אותם השוורים הרומניים, שרחבם כגבהם, עטורי הוד קרנים, לא הובלו אותו שבוע לטבח. ברפת הגדולה והארוכה, שמקום בה לכמה מאות ראש, נותרו רק עשרים מהם, וגם אלה לא נועדו לקצבים הזעירים; אלה היו מקנת כספו של חיים אדירי, בעל בית-חרושת לנקניקים, וזה שחט מהם אחד או שנים לצרכיו הוא. אניה, שהובילה משלוח בהמות מרומניה, נתעכבה לרגל תיקון דחוף באחד מנמלי יון, ואת מקומן מלאו בהמות מקומיות וסוריות, רעות-מראה ודלות-בשר. פשטו הקצבים זה בכה וזה בכה, סרו למושבות, לכפרי הפלחים, ושלמו בכסף מלא בעבור בהמות שהעצמות שבהן מרובות על הבשר.
הקצב נפתלי גליק ישב אותו בוקר של יום קיץ על גבי השוקת הקבועה באמצע החצר, גבו מופקר ללהט השמש העולה, ומאפס מעשה התמכר להרהוריו הנוגים. בזמן האחרון נעשה מצבו דחוק ביותר, ומטעם זה לא נמנה הפעם עם כנופית הקצבים, שעמדו על-יד השער, התלוצצו וסחו על דברים שאין בהם ממש. מתוך הרהורו נצטירו לפניו עיני אשתו השחורות, שנתקעו בו הבוקר לפני צאתו: “מה יהיה? איך נצא מן הסבך?”… הוא העביר את כף ידו הנוקשה על פניו, כרוצה לגרש מהם איזה צל מטריד, והביט בקנאה כבושה לעבר השוורים הרומניים המעטים, שאדירי הכרסני ואדום-הפרצוף התהלך אותה שעה על ידם, עומד וממששם, מחליקם ובורר לו אחד מהם לשחיטה. “יש יהודים בעלי-מזל” הרהר בלבו מתוך אנחה. ולפתע עקר את עצמו ממקומו, התקרב אל אדירי, כשהוא מתאמץ לחייך ולומר לו את הדברים ספק ברצינות, ספק בהיתול, מתוך תקוה עמומה, שמא יתרחש לו נס:
– מר אדירי, יושב אני וחושב, שחסד גדול היה עושה –
מיד שסעו אדירי כשפרצופו נזעם ביותר:
– לו, למשל, הייתי מוכר לך אחד מהם, מה?…
– ומדוע לא?… חנן נפתלי את קולו – הזמנים קשים, אשה, ברוך-השם, וילדים שלושה… והנה יושב אני וחושב –
– יושב וחושב!… מוטב שתחשוב על דברים אחרים! כבר פנו אלי יחסנים גדולים ממך, ואני אינני אוהב כשמבלבלים לי את מוחי…
פרש ממנו נפתלי כשהוא מחניק עלבונו בחובו, והוא דואב ומיצר על עצמו ונפשו עכורה עליו ביותר. הבוקר היה אטליזו ריק לגמרי. צרכיו מרובים, בעל-הבית דוחק ותובע שכר-דירה, ושטרות, שחתם עליהם בשעתם ביד קלה, זמן פרעונם הולך ומתקרב… העביר נפתלי שוב את כף ידו על פניו כרוצה לגרש את המחשבות המציקות, הכניס את אצבעותיו לבין שערות זקנו השחור, ששיבה זרקה בהן, ועיניו האפורות הציצו נכחן, מלאות צער ובלי לראות דבר. מתוך אולם בית-המטבחים עלתה המולת הקצבים והפועלים העוסקים במלאכתם, המולה מעורבת גערות, געית בקר וחרחור בהמות, הנופחות את רוחן. חלפו על פניו קצבים ונעריהם, כשהם מושכים אחריהם באפסרים את בהמתם. תנועה. המולה, צחוק וקריאות. בני-אדם טורחים ועוסקים בשלהם, והוא עמד לו בטל ומבוטל. מצא את עצמו מיותר והחל פוסע לאטו אל פתח החצר.
בשער נתקל בשמחה העגלון, כשזה מכניס תריסר עגלים, שטרם נגמלו מחלב. עקודים ושפופים רבצו על גבי רפידת שק בתוך העגלה הצרה. נטפל אליו נפתלי:
– שמע-נא, שמחה! אולי שמעת או ראית איזו “חתיכה”:
חייך שמחה:
– שמעתי גם ראיתי…
– בחייך!
– בחיי ובחיי סוסי!
– איפה? אצל מי?
– חכם שכמותך!
– נו, נו! שלם אשלם! כשם שאני יהודי!
עמד שמחה, הסיט את כובעו קמעה, סימן להיסוס, עמד ושקל בדעתו, קפץ מהעגלה, התקרב אל נפתלי כשהוא מציץ ישר בעיניו הצצה שפירושה: דע לך, כי רק למענך אני עושה זאת:
– תתן מחצית הלירה?
– לא אקפח את שכרך.
– לא, ידידי, מחצית הלירה. פרוטה לא פחות!
– טוב, אתן. וכי יש לי ברירה?
– בקיצור, תזדרז, חביבי, ותשים פעמיך מיד למשקו של שלזינגר שברמת-גבע. באזני שמעתי הבוקר, כי בהמה הולנדית הוא מוציא למכירה. לפני שבוע המליטה והוא רוצה להפטר ממנה.
נפתלי מוכן היה לצאת מיד לדרך אלא שלפתע נתעכב. ספק נתעורר בלבו, אם סכום הכסף שבידו ימצא לו. הוא חזר לחצר והתרוצץ שעה ארוכה עד שהשיג גמילות-חסד מאת אחד הקצבים. בהחפזו לדרך שמע את שמחה צועק אחריו:
– שמע-נא! אל תשכח! מחצית הלירה! פרוטה לא פחות!
המשק של שלזינגר השתרע מחוץ למושבה, ונפתלי מצא את עצמו מהלך בדרך חול בין פרדסים, המוריקים מבעד למשוכות עצי שטה וצבר, ושרויים בדממה, שלתוכה נתקעות נקישותיה הקצובות של מכונת-שאיבה. החום הלך וגדל, השמש יקדה. לפתע נצנץ רעיון נאה במוחו של נפתלי. הוא הסיר את מעילו המזוהם, המכוסה כתמי-דם שהשחירו, קפל אותו יפה והצניעו בתוך אחד השיחים של הגדר, ופניו נהרו בהעלותו על דעתו, כי בחולצה האפורה והנקיה למראית-עין יעשה על מר שלזינגר רושם יותר טוב. את אצבעותיו הכניס לתוך שערות זקנו והעבירן כבמסרק, ואת כובעו הוריד והחזיקו לצד שוקו הימנית להסתיר בו את הכתם הרחב ביותר.
ביתו של שלזינגר בנוי היה במעלה גבעה והבהיק בלבנוניתו. מתוך חלונותיו המרובים, שוילאות התנפנפו בהם, נשקפה יהירות. נפתלי קרב והציץ מבעד לחרכי הגדר. על גבי מרפסת רחבה ועטורת מטַפסי יַסמין הסבה לשולחן אשה צעירה, עוטה גלימת בוקר רחבה והיא לוגמת קפה מתוך ספל; ממולה ישב גבר כבן ארבעים ועיין בעתון הבוקר. נפתלי מחה בשרוולו את אגלי הזיעה, שבצבצו על מצחו, פסע ונכנס דרך השער הפתוח למחצה. הוא השתעל קצת כדי להסב את תשומת לבו של בעל הבית, והחל צועד לעומת המרפסת, כשרגליו חורקות על גבי שביל הצדפים. כאן הקדימתו נביחתו של “בוקסר” עז, אשר קפץ והשתער לקראתו בכל חמתו. נפתלי נרתע, מוכן להגן על עצמו, “ממש כמו בחצרו של הפריץ”… אלא שמר שלזינגר, שקם ממקומו, זרק הברת פיקוד נמרצת כלפי הכלב, שחזר מיד ורבץ לרגלי גברתו. בעל הבית חבש את מגבעתו וירד לראות את האיש שנטרד למשקו, ובגשתו אליו פנה בקיצור נמרץ, כחושך במלים:
– כן?
נפתלי השיב בענוה ובקול רך:
– אמרו לי, שיש לו פרה למכירה.
– עוד לא החלטתי, אם למכור אותה.
– המ… ואני… כך אמרו לי. באתי מן העיר…
בעל המשק שתק רגע, וכנראה, שהחליט באותו רגע:
– טוב, בוא אחרי.
פנה והלך בלי לראות, אם זה הולך אחריו או לא. עבר אחריו נפתלי בחצר הגדולה והמרווחה, שבאמצעיתה מתנוסס שובך ליונים; חלף בין ערוגות ירק ופרחים, משתלת עצי-הדר, עד שהגיעו שניהם לרפת גדולה, בנויה בטון ולה עלית קיר – מחסן למספוא – ובתוכה באפלולית, עמדו מזה ומזה בשתי שורות כמה בהמות, כשהן נוברות בתוך האבוסים ולועסות מתוך העלאת צלילי השלשלאות, בהן הן רתוקות. בפנים עמד הרפתן, כשהוא מנקה את הרצפה ועומס את הזבל לתוך קרונית. משראה את בעל המשק, הניח את האת והזדרז לשרותו:
– כן, אדוני?
– תראה לו את הבהמה.
תפש הרפתן באפסרה של בהמה אחת זרועה כתמי לובן ושחור, החליק בחפזון על צוארה לטיפות חטופות, ומשכה אחריו כשהוא ממלמל אליה דברי חבה ופיוס. משהוציאה החוצה עמד והחליק שוב על חלקת עורה וסח לבעל המשק:
– עצבנית היא! גועה ושרויה כל היום ברוגז…
– כמובן. רוגזת על שלקחו ממנה את העגל.
נפתלי סקר את הבהמה ובטביעת-עין של בעל-מקצוע עמד מיד על טיבה. מפוטמת, שמנת-מפרקת, לא גדולה ביותר ויש בה כדי מכירת בשר באטליזו במשך יומים. מוכן היה לקנות מיד, אלא שמהסס היה לשאול למחירה, ושם את עצמו כממשיך עדיין לבדוק אותה; הוא נגש מקרוב לראות בה ולמשש אותה בערפה ובירֵכה, כדרך הקצבים, אלא שזו סלדה כנראה ממגעו של הזר, הרתיעה את עצמה ושלחה בו בזריזות מפליאה את רגלה האחורית הימנית. קפץ נפתלי הצדה, כשהוא מחייך מקורת-רוח: יחסנית שכמותה!…
בעל המשק לא שִנה את ארשת פניו ופתח שוב בקיצור:
– טובה בעיניך?
– המ… יש לאמר –
– אין כאן מה לאמר – קונה אותה או לא?
– הרי לשם כך באתי.
– ובכן, מחירה עשר לא"י.
– עשר לא"י?…
– אין שעתי פנויה לעמוד על המקח. תקנה אותה – מוטב. ולא – שלום!
נפתלי ראה את עצמו עומד לפני אדם עשיר ובטוח, שאחת היא לו, אם ימכור את הבהמה או לא. אדם זה לא יעמוד לדיין אתו, ויש לגמור את העסק בקצור, כי אחרת יקופח המשא-ומתן. החליט איפוא לדבר גם הוא בקיצור ולענין:
– מר שלזינגר, אגיד לו את האמת. המחיר גדול. בידי רק סך של תשע לירות, כל כספי. שתי לירות לויתי ממכיר. וסכום זה אני יכול לתת לו. גרוש לא ישאר בידי כדי נסיעה באוטו. תשע לירות… זהו כל מה שיש לי… יותר אין לי… יאמין לי מר שלזינגר… – סיים נפתלי כששפתו מרטטת קמעה, מתוך מבוכה, ועיניו האפורות מביטות בפני בעל המשק, לקלוט מעל פניו את גזר דינו, לשבט או לחסד. אבל זה לא הראה כל סימניה הסכמה או סירוב. הבעת פניו לא נשתנתה. הוא חזר כמה פסיעות לאחוריו, ולפתע החזיר אליו את פניו:
– יותר אין לך?
– אין. כה אזכה לראות את בתי נכנסת לחופה!
– תן את הכסף.
נפתלי הזדרז והוציא מכיס מכנסיו ארנק-עור שחוק וממועך, ולאחר שהוציא ממנו ומסר לידי בעל המשק את שטרות הכסף, עמד והפך את פי ארנקו כלפי מטה, כשהוא מנער אותו יפה-יפה, כאומר: רואה אדוני, אף פרוטה אחת לא נותרה בו!
בעל המשק לא שעה אליו ופנה לרפתן:
– מסור לו את הבהמה.
לאחר שהלך בעל המשק, מסר הרפתן את האפסר לידי נפתלי, והוא גחן לפרה, הציץ ישר לתוך עיניה כשהוא מחליק בכף ידו על צוארה, טפח לה על שוקה ולחש לה:
– מה לעשות, הולנדית שלי? גזרה נגזרה עליך…
ומיד לאחר אמירה זו, שהיה בה מברכת הפרידה, פנה לנפתלי:
– נהג בה בזהירות. רוגזת היא.
– תרגז לה. יש לך מקל?
– להכותה אתה אומר?
– חס וחלילה. סתם, כך אני רגיל. כשאדם נוהג בבהמה אין רע, אם מקל חובלים בידו.
תפס באפסר, התקדם צעדים מספר, החזיר ראשו ומשך בו. הניעה הפרה בראשה לכאן ולכאן וסרבה לזוז. חייך נפתלי, הציץ בפרה וברפתן חליפות ומשך שוב באפסר:
– יאללה! אל תתעקשי!
הורידה הפרה את ראשה כמוכנה לנגח בקרניה הקצרות את כל הקרב אליה, הביטה בעיניה השחורות, המלאות, והשפילה מבט מכוון לרגליו של הקצב, העומד נטוי אלכסונית ומושך בחבל, נרתקה למקומה ולא זזה אף כל שהוא. חרה אפו של נפתלי על ההפסד בזמן, הנגרם לו בשל סרובה מחוסר הטעם של בהמה זו, והוא נגש אליה מתוך ריטוּן ובקצה האפסר שבידו חבט אחת ושתים על ראשה ועל פניה. פלבלה הפרה בעיניה כשריסיה מאהילים מפני המכות, נקרעים ומאהילים, נשפה בנחיריה, הוציאה את לשונה הלבנה, הניעה את ראש לכאן ולכאן, וממקומה לא משה.
הרפתן שעמד מן הצד והסתכל, סנן מבין לשיניו יריקת-זעם אלכסונית, ובפנים נעוים מבוז לקצב ומצער על בהמתו, שטיפל בה במשך כמה שנים, קפץ ממקומו ונזף בו:
– השלך את החבל! הנח לה!
נרתע נפתלי, ואם כי הפרה היתה כבר מקנת כספו, לא פקעה עדיין זכותו של רפתן זה בעיניו, ומתוך שתיקה השמיט את האפסר מידו וקָבל חרש:
– כסבור אתה, שיש לי פנאי לעמוד ולהתעסק אִתּה כאן!
– כסבור אתה, שאם תמשוך אותה בכוח תרוץ אחריך?!
– ובכן מה עלי לעשות?
– לשַדלה בדברים, לפַיסה ולדבר אליה רכות… כך!
חייך נפתלי:
– הבה ונראה, במה כוחך גדול…
הרפתן לא שעה אליו. הוא נגש לבהמה. הציץ שוב לתוך עיניה במבט ממושך כרוצה לשכנע אותה, שתציית לו; הציץ הצצה שופעת חבה ורוך, כשהוא ממלמל אליה בשעת מעשה מלים של חבה, שהיה רגיל להשמיע באזניה; את כפו העביר בלטיפה על חלקת עורה, ולאחר שטרח והכשירה, סמך את כף ידו השמאלית על גבה ובכף ידו הימנית טפח קלות על עכוזה, כשהוא מזרזה בשקט:
– זוזי, הולנדית שלי, זוזי… עשי רצון קונך…
וראה זה פלא: הבהמה זזה ממקומה והחלה פוסעת לאטה בשביל המוליך לעבר השער, פוסעת והולכת והחבל נגרר אחריה בחול כדבר אין חפץ בו.
נפתלי נבוך במקצת ומצא את עצמו במצב של תינוק שסרח. הוא הביט לעבר הרפתן המנוסה במבט מלא הערצה. ומתוך רצון להפיג במקצת את רוגזו של זה ולפייסו עמד ודלה ממוחו פסוק, שהיה שמור בו לעת מצוא:
– יודע צדיק נפש בהמתו…
– כך! זהו! – קרא הרפתן – צריך לדעת איך לטפל בה, כי אין זו בהמה פשוטה, ערבית: בזו יש קצת שכל, ומשהתרגלת אליה הריהי מבינה אותך ויורדת לעומק דעתך… דבר אליה רכות והכל יהיה בסדר!
יצאה הפרה את החצר ופנתה ללכת בדרך למושבה. פסע נפתלי אחריה בשקט, כאילו חושש היה להראות לעיניה ולעכבה על ידי כך; כל זמן שהיא מהלכת לה לתומה בכיוון הרצוי – ניחא היה לו בכך. טובה היתה ההליכה ונעימה. פעם אחת החזירה את ראשה לעבר המשק, ממנו יצאה ושלחה לתוך חלל האויר היוקד געיה ספוגת קובלנה וצער, מעין געית-פרידה קצרה, והמשיכה ללכת. משנכנסו לבין הפרדסים נזכר נפתלי במעילו שהצניעו והחל מחפש אחריו. כסבור היה, שימצאהו מיד בסבך הענפים, אבל שגה. אותו מקום נעלם מעיניו. סימן מיוחד לא נתן בו והגדרות מזה ומזה דומות הן. החל נפתלי מתרוצץ לכאן ולכאן, מחפש פה ושם, גוחן, חוזר אחורנית, רץ קדימה, עומד ותוהה, חוזר שוב על עקבו, בודק ומחפש, והפרה הולכת ומתרחקת ממנו, הולכת ומתרחקת, ולמעילו אין זכר…
אגלי זיעה כבדים בצבצו על מצחו וזלגו כדמעות על לחייו. חולצתו נדבקה לגופו. הצמא עינה אותו. וכך נאלץ לוותר גם על מעילו, שנעלם או שנגנב. “יקחהו אופל!” זרק לעצמו משראה שהפרה נתרחקה ממנו מרחק רב, והחל רץ להדביק את בהמתו, כשהוא עדיין מעיף עין לצדדים, שמא תתקל עינו אי-שם במעיל. והפרה, משקלטו אזניה צעדי אדם רץ, החזירה את ראשה, הציצה בו ועמדה מלכת.
– מזל-טוב לך! – קרא אליה נפתלי, כולו נושם ומהביל – מה לך כי נתעכבת לחכות לי? זוזי, שאי רגליך ולכי! עוד הדרך ארוכה לפנינו.
עמדה זו שוב אותה עמידה סרבנית ולא משה ממקומה.
– כך! שוב נכנס בך הדיבוק?
הניעה הפרה בראשה כאומרת: הן. נכנס!
עמד נפתלי על אם הדרך מיצר ודואג, כולו משולהב וצמא, אובד עצות. כל חכמתו נתבלעה למראה פרה סוררת זו, שיש לנהוג בה זהירות, שלא לפגוע חלילה בכבודה… עיניו נצמדו לאפסר, שנשתלב בין רגליה, אלא שחושש היה לאחוז בו, שמא יקלקל. ואם כי שעתו היתה דחוקה ביותר, כי מקוה היה להביאה עוד היום לשחיטה, העביר בכל-זאת על רצונו, זז ממקומו והלך וישב בצל שבקצה הגדר, כשהוא מחפש לו מחסה-מה מקרני השמש. החליט לשבת ולנוח קצת, מתוך תקוה, שבינתים תשנה בהמתו את דעתה ותצא לדרך.
מסביב שלטה הדממה של שעת צהרים. האויר היה מלוהט ביותר והגגות האדומים של רמת-גבע נראו כמבעד לדוק מרטט. על פני תכול השמים עג לו נץ בגובה רב, ונפתלי, שהשתטח פרקדן להנאתו, עקב אחריו במבטיו, כשלאות מתוקה מפעפעת ומתפשטת באבריו. השמים נראו כקרושים בתכלתם, ולאט לאט הלכו והחוירו, עד שלבשו גון אפלולי-אדמדם. תרועת מכונית הבהילה אותו מנמנומו, שתקף עליו והוא קפץ כמהומם על רגליו. הפרה עמדה עדיין כנטועה במקומה. המכונית השחורה והמבריקה התקרבה מתוך צפירה ממושכת ומתריעה. מתוכה נשקפו פני הנהג היהודי, וקלסתרו של יהודי שני, שישב בין שני ערבים, האחד חבוש תרבוש והשני כפיה: שלישיה, העוסקת במכירת קרקעות והעברתם. פניהם הביעו תמהון וקוצר-רוח על מכשול חי זה, העומד על דרכם ללא נוע. הנהג משך את ידו מצפירתו, הוציא את ראשו וזרק בתרעומת כלפי נפתלי:
– מה אתה עומד כגולם?
– אדרבא, תזיז אותה ממקומה!
– שלך הבהמה?
– שלי!
– אשבור לה את רגליה…
– אשבור לך את ראשך!
היהודי בתוך המכונית פרץ בצחוק אדיר.
– ובכן קח אותה!
– איך? על כפים?…
הנהג עשה בידו תנועת-ביטול והחליט, שלשוא יבזבז את זמנו; הוא דרך ברגלו על גבי דושת המכונית, הסיעה בתנועה נמרצת אחורנית, תוך טרטור מעלה ריח בנזין ועשן, חזר והריץ את המכונית, כשהוא עוקף את הבהמה הסרבנית וחולף על פניה לדרכו. ודוקא משחלפה המכונית נמלכה לפתע הפרה, החזירה את ראשה וגופה לצד המשק וזזה ממקומה. אין זאת כי זכר העגל, זכר מעלה כיסופים הומים, נתעורר בה. היא געתה ממושכות כלפי בית שלזינגר המלבין מרחוק והחלה חוזרת בפסיעות נחפזות.
– הרי לך עסק! – קרא נפתלי וטפח בכף ידו על שוקו. נרגז הדביק את הפרה, עבר אותה וחסם בפניה את הדרך בפישוט ידים, כשהוא מדדה לכאן ולכאן – הישש! עמדי! עמודי! הישש!…
הרכינה הבהמה את ראשה וקרניה שלוחות לפנים, ומתוך הליכה נמרצת ומאיימת ביותר, כשהיא נושפת בזעם ומפלבלת בעיניה השחורות, המשיכה את דרכה, כאילו לא נפתלי עומד ומקפץ לקראתה אלא איזה זוחל, שאפשר לפסוח עליו ולעבור..
– הישש!… עמדי!… עמ – – די! הישש!…
הוא הרתיע את עצמו הצדה בקפיצה מזורזת ביותר, שכן עמדה הפרה לנגח בקרניה.
רץ אחריה ותפס בקצהו של האפסר הנגרר לצדה, כרכו מסביב לאגרופו והחל מושך בו בכל כוחו, כדי לעצור בה. לבסוף, לאחר מאמצים נואשים עלה בידו לעכבה ולהחזיר את ראשה לעבר רמת-גבע, אלא ששוב עמדה לה אותה עמידה עקשנית.
– נו! נו!.. איזו מין פרה את. יכנס בך הרוח!
נזכר נפתלי בגישתו המתונה של הרפתן לבהמה זו, איך הוציאה על נקלה מתוך החצר, והחליט לעשות אף הוא כמעשהו ולנסות דבר אליה. בזהירות קרב לפרה ובידו השמאלית, שלא אחזה באפסר, החל מלטף את גבה, ותוך כדי כך הציץ לתוך עיניה הצצה רכה, כשהוא מחייך אליה בלבביות רבה וממלל בלשון רכה:
– הולנדית חביבה שלי! אל-נא תרגזי ואל תעשי קונצים; במיטב כספי שלמתי בעדך, בשארית פרוטותי האחרונות… ואם טענות יש לך, מוטב שתביאי אותן לפני רבונו-של-עולם ואל תגרמי צרות לבן תמותה פשוט, שאשה לו וילדים ולפרנסה הוא צריך… אל תתעקשי, הולנדית שלי, וזוזי, בבקשה, זוזי…
גלגלה הפרה בעיניה השחורות, השפילה אליו מבטיה, וקשה היה לו לעמוד על פירושם, אלא שהוא המשיך ללטפה וסבור היה, ששתיקה זו מתוך הכנעה ודאי יש בה מקבלת הדין, ומכיון שכך, עמד והוסיף:
– רואה אני, הולנדית חביבה שלי, בהמתי הנחמדת, רואה אני בעיניך, שמבינה את אותי יפה-יפה ושאין לך כל טענות אלי, ולפיכך הריני מבקשך בכל לשון של בקשה: זוזי, זוזי! כבר הגיעה השעה!
אם מראהו המעומעם של העגל, שנעשק ונעתק מדדיה, עלה וצף שוב בזכרה או שריחו של האיש הזר, שקרב אליה יתר על המדה, הוא שגרם לכך – הפרה זקפה לפתע את אזניה, נשפה נשיפות מבשרות זעם, ולפתע עקרה את עצמה ממקומה בחפזון כה נמרץ, שנפתלי נאלץ לרוץ אחריה בכל כוחו. קצה החבל שהיה כרוך עדיין על אגרופו הקפוץ נהדק וחתך בבשר ידו כבאיזמל חד. עוד הוא מנסה לעצור בה ולרסנה והפרה השתוללה, עמדה על רגליה הקדמיות, כשהיא מרימה את עכוזה ושולחת את רגליה האחורניות בבעיטה לתוך חלל האויר, בבעיטה שבכוחה להמית שור ומכל שכן בן-אדם, ולאחר שחזרה פעמים אחדות על תרגיל זה, כנראה מתוך רצון להפטר מהקצב האוחז באפסר, החלה דוהרת מתך שעט-רגלים עז דהרה מהירה ושוטפת ביותר לאורך הדרך, סמוך לצברים. נפתלי נאלץ לרוץ אחריה, ותוך כדי ריצה עשה תנועות נמרצות ומעוגלות באויר, כדי לשחרר את ידו, והוא לא רק רץ אחריה אלא כמו מועף ורגליו נוגעות ולא נוגעות בקרקע. וברגע האחרון, כשעלה בידו לבסוף לשחרר את ידו מהחבל, הוטל בכוח רב על גבי קוצי הצברים הדוקרים, שנתקעו בפניו, בידיו וברגליו, ובכל גופו… הפרה המשיכה במרוצה המטורף, כשדדיה מתנועעים והיא שוטפת, מעפרת ומקרטעת ברגליה, עד שנעלמה במורד הדרך המוביל לרמת-גבע.
עלוב ביותר היה מראהו של נפתלי לאחר שקם מתוך רבצו, שרפדה לו בהמתו. קוצים שנונים למאות היו תקועים בו, בעיקר בצדו הימני של גופו, מהם שלמים ומהם שבורים ומהם רבים סמויים לגמרי מן העין… גופו נחבל מעוצם הנפילה ואבריו כאבו עליו.
– אוף! – נשף לתוך חלל האויר, כואב ותמה גם יחד – שוב נכנס בה הדיבוק! אין זו בהמה אלא גלגול! שמעתי בקולו של אותו רפתן, דברתי אליה רכות, והנה זה שכרי, שקבלתי ממנה!
הוא החל טורח ושולף את הקוצים הצהבהבים, שהשאירו אחריהם נקודות דם. מיד נזכר, שאין השעה, שהבהמה ברחה ממנו, כשרה לכך, תפש את כובעו שנכפש בעפר, ניערו, חבשו לראשו והחל ממהר לרמת-גבע, כשתנועות גופו מביאות את בגדיו לידי חיכוכים, המזעזעים את הקוצים ומכאיבים לו ביותר. הוא נשך את בשרו בשיניו ועיניו התשוטטו בין בתי רמת-גבע ורחובה הראשי. ולבסוף ראה אותה עומדת ליד מגדל המים, עומדת לה שקטה ומעלה גרה כאילו לא קרה דבר.
הוא הלך וקרב אליה כשהוא מלא חמה. לא בהמה אחת עברה תחת ידו ולא אחת הוביל לטבח, ואילו זו, יחסנית הולנדית שכמותה, תפח רוחה! – מין דיבוק נכנס בה והריהי מתעללת בו, כשאין לבו הולך כלל וכלל אחרי הרפתקאות! ספק גדול הוא, אם יעלה בידו להביאה עוד היום לשחיטה, וכבר נתיאש מכך, אלא שרצונו עז היה לראותה כבר רתוקה ברפת של בית-המטבחים ומחר, אם ירצה-השם, מחר יפקיד אותה בידים נאמנות ולא תוסיף עוד למרר את חייו!
בינתים קרב בזהירות אל הפרה, גחן לתפוש בחבל ואת עיניו לא גרע ממנה, כי חושש היה, שמא תכבדהו בבעיטה. הוא קשר אותה לגדר בית סמוך, כי צמאונו הציק לו ביותר, והוא הלך ודפק על דלת הבית. אשה זקנה פתחה לו ותמהה על מראהו הפרוע.
– פרה הובלתי וזו הפילה אותי לתוך הצברים…
– אוי ואבוי! לתוך הצברים?…
הזקנה הזמינה אותו פנימה והביאה לו מי קרח. ישב נפתלי על קצהו של כסא, ובלגמו מתוך הכוס נתקלו עיניו בארשת פניה של הזקנה, ארשת מביעה רחמים, כשהיא עומדת ונדה בראשה, ולפתע קשה היה לו לשאת השתתפות זו בצערו, צער של אדם מבוגר ובריא שנקלע לכאן בעטיה של פרה סרבנית, והוא קם ממקומו, הודה ומהר להתחמק וללכת.
בחוץ קדמוהו שוב השמש היוקדת, רחוב ריק, תריסי בתים מוגפים, ובדידות צורבת, היוצקת לאות תוך האברים. פצעיו הכאיבו לו. דומה, שכל הנקודות הפצועות בקוצים הצטרפו לכויה אחת גדולה ומענה. כויה צובטנית, מרגיזה, שדלתה את צערו הכמוס מנבכי נשמתו והדחיקה אותו לתוך גרונו עד לבכי, להתיפחות; דוק של דמעות נתלה בעיניו, בריסיו, ונגד רצונו התפרצה אנחה מעמקי חזהו הרחב; לא היתה זו אנחה של צער אבריו, אלא כמיהה לפורקן מתוך התלבטותו ומצוקתו הכללית. הוא ערג לאשתו, לילדיו, לנשל מעליו את בגדיו הצואים, להתרחץ, להשכיח ממנו את רישו, להטיל את גופתו לתוך מטתו ולהרגיש, איך כף ידה של אשתו צונחת עליו בחשאי, מעבירה אותה בלטיפה על ראשו, גוחנת עליו ושואלת חרש בקולה המרגיע והמרעיף נחומים: “כואב, נפתלי, כואב עוד?”…
ומשהגיע להרהורים אלה, מצא לפתע, שיש טעם ליסורים, רוחו לבשה עוז והחלטה נמרצת, כאותו גמל במדבר, שהרגיש במעין מפכה, ובתפשו בחבל, שהתיר קצהו מהגדר, פקד על בהמתו:
– יאללה! בלי קונצים!…
הפתיעה אותו הפרה וזזה ממקומה. הוביל אותה נפתלי לאורך כל הרחוב, הוציא אותה מחוץ למושבה, עד שהביא אותה לכּביש החלק, המצופה אספלט מבריק ונראה כנהר המשתפך, העולה ויורד בין הפרדסים. עמדה הפרה, הרימה ראשה, הסתכלה במכוניות הרצות משתקשקות וצופרות – תנועה משונה של חיות, שלא ראתה אותן זה זמן רב – הביטה כמהוממת ולא זזה ממקומה; חששה לעלות על גבי הכביש ולצדו סרבה ללכת. עמד נפתלי והטיף לה מוסר, הפיל תחנוניו לפניה, דבר רכות, גם צעק, אך ללא הועיל. “שוב נכנס בה הדיבוק”. לבסוף פקעה סבלנותו. הוא קפץ לעבר הפרדס הסמוך, חפש ומצא כלונס והחל חובל בבהמה, כשהוא מורידו על גבה, ראשה, רגליה וצלעותיה; ומשהתחיל להכותה התעוררה בו חמתו עד להשחית, ועם כל מהלומה שכבד אותה גדל קצפו והוא לא ראה לפניו שום דבר חוץ מן הכלונס המועף ומורד ומן הבהמה הסרבנית, המניעה את ראשה תחת מטר המכות ואיננה זזה ממקומה. וכך לא הרגיש במכונית ההדורה, שנתעכבה לצדו השני של הכביש, ומתוכה יצא אנגלי גבוה וכחוש, לבוש אזרחית, ובעוד מקטרתו נתונה בפיו אלכסונית הופיע פתאום לפניו, תפש בידו והשמיט את הכלונס בכוח ארצה. נפתלי הציץ בו במתערב החצוף ומיד ראה והכיר, שכאן עומד לפניו לא מי-שהוא, אלא אחד מאותם הבנים של הגזע השלָט, וכל קצפו התנדף מתוכו כהרף-עין; הוא הביט מתוך הכנעה בגוער בו, ומתוך כל מטר הגידופים, שירד עליו באנגלית, לא הבין מלה אחת; אבל בשעה שזה הוציא את פנקסו ופנה אליו בשאלה, הבין מיד במה דברים אמורים, וכמי שכפאו שד פירש בשמו, בשם משפחתו וברחוב מגוריו. האנגלי רשם כל אלה בפנקסו, החזירו לתוך כיס מעילו ופרש ממנו בזרקו לו מלים, שמשמעותם היתה בודאי: “אני אאלפך בינה כיצד להתיחס לבעלי-חיים”…
עמד נפתלי נדהם ומשומם: הרי לך צער-בעלי-חיים’ניק! צר לו על בעלי-חיים, ואילו צערם של הבריות מי שם אל לב?… כל מדוי מצרים, רבוש"ע, מוטב שיחולו על ראשו ועל ראשה של בהמה זו גם יחד! והוא גחן, תפש בכלונס והתחיל ממטיר שוב מהלומות-רצח על בהמתו, שעמדה לפניו כלועגת לו ולמהלומותיו. רק לאחר תלאות מרובות עלה בידו להביאה עם חשכה העירה ולכלוא אותה ברפת של בית-המטבחים כשהוא מקלל את יומו.
אותו לילה שכב נפתלי עד שעה מאוחרת במטתו כשהוא מעורטל, אשתו עומדת על ידו וטורחת להוציא מבשרו את חודי הקוצים שנשתירו ומורחת את בשרו במשחה מעלה ריח חריף. תוך כדי טיפולה בו גחנה עליו מפעם לפעם: “כואב נפתלי, כואב עוד?”… ומגע ידה, מגע אצבעותיה הרכות, הנוטפות נחומים ורוך, השכיחו ממנו את מרירות מאורעות היום והוא התמודד תחת ידה כילד מתפנק בחיק אמו ונאנח אנחת הרווחה ממושכת.
בחצר בית-המטבחים התשוטטו רק קצבים אחדים, שהקדימו לבוא, התהלכו פה ושם כשהם בודקים את הבהמות העומדות למכירה וקָבלו על המחירים הנפרזים. משנודע להם, כי אותה בהמה הולנדית טובת-המראה נפלה בגורלו של נפתלי, הקיפו אותו בדברים טובים, לא בלי אבק קנאה:
– “חתיכה” הגונה!
– בר-מזל!
– לא בכל יום מתרחשת מציאה כזאת!
קדרו פני נפתלי. חושש היה לעין-רעה. והוא לוחש לעצמו בחשאי ג' פעמים רצופות כתריס בפני העין הרעה: “מלח באף, פלפל בעינים”… ורק אחר כך השיב כמי שכפאו שד:
– וכמה צרות גרמה לי, עד שהבאתי אותה לכאן!
עמד וסח להם פרטים, איך קנה אותה, ואיך הטילה אותו לתוך הצברים, ואיך התעקשה בכל פעם, ואיך נטפל אליו אנגלי ורשם את שמו ובודאי שיביא אותו לפני כסא המשפט… הקשיבו הקצבים, העירו לו מה שהעירו ועיניהם לא פסקו מלחמוד את בהמתו. כשנשאר לבדו זרק לה לבהמה בבת-צחוק של נצחון:
– ובכן, הולנדית שלי, מה שלומך? התעקשת ולא חפצת לבוא, נו, בודאי, אין כל פלא בכך… כי מי הוא זה ואי הוא זה הרוצה ללכת לשחיטה… אך מה לעשות, הולנדית שלי, ולכך נוצרת… אבל הפעם כבר יצאת מרשותי ותכנסי לרשותם של מלאכי-חבלה אלה, המחכים לך…
והוא הצביע כלפי חֶבר פושטי-העורות, שעמדו על-יד השער, לבושים בגדי עבודתם המשומנים והנודפים ריח רע, כשהם משחיזים בינתים את סכיניהם, מכינים את החבלים, בהם עוקדים את הבהמות, ומחכים להתחלת עבודת יומם. אחד מהם, ראש החבורה, שמֶריל גוּץ, בחור גברתן ושמן, שעיניו השחורות שקועות כרוחצות בשומן, נטל אנקול ונקש בו על גבי אחד מעמודי הברזל התומכים בשער שלוש נקישות קולניות, שקולן מהלך מקצה החצר לקצהו ומודיעות על התחלת העבודה. הקצבים תפשו איש-איש באפסר בהמתו והובילוה לתאי השחיטה. מהבנין הסמוך יצאו השוחטים לבושי חלוקים אפורים, כשהם נושאים את החלפות הארוכים, והם מבריקים בידיהם לאור השמש, כחרבות שלופות בידי יוצאים למלחמה.
תפש גם נפתלי באפסר בהמתו, הוציאה מתוך הרפת והובילה דרך החצר, כשעיני קצבים מלוות אותו בקנאה. והוא לוחש לעצמו תוך כדי הליכה את לחשו על המלח ועל הפלפל. משהגיע עד לשער של תא השחיטה הימני, נתעקשה בהמתו, כדרכה, אלא שהפעם שנתה במקצת ממנהגה וסרבה לא מתוך עמידה, אלא השכיבה את עצמה, כאומרת: לא אזוז מכאן וחסל! פנה נפתלי לפועלים, שהמתינו לה כדי לעקדה, הצביע עליה ואמר לה ספק בתחנונים, ספק בהיתול:
– שוב נכנס בה הדיבוק… כוחי כשל כבר ואינני יודע מה לעשות בה… שמא תואילו אתם להכניסה פנימה?
יצא שמריל גוּץ, פסע פסיעות מספר, גחן כמחוה קידה לבהמה ופתח:
– שלום, שושנ’קה! הואילי-נא במחילה מכבודך וקומי!
פרש נפתלי הצדה ועמד לראות, במה כוחם של אלה גדול. נתאספו גם קצבים אחרים לראות בסרבנית. ביתר תאי השחיטה עמדו פושטי העורות, עקדו בהמות זו אחר זו ומסרון לטבח, ואילו זו ממקומה אינה זזה. ניסו עליה את כל התחבולות המנוסות והבדוקות, כדי להקימה על רגליה: נתנו את זנבה בין שני מקלות-עץ ולחצוה כמו בצבת; המטירו עליה מהלומות; תקעו לתוך אזניה; הבעירו קש על יד עכוזה, ואילו זו עמדה בסרובה. אנשים אלה חשודים היו בעיניה של הבהמה, ונחרות השוורים הטבוחים הטילו בנפשה אימה סתומה, מעומעמת.
אותה שעה נזדמן לחצר הקצבים, נחום בלוֹפר. הסתכל זה בכל הכרכורים והטרחות, שטרחו הכל למען הקים את הבהמה על רגליה, ופרץ בצחוק. חרה בו אפו של שמריל גוּץ ופתוח עליו במלוא פיו:
– חמור! מה אתה עומד וצוחק? נבלה זו מעכבת אותנו למעלה משעה ואתה פוער את פיך וצוחק!…
הסיט נחום את כובעו הצדה, עיניו הגחכניות הבריקו מתחת למצחו המקומט, והשיב בשקט:
– אינך באמת אלא חמור, אם אתה מתעסק בה שעה ארוכה! הבה נראה, כמה זמן אתעסק בה אני… קודם-כל הואילו-נא כולכם וסורו אחורנית, מאחרי גבי פנו את המקום, שבהמה יחסנית זו לא תראה, כי מישהו עומד לה למכשול בדרך, ואת השאר הניחו לי!
ניגשו הקצבים ופושטי העורות ועמדו כולם צפופים מאחרי גבו של נחום ותקעו בו את עיניהם מתוך סקרנות מרובה. אותה שעה גחן פתאום נחום על ארבע ובמרוצה השתער על הבהמה מצדה האחד, כשהוא פורץ בשטף נביחות דחופות של כלב עז-נפש, המשתער על קרבנו; וכה הצליח לחקות בקולו נביחתו של כלב סוער, עד שלא נחה דעתו ובשטף ההשתערות עמד ותפש בשיניו בקצה אזנה של הפרה כנושך בה. נפלה אימתו של ה“כלב” על ההולנדית, ומשראתה לפניה דרך פנויה, קפצה על רגליה ופרצה ישר לתוך תא השחיטה כמבקשת לה מפלט.
פרצו הקצבים בצחוק מרעיש אזנים:
– הרי לך נחום בלוֹפר!
– שד משחת!
וזה קם ונער מעל בגדיו את האבק, כשהוא סוקר את כל הקהל במבט של נצחון, נגש לשמריל וטפח לו על גבו:
– אצלך, חביבי, הכוח! ואצלי – המוח…
נדחק נפתלי ונכנס תוך תא השחיטה לראות, מה יעשה בבהמתו לאחר שכבר הכניסוה. ומה התפלא לראות, איך פושטי העורות עדיין מכרכרים סביבה מתוך מאמצים לעקוד אותה. הפרה עמדה עמידת איתן, כשהיא פושקת רגליה הקדמיות, מגלגלת את עיניה שטופות-הדם ומנחיריה פורצת אותה נשיפה מבשרת-זעם, שנפתלי כבר עמד על טיבה אתמול… על גבי עורה ניכרו עדיין סימני המהלומות, שניחתו בה, ולבו של נפתלי נתמלא פתאום רחמים בראותו אותה כך, עלובה, זועמת ועומדת על נפשה…
שמריל התכופף, כשערפו השמן מאדים, והרים את רגלה של הבהמה להכניסה בעניבת החבל, כדי לסבכה אחר-כך ולהכריעה לטבח כמשפט העוקדים, אלא שהיא בעטה בו ואלמלא קפץ הצדה בעוד מועד, היתה פגיעתה רעה. אף נראה, שפגעה במקצת ברגלו, למעלה מברכו, שכן התקצף ביותר וחבט לה על פניה באגרופו:
– טפו, נבלה שכמותך!
הקניטו דבריה אלה את נפתלי:
– אל תכה אותה…
התאנף בו שמריל:
– צא מכאן, כי גם בך ארביץ!
לבסוף הצליחו להכניס את רגלה לתוך העניבה, העבירו את החבל לרגל השניה ושלבוה בו, וכך עשו גם לשתי רגליה האחוריות ומתחו יפה-יפה את החבל, עד שקרבו הרגלים זו לזו ונדמה היה, שאין הבהמה עומדת על ארבע אלא על שתים. אז רמז שמריל לחברו ושניהם יחד הסמיכו את כפות ידיהם על גבה ובטנה של הבהמה ובתנועה אמיצה הדפו אותה1 בבת-אחת; מאין לבהמה כל אפשרות להזיז את רגליה נתהפכה ונפלה ארצה מתוך חבטה אדירה על קרנה ושברה אותה בקול נפץ, והריהי מוטלת עקודה, קרנה מדולדלת ושותתת דם, ולשוא היא מפרכסת ומתאמצת לנתק את אסוריה… פושטי העורות קפצו וגהרו עליה, כדי להכביד עליה בנטל גופם, ושמריל טפח לה בּכפו הרחבה על עינה וסנט לה בלשונו:
– שושנ’קה! הכיני עצמך לחופה ולמעשים טובים!…
תפש אותה בקרנה האחת, ובמקום השניה, שנגדעה, תפסה בלסת העליונה סמוך לנחיריה, השעין את ברכו האחת בגופה ובכוח רב הטה וכפף את ראשה אחורנית, עד שנמתח צוארה כקשת דרוכה; אחד מרעיו שלף את סכינו וגרד את השערות מעל צוארה, גרד ושפשף, עד היות המקום חלק למשעי, בעוד השוחט עומד על גבו וממתין, חלפו בידו ובפניו סימנים של קוצר-רוח. לבסוף גחן השוחט, תפש בידו השמאלית את עור צוארה של הבהמה ובשניה העביר את החלף בזריזות מאומנת הלוך ושוב כמה פעמים, ומיד נרתע לאחוריו, כשזרועותיו מאדימות ומותזות בדם; עור הצואר הפרום מזה ומזה הלבין רגע במקום החתך, הקנה, והושט והעורקים שסועים לשנים, והדם קולח ומזנק, בעוד הבהמה מבליטה עיניה כתמהה על מה שארע ונוחרת מתוך מחנק הולך וגובר, נושפת איומות מתוך מאמצים נואשים לשאוף רוח. מסביב לה גדלה שלולית הדם, ובעודה מפרכסת ומחרחרת נטפלו אליה פושטי העורות, קשרוה למנוף, הרימוה קמעה והסיעו אותה לתוך האולם, כשראשה מתחבט ברצפה, הדם ניגר ממנה על עיניה ואזניה, לשונה משורבבת החוצה, הדוקה בין השינים, והיא מפרכסת עדיין ומרעידה את השרשרת ואת פסי ההסעה המתוחים למעלה.
משהובאה לאולם שאף נפתלי רוח לרווחה. מעכשיו אין לו אלא לעמוד ולהשגיח שפושט העורות יעשה את מלאכתו באמונה ולא ישים חלילה איזו חתיכה בכליו. בהמתו נפלה בגורלו של שמריל דוקא, ושמריל זה טעון שמירה מעולה, כי אין כמוהו מיטיב להערים על הקצב ולשלול את שללו, אפילו ישגיחו עליו בשבע עינים.
נגש שמריל למלאכה, כשהוא מעיף עין על נפתלי, עין ערומה ונוקבת, שיש בה מן הביטול והאזהרה גם יחד ופירושה: יכול אתה לעמוד כאן אפילו מן הבוקר ועד הערב ואני על שלי לא אוותר… יהא לבך סמוך ובטוח בכך!
ראשית מעשהו של שמריל היתה להפריד בסכינו את הפרקים שבין הרגלים לברכים, ובמקום שהתקשה הניף את גרזנו וחטב כחטוב בעץ, ומעשה זה נעשה מתוך מחשבה תחילה. הוא נטל את פרקי הרגלים הכרותות ושם אותם מזה ומזה מתחת לגופה של הבהמה המוטלת על גבה, שם אותם ככפיסי-עץ, שתהא הגופה מונחת כראוי ולא תזוז ממקומה, ורק לאחר-כך התכופף והחל פושט את עורה, החל מדדיה, בטנה וצלעותיה. אחר-כך משך בשרשרת המנוף, עד שהורמה הגופה ונשארה תלויה באויר. כאן המשיך לפשוט את עורה מצד הגב, כשהוא עושה את מלאכתו בזריזות ומפריד יפה בין העור לבין הגופה, עד שהופיעה מבריקה בבשרה הורדרד-ירקרק ושריריה עדיין רוטטים ומזעזעים את האברים, כממשיכים לחיות בפני עצמם.
סיים שמריל לפשוט את העור והטילו לרגליו כסחבה מלוכלכת. נטל את סכינו וחתך חתך אחד לאורך כרסה של הגופה, וחתך שני לרחבה של הכרס סמוך לצלעות עד לחוט השדרה, בהפרידו בין החלק הקדמי של הבהמה לבין החלק האחורי. ובעשותו כך נראתה קיבתה הגדולה של הבהמה מתנוצצת בגוון כחלחל; בחש שמריל בסכינו בתוך הכרס, הפריד את הקיבה והשמיטה ארצה לרגליו כשמעיה האפורים-ירקרקים מקופלים יפה על-ידה, ומתוך שלא נזהר וחוד סכינו פגע בקיבה, בצבץ ונשפך חוצה תבן צהוב שטרם נתעכל, תבן מהביל, שריחו כריח תבשיל טעים. וכאן הגיע לריאה, לכבד, לטחול ולכליות, הדבוקים עדיין לגופה, ועיניו חולפות על כל אלה בחמדה, אלא שכאן עומד נפתלי ומשגיח עליו…
עמד שמריל להשחיז סכינו ושם עצמו כאינו מבחין בו בנפתלי כלל וכלל, הסתכל בחבריו העוסקים כל אחד בפשיטת עורה של בהמה, הביט אל עוזרי הקצבים המתרוצצים טרודים, משולהבים ומלוכלכים כשדי בלהות בתוך ההמולה, בין הבתרים, הדם והרפש, ונושאים את הריאות לבדיקה בחדר השוחטים, ורק לאחר שהביט לכל צד ועיניו קלטו מה שקלטו הפנה את ראשו כלפי נפתלי והצטחק אליו, כעומד רק ברגע זה על נוכחותו:
– אה! שלום לך! כאן אתה עומד?
– ואיפה עלי לעמוד?
– אה! שומר אתה עלי…
– למה לי לשמור עליך?…
– סתם ככה. מי אינו חושד בכשרים שכמותי?… חא-חא-חא…
חייך נפתלי:
– וכי מי זה יחשוד בך, שמריל?
שמריל גחן לתוך חלל גופה של הבהמה, הוציא את הריאה, הכבד ושאר האברים הפנימיים, תלה אותם על גבי אנקול, וכאילו לתומו, דרך משחק, התכופף אל דדיה של הבהמה ובכוונו יפה את הפטמות לצד נפתלי, העומד על גבו, סחט אותן בחזקה ושני סילונות דקיקים של חלב נתזו והצליפו ישר בפניו של נפתלי, פגעו בעיניו וסנורו אותו, בו ברגע שמריל2 חתך בזריזות מפליאה חתיכה ראויה להתכבד והטילה אל רעו, שעמד במרחק כמה פסיעות, והלה נשא את שללו למקום שנשא…
מחה נפתלי את החלב מפניו ומעיניו, סקר את שמריל במבט עוין וחושד ומצאהו עומד מחייך וממשיך בעבודתו. התקרב נפתלי, בדק את הגופה ומצא אותה בשלמותה, אלא כשהעיף עיניו ונתקל בכבד המקופח, קדרו פניו:
– תשיב לי את חתיכת הכבד שחתכת!
החזיר שמריל פניו לרעו ובאגודל ידו הצביע מעל לכתפו:
– מהו מבלבל את המוח?
נפתלי חזר ותבע את שלו:
– תחזיר לי את החתיכה ואם לא, אקרא אותך למנהל!
שמריל נעץ בו את עיניו הקטנות:
– ראית שחתכתי?
– איש לא היה פה חוץ ממך ואתה התזת לי בפני!
– ובכן?
– ובכן, אל תתחכם ותחזיר לי את שלי!
– ואם לא, תקרא אותי למנהל?
– אקרא!
שמריל קרב אליו ומרח לו בכף ידו המלוכלכת על פניו:
– רוץ, שמנדריק! רוץ למנהל!
כבש נפתלי את זעמו בחובו, נרתע ולא השיב דבר. חושש היה לזוז ממקומו, שמא יקופחו גם האברים האחרים.
החליט לתבוע את עלבונו אחר-כך. הוא נגש לברז לרחוץ את פניו, בעוד זה מחייך וקורץ בעיניו. אותה שעה עבר השו"ב לראות בריאות התלויות, התעכב על-יד ריאת בהמתו של נפתלי, משש בה, בחן ובדק, ולבסוף פנה אל נפתלי, שעמד על-ידו בנשימה עצורה, כחושש לבשורה שאינה משמחת:
– שא את הריאה לשם.
בידים רועדות ובלב כבד הוריד נפתלי את הריאה. “לשם” – פירושו בדיקה נגד סרכה וחשש של טריפה… הביא נפתלי את הריאה והניח אותה על שלחן-השיש שבחדר השוחטים ונאנח בקול, למען תגיע אנחתו לאזני הרב הממונה על השוחטים. הרב – יהודי עדין, בעל פנים רזים ומעוטרי זקן-שיבה קלוש – רמז לשו"ב הבקי במקצועו, יהודי עב-זקן ובעל הבעת פנים זעומה ביותר, שזכה בפי הקצבים לכנוי “הגזלן הקר” ורגיל היה לראותם, את הקצבים, כשהם עומדים ומרטטים מפחד ופניהם לובשים הכנעה ובקשת רחמים. גם נפתלי עמד לפניו אותה עמידה עלובה, כשהוא קודר ומודאג ביותר: הוא פנה אל הרב בקול חלוש כעומד על נפשו:
– רבי, כל כספי השקעתי בה…
והרב:
– נו, נו…
– רבי, אם חס וחלילה… – קולו נחנק בגרונו.
והרב:
– נו, נו… השם ירחם.
קצרה רוחו של השו"ב:
– נו-נו! נפתלי!
גחן נפתלי על הריאה, שם בפיו את הקנה המלוכלך בדם והחל נושף בו בכל כוחו. התפשטו תאי הריאה הורודים, האדמדמים, התפשטו והתרחבו, כשהם מגדילים פי שלשה את הריאה, עד שהפכה וקבלה מראה אבן-שחם, חלקה למשעי ונאה לעין. נטל הרב ספל מלא מים פושרים, שהוגש לו, והחל יוצק על גבי הסירכה, שצבעה השחיר במקצת, והשו"ב החל קולף לאט-לאט ובנחת את הקרום מעל פניה, קולף בזהירות לראות, אם יבצבץ הדם מתחת לרקמה, ומטיל בשעת-מעשה עין נוקבת בנפתלי, שלא יתרשל חלילה וינפח כראוי את הריאה. עמד נפתלי והוסיף לנפח יפה-יפה כשפניו מסמיקים מהתאמצות והוא מעביר בינתים את מבטיו מפני השוחט אל פני הרב, לקלוט מעליהם הבעת רחמים כל שהיא.
לבסוף סיים השו“ב את בדיקתו ונפתלי עצר את נשימתו בחובו, כאילו חושש היה, שמא ירגיז חלילה את ה”גזלן הקר“, והוא מציץ בפניו כבעיני כלב מוכה ולבו מתפעם בו ברהיטות יתרה. הרים השו”ב את ראשו ופנה לרב:
– נו…
פרש הרב לקרן-זוית והשו“ב אחריו. עמד נפתלי ואגלי זיעה התגלגלו מעל פני מצחו: “עסק ביש… אם אלה מתיעצים, סימן רע הוא… הה, רבונו-של-עולם! אל-נא תיסר קצב עני ואביון!”… חיור היה ומאימת פסק-הדין רעדו ידיו3 כמעט. הוא ראה בחרדה, איך שניהם טוענים, מנענעים בידיהם, מתנצחים, מביאים פסוקים וראיות, וקולו של השו”ב עולה ומתגבר על קולו הרך של הרב, אלא שהרב מתרגש ביותר… חלפו רגעים כנצח. לבסוף חזרו שניהם בפסיעות קטנות והרב פסק, בלי להביט בפניו של הקצב:
– כשר!
דמעות נתקשרו בעיניו של נפתלי:
– רבי… הצלת את נפשי… רבי!
– נו, נו… לך!
נראה, שדעתו של הרב לא היתה שקטה ביותר.
תפש נפתלי את הריאה בשתי ידיו ומהר להחזירה למקומה. נתקלו עיניו בכבד והבחין, כי בהעדרו חתכו ממנו חתיכה שניה… ברגע הראשון בערה בו חמתו עד להשחית, והוא פחד להטפל מיד לשמריל, אלא קם והחל מצעק לתוך חלל בית-המטבחים:
– חֶבר גנבים! רוצחים! את דמי אתם מוצצים כעלוקות הללו!…
נפלו דבריו לתוך הרעש וההמולה שמסביב ונבלעו ללא כל הד. הבריות טרודים ועסוקים כל אחד בשלו, התרוצצו בלי להתעכב ובלי להקשיב. מעשים שבכל יום. ירק נפתלי לתוך האויר כיורק לתוך פרצופו של אויבו בנפש וזרק לעצמו דרך ויתור: “מילא! כפרה על כל עוונותי!”
אותה שעה הופיע על סף בית-המטבחים הרופא הוטרינרי, כשחלוקו הלבן מבהיק ביותר בין הקצבים העוטים בגדים שחורים וכהים. הוא ספק כף אל כף ואחד הפועלים הזדרז להושיט לו את סכינו. לראשונה פנה הרופא והחל בודק את האברים הפנימיים, שנתלו על גבי האנקולים בשורה ארוכה. הוא עבד מתוך שִגרה, וחתך בכבד, בלב ובריאות, כשהוא משליך את החלקים הפסולים והנגועים במחלות לתוך הדלי שבידי הפועל, ההולך אחריו לשרתו.
והנה נגש הרופא לבדוק את אברי בהמתו של נפתלי. נפתלי, שעקב אחריו, נזדרז והתקדם כדי שתי פסיעות ועמד לראות מה יעָשה בשלו. בדק הרופא את הכבד ולא מצא כל פגם. אחר-כך הרים את סכינו כלפי הלב הורוד, המכוסה שכבת שומן לבנה, חתך בו לארכו, כשקלוח דם שחור נתז מתוך תאיו. רגיל ומנוסה בכך, הבחין מיד בתולעים, חתך עוד חתך לרחבו ופקד לפועלו:
– להחרים!
מיד הוטל הלב שורץ-התולעים לתוך הדלי. משראה נפתלי את דבר החרמת הלב לבשה אותו חרדה והוא מהר והסתכל מתוך חרדה רבה בבשר בהמתו, הפך בו מצד לצד ומנוחתו נשללה ממנו.
כעבור שעה, שארכה מאד בעיני נפתלי והסבה לו ענויים של צפיה וקוצר-רוח, התקרב הרופא, כשחלוקו הלבן מכוסה כולו כתמי דם ורפש, פניו רציניים, והוא הולך ובודק את הבהמות לפי הסדר, עד שהגיע לזו של נפתלי. כאן התעכב לשאוף רוח ולנוח קצת. מחה את ידו המלוכלכת בכנף חלוקו, טרח והוציא סיגרית. נזדרז נפתלי והצית לו גפרור משלו:
– בבקשה, דוקטור!
– תודה. מעשן?
הרופא הושיט לו מהסיגריות שלו.
– הממ… כן… תודה רבה, דוקטור! תודה רבה!…
ובהגיש לו הרופא את סיגריתו להצית בה אש, הבחין בידו הרועדת של זה, בפניו השרוטים, שהיו אותה שעה חיורים מאד ובעיניו להטה החרדה. הרופא בחן את הקצב במבטיו, אחד מרבים, שבהם הוא נתקל יום-יום, נושא טרחם ומשאם, ותוך כדי פלטו את העשן דרך נחיריו פנה אליו כדבר איש לרעהו:
– מה השריטות בפניך?
עמד נפתלי וסח לו בקצור את פרשת קנית הבמה וההרפתקאות, שהיו כרוכות בהובלת הפרה, עד שהביאה לכאן, לבית-המטבחים. פרה סרבנית כזאת לא ראה מימיו. מטורפת. מין דבוק נכנס בה!
חייך הרופא, ספק מקשיב לספורו ספק לא. הוא זרק את זנב הסיגרית ונגש לבדיקה, מלא מרץ ומזורז, בעוד נפתלי עומד כעל גבי גחלים, נרגש מן השיחה הקצרה, שזכהו בה הרופא, ומהדאגה לגורל בשר בהמתו. חתך הרופא חתך עמוק בבשר השוק ונתעכב. כעין בועות, צחרחרות ומארכות בצבצו מתחת לקרום, מתחת לבשר, מהן מכונסות ומהן שסועות ע"י הסכין. חתך הרופא חתך שני ופניו הרצינו: הוא הושיט כלפי התולעים את חוד סכינו ומנה: אחת… שתים… שלש… חמש… תשע… “כך, אלה הם. גלמי התולעת היחידה”.
הביט הרופא בפני הקצב העומד על ידו חיור ושרירי לחייו מרטטים מתוך עצבנות, הצביע בסכינו על הבהמה, שבבדיקתה עסק, חתך בשלישית, ופנה אליו כלאחד-יד:
– שלך?
– שלי, דוקטור!… את כל כספי השקעתי בה… – ושוב נחנק קולו בגרונו. את עיניו האפורות, השופעות צער ותחנונים, תלה ברופא – אין בה הרבה תולעים… אין בה…
הרופא חתך פה ושם וגם בפניו הסתמנה הבעת-צער:
– מלאה כרמון…
בלי לראות שוב את פני הקצב הורה לפועלו:
– להחרים…
דוק של ערפל כסה את עיניו של נפתלי. דמו הלם ברקותיו. כמו מבעד למסך ראה בהוריד הפועלים מעל גבי האנקול את הבשר ובסחבם אותו סחוב והשלך, סחוב והשלך כבשר נבלה, עד שהביאוהו לארגז החרמות, הטילוהו לתוכו והגיפו את המכסה מתוך נקישה עמומה. באותו רגע נחר גרונו של נפתלי, לבו נצבט מכאב וחרון אין-אונים וברכיו פקו. רגעים מספר עמד כבול-עץ וכשמָש ממקומו פסע בלי דעת לאן, ללא כל מטרה, נבוב ומשמים. לבסוף לא הבליג, הדמעות פרצו מתוך עיניו ומפיו התמלטה קריאת יאוש כלפי עדת הקצבים, שסובבוהו:
– יהודים! שחטו אותי בלי סכין… ש-ח-ט-ו אותי!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.