מחמת החשכה הכבדה ששררה בפינת האורווה קשה היה להבחין בדמותו של הסוס אשר עמד בסמוך לאבוס ולעס מתוך שיירי המספוא. מתוך הרגל רקע בפרסותיו המפורזלות כאומר להבריח זבובים טורדים; משהרים את ראשו, שפס לבן חצה אותו ממצחו עד לנחיריו, דומה היה כחורג מתוך חשרת־מים אפילה במעלה חוף. אפס מיד הרתיע את עצמו קמעה, כי עיניו נתקלו שוב בבהמה העקודה ובשתי בריות שפופות, שישבו לפניה על גבי ארגז הפוך והתלחשו, כחוששים לשמוע את קולם הם. חשש זה נדבק גם בסוס. הבריות, שאור הפנס הטיל סומק בפרצופיהם, חשודות היו בעיניו, ובלעסו את המספוא, משהה היה את מבטיו עליהם כמתאמץ לתפוס את הקשר שביניהם לבין הבהמה המוטלת לפניהם, אשר קודם טרחו בעקידתה תוך גידופים וגסות יתירה, וכעת רבוצה היא כפותה על צדה ועינה השחורה מתנוצצת מתוך הלובן לאור הפנס המקפיץ שלהבתו ומסכסך את הצללים על גבי הקיר מנגד. אי־שקט סתום נמזג לתוך הווייתו השקטה של הסוס ושיגרת ערבּוֹ נשתבשה. משהו החל טורד אותו ומרגיז. רגיל היה בשעה זו, לאחר שנשתחרר מטרדות היום וכובד נטלו, להיות שרוי לבדו בתוך החשכה הנוסכת שלווה, לקלוט את רחשי הלילה שמעבר לקיר וללעוס בנחת מן המספוא, או לנמנם בעמידה, והנה שוללים הפעם זרים את מנוחתו לאורו של פנס דולק, והבהמה העקודה אף היא אינה עשויה להרגיעו… פרכוסים עצבניים חלפו בגופו של הסוס, החל מאזניו המרטטות, עברו דרך גבו לאורך חוט השדרה ודחקו את מורת רוחו הסתומה לשרירי רגליו האחוריות אשר פתחו בבעיטות־זעם הרסניות, הכּה והלוֹם בכוח על גבי קיר־הקרשים, כרוצות לפרקו: ולפתע, תקוף רוח מרדנית הצהיל את קולו בצנפת עוז אדירה וממושכת, משל נתקע בדהרת־אוֹן סוחפת לתוך סערת שדה־קרב… קולו של העגלון ניתך עליו מן החוץ להרגיעו ולשכך את קצפו: – אדיר! מה לך לעזאזל!.. תיכף אגש אליך עם השוט!.
הסוס נרגע. קסם קולו של העגלון פעל עליו. רגיל היה לקול וקיבל את מרותו המכנעת. לעתים קרובות היה מטה אוזן לשיחת בעליו, שעה שעסק בחוץ, או שעה שהיה גודש אבוסו, מנקה את עורו ומגרד אותו במסרקת של פלדה, נהנה היה הסוס מכף ידו השעונה לגבו בשעת מעשה, קולט ריטונו השופע המיית־חמימות, ומקבל באהבה את גירודו וטיפולו; רגיל היה להקשיב לשיחו משך שנים, שעה שהיה סוחב משאות ברחובו של כרך, או משתרך בדרכי שדה ופרדס. בבדידותו מצא העגלון בסוס מדה מרובה של הקשבה, ומתוך פליטת משפטים קטועים עבר לשיחות ממושכות שהיה משתף בהן את הסוס כבר־דעת גמור המבין יפה לרוחו… וידידות אילמת זו שנבעה מתוך אותן שיחות, היא־היא שנטעה בסוס אמוּן גמור לבעליו, ומגעו וקולו, רצופי נועם או רוגז, רק מחזקים היו אותה ידידות. הפעם משנזף בו בעליו, נוצר אצלו מיד הרושם כי המתרחש בתוך האורווה ברשות בעליו הוא, והשיחה החטופה שנתפתחה בינו לבין הזרים העמידה אותו על הקשר שביניהם. מכיון שכך, תקע שוב את ראשו לתוך האבוס החלקלק, כמשלים עם הנעשה, והוסיף להשמיע את לעס טוחנותיו החזקות.
– מה דעתך? – פנה מיכאל אל נחום – המבינות הבהמות משהו?
– איזו שאלה? הרי כידוע יש בהן בבהמות ובחיות גלגולים של בני אדם… נשמות של רשעים וחטאים אשר למעלה נגזר עליהם לחזור ארצה ולהתגלגל לתוך גופותיהם של חיות ועופות. רמשים ושרצים, הכל לפי החטא והזמן… ויש אומרים כי שבעה גלגולים כאלה עוברים עליהם עד שהם זוכים לחזור למעלה ולמצוא את תיקונם… שמעתי פעם מפי סבא, שהיה יהודי למדן ותלמיד־חכם, כי החיות מבינות הכל, אלא שאין הן יכולות לפצות פה ולגלות את הנעשה להן…
– באמת?…
– בודאי! אין ספק בדבר.
מיכאל שקע בהרהורים. רעיון זה חדש היה לו ועשה עליו רושם, תאב היה לשמוע עוד מפיו של נחום בענין מופלא זה, והעלטה למחצה ששררה בתוך האורווה. והחרדה הקלה עקב ביצוע מעשה סמוי מן הרשות, עוד הוסיפו משקל וערך לדברים ששמע. הוא פשט את רגליו, השקיע עקביו במרבץ החול והגללים שעל רצפת האורווה, הסב את ראשו לעבר הסוס הלועס, שכרסו הבהיקה מתוך חשכת פינתו, ושאל חרש:
– וסוס זה, למשל, מבין את אשר אנו חושבים לעשות כאן?…
נחום קימט מצחו ונתן בו עיניו הנוגות:
– ייתכן שהוא מבין, אבל בודאי שהוא מרגיש… דע לך, כי הרגש מפותח אצלן מאוד, והוא בא במקום השכל הישר, במקום המחשבה. יש בהן מן הבינה באיזו מדה שהיא, אך בעיקר הן מרגישות… הנה שמעת כיצד צהל הסוס ובעט ברגליו, משמע שרוצה הוא לדבר ואינו יכול, והריהו כועס…
– האם זה באמת כך?
– חושב אני שכן. משהו בודאי יש בזה. אין זה מן הדברים הפשוטים, שאלתי קודם אצל קרובי העגלון ואמר לי כי הסוס שלו שקט הוא לגמרי, אינו מתפרץ ואינו בועט, והנה עברה עליו פתאום רוח רעה. בודאי מרגיש הוא כי בהמה זו…
– באמת מרגיש הוא?
– זהו! החיה מרגישה במלאך המות ויודעת על בואו, יש לה מין חוש כזה, מיוחד, פנימי, שאינו קשור במוח, כלומר, בשכל, כפי שאמרתי לך קודם: הבהמות והכבשים מרגישות בקירבתו של הזאב בשעה שזה נמצא עוד במרחק של פרסאות רבות מהן. ריחו של המות מגיע לנחיריהם מיד…
מיכאל התגרד בערפו ולפתע היקשה לשאול:
– אם כן הדבר, למה אין הבהמה מרגישה בזה? הרי עומדים לשחוט אותה והיא מוטלת כפותה ומביטה בנו בעיניה השחורות כאילו כל הדבר אינו נוגע לה כלל וכלל… למה אין היא גועה!..
– זהו כבר עניין אחר לגמרי. בהמה שנועדה לשחיטה, מאכל לבני אדם, כי לשם כך נוצרה מתחילת ברייתה, הקדוש ברוך הוא מערפל את מוחה ונוטל ממנה את מעט בינתה, שלא לצעֵר אותה לפני מותה… וגם מפני שנשמתה צריכה, כנראה, לעבור דרך גלגול חדש, ולמצוא את תיקונה בגופה של כבשה או יונה, דבר שמקרב אותה בדרגה אחת לסילוק החשבון שבינה לבין בוראה… ומפני זה היא מקבלת את גזר דינה בשקט. אבל יש מקרים שהבהמה משתוללת, מתנגדת לשחיטה ובועטת, ודאי מפני שנשמתה צריכה להתגלגל לגופה של חיה טמאה, חזיר או חמור, אז חשה הבהמה בדבר ומתנגדת, אינה רוצה… זו, למשל, שקטה היא, מפני שכפי שאמרתי לך, ניטל ממנה שכלה עוד קודם לכן… אבל הסוס –
– כן, הסוס?
מיכאל הקשיב ועל פניו נמתחה ארשת תמהון וסקרנות כאחת, הקשיחות החצופה הטבועה לעתים בקלסתרו נתעדנה ודומה היה לילד המשתוקק תוך הקשבה לשיחת בוגר. נחום שהרגיש עד מה חזק הוא הרושם של דבריו על מיכאל, חייך מתוך קורת רוח של אדם המכיר בערכו, והמשיך לפתח את רעיונו ולהסבירו בלשון נאה וברוב ענין:
– הסוס מרגיש, כנראה, בסכנה המרחפת על ראשה של הבהמה… כל עוד אין כנפי מלאך המות משיקות על ראשו הוא מסוגל הוא כנראה, להרגיש בשעה שהן מרחפות על ראשה של חיה אחרת הנמצאת בקרבתו. מבין אתה, ידידי, אלה הם דברים מפלאי הבריאה. רזי החיים והמות, ואין הם מן הענינים הפשוטים כל עיקר !..
מיכאל נאנח חרש. אימה סתומה ירדה עליו ודיכאה קמעה את רוחי. הדברים התמוהים הטילו אותו לתוך עולם מחשבות שהיה נשגב מבינתו. ואף־על־פי־כן נראה לו ממשי ביותר ומעולף ביעותים שמעבר לתחומי החיים ועניניהם הפעוטים. הוא הסתכל בשעונו בכוונו את הלוח כלפי אור הפנס לצוד את ברק המחוגים ונתרגז:
– מתי יבוא השוחט!!
– בתשע או בעשר, ידיו מלאות עבודה, י’חביבי, כי עליו לעבור מרפת לרפת לטפס על גגות, לשוטט בין הפרדסים, לסור לחורשה או למקומות סתר אחרים בהם מחכים לו קצבים כמוני וכמוך. עליך לדעת, ידידי, כי כיום שוחטים הכל, חרש שוטה וקטן, הקצבים זקוקים לפרנסה, ההוצאה מרובה וההכנסה אינה באה על נקלה. לא טוב להיות בימינו קצב כשר. משגיחים עליו בשבע עינים ומוצצים את דמו. כל מיני בריות מקיפים אותו: שוטרים, מפקחים, פקידים, סתם מכירים ושכנים תובעים את שלהם: הב בשר! ומניין יקח לו הקצב בשר כדי לספק לכל אחד? מן המנה הממשלתית? וכל אלה נטפלים בעיקר לקצב הכשר שהוצאותיו מרובות. ואילו קצב הטריפה – הוא מצפצף על הכל! מכובד הוא, מצוחצח, בשר נמצא אצלו בשפע, פטור הוא מצרות ומקנסות, צובר הון לועג לכולנו!
– ומה נעשה אם השוחט לא יבוא?
– יבוא, יבוא, תן סיגריה.
בשעת העישון שקעו שניהם בהרהורים. מיכאל שקל את דבריו של נחום אשר הציע לו לעשות שותפות באטליז של בשר טריפה. לפי שעה טרם הסכים להצעתו, אבל הנימוקים שלו משפיעים עליו בדרך כלל.
מתוך הפינה בה עמד הסוס נשמע עדיין לעס טוחנותיו שאינן פוסקות אף לרגע, ולעתים בהפשילו את שפתיו הבהיקו שיניו הצחורות שנחשפו ושיוו לפרצופו הבעה אכזרית, נשכנית… וזו הבהמה, שלא נוח היה לה במצבה הכפות מזה שעתיים. החלה להניע קמעה בברכיה כמתוך מאמץ להפרידן ולנתק את אסוריה, ובעשותה כך נשפה בנחירי אפה הסמוכים לקרקע עד שתימרת־חול מעורבת במוץ הוּעפה סביבה כמניפה שיפולי כריסה נעו וזעו לקצב הנשימה, ולתוך לוֹבן עינה הוּצק קצת להט שאוּל מאורו של הפנס, שאָצל לה גוון של גחלת לוחשת באודם אפלולי… מיכאל הציץ בה ובעט בה ברגלו השלוחה, בגרדו את הסוליה בגסות לאורך פני הבהמה, על גבי עינה שנעצמה ונקרעה תוך פילבול, ומתוך חוסר מנוחה סנט
בה:
– נוחי בשקט, נבלה!
תקף אותו קוצר־רוח מהוּל ברוגז. כל עבודה שלא נעשתה בהתאם לקצב דמיו הגועשים בו בחפזה של עוּל־ימים שוֹחר הרפתקאות, ושגרמה לעכוב, היתה מביאה אותו לעצבנות שסופה קצף והקנטה. תאב היה כבר להמצא יחד עם בתרי הבהמה באטליז, לסדרם ולחלקם לשם מכירה והברחה בהקדם, שכן חלקי בשר שאינם נושאים עליהם גושפנקת בית מטבחיים יש לסלק לאלתר מהשש עין רעה. והשוחט טרם בא. השיחה הקודמת על גלגולי הנשמות נסכה בו קצת מבוכה, וכדי להרגיע את עצמו על שנתפש לחולשת הדעת, בעט בבהמה כרוצה לומר לעצמו, וגם לנחום, כי בז הוא לכל הדברים הללו! אמנם, לנחום היו ענינים אלה נהירים וברורים יותר, שכן בנו של שוחט הוא, ויכול הוא לתרץ ולישב הכל בפשטות, ואילו הוא – הדברים נשגבים קצת מבינתו ומסכסכים את דעתו. אכן, נחום זה “בּלוֹפר” הוא, אבל ראש של למדן לו, ועד היום אינו פוסק מלהצטער על שהפסיק את תלמודו, לא פעם סח לו כי לולא מזלו הרע, ודאי שהיה בוחר לו במקצוע אחר שפרנסתו קלה ונאה מקצבות. תוך כדי כך נתן עיניו בנחום היושב לידו עצוב ומדוכדך, שקוע כדרכו במחשבותיו הנוגות, בשעה שהוא מתבודד, ורגשי רחמים נכמרו בלבו כלפי
ידידו זה אשר בלעדיו אינו עושה קטנה או גדולה, כדי להסב לו קורת רוח ולהסיחו שוב לעניינים שהוא בקי בהם, פתח ושאל מחדש:
– ומה דעתך, נחום, על עצם השחיטה?
נחום נעץ בו את עיניו הנוגות כמתעורר מתרדמה קלה שנפלה עליו. שאלה זו לא נראתה לו הפעם. זוהי בכלל שאלה שהקצבים סחים בה לעתים רחוקות, משום שהדבר נראה להם טבעי ביותר, גזר־דין מן השמים שאין להרהר אחריו. ושאלה זו לא נראתה לו הפעם בעיקר, כי חושש היה שמא לא יבוא השוחט, וזה בשאלתו עתיד לגרום לו עיכוב בלתי צפוי ולסכל את הרעיון שניצנץ במוחו. לראשונה לא ידע מה להשיב לו, ורק לאחר שתיקה קצרה, בשקלו יפה את הדבר בדעתו, השיב לו תשובה שבתוכה גלוּמה היתה מחשבה וכוונה תחילה:
– סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה… כך נגזר משמים ואין לשנוֹת, אלא שלדעתי אין הבדל בין שחיטה כשרה לטריפה… זו נשחטת בסכין ואף זו כך, והמטרה אחת היא. אמנם, איני רוצה לומר בזה כי אין צורך בשוחט, שהרי לפעמים מוצא הוא נגעים וסירכות הפוסלים את אכילת בשרה של הבהמה, אבל במה דברים אמוּרים? בבהמה חולה ונגועה, אך לא בבריאה, כזו למשל המוטלת לפנינו. עיקרו של דבר הוא כי הבהמה צריך לשחוט ולמכור את בשרה בין שהוא כשר ובין שאינו. העיקר שהכסף יהיה כשר… לא כך, מיכאל?
– בודאי שכך, בודאי!
– ושמא סבור אתה כי רוב הבהמות הנשחטות הלילה בכל מיני מקומות סתר בידי שוחטים נשחטות הן, אינך אלא טועה, במחילה מכבודך… מזמינים את השוחט, אבל לבסוף נמאס לחכוֹת לו מפני שידיו מלאות עבודה, או שהוא מפחד לבוא, ואחד מהחבריא עושה את המלאכה בעצמו…
– כ’כ’כך?… – משך מיכאל בקולו והפליאה בעיניו,
– וכי מה? הדבר חדש לך? ואיך נוהגים קצבי הטריפות? מזמינים את השוחט, מה! וכי יש הבדל בכך? אין מבדילים כיום בין כשר לטריפה, ובינינו לבין עצמנו, מיכאל’ה יקירי. לאחר שהשוחט בא ועושה את שלו ופוסק כי הבהמה כשרה היא, ואנו – בינינו לבין עצמנו – רואים כי היא נגועה כשחין ומלאה תולעים כרמון, כלום מחרימים אנו את בשרה ואיננו מוציאים אותו לשוק למכירה? כלום זורקים אנו את כספנו לאשפה? הן יודע אתה יפה כי נוציא את הבשר לשוק וחסל. הבשר יתבשל יפה בסיר, ימצא לו את דרכו לקיבה ומתוכה, ושלום על ישראל! אין חלילה שריפה או מגפה, והכסף בכיס – טבין ותקילין!
מיכאל משך בכתפיו:
– מה אני מבין בדברים כאלה? יש הבדל או אין – מסכים אני לדעתך כי הגיעה השעה לעשות בּיזנס ולחרבּן את כל המנוּולים המציקים לנו. אבל אסור לנו לפרסם את הדבר עד שהרבנות תכריז עלינו… מבין אתה?
– מבין, מבין. קצבים כשרים שוקעים עד צואר בחובות!
מבחוץ הטרידם קולו של העגלון:
– מה נשמע, חברה? ההוא כבר בא?
– עוד לא! – החזיר לו נחום בקול נרגז במקצת – ואַל־נא תדאג לנו! הבהמה לא תחזור מכאן למרעה…
– איני דואג לא לכם ולא לבהמה, אבל זוגתי ביקשה להזכיר לכם כי מחכה היא לחתיכת כבד, ושאתם מוזמנים אחר כך לסעודה קלה
– טוב ויפה!
ב 🔗
זחלה השעה בעצלתיים ובשממון מדכדך. מיכאל הוסיף להגיש מדי פעם את לוח שעונו לאורו של הפנס ופניו קדרו. הוא קלל חרש. השעה היתה לאחר עשר והשוחט טרם בא. רגזנותו הלכה וגברה. הישיבה הממושכת תוך צפיה באפס מעשה נטלה ממנו את שלוותו. הרי זה בזבוז זמן, ויכול היה לבלות שעות אלו במרתפו של ר' קדיש על כוס בירה ומשחק הקלפים. נחום אשר הסתכל בו יפה־יפה המתין לשעת הכושר כדי להכריעו ברגע הנכון ולבצע את הדבר כפי שעלה במחשבתו קודם לכן. הוא בחר איפוא בשתיקה כדי לתת שהות לקוצר רוחו של זה לבוא לידי מתיחות הדוחה את האדם למעשה פזיז ובלתי שקול… לבסוף, משהביע מיכאל את דעתו כי ייתכן שהשוחט כבר לא יבוא בכלל, הסכים לו נחום בהבעת פנים דאוגה:
– גם אני חושב כך.
– ובכן, מה נעשה? עיניו של נחום נתרשפו וקולו בקע בתוקף כאומר להלהיבו:
– נעשה מה שהכל עושים!
–?…
– כן, י’חביבי! אם רק אינך פחדן!
סקר מיכאל את פני רעו בתמהון, הבחין בארשת פניו הזעומים והרציניים ביותר שהחלטה היתה טבועה בה, ותפס כי אין הוא חומד לו לצון הפעם: הבין כי אין הוא, נחום, מוכן לחזור בידיים ריקות. ואם כי ההצעה לא הבהילה אותו הרי שהפתיעה אותו בחידוש שבה, במעשה שטרם נתנסה בו… ובשקעו בהרהורי ־היסוסים הפסיקוּ נחום בהחלו ללחוש באזנו דברי שידול רכים:
– אל נהיה טפשים! עלינו לנצל את המצב כל עוד אפשר לעשות משהו… הכל מתעשרים וצוברים הון ורק אנחנו, בהמות כשרות, לא ידענו להסתגל ולעשות. אין בכך כל רע והעיקר שנספק בשר טוב. מלחמה בעולם ואין בודקים בכשרות… בהרבה אטליזים, כידוע לך, מוכרים גם בשר גמלים, טריפות ונבלות, ונשים צדקניות קונות, וחסידים יראי שמים אוכלים, והעולם אינו חרב חס וחלילה, והריוח – כשר הוא בתכלית הכשרות אפילו למהדרין מן המהדרין! ובכן, מיכאל’ה חביבי, ניגש לעבודה ואַל נבזבז את זמננו.
וכאן הפתיעו מיכאל:
– טוב, אבל מי יתחיל?
– מי יתחיל? אחד משנינו. אני או אתה, וכי יש הבדל בדבר?..
– אם כן תתחיל אתה…
– אני? מוטב שאתה תהיה הפותח. אתה חזק ממני!
– וכי גבורה דרושה לכך?
– קצת גבורה ובעיקר אומץ־לב, ואתה חברה’מאן!
– אתה הצעת ואתה צריך להיות המתחיל…
נחום התגרד בערפו מרוב מבוכה. הוא חיפש לו מוצא. הניע ראשו על גבי צוארו הכמוש לכאן ולכאן, כצב זה המסתכל בחשד לצדדים לפני הפסיעו את עצמו מן המיצר… כסבור היה שמיכאל ההרפתקן יקפוץ מיד על הצעתו זו וישמח להראות לו את בקיאותו ואת זריזותו, והנה הוא נרתע ומהסס… להוסיף ולשדל אותו קשה לו במקצת, שכן הוא בעל ההצעה, ולא נאה לו להשתמט לגמרי. הוא הירהר בדבר, ולפתע פנה אל מיכאל בהצעה של ממש:
– נפיל גורל…
– מסכים!
נחום שלה מכיס מכנסיו את מטפחתו המזוהמת, קשר קשר באחד מקצותיה. נתנו לתוך אגרופו יחד עם קצה שני בלתי קשור, ערבב אותם מאחורי גבו, האחד סמוך לשני, והושיט למיכאל את אגרופו הקפוץ, האוטר על הגורל :
– משוך והוצא. בעל הקשר הוא המתחיל…
נעץ מיכאל את עיניו בשני הקצוות המדובללים והמזוהמים שנצטיירו לפתע בדמיונו כאזני שפן אפור שראשו לחוץ באגרופו של נחום, ובלי חמדה יתירה הרים את ידו. לראשונה עמד לאחוז בקצה המשורבב שמימין, ואילו מיד חזר בו, פסח עליו והחזיק את ידו המושטה באויר, תוך היסוס, כשוקל בדעתו אם למשוך בקצה שמצד שמאל. הוא דחה את ידו המושטה הלוך ושוב, מקצה לקצה, עד שנחום התכעס וסנט בו בהיתול ולעג:
– ממש כמו בין שתי נשים, אינו יודע במה לבחור.
הוא עצמו לא היה מוכן כלל וכלל לבצע את המעשה שאמר לכפות על חברו. משסירב הלה להיענות לו, גמר בלבו על הפלת גורל מתוך תקוה שבאם יפול מיכאל בפח שטמן לו, הרי שהכל יהיה בסדר, ואילו אם הגורל יפול עליו, ודאי ימצא לו דרך להשתמט… לפיכך הסתכל תוך מתיחות ונקיפת־לב במיכאל המהסס עדיין ואינו מעז לנגוע בקצה המטפחת. ידע נחום שהתחלה זו עתידה לקבוע את השותפות שלהם וחרד היה שמא יסכל לחצו את כל העסק. לבסוף זע מיכאל, הוריד את זרועו, משך בקצה המטפחת והוציא מתוך אגרופו הלחוץ של נחום את הקצה הקשור… פניו נתכרכמו מאכזבה, שרירי לחייו נתרטטו והוא בלע משום מה את רוקו. ואילו נחום הסתיר את חדוותו המפרכסת בחובו במין בהילוּת מעשית שאין להחמיצה אפילו רגע אחד, ופתח בזירוז:
– יאללה, י’חביבי! הגורל נחרץ ועלינו לגשת למלאכה תיכף ומיד! אחת ושתים! קומה, אחא, והקץ לבטלנות! השער נעול, איש לא יפריענו וכעבור שעה כבר יהיה הבשר באטליז. לקרובי העגלון אל תשיב כשידבר אלינו ואני כבר אדע מה לענות לו. קום, יאללה!
מיכאל התרומם מן הארגז שצנח עליו, כמי שכפאו שד:
– תן לי את הסכין…
בידי נחום הבריקה סכין שלופה, ממורטת ומושחזת יפה. הסכין התהפכה לאור הפנס העלתה סומק על פני הלהב. נחום תחבה בידי מיכאל (בעוד זה ניצב זעום־פנים כמרומה) כרע ליד הבהמה העקודה, היפנה את ראשה הצדה בתפשו יפה בשתי קרניה, והחל מטה אותו אחורנית בכוח, למען מתוֹח את צוארה כעין הקשת. מיכאל עמד עדיין קודר ושותק, כבול עץ, בלי לדעת אם אמנם שומה עליו לבצע אותו מעשה שהוטל עליו לפתע, מעשה שהוא כה רגיל לראות, ושביצועו אמנם כה נהיר לו לכל פרטיו, אלא שאינו יודע כרגע כיצד לגשת וכיצד להתחיל. בעוד הוא עומד נבוך, חזרה וצפה בדמיונו תמונה מימי ילדותו, עת הוא וחבריו כפתו את עגלתו של השכן בין עצי הפרדס הסמוך, וכיצד הוציא סכין פגומה מן המטבח, והמלקות שספג מאביו בשעה שאחותו הקטנה הלשינה עליו והבהילתו תוך התיפחות איומה למקום המעשה. גם כרגע רואה הוא בבהירות מרובה את הילדים הנפוצים כמוץ לפני רוח מתוך אפלולית הפרדס לפאת הכרם המוצף נגוהות־שמש, והם קוראים אחרי אחותו השטופה עדיין בדמעות: מלשנת שכזאתהי! מלשנת?"…
נחום שנתן בו עין בוחנת הבין שהוא מתלבט עתה מאד בשאלה זו, ומיד עקר אותו מהסבך בזירוז קפדני, ומיכאל השיג כי אכן הופל הגורל ולהשתמט לא יוכל… הנה כורע נחום על הארץ לפני הבהמה. מחזיק בכל כוחו בקרניה עד שהזיעה מבצבצת לו על מצחו כצרעת, נועץ בו עינים נטולות זיק־רחמים ומאיץ בו בלחש נמרץ שנעימת הנזיפה מחלחלת בה:
– מה אתה עומד כגולם? יאללה!.
אותו רגע היפנה מיכאל משום מה את ראשו לאחוריו והציץ בעיניו של הסוס אשר, דומה, פסק את לעסו, עמד כמאובן ללא זיע, כמתמזג עם החשכה; את אזניו זקף ומבטיו השחורים נתקעו בו כמסתכלים בו יפה בתוכחה אילמת שהרתיעה את מיכאל לפתע, וידו הצמודה לניצב צנחה. אימה סתומה נפלה עליו למראה החיה המסתכלת בו, והוא חש כי מבטה הסתום ומכוון אליו עוצר בעדו… בלי דעת מה עליו לעשות, בצר לו, פנה לנחום בלחש, כמעט בבקשת רחמים:
– אבל הסוס…
– לעזאזל!… – קרא נחום ונשף תוך התאמצות – מה הסוס עושה לך?
– הוא מביט..
– ובכן, מה איכפת לך? מביט? תצאנה עיניו מחוריהן!
– איני יכול… הוא מביט ומבין כנראה….
נחום הירפה מקרני הבהמה ובכרעו עדיין על ברכיו, הצניח אחורי על עקביו וקבע בחברו עינים מזרות אימה וקצף; עיכוב זה שלא פילל לו הכעיסו תמרורים ומיכאל עם הסכין השלופה בידו נראה לו לפתע אוילי מאד ואין־אונים במדה שלא תאר לו. אך בו ברגע הבין כי לשוא יהיה כל ויכוח, כי לא ישכיל להפיג את פחדו, ושיש למצוא איזה מוצא אחר. שוצף קללות חרישיות על עצמו ועל מיכאל, ועל הסוס שניצב לו לפתע כשטן, התנער ממקומו, ניטלטל גחון בראש נטוי לפניו כה וכה, עד שמצא לו בסמוך לאבוס שק ריק. הוא תפש בו בריתחה שריח של רצח נדף ממנה, זנק אל הסוס שנרתע קמעה מפניו, מקרטע ברגליו האחוריות, נלחץ בעכוזו לקיר ומנענע את ראשו לצדדים בסירוב, כיורד לדעתו. אלא שנחום הטיל עליו לפתע בתנועה זריזה את פי השק, ומשך אותו יפה מעל לראשו עד לצוארו. אז הירפה ממנו (בעוד הסוס המסוּנוור והמבולבל רוקע ומתאמץ לנעֵר מעליו את השק) ובתפשו שנית בקרניה של הבהמה, פקד בתוקף ובזעם:
– נו, יאללה!
הפעם אימץ מיכאל את רוחו, תפש במלוא כף ידו השמאלית בצואר הבהמה והעביר עליה בידו הימנית את הסכין בתנועה נמרצת הלוך ושוב, כבקי בתורה זו ומאומן בה יפה. קילוחי הדם ניתזו על זרועותיו החשופות, וחרחוריה של הבהמה המפרכסת לשוא מילאו את חללה של האורווה נשיפות מחרישות אזנים ונוסכות אימים. אותו רגע הצליח הסוס לנער מעל ראשו את השק שצנח לרגליו, היטה ראשו, הפשיל שפתו העליונה שחשפה את טורי שיניו המבריקות בזעם, וצנפתו פרצה בעוז ניטלטלה מקיר לקיר ונתערבה בחירחור הבהמה הנחנקת והנופחת את רוחה, עד שהיה המקום לחרדת אלהים. שני הרעים ישבו על גבי הארגז חיורים ונושמים, מוכי מורך־לב מפעים. המעשה נעשה. הם לא דיברו ביניהם. נחום נתכעס והניף זרועו בתנועת־איוּם כלפי הסוס, כאומר להטיל בו אבן ולהשתיקו, והסוס שנתבהל הרים שתי רגליו הקדמיות ונזדקף בחן ובהוד עד שראשו נגע כמעט בתקרת האורווה, ושהה רגע בעמידה מפוארת זו כפסל נטול רוכב, כמוכן לזנק ולעשות כלה בשתי הבריות הללו; ואכן, נרתעו השנים וקפצו מבוהלים ונזופים בתוכחה אילמת. משחזר הסוס וצימצם גופו בפינתו, פג פחדם של הרעים אך אותות התמהון עדיין טבועים היו בפניהם החיורים. הם ישבו והסתכלו דומם בשלולית הדם שנקוותה לרגליהם, וכיצד הבהמה השחוטה והנחנקת מוציאה את לשונה ומהדקתה בין שיניה עם כל חירחור ומטיחה את ראשה תוך זעם עיור בקרקע ומתיזה סביבה דם ורפש, כשכל גופה מרעיד מעוית הגסיסה, ואילו עינה השחורה מבריקה כשזיף לח וסטיף. שניהם חיכו לגמר חרחוריה ופרפוריה של הבהמה מתוך פחד שמא יגיעו לאזני הבריות בחוץ. לבסוף כאשר ניטלו ממנה סימני־חיים ובחלל האורווה השתלטה הדממה, נשמו השנים לרווחה ולא שעו יותר לסוס שעמד והציץ בהם כרוגז ותופש את פשר המעשה, שכן פרץ שוב בצהלה אדירה וממושכת ובעט בקיר הקרשים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.