רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל־ אביב; תרפ"ה

אהבתי לשמוע את המוסף של ראש־השנה מהחזן של עיירתנו, ישראל שבתיל’ס. זה היה מלמד צנום, אבל קול עָרב היה לו. הוא לא היה שָר, ורק מטעים את המלים, והמלים היו חודרות מאליהן אל התוך, תוך הלב.

הנה הוא מטעים סדר מלכויות והנך מרגיש מלכות שמים בעולם: “מלכותו בכל משלה” — סדר ומשמעת: יום ולילה, אביב וסתיו, קיץ וחורף, המים נוזלים ויורדים, האדים מתנשאים ועולים, בַּכֹּל חוק קבוע, מלכות שמים בארץ. רק בני האדם קלקלו את הסדר. והנה אנחנו בני־ישראל בגולה, זהו לא סדר. אנחנו צריכים לשבת בארצנו ולעבוד את אדמתנו. בעבודת האדמה הננו מכירים מלכות השמים, הכל שם על־פי החוק הקבוע מששת ימי בראשית. אדם חורש, זורע, קוצר, מאסף. הכל עשה אלהים יפה בעתו; ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואנו סוחרים ומוכרים. נעים ונדים בארצות זרות, מקלקלים את חוקי הטבע ובעצמנו מתקלקלים. וישראל שבתיל’ס מתחנן וקורא: ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך, תשרה נא מלכו שמים בארצנו האהובה על עם ישראל, השב לעבוד את אדמת אבותינו, ומלכות שמים זו תלך ותתפשט על האנושיות כולה, שבכל העולם, “וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה”. יחדלו בני האדם ממלחמות, מהריגות, מגאוה, משפלות… ישלוט גם ביניהם חוק קבוע, סדר ומשמעת, אהבה ואחוה…

והנה הוא קורא “זכרונות” וגעגועים עזים תוקפים אותך. לפניך עוברים כל הדורות וחליפות המאורעות שבהיסטוריה הקדומה שלנו: “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, קודש ישראל לה' ראשית תבואָתה”. ה' כביכול מארש לו את כנסת ישראל וכותב לה כתובה — התורה שניתנה בסיני, משה ואהרן הם השושבינים, והעולם שמח. ואחר כך הלכו והלכו אל ארץ אבותם, אל הארץ אשר רק בה מצא אברהם אבינו קורת־רוח. זה כתוב בתורה ומפורש באגדת החכמים הקדמונים: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם־נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלין שותין ופוחזין, אמר: הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור (רס אן־נקורה) ראה אותן עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית רבה ל"ט, סימן ח').

והנה ישראל החזן מגיע ל“שופרות”.

כאן קולו נעשה יותר צלול, תקיף; הוא איננו מתחנן, הוא תובע. די לישראל להתנוון בגולה, זמן הגאולה הגיע: “תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקרב פזורינו מבין הגויים, ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ”. וישראל החזן מטעים כל מלה ומלה וכאילו אומר: רבונו של עולם! הגיעה השעה, כי גם עמך ישראל יחיה בסדר על־פי חוקי הטבע שלהם, כי יוכל לעשות לפניך את קרבנות חובותיו כמצווה עליו. עד מתי תהיה ההארמוניה האנושית העולמית פרועה ומקולקלת?

ויחד עם זה ישראל החזן בטוח, שעתידה הארמוניה לשלוט בעולם. בבטחון גמור ובוודאות גמורה הוא מטעים את הפסוק: “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים”. כן, יבואו האובדים, יבואו!

ובשיר של רקוד הוא מסיים: “היום תאמצנו”… ובהתרגשותו היה רוקע ברגל. כמה היינו רוצים לצאת אז במחול, אבל אין זה מן הנמוס לרקוד ביום הדין, השארנו הרקוד לשמחת תורה, שסוף־סוף לא אחרה לבוא.

המלצות קוראים
תגיות