העיתונות העברית מראשיתה (המגיד, 1856) הייתה עיתונות של גברים בלבד. גברים כתבו בה וראו לנגד עיניהם בעיקר קוראים־גברים. נשים נעדרו ממנה כמשתתפות וכקוראות במשך עשרות שנים. מסקנה זו אינה מפתיעה ומקבילה להיעדרותן הכמעט מוחלטת של נשים, כקוראות ובעיקר כסופרות, מן הספרות העברית עד ראשית המאה העשרים.

אולם משעה שכתב־עת ראה לנגד עיניו גם קוראות, ומחסום השפה לא היה קיים, השתתפו בו גם נשים. וכך, השתתפותן של נשים בעיתונות יידיש קדמה להשתתפותן בעיתונות העברית. מחקרו של שמואל ורסס בנושא: “קול האשה בשבועון ביידיש ‘קול מבשר’”, שהופיע תחילה באודסה ואחר־כך בפטרבורג, בשנים 1862–1871, בעריכתו של אלכסנדר צדרבוים (אר"ז), חשף בין דפיו שמות של כמה עשרות כותבות בתחומים מגוונים.

הסיבה המרכזית קשורה בחינוך, או ליתר דיוק, בחוסר החינוך העברי שהיה מנת חלקן של הילדות־הבנות, שלא קיבלו חינוך עברי מסורתי ב“חדר” ובמילא לא ידעו עברית כלשון אֵם. יש, כמובן, סיבות נוספות, הקשורות במעמדן של הנשים במשפחה ובחברה, בחינוכן להיות רעיות, עקרות בית ואימהות. הן נמסרו מידי ההורים לידי הבעל ומשפחתו, ונשארו תלויות בגברים במשפחה, בלתי־עצמאיות מן הבחינה הכלכלית. חינוכן המוגבל, חוסר האמונה בכוח המחשבה שלהן וביכולתן הרוחנית, הביאו גם למעגל חוזר של חוסר אמונה עצמית בכוחן וביכולתן לפעול בעולם של גברים כשוות ערך להם.

נשים משכילות בכלל ובתרבות העברית בפרט, נולדו תמיד למשפחות משכילות, כאלו שרעיונות ההשכלה העברית כבר קנו להם אחיזה של ממש, אם לא בכל בני המשפחה, כמו אצל נחמה פוחצ’בסקי וחמדה בן־יהודה, הרי לפחות באחד מבניה או אחיה, כמו במקרה של דבורה בארון. במקרים לא מעטים היו משפחות אלה גם אמידות. בנות־נערות אלה, קיבלו חינוך מסורתי עברי מילדותן, שאם אמנם לא תמיד היה שווה ערך לזה שקיבלו הגברים, הרי נפל ממנו אך במעט. עם התבגרותן הן קנו לעצמן גם השכלה כללית יחד עם ידיעת שפות זרות, בדרך־כלל רוסית, גרמנית וצרפתית. מלבד כל אלה היה צורך באישיות חזקה, נמרצת וברוכת כישרונות, דבקות במטרה ואמביציה חזקה. אישה כזו הייתה כמעט תמיד בת למשפחה שהאמינה בה וביכולתה, ואם לא עודדה אותה לפעילות רוחנית, הרי לפחות לא הגבילה ולא חסמה אותה.¹

עד כאן תיאור החוקיות הביוגרפית הקבועה המתקבלת מבדיקת עצם התופעה של הנשים הראשונות הכותבות עברית. עם זאת, אין ספק שכל אישה משכילה ויוצרת היא מקרה לעצמו, ונסיבות חייה ויצירתה הן אינדיווידואליות, ומאבקה של האחת אינו דומה לזה של חברתה.

חוקיות זו היא אחת המסקנות מסקר ראשוני זה על הופעתן של נשים בעיתונות העברית. יחד עמה מסתמנות מגמות בולטות נוספות הדורשות את המשך המחקר כדי לבססן או להפריכן.

המגמה המתגלה מסקירת התכנים של כתיבת הנשים בעיתונות העברית לסוגיה השונים, היא, שלכולן הייתה מודעות נשית גבוהה. מודעות זו באה לידי ביטוי בנקודת המבט הנשית בכתיבתן, במאבקן על ההכרה ביכולתן האינטלקטואלית, ובמחאתן נגד קיפוח האישה במסורת ובחברה היהודית, לדוגמה – מאמרה הפרוגרמטי הראשון של נחמה פוחצ’בסקי (ראו להלן); או בסיפורה הראשון של חוה שפירא, המבטא את כוחה ואת הכרתה של האישה בערך עצמה. גם בשעה שנושא הכתיבה לא היה נשיי אלא כללי, הוא היה חלק ממאבק על שוויון ועל הכרה. הכתיבה הייתה מתוך תחרות, ומטרתה הייתה להוכיח בעליל כי האישה אינה נופלת ביכולת כתיבתה מן הגברים, והיא שוות ערך להם. כך, למשל, הפגינו סיפורי דבורה בארון מראשיתם את בקיאותה הרבה במקורות, בד בבד עם כתיבה בנוסח זרם “המהלך החדש” ששלט אז בכיפה, כולל ביקורת פרודית על המעשיות החסידיות בהמשך למסורת רבת השנים של ההשכלה. סיפוריה מצהירים, כביכול, שאילו לא היה נחתם שמה של אישה עליהם, אי־אפשר היה לדעת שאישה כתבה אותם.

ניתוח מפורט של התכנים, של השירים, הסיפורים, המחזות והמאמרים שפורסמו בעיתונות על־ידי נשים, חורג מסקר ראשוני זה, ועדיין מחכה למחקר מפורט ויסודי.

באמריקה – יחס חיובי (?)

סקר התגובות והביקורות הראשונות על מה שכתבו נשים בכלל ובעיתונות העברית בפרט אף הוא מצפה עדיין למחקר מפורט ויסודי. המגמה המסתמנת, בעיקר בתקופת הראשית, בכל הקשור להתקבלותן היא, שהעידוד שקיבלו הנשים הסופרות בעברית, היה, אם בכלל, בעיקר מבני משפחתן ומידידים קרובים. בניגוד לדעה המקובלת, שהשתתפותן התקבלה בשמחה ובהתלהבות על עצם כניסתן של נשים למעגל הספרות העברית באמצעות העיתונות, נראה שלא כך היה הדבר. הביקורות הראשונות על יצירתן של הנשים, כולל אלו שפורסמו בעיתונות, היו מסתייגות, ולא פעם אף עוינות. לא זו בלבד שלא עודדו אותן “בכל מחיר” ולא נקטו אַמת ביקורת סלחנית יותר ביחס לכתיבתן, אלא אדרבא, לא פעם אפילו החמירו עמן יותר מאשר עם אחרים, כדי להוכיח, כביכול, שעדיין אין הנשים יכולות להשתלב במעגל הכתיבה העברית, ואולי אפילו אינן ראויות לכך. ההכרה החברתית ביכולתן האינטלקטואלית של נשים בכלל ובחברה היהודית בפרט, הייתה עדיין רחוקה. לא עמדה להן “זכות נשיותן” וגם לא הזכות של המתחיל, לעידוד ולהמרצה, אלא נקטו ביחס לכתיבתן בכל חומרת הדין. אולי משום שהחידוש בכתיבתן של נשים היה קשה לחברה ולמבקריה, ולא קלה היה לחברה ולמי שראו את עצמם כנציגיה, להסתגל לנשים היוצאות מ“עזרת הנשים” ומבקשות לתפוס מקום באולם המרכזי.² ביטוי להסתייגות זו מנשים משכילות בכלל, נמצא במכתביו של שלמה מימון שהשיב לאישה שהתאהבה בו “במכתב מלא בוז וזלזול, וחזר והדגיש שלמדנות והשכלה אצל אשה אינן תכונות המעוררות בו אהבה” (פיינר, עמ' 453). “הפחד” מפני האישה המשכילה והמודרנית, נומק גם בחשש שבא לידי ביטוי במחזהו של יצחק אייכל, ש“דווקא הנשים המודרניות הן המתסיסות את המשפחה ומאיימות לקרוע את רקמתה לגזרים!” (שם, עמ' 458). כמו כן, יש להניח שהקושי להאיר פנים לסופרות העבריות היה נעוץ גם במעמדה הגבוה של הספרות העברית וביחס הקדושה ללשון העברית ומהפחד פן יפגמו ב“טהרתן” משיהיו גם נחלת הנשים. יש לשער ש“פחדים” אלה לא היו מודעים, והנוגעים בדבר אף היו מכחישים אותם אילו היו נשאלים עליהם.

אחת הדוגמאות המובהקות לקבלת הפנים העוינת שהייתה אמורה לקדם את פניה של אישה כותבת, מתגלה ב“מכתבו הגלוי” של הסופר והמשורר אלכסנדר לנגנבנק. הוא רצה לעודד את “האשה המשכילה מלבוב” ינטה קהלמן־וולרנר “להמשיך ולעסוק בספרות” וש“אל לה להירתע”, והבטיח לה, מלכתחילה, ש“הוא מצדו יגן עליה מפני הביקורת הספרותית” (שם, עמ' 487). וכך מרים מרקל־מוזסזון, במכתבה ליל"ג עם הופעת ספרה, הביעה חששה כי “ובא המבקר וקרעה לגזרים”.

אין צורך לומר שדברי הביקורת הלא־מחמיאים של המבקרים נומקו תמיד בנימוקים “ענייניים” ספרותיים ולשוניים “טהורים”. כך קרה לכתיבתן של כמה וכמה נשים: דוד פרישמן ש“קטל” את יצירותיה של שרה פייגה פונר־מיינקין, יעקב זרובבל שלעג לסיפוריה של נחמה פוחצ’בסקי, ויוסף קלוזנר, שהכניס כמעט “בעל כורחו” פרק על רחל מורפורגו לספרו, ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה.

מציאות שונה מתאר ע. בן עזרא במאמרו “סופרות עבריות באמריקה” (הדאר, תש"ז). לדבריו, “מחמת התחרות” בין עורכי העיתונים העבריים באמריקה

“מציאות” זו ספק אם יש לה ביסוס של ממש, והמאמר אינו משכנע בתקפותה, שכן מספרן המועט של הנשים הנזכרות בו, תרומתן הדלה והשולית לעיתונות, והשתתפותן המקרית והמעטה, אין בהן כדי להוכיח שהשתתפותן היוותה גורם בעל משמעות ב“תחרות” בין העיתונים.

מגמה מסתמנת נוספת היא, שדרכן של הנשים בעיתונות העברית לסוגיה, לא הייתה שונה מצעדיהן הראשונים על במת הספרות העברית בכלל. כן לא מסתמן הבדל בין סוגי הכתיבה השונים: שירה, פרוזה, מחזה, מסה וביקורת. הקושי, האטיות, והביקורת המהוססת משותפים לכולן.

תמונה חלקית

הקושי הגדול בחדירתן של נשים לעיתונות העברית מתגלה גם במדיניות העריכה. גם אותם עורכים, שמעל דפי כתבי־העת שערכו נתנו דריסת רגל לנשים, והיו למעשה שושביניהן הראשונים, לא תמיד תמכו להלכה בשוויון זכויות לנשים, ואחדים מהם אף הסתייגו ממנו.³ וכך, אלה שבידיהם הייתה יכולת לקבוע את מדיניות הספרות בפועל ביחס לנשים ולשנות אותה, לא תמיד היו שלמים עם עצם התופעה. יש לשער שבדרך־כלל הגיבו על יזמת הנשים או המתווכים בינן לבין העיתון, אבל לא יזמו ולא עודדו מלכתחילה את השתתפותן של הנשים בעיתוניהם. לכך הייתה כמובן השפעה מעגלית: חוסר העידוד והביקורת המסתייגת הרתיעו עוד נשים לנסות את כוחן ולהצטרף למעגל הכותבות. ואם כי אי־אפשר להוכיח הנחה זו, אין ספק שיש לה בסיס של ממש כאחד ההסברים למיעוט מספרן של הנשים הכותבות ולאטיות הגדולה של התקבלותן. אותם עורכים שנתנו דריסת רגל לנשים בעיתונים ובכתבי־העת שערכו, היו קרוב לוודאי חלוקים בתוך עולמם בין שתי מגמות מנוגדות: מצד אחד, נרתעו והסתייגו מיצירתן של נשים בעברית, מן הסיבות שפורטו לעיל; מהצד האחר היו מעוניינים כעורכים להגדיל את כוח המשיכה של העיתון, באמצעות השתתפותן המסקרנת והנועזת של נשים.⁴

סקר ראשון זה של הופעתן של נשים כמשתתפות בעיתונות העברית מראשיתה, יגלה את הדרך הקשה, האטית, הארוכה והמהוססת, שעשו הנשים מאז ראשית הופעתן מעל דפי העיתונות העברית. במושג “עיתונות עברית” נכללים כל סוגי כתבי־העת העבריים, האינפורמטיביים, הספרותיים והפובליציסטיים, שהופיעו בתדירות שונה, במרכזים היהודיים השונים ברחבי העולם.

מעקב מדויק הוא כמעט בלתי־אפשרי במצב המחקר היום. לא רק שאין מיפוי שלם של כתבי־העת העבריים, ולא קיימים “מפתחות” לרובם הגדול, אלא שמצאי מלא של כל כתבי־העת העבריים שהופיעו אינו קיים בשום ספרייה בעולם, ואף לא רישום מלא וכולל שלהם.

המקורות שאפשר להסתמך עליהם בסקירה זו הם אפוא חלקיים: “מפתחות” מעטים של כתבי־עת שזכו לכך; מחקרים בנושאים שונים המזכירים גם נשים בעיתונות; ומחקרים אחדים על נשים סופרות, שמספרם הולך וגדל אבל עדיין הם רחוקים מלתת תמונה מלאה ושיטתית של מלוא ההיקף של פעילותן של נשים־סופרות בתקופת בראשית.

לכן, מן הראוי לראות אותו כסקר ראשוני, המחכה להשלמה ולהמשך, עם התקדמות המחקר השיטתי בשני התחומים המרכזיים: רישום שיטתי של העיתונות העברית כולל “מפתחות” מפורטים (במיוחד של אותם עיתונים שהופיעו במשך שנים רבות: המגיד, המליץ, הצפירה, העולם), שיספקו את כל האינפורמציה הדרושה והאפשרית; ומחקר שיחשוף את הנשים הסופרות הראשונות בעברית שהשתתפו בעיתונות, שראשיתן מצער, אבל ההמשך הוא גדול ונרחב. כל המוסיף שמות על אלה שנזכרו כאן – יבורך.

הסקר מבוסס על מחקרים קיימים, שבהם נזכרים שמות של נשים סופרות בעברית, כולל כאלה שפרסמו בעיתונות העברית.

הסקר מקיף, שלא בשלמות ובשיטתיות, עיתונות וכתבי־עת עבריים עד מלחמת העולם הראשונה בלבד – מעט מהרבה. כתבי־עת רבים לא נכללו בו, ויש לשער, שגם בהם השתתפו זעיר פה זעיר שם נשים, אבל קרוב לוודאי שהתמונה הכללית לא תשתנה גם אם יגדל המדגם הנסקר. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ניכר תהליך קבוע של גידול במספר הנשים בעיתונות. זהו תהליך המקביל במדויק לגידול חלקן בספרות, על ענפיה השונים. אבל גידול זה, עד כדי מציאות של מחצית נשים כותבות בהתאם למספרן באוכלוסייה הכללית, עדיין מפגר גם כיום כשהמדובר בתפקידים “ביצועיים”, “אחראיים” ויוקרתיים, כגון בתחום העריכה. אמנם גם כאן החסר הולך ומתמלא אבל עדיין אטי מאוד ורחוק מן השוויון הגמור.

ההתחלה: באמצעות מתווכים

קרוב לוודאי שהמשתתפת הראשונה בכתב־עת עברי הייתה המשוררת ילידת טרייסט שבאיטליה, רחל מורפורגו (1790–1871), לבית משפחת המשכילים והמשוררים לוצטו, הנחשבת לסופרת העברית הראשונה. היא קיבלה חינוך יהודי מסורתי עברי בבית הוריה באמצעות הספרייה הגדולה של המשפחה, בד בבד עם ידיעת איטלקית ולמידת מדעים. היא גם הסופרת היחידה שהוקדש לה פרק מיוחד בספרו של יוסף קלוזנר היסטוריה של הספרות העברית החדשה.⁵ זכות ראשונים ניתנה לכתב־העת כוכבי יצחק (1847, כרך 8, עמ' 32–33), שהופיע בווינה, ולעורכו מנדל בר"י שטרן, שפרסם את שירהּ הראשון. אבל, למרות שהייתה באותה שנה כבר בת 57, לא נשלח השיר לפרסום במישרין על־ידה, אלא על־ידי מתווך. השושבין היה בן־משפחתה, שמואל דוד לוצטו (שד"ל), שהיה צעיר ממנה ב־10 שנים ושמו כבר הלך לפניו. הוא הכיר אותה מילדותו והעריכהּ מאוד.

בכתב־עת זה, שהופיע ברציפות במשך 28 שנים (1845–1873) והיה “האכסניה” העברית המרכזית לסופרי עברית באירופה (קרסל, לכסיקון), “השתתפו רוב סופרי התקופה ובכללם גם עשרות חרזנים שכמעט נשכחו”. “בכוכבי יצחק נתפרסמו מאת המשוררת רחל מורפורגו שירים אחדים המוקדשים לבעלה ולשד”ל, שירים של שד“ל לכבודה ועניינים הנוגעים לחייה הפרטיים” (גלבוע, עמ' 91). ב“ערך” זה על כוכבי יצחק מפורטות שתים־עשרה החוברות שבהן פורסמו שיריה וחומר על־אודותיה, החל מחוברת 8 (1847) ועד חוברת 35 (1868). מחליפת המכתבים שלה עם עורכה מנדל שטרן, מתברר שלא האמינה בכישרונה כסופרת וכמשוררת ופחדה מביקורת. גם חתימתה: “רמה = רחל מורפורגו הקטנה” מעידה על חוסר ביטחונה בעצמה (הררי, עמ' 126).

רחל מורפורגו הייתה “סנונית” ראשונה שלא בישרה את האביב; היא לא פתחה מסורת של נשים־סופרות בעברית, ואף לא החלה את השתתפותן של נשים בעיתונות העברית. היא נשארה חיזיון יוצא דופן, מנותק, בלא המשך, שהיה קשור בין השאר לא רק במשפחתה, משפחת המשכילים לוצטו, אלא גם באיטליה ארץ הולדתה, שהקהילה היהודית שבה נודעה בסובלנותה הרבה ובמדיניות הפתוחה של שילוב מסורת והשכלה אירופית.

על פי מחקרה של יפה ברלוביץ, הצלחתה של רחל מורפורגו הייתה הצלחה מדומה, שכן מחמאותיהם של “גברים בעלי שאר רוח” נראו לה כדבר “חנופה” “הן כאשה, הן כיוצרת והן כיהודיה” (ברלוביץ, מורפורגו).

לעורך כוכבי יצחק מנדל שטרן, זכות נוספת בפרסומה של “אשה משכילה מלבוב”, ינטה קהלמן־וולרנר (1810–1891)⁶ אשר שלחה “חיבורים” לכתב־העת שלו (כוכבי יצחק 18, 1853). אביה, מיכאל קלמן, היה סוחר עשיר, והיא למדה עם אחיה אצל מורים פרטיים תנ"ך ודקדוק, יחד עם שירת ההשכלה. צורת הפרסום מעידה, שיש מקום לדבר על מדיניות מכוונת של עידוד נשים. לצד דבריה פורסמו הערות העורך שקידם בברכה את הסופרת החדשה, וכן פורסם גם מכתב גלוי (1852) של הסופר והמשורר אלכסנדר לנגבנק, שעודד אותה “להיות סופרת בישראל כרחל מורפורגו” (הררי, עמ' 191), “להמשיך ולעסוק בספרות ולא להרתע מפני הדעות הקדומות כלפי הנשים ולהצטרף אל המעגל המתרחב של סופרות בכל הלשונות”. (פיינר, עמ' 487 והערה 138).

אין ספק כי ינטה קהלמן־וולרנר הייתה זקוקה לעידודים כאלה, שכן גם היא, כרבות מחברותיה, כותבות “המכתבים” והמאמרים, חשפה את חששותיה ואת תחושת נחיתותה כאישה בקהל הסופרים העברים: “ומה קט ערכי?” (הררי, עמ' 192; פיינר, עמ' 493). מקצת מאיגרותיה פורסמו בעיתונים נוספים: הבֺּקר אור; עברי אנכי ובית אוצר הספרות בעריכת שאלתיאל אייזיק גראבר (על ז’אנר מכתבי הנשים בעיתונות ראו להלן). יהודית הררי מביאה קטעים ממכתביה, שאחד מהם ב־1840, הוא מכתב תודה לדוקטור קייעזרלינג, מחבר הספר די יידישע פרויען (ליפציג, 1879), “אשר כבדני לתת לי מקום בתוך ‘אספת־נשים’ נכבדות נשי־חיל אשר פעלו ועשו גדולות בארץ והרימו כבוד ישראל מערמת עפר” (הררי, עמ' 192).

מפתיע ויוצא דופן היה “מאמר מעניין מאד מאת העלמה טויבה סג”ל בווילנא" (גלבוע, עמ' 219). הכותבת, טויבה סג“ל, פרסמה מאמר שכותרתו “שאלת הנשים” בכתב־העת העברי (שנה 16, 1879) בעריכתו של יעקב ורבר, שהופיע בלמברג (לבוב שבגליציה). כיוון שאנו עוסקים כאן בראשונות, הרי דומה שמאמר זה בשישה המשכים, היה הראשון בסוגו פרי עטה של אישה שהייתה באותה עת בת עשרים בערך. גם היא הייתה בת לאב משכיל, שעבד בביתו של הגביר המשכיל משה רוזנסון בווילנה. זוהי “המחאה הרדיקלית ביותר בזכות השיוויון של הנשים” לפי קביעתו של פיינר (עמ' 495–496). הכותבת “טענה בזכות האמנציפציה לנשים היהודיות, ודחתה את כל הניסיונות לחסום את דרכן אל ההשכלה” (שם, עמ' 496). דבריה כתובים “בסגנון משתלח ובתקיפות מלווה בנימה סאטירית”. העורך שנקלע למתח בין פחדו וחששו ממאמר בעל דעות וסגנון כזה, לבין חושיו כעורך המעוניין לפרסם את עיתונו ולהפיצו ברבים, הכריע בסופו של דבר, וכפשרה ליווה את תחילת מאמרה בהערתו: “חזון בלתי נפרץ הוא בימינו אלה, לראות עלמה כותבת עברית, ולכן ניתן מקום לדבריה, אף כי לא נסכים לכל מחשבותיה” (שם, עמ' 499). טויבה סג”ל תוקפת דווקא את צביעותם של “הגברים המשכילים, אשר על אף חכמתם ושאיפתם לחידוש הם רואים את ההשכלה כנחלת הגברים”. מידת האקטואליות של טענותיה, כפי שסיכם אותם פיינר, מפתיעה:

גם ההתפעלות של המשכילים מכל אישה משכילה ששלחה ידה בכתיבה הייתה בעיני סג"ל הוכחה נוספת לזלזול בכבודה של האישה. ובלשונה: "האח, הנה עלמה כותבת בשפת עבר! מה טוב חלקה ומה נעים גורלה! הלא יקר הוא מאד בימים האלה אשה כותבת בשפת קדש! אבל “האם קופים אנחנו ולא בינת אדם לנו, כי כן יתמהו הגברים אם ימצאו בנו דבר מצוין?” ולכן “יש להילחם הן באורתודוקסיה, המאמינה כי ‘אשרי האיש אשר אשתו איננה מלומדת’ והן במשכילים המודרניים עצמם.” (שם, עמ' 496–497).

טויבה סג"ל נגעה כאן באחת הבעיות המרכזיות של האישה המשכילה בחברה היהודית על שני הקצוות שבה, ובמיוחד, ביחסם הדו־ערכי של המשכילים לאישה המשכילה: מצד אחד שאפו לאישה יהודייה מודרנית אבל בה־בעת חששו והסתייגו ממנה וראו בתופעה “סכנות לתרבות ולחברה” (שם, עמ' 497). זו גם אחת הסיבות העמוקות לכך, שעידודן של שנים להשתתף בעיתונות ובספרות העברית היה כל־כך אטי ומהוסס, כיוון שנעשה מלכתחילה על־ידי סופרים, עורכים ומבקרים שלא בלב שלם.

מכתבי נשים בעיתונות העברית

פרסומים לא מעטים של נשים נועדו מלכתחילה לרשות היחיד, ונחשפו בידי אחרים שמסרו אותם לרשות הרבים. בדרך־כלל מדובר במכתבים פרטיים (במקרים אחרים יומנים, שירים ורשימות) לבני משפחתן, לסופר או לאישיות ציבורית.⁷ הנמענים או בני משפחתה היו אלה שמסרו את דבריהן לפרסום. לכן זוהי במידה רבה “השתתפות טכנית”, מלאכותית, ולא השתתפות טבעית יזומה בידי הכותבת עצמה, או בידי העורך. כשם ששיריה של רחל מורפורגו נזקקו למתווך שיפרסם אותם, כך קרה גם לנשים נוספות. אפילו מודעת חיפוש עבודה של אישה בעיתון המגיד (כרך יח, 1874) נזקקה למתווך (שם, עמ' 491, והערה 153).

קבוצה אחרת של “מכתבים” הוא סוג “המכתב הגלוי” שנשלח במישרין על־ידי הכותבת אל העורך. צורה ספרותית זו לכאורה מחייבת הרבה פחות מסיפור או משיר, והֵקלה על הכותבת להביא לרשות הרבים את דעותיה ולהילחם עליהן. היו אלה מכתבים שנכתבו בידי נשים משכילות, בעלות תודעה נשית ולאומית חזקה. חלקן הרגישו בנוח בעולם העיתונות העברית של הגברים, ואחדות ביטאו את היסוסיהן ומורת רוחן. למעשה, רבים מן ה“מכתבים” היו מאמרים לכל דבר, ובדרך זו הביאו לרשות הרבים את דעותיהן של כותבותיהן. כך נעשה “המכתב” לז’אנר חתרני שאִפשר את כניסתן של נשים והבעת דעותיהן ב“דלת האחורית”, והִרגיל את הציבור הגברי לנוכחותן של נשים בעיתונות. “מכתבים” אלה עסקו בנושאי שוויון וחינוך. בדרך־כלל בשוויון שבין גברים לנשים בכל הקשור לכישרונותיהן וליכולת הלמידה שלהן, ובמסקנות שיש לכך בענייני חינוך בכלל, חינוך הבנות בפרט, ובמיוחד החינוך העברי שיש לתת להן.

ז’אנר המכתב, היה אפוא אחד הדרכים הנוחות ולכן גם המקובלות, להשתתפותן של נשים בעיתונות העברית בראשיתה, לכל הנוגעים בדבר: לנשים הכותבות, לעורך ולקהל הקוראים. בדרך זו חדירתן למרכז הספרות העברית נעשתה בשוליה בלבד, והייתה נועזת ומאיימת פחות. כך התרגלו הכול בתהליך אטי, ארוך ומתמשך, לעצם מציאותם של שמות נשים מעל דפי העיתונות העברית. יש להעיר כי גם נשים, שפרסמו שירים, סיפורים ומסות בעיתונות העברית, חזרו מדי פעם לצורת “המכתב” המחייבת פחות.

ע. בן עזרא, שתיאר את ההזדמנות שניתנה “לנשים העבריות המעטות שישבו באמריקה” להשתתף בעיתונות העברית, הסביר זאת “מחמת התחרות” בין העיתונים. אפילו בדבריו מקץ שנים רבות (תש"ז) לא נעדר טון של זלזול על השתתפותן זו ועל הנושאים ה“שוליים” שהעסיקו אותן:

בדוגמאות שהביאו שמואל פיינר וקודמיו מתוארים מכתביהן של נשים שפורסמו בעיתונות העברית של התקופה. מהם מכתבים פרטיים שפורסמו בידי הנמענים בשיתוף בני משפחתה של הכותבת, אבל יש מהם שכנראה נשלחו ישירות אל העורך.⁸

כך, למשל, קרה לדבורה האפרתי מקלווריה, בתו של מנחם האפרתי, ידידו של אברהם מאפו.

כך פורסם מכתבה־מאמרה של שפרה בת ר' יוסף אלצין מברדיצ’ב בהמליץ (כרך ג, תרכ"ג, 1863, עמ' 119) ל“ידיד אבי” הוא העורך אלכסנדר צדרבוים. יש לשים לב לתוספת שמו של האב, וקרוב לוודאי ששני הידידים הם שאחראים לפרסום. במרכזו שתי טענות: האחת, בדבר יכולתן של “בנות ישראל” ללמוד את “לשוננו הקדושה” בניגוד לדעה הרווחת בין הגברים; והאחרת, על חשיבות החינוך העברי של בנות ישראל לדור הצעיר “כי בנות מחונכות על ברכי הדעת, התורה והלשון העברית יחנכו את ילדיהן ‘על פי דתן ובשם ישראל יתיימרו’” (שם, עמ' 492 והערה 155).

יותר מעשרים וחמש שנה עברו עד שהיה המשך ל“מכתב” כזה, במאמרה הפרוגרמטי של נחמה פוחצ’בסקי (בחתימה: נחמה פיינשטיין), בהמליץ (בראשית 1889), שכותרתו: “עוד ע”ד [= על דבר] שאלת הבנות".

כדוגמה נוספת, נזכר במחקרו של שמואל פיינר מכתבה של ברטה רבינוביץ־קריידמן (1849–1871) שפורסם בהמגיד (כרך יד, 1870, תוספת לגיליון 7 בלי מספור) שנה לפני מותה בגיל 22. מכתב זה מגלה את רגשי הנחיתות שלה, והיסוסיה הרבים “להתערב בין כותבי זמננו” (שם, עמ' 492–493, והערה 156).

גם פרץ סמולנסקין, נתן מקום בהשחר בעריכתו (כרך ה, תרל"ד/1874) למכתבה של לאה ברמזון ממארגנות “התאחדות העלמות”. הצגת הכותבת לפני הקוראים והערתו למכתבה, רק מגלות את התנגדותו לרעיון שוויון הנשים, וחוסר אמונתו ביכולתן האינטלקטואלית. הוא הציג את “העלמה” “כאשה משכלת אשר ‘כדבר פלא’ נחנה בכישרון כתיבה”, וראה בה מקרה חריג ביותר: “וכדאי הוא מכתב כזה כי ישאר לזכרון לעד ויהיה לאוהבי שפת אבותם לאות כי לאט תשכח מפי זרעם…”.

שנתיים לאחר מכן נתן סמולנסקין מקום מעל דפי השחר (1876) גם למכתב התודה של אולגה בלקינד (1852–1943), עם הסמכתה למיילדת לאחר סיום לימודיה בבית־הספר למיילדות בווילנה. אולגה, לימים רעייתו של יהושע חנקין, הייתה בתו של המורה העברי מאיר בלקינד בפלך מינסק שברוסיה. “האב והאם היו אנשים נאורים ומשכילים. כל הבנים [והבנות] למדו עברית מילדותם, ובבית הוריהם ספגו את אהבתם ונאמנותם לעמם וארצם. כולם עלו לארץ והשתתפו בבניינה”. היא הייתה “היהודיה הראשונה שקיבלה רשות ללמוד באוניברסיטה הפטרבורגית” (הררי, עמ' 277). במכתב תודה גלוי זה, הודתה אולגה בלקינד “לבני משפחתה מפטרבורג שתמכו בה בתקופת לימודיה וסייעו לה לרכוש מקצוע המבטיח לה עצמאות כלכלית”. בהזדמנות זו הפכה גם את המכתב הפרטי למכתב ציבורי וקראה “להרחבת התמיכה בסטודנטיות יהודיות, כדי לאפשר לבנות ללמוד מקצוע מועיל” (פיינר, עמ' 495, הערה 163). קשה לדעת איך התמודד סמולנסקין העורך עם דעותיו של סמולנסקין המספר, שתיאר, ברוח אותם הימים, בהתועה בדרכי החיים שלו “דמויות מפלצתיות של נשים ‘בנות תופת’: נשים גבריות למראה, מכוערות ובעלות מידות מושחתות, המטילות אימה ופחד על הגברים גיבורי הסיפור” (שם, עמ' 474, הערה 86).

אברהם בר הכהן גוטלובר, עורך הבֹּקר אור, שהופיע בוורשה, בר־הפלוגתא של פרץ סמולנסקין, ומתחרהו של השחר, פרסם אף הוא, אולי מתוך חיקוי של התחרות, “מכתב פרטי” של שרה נאוויסקי, בת למשפחת גבירים מרוסיה, אל סבהּ, ובו צידדה בזכות חינוך שווה לנשים ולגברים (הבֹּקר אור, כרך ב, תרל“ז, 1877; וכן, שם, כרך ד, תר”ם, 1880). גם היא שלטה בשפות רבות כבר בנערותה, תרגמה מרוסית לעברית כמה סיפורים, אך חיבוריה לא התפרסמו מעולם. בהדגישה את “רוח העת החדשה [אשר] צרר גם אותנו [הנשים] בכנפיו וידרוש גם השכלה ודעת מנשים באהל כגברים”, כתבה: “כי גם נכדתך תחפוץ… לדגול [חפצה] גם אני בשם השפה העברית, אשר כמעט תמוט ביד הגברים, ולהראות כי יש גם לנו כישרון לדרוך נפשנו עז ולעשות חיל בלימודים” (שם, עמ' 493, הערה 164).

צעדים ראשונים – בשנות השמונים

זכות ראשונים נוספת יש גם למרים מרקל־מוזסזון (1837–1920)¹⁰ שלפי מסקנתו של שמואל פיינר, “היתה האשה היחידה שאכן התקבלה לתנועת ההשכלה כאשה משכילה לכל דבר” (שם, עמ' 488).¹¹ גם היא בת למשפחת משכילים, משפחת אולסבנגר, גם היא למדה עברית מגיל צעיר יחד עם השכלה כללית, אצל מורים פרטיים ששכר לה אביה הסוחר האמיד, אם כי הוא לא השלים עם פרסום חיבוריה ברבים. בד בבד למדה גם בכוחות עצמה. ביתה בווינה היה “בית־ועד לסופרים וחכמים עבריים”. “עוד בשנת 1862 שלחה לאברהם מאפו מאמר על אהבת האדם הנטועה בלב האשה” שזכה לשבחיו הגדולים (הררי, עמ' 192). יל“ג, ששיווע לקוראות עבריות, הקדיש לה תשומת לב כמו לקוראות־סופרות אחרות של שיריו (כגון נחמה פוחצ’בסקי), קיים עמה חליפת מכתבים ואף הקדיש לה את הפואמה הגדולה שלו “קוצו של יוד” בהדפסתה הראשונה בהשחר.¹² י”ל גורדון, שלא נפגש עמה, קיים עמה קשרים וחליפת מכתבים והעריך מאד את דעתה בענייני ספרות. לדעתה של הררי, במשך תשע־עשרה שנה כתב לה עשרים ושמונה מכתבים, והיא אליו – שלושים וארבעה. קטעים ממכתביה מובאים בספרה של הררי (שם, עמ' 193–195). יל“ג הזמין אותה לכתוב בהמליץ בעריכתו, מאמרים וחדשות מווינה והיא נענתה לבקשתו (שם, עמ' 193). בשנות השמונים פרסם יל”ג כמה ממאמריה בהמליץ בשעה שהיה עורכו, ואף העניק לה מנוי חינם (פיינר, עמ' 489). ממכתבו של שמואל ורסס אלי למדתי שהשתתפה בהמגיד.¹³

שלא כחברותיה החוששות והנבוכות, “הופיעה כמשכילה בעלת מודעות ובטחון עצמי” (שם, עמ' 493). מכתבה ליל“ג מיוני 1868 מעיד אף הוא על מודעותה לביקורת החריפה ואף העוינת שהייתה צפויה לה עם הופעת ספרה בשנת 1869. היא ביקשה מיל”ג שיהיה הוא השופט של ספרה, שכן מה שצפוי לה הוא: “ובא המבקר וקרעה לגזרים, ועוד כי אשה תרהב עוז להכניס ראשה בין ההרים האלה, הלא עוד מעט וסקלוה…” (שם, עמ' 493 והערה 159). הכנה נפשית זו לא הייתה נחוצה במקרה זה, כיוון שמרים מרקל־מוזסזון זכתה לעידוד רב, ולא סבלה מנחת זרועה של הביקורת כאחרות (שם, עמ' 499).

בין ראשונות אלו, עולה גם שמה של שרה פייגה פונר־מיינקין (1855–1937). קרסל (לכסיקון) נתן לה זכות ראשונים על “הסיפור ההרפתקני ‘המותח’ ובעל העלילה המסובכת”: “אהבת ישרים או המשפחות המרדפות” (וילנה, תרמ"א); ואוריאל אופק ראה בה את “היוצרת הראשונה בספרות הילדים העברית” (“דרך ילדים”, וינה, תרמ"ו) (אופק, עמ' 170).

אביה ר' יוסף מיינקין היה תלמיד חכם, נוח לבריות, ו“אמה, שיינה, גם היא הייתה מקרבת אדם בסבר פנים יפות, ונוסף לזה הצטיינה במעלה אחת שרק מעטות מבנות ישראל בימים ההם היו מחוננות בה, והיא – ידיעת הלשון העברית” (ע. בן עזרא). מילדותה למדה עברית, על־ידי אביה ואמה כאחד, והתחנכה כנער לכל דבר ב“חדר”, וכמו הצעירים בדורה “נתפסה” לספרות ההשכלה ולמדה גם גרמנית. מריגה מקום מושבה שלחה כתבות לעיתון היומי הראשון בעברית היום שהופיע בבירת רוסיה, פטרבורג (גיליון 67) בעריכתו של יהודה לייב קנטור, בשנת 1886. ¹⁴

יש להעיר כי דוד פרישמן, שהיה דמות דומיננטית בעריכת היום, הכירהּ מעל דפי עיתון זה, והיכרות זו הייתה לה לרועץ. הוא “קטל” את הרומן: “שפת הסיפור היא שפה נשחתה מראש עד סוף” (הבֹּקר אור, גיליון 6, 1881), והסתער גם על סיפור הילדים שלה. לא רק שלא הועילה לה זכות ראשונים אלא שהעובדה שנכתב בידי אישה, הייתה חלק מלשון הזלזול שנקט בה כלפיו:

אין ספק שקבלת פנים הרסנית זו, מפי אחד מגדולי המבקרים של הדור, לא הועילה לעודד נשים נוספות להצטרף למעגל הכותבים.

ע. בן עזרא תיאר בהרחבה את דרכה הדרמטית ורבת־התמורות של שרה פייגה פונר־מיינקין מן ההשכלה במזרח אירופה וממנה את הציונות של “המזרחי” בארצות הברית אליה הגיעה ב־1910, ולבסוף אל “החרדים הקיצונים”: “וכשם שבנעוריה הטיפה להשכלה ואחר כך לציונות – כך התחילה בימי זקנתה להטיף בעל פה להרמת קרן התורה ולשמירת המצוות”. אין ספק שהדרמה של חייה עזה לא פחות מזו שביצירתה, ודמותה הבלתי־שגרתית מחכה לידו של הסופר או של המחזאי שידובב אותה.

בתקופת “חיבת ציון” נזכר שמה של משוררת אחת בלבד: שרה שפירא. תרומתה לשירה זו צנועה אם כי ניכרת. “קול בודד, קול שולי” הגדיר הלל ברזל את שירה של שרה שפירא (ברזל, עמ' 357). הדעה המקובלת הייתה (לחובר, סדן) שהיא כתבה שיר אחד בלבד, אבל קלוזנר הזכיר שיר נוסף שלה, שכותרתו “זׇכׇר אֲחוּז קֶרֶן” שהוא “ספק לצון ספק ברצינות” ופורסם בהבֹּקר אור, בעריכת גוטלובר (כרך ז', תרמ"ו, 1886). (שם, עמ' 480, הערה 14). שירה “ציון” היה שגור בפיהם של רבים, במיוחד בשורה הפותחת שלו: “אַל טַל וְאַל מׇטַר – דְּמׇעַי יַרְטִיבוּ”. הוא פורסם בכנסת ישראל, ספר שנתי לתורה ולתעודה, שהופיע בוורשה בעריכת שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר) (תרמ"ח/1888). שיר זה “מעיד על יכולת פיוטית של כותבת… חבל ששיריה האחרים לא הגיעו לרשות הרבים” (שם, עמ' 358). שרה שפירא, שהפרטים הביוגרפיים עליה חסרים (יצחק עוגן, שירה עברית, עמ' 262), הייתה נכדתו של הרב רבי ישעיהו שפירא הכהן, אב בית־הדין בצ’ורטקוב, ובתו של המשכיל דוקטור דוד שפירא. גם עמה היה יל"ג בקשרי מכתבים (ברזל, עמ' 479–480, הערה 13). יחד עם רחל מורפורגו, נכללה באנתולוגיה שירה עברית בעריכתו של יצחק עוגן, בין עשרות המשוררים.

את שנות השמונים של המאה התשע־עשרה חותמת הופעתה של נחמה פוחצ’בסקי (1869–1934) מעל דפי העיתונות העברית. מבין הראשונות הללו, היא הידועה ביותר, אם כי לא ממש מפורסמת. השתתפותה החלה עוד לפני נישואיה, בשבתה בבית הוריה, משפחת המשכילים פיינשטיין, בבריסק שבליטא, אזור הידוע בלמדניו ובישיבותיו (דבש מסלע, עמ' 114–171). מאמרה הראשון פורסם בחתימת נחמה פיינשטיין בהמליץ, בעריכתו של אלכסנדר הלוי צדרבוים (אר"ז),¹⁵ במאמר פרוגרמטי תקיף שכותרתו: “עוד ע”ד [=על דבר] שאלת הבנות" (שנה 29, גיליון 23, ז' באדר א' תרמ"ו, 27.1.1889). באותה שנה במיוחד זה היה עיתון ער ותוסס, ומעל דפיו התנהלו הוויכוחים המרכזיים שהעסיקו את הציבור היהודי, פורסמו בו סוגים ספרותיים מגוונים, והשתתפו בו מיטב סופרי הדור (גלבוע, עמ' 152–153). במאמר זה הפנתה בביטחון ובנחרצות את תשומת הלב של הקוראים לשאלת חינוך הבנות, ויצאה כנגד כל הרבים והחשובים שכתבו על שאלות החינוך מכיוון שעסקו בנושא, “כאילו לא נבראו הנשים לקחת חלק בכל דבר טוב ומועיל, וכאילו לא נחשבו למאום בחיי האומה, ולא תוכלנה להביא כל תועלת וגם אין כל שאר רוח להן”.

בסקירה היסטורית שהחלה בתקופת התנ"ך, הבליטה את האישה של אז, וביקרה את ימי התלמוד שבהם “הורידו מעט את כבוד הנשים”. לדעתה, הסיבה “לחסרון אהבה לעם ישראל” של הצעירים, היא בחינוך שהאימהות לא תדענה לתת בלב הבן, כיוון שהן עצמן לא חונכו לזה. והמסקנה:

בסיום המאמר יצאה בשצף־קצף כנגד הדעה שנשים אינן מסוגלות ללמוד את שפת הקודש, והוכיחה את ההפך. לכן יש לאפשר לבנות ללמוד בבתי־הספר הכלליים ובה בשעה גם “שפת־עבר וחכמת ישראל” (דבש מסלע, עמ' 132–133). יש לראות מאמר זה גם על רקע התופעה המדאיגה של המשפחות המשכילות והאמידות בחברה היהודית, שנתנו חינוך אירופי לבנותיהן, ורבות מהן המירו את דתן ויצאו מכלל היהדות (פיינר, עמ' 484–487).

מאותו מאמר החלה פעילותה הציבורית והספרותית של נחמה פוחצ’בסקי, מן הלוחמות הנמרצות ביותר למתן שוויון זכויות לנשים. לאחר נישואיה ועלייתה לארץ־ישראל (אלול תרמ"ט) המשיכה מראשון לציון, לפרסם בעיתונות העברית כולל בהמליץ (1893) סיפורים, רשימות ופובליציסטיקה (דבש מסלע, עמ' 167–168), מביניהם יש להזכיר במיוחד את השתתפותה בפולמוס “השאלה הערבית” (השילוח, תרס"ח) עם פרסום מאמרו של יצחק אפשטיין “שאלה נעלמה”, והתנגדותה “הניצית” לדעותיו “היוניות”.

נחמה פוחצ’בסקי המשיכה את קודמותיה גם בכך, שהיא השתתפה בוויכוח לאומי־ציבורי שעמד על הפרק, והיה עד אז נחלת הגברים בלבד, באחד הנושאים המרכזיים – החינוך – באחת הבמות המרכזיות של הדור, והביעה את דעתה כשווה בין שווים, מנקודת מבט נשיית מובהקת, גלויה וגאה. אין היא נרתעת מלהיות בת־פלוגתא של הכותבים לפניה, ולהוכיח אותם על התעלמות ודעות קדומות. אין זה המשך ישיר, וספק אם הכירה את מאמריהן של קודמותיה, ובראשון טויבה סג"ל, שכתבה עשר שנים בדיוק לפניה, ולכן גם זו ראשוניוּת.

שנות התשעים של המאה התשע־עשרה

חמדה בן־יהודה (1873–1951) הייתה בת למשפחת המשכילים יונאס. בגיל עשרים החלה את השתתפותה בכתבי־העת של אליעזר בן־יהודה בעלה, כשנה לאחר עלייתה לארץ־ישראל (1892), ונישואיה לו, לאחר שנתאלמן מאחותה הבכירה דבורה. אין ספק שבחזית זו של ראשונות, היא ראויה לתואר: העיתונאית הארץ־ישראלית הראשונה, שכן, לא רק שהשתתפה בכתבי־העת של המשפחה, בסיפורים, בכתבות, בתרגומים ובמדורי האפנה, אלא הייתה שותפת פעילה בעריכת העיתון, ולא פעם אחראית יחידה. סיפוריה התפרסמו בעיתוני המשפחה: הצבי, ההשקפה והאור, וכן בעיתוני הילדים שלה. עולם קטן, שהופיע בעריכתה בירושלים (1893), הוא עיתון הילדים העברי הראשון (אופק). יש לה זכות ראשונים כפולה ומכופלת: בעריכת עיתוני המשפחה; בעריכת העיתון העברי הראשון לילדים; בעריכת מדור המיוחד לנשים; בז’אנר של הכתבה בכלל ובתחום האפנה בפרט. ייתכן שעשתה גם מאמצים לעידוד השתתפותן של נשים בעיתונות (אירה יאן). בעלה, אליעזר בן־יהודה, הוא שעודד אותה לכתוב בעיתונו ובעברית, בשעה שטענה “שעדיין אין היא יודעת את הלשון וספרותה, ושבכלל אין לה נטיות לכתיבה”. על כך כתב לה:

חמדה בן־יהודה החלה את השתתפותה בהצבי (תרנ"ו/1896) ב“תרגומים שונים” במדור “עזרת נשים”, ולאחר מכן (תרנ"ז) עברה לכמה “מכתבים מירושלים” בחתימת: חידה. למעשה, היו אלה הכתבות העיתונאיות הראשונות של “מראות מחיי ירושלים” “כמו שרואים בשוקים ורחובות בכל יום” (ירדני, עמ' 301). אמנם סימני העריכה של בעלה ניכרו בהם; היה עליה לעמול הרבה כדי לטשטש את עקבות הדמויות בשר ודם בכתבות אלה, למניעת זיהוי הנוגעים בדבר, והיו חסרונות נוספים, ובכל זאת היה בהם חידוש ב“נעימתם האינטימית, הקלות והלבביות שלהם” “וניגוד בולט לנוסח הפאתטי והאירוני” של העיתונות העברית (שם, עמ' 301).

ע. בן עזרא, במאמרו “סופרות עבריות באמריקה” (הדאר, תש"ז) הזכיר הרבה נשים שהשתתפו בכתבי־העת העבריים באמריקה במכתבים (או: מאמרים) בענייני חינוך ותרבות. השתתפות זו נעשתה בעיקר מעל דפי כתב־העת העברי, שהופיע בניו־יורק בעריכת כתריאל צבי שרהזון בשנים 1891–1896. פירוט זה מאופיין בכתיבה מתנשאת שלא נעדר בה יותר משמץ של לגלוג על הנושאים “המשמחים” את הנשים, ועל כתיבתן המליצית והמעורפלת. הוא מרבה “לחלק ציונים” לכתיבת הנשים שהוא מזכיר: ראזע דאמאש מבוסטון (העברי, 1895, גיליון 10), ה“מספרת בשמחה” איידא סוזאן מפילדלפיה (העברי, 1895) ש“אינה מסתפקת רק בשאלות הבוערות בפרק הזמן ההוא. היא מתעניינת גם בישוב מאמר חז”ל שהיה אופנה ספרותית באותה תקופה“. חיה אלטמאן וסופיה קאפלאן התעניינו ב”שאלת החינוך העברי בכלל וחינוך הבנות בפרט" (העברי, 1895–1898). הוא מביא את הצעתה של סופיה קאפלאן ה“מבקשת מן העורך שיקצה בעתונו קרן־זוית לבנות שם עזרת נשים להיות לנו למקום מיועד” (העברי, 1895, גיליון 10).

ביקורת של אישה על אורח החיים באמריקה מתוארת בדבריו כך: “כבר בשנת תרנ”ב מרימה אשה אחת את קולה בקובלנה על נשי ישראל באמריקה“. אם בשנת תש”ז (1947) כתבו כך על השתתפותן של נשים בעיתונות, אין צורך בדמיון רב כדי לתאר את יחס הזלזול והביטול שבו התייחסו לכתיבתן הקוראים בני דורן. לא רק על עצם ההשתתפות בעיתונות היה צורך להילחם, אלא לא פחות על התייחסות רצינית ומכובדת לדברים הנכתבים בידי נשים.

ראשית המאה העשרים (עד מלחמת העולם הראשונה)

בראשית המאה העשרים ועד מלחמת העולם הראשונה (1914) נעשית נוכחותן של נשים בעיתונות, כמו גם בספרות, עובדה קיימת, הגדלה בהתמדה אם כי עדיין במספרים זעירים. עם זאת “פרסומו של חיבור ספרותי או מאמר פרי עטה של אשה התקבל כל פעם מחדש כהפתעה גמורה וכמאורע נדיר” (פיינר, עמ' 491). נוכחות זו החלה עוד בגולה, בדרך־כלל במזרח אירופה, אבל התגברה והתעצמה בארץ־ישראל. פעילותן הספרותית, מעל דפי העיתונות העברית, של מי שהתחילו בעשורים הקודמים נמשכה בהתמדה, במיוחד בארץ־ישראל.

נחמה פוחצ’בסקי המשיכה לאחר עלייתה לארץ־ישראל את השתתפותה בעיתונות העברית לסוגיה (המליץ והשילוח), ובמיוחד יצרה זכויות ראשונים נוספות כמשתתפת־אישה בכתבי־עת שונים בארץ־ישראל ומחוצה לה, בחשובים כמו גם בשוליים וקצרי המועד שבהם.

דומה שהיא האישה הראשונה שהשתתפה בהפועל הצעיר בשנתו הראשונה (תמוז־אב תרס"ז); כן הייתה בין הנשים היחידות שהשתתפה בהעולם, ביטאונה של ההסתדרות הציונית בשנותיו הראשונות (החל משנתו השנייה ספטמבר־אוקטובר 1908); דומה שהייתה האישה היחידה שהשתתפה בהמבשר שיצא בקושטא (י“ח בסיוון תר”ע); היא כתבה גם בהאור, של משפחת בן־יהודה (החל מחשוון תרע"ב); והייתה בין הנשים הבודדות שכתבו בהתקופה (תרפ"ג). כמו כן חמדה בן־יהודה, שפעילותה העיתונאית הייתה אינטנסיבית ביותר, במיוחד בעשור הראשון של המאה העשרים.

מעל דפי הצבי (גיליון י, תר"ס) פורסם שירהּ, של מי שחתמה “שושנה” שהוגדר על־ידי גליה ירדני כ“השיר הראשון מאת משוררת עברית בארץ־ישראל” (ירדני, עמ' 272, הערה 162). זה היה “שיר־תלונה נוגה” שהפועל־המשורר בר־נש, הוא נח שפירא, ענה לו בשיר תגובה: “הנחמה הקטנה לנאלמה שושנה” (גיליון כא, תר"ס) (שם, עמ' 272, הערה 163).

בסוף שנת 1901 התפרסם סיפורה הראשון של חוה שפירא בת העשרים ושלוש (1879–1943), “השושנה”, מעל דפי כתב־העת הספרותי הדור, שהופיע בקראקא, בעריכתו של דוד פרישמן (הררי, עמ' 189; קרסל, לכסיקון; יוקטן). חוה שפירא היא מצאצאי האדמו"ר מקוריץ ובת למשפחת המדפיסים מסלאוויטה.¹⁷

חודשים אחדים לאחר מכן, באותה שנה, תרס“ב, שבה החלה חוה שפירא את צעדיה הראשונים בספרות ובעיתונות, פורסם סיפורה הראשון של דבורה בארון (1887–1956), הידועה והחשובה מכולן. דבורה בארון, בת רב, שקיבלה חינוך עברי מסורתי ב”חדר" כבן, הייתה בת חמש־עשרה כשהופיע סיפורה הראשון “משיחות במרכבה” (10.4.1902) בהמליץ מפטרבורג, בעריכתו של ליאון רבינוביץ. המליץ שימש אכסניה יחידה לה בשנה הראשונה לכתיבתה. היא פרסמה גם ביידיש בעיתון דער טאג (היום) שבעריכת ליאון רבינוביץ. כשנה וחצי לאחר מכן החלה לפרסם גם בהצפירה, שהופיע בוורשה, בעריכתו של נחום סוקולוב (2.10.1903). שנתיים לאחר מכן פרסמה גם בהזמן שהופיע בווילנה בעריכתו של בן־ציון כ"ץ (13.2.1905). מאז נעשתה אורחת רצויה בכל כתבי־העת של התקופה הוותיקים והחדשים, לרבות כתבי־עת לנוער, בדרך־כלל כאישה יחידה. לאחר עלייתה לארץ־ישראל (דצמבר 1910) פורסמו כל סיפוריה ותרגומיה בהפועל הצעיר והייתה עורכת המדור הספרותי שלו (על כך ראו להלן), להוציא סיפורים אחדים במעברות, ביטאונה הנוסף של המפלגה, וסיפור אחד בכתב־העת לנוער מולדת בעריכתו של ש. בן־ציון, עמיתה לעשייה הספרותית בארץ־ישראל ושכנה למגורים בנווה צדק.

מרים, אשת דוקטור יצחק ווֹרניקובסקי, ילידת סלונים שבפולין, ממחישה גם היא את החוקיות המשפחתית הקבועה: “אביה היא איש אמיד ומשכיל, ושכר מורה לבתו היחידה ללמדה תנ”ך, דקדוק וגם תלמוד. כישרונותיה היו יוצאים מן הכלל, שירי יל“ג ומיכ”ל היו שגורים על פיה". הרכילות שליוותה את פרסומיה בעיתונות העברית מעידה עד כמה לא האמינו הקוראים בכישרונותיה וביכולתה של האישה:

כך נולד המאמר “בשביל נשים צדקניות”, שפורסם בהמגיד החדש שהופיע ב“ווין־קראקא” (וינה־קרקוב) בעריכתו של פוקס (תרס"ב [1901], גיליונות טז־יז). עם הגיעה לאמריקה עם בעלה “פרשה לגמרי מן הספרות העברית הייתה לאישה יושבת בית” ואילו בעלה דוקטור יצחק וורניקובסקי “היה אחד מעמודי העתונות העברית שבאותה תקופה.” (ע. בן עזרא).

יהודית אייזנברג, לימים הררי (או הררית), החלה את דרכה הספרותית בחוברת השנייה של כתב־העת העומר (אלול תרס“ז־תשרי תרס”ח), שהופיע ביפו בעריכתו של ש. בן־ציון. היא הייתה האישה היחידה בו, בין למעלה משלושים משתתפיו, על־אף מאמציו של העורך להרחיב את מעגל הכותבים.

ספרה אשה ואם בישראל (תשי"ט) הוא אחד הספרים הראשונים, אם לא הראשון, המציג בצורה מרוכזת את פועלן של עשרות רבות של נשים בתחומי החברה והתרבות “מתקופת התנ”ך עד שנת העשור למדינת ישראל".

בדיקת המפתח של כתב־העת החשוב והמרכזי השילוח, מראשית הופעתו (תרנ"ז/אוקטובר 1896) ועד מלחמת העולם הראשונה (כרך כט, תרע"ד/1914) מגלה שבשנות עריכתו של אחד העם (עד תרס"ג/1893) לא השתתפה בו אפילו אישה אחת. רק בשנות עריכתו של יוסף קלוזנר (החל משנת תרס"ג) החלה, חמש שנים לאחר מכן, השתתפותן של נשים, מעטות – ארבע בלבד – ובהפסקות ארוכות זו מזו.¹⁸ כולן החלו את צעדיהן הראשונים בספרות בבמות אחרות: נחמה פוחצ’בסקי, החל מכרך יח (תרס"ח); דבורה בארון נמצאה ראויה להשתתף רק לאחר שפרסמה למעלה מארבעים סיפורים, החל מכרך כד (תרע"א); חוה שפירא החל מכרך כח (תרע"ג) ובאותה שנה פורסם בשני המשכים גם סיפורה של אירה יאן.

נשים בעיתונות מפלגות הפועלים

התדמית הנפוצה היא שהנשים חברות מפלגות הפועלים בארץ־ישראל, בראשית המאה העשרים, היו שותפות שוות בחובות ובזכויות. אף שדעה זו הופרכה זה מכבר במחקרים לא מעטים, עדיין יש לה אחיזה. בדיקת השתתפותן של נשים בשני כתבי־העת של מפלגות הפועלים – הפועל הצעיר והאחדות, ביטאונה של “פועלי ציון”, מחלישה את התדמית ומחזקת את מסקנות המחקרים.¹⁹ מספר הנשים שבהם מועט ביותר, השתתפותן נדירה והתכנים של מאמריהן בדרך־כלל שוליים. השתתפותן העיקרית ממשיכה את ה“מסורת” הקודמת: צורת “המכתב” ונושאי החינוך. עם זאת, רב באופן יחסי תחום הדיווח, מוועידות המפלגה, מוועידות הפועלות ומכינוסים שונים, יחד עם “כרוניקה”. אלה הם תחומים אינפורמטיביים שלא הייתה להם יוקרה רבה בעיתונות העברית, שהחשיבה במיוחד את הצד האידיאולוגי והעיוני. הם מצטרפים ל“כתבות” של נחמה פוחצ’בסקי, חמדה בן־יהודה ואחרות לפניהן. עם זאת, אולי כאן טמונה ראשיתן של הנשים בכתיבה העיתונאית.

בשני כתבי־העת מילאו שתי נשים תפקידים בכירים של עורכים: דבורה בארון עורכת המדור הספרותי של הפועל הצעיר ורחל ינאית (בן־צבי) חברת מערכת האחדות. אין ספק שיש בכך יותר ממראית עין של התקדמות.

מראשית הופעתו של הפועל הצעיר (תרס“ז־תרס”ח) ועד מלחמת העולם הראשונה הופיעו שמונה כרכים. במשך שבע שנים אלה השתתפו, לפי מפתח הפועל הצעיר, מלבד דבורה בארון, עוד עשר נשים: אחת־עשרה בסך־הכול. המספר המועט בולט עוד יותר גם בשל כך שביותר ממחצית הפעמים זוהי השתתפות מועטה מאוד: פעם ופעמיים בלבד.²⁰

נושא “הנשים” כלל אינו קיים בשנים אלה. הוא מופיע לראשונה במפתח החל מתרע“ט (כרך יב). שלושים ושמונה שנים, מתרע”ט ועד תשי"ז (כרך מט), נרשמו במפתח רק ארבעים פריטים, ממוצע של כפעם בשנה.

ההתחלה הייתה “מבטיחה” דווקא. ניכר המאמץ המכוון לשיתוף נשים. בשנה הראשונה להופעת הפועל הצעיר השתתפו שלוש נשים. הראשונה, יהודית הררית בחוברת השלישית של השנה הראשונה (תרס"ח) ובחוברת 11/10 השתתפו יחד נחמה פוחצ’בסקי ואירה יאן. להררית ולפוחצ’בסקי זו הייתה ההשתתפות הראשונה והאחרונה ואילו אירה יאן המשיכה גם בכרך ב (תרס"ט) בסיפור וב“יומן” בהמשכים.²¹ למאמץ זה לא היה המשך של ממש. שיר יחיד, “נר נשמה”, פרסמה מרים שמחון בכרך הרביעי, תרע“א (חוברת 7) ובאותה שנה פרסמה זהבה פבזנר רשימה על טולסטוי (חוברת ט/י). שרה מלכין החלה את השתתפותה בתרע”ב (כרך ה) בנושא הקשור ל“פועלות בכנרת”, והמשיכה פה ושם בהפסקות ארוכות. גם שרה טהון עסקה ב“שאלת הפועלות החקלאיות” בשנת תרע“ג (כרך ו) ועוררה ויכוח בהשתתפות עוד נשים שחתמו: “קבוצת פועלות”. לוויכוח הצטרפה גם תחיה ליברזון. חנה גיטל פיארשטיין חתומה באותה שנה על “מכתב למערכת” (חוברת 50/49). עדה פישמן (מימון) החלה את השתתפותה בתרע”ד (כרך ח) ב“מכתב למערכת”, ומאז השתתפה לא מעט בעניינים מפלגתיים כולל אלה הקשורים בנשים.

מצב עגום דומה היה גם בהאחדות. כתב־העת הופיע בשישה כרכים – מתמוז־אלול תר“ע (1910) ועד י”ג בטבת תרע"ה (שלהי 1914). במפתח נזכרו שש נשים בשמותיהן המלאים.²²

שתיים מהמשתתפות, שרה טהון ואירה יאן, השתתפו בשני כתבי־העת, כך שהמספר הכולל של הנשים בשני עיתוני הפועלים היה נמוך עוד יותר.

הבולטת בכולן היא, כצפוי, רחל ינאית (בן־צבי) הכותבת בענייני המפלגה ובעניינים העומדים על הפרק; שרה טהון יחד עם דבורה פלדמן חתומות על נושא אחד בלבד בענייני חינוך; סוניה מלמוד פרסמה “מכתב אל המערכת”; שולמית רופין חתומה על “חרוניקא” אחת;²³ אירה יאן, כתבה סיפור אחד שתורגם, קרוב לוודאי בידי ידידתה רחל ינאית. זהו הסיפור היחיד של אישה בכתב־העת (דבש מסלע). זהו כל “היבול”.

נשים בעיתונות הילדים

לכאורה, עיתוני הילדים היו צריכים להיות במה אידאלית לפרסומיהן של נשים, מכל הבחינות האפשריות: מעמדן השולי, עיסוקן ה“נשיי” בחינוך הילדים, מעמדה ה“נחות” של ספרות הילדים, ועוד כיוצא בזה “מידות טובות”. למעשה, תהליכי השתתפותן של הנשים בעיתונות הילדים לא היו שונים בהרבה מאלה שבעיתונות הכללית למבוגרים. גם הם נוסדו על־ידי גברים והרוב המוחלט של משתתפיהם היו גברים אף הם. אותן שלוש הנשים שכתבו בעיתוני הגברים חזרו וכתבו גם בעיתוני הילדים: חמדה בן־יהודה, נחמה פוחצ’בסקי ודבורה בארון. חמדה בן־יהודה, שהייתה שותפת מלאה לעריכת עיתוני המשפחה: הצבי, השקפה, האור, יזמה כאמור לעיל גם את עיתון הילדים עולם קטן כ“הוספה חודשית” להאור, וערכה אותו, או השתתפה בעריכתו (ירושלים, טבת תרנ“ג־חשוון תרנ”ד). בעיתון זה השתתפו ארבע נשים, “מספר שיא”: נחמה פוחצ’בסקי, מרים פפירמייסטר, נחמה גיסין ורחל ניימן (אופק; ירדני, עמ' 290). בהחיים והטבע בעריכת י“ב לבנר (וילנה, תרס“ה־תרס”ו), השתתפה, מלבד דבורה בארון, גם בת שבע גרבלסקי, שנעשתה לימים המו”ל של כתב־העת לנוער עדן בארצות הברית. בעולם קטן בעריכת א"ל בן־אביגדור (ורשה, 1901–1905) פרסמה גם לאה לב.²⁴ כמו כן נזכר שמם של בני משפחת אהרנסון: אלכסנדר, רבקה ושרה. דבורה בארון השתתפה גם בעיתוני הילדים והנוער: החבר, הפרחים, ובארץ־ישראל: מולדת כאישה יחידה (המחצית הראשונה, עמ' 315–320). דומה שזה פחות או יותר כל המצאי, בתקופה הראשונה של עיתונות הילדים העברית בגולה ובארץ־ישראל.

נשים בעריכה

סקר זה על נשים בעריכה יכול להסתיים עוד לפני שהתחיל. עד מלחמת העולם הראשונה אפשר להזכיר את שמותיהן של שלוש בלבד: חמדה בן־יהודה, העורכת הראשונה בעיתונות העברית, שהייתה שותפת מלאה לעריכת עיתוני המשפחה כולל אחריות בלבדית למדור האפנה ועיתון הילדים. ייתכן שאפשר לראות במדור האפנה של חמדה בן־יהודה, את החוליה הראשונה בעברית לעיתונות נשים, כזו המיועדת בראש ובראשונה לקוראות. מדור זה התחיל בהצבי בתרנ“ו, ביזמתו של יצחק־אייזיק בן טובים, שהמליץ לפתוח בעיתון: “עזרת נשים” (ירדני, עמ' 261). השנייה הייתה דבורה בארון שערכה (בלי שנזכר שמה) את המדור הספרותי של הפועל הצעיר לצד בעלה, העורך הכללי יוסף אהרנוביץ, החל משנת תרע”א (1911) ועד להתפטרותם של בני הזוג מן העריכה בתרפ“ג (1923). השלישית היא רחל ינאית (בן־צבי), שהייתה חברת המערכת של השבועון האחדות, ביטאונה של מפלגת “פועלי ציון”, יחד עם חברי המערכת האחרים: יצחק בן־צבי, אלכסנדר חשין, דוד בן־גוריון ויוסף חיים ברנר. העורך בפועל היה יעקב זרובבל. צירופה למערכת היה, אולי, “תשובה” ל”אישה" של הפועל הצעיר דבורה בארון (קרסל, תולדות, עמ' 106).

לשלוש עורכות אלה אפשר לצרף גם את חנה לונץ (בולוטין), שסייעה בידי אביה אברהם משה לונץ בעריכת כתבי־העת העוסקים בחקר ארץ־ישראל, החל משנת 1909 (ברלוביץ).

נשים עורכות בעיתונות ובכתבי־העת העבריים, הייתה, ונשארה, תופעה נדירה וייחודית שנים רבות. הנשים המעטות ששימשו עורכות, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ובמדינת־ישראל, הן בבחינת יוצא מן הכלל המבליט את הכלל. על־אף הגידול במספרי הנשים העורכות בשנים האחרונות, במיוחד בעריכת כתבי־עת מקצועיים, הרי בתחום ביצועי, אחראי ויוקרתי זה, טרם התחוללה המהפכה הנשיית העוברת בשני העשורים האחרונים על הספרות העברית והישראלית.

חשוון תשס"א (נובמבר 2000)

תודה לפרופסור שמואל ורסס על עצותיו המועילות. תודה מיוחדת לעינת ברעם־אשל על עזרתה.

מקורות

אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית – ההתחלה, הוצאת המכון לפואטיקה ולסמיוטיקה על־שם פורטר, אוניברסיטת תל־אביב, תשל"ט.

ע. בן עזרא, “סופרות עבריות באמריקה”, הדאר, גיליון היובל במלאות לו 25 שנה, כרך 26, חוברת כט, ד' בסיוון תש"ז, עמ' 846–850.

הלל ברזל, שירת חיבת ציון, הוצאת ספרית פועלים, 1987.

יפה ברלוביץ, סיפורי נשים בנות העליה הראשונה, משרד הבטחון ההוצאה לאור, תשמ"ה.

יפה ברלוביץ, “רחל מורפורגו”, סדן, מחקרים בספרות עברית. פרקים נבחרים בשירת נשים עברית, כרך ב, הוצאת אוניברסיטת תל־אביב, תשנ"ז, עמ' 11–40.

נורית גוברין, העומר. תנופתו של כתב עת ואחריתו, הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ם.

נורית גוברין, דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ ישראל, משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1988.

נורית גוברין, המחצית הראשונה. דבורה בארון חייה ויצירתה, הוצאת מוסד ביאליק, 1988.

נורית גוברין, “יל”ג – שירים לעת מצוא“, סדן, מחקרים בספרות עברית, עיונים ביצירתו של י"ל גורדון, כרך ג, בעריכת זיוה שמיר, הוצאת מכון כץ באוניברסיטת תל־אביב, תשנ”ח, עמ' 155–186. נכלל בספרי קריאת הדורות, כרך א, הוצאת מכון כץ ואוניברסיטת תל־אביב, תשס"ב/2002.

מנוחה גלבוע, לקסיקון העתונות העברית במאה השמונה עשרה והתשע עשרה, הוצאת מוסד ביאליק בשיתוף אוניברסיטת תל־אביב, 1992.

יהודית הררי, אשה ואם בישראל מתקופת התנ"ך עד שנת העשור למדינת ישראל, הוצאת מסדה, תשי"ט.

שמואל ורסס, “קול האשה בשבועון היידיש ‘קול מבשר’”, חוליות, דפים למחקר בספרות יידיש וזיקותיה לספרות העברית, כרך 4, קיץ 1997, עמ' 53–82.

שמואל ורסס (עורך), ידידתו של המשורר. איגרות מרים מארקל־מוזסזון אל יהודה ליב גורדון (יל"ג), הוצאת מוסד ביאליק, ספריית דורות, תשס"ד/2004.

רחל יוקטן, חוה שפירא – “אם כל חי”. מן הסופרות הראשונות של הספרות העברית החדשה, עבודת גמר לתואר מ"א לספרות עברית, אוניברסיטת תל־אביב, נובמבר 1999. רשימה ביבליוגרפית של פרסומיה בעמ' 135–138.

רחל יוקטן, “זרקור על דמות נעלמה – חוה שפירא – ‘אם כל חי’”, קשר, מס' 28, נובמבר 2000, עמ' 21–27.

גליה ירדני, העתונות העברית בארץ ישראל בשנים 1863–1904, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1969.

טובה כהן ושמואל פיינר, קול עלמה עברייה. כתבי נשים משכילות במאה התשע־עשרה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים, תשס"ו/2006.

ישראל כהן (עורך), “סופרים עבריים שנספו בשואה”, ידיעות גנזים, כרך ה, שנה 10, חוברת 81, ניסן תשל"ג. ברשימה זו שמות 62 סופרים.

יצחק עוגן (עורך), שירה עברית. מרמח"ל עד פינס, הוצאת ניומן, תש"ח.

שמואל פיינר, “האשה היהודיה המודרנית: מקרה־מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה”, ציון, שנה נח, תשנ"ג, עמ' 453–499.

יוסף קלוזנר, תולדות הספרות העברית החדשה, 6 כרכים, הוצאת אחיאסף, תש"א; מהדורה שנייה, 1953, כרך ד, עמ' 38–49.

ג. קרסל, תולדות העתונות העברית בארץ־ישראל, הוצאת הספריה הציונית ע“י ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ”ד.

ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, 2 כרכים, הוצאת ספרית פועלים, תשכ“ה; תשכ”ז.

המוטו והכותרת

המוטו שבראש המאמר הונהג במקורו כהוראת שעה, במלחמות דוד, כדי לאחד את לוחמיו, ונשאר כחוק: “ויהי מהיום ההוא ומעלה, וישימה לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה” (שמואל א, ל 25). מוטו זה, בהשאלה לענייננו, מציג מצב רצוי, שאינו מתממש במציאות ואין נוהגים על פיו, מאז ועד היום בתחומים השונים, ובמיוחד במערכות ישראל. כותרת דברַי, שמקורה במוטו, מעידה על תפקידן של הנשים ועל מקומן השולי, אם בכלל, בתחומי החיים השונים.

למעשה, אפשר היה להקדיש דיון נפרד רק לביטוי זה, ולמלוא עומק משמעויותיה של המילה “כלים” כמו גם לצירוף נושא־כלים. שכן, המילה “כלים” בין שאר משמעויותיה: חפץ; בגד; כלי קיבול; אוכף; נשק; ובין צירופיה: “כלי־זין” – שפירושו לא רק נשק אלא גם כינוי ליופייה של האישה ולאיברי המין שלה ושלו. מספר הסומכים העבריים לנסמך “כלים” הוא עצום, וקשת משמעויות רחבה מגולמת בו: מן הגבוה ביותר (כלי־קודש) אל הנמוך ביותר (כלי – במשמעות סיר לילה); מדברי שבח (כלי מפואר) לדברי גנאי (כלי שאין בו חפץ), ואף כל מלחמת המינים מתבטאת בו.

אבל זה כאמור נושא נפרד לקשר שבין הלשון לבין תפקידי המינים בתוכה.

פרטי הסקירה ומסקנותיה

מאמר זה סוקר את רישומה של השתתפותן של נשים במערכות ישראל בגולה ובארץ־ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בספרות העברית לענפיה השונים: פרוזה, שירה, זיכרונות, דוקומנטציה, דברי עיון. הסקר מקיף ארבעה תחומים ומתאר את המציאות כפי שנקלטה במקורות הספרותיים השונים: עדויות הנוגעים בדבר, בלא מרחק; זיכרונות ממרחק השנים; תיעוד ומחקר – המציאות כחומר גלם ליצירות ספרות. יצירות ספרות יפה בלא מרחק וממרחק השנים.

ארבעה תחומים אלה הם: (א) חלקן של הנשים ב“כיבוש העבודה” בתקופת העלייה־הראשונה (1882–1904); (ב) השתתפותן של נשים במהפכה ברוסיה (1905; 1917); (ג) נשים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (1939–1945); (ד) נשים במלחמת העצמאות (1947–1948).

המאמר מבליט את המתח בין הרצוי למצוי, את הקשיים המיוחדים שהיו מנת חלקן של הנשים במערכות אלה, את מיעוט חלקן בתיעוד, במחקר ובספרות היפה, מלבד הקשיים “הרגילים”, כפי שהם משתקפים בעדויות הספרותיות לסוגיהן, בלא־מרחק וממרחק. המאמר ישׂרטט את המודלים התיעודיים, המחקריים והספרותיים שנוצרו בתקופות הראשונות ללא־מרחק, ונשארו כמעט ללא שינוי עד ימינו: נשים מתעדות נשים; נשים חוקרות נשים; ז’אנר הרומן התיעודי־בידיוני; נשים כקהל יעד.

מכל תחום תובאנה דוגמאות אחדות בלבד.

המאמר לא יכלול תחומים אפשריים נוספים כגון: נשים בעלייה השנייה והשלישית; נשים בתקופת היישוב; נשים בשואה ובמרד (פרטיזניות, ניצולות שואה) וכן היקלטותן של נשים מ“שארית הפליטה” בארץ־ישראל ודרכי השתלבותן במערכות החיים במדינה.

אם נקדים את אחת המסקנות לפרטי הסקירה, אפשר לקבוע כי רישומן של הנשים במערכות ישראל במקומות ובתקופות השונים הוא דל עד מאוד, ולמעשה, מספר יצירות הספרות היפה שהוקדשו להן, הוא כמעט אפסי. מה שעולה מן הסקירה הוא, שיש חומר גלם היסטורי, עשיר למדי, שטרם מומש, והמחכה למשוררים, למספרים ולמחזאים, שיבואו וינצלו אותו, וישתמשו בו לאבני הבניין ביצירות הספרות השונות. חומר גלם זה מצוי בספרות, במובנה הרחב ביותר, לענפיה הנלווים, שאינם בהכרח ספרות יפה: רשימות, זיכרונות, תיעוד, מכתבים, יומנים, מסמכים, כתבי־עת, מחקרים היסטוריים. חומר זה נכתב ברובו בידי גברים ומיעוטו על־ידי נשים.

הערות מתודיות

יש לקרוא ולהבין את הספרות בראש ובראשונה מתוכה. הספרות אינה פועלת בחלל ריק. יש לחקור אותה בהקשריה הרחבים: ההיסטוריים, החברתיים, הביוגרפיים, האידאולוגיים, הפואטיים. כל תופעה יש להבין בראש ובראשונה על רקע זמנה ומקומה. אי־אפשר להיות “חכם לאחור” ולבקרה מנקודת הראות של ההווה. ההסתכלות צריכה להיות תמיד כפולה: האחת – להבין את היצירה הספרותית מתוך העולם שבו נוצרה, בלא־מרחק, בלא־פרספקטיבה. להיכנס עד כמה שאפשר לאווירתה של אותה תקופה, מתוך היכרות רבה עמה; בה בשעה יש לקרוא את היצירה ולבחון אותה ממרחק השנים, מפרספקטיבה, מן המקום שהחוקר עומד בו כעת, כשהוא כמובן בן זמנו ובן תקופתו. אבל המסקנות והביקורת אסור להן להיות אנכרוניסטיות. אין לבקר את העבר מתוך ההווה, אלא להבין את העבר מתוך העבר. בה בשעה, יש צורך, כמובן, להביע עמדה מתוך ההווה. לשון אחר: אי־אפשר לבוא בטענות אל העושים במלאכה כלשהי, על שלא נהגו כפי שהיינו רוצים שינהגו היום. היום צריך להבין את התקופה מתוכה, ולשנות בהווה את שגיאות העבר. כך אי־אפשר לייחס ליוצרי העבר וליצירותיהם משמעויות שלא עלו על לבם, ושלא היו מסוגלים להן בתקופתם, שכן בזאת חוטאים ליצירה, לעבר ולהווה גם יחד.

אי־אפשר לשנות את העבר, מה שהיה – היה. אפשר לשנות את ההווה והעתיד, על סמך הניסיון הטוב או העגום של העבר. אי־אפשר להציג תמונת עבר מסולפת או אנכרוניסטית או מתוקנת. ההתמודדות עם העבר היא באמצעות שינוי ההווה והעתיד.

המינוח כאן הוא זה שהיה שכיח בעלייה־השנייה ואחריה: “כיבוש העבודה”; “כיבוש השממה”; “כיבוש הטבע”; “כיבוש הנוף” וכן “כיבוש עצמי” – במובן ריסון עצמי, התאפקות, הבלגה, הכנעת היצרים.

התחום הראשון: “כיבוש העבודה”

השתתפותן של נשים בייסוד המושבות בארץ־ישראל בתקופת העלייה־הראשונה תרמ“ב–תרס”ד (1881–1904) בספרות העברית

ההחלטה להתייחס לפרק זה בתולדות היישוב היא מכוונת. לפיה, מפעל־ההתיישבות בארץ־ישראל מראשיתו, החל מתקופת העלייה־הראשונה, היה חלק מ“מערכות ישראל”, ואכן, כך נתפס בעיני העושים במלאכה אז, ולאורך כל השנים – בתקופת היישוב והמדינה. גם המינוח, במונחים של מלחמה ומאבק, מעיד כל כך: “כיבוש העבודה”, “כיבוש השממה” ועוד הרבה. העלייה הראשונה הייתה בעיקרה עלייה של משפחות, והנשים היו שותפות מלאות לנשיאה בעול, ולא פעם עיקר העול נפל, כידוע, עליהן. כצפוי, ובהתאם לרוח אותו שנים, חלקן בזיכרון ההיסטורי ובדברי ימי היישוב היה מועט מאוד, ורישומן דל. אם היה בא מישהו מפלנטה אחרת ולומד על המציאות רק ממה שנשאר בספרי ההיסטוריה, היה יכול אפילו לחשוב שהמדובר בחברה של גברים בלבד. ובכל זאת, למרות שבכך המשיכו מסורת לא מפוארת של התעלמות מנשים והפניית הזרקור של הפעילות לגברים בלבד, נשאר רישומן של אותן ראשונות, נשות העלייה־הראשונה, בעיקר במושבות, בזכות אותם מעטים שטרחו להציב להן ציון. ולכן, יש לברך על כך. באותה מידה אפשר היה לבוא בטענות אל הנשים עצמן מדוע לא טרחו הן לכתוב היסטוריה־נשית? מדוע לא טרחו לתעד את עצמן ואת חברותיהן? אבל, כאמור, זו הייתה רוח הזמן, ולכן יש להעלות על נס דווקא את אלה שגילו רגישות, והשאירו שֵם וזכר גם לנשים. במסגרת זו, אפשר להביא דוגמאות ספורות בלבד. ואין ספק שהדוגמה המובהקת ביותר היא ארבעה הכרכים של משה סמילנסקי: משפחת האדמה (תש“ג; תש”ד; תשי“א; תשי”ג, הוצאת עם עובד). כותרת זו חרגה עד מהרה מהקשרה ההיסטורי ונעשתה לשֵם דבר, לביטוי נרדף לקשר עם האדמה, בעל חיים עצמאיים משלו. דומה, שאפשר להעניק למשה סמילנסקי זכות ראשונים בתיעוד עצם השתייכותן של הנשים ל“משפחת האדמה”, עם כל ההסתייגויות של הקורא בן זמננו מאופן כתיבתו.

מפעל תיעוד זה הופיע שישים שנה לאחר תחילת העלייה־הראשונה, עם כל הכרוך בתיעוד מאוחר זה. ב“מבוא” לכרך הראשון, פירט משה סמילנסקי את עקרונות בחירתו, למשל: “שׂמתי לי לחוק להזכיר רק את שמותיהם של אלה, אשר יחס נפשי קשרני אליהם, או אשר שמעתי עליהם מפי אנשים שאהבתים…” (עמ' 9). כמו כן הוא מפרט את מקורותיו, מהם כתובים, מהם מראה עיניים ומהם משמע אוזניים.

נדבר במספרים; בכרך הראשון: ארבע סדרות (הרביעית – מוקדשת לנשים); 46 גברים; 13 נשים. כל הנשים נזכרות בשמן הפרטי או בכינוייהן בלבד. מתוך 46 הגברים 13 מוזכרים בכינוייהם בלבד. מעוות זה תוקן במידת מה בסיום הכרך השני, שבו הובאו תוספות לכרך הראשון, ופוענחו כל שמות הנשים, יחד עם פענוח שמונה שמות של גברים מן הכרך הראשון.

בכרך השני: אין מדור מיוחד לנשים; 52 דמויות, מהן 3 נשים, המופיעות בדרך־כלל בשמן המלא.

בכרך השלישי: 29 דמויות; מדור מיוחד ל“אימהות” ובו ארבעה שמות (שלוש בשמן המלא, אחת בשם פרטי בלבד).

בסך הכול: מתוך 156 שמות, 22 דמויות הן של נשים. מובן שיש צורך בניתוח ומיון נוספים בנוגע למקצוען, תרומתן ומעמדן. אבל די בכך לסקר ראשון זה.

דוגמה אחת מני רבות, לדרך שבה כותב משה סמילנסקי על האישה: “מוטיליכה” הפותחת את הסדרה הרביעית המוקדשת לנשים, בכך הראשון של משפחת האדמה: “אשתו של ‘מוטיל פילוסוף’ הייתה. ודאי היה לה גם שם פרטי משלה, אבל איש ממכיריה לא ידע אותו: ‘פלג גוף’, ושמה על שם בעלה…” (עמ' 211). ודאי שפתיחה כזו צורמת לנו מאוד כיום, אבל יש לשבח את משה סמילנסקי, שלמרות שלא ידע את שמה, לא נרתע מלהציב לה ציון. ואכן, כאמור, בסוף הכרך השני תוקן המעוות במקצת, ונוסף “שמה”: אשת מרדכי דיסקין.

על כך שלוש הערות:

הראשונה: כל אחת מדמויות אלה בכלל, ודמויות הנשים בפרט, ראויה למחקר מיוחד, ולא פחות, להפיכתה לדמות ברומן מרתק שיתאר את האפופיאה של הראשונות. השנייה: יש כמובן עוד ספרות מכל הסוגים על ראשונות אלה, ועל חלקן במפעל ההתיישבות, ופה ושם גם ספרות יפה. רישום מלא מנקודת מבט זו מחכה למחקר מפורט. כגון: ספריה של רבקה אלפר: המתנחלים בהר (תש“ד; תשכ”ג); קורות משפחה אחת (תשט"ו); אנשי פקיעין (1960); וכגון: רוחמה חזנוב בספרה גדרות (תש"י); וכגון: ספריה של ברכה חבס, אם להזכיר שלושה שמות של סופרות מתוך רשימה לא ארוכה ביותר, אבל קיימת. השלישית: התיעוד והספרות על הנשים בעלייה־השנייה גדול מזה של הנשים בעלייה־הראשונה, מסיבות שלא כאן המקום להיכנס אליהן. אחד ממפעלי התיעוד הראשונים, המוקדשים לנשים בלבד בעלייה־השנייה, היו ספריה של עדה מימון: תנועת הפועלות בארץ ישראל (תרפ"ט); החלוצה בארץ ישראל (תר"ץ); וחמישים שנות תנועת הפועלות (הוצאת עיינות, תל־אביב, תשט"ו). ספרים אלה, ואחרים שבאו בעקבותיהם, ממחישים מודל של אישה־עורכת־ספר־על־נשים־בשביל־נשים. אם המדובר באוסף של מחקרים ומאמרים, רובם ככולם נכתבו בידי נשים. מאז ועד היום.

אם נעבור מן העבר לימינו אלה, אין ספק שהבולט ביותר הוא ספרה של שולמית לפיד גיא אוני (הוצאת כתר, תשמ"ב), שהופיע במלאות מאה שנה לעלייה־הראשונה. זהו ספר של “תיקון” לעלייה־הראשונה, ובמיוחד לתפקידן של הנשים בתוכה. במרכז הרומן הועמדה דמותה של אישה, פאניה, והוא מסופר מנקודת מבטה. התקבלותו הנלהבת של הרומן מעידה על הצורך וההכרח להפנות את תשומת הלב למקומן ולתפקידן של הנשים בכל “המערכות”. יש בו שילוב של דמויות היסטוריות ובדויות, וניתוחו חורג מתחום זה. פרק בספרי קריאת הדורות (כרך ב) הוקדש לרומן זה.

הרומן של שולמית לפיד הוא דוגמת־מופת לחומר הגלם שמציעה ההיסטוריה, שמצוי בתולדות היישוב בכלל ובתחום המוזנח של תרומת הנשים וחלקן במפעל ההתיישבות הציוני במיוחד. יש לקוות שבעקבותיו תבואנה עוד יצירות ספרות רבות.¹

התחום השני: נשים מהפכניות

השתתפותן של נשים במהפכה הבולשביקית ברוסיה (1905; 1917)

בתחום זה מדובר, אולי לראשונה מאז תקופת התנ"ך (דבורה), על נשים לוחמות, פשוטו כמשמעו, לצד גברים ובאופן עצמאי.

השתתפותן של נשים במהפכה הקומוניסטית ברוסיה קשורה לתהליכים החברתיים שעברו על החברה היהודית; נשים יהודיות החלו להיות עצמאיות, עזבו את בית ההורים כדי לרכוש השכלה כללית, ללמוד מקצוע, ולהשתתף עם הגברים בתנועות חברתיות שונות. במקרה הצורך הן גם נלחמו על עמדותיהן. אם בפני הצעיר היהודי שיצא לעיר הגדולה עמדו קשיים עצומים, הרי שבפניה של הצעירה היהודייה – על אחת כמה וכמה. הספרות העברית באותן שנים של סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים מתארת, אולי לראשונה, את דמויותיהן של “תלושות” אלה, הן בחברה היהודית הן בחברה הכללית.

אולי זכות ראשונים, להפיכתה של האישה היהודייה לאישה מהפכנית ולוחמת בספרות העברית, שמורה לש. בן־ציון, בפואמה “רחל. חזון הימים” (אדר, תרס"ז), (העומר, יפו, כרך א, חוברת 1). בפואמה זו, שזכתה לביקורות “קטלניות”, סקר ש. בן־ציון את ההיסטוריה היהודית מקבורת רחל ועד ההווה שלו עצמו, 1905, שנת “המהפכה שנכשלה”, היא השנה שבה עלה לארץ־ישראל. בפואמה זו נהפכת רחל מאֵם־הרחמים לאֵם־הנקמות, מכִּבשׂה נאלמה ללביאה שכּולה. אולי משום שהדמות החדשה של המהפכנית היהודייה הייתה לנגד עיניו, יכול היה ש. בן־ציון לחולל שינוי דרמטי כזה בדמותה של רחל־האם, ולהפכה למעין ז’ן דארק יהודייה. ואולי (וזאת יש צורך לבדוק טוב יותר), אף עמדה לנגד עיניו דמות ממשית, דמותה של רחל לישנסקי, היא רחל ינאית בן־צבי (עליה בהמשך).

דמויותיהן של נשים מהפכניות אלה תועדו אך מעט, הן בתיעוד הכללי של המהפכנים היהודים, ועוד פחות, בתיעוד מיוחד המתמקד בנשים. עם זאת, כמה יצירות ספרות שבהן מעורבים בידיון ומציאות, מעין רומן דוקומנטרי, התפרסמו ברבות השנים, אך לא זכו לאריכות ימים, ולמעשה נשכחו כמעט כליל. רובן ככולן נסקרו ונזכרו במחקרי “מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית”, שפורסם לראשונה בשנת 1976 וכונס בספרי מפתחות (הקיבוץ המאוחד, תשל"ח). מתוך 46 סופרים שנזכרו במחקר, שש הן נשים: רבקה אלפר; אלישבע ביחובסקי; מירלה בלאנק [היא זינא רבינוביץ]; מרים ברנשטיין־כהן; שרה גלוזמן; יהודית מנש [בנארי]. כולן לקחו חלק במהפכה הראשונה (1905) או השנייה (1917) וכתבו עליה מתוך התנסות אישית. כולן עלו לארץ־ישראל, והמשיכו בתחום התרבות והספרות העברית.

נזכיר שני שמות נוספים: רחל ינאית בן־צבי ומניה שוחט. רחל ינאית בן־צבי (אחותה של הפסלת בתיה לישנסקי) (1886–1979), אישה רבת פעלים בזכות עצמה ולא רק “אשתו של” יצחק בן־צבי, לימים נשיא המדינה, נמנתה עם מייסדי תנועת “פועלי ציון”, ממשתתפי ועידת “פולטאבה” (שבה נערכה ועידת היסוד של מפלגת “פועלי ציון” בשנת 1905/6), ממקימי “השומר”, וממייסדות “תנועת הפועלות”. היא עצמה כתבה ותיעדה את עצמה ואת האחרים, אבל קודם שהפכה ל“גיבורת תרבות” ולדמות ברומן כראוי לה. אולי משום שהייתה מן הבולטות שבמנהיגות הציונית, בלא מרכאות, ומ“דור הנפילים” של תנועת העבודה. רבקה גורפיין, ברשימתה עליה בספרה מקרוב ומרחוק (הוצאת תרבות וחינוך, 1964) תיארה את הזדהותה האישית עם החוויה הלאומית, כיצד לבשה שחורים במשך שנה שלמה “לאות אבל על מותו של הרצל” (עמ' 477). במלאות שבעים שנה לעלייתה לארץ הוציאה הוצאת יד יצחק בן־צבי ביבליוגרפיה של כתביה (תשל"ח). בזאת הייתה אולי האישה היחידה שזכתה לביבליוגרפיה מסוג זה.

ונוסיף הערה: לרחל ינאית קרה מה שאירע גם לנשים אחרות (רבקה גוּבֶּר), שנעשתה דמות שלילית ברומן, יחד עם נשים אחרות (חנה מייזל ומניה שוחט) ממי שהיה לו “חשבון” עמה ועמהן, ונפרע ממנה ומחברותיה בדרך זו. הכוונה לרומן של אהרן אפלפלד מכוות האור (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם); כפי שכתב יגאל שוורץ:

על תקופת שהותו במוסדות הללו בכלל, ועל חוות הנוער הציוני בירושלים בפרט (כולל מעלליה של רחל ינאית ויחסה אליו), סיפר אפלפלד בריאיונות שהעניק לשמואל שניידר (תשמ"ב), לבילי מוסקונה־לרמן (1991) וליגאל שוורץ (1992) (יגאל שוורץ, קינת השבט ונצח השבט. אהרן אפלפלד – תמונת עולם, הוצאת כתר ומגנס, 1986, עמ' 132).

השנייה היא מניה וילבושביץ־שוחט (1880–1961), אשר הערך המוקדש לה בלכסיקון נשים בישראל (הוצאת עם עובד, 1991) מסתיים כך: “אישיותה הסוערת ודמותה הססגונית היו מקור לא אכזב ל’פרשות' שחלקן הנסתר מרובה על הגלוי עד עצם היום הזה”. משפט כזה מן הראוי שיסקרן כל סופר ויצוד את עינו ואת לבו, כדי שיקדיש לו את עטו. ואכן, מניה שוחט זכתה באחרונה, שיוקדש לה רומן דוקומנטרי, שכתבה רות בקי, שכותרתו: רולטה רוסית. קורות מניה וילבשוביץ־שוחט ברוסיה (משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1992). לא ברור מדוע, אבל הספר, שהושקע בו מאמץ מחקרי רב, לא זכה לתשומת הלב הציבורית, מחזאים לא המחיזו אותו ותסריטאים לא עשו ממנו סרט. (אגב, מניה וילבשוביץ־שוחט היא סבתהּ של אלונה איינשטיין, רעייתו לשעבר של אריק איינשטיין, המסתופפת כעת ברחובות שכונת מאה שערים ו“סוגרת מעגל”.)

נביא משפט אחד מתוך ספר זה:

ושתי הערות לסיום־לא־סיום של פרק זה, שכוחן יפה גם לפרקים האחרים:

האחת: אולי אין זה מקרה שנשים כותבות בין השאר ביוגרפיות על נשים מן הרפרטואר הארץ־ישראלי והישראלי. כגון: כרמית גיא על חנה רובינא; רות בקי על אולגה חנקין ועל מניה שוחט; נורית גוברין על דבורה בארון, אם להזכיר שלושה שמות בלבד.

השנייה: ספרות הילדים והנוער הקדימה את הספרות למבוגרים ו“התיקון” והאיזון לדמויות הנשים שבה נעשה זמן רב קודם. אולי משום שבין סופרי הילדים רבות הן הסופרות, והן שהקדישו תשומת־לב מיוחדת, אם כי לא בלבדית, לדמויות נשים מתקופת היישוב והמדינה, ונתנו פתחון פה גם לילדות ולנערות. כגון, אם להזכיר שם אחד בלבד, דבורה עומר, בספריה: שרה גיבורת ניל"י (1967 ועוד מהדורות); לאהוב עד מוות (1980) על זהרה לביטוב; דמעות של אש (1983) על צביה לובטקין; ועוד הרבה.

התחום השלישי: נשים מארץ־ישראל בחיל העזר הבריטי במלחמת העולם השנייה (WAAFS–ATS).

ככל הידוע לי זהו התחום העגום מכולם ואשר תועד פחות מכול. זהו התחום שלא זכה כמעט להתייחסות של ממש, לא בספרות היפה המובהקת ולא בספרות שעל גבול התיעוד והבידיון (הרומן הדוקומנטרי).

בול חביבה רייק. עיצוב: רות אלחנן

חנה סנש היא בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. עליה נכתבו סיפורים, רומנים, מחזות, ודמותה ושיריה נחלצו מאותה תהום עמוקה של שכחה. דמותה רק מעידה עד כמה גדול הפוטנציאל הגנוז בפועלן של נשים־לוחמות. עמה עולה דמותה של חביבה רייק, חברתה לצניחה, אבל היא לא זכתה לאותה תהודה.²

אפופיאה רבת הוד זו, של נשים מארץ־ישראל שהתגייסו לצבא הבריטי והשאירו מאחוריהן בית, בעל, ילדים, כדי “לתרום למאמץ המלחמתי” ולהיות שותפות למאבק בגרמנים, לא זכתה כמעט לשום הערכה והארה, להוציא כמה מן הנוגעות בדבר עצמן. אלה השאירו זיכרונות, שנשארו בגדר חומר גלם בשביל הדורות הבאים. מתוכן נזכיר את הפרק “פעמי המבשר” בספרה של רבקה גובר רק שביל (הוצאת מסדה, 1970).

פלוגת נהגות במדבר

אין מנוס מלחזור על ההערה הקודמת. קרה לרבקה גובר מה שקרה לנשים פעילות אחרות. פועלה לא הוערך כראוי בתחום זה, כמו גם בתחומים אחרים, ולא זו בלבד אלא שהיא הייתה מטרה להתקפות מרושעות וזדוניות. במקום להעלות את מעשיה על נס, נפלה גובר קרבן להתחשבנות פוליטית במסווה של דאגה לעולים מארצות המזרח. זוהי דוגמה אחת מני רבות לכפיות הטובה שמגלה החברה כלפי מי שהתנדבו למשימות הקשות ביותר בעבורה (יהושע בר־יוסף: אם הבנות, הוצאת מעריב, תש"ג, ואחרים).

נביא דוגמא אחת בלבד, מפתיחתו של הפרק “פעמי המבשר” בספרה של רבקה גובר המתאר את הוויכוח על גיוס נשים לצבא:

נשמע מוכר?! דומה שהספר המרכזי, ואולי היחיד, שנתן ביטוי מרוכז לחיל־הנשים הארץ־ישראלי בצבא הבריטי, הוא ספרה של ברכה חבס בנות חיל. ספר אי־טי־אס (הוצאת עם עובד, תשכ"ה).

מדובר למעשה בשני חילות נפרדים: האי.טי. אס הכללי והואפ"ס הקשור לחיל האוויר הבריטי. או בראשי תיבות, כפי שכונה אז והיום: ATS – Auxiliary Teritorial Service (אי.טי.אס); יחידות־עזר אזוריות בפלשתינה: שירות־עזר טריטוריאלי בפלשתינה (ארץ־ישראל). תחילה היה: ATSP אבל, ה־P של פלשתינה הורד מסיבות פוליטיות, כדי להרחיק כל רמז הבא לזהות את גיוס הנשים עם היישוב היהודי בארץ־ישראל (פלשתינה) ולכן נשאר רק: ATS. אבל היו גם שקראו להן P.A.T.S מלשון לטיפה (pat) ככינוי חיבה, המתאים לנשים (חבס, עמ' 45). וכן היה גדוד נשים מארץ־ישראל מסופח לחיל האוויר המלכותי שנקרא: WAAFS – Women Auxiliary Air Force Service (ואפ"ס).

חיילות חיל העזר לנשים צועדות בירושלים . ט' באלול תש"ג (9.9.1943)

מִספרים: באי. טי. אס היו 3,350 נשים; בואפ"ס – 600. מספר הגברים המתגייסים: כ־ֿֿ22,000. וזה מתוך יישוב של 600,000 בני אדם! לחיילי הבריגדה היהודים־הארץ־ישראלים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה הייתה גם להקה צבאית, שבחבריה היו גם שתי נשים: חנה מאיורצ’יק (מרון) ובתיה לנצט; יחד עם אליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז), יוסף ידין, משה זעירא, א. בן יוסף, יעקב אורלנד, יצחק יצחק, צבי פרידלנד (חבס, עמ' 245).

ספרה של ברכה חבס בנות חיל הוא, כמעט כצפוי, ספר של אישה על נשים, המיועד לנשים, ובעיקר למעורבות בדבר. אלה הם סיפורים פרטניים ולא היסטוריה רצופה וגם זה אפייני. לנשים המספרות אין שמות משפחה אלא שמות פרטיים בלבד, או שהן מופיעות בעילום שם. ההדגשה היא על הצד הרגשי. הרושם המתקבל הוא של “ספר פרטי”, אישה־אל־אישה, של נשים מתנדבות, שאינו מיועד לכלל הציבור, מתוך התפיסה (הנכונה אולי) שהציבור הרחב אינו מתעניין בנשים אלה ובקורותיהן ואף מזלזל במאמצן ואינו מעריך את הקרבתן.

וכך פותח הספר בהקדמה של העורכת, ברכה חבס, בלא כותרת ובלא חתימה:

קשה מאוד לקרוא היום עדויות מרות אלה על מצבן של הנשים מארץ־ישראל בצבא הבריטי, על ההתנכלויות להן מכל הבחינות האפשריות, ועל מאמציהן ההרואיים להחזיק מעמד ובכבוד. קשה להבין איך לא הפכה פרשה זו לנושא לרומן, למחזה, לסרט; איך לא נהפכו המשתתפות בה לגיבורות תרבות? קשה לדעת. אבל אולי הגיע הזמן שכך יקרה. צריך לחזור ולקרוא שוב ספר מרגש זה, על עשרות העדויות שבו, כדי לחוות מחדש חוויה טוטלית זו.

אם אפשר להצביע על חנוך ברטוב כמי שנתן ביטוי ביצירתו לחייל הבריגדה היהודית, ובמיוחד ברומן פצעי בגרות (1965), ובצורה אחרת גם חיים גורי, הרי אין לי דוגמאות מקבילות של יצירות ספרות שהעמידו במרכז יצירתן את נשות האי.טי.אס. יוצא מן הכלל המעיד על הכלל הוא ספרה של רות בקי: תיק יוזפינה (משרד הבטחון ההוצאה לאור, תשנ"ד/1994), על החיילות המתנדבות בצבא הבריטי.

ברבות השנים, בהזדמנויות שונות, כגון תאריכים עגולים, פטירת אחת הנשים, מאורע כלשהו בחיל האוויר או בצה"ל, רואיינו כמה מן הנשים־חיילות בצבא הבריטי, ובני משפחותיהן, אבל, אין ספק שפרשה זו השאירה רישום דל מאוד, אם בכלל, בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.³

במאספים הספרותיים המיוחדים של התקופה, שהופיעו בשנות מלחמת העולם השנייה, נשאר רישום זעיר ביותר של התנדבות הנשים לצבא הבריטי. אזכורים מעטים וחטופים אלה נראים בעיקר כמס שפתיים. מאספים אלה, אם להזכיר שניים בלבד, היו “תרומתם” של הסופרים העברים ל“מאמץ המלחמתי”, ויועדו לשלושה יעדים: חוף (תש"ב) – לקהל הקוראים בארץ; באלה הימים; ובסער (תש"ג) ל“חייל ולחיילת העברים”. מאספים אלה, יחד עם אחרים שהופיעו בשנות מלחמת העולם השנייה, הם נושא למחקר מיוחד, ובהקשר זה נזכיר רק את התייחסותם להתנדבותן של הנשים להתגייסות לצבא הבריטי:

חוף [כך במקור. הערת פב“י], שעליו לא נרשם שם עורך אלא שם “האחראי: נ. בנארי”, הופיע בחיפה, בשנת תש”ב, בהוצאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל – סניף חיפה. בסיום החוברת, בת 110 העמודים, ברשימתו של יצחק טבנקין: “עם הימים (בתוך שיחה עם חברים שהתגייסו)”, הזכיר סוף דבריו את הנשים המתגייסות, תוך התייחסות לוויכוח שהתקיים בארץ בנושא זה:

בסער הוגדר כ“מאסף”, ובשערו נכתב: “מוגש לחייל ולחיילת העברים מאת סופרי ארץ ישראל”. המאסף הופיע בתל־אביב בשנת תש"ג, בהוצאת אגודת הסופרים העברים, בעריכת יעקב פיכמן. בשורה הפותחת את דברי העורך נכתב:

שמואל הוגו ברגמן, במאמרו “שברי רעיונות בימים אלה”, מצטט מתוך גיליון של החייל העברי, ביטאונה של אחת מיחידות ההובלה העבריות, מיום ט“ו בטבת [תש”ב] את מכתבה של אישה, שחתמה בשם לאה, שהוא רואה בו את “התגובה הבונה־חיובית היחידה והראשונה לאסוננו”. אין ספק כי הכותבת היא אחת החיילות בצבא הבריטי, הקוראת: "ליצור רוח של התגייסות כללית: כל אשה ואשה, אשר תוכשר לשרת בצבא – לצבא, [– – –]. " וכן:

בסיום המאסף מובא במסגרת דבר “הוועד הלאומי”: “ברכת הישוב, לחייל ולחיילת ולכל בני הישוב המסורים למאמץ המלחמה”.

על־אף אזכורים אלה פה ושם, הסיפור הקולקטיבי של הנשים מארץ־ישראל בצבא הבריטי, כמו הסיפור האישי, טרם סופר בספרות היפה לענפיה.

בזמר העברי, המלווה את ההיסטוריה הארץ־ישראלית והישראלית, יש הד ניכר לשירי חיילי הבריגדה, והד קלוש, אם בכלל, לחיילות.⁴

אליהו הכהן, המומחה לזמר העברי, במכתבו מיום 28.12.2001, בתשובה לשאלתי בעניין זה כתב:

במכתבי ההמשך שלו, מיום 6.1.2002 ומיום 19.1.2002, חזר ופירט את עמדתו:

ולכן, מסקנתו, שתועדה בדוגמאות רבות במכתביו אלה היא: “המתנדבות במלחמת העולם השנייה זכו לייצוג הולם ואף מודגש” בכל הקשור לזמר העברי. אין ספק שזהו נושא מרתק העומד בזכות עצמו, ואני מקווה שאליהו הכהן יקדיש לו מחקר מיוחד.

התחום הרביעי: נשים במלחמת העצמאות

זיכרונות, תיעוד וספרות יפה

ב“הטור השביעי” המפורסם של נתן אלתרמן, “מגש הכסף” (דבר, מיום 19.12.1947, זמן קצר לאחר כ"ט בנובמבר 1947), ניתן תפקיד שווה לנערה ולנער בהקמת מדינת־ישראל: “אז מנגד יצאו / נערה ונער / ואט־אט יצעדו הם אל מול האומה”. שיר זה, כפי שכתב דן מירון, הוא “שיא יצירתו כמשורר ציבורי־עיתונאי” ועד היום הוא “עומד במרכזה של המודעות העצמית הישראלית”. זהו גם “המודל” ל“שירת מלחמת העצמאות” (דן מירון, מול האח השותק. עיונים בשירת מלחמת העצמאות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה וכתר, 1992, עמ' 65). ואכן, בתחום זה, של חלקן של הנשים במלחמת העצמאות, יש הרבה יותר חומר תיעודי וספרותי מאשר בשלושת התחומים האחרים שנסקרו כאן, ואף־על־פי־כן נשאר התיעוד הנוגע לחלקן של הנשים במלחמת העצמאות במיעוט בולט, כמו ביטויו בספרות היפה.

מן הראוי לבדוק את חלקן של הנשים בספר ההנצחה גווילי אש, שאנדה עמיר (פינקרפלד) הייתה בין יוזמיו ובין עורכיו, וכן את חלקן בספרי הזיכרון האישיים שהוקדשו בעיקר לנופלים ולא לנופלות.

מתקופה זו יצאו כמה ספרי תיעוד, מתוכם נזכיר שלושה בלבד: (א) על חלקן של הנשים בין הנופלים במלחמת העצמאות: אנדה עמיר (פינקרפלד): בחייהם… כליל דמויות ממלחמת השחרור (הוצאת עמיחי, 1961) בספר זה פרק מיוחד ל“הבנות שלנו”, ובו המשפט הקבוע: “רבות היו הבנות הלוחמות שכם אחד עם הבנים”. בהמשכו מתוארת “השֵׁדה הצהובה”, גבורתה ושמה ש“נישא כאגדת־אימים” בין ערביי הסביבה, הלא היא נתיבה בן־יהודה; (ב) נשים בין חברי “ההגנה”: חנה עירוני־אברהמי, אלמוניות בחאקי. סיפורן של חברות “ההגנה” בתל־אביב (הוצאת מלוא, 1989). כמה מחברות “ההגנה” שירתו קודם באי.טי.אס., כמו צפירה קטינסקי־עוגן (שם, עמ' 172–177), כמו מינה בן־צבי (נשים בישראל. לקסיקון, הוצאת עם־עובד, תשנ"ב/1991). בלקסיקון זה ביוגרפיות לא מעטות של נשים באי.טי.אס. וב“הגנה”; (ג) נשים בפלמ"ח: צביה כצנלסון בן־צבי, זה חוזר אלי – לוחמות פלמ“ח מספרות (סדרת לוחמים על שם יגאל אלון, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשרד הבטחון ההוצאה לאור, 1989). זהו סיפורן של שלוש לוחמות פלמ”ח: זיוה גולן, שושנה בקר והלה קליינברגר. המוטו לספר לקוח מדברי זרובבל גלעד, משורר ועורך, ובמיוחד עורכו של ספר הפלמ"ח; מתוך “ישראל במערכה”, תחת הכותרת: “נערה בקרב”:

דומה שלמותר להוסיף הערות־השוואה, כיצד נקראו הדברים אז (אוהדים ורוחשי־טוב), וכיצד הם נשמעים היום (פטרוניים עם לא מעט התנשאות)!

אחת המסקנות מספרים אלה ואחרים היא, שרובם ככולם נערכו לפי המודל של ברכה חבס בנות חיל. כלומר העורכת היא אישה; הספר הוא אוסף של סיפורי נשים פרטניים; קהל היעד – נשים; ובעיקר הנוגעות בדבר ובני משפחותיהן. אמנם ברבות השנים נעשתה הגישה מקצועית יותר, אבל המודל בעיקרו לא השתנה. וכך, אפילו בספר שהופיע ממש בימים אלה: העבריות החדשות. נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר (הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2001), שלוש העורכות הן נשים: מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן־רוקם, ומרבית המשתתפות הן נשים. אמנם אין בו סיפורים פרטניים (כמו שאין גם בספר חמישים שנות תנועת הפועלות), ואני מקווה שלא רק נשים תקראנה בו, אבל המודל בעיקרו נשאר.

הוא הדין בספרים לא מעטים שהופיעו בשנים האחרונות בנושא נשים ומגדר. למעשה, פועלת כאן התפיסה מחויבת המציאות, שנשים חייבות לתעד נשים, ושנשים חייבות לחקור נשים, כיוון שאחרים לא יעשו את המלאכה בשבילן. אם לא יעשו זאת, הן יישארו בחוץ, וזאת באשר לעצם התיעוד. לכך נוספה הדגשת נקודת המבט הנשית המיוחדת.

נחזור לספרות על נשים במלחמת העצמאות. אין ספק שאחד הספרים הידועים, שהתקבל בהתלהבות גדולה, היה ספרה של נתיבה בן־יהודה, 1948 – בין הספירות. רומן על התחלת המלחמה (הוצאת כתר, 1980). ספר זה הביא עמו חידוש מרענן של ממש, בין השאר משום שהיה ביטוי כמעט יחיד לקולה של אישה, לוחמת בפלמ“ח, יחד עם היותו “הסיפור האחר” על מלחמת העצמאות ודוגמה מובהקת ל”קול האחר" מזווית הראייה של אישה לוחמת. זהו רומן תיעודי־בידיוני, שנכתב ממרחק השנים, אבל נותן ביטוי “אותנטי” לחוויית “אישה בדורה” בגוף ראשון רבים, “אנו הצברים”, יחד עם גוף ראשון יחיד: “אף אחד לא ידע. אני לא ידעתי” (עמ' 93).

יש להעיר, כי גם ז’אנר הרומן התיעודי שכיח מאוד בספרות הנשית מסוג זה. ספרה האחר של נתיבה בן־יהודה, בעד העבותות (הוצאת דומינו, 1985), עורר הרבה פחות תגובות מקודמו, אולי משום שכבר פג החידוש שבו, אם כי גם הוא זכה לשבחי הביקורת.

לעומתו, ספר שיריה של אורה עתריה, מצולקות אהבה (יומן אישי) (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1996), כמעט לא זכה לשום תהודה. שמה של המשוררת, שלחמה עם הפלמ“ח בנגב, ושפרסמה חמישה ספרי שירה, לא נכלל בלקסיקונים למיניהם (קרסל, נשים בישראל, לקסיקון משוררים בישראל היום), זאת לתשומת לבן של כל חוקרות ספרות הנשים העברית והישראלית. נביא דוגמה אחת מן הבית האחרון של השיר: “קו האש” (עמ' 44) מתוך המחזור “זכרונות תש”ח”: “המלחמה הייתה מול פנינו. / הפעם היינו כולנו, / דוד / אוריה / ובת־שבע / בקו האש הראשון”.

ספרי התיעוד והזיכרונות של נשים שלקחו חלק פעיל במאבק לעצמאות היו מעטים, כגון גאולה כהן, סיפורה של לוחמת (תשכ"ב). אגב, בבדיקה של מחצית “הערכים” (עד האות יו"ד) בלקסיקון נשים בישראל, מצאתי כי יותר משלושים נשים התגייסו לצבא הבריטי והיו ב“הגנה”, בפלמ“ח, באצ”ל ובלח"י, אבל חוץ מגאולה כהן, לא נרשם שהן תיעדו את עצמן, הוציאו ספרים על פעילותן, או שאחרים כתבו על־אודותיהן.

דומה שהמגמה השלטת בקרב הנשים הסופרות, שהשתתפו בפועל במלחמת העצמאות – עמליה כהנא־כרמון (חברה בפלמ"ח), שולמית הראבן (חברה ב“הגנה”, חובשת קרבית), יהודית הנדל, אם להזכיר שלוש בלבד – הייתה ונשארה, לא לכתוב סיפורי־מלחמה ישירים במובן המקובל, ולא לתעד את עצמן כלוחמות.

בשנת תש“ח (1948) הופיעה בתל־אביב אנתולוגיה בשם למגֵן. פרקי שירה, כששמה מנוקד על הכריכה ובשער הספר, כדי למנוע טעות בהבנתו. את האנתולוגיה ערכה יהודית הנדל (“מלוקט בידי יהודית הנדל”) והיא הופיעה ב”הוצאת מחלקת־ההסברה של הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל". עצם הפנייה אל הסופרת הצעירה בראשית דרכה מעידה על ההערכה אליה ועל מעמדה המרכזי, יחד עם הרצון לשתף נשים יוצרות במערכות התרבות והספרות.

האנתולוגיה פותחת, בלא הקדמה, ב“שירת דבורה” ומסיימת ב“אשרי…” של חנה סנש, וכן בארבעה עמודים של ביאורי מילים. כלולים בה ארבעים וחמישה פריטים שנכתבו בתקופות שונות, על רקע מאורעות שונים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה. במשתתפים שלוש נשים: יוכבד בת־מרים, מרים סירקין, וחנה סנש (אם לא לכלול את דבורה הנביאה). אין בה כל התייחסות לנשים לוחמות, לא במלחמת העולם השנייה ואף לא במלחמת העצמאות, כפי שמעיד גם השם המופנה אל הגבר המגן.

ממרחק השנים, קל מאוד לבוא בטענות אל האנתולוגיה ואל העורכת. אבל מה שהתאים לרוח תש“ח אינו מתאים, כמובן, לרוח תשס”ב. גם במקרה זה, יש לראות אנתולוגיה זו על רקע זמנה, ולבדוק את הישגיה לפי מה שיש בה, ולא לבוא בטענות אל מה שאין בה. ומה שיש בה הם: עורכת; צעירה; שירים מתורגמים (אברהם סוצקבר; שמעון פרוג; הירש גליק; מרים סירקין); שילוב של משוררים ותיקים וצעירים; חיבור מאורעות הזמן להיסטוריה היהודית; התאמה לקהל הרחב ועוד.

סיכום ומסקנה

כיוון שזהו סקר ראשוני, אין הוא ממצה, וחסר בו לא מעט. המטרה הייתה להפנות את תשומת הלב לעצם הנושא ולצורך למפות את השטח מיפוי ראשוני: מי כתב מה? על מי? איך? היכן? לעודד מחקרים מקיפים וכוללים בתחומים אלה ואחרים, במה שכבר קיים בתחומי הספרות היפה לענפיה השונים, בתחומי הספרות הנלווית, ובתחומים אחרים, יחד עם ניצול חומר ארכיוני שטרם נבדק. ובעיקר, זוהי הזמנה, כמעט הייתי מסתכנת ואומרת “הזמנה סוציאלית”, ליוצרים וליוצרות, לנצל את חומר הגלם העשיר והמרתק, לתאר ביצירותיהם את הנשים במערכות ישראל השונות, ולהציבן במרכז יצירתם, כדי לקיים את הצו של דוד ללוחמיו: “יחדיו יחלוקו”. בלא נושאות הכלים, אין אפשרות לנושאי הכלים לפעול.

טבת תשס"ב (ינואר 2002)

נספח

דומה שביאליק הוא המשורר שעליו נכתב הכי הרבה: ספרים, מחקרים, מאמרים, מסות, ביקורת, זיכרונות, שירים ומה לא?! לא פעם הייתה הרגשה, ששוב אין מה לחדש, שהמחקר והביקורת חוזרים על עצמם, וכי הדיון בהיבטים הרבים והמגוונים של ביאליק ויצירתו מוצה עד תום. והנה, מחקריה השיטתיים והמקיפים של זיוה שמיר מוכיחים שהדיון ביצירתו של ביאליק לא מוצה, ולא זו בלבד אלא שיש בה עוד פנים הרבה שטרם נחשפו ולמחקר יש עוד הרבה מה לעשות.

כל דור חוזר וקורא את היצירה של הדורות הקודמים מחדש, וחוזר ובוחן אותה לאור מה שנכתב עליה בעבר, וחוזר ומנסח לעצמו מחדש את יחסו אליה, את מעמדה בתוכו ואת פִּשרה לדורו. כל דור חוזר ובוחן מחדש את יצירות העבר, ושואל את עצמו אם אמנם עמדו במבחן הזמן והשתנות הדורות: האם ערכן היה לדורן בלבד ותש כוחן להתחדש, או שעדיין יש להן כוח לומר משהו בעל משמעות לקוראים בני הדור, והם מושפעים ממנה ושואבים השראה מתוכה. במבחן אכזרי זה של הזמן, כשלו רבים וטובים, ממיטב היוצרים והספרות, בצדק ושלא בצדק. מן הראוי להקדיש לנושא חשוב זה כנס מיוחד, שיעמוד על הסיבות של השכחה, והסיבות להישרדות. דומה, שביאליק הוא אחד המעטים שהוא ויצירתו עדיין עמנו כאן ועכשיו. תעיד על כך בין השאר ההתעניינות הציבורית הרחבה, האישית, ויש להודות הלא ספרותית, בפרשת אירה יאן שהתעוררה לחיים בשנה האחרונה. יש לשער, כי פרשה רומנטית מחייהם של זלמן שניאור, יעקב כַּהן, ויצחק למדן, אם להזכיר שלושה בלבד מתוך רבים מאוד, לא הייתה זוכה כמעט לשום תהודה ציבורית, ושום כתבה בעיתון לא הייתה נכתבת עליה. ביאליק האיש, כמו גם יצירתו, נוכחים בהוויה החברתית־תרבותית ישראלית, לא במעט בגלל מחקריה של זיוה שמיר, העוסקת בו בהתמדה בעשרים השנים האחרונות.

עבודת הדוקטור שלה בשנת תש“ם (1980), עסקה בכמאה משירי הביכורים של ביאליק, שנותרו ברובם גנוזים בארכיון. את השירים הגנוזים של ביאליק פרסם משה אונגרפלד בשנת תשל”א, בספר שייעד אותו לחוקרים, כפי שכתב בהקדמתו, וזיוה שמיר הייתה בין אלה שנענו לאתגר, וכיום היא בלא בספק בין המומחים הגדולים בחקר ביאליק, אם לא בת־הסמכא החשובה שבהם.

עיון במפעל חקר ביאליק המקיף של זיוה שמיר מגלה את המשותף לכל ספריה ומחקריה: קריאה אחרת בכלל יצירתו של ביאליק. יצירתו של ביאליק, לסוגיה השונים, מתפרשת לעיניה לא רק במובנה הגלוי והמפורש, אלא היא מוצאת בה “שכבה סמויה” “תחתית כפולה”, כביטויו של דב סדן בפרשנותו לעגנון. קריאתה קשובה ליצירתו של ביאליק, מפענחת אותה מתוכה, ובו בזמן מתוך הקשריה הרבים והענפים. הכרה יסודית של ההקשרים האישיים, ההיסטוריים, האידאולוגיים, הביוגרפיים והפואטיים, רק היא יש בכוחה להעמיק את הקשב ביצירתו של ביאליק בכלל ובכל שיר ושיר בפרט; רק מתוכה אפשר להיטיב ולהיפתח אל השירים ולהבין לעומקם את הנאמר בהם, בסמוי ובמרומז. בכך היא הולכת בעקבות קודמיה, ובראשם דב סדן, שהעמיקו בשירת ביאליק, וירדו לנבכיה, וחזרו והעלו את ההבנה המעמיקה שלהם ביצירתו. עם זאת, היא כובשת דרך משלה, ובה היא מרחיבה עד מאוד את המשתמע בשיריו על סמך קריאה קשובה בהם, והיעזרות בהיכרות נרחבת עם העולם החוץ־ספרותי שהקיף אותו. היא הופכת על פיהן מוסכמות והערכות שכבר נעשו לשִגרה, ומפריכה אותן. אפשר לראות בקריאתה את יצירתו של ביאליק “קריאה מחתרתית”, אלא שביטוי זה נשחק בשנים האחרונות, ומשתמשים בו הרבה, לצורך ושלא לצורך. לא פעם יש בקריאתה את יצירתו של ביאליק ובפרשנותה קריאה של “איפכא מסתברא”, כלומר: דווקא ההפך הוא הנכון. זוהי קריאה של מי שפרשנותו מביאה אותו לא רק לידי הבנה אחרת של המשמעות אלא להבנה שונה, מנוגדת והפוכה למקובל. היא מוליכה את הקורא צעד צעד, מתוך ניתוח הפרשנות הענפה של מי שקדמו לה, הפרכתה, ושכנוע מבריק ומקורי שהפרשנות שלה היא המבוססת והנכונה.

הדרך שבה זיוה שמיר קוראת בביאליק ומפרשת אותו היא “קריאה אחרת” במובן: “קריאה בסמוי מן העין”, כניסוחה של כותרת הפרק. שיטה זו של קריאה אינה חידוש כשהיא לעצמה, והיא מקובלת על חוקרים לא מעטים. זוהי למשל קריאתו של דב סדן בביאליק ובעגנון, ולאחרונה, שיטת הקריאה של ידידיה יצחקי ביצירתו של א"ב יהושע, כששם ספרו מעיד עליה: הפסוקים הסמויים מן העין (הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 1992). כמוטו לשם זה של ספרו, ובעיקר לשיטת קריאה זו, ציטט ידידיה יצחקי מתוך מסותיו של ביאליק עצמו:

“מאחורי כל לשון אמיתית של סופר או של משורר, עומדת לשון האבות ועומדים פסוקים נעלמים מן העין” (“לשאלת התרבות העברית”, הרצאה בסמינר של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, בנהלל. תמוז תרצ"ב, דברים שבעל פה, כרך א, עמ' רז–רח). וכן: “כל פייטן נסמך על פסוקים הסמויים מן העין. לא תמיד יכול הקורא למצוא פסוק. הפסוק עומד מאחורי הקורא” (“על האגדה”, בסניף המורים בתל־אביב, אייר תרצ"ג, דברים שבעל פה, כרך ב, עמ' נח).

ואם אפשר להסתייע באמירתו זו של ביאליק לקריאה מעמיקה וקשובה ביצירתו של א"ב יהושע, אין ספק שחייבים להסתייע בה ביצירתו של ביאליק עצמו, שנתן לקורא “הנחיות” כיצד לקרוא ביצירות הספרות בכלל וביצירתו שלו בפרט.

מתודה זו מצויה גם במחקריה של זיוה שמיר. כך למשל בספרה באין עלילה. סיפורי ביאליק במעגלותיהם (1998) נכתב: “עיקרו של הסיפור הביאליקאי נעוץ במה שמעבר לסופו, בעתיד המתנחש, הסמוי מן העין, שיתרחש רק ‘לאחר רדת המסך’” (עמ' 30).

זיוה שמיר אינה מסתפקת בבדיקת הזיקות הבין־טקסטואליות של ביאליק לטקסטים הספרותיים המגוונים של כל המערכת הספרותית שקדמה לו על כל רבדיה. היא מרחיבה את השיטה גם להקשרים שמחוץ למערכת הספרותית, ומכילה אותם גם על כל המערכת החוץ־ספרותית: הביוגרפית־האישית, ההיסטורית, החברתית. קריאתה בביאליק והבנתה את יצירתו נשענת לא רק על הטקסטים הספרותיים לדורותיהם המהדהדים ביצירתו, אלא גם על חומרים מן המציאות של חייו החבויים בה, ושבלעדיהם אי־אפשר, לדעתה, לפענחה ולהבין אותה הבנה נכונה. כוחה בכך, שאין היא משתעבדת לפרטי המציאות, אלא גם מצליחה לשלוט בהם, ולרתום אותם לניסוח המשמעות האמתית של יצירתו. דרך כתיבתה – עם שהיא נשמעת לכללי הכתיבה המדעית המתועדת ומבוססת על מראי מקומות מפורטים – מרתקת, פולמוסית, ומתיזה ניצוצות. התזות שלה מקוריות, מבריקות, נועזות, וגם בשעה שאין מסכימים להן, הן מעוררות מחשבה, ומחייבות להתמודד עמן.

גישה זו הסתמנה כבר בתחילת דרכה, ומראשית מחקריה על ביאליק:

כבר בספרה הראשון הצרצר משורר הגלות. לחקר היסוד העממי בשירת ח"נ ביאליק (פפירוס, 1986), התבלטו מילות־המפתח, העתידות לחזור בכל ספריה האחרים. מילים אלה הן: “הפוך”; “להיפך” ו“אור חדש” החוזרות שוב ושוב יחד עם מילים אחרות המביעות התנגדות למקובל: “כי אם”; “דווקא”; “אולם מסתבר” ודומותיהן. מילות־מפתח אלה מעידות על קריאתה ה“אחרת”, ההפוכה, קריאת ה“איפכא מסתברא” של זיוה שמיר. עם זאת, אין זו קריאה “דווקאית” עקבית, שכן היא מסתמכת על אותם חוקרי ביאליק שקדמו לה (ובהם: דב סדן, גרשון שקד, מנחם פרי, יוסף האפרתי), שאת גישתם היא מאמצת, ממשיכה ומרחיבה אותה ומוסיפה עליה.

התזה המרכזית בספרה הראשון הצרצר ומשורר הגלות היא, ש“רוב נסיונותיו הראשונים [של ביאליק] בתחומי הז’אנר העממי” הם “אחד מחידושיו העקרוניים הבולטים ביותר” (שם, עמ' 8), בניגוד לדעה המקובלת שראתה בהם “ספרות נמוכה”. זיוה שמיר הוכיחה תזה כוללת זו, בשפע של דיונים פרטניים בשירים עצמם ובפרטיהם. הנחת היסוד היא, שמה שיש בשיריו העממיים יש בשיריו הקנוניים, וכי בלעדי שיריו העממיים אי־אפשר להבין את חידושיו ואת גדולתו בשיריו “הגבוהים”.

דוגמה, אחת מרבות, לשיטת הדיון וההוכחה הנקוטה בספר זה, מתוך הפרק “‘התפארות בקינה’ – גלגוליה של דמות ה’אלזון' מן השירה הפסבדו־עממית אל השירה הקאנונית” (שם, עמ' 51). קריאתה מתמודדת עם הבנה חדשה ואחרת של גיבורי השירים העממיים, “הפשוטים” כביכול, ובד בבד עם הבנה חדשה של הגיבור בשירים הליריים הקאנוניים.

לעומת דמות ה“איירון, השוטה האומר דברי־הבל, המתגלים בסופו של דבר כדברי־טעם” (שם, עמ' 56) “עירוב יסודות בין זחיחות־הדעת ושפלות־הרוח מצוי בשירה המוקדמת של ביאליק” (שם).

לאחר הבחנה עקרונית כוללת זו, עוברת זיוה שמיר לניתוח הפרטני של שיר העם הידוע “יש לי גן”. ומסקנותיה:

די בדברים אלה כדי להכריח את הקורא לחזור ולהתעמק בשיר “פשוט” זה, המוכר לו היטב, ולגרום לו – אם לא לשנות את דעתו על טיבו, הרי לפחות לחזור ולהתמודד עם התובנה החדשה שלו. אבל אין קריאתה של זיוה שמיר נעצרת בנקודה זו, אלא היא ממשיכה, כדי להוכיח את “התזה הגדולה” והכוללת, כי מה שיש בשירי העם יש בשירים הקאנוניים, וכי הבנה טובה יותר של הראשונים, הכרחית להבנה טובה יותר של האחרונים.

לכן, בעקבות מנחם פרי ויוסף האפרתי, היא מוסיפה עוד שירים שבהם הולכת ומשתנה דמות הדובר, הולכת ומתהפכת מ“דובר שחוּח בתחילה, לדמות חזקה וגאה, כגון, בסופו של השיר ‘הולכת את מעמי’” (עמ' 61). מסקנתה היא, כי מדובר כאן בתופעה כוללת, ובלשונה:

בליריקה הקאנונית של ביאליק, כגון בשיר “חוזה לך ברח”, “מעמיד הדובר פני אדם נִקלה, מן הדיוטה התחתונה, ואילו הקורא משתכנע שלפניו דווקא אישיות אליטארית, מלאת הכרת ערך עצמה” (עמ' 64). הבנה זו הפוכה למקובל, הרואה שיר זה “כביטוי לענותו הרבה של הדובר־המשורר” (עמ' 65).

לתהליך זה היא נותנת את הכותרת “התפארות בקינה”, שאותה רשם ביאליק במו ידיו, והלקוחה מתוך “הטיוטה של שירו ‘שחה נפשי’” (עמ' 63). כך משמש הארכיון, חיזוק למה שהתגלה בשירים עצמם; ובד בבד הקשב לנאמר בשירים מתחזק בעקבות ההיכרות עם הארכיון.

בסיכום פרק זה מפרטת זיוה שמיר את מקורותיה המגוונים היהודיים והכלליים של “האמביוולנטיות שבין עליונות ונחיתות”, המאפיינת את השירה העממית של ביאליק, כמו גם את שירתו הקאנונית.

דוגמה ל“קריאה אחרת”, של “איפכא מסתברא”, נמצאת בספרה באין עלילה. סיפורי ביאליק במעגלותיהם (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998). בניגוד לראִייה המסורתית הרואה בסיפורי ביאליק סיפורים “מסורתיים” “המצטיינים בעלילה לינארית, במספר סמכותי, בגיבורים הרואיים ובסיום ברור וחד־משמעי” רואה זיוה שמיר בסיפוריו: “סיפורים פרומי־עלילה, שאחריתם סמויה מן העין” (ככתוב על עטיפת הספר). ובניסוח אחר: “ניתן למצוא בהן [ביצירותיו הארוכות של ביאליק בשירה ובפרוזה] עלילה מפוררת, סיום פרום וגיבורים אנטי־הרואיים” (עמ' 7). הנחת היסוד לקריאה זו בסיפורי ביאליק מסתמכת, כדרכה של זיוה שמיר בכל מחקריה, על הוכחות מחוץ ומבית. ב“מחוץ” – הכוונה לכל אותם הקשרים הנמצאים, כביכול, מחוץ לטקסט של הסיפור עצמו: דברי ביאליק בהקשרים שונים; הרקע הספרותי הכללי; הרקע הספרותי העברי; מחקר ביאליק לדורותיו. בין ההוכחות מחוץ היא מסתמכת: (א) על דברים שאמר ביאליק עצמו ולפיהם “רק עם בריא היושב על ארצו ועל מולדתו וחי חיים חופשיים וריבוניים יכול לכתוב אפוס של ממש” (עמ' 10); (ב) על מהלכים מקבילים בספרות העולם “במעברה מהמאה התשע־עשרה למאה העשרים”, באותו עולם מודרני, “היחסי והמפורר, שבו קרסו כל הביטחונות הבלתי מעורערים של העבר וכל הסדרים ההייררכיים הברורים והנחרצים של העולם המלוכני והקולוניאלי ההולך ונעלם” (עמ' 12); (ג) על ההתפתחות הפנימית שחלה בתוך הספרות העברית, שבה תיאר יל"ג דמויות של משכילים, “ומסקנתו היא, ששומה על היהודי לתקן את אורחות חייו [– – –] ולהיות ככל הגויים” (עמ' 14); ואילו “בשנות מִפנה המאה [– – –] בניגוד לרוב בני דורו, לא כתב ביאליק בסיפוריו ה’קאנוניים' על ‘תלושים’ ועל חלוצים צעירים, כי אם תיאר את ההווי היהודי של ‘תחום המושב’” (עמ' 15); (ד) על ניתוח מסלול התפתחותו של ביאליק הצעיר; (ה) על ניתוח הביקורת והפרשנות של קודמיה. אבל ההוכחות הנחרצות ביותר הן כמובן מבית ומבוססות על ניתוחים מעמיקים ומפורטים של הדמויות והעלילות בסיפורי ביאליק עצמם ומתוכם.

כך למשל בפרק על “אריה בעל גוף”, סיפורו הראשון של ביאליק (קיץ 1898), היא רואה בדמותו של הגיבור:

זוהי דמות סטראוטיפית וטיפוסית מצד אחד, “ומצד שני היא גם שוברת את כל הסטריאוטיפים הקבועים” (עמ' 42), ועוד הרבה. יחסו של ביאליק אל גיבורו הוא “יחס אמביוולנטי של השתאות וסלידה, של משיכה ורתיעה, בעת ובעונה אחת, ובשום פנים לא עמדה ברורה נחרצת” (עמ' 59). זאת ועוד:

מתוך ניתוח מקורי ומעמיק זה עולה המסקנה הכוללת:

מתוך ניתוח מקורי ומעמיק זה, בשיטת הקריאה בסמוי מן העין, או בלשונה של זיוה שמיר מתוך הסתמכות על ה־ subtext של הסיפור, עולה המסקנה האידאולוגית שלפיה:

השיטה והישגיה בולטות במיוחד בספרה האחרון לעת עתה של זיוה שמיר לנתיבה הנעלם. עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000). עשרות מכתביה של אירה יאן שנתגלו לאחרונה, שופכים אור חדש על פרשת היחסים בינה לבין ביאליק, ומחייבים לקרוא מחדש את יצירתו שנכתבה מאז הכיר אותה לראשונה ועד סוף חייו. זיוה שמיר עוקבת אחר רישומה של פרשת אירה יאן ברחבי היצירה הביאליקאית לסוגיה ולתקופותיה, ומגלה בהם פנים חדשות. היא הופכת על פיהן קריאות קודמות מסורתיות, ובמיוחד “תמימות”, ומפענחת את מה ש“באמת” נאמר בהן, על מי וכלפי מי. כך למשל היא קוראת קריאה חדשה באגדה המעובדת מסִדרת אגדות שלמה המלך: “משפט האלמנה עם הרוח”. בכך היא חוזרת לאחת התזות הראשונות שלה, על חשיבותה של היצירה “העממית” של ביאליק, ועל היותה שוות־ערך ליצירתו הקאנונית ומחזקת אותה. קריאתה החדשה רואה בדברי האלמנה, “האישה האומללה שכל מפעל חייה עלה בתוהו” ביטוי “לזעקת השבר” של אירה יאן. כפי שהוכח במחקר על חייה של אירה יאן, שהייתה לי הזכות לתרום לו את חיבור פרשת חייה ויצירתה של אירה יאן שעליו מסתמכים הכול (במחקרי בשנים 1983–1987 שכונסו בספרי דבש מסלע, 1989). עם שובה של אירה יאן לארץ־ישראל ממצרים מקום גלותה, “נתברר לה להוותה כי הסטודיו שלה נבוז וכל רכושה המועט היה כלא היה”, היא חלתה במחלת השחפת, ובתה היחידה שנסעה לבקר את אביה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה אבדה ועקבותיה לא נודעו (לנתיבה הנעלם, עמ' 176–177).

גם סופה של האלמנה באגדה, ששלמה המלך אסיר־התודה מושיב אותה “בלשכת הגזית”, לעסוק במלאכת הקודש, ולארוג את הפרוכות “יחד עם כל הנשים הכשרות”, רומז לאמנות הציור של אירה יאן ומבטא את יחס האשמה שהרגיש ביאליק כלפיה לאחר מותה. וכך, תחת מגע פרשנותה של זיוה שמיר, מקבלת האגדה הידועה והתמימה, המיועדת לקורא הצעיר, משמעות אישית מאוד. וזו רק אחת הדוגמאות מתוך רבות לפרשנותה החדשנית, הנשענת על אותה מערכת מסועפת של זיקות טקסטואליות ואישיות כאחד, ומתוכן מפענחת את יצירתו.

פרשנות חדשה ומפתיעה זו מנערת מחדש את כל יצירתו של ביאליק, מכריחה את הקוראים והחוקרים לחזור ולקרוא בהם, להתמודד עם התובנות החדשות שהוצגו לפניהם בכוח שכנוע רב, ואם לא לאמצן במלואן, הרי לפחות להביא אותן בחשבון בכל קריאה עתידית של יצירותיו של ביאליק.

זיוה שמיר בהתאם למסורת הארוכה של חוקרי הספרות העברית היא חוקרת מעורבת בעלת השקפת עולם מוצקה. בהתאם להשקפת עולם זו היא מאמינה ש –

הזהות הלאומית שלנו עוצבה בשנות הגלות, במאה ועשרים שנות ציונות ובחמישים שנות המדינה, באמצעות המורשת התרבותית היהודית־עברית־ישראלית, כשהספרות העברית היא הביטוי המובהק ביותר שלה. בימים אלה, כאשר החברה נקרעת מכל הכיוונים, ישנה סכנה גדולה למעמדה של הספרות העברית החילונית, שבשביל חלקים בחברה היא חילונית מדי, ולחלקים אחרים היא לאומית מדי (ראו רשימתה “ושכח שאיתו הצדק. על סילופים אלה ואחרים, או: מה על זהותנו שלנו”, הארץ, 8.10.2000).

במחקריה ובמאמריה היא נלחמת, כנגד הסילופים משני הקצוות: כנגד “לאומנות ואתנוצנטריות” מן הקצה האחד וכנגד “קוסמופוליטיות חסרת שורש” מן הקצה האחר. ובעיקר היא נלחמת בעד החזרת התרבות והספרות העברית למרכזה של החברה, מתוך הבנה נאמנה ונכונה של מורכבויותיה ועמדותיה, ולתפקידה העיקרי של הספרות, כיסוד בונה־זהות לאומית. מתוקף העובדה שמדובר בספרות, שהיא ענף מענפי האמנות, אי־אפשר לרתום אותה לצד זה או אחר. מטבעה מצויים בתוכה כל גווני הביניים הקיימים, ויותר משהיא נותנת תשובות פשטניות, היא מעוררת למחשבה ושואלת שאלות נוקבות.

נדמה לי שיהיה מתאים לסיים בשני בתים מתוך שירו המוקדם של ביאליק: “שירת ישראל” (תרנ"ד), הממחיש היטב את המורכבות האמביוולנטית של כלל יצירתו:

אֲדֹנָי לֹא קְרָאַנִי לִתְרוּעַת מִלְחָמָה,

גַּם רֵיחַ מִלְחָמָה מְאֹד יְחִתֵּנִי;

אֶלָּפֵת כִּי־אֶשְׁמָע קוֹל חֲצוֹצְרָה בָּרָמָה –

וְכִנוֹר וָחֶרֶב – לַכִּנוֹר הִנֵּנִי.

אַךְ אַשְׁרֵי הַגִּבּוֹר

הַחַי עַל חַרְבֵּהוּ,

שֶׁיִּשְׁלַח אֶת־יָדוֹ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים;

וְאוֹי לוֹ לַמְשׁוֹרֶר שֶׁחָלַל לִבֵּהוּ,

הַשָּׁר אֶת־שִׁירוֹתָיו עַל־לִבּוֹת עֲרֵלִים.

אני מבקשת לסיים בדברים שכתב אבי ז"ל, ישראל כהן, בזיכרונותיו על ביאליק, בספרו פנים אל פנים (הוצאת יחדיו, 1979), בפרק: “עם ביאליק בלבוב”.

בשנת תרצ“א (1931) כשהיה ישראל כהן בשליחות “החלוץ” בגליציה, ערך ביאליק מסע על פני פולין, בשם המו”לים העברים בארץ־ישראל, כדי להפיץ את הספר העברי בגולה. במהלך מסעו הגיע גם ללבוב והוזמן לדבר “במסיבה של נשים ציוניות בלבוב”. “הנשים הוציאו את עדייהן ממקום גנזיהם והתקשטו בהם בגודש רב. השפה שבפיהן היתה פולנית ורק מעטות דיברו יידיש וזעיר פה זעיר שם נשמעה גם עברית”. ביאליק התחיל ביידיש, ולא בעברית, למרות רצונו, אבל הרגיש שדבריו על הספר העברי אינם מובנים, כיוון “שהוא מדבר לפני קהל נשים, שרובן אינן יודעות ספר עברי כלל ואינן מבינות את דבריו”. ואז שינה את הטון ו“ירד” עליהן, ו“שטף אותן” כמו שאומרים. וכך אמר ביידיש, לפי זיכרונותיו של ישראל כהן:

אילו ביאליק היה נוכח ביום־עיון זה, היה בוודאי מתמלא נחת, לנוכח “התיקון” הגדול, למראה החוקרים והחוקרות העוסקים ביצירתו, ובמיוחד היה נהנה מן הקהל הרב, נשים וגברים, שוחרי שירתו, שנתכנסו יחד לכבודה.

טבת תשס"א (ינואר 2001)

נחמה פוחצ’בסקי

מאת

נורית גוברין

דבורה בארון

מאת

נורית גוברין