לֹא רַבִּים גּוֹיִם יֶחְכָּמוּ וּמְעַט־עַמִּים

לַעֲשוֹת בִּלְשׁוֹנוֹתָם סַמִּים וּמַטְעַמִּים

בַּשִׁירִים הַנִּפְלָאִים, אל־מקמא"ת נִקְרָאִים,

וּבְרֻבָּם נִמְצָאִים בֵּין מְשׁוֹרְרֵי עֲרָב,

כִּי חֲרוּזִים דּוּגְמָתָם, דּוֹמִים בַּהֲבָרָתָם,

וְשׁוֹנִים בְּהוֹרָאָתָם, אֵין בִּלְשׁוֹנוֹת הַמַּעֲרָב.

מין זה ממיני השירה, הוא אבו־מחמד אלחרירי מבצרה, – עיר על הנהר היוצא מעדן יושבת, וקול אלהים מתהלך בגן קושבת, ורוחו עליה נושבת, ומנחל העדנים ההוא ישתו הנערים, ובאו בם המים המברכים ההם בהיותם לגברים, ותצלח עליהם הרוח והיו למשוררים מפוארים. אלחרירי היה סוחר ברקמה ומשי, וחי בראשית המאה התשיעית לאלף החמישי, הוא כתב את שיריו בלשון הערביאים, ור' יהודה אלחריזי העתיקם לשפת הנביאים, ויספחם לגבול ישראל, בשם “מחברות איתיאל” –

גַּם עָשָׂה כְמַתְכֻּנְתָּם בְּסִפְרוֹ “תַּחְכְּמוֹנִי”,

אַחֲרָיו הֶחֱזִיק הֶחֱרָה, ר' משֶׁה בֶּן עֶזְרָא,

וַיַּעַשׂ גַּם הוּא סִפְרוֹ “הַתַּרְשִׁישׁ” אוֹ “הָעֲנָק”.

וְעַתָּה – אַחֲרֵי בַקְשׁוֹ מֵאלֹהִים עֶזְרָה,

יְנַסֶּה לַעֲשׂוֹת כְּמַתְכֻּנְתָּם דָּבָר כָּמוֹנִי, –

נַנָּס מִתְחָרֶה בִּילִידֵי הָעֲנָק!

עֶלֶם טוֹב תֹּאַר וּנְכוֹן דָּבָר יוּבָל,

עַלְמָה טוֹבַת-חֵן וּמַשְׂכֶּלֶת צִלָּה –

וּבְחֹם הַיּוֹם נפְגְּשׁוּ עַל יַד יוּבָל

תַּחַת אֵלָה עֲבֻתָּה כִּי טוֹב צִלָּהּ.

מֵחִצֵּי עֵינָיהָ, מֵרִשְׁפֵּי נִשְׁקָהּ,

אֵשׁ קֹדָשׁ, אֵש הָאַהֲבָה, בּוֹ נִשְׂקָהּ:

וּבְרוּחוֹ גַּם הוּא הַלְּהֵב בָּה לִבָּה

וַתֵּצֵא אֵשׁ וַתֹּאכֵל מוֹסְדֵי לִבָּהּ.

שָׁם עַל שְׂפַת הַנַּחַל תַּחַת הַשִּׁיחַ,

שָׁם יִוָּעֲדוּ יוֹם יוֹם, יִרְבּוּ הַשִׂיחַ;

מִי הֵם? כִּי תִשְׁאַל; הִתְבּוֹנַן בִּשְׂפָתָם:

עִבְרִים הֵם כִּי לְשׁוֹן עֵבָר בִּשְׂפָתָם.

לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם, יוּבָל!?

אִם עַל מִזְבְּחָךָ יַקַד יְקוֹד אִשָּׁהּ,

גַּם לִבָּהּ הַטָּהוֹר מִנְחָה לָךְ יוּבָל –

קוּמָה אָרְשָׂנָּה וּתְהִי לָךְ לְאִשָּׁה.

אֲהָהּ, רֹאשׁ חֶפְצָם זֶה עַל עָפָר נָחַת,

אֶת שִׁמְשָׁם, אוֹר יִשְׁעָם, יַקְדִּיר עַב עָנָן,

לֹא יוּכְלוּ לִרְאוֹת יַחְדָּיו חַיַּי נַחַת –

הִיא בֵּת רַבָּנִי, וְהוּא – תַּלְמִיד עָנָן.

לִפְנֵי דֹרוֹת רַבִּים יָצָא דָּבָר חַד

כִּשְׁגָגָה מִשַּׁלִּיט, מִפִּי גָאוֹן חַד,

דָּבָר מָר, מַפְרִיד אַלּוּף, מַצְמִית אַחִים,

לֵאמֹר:“הַקָּרָאִים אֵינָם מִתְאַחִים”.

דִּבּוּר מְפוֹצֵץ זֶה שֶׁבּוֹ הוּטְלָה אָלֶ"ף

וּבְדֶרֶךְ הֲלָצָה בִּמְקוֹם הָעַיִ"ן

גָּדַע מֶנּוּ שֵבֶט לִפְנֵי שָׁנִים אָלָף¹.

גָּדַע גַּם קֶרֶן מַחֲמַדַּי הָעָיִן.

ס"ט פ"ב

יֵשׁ עִנְיָן – אָחָד הוּא וְשׁוֹנָה עַל בְּעָלָיו

כְּהִפָּרַד גָּזַע עֵץ בַּעֲנָפָיו, בְּעָלָיו;

לָזֶה יִתֵּן שָׂכָר, יַרְבֶּה אוֹצָרוֹת

וּלְזֶה יוֹסִיף מַכְאוֹב, כַּעַס אוֹ צָרוֹת.

זֶה הִכָּה נֶפֶש – אֶת רֹאשוֹ יִשָּׂאוּ

וּרְבִיד זָהָב יִקָּח מֵאֵת שַׂר צְבָאוֹ;

וָזֶה – אֶת רֹאשוֹ מַעָלָיו יִשָּׂאוּ,

אוֹ לְאֶרֶץ נוֹד יַגְלוּהוּ לְכָל יְמֵי צְבָאוֹ.

זֶה אוֹכֵל אָכִילָה גַסָּה וּמְקַבֵּל פְּרַס,

וָזֶה חַיָּב כָּרַת עַל אָכִילָת פְּרַס;

לָזֶה פְּסִיעַָה גַּסָּה עָוֹן וָפֶשַׁע,

וָזֶה נוֹטֵל שְׂכַר כָּל פָּשַׂע וָפֶשַׂע.

יֵשׁ לָנוּ בְּבֵית-כְּנִסְתֵּנוּ בַּעַל תּוֹקֵעַ

יֵשׁ גַּם גַּבַּאי עַז-נֶפֶשׁ לַחֲבַרָיו תּוֹקַעַ;

בַּעַל-הַתּוֹקֵעַ מְקַבֵּל פְּרַס אוֹ מָנָה,

וְהַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵרוֹ נוֹתֵן מָנָה.

בְּתוּלָה כִּי הָרָתָה הֲתִשְׂמַח בְּעוּלָה

כְּשְׂמוֹחַ בִּפְרִי-בִטְנָהּ אִשָּׁה בְּעוּלָה?

לָזוּ מְשׂוֹשׂ-לֵב הוּא, חַיִּים וָחֶסֶד;

וּלְזוּ – מְסוֹס נוֹסַס, קִיקָלוֹן וָחֶסֶד.

בָּעַמִּים אִישׁ מוֹשֵׁךְ בָּשֵׁבֶט סוֹפֵר

הוֹן בֵּיתוֹ לַאֲלָפִים וּלְרִבֹּאוֹת סוֹפֵר;

וּבְיִשְׂרָאֵל אִישׁ סוֹפֵר מוֹשֵׁךְ הַשָׁבֶט

כָּל יָמָיו יַעֲבוֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט.

מ"ט פ"ב.

דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְנַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים

אֵין שָׁלוֹם אֵין יֶשַׁע לְיוֹצְאִים, לְבָאִים;

כָּל זוֹחֵל עָפָר, כָּל חֹמֶט כָּל כֹּחַ,

יְשׁוּפֵנִי עָקֵב, יַעֲשְׁקֵנִי כֹּחַ.

לְזָר יַחְשְׁבוּנִי, בֵּין אַחִים אֵין לִי נַחֲלָה;

מְנָת¹ כּוֹסִי חֶרְפָּה וָבוּז וּמַכָּה נַחֲלָה.

כְּאִלּוּ דָּמִי מַיִם וּבְשָׂרִי נָחוּשׁ,

כְּאִלּוּ חֶרְפָּה לֹא נַרְגִּישׁ וּכְאֵב לֹא נָחוּשׁ.

אֹמְרִים אָמוֹר לִי: "אַמֵּץ לִבְּךָ, יַחֵל

הָאֵל דִּבֵּר וּדְבָרוֹ לֹא יַחֵל".

זֶה אַלְפֵי שָׁנָה בֶּאֱמוּנָתִי אַחֲרִישׁ,

וּבְכָל חַיַּי אֶשְׂבַּע אַךְ עָמָל אַךְ רִישׁ.

“גּוֹי אֹבֵד!” יֹאמְרוּ לִי מְנַאֲצֵי הַמֹּרִים;

“עַם קָדוֹשׁ אָתָּה” יְנַחֲמוּנִי הַמּוֹרִים.

מַה-בֶּצַע אִם אַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ וְחֹל

וַאֲנִי מִרְמָס לַכֹּל כָּעָפָר וָחוֹל.

הָהּ, מוֹסְרוֹתַי חֲזָקוֹת. הַחֲבָלִים עָבִים,

לֹא יִנָּתְקוּ לוּ גַם שִׁמְשׁוֹן בָּם אָחַז;

שָׁמַי בִּמְלֹא עֵינַי הִתְקַדְּרוּ עָבִים

וּבַר אֱנָשׁ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא לֹא אָחַז.

וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ לְעֻמָּתוֹ מַרְעִים:

מִי אָשֵׁם בַּדָּבָר כִּי תִּתְבּוֹסֵס בְּדָמְךָ?

הֵן כִּכְסִיל אָדָם עָצֵל אַתָּה בְּדָמְךָ;

כָּל יָמָיו חִבֵּק יָדָיו שָׁכַב וַיָּלֶן

וּבְבֹא מַחֲסֹר לוֹ הִתְעַבֵּר וַיָּלֶן.

לַשָּׁוְא אֶת עֵינֶיךָ תִשָּׂא לֶהָרִים

אִם לֹא תִּתְחַר קַרְנְךָ בְיָדְךָ לְהָרִים;

אִם בְּנַפְשֵׁנוּ לְבַב חָכְמָה לֹא נָבִיא,

לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ לֹא מַלְאָךְ, לֹא נָבִיא.

“בְּיָדְךָ טוּבְךָ!” יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים

וּבַעֲלֵי הַחֲלֹמוֹת הֵם בְּךָ הַמֹּשְׁלִים,

הִשִּׁיאוּךָ לְמַעֲשֵׂי נִסִּים לְקֵץ הַיָּמִין

מִבְּלִי פְנוֹת לַעֲזָרְךָ הַשְּׂמֹאל אוֹ הַיָּמִין.

גַּם מַזְּרוֹת שָׁמַיִם עָשׁ כִּימָה וּכְסִיל

לֹא יֵיטִיבוּ גּוֹרַל אִישׁ בַּעַר וּכְסִיל.

הַתְקַשֵּׁר בְּמַעֲדַנּוֹת כִּימָה, בְּמוֹשְׁכוֹת עָשׁ

אַדֶּרֶת בָּלָה, בֶּגֶד אֲכָלו עָשׁ?

אָמְנָם צָרִים מִחוּץ עִמְּךָ רוֹב רָבוּ

אַךְ גַּם מִבַּיִת הַבְּקִיעִים הֵן רָבוּ,

רֹחַב הַפֶּרֶץ עַד הַיְסוֹד בּוֹ יִגָּע

וּלְחַזֵּק בֶּדֶק אִישׁ מִכֶּם לֹא יִיגָע.

הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִבְנֵי הַנְּעוּרִים

הַגְּדֵלִים פֶּרַע, הָרֵיקִים, הַנְּעוּרִים,

לַחָכְמָה לָאוּמְנוּת אוֹתָם אֵין מֵעִיר

וּכְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה יָצִיצוּ מֵעִיר.

וּבְגָדְלָם יַרְבּוּ עֲנִיִּים כְּמוֹתָם,

אֲשֶׁר גַּם חַיֵּיהֶם נֶחְשְׁבוּ כְמוֹתָם,

מֵימֵיהֶם לֹא נֶאֶמְנוּ, לֹא נִתַּן לַחְמָם,

אֵין כְּסוּת בַּקָרָה, אֵין גּחֶלֶת לַחְמָם.

הָאֵלָה הַזְּקֵנָה תִּסְמֹךְ עָלֶיהָ

שָׁרָשֶׁיהָ יָבְשׁוּ, נָבְלוּ עָלֶיהָ;

הֲנִסִּיתָ לְפַלֵּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה,

לְרַפֵּא הָעֵץ, לְהַשְׁקוֹת לוֹ תְעָלָה?

עַל כֵּן רַק עַל כַּסְפָּם, עַל כִּכַּר לָחֶם,

יִקְרְבוּ לַקְּרָב, יֵרְדוּ לַשְּׁעֲרִים לָחֶם;

אִישׁ מֵהֶם לְבִצְעוֹ, כָּל מַעֲיָנָיו בּוֹ-הוּא,

עַמּוֹ עַם לֹא הָיָה לוֹ, דָּתוֹ בֹּהוּ.

וּבְגָבְהָם עַל כַּן בְּרוּם לָהֶם קֶרֶן

יַנִּיחוּ תוֹרָתָם וְעַמָּם בְּזָוִית קֶרֶן,

וּבְכֵן רַבּוּ שׂוֹנְאֵינוּ הָאֹמְרִים: יַחַד נִינָם,

לֹא-עָם הוּא; נַכְחִידֵם מִגּוֹי עִם נֶכְדָם עִם נִינָם;

וְאַתָּה דֹּר בָּנֶיךָ כִּי תַחְפֹּץ הַצֵּל

בִּפְרוֹשׂ עֵץ [הָאֱמוּנָה] עֲלֵימוֹ הַצֵּל,

הָתֵז מִמֶּנּוּ הָעֲנָפִים הַבָּלִים,

כָּל שָׁוְא וּדְבָר כָּזָב, כָּל מוּסַר הֲבָלִים.

הִתְאַמֵּץ לִהְיוֹת נַפְשָׁם אֱמוּנָה,

לִהְיוֹת יָדָם וְלִבָּם לְעַמָּם אֱמוּנָה,

כִּי תְשׁוּעַת אֶפְרַיִם לֹא תַגִּיעַ תּוֹרָהּ

רַק בְּהִתְאַחֵד בְּךָ חָכְמָה עִם תּוֹרָה.

הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ נָעִים,

כִּי יוֹדְעִים הֵם מַה-טּוֹב וּמַה נָּעִים

בְּאֶרֶץ לָהֶם שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד,

וּלְקוֹמֵם עֲדָתָם אִישׁ בְּאָחִיהוּ יָחַד.

וְאַתָּה עַד מָתַי תֵּשֵׁב בֵּין עָרֶיךָ?

שׁוּבָה אֶל אַרְצְךָ קוֹמֵם עָרֶיךָ,

שָׁם תֶּחְדַּל רֹגֶז, שָׁם תִּתֹּם קִינָתְךָ,

אִם רַק אָסוֹף תֶּאֱסֹף מֵאָרֶץ קִנְאָתְךָ!

אַל עוֹד תֹּאמַר: “נִכְחַדְתִּי מֵעַמִּים וּלְשׁוֹנוֹת”

אַל תָּבוּז לֶאֱמוּנוֹת אֲחֵרוֹת וּלְשׁוֹנוֹת,

אַל תְּהִי עוֹד כְּפֶרֶא יַפְרִיא בֵּין אַחִים,

אָז יֵשְׁבוּ שְׁכֵנֶיךָ עִמְּךָ כְּשֶׁבֶת אַחִים.

וֵאלֹהִים רוּחַ נְדִיבָה בָּם יַשֵּׁב

לִבְלִי יִמְנָעוּךָ חָרְבוֹתֶיךָ יַשֵּׁב,

וּבִמְקוֹם סֻכַּת דָּוִד וִירִיעוֹת שְׁלֹמֹה

יִפְרֹשׂ הָאֵל עָלֶיךָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ.

עַד חֲצוֹת לַיְלָה יָשַׁב בֵּית מַרְזֵחַ,

וּבְשׁוּבוֹ רָאָה כִּי אִישׁ הִשְׁלִיךְ נַעַל

עַל מִפְתַּן בֵּיתוֹ, אֶל אוֹר הַיָּרֵחַ,

וַיֹּאמֶר לִשְׁכֵנוֹ: "עֲמֹד, לֹא נַעַל:

"רוֹאֶה אֲנִי בַּחֲדַר אִשְׁתִּי אֹרֵחַ –

אַך לָמָּה, פֶּתִי, הַדֶּלֶת לֹא נָעָל?!"

(שר הנרגל בבית המשתאות).

אִשָּׁה מְלֻמָּדָה, או: אֲנִי וָהוֹי

הוֹי אִשָּׁה מְלֻמָּדָה לִי נָפְלָה לְחֶבֶל

וָאֹמַר אַךְ טוֹב לִי מִכָּל בְּנֵי גִילִי,

עַתָּה תִהְיֶה מְנוּחָתִי, שִׂמְחַת גִּילִי –

וּמְצָאוּנִי, אֲהָהּ, צִירִים וָחֵבֶל;

כִּי תֵדַע דִּין חִלּוּף הָאוֹתִיּוֹת בְּדִקְדּוּק

וְכָל אֲשֶׁר אֹמַר תֹּאמַר הַהֵפֶךְ בְּדִקְדּוּק¹,

וְלֹא רַק בְּקֶרֶב בֵּיתִי תָּשִׁים אֲנָךְ

כִּי גַם בְּדִבְרֵי אֱלֹהִים בְּסִפְרֵי אֲנָ"ךְ².

אֲנִי יוֹשֵב וְקוֹרֵא חֲזוֹנוֹת בֶּן אָמוֹץ

וּמְשָׁרְתִי לָקַח בִּגְדִי – פְרַק³ צֶמֶר אָמֹץ –

וַיִּפְרְשֵׂהוּ עַל הַשֻּׁלְחָן וְכַפְתֹּרָיו מָרָק,

וְאִשְׁתִּי הִגִּישָה אָז אֶת סִיר הַמָּרָק –

“הִזָּהֲרִי, קָרָאתִי, הַרְחִיקִי מְרַק הַסִּירָה!”

– הִזָּהֵר אַתָּה –קָרְאָה– אֶת הַפְרַק הָסִירָה,–

וָאֶהִי אֲנִי קוֹרֵא “מְרַק” וְהִיא קוֹרְאָה “פְרַק”⁴

וַתִּשְׁפֹּךְ אֶת הַמָּרָק לִי עַל הַפְרַק.

קָרָאתִי בְּסֵפֶר יִרְמְיָהוּ וָאוֹרִיד דְּמָעוֹת,

כִּי אִשְׁתִּי רָבָה עִמִּי אָז בְּעִִנְיָנֵי דְ"מָעוֹת",

וְהַלַּיְלָה (בִּלְחִישָׁה אַגִּיד) הָיָה לֵיל עוֹנָה.

בָּאתִי לְפַיְּסָהּ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנָה,

וּבְהַגִּיעִי לַפָּסוּק “אָנֹכִי בָּעַלְתִּי”

קָרְאָה הִיא: לֹא כִּי – “אָנֹכִי בָּחַלְתִּי”⁵.

עוֹד אַחַת אֲסַפֵּר מַה-שֶּׁהָיָה כְבָר

בְּקָרְאִי דִבְרֵי הַנָּבִיא מֵעַל נְהַר כְּבָר

בְּרֵאשִׁית הָעֵת לִחְיוֹת יַחַד אָבִינוּ:

אֲנִי שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלָהּ כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ

בְּקוֹל שָׂרָה, וְהוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ כְּמָנוֹחַ,

וְהִיא רָגְזָה תָמִיד לֹא יָדְעָה מָנוֹחַ.

רְאִי “הֵן לֹא-נֹהַּ”⁶ כְּתִיב – אָמַרְתִּי לָהּ הַפָּעַם –

וְלָמָּה תִקְרְאִי אַתְּ “לֹא נֹחַ” – אִמְרִי נָא אֱמֹרִי!"

וְהִיא נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ כְּהוֹלֶם פַּעַם:

מָנוֹחַ! עַם הָאָרֶץ; הַאִם אָבִיךָ אֱמוֹרִי

אוֹ אִמְּךָ חִתִּית – אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת?

הֵן לֹא מִתְמַנְּעִין רַבָּנָן בֵּין הֵא וּבֵין חֵת⁷.

סוֹף דָּבָר – כָּל דָּבָר אֲשֶׁר פִּי מוֹצֵא

לִבָּה הָרַע פִּתְרוֹן אַחֵר לוֹ מֹצֵא,

וַאֲנִי אָמַרְתִּי טוֹבָה הִיא מִבְּנוֹת גִּילָהּ

וְעִמָּהּ אֶרְאֶה חַיֵּי נַחַת, חַיֵּי גִילָה.

הוֹי אִשָּׁה מְלֻמָּדָה, אֵשֶׁת מְדָנִים

מַדּוּעַ לֹא מָכְרוּ אוֹתָךְ הַמְּדָנִים?!

¹

שאלה:

בַּכְּרַךְ שְׁמֶךָ, אָבִיךָ, נֵרוֹ יָאִיר,

מִתְיַחֵשׂ עַל מִשְׁפַּחַת “חַוֹּת יָאִיר” –

וּמַדּוּעַ אֵפוֹא יִקְרְאוּךָ בְשֵׁם גֵּרְשֻׁנִּי?

תשובה:

אִם דְּמֵי “לֹא-יֶחֱרַץ” תְּבַקֵּשׁ, דַּע כִּי עוֹרִי פָּשׁוּט

וְאִם דַּעַת הָאֱמֶת תַּחְפֹּץ – הַדָּבָר פָּשׁוּט;

עַד כֹּה בִּכְרַךְ הָיִיתִי וְעַתָּה – גֵּרְשׁוּנִי.

*

הקטגור:

קוֹבֵל אֲנִי עַל הַסּוֹחֵר ר' יַעֲקֹב

כִּי בִדְגָנוֹ אֲשֶׁר מָכַר מָצְאוּ חֲשַׁשׁ,

תַּעֲרֹבֶת סֻבִּין, מְעַט קַשׁ מְעַט חֲשַׁשׁ.

הסנגור:

רַבּוֹתַי! כָּל סוֹחֵר עֲקוֹב יַעֲקֹב,

הֲטוֹב טוֹב מִמְֶנּוּ הַסּוֹחֵר דַּי-גָאנִי²

כִּי בָדְקוּ וּמָצְאוּ חֲשַׁשׁ דָּגָן בִּדְגָנוֹ?

אב בית-דין אל הנדון:

הַנִּדּוֹן הִנְנִי נוֹתֵן לָךְ רְשׁוּת

לְלַמֵּד עַל עַצְמְךָ זְכוּת.

הנדון:

רַבּוֹתַי דַיָּנִים מוּמְחִים הַמְסֻבִּין,

אִיךְ מוּסס אֵייךְ דָעם אֱמֶת זָאגָען

כִּי בִדְגָנִי לֹא נִמְצָא חֲשַׁשׁ סֻבִּין

כִּי אִם חֲשַׁשׁ דָּגָן.

לאיש עשיר אשר מלא את ידי לכתוב מצבה בשכר ולא אץ לדברו לבא לכבדני, בשלחי לו את החוברת “נאד של דמעות”, שבו נדפסה גם הכתובת ההיא, כתבתי על גבי החוברת:

הִנֵּה פְעֻלָּתִי לְפָנֶיךָ בְּ"נֹאד-דְּמָעוֹת"

וְאַיֵּה שְׂכָרִי אִתְּךָ בְּנֹאד-דְּ"מָעוֹת"?

*

בַּעֲלֵי שֵׁמוֹת רַבִּים בֵּינֵינוּ גָרִים

שֶׁאֵינָם דּוֹמִין לִשְׁמוֹתָם, כִּי לַאו שְׁמָא גְרִים,

הֲלֹא תַגִּיד לִי מַה-זֶּה: יֵשׁ אִישׁ אֱמוּנָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲקֹב

וּבְפִי כֹל הוּא נִקְרָא יַעֲקֹב,

וְיֵשׁ “מַזֶּּה” אֲשֶׁר אֵינֶנוּ טְמֵא נֶפֶשׁ…

*

עִם רֵע נֶאֱמָן

הֱיֵה תָמִים בְּכָל זְמָן,

וּבְכָל עֵת אוֹהֵב הָרֵעַ:

כִּי אִישׁ רֵעֵהוּ רִמָּה

קָשֶׁה הוּא לוֹ מִן רִמָּה

וּבְכָל עֵת אוֹהֵב הָרֵעַ

בָּתִּים לְבַדָּם:

זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד

קִבְרִי שֶׁלִּי לְפָנַי,

כָּל יָמַי לֹא אָכַלְתִּי עַד

וְלֹא אֲחַלֵּק שָׁלָל לְבָנַי.

____________

כָּל יָמָיו עַמּוֹ וְאֶחָיו רִמָּה

עַתָּה – אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ רִמָּה.

__________

בִּקַּשְׁתָּ אֶת סְפָרַי

וְהִנֵּה הִנָּם,

סְפָרִים בִּמְחִיר

וִידִידוּתִי חִנָּם.

__________

הַמֵּת אֵינֶנּוּ דָבָר שֶׁהָיָה לְאָיִן

כִּי אִם – בָּשָׂר שֶׁנִּתְעַלֵּם מִן הָעַיִן.

______________­­­­­­­­­­­­­­­­­­

הָאֲדֹנִים מֹשְלִים בַּעֲבָדֵיהֶם

וְהָעֲבָדִים מֹשְלִים עַל אֲדֹנֵיהֶם.

____________

לֹא גָנַבְתִּי לֵב אִישׁ, לוֹ לֹא חָנַפְתִּי,

אִם רָאִיתִי כִּי שָׂחֲקָה לוֹ הַשָׁעָה,

וּבִשְׁתֵּי יָדַי אוֹתוֹ לֹא הָדַפְתִּי

בִּרְאוֹתִי כִּי נָגְעָה אֵלָיו הָרָעָה.

___________________

אֵין בָּאֶרֶץ הַגִּבּוֹר הָחָסוֹן

שֶׁלִּבּוֹ יִבְטַח, לֹא יִפְחַד מֵאָסוֹן.

__________

שִׁכּוֹר לֹא מִיָּיִן

כִּי אִם מֵרֹעַ עָיִן

­­­­­­­­­­­­­­­­­­________

הַבָּחוּר הַשּׁוֹמֵעַ בַּלִּמּוּדִים

בֶּן בַּעַל בֵּית הַבָּד

מִתְרַפֵּק עַל בַּת עוֹשֶׂה הַלִּמּוּדִים,

הַנַּעֲרָה הַלּוֹבֶשֶׁת שַׂלְמַת הַבָּד.

_____________

הֲטֶרֶם תֵּדְעִי, מִרְיָם,

אֶת הַדּוֹר הַזֶּה, אֶת מִרְיָם,

וּלְכָל דָּבָר אֵינֶנּוּ בָז

לְמַלְקוֹחַ וּלְיֶתֶר הַבָּז.

___________

אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִפְּנֵי שֶׁמָּמוֹן

רַב מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי שִׁמָּמוֹן.

שיחה בין וַיְזָתָא בנו של המן ובין חַרְבוֹנָה זכור לטוב

ויזתא:

הַגִּידָה נָא לִי, אֶשְׁאָלְךָ, חַרְבוֹנָה,

– אִם כִּי מִתְיַהֵד אַתָּה וְנוֹגֵעַ בַּדָּבָר,

אָכֵן יְדַעְתִּיךָ לְאִישׁ תָּמִים וְנָבָר

וַאֲקַוֶּה כִי תְדַבֵּר אֵלַי נְכוֹנָה –

גָּלוּי וְיָדוּעַ הוּא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם

כִּי הַיְּהוּדִים כֻּלָּם, מִקְטַנָּם עַד גְּדוֹלָם,

עֲשִׁירִים הֵם, אֵין קֵצֶה לְאוֹצְרוֹתָם;

הַגֵּד-לִי אֵפוֹא מֵאַיִן בָּא חֵילָם?

הֲכִי יְרוּשָׁה הוּא לָהֶם מֵאֲבוֹתָם

מֵרְכוּשׁ כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם,

מִבִּזַּת הַיָּם, מִשְּׁלַל מִצְרָיִם?

אֵין זֶה כִּי נֶאֶמְנוּ דִבְרֵי אַבָּא,

כִּי עָשְׁרָם הָרַב כִּתְהוֹם רַבָּה

בָּא מִגֶּזֶל רַבִּים וַחֲמַס יָדָיִם,

כִּי יִמְצוּ דַּם עֲנִיֵינוּ כַּמַּיִם

וּפֹשְׁטִים עוֹרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם.

חרבונה:

יָדַעְתִּי כִּי לְצוֹרְרֵי יִשְׂרָאֵל הנֶּךָּ

וּתְשׁוּבָתִי מִמְּךָ רָצוֹן לֹא תָפֵק,

וּבְכָל זֹאת לֹא אֶמְנָעֶנָּה מִמֶּךָ;

דַּע לָךְ כִּי מָמוֹנָם שֶׁל הַיְּהוּדִים,

שֶׁבִּשְׁבִילוֹ אַתֶּם עוֹיְנִים אוֹתָם,

עוֹדֶנּוּ מָמוֹן הַמּוּטָל בְּסָפֵק.

לְדַעְתִּי רֻבָּם עֲנִיִים מְרוּדִים

וְהָעֲשִׁירִים שֶׁבָּהֶם בְּמִעוּטָם בְּטֵלִים.

ויזתא:

רֹאֶה אֲנִי הַפַּעַם בִּדְבָרֶיךָ סֶלֶף!

הַיְּהוּדִים כֻּלָּם עֲשִׁירִים מֻפְלָגִים

וּבֵיתָם כַּמְּצוּלָה הַמְּלֵאָה דָּגִים,

אֶפֶס כִּי נֶחְבָּאִים הֵם אֶל הַכֵּלִים.

וּלְמוֹפֵת אָבִיא לָךְ אֶחָד מֵאֶלֶף,

אֶת יִשְׂרָאֵל הָרוֹכֵל הַמְחַזֵּר בָּעֲיָרוֹת.

הוֹלֵךְ הוּא כְּפוּף קוֹמָה וּבִגְדּוֹ קָרוּעַ

וּבְקַב חֲרוּבִין מִסְתַּפֵּק כָּל הַשָּׁבוּעַ –

עַיִן רָאַתְהוּ וַתְּעִידֵהוּ

כִּי עָנִי מְדֻכָּא הִנֵּהוּ,

וְגַם הוּא עָשִׁיר וּבַעַל אוֹצָרוֹת.

אֶמֶשׁ בְּצֵאתִי מִבֵּית הַמַּרְזֵחַ

עָבַרְתִּי עַל בֵּיתוֹ תַּחַת הָאַלּוֹן

וָאֶרְאֵהוּ מִבְּעַד לִפְקַק הַחַלּוֹן

יוֹשֵׁב וּמוֹנֶה כַּסְפּוֹ אֶל אוֹר הַיָּרֵחַ

וּלְפָנָיו עַל הַשֻּׁלְחָן אֲדַרְכְּמוֹנִים,

טוּרִים טוּרִים, הֲמֹנִים הֲמֹנִים…

חרבונה:

אוּלַי שִׁכּוֹר הָיִיתָ, בִּמְחִילָה!

וְהַזָּהָב אֲשֶׁר רָאִיתָ הָיָה נְחשֶׁת?

ויזתא:

אָנֹכִי – אֶמֶשׁ – שִׁכּוֹר? חָלִילָה!

זֶה כְּיוֹם תָּמִים אֲנִי נָזִיר מִן הַיַּיִן,

יַעַן כִּיסִי רֵק וּפְרוּטָה בּוֹ אַיִן,

וּצְבִי הַמּוֹזֵג זֵד לֹא יֵדַע בֹּשֶׁת

לֹא יִמְזֹג בִּלְתִּי אִם שִׁלְּמוּ לוֹ תְּחִלָּה.

חרבונה:

אִם אֶמֶשׁ בֶּאֱמֶת פִּקֵּחַ הָיִיתָ,

כִּי אָז הָאֲדַרְכְּמוֹנִים אֲשֶׁר חָזִיתָ

אֵינָם זְהַב-שְׁבָא, זְהַב פַּרְוָיִם,

כִּי אִם זְהַב-שָׁוְא, זְהַב אֹהֲבֵי הָעֵינָיִם,

וְיִשְׂרָאֵל הִתְעַשֵּׁר לֹא מִגֵּזֶל הַצִּבּוּר

כִּי אִם מִפְּסֹלֶת הַלּוּחוֹת וְסוֹד הָעִבּוּר.

ויזתא:

פִּתְרוֹנְךָ חִידָה לִי, חַרְבוֹנָה!

חרבונה:

הֵא לָךְ פִּתְרוֹנָהּ:

כָּל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה

יִשְׂרָאֵל מוֹנֶה לַלְּבָנָה,

כַּאֲשֶׁר אֶמֶשׁ רָאִיתָ בָּעֵינָיִם,

וּבְשָׁנָה זֹאת מָנָה חָדְשֵׁי אֲדָר שְׁנָיִם –

וּשְׁנֵי אֲדָר כְּמוֹנִים

מְבִיאִים אֲדַרְכְּמוֹנִים.

אדר"ש תרנ"א, ספ"ב.

בּכרְמֵי עֵין גֶּדִי

הכרם עשוי מדרגות מדרגות, בנות ישראל מטילות בכרם זוגות זוגות, עולות ויורדות על המדרגות. שורות בחורים עומדים ומסתכלים בהן ומתלחשים יחדו. על גבעת לבונה יושב זקן ועור, מנגן בכנור ומזמר בפה:

מַדּוּעַ, בַּת צִיּוֹן הַחֲמוּדָה,

יוֹשֶבֶת אַתְּ סוּרָה וְגַלְמוּדָה,

הֲמִבְּלִי אֵין חֲתָנִים

בִּבְנֵי צִיּוֹן הַמְצֻיָּנִים

נֶחְמָדִים וְנָאִים

כַּאֲיָלִים, כִּצְבָאִים?

וָאַתְּ – הֲלֹא שַׂמְתְּ עָלַיִךְ אֲזַנַיִךְ,

חִצִּים שְׁנוּנִים עִינַיִךְ.

קֶסֶם עַל שִׂפְתֹתַיִךְ,

לָמָּה תַעַמְדִי גַלְמוּדָה,

אֲחוֹתִי בַת יְהוּדָה.

עֲשִׂי הָרַתּוֹק, קוּמִי וּשְׁבִי

אַיָּל אוֹ צְבִי –

“לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”!

_________________

על מגדל עץ עשוי לדבר בין ערוגות הבשם אשה פורטת על פי הנבל ומזמרת:

בָּחוּר, אַל תְּהִי בֵן סוֹרֵר,

רְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר,

אַל תַּבֵּט בִּיפִי פָנִים,

כִי לֹא לְעוֹלָם הַיֹּפִי,

בַּקֵּשׁ מִשְׁפָּחָה בְּלִי דֹפִי,

כִּי אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים.

בֵּין הַמְחוֹלְלוֹת בַּכְּרָמִים הוּא

הִנֵּה כֹּה מַבָּטֵךְ כִּי תִפְקְחִי עֵינַיִךְ

לָאוֹר יֹאמַר: הָאֵר אֶרֶץ, לַבָּרָק – בְּרוֹק;

וְיֵין חִכֵּךְ כִּי אֶטְעַם, אֶרְוֶה דוֹדַיִךְ

לִבִּי מֵת בִּנְשִׁיקָה, חוּשַׁי טֹבְעִים בְּרֹק.

כָּל בִּגְדוֹתַיִךְ חֲטוּבוֹת וּקְצִיעוֹת¹

מֹר נֵרְדְּ וַאֲהָלוֹת כַּרְכֹּם וּקְצִיעוֹת.

מִפִּיךְ תֹּאכַל אֵשׁ וּנְהַר דִּינוּר נָגִיד

אִמְרִי לִי: אֹהַבְךָ וּתְצַוִּינִי נָגִיד.

היא:

יָדֹע יָדַעְנוּ נֶפֶשׁ הַבַּחוּרִים

הַבֹּדְקִים בַּאֲבוּקָה בִּסְדָקִים, בְּחוּרִים,

אִם יֵשׁ מַלְבּוּשׁ כּחֹמֶר, כֶּסֶף כְּאַשְׁפָּה –

חֵץ בָּרוּר אַתְּ לוֹ יַסְתִּירֵךְ בְּאַשְׁפָּה.

וְאִם יִמְעַט הוֹן בֵּיתֵךְ מִהְיוֹת לִנְדָן –

הָשִׁיבִי, עֲנִיָּה, אֶת חַרְבֵּךְ לִנְדָן.

כִּי אָז עַד בֹּא תִשְׁבִּי

נֶפֶשׁ יְקָרָה זֹאת לֹא תִשְׁבִּי.

הוא:

דִּבַּרְתִּי אַהֲבָה וְהִיא – אֵינֶנָּה עוֹנָה…

היא:

דַּבֵּר תְּדַבֵּר אַף הִיא כִּי תָבֹא עוֹנָה,

גַּם יוֹנַת אֵלֶם הוֹמִיָה אֶל תּוֹרָהּ,

גַּם יוֹנָתְךָ תֶּאֱהַב בְּהַגִּיעַ תּוֹרָהּ,

כִּי זֹאת הַתּוֹרָה הַבְּרִיאָה תּוֹרָהּ.

הוא

הֲתֵדְעִי לִרְקֹחַ קִנָּמוֹן עִם קִדָּה,

לָמֹץ עֲסִיס רִמוֹנִים וָיַיִן בַּנֶּבֶל,

לְנַגֵּן בְּכִנּוֹר לִפְרֹט עַל פִּי הַנֶּבֶל,

לָחוֹל בִּמְחֹלוֹת וּלְהַחֲוָיָה קִידָה?

האב

אַל לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל עֻגָּב וּמִנִּים,

אַל לְשׁוֹן לַעַז, אַל סִפְרֵי מִינִים,

לֹא בְנֵי מְלָכִים הֵם, לֹא שָׂרֵי פָלֶךְ.

אַשְׁרֵי הָאָב אֲשֶׁר לִבְנוֹתָיו יוֹרֶה

לִשְׁפּוֹת הַקְּדֵרָה וּלְהַעֲמִיד הַיּוֹרָה,

גַּם לִשְׁמֹר חֻקּוֹת קָצִיר מַלְקוֹשׁ וְיוֹרֶה,

לִשְׁלֹחַ יָד בַּכִּישׁוֹר לִתְמֹךְ פָּלֶךְ.

(אישהוד ואשתו ולפניהם השדכן)

היא אל השדכן:

בִּתֵּנוּ בָּגְרָה, הַאֵין לָכֶם חָתָן לְבִתֵּנוּ?

[השדכן]

אַתָּה [אִישׁהוֹד] הִנְּךָ רֹאשׁ בֵּית אָב,

עַל כֵּן שְׁמַע בְּקוֹלִי אִיעָצְךָ עֵצָה;

הַיּוֹם חֲצִי הַחֹדֶשׁ אָב

וּבַיַּעַר עֹמְדִים מִלִּכְרֹת עֵצָה…

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­—————

הִנֵּה חַג הָיוֹם בְּמַחֲנָיִם

וּבְנוֹת הָעִיר יוֹצְאוֹת לִמְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם

וּבַחוּרִים בָּאִים לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ…

היא:

בַּת אַחַת לָׂנוּ וּשְׁמהּ שׁוֹשַׁנָּה,

כִּשְׁמָהּ כֵּן הִיא מַרְאֶהָ כַּשּׁוֹשַנָּה,

לֹא כַשּׁוֹשַנָּה נוֹבֶלֶת עָלֶיהָ,

כִּי אִשָׁה הִיא שֶׁכְּלֵי זֵינָהּ עָלֶיהָ,

יָפְיָהּ וְטוּב טַעֲמָהּ הֵם לָהּ לְעֵדָה

כִּי תוּכַל לָבֹא תוֹךְ קָהָל וָעֵדָה.

השדכן:

לָמָּה לֹא תְשַׁלְּחֶנָּה הַחוּצָה? הַאִשׁ

נַעֲרָה לֹא תֹאבֶה לֶכֶת אַחֲרֵי הָאִישׁ?

לֹא נִסְּתָה לִלְבּשׁ בִּגְדֵי מֶשִׁי וָשֵׁשׁ

וּלְהַצִּיג כַּף רַגְלָהּ עַל בַּהַט וָשֵׁשׁ.

בעל הכרם:

כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, אֲנִי לוֹ אָדוֹן,

כָּל הַנַּעֲשֶׂה בוֹ אֶשְׁפֹּט אֲנִי אָדוֹן.

כָּל בָּאָיו קְדשִׁים יִהְיוּ כִּשְׁפָלִים כְּרָמִים,

כָּל פֶּה דּוֹבֵר נְבָלָה לֹא יִפְנֶה דֶרֶךְ כְּרָמִים.

אל השומר:

גָּרֵשׁ הָאִישׁ הַזֶּה מִתּוֹךְ כַּרְמִי –

מֹעֵל בַּקֳּדָשִׁים הוּא, עָכָן בֶּן כַּרְמִי,

כִּי כָמֹהוּ מְלָאוֹ לִבּוֹ לִמְעָל-מָעַל,

וַיֹּאמָר: כִּי לֹא יִדְרְשֵׁהוּ אֱלֹהַּ מִמַָּעַל.

אַל תִּתֵּן יַיִן וְשֵׁכָר

לָאִכָּר מִבְּנֵי הַנֵּכָר,

הֵן הוּא אַדְמָתוֹ עֹבֵד –

יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח חֲרִישׁוֹ.

תְּנָה שֵׁכָר לְאָחִיךָ הָאֹבֵד –

יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ.

אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב בִּשְׁעַת קִדּוּשׁ הַלְּבָנָה

(סִפֵּר לִי הַיּוֹם שְׁכֵנִי רַ' אֶלְקָנָה)

רָאִיתִי תְּמוּנָה זָרָה וָאֶבָּהֵל,

וָאָרִים קוֹלִי לִקְרוֹא: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!

כִּי אָמַרְתִּי שֵׁד הוּא אוֹ אַחַת הָרוּחוֹת

אַךְ בִּרְאוֹתִי אֶת אָזְנֶיהָ הָאֲרֻכוֹת

הֲבִינוֹתִי – כִּי חֲמוֹר הִנֵּהוּ.

הוֹי רַךְ הַלֵּבָב, בִּלְבָבִי דִּמִּיתִי,

מִיָּמַי אָדָם כָּמֹהוּ לֹא רָאִיתִי

הַמְּפַחֵד – מִצֶּלֶם פָּנֵיהוּ.

הוא: הִנְּךָ עֹלֶה עִם אִשְׁתְּךָ גִּלְעָדָה

לָקַחַת צֳרִי כִּי לֹא יָלָדָה.

שְׁמָעֵנִי, שַׁלְחֶנָּה לְבַדָּהּ, בִּלְעָדֶיךָ,

אָז תַּעַל אֲרֻכָה לְמַחֲלַת אִשְׁתֶּךָ.

אני: לֹא טוֹבָה עֲצָתְךָ, אָחִי, הַפָּעַם

אַף כִּי חָכָם אַתָּה מִמְּשִׁיבֵי טָעַם,

הֵן לֹא אֶל הַצַּדִּיק אֲנַחְנוּ עֹלִים

כִּי אִם אֶל הַדָּקְטָר הָרוֹפֵא חוֹלִים.

אִם פִּתְחִי פָּתוּחַ אֲנִי לָךְ לֶאֹכֶל,

וְאִם תַּגְבִּיהַּ פִּתְחִי אֲנִי לָךְ לְאוֹכַל.

מְלֹא כָל הָאָרֶץ / י"ל גורדון

הֵקָטָן שֶׁבַּיְצוּרִים הִנֵנִי

וּמִלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדִי,

רַק בְּמָקוֹם אֶחָד אֵינֶנּי

וְגַם שָׁם תִּשְׁמָע אֶת קוֹלִי.

Palindrom

א

שִׁשָּׁה פָנִים לִי שׁוֹנִים מִכָּל עֵבֶר,

פֹּה מָעוֹן אֲנִי לִבְהֵמָה וָגֵבֶר,

וּפֹה אַשְׁמִיעַ קוֹל קוֹרֵא בַּכֹּח,

וּפֹה גַּם כַּכֶּלֶב אוּכַל לִנְבֹּחַ.

לִפְעָמִים דַּם אָדַם אַזִּיל כַּפָּלָג

וּבְלִי מִשְׁפָּט לָמוֹ מַטְבֵּחַ אָכִינָה.

וכְרֶגַע אָדִיחַ דָּמִי בַּשָּׁלָג

אָז אֵהָפֵךְ וּכְלִבְנַת צֶמֶר אַלְבִּינָה

ב

גַּם פָּנַי שַׁשֶׁת עַל כָּל צַד ישְׁתַּנּוּ;

כְּאוֹפָן תּוֹך אוֹפָן יַחַד הוּכַנּוּ;

בִּי יִמְצָא הָאָדָם מַרְגוֹעַ לְנֶצַח

מַעֲמַל הַחַיִים, מֵרֹגֶז וָרֶצַח.

עֵת אַעֲלֶה כָּאֹר אָז אֶתְאַזַּר חַיִל

וַאֲגַלֶּה כָּל נִסְתָּר וַאֲגָרֵשׁ לַיִל,

אָז גַּם חַי הִנֵּני וּמַאֲכָלִי עֵשׂב.

לִפְעָמִים אֲלְעיטָה לַשׁוֹר לַכֶּשֶׂב,

לִפעָמים אֲבַלֶּה כֹּל עֵץ וַעֲצָמוֹת

גַּם שֵׁם רָשָׁע אַכחִיד מַעַל אָדָמוֹת.

פֹּה בִּלְבַב אִישׁ עְמֹק פָּנַי אַסְתִּירָה,

אָז אֶתְרָאֶה פָנִים, אֵשְׁפֹּךְ דָּם כַּמָּיִם;

וּפֹה אֵצֵא אוֹר וּכְרֶגַע אַַזְהִירָה,

אָעוּף בִּיעָף עַד לִקְצוֹת הַשָׁמָיִם.

חידה: אּם תִרְאוּנִי אַחֵר תִרְאוּ,

אַךְ תִּראוּנִי הִנֵּה תּירָאוּ,

רֹאי יִזעָק אָז נִבְהָלְתִּי;

וּכְבֵן-עָתְנִיִאֵל אִם אָבֹאָה,

אז אֵין פַּחַד, אֵין כָּל שׁוֹאָה,

אַלֶיךְ רֹאִי אָז נֹמְשָׁלְתִי.

פתרון: הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּש הוּא פַּרְנַס חֹדֶשׁ

העוֹמֵד בְּרֹאשׁ חֶבְרת תַּלְמוּד תּוֹרָה

וּפוֹסֵעַ בְּגַאֲוָה עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ

וּמַטִּיל עַל הַצִבּוּר אֶימָה יְתֵרָה.