קבוצות טרם היו בארץ, ואף ההסתדרות על כל מוסדותיה ומפעליה עוד טרם נוצרו. כל ציבור הפועלים העברים בארץ מנה אז אילו מאות, אשר רובם היו מפוזרים במושבות הגדולות ביהודה ובגליל וחלק ניכר מהם היה מרוכז בשתי החוות הלאומיות, אשר נועדו ל“יער הרצל” – בן־שמן וחולדה.

דלה היתה עמידת קיבוץ הפועלים העברים בארץ בימים ההם. ללא כל ארגון, ללא דואג ומאסף, בבדידות ובאין־ישע התלבטו הפועלים על פני המושבות, נתונים להתנכרות לחצי־רעב ולקדחת האוכלת בכל פה¹. אניות באות והולכות, מביאות חלוצים לארץ – ובחזרתן לוקחות אתן רבים מאלה שקדמום אשר לא היו בהם כוח ורצון להמשיך. לא היה רב מספר העקשנים שהתמידו ונאחזו בצפרניהם באדמת המולדת הצחיחה. המחנה הקטן של “כובשי העבודה” במושבות – עליות וירידות חלו בו חליפות; מלחמות, נצחונות וכשלונות היו מנת חלקו. אף עזרת הארגון וההדרכה שניתנה מאת שתי מפלגות הפועלים הקטנות בימים ההם – לא עצרה כוח לגבש את המחנה הזה לגוף אחיד, בעל צביון ומגמה, להיותו מלוכד מסביב לנקודה מרכזית וחותר בכוח לקראתה. לא היה זה ציבור היודע את דרכו לפניו. רק דמדומי מחשבה ורעיון על עבודה וכיבוש עבודה וחיי עבודה וארץ־ישראל עברית רחפו בחלל עולמו, מבלי שאול וחקור הרבה, מבלי אשר מחשבות ורעיונות אלה ילבשו גוף ודמות הגוף.

אך הנה נפל דבר במחנה. שמועות הגיעו על היות “קומונה” של פועלים בחדרה, אשר פרצה את קיר הבדידות והעזובה ונמיכות הרוח וחוסר־הישע של הפועל במושבה ותתגבש לגוף משותף, למשפחה, אשר עוז בידה וכוחה אתה להעלות את האדם ואת חייו אף בתנאים עגומים אלה של פועל במושבה. מרחוק שמענו אף חרדנו לשמועה.

ובאחד הימים, בשלהי תר“ע – ואני אז פועל בחוה הלאומית בחולדה – הופיעה בשערנו חבורת פועלים צעירים, מלאי כוח ועלומים ומרץ. אלה הם הבחורים חברי ה”קומונה" מחדרה – כה התוַדעו אלינו. עוברים הם את הארץ לפני לכתם אל מקומם החדש – לאום־ג’וני, חלקת אדמה בעבר־הירדן מזרחה, השייכת לקרן־הקימת והנמסרת לעיבוד על אחריותם והנהלתם העצמית. שמענו ורחב לבנו. הנה הנה הקומונה, ואף הולכת היא לנקודה חדשה, רחוקה, על מנת ליצור ולנהל משק באחריות עצמה, מתוך עבודה וחיים משותפים! – החדשה הזו לא נתפסה אז כראוי במחשבתנו, אך היתה ההרגשה כי דבר מה חדש, נועז מאד וחשוב מאד, עומד להיעשות על־ידי הצעירים העליזים הללו.

ובערב על יד השולחן בחדר האוכל התקשרה שיחה סוערת ומלאת און על מצב הפועל ודרכו ועל הנסיון החדש העומד להיעשות שם, בכברת הארץ אשר מעבר לירדן. ואחרי האוכל התלקח ריקוד עליז וחי בחוץ, לאור הירח המכסיף. כוח עלומים ואש אמונה ומרץ לקראת הבאות התגלמו בריקוד סוער, בערב שקט זה, של שלהי הקיץ.

למחרת נסעו הבחורים הפלאים הללו, כפי שאמרו – בדרכם ל“אום־ג’וני”. ואנחנו ליוינו אותם בברכות – ובקנאה.

מפעל הקבוצה באום־ג’וני הוקף מראשיתו רחשי אהבה של כל בני המחנה באשר הם שם. אף פירוד המפלגות בימים ההם ובימים הבאים לא היה בכוחו להעיב את יפעת ההעפלה של היחידים האמיצים ולטשטש את ההוד שבמעשה־בראשית אשר במפעלם. כל הציבור העובד חש קרבה ליצירה זו, שהוסב שמה דגניה, ורחש כבוד והוקרה לאישיה. ויחס כללי זה לדגניה לא נשתנה בכל חליפות העתים ותמורות הזמנים מאז ועד היום הזה.

אכן, לא רבים הם אשר היתה להם אמונה בדרך חדשה זו, דרך של עבודה וחיים משותפים. רבים לא האמינו, כי אמנם יתכן אשר אנשים מתוכנו יעשו מהפכה גדולה זו בצורת־חייהם ואף יקיימו אותה לאורך ימים. באופן הטוב – רק יחידי סגולה הם המסוגלים להגשים פלא זה בחיים. עם כל האידיאליות, המסירות, האמונה והרצון: הן לא יהפוך אדם עורו להיותו מסוגל להתאחז במשטר חיים המתנגד לטבע האדם. כה השקיף רוב הציבור על הקבוצה בראשיתה.

ברם, כל הנבואות של מתנגדים ושל אוהבים נתבּדו. ברכת ההתמדה וההתקדמות שרתה במעשה ידיה של הקבוצה הראשונה. בא שינוי במחשבת הציבור הקרוב לדבר. הרעיון חדר והעמיק לכבוש לבבות. פה, ושם התלקטו גרעיני אנשים, אשר קשרו את חייהם עם דרך חיים זו. ועד מהרה נמצאו הולכים בעקבות דגניה – ונוצרו עוד, אחת אחרי השניה, מספר קבוצות: – חולדה, קבוצת כפר־אוריה, אשר עברו אחר כך לכנרת, גן־שמואל.

בגורלי אני עלה להיות אחד הבונים של אחת הקבוצות הללו – גן־שמואל. במעונה של זו – לא שרה מזלה של אחותה הבכירה, מראשיתה עדו עליה קשיים וצרות ואסונות מרבה להכיל. הוטל על אנשיה לעמוד במערכה קשה מול פגעי טבע, פגעי שכנים ופגעים אחרים. רק בדי מאמצים גדולים וקרבנות עלה לאנשיה להוציא את מפעלם למרחב.

מראשית התרקמות מפעלינו ותוך כדי עבודתנו, עמד סמל דגניה לפנינו. ראינו עצמנו כממשיכי הקו. והיו געגועים למקום־הבחירה הזה. היה רצון לחזות בדמותה של דגניה במקומה. וכאשר הונח לנו כמעט – קמנו ועלינו, מספר חברים, לרגל לדגניה, לחג הפסח. היה זה בשנת ארבע לקיומה.

מה נפלא היה ערב ה“סדר” הזה, ראשון ביקורי, בדגניה. אורה וחמימות שפע חדר־האוכל על חבריו ואורחיו, שנהרו כמוני הנה לחג מפינות ארץ שונות. וחמימות מעדנת אפפה את הלב הייגע, והיתה נחמה לראות את ראשית אונה של בשורת החיים החדשים על אבני יצירתה וחייה. הנה הנם אנשי ההעזה הגדולה, אשר קפצו ראשונה לים ויהיו לנס, אף היו לתא־חברה מגובש ובר־הוי עצמי, אשר עוד לא היה לעולמים. הנה הנה קבוצה בחייה ובשמחת חגה.

וכאז ביום חגה מלאים האנשים עוז ושמחת נעורים. מעקשי ההגשמה וימי החולין לא העיבו את מעטה ההוד החופף על יוצרי המפעל. השירה פורצת והשמחה במעונם. עוד רבה הדרך, עוד רבות הפרובלימות – אבל הבטחון והאמונה בימינם.

וכאילו הננו מכירים זה את זה משכבר הימים – כה הביע סבר הפנים. וטוב היה לחבק יד ולהתוַדע איש אל אחיו, איש דגניה אל אדם הקבוצה הצעירה.

־ ־ ־ ־ ־

מאז עברו שנות דור. נצורות חלו בארץ. עליה חלוצית רבת־עם פרצה מהגולה ותמלא הארץ אותם: בעיר ובכפר, בחרושת ובעבודות ממשלה, בבנין ובכביש. זרם צעיר ורענן שטף בעוז אל תוך עורקי המחנה הזעיר והייגע– וידרך כולו לפעולה. המאות הפזורות הפכו לאלפים ולרבבות, ועד קרוב למאה אלף הגיעו כיום הזה. במשך הזמן קמה ההסתדרות וקם איחוד במחנה, ונוצרו מפעלים ומוסדות אדירים, המשמשים את התנועה כולה לצרכיה המגוונים והממריצים את יצירתה בכל ענפי החיים. ותאדר ותעצם יצירתו המשקית, החברתית והתרבותית של ציבור הפועלים בארץ.

מני אז חלו גדולות ונצורות על שדה התישבות העובדים. ישובי עובדים לעשרות צצו ויפרחו בארץ, הנצר הרך והצעיר, אשר שותל אז על גדות הירדן, הכה שרשים, גדל ושגשג ויהי לאילן אדיר פארות, אשר בצלו יֶחסו המונים. תשעת החברים, אשר הלכו להקים את פלא הקבוצה, לא שערו בנפשם כי חצי יובל שנים טרם תעבורנה והם יהיו לרבבה; כי היצירה הקבוצתית תצרור בכנפיה המוני נוער בכל התפוצות, ותכה גלים כה כבירים בקרב תנועת־התחיה הגדולה בישראל; כי מאות ואלפים בני נעורים בכל קצוות תבל יטפחו בלבם את חזון המהפכה והגאולה, גאולה אנושית ולאומית כאחד, אשר חזה ואשר נתן לעם מפעל הקבוצה בארץ, זה אשר דגניה היא לו ראשית, דוגמא וסמל; כי אותם מחנות הנוער יקשרו את עתידם ואת תפקיד חייהם בהגשמת החזון הזה.

לא עוד פינת־יקרת היא הקבוצה בכתר הישוב הגדל בארצנו, לא עוד בודדת היא בישוב החקלאי, לא עוד יחידי־סגולה מעטים הם נושאיה ומגשימיה – רב־עם ומגוון הוא המחנה כיום הזה. ישובי קבוצות וקיבוצים לעשרות זרועים על פני רחבי ארצנו, מעורים ומשורשים בחיי משקם וחברתם, ועוד יותר רב מספר הגופים הקבוצתיים המתעתדים להתישבותם עלי קרקע.

וקם הפלא: גם המלאכים הרעים, אשר כה רבו בנתיבות הקבוצה, מאז היותה, בעל כרחם יענו אמן לנוכח המציאות שלה. כל הפרוגנוזות של מלומדים ואנשי כלכלה, פקחים ואנשי מעשה על הכשלון מחויב־המציאות של הקבוצה – נתבּדו. המפעל הקבוצתי הראה את כוחו כי רב במשק ובכלכלה, כביצירה החברתית אשר ביצע, והוא למעשה – ביחד עם אחיו מפעל מושבי־העובדים – הריהו יוצר המשק החקלאי המעורב המודרני והמפותח ביותר בארץ.

הרעיון ניצח. דגניה היתה למורה דרך לרבים. דגניה היתה לתנועה, לתנועת־מהפכה היותר גדולה שקמה מעולם, תנועה כובשת לבבות וכובשת דרכה בציונות המתגשמת בכוח איתנים, – ובה תתברך דגניה ביום חגה!

תרצ"ו (ניב הקבוצה)

סוף סוף הנה בא היום הגדול, יום העליה לאדמת נוריס, זה גוש־הקרקע הגדול בן 000 27 דונם שבעמק־יזרעאל המזרחי, אשר נרכש מקרוב על־ידי הקרן־הקיימת־לישראל. נשכחו הויכוחים מסביב לתכנית “הקבוצה הגדולה”¹ שהתנהלו בציבורנו בחדשים שקדמו לעליה, וכל הלבבות היו מאוחדים בשמחה למאורע הגדול – לפתיחת מעשה התישבותי רב בחבל־ארץ נרחב זה, אשר כה קסם ימים רבים בשוממותו רבת־הדורות, באפשרויותיו הרחבות ובגרעיני החיים החדשים הטמונים בו והמחכּים ליד העובד העברי.

היה זה אחד מימי סוף אלול, הזוהרים באור שמש־הקיץ והנפקדים ברוחות־סתיו קלילות, המשיבות נפש לאחר ימי הקיץ הארוכים־הכבדים. ביום זה השכמנו קום. – אנו שני חברי המרכז החקלאי (החבר השלישי עדיין לא שב מהקונגרס הציוני) – ונעל ירושלימה, כדי לנסוע דרך שכם ג’נין למקום ההתישבות. בימים ההם היתה זאת הדרך המהירה והנוחה ביותר להגיע בה לעמק יזרעאל המזרחי. במטבח הפועלים חיכו לנו חברים ממרכז גדוד־העבודה, זה חתן המאורע, אשר קיבל עליו להגשים את תכנית הקבוצה הגדולה בהתישבות עין־חרוד ותל־יוסף. שם גם נפגשנו עם איש המחלקת להתישבות של ההנהלה הציונית ויחד יצאנו לדרך, אל העמק, להביא ברכה אל העולים להתישבות ולתכן את צעדיהם הראשונים.

השמש אך יצאה ואנחנו כבר נישאים בכביש המתפתל בין הרי ירושלים ושכם. ענני בוקר טרם התפזרו ובבואתם השתרעה על פני כל הר וגבעה. ערפל קל עטה את כל אשר מסביב, את הישובים ומטעי־הזיתים המפוזרים פה ושם. עמדה קרירות באויר, זו הקרירות הנעימה אשר לסביבות ירושלים בשעות בוקר, ורוח קלה הרעידה אט את הגוף. היה דבר־מה מתרונן בכל היקום אשר מסביב, ואף בלב פנימה. היתה הרגשת חג – חג הולדתו של עמק־יזרעאל החדש.

בהגיענו לעין־ג’לוד, היא עין־חרוד, אשר לרגלי הגלבוע, כבר עמדה שמש הצהרים – ומיד נכבש הלב למראה ההוד והשממה אשר לכל הסביבה. לא עברו רגעים מרובים ואנו כולנו נדבקנו ברוח ההתלהבות והשמחה אשר מלאה את 35 האנשים, שזכו לצעוד ראשונים על אדמת־בראשית זו ולתקוע בה יתד ראשונה לישוב הראשון ברחבי העמק הזה. מאז הבוקר עמלים האנשים וידיהם מלאות עבודה: לפנות ולנקות “חוּּשות” וחצרות, לנטות אהלים, לפרק ולסדר מטעני כלי עבודה וכלי בית, להכין מקום לאנשים נוספים שיבואו מחר ובימים הבאים.

בשמחה ובקריאות־גיל נפגשנו בבואנו, אך לא היה פנאי להרבות בדברים. המלאכה הן כל־כך מרובה. אצים האנשים, כולם עסוקים בעבודה, איש לא נעדר. והפנים שוטפים זיעה, אך גם זוהרים באור התלהבות ושמחה הממלאות כל לב. מה גדולה התעודה אשר לפניהם: להחיות את כל השממה הזו, לייבש את כל הביצות האלה, להקים משק גדול לענפיו אשר יכלכל ישוב רב, לבנות בנין אשר יבשר גאולה לעם והתחדשות לאדם. וישנה הרגשת הכוח והיכולת להרים את המשא הזה.

דוממים הרי הגלבוע הנישאים וכאילו עוטפים סוד המעשה הנעשה לרגליהם. דוממת כל הסביבה. רק נשמע קול זרמת מי המעין, המפכים באין הפוגות, ונשמע קול המון אנשים בעבודתם וקול שירה מלב מלא.

יום־בראשית היה אותו יום. וחוית מעשה־בראשית אפפה כל איש אשר זכה להיות עם העולים בעין־חרוד ביום ההוא.

י“ט תשרי תש”ב

בראשית

בימים ההם, בתקופת שנת תרפ"א, והקבוצה כולה מרוכזת בכביש טבריה–צמח, לאחר שנת עבודה במרחביה. כאן שכרו חברי הקבוצה בית על חוף הכנרת, כוננו מטבח לעצמם. רכשו להם בהמות עבודה ועגלות לעבודת הכביש, ובחשבון לקראת התישבות.

באויר ריחפו אז תקוות גדולות, תוך פרישת כנפים לתכניות־בנין נרחבות ולהתישבות רחבת־מידות בעמק יזרעאל שנגאל זה עתה. זו הפעם הראשונה, מאז התחלת ההתישבות הלאומית, קם לרשותה שטח כה נרחב ומרוכז באחד המרכזים החשובים של הארץ – 27,000 דונם בגוש נוריס ו־20,000 דונם בגוש מהלול. מכאן הדחיפה לפעילותם והמרצת תכניותיהם של גופי־הפועלים הצופים להתישבותם. בציבור הפועלים קמה התעוררות. על הפרק: מושבי העובדים, “הקבוצה הגדולה”. אז הגיע גם תורה של קבוצתנו לפעול למען התישבותה, וראשית כל – למצוא לה מקום מתאים.

ובלכת חברי הקבוצה לתור ולחפש מקום להתישבותם עברו ליד המעין הקטן עין־טבעון אשר לרגלי הגלבוע ונתנו את עיניהם במעין הזה וסביבותיו ובגבעה אשר ממעל לה בצפון, והיא גבעה מובדלת משאר השטחים שמסביב. ויראו את המקום כי טוב הוא לקבוצה הקטנה, ויחליטו לאמור: זה המקום.

אך לא בנקל ניתן לקבוצה מבוקשה. בויכוח הגדול שהתגלע בענין חלוקת אדמת נוריס, בין “הקבוצה הגדולה” ומושב־העובדים, איתרע מעמדה של הקבוצה הקטנה. גם הקבוצה הגדולה וגם המושב לא הסכימו להפרשת קרקע לקבוצה בשכנותם, אלא בתנאי שהיא תתיישב כחלק מתכניתם הם, אם כי באפשרות של משק אוטונומי. מאחר שלא נקבע בתקציב הציוני כל סכום להתישבות הקבוצה – הוחלט מטעם המוסדות שהקבוצה מתיישבת כחלק מהמושב והאמצעים הראשונים להתיישבותה יינתנו מהסעיף “הכשרת חלוצים לחקלאות” שבתקציב הציוני. ואמנם, חברי המושב, כמו אנשי המוסדות, סברו ברצינות שהתישבות הקבוצה תהיה על יסוד כזה, שחברי הקבוצה ישבו, יעבדו במשותף על אדמתם, שהיא חלק מאדמת המושב, ובתור חברי המושב. וברצות חבר להיבדל ולהיות כאחד החברים במושב – יוכל לעשות כן. אבל חברי הקבוצה עמדו על התישבותם העצמאית השלמה.

והנה הגיע יום העליה על הקרקע, הוא יום שבעה־עשר בכסלו תרפ"ב. הכרוניקה של המרכז החקלאי מיום זה מספרת:

“קבוצת טרטקוב (כך כונתה בימים ההם הקבוצה אשר ייסדה אחר כך את משק גבע) עלתה ביום הששי, י”ז בכסלו, לאדמת עין־טבעון. הם עלו בשנים־עשר איש ובשני זוגות פרידות. סך הכל קיבלו מאתים לירות ומבקשים להמציא להם בהקדם עוד איזה סכום".

עצם העליה מתוארת בפי אחד החברים כדלקמן:

“ביום הרביעי, ט”ו כסלו, יצאו מכנרת שתי העגלות שלנו טעונות כל רכושנו אל מקום ההתישבות. אך אהלים עוד לא היו לנו. הגענו לחצר מרחביה ושם חיכינו עד התקבל האהלים בתחנת הרכבת בעפולה, עבורנו ועבור המושב כפר־יחזקאל, כדי לעלות יחד עם חברי המושב למקום המיועד לשני הגופים. בינתים החלו לרדת גשמים בלי הפוגות. נתקבלו האהלים. לנו נמסרו שבעה אהלים קטנים ואוהל אחד גדול.

בליל החמישי נפסק הגשם. השמים התבהרו. וביום הששי בבוקר יוצאת כל הכבודה: חברי המושב על עגלותיהם ואחריהם שתי העגלות של הקבוצה. הבוץ גדול. הבהמות סוחבות את העגלות בקושי. בעשר לפני הצהרים הגענו לפרשת הדרך. עגלות המושב פנו פנה וסוב לעלות אל הגבעה שלפניהם ואנו ממשיכים את דרכנו הלאה, מזרחה.

– הנה צריך לעלות. לאן אתם פונים? – קוראים אחרינו חברי המושב.

– אל הגבעה שלנו אנחנו עולים – עונים אנו.

ביום הששי בצהרים הגענו עם העגלות אל הגבעה הזאת, אל מקום החצר. תקענו את האוהל הראשון ועד הערב נכונו כל האהלים. שנים מהם שימשו לבהמות, אחד למטבח וחדר אוכל וארבעה אהלים לדירות.

מפה מתחילה פרשת קבוצת הגבעה, היא גבע עד היום הזה".

העבודה הראשונה היתה – הכשרת שטח לגן ירקות, כ־20 דונם, שהיה מכוסה סדריות. בשדות נזרעו 120 דונם תבואת חורף. יתר האדמה הוכנה לתבואת קיץ. כל אדמת הגבעה נוקתה מהקוצים המושרשים. ניטעו כ־50 דונם עצי אקליפטוס בגבולות המזרח והצפון. המעין נוקה מהסוּף העבות ורוכז בתעלה בנויה. קשה היתה באותו חורף גשום הספקת המים. המים הובלו בחביות מהמעין. בימי הגשמים קשה היה לגשת למעין והבהמות היו טובעות ורובצות בבוץ.

הצריף הראשון שהוקם שימש לאורוה ולרפת (לפרה היחידה שנקנתה סמוך לעליה, למען הספקת חלב לילדים) ולמחסן כלים. הצריף השני נועד לחדר־אוכל ומטבח ולחדר־ילדים. אז הועברו הילדים עם אמותיהם מכנרת “והקבוצה – מעיר הכותב הנ”ל – קיבלה צורת ישוב". לאפיית לחם הוקם תנור ערבי תבון בירכתי החצר.

במשך הזמן נכנסה העבודה למסלול של עבודת נמלים לבנין המשק צעד אחר צעד, ככל אשר איפשרו התנאים האובייקטיביים והאמצעים הכספיים המוגבלים. העבודה בשנה הראשונה כללה: הכשרת השדות, נטיעת הגבולות, התחלות לגן ירק, לרפת, לפלחה, ללול. רוב החברים עבדו בעבודה שכירה: בחפירת תעלות ובייבוש ביצות.

באביב אותה שנה נרשם: “יש לנו כבר 4 זוגות בהמות עבודה ו־3 פרות עם עגלה ועגל. יש 30 ליטר חלב ביום. ירקות נכנסים מהגן. מצב הרוח טוב”.

שני חרפים גרו חברי הקבוצה באהלים, ומקץ שנתיים הוקמו שני צריפי דירה (14 חדר) וצריף אחד לבית־ילדים. בשנת תרפ“ג נמסרה לקבוצה מדגרה קטנה והמחאה ל”חירם" לחמרי בנין בסך 25 לא"י – ובזה הונח יסוד ראשון לענף הלול.

באותה שנה סודרה הספקת מים לשתיה בחצר על־ידי הנחת צנורות ממכון־המים של כפר־יחזקאל. ניטע הכרם הראשון בן 12 דונם. מלבד עצי נוי ושדרות תאנים. לעונת החורף תרפ"ד הוזמנה מכונת זריעה ונזרעו 875 דונם תבואות חורף וקיץ.

מספר החברים בעת ההיא – 30, וילדים – 8.

בחג הט"ו

כעבור 15 שנה להתישבות, בחנוכה תרצ"ז, נרשם:

מספר החברים 102, מלבד 30 בני נוער בהכשרה, 10 ילד, 15 הורים, ובסך־הכל 271 נפש. המשק בנוי על תלו. הושקעו בו כ־30,000 לא“י. מחזורו בשנה זו 16,700 לא”י.

מצפון מתנוסס בנין בית־הספר על 8 חדריו, המחסה בתוכו 3 מורים ו־36 תלמידים. מדרום לו – בית־הילדים בן שתי הקומות המכיל 8 חדרים וגן־הילדים. במערב שתי שורות בתי־בטון המכילים 48 חדרים, מלבד שורת צריפים ואהלים (כי אין הבניה העצמית מדביקה את גידול האוכלוסים). ובדרום – אולם־האוכל המשוכלל, אשר הוקם לפני 5 שנים – והוא כבר קטן וצריך להגדילו פי שלושה. ולידו אולם־הקריאה החדש, המושך אליו את קהל החברים בשעות המנוחה. והלאה מזה, בחלק המזרחי המשקי של החצר, אכסדרה המאכסנת את כל המכונות החקלאיות: טרקטורים, מכבש וכו', מלבד הקומביין הענקי אשר לו הוקם משכן מיוחד. ולאורך צד המזרח – בניני המשק: האורוה, הרפתות על 124 ראש הבקר, ובהם 86 פרות חולבות. שם גם חדר המחלבה, סככות, מחסנים ועוד. חלק גדול מצפון החצר תפוס על־ידי ממלכת העופות: כאן בית המדגרות החשמליות שבית קיבולן 15000 ביצה, וכאן רחוב הלולים, המשכנים 3000 עוף, ובתי־האימון. ובתוך החצר: בית־מלאכה מכני, מכבסה חשמלית, מתפרה ומחסן הבגדים, סנדלריה, מרפאה, ספריה. במעלה החצר מתרומם מגדל המים.

דרומית מערבית לגבעה משתרעים כרמי הקבוצה בשטח 81 דונם ופרדסי האשכוליות בשטח 96 דונם. בקרבת מקום – גן־הירקות, המושקה על־ידי מערכת ממטרות, ומשתלה של עצי פרי, גפן וזית. בסביבה – שדות הדגן והחציר. בעמק – מכון־המים, ליד שדות השלחין. ועוד ייזכרו לטוב גן התפוחים והאגסים, חורשת האורן והקזוארינה, שדרות עצי נוי, מטעי זיתים וחרובים ושדרת תאנים, המשיבות נפש כל באי הדרך בפריין המתוק בשרב הקיץ.

משק בנוי, משתכלל והולך, מתרחב והולך, רוחש חיים ויצירה ויצר־העפלה מתחדש והולך.

בראשית היתה הכוונה ל־12 משפחות, אך עד מהרה התברר כי לא ייתכן להקים משק ולקיים חברה בת תרבות במספר כזה. ולפיכך, כשבא הזמן לתכן תכנית לקבוצה, נקבע המספר ל־25 ואחר כך – ל־30 משפחה, ובהתאם לכך – שטח הקרקע וכל תכנית המשק. כה הלכה הקבוצה וגדלה על־ידי רבדים של גופי־קבוצות ובודדים שהצטרפו אליה והתמזגו בתוכה. אכן, לא ארכו הימים והמציאות חרגה ממסגרת התכנית שנקבעה. מניעים משקיים, חברתיים וציבוריים גרמו לגידול מוסיף והולך של הקבוצה, ומסגרת התכנית הועמדה על 50 משפחה.

מאבק גדול היה לקבוצה עם המשקים השכנים על הרחבת מסגרתה. השכנים טענו אף הם להרחבה באותה מידה, אם תאושר ההרחבה לגבע, בעוד שקבוצת גבע טענה כי מלכתחילה הונח לה יסוד צר מדי, ועל כן יש להרחיבו מחוץ לכל חשבון ולהעמידו על 50 יחידות משק, ומכאן תלך ותתפתח בעתיד. ועדות שונות מטעם ההסתדרות מונו לבירור הענין. כולן הצדיקו את תביעת הקבוצה. המרכז החקלאי והועד הפועל של ההסתדרות אישרו את מסקנות הועדות, אך המשקים השכנים ערערו על החלטת המרכז החקלאי. הדבר הגיע למועצת ההסתדרות במושבה מיום 22 באפריל 1935, והיא אישרה סופית את דבר הרחבת קבוצת גבע ל־50 משפחה.

רק שנתים עברו מעת שנתקבלה ההחלטה – וכבר היום מונה הקבוצה למעלה ממאה איש ואשה, חוץ מחברות הנוער וההורים. התישאר הקבוצה עומדת על מספר 50 משפחה?

שטח הקרקע שבידי הקבוצה רחוק הוא מלהתאים לתכניתה, והרי היא מחכה לקבל מהאדמה החדשה של הקרן־הקיימת שטח נוסף עד מלאת המכסה. ועדיין מוסיפה אגודת המים של הגוש לחפש מקורות מים חדשים להשקאה. וכשאלה יהיו והמשק כולו יוסיף להתפתח – יש לשער כי לא יימנע מגידול נוסף באנשים בעתיד הקרוב.

בחג חצי היובל

וכעבור עשרים וחמש שנים, בסוף תש"ו, נרשם:

1270 דונם אדמה היתה ברשותנו עם העליה למקום, מזה חלק אדמת סלעים וביצה. האדמה בכללה זיבורית ויבולה בעת ההיא – 60 ק“ג חיטה ו־90 ק”ג שעורה לדונם. 24 איש היינו בשנה הראשונה ומשכננו – באהלים.

והיום? –

הבא לגבע יעלה בכביש אספלט ויגיע לישוב מוקף מטעי הדרים, כרמי גפן וזית, עצי פרי ומטעי חרובים. הישוב מונה למעלה מ־400 נפש: חברים מניחי היסוד, חברים שנצטרפו במשך 25 השנים, בנים ילידי המקום – ומהם כבר חברים במשק – ילדי פליטים, נוער עולה ונוער ארצישראלי, – חברה מגוונת ויציבה. המשק מעורב: בקר, עופות, צאן, מטעים למיניהם, גן ירק, שדות תפוחי־אדמה, מספוא בהשקאה ושדות תבואה.

הבא היום לגבע ייתקל מיד בבנין הגדול והמפואר, הוא אולם־האוכל החדש, זה אולם האוכל הרביעי במספר מאז יסוד גבע. אלה אולמי־האוכל בצביונם ובגדלם ביטאו את השינויים שחלו בגודל האוכלוסיה ובהתפתחות הישוב בכלל.

שדרות ברושים וזיתים, ששרידיהם עוד נראים היום פה ושם בחצר, מציינים את הגבולות שהיו קיימים בזמנים שונים לישוב, אשר נפרצו מדי פעם בפעם צפונה ומערבה, מזרחה ודרומה, עם התרחבות הישוב ותוספת בניני דירה ומשק. אולם־האוכל החדש, המתנוסס בקצה הדרומי של הישוב, עתיד להיות מרכז הישוב במשך הזמן הקרוב, לפי התכנית החדשה, המאפשרת פיתוח וגידול נוספים בימים הבאים.

שטח הקרקע שהיינו צריכים לקבל ל־30 משפחה הוא 3000 דונם, אך למעשה רק בשנה ה־16 קיבלנו את השטח הזה. חוסר הקרקע היה לנו למפגע כל השנים. וכאשר אושרה זכותנו ל־50 משפחה ולתוספת עוד 2000 דונם אדמה – עברו עוד שנים עד שנוספו לנו 1200 דונם על חשבון זה, בעוד שלא הוכרה עדיין יחד עם זה זכותנו לתוספת מים ל־20 המשפחות. אמנם כמות המים הכללית גדלה כמעט פי שנים, עם גילוי מקורות חדשים ברשות אגודת־המים אשר בגוש.

הייצור כיום: 500,000 ליטר חלב בקר וצאן, 500,000 (בתש"ז 600,000) ביצים, 20,000 ק“ג בשר עופות, 12,000 (בתש"ז 20,000) אפרוחים ופרגיות למכירה, 250 (בתש”ז 300) טון תפוחי־אדמה, 300 טון ירקות למיניהם, 7500 (בתש"ז 10,000) תיבות אשכליות למשלוח לחוץ־לארץ, מלבד מכירת לימונים ואשכוליות בארץ; 30 טון ענבים, 1000 (בתש“ז 1500) פחי זיתים, 200 טון חציר יבש, 200 טון ירק תחמיץ לבהמות, 2000 טון מספוא ירוק. המחזור השנתי – 95,000 ל”י. ההשקעה במשק לסוף תש“ו – 70,000 ל”י, לפי המאזן.

ועוד ממשיכים בהרחבת ענפי המשק ומוסיפים לבנות. בונים עוד רפת ולולים, נוטעים מטעי גפן וזית חדשים. מרחיבים ומשכללים את שטחי ההשקאה. מוסיפים לחפש מקורות־מים נוספים. בונים בתים חדשים. הגענו ל־65 משפחות. יישוב המשפחות הנוספות על 25 נעשה בלי כל תקציב ועזרה אחרת ממוסדות מיישבים. רחב ושוכלל בית־הספר, המשמש לילדינו ולילדים מהחוץ, הנשלחים אלינו לחינוך. מספרם הכללי השנה – 115. בצפון מתנוסס בית־אתקין בעל שתי הקומות, המשמש בעיקר לצרכי בית־הספר, ועל ידו בריכת שחיה ומגרש ספורט רחב־ידים.

וייזכרו לבסוף קבוצות הנוער למיניהן, אשר קיבלו את הכשרתן לעבודה ולחיים בקבוצתנו. העובר בנקודות־ישוב חדשות בפינות שונות של הארץ (מעין־צבי, כפר־רופין, חרמונים. אלומות, עמיעד ועוד) ימצא שם “גרעינים” אשר התחנכו בגבע והם ממשיכים בדרכה.

לדור הצעיר שלנו, הממשיך ברוב מסירות וכושר־ידים, הנעשה עד כה – רק ציוני דרך הם לעתיד. דרכי פיתוח רבות גלויות לפניהם, ועוד רבות תתגלינה.

ישמשו סיכומים אלו עידוד לכולנו, ולדור הצעיר בפרט, לקראת ימים באים. נזכור כי יש פרי למאמצינו בהיאבקותנו על חירות האדם היהודי והעובד החקלאי.

ונזכור כי לא למעננו בלבד עשינו את כל החיל הזה, אלא גם למען רבים מאחינו ואחיותינו שבגולה, אשר לבואם אנו מצפים ואשר בבואם ימצאו בתוכנו בית, בית יצירה ועבודה.

בנקוף ל"א שנים לקבוצת גבע

שלושים שנה ושנה – אינה תקופה ארוכה בחיי עם הקם לתחיה והבונה ארצו ששממה דורות רבים: אך זו תקופת ארוכה למדי בחיי־אדם, אשר נחלץ להגשמת חזון עם ואדם ובמפעל הפרט, שהוא חלק נכבד במפעל הכלל, שיקע אל כל חייו, את מיטב כוחותיו וסגולות נפשו. כי על כן יתברכו ביום זה במלאות שלושים ואחת שנה לגבע, החברים שזכו להיות במייסדיה, וכן כל שארחו לחברה אתם בשנות־בראשית של המקום, אשר היו למפעל חייהם, ואף כל אלה שהצטרפו אליהם במשך השנים, ואחרון אחרון – הבנים והבנות, ממשיכי השלשלת, – כולם יעמדו על הברכה ביום זה, כי ראו פרי הילולים בעמלם.

ויש במה להתברך, לא רבים הם בעולם מפעלי־יצירה, אשר יוצריהם זכו לא רק לראות בהגשמת חלומותיהם הנועזים, אלא גם זכו לראות את יצירתם והנה הרחיקה הרבה־הרבה מתחומי חלומותיהם ומשאת־נפשם, כאשר יצאו לדרך צעירים, לוהטים ומתרוננים. נשאלה נא פי החברים אשר הגו את המפעל והניחו את מסדו: האם שיערו בנפשם כי כעבור שלושים שנה ושנה ככה יהיו פני מפעלם, כזאת תהיה גבע כאשר היא כיום במציאות חיה? כי זו הקבוצה הקטנה אשר יסדו וטפחו – תהיה לעם רב בן חמש מאות נפש ומעלה, וזה הישוב הקבוצתי משפחתי הקטן יהיה לישוב גדול פורח, אשר עודו גדל והולך ועוד ידו נטויה?

עברו שלושים ואחת שנה למיום יסוּד גבע – ועוד היום לא רפתה הדינמיות המציינת אותה מראשיתה ובמשך כל השנים האלה. מאז ועד היום – אינה שוקטת על שמריה, אינה מברכת על המוגמר, אלא צועדת עם כל המתחדש והמתקדם מסביבה, במשק ובחברה, אף הולם דפקה עם דפק החיים המדינה ובתנועה. הדינמיות – זאת היא מברכות החיים הגדולות של דורנו, אשר נפל בגורלו לבנות בידיו ולעצב בעמלו בנין עם מפואר ולחדש את הממלכתיות הישראלית, – ולכל אחד מאתנו חלק בבנין הזה בעבודתו יום יום. זה מקור הדינמיות וזה יסוד כוחה בטיפוח היצירה – הפרט בתוך היצירה – הכלל – המדינה.

וזאת גם ברכת שר יצירתנו לעתיד: אל שקט ואל ברכה על המוגמר, אלא הלוך והוסף בדינמיות ברוכה, בדפק־חיים ער ומתעורר חדשים לבקרים, בכוח יצירה בלתי מתרופף בקרב הימים.

כי עוד נרחב הכר, ורבה עוד המלאכה.

כשוך מלחמת העולם הראשונה נוסדה דגניה ב' – ובסוף מלחמת העולם השניה תחוג את חג יובלה. ובין שני התאריכים רבי המשמעות הללו עברה זו כברת ארץ רבה מאוד. בהשקיפה לאחור על־פני עשרים וחמש שנים האלה – יכולה דגניה ב' להתברך, כי אכן לא לשוא היו העמל, הכוחות ושפע האהבה והמסירות ששיקעו בפינה זו שעל גדות הירדן.

לא ראשונה היתה דגניה ב' ביצירה הקבוצתית, אף לא ראשונה בעמק הירדן: קדמו לה כאן דגניה א' וכנרת. אבל אך קמה – והתיצבה במערכת היצירה המשקית וההתחדשות החברתית שכם אחד עם אחיותיה הבכירות, ועד מהרה השיגה אותן, ובכמה וכמה דברים גם היתה יוזמת ופורצת דרך לפני שכנותיה הקרובות והרחוקות.

כי מראשיתה היה חותמה של דגניה ב' – יזמה, פרץ־תנופה, פרישת כנפיים והעזה, כיאות למפעל התישבותי ראשון באותה תקופת ההסתערות שלאחר מלחמת־העולם הקודמת, בו חָברוּ יחד כובשי עבודה מנוסים בני העליה השניה מקבוצת “עבודה” עם חלוצי־כבישים מתרוננים מקבוצת “בוברויסק”. כך היה בפרשת מפעל־ההשקאה הגדול של משקי עמק הירדן על שלביו, כך בהמרצת גידולים חדשים וענפים חדשים ואפני־עבודה משתכללים והולכים במשקי עמק־הירדן, וכך בעצם גידולה של כל המסכת, גידול הישוב ואופן גידולו. עד דגניה ב' לא נתקיים זה שנים דבר ההצטרפות של קבוצות שלמות והתמזגותן בחברה אחת גדלה והולכת (קבוצת עולי אמריקה וקנדה, קבוצת “גורדוניה” מרחובות, קבוצת “שבולת” מעולי גרמניה ועוד).

ואף גם זו: לא אחת ראינו את דגניה ב' כמקור תסיסה להעלאת החיים החברתיים והציבוריים המשותפים בחבל־ארץ זה. זכורה לנו הפרשה הנלבבת של הפעולה למען שיתוף בין־קבוצתי בעמק הירדן בשנת תרצ"ג¹ מאז ועד היום דגניה² ב' היא בין הנושאות הנמרצות ביותר של תביעת האיחוד בתנועה הקיבוצית בארץ.

והיא זכאית לכך. דגניה ב' אולי יותר מקבוצות אחרות הקדימה להזים את כל הטענות של מתנגדי האיחוד ולהוכיח את אפסותם של ההבדלים, כביכול, המפרידים בין הזרמים בתנועה הקיבוצית והמחייבים את הפירוד בתוכה. היא חרגה עד מהרה מהתחום שתחמו ראשונים ל“קבוצה קטנה” והפכה להיות משק גדול וגדל: מ־25 יחידות לפי התכנית “המורחבת”, שאליה שאפו בשנים הראשונות, הגיע היום ל־ 91 יחידות, שהן 422 נפש, ו“עוד ידנו נטויה להרחבת המשק” – מודיעה היא. והיא כוללת בתוכה את כל הגילים שאפשר למנות בישוב, וכבר נראו ניצנים ראשונים של דור שלישי בבונים ורביעי באוכלוסיה. ויש כאן “קיבוץ גלויות”, גושים גושים מרוב פזורי ישראל, שהתמזגו לעדה אחת. ויש כאן ניצול כל האפשרויות הניתנות וחתירה בלתי־פוסקת להרביית ענפי המשק וגיוונם למען הרחבת כושר הקליטה – והכנסה כללית בסך 110,000 לירות אשתקד (אפילו לפי המחירים של הזמן הזה) הרי הוא יסוד בל ימוט. גם הוא, ככל המשקים החלוציים, נשענה הרבה בתקופה הראשונה על עבודת חוץ. מה, איפוא, מבדיל בינה (ובדרך זו הלכו כמעט כל הקבוצות שהוגדרו אי פעם כ“קטנות”) לבין הישובים השיתופיים מהזרמים האחרים?

דגניה ב' אחד המופתים הנאים של יצירתנו בארץ, עליהם גאוַת התנועה כולה ומהם ישאבו כל העומדים במערכה, במערכה שלנו, כוח ועוז לקראת הבאות.

ט' חשון תש"ב

בשלהי תרע"ג עמד לפני ועד פועלי יהודה, זה המוסד העליון של הסתדרות פועלי יהודה אשר נוסדה זה לא כבר, התפקיד של ארגון קבוצת מתישבים לגן־שמואל אשר ליד חדרה. זאת היתה נחלה מיסודם של חובבי־ציון (“הועד האודיסאי”), אשר הוקמה כגן אתרוגים ליובלו של ר' שמואל מוהליבר ועל שמו. מטע האתרוגים לא הצליח ביותר ובמשך השנים נעקרו האתרוגים וניטע פרדס־הדרים במקומם. אך גם בזה לא היתה נחת. הפרדס עובד בידי פועלים ערבים בהנהלת משגיח יהודי. המטע היה מוזנח ומנוון, מכון המים נתקלקל ונהרס. בעלי המקום היו צריכים אך להשקיע כספים ולהפסיד. אז עלתה התכנית להושיב בגן־שמואל החרבה למחצה קבוצת פועלים, אשר יקוממו ויבנו את המקום וייבנו בו.

העסקנים של ועד פועלי יהודה בעת ההיא, ברל כצנלסון ומאיר רוטברג, שמו את עיניהם ב“קבוצה הרחובותית”. היתה זאת קבוצה קטנה של שומרים ופועלים ברחובות, אשר פעלו בשנים האחרונות במושבה זו ונחלו לבסוף אכזבה קשה עם מאורעות זרנוגה (התנגשות בין רחובות והכפר זרנוגה הגובל באדמתה) בחודש אב תרע“ג, אשר גררו אחריהם עזיבת ה”שומר" – ועמו פועלים רבים – את המושבה. קבוצה זו גמרה בנפשה לנטוש את ההויה של הפועלים במושבה והתלכדה יחדיו במגמה ללכת למקום חדש, לכיבוש ולהתישבות.

לא היה זה תפקיד קל בימים ההם – למצוא ולארגן גוף מתאים להתישבות על הקרקע, וביחוד בתנאים הקשים של גן־שמואל: בסמיכות לביצות חדרה שופעות הקדחת, בשכנות לערבים עזי נפש, בעזרה כספית דלה מהמשרד הארצישראלי, ללא תנאי מגורים במקום. ועל עסקני ועד פועלי יהודה ניטל לעמול קשות עד שעלה בידם לארגן את המפעל ולמצוא את האנשים לכך.

בזכרוני נשאר חי ערב אחד בסוף אותה שנה, כאשר התאספנו, אנו בני החבורה ההולכת לגן־שמואל, לפגישת־סיום עם ברל כצנלסון ורוטברג בעליית גג של אחת החברות בתוככי “אחוזת בית” (היא ראשיתה של תל־אביב). שעה ארוכה נמשכה השיחה ונידונו הפרטים על המעשה של עליית גן־שמואל, וברל היה הרוח החיה בכל הדברים.

באותו ערב נולד מפעל קבוצתי חדש, והיה זה מאורע בחייה של ההסתדרות־המתחילה, אשר בימים ההם לא היתה מפונקת על מרחב של שטחי הקרן הקיימת ועל גופי חלוצים־מתישבים מאורגנים ומחכים להתישבות כאשר בשנים הבאות, ומנת חלקה היו אך התחלות זעירות פה ושם, כנסיונות־המשך לדגניה הקבוצה ולמרחביה הקואופרציה הקיימות.

ואכן, לא איכזב מעשם של ברל ומאיר רוטברג ביסוד קבוצת גן־שמואל באותה עליית גג שבתל־אביב, בערב ההוא שלפני ארבעים ואחת שנה¹.

כ“ד אב תשי”ד