א    🔗

מלאכתו, מלאכת המסַפרים, היא ברוב לשיח על דרכי האהבה ועל קשרי הנוער, בעוד שבחלל החיים גם הפירוד והריחוק יכבשו להם מקום וארחותם הם בני-חזוֹן. ואכן כדאי הוא לראות ולהתבונן לנפתולי בר-אנוֹש המלחמות חייו, וּלתגרת האדם באדם ולכל אשר בין אחים יפריא…

בעיר אחת אשר ברוסיה הדרומית חי לפני ימים איש זקן ונשוא פנים, ושמו משולם-יהודה לבית יעקב, והיה ידוע בקהילתו בתור אחד מנגידיה, שוֹעיה וחכמיה, כי נוסף לעשרת אלפי השקל שלו (בסכום זה ערכו את עשרו) וביתו הגדול והרחב עם הגג הגדול והכבד, שנראה למרחוק כמו גבעה בהתאדם דשאה בחום הקיץ, היה משולם. – או כמו שקראו אותו במלואו; רבי משולם-יהודה. – איש חכם ויודע תורה ומבין גם במחקר ולשון. הוא היה עוסק בההלואות ב“ריבית-אצילים”, אבל הכל עשה אך במידה אחוזה, בלי לטמא נפשו. – יחד את סחר-הכסף, בתור יסוד האדם וחייו, עסק גם בשכלול רוחו ובהטבת מעשיו, וידע כי לא דבר ריק הוא מאדם להיות חי משכיל ולצעוד במסילת יושר ודעת.

גווֹ החזק, זקנו הגדול, חדריו המשוכללים, הרוחב שבכיס, וביותר אוצר ספרי-העיון מימים שעוד ידעו בני-ישראל מדברי חכמה והגיון, נתנו לו איזה הרמה על שאר בני עירו. הוא חיבּב את התורה הכתובה וכיבּד כל נקודה ממנה, אבל כבר עמד למליץ לה הרד“ק בביאוריו הישרים. מספרי הלכה ביכר את בנין משׂכּיותיו של הארדיכל הגדול משה בן מימון; וכשהיה מעיין בדברי אגדת-חכמים לא היתה נפשו סולדת גם מדברי ה”בונה"… ואל תאמינו כי רופפו בזה עמודי אמונתו אף במה. לא כן! הוא עמד על עמוד חזק וישר; ואם הסיר איזה אמונה תפלה מלבו, היה זה כאשר נסיר מאילן חזק איזה עלים כמושים – ושורשיו יכו עמוק בארץ, והוא עוד יגדל ויעשה צמח.

ומה שמר עוד יותר את רוחו ונתן לו אותו האומץ, שניכר במהלכו ובדיבורו עם הבריות, היה הסדר והמשטר בטבעו, זו המתינות הנראית בו ומשקל-הנפש בכל אשר עשה, אם דבר קטן או גדול. כל ימיו התרחק מהפסד וגם משׂכר בּהוּל. לא עשה דבר היום מה שיכול הוא לעשותו למחר; אבל גם לא דחה דבר שצריך לעשותו מיד. הוא לא פיזר ברב, ורחק היה מהוציא כסף על מותרות. אבל בהכנת צרכי הבית אהב את המרחב. למשל כשהיו מסיקים אצלו בימות-החורף את התנורים בששת חדריו, היה משגיח על זה שלא יבעירו עצים יותר מן השיעור. אבל בחצרו היו מוכנות שדרות שדרות עצים להסקה, שהיו מספיקים להחם בית גדול שנים רבות! ואם נאכל מהם הרבה בימות-החורף הקשים, מלא חסרונם בימי הקיץ. בעומק המרתף שלו היו קבורים הרבה בקבוקי יין, אם גם יותר מ“קידוש” ו“כוסות” לא שתה מימיו. פרותיו היו שמנות ובריאות ובחלבן רב עושר, שני סוסים להובלת מים מן הבאר היו עומדים באוּרוה שלו. וכל אחד מהם עבד בשעתו. גם בחצרו היו גם לוּלים של תרנגולות, פינות לאוַזים ובנות-אוז, אוצר שלם של תפוחי-אדמה , פירות מכל המינים, נופת ודבש היה מוכן אצלו. – ולא תאמר האָמה לקנות כל דבר מצרכי הבית יום יום!

ובבית גופא עומדים כלים מכלים שונים. מארונות של זכוכית נשקפים כלי-כסף מעשה חול וקודש. כלי-נחושת וסירי-נחושת תלויים על הקירות. – בכל אשר נפנה נראה שכלול וסדר. ועוד זאת, מלבד הכסף העובר מיד ליד, לוֹ צרור מטבעות ושטרי-כסף בתיבה מיוחדת של עשת; מונחים המה לכאורה לבטלה, כי אינם עושים פירות, אבל את החיזוק שיתנו לנפש יודע רק מי שמפתחם בידו…

וזה הדבר: משולם-יהודה היה לא רק בעל איזה אלפים שקל, כאחד מבני הדור הזה, שבן-אדם יושב כאן עם ממונו ולמחרת יקח את צרור הכסף בידו, או בשטר, ויריק ללכת, כעצם מטוטל ממקום למקום הוא היה דר בעירו וגדל בעירו, וכל אשר רכש היה קיים ואיתן. הוא “עמד באמת על רגליו”, והנחלה, אשר בירכו בה השם, היתה לו למעוז נפש, הוא היה “חי בעד עצמו ובעד אחרים”, חי למקום ולבריות, ולא עברה רשות אחת את חברתה. בבּוקר הלוה סכום כסף בדעה צלולה ומיושבת לאציל אחד בטוח, בעל נכסים רבים, התנאים היו מדויקים והכל כתוב ומפורש בשטר מיוחד; אחר-כך הלך להתפלל בבית-המדרש, שעמד על מקומו הקבוע ודייק בביטוי המילים, לפי חוקי הלשון, שלא זרים הם לו, ונתן ליושב עולמים וּמצוַה על התפילה את שלו ברוב חפץ. אחר-כך שב לביתו, אכל סעודת-צהרים מספקת ויברך כהוגן לפניה ואחריה. נח כשעה על מרבד רך, קם ונטל ידיו, שתה חמין מצלוחית זכה, הסתכל כשעות שתים בפנקסי חשבונותיו… סגרם ונטל בנטות היום את ספר ישעיה עם המלבי“ם ולמד בו פרשה, עמד על “ביאור המלות” ועל “ביאור הענין”; אחר-כך הלך עוד פעם אל בית-המדרש להתפלל תפילת מנחה וערבית מרוחב לב, דיבֹר שם עם איזה אנשים מעט במילי דעלמא ובעניני חכמה, שב לביתו, שתה צלוחית חלב ואכל רקיק קל, כן מעשהו יום יום. ובלילה, כשאנשי הבית כבר היו פנויים ממלאכתם, לקח ספר עיוני והיה מעין בו בדבר ה”גרמים השמימיים" או בדבר ה“שכל הנאצל”…

אשתו מרים ממשפחה ידועה היתה; וגם היא צופיה הליכות ביתה ביושר ובתום, ותכבד את בעלה כמלאך אלהים.

ובנים להם שנים: בן ובת. שניהם כבר נשואים היו, ואחרים לא נולדו להם עוד, הם גם תכלית סיפורנו.

 

ב    🔗

הבן הבכור של משולם-יהודה מנחם שמו, ושם אחותו דבורה. מנחם היה נוטה לצד אמו, כי נחל ממנה איזה רוֹך, וגם בלבנת פניו מעין קלסתר פני אשה; ולהיפך נחת על דבורה מעין רוח אביה, ותהי מוצקה בגופה וידעה מה הוא היקום לאדם עלי אדמות… למנחם נתנו אשה מבית רבנים; ודבורה נישאה לבן-אמידים, שאמנם ידע גם הוא בתורה בימי נעוריו, אבל ידע גם לסגור את הספר לאורך ימים, ולעשות תחת זה עושר. שמו היה חיים-נתן.

עוד בשבת שני הזוגות אל שולחן אחד לאכול לחם היה האח עוין את אחותו ובעלה. חיים-נתן התעמל לקנו לב חותנו וגיסו הלך בו רכיל, חדריהם היו סמוכים זה אצל זה, גג אחד משופע על שניהם והלבבות רחוקים.

בבית-המדרש התפלל מנחם על יד אביו בכותל המזרח והיה מתערב בכל דבר ובכל מאורע בעיר; הוא היה נוח והתפעל ומסתמך על אביו. תחת זה התפלל חיים-נתן גיסו בצד דרום, גומר את הנאמר בתוך הסידור ושב לביתו ולמעשהו. מנחם הוציא הרבה ולא ידע בעמל הכסף; וחיים-נתן סופר ומונה רו“כ לרו”כ, עשרה לעשרה מאה למאה. הוא ידע כי סייג לעושר שתיקה , והיסוד לאדם נעשה בחשאי ולא ברעש.

ותלדנה הנשים בשתי הפינות: אשת מנחם ילדה בן ושתי בנות, והבן הנולד אחריהן לא ראה מהעולם כי אם את עריסתו למשך שלושה ימים, ויעזוב אחר-כך את החלל הצר וילך למקום אַל-מות. ותלד דבורה גם היא בת אחת ושני בנים. בת הרב חלתה תמיד איזה ירחים לפני הלידה ואחריה, וציריה קשים עליה: עליה להביא לתחומי ההוָיה חי מדַבּר, ולה אין אונים. לאידך, עשתה דבורה את שלה מבלי טענות ומענות. כאשר אכלה ומחתה פיה כן ילדה, ותביא את פרי-בטנה לעולם, וניצבה אחרי שמונת ימים קוממיות – ועוסקת במעשיה.

מנחם יושב בחדרו כל הימים באין תכלית לפניו. פתאום תבוא הרוח עליו לשנות את סדרי הכלים, והוא קורא לאָמה ולשפחה לעזור לו. אשתו החלשה, היושבת על יד החלון וטוֹוה פוזמקאות, תקום ממושבה, לפעמים יקראו גם שכן קרוב להשתתף בדבר. – מסיעים ארון כבד ממקומו, כל אחד מחזיק בקצהו והחזה נושם בחזקה. זה הדומם יסודו מעץ, גדול הוא על כולם וחזק מכולם. ואחר-כך כאשר יעמידו אותו בפינה חדשה והחבורה מתפרדת, חושב מנחם בלבו: למה היה כל העמל הזה? רוחו מפעם בקרבו כאיש שתעה מני דרך; והוא מתחיל להתוַכּח את פלג-גופו על אודות בני-אדם שלא ידעו תפקידם, מדבּר סרה באביה, שלא ידאג לה, וחושב ש“העולם הבא” שלו כבר פוטר אותו מכל חובותיו לה. לפתע יקום ויחל ללמד את בנו יחידו ובכורו ברכאל את החומש…

הוא מגביה קולו ומושך בשפתיו את המילים אחת אחת. הנער הנחמד עומד ומסתכל בו וירא לנפשו; וכשהאב חוזר בביאור מילה קשה, והוא לא יבינה, יתפרץ בבכי, אמו קמה אז ואומרת: “מה לך, מנחם, לעמוס עליו כל כך, בּבּא עוד ילמד תורה”. בכעס עצור עוזב מנחם את החדר, יוצא החוצה ויחל לדבר עם מי שעובר לפניו בחוץ על אודות מיקח החיטים והשעורים, שעלה היום בשער ולמחר ירד. – ירד עד חלק שלישי ממש; ובני-עלמא סכלים המה, חוטפים וקונים. וכורים בזה קברים לעצמם…

אתם לא תדעו מה ביכולת מנחם לעשות, לו רק צייתו לו ושמעו בקולו. הוא היה מעריך את כל המיקחים. במסחר העצים הוא יודע, במיני לבד וצמר הוא בקי, בעסקי הלוָאות מי ישוה לו? הוא נותן עצות לצאת מכל מיצר; יודע הוא למי נוכל להאמין על דברו ולמי לא נוכל להאמין; ואף על פי כן הוא בעצמו אינו יכול להרויח כלום… הוא מקדים לעשות ונמצא מאַחר. הוא חשב בדבר היטב מרישא לסיפא, ודוקא בזה שקרה ואָתא לא חשב מראש. הוא האמין לשותפו ואין אֵמון בו. באותו בוקר, שצריך היה להשכים ולנסוע לכפר לרגלי איזה עסק, הוא ישן דוקא ושנתו ערבה לו. את שלו לא יחטפו ממנו – וחטפו את זה. כה הלכה וחלפה שנה אחר שנה. הוא כבר כבן שלושים, ופניו וגופו כבן ארבעים. הוא אינו מכניס ומוציא לביתו. חי הוא לכאורה ברוַח. גם חלק מהון אביו יספיק ואמידוּת הגונה, אבל אותה אמידות אינה כמו זר שנעמול לה… ומנחם, האם לא עמל הוא בכלל? האם לא טרוד הוא, גם בלכתו כפועל בטל? לו אין פנאי תמיד, הוא קם והולך, משׂיח עם אנשים ומפסיק, כי עליו לעשות מה; ובאמת לא עשה דבר מימיו, ואף אם התחיל מה לא סיים. שמא תאמרו, לא היתה כאן אהבת-ממון, שאלו אותו לערך העבודה ויגיד לכם על אחת שבע ויבאר לכם הכל. בעיקר איש נבון הוא, וגם חושב ודן על אודות מעשי אחרים. את אביו ודאי כּיבד, אבל באיזה צד גם זה הוא ענין… למשל, יכול הוא לצייר בדמיונו שהלז כבר הלך לעולמו. הוא בן שבעים עכשיו, יחיה עד שבעים – יאריך ימים עדי עד, בלבו אין גם חפץ כל שהוא כי יפָנה לו אביו מקום, -אבל סוף כל אדם למות. רואה אתה גם את הזקן שומר את המפתחות – וביום אחד יובל לקבורות. והמה ישארו תועים לשעה, באין להם מנהיג,,, אז יקום הוא ויקחם לידו! ואת אחותו והעלה ישליך אז החוצה. משומדים וכלבים הם אלה. שעל פי דינא הם בבחינת עצמו ובשרו. אומרים על שנַים שהם קרובים יחד, כי הן אם אחת ילדה אותם, ומה רחוקים הם! כל אחד בעיר קרוב הוא לו ומנחם יותר מאחותו ובעלה. נקעה נפשו מהם! מתועבים המה בעיניו! לחנק אותם הוא רוצה! היתכן כי איש יהודי יקום ויעשה רצח, הידיו תגוֹאלנה בדם? אבל שנאה שבלב מי יעצור בעדה? מי לא ישנא בני-אדם כאחותו וגיסו, שבלבבם אך החפץ להתעשר ולהרבות את הונם בכּל. גם את יוצאי חלציהם הוא מתעב, גם את הנפש הרכה והתמה, את בתם היחידה אלישבע.-הוא רוקע ברגליו אם רואה הוא כי מתרועעים הילדים שבבית יחד…

ובימים כאלה ישבו חיים נתן ורעיתו דבורה בחדרם וחשבו לתכליתם… חיים נתן לא היה מבני-אדם אלה הבהולים על ממונם, וגם לא מאלה הזהירים בממונם, אבל מן אלה היודעים טעם הממון והחיזוק שבממון. הוא לא הלך לאט לאט, בדרך הכבושה, כחוֹתנוֹ, כי אם נטה לפעמים גם הצידה והכניס תחת זה כפלים. – ה“מחשבה” שבממון לחוד וה“עסק” לחוד. נפתחו לפניך תאי נפש איש, כשהוא נצרך לך ולקופתך, הנהו בידך כחומר ביד היוצר, ומִשחק הן לך גדולתו ויראתו גם יחד. ממון מושך ממון וכסף כסף. זהו הכוח הפנימי המושל. והרי הכל שלך – והוא נתון בידי אחרים. אנשים מחוצה לך הם שומרי כספך בפירותיו ובפירות-פירותיו. היש דרך מסוכן מזה?ואף על פי כן אתה הולך בו בקורת-רוח ובלי עקימת פנים. אומר הלווה לדמותך. בונה לו בנינים; ואתה הינך יושב בביתך ויודע את אשר יאָרג בלבו. הבא לעשות עסק אתו ידבּר. לפתע יפסיקו ושואל לו לדבר שלא מן הענין, ונבהל הלז והשיב דוקא מן הענין… חיים נתן לא היה מַלוה, כי אם חוקר-דין. הוא בנה את היכל מעמדו אבן לאבן ויסוד ליסוד. שטרותיו היו לו מעין וגם אוצר: כל חתימה וחתימה על טופס של שטר היא רבת-ענין. לא אותיות מתות הן אלה ולא דבר ריק כתוב על גליון נייר בגושפנקא דמלכא: אנכי החותם מטה חייב לפלוני ופלוני, ואני הנני אותו פלוני. אני אדונכם ואתם עבדי!

ובדבורה רעיתו לו אשה כערכו. שנים, כי יתחברו ולהם דרך אחת. יעשו יותר מאחד. אהבה, תאמרו, קיום המין. אולי כאן גם מושג זכר ונקבה. אבל יותר הוא חפץ לעשות כסף רוח אחד בגופים שונים. –

והתגלגלו שתי המכונות. זו בפינה אחת של הבית, ולה מעשה ארג ועסק עם רוב אנשי העיר. ועומתה זו בפינה השניה, משמיעה קול ניחר… ובשתי הפינות חורשים רעה האחד על השני. למה לזכר תרבו נחלתו? – ולאידך, למה יעשר אלה גם בלי נחלה?

כה התבצר באותו בית על יד ה“גרמים השמימיים” מצד אחד ורוך נפשות פורחות מצד שני, ענין-חיים פשוט וכל ההתפרצות שבחיים. –

 

ג    🔗

מות! מעומק המות רב-פלאים החלו לדפוק על דלת הבית הזה, והקריאה היא לראש המשפחה. איש קרוב לשבעים ואזרח הגון העיר, איש יושב בין אוצרי קניניו, אשר אסף והניח אחד אחד, נזכר פתאום בשינוי יסודי תהומי… מדברים החכמים בספריהם על מות המות, וזהו גם בגדר השכל האנושי ומן המעשים בכל יום; אבל כל זה כאין הוא מול זה המות, הקרוב לך ממש, וחרבו שלופה בידו…

משולם-יהודה, איש מוצק כארז וחושב שעוד ימים רבים יחיה, התקרר ועלה בלי רצון על מיטתו. ביום הראשון לחליו התנחם ויאמר: גם זה יעבור. הוא הסתכל באצילי ידיו, בשכבו רק בכותנתו לבשרו, וירא עדי הבשר ויאמר, מוג לב הוא זה שיפחד כמעט קט, אבל ביום המחרת כבר נחלש, באמת כבדות ואי-מנוחה שגווֹ ואגלי זיעה יורדים ממצחו… בעיני שממון מביט הוא על קירות החדר ועל התקרה, והנה אינם בתמול-שלשום.. מקנח הוא את הזיעה, ולפתע הבריק בו רעיון נבהל לאמור: אלה הם אגלי שאול!

מות! זה דבר אחד מן האמירות התדירות בימים הנוראים: מי בקצו ומי לא בקצו! ולוקחים בלי רחם את האדם מעל פני האדמה, יובילו גופו למקום חושך, ואת הנשמה מביאים לפני כסא-המשפט, מביאים את המשכיל והמשיג לפני הנאצל הראשון, שליח מחשבה תפיסא ביה, ותופסים בו ובאים עמו בחשבון… הולך הולך לו הפרט למשכיות נצח. ופה בארץ מטה באים יוצאי חלציך ללחך את אשר אספת בעמל בתור בן-חומר ונצים הם על כל כלי וכלי, על כל כוס וגביע; והיה נותר בהאי עלמא למהומת אחים. מירוק העוון! תשובה מן הלב בנשף החיים, חרטה ועיון בכל מעשיך בעולם, שאך דרך כסל לו, תובעים במרומים על כל מעשה ועל כל מחשבה; ואלה מטה מתכנשׂים לקרוע אבר אבר, אבר מן החי ואבר מן המת…

וכך היה. מלאכי-המות לא עזבו את המיטה ריקם. ששה ימים סבבו אותה ועמדו על המשמר. לא עשב וענף היה לקטוף פה, כי אם להסיע אילן ולעקור אותו משרשו. בא הרופא ואמר להמציא לחולה תרופה בסמיו היה גם ביקור-חולים כדבעי. אנשים יוצאים ובאים, אפילו התפללו על החולה ואמרו תחנונים בעדו; וביום השביעי בבּוֹקר כבר מונח מת על הקרקע, ונרות דולקים למראשותיו ומרגלותיו. הכינו עצמכם ללוָיה וּלצידוק-הדין!

ומנחם הבכור הוא עתה העסקן והאָבל הראשי. הלא הוא אומר ה“קדיש”! הלא הוא הבן והוא היורש! ה“מנין” בימי השבעה בבית מרובה הוא באוכלוסין: מת איש שוֹע ונכבד ליהודים. הכל מספרים בשבחו של המת; שָמִים בדיוק את ההון הנשאר, וכל אחד ואחד מצדיק את השערתו בעקשנות מרובה. מנחם מוקף מלחכי פנכּה, אנשים מתראים כאוהבים לו ויועציו האמיתיים. דבוֹרה רוצה גם היא חלק הגון בנחלה, עוד יותר ממשפט הבנות, והיא גם עצם מעצם המת ובשר מבשרו; ומנחם ממאן בזה ומתרגש. הוא נרעש מן השינוי בגבולו ואינו יכול לקשר את רעיונותיו ולהסב אותם למטרה אחת; הוא רץ מחדר לחדר, פותח כל ארגז וארון וסוגרו מיד, מטפס הוא גם על עלית הבית, יורד למרתף; בכל ישים עינו, אבל חסר לו ההיקף. האָמה מודיעה לו כי בא הרב דמתא לבקרו, באו גם השו"בים ושאר נכבדים לשיח עמו וגם לתווך בינו ובין אחותו. דבורה אומרת להגיש הדבר לערכּאוֹת, ובני העיר אינם רוצים כי יבוא לידי חילול-השם…

והריב התפרץ. פעם אחת בין ערבּים חדרה דבורה לחדר האוצר והשכינה אצלה כל כלי-הכסף והתכשיטין שבבית; קפץ מנחם וקרא כי יפוצץ את מוחה אם לא תשיב את הגזילה מיד, וישבּר ראי החדרה. שומעים את הקללות ברחוב. הריב מתגלע בכל כיעורו.

לא אאריך, במשך חודשים אחדים אכלו המדנים האלה שני הצדדים ויערבבו גם את לבות בני העיר ויושביה. עסק רב ואהבת הנצחון. קנאה ואיבה קרובים, עצמותיו של מת מתנועעות ונגררות על פני קרקע…

עזבו דבורה וחיים-נתן בעלה חדר מושבם וישכרו להם בית מיוחד, כבתה האש המרכזית הבוערת בכל יום ונשארו גחלים עוממות… כחולמים חלום קשה עומדים הכּלים הכבדים בכל החדרים, יתמי דיתמי ואין כוח מניע, אין עוד גם שאון החלוקה. בגוף סידור עניני הכסף לא ידע מנחם כּלכל דבריו. הוא מאסף את החובות – הוא מונה וחושב, ובינתים הוא גם מוציא הרבה לצרכיו. מציעים לפניו הצעות למעשים ולמסחרים שונים. ואינו שב מבית-התפילה יחידי בלי לוָיה של איזה סרסור, עליו אך לומר “הן”, אבל עוד מסופק הוא בדבר. המסחר הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד, אבל עוד היום גדול; כל הממהר סופו להכשל, אדם שכמותו צריך לעיין עוד בדבר ולחשוב היטב. כה עברה עליו שנה תמימה לא עבודה מסוימת. ומי יודע אם הגיע לזה, לוּ לא הראו לו אויביו, אחותו וגיסו, את הדרך.

דבורה ונתן כוננו להם על יד סחר הריבית חנות גדולה לצמר ולפשתים, למשי ולאדרות-שער בטבור העיר, והיתה החנות, הנועדה בעיקר בשביל אצילים, לכסות- העינים וגם לאמצעי רב לסחרם מכבר. – מה עשה מנחם? הלך ופתח לו גם הוא חנות כזאת מעבר לרחוב… פיזור-נפשו מצא עתה שוב נקודה חיה. ואמנם המעשים התכופים: שכירת החנות, הנסיעה לעיר הגדולה לקנות סחורה, הבאת הסחורות וסידורן, כמו שינו את טבעו. תוכן ביקש למחצית ימי חייו והנה כזה עתה לו. הוא משכים ומעריב לחנותו, עומד על המעלות ומחכה לקונים ומדבר עם קונים. גם אשתו החולנית באה אחרי הצהרים החנותה. לפעמים יאכלו שניהם בחנות גם את ארוחת-הצהרים. בקיצור, מנחם הוא חנוָני כדת והוא גם מוכר כדת. אנשים שכיבדו את אביו חוזרים על חנותו. מנחם לא רמאי הוא: ואם מחזק הוא את דבריו בשבועה אין זה רחוק מאמת. מה שהקניט אותו במלאכתו היה דבר התחרות את אחותו וגיסו. הוא לא בא להסיג גבולם, כי אם הם מתחרים עמו. הוא רואה בכל מעשיהם מעין מזימה נגדו; וכל קונה שצעד על סף חנותם נחשב בעיניו לגזול מאתו. חדל מנחם להיות צופה בדברי חנותו ותהלוכותיה כלפי חוץ. – הוא, שכמעט זה עתה התחיל ללכת בחיים, חפץ לחתור חתירה תחת רגלי אנשים, ההולכים לבטח דרכם ויודעים מה התווּ להם. צפור דרור נלחמת את בני הנשר!

עברו ימים והנה החלו גיסו ואחותו לעסוק גם בענף מסחרי אחר: הם הקימו להם מחסן של קרשים ושל עצים לבנין, מה עשה מנחם? השתתף עם איש אחד וגמר להתחרות עמהם גם בסחר עצים. אצל נתן ודבורה סובב ומסב מסחר את מסחר, כשן גלגל את חברתה במכונה חיה. לעומת זה החריב מנחם את חנותו, בהעבירו חלק מממונו למסחר החדש. אל תבקשו חשבונות, לדבורה ונתן שוחק המזל, ולמנחם אין מזל… גיסו ואחותו עוד מַלוים כסף לאחרים, ועליו ללוות כסף כדי להחזיק מעמד. לרשעים ואכזריים – רק בשם זה כּינה אותם – תבוא ההצלחה במעשיהם. עולם אי-צדק! ואתה אינך יכול לשנות בזה. אם גם תקרא לאל – מרומים ואם גם נפשך סובלת.

ובתוך כך גדלו בניהם של אלה, אלישבע וברכאל; ופה נראתה יד אחרת – שיווי - משקל שרר מעבר מזה ומזה. אלישבע, הבת הבכירה של נתן ודבורה, כל רואיה יהללוה. נערה בריאה ויפה עומדת לפנינו, והיא בעלת-בינה. נסו נא לשוחח אִתּה והיא תשיב לכם על אחת שבע; וכי תצהיל פניה ותמַלא שחוק פיה ונעו שערותיה האדומות כזהב, חי אלהים, אם ישאר ענו בחביון לבּכם! עלה הקיץ גם בסביבה מלאה רק עבודת הממון. וברכאל שאר-בשרה, הבן הבכור לדודה, גם לו נתן הטבע תרומה. אל תביטו לאמו, המתנוונת והולכת, לאביו, האוכל את בשרו בשנאה ובאיבה. – זה נער-החמד ממין אחר הוא, הוא בעל קומה ולו לב משכיל. בעיני מנחם היתה בת-אחותו מכשפה קטנה, ולא יכול לראותה בשלום, וגם דבורה עוֹינה את ברכאל. צללי משטמה יקיפו את הנפשות הזעירות, והן תשגשגנה ותגדלנה…

ברכאל, בשמעו בכל סעודה וסעודה חרפת דודו, כמעט נשאהו לבו להאמין גם הוא באלה, אם גם בסתר פשו התאוה שתהיה אלישבע אחותו ותשב עמו… ואלישבע, היא גם היא לא מאסה בברכאל, אבל עמדה על יד אִמה במלחמתה את אחיה, מלחמת-מגן ומלחמת-תגרה. תום ואהבת הורים! דודה נכשל פעם אחת באבן והלך איזה זמן כחיגר מעט; ובכל עת ראתה אותו צולע על רגלו חשבה כי חורש הוא רעה על אביה. אמנם גם היא בחזון נפשה חשבה: לוּ היה ברכאל אחיה, כי אז דברה עמו הרבה ושאלה ואותו דברים רבים…

 

ד    🔗

האֶמנה את המאורעות אחת אחת? מנחם ניסה להטות לו לב המשרת אשר עבד אצל אחותו ולשכרו לחנותו, למען ידע על ידו צפונות אנשי ריבו. וגם הצד השני חרש לו רעה. פעם בא הדבר, כאשר בגד קונה ותיק בחנותו של מנחם והתחיל לקנות בחנות אחותו, לידי מהלומות. מהלומות במשפחת נגידים ולא בין המון-העם. הדבר היה לשיחה במלוא העיר.

שנאה בין אחים, הדרך לא סלולה, זה עולה וזה יורד. כי קמו נתן ורעיתו בבוקר למעשיהם ידעו כי הכל נכון לפניהם; ומנחם נלחץ תמיד אל הקיר…

והנה באו גם לנתן ודבורה השלוים ימי עֶברה וזעם. אלישבע, הבת הנחמדה מחמד נפשם, נפלה למשכב. בתחילה אמרו אין דבר ועסקו רק ברפואת-בית. אבל היא חלתה מאד; ויחישו את הרופא, וישכם ויערב ולא עצרו סמיו כוח להושיע לה. אמרו “תהלים” בציבור; שלחו “פדיון” לרבי; מדדו את בית-העלמין בפתילות ועשו מהן נרות לבית-המדרש חילקו צדקה ברבים; התנפלו גם לפני “ארון-הקודש”, ויללו ובכוּ לפני יושב-מרום. זה ימים שלא דרכה כף רגלם החנות. “משוש חייהם” צפוי למות. למה להם הונם גם רכושם? –

ובבית שוררת מהומה. הדלת נפתחה בכל פעם, שכנות באות לעוץ עצות וגם לנוד ראש. הרופא ישרשן בחמתו על אשר יפריעו את מנוחת החולה – ואין שומע לו. פני דבורה נפלו מאד; ונתן, בעל הלה העז, נמס, ובמסתרים הוא מוריד דמעות ובוכה כילד…

הסכנה הגיעה עד למעלה ראש. ניטל כוח-הדיבּור מאלישבע, ותבערת הקדחת בוערת בה בלי הרף. מלאכי-מרום. בקשו רחמים לפני אֵל שדי ואַל תתנו לקדוח את הנשמה בת-יונים! רצו את בית מנחם ובקשו ממנו מחילה על עלבון הריב המגונה, שעשה שַמות בשני הבתים, התרפסו לרגליו; ורצה דבורה גם היא לשם. בלב דבורה הבריק רעיון, כי אם יסלח לה אחיה הפעם אז יסור שבט אלוה מאת בתה ותיחָלם.

בליל סגריר וקר באה האחות עטופה לבית אחיה ואיש מלחמתה. מי האמין כי כזאת עשה תעשה, ותבקש ותתחנן לפני מנחם כי ישלים עמה ולא יטוֹר לה. ותישבע האשה ששבועת אמונים כי תתעמל מעתה לישר ההדורים, אם אך יאמר סלחתי. ומנחם עמד על יד השולחן, הסתכל בה בעינים מוּזרות ורוחו סוער. בידו היא עתה, אם לשבט אם לחסד. אחותו שהיה מוכן שבע פעמים ביום לרצחה נפש, אותה ואת בעלה, ניצבת עתה לפניו. והוא לא יכול לסלוח לה. נמאסים אתם לי ונתעבים, קרא בלבו, זה חצי דור שהם לוחצים אותו, את בלעוֹ מוציאים מפיו. הוא נולד לעמל והם אשמים בדבר, הם. אחותו תפשה אותו בבגדו, היא לא תרף ממנו אם לא יאמר שלום. האם אין אלהים מזימותיו? האם לא אב אחד לילדם? “מנחם, אחי, מנחם, אל נא תדחה את אחותך מאתך, רחם עלי, עלינו!” ולב מנחם התרכּך; פתאום התחיל לקרוא בקול משונה: “הרפיני, הרפיני ועזבי אותי, לעולם לא אתן לכם ידי!” קולה רתת: “תגרשני מביתך, אותי – את אחותך?” – “לכי מזה, לכי מכאן!” הוא קורא. עיניו מלאו דם, הוא מלא חימה וזעם. אם עוד רגע תשאר בבית אז לא יעצור ברוחו עוד. “לכי מכאן”, הוא חוזר על דבריו. “סורי מזה”. דבורה עמדה שוממה ורגליה מעדו. אחר זה פנתה ותעזוב את החדר בפחי-נפש. הנה רוח חזק ינשב בחוץ ובבית מנחם עקה חשאית. הוא יושב על הכסא וראשו נשען על ידיו. רעיתו פתחה את הדלת ותאמר: “מנחם. מה עשית?” והוא לא ענה לה. צללים שחורים הוא רואה. —

לאחר שבעת ימים שבקה אלישבע, בת-רננים זו, חייה ונקטפה באבּה, ותהי תאניה ואניה בכל הרחוב. כל אנשי העיר דברו באותו מאורע; וכולם נדו בראשם ויאמרו: קשה-לב כזה עוד לא היה בישראל!

גם בלב ברכאל בא מאז פרץ ושעמום. שעות שלמות היה יושב בחדר וחושב. בעת הסעודה היה כמבולבל ושותק; אביו מדבר אליו והוא איננו שומע…

 

ה    🔗

יום ירדוף יום ושנה שנה. והחימה העצורה אוכלת משני העברים, אמנם על הפרצה בחומה האחת עלה לכאורה איזה קרום; אין פנאי לחשוב על כך בימי המעשה, בעת שגלגלי המסחר מתנועעים. הם גם יעשרו ויתעצמו מיום ליום, אבל בעומק הלב בוער הכאב. אין סליחה. ומנחם בודאי לא ידע סלוח. מי אשם במזלו? מי שם בסד רגלו, ואין מוצא ואין מבוא, אם לא הם. חנות עומדת מול חנות! למתחריו ואויביו בנפש מביאים בכל פעם סחורות חדשות, ופרקו מעל העגלות את הצרורות הכבדים, תאוה לעין; ואצלו הכל-כסתיו ארוך… כבכוכי-קברים מונחים בחנותו הצמר והפשתן. ואת הכל יכסה האבק… חדלו הקונים לבוא אליו זה כבר. מוחרם אתה מה' ואדם. קום וחצוב לך גם אתה קבר בחיים!

לא הוא לא יתן למוֹט רגלו! הוא ינקום משוטניו את נקמת חייו, הוא יצית אש בביתם ובחנותם, יקעקעם, ירמסם. תנו לו כוחות שבעתים מאשר לו. הוא מכה בידו על השולחן בעת יזכור שמם. שנאתו עוברת כל גבול!

מנחם ירד עוד מטה. את ביתו כבר נתן בעבוֹט, חנותו ממושכּנת אצל אחרים. נתרוקן מכל כלי-הכסף והתכשיטין. לחייו נמַקוּ ועיניו בולטות. ומלבושיו אינם מחודשים זה ימים רבים. כצל הוא מתהלך עלי אדמות. אין צדק בעולם, בני-אדם יעוותו משפט, איזה ערך יש לעולם זה? מנחם, הוא מנחם בן משולם-יהודה, בין עניים יתחשב, ושונאיו בנפש עולים מעלה. השמעתם ממין משטר כזה? בוּשה היא. בעלי-חובותיו יאיימו עליו כי יניחו חותם על חנותו. נוגשׂ אחד הציע לו שישכיר לו ביתו, ושהוא יסתפק במדור התחתון…את דמו מוצצים ממנו, בבית-המדרש הוא שומע כי מתלחשים על אודותיו. הוא ומצבו הם לשיחה בפי הבריות!

בא אחד מקרוביו והזיד ליעץ אותו כי ישלים את אחותו, אולי יבָּנה, -ויירק בפניו מרוב כעס. מי שמע עזות נוראה כזאת? הוא יצעד על סף הזדים! הוא יעשה כזאת! מוטב לו לחזור על הפתחים; וידעו כל באי-עולם לאיזו מדרגה הביאו אותו קרוביו. מי שהגה ברוחו את הרעיון הזה מוּתר לקרעו כדג. הא, הא, הא! צחוק פרוע התפרץ מפיו. בלילה על משכבו הוא יושב במיטתו ורואה בחזון, היעקור את שנאתו מחוּבּוֹ ויכּנע. בשעת עמידת האדם לפני התהום גם בקעי מחשבה כאלה עולים בו. אופל מסביבו. אופל ותמהון גם יחד…

סוף דבר היה שחנותו של מנחם נסגרה. וביתו, בית אביו, שבנה לדורי-דורות, עמד על השער להמכר ולצאת לרשות אחר. סאת עני-נפשו נתמלאה ואחזוֹ השבץ, וירד שאולה עני ומת – ואינו עוד בן חמישי. -