כתיבת הארץ

מאת

אהרן אמיר

---

מתוך: א' אבן-שושן, המילון החדש

מתוך: א' אבן-שושן, המילון החדש

מטה אהרן – ר' לוף

לוּף ז' [ ערבית: לוּפ' ; ארמית: לוּפָא] צֶמַח-בָּר בַּעַל פְּקַעַת. עָלָיו גְּדוֹלִים וּדְמוּיֵי-חֵץ. פְּרָחָיו יוֹשְׁבִים עַל צִיר מְעֻבֶּה וַעֲטוּפִים בְּמַתְחָל שֶׁשִּׁטְחוֹ הַפְּנִימִי אַרְגְּמָנִי אוֹ מְנֻמָּר (Arum) : “וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים” (פאה ו י). “רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בְּלוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעוֹרְבִים” (ירושלמי שבת טז ג). – [לוּף-, לוּפִים, לוּפֵי-]

מַתְחָל ז' [מארמית: מַתְחָלָא דְדִקְלָא (כתובות עז:) – העלה העוטף את הפרי התמר בראשית צמיחתו] [בבוטאניקה] חָפֶה גָדוֹל, יָרֹק, צִבְעוֹנִי אוֹ קְרוּמִי, הָעוֹטֵף אֶת הַתִּפְרַחַת. – [מַתְחָל-, מַתְחָלִים, מַתְחֲלֵי-]

---

פוסט-מודרניזם

מאת

אהרן אמיר

בְּרֵאשִׁית (כַּכָּתוּב)

הָיוּ אֶרֶץ-וְשָׁמַיִם

וְחשֶׁךְ עֲלֵי תְּהוֹם

אֲבָל זֶה כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ

הָיָה כְּבָר מַשֶּׁהוּ –

כִּי הָאָרֶץ

הָיְתָה

הָיְתָה תֹּהוּ

הָיְתָה בֹּהוּ

הָיְתָה פֶּרֶא וְהֶפְקֵר

טֶרֶם סֵדֶר וְאִי-סֵדֶר

טֶרֶם כָּל יְצִיר וָצֶמַח

לֹא קוֹרוֹת לָהּ

וְלֹא זְמַן –

מְחֻתְחֶתֶת שְׁבָבֵי-כּוֹכָב

מְפֻלֶּמֶת חַשְׁרוֹת-עָב

הֲלוּמַת גַּלְגַּלֵּי-רַעַם

מֻכַּת גֶּשֶׁם-זִלְעָפוֹת –

וְרַק עַל פְּנֵי הַמַּיִם

מְרַחֶפֶת-מְאַוֶּשֶׁת

רוּחַ טְמִירִים

אַךְ הָאָרֶץ הָיְתָה –

כָּל הַשְּׁאָר

הָיָה רַק עִנְיָן שֶׁל פַּרְשָׁנוּת

שֶׁל פֵּרוּק וְהַרְכָּבָה

וְשֶׁל

זְמַן.

17.5.93

---

דום-לב: הבעד והנגד

מאת

אהרן אמיר

מִי שֶׁעָזַב אֶת עוֹלָמֵנוּ הַנִּדְכֶּה בְּהֶרֶף-עַיִן,

כִּבְנִיד-עַפְעַף, בְּלִי חֶבְלֵי-מָוֶת וּפִרְפּוּרֵי-גְּסוֹס

(וּבְעִקָּר: בְּלִי שֶׁתָּסוּר רוּחַ-קָדְשׁוֹ מִמֶּנּוּ),

אַף בְּלִי שְׁהוּת לְתַחֲנוּנֵי-סְרָק לִפְנֵי מִי שֶׁתַּקִּיף

מִכָּל הַמְּבַלִּים אֶת הָעוֹלָם – הֲלֹא בַּר-מַזָּל יֵחָשֵׁב,

כְּאִלּוּ אָמְנָם נִתְבַּקֵּשׁ לִישִׁיבָה-שֶׁל-מַעְלָה

וְלֹא הֻשְׁלַךְ כְּעֶצֶם מְגֹרֶמֶת מִיְּשִׁיבָה-שֶׁל-מַטָּה.

מִי שֶׁזָּכָה וְעָלָה עֲלֵי-מִשְׁכָּב עִם לַיִל

וְעָצַם עֵינָיו, וּבַחֲצִי הַלַּיְלָה עָלָה מַגָּל בְּחַלּוֹנָיו

וּקְצָרוֹ, בְּטֶרֶם יַסְפִּיק לִפְקֹחַ עַיִן, וּבְלִי דַּעַת

בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, בֵּין חַיָּיו לְמוֹתוֹ – הֲרֵי זֶה

חָשׁוּב (עַל-פִּי הַמְּקֻבָּל) כְּמִי שֶׁבָּרְרוּ לוֹ מִיתָה נָאָה,

מִיתַת-נְשִׁיקָה, כְּגוֹן זוֹ שֶׁזָּכָה לָהּ (בַכְּתוּבִים)

אֲדוֹן הַנְּבִיאִים, כִּמְלֹאת יָמָיו וְהוּא עַל הַר-נְבוֹ.

אָכֵן הֵיטֵב אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ, עוֹדוֹ חַי, יָדִיד וָטוֹב הֶרְאַנִי

(סָרוּחַ עַל עַרְשׂוֹ, נָמֵק בְּסַרְטָנוֹ, מַשִּׂיר שְׂעַר רֹאשׁוֹ –

תִּפְרַחַת-מָוֶתִּ בִּבְשָׁרוֹ) קֵץ מָדוּד בִּשְׁעָלִים. מְסִיחִים הָיִינוּ

בְּאוֹתוֹ חָכָם-לְהַכְעִיס (רָשָע בַּצַּדִּיקִים וְיָהִיר בַּעֲנָוִים)

שֶׁאַךְ תְּמוֹל אָכֵן הִגְרִיל מִיתַת-דֹּם-לֵב כָּזֹאת;

“כְּנֶגֶד זֶה”, הִתִּיז רֵעִי בְּנַחַת-נוֹאָשִׁים, "עָתִיד אֲנִי

לַעֲשׂוֹת בִּזְחִילָה אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֶל סוֹפִי."

אוּלַי מֵהִרְהוּרֵי-לִבִּי אֶרְאֶה, אֲבָל דַּמֵּה דִּמִּיתִי

לְזַהוֹת קְרִיאַת-תָּגָר בּוֹטָה בְּשִׁבְרֵי הַזְּעָקָה הַמִּתְמַלֶּטֶת

מִבֵּין שְׂפָתָיו – הַדְּבֵקוּת שֶׁבְּאֵין בְּרֵרָה, גֵּאָה-סוֹרֶרֶת,

בִּמְרִי גּוֹרָל גָּזוּר. וּבֵינִי לְבֵינִי תָּמַהְתִּי שֶׁמָּא

בַּר-הַמַּזָּל הַזּוֹכֶה לְדֹם-לֵב וְאֵינוֹ חָשׁ בַּמַּעֲבָר

מִ“כָּאן” לְ“שָׁם”, הוּא דַּוְקָה שֶׁמַּחְמִיץ אֶת הַרְגָּשַׁת

הַחַיִּים בְּתַמְצִיתָם, בְּשִׂיא-תּוֹעֲפוֹתָם – אֶת חֲוָיַת הַמָּוֶת.

דצמבר 1944

---

הסיני ואני

מאת

אהרן אמיר

אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר

פֵּרוּשָׁם אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם

וְקַרְנָם קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַזֶּה.

מְדֻבָּר בִּדְבָרִים שֶׁאָמַר קוּנְג פוּ-צוְ בְּשַׁעְתּוֹ

וּבְאַקְרַאי נִבְּטוּ אֵלַי מִקִּיר בְּעוֹדִי מְדַשְׁדֵּשׁ

בְּאַפְלוּלִית אוּלַמּוֹתָיו שֶׁל בֵּית-נְכוֹת-לְאָמָּנוּת-סִין

שֶׁל הָרֶפּוּבְּלִיקָה שֶׁל סִינְגַּפּוּר.

אֲלֻמַּת-אוֹר מְכֻוֶּנֶת הֵיטֵב הֵאִירָה שָׁם אֶת הַמִּלִּים –

“כַּבֵּד אֶת הָרוּחוֹת. אַךְ הִתְרַחֵק מֵהֶן” –

וְהֵן הָיוּ לִי כִּכְפָפָה לַיָּד.

אָדָם כִּלְבָבִי, קוּנְג פוּ-צוּ. בִּנְקֻדָּה זוֹ, לְפָחוֹת,

אֵין לִי וִכּוּחַ אִתּוֹ. אַף פָּטוּר אֲנִי

מִלְּקַיֵּם אִתּוֹ דּוּ-שִׂיחַ. קִרְבָה שֶׁאֲנִי חָשׁ

לִדְבָרָיו אֵלֶּה עַד כְּדֵי הִזְדַּהוּת הִיא מַגַּעַת:

דּוֹמֶה עָלַי כְּאִלּוּ מִפִּי נִתְלְשׁוּ

וְשֶׁמָּא אַף מִמֶּנִּי נְטָלָם הַקַּדְמוֹנִי,

אוֹ שֶׁעַל כָּל פָּנִים בְּנֻסָּח זֶה אוֹ אַחֵר

כְּבָר אֲמַרְתִּים אֲנִי בְּטֶרֶם אֶתָּקֵל בָּהֶם מִשְּׁמוֹ.

נוּ, בֶּאֱמֶת, הַגִּיעוּ בְּנַפְשְכֶם!

רַק אַל יֵרַע לוֹ בְּעֵינֵיכֶם בַעֲבוּר זֹאת.

לוּ אוֹתִי עִזְבוּ, וּמִשְׁנָתוֹ שְׁמֹרוּ.

טבריה, 12 בספטמבר 1994

---

מסביב לעמק מינג

מאת

אהרן אמיר

עֵמֶק מִינְג, כַּיָּדוּעַ, קָרוּי עַל שְׁמָהּ

שֶׁל הַשּׁוֹשֶלֶת הַמְּהֻלָּלָה אֲשֶׁר מְאוֹת-שָׁנִים מָשְׁלָה

עַל סִין, וּבִגְבוּל צְפוֹנָהּ אַף שִׁפְּצָה וְחִזְּקָה

אֶת חוֹמַת הַמַּמְלָכָה. בָּעֵמֶק הַזֶּה אֵפוֹא קָבְרָה הַשּׁוֹשֶלֶת

אֶת מֵתֶיהָ, וּבוֹ הֵם טְמוּנִים בְּסֵדֶר וּבְמִשְׁטָר, קֵיסָרִים,

אֶחָד-אֶחָד, אִישׁ עַל נָשָיו וְעַל פִּילַגְשָׁיו,

וְעַל יוֹצְאֵי-חֲלָצָיו שֶׁלֹּא מָלָכוּ.

אֲנִי עַצְמִי עוֹד לֹא הָיִיתִי שָׁם. לֹא בְּמִיתָתִי,

קַל-וָחֹמֶר בְּחַיַּי. אִם תִּשְׁאָלוּנִי, אָשִׁיב שֶׁבְּרָצוֹן אָכֵן

הָיִיתִי מְבַקֵּר שָׁם, וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי עוֹד יוֹם יָבוֹא

וַאֲנִי אַבִּיט סְבִיבִי וְהִנֵּה בְּעֵמֶק מִינְג עוֹמְדוֹת רַגְלַי.

אִם אַסְפִּיק, אוּלַי עוֹד יִזְדַּמֵּן לִי. כְּלוֹמַר,

אִם יְשַׂחֵק לִי הַמַּזָּל. אַף שֶׁהֶעָתִיד שׁוּב אֵינוֹ כְּשֶׁהָיָה.

הוּא מִצְטַמֵּק מִיּוֹם לְיוֹם.

אֱמֶת, בִּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אִישׁ בָּרִיא אָנֹכִי,

וְחֵרֶף פִּרְצָה שֶׁנִּפְרֶצֶת בִּמְרוּצַת הַשָּׁנִים, זְעֵיר-פֹּה

זְעֵיר-שָׁם, בְּעֵינַי הֲרֵי בָּרִיא-אוּלָם עוֹדֶנִּי.

וְאוּלָם לֹא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֵצֵא לְפַרְסֵם בָּרַבִּים

אֶת בִּטְחַת בַרְיוּתִי, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִפּוּכִי הַהִיפּוֹכוֹנְדֶּר

שָׂשׂ דַּוְקָה לְפַרְכֵּס וְלְפַרְהֵס חֳלָאִים וּסְפֵק-חֳלָאִים, בֵּין

שלו בֵּין שֶׁל אֶחָיו גִּבּוֹרֵי-הַמַּחֲלָה.

טבריה, ספטמבר 1994

---

איך לחטוף שיר.

מאת

אהרן אמיר

קווי אַסטרטגיה

לִקְרֹב אֵלָיו זָהִיר, מֻשְׁפַּל עֵינַיִם,

כְּפָעוֹט מְהַסֵּס, מִשְׁתָּאֶה וְהָסוּי,

מוֹדֵד דִּשְׁדּוּשִׁים שֶׁל כַּפּוֹת-רַגְלַיִם

כּוֹבְשׁוֹת רְתִיעָתָן בְּמַאֲמָץ סָמוּי,

עַל הַחוֹל הַגִּלְדִּי, הַמְרֻשָּׁת נִימֵי-גִּיד,

נִתָּקִים-מְרַצְּדִים, מִתְאַחִים בְּפָקְעָם,

כְּמָצַף בִּדְלֵי-גַּל נִשְׁטָחִים חִדְלֵי-נִיד,

זֶה שַׁחַק פְּלֵטָה שֶׁל גִּנְזֵי-עֱזוּז-יָם;

מֵעַתָּה, רַק שַׁקֵּעַ עָקֵב בִּגְבוּרָה

בָעִסָּה הַנִּדְלַחַת שֶׁל חוֹל וְשֶׁל מַיִם,

וְטָבוֹל בְּהוֹנוֹת בָּרְבִיכָה הַקָּרָה –

וְהִמְרֵאתָ כַּנֵּץ, בְּפֵרוּש כְּנָפַיִם,

אֶל אַפְסֵי רְקִיעִים אין-תִּכְלָה, אֵין-תִּקְרָה,

וְנָשׁוֹךְ אֶת שִׁירְךָ בַּהֲדֹק-שִׁנַּיִם!

---

איך להלוך עם שיר.

מאת

אהרן אמיר

מדריך מעשי

כְּמוֹ בְּלִי מֵשִׂים, לָשִׂים עָלָיו אַפְסָר,

לִלְטֹף רַעֲמָתוֹ בְּמוֹ כַּף עוֹגֶבֶת,

לַחְגֹר עָלָיו בַּלָּאט כְּלִיל רִתְמַת פַּרְפַּר,

וּלְאָסְרוֹ לִיצוּל-קוּרִים בְּיָד מֻגְנֶבֶת.

מִכָּאן וָהָלְאָה הֵן הַכֹּל בִּשְׁלִיטָתְךָ:

תֵּן בְּפִיו הַמֶּתֶג, הָנֵד מוֹשְׁכוֹת וָשׁוֹט,

וְהוּא יִשָּׂא רַגְלָיו, מֵרִיץ אֶת עֶגְלָתְךָ –

לַקְפִּיצְךָ הַדֶּרֶךְ, גַּמֵּא הַיַּבָּשׁוֹת.

כְּבֶן-חֹרִין יִדְהַר, כִּלְמוּד-מִדְבָּר יִדְלֹק,

שְׁכוּר-מֶרְחָב יִצְהַל, זֵעַת קִצְפּוֹ יָלֹק,

עַד כִּי תַּשְׂכִּיל אַתָּה מַתֵּן מְרוּצָתוֹ.

כָּךְ תִּקְפְּאוּ יַחְדָּיו עַל עָמְדְּכֶם בַּכַּר,

מִקְשַׁת בָּשָׂר אֶחָד בְּלֵב יְקוּם מֻדְבָּר:

חוֹזֶה עִם חָזוּתוֹ, כָּאִישׁ מְלִיצָתוֹ.

טבריה, יוני 1992

---

בעמק החושך

מאת

אהרן אמיר

ליהושע קנז

מֵעָלָיו אָמְנָם פִּסַּת שָׁמַיִם

צְלוּלָה כִּזְכוּכִית שְׁחֹרָה

זְרוּעָה כּוֹכָבִים –

כּוֹכָבִים זוֹהֲרִים

כְּעֵינַיִם טְהוֹרוֹת

(טְהוֹרוֹת מֵרְאוֹת רַע)

הַנִּבָּטוֹת אֶל עַצְמָן

בְּאַהֲבָה אֵין קֵץ

וְאֵינָן חוֹנְנוֹת בְּמַבָּטָן

שׁוּם דָּבָר –

אַךְ הוּא

בְּעֹמֶק הַחֹשֶׁךְ הַקּוֹנְכִי

נוֹפֵל וּגְלוּי-עֵינַיִם

גְּלוּי-עֵינַיִם

בְּעֹמֶק הַחֹשֶךְ:

וּכְשֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל

וְלִנְקֹב שָׁם בְּמַבָּטוֹ

אֶת עֹמֶק עֲלִיבוּתוֹ

שֶׁל מִין הָאָדָם

הֲרֵיהוּ נוֹפֵל וְרוֹאֶה

נוֹפֵל וְרוֹאֶה –

עוֹטֶה חֶמְלָה כְּשִׁרְיוֹן

נֶאְפָּד בּוּז רַחוּם וְחַם

מַקְשִׁיחַ לֵב אֶל סֵבֶל

וּמַחֲזֶה שַׁדַּי

יֶחֱזֶה:

וּבְקוּמוֹ –

בְּהִתְנוֹדֵד –

הוּא נִסְמָךְ

אֶל הָעֵץ

הַיּוֹנֵק

מִן הַבִּיּוּב.

יוני 1922

---

מנגינת-לילה זעירה

מאת

אהרן אמיר

א

עַל הַגִּבְעָה מוּל חַלּוֹנִי נִסְלַל כְּבִיש חָדָש. תְּנוּעָה רַבָּה

אֵין בּוֹ עֲדַיִן: אַחַת לַחֲצִי שָׁעָה, בִּשְׁעוֹת הַיּוֹם, עוֹבֵר

שָׁם אוֹטוֹבּוּס. יֵשׁ וְיַעֲמֹד בַּתַּחֲנָה אֲשֶׁר מוּל חַלּוֹנִי, יוֹרִיד

עֲקֶרֶת-בַּיִת עֲמוּסָה צָרְכֵי-מַכֹּלֶת; וּפְעָמִים יַמְתִּינוּ לוֹ בַּתַּחֲנָה

צְעִירִים פָלָשִׁים, דַּקֵּי-מָתְנַיִם וּצְחֹרֵי חֻלְצָה, אוֹ זוּג רוּסִים

עֲבֵי-גֶּרֶם, הָאִישׁ חֲבוּשׂ קַסְקֵט וּלְרֹאשׁ הָאִשָּׁה בֵּרֵט. אֲבָל

עִם חֲשֵׁכָה, כִּכְלוֹת רֶגֶל מִן הַשּׁוּק וְגַלְגַּל מִן הַכְּבִישׁ,

עוֹלֶה אוֹר בּוֹהֵק וְעַז בְּגֻלּוֹת הַפָּנָסִים שֶׁהֻצְּבוּ שָׁם

מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל, עוֹלֶה וּמֵאִיר עַל מַשָּׂאִית סְגוּרָה וְגַמְלוֹנִית,

צְבוּעָה לָבָן, הַקּוֹפֵאת שָׁם עַל עָמְדָהּ לְמִשְׁמֶרֶת-לַיְלָה. וְקֶסֶם

לֹא-מִכָּאן יוּצַק אָז בַּדְּמָמָה, הַלּוֹבֶשֶת פִּתְאוֹם מוּחָשִׁיּוּת

שֶׁל גְּלוּיַת-נוֹף סַהֲרוּרִית. בִּפְרָט כְּשֶׁבָּא הַיָּרֵחַ וּמַגִּיר מִלָּבְנוֹ.

ב

אָז יִהְיֶה בַּמַּרְאֶה כְּדֵי לְהַזְכִּיר תְּמוּנָה אֲחִידָה וּמֻשְׁגֶּרֶת

בִּפְתִיחָתָם שֶׁל שִׁירִים עַרְבִיִּים מִימֵי הַגָּ’אהֵלִיָּה (זוֹ תְּקוּפַת הַ“בַּעֲרוּת”

אוֹ הַ“שּׁוֹבְבוּת” שֶׁקֹּדֶם בּוֹא הַנָּבִיא וּמַתַּן הַקֻּרְאָן הַקָּדוֹשׁ):

אֵפֶר מְדוּרָה עֲזוּבָה וּשְׁיָרֵי חֲנִיָּה בִּנְאַת-מִדְבָּר, זֵכֶר

לִשְׁהִיָּה-בְּטֶרֶם-נוּד שֶׁל בְּנֵי מִשְׁפָּחָה אוֹ בֵּית אָב, מוֹקֵד

גַּעְגּוּעֵי הַמְּשׁוֹרֵר וְיָתֵד לְהִרְהוּרֵי-עַצֶּבֶת אוֹ רַהַב-גְּבוּרָה,

הַנְּתוּנִים, כַּדִּין וְכַמָּסֹרֶת, בְּסַד יְתֵדוֹת-וּתְנוּעוֹת, לְקֶצֶב

נִיעָן הַמָּדוּד שֶׁל אֹרְחוֹת גְּמַלִּים בִּישִׁימוֹן-תַּלְאוּבוֹת.

בַּסַּד הַזֶּה שָׁר עַמְר בֶּן-כֻּלְתוּם לִצְבִיָּה אַיֶּלֶת-אֲהָבִים,

לְיַעֲלַת-הַחֵן אֲשֶׁר אוֹתָהּ זָכַר וַיִּכָּסֵף "כַּאֲשֶׁר/ רָאִיתִי גְּמַלָּהּ

נָסַע עִם עֶרֶב" וּבְדִמְיוֹנוֹ יִרְאֶנָּה מַגִּיעָה בְּמַסָּעָהּ

עַד קַצְוֵי יָמָאמָה, הַמִּתְנַשֵּׂאת “כַּחֲרָבוֹת בִּידֵי שׁוֹלְפִים”.

ג

לֵיל-קַיִץ עֻלְפֶּה. הִנֵּה זֶה אֶפְרֹשׂ מַצָּעַי. הַגַּמְלוֹנִית עוֹדָהּ רוֹבֶצֶת

לְנֶגְדִּי, נִנּוֹחָה כְּמִקְוֵה-אוֹר, אֲדִישָׁה כִּתְאוֹ מִתְפַּלֵּשׁ בַּבִּצָּה.

מוֹצָאָהּ וּמְבוֹאָהּ לֹא נֵדַע, שְׁקִיקַת-עֲלוּמוֹת-עֲלִילוֹתֶיהָ בַּיָּמִים, טֶרֶם

בּוֹא לָהּ שַׁלְוַת לֵילוֹתֶיהָ; לֹא נֵדַע מִי נֶהָגָהּ אוֹ בְּעָלֶיהָ…

בְּגַפִּי אֲנִי עוֹלֶה עַל מִשְׁכָּבִי, קַשּׁוּב. מִצֵּלַע הָהָר יַגִּיעֵנִי

רַחַשׁ רוּחַ לוֹקֶקֶת נְגֹהוֹת אֲבַטִיחַ-יָרֵחַ, מִזְדַּחֶלֶת בֵּין פִּלְפְּלוֹנִים,

מְדַגְדֶּגֶת בִּיבשֶׁת-קוֹץ, מְאַוֶּשֶׁת בְּעַלְוַת זֵיתִים: יַחֲמָתָהּ בַּמַּחְשָׁךְ חוֹתֶרֶת…

נִים וְלֹא נִים, רוֹאֶה וְלֹא רוֹאֶה, אֲנִי עוֹנֶה אַחֲרֶיהָ וְקוֹלִי

בַּל יִשָּׁמַע: בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה וְאֶחֱזֶה בָּךְ

שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. בְּלַהֲבַת אִשֵּׁךְ עֲלִי, חַיָּה וּבְהִירָה פִּרְאִית וְשׁוֹצֶפֶת,

כִּבְטֶרֶם עֶלְפוֹנוֹת וּנְכָאִים. בּוֹאִי אֲחוֹתִי כַּלָּה כִּי עוֹד יִיטְבוּ

דּוֹדֵינוּ גַּם עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. מַרְבַדֵּךְ נָכוֹן, וּכְנָפַי עָלַיִךְ אֶפְרֹשׂ.

טבריה, 13.8.92

---

בסניף-הבנק שלי

מאת

אהרן אמיר

א

בִּסְנִיף-הַבַּנְק הַשְּׁכוּנָתִי שֶׁלִּי אֲנִי מֻכָּר

זֶה קָרוֹב לְרֶבַע מְאַת-שָׁנִים. הוּא גָּדַל,

אֶפְשָׁר לוֹמַר, עִמִּי. אֲנִי נִמְנֶה בּוֹ

עִם רִאשׁוֹנֵי הַלָּקוֹחוֹת, מִסְדַּר הַוָּתִיקִים.

זָכוּר הוּא לִי מִימֵי-בְּרֵאשִׁית: אוּלָם קָטָן

וּפְקִידִים בּוֹ מְעַט; אַרְבָּעָה-חֲמִשָּׁה, לְרַבּוֹת

מְנַהֵל וּסְגָנוֹ. עַכְשָׁו הֲרֵי זֶה מַמָּשׁ בִּנְיָן

שָׁלֵם, וְאִם גַּם שֶׁל קוֹמָה אַחַת בִּלְבַד, וְבוֹ

מִזּוּג-אֲוִיר מָלֵא בַּקַּיִץ, כַּמוּבָן, וְחִמּוּם בִּימוֹת

קָרָה. צִוְתּוֹ מוֹנֶה תְּרֵיסָר וָחֵצִי, וּבְנוֹסָף

לְכַסְפָּרִים הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בְּמַחְלָקוֹת לְהַשְׁקָעוֹת,

לְמַטְּבֵעַ-חוּץ, נְיָרוֹת-עֵרֶךְ, אַשְׁרַאי וְכֻלֵּי, וְכֵן

בְּתֵבַת אַל-תּוֹר, כַּסְפּוֹמָט, מִכּוּן מְמֻחְשָׁב: הַפְּעִילוּת

הַיְּדָנִית מִצְטַמְצֶמֶת בַּמִּזְעָר הַהֶכְרֵחִי. בְּלִי לְהֵחָשֵׁד

בְּכַוָּנָה זָרָה, יָכוֹל אֲנִי לִקְבֹּעַ כִּי הַבַּנְק אָכֵן

צוֹעֵד הוּא עִם הַזְּמַן, כְּסִיסְמָתוֹ מֵאָז, וַאֲנִי עִמּוֹ –

דִּינוֹזָאוּר פּוֹסְט-מוֹדֶרְנִי, הַמַּשְׂכִּיל לְהִסְתַּגֵּל לְצַוֵּי

אֵבוֹלוּצְיָה בָּתַר-תַּעֲשִׂיָּתִית, וּלְבַנְקָאוּת בִּמְהִירוּת הָאוֹר.

ב

בִּסְנִיף-הַבַּנְק הַשְּׁכוּנָתִי הַמְּצֻחְצָח שֶׁלִּי אֲנִי רוֹאֶה

בְּמוֹ עֵינַי הַצּוֹפִיּוֹת, הַנִּצְעָפוֹת מִין עֲרָפֶל

עִם הַשָּׁנִים, אֵיךְ גְּדָיוֹת מִתְּמוֹל-שִׁלְשׁוֹם תָּפְסוּ

פִּקּוּד, הָיוּ לַאֲמַרְכָּלִיּוֹת, הָפְכוּ נָשִׁים לְכָל דָּבָר:

בְּעוּלוֹת-בַּעַל, וַלְדָנִיּוֹת, דַּבְּרָנִיּוֹת, מְסֻבָּלוֹת;

אֵיךְ בַּחוּרִים בּוֹגְרֵי-צָבָא נִרְתָּמִים בָּרִתְמָה,

עוֹמְסִים סִמְלוֹן וָעֹל, מוֹשְׁכִים בָּעֲגָלָה, עוֹלִים בְּדַרְגָּה,

מְשַׁפְּרִים מַצָּבָם וְרִכְבָּם, מְסַיְּרִים בָּעוֹלָם –

וְגַם אֵיךְ אַגַּב כָּךְ מוּעָם זִיו מַבָּטָם,

זוֹרְקָה שֵׂיבָה בִּבְלוֹרִיתָם,

קָרְחָה בְּפַדַּחְתָּם,

נִכְפֶּפֶת קוֹמָתָם,

נִזְפֶּקֶת פִּימָתָם.

וְעַל כָּרְחִי הֲרֵינִי נִמְצָא מְסַכֵּם לְעַצְמִי:

אִם הֵם כָּךְ, קַל-וָחֹמֶר לָקוֹחַ וָתִיק שֶׁכָּמוֹךָ,

אֲשֶׁר זֶה רֶבַע מְאַת-שָׁנִים הוּא צוֹעֵד

עִם הַבַּנְק-הַצּוֹעֵד-עִם-הַזְּמַן, מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב

לְבֵית-הַבַּנְק – הָלוֹך וּמָעוֹד אֶל בֵּית-מוֹעֲדוֹ.

טבריה, דצמבר 1992

---

כתיבת-הארץ של אבולפידא

מאת

אהרן אמיר

יֵשׁ תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים, שׁוֹחֲרֵי דַּעַת לִשְׁמָהּ, הַמּוֹצְאִים עִנְיָן מְסֻיָּם

בַּסִּפְרוּת שֶׁל כְּתִיבַת-הָאָרֶץ מִשֶּׁכְּבָר; תֵּאוּרֵי נוֹסְעִים וּמְלֻמָּדִים

וּמְגַלֵּי-אֲרָצוֹת מִן הַתְּקוּפָה הַקְּלָסִית, מִימֵי-הַבֵּינַיִם אוֹ מֵרֵאשִׁית

הָעֵת הַחֲדָשָׁה. (“כְּתִיבַת-הָאָרֶץ”, כַּמּוּבָן, הִיא מֻנָּח עִבְרִי נָאֶה וְשִׁמּוּשִׁי,

שֶׁיָּצָא מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ; תַּרְגּוּם מִלּוּלִי וּמְיֻשָּׁן שֶׁל “גֵּאוֹגְרַפְיָה” בִּלְשׁוֹן

יָוָן. כְּכֹל הַזָּכוּר לִי, כָּךְ הָיָה הַמִּקְצוֹעַ קָרוּי בְּתָכְנִית-הַלִּמּוּדִים

בְּבָתֵּי סִפְרֵנוּ.) חִבּוּרִים כְּגוֹן אֵלֶּה מְצוּיִים בְּשֶׁפַע יַחֲסִי בָּעַרְבִית

מִתְּקוּפַת-הַזֹּהַר שֶׁל תַּרְבּוּת הָאִסְלָאם. וּמִן הַיְּדוּעִים בְּאוֹתָם חִבּוּרִים

הֵם כִּתְבֵיהֶם שֶׁל אִבְּן-בָּטוּטָה, אַל-מַקְדִּסִי, אִבְּן גֻּ’בַּיְר, אִבְּן-חַוְּקַל

וְאִבְּן-שַׁהְרִיָּאר, אַל-אִדְרִיסִי וְאַבּוּ אַל-פִידָא (וְאִם תִּרְצוּ אַבּוּלְפִידָא).

מִמְּרוֹמֵי הַיֶּדַע שֶׁלָּנוּ, עַל סַף עִדַּן הֶחָלָל וְהָאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי

לַסְּפִירָה, יְכוֹלִים אָנוּ לְחַיֵּךְ לְעִתִּים לְמִקְרָא סְבָרוֹתֵיהֶם שֶׁל הַלָּלוּ,

אַף לִצְחֹק בְּכָל פֶּה לִדְבָרִים שֶׁהֱבִיאוּם כְּעֻבְדּוֹת אֶמְפִּירִיּוֹת.

אֲבָל קְצָת עֲנָוָה לֹא תַּזִּיק פֹּה, אִם נִזְכֹּר שֶׁמִּכְלוֹל

הֶשֵּׂגֵי מַדָּעֵינוּ הוּא פְּרִי תַּהֲלִיךְ מִצְטַבֵּר שֶׁל מַסָּה וּמְשׁוּגָה,

וְלֹא דַּל בָּם חֶלְקוֹ שֶׁל מִקְרֶה – דֻּגְמַת זֶה שֶׁהוֹלִיךְ בְּלִי מֵשִׂים

אֶת קוֹלוֹמְבּוּס לֹא אֶל פְּלַג-הַיַּבֶּשֶׁת הַהֹדִי כִּי אִם אֶל גִּלּוּיָהּ

שֶׁל יַבֶּשֶׁת לֹא-נוֹדְעָה. וְהַמַּשְׂכִּיל גַּם יִתֵּן אֶל לִבּוֹ

שֶׁפְּלוּטוֹ, כּוֹכַב-הַלֶּכֶת הַתְּשִׁיעִי בְּמַעֲרֶכֶת-הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּנוּ, לֹא נִגְלָה

אֶלָּא בְּ-1930, וְזֹאת אַגַּב חִפּוּשׂ אַחַר עִלָּתוֹ שֶׁל שִׁבּוּשׁ

בִּתְנוּעָתוֹ שֶׁל נֶפְּטוּן, שֶׁהוּא עַצְמוֹ נִתְגַלָּה רַק 84 שָׁנִים

קֹדֶם-לָכֵן, עֵקֶב הַשְׁפָּעָתוֹ עַל אוּרָנוּס. וְחוֹקְרֵי-הַיְּקוּם בְּדוֹרֵנוּ,

מִסְתַּבֵּר, תּוֹפְסִים עַכְשָׁו כִּי הַבָנַת הִתְהַוּוּתָן שֶׁל הַגָּלַקְסִיּוֹת, לְמָשָׁל,

מֻקְשָׁה יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁשִּׁעֲרוּ לִפְנֵי חָמֵשׁ שָׁנִים בִּלְבַד, בְּעוֹד

פִיזִיקָאֵי-הַחֶלְקִיקִים מוֹסִיפִים לִתְהוֹת עַל טִיבוֹ שֶׁל “הַחֹמֶר הָאָפֵל”.

אַךְ נַנִּיחַ לָהֶם לַגִּשּׁוּשִׁים חֲבוּרֵי-הַסְּפֵקוֹת שֶׁל טוֹבֵי מַדְּעָנֵינוּ

וְנָשׁוּב אֶל וַדָּאֻיּוֹת שֶׁל יָמִים רְחוֹקִים, תְּמִימִים וְנֶחְשָׁלִים יוֹתֵר.

אֶל אֶחָד כְּאַבּוּלְפִידָא, לְמָשָׁל. הָבָה נִבְדֹּק מַה מָּצָא הָאִישׁ לוֹמַר

עַל הָאוֹקְיָנוֹס, וְעַל אִיֵּי-הַנֵּצַח. שֶׁהֲרֵי אָמְנָם יָדַע יָדוֹעַ כִּי

הָאוֹקְיָנוֹס הוּא חֵלֶק מִן “הַיָּם הַמַּקִּיף” מִצַּד מַעֲרָב – זֶה הַשָּׂם

גְּבוּל לְאַרְצוֹת אַל-מַעְ’רֶבּ אַל-אַקְצָא (כְּלוֹמַר: קַצְוֵי מַעֲרָב) –

הַמִּשְׂתָּרֵעַ מִן הַמְּצָרִים שֶׁבָּהֶם מַתְחִילוֹת מַעֲלוֹת-הָאֹרֶךְ וּפוֹנֶה

מִזְרָחָה. וּמִפִּיו לְמֵדִים אֲנַחְנוּ כִּי בֵּין אִיֵּי “הַיָּם הַמַּקִּיף”,

מִמַּעֲרָב, נִמְצָאִים אִיֵּי-הַנֵּצַח. “נִמְצָאִים”, הוּא אוֹמֵר, וְטַבּוּר

הַמַּיִם מְקוֹמָם, מֶרְחַק עֶשֶׂר מַעֲלוֹת מִן הַחוֹף. רַבִּים הֵם, לִדְבָרָיו,

“וּמֵהֶם חִשֵּׁב תַּלְמַי אֶת קַו-הָאֹרֶךְ שֶׁל עָרָיו.” וּבְאוֹתָהּ

נְשִׁימָה הוּא מוֹסִיף, שָׁקֵט וְעִנְיָנִי: "אוֹמְרִים שֶׁהַיָּם הֵצִיף

אֶת הָאִיִּים הָאֵלֶּה, וְכִי נֶעֱלַם כָּל זֵכֶר לְקִיּוּמָם."

אָכֵן, יֵשׁ מַה לִּלְמֹד מִן הֶחָכָם, שֶׁבְּאוֹתָהּ מְנוּחַת-נֶפֶשׁ

אוֹבְּיֶקְטִיבִית קִבֵּל שֶׁהָיֹה הָיוּ אִיֵּי-הַנֵּצַח אַף גַּם

אָבְדוּ לִבְלִי זֵכֶר: כִּי בִּלְּעָם הַיָּם – לְנֵצַח-נְצָחִים.

טבריה, 12.9.92

הכוכבים ממסילותם

הכוכבים ממסילותם

מאת

אהרן אמיר

---

שגעון אדנות

מאת

אהרן אמיר

אַחֲרֵי עֲלוֹת הָאֵד

חָבַק הַשֶּׁמֶשׁ דֹּק-שָׁמַיִם

וּשְׁטָפַנִי אוֹר צָלוּל וָחַי

אַחֲרֵי עֲלוֹת הָאֵד

אֲנִי יוֹצֵא לָשׁוּט בָּאָרֶץ

וּלְהִתְהַלֵּךְ בָּהּ לְרוּחַ הַיּוֹם

רוּחַ הַיּוֹם צוֹנְנָה וְנוֹשֶׁכֶת

צִנַּת קַרְחָהּ תִּשָּׂא מֵרוּם הָרִים

מֵהַר-הַגַּבְנוּנִים בִּגְאוֹן שַׁלְגּוֹ

אָשׁוּטָה לִי בָּאָרֶץ

וְהָאָרֶץ כְּעוֹלָה מִן הָרַחֲצָה

אַף הַיָּם מִנֶּגֶד כְּמוֹ הַיּוֹם נוֹלַד

הִנֵּה אָשׁוּב מִשּׁוּט בָּאָרֶץ

וְהָאָרֶץ הָיְתָה עֵדֶן-גַּן-מִקֶּדֶם

כְּבַעַל-בְּעַמָּיו מַדֹּתִי שְׁעָלֶיהָ

וְהָאָרֶץ הָיְתָה מַשְׁקֶה

דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע

כֻּלָּהּ רְטֻבָּה כִּבְעוּלָה-לִי

יַרְקוּתָהּ לְמָתְנַי חָגַרְתִּי

שִׁמְשִׁי גִּבְעוֹתֶיהָ יְמוֹגֵג

הָרֶיהָ לִי אַךְ לִי הָרָתָה

רִוְיוֹנָהּ כְּשִׁגָּעוֹן נוֹסֵס בִּי

שִׁגָּעוֹן שׁוֹקֵט יַצְלִיל דָּמַי

שִׁגְעוֹן-אַדְנוּת יַפְרִיחַ עֲצָמַי.

טבריה, פברואר 1993

---

ביום בהיר רואים

מאת

אהרן אמיר

או ניקוד טברני

בְּיוֹם בָּהִיר רוֹאִים מִכָּאן אֶת הַחֶרְמוֹן.

בְּעַיִן פְּשׁוּטָה. רוֹאִים אוֹתוֹ מַלְבִּין-זוֹהֵר, מַקְרִין

שַׁלְוַת-עָצְמָה וָהוֹד, מַשְׁרֶה בִּטְחָה. אַךְ הַיָּמִים הַבְּהִירִים

מִתְמַעֲטִים, לְעֻמַּת הַזָּכוּר לִי מִנֹּעַר. גַּם הַצַּחוּת

פּוֹחֶתֶת. נִתָּן הַדָּבָר, אֲנִי מַנִּיחַ, לְהוֹכָחָה סְטָטִיסְטִית

עַל-פִּי רְשׁוּמוֹת מֵטֵאוֹרוֹלוֹגִיּוֹת [אִם נֹהֲלוּ כָּאֵלּוּ

לָעִנְיָן הַזֶּה]. קְצָת זִהוּם-אֲוִיר עוֹשֶׂה, מִן הַסְּתָם,

וּקְצָת רִבּוּי הָאֻכְלוּסִים גּוֹרֵם. יִהְיוּ גַּם וַדַּאי

שֶׁיִּתְלוּ זֹאת בְּרִבּוּי חֲטָאִים וַעֲווֹנוֹת שֶׁאֵינָם

מִתְמָרְקִים. אֵין לְךָ תֵּרוּץ קַל מִזֶּה,תָּפֵל מִזֶּה.

גַּם אִם תֵּצֵא מִכָּאן בְּרֶכֶב וְתִסַּע שָׁעָה וָחֵצִי שְׁעָתַיִם,

בֵּין צְחִיחֵי בַּזֶּלֶת וְנִבְלוֹת שִׁרְיוֹנִים, עַד מַסְעֲדֶה

אוֹ בְּרֵכַת-רָם, וְתִתְקָרֵב אֶל גַּבְנוּנֵי הַר-מוֹעֵד, אֶל

שִׁפּוּלָיו מַמָּשׁ, צָפוּי אַתָּה אָמְנָם לָחוּשׁ בְּצִנַּת קַרְחוֹ,

אַךְ אֶת צְחוֹר נִזְרוֹ תִּרְאֶה בְּדֹחַק, וְלוּ בְּיוֹם בָּהִיר.

אֶת מִכְלוֹלָיו נֵיטִיב לִרְאוֹת מִמֶּרְחַקִּים: מֵהַר נִשְׁפֶּה,

מִיעַף מָטוֹס, אוֹ אַף מִשְּׁפַל-בִּקְעָה. גַּם הַנִּצָּב

עַל פִּסְגָּתוֹ יֵיטִיב לִרְאוֹת אֶת פַּאֲתֵי דַּמֶּשֶׂק

מֵאֲשֶׁר אֶת שִׁכּוּנֵי קִרְיַת-שְׁמוֹנָה. עַל כָּל פָּנִים,

מִקָּרוֹב יֵרָאֶה הַקֶּטַע – אַךְ הַשָּׁלֵם יָאֶה לוֹ הָרִחוּק.

אָכֵן, יְפִי נוֹפֵנוּ כָּאן בְּשׁוּם פָּנִים אֵינוֹ עוֹמֵד

עַל מַרְאֵה חֶרְמוֹנִים בִּלְבַד. דַּי לְךָ שֶׁתַּשְׁקִיף

בְּחֶרְבוֹנֵי-צָהֳרֵי-קַיִץ מִן הַחַלּוֹן מֵעַל אֶל חֶלְקָתוֹ שֶׁל

הָאֲגַם, הַמְּרֻקַּעַת שִׁבְטֵי-אֵשׁ-וְסַנְוֵרִים. אוֹ שֶׁתָּזוּן עֵינֶיךָ

בְּחוֹמַת הַגּוֹלָן קְלוּי-הַשֶּׁמֶשׁ, הַחוֹנֵט בָּאֲגַם בָּבוּאָתוֹ.

אוֹ שֶׁתִּרְאֵהוּ מִתְעַטֵּף בִּסְדִין-צֵל-עַרְבַּיִם לְלִינַת הַלַּיִל,

כֻּלּוֹ תָּם יַלְדוּת וְשִׁכְחָה. אוֹ תַּבִּיט בְּזִרְמַת-יְרֵחִים יְחוּמָה

הַנִּקְוֵית בְּאוֹרְצֵל-יְרֵכָיו, אוֹ בִּשְׁטִיחֵי הַמְּאוֹרוֹת

הַמְּעַפְעֲפִים אֵלֶיךָ, לְמִפְלְסֵיהֶם, מִן הָרָמָה הַחֲשֵׁכָה

מִנֶּגֶד. אוֹ אָז, אִם אִישׁ-לֵבָב אַתָּה, וּמָצָא לְךָ.

טבריה, יוני 1992

---

גם-כן (מין) שיר ליום-העצמאות

מאת

אהרן אמיר

בְּעוֹד אַתָּה קָרוֹב כִּבְיָכוֹל לְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ, וְהִנֵּה לְפָנֶיךָ

הַצַּלְמוֹנִיָּה הַיְּשָׁנָה בֶּחָצֵר הַפְּנִימִית שֶׁל הַבַּיִת בִּרְחוֹב אַחַד-הָעָם

[מוּל עֲרוּגוֹת גַּן-הַיָּרָק שֶׁל הַגִּימְנַסְיָה, שֶׁאַדְמָתָן (חוֹל-חַמְרָה)

מַנְבִּיטָה קְצָת בָּצָל יָרֹק, גְּזָרִים וּצְנוֹנִיּוֹת וְגַם קוֹלְרַבִּי,

אֲשֶׁר הִצְמַחְנוּ שָׁם (בְּחֶדְוַת-יְצִירָה וּבְזֵעַת-אַפַּיִם) תַּחַת

עֵינוֹ הַפְּקוּחָה שֶׁל הַמּוֹרֶה לַעֲבוֹדַת-הַגַּן, סַמְכוּתִי בְּקוֹבַע-שַׁעַם

שֶׁלְּרֹאשׁוֹ, מֵטִיל שְׂרָרָה כִּצְבִי נִשְׁרִי (זֶה הַמּוֹרֶה לְהִתְעַמְּלוּת),

בַּמַּשְׁרוֹקִית שֶׁבֵּין שְׂפָתָיו] בָּהּ הָיִיתָ חוֹלֵם לְהִצְטַלֵּם [עַלִּיז-קְרָב,

עַל רֶקַע דַּבְלוּלֵי-עָנָן דְּלוּחִים, מֵטִיס לְךָ אֲוִירוֹן

דּוּ-כְּנָפִי תְּלַת-גַּלְגַּלִּי – אוֹ לְחִלּוּפִים, בְּכָפִיָּה וְעָגָל,

נִשָּׂא עַל גַּב גָּמָל דּוּ-דַּבַּשְׁתִּי מֻפְשַׁל-שָׂפָה, מְגַמֵּא

אַפְסֵי-מִדְבָּר], בְּהַיְשִׁירְךָ מַבָּט אֶל הַצַּלָּם נְכֵא-הָרוּחַ,

חֲמוּץ-פָּנִים וּמְעוּךְ-מִגְבַּעַת, הַנֶּחְבָּא אֶל כְּלִי-הַסְּתָרִים הַגַּמְלוֹנִי

(מֻזְקַף-הַחֲצֻבָּה) וְאֶל שְׁחוֹר הַכַּפֹּרֶת (הָעוֹטָה אֶת שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו)

עֵת יְסוֹבֵב אַף יְכַוְנֵן אֶת עֲדֶשֶׁת-קְסָמָיו הַזְּגוּגִית

עַד לַשְּׁנִיָּה הַמַּכְרִיעָה שֶׁבָּהּ יִלְחַץ עַל מֶתֶג וּלְעוֹלְמֵי-עַד

יַקְפִּיא אֶת בִּעְבּוּעַ הָרֶגַע הַחַי, וּמִיָּד אַחַר-כָּךְ

תִּשְׁלֹף יְמִינוֹ הַזְּרִיזָה אֶת טַבְלַת הַתַּשְׁלִיל וּבְמַיִם תַּשְׁרֶנָּהּ

וְכַעֲבֹר עוֹד דַּקּוֹת אֲחָדוֹת וְהַפֶּלֶא יִתַּם, וּבְכֶסֶף מָלֵא יִפָּדֶה

צַלְמְךָ הַמְּפֻתָּח וְנִתַּן בְּיָדְךָ לְקִנְיָן – כְּכָבֵד מְפַרְכֵּס שֶׁעַתָּה-זֶה

חֻלַּץ מִכֶּרֶס בְּהֵמָה מְבֻקַּעַת – חָדָשׁ, וְטָרִי, וְרָטֹב.

צֻלַּמְתָּ? שִׁלַּמְתָּ? חָלַמְתָּ? – בְּנֵי גִּילְךָ (רֵעֶיךָ-מִנִּי-אָז)

הָיוּ בָּהֶם, מִכָּל מָקוֹם, אֲשֶׁר מֵאָז וְעַד הַיּוֹם

הִגְבִּיהוּ עוּף הִרְחִיקוּ טוּס (אִם הֵם וְאִם בְּנֵיהֶם

אוֹ נֶכְדֵיהֶם) הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל הַמִּצְטַלְּמִים הַמְּחֻטָּטִים,

הַנִּפְעָמִים לְפִי תֻּמָּם, שָׁם בְּחֶבְיוֹן חָצֵר פְּנִימִית אֲשֶׁר בִּרְחוֹב

אַחַד-הָעָם, לִפְנֵי חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ עַשְׂרוֹת-שָׁנִים; גַּם מֶרְחָבִים

גִּמְּאוּ פִּי שִׁבְעָה-וְשִׁבְעִים מִכָּל שֶׁיֶּחֱזֶה רוֹכֵב-גָּמָל

בַּחֲלוֹם-לַיִל. אוּלָם בְּטֶרֶם יֵאָסֵף הַשֶּׁמֶשׁ אֶל לֵילוֹ,

בְּמוֹ-יָדְךָ תִּמְשֶׁה מִדְּלִי, כְּמוֹ אוֹתוֹ צַלָּם נִשְׁכָּח

שֶׁבֶּחָצֵר הַפְּנִימִית, טַבְלַת-תַּשְׁלִיל בָּהּ תְּזַהֶה יְמוֹת-מָחָר;

כָּךְ גַּם תִּרְאֶה כִּי כָּל הַגְּדוֹלוֹת וְהַנְּצוּרוֹת אֲשֶׁר יָדְעוּ

כְּאַיִן תֵּחָשַׁבְנָה כְּנֶגֶד הַצָּפוּי וְהַמְזֻמָּן לַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם.

אִלֵּם יוֹם-הַמָּחָר. רַק שְׂפָתָיו נָעוֹת; קוֹלוֹ בַּל יִשָּׁמֵעַ.

אַךְ מִי שֶׁאֹזֶן לוֹ לִשְׁמֹעַ, יַסְכִּית וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ.

אפריל 1993

---

פָּלִימְפְּסֶסְט, או קלף מחוק לכתיבה אחרת

מאת

אהרן אמיר

(ושמא: אש לבנה על אש שחורה)

לַאֲשֶׁר נֶעֱלַם וְאֵינֶנּוּ יַעֲלֶה בֶּכִי:

הוֹי לִבְנִי אֲשֶׁר נֶעֱלַם יַעֲלֶה בֶּכִי:

לַתַּמּוּז אֲשֶׁר נֶעֱלַם יַעֲלֶה בֶּכִי:

לְרֹאשׁ כֹּהֲנַי אֲשֶׁר נֶעֱלַם יַעֲלֶה בֶּכִי:

פתיחה ל“קינה על התמוז”. תרגום: ש. טשרניחובסקי

“וְאַתָּה”, כָּךְ קָרָא לוֹ לַשִּׁיר שֶׁאוּלַי נֵשֵׁב לְדַבֵּר בּוֹ מְעַט.

שִׁיר עַל הַיֶּלֶד הָעוֹשֶׂה בְּתֵל-אָבִיב בְּבֵית-הַסֵּפֶר בִּיל"וּ –

בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה – חֵלֶק מִשְּׁנוֹת-הַלִּמּוּדִים 1948 וְ- 1949.

הַיֶּלֶד הָיָה אָז מִן הַפְּלִיטִים הַקְּטַנִּים אֲשֶׁר פֻּנּוּ

מֵחֲזִית הַמִּלְחָמָה הַמִּתְלַקַּחַת בְּעֵמֶק-הַיַּרְדֵּן.

הוּא פָּתַח בְּ“וְאַתָּה לֵךְ סַפֵּר לָהֶם עַל בָּרוּךְ הָאִיסִי”,

וְהִמְשִׁיךְ בְּרֶמֶז אָפֵל עַל “כַּת סְגוּרָה מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ”,

וְעָבַר אֶל חַוָּה, "מוֹרָה לִילָדִים קְטַנִּים שֶׁהֵלִיטָה פָּנֶיהָ בְּכַפּוֹתֶיהָ

וְחָנְקָה יְבָבָה כְּשֶׁנֶּאֱמַר לָהּ שֶׁאֲהוּבָהּ נֶהֱרַג בַּמִּלְחָמָה".

וּמִכָּאן, אֶל גַּרְעִין הַחֲוָיָה הָאִישִׁית שֶׁל הַפָּעוֹט-שֶׁמֵּאָז, אֲבִי הַגֶּבֶר-הַכּוֹתֵב:

"לֵךְ סַפֵּר לָהֶם עַל יֶלֶד קָטָן, הַשְּׁלִישִׁי מִיָּמִין בַּשּׁוּרָה הַשְּׁנִיָּה,

שְׁנֵים-עָשָׂר יֶלֶד בְּשׁוּרָה. אַרְבָּעִים-וַחֲמִשָּׁה יֶלֶד בַּכִּתָּה."

הַגִּבּוֹר-הַדּוֹבֵר-הַמִּתְנַבֵּא מְזֻהֶה כְּ"הַיֶּלֶד הַקָּטָן הַשְּׁלִישִׁי מִיָּמִין

בַּשּׁוּרָה הַשְּׁנִיָּה", וְסָמוּךְ לָזֶה תֵּאוּר לְבוּשׁוֹ: "כּוֹבַע קָטָן מְקֻפָּל

שׁוּלֵי מִכְנָסַיִם קְצָרִים מְקֻפָּלִים

חֻלְצָה רוֹטֶטֶת מֵהֶמְיַת רֶטֶט עוֹרוֹ עַל לִבּוֹ הַקָּטָן."

“אַרְבָּעִים-וַחֲמִשָּׁה יֶלֶד בַּכִּתָּה”, הֵעִיד אֵיתָן אֵיתָן. הֵיטֵב זָכַר.

“מְאוֹת רַגְלֵי יְלָדִים קְטַנּוֹת רָצוֹת לַמִּקְלָט”. וּמִמֶּרְחַק הַזְּמַן

דִּוֵּחַ דַּיְקָנִית: "שִׁשָּׁה נֶהֶרְגוּ בַּמִּלְחָמָה. עֲשָׂרָה נִפְצְעוּ בַּמִּלְחָמָה. אֶחָד

הִשְׁתַּגֵּעַ בַּמִּלְחָמָה. שְׁמוֹנָה בִּפְזוֹרַת הָעוֹלָם בְּתִקְוַת שָׁוְא

לֹא לָדַעַת מִלְחָמָה."

שָׁאַלְתִּי אֶת הַשּׂוֹרְדִים, אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ, מָתַי נִכְתַּב הַשִּׁיר.

עָנוּ מַה שֶּׁעָנוּ. עַל-פִּי עֵדוּת הַטֶּקְסְט, דּוֹמֶה שֶׁלֹּא דִּיְּקוּ.

לְמַעַן הָאֱמֶת, מֻטַּת הַשִּׁיר נִפְרֶשֶׂת

מִשַּׁחֲרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַחֲדָשָׁה וְעַד יְמוֹת הָאִנְתִּיפָאדָה.

מִכָּאן הַתֹּקֶף הַבּוֹטֶה, הַמְחֻסְפָּס שֶׁל שׁוּרוֹת הַסִּיּוּם הַמְּהֻדָּקוֹת:

"לֵךְ סַפֵּר לָהֶם עַל הַיֶּלֶד

כִּי הַיֶּלֶד יַעֲצֹר אֶת הַמִּצְעָד, אֶת הַגַּרְזִנִּים, אֶת הַבַּרְזִלִּים, אֶת הָאֲבָנִים,

אֶת חֶרֶב הָאִסְלָאם, אֶת הַדָּם.

הִנֵּה חַיָּל, הִנֵּה מַצְבִּיא בִּגְדוּד.

הִנֵּה הָאֲדָמָה תִּרְעַד

כִּי יְדַבֵּר דָּבָר."

מַה נּוֹתַר עוֹד לִי לָלֶכֶת וּלְסַפֵּר לָהֶם עָלָיו? אוּלַי רַק זֹאת

שֶׁהַיֶּלֶד בַּתַּצְלוּם הַמַּצְהִיב הוּא טֹפֶס-אָב מְמֻזְעָר שֶׁל הַגֶּבֶר-הַכּוֹתֵב,

שֶׁבְּעוֹדוֹ רוֹאֶה עַצְמוֹ בְּדִמְיוֹנוֹ מִין בֶּן-אֵלִים –

חוֹנֵךְ וְאָב לְאַנְשֵׁי-בְּרֵאשִׁית וּלְאֵשֶׁת-בְּרִית,

רוֹדֶה בָּאָרֶץ וּבַדָּרִים עָלֶיהָ, שֶׁבִּבְשָׂרוֹ יִשָּׂא

מִכְוַת צְפוּנוֹת עֲתִידוֹתֶיהָ, הוּא הַמֵּפֵר

עֲצַת כָּל מִתְנַכֵּל, שֶׁנַּחְשׁוֹלִים יָשִׁיב אָחוֹר

וְאֶת קָמָיו יָבִיס – כְּבָר הָיָה בֶּן קָרוֹב לַחֲמִשִּׁים:

אִישׁ בְּמִבְחַר אוֹנוֹ, וְרַק נֶעֱלַם מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁעָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת,

בְּכֹחַ-שִׁכְנוּעַ מְהַמֵּם, מִקֵּץ שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם:

שֶׁרֵאוֹתָיו סְפוּגוֹת נִיקוֹטִין וּמָוֶת עוֹלֶה בָּן, צָהֹב וְנֶחְרָץ.

כְּפָפַת עוֹרוֹ הֶחָרוּךְ עַל אֶגְרוֹף-לִבּוֹ הַכָּבֵד.

אוקטובר 1994

---

שיר על הילד איתמר

מאת

אהרן אמיר

כְּשֶׁהִגִּיעַ אָבִיו לִירוּשָׁלֵם

לָגוּר בָּהּ

הֵסֵב שְׁמוֹ בְּעִיר-וָאֵם

מִפֶּרְלְמַן לְבֶן-יְהוּדָה

וּכְשֶׁנָּשָׂא לוֹ לְאִשָּׁה

אֶת מָרַת דְּבוֹרָה

חִישׁ הִשְׁגִּיר אֶת הָעִבְרִית

עַל לְשׁוֹנָה –

וּכְשֶׁנּוֹלַד הוּא הַבְּכוֹר

לְבֵית אָבִיו

וְקֹרָא שְׁמוֹ בֶּן-צִיּוֹן

(לְיָמִים אִיתָמָר בֶּן אָבִ"י,

אִישׁ רַב-עֲלִילָה בְּצִיּוֹן)

הִשְׁבִּיעַ אֱלִיעֶזֶר אֶת דְּבוֹרָה

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּשָּׂא דְּבָרָהּ

אֶל הַנּוֹלָד

כִּי אִם בְּעִבְרִית

בִּלְבַד –

וּלְפִי שֶׁלֹּא הָיָה אָז

בִּיהוּדָה

יֶלֶד בֶּן-גִּילוֹ

שׁוֹמֵעַ עִבְרִית

וְהֵדָהּ

שָׁמְרוּ עָלָיו הוֹרָיו

בִּקְפִידָה

לְבַל תִּדְבַּק בּוֹ מִלָּה

זַ’רְגּוֹנִית

וְנִמְצָא הַפָּעוֹט עָזוּב בָּעֲרִיסָה

בְּחָצֵר יְרוּשַׁלְמִית מְהֻסָּה

וּמִתְעַנֵּג עַל חֹם הַחַרְסָה

בְּאֵין עִמּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה

בִּלְתִּי אִם נָחָשׁ

עָרוּם-בַּחַיָּה

גָּחוֹן עֲלֵי-קִיר

וּפוֹזֵל מִנִּי

קִיר –

סוֹף-דָּבָר: עַל-פִּי הָאַגָּדָה

עַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי יָדוֹ הָדָה

הַגָּמוּל הָעִבְרִי הָרִאשׁוֹן

וַיְהִי מְלַהֵג כְּנַפְשׁוֹ שָׂבְעוֹ

אֶל הַנָּחָש הַקַּדְמוֹן

אֶפֶס עַד גִּיל שָׁלשׁ לֹא יָדַע

פָּסוֹק פְּסוּקוֹ אֶל-נָכוֹן

וְרַק זֶה הַמֵּסִית וּמַדִּיחַ

(בַּאֲשֶׁר הוּא נוֹצֵר סוֹד-שִׂיחַ

עִם חַוָּה אֵם-כָּל-חַי בְּגַן-עֵדֶן

וּמְלֻמָּד בְּחִידוֹת מִימֵי-קֶדֶם)

הֵבִין מִן הַסְּתָם

לְרֵעוֹ –

כָּךְ נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד

בְּנַפְשׁוֹ נִקְשְׁרָה

כִּי בּוֹדֵד הָיָה בַּחֶלֶד

עַד חֲבוֹר לוֹ

נָחָשׁ לְחֶבְרָה

הֲגַם שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ

מִטּוֹב

וְעַד

רַע.

פברואר 1996

---

אקוורל ירושלמי

מאת

אהרן אמיר

בֹּקֶר שְׁבִיעִי בַּשָּׁבוּעַ בְּחֹדֶשׁ הָרָמָדָן

תְּכֵלֶת זַכָּה שֶׁל יוֹם-חֹרֶף אֲבִיבִי

בִּפְרֹס רֹאשׁ-הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת

עוֹד מְעַט צָהֳרַיִם

וַאֲנִי בְּמִשְׁכְּנוֹת שַׁאֲנַנִּים

אֲשֶׁר בְּצֵל חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם

מוּלִי הַר-צִיּוֹן וּמִנְזַר הַדּוֹרְמִיצְיוֹן

וּמוּלִי הַכְּבִישׁ הָעוֹלֶה שַׁעַר-הָאַשְׁפּוֹת

וּמִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי אֶרְאֶה מִן הַמִּרְפֶּסֶת

מִן הַסִּינֵמָטֵק וּלְמַטָּה

אֶת גֵּיא בֶּן-הִנֹּם

מְקוֹם הַתֹּפֶת

הִנֵּה פַּעֲמוֹנֵי הַמִּנְזָר פּוֹצְחִים בִּתְרוּעָתָם

בְּעוֹד אֲשֶׁר בָּרַדְיוֹ שֶׁלָּנוּ בְּ“קוֹל הַמוּסִיקָה”

(בְּסָמֶ"ךְ אֲנִינָה, כַּמּוּבָן, כַּהֲגִיַּת הַיְּוָנִית הַקְּלַסִּית)

מַשְׁמִיעִים אֶת הַסְּקֶרְצוֹ הַפַנְטַסְטִי לְאִיגוֹר סְטְרָוִינְסְקִי

בְּהַקְלָטָה מִן הַקּוֹנְצֶרְטְחֶ’בַּאוּ שֶׁל אַמְסְטֶרְדַּם

וּלְעֶשֶׂר דַּקּוֹת הוּא נוֹשֵׂא אוֹתָנוּ לִמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים

אֲבָל אֵי-כָּךְ נִמְצָא סְטְרָוִינְסְקִי מַתְאִים פֹּה

לַצֹּאן הַגּוֹלְשׁוֹת מִצֶּלַע הָהָר

וּבָחוּר צָנוּם חָשׁ לִנְהֹג בָּן אֵצֶל הַבְּרוֹשִׁים

(אוּלַי מִכְּפַר-הַשִּׁלֹחַ בָּא, וְאוּלַי

קֵדְמָה מִשָּׁם, מֵאַבּוּ-דִּיס אוֹ עַזַרִיֶּה)

וְהוּא מֵעִיז אֶת הַכְּבָשִׂים אֶל תּוֹךְ הַתֹּפֶת

אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶּן-הִנֹּם

וְיֵשׁ מִן הַצֹּאן מִתְחַלְחַלְחֲלוֹת

כִּי מִנְחָה שְׂרוּפָה תָּרַחְנָה

וִירֵאוֹת הֵן פֶּן תֻּקַּחְנָה

אֶל הָאֵשׁ אַף הֵן

עִם הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת

אֲשֶׁר יַעֲבִירוּם אֲבוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ

כְּמִנְהַג דּוֹר וָדוֹר

כָּךְ עַד קְשֹׁר עַבְדֵי אָמוֹן עָלָיו

וַהֲמִיתָם אֶת הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ

וְעַד הַכּוֹת עַם-הָאָרֶץ אֶת כָּל הַקּוֹשְׁרִים

וְהַמְלִיכָם אֶת יֹאשִׁיָּהוּ בְּנוֹ תַּחְתָּיו

וְשֵׁם אִמּוֹ יְדִידָה בַּת עֲדָיָה מִבָּצְקַת

הוּא יְטַמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶּן-הִנֹּם

לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֵת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ

וְאֶת זִבְחֵי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יַהֲוֶה יִתֹּץ

אֲשֶׁר שָׁם הַנָּשִׁים אוֹרְגוֹת בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה

וְאֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ

יַשְׁבִּית מִבּוֹא בֵּית יַהֲוֶה

וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ.

ירושלים 3.2.96

---

הכוכבים ממסילותם

מאת

אהרן אמיר

מחרוזת ארבעה שירים זהב

א

כּוֹתְבֵי הַשִּׁירִים מַכִּירִים אֶת זֶה:

יֵשׁ וּמִלָּה, אוֹ צֵרוּף מִלִּים, צָצִים וּפוֹרְחִים

בְּמֹחָם הַמַּלְלָנִי, נִתְקָעִים כְּיַתּוּשׁ

בָּאֹזֶן הַפְּנִימִית, וְהֵם יוֹדְעִים מֵרֹאשׁ, מִנִּסְיוֹנָם –

יְדִיעָה מַקְדִּימָה, מֻקְדֶּמֶת, קְדַם-יְדִיעָה (אוֹ בָּתַר-יְדִיעָה) –

שֶׁמִּן הַתֵּבָה הַזֹּאת יִוָּלֶד-שִׁיר. אִם לֹא מָחָר

אָז מָחֳרָתַיִם. אוֹ בְּעוֹד חֹדֶשׁ, בְּעוֹד שָׁנָה. לֹא תָּמִיד

דַּעַת קוֹרְאִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ בִּרְאוֹתוֹ אוֹר עוֹלָם;

לֹא תָּמִיד דַּעַת כּוֹתְבוֹ נוֹחָה מִמֶּנּוּ. יֵשׁ וְיִדּוֹן

לִגְנִיזָה בְּטֶרֶם פִּרְסוּם, יֵשׁ וְיִדּוֹן לִגְרִיסָה

עִם פִּרְסוּמוֹ, וְהָיָה כְּלֹא הָיָה. יֵשׁ וּפֶתַע

יִזָּכֵר לְטוֹבָה לְאַחַר שִׁכְחָה מְמֻשֶּׁכֶת, וְהָיָה כְּשִׂיחַ-מִדְבָּר

בַּהֲרִיחוֹ מַיִם וְכָאַיָּל יַעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי-מַיִם.

כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם. זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל שִׁירִים. זֶה דֶּרֶךְ כּוֹתְבֵיהֶם.

ב

כָּךְ, לְמָשָׁל, מִזְדַּמְזְמוֹת לִי זֶה יָמִים וְשָׁבוּעוֹת

שְׁתֵּי הַמִּלִּים: כַּכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם. אֶת הַהֶקְשֵׁר

אֲנִי יוֹדֵעַ, כַּמּוּבָן. בְּסֵדֶר. אֲבָל מַה זֶּה נוֹתֵן לִי?

מָה אֶעֱשֶׂה בְּצֶמֶד-הַמִּלִּים, וּבִשְׁבִיל מַה הוּא טוֹב?

בָּרוּר: בִּשְׁבִיל שִׁיר. יָפֶה. אֲבָל לְאָן אֶקַּח אוֹתָן

אֶת הַמִּלִּים, וּלְאָן תִּקַּחְנָה הֵן אוֹתִי? בַּעַר אֲנִי וְלֹא אֵדַע.

נְחַכֶּה וְנִרְאֶה. אֵין מַה לְּמַהֵר. אוּלַי פָּשׁוּט

נְשַׂחֵק אִתָּן בְּמַחֲבוֹאִים. כִּבְיָכוֹל נַנִּיחַ לָהֶן לְגַלְגֵּל

אֶת הַשִּׁיר בְּעַצְמָן, בְּלִי לְהִתְעָרֵב. וְלִכְשֶׁיִּכָּתֵב, יִהְיֶה זֶה

כְּמוֹ מִקְרֵה-לַיְלָה; מִי אַחֲרַאי, מִי יוֹדֵעַ? וְאִם אָמְנָם

תִּקְרֶה כָּזֹאת בְּאֶפֶס-יָד-וְהַכָּרָה, אוּכַל לְהַכּוֹת

שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל הַקִּיר וְלִצְהֹל: “תָּפַסְתִּי אוֹתְךָ!”

דַּי לִי שֶׁאוֹסִיף אָז אֶת שְׁמִי, כְּשֵׁם הַמְּחַבֵּר,

וְהָיְתָה הַיֻּמְרָה שְׁלֵמָה. וְהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנִי.

ג

מִסֵּפֶר שׁוֹפְטִים נִגְרְפוּ לִי וּבָאוּ. לֹא אֲנִי

הִמְצֵאתִין, לֹא אֲנִי צֵרַפְתִּין. אַךְ כְּמוֹ מִצּוּרִי

נֻקְּרוּ וּמִמֵּעַי שְׁלוּפוֹת. הַאֻמְנָם יֵשׁ בָּהֶן

אִתּוּת כָּלְשֶׁהוּ לַבָּאוֹת אַחֲרֵיהֶן, קְרִיאַת-כִּוּוּן,

צֹפֶן לְפִעְנוּחַ, אוֹ חֶבֶל לַעֲבֹר נְחָלִים? מִי יוֹרֵנִי

וְאֵדַע. סֵפֶר-קְדוּמִים סֵפֶר שׁוֹפְטִים. קָשִׁים מִשְׁפָּטָיו.

סֵפֶר כָּחוּשׁ וְיָשָׁר כָּזֶה, יִצְרִי וְאַכְזָר כְּאִלּוּ… מָלֵא

דָּמִים כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. וְהַדָּמִים בּוֹ

אֵינָם זוֹעֲקִים. וּבֵין דָּם לְדָם, תְּרָפִים.

קָשִׁים מִשְפָּטָיו שֶׁל סֵפֶר שׁוֹפְטִים. סֶלַע וּטְרָשִׁים.

בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ. אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְּנַעַן.

בְּתַעֲנָךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ. בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ.

מִן-שָׁמַיִם נִלְחָמוּ. הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא.

תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז… מֵאַיִן יָבוֹא עֻזִּי?

ד

עַד כֹּה וָכֹה הן סוֹלְלוֹת מְסִלּוֹתָן, הַמִּלִּים הַלָּלוּ.

קַו לְקַו, צַו לְצַו, וְלַמּוֹעֵד – אַף בִּקְפִיצַת-הַדֶּרֶךְ.

לוּ אַךְ יַחֲנֹךְ לָהֶן כּוֹתְבָן הַמְּחָרְזָן עַל-פִּי דַּרְכָּן

וְאֵין אוֹנֵס, לוּ אַךְ יַנַּח לָהֶן לְהִתְאַרְגֵּן וְלַעֲשׂוֹת

אֶת שֶׁלָּהֶן, לוּ אַךְ יַשְׂכִּיל אַחֲרֵיהֶן לָלֶכֶת,

אוֹ לָרוּץ. אוֹ אָז יִרְאֶה אֵיךְ מְגַלּוֹת הֵן קֳבָל-שֶׁמֶשׁ

צְפוּנוֹתָיו, אַךְ גַּם שׁוֹמְרוֹת סוֹדָן. כַּדִּין. וְהָיוּ אָז לִי

כְּקֻנְכִיּוֹת קְטַנּוֹת, מִרְמַס-רַגְלַיִם, אֲשֶׁר עִם זֹאת

קוֹל-יָם-בַּהֲמוֹנוֹ אָצוּר בָּהֶן, אִם רַק אוֹאִיל וְאַט

אָזְנִי לִשְׁמֹעַ, לֹא כִי: אַמְשִׁיל עַצְמִי כְּקֻנְכִיָּה,

הֵד עָנָו לַהֲוָיָה בִּמְלֵאוּתָהּ, בַּת-קוֹל; שַׁבְרִיר-רְאִי

בּוֹ יִשְׁתַּבְּרוּ זַהֲרוּרֵי הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם. אָז אָמְנָם

יִקָּשֵׁר לִי שִׂיג-וָשִׂיחַ אֶת כּוֹכָב וְאֶת מַזָּל. אֶל רִכְבָּם

אֵרָתֵם וִיצוּעִי מְסִלָּתָם. וְעֻזִּי מִכּוֹכָבִים יָבוֹא.

טבריה, יולי 1991

פְּלֶשֶׁת

מאת

אהרן אמיר

---

צָרְעָה

מאת

אהרן אמיר

…אַחֲרֵי שֶׁבָּאָה בְּרִיצָה, מְבֹהֶלֶת, מִתְנַשֶּׁמֶת,

לְקַחְתֵּנִי אֶל אִישׁ-הַפְּלָאוֹת אֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלֶיהָ

בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁכְּבָר דֻּבַּר בּוֹ, וְאַחֲרֵי

שֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה שֶּׁשָּׁאַלְתִּי, וְהוּא חָזַר

עַל כָּל הַהוֹרָאוֹת הַמּוּזָרוֹת לִנְזִירוּת, אָמַרְתִּי לוֹ:

"אוּלַי אַתָּה מְחַכֶּה קְצָת וְאָנוּ עוֹשִׂים לְפָנֶיךָ

גְּדִי-עִזִּים". אַךְ הוּא מֵאֵן, זֶה אִישׁ-הָאֱלֹהִים

שֶׁאֵין לִשְׁאֹל לִשְׁמוֹ כִּי עַל כֵּן הוּא פֶּלִאי.

אוּלַי לְשַׁטּוֹת בִּי חָשַׁב, אַךְ אֲנִי עַל טִיבוֹ

עָמַדְתִּי מִיָּד, כַּאֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת גְּדִי-הָעִזִּים עוֹלָה

וּמֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַלַּהַב עָלָה הַשָּׁמַיְמָה. בְּלַהַב מִזְבֵּחַ

עָלָה גַּם מֵיטִיבֵנוּ הַמְּבַשֵּׂר – וַאֲנִי וְהָאִשָּׁה רוֹאִים,

וְנוֹפְלִים, לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן, אַפַּיִם אַרְצָה. אוֹ אָז יָדַעְתִּי

אֶל-נָכוֹן בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל מִי הִתְכַּבַּדְנוּ.

הָעוֹלָם מָלֵא אֵלִים. וּכְבוֹדָם מָלֵא עוֹלָם.

וְהֵם מְלֵאִים אֶת עַצְמָם וְאֶת כְּבוֹד שְׁרִירוּתָם.

אֵלִים לֹא-אֵמוּן-בָּם, כְּמוֹהֶם כִּתְרָפֵי-בָּתֵּינוּ:

חִידוֹת לָנוּ אָרְחוֹתָם, וְזַר-מַעֲשֵׂיהֶם לֹא נָבִין.

“הֲפֹךְ בָּם וַהֲפֹךְ,” יֹאמְרוּ בְּנֵי-כַּפְתּוֹר, שֶׁחָכְמָתָם

מֵאִיֵּי-הַיָּם, "שֶׁהַכֹּל בָּם נִמְצָא, וְרַק רַחֲמִים

אֵין בָּהֶם." אַף קוֹרְאֵי-הַקּוֹרוֹת יָנִיעוּ רֹאשׁ:

“הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, וְכָל שֶׁהָיָה כְּבָר הוּא.”

הֲלֹא אֲנַחְנוּ שַׁעֲשׁוּעֵיהֶם כָּל הַיָּמִים, כְּלֵי-מִשְׂחָק לְהָפִיג

עָצְבָּם וַחֲרוֹנָם. שֶׁבְּאַפָּם יְעַקְּרוּ רַחַם, וְלוֹקְחָה יִשְׂבַּע

בּוּז – אַךְ הִנֵּה בְּפַחַז-גַּחֲמָה פָּתְחוּ רֶחֶם

וְאָב-לֹא-אָב יָגֵל וְיִשְׁתָּאֶה, כִּי נַעַר לוֹ יֻלַּד

אֲשֶׁר נָזִיר מָשׁוּחַ לֵאלֹהִים יִהְיֶה מִן הַבָּטֶן,

וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים…

לוּ יְהִי.

אביב 1995

---

לֶחִי

מאת

אהרן אמיר

“דָּן יָדִין עַמּוֹ”, כָּכָה שָׁב צִטֵּט לִי

מִדֵּי פַּעַם, נִפְעָם כְּמִנְהָגוֹ, אָבִי הַטּוֹב מָנוֹחַ,

מִבִּרְכוֹת אָב קַדְמוֹן. וּבְלַחַשׁ, בְּצִדּוּד עֵינַיִם כְּמוֹ

יֵשׁ אוֹיֵב מַטֶּה אֹזֶן מֵאַחֲרֵי כָּתְלֵנוּ מָךְ:

"נָחָשׁ עֲלֵי-דֶּרֶךְ, שְׁפִיפוֹן עֲלֵי-אֹרַח… הַנּשֵׁךְ

עִקְבֵי-סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר… " וּמוֹסִיף

בְּהַבְלֵעַ: “כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל”. לֵאמוֹר: לִפְנִים

מִשּׁוּרַת הַדִּין, יָדִין… הֲגַם שֶׁהוּא קָטָן וְלֹא-נֶחְשָׁב;

וּבִכְלָל: מִבְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת, לֹא מִבְּנֵי גְּבִירָה…

אֵיזֶה דִּין? אֵיזֶה עַם? הֲלֹא אֲנִי עַצְמִי

מֻחְזָק שׁוֹפֵט לְדָן, וְלֹא הָיָה דּוֹרֵשׁ בּוֹ לְמִשְׁפָּטִי

עַד אִם הִכְבִּיד הַפְּלִשְׁתִּי אַכְפּוֹ, אוֹ לָקַח מִבְּנוֹתֵינוּ

לְעַכֵּס לְפָנָיו בַּמִּשְׁתֶּה – וּמָה עוֹד בִּשְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל.

חֵי שֶׁמֶשׁ וְחַמָּנָיו אִם לֹא רַב מוֹרָאִי (גַּם חִנִּי!)

בְּעָרֵי פְּלִשְׁתִּים, בְּעַזָּה כִּבְגַת, מִשֵּׂאתִי בִּשְׁפַל מְלוּנוֹת

הַכְּרָמִים שֶׁלַּדָּנִי וּבְמִקְשׁוֹת דְּלוּעָיו. הִנֵּה אַךְ תְּמוֹל,

בַּעֲלוֹת יְהוּדָה עָלַי בַּהֲמוֹנוֹ לְתִתִּי בְּיַד פְּלִשְׁתִּים

הַמְּבַקְּשִׁים אֶת נַפְשִׁי וַאֲנִי בִּסְעִיף סֶלַע-עֵיטָם,

כַּאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֶל דָּן לַזְעִיקוֹ אֶל מַחְבּוֹאִי,

מָה הֵשִׁיבוּ לִי, מְרוּחֵי-הָאֶשֶׁךְ?! – "אֶל אָבִיךָ

שְׁלַח, אֶל מוֹלִידְךָ הַשֶּׁמֶשׁ, וְיַעַזְרֶךָּ, כִּי אֵין

אָב לְךָ בְּדָן וְלֹא נַחֲלָה בִּגְבוּל אַרְצוֹ…

עַכְשָׁו, מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יְשַׁנּוּ אֶת טַעֲמָם

וְדַרְכֵיהֶם יֵיטִיבוּ. אַחֲרֵי הַמַּעֲשֶׂה בִּלְחִי הַחֲמוֹר, אֲשֶׁר בָּהּ –

הֵן כָּכָה יְסֻפַּר עַתָּה – “הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ”…

זוֹכֵר אֲנִי אָמְנָם אֵיךְ צָלְחָה עָלַי הָרוּחַ

בִּרְאוֹתִי מִנֶּגֶד אֶת בַּחוּרֵי פְּלֶשֶׁת צוֹהֲלִים לְמִשְׁבָּתִי –

וּבְעוֹד הֵמָּה מַלְעִיגִים לִקְרָאתִי נָמַסּוּ אֲסוּרַי מֵעַל יָדַי.

וְהֵיטֵב אֶזְכֹּר אֶת לְחִי הַחֲמוֹר הַטְּרִיָּה שֶׁנִּקְרְתָה

לִי שָׁם, מוּטֶלֶת מְעֻפֶּרֶת בֶּעָפָר בְּצַד הַשְּׁבִיל.

הֵיטֵב אֶזְכֹּר גַּם אֵיךְ אֲנִי הוֹרֵס לְעֶבְרָם וּבִימִינִי הַלֶּחִי,

וּלְמַרְאֶה הַזֶּה קוֹפְאִים הֵם פֶּתַע עַל עָמְדָּם,

וּבְהַנְחִיתִי אוֹתָהּ וְהִנֵּה עֶלֶם אֶחָד עָנֹג צוֹנֵחַ

בְּלִי רוּחַ-חַיִּים בְּאַפּוֹ; וְאֵיךְ אֶדְלֹק אַחֲרֵיהֶם

וְהֵם נָסִים מִפָּנַי כְּמִפְּנֵי מַגֵּפָה, עַם רַב

אֲשֶׁר גְּבוּרָתוֹ נִסְרָחָה, וַאֲנִי צוֹפֶה וּמוֹרֶה עֲלֵיהֶם,

בִּשְׂמֹאלִי הַפְּנוּיָה, לְשׁוֹבַי אַנְשֵׁי יְהוּדָה, וּמְעַט-מְעַט

תָּסוּר כְּלִימָתָם וּפִיהֶם נִמְלָא שְׂחוֹק כְּמוֹ לוּ יָדָם

הָיְתָה בָּזֹאת. אָז לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי, וּבְקוֹלִי נָתַתִּי,

רַגְלִי עַל נִבְלַת הָעֶלֶם הַמּוּבֶסֶת: "בִּלְחִי הַחֲמוֹר,

חֲמוֹר-חֲמוֹרָתַיִם, הִכֵּיתִי קֶלַח-אִישׁ!" אוּלָם בְּטֶרֶם

יִמּוֹג הַהֵד, וְעוֹד יָדִי מַחֲזִיקָה בַּלֶּחִי, וְצִמְאוֹנִי

בּוֹעֵר, וּכְבָר אִישׁ-יְהוּדָה קוֹרֵא בְּקוֹל עֲנוֹת

וּכְאִישׁ עֲבָרוֹ יַיִן: "בִּלְחִי חֲמוֹר הִכָּה שִׁמְשׁוֹן!

אֶלֶף אִישׁ הִכָּה שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי חֲמוֹר-חֲמוֹרָתַיִם!!"

עַל כֵּן מֵאָז יִקְרְאוּ לַמָּקוֹם רָמַת לֶחִי,

וְשָׁם יָצְאוּ מַיִם מִן הַמַּכְתֵּשׁ לְחַיּוֹת אֶת נַפְשִׁי,

וַיְהִי לְאוֹת וּלְמוֹפֵת… וְעַל זֹאת יֹאמַר הַמָּשָׁל:

"לַגִּבּוֹרִים הַכּוֹת,

וּלִמְרִיעִים הָאוֹת".

ירושלים, פברואר 1996

---

שׂוֹרֵק

מאת

אהרן אמיר

א

לִחוּשָׁהּ עַל אָזְנִי כִּלְחֹךְ רוּחַ-קָדִים חֲרִישִׁית

הַמְּדַגְדֶּגֶת אָזְנִי. עוֹרָהּ אֶל עוֹרִי דָּבֵק, אֶצְבָּעָהּ

גּוֹשְׁשָׁה, וּכְבִיר-הָעִזִּים עָלֵינוּ. אֲנִי קוֹשֵׁב-לֹא-קַשּׁוּב.

נִים-לֹא-נִים. עַל רִבְצִי כְּהוּא-זֶה אָזוּעַ, אַךְ אֵינֶנִּי

נִנְעָר כַּמְּבֻקָּשׁ. מַחְלְפוֹתַי נְזוֹחוֹת עַל צַלְעוֹתֶיהָ,

מִשְׁתַּרְבְּבוֹת אֶל עֶרְיָתָהּ הָרְטֻבָּה הַמַּהְבִּילָה, קְוֻצַּת-שֵׂעָר

מִשְּׂעָרִי בֵּין שִׁנֶּיהָ. וְדִגְלִי עוֹד עָלֶיהָ: אַהֲבָה.

בַּלָּאט, כְּרוּחַ-קָדִים חֲרִישִׁית בַּבָּתָה, הוֹסְסָה, גּוֹהֶרֶת,

תִּלְחַשׁ עַל אָזְנִי. וְהָאֹזֶן נִזְקֶּפֶת. הִיא גּוֹהָה

אֶל לֶחְיִי. לְהִתְגָּרוֹת בִּי הִיא אוֹמֶרֶת:"פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ,

שִׁמְשׁוֹן! – "אַךְ צְחוֹק הִיא עוֹשָׂה לִי… הַאִישׁ כָּמוֹנִי

יִלָּפֵת? הֲכִי פְּלִשְׁתִּים יַחֲרִידוּנִי?… קִרְבִי אֵלַי, עֶגְלָה!

בַּל נְשַׁחֵת לֵילֵנוּ! הֵן עוֹד מְעַט וּמַר הַבֹּקֶר

סָר. עַל אֶשְׁכּוֹלוֹת בַּכֶּרֶם כְּבָר יִכְבַּד הַטַּל.

אֲנִי אֶזְכֹּר לָךְ חֶסֶד פְּעוּרַיִךְ, אַהֲבַת דְּלוּלוֹתַיִךְ:

בְּשָׂרֵךְ הַתָּחוּחַ. חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ. בּוֹרֵךְ הַסָּפוּן וְשׁוֹאֵב.

שְׂעָרֵךְ הַדָּלִיל. עֶרְגּוֹנֵךְ הַגָּרוּי. גְּרוֹנֵךְ הַנִּחָר. מִדְבָּרֵךְ

הַצָּרוּד. וְחֶרְקַת עַצְמוֹתַיִךְ בַּחֲבֹק אֶזְרוֹעִי. וְעֵינֵינוּ

הָרוֹשְׁפוֹת בְּגֹב הַלַּיִל, הָרוֹאוֹת וְשָׂבְעָה לֹא תֵּדַעְנָה.

וּצְמֹא גֵּוֵינוּ פֶּרֶא. וּשְׂכֹר גְּרָמֵינוּ יַחַד, וּרְווֹת

שֵׁגָל וְאִישׁ יַחְדָּו… הִנֵּה כָּלָה כֹּחִי, הָיִיתִי כָּעוֹלָל!

ב

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָה הָרָעָה שֶׁהֵם חוֹרְשִׁים עָלָיו,

גַּם לֹא בָּרוּר לִי אֶל-נָכוֹן עַל מָה הֵם רוֹצִים

לְהִתְחַשְׁבֵּן אִתּוֹ. אוּלַי פָּשׁוּט קִנְאַת גְּבָרִים יֵשׁ כָּאן.

בַּמּוּבָן הַיְּסוֹדִי וְהַקּוֹבֵעַ שֶׁל גַּבְרִיּוּת (הַנִּסָּיוֹן מַרְשֶׁה לִי

כָּךְ לִפְסֹק), הֲלֹא בֵּינוֹ לְבֵינָם פַּעַר בַּל-יְגֻשַּׁר!

לֹא אֲכַחֵד: אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַרְשׁוֹת זֹאת לְעַצְמִי

הָיִיתִי מוּכָנָה לְהִתְמַכֵּר לוֹ בְּלִי הֲפוּגָה עַד בְּלוֹת!

מַה פִּתְאוֹם אֶתְיַמֵּר לְבַהֲלוֹ, בִּצְעָקָה אוֹ בְּקוֹל-מְלַחֲשִׁים:

“פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן!”? – הָעִנְיָן כֻּלּוֹ אֵינוֹ לְטַעֲמִי;

וּבִפְרָט הַהֶמְשֵׁךְ: “הַגִּידָה-נָא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָּדוֹל!”…

אֲבָל חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ-מֵאוֹת כֶּסֶף, מַתַּת חֲמֵשֶׁת סְרָנִים,

זֶה לֹא הוֹלֵךְ בָּרֶגֶל! וּמָה רַע בִּקְשָׁרִים הַנִּקְשָׁרִים

הוֹדוֹת לְכָךְ בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים?! בַּל אֶחְטָא בִּשְׂפָתַי:

אוּלַי בֵּית-נְגִידִים עוֹד יֵצֵא לִי מִזֶּה לְחוֹף יָם!

שִׁמְשׁוֹן, שִׁמְשׁוֹן, כַּפָּ’רָה, יֶלֶד מָתוֹק שֶׁלִּי, עוֹד

אֲפָתְךָ וְתִפַּת… אַךְ לִבִּי בַּל עִמִּי… וְשָׂמוֹחַ אֶשְׂמַח,

חֵי דָּגוֹן, אִם תִּתְחַזֵּק וְלֹא יִתְגַּל סוֹד כֹּחֲךָ…

“אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ?!” אֵין מַה לַּעֲשׂוֹת, הַהַצָּגָה

חַיֶּבֶת לְהִמָּשֵׁךְ! מָה עוֹד שֶׁבָּהּ גַּם עֲרֻבָּה לַעֲתִידִי.

“הֵתַלְתָּ בִּי שָׁלשׁ פְּעָמִים!”… לֹא יִקָּרֵא שְׁמִי

דְּלִילָה אִם לֹא אֶרְאֶה מִיָּד בִּקְצֹר נַפְשׁוֹ לָמוּת!

מאי 1995

---

עַזָּה

מאת

אהרן אמיר

לִבִּי יֵחַם בִּי מִדֵּי מוּשִׁי אֶת שְׂעָרִי

כִּי הִנֵּה זֶה לוֹ יָמִים וְשָׁבוּעוֹת הֵחֵל צַמֵּחַ

כַּאֲשֶׁר גֻּלַּח וּמַחְלְפוֹתַי חִדְּשׁוּ כֹּחִי אַף הֵן.

וְאִם שֻׁפּוּ צְלָעוֹת בִּמְרִי צוֹמוֹת וּבָרָעָב

הֲלֹא מִטְּחֹן הַקֶּמַח בְּבֵית-הָאֲסוּרִים שׁוּב שׂרְגוּ

שְׁרִירֵי זְרוֹעוֹתַי עַד כִּי אֶשְׁמַע יִרְאַת-כָּבוֹד

בְּקוֹל נוֹטְרַי (שֶׁנִּבְחֲרוּ אֶחָד אֶחָד) בִּשְׁחוֹתָם אֵלַי

רַתֵּק רַגְלַי בַּנְחֻשְׁתַּיִם, אַף יֵשׁ אֲשֶׁר כְּמוֹ

בִּלְצוֹן-חִבָּה יִתְלְשׁוּ קְוֻצַּת שֵׂעָר מִזְּקָנִי

לִהְיוֹת לָהֶם מַזְכֶּרֶת-הֲתוּלִים-וָרַהַב…

זֶבַח גָּדוֹל הֵם זוֹבְחִים לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה

וְאֵין טוֹב מִמֶּנִּי לִהְיוֹת לָהֶם מַסְמֵר כָּל הַמּוֹפָע…

לָכֵן טָרְחוּ מִבְּעוֹד בֹּקֶר לָסוּךְ בַּשֶּׁמֶן אֶת גּוּפִי

וְאַף שָׁלְחוּ אֵלַי גַּלָּב מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לְמַעַן

יַעֲשֶׂה אֶת שְׂעָרִי כַּדָּת וְלֹא יֵבוֹשׁוּ סַרְנֵיהֶם

(יוֹדֵעַ פְּלֶשֶׁת לְדַקְדֵּק בְּגִנּוּנִים וּלְהַדֵּר בְּצַחְצָחוֹת

וַאֲנִי עַל זֹאת מִשַּׁחַר נְעוּרַי יָדַעְתִּי כַּבְּדָם).

הִנֵּה צָהֳלָתָם כְּבָר מְפַכָּה אֵלַי מִמֶּרְחַקִּים.

הַאִם אַשְׁלֶה נַפְשִׁי בְּדַמּוֹתִי כִּי בְּעוֹד הֵם חוֹגְגִים

אֶת נִצְחוֹנָם עָלַי גַּם יִשְׁתַּבְּחוּ בִּגְבוּרוֹתַי מֵאָז?

הַאִם שְׂנֵאתִים? הַאִם בְּזִיתִים? הַאִם אֶתְאַב נָקָם?

כָּל עוֹד הָיוּ עֵינַיִם לִי רַק הִתְפָּאַרְתִּי עֲלֵיהֶם!

לֹא לְחִנָּם נָשָׂאתִי פַּעַם עַל כְּתֵפַי אֶת דַּלְתוֹת

שְׁעָרָהּ שֶׁל זוֹ הָעִיר עִם שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְהַבְּרִיחַ

(הֲנִשְׁמְעָה כָּזֹאת בָּאָרֶץ?!) – הָלוֹךְ בִּדְמִי הַלַּיְלָה הַבָּשׂוּם

בּוֹסֵס בַּחוֹל וּבְתַלְמֵי שָׂדֶה – וְעִם הָנֵץ, עֲלוֹת

בְּהִתְנַשֵּׁם וּבְהִתְנוֹדֵד עַד רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר

עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן (וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק!)…

אַךְ גַּם קִנֵּאתִי בָּם, לֹא אֲכַחֵד, בְּשֶׁל כָּל מַה

שֶּׁבּוֹ יָכְלוּ לְהִתְפָּאֵר עָלַי וְעַל שֶׁכְּמוֹתִי…

הִנֵּה מָלְאוּ אָזְנַי הֶמְיַת יַמָּם וְקוֹל מִצְהֲלוֹתָם

וּנְחִירֵי אַפִּי מָלְאוּ אֶת רֵיחַ זֵעָתָם וּנְשִׁימָתָם

עִם עֹצֶר זִרְמָתָם אַף יַחֲמַת אִשָּׁה וּבַת

עִם עֶדְנָתָן הֲבֵל פִּיהֶן וְנִיחוֹחוֹת הַתַּמְרוּקִים.

וּבְעִוְּרוֹנִי אֶרְאֶה-כְּמוֹ-צָעִיר וְגַם זָקֵן כְּטוֹב

לִבָּם בְּיַיִן וְשֵׁכָר וּבְאַחֲוַת מִתְלוֹצְצִים. אַךְ יִרְאוּנִי הֵם

וַחֲרָפוֹת עָלַי יַמְטִירוּ, וּתְהִלָּה יִשְּׂאוּ לֵאלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר

(זֶה דְּבָרָם) נָתַן בְּיָדָם אֶת אוֹיְבָם אֶת מַחֲרִיב

אַרְצָם אֲשֶׁר הִרְבָּה חַלְלֵיהֶם. עַתָּה שִׁנּוּ אֶת טַעֲמָם

וְהֵם תּוֹבְעִים בְּפֶה, הַכְּלָבִים, שֶׁיּוֹצִיאוּנִי “לְשַׂחֵק לִפְנֵיהֶם”.

אֲנִי אַךְ אֲנִי אָשִׂים קַו לְיָמַי גְּבוּל לִשְׁנוֹתַי.

הֵן לֹא לָעַד אוֹסִיף אֶטְחַן לִפְלֶשֶׁת בְּבֵית-הָאֲסוּרִים.

אֵיךְ אֲצַחֵק לִפְנֵיהֶם וְדֶלֶת לֹא אֶרְאֶה עוֹד בְּעַזָּה –

אֲנִי אֲשֶׁר דַּלְתֵי שַׁעֲרָהּ כִּתַּפְתִּי וְעַתָּה נַעַר מַחֲזִיק

בְּיָדִי לְהוֹלִיכֵנִי קֳבָל מַלְעִיגַי. דַּי לִי בִּימֵי הֶבְלִי

תַּחַת הַשָּׁמַיִם… אִם מָעֲטוּ, הֲלֹא טוֹבִים הָיוּ.

כָּל אֲשֶׁר חָמַד לְבָבִי נִמְצָא לִי, וְכָל מוֹצְאוֹתַי

הָיוּ כִּלְבָבִי. מִשְׂחָק וּמְשׁוּבָה. עֲגָבִים וּשְׂרָרָה.

שָׂרֹה עִם גּוֹרָל. וְהִתְהַלֵּךְ חָפְשִׁי עִם אֵלִים וְאָדָם…

רַק דָּן לֹא יָדִין אֶת פְּלֶשֶׁת. עַל כֵּן יִכְרְעוּ יַחְדָּיו.

הַנִּיחָה אוֹתִי נַעַר וַהֲמִישֵׁנִי אֶת עַמּוּדֵי הַבַּיִת

אֲשֶׁר הוּא נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם כִּי רָפִיתִי.

תַּשׁ כֹּחִי כָּעוֹלָל נִלְאֵיתִי כְּאִשָּׁה סֻמֵּאתִי כַּקַּרְקַע.

אֶל שֶׁמֶשׁ-אָב אֶשָּׂא קוֹלִי, לֹא יַעֲנֵנִי רוֹכֵב עֲרָבוֹת.

עַתָּה אֶפָּרַע מִשּׁוֹבַי וְהָפַכְתִּי חַגָּם לְאֵבֶל וּלְמִסְפֵּד…

הֵן אֵלֶּה עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ לְבֵית דָּגוֹן. הֲמִישֵׁנִי וְאֶלְפְּתֵם.

קוֹנֵה שָׁמַיִם יִזְכְּרֵנִי, יְחַזְּקֵנִי קוֹנֵה אֶרֶץ…

אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה חַדְּשָׁה-נָא כֹּחִי כְּקֶדֶם

וְעֹצֶם-יָדִי כְּבַתְּחִלָּה, וְאִנָּקְמָה מֵצּוֹרְרַי!

לֵךְ-בְּרַח מִזֶּה הַנַּעַר… וְתָמֹת עִם פְּלִשְׁתִּים נַפְשִׁי!

אביב 1996

גולגלתא

מאת

אהרן אמיר

---

גולגלתא

מאת

אהרן אמיר

I

אֵלִי אָבִי, אַל נָא תַּסְתִּיר עוֹד פָּנֶיךָ, לְמַעַן שִׁמְךָ

הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, הִגָּלֵה-נָא אֵלַי. רַק עוֹד מוֹפֵת אֶחָד.

בְּבַקָּשָׁה. אַךְ זֹאת הַפַּעַם. הֲלֹא אֲנִי אֶת אֲחֵרִים

הוֹשַׁעְתִּי, וְעַתָּה לְנַפְשִׁי לֹא אוּכַל לְהוֹשִׁיעַ? הֵן נִסִּים

וְנִפְלָאוֹת יִדְרְשׁוּ מִמֶּנִּי, עַשְׁתֵּי-הֶעָשָר שֶׁלִּי. אָכֵן בִּי

רַק בִּי הָאָשָׁם: לְמוֹפְתִים הִרְגַּלְתִּים, וְעַתָּה הִכְזַבְנוּם. אַף

אֶחָד לֹא יֵרָאֶה מִתְּרֵיסַר הַבּוּרִים בָּרֵי-הַלֵּב שֶׁלִּי, אֲשֶׁר

לָהֶם אֶת מַלְכוּת-הַשָּׁמַיִם הִבְטַחְתִּי. נוֹתְרוּ רַק הַנָּשִׁים,

אֲבָל גַּם הֵן שׁוֹמְרוֹת מֶרְחָק, צוֹפוֹת מִנֶּגֶד, כּוֹבְשׁוֹת אֶת

רִגּוּשָׁן. הַלָּלוּ שֶׁהִסְכַּנְתִּי עִם נוֹכְחוּתָן וּדְבֵקוּתָן. נִכְמְרוֹת-הָרֶחֶם,

שׁוֹחֲרוֹת-הַכָּרִיזְמָה, תְּאֵבוֹת-הַדְּרָמָה, אֲשֶׁר לְמַעֲנִי עָזְבוּ

אִשָּׁה אֶת תַּזְנוּתָהּ, אִשָּׁה אֶת מַרְכֻּלְתָּהּ, אִשָּׁה אֶת אִישָׁהּ

וִילָדֶיהָ, רִישׁ אַלְמְנוּתָהּ וּמְרוּדֶיהָ, הוֹן בֵּיתָהּ וּשְׂדוֹתֶיהָ.

לִשְׁמֹעַ אֶת לִקְחִי, לִרְחֹץ אֶת רַגְלַי, לָסוּךְ בְּשָׂרִי וּלְכַבֵּס שַׂלְמוֹתַי.

II

הַאִם אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ זֹאת – שֶׁאֶמְצֶה אֶת קֻבַּעַת

כּוֹס הַתַּרְעֵלָה עַד תֹּם?… הִנֵּה כְּאַחַד הָרֵיקִים הִלְבִּישׁוּנִי:

מְעִיל-שָׁנִי; וַעֲטֶרֶת-הַקּוֹצִים הַנּוֹאֶלֶת שֶׁשָּׂמוּ עַל רֹאשִׁי…

וְהַיְּרִיקוֹת הַנִּשְׁפָּכוֹת כְּגֶשֶׁם-נְדָבוֹת… “שָׁלוֹם לְךָ, מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים!”

הֵם מִתְקַלְּסִים. "שָׁלוֹם, בֶּן-הַנִּדָּה! עֲלֵה, גְּלִילִי מֻשְׁתָּן! עֲלֵה,

זָב וּמְצֹרָע!"… אֲנִי, שֶׁאֶל מְצֹרָעִים שַׁחֹתִי וְנִגְעֵיהֶם רִפֵּאתִי…

“הֲיָבוֹא אֵלִיָּהוּ לְהוֹשִׁיעֲךָ?” שׁוֹאֵל זֶה הַנָּבָל וַחֲנִיתוֹ בְּצַלְעוֹתַי.

אֵיךְ אַתָּה מַרְשֶׁה זֹאת, קֶנְטוּרְיוֹן! וְכִי סָר מוֹרָאָהּ

שֶׁל מַלְכוּת מִיְּרוּשָׁלַיִם?! וּמַה שִּׁקּוּי-הַתּוֹעֵבָה הַזֶּה אֲשֶׁר

הִשְׁקוּנִי? חֹמֶץ מָסוּךְ בִּמְרוֹרוֹת. מֵעַי מִתְהַפְּכִים בְּקִרְבִּי, וְקִיאִי

עַל זְקָנִי… אֵלִי אָבִי, עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ אִם לֹא לְמַעֲנִי!

הֲרֵי לֹא יִתָּכֵן כָּךְ! הֵן לֹא הָיָה הַכֹּל מִקַּח-טָעוּת

אֶחָד גָּדוֹל. הֵן אִי-אֶפְשָׁר שֶׁאַךְ סִיּוּט-עִוְעִים הוּא זֶה!

לֹא כִי בְּחִידוֹת תְּנַסֵּנִי, בְּסוֹד-רָזִים צָפוּן-שֶׁבְּצָפוּן – –

III

“אִם בֶּן-אֱלֹהִים אַתָּה”, הֵם מְרִיעִים עַכְשָׁו נִחֶרֶת,

“רְדָה מִן הַצָּלוּב!” חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵנִי אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה,

עַכְשָׁו שֶׁצְּלוּבִי כְּבָר נִצָּב, כְּמוֹ אֲלֻמָּתוֹ שֶׁלְּיוֹסֵף,

לֹא בַּחֲלוֹם כִּי בַּעֲלִיל, וּשְׁנֵי הַפָּרִיצִים מֵעֲבָרַי פֹּה

אִישׁ עַל פִּשְׁעֵהוּ וְאִישׁ בְּחֶטְאוֹ! לֹא אֲנִי, מַה פִּתְאוֹם?!

בַּל אֶחְטָא בִּשְׂפָתַי, אֱהִי כַּפָּרָתָם… אַךְ זֵעָתִי נִגֶּרֶת, מַיִם

וָדָם… שִׁמְעוֹן אִישׁ-קוּרִינִי שָׁמַעְתִּי קוֹרְאִים לוֹ לַגֶּבֶר

שֶׁהָלַךְ אַחֲרַי וּמַשְּׂאוֹי צְלוּבִי עַל שִׁכְמוֹ. הַאִם אַחֲרַי

יִצָּלֵב? אוֹ אוּלַי, אִם אַפִּיל תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ, אֶזְכֶּה

לְהַכְנִיסוֹ אַחֲרַי לְגַן-עֵדֶן?… בַּעֲבוּר שֶׁבִּי לֹא נִמְצְאָה

מֵעוֹלָם עֶרְוַת דָּבָר, אוּלַי תִּמְחֶה גַּם אֶת עֲווֹנוֹתָם, אוֹ

לְמִצְעָר אֶת עֲווֹנוֹ… לְאָן אֶשָּׂא עֵינַי, עֶזְרִי מֵאַיִן? הֲלֹא

אֵין לִי גּוֹאֵל מִלְּבַדְּךָ! כִּי עַל כֵּן אֵין יוֹדֵעַ

מִי הַבֵּן בִּלְתִּי הָאָב וּמִי הָאָב בִּלְתִּי הַבֵּן…

IV

אִמְרוֹת-הָעֹז-וְהַגְּבוּרָה אֲשֶׁר כָּבְשׁוּ לֵב כָּל שׁוֹמֵעַ – –

אָזְנֵי הַזִּכָּרוֹן חַדּוֹת, שָׁבוֹת לִשְׁמֹעַ אֶת אִמְרֵי-הָרַהַב:

"אֶת אוֹיְבַי הָהֵם אֲשֶׁר מְאָסוּנִי מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם,

הָבִיאוּ הֵנָּה וְהִרְגוּ אוֹתָם לְפָנַי". נִרְאֶה אוֹתְךָ

חוֹזֵר עַל זֶה כָּאן וְעַכְשָׁו, בְּהִתָּקַע הַמַּסְמְרוֹת בְּפִסּוֹת-יָדֶיךָ

הַפְּשׁוּטוֹת, בְּכַפּוֹת-רַגְלֶיךָ הַמְּצֻמָּדוֹת, וּבְאֵין שׁוֹאֵל רְשׁוּת אוֹ

מִתְנַצֵּל! הֲיֵשׁ כְּאֵב גָּדוֹל מִזֶּה שֶׁל מַסְמְרוֹת-בַּרְזֶל

הַמְּפַלְּחִים בָּשָׂר וָעֶצֶם? הַמֹּחַ כְּמוֹ נָזוֹחַ מִמְּקוֹמוֹ. אֵימָה!

אֵימַת-קְרָבַיִם! וְהַדְּמָעוֹת, יִמַּח שְׁמָן, אָצוֹת-רָצוֹת וְאֵין מַבְלִיג.

תִּזְלַגְנָה לָהֶן, אֵין דָּבָר. סְטוֹאִיקָן מֵעוֹדִי לֹא הָיִיתִי,

אוֹ שֶׁפָּשׁוּט לֹא הִזְדַּמֵּן. גַּם לֹא טוֹרֵף-נָשִׁים, אַף

שֶׁיָּכֹלְתִּי. לֹא, לֹא. נְזִיר-אֱלוֹהִים מִבָּטֶן. מְשִׁיחַ אֲלוֹהִים? "אַתָּה

אָמַרְתָּ!" עָנִיתִי לוֹ… וּבְכָל זֹאת, לוּ אִשָּׁה יֵשׁ כָּאן לִשְׁפֹּךְ

דְּמָעוֹת מִשֶּׁלָּהּ עַל רַגְלַי, לְנַשְּׁקָן… כְּמוֹ תְּמוֹל-שִׁלְשׁוֹם הָיָה זֶה…

V

עֲלֵי גִּבְעָה שָׁם בַּגָּלִיל. בְּבֵית הַפְּרוּשִׁי הַהוּא, שִׁמְעוֹן.

אִשָּׁה חוֹטֵאת, וּמִתְחַטֵּאת. בִּשְׂעַר רֹאשָׁהּ נִגְּבָה אֶת הַדְּמָעוֹת

אֲשֶׁר הִרְעִיפָה עַל רַגְלַי, וּבַמִּרְקַחַת הִסִּיכָה אוֹתָן אַחַר-כָּךְ.

מֵאָז בָּאתִי לֹא חָדְלוּ נְשִׁיקוֹתֶיהָ… בְּסִילוֹנִים דַּקִּים זָב דָּמִי

עַתָּה, וְכָךְ יָזוּב עַד שֶׁיֶּחְדַּל וְנִשְׁמָתִי תֵּצֵא, תָּשׁוּב אֶל אֲדוֹנֶיהָ.

“אֵין דָּבָר סָתוּם אֲשֶׁר לֹא יִגָּלֶה,” אָמַרְתִּי לֹא אַחַת לְתַלְמִידַי,

“וְאֵין גָּנוּז אֲשֶׁר לֹא יִוָּדַע וְיָצָא לָאוֹר.” אַךְ מַה

דְּבַר הַסּוֹד הַיָּצוּק בַּמּוֹצְאוֹת אוֹתִי מֵאָז וְעַד הֲלוֹם?

רוּחַ-קָדְשְׁךָ אֲשֶׁר עָלַי, אָבִי, מְאוּם אֵינָה פּוֹתֶרֶת עוֹד.

אֵין זֹאת כִּי סָרָה מִמֶּנִּי, וַאֲנִי אָדָם וְלֹא אֵל,

וּבִינַת אֱנוֹשׁ תִּקְצַר. וְהָרַקּוֹת מִתְבַּקְּעוֹת מִן הַכְּאֵב.

הֲיֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאוֹבִי? הַאִם הָיָה כְּמוֹתוֹ אֵי-פַּעַם?…

הֲכִי בָּכוּ עָלַי בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בְּדַרְכִּי לְכָאן וַאֲנִי הִשְׁתַּקְתִּין?!

צְאֶינָה וּבְכֶינָה לִי, בְּנוֹת צִיּוֹן, כִּבְכוֹתְכֶן לַתַּמּוּז מִכְּבָר!!

VI

מוּזָר אֵיךְ מִתְרַגְּלִים. פִּתְאוֹם כְּמוֹ הוּצְקָה גַּם מְתִיקוּת

בַּיִּסּוּרִים. וְרֹגַע רַד. אַחַי-לִצְלִיבָה נֶאֱנָקִים, אֶצְלָם יְלָלָה

וַחֲרֹק-שִׁנַּיִם, אֲבָל אֲנִי, בַּתָּוֶךְ, כְּאִלֵּם. רֹאשִׁי שׁוֹמֵט-נִרְכָּן

בִּכְמִין צִדּוּק-הַדִּין. כָּל זֹאת אָכֵן מֵרֹאשׁ חָזִיתִי בְּקָרְאִי:

"יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְהַסּוֹקֶלֶת אֶת הַנִּשְׁלָחִים

אֵלֶיהָ!" בִּזְחִיחוּת-דַּעַת פִּתְאוֹמִית, לֹא-לָעִנְיָן, מְעַקְצֵץ בִּי

זִכְרָן שֶׁל אֲמָרוֹת שֶׁהִפְרַחְתִּי בַּחֲלַל הָאֲוִיר, תַּאֲוָה לָאָזְנַיִם!…

חַיִּים קְצָרִים, נִקְפָּדִים בְּאִבָּם כִּמְעַט, בְּטֶרֶם אַגְדִּיל לַעֲשׂוֹת,

אַךְ מְלֵאִים הָיוּ – מַעַשׂ? לֹא בְּדִיּוּק. חַיִּים שֶׁל אִישׁ-דְּבָרִים,

מַקְהִיל-קְהִלּוֹת, אֲשֶׁר לְשַׁלֵּחַ אֵשׁ בָּאָרֶץ בָּא וְהִיא כְּבָר

בּוֹעֶרֶת… לְמַעַן הָאֱמֶת, שֶׁאֵין מָקוֹם יָפֶה לָהּ מִן הַצְּלָב:

חַיִּים שֶׁל שְׂנָאוֹת. שִׂנְאָה לְאָב וָאֵם, שִׂנְאַת אַחִים

וּמִשְׁפָּחָה; שִׂנְאַת נָשִׁים, שֶׁגַּם אַחַת מֵהֶן לֹא פִּתַּתְנִי,

אֲשֶׁר רַבּוֹת מֵהֶן בִּקְּשׁוּ אֶת קִרְבָתִי וְלֹא זָכוּ.

VII

כָּלְתָה נַפְשִׁי לְאֵל חַי, אֱלֹהֵי חַיַּי וֵאלֹהֵי מוֹתִי.

רַבִּים הֵם קְרוּאֶיךָ וּמְעַטִּים נִבְחָרֶיךָ, אַךְ אֲנִי לְבַדִּי

עִם הַשָּׂטָן שָׂרִיתִי וָאוּכַל, כִּי בִּנְךָ יְחִידְךָ הָיִיתִי…

תּוּגַת אִמִּי הָיִיתִי וְאֶת אָבִי הִשְׂבַּעְתִּי רֹגֶז, אַךְ גְּבוּרָה

יָצְאָה מִמֶּנִּי; עִם מַלְאָךְ וְשָׂרָף הִתְהַלַּכְתִּי, שֵׂה הָאֱלוֹהִים

הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם, וּלְתַלְמִידָיו הוּא תַּחַת אֱלוֹהִים. שְׁמִי

בַּשָּׁמַיִם נִכְתַּב, וְרוּחוֹת נִכְנְעוּ תַּחְתַּי… שִׁמְעוֹן אִישׁ-קוּרִינִי

הִנֵּה זוֹעֵק אֵלַי מִתּוֹךְ בִּכְיוֹ: "זָכְרֵנִי נָא אֲדוֹנִי

בְּבוֹאֲךָ בְּמַלְכוּתֶךָ!" לֹא מִתַּלְמִידַי, אֶפֶס הוּא הַיָּחִיד הַמַּאֲמִין

עַד כְּלוֹת: הֲלוֹא הוּא אֶת צְלוּבִי נָשָׂא וּבָא אַחֲרַי.

לוּ יֵשׁ לְאֵל יָדִי וְחִבַּקְתִּיהוּ. "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לְךָ

כִּי הַיּוֹם תִּהְיֶה עִמָּדִי בְּגַן-עֵדֶן!" אַךְ לִבִּי בַּל עִמִּי,

נָכְרִיָּה לִי נַפְשִׁי, מָה-רַב הַחשֶׁךְ. אֵלִי, אֵלִי, לָמָּה עֲזַבְתָּנִי!

הִנֵּה זֶה בָּא… אָבִי, בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי… הוֹי לָמָּה אֲהַבְתָּנִי – –

טבריה, יולי 1992

בָּבֶלָה

מאת

אהרן אמיר

---

רינת יהויכין

מאת

אהרן אמיר

וַיְהִי בִשְׁלשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין

מֶלֶךְ-יְהוּדָה… נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל

בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה

מִבֵּית כֶּלֶא: וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן

אֶת-כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ

בְּבָבֶל: וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם

תָּמִיד לְפָנָיו כָּל-יְמֵי חַיָּיו: וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת

תָּמִיד נִתְּנָה-לוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ

כָּל יְמֵי חַיָּו:

(מלכים ב כה, 30–27)

הַאֲנִי הוּא זֶה יְהוֹיָכִין בֶּן יְהוֹיָקִים לְבֵית דָּוִד

הַנִּבָּט אֵלַי מֵרְאִי הַנְּחוּשָׁה הַמְּמֹרָט

הַאֲנִי זֶה הַחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר בֶּן הַחֲמִשִּׁים-וְחָמֵשׁ

גֶּבֶר קֵרֵחַ וַאֲפֹר-זָקָן וּמְיֻסַּר גְּדֻלָּה לֹא-בָּאָה

מֶלֶךְ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים בִּירוּשָׁלַיִם נְצוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת

אֲשֶׁר שְׁלוֹשָׁה יְרָחִים מָלַךְ וְעַבְדֵי נְבוּכַדְרֶאצַּר

שָׁתִים עַל עִירוֹ סָבִיב –

שְׁלשָׁה יְרָחִים וְלֹא יָסַף? –

מַצְחִיק בִּכְלָל לַחְשֹׁב עַל זֶה:

שְׁלשָׁה יַרְחֵי מְלוּכָה לְזַאֲטוּט אֲשֶׁר שְׁנוֹתָיו שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה

הַקָּם לִמְלֹךְ תַּחַת אָב בִּישׁ-גַּד אֲשֶׁר פֶּתַע נֶאֱסַף אֶל עַמָּיו

(אַחֲרוֹן לְבֵית דָּוִד אֲשֶׁר שָׁכַב אֶת אֲבוֹתָיו

וּכְמֶלֶךְ עוֹד הוּבָא אֱלֵי קֶבֶר בְּעִיר-מַלְכוּתוֹ) –

שְׁלוֹשָׁה יַרְחֵי צִפִּיָּה נִחָרִים קִצְרֵי-נְשִׁימָה

אֲחוּזֵי תּוֹחֶלֶת-חֲרָדָה לְכִלָּיוֹן חָרוּץ

צוֹפִים שְׁחוֹחֵי-שָׁמַיִם לְאַחֲרִית מִדַּפֶּקֶת בַּשַּׁעַר –

בְּאֵין עוֹד תְּשׁוּעָה מִמִּצְרַיִם

כִּי הַבַּבְלִי בַּיָּמִים הָהֵם מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ

כִּי מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד נְהַר פְּרָת

כָּל אֲשֶׁר לְמִצְרַיִם לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל –

אָמְנָם כִּי יָמִים טוֹבִים בָּאוּנִי עַתָּה:

לְמֵאָז קוּם רֵעִי אֱוִיל מְרוֹדַךְ לִמְלֹךְ

לֹא יַשְׁקוּנִי עוֹד מְרוֹרוֹת כְּמִקֹּדֶם

וּשְׁלשִׁים וָשֶׁבַע שְׁנוֹת גָּלוּת וּנְחֻשְׁתַּיִם

הָיוּ סוֹף-סוֹף לְמַזְכֶּרֶת-עָבָר –

מֵעֲבוּשַׁת כּוּכִים אַחַר כָּבוֹד לְקָחַנִי

בְּלוֹאֵי בֵּית הַפְּקֻדּוֹת בְּמַחְלָצוֹת הֵמִיר

וַאֲרוּחַת-תָּמִיד נְתוּנָה לִי דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ

לֶחֶם-תָּמִיד אֹכַל לְפָנָיו כָּל הַיָּמִים

וְאֶת כִּסְאִי (כַּאֲשֶׁר יִכָּתֵב בַּסְּפָרִים)

נָתַן מֵעַל הַמְּלָכִים הַגּוֹלִים

אֲשֶׁר הָיוּ נִחָתִים כְּפַרְעוֹשִׁים בְּעַיְרוֹת בָּבֶל

שְׁבוּיֵי חֵיל נְבוּכַדְרֶאצַּר

שְׁבוּיֵי חֶרֶב נְבוּזַרְאֲדָן

אֲשֶׁר צִוָּה לְהוֹשִׁיבָם בָּעִיר הַמַּעֲטִירָה –

הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב לְעוֹלָם יִחְיֶה

יַאֲרִיכוּ הָאֵלִים שְׁנוֹתָיו –

רֵעִי אֱוִיל-מְרֹדַךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה

דּוֹרֵשׁ-טוֹבָתִי לְעוֹלָם יִחְיֶה

הַמֶּלֶךְ הָאַדִּיר הֶחָפֵץ בִּיקָרִי לְעוֹלָם יִחְיֶה

יַאֲרִיכוּ הָאֵלִים שְׁנוֹתָיו –

אֲבָל… נִתֶּנֶת הָאֱמֶת לְהֵאָמֵר:

כָּל הַטּוֹב הַזֶּה שֶׁבָּא עָלַי כְּחֶתֶף

מַשְׁאִיר בִּי הַרְגָּשַׁת אִי-נַחַת:

אֵיךְ אַסְכִּין עִם תַּפְנוּקֵי שׁוֹעִים

וַאֲנִי הֻרְגַּלְתִּי בְּפַת-קִבָּר שֶׁל כֶּלֶא –

עַשְׂרוֹת שָׁנִים, לַעֲזָאזֵל! הַגִּיעוּ בְּנַפְשְׁכֶם!

בְּלִי יוֹם אֶחָד שֶׁל דְּרוֹר, בּוֹדֵד בְּמוֹעָדַי –

אֵימַת מַרְאוֹת-לֹא-רָאִיתִי תִּרְדְּפֵנִי יוֹמָם

וּבְשָׁכְבִי עֲרִירִי עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת

חֲלוֹמוֹת יְבַעֲתוּנִי זִכְרוֹנוֹת יְפַצְפְּצוּנִי –

שָׂרַי וַעֲבָדַי מִקֶּדֶם כָּלוּ וְאֵינָם עוֹד

הָיוּ יְרֵשָׁה לְדוֹדִי מַתַּנְיָה-הוּא-צִדְקִיָּהוּ

עַד אֲשֶׁר לְקָחָם מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת

וּכְאִישׁ אֶחָד שְׁחָטָם שָׁם עִם כָּל בָּנָיו

רַק אַחֲרֵי-כֵן חָמַל אוֹתוֹ וְאֶת עֵינָיו נִקֵּר –

רַעַד יַעַבְרֵנִי עֵת אֶזְכֹּר אֵיךְ הֶרְאוּנִי אוֹתוֹ

כַּאֲשֶׁר הֻשְׁלַךְ גַּם הוּא אֶל בֵּית הַפְּקֻדּוֹת

וְלֹא נְתָנוּנִי לְדַבֵּר אֵלָיו מִטּוֹב וְעַד רַע –

אַחַי בְּנֵי אִמִּי הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ

וְרֵעֵי בְּחוּרוֹתַי נָפוֹצוּ לְכָל רוּחַ מִי יֵדַע אַיָּם

אַף אִם יֵשׁ מֵהֶם אֲשֶׁר עַל-פִּי הַשְּׁמוּעָה

הָיוּ לְתַגָּרִים וּמִסְחָרָם פָּרַץ קֵדְמָה וְיָמָּה

אַף נָשִׁים לָקְחוּ לָהֶם הַקּוֹרְעוֹת בַּפּוּךְ עֵינֵיהֶן

עֵילָמִיּוֹת אוֹ בְּנוֹת מָדַי מִמְּרוֹם עַם הָאָרֶץ

מִמֶּרְחַקִּים יָבוֹאוּ לָשׂוּחַ בִּימֵי מוֹעֵד וָחַג

עִם נְשֵׁיהֶם וְטַפָּם לְרוּחַ עֶרֶב מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ

בְּגַנֵּי בָּבֶל נֶגְדָּה-נָּא לַהֵיכָלוֹת וּלְמִקְדְּשֵׁי בֵּל וּנְבוֹ

* * * 

אִם יְאֻנֶּה לִי לִפְגֹּש אֶחָד מֵהֶם, הֲיַכִּירֵנִי פָּנִים

וְאִם יַכִּירֵנִי הַכֵּר, הַאֶמְצָא לוֹמַר לוֹ מָה

הֲלֹא כְּלִימָה תְּכַסֶּה פָּנַי וְחֶרְפָּתִי אֶבְלַע

לָכֵן טוֹב הִסָּתְרִי בִּקְהַל גּוֹלֵי-מַלְכוּת וּפְדוּיֵי-שֶׁבִי

אוֹכְלֵי פַּת-בַּג הַמֶּלֶךְ מִכָּל פִּנּוֹת הַמַּמְלָכָה

הָרוֹאִים פָּנָיו הַיּוֹם וּלְשׁוֹן בָּבֶל עַל לְשׁוֹנָם

בִּהְיוֹת נִיב עַם וָעַם כְּלַעֲגֵי-שָׂפָה בְּאָזְנֵיהֶם –

אִישׁ טוֹב הוּא, אוֹמְרִים לִי, אֱוִיל-מְרֹדַךְ זֶה

לֵב רַגָּשׁ לוֹ עִם בִּינַת בּוֹנֵי-מַמְלֶכֶת –

אַךְ תְּמוֹל-שִׁלְשׁוֹם שָׂחַק אֵלַי אֶחָד מֵעֲבָדָיו לֵאמוֹר:

אוּלַי יֵאוֹת אֲדוֹנֵנוּ לַהֲשִׁיבְךָ יְרוּשָׁלַיְמָה אִם תִּשְׁאַל מִמֶּנּוּ…

כְּשָׁר בַּשִּׁירִים עַל לֵב רַע הָיָה לִי הָאִישׁ:

הֲלֹא נָכְרִיָּה לִי יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר גִּדְּלַתְנִי לְמַלְכוּת

וּנְבִיאִים זָבֵי-רִיר בָּהּ הִכִּישׁוּנִי בְּתוֹכְחוֹת-לְשׁוֹנָם

כַּאֲשֶׁר נָשְׁכוּ בְּשַׂר כָּל שַׂר וָמֶלֶךְ עַד דּוֹר רִאשׁוֹן –

לוּ שַׁבְתִּי וְשָׁבוּ גַּם הֵם לְשׁוִֵּפני עָקֵב שָׁם

וַאֲנִי גֶּבֶר אֲשֶׁר יָמָיו נִזְעָכוּ וּמִמַּלְכוּת נִגְמַל –

מַה לִּי עוֹד וּמִי לִי עוֹד בָּעִיר הַהִיא

הֵן טוֹב מוֹתִי פֹּה מֵחַיַּי שָׁם

כִּי פֹּה נִשְׂבַּע לֶחֶם וְנִהְיֶה טוֹבִים

נִשָּׂאִים עַל כַּפַּיִם וְרֵעִים לֶאֱוִיל-מְרֹדַךְ – – –

10 בינואר 1996