רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים


בּשנת תרי“ד, בּכ”ד לחוֹדש שבט, נוֹלדתי בּעיר לאדי פּלך מוֹהילוֹב.

אבי צבי־הירש היה חוֹזר כּל השבוּע עם סוּסוֹ הדל על הכפרים לגבּוֹת מאת האיכּרים את חוֹבוֹתיו הפּעוּטים ולקנוֹת מעט מיבוּל אדמתם. כּמעט כּל השבוּע לא בּא מאכל חם אל פּיו, ויצא ידי חוֹבת אכילה בּתפּוּחי־אדמה צלוּיים וחתיכת מליח; ואך בּערב שבּת היה שב לביתוֹ.

קשים היוּ חייו וגדוֹל היה לחצוֹ, וּבכל זאת היה מתראה תמיד כּאיש אמיד, והיה נוֹתן נדבוֹת ביד רחבה וּמשׂבּיע עניים על שוּלחנוֹ. בּודאי היתה נפשוֹ מרה לוֹ על גוֹרלוֹ, אבל הוּא ידע למשוֹל בּרוּחוֹ והיה תמיד נוֹח לבּריוֹת וּמראה להם פּנים שׂוֹחקוֹת. בּשעה שהיה נח מעבוֹדתוֹ היה עוֹסק בּתוֹרה בּעיוּן וּבחשק נמרץ. אף כּי היה לו מקוֹם בּמזרח, עמד תמיד בּתפילתוֹ אצל התנוּר בּצד מערב, מכסה את ראשוֹ בּטליתוֹ וּמתפּלל בּחשאי וּברגש כּבוּש, כּי המצוה “והצנע לכת עם אלוֹהיך” היתה לוֹ למידה בּכל מעשׂיו.

ואמי גוֹלדה־חיה היתה לַמדנית גדוֹלה, בּקיאה בּכל הספרוּת האידית הדתית, יוֹדעת על־פּה את כּל התפילוֹת והבּרכוֹת וּבמכתביה היתה מערבת מלוֹת עבריוֹת רבּוֹת. היא סיפּרה לי, כּי בּהיוֹתה נערה היה מלמד יוֹשב ושוֹנה את תלמידיו בּבית אביה גמרא, והיא היתה יוֹשבת מרחוֹק ושוֹמעת, וּביוָם החמישי, כּשהיוּ התלמידים חוֹזרים לפני רבּם את פּרקם וּמתקשים בּאיזה ענין, – היתה היא מַזכּירתם.

גם היא היתה עוֹבדת תמיד עבוֹדה קשה, כּי היה עליה להכין מאכל לבני הבּית הרבּים, לפקח על הפּרה והעז, להגיש לאיכּרים הסרים בּימי השוּק אל הבּית מליחים מבוּשלים, ועם זה היתה מסתפּקת בּפת לחם קיבּר טבוּל בּציר דגים מלוּחים. וּביחוּד קשתה עליה העבוֹדה מעת שנתאַלמנה (אבי מת בּדמי ימיו, כבן ארבּעים ואחת) וכל פּרנסת הבּית היתה מוּטלת רק עליה; היא, האשה הקטנה והרזה, עמלה כּשבעה גברים להשׂבּיע את ילדיה וּלהשׂיא את בּנוֹתיה, עמלה כאילמת, בּלי התרעם על יוֹצרה וּבלי הרהר אחר מידוֹתיו, עד שיבש ליח עצמוֹתיה וּכשלוֹש שנים היתה מוּטלת כאבן על מיטתה, בּלי יכולת להניד יד אוֹ רגל, ורק מוֹחה לא חדל מעבוֹדתוֹ ושׂכלה היה בּריא ושלם עד שהשיבה את רוּחה הטהוֹרה אל האלוֹהים. כּשאני זוֹכר את חיי הוֹרי וּביחוּד חיי אמי, העשירים מצדם המוּסרי עוֹשר גדוֹל ונפלא והעניים מצדם החמרי לאין חקר, תזדעזע נפשי גם היוֹם והנני מרגיש איזוֹ התרוֹממות־הנפש יחד עם כּאב עצוּם.

לבּי עליכם, הוֹרי האוּמללים! ואתם הן לא יחידים הנכם בתוֹך עמנוּ הגדוֹל…

המלצות קוראים
תגיות