בראשית    🔗

בימים ההם, בתקופת שנת תרפ"א, והקבוצה כולה מרוכזת בכביש טבריה–צמח, לאחר שנת עבודה במרחביה. כאן שכרו חברי הקבוצה בית על חוף הכנרת, כוננו מטבח לעצמם. רכשו להם בהמות עבודה ועגלות לעבודת הכביש, ובחשבון לקראת התישבות.

באויר ריחפו אז תקוות גדולות, תוך פרישת כנפים לתכניות־בנין נרחבות ולהתישבות רחבת־מידות בעמק יזרעאל שנגאל זה עתה. זו הפעם הראשונה, מאז התחלת ההתישבות הלאומית, קם לרשותה שטח כה נרחב ומרוכז באחד המרכזים החשובים של הארץ – 27,000 דונם בגוש נוריס ו־20,000 דונם בגוש מהלול. מכאן הדחיפה לפעילותם והמרצת תכניותיהם של גופי־הפועלים הצופים להתישבותם. בציבור הפועלים קמה התעוררות. על הפרק: מושבי העובדים, “הקבוצה הגדולה”. אז הגיע גם תורה של קבוצתנו לפעול למען התישבותה, וראשית כל – למצוא לה מקום מתאים.

ובלכת חברי הקבוצה לתור ולחפש מקום להתישבותם עברו ליד המעין הקטן עין־טבעון אשר לרגלי הגלבוע ונתנו את עיניהם במעין הזה וסביבותיו ובגבעה אשר ממעל לה בצפון, והיא גבעה מובדלת משאר השטחים שמסביב. ויראו את המקום כי טוב הוא לקבוצה הקטנה, ויחליטו לאמור: זה המקום.

אך לא בנקל ניתן לקבוצה מבוקשה. בויכוח הגדול שהתגלע בענין חלוקת אדמת נוריס, בין “הקבוצה הגדולה” ומושב־העובדים, איתרע מעמדה של הקבוצה הקטנה. גם הקבוצה הגדולה וגם המושב לא הסכימו להפרשת קרקע לקבוצה בשכנותם, אלא בתנאי שהיא תתיישב כחלק מתכניתם הם, אם כי באפשרות של משק אוטונומי. מאחר שלא נקבע בתקציב הציוני כל סכום להתישבות הקבוצה – הוחלט מטעם המוסדות שהקבוצה מתיישבת כחלק מהמושב והאמצעים הראשונים להתיישבותה יינתנו מהסעיף “הכשרת חלוצים לחקלאות” שבתקציב הציוני. ואמנם, חברי המושב, כמו אנשי המוסדות, סברו ברצינות שהתישבות הקבוצה תהיה על יסוד כזה, שחברי הקבוצה ישבו, יעבדו במשותף על אדמתם, שהיא חלק מאדמת המושב, ובתור חברי המושב. וברצות חבר להיבדל ולהיות כאחד החברים במושב – יוכל לעשות כן. אבל חברי הקבוצה עמדו על התישבותם העצמאית השלמה.

והנה הגיע יום העליה על הקרקע, הוא יום שבעה־עשר בכסלו תרפ"ב. הכרוניקה של המרכז החקלאי מיום זה מספרת:

“קבוצת טרטקוב (כך כונתה בימים ההם הקבוצה אשר ייסדה אחר כך את משק גבע) עלתה ביום הששי, י”ז בכסלו, לאדמת עין־טבעון. הם עלו בשנים־עשר איש ובשני זוגות פרידות. סך הכל קיבלו מאתים לירות ומבקשים להמציא להם בהקדם עוד איזה סכום".

עצם העליה מתוארת בפי אחד החברים כדלקמן:

“ביום הרביעי, ט”ו כסלו, יצאו מכנרת שתי העגלות שלנו טעונות כל רכושנו אל מקום ההתישבות. אך אהלים עוד לא היו לנו. הגענו לחצר מרחביה ושם חיכינו עד התקבל האהלים בתחנת הרכבת בעפולה, עבורנו ועבור המושב כפר־יחזקאל, כדי לעלות יחד עם חברי המושב למקום המיועד לשני הגופים. בינתים החלו לרדת גשמים בלי הפוגות. נתקבלו האהלים. לנו נמסרו שבעה אהלים קטנים ואוהל אחד גדול.

בליל החמישי נפסק הגשם. השמים התבהרו. וביום הששי בבוקר יוצאת כל הכבודה: חברי המושב על עגלותיהם ואחריהם שתי העגלות של הקבוצה. הבוץ גדול. הבהמות סוחבות את העגלות בקושי. בעשר לפני הצהרים הגענו לפרשת הדרך. עגלות המושב פנו פנה וסוב לעלות אל הגבעה שלפניהם ואנו ממשיכים את דרכנו הלאה, מזרחה.

– הנה צריך לעלות. לאן אתם פונים? – קוראים אחרינו חברי המושב.

– אל הגבעה שלנו אנחנו עולים – עונים אנו.

ביום הששי בצהרים הגענו עם העגלות אל הגבעה הזאת, אל מקום החצר. תקענו את האוהל הראשון ועד הערב נכונו כל האהלים. שנים מהם שימשו לבהמות, אחד למטבח וחדר אוכל וארבעה אהלים לדירות.

מפה מתחילה פרשת קבוצת הגבעה, היא גבע עד היום הזה".

העבודה הראשונה היתה – הכשרת שטח לגן ירקות, כ־20 דונם, שהיה מכוסה סדריות. בשדות נזרעו 120 דונם תבואת חורף. יתר האדמה הוכנה לתבואת קיץ. כל אדמת הגבעה נוקתה מהקוצים המושרשים. ניטעו כ־50 דונם עצי אקליפטוס בגבולות המזרח והצפון. המעין נוקה מהסוּף העבות ורוכז בתעלה בנויה. קשה היתה באותו חורף גשום הספקת המים. המים הובלו בחביות מהמעין. בימי הגשמים קשה היה לגשת למעין והבהמות היו טובעות ורובצות בבוץ.

הצריף הראשון שהוקם שימש לאורוה ולרפת (לפרה היחידה שנקנתה סמוך לעליה, למען הספקת חלב לילדים) ולמחסן כלים. הצריף השני נועד לחדר־אוכל ומטבח ולחדר־ילדים. אז הועברו הילדים עם אמותיהם מכנרת “והקבוצה – מעיר הכותב הנ”ל – קיבלה צורת ישוב". לאפיית לחם הוקם תנור ערבי תבון בירכתי החצר.

במשך הזמן נכנסה העבודה למסלול של עבודת נמלים לבנין המשק צעד אחר צעד, ככל אשר איפשרו התנאים האובייקטיביים והאמצעים הכספיים המוגבלים. העבודה בשנה הראשונה כללה: הכשרת השדות, נטיעת הגבולות, התחלות לגן ירק, לרפת, לפלחה, ללול. רוב החברים עבדו בעבודה שכירה: בחפירת תעלות ובייבוש ביצות.

באביב אותה שנה נרשם: “יש לנו כבר 4 זוגות בהמות עבודה ו־3 פרות עם עגלה ועגל. יש 30 ליטר חלב ביום. ירקות נכנסים מהגן. מצב הרוח טוב”.

שני חרפים גרו חברי הקבוצה באהלים, ומקץ שנתיים הוקמו שני צריפי דירה (14 חדר) וצריף אחד לבית־ילדים. בשנת תרפ“ג נמסרה לקבוצה מדגרה קטנה והמחאה ל”חירם" לחמרי בנין בסך 25 לא"י – ובזה הונח יסוד ראשון לענף הלול.

באותה שנה סודרה הספקת מים לשתיה בחצר על־ידי הנחת צנורות ממכון־המים של כפר־יחזקאל. ניטע הכרם הראשון בן 12 דונם. מלבד עצי נוי ושדרות תאנים. לעונת החורף תרפ"ד הוזמנה מכונת זריעה ונזרעו 875 דונם תבואות חורף וקיץ.

מספר החברים בעת ההיא – 30, וילדים – 8.

 

בחג הט"ו    🔗

כעבור 15 שנה להתישבות, בחנוכה תרצ"ז, נרשם:

מספר החברים 102, מלבד 30 בני נוער בהכשרה, 10 ילד, 15 הורים, ובסך־הכל 271 נפש. המשק בנוי על תלו. הושקעו בו כ־30,000 לא“י. מחזורו בשנה זו 16,700 לא”י.

מצפון מתנוסס בנין בית־הספר על 8 חדריו, המחסה בתוכו 3 מורים ו־36 תלמידים. מדרום לו – בית־הילדים בן שתי הקומות המכיל 8 חדרים וגן־הילדים. במערב שתי שורות בתי־בטון המכילים 48 חדרים, מלבד שורת צריפים ואהלים (כי אין הבניה העצמית מדביקה את גידול האוכלוסים). ובדרום – אולם־האוכל המשוכלל, אשר הוקם לפני 5 שנים – והוא כבר קטן וצריך להגדילו פי שלושה. ולידו אולם־הקריאה החדש, המושך אליו את קהל החברים בשעות המנוחה. והלאה מזה, בחלק המזרחי המשקי של החצר, אכסדרה המאכסנת את כל המכונות החקלאיות: טרקטורים, מכבש וכו', מלבד הקומביין הענקי אשר לו הוקם משכן מיוחד. ולאורך צד המזרח – בניני המשק: האורוה, הרפתות על 124 ראש הבקר, ובהם 86 פרות חולבות. שם גם חדר המחלבה, סככות, מחסנים ועוד. חלק גדול מצפון החצר תפוס על־ידי ממלכת העופות: כאן בית המדגרות החשמליות שבית קיבולן 15000 ביצה, וכאן רחוב הלולים, המשכנים 3000 עוף, ובתי־האימון. ובתוך החצר: בית־מלאכה מכני, מכבסה חשמלית, מתפרה ומחסן הבגדים, סנדלריה, מרפאה, ספריה. במעלה החצר מתרומם מגדל המים.

דרומית מערבית לגבעה משתרעים כרמי הקבוצה בשטח 81 דונם ופרדסי האשכוליות בשטח 96 דונם. בקרבת מקום – גן־הירקות, המושקה על־ידי מערכת ממטרות, ומשתלה של עצי פרי, גפן וזית. בסביבה – שדות הדגן והחציר. בעמק – מכון־המים, ליד שדות השלחין. ועוד ייזכרו לטוב גן התפוחים והאגסים, חורשת האורן והקזוארינה, שדרות עצי נוי, מטעי זיתים וחרובים ושדרת תאנים, המשיבות נפש כל באי הדרך בפריין המתוק בשרב הקיץ.

משק בנוי, משתכלל והולך, מתרחב והולך, רוחש חיים ויצירה ויצר־העפלה מתחדש והולך.

בראשית היתה הכוונה ל־12 משפחות, אך עד מהרה התברר כי לא ייתכן להקים משק ולקיים חברה בת תרבות במספר כזה. ולפיכך, כשבא הזמן לתכן תכנית לקבוצה, נקבע המספר ל־25 ואחר כך – ל־30 משפחה, ובהתאם לכך – שטח הקרקע וכל תכנית המשק. כה הלכה הקבוצה וגדלה על־ידי רבדים של גופי־קבוצות ובודדים שהצטרפו אליה והתמזגו בתוכה. אכן, לא ארכו הימים והמציאות חרגה ממסגרת התכנית שנקבעה. מניעים משקיים, חברתיים וציבוריים גרמו לגידול מוסיף והולך של הקבוצה, ומסגרת התכנית הועמדה על 50 משפחה.

מאבק גדול היה לקבוצה עם המשקים השכנים על הרחבת מסגרתה. השכנים טענו אף הם להרחבה באותה מידה, אם תאושר ההרחבה לגבע, בעוד שקבוצת גבע טענה כי מלכתחילה הונח לה יסוד צר מדי, ועל כן יש להרחיבו מחוץ לכל חשבון ולהעמידו על 50 יחידות משק, ומכאן תלך ותתפתח בעתיד. ועדות שונות מטעם ההסתדרות מונו לבירור הענין. כולן הצדיקו את תביעת הקבוצה. המרכז החקלאי והועד הפועל של ההסתדרות אישרו את מסקנות הועדות, אך המשקים השכנים ערערו על החלטת המרכז החקלאי. הדבר הגיע למועצת ההסתדרות במושבה מיום 22 באפריל 1935, והיא אישרה סופית את דבר הרחבת קבוצת גבע ל־50 משפחה.

רק שנתים עברו מעת שנתקבלה ההחלטה – וכבר היום מונה הקבוצה למעלה ממאה איש ואשה, חוץ מחברות הנוער וההורים. התישאר הקבוצה עומדת על מספר 50 משפחה?

שטח הקרקע שבידי הקבוצה רחוק הוא מלהתאים לתכניתה, והרי היא מחכה לקבל מהאדמה החדשה של הקרן־הקיימת שטח נוסף עד מלאת המכסה. ועדיין מוסיפה אגודת המים של הגוש לחפש מקורות מים חדשים להשקאה. וכשאלה יהיו והמשק כולו יוסיף להתפתח – יש לשער כי לא יימנע מגידול נוסף באנשים בעתיד הקרוב.

 

בחג חצי היובל    🔗

וכעבור עשרים וחמש שנים, בסוף תש"ו, נרשם:

1270 דונם אדמה היתה ברשותנו עם העליה למקום, מזה חלק אדמת סלעים וביצה. האדמה בכללה זיבורית ויבולה בעת ההיא – 60 ק“ג חיטה ו־90 ק”ג שעורה לדונם. 24 איש היינו בשנה הראשונה ומשכננו – באהלים.

והיום? –

הבא לגבע יעלה בכביש אספלט ויגיע לישוב מוקף מטעי הדרים, כרמי גפן וזית, עצי פרי ומטעי חרובים. הישוב מונה למעלה מ־400 נפש: חברים מניחי היסוד, חברים שנצטרפו במשך 25 השנים, בנים ילידי המקום – ומהם כבר חברים במשק – ילדי פליטים, נוער עולה ונוער ארצישראלי, – חברה מגוונת ויציבה. המשק מעורב: בקר, עופות, צאן, מטעים למיניהם, גן ירק, שדות תפוחי־אדמה, מספוא בהשקאה ושדות תבואה.

הבא היום לגבע ייתקל מיד בבנין הגדול והמפואר, הוא אולם־האוכל החדש, זה אולם האוכל הרביעי במספר מאז יסוד גבע. אלה אולמי־האוכל בצביונם ובגדלם ביטאו את השינויים שחלו בגודל האוכלוסיה ובהתפתחות הישוב בכלל.

שדרות ברושים וזיתים, ששרידיהם עוד נראים היום פה ושם בחצר, מציינים את הגבולות שהיו קיימים בזמנים שונים לישוב, אשר נפרצו מדי פעם בפעם צפונה ומערבה, מזרחה ודרומה, עם התרחבות הישוב ותוספת בניני דירה ומשק. אולם־האוכל החדש, המתנוסס בקצה הדרומי של הישוב, עתיד להיות מרכז הישוב במשך הזמן הקרוב, לפי התכנית החדשה, המאפשרת פיתוח וגידול נוספים בימים הבאים.

שטח הקרקע שהיינו צריכים לקבל ל־30 משפחה הוא 3000 דונם, אך למעשה רק בשנה ה־16 קיבלנו את השטח הזה. חוסר הקרקע היה לנו למפגע כל השנים. וכאשר אושרה זכותנו ל־50 משפחה ולתוספת עוד 2000 דונם אדמה – עברו עוד שנים עד שנוספו לנו 1200 דונם על חשבון זה, בעוד שלא הוכרה עדיין יחד עם זה זכותנו לתוספת מים ל־20 המשפחות. אמנם כמות המים הכללית גדלה כמעט פי שנים, עם גילוי מקורות חדשים ברשות אגודת־המים אשר בגוש.

הייצור כיום: 500,000 ליטר חלב בקר וצאן, 500,000 (בתש"ז 600,000) ביצים, 20,000 ק“ג בשר עופות, 12,000 (בתש"ז 20,000) אפרוחים ופרגיות למכירה, 250 (בתש”ז 300) טון תפוחי־אדמה, 300 טון ירקות למיניהם, 7500 (בתש"ז 10,000) תיבות אשכליות למשלוח לחוץ־לארץ, מלבד מכירת לימונים ואשכוליות בארץ; 30 טון ענבים, 1000 (בתש“ז 1500) פחי זיתים, 200 טון חציר יבש, 200 טון ירק תחמיץ לבהמות, 2000 טון מספוא ירוק. המחזור השנתי – 95,000 ל”י. ההשקעה במשק לסוף תש“ו – 70,000 ל”י, לפי המאזן.

ועוד ממשיכים בהרחבת ענפי המשק ומוסיפים לבנות. בונים עוד רפת ולולים, נוטעים מטעי גפן וזית חדשים. מרחיבים ומשכללים את שטחי ההשקאה. מוסיפים לחפש מקורות־מים נוספים. בונים בתים חדשים. הגענו ל־65 משפחות. יישוב המשפחות הנוספות על 25 נעשה בלי כל תקציב ועזרה אחרת ממוסדות מיישבים. רחב ושוכלל בית־הספר, המשמש לילדינו ולילדים מהחוץ, הנשלחים אלינו לחינוך. מספרם הכללי השנה – 115. בצפון מתנוסס בית־אתקין בעל שתי הקומות, המשמש בעיקר לצרכי בית־הספר, ועל ידו בריכת שחיה ומגרש ספורט רחב־ידים.

וייזכרו לבסוף קבוצות הנוער למיניהן, אשר קיבלו את הכשרתן לעבודה ולחיים בקבוצתנו. העובר בנקודות־ישוב חדשות בפינות שונות של הארץ (מעין־צבי, כפר־רופין, חרמונים. אלומות, עמיעד ועוד) ימצא שם “גרעינים” אשר התחנכו בגבע והם ממשיכים בדרכה.

לדור הצעיר שלנו, הממשיך ברוב מסירות וכושר־ידים, הנעשה עד כה – רק ציוני דרך הם לעתיד. דרכי פיתוח רבות גלויות לפניהם, ועוד רבות תתגלינה.

ישמשו סיכומים אלו עידוד לכולנו, ולדור הצעיר בפרט, לקראת ימים באים. נזכור כי יש פרי למאמצינו בהיאבקותנו על חירות האדם היהודי והעובד החקלאי.

ונזכור כי לא למעננו בלבד עשינו את כל החיל הזה, אלא גם למען רבים מאחינו ואחיותינו שבגולה, אשר לבואם אנו מצפים ואשר בבואם ימצאו בתוכנו בית, בית יצירה ועבודה.

 

בנקוף ל"א שנים לקבוצת גבע    🔗

שלושים שנה ושנה – אינה תקופה ארוכה בחיי עם הקם לתחיה והבונה ארצו ששממה דורות רבים: אך זו תקופת ארוכה למדי בחיי־אדם, אשר נחלץ להגשמת חזון עם ואדם ובמפעל הפרט, שהוא חלק נכבד במפעל הכלל, שיקע אל כל חייו, את מיטב כוחותיו וסגולות נפשו. כי על כן יתברכו ביום זה במלאות שלושים ואחת שנה לגבע, החברים שזכו להיות במייסדיה, וכן כל שארחו לחברה אתם בשנות־בראשית של המקום, אשר היו למפעל חייהם, ואף כל אלה שהצטרפו אליהם במשך השנים, ואחרון אחרון – הבנים והבנות, ממשיכי השלשלת, – כולם יעמדו על הברכה ביום זה, כי ראו פרי הילולים בעמלם.

ויש במה להתברך, לא רבים הם בעולם מפעלי־יצירה, אשר יוצריהם זכו לא רק לראות בהגשמת חלומותיהם הנועזים, אלא גם זכו לראות את יצירתם והנה הרחיקה הרבה־הרבה מתחומי חלומותיהם ומשאת־נפשם, כאשר יצאו לדרך צעירים, לוהטים ומתרוננים. נשאלה נא פי החברים אשר הגו את המפעל והניחו את מסדו: האם שיערו בנפשם כי כעבור שלושים שנה ושנה ככה יהיו פני מפעלם, כזאת תהיה גבע כאשר היא כיום במציאות חיה? כי זו הקבוצה הקטנה אשר יסדו וטפחו – תהיה לעם רב בן חמש מאות נפש ומעלה, וזה הישוב הקבוצתי משפחתי הקטן יהיה לישוב גדול פורח, אשר עודו גדל והולך ועוד ידו נטויה?

עברו שלושים ואחת שנה למיום יסוּד גבע – ועוד היום לא רפתה הדינמיות המציינת אותה מראשיתה ובמשך כל השנים האלה. מאז ועד היום – אינה שוקטת על שמריה, אינה מברכת על המוגמר, אלא צועדת עם כל המתחדש והמתקדם מסביבה, במשק ובחברה, אף הולם דפקה עם דפק החיים המדינה ובתנועה. הדינמיות – זאת היא מברכות החיים הגדולות של דורנו, אשר נפל בגורלו לבנות בידיו ולעצב בעמלו בנין עם מפואר ולחדש את הממלכתיות הישראלית, – ולכל אחד מאתנו חלק בבנין הזה בעבודתו יום יום. זה מקור הדינמיות וזה יסוד כוחה בטיפוח היצירה – הפרט בתוך היצירה – הכלל – המדינה.

וזאת גם ברכת שר יצירתנו לעתיד: אל שקט ואל ברכה על המוגמר, אלא הלוך והוסף בדינמיות ברוכה, בדפק־חיים ער ומתעורר חדשים לבקרים, בכוח יצירה בלתי מתרופף בקרב הימים.

כי עוד נרחב הכר, ורבה עוד המלאכה.