

א
מאיר יצא מפתח צריפו, הלוך ופסוע במשעול הכבוש בין האקליפטוסים. שהזדקפו מעל לשפת הנחל והעטו מחציתו בצל, ממנו נדפה צנת־בוקר; החוף שמנגד והאפרים שמעבר לנחל, כבר היו שטופים אותה שעה נהרת־בוקר חמימה, קני הסוף נזדהבו, והחולות המרוכסים במעלה האופק ספגו מלהטו של היום וחשפו במשופע כחולו של ים רוגע.
הוא הקדים לבוא למקום עבודתו. המולת העובדים לא נסרה עדיין בחלל האויר, ולחצר היה מראה של אחוזה שקטה. מתוך הרפת הגדולה הגיעו לאזניו נשיפות הפרים ושעט פרסות בהמות, הבועטות תוך כדי העלאת גרה; בטבור החצר רעדו על רגליהם עגלים רכים, שהטילו לתוך הדממה געיות קובלנה פולחות שלעתים בקע מתוכן, במרוסק, משהו דומה לבכי תינוקות. מאיר התפרקד אחוז רישול על־ פני חתימת הדשא, הפקיר גופו לשמש ותקע עיניו בתכול הרקיעים הרוחצים בזוך־ צחצחות. קורת־רוח ירדה עליו באורו של יום אביב זה, האוצר בחובו חמימות נעימה, רועפת מרפא לגוף וחדווה גנוזה לנפש. יום מעין זה, הרהר, שראשיתו באה – חזקה עליו שלא יכזיב ויסתיים כשורה, ללא כל תקלה.
עוד עיניו תועות כלפי תכול השחקים המקומרים עליו בגבהותם, ולעיניו עדיין הבהיקה חלקת הנחל שעל שפתה פסע לפני שעה קלה, האפיר עדיין גבו הדהוי של הדייג הערבי, השוקד בדממה ליד חכתו הנטויה על פני ריצודי המים האלכסוניים, והנה התעכב על מראהו של עלם מטורזן, שהוליך ותמך בזרועו צעירה, שגוף תלמידה לה ופני אשה צעירה. עכשיו דוקא, בשכבו מפורקד, הריהו רואה יפה את שניהם, מראה פניו החוורים במקצת של הנער וארשת פניה הגאים של בת־לויתו, שחסד עלומים וחן אשה צעירה הבהבו חליפות עליהם תוך חיוך ורוגז, שעה שזה הגבר־לעתיד פוסע לידה ומשתדל לפייסה ברצינות של בוגר כביכול… מאיר התגרד בערפו והעלה ארשת נהרה על פניו הזעומים, שמקורה נבע ודאי ממראה אותו זוג צעיר ונאה, שקבע לעצמו ראיון בשעת־בוקר מוקדמת זו,
תוך כדי כך נטש מראות של ממש ונטפל להזייתו המשעשעת, שכבשה אותו מנעוריו: יום יבוא והוא יתעשר… כיצד? ודאי באורח פלא! בזאת אין הוא מטיל ספק;מאמין הוא באמונה שלמה, כי יום אחד יזמן לו הגורל עושר רב, ובדמיונו הוא מעביר לפניו תמונות מרהיבות עין: כיצד מתרחש אותו מאורע מופלא; כיצד הוא מכונן את חייו מחדש, בדירה, מאכל ומלבוש, וכיצד הוא חורג ממצוקת הדלות, בה היה קבוע חסר־ישע כל ימיו, והריהו נושא לו אשה ענוגה ויפת־תואר, ונעשה לגביר אדיר, בעל ממון ובעל דעה, שהכל נזקקים לו ומיחלים למוצא פיו,
הכשלונות – שנתנסה בהם בחייו החל מימי ילדותו באחת מעיירות פולין, בה נולד לדלות ומצוקה, וכלה בתבוסותיו כאן, בעבודה, מחמת תשישות גופו, ובחברה, מחמת מראהו החיצוני – החדירו למוחו את ההכרה והאמונה, כי רק בכוחו של הממון לשנות את מצבו ולהפכו לאדם אחר. שתקן הנו מטבעו, ממעט בשיחה עם הבריות, פורש והוזה, ולפיכך שמוהו לשוטה, אף כי רגיש הוא, נבון־דבר ומשלים בדמיונו את אשר גרעו ממנו תנאי־החיים.
ב
לפי ההמולה העולה ובוקעת מבית־המטבחים, מתוך צרופי קולותיה, חרחור הבהמות הנופחות רוחן, נקישת כלי המתכת, גערת העוקדים וגדופי הקצבים, הוא עומד על מהלך העבודה. הואיל ואינו נמנה עם הפועלים שמלאכתם נעשית בראשיתה, הריהו משהה עצמו עדיין בחוץ, עד שתגיע שעתו, ובינתיים הריהו מפנק לאור החמה את אבריו הרוגעים על גבי הקרקע ומוסיף ללַבּות בחובו את מאוייו הגנוזים.
במגרת שולחנו שמורה לו מטפחת כחולה, שנזדהמה והשחירה מרוב שמוש, ובה צרורים כמה וכמה חפצים וזוטות שאגר, כגון חרוזים צבעוניים, מהם עשויים ענבר שקוף ומהם זכוכית וחרסינה מגוונים: שני צלבלבים, אחד עשוי כסף והשני פלדה; סהרון נחושת חותמת, שאותיות לועזיות מקיפות אותה, כפתורים ומטבעות שסמלי מלכות – כתרים ונשרים – טבועים בהם; מסמרים, ועל כולם מגן דוד קטן עשוי כסף, שהאותיות ציון' קבועות בו. אוסף מגוון, שהוא שומר עליו כעל בבת עינו, פוקד אותו לעתים קרובות כדי להזין עיניו בחפצים, למששם אחד אחד ולטות את הזיותיו הכרוכות בעושר המדומה, שאליו הוא נושא את נפשו, לא בבת־אחת נפלו חפצים קטנים ושונים אלה בידיו; אלה הן מציאות, שזכה בהן תוך עבודת עשר שנים רצופות בבית־מטבחים זה.
בשתים הוא עוסק משמגיע תורו: הוא סוחב את העורות, שפשטו מעל הבהמות. מוציא אותן לאגף הסמוך, ועורם אותם בפנה כסחבות רטובות וטפוחות בדם, זוהי עבודה שהוא עוסק בה בלי חמדה, מתוך אדישות. בשוטטו בין הבתרים, בדם ורפש וסחי, בתוך המולה המרתיחה גדופים חריפים וקללות שנונות של בעלי יצרים פרועים, סכינאים קטלניים ושריריים, שפגיעתם רעה ושהוא, מאיר, החלש מטבעו, מרתיע עצמו מפניהם ועוקף אותם… אחר כך הוא נוטל אנקול־פלדה כפוף שקצהו מחודד, והוא תר ומחפש אחרי הקיבות שגוון כחלחל־ירקרק להן, נועץ בהן את האנקול, סוחב ומוציאן לחדר צדדי ופותח בעבודה, שענין כרוך בה ותכלית בפני עצמה: במכת־סכין הריהו מרטש את הקיבה, הופכה מבפנים ומנער ביד חרוצה מתוך משבצת תאיה האפורים (הדומים לאלה של חמניה נטולת־זרעונים) את לעס התבן הצהבהב שטרם עוכל; בכף ידו הוא בוחש ומחטט יפה יפה לראות, אם אין שם דבר מיועד בשבילו, שכן כל אותם החפצים, “אותות המזל” השמורים במטפחתו, נקלעו לידו מתוך קיבות של בהמות, שהובאו לכאן לטבח מארצות רומניה ובולגריה, ליטא ופולין, סודן, קפריסין, וארצות המזרח הקרוב… בהמות, שקלטו בקיבתן זוטות ועדיים אשר נשרו לתוך המספוא שהוגש להן בקצווי עולם: צלבלבים, סהרונים וחרוזים מצוארי בנות־נכר; כפתורים ומטבעות ממעילי־שרד של פקידי הסגר ובעלי אחוזות; ומגן דוד קטן, שנשר ודאי מצוארה של צעירה יהודית, רפתנית באיזה ישוב בארץ…
וכך נתקעה המחשבה במוחו שנתפש להזיות, כי יום יבוא ומתוך קיבת אחת הפרות יוציא אבן טובה ויקרה, או סיכת יהלומים שאין על עפר משלה… הן כבר קרה לא אחת כדבר הזה, כי דייג עני ועלוב התעשר על ידי מרגלית שפונה במעי דג ועל שום מה לא יתרחש נס דומה לזה בקיבת בהמה המובאת ממרחקים, מאחוזתו של עשיר מופלג?… וכך משעשע מאיר את נפשו בתקוה, נכסף ומצפה ליום, בו יאיר לו הגורל פנים, ואורג את חוטי דמיונו, עד שבמרוצת הימים, בשעה שהיה מוציא את מטפחתו ובודק את המציאות שלו, עמד וריתק אותן בדמיונו לדמויות, רחוקות ורופפות מבתחלה, אשר קרמו לבסוף עור ובשר וקנו להן שביתה בהזיותיו. לבעלי הכפתורים והמטבעות לא היקצה מקום מיוחד והעביר אותם כלאחר יד, בלי להתעכב עליהם במיוחד בשעת עיצוב דמותם המשוערת, ואילו את בעלות הצלבלבים והחרוזים ראה יפה ושהה עליהן ברצון ולהן צורות של קבע, קורנות מלאות־חן מתוך המרחקים.
אחת מהן, ליבנת פנים וצהובת־שיער, שעיני תכלת לה ואפה סולד כלפי מעלה, ספק כפרית ספק בת אצילים, מתשוטטת בחצר רחבה, שבנין־עץ רחב ואכסדרה נישאת על עמודים נשקפים בה, ועל צוארה מתנוסס צלבלב הכסף; השניה – בריאת־גוף עבותת שׂער ערמוני ונמשים זרועים על פניה – מתרוצצת יחפה בין חזירים מפוטמים, לרגליה הרטובות והאמיצות דבוק קש קצוץ, והיא טופחת על שוקה של בהמה, גוחנת על גבי האבוס ולצוארה צלבלב הפלדה; ושלישית – ריבת כפר חייכנית, לבושה שמלת־צבעונין וחולצה רקומה ועל צוארה הצח חרוזי־חרסינה כחולים, אדומים, ירוקים וצהובים, העוטרים אותה וגולשים על פני חזה המלא, היא מחייכת לקראתו תוך פיצוח גרעינים בעמדה על יד ביתה שגג־הקש שלו נטוי במשופע; והרביעית – ערביה עוטה שחורים ועמוסה נזמים, מטבעות וסהרונים רצה יחפה על פני שדה־שלף, דופקת בבהמה דלת מראה, ועל רגליה השחורות מזוהָמָה וָשֶׁזֶף מכסיפות האצעדות; ואת האחרונה הוא רואה – צעירה שחורת־שער מתולתל, יפת־עינים, נקודת חן שחורה בסמוך ללחיה הימנית, מגן דוד של כסף נתון בשרשרת דקיקה על צוארה הענוג, מרצד וניתלה מול מחשוף שדיה, בגחנה להגיש את המספוא להולנדית בתוך אפלולית הרפת הגדולה, העשויה ביטון, שבאחד הקבוצים…
וברבות הימים, כל אימת שהחיים הרבו להתאכזר אליו ולקפחו, הפך לחולם בהקיץ, ולתוך אפרורית חייו הקשים, הנבובים, שילב עלילות מרעישות־נפש, שהריצו את דמו בעורקיו, משל לאדם שבלע מנה גדושה של סם־רפואה… איש לא שיער, כי אדם פשוט ושתקן זה, העוסק בעבודה גסה וקשה, יצר לו בנפשו עולם עשיר ומגוון, תריס בפני השממון והבדידות. הבחינו הבריות, כי דרכו של זה לשגות בהזיות ושלעתים קרובות הוא מרחף על כנפי מחשבות שלא מעלמא הדין, וכנוהו: מאיר מבולבל… ויחס נקבע אליו כאל אדם, שמנת גורלו בחיים היא העבודה הבזויה והבערות.
ג
אותו יום לא ראה מאיר ברכה רבה בעמלו, ובקיבות הבהמות לא מצא אלא מסמר חלוד ומעוקם. על גבי רצפת בית המטבחים מוטלות היו עדיין כמה בהמות קרושות בדמן שטרם פשטו את עורן מעליהן, ומאיר סר לו בינתים והתפרקד כדרכו על־גבי חתימת־הדשא. השמש, שכבר העפילה למרומי הרקיע, הרעיפה להטה עליו ונסכה בו ליאות נעימה, שרחשה בגופו. הוא עצם את עיניו ודוק של ארגמן משולהב נמתח בהן. על אזניו התרפקה המיית התורים מסבך עץ התות שמעבר לגדר ולאט־לאט כבשה אותו תנומה קלה.
לפתע התעורר לקול חבטה בקרבתו. הרים ראשו הנבהל ועיניו נתקלו בפלדמן, סוחר הבקר העשיר והשמן, אשר מתוך רצון לקצר את דרכו לבית המטבחים עקף את שער הכניסה, עלה וטפס על הגדר, טילטל את גופו המסורבל מעבר לו ונחבט קמעה בקרקע; בהתקלו במאיר, קרץ לו במבט ערמומי מפיק היתול, שאָצל לפניו המסמיקים מהתאמצות גון של אדם מבוסם. הוא התנשם בכבדות. משך במכנסיו, ובמרוצה נחפז לבית־המטבחים, בהול לשקוד על עסקיו.
ממש באותו רגע שקפץ זה מעבר לגדר ונחבט בקרקע נמשכו מבטיו אחוזי התנומה של מאיר אל חבילה קטנה וקשורה יפה, שנשמטה מתוך כיסו של זה וצנחה לבין הברקנים שבשולי הגדר: חבילה קטנה, שצבעי האודם והכחול של שטרות הכסף העידו, כי סכום הגון וגדוש צרור בה. צבעים אלה קרעו את עיניו של מאיר לרווחה. ומיד תפס טיבה של האבדה וערכה… כל מעיניו, שהיו מרוכזים תמיד בתקוה על עושר שיבואהו יום אחד, הקפיצוהו ממקומו, והוא תפס נרגש בחבילה ועמד חוור מאפתעה. רגע עמד כה, שרוי במבוכה עצומה, אך מיד נתחוור לו בלחצו בחבילה בכל כוחו, כי אחת החליט בנפשו ולא ישנה: לו הכסף!… בגורלו נפל ואיש לא יוציאהו מידו. מהונו של פלדמן העשיר והגס לא יגרע הרבה: עתיד הוא להצטער יום, יומיים, וסופו להבליג על האבדה ואילו בשבילו הרי זהו האוצר, שאליו נשא את נפשו כל ימיו, בלי להעלות על דעתו, כי עלול זה להתגלגל אליו בפשטות מקרית כזאת. ביום חול רגיל…
ההחלטה לשמור על הכסף המריצה אותו להחיש את מעשהו, כי הזמן קצר ויש לעשות ולהצפין מיד את הכסף, בטרם יעמוד פלדמן על האבדה ויחולל רעש. הוא קפץ ורץ אל האגף, בו הוא רגיל לעבוד, ומאחר שלא מצא לו מיד מקום ראוי ובטוח להסתיר בו את שללו היקר, והוא חרוד היה ביותר, הזדרז ובלי שקול יפה את המעשה שהוא עושה, עמד ותחב את החבילה לתוך הקרונית, בה הוא עומס את זבל הקיבות תחוב והשקע עד תחתיתה. הוא התברך בלבו, כי אין לו מקום מבטחים טוב וכשר מזה, נטל האנקול וחזר לבית המטבחים כעוסק לתומו בעבודה, ואילו בקרבו התרונן ותסס הכל מקוצר־רוח.
לא נקפו רגעים מועטים ובית המטבחים המה: פלדמן עמד באמצע, כשהוא טופח באגרופיו הקפוצים על ראשו, אגלי זיעה מתגלגלים ממצחו, פניו מביעים בעתה, והוא משווע נואשות. מיד פשטה השמועה ועשתה לה כנפים:
– לפלדמן אבדו אלף לירות!..
– אלף לירות!…
“אלף לירות”… חזרו המלים, פרחו מפה לאוזן, העלו ארשת תמהון וקבלו משמעות מיוחדת: “אלף לירות”… צייצו שפתים ועיני כל הבריקו. העבודה שבתה. נשתררה דממה כבדה וסקרנית. האנשים התרגשו והצטופפו מסביב לפלדמן, שעמד אובד־עצות, נרעש ומיצר, הדמעות בעיניו, המחנק בגרונו וכולו תחינה ואזלת יד, “א־לללף לירות”… זמזמו והדרדרו סביבו המלים, מהן ספוגות הנאה ושמחה לאיד ומהן רוגשות צער והשתתפות. לפתע הבריק במוחו זכר קפיצתו מעבר לגדר, הרפת, חתימת הדשא ומאיר־מבולבל המפורקד עליה. ומיד צרח כטובע הנאחז בקש:
– יהודים! קפצתי על־יד הגדר ושם היה רק מאיר־מבולבל… עשו אתי חסד וחפשו בכליו של זה… רק הוא היה שם, הוא ולא אחר… הה, יהודים, חפשו בכליו!…
הוא הסמיק, הזיע, והדמעות זלגו מעיניו כעל פרצופו של ילד; הוא עורר חמלה וגחוך בלב רואיו. כל תקיפותו פגה. מאיר – שקולו ותביעתו של פלדמן נקבו את אזניו – קרב אליו שקט ומתון, מעשה אדם חף מפשע, והעמיד פנים, שאלמלא האסון שקרהו לפלדמן, ודאי שהיה יורק לו בפניו על החשד המגונה שהוא טופל עליו, ואף כי אינו איש ריב ומדון מטבעו, בודאי שהיה מקטר לו קטורת גדופים כהלכה על חוצפה זו להאשימו בגנבה! ואילו הפעם משל ברוחו, שקל יפה מעשיו, שלא להגביר את החשד על ידי התפרצות וריתחה יתירה, והרים זרועותיו כמפקיר עצמו לחפוש:
– בבקשה, אם חושד אתה בי…
קולו היה רך ומפויס; קול אדם ענותן ונקי מדופי.
פקיד, שרחמיו נכמרו על פלדמן, עמד לחסוך לו את הטרחה הבלתי־נעימה. הכרוכה בבדיקת כליו של זה, ונטל את התפקיד לעצמו. הוא תחב את ידיו לכיסו של מאיר, בלש וחפש מתחת לסינרו המזוהם, בחיקו, פקד עליו – מעשה מומחה – לחלוץ את מגפיו, ולבסוף זרק לתוך הדומיה המתוחה:
– ברכה לבטלה!
התיפחות חנוקה, רסוקה, פרצה מגרונו של פלדמן: התיפחות נואשת ומרטיטה נימי רחמים כמוסות אף בלבבות קשוחים. הפעם הבליג מאיר בקושי למראהו העלוב, ושעה שראה, כיצד כתפיו של זה מרעידות מבכי, החניק בחובו תוך מאמץ פנימי את הקריאה, שעלולה היתה לפרוץ מגרונו בזה הלשון: “הא לך כספך המטונף ולך לך לכל הרוחות!” אלא שחולשת הדעת תקפה אותו רק לרגע קל. מיד הקשיח לבו ופסק לעצמו, מרגיע בתוקף: “אין בכך כלום! מחזיר זה לא יגרע מאומה… לא מאומה!”…
אחד מפושטי העורות טפח לו בחבה על שכמו:
– אַל תתרגש, מבולבל! מצא לו במי לחשוד! חא־חא!
– חא־חא־חי… – החרה החזיק אחריו מאיר, שׂשׂ להאחז בהנחתו של זה, והצהיל את פניו כלפי כל בהבעה תמימה: הלואי ומצאתי באמת מציאה כשרה כזאת, לא היה מזיק לי לגמרי!
– כלל וכלל לא מזיק! – נענו לו האנשים, איש לא חשד בו.
ד
בינתים – עוד פלדמן מתגעש מחרון וצער אין־אונים, מתרוצץ כמטורף, נטפל לכל אחד ואחד, מפציר ומשדל שיעזרו לו למצוא את האבדה, מבטיח פרס, שולח מבטים עכורים ופיו מתיז קצף ופולט מעין מֶלֶל־פֶּלֶל מרוסק – ואחדים מנאמניו כבר טרחו וערכו חפּוּשׂ מפורט ומדוקדק בכל חור וקרן זוית, במחסן המספוא, בכל סל, כלי או בגד, בחדרים, ברפת ומחוצה לה, סמוך לגדר ובין השיחים; אחדים מן המהדרים אף עלו וטפסו על גג הרפת, שמא הוטלה החבילה לשם – אך לשוא! הכסף אבד ואיננו! גם הקצין המצוחצח – אשר הובהל והופיע מוקף להקת שוטרים, המרפדים הליכותיהם בפניו בחיוך־של־תמיד – העלה חרס, סוחר־הבקר ניצב לפניו חסר־ישע ומיבב, כדי לעוררו לפעולה של ממש. הקצין התאמץ לנשל מעליו את קליפת השיגרה ולבוא לעזרתו של סוחר הבקר; הוא העלה על פניו המטופחים הבהוב של סומק, התרגש קמעה, ופקד על שוטריו לערוך חיפּוּש מחדש. החשודים שבאנשי המקום – עולי ימים זריזים, שיצא להם שם כהַלמָנִים ותיקים אשר ידם רב להם גם בשטחים סמויים מן העין – הוזמנו למשרד לשם חקירה. בזירמם השוקק והעכור נגרף גם מאיר, שכן לא פסק פלדמן מלטעון כי מאיר־מבולבל היה היחידי במקום בשעת מעשה, כלומר, בשעת אותה קפיצה הרת־שואה מעבר לגדר, שעלתה לו ביוקר.
הקצין נתן עין חודרת, אימתנית. בפניו הרזים והחוורים של מאיר, באפו המגוּבן ובפיו המפריח מתוך צוהב שיניו בת־צחוק מפייסת כתריס בפני תקלה; הקצין הסתכל בגולגלתו העטורה שיפעת דבלולי שערות מאובקים ומסולסלים, חקר אותו בלשון אמיצה ובחתוך דבור מפיק שררה, הפך בו והפך, כמקיש על כלי חתום לדעת הנבוב הוא או לא… ובהחליטו לפתע, תוך פזימה חרישית, כי לפניו עומד אדם נבער מדעת, שאינו חשוד על מעשה פשע, פטרו וסילקו מחקירה נוספת.
מאיר יצא לקול תרועת חבר ליצנים, שעטו אליו. את עיניו המבוהלות הריץ לצדדים ועל פניו נסוכה היתה ארשת צער של אדם מבולבל באמת, תוהה ומשמים, אשר עינוהו על לא חמס בכפו. ואמנם התישה החקירה את כוחו ושילחה חלחלה במעיו. החרדה, שמא יכּשל ויאבד לו הכסף שאליו כבר נתקשר בכל נימי נשמתו, שללה ממנו את שלוות רוחו. אמנם עד כה הצליח יפה לשוות לפרצופו דמות תם שאינו מסוגל לקצץ זנבה של לטאה, אבל כיצד יעביר את הכסף לרשותו? כיצד יוציאו מתוך הקרונית? כשוך הרעש חזרו האנשים למלאכתם, אלא שפלדמן הנדהם עומד עדיין בחצר ומטיל עליו אימה בפניו שלבשו קדרות, באזלת ידו ובעיניו הבוהות.
גרר מאיר את רגליו הכושלות, קרב מדוכדך וצנח לחסד חלקת הצל שבשולי הקיר, בהסמיכו בו את גבו. אין דבר. תנוח לה החבילה לפי שעה בזבל התחוח שבקרונית. כל רע לא יאונה לה, ובינתים יטכס עצה, איך לגנוז אותה במקום בטוח יותר. סוף־סוף נשם לרווחה, ואם כי הפרשה עדיין לא הובאה לידי סיום, הרי מכלל כשלון כבר יצא, ומשנחלץ מרשת החקירה, בה פירפר לפני שעה קלה, וירדה עליו מנוחה, לא ארכו הרגעים והוא צלל, כדרכו, בעולם ההזיות, אלא שהפעם בנה על־גבי בסיס של ממש… ומשעלה לפניו מראה צריפו הרעוע, העשוי ככברה ונטוי אלכסונית על מגרש מעוטר שממת קוצים ודממת הערירות, חייך לעצמו והחל רוקם לאלתר את מסכת השנויים העתידים לחול במקום. ודאי שיעשה את הדבר קמעה קמעה, שלא למשוך עליו חשד. במשך שנה יכין לו קצת חמרי בנין, לבנים, רעפים אדומים (תמיד קסמה לו אדמומית הרעפים מבעד לירק הברושים), ואחר־כך יכונן לו בית לתפארת, מסויד ומוקף גזוזטראות, מעוטר שיחי יסמין וגנת־פרחים, אשה צעירה מחייכת לקראתו מבעד לחלון, ותינוק ערום למחצה משחק בחול ומפטפט בחן… עם דמדומים הריהו עומד בין הערוגות והצנור שבידו מזרים סילון של כסף על־פני נטעים ודשאים ועל־גבי מרבץ החול, כדי לצנן את החום הנוהר סביב סביב… היקום עוטה דממת ערב, אפלולית מגיחה וכובשתוֹ, ובחלונות ביתו ניצת וניגר חוצה אורי החשמל הבהיר, וקול נישא, מתנגן ומסובב את נפשו: “הכנס מאיר, ארוחת הערב עוד מעט ותצטנן”…
מאיר חייך מקורת־רוח. ניתנים חלומות גם להגשמה… אין זה הפעם חלום בהקיץ. כלל וכלל לא! הנה האיר לו הגורל פנים בדרך של צדק ויושר: גרע קצת מן העשיר והעניק לו, לאדם אובד בעניו ומצוקתו.. יש בכך תגמול נאה ומפצה חלף כל העלבונות והיסורים שהיו מנת חלקו עד היום. לראשונה נקפו לבו במקצת על עצם המעשה שעשה, אבל בסופו של דבר, לאחר שנרגע, ובמוחו נקבעה ההנחה שפסקה לזכותו על תגמול של צדק, הסיח את דעתו מפלדמן ומנזקו, והחל משבח את מעשהו ומחייך לזכר הפרטים, כיצד השכיל להערים על הקצין ועל חבריו לעבודה ולעקור מלבם לגמרי את החשד…
הוא העיף עין לעבר הקרונית, ממתין לשעת הכושר, כדי להוציא את שללו היקר ולהעבירו למקום בטוח יותר, עוד הוא שוקל בדעתו איך ולאן, והנה נגש פועל הנקיון שלמה’קה תפוז (כך היה כינויו בשל שערותיו הצהובות), תפש בקרונית והחל דוחף ומסיעה מכאן והלאה. מאיר נחרד מרבצו, לבו נקפו ונפשו נרעשה בו. עסק ביש… אין זאת כי נשתנו סדרי המקום ביום מוזר זה: תפוז הקדים הפעם, שלא כמנהגו. מאיר נטפל אליו נבוך ונרעש והחל טוען ומשדל אותו שיחכה עד שימלא את הקרונית כולה. הן עוד היום גדול, אלא שתפוז לא שעה אליו והוסיף לדחוף את הקרונית, כדי להריק מתוכה את הזבל לתוך אוטו־משא, הממתין להעבירו לבור בפרדס שבירקונה הסמוכה…
לשוא כירכר מאיר נסער ומיואש סביב תפוז, כדי להשיאו לענין אחר, להסיח את דעתו ולהשהותו לפי שעה; הלז תקע בו עינים מזרות זעם ותמהון, פטר אותו בגדוף תוך הסעת הקרונית, וכך הגיעו שניהם לשער, זה דוחף וזה מניח ידו כעוצר ובפיו האֵלֶם. כי מה יגיד לו? כיצד יסביר לו, כי את נפשו הוא קובע?… רגע קל נתעורר בו הרצון לזעוק זעקה גדולה ומרה, לצעוק וליבב ממש כמו שעשה כך לפני כן סוחר הבקר… ורגע ניצנץ בו הרעיון ללחוש על אזנו של תפוז, לגלות לו את הרז הגנוז בזבל הקרונית ולהבטיח לו מחצית הכסף, נסתכסכה ונקרעה נפשו בו לגזרים, והחשש לכסף שיאבד לו הטיל בו מבוכה ויאוש.
עוד הוא מטכס עצה, כיצד לקדם פני צרה זו שקפצה עליו בהיסח הדעת, ותפוז עמד והפך את הקרונית לתוך ארגז האוטו. עיניו נקרעו לרווחה בתורן אחרי החבילה שנתגלתה רגע מלוכלכת וחזרה ונבלעה בתוך הזבל, בלי שהיה יתירה עקר הנהג את האוטו ממקומו, הפליג והשאיר אחריו תימרת־עשן כחלחלה ומעלה סרחון ואת מאיר הניצב כבול עץ על מקומו, המום לחלוטין..
ה
אכול צער ומרירות אין קץ על עצמו, על סכלותו וקוצר ידו, עמד מאיר ונשך את שפתיו בשיניו, כשהוא מיסר את נפשו ומסנן קללות נמרצות. ארסיות, כלפי הווייתו העלובה וכלפי כל הבריות. אותה שעה נצטבר בחובו זעם כה עז ומסוכן, שמוכן היה לחבל בגופו או לרצוח נפש…
ברם, לאחר שהות קלה נגה לו שביב תקרה מתוך חשכת יאושו, שכן ידע מקומו של הבור בפרדס איהו, ורק חושש היה, שמא יקדימנו במקרה הנהג. עם גמר העבודה נחפז ונדחק למכונית הראשונה שנזדמנה לו בדרכו ירקונה, והגיע לשם עם דמדומים.
הבור נמצא בריחוק־מקום מבית שומר הפרדס ומאיר התגנב בחשאי בחמקו מתחת למשוכת שטה דוקרנית וספג שריטה בלחיו. הוא לא השגיח בכך ובקוצר רוח פסע בין העצים, שהעלטה כבר פשטה ביניהם. בהגיעו לבּוֹר הבחין בקושי בזבל הטרי, שהובא לפני שעה קלה. היה זה בור גדול ועמוק, שמי־גשמים נקוו בו. במשך כל ימות השנה הוּטל לתוכו זבל דליל של גללי צאן ובקר וסחי, והצחנה שעלתה ממנו היתה חריפה ומחניקה.
לראשונה בּסַס מאיר ודישדש בשולי הבור רק עד ברכיו, כשהוא גוחן ומשקיע את זרועותיו בזבל עד למרפקיו ומחטט אחרי האבדה. סבור היה ומקוה, כי לא יארכו הרגעים והוא ימצא את שללו, אך למגינת לבו, לשוא היה עמלו. בתוך החשכה הרבה מסביב לא ידע, אם מחפש הוא במקום הנכון, והספק החל מכרסם את לבו, שמא נפל הכסף בגורלו של הנהג…
עיף ויגע היה, רעב ותשוש, הן מן העבודה והן מן ההתרגשות והחקירה הממושכת; המרירות המכרסמתו על האוצר שהיה ברשותו וגז כחלום, לעיניו ממש, מחמת סכלותו, מילאה את נפשו צער ויאוש אין־קץ. והנה דבקה בו עצבנות לשמע נביחות כלבו של השומר, שריחו של הזר עלה באפו: נביחות צרודות ותכופות, שהטילו צמרמורת בגופו. הוא קפא מתוך פחד במקומו, נושם בקושי, ורק לאחר שנדמו הנביחות לגמרי הוסיף לחטט ולנבור כחזיר בתוך הזבל, תוחב זרועותיו ושוקע בסחי מעל לברכיו, עד טבורו כמעט, חוזר ויוצא, מחפש בשולי הבור, טפח אחרי טפח, שעל אחרי שעל, הצחנה באפו, המרירות בנפשו והיאוש מכלה את כוחו.
שוב החל הכלב לנבוח. מן האופל נענו לו יללות תנים, שהרעידו את גופו הרטוב והעיף, אבל הוא המשיך מתוך עקשנות מטמטמת, עד שרפיון גמור התפשט ביצורי גוו. קשה היה לו להשלים עם הרעיון לחזור למציאות הקודרת בלי שללו, בידיים ריקות. לא יהיה טעם לו ולחייו… הבית המסויד ועטור שיחי היסמין עם גג הרעפים האדומים נסתחף על כל מראותיו המרהיבים, ואת מקומם שב וכבש צריפו העגום. הוא הוסיף לשקוע בזבל, מר־נפש וחסר־תקוה, מוכה אדישות ושממון, מסואב היה בגופו ורוחו עכורה. מאורות נפשו לקו, הכל דעך ושקע ללא תקנה.
אדי הבאשה, מעורבים בבושם פריחת העצים שאפפוהו פעלו את פעולתם והוא חש בסחרחורת שהחלה מטשטשת את הכרתו; לבו התפעם בו ורקותיו נתלהמו כפטישים מזורזים. קרוב היה להתעלפות אחת ידע, כי עליו למהר ולצאת מן הבור בעוד מועד. פיק ברכיים אחז אותו. ובמאמץ אחרון התחיל גורר את רגליו ברוב יגיעה לכאן ולכאן ובעצמו לא תפש, כיצד פסע פסיעה גסה ביותר לטבור הבור… רגליו כשלו, הכוכבים שמעל לצמרות הברושים נתרסקו לעיניו כבתוך אדוות מים, ולתוך אזניו הסתערה המייה כבדה. הוא התנודד והחל טובע ונחנק במי זבל וסחי, כשארבות ידיו מגששות ומחפשות לשוא אחרי אחיזה כל שהיא – –
* * *
יצא אדם לפעלו בבוקר שטוּף שמש וזיו…
מחמת החשכה הכבדה ששררה בפינת האורווה קשה היה להבחין בדמותו של הסוס אשר עמד בסמוך לאבוס ולעס מתוך שיירי המספוא. מתוך הרגל רקע בפרסותיו המפורזלות כאומר להבריח זבובים טורדים; משהרים את ראשו, שפס לבן חצה אותו ממצחו עד לנחיריו, דומה היה כחורג מתוך חשרת־מים אפילה במעלה חוף. אפס מיד הרתיע את עצמו קמעה, כי עיניו נתקלו שוב בבהמה העקודה ובשתי בריות שפופות, שישבו לפניה על גבי ארגז הפוך והתלחשו, כחוששים לשמוע את קולם הם. חשש זה נדבק גם בסוס. הבריות, שאור הפנס הטיל סומק בפרצופיהם, חשודות היו בעיניו, ובלעסו את המספוא, משהה היה את מבטיו עליהם כמתאמץ לתפוס את הקשר שביניהם לבין הבהמה המוטלת לפניהם, אשר קודם טרחו בעקידתה תוך גידופים וגסות יתירה, וכעת רבוצה היא כפותה על צדה ועינה השחורה מתנוצצת מתוך הלובן לאור הפנס המקפיץ שלהבתו ומסכסך את הצללים על גבי הקיר מנגד. אי־שקט סתום נמזג לתוך הווייתו השקטה של הסוס ושיגרת ערבּוֹ נשתבשה. משהו החל טורד אותו ומרגיז. רגיל היה בשעה זו, לאחר שנשתחרר מטרדות היום וכובד נטלו, להיות שרוי לבדו בתוך החשכה הנוסכת שלווה, לקלוט את רחשי הלילה שמעבר לקיר וללעוס בנחת מן המספוא, או לנמנם בעמידה, והנה שוללים הפעם זרים את מנוחתו לאורו של פנס דולק, והבהמה העקודה אף היא אינה עשויה להרגיעו… פרכוסים עצבניים חלפו בגופו של הסוס, החל מאזניו המרטטות, עברו דרך גבו לאורך חוט השדרה ודחקו את מורת רוחו הסתומה לשרירי רגליו האחוריות אשר פתחו בבעיטות־זעם הרסניות, הכּה והלוֹם בכוח על גבי קיר־הקרשים, כרוצות לפרקו: ולפתע, תקוף רוח מרדנית הצהיל את קולו בצנפת עוז אדירה וממושכת, משל נתקע בדהרת־אוֹן סוחפת לתוך סערת שדה־קרב… קולו של העגלון ניתך עליו מן החוץ להרגיעו ולשכך את קצפו: – אדיר! מה לך לעזאזל!.. תיכף אגש אליך עם השוט!.
הסוס נרגע. קסם קולו של העגלון פעל עליו. רגיל היה לקול וקיבל את מרותו המכנעת. לעתים קרובות היה מטה אוזן לשיחת בעליו, שעה שעסק בחוץ, או שעה שהיה גודש אבוסו, מנקה את עורו ומגרד אותו במסרקת של פלדה, נהנה היה הסוס מכף ידו השעונה לגבו בשעת מעשה, קולט ריטונו השופע המיית־חמימות, ומקבל באהבה את גירודו וטיפולו; רגיל היה להקשיב לשיחו משך שנים, שעה שהיה סוחב משאות ברחובו של כרך, או משתרך בדרכי שדה ופרדס. בבדידותו מצא העגלון בסוס מדה מרובה של הקשבה, ומתוך פליטת משפטים קטועים עבר לשיחות ממושכות שהיה משתף בהן את הסוס כבר־דעת גמור המבין יפה לרוחו… וידידות אילמת זו שנבעה מתוך אותן שיחות, היא־היא שנטעה בסוס אמוּן גמור לבעליו, ומגעו וקולו, רצופי נועם או רוגז, רק מחזקים היו אותה ידידות. הפעם משנזף בו בעליו, נוצר אצלו מיד הרושם כי המתרחש בתוך האורווה ברשות בעליו הוא, והשיחה החטופה שנתפתחה בינו לבין הזרים העמידה אותו על הקשר שביניהם. מכיון שכך, תקע שוב את ראשו לתוך האבוס החלקלק, כמשלים עם הנעשה, והוסיף להשמיע את לעס טוחנותיו החזקות.
– מה דעתך? – פנה מיכאל אל נחום – המבינות הבהמות משהו?
– איזו שאלה? הרי כידוע יש בהן בבהמות ובחיות גלגולים של בני אדם… נשמות של רשעים וחטאים אשר למעלה נגזר עליהם לחזור ארצה ולהתגלגל לתוך גופותיהם של חיות ועופות. רמשים ושרצים, הכל לפי החטא והזמן… ויש אומרים כי שבעה גלגולים כאלה עוברים עליהם עד שהם זוכים לחזור למעלה ולמצוא את תיקונם… שמעתי פעם מפי סבא, שהיה יהודי למדן ותלמיד־חכם, כי החיות מבינות הכל, אלא שאין הן יכולות לפצות פה ולגלות את הנעשה להן…
– באמת?…
– בודאי! אין ספק בדבר.
מיכאל שקע בהרהורים. רעיון זה חדש היה לו ועשה עליו רושם, תאב היה לשמוע עוד מפיו של נחום בענין מופלא זה, והעלטה למחצה ששררה בתוך האורווה. והחרדה הקלה עקב ביצוע מעשה סמוי מן הרשות, עוד הוסיפו משקל וערך לדברים ששמע. הוא פשט את רגליו, השקיע עקביו במרבץ החול והגללים שעל רצפת האורווה, הסב את ראשו לעבר הסוס הלועס, שכרסו הבהיקה מתוך חשכת פינתו, ושאל חרש:
– וסוס זה, למשל, מבין את אשר אנו חושבים לעשות כאן?…
נחום קימט מצחו ונתן בו עיניו הנוגות:
– ייתכן שהוא מבין, אבל בודאי שהוא מרגיש… דע לך, כי הרגש מפותח אצלן מאוד, והוא בא במקום השכל הישר, במקום המחשבה. יש בהן מן הבינה באיזו מדה שהיא, אך בעיקר הן מרגישות… הנה שמעת כיצד צהל הסוס ובעט ברגליו, משמע שרוצה הוא לדבר ואינו יכול, והריהו כועס…
– האם זה באמת כך?
– חושב אני שכן. משהו בודאי יש בזה. אין זה מן הדברים הפשוטים, שאלתי קודם אצל קרובי העגלון ואמר לי כי הסוס שלו שקט הוא לגמרי, אינו מתפרץ ואינו בועט, והנה עברה עליו פתאום רוח רעה. בודאי מרגיש הוא כי בהמה זו…
– באמת מרגיש הוא?
– זהו! החיה מרגישה במלאך המות ויודעת על בואו, יש לה מין חוש כזה, מיוחד, פנימי, שאינו קשור במוח, כלומר, בשכל, כפי שאמרתי לך קודם: הבהמות והכבשים מרגישות בקירבתו של הזאב בשעה שזה נמצא עוד במרחק של פרסאות רבות מהן. ריחו של המות מגיע לנחיריהם מיד…
מיכאל התגרד בערפו ולפתע היקשה לשאול:
– אם כן הדבר, למה אין הבהמה מרגישה בזה? הרי עומדים לשחוט אותה והיא מוטלת כפותה ומביטה בנו בעיניה השחורות כאילו כל הדבר אינו נוגע לה כלל וכלל… למה אין היא גועה!..
– זהו כבר עניין אחר לגמרי. בהמה שנועדה לשחיטה, מאכל לבני אדם, כי לשם כך נוצרה מתחילת ברייתה, הקדוש ברוך הוא מערפל את מוחה ונוטל ממנה את מעט בינתה, שלא לצעֵר אותה לפני מותה… וגם מפני שנשמתה צריכה, כנראה, לעבור דרך גלגול חדש, ולמצוא את תיקונה בגופה של כבשה או יונה, דבר שמקרב אותה בדרגה אחת לסילוק החשבון שבינה לבין בוראה… ומפני זה היא מקבלת את גזר דינה בשקט. אבל יש מקרים שהבהמה משתוללת, מתנגדת לשחיטה ובועטת, ודאי מפני שנשמתה צריכה להתגלגל לגופה של חיה טמאה, חזיר או חמור, אז חשה הבהמה בדבר ומתנגדת, אינה רוצה… זו, למשל, שקטה היא, מפני שכפי שאמרתי לך, ניטל ממנה שכלה עוד קודם לכן… אבל הסוס –
– כן, הסוס?
מיכאל הקשיב ועל פניו נמתחה ארשת תמהון וסקרנות כאחת, הקשיחות החצופה הטבועה לעתים בקלסתרו נתעדנה ודומה היה לילד המשתוקק תוך הקשבה לשיחת בוגר. נחום שהרגיש עד מה חזק הוא הרושם של דבריו על מיכאל, חייך מתוך קורת רוח של אדם המכיר בערכו, והמשיך לפתח את רעיונו ולהסבירו בלשון נאה וברוב ענין:
– הסוס מרגיש, כנראה, בסכנה המרחפת על ראשה של הבהמה… כל עוד אין כנפי מלאך המות משיקות על ראשו הוא מסוגל הוא כנראה, להרגיש בשעה שהן מרחפות על ראשה של חיה אחרת הנמצאת בקרבתו. מבין אתה, ידידי, אלה הם דברים מפלאי הבריאה. רזי החיים והמות, ואין הם מן הענינים הפשוטים כל עיקר !..
מיכאל נאנח חרש. אימה סתומה ירדה עליו ודיכאה קמעה את רוחי. הדברים התמוהים הטילו אותו לתוך עולם מחשבות שהיה נשגב מבינתו. ואף־על־פי־כן נראה לו ממשי ביותר ומעולף ביעותים שמעבר לתחומי החיים ועניניהם הפעוטים. הוא הסתכל בשעונו בכוונו את הלוח כלפי אור הפנס לצוד את ברק המחוגים ונתרגז:
– מתי יבוא השוחט!!
– בתשע או בעשר, ידיו מלאות עבודה, י’חביבי, כי עליו לעבור מרפת לרפת לטפס על גגות, לשוטט בין הפרדסים, לסור לחורשה או למקומות סתר אחרים בהם מחכים לו קצבים כמוני וכמוך. עליך לדעת, ידידי, כי כיום שוחטים הכל, חרש שוטה וקטן, הקצבים זקוקים לפרנסה, ההוצאה מרובה וההכנסה אינה באה על נקלה. לא טוב להיות בימינו קצב כשר. משגיחים עליו בשבע עינים ומוצצים את דמו. כל מיני בריות מקיפים אותו: שוטרים, מפקחים, פקידים, סתם מכירים ושכנים תובעים את שלהם: הב בשר! ומניין יקח לו הקצב בשר כדי לספק לכל אחד? מן המנה הממשלתית? וכל אלה נטפלים בעיקר לקצב הכשר שהוצאותיו מרובות. ואילו קצב הטריפה – הוא מצפצף על הכל! מכובד הוא, מצוחצח, בשר נמצא אצלו בשפע, פטור הוא מצרות ומקנסות, צובר הון לועג לכולנו!
– ומה נעשה אם השוחט לא יבוא?
– יבוא, יבוא, תן סיגריה.
בשעת העישון שקעו שניהם בהרהורים. מיכאל שקל את דבריו של נחום אשר הציע לו לעשות שותפות באטליז של בשר טריפה. לפי שעה טרם הסכים להצעתו, אבל הנימוקים שלו משפיעים עליו בדרך כלל.
מתוך הפינה בה עמד הסוס נשמע עדיין לעס טוחנותיו שאינן פוסקות אף לרגע, ולעתים בהפשילו את שפתיו הבהיקו שיניו הצחורות שנחשפו ושיוו לפרצופו הבעה אכזרית, נשכנית… וזו הבהמה, שלא נוח היה לה במצבה הכפות מזה שעתיים. החלה להניע קמעה בברכיה כמתוך מאמץ להפרידן ולנתק את אסוריה, ובעשותה כך נשפה בנחירי אפה הסמוכים לקרקע עד שתימרת־חול מעורבת במוץ הוּעפה סביבה כמניפה שיפולי כריסה נעו וזעו לקצב הנשימה, ולתוך לוֹבן עינה הוּצק קצת להט שאוּל מאורו של הפנס, שאָצל לה גוון של גחלת לוחשת באודם אפלולי… מיכאל הציץ בה ובעט בה ברגלו השלוחה, בגרדו את הסוליה בגסות לאורך פני הבהמה, על גבי עינה שנעצמה ונקרעה תוך פילבול, ומתוך חוסר מנוחה סנט
בה:
– נוחי בשקט, נבלה!
תקף אותו קוצר־רוח מהוּל ברוגז. כל עבודה שלא נעשתה בהתאם לקצב דמיו הגועשים בו בחפזה של עוּל־ימים שוֹחר הרפתקאות, ושגרמה לעכוב, היתה מביאה אותו לעצבנות שסופה קצף והקנטה. תאב היה כבר להמצא יחד עם בתרי הבהמה באטליז, לסדרם ולחלקם לשם מכירה והברחה בהקדם, שכן חלקי בשר שאינם נושאים עליהם גושפנקת בית מטבחיים יש לסלק לאלתר מהשש עין רעה. והשוחט טרם בא. השיחה הקודמת על גלגולי הנשמות נסכה בו קצת מבוכה, וכדי להרגיע את עצמו על שנתפש לחולשת הדעת, בעט בבהמה כרוצה לומר לעצמו, וגם לנחום, כי בז הוא לכל הדברים הללו! אמנם, לנחום היו ענינים אלה נהירים וברורים יותר, שכן בנו של שוחט הוא, ויכול הוא לתרץ ולישב הכל בפשטות, ואילו הוא – הדברים נשגבים קצת מבינתו ומסכסכים את דעתו. אכן, נחום זה “בּלוֹפר” הוא, אבל ראש של למדן לו, ועד היום אינו פוסק מלהצטער על שהפסיק את תלמודו, לא פעם סח לו כי לולא מזלו הרע, ודאי שהיה בוחר לו במקצוע אחר שפרנסתו קלה ונאה מקצבות. תוך כדי כך נתן עיניו בנחום היושב לידו עצוב ומדוכדך, שקוע כדרכו במחשבותיו הנוגות, בשעה שהוא מתבודד, ורגשי רחמים נכמרו בלבו כלפי
ידידו זה אשר בלעדיו אינו עושה קטנה או גדולה, כדי להסב לו קורת רוח ולהסיחו שוב לעניינים שהוא בקי בהם, פתח ושאל מחדש:
– ומה דעתך, נחום, על עצם השחיטה?
נחום נעץ בו את עיניו הנוגות כמתעורר מתרדמה קלה שנפלה עליו. שאלה זו לא נראתה לו הפעם. זוהי בכלל שאלה שהקצבים סחים בה לעתים רחוקות, משום שהדבר נראה להם טבעי ביותר, גזר־דין מן השמים שאין להרהר אחריו. ושאלה זו לא נראתה לו הפעם בעיקר, כי חושש היה שמא לא יבוא השוחט, וזה בשאלתו עתיד לגרום לו עיכוב בלתי צפוי ולסכל את הרעיון שניצנץ במוחו. לראשונה לא ידע מה להשיב לו, ורק לאחר שתיקה קצרה, בשקלו יפה את הדבר בדעתו, השיב לו תשובה שבתוכה גלוּמה היתה מחשבה וכוונה תחילה:
– סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה… כך נגזר משמים ואין לשנוֹת, אלא שלדעתי אין הבדל בין שחיטה כשרה לטריפה… זו נשחטת בסכין ואף זו כך, והמטרה אחת היא. אמנם, איני רוצה לומר בזה כי אין צורך בשוחט, שהרי לפעמים מוצא הוא נגעים וסירכות הפוסלים את אכילת בשרה של הבהמה, אבל במה דברים אמוּרים? בבהמה חולה ונגועה, אך לא בבריאה, כזו למשל המוטלת לפנינו. עיקרו של דבר הוא כי הבהמה צריך לשחוט ולמכור את בשרה בין שהוא כשר ובין שאינו. העיקר שהכסף יהיה כשר… לא כך, מיכאל?
– בודאי שכך, בודאי!
– ושמא סבור אתה כי רוב הבהמות הנשחטות הלילה בכל מיני מקומות סתר בידי שוחטים נשחטות הן, אינך אלא טועה, במחילה מכבודך… מזמינים את השוחט, אבל לבסוף נמאס לחכוֹת לו מפני שידיו מלאות עבודה, או שהוא מפחד לבוא, ואחד מהחבריא עושה את המלאכה בעצמו…
– כ’כ’כך?… – משך מיכאל בקולו והפליאה בעיניו,
– וכי מה? הדבר חדש לך? ואיך נוהגים קצבי הטריפות? מזמינים את השוחט, מה! וכי יש הבדל בכך? אין מבדילים כיום בין כשר לטריפה, ובינינו לבין עצמנו, מיכאל’ה יקירי. לאחר שהשוחט בא ועושה את שלו ופוסק כי הבהמה כשרה היא, ואנו – בינינו לבין עצמנו – רואים כי היא נגועה כשחין ומלאה תולעים כרמון, כלום מחרימים אנו את בשרה ואיננו מוציאים אותו לשוק למכירה? כלום זורקים אנו את כספנו לאשפה? הן יודע אתה יפה כי נוציא את הבשר לשוק וחסל. הבשר יתבשל יפה בסיר, ימצא לו את דרכו לקיבה ומתוכה, ושלום על ישראל! אין חלילה שריפה או מגפה, והכסף בכיס – טבין ותקילין!
מיכאל משך בכתפיו:
– מה אני מבין בדברים כאלה? יש הבדל או אין – מסכים אני לדעתך כי הגיעה השעה לעשות בּיזנס ולחרבּן את כל המנוּולים המציקים לנו. אבל אסור לנו לפרסם את הדבר עד שהרבנות תכריז עלינו… מבין אתה?
– מבין, מבין. קצבים כשרים שוקעים עד צואר בחובות!
מבחוץ הטרידם קולו של העגלון:
– מה נשמע, חברה? ההוא כבר בא?
– עוד לא! – החזיר לו נחום בקול נרגז במקצת – ואַל־נא תדאג לנו! הבהמה לא תחזור מכאן למרעה…
– איני דואג לא לכם ולא לבהמה, אבל זוגתי ביקשה להזכיר לכם כי מחכה היא לחתיכת כבד, ושאתם מוזמנים אחר כך לסעודה קלה
– טוב ויפה!
ב
זחלה השעה בעצלתיים ובשממון מדכדך. מיכאל הוסיף להגיש מדי פעם את לוח שעונו לאורו של הפנס ופניו קדרו. הוא קלל חרש. השעה היתה לאחר עשר והשוחט טרם בא. רגזנותו הלכה וגברה. הישיבה הממושכת תוך צפיה באפס מעשה נטלה ממנו את שלוותו. הרי זה בזבוז זמן, ויכול היה לבלות שעות אלו במרתפו של ר' קדיש על כוס בירה ומשחק הקלפים. נחום אשר הסתכל בו יפה־יפה המתין לשעת הכושר כדי להכריעו ברגע הנכון ולבצע את הדבר כפי שעלה במחשבתו קודם לכן. הוא בחר איפוא בשתיקה כדי לתת שהות לקוצר רוחו של זה לבוא לידי מתיחות הדוחה את האדם למעשה פזיז ובלתי שקול… לבסוף, משהביע מיכאל את דעתו כי ייתכן שהשוחט כבר לא יבוא בכלל, הסכים לו נחום בהבעת פנים דאוגה:
– גם אני חושב כך.
– ובכן, מה נעשה? עיניו של נחום נתרשפו וקולו בקע בתוקף כאומר להלהיבו:
– נעשה מה שהכל עושים!
–?…
– כן, י’חביבי! אם רק אינך פחדן!
סקר מיכאל את פני רעו בתמהון, הבחין בארשת פניו הזעומים והרציניים ביותר שהחלטה היתה טבועה בה, ותפס כי אין הוא חומד לו לצון הפעם: הבין כי אין הוא, נחום, מוכן לחזור בידיים ריקות. ואם כי ההצעה לא הבהילה אותו הרי שהפתיעה אותו בחידוש שבה, במעשה שטרם נתנסה בו… ובשקעו בהרהורי ־היסוסים הפסיקוּ נחום בהחלו ללחוש באזנו דברי שידול רכים:
– אל נהיה טפשים! עלינו לנצל את המצב כל עוד אפשר לעשות משהו… הכל מתעשרים וצוברים הון ורק אנחנו, בהמות כשרות, לא ידענו להסתגל ולעשות. אין בכך כל רע והעיקר שנספק בשר טוב. מלחמה בעולם ואין בודקים בכשרות… בהרבה אטליזים, כידוע לך, מוכרים גם בשר גמלים, טריפות ונבלות, ונשים צדקניות קונות, וחסידים יראי שמים אוכלים, והעולם אינו חרב חס וחלילה, והריוח – כשר הוא בתכלית הכשרות אפילו למהדרין מן המהדרין! ובכן, מיכאל’ה חביבי, ניגש לעבודה ואַל נבזבז את זמננו.
וכאן הפתיעו מיכאל:
– טוב, אבל מי יתחיל?
– מי יתחיל? אחד משנינו. אני או אתה, וכי יש הבדל בדבר?..
– אם כן תתחיל אתה…
– אני? מוטב שאתה תהיה הפותח. אתה חזק ממני!
– וכי גבורה דרושה לכך?
– קצת גבורה ובעיקר אומץ־לב, ואתה חברה’מאן!
– אתה הצעת ואתה צריך להיות המתחיל…
נחום התגרד בערפו מרוב מבוכה. הוא חיפש לו מוצא. הניע ראשו על גבי צוארו הכמוש לכאן ולכאן, כצב זה המסתכל בחשד לצדדים לפני הפסיעו את עצמו מן המיצר… כסבור היה שמיכאל ההרפתקן יקפוץ מיד על הצעתו זו וישמח להראות לו את בקיאותו ואת זריזותו, והנה הוא נרתע ומהסס… להוסיף ולשדל אותו קשה לו במקצת, שכן הוא בעל ההצעה, ולא נאה לו להשתמט לגמרי. הוא הירהר בדבר, ולפתע פנה אל מיכאל בהצעה של ממש:
– נפיל גורל…
– מסכים!
נחום שלה מכיס מכנסיו את מטפחתו המזוהמת, קשר קשר באחד מקצותיה. נתנו לתוך אגרופו יחד עם קצה שני בלתי קשור, ערבב אותם מאחורי גבו, האחד סמוך לשני, והושיט למיכאל את אגרופו הקפוץ, האוטר על הגורל :
– משוך והוצא. בעל הקשר הוא המתחיל…
נעץ מיכאל את עיניו בשני הקצוות המדובללים והמזוהמים שנצטיירו לפתע בדמיונו כאזני שפן אפור שראשו לחוץ באגרופו של נחום, ובלי חמדה יתירה הרים את ידו. לראשונה עמד לאחוז בקצה המשורבב שמימין, ואילו מיד חזר בו, פסח עליו והחזיק את ידו המושטה באויר, תוך היסוס, כשוקל בדעתו אם למשוך בקצה שמצד שמאל. הוא דחה את ידו המושטה הלוך ושוב, מקצה לקצה, עד שנחום התכעס וסנט בו בהיתול ולעג:
– ממש כמו בין שתי נשים, אינו יודע במה לבחור.
הוא עצמו לא היה מוכן כלל וכלל לבצע את המעשה שאמר לכפות על חברו. משסירב הלה להיענות לו, גמר בלבו על הפלת גורל מתוך תקוה שבאם יפול מיכאל בפח שטמן לו, הרי שהכל יהיה בסדר, ואילו אם הגורל יפול עליו, ודאי ימצא לו דרך להשתמט… לפיכך הסתכל תוך מתיחות ונקיפת־לב במיכאל המהסס עדיין ואינו מעז לנגוע בקצה המטפחת. ידע נחום שהתחלה זו עתידה לקבוע את השותפות שלהם וחרד היה שמא יסכל לחצו את כל העסק. לבסוף זע מיכאל, הוריד את זרועו, משך בקצה המטפחת והוציא מתוך אגרופו הלחוץ של נחום את הקצה הקשור… פניו נתכרכמו מאכזבה, שרירי לחייו נתרטטו והוא בלע משום מה את רוקו. ואילו נחום הסתיר את חדוותו המפרכסת בחובו במין בהילוּת מעשית שאין להחמיצה אפילו רגע אחד, ופתח בזירוז:
– יאללה, י’חביבי! הגורל נחרץ ועלינו לגשת למלאכה תיכף ומיד! אחת ושתים! קומה, אחא, והקץ לבטלנות! השער נעול, איש לא יפריענו וכעבור שעה כבר יהיה הבשר באטליז. לקרובי העגלון אל תשיב כשידבר אלינו ואני כבר אדע מה לענות לו. קום, יאללה!
מיכאל התרומם מן הארגז שצנח עליו, כמי שכפאו שד:
– תן לי את הסכין…
בידי נחום הבריקה סכין שלופה, ממורטת ומושחזת יפה. הסכין התהפכה לאור הפנס העלתה סומק על פני הלהב. נחום תחבה בידי מיכאל (בעוד זה ניצב זעום־פנים כמרומה) כרע ליד הבהמה העקודה, היפנה את ראשה הצדה בתפשו יפה בשתי קרניה, והחל מטה אותו אחורנית בכוח, למען מתוֹח את צוארה כעין הקשת. מיכאל עמד עדיין קודר ושותק, כבול עץ, בלי לדעת אם אמנם שומה עליו לבצע אותו מעשה שהוטל עליו לפתע, מעשה שהוא כה רגיל לראות, ושביצועו אמנם כה נהיר לו לכל פרטיו, אלא שאינו יודע כרגע כיצד לגשת וכיצד להתחיל. בעוד הוא עומד נבוך, חזרה וצפה בדמיונו תמונה מימי ילדותו, עת הוא וחבריו כפתו את עגלתו של השכן בין עצי הפרדס הסמוך, וכיצד הוציא סכין פגומה מן המטבח, והמלקות שספג מאביו בשעה שאחותו הקטנה הלשינה עליו והבהילתו תוך התיפחות איומה למקום המעשה. גם כרגע רואה הוא בבהירות מרובה את הילדים הנפוצים כמוץ לפני רוח מתוך אפלולית הפרדס לפאת הכרם המוצף נגוהות־שמש, והם קוראים אחרי אחותו השטופה עדיין בדמעות: מלשנת שכזאתהי! מלשנת?"…
נחום שנתן בו עין בוחנת הבין שהוא מתלבט עתה מאד בשאלה זו, ומיד עקר אותו מהסבך בזירוז קפדני, ומיכאל השיג כי אכן הופל הגורל ולהשתמט לא יוכל… הנה כורע נחום על הארץ לפני הבהמה. מחזיק בכל כוחו בקרניה עד שהזיעה מבצבצת לו על מצחו כצרעת, נועץ בו עינים נטולות זיק־רחמים ומאיץ בו בלחש נמרץ שנעימת הנזיפה מחלחלת בה:
– מה אתה עומד כגולם? יאללה!.
אותו רגע היפנה מיכאל משום מה את ראשו לאחוריו והציץ בעיניו של הסוס אשר, דומה, פסק את לעסו, עמד כמאובן ללא זיע, כמתמזג עם החשכה; את אזניו זקף ומבטיו השחורים נתקעו בו כמסתכלים בו יפה בתוכחה אילמת שהרתיעה את מיכאל לפתע, וידו הצמודה לניצב צנחה. אימה סתומה נפלה עליו למראה החיה המסתכלת בו, והוא חש כי מבטה הסתום ומכוון אליו עוצר בעדו… בלי דעת מה עליו לעשות, בצר לו, פנה לנחום בלחש, כמעט בבקשת רחמים:
– אבל הסוס…
– לעזאזל!… – קרא נחום ונשף תוך התאמצות – מה הסוס עושה לך?
– הוא מביט..
– ובכן, מה איכפת לך? מביט? תצאנה עיניו מחוריהן!
– איני יכול… הוא מביט ומבין כנראה….
נחום הירפה מקרני הבהמה ובכרעו עדיין על ברכיו, הצניח אחורי על עקביו וקבע בחברו עינים מזרות אימה וקצף; עיכוב זה שלא פילל לו הכעיסו תמרורים ומיכאל עם הסכין השלופה בידו נראה לו לפתע אוילי מאד ואין־אונים במדה שלא תאר לו. אך בו ברגע הבין כי לשוא יהיה כל ויכוח, כי לא ישכיל להפיג את פחדו, ושיש למצוא איזה מוצא אחר. שוצף קללות חרישיות על עצמו ועל מיכאל, ועל הסוס שניצב לו לפתע כשטן, התנער ממקומו, ניטלטל גחון בראש נטוי לפניו כה וכה, עד שמצא לו בסמוך לאבוס שק ריק. הוא תפש בו בריתחה שריח של רצח נדף ממנה, זנק אל הסוס שנרתע קמעה מפניו, מקרטע ברגליו האחוריות, נלחץ בעכוזו לקיר ומנענע את ראשו לצדדים בסירוב, כיורד לדעתו. אלא שנחום הטיל עליו לפתע בתנועה זריזה את פי השק, ומשך אותו יפה מעל לראשו עד לצוארו. אז הירפה ממנו (בעוד הסוס המסוּנוור והמבולבל רוקע ומתאמץ לנעֵר מעליו את השק) ובתפשו שנית בקרניה של הבהמה, פקד בתוקף ובזעם:
– נו, יאללה!
הפעם אימץ מיכאל את רוחו, תפש במלוא כף ידו השמאלית בצואר הבהמה והעביר עליה בידו הימנית את הסכין בתנועה נמרצת הלוך ושוב, כבקי בתורה זו ומאומן בה יפה. קילוחי הדם ניתזו על זרועותיו החשופות, וחרחוריה של הבהמה המפרכסת לשוא מילאו את חללה של האורווה נשיפות מחרישות אזנים ונוסכות אימים. אותו רגע הצליח הסוס לנער מעל ראשו את השק שצנח לרגליו, היטה ראשו, הפשיל שפתו העליונה שחשפה את טורי שיניו המבריקות בזעם, וצנפתו פרצה בעוז ניטלטלה מקיר לקיר ונתערבה בחירחור הבהמה הנחנקת והנופחת את רוחה, עד שהיה המקום לחרדת אלהים. שני הרעים ישבו על גבי הארגז חיורים ונושמים, מוכי מורך־לב מפעים. המעשה נעשה. הם לא דיברו ביניהם. נחום נתכעס והניף זרועו בתנועת־איוּם כלפי הסוס, כאומר להטיל בו אבן ולהשתיקו, והסוס שנתבהל הרים שתי רגליו הקדמיות ונזדקף בחן ובהוד עד שראשו נגע כמעט בתקרת האורווה, ושהה רגע בעמידה מפוארת זו כפסל נטול רוכב, כמוכן לזנק ולעשות כלה בשתי הבריות הללו; ואכן, נרתעו השנים וקפצו מבוהלים ונזופים בתוכחה אילמת. משחזר הסוס וצימצם גופו בפינתו, פג פחדם של הרעים אך אותות התמהון עדיין טבועים היו בפניהם החיורים. הם ישבו והסתכלו דומם בשלולית הדם שנקוותה לרגליהם, וכיצד הבהמה השחוטה והנחנקת מוציאה את לשונה ומהדקתה בין שיניה עם כל חירחור ומטיחה את ראשה תוך זעם עיור בקרקע ומתיזה סביבה דם ורפש, כשכל גופה מרעיד מעוית הגסיסה, ואילו עינה השחורה מבריקה כשזיף לח וסטיף. שניהם חיכו לגמר חרחוריה ופרפוריה של הבהמה מתוך פחד שמא יגיעו לאזני הבריות בחוץ. לבסוף כאשר ניטלו ממנה סימני־חיים ובחלל האורווה השתלטה הדממה, נשמו השנים לרווחה ולא שעו יותר לסוס שעמד והציץ בהם כרוגז ותופש את פשר המעשה, שכן פרץ שוב בצהלה אדירה וממושכת ובעט בקיר הקרשים.
א
שמעון היה יושב במלוא גוו המסורבל סמוך לשולחן מסואב במסעדה שבקרן רחוב הקצבים, ואף כי טורח היה על אכילה קלה, אפוף זבובים טורדים, מיגע היה תוך כדי כך את מוחו בפרשת שחיטת בהמות מחוץ לבית המטבחים שנסתבכה במקצת ונעשתה כרוכה בקשיים רבים: שליחי הרשות מפקחים ושוטרים עטו עליהם על הקצבים, להצר את צעדיהם ועקבו אחריהם. עתים כדי להביאם לדין, ועתים כדי להסב לשולחן על כוס בירה ושיחה נאה שסיומה מעשי ביותר. דוד’ל שותפו קבע לו פגישה בשעה זו, והואיל וטרם בא וריח צלי שפודין עריב עלה באפו, עמד וזימן לעצמו סעודה זו שאין להחמיצה בכל עת, וטֶפֶש קלסתרו המטופח העיד עליו כי אמנם אינו יושב בתענית חלילה.
משסיים סעודתו נאנח אנחת־הרווחה, מחה בזרועו השעירה את אגלי הזיעה שכיסו את מצחו כּפַזֶרת של שחין צחרחר, והחל צופה נכחו לעברו השני של הרחוב המוצף נגוהות שמש ותנועה עסקית מבוהלת של הבריות. תוך כדי כך הופיע דוד’ל, זריז וקל־תנועה, מצוחצח ומגולח למשעי, כולו אומר קורת רוח ודריכות של זינוק לתוך הרפתקה, אם רק יהא צורך בכך, שכן שופע מרץ הוא, ידו בכל ואין אימת הבריות חלה עליו. הוא נתן עיניו בשמעון המהורהר, חייך למראה שיירי הסעודה. שכן יצאו לו מוניטין לשותפו, כזולל וסובא שאין משלו, ומיד פתח בלשון שנתברכה בבדיחות הדעת ובעוקצנות גם יחד:
– אהא! ר' שימלי סועד את לבו החלש. והרי אתה כחוש כעז ירושלמית מזופתת; ממש עור ועצמות!. לא יכולת להמתין עד שאבוא לסייע לך, מסכן שכמותך?
שמעון העיב פניו ועשה תנועה של קוצר רוח ורוגז:
– הנח לי. כל הלילה לא ישנתי.
– ומפני זה אתה מצוברח היום?
– יש לי כמו תולעים בראש –עבד זה להסביר לו.
– תולעים? זבל יש לך בראש!..
צחוקו של בעל המסעדה פרץ כמתוך המארב, ספוג הנאה של ממש. השנים הטו ראשיהם ונתנו בו עינים זעומות על שפרץ לתחום לא־לו… דוד’ל הפסיע ונכנס פנימה, העיף עין בוחנת בריעו, כרוצה לעמוד ברגע אחד על הגיגיו ולחשוף את צפונותיו שהדירו שינה מעיניו הלילה, שכן אף כי שותף היה לו, ומקבל מרותו בדרך כלל, חושד היה בו כי לעתים הריהו מערים עליו ונתפש לעסקי בשר שלא בידיעתו. במקרים כאלה רגיל היה לעכר לו את סברתו בשאלות נוקבות או מטיח בו פרץ דברים שנונים שהיו מביאים את שותפו המסורבל במבוכה ומגלים טפח, אלא שהפעם בא אליו בדבר עסק שיש לבצעו ללא שהיות יתירות, ולפיכך פתח בנעימה מעשית:
– את מצב רוחך המזופת תחוב לכיסך הפעם! נחוץ לנו עד היום בשר בדוק ומאושר מטעם הרופא הוטרינרי, ויש לנו כבר בהמה לשם שחיטת אונס,
– מה פירושה של שחיטת אונס?
– פירושה שאונסים את הרופא להרשות שחיטתה של בהמה בריאה.
– כיצד תכריח אותו לשחוט בהמה בריאה מחוץ למיכסה?
– גולם שכמותך! פר בן־בקר שמוח אין לו בקדקדו! הרי משום כך מכנים עסק זה שחיטת אונס… רואה אני כי תם אתה ולא תדע דבר. שמת לב, יא חביבי, כי שלמה קלוץ וחבריו שוחטים בזמן האחרון בהמות בריאות דוקא, מתוך אונס…
–כן, אבל איך?
דוד’ל נתקרב אל ריעו, קבע בו את עיניו הכהות שגבות עבותות ושחורות סוככות עליהן ומשוות להן נופך של אופל וזמם, טפח בכף ידו על שוקו השמנה של שמעון עד שזה נזדעזע. ופתח בהסברה מתונה שנעימת היתול ורצינות משמשת בה בערבוביה:
– גולם שכמותך… כעת נודע לי הדבר. שחיטת־אונס – פירושה שאם הבהמה סובלת מאיזו מחלה, או שהיא נוטה להתפגר, או שאירע לה שבר־רגל, או שנדבקה בה אחת מן המכות שאינן כתובות בתורה – מיד מבהילים אליה רופא וטרינרי ומודיעים לו בזה הלשון: ידידנו הרופא הטוב והרחום לקצבים, אסון קרה את בהמתנו החביבה ויש להחיש לה פדות והצלה, כי אין לה תקנה אלא סכין… הואילה־נא איפרא אישנו הרופא לבדוק את בהמתנו המסכנה שאיתרע מזלה, והרשה נא ברוב חסדך את שחיטתה, כדי לגאול אותה מיסוריה הקשים, מטעמי צער בעלי חיים, ושלום על ישראל!…
– אה… מצוין! ואם הרופא מסרב?
– כופין אותו עד שישנה את דעתו.
– הכיצד?
– אמצעים אינם חסרים, ברוך השם, ואם רופא וטרינרי פלוני גוזר ואומר שהבהמה בריאה היא, ואין סכנת מות מרחפת חלילה על ראשה, הרי שרופא וטרינרי אלמוני יכול לאשר גם את ההיפך הגמור. שכן עסק להם, כידוע לך, עם נפשות אילמות, וכשתעודת הרופא בידך, מופיע אתה לפני הרופא הוטרינרי שבבית־המטבחים, מביא אתך את הבהמה ומנפנף בנייר שבידך לעומתו: בבקשה!… תעודה כשרה כדת וכדין!… וזה מסתכל בתעודה, הופך בה והופך, מביט בה כתרנגול ב“בני אדם”, ובסופו של דבר חייב הוא להרשות את שחיטתה, והריהו מודיע לרשות כי מטעמי צער בעלי חיים נאלץ לעשות כך… מבין אתה, גולם שכמותך, הרשות בידי הרופא להרשות שחיטת בהמה הנוטה לגסיסה, בהמה שתקפתה קדחת לאחר לידה, בהמה שלבה נחלש בה, בהמה שהובלה למרעה ושברה את רגלה, בקצור – (כאן קירב את כסאו והמשיך) – בהמות אינו חסרות, מחלות ישנן ברוך השם, וגם רופאים וטרינריים ישנם בימינו שמקצועם הוא לא רק בהמולוגיה כי אם גם פרנסולוגיה, וכבר אמר אברהם אבינו לשרה אמנו: כבדהו – ושחדהו..
– כך?… – גיחך שמעון נהנה מהסברת ריעו.
– כך!
– ומה מחלתה של בהמתנו?
– סוד כמוס… –עצם דודל את עינו הימנית לשווֹת חשיבות יתירה לעסק – הזדרז, חביבי, ובואה אתי תיכף ומיד, כי השעה דוחקת וכל הקודם זוכה. יאַללה! הכל יהיה בסדר!
ב
משנכנסו השותפים לרפת השרויה באפלולית, הבחין שמעון בבהמה דמשקאית שחורת־שיער וצעירה שעמדה בקרן זוית ולעסה מתוך המספוא. שמעון נתקרב וגחן עליה, משש את שוקיה הדרוכות, טפח על עכוזה, העביר את כף ידו על גבי מפרקתה והרתיע את עצמו לתת בה עינו מן הצד, כאומר לשער את טיבה בבת־אחת משבחן אותה יפה בטביעת עין של בעל מקצוע, ובראותו אותה עומדת הכן על ארבע רגליה אמיצה וצעירה, פנה לדוד’ל בנעימה של רוגז כבוש:
– חושש אני כי הרופא שיבדוק אותה יסרב להרשות שחיטתה. לפי דעתי, עד כמה שאני בקי בענינים כאלה, הרי הבהמה בריאה בהחלט יכולה להאריך ימים עד מאה ועשרים!
דודל העלה על בוהק פניו את חיוכו המבזה והמבטל כאחד:
– שכמותך טפש הוא מכאן ועד ירושלים!… ודאי שבהמה זו בריאה היא, אבל אם קשה להשיג תעודת רופא שלבה אינו דופק בה כתקונו, הרי שאפשר לקצר אחת מרגליה וחסל.
– המממם.. כן. – רטן שמעון, רוגז קמעה על שלא תפש את כוונת שותפו מלכתחילה – אם כך הוא הדבר, הרי מבין אני. אלה הם דבורים אחרים לגמרי! אבל כיצד עושים זאת?
– פשוט בתכלית הפשטות! קצת שכל וקצת כוח והדבר ייעשה חד וחלק! הגש לי את אופן העגלה המוּנח שם על־יד הקיר, הנה שמה, הזדרז בחור !
שמעון הגיש לו את האופן המאובק שיצא מכלל שימוש; כמה מיתידותיו שבורות היו, אבל כמה מהן תקועות היו עדיין יפה וחזקות למדי, דוד’ל תפס באופן התקרב לרגליה האחוריות של הבהמה, ולאחר שדחף אותה כמה פעמים בנחת, כדי להזיזה ממקומה, גחן והרים את רגלה הימנית כאותו נפח האומר לפרזל רגלו של סוס, הכניס אותה לבין השלבים והסמיך את האופן קצת אלכסונית בקרקע בקראו לשמעון:
– תפוש!
שמעון הצמיד את כפו לרגלה של הבהמה החמימה והשעירה; זו נענעה בראשה הנה והנה, תוך פילבול עיניים, כאומרת לסרב בניחותה, אלא שהקצב החזיק ברגלה כמו בצבת, ומשראתה כי אך לשוא תתנגד, נתנה לו לעשות בה כרצונו; הרכינה את ראשה למספוא והמשיכה ללעוס מתוך הנאה יתירה. משנתקעה רגלה לבין שלבי האופן, הקדיר דוד’ל את פניו, לבש רצינות זועפת והטיל מרותו על שמעון הנכנע לו:
–בכוח ובבת־אחת!
מצמץ שמעון בעיניו כחושש מפני מהלומה שינחית עליו לפתע ריעו, שכן תמיד עליו לכפר על תקלה מדומה או תקלה של ממש, וגם כף ידו השניה נלפתה מסביב לרגליה של הבהמה כטבעת של פלדה. דממה כבדה ועצורה שלטה אותו רגע בחלל הרפת, רק הלעס החרישי של הפרה נשמע יפה־יפה, כשהיא מושיטה מפעם לפעם את לשונה, חושפת צחור טוחנותיה הקדמיות, ומפנה תוך כדי כך את ראשה הצדה, בוטחת בבריות המטפלות בה וכרוצה לדעת במה הם עוסקים השנים שנטפלו אליה. ולפתע נזדעזעה… הנפץ דומה היה לגזר של עץ בהשברו לשנים מעוצם לחץ; הכאב פלח את גופה של הבהמה, זינק למוחה ההמום והחזיר את גלי הכאב העז לרגל השבורה שניתלתה מדולדלת ורפויה. השנים קפצו הצדה וגעית הקובלנה של הבהמה הרעידה את חלל הרפת עד להחריד; היא טלטלה את רגלה הקטולה באויר, ובנסותה להרים את רגליה השלימות קרסה תחתיה בהכפישה את סנטרה בזבל, נתהפכה והוטלה על צדה כשהיא עדיין מפרכסת ומפרפרת מכאבן געיה שניה, מרה וחדורת זעם טפחה על אזניהם של השותפים אשר נצבו והסתכלו, קצתם תמהים וקצתם מחייכים חיוך אױלי ספוג רשע כדי לחפות על מבוכתם הקלה…
– תם ונשלם! – גיחך דוד"ל.
– ראית! בבת־אחת! – נשתחץ שמעון שזקף לזכותו את המעשה.
– ומצפצפים על הרופא…
הבהמה הוסיפה לגעות געיות רסוקות כקוראת מתוך כיסופים למרעה; היא פרפרה מחמת הכאב שהלך ונתעצם. חבטה את ראשה בקרקע, הכה וחבוט בזעם ומתוך יאוש, כמבקשת לשכך את כאבה. בעיניה השחורות והגדולות נקוותה לחות מבריקה. הרגל השבורה הלכה ותפחה ומגרונה של הפרה עדיין התמלטו ספק געיות. ספק גניחות חלושה. שמעון התקרב אליה מאחרי גבה כשהוא מטלטל את גופו המסורבל בזהירות שלא לספוג בעיטה, ומשעקף את רגליה טפח לה על שוקה החלקלקה:
– נו, די לך, הרגעי!
מגעו של האיש העביר הפעם עוית בגופה של הבהמה. היא בעטה ברגליה השלימות חליפות ובתכיפות כמתאמצת להתיר את עצמה מתוך סבך סמוי מן העין. ושוב געתה; משהו מן הזעם הסתום והבלתי מוּחוור לה ניעור בה, ואת כל חרוֹנה שיקעה בגעיה קובלנית זו. שמעון נרתע הצדה:
– ששש… הסי! טרם שחטו אותה והיא מרעישה עולמות!..
ג
משהובאה הבהמה על גבי מכונית משא לבית המטבחים עוד לא געתה. רק בשעה שהוטלה על הקרקע, שכן שמטוּה ללא זהירות יתירה, ורגלה הדאובה נחבלה באבן, פרצה מגרונה געיה קלה ושוב שקעה בדומיה שבהכנעה; רק עיניה המפלבלות נחו על גבי חלוקו הצחור של הרופא אשר יצא ממשרדו כדי לבדוק אותה. הוא עמד בסמוך לבהמה ורטן. שחיטות־אונס אלו לא היו חביבות עליו ביותר מכמה וכמה טעמים חשודים, הוא ידע כי הקצבים טורחים ומביאים לשחיטה כל מיני בהמות, חולות מדומות שניתנה להן גושפנקה, וכן בעלות רגלים רצוצות, ואלו לא היו חביבות עליו כל־עיקר, שכן אין תקנה לבהמה שרגלה נשברה אלא בשחיטה, ואתה צא וערוך חקירה כיצד והיכן שברה זו את רגלה… הרופא העיף עין־זעם בשני הקצבים:
– שותפים, מה?
– כן, אדוני הרופא! – הקדימו דוד’ל באדיבות שבהכנעה.
– שותפים לדבר עבירה?…
– מה שייך עבירה? הרי מצווה כאן, אדוני הרופא, מצווה לשחוט פרה מסכנה שרגלה נשברה לה במקרה של אסון. ממש צער בעלי חיים, לא כן, אדוני הרופא? והיא צעקה המסכנה – הלב ממש כאב לראותה ביסוריה: גנחה כמו בן־אדם, להבדיל…
ובסיימו את דבריו אלה שנאמרו כלתומם, ספוגי רגש, העיף לצדו של שמעון קריצת־עין חצופה שפירושה: “רואה אתה, בחור, הצלחנו בעסק” !…
פני הרופא קדרו:
הוא חזר זועף למשרדו לאשר את דבר שחיטת הפרה ופושטי העורות קפצו לעקדה ברוב זריזות וחריצות. בית המטבחים נתמלא איבחת כלי פלדה, להג שיחות וגערות זירוז. החלף שבידי השוחט הבליח לעין השמש ככסף מוּתך. מבין לחורים ולסדקים שבמבנה הגג, בין מטילי הפלדה המתוחים מעל, התעופפו וצפצפו אנקורים אשר קננו שם. הפעם הנמיכו הצפרים לעוף על גבי רצפת האספלט השחורה והמבריקה ממים, וצפצופם היה נרגש ביותר, שכן שמט אפרוח מאחד הקנים ונתרסק, אלא שחירחור הבהמה הנופחת את רוחה החריד את האולם מקצה לקצה, וטרף את ציוצן החלוש; היה זה חרחור ממושך ויגע, מלוּוה בעוית הגופה. הרגל השבורה שלא נקשרה לשאר רגליה כמשפט ניטלטלה כבועטת בחלל האויר מתוך רפיון וחוסר־ אונים, מתנדנדת אילך ואילך; עיניה של הפרה מציצות היו כלתומן בלטש של זכוכית כחולה ירוקה, ומתוך גרונה השסוע קלח הדם בשני סילונות מזנקים לכאן ולכאן. שני השותפים עמדו בריחוק מקום במקצת מעשנים סיגריות מתוך קורת רוח שופעי הנאה ובדיחות הדעת. משנאלם חירחורה של הבהמה, נתעצם שוב ציוּצן של הצפרים השכוּלות שעגו והתעופפו חסרות ישע מעל ומסביב לאפרוח. שמעון שפסע בתוך האולם בכובד גופו כמפסיע על גבי רגליים שטוחות, הבחין בכך ופניו לבשו ארשת של פליאה. הוא גחן, גונח ממאמץ כשערפו מעלה קפולים מסמיקים ביותר והרים בשתי אצבעות את האפרוח. בהחזיקו בו ברגליו הדקיקות הסתכל בגופיפו הצהבהב ובעיניו העצומות כשני סדקים צרים, ובפניו פרחה תמימות ילדותית. משנתקרב אליו דוד’ל הושיט זרועו כלפי מעלה והוֹרה:
– מסכן. נפל מן הגג ונהרג.
אותם השוורים הרומניים, שרחבם כגבהם, עטורי הוד קרנים, לא הובלו אותו שבוע לטבח. ברפת הגדולה והארוכה, שמקום בה לכמה מאות ראש, נותרו רק עשרים מהם, וגם אלה לא נועדו לקצבים הזעירים; אלה היו מקנת כספו של חיים אדירי, בעל בית-חרושת לנקניקים, וזה שחט מהם אחד או שנים לצרכיו הוא. אניה, שהובילה משלוח בהמות מרומניה, נתעכבה לרגל תיקון דחוף באחד מנמלי יון, ואת מקומן מלאו בהמות מקומיות וסוריות, רעות-מראה ודלות-בשר. פשטו הקצבים זה בכה וזה בכה, סרו למושבות, לכפרי הפלחים, ושלמו בכסף מלא בעבור בהמות שהעצמות שבהן מרובות על הבשר.
הקצב נפתלי גליק ישב אותו בוקר של יום קיץ על גבי השוקת הקבועה באמצע החצר, גבו מופקר ללהט השמש העולה, ומאפס מעשה התמכר להרהוריו הנוגים. בזמן האחרון נעשה מצבו דחוק ביותר, ומטעם זה לא נמנה הפעם עם כנופית הקצבים, שעמדו על-יד השער, התלוצצו וסחו על דברים שאין בהם ממש. מתוך הרהורו נצטירו לפניו עיני אשתו השחורות, שנתקעו בו הבוקר לפני צאתו: “מה יהיה? איך נצא מן הסבך?”… הוא העביר את כף ידו הנוקשה על פניו, כרוצה לגרש מהם איזה צל מטריד, והביט בקנאה כבושה לעבר השוורים הרומניים המעטים, שאדירי הכרסני ואדום-הפרצוף התהלך אותה שעה על ידם, עומד וממששם, מחליקם ובורר לו אחד מהם לשחיטה. “יש יהודים בעלי-מזל” הרהר בלבו מתוך אנחה. ולפתע עקר את עצמו ממקומו, התקרב אל אדירי, כשהוא מתאמץ לחייך ולומר לו את הדברים ספק ברצינות, ספק בהיתול, מתוך תקוה עמומה, שמא יתרחש לו נס:
– מר אדירי, יושב אני וחושב, שחסד גדול היה עושה –
מיד שסעו אדירי כשפרצופו נזעם ביותר:
– לו, למשל, הייתי מוכר לך אחד מהם, מה?…
– ומדוע לא?… חנן נפתלי את קולו – הזמנים קשים, אשה, ברוך-השם, וילדים שלושה… והנה יושב אני וחושב –
– יושב וחושב!… מוטב שתחשוב על דברים אחרים! כבר פנו אלי יחסנים גדולים ממך, ואני אינני אוהב כשמבלבלים לי את מוחי…
פרש ממנו נפתלי כשהוא מחניק עלבונו בחובו, והוא דואב ומיצר על עצמו ונפשו עכורה עליו ביותר. הבוקר היה אטליזו ריק לגמרי. צרכיו מרובים, בעל-הבית דוחק ותובע שכר-דירה, ושטרות, שחתם עליהם בשעתם ביד קלה, זמן פרעונם הולך ומתקרב… העביר נפתלי שוב את כף ידו על פניו כרוצה לגרש את המחשבות המציקות, הכניס את אצבעותיו לבין שערות זקנו השחור, ששיבה זרקה בהן, ועיניו האפורות הציצו נכחן, מלאות צער ובלי לראות דבר. מתוך אולם בית-המטבחים עלתה המולת הקצבים והפועלים העוסקים במלאכתם, המולה מעורבת גערות, געית בקר וחרחור בהמות, הנופחות את רוחן. חלפו על פניו קצבים ונעריהם, כשהם מושכים אחריהם באפסרים את בהמתם. תנועה. המולה, צחוק וקריאות. בני-אדם טורחים ועוסקים בשלהם, והוא עמד לו בטל ומבוטל. מצא את עצמו מיותר והחל פוסע לאטו אל פתח החצר.
בשער נתקל בשמחה העגלון, כשזה מכניס תריסר עגלים, שטרם נגמלו מחלב. עקודים ושפופים רבצו על גבי רפידת שק בתוך העגלה הצרה. נטפל אליו נפתלי:
– שמע-נא, שמחה! אולי שמעת או ראית איזו “חתיכה”:
חייך שמחה:
– שמעתי גם ראיתי…
– בחייך!
– בחיי ובחיי סוסי!
– איפה? אצל מי?
– חכם שכמותך!
– נו, נו! שלם אשלם! כשם שאני יהודי!
עמד שמחה, הסיט את כובעו קמעה, סימן להיסוס, עמד ושקל בדעתו, קפץ מהעגלה, התקרב אל נפתלי כשהוא מציץ ישר בעיניו הצצה שפירושה: דע לך, כי רק למענך אני עושה זאת:
– תתן מחצית הלירה?
– לא אקפח את שכרך.
– לא, ידידי, מחצית הלירה. פרוטה לא פחות!
– טוב, אתן. וכי יש לי ברירה?
– בקיצור, תזדרז, חביבי, ותשים פעמיך מיד למשקו של שלזינגר שברמת-גבע. באזני שמעתי הבוקר, כי בהמה הולנדית הוא מוציא למכירה. לפני שבוע המליטה והוא רוצה להפטר ממנה.
נפתלי מוכן היה לצאת מיד לדרך אלא שלפתע נתעכב. ספק נתעורר בלבו, אם סכום הכסף שבידו ימצא לו. הוא חזר לחצר והתרוצץ שעה ארוכה עד שהשיג גמילות-חסד מאת אחד הקצבים. בהחפזו לדרך שמע את שמחה צועק אחריו:
– שמע-נא! אל תשכח! מחצית הלירה! פרוטה לא פחות!
המשק של שלזינגר השתרע מחוץ למושבה, ונפתלי מצא את עצמו מהלך בדרך חול בין פרדסים, המוריקים מבעד למשוכות עצי שטה וצבר, ושרויים בדממה, שלתוכה נתקעות נקישותיה הקצובות של מכונת-שאיבה. החום הלך וגדל, השמש יקדה. לפתע נצנץ רעיון נאה במוחו של נפתלי. הוא הסיר את מעילו המזוהם, המכוסה כתמי-דם שהשחירו, קפל אותו יפה והצניעו בתוך אחד השיחים של הגדר, ופניו נהרו בהעלותו על דעתו, כי בחולצה האפורה והנקיה למראית-עין יעשה על מר שלזינגר רושם יותר טוב. את אצבעותיו הכניס לתוך שערות זקנו והעבירן כבמסרק, ואת כובעו הוריד והחזיקו לצד שוקו הימנית להסתיר בו את הכתם הרחב ביותר.
ביתו של שלזינגר בנוי היה במעלה גבעה והבהיק בלבנוניתו. מתוך חלונותיו המרובים, שוילאות התנפנפו בהם, נשקפה יהירות. נפתלי קרב והציץ מבעד לחרכי הגדר. על גבי מרפסת רחבה ועטורת מטַפסי יַסמין הסבה לשולחן אשה צעירה, עוטה גלימת בוקר רחבה והיא לוגמת קפה מתוך ספל; ממולה ישב גבר כבן ארבעים ועיין בעתון הבוקר. נפתלי מחה בשרוולו את אגלי הזיעה, שבצבצו על מצחו, פסע ונכנס דרך השער הפתוח למחצה. הוא השתעל קצת כדי להסב את תשומת לבו של בעל הבית, והחל צועד לעומת המרפסת, כשרגליו חורקות על גבי שביל הצדפים. כאן הקדימתו נביחתו של “בוקסר” עז, אשר קפץ והשתער לקראתו בכל חמתו. נפתלי נרתע, מוכן להגן על עצמו, “ממש כמו בחצרו של הפריץ”… אלא שמר שלזינגר, שקם ממקומו, זרק הברת פיקוד נמרצת כלפי הכלב, שחזר מיד ורבץ לרגלי גברתו. בעל הבית חבש את מגבעתו וירד לראות את האיש שנטרד למשקו, ובגשתו אליו פנה בקיצור נמרץ, כחושך במלים:
– כן?
נפתלי השיב בענוה ובקול רך:
– אמרו לי, שיש לו פרה למכירה.
– עוד לא החלטתי, אם למכור אותה.
– המ… ואני… כך אמרו לי. באתי מן העיר…
בעל המשק שתק רגע, וכנראה, שהחליט באותו רגע:
– טוב, בוא אחרי.
פנה והלך בלי לראות, אם זה הולך אחריו או לא. עבר אחריו נפתלי בחצר הגדולה והמרווחה, שבאמצעיתה מתנוסס שובך ליונים; חלף בין ערוגות ירק ופרחים, משתלת עצי-הדר, עד שהגיעו שניהם לרפת גדולה, בנויה בטון ולה עלית קיר – מחסן למספוא – ובתוכה באפלולית, עמדו מזה ומזה בשתי שורות כמה בהמות, כשהן נוברות בתוך האבוסים ולועסות מתוך העלאת צלילי השלשלאות, בהן הן רתוקות. בפנים עמד הרפתן, כשהוא מנקה את הרצפה ועומס את הזבל לתוך קרונית. משראה את בעל המשק, הניח את האת והזדרז לשרותו:
– כן, אדוני?
– תראה לו את הבהמה.
תפש הרפתן באפסרה של בהמה אחת זרועה כתמי לובן ושחור, החליק בחפזון על צוארה לטיפות חטופות, ומשכה אחריו כשהוא ממלמל אליה דברי חבה ופיוס. משהוציאה החוצה עמד והחליק שוב על חלקת עורה וסח לבעל המשק:
– עצבנית היא! גועה ושרויה כל היום ברוגז…
– כמובן. רוגזת על שלקחו ממנה את העגל.
נפתלי סקר את הבהמה ובטביעת-עין של בעל-מקצוע עמד מיד על טיבה. מפוטמת, שמנת-מפרקת, לא גדולה ביותר ויש בה כדי מכירת בשר באטליזו במשך יומים. מוכן היה לקנות מיד, אלא שמהסס היה לשאול למחירה, ושם את עצמו כממשיך עדיין לבדוק אותה; הוא נגש מקרוב לראות בה ולמשש אותה בערפה ובירֵכה, כדרך הקצבים, אלא שזו סלדה כנראה ממגעו של הזר, הרתיעה את עצמה ושלחה בו בזריזות מפליאה את רגלה האחורית הימנית. קפץ נפתלי הצדה, כשהוא מחייך מקורת-רוח: יחסנית שכמותה!…
בעל המשק לא שִנה את ארשת פניו ופתח שוב בקיצור:
– טובה בעיניך?
– המ… יש לאמר –
– אין כאן מה לאמר – קונה אותה או לא?
– הרי לשם כך באתי.
– ובכן, מחירה עשר לא"י.
– עשר לא"י?…
– אין שעתי פנויה לעמוד על המקח. תקנה אותה – מוטב. ולא – שלום!
נפתלי ראה את עצמו עומד לפני אדם עשיר ובטוח, שאחת היא לו, אם ימכור את הבהמה או לא. אדם זה לא יעמוד לדיין אתו, ויש לגמור את העסק בקצור, כי אחרת יקופח המשא-ומתן. החליט איפוא לדבר גם הוא בקיצור ולענין:
– מר שלזינגר, אגיד לו את האמת. המחיר גדול. בידי רק סך של תשע לירות, כל כספי. שתי לירות לויתי ממכיר. וסכום זה אני יכול לתת לו. גרוש לא ישאר בידי כדי נסיעה באוטו. תשע לירות… זהו כל מה שיש לי… יותר אין לי… יאמין לי מר שלזינגר… – סיים נפתלי כששפתו מרטטת קמעה, מתוך מבוכה, ועיניו האפורות מביטות בפני בעל המשק, לקלוט מעל פניו את גזר דינו, לשבט או לחסד. אבל זה לא הראה כל סימניה הסכמה או סירוב. הבעת פניו לא נשתנתה. הוא חזר כמה פסיעות לאחוריו, ולפתע החזיר אליו את פניו:
– יותר אין לך?
– אין. כה אזכה לראות את בתי נכנסת לחופה!
– תן את הכסף.
נפתלי הזדרז והוציא מכיס מכנסיו ארנק-עור שחוק וממועך, ולאחר שהוציא ממנו ומסר לידי בעל המשק את שטרות הכסף, עמד והפך את פי ארנקו כלפי מטה, כשהוא מנער אותו יפה-יפה, כאומר: רואה אדוני, אף פרוטה אחת לא נותרה בו!
בעל המשק לא שעה אליו ופנה לרפתן:
– מסור לו את הבהמה.
לאחר שהלך בעל המשק, מסר הרפתן את האפסר לידי נפתלי, והוא גחן לפרה, הציץ ישר לתוך עיניה כשהוא מחליק בכף ידו על צוארה, טפח לה על שוקה ולחש לה:
– מה לעשות, הולנדית שלי? גזרה נגזרה עליך…
ומיד לאחר אמירה זו, שהיה בה מברכת הפרידה, פנה לנפתלי:
– נהג בה בזהירות. רוגזת היא.
– תרגז לה. יש לך מקל?
– להכותה אתה אומר?
– חס וחלילה. סתם, כך אני רגיל. כשאדם נוהג בבהמה אין רע, אם מקל חובלים בידו.
תפס באפסר, התקדם צעדים מספר, החזיר ראשו ומשך בו. הניעה הפרה בראשה לכאן ולכאן וסרבה לזוז. חייך נפתלי, הציץ בפרה וברפתן חליפות ומשך שוב באפסר:
– יאללה! אל תתעקשי!
הורידה הפרה את ראשה כמוכנה לנגח בקרניה הקצרות את כל הקרב אליה, הביטה בעיניה השחורות, המלאות, והשפילה מבט מכוון לרגליו של הקצב, העומד נטוי אלכסונית ומושך בחבל, נרתקה למקומה ולא זזה אף כל שהוא. חרה אפו של נפתלי על ההפסד בזמן, הנגרם לו בשל סרובה מחוסר הטעם של בהמה זו, והוא נגש אליה מתוך ריטוּן ובקצה האפסר שבידו חבט אחת ושתים על ראשה ועל פניה. פלבלה הפרה בעיניה כשריסיה מאהילים מפני המכות, נקרעים ומאהילים, נשפה בנחיריה, הוציאה את לשונה הלבנה, הניעה את ראש לכאן ולכאן, וממקומה לא משה.
הרפתן שעמד מן הצד והסתכל, סנן מבין לשיניו יריקת-זעם אלכסונית, ובפנים נעוים מבוז לקצב ומצער על בהמתו, שטיפל בה במשך כמה שנים, קפץ ממקומו ונזף בו:
– השלך את החבל! הנח לה!
נרתע נפתלי, ואם כי הפרה היתה כבר מקנת כספו, לא פקעה עדיין זכותו של רפתן זה בעיניו, ומתוך שתיקה השמיט את האפסר מידו וקָבל חרש:
– כסבור אתה, שיש לי פנאי לעמוד ולהתעסק אִתּה כאן!
– כסבור אתה, שאם תמשוך אותה בכוח תרוץ אחריך?!
– ובכן מה עלי לעשות?
– לשַדלה בדברים, לפַיסה ולדבר אליה רכות… כך!
חייך נפתלי:
– הבה ונראה, במה כוחך גדול…
הרפתן לא שעה אליו. הוא נגש לבהמה. הציץ שוב לתוך עיניה במבט ממושך כרוצה לשכנע אותה, שתציית לו; הציץ הצצה שופעת חבה ורוך, כשהוא ממלמל אליה בשעת מעשה מלים של חבה, שהיה רגיל להשמיע באזניה; את כפו העביר בלטיפה על חלקת עורה, ולאחר שטרח והכשירה, סמך את כף ידו השמאלית על גבה ובכף ידו הימנית טפח קלות על עכוזה, כשהוא מזרזה בשקט:
– זוזי, הולנדית שלי, זוזי… עשי רצון קונך…
וראה זה פלא: הבהמה זזה ממקומה והחלה פוסעת לאטה בשביל המוליך לעבר השער, פוסעת והולכת והחבל נגרר אחריה בחול כדבר אין חפץ בו.
נפתלי נבוך במקצת ומצא את עצמו במצב של תינוק שסרח. הוא הביט לעבר הרפתן המנוסה במבט מלא הערצה. ומתוך רצון להפיג במקצת את רוגזו של זה ולפייסו עמד ודלה ממוחו פסוק, שהיה שמור בו לעת מצוא:
– יודע צדיק נפש בהמתו…
– כך! זהו! – קרא הרפתן – צריך לדעת איך לטפל בה, כי אין זו בהמה פשוטה, ערבית: בזו יש קצת שכל, ומשהתרגלת אליה הריהי מבינה אותך ויורדת לעומק דעתך… דבר אליה רכות והכל יהיה בסדר!
יצאה הפרה את החצר ופנתה ללכת בדרך למושבה. פסע נפתלי אחריה בשקט, כאילו חושש היה להראות לעיניה ולעכבה על ידי כך; כל זמן שהיא מהלכת לה לתומה בכיוון הרצוי – ניחא היה לו בכך. טובה היתה ההליכה ונעימה. פעם אחת החזירה את ראשה לעבר המשק, ממנו יצאה ושלחה לתוך חלל האויר היוקד געיה ספוגת קובלנה וצער, מעין געית-פרידה קצרה, והמשיכה ללכת. משנכנסו לבין הפרדסים נזכר נפתלי במעילו שהצניעו והחל מחפש אחריו. כסבור היה, שימצאהו מיד בסבך הענפים, אבל שגה. אותו מקום נעלם מעיניו. סימן מיוחד לא נתן בו והגדרות מזה ומזה דומות הן. החל נפתלי מתרוצץ לכאן ולכאן, מחפש פה ושם, גוחן, חוזר אחורנית, רץ קדימה, עומד ותוהה, חוזר שוב על עקבו, בודק ומחפש, והפרה הולכת ומתרחקת ממנו, הולכת ומתרחקת, ולמעילו אין זכר…
אגלי זיעה כבדים בצבצו על מצחו וזלגו כדמעות על לחייו. חולצתו נדבקה לגופו. הצמא עינה אותו. וכך נאלץ לוותר גם על מעילו, שנעלם או שנגנב. “יקחהו אופל!” זרק לעצמו משראה שהפרה נתרחקה ממנו מרחק רב, והחל רץ להדביק את בהמתו, כשהוא עדיין מעיף עין לצדדים, שמא תתקל עינו אי-שם במעיל. והפרה, משקלטו אזניה צעדי אדם רץ, החזירה את ראשה, הציצה בו ועמדה מלכת.
– מזל-טוב לך! – קרא אליה נפתלי, כולו נושם ומהביל – מה לך כי נתעכבת לחכות לי? זוזי, שאי רגליך ולכי! עוד הדרך ארוכה לפנינו.
עמדה זו שוב אותה עמידה סרבנית ולא משה ממקומה.
– כך! שוב נכנס בך הדיבוק?
הניעה הפרה בראשה כאומרת: הן. נכנס!
עמד נפתלי על אם הדרך מיצר ודואג, כולו משולהב וצמא, אובד עצות. כל חכמתו נתבלעה למראה פרה סוררת זו, שיש לנהוג בה זהירות, שלא לפגוע חלילה בכבודה… עיניו נצמדו לאפסר, שנשתלב בין רגליה, אלא שחושש היה לאחוז בו, שמא יקלקל. ואם כי שעתו היתה דחוקה ביותר, כי מקוה היה להביאה עוד היום לשחיטה, העביר בכל-זאת על רצונו, זז ממקומו והלך וישב בצל שבקצה הגדר, כשהוא מחפש לו מחסה-מה מקרני השמש. החליט לשבת ולנוח קצת, מתוך תקוה, שבינתים תשנה בהמתו את דעתה ותצא לדרך.
מסביב שלטה הדממה של שעת צהרים. האויר היה מלוהט ביותר והגגות האדומים של רמת-גבע נראו כמבעד לדוק מרטט. על פני תכול השמים עג לו נץ בגובה רב, ונפתלי, שהשתטח פרקדן להנאתו, עקב אחריו במבטיו, כשלאות מתוקה מפעפעת ומתפשטת באבריו. השמים נראו כקרושים בתכלתם, ולאט לאט הלכו והחוירו, עד שלבשו גון אפלולי-אדמדם. תרועת מכונית הבהילה אותו מנמנומו, שתקף עליו והוא קפץ כמהומם על רגליו. הפרה עמדה עדיין כנטועה במקומה. המכונית השחורה והמבריקה התקרבה מתוך צפירה ממושכת ומתריעה. מתוכה נשקפו פני הנהג היהודי, וקלסתרו של יהודי שני, שישב בין שני ערבים, האחד חבוש תרבוש והשני כפיה: שלישיה, העוסקת במכירת קרקעות והעברתם. פניהם הביעו תמהון וקוצר-רוח על מכשול חי זה, העומד על דרכם ללא נוע. הנהג משך את ידו מצפירתו, הוציא את ראשו וזרק בתרעומת כלפי נפתלי:
– מה אתה עומד כגולם?
– אדרבא, תזיז אותה ממקומה!
– שלך הבהמה?
– שלי!
– אשבור לה את רגליה…
– אשבור לך את ראשך!
היהודי בתוך המכונית פרץ בצחוק אדיר.
– ובכן קח אותה!
– איך? על כפים?…
הנהג עשה בידו תנועת-ביטול והחליט, שלשוא יבזבז את זמנו; הוא דרך ברגלו על גבי דושת המכונית, הסיעה בתנועה נמרצת אחורנית, תוך טרטור מעלה ריח בנזין ועשן, חזר והריץ את המכונית, כשהוא עוקף את הבהמה הסרבנית וחולף על פניה לדרכו. ודוקא משחלפה המכונית נמלכה לפתע הפרה, החזירה את ראשה וגופה לצד המשק וזזה ממקומה. אין זאת כי זכר העגל, זכר מעלה כיסופים הומים, נתעורר בה. היא געתה ממושכות כלפי בית שלזינגר המלבין מרחוק והחלה חוזרת בפסיעות נחפזות.
– הרי לך עסק! – קרא נפתלי וטפח בכף ידו על שוקו. נרגז הדביק את הפרה, עבר אותה וחסם בפניה את הדרך בפישוט ידים, כשהוא מדדה לכאן ולכאן – הישש! עמדי! עמודי! הישש!…
הרכינה הבהמה את ראשה וקרניה שלוחות לפנים, ומתוך הליכה נמרצת ומאיימת ביותר, כשהיא נושפת בזעם ומפלבלת בעיניה השחורות, המשיכה את דרכה, כאילו לא נפתלי עומד ומקפץ לקראתה אלא איזה זוחל, שאפשר לפסוח עליו ולעבור..
– הישש!… עמדי!… עמ – – די! הישש!…
הוא הרתיע את עצמו הצדה בקפיצה מזורזת ביותר, שכן עמדה הפרה לנגח בקרניה.
רץ אחריה ותפס בקצהו של האפסר הנגרר לצדה, כרכו מסביב לאגרופו והחל מושך בו בכל כוחו, כדי לעצור בה. לבסוף, לאחר מאמצים נואשים עלה בידו לעכבה ולהחזיר את ראשה לעבר רמת-גבע, אלא ששוב עמדה לה אותה עמידה עקשנית.
– נו! נו!.. איזו מין פרה את. יכנס בך הרוח!
נזכר נפתלי בגישתו המתונה של הרפתן לבהמה זו, איך הוציאה על נקלה מתוך החצר, והחליט לעשות אף הוא כמעשהו ולנסות דבר אליה. בזהירות קרב לפרה ובידו השמאלית, שלא אחזה באפסר, החל מלטף את גבה, ותוך כדי כך הציץ לתוך עיניה הצצה רכה, כשהוא מחייך אליה בלבביות רבה וממלל בלשון רכה:
– הולנדית חביבה שלי! אל-נא תרגזי ואל תעשי קונצים; במיטב כספי שלמתי בעדך, בשארית פרוטותי האחרונות… ואם טענות יש לך, מוטב שתביאי אותן לפני רבונו-של-עולם ואל תגרמי צרות לבן תמותה פשוט, שאשה לו וילדים ולפרנסה הוא צריך… אל תתעקשי, הולנדית שלי, וזוזי, בבקשה, זוזי…
גלגלה הפרה בעיניה השחורות, השפילה אליו מבטיה, וקשה היה לו לעמוד על פירושם, אלא שהוא המשיך ללטפה וסבור היה, ששתיקה זו מתוך הכנעה ודאי יש בה מקבלת הדין, ומכיון שכך, עמד והוסיף:
– רואה אני, הולנדית חביבה שלי, בהמתי הנחמדת, רואה אני בעיניך, שמבינה את אותי יפה-יפה ושאין לך כל טענות אלי, ולפיכך הריני מבקשך בכל לשון של בקשה: זוזי, זוזי! כבר הגיעה השעה!
אם מראהו המעומעם של העגל, שנעשק ונעתק מדדיה, עלה וצף שוב בזכרה או שריחו של האיש הזר, שקרב אליה יתר על המדה, הוא שגרם לכך – הפרה זקפה לפתע את אזניה, נשפה נשיפות מבשרות זעם, ולפתע עקרה את עצמה ממקומה בחפזון כה נמרץ, שנפתלי נאלץ לרוץ אחריה בכל כוחו. קצה החבל שהיה כרוך עדיין על אגרופו הקפוץ נהדק וחתך בבשר ידו כבאיזמל חד. עוד הוא מנסה לעצור בה ולרסנה והפרה השתוללה, עמדה על רגליה הקדמיות, כשהיא מרימה את עכוזה ושולחת את רגליה האחורניות בבעיטה לתוך חלל האויר, בבעיטה שבכוחה להמית שור ומכל שכן בן-אדם, ולאחר שחזרה פעמים אחדות על תרגיל זה, כנראה מתוך רצון להפטר מהקצב האוחז באפסר, החלה דוהרת מתך שעט-רגלים עז דהרה מהירה ושוטפת ביותר לאורך הדרך, סמוך לצברים. נפתלי נאלץ לרוץ אחריה, ותוך כדי ריצה עשה תנועות נמרצות ומעוגלות באויר, כדי לשחרר את ידו, והוא לא רק רץ אחריה אלא כמו מועף ורגליו נוגעות ולא נוגעות בקרקע. וברגע האחרון, כשעלה בידו לבסוף לשחרר את ידו מהחבל, הוטל בכוח רב על גבי קוצי הצברים הדוקרים, שנתקעו בפניו, בידיו וברגליו, ובכל גופו… הפרה המשיכה במרוצה המטורף, כשדדיה מתנועעים והיא שוטפת, מעפרת ומקרטעת ברגליה, עד שנעלמה במורד הדרך המוביל לרמת-גבע.
עלוב ביותר היה מראהו של נפתלי לאחר שקם מתוך רבצו, שרפדה לו בהמתו. קוצים שנונים למאות היו תקועים בו, בעיקר בצדו הימני של גופו, מהם שלמים ומהם שבורים ומהם רבים סמויים לגמרי מן העין… גופו נחבל מעוצם הנפילה ואבריו כאבו עליו.
– אוף! – נשף לתוך חלל האויר, כואב ותמה גם יחד – שוב נכנס בה הדיבוק! אין זו בהמה אלא גלגול! שמעתי בקולו של אותו רפתן, דברתי אליה רכות, והנה זה שכרי, שקבלתי ממנה!
הוא החל טורח ושולף את הקוצים הצהבהבים, שהשאירו אחריהם נקודות דם. מיד נזכר, שאין השעה, שהבהמה ברחה ממנו, כשרה לכך, תפש את כובעו שנכפש בעפר, ניערו, חבשו לראשו והחל ממהר לרמת-גבע, כשתנועות גופו מביאות את בגדיו לידי חיכוכים, המזעזעים את הקוצים ומכאיבים לו ביותר. הוא נשך את בשרו בשיניו ועיניו התשוטטו בין בתי רמת-גבע ורחובה הראשי. ולבסוף ראה אותה עומדת ליד מגדל המים, עומדת לה שקטה ומעלה גרה כאילו לא קרה דבר.
הוא הלך וקרב אליה כשהוא מלא חמה. לא בהמה אחת עברה תחת ידו ולא אחת הוביל לטבח, ואילו זו, יחסנית הולנדית שכמותה, תפח רוחה! – מין דיבוק נכנס בה והריהי מתעללת בו, כשאין לבו הולך כלל וכלל אחרי הרפתקאות! ספק גדול הוא, אם יעלה בידו להביאה עוד היום לשחיטה, וכבר נתיאש מכך, אלא שרצונו עז היה לראותה כבר רתוקה ברפת של בית-המטבחים ומחר, אם ירצה-השם, מחר יפקיד אותה בידים נאמנות ולא תוסיף עוד למרר את חייו!
בינתים קרב בזהירות אל הפרה, גחן לתפוש בחבל ואת עיניו לא גרע ממנה, כי חושש היה, שמא תכבדהו בבעיטה. הוא קשר אותה לגדר בית סמוך, כי צמאונו הציק לו ביותר, והוא הלך ודפק על דלת הבית. אשה זקנה פתחה לו ותמהה על מראהו הפרוע.
– פרה הובלתי וזו הפילה אותי לתוך הצברים…
– אוי ואבוי! לתוך הצברים?…
הזקנה הזמינה אותו פנימה והביאה לו מי קרח. ישב נפתלי על קצהו של כסא, ובלגמו מתוך הכוס נתקלו עיניו בארשת פניה של הזקנה, ארשת מביעה רחמים, כשהיא עומדת ונדה בראשה, ולפתע קשה היה לו לשאת השתתפות זו בצערו, צער של אדם מבוגר ובריא שנקלע לכאן בעטיה של פרה סרבנית, והוא קם ממקומו, הודה ומהר להתחמק וללכת.
בחוץ קדמוהו שוב השמש היוקדת, רחוב ריק, תריסי בתים מוגפים, ובדידות צורבת, היוצקת לאות תוך האברים. פצעיו הכאיבו לו. דומה, שכל הנקודות הפצועות בקוצים הצטרפו לכויה אחת גדולה ומענה. כויה צובטנית, מרגיזה, שדלתה את צערו הכמוס מנבכי נשמתו והדחיקה אותו לתוך גרונו עד לבכי, להתיפחות; דוק של דמעות נתלה בעיניו, בריסיו, ונגד רצונו התפרצה אנחה מעמקי חזהו הרחב; לא היתה זו אנחה של צער אבריו, אלא כמיהה לפורקן מתוך התלבטותו ומצוקתו הכללית. הוא ערג לאשתו, לילדיו, לנשל מעליו את בגדיו הצואים, להתרחץ, להשכיח ממנו את רישו, להטיל את גופתו לתוך מטתו ולהרגיש, איך כף ידה של אשתו צונחת עליו בחשאי, מעבירה אותה בלטיפה על ראשו, גוחנת עליו ושואלת חרש בקולה המרגיע והמרעיף נחומים: “כואב, נפתלי, כואב עוד?”…
ומשהגיע להרהורים אלה, מצא לפתע, שיש טעם ליסורים, רוחו לבשה עוז והחלטה נמרצת, כאותו גמל במדבר, שהרגיש במעין מפכה, ובתפשו בחבל, שהתיר קצהו מהגדר, פקד על בהמתו:
– יאללה! בלי קונצים!…
הפתיעה אותו הפרה וזזה ממקומה. הוביל אותה נפתלי לאורך כל הרחוב, הוציא אותה מחוץ למושבה, עד שהביא אותה לכּביש החלק, המצופה אספלט מבריק ונראה כנהר המשתפך, העולה ויורד בין הפרדסים. עמדה הפרה, הרימה ראשה, הסתכלה במכוניות הרצות משתקשקות וצופרות – תנועה משונה של חיות, שלא ראתה אותן זה זמן רב – הביטה כמהוממת ולא זזה ממקומה; חששה לעלות על גבי הכביש ולצדו סרבה ללכת. עמד נפתלי והטיף לה מוסר, הפיל תחנוניו לפניה, דבר רכות, גם צעק, אך ללא הועיל. “שוב נכנס בה הדיבוק”. לבסוף פקעה סבלנותו. הוא קפץ לעבר הפרדס הסמוך, חפש ומצא כלונס והחל חובל בבהמה, כשהוא מורידו על גבה, ראשה, רגליה וצלעותיה; ומשהתחיל להכותה התעוררה בו חמתו עד להשחית, ועם כל מהלומה שכבד אותה גדל קצפו והוא לא ראה לפניו שום דבר חוץ מן הכלונס המועף ומורד ומן הבהמה הסרבנית, המניעה את ראשה תחת מטר המכות ואיננה זזה ממקומה. וכך לא הרגיש במכונית ההדורה, שנתעכבה לצדו השני של הכביש, ומתוכה יצא אנגלי גבוה וכחוש, לבוש אזרחית, ובעוד מקטרתו נתונה בפיו אלכסונית הופיע פתאום לפניו, תפש בידו והשמיט את הכלונס בכוח ארצה. נפתלי הציץ בו במתערב החצוף ומיד ראה והכיר, שכאן עומד לפניו לא מי-שהוא, אלא אחד מאותם הבנים של הגזע השלָט, וכל קצפו התנדף מתוכו כהרף-עין; הוא הביט מתוך הכנעה בגוער בו, ומתוך כל מטר הגידופים, שירד עליו באנגלית, לא הבין מלה אחת; אבל בשעה שזה הוציא את פנקסו ופנה אליו בשאלה, הבין מיד במה דברים אמורים, וכמי שכפאו שד פירש בשמו, בשם משפחתו וברחוב מגוריו. האנגלי רשם כל אלה בפנקסו, החזירו לתוך כיס מעילו ופרש ממנו בזרקו לו מלים, שמשמעותם היתה בודאי: “אני אאלפך בינה כיצד להתיחס לבעלי-חיים”…
עמד נפתלי נדהם ומשומם: הרי לך צער-בעלי-חיים’ניק! צר לו על בעלי-חיים, ואילו צערם של הבריות מי שם אל לב?… כל מדוי מצרים, רבוש"ע, מוטב שיחולו על ראשו ועל ראשה של בהמה זו גם יחד! והוא גחן, תפש בכלונס והתחיל ממטיר שוב מהלומות-רצח על בהמתו, שעמדה לפניו כלועגת לו ולמהלומותיו. רק לאחר תלאות מרובות עלה בידו להביאה עם חשכה העירה ולכלוא אותה ברפת של בית-המטבחים כשהוא מקלל את יומו.
אותו לילה שכב נפתלי עד שעה מאוחרת במטתו כשהוא מעורטל, אשתו עומדת על ידו וטורחת להוציא מבשרו את חודי הקוצים שנשתירו ומורחת את בשרו במשחה מעלה ריח חריף. תוך כדי טיפולה בו גחנה עליו מפעם לפעם: “כואב נפתלי, כואב עוד?”… ומגע ידה, מגע אצבעותיה הרכות, הנוטפות נחומים ורוך, השכיחו ממנו את מרירות מאורעות היום והוא התמודד תחת ידה כילד מתפנק בחיק אמו ונאנח אנחת הרווחה ממושכת.
בחצר בית-המטבחים התשוטטו רק קצבים אחדים, שהקדימו לבוא, התהלכו פה ושם כשהם בודקים את הבהמות העומדות למכירה וקָבלו על המחירים הנפרזים. משנודע להם, כי אותה בהמה הולנדית טובת-המראה נפלה בגורלו של נפתלי, הקיפו אותו בדברים טובים, לא בלי אבק קנאה:
– “חתיכה” הגונה!
– בר-מזל!
– לא בכל יום מתרחשת מציאה כזאת!
קדרו פני נפתלי. חושש היה לעין-רעה. והוא לוחש לעצמו בחשאי ג' פעמים רצופות כתריס בפני העין הרעה: “מלח באף, פלפל בעינים”… ורק אחר כך השיב כמי שכפאו שד:
– וכמה צרות גרמה לי, עד שהבאתי אותה לכאן!
עמד וסח להם פרטים, איך קנה אותה, ואיך הטילה אותו לתוך הצברים, ואיך התעקשה בכל פעם, ואיך נטפל אליו אנגלי ורשם את שמו ובודאי שיביא אותו לפני כסא המשפט… הקשיבו הקצבים, העירו לו מה שהעירו ועיניהם לא פסקו מלחמוד את בהמתו. כשנשאר לבדו זרק לה לבהמה בבת-צחוק של נצחון:
– ובכן, הולנדית שלי, מה שלומך? התעקשת ולא חפצת לבוא, נו, בודאי, אין כל פלא בכך… כי מי הוא זה ואי הוא זה הרוצה ללכת לשחיטה… אך מה לעשות, הולנדית שלי, ולכך נוצרת… אבל הפעם כבר יצאת מרשותי ותכנסי לרשותם של מלאכי-חבלה אלה, המחכים לך…
והוא הצביע כלפי חֶבר פושטי-העורות, שעמדו על-יד השער, לבושים בגדי עבודתם המשומנים והנודפים ריח רע, כשהם משחיזים בינתים את סכיניהם, מכינים את החבלים, בהם עוקדים את הבהמות, ומחכים להתחלת עבודת יומם. אחד מהם, ראש החבורה, שמֶריל גוּץ, בחור גברתן ושמן, שעיניו השחורות שקועות כרוחצות בשומן, נטל אנקול ונקש בו על גבי אחד מעמודי הברזל התומכים בשער שלוש נקישות קולניות, שקולן מהלך מקצה החצר לקצהו ומודיעות על התחלת העבודה. הקצבים תפשו איש-איש באפסר בהמתו והובילוה לתאי השחיטה. מהבנין הסמוך יצאו השוחטים לבושי חלוקים אפורים, כשהם נושאים את החלפות הארוכים, והם מבריקים בידיהם לאור השמש, כחרבות שלופות בידי יוצאים למלחמה.
תפש גם נפתלי באפסר בהמתו, הוציאה מתוך הרפת והובילה דרך החצר, כשעיני קצבים מלוות אותו בקנאה. והוא לוחש לעצמו תוך כדי הליכה את לחשו על המלח ועל הפלפל. משהגיע עד לשער של תא השחיטה הימני, נתעקשה בהמתו, כדרכה, אלא שהפעם שנתה במקצת ממנהגה וסרבה לא מתוך עמידה, אלא השכיבה את עצמה, כאומרת: לא אזוז מכאן וחסל! פנה נפתלי לפועלים, שהמתינו לה כדי לעקדה, הצביע עליה ואמר לה ספק בתחנונים, ספק בהיתול:
– שוב נכנס בה הדיבוק… כוחי כשל כבר ואינני יודע מה לעשות בה… שמא תואילו אתם להכניסה פנימה?
יצא שמריל גוּץ, פסע פסיעות מספר, גחן כמחוה קידה לבהמה ופתח:
– שלום, שושנ’קה! הואילי-נא במחילה מכבודך וקומי!
פרש נפתלי הצדה ועמד לראות, במה כוחם של אלה גדול. נתאספו גם קצבים אחרים לראות בסרבנית. ביתר תאי השחיטה עמדו פושטי העורות, עקדו בהמות זו אחר זו ומסרון לטבח, ואילו זו ממקומה אינה זזה. ניסו עליה את כל התחבולות המנוסות והבדוקות, כדי להקימה על רגליה: נתנו את זנבה בין שני מקלות-עץ ולחצוה כמו בצבת; המטירו עליה מהלומות; תקעו לתוך אזניה; הבעירו קש על יד עכוזה, ואילו זו עמדה בסרובה. אנשים אלה חשודים היו בעיניה של הבהמה, ונחרות השוורים הטבוחים הטילו בנפשה אימה סתומה, מעומעמת.
אותה שעה נזדמן לחצר הקצבים, נחום בלוֹפר. הסתכל זה בכל הכרכורים והטרחות, שטרחו הכל למען הקים את הבהמה על רגליה, ופרץ בצחוק. חרה בו אפו של שמריל גוּץ ופתוח עליו במלוא פיו:
– חמור! מה אתה עומד וצוחק? נבלה זו מעכבת אותנו למעלה משעה ואתה פוער את פיך וצוחק!…
הסיט נחום את כובעו הצדה, עיניו הגחכניות הבריקו מתחת למצחו המקומט, והשיב בשקט:
– אינך באמת אלא חמור, אם אתה מתעסק בה שעה ארוכה! הבה נראה, כמה זמן אתעסק בה אני… קודם-כל הואילו-נא כולכם וסורו אחורנית, מאחרי גבי פנו את המקום, שבהמה יחסנית זו לא תראה, כי מישהו עומד לה למכשול בדרך, ואת השאר הניחו לי!
ניגשו הקצבים ופושטי העורות ועמדו כולם צפופים מאחרי גבו של נחום ותקעו בו את עיניהם מתוך סקרנות מרובה. אותה שעה גחן פתאום נחום על ארבע ובמרוצה השתער על הבהמה מצדה האחד, כשהוא פורץ בשטף נביחות דחופות של כלב עז-נפש, המשתער על קרבנו; וכה הצליח לחקות בקולו נביחתו של כלב סוער, עד שלא נחה דעתו ובשטף ההשתערות עמד ותפש בשיניו בקצה אזנה של הפרה כנושך בה. נפלה אימתו של ה“כלב” על ההולנדית, ומשראתה לפניה דרך פנויה, קפצה על רגליה ופרצה ישר לתוך תא השחיטה כמבקשת לה מפלט.
פרצו הקצבים בצחוק מרעיש אזנים:
– הרי לך נחום בלוֹפר!
– שד משחת!
וזה קם ונער מעל בגדיו את האבק, כשהוא סוקר את כל הקהל במבט של נצחון, נגש לשמריל וטפח לו על גבו:
– אצלך, חביבי, הכוח! ואצלי – המוח…
נדחק נפתלי ונכנס תוך תא השחיטה לראות, מה יעשה בבהמתו לאחר שכבר הכניסוה. ומה התפלא לראות, איך פושטי העורות עדיין מכרכרים סביבה מתוך מאמצים לעקוד אותה. הפרה עמדה עמידת איתן, כשהיא פושקת רגליה הקדמיות, מגלגלת את עיניה שטופות-הדם ומנחיריה פורצת אותה נשיפה מבשרת-זעם, שנפתלי כבר עמד על טיבה אתמול… על גבי עורה ניכרו עדיין סימני המהלומות, שניחתו בה, ולבו של נפתלי נתמלא פתאום רחמים בראותו אותה כך, עלובה, זועמת ועומדת על נפשה…
שמריל התכופף, כשערפו השמן מאדים, והרים את רגלה של הבהמה להכניסה בעניבת החבל, כדי לסבכה אחר-כך ולהכריעה לטבח כמשפט העוקדים, אלא שהיא בעטה בו ואלמלא קפץ הצדה בעוד מועד, היתה פגיעתה רעה. אף נראה, שפגעה במקצת ברגלו, למעלה מברכו, שכן התקצף ביותר וחבט לה על פניה באגרופו:
– טפו, נבלה שכמותך!
הקניטו דבריה אלה את נפתלי:
– אל תכה אותה…
התאנף בו שמריל:
– צא מכאן, כי גם בך ארביץ!
לבסוף הצליחו להכניס את רגלה לתוך העניבה, העבירו את החבל לרגל השניה ושלבוה בו, וכך עשו גם לשתי רגליה האחוריות ומתחו יפה-יפה את החבל, עד שקרבו הרגלים זו לזו ונדמה היה, שאין הבהמה עומדת על ארבע אלא על שתים. אז רמז שמריל לחברו ושניהם יחד הסמיכו את כפות ידיהם על גבה ובטנה של הבהמה ובתנועה אמיצה הדפו אותה1 בבת-אחת; מאין לבהמה כל אפשרות להזיז את רגליה נתהפכה ונפלה ארצה מתוך חבטה אדירה על קרנה ושברה אותה בקול נפץ, והריהי מוטלת עקודה, קרנה מדולדלת ושותתת דם, ולשוא היא מפרכסת ומתאמצת לנתק את אסוריה… פושטי העורות קפצו וגהרו עליה, כדי להכביד עליה בנטל גופם, ושמריל טפח לה בּכפו הרחבה על עינה וסנט לה בלשונו:
– שושנ’קה! הכיני עצמך לחופה ולמעשים טובים!…
תפש אותה בקרנה האחת, ובמקום השניה, שנגדעה, תפסה בלסת העליונה סמוך לנחיריה, השעין את ברכו האחת בגופה ובכוח רב הטה וכפף את ראשה אחורנית, עד שנמתח צוארה כקשת דרוכה; אחד מרעיו שלף את סכינו וגרד את השערות מעל צוארה, גרד ושפשף, עד היות המקום חלק למשעי, בעוד השוחט עומד על גבו וממתין, חלפו בידו ובפניו סימנים של קוצר-רוח. לבסוף גחן השוחט, תפש בידו השמאלית את עור צוארה של הבהמה ובשניה העביר את החלף בזריזות מאומנת הלוך ושוב כמה פעמים, ומיד נרתע לאחוריו, כשזרועותיו מאדימות ומותזות בדם; עור הצואר הפרום מזה ומזה הלבין רגע במקום החתך, הקנה, והושט והעורקים שסועים לשנים, והדם קולח ומזנק, בעוד הבהמה מבליטה עיניה כתמהה על מה שארע ונוחרת מתוך מחנק הולך וגובר, נושפת איומות מתוך מאמצים נואשים לשאוף רוח. מסביב לה גדלה שלולית הדם, ובעודה מפרכסת ומחרחרת נטפלו אליה פושטי העורות, קשרוה למנוף, הרימוה קמעה והסיעו אותה לתוך האולם, כשראשה מתחבט ברצפה, הדם ניגר ממנה על עיניה ואזניה, לשונה משורבבת החוצה, הדוקה בין השינים, והיא מפרכסת עדיין ומרעידה את השרשרת ואת פסי ההסעה המתוחים למעלה.
משהובאה לאולם שאף נפתלי רוח לרווחה. מעכשיו אין לו אלא לעמוד ולהשגיח שפושט העורות יעשה את מלאכתו באמונה ולא ישים חלילה איזו חתיכה בכליו. בהמתו נפלה בגורלו של שמריל דוקא, ושמריל זה טעון שמירה מעולה, כי אין כמוהו מיטיב להערים על הקצב ולשלול את שללו, אפילו ישגיחו עליו בשבע עינים.
נגש שמריל למלאכה, כשהוא מעיף עין על נפתלי, עין ערומה ונוקבת, שיש בה מן הביטול והאזהרה גם יחד ופירושה: יכול אתה לעמוד כאן אפילו מן הבוקר ועד הערב ואני על שלי לא אוותר… יהא לבך סמוך ובטוח בכך!
ראשית מעשהו של שמריל היתה להפריד בסכינו את הפרקים שבין הרגלים לברכים, ובמקום שהתקשה הניף את גרזנו וחטב כחטוב בעץ, ומעשה זה נעשה מתוך מחשבה תחילה. הוא נטל את פרקי הרגלים הכרותות ושם אותם מזה ומזה מתחת לגופה של הבהמה המוטלת על גבה, שם אותם ככפיסי-עץ, שתהא הגופה מונחת כראוי ולא תזוז ממקומה, ורק לאחר-כך התכופף והחל פושט את עורה, החל מדדיה, בטנה וצלעותיה. אחר-כך משך בשרשרת המנוף, עד שהורמה הגופה ונשארה תלויה באויר. כאן המשיך לפשוט את עורה מצד הגב, כשהוא עושה את מלאכתו בזריזות ומפריד יפה בין העור לבין הגופה, עד שהופיעה מבריקה בבשרה הורדרד-ירקרק ושריריה עדיין רוטטים ומזעזעים את האברים, כממשיכים לחיות בפני עצמם.
סיים שמריל לפשוט את העור והטילו לרגליו כסחבה מלוכלכת. נטל את סכינו וחתך חתך אחד לאורך כרסה של הגופה, וחתך שני לרחבה של הכרס סמוך לצלעות עד לחוט השדרה, בהפרידו בין החלק הקדמי של הבהמה לבין החלק האחורי. ובעשותו כך נראתה קיבתה הגדולה של הבהמה מתנוצצת בגוון כחלחל; בחש שמריל בסכינו בתוך הכרס, הפריד את הקיבה והשמיטה ארצה לרגליו כשמעיה האפורים-ירקרקים מקופלים יפה על-ידה, ומתוך שלא נזהר וחוד סכינו פגע בקיבה, בצבץ ונשפך חוצה תבן צהוב שטרם נתעכל, תבן מהביל, שריחו כריח תבשיל טעים. וכאן הגיע לריאה, לכבד, לטחול ולכליות, הדבוקים עדיין לגופה, ועיניו חולפות על כל אלה בחמדה, אלא שכאן עומד נפתלי ומשגיח עליו…
עמד שמריל להשחיז סכינו ושם עצמו כאינו מבחין בו בנפתלי כלל וכלל, הסתכל בחבריו העוסקים כל אחד בפשיטת עורה של בהמה, הביט אל עוזרי הקצבים המתרוצצים טרודים, משולהבים ומלוכלכים כשדי בלהות בתוך ההמולה, בין הבתרים, הדם והרפש, ונושאים את הריאות לבדיקה בחדר השוחטים, ורק לאחר שהביט לכל צד ועיניו קלטו מה שקלטו הפנה את ראשו כלפי נפתלי והצטחק אליו, כעומד רק ברגע זה על נוכחותו:
– אה! שלום לך! כאן אתה עומד?
– ואיפה עלי לעמוד?
– אה! שומר אתה עלי…
– למה לי לשמור עליך?…
– סתם ככה. מי אינו חושד בכשרים שכמותי?… חא-חא-חא…
חייך נפתלי:
– וכי מי זה יחשוד בך, שמריל?
שמריל גחן לתוך חלל גופה של הבהמה, הוציא את הריאה, הכבד ושאר האברים הפנימיים, תלה אותם על גבי אנקול, וכאילו לתומו, דרך משחק, התכופף אל דדיה של הבהמה ובכוונו יפה את הפטמות לצד נפתלי, העומד על גבו, סחט אותן בחזקה ושני סילונות דקיקים של חלב נתזו והצליפו ישר בפניו של נפתלי, פגעו בעיניו וסנורו אותו, בו ברגע שמריל2 חתך בזריזות מפליאה חתיכה ראויה להתכבד והטילה אל רעו, שעמד במרחק כמה פסיעות, והלה נשא את שללו למקום שנשא…
מחה נפתלי את החלב מפניו ומעיניו, סקר את שמריל במבט עוין וחושד ומצאהו עומד מחייך וממשיך בעבודתו. התקרב נפתלי, בדק את הגופה ומצא אותה בשלמותה, אלא כשהעיף עיניו ונתקל בכבד המקופח, קדרו פניו:
– תשיב לי את חתיכת הכבד שחתכת!
החזיר שמריל פניו לרעו ובאגודל ידו הצביע מעל לכתפו:
– מהו מבלבל את המוח?
נפתלי חזר ותבע את שלו:
– תחזיר לי את החתיכה ואם לא, אקרא אותך למנהל!
שמריל נעץ בו את עיניו הקטנות:
– ראית שחתכתי?
– איש לא היה פה חוץ ממך ואתה התזת לי בפני!
– ובכן?
– ובכן, אל תתחכם ותחזיר לי את שלי!
– ואם לא, תקרא אותי למנהל?
– אקרא!
שמריל קרב אליו ומרח לו בכף ידו המלוכלכת על פניו:
– רוץ, שמנדריק! רוץ למנהל!
כבש נפתלי את זעמו בחובו, נרתע ולא השיב דבר. חושש היה לזוז ממקומו, שמא יקופחו גם האברים האחרים.
החליט לתבוע את עלבונו אחר-כך. הוא נגש לברז לרחוץ את פניו, בעוד זה מחייך וקורץ בעיניו. אותה שעה עבר השו"ב לראות בריאות התלויות, התעכב על-יד ריאת בהמתו של נפתלי, משש בה, בחן ובדק, ולבסוף פנה אל נפתלי, שעמד על-ידו בנשימה עצורה, כחושש לבשורה שאינה משמחת:
– שא את הריאה לשם.
בידים רועדות ובלב כבד הוריד נפתלי את הריאה. “לשם” – פירושו בדיקה נגד סרכה וחשש של טריפה… הביא נפתלי את הריאה והניח אותה על שלחן-השיש שבחדר השוחטים ונאנח בקול, למען תגיע אנחתו לאזני הרב הממונה על השוחטים. הרב – יהודי עדין, בעל פנים רזים ומעוטרי זקן-שיבה קלוש – רמז לשו"ב הבקי במקצועו, יהודי עב-זקן ובעל הבעת פנים זעומה ביותר, שזכה בפי הקצבים לכנוי “הגזלן הקר” ורגיל היה לראותם, את הקצבים, כשהם עומדים ומרטטים מפחד ופניהם לובשים הכנעה ובקשת רחמים. גם נפתלי עמד לפניו אותה עמידה עלובה, כשהוא קודר ומודאג ביותר: הוא פנה אל הרב בקול חלוש כעומד על נפשו:
– רבי, כל כספי השקעתי בה…
והרב:
– נו, נו…
– רבי, אם חס וחלילה… – קולו נחנק בגרונו.
והרב:
– נו, נו… השם ירחם.
קצרה רוחו של השו"ב:
– נו-נו! נפתלי!
גחן נפתלי על הריאה, שם בפיו את הקנה המלוכלך בדם והחל נושף בו בכל כוחו. התפשטו תאי הריאה הורודים, האדמדמים, התפשטו והתרחבו, כשהם מגדילים פי שלשה את הריאה, עד שהפכה וקבלה מראה אבן-שחם, חלקה למשעי ונאה לעין. נטל הרב ספל מלא מים פושרים, שהוגש לו, והחל יוצק על גבי הסירכה, שצבעה השחיר במקצת, והשו"ב החל קולף לאט-לאט ובנחת את הקרום מעל פניה, קולף בזהירות לראות, אם יבצבץ הדם מתחת לרקמה, ומטיל בשעת-מעשה עין נוקבת בנפתלי, שלא יתרשל חלילה וינפח כראוי את הריאה. עמד נפתלי והוסיף לנפח יפה-יפה כשפניו מסמיקים מהתאמצות והוא מעביר בינתים את מבטיו מפני השוחט אל פני הרב, לקלוט מעליהם הבעת רחמים כל שהיא.
לבסוף סיים השו“ב את בדיקתו ונפתלי עצר את נשימתו בחובו, כאילו חושש היה, שמא ירגיז חלילה את ה”גזלן הקר“, והוא מציץ בפניו כבעיני כלב מוכה ולבו מתפעם בו ברהיטות יתרה. הרים השו”ב את ראשו ופנה לרב:
– נו…
פרש הרב לקרן-זוית והשו“ב אחריו. עמד נפתלי ואגלי זיעה התגלגלו מעל פני מצחו: “עסק ביש… אם אלה מתיעצים, סימן רע הוא… הה, רבונו-של-עולם! אל-נא תיסר קצב עני ואביון!”… חיור היה ומאימת פסק-הדין רעדו ידיו3 כמעט. הוא ראה בחרדה, איך שניהם טוענים, מנענעים בידיהם, מתנצחים, מביאים פסוקים וראיות, וקולו של השו”ב עולה ומתגבר על קולו הרך של הרב, אלא שהרב מתרגש ביותר… חלפו רגעים כנצח. לבסוף חזרו שניהם בפסיעות קטנות והרב פסק, בלי להביט בפניו של הקצב:
– כשר!
דמעות נתקשרו בעיניו של נפתלי:
– רבי… הצלת את נפשי… רבי!
– נו, נו… לך!
נראה, שדעתו של הרב לא היתה שקטה ביותר.
תפש נפתלי את הריאה בשתי ידיו ומהר להחזירה למקומה. נתקלו עיניו בכבד והבחין, כי בהעדרו חתכו ממנו חתיכה שניה… ברגע הראשון בערה בו חמתו עד להשחית, והוא פחד להטפל מיד לשמריל, אלא קם והחל מצעק לתוך חלל בית-המטבחים:
– חֶבר גנבים! רוצחים! את דמי אתם מוצצים כעלוקות הללו!…
נפלו דבריו לתוך הרעש וההמולה שמסביב ונבלעו ללא כל הד. הבריות טרודים ועסוקים כל אחד בשלו, התרוצצו בלי להתעכב ובלי להקשיב. מעשים שבכל יום. ירק נפתלי לתוך האויר כיורק לתוך פרצופו של אויבו בנפש וזרק לעצמו דרך ויתור: “מילא! כפרה על כל עוונותי!”
אותה שעה הופיע על סף בית-המטבחים הרופא הוטרינרי, כשחלוקו הלבן מבהיק ביותר בין הקצבים העוטים בגדים שחורים וכהים. הוא ספק כף אל כף ואחד הפועלים הזדרז להושיט לו את סכינו. לראשונה פנה הרופא והחל בודק את האברים הפנימיים, שנתלו על גבי האנקולים בשורה ארוכה. הוא עבד מתוך שִגרה, וחתך בכבד, בלב ובריאות, כשהוא משליך את החלקים הפסולים והנגועים במחלות לתוך הדלי שבידי הפועל, ההולך אחריו לשרתו.
והנה נגש הרופא לבדוק את אברי בהמתו של נפתלי. נפתלי, שעקב אחריו, נזדרז והתקדם כדי שתי פסיעות ועמד לראות מה יעָשה בשלו. בדק הרופא את הכבד ולא מצא כל פגם. אחר-כך הרים את סכינו כלפי הלב הורוד, המכוסה שכבת שומן לבנה, חתך בו לארכו, כשקלוח דם שחור נתז מתוך תאיו. רגיל ומנוסה בכך, הבחין מיד בתולעים, חתך עוד חתך לרחבו ופקד לפועלו:
– להחרים!
מיד הוטל הלב שורץ-התולעים לתוך הדלי. משראה נפתלי את דבר החרמת הלב לבשה אותו חרדה והוא מהר והסתכל מתוך חרדה רבה בבשר בהמתו, הפך בו מצד לצד ומנוחתו נשללה ממנו.
כעבור שעה, שארכה מאד בעיני נפתלי והסבה לו ענויים של צפיה וקוצר-רוח, התקרב הרופא, כשחלוקו הלבן מכוסה כולו כתמי דם ורפש, פניו רציניים, והוא הולך ובודק את הבהמות לפי הסדר, עד שהגיע לזו של נפתלי. כאן התעכב לשאוף רוח ולנוח קצת. מחה את ידו המלוכלכת בכנף חלוקו, טרח והוציא סיגרית. נזדרז נפתלי והצית לו גפרור משלו:
– בבקשה, דוקטור!
– תודה. מעשן?
הרופא הושיט לו מהסיגריות שלו.
– הממ… כן… תודה רבה, דוקטור! תודה רבה!…
ובהגיש לו הרופא את סיגריתו להצית בה אש, הבחין בידו הרועדת של זה, בפניו השרוטים, שהיו אותה שעה חיורים מאד ובעיניו להטה החרדה. הרופא בחן את הקצב במבטיו, אחד מרבים, שבהם הוא נתקל יום-יום, נושא טרחם ומשאם, ותוך כדי פלטו את העשן דרך נחיריו פנה אליו כדבר איש לרעהו:
– מה השריטות בפניך?
עמד נפתלי וסח לו בקצור את פרשת קנית הבמה וההרפתקאות, שהיו כרוכות בהובלת הפרה, עד שהביאה לכאן, לבית-המטבחים. פרה סרבנית כזאת לא ראה מימיו. מטורפת. מין דבוק נכנס בה!
חייך הרופא, ספק מקשיב לספורו ספק לא. הוא זרק את זנב הסיגרית ונגש לבדיקה, מלא מרץ ומזורז, בעוד נפתלי עומד כעל גבי גחלים, נרגש מן השיחה הקצרה, שזכהו בה הרופא, ומהדאגה לגורל בשר בהמתו. חתך הרופא חתך עמוק בבשר השוק ונתעכב. כעין בועות, צחרחרות ומארכות בצבצו מתחת לקרום, מתחת לבשר, מהן מכונסות ומהן שסועות ע"י הסכין. חתך הרופא חתך שני ופניו הרצינו: הוא הושיט כלפי התולעים את חוד סכינו ומנה: אחת… שתים… שלש… חמש… תשע… “כך, אלה הם. גלמי התולעת היחידה”.
הביט הרופא בפני הקצב העומד על ידו חיור ושרירי לחייו מרטטים מתוך עצבנות, הצביע בסכינו על הבהמה, שבבדיקתה עסק, חתך בשלישית, ופנה אליו כלאחד-יד:
– שלך?
– שלי, דוקטור!… את כל כספי השקעתי בה… – ושוב נחנק קולו בגרונו. את עיניו האפורות, השופעות צער ותחנונים, תלה ברופא – אין בה הרבה תולעים… אין בה…
הרופא חתך פה ושם וגם בפניו הסתמנה הבעת-צער:
– מלאה כרמון…
בלי לראות שוב את פני הקצב הורה לפועלו:
– להחרים…
דוק של ערפל כסה את עיניו של נפתלי. דמו הלם ברקותיו. כמו מבעד למסך ראה בהוריד הפועלים מעל גבי האנקול את הבשר ובסחבם אותו סחוב והשלך, סחוב והשלך כבשר נבלה, עד שהביאוהו לארגז החרמות, הטילוהו לתוכו והגיפו את המכסה מתוך נקישה עמומה. באותו רגע נחר גרונו של נפתלי, לבו נצבט מכאב וחרון אין-אונים וברכיו פקו. רגעים מספר עמד כבול-עץ וכשמָש ממקומו פסע בלי דעת לאן, ללא כל מטרה, נבוב ומשמים. לבסוף לא הבליג, הדמעות פרצו מתוך עיניו ומפיו התמלטה קריאת יאוש כלפי עדת הקצבים, שסובבוהו:
– יהודים! שחטו אותי בלי סכין… ש-ח-ט-ו אותי!…
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.