רקע
ישעיהו אברך
במרחקי נכר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

[דפי אוסטריה]


קוסם נופו של מעבה־יער ומרהיב־עין רכס־האַלפּים על פיתולי שביליו, על חוד־פסגותיו ועל שלל גוני הירוק והזהוב של שדמותיו, ניחוח של שדות דשנים, שרף האורן המלבלב ובושם תפרחת־האביב משכרים וכובשים את הנשימה. שלוַת־עולמים נסוכה על הררי זֶמֶרינג ועל העמק הפורה שלרגליהם. פיכוי הפלג הזך רק מטעים שלוָה זו וקוצב לה קצב. כאן הזמן עמד מלכת. כאן, בטירת־מרום זו, משול העולם לקן־תורים שלֵו ורוגע שדבר לא יחריד מנוחתו ולא ישבית רקמת־חייו המופלאה. כך הוא מגעו של אורח־לשעה עם נוף אירופה ועם אדמתה. היפוכו המגע עם האדם.

אל מול הנוף החרישי והבוטח ניצב איש־אירופה מסוער ועצבני, נטול קורטוב של שלוַת־נפש, עורך חשבון עברו המר, מהרהר בהווה הנחפז והנמהר ותולה עתידו בבלימה. חותם של אי־וַדאוּת טבוע עתה על אירופה וארשת פניו של האדם כולה תמיהה גדולה וחרדה. במטוס, בתחתית, במכונית הציבורית, בבית־הקפה ובבית־היין, בדלפק־המכולת ובבית המשפחה תלויה כחרב המתהפכת האימה מפני המחר. היום, חמש שנים לאחר הטבח הגדול, קטנה האמונה בשלום־עמים משהיתה ביום מן הימים. אך לא האמונה בשלום בלבד, דומה פסה כל אמונה מלב אדם. אין איש מאמין בחברו ואין מאמין באלוהיו: אין מאמין באמת ואין מַשלה עצמו בשקר. האדם באירופה כמו מאמין היום בדבר אחד: בגודל הסמוי, הגזור עליו ממילא. אם להוציא קבוצות־קבוצות של דַבָּרי־עם מושבעים, מהם הוגי־אמת ומהם בּדאֵי־עצמם ובדאי־אחרים – רפתה וקהתה כמעט עד שיתוק מחשבתו העצמית של איש־מן־הרחוב. משל, רבבות מוחות־חושבים וריבואות לבבות שוחרי־אמיתות־שונות השליכו יהבם על הגורל והם נכונים אם להרכין ראש לפני לנעלם ואִם להושיט יד אל גואל – כאשר יפול הפור.


 

ב

ואכן, כאן באוסטריה – בוינה או בזאלצבורג, בזָמָרינג או בגראץ – ההרגשה היא כי הנה־הנה עומד הפּוּר ליפול. כאן צומת־הפגישה של המחנות היריבים. לא מילין של דרכי־ים ולא פרסאות של דרכי־יבשה מפרידים ביניהם. זה מול זה מתנוססים כאן דגל הכוכבים והפסים והדגל האדום. זה לעומת זה עומדים כאן הזקיף האמריקאי והזקיף הרוסי, איש־איש ליד מפקדתו. זו מול זו צועקות כותרות של עתונים המוּצאים על־ידי שלטונות־הכיבוש המזרחיים והמערביים, שכשם שאין בודקים עוד לטונות־הכיבוש המזרחיים והמערביים, והמלחמה המִלוּלית, שאינה עוד קרה כל־עיקר, קרֵבה אל הפסגה. נפתח ללא סכר מבוע הגידופים וההאשמות ואין בודקים עוד בסגנון, כשם שאין בודקים עוד באמת. לנגד עיניו של מי שהיה זה־לא־כבר אויב בנפש ועדיין הוא נצור ועדיין הוא נתון בסייגי־כיבוש, מציגים באי־כוחן של אומות, שעדיין קרויות מאוחדות, אחד המחזות הטרגיים והמבישים שהוצגו אי־פעם על־ידי מנצחים לעיני מנוצחים. ואילמלא מורא הכיבוש – שאיננו עוד מורא כל־עיקר – אין ספק כי תושבי ארץ זו היו מגלים לפיהם מה שלבם הוגה: ברוך שזיכנו לראותם בכך. כיצד אמר לי אותו אוסטרי נאור, אגב סיור בחוצות וינה: “איני יודע מי ינצח במלחמה הבאה, הרוסים או האמריקאים, אך דבר אחד אני יודע בוַדאוּת: אוסטריה כבר ניצחה”.


 

ג

והדין עמו. אוסטריה ניצחה לא רק בשל המדון בין המנצחים, כי אם גם בזכות הדורון שאלה וגם אלה מגישים לה. הנוסחה המפורסמת: תחילה במלחמה ואחר־כך – בתפילה ובדורון, שהיתה מסורת לאימפריה הבריטית בדברי ימי מלחמותיה בכל מקום, הפכה נחלת כל שלטונות־הכיבוש וביחוד של ארצות־הברית. תהיה הערכתנו מבחינה מדינית לתכנית־מרשל אשר תהיה ויהיו פירותיה למשק הארץ בעתיד אשר יהיו, עובדה היא כי משלוחי העזרה של ארצות־הברית לאוסטריה, שהגיעו עתה כדי מחצית מיליארד דולר, הזרימו שפע רב לארץ, המריצו שיקום תעשיתה, הגבירו סחרה הפנימי ומילאו חנויותיה מזן אל זן. וארץ זו, שאך לפני שנתים סבלה ממחסור חריף בצרכי־מזון, היא עתה מן הארצות המשופעות והזולות ביותר באירופה.

אכן, קשה לומר כי תכנית־מרשל היא כיום ילד־השעשועים של האוסטרים. עַם זה, שהספיק בתקופה כה קצרה לשכוח כי היה לו חלק – וחלק לא מבוטל – בתבערת־הדמים ובמטבח־העמים הגדול, חותר עתה בכל עוז־רצונו ובכל תוקף־יהירותו לעצמאות מדינית מוחלטת ולשחרור מכל עול־שעבּוּד ומכל אסל־התערבות, אפילו אסל זה נושא עמו דליי־שפע. הוא נלחם באותה מידה של הצלחה בגזירות הכיבוש ובמס־העובד שבכיבוש מטיל עליו, כשם שהוא נלחם בהצפת הארץ ב“קוקה־קולה” האמריקני.

אף־על־פי־כן יש להניח כי לא יבחל בעזרה זו ולא יוַתר עליה, אלא אם כן יהיו אסמיו מלאים וכלכלתו מאוששת ותעשיתו הענפה בנויה מחדש על תלה.


 

ד

אכן, תכנית־מרשל היא עתה ציר בחיים המדיניים והכלכליים של אירופה המערבית. אנו, בארץ, נוהגים לדבר על תכנית זו בהפשטה מסוימת כדבר הרחוק מעמנו, ואולם אדם הנקלע לאירופה ניתנת לו הזדמנות לעמוד על ערכה – החיובי או השלילי – של תכנית זו ועל החשיבות העצומה שמיחסת לה ארצות־הברית מבחינת כיבוש־הלבבות. משלוחי העזרה מלוּוים מיטב התעמולה והפרסום, ולמען האמת ייאמר: תעמולה רבת־תנופה ורבת־כשרון. בצד העתון היומי “וינר קוּריֶר” המופיע בחסות שלטון־הכיבוש האמריקאי וברוחו, יוצאת מדי שבוע, ועתים פעמַיִם בשבוע, תוספת מיוחדת להסברת תכנית־העזרה לאירופה וברכתה. החומר המובא בתוספת זו רחוק מדרך־התעמולה האמריקני המקובל בדרך־כלל כשטחי. ההסברה שקטה, מיושבת מבוססת על חומר סטטיסטי ועל מחקרים ונתמכת בשפעת תצלומים, ללמדך השפעתה המבורכת של העזרה האמריקנית על שיקום משק הארץ. הפרסום חותר להוכיח כי עזרה זו אינה בחינת “מן היד אל הפה”, נוסח תמיכה סוציאלית שאין עמה בנין, כי אם עזרה משקמת, שעמה יפרח ויאדיר משק הארץ הנתמכת. לזכותם של האמריקאים ייאמר, כי אין הם מעלימים בתעמולתם זו את רצונם הנחרץ לראות את הנתמך כתומך מדיני וכשותף־בכוח למדיניות הגלובאלית של ארצות־הברית.


 

ה

קל מאוד ליהודי בימינו לפסוע בחוצות וינה, ברוכת האדריכלות הגוֹתית וקסומת חן־הכרך; קל מאוד לשרוך־דרך במשעולי טירול ובכפרים המניבים של אוסטריה; קל מאוד לפסוע ולשכוח כי בעצם כאן, על אדמה ברוכה וארורה זו, עמדה עריסתו של אבי־אבות הצוררים ושהיא־היא כור מחצבתו. נוכח האדיבות המופלגה שאינה נראית מלאכותית; נוכח חיוך הסֵבר הנסוך על כל שפתים ברחוב, בטראם, בתיאטרון, בחנות ובמלון – קשה כמעט לזכור כי בעצמו של דבר רבים מבניהם של המחייכים והמאדבים פניהם, ואפשר גם לא־מעטים מביניהם עצמם, נתנו יד במישרין או בעקיפין להשמדה. דומה, הכל כה חביב וחינני ומאיר־פנים בארץ זו; הכל כה שקוע בעניניו שלו, בעיניני חנותו ועסקו ומשלח־ידו שלו, עד שכל הדבר הזה הבוער בקרבנו כאש־אוכלת, השורף עצמותינו בשנאת־שאול, הוא מחוץ לתחום המקום הזה, מחוץ לתחום הזמן הזה ובודאי מחוץ לתחום האנשים החייכנים הללו שלא נבראו אלא בשביל לשרת אותך עד קצה גבול האדיבות ולמעלה מזה.

אגורת־נחושת אחת, הניתנת לך כמעות־עדפים בטראם, מחזירה אותך אל האמת ומטלטלת אותך טלטלה חזקה. אתה נוטל עדפים מידי הכרטיסן, מתבונן במטבע השחוק־כלשהו: נשר גרמני אוחז בצלב־קרס. התאריך 1940. כבר יש לאוסטרים מטבע משלהם, אך עדיין אין להם אגורות די הצורך והם מוסיפים להשתמש באסימונים שטבע הוא. אתה ממשמש באסימון זה ובסמל־סיוטים זה ומתחלחל. יש עם לבך להשליכו אל פני הכרטיסן, לקפוץ מן הטראם בעצם הילוכו ולברוח – – אך הכרטיסן הרחיק, הקרון דוהר, מאות נדחקים, נכנסים ויוצאים בשאון ובהמולה, ענבלי־החשמל מצלצלים בלי הרף ואתה מחזיק מטבע מאוס, מקפיא מבטך בו ושוכח לרדת בתחנה היעודה. חלום עוועים.


 

ו

על לוח־הפרסומים מודעות צבעוניות עשויות במיטב הטעם והדיוק הגראפי. החיים אינם חוזרים עוד למסלולם. הם כבר חזרו. הכל במנהגו: בית־חרושת לסבון מבשר מוצר חדיש של בורית־פלא; עתון אחד מכריז בציור ובצבע כי הנה־הנה הוא מתחיל לפרסם בהמשכים סיפור על העולם בשנת 1984. עצרות־ספורט וחגיגות־מוסיקה ותערוכות־אמנים ושיט רומנטי על הדוֹנאוּ הכחול – בקצרה: אלף קולות וקול משאונם של החיים קוראים מעל לוח־המודעות. אך הנה הודעה אחת, קטנה ביחס: דמות של קצין־תעופה גרמני במדים הידועים לנו היטב, עם הצוארון הזקוף ומִדרגי־הכסף, עם הכובע והנשר המקורס, עם העינים – העינים הללו – ולמטה כתובת: פלוני האינג’ינר המדופלם מחפש את בנו המצולם לעיל, שהלך עם הצבאות למזרח ולא חזר. הוא לא חזר משם, אך הצופה מוחזר לשם עם מבט ראשון בתצלום. הצופה אינו יודע היכן נמצא עתה אותו צעיר גאיוני, אך יכול בנקל לנחש היכן היה.


 

ז

אוסטריה מפתחת תעשית־סרטים משלה. מעטים הסרטים מחוץ־לארץ המובאים לכאן. האוסטרים מחבבים שחקניהם, דוברי שפתם, ומסבירים להם פנים אפילו אין הסרט עצמו חשוב כל־כך. מאריקה רייק, שחקנית אוסטרית מהוללת, שלדעת הכל היתה ידועה לשמצה על שיתופה עם הנאצים, שוב מחוללת על הבד, מהנה צופים בלהטיה וזוכה לתשואות. ובעצמו של דבר, מה איכפת לו לתושב הכפר ההררי קירכברג מה עשתה גברת רייק זו בימי המלחמה, אם שיעשעה מרצחים אם לאו – העיקר הוא כי בשעת בין־ערבּיִם זו היא מסבה עונג־לא ישוער לתושב הפינה הרגועה הזו בצלע האלפּים.

בזכותה של האגורה ובזכותו של התצלום על לוח־המודעות; בזכותה של שחקנית ובזכותם של עוד אלפי דברים פעוטים עולים אלינו הדים עמומים מעבָרָם של אותם חייכנים ושל צאצאיהם. אך צלילים לא עמומים כלל נשמעים ומנסרים גם בהווה. יש שלטון דמוקרטי במדינה. יש פרלמנט ויש – נכון הוא – תחרות גלויה בגינוני־דמוקרטיה ובסיסמאות ליברליות, מָשָׁל חזרה וינה לימי הליברליזם הקוסם משלהי המאה התשע־עשרה.

אך גם בפרלמנט זה, וחמש שנים בלבד אחרי התמוטטות הנאצים, כבר בוקעים ומתגברים קולות מוּכרים. ונזדמן לכותב טורים אלה לשמוע כיצד מטיח ציר אחד, בנאום נמלץ ודמגוגי למדי, כלפי השלטון שהעֵז לסגור סניף המפלגה העממית הבלתי־מכובד די הצורך, שינוי זולת שינוי השם. היום עדיין מעֵז שר־הפנים האלמר להשיב כי לא יתן להחריב את הדמוקרטיה בנימוקי דמוקרטיה־עילאית, כביכול. היום עדיין מהַסים קולו של הרֶשע. היעמוד בהם הכוח והרצון להסותוֹ מחר, מחרתים?


 

ח

ספיחים של עבר מר עדיין נראים פה ושם באוסטריה המשתחררת. ניצנים של עתיד קשה כבר נראים פה ושם באותה אוסטריה עצמה. לשוא נבוא בטענות. תהום ללא־גשר רובצת בין תפיסתו של יהודי את קורות אירופה בחמש־עשרה השנים האחרונות, בין יחסו הפסיכולוגי לכל מה שמגלם בתוכו שמץ מן הנאציות ולכל איש הנושא עמו את עברהּ ובין תפיסתו של נכרי. כי גם הדמוקרט המובהק של אירופה בת־ימינו רואה במי שהיה נאצי אדם שאינו אהוד ושאינו מכובד די הצורך, כדרך שאין אוהדים בן מפלגה יריבה, בן כת צהובה או חבר בקלוב־קלפים אחר. אך אין הוא מסוגל – וגם אינו מוכן – לנַדוֹתוֹ מחברה ולראות בו יצור שאינו ראוי להימנות עם חבריה. בין התגובה הטבעית, האמוציונלית בעיקרה, של הנפש היהודית לשמע המושג נאצי, המעורר חרון ושאט־נפש, ובין התגובה השכלית המאופקת של הנאור באירופה – לא יגושר עוד, כנראה, עולמית.


 

ט

על אחת הפסגות של הרי זֶמֶרינג, בקרבת טירה עתיקה, ניצב יהודי נשוא־פנים, שזקנו יורד לו על־פי מידותיו, חובש מגבעת־קטיפה ועוטה קפוטת־שיראין מבהיקה, מפזם לו בנחת נעימת־חסידים ומותח “עירוב”. השעה שעת כניסת השבת והוא חושש להיכשל בטלטול מחוץ לתחום. מעט־מעט מתקבצים סביבו כמנין יהודים עבדקנים, מודדים בשעלם תחום שבת וסופם באים לכלל דעה כי חוט־העירוב יימתח מן העמוד שבכניסה אל בית־העלמין הצבאי הגרמני ועד התורן שבכניסה אל חנות הסדקית. פריץ, נוטר הטירה, אינו צריך אלא לרמז וכבר הוא גורר עמו כבל־טלפון דק ומניה־וביה העירוב דרוך. ר' יוסף קארו בודאי לא הוציא מכלל כשרות גם “עירוב” זה, אף־על־פי־כן – חוט זה במקום זה ובנסיבות אלו מדהים לא פחות משהוא מוזר.

מנועי־מכוניות נושמים בכבדות במעלה השביל התלול אל הטירה. כשני מנינים אברכים יהודים, חוַרוָרים ורכרוכיים, עם חתימת־ זקן דלילה, קופצים בעצבנות־מה מכבש המכונית, וקודם שפרקו מיטלטליהם שואלים לא בלי נעימת חרדה: כבר יש עירוב? – משנענו בחיוב נמצאו מפויסים ונרגעים, יורדים איש־איש וצרורו לפגוש רעיותיהם. מכל מבואות הטירה באות יהודיות בגיל־העמידה, מהן חפופות־ראש שזה עתה עלו מן הרחצה ומהן חובשות פיאה נכרית, אך כולן עשויות־פּנים לפי כל כללי הכחל והשרק של אירופה וטעונות תכשיטים שהם בגדר משא יותר משהם בגדר עדי, ובאות להקביל פני בעליהן. חילוף־ברכות בהונגרית מהדהד כמעט קט באויר. אך “גוּט־שאבעס” יהודי נתלה ועומד בהררי זמרינג. אידיליה.


 

י

אתה יורד אל עיבורה של עיבורה של עיר־הקיט ועד שאתה מספיק לעכל מראה־חלום או־חזיון מציאות שראית בטירה, אתה פוגש עשרות יהודים לבושי־הדר וכרסתנים כלשהו, לצדם עשרות יהודיות עדויות כהלכה ובעקבותיהם עוזרת־הבית הנכריה גוררת עגלת־ילדים שמתוכה נשקף זוג־עינים תמה ונבוך כלשהו של ילד יהודי. ואילמלא ריחם המבחיל קמעה של קדלי־חזיר מטוגנים שקייטנים יהודים מתפטמים בהם בתאותנוּת הקרובה לפולחן והממלא כל נחירים בחוצות זמרינג – היית מדמה כי נקלעת אל ערב־שבת של עיירה יהודית טיפוסית במזרח־אירופה קודם שעלה עליה הכּוֹרת.

תמונה זו אי־אפשר שלא תעיד כי היהודי־הפליט שנתאזרח באוסטריה מרגיש עצמו בטוב. הפרנסה – בין אם היא כשרה ובין אם אינה כשרה למהדרין – עדיין מצויה בשפע. המזון – זול, הבגד איננו יקר, אין אתה חייב להיות אמיד כדי שתשיג ידך לרכוש מכונית עממית תוצרת גרמניה. ומה נחוץ לו לאדם־הרוס־נפש וחלוּל־כל־אמונה יותר מרוָחה חמרית המשתפעת ועוברת על גדותיה? הקרקע מתחת לרגלים חמים, אך אינו בוער. בעיר־קיט זו יהודי רואה עצמו בעל־בעמיו ורואה את הנכרי כגר. רוצה הוא הוא לחזק רגש הבּעלות בקרבו, הריהו מושיט מטבע הגון ונותנו כדמי־שתיה למלצר הנכרי; רוצה ליתן פורקן לזעמו הריהו מפטיר, אגב מסע במכוניתו, כמה מלות־גידוף עסיסיות אל עובר־אורח נכרי – וקיים כל המצוות כולן.

במוצאי־שבת נתאספה כל העדה היהודית באולם הגדול והמפואר של בית־המלון הנודע “Panhans”. אברכים יהודים, שהנעימו זמירות־שבת בשעות הצהרים, הסבו כאן לשולחן ובהתלהבות לא פחותה מזו נשתקעו במשחק הברידג'. נשים יהודיות כשרות, שנראו נוטלות־ידים קודם אכילת החמין, יצאו במחול ה“סאמבה” – מחול שאפשר למנות בו כל סגולה, זולת הצניעות. גביעי שַׁמפּן נתרוקנו ונתמלאו חליפות וצחוק תאותני ועמוק היה פורץ ונגדע. הילולה.

אתה יושב מן הצד ותוהה על עומק חורבנה של הנפש היהודית: חמין וברידג' – ושניהם בזמרינג, חשש מפני יין־נסך בעת ארוחת־הצהרים וסביאת שַׁמפן מידי נכרים בלילה. פיאה נכרית ביום ו“סאמבה” בערב. אתה מנסה ליטול דברים עם אחד האברכים, אך הוא אינו בר־שיחה, כי עירפּלוֹ הכוהל. ריקנות תהומית.

למה ראויים בני־אדם יהודים אלה יותר – לבוז או לרוגז? לא לזה ולא לזה. לרחמים. אתה קם ממושבך נבוך ונסער. בלי משים אתה נזכר ב“קץ הימים” לחיים הזז. אתה נזכר איך צרמו אזניך דברי־המשפטים של יוזפא ואיך נצרב לבך למראה מר יוסט האוחז בגמרא ואינו מניח ידו מן המצלצלין. שם, באולם הרוגע של “בית הבימה”, נראו הדברים צורבים וכמו עולבים. כאן נשמעת מהם בת־קולה של האמת.


 

יא

היתה השעה אחרי חצות כשאחרוני האורחים יצאו ממלון “Panhans”. דלת המלון כבר עמדה על צירה, אך באויר השלֵו של הכפר ההררי ניסר קולה של אם יהודיה שהביאה עמה אל החינגה את בנה בן הארבע ועתה חמק הפעוט בחשכה ואיננו. ואני הולך עתה אל שדה־התעופה, אל מטוס העתיד להסיעני בעוד שעה קלה אל מולדתי, ובאזני מהדהד ואינו מרפה קול־קורא של אם־ יהודיה בהררי זמרינג בשעה אחת אחרי חצות: משה’לה, משה’לה – אַיֶכָּה?

זאֶמאֶרינג, 1950


המלצות קוראים
תגיות