גליקל בת ר' ליב פינקֶרְלֶה¹ התחילה בשנת תנ“א לרשום את זכרונותיה אחרי מות בעלה האהוב ר' חיים בר' יוסף מעיר הַמֶלֶן (ע"ש העיר הזאת נקרא שם משפחתה הַמֶל), כמו שאמרה בעצמה, להפיג ע”י הכתיבה את צערה ויגונה בימי אלמנותה. וביחד עם זה אין ספק, שהכשרון הספרותי – זה המלאך המכה בכל סופר בעל כשרון וקורא לו: כתוב! – הוא שעורר אותה להעלות על הכתב את זכרונותיה.

גלוית עינים היתה גליקל, מסתכלת בכל מה שעבר עליה ומתבוננת בַּכֹּל בהבנה יתרה, והכל נשמר בזכרונה.

וזכרונותיה היו עשירים מאד. היא לא היתה רק ספוגה יהדות מסביבתה הפטריארכלית, אלא היתה גם בת-תורה, יודעת את התנ"ך ואת האגדה התלמודית במקורם. ופקחית היתה להפליא. כל שבילי המסחר היו נהירין לה ומשא-ומתן לה תמיד עם אמשטרדם, לייפציג, ברלין, וינה, מיץ, פריז, וכו‘. וה’ ברך אותה גם בשנים-עשר בנים ובאה בקשרי שדוכים על המשפחות המיוחסות ביותר שבאשכנז וצרפת. בספר זכרונותיה עוברים רבנים, סוחרים, פרנסים, מלמדים, שרי מלוכה, גבירות, משרתים ומשרתות – והכל מתואר בידה בצבעים כנים ופשוטים. ועל כל מה שהיא כותבת טבוע חותם הענוה, לא מפני שאינה מכירה בערך עצמה, יודעת היא הפקחית הזאת, שמעטות בין הנשים – וגם בין הגברים – דוגמתה, אבל כיהודיה אמיתית מאמינה היא באלהים שלגדולתו אין חקר. ובמה יתגאה אדם להבל דמה גם אם הוא חכם כשלמה ועשיר כקרח? ובפרט שמעיניה הבהירות לא נעלמו הפגמים שישנם בנפשה, כי “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”. היא ידעה לא רק חשבונות פנקסי המסחר, אלא גם חשבון-הנפש.

הספר הזה נחלק לשבעה ספרים. ששת הספרים האחרונים הם תיאור חיי גליקל ותקופתה. והספר הראשון הוא כמו צַוָּאָה וסִכּוּם הרעיונות הדתיים והמוסריים שהגיעה אליהם מתוך נסיונות חייה ותמורות העתים וגם מתוך מה שקראה בספרות בתנ"ך ובאגדה.

המתרגם, אעפ"י שבשאר הדברים נזהר מאד שלא לשנות מהמטבע שטבעה גליקל בספרה, הרשה לעצמו לשים את הספר הראשון באחרונה ולהתחיל מהספר השני, כי אחרי שיעבור הקורא על הספרים הראשונים ויראה בעיניו את הקורות שקרו את גליקל ואחיה בתקופה ההיא, יהיה יותר מובן לו מה שכתוב בספר האחרון (שהוא הראשון אצלה) בתור תולדה מוכרחת מכל המאורעות שעברו עליה ולפניה. ²

גליקל כתבה את ספרה בעברי-טייטש, ולפעמים ה“עברי” תופס חלק גדול מה“טייטש”, כי היא מכניסה תמיד מלים עבריות לתוך ה“טייטש” שלה והרבה ציטטות מהתנ"ך והמדרשים. המתרגם הכניס את המלים העבריות לתוך התרגום כמו שהן והשתדל להתאים אליהן את הסגנון של הספר בכלל שיהיה בלי כל קשוטי מליצה.

מתוך הספר הזה אנו יכולים לעמוד על אפיה של גליקל, שהיא נחשבת לסמל האשה העבריה במובן היותר נעלה: מסורה לבעלה, שוקדת על חנוך בניה הגשמי והרוחני, מכבדת את אבותיה, נזהרת בכל מעשה עָוֶל, לבני ברית ולשאינם בני ברית, אוהבת תורה וחכמה ותמימה עם ה' אלהי ישראל, כאחת האמהות.

היא זכתה שכתב ידה נשמר אצל בניה ונכדיה עד שנתגלגל ובא אל הספריה הממלכתית שבמינכן (מלבד דף אחד באמצע ושני דפים בסוף שנתקלקלו), וכשבא הכת“י ליד הפרופסור הנלבב ד”ר דוד קופמן ז“ל נפל על המציאה והוציאו לאור כמו שהוא עם מבוא והערות (פרסבורג 1892). אחריו בא הד”ר פיילכנפלד ותרגם אותו בהשמטות רבות לגרמנית עם הערות חשובות (1922). אנכי תרגמתי מהספר המקורי שהוצא לאור הד“ר קופמן ז”ל והשתמשתי במקצת גם בהערות הד"ר פיילכנפלד.

גליקל לא נהגה לציין את המקורות של הציטטות שהביאה בספרה, ואני מלאתי את החסרון הזה על פי מה שציין הד“ר קופמן ז”ל ועוד הוספתי במקום שהחסיר הוא עד כמה שיכולתי.

תל אביב, כ“ד שבט תרפ”ט

ספר הזכרונות של גליקל נעתק מתוך כתב-היד שלה ע“י בנה ר' משה האמל שהיה אב”ד בבייארסדורף. על זה מעיד בנו של ר' משה, שנקרא בשם הסבא שלו, ר' חיים האמל, מת בשנת תקמ“ח (1788) בשנת השבעים ושבע לימי חייו. ואחריו ירשו את הכת”י בני הדור הרביעי לגליקל – ר' יוסף האמל וקרובו חיים האמל סג“ל שישבו בקניגסברג. עד שנתגלגל הכת”י אל הד“ר מרצבאכר וממנו – לספריה הממלכתית במינכן, ועוד אכסמפלר אחד (שחסרים בו הרבה דפים) נמצא אצל ד”ר ת. הֶכְט בפרנקפורט-דמיין.

(הערת ד"ר קופמן)

לפני ימים רבים, באחד מערבי סתיו האפלים, שטתי על פני הנהר הסיבירי הזועפים. פתאום, כשנטה הנהר הצדה, נצנצה לפני אורה מתחת ההרים החשכים.

הנה היא מתנוצצת — בהירה, חזקה, קרובה לגמרי…

ברוך ה׳ — קראתי בשמחה. — עוד מעט ונגיע עד המלון.

המלח הפנה את ראשו, השקיף מעל שכמו אל האורה וחזר שוב לחתור במשוטו.

— עוד רחוק!

אנכי לא האמנתי לדבריו: הנה האורה נצבת לנגד עיני, מציצה מבעד האופל נעדר־הצורה. אבל המלח צדק. לסוף נוכחתי, כי אמנם רחוקה היא.

כך טבעם של נגוהות הלילה, להתקרב, לנצח את החושך, לנצנץ, לתת תקוה טובה ולמשוך, אחרי שנראות כל כך קרובות. נדמה, כי רק עוד שתים, שלוש חתירות במשוט והנסיעה נגמרה… ואולם באמת רחוקה היא האורה.

ועוד זמן רב שטנו על פני הנהר השחור כדיו. חגוים וצורים נגלו לפנינו, התקרבו והתרחקו ואחרי כן נשארו מאחורינו ואבדו כמרחק אין סופי. והאורה עודנה עומדת לה לפנים, מתנוצצת ומושכת אליה. — הנה היא כל כך קרובה, ואף על פי כן כל כך רחוקה.

תדיר אני נזכר בנהר השחור ההוא, שהרי סלעים מאפילים עליו, ובניצוץ החי ההוא. אורות רבות לפני זו וגם אחריה משכו לא רק אותי בלבד, כי נדמו לנו כל כך קרובות. ובכל זאת החיים עודם בין סלעים זועפים, והאורות רחוקות, רחוקות…

ובכל זאת… ובכל זאת לפנינו אורות!

א.

חלום זה חלם מקר המסכן, אותו מקר, שלפי המשל הידוע, כל הפגעים באים עליו.

מולדתו — הכפר הנדח צ׳לגן — נמצא באיזו פנה נשכחה בטיגה¹ היאקוטית הרחוקה. אבות מקר ואבות אבותיו הצליחו לכבוש מהטיגה רצועת אדמה קפואה, ואף על פי שהיער הזועף עוד עמד כצר ואויב, הם רוחם לא נפלה עליהם. על פני המקום שנחשף נראו גדרות, גרנות וערמות, נבנו “יורטות”² קטנות מעלות עשן. ולסוף התנשא כדגל נצחון, על הגבעה באמצע הכפר, מגדל הפעמונים, וצ׳לגן נעשה למושבה גדולה.

אולם כל אותו הזמן שאבות מקר ואבות אבותיו נלחמו בטיגה, שרפוה באש וכרתוה בקרדמות, ירדו הם עצמם והיו לפראי אדם. בקחתם להם נשים מבנות היאקוטים קבלו מהם את לשונם ואת מנהגיהם. הרשמים האופיים של המשפחה הרוסית הגדולה נמחקו לאט לאט עד שאבדו כליל.

איך שהוא, מקר עוד זכר היטב, כי הוא אכר, תושב צ׳לגן. פה נולד, פה גדל ופה קוה למצוא גם קבר. הוא התגאה בזה, ולפעמים היה קורא לאחרים בשם “יאקוטים טמאים”, אף על פי שלא נבדל מהיאקוטים בהרגליו ולא באופן חייו. ברוסית דבר מעט ובשגיאות, התלבש בעורות של חיות ולרגליו נעל “טורבאסים”, ברוב הימים הסתפק בפתא עם מי תה, הכבושה בתבנית לבנה, ובימי חג או במקרים יוצאים מן הכלל היה אוכל שמן מבושל כפי שהיה לפניו על השולחן. ידע לרכב היטב על גבי פר, ובמחלתו היה פונה לעזרת שמן³, שהיה משתדל להפחיד את המחלה בחרי אף וחריקת שנים ולגרשה מתוך גוו של מקר.

עבודתו של מקר היתה נוראה, חי חיי עני, סבל רעב וקור. האם היה לו איזו מחשבות שהן, מלבד דאגותיו התמידיות על דבר הפתא והתה?

כן, היו.

כששתה לשכרה, היה בוכה. מה חיינו — קרא מקר — הוי, אלהים! מלבד זאת היה אומר לפעמים, שהוא רוצה לעזוב את הכל וללכת אל “ההר”. שם לא יחרוש ולא יזרע, לא יחטוב ולא יוליך עצים וגם לא יטחן דגן בטחנת יד. שם ידאג רק להצלת נשמתו. איזה הר הוא, איפה הוא — לא ידע בדיוק. הוא ידע, ראשית כל, שיש הר כזה, ושנית שהוא רחוק, רחוק, כי מפה לא יוכל גם הפקיד הגדול להשיגו, ושם לא יצטרך לשלם מסים.

בהיותו במצב של פכחות, חדל מהרהר בדבר הזה, אולי מפני שהכיר שאין אפשרות למצוא את ההר הנפלא ההוא, אך בהיותו בסום, היה מעיז לשאוף ללכת שמה. אמנם חשב בלבו, אפשר שלא ימצא את ההר המבוקש ויתעה להר אחר, ואז יאבד לגמרי, ובכל זאת הוסיף לשאוף. ואם לא הוציא את שאיפתו לפעולה הרי זו בודאי משום שהטטרים־הגרים מכרו לו יי״ש מקולקל, שהושם בו, להגדיל מרירותו, טבק פשוט, מזה היה סר כוחו והיה נופל למשכב.

ב.

המעשה היה בערב חג הלידה, ומקר ידע כי חג גדול הוא מחר. והצמאון ליי״ש תקף אותו, אך לא היה במה לקנות. הלחם כבר אזל מאסמיו. מקר היה חייב כבר לסוחרי המקום ולטטרים. והנה מחר חג גדול, אסור לעבוד, ומה יעשה אם לא ישתה לשכרה? והרעיון הרע הצר לו מאוד. מה חייו, אם ביום החג הגדול של החורף אי אפשר לו להריק בקבוק אחד של יי״ש?

ורעיון מוצלח עלה על לבו. הוא קם וילבש את מעיל השער הקרוע. אשתו החזקה, שהצטיינה בגידיה העבים, באומץ לבה וגם בכיעורה, ידעה את כל המצאותיו של בעלה, שאמנם לא היו עמוקות ביותר, והבינה גם עכשיו למה הוא מתכון.

— אנה, שוב? שוב אתה אומר לשתות יי״ש לבדך?

— הסי! אקנה בקבוק אחד. מחר נשתהו יחד. — הוא חבט אותה מתוך חבה בשכמה חבטה חזקה כל כך, עד שהתנועעה אנה ואנה, וירמוז לה בעיניו בערמה. לבה של אשה! היא אמנם ידעה, שבעלה ירמה אותה גם הפעם, ובכל זאת נכנעה מפני לטוף הבעל.

הוא יצא, תפש את סוסו באורוה, הקריבו אל עגלת החורף וירתמהו. מהרה הוציא הסוס את בעליו מתוך החצר. שם עמד והביט כשואל לאחור אל מנהיגו, שישב תפוש במחשבותיו. אז משך מקר במושכה שמצד שמאל והטה את הסוס אל קצה הכפר.

בקצה הכפר ממש עמדה יורטה קטנה. ממנה ומשאר היורטות, התרומם למעלה־למעלה עשן, העולה מתוך המוקד, וכסה כענן לבן, העובר גלים, גלים, על פני הכוכבים הקרים והירח הבהיר. האש התנוצצה בשמחה מבעד לקרח הכהה. בחצר היה שקט.

פה ישבו אנשים זרים שבאו הנה מארץ רחוקה. איך נתגלגלו האנשים ההם הנה, איזו סערה נשאה אותם והביאתם אל נשיה זו, לא ידע מקר וגם לא בקש לדעת, אך הוא היה אוהב לעשות עמהם עסקים, כי הם לא לחצו אותו ולא עמדו הרבה על המקח.

בכניסתו ליורטה, נגש מקר תיכף אל המוקד והושיט אל האש את ידיו הקפואות.

— טשה! — קרא מקר, ברצותו להביע בזה את הרגשת הקור.

האנשים הזרים היו בבית. על השולחן דלק נר, אף על פי שלא עשו כלום. אחד שכב על מטה, הוציא מפיו טבעות עשן והסתכל דומם איך שהתפתלו באויר, ולפי הנראה קשר אליהן את נימי המחשבות הארוכים, שעלו אז על לבו, והשני ישב אל מול המוקד וגם כן הסתכל דומם, איך לחכו לשונות האש את גזרי העצים.

— שלום! — קרא מקר, להשבית את הדומיה, שכבדה עליו.

הוא, כמובן, לא ידע איזה יגון לחץ את לבבות האנשים הזרים, איזו זכרונות התרוצצו במוחם בערב ההוא, איזו צורות נגלו להם בצבעי האש והעשן. מלבד זאת, היו לו דאגות שלו.

האיש הצעיר שישב על יד המוקד הרים ראשו והביט אל מקר במבט נבוך, כאילו לא הכירו. אחר כך הניע בראשו והתרומם מהר מכסאו.

— אַ, שלום, מקר! יפה מאוד. התשתה עמנו תה?

הצעה זו מצאה חן בעיני מקר.

— תה? שאל — אמנם זהו יפה!… טוב מאוד! מצוין!

הוא מהר להתפשט. בהסירו את מעילו השעיר ואת כובעו, הרגיש את עצמו יותר חפשי. ובראותו כי במיחם לחשו הגחלים, פנה אל הצעיר בשפיכת שיח:

— אני אוהב אתכם באמת. כל כך אוהב, כל כך אוהב… בלילות אינני ישן…

האיש הזר הפנה את ראשו, ועל פניו נראה חיוך מר.

— אוהב? — אמר הצעיר. — מה אתה רוצה?

מקר התחיל לגמגם.

— יש עסק, — ענה ואמר. — ואתה מאין נודע לך?… טוב. אשתה מתחילה תה ואחר אגיד.

אחרי שהתה הוצע כבר לפני מקר על ידי אדוני הבית עצמם, חשב לנכון לדרוש עוד דבר.

— האין צלי? אני אוהב — אמר מקר.

— אין.

— נו, אין דבר — אמר מקר כמפייס. — בפעם אחרת אוכלנו… האם לא כן? — שנה את דבריו בשאלה. — בפעם אחרת?

— טוב.

מעכשיו העלה מקר בדעתו, שיש לו חוב עליהם חתיכת צלי. וחובות אלה לא אבדו אצלו לנצח.

כעבור שעה ישב שוב על עגלתו. הוא השיג רובל שלם, במכרו למפרע חמש עגלות עצים בתנאים נוחים בערך. אמנם הוא נשבע שבועי שבועות, שלא יוציא את הכסף ביין, אבל בלבו חשב לעשות אחרת ובלי אחור. ומה בכך? העונג הנשקף לו הרחיק ממנו מוסר כליות. הוא גם לא חשב על זה, שאחרי סבאו ינחל מכות אכזריות מיד אשתו הנאמנה על אשר רמה אותה.

— לאן, מקר? — קרא בשחוק האיש הזר, בראותו כי סוסו של מקר תחת ללכת ישר, הטה שמאלה, אל המקום ששם ישבו הטטרים.

— עמוד, עמוד! הרואה אתה, הסוס הארור אנה הוא נוסע! — השתדל מקר להצטדק ויחד עם זה משך בחזקה במושכה שמצד שמאל ובסתר הצליף על הסוס בידו הימנית.

הסוס הפקח הניע ברגש את זנבו ויוסף ללכת לאט אל המקום הדרוש, ומהרה נאלמה חריקת העגלה עם שער הטטרים.

ג.

אצל שער הטטרים עמדו אסורים סוסים אחדים, ועליהם אוכּפים גבוהים של היאקוטים. בתוך הבית הצר עמד אד מחניק. עשן חריף של טבק גרוע כסה את חלל הבית כמו בענן, ורק לאט לאט יצא דרך הארובה. על יד השולחנות ישבו על הספסלים יאקוטים. על השלחנות עמדו כוסות יי״ש. במקומות אחדים נתאספו משחקים בקלפים. פני האורחים היו מזיעים ואדומים. עיני המשחקים היו מביטות במבט פראי אל הקלפים. בפנה ישב לו על התבן יאקוט שכור, התנועע הנה והנה, ושר לו את שירתו שאין לה סוף. מגרונו הוציא קולות פראיים וצרודים, ושנן באופנים שונים, כי מחר חג גדול והיום הוא שכור.

מקר מסר את הכסף וקבל בקבוק יי״ש. הוא שם אותו בכיסו, ובהתחמקו מעיני זרים עבר אל פנה חשכה. שם מלא כוס אחר כוס וגמען אחת אחת עד גמירא. היי״ש היה מר, מהול במים, עד כדי שלשת רבעים ויותר. תחת זאת לא חסו על הטבק. בכל רגע נפסקה נשימתו של מקר ולנגד עיניו רחפו עגולים אדומים. מגרונו יצאו גם כן אותם הקולות הצרודים שאין להם טעם. הוא שר, כי מחר חג וכי היום בלע חמש עגלות עצים.

בתוך כך נעשה הדחק גדול יותר ויותר בתוך האוהל.. נכנסו אורחים חדשים מהיאקוטים, שבאו להתפלל ולשתות את יין הטטרים. בעל הבית ראה שעוד מעט לא יהיה מקום לכל האורחים, יצא ממקומו ובחן בעיניו את כל הקהל. מבטו חדר עד הפנה החשכה וראה שם את היאקוטי ואת מקר.

הוא נגש עד היאקוטי, תפשו בצאורונו והשליכו מתוך הבית. אחר כך נגש אל מקר. לו, כמו שיאות לבן כפרו, חלק יותר כבוד: פתח לפניו את הדלת ומגבו נתן לו דחיפה חזקה, עד שמקר עף מהבית דרך הפתח, וחוטמו נתקע ישר אל תוך ערמת השלג.

קשה להגיד, אם הרגיש מקר את עצמו נעלב מיחס כזה. הוא הרגיש שלשרוולו נכנס שלג וגם פניו כוסו בשלג. הוא קם איך שהוא מהערמה וברגלים כושלות הלך אל סוסו.

הלבנה כבר עלתה למרום. “הדב הגדול” (כוכב ידוע) החל להוריד את זנבו למטה. הקור התגבר. לעתים התרוממו בצד צפון מתוך הענן השחור, כחצי עגול, עמודי אש של ראשית הזוהר הצפוני.

הסוס, שהבין, לפי הנראה, את מצב אדוניו, שב בזהירות ובתבונה הביתה. מקר ישב על עגלתו וחזר על שירתו, מתנועע כקנה. הוא שר, כי הוא שתה חמש עגלות עצים וזוגתו תחלק לו מכות. הקולות שהתפרצו מתוך גרונו חרגו ונאנקו באויר הערב בעצב ויגון כל כך, עד שהאיש הזר, שעלה בעת ההיא על היורטה לכסות את המעשנה, נתרגש משירת מקר והעצבות דכאה את לבו, ובשעה זו העלה הסוס את העגלה על הגבעה, שמשם נראתה כל הסביבה. השלג התנוצץ מזוהר הלבנה השפוך עליו. לעתים נעשה אור הלבנה כהה, השלג חשך, ועליו נשפך אור הזוהר הצפוני. למקר נגלה משם המקום הקרח שעל יד עצם הטיגה על גבעת ימלחה, שמאחוריו העמיד מקר מלכודת לצוד ציד חיה ועוף.

הדבר הזה שנה את הליכות מחשבותיו. הוא התחיל לרנן, כי במלכודת שלו נלכד שועל. מחר ימכור את עורו, וזוגתו לא תכהו עוד.

באויר נשמע הצלצול הראשון של הפעמון. באותה שעה נכנס מקר אל ביתו. ראשית כל הודיע לאשתו, כי במלכדתו נלכד שועל. הוא שכח שזוגתו לא שתתה יי״ש עמו יחד, ולכן התפלא מאוד, כי למרות הבשורה הטובה שבשר אותה, בעטה בו ברגלה בעיטה אחת חזקה בשפולי גבו. ואחר כך, בטרם שהספיק לעלות על המטה, הספיקה להוסיף לו עוד מכת אגרוף בצוארו.

ומעל לכפר צ׳לגן התנשא והשתפך למרחוק הצלצול החגיגי של יום־טוב.

ד.

הוא שכב על יצועו. ראשו בוער. בקרבו יקד כיקוד אש. דרך גידיו השתפכה תערובת חריפה של יי״ש וטבק. על פניו וגבו שטפו מי שלג קרים.

ה“זקנה” שלו חשבה שהוא ישן, אך הוא לא ישן. כל מחשבתו התרכזה עכשיו בשועל. הוא גם ידע בברור באיזו מקום ראה אותו, — ראה איך שהוא לחוץ בקורה הכבדה, חופר את השלג בצפרניו ומבקש להחלץ. קרני הלבנה המתפרצות דרך היער פזזו על פני העור היקר. עיני השועל התנוצצו לנגדו.

אי אפשר היה לו להתאפק ובקומו ממשכבו, הלך לו אל סוסו הנאמן לנסוע אל הטיגה.

מה זה? האם ידיה החזקות של הזקנה תפשוהו בצוארון מעילו, עד שהושלך שוב אל המטה?

לא, הוא כבר מאחורי הכפר. העגלה חורקת על פני השלג הקשה. צ׳לגן כבר מאחוריו. מאחוריו נשא אויר הצלצול החגיגי של פעמון הכנסיה. ושם במקום שמשחיר האופק נראו צללי שורות של יאקוטים רוכבים בכובעיהם הגבוהים והמחודדים למעלה. היאקוטים ממהרים אל הכנסיה.

ובתוך כך השתפלה הלבנה, ולמעלה בטבור השמים נראתה עננה לבנה והתחילה להזריח בצבעים שונים בברק פוספורי, ואחרי כן כאילו נבקעה, נמתחה, וממנה נמשכו רצועות אשים בעלות צבעים שונים, בעוד שהעננה מצד צפון, הדומה לחצי עגול, חשכה עוד יותר. היא נעשתה שחורה, יותר שחורה מהטיגה, שאליה קרב עכשיו מקר.

הדרך התפתלה בין שיחים קטנים וצפופים. מימין ומשמאל התנשאו גבעות. ככל אשר הוסיף לנסוע, היו העצים גדולים יותר ויותר. הטיגה היתה עבה. היא עמדה שותקת ומלאה רז. העצים הערומים התכסו בכפר דק, לבן ככסף. האור הרך, שהתפרץ דרך צמרת העצים, עבר עליו וגלה פעם בקעה קטנה כסוית שלג, ופעם פגרי ענקי היער שנכרתו בגרזן ושנתכסו גם הם בכפור דק. רגע — והכל טבע שוב במצולות החשך, ממלכת דומיה ורז.

מקר עמד. במקום ההוא, כמעט על הדרך, עמדו מלכדות שונות. שלש, שלש קורות כבדות וארוכות, תמוכות במוט מאונך ונשענות בתחבולות ערמה וקשורות בחבלי־שער דקים.

אמנם המלכדות ההן היו של אחרים, אך השועל הלא יכול להלכד גם במלכודת זרה. מקר מהר לרדת מהעגלה, העמיד את הסוס והקשיב רב קשב.

בטיגה לא נשמע כל רשרוש, רק מהכפר הרחוק, שכבר נסתר מעיניו, נשמע צלצול הפעמון.

אין ממי לפחד. בעל המלכדות, אלישה הצ׳לגני, שכנו ושונאו בנפש של מקר, היה עכשיו בודאי בכנסיה. לא נראו כל עקבות על השטח החלק של השלג שירד זה לא כבר.

הוא נכנס אל תוך היער — אין כלום. השלג חורק תחת הרגלים. הקורות עומדות שורות שורות, כשורות של כלי תותח, שפיותיהם פעורים וממתינים בשתיקה.

הוא עבר הנה והנה — אך לשוא. אז נטה שוב אל הדרך.

אולם — הס!… קול רשרוש נשמע. בתוך היער נראה עור אדמדם, והפעם במקום אור וכל כך קרוב!… מקר ראה בהסב אזני השועל המחודדות. הזנב המכוסה שער רב התנועע מצד אל צד, כמפתה את מקר להכניסו אל תוך היער. הוא התחמק בין גזעי העצים אל המקום ששם עמדו המלכדות של מקר, ומהרה התפשט ביער קול חרש של מכה חזקה. מתחילה נשמע כקול מקוטע וחרש, ואחר כך כאילו התפשט תחת מכסה הטיגה עד אשר אבד בתוך העמק הרחוק.

ולבו של מקר פעם בקרבו: מכה זו הרי היא מנפילת הקורה.

והוא מהר אל המקום החשוף שהוא בידיו כרת שם את העצים. משני הצדדים עמדו שם העצים כסויים בכפור ומתחת — שביל צר, שבסופו עמדה והמתינה הקורה, המוכנה לנפול. ושם לא רחוק…

אך הנה על השביל, קרוב לקורה, נראתה רגע דמות אדם, נגלתה ונסתתרה. מקר הכיר בה את אלישה הצ׳לגני. הוא ראה את גויתו הרחבה, הכפופה קדימה, והליכתו כהליכת דוב. נדמה לו למקר, כי פניו השחורים של אלישה שחרו עכשיו עוד יותר, ושניו הגדולות נגלו עוד יותר.

למקר חרה מאוד על הדבר הזה. ״הנה נבל! הוא בא להוציא מתחת מלכדתי!" אמנם זה לא כבר הלך הוא בעצמו לחפש בין המלכדות של אלישה, אך, כמובן, יש הבדל בזה. וההבדל הוא — כי אז כאשר הלך הוא לחפש בין הקורות של אחרים, היה מפחד פן יתּפש וכאשר באו אחרים לחפש בין קורותיו, היה הוא כועס ורוצה לתפוש את כל הנוגע בקנינו.

הוא ימהר ישר אל הקורה הנופלת. שם היה שועל. ואלישה גם הוא מהר שמה. צריך להקדים לגשת לפניו.

הנה הקורה מונחת. השועל חפר בצפרניו את השלג, כמו שנראה לו לפני זה, והביט לנגדו בעיניו החדות והבוערות.

— טיטימה![⁴] — זהו שלי, — קרא מקר לאלישה.

טיטימה! — נשמע כמו הד קולו של אלישה. — זהו שלי.

שניהם רצו כאחת ובמהירות, אחד רצה לעבור את השני, ושניהם התחילו להרים את הקורה, ולשחרר את השועל. כאשר הרימו את הקורה, התרומם גם השועל. הוא קפץ ואחר כך עמד והביט אל הצ׳לגנים במבט של צחוק לעג. ואחר כך כפף את פיו, לקק את המקום ששם לחצה אותו הקורה ובשמחה רץ קדימה כשהוא מניע בחן את זנבו.

אלישה אמר לרוץ אחריו, אבל מקר תפשו מאחוריו בכנף בגדו.

— טיטימה! — קרא מקר. — זהו שלי, וימהר לרוץ אחרי השועל.

— טיטימה! — נשמע שוב כמו הד קולו של אלישה, ומקר הרגיש, כי זה תפש בו בבגדו וכרגע מהר לרוץ קדימה.

מקר קצף. הוא שכח את השועל וירץ אחרי אלישה.

הם מהרו את מרוצתם יותר ויותר. ענף עץ סלק את הכובע מעל ראש אלישה, אך לא היה זמן להרימו. עוד מעט ומקר השיגו בקריאה של כעס. אך אלישה היה תמיד ערום יותר ממקר המסכן. הוא עמד פתאום, הפך את פניו והשח את ראשו. מקר נפגע בבטנו בראשו של אלישה ונפל אל תוך השלג. ובאותו זמן חטף אלישה את כובעו של מקר מעל ראשו ויסתר בין עצי הטיגה.

מקר התנשא לאט, לאט. הוא הרגיש את עצמו מנוצח ואומלל. רוחו היתה מדוכאה מאוד. השועל היה כמעט בידו, ועכשיו… נדמה לו, כי שם בסתר החורש הניע השועל שוב בזנבו, כלועג לו ואחרי כן נעלם לגמרי.

והלילה חשך. מהעננה החורת נראתה רק שאריתה ברום השמים. היא כמו נמוגה לאט, לאט ורק קרני הזוהר הצפוני ההולכות וגועות עוד הפיצו אור קלוש, כאילו מתוך עיפות ותוגה.

על פני גוו של מקר שנתחמם שטפו זרמי שלג נמס, שדקרו את בשרו. השלג בא אל תוך שרוולו, אל תוך צוארון מעילו, וימס וישטף על כל גופו וגם עד “טורבאסיו” הגיע. אלישה הארור גזל ממנו את כובעו. כפפותיו נשרו ונפלו ממנו באיזה מקום. מצבו היה רע מאוד. ידע מקר כי הקור איננו אוהב לשחק עם הבריות, שבאים אל הטיגה בלי כובע ובלי כפפות.

הוא הלך כבר זמן רב. לפי חשבונו היה כבר צריך לצאת מיַמֵלחה ולראות את מגדל הפעמונים. אך משום מה הלך והסתובב בטיגה. היער חבק אותו בזרועותיו, כמכשף, ולא נתן לו לצאת. מרחוק עוד נשמע צלצול הפעמון החגיגי. נדמה לו למקר, שהוא הולך וקרב אליו, ובאמת הלך ונתרחק. וככל שהצלצול נשמע יורד ושפל, כך הוסיף היאוש להתגבר בלבו.

הוא היה עיף ומדכא. ברכיו כשלו. גויתו המֻכָּה דאבה מאוד. נשימתו קצרה. ידיו ורגליו נקפאו. ראשו המגולה כאילו נלחץ בחשוקי ברזל לוהט.

— אנכי אמות! — חשב מקר בלבו לרגעים ויוסף ללכת הלאה.

הטיגה שתקה. היא רק סגרה בעדו מאחריו כאילו מתוך עקשנות של איבה, ולא נתנה לקו אור או לאיזו תקוה שהיא לחדור אליו.

— אנכי אמות — קרא מקר לנפשו.

הוא נחלש כבר לגמרי. עכשיו חבטו אותו העצים הצעירים בענפיהם ללא כל נימוס, הכוהו בפניו וישמחו לאידו. במקום אחד חשוף מעצים עברה במרוצה ארנבת, ישבה על רגליה האחוריות, הניעה באזניה הארוכות, שכתמים שחורים בקציהן, והתחילה להתרחק, כשהיא מביטה אל מקר בבוז גמור, וכאילו נתכונה לפרש לו, שהיא יודעת שזהו אותו מקר, המכין מלכדות מרמה בטיגה, ללכוד בהן ארנבות ולהאבידן מן העולם. אך כעת היא לועגת לו.

ולמקר היה רע מאוד. ובעת הזאת התעוררה הטיגה, והתעוררה לרעתו: עכשיו גם העצים הרחוקים פשטו את ענפיהם הארוכים אל השביל שעבר בו מקר, ויתפשוהו בשערותיו, הכוהו בעיניו, בפניו. תרנגולי הבר יצאו מקנם הנסתר והביטו אליו בסקרנות בעיניהם הסגלגלות, וביניהם רצו תרנגולי־לבנה, שזנבותיהם פשוטים וכנפיהם פרודות, וספרו בכעס ובקול רם לרעיותיהם על מקר ותעתועיו. לסוף נראו למרחוק אלפי פיות של שועלים. הם שאפו רוח והביטו בלעג אל מקר, כשהם מניעים באזניהם החדות.

והארנבות עמדו על כפותיהן הארוכות וישחקו שחוק גדול, כשהן מספרות זו לזו שמקר תועה, ולעולם לא יצא מן הטיגה.

דבר זה כבר הגדיש את הסאה.

— אנכי אבוד! — חשב מקר והחליט לגמור את הדבר עכשיו.

הוא שכב על השלג.

הקור התחזק. הנגוהות האחרונים של הזוהר הצפוני דעכו באור קלוש ונמתחו על פני השמים, כשהם מביטים מבעד צמרות העצים אל מקר. ההד האחרון של צלצול הפעמון הגיע לאזנו מרחוק.

הזוהר הצפוני דעך ויכבה. הצלצול נדם.

ומקר מת.

ה.

הוא לא הרגיש איך קרה הדבר הזה. ידע כי איזה דבר צריך שיהיה, וחכה לו… אך מאומה לא יצא.

באותו שעה הכיר שהוא מת, ולכן שכב בהכנעה בלי נוע, שכב זמן רב, עד שסוף סוף פקעה סבלנותו. כבר היתה חשכה גמורה סביבותיו בשעה שבעט בו מי שהוא ברגלו. הוא הפך את פניו ופקח את עיניו העצומות.

עכשיו עמדו העצים מסביב בהכנעה ובשקט, וכאילו התבוששו ממה שעשו לו קודם. האלות השעירות שלחו את כפותיהן הרחבות והמכוסות שלג והתנועעו לאט, לאט. גם באויר נפלו דומם גרגרי שלג נוצצים.

הכוכבים הטובים והבהירים נשקפו ממרומי השמים הכחולים דרך הענפים הצפופים וכאילו לחשו זה אל זה: הנה מת המסכן…

על יד גופו של מקר, עמד הגלח הזקן איבן ובעט בו ברגלו. מעילו הרחב מכוסה שלג. והיה הדבר לפלא, כי זה הגלח איבן כבר מת לפני שנים אחדות.

הוא היה גלח טוב. הוא לא נגש מעודו את מקר, גם לא דרש כסף בעד תפלותיו וברכותיו. מקר בעצמו קצב לו שכרו בעד טבילת הילדים ובעד התפלות, ועכשיו נזכר בבושה, כי לפעמים שלם לו מעט ולפעמים לא שלם כלום. הגלח איבן לא נעלב מזה. הוא דרש רק אחת: בכל פעם צריך היה להעמיד לו בקבוק יי״ש. ואם למקר לא היה כסף, אז שלח הגלה לקנות בכספו הוא, והם שתו יחדו. הגלח היה שותה תמיד עד שהגיע למדרגת שכרון גמור, אך גם בשכרותו היה מגיע להרמת יד רק לפעמים רחוקות וגם זה לא בחזקה. אז היה מקר מוליך אותו מסכן חדל אונים הביתה ומוסרו לאפיטרופסות אשתו הגלחית.

אכן היה זה גלח טוב, אך הוא מת מיתה לא יפה. פעם אחת כשיצאו כל בני הבית, והגלח נשאר שכור מוטל במטתו, עלה על לבו לעשן. הוא קם ממקומו וכשהוא מתנועע נגש אל האח הגדולה והבוערת לקחת משם גחלת למקטרתו. אבל מתוך שהיה שכור יותר מדי נכשל ונפל לתוך האש. כששבו בני הבית מצאו, כי מהגלח נשארו רק הרגלים.

הכל הצטערו על מותו של הגלח הטוב, אך מכיון שרק הרגלים נשארו, אי אפשר היה להשאירו במשרתו הכבודה. ולפיכך קברו את הרגלים, ובמקומו מנו גלח אחר.

כעת עמד הגלה איבן בשלמותו, כמו שהיה בטרם נשרף, לפני מקר ובעט בו ברגלו.

— קומה נא, מקר — קרא ואמר. — נלכה נא.

— אנה אלך? — שאל מקר ברוגז. הוא חשב, כי לאחר שמת, חובתו לשכב במנוחה ואין לו כל צורך לתעות עוד בטיגה, בתהו לא דרך. ואם לא כך — למה היה צריך למות?

— נלך אל “הטויון” (הדיין) הגדול.

— למה לי ללכת אליו? — שאל מקר.

— הוא ישפט אותך, — ענה הגלה בקול עצוב ובקצת רחמנות.

זכר מקר, שלאחר המיתה צריך אדם ללכת לאיזה מקום לעמוד למשפט. שמע שמועה זאת פעם בכנסיה. שמע מינה, הגלח צדק בדבריו. צריך לקום.

ומקר התנשא, כשהוא מנהם באפו, כי גם לאחר מיתה לא ניתנה מנוחה לאדם.

הגלח הלך בראש ומקר אחריו. הם הלכו ישר. העצים חלקו להם כבוד ונטו הצדה לפנות להם הדרך. הם הלכו לצד המזרח.

מקר ראה בתמיהה, כי עקבות הגלח לא נראו על השלג. בהביטו אל תחת כפות רגליו ראה כי גם מעקבותיו אין רושם. השלג היה נקי וחלק כמפה.

ומחשבה עלתה על לבו, כי עכשיו יפה לו ללכת לבקר את מלכדות שכניו, כי איש לא יכיר את צעדיו, אך הגלח, לפי הנראה, הרגיש במחשבת מקר, פנה אליו ויאמר:

— חדל! אינך יודע איזה עונש צפוי לך על מחשבות כאלה.

— נו, נו! — קרא מקר ברוגז. — הנה גם לחשוב אסור. למה נעשית לקפדן כל כך?

הגלח הניע בראשו וילך הלאה.

— הרחוק הוא המקום? — שאל מקר.

— רחוק, — ענה הגלח בעצבות.

— ומה נאכל? — שאל מקר בדאגה.

— אתה שכחת, — ענה הגלח, בפנותו אליו, — כי מת, ואין לך עוד צורך באכילה…

בעיני מקר לא מצאה תשובה זו חן. אמנם טוב הוא הדבר כשאין מה לאכול, אבל אם כך, צריך היה לשכב במנוחה, כמו ששכב אחרי מותו, אך ללכת וללכת כל כך רחוק ולבלתי לאכול כלום, הרי זה דבר שאין הדעת סובלתו. והוא התחיל לזעוף שוב.

— אל תתרעם!

— טוב, — ענה מקר כנעלב, אך בקרב לבו הוסיף להתרעם על הסדרים המקולקלים: מכריחים את האדם ללכת ומונעים ממנו אוכל! איפה נשמע כדבר הזה!

הוא לא היה שבע רצון בלכתו אחרי הגלח. והם הלכו, לפי הנראה, הרבה. אמנם מקר לא ראה את השחר, אולם משארכה לו הדרך, נדמה לו, שהם הלכו כבר שבוע שלם. כל כך הרבה הרים ונחלים עברו; נהרות ואגמים; יערות ובקעות. כשהיה מקר מביט לאחור, נדמה לו שהטיגה בעצמה קפצה לאחור וההרים הגבוהים המכוסים שלג נמוגו בחשכת הלילה והסתתרו מאחרי האופק.

הם כאילו התנשאו יותר ויותר. הכוכבים נראו כאילו הם יותר גדולים ויותר בהירים. ואחר כך, מאחורי שיא ההר, נראה קצה הלבנה, שכבר ירדה ובאה. היא כאילו נחפזה ללכת, אך מקר והגלח השיגוה. אחר כך התחילה לעלות שוב באופק. הם הלכו כעת על מקום ישר וגבוה מאוד.

עכשיו היה אור — הרבה יותר מאשר בתחילת הלילה. וזה היה כמובן, מפני שהתקרבו עכשיו יותר אל הכוכבים, שהיו גדולים כתפוחים והאירו ונוצצו מאוד, והלבנה נראתה כשולי חבית־זהב גדולה והאירה כשמש על כל המישור מהקצה עד הקצה.

על המישור נראה כל גרגר שלג. הרבה דרכים הוליכו אל המקום ההוא, וכולם התאחדו יחד אל המזרח. על פני הדרכים הלכו ונסעו כל מיני בריות למלבושיהם ולסוגיהם.

פתאום, כשהסתכל מקר בכוכב אחד, נטה מן הדרך וירץ אליו.

— עמוד, עמוד! — קרא הגלח, אך מקר גם לא שמע. הוא הכיר את הטטרי, שלפני שש שנים גנב ממנו את סוסו הטלוא ולפני חמש שנים מת. עכשיו רכב הטטרי על הסוס ההוא, שהיה רץ כחץ מקשת. מפרסותיו עפו ענני אבק־שלג, שהתנוצצו בשלל צבעים של קרני הכוכבים. מקר התפלא בראותו את הרכיבה הנחפזה הזאת, בראותו שאפשר לו להשיג ברגל כל כך בנקל את הטטרי הרוכב. אולם הטטרי, כשראה את מקר מרחק אילו צעדים ממנו, עמד בחפץ לב. ומקר התנפל עליו בחמה שפוכה.

— נלך אל זקן הכפר, — קרא לטטרי. — זהו סוס שלי. אזנו הימנית חתוכה לשנים… הביטה, נוכל שכמותו! הוא רוכב לו על הסוס, ובעל הסוס הולך ברגל כקבצן.

— המתן! — ענה הטטרי — אין צורך ללכת אל הזקן. — אתה אומר שהסוס הוא שלך, הואל נא וקחהו! סוס ארור! גם הרגלים מעבירות אותי. לטטרי נכבד לא נאה לרכב עליו.

והטטרי כבר רצה לרדת, אך הגלה נחפז לגשת אליהם ולתפוש את מקר בידו.

— כלום אינך רואה, שהטטרי אומר לרמותך?

— אכן לרמות הוא רוצה! — קרא מקר בהניעו בידיו. — הסוס היה יפה, סוס עובד וכשר, נתנו לי במחירו ארבעים רובל בהיותו עוד בן שלש. לא, חביבי! אם השחת את הסוס, אנכי אשחטהו והיה בשרו למאכל. ואתה תשלם לי במזומנים. שמא סבור אתה, כי אם טטרי הנך, אין לך משפט?

מקר התלהב ודבר בקול רם, בכונה לאסוף סביבו קהל רב, מפני שתמיד היה ירא את הטטרים, אך הגלח הפסיקו.

— הס, הס, מקר! אתה שוכח עדיין כי מת… למה לך הסוס? וכי אינך רואה כי ברגל אתה ממהר ללכת מהטטרי הרוכב? הרוצה אתה לנסוע אלף שנים?

מקר הבין עכשיו למה רצה הטטרי למסור לו את הסוס.

— עם רמאי! — חשב מקר ואחר פנה אל הטטרי: — טוב! רכב לך על הסוס, ואנכי אערוך תלונה אל בית־המשפט.

הטטרי הוריד את כובעו בכעס על ראשו והצליף את הסוס. הסוס דהר. גושי שלג נזרקו מתחת פרסותיו, אך כל זמן שמקר והגלח עמדו על מקומם לא נתרחק הטטרי מהם גם שעל אחד. הוא ירק בכעס ופנה אל מקר:

— שמע, ידידי, האין לך עלה טבק? אני רוצה מאוד לעשן, והטבק שלי כבר אפס זה שנים ארבע.

— הכלב הוא ידידך, ולא אני, — ענה מקר בכעס. — רואה אתה: גנב את הסוס ועוד מבקש טבק. גם אם תאבד לגמרי לא ארחמך.

בדברו את הדברים האלה, הלך לו מקר לדרכו.

— לא טוב עשית, שלא נתת לו עלה טבק, — אמר לו הגלח איבן. תמורת עלה זה היה הדיין מנכה לך שם במשפטך לא פחות ממאה עונות.

— מדוע לא אמרת לי זאת מקודם? — קרא מקר בכעס.

— עכשיו כבר עבר המועד ללמדך. צריך היית לדעת זאת מפי הגלחים שלך לפנים, בעת שהיית חי.

מקר כעס. מהגלחים לא למד כלום. הם קבלו את המס ואף לא למדוהו מתי צריך לתת לטטרי טבק ולקבל תמורתו כפרת עון. הנקלה היא — מאה עונות! וכל זה תמורת עלה אחד של טבק! זהו עסק נפלא.

— המתן! — קרא מקר. — אנו דיינו בעלה אחד, וארבעת הנותרים אמסור תיכף להטטרי ותמורת זה ינכו לי ארבע מאות עונות.

— הביטה לאחור — אמר הגלח. מקר הביט והנה מאחוריו ערבה ריקה ולבנה. רק כהרף עין נראה הטטרי שם בקצה האופק כנקודה אחת קטנה. נדמה לו, כי אבק לבן מתנשא תחת פרסות הסוס, אך כעבור רגע גם נקודה זו נתעלמה.

— נו, נו, — אמר מקר, — טוב יהיה גם בלי טבק. האינך רואה? הוא קלקל את הסוס לגמרי. ארור יהיה!

— לא — ענה הגלח, — הוא לא קלקל את סוסך, אך הסוס הוא גנוב. וכי לא שמעת מפי זקניך, כי על סוס גנוב לא תרחיק לנסוע?

מקר אמנם שמע כזאת מפי הזקנים, אך הואיל ובמשך ימי חייו ראה לעתים קרובות, כי הטטרים הרחיקו לנסוע על סוסים גנובים וגם עד שערי העיר הגיעו, לא האמין עוד בדברי הזקנים. עכשיו הוא רואה אמנם בעליל, כי גם הזקנים אומרים לפעמים דבר אמת.

ויעבור מקר בלכתו על פני רוכבים רבים, שדהרו בחפזון גדול כמו הרוכב הראשון. הסוסים עפו כצפרים, הרוכבים היו מכוסים זעה, ואף על פי כן היה מקר עוברם בלכתו ומשאירם מאחריו.

רובם היו טטרים, אך לפעמים היו גם מאזרחי צ׳לגן העיקריים. אחדים רכבו על פרים גנובים ויאיצו בהם במקלות.

מקר הביט על הטטרים בשנאה, ובכל פעם נהם באפו, כי ענשם קל הוא מחטאם. אבל משנפגש עם האזרחים הצ׳לגנים, עמד ונכנס עמם בשיחה של רעות: אלה היו ידידים, ואף על פי שהם גנבים. לעתים הראה גם את השתתפותו בצערם בזה, שהרים איזה מקל והאיץ בפרים ובסוסים שימהרו ללכת, אך בצעדם צעדים אחדים, והנה הרוכבים נראו מאחוריו, כנקודות שקשה להכירן.

הבקעה נראתה כאילו אין לה סוף. הם העבירו כמה רוכבים והולכי רגל, ובכל זאת היתה נראית כאילו היא שוממה. בין אחד מהולכי האורח ובין השני כאילו היה מרחק של מאות או אלפי־פרסה.

בין ההולכים פגש מקר בזקן אחד. לפי הנראה, היה צ׳לגני. זאת אפשר היה להכיר על פי חזות פניו, בגדו, וגם לפי הליכתו, אך מקר לא זכר אם ראהו בימיו. הזקן היה לבוש מעיל קרוע, כובע גדול עם אזנים, גם כן קרוע, מכנסי עור ישנים ונעלים קרועות מעור עגל — אך הגרוע מזה, כי למרות זקנותו, נשא על כתפיו זקנה אחת עתיקת ימים עוד ממנו, שרגליה היו סרוחות על הארץ.

קשה היה לזקן לשאוף רוח, ברכיו כשלו ונתמך בכבדות במטה שבידו. רחמי מקר נכמרו על הזקן המסכן ויעמוד מלכת, וגם הזקן עמד.

— דברה! — אמר מקר בידידות.

— לא, — ענה הזקן.

— מה שמעת?

— כלום לא שמעתי.

— מה ראית?

— כלום לא ראיתי.

— מקר שתק קצת, ואחר כך התחיל לחקור את הזקן, מי הוא ומאין בא.

הזקן אמר את שמו. זה זמן רב, הוא עצמו אינו יודע לפני כמה שנים, עזב את צ׳לגן ויעל על “ההר” להציל את נפשו. שם לא עשה כלום, אכל צמחים ושרשים, לא חרש ולא זרע, לא טחן ולא שלם מס. במותו בא לפני בית הדין העליון. השופט שאל מי הוא ומה מעשיו. הוא ספר לו כי עלה על “ההר” להציל את נפשו. טוב, אמר השופט — ואיפה היא אשתך? לך והבא את אשתך. הוא הלך אחרי אשתו והיא לפני מותה סבלה רעב, כי לא היה מי שיזון אותה, לא היה לה בית, לא פרה ולא לחם. והיא נחלשה ולא יכלה ללכת, והוא צריך עכשיו לשאת אותה ולהביאה אל הדיין.

הזקן התחיל לבכות, והזקנה דפקה בו ברגלה, כדפוק בשור, וקראה בקול חלש וזועף: שא ולך!

ורחמי מקר התעוררו עוד למראה העגום של הזקן, וישמח מאוד בלבו, שלא עלתה בידו לעלות “ההרה”. אשתו היתה גדולה מאוד בקומתה, וכבד היה עליו עוד יותר לשאתה, ואם היתה דופקת לו ברגלה, כדפוק בשור, אז בודאי היה מת מיתה שניה.

מתוך רחמים על הזקן הרים מקר את רגלי הזקנה כדי לעזור לו להעלותה ההרה, אך בעשותו שנים שלשה צעדים, היה מוכרח להוציא את הרגלים מידו, וברגע אחד נעלם הזקן עם משאו מעיניו.

בדרכו הלאה לא פגש עוד איש, שיהיה כדאי למקר לשים אליו לב ביחוד. פה היו גנבים, טעונים משא גנוביהם על שכמם, כבהמות משא, וצעדו עקב בצד אגודל. דייני היאקוטים, בריאי הבשר, התנועעו בשבתם על אוכפים גבוהים כמגדלים, כשהם נוגעים בעננים בקצה כובעיהם הגבוהים. שם רצו מהר יחד עבדים דלי בשר וקלים כארנבות. שם הלך רוצח זועף, כולו טבול בדם, ועיניו תועות במבט פרא, לשוא התגלגל בשלג נקי למחות את כתמי הדם. השלג נעשה כרגע אדום כתולע, והכתמים שעל הרוצח נגלו ביתר בהירות ובמבטו נראה יאוש פרא ובעתה. והוא הלך והלך, כשהוא מסתתר מבני האדם, המביטים אליו בפחד.

ונשמות של ילדים קטנים טסו באויר כצפרים. הן עפו בחבורות, והדבר הזה לא היה לפלא בעיני מקר. המזון הרע והגס, הרפש, אש המוקד ורוחות הפרצים הקרות שבאהלים המיתו בילדי צ׳לגן בלבד למאות. כשהגיעו עד הרוצח, מהרו להתרחק יחד הצדה, ועוד זמן רב אחרי כן נשמע באויר צלצול רועד של כנפיהם הקטנות.

מקר הרגיש בקפיצת הדרך וחשב, כי באה לו זאת עקב צדקתו.

— שמעה נא, אבא, — אמר מקר — מה דעתך? אף על פי שבחיי הייתי אוהב לשתות, הרי איש טוב הייתי. אלהים אוהב אותי.

הוא הסתכל בעינים בוחנות בגלח איבן. הוא רצה להודע דבר בערמומיותו מאת הגלח הזקן. אך הלה ענהו:

— אל תתגאה! קרוב המקום. במהרה תוכח אתה עצמך בזה.

מקר כאילו לא ראה לפני כן שהבקעה כוסתה אור. מקצה האופק נגלו קרני אור אחדות. כן עברו במרוצה על פני השמים ויכבו את הכוכבים שאורם כבר כהה. הכוכבים כבו, והירח שקע וירד והבקעה המכוסה שלג חשכה.

אז התנשאו עליה אדים ויעמדו מסביב לבקעה כצבא הכבוד.

ובמקום אחד במזרח נעשו האדים מאירים, כחיילים לבושי זהב.

ואחרי כן התנועעו העבים, והחיילים הלבושים זהב כפפו קומתם ארצה.

ומאחריהם יצאה השמש ותעמוד על תועפות ההרים המזהבים. והבקעה האירה כולה באור גדול, מעור עינים. והעבים התרוממו חגיגית, התאספו במעגל, ואחרי כן נקרעו לקרעים קרעים ובהתנועעם התרוממו למעלה.

ונדמה לו למקר, כאילו הוא שומע שירה נפלאה. היתה זאת אותה השירה, הידועה לו היטב, שבה תקדם הארץ בכל יום את פני השמש. אך מעודו לא שם מקר לב לזה, ורק עכשיו, בפעם הראשונה, הבין מה יפה היא שירה זו!

הוא עמד ושמע ולא רצה למוש ממקומו; הוא רצה לעמוד לנצח ולשמוע.

אך איבן נגע בו בשרוולו:

— נכנס — אמר אליו הגלח. הנה באנו.

אז ראה מקר, שהם עומדים אצל דלת אחת גדולה שלפני זה לא ראה אותה מפני האדים. מאוד מאוד לא רצה ללכת, אך מה יעשה? — והוא נאנס להכנע.

ו.

הם נכנסו לבית יפה ומרוח, ורק כאשר נכנס שמה, ראה שהקור גדול בחוץ. באמצע הבית היה מוקד נפלא מעשה חרש מכסף טהור, ושם בערו גזרי זהב, המפיצים חום לכל פנות הבית ומכניסים אותו גם לתוך העצמות. האש שבמוקד הזה לא דקרה את העינים, לא שרפה ורק חממה. ומקר רצה לעמוד פה לנצח ולהתחמם. הגלח איבן גם כן נגש אל המוקד והושיט את ידיו הקפואות.

באהל היו ארבעה פתחים, שרק דרך אחד מהם יוצאים לחוץ, ובשאר נכנסו ויצאו אילו צעירים לבושי כתנות ארוכות. מקר חשב שאלה הם משרתי הדיין. נדמה לו, שהוא ראה אותם פעם, אך אינו זוכר באיזה מקום. גם זה היה לו לפלא כי לכל משרת התנועעו מאחוריו שתי כנפים, ועל כן חשב כי בודאי יש לו לדיין הזה עוד משרתים אחרים, כי המשרתים האלה בעלי הכנפים בודאי לא יוכלו לעבור בטיגה העבה לכרות שם עצים ומוטות.

אחד המשרתים נגש גם הוא אל המוקד ובהפנותו אליו את גבו, נכנס בשיחה עם הגלח איבן.

— דבר!

— אין כלום, — ענה הגלח.

— מה שמעת בעולם?

— כלום לא שמעתי.

— מה ראית?

— כלום לא ראיתי.

שניהם שתקו ואחרי כן אמר הגלח: הנה הבאתי אחד.

— את זה הצ׳לגני?

— כן, את הצ׳לגני.

— אם כן צריך להכין את המאזנים הגדולות.

והוא יצא דרך פתח אחד לתת פקודה, ומקר שאל את הגלח, למה המאזנים הללו? ולמה דוקא הגדולות?

— דרושות המאזנים, — ענה הגלח קצת במבוכה, — לשקול את הטוב ואת הרע שעשית בחייך. אצל שאר בני האדם הטוב והרע שוים כמעט במשקלם. ורק אצל הצ׳לגנים העוונות כל כך מרובים, עד שהדיין צוה לעשות בשבילם מאזנים מיוחדות, ולהן כף אחת גדולה מאוד להכיל את העוונות.

הדברים האלה הפחידו את מקר ותפעם רוחו.

המשרתים הכניסו מאזנים גדולות ויעמידון. כף אחת קטנה של זהב והשנית — של עץ, גדולה מאוד, מתחת לכף העץ נפתח פתאום בור עמוק ואפל.

מקר נגש ובחן היטב את המאזנים, שלא תהיה בהן תרמית, אבל מצא שהן נכונות, הכפות תלויות ישר, לא התנועעו.

אמנם הוא לא הבין היטב את המאזנים מה המה, ויפה היה בעיניו להשתמש בפלס, שבו למד בימי חייו להשתמש יפה, יפה, למכור ולקנות כראוי לעניניו ביותר.

— הדיין הולך! — קרא פתאום איבן הגלח, והתחיל לנער מהרה את מעילו.

הדלת האמצעית נפתחה ונכנס הדיין, כביר הימים, זקנו הלבן ככסף יורד עד חגורתו. הוא היה לבוש עורות יקרים, שמקר לא ראה כמותם, וארג יקר, ועל רגליו מגפים חמים מכוסים פליס, שכמוהם ראה מקר על הצייר הזקן, זה המצייר איקונין.

ובמבטו הראשון הכיר מקר, שהזקן הזה הוא הישיש, שראהו מצויר בבית התפלה. אך בנו לא היה פה עמו. מקר חשב, כי בודאי הלך הבן בעסקי הבית. אך יונה עפה ונכנסה לתוך החדר, עשתה סבובים אחדים מעל ראש הזקן וישבה על ברכיו. הדיין הזקן לטף את היונה בידו, בשבתו על כסאו המיוחד.

פני הזקן היו טובים. וכאשר גבר על מקר רוח העצבת והביט אל פני הזקן ורוח לו.

ורוח מקר היתה נעכרה מאוד, בזכרו את כל אשר עבר עליו בימי חייו לכל הפרטים, הוא זכר את כל צעדיו וכל הולם קרדומו, וכל עץ שהפיל, וכל תרמית שעשה, וכל כוס יי״ש ששתה.

והוא היה מלא כלימה ורעדה. אך בהביטו אל פני הדיין התעודד.

וכאשר התעודד עלה על לבו, כי אפשר מאוד, שיצליח לכחש ולהעלים איזו פשעים.

הדיין הזקן הביט אליו ושאל מי הוא ומאין, ומה שמו וכמה שני חייו.

אחרי שענה מקר על כל השאלות הללו, שאלהו הזקן:

— מה עשית בימי חייך?

— אתה יודע — ענה מקר — בודאי הכל רשום אצלך.

מקר נסה את הדיין הזקן, בחפצו לדעת אם באמת הכל נרשם בפנקסו.

— הגד בעצמך, אל תשתוק! — אמר הדיין הזקן.

ומקר התעודד שוב. הוא התחיל לספר את פעולותיו, ואף על פי שזכר כל הכאה שהכה בקרדומו וכל אילן שכרת וכל תלם שעשה במחרשתו, הוא הוסיף עוד אלפי אילנות ומאות עגלות עצים ומאות קורות ומאות ככרות זרע.

אחרי שספר את כל אלה, פנה הדיין הזקן אל איבן ואמר: לך והבא את הפנקס.

אז ראה מקר שאיבן משרת אצל הדיין בתור סופר, ומאוד חרה לו על אשר לא הגיד לו את הדבר הזה מראש, כנהוג בין ידידים.

הגלח איבן הביא פנקס גדול, פתחו ויקרא.

— ראה נא, כמה מוטות? — אמר הדיין.

הגלח איבן הביט ואמר ברגש של צער: הוא הוסיף שלשה עשר אלף.

— הוא משקר! — קרא מקר בכעס. — הוא, בודאי, טעה, כי שכור הוא ומת מיתה לא יפה.

— שתוק! — קרא הדיין הזקן. — הלקח ממך עודף בעד טבילת בניך או בעד חתונה? הנגש בך מס?

— כזאת אמנם לא עשה, — ענה מקר.

— הנך רואה — אמר הזקן — אנכי גם בעצמי יודע, כי היה מתאוה לשתות…

— עכשיו קרא את מספר חטאיו ככתוב בפנקס, כי הוא רמאי ואין להאמין בדבריו — אמר הדיין אל הגלח.

— בעת ההיא שמו המשרתים על כף הזהב את המוטות שכרת מקר וכל העצים שחטב, וכל מה שחרש ושאר עבודתו, וזה היה רב כל כך, עד שכף הזהב ירדה וכף העץ שנגדה עלתה מרום, מרום ואי אפשר היה להשיג אותה בידים, והמשרתים הצעירים של האלהים התרוממו על כנפיהם ולמאותיהם משכו את הכף בעבותים להורידה ארצה.

כבדה היתה עבודתו של הצ׳לגני!

והגלח איבן התחיל לספור את כל עסקי הרמאות ויצא שבסך הכל היו עשרים ואחד אלף, תשע מאות שלשים ושלשה. ואחר ספר כמה בקבוקי יי״ש שתה, ויצא ארבע מאות, ועוד הוסיף איבן לקרוא, ומקר ראה כי כף העץ מכריעה את הזהב וכי היא יורדת אל תוך הבור וכל מה שהגלח מוסיף לקרוא, כך היא מוסיפה לרדת.

אז ראה מקר, כי מצבו בכל רע ובגשתו אל המאזנים נסה לתמוך את הכף ברגליו. אך אחד המשרתים הרגיש בדבר, ויצאה מהומה.

— מה שם? — שאל הדיין הזקן.

— הוא רצה לתמוך את הכף ברגליו, ענה המשרת.

אז פנה הדיין בכעס אל מקר ואמר: — רואה אני שאתה רמאי, עצל ושכור… ואתה לא שלמת את חובך, וגם לגלח עוד נשאר עליך חוב, ושר השוטרים נכשל על ידך בעון, בגערו בך במלים גסות.

ובפנותו אל הגלח, שאל הדיין הזקן: — מי מהצ׳לגנים מעמיס על הבהמה משא כבד ביותר ומי דופק בה ביותר?

— החזן של הכנסיה, הוא מוליך את הדואר ואת שר השוטרים.

אז אמר הדיין הזקן: — יתגלגל העצל הזה בסוסו של החזן ויוליך את שר השוטרים, עד שימות מרוב עבודה, ואחר כך נראה.

אך הוציא הדיין הזקן את המלים האלה משפתיו, והנה מלאך מליץ נכנס ואמר: — שמעתי את גזרתך… ואולם קשה יהיה למסכן הזה להוליך את שר השוטרים… אך… יהי כאשר דברת, אולם אפשר, שהוא יגיד דבר־מה. דבר, מסכן!

אז היה דבר פלא: מקר זה, שבימיו לא הוציא אף פעם יותר מעשר מלים בזו אחר זו, הרגיש פתאום, שיש בו כשרון הדבור. הוא פתח בדבור ובעצמו התפלא ולא האמין למשמע אזניו, וכאילו נחלק מקר ויהי לשנים: אחד דבר והשני שמע והתפלא. הנאום יצא מפיו חלק וברגש. המלים רצו מפיו זו אחר זו וכאילו כל אחת רצתה להעביר את השניה, ואחר כך עמדו בשורות ישרות ויפות. הוא לא רתת, ואם לפעמים לעו דבריו, מיד שב לאיתנו, וקולו התרומם כפלים, והעיקר — הוא הרגיש, שדבר דברים הנכנסים אל הלב.

הדיין הזקן מתחילה התקצף קצת על חוצפתו, אבל אחר כך שמע בהקשבה רבה, כאילו נוכח, שמקר איננו טפש כל כך, כמו שנראה מתחילה. הגלח איבן נבהל בראשונה והתחיל למשוך את מקר במעילו, אך מקר הדפו והוסיף לדבר. אחרי כן חדל גם הגלח מפחד, אדרבא, בת צחוק נראתה על שפתיו, בשמעו כי בן כפרו מדבר דברי אמת נמרצים, וכי הם מקובלים אצל הדיין הזקן, ואפילו הצעירים הלבושים כתנות ארוכות וכנפים לבנות להם, העובדים אצל הדיין בתור משרתים, יצאו מתוך משכנם המיוחד להם ועמדו על יד הפתח ושמעו את נאומו של מקר, וכל אחד העיר את חברו, כשהוא דופק בו באצילי ידיו.

ראשית כל הודיע מקר, שאינו מסכים להתגלגל בסוס של חזן הכנסיה. ולא מפני שהוא ירא מעבודה קשה, אלא מפני שאין זה דין אמת. ואחרי שאין זה דין אמת, על כן אינו רוצה להכנע מפניו אפילו הכנעה כל שהיא. יעשו עמו כל מה שהם רוצים! ואפילו אם ימסרוהו ביד השדים, ליסורי נצח, הוא את שר השוטרים לא יוליך, מפני שאין זה מן היושר. ואל יחשבו, כי מצב הסוס מפחיד אותו; חזן מכנסיה דופק בסוס, אך הוא מאכילו שעורים, ואותו דפקו כל הימים ושעורים לא האכילוהו.

— מי דפק בך? — שאל הדיין הזקן בכעס.

— כן, בו דפקו כל ימי חייו. דפקו בו זקני הכפר וזקני הגליל, פקידים שונים, שדרשו מסים. דפקו בו הגלחים, בדרשם שכרם, דפקו בו המחסור והרעב; דפקו בו הקור והחום, הגשמים והבצורת. דפקה בו האדמה הקפואה והטיגה הזועפת! הבהמה הולכת לפנים ומביטה אל האדמה, מבלי דעת אנה משלחים אותה. וגם הוא כך… הכי יודע הוא מה הגלח קורא שם בבית התפלה, שבשכר זה הוא דורש ממנו מס? האם הוא יודע לאן ולמה הרחיקו ממנו את בנו הבכור שלקחוהו לצבא, ואיפה מת ואיפה מוטלות עצמותיו העלובות?

אומרים, שהוא שתה הרבה יי״ש? אמנם זה נכון: מרת־נפשו דרשה שתיה זו. כמה בקבוקים, אמרת, שתיתי?

— ארבע מאות — ענה איבן הגלח, בהביטו אל תוך הפנקס.

— טוב, אך האם כל זה היה י״ש? הלא שלושה רבעים היו מים, ורק רבע אחד היה י״ש ומיץ טבק. ואם כן צריך לגרוע מהמספר שלוש מאות בקבוקים.

— הכנים דבריו? — שאל הדיין הזקן את הגלח, וניכר היה שעודנו כועס.

— אמת ויציב, — מהר הגלח להשיב, ומקר הוסיף לדבר.

הוא הפיל שלשים אלף מוטות? יהי כן! נניח שהוא כרת רק ששה עשר אלף מוטות, הכי זהו מעט? ועוד שני אלפים כרת בעת שהיתה אשתו הראשונה חולה… ולבו היה דוי, והוא רצה אז לשבת על יד מטת החולה, והמחסור דפק בו ללכת אל הטיגה… ושם בטיגה בכה, ודמעותיו קפאו על שמורות עיניו, ובעת צרה זו חדר הקור עד תוך לבו… והוא חטב וחטב!

ואחרי כן מתה אשתו, לא היה לו במה לקברה. והוא השכיר עצמו לחטוב עצים בשכר קבורתה. והסוחר ראה, שמחסורו רב וקצב לו שכר מועט. והזקנה שכבה בבית שאינו מוסק, והוא חטב ובכה, חטב ובכה. סבור הוא, שצריך לחשב את מספר עגלות העצים ההן פי שלשה, וגם יותר מזה.

בעיני הדיין הזקן נראו דמעות, ומקר ראה שהמאזנים התנועעו וכף העץ התרוממה וכף הזהב ירדה. ומקר הוסיף: אצלם הכל רשום בפנקס. יחפשו נא שם: מתי טעם מקר טעם של לטיפה, של מאור פנים, של שמחה? איפה הם בניו? כשמתו היה מר לו מאוד, ואלה שגדלו הלכו ממנו, להלחם מלחמה קשה לקיומם. והוא נזדקן ערירי יחד עם אשתו השניה, וראה שנכונה לקראתו הזקנה הרעה ואפיסת הכוחות. הם עמדו ערירים כערער בערבה, שהסערות חובטות בו מכל צד.

— הנכון הדבר? — שאל הדיין הזקן שוב.

והגלח מהר להשיב:

— אמת ויציב!

והמאזנים רעדו שוב… אך הדיין הזקן שקע במחשבותיו.

— מה זאת? — קרא ואמר — הלא יש לי בעולם ההוא צדיקים גמורים שעיניהם מאירות ופניהם צהובים ובגדיהם בלי רבב… לבם רך, כאדמה הרכה; קולטים את הזרע הטוב ומצמיחים גידולים נאים, נותנים ריח טוב, ואתה הביטה נא על עצמך…

וכל העינים הסתכלו במקר והוא נכלם. הוא הרגיש, שעיניו עכורות ופניו מכוערים, שערות ראשו וזקנו מסובכות ובגדיו פרומים. ואף על פי שעוד הרבה זמן לפני מותו בקש לקנות לו מגפים, כדי שיתיצב לפני כסא המשפט כראוי לאכר הגון, הרי את הכסף הוציא תמיד ביי״ש, ועכשיו עמד לפני הדיין כאחד מפליטי היאקוטים בנעלים קרועות… הוא רצה להסתתר בשאול מכלימה.

— פניך מגואלים — הוסיף הדיין הזקן — עיניך דלוחות ובגדיך קרועים, ובלבך צמחו קמשונים וחרולים, לענה ורוש. ולפיכך אני אוהב את הצדיקים שלי, ומסתיר פני מרשעים שכמותך.

לבו של מקר נלחץ. הרגיש בבושת קיומו. הוא הוריד את ראשו, אך פתאום הרימו והתחיל שוב לדבר: באיזה צדיקים הדיין מדבר? באותם הצדיקים שישבו בעולם בעת ובעונה אחת עם מקר בהיכלות יפים, אותם מקר מכיר. עיניהם מאירות מפני שלא שפכו דמעות, כמו שנשפכו מעיני מקר. ופניהם צהובים מפני שרחצו במי בושם, ובגדיהם הנקיים נארגו בידי זרים.

מקר שוב הוריד ראשו, וכרגע הרימו שוב.

ואחר כל אלה הכי אינו יודע, כי גם הוא נולד כמו אחרים, — עם עינים בהירות ופקוחות, שבהן השתקפו הארץ והשמים, ובלב טהור שהיה נכון להפתח לקראת כל היפה שבעולם? ואם עכשיו הוא רוצה להסתיר את פניו החשכות והנכלמות — לא הוא אשם בדבר. אחת הוא יודע, כי אין בו עוד כוח לסבול…

ז.

אילו היה מקר יכול לראות איזו השפעה השפיעו דבריו על הדיין הזקן, אילו היה רואה שכל מלה ומלה שהוציא בכעסו נפלה על כף הזהב, כאבן עופרת, אז היה לבו נעשה יותר רך, אך הוא לא ראה את כל אלה, מפני שיאוש תקפו אז.

הנה עוברים בזכרונו כל ימי חייו. איך נשא וסבל משא כבד כזה? הוא נשא וסבל, מפני שמרחוק האיר לו עוד כוכב קטן של תקוה. הוא חי, ומובן שעוד אפשר וגם צריך לטעום קצת נחת… עכשיו הגיע אל הקץ והתקוה כבתה.

אז התעטפה נשמתו במעטה אפל, וחמתו נתכה כאש, כסער בערבה הריקה בליל חשך. הוא שכח היכן הוא, לפני מי הוא עומד שכח הכל, מלבד כעסו. — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —

אך הדיין הזקן אמר לו: אל תירא, מסכן! לא על הארץ הנך… פה גם בשבילך יאיר הצדק.

ומקר נפעם. הוא הכיר, כי מרחמים אותו, ולבבו הרך. ואחרי שעוד התיצב לנגד עיניו כל מה שעבר עליו בחייו מיום הולדו עד יום מותו, צר גם לו במאוד על עצמו. והוא התחיל לבכות.

והדין הזקן בכה גם הוא… בכה גם הגלח הזקן איבן, וגם משרתי האלהים בכו וימחו את דמעותיהם בשרוולי כתנותיהם הרחבים.

והמאזנים הוסיפו להתנועע וכף העץ התרוממה למעלה, למעלה! — — — — — —

— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —

א

בשביל מה נברא האדם? מושג כל שהוא משאלה זו קבלנו אני ואחי עוד בזמן מוקדם למדי. אנוכי הייתי אז, אם אינני טועה כבן עשר ואחי כבן שמונה. פתרון השאלה הזאת נמסר לנו בתור אָפוֹריזם, אולם אופן המסירה עשה את האָפוריזם דומה יותר לפּרדוכס. ובכן, מלבד ידיעת תכלית החיים, עוד העשרנו בפעם ההיא את אוצר המלים שלנו בשתי מילים יוניות.

המעשה קרה קרוב לחצות היום באחד מימי אב החמים והשוקטים אנחנו ישבנו אז בדומיה עמוקה על הגדר תחת צל צפצפה רבת ענפים ומזהירה ככסף ואחזנו בידינו חכות, שוויהן היו שקועים בדלי אחד גדול מלא מים מעופשים. על דבר תכלית החיים לא היה לנו בעת ההיא כל מושג. ולפיכך אין פלא אם אנחנו זה כשבוע בחרנו לנו את העבודה הזאת – לשבת על הגדר על יד הדלי, שבו השקענו את חכותינו, שנעשו מסכּוֹת פשוטות של נחושת, וצפינו, כי עוד מעט, בחסדי מעלה, נוציא סוף, סוף מהדלי הזה ובחכה הזאת דגה חיה ממש.

אמנם, אותה הפינה שבחצר, שבה התנוסס הדלי הנפלא, היתה גם בלעדי הדגה החיה יכולה למשוך את הלבבות. היא היתה מצוינה בזה, כי נבדלה מהגנים, מהמקשאות, מהרפתים, מהחצרות, מהבתים ומהאגפים, שנמצאו במקום הזה, שהיה ידוע לנו בכל פרטיו. לבדה עמדה לה פינה זו, ואיש לא שם אליה לב, ולפיכך הרגשנו בה את עצמנו, כאילו אנחנו בעליה היחידים, והיינו יכולים להתבודד בה בלי מפריע.

בתוך השטח הזה, המגבל משתי רוחותיו בסורג ובעצי הגן ומשני רוחותיו האחרות בקירות של הרפתים, שביניהם מעבר צר – היה גל של אשפה גדול. שם היה סנדל מעוך, שהושלך הנה מעבר הרפת, יד שבורה של גרזן, נעל של עור שהלבין ושעקבו נתעקם לצד מעלה, ועוד המון דברים רבים שנרקבו ונפסלה צורתם, עד שנעדרה מהם עצמיותם המיוחדה. כל אלה – אחרי שגמרו את חייהם, שמלפנים היו סואנים במידה מרובה או מועטה – מצאו להם פה מנוחת עולמים. על פסגת גל האשפה הזה היה מוטל מושב של איזו מרכבה משונה. שבר־כלי זה היה דומה לחזיון לילה, פליטת הדורות שעברו, שמצא פה מנוח אולי עוד בטרם שנבנו פה כל הבנינים הסובבים אותו; עכשיו היה מונח לו על הצד, והציר שלו מתנשא ועולה למעלה כפס־יד, שאין לה זרוע, כמו שהקבצנים נוהגים להראות במבוא הכנסיה, לעורר רחמים בלב הבאים להתפלל. על החצי האחד של הדלת החדשה נשארו עוד עקבות צבע ותבנית מגן ויד יחידה אוחזת בחרב, שלוחה בלי כל טעם מבין כתם שהלבין ושבו היה מצויר מלפנים כדמות איזו עטרה. השאר נפרד, נסדק, נקלף ונפחתה צורתו במדה כזו, עד שהדמיון היה יכול לשלוט בו כרצונו בלי כל גבול ומעצור. לפי הנראה, זאת היתה הסיבה, כי בעינינו נראה השלד הישן הזה כמרכבת זהב שלמה בכל גדולה ותפארתה.

כאשר קצה נפשנו בחיי־המציאות שבחצרות הגדולות ובסמטא – אז התרחקנו אני ואחי אל הפינה הבודדה הזאת, ישבנו בתוך המרכבה, — ואז התחילו המאורעות הנפלאים, שיקרו לפעמים לאנשים היוצאים בלי דעת ובלי חשבון לדרך רחוקה ומלאה סכנות נפשות במרכבה נהדרה ונפלאה כזו. אחי הוקיר ביותר את התפקיד של רכב, שיש בו משום עבודה ופעולה. הוא היה אוחז בידו שוט, שנעשה מחתיכת רצועת עור, שמצא בתוך האשפה – ואחר כך הוציא ברצינות ובשתיקה מהמרכבה שני אקדוחים של עץ, שם על כתפו רובה של עץ ובחגורתו תקע חרב גדולה, שהכינותי בידי מחתיכת קרש דק, שבו מכסים את הגג. מראהו, המזוין מכף רגלו ועד קדקדו, הכשיר אותי תיכף לטיסה בעולם הדמיון ואח"כ כשישבנו כל אחד על מקומו, הפקדנו את עצמנו בידי הגורל, מבלי דבר דבר. אולם זה לא עצר בעדנו מלחוש מהרגע הזה רגש של סכנת נפשות, של מאורעות שונים ונצחונות. אפשר, כי המאורעות לא תמיד התאימו אל כל ענין המרכבה ולמקום מושבו של הרכב, ולפעמים הייתי אני שבע עונג של נצחון, בעת שהרכב חש, שהוא עומד על פי השאול… אך כל זה לא היה למכשול למי שהוא. רק לעתים רחוקות הייתי מתחיל לירות מהחלון. בעת שהרכב משך במושכות הקשורות אל המוט השבור. ואז היה אחי אומר אלי ברוגז:

— היריות הללו למה? הלא לפנינו פונדק…

אז הפסקתי את היריות, יצאתי מהמרכבה ובקשתי סליחה מאת הפונדקאי המכניס אורחים על שהפרעתי את מנוחתו, והרכב פיתח את הסוסים, השקה אותם מהדלי, ואנחנו נחנו מנוחה שלמה, ואם גם קצרה, בפונדק הבודד. אולם מקרים של מחלוקת היו בתוכנו פוחתים והולכים, עד שסוף, סוף מסרתי את עצמי בידי התעופה של הדמיון המוחלט שאינה דורשת כל דבר מציאותי. לפי הנראה, בסדקי המרכבה הישנה אוו להם למושב, — אם לדבר בלשון בני דורנו — “פלוידים” של הקורות העתיקות, שלפפו אותנו כרגע במידה כזו, עד שהיה אפשר לנו לשבת בה דומם כמעט בלי כל תנועה מהבוקר עד ארוחת הצהרים במצב של הזיה. ובמשך הזמן הזה שבין סעודת הבוקר עד סעודת הצהרים הספקנו לעבור נסיעות ארוכות של שבועות שלמים, וגם להנפש בין נסיעה לנסיעה בפונדקים בודדים וללון בשדה בתוך היער במקומות חשופים מעץ, להסתכל בנגהות הקטנים המאירים מרחוק, בשקיעת השמש; לשמוע סערות בהרים, לראות את אילת השחר בערבה הישרה, לסבול מהתנפלות שודדים אכזרים, ויחד עם זה לבוא לעזרה לאיזה צלמי־נשים שהופיעו לפנינו מבעד הערפל, ושפניהן מעוטפות צעיפים עבים; ואנחנו הצלנון מכל רודפיהן והחיינו אותן לששון ולשמחה או ליגון ולאנחה.

וכל הדברים הללו נקרו ובאו בפינה הקטנה, שבין הגן ובין הרפתים, במקום שמלבד הדלי, המרכבה השבורה והגל של האשפה לא היה כלום. אמנם מלבד זאת היו גם קרני השמש המחממות את דשא הגן והצובעות את הגנה בכתמים בהירים כעין זהב. היו עוד שני קרשים על יד הדלי ובצה רחבה תחתיהם, ואחרי כן הדממה, הלחש המוזר של העלים, השריקה מתוך שינה של איזה עוף בין השיחים ו… הפנטסיות המוזרות שצמחו פה בודאי מאליהן ככמהין ופטריות הצומחים במקום שיש צל – מפני שבמקום אחר אי אפשר היה לנו למצאן כל כך בנקל ובמידה גדולה כזו, כמו שמצאנו אותן פה… וכשהגיעה אלינו דרך הסמטא הצרה וגגות הרפתים הקריאה הבלתי־נעימה לסעודת הצהרים או אל התה של ערבית, — הסרנו פה יחד עם האקדוחים והחרבות גם את מצב הרוח הפנטסטי, כמו שמסירים את המעיל העליון, ואח"כ, כשבאנו הנה, מהרנו ללבשו שנית.

אולם מהעת שעלה על לב אחי הרעיון המקורי – לחתוך מהצפצפה ענפים עקומים ומלאים גבשושיות, לקשור בהם חוטים לבנים ולתלות בהם ווים של נחושת ולנסות להשליך חכה אל תוך העומק הרב, שבדלי הגדול, העומד בפינת החצר הקטנה – הועם לגמרי למשך איזה שבועות כל החן של מרכבת הזהב. ראשית כל, אנחנו ישבנו שנינו באופן נפלא על הקורה העליונה שבגדר הגנה. ——— שנית, מעל ראשינו התנועעה סוכה ירוקה־כספית של הצפצפה, שמלאה את האויר מסביב צללים ירוקים כהים וכתמי אור שמש עוברים בהם תמיד ושבים. ושלישית, מהדלי עלה ריח מיוחד, כמו מכל מים מעופשים, שבהם נתהוו חיים מיוחדים לעצמם, בדמות רבבות בריות מוזרות כגלמי צפרדע, אך יותר קטנות… ויהי הדבר מוזר כמה שיהיה – הריח הזה היה נעים לנו והוסיף בעינינו חן לפינה ההיא.

בזמן שהיינו יושבים שעות רצופות על הגדר, בהסתכלנו אל תוך המים הירוקים, עלו מתוך עמקי הדלי, הלוך ועלה, צבאות הבריות המוזרות, שדומות לסכות נחושת גמישות, והניעו בראשיהן לאט לאט את שטח המים, בשעה שזנבותיהם התפתלו מתחתן כנחשים קטנים־קטנטנים. זה היה עולם קטן מלא תחת הצל הירוק, ואם להגיד את האמת, לא רחוק היה הדבר בעינינו, שהחכה שלנו ברגע של הצלחה תשקע פתאום במים, ואחד מאתנו יוציא דגה חיה, מפרפרת ומתנוצצת בקשקשי־כספה.

מובן מאליו, כי בשעה שחשבנו על זה בישוב הדעת, הכרנו, שרעיון כזה יוצא כבר מגבול האפשרות. אך אנחנו באותה שעה לא חשבנו בישוב הדעת, אלא, פשוט, ישבנו על הגדר מעל הדלי תחת חופה ירוקה המלחשת, בשכנות עם המרכבה הנפלאה, בתוך צללים ירוקים כהים, באטמוספירה של נים ולא נים תיר ולא תיר, רחוקה ממציאות וקרובה לאגדה.

נוסף על כל אלה בעת ההיא לא היה לנו כל מושג על דבר תכלית החיים.

ב

פעם אחת, כשישבנו¹ ככה, שקועים בהסתכלות בחכותינו שצפו בלי נוע, ועינינו אל התהום הירוק של הדלי – נשמע לאזנינו מתוך העולם המציאותי, כלומר: מעבר ההוא שבו נמצא ביתנו, קול בלתי נעים וחודר של משרתנו פאול. הוא לפי הנראה הלך והתקרב אלינו וקרא בקול גדול:

— בני השררה, בני השררה, הוּ, לכו הביתה!

הדבר הזה היה לחידה בעינינו. ראשית כל למה הביתה, ולא לארוחת הצהרים, שהיתה צריכה באמת לבוא בהקדם ביום הזה, מפני שאבא לא נסע אל בית הפקידות? שנית, למה קורא עכשיו דוקא פאול, שאותו אבא משלח רק במקרים יוצאים מן הכלל, תחת שתמיד היתה קוראה אותנו המשרתת קילימקה; שלישית היתה קריאה זו למורת רוחנו, כי בבואה שלא בזמנה, תפחיד את דגת־הקסם שדוקא ברגע הזה שחתה בתוך התהום הנסתר והתקרבה אל כוחותינו. מלבד זאת פאול היה בכלל איש פּכּח וגם קצת ליצן, והערותיו, שהיו רציניות יותר מדאי, סתרו לא פעם את האילוזיה שלנו.

כעבור חצי־דק עמד פאול זה, משתאה במקצת, בחצר הקטנה שלנו והביט אלינו, המבוישים, בעיניו הבולטות והסכלות כמעט. אנחנו נשארנו באותו המצב שהיינו בו עד עכשיו, מפני שהיינו נבוכים מאד וגם לא הספיקה לנו השעה להסתיר ממנו את מעשינו. ואולם באמת מעת שנגלה פאול זה בתוך עולמנו, הרגשנו שנינו, כי בעיני פאול נראו מעשינו לבערות גמורה, כי בדלי אי אפשר לצוד דגים. כי בידינו לא חכות, אלא ענפים פשוט של צפצפה, שעליהם סיכות נחושת, וכי לפנינו רק דלי ישן, שבו מים דלוחים.

— אָה? — קרא פאול, אחרי שוב רוחו אליו מהתפלאותו – ומה הנכם עושים פה?

— כך, ענה אחי ברוגז.

פאול לקח מידי את החכה, התבונן בה ואמר:

— וכי זאת חכה? חכה צריכה להעשות מעץ אגוז.

אחרי כן משש את החוט ואמר, שהיה צריך לצרף לזה שער מזנב הסוס וגם לקלוע אותו באופן ידוע. ואחר שם עינו בווים והסביר, כי לחכה שכזו שאין לה שנים תצחק גם הדגה שביאור. היא רק תבלע את התולעת ותלך לה. לסוף נגש אל הדלי והניע אותו בידו החזקה. התהום שאין לו סוף של אגמנו הירוק התנועע וירפש, היצורים הנפלאים שבו חרדו ויסתרו, כאילו הרגישו שמצוקי עולם התנודדו. אז נגלו גם מקצת משולי הדלי, והנה שם קרשים פשוטים, מכוסים בחלאה ירוקה, ומתחת התרוממו בועות וריח חזק אשר עכשיו נראה גם לנו לא נעים ביותר.

— סרחון – אמר פאול בבוז, — לכו הביתה, האדון קורא.

— למה?

— לכו ושם תראו.

אנכי זוכר היטב עד היום את הרגע, שבו נפגשו הזיותינו ומדוחינו עם המציאות הפכחית של פאול. אנחנו הרגשנו, כי הסכלנו מאוד ובושה היתה לנו להשאר רכובים על גבי הגדר כדיגים, אך בושנו גם לרדת מפני המבט הרציני של פאול. אולם אחרת אי אפשר היה לעשות. אנחנו ירדנו מהגדר, השלכנו את חכותינו איך שהוא ושבנו אט הביתה. פאול בדק שוב את החכות, משש באצבעותיו את החוטים הלחים, הריח בדלי, שהמים שבה עוד היו מבעבעים ובתור הוספה על כל אלה עוד דחף ברגלו את המרכבה, שהשמיעה קול אנחה רצוצה, ועוד קרש אחד נבדל ממנה ונפל אל תוך גל האשפה…

אלה היו המקרים שקדמו לאותו הרגע, שבו הציעו לפנינו את האָפוריזם על דבר תכלית החיים ולשם מה נברא האדם…

ג

על יד מבוא מעונו, על החצר המרוצפה, נתאספו אנשים רבים. בחצרנו היו שלושה בתים, אחד גדול ושני אגפים. בכל אחד ישבה משפחה מיוחדה עם משרתים במספר מספיק, מבלי להביא בחשבון את הדירים היחידים, כמו הרוק הזקן הפן אוליאניצקי, ששכר שני החדרים בקומה התחתונה. עכשיו יצאו כל גרי הבתים ממקומם ועמדו בחצר תחת השמש הבוערת. אני ואחי הבטנו בפחד זה אל זה, ופשפשנו במעשינו, אולי נמצא בנו איזה עוון חשוב כל כך, שעליו עלינו לבוא במשפט לפני קהל גדול כזה. אך אבי, שישב על המדרגה העליונה בתוך שכנינו האצילים, היה לפי הנראה במצב רוח עליז. על ידו התנשא למעלה זרם קטן של עשן, שהעיד כי פה נמצא הקולוניל דודאריב, רופא הצבא. זה היה איש לא צעיר, נוטה להשתמנות, שתקן גדול – נחשב בעיני דירי החצר לאיש מדעי נפלא, ושתקנותו ושנאתו את הבצע הקנו לו כבוד מכולם, ולא רק כבוד אלא גם קצת מורא, כמפני חזיון, שאיננו כל כך מובן לבני אדם בינונים… לפעמים בתוך שאר הפנטסיות היינו חושבים את עצמנו לרופא דודריב וכשראיתי שאחי יושב על המבוא או על הספסל ובין שיניו זמורה של דובדבניה והוא מנפח לאט את לחייו ומוציא לאט את העשן המדומה, — ידעתי, כי אז אסור להרגיז את מנוחתו. מלבד זמורת הדובדבניה דרוש היה לקמט באופן ידוע את המצח, שזה גרם מאליו שהעינים נראו כאילו הן כהות, כאילו מחשבה עמוקה מקננת בהן ורוח עצבות מרחפת עליהן. ואחר כך אפשר היה לשבת בשמש, לשאוף את העשן המדומה מזמורת הדבדבניה, ולחשוב איזה דבר יוצא מן הכלל, שאותו בודאי חושב לנפשו הרופא הטוב והחכם, כשהוא מושיט דומם רפואה לחולים וכשהוא יושב דומם ומקטרתו בפיו בשעת החופש. מה היו המחשבות ההן – קשה להגיד. ראשית כל, הן היו נכבדות ועצובות ובכל זאת היו נעימות למדי, ראיה לדבר, שאפשר היה להשתעשע בהן זמן כל כך ארוך.

מלבד אלה, אבא והרופא, נמשך מבטנו אחרי פניה היפים והצחים של אמא. היא עמדה לבושה בסינור לבן ושרווליה מקופלות למעלה; כנראה, רק ברגע זה הפסיקו אותה מעבודתה התמידית בצרכי הבית. ששה בנים היינו לה. על פניה נראה ספק: האם כדאי היה לצאת עכשיו, בעת שהעבודה כל כך נחוצה? אולם החיוך הספקני עבר כנראה מהרה מעל פניה היפים ובעיני התכלת אשר לה נראה כרחמנות מהולה בפחד, בהביטה אל מי שעמד בין הקהל על יד המבוא.

שם היתה עגלה קטנה, שכמו נועדה למשחק ילדים, ושבה באופן מוזר – מוזר עד כדי הרגשה של כאב, — ישב לו אדם. ראשו היה גדול, פניו חורים, רשמי פניו זעים תמיד ונעים, ועיניו נעות וחודרות. הגוף היה קטן לגמרי, הכתפים צרות, הלב והבטן לא נראו מבעד הזקן הרחב והמלא שערות לבנות. לשוא חפשתי איפה הן ידיו, אעפ"י שעיני נפתחו לרוחה כמו עיני אחי. רגלי הבריה המוזרה הזאת ארוכות ודקות, כאילו לא מצאו להן מקום בעגלה ועמדו על הקרקע, ככפותיו הארוכות של העכביש. נדמה לי, שהן היו שייכות לאותו האיש כמו העגלה, והכל נראה ככתם מרגיז ומחריד תחת השמש המאירה, כאילו היתה באמת איזו חיה נוראה דומה לעכביש, שעמד נכון להתנפל פתאום על ההמון שנאסף על ידו.

— בואו, בואו, עולי ימים, מהרו… יש לכם עכשיו הזדמנות לראות שחוק הטבע, קרא פּן אוליאניצקי בקול כוזב וחונף, בשומו לו דרך אחרינו בין ההמון.

פּן אוליאניצקי היה רוק זקן, שבא לשבת בחצרנו – אלוהים יודע מאין. בכל בוקר בשעה ידועה וגם ברגע ידוע נפתח חלונו וממנו הופיעה בראשונה ירמולקה אדומה וּגדיל בראשה, ואחר כך נראה כל גופו מכוסה בחלט. בהביטו בעינים תרות אל החלונות של השכנים מהר לצאת מהחלון בכסותו איזה דבר בכנף בגדו ומהרה נעלם תחת פינת הבית, אז היינו ממהרים לגשת אל החלון כדי להסתכל בדירתו המלאה סודות. אך הדבר הזה כמעט שלא הצליח בידינו, כי אוליאניצקי מהר כאורב והגיח מבעד הפינה ואנחנו מהרנו לנוס בשבעה דרכים והוא השליך בנו אבנים, מקלות וכל מה שנזדמן תחת ידו. ובצהרים² היה בא מלובש בבגדים חדשים. שאך זה יצאו, כביכול, מתחת המחט, ובידידות, כאילו לא קרה בינינו דבר, נכנס עמנו בשיחה. בעת ההיא נשמעה מתוך קולו איזו חבה לא אמיתית, שתמיד צרמה את אזנינו.

— אדונים נכבדים, תושבים ואנשים טובים! התחיל בקול יוצא מהאף איש בעל שפם ארוך ועינים שקועות ומרוגזות, שעמד על יד העגלה – אחרי שעם בואם של שני הצעירים הללו – יתן ה' להם בריאות הגוף לשמחת הוריהם הנכבדים, — כולם כבר נקבצו, והנני יכול להסביר לקהל הנכבד כי לנגד עיניו עומד פינוֹמן, או במלות אחרות – פלא הטבע, שליאכטיץ³ ממחוז זסלב, יאן קרישטוף. כמו שהנכם רואים, אין לו ילדים וגם לא היו לו בעת הולדו.

הוא הסיר מעל הפלאי את מעילו, שהיה דומה למלבושו של ילד, ואחר כך פתח את צוארון כתנתו. אנכי סגרתי עיני – המחזה של הכתפים הצרות, שאין בהן גם סימן של ידים, הפתיע אותי כל כך, עד שכמעט הרגשתי מעין כאב.

— הראיתם? פנה ארוך השפם אל ההמון, בהתרחקו מעל העגלה והמעיל בידו.

— אין כל תרמית, — הוסיף הוא. — אין כל אונאה. ועיניו החרדות עברו על פני כל הנאספים, כאיש שאינו רגיל להאמין ברעהו.

— ובכל זאת, אדונים נכבדים, הפינומן שעליו אנו נדברים, שאֵרי יאַן זאלוסקי איש מלומד מאוד הנהו. יש לו ראש יותר טוב מאשר אצל הרבה אנשים בעלי ידים. מלבד זאת הוא יכול לעשות הכל מה שבני אדם נוהגים לעשות בידיהם. יאן, מבקש אנכי אותך בהכנעה, כי תשתחוה מול האדונים הנכבדים.

רגלי הפינומן באו לידי תנועה וההמון נרתע מהמחזה המפתיע. לא עברו רגעים אחדים ובעזרת הרגל השמאלית הסיר את מגפו מעל רגלו הימנית. אחר כך התרוממה הרגל והסירה מעל ראש הפינומן את כובעו שנצטהב מזקן ובנימוס־לעג הרים את כובעו מעל הראש. זוג עינים שחורות וחודרות הסתכלו בלעג בעֵדה הנכבדה.

— האדון האל!.. ישו – מרים… מהולל יהיה שם האלוהים!

קרא ההמון בשפות שונות בהיותו תפוש חרדת־תעוב, ורק המשרת פאול שעמד בשורות האחרונות התחיל לדבר בקול כל כך רם ובטפשות כל כך מצוינה, עד שמשרת אחר חשב לו לחובה לנגחו בזרועו. אחר כך הכל נשתתק. העינים השחורות עברו שוב לאט ובהסתכלות חודרת על פנינו, והפינומן קרא מתוך הדומיה בקול ברור, אעפ"י שהיה קצת רועד:

— חזור![⁴]

הארוך בא קצת במבוכה, כאילו חשב את הפקודה שהיא מוקדמת מעט. הוא הביט על הפינומן במבט של פקפוק, אך ההוא קרא שוב ברוגז:

— הנך טפש, חזור!

הקולוניל דודריב הוציא תמרת עשן ואמר:

— אכן, פינומן נכבד, אתה לפי הנראה מתחיל במה שהיה צריך לסיים.

הפינומן הביט אליו בחיפזון, כאילו מתוך התפלאות, ואחר כך הוסיף בהדגשה יתרה אל אורך־השפם:

— חזור, חזור!

נדמה לי, שהפינומן משלח את ארך השפם להתחיל במלחמה. אך ההוא רק הסיר מעל ראשו את כובעו וניגש אל המדרגות בהשתחויה עמוקה ובהביטו כשואל ומסופק. מעל המדרגות השליכו נדבות על פי הרוב הנשים. על פני אמא ראיתי והנה מעליה עוד לא סרה רעידת העצבים; הרופא השליך גם כן איזו מטבע. אוליאניצקי הביט על ארך־השפם בכעס ואחר כך הפנה את מבטו לצדדין, כאילו אין לו עסק עם כל זה. מהמשרתים לא נתן איש כלום. הפינומן התבונן בעין בוחנת בקבוץ הנדבות, ואחר כך מנה את הכסף ברגליו בזהירות רבה והרים מטבע אחת למעלה ופנה באירוניה אל דודריב:

— פּן דוקטור… טוב מאוד… תודה רבה.

— דבר פלא, קרא פּן אוליאניצקי בקול מזויף, — דבר פלא, מהיכן ידע כי אתה הנך דוקטור? (דודריב היה לבוש בפידזק פשוט וז’ילט לבן עם כפתורי נחושת).

— אַה, הוא יודע את העבר ואת ההוה ואת העתיד, וסוקר ללב כל אדם, — אמר ארך השפם באמונה. לפי הנראה חלק גדול מאמונתו זו שאב מקבוץ הנדבות, שנתן בפעם הזאת תוצאות הגונות.

— כן, אני יודע את העבר, את ההוה ואת העתיד, אמר הפינומן, בהביטו אל אוליאניצקי, ואחר כך פנה אל ארך השפם⁴ ואמר: גש נא אל הפּן הזה, הוא רוצה להניח מטבע בשביל הפינומן המסכן, שיודע את העבר ההוה והעתיד יותר מחמש האצבעות של ידו הימנית.

ואנחנו ראינו בהתפלאות, איך שהפּן אוליאניצקי התחיל לחפש במבוכה בכיסו הצדדי. הוא הוציא מטבע נחושת, אחז אותה קצת באצבעותיו הדקות והרועדות מעט עם צפרנים גדולות והניח סוף סוף את המטבע לתוך הכובע.

— עכשיו – הלאה, קרא הפינומן למוליכו. ארך השפם תפש את מקומו והוסיף לקרוא:

— אני מוליך את קרובי המסכן בעגלה מפני שקשה לו מאוד ללכת. יאן המסכן, תנה נא וארים אותך.

הוא עזר לפינומן להתרומם. הפינומן עמד בקושי רב. ראשו הגדול היה משא לעיפה לגוית הננס. על פניו נראו אותות יסורים. רגליו הדקות רעדו. הוא מהר לרדת שוב אל תוך העגלה.

— אולם יכול הוא גם בעצמו לעבור ממקום למקום.

אופני העגלה התחילו להתגלגל. המשרתים נסוגו אחור בקול צעקה. הבריה המשונה פסעה ברגליה פסיעות קטנות בארץ, ובזה נדמתה עוד יותר לעכביש – סבבה ועשתה חוג גדול ושוב עמדה נגד המבוא. פני הפינומן הלבינו מרוב יגיעה, ואנכי ראיתי עכשיו רק שתי עינים גדולות, שהביטו אלי מתוך העגלה.

— ברגליו הוא מתגרד בגבו וגם מכין את תלבשתו, — הכריז ארך־השפם.

הוא הגיש לפינומן מסרק והלז קבל אותו ברגלו ובחריצות סרק את זקנו הרחב ושוב חפש בעיניו בתוך הנאספים – וישלח נשיקה אוירית ברגלו לנוכח סוכנת הבית שישבה אצל החלון עם עוד איזו עלמות מעלמות החצר. מהחלון נשמע קול צפצוף. פאול צהל וקבל בעד זה שוב נגיחה.

— ואחרי כל אלה, אדונים, הוא גם מצטלב ברגלו.

הוא בעצמו הסיר מעל ראש הפינומן את כובעו. ההמון נשתתק. הננס הרים עיניו לשמים, פניו כמו נקפאו בתמונה מוזרה. והדומיה התגברה עוד יותר בשעה שהפינומן בעמל ניכר הרים את רגלו נגד המצח, ואחר כך נגד כתפיו ולבו. מהשורות האחרונות נשמע קול בכיה כמעט היסטרית של אשה. בעת ההיא גמר הפינומן את עבודתו, עיניו התרוצצו עוד יותר בכעס, בהביטו אל ההמון, ומוך הדומיה נשמע קול עיף:

— חזור!

עכשיו פנה ארך השפם ישר אל שורות ההמון. האנשים הפשוטים נתנו את פרוטותיהם, כשהם נאנחים או גם מצטלבים. הרכבים הרימו את כנף בגדיהם, הטבחות מהרו אל המטבח ובפלסן להן דרך בין ההמון נגשו אל העגלה והושיטו את נדבותיהן. על המדרגות שררה דומיה כבדה בלתי נעימה. ברבות הימים ראיתי פעמים רבות, כי בני ההמון אינם כל כך מרגישים את חלול הקודש, אם רק היה איזה קיום מצוה חופף עליו במקצת.

— פּן דוקטור?… קרא הפינומן כשואל, אך כשראה שפני דודריב זועפים, שלח את ארך השפם אל אוליאניצקי ובעינים חודרות, כמעט בחמה הביט איך הניח אוליאניצקי למרות רצונו עוד איזו מטבע.

— סליחה, פנה הפינומן פתאום אל אמי – האדם מפרנס את עצמו לפי יכלתו.

מתוך דבריו נשמע קול מיוחד מעורר חמלה. הדוקטור הוציא מפיו זרם ארוך של עשן ובהוציאו מטבע של כסף מכיסו, השליך אותה על הארץ. הפינומן הרים אותה, הגיש לפיו ואמר:

— פּן דוקטור, את המטבע הזאת אמסור לעני שאפגש ראשון… האמינה בדברי יאן זלוסקי. נו, למה הנך עומד? לך וחזור שוב, — התנפל הוא על מוליכהו.

הרושם של המחזה הזה היה עומד וקיים איזה זמן בתוך ההמון, בשעה שהפינומן אכל בידיו, הסיר מעליו את מעילו ושם חוט בפי מחט.

— לסוף, אדונים נכבדים – קרא ארך השפם בקול חוגג – ברגליו הוא חותם את שמו ושם משפחתו.

— וגם כותב פתגמי־מוסר, — מהר הפינומן להוסיף – כותב ברגל לכולם יחד או לכל החפץ ביחוד בעד שכר מיוחד לתועלת הנפש ונלחמתה⁵. אם יש רק את נפשכם, אדוני. נו, מתיא, הבא הנה את כלי הכתיבה!

ארך השפם הוציא מילקוט פנקס קטן. הפינומן לקח ברגלו את הניר ובקלות כתב על הניר את שמו ושם משפחתו יאן קרישטוף זאלוסקי, שליאכטיץ פינומן מגליל זסלב.

— ועכשיו – קרא הוא בהטותו את ראשו בלעג, — מי רוצה לקבל אפוריזם? אפוריזם של מוסר, אדונים נכבדים. מאדם היודע את ההוה, את העבר ואת העתיד?

מבטו החד של הפינומן עבר על פני הנאספים ונתקע פעם באחד ופעם בשני כמסמר שבקש לתקוע עמוק באותו שיבחר בו. לעולם לא אשכח את המחזה בלי־אומר ההוא.

הננס ישב בעגלתו ועט מנוצת האוז ברגלו הימנית המורמה למעלה, כאיש הממתין להשראת רוח ממרום. בכל תנועותיו ואופן ישיבתו היה ציניזם קריקטורי וכן גם במבטו המפיק לעג ובוז, כאילו חפש למצוא בין ההמון מי ילכד ברשותו. ההמון הפשוט בא לידי מבוכה מהמבט הזה. הנשים התחבאו אשה מאחורי רעותה לפעמים שוחקות ולפעמים בוכות. פּן אוליאניצקי, כשבא תורו, חיך כאיש שאינו יודע מה לעשות ונראה היה, כי הוא נכון להוציא מכיסו איזו פרוטה, ובעל השפם הארוך הגיש אליו את כובעו בזריזות… הפינומן החליף מבטים עם אבי, עבר וחלף על פני דודריב, השתחוה בכבוד נוכח אמי ואחר תקע את מבטו בי.

— בא הנה, תינוק, — קרא הוא, — ואתה גם כן – הוסיף בפנותו אל אחי. כל העינים הוסבו עלינו בסקרנות או ברחמנות. אנחנו היינו רוצים יותר לרדת למעמקי שאול, אך לא היה מקום להסתר. הפינומן בדק אותנו בעיניו השחורות, ואבי שחק.

— נו, לכו, למה תעמדו? — אמר אבא באותו הקול שהיה לפעמים מצוה אותנו להכנס אל חדר אפל, כדי להרגילנו שלא נפחד מכל אמונת הבל.

ואנחנו יצאנו באותו רגש של הפחד, שבו היינו נכנסים אל החדר האפל לקיים מצות אבא. קטנים ונבוכים עמדנו נגד העגלה תחת מבטה של הבריה המשונה, ששחקה לנגדנו. נדמה לי, כי הוא יעשה לנו עכשיו איזה דבר, שיהיה לנו לכלימה לכל ימי חיינו, והיתה הבושה עוד יותר גדולה גם מזו שהרגשנו באותו הרגע שהיינו מוכרחים לרדת מעל הגדר, בעת שפאול הביט אלינו בלעג… אולי הוא יספר?.. מה יספר?.. איזה דבר שאנחנו עתידים לעשות בימים הבאים, וכל בני האדם יביטו אלינו בפחד כזה כמו שהביטו רגעים אחדים לפני זה בעת שהננס הראה את גופו הערום. עיני כוסו בדמעות וכאילו דרך הערפל נראה לי, כי פני הננס היושב בעגלה משתנות, כי הוא מביט אלינו במבט פקח, עצוב ומבטו נעשה יותר ויותר רך. ואחר כך השמיע העט קול שריקה מהירה, ורגלו הושטה אלי עם גליון לבן, שעליו נרשמה שורה יפה וישרה.

אנכי קבלתי את הגליון והבטתי מסביב מאין יבוא עזרי?

— קרא, אמר אבא בחיוך.

אנכי הבטתי אל אבא ואחר כך אל אמא, שבפניה נראה שהיא משתתפת בפחדי, ואקרא באופן מכני את הפרזה:

האדם נברא לאושר, כצפור – למעופה.

אנכי לא הבנתי תיכף את הרעיון שבפתגם הזה. אך מהמבט המלא תודה, ששלחה אמי להננס, הבנתי, כי הכל נגמר בשלום.

ותיכף נשמע שוב קולו החותך של הפינומן:

— חזור!..

ארך השפם השתחוה בהדרת כבוד והגיש את כובעו. הפעם, אני בטוח, נתנה אמא יותר מכולם. אוליאניצקי השתמט ורק הניע בגאוה בידו כאומר: כבר הראיתי למדי את רוב חסדי. אבא השליך מטבע אל תוך הכובע באחרונה.

— אמירה טובה, — אמר הוא בשחוק – אולם נדמה לי, כי זהו יותר פרדוכס מאשר אפוריזם מוסרי, שהבטיח אותנו.

— רעיון יפה, אמר הפינומן בשחוק לעג. — זהו אפוריזם ופרדוכס כאחד. אפוריזם כשהוא לעצמו, ופרדוכס כשהוא בפי הפינומן.. ח, ח! זהו נכון. הפינומן גם הוא אדם ופחות מכולם נברא לשם תעופה.

הוא הפסיק, בעיניו נראה איזה דבר מוזר, — כאילו כוסו בערפל.

— וכן גם לאושר… הוסיף הוא בקול חרש, כמדבר לעצמו. אך תיכף הבריקו עיניו שוב בציניזם גלוי.

— ה! — קרא הפינומן בקול רם בפנותו אל ארך השפם. כן יקום, מתּי: עבור נא בתוך הקהל הנכבד עוד פעם.

ארך השפם, שהספיק כבר לשום את כובעו על ראשו בחשבו, לפי הנראה, שהמחזה כבר נגמר עמד שוב נדהם. לפי הנראה, למרות שכבר נתקלקל וחדל מהיות חביב ומכובד – עדיין נשאר בקרבו מעט בושה. הוא הביט אל הפינומן כאובד עצות.

— טפש אתה! — קרא הוא קשה. — אנחנו קבלנו מהקהל הנכבד בעד אפוריזם והנה בקרבו היה גם פרדוכס… צריך לקבל גם בעד הפרדוכס… בעד הפרדוכס, קהל נכבד!.. בעד הפרדוכס… לשליאכטיץ מסכן, שפרנס ברגליו משפחה גדולה…

הכובע עבר עוד פעם על פני המבוא ועל פני החצר, שבזמן ההוא נתמלא בני אדם מפה לפה – כמעט כל יושבי הסימטא.

ד

אחרי ארוחת הצהרים עמדתי על המבוא. אחי ניגש אלי ואמר:

— הידעת? הפינומן הנהו עוד פה…

— איפה?

— בחדר המשרתים. אמא הזמינה את שניהם לאכול. וגם ארך השפם עמו. הוא מאכילו בכף.

באותו רגע נראתה מבעד הפנה של ביתנו הגויה הרזה והארוכה של ארך השפם.

הוא הלך כפוף־קומה וידיו מאחוריו הוליכו את העגלה, שבה ישב הפינומן באספו את רגליו אליו. בעברו על יד הבית, ששם ישב הדוקטור, השתחוה רצינית נוכח החלון, שמשם יצא עשן תכלת של מקטורת, ואמר אל ארך השפם: נו, נו, הזדרז! ובהגיעו עד החלונות הנמוכים של הפּן אוליאניצקי, שהיו מכוסים בוילוניות, התעודד פתאום הפינומן ויקרא:

— תודה, הטוב והמיטיב… אנכי יודע העבר ההוה והעתיד, כמו חמש האצבעות של ידי הימנית… שאמנם איננה כלל. ח, ח! שאמנם איננה כלל אדון רב חסד… אך בכל זאת זה לא מפריע בעדי מדעת את העבר, ההוה והעתיד…

אחרי כן יצאה העגלה דרך השער.

כאילו נועדנו יחד, רצנו אני ואחי ועברנו את הבית והגענו אל החצר הקטנה שמאחורי הבית ומשם יכולנו לראות שוב את הפינומן. ואמנם בעוד חצי דק נראתה בסמטא שוב הגויה הארוכה של ארך השפם, שמשך את העגלה. הפינומן ישב כפוף, על פניו נראתה עיפות, אך היו יותר פשוטות, בלי חגיגיות, ויותר נעימות.

מהעבר השני לנגדם נכנס לתוך הסמטא עני זקן יחד עם ילדה בת שמונה שנים. ארך השפם זרק מבט של רוגז אל עבר העני, אך תיכף שב למנוחתו, התחיל להסתכל בלי דאגה על פני הסימטא וגם התחיל לשיר בקול מזויף איזה נגון. הפינומן הסתכל בכל אלה השינויים שנתהוו בתוך חברו, ועיניו הבריקו בלעג.

— מתּי! קרא הוא בקול נמוך כל כך, שארך⁶ השפם רק מהר את פעמיו.

— מתּי!

ארך השפם עמד, הביט אל הפינומן ואמר כמתחנן:

— חי אלהים, רק טפשות היא!..

— הוצא, אמר הפינומן בלשון קצרה.

— נוּ!

— הוצא!

—נוּ—וּ? ענה ארך השפם בקול תחנה לגמרי, ובכל זאת שם ידו אל תוך כיסו.

— לא שם, — אמר הפינומן בקרירות. המטבע בת ארבעים פרוטות של הדוקטור מונח! בכיס מצד ימין… עמוד נא, זקן, רגע.

הזקן עמד, הסיר את כובעו ושם אליו את עיניו שאבדו צבען. ארך השפם, שפניו העידו, כי הוא נעלב עד מות, הוציא את המטבע והשליך אותה לתוך כובעו של הזקן העני.

— השד מביא אתכם הנה, מלחכי פינכא, רטן הוא, בשובו למשוך את העגלה.

הזקן העני השתחוה, בהחזיקו את כובעו בשתי ידיו. הפינומן שחק שחוק גדול בהטותו את ראשו לאחור… העגלה אחזה דרכה על פני הסימטא, הלכה והתקרבה אלינו.

— ואתה היום שבע רצון, אמר ארך השפם בכעס ובעקיצה.

— ומה? קרא הפינומן בסקרנות.

— ככה… כותב אפוריזמים נעימים ומפזרם לדלדלים בעד מטבע בת ארבעים… כולם יחשבו, כמה מאושר האיש הלז!

הפינומן שחק את שחוקו החותך, שממנו הרגשתי, כי אזה דבר עובר על פני שדרתי, ואחר כך אמר:

— חא! כדאי להרשות גם לי לעצמי איזה דבר… יחד עם זה לא אבדנו כלום… הלא רואה אתה, כי גם ע"י הפוריזמים הנעימים אפשר לאסוף איזה סכום. אצלך שתי ידים, אך ראשך איננו שוה פרוטה, מתי המסכן! האדם נברא בשביל אושר, אך האושר לא תמיד נברא בשביל האדם. הבינות? לבני האדם ישנם גם ידים גם ראש. אך לי שכחו להדביק ידים ולך על פי שגיאה תחת ראש הדביקו דלעת ריקה… חא! זה לא יפה בשבילנו, אך זה אינו משנה את הכלל.

בסוף הנאום הזה פסקו הטעמים הבלתי נעימים מתוך קולו של הפינומן ופניו הפיקו אותו הרושם, כמו בשעה שכתב בשבילי את האפוריזם. אך בעת ההיא עברה העגלה על פני המקום שאני עמדתי עליו עם אחי באחזנו בידינו את פצימי הגדר ואת פנינו תקענו בין הפצימים. כשהרגיש בנו, התחל הפינומן שוחק שחוק לא נעים.

— הוי שובבים! באו שוב להביט על הפינומן חנם? אני אראה לכם! לי יש קרובים כמוכם, אני מאכילם וחובט אותם ברגלי. האינכם רוצים שאנסה לעשות כזאת גם בכם?.. זהו מענין מאוד. ח, ח, ח! נו, ה' עמכם. לא אגע בכם לרעה… האדם נברא בשביל האושר. אפוריזם ופרדוכס כאחד, בעד שכר כפול… אמרו שלום בשמי להדוקטור. הגידו לו, כי האדם צריך לפרנס את עצמו במה שהוא, וזה קשה לעשות, כשהטבע שכח להדביק ידים אל הכתפים… ולי יש קרובים אמתיים, בעלי ידים… נו, היו שלום וזכרו: האדם נברא בשביל האושר…

העגלה התגלגלה הלאה, אך בסוף הסימטא הפנה הפינומן שוב את פניו אלינו, הניע את ראשו למעלה אל הצפור שהסתובבה למעלה ברום השמים וקרא שוב:

— נברא בשביל האושר. כן נברא בשביל האושר, כצפור בשביל התעופה.

אחר כך נעלם מעבר הפינה ואני עם אחי עוד עמדנו שם הרבה ופנינו בין הפצימים והבטנו פעם אל הסימטא הריקה ופעם אל רום השמים, במקום שפרשה הצפור את כנפיה לרחבה בתוך רום התכלת, בתוך המרחביה השמימית, אור השמש שפוך עליה. והיא מוסיפה להסתובב ולרחף.

ואחר כך שבנו אל פנתנו, השגנו את חכותינו ואמרנו שוב לחכות עד שנצוד איזו דגה של כסף בדלי המעופש.

אך מאיזו סיבה לא מצאנו עוד בזה קורת רוח כבתחילה. מהדלי נישא ריח רע, מעמקו אבד הסתר הפלאי, גל האשפה המואר באור השמש הפיק עצב, כאילו נתפרדה לאטמיה השונים, והמרכבה נראתה כדבר מקולקל ונפחת.

בלילה ישנו שינה בלתי נעימה, צעקנו מתוך השינה ובכינו בלי כל סיבה. אולם היתה סיבה: בחלומנו נגלו לנו פני הפינומן עיניו פעם קרות וציניות פעם מפיקות כאב נסתר.

אמא קמה וצלבה אותנו, בבקשה להגן בזה על ילדיה מהסתירה הראשונה שראו בחייהם, ושנכנסה כקוץ דוקר בתוך לבותיהם הילדותיים ולתוך מוחם.

¹

כמה פעמים פרסמתי דברים, המגלים את היחס האנושי הטהור של וולדימיר קורולנקו, זכרונו לברכה, אל עם ישראל בכלל ואל אנשים אחדים מישראל בפרט. דמות יקרה זו ידועה לכולנו מכבר, אבל כל פעם נופל עליה אור חדש. הנה לפני מחברת קטנה – חליפת המכתבים בינו ובין הסופר היהודי נחום כהן, שכתב רוסית בכנוי נאומוב. במכתבים האלה מתגלה מצד אחד הטרגדיות שבחיי צעיר עברי בעל כשרון, מעונה שחפת ומעונה דלות, נוספות לענוייו כיהודי מחוסר זכויות אדם, וכבעל כשרון, המטפס על במה ספרותית, ודווקא לא עברית (שאיפתם של רבים מן המשכילים בני הדור ההוא…), ומהצד השני – מדת החסד והרחמים של אדם יקר־רוח, המדריך את הסופר הצעיר, המסייע לו בפרסום פרי עטו והעומד לו בכל צרה בימי חייו הקצרים ודואג למשפחת הנספה בלא עתו. חליפת המכתבים נמשכה ארבע שנים.

נחום כהן נולד בשנת 1863 בעיירה קטנה בפלך ייקטרינוסלב בבית הורים אורתודוכסים, למד בחדר, ואחרי כן בגמנסיה רוסית בחרסון ולא גמר מפני מחלתו ויצא מהמחלקה השביעית. היה שומע שעורים בחרקוב באינסטיטוט לרפוי בהמות, וגם אותו לא גמר מפני מחלתו. אז נסע לעיירה ניקופול (אותה תאר אחרי כן בספרו “בעיר הנדחת”) ופתח שם בית־ספר. אולם מהרה נתגלה, כי הוא חולה במחלת השחפת, והיה מוכרח לנדוד לקרים, וישב ביאלטה ובסימפורופול, והתפרנס משעורים פרטיים ומעבודה ארעית בעתונים רוסית. בזמן ההוא היה כבר בעל משפחה ומצבו היה דחוק מאוד. וכל אלה השפיעו על מחלתו שתתפשט מהרה והוא מת בטרם הגיע לשנת השלושים לימי חייו (15 יוני 1893).

כארבע שנים לפני מותו, משנת 1889 ישב כהן ביאלטה וקורולנקו ישב בעיר הסמוכה קאראבי. נראה, שבזמן ההוא שלח לקורולנקו את רשימתו הקצרה “מעת לעת במחלקה השקטה”, שנדפס בעתון, ובקש ממנו חות דעתו. קורולנקו השיב לו מיד במכתב, ולימים, בהיותו ביאלטה, נכנס בעצמו אל כהן לבקרו, ובשיחתם תאר כהן לפניו את חיי היהודים בעיירה הקטנה ומצוקתם מן המשטרה הצארית. תאוריו מצאו חן בעיני קורולנקו ואמץ את לב כהן לכתוב דבריו בספר. (מזה יצא אחרי כן ספורו של כהן “בעיירה הנדחת”).

בקור זה עשה רושם גדול על כהן, כמו שנראה ממכתבו מ־1 דצמבר 1889: “לא נמצא איש, שיתן דעתו עלי כמוך. כשבאת לבקרני – דבר שלא קיויתי לו – אמרתי לך (התזכור?): זה הולם את נדיבות רוחך! לא לדבר באזניך מחמאות כונתי, אלא פשוט להגיד מה שהיה בלבי. לא בי האשם, אלא אתה היית הגורם… אני זקוק מאוד לעזרתך. אתה חיית, ראית יסוריהם של אחרים, גם בעצמך נתנסית ביסורים (מאושר!) ואנכי מפני טעמים שונים, חוץ מכעס אין־אונים, וצמאון חיים איני מרגיש כלום, והנני לעומתך – אפס! והנה אני עובד ורושם את ציור “הז’יד” (היהודי) שמצא חן בעיניך בספרי עליו. עיפתי קצת מעבודתי ואני כותב לך למען אחליף כוח… חשבתי כי ספור מחיי היהודים איש לא יחפוץ להדפיס. כך הוא מנהג השנה”.

אחרי שכתב את הספור שנזכר לעיל שלח אותו אל קורולנקו ובמכתב כתב אליו ביום 26 לחדש יאנואר 1891: “הנה ספורי. בטכניקה, כסופר מתחיל, בודאי פגמתי. הורני, למדני, — באחת: חזקני! הספור אני גדול, יגזול ממך רק שעות אחדות… קבל נא ממני את תודתי הרבה בעד זה שהתרת לי לפנות אליך לעזרה ולצפות לישועתך”…

ביום 26 במרץ 1891 השיב קורולנקו את הסיפור לכהן וכתב לו: הרעיון וסופו של הסיפור יפים מאוד אבל ההתחלה וכמה מקומות באמצע אינם טובים. לתקנו בצורה זו צריך הרבה לעבוד וגם איני מעיז לשלוח יד כל כך במלאכת אחרים. ועם זה אינו נמנע מנבאות לו כי בכלל, נעדר הוא כשרון מספר אמיתי… ואולם אם ירצה לעבד את הספור מחדש ישלחהו אליו כשהוא מתוקן ויעזור לו בכל האפשר.

על המכתב הזה השיב כהן ביום ראשון לאפריל 1891: קראתי מכתבך, יותר נכון לומר: בלעתי אותו. אפשר שאתה אינך יודע מה שסובל אני במקום נדח שכזה (אני מדבר כאיש יהודי), אם הוא רוצה להתקרב לאנשים, ללמוד להתבונן, והוא מוצא גדופים, גזלת פת לחם על ידי “חקים לפי שעה” — הכל נהפך ליסורים, ומסביב אין אף אחד אשר לב אדם לו. בודד אני, הוגה, מחפש, והכחות כלים ללא תועלת. ופתאום מכתבך שהוא מזכירני על חיים יפים יותר, על דבר בני אדם נעלים יותר ונכונות להושיט יד עזרה – כל זה הוא בשבילי הרבה מאוד אך לא ארבה דברים בזה, אף על פי שהבעת תודה היא דרישה נפשית חזקה מאוד.

כהן מדבר על דבר הקושיים שיש לו בעבודתו הספרותית. ואף על פי כן הוא רוצה לכתוב ושוב מחזיק טובה לק. שהציע לו לשוב ולשלוח לו את הספור לאחר תיקון.

ביום 23 לאוקטובר 1891 שלח כהן שנית את המתוקן לק. ובמכתבו כתב לאמר: “עשיתי כפי יכולתי… עשה נא, אדוני, בו מה שברצונך ורק תשימהו באיזה ירחון שהוא… הלא צריך אנכי שיהיה לי לכל הפחות יום אחד של אושר בחיי המלאים יסורים… סלח נא את הטון הזה. אתה קרוב ואני, למרות רצוני, שופך שיחי לפניך. ואמנם קשה לדרוש שלות הרוח וסבלנות מאדם שמשפחתו מפוזרה בין קרובים (עוד נוסף ילד שלישי שנולד לי עכשיו) ועל כל אלה מחלת השחפת שאינה נותנת לעבוד, וגם יהדות”. (כלומר חסרון זכויות – המתרגם.)

על המכתב הזה ענהו ק. שוב, כי נכון הוא לקרוא את הספור המתוקן שנית וגם להשתדל שיצא לאור. זה אנו רואים ממכתב כהן דלקמן.

יאלטה 9 פברואר 1892.

וו. ק. הנכבד! קבלתי מכתבך לפני ימים אחדים ולא יכולתי להשיב לך דבר תיכף מפני ששכבתי במטה. השיעורים אכלוני לגמרי. כאילו אור חדש נגה עלי ורגשות חדשים עודדו וחזקו את רוחי. כל הזמן הייתי אחוז חרדה, פן לא תמצא עבודתי חן בעיניך. יותר מכל הייתי מעונין שבעיניך תישר עבודתי… הרשני נא להקדיש לשמך את ספורי זה הראשון, שנכתב לפי הצעתך. יחד עם זה אבקש שתשלח לי את הפוטוגרפיה שלך, ואז אמצא ספוק גמור. שתי שנים לא נועזתי לבקש ממך, עכשיו אני מרגיש עצמי יותר קרוב אליך, אחרי ראותי יחסך אלי.

נ.ב. כמה יעבור עד שיודפס הספור? אני חולה רציני, חיי אינם מהודרים כל עיקר, נותן שעורים בזמן שאסור לי לדבר אולי יכולתי קצת לנוח!…

ביום 29 מאי 1892 כותב כהן אל ק. כדברים האלה:

אל אלהים! הלא כל מלה ומלה ומלה שהנך כותב אלי נכנסת לעומק לבי. אינני רגיל כלל ליחס חם שכזה, והנה אני מקבל מנה כל כך גדולה. הנני כצעירה חולת אהבה, קורא וחוזר וקורא את מכתבך – איך אתה מדבר ועושה הכל כל כך בפשטות! מכתבך האחרון יותר טוב עוד מן המכתב הקודם. גם אני מרגיש עצמי יותר טוב. אם היית רואה עכשיו את פני, בודאי שהיית שמח לראות את מצב רוחי.

אני מבטיחך שלא אפריע עוד מנוחתך, אבל את הבטחתי זו אפר אם לא תשלח לי את תמונתך. כבר בקשתיה ממך פעמים, ואני שב ומבקשה גם עכשיו: שלח נא!

ביום 13 בספטמבר 1892 כותב כהן אל ק. לאמר:

לפני שני ירחים כתבתי לך (אחרי קבלת התלגרמה), אחרי כן חפצתי לכתוב עוד ונמנעתי, כי לא רציתי להפריע את מנוחתך וגם המחלה עצרתני. הרופאים שוב גרשו אותי מיאלטה מפני הרטיבות לעיר סימפרופל, ששם האקלים יבש יותר, ושם אפשר שיפחת חומי. ואמנם כאן טוב לי יותר והתחלתי לכתוב עוד ספור. הטיפוסים מענינים מאוד ודורשים הרבה חומר. אנכי סומך על עזרתך, שהבטחת לי מאז לעמוד תמיד לימיני. הנה ספטמבר… עוד מעט יבוא דצמבר (בו הובטח, כי ספורי² יצא לאור) — ולבי סואן. הופעת ספורי וקבלת מכתבך (מענה על המכתב הזה) בודאי יעודד אותי. וכאשר אקבל שכר סופרים תהיה לי האפשרות להמשיך את עבודתי הספרותית. בבקשה לענות לי…

ביום 28 ספטמבר 1892 כתב קורולנקו לכהן לאמר: עסקים רבים של עניני משפחתי מונעים ממני את היכולת לעתים לדייק בחליפות מכתבים. סלח נא. ע"ד התמונה אני זוכר, אבל עדיין לא הצטלמתי. כשאצטלם אשלחנה אליך. מסטאסיוליביץ (עורך הירחון, “ציר אירופה”) לא קבלתי עוד מכתב. אבל אני בטוח בדייקנותו ובאוקטובר בודאי יופיע ספורך. לא יאוחר.

מובן, כשתגמור (את הספור השני) תשלחהו אלי; אשמח לקרוא אותו ולהנחותך בעצתי. תן דעתך לתיאור: הקיצור (מבלי לחסר מהתוכן), הצמצום, והעיקר הבהירות של כל מחשבה וכל צייר – זה דרוש, וזהו מה שחסר לכתחילה בספורך הראשון.

ואחרי כל אלה הנני מאחל לך כל טוב. בקרוב תטעם נועם של הופעת החבור הראשון בדפוס. אני זוכר עוד את ריח הדפוס שנדף מתוך הגליונות של חבורי הראשון. זה אמנם מצדי זכרונות משעממים, אבל זכור נא את עצתי: אל תבטח הרבה על פי ההצלחה הראשונה, את תכנית חייך תתכן על יסודות אחרים. אנכי רואה את עצמי כעוזר בחבורך הראשון. בוא אני בטוח ושמח אני בהצלחתך יחד עמך; אך יחד עם זה אני רוצה להרחיק ממך יסורים, שהם רגילים לבוא אחרי הצעדים הראשונים.

ביום 11 בנובמבר 1892 כתב כהן לקורולנקו לאמר: סוף, סוף ראיתי בעיני ממש את “שלמה” שלי (גבור הספור “בעיירה הנדחת” בדפוס, הודות לעמלך להציגו בתבנית אדם. בכל מקום שידך נגעה בספורי, רוח אהבת אדם מנשבת מתוכו, והרגשה של אמן יוצר, והשורות שהוספת בו חודרים אל הלב. אני יודע את כל הספור על פה, ובקראי בו רק חשבתי: איזה אדם הוא! איזה יחס אנושי!… נכון אני לנשק את העולם כלו: הנה ישנם בו אנשים כאלה, אמנם לא הרבה, אבל מציאותם של בני־עליה אלה מגבירה את האמונה. והנה עוד דבר: בתשיעי לנובמבר קבלתי מהמערכת 350 רובל שכר סופרים. זאת אומרת – מאה רובל בעד כל גליון…

אילו היתה יחד עם זה קצת בריאות הגוף… אבל “זהו כבר מן השמיים”…

ביום 20 נובמבר 1892 כתב קורולנקו אל כהם לאמר: "בערכו של דבר זה שאנכי, כסופר, עשיתי לך, כשם שעושים לחבר מתחיל – אתה מפריז יותר מדי; בשביל עבודה שכזו לא צריך כלל להיות אחד מבני־עליה. בגלל הגזמה שכזו שאני רואה ביחסך אל בני אדם, אתה עלול קודם כל לצלול בתוך אילוזיה, המעוררת תקוות מופרזות לטובות בעתיד, ואחרי כן לרדת ליאוש ופסימיות, שמגזימה מצד שני על המציאות הרע. סלח נא כי אנכי כאילו באתי להטיף מוסר. אל נא תטיל ספק בזה שאני דורש טובתך ומוכן לסייע לך גם בימים הבאים בעבודתך הספרותית, שהתחלת בה בהצלחה כל כך רבה. אבל אחרי שהכרתיך, כמו שנדמה לי, וכמו שמרגיש אַתה בעצמך בודאי, — רוצה הייתי להזהירך מהתפעלות מוגזמה וממרירות היאוש. אנכי מבין, כי חג לך היום, וגם אני קצת מקנא בך, שאתה מרגיש את עצמך כל כך מאושר מצעדך הראשון בספרות, אך זכור נא, חביבי, כי אחרי חג באים ימי חול, ובאה שוב העבודה עם כל קושיה ומרירותיה, ואולי גם מכשולים, וכל כיוצא בזה. אולי כדאי שתתן לנפשך קצת מנוחה ושתחליף כוח בשביל העבודה העתידה…³

הנני מחבק ידך ומברכך בכל טוב…

20 נובמבר 1892 כתב וו. קורולנקו למ. סטאסוליביץ, מו"ל ירחון “ציר אירופה”, שבו נדפס ספורו של כהן “בעיירה הנדחת”, לאמר:

אני מצדי חייב להודות לך בעד הטוב שעשית לסופר כהן. המחבר מלא שמחה וביחוד ששכר הסופרים שקבל מעל לכל השגה של מספר מתחיל. הכסף הוא אמנם רק כסף, אבל לא לעתים קרובות יקרה שהכסף יביא כל כך הרבה תועלת כמו הפעם. הסופר המסכן הוא באמת חולה, אולי לא מיואש לגמרי. עכשיו התרומם מעפר ואולי זה יעשה לו כנפים ויעודד את רוחו. לי יש סבה מיוחדת להנות ממעשיך. בהיותי ביאלטה הציע כהן לפני על פה את תמצית ספורו, ואני יעצתיו לכתבו ולפרסמו בדפוס. הוא היה מסופק, אם מכתב עתי רוסי יסכים לפרסם אותו. אני הבטחתיו שאשתדל בכל כחי שהספור יצא לאור. בעיני היה זה עלבון לחשוב כי הספרות הרוסית יודעת רק לנבל ולשקץ עם שלם… והנה אתה, אדוני, הסירות את החששות שהיינו חוששים, וצר לי שלא היה סיפק בידי לתת לך תודה פנים אל פנים בהיותי בפטרבורג. מקוה אני, שבקרוב אהיה שוב בפטרבורג ואתקן את הדבר.

משראה כהן, כי ספורו מצא חן בעיני רבים וכמה ז’ורנלים דברו בשבחו, חשב למצוא איזה מו“ל שיוציאו לאור בהוצאה מיוחדת בקוותו לקבל בעדה שכר כלשהו. והכסף היה נחוץ מאוד. מחלתו נתגברה וקשה היה לו מאוד לתת שיעורים. ונוסף לזה, אסר האינספקטור של הגימנסיה ביאלטה על תלמידיו לקבל הוראה מפי יהודי. ולפיכך פנה כהן בעצמו אל בעלי הירחונים אולי יואילו להוציא לאור את הספור הוצאה בודדת. הוא לא נועץ בתחלה עם קורולנקו כי קשה היה בעיניו להרגיז מנוחתו ולהטרידו תמיד. אולם כאשר הודיע את הדבר לקורולנקו הצטער ק. מאוד על מעשה ילדות זה, בדעתו כי אין מו”לי העתונים נוהגים להתעסק בהוצאת ספרים בודדים. קורולנקו ראה חובה לעצמו לעזור לסופר האומלל גם בדבר הזה, והוא שכתב לצרטקוב, אחד מבעלי הוצאת הספרים הטולסטואית “המתוך” ותאר לפניו את מצבו של הסופר ושבח את ספורו, וצ’רטקוב נתעורר לשלם בעד הוצאת הספר יותר מהרגיל. ונמצא גם מו"ל אחר.

*

וזה מה שכתב קורולנקו אל כהן, 15 יאנואר 1893. “עכשיו תוכל לבחור באחד המו”לים כרצונך. ולעת עתה בשורה בפי: אנשים שונים פנו אלי להודיעם מי הוא הסופר נאומוב. ואנכי לא חשבתי לחובה להסתיר את הדבר וגם הודעתים מצב המחבר כמו שהוא. היום קבלתי פתאום 70 רובל ובקשה למסרם לך בשם מבקשי טובך, וכמובן שמהרתי לעשות חפצם, בדעתי כמה אתה נצרך להם עכשיו. התחזק ואל יפול רוחך. אני שולח לך בזה את תמונתי".

כהן לקורולנקו יאלטה 7 פברואר 1893:

“אני כותב איך שהוא. כל הזמן אני במטה, ורק הבוקר הונח לי קצת. אני כל כך חלש עד שאיני יכול לשבת הרבה, הראש כאילו נתרוקן לגמרי, אין גם מחשבה אחת. קשה אפילו לקום, ואף על פי כן מוטיב אחד תקף אותי, ואינו נותן מנוחה. ישבתי אל השולחן וכתבתי כחצי גליון. הייתי מוכרח להפסיק… קשה… כלו הכוחות. מתי יבוא הסוף לזה? ברכני נא בהצלחה…”

באותו זמן כתב ק. לד"ר ש. ורמל (הוא יושב גם עכשיו במוסקבה. מלפנים עסקן צבורי, אחד היהודים הנאורים שבמוסקבה מן הימים ההם):

2 מארץ 1893 נ. נובגורוד.

אני שולח לך מכתבו של כהן, שממנו תדע את מצבו. אני חושב שעכשיו אין לדקדק שמא יתבייש (לקבל נדבה). בחפץ לב נכון אני לקבל עלי שוב את הטורח לשלוח את נדבתכם אליו, אבל יותר טוב שתשלח ישר אליו כדי לקמץ את הזמן. יפה יום אחד קודם.

ומה ששאלת, אם כדאי להוציא את הספור (של כהן) בשביל העם. הנני להגיד לך שאני באתי בענין זה לידי החלטה גמורה: כל מה שהוא טוב – טוב בשביל העם. הגיע הזמן להרחיק לגמרי את המשפט הקדום ולבלתי הלעיט עוד את העם מוץ רוחני ודברי מוסר האמורים בשפה רפה, ספורי תינוקות על אכרים טובים ורעים על הרע שבחיי הכרך ועל הטוב שבחיי הכפר, אעפ“י ששם הם גוועים ברעב… לדעתי, הייתי משנה את שם הספור, ובמקום “בעיירה נדחת” הייתי קורא פשוט “ז’ידים”. ידע הקורא על מה מדובר בו וכאשר יקראהו יבין יותר. אם יהיה הספור נפוץ הרבה – איני יודע… אבל אין ספק שספורו של כהן יהיה דבר יקר באוצר הספרות. ולדעתי, זהו העיקר”.

*

ושוב כותב ק. אל הד"ר ש. ורמל. 22 אוגוסט 1893. “…נודע לי, כי הסופר נ. כהן מת (15 יוני 1893 בייקטרינוסלב) והשאיר את משפחתו בדלות נוראה… אנכי נמצא עכשיו בחוץ לארץ (הוא היה אז באמריקה – המתרגם) ואולם רוצה אני לחשוב, כי אדוני ימשיך, כמו בחיי כהן, את עבודתו לעורר את הנדיבים לסייע למשפחה האומללה…”

*

קורולנקו פנה אל הסופר גורבונוב־פוסאדוב (7 נובמבר 1894) ושלח לו את כל כתבי נ. כהן והוסיף: “אני חושב, כי הכשרון הזה, אשר כבה באבו, ראוי למצבה לא גדולה זו. עזרני נא להקימה. אם יש צורך בביאור, הנני לכתוב הקדמה קצרה. וזה יביא תועלת למשפחה.”

מערכת “המתוך” לא מצאה אפשרות להדפיס כל כתבי המנוח והסתפקה בהוצאת הספור “בעיירה נדחת” (בפעם הראשונה בשנת 1895, ואח"כ בהוצ' שניה בש' 1898 ביחד עם עוד ספור אחד).

ב

יצא לאור הכרך השני של מכתבי וו. קורולנקו הנוגעים לחיי החברה, בעריכת בתו נ. קורולנקו וחברתה א. קריבינסקי (עבריה). בין המכתבים ישנם כאלה הנוגעים ליהודים, ואותם אני בא לפרסם כאן.

המכתב השני נשלח לפילוסוף ההומניסטי הרוסי וו. סולוביוב (1853־1900) בתשובה על מכתבו:

בשנת 1890 עלה על לב סולוביוב להוציא לאור מחאה קולקטיבית של סופרים מפורסמים ומלומדים נגד שלילת זכויות היהודים ונגד ההסתה המתנהלת בדפוס באופן שיטתי. הוא שלח את המחאה שחיבר בעצמו אל וו. קורולינקו בצירוף הדברים האלה:

“הנני שולח לכ' את המחאה של הסופרים והמלומדים ובבקשה לחתום עליה; חושב אני למותר להרבות דברים על דבר הערך שיש לחתימת אחד מבעלי הכשרונות היותר גדולים מהסופרים החדשים שלנו, כמו כ‘. ועל זה שכ’ בדעה אחת עמדי בענין הזה יש לי ראיה ברורה מתוך מה שכתב ב”פּבלובסקיה אוצ’רקי" שבהם הראית בעליל את כל השקר של האנטישמיות". ועל זה ענה לו קורולנקו (ב־22 אוקטובר 1890) לאמור:

מודה אני מאד לכ', שלא שכחתני מלצרף אותי בענין היפה הזה. תמיד התייחסתי בשאט נפש אל ההסתה המאוסה נגד היהודים בספרותנו. הסתה שנלותה בדברי נבלה הולכת ומתגברת אצלנו, למרות המסורת היפה שיש לנו מכבר. לפי דברי אבי אנו יוצאי ירך בספרותנו. הסתה הנלוית בדברי נבלה הולכת ומתגברת אצלנו, ולמדתי⁴. ולפיכך אפשר כי לי יותר מאשר לאחרים מובנים הרגשים של ההמון החשוך נגד היהודים. אם ההיסטוריה מצדיקה, או יותר נכון מבארת את חסרונות היהודים שנדבקו בהם ע“י השפלתם הארוכה ויסוריהם, הנה יש גם אצל העם (שלנו) היסטוריה של יסורים והשפלות, שבהן השתתפו היהודים⁵. אלה הם שני לוחמים, כל אחד בכלי משחית מיוחד בחשק של שלילת זכויות ודעות נפסדות שנצטברו בעמים השונים. והיסורים שהיו נחלת שני הלוחמים רק הועילו להגדיל את מדורת השנאה. אני יודע גם כן שבחברה שהיא כולה מחולחלה ע”י הפּרינציפּים של ניצול האחד נגד חברו היהודים מצטיינים בהכשרה מיוחדת (וזהו מפני שההיסטוריה הכריחה אותם ללכת בדרך זו) ומשתמשים בפרינציפים האלה עד קצה ההגיון שלהם. אך אם לההמון החשוך פחות או יותר מתלקח על ידי יצרו הרע ומכה על ימין ועל שמאל בלי בחינה – אפשר להתייחס עוד בחמלה, אבל להסתה, שהיא מעוררת לשנאת העמים, אין הצדקה לספרות השוכחת, כי אין פתרון לכל השאלות הציבוריות, מלבד משפט הצדק, והפתרונים שאין צדק ביסודם רק מרבים סכסוכים. גם את הרוצח אי־אפשר להאשים בעד מעשה שאינו אשם בו, ואין אשמה אם בה לא השתתף הרצון. ולפיכך אין להאשים את מי שהוא מפני שנולד מהורים אלה או מאחרים. וכן אין להאשים איש בעד אמונתו בדת זו או אחרת, מפני שנאמנות לדת היא מידה משובחת – אם היא לא במרמה – וראויה לתהילה. אלה הם יסודות הצדק שעליו צריך לבסס את פתרון שאלת היהודים. וגם באמת שאלת היהודים צריכה לעבוד לגמרי מן העולם. להלחם צריך נגד הרע, אבל לא נגד הלבוש. הלחמו נגד הניצול בכל גילוייו. ואם היהודים באמת מנצלים יותר מהנוצרים, אז, כמובן, הם יסבלו יותר, וזה יהיה בתור תוצאה ישרה, ואז הצדק המעניש יהיה שבע רצון. אולם עכשיו במלחמה נגד הניצול של היהודים אנו רואים ניצול של הרוסים כלפי היהודים בלי שום הצדקה ובלי שום חוק.

ואולם על דבר אחד אני רוצה לעמוד: כבודו כותב כי האנטישמיות באה אלינו מגרמניה. אמנם יודע אני את ההיסטוריה של השאלה הזאת, ועלי להגיד כי המדה הזאת (של שנאת ישראל) היא גם אצלנו מצויה במדה גדושה… ואולם זה אני מעיד בדרך אגב. ושוב פעם אני מודה לו בעד זה שנזכר על אודותי בדבר החשוב הזה, והנני מכבדו באמת..

הערת המתרגם. המחאה הזאת, שביקש סולוביוב לפרסם, לא יצאה לאור, כי הממשלה לא הרשתה.

ג

מכתב משלום־עליכם לוו. קורולינקו, (נכתב ברוסית)

ההוצאה העברית “תושיה”, שמוציאה לאור העתון “די יודישע פאלקס־צייטונג”, נגשה להוציא לאור מאסף באידיש לעזרת יהודי קישינוב שסבלו מהפוגרום. והיא מסרה לי לפנות אל גדולי הסופרים הרוסים, אולי יואילו גם הם להשתתף במצוה באופן ישר או באופן אחר. באופן ישר – רצוני לומר לכתוב מה שהוא בשביל המאסף ברוסית, ואני נכון לתרגם לאידיש; ובאופן אחר – רצוני לומר, אם תרשני לתרגם מפרי רוחך שכבר באו לדפוס. בבקשה שכזו פניתי אל ל. נ. טולסטוי והוא הבטיחני לכתוב מה שהוא בהתאמה לענין. וכך ענוני סופרים אחדם. יעני תלויה בסיפורו “המנגן העיור” שנכתב בכשרון יוצא מהכלל, ואני תרגמתי חלק ממנו, כמדומני, תרגום מוצלח – הפרקים שבהם מתוארה לידתו של המנגן העיור וימי ילדותו הראשונים, התקופה שעדיין לא הגיעה לנגינה. ולכן אני רוצה לתת לו שם “הילד העיור”, והנני מבקש מכבודו לתת לי הסכמתו בנוגע לתרגום וכן בנוגע לשינוי השם. ועוד אבקש לכתוב מה שהוא, מהשקפתו ורגשותיו ע"ד המאורע המעציב שקרה בקשינוב. מכבדו מאד, שלום רבינוביץ (“שלום עליכם”).

על זה ענה וו. קורולנקו: 17 יוני 1903 (פולטווה).

א. נ.

לעת עתה צריך להסתפק בזה שהנני נותן את הסכמתי לתרגום הפרקים הראשונים מספורי “המנגן העיור” בתרגומו. ואולם בקשתו להשתתף במאסף הגיעתני בשעה שאי אפשר לי להבטיח לכתוב איזה דבר חדש. הלואי שאוכל להשלים מה שמוטל עלי לעשות בימים הקרובים.

מה שנוגע לפוגרום הקישינובי. כמדומני שבזה אי אפשר שתהיינה שתי דעות סותרות זו את זו. הכל צריך להתלכד ולהתאחד ברגש אחד. זוהי התפרצות של הרגשה פראית. כהתפרצות הר געש, הבוקעת את הקליפה הדקה של התרבות שלנו. זה כבר לא הייתי כל כך עצוב, כמו הימים שבהם בליתי בקישינוב.

מברך אני בהצלחה את הוצאת המאסף.

הערת המתרגם: המאסף לא יצא משום מה לאור.

ד

מכתב וו. קורולינקו אל פ. ד. באטיושקוב (10 יולי 1903).

כותב אני לך בשבתי ברכבת. אתמול יצאתי מפולטווה… כמדומני שכבר כתבתי לך ע“ד נסיונותי לחוות געתי ע”ד הפוגרום הקישינובי. שני נסיונות היו: אחד שלחתי לרוסקיי וידומוסטי, ששם, כנראה, לא יידפס⁶. השני אמנם הספקתי בקושי לכתוב בשביל הירחון רוסקויע בוגאטסטווא, יצא יבש, כרות ונתוק וגם זה ספק אם יתנו לו לצאת⁷. אנכי עבדתי בשביל זה שני שבועות וחצי. התועלת היתה רק בזה, כי במשך כל הזמן לא יכולתי לחשוב בענין אחר עד ששילמתי מקצת חובי (תשלום לא שלם ולא הגון) לשאלה הכאובה הזאת. עכשיו אני מרגיש את עצמי קצת משוחרר.

שלום לכם. קורולינקו.

במכתב ב־11 בו כותב ק.:

שהייתי בקישינוב עשתה עלי רושם עגום מאד. האנטישמיות פגלה את כל החיים. יש אנשים אחדים בני תרבות שלא נתפגלו מהזוהמה הזאת, אבל השאר, כולם כמעט מנוגעים.

¹

בראשית המלחמה העולמית (1918־1914) עפו כלהקת צפרים שחורות מהצבא המערבי שמועות על־דבר הבגידה הכללית של העם העברי. האגדות הללו באו ביחוד משני² מקומות: קוזי ומאריאמפול. על דבר קוזי הספיקו כבר לדבר על דברים רבים, שעכשיו נאסר הדיבור עליהם, והיה הכפר הנדח הזה לסמל שחור של עלילת שוא הבאה בלוית המידות הרגילות: רוגז סיסטמטי ואמונה טפלה הדנה לחיוב מלכתחילה. על־דבר מאריאמפול אפשר כבר לדבר, העובדות גלויות, ודינן כבר נחתך.

הצבא הפרוסי כבש בראש חדש ספטמבר 1914 את העיר מאריאמפול, פלך סובאלק. בכל מקום שחדרו הגרמנים בארצות האויב היו בוחרים מתוך התושבים אנשים אחדים, שעל ידם יציעו הכובשים לפני התושבים דרישות שונות.

כך היה המנהג אצל הנלחמים על פי חוקת האאג. ועל כן נבחר על פי דרישת הגרמנים לראש העיר היהודי י. גרשנוביץ ולסוכן הפולני ברטלינג.

על האנשים החשובים הללו הטילו את כל כובד המשא להיות מתוכים בין התושבים ובין הגרמנים הכובשים ולשאת באחריות. כעבור שני שבועות נאלצו הגרמנים לעזוב את העיר והרוסים שבו עוד הפעם למשול בה. ותיכף ומיד בא אחד, באייראשבסקי שמו, במלשינות לפני המושלים הרוסים.

בארטלינג.

במקרה יצא שהמלשין היה מוסלמי, אימאם. אולם, כמובן, אין המוסלמים שייכים לענין זה כלל. אפיו של באייראשבסקי זה היה של מלשין שקרן וגם מרגל. המלשינות של המנוול הזה היתה, כי היהודים והפולנים יושבי מאריאמפול התנהגו כבוגדים. רבים מהקוראים בודאי זוכרים את תחלת המלחמה ואת הרעש שהקימו בגלל זה העתונים האנטישמיים. תוכן המלשינות היה: התושבים היהודים קבלו את פני הגרמנים בכבוד גדול והראו להם את בתי הרוסים, שיבוזו רכושם, ייחדו בתים בשביל החיילים היהודים, שהכניסו את הנשק. סטודנטים יהודים ורצועות עם כתבות גרמניות על זרועותיהם חילקו פרוקלומציות של מרד. בארטלינג פגש את הגרמנים בדגל לבן. כל העבודה להמציא עזרה לצבא הגרמני נעשתה על ידי גרשונוביץ, שהוציא בכוח מהתושבים את בהמתם ואת מזונותיהם ומסר לגרמנים, ומסייע לדבר עבירה היה הפולני.

בארטלינג וגרשנוביץ נמסרו למשפט צבאי, נקראו שני עדים, באייראשבסקי ופנצילה. האחרון כמעט שלא הגיד כלום. העד העיקרי היה המלשין המוסלמי, שעוד הוסיף להשחיר את פני הנשפטים בשקרים חדשים. השופטים זיכו את הפולני וחייבו את היהודי לשמונה שנים עבודת פרך.

שנתים הספיק גרשנוביץ לעבוד עבודת פרך בבית־הסוהר שבפסקוב. מאז נתקבל אצל ההמון לאמת ודאית, שכל היהודים תושבי מאריאמפול בגדו במולדתם דבר שנתברר באורח משפטי. אמנם נשפט רק יהודי אחד, אבל הן הוא היהודי החשוב ביותר במאריאמפול והאשמה שעליו נמתחה על כל תושבי העיר. ואם עיר אחת שלמה נאשמה בבגידה, מדוע לא יאשימו את התושבים היהודים בשאר הערים בבגידה? ממאריאמפול נתפשטה העלילה כמחלה מדבקת על ערים ועיירות אחרות.

והתחיל הגירוש מהערים הקרובות אל גבול המדינה, ששם היתה צפויה המלחמה, אל הערים הרחוקות שבפנים רוסיה. הגירוש עשה שמות במגורשים, שהיו זקנים חלשים, נשים וילדים (הגברים הלא כולם לוקחו לצבא) אני יודע כי המשפט המאריאמפולי עשה רושם גדול גם על אלה הרוסים שאינם אנטישמיים. הם אמנם מצאו קצת זכות לבגידת היהודים מפני שהיו תמיד נלחצים ונרדפים, אבל העובדה של הבגידה היתה בעיניהם עובדה אמיתית, ולנגד אלה שניסו להטיל ספר בדבר ענו:

­– הנה קוזי, הנה מאריאמפול!

בשמות האלה קשטו את העתונים האנטישמיים. והמוני יהודים נעתקו על כרחם ממקומם ללכת בגולה בתנאים קשים ומרים מבלי דעת איפה ימצאו מנוחה. מאחור הרעימו התותחים ומלפנים³ הלכה העלילה של הבגידה. כל רואיהם הניעו ראש ואמרו: אמנם אומללים הם האנשים האלה, אבל הלא הם בוגדים!

וגרשנוביץ עודנו עובד עבודת פרך…

אבל החיים מראים לפעמים אמנות נפלאה. הם הכינו אל התמונה השחורה קו אחרון, שהצרפתים קוראים לו: Coup de maître והקו הזה שפך קרן אור על כל התמונה השחורה.

הנה הוא הדין וחשבון היבש:

נודע, כי המלשין והעד היחידי במשפט גרשנוביץ, אברהים באייראשבסקי, הוא בעצמו סוכן הגרמנים, ובחודש דצמבר 1914 כבר הוצא דינו לעבודת פרך. בחודש מרץ 1914 מת ולפני מותו התודה כי מה שהלשין על היהודי גרשנוביץ בדה מלבו.

אז פרסם הגנרל ברנאצקי בעתון “Pусскiй Инвалид” (אמנם גם העתון הזה אינו נקי לגמרי מאנטישמיות), אחרי דרישה וחקירה נאמנה, לא כמו שעשו חברי משפט הצבא, כי כל העלילה על יהודי מאריאמפול בשקר יסודה. היהודים לא קבלו כלל את הגרמנים באהבה ולא היו כלל במציאות סטודנטים יהודים מפיצי כרוזים לטובת הגרמנים, ולהפך: גם היהודים וגם הפולנים נשארו נאמנים לרוסיה. ולראיה מוכיחה הביא הגנרל ברנאצקי את דברי האונטר־אופיצר גורדיי כפי ששמע מפיו:

על פי פקודת שר־הצבא נשאר האונטר־אופיצר גורדיי בעיר מאריאמפול אחרי שנכנסו הגרמנים, למען יראה אנה פניהם מועדות. והוא היה כל כך טרוד בתפקידו, שלא הספיק להסיר מעליו את המעיל הצבאי, ורק כשהרוכבים הגרמנים קרבו אליו הרגיש כי הוא בסכנה. אז מהר ונכנס אל הבית הראשון שנזדמן לו, בית היהודי פרוידברג, והיהודי הזה, אף־על־פי שידע כי גם הוא צפוי לסכנה, החביא את גורדיי בעליה, החליף לו את בגדיו וכעבור זמן קצר יצא מבית פריידברג כצייר עם דלי ועם מכחול בידו – זה היה גורדיי שכבר החליף בגדיו – ועבר על פני הרוכבים הגרמנים. וכך ניצל מסכנת מות. וגורדיי זה, שכל יושבי מאריאמפול הכירו אותו, לא עלה על דעתם למסור אותו לגרמנים. בעיר הזאת, שלפי דברי האנטישמיים היתה מלאה בוגדים, לא נמצא אף בוגד אחד.

_____________________

על יסוד מאמרו של הגינראל ברנאצקי חיפש עורך־הדין המושבע גרוזנברג ומצא את האונטר־אופיצר גורדי וב־18 ליולי בא משפטו של גרשנוביץ לפני משפט הצבא. זה אנם היה רק מהצד הפורמלי: גרשנוביץ יצא לחפשי אחרי עבדו שנתיים עבודת־פרך.

מה נשאר לו אחרי שנות עמל אלה? כמה יסורים סבל הוא ומשפחתו במשך הזמן הזה? – גם השאלות הרבות האחרות הנוקפות בלב אדם ישר: כמה אלפי טרגדיות, כמה נגדעו חיי אדם – נשים, זקנים וטף בהמון המגורשים והבורחים, המטולטלים כעלי סתו על־ידי האמונות התפלות ועלילות שוא מקני־מולדתם אל מקומות זרים, אשר שם שוב תמצאנה בשבילם עלילות שוא, הנובעות מתוך אלה שני השמות – קוזי ומאריאמפול!

לא בפעם הראשונה ובודאי לא בפעם האחרונה יצא גרוזנברג להלחם בשקרים ובעלילות על עמו⁴, ואפשר עכשיו לברכו בהצלחה, לא קשה היה ביותר להוכיח, כי כאן היתה טעות במשפט, אך לא תמיד אפשר למצוא בנקל את התיקון לטעויות שכאלה. זה דורש לפעמים הרבה עמל.

עכשו, לרגל המשפט הזה, יש אפשרות להסב כלפי המעלילים את נשקם הם, ועל המצאותיהם הכוזבות והעלילות החדשות אפשר להשיב בשני השמות הגיאוגרפיים המיוחדים במינם.

ומה קוזי? ומה מאריאמפול?

4 אוגוסט 1893

בשעה 4 ועשרה דקים ביום – יצאנו לליברפול…

מלונדון לליברפול נסיעה ברכבת המהירה ארבע שעות ודקים אחדים. הפסקות בשנים שלושה מקומות. בסוף הנסיעה טפטף גשם דק על חלון המרכבה. מחזה המקום התכסה בקלות הגשם המתעקם וירד ברוח חזקה.

אך קודם לזה – התענגתי הרבה ממחזה הטבע של הארץ, ונזכרו לי אז הדפים היפים שבספרו של טן, שבהם תאר את המקום הזה. אמנם זוהי פנה ברוכה של האקלים הממוזג, ששם האדמה רוויה דיה ומצמיחה צמחים כבירים ומגדלת אנשים חזקים. הרעננות שכמעט אין דומה לה והבהירות של הירק בימי הסתו, שהפליאה אותי כל כך בגני הלסינגפורס ושטוקלהום – שם הוא תוצאות הטיפול וההשקאה; הכר הגזוז בחרמש נשקף גם פה, כמו ברוסיה, באותו הצבע של ירק הסתו, והאלונים בעלי העלים הרחבים והמטולטלים מתנשאים ועולים על הכרים הירוקים, כאילו איזה צייר עשה בכוונה את המחזה היפה הזה. כדאי להוסיף לזה, כי כאן אין גם פינה קטנה שלא עובדה, שלא נשתנתה בידי אדם. אין גם עץ אחד שלא נטע ושלא נשתל בידי העובד. כשהנך משקיף למרחק, נדמה כאילו יער סמיך לפניך, בכל מקום ירק דשא, מקרוב – שדות, הנבדלים זה מזה בגדרים חיים של אילנות עתיקי ימים. הנה עוברת מסילה, כשדרה שבתוך הגן. והנה " קוטדז' " – כסוכה בגנה. וכל אלה הגדרים והשבילים שבין הצמחים השונים כל כך עד שנדמה לך, כי שטיח ירוק אחד לפניך, כאילו כל המרחב מכוסה ביער.

והנחלים! גם על שפתם, בכל מקום שהיתה אפשרות, צמחו עצים עתיקים עבותים. ערבות מגבילות את הנחלים בעליהן החורים, אלונים עתיקים ממלאים את גדות הנחלים עם צמרותיהם הירוקות, ויחד עם זה כל הנחלים הללו, אף לא אמה מגדותיהם לא נשארו במצבם הטבעי, שהיה להם מלפנים, ידי אדם יישרו הכל, כוונו את הכל וסדרו את הכל. אין פה נחלים שמימיהם מי אפסים או מקומות של בצה, או מקומות ששם המים סוערים ומשברים את הגשרים, כמו שנהוג ברוסיה. זמן רב הסתכלתי בחבה למרוצת אחד הנחלים הללו בדרך נסיעתי. זמן רב הוא רץ עמנו בשורה אחת בתוך גדותיו הירוקים ובאיזה מקומות גם על התלים, כמו פסי הברזל של המסילה. והנה הרכבת נכנסה אל תוך מנהרה והחושך כיסה מעיני רגע את הנחל שלי. ורק יצאה הרכבת שוב למרחב – תפשתי בלב רגש את הנחל: מה נעשה עמו? איך הספיק לעבור סביב ההר, היכן תעה, בסורו מדרכו הישרה? – ומצאתיו: הנה לא רחוק מאתנו הוא שוטף לו שמח וגדותיו שוב ירוקים בצאתו ממנהרה אחרת שהוכנה בשבילו ולשמו בעמל בני אדם, והאלונים העתיקים שוב קבלו אותו תחת צל חסותם… בשבילו הכל מסודר, בשבילו נעשו התלים, שלא יאבד בבצה, נחזקו גדותיו, שלא ישתפך לצדדים בלי תועלת על פני השדות, ועל הנחל הצר הזה והעמוק עוברות סירות, גם כן צרות, כאילו נעשו לשם צעצוע, ואניות קיטור קטנטנות, ובצפצופי־צחוק פולסות להן דרך אניות צעצועים וסירות־צעצועים על פני הנחל הצעצוע.

כל זה מניח חותם מיוחד על הטבע של ארץ אנגליה שאותו הצליחו האמנים ציירי הנוף לתאר יפה…

25 יולי 1893. בספינה באוקיינוס. בלילה.

… ביום ההוא נגן לו האוקיינוס את מנגינתו הכבירה. הוא היה כולו שחור, ועל פניו הוצתו לרגעים וכבו ראשי הגלים המתרוממים ויורדים… צפונה של הספינה, שמשם נשב הרוח היה השאון עולה בריתמוס. הגלים התנפלו וכרגע השלכו אחורנית¹ ונופצו בשאון תחת הגלים החדשים שעלו עליהם. נפלא לראות את לבנת התלמים הללו, נדמה לי כי דליקה גדולה עולה ובאה עד מכסה האניה, ואחפש בעיני אחרי פּנס חשמל, בחשבי שהאור בא מתוך הספינה. אך טעיתי. הים לבדו נגן והאיר בעצמו. מהרה נוכחתי כי כך הוא, בראותי כי בתהום הרבה עגולים מאירים, שהיו עולים יחד עם הגלים ומתרפסים על דפני הספינה, וגם שחו לפנים, כמו תולעי יוחנא. מצד השני של הספינה היתה התנועה לא כל כך גדולה, אך המראה עשה עלי רושם עוד יותר עמוק. כאן הגלים לא התנפלו על הספינה, אבל רצו ממנה והלאה. התהום הנראה כאילו הוא מגון פיאוליטי נבקע פתאום בזרם פוספורי והזרם הזה נדחה ושטף לו בשאון מהספינה והלאה, ולו נוגה וזוהר. לפעמים הגלים כאילו יצאו במחול ואת ראשיהם הורידו אל תוך התהום ונבלעו שם, ואחרים באו וירשו מקומם, ואלה כאילו ברצון חפשי זרמו להם אל כל אשר היה רוחם ללכת. ומבלי משים תקפני רגש של מסתורין, בהביטי אל תוך חיי סתר אלו, הצפים ועולים מתוך תהום נסתר. נדמה היה, כי שם מי שהוא ומתרגש על ספינה זו שבאה ומעיזה לסלול² לה דרך ולהפריע את הריתמוס הנצחי בשאון לא יפה של גלגלי המכונה ומקלקל את יפי הגלים ההולכים להם בדרכם הנצחי. ונדמה כאילו התהום הוא המביט בזעף והוא השולח את מרגליו, שמסתובבים על יד הספינה עם הפּנסים הקטנים שלהם… הם מסתובבים, מביטים, רוגזים ושבים אל ירכתי התהום, בנשאם עמהם גם הם את סוד הנסתר, שתוקף גם את האדם המביט אליהם ואל המצולה, שהגלים יורדים ושוקעים בה.

10 באוקטובר 1893.

אנית³ הקיטור “בולגריה” הביאה אותי ואת ילדותי לחוף אודיסה.

עוד בלילה פגש אותי הים השחור לא בפנים שוחקות. מסולין יצאנו כשהיה האויר שוקט, אך באמצע הלילה הקיצותי מתוך תנודת הים, שקשוק הגלים ואנחות הספינה. בתי סוניה קראה לי בקול חרד: אבא, אבא!

מה לך ילדתי?

– אנחנו לא נטבע?

– מה את מדברת, ה' עמך, ילדתי.

– הלב כואב לי.

הבינותי את פירוש המלות הללו, ובטרם שהספקתי לקחתה על זרועותי, והנה התקפה של מחלת הים פגעה בה, וממנה עברה גם אלי – למרות בטחוני שכבר עשיתי חוזה עם סערת האוקינוס.

וביום השני נגלו עוד סיבות יותר מורגשות להכנעה. כך היתה לי פגישת המולדת.

הספינה הגיעה עד החוף ועמדה. באולם הכללי נערך השולחן. בשביל מי? בשביל פקידי המכס.

המתינו זמן רב. לסוף באו הפקידים. הז’נדרמים קבלו את הדרכיות, התחילו ההכנות. כרגיל, מתחילים לחפש במחלקה הראשונה, אבל היום היתה איזו מבוכה אצל הז’נדרמים. בעמדי מלמעלה ראיתי כי ז’נדרם אחד מהר אל חברו, שעמד על החוף, לחש לו משהו, והלה מהר לרוץ לאיזה מקום. בעוד זמן קצר נודע כי מחכים לביאת הקולוניל שר הז’נדרמים. במעשה יונה הנביא הפילו גורלות לדעת בשלמי הסער הזה, ואנכי גם בלי גורל הבנתי, כי הסער הזה קם בשבילי. ואולם מצפוני היה נקי וכמו כן ארגזי ומזודתי, ולפיכך הלכתי לי עם ילדתי אל התא לאכול שם ארוחת הבוקר. בתוך כך התעסקו הז’נדרמים בחיפושים במחלקה השלישית. מזה אפשר היה להבין, שהקולוניל בא הנה בשביל מי שהוא מהמחלקה הראשונה.

סוף כל סוף בא הקולוניל והתחיל לבקר את הדרכיות. הוא קרא בשם כל אחד ודרש, כי יציגו לפניו את כל בני המשפחה, ובחן אם שוים האותות הרשומים בדרכיות עם פני בעליהם. לסוף שמעתיו קורא את שם משפחתי. יצאתי.

– אני חייב להודיעו פקודת הדפרטמנט. יואיל נא לחתום, כי הודיעו לו שהוא חייב להתיצב בפטרבורג ולנסוע ישר שמה, מבלי לסור לנובגורוד התחתונה. איפה החפצים שלו?

חתמתי. הביאו את החפצים שלי. בתא שלטה דומיה. – מאומצת ומנוולת. אותה הדומיה שידועה לי מצד ההמון הרוסי, הנוכח בעת חיפושים של ז’נדרמים. כולם ידעו פחות או יותר את שם משפחתי, ידעו כי אנכי “סופר רוסי מפורסם”, וכולם היו מעונינים לראות איך הז’נדרמים יחפשו בכיסיו. באמת זו היתה בקורת המכס, אבל יחד עם זה גם חיפוש. ראשית כל שאלני הקולוניל, אם אין עמדי “ספרי טרפה”, שאותם צריך לקחת ממני. שאלה מיותרת וטפשית. אנכי השבתי, כי בין כך ובין כך לדברי לא יאמינו ובודאי שיעשו חיפוש אצלי, ולפיכך אני חושב שיותר טוב שלא לתת שום הבטחות. חפשו.

חפשו. הפכו את הכל, לקחו ביד כל פיסת ניר, פתחו נירות מקופלים, הביטו אל תוך מכתבים, – דבר שאינו לפי חוק בקורת המכס. אמנם הקולוניל היה קצת עדין, אבל הז’נדרם, גור־כלב ה התחצף יותר מהמדה. הוא תפס קופסא שבה היו מונחות בובות. הילדות שלי מחו נגד זה.

– אלה הן הבובות שלנו. למה הוא לוקח את הבובות שלנו?

– הרפו ילדות. לא נעשה להן כל רע.

– מה זה? אלוי הבובות לא שלו הנה.

נטשה הנועזה ביותר, עברה על פני צרור של חפצים וחטפה את הקופסא, ובפחדה שמה תצטננה הבובות כסתה אותן בשמיכות שהז’נדרם ביקש להפכן ולחפש תחתיהן. הפובליקום, גם אותו הפובליקום הרוסי, הביע את אהדתו ל“מחאת הילדה שלי לפקיד ממלכתי בעת שהוא עושה את חובתו”.

תיכף לזה בא לידי המחפש ספר.

– זהו ספר שלי, קראה סוניה. – למה לקח את ספרי?

הקולוניל הרגיש הראשון במצב הטפשי והתחיל לעצור בעד חריצות גור־הכלב. אנכי הרגשתי כי פני להבים, מרגיש כי ההמון מלא בושה וגועל נפש, הילדות בוכות: “אל נא תסע אבא לפטרבורג, אל תעזוב אותנו”. סוף כל סוף הכל נגמר. הקולוניל שנתבייש בעצמו לא נגע בפסות הניר שחתכתי מעתונים שונים.

– חדל! – קרא הקולוניל אל גור הכלב, שבקש לגזול גם את זה… רק הדבר הזה היה חסר לי שיגזלו ממני כל מה שהכינותי במסעותי באמריקה בשביל עבודתי הספרותית העתידה. מאסון זה נצלתי כמדומני רק מפני שהקולוניל נתבייש מהתקפת הילדות, ועי"ז ניצל החומר הספרותי מידי הז’נדרמים.

“כלום לא נמצא דבר חשוד”, נשמע גם עכשיו, כמו תמיד אחרי החיפּושים הרבים שנעשו אצלי בימי חיי, אך בלבי נצטבר הרבה מאד מכל המחזה המגואל הזה..

ככה היתה חזירתי למולדתי, אחרי פרידה ארוכה ונסיעה רחוקה.

4 נובמבר 1893.

אתמול היה לנו יום קשה של אבל ודמעות. תמונת לולו (ילדה קטנה של וו. ק.) שלנו. התיצבה שוב נגד עינינו. בתוך משפחתנו, בכל פרטיה, וצער האבדה נתחדש כמאז. הילדות שלי לא ידעו עד היום שהיא מתה. חשבתי לגלות לפניהם את השמועה הרעה אחרי שתתחזקנה מעט. צר היה לי להדאיב את נפשותיהן ולערבב את שמחתן בתוך הטבע היפה של הדרום. המשרתת המסכנה סבלה הרבה משמוע את פטפוטי הילדות, שתמיד הזכירו את שם אחותן הקטנטנה והכינו לה מתנות. אתמול הקיצותי מתוך רגש קשה. החלום מעורר לעתים קרובות את הצער ההולך וקהה. על עיני, כנראה, עוד לא נתיבשו הדמעות. נטשה (בתו הצעירה, בת ארבע) הרגישה בזה ראשונה ושאלה: בכית?

– מה את מדברת, בתי? וכי ראית את אבא בוכה?

– ראיתי… בכית על לולו.

כל כך קשה להסתיר דבר מילדים. גם סוניה (הבכירה) הכירה כבר מה שהוא מאסוננו. “כשהנך מזכיר את לולו, אמא בוכה”. ואף על פי כן לא ידעו את האמת. ורק אתמול החליטה המשרתת להגיד להן. והנה הגיע לאזני קול בכיה וצעקת יאוש.

– מה שם?

– איננו רוצים, איננו רוצים כי לולו תמות.

סוניה בקשה מאתנו שנחדל מבכי… אם כך, חדלי את מבכי, אמרו לה. והיא אמנם התאפקה. אנכי ראיתי בפניה אותות של התאמצות. והיא, לתמהוני, משלה ברוחה הרבה יותר מאשר נטשה אחותה. אכן סוניה היתה מלפנים עסוקה ביותר עם נאדיה קרובתה בקומה התחתונה, ונטשה שעדיין לא נתקבלה בתוך חברתן היתה מצחקת תמיד עם לולו, ולפיכך הרגישה יותר באבדה. והיא דורשת רק אחת: “אני רוצה, שתהיה כאן, אצלנו, איני רוצה שהיא תהיה לא חיה. לאמה אמרה נטשה, כי יש מים חיים כאלה, שאם יזו מהם עליה היא תקום לתחיה”. הצער שלה הוא עמוק וחזק מאוד.

אני הצעתי תרופה. לא היה די אומץ בלבי לעזוב את הילדה לנפשה בפני הפרובלימה הערומה של המות, מבלי לרכך אותה משהי. אנכי אמרתי, כי אכן אמת הוא כי לולא אצל האלוהים, כי טוב לה שם עמו, וכי היא מרחמת עלינו, וכי היא רואה ושומעת מה שאנו מדברים. דבר פלא הוא לראות עוד בימי הילדות היותר רכה כבר את סימני האופי המיוחד של כל תינוק. על פי מבטה של סוניה ניכר היה, כי הלגנדה הזאת השפיעה עליה והשקיטה את המית רוחה, אבל נטשה הראתה חששות ובקורת.

– היא רואה!.. איך אפשר שתראה, אם היא כבר איננה חיה? המושג הנורא הזה של אי־חיה, ביותר לנפש יקרה, שגם לי קשה לסבלו וגורם מכאוב נורא – הביא לי חרדה, בראותי שהוא כבר מקנן במוחה הרך של נטשה. אנכי תפשתי מה שנמצא מוכן תחת ידי ואמרתי, כי הגוף איננו חי, אבל הנשמה אצל האלוהים רואה ומרגשת.

סוניה יודעת, כי בשמים יש פרחים וכו'. אבל נטשה גם על זה באה בבקורת:

– איזה פרחים, אחרי שאין שם אדמה.

ובפעם אחרת שאלה: עד השמים כל כך מרחק גדול – בודאי מיל, איך אפשר שלולו תראה אותנו?

– האלוהים הוא טוב, אמרה סוניה.

– לא טוב, אומרת נטשה: אם טוב הוא, למה עשה שבני אדם ימותו? הנה לקח את לולו. יחזיר אותה לנו!

התקפות של צער חוזרות ונעורות אצלה כמעט תמיד, אחרי כל משחק ושעשוע, שאנו משתדלים להעסיק אותה, להסיח דעתה ממחשבת התוגה. הרגש העמוק הזה שמצאתי בילדתי שחשבתיה תמיד לאגואיסטית, נגע עד נפשי. היא איגואיסטית, כמובן, באופן ילדותי: “לי, בשבילי, זהו בארגז שלי”, היא שונה גם עכשיו ואעפי"כ שוכן בלבה רגש אהבה עמוק וחם. בעת ארוחת הצהרים קמה פתאום ממקומה, נגשה בחפזון אלי, לפתה את צוארי בידיה הקטנות ובלחש (כמעט בקושי נשמעו דבריה באזני) אמרה: “והיא שם עצובה בחשבה על אודותינו. שמעת”? אנכי עניתי: אחרי שהיא רואה ושומעת, אין לה סיבה להיות עצובה, והיא בודאי רק מרחמת עלינו על שאנו בוכים…

גם קודם היא לא מצאה ספוק בלגנדה זו: לא טוב לה שם, אמרה נטשה, היא כל כך קטנה. היא רוצה אלינו!

אחר כך באה⁴ המינקת מהכפר. מסכנה – בראשונה מת הילד שלה ועכשיו היא באה להכות⁵ את לולו שלנו, שבשבילה עזבה את הכפר שלה.

לולו מתה בשקט, בלי יסורים מיוחדים, היתה מקבלת בהכנעה את הרפואות, אך מאומה לא הועילו. והגורמת היתה אותה המינקת, שחלתה בדזנטריה, וממנה עברה המחלה לילדה שלנו.

בערב, בשעה מאוחרת עוד לא ישנו הילדות שלי, ונטשה בכתה כל הזמן. צר לי על לולו הקטנה. היום בבוקר כאילו הופג הצער. בשעה הששית התעוררה וקראה לאמא. מה לך? שאלה האם. “חלמתי חלום נורא: באו גנבים וגנבו את לולו שלנו”. – ישני, ילדתי ה' עמך! ענתה האם. היא שכבה וישנה שוב. אחר כך הקיצה ברוח יותר שקטה. אני אמרתי לה: כי מעכשיו היא צריכה להיות טובה, ולולו תשמח על זה. ואם לא תתנהג יפה, אז היא תצטער.

למה אני מספר את הדברים האלה? אילו הייתי בטוח, כי לזה שאיננו חי אינו אלא נרקב בקברו, אז, כמדומני, לא הייתי מרשה לעצמי לשקר אפילו באזני הילדות. תתרגלנה מקטנותן אל פני הזעם של האמת בעולם הזה המלא צער. אך אנכי מאמין כי בזה עוד לא הכל נגמר, כי מצב רוחה של סוניה (המאמינה) ומצב רוחה של נטשה (הספקנית) הם שני צירים שביניהם עוברות הנטיות הנצחיות של השכל האנושי, פעם לצד זה ופעם לצד זה, בשאיפתה – ועוד יותר: בהתקרבותה אל האמת. הלגנדות של הילדות הן תמימות, אך מתחת לקליפתן, העלולה להשתנות, מפכה אידיאה נצחית על דבר החיים שאינם פוסקים, על דבר ההכרה העליונה. אין כל טעם לעקור את האידיאה הזאת מתוך נפש התינוק, יותר טוב להשאירה לעת עתה עם קליפתה התמימה. ומהצד השני, מצב הרוח הסקפטי המכון את הדמיון כלפי הארציות, השואל תמיד איך ולמה; כנראה גם הוא קיים לנצח, גם הוא דבר אורגני וזכות קיום יש גם לו. המחשבה הזאת מושכת את הרעיון הרוחני אל הארץ ועושה אותו יותר ארצי, מורידה אותו עד שתרפינה כנפיו. אך כאן היא מאספת כוחות חדשים ומתכשרת להרים עמה משא כבד של אמתיות ארציות חדשות, עובדות חדשות ודעות אובייקטיביות, ואז כאשר תתגלה היפותיזה חדשה עולמית היא תרים ל“שמים הנצחיים” את ארצנו המסכנה עוד מדרגה אחת. אנכי חשבתי על אודות השאלות הללו שאמנם פעם נגלו גם קודם. עכשיו נעשו יותר חיות, אפשר לאמר יותר ממשיות. כשהרכבת משכה אותי יחד עם הצער, שנפל בגורלי פתאום, בתוך ארץ נכריה, בתוך המרכבה הטעונה אנשים זרים – הבטתי אל תוך החושך שמשם נשקפו בקעות עלוטות עלטה. נוצצו כוכבים בשמים, וזחלו להם עננים והשאלה: לולו שלי – היכן את? היתה מכוונת לנפש חיה. אנכי מרגיש אין זה מחלת המוח, לא אדים מיסטיים. אנכי בטוח שאין בי מזה מאומה. לא שכחתי כלום ממה שלמדתי על דבר הטבע, על דבר חוקיו שאינם משתנים. אך אנכי חושב, כי חוקי סיבה ומסובב שקיימים לעד, חוקי החומר והכוח אינם מכסים בגולל שעל ארון המת את הרגש החי של האמונה הדתית. כי את כל אלה יכולה וצריכה לתפוס היפותיזה חדשה גאונית עולמית, שהיא תסביר ותפתור את הכל ותאחד את הכל בסינתיזה אחת, שתפתח מרחב בשביל חיי הנצח ושפע רעיונות חדשים, שלנגדם כל התגליות הגאוניות שנתגלו עד הנה נחשבות כגרגר הארץ שלנו כלפי העולם שאין לו סוף.

ואם כך הוא, למה, אבוא להכניס אל לב התינוק את חד־הצדדיות של המות החמרי נגד החד־צדדיות והתמימיות של הלגנדות האנטרופומורפיסטיות של חיי הנצח?..

א.

לרשימה שלו “אורות מאפל” הוסיף וו. קורולינקו: כשאתה מגיע סוף סוף אל האור שאתה שואף אליו, אל תחשוב כי בזה הכל נגמר, הבט הלאה ותראה כי שם הלאה יש עוד אור וכדאי להשתדל ולהגיע גם עדיו וכן הלאה עד אין סוף.

(המאמר הזה מזכירני דברי חז"ל: צדיקים אין להם מנוחה… שנאמר: ילכו מחיל אל חיל. המתרגם).

ב.

אדם מאזין לתקתוק השעון, מאזין ומאזין עד שסוף סוף האזן מתרגלת עד שהוא חדל לשמוע.

אנחנו יותר מדי רגילים לשמוע אנקות האומללים שבאנושיות עד שחדלנו מהגיב עליהן.

הטוב והישר– ולאדימיר קורולנקו

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

הטוב והישר: מחיי הסופר הרוסי ולאדימיר קורולנקו

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ו. קורלנקו נולד בז’יטומיר בשנת 1853. אמו היתה פולנית, ואביו הלקטיון ̶ מזרע הקוזקים, שרת בתור פקיד עני אצל הממשלה הרוסית והצטיין בישרנות בלתי רגילה, שלא היה לוקח שוחד ומגרש מעל פניו את המביאים לו מנחה.

ראשית לימודו היה בפנסיון, וממנו עבר לגימנסיה בז’יטומיר; וכפי שמסר בעצמו לכותב הטורים האלה, היו לו חברים גם מהיהודים וגם ידע את השפה היהודית. כאשר עבר אביו לרגלי משרתו עם משפחתו לרובנה, נכנס ולדימיר אל הגימנסיה שברובנה.

ו. ק. לא היה משבח כלל את לימודי הגימנסיה הרוסית שבימים ההם. המורים היו מפטמים את התלמידים בידיעות רבות ושונות, לא לפי כח הקליטה, ועוד היו מענישים קשה במכות ובחרופים את אלה, שלא ידעו את השיעורים. והוא, ו. ק. היה יושב תמיד באימה ופחד. ואולי זו היתה הסיבה, שנשמרה בלבו תמיד השנאה הגדולה לעריצות בכל תופעותיה.

שנת 1875 נכנס לבית־ספר עליון להנדסה, ומשם עבר למוסקבה, לאקדמיה של עבודת האדמה והיעור.

הוא נתייתם מאביו עוד בהיותו בגימנסיה במחלקה השישית, ומאז צריך היה כבר לדאוג לפרנסתו, והתפרנס משעורי הוראה ומהגהה בדפוס.

בשנת 1875 היתה אספה של סטודנטים, והחליטו לדרוש מהממשלה איזה הקלות. בחרו בו. ק. להתיצב בשמם לפני מיניסטר ההשכלה. ה“חוצפה” הזאת לא היתה נעימה לממשלה הצארית, ומאז התחילה לרדוף את ו. ק. ולא הרפתה ממנו כל הימים שהיה הכוח בידה. ראשית כל הגלתה אותו ממקום מושבו אל ערבות סיביר, ואחר כך האשימוהו באשמת־שוא כי הוא ביקש לברוח מארץ גלותו, והגלוהו שנית למקום יותר רחוק, ושם ישב כמעט עד 1884.

אולם הטלטולים האלה עם המאסרים לא הכשילו כוחו. להפך, הם עזרו לו להכיר את ענות העמלים הנדחים בקצוי רוסיה, אשר גם הוא היה כאחד מהם, כי אחרי שלא מצא שם ממה להתפרנס, למד את מלאכת הסנדלרות, ומזה היה מתפרנס בחורף (הוא שלח מתנה לאמו זוג סנדלים מעשה ידיו), ובקיץ התפרנס מעבודת האדמה.

בשנת 1885 נדפס בירחון “Pyccкая Mыcль” (“המחשבה הרוסית”) ציורו של ו. ק. “חלום מקר”. הציור לוקח מחיי האכרים שבערבות סיביר. הציור הזה עד הוא לאהבתו של ק. לעמלים ורחמיו המרובים לכל המעונים, ואפילו כשהם עומדים במדרגה תרבותית שפלה. הציור הזה תורגם על ידי לעברית, ולפני שנים אחדות יצא לאור בתל אביב.

בשנת 1884, אחרי שנשתחרר מהגיהנום הסיבירי, נתיישב בניז’ני נובגורוד והתחיל לכתוב בעתונים. אבל בעבודתו זאת לא ראה הרבה נחת, כי הצנזורה היתה תמיד באה ומקלקלת, ועל ידי הקלקולים כמעט שנשתנה התוכן. ואף־על־פי־כן מתוך סגנונו הנהדר ומתוך הרגש הטהור המפעם בשורותיו, מיהרו להכיר, כי כוכב מזהיר עולה על שמי רוסיה, כוכב ספרותי נוצץ ומושך את העין.

בימים ההם היה העתון היומי “Pyccкая Beдомости” (“הידיעות הרוסיות”) המכובד בצדק מכל העתונים שברוסיה ונקרא בשם הכבוד “עתון של הפרופיסורים”. אמנם, היה עוד עתון שהתחרה עמו, הוא העתון Голос (“הקול”) שהיה כביכול עתון ליברלי, אבל לפעמים אפשר היה לקרוא מעל עמודיו מאמרים אנטישמיים מתועבים. ורק העתון P.B. היה נקי מכל חלאה ציבורית, והיה מגלה את האמת, עד כמה שהיתה בזמן ההוא אפשרות לגלותה, ולכל הפחות נזהר מכל חנופה, שקר וכזב.

ולפיכך רבה היתה שמחתו של ו.ק., כאשר קיבל בשנת 1886 הזמנה מאת מערכת העתון הזה להשתתף בו בעבודתו.

בשנה זו נשא ק. אשה את ייבדוקיה סימיונובנה ונסע עמה לחודש ימים למוסקבה. שם התודע אל גדולי הסופרים, ומסר למערכת “Pyccкая Mысль” חלק מסיפורו “המנגן העיור”; המערכת מיהרה להדפיס את הסיפור בטרם הספיק המחבר לגמור אותו (תרגום הסיפור הזה לעברית נעשה ע"י מר א. דרויאנוב ויצא לאור בשתי מהדורות).

בשנת 1886 קרה ברוסיה מאורע, שהסב רעש בעולם. על המולטיאנים (שבט ידוע, שאיננו מאמין בנצרות הפּרבוסלבית, שהיתה דת הממשלה), העלילו שהם מקריבים קרבנות אדם לאליליהם. מהמעלילים הצטיין ביחוד כומר אחד פראבוסלבי. ו. ק. מיהר לנסוע שמה, חקר ודרש ומצא, כי זוהי עלילת שקר, והתחיל להרעים בעתונים נגד העלילה הזאת, ואחר כך השתתף גם בבית־המשפט כסניגור. סוף סוף הצדיקו השופטים את הנאשמים, גם הטילו אשמה על חוקרי־הדין, שהתנהגו עם הנאשמים במנהגי האינקביזיציה, באכזריות נוראה. בזה קנה לו ו. ק. שונאים רבים מצד פקידי הממשלה.

בשנת 1890 רבו מאוד הרדיפות של הממשלה הצארית נגד היהודים. אז נתעורר הפילוסוף ולדימיר סולובייב, ועמו גם ו. קורולינקו ועוד סופרים רוסים ליברלים, לצאת במחאה נמרצה נגד הרודפים. אולם הממשלה לא נתנה רשות להדפיס את המחאה בפנים רוסיה, והיא נדפסה בחוץ־לארץ.

בשנה זו כתב ו. ק. את ציורו “יום כפור”.

בשנת 1893 התחיל הפוגרום הנורא בעיר קישינוב (שהיתה אז תחת ממשלת רוסיה) העומדים בראש הממשלה, המיניסטר פלבה בעצמו ועמו חבריו מגדולי העם, נתנו יד בסתר לעושי הפּוגרום. וכשבאה השמועה אל ו. ק., מיהר לנסוע שמה, וחקר ודרש חקירה נמרצה ומדויקת על כל הנעשה שם ביהודים, וגם הכיר מי היו הרוח החיה במעשה הנבלה הזאת. אז פרסם מאמרים חריפים לא רק נגד ההמון הנבער והאכזר, שעשה את הפּוגרום, כי אם ביחוד נגד אלה האנשים הקולטוריים, כביכול, שהציתו את להב השנאה בלבות הפורעים והכינו את הכל שלא יהיה מפריע.

אז כתב ו. ק. את הציור ״הבית מ׳ 13״, שבו נתן תיאור לפוגרום הקישינובי. אולם הממשלה לא נתנה רשות להדפיסו, והוא יצא לאור רק אחרי שבאו חליפות ותמורות בממשלה החטאה.

בשנת 1892 התחיל ו. ק. להשתתף בירחון Pyccкoe бoraтcтвo (“העושר הרוסי”) ואחר כך נעשה לעורכו הראשי. הירחון הזה נודע לשבח, כי הפיץ חכמה ומוסר בארץ.

היה רעב בפלך ניז׳נינובגורוד. ו. ק. מיהר לנסוע אל המקומות הנגועים ברעב והשתדל מאוד להביא להם עזרה. הוא פרסם בעתונים את האסון הגדול, שקרה לאוכלוסים הרעבים וביחד עם זה תיאר את האדישות של פקידי הממשלה, הרואים בני־אדם גוועים לעיניהם בראש חוצות ואינם נוקפים אצבע להושיעם, ועוד מניחים מכשולים על דרכי אלה הרוצים לעזור. וכמובן, שגם דבר זה נחשב לו לק. לחטא. תמיד היו עושים חיפושים בביתו, אף־על־פי שלא מצאו כל דבר אסור. בעמל רב, ביסורים ממש, עלה בידו להוציא לאור את ספרו “בשנת הרעב”.

בשנת 1893 נסע ו. ק. לאמריקה לתערוכה. בהיותו בשיקאגו, עשתה עליו רושם קשה מאוד התעשיה לנקניקים ולבשר מעושן, שנשלחים משם לכל קצוי־הארץ. הוא ראה כיצד מביאים עדרים עדרים של בהמות וחזירים חיים, ואיך מסודר הכל בשביל להמית את בעלי־החיים ולהכין מבשרם מאכל לבני אדם, ו. ק. צייר את העבודה “היפה” הזאת בציורו “עיר המות”, שמביא את הקורא, שיש לו לב רגש, לידי בחילה באכילת בשר ושנאה לכל אכזריות, אפילו ביחס לבהמה ולחזיר.

רשמי נסיעתו לאמריקה מתוארים בסיפור שלו “בלי לשון”. בו תיאר את ההרפתקאות המוצאות את האמיגרנטים הרוסים מבני האכרים, כשהם באים לאמריקה ואינם יודעים את שפת הארץ; וגם יש בו תיאורים יפים מחיי אמריקה. בדרך אגב הוא נוגע גם בחיי היהודים שם: כיצד יהודי זקן יושב בדד בחדרו בליל השבת, ומקדש לו על החלות, ומזמר לו בלחש זמירות, ובאותה שעה יושבים בניו ובנותיו וחבריהם, שכבר נתאמרקו, ומשוחחים בקול רם וצוחקים, ואין להם עוד כל ענין במנהגי עמם העתיקים, שאליהם קשורה נפש הזקן הבודד במשפחתו. לב קורולנקו הרחמן נרגש ממראה עיניו. לענות היהודי הזה נמצא ביטוי לבבי בסיפור. אנוכי תרגמתי את הסיפור הזה לעברית, והוא נדפס בתל־אביב בתרפ״ח.

ו. ק. ביקר אז גם במושבה היהודית ואודביין שבאמריקה.

בשובו לרוסיה, עוד טרם ירד מהספינה —והנה “זכה לכבוד יוצא מהכלל, כראוי לסופר נעלה וחביב”. פקידי הבולשת באו לקבל פניו ולחפש בכל כליו ובכל ניירותיו חיפוש מעולה. הסיבה היתה, שבאמריקה נפגש עם אחד המהפכנים, והבלשים אשר שם מהרו להודיע זאת לרוסיה. אולם הז׳נדרמים לא מצאו בכליו שום דבר אסור ויצאו בפחי נפש.

בשנת 1894 יצא לאור סיפורו “פּרדוכס”. אני תרגמתיו, וי. ח. ברנר ז״ל הוציאו בקובץ “פרורים”.

בתקופה זו היו חליפות מכתבים בין ו. ק. ובין הסופר היהודי נחום כהן המכונה בשם נאוּמוֹב. סופר זה שלח את כתב־ידו לקורולנקו, והלה עבר על סיפורו (“בעיר הנדחת”) והדריך אותו בכתיבה; אחר־כך דאג, שהסיפור יצא לאור באחד הירחונים המפורסמים. כהן זה לא האריך ימים, כי מת ממחלת השחפת, וק. דאג לאלמנתו וליתומו. המכתבים האלה מעידים על גודל נפשו של ק. ורחמיו המרובים לחבר בספרות. אני תרגמתים לעברית והם נדפסו ב״מאזנים״ כרך ב׳ ע׳ 203.

ו. ק. נבחר בפטרבורג לחבר האקדמיה. אחרי זמן־מה נבחר גם הסופר מכסים גורקי לחבר האקדמיה. הצאר ניקולי השני שלח פקודה לבטל את הבחירה של מ. גורקי. וכשנודע הדבר לק., נצטער מאוד על עלבון הסופר ועל זה שהקיסר המטומטם מתערב בעניני האקדמיה — במי לבחור ובמי לא לבחור — ועל־כן שלח ק. מכתב להנהלת האקדמיה, שהוא מתפטר מהיות בה חבר.

בשנת 1901 נתיישב ק. עם משפחתו בפּולטבה. על דבר ביקורי אצלו כבר כתבתי בזכרונותי (בכרך השלישי של הכתבים שלי, ע׳ 392). ידעתי שהוא ממש ברח מפטרבורג מפני המבקרים המרובים שהפריעוהו מעבודתו, ולפיכך נמנעתי מלבקר אותו עוד.

בשנת 1906 השתתף ו. ק. בעתון הליברלי שבפולטבה Полтавщина. בזמן ההוא היתה התקוממות בכפר אחד בפלך פולטבה. שר־הפלך שלח שמה פקיד מיוחד, — פילונוב שמו, עם גדוד קוזקים ליסר את המתקוממים, והם הלכו והלקו מלקות אכזריות את כל הגברים ואת הנשים בלי הבדל, בלי משפט ובלי דרישה וחקירה. אז יצא ו. ק. בעתון המקומי במכתב גלוי לפקיד פילונוב: על איזה יסוד לקח לעצמו רשות ליסר בני־אדם באופן אכזרי בלי חקירה ודרישה ולא חס גם על כבוד הנשים. בינתיים התעורר שם סטודנט אחד קיריל (בן המשומד קיריל, שהיה כומר ראשי בכנסיה), ירה בפילונוב זה והרגו. אז העלילו על ו. ק., כי הוא הסית את קיריל להרוג את פילונוב. ו. ק. נמסר למשפט. החקירה והדרישה ארכה ימים רבים, ועל ידה נתגלו מעשיו המכוערים של פילונוב הרבה יותר מאשר גילה קורולנקו. האשמה, שהאשימו את ק. בשיסוי נתבטלה.

בשנת 1906, כשהחלו המהומות והשביתות ברוסיה, ביקשו השחורים להטיל את האשמה על היהודים והסיתו המון לעשות פרעות ביהודים, וגם בפולטבה היה הדבר קרוב מאוד, שיתחולל שם פוגרום. אז עבד ו. קורולנקו ממש במסירות נפש ושלושה ימים רצופים היה מתהלך בשוקים, ששם נתאספו הפוחזים, והיה מדבר על לבם שלא יעשו כדבר הרע הזה, עד אשר השקיט את רוחם, ופולטבה ניצלה מפוגרום.

בשנת 1913 העלילו בקיוב על מנדל בייליס, כאילו רצח ילד נוצרי בשביל להשתמש בדמו לחג הפסח. במשפט הזה מצד הקטיגוריה השתתפו גדולי האנטישמיים, שמצאו בעלילה מסמר חזק לתלות בו את השנאה ליהודים. ומהצד השני, מלבד גדולי חכמי ישראל, שבאו להגן על כבוד עמם ודתם, השתתפו גם חכמי הנוצרים הליברלים, שהכירו, כי זוהי עלילת שוא, ובראשם, כמובן היה ו. קורולנקו, שמיהר לבוא לקיוב והתענין בכל מה שהיה מדובר בבית המשפט, וברגש היושר והצדק המפעם בו פרסם מאמרים בעתונים שונים. הוא גם בקש לעמוד במשפט בתור סניגור, אך היה חולה בזמן ההוא, והרופאים מנעוהו מעשות כדבר הזה. וכמה שמח ו. ק. אחר־כך, כאשר בייליס ועמו כל עם ישראל יצאו זכאים במשפט, וגם העם הרוסי לא נכתם בעיוות הדין.

בשנת 1914 נדפסו כל כתביו של ו. ק. בתשעה כרכים. הוא קיבל בעד זה הון רב אבל לא שמר על הונו, כי פיזר אותו לצדקה ועזר להרבה קשי יום.

בשנת 1915, בשובו ממסעו לביתו בפולטבה, מצא שם המון גולים, כי המצביא הצורר ניקולי ניקולייביץ׳ ימ״ש נטה אוזן לעלילה, שהעליל באזניו משומד אחד על אחיו היהודים, כי הם תומכים בידי הגרמנים אויבי רוסיה.

ולפיכך צוה המצביא להושיב את ראש הקהילה במאסר וגם להגלות את כל היהודים מהערים הקרובות אל גבול גרמניה. הגזירה יצאה באכזריות רבה ובחפזון, והיהודים הגלו לכמה מקומות בפנים רוסיה, ומהם גם לפולטבה. אחרי־כן חלה המשומד והתודה לפני מותו, כי כל מה שדיבר נגד היהודים היתה עלילת שוא. אז שחררו את ראש הקהלה מן המאסר, אבל את הגולים אי־אפשר היה להחזיר, ורבים מהם נספו בענויי הדרכים. הדבר נגע עד לב ו. ק. והוא כתב מאמר חריף נגד העלילה הזאת, שממנה אפשר ללמוד גם על שאר העלילות, שהעלילו על היהודים. את מאמרו זה תרגמתי וראה אור בעתון “דבר”.

עבודה כבירה היתה לו לו. ק. אחרי שנפלה ממשלת הצאר ותחתיה קמו במקומות שונים ממשלות של בנדיטים, שהרסו, ושללו ובזזו, והרגו נפשות רבות לאין מספר, וגם אחרי־כן, כאשר עלה ביד הבולשביקים לתפוס את רסן השלטון בידם, לא היו הג. פ. או והצ’קה מדקדקים הרבה בשמירת חיי אדם, אלא כל מי שהיה חשוד בעיניהם — המיתוהו בלי חקירה ודרישה ומשפט. אז היה קורולנקו משתדל בעד הנלכדים, וכמו שהעיד בעצמו, אמנם, לא תמיד הצליח בהשתדלותו, אבל בכל־זאת הצליח להציל כמה נפשות.

כאמור הרבה ו. ק. לפזר כספו לזקוקים, והרבה אנשים וחברות נעזרו על ידו. אבל אחרי המהפכה, כמובן, לא נשאר לו כלום, והוא, הסופר הזקן החולה, היה צריך להתפרנס מהמנה (פאיוק בלע״ז), שהושיטה לו הממשלה בחסדה. בראשית החורף באו סטודנטים והביאו עצים וקרדומות בידם לחטוב עצים ולהכין לסופר לימות החורף. מאוד מאוד היה קשה בעיניו לקבל את הנדבה הזאת. אבל, כמו שהעיד בעצמו, היא נעשתה בלבביות כל־כך חמה, עד שאי־אפשר היה להתנגד לה.

בשנת 1918 נבחר לנשיא הכבוד לחברת הצלת ילדים, כי גם לה הושיט יד לעזרה והאציל עליה מכבודו.

כוחותיו הגופניים הלכו ונחלשו, אבל כוחותיו הרוחניים התגברו. הוא לא היה יכול לנוח בעת שראה לפניו כל־כך הרבה בני־אדם גולים ושבויי־מלחמה הזקוקים לעזרה. ובפרט בשעת חירום, בזמן שהחיה שבבני־אדם נתגברה ופרצה כל חוקי המוסר, וצריך היה להתריע תמיד על הקלקלה ולהחזיר למוטב את אלה, שבלבם עוד נשאר זיק יושר.

למרות פקודת הרופאים, שאסרו עליו כל עבודה שהיא, לא היה יכול לעצור ברוחו והרבה לשלוח מאמרים לעתונים שונים. לעורר את העם לצדק ולרחמים. המלחמה העולמית, שהיתה בית־חינוך גדול לאכזריות ולשפיכות דמים, השפעתה לא פסקה גם אחרי שביתת הנשק ואין מספר לקרבנות אדם, שנפלו גם אחרי־כן. וביחוד פגעה האכזריות ביהודים, בפוגרמים הנוראים, וגם ידי פקידים ממשלתיים נגואלו בדמי נקיים. האדם נעשה הפקר. ובזמן שכזה לא חדל ו. ק. מהטיף מוסר, להגיד, כי השחית האדם דרכו, וקרא לכל אלה שהרצח והשוד תועבה בעיניהם, שלא ימשכו אחרי ההמון הנבער, ששקע בטומאתו.

נחמדים הם ששת המכתבים, ששלח ו. ק. לקומיסר ההשכלה בממשלת הבולשביקים — לונצ׳רסקי. הוא האמין, כי בלונצ׳רסקי עוד לא כבה זיק אהבת האדם. ועמו היא יכול לדבר ככל העולה על רוחו ולהשמיע באזניו את כל המעשים הרעים הנעשים בארץ. מטבעו היה ק. מגנה את העריצות בכל הצורות שהיא לובשת — בצאריזם, בפאשיזם, בקומוניזם, בדתיות ובנציונליזם. מובן הדבר, שהממשלה הבולשבית התנהגה עמו, כמו שמלפנים היתה מתנהגת עמו לעתים ממשלת הצאר: היא לא נתנה רשות להדפיס את המכתבים האלה ברוסיה, והם יצאו לאור בחוץ לארץ.

מלבד הספרים והמאמרים הרבים, יצא מיד ו. ק. ספר בן ארבעה כרכים: “תולדות בן דורי”. ואולי היה לו בזה גם טעם ספרותי, כי על ידי שינוי השם ניתנה לו האפשרות לכתוב באופן חפשי יותר. את הספר הזה כתב כמעט עד יום מותו, אבל לא הספיק לגמרו. ״ברשותי — כתב ק. בסוף ימיו — נשאר רק הראש, העינים והידים, ואני ממשיך לעבוד".

ביום 25 בדצמבר 1921 נפטר קורולנקו והובא לקבורה בפולטבה.

“במעלה” 12, תרצ״ה.

---

לְשׁוֹן חֲסִידִים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א. עצבות ומרירות

(תורת הצדיק ר' אהרן מקרלין¹).

העצבות אינה עברה. אבל אותו טמטום הלב שהעצבות גורמת אין גורמת שום עברה שבעולם. המקוה אינה מצוה, כי הלא “בטלוה רבנן לטבילותא”, אבל הטובה שמביאה המקוה אינה מביאה גם המצוה היותר גדולה.

מה שאנו אומרים שדרושה שמחה, אין פירושה שמחה של מצוה, כי שמחה של מצוה הלא היא “מדרגה”; וכי אפשר לדרוש שכל יהודי ויהודי יהיה בעל מדרגה? הכונה היא – רק לא עצבות. פשוט, יהודי שאינו שמח בזה שהוא יהודי, הריהו כפוי טובה כלפי שמים. סימן הוא, שמימיו לא הרגיש את טעם הברכה “שלא עשני גוי”. אך מה שהוא ממשש ובוחן את עצמו אם חסיד הוא – זהו כבר גאוה. למה זה חסיד? יהודי – ודי!

עצבות היא שאול תחתית, רחמנא ליצלן!

מהו ענין העצבות? עצבות – זאת אומרת: לי מגיע, נעדר ממני, הן בגשמיות והן ברוחניות – רק לי…

מה איכפת אם “לי” אין? העיקר ששם בשמים לא יחסר כלום! אילו היה אברהם אבינו רוצה להתחלף עמי, לא הייתי מסכים. כי מהו אברהם אבינו? צדיק בעל מדרגה, ואני יהודי פשוט. ואם אתחלף עם אברהם אבינו, והיה הוא יהודי פשוט, ואני בעל מדרגה. בשמים לא יתוסף מזה כלום, אלא לי עצמי תצא תועלת, שאנכי אהיה לבעל מדרגה; נמצא שכל הטובה היא רק לי לעצמי, ומה שטוב רק לי, רק לעצמי, לא צריך לחפוץ, אסור לחפוץ.

מרירות פירושה שבית הלב, רוצה לומר שעדיין עומד אני ב“בראשית”. כי אי אפשר לסגל גם משהו מישרנות בלי מסירות נפש, ואנכי הכי הגעתי לידי מסירות נפש? ואם כך הוא, הלא גם לא התחלתי, ואם לא התחלתי לא שייך לומר שמגיע לי או שנעדר ממני. ואף על פי שלא מגיע לי הריני שואף אויר ומשיג צרכי, ואני שמח. כי לי הלא באמת לא מגיע כלום. על כן יפה מרירות.

אך מעצבות עד מרירות כחוט השערה. והראיה: נשחט רובו כשרה, חציו טרפה. כמה הוא ממחצה עד רובו? – משהו.

אברכים חסידים – “יעלו שמים”. יש להם שבירות הלב; והם יכולים להיות גם “ירדו תהומות” ח"ו – זוהי עצבות.

אעפ"י שהאברכים בעצמם צריכים בעבודתם לעמוד על ההבדל (שבין עצבות ובין מרירות), הנני לבאר: מהיכן אפשר להכיר אם חשבון הנפש בא מעצבות? מזה שאחר כך הולכים לישון; מזה שבעל העצבות אינו סובל את עצמו ומכל שכן את אחרים, זועף הוא ומלא זעם. וזהו סימן של עצבות. אבל אחר מרירות אי אפשר לישון. כי מהי מרירות? ההכרה שעדיין אנו עומדים בראשית. ולפיכך ממהרים לעסוק בתורה, בתפלה. מרגישים בקרבנו את היהודי ונהנים כשרואים לפנינו יהודי, איננו זועפים ונחשבים בעיני עצמנו כאין.

ואעפי"כ המרירות היותר עדינה גובלת בעצבות ולהיפך, השמחה היותר פחות מקורה בקדושה.

ב. חשבון הנפש של יהודי כשר

אל טוב ומטיב!

אין לי כל טענות נגדך, אין לי כל תביעות אליך.

וכי חייב אתה לי מאומה? וכי לטובתך עשיתי כלום?

רבש"ע! הנני עושה חשבון עם נפשי, והנה מה שייצא מהחשבון:

נמנעתי מעשות עברה, וכי ראוי אני בעד זה לשבח?

ירא חטא אנכי. זועה תאחזני מִקִרבת החטא.

ואני נרתע לאחור בחזקת יד, אי אפשר לי לחטוא.

וכן גם כל מעשה מכוער, אף אם לא חטא גמור הוא;

עוד מרחוק אני מרגיש את הכעור ובורח ממנו.

יש שרוצים לחטוא, שיכולים לחטוא, והם כובשים את יצרם.

להם הגדולה והתפארת, להם השבח והתהלה. גבורים הם!

אבל אני מה? בלבי אין מלחמה. יראשת החטא לי תריס.

והבחילה מרחיקה אותי מן הכעור כמטחוי קשת.

אלא מאי? אני עושה מצוות… ומה אם אני עושה מצוות?

וכי איני נהנה מן המצוה! איזה תענוג לשמור שבת,

להתפלל, ללמוד תורה! מה נעימה, רבש"ע תורתך!

ואיזה שכר יוכל להיות יותר גדול מעונג התורה והמצוה?

אם אני רואה עני ועוזר לו בשעת דחקו –

וכי למענך, רבש"ע אני עושה זאת?

הלא לבי כדונג ימס מרחמים וחמלה,

איני יכול שלא לעזור לו, לאחי הנענה, איני יכול!

אין לי כל טענות נגדך, אב רחמן, ואין לי כל תביעות אליך.

*

ואם בכל זאת אני מקוה לראות באור הנצח,

לנחל עולם הבא ולהקיץ עם כל ישני עפר,

לא בשכר המצוות שקיימתי אני בוטח,

אלא רק בחסדיך המרֻבִּים,

כי חסדך ה' מעולם עד עולם.

ג. בבית דין של מעלה²

שלשה בתי דין יש בשביל הנשמות. אחד הוא מבני אלהים, מלאכי מרום. הם מחמירים מאד. תמהים הם: “ונפש כי תחטא?” – הנפש שהיא חלק אלוה ממעל איך אפשר כי תחטא? ואם חטאה – תרד לגיהנם, תזדכך בנהר די נור.

ואם יש מלאך מליץ הריהו מערער על פסק הדין של המלאכים ומגיש המשפט לפני סנהדריה של נשמות הצדיקים הנפטרים.

נשמות הצדיקים זוכרים ממה שהיה לפניהם בימים שהתהלכו עלי אדמות; יודעים הם פגעי בני אדם וחולשתם, והם מטים קצת כלפי חסד. אולם גם דינם די קשה: הם הלא כבר הזדככו לגמרה וגם הם דומים הרבה למלאכים, בני עליון.

ואם יש עוד מלאך מליץ – הוא מערער גם על פסק דינם של הנשמות הזכות של הצדיקים הנפטרים ומגיש המשפט לפני בית הדין העליון של הצדיקים שהם עדיין בחיים.

הצדיקים החיים רואים בעיניהם את התלבטות בני האדם, את יסוריהם שאינם פוסקים, את צרורות צרותיהם שהם נושאים וסובלים כולם, כולם מלידתם עד מותם, והם דורשים רחמים.

רחם, אלהי הרחמים, את יצוריך החלשים, הסובלים. “אל תפן אל קשי העם הזה, אל רשעו ואל חטאתו”!…

וקו אור יורד אז ממקור הרחמים והחסדים וממתיק את הדינים, והעולם מתבסם.

ד. מפסקי צדיקים

שני חסידים היו בעירה אחת בפלך וולין. שניהם עשירים ושניהם חסידי הסבא משפוֹלֶה. לאחד היה בחור יפה ולשני, בחורה יפה. ובהסכמת הסבא משפולה עשו ביניהם קנין וכתבו תנאים, כי הבחור החשוב שלמה ב"ר אברהם נשא במזל טוב את הבתולה המהוללה יוכבד בת ר' יצחק. אבי החתן מתחייב מצדו ליתן נדוניא לבנו סך אלף רובל במזומנים מלבד מתנות לכלה. וגם אבי הכלה מתחייב לתת מצדו נדוניא לבתו אלף רובל במזומנים, מלבד מתנות לחתן, כדרך קצינים ונגידים. והחתונה תהיה במזל טוב כעבור שלש שנים, כי גם החתן וגם הכלה היו בזמן התנאים צעירים מאד, כבני שלש עשרה, כדרך העולם בדורות הקודמים.

עד שהגיע זמן החתונה, נעשתה תמורה גדולה בחיי המחותנים. אבי החתן התעשר כפלים, ואבי הכלה נשה עני גמור, ממש חסר לחם. ולא הספיק ליתן נדוניא, ומכל שכן מתנות.

בא אבי החתן אל אבי הכלה ואמר לו: לא אכחד ממך שאני מתחרט בלבי על כל השדוך הזה. אבל אחרי שהסבא הקדוש הסכים לזה איני מעז לבטל את השדוך, אבל צריך איך־שהוא להשיא את הבחור, עוד מעט ויהיה בעל שפם, ולא נאה שיתפלל בלי טלית.

ענה אבי הכלה ואמר: אמנם צדקת, אחי, אבל אין לי מה להשליש נדוניא…

– אם כן, יהי בלי נדוניא. מה לעשות למי שאין לו?

– טוב – ענה אבי הכלה, – אבל הכלה צריכה בגדים. אי אפשר להוליכה אל החופה לבושה סמרטוט.

– אתן לך חמשים רובל ותתפור לה שמלות – ענה אבי החתן.

– אבל להשיא בלי נדוניא גם כן לא טוב, – אמר אבי הכלה. – הצעירים צריכים שיהיה להם כסף מזומן שיתחילו איזה מסחר, כדרך העולם. למה יהיו גרועים משאר החתנים והכלות?

– ובכן? – שאל אבי החתן.

– ובכן, תתן אתה את הנדוניא.

– הלא כבר נתתי…

– חכם שלי, – ענה אבי הכלה, – אתה נתת בשביל החתן, תתן עכשיו גם בשביל הכלה.

כעס אבי החתן ואמר:

– די לך שאיני תובע ממך לא נדוניא ולא בגדים. והנה אתה מעז לדרוש שאשלם את הנדוניא בעדך… הנשמע כדבר הזה?

– בודאי, אם נלך לדין תורה, תצדק אתה, – ענה אבי הכלה, – אבל אני איני הולך עמך לדין תורה, אלא שגם לחופה לא אלך, אם לא תשליש נדוניא גם בעד בתי. אם אני הפסדתי את כספי, הצעירים אינם צריכים להפסיד.

ראה אבי הבן שאני הכלה הוא קשה עורף, מהר ונסע לא הסבא הקדוש. הוא יספר לפניו את עלבונו, והסבא בודאי יצוה לעשות החתונה.

אבי החתן בא אל הצדיק משפולה. בערב שבת קודם קבלת שבת יצא הצדיק מחדרו לתת שלום לכל החסידים האורחים שבאו אליו. וכשראה את ר' אברהם, אבי החתן, פנה אליו ואמר: “שלום עליכם! טוב, טוב לך מאד שאתה באת”… ויותר לא דבר עמו בכל יום השבת.

ר' אברהם היה תמה ולא ידע למה נתכון הרבי בדבריו. רוצה הוא מאד לדעת פירוש הדברים, אבל לא מן הנימוס הוא לשאול את הרבי דבר אלא ביחידות. רצה ר' אברהם להכנס אליו במוצאי שבת, והנה הרבי היה טרוד בענינים אחרים. ביום ראשון גם כן אי אפשר היה להכנס אליו. היו שם איזו רבנים גדולים, התיעצו בעניני כלל ישראל. לבסוף, ביום השני או ביום השלישי נדחק ונכנס. תמה הרבי ואמר:

– מה? אתה עוד הנך פה? הלא אמרתי לך: טוב לך שאתה באת…

– אבל, רבי, אנכי באתי להתלונן על המחותן שלי…

– נוּ, נוּ, – ענה הרבי בחפזון, מבלי תת למתלונן לכלות דבריו – הלא זהו מה שאמרתי: טוב, לך שאתה באת. הלא אפשר היה שיקרה ההפך, שאתה תהיה קבצן והוא עשיר, ושהוא יבוא להתלונן עליך… ועכשיו לך ותן נדוניא גם בשביל החתן וגם בשביל הכלה. כך צריכים חסידים לעשות. חסידים אינם מעמידים דבריהם על דין תורה.

––––––––––––

בלי לשון / ולדימיר קורולנקו

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

בלי לשון (חלק א')

מאת

ולדימיר קורולנקו

בלי לשון - הקדמה

*

את הסיפור הזה “בלי לשון” כתב המחבר ו. קורולנקו בשנת 4–1893 בשובו מאמריקה.

מטרת הספור היא להודיע תלאות הרוסי הכפרי, שמיום הולדתו היה קשור לאדמתו, אדמת אבותיו, ולסביבה שלו ופתאום נדחף אל תוך ניו⁻יורק, העיר הגדולה וההומיה, מבלי דעת שפתה ומנהגיה והוא הולך ונכשל על כל צעד וצעד.

ואולם רבים הם הציורים המלוים את הפבולה העיקרית. וכל אחד ואחד מהציורים קובע ברכה לעצמו.

א) ציור החיים הפשוטים של האכרים שהם מגזע הקוזקים שמלפנים זכו בחופש פראי וגם עכשיו אינם דומים אל האכרים הכפריים הרוסים, והנם עירוניים למחצה, ומשום כך הם יותר נוטים לנדידה.

ב) ציור הנסיעה בים אשר “ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה”.

ג) חיי היהודי ברוך, שבאמריקה נשתנה שמו למיסטר בורק.

הסופר החסיד שבאומות העולם ידע לספר גם את צער היהודי הליטאי הנודד לאמריקה, שמלבד הקושי החמרי הוא סובל צער מוסרי, בראותו את עצמו תלוש לגמרי, כי כל הזכרונות היקרים שנשארו לו מעברו אין להם בסיס בחיים הסואנים האמריקאיים והדור הצעיר הולך ומתרחק מהיהדות. הכל משתנה והכל מתחלל, וגם הדת מקבלת שם איזו צורה משונה, שאין בה מקדושת היהדות העתיקה ומיפיה.

ויפה וטראגי הוא מאוד הציור איך שהגוי הנודד נפגש עם היהודי הנודד ומשיחים זה לזה מה שבלבם, דומה לציור “שם ויפת בעגלה” של מנדלי מוכר ספרים.

ד) ציור יפה הוא תמונת הפריצה הרוסית, שאינה יכולה לותר על אצילותה ומתיחסת בבוז לדמוקרטיות של אמריקה ורוצה להחזיק בנושנות ומזה מתקבלת תמונה קומית וטראגית כאחד. הסופר מצד אחד מלגלג ומצד השני משתתף בצער האשה, שסוף סוף הוא פרי חנוך ידוע בתקופה ידועה, והיא מלאה התמרמרות וצער.

ה) והנה אפּיזודה מחיי הפועלים באמריקה, תאור של שביתה ודימונסטרציה, והצער של הפועל הרעב הבודד הגומר את חייו באבוד עצמו לדעת.

ו) תאור הבהלה של העתונאים עם פחזותם ו“בלופיהם” ושקריהם, שבהם הם מפרנסים את ההמון התאב למעשיות פלאים.

ז) תאור הפועל הבנאי שבחריצותו עלה לגדולה ונעשה לבעל בית⁻חרושת ולשופט העיר – טפוס רגיל מאוד באמריקה.

*

רוח של הומור יחד עם עצבות פנימית מרחף על הספור הזה, רוח אנושי טהור יחד עם כשרון אמנותי ואהבת אדם אמתית, יהי מאיזה עם שהוא ואיזה מעמד שהוא. בכל מקום הוא מבקש את האדם ואותו הוא מוצא בכל מקום. כי ידע קורולנקו את האדם מנפשו, כי גם הוא עבר בחייו הרבה ממדורות הגיהנום בעד עבודתו לטובת הנרדפים.

וכאשר אני נזכר על אודותיו, נפשי עלי תהמה:

מדוע ממעטת האנושיות כל כך להקים אצילי רוח כמו ו. קורולנקו?

א.ז. רבינוביץ

בחדש שבט, תרפ"ח, במלאת לו שבעים וארבע שנה.

פרק א

במולדתי, בפלך ווֹלינסק, במקום שענפי הרי הקרפּטים יורדים ומשתפלים עד שמגיעים אל מישור הבצות של פולסיה (ארץ היערות) יש עיירה קטנה, שאני קורא לה בשם “פת לחם”. מצפונית מערבית היא מתנשאה קצת כגבעה, לדרומית מערבית משתרע מישור גדול, שכולו מכוסה שדות בר, ושם בקצה האופק נראות שורות ירוקות של עצי היער, שעדיין לא עלה עליהם הגרזן. באי⁻אלו מקומות מתנוצצים לנוגה קרני השמש השוקעת אגמים רחבי⁻ידים, שביניהם מתפתלים כנחשים נחלים, נחלים קטנים וצרים, המתיבשים בימות הקיץ.

המקום הוא שקט ושלו, כמעט תפוש שנה. העירה דומה יותר לכפר, מאשר לעיר, אך מלפנים – אף שגורלה גם אז לא היה יותר טוב מעתה, – לא היתה שקועה כל כך בשנה כמו עכשיו. על הגבעות עוד נשארו שרידי סוללות, שעליהן עכשיו מתנועעים עשבים, והרועה משתדל לחקות את לחשם בחלילו הפשוט, בשעה שהעדר הצבורי רועה בשלוה בצל החפירות שמלאו עפר.

לא רחוק מהמקום ההוא, על יד נהר קטן מתפתל, עמד (ואולי גם עכשיו עדיין עומד) כפר לא גדול. בגלל שיחי הקנה (ברוסית לוֹזה) הרבים, הצומחים על יד הנהר, נקרא הנהר בשם לוזה, והכפר לוזינה ובני הכפר – לוֹזינים. ובכדי להבדיל בדיוק בין איש לחברו הוסיפו לשם משפחתם הכללי איזה כנוי מיוחד: היו לוזינים חיות או עופות, את האחד קראו מזניצה (כלי של עטרן למשיחת האופנים), את השני אופן ואת השלישי – מגף.

קשה להגיד מתי בא הכפר הזה וישב לו בצדה של העיר. זה היה בימים שעל הסוללות עמדו עוד כלי תותח, והיורים מהם היו מתחלפים ביריות לעתים קרובות. פעם עמדו שם הפולנים בקונטישים בעלי צבעים שונים, והקוזקים וחבריהם היו מעלים מסביב אבק, בצורם על העיר… ופעם, להפך: מכלי התותח ירו הקוזקים, וגדודי הפולנים היו מעפילים לעלות על הסוללות. אמרו שהלוזינים היו מלפנים קוזקים רשמיים וקבלו אי⁻אלו זכויות (פריביליגיות) ממלכי פולין. היתה גם שמועה, שהם קבלו מלפנים משום מה גם את שם התואר “אצילים”.

אמנם כל זה כבר נשכח. בשנת השישים למאה התשעה עשרה מן הזקן הלוזיני – שולאק, שהיה בן מאה שנה. בשנים האחרונות לא דבר עם איש, אלא היה תמיד מתפלל בקול או קורא ביבליה בשפה הסלוית. אך היו אנשים שזכרו מה שהיה מספר על השנים הקדמוניות, על דבר הזאפורוג’ים וההידאמקים (שבטי קוזקים), על אודות זה שהוא בעצמו הלך שמה אל הדניפּר ומשם בא עם גדוד לוחמים והתנפל על “פת⁻לחם” ועל “קליבן”. ההיידמקים ירו אז מתוך החלונות של בית בוער באש, עד שמרוב החום נתפקעו עיניהם ונתפוצצה עליהם הקופסה עם אבק השרפה שבה. הזקן הבריק בעיניו הפראיות שהיו עומדות כבר להכבות, וקרא: “הי, הי! היה מלפנים זמן – זמננו!…היה לנו חופש!”?.. והלוזינים – המה בני הדור השלישי או הרביעי – שמעו את הספורים המוזרים הללו, הצטלבו ואמרו: “הלואי שלא ישובו עוד ימים כאלה”.

הם בעצמם כבר קברו את זכויותיהם במחרשתם בארץ, והיו נחשבים לא עירוניים ולא כפריים.

לשונם היתה דומה ללשון רוסיה הקטנה, אך בתערובת מלים פולניות ורוסיות. מלפנים נחשבו על בני הכת האוניאטית⁻היונית, אך אחרי כן, כשגברה יד הממשלה הרוסית, הכניסה אותם בספרי הפקודים של הפרובוסלוים, והכנסיה שלהם נסגרה ונחרבה לאט לאט. הם עבדו את האדמה, התלבשו ב“סביטות” לבנות או אפורות עם חגורות ירוקות או אדומות, מכנסיהם רחבות, כובעיהם מעור אילים, ואף⁻על⁻פי שהיו אולי עניים יותר משכניהם, אך הזכרונות על דבר עברם היפה, שלא נטשטשו עדיין כליל, עוד נשתמרו גם באהלי הלוזינים הדלים, המכוסים קש. הם היו לובשים יותר יפה מהאכרים, כמעט כולם ידעו קרוא וכתוב בשפת הכנסיה, ואחרים היו אומרים על אודותם, שהם מתנהגים בגאוה. אכן לאיש מן הצד קשה היה להכיר כי גאותנים הם, יען כי גם הם בהפגשם עם האדונים, בעלי האחוזה, או עם הפקידים, היו ממהרים לנטות מן הדרך, כמו כל האכרים, וכן היו גם משתחוים השתחויה עמוקה, ולפעמים גם מנשקים בענוה את היד של האדון, בכל זאת היה בהם משהו מהכרת ערך עצמם, והמחונן במבט חודר היה יכול להכיר בהם איזה שנוי. על הלוזינים היו אומרים, שהם מזכירים דבר מה ואיזו מחשבה מפעפעת בהם ויש שהם גם קובלים ומתרעמים. ואמנם, כשהיה אחד נפגש עם הלוזיני, ושואל: “מה מצבך”? היה הלז עונה, במקום: "ברוך ה' “, דברים כאלה: “איזה חיים הם!” או: “אנו חיים, כקטניות בצדי הדרכים” (שכל העובר קוטף מהם). ואחדים מהם, היותר עזים, היו מספרים לפעמים דברים כאלה, שלא כל איש רוצה לשמוע… מלבד זאת היה להם זמן רב משפט עם בעל האחוזה בעד המסים שדרש מהם. בפעם הראשונה נתחייבו הם, ואולם אחר כך ותר יורש האחוזה על דרישתו. אומרים שמהעת ההיא התחילו הלוזינים להתגאות עוד יותר, אעפ”י שגם אז לא היו שבעים רצון… אין מקום בעולם, כמו בלוזינה, שמקבלים בחבה את פני האורחים, היודעים לספר ממה שנעשה בעולם ה' הגדול.

פרק ב'

כן חי בתוך לוזינה אחד מתושביה אוסיפּ לוזינסקי, זאת אומרת: חי חיים של פגעים. האדמה היתה מועטה, מס החכירה גדול, המשק הולך ופוחת. הוא היה נשוי, אבל בנים לא היו לו. ולא פעם חשב על אודות זה, כי כאשר יהיו לו בנים, הם יסבלו עוני כמוהו, ואולי עוד יותר ממנו. “כל זמן שהאדם עודנו צעיר – היה אומר אוסיפּ – וצעקת ילדים טרם תשמע לאזניו, צריך הוא ללכת ולבקש את מזלו האבוד”.

לא הוא היה הראשון ואף לא האחרון מאלה שנפרדו מעל קרוביהם ומשכניהם ולקחו, כמו שאומרים, את רגליהם בידיהם והלכו לבקש את מזלם, לעבוד, להלחם עם העניות ולאכול לחם צר מתנורים זרים בארצות נכריות. לא מעט יצאו מלוזינה אנשים כאלה שלא ידעו שלוה במגורם, מי לבדו, ומי עם חבר. פעם יצאה גם חבורה שלמה על ידי הסתת גרמני ערום, שעבר בלילה את הגבול. אך סופם של כל אלה הנסיונות היה אפס, ולפעמים עוד יותר גרוע מזה. מי שב ערום ויחף, מי גורש בחרפה מאדמת גרמניה, ומי אבד בעולם ה' הגדול כסכּה קטנה בתוך ערמה גדולה של קש.

אוסיפּ הלוזיני היה כמדומני, הראשון שלא אבד וסוף סוף נמצא. כפי הנראה היה בר דעת, לא מאלה שאובדים, אלא מאלה המאשרים גם את אחרים בדרך. איך שיהיה – כעבור שנה או שנתים ואולי עוד יותר, בא מכתב ללוזינה, שעליו דבוק בול גדול צהוב, שכמוהו לא נראה עד היום ההוא במדינה זו. ומאוד השתוממו למכתב זה ויקראוהו בבית פקודות האכרים גם הסופר, גם המורה והגלח ועוד הרבה אנשים יותר חשובים, כל מי שהיה תאב לקרוא, ולבסוף קראוהו גם לפני אשת אוסיפּ ומסרו בידה את המכתב, שהיה כבר במעטפה קרועה, אף על פי שעליה היה כתוב באותיות ברורות: לקטרינה הלוזינית, אשת אוסיפּ אוהלובלה הלוזיני, בכפר לוזינה.

במכתב היה כתוב, כי הוא, אוסיפּ הלוזיני, ברוך ה' בריא ושלם, מקוה להיות בעל אחוזה בעצמו, אולם גם להיות שם שכיר יותר טוב מאשר לאיזה בעל בית בלוזינה. במדינה הזאת החופש רב מאוד, האדמה רחבת ידים, הבהמות נותנות הין חלב בפעם אחת, הסוסים – ממש שורים. לכל איש שיש לו מוח בקדקוד וידים לעבוד חולקים כבוד, וכאשר בקשו בני המדינה לבחור להם ראש – פרזידנט בלע"ז – שאלו גם אותו, את אוסיפּ הלוזיני, במי הוא רוצה לבחור, והוא, הלוזיני, חוה את דעתו, כמו שאר בני האדם, ואף⁻על⁻פי, שהאמת נתנה להאמר, שלא נעשה כמו שבקש הוא, ובעל⁻הבית שלו, אלא נבחר דוקא אחר, בכל זאת יפה בעיניו, שלכל הפחות שאלו את דעתו. סוף דבר, החופש ושאר הענינים שם יפים מאוד, אך מתגעגע הוא אוסיפּ לאשתו, ולפיכך השתדל לעבוד כמה שהרשו לו כוחותיו וקמץ משכר עבודתו לקנות בשבילה “טיקט” הרצוף במכתב הזה. ומהו “הטיקט”? זהו הניר הכחול שצריך לשמרו כאישון בת עין. על הכרטיס היה מצויר קטר עם רכבות ואנית⁻קיטור. פירושו של הדבר הוא, כי בכרטיס זה יובילו אותה הנה גם ביבשה גם בים, אחרי שתגיע לחוף המבורג ולהוצאות אחרות תמכור את הבית. את הפרה וכן החפצים שלו.

כל זמן שנקרא המכתב, הביטו השכנים בתמהון ואמרו זה לזה שהנה גם בפתקא פשוטה שכזו טמון איזה כוח אדיר, המוליך את האדם לקצוי ארץ, מבלי לבקש כל שכר. כמובן, הכל הבינו שאוסיפּ הלוזיני שלם בעדה לא מעט. מזה אתה למד, שאוסיפּ הלוזיני לא לחנם הלך לארץ רחוקה וכי אפשר בעולם הגדול לחפש ולמצוא את הגורל האבוד.

וכל אחד חשב לנפשו: וגם טוב היה אילו עשיתי גם אני כמוהו… הסופר שבבית פקודות הכפר (גם כן איש לוזיני לא מהר למסור את המכתב עם הכרטיס לקטרינה, אלא החזיקם אצלו שבוע תמים וחשב: האשה פתיה ובכרטיס שכזה יוכל גם איש יותר נבון ממנה לנסוע לאמריקה ולבקש שם אושר… אך על הכרטיס היה כתוב ברור, אמנם בשפה זרה: Missis Katharina Joseph Losinsky oglobla יוסף הלוזיני אוהלובלה – בשם זה יוכל גם הוא להקרא, אבל “קטרינה” – שם אשה לכל הדעות, וגם שם התאר Missis גם כן, כנראה, מכוון לאשה דוקא. סוף דבר, גם ברגע האחרון עוד היה הסופר מתאנח ומביט בעין רעה, בהוציאו את הכרטיס, שהיה מונח לבד בארגז השלחן, וסוף סוף מסר אותו לידה. האשה קבלה את הכרטיס, ישבה על הספסל ותמרר בבכי.

היא כמובן, שמחה על הכתוב, אך גם משמחה בוכים לפעמים. מלבד זאת, הלא עליה לעזוב את מולדתה, את קרוביה ושכניה. סוף דבר, היא התעלפה.ואחיה מתיא הלוזיני, המכונה דישלא (מוט העגלה), נשא אותה על זרועותיו והביאה אל ביתה.

ובכפר נתפשטה השמועה: אוסיפּ הלוזיני נתעשר באמריקה ונעשה לאיש כל כך חשוב, עד ששואלים בעצתו במי לבחור לפרזידנט. הצעירים התחילו לעתים קרובות לשבת בבית המרזח, לשתות בירה ושכר, לשתות ולעשן ולאחר עד אחרי חצות הלילה, להתוכח ולהתפאר איש בפני רעהו, מי ששמע את הוכוחים הללו, היה חושב בודאי כי מהלוזיניים הצעירים לא ישאר בחורף הזה אף אחד… אם את אוסיפּ שואלים במי לבחור לפּרזידנט, מה יעשו אחרים, שהם יותר חרוצים ממנו? הלא הם יהפכו עולמות! – יען כי שם שורר חופש! חופש! המלה הזאת נשנתה כמה פעמים בבית המרזח של היהודי שלמה, שהקשיב במנוחה בעמדו על דוכנו. אמנם, האמת נתנה להגיד, כי לא כל הלוזינים ידעו את פירוש המלה הזאת, אך נעים היה לבטא אותה, וצלצולה כאילו הוסיף לכל איש על קומתו ועורר זכרונות אמנם לא ברורים, אבל כל כך נעימים… זכרונות שאותם ידעו בארץ זקני הדור, והצעירים שמים פנים כאילו גם הם יודעים אותם…

אכן דרך הלשון להיות מדברת והלוזינים דברו, סאנו וחדלו. אפשר שכבר שכחו מה שדברו והם מושכים גם עכשיו בעול כמו השור בתלם, ואולי מוסיפים לדבר בזה גם עכשיו באותו המקום ובכל זאת נמצאו שם שני אנשים, שלא אהבו לדבר הרבה, אלא להתחיל במעשה. התיעצו בסתר איש עם רעהו ונגשו למכור את בתיהם ואדמתם. אכן לא הרבה היה להם מה למכור, ואחרי שגמרו מעשיהם, הודיעו: גם אנו נוסעים עם אשת אוסיפּ, שלא תאבד יחידה בדרך.

אחד היה ממשפחתה, אחיה מתיא דישלא, בן נכדו של הלוזיני שוליאק, שהיה מההיידמקים – איש גבה קומה, שלשה ארשין רחבו בין כתפיו, ידיו – קלשונים, ראשו גדול כיורה ומכוסה שער מסולסל ממראה הפשתן – ממש דוב מיער. אמרו שבחיצוניותו היה דומה לסב שלו, אך עיניו ולבו תמימים כילד. הוא היה עוד רוק, ביתו רעוע וחלק אדמתו היה מצער מאוד, ואם היה איש כמוהו שוכב לרחבו, היו רגליו פשוטות על גבול שכנו. הוא דבר מעט, שחק רק לפרקים רחוקים. אצלו היתה ביבליה שירש מאבי אביו, שאהב לקרוא בה. ותדיר היה חושב בלבו מחשבות בבושה ועצב. מעודו לא נחשב בלוזינה לחכם, והצעירים היו לפרקים מהתלים בו, אולי מפני שלמרות כוחו הגדול התרחק תמיד מכל תגרה. ידידו הקרוב אליו היה איבן הלוזיני, המכונה דימא, מסוג אחר לגמרי: קומתו נמוכה, לא חזק, עליז, אוהב לפטפט ומחודד. דימה היה רזה, מרבה שיחה, קל התנועה, שערותיו עמדו כמסמרים, עיניו רצו בחוריהן והבריקו, לשונו מהירה ועוקצת, שפמו ארוך ומפנה למטה, כדרך הקוזקים. הוא לא נחשב לפתי וידע לעמוד נגד המעליבים. ואם היה עוקץ את מי שהוא בלשונו החדה, אז היה משתדל להיות בקרבת מתיא ידידו המגין עליו, יען כי ידו לא היתה חזקה ואי אפשר היה לו לערוך תגרה.

כשנודע בלוזינה, כי גם אלה השנים נכונים לנסוע לאמריקה, לא היה הדבר יפה בעיניהם.

– האתה מתיא, תוכל לנסוע בדרך רחוקה שכזו? – שאלוהו שכניו – אתה הלא פתי ואיבן חלש. שם באמריקה ימעכו האוזים אתכם ברגליהם.

אך מתיא השיב: – יהיה מה שיהיה, אבל מאחותי ומדימא שכני לא אפרד.

וכך נסעו שלשתם בדרך הרחוקה… לא כדאי לצייר איך עברו את הגבול ואת ארץ גרמניה. כל זה אינו קשה כל כך. מלבד זאת נמצאו בפרוסיה אנשים רבים משלהם שהורו להם את הדרך. די להגיד שהמה הגיעו עד המבורג. עם צרורותיהם על שכמם מהרו אל החוף להודע מתי תפליג משם האניה. והמבורג עיר גרמנית, עומדת על נהר גדול, לא רחוק מהים, ומשם אניות יהלכון אל כל קצות הארץ. והנה ראו הלוזינים שלנו על שפת הנהר המון רב רץ מכל עבר, ממהר ודוחף איש את רעהו, כאילו האדם הוא קורה מוטלת באמצע הדרך. ומהחוף שתי אניות קיטור קטנות מעבירות את האנשים אל האניה הגדולה יען כי האניות הגדולות, שדרכן באוקינוס, עומדות מרחוק, באמצע הים, במקום העמוק ביותר. ראו הלוזינים ברנית אחת מעלה עשן ואליה נגשות בכל שעה האניות הקטנות, המריקות אל תוכה את האנשים וכל תיבותיהם וצרורותיהם, ושבות מהר אל החוף לקחת שוב אנשים עם חפציהם, ושוב ממהרות אל הברנית הגדולה. כשהסתכל איבן דימא היטב בזה, הבין ראשון תוכן הענין.

– אני אגיד לכם מה זאת. זוהי ספינה ההולכת לאמריקה, ומשום כך היא כל כך גדולה. הנה באנו לעצם השעה הדרושה. נפלס לנו, מתיא, דרך שמה!

הם העמידו את האשה עם הפתקא בראש והתחילו לפנות לפניה דרך בין ההמון. הם הגיעו עד שפת הנהר ושם, כנראה, קבלו כבר את הכתה האחרונה. ה' אלהים, מה נעשה שם בחוף הזה! בכיות וצעקות, ושחוק, וחבוק, וגדופים ותנועות של מטפחות באויר. אין איש שאינו נרגש ומעטים האנשים שעל ריסי עיניהם לא יתנוצצו אגלי דמעה של פרישה. והכל מסביב זר – שפה זרה, מצלצלת, מבטא זר מתופף באוזן, בלתי מובן ומוזר, כמו הגלים המעלים קצף ומכים בחוף. ראשי הלוזינים שלנו סבבו כבמעגל. הלב והעינים נטויים קדימה, שלא לאחר, שלא ישארו באירופה הזקנה, שבה נולדו ובלו חצי ימיהם.

לא קשה היה למתיא לפנות את הדרך לכולם וכעבור שני רגעים עמדה קטרינה עם ארגזה על יד הגשר הקטן והחזיקה בידה את הכרטיס, האניה הקטנה צפצפה בקול עגום זו הפעם השניה והעשן עלה מתוך המעשנה אל האויר הלח. נראה היה שהיא עתידה תיכף להפליג ובטרם שהספיקו הלוזיניים להביט סביבם, והנה נשמעה שריקת האניה בפעם השלישית, ואיזה שקשוק עז נשמע שממנו נבהלו הלוזיניים ונסוגו קצת לאחור. ברגע זה נגש גרמני אחד ענק, שעיניו פתוחות לרוחה, וכולו מכוסה זעה, מפני שהיה עסוק יותר מכולם על החוף, וכשראה את קטרינה, הוציא מידה את הכרטיס, הביט בו והשיב לה, ובטרם שהספיקו הלוזיניים לגשת, היתה קטרינה עם צרורותיה באניה הקטנה, ושני מלחים הסיעו את הגשר הקטן, הפילו את דימא לארץ והדיחו את מתיא ומשכו את הגשר אל החוף. הלוזיניים שלנו מהרו אל הגרמני הענק: “יהי מורא שמים עליך, בן אדם!” – קרא דימא – “הלא זוהי אחותינו, בת אבינו, ואנו רוצים לנסוע עמה יחד!” דימא אמנם רמה אותו, באמרו שהוא אחיה של קטרינה, אך איזו תועלת יצאה מרמאותו, אם הגרמני לא הבין כלום מכל מה שדבר, ובינתים האניה הקטנה הולכת ומתרחקת, וקול בכיה של קטרינה נשמע מעל כל הקולות של הגרמנים. הלוזיניים הרימו את שולי מעילי, הוציאו משום צרור כספם והחזיקוהו בידיהם, ומתיא יצא שוב לפלס דרך בזרוע. הם שוב נגשו אל המקום, שמשם אפשר לקפוץ אל תוך האניה, והראו לגרמני על הכסף שבידיהם, שלא יחשוב שהם רוצים לנסוע שלשתם בפתקא של אשה. דימא עוד ברר מטבע אחת לא גדולה ושם אותה בלאט בידו של הגרמני ועוד כפף לו את אצבעותיו שלא תפול המטבע לארץ, וביחד עם זה הראה לו על האניה הקטנה ועל האשה שקולה נחבא בעת ההיא מפחד ומבכי, אך כלום לא יצא מזה. הגרמני אמנם לא השליך את המטבע ואמר איזה דבר במאור פנים, אך כשהרעים שלנו התרחקו צעד אחד למען יוכלו לעשות משם קפיצה מהירה ולעלות על האניה. רמז הגרמני לשני מלחים, שהיו, כנראה, אנשים מומחים לדבר, והם דחקו את הלוזינים והרחיקום כל כך, עד שאי אפשר היה להם לחשוב עוד על דבר קפיצה.

– נו, מתיא, – קרא אליו דימא – הראה נא להם מקצת יכלתך. עכשיו הדבר נחוץ מאוד!– אך באותה שעה נדחפו רחוק, רחוק ודימה המסכן נפל ורגליו התרומו באויר. וכשקם דימא מעל הארץ פנתה האניה והתרחקה מהחוף. גלגליה סובבו והתיזו נטפים עכורים על החוף. זנב העשן נגע בפני ההמון, אחר כך נראו פני קטרינה שנזדהמו מדמעות, ועוד דק אחד – ובין האניה והחוף הבדילה רצועת מים רחבה כעשרה מטרים. הגלגלים התחילו להסתובב בחזקה, הרצועה נעשתה יותר ויותר רחבה והאניה הלכה והתקטנה, בעברה דרך האויר הערפלי תחת שמים מעוננים על פני הנהר הדלוח.

הלוזינים ראו, בפתחם את פיהם מתמהון, כי האניה הקטנה נגשה אל הברנית הגדולה ונתחברה אליה כמו על ידי איזה מוט דק, ודרך המוט זחלו כנמלים אנשים וחפצים. אחרי כן נשמה הברנית הגדולה נשימת עשן רב, נתנה קול תרועה חזק מאוד, כנהימת פר גדול בתוך עדר של פרות – והתחילה להפליג לאט ולשוט בין האניות הקטנות העומדות בצדדים, או ממהרות לפנות לפניה את הדרך.

הלוזינים כמעט בכו בהסתכלם אל האניה הגדולה שנתקה מהם את האשה המסכנה, להוליכה לאמריקה הרחוקה.

ההמון התחיל להתפזר. הגרמני הגבוה הסיר את מגבעתו העגולה, מחה במטפחתו את מצחו המכוסה זעה, נגש אל הלוזינים בחיוך והושיט למתיא דישלא את כפו. כפי הנראה לא היה הגרמני נוטר שנאה. כשחדלו הפזיזות והדוחק על החוף נשתנה האיש, ולפי הנראה רצה להביע תודה להלוזינים בעד המתנה.

– הנך רואה,עכשיו אתה מראה אותות רצון כאיש חסד. אבל מה מאוד הרעות לנו, כי הפרדת מעלינו את אחותנו, שתסע לבדה! – הוא ירק ופנה בכעס ממנו.

ובעת ההיא הפליגה הברנית רחוק רחוק, עשנה הלך ונתמעט ולא רק שלא יכלו לראות עוד את קטרינה, כי גם את הברנית בעצמה אי אפשר היה להכיר בתוך שאר האניות מתוך הערפל המכסה אותן.

– כלב הנך! – קרא מתיא לגרמני.

– לך ודבר עמו, אם הוא אינו מבין אפילו מלה אחת – שסע אותו דימה. – אם היית תוקע אז ביד אל תוך אזנו, אפשר שהיינו כבר יושבים גם כן באניה. שם בודאי לא היו משליכים אותנו הימה, ומכל שכן אם שם לנו אחות עם כרטיס.

– מי יודע, – ענה מתיא, בהתגרדו בערפו – את האמת אגיד לך, לא קשה לאדם לתקוע באוזן חברו, אך לא ראיתי מימי שתצא תועלת מזה. גם אנו עשינו כנראה איזה משגה, האמן לדברי. אתה היית צריך לראות זאת מראש כי על כן איש פקח אתה.

כמו תמיד השתדלו הרעים לשים את האשמה איש על ראש רעהו. דימא אומר, כי צריך היה לשתמש באגרוף, מתיא מאשים את פקחותו של דימא, והגרמני עומד ומניע בראשו בידידות לשניהם.

אחד כך הוציא הגרמני את המטבע שדימא שם לתוך ידו והראה ללוזינים. כנראה היה יושב בלבו של אותו האיש: הוא לא רצה לקחת כסף חנם. הוא הכה באצבע צרדה בצוארונו ויקרא: “שנפּס!” ובידו הראה על בית המרזח. “שנפּס” זוהי מלה מובנת בכל לשון. דימא הביט אל מתיא, מתיא אל דימא ואמר: ומה נעשה? כמובן צריך ללכת. אי אפשר לעבור את הים ברגל, ואולי מהשד הגרמני הזה תצא תשועה.

הלכו. ובבית המרזח עומד איש זקן ושערותיו הלבנות עומדות כמסמרים וגם פניו מכוסות מחטים. נראה כרגע, כי כמה שהאיש משתדל להתגלח, שערות זקנו מבצבצות ועולות מתחת העור, כעשב קצור אחרי הגשם. כשראו חברינו את האיש המסוכסך הזה בין הגרמנים הדיקנים והחלקים, הרגישו בו צד קורבה, ודימה לחש למתיא: זהו מינסקאי או הוהילובי ואולי מפושצי.

וכן היה: כשדבר עם הגרמני, הגיש בעל בית המרזח ארבע כוסות בירה (אחת בשביל עצמו) והתחילה ביניהם שיחה. הוא חרף את הלוזינים, קרא להם כסילים והסביר להם, שהם בעצמם אשמים. הם היו צריכים לפנות שם אל הזוית, ששם רשום על הפתח: Billeten-kasse – בילט יודע גם הכסיל מה הוא, וקמא – גם כן ידוע, ואתם מתפרצים כעדר אל המקום הגדור, מבלי יכולת לפתוח את הדלת. מתיא השפיל ראשו וחשב: נכונים דבריו. איש בלי לשון נחשב כעור או כילד קטן. ודימא, אף⁻על⁻פי שאפשר שבתוך לבו חשב גם כן ככה, אך אחרי שהיה “אמביציוני”, הכה בכוסו על השולחן וקרא: – העוד הרבה תוסיף, זקן, לשפוך גדופים! יותר טוב שתמזוג כוס שניה לכל אחד ותגיד מה עלינו לעשות עכשיו.

דבריו מצאו חן בעיני כולם. הכל ראו שהאיש מקפיד על כבודו וגם יודע עת לכל חפץ. הגרמני תפף בכפו על שכמו, ובעל בית המרזח הגיש שוב ארבע כוסות.

– איך נשיג אותה? – שאל דימא.

– רוץ אחריה, אולי תשיג – השיב בעל בית המרזח. – אתה חושב כי על הים כמו בשדה על העגלה. עכשיו עליכם להמתין עוד שבוע עד שתפליג אניה שניה של אמיגרנטים. ואם אתם רוצים, תשלמו מחיר יותר גבוה. בקרוב תפליג ברנית עוד יותר גדולה, ובמחלקה השלישית יסעו הרבה אנשים משויציה ומדנמרק להשתכר באמריקה בתור משרתים, כי האמריקאים הם עם חפשי וגאותני וקשה למצוא ביניהם אנשים שיתרצו להיות משרתים. הנערות משויציה ומדנמרק מרויחות שם באמריקה נדוניה יפה.

– חבל על הכסף; – אמר דימא, אך מתיא השיב: – ירא נא את ה'. הלא אי אפשר לעזוב את האשה שתמתין שבוע שלם. הלא היא תמס בבכי! נדמה לו למתיא, כי באמריקה על חוף הים הכל כמו על יד המעברה בכפרם, ואחותו תשב שם על החוף עם ילקוטה, תביט על הים ותבכה…

הם לנו אצל בן ארץ מולדתם. בבוקר מסר אותם לשודי צעיר שהוליך אותם אל שפת הנהר, קנה בשבילם כרטיסים, הושיבם על האניה, ובחצות היום הפליגו הלוזינים שלנו, דימא ומתיא, להשיג את קטרינה.

פרק ג

עבר יום, יומים, השמש שוקעת בים מצד אחד ועולה מן הים מהצד השני. הגלים משקשקים, ענני ערפל עוברים ושחפים עפים להם מלמעלה, מעל האניה, יושבים על התרנים ואחר כך כאילו נתקים משם ברוח ומתנועעים מצד אל צד כחתיכות של ניר, הולכים ומתרחקים, כאילו שבים אל הארץ העתיקה, שהלוזינים שלנו עזבוה לנצח. מתיא מלוה אותם במבט עיניו ומתאנח. הנה, חושב הוא, גם השחפים מפחדים להתרחק הרבה, ואנו עפים הלאה. לנגד עיניו מצטייר יער, ושם הלאה נהר קטן שעליו צומח קנה חור, ועל שפת הנהר – אהלים עניים מכוסים קש. ונדמה לו, כי יותר טוב היה לו, אילו היה שב לצרות הראשונות שכבר הורגל בהן.

והים מכה בחזקה בצדי האניה, גליו מתרוממים כהרים ונופלים ברעש משברים, כאנחות ענק, מטיל הוא אימה ומתרעם כאחד. האניה נוטה ועוד מעט וכאילו תהפך לגמרי. והנה היא מתחילה שוב להתרומם, בהשמיעה קול אנחות וחריקות. התרנים שחים ושורקים, הרוח מילל, והאניה נוסעת הלאה. הלאה. מתיא דישלא היה תמיד מדבר מעט, אך לפרקים היה חושב בלבו מחשבות כאלה שלא היה יכול להביען בשפתיו, ואף פעם לא עברו במוחו כל כך הרבה מחשבות בלתי ברורות, כמו העננים והגלים הללו, וכל כך עמוקות ובלתי מובנות כמו הים שלפניו, המחשבות עלו במוחו ואבדו, והוא לא היה יכול, וגם לא נשתדל, לזכרן, אך הוא הרגיש ברור, כי מהמחשבות הללו מתעוררת תנועה גדולה בתוך נפשו, אבל אי אפשר לו להגיד מה היא.

לעת ערב כוסה הים בערפל. השמים חשכו וראשי הגלים האירו באיזה אור מוזר… מתיא ראה, כי הגל, שברח מפני חוד החוטם של האניה, מבהיק בחושך, המכסה את השמים ואת הים, באור לבן מאוד. הוא הרכין את ראשו, הסתכל בעומק התהום, ולבו נזדעזע בקרבו.

המים שסביב האניה האירו. בתוך הים עברו להם אורות חורורים, נדלקו וכבו, עלו על פני הים, ופתאום ירדו אל תוך התהום הנורא… ונראה למתיא שהכל חי: גם הליכות האניה, גם המית הרוח, משברי הגלים ותנועת האוקינוס ודממת הסתרים של השמים. הוא הביט אל תוך העומק ונדמה לו, כי גם משם מביט אליו איזה פלאי נפחד ונרעש ומלא תרעומות…מימי קדם הולך לו הים את מהלכו, מימי קדם מתרוממים הגלים ונופלים, מימי עולם שר לו הים את שירתו המיוחדת, שאינה מובנה לאדם, ומימי קדם ישנם שם בעומק חיים מיוחדים, שאין אנו מכירים אותם, והנה בהרמוניה העולמית הזאת, בתוך התנועה החיה נכנסה בחוצפה האניה ובוקעת לה דרך ישרה… ושירת הים נחרדה ונשתנתה, הגלים נבקעו ונפרצו, ושם איזה פלאי בתוך המעמקים מקשיב בחרדה אל הליכות הענק הנפלא שבא הנה מעולם אחר זר ומשונה… כמובן, הלויזיני מתיא לא היה יכול להביע את רחשי לבו במלים כאלה, אך הוא הרגיש פחד מפני עומק הים. ונראה לו כאילו הוא מביט בפחד מלמעלה, ומי שהוא מביט אליו בפחד מלמטה, מביט ומתקצף ושולח את מלאכיו “דוהרי דולקים”, העולים וצפים מלמעלה אנה ואנה, כל אחד עם פנס אור פוספורי על ראשו, לחקור איזה דבר ומתיעצים בלחש זה עם זה, ואחרי כל אלה שבים הם אל מעמקי התהום – לתת דין וחשבון לפני מי שהוא, על החפושים שעשו… והאניה נחפזה ורצה בלי הרף אל מטרתה¹.

הרבה חשב מתיא הלוזיני באותה שעה. חבל שאלה המחשבות עלו וירדו, כמו הגלים, מבלי השאיר רושם כל שהוא, ולא נחרתות במלים שיש להן קיום, נצנצו וכבו כניצוצי הים במעמקים. אולם גם הוא בעצמו אמר לי אחרי כן, כי לעולם לא ישכח את הים. “האדם מרבה לחשוב על הים מחשבות שונות על אודות עצמו, על האלהים, על הארץ והשמים, מחשבות שונות חושב האדם על הים, על החיים ועל המות”… ומעיניו נראה איזה קו אור מתפרץ ויוצא ממסתרי מעמקי הנפש הפשוטה והחשוכה הזאת… ומוכח מזה, כי הים השאיר איזה רושם בנפש זו.

כן, בלי ספק שנשאר רושם…נפשו התנועעה כמו הים ובלב התהלכו הרגשות כגלים. לעתים התפרצה דמעה מעיניו ולפעמים – אל נא יחשבו דברי לצחוק – הוא, האיש הגדול והכבד הזה, רצה להשליך את עצמו ולעוף, לעוף, כמו החסידות, שהגיעו הנה שוב מארצות אמריקה,לעוף למקום רחוק, רחוק, ששם יסתתר השחר, ששם יתענגו על רב שלום אנשים טובים ומאושרים…

אחרי כן אמר לי מתיא, כי אז היו אצלו מחשבות כאלה, שכמוהן לא עלו על לבו לא בעת שהיה הולך אחרי המחרשה, לא בעירה בעת היותו שם על היריד ואף לא בהיותו בבית הכנסיה. שם היו תמיד רק מחשבות רגילות לפי המקום והזמן. ועל האוקינוס היו מחשבות מיוחדות, לא רגילות. הן עלו מאיזה מקום כמו ניצוצי הים, והוא השתדל להסתכל בהן, כמו אל הניצוצות הללו… אך חפצו לא הצליח בידו. כשהוא לא הסתכל בהן אז שטו ועברו אחת אחר השניה, נצנצו וכבו ולטפו את הנשמה ואת הלב, וכאשר רצה לצוד אותן, לספרן לעצמו בדברים – הן ברחו, והראש התחיל כואב ומסתובב.

כמובן, כל זה קרה מפני שהיה לו הרבה פנאי ולפני עיניו עבר האוקינוס והתנועע והתגעש והתנוצץ וכבה והאיר והלך לו הלאה, הלאה, למקום האין⁻סוף.

ביום השלישי למסעו, בעלותו על הספון ראה לפניו אניה. מתחילה נדמה לו שאניה קטנה זו העשויה למשחק נסתבכה בין גלגלי האניה הגדולה, שהוא נוסע עליה. אך זה נדמה לו כך, מפני שהאויר השקוף מקרב כל דבר. ומסביב מבלעדי מים לא היה כלום, האניה התנועעה והלכה וגדלה וכאשר הגיע עד האניה שעליה נסע מתיא, ראה שעליה יושבים אנשים עליזים, ששחקו והשתעשעו ונסעו להם הלאה, כאילו אין להם כל דאגה וחייהם עוברים בשמחה, כמו אניתם, לרוח המנשב כחפצם, לאותו צד שהאניה צריכה ללכת שמה… ובפעם השניה, כשהיתה תנודה רבה, כשעל חוטם האניה היתה עננה על רסיסי מים, הוא ראה שוב אניה קטנה שכזו מוטה על צדה וטסה כצפור. הגלים התרוממו וירדו כהרים, ולפעמים הסתכל מתיא ושאר הנוסעים בחרדת לב והאניה הקטנה כאילו אבדה בין הגלים. אך הנה שוב רוכבת היא על מרומי הגלים ונוגעת במפרשה, בקצף הים, כמו כנף השחף, והיא התנועעה וטסה טסה והתנועעה… ומתיא חשב כי אלה הם אמריקאים. אנשים אמיצי לב, כנראה! והנה הוא נוסע אליהם, והוא אכר פשוט ופחדן, איש כפרי… איך יפגשוהו שם, ולמה הם צריכים לו? ומה יהיה הוא כעבור איזו עשרת שנים?

ונדמה לו, כי גם הוא נהפך עכשיו לאיש אחר. לא אותו מתיא שהלך שם אחרי המחרשה, או אותו שהיה עומד בחגים ומסתכל ביריד בעירה הסמוכה. די גם הדבר הזה בלבד, שהוא ראה את הים הסוער, את אניות⁻הקיטור, את האנשים הזרים והמוזרים ההם, גם זה שעינו ראתה בסוד עמקי הים ומה שהרגיש במעמקי נפשו וחשב על אודותם ועל אודות האנשים הזרים ההם ועל אודות עצמו, כשהוא יבוא אליהם – הכל כאילו שינה אותו עד שהיה לאיש אחר. והוא הסתכל לפניו בתכלת השמים ממעל ובמעטה האד המכסה על הים, כאילו חפש שם את מקומו ואת עתידו…

באחד הרגעים האלה, כשמחשבות כאלה עלו וצפו ממעמקי נפשו החשוכה, כניצוצים ממעמקי הים החשוכים, הוא ספר את דבריו לדימא ושאלו:

– מה דעתך דימא – איזהו שם אצלם החופש?

אך דימא ענה בכעס:

– לך לעזאזל… לך ובקש לך קדחת רביעית, דבר ומגפה.

הסבה לזאת היתה, כי בעת ההיא חשך העולם בעיני דימא המסכן, כי בעת שהספינה התנודדה ונטתה פעם אל הימין ופעם אל השמאל, פעם מאחור קדימה ופעם מקדם לאחור; כשנדמה שעוד מעט יפלו השמים על הארץ, או שהים מתרומם ועולה השמימה, אז הסתובב ראש דימא, הרגיש בקרבו איזו בחילה ותעוב והוא היה הולך ונגש אל המעקה והוריד את ראשו מעלה ומטה כמו סחבה התלויה על הגדר להתיבש. רע היה לו מאוד והוא קלל את הים שעתיד להוציא את כל קרביו ובקש מאלהיו כי יביא את הספינה מהר לאיזה מקום שהוא ואפילו אל בין הפראים. מתחלה התפלא מתיא על תכונתו של דימא העלולה כל כך להשתנות, וגם ניסה להורותו דרך ארץ. אך אחרי כן ראה שלא את דימא בלבד קרה כדבר הזה, כי הרבה אנשים נכבדים, ואפילו הצעירות משוידיה ומדניה שנסעו לאמריקה גם כן נשתנו כמו דימא. אז הבין מתיא כי על הים הוא דבר רגיל. גם הוא בעצמו לפעמים הרגיש איזה זהום ולא יותר. דימא הוא בעל עצבים – קלל את עצמו ואת הים ואת אוסיפּ ואת קטרינה ואת הספינה ואת מי שהמציא אותה ואת כל האמריקאים, אפילו אותם שעדיין לא נולדו בעולם.

לפרקים היה רוצה לדבר עתק גם כנגד האלהים, אבל כבש את רוחו, יען כי על הים זהו לא כל כך קל, כמו על היבשה.

ואף על פי כן המחשבה על דבר החופש היתה תקועה עמוק בלב מתיא, ועוד בהיותו באירופא על חוף הים, כשבאו בשיחה עם היהודי בעל בית המרזח, אז מתיא בעצמו שאלו ראשון:

– הגידה נא לי מהו החופש שישנו אצלם שם?

– דורסים וטורפים איש את רעהו, ענה הוא בכעס, אולם – הוסיף הוא, בגמרו לשתות את כוסו – הלא אצלנו נוהגים גם כן כך, ואני באמת מתפלא למה לאנשים פשוטים כמוכם ללכת לאמריקה, למען יפשטו שם מכם את העור, אם יכלתם להשיג זאת גם במקומות מושבותיכם?

– זוהי, כנראה, זריקת אבק אל תוך גננו, קרא דימא המבין דבר.

– מה לי ולגנים זרים? ענה בעל בית המרזח בהשיאו אותו לדבר אחר. – אנכי רק אומר, כי בעולם הזה מי שדורס וטורף את חברו הוא הצדיק… ומה שיהיה בעולם הבא, תראו אחר כך בעצמכם… אינני חושב כי שם יותר טוב…

– זה אמנם בכל מקום כך: כמו שאחד מתיחס אל השני, כך השני מתיחס אל הראשון. אם האיש הוא רך, אז גם על הקרש ירך לו, ואם הוא בעל עצמות יבשות, אז קשה לו גם על כרים וכסתות. ואיש מסוכסך, בלתי חלק, כמוך לא ראיתי מימי.

כך נגמרה השיחה באופן בלתי נעים.

עכשיו נסע עמם עוד איש אחד צ’יכי, איש זקן ולא עליז, אך נעים. בנו שישב באמריקה ונתעשר שלח אחריו לבוא. הזקן נסע, אך הוא אמר כי יפה היה לו יותר אם היה מתעשר בארץ מולדתו ולא היה צריך לנסוע לאמריקה. השפה הצ’כית היא סלוית. הפולני היה חושב שהוא מדבר רוסית ולרוסי נדמה שהוא מדבר פולנית, הלוזינים דברו בשפה של הווֹלינים – תערובת של השפה הרוסית, הפולנית והאוקריינית, ולכן היה יותר קל להם להבין ודימא השנון מהר להכנס בשיחה. במקום שחסרו מלים, נעזר בידיו, בראשו וברגליו. לפעמים שורק, מצלצל בלשונו אל חכו. סוף דבר, מהרה נעשה חבר לצ’כי. והצ’כי יודע גם גרמנית ועל ידו אפוא אפשר לדבר עם הגרמני והגרמני מתרגם לאנגלי.

וכאשר עברה הסערה והאויר נזדכך אז חלפה גם המחלה ועל הספינה נעשה יותר שמח. אז יצאו הנוסעים של המחלקה השלישית ועלו על סיפון האניה. האונגרי הגבוה התחיל לחלל בחלילו, הגרמני הצעיר – בכנור והצעירים לקחו את הצעירות השוידיות במתניהן ויצאו לרקוד, בזהירות, שלא יכשלו בעבותות ושלשלאות הספינה. צלצלי המנגינות נשמעו למרחוק על האוקינוס, והגלים ליוו את המנגינה וכשובבים זרקו קצף רסיסים, רסיסים, ובתולות הים רקדו ותעבורנה את הספינה, ובלב היתה גם שמחה וגם תוגה.

באותה שעה ישב לו דימא עם הצ’כי בפנה וספחו אליהם את האנגלי ואת הגרמני הידען, ודימא התלמד לדבר. האנגלי דבר אל הגרמני, הגרמני אל הצ’כי, והצ’כי מסר אל דימא. ראשית כל למד שמות המספר של האמריקאים ושנן את למודו ע"י כפיפת האצבעות. אחר כך למד לדעת איך נקרא אמריקאית לחם, מים, ואחרי כן – מחרשה, סוס, בית, באר וכנסיה. הכל רשם על פסת ניר ושנן על פה. הוא השתדל ללמד גם את מתיא, אך הלז היה קשה לקליטה. הוא הספיק רק ללמוד את המספר שלשה, מפני שגם ברוסית הוא נקרא Tpи כמו באנגלית.

ואחר כך שאל את הצ’כי שיבאר לו מה זה חופש, והוא ענהו, כי זהו פסל של נחושת שהוצג על האי. גבוה הוא מעל כל הבתים והכנסיות, וידו מורמה למעלה ובה לפיד כל כך גדול, עד שהוא מאיר מרחק גדול בים. בתוכו פנימה סולם, שבו אשפר להכנס לתוך ראשו, לידו וגם לראש הלפיד. בערב מעלים אור במצחו ובראש הלפיד, ואז יהיה נגהו כלבנה, ועוד הרבה יותר ממנה. ואשת הנחושת הזאת נקראה – חופש. דימא מסר את השיחה הזאת למתיא, אך דעת שניהם לא היתה נוחה מזה, הם חשבו כי שוב אין הדבר נכון. זה אומר: “דורס וטורף איש את רעהו” וזה אומר: “אשה של נחושת”… ומתיא נזכר משום מה בסבא הלוזיני – שוליאק, שנתן לו במתנה את הביבליה. הסבא מת כשמתיא היה עוד תינוק, אך הוא זוכר באופן לא כל כך ברור את האגדות של הסבא על דבר הימים שכבר עברו, על דבר המלחמות, על דבר אחורי הפורוגים, שם באילו מקומות על יד הדניפר. וגם עכשיו, כמו ממעמקים עלו זכרונות על דבר איזה חלום מוזר, ששמע מהסבא. במוחו נצטיר העבר הרחוק הזה ואיזה מרחב גדול ואיזה חופש פראי… “ואם היית פוגש טטרי או בן עם אחר… אז מי שהיה ה' בעזרו הוא נשאר בחיים”. כך היה אומר הסבא… ומהו זה? – חשב מתיא – גם הם היו דורסים וטורפים" ואחר כך נזכר שהעם היה משועבד לאצילים ואחר כך בא השחרור משעבוד זה, אבל החופש כאלו עדיין איננו. ראשו הסתובב, מחשבותיו נתערפלו ובתוך לבו עדין נשארה בלתי נפתרה…

פרק ד

ביום השביעי היה הים מכוסה בערפל עב, כאלו נגע החוטם של הספינה בקיר לבן וכמעט שלא נראתה כל תנועה בים. פעמים אחדות שטו כמעט על יד הספינה צמחי הים, ומתיא חשב, כי אמריקה קרובה. אולם לדימא נודע על ידי הצ’כי, כי כאן הוא אמצע האוקינוס, אך לא רחוק מקו המשוה המים לא עמוקים, וכאן מכה הזרם החם של המים בשרטון והולך אל משוה הלילה, ולפיכך מכסה כאן הערפל את הים. הספינה שטה לאט לאט, וכל הזמן השמיעה קול יבבה חזק, וקיר הערפל השמיע את הד הקול כאילו בתוך היער הסמיך, ולב כולם נתמלא פחד ואימה.

ובעת ההיא מת איש אחד על הספינה. אמרו שהוא עלה לספינה כשהיה חולה, וביום השלישי הורע לו מאוד ואז שמוהו בחדר לבד, אליו היתה באה בתו, ילדה צעירה, שמתיא ראה אותה בוכיה, ובכל פעם כאילו נהפך לבו בקרב חזהו הרחב. ולסוף, כששטה הספינה בתוך הערפל העב, נשמע בין הנוסעים כי האיש ההוא מת.

ואמנם כל יושבי הספינה הרגישו במות. הנוסעים נדמו, הרופא התהלך סר וזועף, רב החובל התיעץ עם סגנו, ולמחרת קברוהו בתוך הים. עטפוהו בסדין לבן, קשרו אל רגליו דבר⁻מה כבד. איזה בן אדם בסיורדוט שחור וצוארון רחב לבן, שנראה בעיני מתיא כאילו אינו כהן כלל, קרא תפלות, ואחר כך השכיבו את המת על קרש והניחוהו בירכתי הספינה וכעבור כמה רגעים נשמע מתוך הדממה שקשוק המים…באותו רגע התפרץ קול צוחה. הילדה הצעירה נחפזה אל הים ומתיא שמע קול קורא: אבא, אבא!… הספינה שהלכה לאט התרחקה מהמקום והוא והגלים התערבו עם הערפל הלבן. מהאיש ההוא לא נשאר מאומה… הערפל עמד כקיר מאחור ומפנים, והצפצפה של הספינה נהמה וכאילו ספדה על גורלו המר של האדם…

מהרה באו מאורעות אחרים שהשכיחו את המאורע הזה. ביום ההוא הספיקה איזו אניות מפרש לא גדולה בנסים לנטות בעוד מועד מחוטם הספינה הגדולה, אולם הדבר הזה לא היה עוד חשוב כל כך.. האנשים שעל אנית המפרש הניעו באויר במגבעותיהם וצחקו בהיותם רחוקים מהספינה הגדולה כעשרה מטרים, בפעם אחרת היתה סכנה יותר גדולה. בעצם היום, כנראה, נדמה לו לרב הובל כי הוא רואה איזה דבר עומד מנגד. הוא נתן פקודה והספינה עמדה, ואחר כך שבה לאחור, כאילו ברחה מדבר מה שהלך ושט בתוך הערפל. אחר כך עמדה הספינה וחכתה, ופתאום הביט מתיא למעלה וראה, כאילו בתוך הערפל עמד ענן שקצותיו בוערות באש והאויר נעשה יותר קר ורוח עז התחיל לנשב. הספינה נטתה והתחילה להתחמק לאט לאט השמאלה אל עמקי הערפל, ומימין היה לא ערפל, אלא הר של קרח. מתיא לא האמין מראה עיניו שיש בעולם הר גדול שכזה והוא כולו קרח מוצק, אך לא הוא לבדו, כולם ראו זאת. כל יושבי הספינה החרישו וגם גלגל המכונה הסתובב בחשאי, וההר שט לו והתנועע ופתאום נעלם, כאילו נמס.

שני הלוזינים שלנו והצ’כי הסירו תיכף את כובעיהם והצטלבו. הגרמנים והאנגלים אינם נוהגים להצטלב ואין להם אלא תפלה בלבד. גם הם מאמינים באלהים וגם הם מתפללים וכשנסעה הספינה הלאה קם האיש הלבוש סורדיוט שחור עם צוארון לבן (בשום אופן לא הייתי אומר, שזהו כהן דתי) בתוך העם על חוטם הספינה והתחיל להתפלל בקול רם ועמו התפללו אחרים ושרו איזה שירים, ושירת הקודש התערבה עם הנהימה העצובה של צפצפת הספינה השולחת למרחוק את אזהרותיה וקיר הערפל ענה לעומתה, אך בקול יותר עצוב ויותר חלש.

והים נעשה יותר ויותר שוקט עוד וילקק את ירכתי הספינה כאילו לטף אותה ובקש מהאנשים סליחה… הנשים בכו אז הרבה ולא יכלו להשקט, ביחוד מיצר היה מתיא על היתומה הצעירה, שישבה בפנה ובכתה, כילד, בכסותה את פניה בקצה מטפחת הצמר. הוא בעצמו אינו יודע איך קרה כדבר הזה, אך הוא נגש אליה, הניח את ידו הכבדה על שכמה ויאמר:

– די לך לבכות, ילדה, ה' הוא רב החסד!

הצעירה הרימה את עיני התכלת שלה, הביטה אל הלוזיני ואמרה: – ואיך לא אבכה? אנכי נוסעת לבדי אל ארץ זרה. בארץ מולדתי מתה אמי, על הספינה – אבי, ובאמריקה אמנם באיזה מקום יש לי אחים, אך היכן הם – איני יודעת… הגע בעצמך מה מר הוא גורלי!

מתיא עמד והביט ולא אמר כלום, הוא לא היה אוהב לדבר דברים בטלים וגם גורלו היה לא נעים, אך מהעת ההיא בכל מקום שעמד או ישב ובכל מה שהיה עושה, לא פסק מלחשוב על אותה הילדה ולא העלים עינו ממנה.

ואז נדר מתיא בלבו: אם אני אמצא את גורלי בארץ הרחבה והזרה, אחלק אותו עמך, ילדתי המסכנה, יען כי נפש האדם דורשת לרחם על מי שהוא ולאהוב את מי שהוא ובפרט כשהוא גר בארץ…

פרק ה

ביום השנים עשר התחיל ההמון להתאסף על חוטם הספינה, כנמלים על שבב⁻עץ כשהרוח מנשב ודוחף אותו לשפת השלולית. מזה הבינו הלוזינים כי אדמת אמריקה קרובה. ואמנם מתיא שראייתו היתה חדה, ראה ראשון כי מעל לים התכלת מצד ימין צצה ועולה כמחט לבנה, אחר כך התנשאה המחט למעלה ונראה היה ברור כי זוהי מנורת הים. על פני הגלים שטו סירות עם מפרשים עקומים, אניות קיטור עם חלונות, כמו בתים, אניות קיטור קטנות שלא ראו הלוזינים כמוהם מימיהם. ושם באד הכחול נשקפו אילו דברים, דבר מה שלח ניצוצות, דבר מה נראה חור⁻לבן, דבר⁻מה נתמתח ונראה בשלל צבעים. הנה איים –מכוסי עצים, הנה רצועה ארוכה של חול לבן. עה השפוע הרעים דבר מה ודפק, ועשן שחור עלה ממעשנה גבוהה.

דימא דחף את מתיא בזרועו:

– הרואה אתה? הצ’כי דבר נכונה.

מתיא ראה לפניו. והנה שם גבוה מכל התרנים הרמים שעל הספינות היותר גדולות עמד פסל ענקי של אשה וידה מורמה, ובה לפיד, שאותו הושיטה כלפי אלה הבאים מאירופה אל הארץ הגדולה האמריקאית.

הספינה הלכה לאט בין שאר הספינות, ששטו כמו חפושיות המים על פני הים. השמש שקעה, והעיר נגלתה יותר ויותר, נראו בתים, נדלקו שורות של מאורות שרעדו בלי סדר בתוך המים, התנועעו וקפצו אחד על השני. השמים חשכו, אך במרומי האויר נראתה רשת דקה של גשר גדול שלא נראה כמוהו בעולם. בתים ענקיים של שש, שבע קומות עמדו מתחת הגשר על שפת הים. המעשנות של בתי החרושת לא יכלו להגיע בעשנם עד הגשר. הוא היה תלוי על המים משפה אחת לשפה השניה של המפרץ, והאניות הגדולות עברו תחתיו, כמו תכשיט של זהב וכאילו בא להתחרות עם אור קוי השמש האחרונים, וזר של מאורות בידה המורמה למעלה.

ולב מתיא חרד וזע מפחד. רק עכשיו הבין מה זאת אמריקה, שעל שפתה חשב להפגש עם קטרינה. הוא קוה שאותה ימצא יושבת על שפת הים וילקוטה עמה.“אלי! אלי!” – חשב מתיא – “הלא האדם פה כטפה בתוך הים”.

הספינה שטה כבר כשתי שעות קרוב ליבשה, עברה הרבה בנינים אך עוד הוסיפו להתמתח שורות חדשות של בתים, של רחובות, של אורות… ומשפת הים מתוך שאון המכונה נשמע רעש והד. נדמה, כאילו אחד גדול ועיף נושם בחזקה, או מתרעם לרגעים ומתקצף ומתהפך מצד אל צד ומתאנח… ושוב הומה ומתגלגל כרוח בערבה…

הלוזיני חפש ומצא את אננה – זו הצעירה שאביה מת בספינה – ואמר:

– החזיקי, ילדה, בי ובדימא. הלא את רואה מה שנעשה כאן באמריקה ישמרנו האלוהים… הצעירה תפשה אותו בידו ובטרם שהספיק מתיא הנכלם להביט מסביב, והנה נשקה בידו, מפני שהיא המסכנה נפחדה מאמריקה עוד יותר ממנו.

הספינה עמדה במפרץ ללון, ולא נתנו לאיש לצאת עד הבוקר. הנוסעים ישבו זמן רב על ספון הספינה ואחרי כן התפזרו ושכבו לישון. לא ישנו רק אלה שפחדו מפני גורלם בארץ הזרה שבאו אליה, כמו הלוזינים שלנו. אולם, דימא, מהר ראשון לשקוע בשנתו על הספסל. אננא ישבה עם מתיא ולפרקים נשמע קולה הנמוך והרועד. מתיא שתק. אחר כך תקפה השנה גם את אננא, בשימה את ראשה העיף על צרורה. ורק מתיא ישב כל הלילה החם ההוא עד שנכהה האור במצח הפסל ונגוהות השחר שחקו על פני הגלים ועל התלמים שנעשו ע"י הספינות, ששבו מעבודתן הארוכה בלילות.

ממחרת עלו פקידי הגבול על הספינה, נתנו לחתום על איזה ניר, ובתוך כך התחילו למשוך את הברנית אל החוף. ועצוב היה לראות איך שהענק הזה מוטל עכשיו כמת, מבלי שיוכל לזוז בעצמו ואיזו ספינה קטנה מטפלת בו, כמו נמלה חיה בחפושית מתה. פעם מושכת אותה בזנבה ופעם ממהרת אל חטמה, ומצפצפת, והומיה ומתעסקת… והחוף הוא מחסן גדול, גדול, שכמוהו רבים על שפת הים. המחסנים הללו עומדים שורות, שורות, גדולים וקודרים, רק על האחד נתאספו אמריקאים, צעקו, צפצפו וקראו “עורה!”… מתיא הביט רגע שמה, כי חשב אולי יראה שם את אחותו, ןאחרי כן הניע בידו כמתיאש. לסוף הגישו את הברנית. איזה מלח, מהיר כשד, עלה למעלה אל תקרת המחסן ומשם ירד והתנועע באויר יחד עם הגשרים שהורדו אל הברנית, וההמון יצא אל אדמת אמריקה.

עצובים היו שלנו… גם הם אמנם הלכו, אי אפשר להשאר נצח על הברנית. ואולם להגיד האמת, למתיא נראה שיותר טוב היה לו על הברנית. שט הנך ושוב שט… שטים עננים וים ורוח חפשי, ושם מעבר לגבול הים – יתן ה' מה שיתן… והנה הגיעו ליבשה. אבל מה יש פה? לכל האורחים באו אנשים לקבל פניהם, מנשקים, מחבקים, בוכים, ורק לקראת אורחינו לא בא איש. הם צריכים איפוא ללכת ולחפש בעצמם את גורלם הבלתי⁻ידוע. והיכן הוא? אנה לנטות, איפה להעמיד רגל ולאיזה רוח לשים פנים – אין ידוע. עמדו הגרים שלנו במעיליהם הלבנים, במגפיהם הגבוהים ובכובעיהם הרמים מעורות אילים ועם מקלותיהם העבים ביד, (חתכו מעצי המולדת, הצומחים אצל הנהר– נהרם), ועומדים כאובדי דרך, והצעירה עם צרורה ביניהם מבקשת סתרה.

פרק ו

ז’יד! חי אלוהים, יכּני הרעם אם זהו לא ז’יד, – קרא דימא ראשון בהתפעלות, בהראותו על איש אחד שמגבעת עגולה על ראשו ולבוש בפידז’אק ארוך. אף על פי שעל ידו עמד אדון צעיר ולבוש בבגדים חדשים ולא היה דומה כלל ליהודי, – בכל זאת כשהפנה האיש את ראשו אליהם, הכיר גם מתיא במבט ראשון, כי יהודי לפניו, ודוקא יהודי “משלנו”, ממוהיליב או מז’יטומיר, ממינסק או מסמולנסק, כאילו רק עכשיו שב מהשוק והתלבש בגדי⁻דייטש.

הגרים שמחו על היהודי כעל קרובם. וגם היהודי בראותו את המעילים הלבנים ואת הכובעים השעירים, נגש כרגע אליהם וישתחו.

– בואכם לשלום! מה שלומכם? אנכי תיכף הכרתי כי בני ארצי אתם.

– ומה? – קרא דימא בחגיגות – וכי לא אמרתי לך? הנה זה עם חביב. בכל שעה של מבוכה, שם הוא מופיע. – שלום לך, אדון יהודי! אינני יודע איך לקרוא לך בשמך.

– מלפנים קראוני ברוך, ועכשיו קוראים לי בורק, מיסטר בורק, נכון לשרת אתכם – אמר היהודי, וכאילו בגאוה החליק את זקנו.

–אַ, ובכן שמע, בּרקה…

– לא ברקה, אלא מיסטר בורק – תקן היהודי בקצת גאוה.

– נו, יהי כך. אם מיסטר, יהי מיסטר… היכן נמצא מלון יפה בשבילנו? מלון לא כל כך יקר, ולא רע לחלוטין. כמו שהנך רואה, אף על פי שלבושים אנו במעילים פשוטים, בכל זאת איננו כבר מוז’יקים (אכרים פשוטים)… ומלבד זאת הלא עמנו נערה.

– וכי סבורים אתם שאני בעצמי אינני יכול להבחין עם מי יש לי עסק? ענה מיסטר בורק בטון של פוליטיקאי.– מה אתם חושבים עלי? מיסטר בורק טפש, מיסטר בורק אינו מבחין בבני אדם?… ואולם צריך אני להגיד לכם כי הצלחה גדולה היא לכם, שנזדמן לפניכם מיסטר בורק. הלא לא בכל יום אני הולך לבקר את החוף, למה לי ללכת הנה בכל יום? והנה אצלי תמצאו מעון יפה ובשביל הצעירה נפנה חדר קטן ביחד עם בתי.

– הנך רואה כמה זה יפה? – אמר דימא והביט לצדדין. כאילו הוא בעצמו המציא את מיסטר בורק – אם כן הולך נא אותנו אל מלונך.

– אולי אתם צריכים לקבל כאן את חפציכם?

– איזה חפצים? האמת אגיד, הנה רק מה שיש פה עמנו.

– זה אמנם לא הרבה… – דז’ון – קרא מיסטר בורק אל הצעיר, שהיה בנו – למה אתה עומד כבול עץ? טאיק די בגדז' אוף מיסס! (קח את הצרור של הצעירה).

הצעיר לא היה בעל גאוה. הוא הסיר את מגבעתו לעומת האורחת, לקח ממנה את הצרור, וכולם הלכו מהנמל.

עברו דרך רחוב אחד אל הרחוב השני שנראה לאורחים כדמות מערה. הבתים אפלים, גבוהים המבואות צרים, ונוסף לזה נעשה מצע על עמודים בחצי קומת הבתים מעל הרחוב הגודר ומכסה את השמים מעין רואה.

– הוי אלהים, אם האלהים! – קראה אננא בפחד ותפסה ביד מתיא.

– כל הנשמה תהלל יה! – מלמל מתיא לעצמו – ומהו זה אשר לפנינו?

– למה זה נבהלתם? – אמר היהודי – זוהי רק רכבת. איזה חידוש יש בדבר? תסע לה לדרכה, ואנו נלך לנו לדרכנו. היא לא תגע בנו לרעה, ואנו בה לא נגע. כאן ארץ שכזו, אין בה זמן בשביל פיהוק.

ומיסטר בורק הלך הלאה. הלכו גם האורחים שלנו, בפחד ורעדה, מפני שהעמודים רעדו מסביב, הרחוב רעש, מלמעלה שקשק הברזל ועל ראשי האנשים עפה הרכבת בכל מהירותה. האורחים פתחו פיהם והביטו בתמהון אל הרכבת שנתעקמה כנחש ונטתה לפנה ועוד מעט כאילו נגעה בחלון הבית – ורצה לה הלאה באויר, פעם בדרך ישרה ופעם מתפתלת.

ונדמה להם לאורחינו, הרגילים במולדת אל שאון היער ואל לחש הקנה הצומח על יד הנחל לוזובה, ואל חריגת האופנים בערבה – כי עכשיו נפלו לתוך הגיהנום ממש. הבתים – הכובע נופל מהראש, כשהוא נוטה להביט אל גבהם. תרני הספינות כיער שרוף. וכשהנך מרים ראשך למרום הנה השמים מכוסים פיח ומלבד הפיח הם מכוסים במצע, שהרכבת עוברת עליו, ומזה תמיד שוררת ברחוב אפלולית נצחית. ולפניו יביט והנה מן הצד ממהרת ורצה רכבת אחרת וחוצה את הדרך שעברה בה הרכבת הראשונה, והאויר מלא שאון, דפיקות, חריגות וצפצוף המכונות.

– הוי, אלהים! – קראה אננא בשפתים חורות. מתיא נשך רק את שפמו בשיניו ודימא השח ראשו בזעף וצעד כפוף תחת משא צרורו. אחריהם רצו מחנה של ילדים⁻מזיקים, לפעמים שחורים לגמרי כמגפים מצוחצחים ומבריקים והסתכלו ישר אל תוך פניהם, קפצו ושחקו, ושובב אחד זרק ישר על דימא חתיכה של איזה פרי.

– כך אפשר שתפקע הסבלנות לגמרי, קרא דימא, בהניחו את צרורו ארצה – שמע נא, ברקה…

– מיסטר בורק, תקן לו היהודי.

– ומה, מיסטר בורק, עושה אצלכם המשטרה?

– ואיזה עסק יש לך ולמשטרה? – ענה היהודי באי⁻נעימות. – למה להרגיז את המשטרה בדבר פעוט שכזה? בארץ זו לא נוהגים לפנות תמיד אל המשטרה לעזרה בכל מקרה קל.

– זהו אמנם מה שקוראים לו “חופש”, – ענה דימא בכעס עצור – זורקים לבן אדם ישר אל פניו סמרטוט – וזהו חופש? ואם כאן שורר חופש שכזה, הבה מתיא, תן לשובב הזה מכה הגונה, ואז ידע לעזוב אותנו.

– אל נא תעשה כדבר הזה – בקש היהודי – אנחנו מהרה נגיע למחוז חפצנו… הם עושים דברים כאלה, מפני… מפני שלא נעים להם לראות בעלי זקן מגודל ופרוע…הנה קרוב אל ביתי יש ספר. הוא יעשה לכם הכל כראוי בעד שכר מועט. הוא הספר היותר זול בניויורק.

– אכן זהו חופש יפה, השדים יקחו אותו! – קרא דימא בכעס בשומו את צרורו על שכמו. בזמן ההוא עפה אליו קליפת בננה ומוכרח היה דימא בכל זאת להמשיך דרכו הלאה.

ועכשיו נעלה נא על הסולם הזה.

– רציתי לדעת אנה נלך! – קרא דימא בהתרגזות. ואמנם הסולם הזה נועד לעלות בו על המצע שעליו עוברת הרכבת.

– עלינו לשבת במרכבה.

– לא אלך, קרא דימא בהחלט. האלהים ברא את האדם שילך ויסע על האדמה. די לנו שעברנו את הים הארור, שעוד מעט והוציא ממנו את הנשמה. והנה עכשיו מצוּוה עלינו לעוף כעורב על פני האויר. אם רוצה אתה שנלך עמך תוליך אותנו ברגל.

– הוי, הוי! – קרא מיסטר בורק באי⁻סבלנות – מה אעשה עמכם? הואילו נא לעלות.

– לא אלך – ענה דימא בזעף, ובפנותו אל אננא קרא – וגם את אל תלכי.

היהודי החליף בחפזון דברים עם בנו, שחייך לכל המאורע הזה, ואחרי כן פנה מיסטר בורק אל דימא ואמר:–אם אתה עקשן שכזה… לך אל כל אשר ישאך לבך. אנכי אעלה לשבת ברכבת, ואתם לכו באשר תחפצו. השב, דז’ון, את הצרור אל הצעירה. לכל אדם יש הזכות ללכת באשר הוא בוחר לו.

דז’ון הוסיף לחייך, אך לא מהר להשיב את הצרור אל הצעירה והנה מתיא נגש אל דימא, לקחו בידו ואמר: – נלך נא!

– ה, מה לעשות? בארץ זו, כנראה צריך להסתגל לכל, ענה דימא, ובטענו את צרורו על גבו שם פעמיו בכעס אל הסולם.

שם מן הצד ישב לו אמריקאי באדישות. היהודי נתן בידו מטבע, והלז נתן לו חמשה כרטיסים. היהודי שם את הכרטיסים בקופסה של זכוכית וכולם עלו משם הלאה עד הגיעם אל הפלטפורמה.

הרכבת עדיין לא באה. הפלטפורמה היתה בקו ישר עם הקומה השלישית של הבתים. מתחת התהלכו אנשים, נסעו קרונות גדולים, עברו מסעות של סוסים במסלת ברזל; ומלמעלה על פני שמי התכלת רחפו עננים לבנים, מזהירים, ממש כמו העננים שלנו. הנה – חשב מתיא – תעוף לה העננה ותעבור לה את הים ותגיע אל הכפר שלנו לוזישצה, תסתכל במים הטהורים של הנחל לוזינה, תראה שם את הבתים ואת השדות ואת האנשים העובדים שם כמצות האלהים ונוסעים שם, מי בעגלה פשוטה רתומה לסוס אחד או לשנים. וכי יעלה שם על דעת מי שהוא, כי שנים מלוזינה נצבים ברגע זה בעיר זרה, שבה התעללו בנו, כאילו לא היינו נוצרים, ובאנו הנה להיות ללעג ולקלס. עומדים הם לא על הארץ ולא על הר ועתידים לעוף באיזו מכונה. – “אלהי!” –חשבה באותו רגע גם אננא – “ואם כל זה ישבר ויפול, אז נרד כולנו לתחתית שאול עם המכונה יחד. הוי ישו! מרים הקדושה! יוסף הקדוש! כל הנשמה תהלל יה!”… דימא לעס את שפמו הארוך והביט דומם.

על פסי הברזל מרחוק נראה כעין עגול, התגלגל ובא והתקרב. הברזל חרג והשמיע את שיחתו מתחת הרגלים, ועל יד הפלטפורמה מהרה ועברה כחץ הרכבת. נשמע קול שריקה, והרכבת עמדה, נפתחו הדלתות וכמה עשרות אנשים יצאו משם ועברו על פני האורחים הלוזינים. אחר כך נכנסו הלוזינים אל תוך הרכבת, ישבו במקומות הפנויים והרכבת מהרה שוב לנסוע לדרכה, וכל כך עפה עד שהחלונות של הבתים נגלו ונסתרו כהרף עין.

מתיא סגר את עיניו. אננא הצטלבה מתחת למטפחתה ולחשה תפלה. דימא הביט אל סביבו, כאילו מוכן למלחמה. הוא חשב שהאמריקאים היושבים שם גם כן יסתכלו בהם ובכובעיהם ואולי גם כן ישליכו בפניהם קליפות בננה. אבל כנראה, האמריקאים הללו היו אנשים רציניים, איש לא שם לב אל הלוזינים וגם איש לא חיך. הדבר הזה מצא חן בעיני דימא ודעתו נחה.

עוד מעט והרכבת שוב עמדה, והאנשים שלנו הגיעו בהצלחה אל התחנה ושם ירדו אל הארץ.

פרק ז

המלון של מיסטר בורק לא היה דומה כלל למלונות שלנו. המלונות שלנו, כלומר אלה שבווהלין, או שבפלך מוהיליב, או בפולסיה הרבה יותר טובים: בית ארוך, לא גבוה, אצל הקיר הלבן משחיר שער רחב, כל כך מקרב את הלב עד שהסוסים בעצמם נוטים לבוא אל תוכו. וכשנכנסים הנה לפניך חצר מקורה בגג גבוה מכוסה תבן, בין המוטות שהגג נסמך עליהם עפים צפרים רבים, הוגות יונים מאיזה מקום… שם באר עם משאבה, אבוס, תרנגולים, עז, פרה, ריח של זיעת הסוסים, של עטרן ושל חציר יבש, נעים לזכור את כל אלה…

צריך להגיד כי מתיא ודימא נחשבו במקומם לאנשים היודעים דרך ארץ ויודעים איך להתנהג בנימוס. לא פעם קרה להם ביריד או ביום חג, בעברם דרך עירה, להכנס לבית מרזח, ושם הרבה אנשים מסוגים שונים, ובכל זאת לא היו אובדי עצות. כבר למדו לדעת, כי כל אחד מכיר את עצמו. העמיד האיש את הסוס על מקומו, שם לפניו מלוא זרועותיו חציר יבש, או תלה בראשו תרמיל עם שבולת שועל, אחר כך תקע את השוט תחת חגורו למען יכירו וידעו האנשים כי לפניהם לא אורח⁻פורח, או עני המחזר רגלי על כפרים ועירות, אלא בעל בית הגון, שיש לו סוס שלו ועגלה שלו. הוא נכנס אל תוך הבית, מתישב לו על הספסל וממתין עד שיתפנה בשבילו מקום אצל השולחן. ובתוך כך מביט הוא אל כל סביביו, מה הם האנשים אשר הזמין לו האלהים להפגש אתם, ותיכף נכנס בשיחה מתאימה, עם אכר פשוט כלשונו ועם איש עירוני כלשונו ועם מנהל אחוזה או סגן פּאַן (בעל אחוזה) כלשונו. כמובן יודעים הם ומכירים את מקומם, ואם על יד השולחן ישב לו ברוחה פאן עובר ושב – אז כמובן צריך להמתין, אף על פי שיש עוד מקום פנוי אצל השולחן. סוף דבר: בכל מקום ידעו להתהלך בעינים פקוחות – הכירו את עצמם, הכירו את האנשים, ולפיכך מאלה שהם שוים להם נתקבלו בחבה ובכבוד ומהגאותנים התרחקו. אמנם לפעמים הסבו להם האדונים אי נעימות, אבל זה קרה רק לעתים רחוקות.

עכשיו פתאום כאילו נסתמאו. הם לא באו הנה ברגל, כמו שהולכים למקומות הקדושים, גם לא באו בעגלה, הם הגיעו הנה בעופם באויר. ובית מיסטר בורק אינו דומה למלון. זהו פשוט בית גדול, אפל למדי ואי⁻נעים. בורק פתח במפתח שבידו את הדלת והם עלו על המדרגות. כאן היה מסדרון קצר שבו פתחים אחדים. כשנכנסו דרך אחד, עפ"י הוראתו של מיסטר בורק, עמדו האורחים שלנו על יד המפתן, פרקו מעל שכמם צרורותיהם והניחום על הרצפה, הסירו כובעיהם והביטו מסביב.

החדר היה די מרווח. היו מטות אחדות רחבות מאוד ועליהן כרים לבנים. במקום אחד עמד שולחן קטן אצל המטה. ובכמה מקומות עמדו כסאות. על קיר אחד תלויה תמונה גדולה ועליה ציור “החופש” – אדם הנושא בידו אבוקה ויחד עם זה מנורה ולוחות הברית. תמונות כאלה ראה מתיא בוילנא, והוא חשב שבורק הביא אותן לאמריקה.

מתוך החלון הפתוח נראתה מסלת הברזל התלויה באויר העוברת לארכו של הרחוב ושבה באו גם הם. ושוב נראה מרחוק המגן העגול של הקטר שהיה הולך ומתקרב אליהם, ונראה להם שהרכבת תתפרץ ותכנס ישר אל תוך הבית. האורחים הביטו אליה כמעט בפחד. אך באותו רגע התפרץ ונכנס זרם חזק של האויר ועבר איזה קיר עם חלונות. זו היתה רכבת הבאה מעבר השני: בחלונות נשקפו ראשים, מגבעות, פנים וביניהם אחדים לגמרי שחורים כפיח… וכעבור כמה שניות עבר הכל, והרכבת הלכה לה הלאה, הלוך והתקטן, ובאותה שעה הלכה רכבת אחרת ונתקרבה, ובעוד רגעים אחדים עברה גם היא על יד החלון. תימרות אד ועשן עברו כרצועה על יד החלון. וחתיכות ממנה נכנסו ובאו גם אל תוך החדר פנימה.

– כל הנשמה תהלל יה! –קרא מתיא, בהצטלבו מתוך חרדה. ורק כשעברו שתי הרכבות התחזק לראות ולהתבונן אל מקומו איהו.

בחדר עמדו כעשר מטות, אך מהאורחים היה שם רק אחד, איזה אדון, שאי אפשר היה להלוזיניים להכיר מאיזה סוג הוא. לבוש היה כעירוני, מכנסים קצרים. בהירים, עם משבצות, נעלים כבדות וקשורות ברצועות. כתונת לבנה ומגוהצה בעמילן וחזיה בהירה. הוא שכב על המטה מכוסה חציו בגליון גדול של עתון והביט בסקרנות אל האורחים הנכנסים. לפי מראהו אפשר היה לחשבו ל“פריץ” גמור, ואילו קרה זה ברוסיה בודאי שהיה דימא משתחוה כנגדו השתחויה עמוקה והיה אומר: נעניתי לך… אולי הכניס אותם הנה הג’יד ברקה בטעות.

בכל אופן חשבו הלוזינים כי כאן יש להם עסק עם אציל אמריקאי או עם פקיד הממשלה, אך מיסטר בורק ירד באותה שעה מהמדרגות לפנות מקום בשביל אננא, ובשובו הקריב את הלוזינים אל אותה המטה שהיתה סמוכה אל מטת האדון הנכבד

– המטה הזאת מחירה שני דולרים בשבוע – אמר מיסטר בורק.

– חפצתי להגיד לך, מיסטר בורק – לחש דימא לבעל הבית – מי יודע אם כך טוב יהיה?

– נו, ענה בורק כנלעב – מה צריך עוד בעד שני דולרים בשבוע? אתה אולי חושב שזהו רק בעד אחד? לא, בעד שניכם! בעד אוכל לחוד.

– ה' עמך – ענה דימא בכל זאת בלחש – אם אי אפשר לך להוזיל מזה. אך אולי יהיה הדבר למורת רוח לאדון הזה? הן אנחנו אנשים ממדרגה נמוכה.

בורק במקום מענה צפצף בשפתיו ואחרי הביטו בבוז גלוי אל “האדון”, אל האציל האמריקאי, אמר:

– מה שנוגע לזה אתם יכולים להיות בטוחים לגמרי. זהו כלל לא כמו שהנכם חושבים. כאן חופש: כולם שוים, העיקר מי שמשלם כסף. ועוד תדעו מה שאגיד לכם? אתם אנשים פשוטים ואני מכבד אתכם יותר מאחרים, מפני שאני יודע כי אתם בארצכם הייתם בעלי נחלה. ואת ה“שרלטן” הזה לא הייתי מחזיק כלל בביתי אילולא שלמו לי בעדו מ“תאמאני הול” (משרד הבחירות). ומה זה נוגע לי? אצל הבוסס (הבחור) הרבה כסף והוא משלם בכל שבוע בדיוק.

דימא חטף בהבנה שטחית מה שהוא מהדברים הבלתי מובנים שאמר לו מיסטר בורק.

– אנוכי מבין מדבריך, מיסטר בורק, כי זהו לא אדון, אלא אדם ריק, כמו אלה שמסתובבים אצלנו בירידים והמגבעת של האיש הזה, והכתנת הלבנה והצוארון – הכל נקנה בכסף שנחסר מאיזה כיס שהוא.

בורק חייך: – אתה יכול, כנראה, “להחוות באצבע כלפי השמים”² אמר בורק בהחליקו את זקנו הקצר.

– אין לכם, בכל זאת, לפחד פן יבולע לכיסכם. זוהי לא אומנותו. אני חפצתי רק לאמר, כי כל אדם חייב לבקש פרנסה נאה וישרה. אך מי שמוכר את זכות הבחירה… לתאמאני הול, ואפילו אם היא באמת זכותו… לפי דעתי, אין זו פרנסה נאה.

ואחרי שנאנח הוסיף: – אצלי היה כאן מוסד נכבד, אך מה לעשות! הכל הלך לטמיון. נשארה רק הדירה עד שיגמר זמן השכירות, מוכרח אני לבוא במשא ובמתן עם כל מיני בריות.

דימא לא הבין לגמרי מה זה מכירת זכות הבחירה, ולמי יש צורך בזכות זו. אך אחרי שנכשל כבר פעם אחת, לא העיז להכנס בשיחה, ועשה פנים כאילו הוא מבין הכל וענה בקול רם:

– אם כך, הרי זה טוב. הנח, מתיא, את הצרור הנה. למה הביוש? וכי כספנו צרורות? וכאן, השד יקח אותם, הלא שורר חופש.

והוא ישב על מטתו, נוכח האדון האמריקאי ועוד הרחיק את רגליו זו מזו. מתיא פחד אולי יהיה זה לא לרצון לאמריקאי. אך מהרה נראה, כי הבחור הוא פשוט ונוח לבריות. בשמעו כי מזכירים שם “תאמאני הול” הרחיק ממנו את העתון, ישב על מטתו, חייך בחן ואיזה זמן ישבו הוא ודימא זה נגד זה והביטו איש רעהו.

–Good by (שלום!) – קא ראשון האמריקאי וסטר לדימא על ברכו.

ודימא סטר לו בידידות גם כן ואחרי חשבו מעט ענה: Yes.

– Tommany-holl – אמר שוב האמריקאי בחיוך של ידידות – Wery well – ענה דימא – הוי, אדון, למדנו נא איך למכור לתאמאני הול, השד יקחהו, את זכות הבחירה כדי שנוכל גם אנו לאכול ולשתות חנם.

– Well – ענה האמריקאי בהצהילו קולו בצחוק.

– Yes, –ענה דימא גם כן בצחוק.

האירלנדי רמז בעיניו ושוב סטר את דימא על ברכו, וכנראה תיכף נעשו ידידים.

פרק ח

ומתיא הביט בהתפלאות אל דימא:– הנה איש! – חשב מתיא בלבו. ובעצמו ישב על המטה, השפיל את ראשו מעצבות וחשב, הנה סוף סוף הגענו לאמריקה, ומה עכשיו?

ובאמת צריך להגיד, כי הכל לא מצא חן בעיני מתיא באמריקה זו. גם בעיני דימא לא מצאה חן, והוא היה זועף כל הזמן שהלכו מהנמל העירה. אך מתיא ידע, כי אָפיו של דימא חלש. היום הוא מתנגד למישהו, מחר הוא לו ידיד נאמן. הנה עכשיו הוא מסבב את שפמו, ממציא מלים, ומביט אל האמריקאי בעין שמחה.

ולמתיא היתה שעת עצבת.

אמנם הוא עכשיו באמריקה! עוד אתמול בלילה ארץ זו נראתה לו בערפל ולא ידע מה יהיה אז כאשר יתפזר הערפל הזה… הוא קוה שיבוא איזה דבר נעים. “אכן” – חשב מתיא בלבו – "בעולם הזה רבות מחשבות בלב איש, ובמציאות נעשה לגמרי אחרת. ואם היה האדם יודע מה שיצא בעתיד, אפשר שהיה נשאר בלוזינה מולדתו לעולם ועד ביחד עם צרתו שעמה הסכין. והנה נתפזר הערפל, ואחותי עדיין איננה, ואין גם אותה אמריקה, שעליה חשבתי כל כך הרבה בשבתי על שפת נהר לוזינה השקט וכל זמן שהספינה שחה לה באוקינוס והים שר לו את שירו הבלתי מובן, והעננים רחפו להם פעם מאמריקה לאירופה ופעם מאירופה לאמריקה… ובלב רחפו גם כן איזו מחשבות לא ברורות על אודות מה שקרה שם, במולדת הרחוקה ומה נשקף לי מעבר לאוקינוס, ששם עלי לבקש אושר חדש.

ועכשיו בקש את אשרך בגיהנום זה, במקום שבני אדם רצים כמשוגעים על האדמה ומתחתית האדמה וגם – יסלח נא לי אלהים – באויר… במקום שאינו דומה כלל למולדת, במקום שאי אפשר להכיר בבני האדם מאיזו מפלגה הם, במקום שאין מדברים בשפה מובנה, במקום שגם אחרי נוצרים רודפים נערים שובבים ומתקלסים בהם, כמו אצלנו אחרי תורכים…

– שמע נא, דימא! – אמר מתיא בהתרחקו מעל מחשבותיו הנוגות – צריך תיכף לכתוב מכתב לאוסיפּ. הוא כבר מכיר את הארץ הזאת, אפשר שיוכל לתת לנו עצה למצוא את אחותנו, אם עדיין לא באה אליו, ומה נעבוד אנו פה.

– נכון מאוד, ענה דימא.

בקשו מבורק עט ודיו, ישבו על יד החלון וכתבו. את המכתב כתב דימא, ואחרי שידיו לא התרגלו להחזיק בדבר קטן כמו עט, ארכה הכתיבה זמן רב.

גמרו לכתוב, דימא מחה את הזעה מעל מצחו, ופתאום עמד בפה פעור. מתיא הביט גם כן, ולבו דפק משמחה. בחדר עמדה “פריצה” זקנה במעיל משי שאמנם כבר עברה צורתו מיושן, במגבעת משומשת עם פרחים צהובים ומזוודה קטנה ביד. מלבד זאת אחזה כלב קטן לבן קשור ברצועה, שפנה לכל עבר והריח את האויר.

– משלנו, לחש דימא למתיא.

ואמנם ה“פריצה” ישבה על הכסא סמוך לפתח, נשמה בחזקה מטלטול הדרך, ודבריה הראשונים היו:

– ארץ ארורה, בני אדם ארורים, עיר ארורה! הגידו נא, למה באתם הנה?

האורחים שלנו שמחו לשמוע את שפת מולדתם, שניהם מהרו אל ה“פריצה” וכמעט שדפקו זה את זה בראשם, בהתנפלם שניהם לנשק את יד האצילה.

כנראה מצא הדבר חן בעיני ה“פריצה”. היא ישבה על הכסא, לא מנעה מהם את ידה והביטה ברחמים אל האורחים בהניעה בראשה.

– מפודוליה, או מוולין אתם?

– מלוזינה, גברת רבת⁻חסד.

– מלוזינה? יפה מאוד, ואנה אתם הולכים?

– למיניסוטה, שם יושבים בני משפחתנו.

– מיניסוטה! יודעת אנכי, בצה, יער, צרעה, שרפות יער וכמדומני גם הודים… הוי בני אדם! למה באתם הנה? וכי לא טוב היה אילו הוספתם לשבת בלוזינה שלכם?

“כמדומה שדברי אמת הם”, חשב מתיא ודימא ענה:

– הדג מבקש מה שיותר עמוק, והאדם מה שיותר נוח.

– ולפיכך נצוד הדג ברשת ובני אדם – באמריקה… זוהי טפשות גמורה, ואולם זהו לא עסקי. והיכן הוא בעל המלון? הנה גם ברקה פה.

– מיסטר בורק, תקן היהודי, שנכנס אז החדרה.

– אַ, מיסטר ברקה – קראה הגברת, והאורחים הרגישו כי היא כועסת קצת – אנכי אמנם שכחתי רגע! אכן צדקת מאוד, הוד גדולתך, מיסטר בורק. בארץ הארורה הזאת כולם מיסטרים ואי אפשר להכיר בין ז’יד ובין חולופּ (אכר אוקרייני) ובין אציל. הנה גם אלה (היא הראתה על האורחים) יפשטו מהר את מעיליהם הכפריים, ישכחו את אלהים וידרשו כי גם אותם יקראו בשם אדונים.

– זהו עסק שלהם, כל אחד מתנהג לפי חפצו – ענה בורק בקור רוח, ואחר הוסיף: – ובמה אוכל לשרת את הגברת?

– כן דברת, אמרה הגברת. – כאן באמריקה איש אינו צריך לדאוג לחברו. כל אחד יודע רק לדאוג לעצמו. והשאר יוכלו להשמד מהעולם הזה וגם מהעולם הבא… והנה הדבר שהביאני הלום: אמרו לי שכאן ישנה נערה משלנו…או, סלח נא, מיסטר בורק… אולי תוכל לקרוא הנה את ה“לידי” הצעירה מבנות אכרנו…

– ומה לה ול“מיסס” אָני?

–כנראה אתה בעצמך אומר להכנס בעסקי אחרים, מיסטר ברקה.

בורק לחץ בכתפיו. באותה שעה נכנסה אננא. הפריצה הזקנה שמה משקפים על חטמה ובחנה את הצעירה מראשה ועד כפות רגלה. הלוזינים גם כן הביטו אליה, ונדמה להם כי בעיני הפריצה מצא חן הפחד שתקף את הצעירה והדמעות שנראו בעיניה וגם גוה החסון וגם זה שמוללה בידה את קצה סנורה.

– היכולה את לסדר את החדרים? – שאלה הפריצה.

– יכולה, ענתה אננא.

– וגם להכין מאכל?

– גם בזה רגילה.

– ולכבס לבנים, ולגהץ, ולהדליק מנורה? אנכי שונאה את הגז שמאירים בו פה. להעמיד מיחם ולבשל קהוה?

– כן,גברת רבת חסד.

– את באת הנה לעבוד.

– ואיך אפשר אחרת?– ענתה הצעירה.

– מאין אוכל לדעת?… אולי חשבת להיות כאן נשואה לפרזידנט? אך הוא, יפתי, כבר נשא אשה.

שתי דמעות כבדות התגלגלו מעיני הצעירה ונפלו על סנורה הלבן שהוסיפה למולל בידה. בלב מתיא נתגלגלו רחמים על הצעירה הזאת.

– היא, גברת רבת חסד, יתומה. אביה מת בספינה.

– חכמה יותר גדולה מזו אי אפשר היה להמציא! – אמרה הפריצה במנוחה – הרבה טיפשים באו הנה, כזבובים אל הדבש… אולם…לי אין פנאי. אם באת הנה לעבוד, אקחך מחר לביתי. מיסטר בורק יראה לך את הבית. ואלה הם קרוביך?

– לא, גברת רבת חסד, אך…

ומתיא ראה כי אננא שמה עליו את מבטה הנבהל כאילו שואלת היא עזרה ממנו.

– שום “אך”. אנכי לא ארשה לך להכניס לביתי אוהבים, ואף לא קרובים. אנכי אומר לך זאת מראש: אנכי קפדנית. ולפיכך בחרתי בך, יען כי איני סובלת לקבל גברת אמריקאית שתהיה מבשלת אצלי. גם בנות השוידים נתקלקלו… השומעת את? ובכן להתראות!… ודרכיה יש עמך?

– יש.

– כך נחוץ.

הפריצה קמה, הניעה ראש בגאוה ויצאה מהחדר.

– שלנו – אמר מתיא ונאנח בחזקה.

– כאלה רואים אנו גם כאן, כמו בכל מקום בעולם – הוסיף דימא.

אננא מחתה דמעות בקצה סנורה.

– למה תבכי מיסס אני! – אמר בורק – אנכי אומר לך מראש, כי הדבר הזה לא יהיה ואין על מה לבכות.

מדוע לא יהיה? שאל מתיא מתוך הרהורים, אף על פי שגם הוא בעצמו חשב שלא כדאי היה לנסוע לאמריקה בשביל להיות משרתת אצל גברת קפדנית שכזו. אפשר היה, כמדומה, גם לרחם על יתומה עלובה… ואולם יחד עם זה באה מחשבה אחרת בלב הלוזיני: הפריצה הזאת היא משלנו. אף על פי שהיא קפדנית, אבל היא לא תתן לצעירה להיות אובדת ותשמור עליה שלא תשחית דרכה.

– מדוע אתה אומר שהדבר הזה לא יקום? חזר מתיא שוב על שאלתו.

– אם מיסס אָני באה הנה לחפש מזלה, אז, לדעתי, צריכה היא לבקשו במקום אחר. אנכי מכיר את הגברת הזאת. היא אוהבת לשלם במחיר זול מאוד ושיעבדו אצלה הרבה מאוד.

– הוי, מיסטר בורק, ומי אינו אוהב כאלה? ענה מתיא באנחה.

– זהו אמנם נכון, אבל כאן רוצים לקבל יותר ולעבוד פחות. אולי אתם חושבים לא כך, אז מיסטר בורק ישתוק.. זהו כבר לא עסקי.

בורק קם ממושבו ויצא מהר, ובצאתו מהבית שם מעילו עליו.

הוא היה יהודי רציני, אך מזלו קשה, ועסקיו לא היו מוצלחים. האורחים היו מועטים, ובית התבשיל שלו היה עובד מעט מאוד. בתו היתה מתחלה עובדת בפבריקה, ואחר שבתה הפבריקה מעבודתה. הבן למד בקולידג'. בורק שנה כבר בפעם השלישית את עסקו, ועכשיו הוא כבר חושב על דבר עסק רביעי. מלבד זאת באמריקה באמת אין אדם רוצה כל כך להתערב בעניני חברו, ולפיכך גם מיסטר בורק לא אמר יותר דבר ללוזינים, מלבד שמיסס אני יכולה לעזור לבתו במטבח, ולא יקח ממנה מאומה בעד דירה.

– נחכה נא עוד קצת – אמר לה מתיא – אולי יבוא מהרה מענה בן עירי, ואז גם בשבילך תמצא שם עבודה בכפר

– הלואי, יתן ה' ויקום דברך! –ענו בקול אחד הצעירה ודימא.

– ועכשיו – הוסיף מתיא – כתוב נא דימא את האדריסה על המכתב.

אך ברגע זה קרה דבר שדמי האורחים נקפאו בגידיהם. הענין היה כך, מתיא שמר את הטופס של האדריסה אצלו. בתוך הכיס שבו היה מחזיק את הטבק, והפתקה נתמעכה שם עד שהאותיות שנכתבו עליה בעפרון נמחקו לגמרי. שתי המלים הראשונות אפשר היה להכיר עוד: פלך מיניסוט, אבל משם ואילך לא נשאר רושם. התבוננו בפסת הניר מתחלה מתיא ואחריו דימא ואחר כך נתערב בדבר גם האורח האירלנדי, מכרו של דימא, והאותיות נעלמו מעיני כולם.

– ומה נעשה עכשיו? – אמר מתיא בעצב. דימא הביט עליו בכעס עצור והכה באצבעו במצח עצמו. מתיא הבין, כי דימא אינו רוצה להעליבו בדברים גסים בפני זרים, ורק באצבעו רמז על טמטום מוחו של מתיא. בזמן אחר אולי היה גם מתיא מוצא מה להשיב, אך עכשיו הרגיש כי שלשתם הולכים יחד לאבדון באשמתו, ולפיכך החריש.

– הוי! – קרא דימא וגרד בראשו ביאוש. גם מתיא התגרד יפה, יפה. אך האירלנדי, כנראה בתור איש מהיר, לקח את המעטפה וכתב עליה: מיניסוט, לפועל שבא מרוסיה ועובד באחוזה, יוסף הלוזיני. ואמר: All right.

– הוא אמר: אול⁻רייט", זאת אומרת הכל טוב. מובן, כי המכתב ישיג מטרתו.

– הלואי, יתן ה'! זה יהיה נס גדול – ענה מתיא.

והאירלנדי הציע עוד לפני דימא ללכת עמו יחד להניח את המכתב בארגז הדואר. וכשיצאו שם האירלנדי את כובעו הדומה לסיר ולקח מקל יפה בידו ודימא עמו במעיל הלבן שלו ובכובעו מעורות אילים. בעיני מתיא היו שניהם כל כך מוזרים, כאילו הוא רואה אותם בחלום, וביחוד בראותו כי האירלנדי כפף עצמו והציע לדימא לצאת ראשון. דימא גם כן כפף ראשו והציע לאירלנדי לצאת ראשון. אך אחר כך השתחוו לצאת שניהם יחד, וכאן השתדל בכל זאת דימא שהוא יצא הראשון. האירלנדי טפף בחזקה את דימא בשכמו, ודימא הביט אל מתיא במבט של מנצח.

פרק ט

הדבר היה בערב שבת אחרי ארוחת הצהרים.

מתיא המתין לדימא, אך דימא והאירלנדי לא שבו זמן רב. מתיא ישב אצל החלון וראה את ההמון עובר ושב, זוחלים קרונות גדולים כבתים, עפות רכבות; על השמים ממעל לגגות נראו כוכבים. רוזה, בת בורק, ערכה את השולחן בחדר הסמוך והעמידה נרות בפמוטים נוצצים, הניחה לחם משנה וכסתה אותם במפה נקיה.

ההכנות הללו העירו רגשותיו של מתיא. הוא נזכר כי היום ערב שבת, ובעירתו ראה בזמן הזה את היהודים מכינים עצמם לחוג את שבתם.

אמנם בעוד זמן קצר שב מיסטר בורק מבית הכנסת באיזו חגיגות וכנראה בעצבות. הוא עמד אצל השולחן, התנועע וקרא בקול נמוך את תפלת הקידוש בעינים עצומות. באותו זמן שמהחלון התפרץ אל תוך הבית שאון והמולה, נשמע הלאה מן החדר השלישי צחוק של דז’ון הצעיר, אשר שב עכשיו מהקולידג' שלו וספר לפני אננא ולפני אחותו איזה דבר מצחיק. לקריאת האב מהרה בתו הצעירה והגישה לאביה מים לנטילת ידים. הוא נטל ידיו ואמר בכונה ברכת “על נטילת ידים”. הצעירה כנראה, בזכרה את הספור המצחיק הביטה אל אחיה, שנכנס אז אל החדר ההוא. כולם ישבו אל השולחן, והצעירים הוסיפו להתבדח, ורק בורק לבדו קרא בלחש את זמירות השבת, במתינות חתך פרוסות מהלחם הלבן, ולפעמים השמיע קול אנחה עמוקה.

מתיא הביט אל היהודי וזכר את עירתו. הנה גם השבת פה איננה כמו שם. כל מה שראה מתיא שם בעירתו נצב בזכרונו כמו חי. הנה הזהירו כוכבי הלילה מעל היער האפל, והעירה נשתתקה. חדלו גם המעשנות להעלות עשן מתנורי היהודים. והנה האירו אורות המנורות את בית הכנסת וגם מחלונות הבתים הקטנים והרעועים נראו אורות נרות דולקים. היהודים חוזרים במתינות מבית הכנסת לבתיהם, ועוד מעט והרחובות מתרוקנים, מסביב שקט ודומיה. ומעבר לחלון אפשר לראות איך שבכל בית עומד לו בעל הבית על יד שולחנו וסביב לו בני ביתו, והוא קורא את ברכתו קודם הסעודה. באותו זמן הדלתות פתוחות, למען יכנסו בהן מלאכי השרת ונשמות האבות הקדושים. מתיא שמע מפי יהודי כי הסטרא⁻אחרא פוחדת מפני המלאכים ונשמות האבות השרויים בשבת בבית כל יהודי, והמזיקים כמו עורבים שחורים, מתחמקים ובורחים למקומות שאין בני אדם מצויים.

מתיא, כמובן, שחק בלבו לספורים האלה, איך אפשר שמלאכים ונשמות קדושות יבואו לתוך בתי יהודים שאינם נוצרים! אך עכשיו נתעוררו רחמיו על בורק העלוב והבודד.

מיסטר בורק כאילו הבין מה שבלב הלוזיני ובקומו ממקומו נגש אליו וישב על ידו.

– כפי שאני רואה, מיסטר בורק, פנה אליו מתיא – בניך אינם מכבדים כל כך את חגך.

בורק החליק דומם זקנו, ואחרי חשבו רגע מחשבותיו ענה:

– הרוצה אתה לדעת מה אני חושב בזה? אמריקה היא ארץ שכזו, ארץ שכזו… היא טוחנת את בני האדם כטחנה יפה.

– ומה? וכי גם פה אינם חובבים את הדת שלכם? – אמר מתיא.

– אתה מדבר לא מה שצריך… אילו היה לך רצון, כדאי הוא שתכנס לראות את בית הכנסת שלנו… היית רואה אז איזה בית כנסת יפה יש אצלנו. והרב שלנו כל כך נכבד, כמו כהני הדתות האחרות. וכשהוזמן פעם למשפט, הוא ישב בשורה אחת עם הבישוף ושוחחו יחד… כאילו היו קרובים ממשפחה אחת.

– ואף על פי כן אתם עוזבים את הדת שלכם? – אמר מתיא. קשה היה לו להאמין, כי כאן מכבדים את הרב כמו את הגלח.

– זה אמנם קשה מאד להסביר לך. אמריקה היא ארץ הפכים שכזו. היא אינה נוגעת לרעה בשום דת שבעולם. חלילה לה מעשות כדבר הזה! היא רק לוקחת לעצמה את האדם. וכאשר האדם משתנה ונעשה לאחר, אז גם הדת נעשית אצלו אחרת. אינך מבין זאת? אם כן הנני להסביר לך באופן אחר: הנה בתי גמרה את בית הספר, ובאותו זמן הלכו עסקי הלוך ודל. אמרו לי: תלך נא בתך לעבוד בבית חרושת. תשתכר 10 דולרים בשבוע, וכאשר תתרגל בעבודה תקבל גם 12 דולרים. ומה תאמר לזה? הלא זהו עשרים וחמשה רובלים בשבוע… תשלום טוב…

– בודאי, ענה מתיא. מחיר כזה משלמים אצלנו לעובד בעד כל החורף, חצי שנה. אמנם מזונות נותן השוכר.

– והנה הלכה בתי אל בית החרושת של ברקליי. בעל בית החרושת אמר: טוב, היהודיות עובדות לא גרוע משאר הפועלות. אנכי יכול לקבל אותה. אך אי אפשר לי שהמכונה תשבות אצלי ביום השבת. היא צריכה לבוא לעבודה גם ביום השבת.

– נו?

– נו… אמרתי שיותר טוב שנגוע ברעב מאשר לחלל את יום השבת, או אלך למכור גפרורים ברחובות ולא ארשה לבתי לחלל את היום הקדוש. ובאותו הזמן בא אלינו מיסטר מוזיס. אתה, כמובן, אינך יודע מי הוא זה מיסטר מוזיס, זהו יהודי מלואיסוויל. בינתו – אש ולשונו – פטיש. הוא שינה את פני כל אחיו היהודים בלואיסוויל. התאספו בבית הכנסת לשמוע דרשתו של מוזיס זה. והוא בתוך דבריו אמר: שמעתי כי הרבה מכם סובלים מחסור וגועים ברעב מפני שאינם רוצים לחלל את השבת. אתם דומים לאיש שהתכונן לצאת לדרך והוא עלה על החמור ופניו כלפי זנב החמור… אתם מביטים לאחור, לא לפנים, ולפיכך אינכם יכולים להצליח. אולם לו הייתם מתבוננים היטב למה שנעשה מאחוריכם, גם אז הייתם מכירים ויודעים אנה ללכת. בימי החשמונאים, כשבקשו היונים להשמיד את היהודים, מה אמר אז בית הדין של החשמונאים? – אם היהודים לא יצאו למלחמה ביום השבת, יבואו הגוים ויעלו עליהם למלחמה דוקא ביום השבת וישמידו את כולם ולא ישאר יהודי שישמור את השבת. על כן יותר טוב שתגינו על עצמכם בחרב גם ביום השבת, ויתקיים העם ועמו – גם השבת. ועכשיו תנו חשבון לעצמכם אם מותר לקחת חרב ביד בשבת, מדוע אסור להשתמש בשבת במכונה ושלא למות ברעב…. איש חכם הוא מוזיס זה.

מתיא הביט אל היהודי שעיניו הבריקו באור מוזר ואמר:

– כנראה גם אתה נמשך לצד זה, ואנכי חשבתיך לאיש נכבד.

– נו, אנחנו הזקנים עדיין מחזיקים בשלנו, אבל הדור הצעיר… מה יש לדבר? הנה גם בתי באה אלי ואמרה: למה זה, אבא, נגוע לעיניך? אנכי אלך לבית החרושת בשבת. מה לעשות? נקבע את השבת ביום הראשון לשבוע.

בורק תפש את זקנו בשתי ידיו, הביט איזה זמן אל פני מתיא והוסיף לדבר:

– אתה אינך יודע איזו ארץ היא אמריקה. תראה בעצמך איך ימצא הדבר חן בעיניך.מיסטר מוזיס עשה מבית הכנסת שלו קונגריישן אמיתי, כמו אצל האמריקאי, ועוד זאת: מכניס הוא לחופה יהודים עם נוצריות ונוצרים עם יהודיות.

מתיה התחיל לכעוס ואמר: אתה כנראה, משטה בי אך בורק הוסיף להביט אליו ברצינות גמורה ועל פי מבט עיניו הנוגות הבין מתיא שאיננו משטה בו.

–כן הוא הדבר, אמר בורק באנחה, – אתה תראה זאת בעיניך. אתה עודך איש צעיר, – הוסיף בורק ברמיזה – והדור הצעיר שלנו כולו מחזיק בדת הרפורמים, ועוד גרוע מזה: הם פשוט אפיקורסים..

– דז’ון! דז’ון! בוא נא הנה לרגע! – קרא בורק לבנו.

הצחוק והשיחה שבחדר השני נשתתקו ודז’ון הצעיר יצא בשחקו עם שרשרתו. רוזה הביטה בסקרנות מתוך הדלת הפתוחה.

– שמע נא, דז’ון! – אמר האב – הנה מיסטר לוזינסקי מלמד עליכם חובה מפני מה אינכם שומרים את דת אבותיכם.

לדז’ון, כנראה, לא היה נעים להכנס בשיחה על ענינים אלה וענה בשחקו בשרשרתו:

– וכי מיסטר לוזינסקי גם כן יהודי?

מתיא הרים ראשו בגאוה. אלולא היה גר כי אז היה מלמד דרך ארץ לצעיר הפוחז הזה שבא להעליב אותו לאמור עליו כי הוא יהודי. אבל עכשיו הוא רק ענה:

– אני נוצרי ואבותי וזקני היו נוצרים מכת היונים⁻האוניאטים.

– אָל רייט, ענה הצעיר – ומה היא דעתך, האם אפשר שהיהודי יכנס לגן העדן?

מתיא חשב קצת ואמר מתוך מבוכה: – את האמת אגיד לך, כי לא…

–אואָל! ואם כן למה האדון רוצה כי אשמור דת זו, שלא תציל נפשי מגיהנום?

וכשראה הצעיר כי מתיא שותק זמן רב, הפך את פניו וחזר אל אחותו.

– ומה תאמר לזה? – אמר בורק בהביטו בעינים חודרות אל מתיא – כך יודעים אצלנו הצעירים להשיב. על כל מה שתוציא מפיך כבר מזומן אצלו תרוץ כזה, שלשונך תדבק אל חכך. לפי דעתנו טובה הדת לכל אדם שבה הוא נולד – דת האבות והסבים. כך חושבים אנו הזקנים הטפשים.

כמובן! – ענה מתיא בשמחה.

– והם אומרים, כי הדת היותר טובה היא זו שאדם בוחר לרצונו, כך אומרים הצעירים.

– יקחם השד – קרא מתיא – אם כך יהיה מספר הדתות כמספר הראשים.

– ומה אתה חושב? מספר הדתות כאן מועט? בכל רחוב “קונגרגיישן” לחוד. תלך לכתחלה ביום הראשון לברוקליין ותצחק שם למראה עיניך.

– לצחוק בכנסיה?

– והם מתפללים וצוחקים ומדברים על אודות עסקיהם ושוב מתפללים…. אנכי אומר לך: אמריקה היא ארץ יוצאת מהכלל…

ועוד זמן רב ישבו האנשים הללו, היהודי הזקן והלוזיני ודנו על אודות האמונה באמריקה. ובחדר הסמוך הוסיפו הצעירים לפטפט ולצחוק, והעיר הגדולה רעשה כמו תמיד.

פרק י

העיר רעשה, ומתיא, אחרי שהתפלל, הקדים ושכב, בסתמו את אזניו לבל יגיע אליהן השאון הנורא והכבד. הוא התאמץ להסיח דעתו מזה ולחשוב על דבר פעולתו העתידה כשימצאו את אוסיפּ שלהם וילכו לעבוד בכפר, באותו הכפר שעליו חלמו עוד בהיותם בלוזינה, כמו על ארץ נבחרת, ושהיא תהיה להם למולדת שניה, יקרה כמו המולדת הראשונה.

שם גם כן אנשים כמו כאן, רק יותר טובים. אותם האכרים לבושים גם כן במעילים לבנים, אך הם יותר דומים ללוזינים של הדורות הקדמונים שעוד לא שכחו את זכויותיהם; מעיליהם יותר דקים ונקיים, ילדיהם יותר בריאים ויותר מחונכים בבית ספרם. נחלתם יותר רחבה והאדמה שם נותנת פריה לא כמו אצלנו, סוסיהם יותר חזקים ויותר שבעים… המחרשה עובדת יותר ברוחב ובעומק, הבהמות שופעות חלב – הין בפעם אחת.

וגם הכפרים שם כמו שלנו, רק יותר גדולים, והרחובות יותר רחבים ונקיים, והבתים יותר מרווחים ומוארים ומכוסים לא בתבן, אלא בקרשים, ואולי גם כן בתבן, אבל בתבן חדש ורענן. ולפני כל בית – גן קטן, ובקצה הכפר בית מרזח שבעליו יהודי אמריקאי נוח לבריות, ושם נשמע בערבים קול עבה של הבאס, קול דק של כנור ובערבי קיץ נשמעות דהרות מרקדים ושירה עד הבוקר, כמו שהיה מלפנים בלוזינה. ובאמצע הכפר בית ספר ולא רחוק ממנו כנסיה קטנה אולי כמנהג האוניאטים.

ובכפר צעירות כמו אצלנו ונשים צעירות, רק מלובשות נקי ואינן כל כך פחדניות כמו שלנו, ועיניהן שוחקות, לא בוכיות.

הכל כמו אצלנו, רק יותר יפה, וכמובן גם פקידים שם כמו אצלנו בכפר, וגם לבלר, אך הלבלר שם יותר ירא אלהים וכן הפקידים הגבוהים. יען כי גם הפריצים במקום ההוא יותר טובים ותמיד רק חושבים ודואגים בשביל ההמון הפשוט שחייו יהיו יותר נוחים…

מתוך מחשבות כאלה נרדם מתיא ויישן, בהשתדלו שלא לשמוע את השאון הגדול שהיה סביב בלי הפסק.

כרוח ביער עברה הרכבת הלילית על יד החלונות והזגוגיות שבחלונות רעדו מעט וחדלו. ונדמה למתיא כי זה האוקינוס שוב סוער בהתנפצו אל ירכתי הספינה; ובלחצו ראשו אל הכר שוב באה לאזנו כאילו הלמות פטישים, וכמו איזה דבר כבד נתהפך מצד לצד… אלה היו דפיקות המכונות שדפקו בלי הרף, הסתובבו גלגלי ברזל, וחבלים עבים עשו הקפות…

ובלילה חלם מתיא והנה ענק עמד עליו והוא חסר פנים, אינו דומה כלל לבן אדם, עומד ושואג כמו ששאג הים לפני איזה זמן בעת הסערה.

– אנשים סכלים, אנשים מסכנים, מטומטמים. אין כפר שכזה בעולם ואין אכרים כאלה ואין פריצים כאלה ואין כּתּבים כאלה. וגם לא זה השדה, לא אותם הצמחים. וגם האנשים אחרים הם. אין פה עוד מתיא הלוזיני, ואין עוד ידידו דימא, וגם אננא איננה!… מתיא, שהיה מלפנים, כבר מת, מת גם דימא, גם הדת שהיתה להם מלפנים, מתה, ולבך כבר נשתנה, ונשמתך כבר אחרת, ותפלתכם אחרת… ואם היתה אמך קמה מקברה שעל בית העלמין השוקט על יד היער הלוזיני – לא היתה מכירה עוד את בניה ונכדיה. יען כי הם לא יהיו דומים לאביך ולא לזקניך ולאבות זקניך… הם יהיו אמריקאים.

מתיא הקיץ משנתו כולו מכוסה זעה וישב על מטתו.

הוא שפשף עיניו ולא היה יכול לזכור היכן הוא. בחדר חושך, אך שומע הוא קול צעדים, קול נשימה ואיזה איש עומד על יד מטתו.

אחר כך הואר החדר פתאום, כי אחד הדליק את קרן הגז, ומתיא עודנו יושב ואינו מבין כלום וקרא מתוך פחד: – כל הנשמה תהלל יה!

– מה היה לך? למה נבהלת? – קרא אחד בקול מכּר. הקול היה כקול דימא, אך דבר מה זר ומוזר היה בו. והאיש שעמד על יד מטת מתיא גם כן היה מעין דימא, אך משהו אחר, שאינו דומה לדימא… מתיא חשב שעדיין הוא רואה זה בחלום ושפשף את עיניו בחזקה.. כשפקח אותן והנה היה בחדר אור יותר גדול מבתחילה, ובו התהלכו אנשים רבים שאך זה באו כאחד הנה… אנשים מוזרים, אנשים נכרים, אנשים בלתי מובנים וזרים, אנשים שאי אפשר לדעת מאיזה מעמד הם, אנשים שבפניהם אי אפשר להכיר אם טובים הם או רעים, המוצאים הם חן בעיני רואיהם או לא… הם התפרצו אל תוך החדר כקהל גבורי קסם שכמוהם רואה אדם רק בחלומו וחרש, בלי שאון, תפש כל אחד מקומו. ועד זמן רב לא היה מתיא יכול להבחין מי אלה, מאין, מה המה עושים כאן ומה הוא עושה בתוכם…ואחד כך נזכר: הלא המה האמריקאים. אלה הפורחים באויר, השוחקים בכנסיה, הנושאים יהודיות, והרב היהודי מברך את הזוג, הבוחרים להם אמונה ודת כל אחד לפי רצונו… אלה שלוקחים לעצמם את האדם כולו, והדת שלו משתנית מאליה… וזה שעומד על יד המטה – האומנם הוא דימא? כן, זהו דימא, אך הוא כאותו דימא שנראה לו בחלום. הוא מהר מאוד להתפשט והפנה ממנו את פניו. אולם מעיני מתיא לא נעלם, שדימה מסיר מעליו לא את בגדיו, שהוא רגיל בהם. עליו לא היה מעיל לבן ולא חגורה אדומה, שנקנתה בעיירתם בטרם צאתם, לא מגפים גבוהים, משוחים בעמילן, וקשה היה לו לשחרר את רגליו מבעד מכנסיו הצרים… פשט איזה מין בגד גרמני שאינו מספיק אפילו לכסות מה שבגד צנוע רגיל לכסות; צוארו נתמך על ידי צוארון גבוה מוקשה בעמילן, וקשה היה לו לשחרר את רגליו מבעד מכנסיו הצרים… ואחרי שסוף סוף גמר פשיטת בגדיו ונכנס לתוך מטתו של מתיא, אל מתחת השמיכה הרחבה המכסה את שניהם, קפץ מתיא ממקומו, כל כך זרים היו לו פני דימא חברו. שערותיו היו גזוזות לגמרי ורק מעל למצח היה קומץ של שערות ארוכות. השפם גזוז עד עור השפה העליונה, ומהזקן נשאר רק קומץ קטן אמריקאי.

– איך אינך ירא את האלהים? – קרא מתיא, בהתבוננו אל חברו – מה עשית לנפשך?

דימא הרגיש את עצמו כאיש שיצא אל השוק, בשכחו לשים עליו את מכנסיו.

הוא הפנה מיד את פניו, כסה את פיו בידו ודבר בקול מתוק כמרגיש באשמתו.

– הנה, כמו שאתה רואה אותי… נכנסתי עם האירלנדי הארור למספרה, לגזוז קצת שערותי… אני חשבתי לגזוז קצת, משהו, והנה נעשה כמו שהנך רואה. הושיבוני בכורסה, כורסה טובה, ואחרי שישבתי בה נעשה הכל מאליו. איזה דבר תפס ברגלי והרימן למעלה, הראש נהפך לאחור, חי אלהי, כמו האיל בבית המטבחים. אני רואה שהגרמני הספר עושה לא כמו שאני רוצה ואיני יכול למוש ממקומי. הבטתי אחר כך עלי בראי והנני לא אני. מה עשית, בן כלב? והם שניהם שמחים, תופפים על שכמי: אואל, אואל, ורי אואל!

דימא נכנס בלאט אל תחת השמיכה, בבקשו לשכב בקצה המטה, אולם אחרי שכיבו את המנורה בבית והאחרון שבאמריקאים שכב, עוד היה דימא מתחלה נאנח בצניעות, ואחר הרחיב מקום משכבו ואמר:

– ובכל זאת, תודה מתיא – כך בכל זאת האדם יותר דומה לאמריקאי.

– ולמה לך להיות דומה דוקא לאמריקאי? – אמר מתיא.

– ואחרי אשר החלפתי את בגדי אצל יהודי אחד – הוסיף דימא, מבלי לשים לב למה שדבר מתיא – אמנם נתתי מכיסי מה שהוא בחליפין – אז נגש אלי איזה אדון ברחוב והתחיל לדבר עמי אנגלית…

– הוי איבן, איבן! – קרא מתיא במרירות, – נכון אמר ברקה, כי מהרה תשכח גם את דת אבותיך!

– יש אנשים לוזינים, עקשנים כמו שורים, לא איכפת להם אם הנערים ידו בהם קליפות פירות.

– הנה אתה כבר קורא בבוז “לוזינים” להאנשים שנולדו בכפר שלך – אמר מתיא והחריש. דימא עוד נהם באפו, התהפך מצד אל צד, ואמר בקול רך.

– למה הנך שומע למה שאומר ברקה? הנה הוא הוציא חנם דבה על האירלנדי, נודע לי מה זה תאמאני⁻הול, ששם מוכרים אנשים דעותיהם. הדבר הוא לגמרי פשוט… הם בוחרים להם שופטים, פקידים וכו'. אחדים בוחרים באחד ואחרים בשני. כל אחד, כמובן, רוצה לעלות למדרגה יותר גבוהה… והם משלמים… רק תבחר בי… מי מאסף עשרה בוחרים ומי עשרים. אתה שומע מה שאני מדבר?

ואף על פי שמתיא לא ענה כלום, המשיך דימא דבורו.

–ולדעתי זה נכון מאוד. אם אתה רוצה להיטיב לעצמך, תן משהו גם לאחרים. והיודע אתה עוד…

כאן השפיל דימא קולו והפך את פניו לגמרי אל חברו: – הם אומרים, היהודי, שקניתי אצלו הבגדים, והאירלנדי כי גם לנו אפשר… אכן זכות הבחירה שלנו אינה לגמרי כהוגן, ובכל זאת גם לה יש ערך.

מתיא רצה לענות איזה דברים קשים, אך באותה שעה נשמע קול תלונה של אחד האמריקאים. דימא הבין מדבריו רק מלה אחד: Devll (שד), אבל מזה הבין כי האמריקאי שולח את שניהם לעזאזל, כי לא נותנים לישון, ודימא נשתתק ונסתתר תחת השמיכה.

ובקומה העליונה בחדר קטן שכבו רוזה ואננא, כשהגיעה השעה לשכב שאלה רוזה את אננא.

– אולי לא יפה בעיניך לשכב במטה אחת עם יהודיה?

אננא התאדמה ונעלבה..

היא הכינה את עצמה לתפלה, הוציאה את האיקונין ואמרה להעמידו בפנה והנה דברי רוזה הזכירוה, כי היא עכשיו בבית יהודי. והיא לא ידעה איך להחליט ועמדה עם האיקונין בידה. רוזה הוסיפה להביט אליה ואח"כ אמרה:

– את רוצה להתפלל… ואני מפריעה… ואני אצא כרגע.

אננא נעלבה. כי היא אמנם חשבה בלבה אולי לא טוב להתפלל במעמד יהודיה, ואולי לא תרשה היהודיה להתפלל בחדרה תפלה נוצרית.

– לא, – השיבה אננא, – אך חשבתי אולי לא יהיה לך לרצון?

– התפללי, – ענתה רוזה בפשטות ונגשה להציע את המטה.

אננא התפללה ושתי הצעירות התחילו להתפשט. אחר כך כבתה רוזה את מאור הגז. כעבור איזה זמן נראה החלון מתוך החושך ומבעדו נשקפה הלבנה הקטנה. החורה, המאירה על הכרך הגדול שלא פסק שאונו.

– על אודות מה את חושבת? – שאלה רוזה את אננא, השוכבת על ידה.

– אני חושבת האם נראית לבנה זו עכשיו בעיר מולדתי?

– לא, לא רואים שם עכשיו את הלבנה, – ענתה רוזה – עכשיו אצלכם יום… ומה שם העיר שלך?

– העיר שלנו – דובנא.

– דובנא? – שאלה רוזה בחפזון – אנחנו גם כן ישבנו בדובנא… ומדוע נסעתם משם? – שאלה רוזה.

– אחי יצאו משם לפני, אני ישבתי שם עם אבי ועם אחי… את אחי הגלו אחרי כן…

– מה עשה?

– הוא… אל תחשדי בו… הוא לא גנב ולא כלום, אלא…

היא נשתתקה. היא לא רצתה לספר כי בעת שנעשו פרעות ביהודים השתתף גם הוא עם הפורעים, ואחר כך התקומם נגד הצבא… היא חשבה, כי יותר טוב לשתוק עכשיו מזה.

– אמנם – אמרה רוזה – לכל אחד אפשר שיקרה אסון. אנחנו גם כן ישבנו בשלוה ולא חשבנו לנדוד כל כך רחוק. ואחרי כן… אפשר שגם את יודעת… כהתחילו לפרוע פרעות ביהודים…אז שברו את הכל בביתנו… ואמי… – קול רוזה רעד – היא היתה חלשה והם הבהילו אותה מאוד, והיא מתה…

אננא חשבה כי אמנם טוב עשתה שלא הגידה את מעשי אחיה, לבה נלחץ משום מה… ועוד זמן רב שכבה דומם, ומוזר נראה לה הכל: הכרך הסואן בקול חרש, בני האדם, וגם מה שהיא שוכבת יחד במטה אחת עם יהודיה, ושהיא מתפללת בבית יהודי, היהודיה הזאת נראתה לה אחרת ממה נראתה לה שם בעיר מולדתה.

הבוקר האיר בעת שהנערות שקעו בשנה חזקה. ובעת הזאת, אחרי איזה זמן של דמדומי מחשבה, התרומם, מתיא קצת מעל משכבו והשתדל לזכור איפה הוא ומה קרה עמו. הכרך ששקט קצת מסאונו, כאילו התעורר עכשיו משנתו. הגלגלים התחילו להסתובב במהירות יותר רבה בתחנה הקרובה, והרכבת טסה בשאון כמו הרוח ביער לפני גשם הבוקר. על כר שני שכב ראשו של דימא, אך מתיא הכיר ברוב עיון את פני חברו. פני דימא הסמיקו, מפני שהצוארון היבש כעץ, שלא הסירו מעליו בשכבו, לחץ את לסתותיו. שפמו, העשוי כשפם הקוזאק, נגדע במספרים ורק מצד אחד התרומם למעלה בקצהו הדק. בכלל הרגיש מתיא מעין עלבון כשראה לפניו את פני דימא… נדמה לו שדימא נעשה זר לו…

פרק יא

ואמנם בבוקר נגלה כי אפיו של איבן דימא התחיל להתקלקל.

בהקיצו משנתו הוא מהר ראשית כל להתלבש, נגש אל הראי והתחיל לגלגל את שפמו ולהרימו למעלה, ועל ידי זה כמעט שהיה לאיש אחר, שאינו דומה למה שהיה קודם. אחר כך רק אמר שלום למתיא ומהר אל האירלנדי פאדרי ונכנס עמו בשיחה, כנראה התגאה בהכרות שכזו, וכאילו התפאר לפני מתיא בתנועותיו החפשיות, אולם למתיא נראה כי שאר האמריקאים מביטים אל דימא בחיוך של בטול.

חבורת האורחים של מיסטר בורק היתה רבת גונים. היו כאן גרמנים, איטלקי, שנים שלשה אנגלים ואירלנדים אחדים. חלק מהם נראו בעיני מתיא כאנשים נכבדים ורציניים. הם קמו בבוקר, התרחצו בחדר האמבטי, שוחחו ביניהם מעט, שתו בחדר השני קפה, שהגישו להם אננא ורוזה, ואחר כך הלכו לעבודה או לחפש אחרי עבודה. אך היה שם חבר אנשים שנשארו במלון כל היום, עשנו, לעסו טבק וירקו הרבה מאד, בהשתדלם לכוון אל הקאמין ולפעמים – מעל לראשי אחרים. להם לא היו שעות קבועות לעבודה. לפעמים יצאו בכנופיה ואז קראו גם לדימא שילך עמהם. בדבורם נשמעה תדיר המלה תאמאני⁻הול. עסקי החבריא הזאת היו כנראה טובים. בשובם מעסקיהם אל המלון היו לפעמים קרובות צוחקים בקול רם… וגם דימא עמהם, והדבר הזה היה למורת רוח למתיא.

כך עברו עוד שנים, שלושה ימים.

אפיו של דימא הלך ונתקלקל. אכן הוא הספיק הרבה בלמוד השפה. במשך שני השבועות של נסיעתו בים וימי שבתו האחדים בבית בורק הספיק ללמוד כמה פראזות, היה יכול לשאול לדרך, לעמוד על המקח בחנות ובעזרת ידיו ועוד מיני העויות היה משוחח עם פאדרי, והלז הבין לחפצו וגם מסר לאחרים מה שהוא מדבר. אכן בעד הדבר הזה לא היה מקום להאשימו. אך צר היה למתיא שדימא לא רק מדבר אלא עושה העויות משונות, כאילו מחקה הוא את מי שהוא: מושך את שפתו התחתונה, לוחש, מגמגם, אילו היה לוקח משל מהז’יד – חשב מתיא על אודותיו. גם הוא מדבר עם האמריקנים בלשונם, אך מדבר כאיש נכבד, רציני. ודימא מוציא משפתיו גם את השם מיסטר בורק באיזה גמגום: מיסט’ה בוה’ק. ולפעמים בשכחו הוא קורא גם למתיא: מיסט’ה מתיו… אז היה מתיא מביט אליו במבט של מוכיח – והלז היה בא קצת במבוכה.

פעם אחרי שפדדי דבר הרבה לדימא ברמזו בעיניו על מתיא, הלכו שניהם לאיזה מקום, בודאי אל חנוני יהודי שהיה במקרים קשים למליץ ביניהם. בשובו פנה דימא אל מתיא ואמר:

– שמע נא, מתיא, את אשר אומר לך. שנינו יושבים כאן בלי עבודה ומוציאים את פרוטותינו האחרונות, ואולם הלא אפשר מה שהוא להרויח.

מתיא הרים עיניו ולא ענה. הוא חכה למה שיאמר דימא להלן.

– הנה… ששה אנשים אלה הם סוכנים או סרסורים של תאמאני הול. זוהי חברה שכזו. מהרה תהיינה בחירות והם רוצים לבחור לראש העיר באיש משלהם, אז כל הפקידים יהיו משלהם… ואז יעשו המה בעיר כרצונם…

– ומה אם כך יהיה? – שאל מתיא.

– ולפיכך הם מאספים דעות. הם אומרים כי אם היינו שנינו נותנים את דעותינו, אז היו משלמים יותר ממה שמשלמים לי רק בעד דעה אחת… ומה יבצר ממנו? צריך רק לחתום במקום אחד ושלא לומר שאנו באנו הנה לא מכבר, והשאר… הם יעשו את הכל ויורנו מה לעשות… מתיא נזכר כי דימא כבר דבר פעם על אודות זה. הוא זכר גם כן, כי פני ברקה נעשו אז רציניים מאד ועיניו העצבות הביעו בוז, כשדבר על דבר עסקיו של פאדדי. מזה בא כבר מתיא לידי החלטה, וממה שהחלט אצלו לא זז בעקשנות פר, ולפיכך מאן לעשות את עצת דימא.

– מדוע אינך רוצה? אמור! – קרא דימא בכעס.

– איני רוצה, – ענה מתיא – דעה ניתנה לאדם לא בשביל שימכור אותה.

– אה, טפשות – אמר דימא – הלא גם אחר כך לא תשאר בלי דעה. גם קולך לא יצרד מזה. אם אנשים קונים, מדוע לא נמכור? מזה לא יבוא גרעון בכיסנו, אלא יתוסף דבר מה…

– הזוכר אתה, כי פעם פתה אותנו סוכן האחוזה, כי נחתום על איזה ניר… ומה היה אילו חתמנו אז?

–המ… כן… – רטן דימא בבואו קצת במבוכה – אז היינו מאבדים את אדמתנו שהיתה שכורה לנו מימי קדם. שם אמנם היה לנו מה לאבד. אבל כאן… מה נאבד כאן? הם נותנים כסף, השדים הללו, ונגמר! – מתיא לא מצא מה לענות אבל הוא היה קשה ערף.

– לא אלך, – אמר – ואם הנך רוצה לשמוע בקולי, איעצך שגם אתה לא תלך, ולא תבוא בחברת הריקים הללו.

ומתיא הראה בלי בושה באצבעו על פאדדי, שהקשיב היטב לשיחה, וכשראה שמתיא מראה עליו באצבע, הניע בראשו בצחוק. דימא כמובן, לא שמע גם כן לעצת מתיא. – אם אתה קשה ערף, אשתכר אני לבדי – אמר דימא, – ובאותו יום הודיע למתיא שהוא כבר נרשם…

פרק יב

מכתב לא בא, והימים עברו זה אחר זה. מתיא היה יושב תדיר בבית בצפותו ליום שיכנס לתוך כפר אמריקאי, ודימא היה לפרקים קרובים יוצא ובשובו היה מביא למתיא איזו חדשות.

– היום הוליכני פאדדי אל המקום שלוחמים שם באגרוף, – אתה, מתיא, אינך יכול לשער, כמה אוהבים האנשים הללו את ההתגוששות. כששנים באים בריב, מיד האחרים מתיצבים במעגל, מי בקנה מקטרתו, ומי בסיגרה, ומי לועס טבק – מניעים בידיהם – והך! מי שיותר מוכשר הריהו מגיש לחברו תשורה – חבורה, ביותר הם בוחרים למטרה את החוטם, ואם אי אפשר – יוצאים ידי חובתם באוזן… אבל בראש או בלב – אסור לגמרי! אכן נלחמים הם שלא מתוך כעס. וכשאחד נופל, אז תיכף מרימים אותו, רוחצים את פניו ושבים כולם למשחקם, כאילו לא קרה כלום, ומתחילים לספר איך הכה פלוני, ואיך אפשר היה להכות יותר טוב…

– נו, זהו נכון, – הסכים בורק, בשמעו ספורו של דימא – בכל אמריקה אוהבים את הבוקס. ואם ימצאו גבורי כוח, אז נוסעים מעיר לעיר ומכים איש את רעהו בפני הקהל ומקבלים הרבה כסף. בעקבותיהם עוד נוסעים סופרי⁻עתונים ורושמים את הכל. גם מבשרים בתלגרמות: בשעה השניה, חמשה עשר דקים וארבע שניות פצע דז’ון את דז’יק בעינו הימנית, בתחבולות אלה ואלה, וכעבור חצי דק הפיל דז’יק את דז’ון בתחבולות אלה ואלה. ואז יושבים בריסטוראנים אנשים שונים בערים שונות, קוראים לפניהם את החדשות האלה, והם מתוכחים איך אפשר היה להכות את דז’ון או את דז’יק באופן יותר טוב… מתערבים זה עם זה, ויש מפסידים בזה הרבה כסף…

– בטלנים! – קרא מתיא.

פעם שב דימא לפנות ערב ואמר: היום בחרו במר (ראש העיר) חדש, ודוקא בזה שרצה תאמאני⁻הול.

– היתה מלחמה בוערת, או וויל – אמר דימא בהתפארות – ואף על פי כן אנחנו נצחנו… ופאדדי אמר כי בזה עזרו הרבה הדעות שאינן אמתיות.

ביום ההוא היה פדדי וחברתו עליזים מאוד ומרבים שאון. התהלכו לבתי מרזח, שתו הרבה וכבדו גם את דימא. דימא שב אדום, דבר בקול רם והראה לכל כי חפשי הוא. מתיא ישב על מטתו אצל קרן הגאז ובהעמידו שם שולחן קטן, קרא בביבליה, בהתאמצו שלא לשים לב להנהגתו של דימא.

ואולם כעבור כמה רגעים נגש דימא אל מתיא, ובהניחו את ידו על כתפו הרכין את פניו אליו כל כך קרוב עד שמתיא הרגיש כי ריח יין נודף מקרבו.

– שמע נא, מתיא – אמר דימא בקול חנף – הנני בא להגיד לך כי הם רוצים לכבד אותך…

– תודה רבה, איני רוצה! – ענה מתיא מבלי להרים ראשו מתוך הספר.

– ועוד באתי להגיד לך… אל נא תחשוב זאת לרעה… אצל כל עם יש מנהגים שלו, וכמו שאומרים: למנזר נכרי אל תכנס בספר החוקים שלך.

– למה אתה מתכון? – שאל מתיא ברצינות.

– פאדדי רוצה להתגושש עמך.

מתיא פער פיו בתמהון, ושני הרעים הביטו רגעים אחדים אחד בפני רעהו, ואחר כך הסב דימא עיניו ואמר:

– אצלם יש מנהג שכזה.

– שמע נא, דימא, – ענה מתיא ברצינות – מדוע אתה חושב שמנהגיהם טובים הם. ולדעתי יש במנהגיהם כאלה שלא כדאי לאיש הגון להתנהג בהם. את זה אני, מתיא הלוזיני, אומר לך לתועלתך אתה. אתה שנית את פניך ועוד מעט תתביש גם בדתך, וכשתבוא לעולם האמת גם אמך לא תכיר בך כי לוזיני אתה!

– א! – ענה דימא במורת רוח – למה באמת להזכיר את אמי המתה? לי אמרו: הגידה לו, והגדתי. ואתה כחפצך עשה.

–ואם כן, כך תאמר לידידיך: אל נא יבקשו מאלהים שלהם כי אכנס עמהם במלחמה.

– זהו הדבר! – קרא דימא בשמחה, – אנכי אמרתי להם, כי אתה הגבור מכל בני הכפר ולא רק מבני הכפר, אלא מכל אנשי המחוז, והם אומרים: אתה אינך יודע טכסיסי מלחמה.

דימא פנה משם והלך אל האירלנדים, ומתיא שב אל הביבליה הישנה שלו.

הוא התחיל לקרוא בלחשו בשפתיו על דבר שני המלאכים שבאו סדומה אל לוט, ואנשי העיר נסבו על הבית ודרשו מלוט שיוציא אליהם את האנשים. אחרי כן הרים מתיא ראשו והתחיל לחשוב. הוא חשב, כי גם הם, האירלנדים, דומים לאנשי סדום. רק דימא אינו דומה ללוט כי גם הוא נתחבר אליהם.

בשעה שהוא חשב את הדברים האלה, כיבה אחד אלמוני את קרן הגאז שעל יד מתיא. מתיא הפך פניו וראה כי שם לא רחוק ישב מיסטר פאדדי, ידידו של דימא, וחייך לו בתמימות.

מתיא השיג גפרור והדליק את הגז וישב לו אצל ספרו, ואולם הבין מראש, כי פאדדי לא יאמר בזה די, והסב פניו לראות בו והנה פאדדי עמד מאחוריו, ושפתיו כבר מוכנות להפיח שוב בגאז ולכבותו.

מתיא הניע בזרועו לא כל כך בחזקה ופאדדי נפל על המטה.

– אול⁻ריט! – קרא פאדדי.

– אול⁻ריט! – חזר גם דימא על דברי חבריו בשמחה. – עכשיו צא מתיא ועמוד באמצע, והעיקר השתדל להגן על פניך. הוא יבקש להכות בחוטם ובשפתים. אני יודע מנהגו!

אבל מתיא כמו לא אירע דבר, שב אל ספרו כבתחילה.

האירלנדים התפלאו. אולם אחרי שאצלם יש לכל חוקים קבועים, הלך פאדדי הלוך וקרב אל מתיא בנופפו את אגרופיו ובסובבו אותם כמו בטחה.

– אם כך, אין דרך אחרת – אמר מתיא בלבו – אם אתה בעצמך דורש זאת…

ובטרם שהספיק פאדדי להראות חריצותו, קם מתיא במלוא קומתו, כדוב נגד הצייד, הרים את שתי ידיו מעל ראשו של פאדדי, אחז בשערותיו הסמיכות אף על פי שאינן כל כך ארוכות, כפף אותו ושם את ראשו בין ברכיו וחלק לו סטירות אחדות בחלק הרך.

כל זה קרה כל כך מהר, שלא הספיקה השעה לעומדים שם לראות מה שנעשה וכשקם פאדדי, הביט אל סביביו, כקטן שנולד שאינו יודע מה נעשה עמו קודם, – וכולם מלאו פיהם צחוק.

רגעים אחדים היה החדר מלא צהלה וצחוק, גם האמריקאי הצנום עם זקנו הצהוב העשוי כעין מרדה, ושעל פניו לא נראה צחוק מימיו, גם הוא חייך קצת. ואחר צעיר, שעדיין לא צמח שפמו, התנפל על המטה וצחק בקול רם, בלי הרף, בנופפו את רגליו באויר, כאילו ירא פן יתפקע מצחוק. הפעם מהרו שמה מחדרים אחרים, מתחלה רוזה ואחריה גם אננא, רוזה ראתה רק איך שפאדדי הביט אל סביביו, בכל זאת התנפלה על הכסא שאצל הפתח, ונתנה גם כן קולה בצחוק, בהפכה ראשה לאחור. ואננא כבר לא ראתה כלום, אבל בכל זאת הצחוק הכללי השפיע גם עליה ותצחק גם היא.

גם דימא צחק ובראשונה התגאה מאוד בבן ארצו. – הנה, הלא אמרתי לכם מראש! – פנה דימא ואמר אל האמריקאים הצוחקים. ושכח לתרגם את דבריו. – הנה כך מתגוששים אצלנו בלוזינה. אך אחרי כן, כשהשחוק נשתתק לאט לאט, התחילו כולם לדון בחמימות על המאורע, ואז נפלו פני דימא, וכעבור איזה זמן הוא קרא בקול רם ודבריו הגיעו לאזני מתיא:

– יפה אתה מתגושש… כאותו הדוב המגיח ממאורתו. זוהי בושה בפני אנשים משכילים…

– אין דבר, ענה מתיא ברוח שקטה, וכאילו לא קרה כלום שב אל הביבליה – גם אם לא על פי הנימוס, איך בכך כלום, בפעם אחרת ידע פאדדי שלך עם מי יש לו עסק.

האירלנדים רעשו עוד איזה זמן ואחרי כן התיצבו מרחוק ופאדדי יצא שוב קדימה והתכוון כלפי מתיא, בלחצו בכתפיו ובהשפילו ביניהן את ראשו, את ידיו פשט והשפיל ובעצמו התפתל כנחש. מתיא עמד והביט בתמהון על העויותיו והיה מוכן כבר לשנות לו את פרקו פעם שנית. אבל האירלנדי פתאום כאילו ישב על הקרקע. ידי מתיא לא הגיעו לאיש מלחמתו ונשארו תלויות באויר, רגליו כאילו הורמו מעצמן, והוא טס מעבר למטה ונפל על גבו.

המטה השמיעה קול שברים. הלוזיני הענק שכב מוטל על הרצפה.

– אלל⁻רייט! – קראו האירלנדים בשמחה, ופאדדי מלא רצון התחיל ללבוש את מעילו, אך ברגע ההוא התרומם מתיא וקם מהארץ. קשה היה להכירו. עיניו שהיו תמיד מפיקות רצון, הביטו עכשיו במבט פרא, שערותיו עמדו כמסמרים, השנים חרקו והוא הביט מסביב כאילו רצה לבחור באיזה דבר ולקחתו ביד. האירלנדים קבלו את פאדדי וסבבוהו מכל צד, כעדר שראה את הדוב. כולם הביטו אל הענק הזה, בצפיה לאיזה מעשה נורא, וביחוד אחרי שגם דימא עמד – רוטט וחור.

קשה להגיד מה היה אחרי כן, אך באותו רגע מהרה אננא ונגשה אל מתיא ואחזה אותו בידה.

– למען ה' – רק אמרה היא, – הה, למען ה'!…

מתיא הביט אליה מתחילה במבט נבוך של אי⁻הבנה, אך בעוד רגעים מועטים נשם בכבדות ואחרי כן פנה משם וישב לחלון.

האירלנדים נרגעו. פאדדי רצה לגשת אל מתיא ולהושיט לו ידו, אך דימא עצר בעדו, והם עזבו את מתיא למנוחות. ומעבר לחלון היה כל עולם אפל מאוד ובו התנוצצו רק חלונות מאירים, חלונות בהירים ושמחים וחלונות שרק נראו קצת, וכאילו מכוסים. החלונות נגהו ולסוף עברה מהר שורה של חלונות ומתוכם חלפו צללים, ראשים של בני אדם, ופנים שאי אפשר להבחין בהם.

---

בלי לשון (חלק ב')

מאת

ולדימיר קורולנקו

פרק יג

בשעה מאוחרת בלילה שכב דימא בזהירות במטה על יד מתיא, ששכב בשומו ידיו תחת ראשו וחשב איזו מחשבות. עיניו הביטו ישר לאיזו נקודה ואת גבות עיניו הקריב זו לזו. כולם כבר ישנו בשעה שדימא התאזר עוז ואמר:

– ולמה הנך כועס על ידידך? וכי אני אשם בדבר?… אם איזה ננס כפאדדי יכול להפיל את האדם היותר חזק שבכל לוזינה… הה, זאת אומרת כי הכל עושה ההשכלה!… כאן אין בשביל מה לכעוס, בכעסך לא תועיל כלום. דרוש לנו לבקש תבונה. הכאה הודית! זו נקראה אצלם “הכאה הודית”…

מתיא התרומם על משכבו, הפך פניו כלפי דימא ושאל:

– ואתה, דימא הלוזיני, ידעת למפרע שהם מכינים בשבילי את הדבר ההודי ההוא?

– אַה… וכי אנכי מבין כבר הכל באנגלית? – ענה דימא שלא כענין. ואחרי כן כשראה שמתיא כבר שקט, הוסיף באומץ רוח יותר.

– שמע נא, נלך מחר אל הספר. תביא גם את עצמך, כמו שאומרים כאן, לידי סדר, חי אלהי, כי כך יותר נאה, הוסיף דימא בקול מתוק בהיותו כבר מוכן להרדם.

אך פתאום קפץ מפחד על מטתו. מתיא ישב גם כן. לאור הרחוב נראה כי פניו חורים, שערותיו מסומרות, עיניו בוערות וידו מורמה.

– תשמע נא, דימא, מה שאומר לך מתיא הלוזיני. יכה נא הרעם את ידידיך ביחד עם המנוול הזה תאמאני-הול, או שם שם אחר! יחריב נא הרעם את כל העיר הארורה הזאת יחד עם ראש העיר שבחרתם שם! ישבור נא הרעם גם אותה, את מצבת החופש שם על האי… יקחום השדים עם כל אלה שמוכרים להם את נשמתם!…

– דבר נא מתיא בלחש! – נסה דימא להשקיטו – האנשים ישנים וכאן אינם אוהבים כי יפריעו שנתם.

אך מתיא לא חדל עד אשר גמר דבריו. ובאמת התרוממו אז גם האירלנדים ממשכבם. מי שהוא הדליק נר וכולם הביטו אל הלוזיני המלא חמה.

– הביטו או אל תביטו, אבל זהו נכון! – קרא מתיא בפנותו אליהם עורף והרים את אגרופו להטלת אימה, ואחר כך שוב התנפל על המטה.

האמריקאים דברו ברעדה ביניהם ואחר כך דרשו מדימא להגיד להם אם הלז לא יצא מדעתו. ואולי יש סכנה ללון עמו בחדר אחד. אך דימא הרגיעם, עכשיו יישן לו מתיא ולא יגע באיש לרעה. הוא טוב לב, אך אינו יודע נימוסי המשכילים, ועכשיו יותר טוב כי לא יגעו בו יום יומים. אז הלכו להם האמריקאים איש למטתו, בהביטם אל מתיא, כבו את הנר, ובחדרו של מיסטר בורק השתררה דומיה. רק האורות הבאים מהרחוב האירו באור לא בהיר ואי אפשר היה לראות מי שין ומי לא ישן…

פרק יד

ומתיא שכב זמן רב בחושך בעינים פקוחות ורק לפנות בוקר נרדם, בשעה שגם העיר ההומיה נשתתקה קצת, אך שנתו היתה שנת יסורים. הוא היה רגיל לכבד את עצמו ואי אפשר היה לו לשכוח מה שעשה לו פאדדי המנוול. כאשר רק נרדם נראה לו בחלומו כי הוא עומד כבול עץ ואינו יכול להרים יד או רגל, ולקראתו הולך ומרקד פאדדי או מי שהוא אחר, הכושי השחור או דז’ון. הוא אינו יכול לשלוט באבריו והנה הוא עף לאיזה מקום מתוך שאון ושריקה ולפני עיניו הופיעה תמונת אננא החרדה.

ואחרי כן נשתתק הכול והוא ראה חתונה של יהודי. מיסטר מוזיס מלואיסוויל, יהודי לא יפה, מסדר קדושין לאננא עם דז’ון. לדז’ון פנים חגיגיים והוא רומס ברגלו את הכוס, כמו שנוהגים בחתונה עברית, ומסביב מזיעים האירלנדיים, שרים ומנגנים בכנורות ובקונטר-באסים כרסניים… ולא רחוק עומד ברקה תפוש מחשבות ומתפלא ואומר:

– מה תאמר אתה לזה? ואיך אתם מרשים לעשות כדבר הזה?

מתיא חרק בחלום בשניו, עד כי התעורר דימא והתרחק ממנו בפחד… ה, ה! – קרא מתיא בשנתו – והיכן המה כאן הנוצרים? וכי אינכם רואים כי הז’ידים תפשו כבשה נוצרית?…

דימא התרחק עוד בשמעו את פטפוטיו של מתיא. עוד מעט ונשתתק, והחלום הוסיף לארוג את החזיון הלאה. רצים הנוצרים ברעש ומהומה, מזוינים באבנים ומקלות… החנויות והבתים נסגרים מהר, והנה החלונות מתפוצצים, נשמע קול יאוש של נשים וילדים, עפים דרך החלונות נוצות מתוך כרים קרועים וכל כלי בית, מוכין מכסים את הרחוב, כמו בשלג…

ואחר כך שב גם זה לדממה. ובחלומו והנה נגש אליו איזה איש והתחיל אומר לו בקול רציני ויוצא מן הלב איזה דבר, שממנו נשתנו פני מתיא גם בשנה, כאיש שמתפלא ותמה וגם בא במבוכה.

ואז הקיץ… האירלנדים שתו בחפזון את הקהוה שלהם בחדר הסמוך והכינו עצמם מהרה לאיזה מקום. דימא עמד מן הצד ולא הביט אל מתיא. ומתיא בקש לזכור מה דבר אליו האיש בחלום. שפשף את מצחו ובשום אופן לא יכול לזכור אפילו מלה אחת. אח"כ כאשר כולם הלכו כבר איש לדרכו וחדרו של בורק נתרוקן – הלך מתיא ועלה פתאום אל העליה ששם היו הצעירות.

שם מצא את דז’ון. בימים האחרונים היה הצעיר הזה בא שמה לעתים קרובות, יושב אצלן כחצי שעה ויותר ומספר בהתעוררות איזה דבר לאננא. עכשיו שמע מתיא שוב את קול הצעיר הזה.

– הנה כך חיים פה – אמר דז’ון – בעולם החדש. ומה? הכי רע בדבר?

בראות הצעיר את מתיא נפרד מהן מהר בשלום ונחפז לצאת כדי לבוא אל המסע בזמן הראוי. ומתיא נשאר. פניו היו קצת חורים, עיניו הביטו בתוגה, ואננא הורידה ראשה, בחכותה אל מה שיגיד לה. שתי הצעירות הביטו אליו בבושה, כאילו נזכרו עכשיו על דבר ה“מכה ההודית”, ופחדו פן יודע ללוזיני מה בלבן. הוא יושב על המטה בכבדות, הביט אל אננא במבט תועה קצת ואמר:

– הרוצה את, המסכנה, לשמוע מה שיאמר לך מתיא הלוזיני?

– דבר נא, אנכי חושבת אותך לקרוב, לגואל – ענתה הנערה בקול נמוך. היא רצתה להראות לו, כי הוא לא נפל בעיניה גם אחרי המקרה של אתמול.

מתיא ענה מתוך יסורים:

– רע מאוד בארץ זו. האמינו לי, רע מאוד… סדום ועמורה…

רוזה חייכה שלא מרצונה, אך הוא דבר בקול כל כך עצוב עד כי זלגו דמעות מעיני אננא. היא חשבה שעל פי ספורי דז’ון אין החיים כל כך רעים למי שיודע למצוא פה את דרכו, אך לא סתרה דבריו, אלא אמרה בקול נמוך:

– ומה אפשר לעשות עכשיו?

– אם היה אפשר, הייתי שם ילקוט על שכמי, לוקח בידי מטה והייתי הולך עמך לשוב לארצנו, ולהתפרנס מקבצנות… יותר טוב היה לי לדפוק בחלונות ולבקש נדבות בארצי… יותר טוב היה אילו הייתי מוליך איזה סומא, יותר טוב היה אילו מתי שם בדרך או בשדה, בארצי… אך אי אפשר לעשות כזאת מפני… הים.

הוא העביר כף ידו על מצחו והוסיף:

– מפני הים… ומכתבים מאוסיפ אינם באים. ואם לשבת כאן בחבוק ידים גם כן לא יצא מזה כלום. ולפיכך זוהי עצתי, יתומתי… אוליכה נא אותך אל הפריצה ההיא… אל הפריצה שלנו. ומה שנוגע אלי אראה… אולי אמצא דורש לידים חזקות, וכשאמצא עבודה, אז תחכי לי… אני לא שקרתי בכל ימי חיי, ואם לא אובד, אבוא אחריך.

– לא טובה עצתך! – קראה רוזה בהתלהבות – אנו יודעים את הפריצה הזאת… היא תמיד מבקשת לשכור לה משרתת מהחדשות הבאות הנה.

– ה' ישלם לה שכרה! – קרא מתיא קשה.

– אך זהו מפני… – אמרה רוזה בגמגום – שהיא משלמת מעט מאוד.

– מרעב לא תמות אצלה!

– ומכריחה לעבוד הרבה.

– אלהים אוהב עבודה!

מתיא הביט אל רוזה במבט של גאוה ובוז. העבריה הצעירה ידעה כבר את המבט הזה של הנוצרים, לה נדמה, שהיא התחילה לבוא ביחס ידידותי עם אננא וגם הרגישה סימפטיה אל הלוזיני, התפוש במחשבות ושעיניו יונים, אך עכשיו ענתה ברגש מר כשהיא פונה לצאת מהחדר:

– עשו כחפצכם..

– הרע שאצלנו במולדת הוא יותר טוב מהטוב אשר פה – אמר מתיא בקול מטיף מוסר, בפנותו אל אננא – אספי חפציך, אנחנו נלך היום.

אננא השמיעה קול אנחה, אך התחילה לאסוף את חפציה בהכנעה. בעיני מתיא לא מצא חן, שבצאתם מדירתו של מיסטר בורק נשקה אננא את היהודיה נשיקה חמה. כאילו היתה אחותה.

פרק טו

באותו יום הלכו “שלנו” שוב על פני חוצות ניו-יורק עם ילקוטיהם, כמו ביום בואם הנה מארצם. אך בפעם הזאת לא היה עמהם דימא, שכבר עזב את מעילו הלבן והתחבר אל האירלנדים וכמעט שלא ידע מה שנעשה פה לבני ארצו. תחת זאת נשארו מתיא ואננא מה שהיו מלפנים, בלי כל שנוי. עליו היה אותו המעיל הלבן, ועליה אותה המטפחת הלבנה. גם דז’ון הצעיר חשב את עצתו של מתיא לעצה נבערה, אך כמו אמריקאי, לא הרשה לעצמו להתערב בענין לא לו, ורק השמיע צפצוף, כי חרה לו בלבו, בלוותו את מתיא ואננא.

מתחילה הלכו ברגל ואחר כך נסעו בקרון אסור לשני סוסים ואחר כך עלו למעלה וטסו באויר מרחוב לרחוב. הם טסו זמן רב. שם כבר היו הבתים יותר נמוכים ויותר פשוטים, הרחובות היו ישרים ושוקטים.

בפנת אחד הרחובות יצאו וילכו ישר. אילו היו שם פחות אבנים, ומבין האבנים היו צומחים שם עשבים ובאמצע הרחוב יושבים ילדים וקצה כתנותיהם מופשל למעלה, ופרה עומדת וגועה, ואילו נראה איזה בית שטבע בארץ עד חלונותיו וגגו הרוס – אז היה מתיא בודאי חושב: הנה זה דומה ממש לרחוב “שלנו”. אך פה היו כל הבתים דומים זה לזה. כולם בני שלש קומות, כולם עם גגות שטוחים, לכלום חלונות שוים, מבואות שוים עם מספר מדרגות שוה. וסורגים שוים וזרים שוים. סוף דבר: לאורך הרחוב עמדו שורות של בתים כמו אחים תאומים, ורק הנומר השחור מעל הזכוכית הכהה שעל הדלת הבדיל אחד מחברו. דז’ון הביט על פנקַסו הקטן ואחר כך חפש את הנומר ולחץ את הכפתור שאצל הדלת. בדירה נשמע קול שברים, נפתחה הדלת “ושלנו” נכנסו אל החדר הראשון.

הפריצה הזקנה, שחכתה לאישה פתחה בעצמה את הדלת. כנראה היא בעצמה הדיחה את הרצפה. המשקפים שלה היו תלויים על מצחה, על פניה נראתה זיעה מרוב עבודה והיתה לבושה רק בכתנתה ובשמלה תחתונה מרופשה. בראותה את האורחים חדלה מעבודתה ותצא להחליף שמלותיה.

– ראי, – לחש מתיא לאננא – כך חיים פה הפריצים שלנו, ומה יש לדבר על דבר האנשים הפשוטים!

– אתם אינכם יודעים עוד את הארץ הזאת, מיסטר מתיו! – ענה דז’ון, – ובדברו הלך לו אל החדר הסמוך וישב לו בלי פחד על כסא והגיש כסא שני לאננא.

מתיא הביט בפנים של אימה על הצעיר חסר הנימוס הזה. והוא עם אננא נשארו שניהם עומדים על יד המפתן. מתיא לא היה מכבד בלבו את היהודי הצעיר עוד מהיום שדבר עמו על דבר הדת. ואחר כך אי אפשר לו שלא להרגיש שדז’ון נשאר לעתים קרובות בבית אחותו, עוזר לה בעבודה ונושא עין לאננא. צריך להגיד, כי הצעירה היתה יפה, עיני תכלת גדולות ובהירות שמבט של צניעות להן, חיוך של חן ופנים עדינים, שאמנם חורו מענוי הדרך ומתקוה לעתיד בלתי ברור. גם אחד מבני הבליעל שדרו בחדרו של בורק, לא העז להראות נגד הצעירֶה הזאת משהו של אי נימוס. ואף גם פאדדי השתדל ככל האפשר לחלק לה כבוד בהפגשו עמה במסדרון או על המדרגות, וקל וחומר – דימא, שהיה משתדל למצוא חן בעיניה בפדז’קים החדשים והמצוינים שקנה לעצמו… והנה גם דז’ון… והספור שספר על דבר מוזס… מי יודע? – חשב מתיא – הלא בסדום זה אין איש שישים לב לדברים שכאלה. הנה דימא שהיה ידיד נאמן, הספיק להתקלקל במשך השבוע. ומה יהי עם צעירה, שאינה יודעת נסיונות החיים ואפשר שהיא גם קלת דעת כמו כל בנות חוה… אמנם דבר נבלה לא תעשה… אבל פה גם הטוב אינו שוה כלום, והנערה צעירה ודלת הבנה ונדהמת…

בזכרו את חלומו נאנח מתיא והביט סביבו. ברוך ה'! הנה דירתו של הפריצה הזקנה שתקבל את אננא תחת חסותה. הכל מה שנמצא בדירה הזאת יפה היה בעיני מתיא, בחדר הראשון עמד שולחן מכוסה במפה לבנה, בחדר השני נראתה מטה ומעבר הוילון, בפנה– איקונין של אם האלהים שאותה מכבדים במדה שוה גם הקטולים וגם הפרבוסלבים. לפני האיקונין תקוע נר של שעוה ואגודת ענפים יבשים של ערבה או של עץ אחר. איך שהוא נשתמרו פה המנהגים של ארץ רוסיה, ולבו של מתיא רָוח… הוא הפשיל את ידיו לאחוריו והביט בגאוה אל היהודי הצעיר… אך תיכף היה צריך לכוף את קומתו כמעט לעפר, כי באותו רגע נכנסה הפריצה, כשהיא לבושה ומשקפיה על חטמה וגרב שלא נגמרה סריגתו בידה. חזותה היתה שלַַוַה, ומעין גדלות שכנה עליה, ומוזר היה הדבר בעיני מתיא, שהאשה הזאת הדיחה בעצמה את הרצפה לפני איזה רגעים. היא ישבה על הכסא, ספרה את העניבות, הטתה את חוט הברזל ואמרה בכבוד אל אננא ואל מתיא, המחכים לבואה, מבלי להניע ראש לעבר היהודי;

–מה תגידו?

– אליך, רבת-חסד, באנו! – ענו שניהם פה אחד.

– אותך, כמדומני, קוראים אננא?

– אננא, פּאַני רבת-חסד!

– אותך… מתיא?

פני מתיא נהרו.

– ומה עם ההוא, השלישי?

– איני יודע בעצמי מה להגיד… הוא נשכר… לאחד מפה… תאמאני-הול.

הפריצה הביטה ברחמים למתיא והניעה בראשה.

– אדון נכבד!… מה נאמר ומה נדבר… חברה של רמאים!

– הה, אלי! – נאנח הלוזיני.

– בארץ זו הכל הפוך – אמרה שוב הפריצה – אצלנו מושבים אדונים כאלה בבית האסורים וכאן הם בוחרים לראשי העיר באנשים הראויים לתליה, והם שמים מסים על אנשים ישרים.

מתיא נזכר כי גם דימא בחר בראש העיר ונאנח עוד יותר. חוטי הברזל שבידי הפריצה התנועעו במהירות, ניכר היה שהיא מתחילה להתרגש.

– ומה תגידי לי את, יפתי? – שאלה היא בעקיצה, בפנותה אל אננא – האם באת הנה להיות משרתת או אולי גם את מבקשת איזה תאמאני-הול?

– היא נערה ישרה! – הגין עליה מתיא.

– במשך עשרים שנה ראיתי הרבה נערות ישרות, שכעבור שנה, אולי גם פחות מזה אבדו בעיר הארורה הזאת. מתחילה הנערה הישרה כדבעי: צנועה, מקשבת, יראה את האלהים, עובדת ומכבדת את הגדולים ממנה. ואחר-כך… פתאום מתחילה להרים את חטמה, ואחר כך תולה על עצמה סרטים וסמרטוטים כעורב בנוצות הטוס, ואחר כך דורשת הוספה לשכרה, ואחר כך היא צריכה מנוחה פעמים בשבוע… ואחר כך הפריצה צריכה לשרת אותה, והיא חפצה לשבת לה בחבוק ידים.

– ה' ישמרנו! מתי נעשה כדבר הזה? – קרא מתיא משתאה.

דז’ון הצעיר ישב על הכסא, במתחו את רגליו וישם את ידיו בכיסיו ופניו העידו כי לא לרצון לו כל השיחה הזאת.

– השד איננו כל כך נורא כמו שמתארים אותו… – אמר הוא.

הפריצה נשתתקה גם חדלה מסרוג את הגרב והביטה במבט חודר אל דז’ון, שהרים את ראשו אל התקרה והביט כאילו מצא איזה ענין להסתכל בו. רגעים אחדים שררה דומיה. הפריצה ומתיא הביטו ברוגז אל היהודי הצעיר הזה… אננא נתאדמה…

– והכל משום מה? – התחילה הפריצה בטון שוקט – משום שכאן, בארץ הזו, אין כל סדר, כאן הז’יד איננו כבר ברקה, אלא מיסטר בורק ובנו יוסקה נעשה לוילמוז’ני פּן (לשר חשוב): דז’ון…

– אמת ונכון – אשר מתיא את דברי הפריצה בכל לב.

– אנכי רואה שאתה איש נבון – אמרה הפריצה מתוך גדלות – ואתה מבין זאת… האם אצלנו גם כן כך? העולם הישן שלנו עומד מוצק… האנשים מכירים את מקומם… ז’יד הנה ז’יד, מוז’יק (אכר) הנהו מוז’יק והפריץ הוא פריץ, כל אחד מכיר בענוה מה שחלק לו המקום… האנשים חיים ומהללים את ה'…

– צריך לגמור את המעשיה הזאת! – אמר דז’ון בקומו ממקומו.

– סלח נא, מיסטר דז’ון! – אמרה הפריצה בחיוך – נו, יפתי, צריך באמת לגמור. אנכי אקחך אם רק נשתוה במחיר… אך צריכה אני להגיד לך מראש, כי אנכי אוהבת לעשות כפי רצוני, כמו שעושים אצלנו ולא כמו שעושים כאן.

– כזה בודאי יותר טוב! – הוסיף מתיא.

– אנכי אחראית בעדך נגד האנשים ונגד ה'. בכל יום ראשון נלך יחד אל בית האלהים, אבל ללכת אל המשתאות והמיטינגים – לא יזכר ולא יפקד!

– תשמעי בקול הגברת אננא, – אמר מתיא – הגברת לא תלמדך בדרך רע… והיא לא תקפח שכר יתומה.

– חמשה עשר דולרים בחודש נחשב במקומות אלה לשכר מועט מאוד – אמר דז’ון בהביטו אל שעונו – חמשה עשר דולרים, חדר מיוחד ויום אחד חפשי בשבוע.

הפריצה שהוסיפה לסרוג ברוח שקטה, שלחה אל דז’ון מבט של שנאה מחלטת ואמרה לאננא:

– היודעת את מה זה דולר?

– זה שני רובלים, גברת כבודה! – ענה מתיא בעד אננא.

– את עבדת כבר באיזה מקום?

– עבדתי בתור משרתת אצל גברת זליסקי.

–כמה קבלת?

– ששה רובלים.

– זה יותר מדי במקומותינו! – אמרה הפריצה באנחה – בזמני לא היו מחירים כאלה, וכאם אם את רוצה לקבל שלושים רובל – לכי אליו. הוא יתן לך שלושים רובל, חדר לבד, וכמה שהנך רוצה שעות חפשיות ביום…

פני אננא האדימו, והפריצה בהביטה אליה מעל משקפיה, הוסיפה בפנותה אל מתיא:

– לא צריך להרחיק לכת. ברחוב הזה יושבת נערה נוצרית יחד עם יהודי, וה' כבר ברך אותם בבן…

– הלא יודעת את כי הם כבר בקשר של נשואים! – קרא דז’ון בכעס.

– כן, בקשר של נשואים… ומי סדר להם קדושין? הם נשאו בבית פקידות העיר.

– הנה רואה אתה – פנתה הפריצה אל מתיא – הם קוראים לזה נשואים.

– והנערה תשאר אצלך, – אמר מתיא, שהביט בשנאה אל היהודי הצעיר, ואחר כך בפנותו אל אננא, הוסיף בקול רך: היא יתומה, בלי אם ואב… עון הוא להעליב אותה.

הפריצה שהוסיפה לסרוג, הרכינה ראשה לאות הסכמה. כל השיחה הזאת לא היתה לרצון לדז’ון וכן יחוסו של מתיא אליו ולפיכך שם כובעו על ראשו ונגש אל הדלת, מבלי דבר דבר. כשראה מתיא שהצעיר הרע הזה נכון ללכת בלעדיו, התחיל למהר, נפרד בחפזון מאננא, נשק את ידי הפריצה ובקש גם כן לצאת, אך עמד רגע.

– אולי תרשני הגברת לשאל דבר-מה?

– מה?

– אולי יש אצלה גם בשבילי איזה מקום? בעד מחיר זול… לעבוד בחצר, בגן או לפקח על סוס? טוב היה בשבילי אפילו ברפת, ומחיר הייתי לוקח נמוך מאוד ורק שלא לגווע ברעב…

– לא, יקירי, היכן הם הגנים פה? היכן הסוסים? כאן הסינטורים יושבים ונוסעים בעד עשרה סנטים יחד עם איזה ריק ופוחז.

פרק טז

אך במבוא לא נראה כבר הצעיר הרע, רק דמותו של איזה איש נטתה במהירות בפנת הרחוב… מתיא רץ שמה, אף על פי שנראה לו שזהו לעבר אחר לגמרי. בפנותו אל הרחוב ההוא נפגש עם איש אחד, אך בעיר הזאת גם האנשׁים, כמו הבתים דומים זה לזה. על ראשו של האיש היתה מגבעת כמו על ראשו של דז’ון וגם מקל היה בידו כמקלו של דז’ון וגם הליכתו כהליכת דז’ון, אך פני האיש שפנה אל מתיא היו זרים ומביעים תמהון. מתיא נבהל והביט על האיש הזר ההולך מעמו. למתיא נשקפו משני עברי הרחוב חלונות מכוסים בוילונות וכולם דומים זה לזה כשתי טפות מים.

מתיא נסה לחזור. הוא עוד לא הבין כדבעי את אשר קרהו, אך לבו התחיל לפעם בחזקה, ואחר כך כאילו נכשל… הרחוב שנמצא בו היה דומה ממש לאותו הרחוב ששם ישבה הפריצה הזקנה, אך הוילונות שעל החלונות היו מכוסים מצד ימין וצללי הבתים נמשכו כלפי שמאל. הוא עבר רובע אחד ועמד בפנה אחרת, חזר שוב והתחיל ללכת לאט ולהתרחק בהסתכלו אל כל סביבותיו, כאילו קשה היה לו לעזוב את מקומו או כאילו נתלו ברגליו אבנים כבדות.

ובעת ההיא הכה לב דז’ון אותו על שעזב את מתיא באופן בלתי נימוסי כזה. הוא מהר לשוב, צלצל, ובקש בכעס לשלוח אליו את הלוזיני, כי אין לו זמן לחכות, הזמן הוא כסף.

הפריצה הזקנה הביטה אליו בתמהון. אננא, שהספיקה להכניס את חפציה למטבח, להפשיל את שמלתה התחתונה ולהכין את עצמה לגמור את הדחת הרצפה, שהשאירה לה הפריצה – תקנה מהר את לבושה ומהרה גם היא לקראת דז’ון. שלשתם עמדו במבוא הבית והביטו לימין ולשמאל, והנה לא נראה איש דומה למתיא ברחוב השקט.

– הוא בודאי הלך אל בית הנתיבות בדרך אחרת – אמר דז’ון.

אננא הניעה בראשה כמסופקת.

– לא – אמרה היא – הוא אינו יודע דרך אחרת.

היא הביטה אל הרחוב, אל שורת הבתים הדומים זה לזה, ובעיניה נראו דמעות.

– נו, יפתי, אמרה הפריצה – אין עכשיו מה להסתכל… כלום לא יצא מהסתכלותך… וגם לא בשביל זה שכרתיך, שם הדחת הרצפה לא נגמרה עוד.

– אולי עוד ישוב? – אמרה אננא.

– מה זה! התעמדו פה ככה עד הערב? – שאלה הפריצה בהתרגשות קצת.

– הוא יחידי קרוב לי בארץ הזאת – אמרה אננא בקול נמוך.

– ברוך ה' כי יחידי! – ענתה הפריצה. – בשביל נערה צעירה גם אחד יותר מדי.

אננא הביטה בפעם האחרונה אל הרחוב. בפנה עברה דמותו של דז’ון, ששאל דבר מה מאיזה איש, אחר כך נעלם גם הוא. הרחוב נשאר ריק. אננא נזכרה כי לא השאירה אצלה את האדריסה של בית בורק וכי גם היא עכשיו אבודה כאן, כמו מתיא. הדלת נסגרה מהר אחריה ובית הפריצה הזקנה, שהיה לפני זמן מה במצב של תעורה ושפתחו היה פתוח ואנשים עמדו במבוא והעמידו את העוברים בשאלותיהם – שוב נדם ככל הבתים ולא נבדל במאומה מהם. אותה הדלת עם זכוכית כהה ועליה נומר 1235.

בעת ההוא פגש אחד בהעוברים והשבים, שנשאל לדבר מה על ידי דז’ון, אדם מוזר, שהלך כאילו נשא על גבו משא כבד מאוד והביט על כל סביביו. האמריקאי תפסו בידו בחביבות, הוליך אותו אל פנת הרחוב והראה לו באצבעו – טרטי-פיף! טרטי-פיף! שלושים וחמשה) – אמר הוא בקול של חבה, ואחר כך, בהיותו בטוח, כי אחרי הודעה ודאית שכזו לא יתעה האורח, – מהר ללכת לעסקו, שאיננו סובל דחוי, ומתיא חשב, הביט מסביב, ונגש אל הבית הקרוב וצלצל. איזו אשה קמוטה פתחה את הדלת, רטנה איזה מלים וסגרה אותה שוב.

כזה קרה גם בבית השני וגם בבית השלישי, בבואו אל איזו פנה נדמה לו שצריך לנטות, ובראותו מזרק מים, שנדמה לו כי על ידו עברו לפני שעה, נטה שוב. לפניו היה עוד רחוב כזה של החלונות המכוסים בוילונים. מרחוק, כאילו מעבר להר, שרקה הרכבת… כמו סירה שנתקה מהחוף, ושבולת המים נושאה אותה הלאה. בלי תקוה למצוא את דירתה של הפריצה הזקנה, הלך אל המקום שמשם נשמעה השריקה, ובעת ההיא עבר דז’ון באותו הרחוב, שמתיא יצא ממנו, והוא מלא דאגה וצער. הנומר 1235 נפתח שוב, ושוב עמדו במבוא שתי נשים יחד עם האיש, התיעצו והביטו אל סביבם. בעיני אננא היו דמעות ודז’ון לחץ בבושה את כתפיו.

בשעה מאוחרת בלילה גמרה אננא את עבודת היום הראשון בעצב ובדמעות. העבודה היתה רבה אחרי שהפריצה היתה שני שבועות בלי משרתת. נוסף לזה התאספו באותו יום לבית הפריצה דרי הבית ואורחים לשחק בקלפים. הם אחרו לשבת עד חצות הלילה, ואננא חכתה עיפה ועזובה בחדר השני, להיות מוכנה אם יקראו לה.

כשנפרדו הודו האורחים לבעלת הבית בעד הנשף העָרַב.

– אמנם, רק בביתך אנו מרגישים את עצמנו כאילו בארץ מולדתנו הננו! – אמר אחד האורחים בנשקו יד הפריצה – וכמה מטיבה את לסדר הכל כל כך יפה!

– היא קוסמת ממש! אמר בגאוה בעלה, איש עגול ושב שסנטרו מגולח ומשתי לחייו עולות קבוצות שער לבן – האם הרגשתם במשרתת החדשה?

– איך אפשר שלא להרגיש? בוודאי מארץ מולדתנו. איזו עינים טובות וצנועות, עמנו עדין לא נתקלקל. כבר ישנן אצלנו קריקטורות של פריצים. גם אל תוך הכפר כבר התפרץ הפידז’אק, במקום החליפה הלאומית היפה של ההמון הפשוט.

– כן, אבל הנערה נאה היא. אין בה החוצפה והעזות, אין בה… אם אפשר לומר… סוף דבר: נעים מאוד לראות אדם המכיר את מקומו.

– אבל האם זה יאריך ימים? – אמרה הפריצה באנחה – הכל מתקלקל פה במהירות נפלאה ואינך יודע מאין בא הקלקול.

– מהאויר, גברת, מהאויר… מין אפּידימיה! – ענה אחד מהשכנים בצחוק ושמחה.

ובבורדינג-הויזה של מיסטר בורק היה שאון רב כל הערב. אף על פי שתכונתו של דימא נתקלקלה הרבה, בכל זאת אכל אותו הנוחם על דבר מתיא והרגיש עצמו אשם. בצאתו לארץ זרה נדברו לחיות יחד, הראש הוא דימא – הרגלים והידים הן מתיא. עכשיו התהלכו הרגלים לבדן על פני רחבי תבל, בזמן שהראש היה עסוק עם אנשים זרים. רגש היושר התעורר ופעם בלב דימא. הוא צעק, קלל את דז’ון ואת עצמו ואת כל ידידיו, וגם דחף את פאדדי, כשהלז בא לעשות לו דבר מצחיק. פאדדי נעלב וקרא לו למלחמת אגרוף.

דימא שלח אותו מתחלה לעזאזל, אך פאדדי הזיל לו קצת דם מחטמו ואז התחיל לפשוט ידיו הנה והנה, מבלי דעת בעצמו אנה, בהרגישו כי אוי ואבוי לו ולראשו בלי עזרת ידו החזקה של ידידו. הוא הרים כסא, צעק וקרא כי הוא מבטל את כל החוקים (של המשחק) בלבו, ובזה השפיל לגמרי את כבודו בעיני פאדדי. בלילה קפץ ממטתו וגם בכה…

אך כל זה לא הועיל מאומה. ידידו נטבע בתוך ההמון הגדול של העיר הגדולה, כמו מחט בדרך המכוסה אבק.

פרק יז

אחרי כן, מסבות שאותן נבאר להלן, נעשה מתיא לוזינסקי מלוזינה לימים אחדים לאישיות היותר מפורסמת בניו-יורק, וכל צעד שעשה נחקר ונדרש בדיוק רב. ראשית כל ראו את האיש המוזר הזה, הלבוש מעיל לבן, מתהלך ב avenue 4 ואחר כך הלך רגלי תחת המצע האוירי של מסלת הברזל, המוביל אל הגשר ברוקלייין. נדמה היה שהאיש נמשך אל המקום ששם ההמון יותר גדול וצפוף. בפנת ברודווי ואיזו סמטא הוא נכנס לחנות, הראה בידו על פרוסת לחם לבן גדולה והושיט כף ידו עם מטבע. הוא אמר אי אלו דברים לסוחר הגרמני וגם אחרי שהלה מסר לו את העודף, בקש מתיא לאחוז בידו ולנשק בה. הגרמני הוציא ידו בחזקה ופנה לקונה אחר. מתיא עמד והביט אל המוכר במבט עצוב, נסה להגיד עוד מה שהוא ויצא החוצה.

זה היה בשעה שיוצאים עתוני הערב. על המשטחה שאינה גדולה, לא רחוק מהבית הגדול של העתון “טריבונה” שאב האיש המוזר הזה מים מהברכה ושתה לצמאונו הגדול, מבלי שים לב ששם בברכה המרופשה שחו מעל המים ומתחתם שני ילדים שובבים לצוד את מטבעות הנחושת, אשר זרקו שם העוברים והשבים. להקה גדולה לאין מספר של נערים מוכרי עתונים חכו ליציאת העתון, והשתעשעו בינתים במה שהוא והביטו בסקרנות אל השובבים השוחים בברכה ואל האדם המוזר, שעל אודותיו פזרו חדודים מצלצלים. בעת ההיא עבר שם רפורטייר ( המודיע חדשות בעתונים) וצייר בחפזון את החזיון בפנקס שלו. אין ספק שאילו היה ג’נטלמן זה יכול לראות מה שעתיד לבוא בודאי שהיה מטריח את עצמו לעשות את הציור יותר מדויק. אבל ראשית כל הוא נחפז מאוד והיה אנוס לגמור את ציורו לפי הזכרון; ושנית התעה אותו המחזה של שני הילדים השוחים במים, והוא חשב כי אלה הילדים שייכים אל משפחת האיש המוזר. מלבד זאת לא יכול להשיב אף מלה על כל מה ששאלו אותו.

Your nation?– (שם עמך)? – שאל הרפורטייר.

– איך למצוא את מיסטר בורק? – ענה האורח.

– Your name? (מה שמך?)

הוא נמצא כאן באיזה מקום, יש לו מלון. הוא שלנו… ז’יד ממוהיליב.

– How do like this country? – זאת אומרת: הרפורטייר רוצה לדעת אם מצאה הארץ חן בעיני האורח. שאלה זו, לפי דעת הרפורטייר צריך להבין כל מי שצעד ברגל אחת על אדמת אמריקה.

אך האורח לא ענה, והביט אל הרפורטייר בעצבות שכזו, שהכניסה הרגשה לא נעימה בלבו. הוא חדל מהציע עוד שאלות. דפק בידידות על שכמו של מתיא ואמר:

– Very wall! טוב בשבילך שבאת הנה! אמריקה היא הארץ היותר טובה בעולם וניו-יורק היא העיר היותר טובה באמריקה. ילדיך הטובים יהיו פה לאנשים משכילים. אנכי רק צריך להעיר אזניך, כי המשטרה שלנו אינה אוהבת, כי הילדים יתרחצו בברכה של העיר.

אחר כך הוסיף הרפורטייר בכשרונו המיוחד איזו קוים פנטסטיים אל ציור המעיל של מתיא וכן לשערותיו הפרועות יחד עם הכובע הגבוה מעור אילים. כל זה נקשר בציור עם רצועות שונות, וגם לקומתו של מתיא הוסיף כעשרים וחמשה סנטימים, ולרגליו על יד הברכה שם שני ילדים, שרשמיהם דומים לאביהם המדומה.

ולכל אלה הוסיף כתובת: “פרא הרוחץ את ילדיו בברכה אשר בברודוויי”… אחר כך שם פנקסו בכיסו ועזב לעת עתה את השאלה איך אפשר לעשות ענין מועיל מהמאורע הפנטסטי הזה – ומהר ללכת למערכת.

באותה שעה יצאה מהדפוס תוספת הערב, וכל עיני הקהל העומד על המשטחה ובמבואות שמסביב היו נטויות, כלפי היציע של בית המערכת “טריבונה”. שם יצאו אנשים עם חבילות עתונים, קבלו מהנערים מוכרי העתונים את סימניהם והשליכו להם חבילות עתונים. במשך עשרים דקות נגמר הכל. מאות נערים נשאו רבבות אכסמפלרים של העתון, וקולותיהם הדקים נשמעו למרחוק בעיר הגדולה.

על המשטחה נשאר הלוזיני, ושני הילדים השובבים הוציאו את המטבעות האחרונות מתוך הברכה. מהרה נגש שמה איש אחד גבה קומה, לבוש בגדים אזרחיים ובמגבעת אפורה גדולה, כעין כובע חיל, ובידו " קלוֹבּ" (מקל קצר) מקושט במשיחה מצבעים שונים ובגדילים. זה היה השוטר הופקינס, אישיות מפורסמת בכל ניו-יורק. השוטר הופקינס, כמו שהודיעו העתונים, שמהם שאבתי חלק מההיסטוריה הזאת, היה מתגושש אמן, שעליו היו מתערבים (ובטוחים היו כי הוא ינצח). ואולם בשנים האחרונות הורע מזלו, ופעם נשבר סחוס חטמו בהאבקו עם חבר, והיה אנוס זמן רב להתרפא, ואז נאנס לבחור לו פרנסה אחרת. כחו החזק ואהבתו למאורעות מלהיבים קבעו את גורלו, והוא הציע את שרותו למנהל המשטרה בתור שוטר. מובן מאליו שהצעה זו נתקבלה, כי אז הגיעה תקופה סוערת: תדירים נעשו השביתות והמיטינגים של מחוסרי עבודה (לפי דברי עתון “הגון” – חייבים בזה עושי תעמולה מצד הזרים המקנאים באושר אמריקה) ובזה נפתח כר נרחב לכשרונותיו הטבעיים של מיסטר הופקינס ונטיותיו להתעמלות, ודוקא במצבים שיש בהם משום סכנת נפשות. ה“קלוֹבּ”, כבד המשקל, נותן יתרון גדול לשוטר גם נגד כל מתגושש, ושם הופקינס נזכר כבר לעיתים קרובות בעתונות. “השוטר הופקינס מפורסם בתור משתמש ב”קלוב" יותר מהמדה" – כתבו על אודותיו עתוני הפועלים. לנגד זה צינו אחרים בשמחה, כי “ה”קלוב" של השוטר הופקינס, כמו תמיד מתופף יפה על קדקדי האנרכיסטים".

קרה מקרה והשוטר הופקינס ומתיא הלוזיני נפגשו פעמים. בפעם הראשונה על יד הברכה, שהזכרנו למעלה. הופקינס התהלך לו כמו תמיד בגאוה, בהשתעשעו בלכתו ב“קלוב” שבידו, ובמבטו החודר פנה אל האיש המוזר שבא מארץ זרה. אולם אחרי שלא היו סבות חוקיות להראות את כוח ממשלתו – כך ספר הופקינס לכותבים בעתונים – החליט רק לגשת ולהסתכל בו מקרוב. אך הנה הפליא אותו האיש המוזר הזה בהתנהגותו הבלתי מובנה: בהסירו מעל ראשו את מצנפתו המוזרה (כנראה מעור אילים) כפף את קומתו עד שראשו הגיע למתניו של הופקינס, ופתאום תפס בידו את יד השוטר ובקש לנגוע בה בשפתיו, ולא נודע לשם מה. הופקינס לא יכול להגיד בברור שהאיש המוזר הזה רצה לנשוך בה, אבל אולי באמת לא היתה כונתו אלא זו.

השאלה נשארה בלי פתרון, אחרי שבאותה שעה נראו על שטח הברכה ראשי השוחים בתוכה. השוטר תפש תיכף את שני הילדים, הרים אותם למעלה והתחיל לנענע אותם כמו סמרטוטים רטובים. פני השוטר היו אז גאים ומטילי אימה. באותו רגע עבר שם הרפורטייר הנחפז, והוא מהר לצייר על יד צורת הלוזיני את פני הופקינס כששני הילדים הפראים בידו ולמטה הוסיף את הכתובת:

“השוטר הופקינס נותן לקח לפראי, כי הרחיצה בברכת העיר אינה מתאימה לחוקי הארץ הזאת”.

אחרי כן שם הרפורטייר את הפנקס בכיסו וישא רגליו מהר אל הרכבת למען יבוא בעוד מועד לראות בשרפה. במוחו כבר נתבשל מאמר שלם: “ידוע כי עירנו, הגדולה בעולם, מושכת אליה אנשים מכל קצוי ארץ. באלה הימים נזדמן לי לראות אחד הפראים…”.

הרכבת נשאה את הסופר בעל הכשרון ביחד עם קטעי מאמרו, ומיסטר הופקינס העמיד את הילדים על הכביש, וחלק להם מכות לא חזקות, לתרועת ההמון העובר וצוחק. אפשר מאוד שמיסטר הופקינס היה יכול סוף סוף להודע יותר ברור על דבר הלאומיות של האיש המוזר וגם אם הארץ מצאה חן בעיניו; אפשר מאוד שמתיא היה יכול בערב זה גם לשוב אל דימא, שרץ כל היום עם פאדדי, אך מתיא – באותה שעה שהופקינס התעסק עם הילדים – נעלם משם…

על פי הנהגתו של הופקינס הבין מתיא כי זהו שוטר, וכנראה לו מהאחרונים, ורעיון זה גרר אחריו עוד רעיון: מתיא נזכר כי הדרכיה שלו נשארה בדירת בורק, ואחרי כן הוא לא ידע שבאמריקה כמעט אינם מבינים מה זו דרכיה – הרגיש פחד וכמו צמרמורת עברה בגבו. מתחלה נסוג קצת לאחור, ואחר כך הוסיף עוד קצת להסוג ואחרי כן – כמו שאומרים ברוסיה – לקח את רגליו ומהר להמלט, מבלי להפנות לצדדים, ובמחשבה מעציבה כי הנה הוא נמצא בעיר הגדולה בלי דרכיה נתערבב בתוך ההמון הרב בברודוויי.

פרק יח

כאן שוב נצנצה לו התקוה. בלכתו על פני הרחוב המלא אדם, נגע בו איזה איש נגיעה קלה ומלטפת. והנה על ידו כושי והוא מדבר מה שהוא, בהראותו לו על הכסא, שעמד כאן על המדרכה. לפי הפנים השחורים כזפת, השפתים האדומות, הלובן המבריק שבעינים והשערות המסולסלות, נראו לו למתיא כאילו ידע את האיש מכבר. אז גם עלה במחשבתו אם לא אחד השובבים הוא זה שהתעללו בו ביום הראשון לבואו. אך מה הוא רוצה עכשיו? ואולי הוא הכיר את מתיא, אולי הוא מכיר את בורק ואת דימא? אולי ראה כי הם מחפשים אחריו בכל העיר ומשום כך הוא מציע לפניו להמתין פה, ובעצמו שלח את מי שהוא אחרי ידידיו של מתיא?

ואמנם בהושיבו את מתיא על הכסא אמר הכושי דבר-מה לבנו, והלז מהר לרוץ לאיזה מקום. בודאי רץ אחרי דימא או אחרי בורק. מתיא ישב בשמחה. פני הכושי השחור הזה מצאו עכשיו חן בעיניו, עיניו עצובות ומלטפות, שפתים טובות. אמנם לא יפה ושחור, אבל מתנהג בחן ונכון לשרת. הוא הניע בראשו כלפי מתיא. ישב לרגליו ונגש לעת עתה לנקות את מגפיו של מתיא. מתחלה התנגד מתיא לדבר הזה, ואחרי כן חשב: מקום מקום ונמוסיו, לא טוב שכושי ימצא את עצמו נעלב, והוא הסכים לעשות את חפצו של האדם הטוב הזה. הכושי צחצח במברשות את המגפים, משח אותם ושוב צחצח. בעוד חמשה רגעים הבריקו מגפי מתיא כמו ראי. מתיא הניע שוב בראשו וישב שוב על הכסא בהתרחבות, אד הכושי אחז אותו בשרוולו והראה באצבעו על כף ידו. מתיא הבין שהכושי מבקש בשביל “כוס”, והוא קם מהכסא והוריד ידו לתוך כיסו.

– ואכן שוה הדבר – קרא מתיא בקול – מאוד שוה בשביל שרות שכזו איני יודע מה הייתי נותן!

והוא הוציא מהכיס שתי מטבעות הכושי לקח רק אחת.

– קח עוד! – אמר מתיא בטוב לב.

הכושי הניע בראשו לשלילה. – הנה איש ישר! – חשב מתיא ורצה שוב פעם לעלות ולשבת על הכסא, אך בזמן ההוא נגש אחד והקדים לשבת, והנער שנשלח על ידי הכושי שב והביא לו כוס בירה. הכושי שתה את הבירה, והנער נגש לצחצח את נעלי האמריקאי. שערותיו של מתיא התחילו להסתמר מתחת כובעו.

– ואיפה הוא דימא, איפה בורק? – פנה מתיא בשאלה אל הכושי.

הכושי הפנה פניו אליו, הביט אליו ואחר כך הראה על מגפיו ואמר: אואל! (טוב).

מתיא נזכר כי דימא באר לו פעם את המלה “אואל” – טוב מאוד! – יקחהו אופל! חושב הוא כי צחצח היטב את המגפים. כאילו רק זה היה נחוץ לו…

– כלב אתה, כלב שחור! – חשב מתיא בלבו במרירות. – כמה בטחתי בו, כמו בידיד, כמו בחבר… כמו באבא שלי! ובמקום כל אלה הוא רק צחצח לי את הנעלים…

ומתיא המסכן הלך לו הלאה. המגפים שלו הבריקו כראי, אבל בלבו גבר החושך.

פרק יט

וכן יצא מתיא לשפת לשון הים. שם משטחה קטנה, ועליה גנה קטנה. על ראשי ההולכים שם מתפתלת מסלת הברזל. הרכבת נטתה ועברה מעל לשון הים ורצה הלאה בשורה אחת עם שפת הים, נעלמה מאחורי בית אפור, בפלטה אל המים עמוד עשן. מתיא ישב על ספסל והביט אל לשון הים. המים התנועעו, הבריקו והתנוצצו. לא רחוק צפצפה ספינת קיטור טעונה משא ומהרה להתרחק מהחוף. עיני מתיא נמשכו אחריה. הספינה הקטנה הלכה ונתקרבה ישר אל האי, שעליו עמדה מצבת הנחושת של האשה המחזיקה בידה את הלפיד. מתיא הסתכל בספינה האירופית הגדולה, הפורצת לה דרך בין הגלים, ועיניו נתמלאו דמעות… עוד לא רחוק הזמן שבו הסתכל ממכסה אניה כזו לפני עלות השחר במצבה הזאת, בלפיד הזה, עד שכבו אורותיה וקרני השמש הפיזו את ראשה… ואננא ישנה אז בשלוה, בנדנדה ראשה על צרורה…

לא רחוק מהמקום ההוא עמד בנין עגול, לא גבוה, מעין קרקס. עכשיו סגור הבנין הזה לגמרי, אבל לפני איזה זמן לא כל כך רחוק היו מוצאים פה מקלט אלה שבאו בספינות של מהגרים. לו היה מתיא נגש אז שמה אפשר שהיה רואה את אחותו יקטרינה יוצאה משם שמחה ומלובשה הדר ונתמכת בידו של אוסיפ הלוזיני. אוסיפ מלובש כאציל, כמו שהתלבש עכשיו דימא, אך הלבוש היה נאה לאוסיפ ולא כמו אוכף לפרה. הם יצאו והתהלכו לחוף הים הימינה וחפשו בעיניהם, אולי יראו את מתיא ואת דימא באים שמה בספינה של מהגרים שיצאה מגרמניה, שרק זה עכשיו עברה שמה; ובאותה שעה קם מתיא וילך שמאלה בדרך החוף אחרי הרכבת הבורחת.

בשעה הרביעית ראו את האיש המוזר שוב אצל הגשר. זה עכשיו עברה שם הרכבת “הארצית” (כלומר ההולכת על הארץ). הקטר פנה אל המעגל, מהסולם ירדו הרבה אנשים שבאו מהעבר מזה – והם הסתכלו באיש המוזר שלפניהם, שעמד בתוך ההמון וקרא: – מי שמאמין באלהים יגש נא להציל!

אך, כמובן, איש לא הבין מה שהוא דבר. אילו היה עכשיו מי שהוא צועק כך באיזו עיר גדולה באמריקה, בודאי שהיה נמצא מי שיענה לו, מפני שבשנים האחרונות ספינה אחר ספינה מעבירה שמה את הפולנים שלנו, את הדוחובורים (כתה נוצרית ידועה ברוסיה) וגם יהודים. הם עוברים מכאן אל כל המקומות שבחוף הים, מנסים לחרוש את האדמה במושבות, משתכרים לעבוד בתור משרתים, פועלים. אחדים מצליחים, עושים עושר, אחדים נעשם אכרים, ואז, כעבור איזו שנים, אי אפשר להכיר את הנערים היהודים אחרי גדלם בתור עובדים בריאים במושבות. ורבים אינם מצליחים ואחרי שהם יורדים מנכסיהם בורחים שוב אל העיר ומחזיקים שם במה שהורגלו מלפנים. מי שהוא מניח על עגלת יד שלו סכינים קטנים ממין גרוע ומנעולים, ומי נושא בידיו איזה סחורות זולות, ומי – ספרים עם תמונות של ניו-יורק, של אשד ניאגארה. ומי רץ בפקודת איזה איש מן האורחים. הולך לו מסכן כזה עם סחורתו הגרועה, לפעמים עם תבת גפרורים, לכסות במה שהוא את עניותו, ועיניו מפיקות צער. מכולם קל יותר להכיר את היהודי שלנו, אך הוא עוד יותר אומלל כאן בארץ הזרה, שצרכי החיים כאן הרבה יותר יקרים וההצלחה לא לכולם מאירה פנים.

אפס בזמן ספורנו לא רב היה מספרם של מהגרים כאלה באמריקה, ולא נמצא מי שיענה על קריאתו של מתיא האומלל, שעמד בין ההמון וקרא לעזרה כאיש הטובע בנהר. האמריקאים עמדו רגע, הביטו בתמהון אל האיש המוזר והמשיכו דרכם הלאה… וכשהיה השוטר הולך ומתקרב למקום ההוא, נתחמק מתיא ממנו מהר ונעלם על הגשר…

בעברו את הגשר הלך מתיא ישר על פני חוצות ברוקליין. הוא חשב כי מעבר הנהר יראה סופה של עיר ארורה זאת, ומשם יראו שדות תבואה – אך הוא היה אנוס ללכת עוד כשלש שעות, ואחרי כן נעשו הבתים יותר קטנים וביניהם על מרחב ידוע עמדו עצים נטועים.

מתיא נשם עכשיו בכל חזהו והתחיל מבקש בעינים צמאות שדות עם שבלים צהובות, או כרים מכוסי עשב ירוק. לפי חשבונו, חשבון מולדתו, היה עכשיו העשב עומד להקצר והשבלים מתבשלות, והוא חשב:

– אגש אל מי שאפגש ראשונה, אקח את החרמש מידו אניע בו פעם ושתים, ואז יראה גם מבלי דבר דבר כי לפניו אכר מנוסה. גם האנשים שעסקם בעבודת האדמה הם יותר פשוטים ולא ידרוש אחרי דרכיה, אך מתי סוף סוף תגמר העיר הארורה הזאת?

מעכשיו נראו משני צדי הדרך “קוטדז’ים” צנועים בעלי קומה אחת או שתים. על אחדים מהם תלוים שלטים צנועים כמו על החנויות שברוסיה – על הדלתות והחלונות. הגנות יותר ויותר סמוכות; הדרך כבושה וישרה, כאילו הציעו שטיח על פני האדמה, ומשני עבריה כפופות צמרות עצים ירוקים. לפעמים נראה על הדרך קרון, דומה לקופסא שחורה, נתגלה ועבר הלאה ביעף, ושם במרחק נראה שני… לפעמים נדמה כי עוד מעט וכל זה יתור מהר ויַרָאה המרחב עם דרך של כביש, העובר בין שדות, ומעבר אחד שורה אחת של עמודי התלגרף, ולפעמים תַּרָאה עגלה לה קהמ המעבירה את הדואר, ומסביב, עד קצה האופק, ים של תבואה שנתבשלה; ושם הלאה – נחל מזהיר, גשר קטן, ככר, והמון מסבירי פנים עוסקים בעבודתם…

אך באמת נראו שוב בתים רבים כאילו צמחו מבין הירק, ומתיא הרגיש כאילו נכנס שוב אל עיר חדשה. לפעמים צצו פתאום מבין הקוטדז’ים הצנועים בתים גבוהים בעלי שש, שבע קומות, וכעבור עוד איזה רגעים שוב בתים קטנים ואותה הדרך, כאילו אי אפשר לה לעיר זו להגמר, כאילו היא מלוא העולם כולו…

והכל פה מוזר ונכרי, הכל לא כמו ברוסיה. במקומות אחדים נראה בגנים איזה צמח מוזר. מתיא טפס ועלה על יתדות תקועות בארץ וקשורות זו בזו כקשתות, ואחרי שהסתכל בהן ראה אשכלות ענבים תלויים שם…

לסוף ראה בצד אחד בין הענפים כברת אדמה שחורה כקטיפה. מתיא קפץ ומהר שמה והתחיל להתבונן מבין הענפים, אך מה שראה הסב לו צער נורא. זה היה שטח מישור של אדמה כחמשה עשר דיסאטין (הדיסאטין – 11 דונם), גדור לא בענפים קלועים, אלא בחוטי ברזל דוקרים. בפנה אחת של השטח הזה עלה עשן ממעשנת בית חרושת, המכוסה פיח, ובקצה השטח מעבר השני עמד לוקומוביל, מכונה יפה ומזהירה על גלגלים. הגלגל השטוח התגלגל במהירות, ואד לבן התפרץ בזרם דק, הנפסק לרגעים ושם עלה באויר, כגל מדוד, חבל עבה שהביא את המכונה לידי תנועה. וכשהתסכל מתיא באלה ראה כי מעבר השני של הניר נכנסת המכונה כחיה רעה ותולשת וחופרת ומשליכה אל הצד תלמים רחבים מהאדמה השחורה.

מתיא הצטלב. – כל הנשמה תהלל יה! למה אפוא יכשר כאן אדם כפרי, כמו מתיא הלוזיני, ולמה כאן סוס חכם, שור נכבד, יד חזקה, עין מטיבה לראות וכשרון המעשה? ומה אפוא יעשה הוא בארץ, שבה חורשים כך?

אנשים אחדים היו עסוקים שם. אפשר שהם בחנו את המכונה ואולי חרשו את השדה, אולם אף אחד מהם לא היה דומה לאכר רוסי. מתיא הלך משם לעבר אַחר ששם נוצצו מים.

הוא כרע על ברכיו ובקש לשתות לצמאו, אך המים היו מלוחים. זה היה קרוב לים. שנים, שלשה מפרשים נראו בין החוף ובין האי. ושם במקום שכלה האי התפתלו מעל למים תימרות עשן דק מהספינה. מתיא התנפל על הקרקע שעל מדרון החוף, על גבול אדמת אמריקה, ובעינים צמאות, צבות ויבשות הביט שמה, אל המקום אשר מעבר לים, ששם נשארו כל חייו, והעשן העולה מהספינה הלך הלוך ונמוג לאט לאט, ולבסוף כלה לגמרי.

בתוך כך פנתה השמש מאחורי האי לערוב. גל אחר גל שחה אל החוף והקצף שעליהם נעשה יותר לבן. הגלים כאילו השחירו. נדמה לו למתיא שהוא ישן, כי רק בחלומו משקשקים הגלים המוזרים הללו, פנים השמים הולכים וחשכים, הלבנה המלאה והעצובה תלויה לה מעל הערפל הקודר והשקוף ומראהו תכלת. הגלים הוסיפו לרוץ ולשקשק ועל ראשיהם הסגלגלים נראה פעם קצף לבן ופעם מראה התכלת העמוקה של השמים ולפעמים זהרי הכסף של הלבנה, ולפעמים גם אורות יפים של פנס שהאיר בידי אחד ששט אנה ואנה בסירה קטנה.

אחר כך שמעה גם כן כמו בחלום קול שיחה ושהוק מצלצל. גברים אחדים ונשים ונערות מלובשות בבגדים משונים עם ידים ערומות ורגלים חשופות עד הברכים, יצאו מתוך סוכותיהם, שהוקמו על שפת הים, ובאחזם איש ביד רעהו קפצו אל תוך הים, ושקשוק עז נשמע מפסיעותיהם בדרכם על פני הגלים, ומן המים נתזו נטפים כבדים כזהב נמס באש. ראשי הגלים התנועעו יותר בחזקה, ויותר מהר רקדו קוי האור בתוך המים, ואל זה נוסף גם מראה התכלת הנשקף מן השמים וזוהר הירח והסירות השחורות שמתחת הפנסים שכאילו חוצבו מפחמי אבן, התחילו להתנועע אנה ואנה ולפזז על פני הגלים.

– אל אלהים! – קרא מתיא.

– כל הנשמה… רחם נא אותי החוטא!…

עוד מעט ושפתיו נעלמו. השינה תקפה אותו באמת בשכבו פרקדן על מדרון החוף.

פרק כ

מתיא הקיץ פתאום, כאילו מי שהו דחפו בצדו, מהר וקם, ומבלי לתת חשבון לנפשו מדוע ולמה, התחיל שוב ללכת הלאה. הים שקט לגמרי, על החוף לא נמצא עוד איש. הקוטדז’ים ישנו מוארים למעלה באור הלבנה, ישנו גם העצים הגבוהים עם עליהם הסמיכים והירוקים שכמוהם לא ראה, ישן גם השדה המרובע, המוקף בגדר חוטי ברזל דוקרים, שלא נגמרה עדיין חרישתו, ישנה גם הדרך הסלולה והישרה, שנוצצה בחורונה.

נשמע צלצול. פתאום נגלה קרון מתוך צל העצים וברעדה ובצלצול ובזמזום, כמו חפושית ליל, עבר על פני מתיא, שהביט אחריו. הקרון לא היה רתום לסוסים, לא היתה בה מעשנה, לא נראה עשן ולא קיטור. רק מלמעלה היו לו כמו קרני משוש מזכוכית, מברזל ומעץ, וכאצבע ברזל עבר בקצהו, והיא כאילו מבקשת לתפוס את חוט הברזל, הדק אשר למעלה, ובכל פעם בהפגשה באיזה קשר, ניתז ממנו ניצוץ בהיר, ירוק.

הקרון נתקטן, שאונו נשתתק, והניצוצות נעשו חורים וכבו במרחק, והנה מהצל הגיח קרון שני סואן ומצלצל.

כנראה היה זה הקרון האחרון והיה כמעט ריק. הקונדוקטור הנלחם בתאות השינה, ראה את האיש הבודד בדרך וצלצל. הקרון נזדעזע, חרג על פני הפסים ועצר בהליכתו. הקונדוקטור הרכין ראשו, לקח את מתיא מתחת זרועו והושיבו על הספסל. מתיא נתן בידו מטבע, הקרון נתגלגל הלאה ועל פניו חזרו לאחור בריצה קוטדז’ים. גנים, מבואות, רחובות. מתחלה היה כל זה תפוס תרדמה, כאילו מוכן להרדם, ואחר כך כאילו הקיץ, הרים קול שאון, דֵבַּר, האיר, על השמים נראתה הזריחה, נצנצו חלונות גבוה, גבוה.

ברידזש! (גשר) – קרא הקונדוקטור. מתיא יצא, וצר היה לו שאי אפשר לנסוע הלאה לנצח נצחים. לפניו היה שוב הגשר של ברוקליין, שנראה לו כמו מערה, מלמעלה שוב נשף קטר ומשך אחריו את הרכבת. מצד ימין יצאו קרונות אחרים ועל ידיהם נסעו עגלות, הלכו עוברים ושבים מועטים.

כשהגיע מתיא עד חצי הגשר עמד מלכת. באזניו נשמע קול שאון, בראשו התנועע והתהפך מה שהוא. על פניו עברו רכבות, קרונות, כרכרות. הגשר סאן, ופחד היה לשמוע את הצפצופים הדקים היוצאים מהספינות המתרוממות מתחתיות – נדמה לו שהן באות מרחוק, משאול תחתית, המלאה אורות עוברים הנה והנה. למעלה במרומים התנשאו קורות גדולות מאוד ומהן ירדו עבותות עבות שלא ראה כמותן מעודו, ורשת שלמה של חטרים, כאותה שנראתה למתיא מתוך הספינה, רשת יפה ודקה כקורי עכביש, ירדה מהעבותות והחזיקה בגשר לבל ימוט, וקשה היה להסתכל דרכה ולראות את הנהר, המתחבר אל הים בזוהר אחד של כסף, ומשם שוב נראו אורות הספינות; מרחוק דולקים אלפי נרות ככוכבים, תלויים על פני המים, וכך הם הולכים ומתרחקים רחוק, רחוק שמה, עד ניו-דז’ירסי, ושם שוב אותו הדבר. בתוך ים האורות הללו, הכיר עיני מתיא החודרות את ציץ האש ואת הלפיד שביד מצבת החופש. נראה לו כאילו הוא רואה באור הירוק-כהה את ראשה של אשת-הנחושת ואת ידה המורמה. אך המצבה כבר האירה באור חלש, כמו התקוות על דבר האושר הנשקף לו בארץ החדשה הזאת…

בתוך המעבר הגדול, השחור כמערה, האיר חלון קטן של השומר ובעצמו הגיח ממאורתו כתולעת יוחני עם פנס בידו. הוא תיכף ראה על הגשר את הגר, והדבר הזה מצא חן בעיני האמריקאי. השומר דפק בידו על שכם מתיא ואמר לו איזה דברים מלבבים.

– אולי אפשר ללון אצלך? – שאל מתיא בקול עיף.

– או, אואל! – ענה השומר, והתחיל לספר למתיא, כי אמריקה גדולה מכל חלקי העולם – זהו דבר ידוע, וניו יורק היא העיר הכי גדולה באמריקה, והגשר הזה הוא היותר גדול בניו-יורק. מזה היה מתיא יכול להבין – אילו היה מבין מה שדבר באזניו – במה נחשבו שאר הגשרים נגד הגשר הזה.

אחר כך הסתכל השומר אל תוך עיניו של מתיא וראה שהן עצובות מאוד ואין בהן אף קורטוב של התפעלות, ואז עלו על לבו מחשבות אחרות… כמובן, אם האדם כבר בחל בחיים בודאי שיפה לו להתנפל מעל הגשר היותר גדול שבעולם. אך ראשית כל זהו דבר קשה: אי אפשר לעבור דרך רשת חוטי הברזל והעבותות הללו, ומלבד זאת הגשר לא נבנה כלל למטרה זו. כל הדברים האלה הסביר השומר למתיא ואחר כך הפך אותו לעבר אחר ודחף אותו מאחור. ברם האיש המוזר הלך לו בהכנעה, כמכונה, אל המקום ששם כסה אור הזריחה את העיר וכעטרה התנוצצה באויר קוי אור החשמל על פני בית העתון.

ברדתו מהגשר עלה מתיא גם בלי הזמנה מצד הקונדוקטור אל הקרון שעליו כתוב: Central park הישיבה הנוחה ומרוצת הקרון הישרה היו למשיבת נפש לגר חסר-מעון זה. אנה לנסוע? – בשבילו היה הכל אחת, ורק לנסוע, להתרחק ולהתרחק מבלי לחשוב על שום דבר, לתת מנוחה לרגלים העיפות, עד שחטפתו השנה יחד עם דפיקות הגלגלים המדורות.

לא יפה היה בעיניו שהדפיקות חדלו פתאום, ועל ידו עמד הקונדוקטור שאחז בשרוולו. מתיא הוציא שוב מטבע, אך הקונדוקטור אמר: No! והראה לו בידו שצריך לצאת.

מתיא יצא והקרון הריק התגלגל כאילו בשמחה על פני העגול. הקונדוקטור כבה באותה שעה את הנרות. חלונות הקרון כאילו נתכסו, ומתיא ראה איך שהקרון נתגלגל ונכנס אל תוך חצר התחנה, אל תחת הגג, אשר שם עמדו ונחו עוד קרונות כאלה…

כאן שוררים שקט ודממה. הלבנה נתקטנה מאוד, והלילה היה אפל, למדי, אף על פי שבשמים נוצצו כוכבים. השטח הגדול הריק שעל יד הגן המרכזי נראה חֵוַר מקרני הכסף המאירות עליו מלמעלה… הבתים הרחוקים נבדלו זה מזה בשטחים ריקים ובֵגדרות, ורק במקום אחד הקים לו איזה איש גאותניִ בית שֶל שש עשרה קומות, שנראה כענק שחור ועוד טרם הוסרו ממנו הפיגומים. מגדל בבל זה התנשא מעל שאר בתי העיר.

לאזני מתיא הגיע שאון אילנות. היער תמיד מושך אליו את הנודד, חסר-המעון, ומתיא הלוזיני הרגיש את עצמו נודד ומחוסר מעון לגמרי.

הוא מהר לנטות וללכת אל הגן. אילו היה מי שהוא מביט אליו מתוך הככר, היה רואה כי המעיל הלבן שלו פעם מתעלם בצל ופעם מבהיק באור הירח.

רגעים אחדים עברו כך ופתאום עמד. לנגד עיניו התרומם בעבי העצים כלוב ענקי עשוי חוטי ברזל דקים, המכסה כמו במגבעת את האילן. על ענפיו ועל כלונסאות ישבו צפרים ונרדמו בשלוה ונראו כמו צרורות אפורים. כשנגש מתיא יותר קרוב, הרים פרס גדול את ראשו, הבריק בעיניו ומתח את כנפיו מתוך עצלות, ואחרי כן שוב ישב והכניס ראשו לבין כתפיו.

מתיא התרחק. הוא פחד שמא יקימו הצפרים שאון. הוא הלך לאטו וחפש לו מקום לנוח. בעוד זמן קצר נראה לעיניו בנין לבן ארוך. חציו היה אפל ונראה למתיא כמחסן, ששם אפשר לשכב ולישון, אך כשנגש אל הבנין ראה לפניו כלוב והוא נרתע משם בפחד. אליו הבריקו משם באש זוג עינים. זאב גדול עבד אצל זאבה ישנה והביט במבט חודר אל האיש המוזר הלבוש בבגד לבן, ומתהלך לו – לא ידוע למה – אצל מעון החיות.

באותה שעה נשמע קול אדם מדבר באנגלית בכעס ובדברים חריפים. הקול הזה נדמה לו למתיא יותר נורא מנהמת חיה רעה. הוא התחלחל וברעדה התרחק משם אל תוך האילנות שם עמד והרים את אגרופו כלפי מעלה. כלפי מי? לא ידוע. אך האיש בלי לשון הרגיש כי גם בו מתעורר מה שהוא מתכונת הזאב.

פרק כא

משם מים קל משכהו הלאה. מהמזרק שלא נסתם לגמרי זרמו מים אל תוך ברכה. מתיא נגש אל הברכה, הרוה ממנה את צמאונו ואחרי כן הסיר כובעו, הצטלב והחליט לשכב פה תחת אחד השיחים… מרחוק נשמע לאזניו קול צפצוף… נדמה לו שהקול הזה בא מעולם אחר… הוא בעצמו בא מלפנים בספינה… אולי הצפצוף הזה בא מתוך ספינה כזאת שבאה מאירופה הזקנה, ואפשר שבאו בספינה זאת עוד אנשים המבקשים אשרם באמריקה זו, ועכשיו הם מביטים על המצבה הענקית עם ידה הנטויה, שבה בוער לפיד כמעט מתחת לעננים, אך עכשיו נראה לו למתיא כי היא מאירה את המבוא לקבר איום…

בלב נשבר הסיר את כובעו מעל ראשו ובהביטו אל השמים הזרועים כוכבים התחיל להתפלל בנוסח הקבוע לתפלות ערב. השמים בערו בשלוה באורותיהם על פני תהום התכלת האין-סופי ונראו לו כאילו זרים הם לגמר ורחוקים מאוד. הוא נאנח, הניח בזהירות על ידו את פרוסת הלחם, שלא נפרד ממנה עד הנה, ושכב תחת השיח. הכל נשתתק, הכל כבה, הכל נרדם על הארץ שסביב הביבר והגן, רק שקשוק הזרם הדק נשמע מתוך המים ומאיזה מקום נשמעה צוחת עוף הלילה. בין השיחים התנועע מה שהוא לבן ולרגעים פטפט אדם מתוך שינה איזו מלים מעציבות אולי תפלה, אולי תלונה ואולי קללה…

הלילה רץ לו בלאט על פני הארץ. ברום שמים שטו עננים לבנים, דומים לעננים שלנו. הלבנה נתגלגלה ונסתתרה מעבר לאילנות. האויר נעשה קריר וכאילו היה יותר מואר. מהאדמה עלתה רטיבות.

כאן קרה לו למתיא מאורע לא גדול, שאותו לא שכח כל ימי חייו, ואף על פי שלא היה יכול לחשוב את עצמו אשם, בכל זאת היה המקרה מכביד על לבו כאבן.

הוא התחיל להרדם, ופתאום בא איזה איש מבין השיחים, עמד על ידו בהסתכלו אל מעון הלילה שלו.

השעה היתה אפורה, חשכה. מתיא לא היה יכול לראות את פני האיש הזר. אחר כך נזכר שהפנים היו חורים והעינים הגדולות הפיקו עצב וצער….

כנראה גם זה היה אחד מנודדי ליל, איזה אומלל שלא מצא פרנסה באותו יום, ואולי עברו עליו כמה ימים ללא פרנסה ולא היו בכיסו סנטים אחדים לשלם בעד לינה. אפשר מאוד שגם זה היה איש בלי לשון, איזה עני איטלקי, אחד מאלה, הבאים הנה עדרים עדרים מארצם המבורכה, מסכנים, חסרי השכלה, כמו הרוסים שלנו, ובלבם גם כן עצבות וגעגועים אל המולדת שעזבו, אל צרותיה שעמהן התרגלו, תחת השמים שלהם; אחד ממחוסרי העבודה, אשר השלך מתוך ההמון הגדול שעכשיו נשתתק שם לא לזמן רב, מאותו עבר העיר ששם התרוממו מגדלי-בבל, והנרות הרבים הלכו שם הלוך וכבה, כאילו השינה תקפה גם אותם. מי יודע? אולי גם את לב האיש הזה כרסם הצער; אולי כבר כשלו ברכיו, אולי רגש הבדידות מחלחל בקרבו, ואולי גבר בו פשוט הרעבון והיה שמח מאוד אילו מצא פרוסת לחם, אשר אותה היה מתיא יכול לחלק עמו.. ואולי היה יכול האלמוני גם להראות למתיא איזה מוצא.

אך האיש בלי לשון התנועע על האדמה, כמו שהתנועע למולו לא מכבר הזאב בכלובו. הוא חשב שזהו אותו האיש, שאת קולו שמע לא מזמן, כי על כן מלא הוא רוגז וקצף, ואם לא אותו האיש ממש, אז אפשר שזהו שומר הגן, הבא לגרשהו מפה…

הוא הרים ראשו בשנאה, וארבע עיני אדם נפגשו בהבעת אי-אמן ופחד.

– ג’רמן (גרמני)? – שאל האיש הבא בקול חרש – פרנטש, טדסקו, איטליונו?

– מה לך? – ענה מתיא – האומנם גם פה לא תתן לאדם לנוח רגע?

הם דברו זה לזה עוד איזו פרזות. קולות שניהם הביעו כעס ושנאה.

האיש הבא עזב את הענף מתוך ידו, השיחים הורדו, והוא נעלם.

הוא נעלם, וצעדיו נאלמו, רק האילנות התלחשו מה שהוא לפנות בוקר בזמן שהוכפל החושך… ואחר כך עלה ענן מן הים, ירד גשם לא גדול, שמלא את כל הגן בשקשוק הטפות על פני העלים.

את השקשוק הזה שמעו מתחלה שני אנשים, ואחר כך רק אחד…

את השני מצאו בבוקר תלוי על אחד העצים שהתלחשו זה עם זה, ופניו היו כחולים, איומים, ועיניו נראו כזכוכיות. זה היה האיש שנגש בלילה אל מתיא. האיש בלי לשון ראהו ראשון בקומו מהאדמה מפני הצנה, מפני הטחב, מפני העצבות שהאיצו בו לעזוב את המקום. הוא עמד לנגדו כאילו נתקע בארץ. מבלי משים הצטלב ורץ משם בשביל, כשפניו היו חורים כמת ועיניו כעיני משוגע מבלהות… אפשר שהיה צר לו, ואולי היה ירא פן יקחוהו להעיד עדות… מה יוכל הוא להעיד, הוא, האיש בלי לשון, בלי דרכיה, לשופטיה של הארץ הארורה הזאת?…

בעת ההיא ראהו השומר שפהק והתמתח תחת מכסה הגג. הוא התפלא לבגדו המשונה של גבה הקומה הזה; הוא נזכר שראהו בלילה הזה על יד כלוב הזאבים, ואחר כך הביט בתמהון אחרי עקבותיו של האיש הזה הצועד במגפיו הגדולים בשביל המכוסה חול רטוב.

פרק כב

באותו בוקר החליטו מחוסרי העבודה שבניו-יורק לערוך אספה. קבעו לזה שעת בוקר מוקדמת, כדי שגם אלה ההולכים לעבודה, ללשכת המסחר, לבית החרושת, לבתי המלאכה – יראוה גם הם.

על האספה הזו כבר כתבו העתונים לפני שבוע, הודיעו את תכניתה ואת שמות הנואמים. חששו שמא יצא ההמון מגבול הסדר ובאו בשיחה עם מנהל המשטרה ועם מנהלי הסתדרות הפועלים. עתוני הבורסאים ותאמאני-הול שפכו חמתם על ה“אגיטטורים”, לפי דעתם רק הזרים, העצלים והשכורים נשארים בלי עבודה בארץ החופש הזאת. עתוני הפועלים השיבו על הטענות הללו, אך גם הם דרשו מההמון לשמור על כבודם, על הסדר ועל כבוד החוקים. “אל תתנו לשונאיכם מקום להאשים אתכם בחוסר תרבות”. – כתבו הַדַבָּרִים המפורסמים של מפלגת הפועלים.

העתון S u n שהוא היותר נפוץ, הבטיח לתת דין וחשבון מפורט מהאספה. ולפיכך צריך היה לתת בכל שעה הוספה מיוחדת. לתכלית זו נשלח אחד מהריפורטיירים בבוקר השכם כדי לתת רשימה: הגן המרכזי לפני התחלת האספה.

השעה שחקה לו מאד. ראשית כל פגש, בעברו במשעולי הגן, במתיא, ותיכף העמיד נגדו את מכונת הצילום שבידו. ואף על פי שמתיא מהר להתרחק ממנו, הספיק הריפורטייר לצלם אותו כרגע, ואל זה חשב להוסיף: “מחוסר עבודה שבא ראשון אל המיטינג”. הוא תאר לעצמו איך ימהרו לקבל את הצלום הזה כל העתונים המתנגדים לתנועת הפועלים. “הראשון שבא אל המיטינג הוא פראי, מלובש בבגד משונה. הארץ שלנו אינה כלל בשביל בריות כאלה”. אחרי כן נתקל מבטו החד של הריפורטייר באיש התלוי. צריך להגיד את האמת לזכותו של הג’נטלמן הזה, כי המחשבה הראשונה שעלתה על לבו היתה לראות אולי יש בו עוד רוח חיים. ולפיכך בגשתו מהר אל המת הוציא מכיסו סכין קטן לחתוך את החבל, אך במששו את יד התלוי שנתקררה לגמרי – התרחק בשקט משם איזה צעדים וציר את התלוי באלבום שלו. הדבר הזה גם כן יעשה רושם–אף על פי שהרושם יהיה כבר בניגוד למה שבקש תחלה. בדבר הזה ישתמשו בודאי העתונים של הפועלים… “האיש שהקדים עוד יותר לבוא אל האספה עוד קרבן של המחסור בארץ היותר עשירה שבעולם”. בכל אופן הרשימה תעשה סנסציה גדולה, והמערכת תהיה מרוצה…

וכך היה: הרשימה וציור האיש התלוי נדפסו בעתון עוד טרם שהספיקה המשטרה להודע מכל אלה. “מפני רשלנות לא מובנה (שאמנם אפשר שדבר כזה יקרה למשטרה היותר מעולה) – כתבו אחר כך באיזה עתונים – התחיל ההמון להתאסף וגם כן ראה את הגויה התלויה, והמשטרה עדיין לא ידעה כלום על המאורע הזה”.

מתיא כמובן, לא קרא שום דבר על אודות האספה וראה כי ההמון הולך ורב בגן. מכל המבואות והרחובות זורמים אנשים לבושים בפידז’אקים, אמנם משומשים למדי, בסורדיוטים שעלה עליהם רבב, במגבעות מעוכות ובכתנות מגוהצות שכבר התכסו ברפש. המחזה הכללי של הצבור הזה, שפניו רזים ומהם גם מגודלי זקן, עשה על מתיא רושם מניח את הדעת. הוא הרגיש שיש איזו קורבה בינו ובין האנשים הללו. כולם התאספו על יד הברכה, ואחר כך כשנודע להם על דבר התלוי, הם סבבו את המקום ההוא כנמלים ופניהם חשכו עוד יותר ולבבם נתמלא מרירות וזעם.

מתיא יצא עכשיו באומץ רוח אל הככר ששמה נתאספו אנשים עוד יותר פרועים, קרועים ובלויים. עיניהם היו כמו שזיפים, מגבעותיהם היו על פי הרוב חדות מלמעלה ושוליהן רחבות, ולשונם צלצלה כמוסיקה רכה ומילודית. אלה היו בני איטליא. בעיני מתיא נדמו אלה לסלובאקים, שבאו פעם לכפרו מהקרפטים ובבטחון ניסה להכנס עמהם בשיחה. אך גם פה איש לא הבין שפתו. האיטלקים הסבו אליו פניהם בעצלות. אחד נגש, משש את מעילו הלבן וצלצל משהו בלשונו. אחר כך משש בהנאה את שרירי מתיא ואמר מה שהוא לחבריו, והחברים הביעו את הסכמתם בקריאת הידד. אך זולת זאת לא השיג מתיא מהם כלום… הוא רק ראה שעיניהם מנצנצות כאש, ואצל אחדים ראה מתחת למעיליהם סכינים לא גדולים תחובים בחגורתם.

עוד מעט כסה ההמון את כל הככר. אבק דק כסה אותה מלמעלה, שנראה כערפל בין הירק, ושאון הקולות הרב התנשא מעל לראשי הנאספים.

על יד האילן, שעליו היה תלוי האיש, התחילה תנועה. בפנים רציניים באו שמה אנשי המשטרה במגבעותיהם האפורות. הנאספים צחקו להם, המטירו עליהם דברי בוז וחדודים מלעיבים והראו להם את העתון, אך הם לא שמו לבם לכל זה, רק אצל האילן ממש באה איזו מבוכה – המגבעות האפורות נדחקו ובאו לבין המגבעות הצהובות והברודות, ואחרי כן הורד המת מתליתו ארצה.

מתיא הסיר כובעו והצטלב. בעת ההיא נשמע מעבר אחר של הככר קול מנגינה. מתיא הפך שמה פניו וראה כי מהמבוי, מעבר הככר, על יד הבנין הגדול, פרץ ענק אבק צהוב ובא אל תוך הגן, כאילו האיצו בעדר או שהלך גדוד גדול של חילים. מתון ענן האבק עלן קולות הנגינה, וכשנפסקה הנגינה נשמע שאון דהרות אלפי רגלים, ושוב סואנת הנגינה העולה מתוך חצוצרות, נבלים ותופים. בראש כולם רצים ילדי השוק ומאחוריהם המנצח מעלה ומוריד, מוליך ומביא בשבט שבידו. אחריו צעדו המנגנים כשלחייהם נפוחות ואדומות ולבושים בבגדי שרד ומגבעות עם נוצות ואפוליטים גדולים, וכל כך מקושטים היו עד שלא נשאר עליהם כלום מבלי שנתקשט באיזה קישוט שהוא.

מתיא חשב כי אחריהם בודאי יבוא גדוד חילים. אך אחרי שהאבק הלך והתקרב ואפשר היה לראות מבעדו, נגלה למתיא, כי אחרי המנגנים הולכים שוב, מתחילה בשורה ואחר כך גם בלי סדר, אנשים לבושי פידז’אקים, מגבעות מקומטות, שוב נראו פנים מאובקים וחורים.

בראש כל התהלוכה המנומרת הזאת התנוסס דגל גדול מורם למעלה ומקושר לפלטפורמה גבוהה המיוסדה על גלגלים. סביב הדגל הלכו, כשומרי הדגל, איזו עשרות אנשים יחד עם ההמון.

רועש, סואן, צועד ומתנועע לפי ריתמוס המרש, לקולות אדירים וצפצוף ההמון הממתין, נגד הדגל אל מזרק המים ועמד; קמטיו התנועעו רגע וירדו ורק הרצועות רחפו ברוח ולפעמים התרומם גם הבד של הדגל ונראו אותיות הזהב אשר עליו…

אז קם רעש נורא בתוך ההמון. אחדים קראו לגשת אל האילן ששם נתלה האיש ואחרים רצו כי יעמדו על המקום הנועד מראש. הדגל התנועע שוב, הפלטפורמה נעה אחרי ההמון, אך מהרה שבה לאחור, כי המשטרה סגרה בעדם את הדרך.

אחרי עבור עמוד האבק, המתנשא מתוך תנועת ההמון, משם והלאה אל הככר, עמד שוב הדגל מבלי נוע ומתחתיו עמד איש בראש גלוי ושערותיו ארוכות ועיניו נוצצות כבן-הדרום. הוא היה לא גבה קומה, אך בעמדו על הפלטפורמה היה גבוה מכל העם, וקולו היה פלאי והשתיק כרגע את שאון ההמון. זה היה מיסטר צ’ארלז גומפרס, הדברן המפורסם של הסתדרות הפועלים.

דממה שררה בקהל כשהרים הנואם את ידו כלפי העץ, שעליו היה תלוי לפני זמן קצת המאבד עצמו לדעת. הנואם אמר לא בקול רם אבל בחגיגיות יתרה:

– “ראשית כל הבו כבוד לאחד מחברינו שעוד בלילה הזה נפל שדוד במלחמה הכבדה”…

רוח עברה על פני הקהל של הרבה אלפים איש והכובעים עפו כרגע באויר, נתגלו ראשי האנשים, קפלי הדגל התנועעו בחזקה והשמיעו קול שאון בתוך דומית המות, קול עגום ועצוב, ואחרי כן המשיך גומפרס את נאומו.

בלבו של מתיאַ רעד מה שהוא. הוא הבין שהאיש מדבר “על אודותיו”, על אודות האיש שהתהלך אתמול בגן, אומלל ובלי דירה כמו מתיא וכמו כל אלה האנשים שפניהם כל כך עיפים וחורים; על אודות האיש שהעיר הגדולה הקיאה אותו מתוכה; על אודות האיש, שבקש מה שהוא ממנו, ממתיא, בקול חרש… על אודות זה שתעה כאן עם עצבותו הנוראה ושעכשיו כבר אינו בעולם הזה.

נשמע היה איך הרוח מלחש בעלי-העצים, נשמע לפרקים רשרוש הבד של הדגל המתנער ומכה באויר, ומפיו של אותו האיש שעמד מעל הקהל בראש גלוי יצאו דבורים יפים ומעציבים…

ואחר כך פנה הנואם כלפי העיר והרים את ידו בכעס ובהטלת אימה.

ובלב כל הקהל הגדול כאילו פעם מה שהוא כרגע, והנה קמה תנועה חזקה, כל העינים פנו שמה, והאיטלקים התרוממו על קצה אצבעותיהם, בקפצם את אגרופיהם המיובלים, ופשטו את זרועותיהם שגידיהן בולטות.

והעיר החתולה באד העולה מקרבה עמדה לה בשקט, כאילו מנשמת היא לאט לאט וממשיכה לחיות את חייה הרגילים, בלי כל מבוכה. על פני הככר עברו קרונות בסאון, שרק קטר הרכבת באיזה מקום במנהרה. הרוח הביא אל הככר ענן אבק, שנראה כמו רצועה שאור השמש מזהיר בה והיה תלוי באמצע הבנין הגדול שעדיין לא נגמר והדומה למגדל בבל, למעלה, בין הפיגומים, זחלו כנמלים הפועלים הבנאים ומתחת התרוממו ועלו למעלה משאות כבדים, התרוממו, נבלעו בתוך ענק האבק, ושוב התרוממו; ובאותה שעה הסתובבו מלמטה מנופים ענקיים על יסודותיהם מבלי להעלות שאון ותפשו פלטפורמות אחרות עם לבנים ואבנים והרימו למעלה.

ועל כל אלה שפכה השמש ביום בהיר את אורה המשמח.

בלב מתיא נעור איזה דבר שלא ידעוהו עד עכשיו, איזה רגש כביר. בפעם הראשונה הוא עמד באמריקה בחברת אנשים שרגשותיהם היו מובנים לו, שהם היו גם רגשותיו הוא. דבר זה מצא חן בעיניו, זה דגדג אותו באופן מוזר ועורר אותו למה שהוא. הוא רצה בדבר מה גדול יותר, הוא רצה שיראו גם אותו, שירגישו וידעו גם מה שקרה לו; כי האנשים האלה יבינו כי גם הוא מבין אותם, כי גם הם יתענינו בגורלו כמו שהוא מתענין בגורלם. הוא שאף לדבר מה יוצא מהכלל ומשכר. נדמה לו כי תיכף יתרחש דבר מה שממנו תבוא הקלה לכולם וגם לו, ללוזיני, האבוד כמחט בארץ נכריה. הוא לא ידע אנה הוא רוצה ללכת, מה הוא רוצה לעשות; הוא שכח שאין לו לשון ולא דרכיה, כי הוא נודד, אורח-פורח בארץ הזאת; הוא שכח הכל, ובצפיה למה שהוא השתדל לצעוד קדימה, בהיותו חדור הכרה, אחרי שהיה זמן רב בודד, שהוא מאוחד פה עם הקהל הגדול הזה ברגש אחד שהיה מפעם כאן בלבבות רבים, כמו גלי הים בין חופי סלעים גבוהים. הוא חיך בענוה, מלמל מה שהוא בלחש ובחפזון והתקדם הלאה, הלאה, אל המקום ששם עמד הנואם תחת הדגל, זה הנואם שהבין כל כך יפה לכל הרגשות ושבדבריו חדר עמוק, עמוק אל תוך הלבבות.

פרק כג

לא ידוע כלל מה היה מתיא עושה לו היה מצליח לגשת עד הפלפורמה. ובמה היה מביע לנואם, למיסטר גומפרס, את רגשותיו הסוערים. במקום מולדתו רגילים האנשים הלבושים סירמיאקים להביע את אהבתם לאנשים הלבושים סורדיוטים – על ידי כריעות והשתחויות כמעט עד האדמה ונשיקת ידים. אפשר מאד שמיסטר גומפרס היה מקבל כבוד שכזה ממתיא בעד אמנות הדבור שלו, אבל המזל הרע הרס את המחשבה הטובה, כי בטרם גשתו לגומפרס בא לנגדו השוטר הופקינס, שהיה מומחה גם בעניני בוקס. מיסטר הופקינס עם עוד חברים, הלבושים במגבעות אפורות ועם מקלות בידיהם – עמדו ישר כנציבי אבן, וכמובן לא היו כלל נרגשים מנאומו של מיסטר גומפרס. המשטרה הניו-יורקית ידעה יפה את הג’נטלמן המפורסם הזה והשפעתו בנאומיו נתנה ערך מיוחד מנקודת ההשקפה המיוחדת לה. היא ידעה כי מיסטר גומפרס הוא חכם הרואה את הנולד ולעולם לא יצא בנאומו מ“גדר הסדר”, אך הקהל השומע היה לעתים קרובות נכון להפריע את הסדר. מחוסרי עבודה נוטים תמיד להפרעות וביחוד היום על יד העץ הארור הזה, שעליו נתלה האיש העני ולאסונה של המשטרה נשאר תלוי זמן רב, דבר שהוא נגד הסדר המקובל, ויחד עם זה – זמן רב לא היתה אספה גדולה שכזו, ואם תפול קטטה יצטרך כל אחד מהשוטרים להלחם נגד מאה.

במקרים כאלה נוהגת המשטרה זהירות רבה, ושמה עין ביחוד בזרים. כל זמן שהכל הוא בסדר – והכל הוא בסדר אם רק מסתפקים בדבור גם כשהוא מאיים, ובתנועות גם כשהן דרמטיות מאוד – כל הזמן ההוא עובדים השוטרים במגבעותיהם האפורות ולפעמים גם מראים אותות של הסכמה ורצון, ביחוד במקומות שהנואם מצליח ביותר. אך אם רק ירגישו כי חלק מן הקהל מתכונן להתחיל בפעולה “ולפרוץ גדר”, – אז בוחרת לה המשטרה פוזיציה נאותה להתנפל משם, והמקלות ממהרים ועושים את שליחותיהם בחפזון, מה שמביא את הקהל לידי מבוכה ומבוסה. מפני מאה-מאתים מקלות ינוס אחור לפעמים קהל של עשרים אלף איש, ואלה שמאחור ממהרים לנוס בכסותם מפני כל מקרה שהוא את ראשיהם בידיהם.

מתיא הלוזיני לא ידע, לאסונו, את מנהגי המקום. הוא צעד רק קדימה בלב גלוי, באיזו דיבורים על שפתיו, בתקוה בלבו. וכאשר פנה אליו אחד גבה קומה במגבעת אפורה, ומתיא ראה לפניו אותו השוטר שראהו אתמול – הוא שפך עליו את כל הרגש המר שנצטבר בלבו ואת העלבון של אי-עזרה ותקוה לעזרת מי שהוא. סוף דבר: הוא הנמיך קומתו ורצה לתפוס ידו של הופיקנס בשפתיו.

מיסטר הופקינס קפץ צעד לאחור והקלוב (מקלו) זעזע את האויר… באזני הקהל נשמע קול המכה הראשונה.

מתיא התרומם פתאום, כדוב שכול. דמיו זרמו על פניו כובעו נפל מראשו, עיניו נוצצו באור פרא. הוא היה עכשיו יותר איום מאשר היה במלחמתו בבית בורק. אך עכשיו לא היה כבר כוח אנושי שיעצור בעדו. העלבון הפתאומי והכאב מלאו את כוס הסבל על כל גדותיה. במכה זו כאילו התרכז כל מה שסבל, הרגיש והתענה בכל הזמן הזה, כל השנאה והכעס של נודד, הנרדף כחיה רעה.

לא ידוע אם מיסטר הופקינס ידע את ההכאה ההודית כמו פאדדי, בכל אופן גם לא הצליח להשתמש בה בזמן הנכון. לפניו התנשא איזה גדל קומה, פראי, והתנפל עליו, והשוטר הופקינס נפל ארצה בין ההמון שכבר היה הומה ורועש ורותח… אחרי הופקינס מהר חברו הקרוב אליו ובעוד רגעים אחדים האיש הגבוה, הלבוש בבגדים מוזרים, מגודל שערות ואכזר, הרס לבדו את שורת המשטרה הניו-יורקית. אחרי מתיא מהרו, בקול רעש ובעינים בוערות, האיטלקים. רק האמריקאים נשארו עומדים על יד הדגל, ששם עמד מיסטר גומפרס ולשוא קרא קול גדול להזהיר את ההמון, שלא יפריעו את הסדר, בהראותו על הרשום על הלוח: סדר, הכרת ערך ומשמעת".

כעבור דק אחד וכל המשטרה הוכתה ונפוצה והקהל מהר אל הככר.

בא רגע אחד שבו נראה כאילו התעורר ההמון כולו בהשפעת המקרה, שקרה על יד הגן המרכזי. הקרונות שיצאו מהרו לדרכם, אלה שבאו לנגדם עמדו מבלי דעת אם כדאי לנסוע האלה, המנוף המרים את המשאות חדל מעבודתו ואנשים העובדים על הפיגומים עמדו בלי נוע. הם הביטו בסקרנות ובאהדה על ההמון שנצח את המשטרה והמוכן להשתער הלאה, על הבתים הקרובים ועל הרחובות.

אבל המצב הזה נמשך רק דק אחד. הככר היה אמנם תחת ממשלת ההמון, אבל ההמון לא ידע מה לעשות עם הככר הזה. רוב ההמון נשאר עומד אצל הדגל ולאט לאט התרומם הראש של ההמון ונמשך כנחש לצד העיר, חזר ושוב נתכוץ ונתחבר אל גופו. אחרי התיעצות קצרה, החליטו מנהלי האספה כי היא הפריעה באמצע, ובחפזה הוציאו ריזולוציה של מחאה נגד התנהגות המשטרה וחזרו בדרך שבאו. לפניהם, כמו לא אירע כלום, הלכה התזמורת השכורה וענן אבק התאבק יחד עם המנגינה על פני הככר, ואחריהם הלכו בשורות צמודות השוטרים שהספיקו להסתדר שוב, הניעו באויר במקלותיהם וחזקו את ידי הנחשלים שבתוכם.

כעבור חצי שעה נתרוקן הגן. המנופים חזרו להתנועע על יסודתיהם, הפועלים שוב מהרו להתנועע על הפיגומים כמעט בתוך העננים, שוב נסעו הקרונות ובהם ישבו אנשים שכל המאורע הזה נודע להם רק מפי העתונים. רק השוטרים התהלכו על יד מזרק המים בהניעם בראשם ובהמטירם קללות על אלה שמעכו את הקישוטים.

פרק כד

ימים אחדים עבדו עתוני ניו-יורק, הודות למתיא הלוזיני, בהצלחה רבה. לכבודו של מתיא עשו מכונות הדפוס מאות אלפים סבובים יתרים. מאות ריפורטיירים רצו להביא ידיעות על אודותיו לכל קצוי העיר, ועל המישורים שעל יד הבנינים הגדולים של העתונים Herold, Sun, Tribune, World נתקבצה עוד מאה יתרה של ילדים מוכרי עתונים. על אחד הבנינים האלה, ראה דימא, שהיה הולך ומבקש את מתיא האבוד, מודעה גדולה:

פרא בניו יורק

מאורע במיטינג של מחוסרי עבודה. קאפר, פאטטגוני או סלואי?

יותר גבור מהשוטר הופקינס

עלבון חוקי המדינה.

אנחנו ניתן את תמונת הפרא שהרג את השוטר הופקינס.

בעוד שעה עפו גליונות העתונים לידי חבורת הילדים, שמהרו להפיץ אותם לכל עברים. הם עברו מתחת רגלי הסוסים, קפצו אל תוך הקרונות בעצם הליכתם במסלת החשמל, בעוד חצי שעה היו כבר בסוף המסלה העוברת תחת הקרקע ובפרורי ברוקלין, ובכל מקום נשמעו קריאותיהם המצלצלות:

“פרא בניו-יורק!… תמונת הפרא שהיה במיטינג של מחוסרי העבודה!… עלבון חוקי המדינה!”

הג’נטלמן העתונאי שצייר אתמול את הפרא שרחץ את ילדיו בברכה העירונית, לא חשב כלל שציורו יביא תועלת כל כך רבה. עכשיו נתפרסם פרי כשרונו במאות אלפי העתקות והאמריקאים בעלי דעה מיושבת פרשו לפניהם, בשובם מבתי המסחר שלהם, את העתון דוקא באותו מקום ששם התנוססה צורת הפרא “שעבר פעמים על חוקי המדינה”. ואחרי שקשה לאדם להתאפק מדמות דבר לדבר, מהר העתון, בטרם שהספיקו לברר אֶת הסבה שהניעה את הפרא לעבור עברה מוזרה שכזו, לתת לזה באור שהמציא בעצמו, מבלי לקבל על עצמו אחריות גמורה כי כון אל האמת:

“הופקינס המסכן באר לפרא שלא יפה לרחוץ את הילדים בברכות עירוניות. וזה ידוע כי הפראים מדקדקים בדברים קטנים ומבקשים נקמה. ומי יודע, אולי נפל הופקינס קרבן על מזבח עבודתו הצבורית בברודוויי”.

בעתון אחר יותר רציני מתואר המאורע על פי הידיעות החדשות. שם המאמר: “אספת מחוסרי עבודה”.

"ממהרים אנו לתת לפני קוראינו תאור מדויק מהמאורעות של הגן המרכזי. כידוע האספה של מחוסרי עבודה נועדה להיות בבוקר, וכמעט מעלות השחר התחיל ההמון לזרום שמה במספר כל כך עצום עד שהמשטרה נבוכה. בין השוטרים היה השוטר הופקינס המפורסם, שהיה מלפנים מומחה בבוקס, אישיות ידועה למדי בעירנו.

"לאסונו הכניס מקרה אחד – מאלה המקרים שהיו יכולים לקרות בכל מקום ובכל הארצות (ששם תמיד יהיה עושר ועוני, למרות הפטפוטים המסוכנים של האוטופיים) – מהומה מיוחדת במצב הרוח של ההמון. לא רחוק מהברכה, במקום הסמוך אל מקום האספה, תלה את עצמו איש אחד עני, שלא ידוע גם מאיזה עם הוא. איך שהוא, המשטרה בודאי הראתה רשלנות מצדה. ריפורטייר אחד הספיק אפילו לצייר את צלמו של התלוי קודם שהספיקה המשטרה להודע על דבר המאורע הזה. היא היתה צריכה להוציא את ראש המת מתוך העניבה בזמן שכבר היה הגן מלא בני אדם, שגורלם על ידי סבות שונות מקריות, אבל בכל אופן מעציבות, נסתמל בצורת העני הנתלה. המשטרה חפצה להוריד את המת ולא יכלה, כי התנגד לה ההמון שהיה במצב של תעורה. אך אחר כך, כאשר גדל מספר השוטרים הצליחו לעשות זאת. אמנם צריך להגיד האמת, כי לא בלי עזרת מקליהם, שהמשטרה שלנו משתמשת בהם כרגיל אפילו לא בשעת הצורך הגמור – דבר שאינו נוהג בארץ משכלת.

"בשעה הקבועה הופיע הנואם של הפועלים מיסטר גומפרס בלוית מקהלה ועם דגל שעליו היה כתוב:

' עבודה!

סבלנותו של העם נתפקעה!

התאחדו!

תזכיר אל ראש העיריה החדש!

בלי משוא פנים צריך להוסיף, כי מלבד הדברים האלה היה עוד כתוב שם: ‘ערך עצמי, סדר ומשמעת!’ "

אחרי ההערה הזאת באה בעתון עוד הערה אחת בעלת שלשה ראשים:

"צ,רלי גומפרס דבר במרירות.

"הוא שפך חמתו על העשירות ועל הלוקסוס.

"גנה את סדרי הארץ, ואת העיר הזאת קראה בשם “זונה בבלית”.

צ’רלי גומפרס, שאי אפשר שלא לתת כבוד לכשרון הדיבור שלו, השתמש יפה במצב הנוכחי… תיכף כשהגיע אל המקום בלוית המקהלה היפה של מיסטר איבנס (second avenue No. 300) ובהודע לו מה שקרה היום בבוקר, התחיל בנאומו שהיה הפתעה מבריקה. הוא השכיל לתאר בצבעים היותר שחורים את מצבם של מחוסרי העבודה, והגורל שנכון ליפול בחלקם בעתיד הקַרוב. יחד עם זה השתמש בניגודים הנמצאים בתוך העיר הזאת, שהיא כידוע, הכי גדולה והכי עשירה בעולם. הנאום הזה של צ’רלי גומפרס התכון למשוך את לב השומעים לפרסם תזכיר על שם ראש העיריה וגם לעשות תעמולה לרעיון אסוציאציה של פועלים – ודבריו, כנראה, עוררו את הקהל לרעה. אכן האמריקאים והאנגלים (שהיו אמנם מועטים), גם רוב האירלנדים והגרמנים שמרו על הסדר. אך אלה שבאו מארצות שתרבותן נמוכה, כמו האיטלקים, וחלק מהיהודים הרוסים וביחוד איזה אדם פרא שלא ידוע מאיזה עם הוא – הוצתו כמו אבק שריפה בניצוץ אש".

“דעתו של הסינטור רובינזון על המאורע הזה”.

"הסינטור רובינזון הואיל בטובו לקבל את פני הריפורטייר שלנו ואמר לו כי במעשה הזה נתגלתה בבהירות יתרה ההנהגה החוקית של הארץ הזאת. אדון, – אמר מיסטר רובינזון אל הריפורטייר שלנו – מה אתה רואה במאורע הזה? מורדים, שנתעוררו על ידי דימגוגים מסוכנים, הכריעו את המשטרה. נהרס הגדר שביניהם ובין התרבות, שהיה מסמל השוטר הופקינס האמיץ עם חבורתו. ומה היה הסוף? המורדים לא מצאו דרך אחרת אלא לשוב בעצמם אל הסדר. אנכי הייתי מציע למיסטר גופרס ולכל האיגטטורים הדומים לו שאלה אחת, שהיתה בודאי מביאה אותם לידי מבוכה רבה: למה לך, אדון, לעורר את הרגשות ולהצית אש בלבב ההמון בשביל ענין שבכל אופן לא תוכל לשנותו לתועלתך?

בגליון הבא – הוסיפה המערכת – אנו מקוים לתת תשובה של מיסטר גומפרס על השאלה של הסינטור הנכבד".

בבוקר מלא העתון את הבטחתו. ראשית כל נתן תמונת מיסטר גומפרס, ואחר כך שיחה מפורטת שהיתה בינו ובין הריפורטייר. בזמן השיחה הראה מיסטר גומפרס את עדינותו לריפורטייר, ממש כמו הסינטור רובינזון.

“מיסטר גומפרס בחייו הפרטיים הנהו אדם נוח לבריות. יחסו אל הריפורטייר היה יחס של נעימות יתרה, אך משפטו על המאורע היה חריף מאוד. גומפרס מאשים בכל את המשטרה שאינה יודעת לעצור ברוחה. הוא בעצמו לא יצא מגבול הסדר, אמנם, כמו שכבר הודיע הריפורטייר שלנו, הוא דבר במרירות, אבל מאימתי נקבע החוק בארץ הזאת שצריך דוקא לנאום נאומים מתוקים? מי שלא נעים לו לשמוע שממשילים את העיר שלנו לזונה לא צריך ללכת בים הראשון לדרשת הרברנד הנכבד דז’ונס, האוהב תמיד לתת משלים כאלה. אף על פי כן לא עלה על דעת איש להאשים את הכומר שהוא מעורר רגשות לא יפים בלבות שומעיו או גורם לעלבון המדינה. צריך לחשוב כי הטאמאנירינג, שמיסטר רובינזון הוא חבר פעיל בה, אין בכחה בארץ הזאת לשלול את חופש הדיבור, שחוקי הקונסטיטוציה שלנו ערבים לו (הריפורטייר מבקש סליחה שאינו יכול לתאר את יפי הג’יסטה שהראה גומפרס בדברו, ואת הפתוס הנשגב שבו בטא מיסטר גומפרס את הפראזה האחרונה שלו. אולם העתונאי מעיד, כי הם יכולים להיות לכבוד לנואמים הראשיים שבעיר). מיסטר גומפרס מצטער מאד על מה שאירע, אך חושב הוא שסבלו מזה רק הוא וחבריו, מפני שהמיטינג נפסק באמצע, וזכות האספות הפרעה לעלבונם. איך התחילה המריבה הוא לא ראה. הוא גם איננו יכול להעלות על הדעת, לחשוד בישרנותו של הג’נטלמן בעל הכשרון הזה שנתן את ציור הפרא ההוא, אולם צורתו של הפרא הזה ובגדיו נראו לו כאלה שמשחקים במסכות, ואין לחשוב שהמשטרה יצרה אותם. מה שנוגע לשאלה שפניתי בה אליו, צריך להגיד כי יותר קל למלא את סקרנותו של הסינטור מאשר לברר את מעשי הלהטים של טאמאנירינג… כמו שנתברר הדבר מכל האמור למעלה, הוא לא הסית את מי שהוא להתנפל על המשטרה, כמו שלא הסית את השוטרים שישתמשו בחפזון בגלבים שבידם. אך הוא מאמין שהשאלה החמורה על העושר והעוני צריכה להפתר על יסוד חופש הדבור וההתאגדות. מה שנוגע לפרי התעמולה הנה הוא נתגלה גם עכשיו. לפני שנתים היו אגודות הפועלים, שיש לו הכבוד לעמוד בראשן, החצי ממה שהן עכשיו. אלה הם הפירות באופן ישר, מה שנוגע לעתיד, יכול גם האדון רובינזון הסינטור ובעל התעשיה להגיד מה שהוא, אחרי שגם בתעשיה שלו הפועלים הצליחו שיקצרו את שעות העבודה מבלי להמעיט משכרם היומי. ואנחנו משקיפים בגאוה אל העתיד – הוסיף מיסטר גומפרס באירוניה שאין דוגמתה – שיבוא יום ומיסטר רובינזון יצטרך להוסיף שוב על שכר העבודה מבלי להוסיף על שעות העבודה'. זולת זאת, הודיע מיסטר גומפרס, כי הוא חושב לערוך משפט לפני שופט המדינה על הפרעת זכות אספה. כנודע, אמר הוא, עוד לא הצליחו חכמי המדינה הזאת להודע על לאומיותו של הפרא הזה. מיסטר גומפרס בכל זאת מקוה, כי המשפט יצליח בזה וכי המנהל הראשי של המשטרה (שאמנם הוא מרגיש בלבו רגש של כבוד אליו) גם עכשיו יודע מה שהוא על אודות זה”.

“סוף דבר – בזה מסיים הריפורטייר את רשימתו – אם להסיר הצדה כמה שאלות מדגדגות, המעוררות (אולי בצדק) האשמות, נתגלה מיסטר גומפרס לא רק בתור נואם מצוין ופוליטיקאי חריף, אלא גם כאיש רעים, המדבר בפתוס אמתי וכבעל מחשבות נשגבות. מיסטר גומפרס בעצמו בטוח, כי חבריו מביאים תועלת רבה למדינה, בהביאם סדר, הכרת ערך ותקוה בלבות העלובים והמיואשים, בלבות אלה שהיה אפשר על פי מצבם להפכם בנקל לאנרכיסטים”.

ימים אחדים אחר כך לא חדלו העתונים מלשפוט על המאורע הזה ולמערכות העתונים היו באים אנשים שונים, שראו במקומות שונים אנשים שודדים, הדומים קצת לאותו הפרא. עכשיו נודע כי בניו-יורק יש פראים למדי. על פי הציור שנעשה בעתון הראשון באו חכמי הפרצוף לדון על לאומיותו. הדעות נתחלקו מאוד, אך ככל אשר נוספו הידיעות על אודותיו כן הלך מעגל החכמים ונעשה צר יותר ויותר. הראשון שהתקרב יותר מחבריו אל האמת היה מיסטר אטקינסון שבסס את השערתו על “השאיפה להריסה של הפרא ושנאתו העצומה לתרבות ולהשכלה”. ואם לשפוט על פי הסימנים האלה, הפרא הוא ממשפחת הסלאוים. ואולם בבקשו לשער השערות מהשערות שונות זווג מיסטר אטקינסון למשפחה הסלאוית גם את הצ’רקסים והסאמויידים היושבים בעמקי סיביריה.

המעגל שהסתובב סביב האישיות המוזרה הלך הלוך וצר. בהערות, שנעשו יותר ויותר קצרות אבל יותר מדויקות, דברו על אודות מקומות חדשים ואנשים חדשים שהיה להם מגע ומשא עם הפרא: הכושי סאם המצחצח את הנעלים בברודוויי; השומר על הגשר, שחשד בפרא כי הוא רוצה להרוס את הגשר שבברוקלין; הקונדוקטור של הקרון שמתיא נסע בו בערב אל הגן המרכזי; הקונדוקטור השני, שהיה צפוי לסכנת נפשות בהשארו יחידי עם הפרא בקרון החשמלי בפרור ברוקלין השמם מאדם, וגם הפריצה הזקנה שהפרא הזה, בעל קומה ענקית ופנים מעוררים פלצות, בא פעם לצלצל במבוא שלה במטרה לא ידועה, אבל בודאי לא לטובתה, בשעה שהיא נשארה לבדה בביתה. לאשרה הצליחה הלידי הזקנה לסגור את הדלת בעוד מועד ובזה הצילה את נפשה ממות.

פרק כה

על דבר פריצה אחרת זקנה, היושבת בבית 1235 №, לא הוגד כלום בעתונים. לא הוזכר מאומה גם על אננא שהיתה מתאנחת לפעמים, בזכרה את מתיא, שנאבד ואין כל ידיעה עליו, כאילו נטבע האיש בים, וגם היא נשתקעה כסירה בתוך “ים הכבד”. בכל יום, כשהיו הבעל והדיירים יוצאים מהבית, היתה אננא נכנסת כמו אחת הרוחות אל תוך החדרים הריקים, הציעה את המטות, כבדה את הרצפה, ופעם בשבוע שפשה את הזגוגיות ונקתה את קרני הגז. בכל יום הוציאה בסל את האשפה החוצה, ששם קבלוהו מידה מנקי הרחובות, והיתה מכינה תבשילים לאדון ולשני הג’נטלמנים שאכלו על שולחנו. פעמים בחודש היתה הולכת אל הכנסיה ביחד עם הפריצה. בכלל היו המנהגים בבית הזה כמנהגים במולדת. הכל היה כמו במולדת, עד שהיגון תקף אותה עד מאוד: למה באה הנה? למה חשבה אז מחשבות, קותה וצפתה? למה נפגשה עם האיש גבה הקומה ההוא, עם זה האיש התפוש במחשבותיו והמוזר שהיה אומר: “גורלי יהיה גורלך, ילדה”? דז’ון הצעיר ודימא לא בקרוה. היא מצאה פה מולדת, אותה המולדת שאליה ציפה כל כך הלוזיני – והיא לא פעם בכתה על זה בכי מר בלילות במטבח הקטן, ששם היה משכנה, בקומה התחתונה, במרתף נמוך וצר… לא פעם בקשה לשוב אל אותו הזמן, ששמעה אז לדברי מתיא ומאנה לשמוע לדברי היהודיה הצעירה… רצונה היה לשוב ולהתחיל את חייה מחדש. אפשר שהיה יותר רע, אבל לא יהיו אותם החיים המשעממים של עכשיו.

פעם הביא לה, לתמהונה, נושא המכתבים מכתב. על המעטפה היה כתוב ברור המען שלה שנכתב באנגלית ומלמעלה חותם של דפוס: “חברת אנשים העוסקים בעבודות בית”, וכיון שהיא לא ידעה אנגלית פנתה אל הפריצה הזקנה בבקשה לקרא לפניה את המכתב. הפריצה הביטה אליה בעין חשד ואמרה:

– הנני לברך אותך! ההנך ממתיקה כבר סוד עם המורדים הללו?

– איני יודעת כלום, – ענתה אננא.

במכתב היה רק כרטיס נדפס שבו באה הצעה להכנס בתור חברה לחברת האנשים המשרתים בבתים פרטיים. הודיעה לה את האדריסה וסכום דמי חברות. הפליא את אננא, כשתרגמה הפריצה לפניה את המכתב באירוניה… אולם הנערה החביאה את המכתב ולפעמים היתה מוציאה אותו מכיסה בלילות ומביטה בהתפלאות חרישית: מי הוא שהרגיש במציאותה בארץ זו וכתב בדיוק את שמה ושם שם משפחתה?…

זה היה זמן לא רב אחרי שנכנסה לשרת אצל הפריצה, וכעבור ימים אחדים הודיעה לה פריצה בפנים של זעם:

– מעשים יפים, עשה מתיא שלך, אין מה לדבר… – אי אפשר להאמין לאדם לפי חיצוניותו. הוא נראה כל כך ענו ושקט…

– מה קרה? – שאלה אננא.

– הוא הרג את השוטר, לא פחות ולא יותר!

– אי אפשר! – קראה הצעירה.

הפריצה הזקנה הראתה לה חבילת עתונים, שהביא לה בעלה, כשכבר נתגלה מי הוא הרוצח. בציור העתונים אי אפשר היה להכיר את האופי הרך של הלוזיני, אף על פי שניכרים היו איזו רשמים וגם צורת הזקן שלו. בגליונות שאחריהם כבר בא ציור תמונת דימא במעיל ובכובע של עור איל, שהיה חבר למתיא שנעלם. הפריצה הזקנה שמה משקפים על עינים וכל היום ישבה וקראה בעתונים ולפעמים מסרה את הכתוב שם לאזני אננא. הפריצה בעצמה היתה משתוממת מאוד על זה שמתיא בא בתוך קהל המוחאים ונעשה למנהיג של חבורת השודדים האיטלקים, שהכריעו את המשטרה והסיתו את חוסרי העבודה להתנפל ולבוז את החנויות הסמוכות.

– והוא הלא נראה כל כך נכנע ושקט! – אמרה הפריצה – בזכרה את דברי מתיא, את עיניו הטובות והסכמתו לכל מה שהיא דברה אליו – אמנם, מעכשיו אי אפשר להאמין באדם לפי חיצוניותו.

היא הביטה בחשד אל אננא, וחשבה שהיא חברה לאיש הנורא ההוא, אך עיניה הישרות של הצעירה הסירה את החשד שבלבה.

– הוא מהיר חמה מאוד – אמרה אננא בעצב, בזכרה הרגע שקרה עמו בריבו עם פאדדי – ו… והאפשר מאוד כי מה שכתוב בעתון כי הוא הרכין עצמו והושיט פיו לקראת היד… כונתו היתה… הוא רצה לנשק את ידו…

– רצה לנשק… והרג?… כל זה מוזר! – אמרה הפריצה. בכל אופן אם ימצאוהו, יתלוהו… הלא תראי לאיזה סוף מובילות אותן החברות השונות… אנכי מכירה את הגומפרסים הללו!.. הביטי, הם רוצים ללכוד גם אותך ברשתם!

אננא ראתה שהפריצה מדברת בתמימות, והמאורע עם מתיא הוסיף לדבריה ערך גדול. בכל זאת כשבא מכתב שנית על שמה עם אותו החותם, בשעה שהפריצה לא היתה בבית, פנתה אננא לא אל הפריצה, אלא אל אחד מדרי הבית. זה היה אדם שתקן וזועף. הוא לא השתתף בנשפי קלפים אצל בעל הבית ולא הגיד לאננא גם מלה אחת יתרה. תמיד ישב בחדרו, כתב כל הימים, חשב חשבונות, בבית היו אומרים שהוא המציא איזו המצאה. אננא משום מה האמינה בו אמונה יתרה ורחשה לו כבוד מיוחד.

הוא לקח מידה את המכתב ותרגם לה בדיוק גמור מלה במלה. תוכן המכתב היה לפלא גדול בעיני אננא. כתבו לה כי לועד של החברה נודע, כי מיסס אננא עובדת בתנאים כאלה שהם משפילים את ערך האדם ויחד עם זה – את גובה השכר שרגילים לקבל באמריקה. עשרה דולרים בשבוע ויום אחד חפשי – זוהי דרישה מינימלית, שנתקבלה באספה הכללית של משרתי הבית.

אננא נבהלה מדברי המכתב הזה.

– מה יעשה לי? – שאלה הצעירה, בהביטה אל הקורא בעינים פתוחות למדי, מבלי הבין מי כתב את המכתב אליה ובאיזו זכות הוא פונה אליה.

– אנכי איני מתערב בדברים האלה! – השיב הדיר השתקן וחזר אל נירותיו, אך בין עיניו ובין הניר שלפניו נראתה לו דמות הצעירה הנבהלה והיפה, שאינה יודעת איך ובמה לעזור לנפשה ובלי רצון הפך שוב פניו אליה, בהרימו את משקפיו על מצחו.

– ההנך פה עדין? – אמר הדיר בהביטו בעיניו קצרות־הרואי אל המרחב או על מה שראה באננא – פניך המוזרות מעכבות בעדי מעבוד… שאלת לדעתי? הנה אגיד לך כי כל אלה הם טפשות! לפנים הייתי גם אני מאמין באותם הפטפוטים ונמשכתי אחריהם, עכשיו אני רואה כי רק המדע ישנה את יחסי האדם. את מבינה? המדע! השאלה נפתרת לא ברחוב, אלא בחדר החוקר… הנה כאן (הוא הראה על ניירותיו) תשובות על כל השאלות. מהרה יודע הדבר בעולם וגם את תודעי. ולעת עתה – לכי לשלום… את מפריעה בעדי. והעבודה שלי הרבה יותר חשובה מכל הענינים הללו.

והוא פנה שוב אל תרשימיו וחשבונותיו בהניעו בידו השמאלית לאננא, כי תצא משם. אננא יצאה אל המטבח, בחשבה כי כאן בכל זאת לא הכל כמו ברוסיה, ושהיא מעודה לא ראתה איש מוזר שכזה, שידבר בחגיגיות דברים לא מובנים.

היא רצתה להועץ עם דימא ועם רוזה. בלכתה לכנסיה היתה עוברת על יד הבית שבו גר בורק וידעה כבר בעצמה את הדרך אליו. פעם כשהפריצה נשארה בבית והיא הלכה לבדה לכנסיה, סרה אננא אל דירת מכיריה. את רוזה ודז’ון לא מצאה בבית, רק בורק לבדו היה והא היה עסוק מאוד. ממנו נודע לה כי דימא נסע מכאן, מפני שהמכתב שהוא שלח אז הגיע לתעודתו, ואנשי לוזינה לקחוהו אליהם למיניסוטה. זה היה בשבילו מאורע יפה, אחרי שהידידים האירלנדים יצאו מפה. תאמאני-הול לא היה צריך עוד לקולו ועבודה עוד לא מצא… הפרסום לשעה שזכה דימא שתמונתו תהיה קבועה בעתונים – לא יכול למלא את חסרון הידידים. הקוראים כבר חדלו להתענין במה שקרה בגן המרכזי, ביחוד אחרי שנודע שמיסטר הופקינס לא נהרג כלל ושב לאיתנו.

המאורע עם הפרא נסוג אחור אל העמוד הרביעי, החמישי, הששי של העתונים ועל העמודים הראשונים באו מחוסר ענינים אחרים של הפתעות, תמונות של מיס סליזי ומיסטר פריד, שני צעירים שהתחתנו בחשאי בבלטימורה והפתיעו בזה את הוריהם, מיליונרים ידועים בניו-יורק, וראשה המכוסה תלתלים צהובים של מיס סליזי, עם עינים שחורות מביטות בערמה, הופיע בעתון באותו המקום שתפס זה לא כבר ציורו של מתיא שלנו, ובאותו העפרון שצירו את מתיא נצטיירה גם מיס סליזי האמריקאית העשירה.

מזה אפשר להסיק כמה נקל להתפרסם באותה מדינה ועד כמה לא בטוח שהפרסום יאריך ימים.

רק דימא ואנשי לוזינה קראו, מה שהיה אפשר להם, על דבר מתיא וחשבו מחשבות איך למצוא את המסכן הזה, אשר שוב כאילו נבלע בתהום מבלי השאיר אחריו סימן כל שהוא.

פרק כו

וזה האיש שהיה סבה לכל המהומה ביום המיטינג הגדול נסע ברכבת מהירה ועבר את דטרויט, בופאללו, ניאגארה וצ’יקגו.

באיזה אופן נכנס אל הרכבת הזאת? על אודות זה זכר רק זכרונות עמומים. כשעמד הקהל, ברגע שהבין כי מכאן ואילך לא יתחדש מאומה ולא כדאי בשבילו לשהות שם עוד, כי מלבד רע לא יצא כלום מכל זה, ובפרט אחרי שראה את הופקינס שוכב במקום שנפל, פניו חורים כמת ועיניו סגורות – עמד מתיא והביט בעינים תועות מסביב והרגיש כי סוף סוף יאבד בעיר הזאת לגמרי. מהרגע ההוא נהפך מתיא שוב לילד חסר עזרה ורץ בהכנעה אחרי איזה איטלקי גבה קומה, שתפש ביד מתיא והוציאו מתוך הקהל.

את הככר עברו ביחד עם עוד איזה אנשים ואחר כך פנו לסמטא, ומשם לאיזה מרתף, ששם היו עוד כעשה בורחים, חלק מהם זועפים וחלק שמחים במקרי היום. הזועפים היו זקנים, והשמחים היו צעירים רוקים, וביניהם זה האיטלקי שהציל את מתיא. זה היה אותו הצעיר שבבוקר לפני המיטינג תפף בשכמו של מתיא ומשמש את שריריו. בעיניו היתה יפה מאוד גבורתו של מתיא שהראה במלחמה עם המשטרה. הוא ועוד חברים אחדים מהרו אחרי מתיא ופנו את הדרך, אך אחרי שהקהל עמד מבלי דעת מה לעשות – הבין כי עכשיו יותר טוב להסתתר, אחרי שהענין נעשה יותר רציני, והוא חשב לחובה לעצמו לדאוג גם לגר המוזר.

מהסימטא הוליכו את מתיא והכניסוהו לאיזה בנין ארוך, צר ואפל. שם נאספו כעשרים איש מבני עמים שונים, ובהיותם מרגישים את עצמם כי כבר יצאו מהסכנה, נדברו ביניהם על המאורע. הם נשאו ונתנו ברגש חם כי לחנם נפסק המיטינג, ואחרים הראו להפך, כי הכל נגמר בטוב והמלחמה שהיתה עם המשטרה תעשה רושם עוד הרבה יותר טוב מאשר עשו “הנאומים המתונים” של גומפרס. כל זה הביא את המתוכחים לידי שאלה: “מה לעשות עם הגר המוזר”?

הם השתדלו להכנס עם מתיא בשיחה, הציעו לו כמה שאלות בשפות שונות, אך הוא רק הביט אליהם בעיניו, עיני תכלת, שמתוכן נשקפה עצבות צובטת, וחזר כמה פעמים על המלות: מיניסוטה… דימא… לוזיני…

לסוף בא האיטלקי הגבוה לידי החלטה, שצריך להחליף למתיא את בגדיו ולשלחו ברכבת למיניסוטה. מצאו בשבילו בגדים, שאמנם בלבשו אותם נתפקעה התפירה, ואחר כך הביאו ספר מבין חברתם. מתחילה התנגד מתיא לחפצם, אך כשהאיטלקי הצעיר הראה לו בתנועת היד, כי עתידים לשים חבל על צוארו, הבין מתיא כי צריך להכנע. כעבור עשרה דקים ראה מתיא את פניו בראי קטן והנה נשתנו לגמרי, נשאר רק שפם קצר ומשהו מזקן.

האיטלקי תפף לו בשכמו. מתיא הבין כי האנשים הללו דואגים לו, אף על פי שלא הבין מדוע הם מתיחסים למצבו הרע מאוד בשמחה. איך שהוא לפנות ערב הלך מתיא המחודש בלוית חברים צעירים אל התחנה. כאן לקחו ממנו כסף כמה שהיה צריך והשאר (לא הרבה) – מסרו לו ביחד עם הכרטיס, ששמו ברצועה שעל מגבעתו. ובטרם צאת הרכבת הביא האיטלקי שני בקבוקי סודה, ככר לחם לבן גדול ואיזה פירות. את הכל שמו בסל. הדבר הזה מצא חן מאוד בעיני מתיא, והוא חבק את מיטיבו בחזקה.

– אתה נהיית לי לקרוב, כאילו בן משפחתי, – אמר מתיא – לעולם לא אשכחך!…

האיטלקי תפף על כתפו והניע לו בראשו בשמחה ושחוק והביט אחריו כשהרכבת נעתקה ממקומה, ונשאה את מתיא דרך מנהרות, רחובות ותלים ולפעמים גם על פני הגגות, בצלצלה צלצול מדוד ועצום. זמן מה עוד נראו בחלונות הקרון הבתים של העיר הארורה, ואחר כך נראו איים מכוסי ירק, תכלת השמים, עננים… אחר כך צף ועלה ירח גדול, כמו אתמול על שפת הים, בתוך הערפל התכלתי מעל הנהר.

הסל עם האוכל נשמט הצדה מידיו של מתיא שנרדם והפירות נשפכו. האיש שישב על ידו הרימם, השיבם אל הסל והעמידו על הרצפה. הקונדוקטור בא, ומבלי העיר את מתיא, הוציא את הכרטיס ממגבעתו של הישן ובמקום הכרטיס הניח שם חתיכת קרטון עם מספר. מתיא ישן שנה חזקה, ועל פניו היתה נסוכה עצבת, ולפעמים התכוצו שפתיו כמו מחרדה.

הרכבת רצה לדרכה, כשצלצול הברזל השמיע קולו, בעברה לפעמים בתוך חגוי הרים, רחובות של עירות לא גדולות ותחנות על רשתות של פסי ברזל, ולעתים קרובות נפגשה עם רכבות אחרות, רצות הנה והנה…

פרק כז

אחרי זמן רב נזדמן למתיא לנסוע באותה הדרך, אך אז כבר נראתה לו אמריקה אחרת מאשר ראה אותה באותם ימי העצב, כשהרכבת משכה אותו הלאה מניו-יורק, מבלי דעת אנה. הוא ישן כשעברה הרכבת את גדות גודזון הנפלאות ביפין ונתעורר לזמן קצר רק בסיראקוזי, ששם בקע דרך החלונות איזה אור אדום מבשר רע… אלה היו בתי חרושת. ברזל מהותך שפוך היה על פני האדמה, מסביב עמדו בנינים שחורים, אנשים שחורים התהלכו שם כמו רוחות רעות, עשן שחור התרומם ועלה אל השמים האפלים, המכוסים ערפל, ופעמוני הקטרים צלצלו בחשכת הלילה צלצול מונוטוני ומשמיע רע. אחרי כן הגיע לבופאללו, והנה גם היא מכוסה עשן ושחור. אחר כך, כשהאיר הבוקר, דפקו בקרונות החלונות שנפתחו ואויר הבוקר הקריר התפרץ אל תוכם. האמריקאים הוציאו ראשם מעבר החלונות והביטו בסקרנות אל אשר לפניהם.

ניאגארה, ניאגארה פולל! – קרא הקונדוקטור במהרו לעבור את הקרונות ונגע בשרוולו של מתיא, בהביטו אליו בתמהון, כי הוא היחידי היושב בפנתו ואינו ממהר להסתכל בפלאי ניאגארה. מתיא התרומם והביט בחלון. עוד היה חושך. הרכבת כאילו זחלה בפחד ועלתה על הגשר התלוי מעל הנהר הזורם במהירות ומעלה אד עמוק למטה. הגשר נזדעזע וכאילו התאמץ לסבול את כובד המשא אשר עליו, כמיתר שנמתח יותר מדי. עוד גשר אחר שכזה שנמתח מעבר הנהר האחד עד העבר השני ברום נורא, נראה כרצועה דקה של קליעה הנשקפת מתוך האד. מתחת סאן זרם הנהר המעלה קצף. על הסלעים נרדמו בתי העיר ומתחתם פרצו מתוך האבנים זרמים זרמים ונפלו למטה כרצועות לבנות ושם הרחק נתערבב קצף הנהר עם האד הלבן שהתאבך והתרגז, כרותחים בתוך דוד גדול מאוד, וכסה את מפל המים מעיני הרואים. רק שאון חרש, בלי הרף, ישר וכאילו באין תקוה, התפרץ משם ומלא חלחלה וזעזע את האויר הרטוב בערפל הלילה. כאילו בתוך האד הסתובב ושקק מה שהוא ענקי והתאנח אנחה חרישית כמתאונן על שאין לו מנוחה מעולם ועד עולם…

הרכבת הוסיפה לזחול בפחד על התהום, הגשר הוסיף להתאמץ ולהזדעזע. האד התאבך כעשן מדלקה נוראה, ובעלותו השמימה התלכד שם עם שורת עננים רחוקים. אחר כך נסעה לה הרכבת במנוחה, הגלגלים הסתובבו על פני האדמה הקשה, הרכבת ירדה מהגשר ונחפזה לדרכה על פני שפת הנהר. אז גבר פתאום האור, ומהענן שכסה את כל המרחב של אשד המים הגדול, שהחריש את שאון הרכבת, נראתה הלבנה בשמים, ואשד המים היה כבר מן הצד, ומעל האשד עוד עמדה עננה אפלה שחברה את השמים עם הארץ. נדמה היה כי איזו חיה ענקית הגיחה במקום הזה על הנהר ותפשה בו והיא נושמת, חופרת ושוקקת..

בזכרונו של מתיא נשארה דיטרויט רק מפני שאז כאילו התנשאה הרכבת מעל האדמה יחד עם פסי הברזל והכל יחד צף על פני המים. זה היה בלילה השני ושם, על שפת הנהר השנית, התמתחה העיר על מרחב גדול ואורותיה מכל הגונים נוצצו מרחוק. אחר כך עברה הרכבת על יד צ’יקאגו. בשפה הימנית דפקו הגלים הירוקים של מיצ’יהאנא, הנהר הגדול כים, והספינה הגדולה שהלכה ישר אל החוף, בהגיחה מתוך האופק המימי, נדמתה כאילו היא מטפסת ועולה על הר מים… עוד שעות אחדות נסעה כלפי מערב.

מכאן ואילך היו הערים יותר קטנות, נגלו יערות ונהרות קטנים, נראו שדות של חיטי תירס, וכאשר נחלף המקום, כאשר התפרץ אל החלונות אויר השדות והיערות – נגש מתיא אל החלון לעתים יותר תכופות, והביט בסקרנות אל הנעשה בארץ הזאת, שהזכירה לו את מולדתו.

ויחד עם זה הלכו כעסו ומרירותו על עלבונו והרדיפות שסבל הלוך ונמוג. במקום אחד כמעט שהוציא את גופו עד החצי מתוך החלון, בהיותו מלוה במבטו את כברת האדמה החרושה שעליה אלמו גברים ונשים אלומות חטה. במקום אחר ראה אנשים עומדים נשענים על מפציהם ומעדריהם ומביטים אל הרכבת העוברת. האנשים ההם עבדו בשרוש היער, שאת עציו כבר הפילו. מתיא ידע את העבודה הזאת והוא רצה לקפוץ מתוך הרכבת, לקחת בידו קרדום או מפץ ולהראות לאנשים ההם מה שהוא, מתיא הלוזיני, יכול לעשות גם בשורש חזק וגדול.

אך הרכבת הוסיפה לצלצל ולרוץ אורח, תמונה באה ותמונה עוברת. ימים נוגים נתחלפו בימים אחרים יותר נוגים וככל אשר נפגשו מחזות טבע יותר מובנים ויותר פשוטים, ככל אשר רוחו של הולזיני נעשתה יותר חנונה ורכה ופתוחה לקראת היופי השקט של החיים השקטים והמובנים לו; ככל אשר הוסיפה לבוא בקרבו, במקום שנאה קהה, מתחילה סקרנות ואחריה – התפלאות והכנעה שלוה – כך הוסיפה העצבות להיות יותר חריפה ועמוקה. עכשיו הרגיש כי גם בשבילו היה נמצא מקום בחיים האלה אם לא היה פונה פתאום עורף לארץ הזאת, לאנשיה, לעריה, אם היה שם יותר לבו אל שפתה ומנהגיה, אם לא היה מוציא ברגע אחד משפט קשה על כולה מבלי הבחן בין טוב לרע… ועכשיו הפרידה בינו ובין החיים האלה הנדידה ואולי גם מעשה חטא..

והאנשים, אף על פי שלעתים קרובות נדמו לפאדדי, התחילו להראות בעיני מתיא באור אחר. כל זמן שנסע ועבר מרכבת לרכבת לא פעם נתחלף גם קהל הנוסעים וגדוד הקונדוקטורים. אך היוצאים היו מראים להנכנסים על הענק הזה, שהרגיש אי נעימות בלבוש החדש ששמו עליו והוא פחדן, ביישן וחסר עזרה כתינוק. איש לא נגע בו לרעה, איש לא הכביד עליו בשאלות, ורק בכל פעם כשהיה צריך להחליף את הקרון, או לעבור מרכבת לרכבת, נגש אל מתיא הקונדוקטור או מי שהוא מהיושבים עמו, לקחו בידו והוליכו למקום חדש. הענק הלך בהכנעה אחרי מוליכו והביט אליו בביישנות ובתודה.

מלבד זאת, כאן באמצע המדינה, לא היו האנשים כל כך דומים איש לרעהו כמו באותה העיר הגדולה, שבה בא מתיא לידי נסיונות קשים ומרים. ברכבת היו באים ויושבים פארמרים גבוהי קומה ורחבי כתפים, בסיורדוטים רחבים ובעלי זקן, שהיו גם כן לצחוק ולתעלולים בעיני הילדים השובבים שבניו-יורק. לפעמים איזה קוואקיר זועף, מרוכס בסיורדוט עד הצואר, לפעמים סוחר בהמות מהערבה, צייד מקנדה בבגדי עור יפים וכנפות לו ופתילים, ובזה העיר את תשומת לב כל היושבים בקרון. ופעם ראה חבורה של הודים, שפניהם כמראה הברונזה. אלה שבו מואשינגטון. הם ישבו על יד המדורה, התעטפו בשמיכות והמתינו לבוא הרכבת, ובתוך כך עשנו את מקטרתם, בשעה שכל הנוסעים שיצאו מהקרון הביטו אל החבורה הזו בסקרנות…

על אחת התחנות אצל עירה לא גדולה, בבית שעמד על יד הנהר סמוך ליער, נכנס לאותו הקרון, שבו ישב מתיא, נוסע חדש. זה היה זקן בעל פנים רזים, לחיים נופלות ועינים חודרות. האיש הזה שנראה מוזר, כמעט מגוחך, וביותר מפני שהיה לבוש סחבות החזיק בכל זאת את עצמו בהכרת ערך וגם בגאוה. בגדו שהיה כנראה מלפנים מצבע שחור, נעשה עכשיו אפור מהשמש, מהאבק הלבן והרבה כתמים של חלודה נראו בו. מכנסיו היו קצרות כאילו לוקחו מאיזה ילד, והמגפים נעשו עוד יותר צהובים מאשר אצל מתיא, שעליהם עוד נשארו עקבות השחור שמשח אותם הכושי סאם מברודוויי. אך על ראשו של האיש ההוא היה צילינדר חדש מבריק ובפיו סיגרה גדולה שמלאה את הקרון בריח נעים. מתיא התפלא עוד קודם שאין כאן קרונות מיוחדים להמון העם, ועכשיו חשב כי איש שכזה במכנסים שכאלה ובסיגרה, בודאי שלא יחפצו הנוסעים לשבת עמו יחד, מבלי לשים לב לצילינדר שלו שהוא, כנראה, גנוב. אך לתמהונו אדון אחד מלובש יפה לוה את הזקן בכבוד ועמו נפח שכנראה רק עכשיו עזב את הסדן… שניהם חבקו את ידו על הפלטפורמה וכשנכנס לקרון נגש אליו צעיר אחד, שהיה גם כן לבוש יפה, ונתן לו בכבוד דרך לעבור ופנה לו מקום על ידו. הזקן הניע בראשו, הוציא את הסיגרה מפיו וירק והושיט לאיש הצעיר את ידו בתנועה של “ג’נטלמן”. מתוך כך הלכה לה הרכבת הלאה. ערב חמים ירד על השדות, על היערות ועל הבקעות וכסה את הכל בערפל דק שנעשה מזמן לזמן יותר תכלתי ויותר עבה. הצלצול המדוד של הקטר התפשט ביער שעמד דומם משני עברי הדרך ותדיר נצנץ אור מהמקומות שהיו חשופים מעצים. לפעמים נתגלתה מדורה, שמסביבה התקבצו חוטבי העצים, ולפעמים האירו גם חלונות בתים… במקום אחד ישבה משפחה לאכול ארוחת ערב תחת כפת השמים, בדלתות הפתוחות לגמרי עמדה אשה עם ילד, וגם אור הנרות לא התנועע באויר השקט שמסביב.

מתיא הביט על כל אלה ברגש מעורב: רוח המולדת נשבה אליו מהמרחב הזה, שבו כאילו רק עכשיו התלקחה המלחמה החדשה בין האדם ובין הטבע, ועצב תקפהו: הנה שם באיזה מקום יושבים אוסיפ וקטרינה – והוא… מה יהיה עמו במקום הנכרי הזה אחרי המעשה שעשה?

כל כך גדלה עצבותו עד שהחליט בנפשו כי יותר טוב, להרדם… והוא באמת נרדם מהר בשבתו, ואת ראשו הפנה לאחור. על פניו עברו לאור הפנס החשמלי צללי חלומות מעציבים, שפתיו התנועעו וגבות עיניו התקרבו, כאילו מכאב פנימי…

פרק כח

לא תמיד באה השינה אלינו בזמנה. אלמלא היה אז מתיא אחוז תרדמה, היה אפשר לו לשמוע הרבה דברים מענינים, ומסעותיו היו נגמרים בכי טוב ובלי איחור.

אך הוא היה ישן בעת שהרכבת עמדה במשך זה רב בערך על יד תחנה אחת לא גדולה. לא רחוק מבית התחנה, במקום שנכרתו אילנותיו, עמד בית שנבנה מקורות חדשות. על הפלטפורמה היתה מורגשת התעוררות חיים יוצאת מהכלל, פורקו מהקרונות מכונות של עבודת האדמה ואבנים, נשמעו קולות קוראים ברמה, והקולות גרוניים ובאיזה ז’ארגון.

הנוסעים האמריקאים הביטו בסקרנות מתך החלונות, וכנראה חשבו שהאנשים הללו מזדרזים הרבה יותר ממה שהענין דורש.

– סלח נא, אדון, – שאל אחד הנוסעים ממילבוקי – מאיזה עם אלה?

– יהודי רוסיה, – ענה הנשאל – הם יסדו קולוניה קרוב לדיבלטואון.

באותה שעה עמדו אצל הדלת הפתוחה מצד הקרון שני אנשים ונשמעה השפה הרוסית

– שמע, ייבגני! – קרא אחד בקול טנור גבוה בצלצול גרוני קל – שוב אני אומר לך: השאר עמנו.

– לא, אי אפשר! – השיב השני בבריטון עבה – דבר-מה מושך שמה, המבין אתה?… הידיעות האחרונות…

– אותה האילוזיה, שהיתה גם מלפנים! ובשביל פנטסיה זו אתה הופך עורף לענין ממשי וחי: לתת מולדת חדשה לאלפי אנשים, לעשות נסיון סוציאלי…

– הכל יפה בתוך תנאים אחרים… חוזר אני על דברי: מושך אותי שמה… ומה שאתה קורא בבוז פנטסיה, דע לך, שמואל, כי רק בפנטסיות הללו אוצר חיים של העתיד. ושנית, גם אתה והעסק שלך…

– אול רייט! קרא מי שהוא מהפלטפורמה.

– בבקשה להכנס לקרונות, קרא הקונדוטור. שני הידידים חבקו זה את זה בחזקה ואחד מהם קפץ ונכנס אל הקרון שזז ממקומו…

זה היה צעיר גבה קומה. רשמי פניו לא היו ישרים, אבל היתה בהם הבעה מיוחדת. בגדיו היו מאובקים, וכן נעליו, כאילו הרבה היום ללכת ברגל. הוא הניח את תרמילו הקטן על המדף מעל לראשו של מתיא, ואחר כך נפל מבטו על הישן. בעת ההיא, אולי מפני מבטו של הנוסע, פקח מתיא עיניו האחוזות שינה והעצובות. רגעים אחדים הביטו איש בפני חברו. אך אחר כך נטה ראשו של מתיא שוב לאחור ומחזהו הרחב התפרצה אנחה עמוקה… הוא הוסיף לישון.

הנוסע החדש הביט עוד רגעים אחדים בפני הישן. אף על פי שמתיא היה מגולח יפה ומלובש בבגדים אמריקאיים, בכל זאת העיד בו איזה דבר על מוצאו ממולדתו הרחוקה. האיש הצעיר נזכר בערבה המכוסה שלג רך, בצלצול הפעמון שעל רתמת הסוס; בגדר גבוהה מצדי הדרך. אנשים בעינים שכאלה ממהרים לסור הצדה ולפנות דרך למרכה הרתומה לשלשה סוסים…

אולי גם מתיא נזכר במה שהוא מעין זה; שפתיו התנועעו, גמגמו מה שהוא ועל פניו היתה שפוכה הכנעה ובקשה.

את כל המחזה האלם הזה ראה בעין חודדת האדון הלבוש צילינדר. ממבטו נראתה איזו הבעה מוזרה, המעידה לחיוך ובטול כאחד.

– שלום, מיסטר נילוב! – קרא האיש בראותו כי הרוסי אינו שם לב אליו. הרוסי נזדעזע והפך אליו פניו.

– א! שלום, השופט דיקינסון! – ענה הלה באנגלית נקיה, בהושיטו לו ידו – סלח נא, שלא הרגשתי בך.

– אין דבר. כנראה הפנתה תשומת לבך כלפי הנוסע הזה. הוא מענין גם אותי… הוא, כנראה, נוסע ממקום רחוק.

– מן מילבוקי, – אמר אחד הנוסעים.

– לא, – ענה השני – אני בעצמי נוסע מן מילבוקי ועוד שם מצאתיו. כנראה הוא מצ’יקאגו ואולי מניו-יורק עצמה, הוא אינו יודע אף מלה אנגלית וחסר עזרה כילד.

– כנראה, גר מארץ אחרת, – אמר השופט דיקינסון ומדד את הישן במבט חודר. – גוף ענק!… ואתה, מיסטר נילוב, כנראה היית אצל בני ארצך? מה מצבם? ראיתי, הם הביאו מכונות יפות, מהמין המשובח שמאמריקה.

–כן, לעת עתה, עוד מצב קשה, אך הם מקוים.

– הקראת בתוצאות הדין והחשבון של הועד האמיגראציוני? מספר הבאים מרוסיה הולך וגדל…

– כן, ענה נילוב.

– אגב באותו העתון, ב“קורייר הדבלטואוני” יש המשך המעשה על הפרא שבניו-יורק, הנה נודע שגם הוא רוסי.

– אם כך – ענה נילוב, – הוא אינו פרא.

– המ.. כן, סלח, מיסטר נילוב, אנכי כמובן איני מדבר על החלק התרבותי של האומה. ובכל זאת… במדה ידועה… אדם שהוא נושך…

– אין ספק שאינו נושך, אדון, לא כל האמור בעתון אמת.

– ואולם מה שעשה לשוטר הופקינס?

– השוטר הופקינס, אפילו לפי דברי העתונים, הכהו תחלה במגלב שבידו. וכי גם אותו חושב האדון לפרא?

הגנטלמן האפור חייך ואמר:

– או! זהו ענין אחר… לשוטרים בארץ הזאת נתנו מגלבים לצורך ידוע… ואם הזר מפריע הסדר…

– צר לי לשמוע דברים שכאלה מפי שופט, – אמר נילוב בקרירות.

הג’נטלמן האפור התישר. כנראה, הדברים נחתו בו.

– איש לא הוכיח מעודו את השופט דיקינסון שהוא ממהר – להוציא משפט… בתוך מעונו. כאן יש לנו עסק עם עובדות כמו שהן מסופרות בעתונים. וכי אנכי העלבתי אותך, מיסטר נילוב?

– אתה לא העלבתני. אך אם אתה יודע את השוטרים של הארץ הזאת, אנכי יודע את האנשים מארץ מולדתי. ואנכי חושב לעלבון טפשי את המעשיות שמספרים העתונים, כי בני ארצי נושכים. וכי אדוני בטוח שהשוטרים שלכם אינם משתמשים במגלבים בלי סבה?

האיש האפור הוציא מפיו את הסיגרה ואיזה זמן הביט בשכנו, כאילו נתפלא על גלגול השיחה באופן פתאומי.

– כן… אם להשקיף על הענין מתוך נקודת השקפה זו… אגיד האמת, אנכי אינני בטוח באמתיות הספורים האלה… כנראה יש לך אידיאה מיוחדת בענין הזה.

– כן, אצלי יש אידיאה… אני חושב שבן ארץ מולדתי נכנס למיטינג באופן מקרי לגמרי, ובמקרה נפגש עם הופקינס.

– ולמה כפף ראשו והשתדל לתפוס ידו?… מה היתה הסבה למה שספרו העתונים?

– האמת היא כנראה שהוא כפף ראשו… לצערי, אדון, בארץ מולדתי רגילים האנשים להתכופף בהכנעה יתרה…

– אתה חושב כך? ה, ה! זה כמעט לא יאומן… הרצון לנשוך ודוקא ביד… בשביל זה דרושות הוכחות.

ו– אם לעומת ההכנעה ודרישת השלום מכבדים במגלב בראש?

– ה, ה, ה! הדבר הזה יכול להחשיך את אור השכל ונותן ליצר הרע לשלוט. אנכי חושב כי בזה מתבאר כל הענין. אתה היית יכול להיות עורך דין נפלא בעירנו. ואתה חושב לנחוץ להמשיך עבודתך בנסירת העצים…

הוא נער את האפר מעל הסיגרה והביט במבט חודר אל נילוב בעיניו החדות והמלאות חיים, אחר כך, בשומו עין על שאר הנוסעים וברצותו לתת לשיחה אופי אינטימי, הוא עבר וישב על הספסל שעליו ישב נילוב, שם ידו על ברכו, השפיל קולו ואמר:

– סלח נא, מיסטר נילוב! דיק דיקינסון הוא איש סקרני. הרשני להרצות לפניך איזו שאלות… שיש בהם מענין פרטי…

– בבקשה. אם השאלות תהיינה לא לרצון לי לא אתן תשובה.

– כמובן, כמובן! – צחק דיקינסון – אתה הנך הג’נטלמן הרוסי השלישי שפגשתי… אמור נא. האם הרבה אמריקאים ראית בארץ מולדתך?

– פגשתי, אך לא הרבה.

– ובודאי ששם החליפו את מצבם, שהיה בינוני, במצב יותר טוב.

– אני חושב…

– אמור נא… אפשר שאני שוגה. אך כמדומני, שאתה עשית ממש ההפך… פעמים אחדות כבר נזדמן לך מקרה להסיר מעליך את החולצה של הפועל ולמצוא דרך יותר נעימה בחיים…

נילוב סקר את בגדיו המוזרים של הג’נטלמן וענה בחיוך:

– אני רואה שאתה, השופט דיקינסון, מתלבש בבגדי פועל.

– זהו קצת ענין אחר, – ענה דיקינסון – אני הייתי מלפנים בנאי ונדרתי להתלבש בכל חגיגה בבגדי בנאי. היום היתה פתיחת הבנק בעיר, והמיסדים הזמינוני לחגיגה. ומי שמזמין את דיק דיקינסון מזמין גם את מעיל הפועל שלו… הם ידעו מזה קודם.

– אנכי מכבד מאוד את הקו האופיני הזה, אדון, – אמר נילוב ברצינות – אך…

– אך, אני חוזר, זהו ענין אחר לגמרי, אני לובש את החליפה הישנה של פועל וביחד עם זה כפפות מהמין היותר טוב שבניו-יורק. זה מזכירני מה שהייתי ומה שאני עכשיו, זאת אומרת, למה אני חייב תודה בעד התמורה הזאת.

הוא נשתתק, מצץ הסיגרה בשפתותיו הדקות והאירוניות, ובהביטו בעיניו החדות אל האיש הצעיר, הוסיף:

– אתה, כנראה, הולך אחורנית, וכשתזקן תבקש אולי לשים עליך את הפראק.

– אני מקוה, כי לא יקרני כאלה – ענה נילוב – אולם כנראה הרכבת עומדת. כאן מקום נסירת העצים, והנני לרדת כאן. להתראות, אדון!

– להתראות! עוד נשארו עמי שאלות אחדות!

בהסירו את צרורו מהמדף, הביט נילוב בעינים חודרות אל מתיא הישן, אך כשנפגש עם מבטו של דיקינסון, לקח את צרורו ונפרד מהשופט. ברגע ההוא פתח מתיא את עיניו והביט בהתפלאות אל נילוב. פניו של מתיא הפיקו תמהון, אך עד ששפשף את העינים עמדה הרכבת פתאום, כמו תמיד באמריקה. נילוב יצא אל הפלטפורמה, ובעוד רגע הלכה הרכבת הלאה.

דיקינסון חזר למקומו, והאמריקאים התחילו לשוחח על זה שעזב אותם.

– כן, זהו ג’נטלמן רוסי שלישי שפגשתי בחיי, ואדם שלישי שאיני יכול להבינו.

– אולי מכת הטולסטואיים הוא? – אמר אחד.

– אינני יודע… אך הוא כנראה קבל השכלה רחבה, – הוסיף דיקינסון – וכבר היו כמה מקרים לפני שהיה יכול לעלות מתוך מצבו והוא מאן. כשגמרתי מלפנים את קבלנותי הראשונה, שהיתה לא גדולה, אז אמר לי המהנדס דיגלאס: אנכי שבע רצון מעבודתך. הגד נא למה אתה שואף בעתיד? אני עניתי בצחוק: אני לא הייתי מסרב מלקבל עלי להבחר לפרזידנט! מיסטר דיגלאס גם כן צחק וענה: אכן איני יכול להבטיחך שתהיה פרזידנט, אך אתה תבנה עיר שלמה ותהיה בה לראש.

– וזה נתקיים! – אמר בכבוד אחד מצעירי הנוסעים.

– אמנם, – ענה דיקינסון – להבין את האדם, זאת אומרת לדעת למה הוא שואף. כשראיתי בפעם הראשונה את הצעיר הרוסי הזה, העובד בבית החרושת לנסירת העצים שלי, גם כן שאלתיו: למה היה שואף? והוא ענה: אני מקוה שאוכל להכין לך קרשים דקים לא גרועים מאלה שמכינים הטובים שבפועלים.

– אכן מוזר הדבר! – אמר אחד הנוסעים.

באותה שעה נזדעזע מתיא, שנרדם שוב ברכבת אחרי שיצא נילוב משם, ושפתיו דובבו מתוך שנה.

– הנה גם את זה קשה להבין! – אמר אחד האמריקאים בצחוק.

– לא ראיתי מימי איש שירבה כל כך לישון במצב לא מתאים שכזה!

השופט דיקינסון הביט בתשומת לב מיוחדת אל מתיא ואמר:

– אנוכי נכון להאמין, כי יש איזה דבר המעיק על מצפונו של האיש הזה. אינני יודע לאן הוא נוסע – אבל הייתי חפץ מאד, שלא ישים מושבו בתוך עירנו.

פרק כט

נשמע צלצול לעתים יותר תכופות, הרכבת הלכה לה לאט, הקונדוקטור נכנס לתוך הקרון וקבל את הכרטיסים מאת הזקן האפור ומשכנו הצעיר ואחר כך נגש אל מתיא הישן, נגע בשרוולו ואמר:

– דיבילטואון, דיבילטואון, אדון…

מתיא התעורר, פקח עיניו, הבין ונרעד בכל גופו. דיבילטואון! את השם הזה שמע כמה פעמים מפי כל קונדוקטור חדש שנכנס לקרון והוציא את הכרטיס מתוך המגבעת שעל ראש מתיא, ובכל פעם העיר שם זה בלבו איזה רגש לא נעים. דיבילטואון, הרכבת התחילה ללכת לאט, מקבלים את הכרטיסים בחזרה… הנה הגיע סוף לנסיעה, ובכן צריך לעזוב את הקרון… ומה שם הלאה? מה מחכה לו באותה דיבילטואון, שעד המקום הזה קבלו בשבילו כרטיס, מפני שלא היה לו יותר כסף?

בחלונות הקרון נראו אורות שבאו מהחוץ, כמו סכות של יהלום תקועות באפלת ההרים וביערות. משם רצו האורות וירדו אל תוך הבקעה, השתקפו בתוך מקום מים ושם הלאה נעלמו כליל. על יד החלון של הקרון עבר סלע גראניט כל כך קרוב, עד שנראה עליו האור הצהוב שמפנס הקרון. אחר כך נשמע מתחת הקרון רעש עמום של הגשר, ואז נראו שוב אורות רחוקים על פני הנהר, אך עכשיו התרוממו האורות יותר ויותר והתקרבו הלוך והתקרב. על הקטר צלצלו בלי הרף מפני שהרכבת בלכתה לאטה, עברה עכשיו את הרחוב הראשי שבדיבילטואון.

– הראית, אדון, איך שנרעד האיש הזר הזה? – שאל הצעיר, שכנראה השתדל למצוא חן בעיני דיקינסון.

– ראיתי הכל, – ענה הזקן – דיק דיקינסון ישתדל מראש להזהר.

בעוד רגע נפתחו דלתות הבתים בדיבילטואון ובני העיר יצאו לקבל פני אורחיהם. הקרון נתרוקן. האיש הצעיר עוד הרבה להשתחוות נגד דיקינסון, מסר גם דרישת שלום למיסס ליוסי, ואחר כך פנה ללכת אל העיר ושם הפיץ שמועות מחרידות.

העיר דיבילטואון היתה עיר צעירה בשטאַט צעיר. רק שמונה שנים עברו מעת שנעשתה תכנית העיר על יד מסלת ברזל חדשה, ומאז היתה העיר חיה חיי שקט, כנהוג בערים הנדחות שבאמריקה. מובן כי הידיעות שבאו הפעם היו על האיש המוזר שבא ברכבת, מבלי דבר דבר עם איש אף מלה אחת, שנרעד כשנגעו בו ושהוא מעורר חשד גדול בעיני השופט דיקינסון, המתנהג אמנם בשגעון, אבל נכבד מאוד בעיני כל יושבי העיר.

ברדתו מהקרון פנה השופט דיקינסון כרגע אל השוטר היחידי של העיר ובהראותו על מתיא, שעמד אבוד-עצה על הפלטפורמה שעליה שפוך אור החשמל, אמר:

– שים נא עינך, דז’ון וראה אנה יפנה האיש הזה. צריך לדעת מה רצונו. אני ירא כי טובה לא תבוא לנו ממנו.

השוטר דז’ון קללי התרחק והסתתר בצל המחסן, מתגאה בזה כי נפל בגורלו ענין חשוב מאוד.

אולם מהרה נדמה לו לדז’ון השוטר, כי הגר הנהו משולל כל רצון. הוא פשוט יצא ועמד על הפלטפורמה בלי כל מזודה, רק עם סל בידו. כנראה לא היתה תכנית למעשהו, והוא הביט במבט קהה אל הרכבת ההולכת ומתרחקת.

מתיא נאנח, הביט מסביב וישב לו על האצטבא על יד הגדר, לא רחוק מבית הנתיבות שנתרוקן. הלבנה התרוממה עד חצי השמים. מהצל שהלך והתקצר נתגלתה דמותו של דז’ון, ומתיא הוסיף לו לשבת, מבלי להראות שיש ברצונו לעשות מה שהוא לעיר השקועה בתרדמה.

אז הגיח דז’ון קללו ממארבו ובהתאם להמדובר ביניהם, הלך ודפק במלונו השופט.

השופט דיקינסון הוציא את ראשו מעבר לחלון ועל פניו נראה שהוא יודע מראש מה שדז’ון בא לבשרו.

– אנה הלך האורח ההוא?

– לא הלך לשום מקום, אדון, הוא מוסיף לשבת באותו המקום.

– הוא מוסיף לשבת… טוב, האם הראה במה שהוא למה הוא מתכון?

– אני חושב, אדון, כי אין לו איש ההוא שום כונות.

– לכל אדם יש איזו כונה, דז’ון, – אמר דיקינסון בחיוך של צער על תמימותו של השוטר – האמינה לי, לכל אדם יש איזו כונה שהיא. אם אנכי למשל הולך אל בית האופה, זאת אומרת שכונתי היא לקנות לחם. זהו דבר מובן, דז’ון. ואם אנכי יושב במטה, כונתי לישון… וכי לא כך הוא?

– נכון מאוד! – ענה השוטר.

– ואם… – כאן נתעותו פני הג’נטלמן בהבעה של ערמה – ואם היית רואה שבחצות הלילה אנכי מתהלך על יד המחסן של מסלת הברזל ומתבונן אל המנעולים ואל הדלת… המבין אתה, דז’ון?

– אני מבין היטיב… אבל… אם האיש יושב במקום אחד על האיצטבא ומתאנח?…

– טוב. כמובן שהדבר אינו לגמרי ברור. יש לו לאיש הזה זכות, כמו לאחרים, לשבת על האיצטבא ולהאנח, אפילו עד עלות הבוקר. תשגיח נא רק אם לא יבוא לעשות מה שהוא יותר רע. דיבילטואון סומכת על ההשגחה שלך. אולי ילך האורח אל הנהר, אולי יש לו חברים בסירות, אולי הוא מצפה לרגע שבו יוכל לשדוד את הרכבת, כמו שקרה לא כבר אצל מאדיסון… עמוד נא עוד רגע!

דיקינסון היטה אוזן קשבת: רכבת נגשה אל בית הנתיבות. השופט הביט אל דז’ון בעיניו החדות ואמר:

– אנכי מסופק מאוד אם עכשיו תמצאהו באותו המקום. הוא רצה לרמות אותך והצליח ברמאותו. הוא בודאי עשה כבר את שלו, ועכשיו ישב ויסע ברכבת הזאת. מהר נא שמה!…

החלון של השופט נסגר, והשוטר מהר לרוץ אל בית הנתיבות. אולם האיש חסר-הכוונה ישב לו על מקומו, בהורידו את ראשו. השוטר בקש לו מקום שיש עליו צל, בשביל שיסתיר בו את קומתו הגבוהה, ואחרי שלא מצא כזה החליט לשבת אצל קיר המחסן. אחר כך נסמך ראשו מאליו אל הקיר והוא נרדם בתרדמה נעימה. השופט המתין לו עוד איזה זמן ובראותו שהשוטר אינו שב, הבין שהאורח עדיין יושב על מקומו. הוא חשב כבר לכבות את המנורה, אך ברגע ההוא הודיעוהו כי בא איש ברכבת מיוחדה וצריך לראותו תיכף.

ואמנם לתוך חדרו נכנס בחפזון איש שאי אפשר להכיר על פי חיצוניותו מה הוא, רק עיניו החודרות של השופט הכירו בו כי זה דדקטיב (בלש).

– האתה שופט העיר? – שאל האיש בהשתחויה.

– שופט העיר דיבילטואון – ענה דיקינסון בהכרת ערך עצמו.

– אני צריך שתתן על ידי דרישה לאסור… אדון!

– אני חשבתי כך. האיש גבה הקומה, הענק? זה שבא עם הרכבת הראשונה?

הבלש הביט בתמהון על השופט שכבר נודעו לו כל הפרטים, ואמר:

– וכי כבר נודע לאדוני דבר הפקרא בניו-יורק?

השופט הביט אל הבלש ואמר לו: – היכן יפוי הכח שלך?

– אנכי כל כך מהרתי לנסוע בעקבותיו ולא הספקתי לקחת עמי יפוי כוח… אך המעשה כל כך ידוע הוא, הלא זה הוא שהרג את הופקינס!

– לפי התלגרמות האחרונות, – אמר השופט בטון קר – השוטר הופקינס הנהו בריא כבר לגמרי. אנכי דורש תעודה!

– אנכי אמרתי לך, אדון, הענין כל כך נכבד ונוסף לזה הלא הוא מארץ נכריה.

– בסגנון אחר אם נאמר: אתם מרשים לעצמכם להתנהג עם הבאים מארצות אַחרות בקלות יתרה. אנכי לא אתן פקודה לאסרו!

– אבל, אדון, הלא זהו איש מסוכן!…

– המשטרה של העיר דיבילטואון תמלא את חובתה! – ענה דיקינסון בגאוה – אנכי לא ארשה שיכתבו אחר כך בעתונים, כי בדיבילטואון מכניסים אנשים למאסר בלי כל סבה מכרעת.

הבלש יצא בלחצו בכתפיו והלך לו ראשית כל אל התלגרף, והשופט דיקינסון שכב לישון בבטחה, כי למשטרה של דיבילטואון יש כח מספיק כדי להשגיח על האיש משולל הכוונה, אך לפני ששכב שלח טלגרמה לנילוב למען יבוא אליו בבוקר.

פרק ל

בבוקר בא דז’ון קללי לבית השופט.

– מה נשמע, דז’ון? – שאל דיקינסון.

– הכל בסדר, אדון… אבל אחריו מביט עוד אחד.

– אני יודע, איש לא גבוה, בחליפה אפורה.

דז’ון הביט ביראת הכבוד אל השופט שלפניו גלויות כל הנסתרות והוסיף:

– הוא עודנו יושב, בהורידו ראשו על ידיו. בבוקר כשעבר השומר של מסלת הברזל, הלה הביט רק אליו. “כמו כלב. חולה”, – אמר ויליאמס.

– ויותר לא כלום?

– על יד האיש הזה מתאסף ההמון. כל הככר וכל הגן מלא אנשים.

– מה הם רוצים, דז’ון?

– כנראה גם הם רוצים לדעת למה הוא מתכון. ויחד עם זה עברה השמועה, כי זהו הפרא שהרג את הופקינס בניו-יורק.

ההודעה שהביא דז’ון היתה נכונה מאוד. השמועות על בואו של הגר המוזר, שמגמתו הרעה נודעה לשופט דיקינסון, כבר קיבלו צורות משונות ומוגזמות, וכאשר ראו בבוקר, כי אין לאיש הזה שום כוונות ושהוא המשיך לשבת כל הלילה בלי תנודה – היתה בעיר תנועה רבה. סביב האיש המוזר נתאספו סקרנים, מתחילה ילדים ונערים בהליכתם לבית הספר, ואחר כך משרתי בתי המסחר, גבירות השבות מהחנויות – סוף דבר: כל העיר דיבילטואון, כל אלה שהקיצו משנתם ושהלכו איש איש לעבודתו בקרו את הככר אשר בגן העיר אצל בית התחנה, ברצותם לדעת מה היא מגמתו של האורח המוזר הזה.

אבל זה היה דבר קשה מאוד. האורח הוסיף לשבת על מקומו, התאנח ולפעמים השיב על מה ששאלוהו במלות לא מובנות. ואולי היתה כבר מגמה למתיא בעת ההיא. בשומו מעינו במצבו בלילה ההוא, כל זמן שהעיר היתה תפושה תרדמה ולא רחוק ממנו היו עוברים ושבים השוטר והבלש – בא מתיא לכלל דעה שאין להמלט מהגורל, והגורל לאיש שכמוהו, שאין לו לשון ולא דרכיה הוא – בית האסורים… הוא חשב הרבה על אודות זה והחליט, כי בזמן יותר קרוב או יותר רחוק יכניסוהו סוף סוף למאסר. ואם כך הלא יותר טוב שיקדים הגורל לבוא… הוא יראה בסימנים כי אינו מבין מה שמדברים אליו, ומה שנעשה בניו-יורק הלא כאן אין איש יודע… ולפיכך הוא נשם כאילו הוקל לו, ובשמחה ובבטחון קם לעומת השוטר שהלך וקַרב אליו, בפנות לו דרך בין ההמון.

השופט דיקינסון נכנס אל תוך אולם המשפט, בשעה שאצל ביתו נשמע שאון וקול שיחות, וההמון מהר להתפרץ אל תוך האולם. האורח המוזר עמד בענוה באמצע, והשוטר קללי היה מלא עונג.

– הוא בקש, אדון שופט… – אמר השוטר, בהתקרבו אל השופט.

– טוב, דז’ון. אנכי ידעתי כי אתה תעשה את חובתך לעיר הבוטחת בך… מה בקש האיש הזה?

– הוא רצה לנשוך אותי בידי.

מיסטר דיקינסון נדהם בשמעו את הדבר הזה.

– לנשוך ביד?… אם כן זוהי אמת!… האם אתה בטוח כי זאת היתה מגמתו?

– יש לי עדים.

– טוב, אנו נחקור את העדים. המקרה דורש חקירה מעולה. האדון נילוב עדיין לא בא?

נילוב לא בא עדיין. מתיא הביט על כל הנעשה סביביו בתמהון וכמעט בכעס. הוא החליט בלבו לקבל על עצמו כל מה שיושיט לו הגורל, אך נדמה לו כי כאן הכל נעשה לא כמו שנהוג אצל בני אדם. לו נדמה, כי הדבר יהיה הרבה יותר פשוט. שואלים אדם לדרכיה שלו, והדרכיה איננה… אז אוסרים את האיש, השוטר עם פנקס תחת זרועו מוליכו אל המקום הדרוש, ושם… כאשר תחליט הממשלה כן יקום.

אבל פה גם את הדבר הפשוט הזה אינם יודעים לעשות כדבעי. נאסף, השד יודע למה, המון גדול, כאילו להסתכל בחיה רעה, ובראש כולם יושב הקבצן המטונף שראהו אתמול. אכן, עכשיו הוא לבוש בגדים נאים, ורק שאין עליו כל סימני שררות… מתיא הביט אל כל סביביו בכעס עצור.

ובאותה שעה נגש השופט לחקירה.

– ראשית כל עלינו לדעת את לאומיותו ואת שמו, – אמר השופט. – מה שמך?

מתיא שתק.

– שם עמך? – ואחרי שלא קבל מענה, הביט השופט אל הקהל. – אולי יש כאן מי שהוא שיודע איזה מלים ברוסית? מיסיס בראיס! נדמה לי שאביך היה מיוצאי רוסיה?

מהקהל יצאה אשה כבת ארבעים, בעלת קומה בינונית, עם עיני תכלת, כמו אצל מתיא, רק צבען כהה כבר. היא עמדה מול מתיא, וכנראה השתדלה לזכור מה שהוא.

באולם היתה דממה. האשה הביטה אל מתיא, ומתיא תקע את עיניו באשה, שעיניה כמראה הקרח, אך מהן כאילו נגלו זכרונות קדומים. הזכרונות היו עמומים ומבולבלים בראשה. היא כבר שכחה את השפה הרוסית, רק מלים בודדות נשתמרו עוד בזכרונה מאיזה שיר, שבו היתה אמה משעשעת אותה בהיותה ילדה קטנה. פתאום התחילו עיניה נוצצות, היא הרימה את ידה מעל ראשה, הכתה באצבע צרדה, פנתה והרימה קולה בשיר, בשפה הפולנית, בקול מוזר, כאילו יצא מתוך מכונה:

Haшa Maтka kypoпaтa

Paдa БитЬ дeтeй

מתיא נזדעזע ונמשך אליה והתחיל לדבר מהר ובהתעוררות. צלצולה של השפה הסלוית הפיח בלבו תקוה להצלה, כי סוף סוף יבינו מה שבלבו וימצא איזה מוצא. אך עיני האשה כאילו כבו. היא זכרה רק אותן המלים שגם בעצמה לא הביאה פתרונן, ואחר כך השתחותה נוכח השופט – אמרה איזה דברים באנגלית וחזרה למקומה… מתיא מהר אליה, דבר מה שהוא בקול רם, כמעט בטרוף הדעת, אך הגרמני והשוטר סגרו בעדו את הדרך. אפשר שחששו פן ישוך את האשה הזאת, כמו שרצה לנשוך את השוטר. אז תפש מתיא במשענת הכסא ונפל. עיניו היו פתוחות לרוחה כמו אצל איש שנגלה לעיניו מחזה איום. ובאמת – לעיני האיש הרעב והמדוכא הזה נראה חלום בהקיץ. נדמה לו כי הוא עדיין בספינה ועומד על חטמה – ראשו מסתובב, והוא נופל המימה. הוא חלם חלום כזה כמה פעמים במסעו ותמיד היה חושב אחר כך מה מרגישים העלובים שספינתם נטרפה – בלי תקוה ובתוך הים הגדול, הזועף לעולם, שאין לו רחמים ואין לו סוף… עכשיו נגלה המחזה הזה לפני עיניו הפתוחות. במקום האנשים, במקום האולם – הלכו לעומתו גלים מעלי קצף רחבים, קרים, בלי סוף ובלי גבול… הם הולכים, נשברם, משקשקים, מתרוממים, טובעים ומטביעים… לחנם הוא משתדל לשחות, לצעוק, לקרוא לעזרה, לתפוש להתחזק ולעלות למעלה. איזה כח נסתר מושך אותו אל התהום. קול שאון באזנים. לפני עיניו התהום הירוק המלא סוד ומטיל אימה. זהו אבדון… ופתאום מוטים אליו פני אדם עם עינים מאירות וקפואות. הוא מתעורר, הוא שוב מקוה, מחכה לעזרה – אך העינים קופואות, הפנים חורים. אלו הם פני מת אשר נטבע קודם… כל התמונה הזאת נתגלתה לפניו ברגע אחד, אך באופן כל כך בהיר עד שלבו נלחץ מאימה. הוא התאנח ותפש ראשו בידיו – ה' אלהים! – גמגם מתיא – עזור נא לאדם אומלל! כנראה, בלבול בראשי…

הוא שפשף את עיניו באגרופו ושוב בקש איזה זיק תקוה מעל פני אלה האנשים.

ובעת ההיא באר השוטר לפני השופט איך נגלתה מגמתו של האיש המוזר. הוא ספר כי בעת שהוא, השוטר, נגש אליו, תפש האיש המוזר בידו. והשוטר דז’ון הרכין ראשו אל יד השופט. להראות דוגמה ממה שעשה לו מתיא, ובשביל לתת ציור יותר בולט הוא גלה את שניו הלבנות והוסיף בזה הבעה של אכזריות.

העדות הזאת עשתה רושם חזק על הקהל, אך הרושם, שעשתה דימונסטרציה זו על מתיא היה עוד יותר חזק. הלשון הזאת היתה מובנת גם לו. בראותו את תנועותיו של השוטר, נתברר לו פתאום הרבה ממה שלא היה מובן לו עד הנה, נתברר לו גם מפני מה מהר השוטר להוציא ידו מיד מתיא. וגם נודע לו עכשיו הטעם למה קבל מתיא מכה בגן המרכזי… והוא הרגיש את עצמו כל כך נעלב ומדוכא עד כי לא ידע את מקומו…

– שקר! – צעק מתיא – אל תאמינו בדברי הנבל הזה!

ובהיותו מלא קצף על העלילה, מהר אל השופט ורצה להראות לו מה היה ברצונו לעשות ליד השוטר.

השופט דיקינסון קפץ מקומו ודרך בהחפזו על הכובע החדש שלו. איזה גרמני חזק יחד עם השוטר ועם עוד אנשים אחדים תפסו במתיא מאחור, למנוע בעדו שלא ישוך את השופט, שנבחר על ידי קהלת דיבילטואון. באולם קמה מבוכה, שכמוה לא היתה מיום שנבנתה העיר. הקרובים אל הדלת מהרו להתחמק משם, דחפו איש את רעהו, צעקו, ובפנים נעשה איזה דבר לא מובן ונורא…

מעונה, רעב ונעלב יצא מתיא כמעט מדעתו ובזרוע עוזו דחף מעליו והכריע את כל אלה שרצו לתפוס בו. רק הגרמני החזק לא הרפה ממנו והחזיקו מאחור בזרועותיו. מתיא השתדל בכל כוחו להתפרץ הלאה ועיניו מלאו דם ובהרגישו כי בינתו מסתתרת, נולד בו החפץ להתנפל באמת על האנשים שמסביב, להכותם וגם לנשוך אותם.

לא ידוע מה היה סוף הדבר אלמלא נכנס שמה בעת ההיא נילוב. הוא פרץ לו דרך ונגש אל מתיא, עמד לנגדו ושאלו ברוסית: – הוי, בן, ארצי, מה פרצת פה?

בשמעו את הצלילים הראשונים של הקול הזה, חלץ מתיא את עצמו מידי המחזיקים בו, תפס את יד נילוב והתחיל לנשקה ולבכות כילד קטן…

בעוד רבע שעה נתמלא שוב האולם של בית המשפט על ידי אזרחי העיר דיבילטואון, שנתברר להם כבר כל המעשה, מה היתה כונתו של האורח המוזר, הכל באופן ברור ומשביע רצון. מתיא מצא את נילוב, שעבד בבית החרושת של נסירת עצים, כי בן ארצו הוא והוא היה גם סניגורו, ובלי טרחה יתרה הצליח לפזר את האשמה שטפלו על מתיא. השופט דיקינסון קבל תשובות מספיקות לשאלה מה שמו ומה שם עמו ולשאר השאלות. ברגש גאוה שהצליח לברר את כל הענין המסובך, שכח השופט גם את הכובע החדש שנדרס ואחרי שמהר לגמור את הענין מצדו הרשמי, הושיט יד לנתבע, והביע יחד עם זה את בטחונו, כי היטיב מתיא לעשות בבחרו בדיבילטואן מקום לשבתו מכל מכל ערי ארצות הברית ומזה ראיה לכשרונו לחדור ולהבין האמת לאמתה. אחר כך הציע לפניו שאלה לא באופן רשמי: המצאה אמריקה חן בעיניו? כמובן, אתה השאלה הציע על ידי נילוב.

מתיא שעדיין לא נחה דעתו מה שקרה עמו, אמר:

– הלואי שהיתה כולה יורדת שאולה!

– מה אמר הג’נטלמן על אודות ארצנו? – שאל השופט ובזה העיר את סקרנותם של כל הנאספים.

– הוא אמר, שעוד דרוש לו זמן, כדי שיוכל להכיר את מעלות המדינה הזאת.

– טוב מאוד, תשובה מתאימה לג’נטלמן חכם! – אמר השופט ברגש של שביעות רצון.

פרק לא

ביום השני יצא העתון של דיבילטואון בפורמט יותר גדול מהרגיל. על העמוד הראשון נדפסה תמונת מיסטר מתיא, האזרח החדש של העיר המהוללה ובטקסט של העתון – מאמרים, הנושאים עליהם ראשים מצלצלים, ושבהם פנה העורך אל כל אמריקה בכלל ולניו-יורק בפרט:

“מהיום תוכל העיר דיבילטואון להתגאות בזה שהשופט שלה, מיסטר דיקינסון, הצליח לפתור את השאלה, שבה נתחבטו לשוא חכמי המדע הגדולים של ניו-יורק. הפרא המפורסם, שהסב את האינצידנט בגן המרכזי, שעל אודותיו כבר עברה השמועה בכל אמריקה בצורה מסורסת, מתארח עכשיו בעירנו. אחרי חקירה ודרישה מעולה, שנעשתה על ידי השופט המומחה בענינים אלה, מיסטר דיקינסון, הוברר שהאורח הוא בן פלך לוזינה (הפלך היותר יפה והיותר תרבותי שבארץ הגדולה והידידותית) נוצרי, ו – נוסיף על זה משלנו – איש צנוע, מתנהג בענוה עם הבריות וישר דרך לגמרי. הוא גלה שמחה של נוצרי אמתי, כאשר נודע לו כי הופקינס שנחשב במתים, בריא לגמרי, והשוטר הזה שב לעבודתו התמידית. זהו טוב ויפה לשוטר הופקינס, אך יש לנו העוז להוסיף, בסמכנו על דעות חכמי המשפט המעולים של עירנו, כי בכל הענין הזה היה מיסטר הופקינס בעצמו האישיות הנוגעת בדבר מפני שהוא בעצמו גרם לכל המאורע הזה. כן. אנו חוזרים על דברינו, הוא בעצמו אשם בכל האסון, אחרי שהוא ראשון הכה במגלב בראשו של אורח שקט, שרצה להביע לו רגשות אהבה ואמון. אם שופטי העיר ניו-יורק חושבים אחרת, אם העורך דין של העיר ההיא יבקש להוכיח את ההפך, או אם מיסטר הופקינס בעצמו יבקש כי ישיבו לו את הנזק שסבל, אז יצטרכו להלחם עם הסנגורים היותר חשובים שבעיר דיבילטואון, שהבטיחו לעמוד לימינו של הנאשם חנם, בלי קבלת שכר. ואולם מסופקים אנו אם יהיה צורך בזה, אחרי שנברר את השאלה הזאת על עמודי עתוננו, להסיר עוד עלילה, אשר שמו חברינו לעט הניו-יורקים, מבלי חקירה מעולה בהטילם כתם על הנהגתו של מיסטר מתיא הלוזיני, אורחנו הנכבד, ואנו מקוים כי יהיה גם אזרחנו. הדבר העיקרי שנתברר אחר החקירה המעולה הוא, כי הוא אינו נושך כלל. אותה התנועה שמיסטר הופיקנס נתן לה באור כל כך מעליב (שאינו נותן כבוד להתבוננות המשטרה הניו-יורקית) היא באמת באה להביע, להפך, אות של הבעת ידידות רבה ונתינת כבוד, כמנהג האנשים היותר נכבדים שבפלך לוזינה. הוא פשוט הרכין ראשו לנשק את יד הופקינס. תנועה שכזו מצדו הראה לפנינו גם ביחסו לשופט דיקינסון ולשוטר דז’ון קללי, וכן לאחד מבני ארצו העובד בעבודה פשוטה בבית החרושת לנסירת עצים של מיסטר דיקינסון, שאמנם השכלתו וכשרונו של הפועל הזה יפתחו לפניו דרך רחבה בארץ הזאת. אין ספק כי אילו היה מקבל האורח הזה, תחת אותו הכבוד שרצה להראות, מכה בראשו במגלב, אז היה גם השוטר של העיר דיבילטואון מקבל אותה המנה שקיבל השוטר הופקינס בניו-יורק, אחרי שהג’נטלמן הרוסי מחונן בכח פיזי גדול מאוד. אך דיבילטואון – אנחנו אומרים זאת בגאוה – לא רק שפתרה חידה גאוגרפית, שלא ידעה ניו-יורק הגאותנית לפתרה – אלא שהיא עוד הראתה משל יפה של יחס נוצרי אל הזרים הבאים לשכון בה – יחס שבודאי ימחה מלבו של הגר את הרשמים המרים, שקבל ממאורעותיו בניו-יורק”.

" מאולם המשפט הוליך את האורח האדון נילוב – ג’נטלמן רוסי שעל אודותיו סיפרנו קודם – אל דירתו, שבשכונת הפועלים. חלק גדול מתושבי דיבילטואון, ביחוד מצעירי הג’נטלמנים והלדות (הצעירות) לוו אותם עד הבית בקריאות הידד וגם אחרי שנסגרה אחריהם הדלת לא נתפזר ההמון עד שיצא מיסטר נילוב ונשא נאום קצר על העתיד היפה של התפתחות העיר המהוללה. בסוף דבריו ביקש שיתנו לאורח לנוח, אחרי שהוא אינו רגיל לשמוע שאון מפי קהל מכבדים".

כמובן שהמחבר את המאמר המליצי לא ידע שאחרי שנתפזרו אזרחי דיבילטואון שאף מתיא רוח כאילו הוקל מעליו משא כבד ואמר:

– ומ–ה?… האם הלכו כולם?

– כן, – ענה נילוב שנגש להכין קהוה על המכונה.

– יקחם החלי-רע את כולם! – קרא מתיא מעומק לבו והשפיל ראשו לגמרי.

נילוב חייך ולא אמר כלום. הוא הבין שאחרי ענויים שכאלה אפשר שגם ענק שכזה יפול תחתיו, ולכן מהר להשקותו קהוה חם ולהשכיבו לישון.

פרק לב

מתיא ישן מעת לעת שלם, גם קצת יותר מזה. כשהקיץ נטתה השמש מהחדר המואר, ורק קויה האחרונים נראו שם. נילוב שב אז מהעבודה, והסיר מעליו את חולצתו הכחולה, שהיתה מכוסה בנסורת עצים. גם בין שערותיו הסתבכו קלפות עצים.

איזה זמן לא ידע מתיא איפה הוא ומה קרה לו. ואחר-כך במצמצו את עיניו, הביט בחשד אל האיש הצעיר. הוא היה ירא אולם הכל הוא חלום אשר יעבור מהר ואז תבואנה עוד תמורות לרעה ומקרים קשים.

בעת ההיא החליף נילוב את שמלותיו, ישב אל השולחן ופתח לפניו ספר.

עכשיו אי אפשר היה להכיר שהוא פועל פשוט, ובזכרונו של מתיא התיצבה הדמות שנגלתה לפניו רגע בשבתו בקרון. הוא נזכר על בית הפריץ שעמד קרוב ללוזינה שהיה נשקף מבעד השיחים הירוקים של הגן. בין בעל הבית הזה ובין יושבי השכונה היתה זמן רב מחלוקת ומשפטים על דבר תשלומי המסים. המחלוקת התחילה עוד בימי האבות ונמשכה גם בימי הבנים, ופעם הכרע לצד זה ופעם לצד השני. והיה קרוב הדבר שהמשפט יביא לידי סכסוכים גדולים, פתאום מת הפריץ הזקן, ובא היורש הצעיר וקרא לאספה את כל בני השכונה ובקש לגמור את הסכסוכים וויתר על כל הדרישות. איזה זמן התרגשו בני לוזינה והתעקשו כי איש לא הבין מה היא סבת הויתורים האלה.

אבל האנשים היותר פקחים הבינו, כי בן הפריץ בודאי אבד כספו בהוללות ונשקע בחובות, והוא רוצה למכור את נכסי אביו ורק המחלוקת עם האכרים מפריעה בעדו. בני לוזינה השתדלו לקבל עוד מה שהוא, והענין נגמר. אחרי כן נעלם בן הפריץ ולא נודע אנה הלך. רק שמועות לא ברורות התהלכו על אודותיו, שמועות משמועות שונות, אך לפי כל הנוסחאות שמשו לא לשבחו.

והנה עכשיו נדמה לו למתיא כי לפניו יושב אותו בן הפריץ. הוא כל כך התפלא על הדבר עד כי התחיל לשפשף את עיניו, אולי ראיתו מטעה אותו. המטה שתחתיו חרגה. נילוב פנה אליו.

– ומה, בן ארצי, הערבה לך שנתך? – שאל הצעיר בקול רך – עכשיו הבה נשתה קהוה.

מתיא התנשא ממשכבו בבושה ומתח את אבריו שנקפאו, אתמול שמח לקראת האיש הזה וחשב אותו למצילו, היום הרגיש איזה אי-נעימות בנוכחותו. מלבד זאת הוא בא במבוכה בראותו כי בחדר הזה רק מטה אחת, וכנראה בעל החדר ויתר בשבילו על המטה, ובעצמו שכב על הרצפה, והנה גם רגלי מתיא יחפות – כנראה בשנתו הסיר נילוב מעליו את המגפים. אמנם הוא לא הסיר את מגפיו בכל הימים שנסע והרגיש צרבת ברגליו. אך כל הטורח הזה שטרח נילוב בשבילו הסבו לו כמעט אי-נעימות. הוא ידע עכשיו כבר באופן ודאי כי זהו בן הפריץ מלוזינה ומה שדברו על אודותיו היו דברים אמתיים, שהוא אבד את רכוש אבותיו, ועכשיו הוא נודד כבן ממר בארצות זרות. אך אחרי שבכל זאת הוא עשה עמו חסד וביחד עם זה הוא בכל זאת פריץ, החליט מתיא שלא לגלות לפניו כי הוא מכיר אותו, אך ביחוסו אליו נראה שהוא חולק לו כבוד, ובזה הכניס איזו ערבוביה ואי הבנה ביחסיהם איש לאחיו.

ביום השני אמר נילוב למתיא כי אם הוא רוצה, יש בשבילו עבודה להעביר עצים אל הברניות.

מתיא כמובן הסכים בשמחה ומהרה סחב בענוה אותו האיש, שעל אודותיו דברו בכל עתוני אמריקה, עצים אל חוף הנהר, כוחו הגדול והבטחון בטעינת משאות כבדים של עצי אלון הגדילו את מעלתו, וכעבור שני שבועות עבד יחד עם נילוב בבית החרושת לנסירת עצים, ששם נסר נילוב את העצים לקרשים דקים. לפנות ערב, מאובקים בנסורת, שבו שניהם הביתה. מתיא שכר לו חדר סמוך לחדרו של נילוב ויחד הלכו לאכול ארוחת הצהרים במסעדה אחת. מתיא לא דיבר כלום אך נדמה לו כי לאכול במסעדה היא טפשות, והוא חשב מחשבות כי יכין לו אוכל באופן יותר פשוט. בבוא זמן החשבון הראשון התפלא מתיא כי אחרי כל ההוצאות עוד נשאר לו סכום הגון, והוא הטמין את רכושו, ורק קנה לו לבנים חדשים. כעבור שבוע אמר לו נילוב כי ילכו שניהם לדיבילטואון ושם ירצה נילוב איזו הרצאה. הם באו לאולם גדול מלא בני אדם, שפגשו אותם בקריאות ובצפצופים ( באמריקה נוהגים להביע בזה רגשי חבה), אחר כך נשתתק הכל. השופט דיקינסון אמר דברים אחדים והראה באצבעו פעם על מתיא ופעם על נילוב – ואחר כך דבר נילוב זמן ארוך, ולעתים הראה על המפה הגדולה. הקהל שהיה ביחוד מהפועלים, שמע בהקשבה גדולה ובסוף מחאו לו כף.

כששבו הביתה, הוציא נילוב מכיסו כסף וחלק לשני חלקים והושיט את החלק האחד למתיא. – את זה הרוחנו היום שנינו – אמר נילוב זהו תשלום בעד ההרצאה. אנכי הרציתי על דבר ארץ מולדתנו, ועל דבר הגלגולים שקרו לך ולפי הצדק מגיע לך החצי. מתיא נסה לסרב אך אחר כך קבל את הכסף. בתוך הזמן הזה נשתנה היחס שלו אל נילוב הרבה, ואף-על-פי שעדיין לא את הכל הבין, בכל זאת הוציא כבר מלבו את המחשבה על דבר הבן ההולל. כאשר קבל את הכסף, הביט מתיא בבישנות אל נילוב, הוא רצה איך שהוא להביע לו את תודתו… שפתיו נמשכו אל יד נילוב, ברכיו רצו להשתחוות לפניו, אך איזה דבר עצר בעד מתיא מעשות כדבר הזה, ולפיכך לקח את הכסף, הניחו אצלו ואמר:

– סלח נא ואל תחשוב עלי מחשבה רעה… כאן הרבה מאוד כסף?

– לא הרבה ביותר, אך מספיק כדי לקנות חליפה יפה, – ענה נילוב – אתה מתהלך בחליפה אחת גם לעבודה וגם לחגיגה.

מתיא הניע בידו: – אני איש פשוט, פועל.

– פה כולם אנשים פשוטים וגם פועלים חושבים את עצמם לא גרועים מאחרים ואינם רוצים להיות מובדלים בחיצוניותם. אנכי מיעץ לך להכין לך לבנים וחליפה.

מתיא הוריד ראשו.

– סלח נא, – אמר הוא – לא מפני שאנכי אינני רוצה לשמוע בקולך… אך… אמור נא: האפשר בעבודה לאסוף כסף לדרך?

– אנה?

– בחזרה למולדת!… – אמר מתיא ברגש – אתה רואה, שם מכרתי ביתי, סוסי, ושדי… ועכשיו נכון אנכי לעבוד כשור בשביל לשוב ולהיות אפילו פועל פשוט שם, בארץ מולדתי…

נילוב התהלך בחדרו בהעמיקו לחשוב. אחר כך נגש אל מתיא ואמר:

– שמע נא מתיא, אפשר להשתכר פה, אפשר במשך הזמן גם לשוב… אך… כל אדם צריך לדעת מה שהוא עושה. למה באת הנה?

– מתיא ענה: – רבות מחשבות בלב איש…

– השתדל נא לזכור איזו מחשבות היו אז בלבך.

מתיא קמט מצחו ובעצמו התפלא על שכל כך קשה לו לגלות את המחשבות בדבור.

– רציתי… כברת ארץ חפשית, לא שכורה, שאפשר לעבור בה במחרשה… עוד צמד בקר, פרה, סוס נאה, עגלה חזקה.

– ועוד מה?

מתיא הרגיש כי מלבד כל אלה הדברים שמנה, עוד נשאר איזה דבר לא ברור… לפניו כאילו הופיעו פני אננא.

ו– עוד מה… אני כבר הגעתי לשלשים, יש לי רצון שיהיה לי גם בית, גם אשה.

– ועוד מה?

– ועוד… אפשר שאוכל להתפלל על פי המנהג הישן בכנסיה שלו.

במוחו עוד הציצה המחשבה על דבר החופש, אך זו היתה כל כך לא ברורה, ומשום כך לא הוציאה משפתיו.

נילוב המשיך את השיחה. פניו היו רציניים ובלבו התרוצצו רגשות שונים.

את כל הדברים האלה אתה יכול למצוא פה, – אמר נילוב בהחלטה גמורה – ולמה לך לנסוע מפה?

ובראותו כי מתיא מצטער על דבריו הקשים אמר:

– אתה כבר עברת את מדורי הגיהנם, שבהם כלים ואובדים הרבה מהבאים הנה. לפניך כבר הדרך פתוחה. תשב כאן, תכיר את הארץ ואת אנשיה… ואם גם אחרי כן תכסוף לשוב שמה.. כל כך תכסוף עד כי שום דבר לא יכול לעכב בעדך… אז…

בקולו של נילוב נשמע כי הוא מתרגש מאוד. מתיא הרגיש בדבר ואמר:

– ואתה בעצמך… סלח נא… הלא גם אתה רצית לשוב… פני נילוב חשכו מעט.

– כן, ענה הוא. – אבל אצלי היו סבות אחרות…

– אם כן, אתה לא מצאת פה מה שבקשת?

נילוב פתח את החלון והביט דרכו איזה זמן, בתתו את פניו לרוח המלטף. אל תוך החלון השקיף ליל שקט, הכוכבים נצנצו, מרחוק הבהבו אורות דיבילטואון. מעשנות בתי החרושת התחילו להעלות עשן. הכינו קיטור ליום המחרת, אחרי עבור יום המנוחה.

– כאן יש מה שבקשתי, – ענה נילוב, בהפנותו את פניו אשר אש הרגש הלהיב אותם – אך, שמע נא, מתיא, אנחנו עד היום שחקנו במחבואים… הלא אתה הכרתני?

– הכרתיך, – ענה מתיא במבוכה.

– וגם אני הכרתיך. איני יודע אם תבין אותי… אך בעד הדבר הזה שכאן נפגשנו שנינו… וגם עם אחרים כאנשים שוים, כאחים, ולא כאויבים… בעד זה אהיה תמיד אסיר תודה לארץ הזאת…

מתיא שמע בהקשבה רבה. לא את הכל הבין, אך גם הוא היה נרגש מאוד.

– ואם בכל זאת אני שב לארצי – הוסיף נילוב, – זהו… כאן מצאתי הרבה מה שבקשתי, אך לא את הכל יכול אתה להביא עמך שמה. פעם כבר נסעתי וחזרתי. יש מחלה שכזו… נו, יהיה מה שיהיה… איני בטוח כי תבין עכשיו מה שאני מדבר. אולי כעבור איזה זמן תבין. כשאני בארץ מולדתי יש לי התשוקה למה שיש פה… חופש משלי, התבין? לא משל אחרים. וכאן אני משתוקק למולדת…

נילוב נשתתק, ואחר כך הביטו שניהם זמן רב בחלון אל שמי הלילה, אל הלילה השקט והמלטף של הארץ הזרה. נילוב חשב על אודות זה כי עוד מעט יעזוב את המקום הזה, וישאיר כאן חלק גדול מחייו. ומתיא נזכר בים ותהומו הנסתר, הנעלם והבלתי מובן… וכן נראה לו כי הרבה דברים בחיים אינם מובנים, והמחשבה העמומה משכתו לאיזה דבר… וכשנזכר בשיחה שהיתה בינו ובין נילוב, הרגיש כי לא ידע את נפש עצמו, כי מלבד הבית והפרה והסוס והשדה וגם פני אננא – עוד היה איזה דבר שהוא שואף אליו, אף על פי שאינו ברור לו, ושלמרות התאמצותו לא היה יכול להביעו בדברים, אך גם הדבר הזה עמוק הוא כים ומושך כמו המרחקים של חיי העתיד…

פרק לג

ההיסטוריה האמתית שלנו מתקרבת לסופה. כעבור איזה זמן, כשלמד מתיא קצת את הלשון, הוא התחיל לעבוד באחוזתו של הגרמני החזק. הגבור הזה ידע להעריך את כחו של מתיא. כאן למד מתיא לדעת את המכונות, ולאביב השני השתדל נילוב, בטרם צאתו מאמריקה, שימנו את מתיא למורה דרך במושבה של יהודים. נילוב נסע והבטיח למתיא לכתוב לו משם.

על חיי מתיא במושבה וחיי נילוב באמריקה אולי נספר בפעם אחרת, עכשיו יש לנו רק להשלים קצת.

המאמר של העתון ה“קורייר הדיבלטואוני” על אודות גמר הגלגולים של ה“פרא” נעתק בכמה עתונים, ביחוד בערי השדה, שלא היו שבעי רצון מגאותם של בני ניו-יורק, שבאו לידי שגגה גדולה שכזו. העתונים שבניו-יורק ספרו על אודות זה במלים מועטות, רק בהודעות יבשות על העובדות כמו שהן, אחרי שבימים ההם נתעוררה שאלה גדולה מדינית… כאילו מחתה הסערה את עקבות ה“פרא” ותמונת הצעירה העליזה מיסס ליזזי וההפתעה שהכינה ליולדיה ועוד הרבה ענינים מפורסמים, המרפרפים על עמודי עתונים היום, כל זמן שרוח מצויה אינה באה לסערם ולמחות זכרם.

על מתיא וההיסטוריה שלו כבר שכחו. דימא ואננא לא ידעו שהוא ישב בדיבילטואון ומשם עבר למושבה. כי כאן נרשם ברשימת האזרחים והיה גם מחוה דעה בבחירות, אחרי ספקות רבים (הוא זכר מה שקרה לדימא בניו-יורק). ולאט לאט נשתנו גם פניו, נשתנה מבטו, הבעת פניו, כל צורתו. בלבו נולדו מחשבות אחרות על האנשים, על הסדרים, האמונה, האלהים שהכל עובדים אותו, כל אחד לפי הרגלו, ועוד על ענינים רבים שמלפנים לא נגלו לו גם בחלום. ואחדות מהמחשבות האלה נעשו קרובות לו ומובנות…

ואננא הוסיפה לשבת באותו בית מספר 1235, רק הפריצה לא היתה עוד שבעת רצון ממנה. שתי פעמים הוסיפה לה בעצמה על שכרה, בקשה שתכיר לה תודה, אך אננא נשארה אדישה לגמרי. היא ראה כי אפיה של אננה נתקלקל מיום ליום, היא היתה מלאת רוגז מבלי לדעת על מה ולמה ולא ידעה עוד לחלק כבוד לגדולים.

– מה לעשות… נכון מה שאומרים, כי זה בא כאן מתוך האויר, – אמר בעל הפריצה הזקנה.

ואות המלומד בעל ההמצאות שישב תמיד על יד ההרשמות, שאליו היתה הפריצה הזקנה פונה לפעמים בתלונות, בחשבה כי יש לו השפעה על אננא, היה רק לוחץ בכתפיו.

– אנכי עכשיו רחוק מכל אלה, – ענה הוא – אך מלפנים… אני חושב, כי היא פשוט רוצה כבר לחיות חיים עצמיים…

– הגד נא לי, – קראה הפריצה בתמהון גמור, – וכי אנכי חייבת להמציא לה מלבד עשרה דולרים עוד חיים עצמיים?

– זה אינו שייך לי, – ענה האדון הזקן – הכל יפתור המדע, הכל… גם אותה, גם אותך, את כולם…

איש המדע הפך פניו לכסא ואמר בטון רציני:

– האדם ממציא לו מכונה שהוא צריך לה… את זה אנו יודעים היטב… וכי עלה פעם על דעתך כי גם המכונה תמציא לה סוף סוף את האיש ההגון לה?… את מתפלאה? ואולם זה אפשר להוכיח בדיוק מתמטי. צריך רק לדעת את האמת הנעלה הזאת ואז הכל נפתר: כל השאלה היא איך להמציא מכונה אוניברסלית שכזו, שבשבילה דרוש רק אדם חפשי, ואז כל השאלות המכאיבות הללו תחדלנה. בסדר החיים העתידים לא יהיה לא אדון ולא משרת, לא מושל בעבדים עם דרישותיו המגוחכות ולא עבדים עם שנאתם וקנאתם. המבינה הגברת מה שאני אומר?

האדון הזקן הגביה את משקפיו ובתמימות הביט אל בעלת הדירה. אך היא היתה מלאה קצף.

– תודה רבה לך! – קראה הפריצה – חיים יפים יהיו אלה… בלי משרתת. לדעתי יותר טוב שיתקיים המצב הנוכחי גם לעתיד.

והיחסים בינה ובין אננא הלכו והורעו מיום ליום.

כעבור שנתים אחרי השיחה הזאת ירדו שני אנשים מהרכבת האוירית בפנה avenue 4 ויסורו לרחוב הקרוב לבקש את המספר 1235. אחד מהם היה צהוב ורם קומה עם זקן ועינים כחולות, והשני בעל שערות שחורות, לא גבוה, אבל מלא זריזות, סנטרו מגולח ושפמו מסולסל. הנמוך מהר לעלות על המדרגות ורצה לצלצל, אך החבר הגבוה עצר בעדו. הוא זכר כי היה פה לפני שנתים, וצעד צעדים כבדים כאילו היה על רגליו משקל כבד.

החבר השני משך בפעמון, הדלת נפתחה, נראו פני אננא והדלת נסגרה שוב, ומקול חריגת הדלת לא נשמעה צעקת הצעירה שנתבהלה, כאילו ראתה איזה מחזה נפלא. אחר כך שוב הביטה בסדק ואמר: וכי אתם פה? האמנם אתם? הפריצה הזקנה פגשה גם כן את האיש בתמהון ובעמל רב הכירה בו את האכר הפשוט הלוזיני שהיה לבוש מלפנים במעיל לבן ובמגפים גדולים כל כך חלק לה אז כבוד והיה מסכים עמה לכל אשר דברה אליו על אודות החיים באמריקה. היא הביטה אליו בסקרנות רבה מבעד משקפיה ובאמונה רבה החליטה כי האיש הורע מאוד. אכן הוא לא פגע בכבודה כמו הצעיר דז’ון, אבל לא ראתה בו עוד את מתיא הנכנע והבישן. מלבד זאת היא חשבה שהסיורדוט השחור מתאים לו כמו אוכף לפרה.

– שבו נא, – אמרה הפריצה באירוניה מסותרה, אך לה היה צר שאי אפשר לה שהאנשים הללו יעמד בנוכחותה.

היא אמנם לא היתה אשה רעה, וכאשר אמרה לה אננא שהיא רוצה להתפטר מעבודתה, הבינה כי יש דברים בגו.

– הנה מצאה הנערה חיים עצמיים, – אמרה הפריצה אל איש המדע במרירות, כשאננא באה להפרד ממנה. – עכשיו נשמע מה בפי אדוני… עד שיולד הסדר העתיד והנה עכשיו אין מי שיסדר את החדרים.

– המ… כן, – ענה איש המדע בהעמיקו לחשוב, – צריך אמנם להגיד כי יש בזה משהו אי נעימות… אכן קשה קצת להמציא מכונה שכזו, שתעשה את כל אלה המלאכות כמו שעשתה הצעירה הזאת בכשרונה.

איזה ימים הרגיש בעל המדע הרגשה לא נעימה. גם המספרים שבטבלא לא נשמעו לו להעמידם כראוי.

– המ.. כן.. צריך אני להודות, – אמר לפריצה – אני מרגיש כי חסרים לי פניה ועיניה הכחולות הטובות. כמובן, אחרי איזה זמן תבוא תחתיה המכונה למלא את החסר.

אך כאן נתקעו בו מבטי עיניה הפריצה הזקנה שהביטה אליו באירוניה:

– גם עינים כחולות? ספק גדול אם גם זה תשלים המכונה.

בטרם שנסע מניו-יורק הלכו מתיא ואננא אל חוף הים, לראות בספינות הבאות מאירופה. והיא ראתה איך שספינה גדולה הלכה וקרבה ועל הגשרים הלכו ועברו מאות אנשים ונשאו עמם את צערם ותקותם.

כמה מהם יאדו בתוך ים האנשים הנורא הזה?

למתיא היה צר מאוד. הוא חשב על דבר המולדת העתיקה והרגיש כי לבו כאילו נלחץ בצבת של תוגה ועצב.

הוא הבין שבו נתחדש מה שהוא, והעבר מת או הולך למות, וצר היה לו על העבר המת, ומבלי משים נזכר מה שדבר אז עם נילוב ומה ששאל אותו. אכן עכשיו יש לו למתיא גם בית, וגם שדה וגם פרה.. עוד מעט וגם אשה יקח… אך דבר אחד שכח, והדבר ההוא בוכה ומתיפח בקרבו.

לנסוע בחזרה… אל המולדת, במקום ששם נמצא נילוב עם המאויים והשאיפות שלו… לא, לעולם לא! הכל כבר נגמר, העבר מת ולא ישוב לתחיה, בלוזינה בביתו יושבים אחרים. וכאן יהיו לו בנים ובני בנים, ישכחו גם את שפת מולדות, כאותה האשה שבדיבילטואון.

האו נאנח בחזקה והביט בפעם האחרונה על האוקינוס. השמש שקעה. האד נעשה יותר ויותר עבה וסכך בעד המרחק האין סופי. על היד הנטויה של “החופש” הודלק האור.

הספינה נתרוקנה. שני שחפים התנשאו מעל התורן ועפו להם לאירופה ונשאו עמהם מהארץ החדשה את התוגה והגעגועים אל המולדת הישנה.

1895.

*

המספר וו. קורולנקו קצר באחרית ספורו בודאי מאימת הצנזורה. נילוב זה, הוא טיפוס הריבולוציונרים הרוסים של סוף המאה החולפת, שהאידיאות הסוציאליות משלו בהם. הם הכירו את העול שנעשה בכמה דורות על ידי הפריצים להמון העובד, ובעצמם נספחו אל מפלגת העובדים. בהיותם בתור אימיגרנטים באמריקה למדו להכיר את ערך החופש והעבודה, ומשם היו שבים לרוסיה להפיץ את דעותיהם במולדתם.

וו. קורולנקו היה קרוב מאוד אליהם, ובהיותו באמריקה דרש אחריהם ובקש קרבתם. המרגלים הרוסים שהיו באמריקה שמו עינם בסופר הזה והלשינו עליו לפני הממשלה הרוסית, כי הוא התרועע עם הריבולוציונרים הרוסים. ולפיכך כששב קורולנקו לרוסיה עשו על חוף הים חפוש בכליו, ודרשוהו לפטרבורג לתת דין וחשבון על הנהגתו באמריקה. הוא לא כחש שביקר את האמיגרנטים הרוסים ואמר בצחוק: הלא הם ידידי שעמהם יחד בליתי הרבה שנים בגלות סיביר.

כידוע עמד וו. ק. תמיד “על הסף”, נזהר מלפרוץ את הגבול, שמשם והלאה היה נשקף מאסר וענויי גלות שכבר שבעה נפשו מהם בימי בחרותו; אבל בלבו היה שומר מדת הצדק והיושר, ועד כמה שהיה אפשר לו היה נלחם בעדם. בשבילנו חשוב ביחוד הספור הזה, שממנו נשקף יחסו האדיב של המספר ליהודים וליהדות. כבר כתבתי במקום אחר, כי ק. הצטיין בזה, כי הוא לא היה “יודופיל”, כאלה הצועקים לשווי זכויותיהם של היהודים וכו' ובלבם נשתמרו השנאה והבוז לעם ישראל, שנחלו מאבותיהם. וו. ק. היה מתיחס אל היהודים כמו שהיה מתיחס לכל בני האדם – בני עמו ובני עם אחר, בלי כל הבדל.

המתרגם