א 🔗
מִלְחֶמֶת-עוֹלָם 🔗
ויאמר ע' האלהים, הן האדם היה כאחד ממנו… וישלחהו לעבוד את האדמה. – –
והאדם ידע את חוה אשתו. ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש…
ותּוֹסף ללדת את אחיו, את הבל רוֹעה צאן, וקין היה עובד אדמה ושומע בקול האדמה.
ומקץ הימים הביא קין מנחה מפרי האדמה, והבל גם הוא עשה כמעשהו… ויחר לקין. ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.
ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת-עדן.
וידע קין את אשתו. ותהר ותלד את חנוך. ויוָלד לחנוך את עירד, ועירד ילד את מחויאל, ומחויאל ילד את מתושאל, ומתושאל ילד את למך.
וללמך שתי נשים, שם האחד עדה ושם השנית צילה; וצילה ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל…
ומאז בן-אדם על חרבו יחיה, בחרבו ובקשתו כובש לו את הארץ וחי בארץ.
ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה… ויחָצו בני האדם לשני מחנות, ויבנו להם אלה אהלים לשבת ואלה הברזל מעשה ידם.
ומלחמה לברזל עם האוהל משנות דור ודור. – – –
ב 🔗
הָאָדָם וְהַמַּקֵּל 🔗
לפנים בישראל היו אומרים: הככר והמקל ירדו כרוכים מן השמים. ושיודע לשאול: למה? פתרו לו: בזמן שבני-אדם עושים רצונו של מקום, הרי ככר לאכול, ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום, הרי מקל ללקות בו…
ככר לאכול ומקל ללקות בו! והיו לאותות לעושי רצונו ולשאינם עושים רצונו. אבל העולם לא כן הוא נוהג, בו הככר והמקל באים בערבוביה. – יושבי אור וצלמות אנו; הננו אוכלים ולוקים, לוקים ואוכלים.
ואכלת ושבעת וברכת, ואחר-כך תימתח על העמוד… אלהים כופת ואליהו רוצע; זה החוזה שאינו בא אלא לקרב רחוקים ולרחק קרובים בזרוע.
התקרבות ודחיה! ככר ומקל!
ואת העורבים ציויתי לכלכלך ואת המקל להלקותך. ואז יקום אליהו ועילה בסערה השמימה… ואנחנו תועים אנו בארץ. הנה הככר מצד זה והמקל מצד זה: בכּל שתי רשויות, ומלכות אחת נוגעת בחברתה. – ויש אשר ישַנו סדריהם, הככר תלקה והמקל ישביע…
הננו אוכלים ולוקים, לוקים ושבעים…
הככר והמקל בדיבור אחד נאמרו, ומה רחוקים המה זה מזה! הראשונה היא מדרס לכל חי, כולם אוכלים ושבעים, מביצי כינים עד קרני ראמים, על ידי הזן ומפרנס לכל; – והמקל לא בא אלא בעבור בחיר היצורים, בעד האדם.
האדם יודע הוא להילָקות ואוהב הוא להילָקות; אפשר לו לאדם לבכר את המקל על הככר.
הככר היא פשוטם של החיים, המהלך הפשוט של הטבע הפשוט, אבל המקל מכה את האדם ואומר לו: גדל!
ג 🔗
בָּרִי וְשָמָּא 🔗
לא הרי העולם כהרי האדם, ולא הרי האדם כהרי העולם, עולם כמנהגו נוהג ואי אפשר לו לשנות את תפקידו, והאדם פושט צורה ולובש צורה ומהפך מידותיו לכמה גונים.
מי משניהם קודם? אלה אומרים העולם קודם להאדם; ואלה אומרים האדם קודם להעולם, גדולים מעשי צדיקים משמים וארץ.
שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מנין שאין כותבין תפילין על גבי עור בהמה טמאה? דכתיב, למען תהיה תורה ה' בפיך – מדבר המותר בפיך. אלא מעתה, על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו? אמר לו: אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני-אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגוֹ מלך ואחד הרגוֹ איספקלטור, איזה מהם משובח? הוה אומר זה שהרגוֹ מלך – כלומר, “אלו שלקו על ידי בוראן”.
ואתם הלא יודעים הנכם את רבי פינחס בן יאיר!
אמרו עליו, שמימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו. והימים האלה ימים קשים הם לבני-אדם. כל בני-אדם חצים עבדים וחצים בני-חורין, כל דאלים גבר.
הלנצח יעבוד האדם באדם?
והחסידים ואנשי המעשה, זעיר שם זעיר שם, שאינם יכולים לעקור את העבדות כולה בבת אחת, עוסקים בפדיון-שבויים. אז קם גם הרב הגדול הזה וילכו הוא וחמורו, הלוך ונסוע, לפדות שבוי אחד מאדונו.
אבל הנה מפליג לפניהם נהר גדול, ובכל הככר ההיא גם אניה גם מַלח אין.
זכר הרב, כי ניצבו מי ים סוף כמו נד נוזלים ומי הירדן נכרתו, וכאינש שנפיש חיליה בלכתו לעשות רצון קונו, התאזר ויקרב אל הנהר ויקרא לאמור:
גינאי, חלוק לי מימיך ואעבור בך!
אתה הולך לעשות רצון קונך – השיבהו הנהר – ואני הול לעשות רצון קוני; אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה… אני ודאי עושה.
בשעה שביקש הקדוש-ברוך-הוא לברוא את העולם, גזר על העליונים שיהיו למעלה ועל התחתונים שיהיו למטה; כשנתן משה את התורה, בטל גזירה ראשונה ואמר: העליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים. יצאה בת-קול והכריזה: אוי להם לבנים מעלבונו של עולם, דוחים המה ודאיות ופני ספקות. – – –
ד 🔗
יְצִיאָה 🔗
חכם אחד היה אומר: עשרה דברים קשים נבראו בעולם, הר קשה ברזל מחתכו, ברזל קשה אור מפעפעו, אור קשה מים מכבים אותו, מים קשים עבים סובלים אותם, עבים קשים רוח מפזרתם, רוח קשה גוף סובלתו, גוף קשה פחד שוברו, פחד קשה יין מפיגו, יין קשה שינה מפכחתו ומיתה קשה מכולם.
ויש אומרים מיתה קלה מכולם, טובה שבכולם; וכן ברור הוא אומר: נסתכל ביום המיתה ואמר שירה…
אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר! אמר להו: ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן…
רבי יוחנן, כי הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי: סוף אדם למות וסוף ברמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים.
הכל למיתה הם עומדים, אבל מה הם מפסידים בזה? כשאדם בא לעולם ידיו קפוצות, כמי שאומר, כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו; וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות, כלומר – לא נחלתי מן העולם הזה כלום… ולפיכך כד הוו פליגי בית שמאי ובית הלל, אם נוח לו לאדם שנברא משלא נברא, או שלא נברא משנברא, נמנו וגמרו, שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא.
ועכשיו שנברא האדם יפשפש במעשיו; אבל מעשים לא מעלים ולא מורידים, אין בהם קרן-קיימת ואין שלטון אחרי יום המות. – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.