלי?

מפקד מכבי-האש: ואת השומר ששמר על הסוסים שלך.

(חושך)

מעמד שנים עשר

(האור עולה על אולם המועצה בארמון-המלך כבמערכה ראשונה. נוכחים שלושת היועצים, מפקד מכבי-האש, המלכה והבן)

הבן: (מדדה על קביים) לחדול להילחם?… הוא מטורף!… להיהפך שוב לכפר… לחיות כאיכרים… לשוב ולנעול סמרטוטים?…

המלכה: (רוקמת) הוא המלך, ילד.

הבן: (ליועצים) מה דעתכם?

היועצים: דעתנו היא…

הבן: (למפקד מכבי-האש) מה דעתך, אתה?

מפקד מכבי-האש: כדעתך, כמובן.

הבן: (למלכה) ודעתך?

המלכה: למי היא חשובה? אני רעבה.

(המלך נכנס וסל בידו)

הבן: החלטנו פה אחד ועליך לקבל את ההחלטה.

המלך: בצל, תפוחי-אדמה, צנון… (בכעס) מצאתם סיבות חדשות להמשך המלחמה?

היועצים: (משננים סיבות לאין להבינן)

הבן: סיבות טובות אינן משתנות.

המלך: אינני מקבל את החלטתכם.

הבן: אתה מסריח.

המלכה: כמו תמיד.

המלך: על הממלכה שהקימותם להתפורר.

הבן: בוגד מסריח!

המלכה: אידיוט!

המלך: הכל ישוב לקדמותו או ייחרב.

הבן: אנחנו אדוני היבשת. קבל את ממלכתך או…

המלך: או?…

(הבן שולף פגיון ומניחו על השולחן ויוצא בלווית היועצים. האור יורד)

מעמד שלושה עשר

(השולחן הופך מיטה כבמערכה ראשונה. חדר המיטות המלכותי. המלך והמלכה מתפשטים. המלכה מנקה ציפורניה בפגיון)

המלכה: היתה זאת שנה נפלאה כל כך, טפשון עקשן, ואתה מסרב להודות בה. הייתי קטנה וצייתנית בין זרועותיך הגדולות. אהבת אותי. אהבתי אותך. לא תסלח זאת לעצמך.

המלך: ואת האמנת שזה הייתי אני! מישהו תפס את מקומי ואת אפילו לא הרגשת!… אילו אהבת אותי היית נועצת פגיון בלבו של מי ששכב איתך ואהבת אותו…

המלכה: בלבך?

(שתיקה. שולף קלפים, טורף)

המלכה: משתעמם, זקן?

המלך: כן. אני חסר את החייט שלי.

המלכה: ואת הפונדקית שלך.

המלך: אין לי איש. אני מחכה למוות. אלי, מי אשם?…

(נופל על ברכיו. פלג גופו העליון ערום. היא מתקרבת אליו והפגיון בידה. שהייה. מתכופפת לעברו כמו לנעוץ בו את הפגיון אלא שהיא מרימה תפוח שהתגולל לידו. המלכה מקלפת את התפוח בשאט-נפש. המלך קם ולובש את שלמת-הלילה.

קול ההמון גובר בחוץ. הבן מתפרץ פנימה)

הבן: הם מתקהלים יותר ויותר.

המלך: מה הם רוצים?

הבן: אותך.

המלך: האם הארמון נשמר על-ידי הזקיפים שלך?

הבן: כן.

המלך: האם אוכל לבטוח בהם?

הבן: לא.

המלך: מדוע?

הבן: גם הם רוצים בך.

המלך: מי מפקדם?

הבן: אני.

המלך: האם אוכל לבטוח בך?

הבן: לא. אני מורד בך!

המלך: (בהרווחה) סופסוף…

הבן: מלך מטומטם ומוג-לב. אינך חזק יותר או גדול יותר או מעורר אהדה יותר…

המלך: החלטתם לרצוח אותי.

הבן: כן.

המלך: מתי תוציאו אותי להורג?

הבן: אחר ההליכים הרשמיים המקובלים.

המלך: כמובן.

הבן: זו ארץ חופשית.

המלך: אני חופשי או נתון במעצר בית?

הבן: אתה חופשי… לתלות את עצמך.

(המלכה משליכה אליו חבל)

הבן:…אם יש לך מספיק אומץ לב.

(המלך מתעטף בגלימה ופונה ללכת)

להיכן אתה?

המלך: להתפלל.

(הוא יוצא. המלכה ממשיכה לקלף את התפוח. חושך)

מעמד ארבעה עשר

(כיכר השוק. מתוך החושך מגיחות דמויות, בידיהן לפידים והן מתאנות אל המלך, משחקות בו, רוקדות סביבו. האימה גוברת מסביב. המלך אינו משמיע קול. ההמון הלך ורב. הלפידים מלאים את הכיכר. מתנפלים על המלך, תולשים את בגדיו. מעשה הלינץ' הופך ברור ואכזרי יותר ויותר. שני הרוצחים עומסים על כתפיהם את גווית המלך ויוצאים)

מעמד חמישה עשר

(האור עולה. שני הרוצחים נושאים את גופת המלך הערום ועולים במדרגות אולם המועצה בארמון. הם מניחים אותה בכס-המלך. המלך יושב, ידיו פשוטות, נוקשות, מבטו נעוץ בחלל, בוהה. ההמון מלא את האולם. לאחר שהייה נכנסים הבן, המלכה, התליין, שלושת היועצים וכל הפמליה המלכותית. הם תופסים את מקומותיהם משני צידי הכס)

הבן: קצינים, חיילים, אזרחים! אני פותח אסיפה זו היושבת למשפט. מלכנו הגדול, עטור תהילת נצחון, יושב ומסרב לצאת לקרב. דמנו שנשפך זועק! (אל המלך) האם שינית את החלטתך?

ההמון: תשובה! תשובה! תשובה!

(שתיקה)

הבן: אני מאשים אותך בבגידה במלכות! (שהייה. אל ההמון) המלך בז לנו!

ההמון: בו-בו-ו-ו-ו

הבן: גזר הדין…

ההמון: מוות! מוות!

(תרועות הסכמה. המלכה שסרגה כל העת, מוחאת כף)

הבן: האם לפילוסופיה יש מה להוסיף?

יועץ 1: (קם) לא. (מתיישב)

הבן: למוסיקה?

יועץ 2: (קם) לא. (מתיישב)

הבן: לתיאולוגיה?

יועץ 3: (קם) אלוהים…

הבן: ודאי. תודה.

(יועץ 3 מתיישב. לתנועתו של הבן קמה כל הפמליה המלכותית על רגליה. המלכה ממשיכה לסרוג)

הבן: אנו, מועצת המלך העליונה, מוצאים אותך אשם.

יועץ 1: אשם!

יועץ 2: אשם!

יועץ 3: אשם!

המלכה: אשם, כמובן.

ההמון: אשם-אשם-אשם!

(הבן שולף את חרבו. התליין קושר את ידי המלך על גבו וחוסם את עיניו במטפחת. הכוהן מגביה אל מול עיניו את הספר הקדוש ומסמן את סימן הצלב, כורע יחד עם נער-הכמרים. היועצים ומפקד מכבי-האש שולפים את חרבותיהם וסוגרים על המלך במעגל. הן תוקעים בו את חרבותיהם. או-אז פורצות לשונות אש ממקום הכס.

רעמים. הכל נסוגים.

אשמדאי ניצב על הכס במלוא תפארתו האגדתית. המלך שרוע על הקרקע. השד צוחק את צחוקו הרם והלגלגני)

אשמדאי: חיסלתם – ובצדק! – מלך זקן וטיפש…

הבן: לא חיסלנו – שפטנו!

אשמדאי: עוד מילה אנושית. קוקוריקווו! (השתחוויה לעבר המלכה המשתחווה קלות לעברו. הוא מתיז ניצוצות מזנבו. התפעלות בהמון. מחיאות כף)

הבן: אתה אגדת-ילדים! להטוט קרקסים זול! אינך קיים!

ההמון: אינך קיים! אינך קיים! אינך קיים! אינך קיים!

(אשמדאי מתערפל ונעלם.

ההמון מוחא¹ כפיים ומריע.

הכוהן מתיז מים קדושים כנגדו, מפטיר פסוקים ויוצא במהירות יחד עם נערו.

חבלים משתלשלים ממעל וההמון מטפס עליהם וצורח בטירוף.

הארמון מתפרק לנגד עינינו.

האור דועך)

מעמד שישה עשר

(על הבמה הריקה והחשופה, לצד גופתו הערומה של המלך, כורעת הבת ומקוננת על מות האב. קולה הבודד עולה אל תוך חלל העולם הקפוא.

האור דועך אט־אט.

מסך)

אופרה בחמישה-עשר מעמדים לסולנים, מקהלה ומוסיקה אלקטרונית

הנפשות הפועלות

הרומאים

סילווה – מפקד הלגיון העשירי

היסטוריון

משורר

שלושה סוחרים

שלושה קצינים

סוחרים

חיילים

ניצולי מצדה

אשה צעירה

אשה זקנה

שלושה ילדים

שתי ילדות

מתי מצדה

אלעזר – המפקד

מורד צעיר

הבעל

האב

שלוש כובסות

מקהלת היהודים המתים

הזמן:

ט"ו בניסן. 15 לחודש קסנתיקוֹס. 73 לספירת הנוצרים.

המקום:

הפרולוג – מחנה סילווה למרגלות ההר.

כל שאר המעמדות – מקומות שונים על ההר.

התפאורה:

הבמה עשויה מדרגות, בחצי גורן עגולה, דמוּית מחצית איצטד רומאי.

על-גבי המדרגות – משטחי המשחק המאפשרים ביצוע רב-מימדי ובו-זמני של המעמדות השונים.

הכניסות והיציאות, כבאיצטד, מתחת למדרגות.

בקדמת הבמה – משטח פּרוֹסציני רחב.

המתים:

ערומים ועל פניהם מסכות מוות.

הערה:

האופרה מבוצעת ללא הפסקה.

פרולוג

(מחנה סילווה. חצות. מדורה.

שני חיילים מלבישים את סילווה בבגדי מלחמה.

על המדרגות העליונות, על ההר, עומדות מקהלות היהודים בתפילה.

המשורר, המכורבל בגלימתו, שוכב ליד המדורה)

היסטוריון: (על מדרגה גבוהה, ככרוז, אל הקהל) בחמישה עשר לחודש קסנתיקוֹס, הוא חודש ניסן, לאחר מצור של שנים-עשר חודשים, לאחר נפילת ירושלים בידי טיטוּס, הירודיון ומכוֹר בידי הליגאטוס בּאסוס…

סילווה: יין, היסטוריון! יין!

(ההיסטוריון יורד, מתקרב, מוזג)

שומע אותם?

(שותה)

מצודה אחרונה – מלכודת מוות…

והם ממשיכים… להילחם…

(שותה, בצווחת כאב) זה חסר כל הגיון!

(ההיסטוריון מוסיף לו יין)

היסטוריון: (לקהל) הוא צדק. זה היה חסר כל הגיון… רומאי.

סילווה: למה הם עוד מצפים, המטורפים –

לנצחון?

היסטוריון: אינני יודע.

(לקהל) לא ידעתי.

(מופיע קצין 1 על אחת המדרגות העליונות, יורד בריצה)

קצין 1: החומה נפרצה!

(קצין 2 נכנס בריצה מכיוון אחר)

קצין 2: חומת העץ עולה באש!…

(קצין 3 נכנס בריצה מכיוון אחר)

קצין 3: הכל מוכן לכיבוש המבצר, המפקד!

סילווה: סיימנו, היסטוריון, סיימנו.

דבר לא יקרה עוד.

(בועט קלות במשורר)

קום, כתוב לקיסר שכבשנו.

משורר: (מתנער) "אני מגיש לך הר זה

כגביע דם

בציר של שלוש שנים

ביהודה

לחייך קיסר!"

(סילווה לבוש עתה במלוא תפארתו הצבאית.

ההיסטוריון נותן על חזהו את שרשרת המצביא)

קולות חיילים: סילווה – סילווה – סילווה…

היסטוריון: (ככרוז אל הקהל) נאומו של סילווה על גדולתה של רומא וכי עם קטן שייך לעם גדול.

(סילווה בועט בחול ומכבה, אט־אט, את המדורה)

סילווה: חיילים!

היקוּם חולק לשניים: השמים לאלים,

האדמה לרומא.

מעולם לא היתה רומא כה גדולה ועצומה –

מאנגליה ארץ-פראים עד המדבריות הגדולים של אסיה.

מעבר לאימפריה אין עולם!

רומא פורשׂת אדרת ארגמן גדולה

וקוראת לכל העמים

היאספו תחתיה

או

היעלמו!

(שהייה)

חיילים!

חודשים צרנו על הר המלח העקשן הזה.

רבים בינינו מתו במדבר, בשמש.

לא הר, קוץ

הוא בבשר האימפריה

ואתם יוצאים היום לעוקרו

ומוכיחים – עם קטן שייך לעם גדול!

(קריאות החיילים)

היום

אתם עולים למחוֹץ את מטורפי החירוּת המזוהמים

ואני מתיר לכם את דמם הבארברי

כמו יין!

(קריאות החיילים)

נשיהם – שלכם! ילדיהם – עבדים לכם! זהבם – לכיסיכם!

העלו באש את ההר, את אלוהיהם!

אני רוצה לפיד בוער

עמוד עשן

שיכריז –

כאן עברו רומאים!

(קריאות החיילים.

המדורה כבתה. סילווה אינו נראה עוד. באור המעומעם של השחר העולה פורצות מקהלות החיילים בגובהי מדרגה שונים. בשוכבם על המדרגות, עטויי גלימות אדומות, דומה כי ההר עולה באש. לאחר שהייה הם נבלעם אל בין רווחי המדרגות כאל תוך עיר רפאים, מבוקעה.

דממה מוחלטת.

אלומת אור אחת מאירה את ההיסטוריון המכורבל בגלימתו)

היסטוריון: בחמישה עשר לחודש קסנתיקוֹס, הוא חודש ניסן, לאחר מצור של שנים עשר חודשים, לאחר נפילת ירושלים בידי טיטוּס, הירוֹדיוֹן ומכוֹר בידי הליגאטוֹס לוּקיליוּס בּאסוֹס, פרצו עשרת אלפי חיילי הלגיון העשירי בפיקודו של פלוויוּס סילווה את חומת הסוֹגרים של מצדה.

(האור כבה עליו.

חושך ושתיקה ארוכים ככל האפשר)

מעמד ראשון

(זרקור מאיר את “השמש” – חמניית-ענק עשויה נחושת, האחוזה בידי שני חיילים העולים במדרגות. האור הולך וגדל. עם הגיעם אל המדרגה העליונה, שם ניצב ההיסטוריון, בוהקת “השמש” בזהב – היום גדול. ההיסטוריון חובט על “השמש” כעל גונג ענק.

לאחר שהייה מופיעים מבין עלי החמניה שני ילדים וילדה א', כדור צבעוני בידה. הם מביטים סביב, נדהמים, חוששים. הם ילכו ויסחפו באור היום העולה. ילד א' הוא הגדול בחבורה)

ילדה א': שקט… איזה שקט…

ילד א': סוף סוף שקט…

ילדה א': שמש…

ילד א': איזו שמש!

ילדה א': (סובבת) אור – איזה אור – אור… אור…

ילד א': באור כזה ברא אלוהים את העולם…

ילדה א': באור כזה מחריב אלוהים את העולם…

(הילדים עולים ויורדים במדרגות, מחפשים)

הילדים: הארמון באֵש

החומה באש

כדי הדבש אש

התאנים, היין אש

בורוֹת המים אש

ההרים באש

הים באש

המלח אש

השמים אש

השמש אש – השמש אש…

אש… הכל אש… רק אש…

ילד א': שששש!

(השלושה משתתקים, מתכופפים, מסתתרים מתחת למדרגה. נכנסים ילד נוסף וילדה ב' ומרגנית בידה. ילד א' יוצא ממחבואו וחוסם את דרכם)

ילדה א': פרחים!?

ילדה ב': ההר מלא מרגניות…

ילד א': השמש נפלה על החומות…

(ילד א' חוטף מילדה ב' את הפרח ומשליכו. הילדה בוכה)

ילדה א': שתקי, טפשה.

ילדה ב': אסור עדיין לבכות?

(ילד א' מרים את הפרח, תולש את עלי הכותרת ובאותה שעה נתלשים על-ידי שני החיילים “קרני השמש”. לסוף נותר עיגול בוהק, קר)

ילד א': לחיות – למוּת – לחיות – למות… (וכו')

(הילדים מתפזרים על המדרגות)

הילדים: הארמון בדם

החומה בדם

כדי הדבש דם

התאנים, היין דם

בורות המים דם

ההרים בדם

הים בדם

המלח דם

השמים דם

השמש דם – השמש דם…

דם… הכל דם… רק דם…

(הילדים נתקלים בגוויה, כורעים לצידה)

ילדה א': שרה המשוגעת…

ילדה ב': מרים האופה…

ילד ב': יוסי הסנדלר!

ילדה א': אתמול הבאתי לו נעל קטנה

אצבעותיו ליטפו את העור

נקשו באויר

פיו פלט מסמרים…

צחוק…

קוסם…

(הילדים “חופרים” לו קבר. נושאים את הגוויה אל קברה, טומנים. נעלמים)

מעמד שני

(שלושה חיילים יורדים בריצה. מכיוון אחר נכנסים שני חיילים נוספים. מחפשים)

חייל: מצאתם?

חייל: אין איש!

חייל: זיאוּס, מה קורה כאן!?

חייל: היכן היהודים?

(מתפזרים, מחפשים. אין מוצאים. חוזרים ומתכנסים)

חייל: רוחות!

חייל: לכל הרוחות!

חייל: לארמון!

(השלושה יוצאים לימין)

חייל: לארמון!

(יוצא לשמאל)

מעמד שלישי

(במרומי המדרגות ניצב ההיסטוריון)

היסטוריון: (לקהל) הבורות מלאים מים. במחסנים – חיטה, שמן, תמרים, יין…

ופגרים!

(הוא הולך ויורד. עם כל אמירה נשלפים מבין המדרגות שניים שלושה פגרים ונשמטים על המדרגה לרגליו)

פגרים בארמון הצפוני!

פגרים בארמון הדרומי!

פגרים בבתי החומה!

פגרים בבית המרחץ!

פגרים במחסני המזון!

פגרים בחצרות!

פגרים בבית הכנסת…

פגרים בבורות…

במרתפים…

(הוא בא עד למדרגה התחתונה, נרגש כולו)

הר פגרים שחוּטים!

תשע מאות ושישים – אף לא גוויה אחת יותר –

קומץ מעליב של מורדים!

(שני החיילים, שניצבו ליד “השמש”, מסובבים אותה על צירה והריהי נשר-רומאי נוצץ, ענק. מאחוריו נכנס סילווה. הוא פוסע בין הגוויות, המום. מדי פעם הוא הופך ברגליו גוויה. נכנס קצין א' בריצה)

סילווה: אף לא יהודי אחד חי?

קצין א': אך לא אחד, המפקד.

סילווה: מתו בצמא.

קצין א': הבורות מלאים מים מתוקים.

בבתי המרחץ, העולים באש, מים חמים

ומים פושרים ומים קרים.

(קצין ב' נכנס מכיוון אחר)

סילווה: אף לא יהודי אחד חי?

קצין ב': אף לא אחד, המפקד.

סילווה: מתו ברעב?

קצין ב': מחסני המזון, שלא העלו באש, מלאים.

על כירות-אש רותחים מים,

ריח של לחם בתנורים.

(נכנס קצין ג')

סילווה: אף לא יהודי אחד חי?

קצין ג': אף לא אחד, המפקד.

סילווה: פרצה מגפה?

קצין ג': גרונות קרועים בסכין, בטנים

מבותקוֹת בסכין. ילדים שהחלו

לבכות…

(שתיקת תדהמה)

סילווה: סללנו להם דרכים – בנינו איצטדים –

תיאטרונים – ארמונות – ערים…

והם בחרו באלוהים חלש ומטורף…

נתתי להם חיים והם סירבו

לקבלם… לא, אינני

מבין אותם, היסטוריון!

היסטוריון: אתה שר-צבא, סילווה, לא פילוסוף.

הם מתים – אנחנו חיים!

הוספת למפה הצבאית

דרך-מעבר מדברית בטוחה.

סוף למרידת היהודים, ליגאטוֹס!

דברי-הימים מוכנים להמשך המסע.

מתי תצווה לנסוע קדימה?

(ההיסטוריון סר הצידה. סילווה מרים גוויה, מביט בה)

סילווה: האפשר לנצח מי שאיננו מפחד למוּת?

(משליך את הגוויה)

היסטוריון: (לקהל) סילווה לא הבין.

רומאי לא יבין זאת לעולם.

(נכנס המשורר טעון במגילות)

סילווה: מצאת יהודי חי, משורר?

משורר: מגילות!

סילווה: (בצווחה) לשרוף באש!

משורר: את המגילות?

סילווה: לא להשאיר עדויות!

רק לא אלף-בית מרובע, משורר.

אש! המגילות – באש!

הגוויות באש!

שלא תפרוץ כאן מגפה – אש!

הקצינים: יחי פלוויוּס סילווה!

(הקצינים והמשורר עם מגילותיו יוצאים)

מעמד רביעי

(הסוחרים גולשים מכיוונים שונים כעופות-טרף שחורים.

הקולות-צריחות ממשיכים לאורך כל המעמד.

הסוחרים מפשיטים את הגוויות)

סוחר א': שן זהב!

סוחר ב': עקרו את השיניים!

סוחרים: עקור! עקור!

סוחר א': רסקו את הלסתות!

סוחרים: רסק! רסק!

סוחר ב': בתקו את הבטנים!

סוחרים: בתק! בתק!

סוחר ג': הם בלעו את הזהב!

סוחר א': קרעו את הישבנים!

סוחרים: קרע! קרע!

סוחר א': מעיים – זהב – אוצרות!

סוחר ב': פצפצו גולגלות!

סוחרים: פצפץ! פצפץ!

סוחר א': הכל מותר ביהודי!

סוחרים: הכל! הכל! ביהודי – הכל!

(תולשים בגדים, צעיפים, כובעים צבעוניים, מתהוללים. הצעיפים – נהרות אדומים, צהובים, שחורים. לאחר שהייה – החללים הופשטו והריהם עירומים ולבנים. רק המסכות נותרות על פניהם. הסוחרים יוצאים. שתיקה איומה. שהייה)

מעמד חמישי

(סילווה, שצפה בכל המעמד, מתכוון לצאת, אך הנה ילד נכנס בריצה לבמה. הילד מבחין בסילווה ובהיסטוריון. עוצר, תוהה, מתאושש, בורח החוצה)

היסטוריון: תשע מאות שישים ואחד!

(מכיוון אחר נכנס המשורר, רודף אחרי ילד. הילד מצליח להתחמק ממנו. המשורר ממשיך לרדוף אחריו)

היסטוריון: תשע מאות שישים ושניים!

(מכיוונים שונים, בגבהים שונים, בהפרשי זמן, רצים חמשת הילדים ואחריהם רודפים קצינים, חיילים והמשורר. זו ריצה רבת-מכשולים. לסוף, הכל נעצרים לרגלי סילווה וההיסטוריון. חמשת הילדים מתכדרים יחדיו)

היסטוריון: תשע מאות שישים וחמישה!

(שתיקה.

סילווה מנסה לגעת עם מקלו בילד א'. זה חורק שן ומתכוון להתנפל עליו. שני חיילים אוחזים בו. סילווה צוחק. לתנועתו מניחים החיילים לילד א'. סילווה מגשש לעברו כאל חיה. לפתע הוא תופסו ומחבקו בכל כוחו. ילד א' מנסה להתנגד וחובט בו באגרופיו. סילווה אינו מרפה מן הילד. שהייה מרטיטה, ללא הגה. הכל מביטים במפקד. סילווה מניח לילד. הילדים מתכדרים מסביב לחברם. סילווה מתקשח, נוטל מאחד החיילים שוט, מצליף באויר, זורקו לידי ההיסטוריון.

נכנס קצין א')

קצין א': שתי נשים, המפקד!

סילווה: נשים?

קצין א': עלו מבורות המים.

היסטוריון: לחפש את הילדים.

(סילווה יוצא עם כל הפמליה. גם הנשר נישא החוצה.

נשארים ההיסטוריון והילדים.

שהייה)

מעמד שישי

היסטוריון: במה נתחיל עכברי מדבר שלי?

(מצליף באויר)

אתה!

(ילד א' פוסע קדימה.

התנהגות ההיסטוריון כשל מאלף חיות. הילדים בתנועה מתמדת)

היסטוריון: ברחת אל בורות המים.

ילד א': כן, אדון.

היסטוריון: משם ראית הכל.

ילד א': הכל, אדון.

היסטוריון: מה, ילד?

ילד א': אני לא זוכר.

היסטוריון: קראו בשמך. לא ענית.

ילד א': רציתי. לא יכולתי.

היסטוריון: לחיות. רצית לחיות!

ילד א': לחיות?…

היסטוריון: (מצליף) היזכר!

ילד א': לא זוכר – לא זוכר…

ואז פרצה השמש…

פתאום…

כמו ליצן שפותחים לו מיכסה…

קפצתי החוצה… שקט…

כמו אלוהים נותן

תורה…

(הצלפה. שתיקה. מתכדר אל תוך עצמו)

היסטוריון: (לילד ב') גם אתה ברחת אל בורות המים.

משם ראית הכל.

חיפשו אחריך.

יצאת!

ילד ב': (מתחלחל) לא!

היסטוריון: כן, יצאת. פגשת באביך!

(מצליף)

ילד ב': לא – לא – לא!

(שתיקה מתוחה. הילדים מביטים בו.

ילד ב' נסוג, מתכנס אל תוך עצמו, כמו לעכל את “הידיעה”. הוא נכפף אל אחת הגוויות הקמה “לשחק” את האב)

האב: שמעת?

ילד ב': שמעתי, אבא.

האב: ראית?

ילד ב': דם. לא ראיתי דבר. דם.

ראיתי הכל,

אבא.

האב: מפחד, בן?

ילד ב': למדתי על יצחק… על אברהם…

יימצא לנו גדי… אבא…

האב: לא, בן. לא גדי. לא איל.

(מחבקו) לא מלאך.

ילד ב': השמים נמוכים היום, כמו בקפיצה ניתן להיכנס פנימה.

(החיבוק עז יותר) אתה רועד, אבא.

עיניך אדומות, אבא…

האב: עיניך אדומות, בני…

ילד ב': אני עומד בתוך עיניך, אבא…

האב: אני עומד בתוך עיניך, בן…

(ההיסטוריון מצליף. הגוויה מתמוטטת בין ידי הילד הכורע יחד עמה. הילדים נסגרים על השניים כעלי כותרת עם שקיעה)

מעמד שביעי

(האור עולה על פינה אחרת.

שלוש כובסות מכבסות.

הכובסת הצעירה פורשת כתונת לפני חברותיה)

כובסת צעירה: רקמתי על חזהו של ילדי אותיות של זהב

וצבי כסף קטן

מדלג על הר תכלת…

והוספתי לו ענן ארגמן זעיר ליד

פתח הצואר…

(מנענעת את הכתונת בין זרועותיה, שרה שיר ערש)

מלך ומלכה.

גדי ודבש.

גפרית. מלח.

(ראשה כבוש בכתונת)

כובסת צעירה מאוד: ריח גופך עומד חם בכתונת

כאהבה במיטתנו –

קרע זה…

(מאושרת) זוכר איך רדפת אחרי, שובב?

כפצע בטנך

ממנו נשמתך יוצאת אל נשמתי…

(מתעטפת בכתונת)

כובסת מבוגרת: לאחר החג צריכה היתה להיכנס לחופה, המסכנה.

הכינה ארגז בגדי לבן

וארגז בד צבעונין

וארגז בגדים לתינוקות שיבואו.

בראשון יוּנח חתנה המת

היא עצמה בשני

והשלישי – לתינוקות שלא יבואו.

(האור יורד על פינת הכובסות)

הילדים: איש לא ישן – אתמול – על ההר

איל הברזל היכה!

כך ערים אנשים שלא יישנו עוד לעולם

איל הברזל היכה!

היה מי שבנה חומת-עץ שנייה

איל הברזל היכה!

היה מי שירה או הקיא, התפלל או קילל,

היה מי ששר…

איל הברזל היכה!

איל הברזל היכה! – איל הברזל היכה!

(הילדים כורעים.

ההיסטוריון מצליף בשוטו, מתרחק מהם, אל הקהל)

ההיסטוריון: כל זאת סיפרו לי הילדים

והרבה יותר מזאת.

מעמד שמיני

(האור עולה על מקהלת היהודים, בגובהי-מדרגה שונים. המקהלה נמצאת בתנועת-תפילה ההולכת והופכת אקטאטית. יש ותנועתה מדגימה את אירועי השעות האחרונות על ההר.

אלעזר מתבדל מתוך המקהלה. דבריו, ככרוז, אל הקהל ואל אנשי מצדה כאחד)

אלעזר: הביטו במחנות בחיילים

הם מטילים קוביה על גופות נשותינו ואימותינו

הביטו בסוחרים שכבר חילקו את ילדינו בין שוקי אירופה

בשר עבדים אסיאתי משובח

החומה שהגנה עלינו שבע שנים

חונקת אותנו הלילה

מחר והלוא פסח מחר

שוב כבני-חורין נצא אל ארץ חדשה

מקהלת-היהודים: זבח פסח הוא לה' – זבח פסח הוא לה' – זבח פסח…

(מורד צעיר מתבדל מתוך המקהלה ופונה אל עבר אלעזר)

מורד צעיר: לא!… אלעזר – לא!… לא!

לחיות…

אני רוצה לחיות!

לא למות… לא להתאבד…

אלעזר: אין מוות עוד ילד

צחק למוות

מורד צעיר: נשבענו לנקום ברומא… לא להתאבד…

להילחם – למרוד – להילחם…

אלעזר: שכח את כל המילים האנושיות שלמדת

על הר זה בשעה זו לשון חדשה באה לעולם

לשון הלשונות

לא ישלוט אדם באדם

מלכות לא תבוא על חברתה

כולנו שווים יחד בפני אלוהים

אחד

מורד צעיר: להרוס את מצדה – להמית את אחרון היהודים –

זה רצון אלוהים…

ואתה מצפה לנס?

אלעזר: להאמין אפילו בשעה אחרונה זו שאנחנו צודקים

ואיננו מוותרים על

אלוהים וארץ

זהו נס ילדי

זוהי גאולה

(מחבקו ונועץ בו את פגיונו)

המוות, ילד, שומר על כבוד-האדם שלנו

כרחם על עוּבּר

מורד צעיר: אלוהים,

פתח לנו שער בעת נעילת שער

על ההר…

(הצעיר נופל. אלעזר נכפף אליו באהבה אבהית. מקהלת המתים חוזרת על דברי הצעיר)

אלעזר: ילד גיבור שלי ישן

אין ים יש שמים

אין הרים יש שמים

אין שמים יש שמים

ישן

משהו מסתיים עכשיו כמו

נשר הסוגר כנפיו

בשמים

(מקהלת המתים חוזרת על דברי הצעיר באקסטזה גוברת)

נתנו לך כל שהיה לנו

ארץ גליל שומרון ירושלים ומקדש

ואתה כתנור הבולע ככרות לחם

לקחת כל שנתנו לך

קח כל שאתה נתת לנו

נשמה וגוף

ושמך מבורך

מקהלת היהודים: נשמה וגוף… נשמה וגוף…

אלעזר: מי ירד מנכסיו יותר ממך

על מי תמלוך אם על עמך ויתרת

בלי בשר היפה לזעקה וכאב

ומה יפה לכך מבשרו של יהודי

מה תעשה בשוֹטך

אם לא תופיע עכשיו

כמובטח בחזון ובמגילות

וזו שעה אחרונה לקץ הימים

מתי תופיע

על מי תופיע

מקהלת היהודים: נשמה וגוף – נשמה וגוף… (וכו')

אלעזר: הבט עמוד אש ועמוד עשן

הולכים לפנינו

ואין לאן ללכת

ואין לאן להגיע

(הוא שב ומשתלב אל תוך המקהלה)

מקהלת היהודים: נשמה וגוף – נשמה וגוף…

יהי שמך מבורך…

(האור מאיר רק את הילדים. המקהלה נעלמת.

הילדים נעים בתנועה אקסטאטית ואחר עוצרים פתאום. דממה)

ילד א' וילדה א': לסוף נשארו שוחטים עשרה.

רוח לא נשבה, עופות חדשים לא באו.

נשארו תשעה, שמונה, שבעה –

הים לא יבש, המדבר לא נבקע.

נשארו שישה, חמישה, ארבעה –

מן השמים לא ירדו סולמות.

שלושה, שניים… אחד…

ולא יצאה בת קול

ולא נשלחה גם יד…

ילד א': תכתוב על כך, היסטוריון?

(הצלפה. הילדים מתעופפים לכל עבר. נעלמים. חושך)

מעמד תשיעי

(פינה אחרת. ההיסטוריון וכד יין בידו. לא הרחק ממנו – סילווה והאשה הצעירה לרגליו)

היסטוריון: (לקהל) מה עושה מפקד רומאי באשה צעירה, יפה וחיו… לאחר כיבוש מצודה מקוללת?

הוא יהיה צמא.

(מוזג לשני גביעים, מגיש לסילווה. סר הצידה)

סילווה: שתי, מקוֹרינתוֹס.

בטחתם בהר התלול, במחסני המזון,

בבורות המים, ב’קץ הימים'…

ציפיתם למלכות-שמים שתרד

והנה עלתה רומא!

הוֹדי, אם כן,

אלוהים בחר בנו

ואספסיאנוּס – משיחוֹ!

אשה חכמה אַת – בחרת בחיים.

אשה צעירה: לא. רק סירבתי לבחור במוות.

(אחת הגוויות, הבעל המת, מתקרבת אל האשה)

הבעל: אַת, כאן?

חיפשתי כל הלילה. היכן היית?

האשה: במים. עם שני ילדיך.

עד צואר.

אין לי דבר בעולם מלבדם.

הבעל: אין לי דבר בעולם מלבדכם.

האשה: נתנו חיים לילדינו

איך יכולה אני אותם לקחת?

יעשו הם בחייהם כרצונם

לא כרצונך… לא כרצוני…

הבעל: הנשאר כאן חי – רכושה של רומא

וחשוּב כמת!

את שונאת אותי!

האשה: היפה והחזק בגברים –

לא היה איש שאהבתיו יותר ממך.

חבקני באלף זרועותיך…

(היא מחבקת אותו)

שׁק לי עד יבּלו השפתיים…

הבט בעופרים הקטנים שלנו…

(המת מגשש בידיו על פניה)

אתה עיוור.

הבעל: אַת עוד יפה.

האשה: גם זו קללה היום.

הבעל: שומעת?

האשה: מה?

הבעל: איך הדם כבר מצמיח עשב פרוע…

(הגוויה נעלמת)

סילווה: שתי! מקוֹרינתוֹס!

(שהייה)

אינך שומעת?

האשה: רק עכשיו אני שומעת מה

ראו עיני שאינן רואות עוד.

סילווה: את בּוֹשה בחייך?

האשה: ואתה?

(סילווה מתיז את היין על פניה. פרצופה אדום כמו ניתז עליה דם)

סילווה: קצין! קצין!

(נכנס קצין א')

חמישה חיילים!

סוסים מטונפים ורעבים!

(הקצין יוצא בריצה. סילווה שותה מן הכוס השנייה שבידו. שהייה.

נכנסים חמישה חיילים, מזדקפים)

רחרחו טינופות!

(קורע את שרוולה)

לקלקו, חיות טרף שלי, לקלקו!

(קורע לה שרוול שני, אין הם מאמינים למשמע אוזניהם.

הם מגעגעים בצחוק)

לא בתולה – אבל אשה –

שלכם!

כלבים נואפים, היא שלכם!

(סילווה, בבחילה, מתיז עליהם מן היין ויוצא.

ההיסטוריון מוחא כף. נכנסים שני חיילים הפורשים פרגוד אל מול עיני הקהל)

היסטוריון: במלחמה כמו במלחמה.

(ההיסטוריון יוצא.

האור דועך על פינה זו. החיילים נעלמים. האשה הצעירה מוטלת,

ללא תנועה. זרקור מאיר אותה.

הילדים נכנסים כעורבים, עטים על הגוויה.

עם כניסת האשה הזקנה הם מתעופפים הצידה. מתכנסים בתוך עצמם, עדים למתרחש)

מעמד עשירי

(האשה הזקנה, כורעת לצד האשה הצעירה, מוחה את פניה המוכים. האור הולך ומתרכז על האשה הזקנה)

האשה הזקנה: כל שנעשה, אל, ברצונך נעשה,

למדני רצונך להבין.

לטהר ארץ שהבטחת

בצוֹאת רומאים?

מדוע בשוֹט זה בחרת?

אתוֹן דיברה, מדוע שותקים שמים?

מי כמוך באילמים?…

אם חטאנו לך

פתח תחתינו את ההר

הפוֹך את ארץ הכיכר

שלח אש – החשך עולם…

לתת בני-אור בידי בני-חושך

במדבר המלח הזה?…

למה תכנו במבוכה?…

כל שנותר לי, על אפך ועל חמתך,

הוא להאמין בך.

מה תעשה עם מאמינה עקשנית כמוני?

אינני מחזירה לך את חיי

שטר ערבות אחרון שלך בידי…

פדה אותו!

אביט בשמש עד עיני

יימלאו קוצים שחורים

ואמשיך לחיות…

(נרכנת על האשה הצעירה, מטפלת בה)

מעמד אחד עשר

(ההיסטוריון יורד במדרגות אל עבר שתי הנשים. ניצב במרחק מה מהן)

היסטוריון: (בזעם, בצעקה) לכתוב?… לכתוב על מה?…

(שולף מגילה ריקה, קורע, משליך)

איך לנסח את העובדות כך שהן יתקבלו על הדעת?… מי יאמין?…

(לקהל) מי מכם יאמין לי אם אכתוב…

(פונה אל הנשים) בימינו לא די למות כדי להיחשב צודק.

אנחנו בשנת 73 ולא בתקופת החושך!

מי מתרגש עוד מאגדות טירוף?

(לקהל, בצעקה) מי?… אתם!?

(לנשים) איך אסביר (מצביע אל הקהל) להם

שאנשים הפילו גורלות מי יטבח את מי?…

(מבקע בבעיטה כד חרס. יין אדום נוזל על המדרגות)

האשה הזקנה: שמעת על קיפריס הנהר?

היסטוריון: (בצווחה אל עבר הקהל) סיפור קיפריס הנהר!

האשה הזקנה: הקיפום לגיונות והרגום

ונתערבו דמים בדמים

והיה הדם בוקע והולך עד שהגיע

לקיפריס הנהר…

שמעת על קיפריס הנהר!?

היסטוריון: (בצווחה אל הקהל) סיפור קיפריס הנהר!

האשה הזקנה: היו רומאים הורגים אנשים נשים וטף

עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכוֹת ומן הצינורות

והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו

והיה הדם מגלגל אבנים

והולך בים ארבעה מילין…

היסטוריון: יכולתי לספר לכם עוד ועוד

על אספסיאנוּס בטריכיי, במחוזות תימנה ואנטיפטרוֹס,

על פאלאקידס במגדל נוּניא,

על צסטיוּס גאלוֹס בלוּד וביפו,

על העיר גמלא שם נופצו תינוקות אל סלע –

שם קפצו מאות יהודים אל תהום…

אילו דם היה עולה באש

היתה אבוקת ארץ זו דולקת אלפיים שנה!

(הוא מתרחק מן הנשים. האור יורד עליהן.

הוא הולך אל עבר קבוצת-סילווה)

מעמד שנים עשר

(האור עולה על סילווה המוקף בפמליה הצבאית. לרגליו – דגם-חול של מצדה שהובא על-ידי שני חיילים.

קולה של הזקנה שב ועולה מדי-פעם בין דבריו)

סילווה: ארפתקה מזוהמת! ארפתקה מזוהמת!

לשרוף! לעקור! לטחון עד דק!

לכתוש!… לא להשאיר אבן על אבן!…

(בועט בדגם ופוגמו)

להשכיח הר מלח זה!

למחוק את הכתם!

מצדה לא היתה!

כאן לא לחמו יהודים!

שמש! מדבר! גפרית! מוות!

אל ייהפך צוּק זה –

גיבנת האימפריה – מזבח

עליו בארברים שוחטים עצמם!

(כורע על ברכיו, חופן עפר ואפר)

איספו את האפר על פּרדוֹת שלא יתפזר

בשמים האלה – בארץ הזאת – על הים הזה –

לרומא!

הכל לרומא!

הר יהודי עקשן שלא

היה ולא נברא – לרומא!

(החיילים והקצינים מביטים בו נדהמים)

—-: אני פלוויוּס סילווה, ליגאטוֹס – לא קברן!

—-: אני פלוויוּס סילווה, ליגאטוֹס – לא קברן!

(הדי הצעקה מתגלגלים סביב)

סילווה: עצלים מטומטמים – למי אתם מחכים?

קרעו את ההר מתוך המדבר

כמו כיב של מוּגלה!…

(הכל יוצאים מלבד המשורר הנשאר בקרבתו)

סילווה: שותק, משורר?

המשורר: אל תתן להם, סילווה, עוד קדושים.

ארץ זו הצמיחה נביאים

רבים יותר מדבשות הגמלים במדבריות ערב.

אם לא תזיז את ההר –

הם ישכחו אותו.

סילווה: כל זמן שמצדה קיימת

אין רומאים יכולים לישון בשקט, משורר!

מצא לי את אלעזר בן-יאיר!

(הוא יוצא. המשורר מתחיל להלך בין הגוויות.

משמאל נדחפת על-ידי חיילים עגלת-עץ – מאספי גוויות.

בגבהים השונים נכנסים חיילים העומסים גוויות ויוצאים)

מעמד שלושה עשר

היסטוריון: (אל הקהל) הכל ישכח?… מה ישאר?… אדמה חרוכה… מטבעות, פיסות מחצלת, שלד או שניים שהמלח והאויר הצלול יישמרו… (קורע מגילה, מפזר) קטעי מגילה, צנצנת בושם, מסרק, ראי, צדפת פוך, נר… חליל… סנדל… אולי צמת אשה…

(הוא סר הצדה אך נוכח במתרחש.

שלושה חיילים גילו את גווית אלעזר. הם מתנפלים עליה בחמת-זעם ומפשטים אותה. הם רבים ביניהם, מתלבשים בבגדיו בדרך ליצנית, גרוטסקית. לבסוף – הגוויה הערומה מוטלת על-גבי הקרקע.

המשורר אינו מוחה על מעשי החיילים. עם הסתלקותם – הוא כורע לצדו. בינתיים סולקו כל הגוויות)

משורר: מה ביקשת להוכיח, ילד?

שחט עצמך – שׂרוֹף עצמך –

על מי תשפיע?

הבל הבלים הכל – רומא!

פקח עיניים מתות וראה

כלל-זהב תלוי בשמי אסיה:

“אין להיות גם חלש וגם צודק!”

אבל, ילד, כדי לדעת זאת צריך להזקין…

(נכנס סילווה – לבוש כגלדיאטור. בידיו קלשוני קרב. הוא בועט קלות במשורר. המשורר קם)

איש צעיר. עצוב. מצח גדול, חלק.

המוות לא הזקין אותו. אין

הוא מסריח כמו מנוצח.

(סילווה מחליף עמו מבטים ולתנועתו המשורר יוצא.

ההיסטוריון נעלם. רוח נושבת)

מעמד ארבעה עשר

(סילווה מושך את הגוויה אל עבר הזירה, קדמת הבמה)

סילווה: אני ואתה. אין איש איתנו. דבר לא יירשם.

הכל בוער. כל שלא יאוּכּל באש

ישרף בשמש, יבּלע במלח, יישכח בזמן.

המדבר יסגור לנצח על ההר והפגרים…

(שהייה)

ידעת שאין תקווה: שמונת המחנות – הדייק – הסוללה –

מדוע לא נכנעת?

חובתו של מצביא להיכנע כשאין כל טעם עוד בכשלון.

אין זה עלבון להיכנע כשנלחמים כמוך!

(הוא שולף חרב ומשליכה אל הגוויה הקמה לקראתה. המעמד נושא אופי של מפגש גלדיאטורי, סיוט. על פני אלעזר מסכה)

רומאים: (מקהלה רחוקה, מעודדת) סילווה – סילווה – סילווה…

אלעזר: כאיש צבא אתה צודק

סילווה: אתה איש צבא, אלעזר!

אלעזר: איך תוכל לשפוט את חיי

אתה שבאת לקחת את חיי

את חירותי

את אלוהי

סילווה: עבדים לחירות!

עמים נלחמים כדי לחיות – אתם נלחמים כדי למות!

האלוהים והמדבר הטריפו את יהודה –

שיגעוה!

(הוא מצליח להפילו בדו־קרב. קלשון על צואר אלעזר. סילווה סר הצדה)

אלעזר: הבא עד מצדה חי כבר את כל חייו

מכאן אין יורדים רק עולים

זרועות פשוטות לקראתנו

סילווה: אלוהים?

להאמין באלוהים שלא ידע

להצילכם מידי?…

(הקרב נמשך ומתעצם על פני המדרגות.

אל קולות הרומאים המעודדים מצטרפים מקהלות היהודים המתים:

“פתח לנו שער…”)

אלעזר: עם מכונות מלחמה ואלפי חיילים

אתה יכול לכבוש הר

אך לעולם לא תוכל לכבוש עם

המוכן למות בשביל הר

סילווה: 960 איש עבור הר אחד מדברי, יבש, רחוק…

אלעזר: יש עמים החיים לנצח בזכותו של הר אחד

שאין גדלו עולה על ראש סיכה

במפתך הצבאית

סילווה: מילים!

להיחרב – זה להיחרב! לא יותר!

אלעזר: כגלדיאטור אתה צודק

(קרב קלשונים אכזרי ביותר)

אנו קשורים לאלוהים

ואל ארץ קטנה ומדברית

זו כאדם אל צלו

(לפתע אלעזר פוסק מן הקרב, משליך את חרבו, הופך תל המתרחק לאי— וכורע אל תוך החשיכה. כל הקולות נחתכים. סילווה מביט אחריו מוכה אלם. משליך קלשונו ויוצא)

מעמד חמישה עשר

(במרומי המדרגות ניצב עתה, כמו-ירד ממרומים, הנשר הרומאי הענק. מכיוונים שונים נכנסים חמשת הילדים. הם מחפשים זה את זה ומתכדרים זה בזה. לאחר שהייה נכנס ההיסטוריון. הוא עולה ומסובב את הנשר על צירו וזה הופך שוב ל“שמש” גדולה כבתחילת האופרה. צבעו סגול. הילדים קמים ותולשים, אט אט, את עלי חמניית-השמש. אחר כך הם גולשים במדרגות וכורעים לצד גוויתו של אלעזר. אט אט הופכת “השמש” ל“ירח” אפור-כסוף. לילה יורד. רוח שורקת. ההיסטוריון משליך את השוט ומתעטף באדרתו. האור מתרכז עליו)

ההיסטוריון: (אל הקהל) בחמישה עשר לחודש קסנתיקוֹס, הוא חודש ניסן, לאחר מצור של שנים עשר חודשים, לאחר נפילת ירושלים בידי טיטוס, הירוֹדיוֹן ומכוֹר בידי הליגאטוֹס לוּקיליוּס בּאסוֹס, פרצו עשרת אלפי חיילי הלגיון העשירי בפיקודו של פלוויוּס סילווה את חומת הסוֹגרים של מצדה…

(תוך כדי דבריו מופיעים שני חיילים, נוטלים את “הירח” ויורדים עמו במדרגות. ככל שהם יורדים האור דועך והולך. לסוף כבה גם הירח ועמו כבה האור באיצטד כולו.

רוח שורקת במרחקים.

שתיקה מוחלטת)

מחזה לשניים בשלושה חלקים

הנפשות הפועלות

הוא

היא

הרעשים בהצגה

שני סוגי קולות-רעשים מלווים את ההצגה:

א. תפילת-שבת של עדת המערביים המלווה, בעוצמות שונות, את חלקי המחזה השונים. אין שומעים מילים אלא מלמולים ונעימות. פעמים מבחינים בחזן ובמקהלה.

ב. קולות שונים של גוף האדם: נשימות, שיעול, צחוק, בכי, דפיקות לב, צעדים וכד'. אין להשמיע קולות אחרים או מוסיקה אחרת.

המחזה מוּצג ללא הפסקה חוץ שמתי השהיות קצרות. אחת אחרי החלק הראשון ואחת אחרי החלק השני.

חלק ראשון

(הוא והיא נכנסים משני צידי הבמה. זה מימין וזה משמאל. הגבר, המרכיב משקפיים, לבוש במעיל ארוך. בידו מזוודה.

האשה לבושה בבגד-בית.

השניים עומדים מרוחקים זה מזה.

שהייה.

מן המרחק עולה קול צעדים איטי על מרצפת רחוב, קול שאינו קרב)

הוא: (מספר) הוא מגיע עם מזוודה. יורד. הולך בצעד שקט. מביט באור. איננו רואה איש. איש איננו רואה אותו. מחר יירד גשם. מחרתיים החורף. מעטים באים לחפש כאן משהו בעונה הזאת.

(קול הצעדים. שהייה. צעקה במרחק. השניים מקשיבים. לא אל אותו כיוון. האם שניהם שומעים את הצעקה? את אותה הצעקה? שהייה)

הוא:…האור הזה שאינו אור, שאינו אותו האור…

היא: פיח.

הוא: החמיצות שבאויר…

היא: גפרית. אולי.

(שהייה)

הוא: אותו הקצב. באותן השעות.

היא: הרכבת.

הוא: הגגות…

היא: הגגות. דבר לא השתנה שם. אתה שוב באותו מקום. היזהר מן המים.

(שתיקה)

הפריחה על הלחיים… על האף… אתה רגיש למים…

הוא: לא, לא אותו מקום…

היא: לא אותם מים שאתה רגיל בהם…

הוא: בארבע כבר חושך. כן, אני אזהר.

היא: יש לך עור עדין, רגיש לפריחות. עדין מדי. המים שלהם זה לא המים שלנו… כאן.

הוא: אני יודע. המים שם.. שלכם… רכים הרבה יותר, עם הרבה פחות אבן וגפרית. אולי זה בגלל ההרים, השמש. לא זה העיקר.

(שהייה)

היא: אתה צודק.

(שתיקה. סוף קול הצעדים)

היא: (מספרת) הוא מגיע. יורד. הולך. שומע צעדים. האם אשה הולכת לצדו? איש לא זוכר דבר. לא אותו, לא אותה.

הוא: (מדבר לאט מאוד כמו לממש את הדברים גם לעצמו, נאום אחרי חלום)

… קרה איתי משהו מוזר… עלי לספר… לך… על כך… (שהייה) התעוררתי… הלכתי ברחוב… הים היה… למטה… כל האור שברחוב… הוא משם… מלמטה… מן המים… מן הקאזינו הנטוש עלו… אינני יודע מה – כמו חיות… כן קולות…

(מכאן ואילך, לארך ההצגה, עולות תפילות. בשלב זה הריהן עמומות)

פתאום לא יכולתי לדמות אותך… לצייר את פיך היה כרוך בכאב נורא, בצעקה…

(שהייה)

לא.

אינני שומע עדיין דבר. זה יבוא. זאת לא היתה מוסיקה… זאת שנינו זוכרים… מה זה היה?…

(קול התפילות)

היא: (מספרת) איש לא ידע את מספרם. תפסו את הקאזינו. ניצלו את הסערה. כמו עופות. איש לא יעקור אותם משם החורף.

הוא: דבר איננו עוזר לי להיזכר. לא האור הזה, לא שתיקת המים… היית צעירה בצורה כל כך בלתי מתקבלת על הדעת. איך יכולת לאהוב אותי כאן?…

ערבים אפריקנים ממלאים היו את הרחובות כאילו היה זה שוק במאראקש, בבנגאזי… מתלחשים – נוגעים זה בזה – דבקים זה בזה…

(שהייה)

היא: לקחת הכל?

הוא: הכל?

היא: כל מה שאתה צריך.

הוא: "כל… " (במשמעות: “כאילו זה אפשרי”)

היא: לא שכחת כלום?

אל תתפרע. בלי מלח, בלי פילפל. אל תתחכם עם הקיבה שלך. תן לה בדיוק מה שמגיע לה…

הוא: איך אפשר לקחת הכל... את כל מה שיש לי…

(שתיקה ארוכה מאוד. בפשטות רבה ככל האפשר)

ואותך – השארתי שם…

היא: הכל במקום. מברשת השיניים. סכיני הגילוח. אל תחתוך את עצמך. קנה כמה בקבוקי מים טובים. הגרביים. תחליף ואל תעשה מהומה במזוודה. אתה לא תמצא כלום, תאשים אותי… עשה כל מה שצריך לעשות…

הוא: אעשה כל מה שצריך.

היא: לא רוצה לדאוג.

הוא: אם קורה משהו…

הוא: (מספר) הוא יורד לחוף. תוקע ידיו בחול עד פרקי האצבעות. עד המרפקים. עד שהלילה יורד.

(שהייה. קול התפילות)

הוא: לא חזרתי לראות את המקום בו אהבנו.

זה איננו אותו מקום.

כן, זה מזכיר את אותו מקום אבל זה שונה לחלוטין.

מה יש בו שמזכיר את המקום ההוא?

(שתיקה)

הדלתות. אולי. קולות המים. אולי ריח הגפרית. החריף הזה. החמיצות. אולי. הקאזינו… אלו רק כמה אפשרויות.

לא, איך אפשר לומר שזה אותו מקום?

אותו מרום לא היה.. מקום…

היא: לא דגים מלוחים, לא דגים צלויים.

לא שמן. לא בירה. יין?… טיפה.

היא: (מספרת) על החוף. עד הכתפיים. כבר בוקר. הוא יושב בתנוחה של איש המנסה להעמיק בחול. משהו עוצר בו. הסנטר?… הראש?…

איש לא ראה דבר.

התפללו. שתו יין. עקבו אחרי המהגרים שלא יתפסו את מקומות העבודה. נגעו זה בזה.

הוא: את שואלת מדוע ואני אינני יודע להשיב לך. איך אפשר לעזוב אנשים שמאוהבים בהם ולהסתלק למקום שבּו אתה לא מכיר איש, ואיש לא מכיר אותך, והמקום, אתה נוכח לדעת, איננו המקום שרצית להגיע…

(צחוקים רחוקים עולים ויורדים. צחוק נערה-מאושרת הרצה על החוף. קריאות הו הוו.

האשה מקשיבה. איננה זזה. איננה מנסה לחקות את הצעירה. איננה שומעת. היא מוציאה מכיסה כדור צמר ומסרגות. סורגת כובע)

היא:… לא מצאנו מקום לאהוב בו. המלונות היו מלאים. החוף היה ריק. הגשם הבריח את התיירים. הירבו לצחוק, לשיר. חיכו שיתבהר, התבהר ולא מצאנו מקום לאהוב בו. אתה סיפרת לי על שמש אחרת, על קיץ אחר – לא הייתי צריכה להרבה יותר מזה – הייתי כל כך צעירה עד שכל זה נראה לי… עכשיו… כמו בחלום… כמח משחק ילדים…

(סוף קולות הנערה)

תאמר שזה לא. תאמר.

(שהייה)

הוא: לא. זה לא חלום.

היא: אהבת אותי… אז… בקיץ ההוא כשלא מצאנו מקום לאהוב בו…

הוא: כן.

(שתיקה)

היא: מה אתה עושה?

(קולות נשימה)

הוא: (מספר) הוא מתנשם. הוא יורד במורד. יחידי ברחוב. ליד ההצטלבות הוא נשאר לעמוד. לנשום. להביט לשמאל, לימין. לא לדעת לאן לפנות.

אם לפנות.

הוא מרים יד, לא כדי לעצור משהו.

תנועת יד.

האור ירד מהר ואיש לא ראה זאת. אחר כך – איש לא יכול היה

לומר יותר.

הוא:… לא, זה לא אַת…

זה לא בגללך…

כך חשבת. זו איננה האמת.

גם אני חשבתי,

נטיתי לקבל את גרסתך.

היום אני יודע

שטעית.

דווקא ללכת אל העיר האחרת

שאין לי שם איש, מישהי

אחרת, כפי שחשבת,

כפי שדימיתי גם אני…

נטיתי לקבל את גרסתך.

היום אני יודע – שטעית.

היום גם את יודעת

שזאת לא היתה אחרת –

שטעית!

אפילו לא העיר האחת כמו שנטית,

שנטיתי להאמין גם אני…

היום…

(שתיקה)

…אחרי הכל…

(שתיקה)

למה לא אמרת לי… למה לא עיכבת אותי?..

היא: שוב? (במשמעות: “באמת, בוא נניח לזה”)

הוא: יכולת להגיד…

היא: לא, לא יכולתי.

הוא: יכולת…

היא: אתה יודע שלא.

הוא: יכולת. יכולת להגיד, לא!

(שהייה)

היא: לך?!

הוא: אינני נושך.

היא: אתה נושך.

הוא: אני?

היא: כן.

הוא: (נובח ככלב-נושך. צוחק)

היא: (צוחקת)

(הצחוקים ממשיכים גם לאחר תום צחוקם)

הוא: פחד זו מלה גדולה – זה לא היה זה… ריח של עוגות מאלז’יר – מתוק להקיא… לא, לא טעמתי… למה חיכיתי?… שמישהו ישלוף סכין?… זה היה יום ראשון – שתו יין, שיחקו בקוביה, מכרו שעונים מהונג קונג… שחור הקיא משהו – פחד זו מלה גדולה… מדוע אני מספר לה על כך? מה כותבים במכתבים? אני מבין רק את הכאב ואותו אין להפוך למילים בלי למות מבושה.

מישהו מדהומי הביט בי. אולי ממאוריטאניה – מה הלך לאיבוד?… בקצה אצבעותי… מתחת לאפי…

(קול הילדים מתחזק בתפילות)

ואז באו החגים שלהם. המון זהב –נייר כסף עשו בובות ענקיות – ממולאות בנוּגאט… פתיתי נייר… אינני זוכר במה…

(בקול רם להפתיע)

פאאאפפף!

והכל מתפוצץ באויר… צפלין – צלופן!… השתכרנו כמו ילדים ששותים בפעם הראשונה – בכיתי שאין זה החג שלי – מה שחשוב לי זה אותו רגע שהיה לפני כל זה…

(קולו אחר) מה המרחק מכאן לאי ההוא?

היא: (מספרת) אמרו לו. והוא שאל שאלות נוספות: על הגאוּת ועל מה שאחרי הגאוּת ועל החוֹל בזמן הגאוּת. איש לא הבין למה הדברים האלה חשובים לזר. לא. איש איננו זוכר אותו. למה להסתבך עם המשטרה?

(צחוק הנערה המאושרת חוזר לשהות-מה, במרחק, כמו גלים קרבים ומתרחקים.

שתיקה)

הוא: חזרתי למלון שלנו. נייר הקירות הוחלף, הכיסאות, לואי-טרז, מזויפים – הוסיפו מראוֹת – מעלית – השד יודע איך חפרו לה ארובה – גנבו מכל חדר מטר – דרגת המלון הועלתה. “גראנד פאלאס הוטל”… (צוחק) לא, זה לא היה המלון ההוא… שלנו… ברחתי…

היא: (מספרת) החוף. עד לכתפיים. צהריים. האור קר כמו בשעת בוקר. הוא מנסה להעמיק בחול, להידחק. משהו עוצר בעדו. הסנטר?… הראש?…

(צעקה במרחק)

הוא: שכחתי הכל.

צריך להתחיל מן ההתחלה.

הכאב הזה –

מהיכן להתחיל?…

מפתיחת הדלת… מן התנועה ההיא של פתיחת הדלת… מן העמידה שלפני אותה תנועה לפתוח את… להתחיל מן הדלת – והרוח שהיכתה בדלת… והמוסיקה…

(שתיקה מוחלטת)

המוסיקה!

(שתיקה. הוא מתאמץ להיזכר)

המו-סי-קה…

(שתיקה ארוכה מאוד)

לא, רק קולות…

(מלמול רחוק מאוד מקרקעית רחוקה שהוא עדיין לא ירד אליה)

היא: (מספרת) הוא מביט בחלל האויר. אין לדעת מדוע. אולי זה הצבע המיוחד של העונה. אולי זה המקום החדש שנתהווה עם סילוק המלון הישן. זרמי הרוח כאן אחרים. רצועות השמש אחרות.

הוא: היית צעירה מאוד.

איך אפשר להיות צעירה כל כך…

עכשיו אני מתחיל לחשוב על…

איך הרשית לעצמך?…

היא: אהבתי אותך.

הוא: איך הרשיתי לעצמי?

היא: אהבת אותי…

הוא: איך זה התחיל?

(שתיקה)

מה היה הרגע לפני אותו רגע בו הכל בינינו התחיל?

היא: (אוטומאטית, מהר)

“לא מצאנו מקום לאהוב בו. המלונות היו מלאים, החוף היה ריק.”

(עוצרת, מבחינה בחוסר הטעם שבנסיון זה, שבציטוט זה.

שהייה)

הוא: גם אַת כבר אינך זוכרת.

הוא: (מספר) כבר ערב. האור אינו יורד. הרחובות ריקים. האנשים מחכים לחורף.. שותים יין. פוקחים עין על המהגרים.

היא: (מספרת) עליו לעשות זאת בעצמו. עוד פעם. שוב. לעבור בבלתי אפשרי – בדלת הזאת – בתנועה ההיא שלפני…

הוא: עזרי לי…

היא: “פיח. גפרית.” לקחת אותי משם לכאן. אני יכולה לשמוע קולות. האם הוא שומע את הקולות?…“פיח. גפרית. באותו קצב. באותן שעות. הרכבת.”

(היא מנסה לחקות, בהצלחה מעטה, את הנערה) הו! הווו!

הוא: כן… אני נזכר. אולי לא בך. זה יבוא.

אולי לא מה שהיה…

איזו נקודה…

איזה קול – איזה קול…

(קול צעדים. במשך שהות ארוכה. קול התנשמות. שני סוגי צעדים: מהירים ורחוקים של אז, מדודים וקרובים של היום)

היא: (מספרת) האיש משאיר את המזוודה. יורד במדרגות, ברחוב. כל הרחובות יורדים אל המים.

הוא מביט. הוא קונה משהו.

טועם. משליך. המוכר, אחר כך, לא יכול היה לזהות אותו. כמובן.

היא: הייתי צעירה מאוד. איך יכולתי להיות צעירה בצורה כל כך בלתי מתקבלת על הדעת?… עכשיו שאני מנסה לחשוב על – איך הרשיתי לעצמי?… איך אתה הרשית לעצמך?…

היא: (מספרת) הוא איננו מביט עוד בחלל האויר. הוא מטה ראשו. שם אין מה לראות מלבד המים, כמובן. האי והקאזינו והרחובות שפונים לשם.

היא: ידעתי שתביא אותי לכאן ותעזוב אותי. זאת אהבה. כמו בספרים שלכם. פתאום לא הייתי צריכה לך. איך זה קרה? למדתי לפחוד כמו שמישהו לומד לנגן, לומד שפה זרה… לא, זה לא זה… זה לא היה זה. אולי המים. כן, אולי זה. התרגלתי לאור החזק… לא התרגלתי לצל ההרים… נו, טוב. (במשמעות: “מה ניתן כבר לשנות”)

הוא: (מספר) הוא מתכופף להרים את המזוודה. לא, הוא לא מרים. המזוודה איננה לצדו. התנועה אופיינית לאלה שמרבים לנסוע. עכשיו הוא מביט לשם. אל מעלה הרחוב.

הוא: לך היו ילדים. חודשים של הקאה, רגליים מחותלות. שיער נושר… ניסיתי להגן על יופייך. היית צעירה מכדי לדעת שיש להשקיע מאמץ בהגנה… ילד ועוד ילד. לקנא בך. לא, זאת איננה המלה. לצאת מהדעת. לקנא בבחילה, כן.

הוא: (מספר) הוא מביט בהם בערב. הילדים נאחזו בה. אשכול של דונג. בתוך אור החשמל – דבוקים זה בזה – כחולים באור הטלויזיה…

היא: (מספרת) הוא מגיע עם מזוודה. יורד. הילד בצעד שקט. מביט. שואל שאלה פה, שאלה שם. השיבו מה שמשיבים לזרים. על הגאוּת. על האי. לא הביטו בו. לא רצו לזכור אותו. למה לבזבז זמן במשטרה – אחר כך… הוא הלך לאט כמי שיודע בדיוק לאן להגיע. איש לא הבטיח לו שזאת העיר, אותה הוא מחפש.

הוא:… והזלילה הזאת – הרעב… אכלת כמויות אגדתיות של אוכל – כל אוכל – משהו נפער בתוכך – ואחר כך זה הפסיק… חזרת אל אותו גוף דק כאילו לא עברת את טירוף האכילה הנורא ביותר – הפצעים – הכתמים על הלחיים – הכל נעלם…

(שהייה)

היא: (בפליאה קלה. מפסיקה לסרוג)

עקבת אחרי…

(שהייה)

הוא: כל רגע. כססתי את צפורני. נשכתי את ידי. התנפחת. חשבתי שהנה, הפעם, אולי הפעם, את עומדת להיחרב… שמזה לא תצאי שלימה…

(שהייה)

היא: (מאושרת) עקבת אחרי…

(שהייה)

הוא: היופי חיכה לך שתגמרי עם הכיעור – עם הזלילה – עם ההקאות… איתי…

היא: (מאושרת עוד יותר) היבטת בי!

הוא: מזוודה זה לא הרבה. גם אם הכל מוּנח בה. למה לא עמדת בדלת?

היא: מה עלי לעשות כדי שתאמין שאני אוהבת אותך? שאני עוד אוהבת אותך?… חושקת בך… שוב אוהבת אותך… למות!?

(נחשפת פתאום) עכשיו אחת עשרה. הילדים הלכו. המיטות הפוכות. אם היית נכנס – היינו משחקים…

(מבחינה בסטייה. עוצרת. חוזרת אל קולה)

גע. שכחת להושיט יד. אתה אוהב איזור הרוס… תן לי את האצבעות שלך.

הוא: שומעת?

(קול תפילות הציבור)

הוא: תפילה?… כן… כך כל היום – מהגרים מאפריקה – מפֶז… תפסו את הקאזינו. את שתי הקומות. את הוראנדה… איש לא יוציא אותם משם… מי כבר בא לכאן בחורף…

(קול ילדים בתפילתם עולה על-גבי קול המבוגרים)

היא: (מספרת) הוא נכנס לכיכר. נכנס לבאר. מזוודה אחת. מנסה להיזכר. מביט באנשים שאינם מביטים בו. מסתכלים בו דרכו.

הוא: (מספר) מישהו, שמוזג יין, מספר על זה שטבע. “המשטרה עושה קצת רעש. נו – מה, העונה המתה.” הוא יצא לרחוב. אותו צעד מדוד.

הוא: כן, את צודקת. זה עצוב הדבק הזה.

(חושך.

שהייה ארוכה.

קול התפילות מתחזק.

לאחר שהייה, שתיקה)

הערה

(בין חלק ראשון לחלק שני – הפסקה קלה, כמו פסק-הזמן של נגני תזמורת בין פרק לפרק. לאחר פסק-הזמן האור משתנה. שהייה. הם שבים ונכנסים לתוך דמויותיהם אל החלק השני)

חלק שני

שינוי חריף מאוד של האור.

שינוי במצב עמידתם של השחקנים.

הוא יושב על המזוודה, ללא מעיל, עניבתו פרופה. מדי-פעם, בחלק זה, הוא מסיר את משקפיו ומנקה אותם. היא יושבת על כיסא שהוכנס בחושך. היא מתירה שרוול סרוג ומגלגלת אותו לכדור-צמר. לאחר-מכן, במשך חלק זה, היא תסרוג בקצב מהיר הרבה יותר.

המיקצב בחלק זה תקיף ומהיר יותר)

היא:…'תה לא יכול יותר…

הוא: ודאי שאני יכול…

היא: לא, לא יכול!

הוא: אמרתי –

היא: “אמרתי, אמרתי”, אבל לא אמרת. חודשים, שנים…

הוא: אל תשתטי. את מנסה להשפיל אותי. להפחיד אותי… מה קשה כל כך במלה הזאת?

היא: ובכל זאת…

הוא: “לא-אמרת, לא-אמרת”. לבסוף גם אני אאמין שאין לי את האומץ… את היכולת… את החוצפה… את החזירות –

הוא: אולי. כשאני ישנה. אולי כשאינני כאן, כשאמות, כשאהיה בתוך האדמה…

(שהייה)

הוא: מה קורה לך?

היא: בתוך הזכרון…

הוא: בשם אלוהים, את מטורפת על כל הראש! מה כל כך נושך… מה כל כך נורא במלה הזאת?…

(כדור הצמר נופל. היא מרימה)

היא:… לא לפני הילדים – לא לפני הידידים – לא לפני אנשים זרים… לא באור… לא בים…

(מגלגלת מהר יותר)

הוא: (התכוון לומר דבר-מה)

היא: קח זמן. אל תמהר. אל תאמר שום-דבר שלא תוכל לחזור ממנו – להתחרט – לעקור – שיטיל צל – נשום עמוק – עוד פעם – לא, לא עם המבט הזה – בוא נדחה את כל העניין לפעם אחרת…

(מגלגלת מהר יותר)

הוא: (מבקש לומר דבר-מה)

היא: לא, אל תסמוך שאעזור לך הפעם. שאלחש משהו – שאביה כתף – שאוותר – שאעצום עין – שאתחיל את ההברה הראשונה – שאשמיע את הניגון של המלה – אל תסמוך עלי יותר שאעמיד פנים כאילו אמרת את כל שלוש המילים… כאילו אני עסוקה…

הוא: אני אוהב אותך!

(שתיקה ארוכה)

זה לא יה נורא כל כך…

(שהייה)

היא: היה רגע אחד שבו לא היית מסוגל… שפחדת… לא הרבה – אבל, תודה, זה הצריך מאמץ מסוּים… אי-התחשבות בתוצאות… סיכון מתקבל על הדעת…

הוא: בדעה צלולה. 'חת שתיים! (מכה באצבע צרידה) אני אוהב – אני אוהב – אני אוהב – אני אוהב –

היא: לא!

(שתיקה)

זה לא זה. (שהיית חטף) ואתה יודע ש… זה לא זה!

הוא: את לא רוצה שאצא לרחוב ואצעק: “אני אוהב אותך!” – שארוץ אצל השכנים “אני אוהב אותך!” – שאעיר את הילדים… כשהידידים שלך נמצאים כאן… פתאום… סתם כך…ש…

(עוצר בעצמו

מביטים זה בזה – בפעם הראשונה בהצגה. הוא מבחין בגיחוך שבהתפרצותו. בחיוך קל, בחשש קל)

אם את רוצה…

(שהיית מתח. היא פורצת בצחוק. לאחר שהייה הוא צוחק עמה. הצחוק נמשך על אף שהם הפסיקו אותו. שוב אין הם במביטים זה בזה. הצחוק מתגלגל לצחוק האחר, של אז)

היא: קל לומר זאת כשמישהו מת… או עומד למות… או נוסע לכל הרוחות…

(סוף צחוק רקע)

מה שאני רוצה לומר…

(שתיקה)

הוא: (במאמץ, בצעקה שהוא מנסה לאפקה מאוד)

מה את רוצה לומר?…

היא: נניח לזה.

הוא: לא!

היא: 'תה מרגיש עכשיו טוב מדי – אמיץ מדי – לא נוכל לדבר על כך… עשית את הבלתי-אפשרי ואתה לא תשכח זאת לעצמך… ידי על התחתונה – כך 'תה חושב… התפתיתי לתת לך הזדמנות… זה הכל, יקירי.

הוא: (צוחק לעצמו כמי שנזכר בכל השיחה הזאת, מצטט אותה: )

“לא, לא הזדמנות… פח… לא פח…”

היא: לא, לא הזדמנות… פח… לא פח. רגל – כן, לשים רגל – 'תה מבין?… שמתי לך רגל... לא, אינני מתכוונת עכשיו לתת לך יד…

הוא: אמרתי. העזתי. ללא כל עזרה מצדך. לפניך. בפניך. רואה? טעית. מתחרטת? המבחן – הו, זה לא היה רק המבחן שלי – גם שלך… נכשלת. הודי… זה נעשה. אינך יכולה יותר לומר שאינני יכול לומר. שום דבר שבעולם לא ישנה את העובדה הזאת. שום נסיגה מצדך. שום נסיון לתקוף אותי מכיוון אחר. אני ער. “אני אוהב אותך”.

עובדה. כל – השאר טירוף. חרה. כל השאר יכול מצדי למות. מת.

“את כל מה שיש לי.”

“מדוע אתה מביט בי כך?”

(שהייה. בעצב)

זהו. נגמר.

(שתיקה ארוכה למדי)

היא: רצית לומר משהו?

הוא: (חד) לא!

היא: פתחת את הפה…

הוא: הה?… שום דבר!

היא: הלשון התקפלה כמו לומר…

הוא: לא! לא כלום!

היא: השיניים…

היא: (בזעם כמעט) לעזאזל!

(שתיקה ארוכה)

היא: אז באו השתיקות המפורסמות.

הוא: אז. אז. מתי אז?

היא: אינני זוכרת בדיוק.

הוא: (בבוז מפתיע) אז חרא!

היא: העמדת הפנים הזאת! היו לך ציפורים בראש ואני הייתי כמובן, אשמה. ניסיתי לעזור לך. דיברתי. גם בשבילי. גם בשבילך.

הוא: (לעצמו) לא יכולתי לשאת זאת…

היא: מה יכולתי לעשות?

הוא: לא כלום!

היא: מה רצית שאעשה?

(שתיקה קשה מכרגיל. מדגישה כל מלה)

מפתיע בשביל אדם בגילך!

(הוא מופתע באמת, כמו שמע זאת לראשונה. מביט בה. היא אינה מביטה בו. חדלה לסרוג. שתיקה. קולה רך פתאום ופשוט מאוד)

כן, החלטתי. אקנה את הסופר-אוטומאטית. 'תה אל תתנגד…

(הוא שותק)

היא: תוף אוטומאטי וכל זה… וחמש שנים ביטוח… ירוקה – הצעקה האחרונה – אחרי כל-כך הרבה שנים מגיע לנו את הכי טוב שיש… אל תעשה מזה עניין…

היא: (בלחש) כן, כמובן.

(האור משתנה)

הוא: היא צדקה, כמובן. אף פעם לא אהבתי. לא, היא לא האשימה אותי, הרי אף פעם לא אהבתי אפילו את עצמי. מדי-פעם איזו נערה. סערה קצרה. שום-כלום-נפלא כזה. מה שנשאר בתחתית? מה שנשאר, היא היתה אומרת, בתחתית – זאת אהבה. רציתי אז לבכות…

היא: רציתי אז לבכות.

הוא: אני לא זוכר עכשיו מדוע.

היא: לא זוכרת עכשיו… (שהייה) מדוע?

(שתיקה)

הוא: אני לא ידוע לבכות…

היא: מדוע אתה מביט בי כך?

היא: (מספרת) הוא הולך עכשיו לתיאטרון. עד למסעדה שליד. עומד שעה ארוכה מול התפריט המוּאר, הנעוץ בתוך תיבה שמסגרתה אדומה. מסיר את משקפיו. קורא? הוא לא הזיז ענף מגנוליה שנח על התיבה. אחר כך עלה במדרגות הנעות.

היא: מדוע אתה מביט בי כך?

(שהייה)

היא: (מספרת) “זה שטבע?” שואל מישהו. “לא, לא זה שטבע,” עונה הבארמן. “אחר.” “זה שטבע - זה פשוט”, מוסיף המישהו. “הבעיה זה עם האחר.”

הבארמן מספר להם כל מה שהוא יודע על האחר. לא הרבה. עם מזוודה אחת, וסוגר את הבּאר, אתה אור.

(חושך.

קול התפילות במרחק.

שהות ארוכה של חושך.

ראה ההערה בסוף חלק ראשון.

התפילות אינן פוסקות עד לתחילת חלק שלישי)

חלק שלישי

(אור חזק, לבן וצורב מאוד.

הדמויות והבמה כמו מוארות למעלה מן המידה.

הוא, ללא משקפיים, בלי עניבה. שערו פרוע, חולצתו פרועה, שוליה קרועים. קולו אחר מבחלקים הקודמים.

במשך רוב הזמן הוא כורע על ברכיו או יושב בשפיפה על שרפרף לבן שהוכנס לבמה.

היא, משקפיים כהים לעיניה, כובע סרוג לראשה, כפפות על ידיה, צעיף לצוארה, מעילה ארוך וכבד.

הופעתה כאשה הבאה לביקור.

אל שפת-הבמה הוכנסה גדר עץ קטנה, מעין מעקה או דוכן-עדות.

השניים קרובים יותר זה לה.

שהייה.

צובעת את שפתיה. מביטה ממושכות בראי.

צעקה במרחק.

שהייה.

עוד צעקה במרחק, מכיוון אחר)

היא: (מספרת) החוף.

(קול צחוק הנערה-המאושרת במרחק, קול ריצה)

ידיים בחול. לא שעון. עד המרפקים. עד הצואר. עד הסנטר. הים אינו עולה אל האף. גפרית במים. פנימה, פנימה. להידחק, החול אל תוך הפה.

(קול התפילות)

הוא: מישהו לבן עוקב אחרי. לא 'כפת לי. אם משהו יתחמק מתשומת-לבי אוכל לגשת אליו ולשאול אותו…

(היא מוציאה חפיסת סיגריות. שולפת סיגריה)

הוא: קרה איתי משהו מוזר. עלי לספר לך על כך. התעוררתי. הלכתי ברחוב. הים היה למטה. מן הקאזינו, השרוף למחצה, עלו תפילות… פתאום לא יכולתי לדמוֹת אותך לעצמי… לצייר את פיך היה כרוּך בכאב נורא – כמו להגיע אל אותו הרגע…

(קול צעדים כבתחילת ההצגה.

שהייה)

את יכולה לצבוע את שפתיך – לשים אדום על לחייך – שחור על עינייך – לבן על אפך – לקבוע את פנייך…

היא: (מציתה לעצמה סיגריה. עישון עצבני)

הוא: ואני?

שום דבר. מחוק.

פאאאאפפף!

היא: (מספרת) “פאאאפפף!” אמר הבארמן. "פאאאפפף… לא יותר… כן, זה כן. אבל זה הכל.

זה מה שהבארמן אמר.

פאאאפפף!" זה מה ששמעו.

אחר-כך דיברו על אפריקה. משהו בכל זאת התקלקל שם. ושתו. דיברו בקול רם כמו פועלי מוסך מתחת למכונית.

הוא: משהו דק רועד באויר. אינני חושב שזה גשם. אולי אלה כמויות אור שלא ציפּוּ להם בעונה זו. אולי זו רק תנועה של דבר-מה שטרם הבחנתי בו. לא קר, כמו שהזהירו אותי – “חכה חכה”… כל החומה מכוסה בחלודה – בעלים חלודים – ראית פעם חומה רקובה?… אז זהו. מעל החומה – גגות… בתוך גגות העופרת – אשנבים… לפעמים יוצא משם עשן – מישהו מעשן או מבשל – אני יכול לעמוד שעות מול הרקבון החלוד הזה ואשנבי היונים האלה שמאחוריהם חיים אנשים ובסוף היום אני רוצה למות – אם את מבינה – אם עדיין לא מת.

(ממעכת בנעלה את בדל הסיגריה. שתיקה)

היא: מה אתה עושה?

הוא: קורא. האם זה נכון?…

היא: שכחת את הרזרביוֹת.

הוא:… מה שכתוב בעיתונים, שם?

(שהייה)

היא: כן.

הוא: זה נורא. רוצה שאחזור?

היא: לא בגלל העיתונים. הם מנפחים כל דבר, אתה יודע.

(שהייה)

הוא: כן.

(שתיקה)

כמה נהרגו?

היא: ישנן גרסות שונות.

הוא: העיתונים מנפחים הכל.

(הוא עוצם עיניו בכאב. מניח אצבעותיו על עיניו)

היא: אף אחד שאתה מכיר. שום דבר מיוחד. כרגיל.

אף אחד לא ידוע מתי יהיה לזה סוף.

הוא: צריך להיזהר…

היא: אני אומרת לילדים שצריכים להיזהר – מכל חפץ חשוד…

הוא: איך אפשר לומר לילדים לא לגעת בכל חפץ חשוד!…

היא: אינך רוצה שנצטער.

הוא: ילדים מתים לגעת בחפצים חשודים…

(שהייה)

היא: כן.

(שתיקה)

הוא: את מפחדת?

היא: זה מה שאני עושה כל היום.

הוא: (איטי) ודאי משהו נורא מתרחש שם. אחרת מדוע כותבים כל כך הרבה על אפריקה?…

באפריקה הכל סופי כל כך.

אנשים אוהבים לקרוא על דברים שיש להם התחלה ושיש להם סוף ושיודעים איפה שעומדים –ושלא עושים מהם… צחוק – הה?

היא: כן. כן.

(קולו מעוות יותר)

הוא: מה שמדאיג אותי יותר, יקירה, שאני מתגלח ונשאר בלתי מגולח…

היא: זה המים.

(שתיקה)

הוא: אולי. לא. גם האנשים האחרים משתמשים באותם החדרים באותם המים…

היא: על אנשים שונים מים משפיעים בדרכים שונות. הלחיים שלך לא הלחיים של מישהו אחר. אני בטוחה שזה המים. ברר זאת. הגפרית. יש לך עור רגיש להפליא.

(הוא נוגע בלחיו האחת והיא, אגב הושטת יד ארוכה, נוגעת – בפעם הראשונה בהצגה – בלחיו האחרת. התמונה קופאת לשהייה ארוכה. עד עלות שוב קול התפילות)

היא: מה אתה עושה?

הוא: מביט.

היא: מה אתה רואה?

הוא: עוד אינני יודע.

היא: פתח את החלון.

(שהייה. הוא מגרד את כפות ידיו)

הוא: מה היה באותו הרגע לפני הרגע בו הכול בינינו התחיל… באותו שבריר של רגע?…

(צחוק האושר של הנערה רחוק מאוד מאוד. קול התפילות קרוב הרבה יותר, אך אין להבחין, כאמור, במילים)

האם הרמתי את הראש?

האם משיהו הביט בי ואמר “הופ, זה קרה גם לו”?

(מתגרד)

מה היתה המלה הראשונה שהוצאתי אז?

לאיפה פניתי? למה דווקא?

האם שתקתי?

.. רעש הוּנדה ואחרי זה שום דבר גדול כל כך שהעמיד אפילו את רעש ההוּנדה בספק…

(שהייה)

אני נזכר שניסיתי גם אז להזכיר לעצמי שיש לזכור – לא את הקורה, אל זה אפשר תמיד להגיע מאוחר יותר – אלא את הרגע לפני שהדבר הופך לאפשרי להיזכר בו…

(שתיקה)

היא: (מספרת) אולי פעם אחת. סיבוב ליד הקאזינו. אולי חשב שעוד משחקים שם. אולי משהו אחר. אלו הערות. לא עובדות. לא עדוּת שום תועלת. אחר כך הוא לא יצא עוד מחדרו.

הוא: (במאמץ גדול יותר ויותר)

אני כמעט נוגע בקצות האצבעות… בתוך הרטיבות הזאת – למטה – עמוק – עמוק – לוּ יכולתי להושיט יותר – להגיע…

היא: (מספרת) הוא יוצא. סוגר את השער. משאיר את שעון היד. מתכופף להרים. לא, המזוודה איננה לידו. רק תנועה. יורד ברחוב. הולך אל החוף. אל הקאזינו. עומד. איננו קרב. מקשיב, מתחמם ליד המדורות. הם העלו באש את הוילונות. אחר כך הוא הלך, בצעד מדוּד, צפונה, לאורך החוף.

(שהייה)

עוד משהו?

(שהייה)

כאילו עידן מקטרת. כאילו לא ירד גשם.

(שהייה)

עוד?

הסתכל בידו. לראות מה השעה. השעון איננו. רק תנועה. אולילגרד את הפריחה.

הוא: ליד חדרי יש חדר לבן וריק כל כך עד שאין להכניס לשם שום-דבר – כמו לחדר שלי… הכאב הזה שאין לשים עליו אצבע ולומר… “פה” – “מפה” – “עד פה”…

(קול דפיקות לב)

בלילה אני צועק.

די בכף יד אחת על מצחי כדי שאשתוק מפחד – שארדם מבושה. לחיות!… זה כל מה שאני רוצה – לחיות…

(קול דפיקות הלב חזקות יותר)

כמה זה משפיל – ואת אומרת נשום עמוק כאילו כבר מצאתי… כאילו כבר הוּצאתי מן המים…

(קולות נשימה עמוקים מאוד למשך זמן-מה.

מעין קולות הנשמה מלאכותית)

מישהו מדהוֹמיי מביט בי – אולי ממאוּריטניה…

(קולות שיעול כבד, קולות חרחור.

הקולות נחתכים)

היא: (מספרת) שמעו אותו הולך בחדר באותו צעד שקט ומדוד כמו איש הולך ברחוב עם מקטרת ואשה הולכת לצדו. לא ראיתי. לא שמעתי. מישהו שראה – סיפר ששמע.

הוא: הבוקר שקוף כל כך. אני יכול לראות דרך עצמי – דרך החוֹמה החלודה… מחר יהיה חורף… “חכה –חכה…” אחזור לאהוב אותך ואת האהבה בה את אוהבת אותי… לו יכולתי להיות כאן שוב – בפעם הראשונה?

“את כל מה שיש לי”

“למה לא עמדת בדלת?”

(נשימה עמוקה)

היא: “… על אדן החלון נושרים עלים בצבע של יין כמו פרוסות דקות של דבש שקפא…” אלו היו הדברים האחרונים שהוא כתב לי. בשם אלוהים, מה היה עלי להבין מזה?

(שהייה)

הבנתי מה ש… אולי טעיתי…

(מציתה גפרור. מחזיקה בסיגריה. אש הגפרור באה עד לאצבעותיה מציתה את הסיגריה)

היא: (מספרת) היא טעתה. עכשיו אנחנו יודעים שהיא טעתה. היא לא היתה אשמה.

היא:… שאין הוא מוותר – שאין הוא חדל לחפש אחרי מה שהוא קרא לו “שבריר הרגע שלפני…”

יום יום כתבתי לו, אני אוהבת אותך – אני חושקת בך – אני לא בטוחה שהוא פתח את המכתבים או שהוא הבין אם פתח… הוא היה הדבר היחידי שהיה יקר לי בעולם…

(קול התפילות רם יותר)

הוא: על יד הדלת עומד מישהו. אולי זו רק הדלת.

(שהייה)

אולי זה רק הצבע הלבן הכבד והשמנוני הזה…

(שהייה)

אולי זה האור האיטי ורעש הים…

(רועד מהתרגשות עזה. מגרד כפות ידיו)

אולי זה אותו הדבר שהוא בטווח היד, בקצה הציפורניים – שרק שכבת אור מפרידה בינו לביני… ואין להגיע אליו…

הוא: (משנה קולו)

העיתונים לא מפסיקים לדבר על אפריקה. בימי ראשון הערבים ממלאים את הכיכר כאילו היה זה שוּק במאראקש – בברינדיזי – בואראפאייֶש. בערב ישלוף מישהו סכין ויסיים את יום הראשון כמו שצריך…

היא: (מספרת)

“זה שטבע?” שאל מישהו. “לא, לא זה שטבע”, עונה הבארמן.

“אחר.”

"הה, זה שטבע זה פשוט ", מוסיף המישהו.

“הבעיה זה האחר,” אומר הבארמן.

(צחוק הנערה המאושרת רחוק עכשיו ביותר, אך ניתן להבחין בו. צחוק נער מצטרף אליו. שני קולות אושר במרחק)

הוא: מישהו מדבר שם כל הזמן על שערי הדולר – הוא כנראה איבד הכל – כאילו אפשר לאבד הכל… כל מה שיש לו…

הוא או מיהו אחר… מבין המהגרים…

(קולות חבטה)

מכה על חזהו – לפוצץ את העולם…

(המכות חזקות עוד יותר. הוא מחזיק ראשו בין ידיו, אוטם אוזניו, עוצם עיניו, סוף למכות. שקט)

אינך רוצה לבכות – לפעמים…

(שהייה)

כך סתם…

היא: כן.

לא כשהילדים רואים, יקירי.

(מכבה את הסיגריה)

הוא: השלישי בדצמבר. אני מזקין. הלילה ישנתי טוב. בפעם הראשונה. זה אולי החושך המוחלט או הסמים או העייפות או הרעב – פיח המדורות.

(שהייה קלה. מגרד את לחיו. את כפות ידיו)

משהו חסר לי.

בתוך תוכי.

הלילה אינני בטוח שזה – אַת…

(צעקה במרחק)

בסמוך. בחדר הלבן.

(צעקה ארוכה ורחוקה יותר)

אולי בים. על החוף. המהגרים מפֶז. חול עד האף… בתוך הנחיריים…

(במאמץ, בכאב)

להגיע… להגיע…

(צעקה קרובה וחזקה מאוד. שתיקה)

חול… בתוך… האוזניים…

(מתייבב. יבבותיו הופכות, אט-אט, על רקע המונולוג של האשה, לבכייה גדולה וממושכת מאוד)

היא: (מתחילה את דבריה בפשטות עובדתית שתלך ותיעלם עם המשך דבריה)

קניתי את הסופר-אוטומאטית… הסכמת… שלושים אלף סיבובים בדקה – חמש שנות ביטוח – תוף מניירוֹסטה, ציפוי כרוֹם – זה לב המכונה, בשביל זה משלמים… מכניסה את הכביסה בערב, בבוקר תולה לייבוש קל – זה הכול… מעבירה מגהץ, אפילו גם זה לא. סופסוף, מה?… מגיע לי. לא?…

בזבזתי שבוע. בדקתי כל חנות. מה לא ראיתי!… מחקר שווקים שלם.. מכונת כביסה סופר-אוטומאטית לא קונים כל יום… אפילו אתה תוכל לכבס. לחיצת כפתור אחת – תאר לעצמך, לחיצת כפתור אחת ושיוּוּט שלושים אלף סיבובים… בדקה!… צמר, משי, ניילון – לכל בד מספר סיבובים אחר – זה העיקרון – מכונה חכמה – ובכלל, הסיבובים – זה מה שקובע ב’סוּפּר'…

כמובן שאל-חלד. לא רק התוף. הברגים, המסמרים, הזוויות, המנופים, הגלגלים, הגלגיליות, הגומיות, הלחצניות והכל… ובכלל… לפני שבוע, גם לי לא היה מושג על כל זה… בדיוק כמוך… למעלה, אמאייל – בחרתי בירוק. אל תשאל מה המחיר. חמש שנות ביטוח ואחריות. זה משהו, מה?… “התוף שווה את כל המחיר” – הם טענו… זה פשוט מאוד. כל ילד… חושב שתזכור על איזה כפתור ללחוץ… יש המון כפתורים בסופּר-אוטומאטית – כמו שולחן בסופּר-פיקוד שאסור להתבלבל – אפילו שזה פשוט עד מאוד… לא, לא בא בחשבון לטעות – לא במחיר הזה – לא אתן לך להרוס את הסופר-אוטומאטית הזאת… הברגים, המסמרים, הזוויות, המנופים, הגלגלים, הגומיות, הלחצניות – הכל – הכל ובכלל…

הה, כמה שהחיים יכולים להיות קלים –

(שתיקה ארוכה. היבבות של האיש נמשכות)

את ‘תה רוצה, אחזיר את ה’סופּר-חכמה’ – הסתדרנו כל כך הרבה שנים בלי סופר שלושים אלף… נסתדר בלעדיה גם הלאה – חבל רק על ה… (משהו נתקע בגרונה) על ה…

(כמו אדם הרוצה להקיא. מתגברת.

שולפת סיגריה ואינה מדליקה.

התפילות מתחזקות יותר מתמיד. היא אינה יודעת מה לעשות עם הסיגריות שבידה. שהייה. היא ממעכת את הסיגריה בנעלה)

היא: (מספרת) משיהו פתח את המזוודה. לא אני. לא מצאו כתובת. לא מכתבים. קצת פיח. בקאזינו התנפלו על המזוודה לראות אם היה אחד משלהם. אם יש בה דולארים. “פאאאפפפףף, היתה המלה,” אמר הבארמן. “אם זה עוזר, אז זה פאפפףף!” אחר כך חיכו שבוע כמו שהחוק מחייב. איש לא בא לשאול עליו. לא ידעו מה לעשות עם הדבר הזה.

(שהייה ארוכה של שקט.

פתאום חושך מוחלט)

מחזה קולות בשמונה מעמדים

הנפשות הפועלות

הקריין

סוקראטס

סידיאס

הרמין טיראן

הפרופיסור

בעל-המלון

נער

נערת-הפרחים

עיתונאים

1.

קריין: (מגחך ומצחקק כל העת) סיגריה, רבותי?… (מצית) קצת ויסקי בקרח?… ידעתי… (קל המזיגה) על לא דבר!… עכשיו הרבה יותר טוב… ובכן, מאזינים נכבדים, את המעשיה שנשמע בעוד שעה קלה כינינו בשם דרמה קומית… (גיחוכו גובר) וכל דמיון בין הגיבורים לבין אנשים במציאות הינו מקרי לחלוטין. ההתרחשויות – על דברתי – הינן דמיוניות בהחלט. אני, עבדכם הנאמן (נשמעים ארבעה צלילים המציגים אותו), ארשה לעצמי להפריעכם מפעם לפעם, להביע את דעתי על המתרחש וכן להבהיר את הדברים הסתומים. תכירוני לפי (ארבעת הצלילים). הה, הרשמיות הזאת!

אנו נמצאים באחד מחדרי המלון הלא-מכובד-ביותר “ביבר המנוולים” שבעיר התחתית. חדר קטן ונמוך-תקרה. החום גדול. גיבורנו, את שמו איני רשאי לגלות לכם, מאחר שיש לו חשיבות מיוחדת בסיפורנו זה, תיכנן הפיכה נגד הסדר הישן והתכוון להקים עולם…

סוקראטס: (בטלפון) הלו!… הלו!

קריין: זה הוא! אני מוכרח לסיים. מאזיני היקרים, איהפך בינתיים לזבוב ואשב על קרחתו הגדולה. עליו להיות עצבני ואין הוא יודע על כך…

(ארבעת הצלילים. זמזום וצחקוק)

2.

(חדרו של סוקראטס)

סוקראטס: הלו!… אבקש את משרד המלחמה… כן – זה דחוף!… בסדר, אני מחכה… אלהים אדירים – סידיאס? אבקש את סידיאס!… סידיאס? מה פירש כל זאת?… לא להתרגש, לכל הרוחות, מה פירוש הדברים?… היכן אני נמצא? מה אני עושה כאן?… דעתי אינה צלולה ביותר… (צחוק מקנטר של הקריין) והזבובים הנוראים שאוכלים את בשרי… אתה בא אלי מיד? אני מחכה לך… (שהות. מסיים ברוגזה) בוקר טוב, סידיאס (טורק את השפופרת)

(נכנס בעל המלון)

בעל המלון: אדוני, לשרותך.

סוקראטס: מי אתה?

בעל המלון: בעל “ביבר המנוולים”, אדוני.

סוקראטס: (פולט קול שיעול, שהות) שלח לי מיד את עיתוני הבוקר ומניפה נגד הזבובים המזוהמים.

בעל המלון: כן, אדוני.

סוקראטס: (בלחש) חכה רגע. אולי אתה יכול לומר לי כמה זמן אני נמצא במקום זה? מי הביא אותי לכאן? אני מתקשה להיזכר בכל מה שקרה לי בשעות האחרונות.

בעל המלון: אדוני –

סוקראטס: האם אתה יודע מי אני?

בעל המלון: בוודאי, אדוני!

סוקראטס: ובכן, מרגע זה אתה שוכח כל מה שידוע חל עלי. האם אתה מבין?

בעל המלון: כרצונך, אדוני.

סוקראטס: מהר לשלוח לי את העיתונים וכד מים צוננים. אם יגיעו מכתבים או מברקים, שלח אותם אלי מיד.

בעל המלון: על שמו של מי? אדוני?

סוקראטס: (כולא רוחו) על שמו… על שמו של… (רוטט. הקריין מצחקק) איני ידוע… הו, איני יכול בשום פנים להיזכר… מה קרה לי?… אני בטוח שזה סידיאס… הגדול!…

בעל המלון: אולי על שם סוקראטס?

סוקראטס: סוקראטס?… מה זה עלה פתאום על דעתך? (בעל המלון צוחק וטורק את הדלת) הלך. (בטלפון) הלו!… הלו!…את טיראן… אבקש את הרמין טיראן – כן – הו, חבל… יצאה לבקר ידיד – לא! לגמרי לא חשוב – אני מצטער. זה הכול! (מניח את השפופרת. מהלך אנה ואנה) סוקראטס… סוקראטס… (פורץ בצחוק ההולך וגובר. הקריין מצטרף אליו, ואז הולך צחוקו ושוכך, דפיקות בדלת) כן!

נער: (נכנס) עיתונים ומים, אדוני.

סורקאטס: הנח על השולחן… (הנער יוצא) “סוקראטס יוּצא היום להורג”…

קריין: “סוקראטס יוּצא היום להורג”… כותרת מצחיקה. אין הוא תופס את הדברים עדיין. אני אקרא לפניכם את הידיעה (תוך-כדי קריאתו נשמעים מלמולי סוקראטס): “בית-הדין הצבאי מצא הבוקר את סוקראטס אשם ברצח המפקד העליון של הכוחות המזוינים, המרשאל טיראן, ובארגון מרד להפלת המשטר. פסק-דין המוות יוצא לפועל היום. העם מתבקש לשמור על שקט, על הצדק והשלום. יחי העם!”.

סוקראטס: "… על הצדק ועל השלום. יחי העם!? קנוניה שפלה…

קריין: (מגחך) קנוניה… מדוע אין הוא שותה מים צוננים?

סוקראטס: (מוזג לעצמו) כן… סידיאס… (מנסה לפרוץ בצחוק ואינו מצליח) סידיאס הגדול…

סידיאס: (טריקת דלת) אדוני.

סוקראטס: (נדהם) אתה?… (שהות) מי אתה?

סידיאס: הרשה לי להציג את עצמי – סידיאס מהעיר העליונה.

סוקראטס: סידיאס! ריבון העולמים, לרגע חשבתי שטיראן קם מקברו. מעולם לא שמתי לב שקיים דמיון כה בולט ביניכם. הו, אני מצטער, סידיאס…

סידיאס: אני מבין.

סוקראטס: אתה נראה טוב מתמיד… מה האות הזהוֹב שעל חזך, אם מותר לי לשאול?

סידיאס: אות השולט. זה יקל על ההמונים לדעת מיהו השולט בהם, מה שימנע אי-הבנות בעתיד.

סוקראטס: אני מאחל לך הצלחה במילוי תפקידך החדש, סידיאס.

סידיאס: תודה. הנשיא העניקו לי בשם העם. המנוול היה אדיב אלי מאוד.

סוקראטס: והעם הריע?

סידיאס: שלוש פעמים. לאחר כל אחת מהבטחותי.

סוקראטס: ומה הבטחת?

סידיאס: לחם, מלחמה ולהוציא להורג את כל הבוגדים בעם.

סוקראטס: מחוכם מאוד מצידך. אך מה אני עושה כאן, סידיאס?

סידיאס: אתה אורח-הכבוד של הסדר החדש.

סוקראטס: אני מבין. ועוד שאלה קטנה שלא במקומה – כיצד הצליחה המהפכה?

סידיאס: המהפכה בשיא גדולתה – הבוגדים יוּצאו עוד היום להורג – זה רצון העם.

סוקראטס: קראתי על כך בעיתון.

סידיאס: אני משתתף בצערך.

סוקראטס: אילו עלה בידי לתפוס את השלטון לפניך, הייתי עורף את ראשך עוד אתמול (סידיאס מגחך). הראש שעל כתפיך הדאיג אותי תמיד. היה לך עורף חזירי מדי.

סידיאס: איני מבין אותך, סוקראטס.

סוקראטס: הפסק להיות פרחח. כולכם יודעים ששמי אינו סוקראטס, אלא שאינני יכול להיזכר בשמי. משעות הבוקר המוקדמות ניסיתי בכל המאמצים להיזכר ו… אתה יודע בדיוק מה קרה לי. מתי אתה מוציא אותי להורג?

סידיאס: אתה הולך ומוּמת בעצם שעה זאת, סוקראטס.

סוקרטאס: סוקראטס… אינני מבין מלה מכל מה שאתה שח.

סידיאס: אתה מתרגש, וזה מפריע לך להתרכז ולהיזכר במאורעות.

סוקראטס: סידיאס, קח כיסא ועזור לי לחזור אל הימים האחרונים כדי שלא אמוּת פתאום כבהמה. המאורע האחרון החי בזכרוני הוא הפגישה ביני לבין קציני-המטה. גם אתה השתתפת בה.

סידיאס: כן, זה היה ביום שלישי.

סוקראטס: ובאותה פגישה החלטנו שיש להפוך את הסדר הישן.

סידיאס: הפכנו את הסדר הישן.

סוקראטס: מדוע, אם כן, איני שולט בהתאם לתוכנית?

סידיאס: משום שבינתיים נשתנו כמה וכמה נתונים.

סוקראטס: אתה הבטחת לי את תמיכת הצבא. האם קיימת הבטחה זו?

סידיאס: לא.

סוקראטס: בגדת בי!

סידיאס: בישיבה נוספת של המטה העליון הוחלט שאתה נוכל. ביקשת להוליך שולל את כל התומכים בך.

סוקראטס: הבלים!

סידיאס: אתה רצחת את טיראן!

סוקראטס: מה רע בכך? מכאן צריכה היתה להתחיל המהפכה. הוא היה מנוּול.

סידיאס: אתה היית מאוהב באשתו.

סוקראטס: כל הצבא היה מאוהב באשתו. היא היתה האשה היפה בכל היבשת.

סידיאס: אתה הרבית לצאת איתה.

סוקראטס: (מחמיר) מה היה לאחר ישיבת המטה הכללי?

סידיאס: הוחלט להעמידך לדין באשמת התנשאות ושלטון-יחיד.

(שהות. סוקראטס פורץ בצחוק)

קריין: מדוע אין הוא משליך את הכוס בפרצופו של סידיאס?

סוקראטס: ואז נגזר דיני למוּת. התשתה כוס מים קרים, סידיאס?

סידיאס: לא!

סוקראטס: (מוזג לעצמו ולועג) הו, לא, סוקראטס… אני זקוק לה מאוד… אתה נחמד, סידיאס, לבוש בחליפה שחורה ובעניבת-פרפר כמו המלצר שלי… איך עבר עליך היום הראשון בסדר החדש?… אינך חייב לענות לי. תוכל לכתוב ספר זכרונות ולהשׂתכר יפה. אַל תכתוב על אלה שמתו, אלא על האנשים שנותרו בחיים…

סידיאס: (באי-נוחות) סוקראטס, זמני דוחק. באתי להיפרד ממך.

סוקראטס: מתי אמות לחלוטין?

סידיאס: בעוד שעה לא ישאר ממך הרבה… הרשה לי ללחוץ את ידך. סוף-סוף הרבינו לחשוב ביחד.

סוקראטס: מלבדך לא בא איש?

סידיאס: אשת טיראן.

סוקראטס: סידיאס! המטופשת הנחמדה הזאת! שלח אותה אלי והישאר בחוץ. (סידיאס יוצא. טריקת הדלת. סוקראטס קורא אחריו) ואמור לבעל “ביבר המנוולים” שלך שישלח קוניאק משובח ושהרמין לא תשכח להביא מניפת-זבובים. (צוחק. הקריין צוחק אף הוא. נשמעים ארבעת הצלילים. סוקראטס שורק מנגינה)

קריין: גיבורנו מסתרק, מתקן עניבתו, רוכס מעילו העליון ומצפה.

סוקראטס: (מהמהם כמעט בעליזות):סוקראטס יוּצא היום להורג?…

(משתעל)

קריין: הה, העיתון המזוהם הזה –

(נכנסת הרמין)

סוקראטס: (מתפעל) הרמין – – מעולם לא היית יפה יותר!

הרמין: (מתנפלת עליו) אהובי…

סוקראטס: רגע, רגע… הרמין, תחילה עליך להביע בפני את השתתפותך בצערי, ובקול עמוק, ואז נוכל לעבור לחלק היותר משעשע של פגישתנו.

הרמין: אני – מצטערת באמת – אמרתי לסידיאס שזו ממש חוצפה מה שעוללו לך – זה לא הוגן – אני מצטערת…

סוקרטאס: הו, זה נחמד מצידך – אין זה מבהיל אותך במקצת להימצא במחיצתו של אדם שבעוד… הו, הבלים! הרמין, האם כל האלמנות נראות יפות ומאושרות כל-כך יומיים לאחר מות בעליהן?

הרמין: זה ניסוח משמיץ, חביבי.

סוקראטס: אינך כועסת עלי שרצחתי את בעלך?

(הרמין פוקעת מצחוק)

סוקראטס: את אינך כועסת, אם כך!

הרמין: שנאתי אותו.

סוקראטס: שנאת? מדוע?

הרמין: היתה לו צלקת שחורה ליד הטבור, וזה היה מגוחך ומגעיל.

סוקראטס: הו! (שניהם צוחקים) יודעת מדוע רצחתי אותו? משום שהוא היה עריץ שפל ו… הרשי לי לנסח את הדברים בצורה ברורה יותר – משום שאהבתי אותך מאוד, מאוד, מאוד…

(מחבקה בעוז, היא מנסה להשתחרר ממנו)

הרמין: אל תאלצני לצעוק.

סוקראטס: (מוותר) כרצונך! (שהות, רועד במקצת) הרמין, הביטי בפני, האינני הולך ומחוויר?

הרמין: (בקול מעושה) מעולם לא נראית טוב יותר.

סוקראטס: (רציני) מה שמי?

הרמין: הפסק להיות מגוחך!

סוקראטס: (מאיים) הרמין…

הרמין: איני יכולה לומר לך.

סוקראטס: האם מישהו אסר עליך את הדבר?

הרמין: לא!

סוקראטס: אם כן, מדוע את מסרבת לענות לי על שאלה פעוטה זו?

הרמין: זה עלול לזעזע אותך.

סוקראטס: רצוני להזדעזע בנוכחותך, גבירתי. הגיע הזמן שאזדעזע!

הרמין: אלוהים!

סוקראטס: אם איני מוצא חן בעיניך, הסתלקי לכל השדים והרוחות!

הרמין: (נדהמת) סוקראטס!

סוקראטס: סוקראטס?

הרמין: (מתחרטת) הו, לא התכוונתי, אתה נראית לי פתאום כמו…

סוקראטס: הזקן והקרחת, הה?

הרמין: ההה!

סוקראטס: זה בסדר גמור, הרמין – אני הולך ומתחסל –

(נכנס נער)

נער: קוניאק, אדוני!

סוקראטס: (מתנער) הגעת בזמן.

(הנער יוצא)

סוקראטס: כוסית?… (מוזג) האם תצאי עמי הערב, אם אזמינך אל ה“ביתן הירוק”?

הרמין: (מתנערת) לכל מקום שתחפוץ!

סוקראטס: (פורץ בצחוק) הו, אבל אני כבר לא אהיה כאן יותר הערב.

הרמין: (בפשטות) הו, כן…

(השניים צוחקים)

סוקראטס: יודעת מה שמפתיע אותי, חמודה, שאני חש עצמי מצוּין ואינני יכול להאמין שבעוד שעה אהיה פגר!

הרמין: (מוחה) סוקראטס!

סוקראטס: (בלעג) ואני חשבתי שיש לך סימפאטיה מיוחדת, טעם טוב, והבחנה דקה בבחירת פגרים.

הרמין: למה אתה מתכוון?

סוקראטס: את יודעת יפה למה אני מתכוון. זוכרת מי רצח את בעלך המנוח?

הרמין: שוב אותו נושא?

סוקראטס: והיכן נרצח בעלך המנוח, הרמין?

הרמין: במיטתי!

סוקראטס: כן, במיטתך! זה היה רעיון גאוני. שלך. ידעת יפה באיזו שעה אבוא, וידעת כיצד לשעשע את הטיפש הזה, שנרדם לצידך כתינוק תמים. מאוחר יותר שכבת עם פגר עד הבוקר.

הרמין: איך אתה מעז?

סוקראטס: שיתפת עמי פעולה בצורה נבונה ביותר. כל אזרחית היתה גאה במעשה מפואר כזה.

הרמין: מדוע אתה מבקש להיות שפל דווקא בשעה זו?

סוקראטס: בבוקר הלכת וסיפרת למטה הכללי שלי, שביליתי איתך את מחציתו השנייה של הלילה, ואז אסף סידיאס, שקינא בי ואהב אותך, את הקצינים וישב ישיבה שניה – ואני בעוד שעה קלה מת, וחסל!

הרמין: ריבון העולמים, מעולם לא עשיתי נבלה שכזאת. לא הייתי מעזה, סוקראטס!

סוקראטס: (מגחך) עוד כוסית קוניאק?

הרמין: כן!

סוקראטס: אינני מאמין שסידיאס המציא את המעשיה הזאת בראשו הנבוב.

הרמין: אילו יכולתי להוכיח לך את נקיון כפי בטרם תמות!

סוקראטס: האם תעשי הכול כדי להוכיח זאת?

הרמין: הכול!

סוקראטס: עוד כוסית קוניאק?

הרמין: הו, לא!

(שהות)

סוקראטס: רצחי את סידיאס!

הרמין: סוקראטס!!

סוקראטס: ובכן?…

הרמין: ומי ישלוט בעם? הרי אתה מת?

סוקראטס: את! כן, את! איש לא יתנגד, בתנאי שתענדי את אות השולט של הסדר החדש על חזך!

הרמין: (שהות) סוקראטס, את גאון!

(מתחבקים)

סוקראטס: (בלחש כמעט) כן, אנו נמצאים בביבר של גאונים…

(מוסיקה מעבירה אותנו אל הבאר של המלון. שם ממשיכה תזמורת המלון בנגינת אותה נעימה)

3

(הבאר)

סידיאס: (צוחק) אני מעריץ אותך, פרופיסור, אתה גאון! הוא נראה עלוב כל-כך! רק במאמץ מרובה הצלחתי להתאפק מלפרוץ בצחוק! הוא טוען שאינו יכול להיזכר בשום דבר שקרה לאחר המשפט… הוא אינו מבין כיצד יכול היה הדבר לקרות לו… (שותים) האם הגיעו מברקים לסוקראטס?

פרופיסור: שלושה.

סידיאס: מה כתוב בהם?

פרופיסור: לא פתחתי אותם.

סידיאס: בכל הקדוש לך, למי אתה מחכה? (קורע מעטפה ראשונה ופורץ בצחוק) “סוקראטס, אל פחד. אנחנו איתך!” (קורע מעטפה שניה וקורא בקול) “סוקראטס, תמיד איתך!” (קורע וקורא בלעג) “סוקראטס, שלך אנחנו!”

פרופיסור: האם זה כה מצחיק, סידיאס?

סידיאס: חוש הומור של סטודנטים בטלנים ורעבים!

פרופיסור: כרצונך.

סידיאס: (מרצין במקצת) מה אוכל אותך, פרופיסור?

פרופיסור: הצלחנו במהירות רבה מדי.

סידיאס: אתה רגיל לעמול קשה על תגליותיך, שנים רבות, הה?… את תגלית השלטון באדם גילה האל בגרשו אותו מגן העדן וקין בהורגו את אחיו… (לוחש) כל מי שיכול היה לתבוע חלק בסדר החדש איננו… (מגחך, מרצין) חוץ ממך…

פרופיסור: הבירה אינה משובחת היום.

סידיאס: הו, כן – (שהות) חוץ ממך. אנו ניטיב לשבת יחד – – (יורק) בירה מחורבנת! (למלצר) מזוג את הבירה הישנה שהסתרת!

פרופיסור: אני חושש מהעם!

סידיאס: העם? מיהו הגיבור הזה? אתה אומנם פרופיסור למדעי החברה, אך העם שבספרים הוא משהו שונה לחלוטין מזה המאכלס את הבתים והעולם. הוא אינו יודע דבר ממה שהפרופיסורים כותבים עליו בספרים ומשום כך אין הוא מתנהג כפי שהם היו רוצים שהוא יתנהג.

פרופיסור: אלא שיש עם המסתובב ברחובות, ולו חוש ריח כמו לכלבי המשטרה ההולכים בעקבות הפושעים.

סידיאס: (בחימה) בלום את הפה! אנו הבטחנו לו לחם, מלחמה והוצאתם להורג של הבוגדים, ואת הבטחותינו נמלא! (בסארקאזם) לא כך, פרופיסור, הרי אינך מוג-לב כזה!

פרופיסור: כן, סידיאס.

סידיאס: (מתקן) כן, הוד-מעלתו סידיאס!

פרופיסור: כן, הוד-מעלתו סידיאס.

(המוסיקה מתרעשת. ארבעת הצלילים)

קריין: מאימתי הספיק סידיאס ללמוד את כל הגינונים המלכותיים האלה?… רק אתמול פרץ את כלובו בביבר, וכבר הוא לובש כפפות ואינו נושך בלא חיוך, והוא יודע שכל החיות בביבר שואפות לפרוץ את כלוביהן וללבוש כפפות וללמוד לחייך…

4

(חדרו של סוקראטס)

סוקראטס: פרופיסור… כמה נאה מצידך שבאת לבקר אותי!

פרופיסור: (מתפלא) הרמין!

הרמין: בוקר טוב, פרופיסור. הרשה לי להשאירכם לבד. אני ממהרת אל סידיאס.

פרופיסור: הו, ודאי!

הרמין: להתראות, סוקראטס!

סוקראטס: היי! היי! (יוצאת) לבלר הסדר החדש, מעולם לא הערצתי אותך יותר מבשעה זו. האם הועלית בדרגה?

פרופיסור: אני נשיא האוניברסיטה בעיר העליונה.

סוקראטס: לזאת שאפת. הגעת, אם כן, אל הנחלה.

פרופיסור: גם אתה נתאווית לעלות לדוכן זה.

סוקראטס: הו… אפשר שכן, אלא הכול לוטה בזכרוני באיזה ערפל מגוחך… כל מה שאזכור הוא שאף אני הייתי פרופיסור באותה אוניברסיטה, לא כך?

פרופיסור: פרופיסור למדעים הקלאסיים.

סוקראטס: תרבות יוון הגדולה! וחיברתי איזשהו ספר על זכויות האדם בריפובליקה… מה היה שמו של אותו ספר, פרופיסור?

פרופיסור: “העריץ והאזרח בתורתו של סוקראטס”.

סוקראטס: של סוקראטס?… (בחולשה) אינני חש עצמי בטוב, פרופיסור.

פרופיסור: שב לנוח ונשום עמוקות, זה יעזור לך.

סוקראטס: הו, תודה… אתה יודע מה ביקשתי לומר באותו ספר?… יותר מכל צריך השליט לחנך את האזרח… יש לבנות בתי-ספר והכול חייבים ללמוד. מי שאינו מסוגל ללמוד, יוּמת בטרם יקום וימית אחרים… יותר מכל בעל-מקצוע אחר במדינה, יזכּר המורה כמי שברשותו התפקיד הנעלה ביותר, והוא יושבע באלוהים לומר את האמת ורק את האמת. פרופיסור, האם קרא מישהו את הספר?

פרופיסור: חוששני שמעטים מאוד.

סוקראטס: הוא לא היה כתוב בצורה מעניינת. פרופיסור, הואל בטובך למזוג לי כוס מים ולהתיז בפרצופי.

פרופיסור: כרצונך, סוקראטס.

(מתיז מים הנמהלים במוסיקה, המחזירה אותנו אל אולם המלון)

5

הרמין: (צווחת בשמחה) סידיאס!

סידיאס: הרמין – – כיצד מרגיש סוקראטס?

הרמין: מעולם לא חש עצמו טוב יותר.

סידיאס: הו – הו…

הרמין: (בהתחנחנות) אני אוהבת אותך, סידיאס, חמודי.

סידיאס: (בהתראה ובהתפנקות קלה) הרמין!…

הרמין: האם לא אמרתי לך זאת אף פעם?

סידיאס: (רציני) מה את מתכננת?

הרמין: דבר-מה איום – את נישואינו!

סידיאס: (נדהם משמחה) הרמין! (מנשקה) מחר נחוג את נישואינו.

הרמין: כרצונך, מותק!

סידיאס: בואי נפרסם זאת בכל העיר!

הרמין: קודם כוסית קטנה של ג’ין. אני חייבת להיות אמיצה מאוד…

סידיאס: נחש ערום שכמותך!

6

(מוסיקה והתזת כוס-מים שנייה.

חדרו של סוקראטס)

סוקראטס: הו, מספיק, פרופיסור, אני חש עצמי הרבה יותר טוב… מסכים עמי שאין לשליט תפקיד חשוב יותר מאשר לחנך?

פרופיסור: לאיזו מטרה?

סוקראטס: כדי שהאזרחים יוכלו לחשוב בעצמם. כדי שלא יהיו עדרים. כדי שיגלו את האמת.

פרופיסור: מה צורך באמת אם איש אינו מאמין בה?

סוקראטס: ואתה הבטחת לו את תמיכת האינטליגנציה כשתיכננתי את ההפיכה.

פרופיסור: לא! אתה טועה!

סוקראטס: אם כן, מה היתה האסיפה בביתך?

פרופיסור: מסיבת-חברים של סוף-שבוע על כוס קפה.

סוקראטס: ומה הוחלט באותה מסיבה?

פרופיסור: לתמוך בכוחות המתקדמים במדינה!

סוקראטס: ומי היו בכוחות המתקדמים במדינה?

פרופיסור: איני חושב שאני מיטיב לזכור את הדבר!

סוקראטס: בוודאי, כולכם ידעתם את שחיתותו של טיראן. הוא הוציא את בנינו להורג במלחמותיו כדי להנציח את שמו בהיסטוריה. בעוד עשר שנים לא היה נותר תינוק בריא אחד בעם הזה! בשם מה נעשו כל הנוראות האלה?

פרופיסור: ואתה היית מפקד בצבאו של טיראן, אם אינני טועה!

סוקראטס: כן! זה היה לפני חמש שנים, כשעזבתי את הקתדרה שלי באוניברסיטה שלכם. משם לא יוכל אדם לשנות דבר במדינה הזאת. הייתי צריך להוכיח לכם שאף אני יכול לשפוך דם, ורק אחר כך לומר לכם את דברי. מדוע לא תמכתם בי?

פרופיסור: בישיבה נוספת ומכרעת של האינטליגנציה הוחלט לא לתמוך בך. סוקראטס, השלטון הוא הכוח ואתה ביקשת להעלות את האמת והחכמה. בעזרתן אפשר לכתוב את הספרים היפים והעמוקים ביותר, אך לא לשלוט אפילו שעה אחת. ביקשת לפזר את מועצת הגנרלים ומושב השרים המיוחדים, לבחור במספר רב של אישים אזרחיים ולתת בידם את הדבר המסוכן ביותר והחשוב מכול, את כוח ההחלטה ואת כוח הביצוע.

סוקראטס: ומי ראוי יותר מן החכמים לשבת ולקבוע תחומים וחוקים ולדעת להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור… (שהות. ברצינות) אינני מצחיק אותך, פרופיסור?… אתה יודע כמה קל להחריב עולם של נמלים – מביאים עפר זה לתוך מחילה זו והן חונקות אלו את אלו. כל-כך קל!…

(צלצול בטלפון)

פרופיסור: כן, את מי?… רגע אחד… (סוקראטס) נציגת-חברת הנשים שואלת אם היא תוכל לבוא להביע באוזניה את תנחומיה?

סוקראטס: לא! שתשלח את תנחומיה בדואר. זה יספיק בהחלט!

פרופיסור: (בטלפון) אני מצטער… כן! הו, על לא דבר!

(נכנסים הרמין וסידיאס)

הרמין: (קיצרת נשימה) סוקראטס…

סוקראטס: מה קרה?

הרמין: (באי-נוחות) חשבתי שכבר… (סוקראטס מגחך) לסידיאס יש משהו חשוב לומר לכם.

סידיאס: ידידי, אחלו לי כל טוב, אנו נישאים מחר.

פרופיסור: (מוחה כפיים) ברכותי הלבביות!

סוקראטס: (נדהם ובאיטיות) הרמין, את כוכב עולה בסדר החדש.

סידיאס: אני מצטער, סוקראטס, שלא תוכל להיות נוכח בטקס. תחסר לנו.

סוקראטס: לא נותר לי אלא לאחל לכם הצלחה רבה.

הרמין: (נושקת לסוקראטס) תודה, סוקראטס.

סוקראטס: הבה נרים כוסית לחיי הזוג החדש. (מוזג, צוחקים) אני הולך ומת לעיניכם, וזה משעשע את כולנו.

סידיאס: הרשה לי להיות פֶה לנוכחים כאן – אנו מודים לך מאוד, סוקראטס.

סוקראטס: (מקישים כוסות) חן-חן. אבל, רבותי הנערצים מאוד, מהו שנתתם לי, ואין הולך ומכלה אותי, והכול כאילו לא איכפת לי ואינו מסתבר לי, ואין לו כל מובן בעיני, והדברים נטולי עניין שאטרח להתבונן ולחקור בהם?

סידיאס: הוצאנו ממך את החוכמה.

סוקראטס: ריבון העולמים, כיצד עשיתם זאת, הרי זה מעשה אלוהים?

סידיאס: שחררנו שריר קטן במוח האחורי שלך.

סוקראטס: ותו לא?

סידיאס: האמן לי, סוקראטס!

סוקראטס: מסתבר שאני הולך ומשתטה לעיניכם עד שאהיה לשוטה גמור כעבור זמן שאתם קבעתם מראש, בהתאם לתוכנית.

סידיאס: התשובה היא חיובית.

סוקראטס: הרי שאתם עדים להפיכת אדם לחיה, בהבדל אחד – שהוא חסר כוח.

סידיאס: כדבריך.

סוקראטס: וזה דין המוות שנגזר עלי – להשתטות ואחר-כך למות?

סידיאס: בדיוק.

סוקראטס: ומה מתכוונים אתם לעשות בסוקראטס השוטה, אם מותר לי לשאול?

סידיאס: סוקראטס יעשה זאת בעצמו.

סוקראטס: אדם חסר דעת אינו יכול לעשות דבר, אף לא לנקוף אצבע, או להניד עפעף.

סידיאס: אנו נשמש לך כדעת. הפרופיסור יעשה זאת ברצון רב.

סוקראטס: הו-הו… כמה הגון מצידכם. רצונך לומר שאני אפעל בהתאם לרצונותיכם, שיהיו אף רצונותי, ולא אדע על כך?

סידיאס: כן!

סוקראטס: איך אל חשבתי מעולם בכיווּן זה! אני אהיה שליחו ומבשרו של הסדר החדש…

פרופיסור: אלא שאין אנו שולטים בנפש האדם. ברגע שהצלחנו להוציא ממך את החוכמה, באותו הרגע התחלת למוּת. עלי להודות שאין הסדר החדש כל-יכול.

סידיאס: אין רע במותו של אזרח למען הסדר החדש!

סוקראטס: גם אם אמות, את העם לא תנצחו.

סידיאס: אינך מכיר אותם, סוקראטס.

סוקראטס: לאולם לא תחסלו אותו.

(רעש ההמון בחוץ)

סידיאס: שומע אותם?

סוקראטס: מה הם צווחים?

סידיאס: הקשב.

(שהות)

סוקראטס: (נבהל) למה?

סידיאס: הם רוצים להתעלל בגופתך, המנוּולים!

הרמין: מנוּולים!

סוקראטס: אתם יודעים מה חסר להם לכל האנשים שם למטה?… האומץ שלא לקפוץ אל האש בכל פעם שהם רואים אש!

פרופיסור: האם לא תרצה לומר להם את דברך האחרון?

סוקראטס: אתה חושב שעלי לומר להם דבר-מה?

פרופיסור: מיתתך תהיה חשובה בעיניהם מחייך.

סוקראטס: אינני יודע מה לומר להם, ראשי לוהט…

פרופיסור: כל מה שעולה בדעתך.

סוקראטס: בדעתי: כן! השתק אותם, פרופיסור.

פרופיסור: (קורא) אזרחים, צוואתו של סוקראטס!

(קריאות ההמון)

סוקראטס: הם עליזים כאילו עמדו לחזות בהופעתו של מוקיון בקרקס.

פרופיסור: (בתקיפות) דבר אליהם!

סוקראטס: ידידי, אני עומד למות, ומזה זמן רב רציתי לומר לכם כמה מילים לא-נעימות ביותר – אני אוהב אתכם… אלא שדבר לא איכפת לכם ודבר לא תזכרו. אתם מביאים לעולם את המושיעים והגיבורים ואתם גם תוציאו אותם להורג. אל פחד, תוסיפו ותלדו מושיעים חדשים. אתם נותנים לכל דורש את עשר אצבעותיכם ושתי עיניכם וצחוקכם וכל דמכם.

(צווחות, אין הוא יכול להמשיך.

סידיאס משתעל)

פרופיסור: זה היה נאום גדול, סוקראטס.

סוקראטס: (תוהה) פרופיסור, נדמה לי שאינני יודע מה אני שח… העם שונא אותי מאוד!

פרופיסור: משום שאתה אדם רע, סוקראטס!

סוקראטס: האם הגיעו למסקנה זו בבית-הדין הגבוה לצדק? (לסידיאס) אמור לי, סידיאס, האם טענתי דברים של טעם באוזני השופטים שלי?

סידיאס: הדברים עשו עליהם רושם גדול.

סוקראטס: הו!… (מגחך) ודאי… (קולו טרוף במקצת) ברשותכם! (מוזג לעצמו כוס) התרשו לי לשאת את נאומי הגדול בשנית לפניכם?

הרמין: סוקראטס…

סוקראטס: הו, הרמין… נניח, פרופיסור, שאתה השופט. שאל אותי: נאשם, מה יש לך לומר להגנתך?…

(שהייה)

פרופיסור: נאשם, מה יש לך לומר להגנתך?

סוקראטס: כבוד בית-הדין, המותר לי לומר להגנתי כל מה שעולה בדעתי בשעה זאת?… (מצחקק כשוטה) דבר אינו עולה בדעתי. אולי יכולתי להציל את עצמי אם הייתי אומר לכם דבר-מה. (מרצין) מוזר, דברים רבים היה לי להשמיעכם! האם מותר לי לומר משהו על הצדק? מי יתן ואוכל לנסח את הדברים מבלי לפגוע בכבוד בית-הדין… נכון הוא שאתם עושים היסטוריה, אך זו סיבה מספקת לא לחשוש ממנה!… האין די בזה כדי להגן על עצמי?… הייתי צריך לדבר על עיוות הצדק, אך לא זה המקום והזמן. דעו – לאדם לא נותר דבר מלבד הצדק ובית הדין, עתה אני יכול לומר שלא נותר לו דבר… כבוד השופט, בקשתי האחרונה היא – הרשו לי להתפלל..

פרופיסור: למי?

סוקראטס: לאלוהים!…

(צוחקים)

הרמין: זה היה מצוּין, סוקראטס!

סוקראטס: (ברצינות משונה) אלו הבלים אני אומר… הייתי צריך עכשיו לפרוץ בצחוק על שאני אומר טפשויות כאלה… מדוע אינני פורץ בצחוק, פרופיסור? (הפרופיסור משתעל) שומעים את הים? כמה גופות ייפלטו הלילה? עם שחר תהיינה מוטלות על החוף גוויותיהם של המאבדים עצמם לדעת, של השוקעים עם ציי המלחמה, ושל הלוויתנים הנקובים בטורפידות… מכולם תוכלו להכין שמן-מאור נפלא ללפיד החירות… (פורץ בצחוק איטי, הנקטע עם היכנס נערת-הפרחים) מי זאת? אינני מכיר אותה!

פרופיסור: זו נערת-הפרחים.

סוקראטס: האם מותר לה להיכנס לכאן? האם אתם מרשים לה להופיע בחברה זו? מה היא מבקשת?

הרמין: לשים פרחים בעציץ שעל השולחן.

סוקראטס: וזה מעשה רע, אדוני הפרופיסור?

פרופיסור: איני ידוע.

סוקראטס: הרשאי אני לתת לה את הרשות?

הרמין: אין כל רע בפרחים!

סוקראטס: וזו גם דעתו של שליט הסדר החדש?

סידיאס: איני יכול להסתייג הפעם.

סוקראטס: ובכן, רשותי נתונה לך, עלמתי.

נערת-הפרחים: תודה, אדוני.

סוקראטס: (להרמין) האם האי עלמה יפה, הרמין?

הרמין: עניין של טעם. לדעתי יש בה יופי זול המעורר סלידה. ולדעתך?

סוקראטס: היא העם!

הרמין: העם? העם יפה?

סוקראטס: עניין של טעם… (ניגש אל הנערה) נערה, מה שמך?

נערת-הפרחים: דידי, אדוני.

סוקראטס: את בטוחה בכך, נערתי?

נערת-הפרחים: הו, וודאי…

סוקראטס: האם זה פשוט כל-כך לאדם לזכור את שמו?

נערת-הפרחים: חושבת שכן, אדוני.

סוקטאטס: (לוחש) האם את יודעת מי אני?

נערת-הפרחים: אתה אדם מפורסם מאוד, אדוני.

סוקראטס: לא די בכך לאדם כדי שיוכל להוסיף ולחיות. צאי ושאלי ברחוב מיהו האדם המוּצא היום להורג? מה היה שמו? יש לכך חשיבות ממדרגה ראשונה.

נערת-הפרחים: כן!

סוקראטס: אינני רשאי לבכות בנוכחות נערה חמודה וקטנה שכמותך.

נערת-הפרחים: כן-אדוני!

(יוצאת)

סוקראטס: מי שלח את הפרחים היפים הללו?

סידיאס: תלמידי בית-ספר אחד.

סוקראטס:… סידיאס, עזור לי להגיע למיטה… נדמה שרגלי נתאבנו במקצת…

סידיאס: התאמץ, סוקראטס, לשאת את הכאבים.

סוקראטס: אל פחד, מעולם לא היה לי אומץ רב כל-כך כמו בשעה זו, אולי משום שאני נזקק לו פחות מבכל פעם אחרת. כיצד אדע, פרופיסור, בבוא אלי המוות?

פרופיסור: הוא יבוא אליך לאיטו, מן הרגליים, ובהגיעו אל ליבך תמות!

(נער נכנס)

נער: מר סידיאס, מברק.

סידיאס: כן.

(הנער יוצא. סידיאס פותח את המעטפה)

קריין: (נשמעים ארבעת הצלילים הידועים) הוא בוודאי לא יקרא באוזנינו את המברק הזה – “בוא מיד למטה. בצפון פרצה מרידה”. סידיאס מן העיר העליונה איננו מחוויר, הוא יאמר בפשטות –

סידיאס: אני מצטער, עלי למהר. מחכים לי. הרמין?

הרמין: כן – כאן לא נותר דבר…

(יוצאים)

סוקראטס: מה השעה, פרופיסור?

פרופיסור: שעה אחת לפני חצות.

סוקראטס: חשבתי שהרבה יותר מאוחר… כל זה צריך היה ללכת הרבה יותר מהר… (שהות) מדוע לא ניצחתי אתכם? הרי כולכם מנוּולים, פרופיסור? מה היתה כאן הטעות? מה לא הבאתי בחשבון? החזק בברכי, פרופיסור… אינני חש אותן עוד… (מגחך במאמץ) איזו שלימות, איזה דיוק, כמו פצצת-זמן.

(מנגינה רעשנית, ואנו באולם המלון המלא עיתונאים)

7.

סידיאס: (צועק) לכל הרוחות, מי אתם? מה אתם מבקשים?

עיתונאי א': האם נכון שהצבא התפצל בין הגנרלים ומקבל פקודות ממפקדים שונים?

עיתונאי ב': לכמה זמן יספיק הלחם?

עיתונאי ג': מתי תפרוץ המלחמה שהבטחת לעם?

עיתונאי א': האם סוקראטס מת?

סידיאס: הוא מת! שומעים כולם? סוקראטס מת!… (שהות) תמצאו את גופתו בקומה העליונה…

(ריצה מבוהלת במדרגות. פריצת הדלת ועצירה פתאומית)

8.

(החדר)

סוקראטס: (בחולשה)… אינני חש עוד את בטני, פרופיסור!

פרופיסור: מי הרשה לכם להיכנס לכאן? מה רצונכם?

סוקרטאס: מי כל האנשים האלה, פרופיסור, האם הם האנשים שלנו?

פרופיסור: עיתונאים, סוקראטס.

סוקראטס: הודעה לעיתונות? היכן טעיתי בחישובי, פרופיסור?

פרופיסור: (צועק) זה הכול! זה הכול, רבותי!…

(חובט בדלת)

סוקראטס: אני חשוב שאני…

פרופיסור: אני מצטער, אדוני!

סוקראטס: פתח את החלון… לקצת אויר צח.

פרופיסור: כן סוקראטס…