הִמְתַּנְתִּי דַּי,

שָׁמַעְתִּי דַּי,

כֹּה שָׂבַעְתִּי מַרְאוֹת

שֶׁלֹּא נוֹתָר דָּבָר לְהַבִּיט בּוֹ.

שׁוֹטַטְתִּי בְּרְחוֹבוֹת,

הֵצַצְתִּי בַּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה,

מַרְאוֹת מַחְנִיפוֹת.

תְּמוּנָה אַחַת

עָקְבָה אַחַר פָּנַי:

הֵם דִּבְּרוּ זֶה לְזוֹ,

וּמֵחַלּוֹן אֶחָד לְזוּלָתוֹ

סִפְּרוּ לְעַצְמָם סִפּוּרִים,

מַשְׁקֶה מְשַׁכֵּר שֶׁל הָאָדָם:

“הֲלֹא אִי־אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב בְּלֹא מִלִּים”.

אוֹ־אָז

מִלִּים נֶאֱמָרוֹת,

מִלִּים בֵּינוֹ לְבֵינָה,

מִבְּלִי לָדַעַת מַה,

עִם הָרִיק וּלְתוֹכוֹ,

תְּמוּנוֹת מִתְמַזְּגוֹת תַּחַת שְׁמֵי הַצָּהֳרָיִם.

אִישׁ אֵינוֹ חוֹשֵׁד

בַּמַּשָּׁב הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָם,

הַמַּשָּׁב הַזֶּה הַמִּשְׁתַּהֶה לְמַלֵּא אֶת הָרֵאוֹת,

הַמַּשָּׁב הָאִטִּי הַזֶּה עַד כְּלוֹת הַנְּשִׁימָה,

עַד רִקוּן אוֹתָנוּ מֵעַצְמֵנוּ.

וְאָנוּ הוֹלְכִים

וְהוֹלְכִים

וְאַט־אַט,

מֵעֵבְרָהּ הָאַחֵר שֶׁל הַמִּדְרָכָה,

כְּמוֹ מִתוֹךְ כְּשָׁפֶיהָ

שֶׁל אַהֲבָה קְסוּמָה,

תֵּל אָבִיב חוֹגֶגֶת אֶת מֵאָה שְׁנוֹתֶיהָ.

וּבְעוֹדִי מְשׁוֹטֶטֶת, נִמְשַׁךְ הַמַּסָּע בַּזְּמַן…

כָּל הָעוֹלָם הַמֻּכָּר הַזֶּה

מוֹשֵׁךְ אוֹתִי

וּמוֹתִיר אוֹתִי שְׁוַת־נֶפֶשׁ.

אֲדִישָׁה לַכֹּל,

אֲנִי מִשְׁתּוֹקֶקֶת,

אֵין עוֹד הַפְתָּעוֹת.

אֵינִי מְצַפָּה עוֹד,

אֵינִי מְקַוָּה עוֹד,

וְאַף עַל פִּי כֵן אֲנִי רוֹעֶדֶת

שָׂבַעְתִּי מַרְאוֹת

לֹא נוֹתָר דָּבָר לְהַבִּיט בּוֹ.

שׁוֹטַטְתִּי בָּרְחוֹבוֹת

הֵצַצְתִּי בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה

מַרְאוֹת מַחְנִיפוֹת.

תְּמוּנָה אַחַת

עָקְבָה אַחַר פָּנַי:

דִּבָּרְנוּ זֶה לְזוֹ,

עִם הָרֵיק וּלְתוֹכוֹ,

תְּמוּנוֹת מִתְמַזְּגוֹת בִּי תַּחַת שְׁמֵי הַצָּהֳרָיִם.

אִישׁ אֵינוֹ חוֹשֵׁד

בַּמַּשָּׁב הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָם,

הַמַּשָּׁב הַזֶּה הַמִּשְׁתַּהֶה לְמַלֵּא אֶת הָרֵאוֹת,

הַמַּשָּׁב הָאִטִּי הַזֶּה עַד כְּלּוֹת הַנְּשִׁימָה,

עַד רִקוּן אוֹתָנוּ מֵעַצְמֵנוּ.

וְאָנוּ הוֹלְכִים

וְהוֹלְכִים

וְאַט־אַט,

כְּמוֹ מִתּוֹךְ כְּשָׁפֶיהָ

שֶׁל אַהֲבָה,

נִמְשַׁךְ הַמַּסָּע

עַדַיִן בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם,

אַךְ הַפַּעַם

בִּלְעָדֶיךָ.

הָלַכְתִּי אֶל הַחוֹף.

אוֹתָהּ הָרוּחַ, אוֹתוֹ הַיָּם,

אַךְ הַפַּעַם

בִּלְעָדֶיךָ.

הַשִּׁשָּׁה בְּמַרְס.

אוֹתוֹ הַגֶּשֶׁם הַדַּק

הִזְלִיף טִפּוֹתָיו

עַל פָּנַי.

הַשִּׁשָּׁה בְּמַרְס.

אֲנִי זוֹכֶרֶת

הָיָה זֶה רַק אֶתְמוֹל…

אַךְ הַפַּעַם

בִּלְעָדֶיךָ,

עִם זִכְרוֹנוֹתַי…

לֹא הִבַּטְתִּי עוֹד כְּדֵי לִרְאוֹת,

לֹא שָׁאַלְתִּי עוֹד כְּדֵי לָדַעַת,

לֹא חִפַּשְׂתִּי עוֹד,

לֹא רָצִיתִי עוֹד

אֶלָּא הַשַּׁלְוָה…

וְלָשׁוּב וּלְהִתְיַחֵד עִמִּךָ.

"אינני מאום, לעולם לא אהיה ולא־כלום,

אך כל חלומות העולם שוכנים בי"

פרננדו פסואה (“חנות הטבק”)

לְעִתִּים

אוֹחֶזֶת בִּי עֶרְגָּה

כֹּה עַזָּה לַדְּבָרִים

שֶׁאֲנִי מִתְאַוָּה לְחַלֵּץ מֵחֲלוֹמוֹתַי

תְּמוּנוֹת הֲזוּיוֹת,

יְצוּרִים בְּהִירִים וּמְצֹעָפִים,

עוֹלָם סוּרֵאָלִיסְטִי

שֶׁתְּשׁוּקָה כַּבִּירָה רוֹחֶשֶׁת בּוֹ,

אוֹרוֹת לוֹהֲטִים

עַל פְּנֵי תֵּאַטְרוֹן צְלָלִים

הַמְּשַׂחֲקִים בַּחֲשֵׁכָה,

רוּחוֹת מַמָּשִׁיּוֹת

הַנָּעוֹת וְנָדוֹת,

קְרֵבוֹת אֵלַי

מִבְּלִי גַּעַת,

מַבִּיטוֹת בִּי

כְּמוֹ רָצוּ לֶאֱהֹב.

אוֹר הַשַּׁחַר מִסְתַּנֵּן

דֶּרֶךְ הַתְּרִיסִים,

אֵיךְ אַאֲרִיךְ אֶת הַשֵּׁנָה

שֶׁהַכֹּל מִתְמַזֵּג בָּהּ

בֵּין מַמָּשׁ לַדִּמְיוֹן?

בְּיָּד מְהֻסֶּסֶת, עֲדַיִן רְדוּמָה,

אֲנִי מִתְכַּסָּה וְשׁוֹקַעַת

אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ.

הַיּוֹם עוֹלֶה

וְכָל חֲלוֹמוֹת הָעוֹלָם שׁוֹכְנִים בִּי.

מָה לֹא אֵתֶּן

כְּדֵי לְפַנֶּק אוֹתְּךָ,

לְלַטֵּף אֶת מִצְחֲךָ,

לְהַחְלִיק בְּאֶצְבְּעוֹתַי

עַל שֵׂיבָתְךָ.

מָה לֹא אֵתֶּן

כְּדֵי לֶאֱחֹז בְּיָדְךָ וְלוֹמַר לְךָ בֹּוֹא.

גּוּפְךָ

הַמֻּטְמָן בָּעֹמֶק הַזִּכָּרוֹן

מֵזִין בַּעֲסִיסְךָ הָעַז

אֶת שָׁרְשֵׁי הָאֲדָמָה

הַנּוֹשֵׂאת אוֹתָנוּ.

עָסִיס־חַיִּים,

עָסִיס נְּעוּרֵינוּ,

עָסִיס חַיֵּךָ שֶׁעוֹד נוֹסֵךְ בִּי

כּוֹחַ לִחְיוֹת.

מָה לֹא אֵתֶּן

מהו הדבר הזה האוחז בי

מין דאגה

בכל ערב אחר חצות

על השטיח הסיני ממשי

נקודה זעירה כחולה, לבנה, בוהקת

קורצת לי…

אני מחליקה ממיטתי

על ברכיי

מחפשת

נוברת

מתקרבת

מהו הדבר הזה

הבוהק אחר חצות

וחומק מתחת לצִלי…

אם הערב, כשהכול נם,

את מרגישה

את חום ידי

המתגנב בין שדייך…

“התזכרי”?

אני מתגעגעת לאותם פרצי צחוק

כאשר בשובו מרופא השיניים

שפתיו מדממות

לשונו יבשה

ואני מחזיקה בבקבוק המים

הוא הקיש על המקלדת שלו…

…מילים, תמיד מילים

בין כדור אחד לאחר, כדי להרגיע את כאבו.

הסרתי ממנו את משקפיו

הנחתי אותם על שולחנו.>

ללא מילים

הוא אחז במותניי

ואך הצליח ללחוש

“מעיין חיי”

וְלַחְשֹׁב שֶׁהַכֹּל

נִגְמַר?

מֵת וְנִקְבַּר.

מִתְחַלְּפוֹת הָעוֹנוֹת,

דּוֹהִים הַזִּכְרוֹנוֹת,

הַשִּׁכְחָה נַעֲשֵׂית לְבֵנָה מִכָּל לָבָן,

הָאֲדָמָה סוֹבֶבֶת

לַמְרוֹת הָרְעִידוֹת,

נַחְשׁוֹלֵי הַמַּיִם,

שִׁנּוּיֵי הָאַקְלִים,

אֵלֶּה שֶׁנֶּעֱלָמִים

וְאֵלֶּה הַחוֹזְרִים לָצוּף.

שְׁעַת טִיסָה קְצָרָה וּכְבָר

מִתְקָרֵב כּוֹכָב אַחֵר.

מֵחַלוֹנוֹ הַצַּר

מְהַסֵּס אַךְ בּוֹטֵחַ,

הָאָדָם מַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ

אַחַר הַנֶּפֶשׁ הַתְּאוֹמָה

הַטְּמוּנָה בְּגוּפוּ

שֶׁבּוֹעֵר בּוֹ

הַצֹּרֶךְ הַזֶּה

לְהִטָּמַע

בָּאַחֵר.

שׁוֹטַטְתִּי בָּרְחוֹבוֹת,

הֵצַצְתִּי בַּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה

מַרְאוֹת מַחְנִיפוֹת.

תְּמוּנָה אַחַת

עָקְבָה אַחַר פָּנַי:

דִּבַּרְנוּ זֶה לְזוֹ,

עִם הָרִיק וּלְתוֹכוֹ,

תְּמוּנוֹת מִתְמַזְגּוֹת בִּי תַּחַת שְׁמֵי הַצָּהֳרָיִם.

אִישׁ אֵינוֹ חוֹשֵׁד

בַּמַּשָּׁב הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָם,

הַמַּשָּׁב הַזֶּה הַמִּשְׁתַּהֶה לְמַלֵּא אֶת הָרֵאוֹת,

הַמַּשָּׁב הָאִטִּי הַזֶּה עַד כְּלוֹת הַנְּשִׁימָה,

עַד רִקוּן אוֹתָנוּ מֵעַצְמֵנוּ.

וְאָנוּ הוֹלְכִים

וְהוֹלְכִים

וְאַט־אַט,

כְּמוֹ מִתוֹךְ כְּשָׁפֶיהָ

שֶׁל אַהֲבָה,

נִמְשַׁךְ הַמַּסָּע

וְלֹא נוֹתָר דָּבָר לְהַבִּיט בּוֹ.

הפעם, זה לא בבית הקברות של מונפרנאס,

על הדשא הירוק,

מתעלסת

תחת שמי פאריס.

הפעם, זה בבית הקברות של עינת,

על ספסל עץ,

אני מדברת על אהבה

תחת שמי ישראל.

גן עדן של פרחים, של שיחים, של עצים

בשלל הצבעים.

שתי ציפורים זעירות עפו זו אחר זו,

מטפסות ברגליהן הדקיקות, השבריריות,

עד צמרת העצים,

שורקות זו לזו, מצייצות זו לזו,

אני מביטה בהן ומזמזמת…

שני פרפרים לבנים,

נדמה שאלה תמיד אותם הפרפרים,

באים לקראתי וסובבים

מעל ראשי

בוואלס שמן העולם הבא,

בעולם הזה

שמחוץ לזמן.

הַבֶּכִי, הַצְּחוֹק

מְעַכְּבִים עֲדַיִן

אֶת הַלֵּב הַשָּׁבוּר

שֶׁפִּיו חָסוּם

אֵינִי צְרִיכָה עוֹד לִרְאוֹתְךָ

כְּדֵי לַחוּשׁ בְּךָ,

אֵינִי צְרִיכָה עוֹד אֶת שְׂפָתַיִךָ

הַלּוֹחֲשׁוֹת אֶל תּוֹךְ גֻמְחַת כִּפָּתִי,

אֵינִי צְרִיכָה עוֹד אֶת יָדֶיךָ

סְבִיב מָתְנַי.

אַט־אַט אֲנִי לוֹמֶדֶת,

בְּקֶצֶב הַנִּגּוּן שֶׁלָּנּוּ,

לֹא לִהְיוֹת עוֹד כִּי אִם אֶחָד,

מִתְנוֹעַעַת,

מִתְנוֹדֶדֶת

בֶּחָלָל הַזֶּה

הַמְּחַבֵּק אוֹתִי,

עֹצֶמֶת עֵינַיִם וְהִנֵּה…

מָה שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד כִּי אִם

רוּחַ

אוֹחֵז בִּי

וַאֲנִי מְנִיחָה לְגוּפִי הַמַּרְטִיט

לָלֶכֶת…

לְעוֹד לַיְלָה

פָּתַחְתִּי חַלּוֹנוֹת וּדְלָתוֹת

לִנְשֹׁם אֶת הָאֲוִיר שֶׁל אִי רָחוֹק,

דִּמִּיתִי לְחַוּוֹת אֶת רוּחַ הַזְּמַן שֶׁלֹּו,

אֲבוֹי…

לֹא הָיָה זֶה כִּי אִם

רוּחַ פְּרָצִים,

זֶרֶם חַשְׁמַלִּי,

פֶּרֶץ שֶׁל סְעָרָה, שֶׁל גֶּשֶׁם וְרוּחַ,

מַשַּׁב חַמְצָן מְרַעֲנֵן,

רֶגַע שֶׁל סִחְרוּר

וְאָז מְאוּם.

סָגַרְתִּי חַלּוֹנוֹת וּדְלָתוֹת

וְחָזַרְתִּי לָאִי הַצָּף שֶׁלִּי

שֶׁהוּא אָהַב כָּל כָּךְ.

בַּלֵּילוֹת הַלַּחִים שֶׁל יוּנִי

מִתְקָרְבִים הַשָּׁמַיִם,

נֶעֱלָמִים הָאֳפָקִים,

הַכּוֹכָבִים הַכְּחֻלִּים וְהַחַמִים

פּוֹתְחִים אֶת סְגוֹר לִבָּם.

אַךְ יַעֲשֶׂה הָאֲוִיר תְּנוּעָה זְעִירָה,

הֵם יִפְּלוּ וְיִסְתַּלְּקוּ

לְעֵבֶר גּוֹרָלוֹ שֶׁל…

שֶׁל מִישֶׁהוּ, אֶל עוֹלָם אַחֵר?

מָה קוֹרֶה מִן הָעֵבֶר הָאַחֵר,

מֵעֵבֶר לֶחָלָל וְלַזְּמַן?

הפחד, אתה שומר ממנו מרחק,

אחר כך אתה חובש מסכה של ליצן מחייך

ובליל ירח מלא,

מחליט לעוף

מול שמים וכוכבים,

עדים יחידים

לאותה זקפה פתאומית…

בלילה זה של סוף שנה

ספונה בחמימות חדרנו

תחת האור המעומעם

ראיתי בראשונה

דמעה

דמעה לבנה מנצנצת

כפנינה זעירה יקרה

עדין חמה וקטיפתית

מן הגפנית הצעירה

כל הלילה נלחמתי,

בעטתי בשמיכה הלבנה

בעטתי בכריות האדומות

בעטתי בדובים חסרי האונים

עפו כוכבים, עפו מלים

סך הכל כוכב נפל

ונלחם עם איש פלדה

הרפתקה?

תאונה?

מה זה חשוב מה?

הכוכב נשאר כוכב

איש הפלדה עבר למוסך

קצת וקס, קצת פוליש

וכבר בוהק כחדש

מה קרה?

שתי טיפות דם

על שמיכה לבנה!

1

סְפוּגָה בָּרֹק שֶׁלְךָ

שֶׁאֵינוֹ נִמְחֶה

לְשֹׁנִי חוֹלֶפֶת לְאֹרֶךְ גֵּוְךָ

עוֹקֶבֶת אַחַר הַקִּפּוּל הַמַּרְטִיט

עַד בֶּקַע מָתְנֶיךָ

אֲנִי רוֹחֶקֶת

וּקְרֵבָה

אַתָּה מַבִּיט בִּי

וּמֵנִיחַ לְיָדַי

לְאֶצְבְּעוֹתַי הַקְּסוּמוֹת

לָתוּר אַחַר

אֵינִי יוֹדַעַת מָה

אֲנִי מְמַלְמֶלֶת

כָּךְ

בְּלִי תַּכְלִית

שִׂפְתוֹתַי הַלַּחוֹת

מְרַחֲפוֹת

עַל פְּנֵי תְּנוּךְ אָזְנְךָ הַחֲמִימָה

מַחְלִיקוֹת

אֶל תּוֹךְ גֻּמַּת כְּתֵפְךָ

אַתָּה

מֵנִיחַ לִי לִהְיוֹת כְּעִוֶּרֶת

כְּעִוֶּרֶת הַמְּגַשֶּׁשֶׁת

לְהַכִּיר אֶת הָאַחֵר הַזֶּה

אֶת הָאֲנִי הָאַחֵר הַזֶּה

הַקָּם לַחַיִּים

נִרְגָּשׁ

נוֹשֵׁם

בְּקֶצֶב נְשִׁימוֹתֶיךָ

2

בִּשְׁתִיקָתוֹ

שֶׁל לַיְלָה

לְלֹא שֵׁנָה

לְפֶתַע

בָּרָק מַכֶּה

שְׁבִיב שְׁנִיָּה,

רוֹעֵם

מִכָּל עֵבֶר,

בְמַעֲמַקֵּי שָׁמַיִם אֲחֵרִים,

בֵּין עָנָן אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ.

יָרֵחַ חָדָשׁ

כִּמְעַט בִּלְתִּי נִרְאֶה

מֵעִיף מַבָּט מְלַטֵּף

עַל מַשְׁקוֹף שֶׁל חַלּוֹן

שֶׁנִּסְגַּר.

8.11.2008

תירגם: אהרן אמיר ־ 2005

לבושת משי

טווי פליז

את נצבטת

עד למעמקי – – –

נושכת עד זב דם

את אלו האצבעות

המרטיטות אותך כלך

עם גרודי

(מסלול ההחלקה) המגלשה

                    צליל אחד

באחת

את חוזרת

לשיר

אצבעות לחות

מלטפות את שחור־שערך

את צוואר־המלכה אשר לך

              שנהבים

עד לשיגעון

        ועם זאת עדין

        נושכים תחת האצבעות

        בהשכל ודעת

        את מתפרשת

יותר מאלף שנה

בחיק אותו הנוף

לפאת הגבעות המוריקות

ברגע של דומיה עזה

שכלה נעם

היא טווה את ספורה

השעות המנוחות

היא מתרתחת

        משתלחת

        משתוללת

מחליפה צבעים

מזה קצף על חופיה

בזעם לכל הרוחות

אוי למי אשר

באלו השעות

        יפול

אל מיטתה

הלילה אך יחשיך את השמים

וכבר תשקט ותרגע

ועד לדמדומי הבקר

היא נכנעת

        ונתלית

        ברשתות הדייגים