עולם אחד, העולם הגדול, ברא אלהים בראשונה, ועולמות רבים, עולמות קטנים, הוא בורא בכל עת, בכל יום, בכל רגע – את בני האדם. ורוח מלפניו יעטוף, מן הנשמות אשר עשה ואשר הכין מראש באוצר הנשמות מתחת לכסא הכבוד, והיה לנפש חיה בעולם הקטן – והיה החֹמר ביד היוצר לאדם. מנשמת האדם הראשון ועד נשמת זרעו אחריו לדורותיו, תבא כל נשמה ונשמה בעתה, בהגיע תור אחד “העולמות הקטנים” להבָּרא, עד אשר תכלינה כל הנשמות מאוצר החיים; אז יבא המשיח ועולם חדש יבָּנה – שמים חדשים וארץ חדשה, נשמות חדשות וחיים חדשים.

והנשמות במכון שבתן בסתר עליון מתענגות על זיו כבוד ה' היוצר אותן, צופות ורואות כל גלוי וכל נעלם מקצה השמים העליונים ועד קצה ארץ תחתית ומימים קדמונים ועד קץ הימים; צפוני העתים גלויות לפניהן כהִגָּלות לעיני האדם נחל מים זכים שקופים עד היסוד בו. גם בטרם יוָלד האיש תדע הנשמה, אשר לו נועדה, את הליכות חייו ואת אשר יגיע אליו על פי פעלו: כי יזַכּה איש את ארחו וטוב לו – וטוב גם לנשמתו שם במעונה ושמחת אלהים על ראשה; וכי ישחית דרכו לנטות ארחות עקלקלות – הוא ישמח, באשר לא ידע את יומו ואת מחרתו, ונפשו עליו תאבל במרומים, כי תראה וכי תבין לאחריתו.

מה מאד תבקש הנשמה להזהיר את חבֵרה ואיש בריתה (כעתיד כהוה אחד לבני מרום) להורותו בדרך טובה, להשיבו מדחי, מכשלון, מאחרית רעה! ואולם בעודה במרום לא שיח ולא שיג לה ולא כל התחברות עם הגוף, אשר עדֶן לא היה; ובהתחברה אליו – הנה נשכחו ראשונות, נצפנו עתידות, כבה נר אלהים מעל ראשה וענן פרוש למסך בינה ובין העתים והמרחקים אשר לפני יום היו קרובים וגלויים אליה. מעתה שניהם יחד נהלכים כעורים בדרך החיים, כמגששים בתוך ערפל, אשר לא יראו בלתי אם צעדים מספר מהם והלאה: ההוה – דבר יום ביומו – גלוי וידוע להם, והעתידות, הקרובות או הרחוקות, כספר חתום; תחת אור עולם באוצר חיים, אור קפאון בחדר עכור, תחת חיים בהירים שקופים, חיים סתומים וחתומים, חיי מַאפל ועורון! זה דרך עֹצב לכל הנשמות בבואן אל הגוף, זה היה דרך הנשמה הראשונה – נשמת האדם הראשון.

וכאשר שלח אותה אלהים אל הגולם אשר יצר עפר מן האדמה, להחיות אתו, – וירע בעיניה ותתחנן אל ה' ותאמר: אנא, אבי ויוצרי, אל תשליכיני מלפניך ואל תהדפני מאור אל חשך, אשר לא אדע עוד עת ומקום, לבד מאשר אתי לנגדי, לא אביט עוד, כאדם עם יושבי חלד, את הדברים אשר יהיו הדברים הראוים להיות (כי הוגד לה מראש ותדע), לא…

וישסע אלהים את הנשמה בנשיקות פיו ויאר פניו אליה ויאמר: הנחמי, בתי, כי גם שם לא יֵאמר לך עזובה, גם באֹפל ובחשך אני אאיר נרך. הנני נותן בך רוח, ורקם על היריעה הפרושה על העתידות מעתה, מראות נֹעם, תמונות הוד, בריאות חדשות חליפות, אשר כנפים להם בכנפי זבוב־הרקמה, ונֹגה להם כנגה ברק החשמל וצבעים כצבעי הקשת אשר בענן; והיו לך תוצאות פעולתו, כי תראי בלילה רוב מעשים והמון עלילות גדולות ונפלאות לאין חקר וללא גבולות עת ומקום, ויומם תחזי לך חזיונות קסם, והתוית לך תוי אור, עטרת שלום ושפעת ברכה וששון ויקר. והיה כי תלין בכי בערב – ושעשעוך החלומות וערבה לך שנתך, וכי ימררו המסבות או האנשים אך חייך יומם – וחשת מפלט לך אל חזיונות ותהי זאת נחמתך. דעת העתיד לא תהיה לך: יוסף דעת יוסף מכאוב; ואולם גיא־חזיון לפניך הוא, בו תערכי דמות לעתידות, בו תמשלי כאשר תאוה נפשך. וכל הנשמה אשר תבא אחריך אל כל בשר, אשר לו נועדה, וזכרה את הסגֻלה הזאת, אשר נתתי לכן, את החזיון, היוצר עולמות גדולים לעולם הקטן – והתנחמה. ומאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, באשר אַתְּ בתי הבכירה, הנני אגלה לך סוד: דעי, כי כאשר ירבו חוזי החזיונות והעם יקשיב וישמע וישים על לב – והיו החזיונות לעתידות. – – –

ויתן אלהים לעם את החזיון, ויהי לו חֵלף דעת העתידות.

בכל אשר הוסיף קהלת חכמה וכעס, דעת ומכאוב על כל אשר היו לפניו, אכן לא ראה רעה רבה תחת השמש, אחרי אשר מצא את לבבו לאמר: “טוב מראה עינים מהלך־נפש”. ולוּ ראה את אשר יראה היום אחד היהודים, אשר נתן לו אלהים עינים לראות ולב לחוש, כי אז אל נכון הפך דברו לאמר: טוב הלָך־נפש ממראה עינים.

ומדי ראותי כה וכה, כמעשים בכל יום, אך כל העמל ואת כל האון ואת כל התלאה, אשר מי יודע אם ראה קהלת כהמה כל ימי חייו, עצום אעצם את עיני, אֵרומם אנָשא על כרובי, כרוב החזיון, ובהלָך־נפש אשקיפה מעל פני הישימון, אשר נגד פני, הלאה, הלאה למרחוק, אביטה, אקוה, אאמינה ואמצא נחומים לנפשי – ואת אשר אראה אגיד.

־־־־־־־־־־־־־־

ירושלם, פורים, שנת תרצ"ב.

ובמערכת “הצפירה” היוצאת זה עשר שנים בעיר הערים, רבה התכונה ליובל שנת השבעים, אשר יחֹג זקן כתבי העתים העברים ביום הזה. ויום החגיגה הגיע ומלאכים באו מקרוב ומרחוק אל ארמון המערכת, אשר ממול המכללה העברית, לברך את העורכים ולשוש אתם משוש; והשולחים אותם – הלא המה: מאַת המערכות לכה“ע העברים, אשר במאת המושבות הנמצאות בשני עברי הירדן מזה ומזה מלֹא ארך ארצנו; קוראי “הצפירה” הערבים – אשר היו לפנים בתלמידי בתי הספר התיכונים והעליונים העברים – היושבים במצרים, בארץ ישראל, ובסוריה; שלש מאות אלף היהודים אשר בירושלם העיר הישנה ואשר ב”ירושלם החדשה" (הוא השם הכולל לשלשים המגרשות, אשר בנו ויושיבו מסביב לעיר אחינו הספרדים והאשכנזים, אחרי התאחדם יחד להיות לקהל אחד בקושטא, בירושלם ובטורקיה כלה, מכסף החלוקה, אשר תעודתה, לפי הסדרים החדשים שנעשו בה, אך “לבנות ולנטוע”); ומלאכים ומכתבים וטלגרמות באו ממאה וחמישים כתבי העתים העברים – לימים, לשבועות, לחדשים ולתקופות – ומשלשים הוצאות הספרים העברים, אשר בארצות הגולה, וישמחו ויעלצו וישתעשעו יחדו כל קהל החוגגים את החגיגה העברית הזאת שלשה ימים ושלשה לילות. והנואמים ספרו בנאומיהם, אשר נשאו באזני הקהל, והקרואים ספרו איש באזני רעהו על כל החדשות אשר צמחו בעשרים השנים האחרונות במערכות ישראל בגולה ובארץ ישראל, חדשות אשר יד “הצפירה”, המושלת ממשל רב בדעת הקהל, היתה בכלן, ודברי ימי היהודים, אשר לחיי המעשה ואשר לחיי הרוח, בתקופה הפוריה הזאת, נגֹלו כספר בפני הצעירים והצעירות, אשר הקשיבו רב־קשב ואזנם לא מלאה משמוע.

ויספר אחד על תחית הארץ בתקופה האחרונה, לאמר: אחרי אשר גבר הלחץ ברוסיה, בגליציה וברומניה לאין תקומה, והנלחצים והנרדפים – אלה נודדים כצללים על פני ארצות ויַמים רחוקים, אלה נמקים ואובדים תחתם בעניָם ואלה נואשים מעתידות עמם ונופלים אל האויב המונים המונים, ואחרי אשר נגלתה שנאת הגוים אותנו בצרפת, באטליה, באנגליה ובאמריקה עד אשר דִמו הכל כי יזעזע הסער המתחולל גם את השאננים והבוטחים וימריצם כי יתנו לב להבין לאחרית הזעם, – שבו ראשי הציונים וינסו דבר את אצילי ישראל ואל גדוליו אילי הזהב, אולי יאותו להם בפעם הזאת לתת יתד לעם במקום קדשו; אך המה הכבידו את לבם גם הפעם ולא אבו שמוע. אז התעורר הזקן שבחבורה¹ ויסע וילך ויבא נויורקה וימתק סוד עם אנשי לבב מנכבדי הציונים אשר שם וישם לפניהם את הדבר הגדול, אשר רחש לבו. והמה שמעו, הקשיבו, בחנו את דבריו ויופיעו על עצתו. וימהרו ויערכו ספר זכרון אל אחד אילי הזהב הנוצרים אשר באמריקה, האיש אשר עברה עליו רוח נדיבה להקדיש כל הונו הרב והעצום לטובת בני האדם והמפזר פעם בפעם אלפי רבבות לכל דבר טוב. ונביא הקונגרסים הציונים, אשר נקרא ממחרת היום ההוא לבא אל האיש, מלא במדברו הלוקח נפשות את דברי הספר ויט את לבב הנדיב הנוצרי להקדיש הוא ואחוזת מרעיו את כל כחם לתחית עם ישראל בארץ ישראל, כאשר הקדישו אנשים מגדולי אירופה לפני מאה שנה את כל כחם לתחית העם היוני; ובזאת ייטיבו את הרעה, אשר עשו העמים הנוצרים, מימים קדמונים ועד היום הזה, לעם אשר נתן להם את האלהים ואת הנביאים ואת התרבות ואת המוסר, יעמידו רֶוח והצלה גם לעם המסכן הזה גם לעמים אחרים, אשר היהודים להם כאבן מעמסה בכל מקומות מושבותיהם, ולהם תהיה זאת לצדקה, לשם ולתהילה בדברי הימים עד עולם. הנדיב ראה, שמע ויתן אל לב ועוד מעט ותוסד חברה נוצרית לישוב ארץ ישראל ביד היהודים ובראשה – רוקפלר, ונדרבילד, קרנג’יו ועוד אחדים. והמיסדים באו בדברים עם ממשלת טורקיה והיא נאותה להם, ויקנו מאתה את אחוזות הממשלה, אשר בארץ ישראל ואשר על גבולותיה בסוריה, וגם מאת יחידים קנו כברות ארץ גדולות וטובות, ובטרם יעברו ימי שלש שנים וחצי ארץ ישראל נקנתה ונבנתה ביד יהודים. וכל כתבי העתים, אשר באירופה ואשר באמריקה, הרימו את נדיבות הנדיבים הנוצרים וצדקתם עם ישראל על נס ויציגו אותם ואת החברה היהודית, המפזרת נדחי ישראל בערבות ארגנטינה וברזיליה, זה לעומת זה בדברים חוצבים להבות אש ובדֵי בזיון וקצף על גדולי היהודים המתנכרים לעמם ולכל משאות נפשו. ויק"א שמעה ותקשב (כי על כן פי הגוים המדבר אליה) ותכּלם מדרכיה וממעשיה – ותֵּהפך פתאם, בקנאתה בחברה הנוצרית, ותלך ותקן שני מליונים דונם אדמה ותיסד גם היא מושבות רבות לישראל בארץ ישראל. ואחד מראשי נדיבינו, אשר הגדיל לעשות לציון לפנים, בא בדברים עם הגרמנים בעלי המושבות בארץ ישראל, כי שמע כי נושאים הם את נפשם (בעצת אנשים גדולים מאחיהם בני ארצם), אחרי הסכינם מימי דור אחד עם ארץ חמה מארצם, לצאת ולהאחז בארץ ממשלת גרמניה אשר באפריקה; ויקן מידם את שש המושבות ויושב בהן את פליטי היהודים הנודדים מארצות המזרח והצפון. –

ואחריו קם השני, והוא משבי פשע ביעקב, לספר על תחית העם אשר נגלתה בכל עֹז בארצות הגולה בתקופה האחרונה הזאת, וישא כוס ישועות ויברך את האלהים אשר עשה נפלאות בישראל, ויתודה את עונו ואת עון רעיו ואת עון אבותם, ואחר ספר כדברים האלה לאמר:… והימים ימי צאת חכמי הגוים פעם בפעם לתת דפי בהתבוללות ובמתבוללים להטיף ללאומיות ולציונות (והלא נודע, כי דברי אחד הגוים נשמעים ליהודים משבעה משיבי טעם מקרב אחיהם) וימי עבוד ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית את עבודתה הגדולה והנמרצה לניר ניר בישראל ולהכין הכל לזרע התחיה. אז נגלה גם הזורע ויצא ויזרע זרעו לברכה: כי התנדב ה' נחום סוקולוב ויעבור. בשנת תרע“ב, תרע”ג, בקהלות ישראל הקרובות והרחוקות, הָחל ברומניה וכלה באמריקה, עבור והפיח ברוח פיו על שביבי אש הקֹדש הנשארים והנסתרים בתוך האפר, עבור ועורר את קהל שומעיו בעיר ועיר, מדינה ומדינה לשוב אל שפתנו ואל תרבותנו הלאומית. וחפץ ה' צלח בידו וביד חבריו מלאכי התחיה העוזרים על ידו, ורוח חדשה, רוח אלהים, לבשה את כל הגולה ואבות ובנים התעוררו ויודיעו וישמיעו בכל הארץ, כי העם היהודי עומד לחיות על פי דרכו ובגוים לא יתערב. ובתי ספר עברים, תחתיים ושניים, נוסדו לבני ישראל בכל ארצות אירופה ואמריקה, ובערים הגדולות – גם מכללות עבריות, וילמדו בהם את הלשון ואת הספרות העברית באר היטב עד היות כל באיהם יודעים את לשון עמם לאשוּרָה. והקהלות ומוסדותיהן, אשר היו שרידי המתבוללים נוהגים בהם, נכבשו לפני הצעירים, והרוח העברי נשב בכל פנה וַיַשב את הרקבון, מורשת הדור האחרון. ובכל הארצות נוסדו כתבי עתים עברים, אשר היו לפה לעם ישראל כלו, תחת רעיהם, אשר יצאו לישראל בלשון עם ועם ואשר היו לכלי שרת לקהלה וקהלה לבדה, להתוכח עם צוררי בני שם, לעשות חֹנף לעם הארץ ולכל הדבר הקטן, למען מלא את קוראיהם שממון או להפיל עליהם חבלי שֵנה ביום השבת אחר הצהרים. ואלה נאספו מפניהם אחד אחר אחד ככוכבי נשף מפני אור שחר בהבָּקעו.

והרוח החדשה צררה בכנפיה את הבוגדים ואת הנופלים מעמם ואת רעיהם, הרבים מהם שבעתים, אשר גם בטרם ימירו את דתם היו כעצמות יבשות לבית ישראל, מבלי דעת גם הם גם כל הקרב אליהם, הלנו הם אם לצרינו, – וימהרו וישובו אל עמם ויעזבו את משמרותם ואת מרכבות כבודם ויתחמקו ויצאו ארצה ישראל להתחדש עם העם השב לתחיה ולכפר בעבודתם, אשר נדרו ואשר קימו וקבלו עליהם לעבוד מעתה את עבודת ארצם ועמם בכל לב ובכל נפש, את עון מעלם ואת עונות אבותם, אשר הרחיקום בחנוך נפתל ועקש מעל כל קדשי ישראל וינכרו את נשמתם. –

ואחד סופרי הצפירה מבני הגולה, והוא עורך מכ“ע ז’רגוני לפנים, ספר על המלחמה הגדולה והקשה, אשר היתה לבעלי התחיה העברית ו”הצפירה" בראשם, עם העתונות ועם הספרות הזרגונית, על הנדיבים אשר מלאו אחריהם, ביסדם מהונם שעורי ערב בעיר ועיר לאנשים ונשים, ללמד עברית את העם לכל פנותיו, על סופרי ישראל, אשר מהרו לעת זקנתם לתת גאולה לנשמתם, אשר נשבתה אל בין הגוים או אשר נשקעה בטיט היון, בתרגמם את פרי רוחם, הכתובים בלשון עם ועם או ז’רגונית, עברית לעברים, ועל שוב כל טובי הסופרים הזרגוניסטים (אשר היו מוציאים את פניניהם אל שער האשפות, בראותם כי “עטם קרובה לבית לחם”, כמליצת יל"ג) אחד אחר אחד לכתוב עברית לבדה, אשר מעתה גם עשר גם כבוד גם חיי עולם בימינה, והספרות הז’רגונית עם הקֻבּעת הנשארה התמוטטה לבלי קום. – כדברים האלה דברו גם סופרי “הצפירה”, אשר בערי אמריקה, ויגידו כי אמנם עוד המלחמה חזקה בנויורק ובכל אמריקה הצפונית והדרומית בין העתונות הז’רגונית היורדת מטה מטה, ובין העתונות העברית הדורכת על במותיה, אך לא רחוקים הימים, אשר בהם תבּנה ותכּונן העברית לבדה בכל רחבי הארץ הזאת וצרתה כליל תחלוף. –

ואחד הצעירים, הוא מיוצאי בית־הספר “כל ישראל חברים” בבגדד, דבר על החליפה ועל התמורה אשר היו בבתי הספר לחברה הזאת מאז הכריעה חברת “כל ישראל חברים” הברלינית, אחרי התחברה עם “עזרה” לחברה אחת, את רעותה הפריזית ומאז פרשה כנפיה על כל בתי הספר אשר סרו למשמעת פריז לפנים. כל הבתים האלה הנם עתה מעוז לתרבות העברית, תחת היותם מרבץ לתרבות הצרפתים; חמשים אלף התלמידים המבקרים בם נתונים בכל לב ובכל נפש לשפתנו ולספרותנו ולעבודת התחיה הלאומית, בתי הספרים אשר ליד כל בתי הספר האלה, היו עתה לאוצרות הרוח העברי, כאשר היו בימי ממשלת פריז מאספים לספרי צרפת ולרוח צרפת. והמנהלים והמורים, אשר היו הראשונים לפרוק מעליהם את עֹל פריז, נותנים לידי ישראל חנוך עברי בשמחה ובטוב לבב ומברכים נפשם בחייהם כי נחלצו מהיות עוד כלי משחית ביד עריצים רחוקים לדור החדש הנִתּן על ידם. –

ואחד הערבים קם ודבר עברית צחה ויברך את בעלי “הצפירה” בשמו ובשם אלפי הקוראים עברית מבני עמו, ויביע את תודתו ואת תודתם על החנוך העברי ועל התרבות העברית, אשר היו כטל על נפשותם היבשות ואשר הועילו לכונן את האחוה בין שני העמים האלה הקרובים איש אל אחיו למולדתם ולרוחם ולשרש מהם את זרע השנאה, אשר זרעו בתוכם אנשים רעים מאחיהם. ויספר את אשר עשו הערבים יוצאי בתי הספר העברים או בעלי ברית לצעירים עברים ציונים מימי בקרם עמם יחד במכללות אירופה, ואת אשר הצליחו לפקוח עיני בני עמם על דרכי היהודים הטובים להם ועל דרכי בני הנכר האחרים המבקשים רעתם ורעת היהודים גם יחד, ולהפוך גם את הישרים בערבים הנוצרים לטוב על היהודים ועל משאות נפשם – מלבד אחדים מן הרעים החורצים עוד לשון ושומע אין להם. –

ובאחרונה קם אחד העורכים לברך את קהל החוגגים ולדבר דבריו באזניהם. והעורך הראש וחבריו העורכים הישנים – הם הם אשר חגגו את יובל שנת החמשים בשנת תרע"ב בגולה, בורשה – והחדשים, מטובי הסופרים העברים, אשר נוספו עליהם אחרי כן בהרחיב “הצפירה” יריעותיה פי שלשה וארבעה (כי היא יוצאת עתה פעמַיִם ביום, שלשה גליונות בבקר וגליון אחד בערב), עוד ינובון בשיבה, בריאים וטובים כלם ומראיהם טוב מאשר לפני בואם לעבוד עבודתם בארץ הפלאות הזאת, הארץ אשר ככחה לעם ישראל כלה לחדש נעוריו כקדם כן כחה לאיש ואיש להשיבו בעת זקנה לימי נעוריו ולאיתנו. גם המכתב העתי, אשר הם עובדים בו, התחדש כמוהם וישב לימי עלומיו: תכנו כלו נבחר וטוב שבעתים מבראשונה – ושפתו עברית צרופה, כאשר בימי היות שפתנו חיה בפי בני הנביאים ברחובות ירושלם או – כשפת סוקולוב ופרישמן לפנים.

וישא העורך מדברותיו על החדשה אשר נעשתה בשנים האחרונות בשפתנו, אשר שבה גם היא לקדמתה, וַיַזכר את התהפוכות אשר נראו לסופרי עברית בשנים־שלשת הדורות האחרונים: בדורות ההתבוללות, בכתוב המשכילים עברית לעברים למען הרחיקם מעל גבול ישראל, נשמרו לכתוב עברית טהורה; ובדור האחרון הזה, כנוח הרוח הלאומי, הרוח המחזיק והמשַמר, על ספרותנו ועל כל העושים בה, היתה הלשון העברית למתבוללת וסופרינו “חצים מדברים אשדודית ולשון עם ועם” והדוברים צחות – אין העורכים אובים לקבל דבריהם, ואם יקבלו – ישנו פניהם ויהפכו בם כמהפכת סדום. ואולם – הוסיף הנואם לספר – כאשר הרחיקו המנַכּרים את לשוננו ללכת עד הקצה האחרון, עד אשר לא הבין העם, היודע את כתבי הקדש אך לא את שבעים הלשון, דָבר בלשון אבותיו, ועד אשר מלאה השפה קמשונים – שגיאות קטנות וגדולות – ועד אשר הוכיחו הסופרים והעורכים גם הם איש את אחיו לעיני הקהל על שומם את לשוננו כעיר פרוצה; וכאשר שבו באו גם אחינו החכמים בני המערב אל שפת עמם, אחרי נעזבה מהם כימי דור אחד, ויהי בבואם – והיא מתנכרת, וברבות גם היהודים הספרדים וגם הערבים, הרחוקים מלשונות אירופה, גם הגוים באירופה ובאמריקה, הרחוקים מדעת הספרות התלמודית־רבנית, לדרוש לשפתנו ולספרותנו – והנה סֻגר השער מבּוא… אז היתה רוח אחרת עם הסופרים, אשר מאסו בכתבי הקדש ובלשון הנביאים, וישובו לכתוב עברית צרופה, אשר יסודתה לשון התנ"ך ואשר לא יבאו בה מילים ומבטאים הלקוחים מִן הספרות המאֻחרת או מלשונות הגוים, כי אם לפי היות המִלואים האלה נחוצים באמת, למלא מחסורה. “הצפירה” היתה הראשונה לשוב לטהר ולחדש ככה את לשוננו וכתבי העתים האחרים יצאו בעקבותיה; כי לפי רבות העורכים המֻפקדים איש על מחלֻקתּו והנותנים את כל לבם אך לכרמם שלהם – כרם בן־שמן, המשביע בטוב עובדיו – כך נקל להם לערוך ולכלכל דבריהם בשובה ונחת, תחת אשר לפנים בגולה היו כל חיינו חיי מהומה וכל מעשינו – מעשי חפזון ופזרון הנפש, עין אחת על שבע אבנים, ועבודת הסופרים העברים קשה וזעומה, והעושים במלאכה – רוכבים על כרובים רבים ועפים…

וידבר העורך גם על הליכות הספרות העברית ושפעת פריה החדש ועל עבודת התרגומים בין ישראל לעמים, אשר היתה בה דרך אחרת: היהודים חדלו להביא את פרי רוחם, כרוכלים המביאים את רכולת ידם, לכל זר הביתה – לתרגם את מיטב פרי ספרותם ללשון עם ועם (רק מלשונות הגוים הם מרבים לתרגם כל מבחר וטוב, וביחוד כל פרי רוח ישראל אשר נשקע בהן, ללשון העברית), כי הנה היתה רכולתם דרושה לקרובים ולרחוקים: הגוים מרבים לדרוש לספרים העברים, אשר שמעם הולך וגדול על ארץ רבה, ולקרא אותם איש בביתו וללמדם את התלמידים בכתבם ובלשונם במחלקות ללשון עברית ולספרותה אשר נוסדו במכללות אירופה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עוד דברי חפץ כאלה וכאלה, מן החדשות אשר נעשו בישראל בתקופה האחרונה, הודיעו והשמיעו ביום חג היובל שנת השבעים ל“הצפירה” בירושלם – אך בטרם תקח אזני שמץ מהם ובטרם יתבררו ויתלבנו הדברים והיו למחשבות והנה קולות אחרים עולים באזני מקרוב: קול שועת בת־עמי מארץ צפון, אנקת עשוקים ורצוצים מגליציה ומרומניה, קול נושקי השבט הנותנים גום למכים ואזנם למרצע וקוראים: “אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי”; קול מצהלות החסידים המתחברים עם המתבוללים עוכרי עמם בפולין ובגליצה; קול דברי הריבות והנאצות והשערורות והנכלים ושריקות הצפעונים עבדי פריז המפרישים בארץ מזרח בין הספרדים ובין האשכנזים ובין עם היהודים ובין אדוני הארץ; קול עניי ירושלם החרֵבה המתבוססת בבוץ החלוקה עד צואר וקול שחוק הגוים ולעגם משבתינו ועל שוממותינו ועל רפיון ידינו, – כל הקולות האלה עלו פתאם בלולים באזני ויבהלוני ויהממוני ויעל מעלי המראה אשר ראיתי –

"וּמִגֹּדֶל הַכְּאֵב מֵרֹב הַקֶּרֶץ

נָפַלְתִּי רֶגַע מִשָּׁמַיִם אָרֶץ".

היום בוער כתנור והמחשבות קופאות במוח מרוב חם. ואני יושב, חציי ער וחציי חולם, מתבונן בכל המעשים הנעשים והנשמעים מסביב, מבית ומחוץ למחנה ישראל, ומחזות החיים ומשאות הנפש עולים בלולים בקרבי, עולים ומתרוצצים יחד ומשתפכים ונבלעים זה בזה כ“האי חיגרא דיומא” לפני אור שמש או כחלומות הבקר; ענן וערפל סביבם – ובעד הערפל נשקף כה וכה שביב אור ממרחקים, כמראה זֹהר העתידות הנשקף לעיני הרוח בעת רצון. וזה חזיתי ואספרה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

נוצרים בעלי הון וערבי אחד מאדירי סוריה, אשר יהיה להם כסות עינים, בראשם, נשאו את עיניהם אל האחוזות הרבות, אשר לממשלת טורקיה בארץ ישראל ובסוריה, ויאמרו לפרוש כנפיהם עליהן והנה הם לוקחים עמם דברים זה ימים ושנים, ביד אנשי מעשיהם אשר בקושטא, על הגאולה ועל המקנה. במחשך הם אורגים קוּריהם ובמסתרים עמֹק עמֹק הם חותרים להגיע אל המטרה, כי לא טוב האור למעשים, אשר עדֶן לא נעשו עד תֻּמם; בכל זאת נשמע שמץ דבר בחפץ הזה, שמועות בודדות שבות ובאות פעם בפעם בעד הצנורות אשר לדעת הקהל ויש אשר נדמה, כי עוד מעט ובאו הקונים והמוכר “אל עמק שוה” והעסק הנעזב יפָּקד מרוב ימים ונחרץ ונעשה והיה לענין “תם ונשלם” – אך מדי הגיע מסכת הארג, אשר יארגו העושים במלאכה מפנימה לקלעים, עד קִצהּ, והנה נִתּק החוט ונרוץ הגלגל והתפרד הארג והמקנה לא תקום ולא תהיה. יודעת ממשלת טורקיה את הנשקף לה מעסקים כאלה, אשר ראשיתם זהב ואחריתם – ברזל; יודעת היא את המשפט העמים בעלי התרבות הנוצרית “לחדור בדרך שלום” לארצות “הפראים”, אשר ראו להם להשכילם בינה, ולבא אחרי כן באניות־שריון ובגדודי צבאות עם כל הכבודה אשר ברגליהם, למען “הגן על נתיניהם”; ואת אשר היה להדו, לחבל הלבנון, למצרים, למרוקה ולטריפולים ואת אשר יהיה בכל המקום, אשר יסֹלו עליו “החודרים בשלום” ארחות אידם, – יודעת היא כזאת וכזאת, על כן היא מבליגה על מחסורה ונשמרת מאד ממכור את ארצה בכסף, מִשׂוּם ידים לשואפיה לתקוע להם יתד בכליותיה.

ואולם “הקונים” לא נואשו מחפצם ואנשי מעשיהם לא חדלו לחדש את המשאות ואת המדוחים ולנסות דבר השכם ונסות אל הממשלה הטורקית, אשר שתים הנה קוראותיה: חֹרב אל אוצרותיה וחרב אל ארצותיה, ואשר עליה להחלץ ולהכּון ולעמד על חרבה תמיד מפני נושכיה ומזעזעיה מבית ומחוץ. והנה מקוים, כי את אשר לא יעשה להט החרב המתהפכת יעשה ברק המתכת המשתפכת וכי המצא תמָצא להם הממשלה באחרונה בגבור עליה האבִיוֹנה וחבלי הארץ ההם יקומו להם למורשה ובאו בשעריה כמבוא ארץ נכבשה.

ומי יודע אולי, או פן, גם תבא תקותם.

פן תקום הארץ, חבלים חבלים, להם למקנה, זאת הארץ המחכה לבניה שמונה עשרה מאות שנה – ואינם, פן יבלעוה אדונים זרים, אשר גם השטן לא יוציא עוד את בלעם מפיהם – ותקות ישראל האחרונה תאבד לנצח…

ואנשים ברי לבב ומיטיבי ראות מן החרדים ומן המתבוללים ומן הגדולים המהלכים בקטנות ומכל קצות העם המפֻזר והמפֹרד מכל העמים, כל אשר בראשונה העלימו עיניהם מן הציונות ואחר נלחמו אליה ולא יכלו לה ובאחרונה באה בקרבם כנטפי דלף־תמיד בכליות אבן, – התבוננו פתאם אל המעשים המרֻקמים בסתר, הקשיבו אל בת־הקול, היוצאת מהר ציון ששָמם, אל זעקת אדמתנו, בכי תלמיה, אבניה ועפרה, ויחלו לחשוב מחשבות חדשות לא שערון אבותיהם וישיחו עם לבבם ויחפש רוחם: מי יודע… אולי… ואולי…

מי יודע – שבו והשיבו אל לבם החרדים המחכים למשיח בכל יום שיבא (או האומרים כן יום יום בפיהם) ואינם עושים קטנה או גדולה להכין ולקרב יום בואו – מי יודע אם לא תועים ומתעים אנחנו בנפשותינו בהשליכנו יהבנו על הגואל אשר יבוא עם ענני שמיא, כי מרב עמל ותלאה דבקה לעפר נפשנו ולא עוד תרומם, כי מרוב ימים הסכַּנּוּ עם הגלות ועם כל צרותיה ולא נאבה עוד לצאת לחפשי, כי אם להשקיט לנו ממוסר כליות ולב – ועם ה' נמוג והולך וארצו הולכת ונהפכת לזרים ועוד מעט לא ישפוק עפרה, הנשאר לנו לפליטה, לשעלים למשיח ולעם אשר ברגליו בבואו… והן לגולי בבל הוגד הקץ מפֹרש ביד הנביא ובכל זאת קדמו לצאת ולשוב אל ארצם בהיות לאל ידם לעשות ולא אמרו לשבת בחבוק ידים עד מלאת הימים; ואף כי אנחנו, אשר אין אתנו יודע עד מה ואשר מי יודע כמה קצים אחרנו ברפיון ידינו… ומי יודע, אולי לא יבא המשיח כי אם בהיות קבוץ גליות ראשונה, כאשר גם חכמינו הראשונים הגידו והשמיעו כזאת לא אחת…

מי יודע – הגו ברוחם המתבוללים והשאננים המחכים לזִכּוּי שלם ולמנוחה שלמה בארצות הגוים – מי יודע מתי תבא תקותנו והכוכב, אשר אנחנו ואבותינו הולכים לנגדו זה שנים ודורות, אם לא אור מתעה הוא… מי יודע, אם לא בהוסד לעם היהודי מרכז בא"י יבָּקע עד מהרה אור ישע וצדקה גם לכל המוניהם הנשארים בגולה. הלא עוד מעט ופרי מעשה “בצלאל” ויין כרמי יהודה וגבורות “השומר” בגליל והרוח העברי הקדמוני המתחדש בתוך הילדים והילדות בארץ ישראל, המתערה בפיהם ובלבבם ומתעתד לתת פריו בעתו, יתנו כבוד וגֹדל ליהודים נגד כל הגוים הרבה יתר מכל ספרי “גנון והצל”, אשר כתבו ואשר יכתבו הנלחמים מלחמת ישראל בגולה, ומכל המון הכח והכשרון אשר השקיעו בחומות פיתום ורעמסס בארץ ארץ ממצרים ועד הנה, ומכל פרי עבודת הרוח, מיץ המוח והעצבים, אשר קברו באוצרות הספרים ובבתי הנכות לכל העמים והמדינות ומכל נחלי הדם, אשר שפכו כבל שדי המלחמות תחת דגלי עם ועם לצבאותם; אף כי לוּ שום שמו כל העומדים מנגד ידים לבונים המעטים והדלים להגדיל מעשיהם, לו נתנו להם כח לעשות חיל על כר נרחב ולהוציא לאור את מטמוני הכח והרוח והכשרון, אשר לעם הפלאות, עם ישראל, להיותם כאבני נזר מתנוססים על אדמתו – לו לבדו ולא לזרים עמו!

והצופים הנאמנים העומדים על משמרתם בעבודתם תמיד לעמם, אשר עיניהם פקוחות ואזניהם קשובות ולבם ער לכל המעשים ולכל החזיונות רבי העלילה והתוצאות, נדברו נועצו מקרוב ומרחוק, בפה ובכתב, עד אשר גמלה עצתם ותהי למעשה. אז נועדו יחד משלחת מלאכי־עם, שחֻבּרו בה יחדו אחד מראשי הציונים, איש שפתים ואיש רוח וכביר־כח־לב, אחד מגדולי הרבנים, זקן ונשוא פנים, חכם ומחֻכּם, ועוד שנים־שלשה מנכבדי ישראל, אשר כח בהם להתיצב לפני גדולים, ויבאו ויעמו בפני הנדיב הידוע, אשר עמו וארצו וגורלם ועתידותם קרובים אל לבו מכל בני משפחתו הגדולה, וישימו לפניו את העצה אשר יעצו ואת התכנית אשר הכינו, לכל פרשת הדברים: ליסד אגודת בעלי הון יהודים, והוא בראשם, אשר יקנו מאת ממשלת טורקיה את נכסי הממשלה אשר לה בא“י ובסוריה וכוננו עליהם מושבות לבני ישראל. הנדיב נדרש למשחריו גם הפעם כאשר נדרש להרב ר' שמואל מוהיליבר ולחבריו לפני שלשים שנה – ולעיני כל הקהל נעשה פלא: בכוּר הזהב הֻתּכו יחד הכסף, הנחושת, הברזל והחרס והיו למוצק אחד: גם הכי”ח, גם יק"א, גם “עזרה”, גם אצילי ישראל אשר באנגליה ואשר באמריקה, גם החרדים, גם הרבנים בעלי המחאה לפנים – כל אלה נשמעו לנדיב הידוע בקראו להם ויתחברו עמו ליסוּד האגודה; אלה – למען הרגיע להם מפני סערת המחשבות החדשות, אשר החלו לחצוב בכליותיהם, ואלה למען כבוד שם הקורא, כי היום “שמא מלתא היא”. כי יקראו וכי יטיפו אנשים מן העם השכם וקרא השכם והטף לכל דבר טוב – לא יהיה להם שומע; וכי יקראו שוכני מרומים, אשר קסם על שמם ואותות כבוד על לבם, לכל דבר הבל וריק – ימהרו הקהל לשמוע ולעשות או גם לעשות ולשמוע; ואף כי עתה בקרא איש גדול ובעל בעמיו לדבר גדול כזה!

האגודה נוסדה – אך עוד היו מכשולים להסיר והדוּרים לישר; כי כל בעלי הדברים, ממשלת טורקיה ועד הרבנים בעלי המחאה, התנו איש את תנאיו. הממשלה דרשה, כי היהודים בני הארצות השונות, אשר יבאו להאחז בארצה, יהיו כלם ליהודים עותמנים – דבר הקשה מאד בעיני אחינו בני ישראל, אשר טוב בעיניהם לחסות בצל הקונסולים על אף אדוני הארץ ולהשען על נבחר בולגרי, כי יגן עליהם בחסדו בבית נבחרי העם (אוהב ישראל רוסי או צ’חי אין בבית הנבחרים הטורקי ועל כן עליהם להסתפק בנבחר בולגרי) מהיותם לאזרחי הארץ ושלשים איש מקרב אחיהם יהיו להם שם לפה. – יק“א הביעה חפצה, כי יהיו היהודים המתנחלים עותומנים ולא יהודים לאומיים וכי יפזרו אחד לאחד כדוּר על ארץ רחבת ידים ולא יהיו לקבוצים גדולים מוצקים, כי פור לישראל נאה להם ונאה לעולם. – הנדיבים האמרקנים והאנגלים בני דת משה התנו, כי יוציאו ראשונה מהמוני היהודים בני ארצם, שכבר רבו ויעצמו מאד עד היותם במעשיהם ובמשאלותיהם, אלה בדבר החנוך העברי בבתי הספר ואלו בשאלת הרבנות הראשית, לשטן להתבוללות הנכספה; וכי לא יזכירו בכל הענין הזה בשם ציון וגם לא ארץ ישראל, כי אם דבר ידברו על ישוב היהודים בסוריה. החרדים הפרנקפורטים, דגל מחנה “הישראלי”, הגידו כי אך בזאת יֵאותו לאגודת ההתנחלות בארץ, בהַפקד אנשים ממתֵי־סודם למשגיחים על הכשרות ועל משמרת חקי המעשר והתרומה והשמטה ועל חקי הדת כלה; כי אמנם כל ישראל בחזקת כשרים – אך לא היושבים בארץ ישראל. הצדיק הפרקנקפורטי דרש, כי יקנו את האדמה בא”י על שם נכרי, יען כי לפי דעת אדמו“ר פלוני “קנית קרקעות בא”י היא אסור”; וכי על האדמה הזאת יושיבו רק את הציונים־האפיקורסים, אשר בגרמניה ואשר ברוסיה ואשר ברומניה, כדי לטהר מהם את הארץ, “כי הפּטריוטיזם לארץ מולדת מצוה לחרדים” ועליהם להיות נאמנים לכל ממלכה ולכל מדינה “אפילו אם דמינו נשפך שם כמים, גם אם תו קלון יושם בה על גבנו, גם אם מוקדי אש יערכו לנו שם¹, ועל כן מצוה עליהם להשאר בארצות הגולה, כמו שכתוב בתורה “ואבדתם בגוים”. – אנשים מרבני המחאה לפנים דרשו, כי הבנים הילודים יִקָראו בשמות הגוים יושבי הארץ; כי כיד חכמת ישראל הטובה עליהם חקרו ומצאו, אשר למען שום שארית בארץ ליהודים וליהדות אין טוב אם למחות שם ישראל. – בעלי “עזרה” דרשו, כי ילמדו בבתי הספר אשר יכוננו שם, אשכנזית ולא צרפתית, כי האשכנזים טובים ליהודים… במרוקה; בעלי חכי”ח – כי ילמדו צרפתית ולא אשכנזית; כי הצרפתים נתנו לבני ישראל בראשונה את הזִכּוי (מבלי דרוש במחירו כי אם ההתבוללות בעם הארץ), אשר עודנו עומד עד היום הזה כתֻמו גם בצרפת גם בכל ארצות הנוצרים, כידוע, וכי הם עוזרים ומושיעים ומגִנים ליהודים בכל הארצות אשר הם נרדפים שם, כאשר עשו בדמשק, ברוסיה, ברומניה ועתה – במרוקה…

ובהִשָמע השמועה על יסוּד האגודה, מהרו גם ממשלות רוסיה, רומניה ואוסטריה, ארצות מוֹצָא היהודים, להודיע גלוי, כי לא תתנינה להוציא את יהודיהן כי אם מספר אחוזים למאה (רוסיה אמרה לתת להם ראשונה את המשומדים) ולא תהיה זאת להן למוקש לשלום הארץ: ברוסיה וברומניה – פן יחסרו השרים והמחוקקים חֹמר למלאכתם, כתבי העתים – ענין לענות בו או שעיר לעזאזל, הפקידים עושי דבר החקים – עבודה ושעשועים והשוטרים – מקורות לשכר טוב; ובאוסטריה – פן יחסרו הפולנים והמדיארים אדוני הארץ עפַר יעקב, להכריע בו את כף המאזנים בעת “עשות” הבחירות.

ואולם אחרי אשר הרבו להתעַשֵׂק בכֹה ובכה, השכילו הנדיב ואשר אתו להרגיע את הרוחות ולכונן הכל במישרים.

האגודה נוסדה וגם באה בדברים עם הממשלה ביד ר' חיים נחום ראש הרבנים, אשר מאז שב על כנו נהפך עליו לבו, כי ראה ויכר את דרך הרוח, ויהי לעמו ולציון בכל לבבו ובכל נפשו, אפס כי לא מצא עוד את לבו ואת עתו לפַנות לפניו ולפרוק כלה מעל צוארו את עֹל העדה הקטנה, אשר ענקַתּוּ עד מחנק־נפש, כי היתה יראת פריז עליו; ועתה כראותו כי היתה רוח אחרת גם שם – וישמח מאד וימהר ויט לסֵבל שכמו. גם ארבעת הנבחרים היהודים בקושטא, אשר בוחריהם נתנו להם ביום דין לֶקח טוב על החרישם בעת שטנה מהיות מגן לעמם, ואשר הציונים הקרובים אליהם למקומותם קרבו אליהם פעם בפעם וישכילום ויורום בדברי עמם ויהפכו להם לב אחר, – גם המה החזיקו אחרי ראש הרבנים וידברו על לב הממשלה, אשר הבינה על נקלה, כי היהודים לא היו ולא יהיו לה לעולם למוקש וכי המה טובים לפניה להחיות שוממות ארצה מבני כל עם ועם.

והממשלה מכרה את אחוזותיה לאגודת־הישוב היהודית ואנשי האגודה יוצאים לעבור בארצות המזרח ולהכין את הכל למסע המחנות.

היום יום סגריר והמחשבות מתחמקות בערפל אשר לנגד עיני ואשר בתוך לבי. מתעוררות הן פעם בפעם למראה החדשות הנשמעות והנעשות – או הנשמעות ואינן נעשות – בעולמנו, – ואחר תרפינה כנפיהן ככנפי הצפרים המתרוצצות בתוך יער בוער באש…

הנה שמועה נשמעת בכתבי העתים – על אדות הנדיב יעקב שיף ונדבתו הגדולה לעיר פרנקפורט. אז אזכור את התרומה, עשרה מליונים מרק, אשר הרים איש יהודי, ראש לחברה יהודית גדולה¹ ו“ידיד” הקיסר וילהלם השני, למכללה הברלינית, מבלי שאול לנפשו או לעמו מאומה; ואזכור את כל גשמי הנדבות, אשר הזילו אנשים יהודים מאוצרותיהם אל תוך הים הגדול ההולך וסוער עלינו מסביב, ההולך ובולע מעט מעט אותנו ואת כספנו ואת פרי רוחנו ואת כל יש לנו, ואזכור את כל העמל ואת כל כשרון המעשה ואת כל קוי האור היוצאים מקרבנו ותקופתם על כל קצות הארץ, הרחק הרחק ממקור מוצאם ומולדתם – ועם לבבי אשיחה: אהה, כמה מקדשי ישראל החרבים יכלו לקומם כל האוצרות, אשר פזרו ואשר יפזרו עשירינו בחייהם ובמותם החוצה לכל נֵכר; כמה מאורות גדולים התנוססו על שמינו לכבוד ולתפארת, לוּ היו כל פרי עבודת הרוח והכשרון, המתפוצצים כבני־רשף הנה והנה ותועים ואובדים במרחבי אין־קץ, לאחדים בידינו!…

ואני יושב על שלחני, רוחי משוטטת במרחקים ומחשבותי נעכרות בהגיגי נכאים והיו לחלומות. והחלומות – כמשפטם בלילה כן משפטם ביום: באים הם ברב ענין, מדלגים על העתים, מקפצים על מרחקים, בוללים דבר אמת ודברי שוא ותפל, נכוחות ומהתלות יחדיו; אך יש אשר תבאנה הנפשות המדברות והעושות בשפה ברורה, בהתגלות לב, אשר לא נראה כמוה בעת היות הלשון והעט עומדים על משמרתם ועובדים עבודתם בדעה שלמה – לכסות על הגיון הלב.

ובכן ראיתי בחזון והנה הנדיב שיף אומר להזיל זהב מכיס למען יסד מכללה בפרנקפורט עיר מולדתו, “העיר היהודית”, אשר רבניה וצדיקיה עומדים למחזיק ולמעוז ליהדות מפני… הציונות; וגם הגבירה אלמנת רוטשילד נכונה להתנדב מהונה לדבר הזה כצדקת פזרונה ופזרון ביתה, ואחריהם – רבים מנדיבי עם ישראל הקרובים והרחוקים. והנם באים בדברים עם אשר להם המשפט, עם ראשי העיר וזקניה, ושואלים אך דבר קטן: להפקיד גם מחכמי ישראל למורים במכללה הזאת, אשר תוסד מהונם.

אז יאירו האנשים פנים לראש המדברים, ליעקב שיף, וענו ואמרו לו בשפתי חן: "היהודים? הוי, לוּ היו כל היהודים כמוך!… לא, יקירנו, הקשית לשאול ואנחנו לא נוכל לעשות כדבר הזה. אחת נסכלנו לפני דור אחד, בעבוֹר על הארץ רוח אהבת אדם והעמים נלחמים על נפשם ועל חֻפשם עם ועם במושליו העריצים; אז קראנו לעזרה לכל התושבים כנוצרים כיהודים ואז יִחַלנו אותם כל טוב הארץ; כאשר עשו העמים הקדמונים, וגם אבותיכם לפנים, לשלח לחפשי את העבדים בעת צר ומלחמה, למען יעזרו לאדוניהם להלחם על נפשם – ולשוב ולכבוש אותם לעבדים כעבוֹר הרעה. היהודים? הלא הנה הכרנו ונדע את הגוי הזה, מאז נתנו לו יד בתוכנו, וגם חכמינו החוקרים לכל תכלית הגידו לנו, כי גוי תהפוכות הוא וכל הרעות במגורו בקרבו: נרפים הם, לא יצלחו לכל מלאכה ורק מעמל ידי אחרים יאכלו וישבעו; מעפילים הם וידם בכל ורוחם שפוכה על כל מקצעות הדעת והחיים, מאין יכלת לעמוד בפניהם; משמרים הם הבלי שוא ונסוגים אחור לעמת כל הגוים ההולכים קדימה (הלא גם אנשים מחכמיכם ומראשיכם, שלמה רינך ועוד, יגידו כזאת); מחדשים ומהרסים הם ופורצים גבולות עולם, אשר גבלו ראשונים; נמוגי לב הם ומשביתי מלחמות (הלא גם רעיון השלום הכללי מאת נביאיהם יצא לפנים ומאת אחת חברותיהם² – לפני דור אחד) משנאתם דם ומיראתם אבחת חרב; מעוררי קרבות הם בין עם לעם למען בצעם ולמען שַׁלח את העמים הנוצרים איש ברעהו – או את הטורקים בנוצרים – והיתה להם הארץ (הלא נודע ובגוים נשמע, כי בכל המלחמות אשר היו בדור האחרון אך יד עשיריהם וגדוליהם היתה במעל).

לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה להיות כבנים כעבדים, כנוצרים כיהודים, כגר כאזרח, כי חרפה היא לנו ללכת בתורת העם הפרא הזה אשר שָׂמה לפני יותר משלשת אלפים שנה חקה אחד ומשפט אחד לגר ולאזרח הארץ עד הכסא… ואנחנו נחלנו מאבותינו שנאת עולם לעם הזה, שאור העמים, אנחנו הלא זה כל חפצנו לענותם ולהרעיבם למען יעזבו את הארץ או את דתיהם. וגם מה לנו לכלכל את היהודים בפקודות ובמשמרות והאנשים האלה שלמים הם אתנו אם כה ואם כה, כספם ובנותיהם, פרי רוחם וכשרון מעשיהם וכל אשר להם – הלא לנו הם, אם יתנו להם לאכול מפרי צדקותיהם ואם לא, כי גלה כבוד מן העם הזה ובהאיר לו פנים כמעט ובהחליק אליו רגע בשפת שקר ובלשון רמיה – לכל אשר יחפצו יטוהו; גם הנה כאשר יענו אותם כן יוסיפו לדבקה במעניהם ולהתרפק עליהם ולפתוח לפניהם את אוצרותיהם, כאשר יפתחו הפרחים את סגור עליהם לפני השמש בשלחו בהם חִצי אשו – לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה לפתוח לפניהם דלתים, פן נשחית את נחלתנו".

ויאסוף שיף את חבריו ויגד להם את כל הדברים האלה. וישמעו ויבינו, כי אין חפץ לגוים ביהודים, כאשר הבין מרק טִוֶין בהכות אותו בעל הבית הכה ופצוע ובגלגלו אותו מן המעלות – כי פטר אותו מלפניו… אז אמרו לו חכמיו ואנשי עצתו, אף הוא השיב אמריו לו, לאמר: הן בכל עמלנו, גם כי יעשה פרי, לא תהיה תשועה כי אם למתי מספר מבני עמנו ואלו – אם ימירו את דתם בראשונה כחפץ הגוים או אם יֻקבּלו בראשונה לפרופסורים ואחר ימירו את דתם או יתנכרו ברב הימים לישראל וכל אשר לישראל מבלי המר את דת אבותם הנעזבה והנשכחה אחרי הדלת והמזוזה – הלא אל מקום אחד הכל הולך… ולמה לנו כל העמל וכל המאמצים וכל הקרבנות האלה, ועד מתי נבקש אך להסתבל על כתף אחרים, התרפס ורהב והחזיק בכנף כל נכרי לאמר נעבדה עמכם, והעבודה – עבודת עבדים, אשר אין גם שכר לפעולתם גם הכר פנים להם מאת אוכלי טובתם; הלא טוב לנו לעשות לנפשנו, לעמנו, לשום פליטה לרוח ישראל, ההולך ונבלע בתוך כל הרוחות ועוד מעט ועקבותיו לא נודעו – הבה נתּנה ראש ונשובה!

ובזכור הנדיב את ישראל ויזכור את ארץ ישראל וירושלם עלתה על לבבו. וילכו וייסדו הוא והאלמנה רוטשילד וחבריהם אדירי ההון מכללה באֵם הערים, בירושלם, ויקראו מכל המקומות רבים מחכמי ישראל, אשר אין דורש להם במקומותם בגלל יהדותם, לבא לכהן במקדש החכמה החדש הזה ולהפיץ משם אורים על ציון ועל מקראיה ועל ארץ המזרח כלה. המכללה נוסדה, ממשלת טורקיה נתנה רשיונה בשמחה באמרה, כאמור השלטן ביזיד על פרדיננד הקתולי לפנים: מה נואלו הנוצרים המרוששים את ארצותם בגרשם את רוח ישראל מפניהם, למען השכיל את ארצנו! ובעוד שנה או שנתים תבנה ותכונן המכללה בירושלם והיתה ערוכה בכל. ועד כה ועד כה והפרופסורים היהודים קרואיה מתכוננים למשמרת פקודתם בלמדם איש איש את הלשון ואת הספרות העברית הישנה והחדשה ואת דברי ימי ישראל הראשונים והאחרונים, אשר אלה ואלה, נדיבינו בהונם וחכמינו ברוחם, באים להוסיף עליהם עתה פרק חדש, ראש לתקופה חדשה.

א.

השערורות אשר נעשו לעם ישראל בגליציה בעת פקוֹד העם ובעת הבחירות האחרונות, – שערורות אשר הגיעו אל תכלית תבליתן בדרוהוביטש, – וכל הכעסים והמצוקות והתנואות והנכלים, אשר התאנו ואשר נִכּלו לו צורריו להצר צעדיו בדרך החיים ולקחת ממנו מעט מעט את משפטי הצדק, אשר נִתּנו לפני דור בעת רצון, זעזעו את העם, הנרדם בירכתי האניה הסוערה בהפיל עליו שכניו מסביב גורלות לבלעו חיים, וירעישוהו לכל פינותיו ויפקחו את עיניו על משבתיו. ויתעוררו העשירים אצילי בני ישראל היושבים בבתיהם ספונים הרחק מעמם ומכל מכאוביו, ויתעוררו המשכילים, עשר עטרת החכמה והמדע כקרח הנורא על ראשיהם וכמשוכת כפור וקפאון בינם ובין המוני אחיהם, ויתעוררו הרבנים, אשר בחרו הסתופף בארבע אמות של הלכה ואל שנוי העתים וחליפות דרכי החיים לא השגיחו ולא התבוננו ולא נכונו לקראתם, ויתעוררו הצדיקים וכל אגפיהם, השרפים העומדים ממעל לעם ופניהם וכנפיהם לאחור ולא לפנים, ותבא בהם הרוח – היא הרוח המעודדת ענוים והמלבישה שפלים גאון והשמה את החלשים המתרפסים לגבורים דורשי משפט בנפשותם והבוראה ניב שפתים ופֹעל כפים למרירות העצורה ימים רבים כאש בעצמות מפחד הזרוע הנטויה – ותקרב את הרחוקים ותחבר את העצמות המפֹרדות, הנרמסות ברגלי עריצים קטנים וגדולים, אחת אל אחת להיות לתבנית שלמה ומוצקה – תבנית עם אחד, איתן, רענן, נאזר בגבורה ונהדר בכבוד ובעֹז ובתפארת רום אנשים.

והמשכילים מנהלי הקהילות וראשי העם תופפו על לבביהם ויאמרו: מימי אבותינו ואבות אבותינו היינו אנחנו נושאי דגל הגרמנוּת במדינות אוסטריה רבת השבטים והעממים, נפשנו שמתנו לכלי שרת, וגם לכלי מפץ, ביד הממשלה הראשה בכל מאמציה לשפוך את הרוח ואת הלשון ואת התרבות, אשר לעם קרוֹבָהּ, לגרמנים, על כל העמים והמדינות, אשר בממלכה המטֻלאה הזאת; ועי התחזקו העמים המדֻכאים, כי היתה עליהם רוח חדשה, ויתעוררו בכל עז להחזיק עם ועם בנחלת אבותיו – ונהיה אנחנו, חלוצי הממשלה ושלוחותיה, אשר נִטשו בכל הארץ, להם לשטן, ותסֹב עלינו חמתם ושנאתם וקנאתם ונהי כחטה הנתונה בין רחים ורכב… וכי נסחפו צעירינו מעט מעט בזרם החדש ויתחברו עם העמים המקיצים לחיים וישיתו את נפשותם עליהם נוספות – ויהיו האבות והבנים לשתי מחנות הצוררות אשה את אחותה וידגלו היהודים מזה ומזה בשם עם ועם ויתגרו וילחמו מנשה את אפרים ואפרים את יהודה על כל נֵכר ויהיו כמצחקים בעיני שכניהם… ואם היינו מתמול שלשום גרמנים בתוך הפולנים, הצ’חים, האונגרים והרוטנים, היינו היום, בהתעורר גם עם ישראל לתחיה בלעדינו, גרמנים, פולנים, צ’חים… בתוך היהודים.

ככה התהפכנו והשתנינו תמיד ככרום זלות לבני אדם, ככה היינו לאנשי תהפוכות כל הימים ולא ידענו נפשנו, היינו על פני ים־העמים כקצף על פני מים, המעלה אבעבועות בשלל צבעים ותוכו ריק, תחת היותנו כשמן על פני המים הזידונים – לנו לבדנו ולא לזרים; היינו לזעוה ולשקוץ משומם בתוך העמים ולמקור מכאובים וכעס לעמנו ועודינו מחזיקים באלתנו או עוד האולת מחזיקה בנו ואין מוֹצָא ואין נחת. – אהה, כי הרבינו לפשוע, חטאנו, עוינו ופשענו!

והרבנים זכרו ימים מקדם ולבם הָמה להם לאמר: הן מאורות עמם היו רבני ישראל לפנים, ובעת היות כהני העמים האחרים הולכים אחרי ההבל ומהבילים את העם וחותמים בעד כל קו אור מהאיר נתיבות צאן מרעיתם, היינו אנחנו נושאי דגל האור והדעת, התורה והחיים גם יחד, ונצא ונבא לפני העם ולפני הממשלה ונהיה תופשי ישיבות במחנה ישראל ועושי מלאכת המלך והשרים מחוץ למחנה, ותהיינה עינינו פקוחות על דרכי האבות והבנים, על תרומת המוסר העברי, על חנוך הילדים בתורה ובדרך ארץ, על התנחל היהדות וכל סגולותיה מדור לדור. ועתה, אהה, היינו לאחור ולא לפנים ונרד פלאים נגד עמנו ונגד עם הארץ; ראמות לנו חכמות – החכמות הנמצאות היום לכל נער בבית הספר – וכי תדרוש הממשלה דעת והשכלה מרבני ישראל – ונפתלנו נפתולי אלהים ושלחנו לפנינו מליצים מורדי אור מקרב עמנו להסיר מעלינו את “הגזרה”… גם בדברי ימי ישראל למושבותיו לתפוצותיו אין אתה יודע עד מה, כי גדרנו בעדנו לבלתי בוא בגבולנו כתבי עתים עברים, הצופים לבית ישראל, כי אם כת"ע נכרים בלשון עם ועם.

ותחת אשר נתנו כהני העמים באחרית ימי הבינים את ידם לחכמה אחרי רואם כי אין מעצור לרוח העת, ויפרשו כנפיהם על בתי הספר ועל בתי המדרש לחכמה ועל כל בית גדול, למען חנוֹך לדור יבא בדרך אמונה על פי דרכם, ויעשו ויצליחו מאות שנים עד הדור האחרון, בכל היות האמונה והדעת לגוים כתהפוכות הצוררות אשה אל אחותה; הנה אנחנו, אשר היה החנוך נתון בידינו מימים קדמונים ואשר לנו תורת אמת ואמונה אמן, המתאימות עם החכמה והמדע בכל עת, – אנחנו הסכלנו עשׂה לנער כפינו מנחלתנו זאת, בעת הוחל ליסד בתי ספר לבני ישראל, ותחת להסב אלינו את כל הליכות הבתים האלה, לתת רוחנו בתוכם ולשומם מקור ברכה לבני ישראל לדורותם, התיצבנו מנגד, שָׂערנו שער, רעמנו פנים, השמענו קול אָלה וחרם, – דִמינו לעצור את גלגל העת בתקופתו והגלגל עבר על פנינו ויהדפנו בכחו אחורנית והחנוך נתּן באשמתנו וברפיון ידינו בידים לא־אמונות, אשר פִּלסו לו נתיב אל דרכי שאול ואבדון כיום הזה… ומי יתן לנו עתה בתי ספר עברים, – הבתים, אשר היו לנו אז לתועבה ולמשטח חרמים, – מי ישיבם לנו עתה, בהיות בנינו ובנותינו מגֻדלים מנעוריהם בבתי הספר לעם הארץ ומתנכרים מדור לדור לאבותיהם ולעמם, בהיות היהדות הולכת ודלה גם בבתי היראים והחרדים, ורבים בהם, אשר דור שלישי לא יבא להם עוד בקהל ה'. – אהה, כי נסכלנו, שגינו, שחתנו לנו ולכל העם!

ו“הצדיקים” פקחו עיניהם וימֻשו וימַששו עפעפיהם ויהיו כאנשים אשר יֵעוֹרו משנת־עִועים, ויתלחשו איש אל אחיו לאמר: מה זה היה לנו ומה זאת עשינו, כי שלחנו את המון ישראל בדרך תהפוכות, כי שקדנו לנסוך עליהם רוח תרדמה וקפאון, כי היינו לקירות ברזל מבדילים בין קצה העם ובין קצהו בעת התעורר האהבה והאחוה, בבוא עת התחבר והתאחד המימינים והמשמאילים להיות לעם אחד, כי כרתנו ברית עם מרשיעי ברית ועם אוכלי עמנו עשינו חוזה; איך נואלנו לשית ידינו את האצילים הגאיונים צוררי ישראל ובוזיו ולהטות ביד צאן מרעיתנו את הבחירות לחפצם! ומה מצאנו באחינו היהודים הלאומיים עול כי נהדפם באיבה ונשים מכשולים על כל דרכיהם, ולמה נעמוד כצרים צוררים לישוב ארץ ישראל, המצוה הגדולה, אשר לאורה הלכו גם הצדיקים והחסידים הראשונים מימי ר' מנדל קאסובר והלאה. עם רב אנחנו וכח רב לנו בתוכם, מסלות בלבבם, כח האמונה והדרת הקֹדש, אשר הנחילונו אבותינו: ואיך הזנחנו את הכח האדיר הזה לבלתי פלס לו נתיב לטובת העם, לתחיתו ולעתידותיו בהיות לאל ידנו לעשות הרבה יתר מן הציונים ולשום גם לנו שם וזכר עולם בדברי ימינו! אהה, קשינו ערף, תעינו, תעתנו!

ועל המתבוללים עבר רוח משפט ויחפשו ויחקרו את דרכיהם ואת דרך רעיהם, אשר היו לפניהם, ויהגו בשבר רוח לאמר: הן קדמונינו התחכמו לשכניהם, לעם הארץ, בבקשם קרבתם, ויכחידו ברוח פיהם את ישראל מגוי, לאמר: לא יהודים אנחנו, כי אם אשכנזים ובני עם ועם, בעלי דת משה. בשקר הנלעג הזה דִמו למצא מנוחה בגוים ולשכון כבוד בתוכם – ויתעו בנפשותם ויוליכו את העם שנים־שלשה דורות בדרך עקש ופתלתול והועיל לא הועילו. ועתה הנה יודע כל אשר לו לב לדעת ועינים לראות, כי אין הגוים חפצים לא ביהודים ולא בבני דת משה וכי לא נפיק רצון מהם עד אם הסירונו מעלינו גם את המַעטה הדק הזה, את הדת, כאשר לא נזכה בעיני אחינו ועמנו עד אם שבנו אל מחנה ישראל תשובה שלמה: ולמה איפוא נפסח על שני הסעיפים וננוע כנפשות אובדות בין ישראל לעמים, ומה בצע כי התבאשנו עם אחינו ונלך אחרי זרים לרוץ לפני מרכבתם, כי נמכרנו וכי מכרנו את חפצי עמנו לנכרים וכי היינו אנחנו וכל אשר לנו הדום לרגליהם ודֹמן לאדמתם. אנחנו התכחשנו לעמנו, לנפשותנו, למורשת לבבנו, ואחינו החדשים יכחשו בנו ויבעטו בכל מנחותנו בגאוה ובוז, והבושה תכסנו יומם והנֹחם יאכלֵנו לילה… הה, קצנו בחיי עמל ורעות־רוח כאלה – הבה נשובה אל עמנו, אל מולדתנו, אל מקום שם נכונו לנו אהבה וכבוד ומנוחת־נפש ואחרית ותקוה!

ככה התודו כל מפלגה וכל מעמד על עונותם ועל עונות אבותיהם, על כל זדון ומשוגה ועל כל מעֻות, אשר נודעו להם עתה, כאשר יוָדע לחולה אָנוש, בשוב אליו רוחו, חליו ומכאוביו לפנים.

אז קם ויהי הדבר, אשר לא היה כמהו בישראל למן היום אשר נשבת ועד ארבע הארצות: הרבנים וראשי הקהלות, הצדיקים, הציונים והמתבוללים וכל פנות העם נתנו ידם גם הפיקו נפשותם איש לאחיו ואיש לרעהו ויודעו יחדיו על פי הקול הקורא להם ממעמקי לבבם, ויבאו מכל הערים לאספה גדולה להתיעץ על כל הדבר הגדול אשר לעם ישראל. וחַדודי הקצוות הֻקצעו בפגעם איש באחיו והלבבות הרחוקים קרבו אחד אל אחד ואנשים שונים, אשר לא האמין איש כי יוכלו לשבת יחדיו ולשמוע איש שפת רעהו, היו לאחדים כמעט שישבו אל שלחן אחד שעות מספר. וקנאת הצדיקים והרבנים סרה באפס יד ותֵהפך לעצת שלום ולמחשבות מתאימות לטובת הכלל; והעשירים אילי הכסף גָבה לבם בחברת טובי עמם בעבור חושם בם, כי ימצא מין את מינו, ורוח נדיבה סמכתם להקדיש מעתה את הגיון לבם ואת כח מעשיהם ואת תרומות כספם וזהבם אך למחסורי אחיהם ועמם ולא למוסדות נכר; והמתבוללים בכו על צוארי אחיהם הלאומיים וידרו נדרים לשוב מעתה בכל לבבם ובכל נפשם אל עמם ואל היהדות כלה. כי נפקחו עיניהם לראות, כי אמנם “נקל לעלות על הר סיני מרדת ממנו”, דברי אחד חכמי הגוים אשר דבר בימי בכּוּרי ההתבוללות¹.

והנועדים כִלו מעשיהם במועצה הגדולה ההיא ויעמידו דבר להועד ולהועץ כמשפט הזה פעמַיִם בשנה באחת הערים הגדולות, אשר יראו להם פעם בפעם, ולהודיע דבריהם ומועצותיהם אל הקהל מעל כתבי העתים העברים. המה נפרדו איש מעל אחיו וילכו איש למקומו ורוח חדשה, רוח ממרום, אשר לבשה את ראשי עם ישראל בעת ההיא, נחה גם על כל העם – העם המתחכם לחכמיו, הממרה עם מוריו והשופט את שופטיו – ויֵהפך לו לב אחר, לב שומע ומקשיב וחרד על דבר מוריו לשמור ולעשות ולמלא את כל משאלותיהם, לשלומו ולטובתו.

המהלך החדש הזה הפליא לעשות ולחדש, בקרב שנות מספר, את בית ישראל ההרוס, ממסד ועד הטפחות.

ב.

ותהינה ההחלטות הראשונות, אשר החליטו הרבנים וראשי הקהלות ונשיאי המפלגות השונות, במועצה הגדולה, ששם התכוננו לועד־הראש: א) לצוות על כל בני ישראל היושבים בכל גבול אוסטריה־אונגריה, אשר לא יקָרא עוד איש יהודי על שם עם אחר כי אם על שם עם היהודים לבדו, ולא יתערבו עוד בדברי הריבות אשר בין העמים יושבי מדינה ומדינה, ולא יבחרו עוד איש מעם אחר להיות להם לפה בבית הנבחרים ואיש יהודי לא יהיה עוד לבחיר עם אחר; ב) ליסד היהודים להם לבדם בתי ספר תחתיים ושניים לבנים ולבנות בכל עיר ועיר, ולמדו בהם חצי יום תורה וספרות ישראל וכל סעיפי היהדות, וחצי היום – למודי חֹל על פי התכנית אשר בבתי הספר לעם. והבאים בימים, אנשים ונשים, ישימו להם מועד ללמד היטב את הלשון העברית, כל אשר אינם יודעים את הלשון הזאת, ולא יהיה איש ואשה מבני ישראל, אשר לא ידעו את לשון עמם דעת שלמה כדעת גוים את לשונם הם.

הדבר שֻלח בכל הארץ ונפל בישראל – כנפול מֶשך הזרע על נִיר רך וטוב; היהודים קימו וקבלו פה אחד את מצות הועד הראש ויכּונו למלא אחריה. אך הפולנים, המנשאים את נפשם לבלוע את היהודים בקרב שָנים, שמעו ויתעברו ויתגעשו, כי חרה להם; וימטירו על עם הרמם אש וגפרית בכתבי העתים ואנשי המשטר והשלטון הריקו בני אשפתם וירעצו וירוצצו את בני ישראל וישימו להם מוקשים על כל דרכי החיים, ככל אשר היו עושים מתמול שלשום ויותר, עד אשר גבר הלחץ והעני עד לאין מחיה. אך היהודים נשאו וסבלו, חזקו והתחזקו, כי רוח הגבורה אשר נחה על אבותיהם ועל אחיהם בכל המוצאות אותם מימי מסע הצלב ועד גזרות ת"ח ועד הרגות קישינוב והומל, נוססה בם גם הם ויעמדו בפני לוחציהם ודוחקיהם ולא שבו מפני כל. צורריהם התנכלו להם בתחבולותיהם להכרית אֹכל מפיהם ועשירי ישראל קמו על נדיבות ויכוננו בתי עבודה ובתי־מַשָׁאות בעיר ועיר וימציאו עבודה לעניים, לחם לרעבים, ומשען ומשענה לכל אשר מטה ידם, לשום להם שארית בארץ. וגורלות הפילו על כל אשר לא יכול עוד לקום ולהתעודד במקומו, להוציא אותו ואת נפשות ביתו ארצה ישראל, ששם קנו חלקות אדמה רחבות ידים, ויסיעו שמה כל עני וכל כושל ויביאום ויטעום בהר נחלתנו במושבות החדשות, אשר כוננו שם ביד אנשי מעשיהם, ויהיו למחיה לאדם רב.

והמלחמה אשר נלחמו היהודים עם שואפיהם על נפשם, על מולדתם ועל עמם, כבדה מאד וגם האריכה ימים על שנה. והפולנים בראותם כי קצרה ידם שנו את טעמם ויתהפכו בתחבולותיהם כמשפטם, ויעשו חֹנף ויבטיחו וינסו לחתור בחשך ולהפריד בין עצומים בדברי מרמות, כי אמרו: הַפרד ומשול. אך ידי נכדי החשמונאים לא רפו ולבם לא נפל מפני המוראים הגדולים ולא נפתה על המדוחים ומשדה המערכה לא שבו ריקם. בכתבי העתים, במקהלות־עם ובבית הנבחרים השיבו מלחמה בחזקה ויעוררו את דעת הקהל בכל הארץ וגם מעבר לגבולותיה. גם עוזרים גדולים ונשואי פנים נמצאו להם הפעם: ראשי העמים אשר במדינות אוסטריה ובחיריהם בבית הנבחרים ראו כי טוב לפניהם לעמוד לימין היהודים בריבם זה, וישמיעו במרום קולם וירעישו וירגיזו את הממשלה הרֹאשה בשאלות ובתוכחות מאין הפוגות. וכראות הממשלה כי ריב לה עִם עם רב, אשר כח גדול לו – כח האחדות והאחוה כללית – ובעלי ברית על ימִינו מסביב וכי כבר יגעה בתחבולותיה בדֵי־ריק וכל הארץ כמרקחה ואין קצה למבוכה, – ותעזוב את דבר הפולנים ותַבלג על גאונה ותכָּנע ותודיע יום אחד גלוי לכל העמים, כי זה עתה נודע לה אשר היהודים יושבי ממלכתה הם – יהודים וכי על כן, למען הצדק והיֹשר, אשר היו תמיד נר לרגלה, ולמען השלום, אשר שבת מן הארץ זה ימים רבים, יען אין הקהל קשה־הערף הזה אובה לבא אל קֶרב הפולנים, גזרה אֹמר להיות עם ישראל מעתה כאחד עמי הממלכה ובגוים יתחשב גם הוא – התשיעי בחֹברת.

ותשקוט הארץ וגם היהודים וגם העמים האחרים יושבי אוסטריה שמחים, כי נגדע הסבָך, אשר נאחזו בו אלה ואלה בכל ריבי־עם השבים ובאים שם בכל עת תמיד כמוצאי בֹקר וערב; רק הפולנים עודם חורקים שִניהם על בִּלעם כי נפל מפיהם – עד אשר יסכינו ועד אשר ישלימו עם מצב הדברים גם הם. –

ובתי הספר העברים התחתיים והשניים היו, בשנות מספר אחרי הוסדם, למקור חיים לאנשי ההשכלה, אשר חכמתם בזויה לעם הארץ יען היותם יהודים, ולתופשי התורה, אשר באו איש איש ממלאכתו, לעבוד עבודתם קֹדש בתוכם (כי מפני הבתים האלה, אשר היו רצויים לכל העם ודרושים לכל חפציהם, סרו מעט מעט החדרים והישיבות, שני הקצוות, אשר לא עמד טעמם בם עוד מרוב ימים); ולמקור נפתח לעבודת הרוח, כאשר בימי הוָסד הישיבות ביד ר' יעקב פולק ור' שלום שכנא; אפס כי העבודה הזאת נגלתה הפעם בדרכים חדשים ובצורות חדשות לרוח העת. ותחת אשר לא יכול רוח ישראל לעשות פרי־תאר למינו ולא נודע כחו בעוד היות זר מעשהו, נכריה עבודתו בתוך העמים, כאשד לא יוכל פרח לבנון להתפתח על פי דרכו בתוך מטעי הצפון, – מצא עתה את פקודתו ויָשב לעשות גדולות כקדם. ויקומו בימי דור אחד סופרים חוזי חזיונות, משוררים, חוקרי חכמת ישראל ובוני ספרותנו הישנה והחדשה, כאשר בימי קרוכמל, שי"ר ואֶרטר, ויהיו לנס לכל הקהלות אשר בארצות הקרובות, ששם שַח רוח ישראל מפני עקת אויב, והרחוקות, ששם דללו וחרבו מקורות התרבות העברית מפני אור הגוים, אשר הֶראום במאה האחרונה.

ג.

וככל אשר שקד הועד־הראש על כבוד שם ישראל ועל תחית רוח ישראל, כן שם לבו אל המוסר העברי ואל משמרת הטהרה והתֹם לצעירים מזכר ועד נקבה – הם הדברים אשר היו כיסוד מוסד לתקומת העם ולחַיָתו האמיצה, המלאה והרעננה, כל ימי שמרו את משמרתם קדש, מימי קדמותו ועד הדורות האחרונים. – ויבקשו לדעת מה לעשות למען השב לאיתנן את סגולותינו ההן, אשר בגללן אִשרו אותנו כל הגוים ואשר, לדאבון לב כל הדורש טוב לעמו וחרד על עתידותיו, אין עוד כחן עתה ככחן לפנים. –

כי אמנם עוד היום, אחרי רדת המוסר העברי ממרומיו, עודנו גבוה ורם לאין ערוך ממוסר העמים הקדמונים והאחרונים; עוד היום נַעלו בנות ישראל, גם בנות דַלת העם וכל שוכני בסתר המדרגה, שבעתים כל בנות כל הגוים לתֹם ולהצנע לכת. ואולם הלא הנה נבעו פרצים גם בחומה הנשגבה הזאת, הלא הנה נראו מראות נגעים גם בבית ישראל אשר היה עומד לנס עמים, ועל העומדים בפרץ למהר לרפֹא את הנגע, בטרם יִפשֶׂה ויאכל עד היסוד בנו ובטרם נהיה לשכנינו למילה לאמר: הנה ככל הגוים בית ישראל.

ובבקשו בינה – ויכונן לחקר הימים הראשונים והאחרונים והשתנות דרכי החיים בישראל לפנים והיום, ויערוך את ערכם ואת תוצאותם אלה לעמת אלה, למען קחת מהם תורה להיטיב את הרעה.

לפנים, בעוד היות ישראל שוכן לבדד במשכנותיו בתוך העמים וחקות אבות לו לקן בכל ארחותיו, היה החק “בן שמונה עשרה לחפה” מבצר משגב למוסר העברי, ואם יש אשר אֵחר הנער מן המועד הזה שנה או שנתים, גם אז היה תמים בדרכיו עד היותו לאיש – “גן נעול, מעין חתום”, כדרשת חכמינו; כי בכל קהלות ישראל השכינו, ככרובים על דרך עץ החיים, המון חקים ותקנות וגזרות וסיָגים לשמור את דרך הבחורים מחטוא גם במראה עינים או במאויי לבב. ויהי כי שמרו הצעירים כחם וראשית אונם כל ימי בחורותיהם, היה “דרכו של איש לחזור אחרי אשה”. אם לא קנה עוד האיש את אשתו מיד אביה במֹהר ובמתן כמנהג הקדמוני, אשר עודנו נשמר ונעשה עד היום בתוך העמים יושבי קצוות, הנה גם הרבה לא הרבו הורי האשה במחיר לִקֻחיה עד להכשיל כחם, כי עוד היתה האשה דרושה; גם היפה בבנות, גם אשר נגרע חלקה בחן וביֹפי, גם היונה אשר כנפיה נחפו בכסף, גם בת העני בישראל – כלן מצאו להן מנוחה, בבוא עתן עת דודים, אשה בית אישהּ, אשר מִנו לה ממעל “ארבעים יום קודם יצירת הולד”.

ואולם באחרית הימים התערערו סדרי החיים והגבולות, אשר גבלו ראשונים בחכמתם, הוסגו לאחור או לפנים וגם מן החק ההוא, חקה הכניסה לחֻפּה, נטו כה וכה ימין ושמאל, על פי אשר היתה עליהם יד המסיבות: אלה הרחיקו ללכת עד נשואי בֹסר – עד היות הילד מתעטף בטלית לפני החלו להניח תפילין, ואלה אֵחרו את מועד הנשואים, עד אשר כבר יכול הבחור לראות בנים לבניו… הרעה השניה הזאת, אשר לא הריעו עליה בספרותנו החדשה כעל הראשונה, אף כי הרבתה לבלע ולהשחית ממנה, פרצה היום כמעט בכל תפוצות ישראל, אחרי אשר זה כמה נפרצו גדרות הצניעות, מורשת אבות, בראשונה בקרב היהודים הספרדים, אשר היו קרובים אל עם הארץ, שוכנים אתם בתוך טמאותם; ויש אשר גם מעיני העדה נעשתה בשגגה בתתם מכשול בפני הצעירים למַלא שִׂפקם בלא כדת². ואחרי אשר למדו בחורי ישראל אל דרך הגוים לשבור עליהם חק ולשבור בחוריהם לפני בוא מועד, אין חפץ להם לבנות להם בית כדת משה וישראל; החן והקסם ומשא־נפש השפוכים על ענין הנשואים חלפו הלכו להם ונשאר אך – החשבון… ובכן הבחורים הולכים בגפם עד חצי ימיהם ומפזרים כח נעוריהם ופרחי אביבם על כל דרכים ובנות ישראל יושבות ונובלות בנעוריהן אשה בית אביה; שקר החן והבל היפי ושוא כל יתרון גו ורוח, כי אין מחסור לצעירים… כעת יֵאמר לאיש ישראל: “אוי לו למי שבניו נקבות!” עליו להתאזר עז, להתאמץ בכל מאמצי כח, לחשוך אֹכל מפיו ושמלה מעורו ושֵנה מעיניו ולגזור על ימין ועל שמאל למען הרבות מאד מֹהר ומתן ולקנות בעל לבתו. ואחרי כל אלה, הנה הברית הזאת, או העסק הזה, לא ברית־מלה היא בין האיש ובין אשתו, כאשר היה בימים הראשונים, ואחריתה לא תבֹרך. והדברים עתיקים וידועים.

למצב הדברים הרע הזה שם הועד־הראש את לבו ויגזר אֹמר: עת להוציא ישן מפני חדש ועת להחזיר עטרה לישנה. אם כל הסופרים, אשר דברו על שאלות החיים מימי ר' מנשה מאיליה ועד היום, נתנו דפי במנהג אכילת המזונות על שלחן החותן, כאשר קראו חמס על הנשואים המוקמים, הנה עתה הראונו דברי דור אחד, כי בא מועד לשום לב גם אל העֵבר האחר אשר למטבע… ובכן תקן הועד תקנה חדשה, שהיא ישנה: להשיא מעתה את הבנים במלאת להם שמונה עשרה שנה, ולתת אבי הבת לחם ומזון לזוג שנות מספר עד אשר ישלים הצעיר חקו בלמודים או בעבודת הצבא ועד אשר תמצא ידו להכין בחוץ מלאכתו. המזונות יהיו תחת המֹהר הנפרז (אשר יחדל מעתה) – קרבן תחת קרבן, ופרי הקרבן הזה – תקנת בנות ישראל ושיבת הבנים אל התֹם ואל הטהרה, סגולות עם ישראל מעולם ומקורות החיים הטובים לאיש ולעם. – גם שוֹם שם חק ומשפט לצעירים, הבונים בית בישראל, להניא אותם מתת יגיעם בתפארת בגדים, כלים ועדיים, ההורסים את הבית גם בטרם יתכונן.

ואף כי, כאמור, היה כל העם נכון לקים ולקבל את כל תקנות הועד־הראש, עוד הוסיפו הרבנים ואנשי עצתם לתת תֹקף לדבריהם בצאתם פעם בפעם מסתר אהלם אל העם ויוכיחו ויזהירו ויטיפו השכם והטף לארחות צדק ומישרים בבתי המועד ובבתי הכנסת ויבארו את הכל באר היטב ויפיצו אור על כל נתיבות החיים – אור אשר שבו קרנים מידו גם להם, כי ראה העם וידע ויכר כי לו רועים נאמנים קרובים אליו, דורשי שלומו וטובתו באמת – ויוסיפו לאהבה ולכבד אותם שבעתים מאשר לפנים.

והתקנות האלה שִנו לטוב את דרכי החיים, שכבר עלה בהם רקב, ויבראו שמים חדשים וארץ חדשה לצעירי ישראל הבנים והבנות ולכל העם. ועוד מעט ויהיו הסדרים החדשים־הישנים האלה למופת לכל הקהלות הקרובות והרחוקות, ככל אשר היו לפנים סדרי הקהלות אשר בפולין ולנס לכל תפוצות ישראל.

בצרור עלים אלה צררתי את חלומותי אשר חלמתי לעמי ואשר רֻבּם לא באו, יען לא חלם אותם העם. חלומות אנשים יחידים ענני־בֹקר הם, המריקים מעליהם זהַב השמש אך לא גשמי ברכה, וחלומות העם – עננים מלאים, המריקים ברכה לארץ וליושביה. אולי עוד יזכו החולמים היחידים, כי תנוח רוחם על העם וכי יחלום את חלומותיהם – או אז יהיו החלומות למעשים.

ראשית דרכי בספרותנו היו מאמרים על דברי יום ויום: למראה הנגעים אשר נראו לי כה וכה בבית ישראל חם לבי בקרבי ויצאתי לדבר אל העם. דברתי מעל עמודי כתבי העתים כחצי יובל שנים כל עוד האמנתי בכח המלה הכתובה והשפעתה על הקהל. אחרי כן, כאשר באתי לידי דעת והכרה כי אין שומע לסופרים מאת העם וכי המאמרים על שאלות הזמן הם כקצף על פני מים, – סרה מעלי הרוח ולא יספתי עוד לכתוב מאמרים בלתי אם לעתים רחוקות. אז חשתי מפלט לי מעולם המעשה אל עולם החזיונות ואחל לשגות בחלומות ובדברי חזון ולחוש עתידות לעמי – זה תֹכן פרי עטי בחמש־עשרה או בשש־עשרה השנים האחרונות. ועתה בנטות יומי לערוב ועוד מעט והחלומות והחולם יחד חלום אחד יהיו, עת לי לתת, יחד בחוברת, את דברי האחרונים אלה בפני עמי, אשר בו ולו היו כל חיי רוחי מעודי.

רֻבּי דברי יצאו מן הלב מדי היות עליו רוח היום להכות בו גלים. ויש דברים אשר נאמרו לשעתם ואשר היום אולי לא הייתי כותב אותם, או כתבתים באופן אחר, ובכל זאת נתתי להם מקום כאשר הם באספי עתה את פרי עטי לאספה. אם שגיתי, תהיינה גם שגיאותי גלויות לעם; אינני מתאמר להיות כאיש אשר תמים פעלו. ואולי יש גם דברים אשר בכלל אין להם ערך קים; אך אם יש לקרב ולרחק – זאת יעשה הקהל, זאת יעשה הזמן. והן גם בדברי סופרים גדולים וטובים ממני יש לזרות ולחבר¹ ובכל עץ פרי יש גם ענפים ועלים וקליפה.

אֲשֶׁר הָיָה בַּחַיִּים כִּשְׁלוּחוֹת

נְטוּשׁוֹת וּמְפֹרָדוֹת לָרֹב,

חֻבַּר עַתָּה יַחַד בְּתוֹךְ־לוּחוֹת

וְנִתַּן בְּיַד הַקּוֹרֵא הַטּוֹב.

אַךְ אַל יִפְּלוּ פָנֶיךָ מִמּוּם,

כַּלֵּה חִישׁ הַסֵּפֶר הַקָּטָן:

תֵּבֵל מְלֵאָה תַּהְפּוּכוֹת־שָׂטָן,

הֲלֹא הָיֹה יִהְיֶה גַם־בּוֹ מְאוּם?

(גתה)

ויש בכתבי אלה דברים הראוים יותר לקוראים באים בימים ויש אשר יכשרו יותר לצעירים, ואני לא הפרדתי בין אלה ובין אלה ולא הצגתי אותם לבדם. לדעתי אין רע אם יֵשבו אל שלחן אחד הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו וימשיכו ויקחו להם איש איש מאשר ייטב בעיניו ומאשר יטעם חכו. גם הנה יש אשר הגדולים ימצאו ענין בדברים הכתובים לקטנים, אם אך יש טעם בהם, ויש אשר גם הקטנים ימצאו חפץ בדברים הראוים יותר לגדולים, ואף כי בני עמנו אשר שאר־רוח להם מורשת אבות מדור דורים, האמונים עלי־ספר עם שדי אמם ובעודם ילדים כבר טעם זקנים להם…

והנני נפרד בזה מן הקוראים המעטים, למען הפגש שנית מן העמוד הראשון והלאה. מן הקוראים המעטים, כי הנה בזמן האחרון עזבו בני ישראל את הספר, ידיד־נפשם מאז, ורק מעט מהרבה עודם נאמנים לו. דברי יל"ג: “מי יודע, אם לא האחרון במשוררי ציון הנני, אם לא גם אתם – הקוראים האחרונים”, עומדים לפנינו, בְּחֶצְיָם השני, כסמל אימה. הוא אמנם לא היה המשורר האחרון – המשוררים והסופרים הולכים ומעטים, וכל סופר בישראל שאול ישאל לנפשו בדאגה ופחד את השאלה הזאת: מי יודע אם לא קוראי – הקוראים האחרונים…

המחבר

ירושלם, סיון, תרפ"ז.

באתי אל הארץ.

אל הארץ, אשר בה היו כל חיי מנעורי, מאז יסדו גולי רומניה שתי מושבות למען הַפנות אחרי כן את ערפם לציון ואת פניהם לאמריקה עד היום הזה; אל הארץ, אשר לעינַי ובימַי התנערה מעפר שממות עולם ותחי ותפרח ותיף ותהי לנס עמים ולמקור חיים חדשים לתפוצות ישראל; אל הארץ, אשר מאז החלותי להביע רוחי בקהל, עמלתי להסב אליה את לב אחי ועמי עד אשר זכיתי לראות כיום הזה את העם מרבים לבא אליה מכל מקומות גלותנו, כאפרוחים אל תחת כנפי האם הדוגרת, ולהביא אליה אלה את כיסם המלא ואלה את לבם החם ואלה את מחשבותיהם השוקקות כמַשק מעין חתום לפני התפרצו, ואת מזמותיהם אשר יזמו לעשות לביתם, לארצם ולעמם.

נקל לאיש להיות תמים עם אלהים ועם אנשים, ואולם מי גבר יחיה ויתַּמם עם נפשו? זה עשרות שנים נפשי קרועה לשנים קרעים, שואפת אל ארץ חפצי־בה, אל ארץ קדמתנו ועתידותינו, ונמשכת אחורנית בחזקת יד המסבות, עד היותה תלויה ועומדת כארון הנביא בין שתי אבנים שואבות ואני – בתוך עמי בתוך הגולה. הבגלל חלומותי וחזיונות לבי, אשר חלמתי ואשר חזיתי לי, לעשות נפשות למשא־נפשי באשר אני שם, להיטיב את הלֶקח העברי בבתי הספר ולשום ניר לתרבות העברית בתוך הקהל הגדול, ואשר בכל יגיעי שיגעתי לריק ובכל מאמצי שעלו בתהו לא יכלתי ליאש את לבי מהם עד היום האחרון? אם בעבור חושי בי, כי עוד אין נחת ואין מנוחה ואין עֹנג בארץ החרבה והשוממה, כי עוד כבדה העבודה ורבה העזובה ורבו המכשלות והכעסים ועצבון הידים בקרב הארץ, כי בתקופת־התחיה הראשונה הזאת עוד דרושים לה בונים כבירי כח ואוֹן, רבי פעלים, משובבי נתיבות, ולאנשים אשר אין אלה להם בלתי אם הלב החם טוב, לעת כזאת, הלך־נפש ממראה עינים?… אבל היש למי ומי צדקה לעמוד מנגד ולגולל, כדיוגינס, את חביתו בעבוד הכל עבודת התחיה איש איש באשר יש לו? “האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?” הן גם עתה, אחרי אשר ככה העמקנו לתקוע יתד בארץ, לפַתּח פִתּוחה, לסֹל המסלה, להכין עתידות לה ולנו, עוד רב הדרך ועוד רבה המלאכה ועוד המלחמה חזקה עם כל שטן וכל פגע רע, בשגם לפי רֹב המעשה כן ירבו וכן יפרצו וכן יהיו על העובדים מסביב – ומי אשר יבוז ליום קטנות, ומי אשר ישקוט ויביט ממכונו עד היות כל עקֹב למישור ועד אשר יוכל לעלות ולמצא את הכל מוכן לפניו, הוא לא יעלה ולא יבא ולא יראה בשיבת ציון ולא ישמח בשמחת גוֹיֵנו עד עת קץ או עד קץ כל הקצים!

אמנם כן, אחרתי לבא, אבל באתי, ומי יתן ואחרו ככה כל הנחשלים אחרי ובאו וראו ונחמו גם המה על אשר לא קדמו לבא בטרם יבַלו ימיהם ובטרם יכַלו לריק כחם בגולה…

__________

יצאתי מרומניה ואני כבד מאד… בתקות נכזבות; עליהן נוספה, לשלחני בדרך, עוד תקוה נכזבה: דִמיתי למצא באניה, אשר ארד בה, עוד אנשים יהודים נוסעים מרומניה לארץ ישראל – ולי היתה הצדקה לחכות לזאת. הן הלחץ והשנאה והמועקה הולכים וחזקים על היהודים בכור הברזל הזה לאין תקומה, ונואמים ציונים באים שמה פעם בפעם ובשורה בפיהם מארץ חיים, כיונה אשר שבה אל התבה ועלה זית בפיה, ובכתבי העתים היוצאים שם לבני ישראל בלשון הארץ באים שמועות טובות ובשורות טובות וספורים משמחי־לב על אחינו המאֻשרים אשר הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה בא"י ואשר מצאו שם משפטי אדם, חפש ושלום – הזכיות, אשר היהודים ברומניה נלחמים עליהן מדור לדור ונותנים במחירן את כל הקדוש ואת כל היקר להם ולא השיגון ולא ישיגון, אולי, עד עולם; ומכתבים ושמועות מתגלגלים ובאים מאת ילידי רומניה לפנים ותושבי ארץ ישראל היום, באים כמבשרי שמים חדשים וארץ חדשה ליושבי חשך וצלמות, כענפים הירוקים אשר נראו לפני אנית קולמבוס באחרית מסעה בהגיע היאוש וההתמרמרות עד מרום קצם. גם לפני צאתי נסיתי דבר אל אחי בני ארצי, קראתי להם קריאה אחרונה: מי האיש החפץ לצאת מאפלה לאורה, מעבדות לחרות, מגיא צלמות לארץ חיים, מן הארץ אשר בה בניה היהודים נולדים “זרים” עד דור עשירי, אל הארץ אשר בה כל איש יהודי מתערה כאזרח רענן מיום בואו אליה, אשר איש ואיש ממנו כמו יוּלד בה – יהי אלהיו עמו ויעל; ומי האיש החפץ לשלח את בנו אל הגמנסיה העברית, להציל נפש יקרה אחת מטֻמאת הגלות – יתנהו על ידי ואביאהו ואטעהּו בהר נחלתנו. – כה קראתי אל בני ארצי ועמי וגם באו עמי בכתובים על זאת אלה מפה ואלה מפה, וכה דמיתי בנפשי למצא בקונסטנצה עיר החוף או באניה היוצאת משם, אנשים מאחי בני רומניה אשר יסעו בדרך הזה לראות את הארץ או לשבת בה. אך תקותי לא באה ולא היתה.

באניה לא היו כי אם ציונים מעטים למיניהם: איש יהודי זקן עם אשתו, אשר עלו לפתח תקוה; נער כבן עשרים שנה, אשר יצא מקונסטנצה לפני ארבע שנים לשבת במצרים ויָשב באניה מרומניה, אשר בא שמה בעניני משפחה, אל מקומו; שני כמרים, זקן וצעיר, אשר עלו ירושלימה “עיר קדשם” לחֹג שם את חג פסחם; וערבים אחדים, השבים משוט בארץ ששמה יצאו לבקש להם מחיה, אל “ארצם”, אל ארץ ישראל. היהודי הזקן עלה מפיאטרה, רומניה, במלאכוּת שנים מעשירינו שם, לשום עין על אדמתם, אשר בפתח תקוה, לעבדה ולשמרה. האדמה הזאת היא שריד מעט, שארית פליטה ממושבה חדשה, אשר כמעט נוסדה בא“י לפני שנות מספר ביד אחדים מציוני רומניה – זכר לחרבן המוסרי והחמרי של אחינו העובדים והנדחים האלה. כי לפני שלש או ארבע שנים נוסדה ברומניה אגודה בשם “תקות ישראל” לקנות אדמה בא”י ולהתנחל עליה. האגודה הזאת, אשר התכוננה אחרי רֹב דברים ונאומים ודי עמל ומשא ומתן הֵנה והנה בין המשרד הציוני אשר ביפו ובין הועד לחֶבר האגודות הציוניות ברומניה – גלץ – ובין אנשים בעלי הון, אשר בערי רומניה, אחד מעיר ושנים ממדינה, האגודה הזאת, אשר רבו עצבונה והרונה וחבלי לִדתּה יותר מעשר אגודות לישא“י בארצות אחרות, – שבה התפרדה ברגע האחרון, בעת קנות האדמה בא”י, ו“תקות ישראל” היתה לאכזב; כי בא השטן בתוכם להניא את לבבם ולהפריד בין החברים בגלל דברים אשר עדֶן לא באו ולא היו ויגיע אליהם כמקרה האיש והאשה אשר, מבלי היות להם ענין לענות בו, החלו, ממחרת יום חתונתם, לריב על אדות שם הבן אשר יוָלד להם בעתו – ויתפרדו בטרם יבא הילד. רֹב האדמה הנקנתה נסַבּה לאחרים ורק מתי מספר מחברי האגודה לא מכרו את אדמתם, ויש אשר עלו אז ארצה ישראל ויֵאחזו עליה ויש אשר נשארו ברומניה כמעשה שני העשירים ההם, אשר זכרו עתה את נחלתם וישלחו את האיש הזקן אשר אמרתי, לפתח ולשדד אותה עד בואם לשבת עליה.

הנער הציוני יליד קונסטנצה ותושב קהירה, הסב עיני ולבי עליו מן הרגע הראשון בפגעי בו באניה ובקחתי עמו דברים, עד אשר נפרדנו איש מאחיו באלכסנדריה. וקונסטנצה היא עיר־חוף ברומניה ליד הים השחור, עיר גדולה מלאה חיים ותשואות ורב ענין, כי הסבה אליה בשנים האחרונות את סחר גלץ וברילה, ערי הדונוי, ותבָּנה מחרבנן. בה עם מאֻסף מכל הגוים מסביב, טורקים, בולגרים, יונים, ערבים ועוד, ובני עם ועם מדברים איש בלשונו והזר הבא אל העיר לא יכיר ולא יֵדע כי עיר רומנית היא, לולא… היהודים היושבים בתוכה שהם כמעט “הרומנים” היחידים בעיר הזאת, וכי נפגוש באחת מרחובותיה שני אנשים אשר אינם מדברים לא יונית ולא טורקית כי אם רומנית – וידענו כי אנשים יהודים הם. והיהודים תושבי העיר הזאת כלם חיים חיי נחת ורוחה, כלם רואים ברכה בעמלם ואינם חסרים בלתי אם – מעט יהדות. הם נחלקים לשתי מחנות: לקהלה בלי רב – היא קהלת הספרדים, שיש להם חזן ושמש (המדבר אך רומנית ואיננו יודע עברית כלל) ורב אין; ולרב בלי קהלה – האשכנזים, שהם עדר נפוץ, בלי בית־ספר עברי ובלי כל מוסדות קהלה, ורק בית־כנסת יש להם ורב, שיש לו מנוחה שלמה בתוכם “כאלהים בצרפת”, ואיש יהודי, אשר היה לפנים משרת בבית הספר בעיר וסלוי ונושא סבל ועובד כל עבודת פרך אחרי צאתו, והוא יודע לקרא מעט עברית מנֻקדת, אך לא להבין במקרא, נשכר להם בלחם כאשר נשכר הנער הלוי למיכה לעמוד לשרת לפני פסלו – ויהי להם לשמש ולחזן ולמורה “עברי” (קריאה בסדר התפלה, למען יוכלו לאמר “קדיש” אחרי הוריהם לאחר מאה ועשרים שנה) לילדיהם המבקרים בבתי הספר לעם הארץ. מלבד הרב יש בכל הק"ק הזאת רק משכיל עברי זקן “הנשאר מיתר הרפאים”, כי בא לפנים מאחת ערי מלדובה לגור שם – ולהיות שם בין “הרומנים” הנמולים כאשכול הכֹפר בנחל הערבה.

והנער ההוא, אשר אמרתי, היה בן לחיט יהודי בקונסטנצה אשר, כמנהג העיר הזאת, לא נתן לבנו כל חנוך עברי ובמות האב יצאו האשה וילדיה לגור במצרים, והנער, איש דברי, היה פעם אחת, לזמן קצר, בא“י הקרובה וירא וידע את חיי אחינו שם. והנה הוא יושב ומספר לי בחֹם לבו נפלאות גדולות על החיים החדשים הצומחים לעמנו על משואות קדם אלה, על המושבות ועל כל אשר בהן, על “השומר” ועל קורותיו”, על החנוך העברי בארץ־ישראל ועל הציונות ועל ראשיה. והוא מדבר על החיים החשכים, חיי הלחץ והחרפה, אשר לבני גלות רומניה ועל חיי האור והחפש והברכה והאֹשר אשר לבני ארץ ישראל, ובהגיגו תבער אש. ואני שומע ושומע ומשיח אותו מבלי אשר אתודע אליו, ומקביל ברוחי את הציוני הנלהב הזה ואת הנערים “העושים” ציונות בערי רומניה לרוח היום ולבם בל עמם – ומשתומם על המראה. אכן גדול מראה עינים עד להפוך לב נער נעור וריק להר שרפה, אכן רק מציון תצא ותבא הציונות הכֵּנה, הטהורה, הלוקחת לב ונפש! הוי, לוּ באו כל ראשי “עדתנו” לציון לשאוב משם אש הקדש, אשר תבא בלבם ואשר תשתפך בעורקיהם ואשר תצא מקרבם ותשטוף על כל סביבם כים־להבה להָמס את הקרח הנורא, להשבית את הקפאון ולעורר את האהבה, לוּ באו כל המתבוללים הקטנים עם הגדולים לארץ ישראל לראות במראות התחיה הנפלאים ההם, לוּ באו אך ליום אחד, אך ליום אחד!

באחת השיחות אמר לי הנער בחֻמו: “אהה, מי יפקח את עיני אחינו בני גלות רומניה, הקודרים מעני ומלחץ, ויראו את אשר ראיתי אני בא”י וידעו מה בין חיים לחיים ולא יוסיפו עוד להתרפס ככה לפני הרומנים עד גֹעל נפש; דבר נא, אדוני, אליהם, דבר על לבם בכל עת מצוא, כי יֵצאו מתוך ההפכה לֵאור באור החיים החדשים המלאים והטובים שמה, שמה… דבר אל העם הזה, דבר אל בני ישראל – ויסעו!"

הוי, נער תמים! כבר דברו ודברו על לב יהודי רומניה השכם ודבֵּר זה כחצי יובל שנים ועד היום הזה, ואולם אהה, רק אחת ידברו אל הסלע ונתן מימיו ושתים – ולא יוסיף!

והאניה מלֵאה וממֻלאה והלחץ גדול מסביב ובלילה אין מקום לישון; שכבנו אנחנו היהודים המעטים והטורקים והערבים סביבותינו, ראשו של זה בצד עקבו של זה. הוי, אחי בני שם, אשר נפרדנו לפנים מגזענו המשֻׁתּף בכח המסבות כהפָּרד אפיק נהרות ממקורו למען שובו, אחרי הרחיקו ללכת ארחות עקלקלות, להשתפך באחרונה אל חיק הורתו: הגם בארצנו נוסיף לדחוק ככה איש את אחיו, אתם תשופונו ראש ואנחנו נשופכם עקב? הנעלה עליכם ברֹב הימים למספר ולערך, אם תגברו אתם עלינו, כי נִתּן אתכם להשתרג ולעלות על ראשינו כיום הזה ואנחנו נשב עמכם, בקרבכם, כאשר ישב ישראל לפנים עם האמורי והכנעני? מי יחוש עתידות, מי יודיעני את אשר יהיה באחרית הימים. אם כה ואם כה קִנאתי בכם, אחי הפראים, על אהבתכם את הארץ ועל דבקכם בה, כאשר ידבק הצמח אל ערוגת מטעו והיא לא ערש ילדותכם ולא נתנה לכם בימי קדמתכם מלכים ונביאים אנשי מופת לבני האדם ולא תשביע אתכם היום לחם… עפר אני תחת כפות רגליכם, אבותינו הקדמונים, כאריות נלחמתם על ארצכם ועל קדשיכם – נלחמתם, כשלתם ונפלתם, כי גבר אויב; ואולם לוּ נשארתם בארץ אחרי לכוד אותה הרומים, לו התחבאו שרידיכם במנהרות ההרים ובנקיקי הסלעים, לו הטו ראשם לכל גל וגל העובר עליהם ושכמם לסבול כל צרה ותלאה ברוח גבורה אשר פִעמה אותם רגע אחד בעת קרב ומלחמה; לו בחרו למות על קדוש השם על אדמתם מהחליף פעם בפעם ארץ בארץ ולחץ בלחץ ומִמוּת אחרי כן על קדוש השם על אדמת נכר, לו דבקו אל רגבי אדמתם מאות שנים בימי הרעה ההם, כאשר עשו, למשל, הרומנים, אשר התחבאו מפני שטף הגוים הרבים העולים על ארצם, בסתרי ההרים ובעבי היערים ויחכו ויגיעו לימים טובים, לימי גאולה וישועה, כיום הזה, – כי אז חסרו דברי ימינו כמה דַפי דם ודמעות, אשר הרוו את האדמה תחת כל השמים, כי אז באה עת רצון ושנת גאולה גם לנו כאשר באו ליונים ולרומנים ולאלבנים ולכל העמים אשר לא נתּקו מעל אדמתם בימי טובה ובימי רעה!

מרב הלחץ ומרב שרעפי בקרבי לא יכלתי לישון ואקום ואעלה בחצי הלילה על מכסה האניה ואשב על הספסל ומסביב לי מים ושמים ודממה. אז טעמתי את הדומיה הקדושה, אשר קרליל ומטרלינק דברו עליה נגידים, הדומיה “מקלט הנפשות”, עת השפתים ישֵׁנות והלב ער והנפש פועלת… הבטתי אל נקודות הזהב הזרוּעות על פני השמים השחורים ממעל ואל נקודות הכסף המתרוצצות על פני המים השחורים מתחת ועיני לא שבעו לראות את המראות הגדולים מתוך החשך ואזני לא מלאו משמוע שיח סוד הרוחות והגלים בהתחברם ובהַשִׁיקם איש אל אחיו, וקול המון מגיח אלי מסביב מתוך הדממה, המון הים מחוץ והמון קרָבי מבית, ומחשבות נוגות חורשות בלבי הדָוֶה על עמי ועל גורלו: עמי האהוב, עמי המסכן, הן ככוכבים נמשלת לפנים, ככוכבי השמים לרֹב, לזֹהר, לחֹסן, כמוהם נשקפת ממרומיך על ים העמים, כמוהם שקטת במכונך, הלכת לבטח במסלתך – ואיכה היית כגלי ים, הנעים תחת כל השמים לאין מנוח ולאין אחרית ולאין מטרה, המשקים והמפרים את כל הארץ ואין זוכר להם זאת לטובה, המחברים רחוקים למסחר, למרכּלת ולכל חֵפץ והם לא ידעו, הדוחקים ונדחקים וכושלים איש באחיו ובולעים איש את רעהו בזעף ובקצף לראוה לכל עובר!

עודני מדבר אל לבי ומבקש חזון מכוכבי נשף, היִכלו התלאות, הנדודים, הישקטו הגלים, היחדלו הסערות לדפקם, והנה הירח עולה מקצה השמים ושופך את אורו הימה. ירח יקר, קטֹן צבא השמים, סמל עם עני ודל, היתחדש ישראל כמוך ויקטן – ויגדל ויעטה אור חדש אחרי עבור החשך המכסה עליו מסביב? אם זקן העם כאשר זקנת ויהי גורלו כגורלך, המאור הקטון, אשר לא תביע עוד מקרבך חם ואור, חיים ותנובה, אשר אין לך עוד מִשֶׁלָך כל מאומה ורק לאיש־הבינים היית בין השמש ובין הארץ, וכרוכל נוע תנוע על הארץ ועל הדרים עליה להשפיע עליהם מעט אור השָׁאּול אתך מן המאור הגדול?…

באלכסנדריה עברתי מן האניה הרומנית אל האניה האוסטרית הבאה מטרייסט; בה באו יהודים רבים מרוסיה, מפולניה, מאונגריה ומגליציה, הנוסעים לא“י – אלה לקנות אדמה להם ולשולחיהם, אלה להכניס את ילדיהם אל הגמנסיה העברית ואלה, צעירים בעלי פאות ארֻכּות ומסֻלסלות, ללכת לשבת לפני ה' בישיבות ירושלם עיר הקדש ולאכל שם לחם חֹל, לחם העצבים, מן החלוקה אשר ירימו להם בני חו”ל ואשר ישאירו להם פקידיה וגבאיה כאשר ישאירו, אחרי הרימם את חלבה ממנה.

ובתוך הבאים: חרדים שומרי מצוה, אשר רק “המצוה הקלה”, למוד לשון הקדש (הרמב"ם), היתה זרה להם ובדבר איש אליהם עברית נחשב להם כ“גוי אשר לא ישמעו לשונו”; צעירים ההולכים להכנס כתלמידים אל הגמנסיה העברית והיודעים שפתנו וספרותנו היטב, עד אשר יוכלו להיות למורים לכמה מורי עברית בחו"ל; אנשים מקצות ארץ רוסיה, אשר רחקו מן היהדות בכח המסבות ויהיו לרוסים מנפש ועד בשר (על יד האחד היתה כתבת קעקע רוסית מזמן המלחמה עם יפוניה) אבל הרגש היהודי, מורשת אבות, התעורר בקרב לבם והנם מבקשים להציל את ילדיהם מגורלם הם בהוליכם אותם אל הגמנסיה העברית, בית היוצר לנשמת האומה המתחדשת.

בתוך הנוסעים היו יהודים דתיים (מפולניה ומגליציה), אשר התפללו במנין ערב ובקר בכל יום תמיד ויעמדו בבקר מעֻטפי טליתות ומעֻטרי תפלין לעיני המלחים ויתר עושי המלאכה, לקים מה שנאמר: “וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך – אלו תפלין שבראש”. ואחרים – אשר יצאו ידי חובתם ברעיהם היראים והחרדים ולא נענו לקול קריאת התמימים האלה, אשר קראו להם יום יום, בדאגה לנפשותם, לבא ולהתחבר עמהם למנין ולתפלה.

ופעם בפעם התנגשו היהודים הדתיים והיהודים הלאמיים כברזל בברזל יחד והשיחות והוכוחים ביניהם היו הלוך ורב, הלוך וחזק; אלה – חרדי פולניה – אמרו: אנחנו ניסד מושבה בא"י על טהרת הקדש, כל הבא להסתפח בנחלתנו עליו לקדש את יום השבת מחללו ולשמור משמרת התורה והמצוה לכל פרטיהן ודקדוקיהן, לא כציונים החדשים המחללים את הארץ בדעותיהם החפשיות ובדרכיהם אשר לא טובים (אם יתנו שם גם לבנותיהם חנוך עברי, אשר לא תֵהפכנה אחרי כן להוריהן ולעַמן סורי הגפן נכריה – זאת לא שמעתי אומרים); ואלה – מיהודי רוסיה – הגישו עצומותיהם לעמתם לאמר: ואם חפשים אנחנו בדעותינו מנעורינו, ואם לא נואיל לכֹף כאגמון ראשנו ולאסור רוחנו בעבותים ישנים למען עשות חנף להמון – העל כן אין לנו חלק בעמנו ובארצנו? הכי היו אבותינו יושבי הארץ מקדם כלם פרושים, יראי אלהים, כלם תמימי דרך ההולכים בתורת ה'?

והוכוחים היו עוד מעט לריבות שפתים, למרִי־שיח, ואני שומע ומקשיב וחושב מחשבות: עוד דברי ריבות על ביצה שלא נולדה, ריבות האיש והאשה על שם הבן אשר יוָלד להם למועד הזה כעת חיה…

ריבו, אחינו, ריבו, בעודכם עומדים מנגד לארץ החיים והשלום; הנה זאת חלאת הגלות, סֵבל העבדות והשפלות, פרי מחשבות השטן המשחית, אשר חִלק לב עם ה' וישסע אותם בכנפיו ויפרידם לפרודות ויסכסכם איש באחיו ועדה ברעותה. והיה כי תבאו אל הארץ והתנחלתם אותה וישבתם בה – והיתה לכם ברֹב הימים, בכח החיים החדשים אשר תשפיע עליכם, לכוּר ההִתּוּך, כּוּר מצרף ומטהר, מאחד ומחבר, ויהודים דתיים ולאמיים, ספרדים ואשכנזים, משמרים וחפשים, וכל כתות היהדות למיניהם, יהיו לזכרונות קדומים, ועם ישראל יהיה לגוי אחד בארץ.

והים הולך וסוער, כאשר ראיתיו בכל הדרך מרומניה ועד הנה זה עשרה ימים, והגלים מתרוצצים בשצף קצף, גם אחרי דרוך כף רגלי על אדמת ארץ ישראל עוד לא נח מזעפו ואנשים מיושבי תל־אביב ומן המורים, אשר בקשו לשוב לזמן חרותנו מארצנו אל “ארצם”, לצאת לימי הפסח מחרות לעבדות, לא יכלו לרדת אל האניה מפני הסער. מה לך הים כי תסער, הגלים – כי תעלו קצף? העל אשר ככה אחרו בני הגולה לזכור ולפקוד את ארצם? אם בגלל אשר בדרך אחד יבאו אליה בני חו“ל ובשבעה דרכים יצאו ממנה הצעירים בני א”י לנוע למצרים ולכל קצוי ארץ, עד היות כמעט כל עבודתנו בישוב הארץ כיוצק מים בכברה?

__________

בתוך עמי אנכי יושב – ואך עתה אני מרגיש במלוא טעמו את הדבר הזה שהוא ליושבים על אדמת נכר, כרֹב דברי התנ"ך אשר לחיי העם בארצו, אותיות מתות שאינן נוגעות עד הלב. הנני זה ימים אחדים בתל־אביב, העיר היהודית האחת תחת שמי ה', אשר חציה בנוי וחציה הולך ונבנה, ועוד הרשמים החדשים שופעים עלי מכל עברים, עולים בלולים כגלי הים, ועוד רוח מלא מאלה תוסס בקרבי כיין לא יפָתח ועוד לא עת לי להביע את כל חושי בי לכל מראה עיני ולכל משמע אזני. את אשר יֶשׁנוֹ פה – אראה, אביטה ואחשבה לדעת מעט מעט; אך את אשר איננו פה ראיתי ברור ברגעים הראשונים לבואי: אין עיני צפעוני של נכרים אדוני הארץ. “דקיימי עלן כי כסלא לאוגא” ואשר יביטו עלינו על כל מדרך כף רגל בשנאה גלויה או מסֻתּרה ובשאט־נפש המכאיב יותר מכל שנאה; אין יהודים כפופי קומה, שַחי עינים ונשברי־לב, העומדים בחנויות דלות וריקות ובטנם חסרה וכיסם ריק וראשם מלא רעיוני רוח, או הנהלכים כצללים משתכחים בעיר, זורעים רוח וקוצרים סוּפה ואוכלים איש בשר רעהו ואיש בשר זרועו מאין מחיה; אין מחלקת ומפלגות ואין עֵשׂק ושטנה ודברי ריבות בשערים על רבנים ועל שוחטים ועל כסא כבוד וכל נגע וכל פגע; אין זקנים כורעים ומשתחוים להמן ומשתררים כעריצים על אחיהם ועמם ואין ילדים וילדות הנתונים לעם אחר והנקראים בשמות נכר והדרים בעולם שאינו שלהם ואשר חצים מדברים יהודית וחצים אשדודית או אשר אינם מכירים לדבר יהודית, – בקצרה: אין הגלות ואין כל “ספיחיה”.

המראה הנפלא, אשר לא יוכל להתעלם ממנו כל הבא אל תל־אביב ברגע הראשון, הוא הדבור העברי החי והשוטף הנשמע על כל פה, מן הצאצאים והצפיעות, אשר עוד לא יוכלו לדבר כן, ועד הצעירים והצעירות והבאים בימים – הפרחים והפרי אשר לעץ יהודה, הצומחים בא"י איש בעקב אחיו, בכח החיים החדשים המלאים תנובה, כצמוח פרחים ופרי יחדו על עצי הגנים והפרדסים אשר לארץ הפלאות הזאת.

אני יושב ואוכל ארוחת הערב וילדים וילדות משחקים ברחוב לפני חלון ביתי וקול המונם עולה באזני. כמעט רגזתי תחתי, כי מעודי אהבתי שקט ואשנא שאון; אך הנה שמעתי – ואחדל רֹגז, הקשבתי – ואשכח מאכול לחמי: “תחי השפה העברית, הידד!” ושיחות ופטפוטי ילדים וריבות שפתים ודברי שעשועים – הכל עברית. ויש אשר ההורים עודם מדברים איש עם אחיו רוסית או זרגון, והנה בא הילד ומשסע אותם בדבריו – ודברו אתו בלשונו, עברית, עד צאת העברי הקטן מאת פניהם ושבו ודברו בלשון הגלות; תחת אשר בגלות ידברו ההורים איש עם אחיו יהודית – היהודית הגלותית: זרגון – ועם הילדים ידברו אך רוסית או אך רומנית. בגולה נשמרים ההורים אשר לא יראו הילדים כי אינם עוד “גוים” שלמים; ובא"י הם בושים מפני בניהם, אשר לא יכירו בהם כי אינם עוד יהודים טובים…

את אשר עם לבבי לא אכחד: העברית הזאת איננה לפי רוחי, השפה הולכת ונשחתה בפי הילדים ובפי ההמון, וגם הנה החלו לדאוג לדבר הזה ולהפיץ בקהל רשימות של שגיאות הלשון להזהיר את העם (“אל תקרא… קרא”), כאשר נעשה ברומה לפנים בעת הָחֵל הלשון הרומית להתקלקל ולהִפָּרע בפי העם. התועילנה גם אלה להשיב ללשוננו את אחדותה, את טהרתה, כאשר הועילו תחבולות המדקדקים המצרפים והמטהרים ללשון הרומים ליַשרהּ ולצקת אותה למוּצק אחד על פי דרכה ורוחה, עד אשר עמדה שפת הספרות בטהרתה מימי אוגוסט ועד יוסטיניאן ולא נכּר כל סופר על פי ספרו אם מאפריקה ואם מספרד או מגליה מוצאו? אמנם כי ללשון הדבור קשה להציב גבולות ולשום חק ומשפט, הדובר לא יוכל לעצור בשטף הגיוניו בעוד איש־שיחו לנגדו ולבחר מלים ולצרוף אמרתו, כאשר יעשה הכותב דבריו על ספר. כי על כן יודעים אנחנו ויודעים כל בני עם ולשון, כי הלשון ההמונית לא תהיה למופת לטֹהר ולזֹהר. אבל לשון הספר? הנה היא הולכת וקרֵבה ללשון העם ועוד מעט ולא יוכלו עוד להבדיל בין האחת ובין השנית. וזקן סופרינו, ה' מרדכי בן הלל הכהן, מבאר לי באחת השיחות, כי אם אמנם גם הוא היה כותב תמיד על טהרת הלשון העברית, בכל זאת רואה הוא בא“י את הצֹרך להלוך עם החיים ולותר על העברית התנ”כית, למען עשות את הלשון לשפה חיה, ולא רק בדבור כי אם גם בכתב, פן יגדל הפרץ בין הלשון המדֻבּרת ובין לשון הספר עד היותן לשתי לשונות נפרדות מאין כל חבור ביניהן.

אולי כדבריו כן הוא; אבל דואג אנכי. כי אם יסתם ככה הפרץ הזה, ובא תחתיו פרץ אחר רחב ונורא עלילה ממנו הרבה יתר מאד: לשוננו תִרחק הלוך והרחק ממוצאה הראשון, מכתבי הקדש, מקור הרוח העברי והתרבות העברית והחיים העברים, עד היותה לכִסּוּי דק ושקוף לרוח האירפי ולחיים אירפים והקשר האחד המקשר אותנו אל העבר, אל עברנו המיוחד, ינָּתק בידנו אנחנו והיהדות תסָחף במקום מקלטה האחד, לא מפני האנושות כי אם מפני הארפיוֹת, לבלתי השאר לה פליטה.

אך אנה הלך לבי? הלא חג לי היום, הלא בארץ ישראל אני ואך זה עתה באתי ומה זה מהרתי לסמוך טפות מרות בכוס שמחתי? אסבה אפוא עיני ולבי מנגד מראות כאלה וכאלה, אשר אם נעמיק לראות עד היסוד בם לא ישביעונו רצון ולא ימלאו את כל משאלותינו, מראות הנראים לנו מקרוב כה וכה בחיי הרוח ובחיי המעשה, ככתמי השמש בעד הזכוכית המגַדלת; אשקטה ואביטה, אביטה ואתענגה על הארץ ועל טוּבה ומנחל עדניה תשתה תרוה נפשי השוקקה המלאה לה מרורות מגלותנו עד בלי די – ואת מחשבותי על העתידות אחשוך לימים העתידים.

החרות, תרע"ד