עֶלֶם טוֹב תֹּאַר וּנְכוֹן דָּבָר יוּבָל,

עַלְמָה טוֹבַת-חֵן וּמַשְׂכֶּלֶת צִלָּה –

וּבְחֹם הַיּוֹם נפְגְּשׁוּ עַל יַד יוּבָל

תַּחַת אֵלָה עֲבֻתָּה כִּי טוֹב צִלָּהּ.

מֵחִצֵּי עֵינָיהָ, מֵרִשְׁפֵּי נִשְׁקָהּ,

אֵשׁ קֹדָשׁ, אֵש הָאַהֲבָה, בּוֹ נִשְׂקָהּ:

וּבְרוּחוֹ גַּם הוּא הַלְּהֵב בָּה לִבָּה

וַתֵּצֵא אֵשׁ וַתֹּאכֵל מוֹסְדֵי לִבָּהּ.

שָׁם עַל שְׂפַת הַנַּחַל תַּחַת הַשִּׁיחַ,

שָׁם יִוָּעֲדוּ יוֹם יוֹם, יִרְבּוּ הַשִׂיחַ;

מִי הֵם? כִּי תִשְׁאַל; הִתְבּוֹנַן בִּשְׂפָתָם:

עִבְרִים הֵם כִּי לְשׁוֹן עֵבָר בִּשְׂפָתָם.

לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם, יוּבָל!?

אִם עַל מִזְבְּחָךָ יַקַד יְקוֹד אִשָּׁהּ,

גַּם לִבָּהּ הַטָּהוֹר מִנְחָה לָךְ יוּבָל –

קוּמָה אָרְשָׂנָּה וּתְהִי לָךְ לְאִשָּׁה.

אֲהָהּ, רֹאשׁ חֶפְצָם זֶה עַל עָפָר נָחַת,

אֶת שִׁמְשָׁם, אוֹר יִשְׁעָם, יַקְדִּיר עַב עָנָן,

לֹא יוּכְלוּ לִרְאוֹת יַחְדָּיו חַיַּי נַחַת –

הִיא בֵּת רַבָּנִי, וְהוּא – תַּלְמִיד עָנָן.

לִפְנֵי דֹרוֹת רַבִּים יָצָא דָּבָר חַד

כִּשְׁגָגָה מִשַּׁלִּיט, מִפִּי גָאוֹן חַד,

דָּבָר מָר, מַפְרִיד אַלּוּף, מַצְמִית אַחִים,

לֵאמֹר:“הַקָּרָאִים אֵינָם מִתְאַחִים”.

דִּבּוּר מְפוֹצֵץ זֶה שֶׁבּוֹ הוּטְלָה אָלֶ"ף

וּבְדֶרֶךְ הֲלָצָה בִּמְקוֹם הָעַיִ"ן

גָּדַע מֶנּוּ שֵבֶט לִפְנֵי שָׁנִים אָלָף¹.

גָּדַע גַּם קֶרֶן מַחֲמַדַּי הָעָיִן.

ס“ט פ”ב