א 🔗
לפני שנים רבות, ביום קיץ חם, ישבתי במטבח ביתנו. מן הרצפה העשויה ריבועי חרס אדומים שאבתי צינה בכפות רגלי היחפות, כשעיני משוטטות בחוץ ומרפקי נתונים על שעוונית השולחן. דממה של אחר־צהרים עמדה בחדרים.
לפתע עלה קול מקצה הרחוב, קול שעטת פרסות־סוסים וכרכרה מתקרבת, כרכרה ערבית שחורה, מאותן הכרכרות שהיינו שוכרים לנסוע לתחנת הרכבת שביפו, כדי להפליג ירושלימה, אל סבתא, בימי הפסח.
קרבו הסוסים ונעצרו בפתח ביתנו והעגלון ירד ובא ודפק על הדלת. קפצתי לפתוח לו וריח של טחבובית הקיף את המטבח, ריח סוסים וריח מרחקים וכתפיו של העגלון חסמו את האור ולא הניחו לשרב להדחק פנימה.
הוא הושיט מכתב כתוב צרפתית ולא ידעתי לקרוא. אמי באה ואורו פניה. ביקשה מן העגלון שיכנס והניחה לפניו פלח אבטיח קר ופיתה טריה. השעין הערבי את שוטו אל הקיר, ברך מעשה ידיה של אמי, ישב אל השולחן ונגס מן האבטיח וקול שפתיו מלא את החלל.
אמרה אמי שהמכתב בא מן הישישה הערבית שבפרדס, והיא כותבת כי שלום לה וכי מחושיה עזבוה, וכי הרפואה באה לה מידי אמי והיא נושקת את ידיה מרחוק. כן כתבה כי הימים ימי קיץ ושמועה שמעה כי חגים מתקרבים ובאים עלינו, ובוודאי תהיה אמי פנויה משאר חוליה ותבוא עם בנה לשבת בבית שבפרדס.
כשיצאנו מביתנו ועלינו לכרכרה היתה השמש נוטה לשקוע בים. קיפל העגלון את גג העור המעוגל ואנחנו שקענו בתוך המושב העמוק ומיד נתמלאתי תחושת מרחקים ומסע. טיפס הערבי ועלה למרומי מושבו, שרק לסוסים והניף שוטו באויר. חרקו הקפיצים, שקעו המושבים תחתינו וחזרו ונתרוממו כגל שבים, וצניפת פרידה ושלום פילחה את האויר. הכרכרה עקרה גלגליה והלכה, טופפת על הכביש המשובש במהמורות ומשמיעה זמר של מאורעות.
עד מהרה חלפנו על פני מסגד חסן־בק ונכנסנו בסמטאות מנשייאַ. ריחות תבשילים קידמו את פנינו וגלים של כמון, צלי־כבש, חצילים מטוגנים ונענה־שבסלט היו מציפים אותנו לסירוגין. וקולו של העגלון היה מזהיר לימין ולשמאל, משדל רוכלים שיזוזו מן הדרך וזורק דברי־תוכחה כלפי זאטוטים הרובצים באמצע הרחוב. הסוסים היו מנענעים אחוריהם החומים והמבהיקים והיו שועטים קצובות ועליזות, והסוס שמימין הרים זנבו והיה מטיל גללים תוך כדי ריצה. הפך העגלון פניו אלינו וזרק חיוך של התנצלות ממרומי מושבו, ואמר שסוסים בני־בלי־בושת הם ואין להם נימוס ואתנו המחילה והסליחה.
היינו מטלטלים טלטול של נועם בתוך המושב עד שיצאנו מחוץ לעיר והתחילו הסוסים מושכים את הכרכרה בכבדות בתוך דרך של חול אדמדם, בין משוכות צבר וגדרות של עצי־שיטה, ומן החול עלו גלים של חום ורבצו עמנו על המושב הצונן. נראה שהשמש כבר השיקה במי הים ומאחורי הפרדסים נמסך אודם שמים בוערים, ואפלולית צוננת ירדה מסביב והסוסים עמדו לפתע והטילו מים בתוך החול.
נעקרה הכרכרה שנית ממקומה, רעד עבר בעורם של הסוסים ומתחת לפרסותיהם הופיעה רצועת דרך מרוצפת אבני כורכר, ומשני עבריה שדרות ברושים. מיד צץ ועלה לפנינו קמרון אבנים מסויד לבן ובו שער עץ גדול ומוגף, ובשער פשפש קטן. ליד הפשפש עמדה נערה בת־גילי, לבושה שמלה לבנה וסרט ורוד קלוע בשערה. כשקרבה הכרכרה לשער קפצה הילדה ונמלטה פנימה, והעגלון אמר: הגענו!
בימינו אין רואים חצרות כאלו. ואם אתה נקלע למקום שהיתה בו חצר כזאת אתה מוצא הריסות של ימי המלחמה וערמות של אבנים וקורות־עץ וקורי עכביש, שמתאמצים להעטות עתיקוּת על דברים שעוד אתמול נשמו וצחקו.
אבל באותם הימים היתה החצר מתוקנת ושוקקת חיים. מרובעת היתה ומוקפת משלושה רוחותיה בנין קומותיים. למטה היו מצויות האורוות והרפתים, ובחצר שוטטו תרנגולות שחורות ואדמדמות, שקרקורן מתערבב בצהלת־סוס. בקומה השניה נמצא חדר המנוע ולידו בריכה, וצינור יוצא מחדר־המנוע ומקר מימיו לתוך הבריכה ודגי זהב באים אצל הצינור ומשכשכים בתוך בועות האויר העולות עם משפך־המים. ומעקה של עץ היה עוטר מרפסת ארוכה, שרויה בצל־תמיד, ומן המרפסת היו נכנסים בדלת של זכוכית צבעונית לחדר־האורחים, שממנו יוצאות דלתות: דלתות לחדרי־המגורים, למטבח ולממגורות.
שולחן ארוך ניצב בטבור החדר וסביבו כורסות מרופדות, עוטות מעילי בד לבן, מפני האבק; אבל ביום שבאנו לבית הוסר הבד הלבן והונח בפינה, שכבות־שכבות.
עציצי חרס צבועים אדום וזהב ניצבו בחדר, ובהם פרחי־נייר גדולים, עשויים כשושנים וחבצלות; והיה שם עציץ אחד שצבעיו דהו מזמן, והוא עציץ שהובא לכאן ביום כלולותיה של הישישה, אם הבית.
מן הקירות נשקפו פרצופים של חובשי־תרבוש ועונדי־חרב, נתונים במסגרות של עץ מוזהב. והישישה הוליכה את אמי אל אחת התמונות ואמרה:
״זהו בעלי, מנוחתו עדן. ואביו הוא שבנה את הבית הזה. עכשיו אנחנו דרים כאן בימות הקיץ, ובחורף חוזרים ליפו״.
נאנחה אמי ואמרה: ״בעלי אף הוא איננו. אבל ביתו ובית אביו לא כאן הם. הכל נשאר בחוץ לארץ, ואני דרה בדירה שכורה, בחורף ובקיץ״.
אמרה הישישה: ״אתם חדשים כאן, אֶמיגרנטים. אבל בעזרת האלהים תעשו חיל ותבנו לכם בתים. חרוצים אתם וידיכם מבורכות״.
קיבלה אמי את הרמז והחזירה לה מבט של תודה, אבל אותה שעה נפתח פי ואומר: ״אבל זה לא נכון שאנחנו מנשלים את הערבים, פנינו לשלום ולא למלחמה״.
הניחה הישישה ידה על ראשי ואמרה: ״הכל לפי האדם. מי שפניו לשלום, יחיה בשלום״.
לפתע חזרה הנערה הקטנה והופיעה בפתח החדר.
״קרבי הלום, נאהידה״, אמרה הישישה, ״נשקי את ידי החאכימה שלנו, שריפאה את סבתא שלך. וזהו בנה הנער״.
פסעה נאהידה מאצל הדלת ועמדה לפני אמי. חיבקה אותה אמי ונשקה לה על לחייה, וחכליל ניצת בשזפון פניה של הנערה. היא הורידה ראשה ושתקה.
״נאהידה שלנו ביישנית״, אמרה הישישה, ״אך לבה טוב״.
הפשילה נאהידה שולי שמלתה הלבנה וישבה על הכורסה וישבנו כולנו, כאילו הותר הדבר מאחר שהמכובד שבכולנו ישב ראשון.
השמיעה הישישה דיבור בצרפתית ואמי צחקה. שוב פרח חכליל בלחייה של נאהידה, וראיתי שהיא מציצה בי להיווכח אם אני שומע צרפתית. אמרתי לה:
״איני מבין כלום. מה הן אומרות?״
״סבתא שלי אומרת שאני ואתה יכולים להיות זוג״.
״שטויות״, אמרתי לה וכבשתי פני ברצפה.
״לכו לשחק״, אמרה הישישה, ״אין אנו מפריעות״.
קמתי ויצאתי בעקבות נאהידה למרפסת. באנו וישבנו על שפת הבריכה.
״את מאמינה באלהים?״, שאלתיה, ״אני לגמרי לא״.
״אני כן. ויש לי בפרדס מקום שאני מתפללת שם, ואם נהיה חברים אקח אותך לאותו מקום ואראה לך שיש אלהים״.
״ואת צמה בחודש רמדן? אני אוכל אפילו ביום־כיפור״.
״אני לא צמה, כי אני קטנה. ואתה נח ביום השבת?״
״זה תלוי״, עניתי, ״אם אין לי מה לעשות אני נח, אבל לא מפני שיש אלהים, אלא סתם״.
״אבל אני אוהבת את אלהים״, אמרה נאהידה.
״אז בוודאי שלא נוכל להיות זוג עד שתחדלי להאמין״.
ביקשה נאהידה לענות, אבל אותה שעה נשמע קול פשפש השער בהפתחו ושני אנשים הופיעו בחצר. קפצה נאהידה לקראתם וכרכה זרועותיה סביב צוארו של האחד, חובש תרבוש ולבוש אירופית, וקראה:
״אבא, יש לנו אורחים״.
״יודע אני״, אמר אבא, ״החאכימה באה אלינו״.
קמתי ממקומי וחיכיתי שיעלו לבריכה. האיש השני, צעיר כבן י״ח, עוטה כאפיה ועקל, היה דודה של נאהידה, אחי אביה, והוא בא ראשון והושיט לי את ידו וברכני לשלום. ואביה של נאהידה לטף את לחיי ומשכני אחריו לתוך הבית.
סעודת הערב נערכה על המרפסת. בקערות גדולות הובאו תפוחי־אדמה מטוגנים, פלחי חציל במיץ עגבניות וקוביות גבינה מלוחה. בקערה אחרת הוגשו רימונים ואבטיחים קטנים, וערימת פיתות חמות נתגבבה באמצע השולחן.
עבדול־כרים, הוא דודה של נאהידה, שאלני אם אני חבר ב״הגנה״. על כך עניתי כי זהו סוד.
הוא צחק ואמר כי הסוד גלוי וידוע בכל הארץ.
״עבדול־כרים לומד בקולג׳ של המופתי״, אמר אביה של נאהידה, ״וכל הימים הוא מתיירא מפני ההגנה שלכם״.
קדרו פניו של עבדול־כרים ונשתתק. אך הישישה, אמו, הניחה ידה על כף ידו ואמרה: ״עבדול־כרים שלי הוא גבר טוב ונאמן. אל־נא תקניטוהו״.
נשק עבדול־כרים את ידי אמו הישישה ולא השיב.
אותה שעה צץ על המרפסת כלב רועים ששערו מגודל, נדחק אל מתחת לשולחן, התלבט בין הרגלים וחיפש לו מקום לרבוץ, עד שנח מסיבוביו והניח ראשו על כפות רגליה של נאהידה וליקקן; ואת זנבו הניח על כפות רגלי והיה מכשכש בו ומדגדגני. עלה חיוך על פני, מחמת הדגדוג, ונתתי עיני בנאהידה להסביר לה מדוע אני מחייך. אך ראיתי שהיא קולטת את חיוכי כמבט של ידידות כלפיה, ונשתתקתי.
אחרי ארוחת הערב אמר אביה של נאהידה לאחיו:
״עבדול־כרים אחי, לך והראה לילדים מה שהבאת מן העיר״.
קם עבדול־כרים ורמז לנאהידה ולי שנלך אחריו. נכנס עבדול־כרים למחסן שבפרדס והוציא מתוכו רובה ציד מבהיק.
״מחר נצא לצוד שפנים״, אמר עבדול־כרים, ״יודע אתה לירות?״
״קצת״, אמרתי לו, ״נתחרה בקליעה אם אתה רוצה״.
״בשבוע שעבר״, אמרה נאהידה, ״ערכנו כאן תחרות שחיה בבריכה, ודודי נצח את כולם״.
״אם אתה רוצה״, אמרתי לו, ״נתחרה גם בשחיה״.
״אהלאן וסהאלאן״, אמר עבדול־כרים, ״מחר בבוקר. ובינתיים נחזור הביתה ונשמע שירים. יש לנו גרמופון״.
חזרנו ועלינו לבית ועבדול־כרים הניח תקליט, סובב במנוף וכיוון את הארובה.
נשמע קולו של כמאנג׳י ושל תוף ומצלתיים ומיד אחריו קול שירה ערבית, קול מתוק ומתחטא, צף ומשורר בסלסולים. נתרווח עבדול־כרים על כורסתו ופניו נוהרות. כשכלה התקליט חזר והניח אחר במקומו, אבל לי נדמה שאין זה אלא אותו שיר שכבר שמענו. וכך חזר הענין ונשנה כמה וכמה פעמים עד שנפל עלי שעמום וחמקתי לחדר אחר, שבו היו אמי והישישה ממתיקות שיחה. ומאחר שגם שם נשתעממתי קמתי ויצאתי למרפסת והשקפתי אל הבריכה והפרדס שמאחוריה. ירח גדול רבץ על העצים וצינת מים עלתה מן הבריכה. ציפור לילה קראה מקרוב, אך כשנשתתק קול הגרמופון נשתתקה גם הציפור. פיהוק יצא מפי והייתי מהרהר בצער על חברי שבשכונה, הצולים עתה תפוחי אדמה על מדורה שמתחת לעמוד החשמל ומושכים עצים ממחסן בית החרושת לנקניק שבסמוך. למה באתי הנה? אמרתי בלבי.
דרך משונה מצאה לה נאהידה לעורר אותי משנתי בבוקר: חתול עצל ושמן היה להם בביתם; קמה והטילה אותו על פני, בתוך שנתי, וקפצתי מן המיטה. נטלתי את החתול וזרקתיו לחיקה. וכך נכנסנו ליומנו השני בפרדס. עוד אני עומד ומשפשף את שיני ועבדול־כרים נכנס למטבח ואמר:
״מה בדבר תחרות השחיה בבריכה?״
״מוכן״, אמרתי לו.
כלינו ארוחתנו בחפזון, נטלנו בגדי רחצה ויצאנו החוצה. אמי והישישה ואביה של נאהידה משכו להם כסאות אל מעקה הבריכה וזימנו עצמם להיות צופים בתחרות.
״אחת, שתים ו…שלוש״, קראה נאהידה, ואנוכי ועבדול־כרים זנקנו המימה. אם מפני ההתרגשות ואם מפני שלא הייתי רגיל במים מתוקים, צללתי כאבן לקרקעית הבריכה ועד שנתאוששתי וצפתי למעלה, כבר היה עבדול־כרים מצוי בטבורה. ראיתי את אמי גוחנת על המעקה וקוראת לי: ״אל בהלה! שחה מהר!״ והתחלתי שוחה. אך לשוא. לפני שהגעתי אל מתחת לצינור היוצא מן המנוע כבר היה עבדול־כרים בעבר השני, על מעקה הבריכה, יושב וסוחט שערותיו.
״נצחת אותי בבריכה״, אמרתי לו, ״אבל אפשר להתחרות במשהו אחר, אם אתה רוצה״.
״במה?״, שאל עבדול־כרים.
״למשל בחשבון״.
״למה לא?״, אמר, וצווה לנאהידה שתביא נייר ועפרון.
הלכה נאהידה והביאה. נטלתי את הנייר וחציתיו ועל כל פיסה כתבתי שבעה מליון, תשע מאות שמונים וארבעה אלפים, שש מאות תשעים ושמונה כפול ארבעה מיליון, תשע מאות שמונים וששה אלפים שבע מאות חמשים ותשע. ״נראה מי יפתור ראשון״, אמרתי.
תפש עבדול־כרים בעפרון וישב לכתוב, ואף אני התחלתי מחשב. סיימתי לפניו והגשתי את הנייר לאביה של נאהידה, שיבדוק. נתברר ששגיתי. הגיש עבדול־כרים את הנייר שלו ונתברר שאף הוא טעה בחשבון.
״אז נתחרה בשאלות כלליות״, אמרתי לעבדול־כרים. ״למשל: מי גילה את אמריקה?״
״קולומבוס״, אמר עבדול־כרים.
״לא נכון״, אמרתי, ״דווקא אמריגו ווספוּצ׳י ועל שמו נקראת אמריקה״.
״הוא נצח אותך״, קראה נאהידה אל דודה, ״אתה רואה שהוא נצח אותך?״
״הוא נצח אותי באמריקה,״ אמר עבדול־כרים, ״אבל אני נצחתי אותו כאן, בבריכה״.
״יבוא יום ואגדל ואנצח אותך גם בבריכה״, אמרתי לו.
נאהידה כמעט שהנידה בראשה לאות הסכמה, אך חזרה בה ותלתה עיניה בדודה, לשמוע מה יענה.
״אם תנצחני גם בבריכה״, אמר עבדול־כרים, ״יהיה רע מאד. גם לך, נאהידה, יהיה זה רע מאד. לכולנו״.
לא ידענו מה הוא סח ורציתי לומר לו שלא יתפלסף, אבל לא ידעתי כיצד אומרים זאת בערבית ושתקתי.
אחר כך יצאנו לצוד שפנים בפרדס.
ב 🔗
שנים רבות עברו מאז, ושוב חזרו ובאו ימי קיץ לעולם. עייף ויגע מעבודת השנה, חפשתי לי מקום־נופש לבלות בו שבועיים ימים. ארזתי מזוודה קטנה ויצאתי לירושלים. בירושלים לא נמצא פנסיון שיש בו מקום פנוי ולאחר התרוצצות מיגעת ישבתי במכונית ההולכת לעין־כרם הערבית. כשישבתי במכונית התחלתי מהרהר: מה אעשה שם? ולמה אני נוסע דווקא שמה?
בקצה הרחוב הראשי עמד בנין מקומר שבקרקעיתו היה מפכה המעין, וממול, בצלע ההר המתנשא אל מנזר הרוסים, מתחת לצילם של עצי שקמה, היו מפוזרים שרפרפי־עץ קטנים ואנשים ישבו שם, לגמו קפה ועשנו נרגילות. באתי וישבתי על אחד השרפרפים. ניגש אלי נער־הקפה ושאל למבוקשי. אמרתי לו: ״שמא אתה מכיר כאן משפחה שתאוֹת לאכסן אותי לשבועיים?״
אמר הנער: ״אינני יודע, אבל בעל הבית אפשר שהוא יודע״.
בא בעל הבית לתהות על קנקני: ״משפחה שתאכסן אותך? לאיזה צורך?״
״למנוחה״, אמרתי לו, ״עייף אני ומבקש מקום לנוח״.
״וכמה תשלם?״ שאל בעל הבית.
״כמה שצריך״, אמרתי לו.
ציווה האיש על נערו לעלות לביתו של פלוני אבּוּ־נימר.
מקץ שעה קלה חזר הנער ואמר: ״עלה למעלה. אבו־נימר מסכים״.
נטלתי מזוודתי והתחלתי עושה דרכי במעלה ההר, וככל שעליתי כן הייתי תמיה על עצמי מה ראיתי לבוא דווקא לכאן. נכנסתי לחצר ודפקתי על דלת הבית. יצא ערבי כבן ארבעים וחמש, גבה־קומה וקרח, ואמר: ״ברוך־הבא, בוא והכנס״.
הלכתי אחריו לאורך מסדרון צונן והובאתי אל חדר קטן שכולו תפוס במיטה גבוהה ורחבה.
״אם יפה המקום בעיניך, ברוך תהיה״, אמר אבו־נימר.
״יפה״, אמרתי, ״ובכמה יעלה?״
״אינני יודע״, אמר אבו־נימר, ״זאת תגיד לך אשתי״, ויצא.
פרקתי מזוודתי וישבתי על המיטה ומיד שקעתי בכסתות רכות שקפצו והגיעו עד מרפקי. דממה גדולה עמדה מסביב ומתוך הדממה בקעו ריחות מוּכרים, בלולים שמן מטוגן, עלי־נענה, קפה שחור, מי שושנים וגרגרי האֶל. חשתי כי חיוך מתפשט על פני ואזני מתאמצת לקלוט קול, שהיה חסר כדי להשלים זכר רחוק ומטושטש.
לפתע נפתח ברז במטבח וקול מים פורצים עצר את נשימתי: צינור מקר מימיו לבריכה.
קמתי ויצאתי לחצר. בריכה לא היתה כאן, אף לא עצי פרדס, אבל צמיחתם של עצי השזיף והתפוח היה בה מן הזר והמיוחד לגידולים שבבתי ערבים; ניכר היה שלא בבת אחת נוצרה החצר; כל דור ודור הוסיף משלו. זה נטע וזה עקר. זה שתל תפוח ליד הברז, וזה שתל תוּת ליד סוכת־הכלב, וברבות הימים קם הגן וסיפר תולדות בעליו; ואני הייתי עומד ומקשיב ודמיוני מאכלס בחצר את נאהידה ואת סבתא שלה, את עבדול־כרים ואת הכרכרה שתעצור לפתע לפני השער וסוסיה יטילו מים.
בערב נקראתי להסב אל שולחן המשפחה ואבו־נימר הציג לפני את המסובים. אשתו עגולת הפנים והזריזה, מחייכת לחלל החדר בלי שתרים עיניה אלי; שני בניו, האחד כבן שלוש־עשרה והשני כבן חמש־עשרה, לומדים בקולג׳ שבעיר; ובתו, לבנת בשר ועגולת אברים, והיא נשואה לשוטר שאינו מצוי בביתו כל ימות השבוע, וכשהוא בא הביתה הוא מביא סל נצרים ובו יונה כפותה, תפוחים מביתר, ותריסר ביצים שהוחרמו מכפרי שהובא לתחנת־המשטרה.
מה שהוגש לשולחן לא היה אלא המשך לאותה סעודת־ערב רחוקה שבפרדס; ובאותה שעה כבר הייתי יודע מה אני מבקש כאן.
אחרי הארוחה החלו קולות שיר ערבי בוקעים מתוך גרמופון; ואבו־נימר שאלני אם יכול אני להורות לבניו כיצד יש להשתמש במכונת־כתיבה אנגלית שקנה אתמול בעיר.
ישבתי להדריך את הנערים, שנגשו למלאכה בהתפעלות עצומה, כשאביהם ואמם עומדים מן הצד ולבם גואה מנחת. שעה ארוכה עברה עלינו בעיסוק זה, עד שבאה האם והגישה לי כוס קקאו מתוק וביקשתני לפוש קִמעה. קולו של הגרמופון לא פסק כל אותה שעה, וכשהייתי גומע מן הכוס בא קולה של נאהידה באזני, ופרצוף פניו של עבדול־כרים צף ועלה לעיני־רוחי, ומן החשכה שבמסדרון עלה קול שיחתה של אמי ושל הישישה. אותה שעה ידעתי שכל אותן השנים המרובות הייתי מחכה לרגע זה, שיחזרו ימי שבתנו בפרדס ויעלו שנית. עצמתי את עיני ואמרתי בלבי: האשוב לראותכם, נאהידה הקטנה ועבדול־כרים, המנצח בבריכה?
ג 🔗
ושוב חלפו כמה שנים. עומדים היינו בעצם ימי המלחמה שבינינו לבין הערבים. מצוי הייתי בתוך פלוגה שנערכה להסתערות על תל־א־ריש, בחולות יפו שממזרח לעיר.
שבועות אחדים קודם לכן נערכה שם הסתערות־נפל שעלתה לנו בעשרים וששה קרבנות. הפעם היינו בטוחים בנצחוננו וראינו קרב זה כמסע־נקם וזעם.
בחצות יצאנו מחולון ופתחנו בזחילה לעבר בתי תל־א־ריש. גבעות החול הסתירונו יפה והזחילה בהן היתה דמומה ונוחה. רוח מערבית הביאה בכנפיה את ריחות יפו באפינו; אך בשעה מאוחרת יותר באה רוח מגבנו, מן השיכונים שבחולון, והשיבה עלינו ריח בתים לבנים. החולות שמתחתנו העלו חמימות שנקלטה מן השמש.
כשהבחינו בנו הערבים כבר היה מאוחר מדי. נמצאנו כמטחווי רימונים מן המשלט והסתערנו עליו משלושה עברים. אחד מרימונינו הראשונים התפוצץ בתוך עמדת־המקלע הקדמית ופגע בכל אנשיה. פרצנו פנימה והפעלנו את המקלע הגרמני לעבר הכפר, פנימה. בקרב הערבים קמה מהומה והם פרצו אל מחוץ לבתיהם ונקצרו בידי הרובאים שלנו, שארבו משני האגפים שמדרום ומצפון. נותרה לפניהם דרך הבריחה מערבה, ונראה שכמה מביניהם הצליחו להסתנן שמה בעוד מועד ולהמלט לתוך הפרדס הסמוך, הוא הפרדס שבו עשיתי כמה ימים, לפני כעשרים שנים, עם משפחת הישישה.
השתלשלות עניינים זו צפיתי מראש, שכן היה הדבר בהתאם לתכנית. הבית שבפרדס היה המטרה השניה בהסתערות אותו הלילה. לא ידענו אם מצויים שם לוחמים, אך ברור היה שאם לא נצליח להשמיד את כל אנשי העמדה בתל־א־ריש, ימצאו הללו מקלט נוח להערכוּת שניה בבית־האבן ובחצר. נראה שבבית־הפרדס היתה מצויה תגבורת, שכן נפתחה עלינו משם אש חזקה ולפי כמה סימנים נסתבר שהיו שם עמדות מבוצרות ומוכנות מראש למקרה כשלון בתל.
כאן לא שיחק לנו המזל, והקרב נמשך עד אור הבוקר ואנחנו איבדנו ששה אנשים. אל רוח הנקם שפיעמה אותנו נוסף עתה נופך מיוחד. גם מספרנו עלה על מספרם. עד מהרה נראו סימני התרופפות בבית והאש נחלשה והלכה. עם שחר פרצנו לחצר, חדרנו לאחת האורוות והנחנו חמרי נפץ. כמה רגעים לאחר שנסוגונו מן החצר הדהד קול רעם אדיר, ואגף הבית הסמוך לבריכה הפך תל־חרבות. צעקות פצועים עלו באזנינו וקריאות כניעה. התחלנו נערכים בחצר וקוראים לערבים לבוא ולהכנע.
כשראיתי את עבדול־כרים לא הופתעתי. דומה שגם הוא היה צפוי מראש, אף שעד כדי כך לא העזתי לשער. הכרתיו מיד. יצאתי לקראתו וקראתי בשמו. לאחר שפירשתי לו מי אני, נזכר וחייך חיוך עייף.
״נאהידה אף היא כאן?״ שאלתיו.
״לא״, אמר עבדול־כרים, ״המשפחה יצאה מיפו״.
באו כמה בחורים והקשיבו בתמהון לשיחתנו.
״אתה מכיר אותו?״ שאל המפקד שלנו.
״מכיר״, אמרתי.
״הוא יכול למסור ידיעות חשובות?״
״יתכן״, אמרתי, ״אבל תן לי לגמור אתו חשבון ישן״.
״אתה רוצה לדפוק אותו?״ שאל המפקד.
״לא״, אמרתי, ״אבל אני רוצה לשוחח אתו״.
הבחורים פרצו בצחוק ונראה שעבדול־כרים, אשר לא הבין את שיחתנו, נעלב ביותר וידיו רעדו מהתרגשות.
מיהרתי להסביר לו כי אני מבקש לשיח אתו ביחידות.
״אתם המנצחים״, אמר. ״כאשר תצווה נעשה״.
״כל זמן שלא נצחתיך בבריכה״, אמרתי לו, ״אין לדעת מי המנצח״.
עבדול־כרים חייך ונראה שהבין לרוחי.
אך מפקדנו לא סבר ולא הבין אלא ציווה להוליך את עבדול־כרים לפרדס, למקום ריכוז השבויים.
עליתי אל הבריכה וישבתי על המעקה. מחולון ומבת־ים החלה זורמת תגבורת והחובשים טיפלו בפצועים שבחצר. עד מהרה נעזבתי לנפשי. פשטתי בגדי ונכנסתי למים. הם היו חמים ומזוהמים וניכר כי הצינור שמלמעלה לא הוליך מים מן הבאר ימים רבים.
פשטתי זרועותי וחציתי את הבריכה פעם ופעמיים. עצמתי את עיני וחכיתי לקולה של אמי שיבוא מן המעקה, מעודד ואומר: ״אל בהלה! שחה מהר!״
אך לעומת זאת בא קולו של עבדול־כרים באזני: ״אתה נצחת אותי באמריקה, אבל אני נצחתי אותך כאן, בבריכה״.
באותו רגע נשמע קול יריה מעבר לפרדס. לבי עמד מדפוק. ידעתי כי עבדול־כרים נרצח.
קפצתי מן המים, חטפתי את מכנסי ומיהרתי לפרדס. מהומה קלה עמדה שם והמפקד צווח:
״מי ירה כאן, לכל הרוחות?״
אחד הבחורים אמר: ״נפלט אצלי כדור״.
המפקד ראני מתקרב ואמר: ״הפסדנו אינפורמציה, לעזאזל. הרגו את הערבי שלך״.
״הפסדנו״, אמרתי.
ואחר כך ניגשתי אל גווית עבדול־כרים והפכתיה. דומה שהוא ראני כמה רגעים קודם לכן, בעיני רוחו, כשאני שוחה בבריכה. פניו לא היו פני אדם שהפסיד.
כאן, בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.