הלא נזכור והלא נכיר, למי הניב הצוהל הזה המתרפק על גזע של “כובשים ואדונים”, ולמי זו הבשורה החדשה ש“מן ההר” על בואו של האדם החדש, העליון:

"…חפשיים מכל מעצור חברתי, תמימים במצפונם, מצפון של חיה מיער… חוזרים ממסע איום של הרג, שריפה, אונס ועינויים כמפלצות מתרוננות ברוח של שחץ והנאה, כאילו לא חטאו אלא בתעלול כל שהוא, מעשה נערות – –

…עדר של חיות טרף. בהירות שער, גזע של כובשים ואדונים אשר אירגון צבאי להם והכוח לארגן, מדבירים באכזריות תחת כפותיהם הנוראות אוכלוסיה העולה אולי במספרם עליהם לאין ערוך… עדר זה יסד את המדינה. נגוז החלום שביקש להתחיל את המדינה בחוזה. מה לחוזים ולו, לאיש היודע לצוות, לאיש שהוא אדון מעצם טבעו והמופיע על הבמה כולו אומר אלימות במעשיו ובהליכותיו –

…רואה אני לפני עיני אפשרות נפלאה כולה בחנה ובתפארתה… צ’זארה בורז’יה! כאפיפיור… האם אתם מבינים אותי?"

לא! אני איני מבין. מוחי אני אינו מכלכל זאת! כי אני מזרעו של אברהם העברי. כי אני הורתי ולידתי משלשלת דורות־אדם שבקרבם מתהלך קול־הדברים שמן ההר האחר, ובדמם יקוד החזון והערגון האחר.

אולם מה שברור לי מאוד הוא זה, שבין ההגיגים האלה ובין הזוועה של “תא הזכוכית” המועמד לעינינו בבית המשפט בירושלים, יש קשר והוא תוכיי, פנים־פנימי – קשר הרוח האחת!

היא הרוח שמתמיד היתה ושתמיד תהיה על גוי ואדם בהמליכם עליהם מהכרה ומרצון ובפיוט ובטכס וברון את ה“מלכות הממשית אשר מכאן”, זו המלכות שההתגלמות השלימה שלה היא “החיה הצהובה המתרוננת”.

וכאן גם תמיהה לי ושאלה:

מי הוא, איפוא, זה שהיתל בנו בתקופת השנים האחרונות וסיכל דעתם של הורים ומורים ומחנכים במחננו אנו לעמוד ולהחתים את חגי קודשנו, חגים וזמנים למשאת הבשורה על גאולת עם ואדם במלכות העליונה האחרת ולחוקת ההוויה שלה האחרת – את חגינו אלה להחתים בחותם הזה הסותר והפורם –

“חגי טבע!”

וחגי טבע הלא הם כוס הברכה וההילולים לאוֹני הוויטאליות החייתית השוצפת! חג־טבע הלא משמעם הוא “מועל הידים” וההימנון לפרעות בני־השחץ ביער־העד היקומי. ומה לאלה ולמועדי ישראל? מה לאלה ולנו, קרואי מועדינו לבשוּרה ולצוו ול“מקרא הקודש” אשר בהם? –

אתמהה ואתמהה – – –

כי שאלתי מעודי מה טיבה של זו “תחושת האלוהויות” שבה ידובר – רימזוני:

האור! תחושת האור המעוּלם אשר הוא ממקורה החי של ההוויה, והוא נשמתה והוא נצחה.

ועתה שוב לא אתמה ולא אשאל: ומה פשר העצבות הלזו האטומה, הקודרת שירדה בשנות־חיינו אלה ותמלא כבאדי־חנק כל חללו של עולמנו, ותהי גם שירתו בו ילל השממון, ההיבול והתקוצה – לא אשאל, כי הפשר הן ניתן לי:

עולמנו עתה – עולם משופע בנכסים לאין ספוֹר, עולם שטוף בעינוגים ובידורים לאין גבול, עולם גדוש ידיעות לאין קצה –

ולו אבדה האחת – התחושה האחת הלזו!

גלגליו המנסרים עברו עליה – וירמסוה.

וכי שאלתי מעודי מה טיב “יחודו של ישראל” אשר בו ידובר – והורוּני:

ישראל – “עם אלוהים”, עם תודעתה־תחושתה של האלוהוּיוּת. והווה אומר: ישראל העם שהאור, אור מקורה, נשמתה ונצחה של ההוויה, היא תחושת־העולם השורשית שלו, ולכל לראש – היא תחושת־עצמו, תחושת כל עצם ישותיותו, הווייתו והתהלכותו הוא בעולם – – –

והאם אתמה עתה, והאם אשאל:

– ואיך, אם כן, היה הדבר, ש“השירה” ההיא תעל עתה ותען כממקהלות אוחים ותנים גם מישראל ובנחלתו של ישראל – איך היה הדבר ומה פשר הדבר?

לא אתמה ולא אשאל, כי רק אשלח ממערתי מרי־אנחתי החנוקה:

– ראה, אלוהים, מה עוללת ולמי עוללת כה! ראה גם ראה – –

“משה כתב ספרו ופרשת איוב” (ב“ב י”ד).

אמן! כי הזכות והצדקה לבוא במלאכוּת אלוהים אל האדם ולשים לפניו את משפטיו, משפטי אלוהים – זכות וצדקה זאת ישנה רק לאשר יבוא במלאכוּת האדם אל אלוהים לשים לפניו את משפטו, משפט האדם עם אלוהים.

ומשה אשר הביא לנו את המכתב – “מכתב אלוהים חרות על הלוחות”, הוא שהביא אל אלוהים את המכתב – מכתב האדם חרות על חרסו של איוב.

והוא, זה האיש העומד בינינו ובין אלוהים –

הוא זה האיש!

א. ההפטרה

קרא נא את הפטרת־הנחומים לפרשת איוב, קרא והכר נא:

האם מכתב זה אינו גם הוא מכתב האדם המוכה, המעונה, הנלאה, הנושא נפשו לאלה הנחומים והפיוסים האנושיים – האנושיים עד למאד, עד לחומלה. אליהם נושא נפשו, עליהם מתרפק, בהם מוכן להתרצות, להתפייס, ואת הכל הכל לשכוח, להשכיח, למחות.

“ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר… ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות שם האחת ימימה ושם השניה” – –

וההם? הבנים והבנות ההם?…

“עד זה מדבר וזה בא ויאמר: בניך ובנותיך אוכלים ושותים בבית אחיהם הבכור והנה רוח גדולה באה… ויגע בארבע פנות הבית ויפול על”…

והם? מה עליהם ומה להם בברכת האחרית הזאת של איוב?

הס. לא להזכיר!…

כי המכתב מכתב האדם. הוא כשם שהוא. מוכה, נענה, נלאה – –

“השע ממני ואבליגה מעט בטרם” – – –

ב. בסוד אלוה…

דבריו של אלוהים במענהו לאיוב אינם מענה ישר על זעקותיו של איוב וכמעט שאינם ממין הטענה שלו. איוב זועק: “פשעי וחטאתי הודיעני!” איוב טוען: “אנוּש חיצי בלי פשע”. ואף אם חטא, אין שום יחס־ערך בין חטאותיו־שלו כאנוש ובין פצעיו ומרוריו ודויו בגיא־צלמות זה של חיי־האימה והבלהות שלו עלי אדמה: “העלה נידף תערוץ ואם קש יבש תרדוף” – – – ועל זעקתו זו של איוב, על תביעתו המפורשת לדעת מה קשר בין אשמתו, אשמת אדם, ובין אסונו – על זעקתו זו עובר מענה אלוהים בשתיקה. אולם התשובה ניתנה בעקיפין ובסתום, בדבריו־של־אלוהים אל אליפז התימני: “חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב”. והם, אליפז התימני ורעיו, הלא רק אחת זאת דברו ושנו ושילשו במלים ממלים שונות: “זכור מי הוא נקי אובד ואיפה ישרים נכחדו”. והנה עומד אלוהים, רבונו־של־העולם ושל הליכות־העולם, ומודיע ומאשר: "אתם הם אשר לא דברתם נכונה! כי אכן, חנם, על לא־חמס־בכפיו ועל לא־עוולתה־בו הופשט כבודו של איוב מעליו ונפשו נקטה בחייו. – “ותסתני בו לבלעו חנם”… כי אכן, חנם, בלא־משפט, ללא דעת־נפשם, נמעכו תחת המפולת בניו ובנותיו של איוב. ועל מה הוכו לפי חרב הנערים החורשים? ובשל־מה בערה האש בצאן וברועים? “עבדי איוב” דיבר נכונה! אכן! יש “נספה בלא משפט”. יש נמק, נרמס ונחנק בלא אשמה בו – – –

כה אישר בסתום אלוהים. אלוהי־עולם והליכות־העולם – – –

ובכן?

“ביקשו חכמים לגנוז ספר איוב ולא גנזוהו”. ואין צורך בגניזה!

כי מי אשר למשפחת רעי־איוב – אלה לא נרמזו ולא יירמזו גם בדברת אלוהים זו אשר נחקקה בספר. ואם יהיה, או לא יהיה לבם אתם, הם יוסיפו ידברו את אשר דיברו וכשם שדיברו.

וגבורי כוח־האמונה־החיה, אשר הם גופם העצים לה, והיא אשם והיא אורם – הם, גם לאחר עומדם על הודאת־אלוהים זו – הם ממאפלי כל התחתיות ומקרקעי כל התהומות יוסיפו ישוועו משבר־לב, וירונו מאור־הלב:

“גואלנו ד' צבאות שמו קדוש ישראל!”

ועניי־הארץ, אשר מהראשונים נעתקו ובין האחרונים לא הושם חלקם, הם –

“טוב לגבר כי ישא עול – – – ישב בדד וידום כי נטל עליו – – – יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה” (איכה ג').

העוֹל. “קבלת העול”. וה“אוּלי” – רשף־ה“אולי” המהבהב כ“נר־התמיד” גם בכלות, וגם לאחר כלות הכל –

הנה! שני אלה – – –

והשתיקה… השתיקה…

“יתן בעפר פיהו” – – –

ג. ואשר זה דברו…

האדם המאמין שעומד במעגל פגעי־חייו וסבלותיו, סבלות אנוש, ואומר בשברון־לבב: “צדיק אתה על כל הבא עלי” – חשבונו הקדוש־הפרטי הוא זה בינו ובין קונו.

אולם אם עומד זה האדם ואומר: "צדיק אתה על כל הבא עליו, עליהם ואפילו עלינו, – אומר לו אלוהים:

– מה לך לספר צדקי, צדק מרומים, ואתה לבני־מינך, לעמיתיך בני־האדם עלי האדמות, זר ורחוק ונכרי, עד כדי ראות אותם באסונותיהם, מדוויהם ולבטיהם ועמוֹד והצדק עליהם “דיני שמים”…

איוב לופת עמודי־עולם ופולט גפרית מרירותו: “על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה”. ואלוהים, לרעיו של איוב, ל“מליצי־שדי”, להם אומר הוא: “לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב… לכו… יתפלל בעדכם. כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה”. והדבר, כאילו הצדדי, דבר־השוליים הזה של אלוהים – הוא הוא דווקא שמכל אמרות התאודיציה הנרהבות נוגע במיתרי לבנו המורתח ומניעם ומרעידם.

כי אלוהים אשר זה דברו – ההוא “יעוות משפט” אדם? ההוא לא יראה לנגעי לבב אדם, ולא יידע ענוּת נפשו ונדודי נפשו? ואליו, אל אשר זה דברו, הן ישעה מעתה האדם גם בכל מסותיו ומריבותיו – ישעה ויעתר:

"אפלה נא, אלוהים, בידך! ובידי אדם, אף בידי חסידיך מאשרי־תמיד פעליך, ואף בידי־אני־עצמי, אל אפול. כי הן גם אני אדם הנני.

היה אתה לבדך בן־דיני ועדי ודייני ומוכיחי! כי אתה, האומר לרעי־איוב אשר אמרת – אליך אשא נפשי, בך לבד אמוניי, ורצונך ייעשה בי" – – –

“הן יקטלני לו אייחל” (איוב, י“ג, ט”ו) – – –

“כל זאת באתנו… ולא שיקרנו בבריתך” (תהלים, מ“ד, י”ח) – –

לפרופ' ב. צ. דינור – בברכה

סח אתנו פעם ר' עדו “על דרך הצחות” –

רוצים אתם לדעת מה זה לב־יהודי שלם (“אַ גאַנץ אידיש האַרץ”) – אגיד לכם:

כשלאחר כל אימי הפורענויות והשואות והחורבנות שהתחוללו על ראשו של ישראל והוא בעיניו ומבשרו חזה כל שחזה בעולמנו זה – כשלאחר אלה עמדו בישראל ונמנו וגמרו: “נוח לו לאדם שלא נברא משנברא”, שמח השטן שמחה גדולה, עשה יום־טוב למקהלות השדים שלו הגדולים עם הקטנים, ובא והתייצב לפני כסא הכבוד ופתח בלעגו השטני:

– נו, רבונו של עולם, עכשיו מה תאמר? הנה גם הם, נושאי שמך ומקדשי שמך בעולמך, התעשתו סוף סוף גם הם וחדלו מהעלות באפך קטורת החונף והרמיה, ועמדו ומסרו נגדה לכל בריותיך מודעה גלוייה ומפורשת, שאף הם היו מוותרים וויתור גמור ומוחלט על כל עצמה של הטובה שלך – ומיסודה, מעיקר־עיקרה, מ“בראשית ברא”!

תבשיל בישלת, האל “הטוב והמיטיב”, מנחת מרחשת ביללת, ואתה היית גם השופט והעד והמאשר “כי טוב”, “כי טוב מאד”! אך שמע נא מה עדות מעידים על נזידך זה הם, אלה שזיכית אותם בטובך הגדול הזה, אלה הגומאים ממנו יום־יום, שעה־שעה – – –

והשטן הן יודע גם להביא משלים־מדרשיים, ובפיו נהפכים הם למה שנהפכים:

– משל – אומר השטן – למה הדבר דומה? לעבד שרבו בעל־הטובות מזג לו כוס, לגם העבד וצווח צווחה גדולה ומרה: לא מעוקצך, רבוני, ולא מדבשך! לא מיינך ולא מן התרעלה שבו!"

כך מילל השטן בלשונו השטנית וסיים במה שפתח:

– נו, רבונו של עולם, ועכשיו מה תאמר? “נוח לו שלא נברא משנברא”… ומי בעלי המודעה־הרבה הזאת? מי אלה שעשו ואישרו וחתמו את החשבון האחרון הזה בעולמך? הם… נאמניך, מאמיריך" – – –

ונשתררה דומיה כבדה. ורומזים למיכאל:

– מיכאל? תשובה?…

ומיכאל, שר ישראל, אומר בשקט:

– מה החפזון? יש פנאי.

ושם במרומים, יש, כידוע, חיה אחת. וכשהוא יום – אות “אמת” במצחה, ויודעים המלאכים שהוא יום. ולערב – אות “אמונה” במצחה ויודעים שהוא לילה.

ובתוך הדומיה והצפיה התחילה שם, למעלה, ההזדרחות של אות האמת. והתחילו גם כאן, למטה, נסוגים ונמוגים הערפלים והצללים, והנצה החמה, ועמדו האילנות רחוצים ומטוהרים בטללי־אורות, ופתחו כל רמש וצפור־כל־כנף בשירת בוקרו של עולם. ובאותה השעה בקעה ועלתה גם מבתי הכנסיות ומבתי המדרשות כקולות־מים־רבים־אדירים הפתיחה לפסוקי דזמרה:

– “ברוך שאמר והיה העולם! ברוך הוא! ברוך עושה בראשית!” – – –

והשטן שומע, והוא מוכה תדהמה. מתכווץ, מכסה פניו.

ועתה שואל מיכאל אותו:

– נו, עכשיו מה תגיד?

והוא מבולבל, תמה ומשתהה:

– מה זה? הם חזרו בהם?

– לא – אומר מיכאל ומחייך – לא חזרו! מה שנמנו וגמרו במקומו עומד. אלא –

– אלא מה?

– אלא שמידותיך, שטן, קטנו ממדוד לבו־של־יהודי – מה שזה מכיל בתוכו!

ור' עדו פונה אלינו ואומר:

– ומיכאל צדק! לב יהודי שלם – אַ גאַנץ אידיש האַרץ – מכיל ונושא בתוכו גם זה וגם זה – גם את “נוח שלא נברא” וגם את ה“ברוך שאמר והיה עולם. ברוך הוא”! כיצד? איך זה מתקשר? איך מתמזג?

– שאלו לב־יהודי כתיקונו – ויגדכם! – – –

אני האדם מישראל בן־תקופתנו – אני גם עתה, לאחר שנפער כל שנפער לעינינו־אנו ולאחר שנתגלע לנו כל שנתגלע ביום־חיינו זה שלנו – אני גם עתה, לב לא יתנני לעמוד ולברך את הברכה שתיקנו אבותינו בזמנים ההם, אז, בניסוחה הכוללני־השלילי: “ברוך שלא עשני גוי”.

אולם אדם מישראל בן־דורנו, שגם עתה, לאחר שנפער כל שנפער ונתגלע כל שנתגלע לעינינו־אנו, רוחו לא תאחזהו בציציות ראשו־הלוהט להרכינו ולכבוש את הפנים שטופי דמעות־דם בגווילי ספר־החיים שלנו על כל הרשום בהם, החל מפרשת הליכתו ההיא של האב ובנו־יחידו נושאי האש והעצים ועד… עד… הרכן הראש, כבוֹש הפנים וברוך בלאט את הברכה הקדושה־החיובית:

“ברוך שעשני יהודי, אף־על־פי שאיני כדאי” –

האדם מישראל הזה, בן־דורנו עתה – לו ישתומם הלב ועליו גם ייכמר הלב –

ייכמר ברחמנות. בהרבה רחמנות – – –

בין השאלונים הרבים, היגעים והמסובכים, שלבי משים לפני יום יום, כשם שלבכם משים בודאי גם לפניכם, ושאני מקוצר־רוח, ומקוצר ומקוצר – – – נבצר ממני למלאותם, כשם שזה נבצר בודאי גם מכם –

בין אלה השאלונים הרבים והמסובכים מושם לפני גם זה, שבו רק שאלה אחת זו המגרה:

– מה “טיפוסו” של האיש־היהודי שאותו תחזה במחר שלנו הרצוי?

השאלה, כמו שאתם רואים, הועמדה בסתום, לא די מבוארת. אך הואיל ואני רגיל בכגון דא לבין לבי, והואיל ובשאלון נדרשת ממך תשובה פסקנית דוקא, תהא גם תשובתי מעומעמת, אך חתוכה:

– הרמב"מי! האיש־היהודי הרמב"מי! הוא!

והמבין הן יבין שהכוונה אינה לקביעתן של השקפות, אמונות ודעות אלה או אחרות. הרמב"מי – הכוונה לאותה הרוח־הנאורה, למהלכה, למוטות כנפיה הרחבות, לעושר מגעיה, יחסיה, ולמגמתה הפנימית, הקושרת והמשחררת גם יחד.

הרמב“מ, זה האיש משה – תופעה מן התופעות השגיבות העומדות תמיד ביחידותן. על התרחשויות פלאיות מעין זו אפשר רק להתפלל ותו לא. אולם “רמב”מי” – שאני! כאן גם בחינת “אשר ברא אלוהים לעשות”… כאן ציון לאשר הוא גם בקום הכשר, קום הכוון! ציון לטיפוחה ולהשלטתה של תרבות־רוחנית מסוימת, להתקנתו של “מיזוג־אויר” תואם לצמחיה מסוימת. ולפי כך, ועל דעת כך, אני על זו השאלה משיב חלוטות:

הרמב"מי! הוא!…

ואשר ממנו הוטרדתי ונשאלתי, הוא גם היודע כלפי מה ואף בניגוד למה התשובה הזאת מכוונת…

הרמב"מי – השרשים במעבי המעמקים הכמוסים, בשפוני־טמוני השיתין המכורתיים. והפוארות, נשימתן והתפרסותן, במרחב הפתוח, החפשי, הבהיר – – –

ולטעמך אשר עמדך ואשר אדעהו, יכול אתה לומר גם בהיפוך הסדר:

הפוארות, נשימתן והתפרסותן, במרחב הפתוח, החפשי, הבהיר. והשרשים – במעבי המעמקים הכמוסים, בשפוני־טמוני השיתין…

אם כה תאמר ואם כה, הנפש נשואה אליו –

האדם מישראל הרמב"מי!…

לנו עתה אין כל צדקה לשפוט את אבותינו, שהם בזמנם אז ובמקומם שם, דרשו משפינוזה מה שדרשו, וכשהוא לא נענה, ולא יכול להיענות להם, דנוהו לאשר דנוהו ונהגו בו כשם שנהגו. לא לנו עתה להיות שופטיהם ולא הם המזדקקים למשפטנו.

אולם בקראנו את הדברים שהושמעו אז, בנוסח הידוע ובכל התכונה הרבה הידועה, בפתיחת ארון הקודש, בהדלקת הנרות ובכיבוי הנרות ובמשוך קול השופר:

“בגזירת עירין פתגמין ובמאמר קדישין… על דעת המקום ולפני הספרים הקדושים האלה ותרי”ג המצוות הכתובות בהם… ארור הוא בבואו, ארור הוא בצאתו, לא יסלח לו אדוני… אז יבער בו חרון אדוני… וימחה את שמו אדוני, ויבדילו לרעה אדוני" – – –

בקראנו אלה הדברים מתעורר בלב הרצון לפנות בשאלה מוזרה קצת, לא לאלה אשר אינם עוד, כי אם לאשר ישנם פה, אתנו, כיום:

– יהודים יקירים, יהודים נאמנים! האינכם סבורים שבעיסוקים מעין זה וכיוצא בזה מן הראוי לנו להניח לו לאדוני, להרפות מעט ממנו? אמנם מקרא מפורש הוא: “והתהלכתי בתוככם, ונתתי משכני בתוככם”, אך האם לא כדאי לנו לזכור גם מה שאירע לו לשאול המלך, עליו השלום, שבעומדו קרוב מאד אצל הנביא־לאדוני, החזיק בכנף מעילו למשכו אחריו לאשר משכו. פסת כנף המעיל־שנקרע נשארה אולי בידו של שאול, אך “עוטה המעיל”, זה אשר משחהו למלכות, סר ורחק ממנו, אף שבלבו התאבל עליו מאד – – –

והאם אף פעם, יהודים רחימאים, אינו עולה על לבכם המחשבה שאף אנו, קהל עדת אדוני, מהיותנו כל כך קרובים לאדוני, כל כך מצויים אצלו ומושכים אותו תמיד אחרינו לכל שמושכים, הרי אפשר שאנו לבסוף שוב לא נימצא מחזיקים, חלילה, בידינו הנאמנות אלא בדל־כנף מן המעיל שקרענוהו, ואנו, בלא יודעים, בו נמשמש ונחזור ונחזור ונמשמש?…

אוי, יהודים רחימאים! קהל עדת אדוני, בנים לעם־אדוני – – –

הפתיחה התוריית המרחבית: “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”, והאדם בה, האדם הכל־יקומי, הכל־עולמי – פתיחה זאת הועדה והועמדה להיות התוך, הפנימיות, הנשמה של כל ההמשך וההילוך כולו. ואף פרשת אברהם: “לך לך… אל הארץ… ואעשך לגוי גדול”, והפרשיות שאחריה על ישראל ועל כל המצוות, החוקים והמשפטים – תוך־תוכן, תעודתן ותכליתן כולן היא להיות התרגום והפירוש לפרשת הראשית והאדם שבה – הפירוש החי להגשמה ולמימוש בחיים.

אולם בתאונת האסון התולדיי נשתבשו עלינו הדברים וסדרם של הדברים עד כדי העמדת השאלה:

“לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם“. ולמה התחיל מבראשית ברא?…”

תאונת השברון והתפנית החדה לקרן הזוית, למיצר…

והתיקון – עלינו הוא עתה! התיקון של החזרת העטרה, עטרת כל תורת דת משה וישראל לאשר היא בעיצומה, מפתיחתה. לא “זאת תורת הישראלי, תורת היהודי”, כי אם זאת תורת האדם! והיא על כן הושמה, והיא שומה על ישראל ועל בני־ישראל לדורותם, יען בה, באורחותיה ובציוויה יילך היהודי, יילך כל ההולך ויעל להיות האדם! האדם “כשם שעלה במחשבה”, האדם המכהן בעבודה־ביצירה במקדש הכל־יקומי, הכל־עולמי האחד־האלוהי שבפרשת הראשית – – –

ו“החזרת העטרה”, עטרת תורת ישראל הזאת כאן, במרחבנו ובעצמאותנו – החזרתה זו לתוך כל ההכרות, הרגשות והתפיסות שלנו, הוא הוא הרנסנס שלנו –

הרנסנס התוריי־הדתי, הישראלי־האנושי־העולמי!

ביום העצמאות

“עולם התוהו” הוא, לפי הקבלה, מצב־הקדומים־העולמי, “כשהאורות היו מרובים והכלים מועטים”. ולפיכך גם באה השבירה.

והאם לא זהו עתה גם העולם שלנו, אנו, בנים לעם ישראל, המתהלכים פה בארצו־בממלכתו של ישראל, לכל אשר התחולל וקם פה לעינינו ובימינו?

“אורות מרובים וכלים מועטים”!…

ואנחנו, מה רינה ומה תפלה נישא עתה?

– הרבית עלינו אורך, אל נאור, ואנחנו דלונו וקטונו מקבלו. ואתה, המכלכל חיים בחסד, תקננו נא, ועשה אותנו גם כלים להכיל אורך, להכיל חסדך, כי השבירה אורבת, ואנחנו אנה נוליך עתה את החרפה, ואנחנו איכה נישא עתה את משנה־הכלימה הזאת – איכה? ואנה?…

הוי, אלוהים, אלוהינו, אלוהי ישראל – – –