לנשמת אשתי שרה רבקה נ"ע,

שהיתה לי חברה נאמנה בחיים כימי יובל שנים

הקדמה

בצרור עלים אלה צררתי את חלומותי אשר חלמתי לעמי ואשר רבם לא באו, יען לא חלם אותם העם. חלומות אנשים יחידים ענני־בקר הם, המריקים מעליהם זהב השמש אך לא גשמי ברכה, וחלומות העם – עננים מלאים, המריקים ברכה לארץ וליושביה. אולי עוד יזכו החולמים היחידים, כי תנוח רוחם על העם וכי יחלום את חלומותיהם – או אז יהיו החלומות למעשים.

ראשית דרכי בספרותנו היו מאמרים על דברי יום ויום: למראה הנגעים אשר נראו לי כה וכה בבית ישראל חם לבי בקרבי ויצאתי לדבר אל העם. דברתי מעל עמודי כתבי העתים כחצי יובל שנים כל עוד האמנתי בכח המלה הכתובה והשפעתה על הקהל. אחרי כן, כאשר באתי אל הדעת והכרה כי אין שומע לסופרים מאת העם וכי המאמרים על שאלות הזמן הם כקצף על פני מים, ־ סרה מעלי הרוח ולא יספתי עוד לכתוב מאמרים בלתי אם לעתים רחוקות. אז חשתי מפלט לי מעולם המעשה אל עולם החזיונות ואחל לשגות בחלומות ובדברי חזון ולחוש עתידות לעמי – זה תכן פרי עטי בחמש־עשרה או בשש־עשרה השנים האחרונות. ועתה בנטות יומי לערוב ועוד מעט והחלומות והחולם יחד חלום אחד יהיו, עת לי לתת, יחד בחוברת, את דברי האחרונים אלה בפני עמי, אשר בו ולו היו כל חיי רוחי מעודי.

רֻבּי דברי יצאו מן הלב מדי היות עליו רוח היום להכות בו גלים. ויש דברים אשר נאמרו לשעתם ואשר היום אולי לא הייתי כותב אותם, או כתבתים באופן אחר, ובכל זאת נתתי להם מקום כאשר הם באספי עתה את פרי עטי לאספה. אם שגיתי, תהיינה גם שגיאותי גלויות לעם; אינני מתאמר להיות כאיש אשר תמים פעלו. ואולי יש גם דברים אשר בכלל אין להם ערך קים; אך אם יש לקרב ולרחק – זאת יעשה הקהל, זאת יעשה הזמן. והן גם בדברי סופרים גדולים וטובים ממני יש לזרות ולהבר ובכל עץ פרי יש גם ענפים ועלים וקליפה.

אֲשֶׁר הָיָה בַּחַיִּים כִּשְׁלוּחוֹת

נְטוּשׁוֹת וּמְפֹרָדוֹת לָרֹב,

חֻבַּר עַתָּה יַחַד בְּתוֹךְ־לוּחוֹת

וְנִתַּן בְּיַד הַקּוֹרֵא הַטּוֹב.

אַךְ אַל יִפְּלוּ פָנֶיךָ מִמּוּם,

כַּלֵּה חִישׁ הַסֵּפֶר הַקָּטָן:

תֵּבֵל מְלֵאָה תַּהְפּוּכוֹת־שָׂטָן,

הֲלֹא הָיֹה יִהְיֶה גַם־בּוֹ מְאוּם?

(גתה)

ויש בכתבי אלה דברים הראוים יותר לקוראים באים בימים ויש אשר יכשרו יותר לצעירים, ואני לא הפרדתי בין אלה ובין אלה ולא הצגתי אותם לבדם. לדעתי אין רע אם יֵשבו אל שלחן אחד הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו וימשיכו ויקחו להם איש איש מאשר ייטב בעיניו ומאשר יטעם לחכו. גם הנה יש אשר הגדולים ימצאו ענין בדברים הכתובים לקטנים, אם אך יש טעם בהם, ויש אשר גם הקטנים ימצאו חפץ בדברים הראוים יותר לגדולים, ואף כי בני עמנו אשר שאר־רוח להם מורשת אבות מדור דורים, האמונים עלי־ספר עם שדי אמם ובעודם ילדים כבר טעם זקנים להם…

והנני נפרד בזה מן הקוראים המעטים, למען הפגש שנית מן העמוד הראשון והלאה. מן הקוראים המעטים, כי הנה בזמן האחרון עזבו בני ישראל את הספר, ידיד־נפשם מאז, ורק מעט מהרבה עודם נאמנים לו. דברי יל"ג: “מי יודע, אם לא האחרון במשוררי ציון הנני, אם לא גם אתם – הקוראים האחרונים”, עומדים לפנינו, בְּחֶצְיָם השני, כסמל אימה. הוא אמנם לא היה המשורר האחרון – המשוררים והסופרים הולכים ורבים בתוכנו, אך הקוראים הולכים ומעטים, וכל סופר בישראל שאול ישאל לנפשו בדאגה ופחד את השאלה הזאת: מי יודע אם לא קוראי – הקוראים האחרונים…

המחבר

ירושלים, סיון, תרפ"ז.

חלומות מהקיץ

מאת

מנחם מבש"ן

---

עַל־חֶזְיוֹנוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

עולם אחד, העולם הגדול, ברא אלהים בראשונה, ועולמות רבים, עולמות קטנים, הוא בורא בכל עת, בכל יום, בכל רגע – את בני האדם. ורוח מלפניו יעטוף, מן הנשמות אשר עשה ואשר הכין מראש באוצר הנשמות מתחת לכסא הכבוד, והיה לנפש חיה בעולם הקטן – והיה החמר ביד היוצר לאדם. מנשמת האדם הראשון ועד נשמת זרעו אחריו לדורותיו, תבא כל נשמה ונשמה בעתה, בהגיע תור אחד “העולמות הקטנים” להבָּרא, עד אשר תכלנה כל הנשמות מאוצר החיים; אז יבא המשיח ועולם חדש יבָּנה – שמים חדשים ושמש חדשה, נשמות חדשות וחיים חדשים.

והנשמות במכון שבתן בסתר עליון מתענגות על זיו כבוד ה' היוצר אותן, צופות ורואות כל גלוי וכל נעלם מקצה השמים העליונים ועד קצה ארץ תחתית ומימים קדמונים ועד קץ הימים; צפוני העתים גלויות לפניהן כהִגָּלות לעיני האדם נחל מים זכים שקופים עד היסוד בו. גם בטרם יוָלד האיש תדע הנשמה, אשר לו נועדה, את הליכות חייו ואת אשר יגיע אליו על פי פעלו: כי יזַכּה איש את ארחו וטוב לו – וטוב גם לנשמתו שם במעונה ושמחת אלהים על ראשה; וכי ישחית דרכו לנטות ארחות עקלקלות – הוא ישמח, באשר לא ידע את יומו ואת מחרתו, ונפשו עליו תאבל במרומים, כי תראה וכי תבין לאחריתו.

מה מאד תבקש הנשמה להזהיר את חבֵרה ואיש בריתה (כעתיד כהוה אחד לבני מרום) להורותו בדרך טובה, להשיבו מדחי, מכשלון, מאחרית רעה! ואולם בעודה במרום לא שיח ולא שיג לה ולא כל התחברות עם הגוף, אשר עדֶן לא היה; ובהתחברה אליו – הנה נשכחו ראשונות, נצפנו עתידות, כבה נר אלהים מעל ראשה וענן פרוש למסך בינה ובין העתים והמרחקים אשר לפני יום היו קרובים וגלויים אליה. מעתה שניהם יחד נהלכים כעורים בדרך החיים, כמגששים בתוך ערפל, אשר לא יראו בלתי אם צעדים מספר מהם והלאה: ההוה – דבר יום ביומו – גלוי וידוע להם, והעתידות, הקרובות או הרחוקות, כספר חתום; תחת אור עולם באוצר החיים, אור קפאון בחדר עכור, תחת חיים בהירים שקופים, חיים סתומים וחתומים, חיי מַאפל ועורון! זה דרך עֹצב לכל הנשמות בבואן אל הגוף, זה היה דרך הנשמה הראשונה – נשמת האדם הראשון.

וכאשר שלח אותה אלהים אל הגולם אשר יצר עפר מן האדמה, להחיות אותו, ־ וירע בעיניה ותתחנן אל ה' ותאמר: אנא, אבי ויוצרי, אל תשליכני מלפניך ואל תהדפני מאור אל חשך, אשר לא אדע עוד עת ומקום, לב מאשר אתי לנגדי, לא אביט עוד, כאדם עם יושבי חלד, את הדברים אשר יהיו הדברים הראוים להיות (כי הוגד לה מראש ותדע,) לא…

וישסע אלהים את הנשמה בנשיקות פיו ויאר פניו אליה ויאמר: הנחמי, בתי, כי גם שם לא יֵאמר לך עזובה, גם באֹפל ובחשך אני אאיר נרך. הנני נותן בך רוח, ורקם על היריעה הפרושה על העת ידות מעתה, מראות נֹעם, תמונות הוד, בריאות חדשות חליפות, אשר כנפים להם בכנפי זבוב־הרקמה, ונֹגה להם כנגה ברק החשמל וצבעים כצבעי הקשת אשר בענן; והיו לך תוצאות פעולתו, כי תראי בלילה רוב מעשים והמון עלילות גדולות ונפלאות לאין חקר וללא גבולות עת ומקום, ויומם תחזי לך חזיונות קסם, והתוית לך תוי אור, עטרת שלום ושפעת ברכה וששון ויקר. והיה כי תלין בכי בערב – ושעשעוך החלומות וערבה לך שנתך, וכי ימררו המסיבות או האנשים אך חייך יומם – וחשת מפלט לך אל חזיונות ותהי זאת נחמתך. דעת העתיד לא תהיה לך: יוסף דעת יוסף מכאוב; ואולם גיא־החזיון לפניך הוא, בו תערכי דמות לעתידות, בו תמשלי כאשר תאוה נפשך. וכל הנשמה אשר תבא אחריך אל כל בשר, אשר לו נועדה, וזכרה את הסגֻלה הזאת, אשר נתתי לכן, את החזיון, היוצר עולמות גדולים לעולם הקטן – והתנחמה. ומאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, באשר אַתְּ בתי הבכירה, הנני אגלה לך סוד: דעי, כי כאשר ירבו חוזי החזיונות והעם יקשיב וישמע וישים על לב והיו החזיונות לעתידות. –

ויתן אלהים לאדם את החזיון, ויהי לו חֵלף דעת העתידות.

---

יוֹבֵל שְׁנַת הַשִּבְעִים

מאת

מנחם מבש"ן

בכל אשר הוסיף קהלת חכמה וכעס, דעת ומכאוב על כל אשר היו לפניו, אכן לא ראה רעה רבה תחת השמש, אחרי אשר מצא את לבבו לאמר: “טוב מראה עינים מהלך־נפש”. ולוּ ראה את אשר יראה היום אחד היהודים, אשר נתן לו אלהים עינים לראות ולב לחוש, כי אז אל נכון הפך דברו לאמר: טוב הלָך־נפש ממראה עינים.

ומדי ראותי כה וכה, כמעשים בכל יום, את כל העמל ואת כל האון ואת כל התלאה, אשר מי יודע אם ראה קהלת כהמה כל ימי חייו, עצום אעצם את עיני, אֵרומם אנָשא על כרובי, כרוב החזיון, ובהלָך־נפש אשקיפה מעל פני הישימון, אשר נגד פני, הלאה, הלאה למרחוק, אביטה, אקוה, אאמינה ואמצא נחומים לנפשי – ואת אשר אראה אגיד.

ירושלם, פורים, שנת תרצ"ב

ובמערכת “הצפירה” היוצאת זה עשר שנים בעיר הערים, רבה התכונה ליובל שנת השבעים, אשר יחֹג זקן כתבי העתים העברים ביום הזה. ויום החגיגה הגיע ומלאכים באו מקרוב ומרחוק אל ארמון המערכת, אשר ממול המכללה העברית, לברך את העורכים ולשוש אתם משוש; והשולחים אותם – הלא המה: מאַת המערכות לכה“ע העברים, אשר במאת המושבות הנמצאות בשני עברי הירדן מזה ומזה מלֹא ארך ארצנו; קוראי “הצפירה” הערבים – אשר היו לפנים בתלמידי בתי הספר התיכונים והעליונים העברים – היושבים במצרים, בארץ ישראל, ובסוריה; שלש מאות אלף היהודים אשר בירושלם העיר הישנה ואשר ב”ירושלם החדשה" (הוא השם הכולל לשלשים המגרשות, אשר בנו ויושיבו מסביב לעיר אחינו הספרדים והאשכנזים, אחרי התאחדם יחד להיות לקהל אחד בקושטא, בירושלם ובטורקיה כלה, מכסף החלוקה, אשר תעודתה, לפי הסדרים החדשים שנעשו בה, אך “לבנות ולנטוע”); ומלאכים ומכתבים וטלגרמות באו ממאה וחמישים כתבי העתים העברים – לימים, לשבועות, לחדשים ולתקופות – ומשלשים הוצאות הספרים העברים, אשר בארצות הגולה, וישמחו ויעלצו וישתעשעו יחדיו כל קהל החוגגים את החגיגה העברית הזאת שלשה ימים ושלשה לילות. והנואמים ספרו בנאומיהם, אשר נשאו באזני הקהל, והקרואים ספרו איש באזני רעהו על כל החדשות אשר צמחו בעשרים השנים האחרונות במערכות ישראל בגולה ובארץ ישראל, חדשות אשר יד “הצפירה”, המושלת ממשל רב בדעת הקהל, היתה בכלן, ודברי ימי היהודים, אשר לחיי המעשה ואשר לחיי הרוח, בתקופה הפוריה הזאת, נגֹלו כספר בפני הצעירים והצעירות, אשר הקשיבו רב־קשב ואזנם לא מלאה משמוע.

ויספר אחד על תחית הארץ בתקופה האחרונה, לאמר: אחרי אשר גבר הלחץ ברוסיה, בגליציה וברומניה לאין תקומה, והנלחצים והנרדפים – אלה נודדים כצללים על פני ארצות ויַמים רחוקים, אלה נמקים ואובדים תחתם בעניָם ואלה נואשים מעתידות עמם ונופלים אל האויב המונים המונים, ואחרי אשר נגלתה שנאת הגוים אותנו בצרפת, באטליה, באנגליה ובאמריקה עד אשר דִמו הכל, כי יזעזע הסער המתחולל גם את השאננים והבוטחים וימריצם כי יתנו לב להבין לאחרית הזעם, – שבו ראשי הציונים וינסו דבר אל אצילי ישראל ואל גדוליו אילי הזהב, אולי יאותו להם בפעם הזאת לתת יתד לעם במקום קדשו; אך המה הכבידו את לבם גם הפעם ולא אבו שמוע. אז התעורר הזקן שבחבורה¹ ויסע וילך ויבא ניויורקה וימתק סוד עם אנשי לבב מנכבדי הציונים אשר שם וישם לפניהם את הדבר הגדול, אשר רחש לבו. והמה שמעו, הקשיבו, בחנו את דבריו ויופיעו על עצתו. וימהרו ויערכו ספר זכרון אל אחד אילי הזהב הנוצרים אשר באמריקה, האיש אשר עברה עליו רוח נדיבה להקדיש כל הונו הרב והעצום לטובת בני האדם והמפזר פעם בפעם אלפי רבבות לכל דבר טוב. ונביא הקונגרסים הציונים, אשר נקרא ממחרת היום ההוא לבא אל האיש, מלא במדברו הלוקח נפשות את דברי הספר ויט את לבב הנדיב הנוצרי להקדיש הוא ואחוזת מרעיו את כל כחם לתחית עם ישראל בארץ ישראל, כאשר הקדישו אנשים מגדולי אירופה לפני מאה שנה את כל כחם לתחית העם היוני; ובזאת ייטיבו את הרעה, אשר עשו העמים הנוצרים, מימים קדמונים ועד היום הזה, לעם אשר נתן להם את האלהים ואת הנביאים ואת התרבות ואת המוסר, יעמידו רֶוח והצלה גם לעם המסכן הזה גם לעמים האחרים, אשר היהודים להם כאבן מעמסה בכל מקומות מושבותיהם, ולהם תהיה זאת לצדקה, לשם ולתהילה בדברי הימים עד עולם. הנדיב ראה, שמע ויתן אל לב ועוד מעט ותוסד חברה נוצרית לישוב ארץ ישראל ביד היהודים ובראשה – רוקפלר, ונדרבילד, קרנג’יו ועוד אחדים. והמיסדים באו בדברים עם ממשלת טורקיה והיא נאותה להם, ויקנו מאתה את אחוזות הממשלה, אשר בארץ ישראל ואשר על גבולותיה בסוריה, וגם מאת יחידים קנו כברות ארץ גדולות וטובות, ובטרם יעברו ימי שלש שנים וחצי ארץ ישראל נקנתה ונבנתה ביד יהודים. וכל כתבי העתים אשר באירופה ואשר באמריקה, הרימו את נדיבות הנדיבים הנוצרים וצדקתם עם ישראל על נס ויציגו אותם ואת החברה היהודית, המפזרת נדחי ישראל בערבות ארגנטינה וברזיליה, זה לעמת זה בדברים חוצבים להבות אש ובדֵי בזיון וקצף על גדולי היהודים המתנכרים לעמם ולכל משאות נפשו. ויק"א שמעה ותקשב (כי על כן פי הגוים המדבר אליה) ותכּלם מדרכיה וממעשיה – ותֵּהפך פתאם, בקנאתה בחברה הנוצרית, ותלך ותקן שני מליונים דונם אדמה ותיסד גם היא מושבות רבות לישראל בארץ ישראל. ואחד מראשי נדיבינו, אשר הגדיל לעשות לציון לפנים, בא בדברים עם הגרמנים בעלי המושבות בארץ ישראל, כי שמע כי נושאים הם את נפשם (בעצת אנשים גדולים מאחיהם בני ארצם), אחרי הסכינם מימי דור אחד עם ארץ חמה מארצם, לצאת ולהאחז בארץ ממשלת גרמניה אשר באפריקה; ויקן מידם את שש המושבות ויושב בהן את פליטי היהודים הנודדים מארצות המזרח והצפון. –

ואחריו קם השני, והוא משבי פשע ביעקב, לספר על תחית העם אשר נגלתה בכל עֹז בארצות הגולה בתקופה האחרונה הזאת, וישא כוס ישועות ויברך את האלהים אשר עשה נפלאות בישראל, ויתודה את עונו ואת עון רעיו ואת עון אבותיו, ואחר ספר כדברים האלה לאמר:… והימים ימי צאת חכמי הגוים פעם בפעם לתת דפי בהתבוללות ובמתבוללים ולהטיף ללאומיות ולציונות (והלא נודע, כי דברי אחד הגוים נשמעים ליהודים משבעה משיבי טעם מקרב אחיהם) וימי עבוד ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית את עבודתה הגדולה והנמרצה לניר ניר בישראל ולהכין הכל לזרע התחיה. אז נגלה גם הזורע ויצא ויזרע זרעו לברכה: כי התנדב ה' נחום סוקולוב ויעבור, בשנות תרע“ב, תרע”ג, בקהלות ישראל הקרובות והרחוקות, הָחל ברומניה וכלה באמריקה, עבור והפיח ברוח פיו על שביבי אש הקֹדש הנשארים והנסתרים בתוך האפר, עבור ועורר את קהל שומעיו בעיר ועיר, מדינה ומדינה לשוב אל שפתנו ואל תרבותנו הלאומית. וחפץ ה' צלח בידו וביד חבריו מלאכי התחיה העוזרים על ידו, ורוח חדשה, רוח אלהים, לבשה את כל הגולה ואבות ובנים התעוררו ויודיעו וישמיעו בכל הארץ, כי העם היהודי עומד לחיות על פי דרכו ובגוים לא יתערב. ובתי ספר עברים, תחתיים ושניים, נוסדו לבני ישראל בכל ארצות אירופה ואמריקה, ובערים הגדולות – גם מכללות עבריות, וילמדו בהם את הלשון ואת הספרות העברית באר היטב עד היות כל באיהם יודעים את לשון עמם לאשוּרָה. והקהלות ומוסדותיהן, אשר היו שרידי המתבוללים נוהגים בהם, נכבשו לפני הצעירים, והרוח העברי נשב בכל פנה וַיַשב את הרקבון, מורשת הדור האחרון. ובכל הארצות נוסדו כתבי עתים עברים, אשר היו לפה לעם ישראל כלו, תחת רעיהם, אשר יצאו לישראל בלשון עם ועם ואשר היו לכלי שרת לקהלה וקהלה לבדה, להתוכח עם צוררי בני שם, לעשות חֹנף לעם הארץ ולכל הדבר הקטן, למען מלא את קוראיהם שממון או להפיל עליהם חבלי שֵנה ביום השבת אחר הצהרים. ואלה נאספו מפניהם אחד אחר אחד ככוכבי נשף מפני אור שחר בהבָּקעו.

והרוח החדשה צררה בכנפיה את הבוגדים ואת הנופלים מעמם ואת רעיהם, הרבים מהם שבעתים, אשר גם בטרם ימירו את דתם היו כעצמות יבשות לבית ישראל, מבלי דעת גם הם גם כל הקרב אליהם, הלנו הם אם לצרינו, – וימהרו וישובו אל עמם ויעזבו את משמרותם ואת מרכבות כבודם ויתחמקו ויצאו ארצה ישראל להתחדש עם העם השב לתחיה ולכפר בעבודתם, אשר נדרו ואשר קימו וקבלו עליהם לעבוד מעתה את עבודת ארצם ועמם בכל לב ובכל נפש, את עון מעלם ואת עונות אבותם, אשר הרחיקום בחנוך נפתל ועקש מעל כל קדשי ישראל וינכרו את נשמתם. –

ואחד סופרי הצפירה מבני הגולה, והוא עורך מכ“ע ז’רגוני לפנים, ספר על המלחמה הגדולה וקשה, אשר היתה לבעלי התחיה העברית ו”הצפירה" בראשם, עם העתונות ועם הספרות הזרגונית, על הנדיבים, אשר מלאו אחריהם, ביסדם מהונם שעורי ערב בעיר ועיר לאנשים ולנשים, ללמד עברית את העם לכל פנותיו, על סופרי ישראל, אשר מהרו לעת זקנתם לתת גאולה לנשמתם, אשר נשבתה אל בין הגוים או אשר נשקעה בטיט היון, בתרגמם את פרי רוחם, הכתובים בלשון עם ועם או ז’רגונית, עברית לעברים, ועל שוב כל טובי הסופרים הזרגוניסטים (אשר היו מוציאים את פניניהם אל שער האשפות, בראותם כי “עטם קרובה לבית לחם”, כמליצת יל"ג) אחד אחר אחד לכתוב עברית לבדה, אשר מעתה גם עשר גם כבוד גם חיי עולם בימינה, והספרות הז’רגונית עם הקֻבּעת הנשארה התמוטטה לבלי קום. – כדברים האלה דברו גם סופרי “הצפירה”, אשר בערי אמריקה, ויגידו כי אמנם עוד המלחמה חזקה בנויורק ובכל אמריקה הצפונית והדרומית בין העתונות הז’רגונית היורדת מטה מטה, ובין העתונות העברית הדורכת על במותיה, אך לא רחוקים הימים, אשר בהם תבּנה ותכּונן העברית לבדה בכל רחבי הארץ הזאת וצרתה כליל תחלוף. –

ואחד הצעירים, והוא מיוצאי בית־הספר “כל ישראל חברים” בבגדד, דבר על החליפה ועל התמורה אשר היו בבתי הספר לחברה הזאת מאז הכריעה חברת “כל ישראל חברים” הברלינית, אחרי התחברה עם “עזרה” לחברה אחת, את רעותה הפריזית ומאז פרשה כנפיה על כל בתי הספר אשר סרו למשמעת פריז לפנים. כל הבתים האלה הנם עתה מעוז לתרבות העברית, תחת היותם מרבץ לתרבות הצרפתים; חמשים אלף התלמידים המבקרים בם נתונים בכל לב ובכל נפש לשפתנו ולספרותנו ולעבודת התחיה הלאומית. בתי הספרים אשר ליד כל בתי הספר האלה, היו עתה לאוצרות הרוח העברי, כאשר היו בימי ממשלת פריז מאספים לספרי צרפת ולרוח צרפת. והמנהלים והמורים, אשר היו הראשונים לפרוק מעליהם את עֹל פריז, נותנים לילדי ישראל חנוך עברי בשמחה ובטוב לבב ומברכים נפשם בחייהם כי נחלצו מהיות עוד כלי משחית ביד עריצים רחוקים לדור החדש הנִתּן על ידם. –

ואחד הערבים קם וידבר עברית צחה ויברך את בעלי “הצפירה” בשמו ובשם אלפי הקוראים עברית מבני עמו, ויביע את תודתו ואת תודתם על החנוך העברי ועל התרבות העברית, אשר היו כטל על נפשותם היבשות ואשר הועילו לכונן את האחוה בין שני העמים האלה הקרובים איש אל אחיו למולדתם ולרוחם ולשרש מהם את זרע השנאה, אשר זרעו בתוכם אנשים רעים מאחיהם. ויספר את אשר עשו הערבים יוצאי בתי הספר העברים או בעלי ברית לצעירים עברים ציונים מימי בקרם עמם יחד במכללות אירופה, ואת אשר הצליחו לפקוח עיני בני עמם על דרכי היהודים הטובים להם ועל דרכי בני הנכר האחרים המבקשים רעתם ורעת היהודים גם יחד, ולהפוך גם את הישרים בערבים הנוצרים לטוב על היהודים ועל משאות נפשם – מלבד אחדים מן הרעים החורצים עוד לשון ושומע אין להם.

ובאחרונה קם אחד העורכים לברך את קהל החוגגים ולדבר דבריו באזניהם. והעורך הראשון וחבריו העורכים הישנים – הם הם אשר חגגו את יובל שנת החמשים בשנת תרע"ב בגולה, בורשה – והחדשים, מטובי הסופרים העברים, אשר נוספו עליהם אחרי כן בהרחיב “הצפירה” יריעותיה פי שלשה וארבעה (כי היא יוצאת עתה פעמַיִם ביום, שלשה גליונות בבקר וגליון אחד בערב), עוד ינובון בשיבה, בריאים וטובים כלם ומראיהם טוב מאשר לפני בואם לעבוד עבודתם בארץ הפלאות הזאת, הארץ אשר ככחה לעם ישראל כלו לחדש נעוריו כקדם כן כחה לאיש ואיש להשיבו בעת זקנה לימי נעוריו ולאיתנו. גם המכתב העתי, אשר הם עובדים בו, התחדש כמוהם וישב לימי עלומיו: תכנו כלו נבחר וטוב שבעתים מבראשונה ושפתו – עברית צרופה, כאשר בימי היות שפתנו חיה בפי בני הנביאים ברחובות ירושלם או – כשפת סוקולוב ופרישמן לפנים.

וישא העורך מדברותיו על החדשה אשר נעשתה בשנים האחרונות בשפתנו, אשר שבה גם היא לקדמתה, וַיַזכר את התהפוכות אשר נראו לסופרי העברית בשנים־שלשת הדורות האחרונים: בדורות ההתבוללות, בכתוב המשכילים עברית לעברים למען הרחיקם מעל גבול ישראל, נשמרו לכתוב עברית טהורה; ובדור האחרון הזה, כנוח הרוח הלאומי, הרוח המחזיק והמשַמר, על ספרותנו ועל כל העושים בה, היתה הלשון העברית למתבוללת וסופרינו “חצים מדברים אשדודית וכלשון עם ועם” – והדוברים צחות – אין העורכים אובים לקבל דבריהם, ואם יקבלו – ישנו פניהם ויהפכו בם כמהפכת סדום. ואולם – הוסיף הנואם לספר – כאשר הרחיקו המנַכּרים את לשוננו ללכת עד הקצה האחרון, עד אשר לא הבין העם, היודע את כתבי הקדש אך לא את שבעים הלשון, דָבר בלשון אבותיו, ועד אשר מלאה השפה קמשונים – שגיאות קטנות וגדולות – ועד אשר הוכיחו הסופרים והעורכים גם הם איש את אחיו לעיני הקהל על שומם את לשוננו כעיר פרוצה; וכאשר שבו באו גם אחינו החכמים בני המערב אל שפת עמם, אחרי נעזבה מהם כימי דור אחד, ויהי בבואם – והיא מתנכרת, וברבות גם היהודים הספרדים וגם הערבים, הרחוקים מלשונות אירופה, גם הגוים באירופה ובאמריקה, הרחוקים מדעת הספרות התלמודית־רבנית, לדרוש לשפתנו ולספרותנו – והנה סֻגר השער מבּוא… אז היתה רוח אחרת עם הסופרים, אשר מאסו בכתבי הקדש ובלשון הנביאים, וישובו לכתוב עברית צרופה, אשר יסודתה לשון התנ"ך ואשר לא יבאו בה מילים ומבטאים הלקוחים מן הספרות המאֻחרת או מלשונות הגוים, כי אם לפי היות המִלואים האלה נחוצים באמת, למלא מחסורה. “הצפירה” היתה הראשונה לשוב לטהר ולחדש ככה את לשוננו וכתבי העתים האחרים יצאו בעקבותיה; כי לפי רבות העורכים המֻפקדים איש על מחלֻקתּו והנותנים את כל לבם אך לכרמם שלהם – כרם בן־שמן, המשביע בטוב עובדיו – כך נקל להם לערוך ולכלכל דבריהם בשובה ונחת, תחת אשר לפנים בגולה היו כל חיינו חיי מהומה וכל מעשינו – מעשי חפזון ופזרון הנפש, עין אחת על שבע אבנים, ועבודת הסופרים העברים קשה וזעומה, והעושים במלאכה – רוכבים על כרובים רבים ועפים…

וידבר העורך גם על הליכות הספרות העברית ושפעת פריה החדש ועל עבודת התרגומים בין ישראל לעמים, אשר היתה בה דרך אחרת: היהודים חדלו להביא את פרי רוחם, כרוכלים המביאים את רכולת ידם, לכל זר הביתה – לתרגם את מיטב פרי ספרותם ללשון עם ועם (רק מלשונות הגוים הם מרבים לתרגם כל מבחר וטוב, וביחוד כל פרי רוח ישראל אשר נשקע בהן, ללשון העברית), כי הנה היתה רכולתם דרושה לקרובים ולרחוקים: הגוים מרבים לדרוש לספרים העברים, אשר שמעם הולך וגדול על ארץ רבה, ולקרא אותם איש בביתו וללמדם את התלמידים ככתבם ובלשונם במחלקות ללשון עברית ולספרותה אשר נוסדו במכללות אירופה.

עוד דברי חפץ כאלה וכאלה, מן החדשות אשר נעשו בישראל בתקופה האחרונה, הודיעו והשמיעו ביום חג היובל שנת השבעים ל“הצפירה” בירושלם – אך בטרם תקח אזני שמץ מהם ובטרם יתבררו ויתלבנו הדברים והיו למחשבות והנה קולות אחרים עולים באזני מקרוב: קול שועת בת־עמי מארץ צפון, אנקת עשוקים ורצוצים מגליציה ומרומניה, קול נושקי השבט הנותנים גום למכים ואזנם למרצע וקוראים: “אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי”; קול מצהלות החסידים המתחברים עם המתבוללים עוכרי עמם בפולין ובגליצה; קול דברי הריבות והנאצות והשערורות והנכלים ושריקות הצפעונים עבדי פריז המפרישים בארץ מזרח בין הספרדים ובין האשכנזים ובין עם היהודים ובין אדוני הארץ; קול עניי ירושלם החרֵבה המתבוססת בבוץ החלוקה עד צואר וקול שחוק הגוים ולעגם משבתינו ועל שוממותינו ועל רפיון ידינו, ־ כל הקולות האלה עלו פתאם בלולים באזני ויבהלוני ויהממוני ויעל מעלי המראה אשר ראיתי –

"וּמִגֹּדֶל הַכְּאֵב מֵרֹב הַקֶּרֶץ

נָפַלְתִּי רֶגַע מִשָמַיִם אָרֶץ".

---

אֲגֻדַּת צִיּוֹן

מאת

מנחם מבש"ן

היום בוער כתנור והמחשבות קופאות במוח מרוב חֹם. ואני יושב, חציי ער וחציי חולם, מתבונן בכל המעשים הנעשים והנשמעים מסביב, מבית ומחוץ למחנה ישראל, ומחזות החיים ומשאות הנפש עולים בלולים בקרבי, עולים ומתרוצצים יחד ומשתפכים ונבלעים זה בזה כ“האי חירגא דיומא” לפני אור שמש או כחלומות הבקר; ענן וערפל סביבם – ובעד הערפל נשקף כה וכה שביב אור ממרחקים, כמראה זֹהר העתידות הנשקף לעיני הרוח בעת רצון. וזה חזיתי ואספרה.

נוצרים בעלי הון וערבי אחד מאדירי סוריה, אשר יהיה להם כסות עינים, בראשם, נשאו את עיניהם אל האחוזות הרבות, אשר לממשלת טורקיה בארץ ישראל ובסוריה, ויאמרו לפרוש כנפיהם עליהן והנה הם לוקחים עמה דברים זה ימים ושנים, ביד אנשי מעשיהם אשר בקושטא, על הגאולה ועל המקנה. במחשך הם אורגים קוּריהם ובמסתרים עמֹק עמֹק הם חותרים להגיע אל המטרה, כי לא טוב האור למעשיהם, אשר עדֶן לא נעשו עד תֻּמם; בכל זאת נשמע שמץ דבר בחפץ הזה, שמועות בודדות שבות ובאות פעם בפעם בעד הצנורות אשר לדעת הקהל וגם יש אשר נדמה, כי עוד מעט ובאו הקונים והמוכר “אל עמק שוה” והעסק הנעזב יפָּקד מרוב ימים ונחרץ ונעשה והיה לענין “תם ונשלם” – אך מדי הגיע מסכת הארג, אשר יארגו העושים במלאכה מפנימה לקלעים, עד קִצהּ, והנה נִתּק החוט ונרוץ הגלגל והתפרד הארג והמקנה לא תקום ולא תהיה. יודעת ממשלת טורקיה את הנשקף לה מעסקים כאלה, אשר ראשיתם זהב – ואחריתם ברזל; יודעת היא את המשפט העמים בעלי התרבות הנוצרית “לחדור בדרך שלום” לארצות “הפראים”, אשר ראו להם להשכילם בינה, ולבא אחרי כן באניות־שריון ובגדודי צבאות עם כל הכבודה אשר ברגליהם, למען “הגן על נתיניהם”; ואת אשר היה להדו, לחבל הלבנון, למצרים, למרוקה ולטריפוליס ואת אשר יהיה בכל המקום, אשר יסֹלו עליו “החודרים בשלום” ארחות אידם, ־ יודעת היא כזאת וכזאת, על כן היא מבליגה על מחסורה ונשמרת מאד ממכור את ארצה בכסף, מִשׂוּם ידים לשואפיה לתקוע להם יתד בכליותיה.

ואולם “הקונים” לא נואשו מחפצם ואנשי מעשיהם לא חדלו לחדש את המשאות ואת המדוחים ולנסות דבר השכם ונסות אל הממשלה הטורקית, אשר שתים הנה קורותיה: חֹרב אל אוצרותיה וחרב אל ארצותיה, ואשר עליה להחלץ ולהכּון ולעמד על חרבה תמיד מפני נושכיה ומזעזעיה מבית ומחוץ. והנה מקוים, כי את אשר לא יעשה להט החרב המתהפכת יעשה ברק המתכת המשתפכת וכי המצא תמָצא להם הממשלה באחרונה בגבור עליה האבִיוֹנה וחבלי הארץ ההם יקומו להם למורשה ובאו בשעריה כמבוא ארץ נכבשה.

ומי יודע אולי, או פן, גם תבא תקותם.

פן תקום הארץ, חבלים חבלים, להם למקנה, זאת הארץ המחכה לבניה שמונה עשרה מאות שנה – ואינם, פן יבלעוה אדונים זרים, אשר גם השטן לא יוצאי עוד את בלעם מפיהם – ותקות ישראל האחרונה תאבד לנצח…

ואנשים ברי לבב ומיטיבי ראות מן החרדים ומן המתבוללים ומן הגדולים המהלכים בקטנות ומכל קצות העם המפֻזר והמפֹרד מכל העמים, כל אשר בראשונה העלימו עיניהם מן הציונות ואחר נלחמו אליה ולא יכלו לה ובאחרונה באה בקרבם כנטפי דלף־תמיד בכליות אבן, ־ התבוננו פתאם אל המעשי המרֻקמים בסתר, הקשיבו אל בת־הקול היוצאת מהר ציון ששָמם, אל זעקת אדמתנו, בכי תלמיה, אבניה ועפרה, ויחלו לחשוב מחשבות חדשות לא שערון אבותיהם וישיחו עם לבבם ויחפש רוחם: מי יודע… אולי… ואולי…

מי יודע – שבו והשיבו אל לבם החרדים המחכים למשיח בכל יום שיבא (או האומרים כן יום יום בפיהם) ואינם עושים קטנה או גדולה להכין ולקרב יום בואו – מי יודע אם לא תועים ומתעים אנחנו בנפשותינו בהשליכנו יהבנו על הגואל אשר יבוא עם ענני שמיא, כי מרב עמל ותלאה דבקה לעפר נפשנו ולא עוד תרומם, כי מרוב ימים הסכַּנּוּ עם הגלות ועם כל צרותיה ולא נאבה עוד לצאת לחפשי, כי אם להשקיט לנו ממוסר כליות ולב – ועם ה' נמוג והולך וארצו הולכת ונהפכת לזרים ועוד מעט לא ישפוק עפרה, הנשאר לנו לפליטה, לשעלים למשיח ולעם אשר ברגליו בבואו… והן לגולי בבל הוגד הקץ מפֹרש ביד הנביא ובכל זאת קדמו לצאת ולשוב אל ארצם בהיות לאל ידם לעשות ולא אמרו לשבת בחבוק ידים עד מלאת הימים; ואף כי אנחנו, אשר אין אתנו יודע עד מה ואשר מי יודע כמה קצים אחרנו ברפיון ידינו… ומי יודע, אולי לא יבא המשיח כי אם בהיות קבוץ גלויות ראשונה, כאשר גם חכמינו הראשונים הגידו והשמיעו כזאת לא אחת…

מי יודע – הגו ברוחם המתהוללים והשאננים המחכים לזִכּוּי שלם ולמנוחה שלמה בארצות הגוים – מי יודע מתי תבא תקותנו והכוכב, אשר אנחנו ואבותינו הולכים לנגדו זה שנים ודורות, אם לא אור מתעה הוא… מי יודע, אם לא בהוסד לעם היהודי מרכז בא"י יבָּקע עד מהרה אור ישע וצדקה גם לכל המוניהם הנשארים בגולה. הלא עוד מעט ופרי מעשה “בצלאל” ויין כרמי יהודה וגבורות “השומר” בגליל והרוח העברי הקדמוני המתחדש בתוך הילדים והילדות בארץ ישראל, המתערה בפיהם ובלבבם ומתעתד לתת פריו בעתו, יתנו כבוד וגֹדל ליהודים נגד כל הגוים הרבה יתר מכל ספרי “גנון והצל”, אשר כתבו ואשר יכתבו הנלחמים מלחמת ישראל בגולה, ומכל המון הכח והכשרון אשר השקיעו בחומות פיתום ורעמסס בארץ ממצרים ועד הנה, ומכל פרי עבודת הרוח, מיץ המוח והעצבים, אשר קברו באוצרות הספרים ובבתי הנכות לכל העמים והמדינות ומכל נחלי הדם, אשר שפכו בכל שדי המלחמות תחת דגלי עם ועם לצבאותם; אף כי לוּ שום שמו כל העומדים מנגד ידים לבונים המעטים והדלים להגדיל מעשיהם, לו נתנו להם כח לעשות חיל על כר נרחב ולהוציא לאור את מטמוני הכח והרוח והכשרון, אשר לעם הפלאות, עם ישראל, להיותם כאבני נזר מתנוססים על אדמתו – לו לבדו ולא לזרים עמו!

והצופים הנאמנים העומדים על משמרתם בעבודתם תמיד לעמם, אשר עיניהם פקוחות ואזניהם קשובות ולבם ער לכל המעשים ולכל החזיונות רבי העלילה והתוצאות, נדברו נועצו מקרוב ומרחוק, בפה ובכתב, עד אשר גמלה עצתם ותהי למעשה. אז נועדו יחד משלחת מלאכי־עם, שחֻבּרו בה יחדו אחד מראשי הציונים, איש שפתים ואיש רוח וכביר־כח־לב, אחד מגדולי הרבנים, זקן ונשוא פנים וחכם מחֻכּם, ועוד שנים־שלשה מנכבדי ישראל, אשר כח בהם להתיצב בפני גדולים, ויבאו ויעמו לפני הנדיב הידוע, אשר עמו וארצו וגורלם ועתידותם קרובים אל לבו מכל בני משפחתו הגדולה, וישימו לפניו את העצה אשר יעצו ואת התכנית אשר הכינו, לכל פרשת הדברים: ליסד אגודת בעלי הון יהודים, והוא בראשם, אשר יקנו מאת ממשלת טורקיה את נכסי הממשלה אשר לה בא“י ובסוריה וכוננו עליהם מושבות לבני ישראל. הנדיב נדרש למשחריו גם הפעם כאשר נדרש להרב ר' שמואל מוהליבר ולחבריו לפני שלשים שנה – ולעיני כל הקהל נעשה פלא: בכוּר הזהב הֻתּכו יחד הכסף, הנחושת, הברזל והחרס ויהיו למוצק אחד: גם הכי”ח, גם יק"א, גם “עזרה”, גם אצילי ישראל אשר באנגליה ואשר באמריקה, גם החרדים, גם הרבנים בעלי המחאה לפנים – כל אלה נשמעו לנדיב הידוע בקראו להם ויתחברו עמו ליסוּד האגודה; אלה – למען הרגיע להם מפני סערת המחשבות החדשות, אשר החלו לחצוב בכליותם, ואלה למען כבוד שם הקורא, כי היום “שמא מלתא היא”. כי יקראו וכי יטיפו אנשים מן העם השכם וקרא השכם והטף לכל דבר טוב – לא יהיה להם שומע; וכי יקראו שוכני מרומים, אשר קסם על שמם ואותות כבוד על לבם, לכל דבר הבל וריק – ימהרו הקהל לשמוע ולעשות או גם לעשות ולשמוע; ואף כי עתה בקרא איש גדול ובעל בעמיו לדבר גדול כזה!

האגודה נוסדה – אך עוד היו מכשולים להרים והדוּרים ליַשר; כי כל בעלי הדברים, מממשלת טורקיה ועד הרבנים בעלי המחאה, התנו איש את תנאיו. הממשלה דרשה, כי היהודים בני הארצות השונות, אשר יבאו להאחז בארצה, יהיו כלם ליהודים עותומנים – דבר הקשה מאד בעיני אחינו בני ישראל, אשר טוב בעיניהם לחסות בצל הקונסולים על אף אדוני הארץ ולהשען על נבחר בולגרי, כי יגן עליהם בחסדו בבית נבחרי העם (אוהב ישראל רוסי או צ’חי אין בבית הנבחרים הטורקי ועל כן עליהם להסתפק בנבחר בולגרי) מהיותם לאזרחי הארץ ושלשים איש מקרב אחיהם יהיו להם שם לפה. – יק“א הביעה חפצה, כי יהיו היהודים המתנחלים עותומנים ולא יהודים לאומיים וכי יפֻזרו אחד לאחד כדוּר על ארץ רחבת ידים ולא יהיו לקבוצים גדולים מוצקים, כי פזור לישראל נאה להם ונאה לעולם. – הנדיבים האמריקנים והאנגלים בני דת משה התנו, כי יוציאו ראשונה מהמוני היהודים בני ארצם, שכבר רבו ויעצמו מאד עד היותם במעשיהם ובמשאלותיהם, אלה בדבר החנוך העברי בבתי הספר ואלו בשאלת הרבנות הראשית, לשטן להתבוללות הנכספה; וכי לא יזכירו בכל הענין הזה בשם ציון וגם לא ארץ ישראל, כי אם דבר ידברו על ישוב היהודים בסוריה. החרדים הפרנקפורטים, דגל מחנה “הישראלי”, הגידו כי אך בזאת יֵאותו לאגודת ההתנחלות בארץ, בהַפקד אנשים ממתֵי־סודם למשגיחים על הכשרות ועל משמרת חקי המעשר והתרומה והשמטה ועל חקי הדת כלה; כי אמנם כל ישראל בחזקת כשרים – אך לא היושבים בארץ ישראל. הצדיק הפרנקפורטי דרש, כי יקנו את האדמה בא”י על שם נכרי, יען כי לפי דעת אדמו“ר פלוני “קנית קרקעות בא”י היא אסור”; וכי על האדמה הזאת יושיבו רק את הציונים האפיקורסים, אשר בגרמניה ואשר ברוסיה ואשר ברומניה, כדי לטהר מהם את הארץ, “כי הפטריוטיזם לארץ מולדת מצוה לחרדים” ועליהם להיות נאמנים לכל ממלכה ולכל מדינה “אפילו אם דמינו נשפך שם כמים, גם אם תו קלון יושם בה על גבנו, גם אם מוקדי אש יערכו לנו שם¹ ועל כן מצוה עליהם להשאר בארצות הגולה, כמו שכתוב בתורה “ואבדתם בגוים”. – אנשים מרבני המחאה לפנים דרשו, כי הבנים הילודים יִקָראו בשמות הגוים יושבי הארץ; כי כיד חכמת ישראל הטובה עליהם חקרו ומצאו, אשר למען שום שארית בארץ ליהודים וליהדות אין טוב כי אם למחות שם ישראל. – בעלי “עזרה” דרשו, כי ילמדו בבתי הספר אשר יכוננו שם, אשכנזית ולא צרפתית, כי האשכנזים טובים ליהודים… במרוקה; בעלי הכי”ח – כי ילמדו צרפתית ולא אשכנזית; כי הצרפתים נתנו לבני ישראל לראשונה את הזִכּוי (מבלי דרוש במחירו כי אם ההתבוללות בעם הארץ), אשר עודנו עומד עד היום הזה כתֻמו גם בצרפת גם בכל ארצות הנוצרים, כידוע, וכי הם עוזרים ומושיעים ומגִנים ליהודים בכל הארצות אשר הם נרדפים שם, כאשר עשו בדמשק, ברוסיה, ברומניה ועתה – במרוקה…

ובהִשָמע השמועה על יסוּד האגודה, מהרו גם ממשלות רוסיה, רומניה ואוסטריה, ארצות מוֹצָא היהודים, להודיע גלוי, כי לא תתנינה להוציא את יהודיהן כי אם מספר אחוזים למאה (רוסיה אמרה לתת להם ראשונה את המשומדים) ולא תהיה זאת להן למוקש לשלום הארץ: ברוסיה וברומניה – פן יחסרו השרים והמחוקקים חֹמר למלאכתם, כתבי העתים – ענין לענות בו או שעיר לעזאזל, הפקידים עושי דבר החקים – עבודה ושעשועים והשוטרים – מקורות לשכר טוב; ובאוסטריה – פן יחסרו הפולנים והמדיארים אדוני הארץ עפַר יעקב, להכריע בו את כף המאזנים בעת “עשות” הבחירות.

ואולם אחרי אשר הרבו להתעַשֵׂק בכֹה ובכה, השכילו הנדיב ואשר אתו להרגיע את הרוחות ולכונן הכל במישרים.

האגודה נוסדה וגם באה בדברים עם הממשלה ביד ר' חיים נחום ראש הרבנים, אשר מאז שב על כנו נהפך עליו לבו, כי ראה ויכר את דרך הרוח, ויהי לעמו ולציון בכל לבבו ובכל נפשו, אפס כי לא מצא עוד את לבו ואת עתו לפַנות לפניו ולפרוק כלה מעל צוארו את עֹל העדה הקטנה, אשר ענקַתּוּ עד מחנק־נפש, כי היתה יראת פריז עליו; ועתה כראותו כי היתה רוח אחרת גם שם – וישמח מאד וימהר ויט לסֵבל שכמו. גם ארבעת הנבחרים היהודים בקושטא, אשר בוחריהם נתנו להם ביום דין לֶקח טוב על החרישם בעת שטנה מהיות מגן לעמם, ואשר הציונים הקרובים אליהם למקומותם קרבו אליהם פעם בפעם וישכילום ויורום בדברי עמם ויהפכו להם לב אחר, ־ גם המה החזיקו אחרי ראש הרבנים וידברו על לב הממשלה, אשר הבינה על נקלה, כי היהודים לא היו ולא יהיו לה לעולם למוקש וכי המה טובים לפניה להחיות שוממות ארצה מבני כל עם ועם.

והממשלה מכרה את אחוזותיה לאגודת־הישוב היהודית ואנשי האגודה יוצאים לעבור בארצות המזרח ולהכין את הכל למסע המחנות.

---

הַמִּכְלָלָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרֳאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

היום יום סגריר והמחשבות מתחמקות בערפל אשר לנגד עיני ואשר בתוך לבי. מתעוררות הן פעם בפעם למראה החדשות הנשמעות והנעשות – או הנשמעות ואינן נעשות – בעולמנו, ־ ואחר תרפינה כנפיהן ככנפי הצפרים המתרוצצות בתוך יער בוער באש…

הנה שמועה נשמעת בכתבי העתים – על אדות הנדיב יעקב שיף ונדבתו הגדולה לעיר פרנקפורט. אז אזכור את התרומה, עשרה מליונים מרק, אשר הרים איש יהודי, ראש לחברה יהודית גדולה¹ ו“ידיד” הקיסר וילהלם השני, למכללה הברלינית, מבלי שאול לנפשו או לעמו מאומה; ואזכור את כל גשמי הנדבות, אשר הזילו אנשים יהודים מאוצרותם אל תוך הים הגדול ההולך וסוער עלינו מסביב, ההולך ובולע מעט מעט אותנו ואת כספנו ואת פרי רוחנו ואת כל יש לנו, ואזכור את כל העמל ואת כל כשרון המעשה ואת כל קוי האור היוצאים מקרבנו ותקופתם על כל קצות הארץ, הרחק הרחק ממקור מוצאם ומולדתם – ועם לבבי אשיחה: אהה, כמה מקדשי ישראל החרבים יכלו לקומם בכל האוצרות, אשר פזרו ואשר יפזרו עשירינו בחייהם ובמותם החוצה לכל נֵכר; כמה מאורות גדולים התנוססו על שמינו לכבוד ולתפארת, לוּ היו כל פרי עבודת הרוח והכשרון, המתפוצצים כבני־רשף הֵנה והנה ותועים ואובדים במרחבי אין־קץ, לאחדים בידינו!…

ואני יושב על שלחני, רוחי משוטטת במרחקים ומחשבותי נעכרות בהגיגי נכאים והיו לחלומות. והחלומות – כמשפטם בלילה כן משפטם ביום: באים הם ברב ענין, מדלגים על העתים, מקפצים על המרחקים, בוללים דבר אמת ודברי שוא ותפל, נכוחות ומהתלות יחדיו; אך יש אשר תבאנה הנפשות המדברות והעושות בשפה ברורה, בהתגלות לב, אשר לא נראה כמוה בעת היות הלשון והעט עומדים על משמרתם ועובדים עבודתם בדעת שלמה – לכסות על הגיון הלב.

ובכן ראיתי בחזון והנה הנדיב שיף אומר להזיל זהב מכיס למען יסד מכללה בפרנקפורט עיר מולדתו, “העיר היהודית”, אשר רבניה וצדיקיה עומדים למחזיק ולמעוז ליהדות מפני… הציונות; וגם הגבירה אלמנת רוטשילד נכונה להתנדב מהונה לדבר הזה כצדקת פזרונה ופזרון ביתה, ואחריהם – רבים מנדיבי עם ישראל הקרובים והרחוקים. והנם באים בדברים עם אשר להם המשפט, עם ראשי העיר וזקניה, ושואלים אך דבר קטן: להפקיד גם מחכמי ישראל למורים במכללה הזאת, אשר תוָסד מהונם.

אז יאירו האנשים פנים לראש המדברים, ליעקב שיף, וענו ואמרו לו בשפתי חן: "היהודים? הוי, לוּ היו כל היהודים כמוך!… לא, יקירנו, הקשית לשאול ואנחנו לא נוכל לעשות כדבר הזה. אחת נסכלנו לפני דור אחד, בעבוֹר על הארץ רוח אהבת אדם והעמים נלחמים על נפשם ועל חֻפשם עם ועם במושליו העריצים; אז קראנו לעזרה לכל התושבים כנוצרים כיהודים ואז יִחַלנו אותם כל טוב הארץ; כאשר עשו העמים הקדמונים, וגם אבותיכם לפנים, לשלח לחפשי את העבדים בעת צר ומלחמה, למען יעזרו לאדוניהם להלחם על נפשם – ולשוב ולכבוש אותם לעבדים כעבוֹר הרעה. היהודים? הלא הנה הכרנו ונדע את הגוי הזה, מאז נָתַנו לו יד בתוכנו, וגם חכמינו החוקרים לכל תכלית הגידו לנו, כי גוי תהפוכות הוא וכל הרעות במגורו בקרבו: נרפים הם, לא יצלחו לכל מלאכה ורק מעמל ידי אחרים יאכלו וישבעו; מעפילים הם וידם בכל ורוחם שפוכה על כל מקצועות הדעת והחיים, מאין יכלת לעמוד בפניהם; משמרים הם הבלי שוא ונסוגים אחור לעמת כל הגוים ההולכים קדימה (הלא גם אנשים מחכמיכם ומראשיכם, שלמה רינך ועוד, יגידו כזאת); מחדשים ומהרסים הם ופורצים גבולות עולם, אשר גבלו ראשונים; נמוגי לב הם ומשביתי מלחמות (הלא גם רעיון השלום הכללי מאת נביאיהם יצא לפנים ומאת אחת חברותיהם² – לפני דור אחד) משנאתם דם ומיראתם אבחת חרב; מעוררי קרבות הם בין עם לעם למען בצעם ולמען שַׁלח את העמים הנוצרים איש ברעהו – או את הטורקים בנוצרים – והיתה להם הארץ (הלא נודע ובגוים נשמע, כי בכל המלחמות אשר היו בדור האחרון אך יד עשיריהם וגדוליהם היתה במעל).

לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה להיות כבנים כעבדים, כנוצרים כיהודים, כגר כאזרח, כי חרפה היא לנו ללכת בתורת העם הפרא הזה אשר שָׂמה לפני יותר משלשת אלפים שנה חקה אחד ומשפט אחד לגר ולאזרח הארץ עד הכסא… ואנחנו נחלנו מאבותינו שנאת עולם לעם הזה, שאור העמים, אנחנו הלא זה כל חפצנו לענותם ולהרעיבם למען יעזבו את הארץ או את דתיהם. וגם מה לנו לכלכל את היהודים בפקודות ובמשמרות והאנשים האלה שלמים הם אתנו אם כה ואם כה, כספם ובנותיהם, פרי רוחם וכשרון מעשיהם וכל אשר להם – הלא לנו הם, אם יתנו להם לאכול מפרי צדקותיהם ואם לאו, כי גלה כבוד מן העם הזה ובהאיר לו פנים כמעט ובהחליק אליו רגע בשפת שקר ובלשון רמיה – לכל אשר יחפצו יטוהו; גם הנה כאשר יענו אותם כן יוסיפו לדבקה במעניהם ולהתרפק עליהם ולפתוח לפניהם את אוצרותיהם, כאשר יפתחו הפרחים את סגור עליהם לפני השמש בשלחו בהם חִצי אשו – לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה לפתוח לפניהם דלתים, פן נשחית את נחלתנו".

ויאסוף שיף את חבריו ויגד להם את כל הדברים האלה. וישמעו ויבינו, כי אין חפץ לגוים ביהודים, כאשר הבין מרק טוֵין בהכות אותו בעל הבית הכה ופצוע ובגלגלו אותו מן המעלות – כי פטר אותו מלפניו… אז אמרו לו חכמיו אנשי עצתו, אף הוא השיב אמריו לו, לאמר: הן בכל עמלינו, גם כי יעשה פרי, לא תהיה תשועה כי אם למתי מעט מבני עמנו ואלה – אם ימירו את דתם בראשונה כחפץ הגוים או אם יקֻבּלו בראשונה לפרופסורים ואחר ימירו את דתם או יתנכרו ברב הימים לישראל וכל אשר לישראל מבלי המר את דת אבותם הנעזבה והנשכחה אחרי הדלת והמזוזה – הלא אל מקום אחד הכל הולך… ולמה לנו כל העמל וכל המאמצים וכל הקרבנות האלה, ועד מתי נבקש אך להסתבל על כתף אחרים, התרפס ורהב והחזיק בכנף כל נכרי לאמר נעבדה עמכם, והעבודה – עבודת עבדים, אשר אין גם שכר לפעולתם גם הכר פנים להם מאת אוכלי טובתם; הלא טוב לנו לעשות לנפשנו, לעמנו, לשום פליטה לרוח ישראל, ההולך ונבלע בתוך כל הרוחות ועוד מעט ועקבותיו לא נודעו – הבה נתּנה ראש ונשובה.

ובזכור הנדיב את ישראל ויזכור את ארץ ישראל וירושלם עלתה על לבבו. וילכו וייסדו הוא והאלמנה רוטשילד וחבריהם אדירי ההון מכללה באֵם הערים, בירושלם, ויקראו מכל המקומות רבים מחכמי ישראל, אשר אין דורש להם במקומותם בגלל יהדותם, לבא לכהן במקדש החכמה החדש הזה ולהפיץ משם אורם על ציון ועל מקראיה ועל ארץ המזרח כלה. המכללה נוסדה, ממשלת טורקיה נתנה רשיונה בשמחה באמרה, כאמור השלטן ביזיד על פרדיננד הקתולי לפנים: מה נואלו הנוצרים המרוששים את ארצותם בגרשם את רוח ישראל מפניהם, למען השכיל את ארצנו! ובעוד שנה או שנתים תבּנה ותכּונן המכללה בירושלם והיתה ערוכה בכל. ועד כה ועד כה והפרופסורים היהודים קרואיה מתכוננים למשמרת פקודתם בלמדם איש איש את הלשון ואת הספרות העברית הישנה והחדשה ואת דברי ימי ישראל הראשונים והאחרונים, אשר אלה ואלה, נדיבינו בהונם וחכמינו ברוחם, באים להוסיף עליהם עתה פרק חדש, ראש לתקופה חדשה.

---

נִצָנֵי הַתְּחִיָּה בְּמִזְרַח אֵרָפָּה

מאת

מנחם מבש"ן

א.

השערורות אשר נעשו לעם ישראל בגליציה בעת פקוֹד העם ובעת הבחירות האחרונות, ־ שערורות אשר הגיעו אל תכלית תבניתן בדרוהוביטש, ־ וכל הכעסים והמצוקות והתנואות והנכלים, אשר התאנו ואשר נִכּלו לו צורריו להצר צעדיו בדרך החיים ולקחת ממנו מעט מעט את משפטי הצדק, אשר נִתּנו לפני דור בעת רצון, זעזעו את העם, הנרדם בירכתי האניה הסוערה בהפיל עליו שכניו מסביב גורלות לבלעו חיים, וירעישוהו לכל פינותיו ויפקחו את עיניו על משבתיו. ויתעוררו העשירים אצילי בני ישראל היושבים בבתיהם ספונים הרחק מעמם ומכל מכאוביו, ויתעוררו המשכילים, אשר עטרת החכמה והמדע כקרח הנורא על ראשיהם וכמשוכת כפור וקפאון בינם ובין המוני אחיהם, ויתעוררו הרבנים, אשר בחרו הסתופף בארבע אמות של הלכה ואל שנוי העתים וחליפות דרכי החיים לא השגיחו ולא התבוננו ולא נכונו לקראתם, ויתעוררו הצדיקים וכל אגפיהם, השרפים העומדים ממעל לעם ופניהם וכנפיהם לאחור ולא לפנים, ותבא בהם הרוח – היא הרוח המעודדת ענוים והמלבישה שפלים גאון והשמה את החלשים המתרפסים לגבורים דורשי משפט בנפשותם והבוראה ניב שפתים ופֹעל כפים למרירות העצורה ימים רבים כאש בעצמות מפחד הזרוע הנטויה – ותקרב את הרחוקים ותחבר את העצמות המפֹרדות, הנרמסות ברגלי עריצים קטנים וגדולים, אחת אל אחת להיות לתבנית שלמה ומוצקה – תבנית עם אחד, איתן, רענן, נאזר בגבורה ונהדר בכבוד ובעֹז ובתפארת רום אנשים.

והמשכילים מנהלי הקהלות וראשי העם תופפו על לבביהם ויאמרו: מימי אבותינו ואבות אבותינו היינו אנחנו נושאי דגל הגרמנוּת במדינות אוסטריה רבת השבטים והעממים, נפשנו שמתנו לכלי שרת, וגם לכלי מפץ, ביד הממשלה הראשה בכל מאמציה לשפוך את הרוח ואת הלשון ואת התרבות, אשר לעם קרוֹבָה, לגרמנים, על כל העמים והמדינות, אשר בממלכה המטֻלאה הזאת; וכי התחזקו העמים המדֻכאים, כי היתה עליהם רוח חדשה, ויתעוררו בכל עז להחזיק עם ועם בנחלת אביו – ונהיה אנחנו, חלוצי הממשלה ושלוחותיה, אשר נִטשו בכל הארץ, להם לשטן, ותסֹב עלינו חמתם ושנאתם וקנאתם ונהי כחטה הנתונה בין רחים ורכב… וכי נסחפו צעירינו מעט מעט בזרם החדש ויתחברו עם העמים המקיצים לחיים וישיתו את נפשותם עליהם נוספות – ויהיו האבות והבנים לשתי מחנות הצוררות אשה את אחותה וידגלו היהודים מזה ומזה בשם עם ועם ויתגרו וילחמו מנשה את אפרים ואפרים את יהודה על כל נֵכר ויהיו כמצחקים בעיני שכניהם… ואם היינו מתמול שלשום גרמנים בתוך הפולנים, הצ’חים, האונגרים והרוטנים, היינו היום, בהתעורר גם עם ישראל לתחיה בלעדינו, גרמנים, פולנים, צ’חים… בתוך היהודים.

ככה התהפכנו והשתנינו תמיד ככרום זלות לבני אדם, ככה היינו לאנשי תהפוכות כל הימים ולא ידענו נפשנו, היינו על פני ים־העמים כקצף על פני מים, המעלה אבעבועות בשלל צבעים ותוכו ריק, תחת היותנו כשמן על פני המים הזידונים – לנו לבדנו ולא לזרים; היינו לזעוה ולשקוץ משומם בתוך העמים ולמקור מכאובים וכעס לעמנו ועודינו מחזיקים באולתנו או עוד האולת מחזיקה בנו ואין מוֹצָא ואין נחת. – אהה, כי הרבינו לפשוע, חטאנו, עוינו ופשענו!

והרבנים זכרו ימים מקדם ולבם הָמה להם לאמר: הן מאורות עמם היו רבני ישראל לפנים, ובעת היות כהני העמים האחרים הולכים אחרי ההבל ומהבילים את העם וחותמים בעד כל קו אור מהאיר נתיבות צאן מרעיתם, היינו אנחנו נושאי דגל האור והדעת, התורה והחיים גם יחד, ונצא ונבא לפני העם ולפני הממשלה ונהיה תופשי ישיבות במחנה ישראל ועושי מלאכת המלך והשרים מחוץ למחנה, ותהיינה עינינו פקוחות על דרכי האבות והבנים, על תקומת המוסר העברי, על חנוך הילדים בתורה ובדרך ארץ, על התנחל היהדות וכל סגולותיה מדור לדור. ועתה, אהה, היינו לאחור ולא לפנים ונרד פלאים נגד עמנו ונגד עם הארץ; ראמות לנו חכמות – החכמות הנמצאות כיום לכל נער בבית הספר – וכי תדרוש הממשלה דעת והשכלה מרבני ישראל – ונפתלנו נפתולי אלהים ושלחנו לפנינו מליצים מורדי אור מקרב עמנו להסיר מעלינו את “הגזרה”… גם בדברי ימי ישראל למושבותיו לתפוצותיו אין אתנו יודע עד מה, כי גדרנו בעדנו לבלתי בוא בגבולנו כתבי עתים עברים, הצופים לבית ישראל, כי אם כת"ע נכרים בלשון עם ועם.

ותחת אשר נתנו כהני העמים באחרית ימי הבינים את ידם לחכמה אחרי רואם כי אין מעצור לרוח העת, ויפרשו כנפיהם על בתי הספר ועל בתי המדרש לחכמה ועל כל בית גדול, למען חנוֹך לדור יבא בדרך אמונה על פי דרכם, ויעשו ויצליחו מאות שנים עד הדור האחרון, בכל היות האמונה והדעת לגוים כתהפוכות הצוררות אשה אל אחותה; הנה אנחנו, אשר היה החנוך נתון בידינו מימים קדמונים ואשר לנו תורת אמת ואמונה אֹמן, המתאימות עם החכמה והמדע בכל עת, ־ אנחנו הסכלנו עשֹה לנער כפינו מנחלתנו זאת, בעת הוחל ליסד בתי ספר לבני ישראל, ותחת להסב אלינו את כל הליכות הבתים האלה, לתת רוחנו בתוכם ולשומם מקור ברכה לבני ישראל לדורותם, התיצבנו מנגד, שָׂערנו שער, רעמנו פנים, השמענו קול אָלה וחרם, ־ דִמינו לעצור את גלגל העת בתקופתו והגלגל עבר על פנינו ויהדפנו בכחו אחורנית והחנוך נתּן באשמתנו וברפיון ידינו בידים לא־אמונות, אשר פִּלסו לו נתיב אל דרכי שאול ואבדון כיום הזה… ומי יתן לנו עתה בתי ספר עברים, ־ הבתים, אשר היו לנו אז לתועבה ולמשטח חרמים, ־ מי ישיבם לנו עתה, בהיות בנינו ובנותינו מגֻדלים מנעוריהם בבתי הספר לעם הארץ ומתנכרים מדור לדור לאבותיהם ולעמם, בהיות היהדות הולכת ודלה גם בבתי היראים והחרדים, ורבים בהם, אשר דור שלישי לא יבא להם עוד בקהל ה'. – אהה, כי נסכלנו, שגינו, שחתנו לנו ולכל העם!

ו“הצדיקים” פקחו עיניהם וימֻשו וימַששו עפעפיהם ויהיו כאנשים אשר יֵעוֹרו משנת־עִועים, ויתלחשו איש אל אחיו לאמר: מה זה היה לנו ומה זאת עשינו, כי שלחנו את המון ישראל בדרך תהפוכות, כי שקדנו לנסוך עליהם רוח תרדמה וקפאון, כי היינו לקירות ברזל מבדילים בין קצה העם ובין קצהו בעת התעורר האהבה והאחוה, בבוא עת התחבר והתאחד המימינים והמשמאילים להיות לעם אחד, כי כרתנו ברית עם מרשיעי ברית ועם אוכלי עמנו עשינו חוזה; איך נואלנו לשית ידינו את האצילים הגאיונים צוררי ישראל ובוזיו ולהטות ביד צאן מרעיתנו את הבחירות לחפצם! ומה מצאנו באחינו היהודים הלאומיים עול כי נהדפם באיבה ונשים מכשולים על כל דרכיהם, ולמה נעמוד כצרים צוררים לישוב ארץ ישראל, המצוה הגדולה, אשר לאורה הלכו גם הצדיקים והחסידים הראשונים מימי ר' מנדל קאסובר והלאה. עם רב אנחנו וכח גדול לנו בתוכם, מסלות בלבבם, כח האמונה והדרת הקֹדש, אשר הנחילונו אבותינו: ואיך הזנחנו את הכח האדיר הזה לבלתי פלס לו נתיב לטובת העם, לתחיתו ולעתידותיו בהיות לאל ידנו לעשות הרבה יתר מן הציונים ולשום גם לנו שם וזכר עולם בדברי ימינו! אהה, קשינו ערף, תעינו, תעתנו!

ועל המתבוללים עבר רוח משפט ויחפשו ויחקרו את דרכיהם ואת דרכי רעיהם, אשר היו לפניהם, ויהגו בשבר רוח לאמר: הן קדמונינו התחכמו לשכניהם, לעם הארץ, בבקשם קרבתם, ויכחידו ברוח פיהם את ישראל מגוי, לאמר: לא יהודים אנחנו, כי אם אשכנזים ובני עם ועם, בעלי דת משה. בשקר הנלעג הזה דִמו למצא מנוחה בגוים ולשכון כבוד בתוכם – ויתעו בנפשותם ויוליכו את העם שנים־שלשה דורות בדרך עקש ופתלתול והועיל לא הועילו. ועתה הנה יודע כל אשר לו לב לדעת ועינים לראות, כי אין הגוים חפצים לא ביהודים ולא בבני דת משה וכי לא נפיק רצון מהם עד אם הסירונו מעלינו גם את המַעטה הדק הזה, את הדת, כאשר לא נזכה בעיני אחינו ועמנו עד אם שבנו אל מחנה ישראל תשובה שלמה: ולמה איפוא נפסח על שני הסעיפים וננוע כנפשות אובדות בין ישראל לעמים, ומה בצע כי התבאשנו עם אחינו ונלך אחרי זרים לרוץ לפני מרכבתם, כי נמכרנו וכי מכרנו את חפצי עמנו לנכרים וכי היינו אנחנו וכל יש לנו הדום לרגליהם ודֹמן לאדמתם. אנחנו התכחשנו לעמנו, לנפשותנו, למורשת לבבנו, ואחינו החדשים יכחשו בנו ויבעטו בכל מנחותינו בגאוה ובוז, והבושה תכסנו יומם והנֹחם יאכלֵנו לילה… הה, קצנו בחיי עמל ורעות־רוח כאלה – הבה נשובה אל עמנו, אל מולדתנו, אל מקום שם נכונו לנו אהבה וכבוד ומנוחת־נפש ואחרית ותקוה!

ככה התודו כל מפלגה וכל מעמד על עונותם ועל עונות אבותיהם, על כל זדון ומשוגה ועל כל מעֻות, אשר נודעו להם עתה, כאשר יוָדע לחולה אָנוש, בשוב אליו רוחו, חליו ומכאוביו לפנים.

אז קם ויהי הדבר, אשר לא היה כמהו בישראל למן היום אשר נשבת ועד ארבע הארצות: הרבנים וראשי הקהלות, הצדיקים, הציונים והמתבוללים וכל פנות העם נתנו ידם גם הפיקו נפשותם איש לאחיו ואיש לרעהו ויועדו יחדיו על פי הקול הקורא להם ממעמקי לבבם, ויבאו מכל הערים לאספה גדולה להתיעץ על כל הדבר הגדול אשר לעם ישראל. וחַדודי הקצוות הֻקצעו בפגעם איש באחיו והלבבות הרחוקים קרבו אחד אל אחד ואנשים שונים, אשר לא האמין איש כי יוכלו לשבת יחדיו ולשמוע איש שפת רעהו, היו לאחדים כמעט שישבו אל שלחן אחד שעות מספר. וקנאת הצדיקים והרבנים סרה באפס יד ותֵהפך לעצת שלום ולמחשבות מתאימות לטובת הכלל; והעשירים אילי הכסף גָבה לבם בחברת טובי עמם בעבור חושם בם, כי מצא מין את מינו, ורוח נדיבה סמכתם להקדיש מעתה את הגיון לבם ואת כח מעשיהם ואת תרומות כספם וזהבם אך למחסורי אחיהם ועמם ולא למוסדות נכר; והמתבוללים בכו על צוארי אחיהם הלאומיים וידרו נדרים לשוב מעתה בכל לבבם ובכל נפשם אל עמם ואל היהדות כלה. כי נפקחו עיניהם לראות, כי אמנם “נקל לעלות על הר סיני מרדת ממנו”, כדבר אחד מחכמי הגוים אשר דבר בימי בכּוּרי ההתבוללות¹.

והנועדים כִלו מעשיהם במועצה הגדולה ההיא ויעמידו דבר להועד ולהועץ כמשפט הזה פעמַיִם בשנה באחת הערים הגדולות, אשר יראו להם פעם בפעם, ולהודיע דבריהם ומועצותיהם אל הקהל מעל כתבי העתים העברים. המה נפרדו איש מעל אחיו וילכו איש למקומו והרוח החדשה, רוח ממרום, אשר לבשה את ראשי עם ישראל בעת ההיא, נחה גם על כל העם – העם המתחכם לחכמיו, הממרה עם מוריו והשופט את שופטיו – ויֵהפך לו לב אחר, לב שומע ומקשיב וחרד על דבר מוריו לשמור ולעשות ולמלא את כל משאלותיהם, לשלומו ולטובתו.

המהלך החדש הזה הפליא לעשות ולחדש, בקרב שנות מספר, את בית ישראל ההרוס, ממסד ועד הטפחות.

ב.

ותהיינה ההחלטות הראשונות, אשר החליטו הרבנים וראשי הקהלות ונשיאי המפלגות השונות, במועצה הגדולה, ששם התכוננו לועד־הראש: א) לצוות על כל בני ישראל היושבים בכל גבול אוסטריה־אונגריה, אשר לא יקָרא עוד איש יהודי על שם עם אחר כי אם על שם עם היהודים לבדו, ולא יתערבו עוד בדברי הריבות אשר בין העמים יושבי מדינה ומדינה, ולא יבחרו עוד איש מעם אחר להיות להם לפה בבית הנבחרים ואיש יהודי לא יהיה עוד לבחיר עם אחר; ב) ליסד היהודים להם לבדם בתי ספר תחתיים ושניים לבנים ולבנות בכל עיר ועיר, ולמדו בהם חצי היום תורה וספרות ישראל וכל סעיפי היהדות, וחצי יום – למודי חֹל על פי התכנית אשר בבתי הספר לעם. והבאים בימים, אנשים ונשים, ישימו להם מועד ללמוד היטב את הלשון העברית, כל אשר אינם יודעים את הלשון הזאת, ולא יהיה איש ואשה מבני ישראל, אשר לא ידעו את לשון עמם דעת שלמה כדעת גוים את לשונם הם.

הדבר שֻלח בכל הארץ ונפל בישראל – כנפול מֶשך הזרע על נִיר רך וטוב; היהודים קימו וקבלו פה אחד את מצות הועד הראש ויכּונו למלא אחריה. אך הפולנים, המנשאים את נפשם לבלוע את היהודים בקרב שָנים, שמעו ויתעברו ויתגעשו, כי חרה להם; וימטירו על עם הרמם אש וגפרית בכתבי העתים ואנשי המשטר והשלטון הריקו בני אשפתם וירעצו וירוצצו את בני ישראל וישימו להם מוקשים על כל דרכי החיים, ככל אשר היו עושים מתמול שלשום ויותר, עד אשר גבר הלחץ והעני לאין מחיה. אך היהודים נשאו וסבלו, חזקו והתחזקו, כי רוח הגבורה אשר נחה על אבותיהם ועל אחיהם בכל המוצאות אותם מימי מסעי הצלב ועד גזרות ת"ח ועד הרגות קישינב והומל, נוססה בם גם הם ויעמדו בפני לוחציהם ודוחקיהם ולא שבו מפני כל. צורריהם התנכלו להם בתחבולותיהם להכרית אֹכל מפיהם ועשירי ישראל קמו על נדיבות ויכוננו בתי עבודה ובתי־מַשָׁאות בעיר ועיר וימציאו עבודה לעניים, לחם לרעבים, ומשען ומשענה לכל אשר מטה ידם, לשום להם שארית בארץ. וגורלות הפילו על כל אשר לא יכול עוד לקום ולהתעודד במקומו, להוציא אותו ואת נפשות ביתו ארצה ישראל, ששם קנו חלקות אדמה רחבות ידים, ויסיעו שמה כל עני וכל כושל ויביאום ויטעום בהר נחלתנו במושבות החדשות, אשר כוננו שם ביד אנשי מעשיהם, ויהיו למחיה לאדם רב.

והמלחמה אשר נלחמו היהודים עם שואפיהם על נפשם, על מולדתם ועל עמם, כבדה מאד וגם האריכה ימים עד שנה. והפולנים בראותם כי קצרה ידם שִנו את טעמם ויתהפכו בתחבולותיהם כמשפטם, ויעשו חֹנף ויבטיחו וינסו לחתור בחשך ולהפריד בין עצומים בדברי מרמות, כי אמר: הַפרד ומשול. אך ידי נכדי החשמונאים לא רפו ולבם לא נפל מפני המוראים הגדולים ולא נפתה על המדוחים ומשדה המערכה לא שבו ריקם. בכתבי העתים, במקהלות־עם ובבית הנבחרים השיבו מלחמה בחזקה ויעוררו את דעת הקהל בכל הארץ וגם מעבר לגבולותיה. גם עוזרים גדולים ונשואי פנים נמצאו להם הפעם: ראשי העמים אשר במדינות אוסטריה ובחיריהם בבית הנבחרים ראו כי טוב לפניהם לעמוד לימין היהודים בריבם זה, וישמיעו במרום קולם וירעישו וירגיזו את הממשלה הרֹאשה בשאלות ובתוכחות מאין הפוגות. וכראות הממשלה כי ריב לה עִם עם רב, אשר כח גדול לו – כח האחדות והאחוה כללית – ובעלי ברית על ימִינו מסביב וכי כבר יגעה בתחבולותיה בדֵי־ריק וכל הארץ כמרקחה ואין קצה למבוכה, ־ ותעזוב את דבר הפולנים ותַבלג על גאונה ותכָּנע ותודיע יום אחד גלוי לכל העמים, כי זה עתה נודע לה אשר היהודים יושבי ממלכתה הם – יהודים וכי על כן, למען הצדק והיֹשר, אשר היו תמיד נר לרגלה, ולמען השלום, אשר שבת מן הארץ זה ימים רבים, יען אין הקהל קש־הערף הזה אובה לבוא אל קֶרב הפולנים, גזרה אֹמר להיות עם ישראל מעתה כאחד עמי הממלכה ובגוים יתחשב גם הוא – התשיעי בחֹברת.

ותשקוט הארץ וגם היהודים וגם העמים האחרים יושבי אוסטריה שמחים, כי נגדע הסבָך, אשר נאחזו בו אלה ואלה בכל ריבי־עם השבים ובאים שם בכל עת תמיד כמוצאי בֹקר וערב; רק הפולנים עודם חורקים שִניהם על בִּלעם כי נפל מפיהם – עד אשר יסכינו ועד אשר ישלימו עם מצב הדברים גם הם. –

ובתי הספר העברים התחתיים והשניים היו, בשנות מספר אחרי הוסדם, למקור חיים לאנשי ההשכלה, אשר חכמתם בזויה לעם הארץ יען היותם יהודים, ולתופשי התורה, אשר באו איש איש ממלאכתו, לעבוד עבודתם קֹדש בתוכם (כי מפני הבתים האלה, אשר היו רצוים לכל העם ודרושים לכל חפציהם, סרו מעט מעט החדרים והישיבות, שני הקצוות, אשר לא עמד טעמם בם עוד מרוב ימים); ולמקור נפתח לעבודת הרוח, כאשר בימי הוָסד הישיבות ביד ר יעקב פולק ור' שלום שכנא; אפס כי העבודה הזאת נגלתה הפעם בדרכים חדשים ובצורות חדשות לרוח העת. ותחת אשר לא יכול רוח ישראל לעשות פרי־תאר למינו ולא נודע כחו בעוד היות זר מעשיהו, נכריה עבודתו בתוך העמים, כאשד לא יוכל פרח לבנון להתפתח על פי דרכו בתוך מטעי הצפון, ־ מצא עתה את פקודתו וישָב לעשות גדולות כקדם. ויקומו בימי דור אחד סופרים חוזי חזיונות, משוררים, חוקרי חכמת ישראל ובוני ספרותנו הישנה והחדשה, כאשר בימי קרוכמל, שי"ר ואֶרטר, ויהיו לנס לכל הקהלות אשר בארצות הקרובות, ששם שַח רוח ישראל מפני עקת אויב, והרחוקות, ששם דללו וחרבו מקורות התרבות העברית מפני אור פני הגוים, אשר הֶראום במאה האחרונה.

ג.

וככל אשר שקד הועד־הראש על כבוד שם ישראל ועל תחית רוח ישראל, כן שם לבו אל המוסר העברי ואל משמרת הטהרה והתֹם לצעירים מזכר ועד נקבה – הם הדברים אשר היו כיסוד מוסר לתקומת העם ולחַיָתו האמיצה, המלאה והרעננה, כל ימיו שמרו את משמרתם קדש, מימי קדמותו ועד הדורות האחרונים. – ויבקשו לדעת מה לעשות למען השב לאיתנן את סגולותינו ההן, אשר בגללן אִשרו אותנו כל הגוים ואשר, לדאבון לב כל הדורש טוב לעמו וחרד על עתידותיו, אין עוד כחן עתה ככחן לפנים. –

כי אמנם עוד היום, אחרי רדת המוסר העברי ממרומיו, עודנו גבוה ורם לאין ערוך ממוסר העמים הקדמונים והאחרונים; עוד היום נַעלו בנות ישראל, גם בנות דַלת העם וכל שוכני בסתר המדרגה, שבעתים על בנות כל הגוים לתֹם ולהצנע לכת. ואולם הלא הנה נִבעו פרצים גם בחומה הנשגבה הזאת, הלא הנה נראו מראות נגעים גם בבית ישראל אשר היה עומד לנס עמים, ועל העומדים בפרץ למהר לרפֹא את הנגע, בטרם יִפשֶׂה ויאכל עד היסוד בנו ובטרם נהיה לשכנינו למלה לאמר: הנה ככל הגוים בית ישראל.

ובבקשו בינה – ויכונן לחקר הימים הראשונים והאחרונים והשתנות דרכי החיים בישראל לפנים והיום, ויערוך את ערכם ואת תוצאותם אלה לעמת אלה, למען קחת מהם תורה להיטיב את הרעה.

לפנים, בעוד היות ישראל שוכן לבדד במשכנותיו בתוך העמים וחקות אבות לו לקו בכל ארחותיו, היה החק “בן שמונה עשרה לחפה” מבצר משגב למוסר העברי, ואם יש אשר אֵחר הנער מן המועד הזה שנה או שנתים, גם אז היה תמים בדרכיו עד היותו לאיש – “גן נעול, מעין חתום”, כדרשת חכמינו; כי בכל קהלות ישראל השכינו, ככרובים על דרך עץ החיים, המון חקים ותקנות וגזרות וסיָגים לשמור את דרך הבחורים מחטוא גם במראה עינים או במאויי לבב. ויהי כי שמרו הצעירים כחם וראשית אונם כל ימי בחורותיהם, היה “דרכו של איש לחזור אחרי אשה”. אם לא קנה עוד האיש את אשתו מיד אביה במֹהר ובמתן כמנהג הקדמוני, אשר עודנו נשמר ונעשה עד היום בתוך עמים יושבי קצוות, הנה גם הרבה לא הרבו הורי האשה במחיר לִקֻחיה עד להכשיל כחם, כי עוד היתה האשה דרושה; גם היפה בבנות, גם אשר נגרע חלקה בחן וביֹפי, גם היונה אשר כנפיה נחפו בכסף, גם בת העני בישראל – כלן מצאו להן מנוחה, בבוא עתן עת דודים, אשה בית אישה, אשר מִנו לה ממעל “ארבעים יום קודם יצירת הולד”.

ואולם באחרית הימים התערערו סדרי החיים והגבולות, אשר גבלו ראשונים בחכמתם, הוסגו לאחור או לפנים וגם מן החק ההוא, חק הכניסה לחֻפּה, נטו כה וכה ימין ושמאל, על פי אשר היתה עליהם יד המסבות: אלה הרחיקו לכת עד נשואי בֹסר – עד היות הילד מתעטף בטלית לפני החלוֹ להניח תפילין, ואלה אֵחרו את מועד הנשואים, עד אשר כבר יכול הבחור לראות בנים לבניו… הרעה השניה הזאת, אשר לא הריעו עליה בספרותנו החדשה כעל הראשונה, אף כי הרבתה לבלע ולהשחית ממנה, פרצה היום כמעט בכל תפוצות ישראל, אחרי אשר זה כמה נפרצו גדרות הצניעות, מורשת אבות, בראשונה בקרב היהודים הספרדים, אשר היו קרובים אל עם הארץ, שוכנים אתם בתוך טמאותם; ויש אשר גם מעיני העדה נעשתה בשגגה בתתם מכשול בפני הצעירים למַלא שִׂפקם בלא כדת². ואחרי אשר למדו בחורי ישראל אל דרך הגוים לשבור עליהם חק ולשבור בחוריהם לפני בוא מועד, אין חפץ להם עוד לבנות להם בית כדת משה וישראל; החן והקסם ומשא־הנפש השפוכים על ענין הנשואים חלפו הלכו להם ונשאר אך – החשבון… ובכן הבחורים הולכים בגפם עד חצי ימיהם ומפזרים כח נעוריהם ופרחי אביבם על כל דרכים ובנות ישראל יושבות ונובלות בנעוריהן אשה בית אביה; שקר החן והבל היפי ושוא כל יתרון גו ורוח, כי אין מחסור לצעירים… כעת יֵאמר לאיש ישראל: אוי לו למי שבניו נקבות!" עליו להתאזר עז, להתאמץ בכל מאמצי כח, לחשוך אֹכל מפיו ושמלה מעורו ושֵנה מעיניו ולגזור על ימין ועל שמאל למען הרבות מאד מֹהר ומתן ולקנות בעל לבתו. ואחרי כל אלה, הנה הברית הזאת, או העסק הזה, לא ברית־מלח היא בין האיש ובין אשתו, כאשר היה בימים הראשונים, ואחריתה לא תבֹרך. והדברים עתיקים וידועים.

למצב הדברים הרע הזה שם הועד הראש את לבו ויגזר אֹמר: עת להוציא ישן מפני חדש ועת להחזיר עטרה לישנה. אם כל הסופרים, אשר דברו על שאלות החיים מימי ר' מנשה מאיליה ועד היום, נתנו דפי במנהג אכילת המזונות על שלחן החותן, כאשר קראו חמס על הנשואים המוקדמים, הנה עתה הראונו ימי דור אחד, כי בא מועד לשום לב גם אל העֵבר האחר אשר למטבע… ובכן תקן הועד תקנה חדשה, שהיא ישנה: להשיא מעתה את הבנים במלאת להם שמונה עשרה שנה, ולתת אבי הבת לחם ומזון לזוג שנות מספר עד אשר ישלים הצעיר חקו בלמודים או בעבודת הצבא ועד אשר תמצא ידו להכין בחוץ מלאכתו. המזונות יהיו תחת המֹהר הנפרז (אשר יחדל מעתה) – קרבן תחת קרבן, ופרי הקרבן הזה – תקנת בנות ישראל ושיבת הבנים אל התֹם ואל הטהרה, סגולות עם ישראל מעולם ומקורות החיים הטובים לאיש ולעם. – גם שוֹם חק ומשפט לצעירים, הבונים בית בישראל, להניא אותם מתת יגיעם בתפארת בגדים, כלים ועדיים, ההורסים את הבית גם בטרם יתכונן.

ואף כי, כאמור, היה כל העם נכון לקים ולקבל את כל תקנות הועד־הראש, עוד הוסיפו הרבנים ואנשי עצתם לתת תֹקף לדבריהם בצאתם פעם בפעם מסֵתר אהלם אל העם ויוכיחו ויזהירו ויטיפו השכם והטף לארחות צדק ומישרים בבתי המועד ובבתי הכנסת ויבארו את הכל באר היטב ויפיצו אור על כל נתיבות החיים – אור אשר שבו קרנים מידו גם להם, כי ראה העם וידע ויכר כי לו רועים נאמנים קרובים אליו, דורשי שלומו וטובתו באמת – ויוסיפו לאהבה ולכבד אותם שבעתים מאשר לפנים.

והתקנות האלה שִנו לטוב את דרכי החיים, שכבר עלה בהם רקב, ויבראו שמים חדשים וארץ חדשה לצעירי ישראל הבנים והבנות ולכל העם. ועוד מעט ויהיו הסדרים החדשים־הישנים האלה למופת לכל הקהלות הקרובות והרחוקות, ככל אשר היו לפנים סדרי הקהלות אשר בפולין ולנס לכל תפוצות ישראל.

---

עֵץ יִשְׂרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

בחשוך עלינו היום והצללים שבו אחרי האור – היינו כחולמים, באין מעמד לרגלינו בארץ חיים – נבנה לנו מגדלים וראשם בשמים. היבאו החלומות? היתכוננו המגדלים על יסודות מוצקים? אל אלהים ה' הוא יודע וישראל – הוא יֵדע: יקרבו או יארכו הימים ובא כל חזון וכל חלום והיו למעשים או יעלו בתהו וכלו ועברו כצל – לפי אשר יהיה לב העם וגדוליו לעשות או לחדול. ואני הדל באלפי החולמים לעמֵנו שיבת שבותו, הנה נא הואלתי לספר לאחי את חלומותי מהקיץ כפעם בפעם, אולי ישמעו ואולי יואילו, אשר להם המשפט ואשר כה בידם, לתת להם פתרונים, וידעתי כי לא לריק חלמתי.

­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

ראיתי והנה עץ צומח מראשו ולמטה, אשר לא כדרך כל העצים: הפרי נִשא על כנפי רוח ויובל אל מקום פלוני אלמוני, אל בין הררי קדם, ויתערה בארץ ויוכן על מכונתו. ממנו השתרגו ירדו אחד לאחד ענפים, בדים, שרשים, עד אשר היה הכל לעץ אדיר מעמיק, מרחיב, משתרע על כל סביביו, וענפיו עושים פרי חדש, שונה לתֹאר ולטעם ולתֹם מן הראשון, שהוא הובא הֵנה כיליד חוץ מרחוק מארבע רוחות השמים, ובלִיל־טעם אדמת הנֵכר עוד עמד בו בראשית ימי מגוריו ימים רבים.

ואשאל את מליצי הדובר בי, המליץ בין חזיונות הרוח ובין מראות החיים הנראים תחת השמש או הבוקעים ועולים, ככנפי שחר, מסֵתר הרי בתר, מעֵבר למסך העתידות, – ואֹמר: מה אלה? ויפתח את פיו ויורני ויאמר לי:

העץ ההפוך אשר ראית, עץ ישראל הוא, אשר עניניו מלאים תהפוכות מאז נִסח מאדמת מטעו ויתגלגל תחת שואה אל כל אשר היה הרוח, ויהי בארצות נודו כעץ אשר לא שׁרַש מתחת גזעו וזרעו בכל הגוים ופריו – מלֹֹא כל הארץ. והפרי – הם צעירי העם, אשר נסתרה דרכו ודרכם מחיי ארץ והנם שמים פניהם השמימה – אל חיי הרוח, אל החכמה ואל המדע. וכי גדרו בעדם גם דרך הרוח העולה למעלה – וינָשאו על כנפי רוח נדיבות ויצאו ויבראו להם שמים חדשים בארץ חדשה ועליהם התקבצו לנקבציהם כל סביבם מענף ועד שרש ויהי העץ שלם עומד על כנו ושרשיו פרצו בארץ וירבו ויעצמו ויהיו יסוד מוסד לתקופה חדשה.

ועוד אני מתבונן בדברים האלה הסתומים והחתומים כדברי האורים והתֻּמים וקורע להם חלונים ומבקש פתרונים – והנה באו הימים, צמחו החדשות, נגלו העלילות אשר רֻקמו בסתר, והחזיונות המסֻפּרים לדור לבשו בשר ועור ויהיו למעשים ויצאו לאור.

כימי דור אחד התנהלו צעירי ישראל בארץ רחבת ידים על מבועי החכמה, משא נפשם, כעל מי מנוחות; המה ובני עם הארץ יחד חברים שקדו על דלתות בתי הספר ובתי המדרש לכל אוָת נפשם ולא גֹרשו ולא דֹחו ואיש לא אמר להציב גבולות למספר בני ישראל. כי היו היהודים דרושים להריח בשאָר רוחם את עמק העכור ולגרש בעמוד אִשם את הענן ואת החשך מעל רחבי הארץ, וכי דִמו למשכם ברשת זו טמנו להם, אל קרבם, ולבלעם כשאול חיים. ורבים השלימו חקם ויציבו להם יד ויהיו למאורות לארצם ולכבוד בתוך עמם. – עד אשר נהפך עליהם אופן, כי היתה רוח אחרת בארץ בראש מרומים, ויסגרו מפניהם מעט מעט את מקדשי הרוח ויגבילום ויעיקו להם הלוך והגבל, הלוך והעיק עד מחנק נפש, וכי נדדו הלכו למרחוק לשבור צמאם לחכמה ב“ארצות ההשכלה והחֹפש”, דבקה הרשעה אחריהם גם שם, כי גברה הרוח היוצאת מצפון ותגדל יתר אל הנגב ואל המערב ואל כל הארצות המתהללות בתורת האהבה והחסד.

בראשונה התגלעו הצעירים בני הגרמנים – העם, אשר מוסר בני שם לזעוה לו ולחכמיו ואשר גם הספיח, אשר עלה בשדה נחלת אבותיו מִמַפַּל תורת ישראל בשפכה את רוחה על כל הגוים, כעצם בגרונו עד היום הזה – כי הרוח העברי המתהלך משער לשער ומגבול לגבול לרגלי היהודים יוצאי המזרח, בא כזמורת זר אל אפם ויזוררו הנערים תלמידי המכללות ויתגעשו ויתהוללו ויעירו קנאה. ואחר יצאו בעקבותם רעיהם בני עם ועם, אשר היו הגרמנים להם למופת בשנאת ישראל בעשרות השנים האחרונות, – ויעשו כן גם המה. והוריהם ומוריהם הופיעו על עצתם וגם החזיקו על ידם בסתר ובגלוי. ותהיינה תוצאות כל אלה לתלמידים העברים במקומות אשר באו שמה: פנים נזעמים ותגרות ידים ושפך־דם ואחר – חקי עמל וחרצֻבּות־רֶשע כחקים וכחרצבות, אשר הדיחו אותם הלום.

וזעקת התלמידים העברים, היושבים בארצם שוממים מבלי תורה והשוכנים אל בין עקרבים בארצות נודם, עלתה באזני הקהל ותך גלים בקרב השאננים והבוטחים ותגע עד לב עשירי ישראל וגדוליו ואציליו, אשר היו לפנים בתלמידי בתי המדרש לחכמות גם הם ויתהלכו ברחבה ויעלו ויצליחו, ואשר להם בנים המתעתדים ללמוד לֶקח ומקום אין, – ויועדו ויוסדו יחד ויבאו בדברים עם רעיהם אשר בארץ ואשר מחוץ לארץ, מאשר הציבו להם בחכמתם או בעשרם יד ושם על ארץ רבה, ויעירו ויעוררו את הכל, וירימו תרומות־כסף גדולות, כמעשה יורשי ויסוצקי, אשר היו מופת לרבים, ויכוננו “אוצר לתרבות”. אז נוסדו שנה אחר שנה המון בתי ספר תיכונים עברים בערי ארץ ישראל וסוריה מִבֵּרוֹתָה ועד עזה ומירושלים ועד דמשק ומכללות עבריות בברותה, ביפו, בירושלם ובדמשק. ואליהם נהרו צעירי ישראל לרוב מכל קצות ארץ מזרח־צפונה, וטובי חכמי עמנו מן המערב. כי עזבו איש את משמרתו בבתי הספר ובבתי המדרש, ששם ישבו אל קוצים בתוך חבריהם בני עם הארץ, ויבאו לשכון כבוד בתוך אחיהם ועמם ולהיות להם למורים. והרבים בהם, כל אשר השיגה ידו, התנדבו לתת לֶקח בבתי הספר החדשים בלא כסף ובלא מחיר שנה אחת או שתים. ובתי ישראל אלה היו לנס לרחוק ולקרוב, וכסף תועפות להם מאוצרות נדיבי ישראל אילי הכסף, היושבים על גפי מרומי אירופה, ומתבואת עצי הזית ליער הרצל, הנותנים פרים זה שנות מספר.

והבתים האלה לא נוסדו בתוך הערים בראש הומיות, כי אם במגרשיהן בקרבת שדי תבואות ומטעי גנים ופרדסים, כמשפט בתי המדרש לישראל בימי קדם (“כרם ביבנה”). ולמדו התלמידים כל שנות לִקחם גם עבודת אדמה ולעתים מזֻמנות ימלאו בידיהם אחרי תורת פי המורים ונתנו חלק לנפש ולגוף גם יחד. ומן התחברות אל האדמה אם כל חי, היו כל הימים בריאים וטובים, מוצקים משרירים ועד עצבים, לא כהתה עינם ולא נס ליחם ולא נהפך לשדם כבחורי הישיבות לפנים, אשר נזורו כלה מן החיים וממנעמיהם, וכתלמידי המכללות באירופה השואפים חיי בשרים בכל פה ושתו ומצו את כוס העדנים עד הקֻבּעת, עד בלי השאיר כֹל לימים הבאים.

ותאות צוררי ישראל באה ונהיתה, כי טהרו בתי הספר בארצם מכף רגל יהודי, גם חמשת או עשרת האחוזים, אשר נתן החק ליהודים, בֻּקשו ולא נמצאו. ויהי כי חדל תלמיד עברי מקרב הארץ – ותחדל אהבת תורה ותסר קנאת חברים; התלמידים בני אזרח הארץ, אשר ידעו כי דרכם נכון לפניהם, נתנו לבותם לכל הבל נדף, אך לא לדעת ולכשרון, ויהיו הבתים ובאיהם כפֶחם בלי שביב אש וכמִשְׁאֶרת אשר שאור אין בה. עד אשר גברו התלונות מכל עבר ויתאוננו ההורים ויֵרגנו המורים איש בביתו ואיש במסבו, לאמר: מה זאת עשו חובלינו, כי הסירו את האש המניעה בכחה את כל המכונה, כי שִלחו את בני העם הער והעונה מקרבנו ונשאר אחריהם קֹר וקפאון, דממה ושממה, שואה ומשואה!

והצעירים אשר השלימו חקם בבתי המדרש בארץ ישראל, נרדם נתן ריחו עד למרחוק ויגַדלו שם ישראל בכל המקומות אשר באו שמה. הילדים, אשר יצאו לפנים מארצות הגולה כשרשים מארץ־ציה, צנומים דקים ומדֻכּאים מנפש ועד בשר, נראו מקץ שנים כנטיעים מגֻדלים בגן אלהים לפני שמש ורוח צח, ורבים מן הגוים צוררי ישראל לפנים ראו את הצעירים האלה והנה כלם בחורי חמד טובי מראה וטובי שכל והליכותיהם כלן אומרות כבוד ועֹז ותפארת אדם – וישתוממו על המראה ויֵהפך לבבם כבלעם בנוח עליו הרוח, ויאמרו: אכן מהיות העם הזה קרוב אלינו תמיד שוכן בין כתפינו, גדלה ככה שנאתנו אותו מבלי הדעת. כי גם את הקרוב מאד גם את הרחוק מאד לא יֵדעו ולא יכירו היטב, ולו היינו שכנים קרובים אל השמש, כי עתה ראינו אך את כתמיה ואת הדוּריה ואורה לא ראינו… על כן פקחנו עינינו אך על רעות העם הזה לא ולא על טובותיו. ועתה – הביטו וראו את הצעירים הנחמדים האלה, את חין ערכם, את מראיהם ואת כל דרכיהם, הלא כלם יחד זרע ברך ה' המה, ומי יתן והיו גם בנינו כמוהם!

הרבים בצעירים האלה אמנם נותרו בארץ; אך היוצאים אל אירופה מצאו דלתים פתוחות בכל מקום ויותר בארץ ענים לפנים – ברוסיה. ממשלת הארץ הזאת המדַכּאה את היהודים בארצה, נטתה חסדה ליוצאים ותשם את לבה עליהם לטוב, כמעשה הספרדים עם מגֹרשיהם לפנים והיום וכמעשה צרפת עם הקתולים, אשר היו לה למרמס בארצה ולכלי חפץ בארץ הקדם, – ותתן להם מחסהּ ומשענתה בארץ מגוריהם החדשה ותבחר ותקָרב אותם בשובם, לתת להם פקודות ומשמרות ולהרכיבם על במתי ארץ, בשגם בממלכה הגדולה והרחבה הזאת מעטים הרופאים, הסוללים וכל בעלי ההשכלה הגבוהה מדֵי־צֹרך עם הארץ, ההולך ורב הוא ובערותו עמו.

ולרגלי הילדים הבאים אל בתי הספר ואל בתי המדרש ההם, באו אבותיהם, קרוביהם ומיֻדעיהם ויֵאחזו בארץ ויֵפרו בה ויַפרו אותה וימַלאוה אדם רב. ותחת אשר בתקופה הראשונה הביאו לנו שלשים שנות עבודה בארץ ישראל המון מושבות ואכרים – השרשים והבדים – בראשונה, ושנים או שלשה בתי ספר תיכונים – הפרי – באחרונה, הביאה התקופה השניה המון בתי ספר תחתיים ושניים ועליונים ועליהם – קהל תושבים ומושבות, אשר התכוננו ואשר התערו בכל הארץ מסביב מענף ועד שרש.

---

הַמַּבּוּל הָאָדֹם

מאת

מנחם מבש"ן

הסערות מחוץ והשממון מבית שמים מעצור לרוח, מחסום לכל הגיון־לב, כאשר תעצור הסערה הקרה בעד כל ציץ מהתפתח. לעת כזאת יבאו חזיון תחת הגיון, דמיונות תחת עבודת הרוח וחלומות תחת מעשים. בעת כזאת יֵאצרו ויֵחסנו מחשבות ומעשים לימים הטובים כי יבאו, כאסוף השרשים מתחת את לשדם בטרם יוכלו להפכו לפרי תאר לעיני כל, ושעשעו והשתעשעו בתקוות, בדמיונות ובחזיונות והתנבאו במחנה. “והנביא אשר אתו חלום – יספר חלום”.

גם אני בחלומי.

א.

והנה שואת פתאם, סופה וסערה ורעם ורעש כפרץ המון הרי געש, השמים קדרו והארץ התבקעה ושערי שאול נפתחו, והנה השטן יושב לכסא וכל צבאו סביבותיו. ומלך בלהות סר וזעף, מתעבר ומתקצף, כי ארכו לו ימי השלום בארץ וכוס החֵמה אשר בידו כמעט נִדּפה יָבשה עד הקֻבּעת ואין שותה. ובהִסער לבו עליו צוה להביא את ספר הזכרונות, אשר בו כל תלונה, כל עלילה, כל תואנה אשר לו ולשעיריו ולכל החיה הרעה, ממשלת ידו, על האדם מימי קדם ועד אחרית הימים. ויקָראו הדברים לפניו, וכספר נגֹלו נשכחות, ובתוך הזכרונות – כל תלונות החיה והעוף והרוחות והשדים על האדם, אשר גמלו עליו פעם בפעם ולא שֻלם להם כעל גמולות.

ויספרו העורבים בתלונותם לאמר: היֹה היה איש קנא ומר נפש, איש ריב לעמו ולגדוליו, עקב אשר בקש לעשות אותם לעם קדוש לה' והם בקשו ללכת בשרירות לבם, לעבוד את הבעלים ולהתענג על החיים ועל מנעמיהם. והאיש, בבקשו מפלט לו מפני חמת גדולי עמו, נדחף אל אחת המערות הנשקפות על פני הירדן, ויהי צפוי לרעב ולעורבי נחל. וישאו בני עורב את עיניהם אליו ויאמרו: הנה לנו נתח טוב, עינים גדולות נוצצות ככוכבים – ננַקרן והיו לנו לברות ובשרו לארוחת הערב. אך העורבים הזקנים, אביהם ואמם, הניאו אותם באמרם: נזיר אלהים הזקן, כלו רוח ולא בשר, ובעורקיו ובעצמותיו אש ולא דם – כַּלכלוהו והיתה זאת לכם לצדקה ולזכרון באדם, בספרתו, וגמולכם ישֻלם לכם למועד. ויעשו כן ימים רבים ויביאו לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ויחכו לגמול – ואין; כי בכח פעולות איש־הרוח־והאש ההוא ובכח מעשי חניכיו אוחזי דרכו, היה שלום בארץ ימים רבים והעורבים רעבו לבשר…

והדגים התאוננו גם הם לאמר: איש נודד ממקומו ישב באניה ורעיו הטילוהו אל הים, אל תוך פי הדג, ויבלעהו ויאמר: זה יהיה לי שלוּמים על כל המון אחי הקטנים, אשר היו למאכל לאדם, וגאלתי דמם מידו. ובטרם יאֻכּל בִּלעוֹ בבטנו והנה חזקה עליו יד ה' להקיאו אל היבשה; כי נביא היה האיש, דובר שלום לבני האדם, למנוע חרבם מדם ושִניהם מטרף. ובני האדם (גם אנשים השמים את האדם אחיהם כדגי הים) מוסיפים לצוד דגים ברשתם בדור דורים, ואלה עודם מחכים ליום נקם ושִלם, כאשר דבר להם השטן, השומר צדק לעולם, ואין.

והזאבים התאוננו ויספרו לאמר: בימי קדם החליפו האדם והחיה את דרכיהם: בני האדם היו משליכים ילדיהם על פני השדה להאבידם, כי בקרו אותם בהוָלדם והנה לא היו חזקים דֵי רצוֹח אנשים בגדלם, או כי הִשִׁיאו אותם דברי חזון וחלומות, והזאבים באו, חלצו שד, היניקו אותם – את כורש, את האחים רמוס ורומולוס ועוד, אשר לא פֹרש; וגם שום שם להם האדם זכר בספרתו וגם היתה זאת להם לחרפה ולשם רע בקהל חיתו יער, לאמר: היו הזאבים לנשים רחמניות. וכי באו לבקש שכר לפעלם, ויאמר להם השטן: שכרכם שמור לכם למועד, ומי יתן והיניקו הזאבים את כל ילדי בני האדם והיה דמם אשר הזילו אל קרבם למקור מלחמות־תמיד וחרב והרג ואבדן.

גם מן השדים והרוחות ספרו את החסדים ואת הטובות אשר עשו פעם בפעם לבני האדם, ככל הכתוב בספורים ובספרים הקדושים, וידרשו את שכרם השכם ודרוש, המה והחיה והעוף, עורב וזאב ודגי הים – יום נקם באדם, יום שלוּמים לכל תגמוליהם עליו (הן האדם לא יעשה טובה לרעהו כי אם בעד גמולות או למען הכין רשת לפעמיו ולמשכו בה אל אשר יהיה רוחו, ואף כי השדים והרוחות. והחיות הרעות!).

ורוח עועים נחה על השטן המבקש תואנה לבלע ולהשחית, ויהיו לו הדברים העתיקים הכתובים והנקראים לפניו בספר זכרונותיו, כחדשים, ותלונות דורשי המשפט עלו באזניו מערפלי ימי קדומים, וכמו תמונות לנגד עיניו וקול מלים שמע – קול מר צורח, קול ילֵיל, קול מצפצף מנִבכי ים, קול שַמה ושרקה – ויתעורר כחולם בהקיץ ויקרא: צדק! גמול! נקם ושִלם! עת להשחית, כי בא מועד! וישרוק משריקות פיהו ויקרא לראש שעיריו ויאמר:

שְׁפוֹת הַסִּיר, שְׁפוֹת, הַרְקַח הַמֶּרְקָחָה,

וּמָלְאָה הָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ;

תְּהִי יַד עָם בְּעָם, מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה,

וְיָדְעוּ כֹל, כִּי לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ.

תֶּאֱסֹף הָאֲדָמָה בִּרְכָתָהּ,

אֶת־הַתִּירוֹשׁ וְאֶת־הַלָּחֶם,

וְהוֹצִיאָה הַסִּיר חֶלְאָתָהּ –

בַּרְזֶל וּנְחֹשֶת, כְּלֵי־לָחֶם.

וְנַחַת שֻׁלְחָנִי יִמָּלֵא פְגָרִים,

וּנְשָׁמוֹת אֶל־עָל כְּצִפֳּרִים עָפוֹת:

וְדָמִים כְּנַחֲלֵי־מַיִם מֻגָּרִים,

וְעַל־מֵי יַמִּים יָשִׁיתוּ נוֹסָפוֹת.

וּבְכָל־שָׂדֶה עִיִּים וָחֳרָבוֹת,

וּבְכָל־הֶעָרִים אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל,

וְעַל־כָּל־שְׁעָרִים אִבְחַת חֲרָבוֹת –

כָּל־חַיָּה וְעוֹף אֵתָיוּ לֶאֱכוֹל!

ב.

לכל המראה הגדול הזה נהפכו עלי בלהות ורוחי נָבקה ולבבי תעה ולא ידעתי נפשי, החוזה אנכי בהקיץ אם בחלום. ואשוב וארא, והנה אני עומד בראש ההר, אשר נמלטתי אליו מפני הרעש, צופה ומביט בחרדה על פני הארץ מסביב. והנה הארץ הולכת ומתאדמת והשמים אשר עליה הולכים ומתקדרים וסערות מתחוללות, משמיעות קול ילֵיל, קול זוָעות, מבַשרות שואה ומחִתּה קרובה, ומעינות דם נבקעו ויזובו, לא מבטן הארץ, מקום מוצא מעינות המים, כי אם מעליה, מבּין הבריאות המתרוצצות והמתנגשות בתוך התהו־והבהו אשר על פני הארץ הנסערה כים לגליו וכערער בערבה לפני רוחות הסתו אשר בשלכת. והבריאות – פרועות, איֻמות למראה, דמות אֵימים ופראים ובני שחץ, ידי אדם להנה ופניהן פני אריות, זאבים, נמרים, יענים וכל חיתו טרף, ופני אדם אך מעט מאד בתוכן. והבריאות¹ מתמרמרות, משתרעות אשה על אחותה, גדוד על גדוד ומחנה על מחנה, והסער מֵיליל ממעל ותמרות אש ועשן עולות מסביב עד מחנק נפש, וצבא השמים קדרו, כִּסו פניהם מכלימתם על הנעשה בארץ מתחת. והמעינות יפרצו לאגמים ולנחלים והנחלים – לנהרות רחבי ידים, והנהרות יגאו, יהמו יחמרו, יעלו קצף וגם באוֹש וצחנה מִרבה להכיל, ומאפסי הארץ ומקצותיה השונים יגָלו מעט מעט עוד אגמי דם, עוד נחלי בליעל, אדֻמים, זועפים, והאגמים והנחלים ירבו, יקרבו, יתנגשו יחדו עד אם כסו את פני האדמה לכל מראה עיני מסביב ויהיו לים־דם הולך ושוטף, הולך וסוער. ובתוך הים נִשָׂאים ומתגלגלים הריסות ערים וכפרים, שברי יערים, משוּאות שדי־תבואות, מכִתּת כלי חמדה ושרידי בנינים גדולים וטובים וכל יגיע כפים. ועל גלי הים נגרשים גלגלות רצוצות, צלעות שבורות, ידים ורגלים קצוצות, גויות ובתרי גויות, קֶרב ומעים וכל אברים פנימים וחיצונים, אך לב אדם אין בקרבם. והעצים והפרחים וכל צמח כפנו שרשיהם וענפיהם אל חיק אמם הורתם, מפני הכליון הנשקף עליהם מסביב, כילדים המתחבאים אל תחת כנפי אמם ביום סער. וים הדם הולך וסואן ברעש, וכנפים שחורות לאין מספר משיקות ממעל, ולויתן ורעיו, התנינים הגדולים, פוערים פיהם ושואפים מתחת, ואנקות חללים ושועת נכאים וקול בכי מזי רעב, העומדים בין החיים ובין המות, יעלו והתבוללו עם שריקות העורבים ויללת היענים והמית הסער ושאון גלי ים־הדם והיו לעֵרֶב קולות מחרישים אזנים ומקפיאים את הדם בעורקים. וממעל נשמע קול שחוק נורא, פרוע, מרעים כקול אלפי רעמים – קול שחוק השטן, לועג על רֶשע־כֶסל בני האדם, שוחק על משבַּתיהם.

לקול המולה גדולה נעורו הרפָאים מתחת מים ושוכניהם, וכל רבי מלך בלהות וצבאו ופקודיו יצאו נצבים זה בכה וזה בכה בשבעת הדרכים אשר נפתחו עתה בין ארץ חיים לגיא צלמות, ארץ ממשלת ידם, והמה מביטים, משתוממים ושואלים: מי היצורים הקטנים האלה, בכוֹרי שטן, חרשי משחית, ואיך שִׂכּלו ידיהם לשלוח אל ארץ תחתית בימי שתים־שלש שנים המונים המונים, אשר לא יוכל עזַראל מודענו לעשות כן בימי יובל שנים? ומה השטף הזה, ומה יפרצו עלינו פרץ לבא בגבולנו באלפיהם וברבבותם? הלכבוש ממלכת שאול הם אומרים, כאשר בקשנו אנחנו לפנים לכבוש את ממלכת השמים מעל המגדל אשר בנִינו בארץ שנער וראשו ברקיע? הוי, אנא² אנחנו באים מפני המשחיתים האלה, כי לא תשא אותנו שאוֹל לשבת יחדו!…

והים עודנו הולך וגדול ורחב ונסב בגאון גליו ושטף ועלה מעלה מעלה, ואני עומד בראש ההר ועֶמדתי הולכת וצרה, הולכת ונסחפת מסביב ועוד מעט ואין מקום ואין מעמד… ואזעק: הושיעה, אלהים, כי באו מים עד הראש, עד הנפש! ואחרד חרדה גדולה – ואיקץ.

ג.

מתמהון לבבי שבו נסגרו עיני, ואחלום שנית והנה עברה רוח חדשה על הארץ והשמים הקודרים מאֵד נחלי הדם טהרו, אורו, נפתחו ומלאך השלום ירד ממרום ויעמוד על ראש ההר ויתקע בשופר גדול, קול אדיר וחזק, קול מחריש שחוק השטן ושריקות העורבים והמית היענים, קול עוצר בידים השלוחות להרוג ולאבד, קול מבשר ואומר: שלום! שלום! שלום! – וים־הדם ירד כאשר עלה, שקע בתהומות רבה, והיבשה החלה להגָלות כה וכה ושרידי עצים, ערים וכפרים נראו על פניה, ושרידי החרב יצאו ממחִלות העפר ומנקרות הצורים, אשר התחבאו שם בעת מלחמה, והנם עושים הֵנה והנה, אלה חובשים פצועיהם, אלה קוברים מתיהם, מטהרים את הארץ, מִטַּהרים ומתקדשים לעבודת השלום. והאדמה, אשר פניה עוד אדמו מבּשׁת על כל התועבות הנעשות עליה, פתחה פיה ותכס על הרוגיה, החיים אשר היו קבורים ובאים במעבה האדמה יצאו עלו למעלה וההרוגים אשר היו מֻשלכים על פניה ירדו באו למנוחתם מטה – איש על מקומו באו בשלום.

ואלמנות ויתומים אשר התמוגגו בענים ויגיעו עד שערי שאול, ומֻכּי חרב המתבוססים בדמיהם על מטת דְוֹתם ומחכים למות כי יביא להם פדות, ועניים מרודים רעבי לחם ושבעי רֹגז, אשר דעך אור חייהם ויהי כפשתה כבה, שמעו את בשורת השלום אשר חכו לה בכליון עיניים ובשארית כח, ותאורנה עיניהם הדועכות וַתֵּעוֹרנה שפתיהם היבשות וישקו איש את אחיו – ונפשם יצאה בנשיקותם ב“שלום”.

ושרידי החרב פקדו את הנשארים לחיים וישאו את ראשם למספרם אחרי המגפה האדֻמה הזאת, כאשר עשו לפנים אחרי המגפה השחורה, – והנה בכל הארץ שלישית יושביה נכרתו נשמדו ושתי הידות נותרו בה – תמימים ונֵכִים יחדו.

ומלאכי עמים נאספו ב“ארמון השלום” אשר בהַג, להשיב את השלום על כנו ולהכין אותו ולסעדו במשפט ובצדקה. ותהי השמחה גדולה בכל הארץ בתוך העמים, וגרמני ואנגלי וצרפתי יצאו יחדו במחולות, ורוסי וטורקי ורומני ובולגרי אחזו איש בזקן אחיו לנשָק־לו. והאמריקני נטה הצדה ויעמוד לחַשב חשבונותיו. והיהודים סָפרו את חלליהם ואת גבוריהם אשר קבלו אותות־כבוד, ויערכו ויכינו ספר זכרון בשתי העתקות, את האחת שמו באוצר למשמרת עם יתר שטרי החובות אשר לעם ישראל על כל הגוים ממצרים ועד הנה, ואת השניה יגישו אל השלחן הירוק לבקש זכיות.

­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

ובעת הֵאסף מלאכי השלום, ועדרי הזאבים והיענים נפוצו שבו אל מעונותם, ושפעת העורב והעיט וכל עוף־טרף, השוקדים על עמק הפגרים, כלתה כעשן עם הֵעלות הערפל האדֹם מעל פני האדמה, – והנה יונים צחורות באו משוּט בארץ וכנפיהן נחפות בכסף, נוצצות מנֹגה נגדן, כי זרחה שמש צדקה ומרפא, והיונים הוגות ונעימות בפיהן (אשר באו כחצים שנונים בלב השטן ועדתו), לאמר:

בָּא שָׁלוֹם, בָּא טוֹב, יוֹם רָצוֹן, עֵת מְנוּחָה,

הַקֵּץ לַחשֶׁךְ, לַדָּם, לַקָּרֶץ!

שֶׁקֶט וְנַחַת תַּחַת מְהוּמָה וּמְבוּכָה –

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ!

ואחת היונים מעופפת ובאה מפאת ים, מעל לשלחן מלאכי הגוים הנועדים לכונן ארץ בצדק ולאומים במישרים, וגליון קטן, כעלה זית, בפיה וכתוב עליו בחרט עמים:

ארץ ישראל לעם ישראל.

---

מִכְתָּבִים מִגֵּיא חִזָּיוֹן

מאת

מנחם מבש"ן

פתח דבר

החכמים החוקרים לכל תכלית הגידו, כי כל תנועה, אשר לכל החי, היא עבודה או משחק. נוע ינוע החי לבקש לו טרף, להדוף מלפניו אויב, להסיר מדרכו כל שטן וכל מכשול – תנועה כזאת היא עבודה. ואחרי אשר מצא בעמלו די מחסורו ולא יבקש עוד לנפשו דבר, עוד נשאר בו כח עודף, כח עצור ועזוב, הדורש תפקידו גם הוא, ופרץ ויצא בדרך המעשה, אשר אין מגמת פני עושהו כי אם לפעול ולעשות – היא תנועת השעשועים, המשחק. על כן הילדים, הפראים באדם ובעלי החיים, אשר עמלם אך לפיהם ומשאלותיהם אינן עוברות מן הרגע והלאה, עובדים מעט ומשחקים הרבה (אומרים אָמֹר, גם זמירות הצפרים אינן על הרוב בלתי אם תנועת משחק); ועל כן גם עשירי ישראל, אשר דאגו ושקדו והכינו הכל להם ולבניהם וגם לעמם (כי על כן אין אביון ואין חסר־לחם ואין כושל בישראל, מאז רבו אילי הכסף בקרבנו בכל ארץ ובכל מדינה), ממעטים לעבוד ומרבים לשַׂחק – אלה במֵרוץ ואלה בציד, אלה יאמצו להם סוסים ברודים ואלה – כלבים אמוצים ואלה – עכברים לבנים ותענוגות בני אדם, שִׁדה ושִׁדוֹת.

ואני עבדכם, הלא ידעתם אם לא שמעתם, כי שמע אלהים את תפלתי ואת תחנוני, אשר התפללתי ואשר התחננתי אליו – וגם הנה הייתי לעשיר בישראל. איך היה הדבר – לא אוכל להגיד גלוי לכל הקהל, פן ישמעו חברי, אוהבי ושונאי, והלכו והיו לעשירים גם הם ואז – הלא תדעו: “מאה מיתות ולא קנאה אחת”, והיה כי תראינה עיני והנה כל רעי עשרו מצאו הון להם גם הם – ועוללה עיני לנפשי מכל עני ומכל עמל ומכל צרה, אשר יבואו עלי ועליהם גם יחד; כי בעני רעינו מאֻשרים אנחנו וכי לא יבאו קונים לחנות שכני – אז אשמח כמו לוּ באו אל חנותי אני, כאשר יאמר משַל העם: “אח לא פדה – יפדה”. וגם אין לכם לדעת איך הייתי לעשיר ואין שואל בעולם המעשה לדברים כאלה: אשר עלה היום במעלות לא תזָכרנה לו ראשונות. גר שנתגייר ועני שנעשר ואציל שהורם מאשפות – כקטנים שנולדו נדמו.

ובכן הנה הייתי לעשיר, אין עוד כל מחסור ואין עוד כל צֹרך בעבודה… הנה הכינותי את הכל למעני ולמען משפחתי ולמען עמי, עשיתי גם לביתי גם לבית ישראל – לא לכל ישראל, כי אם לבני ישראל עם קרובי: הטיתי את לב ממשלת רומניה להפיר, ביד מלאכה אשר בפילדלפיה, את עצת העשיר הרמן לאֶב על אדות צאת היהודים מרומניה אל טכסס (כי רעה עיני בחברי זה, שַׁלָמה יעשה לו שם כאחד הנדיבים בישראל וישא חן וכבוד גם מלפני ממשלת ארצו!) וגם יסדתי אגודה, אשר לה הון עשרת אלפי אלפים שקל לקרן קימת, להוציא את יהודי רומניה לארץ ישראל; כי הבינותי לממשלת רומניה וערכתי לעיניה את הטובה הכפולה והמכפֻּלת, אשר תצא לה מן הענין הזה: הֵחלץ תֵּחלץ פעם אחת מ“שאלת היהודים” ותקוע תתקע לה יתד, ביד חלוציה אלה, במקום נאמן, במזרח הקרוב. ובעד ה“רומנים בני דת משה”, הקוראים בגרון כל היום “אהבתי את אדוני – לא אצא חפשי”, שקלתי על יד איש ואיש מנבחרי העם עשרת אלפים ככר כסף ביהודים האלה – לא להאבידם, כי אם להעבידם: לתת להם, לכלם פעם אחת, משפטי אזרח, לרצוע את אזנם במרצע אל אדמת רומניה ועבדוה לעולם. כי הנה סוד גלוי הוא ברומניה, כי הסעיף השביעי אשר במשפט־המלוכה (לבלתי תת משפט אזרח ליהודים כי אם לאיש איש לבדו, על פי רוב דעות בבית הנבחרים) מקור מי־זהב הוא לנבחרים, ואיש יהודי לא יעבור שלום עד אם פִּזר נתן מלֹֹא חפנים על ימין ועל שמאל; על כן ישקדו וישמרו הנבחרים, ומגניהם אשר במערכות השלטון, בקנאה גדולה ובכל תקף על הסעיף הזה מנגוע בו לרעה…

ובהיותי לעשיר ולא היה לי עוד כל חפץ בעבודת עבודה, שמתי פני לבקש לי עבודת משחק, למען הוציא לאור יתר כחי ויתר אוני המתרוצצים והמתחוללים בקרבי כאש עצורה בכליות הר־געש.

אבל מה העבודה אשר אראה לי? סוסים וכלבים ועכברים – אינם לפי טעמי; על סוס לא רכבתי מעודי, מפני כלב אני ירא ככל בני עמי, ולעכברים הייתי איש ריב כל הימים: כי מתמיד הייתי מנעורי, “תולעת ספרים” ככל אבותי, ויהיו ספרי, אשר במעוני הדל, מעט הרֶוח ורב החוֹרים, לסלע המחלקות ביני ובין “הני עכברי רשיעי”, כי עלו ובאו בגבולי, התעשקו עמי ואני עמם על נחלתי, צרור עלים בלים, אשר גרסה נפשי ונפשם לתאבה יומם ולילה חליפות.

בקשתי לי אפוא מלאכה אחרת – בקשתי ומצאתי. אומרים אָמֹר: בני מלכים לומדים מנעוריהם איש איש מלאכתו אשר יבחרו לו הוריו ומוריו, והיה כי יֵהפך עליו הגלגל ויצא בגולה והיה נודד ללחם, או כי ישב על כסאו ו“ימלוך ולא ימשול” ונפשו תקצר למות משממון – ושלח ידו במלאכה ועשה בה ותחי נפשו.

ואנחנו בני ישראל בני מלכים, הלא גם לנו מלאכה, אשר לִמדו אותנו אבותינו מדור דור – מלאכת הכתיבה, אשר היתה לנו היום למלאכת הספרות, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכת־שעשועים. לפנים לא היו סופרים בישראל – ולא עשו עט שקר סופרים. האב או המורה הביע רוחו למסבו או כתב הגיון לבו על ספר לתלמידיו או לבניו להדריכם ולהורותם. הדברים לא היו יפים, נמלצים ומהֻקצעים, כי בעליהם לא שִוה לנגדו את הקהל הגדול ואת משפטו, על כן לא בחר לשון ערומים, לא בקש לתת לדבריו חן ויפי ותפארת מליצה, למען היות להם ברק, למען יתנו לו כבוד ויהללו בשערים מעשיו. ואולם הדברים יצאו מן הלב, אמת היה חותמם וישׁר־לב יסודם. הבנים או התלמידים, ואחריהם כל העם, ידעו נאמנה כי נפש המורה, אשר אותה שפך בספרו, היא המדברת אליהם, ידעו כי חלק האמת הנטועה בנפש איש ואיש, הוא חלקם – והדעת הזאת היתה דַיָם ועמה לא בקשו עוד תפארת לשון ונֹעם שיח וטוּב־טעם. ועתה יכתוב הסופר מראש למען “הקוראים הנכבדים” והכן יכין את עטו ואת לבבו, את לשונו ואת דעתו לעמת הטעם והחפץ ודעת הקהל ורוח היום. ויש אשר יכתוב הסופר פעם בכה ופעם בכה; ויש אשר יכתוב במכ“ע אחד, לפני קהל קוראים מיוחד, על פי דרכו, על פי דרך מכה”ע הזה, ועל שלחן אחר, לפני קוראים אחרים, יערוך מטעמים שונים, שפה אחרת ודברים אחרים. ויש אשר הוא נהפך בלשונו, עושה הֵנה והנה, במאמר אחד על ענין אחד בעצמו, זכור ושמור בדבור אחד. סופר כזה יבחר מלים, ייטיב, ייַפּה ויוציא מתחת ידו דבר מתֻקן, סופר כזה אומן את ידו, את עטו – אבל הלב? מי יודע את אשר בלבבו ואם יש דבר בלבבו אם אין!

ובכן הנה מלאכה נקיה וקלה, עבודת־שעשועים – עבודת הספרות; הבה תאחז בעט סופר ידי לשחק בו.

ואני בראשונה היה עם לבבי להיות בעורכי כה“ע בישראל, כתבי העתים העברים, כי רב גבולם, כי כביר כח מעשיהם, “בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם”. הן המה יש להם, לאיש איש, אלף אלפי חותמים, וקוראים אשר לא יִמָנו ולא יסָפרו מרוב, ועל מספר מעט מאלה לא יפרשו כנפי אורם, כי מי כמוהם בז לקטנות. על כן אין בארץ, אשר יש בה יותר משני אלפי אלפים נפש יהודים – כאוסטריה – כי אם מכ”ע עברי אחד, ובארץ אשר יש בה שבעת אלפי אלפים יהודים – אך שנים־שלשה כתבי עתים, ובאשר אין שם כי אם כמאתים וחמשים אלף – כרומניה – אין גם מכ“ע עברי אחד, והמה כלם יחדו אכן יחתמו על כה”ע העברים אשר מעבר לגבול, והביאו ממרחק לחם חקם, אשר לא יחסרנו היהודי וחי. וכי ימוט מכ"ע עברי באחת הארצות, כי יחסרון אלף אלפי חותמיו מאות או אלפים אחדים וחשך היום בצהרים – ובאו חותמיו מבני הנכר והחזיקו בו, ושלח לו הכהן הקתולי כסף חתימה לשנה שלמה וקריאה לעזרה, לאמר: העברים, הביטו לראות! ¹

היה עם לבבי – ואולם שבתי וראיתי כי העורכים האחרים כבר קִדמו פני, הכריעוני, כבר פרשו כנפיהם על כל קצות הארץ, אספו בחפניהם אל ספרי פקודיהם כל חותם וכל קורא, וכל בתי ישראל מלאו חותמים וכל שלחנות מלאו כ"ע עברים בלי מקום גם לקלפים: הארץ הנה נחלקה לאחרים והשמים – שמים לה' ולמשוררים. ואני העשיר העני מה אעשה אפוא כיום, מי יקום לי עם “מלכי אלקום” אלה ומה תקותי כי אתחרה בם – ואוכל? אז רפו כנפי, השפלתי גאותי, עם ארבות ידי ועם משא נפשי הרחבה ואֹמַר: אעלה בקרית־ספר, אֹחזה בכנף אחד העורכים ואהיה לו לסופר מודיע חדשות; המקצוע הזה רצוי לרוב הקוראים מכל יתר הענינים ובו אשליך חַכּה.

ואשוב ואראה עוד והנה בכל המקומות ובכל הארצות הנושבות כבר יש לכה"ע סופרים מודיעי חדשות, חדשות אשר צמחו או אשר תצמחנה, חדשות כאשר הן או מגֻדלות על אחת שבע; כי כן משפט הסופרים המבשרים בכל המקומות בישראל ובעמים וכן דרך הארץ: את המקומות יתנו לפני הקהל – על המפות – במדה קטנה, אחת לעשרים אלף או לחמשים או למאה אלף, ואת המעשים אשר נעשו או אשר לא נעשו בהם – במדה גדולה, על אחת שבע או שבעים ושבע; חקה אחת ומשפט אחד לדבר הזה לזכרונות דברי הימים הקדמונים ולדברי ימינו אלה. – על כן ראיתי לי מקום, אשר שם רב המון ישראל נחִתּים או משוטטים, ואשר אין שם עוד סופר קבוע: אכתוב מכתבים מגיא חזיון, אודיע חדשות גם אני, חדשות טובות משמחות לב – בטרם תצמחנה אשמיע אתכם.

א.

בימים ההם, בשנות השבעים למאה השביעית למספר בני ישראל, היה רעב בארץ, בתוך הגוים, – לא רעב ללחם ולא צמא ליין ושכר, כי אם לחקור ולדעת את תורת ישראל ואת ספריו הראשונים והאחרונים. אך לא מאהבתם את היהודים זכרו את ספריהם וינהו אחריהם, כי אם משנאתם אותם, כי גברה השנאה מאד מאד על ישראל ותגדל יתר מאהבתם ומחמלתם אותו לפני שנים־שלשה דורות כעבור על העמים ועל מושליהם רוח נדיבה להקל את ידם מעל עם בזוז ושסוי ולתת לו חקים ומשפטים צדיקים בתוך אזרח הארץ. – וישובו על כל העלילות, אשר שמו לעם חרמם למרר את חייהם ולהשפילם לפני עם הארץ, ולכל בהן – על העלילה הנתעבה והנוראה, עלילת הדם, וישימו אותה פעם בפעם לאיש יהודי אשר ראו להם, ויביאו אותו במשפט ואת עם היהודים ואת תורתם ואת דתיהם עמו. ודורשי המשפט, העומדים על האיש לשטנו, דברו בכה ובכה על ישראל ועל תורתו ככל הוַת נפשם. אך גם המה, גם הכהנים המבינים אשר הובאו מרחוק מקצה הארץ לברר וללבן ולהוציא לאור כל נעלם, לא מצאו ידיהם בספרי ישראל ויהיו לשחוק. המשפט היה והנַענה ימים על שנה יצא נקי בהשפטו והצוררים שמעו מוסר כלימתם מפי הסופרים בכה"ע, אף הם השיבו אמריהם להם: מדוע אין בתוך חכמינו וכהנינו אנשים יודעי תורת היהודים וספריהם בכתבם ובלשונם, אשר נמצא חפצנו בם בבוא עוד משפט דמים לפני השופטים ולפני הקהל (ומשפטים כאלה בא יבאו עוד – זאת יודעים אנחנו), ומי ילך לנו לעת כזאת לבקר ולבחן את ספריהם ולא יכלימו אותם מליציהם ולא יענו כחשו ואולתו בפניו ולא יחַבּלו את מעשי ידינו… אין לנו טוב, כי אם לעשות אשר ילמדו ואשר ידעו גדולינו וקטנינו את הלשון העברית, למען ירבו בתוכנו המבינים בספרי העם הזה וגלו את כל צפוניו ואת כל חקותיו הכתובים לו בספרתו מפֹרש או סתום, דבר או חצי דבר. כי אמרו להם ערום יערימו היהודים וחקיהם הנסתרים, אשר נחלו מאבותיהם, רשומים להם ברמזים ובמליצה חידות.

הדברים והמשאלות האלה, אשר הביעו איש במקומו ואיש במסבו ואיש בקהל מרעיו, התגלגלו ובאו במערכות השלטון אל אשר לו המשפט והיכלת – וגם לא שבו ריקם. ובהגיע תור העצה היעוצה להיות למעשה והלֶקח העברי להנתן בבתי הספר הגבוהים ובבתים ובאגֻדות אשר מחוץ לבתי־הספר – ויפנו כה וכה לבקש להם מורים מתוך הגוים, כמשפט, ולא מצאו, ויבקשו בתוך המשומדים – ואין (כי בדור הזה רחוק מה שהיה: אשר ימיר איש יהודי את דתו אחרי היות לו חנוך עברי מנֹער). אז נועצו לעשות כמעשה ממשלת רומניה, אשר הפקידה מבני ישראל לרופאי הגלילות בעריה ולמורי לשונות נכריות בבתי הספר בכרתה עמהם אמָנה לשנות מספר – עד היות לה רופאים ומורים מבני עמה; ויבאו בדברים עם חכמים ועם מורים יהודים ויכרתו עמהם ברית לשלש או לחמש שנים, עד אשר ימָצאו להם מורי עברית מן הגוים.

הדבר נודע בקהל על ארץ רבה, אך המגמות והמזמות והמועצות, אשר עוללו במסתרים ואשר חוללו והולידו את החדשה הזאת, לא נודעו כי אם בתוך גבולות הארץ פנימה. הרחוקים שמעו, תמהו, השיחו בה ויפנו איש לסבלותיו. אך גם היֹֹה היו אנשים וחוגים, אשר נגע הענין הזה עד לבם ולא הניח להם לישון. וכאשר באו לפנים מלאכים מארץ מרחק אל בולן מלך כוזר ואל ולדימיר הקדוש לרוסים, מבקשי האלהים, להלל אליהם איש את אלהיו ואת דתו, כן התעוררו אלה לנסות דבר אל מבקשי הלשון הנכריה ולעמוס להם איש את לשונו. ויתאמצו בעלי ה“עזרה” ביד מלאכי ארצם וביד כלי השרת אשר להם, עתוני ה“אורתודוכסים” אשר בירושלם ואשר בהמבורג, להטות לבב ידידי העברית החדשים אל לשונם, אל הגרמנית, וראשי הכי"ח שחדו מכחם על ימין ועל שמאל בעד “לשון ארצם ועמם”, לשון צרפת, לבכר אותה על פני העברית. מה היו תוצאות מאמציהם אלה ומה הדבר אשר השיבו אותם – לא נודע בקהל.

ויבאו הימים והגוים הרבו ללמוד עברית מפי מורים יהודים איש בבית הספר ואיש בביתו, וַיִשָנה החזון אשר נראה באירופה בראשית המאה הט“ז ובראשית המאה הי”ח למספר הנוצרים, בימים אשר ישבו כהנים גדולים ואצילים ורוזני ארץ לפני ר' עובדיהו ספורנו ולפני ר' אליהו בחור וחבריהם, לבקש תורה מפיהם. ויודעי עברית בישראל לא היו דַי לכל המלאכה ויקנאו ויתחרו דורשי העברית אלה באלה ויחזיקו שבעה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי אחד ובציצת ראש נער עברי אחד לאמר: למדֵנו לשונך והאר עינינו בתורתך. אך התוצאות היו שונות מאד מאשר דִמו להן בתחלה: כאשר נפרץ הדבר ויבינו בכתבי הקדש ובספרים אשר אחריהם וישקדו עליהם וישגו באהבתם – והנה נשכחו הראשונות אשר היו נסבה למשוך את בני יפת אל אהלי שם, והשתנו האנשים ונהפכו הלבבות ותהי עמם רוח אחרת. רבים בצוררי ישראל לפנים, אשר נגשו ללמוד ספרי היהודים למען מצוא בם דברי עונות ולסלף דבריהם לרעה, הגיע אליהם כאשר הגיע אל אחדים מן הנזירים הקתולים בימי הבינים ומן הנוצרים לומדי עברית אחרי תקופת ה“רפורמציה”: תורת ישראל ודברי הנביאים והחכמים והחקים הטובים והמוסר הטוב, מורשה קהלת יעקב, אשר רבים בהם היו אך עתה לחקת משפט לעמי אירופה ורבים עודם עומדים לנס ולמופת לגוים לדור אחרון – צרפו כליותם ולבם ותחת השנאה והבוז לעם הפלאי הזה, אשר ישבו עמו יחד מאות שנים וידוע לא ידעוהו, באו בלבותם אהבה וכבוד ונֹחם על כל הרעה אשר עשו ואשר דִמו לו. – ועלילת הדם היתה לחזון יקר בארץ ותלך הלוך וחדל. וכי ערבו עוד אנשים רעים חרשי משחית את לבם להכין ולערוך עלילה כזאת באחד המקומות – ויקומו לנשפט המון מליצים רבים מבני הנכר, ויציפו על עוללי העלילה ועל המחזיקים בה מבול לעג ובוז וקלון מכל עברים, אשר שטפם ואשר גרפם חיים אל תהום הנשִיה ואשר המריץ גם את הנוטים אליהם חסד ממעל לנער חצנם מהם תחת תתם להם ברכה, מתנות ופקודות.

השנאה והבוז היו הלוך וחסור, אך הקנאה, קנאת איש ועם ברעהו הטוב ממנו, לא חדלה וגם היתה מעתה כאש אוכלת בלבות רבים. וכאשר הכירו וידעו את כבוד ישראל ואת גדלו וחין ערכו, שמו טובי הגוים אל לבם לכפר את עון אבותם ואת מעלם אשר מעלו בעם בחיר ה', ותחת אשר יתחרו אך להרע, אך לדכא את היהודים ולרדפם עד כלה, למען יֵחלצו מתחרותם, יעצו להשיבם אל ארץ אבותם, להיותם שם עם לבדד ישכון כקדם, ולעמוד מרחוק לנס עמים. ויזכרו את קדמוניהם, אשר החלו לשום דרך ולסֹל מסלה לעם ישראל ציונה, מן אוליגר פוילי איש דנמרק (מת 1702), אשר הוציא מהונו אלף אלפים כסף לאסוף נדחי ישראל אל ארץ אבותם, ואשר בא בכתובים עם מלך אנגליה ועם יורש הכסא לצרפת ויתאמץ בכל² עז להטותם לחפצו זה, ועד הנסיך לבית ליגא, אשר עורר בכתביו (גנף, 1809) את העולם הנוצרי לבא בדברים עם ממשלת טורקיה למען השב את ארץ ישראל לעם ישראל, ועד הסופר הצרפתי לַהרַן, אשר דרש לציון בספרו “שאלת המזרח החדשה”, ועד האציל השויצי דונן, אשר בא בדברים (1864) על תשובת ישראל לארצו עם נפוליון השלישי (אשר נטה אחרי עצתו) ועם גדולי היהודים, ראשי חברת כי“ח, בית רוטשילד, בלייכרדר, ועוד (אשר לא אבו שמוע), – ויגמרו אֹמר לצאת בעקבותם ולכלות את הדבר הגדול אשר היה עם לבבם, והציונות היתה ל”רוח היום" בתוך הגוים בטרם יואילו לנטות אחריה כל ישראל.

ב.

והיהודים אשר בארצות המערב, אשר תשעים למאה בהם אינם יודעים עוד קרוא עברית, ואשר בארץ מזרח, אשר מחציתם אינם יודעים קרוא עברית והיודעים אין בהם קוראי עברית כי אם אחד או שנים למאה, – החרו החזיקו אחרי הגוים, כי נכלמו מפניהם וכי קנאו בם, וישימו פניהם מקטן ועד גדול ומאיש ועד אשה, לשקוד על לשון אבותם וללמדה. העשיר עזב, שעה אחת או שתים ליום, את רוב עניניו, העני את סבלותיו, הסוחר את סחרו, החָרש את אָבניו, העלמות והנערים את ספורי האהבים, מרדפי ריקים את בתי הקפה עם הקלפים ו“צעירי ציון” את האספות ואת הנאומים ואת התואנות ואת הדחיות – וילמדו עברית בקנאה גדולה, בכל לבבם ובכל נפשם. וכל העם מקצה נהרו פעם בפעם אל מוכרי הספרים גדודים גדודים כצפרים עפות בעת נדוד וכשלומי אמוני ישראל אל הנהרות ואל האגמים לעת “תשליך” – נכונים לנער איש חצנו מצרורות כספיהם ולמשוך ולקחת להם, לאיש ולביתו, ספרים עברים למקרא. ועוד מעט ותחת הקריאה הנשמעת מקצה מחננו הקטן: “הבו לנו קוראים” הקיפה הזעקה את כל גבול ישראל מסביב: “הבו לנו ספרים”.

הלא נודע, כי משפט עמנו בכל דרכיו לעבור קל מהרה מן הקצה אל הקצה. לפנים כִּבּד חדש וישן וגם נושן והיום – אך חדש מחֻדש. לפנים היתה הספרות לתורה בעיני העם, אהבו כל פרי רוח הראשונים והאחרונים, הקדישו את הכל, למדו את הכל, כל הספרים היו קדושים, כי נקדשו בקדושת הזמן והקודם בזמן היה קודם במעלה. ותעל ספרתנו הישנה כפורחת וידפיסו מדפיסים רבים ספרים קדמונים ואחרונים, וכלם מכרו ספריהם וכלם ראו שכר בעמלם – בלי הוצאות ספרים, בלי הסתדרות ובלי תחיה. – כן עשו בני הדור הישן, חובשי בית המדרש עם אוצרות ספריו בני דורות רבים, מן הישנים כארזי לבנון ועד החדשים כפרחי השרון. והדור החדש? אלה מוציאים כל היום ישן מפני חדש וחדש – מפני חדש ממנו, עוברים ורומסים היום על אשר סלסלו ורוממו אתמול, נוטים קו תהו, תחת בקרת, על הסופרים ועל הספרים אשר זה מעט היו מהֻללים בפיהם על כל תהלה ומכֻבּדים על כל כבוד. בטרם יזקן הסופר – והנה נושן פרי עטו, בטרם ישָבר כד על המבוע – יֻשלך ארצה ככלי אין חפץ בו. בכל דור ודור תהיה עבודת דור שלם – לריק, לתהו והבל כִּלו כחם, הוגיעו מֹחם, הובישו לשַדם אנשי הרוח והעט אחד אחר אחד. הישנות – נושנות, יגזרו הסופרים בעלי הטעם והבקרת, שומרי הסף לאוצרות ספרתנו. חדשות, חדשות תנו לנו! יקראו אחריהם הצעירים.

חדשות, חדשות, תנו לנו! קראו עתה כל העם למוכרי הספרים, כאשר לִמדו אותם הקוראים הישנים, אשר הורו אותם הסופרים בדרך הזה. ספרים חדשים, תבואת השנה, בכּוּרי החֹדש, ילידי היום האחרון, צעירים אנחנו, חדשים אנחנו, לנו העתיד, הלאה העבר! הזקנים – רֻבּי תורתם כמו זר נחשבו, הזקנים – יכָּרכו יחד הם וספריהם, הם והגיוני לבם וינוחו יחד על משכבותם בשלום. ספרים חדשים תנו לנו, חדשים בלשונם, חדשים בסגנונם, חדשים בתכניתם. חדשים, חדשים! קראו איש אחרי רעהו ויבקרו ויהפכו את הספרים הנִתּנים על ידם ויביטו אל השער וידרשו לשנת הדפוס – ולא מצאו להם כן.

ותהי צעקת העם גדולה על מוכרי הספרים ותלונות מוכרי הספרים – על הסופרים, והעשירים התנדבו להרים תרומות גדולות, אלפי אלפים כסף, וליסד פרסים אשר יעממו את פרסי נוביל, לסופרים צעירים אשר יֵשבו על האבנַים ובקעו ודגרו בצל הכסף והורו והוגו חדשות יום יום, ולא יהיה עוד רעב בישראל לדברי ספר.

אז נדברו הסופרים איש אל רעהו ואיש אל לבו ויאמרו: – אבל אשמים אנחנו על קהלנו, קהל הקוראים, בשנותו את טעמו מכל קהל ומכל עם לרדוף את הקו האחרון באור השמש, את הגל האחרון בזרם הספרות. קראנו אותו תמיד אל על – ונורידהו מטה, אך לפנים – ונסב את לבו אחורנית, שַנוֹנו את פי החרב השכם ושַנן עד אם קהה הברזל, היטבנו את טעם הקוראים היטב היטב עד אשר התקלקל. אנחנו, אנחנו הסופרים נִכּרנו את ספרתנו, הקלנוה, הבאשנו את ריחה בעיני הקהל – אלה בבקרת זעומה, חרוצה כמורג חרוץ בעל פיפיות, נכונה תמיד להשחית ולגדע, מואסת כל עץ אם עושה פרי הוא אם לא; ואלה בעמדם מנגד, בהעלימם עין, בהחשותם מטוב. גם הנה כל דרכינו עם הספרות ועם עושיה – תהפוכות. הלא זאת הדרך הישרה ונבחר בה: לרומם כל מפעל לפי מהללו אך לא בשפת יתר – בעוד היוצר אותו חי, למען תחזקנה ידיו ולמען פקוח את עיני הקהל על הטוב לו; ואחרי מות הסופר ירבו להלל את פעולתו בספרות בכל פה ולהציג בשער את פרי רוחו, אשר השאיר, אחריו ברכה, למופת לדור יבא. וידעו הבונים בהיכל ספרתנו בחייהם, כי יש תקוה לאחריתם ושארית לפעולתם, וידע כל הקהל, כי דור לדור יוסיף על נחלתנו וכי עֹשר רב שמור לנו ולזרענו באוצר רוח ישראל, מלבד העֹשר אשר אצרו אבותינו, הלא זאת תורת קדמונינו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו. – ואולם אנחנו לא כן עושים היום; אנחנו – בעוד הסופר או המשורר או החוזה חי, נרוממהו, נעריצהו בכל פה, נשים קטורה באפו כל היום ונעטרהו בעטרת ראש המשוררים או הסופרים בדורותיו; הסופרים בחייהם – בני עליון כלם, מן הנפילים אשר היו בארץ, וכי ימות הסופר – וספדו לו כמשפט ואחר, גם בטרם יציבו מצבה על קברו, ישובו יהפכו ידיהם בארי המת כל אמיץ לב בסופרים, חניכיו אשר נולדו על ברכיו, וחללו שם כבודו והסירו מעליו עטרת תפארתו והורידו אותו ואת פעלו במעלות אשר העלוהו בחייו; הנפילים יהיו לנפָלים ובני עליון – כאדם ימותו וכאחד הצעירים יפֹלו. ככה נעשה לסופרים ולמשוררים, אשר היו בדור האחרון לראש פנה בהיכל ספרתנו איש בימיו – וככה יֵעשה גם לנו אחרי מותנו והיה זה שכרנו, גמול ידינו מאת חניכינו… – ועתה מה יש לנו עוד צדקה לזעוק על ערך הספרות כי נגרע ועל כבוד הסופרים כי ירד ועל הקונים והפונים לספרים עברים, כי מעטו, ועל הקוראים העוזבים את לשוננו ועל אנשי העט המזניחים אותה במעלם ללכת לרעות בשדה אחר, בספרות כל עם ולשון, ששם יש כר נרחב לעבודה והמון ספרים רבים למקרא, ששם לא יקברו את נשמות הסופרים הישנים בתכריכי ספריהם עם בלויי הסחבות, ששם אין הטעם מפֻנק ורב חליפות עד מאד ואין הרגשות והמאוַיים מבֹהלים ודחופים, נמהרים וסוערים אחרי כל חדש וכל אשר עדֶן לא היה. – באה העת להביא במשפט את משפטנו אנו, ולשקול במאזני צדק את כל יש לנו. בקרת תהיה.

וישובו הסופרים וישימו עינם על כל חֹמר ספרתנו החדשה, תבואת מאַת השנים האחרונות – לטובה ולא לרעה, ויעברו עבור ושוב משער לשער, מתקופה לתקופה, ויעשו כמעשי המבקרים בעמים לפרי ספרתם הישנה, ויבקרו את הכל בעין טובה, ברוח משפט, אך לא ברוח בָּעֵר, ויגַלו לעיני הקהל את כל הטוב הנמצא בכל ספר, ויחפשו ויוציאו את הבר מתוך התבן ואת האורות מבין הצללים (גם את הלשון הזעומה, לשון כתבי הקדש, אשר היא היתה למכשול מזכיר עון לרב הספרים ההם, שבו משכו חסד ברוחם הנדיבה!) וילמדו את קהל הקוראים לבקש ולמצא חפץ גם בכל ישן, להוקיר את פרי רוח הראשונים ולאספם אל ארונות ספריהם ולשומם לפני בניהם, כאשר יעשו העמים האחרים גם הם לספרי חכמיהם וסופריהם הישנים. והעם שמע ויקשב ויעש.

ועוד מעט והנה חדשה בארץ: נולדה לנו יום אחד ספרות גדולה וטובה, עשירה ורחבה – די היות למקרא לכל המון ישראל ימים על שנה. וכי נגֹלה אבן הנשיה מעל פי הבארות הנעזבות ונפתחו המעינות החתומים מתחת – ויֵערה עליהם גם רוח ממרום ויוָלדו לנו המון סופרים יוצרים, אנשי רוח, חושבי מחשבות וחוזי חזיונות, ותבּנה ותכּונן ספרות חדשה אשר עלתה בטוּבה וביפיה על משאלות כל רחבי הנפש בקרבנו.

---

מִימֵי קֶדֶם

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי בימי שיבת ציון, באחרית הימים ההם, ועזרא ונחמיה וכל הדור ההוא נאספו אל אבותם ושבי הגולה התכוננו בארצם ויעשו חיל, וצורריהם, השמרונים והעמונים ובני קדר, אשר היו להם לשטן ימים רבים בחשבם מזמה להסב אליהם את הארץ, הָשלמו להם וישבו עמהם בקרבם, והיונים גם הם החלו לבא לשבת בערי החוף מברותה ועד עזה ויסחרו את הארץ. ומלך אין בישראל, כי אם הזקנים יכלכלו את דברי הארץ והעם ונועדו יחדו לעתים מזֻמנות והתיעצו וגמרו על כל דבר גדול. ויהי היום ותבא לפני המועצה שאלת בני הנכר, אשר היו הלוך ורב בארץ ויהיו ברֻבּם כיתד תקועה לישראל בארצו ובדתיהם השונות למוקש לצעירי העם ובשנאתם, אשר פעם גֵלו אותה בקהל פעם כסוה במשאון, למהִתּה לארץ כי תקראנה מלחמה.

ויחלו איש איש לחוות דעו על הענין, אשר נִתּן לפניהם, וידברו זה בכה וזה בכה. ויאמר האחד: כי תהיה לאיש יבלת ברגלו – יכרתנה: נשמידם או נגרשם מן הארץ; ואף כי השמרונים עם זר זה, אשר התערו בארץ זה ימים רבים והנם מגדילים עלינו עקב. הן אשור, אשר הביאם ויטעם בהר נחלתנו, אבד זה כמה – יאבדו גם חוסיו, ילך החבל אחר הדלי. – ויאמר השני: את החולה השקה ישקו סמי מרפא בחזקה: נכביד אכפנו עליהם להתיהד, והיו אתנו ברב הימים לעם אחד ונֵחלץ מרעתם. – ככה הגידו איש איש את אשר עם לבבו “אם לשבט אם לחסד”.

המה כלו לדבר וראש המועצה, זקן ונשוא פנים בתוך זקני עמו, אשר חכמתו האירה פניו ונפשו היקרה נשקפה מעיניו המאירות, קם מכסאו ויאמר: – אל נא אחי תחשבו רעות כאלה בלבבכם והבעתם בפיכם, כי לא תהיה תפארתנו על הדרך הזה. בעת קרָב, החרב תשפוט בין שני העמים בעלי הריב, אך בימי שלום לא בחרב ולא ביד חזקה נשלים חפצנו. אַל לישראל לחלל את שמו ולטמא את ארצו בשפך דם אנשים היושבים לבטח אתו; גם לא לעמוס עליהם את דתינו בחזקה כי בזאת נביא בלבם שנאה תחת אהבה, שנאה אשר תיקד במסתרים ואִשָּׁהּ לא תכבה גם בדור דורים. גם הנה יש עוד רבים מבני עמנו אשר נשארו בבבל ובפרס ובשבע ועשרים ומאה מדינה, ועוד ימים רבים, רבים מאד – ומי יודע, אולי גם עד אחרית הימים – ישבו המוני עם ישראל בארצות הגוים (כי אשר לא התעוררו לשוב עם אחיהם בהִגָלוֹת נגלות זרוע ה' על עמו, בשוב הגולה קהל גדול מבבל ציונה, – לא ישובו עוד), ואלה זרים המה וזרים יהיו בתוך עם הארץ כל הימים, כשמן אשר לא יתבולל בתוך מים וכברזל אשר לא יתערב עם חרס: ולמה נִתַּן אנחנו פתחון פה לגוים ההם לעשות לבני עמנו חוסי צִלם גם המה מעשים אשר לא יֵעשו? לא, אחי, אנחנו לא נשמיד את הזרים היושבים בתוכנו, לא נלחצם ולא נדריכם מנוחה – לא באלה חלק יעקב. כי אם זאת נעשה להם, נמשכם חסד, נקרבם אלינו בחבלי אדם, בעבותות אהבה, נפתח להם את אוצרנו הטוב, את תורתנו ואת אוצרות רוחנו. כאשר שלח מלך אשור לפנים כהנים להורות את הכותים את דרכי אלהי הארץ, וכאשר ממשלת יון שולחת היום כהנים ומורים להורות את בני היונים היושבים בארצנו את לשונם ואת תורתם ואת דתיהם, בבתי הספר אשר הם מיסדים להם בברותה ובערי החוף אשר בארצנו, בתי ספר, אשר גם רבים מעמי הארץ, שמרונים ובני קדר, חֻנכו בהם ויֵהפכו ויהיו ליונים; וכאשר מלכי בבל ופרס לפנים היו מושכים אליהם מבני הנכר כל נער אשר רוח בו לגדלם עמהם בהיכליהם וללמדם ספר ולשון עמם, – כן נעשה גם אנחנו לבני הנכר אשר בקרבנו: אל בתי הספר אשר הוּחלו להוָסד בתוכנו מימי עזרא הסופר, ללמד את נערי בני ישראל תורת עמם ולשונו ודברי ימיו, אסוף נאסוף מילדיהם כעשרה או כעשרים למאה ונלמדם מתורתנו ונורם מדרכינו ונאצל עליהם מרוחנו. אמנם כי יהיה עלינו להרבות בתי ספר ומורים למען יהיו דַיָם לכל המלאכה, אך הכסף אשר נוציא יביא לנו בפריו נפשות. כי ישבו בבתי ספרנו מספר שנים מימי נעוריהם, ימים אשר החנוך והמסבות יעוללו לנפש עלילה גדולה ונמרצה עד זקנה ושיבה, והתחברו יחד עם ילדינו ולמדו את לשוננו, את תורתנו ואת ספרינו, אז קרב יקרבו אלינו ברוח והיו שלמים אתנו, אם ידבקו בדתינו ובעמנו ואם לא. כי אמנם אנחנו לא נבקש להסב את לבם מאחרי דתיהם ועמם, לא אל זאת נִשא נפשנו, כי אם רק להסיר איבה ולהשבית ריב ומדון; אך ברוב הימים גם רבים מהם דבֹק ידבקו בנו בדעתם אותנו מקרוב ובהכירם את ארחותינו לטובה. הן גם בבבל היו גולי יהודה למופת לעם הארץ בדרכיהם הטובים, דרכי יֹשר וטהרה והצנע לכת, עד אשר החלו רבים מבני הנכר לבא בקהלם ולדבקה בם, והמושלים לא מצאו טוב לפניהם כי אם להבדילם מעל עמם ולהרחיקם אל ירכתי העיר, אל בין הנהרות כבר ואהוה; ושם היו גולים וסורים, נבזים ושפלים ועבדים לשוביהם; ואף כי עתה בשוב ה' את גאון יעקב כגאון ישראל מקדם, בשבת עם יהודה בארצו, עם חפשי, כביר רוח, יפֵה פרי תֹאר, הלא יהיה לנס לשכניו ולאור לקרוב ולרחוק – רק אם לא נעזוב את בני הנכר אשר בתוכנו אל האחרים הצופים לנפשותם, אשר יקדימו למשכם ברשתם ולחנוך להם על פי דרכם, כאשר גם החל החלו לעשות, והיה זה לנַכּר אותם לנו הרבה יתר מאד ולהקים קיר ברזל בינם ובינינו עד עולם.

גם הנה גדולי אחינו אשר בפרס, הנקראים בשם “ישראל גוי אחד בארץ”, שמו להם לחק לאסוף אל בתי ספרם (אשר יסדו, למען הפיץ השכלת פרס בתוך היהודים) גם תלמידים מבני עם הארץ, ורבים מן התלמידים האלה, אשר גדלו ויהיו לפקידים ולשרים, זוכרים ושומרים זכרונות טובים ליהודים חבריהם מקדם וגם לעם היהודים כלו. ועתה אמנם כי רחוקים דרכינו מדרכי אחינו ההם ומחשבותינו ממחשבותיהם, אך בדבר הזה היטיבו לעשות: נקבל אפוא את הטוב מהם, נעשה כן גם אנו.

הראש כִּלה לדבר וייטבו דבריו בעיני סוד הזקנים אנשי המועצה ויאמרו כלם להֵעשות כן.

---

מַשָּׂא שֹׁמְרוֹן

מאת

מנחם מבש"ן

יש אשר לב ללב יביע אֹמר ונפש לנפש תפיק רגשי לחש, ואַחים נפרדים יתרפקו איש על אחיו, יזכרו ויפקדו איש את רעהו ממרחקים, – מרחקי עת ומקום, – והקול לא ישָמע על פני חוץ, והאנשים אשר רק עיני בשר להם לא יראו את המראה; ורק אנשי הרוח, החולמים בהקיץ, הרואים כל נהיה בטרם תהיה לו דמות ורקמה, המנחשים כל נעלם וכל ראש־דבר בּטרם יצאו והיו למראות־חיים גלוים, כנַחֵש מטה־הקסם מים סתרים, המפכים בּתחתּיות ארץ, – רק המה יראו, ידעו, יחושו את זאת.

דבר קטן נפל בארץ ישראל, – דבר, אשר כמהו כהמון מקרי יום־יום: השמרונים אשר בשכם פּנו אל ועד החנוך העברי אשר בּירושלים, לבקש ממנו מורה לבית־ספרם, אשר ילמד את ילדיהם עברית. ועד החנוך נתן להם שאלתם, מִנה להם מורה עברית, וגם הנה הוא עומד על משמרתו.

אך הדבר הקטן הזה העיר את רוחי, השיחני, הזכירני ראשונות – את המכתב, אשר שלחו השמרונים למלך פרס בימי שיבת ציון בראשונה… ומכתב אחר נראה לי בחזון – מכתב מקביל אל הראשון ושונה ממנו עד תכלית, אשר ערכו השמרונים לעם ישראל בימי שיבת ציון בשניה:

אחינו הרחוקים, אחינו הקרובים!

הנה שבנו עתה, מקץ אלפּים וארבע מאות ושמונה וחמשים שנה, לשאת עינינו אליכם.

“לא לכם ולנו לבנות יחד”, – אמרו אז זקניכם. נפרדנו ובנינו איש איש לבדו; ואחר הוסיפו קורות הימים להפרידנו; רחקנו אלה מאלה, – והלבבות רחקו שבעתים; אשר בנינו הרס הזמן: אתם גליתם מארצכם, נפוצותם בכל הארצות, נִתַּתֶּם לשד, להרג ולמשסה, הייתם מטרה לכל חץ, לכל פגעי אלהים, לכל נגעי בני־אדם; ואנחנו ישבנו תחתינו בשכם העיר, אשר ראתה ראשונה מדנים בין אחים, בעלות משרש יעקב שנים־עשר נצנים רכים, אשר גדלו ויפרצו אחרי־כן ויהיו מלוא הגוים; שם תּקענו יתד, שם ישבנו גם שקטנו עד היום הזה, ואולם אתם – כל זאת בּאַתכם, ולא נס לחכם, ולא תם כחכם, ולא פג לבכם; באתם באש ובמים, – ויצאתם כברזל מוצק; נבחנתם בכוּר־עני, – נצרפתם, אך לא נשרפתם. עתה הנה הקיפו ימי נדודיכם; אדמת מטעכם וארץ עניכם, המזרח והמערב, אצלו לכם מבּרכותיהם, שמו בכם יחד אותותם, – אותות חיים, והנכם היום חיים, ערים, פורחים כעץ אדיר, חשים עתידות לכם. ואנחנו, הה, שקטנו על שמרינו ובגולה לא הלכנו, על כן לא עמד טעמנו בנו. נהר איתן, כי יגרעו ממנו רוח ושמש כאשר יגרעו, לא יקפא, לא יעלה בתהו, לא יאבד. אך אוי לאגם קטן עומד, כי ידל, כי יכלה, כי יצָמת מפני חשך! ככה קפאנו, נפוגונו, נדמינו בחשך בתוך הרים כסונו, קצרה רוחנו עד מחנק נפש בתוך זרים סבבונו. אך עוד לא תמנו לגוֹע, עוד השאיר לנו אלהי אבותינו, אלהי אבותיכם, שריד כמעט לראות בּשוב נפוצותיכם מארבע רוחות השמים אל ארץ אבות, בקרָבכם אל גבולנו, אחינו הקרובים!

גם תורתכם, כמוכם, בגולה הלכה; בלכתכם שבי לפני צר אמצתם אותה אל לבכם, נשאתם אותה עמכם בכל נדודיכם, ותהי לכם למקדש־מעט בכל הארצות אשר באתם שמה. והיא – כמוכם נרדפה, כמוכם באה באש, שרפוה, קרעוה, שמוה למרמס; וכמוכם פרחה, הוציאה ציץ, עשתה פרי, רחבה ונסבה מדור לדור עד אחרית הימים. ורוח החיים, אשר התפעם בקרבה ואשר שמר עליה וַיַּפְרֶהָ ויתן לה שרש וענף, שב ועולל לנפשכם, לתקומתכם. עץ חיים היתה למחזיקים בה, אוצר רוח ואוצר חיים לכל עַמה.

וגם תורתנו עמנו נחה, שקטה, וגם היא עמנו קפאה יחד; בארון־האבן, ששם קברנו אותה, היתה לאבן גם היא: לא פִתְּחה, לא הנֵצה, לא עשתה פרי ולא היתה לרוחנו למחיה, שדיה צומקים ובניה גֹוְעים מאין משיב נפש.

כיום אתמול כי יעבור, כחלום רע, כחזון־בלהות, כן עברה התקופה הזאת עלינו ועליכם.

“נבנה עמכם!”

– “לא לכם ולנו לבנות”…

עתה הנה שבתם אל ארצכם, אל ארצנו, – והנה שבנו לתת ידנו לכם: התתנו לנו יד גם אתם והיו עץ אפרים ועץ יהודה לאחדים בארץ מַטָעם לפנים, אם תשיבו פנינו גם הפעם?

ומה אנחנו מבקשים מכם הפעם?

לא: “נבנה עמכם”, – כי אם: בְּנוּ אותנו, הבינונו ונחיה.

הורונו מדרכיכם, לַמדונו מתורתכם, הודיעונו אֹרח חיים, דרך חיי־עולם, סוד נצח ישראל!

---

פְּרִיחַת סִפְרוּתֵנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

מעת החלה שיבת ציון השניה, נסו אנשי הספר בארץ ישראל ליסד במה לספרות, אשר תהיה לכלכל את העם דברי ספר, חזון ושירה, מדע ושעשועים, לתת בלבו גם את העולם האחר, הנעלה מחיי יום יום – את המחשבה, את האמנות ואת היֹפי, איש לפי טעמו ואיש לפי הלך־רוחו. אך כל נסיונותיהם אשר נסו ואשר חדשו פעם בפעם בימי דור אחד נכשלו בראשית דרכם או בטרם יפלסו להם נתיב והנצנים אשר נראו בארץ לא בשלו ולא גמלו ולא עשו פרי. כי עיני העם היו איש אל מעשהו ואיש אל סבלותיו בעיר ובשדה ואת ידי העובדים עבודת הרוח לא חִזק ואל קרבנותיהם לא שעה. ואלה הוסיפו לעבוד ולפעול ולהוציא פרי רוחם אל העם, עד אשר נלאו לאחרונה בראותם כי אין פונה ואין קונה ולכל מאמציהם אין עונה; ויפוצו הֵנה והנה ושרידיהם הנשארים בארץ תלו את כנורותיהם על ערבים בתוכה – ושיר ה' הוּשר על אדמת נכר, והמלה העברית, אשר גלתה מיהודה מעֹני ומאין עבודה, היתה לה עֶדנה בארצות הגולה, פרחה, הוציאה ציץ, עשתה פרי, ספרים רבים וטובים בארץ וארץ. עשר גליות גלתה שכינה ורק בארץ ישראל, מקום קבוץ גליות, לא נודע מקומה.

בארץ ישראל היה הספר העברי יקר בימים ההם, חזון לא נפרץ, לא היתה לו כל במה קטנה או גדולה, וכהניו המעטים שוממים, נאנחים, שובתים מכל מלאכתם – המחסור הפיל את עטם מידיהם. עבודת הרוח מעטה, שבתה, נדמתה – הלב חדל להתפעם.

והנה פתאם נעורה רוח חדשה בתוך העם ואיש לא ידע מוצאה ומבואה (מי יודע את דרך הרוח?), ותפקחנה עיני רבים ויראו והנה סביבותם ריק ונפשם יבשה ורוחם שוקקה, ויתמהו האנשים איש אל רעהו ויאמרו: הן עם הרוח והספר היה עם ישראל מעולם, דבָרוֹ כאש, כנורו זמרת־יה, מִלָתו על כל לשון, ומדוע זה סביבותינו דממה ושממה? הן בכל עת ובכל מקום היה עמֵנו למופת ולמעיר לשכניו, גם היום נותנים אנשי רוח ואנשי מדע יהודים חלק רב ועצום לכל לשון ולכל ספרות בארצות החיים ופרי רוחם מתנוססים בראש ספרי כל עם ועם: והלא יכלו לעשות כזאת וכזאת בארץ ישראל ללשון עמם ולספרותו לוּ חזקנו את ידי בעלי הכשרון אשר בתוכנו ולא טפחנו ורִבּינו את נצניהם. או האמנם זה גורל עמנו להיות בכל מקום בגוים אשר סביבותיו – ער בין העֵרים וישן בין הישֵנים? העל כן באנו אל הארץ לישון וליַשן את רוח ישראל על ברכי המזרח הנרדם? הלבעבור זאת שבנו אל ערש מולדתנו לנום שנתנו?…

ושרידי אנשי הרוח אשר נותרו בארץ ועוד לא נואשו ממשא נפשם – להשיב שכינתנו לציון, החלו גם הם לחפש ולחקור דרכיהם, ויאמרו: אמנם עד כה הרבינו חזון, נסינו להעיר ולעורר את רוח העם לאהבת הספר, ולא היה לנו שומע, אך מי יודע, אולי אשמים גם הסופרים, כי לא פנו אל העם בדרך הנכונה – כי הביעו לו רוחם רק בכתב ולא בפה? ומי יודע, אולי על כן כשלנו מכל עם – ואף גם מן העם אשר אך תמול הקיץ לחיים – גם בכל יתר פנות החיים והמעשה, באשר ראשיהם, זקניהם ויועציהם באים אל המונם, מדברים אליו במקהלות ובכח שפתותיהם יטו את לבבו אל כל אשר יחפצו. ואנחנו – גבול שמנו בינינו ובין המוני העם, בעמוד ענן נדבר אליהם, מעל העתונים או מעל מגלות עפות ולא מעל הבמות נגיד דברינו ליעקב, ואולם הדבר הכתוב לא יאזר זיקות ולא יעורר לבבות ולא יניע ידים לעשות, כדברים חיים היוצאים מן הלב ומן הפה. ועתה הבה ננסה גם אנחנו את דרך הדִבֵּר החי, אשר הגוים הולכים בה ומצליחים ואשר גם עמֵנו הלך בה מלפנים ועד הדורות האחרונים, דורות ה“מגידים”, החוצבים להבות אש בקהלות ישראל ומוציאים מים מן הסלעים.

אכן, לכל זמן ועת לכל חפץ: בהתעורר העם מזה בכליון־נפש אל הספר, התעוררו גם הסופרים מזה ויאמרו איש אל רעהו: לכה ונלכה אל העם, דבר אל בני ישראל – וישמעו. ויחלקו להם את המלאכה לעשות אותה, וילכו בערים ובמושבות, ויעברו וישובו משער לשער במחנה ישראל ויקראו אספות וינאמו ויטיפו, ויעירו ויעוררו את הקהל לשוב לאשר העמיקו סרה, בטרם יהיה עַם הספר בארץ ישראל הנכשל בכל עמי התרבות הקרובים והרחוקים.

והעם שמע, שם אל לב, קבל ברצון את דברי יועציו, וכימי נחמיה העמידו עליהם מצוה וכתבו אמנה וחתמו להרים תרומה מדי חדש בחדשו למען תת תקומה לעבודת הרוח והספר בארץ ישראל.

בימי חדש אחד נתנו כאלף איש את ידיהם לדבר הגדול הזה ואחר נוספו עליהם רבים בארץ ובחו"ל והחוג היה הולך ורחב מיום ליום ומחדש לחדש. וכמעט עברו שנות מספר והנה רוח ישראל בארץ ישראל הפליא לעשות: כשרונות צעירים, חדשים, אשר כֻסו במשאון כציצים בקץ החרף תחת מַעטה השלג, צצו, פרחו, גמלו פתאם ויתנו פרי־תֹאר אשר לא היה כמהו בישראל זה שנים ודורות ותקופות. כשפעת תנובות שדה וגן אחרי גשמי ברכה, כן יצאו אחד אחר אחד דברי חזון ושיר, מדע וחקר, נחמדים בתכנם ונפלאים בצורתם, ושמעם הלך בכל הארץ מסביב וסופרי עם ועם מהרו לתרגם אותם ללשונותיהם ויתבוננו בם רבים וישתוממו ויקראו: אכן שב ופרח עץ ישראל בשובו לארץ קדשו כאשר פרח מטה אהרן בקרבתו לפני אהל מועד!

והיהודים תושבי ארץ ישראל התגאו, שמחו – וגם נכלמו: לבותיהם נעו בין חדוה ובין מוסר כליות, ויאמרו: האח ואהה! עתה זה ידענו מה רבה האבדה אשר אבדה ממנו עד כה בגלל כסף נמאס, בגלל תרומת־חדש קטנה, אשר כמוה יתן איש איש מאתנו לכל דבר הבל וריק יום יום! ולוּ הואלנו ונעשה זאת לפני עשר ולפני עשרים שנה, כי עתה כמה סופרים, משוררים, חוזים, חוקרים לכל תכלית, אשר היו למאורות לכל המזרח ואשר נתנו לנו כבוד ועז נגד כל סביבותינו, קמו לנו מאז ועד היום הזה!

­­­­­­­­­­­­­­­­­­_________________

מה זה היה לי? אני אמרתי לכתוב סקירה על תבואת הספרות העברית ועבודת הרוח בארץ ישראל בשנה הזאת, כאשר דרש ממני העורך; אך בעודני עושה הנה והנה, מלקט ומצרף, זורה ובורר, מתבונן אל מאמצי הסופרים ואנשי ה“מדע”¹, רואה את קרבנותיהם ומבין אל כל סבלותיהם, והנה התעטפה עלי נפשי, נפלה עלי תרדמה ונראה אלי חזון.

יקבלוהו נא העורך והקוראים ויהי רצון כאלו הקרבתי… סקירה.

סקירה על הספרות לשנת…

אם תרצו – לשנת תרפ"ד!

דברי חזון ואגדה

מאת

מנחם מבש"ן

---

חֲזוֹן הָרוּחוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

לפנים בהיות עם לבב איש לבא בסוד הרוחות, או בעלות עליו הרוח בביתו, רוח אשתו המושלת, ותענהו ויברח מפניה, – ויצא רחוק רחוק, הרחק מעיר ומארץ חיים, ודרש אל המתים ולן בשדה־הקברים ושמע רוחות מספרות. והיום – רֹב שנים הביאו חכמה ובני האדם היו מאז ועד עתה לפנים ולא לאחור; היום קרבו רחוקים, הוסגו גבולות עולם, החיים והמתים שוקקים, מתנגשים ומתבוללים יחד על כל מדרך כף רגל ובכל מקום משלח יד האדם, כי מבחר היצורים הפך בחכמתו ובכח ידו את כל הארץ לשדה־קברים כיום הזה, והרוחות משוטטות בעיר ובשדה כדי ארבה לרוב, ואשר יחפוץ לבא בסודן, אם אך איש חסיד הוא ורוח המקֻבּלים “גורי האר”י", מיֻדעי הנשמות, עליו, – יראה וישמע את הרוחות וידע שיחן ושיגן גם אם לא יברח מפני אשתו ולא יעזוב עיר לשכון בשדה, גם בשבתו במסבו, גם על משכבו בלילות.

ועל משכבי בלילות ראיתי ושמעתי את הרוחות גם אני עבדכם, אשר לפנים היו דברַי והגיונַי עם הנשמות המרחפות על כנפי כל רוח, הדובבות בהמית הנחלים וברעש היערים ובנִיד כל עלה מעץ, המבקשות להתודע אל בני האדם ולמצא בהם פדות; ואחר הייתי לאיש־רוח, חולם בהקיץ ורואה חזיונות בעד ערפל ודורש אל אלילי העִטִּים לקסום בהם קסם להעלות נפשות.

בעד חלון ביתי האזנתי בלילה בלילה והנה הרוח מיַבּב בקול שריקות, קול ילֵיל פרוע, קול הומה כחלילים, קול מחריש אזנים ומחריד לב, כקול הסער הנורא בצאתו מחדרי סופה להפוך ארץ. והקול נשנה ונכפל מאחרי החלונות ומבעד לארֻבּת הגג והעליה, מכל עבר ומכל פנה סביב סביב. אמרתי אך רוח סער זה, סער חֹרף העובר בלילות על פני הארץ כפעם בפעם. אך הטיתי אזני, הקשבתי רב קשב, ואשמע והנה כקול המון דברים, קול לשונות רבות עולים בלולים מתוך יללת הרוח – ואדע, כי הרוחות האלה, המשמיעות נגינתן בלילה, לא רוחות שמים הֵנה כי אם רוחות הארץ – נשמות החללים, אשר נפלו בשדה־קטל באירופה. הבלגתי על החרדה אשר נפלה עלי, התחזקתי, פקחתי עיני וגם לטַשתין למול החלון – והנה תמונות לנגדי, תמונות אנשים רבים מאד מכל לשונות הגוים, מרב ארצות אירופה, מאוסטרליה ועד קנדה, מהֹדו ועד כוש, אנשים חמוצי בגדים מטֹעני חרב, פצועי ראש ושבורי יד ורגל, קרועי בטן, שסועי לחיים ונקורי עינים, ויש אשר היו מלאים פצעים וחבורות ומחית בשר חי על פני כל גויתם – אלה הם אשר נפצעו ונרפאו שֶׁבע עד נפלם באחרונה חללים במערכה בשדה.

והרוחות משוטטות בין השמים ובין הארץ ואין מאסף אותן; אל שאוֹל לא תרדנה, כי נרצה עון האנשים במותם, ואל השמים לא יתנון לבוא, עקב הדם אשר בכנפיהן, כי כל דם אדם לא יֵרצה בשמים ממעל, תועבה הוא לבני מרום. והנן נעות ודָאות באין מנוח, עד אשר יקַימו ויקבלו עליהם בני האדם, השארית הנשארה מן הטבח, להשבית מלחמות מן הארץ, אז תהיה גאולה, או “תקון”, לנשמות התועות ואז יפָּתחו לפניהן שערי שמים.

והקולות לא יחדלון ושריקות הרוחות בעד החלונות עלו פעם בפעם באזנַי כקול הוגי נכאים, קול תלונות מתאוננים, קול קוראי חמס, מדַבּרי משפטים נגד פני עליון, לאמר:

“אהה, ה' אלהים, למה בללת שפת כל הארץ, הפרדת בני אדם, הצבת גבולות עמים, ולא נתתם להיות שפה אחת ודברים אחדים ולשבת כלם יחד שבת אחים, כקדם; למה נטעת בלב האדם קנאה ושנאה ותאוה לאשר לא לו; למה יצרת את הברזל בארץ ותתנהו חרב ביד החיה ההולכת על שתים לשחק־בו, ולא הוציאה האדמה אך כסף וזהב די השביע כל נפש רחבה וכל בוצע בצע; למה עשית ארץ נושבת אך מעט מהרבה ופי שלשה או פי ארבעה בה מדבר וים, ולא היתה הארץ כלה כגן עדן לפני יושביה, לתת להם די מחסורם ודי רֹחב נפשם באשר הם שם, אשר לא יחמדו איש ועם את אשר לרעהו ולא יבא בארצו ולא ידרוך בגבולו ולא ישא גוי אל גוי חרב ומלחמה; למה… ולמה…”

כזאת וכזאת הילילו יִבּבו הרוחות כל הלילה ואני, מחרדה, מתמהון ומרִגשת־לב, הקיצותי, ישנתי ואיקץ חליפות שבע בלילה ופעם בפעם עלה קול המית הרוח ושריקותיו – קול תלונות הרוחות ודברי זעקתן – באזני מבעד לחלונות; עד אשר נבקעו עפעפי שחר ונגֹהות כהות יצאו לפני שמש כנערות ההולכות לפני המלכה לבשר את בואה. וכמו נגעה עד שמים דעת המלחמה השָׂמה שַמות בארץ, כי בטרם תצא השמש קִדמו פניה עננים כבדים רבים, אשר עלו במרוצתם מקצוי ארץ רחוקים, מצפון וממזרח, עננים שחורים־אדמדמים, ומראיהם כתמרות עשן־שרפה ואדי דם; ומלחמה היתה בין מלכת השמים ובין הגדודים השחורים־האדמונים, אשר סביב שתו עליה, השתערו על מקום מוצאה: הם בקשו לבלעה והיא שמה פניה בם להפיצם – עד אשר הצהיבו, הלבינו, התפרדו מעט מעט, כי חִציה נִחתו בם, ויתמוגגו ויפוצו ויהיו כלא היו.

והשמש יצאה על הארץ ותשקף על פני תבל ומלואה ובלי אֹמר ודברים הראתה את כל אשר לו עינים לראות כל טוב ה' בארץ חיים, אשר יֶשנוֹ בעליל לארץ ואשר עודנו צפון לעובדים ולעמלים: את ההרים רחבי הצלעות אשר לא נעבדו, ואת היערים האיתנים רחבי הידים, אשר לא עדה עליהם רגל ולא היתה בהם יד אנוש מיום הבראם; את הארצות הגדולות והטובות אשר עודן כמעט ריקות מאין יושב ואשר אחת מהנה תוכל לכלכל את כל יושבי אירופה לשׂבע ולא לרזון, ואת הארצות האחרות, אשר בימי קדם נושבו ונעבדו ונזרעו, מלאו כצאן אדם והריקו לרחוק ולקרוב ברכה עד בלי די, והיום היו לשַמה ולחרבה ועל האדם, אשר ידו היתה בהן לרעה ולא לטובה, אדמתן תזעק; את המדברות, אשר יכלו בני האדם, לוּ יקחו מועד גם לעבודת השלום, להפוך אותם בתחבולותיהם לארץ נושבת למען החיות עם רב; ואת היַמים, המחכים לאדם כי יחדור להם לנצל את צפוניהם ולהוציא לאור את כל האוצרות אשר נוצרו בחיקם ואת כל החיל אשר בלעו מיום הָחֵל לעבר־בם באניות. כאלה וכאלה הראתה על פני כל הארץ אוצרות ברכה ועֹשר וחֹסן רב, אוצרות גלוים ומטמוני מסתרים, אשר לוּ העבידו אליהם מעט מהרבה מכל הנפשות ומכל ההון וכל עמל וכל כשרון המעשה, אשר יוציאו על אחת המלחמות, כי אז יכלו לחלק שלל לכל העמים, להכין מזון ומחיה וחיים טובים לכל יושבי תבל, כי אז היו כל בני האדם שבעי רצון ומאֻשרים בארץ ולא חסרו דבר – בלתי אם תואנה להרע ולהשחית.

השמש יצאה על הארץ – ולפעלה: לתת חיים לכל חי ואורה ושמחה לכל היקום, ליַחם את האדמה, להולידה ולהצמיחה, להבשיל עליה כל תנובה ולצרוף בכליותיה את הכסף ואת הזהב ואת הנחשת ואת הברזל אשר יהיו לעבודת האדם – לחיים ולא למות.

השמש יצאה – ותרנין כל לב ותצהיל כל פנים והצפרים הריעו לקראתה בזמירות ומקול זמרתן נשמע: טוב ה' לכּל והאדם אך הוא יסלף דרכו.

השמש יצאה – נר אלהים בהיכל הבריאה, ויהי אור ויהי נֹעם ה' על כל היקום, ובהיכלו כלו אומר: לחיים ולא למות, לעבודה ולא לעֹשק זרים, לאהבה ולא למשטמה, לשלום ולא למלחמה!

ומראות הלילה נַעלו והקולות חדלו והרוחות שקטו מעט מעט ותדמינה ותפוצינה מפני שמש כענני בֹקר.

---

מַלְאַךְ הַמָּוֶת מְדַבֵּר אֶל־לִבּוֹ

מאת

מנחם מבש"ן

… נשמות, נשמות ונשמות! נשמות פורחות כצפרים עפות, כרשפי נהר־די־נור בעלות השרפים מן הרחצה! נשמות ביום, נשמות בלילה, נשמות בכל רגע, עולות מן הארץ, מתחת לארץ (ששם נקברים בטרם ימותו), מלב־ים ומרקיע השמים, נשמות צעירות, טובות, רעננות… מה זאת? מי הפריד בינן ובין גויותיהן בלא עת? מי גִלה פני לבושן, הציגן כיום הוָלדן, נִתּק מַחבַּרתן בעודנה באיתנה, מלֵאה כח ורוח חיים? מי הניע את כל ההמון הזה? ומה מסע המחנות האלה? היסיגו צבא ארץ ושמים גבולות עולם והחליפו את משכנותם ועלו אלה שמימה והמלאכים והאופנים וחיות הקדש ירדו ארצה? היבא גם אלהים, בתוך הבאים, לשכון בערפל? והיתה הארץ כסאו והשמים – הדום רגליו? היעצו זאת שרינו במועצת סתרים ממעל ואנכי לא ידעתי?…! או האמנם מלחמה זאת, מלחמת אדם באדם ועם בעם, למען הסג גבולות, כאשר יעצו שריהם במועצת סתרים מתחת והמה, ההורגים והנהרגים, לא ידעו? אך הנה מלחמה כזאת לא היתה מתמול שלשם, שטף־דמים רב־הֶרס ורחַב־גבולות אשר כזה לא ראו אלפי עינַי המשוטטות בכל הארץ, מיום עמדי על משמרתי וחרבי בידי עד היום הזה! מעת פקוד המות השחור את הארץ זה חמשה או ששה ימים (מאה שנה בעיני המלאכים כיום אחד הם), לא רבו ככה הנשמות המשוטטות ערֻמות, מבֹהלות ודחופות אל שערי שמים, עד אשר נלאיתי נשוֹא בכנפי את כל ההמון הרב והעצום הזה!

מלחמה, הרג רב, טבח־אדם איום ונורא; – ואני מלאך המות, השטן, המלאך המשחית וכל השמות היפים, אשר בהם יכנו אותי בני האדם הצדיקים והישרים והתמימים!… והמה לא ידעו, כי לא מלאך המות כי אם מלאך החיים אנכי, כי תשעים ותשעה למאה מכל מתיהם לא חללי חרבי המה, כי אם קרבנות דרכיהם הרעים ועלילותיהם הנשחתות, קרבן אשם וקרבן חטאות, אשר לא יהיו לרצון לאלהי הרוחות לכל בשר ולא למשרתיו עושי דברו. ואני אך אל הזקנים, אשר עברו ימיהם וכהתה עינם ונס ליחם והחיים וכל משושם מהם והֵנה, הזקנים אשר היו לעצמות וגידים יבשים השואפים אל עפר ארץ, ורוחם חֻבּלה ונפשם דועכת שוקעת כאש־קוצים, – אך לאלה בוא אבוא כמלאך הגואל, אחרי אשר קרא עליהם אכרזיאל כי נמחו מספר החיים, ונשאתי את הנפש אל מקום מוֹעדהּ והעפר ישוב אל הארץ כשהיה; ובפַנּוֹתי את חרבות החיים והריסותיהם אשים מקום לחיים חדשים הצומחים ועולים תחתיהם כעלות שרש פורה מרקַב הזרע.

בימי קדם בעלוּמי הארץ, במוֹת ילדים וצעירים עִם מלאי ימים בכל דור ודור ובנפול האדם כדֹמן איש בחרב רעהו והארץ מלאה דמים והשמים – נשמות אשר קֻמטו ולא עת, אמרתי אך חדשה הארץ וחדשים בני האדם עליה, והם לא הסכינו דרכיה ולא ידעו ביניהם מה טוב, את דרך החיים וילכו בה ואת דרכי המות – ונזהרו בהם; והיה כי יאריכו ימים על האדמה ותרבה הדעת וישכילו ויישירו לכת, לא ישחיתו עוד דרכיהם ועלילותיהם לקַפד חייהם וחיי בניהם בנֹער, ולא ישאו עוד גוי ואדם איש אל רעהו חרב, כי אם שום ישימו את כל לבם ואת כל מאמצי כחם ורוח בינתם לעבוד שכם אחד עבודת החיים והשלום, לנצל את הארץ ואת טוּבהּ, את היַמים וכל אשר בהם, את אוצרות הברכה והשפע אשר בכל מרחבי הבריאה הנשארים והנסתרים מפניהם, והיו טובים ושבעי רצון ומאֻשרים בארץ והיא תהיה כגן עדן לפניהם, כאשר חשב עליהם אלהים יוצר האדם והחיים. – והנה עתה זָקנה הארץ, פִּתּח רוח האדם ותרב הדעת – וירב העמל והאון והשד והחמס, ותרבינה הרעות והתלאות והמחלות והתמותה שבעתים; בכל אשר יצאו – צעדיהם שאול יתמוכו, על כל שעריהם – אִבחת חרב, ובכל פנות חייהם – למות תוצאות! ואני כמה פעמים הבעתי רוחי לרפאל חברי (והוא היודע ועֵד כי לא אחפוץ במות המת) בפגעי בו, כי נפגשים אנחנו פעם בפעם על הארץ מתחת, בבתי החולים, או בשמים ממעל, בשערינו (שער הרפואה ושער המות קרובים איש אל אחיו, נוגעים שער אל שער, ויש אשר יֵרד רפאל יום אחד דרך שער הרפואה לפקוד את החולים ביד רופאיו, אנשי מעשהו, וממחרת אעלה אני בשער המות ונשמות הנרפאים על כנפַי), ואשאלהו לאמר: הן לפנים לא היו רופאים בארץ – ויזקינו האנשים ויבאו בכלח אלי קבר, והיום רבו הרופאים – ורבו החולים והחליים והמתים בנֹער על אחת שבע?! ויענני ויאמר לי: בני האדם שִחתו להם, סרו מן הדרך הישרה, אשר שם אלהים לפניהם ללכת בה, וכל אשר יש לאל ידם לעשות למען הפוך את ברכת ה' להם לקללה ושמחת החיים למהומה, עשו וגם יכלו – והרופאים מה יועילו ומה יפעלו למו?

ויהי המעט מהם, כי בידיהם הרסו מוסדי חיָתם ועמודיה ירופפו, כי מהתענג ומרך, מרוב ענין ורעות־רוח ודאגה ותלאה, יבש לבם וצמק מוחם ונהפך לשדם והתעתדו למות מימי עלומיהם, כי גם יתנפלו פעם בפעם איש על רעהו ועם על שכנו להחריב ולהשמיד ולהַשִים עליהם נויהם. החיה, משַכּלת האדם לפנים, נכבשה לפניו, המערות אשר התגורר בהן מפניה, נעזבו והאדם פרץ בארץ ויעש לו בתים – וַיָשב צור חרבו על האדם רעהו, ויהי האדם לחיה רעה לאחיו, והרסו האחד את בית שכנו ושבו להשתחוות לחפר־פֵרות, לשוח במעונות תחתיות, לבא במערות צורים ולהטמן במחִלות עפר מפני פחד החיה ההולכת על שתים, הנותנת חתיתה בארץ חיים!

ואם כן למה זה אנכי? מה אני ומה חרבי לפני המשחיתים האלה עם כל כלי משחֵתם?… אך הנה הרביתי שיחה הפעם, אשר לא כמשפטי, כמעט כאדם הייתי, לאשה זקנה דמיתי… ומה אעשה? הן עבודה אין, מלאכתי נעשָׂה ביד אחרים, בכל דור ודור ישימו קציר למיטב בחוריהם ולא יגיעו מהם לימי זקנה, להיות מאכֹלת לפי חרבי, כי אם פליטים – הגדילו חניכַי ועוזרַי, הגדילו מאד לעשות, משכילים הם ממני לכל דרכי מות!…

צר לי על מלאכי המות האלה; לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם! לו הייתי באמת, כאשר ידַמו בנפשותם בני אדם יושבי חשך, מלאך אכזרי, טורף נפשות באפו, אשר כל מזמותיו אך חרוב והַחרֵם, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, כי עתה אין לי טוב, כי השב אשיב חרבי אל תערה או אגישה אל עושהּ, וירדתי לשכון באדם, התחפש ובוא בקהלם, ללמוד מהם הלכות שחיטה…

---

מַעֲלוֹת וּמוֹרָדוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי ביום ברוא אלהים ארץ ושמים, ותשתרע הארץ הלוך והשתרע, הלוך והרחב גבולותיה לארכה ולרחבה ותגדל מרגע לרגע ועוד מעט ונגעו כנפותיה בקצות השמים. ויגער אלהים בארץ ותעמוד מהשתרע. ויַגבל אותה מסביב לאמר: השמים לאלהים ולמלאכיו והארץ נִתּנה לבני אדם, לא יעברו את המרחק אשר בין העולם השפל ובין העולם העליון כי אם אחרי צאת הנפש מן הגויה, בשובה אל מעונה אשר ממנו לֻקחה.

ולאדם ולאשתו אמר אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ, ואני הנה נתתי לאדם עזר כנגדו – שני מלאכים, את השכל ואת התאוה. את האדמה הגבלתי מסביב, אך לשכל אין גבול ואין מעצור, כי ניצוץ מאש־אלהים הוא; וגם התאוה רבת־עלילה היא על בני אדם ותוצאותיה לטוב או לרע, לחיים או למות – ונשמרתם בה ומַדוֹתם לשכל ולתאוה לאיש איש מנת חלקו במדה ולא יגבר האחד על רעהו לבלי חק, והיתה זאת בריתי אתכם: החיים והשלום. –

ובני האדם פרו וירבו וכמעט אשר מלאה הארץ אותם. ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' כפעם בפעם ויבא גם השטן בתוכם. שם נועצו נדברו גמרו על דברי רבבות אלפי העולמות המשוטטים במרחב־יה. ובהגיע תור הארץ להִזָכר ולהפקד לפני המועצה, ויאמר אלהים: הן האדם רב על פני האדמה ועוד מעט ומלאה הארץ אותו בלי מקום; ועוד מעט ועלי לברא לו ארץ חדשה או לשום לו דרך לעלות שמימה אל העולמות האחרים אשר בראתי. ועתה מה אתם אומרים, עוצו ודברו.

ויצא גבריאל מלאך החיים ויאמר: אני אתן בקרב האדם רוח חכמה ומעשה, לב ער ויד חרוצים, והיה אם כזה וכזה יִפרה ויִרבה על פני האדמה, ימצא לו דרכים לחיים ולא יצרו צעדיו ולא יחסר לחמו וכל צאצאיו וכל אגפיו איש על מקומו יבא בשלום. בזרועו יחשוף יערות איתן, יוביש אגמים ויַמים, ישים מדבר למוצאי מים ויהפוך ערבות חול לארץ נושבת. בחכמתו יגַלה את מסך הבריאה, יחשוף מסתריה ויגרע אליו ברכה מרב טוּבהּ, אשר צפנה לדורשיה; בדעתו ימצא מקורות חיים חדשים, יהפוך שרשים וצמחים ושפוני טמוני ארץ, אשר הדורות הראשונים לא מצאו חפץ בהם, למזון ולמחיה לאדם רב. וכל אשר רוח בו, וכל אשר ידים לו, ישימו פניהם אך לעבוד ולפעול ולהפוך את האדמה ואת אשר עליה ואת אשר בקרבה למקור חיים אשר לא יכַזב, והתחרו איש ברעהו ועם בשכנו אך לבנות ולא להרוס, אך לחולל ולהוליד חדשות ולאכול יגיע כפיהם ופרי מחשבותם, ולא ישאו עיניהם אל חיל זרים, אשר לא עמלו בו, ולא יחמדו ארצות וגבולות לא להם. והיה כי יעבדו כלם כקטן כגדול, כנכבדי העם כהמוניו, וחיו ורבו ואֻשרו בארץ והאדמה תִרחב תחת צעדיהם, תפתח להם אוצרות חשך ותריק להם ברכה עד בלי די. כי אדם לעמל יוּלד ולעבודה נוצר, עץ חיים העבודה למחזיקים בה ושפלות ידים – מות ואבדון לכל היקום.

ויאמר אלהים: טוב הדבר אשר דברת; צא ועשה כן.

ויגש השטן, הוא מלאך המות, ויבקש רשיון מאת האלהים לענות גם הוא חלקו על פי דרכו, ויאמר: אני אצא והייתי רוח משחית בלבות בני האדם והטיתי אותם אל דרכי שאול והמעטתים, אשר לא יהיו עוד למשא על הארץ. את השכל ואת כשרון המעשה ישליכו אחרי גום, עבודת הרוח ויגיע כפים ימאסו, ואך התאוה והקנאה ובקשת חיי רוָחה תמשולנה ממשל רב בארץ. כהני שקר אקים להם והורו אותם להגביל את חיי המשפחה ולא ירבו לחַיות זרע על הארץ – וירדו החיים ותענוגיהם עשר מעלות אחורנית. ואחר יוסיפו חטא על פשע ויעצו לפרוק מעליהם עֹל החיים ומשושם גם יחד וחדלו לבנות להם בתים וחיו ערירים ושוממים עד עבוֹר ימיהם – ומקור החיים לבני האדם יהיה להם למקור כל נגע וכל מחלה, אשר יטמאו את מחניהם והשחיתו עץ ופריוֹ ובעודם באִבּם והכינו מות ושכוֹל לדור נולד כי יבא. – ועוררתי וגִבּרתי את נפש החיה אשר באדם ואת כל יצרי לבו הרעים וכלי משחֵתִי, שנאה וקנאה וחמת נקם, אוסיף עליהם והארץ תמָלא חמס ושד ומלחמות כל הימים, ובטרם יכַלו המלחמה האחת – יכּוֹנו לקראת האחרת הבאה. גם את החכמה ואת החקר ואת כשרון המעשה, מלאכי החיים, ישימו לעבודת ההרס והמות והכליון. ונלחמו עם בעם, ממלכה בממלכה, על ארצות ועל טוּבן אשר לא עמלו בהם, והשמידו והכריתו והמעיטו איש את אחיו ועם את שכנו, והרוו מחלבם ומדמם את הארץ, אשר יאכלה המה את חלבה, ונתנו את בשרם מזון לעוף השמים ולדגי הים, אשר יהיו המה מאכל לאדם. גם את הארץ ישחיתו ואת מקורות ברכתה יעָרו עד היסוד; ארצות נושבות יהפכו למדבר, על חלקות ארץ, שלל יַמים בכח עמַל דורות רבים, ישובו יציפו מי הים, ועל התושבים השקטים – מטר ברזל ואש. אשר יבנה דור אחד יהרוס הדור השני ואשר יזרעו אלפי ידים יהיה למרמס ביום מהומה אחד. גם עמים אוהבי שלום יֵאחזו ברשתם לצאת על אפם ועל חמתם במחולות המות; גם על ארצות רחוקות ועל עתים רחוקות תעבור רעתם – רעב ומחסור, שכוֹל ונדוֹד וכל נגע וכל פגע הפורצים ועוברים בארץ כשוט שוטף להפוך עמק ברכה לעמק בכי ואור החיים לצלמות לבני האדם שונאי טוב ואוהבי רע. כי רעה תלד רעה ומלחמה תחולל מלחמות חדשות ואין קצה לתלאה.

ככה אשית קציר לבני האדם בידיהם, אשר לא ירבו ולא יִכבדו מאד על הארץ…

ויאמר אלהים אל השטן: צא ועשה כן גם אתה. ואני הנה נתתי ביד האדם דרכו מיום הבראו, ואם יִפתה לבבו למַדוּחיך ואם ילך במועצותיך – כגמול ידיו יֵעשה לו ופרי מעלליו יאכל ואני וכסאי נקיים.

וסֻלם אלהים מֻצב בין השמים ובין הארץ, רגליו תומכות שאוֹל, ארץ ממשלת השטן והחשך והרע, וראשו מגיע השמימה, אל מעון האור והחיים והשלום והטוב. ובני האדם לתקופותם לדורותם עולים ויורדים בו חליפות. פעם יִגבר חֵפץ הטוב ועצת מלאך החיים תהיה לקָו בארץ. אז יעלו בני האדם במעלות הסלם למעלה למעלה עד מעל לגבולות עמים וארצות, עד אשר יקרבו אל השמים הטהורים ואל שוכניהם. והיה שלום בארץ בתוך העמים, ואנשי הרוח מרומים ישכנו ואחיהם ועַמם לכל מפלגותם יתנהלו לרגלם, ישאו מדברותיהם. ונתנו ידיהם איש לרעהו ועם לשכנו מעל לגבולות אשר גבלו ראשונים, לעבוד יחד עבודת השלום ולהרבות דעת ותושיה בארץ. ואיש באיש ועם בעם יתחרו אך להיטיב ולא להרע, אך לכבוש את הארץ ולא את יושביה; לפתוח בה מקורות חיים חדשים ולנצל את כל מטמוניה ביד חרוצים ובדרך חכמה להיותה לברכה לכל בני האדם, אשר ישבו עליה שקטים ושאננים ועבדוה ושמרוה ואכלו את טוּבה בלי מפריע. אז ישמח אלהים במעשיו והשמים וצבאם ינהרו ירֹנו יחד וכל הבריאה תלבש ששון ופאר כיום צאתה מתחת יד היוצר אותה.

ופעם תעבור רוח רעה על האדם בארץ ועצת השטן תהיה נר לרגלם, וכרתו ברית את מות ואת כל אגפיו וירדו במעלות הסלם מטה מטה המה וכל הכבוּדה אשר ברגליהם: שנאת חנם, קנאת איש ועם מרעהו, ותאוה לחיים ריקים וקלים ולרשת איש עמל זרים; עד אשר יקרבו אל ארץ תחתית ומכֹבד משא ירעש הסלם מרגליו ועד ראשו וכמעט אשר יִנָתק קצהו העליון ממַחבּרתו, מן השמים, ונפל כלו אל פי שאול… אז יבאו אנשי הזרוע והערומים מצמידי מרמה בדברי המדינות וכל המטים עקלקלותם, תחת אנשי הרוח, עובדי עבודת השלום והטוב; המה יהיו למעלה ואחריהם כל אדם ימשוך. ומלאכי השלום, שומרי גבולות הארצות, יֵעלו מעל משמרותם ונהרי נחלי דם יהיו גבול בין ארץ לארץ ובין עם לעם. אז תמָלא הארץ חמס ושד, דם ואש וברזל, חרבות ומשואות ורב חלל וכֹבד פגר ואנקות יתומים ודמעות אלמנות. אז תשמח שאוֹל ומלוֹאה והשטן וגדודיו יצהלו מתחתיות לקראת בני אדם ההולכים וקרבים אליהם במורד הסלם, והשמים וצבאם יעטו חשך ילבשו אבל ואלהים ירד מכסא כבודו וספק כף אל כף והתעצב אל לבו כי עשה את האדם בארץ. –

מה תהיה אחרית המעלות והמורדות האלה? העוד ישוב יעלה האדם במעלות הסלם וגבר מלאך החיים, אם יוסיף לרדת מטה מטה במעלות אשר יָרד ועצת השטן לעולם תעמוד?

---

בְּעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום ויצא החכם ידעיהו השדה, כפעם בפעם, ואת תלמידיו לקח עמו להשיחם ולהורותם ולהסב עיניהם ולבם מעמל אדם ועיר אל מעשה ה' הגדול ומדברי ספר העשוי בחרט אנוש אל ספר הנצח הכתוב באצבע אלהים. כי כן היה משפט החכמים הקדמונים, בימים אשר טרם ילמדו האנשים לעשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה, עבודה לעינים ולא לרוח, וכן היה משפט ידעיהו אשר הלך בדרכם גם הוא: להוליך את תלמידיו במרחב־יה, בשדה, ביערים או על ההרים, למען היותם קרובים אל הבריאה ואל כל הדרה, ולמען יֵערה עליהם רוח ממרום וירומם רוחם והרחיב לבם להכינו כפלַיִם לתושיה.

וידעיהו ידע דעת עליון והתהלך בחקר שמים ובא בסוד הנפשות והמלאכים וכל נעלם לרב־אדם, והכיר וידע את הנשמות ואת תכונתן על פי עלילותיהן אשר עוללו בדברי הימים או על פי הדברים אשר השאירו אחריהן בספרים, כאשר יכירו וידעו החכמים את העצמים שחֻבּרו להם יחדו בקרב השמש והכוכבים על פי האור היוצא מהם, בהפרידם אותו לחלקיו. אך נשמֹר נשמר ברוחו ולא דבר על הנעלמות ההן כי אם מעט, בעת רצון, באזני מבחר תלמידיו, אשר ידע כי יש להם רֹחב לב די הכיל גדולות ונצורות כאלה. ותלמידיו דבקו אחריו ויצאו בעקבותיו ויערגו למוצא שפתיו, כאשר תערוג נפש עיפה לצל וארץ ציה למים, ושיחותיו ערבו להם מכל דברי ספר הנותן אמרי שפר.

והיום ההוא ערב יום הזכרון אחר הצהרים, ובני אדם השליכו אלילי כספם ואלילי זהבם, סחרם ואתננם וכל יהבם, ויטהרו כליותם ולבם מהבלי מעשי יום יום, וַיִכּוֹנו ליום מחר, ליום הדין הגדול והנורא, ורוח אלהים מרחפת על פני הארץ והדרת קדשו על עם־קרובו. אז מצאו תלמידי ידעיהו את לבם לשאול ממנו אשר יספר להם על חיי הנשמות ועל צפוני העתים לעם ועם, ובסתום חכמה יודיעם. וידָרש להם האיש וישא עיניו רגע למעלה, כמבקש לאצול עליו רוח ממרום, ואחר פתח את פיו ויאמר:

על הנשמות אספר לכם היום, אך לא על נשמות האישים כי אם על אשר לעמים; כי כן יש נשמות לעם ועם, כאשר יש נשמות לאיש ואיש. והנשמה אשר תנָתן לעם בראשיתו, תֵּחלק בתוכו לאישיו, כאשר תֵּחלק האש הגדולה ללשונות ולניצוצות, וכאשר יִפָּרד העץ לבדים ולענפים. והכח או הכשרון, אשר חָלק היוצר לנשמה הזאת, הרוח אשר נאצל עליה מאת אלוה עוֹשהּ ביום הבּראהּ, יגָלה ויֵראה בחלקיה, באישי העם, אך לא בכלם חלק כחלק, כאשר לא תהיה כל האש נֹגה אור יקרות וכאשר לא יהיה כל העץ כלו פרי; כי אם בקצות העם, ברב או במעט, לפי המסבות והעתים, באלה תתכנס נשמת העם כצקת רוח למוצק, ובהם תשוב תתגלה, כעין החשמל מתוך האש וכפרי מן העץ. ויש אשר תתגלה נשמת העם בכל תֹקף באיש אחד או באנשים מעטים, עד היות האיש ההוא או האנשים ההם חותם תכנית העם, כלִיל רוחו, ובני עמם יתנהלו לרגלם וילכו לאורם ושמום להם לנס בכל דרכיהם, בעבור חושם בם כי באלה נוססה נשמת האומה ושם חביון עֻזָּהּ.

ויהי בהפריד עליון גוים, בהציבו גבולות עמים, בימים קדמונים בעלומי הארץ, ונשמות שלשת עמים, בטרם יִוָלדו ובטרם יֵאמר להם: לכו התהלכו בארץ, התיצבו לפני האלהים בתוך יתר נשמות האנשים והעמים השלוחות ארצה, וישאל אלהים את שלש הנשמות, אחת אחר אחת, את השאלה הערוכה אל כל נשמה ונשמה לפני רדתה: – מה שאלתך, בתי, ובמה את בוחרת, וינָתן לך. אז בחרה לה הנשמה האחת חכמה וטוּב־טעם למלאכת מחשבת, השניה שאלה גבורה וממשל רב, והשלישית בקשה דעת אלהים ורוח צדק ומישרים. ותנתן להן, לאחת אחת, שאלתן, ותצאנה מלפני אלהים, בתוך צבא הנשמות רעותיהן, כצאת צעירים עליזים מבתי תענוגיהם אל שדה מלחמה לא־נודע, ותרחפנה הלוך ורחף מטה מטה, הלוך ועבוֹר במוֹרד דרך כרובים ואופנים, אבני אש ומסוכת כל אבן יקרה, כוכבים ומזלות (מדי עברן, נמשכה הנשמה הראשונה אחרי נֹגה והשניה אחרי מאדים, כהִמשך אבקת הברזל אחרי האבן השואבת; וכעבור שתי הנשמות על פני צדק, נטו מעליו מהרה וסתר פנים שָׂמו), היכלי צבעי הקשת ושערי שמים; עד היות האור הבהיר, אור יקרות, אור אלהים, הולך וכהה, הולך וחדל, לא נראה עוד בלתי אם אור השמש, אשר חָלק אלהים ליושבי בשפל – סֻגר אחריהן העולם העליון: אין השמים וגן עדנם, השמים ואורם, השמים וכל צבאם! ומלאך החיים, אשר הוליכן לימִינוֹ עד הלום, נפרד מהן ויברכן ויאמר אליהן: – “אתן עוזבות היום את מולדתכן ומעון עלומיכן, ששם שקטתן במכונכן, חזיתן בנעם ה' והתענגתן מזיו כבודו עם כל בני עליון; והנכן יורדות להתחבר עם בני אדם יושבי חשך, עמהם תשאנה בעֹל, תחלקנה עמל החיים ועֹנג החיים. כי זאת חקת הבריאה וזה כל החיים לתקופותם: בנֹער וברֹך – עֹנג ומנוחה, בימי הכח – עמל, עבודה ומעשה, ולעת זִקנה, אחרי הַשְלִים חק – מנוחה ותענוג עולם. ועתה לֵכנה, עבודנה, הגדלנה עלילות בארץ חיים, אשה לפי דרכה, ותהי עבודתכן פוריה, ותשובתכן לקץ הימים שלום ומנוחתכן כבוד לפני ה' עד עולם”.

והֵנה ירדו לארץ ותתחברנה נשמה ונשמה אל עַמה, אשר לוֹ יעָדהּ יוצרה, להשלים חקן בארץ. וירבו הימים והעמים צמחו, גדלו, פִתּחו גם עשו פרי עם ועם על פי דרכו אשר בחרה לו נשמתו במרום. ויוצא העם האחד חכמים חוקרים לכל תכלית ואמנים טובי טעם ורבי־פעלים בכל מלאכת מחשבת, אך רוח צדק ומשפט ומישרים זרה להם. תורת המוסר היתה בפיהם, אך התורה לא היתה למעשה ולא השרישה שרש ולא פרצה מסביב. והפרי הטוב הזה היתה משחתו בו מראשיתו לאשמת העם: החכמים התהלכו אך עם בני מרום עם הארץ ומבני העם העלימו עיניהם, לא הפיקו נפשם לכל מבקש דעת ולא שמו לב ללמד ולהשכיל ולתת מרוחם על כל סביבם. ויגדל וירחב הפרץ מאד בתוך העם למחלקותיו, אלה המריאו במרום ואלה ירדו פלאים. גם אנשי הרוח היו ברב הימים הולכים ומעטים, הולכים ודלים, על בלי היות היסוד הרחב, המוּצק – העם – מסעד להם, ויהיו כענפים באין שרש וכנֵר אשר שמן אין לו. וגם חכמת חכמיהם הראשונים נסרחה, נשכחה, אבדה, כי לא למד העם (אשר אם בידו יפקידו חכמיו את רוחם – וחי לעולם) לשקוד עליה ולשמרה וכי דרכי החכמה בני חלוף המה ובדור דורים היה החדש לישן והישן – לנושן. ובכן בא העם הזה עד קצו, באה חליפתו, ויִתּם לגוע, וצאצאיו הקטנים, ערב גוים רבים שונים, נחלו מאבותם הגדולים אך את שמם ולא את רוחם.

העם השני עשה גבורות, בלע עמים, הפך ממלכות, שם עֹל ברזל על כל הארץ, נהג באכזריות רֶשע, ולא ידע משפט ולא ידע חנינה ולא נתן מנוחה לרחוק ולקרוב – עד בוא עתו גם הוא, כי כבד עליו פשעו, המלחמה היתה נשמת חייו והמלחמות הקריבו קצו: ברזל בברזל נשבר, ויכשל ויפול ויכָּחד מן הארץ ורק שמו נשאר לקללה על כל רעותיו.

העם השלישי היה לעם לִמוּד ה', לגוי קדוש, עם שומר צדק ומשפּט, עם יודע טוב ורע, עם תמים בדרכיו, מושל ביצר לבו ומצניע לכת עם אלהים ואדם; כי חכמיו וצופיו, אשר נשמתו בקרבם, שמו להם לחק מראשיתו ויקַימו ויקבלו עליהם ועל כל הבאים אחריהם לדורותם, ללמד תורה ודעת את כל העם מקטן ועד גדול ולשפוך עליו, מן הקצה אל הקצה, רוח תֹּם ויֹשר ומוסר טוב, כמים לים מכסים. ויהי העם כלו יודע דעת אלהיו, עם שוקד על התורה ועל המצוה – עם הספר; אך בארץ החיים דל חלקו: בארצו לא היתה לו תקומה מפני שכניו מסביב, ובאחרית הימים יצא בגולה ויהי נע ונד בגוים ובארצות, נושא עמל ותלאה מִרבה להכיל ולנדודיו ולצרותיו אין קץ.

אחרי הדברים והתוצאות האלה נִחמו שלש הנשמות על אשר בחרו, ויהי כי קרבו ימי העמים, אשר היו מעון להן, למות וימי הנשמות להפָּרד ממַחברתן, ותאמרנה לשוב ולהתיצב לפני האלהים ולשאול ממנו כי יוטל גורלן שנית ובחרו להן דרך־חיים חדשה, אולי יפּלו להן חבלים בנעימים בפעם הזאת.

עם כי ילך למות, לא ביום אחד יגוע כגוַע איש, כי אם מעט מעט, ברב ימים, יחלש וידל ויבא עד קצו. ויש אשר ממרום התור תו מות על מצחו, והוא עודנו מתעורר ומתעודד פעם בפעם, יעלה – וירד, יִנָּער – ויפול, יאיר נרו – וידעך, עד עת קץ. ובעוד העם הגֹוֵע נאבק עם גורלו, מתחזק, מתאושש ומאמין בחיים, הנשמה יודעת את אשר נגזר ממעל, יודעת את עִתָּהּ, מבינה לאחריתה.

ויהי בהתכונן הנשמה האחת לבא לפני האלהים, ובשמים ממעל ישבו כסאות למשפט, בקרת היתה לה לדעת את מעשיה בימי חֶלדה, ויצא משפטה להתגלגל שנית על הארץ ולתקון את המעֻות בתתה חלק, בחייה החדשים, גם לחכמה גם למוסר, גם לרוח חן ויֹפי גם לצדק ולמשפט, כאשר להם יאתה. ובגוַע העם נהדפה לבא אל עם אחר, אשר מִנו לה – והנה היא מתגלגלת גלגולים רבים מעם לעם עד היום הזה, כי לא נמצא עד הֵנה עם, אשר יהיו החכמה והמוסר לאחדים בידו.

הנשמה השנית, אשר בחייה הראשונים על הארץ היתה לרוח גבורה לעם עריץ חולש על גוים, נגזר עליה גם היא, בטרם תוכל לעלות ולֵראות את פני האלהים, להתגלגל בעם אחר ואחריו – בעמים אחרים, עם אחר עם, עד אשר תחדלנה המלחמות מן הארץ ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב. וגלגוליה גם היא לא חדלו עד היום הזה, כפי אשר לא חדלה החרב לאכול בעמים. גם הנה מדי לכת הנשמה הזאת מגוי אל גוי, היא מוסיפה סרה בכל גלגוליה, קוראה מלחמות כל היום, מסכסכת ארץ בארץ ועם בעם ומַשקה ארץ צָפָתָהּ מדם.

הנשמה השלישית לא אֻנה אליה לבחר לה דרך־חיים חדשים, כי עוד לא הגיע תּוֹרהּ לעלות שמימה ולהביא דברהּ לפני האלהים: עוד מַחבַּרתה איתן, עוד העם, אשר היא לו, חי על הארץ ועוד טרם יִתּם לגוֹעַ.

וביום הזכרון, יום הדין הגדול, בהיות שערי שמים פתוחים מול הארץ והסלם מֻצב בין ארץ ושמים ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו להביא מעללי איש ועם לפני השופט העליון ולהשיב משפט ארצה, – אז תוכלנה גם נשמות העמים החיים לעלות ולֵראות רגע לפני האלהים, כעלות נשמת כל חי בלילה בעת שֵנה. ואז תתכונן גם נשמת העם, אשר בִּלה את חבריו, להשתפך בשיחהּ לפני אלוֹהַ עוֹשהּ ולבקש מלפניו על שנוי גורלה, לאמר: קח נא, אֵלִי, את המתנה הטובה, אשר נתת לי, את רוח הצדק והיֹשר, אשר נטעת בקרבי, כי לא יחיו בה על הארץ; שַנה, אֵלִי, את טעמי ורוח אחרת חדש בקרבי: תן לי כח וגבורה ואכזריות רֶשע, תן לי רוח מסחר ואהבת בצע, תן לי רוח מַעשַקוֹת ומרמות ערומים – תן לי ה' מה תתן, רק לא תֹם ויֹשר ומוסר טוב! שַנה את דרכי, ורוח קדשך קח ממני, והייתי גם אני ככל הגוים וחייתי עמם, בתוכם, ומצאתי את המנוחה ואת השלום ואת הטוב, אשר נמנעו ממני עקב צדקי ותֻמי…

אך בכל עת בואה, ביום הזכרון, לשפוך את נפשה לפני ה' ולהביע לו רוּחהּ, והנה הדברים והמחשבות האלה לא יוכלו לעבור פיה, ומשאות נפשה ומאוייה כל ימי חֶלדה, לעבור רוח חדשה על כל עמי הארץ אשר ישַנו המה את דרכם לטובה, משאות נפש ומאויים שככה רִבּתה במחירם כל הימים, שבים לפַעמה בכל עֹז, בוראים להם ניב שפתים, פורצים ועוברים על פיה – והיא מתפללת כפעם בפעם: "… מלוך על כל העולם בכבודך… ויֵעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך… וכל הרשעה כלה כעשן תכלה, וכו' וכו' ".

נשמת העם התלוי על בלימה, העם הנרדף והנענה כל ימיו תחת רדפו טוב, עם הרוח אשר היה מוזר לכל סביביו בעולם החֹמר, שכל באיו דואגים אך איש לנפשו, אוהבים אך עצמם ובשרם ודורשים אך שלומם וטובתם המה, – שוכחת את כל ענינה הרע ודואגת ומתפללת בקָרבָתהּ אל אלוהיה, לתקון העולם והעמים, לממשלת הצדק והיֹשר, להופעת מלכות שמים על הארץ מתחת!…

וידעיהו כלה לדבר והיום נטה לערוב והשמש הבא היה כמברך את המורה בשלום, בהִלוֹ נרו על פניו, והצעירים תלמידיו המקשיבים לקולו, אשר פעמים רבות התרוצצו בקרבם מחשבות רעות והרהורים רעים, לענות נפש וליאש לב, על אדות העם אשר נִתּנו לו חיי נצח וכאב נצח, על צרותיו ועל סבלותיו אשר לא תמו ועל חזיונותיו ותקותיו אשר עדֶן לא באו, – יצאו מלפניו מחרישים, מעמיקים ברֹב שרעפיהם בקרבם, וילכו, בתוך ההולכים, אל בית האלהים, לשפוך את נפשם, כנחלים אל הים, אל חיק הנשמה הגדולה, נשמת האומה.

---

הַנֵּרוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי כאשר חמדה חוה ותאכל מן העץ, אשר אמר אלהים לא תאכלו ממנו, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, – ויך לב האשה אותה אחרי כן על אשר לא יכלה למשול ברוחה רגע אחד, ותבך ותספוק כפיה ותמאן להתנחם. וגם האדם נקוט בפניו, אף כליותיו יסרוהו, ויתודה עונו ועון אשתו ויאמר: אהה ליום! ראשון הוא לנו לימי חיינו על הארץ ואחרון לתֻמתנו, לשלומנו, לאשרנו! אהה למדוּחי העינים וליצר הלב, אשר לא עצרנו כח לכבוש אוֹתם, ואנחנו מתעתדים למשול בארץ ולכבשה! עֹנג רגע אחד הביא עלינו חרפה נצחת, תאוה נהיה – מפח נפש, דעת בקשנו ומכאוב מצאנו, מכאוב אשר כנחש ישופֵנו כליות ולב וכאש אוכלת יִיקד בעצמותינו כל ימי חיינו וכצל צלם בלהות יִלָוה עלינו על כל מדרך כף רגל, ראשיתנו נֹחם ואחריתנו מות ואבדון…

גם השמים וכל צבאם, השמש והכוכבים, בכו לשברם, גם המלאכים וכל צבא המרום, עד העומדים לפני כסא הכבוד, נדו להם, התעצבו על מפלתם. רק הירח, הוא לבדו, שחק על משבתיהם. על כן חרה אף ה' בו וימעיטהו, ויגזור עליו חליפות חשך ואור, זקנה ובחרות בכל חדש.

וה' ראה בעני אדם וחוה ויחמול עליהם ויאמר: – כּל פעל ה' למענהו וגם נֹחם לעת חטוא. ועתה יען נִחמתם אשר עשיתם, הנני נוטה אליכם חסד והעברתי עונכם, כי עִמי הסליחה. אתם עשיתם את הרעה הזאת, והנעשה אין להשיב; אך אל תיראו ואל תֵּעצבו ואל ירע בעיניכם. הכל יפה בעתו וגם במות נמצא דבר טוב, כי ממנו תוצאות חיים; שתי התהפוכות האלה הצוררות אשה את אחותה, משֻלבות אחת אל אחת ושבות ובאות אחת אחר אחת חליפות: בְּלִי¹ החיים יכלכל את הארץ והארץ תענה את החיים החדשים והמתחדשים בכל יום תמיד. ולוּ יחיו בני האדם לנצח, כי עתה תהיה כל הארץ חציה מושב זקנים וזקנות והחצי – ילדים וילדות קטנים וגדולים, והיו אלה על אלה למשא וּלמעמסה ולמעצור בכל דרכי החיים כל הימים.

ואני הנני נותן לכם כלי־חמדה מאוצרי הטוב וטעמתם וראיתם מעט מחיי נשמות על הארץ מתחת – הנני נותן לכם את השבת לקדושה ולמנוחה, לכפרת עון ולמשיבת נפש. השבת הראשונה הזאת לי היא ואני לה: היום השביעי בכה באזני (בחַלקִי לשבעת הימים הראשונים ליום ויום את פקודתו, בערב יום ה“אחד”), כי השיבותי אותו ריקם מלפני, כי מהרתי לשבות מכל מלאכתי ולא בראתי גם בו בריאה חדשה, כאשר עשיתי יום יום זה ששת ימים, וכי שמתיו אחרון ולא ראשון לימי המעשה; ואנחמהו ואברכהו ואקדשהו להיותו גֻלת הכּתרת לכל ימי השבוע, תכלית מעשי אלהים ואדם בששת ימי המעשה; הן המנוחה גם היא בריאה היא, בריאה חדשה, אשר ברא אלהים אחרי כלותו את כל מלאכתו (אות הוא לבני האדם כי לעבודה נוצרו וכי לא יבקשו להם מנוחה ושבתון, כי אם אחרי עשותם מלאכתם), בריאה אשר יבקשוה ולא ימצאוה בני האדם כל ימי חיי הבלם תחת השמש, עד אשר יַקימו ויקבלו עליהם את השבת…

והשבת השניה, וממנה והלאה, לכם היא, לָאִשה נתתיה לקדשה ולברך אותה – על הנרות. ובהעלותה את הנרות – ובא אור ה' בבית ובלבבות ובכל בתי הנפש, ותחת המלאכים הרעים, אשר רקדו כשעירים, השיקו כנפיהם השחורות וישמחו על משבתיכם באכלכם מן העץ, ויביאו בלבותיכם ובכליותיכם בני אשפתם, נֹחם ומוסר כליות ונהמת־לב, יבֹאו מלאכים טובים, מלאכי שלום, ושלות־רוח ושמחת עולם בכנפיהם הצחורות, והטיפו עסיס נחומים ונטפי עדנים ונֹעם ה' אל לבותיכם, ופרשו רצון אלהים סֻכּת שלום על אהליכם, וגן־עדן, אשר גֹרשתם ממנו, ישוב אליכם, אל בתיכם, אל שלחנכם, אל יצועכם.

ובהעלותה את הנרות – סביבם תופיע נהרה ולפניהם תדוץ דאבה ונסו יגון ואנחה ונשכח כל עמל וכל רעוּת־רוח וכל סֵבל ימי המעשה והייתם, כל שומרי שבת, כאלהים, כבני עליון כלכם, אשר אין לפניהם יגיע כפים וזעת אפים ותחרות וקנאת איש מרעהו על קנין ועל ענין, והיה השלום במעונכם והרצון בגבולכם והאהבה והאחוה בכל מושבותיכם, וכל מחנכם – מקדש ה' על הארץ.

ובהעלותה את הנרות – ויצאו קויהם והיו לחומת אש סביב, לא יעברנה טמא ולא יראנה עם עור ועינים יש; והיתה החומה הזאת להבדיל בין הקדש ובין החֹל, בין עולם מלא הווֹת ובין עולם מלא טוב ה' בארץ חיים, בין עמק עכור ובין מחנה אלהים, בין הזרים אשר לא ידעו את ה' ובין אוהביו ובחיריו, שומרי שבתותיו וקוראי מועדיו; והיתה החומה הזאת למקלט לעשוקים ולרצוצים מפני עושקיהם ולוחציהם: מחוץ יֵצרו צעדיהם, ישבעו רֹגז, יפגשו חשך בכל אשר יפנו, ומבית – ירחב לבם בה‘, נחלתם – נחלה בלי מצָרים, עולמם – עולם מלא, רחב לא מוּצק, כרחבי השמים על הארץ, ואור עולם סביבם, ושֹבע שמחות את פניהם, ונעימות נצח בימינם; והיה העבד לשר, והנקלה לנכבד, הנרדף לשוכן בטח ושַׁח עינים להולך קוממיות. כי גדול היום וקדוש הוא לה’, יום שמוּרים לקשֵי־יום, שלוּמים לכל ימי המעשה ולכל צרותם וסבלותם.

ויכל אלהים לדבר אל האדם ואל חוה ותבא השמש ותהי השבת – השבת הראשונה. ויברך אלהים את השבת ויקדש אותה ויעל נרותיה, נרות השבת הראשונים: בערב היה אור הלבנה כאור החמה, וממחרת – אור החמה שבעתים, כאור שבעת הימים, כאור אשר ברא אלהים ביום הראשון ויָשב ויצפנהו לצדיקים לעולם הבא. ותהי אורה ותהי מנוחה ושמחה לכל היקום ויריעו כל בני אלהים ותעבור הרנה במחניהם: יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו. והשבת, עטרת הימים, היתה ככלה בין רעותיה, כמלכה המתנוססת בהדרה על פני כל מסִבּה, וכל ימי השבוע, אשר נִחרו בה בראשונה וירעימוה באמרם: אנחנו מלאים ואַתּ ריקה, אנחנו ימי חֵפץ ואַתּ יום אובד, ראו כי נתן ה' מהודו עליה ויעטרנה כבוד והדר, יתר שאת ויתר אור – ויבאו וישתחוו לפניה ויאמרו: הננו לך לעבדים והכינונו לך, לשומרי משמרתך, יום יום כל מלאכת עבודה, כל מבחר וטוב, ככל היות לאל ידנו לעשות.

ומאור אלהים נאצל על האדם ועל אשתו הנעצבים והנכלמים על חטאתם, ויחדלו רגז ויתנחמו ויחכו בלב נכון לשבת השניה כי תבא, והאדם פָצח רנה ויאמר:

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת. טוֹב לְהוֹדוֹת לַייָ.

---

מַעְלָה וּמָטָּה.

מאת

מנחם מבש"ן

העצים והאבנים, אשר הכין שלמה לבנות הבית, צִבּוּרים צבורים ליד הר ציון, רגשו יום אחד ויתאוננו על אשר נכרתו ממקומם, מתחת שמי ה', להקבר בתוך יסוד ובתוך קירות, באשמנים כמתים. ויאמרו העצים: – מי מלל לנו, ארזי לבנון, אדירי הקומה, ידוּעי עבים ונשרים ורוח, כי יעלה הכורת עלינו ושֵרשנו מארץ חיים והכה אותנו בקיעים וסחבנו סחוב ושלוֹח על פני המים, למען שום אותנו צלעות ועֻבּים לקרקע ולקירות הבית, אשר חמדו להם בני האדם, מורדי האור והרוח, לעשות! בירכתי לבנון היתה מנוחתנו כבוד, השמש שפך עלינו אורו יומם וירח וכוכבים לילה, רוח אלהים מרחפת על פניהו ושמיו – אפריון ממעל לנו; מופת היינו לכל נִשא ורם וסמל בפי החוזים והמשוררים לשירותיהם. ועתה, אהה, ירדנו פלאים, אין אור ואין מרחב־יה, אין שמים ואין שמשם – מה זאת עשה האדם האכזר לנו!

והאבנים דברו בהגיגן לאמר: – איתן היה מושבנו בראש הרים, משם נשקפנו על פני כל הארץ מסביב, כל עוף הרים סככו עלינו באברתם ויסֻכֻּנו צאלים צִללם, נזירי אלהים עלינו הניחו ראשיהם להנָפש; ובעזבם תשואות קריה ועמל יושבי בה ובבואם אל גבולנו להוָעד אל ה' ולשפוך לפניו שיחם, וצפרי שמים מצפצפות ומהגות לעמתם, מנצחות עמם בנגינתם, תפלתם אל חיקנו שבה, הקשבנו רב קשב – הקשבנו ונקדשנו ונהי בעינינו כמקדש ה' כוננו ידיו. – עתה ברזל באה נפשנו ותפוצצנו ותעתיקנו ממקומנו; עתה התגלגלנו תחת שואה להיות יסוד לבית, חֵשק בן־אדם, אשר חשק לבנות, עתה יהדפונו מאור אל חשך, ממרום הרים אל ארץ תחתית; שם נִקָבר חיים, שם נִשָכח, שם נֵעָלם מעין כּל, נשא ונסבול את כל כֹבד הבנין ואיש לא יֵדָעֵנו וצפור שמים לא תִרְאֵנו וזיז שָׂדי לא יעברֵנו וכל חי לא יפקדֵנו – בהבל נבֹא, בחשך נכֻסה וכאשר לא היינו נהיה! לוּ אך באנו להתנוסס בראש הבית בשכִיוֹת החמדה לעמת הגג, והיינו למעלה ולא למטה, כי אז היתה זאת תנחומותינו. ועתה…

ולא יכלו עוד האבנים לדבר מרוב שיחן וכעסן ותדמינה ותאנחנה ותהיינה, בהשתקשקן, כנשים המקוננות הסופקות כפיהן אחרי כלותן לשפוך שיח.

והנה גם ממעל נשמע קול מַשק, קול צלצל כנפים, ועוף גדול, אֶרך האבר, יפה הנוצה, בא מועף ביעף, יורד ממרומי רקיע, מרחף על פני הר ציון, נשקף על צבורי העצים והאבנים – “החול”, אשר ימי עולם ימיו ועיניו משוטטות בכל הארץ, דרכו דרך עולם וכאשר חדשות שם הוא. וזה דבר החול: כאשר נפתח לב חוה למדוחי הנחש ותאכל מעץ הדעת ותתן גם לאישה ולכל הבהמה והחיה והעוף, מאן החול, הוא לבדו, לאכול מידה ותהי עליו ברכת ה', החיים והדעת גם יחד. מני אז מעופף הוא תחת כל השמים, מביט ומתבונן אל כל, ואוסף דעת ממראה עיניו; גם יש אשר יגֻנב אליו דבר מבעד לחלוני רקיע מגזרת עירין וממאמר קדישין על ארץ ותבל, ופעם בפעם ינסה בטוב לבו להבין ולהשכיל את הצעירים ממנו ולהורותם ולהזהירם מדי נטותם מני דרך, כאשר עשה לבוני המגדל בארץ שנער, אשר בקשו בזדונם לעלות שמימה להבקיע אל האלהים, ולבני דור המבול ולאנשי סדום ולכל פורצי חק וגבול – אך הנזהרים לא ישמעו דבריו ולא יבינו שיחו, כי הם אכלו מעץ הדעת והוא לא אכל…

וחבריו, כל עוף כנף, ישטמוהו על היות דרכו שונה מדרכיהם, ימררוהו על בלי לָמדוֹ לטרף־טרף כמוהם, יקנאו בו על רֹב ימיו ועל רב דעתו ועל תֹם דרכיו, ירדפוהו תחת רדפו שלום, תחת בַּקשוֹ טוב לרעים ולטובים, ושרפו פעם בפעם את קנו וגרשוהו ממקומו והדריכוהו מנוחה ומרטו את נוצתו והתעללו בו לעת זקנה ככלות כחו. והוא יֵשט מפניהם ויעבור, יבקש לו מפניהם מנוח תחת כל השמים. – ובאשר יבא שם ישוב להורות, להשכיל, להיטיב, לדבר שלום ולבקש טוב לכל.

ולעת זקנה ככלות כחו, מדי הגיעוֹ לימי אלף שנים – והתחדש וצמחה לו נוצה חדשה תחת הישנה אשר בלתה מרֹב ימים, וחִדש את לבושו מתקופה לתקופה, אך עָצמוֹ לא ישתנה ודרכו מעולם לא יחליף ולא ימיר. מדור לדור יעבור, מהלכים לו בין הזקנים ובין הצעירים, ועם כל סביביו יסכין וישלים ואת כל שונאיו והמציקים לו יבַלה אחד אחד, כי ימותו ויעברו על פניו בדור דורים שנותיו.

ויבא שמה החול משוט בארץ, לראות את החדשה הנעשתה על הר ציון, את המקדש אשר יבנו בני האדם לאל עליון בלי כל פסל וכל תמונה. ויהי בשמעו את תלונות העצים והאבנים, ויפתח את פיו וידבר אליהם וממרום אמרתו תצפצף:

– מי מלל לחול, כי לעת זקנה יהיה עליו לדבר אל העצים ואל האבנים. ועתה מה לכם שכּכה תהמו, תֵרגנו, תִלוֹנו, והן כבוד גדול נכבדתם היום כי באתם עד הלום וכי בכם בחר האדם מכל אלפי העצים והאבנים אשר בארץ לשיתכם משען ומסעד למקדש ה'. אכן זה חלקכם מאת היוצר הכל והמחלק בקָו לכל יצור מראשית אחרית דרכו. ומה תהגו ומה תמללו על מעלה ועל מטה? שאלו אותי, הזקן בכל בני־חלוף, ואגדכם: אין מעלה ואין מטה בשמים ובארץ ובכל צבאם, כי הכל סובב סובב, עולה ויורד באין הפוגות, מחליף את מקומו ואת עמדתו עשרת מונים. ודעו לכם, כי כיסוד כקירות כראש מרומים יחדו נחשבו ויחדו נשתוו, כערך זה כן ערך זה ואין יתרון לאחד מן השני. אבן היסוד, עץ הצלעות והמסעד, לא נופלים הם בערכם מן הזהב הנוצץ בראש הקירות ובקרנות הגג (אשר שמעתי אותו, מדי עברי, מתפאר עליכם בצלצל קולו, כי מתחתיות הארץ יצא להתנוסס בראש מרומים!). ואף גם יתר שאת ויתר עז ליסוד הרובץ תחת, כי ממנו הכל וגם כל הטוב אשר יִגָלה ויֵראה בחלק העולה למעלה למראה עינים, לא רק בבנין, כי גם בחיים, בחברה – בכל משטר אשר בארץ. איש כי יעשר או יחכם מיתר האדם ועלה ורם ונשא על כל סביביו – ממסִבּו, מעַמו היתה לו זאת; הנביא או החוזה אשר רוח אלהים בקרבו ודִבּר נפלאות וגִלה חדשות ונצורות – מקרב אחיו ועמו נאצל עליו הרוח; והמלך היושב על כסאו, עוטה גאון וגֹבה והוד מלכות, רם על כל ומושל בכל – בעטרה שעטר לו עַמו הוא מתנוסס, ובחרבות גבוריו ובכח המוניו הוא עושה גדולות. כל גדול, כל נבחר, כל מוּרם מעם, לא לו הכבוד, הגדולה והתפארת; שאָר רוחו, יתר שאתו, רֹב הונו ורֹב גדלו – מאת העם היו לו, ההמון הגדול נתן לו איש חלקו, מִצְּפוּניו, מאוצרות חֹשך השמורים אתו, וַיִקָוו אל מקום אחד ויגָלו באיש אחד, לשם ולתהלה לו ולכבוד ולצדקה לעמו: העם, היסוד הרחב, המוּצק – הוא הכל ומידו הכל.

ועתה לכו ותנוחו לגורלכם ונשאתם וסבלתם את מקדש ה' מִסֵתר מקומכם ושכרכם הרבה מאד – אות ומופת תהיו לכל, לדעת כי אין מעלה ואין מטה בבריאה ובכל מעשה ובחברת בני האדם ואין יתרון תחת השמש.

---

אֵלִיָּהוּ.

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי כברוח אליהו מפני מבקשי נפשו המדברה, ויעמוד וישקף על ימי חלדו מנעוריו ועד עתה, כאשר ישקיף איש מראש הפסגה על פני הבקעה, ויהגה בכל פעלו ויתבונן אל כל מאוייו ומאמציו ומלחמותיו אשר נלחם לעמו, משא נפשו בחייו, – והאיש הזה, אשר הקשה אל אחאב ואל שריו ואשר לא נִחת מפני איזבל הנוראה ומפני חרבות אנשיה ואשר שָׂר אל נביאיהם אוכלי שלחנם ויוכל, האיש אשר בזיקי עיניו ובהוד פניו וברעם קולו נתן כבוד ומורא בלב כל סביביו וימשול ברוח כל אבירי הלב, האיש אשר לבו היה כלב הארי ורוחו כנחל שוטף ודרכו בסופה ובסערה ולא ידע מגור ולא שב מפני כל, האיש הזה נפעמה רוחו עתה בראשונה ויבקש חשבונות וישיח עם לבבו לאמר: – הנה נא זקנתי ושַׂבתי, כל ימי עמלתי, יגעתי, חִסרתי את נפשי מטובה, רחקתי מאוהב ורֵע, מחברת בני האדם, כפרא לִמוּד מדבר בדד הלכתי, ואך מחשבותי לעמי היו רעי, שעשועי, אנשי עצתי. עמלתי, שקדתי, נלחמתי בכל נפשי ובכל מאדי, ולא שמעתי לקול קרובי ואנשי ביתי באמרם אלי כל היום: למה זה ועל מה זה אתה משליך את נפשך מנגד, האתה הרית את כל העם הזה, אם אתה ערבת אותו מֵעִם האלהים ליַשר דרכיו, להיטיב אחריתו? השם העם את לבו אליך, כי תשים אתה את כל לבבך ואת כל נפשך, את כל חיי רוחך ואת כל משושך עולה כליל על מזבחו?

ומה פרי כל עמלי וכל מלחמותי אשר עמלתי ואשר נלחמתי מן היום אשר עמדתי לפני ה' ועד היום הזה ומגלעד ועד שמרון, להשכיל, להיטיב ולרומם את העם הזה, עם בני ישראל, להביא בלבו הדעת, כי לגדולות יצר אותו לו האלהים ולעתידות רבות־עלילה הכינוֹ? ואיה אפוא תקותי ומשא נפשי מנעורי? איה העם, אשר דִמיתי לו כי יִגדל וכי יֶחזק בארץ וכי יהיה אור לגוים, מופת לכל שכניו, המאור הגדול לממשלת הרוח בארץ עד אחרית הימים? הנה הוא הולך כלו, כעדר צאן־אדם, אחרי הבלי הגוים, נצמד לבעל ולעשתרות, שקוצי צידונים, כאשר בימי ילדותו, בימי שפוט השופטים, והמכשלה הזאת תחת יד המלכים והשרים, אשר ישמרו את משמרתם קדש לה' ולעמם ואשר ישקדו על צאן מרעיתם, העדר נִתּן להם, כי לא ישכחו רבצם ולא יתעו ולא יאבדו בין הררי טרף! הה, רואה אנכי בחזון, כי העם הזה לא יאריך ימים על האדמה וגם גלה יגלה אל בין הגוים, אשר הוא מתרפק עליהם, מבקש קרבתם ובוחר בדרכיהם: ועתה הן בעודנו יושב על אדמתו, מסתפח בנחלת אלהיו ונביאיו אתו, ישחית ככה את דרכו על הארץ, ואף כי בהיותו מתגורר בארצות הגוים, שוכן אתם בתוך טמאותם, ואין עוד נביא ואין מנהל לו ולא עומד בין ה' וביניו, הלא יתבולל בתוכם בימי דור אחד או שנים עד תֻּמו, הלא יהיה כעץ נהפך משֹרש, – מִשחק לכל רוחות השמים, מִשלח כל יד, מִפגע לכל גרזן החוצב, עד אשר יִבלה כרקב. הוי אברהם יצחק ויעקב אבות העם הזה, הוי משה רועהו ודוד מגנו, לוּ שבתם לשכון באדם וראיתם מה הגיע לזרעכם, לעמכם!…

רִפִּאתי את ישראל ולא נרפא, נסיתי להשיבו מדרך פשעוֹ, להזכירו מוצָאוֹ מקדם, צור מחצבו, והנה הייתי כמנסה לשוב לנטוע אבני מַסע אל מקבת בור נֻקָרו, או להשיב את הירדן אחור אל מעינותיו, והוא אל ים המלך ימשוך, ובחיקו ימות ושם יקָבר…

ולמה אפוא לא אעזוב את העם הזה עם כל עמלי ורעוּת רוחי, ואשלחהו בשרירות לבו ואסיר אדרתי מעלי ואחדל להנבא ואבַלה שארית ימי זקוּנַי במנוחה…

במנוחה? ומה האש הגדולה אשר תאכלני בקרבי פנימה ולא תתן דמי לי עד אם יצאתי אל העם ואל גדוליו ועד אם דברתי והוכחתי והרביתי חזון? ומה התקוה הזאת לעתידות עם ישראל, לתקומתו, לאחריתו, אשר עודנה מפעמת בסתר לבי פעם בפעם גם בעת הִוָאש? הרק אך מַדוּחי לב הומה, תרמית תאות־נפש היא? או האמנם יש עוד אחרית ותקוה לעם הזה חבוּר הבעלים ונביאי השקר? העוד תפקחנה עיניו בטרם יאכלהו הרקב, בטרם ייבשו מקורות חייו, ושב על עקבו, והשיב רגלו מדחי, ושב – ורפא לו?

לא אוכל, לא אוכל להשליך אחרי גוי את עמי ואת דבַר עמי, חיי רוחי כל ימי חלדי; לא אוכל לקוות לטוב ולהאמין כי תבא תקותי ולא אוכל לחיות באפס תקוה ובאפס אמונה, כי מה אני ומה חיי אם כל משאות נפשי לעמי כָלו כעשן, היו כלא היו? גפן בוקק, עלה נובל מעץ, אשר כהתה עינו ונס ליחו וגמר ריחו ואך גלמו, קֹמץ עפר מחֻבּר, נשאר עליו!

אתה ה' אלהים, פקח את עיני ואראה לאחרית הימים או – קח את נפשי, כי טוב מותי מחיי!

עודנו הוגה ברוחו הקשה וקול אלהים נשמע מדבר אליו מתוך הסערה, לאמר: – הוי בן־אדם קצר־רוח ומהיר חֵמה, מה מהרת להואש מישראל עמי ולחזות לו חזות קשה, אחרית נכרתה! הכחיי אנוש חיי עם, אם כאזוב היוצא בקיר ישגא ארז בלבנון? אכן כהו עיניך מזֹקן, כי תראה אך את הסיגים ולא את הכסף, את הקצף אשר על פני המים ולא את המים החיים אשר מתחת לו, את רקַב הדור הרע הזה ולא את הפרי אשר יֵצא מן הרקבון בדורות הבאים. אם מחשבותיך ומאוייך לא יצאו לאור לעיניך ובימיך – חכה לי, כי עוד מועד לחזון; ודע כי מחשבות אנשי רוח מעשים הם, פעלים רבי עלילה על גוי ואדם, ואם לא עשו דבריך ודברי כל עבדי הנביאים פרי בחייכם, יעשו באחרית הימים וגם על ארץ רבה, מעל לגבול ישראל יֵצא רוחם, אף כי לא כתֻמו ובטהרתו.

לא גוי אובד ישראל ולא זרע שקר זרע יעקב. כברוש לא יבלעוהו השיחים העולים סביבו, כירח לא יתבולל בכוכבים וככרמל בים לא יבא, כן לא יתבולל עמי בעמי הארצות גם בדור זה גם בדור דורים. אמנם כן, יש יום וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, וגם יהיו גרים בארצות לא להם ימים רבים, רבים מאד, וגם סָבול יסבלו נוראות על אדות תורתם ודתיהם, בחרב ובאש ובכל מצרי שאול ישָפטו עמהם צורריהם, מאלפי פצעים יזוב זוב דמם – אך לא יתבוללו ולא יאבדו בגוים: הסיגים יתמו והכסף יצא מתוך כּוּר מזֻקק שבעתים, וגם בעבדותם ובשפלותם יעמדו לנס עמים, יתנו מרוחם על שכניהם וירימו להם תרומה לכל פעליהם ולכל עבודתם בעבודת הרוח; וגוים וממלכות ותורות ואמונות יעברו על פניהם, עלֹה ורדת ובוא עד קצם, והמה לעולם יעמדו וישאו ויסבלו ויקוו עד בוא עת גאולתם לקץ הימים.

ואתה כי מהרת להואש בלא עת, כי לא האמנת ברוח החיים אשר בזרע אברהם, יצחק ויעקב בחירי, בכח האיתן, הפורה, המשַמר אשר שָׂם בהם משה עבדי לדורות עולם – זאת עצתי עליך, העלה אעלה אותך השמימה וחיית לעולם – אות ומופת על עמי ישראל, אשר לחיי עולם יעדתיו, והיית לעֵד נאמן בשחק על אֹרך ימיו ועל החזיקו בתֻמתו כל הימים. ופעם בפעם תרד ופקדת את בני עמך בבתיהם ובבתי מקדש מעט אשר יהיו להם בכל ארץ ובכל עיר ובכל רחוב, וראית אותם בחגגם את חגיהם, בלמדם את תורתי ובשמרם את משמרתי בתוך כל הגוים השאטים אותם מסביב על כל אלה. השמים והארץ לפניך הם: תרד ארצה – וראית את כל; תעלה השמימה – והגדת לבחירַי, הורי העם ורועיו בדורות ראשונים, את דרכי עמי, את צדקתו ואת מעשיו ואת סבלותיו. – מדי הָביא איש ישראל את בנו הנולד לו בברית אברהם – שם תהיה, וכסא כבוד יכינו לך לשבת ראש; ובחגגם את חג הפסח, זכר ליציאת מצרים ולגאולת עולם לעתיד – אִתּם תארח לחברה ומיטב יינם וכוסם יקדישו לך, וכל הדבר הקשה בתורתם ובמשפטיהם – לך ישאירו, להודיע פשר דבר. ובבתי מדרש חכמיהם תופיע פעם בפעם להאיר עיניהם בתורתי, וכי יהיה איש צדיק ברע על לא פשע תִּגָלה אליו במראה או בסתר פנים והיית לו למושיע. ואבות ואמות עליך לבניהם יספרו ובניהם לדור אחר. ובמסבם ובמועדיהם ובימי שמחתם ובימי צרתם תבא אליהם ותדע ובחנת את דרכיהם – וראית מה מאד דבקים הם במצוֹת, וראית כי גם היהודים אשר רחקו מעמם כל ימי השנה ואשר נכנע בעמל לבם וגאון לבם בתוך שכניהם עם הארץ, שמחים בחקות אבות לעת מצוא ועורכים את הסדר בחֹם לבב ומשתעשעים בו הם ובני ביתם וזוכרים בגאון ראשונות וקדמוניות. – ובאחרית הימים, כי תעבור רוח רעה בין דור לדור, וחָלק לכם, הצעירים ישאו עיניהם אל דרכי הגוים בעוד הזקנים שומרים משמרת אבות, או כי ישוב הדור הצעיר לעמו ולכל קדשיו בעיר האבות – צעירי דור ראשון – מתאמצים להתבולל בגוים, יהיה שמך וזכרך בתוכם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות, אשר לא ירחב הפרץ לאין מרפא. ולקץ כל הקצים, בבוא עת רצון ושנת גאולה לעמי, וסוף לנדודיו ולצרותיו, – תבא אתה, לפני בוא יום ה' הגדול, יום החיות העצמות היבשות, יום הֵרָפא שברי העם הרצוץ, יום התחדשו נעוריו לעיני כל הגוים, – ותִגָלה ותֵראה אליו כמלאך הברית, כמבשר התחיה, המשמיע מעל ההרים, מעל הרי ישראל השוממים, קול פעמי המשיח הגואל.

ועתה עלֵה אלי והיית למלאך אלהים ולציר אמונים בין השמים ובין הארץ ותחת עיני הבשר תפָּקחנה לך עיני רוח, אשר אין גבולות ואין זמנים לפניהן וראית וידעת את כּל – כי הגד הגדתי לך אפס קצהו – מדור זה ועד אחרית הימים והדורות; וגם אתה תכתוב דברי ימי דור ודור.

ואליהו שמע ורוחו נשערה ומחשבותיו רגשו נפלגו הנה והנה כאפיקי נחלים ביום סער: – לעלות השמימה, להיות כמלאך אלהים… אהה, ואני הנני נכון גם להציע שאוֹל, אך לבלתי ראות עוד את הדור הרע הזה ואת כל רעתו, את התועים ואת המתעים, את המַכשֵלות ואת הרשעים. תחת שִבתי אתם בתוך טמאותם ובהמרותם תלן עיני, אשב עולם לפני אלהים, תחת התעשקי כל הימים עם לבות האבן, אתהלך בתוך אבני אש, אועד עם הנפשות הטהורות, אגוּרה עם מלאכי אלהים, מִשְכְּנֵי קדושי עליונים, אשבעה בהקיץ תמונת ה' ונעמו וכבודו החופף עליהם כל היום…

ועל מי אפוא אדברה ואעידה בשמים ממעל וכל העדה הזאת כלם קדושים. ואת מי אוכיח ואיַסר ואורה בדרך הטובה והישרה? או האוכל לשבת דומם מבלי היות מקום להתעורר על עָוֶל ועל עַוָל, על רשעים ועל רִשעם, מבלי להגיד לעם פשעם ולרועיו חטאתם, כאשר הסכנתי לעשות מנעורי ועד זקנה ושיבה? היעמוד הרוח מלכת ומסֹב ולא יחדל להיות? אם תפוג האש מִלַחֵך – ולא תשקע? הינוח רוחי הסוער בלי מלֹאת שִׂפקוֹ? האחריש מהוכיח, מִקַנא לה', אחריש – ולא אגוע?

ומי יקום לי עם מרעים על הארץ מתחת? מי יעמוד בראש מצדיקי הרבים, יקוט בדור, יקנא קנאת ה' בתוכם אחרי הֵעלותי? האלישע חניכי? האיש הרך הזה, הטוב לכל והנדרש לכל? צדיק כמהו מה יפעל בדור רשעים זה? התִתּם חֶלאה מסיר בשמן משחת־קדש, אם יִצָרפו סיגים בלי בֹר, בלי אש צרבת?

* * *

עודנו מדבר אל לבו, הוגה בכֹה ובכֹה, והסער היה הלוך וגדול, והשמים נפתחו, ורכב אש וסוסי אש עפו ברוח, ירדו מטה מטה, באו עד מקום עמדתו.

ויעל ה' את אליהו בסערה השמים.

---

הַכִּנּוֹר

מאת

מנחם מבש"ן

והילדים והילדות נאספו בערב, אחרי אכלם, סביבות האב הזקן, כפעם בפעם, ויתרפקו עליו ויחזיקו בו אלה בכנף בגדו ואלה בידו, ויפצרו בו ויאמרו: שבה, אבינו, והוסיפה לספר לנו מספוריך הטובים, כאשר מתמול שלשם. ויֵעתר להם הזקן וישב עמהם ויספר להם את הדברים האלה, לאמר:

הדורות הראשונים, אשר היו מימי אדם וחוה ועד למך, היו להם אשה אחת לאיש, אשה אחת לאיש, ויראו חיים טובים וכל נפשות ביתם דבקו אחת באחת, כענפי העץ היוצאים משרש אחד, סוככים בכִפָּתם על גזע מולדתם, ויהי אהלם מעון האהבה והשלום והמנוחה כל הימים. – אך למך פרץ חק אבות ויקח לו שתי נשים, ולא שמע לקול חנוך איש האלהים, אשר דבר אליו לאמר: “הן אשה אחת היתה לאבינו הראשון, ויגֹרש בגללה מגן עדן, ואתה תבקש לך שתים? אל תבקש פן תנָחם באחריתך”. ותלדנה לו נשיו בנים ובנות – ותהי רוח רעה בין אשה ובין צרתה ובין ילדיהן אשר ילדו לו ורוח הקנאה אוכלת כאש לא נֻפּח בירכתי הבית, ויהי ריב ומדון בביתו כל הימים. וכי נסה למך להשלים בין נשיו – ותסֹב חמתן גם עליו ויקח מידן כפלים. וימררו הריבות והכעסים את חייו ויזקן בלא עת ועיניו כהו מראות לעת זקנה, יען אשר עצם עיניו מראות נכוחה בנֹער, ויָקץ בחיים ויהי לו ביתו לכוּר־עֹני.

והילדים ראו כי נאסף שלום מבית אביהם, ולא יכלו עוד לשבת יחדו – ויתפרדו וילכו איש אל עבר פניו, כאשר יפָּרדו הענפים הרבים מגזע מחצבתם בגעת בם רוח סועה וסער. ויצא יָבל הבכור, איש תם ושקֵט, מבית אביו, ויט לו אהלים ויהי לאיש מקנה וידע פני צאנו ועדריו, מבשרם יאכל, מחלבם ישתה ומגז כבשיו יתחמם. ותובל־קין, איש מזמות ואוהב בצע, ראה ויָבן לאחרית הימים, כי יִרבו בני האדם על הארץ וְיבא גם השטן בתוכם לחרחר ריב ומדון בין איש לאיש, משפחה ומשפחה ועם ועם – ויהי לוטש נחושת וברזל ויכן נשק לרֹב, כלי שרת לשטן ולנושאי כליו. וירב העם לקנות מאתו את כלי המות אשר עשה, למען קַדם איש את אויבו בשער, הִכּוֹן והָכֵן את המלחמה ואת השלום. ויפרוץ מעשהו בארץ בחייו ויעזוב אחריו הון ועֹשר רב במותו. – ויוּבל הקטן, אשר היה לו לב רך וטוב ונפשו נפש עדינה וקולו ערב כקול הזמיר, אמר: אכינה נא שעשועים לנפש האדם להמתיק מרורות חייו. ויעש כלי שיר, כנור ועוגב, וילַמד את בני האדם לשיר ולנגן, לאמר: ישירו וישכחו רשעם ועמלם וזדון לבם; ינגנו – ונשקפו להם ממחשכי ארץ ונאות חמס השמים הטהורים ורוח אלהים אשר עליהם.

ויובל לא יכול לראות בצרת נפש אביו הזקן ולא אמר לעזבו כאשר עשו אחיו – וישקוד עליו לנחמו ולשמחו ולהיטיב אחרית ימיו; וישר בשירים על לבו, וינגן לפניו בכנור, ויוציאהו החוצה מדי קרוא נשיו לריב (כאשר זָקנו הנשים כן הוסיפו לריב ולהתגרות כל היום אשה באחותה ובבעלה על לא דבר), וינהלהו ויביאהו אל נאות דשא, אל מי מנוחות, אל בין ההרים והיערים, למען ישאף רוח צח שפיים ושמע שירות הצפרים מבין עפאים, ושכח עצבו ורגזו ועמל ביתו. – וכן יעשה לכל מר־נפש ולכל קשה־יום ולכל זקן כושל, והפיק לו נפשו ודבר אליו נעימות ושר ונגן לפניו להטיב את לבו.

וירא ה' את אשר עשה יובל ויגמלהו כצדקתו ויגַל את עיניו וימצא את עץ השירה בתוך עצי הגן אשר לבית אביו. ואלה תולדות עץ השירה בהבּראו: בתוך כל עץ נחמד להשכיל, אשר נטע אלהים בגן־עדן (כי טורים טורים נטע אלהים את עצי הגן – הטור האחד כל עץ טוב למאכל, והטור השני כל עץ נחמד להשכיל), היה מקומו בראשונה, מנגד לעץ הדעת, זה לעמת זה נטע אותם אלהים. והיה כי יאכל האדם מעץ הדעת והביא עליו מכאובים וכעס, מלאכי המות ההולכים לפניו, ושלח ידו ואכל מעץ השירה ושכח את מרורות החיים ואת בלהות המות ונעלה על כנפי החזיון מעל לגבולות עת ומקום, וּתחי רוחו לעולם. ויהי בצאת האדם מגן־עדן אל ארץ נוד, והוא הולך קודר ונכה־רוח, ויחמול עליו אחד המלאכים הטובים, אשר העמיד אלהים לפניו לפני הכּשלו, ויורהו את עץ השירה ויקטוף ממנו ענף רך ויקחהו ויסתירהו בסתר חגורתו, חגורת עלי התאנה, וישתלהו אצל אהלו. ויצמח ויהי ברב הימים לעץ אדיר, רענן, מֵצַל, מעון לכל בנות השיר ומנוס לכל לב נשבר ולכל רוח כהה. – ויקח יובל בד מעץ השירה ויעשהו לכנור, ומן האיל אשר הקריב הבל קרבן לה' וירצהו, לקח גידים וישם לו למיתרים – הוא הכנור הנפלא, אשר כל כנור לא דָמה אליו בנֹעם קולו ואשר התנחלו אותו בעליו מדור לדור וישמרוהו מכל משמר באוצרותם, סגולת אבות, ורק אנשים מעטים לדורותם, אשר היתה עליהם רוח אלהים, ידעו לנגן בו ולהפיק מממנו את כל נעימותיו.

וימת יוּבל ולא השאיר אחריו ברכה (כי על כן משורר היה האיש) בלתי אם את כנורו ואת שירותיו. ויעבור הכנור ויהי לנחלה לנח, איש צדיק תמים, אשר התהלך לפני האלהים, מנוסו ומפלטו מפני רעת אנשי דורו, וישפוך את נפשו לפניו פעם בפעם בשירים ובזמירות. ובשנת היות המבול בארץ, והוא מכלכל את כל הבהמה והחיה אשר אתו בתבה וְיָגֵעַ בדֵי־ריק לשום משטרו בתוך כל ההמון הרב, ויש אשר יתגעשו והתהוללו פריצי החיות ושאגו ונהמו ורעמו וזעמו ושמו את כל התבה לחרדת אלהים, – ולקח נח את הכנור ונגן בידו ושקטו הארי והנמר והתנין וכל משפחת החיה הרעה וכרעו ורבצו לפניו ולקקו את כפות רגליו והביטו אליו בעיני יונים…

אחרי מות נח היה הכנור לנחלה לשֵם ואחריו לעֵבר ואחריו לאברהם, האיש אשר רוח אלהים נוססה בו מיום הולדו ובעודנו ילד היתה רוחו משוטטת בצבא המרום, שמש, ירח וכוכבים, מתהלכת בחקר שמים ושמי שמים, מבקשת את האלהים, עד אשר נגלה אליו ה' אלהי השמים והארץ, היוצר כל והמחיה את כל. ויעבור בארץ ויקרא בשם ה‘, וה’ היה עם פיו, העיר את רוחו, שִׂכּל את ידיו, ויעש נפשות רבות במתק שפתיו ובשירותיו עלי הגיון בכנור. וכאשר זקן וישב בית, השתעשע בכנורו בכל עת ויספר בנגינותיו לאנשי ביתו ולאורחים הרבים אוכלי שלחנו על זכרונות ימי קדם, על עלילות הרפאים והנפילים בני הענק, אשר גבה לבם בחזקתם ויזידו להתגרות בה' ויבא ה' עליהם את המבול וישמידם; ועל תעלולי דור הפלגה, אשר הרימו למרום קרנם גם הם ויעפילו לעלות השמימה, וישקף ה' עליהם ויכניעם ויפיצם מפניו; ועל רשעת אנשי סדום ובנותיה ועל אשר עשו ואשר הגיע אליהם; ועל כל חסדי ה' ונפלאותיו אשר עשה אתו מנעוריו בהצילו אותו מיד נמרוד אויבו ומבקש נפשו ובהוציאו אותו מכבשן האש חי. והאנשים ישמעו ויתפלאו בו ויעריצו בלבבם את ה' ואת בחירו.

ולפני מותו נתן לבניו הרבים מתנות, כסף וזהב ורכוש, וישַלחם. וליצחק בנו בחירו נתן את הכנור, ויצחק נתן אותו ליעקב, אחרי חַדשוֹ את מיתריו בהוסיפו עליהם מגידי האיל, אשר היה תחתיו קרבן עולה לה' בהר המוריה בנעוריו. כי אמנם אהב יצחק את עשו, אך ידוע ידע את בנו הגדול כי ידיו אמונות אך על חרב ועל חנית וקול כנור לא תבחן אזנו; ויהי בברכו את בניו ויברך את עשו כי יחיה על חרבו וליעקב אָצל ברכה בשלחו אותו מביתו – את הכנור סגולת בית אביו. ויעקב היה ידיד ה' ויהי שבַע רגז וּרְוֵה עמל כל ימיו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וככסף בתוך כּור יצרפנו. וימצאו אותו פגעים רעים וצרות רבות מנעוריו בית אביו וכל ימי נדודיו עד זקנה ושיבה, עד אבָד־לו יוסף בנו, ידיד נפשו, ויבך ויתאבל עליו ימים רבים, כי אמר חיה רעה אכלתהו. ובכל ימי עניו ומרודו היה ה' אלהי אבותיו מעֻוזו וכנורו שעשועיו, וישפוך שיחו על הכנור פעם כפעם וינצח בנגינותיו נפלאות ויקח לב כל שומע וַיָרֶך גם את לב רודפיו מבקשי נפשו ויהפוך לב פריצי חיות ופריצי אדם, אשר קרוהו בדרך, עליו לטובה.

ואבן חן היתה בבית יעקב אשר מדי התעצבו אל לבו והביט אליה וסרו עצבותיו ונהרו פניו – שרה בת אשר, ילדה עליזה ונעימה, טובת חן ומטיבה נגן. והיה מדי קום בניו ובנותיו לנחמו וימאן להתנחם – ולקחה הילדה את הכנור, אשר היה שעשועיה מימי ילדותה, ונגנה לפניו ושרה על לבו, וראה את מראֶהָ הנאוה ושמע את קולה העָרֵב והקשיב לנגינותיה הנעימות ורָוַח לו ושכח עצבו ואבלו. ויהי היום בשוב בניו ממצרים, אחרי התודע אליהם יוסף אחיהם, והזקן יושב על הארץ ומתאבל כיום ביום, ותמהר שרה, כי אמרה להכין לבבו אל הבשורה, ותקח את הכנור ותנגן באזניו: עוד יוסף חי, עוד יוסף חי! ותבאנה הנגינות כשמן ששון בעצמותיו וכזרם חיים בכל קרביו, וישמע ויאמן ותחי רוחו, והיא נשאה מאתו ברכה – חיי עולם.

אחרי בוא יעקב וביתו מצרימה אל יוסף ורוחו הטובה שבה אליו, נגן בכנורו פעם בפעם במסבו בתוך בניו ובני בניו שבעים נפש, וספר בנגינותיו על כל המוצאות אותו מנֹער, על כל הנפתולים אשר נפתל עם עשו ועם לבן ועם אנשי שכם ובנותיה ועם כל מבקשי נפשו, ועל כל התלאה אשר מצאתהו בדרך בצאתו מביתו ובשובו מקץ עשרים שנות עבודה ועמל ויגיע כפים, ועל כל החסדים והישועות אשר הפליא ה' לעשות עמו. ויש אשר תפקחנה עיניו וחזה מחזה שדי והגיד עתידות והשמיע הבאות ונשא חזון לעתים רחוקות. ויש אשר יראה את פני בניו והנם זועפים וראה ללבם והנה ים דאגה, כי יריחו מרחוק גלות ועבדות בארץ מגוריהם, – והעיר יעקב כנורו ונגן נפלאות והגיד להם, כנוח עליו הרוח, את אשר יקרה אותם באחרית הימים ואת אשר יבַלו את הגלות ואת העבדות ואת המצוקות ואת המציקים להם; ואת חליפות העתים אשר תעבורנה עליהם אחרי התכוננם בארצם, מלחמות ומהומות ופלגות בישראל, עד אשר יקום מזרעו מלך גדול, בידו האחת החרב ובידו השנית הכנור, ובשניהם יעשה נפלאות לשם ולזכר עולם לו ולעמו. – ובניו ישמעו ויאמינו ויקוו לטוב, כברכתו אשר ברך אותם לפני מותו.

אחרי מות יעקב ויוסף וכל הדור ההוא, הגיעו לבני ישראל במצרים ימים אשר אין חפץ בהם – ימי עני ועבדות תחת יד עריצים, וימֹג כל לב, וַתֵּכה כל רוח, וַיִשַחו כל בנות השיר; והכנור היה טמון באוצרות טובי העם לבית הלוי, עובר מדור לדור, יוצא מיד ליד, אך מיתריו נדַמו וקולו נחבא בצֹק העתים ההן, כי רוח עריצים כרוח זלעפות לפרחי השירה. עד שקם משה איש האלהים ומטה האלהים בידו וכנור הפלאים בימינו: במטהו חצב רהב, הכה סלעים הרעיש איתנים, התיצב לפני לוחצי עמו וישר אליהם ויוכל, ובכנורו נגן נפלאות, הזכיר ימי עולם, ברית אבות, חסדי ה'; בכנורו לקח נפשות, החיה רוח שפלים, הפיח רוח אמונה ותקוה בלבות נואשים, כקסם שירתו הפך המון עבדים נכנעים, נמוגים, לעם חפץ חיים וחפש, מתמרמר אל מעבידיו, מתעורר לפרוק עֹל הברזל מעל צוארו, מעפיל לצאת מעבדות לחרות, להיות אדון לנפשו מפיל גורלו בתוך העמים בארץ חיים.

ועוד רבה עליו העבודה מבית ומחוץ, ועוד טרם ישלים הקו ופקודתו לעמו, אשר היתה לו מאת האלהים, ועוד היה עליו לעורר את מטהו פעם בפעם ואת כנורו יעיר רק לעתים רחוקות: בהשתער חיל מצרים על העם מאחור וסער מתחולל והארץ רעשה והים זועף וגדותיו מתנודדות והאיתנים מָטים ומָשים בלב יַמים ומעמקי תהום כמרקחה, אש ומים קודחים יחד מתפרצים בקול רעש להפוך הכל מהפכת אלהים, ותנינים מגיחים לקראתם, פוערים פיהם ושואפים, והמון נמוג חרד אחרי המנהל הגדול, עוברי לרגלו בתוך כל הבלהות ולא יאמינו בחיים. וה' השקיף משמים, השקיט ארץ מסביב, השביח שאון ים, שִבּר ראשי תנינים על המים, טִבּע חיל אויב במצולות – ובני ישראל עברו ביבשה בתוך הים ויצאו לרוָחה באשמֹרת הבקר. אז ישיר משה ובני ישראל ובנות ישראל שיר הגאולה והתשועה, מרים אחות משה מנצחת על התֹף והוא – על כנורו ושרים ונוגנים ועלמות תופפות מסביב, וכוכבי בֹקר רנו עמהם יחד ובני אלהים הריעו לקראתם וקראו להם גאולי ה', עם נולד שנית על ברכי בנו הגדול, המלאך בדמות אדם; עד אשר עצר אלהים בתרועת המלאכים ובשירתם, בנודו למצרים האובדים, ויאמר: מעשי ידי טבעים בים ואתם אומרים שירה?

ולקץ הימים שב משה ויער את כנורו שנית – בברכו את ישראל עם מרעיתו לפני מותו ובשירו לפניהם את השירה הנפלאה, אשר לה האזינו השמים ותשמע הארץ ויקשיבו כל איתני המדבר – היא השירה השמה לפניהם כספר גלוי את כל חליפות העתים אשר עברו עליהם לתקופותם עד אחרית הימים.

אחרי מות משה נדמה קול הכנור מפני המלחמות אשר נלחמו יהושע ובני ישראל לרשת את הארץ. וימי שפוט השופטים היו גם הם ימי קרָב ומהומות ולחץ אויב מחוץ ופלגות שבטי ישראל מבית, ולא השמיע הכנור את הוד קולו בישראל כי אם מעט – בימי דבורה וברק אשר שרו שיר תשועה לה' אחרי נשבר עֹל יבין וסיסרא מעל צואר העם. ובאחרית ימי השופטים היה בֹעז, איש חסד, נדיב לב ומחונן עניים בימי הרעב אשר היה בארץ. ובעז שמר את הכנור, נחלת אבות, מכל סגולה, אך גם הוא גם כל בית אביו לא יכלו לנגן בו, כי נשכחה שירה מישראל מרב עמל ותלאה – ארבה, רעב, מלחמה וכל פגע רע. ויאנח בעז ויאמר: אהה ה' אלהים, עד מתי ישָמע בארצנו הטובה אך קול עניים מרודים, אנקת מבקשי לחם בכל פנה ובכל רחוב ובפתחי הבתים; הלעולם לא ישָמע עוד בישראל קול כנור ונבל, קול מצהלות בחורים מנגינתם, בתולות ממחוֹלתן, קול ילדים משחקים בעיר ובכפרים? ויהי לעת זקנת בעז ויֵרא אליו אלהים בחלום יאמר לו: יען אשר הרבית לעשות צדקות עם עניי עמך וגם עם עניי בני הנכר העוברים בארץ, ויהי משוש דרכך לשַמח לב נדכאים ולחיותם ברעב, על כן יקום איש מזרעך אשר ידובב את הכנור הנִדם והוציא ממנו קולות אלהים, אשר יהיו מתהלכים בכל הארץ ובכל הגוים עד עולם, והשירה תתערה כאזרח בישראל ולא תשבות עוד בימי טובה ובימי רעה.

ויוָלד דוד לישי בית הלחמי, בן שִלֵּשִׁים לבעז, ותנח עליו רוח אלהים, רוח השירה, מבטן אמו, ובנגוע אצבעותיו אל הכנור ראשונה, בעודנו ילד, והנה התעוררו מיתרי הכנור ותאיו וכל קרביו, וכמו באה נשמת רוח חיים אל קרבו, וישמיע קולות אלהים, צלצלי־נֹעם, אשר היו טמונים ועצורים בחֻבּו ימי דורות רבים, וכל בני מרום שמעו, הקשיבו, התפלאו בו ויאמרו: הנה קם הגואל לכנור הקדמוני.

ובני ישי הגדולים נשאו נפשם למלוכה וילכו אחרי שאול במלחמה, ויבקשו קרבת בית המלך, ודוד היה רועה את צאן אביו בשדה, מתהלך במרחב־יה, מפיק נפשו לבריאה ולכל הדרה, ועמל עיר וּמְתים ונפתולי בני אדם ומאוייהם לגדולה ולכבוד רחקו ממנו. אך ה' סבב את פני הדברים ותהי הדברים לו המלחמה באחרונה. ויהי דוד גבור חיל וחכם לבב, יפה־תֹאר ומטיב נגן, ונפשו היתה רכה ועדינה ולבו הומה ומתעורר לכל הדבר הגדול. וזכרונות ימי קדם, ימי נעורי עמו, אשר ספרו לו אבותיו, היו הגיוניו כל היום, וכל המראות הגדולים אשר ראו עיניו מדי צאתו בעקבי הצאן, וכל מעשי ה' ונפלאותיו אשר הוא עושה חדשים לבקרים בשמים ובארץ ובכל מרחבי הבריאה, העירו ועוררו את לבו וכל קרביו המו, כהמות מיתרי הכנור אשר בידו, והד קולם נשמע מצלצלי כנורו. גם בעודנו נער רועה צאן אביו בשדה גם אחרי הגיעו למלכות ויהי רועה ישראל יוצא ובא לפני העם, היה הכנור שעשועיו, כלי חפצו בימי שלום ובעת מלחמה; בכנורו הכניע פראים ורפאים וחיתו טרף, בנגינותיו עורר לב גבורי ישראל להתגרות מלחמה, להתגבר על כל אויב ולבלתי שוב מפני כל. וכי רבה עליו העבודה במלכותו ויהי לו היום למלאכת המלך, ולעשות משפט עמו ולהלחם מלחמותיו, ובלילה – שירו עמו. ותלה את כנורו מעל למטתו אל מול החלון, ובאה הרוח ונשבה בו והמו מיתריו ונתן קול זמירות. והקיץ דוד משנתו בטרם בקר ולקח את הכנור ונגן בידו והעיר השחר, ובשפכו את נפשו בשיר ויצאו הנגינות ונשמעו בנחת, בהדר, בכח, בעז, פעם קול דממה דקה כשירות מלאכי יה, פעם קול אדיר וחזק כקול רעם בגלגל, פעם קול מצהלות שמחה וששון ופעם קול הגיון נכאים – לפי חליפות עתותיו ועתותי עמו אשר יחזה לו לבו לאחרית הימים. והקולות עולים ויורדים ומשתפכים סביב סביב כמשברי ים, ויועציו ושריו זקני ישראל המבקרים בהיכלו והאורחים אוכלי שלחנו ישמעו באזניהם ובלבבם ובכל חושם בם וישכחו מועדי בקר וערב וישכחו מאכול לחמם וישכחו את נפשם והיו בעיניהם כשומעי שירת הכרובים במרום בתוך בני עליון.

אחרי מות דוד העיר שלמה בנו את כנורו בנֹער וישר שירה אחת נפלאה, שיר השירים – ולא יסף; כי היתה עמו רוח אחרת וירב לו נשים וירב לו כסף וזהב וירב לו סוסים ומרכבות ותענֻגות בני אדם וכנור דוד נעלם ולא נודע מקומו איה.

הכנור נעלם אך לא נאלם: הד קול מיתריו, שמץ מנגינותם נשמע פעם בפעם משירי בני קרח, אסף וידותון, בן גבירול, יהודה הלוי, ישראל נגארה והמשוררים אשר היו אחריהם בישראל עד היום הזה ואשר נגינות דוד, נעים זמירות ישראל, ושיריו היו, וְיהיו עד עולם, להם למופת, מַעין ישיתום, מהם תצא הרוח ותנוח על מקֹראי השירה ללאֻמותם ללשונותם, לדורותם.

ואבות יספרו לבניהם, כי נעלה הכנור למרום ויוּשם בסתר עליון ושם חביון עֻזו בתוך כל סגולות עם ישראל אשר נעלמו אחרי צאתו בגולה. והיה באחרית הימים, בבוא יום ה' הגדול, יום עמוד אליהו בראש הרים לתקוע בשופר גדול לקבוץ גליות – ונגלה גם כנור דוד ומשורר חדש יקום, אשר יתן אלהים את רוחו עליו, ושר שירה חדשה – שירת הגאולה והתחיה.

---

חֲזוֹן הַחַשְׁמוֹנָאִים

מאת

מנחם מבש"ן

¹

א.

השמים שמים לה' ולנפשות חסידיו, אשר התהלכו לפניו בימי חייהם ואשר יתענגו מזיו כבודו אחרי השלימם חֻקם באדם, בתוך המלאכים והכרובים וכל צבא מרום הקדושים והטהורים. וכאשר ישים האלהים ממרום שבתו עיניו ולבו גם אל הארץ מתחת, כן יֵרדו פעם בפעם הצדיקים, אחרי עזבם בתי חֹמר, אל הארץ מטה, אל המקום אשר היה שם אהלם בימי שני מגוריהם, ויש אשר יגָלו ויֵראו במראה או בחלום, יומם או בחזיון לילה, גלוי או בסתר פנים – לפי העתים והמסבות ולפי ערך האיש או האנשים אשר יהיה להם דבר עמהם. ככה יֵרדו אבות עם ישראל, שבעת הרועים בחירי ה‘, מדי שנה בשנה בחג הסכות לשבת בתוך עמם ולראות בחגגם את חגם – לראות וגם להֵראות, כי ראֹה יראו אותם בכל דור ודור היחידים השרידים גלויי העינים, והשתעשעו ושעו ונדברו יחד על גאולת ישראל, על קץ הימין ועל כל הטוב הצפון, אשר הכין ה’ לעמו לעת רצון, שלוּמים לכל ימי עֻנוֹתם על קדושת שמו. ככה יֵרד ירמיהו, נפש סֹערה לא נֻחמה מדי שנה בשנה בתשעה באב לראות השב ה' את שבות עמו, לדעת איכה ירעה איכה ירבץ שאר העם, אשר הפיק להם כל נפשו וירא בסבלותם ובגלותם וישא אתם במשא צרותם והושע לא יכול להושיע להם. ככה ירד אליהו פעם בפעם לראות כי לא עזבו בני ישראל ברית ה' עד היום וכי עוד רבים ההולכים אחרי ה' מן ההולכים אחרי הבעלים. וככה יורדים לעת מצוא רבים מבני מרום לפקוד איש את עמו ואת רעהו ואת קרובו, ולוּ נתנה רשות לעין בשר לראות את המראה, כי אז ראו את בני אלהים אלה עולים ויורדים תמיד בין השמים ובין הארץ המונים המונים כרסיסי היום החורגים לנֹגה אור־שמש. –

ויהי היום ויאמרו החשמונאים: הבה נרדה לראות את שלום עמנו ולדעת העוד לא כבה נר ישראל, אשר העלינו בחלבנו ובדמינו ובמוח עצמותינו. ויהי אחרי אשר נשאלו מממשלת השמים לרדת לשוט בארץ ימים אחדים, ויפנו אל אליהו התשבי ויאמרו לו: אבינו, יש את נפשנו לבקר במשכנות ישראל, העם המפֻזר והמפֹרד בגוים ובארצות; ועתה בוא עמנו, כי אתה ידעת חנוֹתם, שבתם וקימתם, יען היותך יוצא ובא בכל בתי ישראל מיום השמיני להולדת כל זכר בהם והלאה, ואתה משקיף גם על הארץ כלה מדי עברך בין שמים וארץ, – והורית לנו את דרכנו ובארת לנו את מראה עינינו והיית לנו לעינים.

ויאמר אליהו: – אהה, לא כדעתי את ישראל לפנים דעתי אותו היום: היום רבו אנשים אשר אינם מביאים עוד את בניהם בברית אברהם ואינם עורכים סדר בליל התקדש חג הפסח ואינם קוראים בשמי במוצאי שבת (אשר גם ידוע לא ידעו צאתה ובואה) ואינם מצפים עוד לגאולת ישראל ולבואי לבשר לעם את יום ה' הגדול. – בכל זאת הלוך אלך אִתּכם, כי עוד רבים אשר אתנו, ואם פסוֹח אפסח, מבלי דעת, על בתי יהודים אשר אין לי מהלכים בתוכם ולשמי זכרון בפיהם ובלבבם – אין רע; הנם ככל המון ישראל אשר תמו ברֹב הימים, והיה המחנה הנשאר די ענין לנו לענות בו.

וישאלו את אליהו ויאמרו: הרבים עתה בני ישראל בארץ? – ויאמר אליהו: כאשר לא יספור איש את כוכבי השמים, על בלי הכירו מרחוק מי כוכב ומי אך מכִתּת־כוכב, מי עודנו אד נִדף אשר טרם יתלכד למוצק ומי אבַק־כוכב שכבר התפורר ויהי לזיקים עוברים; כן לא יסָפר עם ישראל – והמה גם הם לא ידעו את מספרם: יש בהם מאורות גדולים ומאורות קטנים שלמים וטובים, ויש רסיסי כוכבים אשר, מדי התפרדם, יעברו כזיקים על חוג שמי עמם להאיר רגע אחד אל עבר פניו ואחר יהיו לדַשן כל חלקה נכריה. גם הנה באשר צר להם ימעטו וישחו מפני הלחץ, אך בכח הלחץ גם יתלכדו ולא יתפרדו, יהיו מוצקים ולא ילכו תמס; ובאשר טוב להם בגוים יפרו וירבו – והתפרדו והיו כנוזלים המתמודדים והנִדָפים והעולים בתהו כאד קל לפני חֹם־שמש. בהֵרוֹמָם מעל סביבם לכבוד ולגֹדל, יתנכרו לאחיהם ולעמם ושנו את שמם ושנו את לשונם ושנו את כל דרכיהם, עד אשר ברב הימים לא ידעו קרובים ורחוקים מי הם ולמי הם, וידונו ויחקרו וישוטטו לדעת היהודי היה פלוני אלמוני אם לא – ישוטטו רבים ולא תרבה הדעת. גם בתוך העם יש יהודים מיהודים שונים – יש יהודים לדת ויש יהודים ללאם: זה יאמר לה' אני ובשם יעקב לא יקרא, וזה יכנה בשם ישראל ולא יכתוב ידו לה'. יש אשר לבם, הלב היהודי, עודנו חם בקרבם ונפשם שוקקה, עורגת, שואפת אל מקורה, אך לעין רואים יתנכרו, ישתנו – ארץ עליה יתעלם שלג ותחתיה יֵקד יקוד־אש; ויש אשר הכרת פניהם עוד תענה בם מולדתם ועמם, אך לבם רחק משניהם זה כמה. יש… אך מי ימנה עפר יעקב, ואם אמרתי אספרה כמו – ומלאה אזנכם משמוע ועינכם תשבע לראות אחרי כן, כי יהיה לכם החדש לישן. הבה נרדה אפוא מהרה וראיתם את כל ונוכחתם; כי טוב מראה עינים ממשמע אזנים.

החשמונאים שמעו ולבם נפל עליהם, אך השב השיבו אל לבם לאמר: הן ידענו את אליהו ואת שיחו; קנא ומר־נפש היה מעודו ונפשו אִותה כי כל העדה יהיו כלם קדושים, כי כל הגן יהיה מלא פרחי־חמד, ואנחנו הן ראינו בעמנו ובארצנו יהודים כאלה וכאלה דורות רבים אחרי נואש אליהו מעַם ה' בגלל עובדי הבעל אשר היו בהם, ומאז ועד היום עוד ישראל חי… אך נרדה נא ונראה.

עודם מדברים ויגיעו אל שער השמים אשר מול הר ציון, ויסֹב השער על צירו ויפָּתח. וירדו בסלם, אשר מלאכי אלהים היו עולים ויורדים בו לפנים בעוד היות התחברות תמיד בין השמים ובין הארץ, ויבואו ירושלימה ביום הששי, יום השלשה ועשרים לחודש כסלו. ויביטו אל העיר – ולא הכירוה: מהר הבית ועד הר הזיתים ובראש כל רחוב ובראש מרומים אך מקדשים והיכלות לבני הנכר, כל חלקה טובה בעיר ובמסביה נהפכו לזרים, כל בית גדול וטוב, כל בנין נהדר, כל גן נחמד למראה, כל מגרש רחַב ידים – יתד תקועה לבני עם ועם בעיר הקדש; ובתי ישראל – הבתים הקטנים והרעים אשר בעיר הישנה והחדשה, בירכתים, והחנויות הדלות והריקות, אשר אינן נותנות לבעליהן גם לחם עֹני; ומוסדות ישראל – בתי חולים, בתי יתומים, בית עורים, מושב זקנים, ובתי ספר וישיבות תלוים על בלימה; ומגרשי ישראל – שדה־קברים בצלע הר הזיתים. ואל יושבי העיר, צאצאי אחיהם, אשר נלחמו עמהם יחד מלחמות ה' בגבורים, הביטו והנה אנשים קודרים מני עֹני, נהלכים כצללים, נושאים עיניהם כל הימים אל קצוי ארץ, מבלי דעת מאין יבא עזרם, ועזרם – מאין, ומחיתם – מחית בשר חי האוכל קצהו את קצהו, איש בשר זרועו. האדמה אשר במסבי העיר, והריה ומגרשיה סביב, למרעה, למזרע ולירק, בידי זרים הם, וירושלם – כלֵב אשר נכרתו גידי הדם מסביב לו וכגנה אשר מים אין לה, וקהל היהודים יושביה – כקיר נטוי וכענן כלה. – ויראו ויאנחו ויאמרו: – הזאת ירושלים?!

ויעברו משם והלאה וישקיפו על פני ארץ ישראל לארכה ולרחבה, ויראו והנה הארץ נושבת אך מעט והעזובה רבה מאד בהרריה ובעמקיה, בחֻפיה ובנחליה, בעריה ובכפריה. וישובו ויראו והנה אחוזות מספר פורחות, שתולות בנוה, מפֻזרות כה וכה כנקודות כסף על פני כל הארץ, והעם היושב בהן – אנשים מבני ישראל, ועובדי אדמתן – רֻבּם מבני הנכר: – מה זאת? למי הארץ? האמנם בני ישראל הם הם בעלי האחוזות ונבואת ישעיהו באה ונהיתה: “ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר – אכריכם וכורמיכם”? אם אלה הם אדוני הארץ והיהודים, יושבי הבתים הגדולים והטובים, אך שכנים עמהם, גרים ותושבים, אשר שכר מאת האכרים את בתיהם להתגורר בתוכם? – ובתוך האחוזות, על יד יפו, אחוזה רחבת ידים ויפה־נוף, חציה בית־ספר וחציה מטעי גנים וכרמים, ובה קהל צעירים רבים יוצאים לפעלם ולעבודתם יום יום, בידיהם סדורי תפלה ותפלין ובפיהם לשון נכריה: והידים ידי יעקב והקול קול עשו… וישתוממו למראה עיניהם ויבקשו חזון מאת אליהו על כל אלה.

ויען אליהו ויאמר: – אלה הם נצני התחיה לעם ישראל ובתוך הנצנים, יען היותם רכים ואך זה מקרוב החלו לצמוח, עוד עולים בלולים גם קמשונים וחרולים. – עם ישראל כשל ונפל לפני הרומים כמאתים שנה אחריכם, וירושלם נחרבה והעם גלה מארצו. אך הן לא יעקרו עץ אדיר, משריש, עץ עתיק ימים, מאדמת מטעו עד בלי השאיר ל שרש בארץ: רבים בהם עוד ישבו על אדמתם מאות שנים אחרי כן, עד אשר הרבו הגוים לתקוע להם יתד בארץ ולהציק לשארית הנשארה, ולא יכלו לבנות להם בתי תפלה ולעבוד את אלהיהם כרצונם. אז עזבו את ארצם לגוים ויצאו אל בבל ואל ארצות אחרות, אשר היו להם אז לפתח תקוה. כן עשו גם אחרי חרבן ירושלם בראשונה ביד נבוכדנצר מלך בבל, ויעזבו את הארץ בשוממותה תחת אשר יתרפקו עליה להחזיק בה בכל עז גם בימי טובה גם בימי רעה, וילכו אל ארץ נושבת, אל מצרים, לבלתי שמוע אל ירמיהו הנביא אשר בקש בכל מאמצי כחו לעצור אותם על אדמתם. לוּ הטו שכמם לסבול עֹל גוים בארצם, ככל אשר סבלו אחרי כן עֹל גלות גוים בארצות לא להם, לוּ נתנו את נפשם על ארצם בימים ההם, כאשר הרבו לתת נפשם על תורתם בארצות הגולה בכל דור ודור, וידבקו באדמתם לשבת עליה עד אחרית הימים, כי עתה כבר היתה להם גאולה, כאשר היתה ליתר העמים הקטנים, אשר דבקו עם ועם בארץ מולדתו מאות ואלפי שנים גם אחרי בעלוה אדונים חדשים, עד בוא עת גאולתם על אדמתם. ואולם רגש הדת, יען היותו עתיק מאד, כי התנחל בקרבם מימי אבותיהם הראשונים, אברהם יצחק ויעקב, כי נולד יחד עם העם בהולדו, על כן חזק בקרבם מאד וחי עמהם תמיד, עצם מעצמם ורוח מרוחם; לא כן רגש הלאם וחבת הארץ, אשר באו לו אחרי כן, אחרי שכבר היה לעם (הלא ידעתם מימי המלחמות, אשר עשיתם עם היונים־הסורים, כי אך רגש הדת חולל נפלאות, ובסור הרעה הנשקפה על העם מצד הדת, חדלו רבים לעמוד על נפשם ועל קוממיות ארצם ולא יספו עוד לצאת בצבאותיכם).

עם בני ישראל יצאו מארצם ויהיו נודדים בגוים ובארצות וישאו עמל ותלאה, לחץ ורדיפות מִרבה להכיל. ובצר להם מאד לאין תקומה או כי גֹרשו מארץ מגוריהם, אחרי היותם שם ימים רבים כעפר לדוש, כפעם בפעם, שמו פעמיהם אל אחת הארצות הקרובות, ששם עוד נִתּן להם מדרך כף רגל, ויצאו מגולה אל גולה, מדחי אל דחי, אך אל ארץ אבות לא שבו כי אם שרידים יחידים בדור ודור. עם נשבר ונדכה, במסלה הסלולה יעלה, בדרכים הנכונים לפניו, הערוכים מאתמול, ילך גם הוא בתוך ההולכים; אך לסֹל מסלות חדשות בנפשו למען הכין עתידות לו ולבניו אחריו, לשובב נתיבות נשַמות, לקומם חרבות ארץ ישנה תחת שמים חדשים רחוקים מנתיבות עולם – לא יעצר כח. ובכן לא היו בערי יהודה כל הימים הרבים ההם בלתי אם מתי מספר, שבלים בודדות כה וכה; ורבבות אלפי ישראל בארצות הגולה חכו, אלה ליום שוב ה' את שבות עמו, ליום צאתי לבשר בקול השופר מעל הרי ישראל את יום גאולתם, ואלה – ליום הנתן להם בארצות מגוריהם משפטי אזרח, להיות ככל הגוים בית ישראל. ועתה, זה כימי דור אחד, התעוררו אנשי לבב בעם, כי כשל כח סבלם, וישאלו לציון וישימו דרך הֵנה פניהם, ויחלו להאחז בארץ אבות ולעבוד אדמתה, כאשר עיניכם רואות. ואם יש עוד בשָׁבי ציון אשר אינם עובדים בידיהם המה את אדמתם, ואף לא בידי עניי אחיהם, כי אם ביד בני נכר, תחת אשר לפנים בישראל גם גדוליהם לא בושו לרעות צאנם ולעבוד אדמתם בידיהם המה ו“מלך לשדה נעבד”; ואם יש בהם אשר גם בארץ אבות עודם מחזיקים בלשונות הגוים ועוד יחנכו לבניהם על פי דרכם ומנשאים את נפשם לאשר באו משם, המה במזרח ולבם בסוף מערב – הן כל המכשלות האלה תעבורנה, כרוש הפורח על תלמי שדה, אשר יפַתּחו וישדדו אדמתו, ודור יבא – כמים עברו יזכרן. מעֻות יוכל לתקון וחסרון יוכל להמנות: רב לנו כי באה עת הפקודה, עת עם ישראל להבנות על ארצו המתחדשת. ואם בשופר גדול יתקע ואם קול דממה דקה ישמע – העצמות היבשות התעוררו, התלקטו, התלכדו, חיו, כי רוח ה' נשבה בהן, ורוח מלפניהן יעטוף ואחז בעצומיו מעט מעט את כל העם: התחיה תעשה לבטח דרכה ולא תשוב אחור.

ב.

ויעברו מארץ ישראל וישוטו בארץ סוריה, הארץ אשר ממנה נתפתחה הרעה על ישראל “בימים ההם”, ויראו והנה אבד ניר ליונים בארץ הזאת וממשלתם נסַבּה ותהי לאדונים חדשים. וישובו ויראו והנה היונים אשר נשארו בארץ, בתוך בני עם ועם, וגם אשר בארץ יון, מקום שם יש להם ממשלה ושלטון, היונים הסורים ואחיהם, אשר בקשו להטות את ישראל בכל המוראים ובכל המדוחים אחרי אליליהם, נהפכו ויהיו לקוראים בשם ה', מאמינים בקדושיו ומתהללים בנביאיו, וגם המה, החשמונאים, בתוך קדושיהם נחשבו, – וישתוממו וישמחו על המראה.

ויאמר אליהם אליהו: – אל תתמהו על החפץ – וגם שמוח אל תשמחו למראה. מימים קדמונים היו ליחידים אנשי הסגולה בעם ועם, לכהני מצרים, למגושי בבל ופרס, לחכמי יון, דעות צרופות על אדות האלהים, אך דעתם צפנו אִתּם ואורם חשך מחוץ לאהלם; תהום רב היתה רובצת תמיד בינם ובין המוני עמם ועבדי האלילים והמה לא נִסו להגיה חשכם, כי בנפשם היה הדבר: יוֹסר עם לוקח לו עמל וכעס והנוגע באמונות המון נחלת אבות ודורות, איש ריב ואיש מדון הוא לכל. ואך נביאינו, מאברהם ועד משה ועד קצה המחנה הקדוש הזה לדורותם, קראו בשם ה' בקהל רב; אך נביאי ישראל, אשר היו קרובים בלבבם ובנפשם אל עמם ואשר בקשו בכל מאמצי כח לקרב את העם אליהם, אל אלהיהם, אך המה נתנו גום למכים ולחייהם למורטים ונפשם לממיתים, למען שפוך רוח דעת אלהים ויראת אלהים על כל סביבם ולהעביר את רוח הטֻמאה מן הארץ. ואחרי אשר התכוננה – בעת שוב ה' את שיבת ציון – דעת אלהי אמת בתוך כל העם ויהי כלו ממלכת כהנים וגוי קדוש, כמשא־נפש נביאיו, היה ישראל לנביא לגוים, כנביאיו כן גם הוא לא יכול לטמון אמת בחֻבּו, וכאשר רבה ההתחברות בינו ובין עמי הארץ מסביב, יצא רוחו מעט מעט, בשבעה דרכים, על כל הארץ – תרגום התורה ליונית, ספרי חזיון בדמות חזיונות בעלות האוב² לעמי הארץ וברוח נביאי ישראל, שיחות בין חכמי היהודים ובין חכמי הגוים וגדוליהם, דרכי החיים, אשר בהם היו פזורי ישראל בראשונה למשל ואחר למופת לשכניהם במצרים, בסוריה, באיי הים וברומה – ויהי לרוח מצרף ומטהר, מעביר אלילים ומחדש אמונות ודעות בתוך הגוים.

אך אחרי אשר קבלו העמים מעט מעט את אלהי ישראל ואת תורת ישראל ואת חקות ישראל, היתה רוח אחרת אתם ויבז בעיניהם, העצומים והרבים, ללכת בתורת קְטֹן־העמים ויקומו וישַׂנו בגאותם את דרכי הדת הזאת ויוסיפו ויגרעו ויעוו פניה ויעותו יסודותיה ויעשו אותה לברית חדשה בארץ. ואחר הוסיפו זדון על גאונם ויחלו כהניהם ומלכיהם להכביד ידם על עם ישראל, מורם ומלמדם להועיל, אשר היה להם מעתה כסמל הקנאה, כעֵד לחטאת לאומים, למען ישוב יקבל מידם את תורתו בדמות אשר נתנו המה לה, ולהסב אליהם את בכורתו; תחת היות העמים אשר לא קבלו את תורתו ולא הכירו את אלהיו ולא הקדישו את נביאיו (כי עוד ישנם עד היום הזה עמים עובדי אלילים, אשר גם אל תוכם נפזרו באו נדחי ישראל) רחוקים משנאה ומקנאה. ויהי כי לא אבה להחליף כספו בסיגיהם ולא חפץ גם לנטות אחריהם, להיות כמוהם, גם לנטות מפניהם, לעבור מן הארץ – כי אין כעם הזה מקשה עֹרף גם להחזיק בדרכי אבותיו גם להאריך ימים על האדמה על אף כל מבקשי נפשו – ויהי הדבר הזה למקור איבת עולם וצרות רבות לישראל עד היום הזה. כי גם אחרי אשר חדלו העמים – ולא כלם – זה שנים־שלשה דורות, לדכאו ולהשפילו, לסגור את המוניו במכלאות־אדם ולשום אות קלון על בגדיו, גם אחרי אשר נתנו לו חקים ומשפטים צדיקים בתוך כל אזרח הארץ, עוד רב הפרץ ועוד תהום רחבה רובצת בין ישראל לעמים, לפי שנות דרכי חייו, מורשת אבות מדור דורים, מדרכי החיים לעמי הארץ, ולפי רְחוק דרך הרוח והמחשבה לעברים, יוצאי ארץ הקדם, מאשר לבני המערב. הפרץ הזה נבעה לא רק בחיי המעשה כי אם גם בעבודת הרוח וכפעם בפעם, מדי התחבר שני יסודות זרים יחדו, נותנת גם ההתחברות הזאת קול רעש ונפץ וזיקים. בארצות מערב אירופה, מקום שם ספרות עם ועם הקדימה לפרוח, להתכונן, לבשל כל פריה בטרם תהיה בה יד היהודים ורוחם, אין פרץ ואין צוחה; אך באירופה התיכונה ובמזרחהּ, ששם אֵחרה ספרות עם הארץ להתפתח והיהודים, תושבי הארץ מקדם, היו “אומניה ומיניקותיה” מראשיתה וירבו לתת עליה מרוחם ולשום בה אותותם, אין שלום אמת ואין עבודת־שכם־אחד מתאימה ונשתוה בין אלה ובין אלה, כי אם תלונות וכעסים וזעקות על הרוח הזרה ועל העֵרב, וישראל שב לשמוע פעם בפעם מפי עם הארץ: הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע…

ההתחברות הזאת, אשר תחסר המזג, עוללה גם לרוח ישראל בתוך מחנהו, ובפרי העט לסופרי ישראל היום יש אשר הרוח העברי, הקדמוני, עודנו מתפעם בעֹז, מתנוסס בהדרו בארשת שפתיהם ועטם ובורא לו ניב שפתים על פי דרכו, ויש אשר יגבר הרוח הזר, אשר דבק בהם ובהלך נפשם מארצות מגוריהם ועשה באושים; על כן ספרתם לא שפה אחת ולא דברים אחדים לה, כי נפלגה גם בתכנה גם בלשונה, ויתרוצצו הרוחות בקרבה. ובהביטי אל ספריהם החדשים יש אשר לא אבין בם בינה יותר מאשר ב“קמיעות” אשר על הקירות מעל למטות היולדות או ב“חד גדיא” וביתר ה“פיוטים” הנספחים על ההגדה, אשר אני רואה, מדי עברי בבתי ישראל, דבר דבר בעתו… אך נעשה נא דרכנו הלאה, כי רב ממנו הדרך, כי רבים פזורי ישראל ונטישותיו עברו ארצות ויַמים.

ויעברו וילכו ויתהלכו מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי, ויֵראו אל שומרי הגבולות בתמונות שונות ויחזו בם זקנה ובחרות; פעם היו כסוחרים או כנוסעים העוברים בארצות לרגל מלאכתם, פעם כזקנים יוצאי ארץ ישראל, ההולכים לראות את שלום אחיהם בגולה. ויהי כאשר קרבו לבא אל גבול רוסיה ויאמר להם אליהו: – הבה נשימה לנו סתר פנים או נעוף ביעף על פני הגבול, אם אין שׂחד בחיק לעַוֵר את השוטרים; כי ממשלת הארץ הזאת אינה נותנת איש יהודי מן החוץ לבא בגבולה, ואני ואתם – ידעתי כי קדושים אנחנו להם – לוּ נגָלה אליהם לא יתנונו לבא בארצם באשר אנחנו יהודים. – ויעשו כן.

ויביטו וישקיפו אחור וקדם (כי לא כראות איש בעיני בשר יראו אלה: נשקפים הם על פני עתים ודורות בשנים־שלשה רגעים, מבט לדור מבט לדור), ויראו והנה מושלי הארץ הזאת מתנכלים בדרכים שונים לבני ישראל החוסים בצלם לבלעם בשאול חיים: מלך אחד ירדפם וילחצם לאין תקומה למען הכניע בעמל לבם וקשי ערפם, והשני יאיר פניו אליהם ועשה להם הנחות למען תפוש אותם בלבם להטותם אל חפצו. ויראו והנה ילדי בני ישראל נסחבים כצעירי הצאן, נִתָּקים, ביד מצודדי נפשות מזרועות הוריהם ומקהל עמם, מוּבלים למרחקי ארץ לגדלם שם ביד אומנים זרים אכזרים לעבודת הצבא ולעבודת אלהים אחרים. והם מֻכּים ומעֻנים ונושאים כל תלאה אשר לא יכילנה לב בשר ושבים מכּוּר הברזל מקץ ימי שני מגוריהם זקנים כפופים, רצוצים, דכאי רוח וגו, אך דבקים בדתי אבותיהם עד יום אחרון. – ויוסיפו ויביטו עוד ויראו והנה סער גדול מתחולל על בני עמם בגלילות הנגב פעם ושתים ושלש, והנה אנשים נרדפים כחית־ציד, בתים נבוֹזים, נהרסים, נשים ועלמות מחֻללות לעיני בעליהן והוריהן, ילדים פצועים, שסועים, זכים מדֻקרים ביד פראי־אדם (למראה הזה רגז יהודה המכבי תחתיו ויקמוץ אגרופו ויאמר: מי יתנני אדם על הארץ ויצאתי בראש בני עמי ומחיתי את חרפתם בדם הנבלים האלה!) ושאריתם נפוצים נפזרים מהלאה לארצות וליַמים כמֹץ לפני רוח. – וישובו ויראו והנה המוני יהודים נקבצים, נהוגים עדרים עדרים, עדרי צאן אדם, עדר עדר לבדו: מעבר מזה אנשים צעירים, חמושים, ערוכי מלחמה – פונים אל גבולות הארץ מערבה, אל שדה ההרגה, ומעבר מזה זקנים, נשים וטף (הם נפשות בתי החלוצים) חולים, נדכאים, בהם עור ופסח, הרה ויולדת – מוּצאים בחפזון מבתיהם ומבתי החולים, מוּבלים ברגל או בעגלות מלאות וממֻלאות עד מחנק־נפש, נהוגים ביד שוטרים אל תוך הארץ פנימה, מטֻלטלים הֵנה והלום ימים ושבועות לחֹרב ביום ולקרח בלילה, לרעב ולצמא ולכל פגע רע, ואין מאסף אותם; ומטאטא השמד מונף על דֹמן־אדם זה יום יום בעיר ועיר, נטוי על ראשיהם ויורד בזעף פעם בכֹה ופעם בכה לעשות מעשהו (אכזר מעשהו!) ולעבוד עבודתו (נוראה עבודתו!) ומלאכים רעים דוחים, אצים: התכבדו כארבה, התכבדו כקוּרי עכביש, הִפָּזרו, עצמות חיות, על פני הבקעה הגדולה, ואבדתם ונמקותם ולא יכירכם עוד מקומכם!…

ויהי כי לא יכלו עוד להביט אל מראות כאלה וכאלה אשר נראו לעיניהם בארץ הדמים, וימהרו ויצאו ויעברו משם והלאה הלוך ונסוע מערבה מערבה עד אפסי הארץ ואיי הים הגדול, ובכל מקומות מסעיהם ראו חרבות ועיים, הרוגים ופצועים, קול רעש כלי מות וצלצל חרבות, אנקת אלמנות ויתומים וערים ויערים הפוכים משרש: – מה זאת? ההוציאו הרומים את לגיונותיהם ואת כלי זעמם כפעם בפעם לחַבּל כל הארץ? – ויאמר להם אליהו: הרומים ספו תמו זה כמה, הלכו בדרך אשור ובבל וכל הגוים העריצים אשר הרגיזו ארץ ותבל עם ועם בעתו, אך רוחם עודנה מתהלכת בארץ כיום הזה: עדים הגלים האלה, שארית הערים הנהרסות, ועֵדה הארץ העקֻבּה מדם, ממזרח וממערב, מצפון ומים. זה שנים או זה דורות נדברים, נועצים, מבקשים תחבולות להשבית חרב ומלחמה ושפך דם האדם באדם: בונים ארמנות־שלום, שמים להם שופטים ומכוננים בתי משפט אשר יעשו מישרים בין עם לעם לכל דברי ריבותם בטרם תצא חרב מתערה, כותבים ספרים וקוצבים פרסים על השלום ועל כל דורשיו ותומכיו ומחזיקיו בעתים – זה פרי הרוח העברי, רוח הצדק והשלום, אשר נודע בגוים יחד עם דברי נביאי ישראל. ולעמת המאמצים האלה עוד העמים עומדים על חרבם, מכינים כלי מות, מעירים קנאה ושנאה ומעוררים מלחמות בכל עת מצוא – זה פרי רוח הרומים, רוח משחית ורוח בער, אשר השאירו אחריהם “ברכה” ליורשיהם. ומלחמה לשני הרוחות האלה גם הם בקרב הארץ תוך העמים, בדור אחר יגבר הרוח העברי – ורבו דורשי השלום, דוברי צדק מגידי מישרים בתוך הגוים, ובדור האחר יחזק הרוח הרומי – וגבר הרֶשע והזדון ופרצו מלחמות ומלאה הארץ דמים; פעם צדק משמים נשקף – ותשקוט הארץ, ופעם מאדים יביט לארץ – ותרעד ועמודיה יתפלצון. היום עוד רוח הרומים מושל בגוים, כי הנה אלה כבר מתו וישראל עודנו חי, וירושת המתים נכבדה בעיני היורשים, ואולם חכמת החי בזויה ותורתו – נשמעת אך לא נַעשָׂה, על כן העמים האלה רוממות אלהי ישראל בגרונם וחרב פיפיות בידם… אך הלא ירֹד ירדנו בתחלה לראות שלום בני עמנו?

ג.

וישובו ויעברו עבור ושוב משער לשער ומעיר לעיר במחנה ישראל ויבאו בקהלם ויקשיבו שיחם ושיגם ויבינו אל כל מעשיהם ודרכיהם בבית ובחוץ.

ויראו והנה בבתי ישראל, בליל התקדש שבת, אורה ושמחה ויקר. ויבאו אל אחד הבתים, אל מעון איש עני המכלכל את ביתו במסכנות, בעבודתו הקשה אשר יעבוד כל השבוע. והנה הבית וכליו טהורים, ערוכים בכל, רוחצים באור יקרות, ועל פני האשה בעלת הבית מנוחה ושלות השקט, וכל הרואה ואמר: אכן שלוי עולם האיש בעל הבית ונפשות ביתו, כגן־עדן הארץ לפניהם, ואין עצבון ידים ואין עמל וכעס מבית ומחוץ. והאשה מברכת על הנרות בהעלותה אותם לאמר:

אֵל אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֱלֹהֵי אָבוֹת,

כַּנֵּרוֹת אֵל הָאֵר עֵינַיִם וּלְבָבוֹת

לִי, אֲנִי אֲמָתֶךָ, לאִישִׁי ולִילָדֵינוּ;

וּמֵרוּחֲךָ תֶּאֱצַל עָלֵינוּ, אֵל נָאוֹר,

רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, אַף לֵב טָהוֹר,

וּמִכָּל־עָמָל וְכָל־צָרָה נִגָּאַל,

וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת אֲרְצָה יִשְׂרָאֵל:

שָׁם תְּבָרֵךְ, שָׁם תִּרְצֶה פֹעַל יָדֵינוּ.

ואחר בא האיש בעל הבית, מבית התפלה שמח וטוב לב, וישר את השירה הזאת, בטרם יברך בשלום את מלאכי השלום בטרם יקדש על היין, והאשה והילדים עונים אחריו, לאמר:

אוֹרוּ אוֹרוּ, נֵרוֹת קֹדֶשׁ, וְהָאִירוּ לִי וּלְבֵיתִי מַחֲשַׁכֵּי הַיָּמִים,

יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, יְמֵי הֶעָמָל; וְהָעִירוּ וְעוֹרְרוּ אֶת הַלְּבָבוֹת הַנִּדְהָמִים.

שֵׁשֶׁת הַיָּמִים רָאֹה נִרְאֶה קָשָׁה: עָבֹד וְאֵין־נַחַת, וְהַנֶּפֶשׁ לֹא תָּרֹם;

עִמָּכֶם בּוֹא תָבֹא רוּחַ חֲדָשָׁה

עַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל – רוּחַ מִמָּרוֹם.

יוֹם מְנוּחָה תְּבַשְּׂרוּ, יוֹם־אוֹר, יוֹם

תַּעֲנֻגּוֹת,

יוֹם שַׁבָּת, מַתַּת אֱלֹהִים לְעַם־קְרֹבוֹ,

בּוֹ תַּעֲלוֹזְנָה כָּל־הַנְּפָשׁוֹת הַנּוּגוֹת,

בּוֹ יִשְׁכַּח כָּל־אִישׁ עֲמָלוֹ, מַכְאֹבוֹ.

עַל־כֵּן אֲבָרֶכְכֶם בְּחַיַּי, קְדוֹשֵׁי לְהָבוֹת,

אַנְחִילְכֶם לְזַרְעִי אַחֲרַי, נַחֲלְתַ אָבוֹת:

זֹאת נַחֲלַת עַם־יְיָ, שׁוֹמְרֵי שַׁבְּתוֹתָיו,

זֶה־חֵלֶק עַם־יִשְׂרָאֵל לְדוֹרוֹתָיו.

ובצאת השבת, ועמה יצאו המנוחה והשמחה, ורוח כהה נסוכה על הבית ועל יושביו, כי הריחו מעֵרב את כל עמל ימי המעשה ואת כל סבלותם, – ויקח האיש כוס־יין בידו ויבדל בין קדש לחל, ונגינתו השתפכה בכליון־נפש, עצובה, רכה, חרישית, דממה וקול, לאמר:

הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי, בּוֹ אֶבְטַח בָטֹחַ,

הָאֵל הַשּׁוֹמֵר לָנוּ הַבְּרִית וְהַשְּׁבוּעָה;

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, הֱיֵה עוֹזֵר לְאֵין־כּחַ,

וְשָׁאַבְנוּ מַיִם בְּשָּׂשׂוֹן מִמַּעְיְנֵי הַיְּשׁוּעָה.

לַיְיָ הַיְשׁוּעָה – עַל־עַמְּךָ בְּרָכָה

וּגְאֻלָּה וּפְדוּת בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא:

עַד־אָנָה נִהְיֶה כְּשֶׂה פְזוּרָה, נִדָּחָה,

כְּעֵדֶר נִבְזֶה נָפוּץ עַל־אֶרֶץ רַבָּה!

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה – כֵּן תִּהְיֶה עוֹד!

זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ הַרְבֵּה־נָא הֶרֶב כַּחוֹל,

כִּי מָעַטְנוּ, הָהּ, כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד…

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמַּבְדִּיל בֵּין־קֹדֶשׁ לְחֹל.

ויהי בערב והנה לכל בני ישראל אור במושבותם: האבות מדליקים נר חנכה ונפשות ביתם שמחים, משחקים ומשוררים כדת היום. וישתנו החשמונאים ויֵהפכו לילדים גם הם ויבאו אל בתי ישראל ויתערבו בתוך הילדים, בשמחתם ובמשחקיהם, ויאצלו עליהם רוח גאון וגבורה ועליצות לב טהור, ויתנו עליהם מאִשם – ותדבק בם ותקָשר בנפשם ותגדל עמהם בגדלם ותהי לאש־אלהים יוקדת בקרבם מן העת ההיא והלאה. וכאשר גדלו ויבאו באנשים – היו המה הראשונים לעובדי עבודת עמם ושואפי תחיתו בכל לבבם ובכל נפשם.

וישירו הילדים את השירה הזאת, והמה רואים ושומעים ומתענגים על המראה:

בַּחוּץ חֹשֶׁךְ, סַעַר וְקֹר,

יִלְלַת־רוּחַ, נַהֲמַת כְּלָבִים,

אַךְ מִבַּיִת לָנוּ אוֹר:

נֵרוֹת חֲנֻכָּה כְּכוֹכָבִים

הִנָּם נוֹצְצִים מֵעַל הַקִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

אֲלֵיהֶם נַבִּיט וְנִנָּחֶם

עַל־כָּל־עָמָל וּתְלָאָה;

נִזְכּר אוֹתוֹתָם: יְמֵי־לָחֶם, יוֹם יִשְׂרָאֵל גָּאֹה גָאָה,

יוֹם נִכְרְתוּ זָרִים מֵעִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

הֵמָּה יְבִיאוּנוּ בְּחָזוֹן

אֶל־יְמֵי־קֶדֶם – קַדְמָתֵנו;

וְאִם עַתָּה שֻׁלַּח רָזוֹן

בְּחֶלְקֵנוּ, בְּנַחֲלָתֵנוּ,

עוֹד לֹא אָבַד לָנוּ נִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דְַבְּרוּ שִׁיר.

כָּל־עוֹד הַיְלָדִים הַטְּהוֹרִים,

מוֹסְדֵי הָעָם, צֶמַח הַדּוֹר,

יוֹצְאִים בְּעִקְּבֵי הוֹרִים, מוֹרִים,

עוֹד קַוֵּה נְקַוֶּה לָאוֹר:

הַיְסוֹד אֵיתָן גַּם בְּמוֹט הַקִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

כִּדְגָלִים וְאוֹתוֹת לַצָּבָא

הַנֵּרוֹת הָאֵלֶּה לָעָם,

בְּכָל־אֲשֶׁר הוּא יוֹצֵא וָבָא,

בְּקַצְוֵי־אֶרֶץ, בְּאִיֵּי הַיָּם,

שֶׁשָּׁם נֻפַּץ כְּאַבְנֵי גִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

בַּחוּץ חֹשֶׁךְ, קֹר וָרוּחַ,

יִלְלַת־סַעַר, נַהֲמַת פְּרָאִים:

אַךְ נַפשֵׁנוּ כִּי תָשׁוּחַ,

בְּנֵרוֹת הַחַשְׁמוֹנָאִים

נִרְאֶה אוֹר, אוֹר בָּהִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

ואליהו אמר לחבריו: – חכמי ישראל וצופיו הציבו לעם ציונים, למען אשר לא יאבד דרך ברב הימים בנדודיו בגוים ובארצות: בחכמתם השכילו לקשור את הדת, לא באמונה (הֲתִקָשר שלהבת בשלהבת באין נר ובאין גחלת?), כי אם במעשה, בחקות אשר יעשה אותן כל איש ישראל, ואשר תסֻבּינה אותו בכל עתותיו, על כל דרכיו – חקות בית הכנסת, חקות שבת ומועד, חקות לימי שמחה ולימי־אבל, לכל דרכי החיים ולכל מעשה וענין בבית ובחוץ. חומה היו וחומה תהיינה על עם ישראל לשמור אותו מאבוד בגוים – כל עוד ישמור את החקות האלה לעשותן.

־־־־־־־־־

אך מדי עברם במשכנות ישראל ועיניהם משוטטות בכל מערכותיו מבית ומחוץ, ראו גם את הצללים הנלוים על האור: ראו והנה פרץ רחב בין העם ובין משכיליו, בני העם עודם שומרים תורה ומצוה – תורת הורים, מצות אנשים מלֻמדה – אך המשכילים בהם לבם בל עמם, ביום אכלם מעץ הדעת ונפקחו עיניהם – והנה עירֻמים הם ונפש הלאֹם בתוכם תתעטף. גם הדוגלים בשם הלאם לבם לא נכון עמם ולפעלם יש ידים אך לא רוח חיים. אמנם כי נרות חנוכה מתנוססים בחלונות בתיהם גם הם, וצעיריהם חוגגים חגיגות ונואמים נאומים וזוכרים ושומרים לעשות כדת היום; אך הכל מעשה ולא רוח, כסף סיגים מצֻפּה על חרס, אש מתלקחת ודועכת: הלב איננו ער והנפש איננה עורגת באמת לקדשי הלאם, אשר יעשו זכר להם בראש הומיות; כעבור ימי החנכה הכל נשכח וזכרונות ראשונים ומשאות־נפש לבאות וכל יקר ונכבד וכל מרום וקדוש כהנדוף עשן ינדפו מפני תשואות החיים והבלי יום יום. גם הדוגלים בשם הלאם גם החרדים, אמוני התורה והמצוה, אינם מתאמצים להחזיק את החנוך העברי על מכונתו כאשר מתמול שלשם, מלמדים הם את ילדיהם כל הלשונות אך לא עברית, פותחים לפניהם אוצרות הרוח לכל עם ועם ואוצרות רוח עמם אוצרות חשך המה להם, וקבעו את נפש בניהם ולא ידעו, וקטפו את שרשי האומה, את הדור הצעיר, עודם באבם ולא ישימו על לב. גם המה להם אינם שמים לב ללשון עמם, לספרתו, לקדמתו ולאחריתו, רגלם עומדת במורד, יורדת אל פי תהום – ושירי תחיה בפיהם.

וישובו ויראו והנה עם בני ישראל רבים על פני האדמה – רבים ולא עצומים, כעפר הארץ ולא ככוכבי השמים; כי כל גדול בהם, כל אשר יתר שאת לו, פונה עֹרף לעמו ונותן יִתְרוֹ לאחרים: העשירים פותחים את ידיהם ואת אוצרותם לכל נֵכר, מודיעים “צדקת פזרונם” בגוים באשר הם דרושים ובאשר אינם דרושים, מניפים גשמי נדבותם על הנהרות ועל היאורים ועל האגמים, ולחלקת עמם הצחיחה לא יפנו ונחלתו הנלאה לא יכוננו. אנשי הרוח והעט נותרים חכמתם לכל עם ולכל ספרות, מפרי מעשיהם תשבע כל הארץ, אך לעמם, לספרתו, לאוצרות רוחו לא יתנו ולא יוסיפו מאומה, מכלכלים, מפארים, מעשירים הם את כל הלשונות ואת כל הספרויות, אך את לשונם ואת ספרתם – נשמת עמם, אשר מברכתה יהי מקורם ברוך ובאוֹרה להם אור – יזילו, ישפילו, ישכיחו מאדם ומעם. חכמים אנשי מעשה וכשרון בדברי המדינות, בעלותם לשבת עם נדיבים, מחוקקים ושופטי ארץ, לא ישימו עוד לבם אל עמם ולא ידעו את מכאוביו ולא יפתחו פיהם לדבר לו את אויבים בשער; והיה העם, בכל שפעת העֹשר והברכה אשר הוא מריק לכל סביביו, כיתומים ואין אב, כהמון דלים וריקים, אשר אין שוה להביטם, כרֻבּו כן ילך ודל, רוחו ונשמתו מתעטפים, דועכים, נאספים, ומוסדותיו ופעליו וכל מאמצי כחותיו כלים ואובדים בדי ריק ללא אחרית ותקוה. בכל מקום – רקב, רקב אשר לא יעשה צמח, אולי יעשה – לא יגדל ולא יִבשל ולא יתן פרי. ובאין מנהל ובאין גואל לו ובנפול ממנו מיטב כחותיו אל מחוץ לגבולו, ישאר בעם שַׁמה ומהומה ומבוכה ותהו ובהו בכל פנותיו. אל עמלים זה שנים ודורות “לתקן” את היהדות על פי דרך הגוים, והנם מתקנים ומתקנים ומקציעים אותה מסביב, את התורה ואת החקים, את הלשון ואת הספרות ואת כל משאות נפש האומה, עד בלי השאיר לה כל רוח חיים; אלה נופלים אל האויב הלוחץ אותם והבועט בהם ברגל גאוה, וכאשר ירבה ללחוץ אותם כן ירבו להתרפק עליו ולקרא בגרון כל היום: לא לנו אנחנו, כי אם לכם, לא עם, לא עדה אנו, כי אם עצם מעצמיכם – פתחו, הרחיבו פיכם ונמלאהו והיינו לכם לְבֶלַע; ואלה יוצאים ונודדים למרחקים מאין מעמד ועוברים את הים הגדול ויורדים אל “כּוּר ההִתּוך” לשום שם קץ לא־נכסף ולא מפֹאר לנדודי שנות אלפים. וככה חליפות וצבא לאומה הזאת מדור לדור, חליפות מעלות ומורדות: תֶּרב – וְתִמעט, תעלה – ותשקע כיאור מצרים אחרי הניחו ברכה לאגפיו. והמבקשים להשיב את עמם לתחיה גם פה גם שם, עודם מעטים, בודדים במאמציהם ואין להם שומע מאת רֹב העם ומבין אל מעשיהם ואל מחשבותיהם.

ככה ראו החשמונאים בכל מקום בואם מעט אורות ורֹב צללים, מעט מראות נֹעם ורֹב תהפוכות וכעסים ומגרעות בבית ישראל מסביב. ויתחמץ לבבם וימהרו ויעלו במר נפשם השמימה. ובעלותם אמרו: – אנחנו חדשנו את בית ה', ועתה הגיעה העת לחדש את בית ישראל, למען יוסיף עוד עמוד ימים רבים, כי עוד לא נכחד קִימוֹ, כי עוד חיים בו: היסוד איתן, אף כי מטו הקירות.

---

הַנְּפִילִים

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי בעת ברוא אלהים את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בהם ואדם עדֶן לא היה, כי התעשת אלהים לבריאה הזאת, אשר לה נצפנו עלילות גדולות טובות ורעות, ויחשוב מחשבות לדעת, היקרא לה לֵאוֹר באור החיים גם היא, אם לא; ויעזוב את דבר האדם ליום כלותו את מלאכתו, לראות מה יעשה בו. – ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ותהי עת רצון לפניו וימָלך לבו עליו לתת מקום בעולמו גם ליצור הזה, אף כי ידוע ידע מראש, כי יש יום והוגיע גם את האלהים רב החסד בעלילותיו. בכל זאת נועץ גם עם מלאכיו ויאמר אליהם: נעשה אדם. ויגד להם את משפט הבריאה החדשה הזאת, האדם, אשר יהיה מחציתו עפר מן האדמה ומחציתו נשמת אלוה ממעל ודרכיו ומחשבותיו ומעשהו גם הם חֶצים פונים אל חיי ארץ תחתית וחצים שואפים אל עָל וכלו מלא חליפות ותהפוכות טוב ורע. והמלאכים נפלגו בדבריהם ובעצותיהם זה בכה וזה בכה: רבים, אשר רוח משפט וצדק לבָשָתם, יעצו לעזוב את המכשלה הזאת עם כל אשר עדן לא היה ולא יפריע את שלות כל היקום; ורעיהם, אשר נחה עליהם רוח חסד וחנינה, אמרו: יבָּרא האדם, וכי ישחית את דרכו – ונשא עונו. ואלהים דבר על לב מלאכיו להטותם לחפצו, ויגבר החסד על המשפט (הן גם המה אך זה עתה נבראו ויהיו שבעי רצון ויראו את החיים כי טובים המה) וימהרו ויחלטו כלם כמהו: נעשה אדם! ורק האחד הִקשה אל כל רעיו ואל האלהים ויחו דעו עמם בכל עז לבלתי ברוא את האדם ויהי אך להשמאיל ולא להימין.

ויאמר אלהים: עתה זה ידעתי, כי עלי לברוא את האדם על הארץ, אחרי רואי כי גם בשמים יש אשר תגבר רוח הקנאה על החסד ועל הרחמים, ולמה תהיה הארץ ומלואה אך תֹם ויֹשר והובישו את השמים ואת צבאם… ואתה כי קמת על האדם לשטנו גם בטרם תדעהו, לא מלאך יֵאמר עוד שמך, כי אם שטן, ולא בשמים, מעון הצדק והשלום והתֹם והנֹעם, מקומך מעתה, כי אם על הארץ, ולא במקומות הנושבים, כי אם בארץ נשיה. – וישלך אלהים את השטן משמים ארץ ויפקידהו על המקומות השוממים אשר לא תעבר־בם רגל אדם, כי אמר פן יהיו השטן והאדם למפגע איש לאחיו, או פן יתחברו יחד ויהפכו ארץ במזמותיהם גם בטרם תבָּנה ותִכּונן.

והשטן החל להפוך ידו בארץ ממשלתו, כי רוח רֶשע כֶּסל פעמתהו, וירע וישחית וירשיע בכל אשר יפנה: הניף ברזל על כל יער עבות ויחטוב בעצים וימעיטם, כי אמר רבים הם מאד וכבדים מאד על הארץ ופן ירבו ויפרצו עד אפס מקום, וכי על כן הצמיח אלהים ברזל מעפר לכרת־בו את העצים המרבים לפרוץ בארץ ולהמעיטם פעם בפעם. והצפרים נדו נעו בלי מקום, ושירותיהן נהפכו להגה והי, והוא הניע אחריהן ראש ויאמר: אין חפץ במשוררים המצפצפים והמהגים כל היום, ילכו מזה ולא יהגו בגרונם ולא יפריעו אותי ממנוחתי. וכאשר שבו שרידי העצים בדור אחר לצמוח ולפרוץ מסביב ולהתחדש מהריסותם, כן שב לקַצות בם ויַחרב ויַחרם ויחשוף יערות וירב קברות. ואת ראשי ההרים השח השפיל הגיע לארץ בידו החזקה, למען שום את הכל למישור, ולא יתרומם כל גבוה נגד פניו. ויַסב נהרות ויאורים, כי אמר הולכים הם ארחות עקלקלות, ויטם מדרכם וידריכם בנתיבות לא ידעו – וירבו האגמים הנרפשים, ויעלו באוש וקטב מרירי, ותיבשנה מצולות יאור וישָׁאר אך חול ומכִתַּת אבנים והמקום אשר היה כלו משקה נהפך למדבר שממה. וישם פניו בפרחים ויַשב בם רוח זלעפות וישחיתם, כי אמר: מה חפץ באלה אשר לא יהיו למאכל כי אם לנקר עינים בצבעיהם, ומראה עינים והלָך־נפש הבל המה גם יחד. וישלח ידו אל השמים ויַפל ארצה מן הכוכבים וירמסם, כי אמר: אין חפץ בכוכבים רבים, ואורם איננו מניח לי לישון – ויהי חשך!

וירא אלהים את כל אשר עשה השטן והנה רע מאד, ויחר אפו ויאמר: הלחבּל מעשה ידי באולתך שלחתיך הֵנה? ועתה לך רד, כי לא זאת המנוחה לשטן המשחית – ויוסף אלהים שנית ידו על השטן וישליכהו אל תחתיות ארץ, אל עמקי שאול, ויאמר: בלהות הבֵאת על פֹעל ידי ולבלהות תהיה מעתה בירכתי הבריאה; וכי יקומו אנשים על הארץ אשר יעשו כמעשיך, ושלחתים אליך ופרשת כנפיך עליהם והיו לך.

השטן הֹגה מן המסלה וכל היצורים, אשר היתה ידו בם, שבו הלכו איש במסלתו, חיו איש על פי דרכו: העצים מחאו כף, שלחו בד וענף פרצו ימין ושמאל, והצפרים שבו קננו בין שרעפיהם ובצלצלי כנפים ובצלצלי־שֵמע מלאו יער ומלואו שׂבע שמחות. היאורים והנהרות הישירו לכת או הטו עקלקלותם, בנתיבות אשר פלסו המה להם מראשית דרכם, וגליהם יצאו במחולות גל אחר גל וגל על גל ויהמו וישֹקו ויפַכּו בעליצותם. הכוכבים נשקפו בעד הערפל ומפלשי העבים, אשר התחבאו שם מפני השטן המשחית, וינוצצו ויציצו מן החרכים וישחקו לארץ ולאשר עליה. הפרחים פִתּחו גביעיהם, פרשו עליהם, פשקו שפתיהם וישתו וימצו אור־שמש בכל־פה ויתנו ריח ניחוח וירהיבו כל עין ביפעת צבעיהם. וארץ ומלואה נחה שקטה, בעת אשר שאול מתחת רגזה לקראת מלך בלהות, והכל על מקומו בא בשלום.

וירבו הימים ויפרצו בני האדם וישחיתו רבים מהם את דרכם על הארץ. ויקומו אנשים עריצים וידכאו ביד חזקה כל נשא ורם, הגבוה השפילו והיקר הזילו ולא נתנו לאיש להרים ראש עִמם, למען תהיה כל הארץ כ“עמק שוה” לפניהם. ויקומו גבורים שואפי קרבות, ויעופפו חרבם על העמים ויכרתו כל נטעי נעמנים ויביאו קרחה על הארץ וירבו בה הרס וחרבן. ובטרם יתאוששו שרידי החרב ובטרם תמצא ידם לבנות הנהרסות ולגדור הפרצות ולחדש ימיהם כקדם, ישובו אנשי הדמים לשית קציר להם פעם בפעם, באמרם המלחמה טובה ודרושה לבני האדם, פן ירבו ויעצמו עד מאד כל הארץ ופן תרפינה כל ידים וכהתה כל רוח מרֹב שלום. ואנשים תועי רוח התאמרו להיות כאלהים בוחני כליות ולב, וידַכּאו רוח אדם בקרבו ויצוו על רעיהם לאמר כזאת תהגו וכזאת לא תהגו, מכל פרי העץ תאכלו, ומפרי עץ הדעת לא תאכלו; וישימו בקרת כל פרי רוח האדם, ויבקשו לפלס נתיבות “ישרות” להולכי אחרי רוחם “ארחות עקלקלות”, ויטום אל אשר היה רוחם המה ביד חזקה, ברוח קנאה וברוח בער. ויחתמו בעד כוכבי אור וירמסו כל פרחי תפארת ויעוללו בעפר כל קרן הוד ונֹעם ויֹפי. וירעו וישחיתו בכל הארץ ימים רבים.

ויקוצו בני האדם מפניהם וגם נפש האלהים קצרה בתעלוליהם, ויאמר: “הליורשי השטן, נושאי כליו, קמתם בארץ למרר את החיים ולשום ארץ חמדה לתֹפת? ועתה קומו ורדו אל מופתכם זה ויחד תמתיקו סוד, תשתעשעו ברעותיהם בירכתי שאול, ועל הארץ לא תוסיפו לפלס חמס ידיכם, כי לא שָלֵם עון האדם עד הנה. והיה ביום אשר יוסיפו בני האדם להשחית דרכם על הארץ ואמרו לטוב רע ולרע טוב, וגבורים ועריצים ומדַכּאי־רוח כאלה וכאלה ירבו ויעצמו והיו הם ופעליהם לרצון לעמים וענדום עטרות וכבוד והדר יעטרום – ושלחתי את האדם בשרירות לבו, וגם את השטן ואת עוזריו אעלה משאול ואשא את ראשם בתוך רעיהם ושמתי להם ידים לשום משטרם בארץ”.

וישליכם אלהים אחד אחד שאולה בטרם יבצעו את מעשיהם על הארץ. וכל גבוה ורם שב להרים ראש, וכל העמים, עצי האלהים אשר נטע בעדן גנו, בארץ, נחו שקטו, כי לא עלה עוד הכורת עליהם, ויפרו וירבו ויתענגו על רֹב שלום. וכל מעינות הרוח פרצו ויעברו איש אל אשר יהיה רוחו, ויהיו לברכה לארץ. והכוכבים הקטנים עם הגדולים הגיהו אורם ממעל והפרחים היפים נותני הריח שִמחו לבב האנשים מתחת ויהיו לרוח שירה למשוררים מעירי נבל וכנור. ותהי אורה ושמחה וששון ויקר בכל מקום, והכל טוב בעולם שכֻּלו טוב, כי אין שטן ואין פגע רע.

הבמראה אם בחזון?…

---

בִּרְכוֹת שָׁמָיִם

מאת

מנחם מבש"ן

א

אחת בשנה, בליל חג השבועות, השמים נפתחים וברכות אלהים מוּעָדוֹת אל שוכני ארץ ואל משאלותיהם; אז יבקש איש ואיש על תאות לבו, וכי ישאל נכונה, יפיק רצון מה' וארשת שפתיו תנתן לו.

לארץ השמים פתוחים תמיד ואל שפע ברכותיהם צפויה היא בכל עת. הן היא מכירה את מקומה ואת ערכה בעולם הבריאה ולא תבקש לה גדולות: מעט גשמים בעתם, מעט אור־שמש וחֻמו, מעט רוח צח – ומצא לה, וגם משיבה היא הרבה תחת מעט הטוב אשר תקבל, מוציאה מכליותיה כל יְקָר, נותנת רב תבואות ומשביעה לכל חי רצון. ואולם האדם גבַה עינים ורחַב־נפש ומיום הבָּראו התחרה בבני עליון להיות כאחד מהם בהתאמצו להסב אליו את חמודותיהם – את הדעת טוב ורע ואת החיים עד העולם; ולוּ היו השמים פתוחים לפניו בכל עת, כי אז הריק אוצרותם ויסב אליו כל טוב ה' עד בלי השאיר כֹּל למלאכי מרום – ולא יִמָצא לו,

בימי קדם, בטרם תהיה רעת האדם לקיר ברזל בין השמים ובין הארץ, אָצל אלהים מברכותיו לרֹב ליחידים, לישראל ולאדם, כי פתח להם בידו הנדיבה את אוצרו הטוב, את השמים, פעם בפעם בעת רצון, ויתן ויוסף, ויתן ולא חָשָׂך. ויתן ליעקב גבורה – וישר אל מלאך ויוכל. ויתן ליוסף חן – ויאהבו אותו כל רואיו. ויתן לישראל, בצאתו מתחת סבלות מצרים, את השבת – מנוחה שלמה וטובה, אשר תפתח לבעליה שערי גן־עדן ותענוגיו על הארץ מתחת; ואת המן – לחם שמים, אשר אין עִמו דאגה ועמל ועצבון ידים, עֹשר אמת, אשר לא ישָקל זהַב כל הארץ מחירו; ואת התורה – מרפא לנפש החיה אשר באדם ומתג ורסן ליצר לבו הרע מנעוריו. ויתן את החכמה לשלמה – ויחכם מכל האדם ויהי למופת עד דור אחרון; ואת הנבואה לאנשי הסגולה בעם הסגולה – אשר תהיה ברֹב הימים לאור לקרוב ולרחוק: כלן ברכות שמים מעל אשר אין עצב עמן כאור שמש צהרים וככסף צרוף מזֻקק שבעתים.

ואחר היתה ההתחברות בין השמים ובין הארץ הלוך ומעטה וארֻבּות השמים, מקור הברכות הנאמנות, השלמות, הטהורות, סֻגרו והאדם בקש לו שלוּמים תחתיהן – ברכות הארץ, המלאות מכשולים, מדוחים ומגרעות ורהבן עמל ואון, ותהיינה לו כל הברכות לקללה ולתהפוכות רע ככסף סיגים וכדבש אשר מרורת פתנים בקרבו. ויבקש גבורה – ותהי לו לערוץ הארץ ולמַלאהּ דם נקיים. ויתאו לו עֹשר – ויהי שבט הזהב לשבט ברזל בידו, לדכא רבבות עם ולנצל את כחם ואת יגיע כפיהם ואת מוח עצמותם למען הרחיב לו, ולגזול שלות בעליו גם הוא. וידרוש אל החכמה – ותהי לו להתעותו מדרכי אמת ויֹשר ולכחש בכל אשר נשגב מרוח בינתו. וישם לו תורות חדשות – ותהיינה לאדם לטלטלו טלטלה כל הימים בין שמי השמים מֵעָל ובין שאול מתחת ולקחת ממנו עמדתו בארץ חיים.

אך אחת בשנה עוד שערי שמים נפתחים לאדם ומלאכי רחמים שומרים על מזוזות פתחיהם לקדם ולקבל את משאלות בני תמותה, ולעשות כל שאלה וכל בקשה אשר יהיה משפטן להעשות. אפס כי פעמים רבות ישובו ריקם, לא השאלות והבקשות והתחנונים, כי אם המלאכים הטובים המחכים להם, והשער יסָגר בלא דבר, והברכות המוּעדות לאדם תפוצינה, תלכנה חמס¹ בין השמים ובין הארץ, כברכות שדים באין יונק וכעננים אשר פזר אותם הרוח. כי חדלו האנשים לשאת נפשם השמימה; ראשם רם, גרונם נטוי ופניהם ועיניהם למעלה, אך לבם ישיתו לנטות בארץ ובחיי ארץ, אלה מחשבותם והגיונם כל היום – וכי יפָּתחו השמים והנה הם הוזים שוכבים כאחד השומרים הסובבים בעיר, ופניהם אל הקיר, חולמים ברכות ארץ תחתיות, לבם סחרחר ועיניהם לא צופיות.

ואני, אשר עוד יש לי דברים עם השמים כפי אשר דל חלקי בארץ, שמרתי מועד הִפתחם בפעם הזאת ואתהלך בחוץ עד חצי הלילה, עיני פקוחות ולבי ער, ורוחי מחפש לדעת על מה אבקשה בבוא עת רצון: האבקש לי כח וגבורה? שנאתי את הגבורה, מבשרי – כי חלש אני, ומבינתי – כי הנה כל הגבורים הרגיזו תבל ומלואה ויתנו חתיתם בארץ חיים, ומי יתנני גבור בארץ ונטיתי ידי על הגבורים שואפי קרבות, וחרב ותופשי חרב יחדו אשבור מן הארץ וישבו כל העמים תחתיהם ואין מחריד. האשאל מאת האלהים עֹשר? ראיתי את העשירים תחת השמש והנה הם חיים חיי מהומה ופזרון־נפש, סמל הקנאה בחוץ, וכים נגרש בקרבם מבית. וילדיהם גדלים פרע, מָשחתים מנפש ועד בשר, מוחם ריק ולבם חסר, כי השחיתו אותם הוריהם מלדה מבטן ומהריון, וכי יטשום על ידי מיניקות ואומנות למען היותם נקיים לשעשועיהם ולרֹב מעשיהם ולכל שרירות לבם; עד אשר פעמים רבות יקנא העשיר ברעהו העני בראותו את ילדיו ואת ילדי רעהו ובהעריכו אותם בערכך נפשות אלה לעמת אלה. האתאו תענֻגות בני אדם, שדה ושדות? הן זקנתי מלכת אחרי ההבלים וגם מנעורי לא חמדתי אלה: בן עמי אנכי, עם ישראל, גוי קדוש, אשר לא הלך אחרי חיי בשרים מיום בוא תורת אלהיו בלבו ותצרפהו מסיגי התאוות המושלות ביתר האדם. האבקש חכמה ותנתן לי? הן בזאת ישֻנה דרך הרוח והגיון הלב וכל פעולות הנפש והדם בעצבים ובתאי המוח: ומי האיש אשר יואיל להתהפך כחֹמר חותם ולהיות לאיש אחר בעוד בחיים חיתו? הן אהבת נפשו תניא אותו מזאת. נקל לאיש לקבל גם מתן גם רכוש, גם כבוד גם שפתי חלקות, גם כל דבר אשר לא יגע עד הנפש, רק לא חכמה… ולולא היה שלמה נער ורך, “לוח חלק”, כי אז לא נִסכֹל לשאול חכמה מאת האלהים. כי הנה כל איש חכם בעיניו ואולת קשורה בלב האדם מנעוריו, מולדת בית או מולדת חוץ, יחמול עליה ולא יעזבנה גם עד זקנה ושיבה. על כן הדעות הישנות, אשר עברו ימיהן ואין להן עוד שרש ומשען בחיים, והחדשות הצומחות ועולות מערוגות החיים החדשים והמתחדשים מדור לדור, מתרוצצות, מרחפות ומשוטטות ימים רבים בין הדור ההולך ובין הדור הבא, כנשמות המרחפות בין השמים ובין הארץ בצאתן ובבואן; עד אשר יגיע תורן, אלה לעבור עם כל בני־חלוף ואלה – להתערות כאזרח רענן.

עודני הוגה, משוחח עם לבבי ומבקש לדעת על מה אבקש, והשמים נפתחו ואוצרותיהם המלאים והרחבים לאין קצה נגלו לפני עד אשר כמעט הֻכּיתי בסנורים משפעת הברכה והזֹהר והתפארת וההוד, אשר עין לא ראתה כמוהם. וחזיאל, המלאך הדובר בי, נגע בי ויעירני מהגיון לבי ויאמר: שאל לך, בן־אדם, מה תשאל, כי בא מועד!

אז היתה מבוכתי, נהפך לבי בקרבי, כי קטֹנתי מעמוֹד בפני הרגע הגדול הזה. רגע אחד גבר מראה עינים על הלך־נפש והרגש על ההגיון, רגע אחד חמדתי בחפזי עשר, גבורה, חכמה, חן וכבוד ותענֻגות בני אדם וכל טוב שמים וארץ הנכונים לי לארשת שפתי, רגע אחד נֻסיתי, כאברהם אבינו ברֹב ימים, בעשרה נסיונות – ועמדתי בכלם!

ב

רוח בינתי שבה אלי, פתחתי פי ולשוני דברה בחכי ואקרא ואֹמר: אֹרך ימים! ארך ימים תן לי אלהים – לי ולכל האדם! תחת היות ימי שניתינו שבעים שנה ואם בגבורות – שמונים שנה, יהיו נא ימי חיינו רבים, למאות ולא לעשרות. כי מה בצע במספר שנים העוברות כצל, בטרם ימצא האדם את ידיו לדעת מה יעשה בהן? בימי הילדות והשחרות יגדל כעַיִר פרא ולא ידע את עתו, ובטרם יחַשב דרכו יקדמוהו ימי זקנה, ימי עֹני, ימי חלי ומדוה וכשלון, רפיון ידים ורפיון רוח – צירי מלאך המות ההולכים לפניו להזכיר לאנוש אָנוּש כי בא עד קצו… הלעת כזאת יעצר כח להשלים את אשר החסיר, לתקן את אשר עותוֹ? היעמוד לבו לעשות גדולות, לחשוב מחשבות טובות לעזר ולהועיל למסבו, לעמו, ולכל האדם? וכי אמות מחר והייתי כאשר לא הייתי, כגרגר אבק בעפרות תבל וכמֹץ עובר לפני רוח –למה הייתי ולמה חייתי? ומה בצע בחיים בלי השאיר אחריהם ברכה, בלי השאיר אחרַי שם וזֵכר?

וכמה חדשות ומהפכות ותמורות במדינות ומעשים גדולים הולכים ונעשים בישראל ובאדם וטרם יבאו עד קצם; וכמה ספרים חדשים יוצאים בכל שנה ושנה – לא בישראל, שהוא “עם הספר” ולא עם הספרים, כי אם בקרב הארץ, בתוך העמים: ואני מה מאד אִותה נפשי לדעת אחרית דבר, קץ החזון: הלעולם תהיה הארץ צלמות ולא סדרים, גן־עדן ליחידים, ולרבבות – קברים? הלעולם ישלטו מעטים ברבים, עשירים ברשים, עמים גדולים בקטנים? הלנצח יהיה עמי נודד בגוים ובארצות, תלוי על בלימה, צפוי אל חסד לאומים, אם יש לו אחרית ותקוה, עתידות ונחומים? מה מאד חפצתי לקרא כל הספרים החדשים, לגרוע אלי מחכמתם, וימי חיי מעטים וחלדי כאין נגדם.. הוי, אלי. אל רחום, תן לי ארך ימים, הוסיפה לי שנות חיים – לי ולכל אדם!

הדברים יצאו מפי מבֹהלים, כי יראתי, כי אמרתי, פן יסגרו עד כה ועד כה שערי שמים ונַעלוּ המלאכים השומרים על פתחיהם ואני אצא ותפלתי מוּשבה אל חיקי וידי על ראשי. אני טרם אכלה לדבר אל עָל והשמים סֻגרו ומסביב דממה ואך הד קול משאלותי עודנו עולה באזני וקול מלים אשמע: ארך ימים – לי ולכל האדם – למען הגדיל עלילות – לקרא ספרים הרבה – לדעת העתידות – להשאיר ברכה – שם וזכר עולם…

ואפן ואשוב אל ביתי ואלך מר בחמת רוחי, מבלי דעתי, ההעלו מלאכי רחמים שאלתי ובקשתי השמימה, ההיה לי שומע מאת שופט רמים, אם הוסיפו על ימי שני חיי מספר שנים מעט או רב? עליתי על מטתי ואשכב ואישן שנת נדודים. וחזיאל, המלאך הדובר בי, סר מעלי ולא ענני גם בחלומות גם בחזון…

ויהי בבקר והתמהון יצא מלבי, עבר רֹגז, שקטתי נחתי, אז השיבוני שעפי ואַֹמר: הן יכול אוכל להשיג אֹרך ימים, ימי דורות ותקופות, רֹב שנים – לאחור! ורוח נשאתני ותביאני במראה אל נהר כבר, ההולך אל הים הגדול – דברי הימים; באתי עד נבכי ימיהם, חציתי גליהם, דרשתי תֻמיהם ואוּריהם, הייתי בעינַי כחַי עם כל הדורות הרבים ההולכים והבאים על הארץ, מתהלך בתוכם מימי קדם ועד היום, צופה ומביט אל חליפותיהם ומבין אל כל מעשיהם. וארא והנה אנשים מעטים, אחד בדור ושנים בתקופה, עשו גדולות, וכל הדור חי ומת ויהי כצל עובר וכגלי נהר; האנשים הגדולים, אשר עמלם היה בחכמה ובכשרון, לא האריכו ימים ורב־אדם, אשר כל עמלו לפיהו, ככל החי אשר על האדמה, מלאו ימיהם, וכאשר רחקו מחיי הַשְׂכֵּל ודעת כן האריכו ימים ושנות חיים. ואם יש אשר גם אנשי הרוח זקנו ויגיעו לימי שיבה, היו באחריתם למשא על נפשם ועל הדור החדש ויהיו ככוכבי בקר לפני שמש… ואבין, כי לא זאת פקודת כל האדם לעשות גדולות וכי לא יאכל האדם גם מעץ הדעת גם מעץ החיים: האיש אשר נתן לו אלהים שאר־רוח וכשרון, הוא ישלים הקו גם במעט שנותיו וישאיר אחריו ברכה לעם או לדור או לדור דורים, כמהו כמנורה המאירה על סביבה ביתרון־אור, אשר יִתַּם שַמנה מהרה; ויתר האדם – כציץ השדה כן יציץ וכן יִמַל וזכר לא יהיה לו ושארית לפעלו אם מעט ואם הרבה יחיה. – ואשוב וארא והנה גם הגדולים אנשי השם והמעשה, אין זכרון להם לימים רבים ולעתים רחוקות, “כי ברב הימים הבאים הכל נשכח”: חכמתם היתה לנחלה לרב אדם, את המצאותיהם תקנו, היטיבו, כללו מדור לדור עד אחרית הימים ותהיינה לברכה בארץ חיים – אך המה ושמותם וזכרם נשכחו ויהיו כלא היו, כאשר אין יודע כיום מי מצא ראשונה את המחרשה, את המחט, ואת הכתב.

וארא והנה ברב ספרים רב הבל “ולהג הרבה יגיעת בשר”; אחד מדור ושנים מאלף או מרבבה ישארו לפליטה מכל המונם והנותרים יהיו בדור יבא או בדורות הבאים לדֹמן על פני האדמה, ואך הספר האחד, ספר מעשה ה', לנצח יעמוד – ואבין כי טוב מראה רקיע השמים בליל ירח וכוכבים, מוֹצָאֵי בקר וערב הנשקפים מראש הרים או על יד הים, שאון ים לגליו, מרחבי ארצות לא נושבות ויערי־איתן ומלואם, עצים גבוהים וענֵפים בנוּעם לפני רוח, שדות בר, פרחי חמד בהתפתחם לפני שמש, מראה הדבורים והנמלים בעבודתן והצפרים בעופן גדודים גדודים עם ענני שמים למרחקי ארץ, וכל המראות הגדולים בשמים ובארץ, מהמון ספרים רבים אשר נתן האדם לאדם לענות בם. הישוב הכביר, המגיע בית בבית ועיר בעיר, החותם בעד מרחבי רקיע ובעד כל ירק מעץ יומם ובעד כוכבים לילה, ידכא את הרגש ויוביש את הנפש, ורב הקריאה בספרים יעצום את העינים ויעצור בעד ההגיון; ואם יש אשר יביאו הספרים מחשבות בלב איש, הנה טובה המחשבה אשר יֵקַר רוח האדם מקרבו למראה עיניו מהמון שעפים רבים ילידי חוץ, ויתרון לה מאלה כיתרון הרכוש המעט, אשר תשיג יד איש בעמלו, מעֹשר רב, נחלת אבות או פרי הגורל.

ואשוב ואראה והנה דברי הימים הם רְאִי העתיד: מה שהיה הוא שיהיה והמביט לאחור ימצא חזון לבאות. פעמים רבות, בדור דור, בארץ ארץ, הסבו אליהם אנשי הזרוע המעטים את כל טוּב הארץ ורַבּת־העם רשו ורעבו, ואחר בא יום הפקודה, יום השִלוּם, והעם העשוק והרצוץ התקומם להם, הפכם באפו, וישם משטרו בארץ, צדק ומשפט וחקה אחת לכל. גבורים עריצים עלו כשטף ויהפכו ארץ ויסיגו גבולות ויחברו בחֹזק יד ממלכות ועמים תחת שבטם ברזל, אך לקץ – לקץ שנים או דורות – התעוררו העמים המדֻכּאים, שִׁבּרו עֹל, נִתּקו מוסרות, השטף, השוה ומַשוה את הכל, חלף עבר, וכל עץ וכל צמח למינו שב ויצמח ויחי על פי דרכו. תקות עם לא תאבד לעד וקִימוֹ לא יכָּחד בחזק יד, אם על אדמתו ידֻכּא ואם בגולה הוא נע ונד. עם החפץ חיים, המצפה לגאולה חיה יחיה וגאולתו בוא תבא – זאת תורת דברי הימים ועדותם הנאמנה מאד!

כאלה וכאלה ראיתי ברֹב הימים – ימי עולם, אשר נגלו לפני ואשר נוספו על ימַי רגע אחד, ראיתי ולא חמדתי עוד אֹרך ימים ולא הלכתי עוד לקראת נחשים ולא הבטתי עוד אל השמים כי אם אל קרבי פנימה – והנה שם שלות השקט תּם ונחת וחשק לעשות ולפעל בימי חלדי הבאים אם מעט ואם הרבה יהיו.

ואני הייתי שבע רצון, ועם לבבי ידעתי, כי גם אלה מתנות אלהים המה, ברכות שמים מֵעָל.

---

מאגדות ארץ ישראל

מאת

מנחם מבש"ן

א. פִּרְחֵי צִיּוֹן¹

מדי היות מלחמה בארץ ובני האדם ברעתם ישקו את האדמה דם אחים, תחת אשר יתאמצו להבקיע אותה אליהם ולאכול את פריה בשלום יחדו, תרגז האדמה תחתיה, תסתום את צנוריה היונקים שפע שמים ממעל והמריקים את שפע ברכתה מקרבה החוצה, תֵהפך לאבן מִקשה למען יעמוד הדם הנקי על פניה עד אשר יהיה הכל לרקב והיא תהיה למדבר שממה. אך השמש, בת האלהים אשר לא יכלא רחמיו מטובים ומרעים, תשקיף עליה ממרומיה והמריצה אותה כי תבלע את הדם, פרי משובת האדם, אל קרבה ותוסיף תת כחה לשוכני כתפה כקדם.

ויש אשר ישמעו אותה השומעים (והשומעים – הם אנשי הרוח, אשר אזן קשבת להם לשמוע שירת המלאכים ורנת כוכבי־בקר וסוד שיח כל היקום) מתנודדת ומתאוננת במרי שיחה, לאמר: – מי יתנני כעתות קדומים, כימי הפרדי מעל השמש, עת היות חומת אש לי סביב וכרובים ושרפים עוטי אור מרחפים על פני ושלות עולם על ראשי. ולמה שִניתי את פני מאור יקרות לקפאון ולמה הריתי ילדתי את היצורים האלה, אנשי הדמים, לבשתי ולחרפתי! מני אז נאסף השלום מגבולי; הוא מרומים ישכון ואני – הייתי לקרן אֹפל, לעמק הפגרים, למרבץ כל רֶשע וכל טֻמאה לכל הבריאה, וכן הייתי בעיני. אהה, אמי, מלכת השמים, אשר השלכתִּני מלפניך, החישי את הקץ, שובי, משכִיני, בלעִיני, אספִיני אליך, אבואה אל קרבך והייתי למאכֹלת אִשֵׁך ואטהר מטֻמאתי!

_____________

ויהי בבוא עת הפקודה לעם ישראל, וישַלח אלהים בהם את הגוי המר והנמהר, את הרומים, ויעלו ויפשטו על הארץ בחיל כבד וירושלם באה במצור. וגבורי ישראל נלחמו כאריות ימים רבים על עמם ועל עיר קדשם, אך באחרונה נבקעו חומות ירושלם לפני הרומים והאויב בא העירה ויהרוג ביושביה שלשה ימים ושלשה לילות, וישרוף את בית ה' באש על כהניו המגנים עליו בנפשותם. ומן ההרג הרב הלכו נחלי דם בכל הרחובות ובכל הגאיות והגלים האדֻמים התגעשו גאו עלו כמבול שוטף עד מרומי הר ציון. אז רגזה האדמה תחתיה כפעם בפעם ותאטר את פיה מקחת דמי גבורי ישראל מיד הורג. וגלי הדם המו רֻתּחו ולא דמו ויגברו למעלה למעלה מיום ליום ויעלו אדים אדֻמים־שחרחורים עד מרומי רקיע. ודרי מעלה השקיפו ארצה לראות מה נהיתה ומה הערפל האדֹם העולה הזה: האבַק־עמים הוא המתאדם לאור השמש, רקב־גוים אשר באו עד קצם, העולה שמימה כפעם בפעם לנכח כוכביהם הכבים לעמתם? לא, כי דמי עם עולם הוא, השפוכים ביד גוי הולך למות, אשר בטרם ישלים חקו עוד ידו נטויה לבלע ולהשחית ולמלא הארץ דמים – דם ישראל הוא השפוך בידי הרומים.

ותמרות האד האדֹם עלו מעלה מעלה, חתּמו בעד המאורות מהאיר והשמים וכל צבאם נהפכו לדם, כמו אדמו כלם מבושה על התועבה הנעשתה על הארץ מתחת. אז נדברו התוכחו יחד השמים והארץ כאשר ביום הבּראם, בהתוכחם מי יהיה למעלה ומי למטה. צבא השמים קראו אל הארץ מתוך הערפל האדֹם אשר סך בעדם: – אספי, ארץ, את הדם השפוך והסירי את חרפת האדם מנגד פנינו! – והאדמה, אדמת ציון, ענתה לעמתם ותאמר: – הנה שארית ישראל, הנשארים מן החרב, נִתָּקים מארצם, מחיק הורתם, לנוע על אדמת נכר; אדמתם נהפכה לזרים והם – יהיו לזרים על כל פני האדמה. אם לפנים אספתי פעם בפעם את דם בני ובנותי אל חיקי, הנה גם האכל האכלתי אותם מפריי ומטובי. אך עתה את טובי לא עוד ישבעו, דגני ותירושי לא יהיו להם עוד למאכל – ואיככה אשתה ארוה את דמם?

וקול תלונת צבא המים כקול רעם בגלגל נשמע ממרום, לאמר: – אלהים הסתיר פניו מעַמו ויגרשהו מארצו: באין ארץ לו, אך אל השמים ישא עיניו מעתה. אלהים אסף נגהו מישראל ויהדפהו מאור אל חשך: עלינו אפוא להאיר לפני הגולים דרכם, למען אשר לא ידמו ולא יתמו בחשכת הגלות, עד בוא עת פקודתם ואור ה' עליהם יזרח כקדם. ועתה איכה נאיר להם וענני הדם שָׂמים מַאפל בינינו ובינם? והרוח נהמה ותאמר: אני מעתה הרק אריק ריחות הכרמל והשרון אחרי הגולים והריחו מרחוק את ארצם וזכרו אותה בלבבם. ועתה האביא להם ריח דם על כנפי?

עודם מתאוננים והשמש הופיעה בהדר גאונה בעד הערפל האדֹם ותאמר אל האדמה: – בתי, פתחי את פיך ובלעי את הדם ואני אתן עליך את חֻמי ונבשלנו יחד והיה לפרחים. והיה באחרית הימים בפקוד אלהים את עמו ושבו מעט מעט מארצות גלותם אל ארץ אבות וחגגו את חגיהם לזכרון ימי קדמתם – ולקחו בניהם ובנותיהם ושמו את הפרחים, פרי דם אבותיהם הגבורים, על כנפי בגדיהם מלמעלה והשתעשעו ושמחו והתרפקו עליך וחוננו את עפרך, ואַתּ תראי ונהרת וידעת כי באו ימי הפקודה.

ותשמע האדמה ותפתח את פיה ותגיח אל קרבה את נחלי הדם השוטף והסוער, ופני הרקיע טהרו וצבא השמים נתנו אורם אור בהיר לפני יוצאי הגולה להאיר להם יומם ולילה עד שובם אל ארצם. והרוח צררה בכנפיה את ריח שושני יריחו ופרחי הגלעד, בשמי הלבנון ואשכלות הכּפר אשר בכרמי עין־גדי ותשלחנו בעקבות הגולים בכל אשר יצאו. והשמש הריקה קוי אורה וחֻמה ותבשל את הדם בבטן האדמה ויצא ויהי לפרחים אדֻמים.

הלא הם מתנוססים בהדרם על הר ציון עד היום הזה.

ב. פִּי־תְהוֹם

המים רבי עלילה הם עד מאד גם לטוב גם לרע: המה ירוו את האדמה וישימוה למחיה לאדם רב, והמה גם הם יעלו ויהפכו ארץ ומלואה מהפכת אלהים ביום־זעם. בלכתם לאטם בתוך גבולותם אין כמוהם לטוב ולמועיל, ובהתגעשם ובהתפרצם אין כמוהם בכל האיתנים בריאה הומיה וסוערת, בריאה נכונה לבלע ולהשחית, כֻּלה פה פוער ושואף, כלה כקבר פתוח. יש מחסה מרוח, מעצור לאש, אך לפני זעם מים שוטפים מי יעמוד?

גם ביום הבּראם היו נוראים על הארץ, ובעוד האדמה מתאמצת לצאת מרחם התֹּהו לֵאור באור החיים, הקיפו עליה יחד, רעשו געשו, סערו לבלעה ולשום מחנק לה ולצאצאיה, כאשר תעשה מילדת מרשעת לפרי הבטן על האבנָיִם… וירא אלהים את משובתם ויחלקם ויפיצם ויתן אותם חֶצים למעלה וחצים למטה והרקיע ביניהם למשמרת, עושה שֶׂכֶר, אשר לא יתחברו המים הזידונים יחד להַשִׁים על האדם נוהו. גם אז התגעשו, התפרצו, התנשאו לעלות למעלה בקנאם במים העליונים, הקרובים מהם אל ה' ואל כסא כבודו, אך אלהים השיב ידו עליהם וישליכם אל עמקי תהומות, מתחת לארץ. ומדי התגעשם ומדי עלותם מתחתיות להפוך ארץ, ישוב יכבשם ולתהומות הארץ ישוב יורידם, עד עת מועד – עד אשר תרבה רעת האדם ונטה ידו עליהם וְיַתֵּר דרכם וישַׁלחם בארץ וביושביה להאבידם.

ויהי כי השחיתו בני האדם את דרכם, החמס קם למטה־רשע לערוץ הארץ, הרשעים הרימו קרן וצדקה לארץ הניחו – ויתגעשו המים ויעלו ויבקעו מעינות תהום, והמים העליונים לעמתם קרעו ארֻבּות שמים, ירדו, תהום אל תהום קרא וצנורִיהם השתפכו, שקקו, המו, סערו על הארץ ועל יושביה קצרי היד ויהיו למבול שוטף, למטאטא השמד. אך ה' לא אמר להשחית הכל, כי ראה עוד צדיק לפניו, את נח, ויעצור במים וישיבם אחור ויפיצם הֵנה והנה אל מקומות אלה יָעַד להם. ומהם עוד לקח ויסגרם במעמקי ארץ, כאשר ישימו חיה רעה בסוּגר, בתחתית הר המוריה סגר אותם, במקום אשר עיני ה' בו תמיד, ויחתום אותם בחותמו – באבן השתיה (היא האבן, אשר שם יעקב מראשותיו בשכבו במקום ההוא, ואשר הטילהּ אלהים אל מעמקי תהום להיותה מסעד לארץ) ויעצור גם בעד אגפיהם מסביב אשר לא יפרצו החוצה. – על כן אין מי מעינות נראים בעיר הקדש ובמסביה, ואך למטר השמים תשתה מים.

וכאשר חפר דוד מלך ישראל יסוד לבית ה‘, התעוררו המים העצורים כהתעורר כפיר ישן בגעת בו יד, ויגאו וירעשו ויעלו לשטוף ארץ; כי היה הדור ההוא דור רע, כלו הווֹת, רֵע ארב לרעהו, בן קם באביו, יועצי בליעל חרשו רעות על הבוטחים בם, והנעלמים חתרו במסתרים להרוס כל השתות, – ורק בצדקת המלך, אשר שִׁוה ה’ לנגדו תמיד ויבקש לשום מכון לשבתו על הארץ בתוך העם, עמדו המים מזעפם וישובו אחור.

ודורות הלכו ודורות באו והבית הגדול והקדוש אשר יסד הגבור במלכי ישראל ואשר בנו החכם במלכים ובאדם הציב דלתיו, ידע חליפות וצבא: נשרף ונבנה ונשרף שנית. באה העת, הגיע היום המר: גבורי ישראל, אשר התחזקו בעד עמם ובעד עירם שלש שנים, נפלו לפני אויב, ירושלם נלכדה, בית ה' בוער באש מן הסִפּים עד הסִפּון, והכהנים, אשר ידעו כי כָלה זעם, עלו הגגה בלילה ההוא, ליל תשעה באב, וישליכו את המפתחות השמימה, ויד יצאה ותקבלם, והמה התנפלו אל תוך הלהב, באמרם: אם בית ה' היה לשרפת־אש ועמו נִתּן להרג ולשבי, למה לנו חיים; ויהיו מקריבי הקרבנות לקרבן לפני ה'.

ובליל תשעה באב, בחצי הלילה בכל שנה ושנה, יפָּתחו השמים במקום אשר נפתחו אז לקבל את המפתחות – נכח הר בית ה‘; ועלו הקינות והתפלות, אשר יקוננו בני ישראל על שרפת מקדשם ועל כל התלאה ואשר יתפללו לשיבת שבות הארץ והעם; ועלה אד מנחלי דמעותיהם, אשר הם שופכים במסתרים לפני ה’, ומנחלי דמיהם הנשפכים בגלוי לעיני השמש, ועלה קול המון מסערת אנחותיהם – והתבוללו ובאו יחד עד לפני כסא הכבוד להזכיר את ה‘. ושער־השמים הזה יפָּתח אחת בשנה, כל ימי היות עם בני ישראל בגולה, עד בוא עת רצון לה’ ויום גאולה לעמו.

ויהי באחוז הלהבה את בית ה' ותלהטהו מסביב, ואש אלהים אשר היתה רובצת כארי על המזבח, אש אוכלה אש, התרוממה, השתרעה, שלחה לשונותיה סביב ללַחך את אש השרפה מעל המקדש ולבלוע אותה אל קרבה. אך ה' הרעים קול ממעל, לאמר: – אש על המקדש, אש על בנין העצים והאבנים, קץ בא, בא הקץ, באה חליפתו! ואני מקדש אחר אראה לי מעתה – לא במרום הרים, כי אם בלב בנַי יהיה מקדשי, ושכנתי בתוכם; ונשאוהו אִתּם אל כל אשר יבאו שמה, ויהי עתו לעולם, כימי עמי על הארץ, לא תהיה בו יד רשעים ולא יחללוהו כל בני עולה. ואַתּ, אִשי, שובי עֲלִי אלי, כי אין חפץ בך עוד על הארץ. – ותרֹם ותעל אש האלהים השמימה, ונפשות הכהנים הקדושים ושלהבת־יה נפגשו יחד בעשותן דרכן למרום; ואש הארץ לִחכה, להטה ואין מכבה.

אז התעוררו מי תהום רבה, בתחתיות הר הבית, וירֹמו ויעלו וילחצו את מִכְסֵהֶם, את אבן השתיה, למעלה למעלה (על כן האבן הזאת תלויה ממעל, מרחפת על פני המים, עד היום הזה), ויבקשו לצאת על פני חוץ לכבות את השרפה ולהדיח את דמי ירושלם מקרבה או – לשטוף ארץ ומלואה ולגרוף יחד את גדודי המנצח ואת פגרי המנֻצחים; כי אמרו: בא כליון על ישראל, חרבן על ארצו – עת־בוא, אפוא, שטף על כל הגוים; גמר עם חסיד מן הארץ – יגמר־נא רע רשעים גם הם, הקץ לזדים ולזדון גם יחד!

ויהי בעלות המים והנה קול ממרום בוקע בבין מַשק הלהבות ורעש החומות הנופלות ושאגת המנצח ונאקת החללים, והקול לא קול המים העליונים ברדתם לקראת המים התחתונים להתחבר עמהם יחד למשחית, כי אם קול אדיר וחזק, קול רעם בגלגל, קול ה' על המים קורא ואומר: – מה תהמו מי תהום ומה פרצתם עליכם פרץ בלא עת: שובו למנוחתכם, הרגעו ודומו. לא כליון חרוץ הוא, כי אך קציר, אשר כמהו כבר היה ואחריו יעלה ויצמח זרע חדש כפעם בפעם. המגל ישָבר ויד מניפיו תהיה לדֹמן, ועם ישראל ישָאר, יעמד־חי לפני ה'; משבי, מגולה, מהרג רב ישוב ויחיה, ישוב והתחדש כנשר, ישוב והתכונן על מכונתו. והעם הנועז הזה, אשר גבר על עמי היום וירב חלליו, העם הגֵא הזה הדורך על במתי ארץ ולו העז והגבורה – הנה הוא נכון לשטף ועדיו יבא; שטף אמונות ודעות חדשות המגיחות אליו ממקור ישראל – ונעו אליליו מפניו; ושטף פראי גוים מקצות הארץ – וכשל ונפל לפניו ונבלע בתוכם ובא עד קצו.

ועמי, עם זו יצרתי לי, לא יכָּחד מעל פני האדמה – לא כן דִמיתי לו; כי יצֹא יצא על ארץ רבה למען אשר לא יקפא תחתיו ברב הימים, כאפיק נחלים אשר אין לו תוצאות, ולא יהיה לפרא־עם, ולא יכָּרת מתוך משפחת בני האדם, על בלי התחדש חיי רוחו בדור דורים; ולמען אנסנו היזכור את ארצו מרחוק, אם לא. יצֹא יֵצא – והיה לזרע מוסר וצדקה, השכל וידוע את ה‘, בתוך עמי הארץ; יצֹא יצא – ונשא את תורתי ואת לֶקח נביאַי ממזרח אל המערב, ובאחרי הימים ישא עמו את תרבות המערב אל ארץ מזרח והביאה ונטעה שם, מטע חדש בגזע העץ העתיק. והיה אם זכור יזכור ישראל את ארצו, אם ירבו השואפים והדורשים והעולים אליה, אם ישוב עמי הלום ורצו את אבניה וחוננו את עפרה ובנו חרבותיה, אז תצאו ותעלו ממעמקים והייתם למעינות מים חיים (כאשר נבאו עליכם עבדַי הנביאים, יואל, יחזקאל וזכריהו) אשר יַרוו ואשר יַפרו את הארץ ושמו אותה לארץ מבֹרכת ה’ כקדם. אך אם ברב הימים והנדודים וחליפות העתים ישכח עמי את ארצו ואת מולדתו ואת מקור מחצבתו, והתבוללו בגוים באשר הם שם, והארץ תּעזב מהם עזובה נצחת, אם חרֹב יחרב מקדשי מקרב לבם, המקדש האחרון – אז תחרצו, אז תפרצו, אז תגיחו ממקומכם, ואז אנכי אנכי אפתח לכם את ארֻבּות השמים לשום את המים העליונים עליכם נוספות, ועליתם ושטפתם ארץ עד לכַלה, כליון חרוץ, שֶׁטף צדקה.

וה' כִלה לדבר והמים שבו לשקוט במכונם ושארית יהודה הנשארים מן החרב יצאו בגולה לעבור ארצות ודורות ותקופות ולחיות חיי עולם על פני כל העמים העולים והיורדים בסלם־החיים חליפות.

ומי תהום רבה עודם רובצים מתחת לאבן השתיה התלויה ממעל להם, מחכים ליום פקודה – ליום צאתם לשטוף ארץ ותבל או להיות למעיני ישועה לארץ ולעם.

ג. מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן

שתים עשרה אבנים הקים יהושע בן־נון בתוך הירדן, למספר שבטי ישראל.

ושבטי ישראל ישבו על גדות הירדן כימים אשר ישבו, וצבא חליפות היו עִמם ברֹב הימים: התלכדו, התפרדו, נפוצו, נקבצו לנקבציהם, רבו, מעטו, היו למעלה, היו למטה; והאבנים עודן בירדן, במקום אשר הקים אותן יהושע, עד היום הזה.

גבורים רבים, עמים גדולים ועצומים, הקימו להם אבני זכרון, מצבות־פאר, להיות להם לשם ולזכר עולם; אך האבנים התפוררו היו לאבק או טבעו בארץ, גם העמים וגבוריהם וכל אנשי השם בהם תמו נכרתו ברב הימים ויאבד זכרם. ואולם האבנים אשר הקים יהושע למספר שבטי ישראל, עודן עומדות על עמדן עד היום הזה.

כי ביד הירדן הפקיד אותן גבור ישראל, להעמידן עד עת קץ, והירדן שומר משמרת פקודתו באמונה כל הימים.

ושבטי ישראל גם הם, הנגלים והנסתרים, אשר אתנו פה ואשר מעבר לנהרי כוש ולנהר שבתיון ולהרי חשך, בכל חליפות העתים אשר עברו עליהם כל הימים הרבים ההם, ובכל אשר לא הרעישו ארץ בגבורתם וגדוליהם לא הרבו עלילות ומעשים כבירים לחיל ולכח (כי אך לרוח גברו בארץ), לא העתיקו גבולות עמים ולא מלאו פני תבל מהומות ומהפכות ומוראים גדולים, – עוד היתה להם תקומה עד היום הזה ועודם מחכים ליום הִגָלוֹת אליהו מלאך הברית מחביון עֻזו לבשר יום גאולה וישועה לנפוצות ישראל, למען אשר יִגָלו, יֵאספו, יתחברו ושבו להיות לאחדים, שנים עשר בדים בגזע אחד, מסביב לשתים עשרה האבנים אשר הקים יהושע בתוך הירדן.

גם עם האבנים היו חליפות וצבא, ככל אשר היה לשבטי ישראל, אשר הֵנה זֵכר להם; פעם צפו גלים על ראשן, אמרו לבלען; פעם שָחקו אותן מים, שכניהן הפוחזים והסוערים, ויקציעון מסביב ויפילו מהן רב; פעם הגיחו אליהן אבנים אחרות גדולות מהן, התנגשו, התנקשו בהן – והאבנים חִשׁבו להשבר, להתפורר, להיות טרף למזעזעיהן, למסבן… אך הירדן עומד על משמרתו באמונה, שוקד ושומר על הפקדון אשר הָפקד אתו, וכי מעטו האבנים, מטו, שַחו, הגיעו עד היסוד – ושב וקומם אותן ועודד אותן פעם בפעם; וכי התפוררו מפני אשר לִחכו אותן המים, ונשאר בהן שריד כמעט – וצרר גלי חול בכנפי זרמתו ועטה אותן, כאשר תשים האם הרחמניה חִתּוּל למערומי עולל טפוחיה, וסִפח עליהן ורפא שבריהן ושבו והיו מוּצקות, מלאות וטובות כבתחלה, ושבו ועמדו על עמדן נגד כל האבנים הגדולות אשר יפגיע בהן השטף ונגד כל משברי המים אשר ישרטו בהן שרטת.

אבני הזכרון עומדות בירדן עד היום הזה – וכי ינסו זרים לשום בנהר דרך ומעבר לאניות, ורגזו האבנים מתחת והמו גליו ממעל, יהמו יחמרו וחסמו את העוברים ולא יתנו להם מהלכים בתוכם. וכי יבאו מתקדשים ומִטהרים מעמי הארצות מרחוק לחשוף מים מן הנהר בכליהם, למען התחטא בם כי קדושים המה להם, ורעשו האבנים מתחת כהר פרצים והתרוממו גלי הירדן ממעל בסערת חמה ובשצף קצף ומתוך המונם ישָמע כקול גערת גאון, כקול לעג מרירי, כקול קורא ואומר: – הוי גוי חָנֵף ועַוָל, הרודף באף את העם אשר נתן לו תורה ומוסר ומקַדש את מימי הנהר עקב אשר טבל בו לפנים אחד מבני העם הזה! הרוחץ בדמי אדם רב ומתקדש מטֻמאתו, אשר כל מימי ארץ לא ישטפוה, בנטפי מים אחדים רחוקים! המקַדש את הנהר ואת גדותיו ואת מסביו, אשר טִפחו ורִבּו מלכים ונביאים קדושי עליונים, ומתנכל לצאצאי המלכים והנביאים האלה להשיבם עד דכא ולהכרית להם גם כל שארית תקוה! –

והאבנים האלה, אבני הזכרון לשבטי ישראל, הפקדון אשר הָפקד ביד הירדן למשמרת עד עת קץ, גם הן לא לעולם הֵנה, ויש יום ונעלמו מעט מעט והתפוררו והתפרדו ולא יכירן עוד מקומן – הירדן השיב את הפקדון.

והיה ביום אשר תֵּעלם האבן האחרונה, ומי הנהר כשמן ילכו, והוא יגאה ורָחַב ועָמַק ואניות בו תעבורנה – אז כבר יהיו שבטי בני ישראל יושבים על גדות הירדן מזה ומזה כקדם.

ד. הָאֲבָנִים

גדליהו בן אחיקם, הנשיא אשר הפקיד מלך בבל על פליטת יהודה הנשארת בארץ אחרי החריבו את ירושלם, נפל לפני בני עולה וכל היהודים, אשר שבו מכל מקומות פזוריהם לחסות תחת כנפי נשיאם, נבהלו נחפזו וישובו ויעמדו על דרכים וישאלו לנתיבות עולם. הרבים בהם, ושרי החילים בראשם, שמו פניהם לבא מצרימה, מינקת ישראל הראשונה, אשר אספתהו אל זרועותיה בהִנָתקו משדי אמו בילדותו, בטרם יכיר ובטרם יבדיל בין אם ובין מינקת, ותניקהו ותגדלהו ותעַנהו ותמרר את ימי חייו הראשונים – כאשר תעשינה המיניקות לעוללי טפוחיהן – עד צאתו מתחת ידה ועד שובו אל בית אמו ואל זרועות הורתו. מני אז החליף העם פעמים רבות את האם במינקת ויפן ערף לאמו וינהר אליה, אל שכנתה הקרובה היושבת ממולה נגבה־מערבה, וגם אל מיניקות אחרות, אשר חשב אותן פעם בפעם לאֵם, מאין פנות אל מאשריו ואל צופיו, אשר הזהירוהו לבלתי התעות בנפשו, כי בנפשו הוא. – ויהי כראות ירמיהו הנביא, כי שמו שארית יהודה את פניהם לעזוב את ארץ מולדתם ולהמיר אם בזרה, ויצר לו וימר לו מאד, כי ראה והנה הארץ והעם מתעתדים לחרבן חדש, גדול ונורא מן החרבן אשר קונן עליו מרה עתה מקרוב. הן אחרי נפוֹל ירושלם היתה לו תקוה, כי הנשאר בעם ישוב להתערות בארץ והכה שרש ונשא ענף, וקם על אחֻזת אבותיו וחִדש אותה ואותו אחרי השטף העובר. אך עתה בצאת השארית הנשארה לשבת על אדמת נכר, הלא תֵעזב הארץ מבניה והשכנים הרעים, שורריהם, יבאו ויתקעו בה יתד, וישראל יהיה מן הוא והלאה נע ונד בגוים ובארצות, תלוי על בלימה, צֶמח באין שרש – עם בלי ארץ – כל הימים…

ויתחנן ירמיהו אל העם ואל ראשיו, וידבר אליהם רכות וקשות, ויערוך לעיניהם את כל הרעה הגדולה אשר הם מבקשים לעשות לארצם, לנפשם ולזרעם אחריהם לדורותם – ולא אבו ולא שמעו לו, כי אך הרגע וחיי הרגע היו לנגד עיניהם ולראות מרחוק ולחוש עתידות לא יוכל כי אם חוזה פקוח־עינים – אדם אחד מאלף או מאלפי אלפים. ויקשו את ערפם וילכו המה וראשיהם מצרימה וגם את ירמיהו לקחו אתם בחזקה. ומלב הנביא הזקן, הגבר ראה עני ויגון, מְרִי והַפצר מכל הנביאים אשר היו לפניו, פרצה ותעל קללה אל שפתיו… אך בכל המרורות אשר השביעוהו בני עמו הסוררים והמֹרים, עוד המו מעיו לעמו האמלל ואהבתו אותו גברה על מרת נפשו, ואף כי עתה אחרי השׁבר הגדול הבא על העם זה מקרוב; ויאמר: מה אקֹב ומה אזעם והן אך עם תועי לבב הם, עם עור ועינים יש, ועוד יבא יום ונפקחו עיניהם או עיני בניהם אחריהם וראו את עותתם ושבו ובקשו את ארצם… ויהי כי לא נשא לבו אותו לקלל את העם, ויקלל את הארץ; ויקח מלֹא חפניו מעפר שרפת המקדש ויזרקהו השמימה ויאמר: שממה תהיה כל הארץ עד שוב בנים לגבולם. –

ושארית עם יהודה יצאו לנוע בארץ ולבנות ולנטוע כל הימים בארצות מגוריהם – לאחרים ולא להם. והאפר אשר זרק ירמיהו היה לאבק צומח אבנים וירד על ירושלם ועל מסביה ועל כל הארץ מסביב. והארץ אספה לשַדה אל תוכה פנימה ותשַנה פניה ותתכס בצעיף אלמנוּת – צעיף אבנים, ויהי הצמח לאבן והאבן היה לצמח: תנובת השדה ומטעי ההרים וכל צמח האדמה מעטו, דלו, קשו מעט מעט ויהיו לאבן; והאבנים פרצו, רבו, נפוצו בכל חוצות ירושלם ובכל הרחובות ובכל המגרשים ועל כל מדרך כף רגל; השתרגו עלו על הר הזיתים ועל מטעיו – ויהי הר הזיתים להר המתים ושרידי זיתיו היו לגלים נצים; ירדו אל נחל קדרון ואל השלֹח ואל עין רוגל – ויהיו לנחלי־בַתּוֹת, אבנים וחצץ ומים אין; נסַבּו עברו אל ההרים אשר במסבי ירושלם ואל כל הרי יהודה – ותבא עליהם קרחה, המדרגות, המלאות תנובה לפנים, מלאו אבנים מנֻפּצות, ושעפי הסלעים פורשים, מעל ראשי ההרים ומצלעותיהם, אל מול כל עובר, זרועות ארוכות, חשופות, איומות, כעצמות ענקים יבשות; והאדמה בעיר ובשדה היתה גם היא לאבן, אבן צומחת, פָּשָׂה, מתלכדת, גבנונים עולים ויורדים, מצוקי ארץ, אשר כמו העמיקו הרחיבו שרשיהם למטה. אבן, אבן ואבן!

ויבאו הגוים, שכני ישראל מסביב, וישבו בארץ ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויקחו מאבני המקום ויעשו להם גדרות – והנה היו גם השדות גם כל מטעיהם וזרוּעיהם לאבן: זרע רב הוציאו השדה או הגנה ומעט אספו, זרעו חטים ואבנים יצאו.

ויבאו הָעֲרָבִים² נוסעי באהלים לרעות את עדריהם – והנה תחת מרעה טוב ושמן אדמה קשת פנים, גלי אבנים לכל מראה עין הרואה.

ויבאו נוסעי הצלב, גוים מגוים שונים, ימי מאות שנה נהרו עלו מכל קצות אירופה לתקוע יתד בארץ ולאכול את טוּבה – ולא מצאו להם כן: האדמה לא האירה להם פניה ולא הסירה מעליה את שמלת קללתה – את מַעטה האבן. הגוים, אשר פעם יכֹתּו חרבותם לאתים ופעם יהפכו אתיהם לחרבות ומזמרותיהם לחניתות, ושתו להם קציר־אדם תחת קציר תבואות, הגוים אשר פעם יתחברו יחד וכרתו ברית לכונן את השלום בארץ, ופעם מן התחברות יעשו מרמה והפרו ברית אחים ועמים וכרתו ברית את מות “ואיש את רֵע ואיש את אח, ישליכו על האש על האח”, – הגוים האלה, אשר גם בימי מסעי הצלב רבות נלחמו איש באחיו מאשר נלחמו עם אדוני הארץ, אשר אליה נשאו את נפשם, לא הצליחו לארץ ישראל להבקיע אליהם את פניה־אבן: מפני עמל ידים כאלה, ידי עשו אשר על חרבו יחיה, לא סרו האבנים, לא רֻכּכה האדמה ולא ענתה להם את הדגן ואת התירוש.

ויבאו התורקים וישפכו את ממשלתם על הארץ והיא נִתּנה ביד הפחות ושרי המדינות, אשר עיניהם אך אל בצע מעשקות וידיהם ברזל ולבותם אבן – ואבן באבן נפגשו וימצא מין את מינו והאבנים פרצו בארץ שבעתים מאשר בימי נוסעי הצלב, נפוצו על פני כל שארית מטע וזרע ושדה תבואות, כָסו ערים וכפרים צִלן ושלוחותיהן נִטשו עד גבעות החול אשר לחוף הים.

ויבאו הנוסעים העוברים בארצות ויסורו אליה ויראו את הארץ ואת אבניה ויאמרו: הזאת הארץ שיאמרו לה ארץ זבת חלב ודבש היא? ויוציאו את דבתה רעה בדבריהם ובספריהם אשר שלחו על פני חוץ. והאנשים שמעו, האמינו וַתֵּקל הארץ בעיניהם, וגם בתוך היהודים היו מאמינים לדבת רבים מסביב וַתֵּקע נפשם מארץ אבות ויפֵרו את השבועה, אשר נשבעו אבותם על נהרות בבל, וישכחו ציון וירושלם ויבחרו להם תחת אמם הזקנה אִמות חדשות. אך מעטים, אשר לא ישמעו לקול מלחשים, הבינו או נחשו כי הארץ לא שִנתה בלתי אם את פניה והאבנים אך פני הלוט הן והמסכה הנסוכה – ולא נואשו ממנה ולא שכחוה ולא הסירוה מלבבם וגם עלו אליה פעם בפעם לבכות על חרבותיה, לרצות אבניה ולחונן עפרה.

ויהי כאשר רבו העולים מתפוצות ישראל אל ארץ אבות, ויבאו אלה – הזקנים – לבכות על שממותיה – ותהיינה דמעות עיניהם והאֵד העולה מהן ויהי למטַר שמים, להָרֵך את האבנים ולהכין את האדמה, ואלה – צעירים מתי מספר – באו לעבוד אדמתה ולהוציא לחם מן הארץ; וַתָּחָש האדמה את יד בניה, את המעדר ואת המחרשה אשר לצאצאי הנביאים, הנושאים נפשם מאז ועד היום לשלום עולמים בין כל בני האדם וכל העמים, את כלי העבודה, אשר ביד מניפיהם אלה לא היו ולא יהיו לעולם לכלי מות, – ותתעורר ותנָער ומפני הידים הרכות והרפות, ידי היהודים, התבקע צִפּוּי האבן כמפני השמיר העז, אשר הניף שלמה על אבני המקדש בהבּנותו, והאבנים המפֻזרות על כל תלמי שדה, התמוגגו, התפרדו, מעטו, ושעפי הסלעים והמדרגות היוצאים כקרני ברזל ונחשת מן ההרים החלקים, משתנים, מתהפכים, פורשים זרועותיהם הנחפות בירקרק חרוץ, קוראים לבני עם עולם, התועים כצאן אובדות על פני כל הארץ, לאמר: – בואו, בנים, בואו, שובו אתיו, הקבצו אל אמכם המחכה לכם, אשר לא בקשה לחלוץ שד כי אם לילדיה ויהי זה לה לשם רע; בואו – וכל טובי לכם הוא, שלחו מעדר, מחרשה ומגל – ונעלמו האבנים ומלאו פני הארץ תנובה; תנו יד, שימו שכם אחד – ופתחתי לכם את אוצרי הטוב, אשר צפנתי לבעליו עמֹק עמֹק תחת מַעטה האבן, כי למועד שמוּר לכם, לעם, לקרואים…

והבנים אשר עדֶן לא נִתּקה ההתחברות בין נפשם ובין נפש אמם והשומעים עוד את נחת לשונה ואת הוד קולה המתהלך אט בתוך כל השאון וההמולה ומהומת חיי יום יום, נאספים, באים מרחוק, עובדים אדמתה, מחדשים נעוריה – והאבנים נהפכות תחת ידם לצֶמח, מוציאות אף הן ציץ ופֶרח כמטה אהרן לפנים.

_____________

ובכל המון האבנים אשר מלאו את הארץ, היו שתים עשרה אבנים על הר הצופים, במורד הר הזיתים צפונה, מוּעדות לעת התחיה; בהן נגנז אור ישראל ויהי חבוש בטמון ימים רבים, עד געת בהן ידי הקרואים לדָבר, מצאצאי הנביאים, – ויבָּקע כשחר ויפרוץ וַיִגַל כמעין מצוּר. והר הזיתים, לפנים נוה שאנן לנביאים ולבני הנביאים, מגדל־אור לישראל ולאדם, הארץ ענתה את הזיתים, והזתים ענו את השמן והשמן נתן אורז, והארץ האירה מכבודו ובמרחקים יצא קווֹ; עד אשר באו ימי החשך והארץ אספה אל קרבה את הזיתים ואת השמן ואת אורו. ושפע האור נצפן, בתוך כל מחמדינו אשר היו לנו מימי קדם, עד בוא עתו להִגָלות והר הזיתים כמו זכר את פקודתו מאז ויָשב ויֵעוֹר וישב ויָאֶר לנו: כל גלי האור העצור והאצור התפרצו יום אחד משתים עשרה האבנים ויצאו ויהיו לזרם אדיר ונאור, אשר לא יֵאצר ולא יֵחסן ולא יִכָּנף עוד – אור חדש על ציון, אור על כל הארץ, אור חכמת אדם ודעת אלהים, אור צדק ומשפט, אור אהבה ואחוה ושלום רב לכל בני האדם ללשונותם למולדותם ולכל מחלקותם!

_____________

והנוסעים והתרים העוברים בארצות יסורו הנה וראו את תפארת הארץ החדשה־ישנה ואת אשר שבה שנתה פניה ותסר צעיף אלמנותה מעליה ותתנער מאבן ותתחדש ותיף ותהי כגן־עדן, – ואמרו:

הנה זאת הארץ – ארץ זבת חלב ודבש, כאז כעתה!

ה. הָאֲרָיוֹת

כאשר קרבו הרומים אל ירושלם לצור עליה ולהבקיעה אליהם ויתקעו את מחניהם בהר הזיתים וישתערו משם על העיר בכל כלי מַשחֵתם, רגשו כל צבא המרום במרום ויהי רעש גדול בשמים ובשמי השמים, עד כסא הכבוד הגיע. והשומרים אשר הפקיד אלהים על חומות ירושלם, המזכירים את ה' בכל עת צרה, הלא המה אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה, מהרו באו התיצבו לפני האלהים, גם רחל, אמנו הרחמניה, נלותה עליהם, ויתחננו אל ה' להשיב חרון אפו מעירו ומעמו ולבלתי תת נחלתו לחרפה בגוים. גם מלאכי השרת, ומיכאל שר ישראל בראשם, והכרובים והשרפים אשר על ידם, אשר מיום שָׁבַת קרבן התמיד במקדש אלהים נהפכו שירותיהם לקינות, גם המה העתירו אל ה' ויקראו אליו בחזקה לבלתי תת עם בחירו, זרע קֹדש, אשר מוצאותיו מן האיתנים, האבות הקדושים, צדיקים יסודי עולם, ביד עם נבל, אשר ראשיתו אספסוף פליטי גוים, מולדתו זמה ודרך חייו עֹשק ורצח וכלי חמס.

ככה התפללו, התחננו, זעקו אל האלהים אלה ואלה, ודמעות רחל, האם המבכה על בניה בכל עת צרה וצוקה, נפלו אל נהר די־נור, הנגר מלפני כסא הכבוד, וירתח כסיר נפוח ותמרות עשן יצאו ממנו, התאבכו, השתרגו ועלו עד מעלות הכסא התחתונות, עד אשר הוּעמה רגע אחד לבנת הספיר, הדום רגלי מלך הכבוד.

ו“עתיק ימים” התעורר, קם מכסאו, פניו זועפים, שער ראשו, המזהיר כצמר צחר, פרוּע ולבושו, הלָבן כשלג, קרוע, ויפן אל הנצבים עליו, המיחלים לחסדו, ויאמר: – גם לי צר בצרת עמי, גם אני לא חפצתי בחרבן עיר קדשי, היכל תפארתי, ארץ חמדתי, ויום אנוּש לא התאויתי; אך הנה הגיע הקץ על ירושלם ועל המקדש, קרבה עתם: חרֹב תחרב העיר, הִשָׂרף ישָׂרף המקדש, למען יעמוד העם, עם זו יצרתי לי, עד עולם. ועתה דֹמו והבליגו עלי יגון וקבלו את הגזרה – משפט חרוץ הוא, אשר אין להשיב.

אך המזכירים את ה' אל דמי להם; וישובו ויפצרו בו להאריך עוד את הקץ לעירו ולעמו, ולמשוך עליהם בחסדו שָׁנים או דורות, כאשר עשה לדור המבול, לאנשי סדום ולאנשי נינוה. ויאמר ה': – אם אאריך להם עד דור אחרון, עד קץ כל הקצים, והיתה זאת להם כליון חרוץ, כאשר היתה לדור המבול ולכל הגוים אשר עלתה רעתם לפני. ואני לא כן משפטי עם עַמי, כי רגע באפי, חיי עולם ברצוני, כי הכין אכין להם, ביַסרי אותם עתה, שארית ופליטה לאחרית הימים; על כן שקדתי על הרעה ואביאהּ עליהם כיום הזה.

בכל זאת הואיל אלהים להַראותם עין בעין את צדקת משפטיו עם ישראל, ויתן את מלאכיו לרדת ולהגן על ירושלם, אך לא להשחית את כל חיל הרומים, כאשר עשה האחד לפנים לחיל מלך אשור, כי עוד לא שָלֵם עון רומה עד עתה ועוד יש חפץ לאלהים במטה זעמו זה לבלתי שַבּרוֹ פעם אחת. ויאמר למלאכיו: – רדו ונַסו להגן ולהציל וראיתם היקרכם דברי אם לא.

וירדו ארבעה מלאכים, מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל, דרך שער השמים, אשר מנגד לשער המזרח; כי ירושלם עליונה כונן אלהים בשמים ממעל מול ירושלים התחתונה, חומותיה אש, שעריה אבני אקדח ומגדלותיה ספירים לוהטים, ומקדש אלהים בתוכה, אש לוהטת (הוא המקדש, אשר בנה מלאך האלהים, אחרי הִשָרף בית ה‘, על תלו ויעלהו השמימה, ומיכאל עומד ומשרת בקדש ככהן גדול ונשמות הצדיקים עולות על מזבחו לרצון לפני ה’) – זה לעמת זה עשה אלהים, עיר לעמת עיר, שער נגד שער ומקדש מול מקדש. וירושלם העליונה הזאת על כפים חקָקהּ אלהים, חומותיה נגדו תמיד; וראה אותה וזכר את עירו החרבה ואף את עמו יזכור, ובשממותם ישים עינו עליהם לטובה פעם בפעם, לחיותם ולעודדם עד בוא עת הפקודה. והיה ביום פקדו, והוריד את ירושלם העליונה ואת המקדש העליון אל מקום העיר והמקדש אשר על הארץ מתחת, והתחדשה ירושלם התחתונה ושבה ונבנתה רחוב וחרוץ, חומות ושערים, הראל ואריאל – הכל כאשר לכל על פי תכנית עיר האש, למען תעמוד על תלה כימי עם ישראל על ארצו מן הוא והלאה – כימי השמים על הארץ.

ויבאו ויעלו המושיעים בהר ציון ובהר הבית ויעמדו ליד שער המזרח הנשקף על פני הר הזיתים, בין ירושלים ובין הצרים עליה, כאשר עמד מלאך ה' לפנים בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים. וישתנו המלאכים ויהיו לאריות, אריות גדולים ונוראים, אשר למראיהם כל גבור יוטל, אריות אשר מלתעותיהם ברזל, צפרניהם נחשת, כנפי נשר על גביהם, נשמת אפם אש אוכלת, מפיהם לפידים יהלכו וקול נהמם כקול אלפי רעמים. ויערכו לקראת הרומים המשתערים על העיר וירעימו עליהם בקולם נוראות, וישחיתו בהם כל גבור וכל איש חיל, ואש מפיהם אכלה ותלהט סביב צרים. וכל החצים ואבני הקלע אשר ירו הרומים מכלי מַשחֵתם לחומות העיר ולשומריהן, נבלעו התמוללו, היו כקש נדף, או שבו אל מחנה האויב וירבו את חלליהם. ככה עברו ימים רבים והרומים, הגבורים העריצים אשר נתנו חתיתם בכל הארץ, בושו מגבורתם, נלאו, נואשו, רפו כל ידים ויאמרו לשוב מעל העיר. וירושלם התחזקה ועמדה נגד חיל הצרים עליה, בכח בני האלהים מגניה ובגבורת אנשיה גם הם, שלש שנים.

אהה, אך שוא שקדו שומרים ומגנים: באה עת בית ה' להשרף ועיר הקדש לנפול ביד אויב והעם לִגלוֹת מארצו, ואין חכמה ואין עצה ואין גבורה ואין רחמים נגד המשפט החרוץ!

ירושלם ומלואה, אשר התעתדו לרוח בָּעֵר, התגעשו והתהוללו כהתגעש העצים וענפיהם בעת שלכת, בהחל רוחות הסתיו לנשל עליהם ולהפיצם לכל עבר. ותהי רוח רעה שלוחה בין יושבי העיר, בין פנות העם ובין הגדודים הנלחמים עליה ובין ראשיהם, אשר בקשו איש איש להסב אליו את פקודת כל הצבא והעיר. ויהיו עוינים איש את אחיו ועדה את רעותה ומקנאים איש באחיו; והקנאה היתה לשנאה והשנאה קמה למטה־רֶשע, עד אשר היתה יד איש באחיו וחרב גדוד ברעהו, ותהי ירושלם לעיר הרֵגה ונחלי דם שטפו ברחובותיה גם בטרם יבא אויב בשעריה. ובעוד קול נהמת האריות עולה באזני הרומים להזמם ולאבדם ולהכשיל כחם, עלה קול זעקת המֻכּים ואנקת החללים וצוחת המתגרים איש באחיו והשָׂמים את העיר הנצורה כעיר אשר חלאתה בה, באזני המלאכים מליצי העיר ומגניה, לרפות ידיהם ולהכשיל כח מעשיהם גם הם. ובני האלהים, העושה שלום במרומיו, אשר אין במערכותם לא שנאה ולא קנאה ולא תחרות, לא יכלו עוד להתאפק לריבי־עם אלה וירפו ידיהם ויאמרו: – ה' הצדיק; בא הקץ על ירושלם, כי מלאה צבאה, כי נגלה עונה: נאסף שלום מעיר שָׁלֵם, מהרסיה ומחריביה בתוכה המה; ואנחנו מה לנו עוד פה? ועתה אם תחרב ירושלם ביד היהודים המה, לא תבָּנה עוד, והיתה זאת חרפת עולם לעיר ולעם; ואם הגוים יחריבוה, עוד יבא יום ושבה ונבנתה וגם עַמה יבָּנה עִמה בתוכה. תלָכד איפוא העיר עתה והעם יֵצא בגולה ונדד בגוים ונע בארצות, ולמד בימי עניו ומרודו הרבים והרעים להוקיר את השלום ואת האחוה ולמשול ברוחו למען יוכל למשול בארצו; אז ישובו נדחיו אל עירם ואל ארצם והתחדשו וחִדשו ימיהם כקדם.

ויתפשטו המלאכים את לבושם אשר לבשו בהִגָלותם לעיני בשר, ויֵהפכו האריות ויהיו לרוח ולאש ויעלו בלהב השמימה דרך שער המזרח, במקום אשר ירדו. והעיר נבקעה לפני האויב והמקדש נשרף באש זעם ה', כל שרידי החרב, יצאו בגולה.

ובנגוע המלאכים את פני השער בעלותם השמימה, התחקו עליו צלמי דמות ארבעה אריות, שנים שנים על הדלת האחת, לשתי דלתותיו, ומתחת לאריות נכתבו באצבע לא־איש, הדברים האלה:

גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחֲמוּ כַאֲרָיוֹת

כָּל־עוֹד הֱיוֹת הַשָׁלוֹם בִּמְעוֹנָם, בְּעִירָם;

חָלַק לִבָּם – וּכְיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת

סָר כּחָם, שֻׁדַּד רִבְצָם, אָבַד נִירָם.

אַךְ יֶש־יוֹם – וְגוּרֵי הָאֲרָיוֹת יִנָּעֲרוּ,

וְעָלוּ גְדוּדִים, בְּבוֹא יוֹם גְּאֻלָּה וִישׁוּעָה,

מִכָּל־פִּנּוֹת הַגּוֹלָה, שֶׁשָׁם סֹעֲרוּ,

וְנִלְחֲמוּ עַל־אֶרֶץ אָבוֹת – וִירָשׁוּהָ.

המלים נִמחו ברֹב הימים ותהיינה לאותיות פורחות, לא תֵרָאינה עוד כי אם לגלויי עינים; אך תמונות האריות עודן נראות על שער המזרח, נגלות ויוצאות פעם בפעם, מדי חַדֵּש אותו, עד היום הזה.

ו. הר הַזֵּיתִים

ירושלם הרים סביב לה; משמרת הם עליה, בעצת אלהים הוּכן הסוכך לעיר סגולתו מראש מִקַדמי־ארץ. ובראש ההרים האלה מתנוסס הר הזיתים אשר מקדם לעיר, אותו שם אלהים משמר על עיר הקדש ומגן לעם היושב בה – בהיותו נשוּא עון. והיה בקרֹב אויב אל העיר להלחם עליה, וירד מיכאל שר ישראל, מלאך הרחמים, ועמדו רגליו על הר הזיתים והרים ימינו ושמאלו השמימה; ונפתחו השמים והנה חרב גדולה, חרב אש אדֻמה, לוהטת, רובה ברקים, מרחפת בין השמים ובין הארץ, נטויה ממערב למזרח, הנצב פונה ירושלימה והלהב אל מול פני האויב. ונטה מיכאל יד ימינו אל מול החרב ושמאלו אל מחנה הצרים, וקרא בקול אדיר וחזק:

חֶרֶב לַיְיָ מָלְאָה דָם:

עַל־ראשׁ מַרְגִּיזֵי עִיר וָעָם

רְדִי, הַשְׁחִיתִי, הַרְבִּי כוֹשֵׁל –

יֵדְעוּ גוֹיִם: יְיָ מוֹשֵׁל!

והקול יִכָּפל, יתגלגל כהד הרים וכקול רעם בגלגל והרעים נוראות באזני הצרים להוּמם ולבַהלם.

וההר ירום ונִשׂא ונסב ורחב למעלה למעלה, הַגְבֵּהַ הַרְחֵב, עד היותו כחומה סביב לעיר, גבהו כלבנון וזיתיו כארזים אדירים, מוּצקים, מתלכדים, נוראי־הוד, כל אויב לא יבקיע אליהם וכל צבא אדיר לא יעברם. ואמיצי לב בגבורים יראו – ייראו ויבָּהלו. רעדה תאחזם שם, חִיל כיולדה. ומתחת להר (אשר נחל אש וגפרית שוטף ובא שמה ממעמקי גיא־הִנֹם) יתפרצו קולות אדירים כשאון רעם ונֵפץ וזרם אש אוכלה, ולהטה האש מסביב ובערה ואכלה מערכות האויב ושמה את הכל בִּן־יום או בִן־לילה לגלי דשן ועצמות שרופות. – ככה הגיע אל חיל סנחריב מלך אשור, אשר דִמה בנפשו לאסוף עיר ומלואה כאסוף קן עזוב ויהפוך על ירושלם בלהות לעת־ערב, ובטרם בקר היה כל חילו, מאה ושמונים וחמשה אלף, פגרים שרופים באש, אוּדי־אדם נטושים על פני כל העמק אשר לרגלי הר הזיתים; ויקָרא למקום ההוא “עמק הפגרים והדשן”.

ואם בן־ענוֹש העם, נכתם עונו לפני אלהיו ויום פקודתו באה, ושִלח אויב בו ובא וחנה לפני ההר ובנה מצודות והקים מצודות וחילים יגַבּר – ובמרום יוטל הגורל. וירד גבריאל מלאך המשפט, השר העומד בין ישראל לעמים ומאזני משפט בידו להטות פעם הֵנה ופעם הנה, ועמד ודרך על מרומי הר הזיתים ופרש ידיו השמימה כאשר יפרש השופט אשר לבו הומה לענוּשיו והשב את הרעה לא יוכל, כי כלה ונחרצה, וקרא בקול רעמו: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך! ורקע גבריאל ברגלו – והר הזיתים יִמַך, יִשפל, עד היות ה“לבנון” לבקעה קטנה, וזיתיו ימעטו וישחו והיו ה“ארזים” לשיחים קטנים ודלים; והוסיף עוד לרודד אותו תחתיו עד היותו לרקוּעי גבעות וסלעים מעוכים אשר לא גֹבה להם ולא יִרְאָה להם ועד אשר יבָּקע ההר ומש חציו צפונה וחציו נגבה…

ונטה גבריאל ידו השמימה ונפתחו, וחרב המשפט תֵּראה – איֻמה, חדה, מרוטה, נוצצת כעין נחשת קלל, מתהפכת בלהבות־אש, הנצב פונה מזרחה והלהב – נטוי על ירושלם; והרים קולו וקרא:

חֶרֶב, חֶרֶב, לֻטְּשָׁה, מֹרָטָה,

אֲהָהּ, כִּי עַתָּה דַרְכָּהּ יָרָטָה:

הַפַּעַם הַזּאת לֹא לְצוֹרְרִים

יְעָדָהּ עוֹשָׂהּ, כִּי לְבָנִים סוֹרְרִים!

והמם מראה החרב וקול הקורא את מגני העיר ורפו ידיהם ונָשתה גבורתם והאויב יבא בעד החומות המבֻקעות ולכד את העיר והִרבּה טבח והרס ואבדן, כאשר עשו חיל בבל בראשונה וחיל הרומים באחרונה.

עוד עלילות כאלה וכאלה נתכנו להר הזיתים ברֹב הימים, אם לשבט אם לחסד. ולעת קץ עוד אחת יִפָּקד באותות שמים מֵעָל – באחרית הימים, אחרי עבוֹר מלחמת גוג ומגוג כשטף עובר, כסער מחולל כל, בהגיע יום שוב ה' שבות ארצו ועמו, אז יִנָער הר איתן זה, שומר הסף לעיר עולם, כהִנָער ענק נרדם בהמיר ארץ, במוט מוסדות עולם למען התחדש הכל; וְיִגעש וירעש מיסוד תחתית ועד ראש, ונהרסו המגדלים, ארמוני זרים מֵהָר, והתערערו מצוקי סלעים ממעל והתפתח סגוֹר מַחְבַּרתם והיה הקשה לרך והאיתן למקום מטע ושתילי הזיתים, מטעי ילדי ירושלם, יצמחו, ישגשגו וכסו את צלעות ההר ואת מרומיו ואת מערומיו, כימי עולם וכשנים קדמוניות, יערים גדולים, עבֻתִּים, רחבי ידים, אשר יעלה שמים שיאם וגֹבה להם והוֹד להם כארזי לבנון. ומתחת להר, מן המקורות הנפתחים בהתחלחל יסודו, יֵצאו מים נוזלים ממעינות התחיה אשר מתחת לאבן השתיה, מים חיים, מי שלום, מי מנוחות יהיו – למנוחה לרגשת עמים ולמרפא לכל משובתם; לתחיה לישני אדמת עפר בירכתי הר הזיתים ולעטופים בזלעפות רוח נכריה על אדמת נכר, לאשר נאספו אל עמיהם ולאשר נגזרו מארצם ומעַמם; וחיו אלה וקמו על רגליהם, ובאו אלה וקמו על נחלת אבותם.

ואליהו מלאך הברית יֵרד ועמד על הר הזיתים, מימינו מיכאל ומשמאלו גבריאל ובידו ענף עץ זית – מבשר שלום, ובימינו השופר הגדול – משמיע ישועה. ותחת חרב אש ודם תופיע ממעל קשת מזהירה ביפעת אור חשמל חכלילי, אור שמי השמים העליונים, אור שבעה שמשות וברקים – אור ברית בין אלהםי ובין בני האדם, אשר לא יהיה עוד מבול דמים על הארץ, ואות שלום ורצון בין ישראל לעמים, בשובו אל חלקו ואל נחלתו ואל מקום כבודו בתוך משפחות הגוים על פני האדמה.

ואליהו יתקע בשופר והלך מקצה הארץ ועד קצה הארץ קול מבשר, מבשר ואומר:

שָׁלוֹם שָׁלוֹם, תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ, יָם וְיַבָּשָׁה,

תִּתְחַדֵּשׁ הָאָרֶץ, יִתְחַדְּשּׁוּ הַשָּׁמָיִם;

כִּי נָּתַן יְיָ בָּעַמִּים רוּחַ חֲדָשָׁה,

כִּי פָקַד יְיָ עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִִָם!

ז. הֶהָרִים

בששת ימי בראשית ישב אלהים בסוד מלאכיו ויוָעץ עמהם בעָרכוֹ את מערכות הבריאה ואת תכניתה לכל מחלקותיה, ובהגיע תור הארץ עמד וימודד אותה, הפיל גורל, חִלק בַּקָו, ארצות ומדינות וממלכות, ויצב להן גבולות למספר העמים אשר יֵשׁבו בהן אחרי כן, ארץ גדולה לעם גדול וקטנה לקטן. וַיִיעד לבני ישראל את הארץ אשר ישבו בה ויצב גבולותיה, המדבר והים. והארץ כלה כעדן גן אלהים – אדמת מישור מן המדבר ועד הירדן ועד הים, טרם יולדו בה ההרים המתנוססים על אדמתה היום. אך זה רע, כי קטנה היא מאד בעיניה מהיות מעון לעם סגולה מכל העמים, אשר במרום נשמעו עליו מראש גדולות ונצורות; ותתמרמר ותגעש הארץ ותעוה פניה, כי חרה לה: מֶרחב בקשה נפשה, מרחב־יה, גבולות אין־קץ, מצע רחב להשתרע, ונגֹלו מפניו מדבר וים, ונסוגו אחור כנפות הארץ, ורָחבה ונָסבה ופרצה ימין ושמאל, צפונה ונגבה קדמה וימה!

גם בני עליון ראו בעניָהּ ומיכאל, אשר היה אחרי כן לשר ישראל, דבר לפני האלהים ויאמר: אלהי כל הארץ, למה תתן ארץ קטנה כזאת לעם בחירך, ומה גורלו ומה אחריתו אם לא יוכל לפרוץ על סביבותיו מפני הגבולות הצרים אר שמת לו למועקה? ועתה הרחיבה נא את גבולות ארץ ישראל והיה מעמד העם רחב ומושבו איתן.

ויאמר אלהים: העם אשר יעדתי לי, יִקטן – ויִגדל, יֵשׁב במעון צר ודברו יֵצא על ארץ רבה, ימעט מכל העמים וזרעו יהיה מלֹא הגוים. גורלו יהיה רב־חליפות מכל עם ואחריתו תשגא מאד. והארץ הזאת הקטנה תהיה לראש ארצות תבל, אליה כל בני האדם ידרשו וארצות גדולות ורחבות תהיינה נשכחות מני־רגל. אם ארץ גדולה אתן לעם ישראל – ישב תחתיו ויקפא תחתיו וברב הימים יהיה לאחור ולא לפנים; כאשר כן יהיה גורל גוים רבים ועצומים, אשר ארצותיהם רחבות ידים, כי יפָרדו ויכָּרתו מתוך משפחות העמים, אם בנו והקיפו עליהם חומה מסביב ואם לא בנו; והיו כ“אדני השדה” הקשורים בטבורם אל אדמת מַטעם, וכצמח המשתרג על סביבותיו. ואני לא כן יעדתי לעמי, כי ברית מלח עולם אתן לו, והוא יהיה הרוח החיה בעמי הארץ; גם יפוץ בגוים ובארצות, גם יסבול רבות גם שוב ישוב לקץ אל אדמתו – ירבו עצבותיו אך גם ירבו ימיו, ינֻסה במסות גדולות ויצא מזֻקק ככסף מתוך־כּוּר.

ולארץ ישראל – הן שמתי ממַדיה, הצבתי גבולותיה: האשיב אחור את הים, אם אהפוך מדבר לארץ מושב, והן גם את המדבר פעלתי למענהו… ואולם ראֵה, הנה הארץ קשת־עֹרף כעם אשר לו נועדה, הנה מצאה תחבולה, הנה היא מתגדלת – ממנה.

והארץ עודנה זועפת – ובזעפה פרצה עליה פרץ ותתרומם ותעל מעלה מעלה מזה ומזה לירדן ויציצו הרים והררים מכל עבר – ויכָּפל שטח הארץ פי חמשה…

ויושב בשמים ראה וישחק, כי עת רצון היתה לפניו אחרי אשר בנה עולמות והחריב, בנה והחריב, וירא את מעשהו היום והנה טוב מאד. ויסמוך אלהים את ידיו על הנעשה ויאמר: טוב; מופת תהיה הארץ לעם ישראל: קטן בגוים – והרים גדולים, הררי־אדם, ממנו יֵצאו.

רק את אחד ההרים, הר סדום, הדף אחור בכח ויתקעהו בארץ ומקומו נהפך מִשקע שפל מכל המקומות אשר על פני האדמה, הוא ים המלח עד היום הזה – סמל גם הוא לעם ישראל, כי מקצתם ישפלו מטה מטה, בעוד אשר יתר אחיהם לעמתם יעלו מעלה מעלה.

_____________

ואלהים ברצונו עטר את ההרים בתפארה ויתן לזה זיתים ולזה כרמים, לזה שדי־תבואות ולזה פרחי חמד, גם את הלבנון פקד ויתן לראשו לוית־חן: ארזי־אל, באשר נשקף הוא על פני ארץ ישראל, שומר הגבול מצפון; רק להר סיני לא נתן לא עצי פרי ולא פרחים, כי אמר אלהים: ממך לי יֵצא צמח אשר לא יִבּוֹל ולא יִבְלֶה כל ימי היות אדם על הארץ – צמח צדק.

ויתן אלהים על הר סיני את התורה.

_____________

דברי משל ושנינה

מאת

מנחם מבש"ן

---

יָמִים מִקֶּדֶם

מאת

מנחם מבש"ן

… ובני ישראל עבדו עבודה קשה בארץ ענים, במצרים, אל ערי המסכנות ואל הרמים, אשר העבידו אליהם מלכי מצרים אלפי איש שנים רבות ואשר הסיעו למלאכתם אבנים גדולות, אבנים יקרות, עד היות כל ראש מֻקרח וכל כתף מרוטה; ואל התעלות אשר ליאור מצרים ואשר לים ואל כל עבודה קשה בבית ובשדה. ורוח אלהים לבשה את משה וילך וידבר אל הזקנים ואל העם השכם ודבר, השכם והער להם אזן, להתעורר ולבקש תחבולות ולצאת מעבדות לחרות ומאדמת נכר אל ארץ אבות. ולא שמעו אל משה וגם הלכו עמו קרי וימררוהו בהבליהם. אלה אמרו: מסרת בידנו מאבותינו לאמר: פקד יפקוד אלהים אתכם, ומי אתה כי תגיש ותקדים בעדו הגאולה? גש הלאה ואנחנו לישועת אל ממעל נחכה, כי תבא בעתּה. אלה אמרו: לצאת מן הארץ? הן בזאת נמעל מעל באהבת המולדת – בנים אנחנו לארץ מולדתנו וארץ זולתה לא נדע. ואלה נחמו את החברים המקשיבים לקולם לאמר: הימים הרעים יעברו, יקומו שרים חדשים, מלך חדש על מצרים, והממשלה החדשה תתנחם על עבדיה הנאמנים להקל מעליהם: ההשכלה, רוח העת, קדמת בני האדם… לא, ימי הרעה לא יארכו.

והצעירים, אשר נקַלה בעיניהם לענות בענין עמם לבדו, כי קטן הוא, המריאו במרומים ויתנשאו לעמוד בפרץ בין עם הארץ ובין מושליו ויפיקו נפשם לאנשי הצבא, לאכרים ולדַלת העם ויקומו לגואלים ללא שאלו, כי אמרו: אחים לצרה אנחנו והמה, כי יחדו לנו מלחמה באדונים העריצים; ולנו אך לפקוח את עיניהם על ענים ומרוּדם וקמו והתעוררו על לוחציהם ועל לוחצינו, והיה כי תעלה יד אנשי בריתנו אלה – וקראו דרור בארץ לכל יושביה ונתנו משפט אחד וחקה אחת לבני עם ועם יולד בה ולא תהיה עוד פדות בין יהודי ובין מצרי.

והחכמים והסופרים מבני יששכר, יודעי בינה לעתים, ומזבולן, מושכים בשבט סופר, אמרו אל משה: הניחה לנו ונכתוב זכרונות דברי ימינו הראשונים, להראות העמים והשרים כי לא תמול אנחנו בארץ, ועם שוטני עמנו, מוציאי דבתו רעה, נלחם בעט סופר מהיר עד אשר נחריש בדיהם, ואת בני ישראל נורה דעה והשכל ואת העולם נִתֵּן בלבם, ובזאת תהיה להם תקומה בארץ מגוריהם.

והעשירים, אשר היו להם מהלכים במקום גדולים ואשר היו נושאים פעם בפעם אותות כבוד ודברי חן מאת המלך או המלכה על תרומותיהם, אשר היו מרימים למוסדי הממלכה שכם אחד על עשירי המצרים, ואשר היו קרובים אל הנוגשים אוכלי עמם וזרים לעמם ולכל מכאוביו, – לא שמעו אל משה, כי לא חסרו דבר במצרים. וכאשר יוסיפו בני עמם להתמוגג בענים ובעמלם ובלחצם, כן יוסיפו המה להניף גשמי נדבותיהם על כל יאורי מצרים ועל כל היַמים הקרובים והרחוקים: אלה ירימו תרומה מהונם, למען הקם מצבת־זכרון לראש נוגשי ישראל במותו; ואלה יתנדבו רבבות, לבנות בעיר ועיר בתי חנוך לבני הכושים, שרידי יושבי הארץ מקדם, ולגַדלם למצרים טובים, כי אמרו: ישמעו וידעו עמי הארץ, כי אין אנחנו מיחדים לבבנו וכספנו אך לדברי היהודים לבדם. – ובשבתם על סיר הבשר ובאכלם לחם לשׂבע נדברו במשה בזעם לשונם ויאמרו: הראיתם את הנער הנועז הזה האומר להבאישנו באדוני הארץ, אשר ישמעו את חלומותיו ואת דבריו ואת משאות נפשו לעם, ונתנו אותנו כבנים אשר לא נאמנה רוחם את ארץ מולדתם; ועתה לכו ונכנו בלשון או נכתוב עליו מרורות לאשר לו המשפט ורחצנו בנקיון כפינו…

אלה ואלה אמרו: הזה ילך לפנינו? הזה יתנשא לגאלנו? ואנחנו הן ידענו אותו מימי ילדותו: הלא זה הנער, אשר נמצא בתבה על יד היאור ואשר בת פרעה אספתהו ברחמיה ותקרא לו משה, לאמר: כי מן המים משיתיהו!

ומשה ראה כי אין לו שומע ולא יכול עוד לראות בעני עמו ונפשו עיפה לבוגדים ולמלשינים ולכל הצוררים אותו מבית ומחוץ, ויצא ויעבור בארצות ויתגורר במדין וישב בכוש ימים רבים. וחכמתו וגבורתו הלכו לפניו ולפני גדולים נחוהו. ובהיות ריב בארץ כוש על אדות המלוכה ויסכסך את כל המשפחות הגדולות אשה באחותה ימים רבים, ויאמרו ראשי העם להקים עליהם מלך מן החוץ. ויבקשו וימצאו את משה, וינסו אותו חכמיהם בחידות, ויתחרו עמו גבוריהם בכל מעשי גבורות על ככר המֵרוץ, כמשפט הימים ההם – וימצאוהו עשר ידות על כל החכמים והגבורים שואפי המלוכה; ויושיבו אותו לכסא וימלוך על הארץ במשפט ובצדקה.

וירבו הימים, ובמצרים קם מלך חדש ושרים חדשים, ממשלה הלכה וממשלה באה – ויד המצרים היתה הלוך וקשה על בני ישראל והלחץ והעֹשק גברו לאין תקומה. פעם ידכאום בחקי עמל ופעם ישלחו בם את כלי מַשחֵתם, את האספסוף, לפרוע בהם פרעות לעיני הקהל ולעיני השמש. ויד אנשי הצבא, האכרים ודַלת העם, אשר ראו אותם צעירי בני ישראל כבעלי ברית ואשר נתנו למות נפשם על אדותיהם, תהיה בהם בראשונה לבַלע ולהשחית את הנפש ואת הרכוש. – ויש אשר נועצו השדודים, כבוא מים עד נפש, להתאסף וללכת קהל גדול יחדו עד צען־מצרים ולהתנפל לפני המלך, כי אמרו בתֻמם: הן לצדק ימלך מלך, “מלכות של חסד היא” ומאתו לא תצא הרעה לעבדיו הנאמנים, – וילכו ויהיו לשחוק ולמנוד־ראש לכּל והועיל לא הועילו¹.

וגזרות חדשות יצאו על כל פנות העם אחת אחר אחת. ויגזרו על החכמים הסופרים מורי בני העם, אשר לא יורו עוד לבני ישראל בלשון עמם כי אם בלשון המדינה, ומשגיחים העמידו מטעם המלך לשום עין עליהם, אשר לא יעברו חק. ויגזרו על העשירים בעלי החרשת, אשר לא יקחו עוד לאנשי מעשיהם פקידים, גזברים ומשרתים מבני עמם, כי אם מן המצרים ומן הכושים ומכל הערב הרב הנמצא בארץ. ויֵצר לעשירים מאד, כי היו בני הנכר אוכלי פת־בגם מרגלים בהם אל המצרים ומוציאים אליהם את הדברים אשר ידברו ואשר לא ידברו ומועלים בם מעל ושמים שַׁמות ברכושם. ובאו אליהם שרי המסים פעם בפעם והעריכו את רכושם ושמו עליהם מסים ותרומות וכסף ענושים כטוב בעיניהם והיו להם לבז ולמשסה בכל עת. ונתנו העשירים מהונם, תרומות גדולות ונכבדות, לכל מוסדות הממלכה ולכל דברי עם הארץ, למען קנות את לב המצרים לאהבה, ושחדו מכחם אלפים ורבבות גם אל הרמים, אשר נבנו בדמי אחיהם, ואל החמנים ואל ההיכלות, אשר יעבדו שם המצרים את אלהיהם, ולמוסדות בני עמם ולכל מחסוריו לא נתנו – וכל זה לא שוה להם. בני העם התמרמרו עליהם בסתר ובגלוי ויתנום לבוגדים עוכרי עמם, והמה נשאו בשרם בשִׁניהם ומוסר כליותם בחיקם וכי נתנו ידם בחוץ אל אחד הנוגשים לוחצי אחיהם וכי הקריבו אשכר פעם בפעם לפַחוֹתיהם – סמר בשרם תחת עורם ולבותם יזובו מדֻקרים ממדקרות הנֹחם… וכי לקחה אזנם שמץ מתלונות אחיהם העניים – ויאנחו בסתר היכליהם ויאמרו: אהה, לוּ ידע העם מרת נפשנו!…

ובני ישראל ירדו מטה מטה וימעטו וישׂחו; כמים נשפכו והתפרדו הֵנה והלום: אלה כלו מרוב צרה ולחץ ואלה התבוללו בעם הארץ, כי הזניחו מעט מעט את לשון אבותם ואת זכרונות קדמתם וילמדו אך את לשון המצרים ואת דברי ימיהם, ויד הנשים והבנות, אשר גִדלו אותן הוריהן מאז ללא תורה וללא דעת לשון עמן, היתה במעל הזה ראשונה. ועוד מעט ולא היתה בת בבתי ישראל אשר לא דברה מצרית בבית ובחוץ ולא שָׂמה לה שם מצרי או כושי, ויש אשר עגבו גם על צעירי הנוגשים ויהי משוש דרכן להתהלך עמהם ולשמוח בשמחותיהם ולצאת אתם במחולות. והמלך ושריו ידעו, כי בנות ישראל נושאות את דגל ההתבוללות במצרים ויבדילו אותן לטוב וישַׁכּלו וימעיטו את בני ישראל הילודים, אך את הבנות יחַיו.

רק שבט הלוי, האנשים והנשים, החזיקו בתורת אבות ובלשון אבות ויגדלו את בניהם ואת בנותיהם על פי דרכם וינסו דבר אל העם פעם בפעם, להשיבו לתחיה, לחדש רוח נכון בקרבו ולהכינו אל גאולתו ליום הגדול כי יבא.

והיום הגדול בא: משה שמע בכוש את כל המוצאות את אחיו ועמו בארץ ענים ויעזוב את ארץ מגוריו ואת כסא מלכותו וימהר ויבא מצרימה. וילכו הוא ואהרן אחיו לדבר דבריהם אל העם.

והדור החדש שמע אל משה, הבא אליהם מרחוק, ויאמינו כי פקד ה' את עמו, ויתעוררו ויבאו בנעריהם ובזקניהם אל תחת דקלו ויעשו ויצליחו.

---

וְעִידַת הַשָּׁלוֹם הָאַחֲרוֹנָה

מאת

מנחם מבש"ן

מזל מאדים שפך את ממשלתו על כל ארצות אירופה ומפניו קדרו צדק ויֹשר (יֹשר – הוא הכוכב, אשר מצאו התוכנים בעת החדשה בשמים והוא רחק מן הארץ הרחק מאד כרחוק הכוכב צדק, ויותר), ודור הולך ודור בא ואליל המלחמה מעביד את כל יושבי הארץ בפרך, כהניו מתחרים איש ברעהו להגיש על מזבחותיו קרבנים מחים, ממיטב חיל העמים והארצות, ומקדשיו בנוים לתלפיות, ברזל ונחשת מנעליהם, אלף המגן תלוי עליהם ורבבות חרבות וקשתות וכל כלי משחית למינם מוכנים באוצרותיהם ליום הרג רב, לשפך־דם, לאבד נפשות, לפרוע מוסר ומישרים, להשיב את כל פרי עמל האדם וכל עבודת הרוח ובל כשרון המעשה, פעולת דורות ותקופות, עשר מעלות אחורנית יום אחד. – והארמון אשר נבנה בהאג לשלום העמים עומד על תלו בתוך הערפל דומם ושומם, נשכח ונעזב, שעריו סגורים ומסֻגרים ורוח־השלום מרחף על פניו כנשמה אחרי צאתה מן הגוף, מתעתד לשוב למעלה אל מקום מוצאו הרחק מאד מאדם ולשום קנו גם הוא אל בין הכוכבים והמזלות הישנים והחדשים.

עד מתי יאנחו העמים תחת עֹל הברזל? עד אנה יֵחלצו לצבא, יגַבּרו חילים זה לעמת זה בים וביבשה וברקיע השמים? והן כבר כשל כח הסבל, הורקו האוצרות וכל הארץ היתה לשדה מערכה. והן עוד מעט וכרעו ונפלו יושבי תבל מפני התכונה למלחמה גם בטרם תצא החרב מתערה!

עד מתי? עד אנה?

ורַבּי המדינות נאספו לאספת סתרים ויועצו יחדו מה לעשות למען שום קץ וגבול ל“שלום המזוין”, אשר לא תוכל עוד אירופה לשאת כֹבד משאו. ויזכרו את העצה, אשר יצאה ראשונה מאת גדול משוררי צרפת, ויקטור הוגא, ואשר עלתה אחרי כן על שפת רבים פעם בפעם עד היום הזה; הלא היא: להתחבר כל ארצות אירפה וכל עמיה ולהיות לאחדים, לאגודה אחת, כמשפט ארצות הברית אשר באמריקה הצפונית.

ואולם אז עמדו בפניהם שאלות שונות, אשר הראשונה והקשה בהן – שאלת “מי בראש”?

מלאכי צרפת אמרו, להיות ארצם האבן הראשה בארצות הברית, כי ממנה יצא ראשונה משפט החֹפש, ההשתוות והאחוה לכל בני האדם. וכדַבּרם נראה שחוק־לעג על פני מלאכי הארצות האחרות ואנשים מהם ענו לעמתם ויאמרו: לא, אלה הם דברים ישנים, נושנים, אשר אין חפץ בהם עוד בארץ חיים ואשר גם עם צרפת התכחש להם מעט מעט באחרית הימים פעם בסתר ופעם בגלוי, מימי עלילת הדם הגדולה, אשר רֻקמה בפריז ותפרוץ בדמשק ותרגיז כל הארץ (זה היה בשכבר הימים – לפני שלש ושבעים שנה…) ועד עלילת דריפוס ועד היום הזה.

אחריהם נסו מלאכי אנגליה, התנין הגדול, אשר סנפיריו וקשקשותיו מלאים כל מימי הארץ, להסב אל ארצם את הבכורה. – לא, קראו אחרים; הלא זאת הממלכה, אשר היתה גאותה תמיד על ה“בדידות המפֹארה” ועל משפטיה הטובים והישרים, ועתה היא מתרפקת מקצה הארץ על רוסיה ידידתה החדשה אשר בקצה השני, אשר לה חקים ומשפטים שונים עד תכלית, ועברו שכם אחד, לדכא תחתם את העמים השואפים חפש ותחיה, אשר לא תהיה להם תקומה (כי אכן היו בתוך הנועדים אנשים מזקני הדור, משרידי ה“ליברלים”, אשר דברים כאלה עודם נחשבים להם כדברי עונות) – לא, זנַב אירפה לא יהיה לה לראש!

הגרמנים התאמרו לאמר: – לנו גאוה גדולה, כי הנה חכמינו השכילו לפַתּח ולכלול את תורת הגזע, היוצאת מצרפת, להבדיל על פיה את בני שם לרעה ולכסות בלבוש חכמה ומדע על שנאת היהודים; והאחד הקים תורה חדשה, תורת “האדם העליון” אשר לכח ולא למוסר יגבר בארץ, תחת העם העליון, עם “סגולה מכל העמים”, אשר יצרו להם מחוקקי ישראל ונביאיו בדרך המוסר והרוח. חכמֵנו זה הורה “לאהוב את השלום, באשר הוא דרך למלחמות חדשות, ואת השלום קצר־הימים מן השלום המאריך”¹, תחת משא־נפש החלשים רודפי צדק לפנים והיום: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

לעמתם התהללו הרוסים והרומנים, כי המה השכילו לשום את תורת הגזע הלכה למעשה, תורת חיים לממלכה ולעם, וגם הגדילו לעשות בה שכם אחד על הגרמנים ועל כל העמים האחרים.

ועליהם התפארו מלאכי אוסטריה, אשר ממשלתם התחכמה ליהודיה גם יותר מן הרומנים, כי אלה שמו את כל היהודים היושבים בארצם ל“זרים מבלי חסות נכריה” ואוסטריה בִערה את העם הזה מן הארץ ותקברהו חיים, ובפקוד פקידיה את יושבי הארץ לעממיהם – והנה נעלמו כל היהודים יום אחד ולא נודע מקומם אים…

באחרונה דרשו ביד מלאכיהם לשבת ראש באירפה: הר־שחור, העם הגדול, הגבור והנורא הזה, אשר לכד את סקוטארי² מיד כל אירפה וגם הקשה אליה אחרי כן ימים רבים ויִשלם; וממשלת מוֹנַקוֹ, ארץ השלום, אשר לא קראה מלחמה על כל ארץ ועם מיום הוסדה ואשר עִמה מקור שעשועים לנסיכי אירפה, לשריה ולבני מלכיה.

עוד רבת נדונו בשאלה הקשה הזאת, שאלת “מי בראש?”, עד אשר נמנו וגמרו להיות כל ארץ וארץ לראש לארצות הברית באירפה שלש שנים אחת אחר אחת, על פי הגורל או על פי משפט הבחירה.

ואחר באה לפני הנועדים שאלת היהודים.

לפנים היה לכל ארץ וארץ באירפה מספר יהודיה, ועם ועם התחכם ליהודים היושבים אתו פן ירבו ופן לא יעלו מן הארץ, ועשו עמהם איש על פי דרכו, אלה יגרשו אותם ממקומות מושבותיהם ואלה ילחצו אותם החוצה, אלה יפקדו עליהם בהלה: פרעות ועלילות־דם, ואלה – חקי עמל, קיא כתבי העתים, שטנה ונאצות וקיקלון על כל כבוד, עד אשר יקוצו בחייהם ויצאו מן הארץ האחת אל האחרת, אשר על גבולה. ושכנתה תעשה גם היא ליהודיה מאחת מאלה, ככל תחבולות העת החדשה, למען המעיטם – ולא תבוש מתקותה. – ועתה הנה יֵהפך על אירפה, המחֻבֶּרת לה יחדו, המון יהודים רבים מהכיל, אלפי אלפים נפש – ומי יוכל לעמוד בפני כל העם הרב הזה ומה לעשות להם להמעיטם ואמריקה ואוסטרליה הנה החלו לסגור שערי ארצותיהן לפני היהודים יוצאי אירפה?

ולאחרונה הנה שאלת הלשונות: איזו לשון תהיה שלטת באירפה המחֻבֶּרת? לאחת הלשונות החיות המתהלכות בארץ לא יכלו להטות לבבם, מפני קנאת עם ועם; וֹלַפִּיק, אספרנטו – מלאכת מחשבת יהודים הֵנה ורבים מצעירי העם הזה, הלומדים את כל הלשונות הישנות והחדשות, רק לא לשון אבותיהם ועמם, שוקדים עליהן ועושים בהן חיל. אולי תהיה הלשון העברית ללשון אירפה? על זאת התעוררו אנשים רבים ונכבדים מן הנועדים, באמרם: העברית? הלא זאת לשון היהודים שונאי הנוצרים והנצרות: הנשב לפניהם ללמוד לשונם מפיהם? התתיהד אירפה הנוצרית לעת זקנה אחרי כל המאמצים אשר התאמצו זקנינו, ואחרי כל התחבולות, אשר חבּלו בימי קדם, בעת נפרדה הבת מאמה, לשום קיר ברזל בין אשה לאחותה?!

ורוב החברים הניעו בראשם, לאמר: כדבריכם כן הוא, והנה קם אחד הנועדים, איש יודע מבין בדברי היהודים, ויען ויאמר: – לא, אדוני, שמעוני, היהודים אינם שונאי הנוצרים והנצרות והעברית איננה לשון היהודים. זה כמאה שנה, מאז יצאו היהודים לחפשי ממסגרותם במשכנותם ומאז החלו עמי אירפה להאיר להם פנים כמעט, בתת להם משפט אזרח כה וכה, הם מתבוללים בעם הארץ הלוך והתבולל עד היום הזה: את הלשון העברית הכריתו מעט מעט מבתי הספר, מבתי התפלה ומכל פנות החיים; את זכר ציון וירושלם, אשר נשבעו אבותם על נהרות בבל לבלתי שכֹח עד עולם, מחו אלה מספרי תפלתם ואלה מלוח לבם; בתורתם, אשר היתה להם לפנים תורת חיים לכל העם, שלחו רזון וישימוה לתורת כהנים ויעמידוה על קֹמץ “למודי הדת” בלשונות נכריות, לא לזרות ולא להבר. בארצות, אשר נִתַּן להם הזִכּוּי לפנים בעת רצון, הנה הוא הולך ונלקח מעט מעט עד בלי השאיר לו כי אם “זכרון בספר”, ובאשר לא היתה להם הנחלה המבֹהלת הזאת, גברו עליהם השנאה והלחץ למעלה ראש עד לאין כל תקוה כי תֵעשה עוד חדשה כזאת בארץ. אך התבוללות היהודים בעם הארץ הולכת ועושה חיל בכל מקום והם נותנים היום את נפשם עליה, כאשר נתנו את נפשם לפנים על תורתם ועל חקות אבותיהם; כי כן העם הזה: עם הקצוות הוא ואין משקל לרוחו; הפכפך דרכו – ובתהפוכות דרכיו הוא מחזיק בכל עֹז. באשר יגבר הלחץ וחקי עמל מנת חלקם, הם נדחקים ונכנסים אל בין הדוחים אותם ברגל גאוה, מסתבלים כחגבים על גבי שונאיהם הנדיהם ומלקקים ככלבים את יד מכיהם אל פיהם… עשיריהם יתאמצו לתת את בנותיהם, וכל הון ביתם עמהן, לפליטי הנוצרים, אשר ירימו מאשפות, למען הרבות כבוד משפחתם… מן הנוצרים יקחו לבני משק ביתם ולמנהלי בתי עבודתם וכל מעשיהם בבית ובחוץ, ומבני עמם ומכל ענים ועמלם יעלימו עיניהם. ברוסיה בורחים צעיריהם המונים המונים מתחת דגל ישראל, רצים “לבקש את אלהים” מחוץ למחנה, וסופריהם – אלה מלמדים עליהם זכות ואלה נהפכים בלשונם בכה ובכה, נשפטים עמהם ב“אש לא נֻפַּח”… כי גם מתמול גם משלשם גם בטרם פרץ השמד במחניהם, היו בסופרי ישראל אנשים, אשר התגלעו פעם בפעם בהללם את הנצרות ואת מיסדה בשערים. וברומניה, הארץ אשר יש בה אשכנזים, רוסים, טורקים, אונגרים, יונים, בולגרים, סרבים, צענים וגם רומנים, מדברים בני עם ועם איש ואיש בלשונו בבית ובחוץ; הרומנים, כל אנשי המעלה בהם, מדברים צרפתית ומחזיקים לילדיהם אומנות צרפתיות – ורק היהודים, השנואים והנרדפים שם מכל עם ועם, שוקדים על הלשון הרומנית לדבר בה ולעבוד אותה כעבודת הקדש, הם ובניהם ובנותיהם, גם בחוץ גם בחדרי חדרים, גם בבתי הספר גם בבתי התפלה, גם בארץ גם אחרי גלותם ממנה מפני הלחץ אל עבר הים הגדול… – ובארצות אשר יש להם חקים ומשפטים טובים וחֹפש ככל יושבי הארץ, ששם אין מעצור להם לחיות על פי דרכם ולכלכל דבריהם בדת ובחנוך הילדים ובחיי החברה על פי תורתם וחקותם – שם יתבוללו שבעתים! שם ידבקו כצל אחרי הגוים ואחרי כל אשר דרך הגוים לו, המה ורבניהם (אלה יכנו בשם “מתקני הדת”!) גדוליהם וקטניהם! האבות עושים שַבּתם ומועדיהם חֹל ויום הראשון – שבתון מקרא קדש, את ילדיהם ישלחו אל בתי הספר אשר לעם הארץ, למען הרחיקם מעל עמם, תחת אשר בעלי האמונות האחרות – נוצריות גם הן – מחנכים את ילדיהם על פי דרכם בבתי־ספר, אשר הם מיסדים להם. משכיליהם מתרגמים את כתבי קדשם ואת ספרי תפלתם ואת כל ספריהם ללשונות הגוים, כאשר החלו לעשות מימים קדמונים בארצות נדודיהם, למען השכיח את בני עמם את לשון אבותם עד כַּלֵה. גם עתה התנדב אחד עשיריהם חמשים אלף דולר לתרגם את כתבי הקדש אנגלית…

אמנם כי אתה מקרוב קמו בקרבם אנשים, הקוראים לבני עמם לשוב אל ארצם ואל לשון אבותם – הם הנקראים בשם “ציונים”. אך כעת עודם מעט מהרבה והמעטים גם הם אינם מתחזקים על משא נפשם או על ארשת שפתם באמת, עוד כל דבריהם קול המון וכל מעשיהם – קטנות. עשיריהם לא יזילו זהב מכיס לתקוע יתד במקום קדשם; משכיליהם לא ילמדו את הלשון העברית, אשר הם קוראים בשמה, וצעיריהם – יצרו להם ציונות לשחק בה; שָׁרים הם “הידד, הידד! הנה דרכנו סלולה!” ובשירותיהם הם אומרים לרשת את ציון, כאשר אמרו אבותיהם לרשתה בקינותיהם… הנה שתי המגמנסיות העבריות, אשר ביפו ואשר בירושלם, נלחמות על תקומתן מיום הוסדן, לעיני עשירי ישראל הזלים זהב מכיס עד בלי די לכל מוסדות נֵכר, ולעיני כל העם הנושא ציון וירושלם בפיו בכל יום ויום, ועוד לא התכוננו (האחת התמכרה עתה לממשלה נכריה, כי אכן לא יכלו מנהליה נשוא עוד את ענים ואת לחצם). הנה צעיריהם מבקשי דעת הולכים ונלחצים עתה מרֹב המכללות אשר באירפה, שארית מקלטם, החוצה, והציונים אומרים ליסד מכללה בירושלם; אך הלא זה דבר העם הזה, אשר פיו ידבר רמות וידיו לא תעשינה תושיה: מן “וכך היה אומר” עד “וכך היה מונה” נופלים על פניהם… – ואולם הרעיון החדש־הישן הזה (כי במאת השנים האחרונות קראו רבים ונכבדים מן הנוצרים ומן היהודים לעם ישראל לשוב ולהתכונן בארצו, ולא היה להם שומע) החל לפרוץ סביביו בכל זאת ואנשים מעטים מן המעטים שוקדים עליו באמת ובתמים, ויש תקוה לאחריתו, כי עת לכל חפץ.

ובכן זאת עצתי: שלח תשלח אירפה את כל הציונים ואת כל הקוראים בשם הלשון העברית, “כל אשר אינם חפצים או אינם יכולים להתבולל” (כדבר אחד מראשיהם), ארצה פלשת (או אחיהם אילי הכסף יעשו זאת, אם אך הוָדע יוָדע להם, כי זה חפצֵנו, חפץ הגוים), ולא יהיו עוד העברים האלה למכשול עון נכח פנינו; והנותרים – יתבוללו בעמים, כל אשר לא יעלו מהם אחרי כן, בעקבי החלוצים הראשונים, ארצה ישראל, ואנחנו נקים ונקבל ללשון אירפה את הלשון, אשר היהודים רחוקים ממנה הרבה יתר מכל הלשונות אשר על פני האדמה – את הלשון העברית אשר, אחרי צאת הציונים מעל פנינו, לא יהיה לה עוד דבר עם כל המון ישראל. ובעשותנו זאת, והיה לנו מוֹצָא גם לשאלת היהודים, לתת לה פתרונים בדרך חדשה בשובה ונחת. הדבר פשוט מאד: לוּ השכילו קדמונינו לקבל את כתבי הקדש בכתבם ובלשונם, תחת התרגום הרומי אשר בחרו בו לקדש אותו, ולוּ הוסיפו לשמור את יום השבת ואת מועדי ישראל בזמניהם ואת חקי תורת משה בתבניתם, כאשר צוה המחוקק וכאשר עשו חניכיו בשלש מאות השנים הראשונות, כי אז נבלע העם הזה כלו זה כמה בעמים הנוצרים והבת ירשה את אִמה ירושת עולם באין פוצה פה ומצפצף. ועתה כי הציבו גבולות עולם בין ישראל לעמים, אך לשוא כִלינו חִצינו בעם הקטן והעז הזה זה חמש עשרה מאות שנה, לשוא נלחמנו בו בחרב ובאש ובכל כלי משחית להשיב אותו אלינו, לשוא שִׁחתנו כל רחמי אדם וַנֵהָפך לזאבי ערב למען אכוֹל אותו חיים – כי לא הצלחנו: אנחנו היינו לו לחיה רעה, והוא לא היה לנו לטרף… עת לנו אפוא לתקון את המעֻות, אשר עותו אבותוינו, בדרך חדשה: אם לא הלך הנחל הקטן אל הים – יבא הים אליו ויבלעהו.

וייטבו דברי האיש בעיני הנועדים ויאמרו כלם להֵעשות כן.

---

מֵרוֹמַנִיָּה וְעַד טֶכְּסַס

מאת

מנחם מבש"ן

(אמת וחזון)

זה כיובל שנים מאז היו היהודים אשר ברומניה מעמסה לאדוני הארץ – לא לשאת ולא להשליך, כי אם להִשָׂרט בם. לפנים היו האצילים והשרים קוראים להם לבא אל הארץ מסביב ולהפוך מדברה לעדן, וגם משכו אותם חסד ויתנו להם חקים ומשפטים טובים ויעשו להם הנחות בכל דרכי החיים. ואחרי כן, כאשר “כלה הכושי את עבודתו” והארץ הנשַמה הלזו היתה כגן־עדן בכח ידיו, וכאשר הואיל הזורע בדמעה לקצור קצירו ולאכול מפרי יגיעו גם הוא, התחכמו אנשי השלטון ליהודים לבלוע אותם חיים – להפוך את כלם לרומנים בדרכי נֹעם. וישיתו להם בחלקות ויקראו להם ביד הרבנים, אשר צֻוו על ככה, מעל במות בתי הכנסת, וביד המשכילים, אשר היו להם לרצונם עזר כנגד העם, מעל במותיהם המה, השכם וקרוא בכל לשון של חבה, לשנות את דרכם ואת לשונם ואת מלבושיהם, לשלוח את ילדיהם אל בתי הספר לעם ולעבודת הצבא, למען אשר לא יהיו עוד “עם לבדד ישכון” והיה להם, אחרי התבוללם בעם הארץ, חלק ונחלה עמהם לכל דבר. ויהי כי ארכו הימים והיהודים טרם יתבוללו ברומנים עד תֻּמם, כאשר דִמו להם – בשגם הרומנים המה לא היו גוי אחד בארץ, כי אם ערב רב מאֻסף מהמון גוים ולשונות – ותקצר נפשם בהם ויתהפכו בתחבולותיהם לנשל אותם מעל אדמתם בשום להם את ארץ מגוריהם לתֹפת. אז נתנו את שנואי נפשם יום אחד לזרים וחקים קשים ורעים ממעל ולחץ ורדיפות מתחת נִתּכו עליהם בזעף מיום ליום, משנה לשנה ומדור לדור. במערכות השלטון היו חליפות פעם בפעם, ממשלה הלכה וממשלה באה, האחת בנתה והשנית סתרה; לתמורות במדינה היתה התקוה משחקת לפני האמללים, כי יש יום ונפקדו לטובה גם הם – אך תקותם היתה להם תמיד מפח נפש: בהמיר ארץ שריה יצאו מרעה אל רעה, מן הארי אל הדֹב ומן הדבר אל הנחש, הצרות האחרונות נוספו על הראשונות, וכמו כרתו עליהם ברית כל המפלגות יחדו להכריתם מן הארץ.

ואולם גם תקוות צורריהם לא באו ולא היו. היהודים לא תמו כלם בעני ובלחץ, לא הרחיקו כלם נדוד אל עבר הים ולא התבוללו כלם בעם הארץ. התחבולות, אשר בשובה ונחת דרכן, לא הביאו עליהם את הקץ, ולהתיר ידי ההמון אשר יקום עליהם ויבַצעם, כמנהג רוסיה, לא יכלו הרומנים, עם לא עז: “מה שמותר ליופטר, אסור לשור”; וכי ינסו להשליח את האכרים ביהודים לאבדם, כאשר עשו לפני שבע שנים – ונהפכו להם כקשת רמיה בשפכם כל חמתם וחמס ידיהם – לא על היהודים, אשר להם יֵאמר מתמול שלשום: הנה אלה עוכריכם, כי אם על לוחציהם באמת, על האצילים ועל בעלי האחוזות הנוצרים… הנה כי כן מנסרת במרומיהם “שאלת היהודים” כגלגל חמה המנסר ברקיע, היתוש הזה, אשר פיו נחשת וצפרניו ברזל, מנקר במוח כל גדוליהם העולים והיורדים בסֻלם השלטון – ואין עצה ואין מוֹצָא. “קשה צערו של שטן מצערו של איוב”.

והיהודים – מה לא עשו המה למען הפיק רצון מאשר לו המשפט והעז ומה הגיע אליהם! בכל כחם התאמצו לקרבה אל עם הארץ, ללכת בדרכיו ולחשוב כמחשבותיו; את בניהם ואת בנותיהם גִדלו לרומנים בבית ובחוץ; רוממות ה“מולדת” היתה תמיד בגרונם וחרב גאותה – בידם, ומדי בוא ימים רבי עלילה לארץ ולעם, ימי התחולל תקופות חדשות להמה, ועם הארץ התעורר לעשות גדולות באש קנאתו לארצו ולמולדתו – הלכו באור אִשוֹ אל כל אשר היה הרוח ללכת, וגם עברו לפני העם בקול שאון ותרועה ויהיו לרומנים יותר מן הרומנים המה, עד אשר השתאו להם שכניהם, אשר ידעו עם לבבם כי לא כגמול השיבו להם. והמה – בעת רצון קבלו את תרומותיהם ואת נדבותיהם ואת כל קרבנותיהם מנפש ועד רכוש וגם החליקו אליהם בלשונם בדברי הלל ותודה וגם יִחלו אותם לימים טובים ולעתידות טובות – וזה היה כל גמולם; כי כעבור ימי ההתעוררות ומשאת־הרוח שבו ויתנכרו להם וישכחו את כל תגמוליהם ויוסיפו לצרור אותם בנכליהם ולעשות עמהם מעשים אשר לא יֵעשו, כתמול שלשום. ככה היה בימי המרד (1848), ככה – בעת התאחד שתי המדינות, מלדובה־וַלַכִיה, לארץ אחת (1858), וכן בימי מלחמת רוסיה־רומניה־טורקיה (1877), וכן בימי ה“מלחמה” האחרונה עם בולגריה.

ויהי בהשָמע השמועה בימים האלה, כי היהודי העשיר הרמן לאֶב, אשר בפילדלפיה, אומר להוציא את כל היהודים היושבים ברומניה, מאתים וחמשים אלף נפש, מן הארץ הזאת ולהעבירם אל מדינת טכסס – וישמחו היהודים והרומנים יחדו שמחה גדולה. הרומנים שמחו, כי תסור מעליהם החטאת הרובצת לפתחם מימי ברית ברלין, זה חמש ושלשים שנה, ואשר לא יוכלו להֵחלץ ממנה בכחם הם, כי לתת ליהודים משפטי־צדק אינם אובים, ולהשמידם מעל פני האדמה אינם יכולים. והיהודים ששו כי יֵצאו מן הארץ, אשר אספה אותם לפנים באהבה ועתה צר להם המקום בתוכה, אל ארץ אחרת, אשר תקבל אותם עתה ברצון עד אשר יֵצר להם המקום גם שם – ושבו ובקשו להם מקלט־לַיִל אחר, כמשפטם. ועד כה ועד כה הנה כר נרחב לפניהם, הנה שמים חדשים וארץ חדשה – ועבודה ישָנה, אשר הסכינו עִמה מאז כעדר בתוך הדָברו או כסוס כסוי־העינים הסובב במעגלו בגלגל הריחים: העשר יעשירו את הארץ בכח ידיהם, פַתּח יפַתּחו את רוח העם הפרא ואת לשונו ואת ספרותו בכח רוחם, “ילחמו” על משפטיהם אשר ינתנו או אשר לא ינתנו להם, יגַדלו את בניהם על פי דרך עם הארץ וירקידום כמו עגל לפני האבוס החדש הזה, ואם מעט – ועבדו גם את עבודתם הפוריה לציון וזכרו את ירושלם מרחוק והתברכו בה בפיהם פעמַיִם־שלש בכל שנה ושנה “לשנה הבאה”, ככל אשר הם עושים עתה ברומניה…

ואולם מה גדול כח ההרגל! אחרי עבור ההתעוררות הראשונה ואחרי אשר נתנו את לבם לדרוש ולהגות מעט בענין הזה אשר נִתַּן לפניהם – והנה ראה זה פלא! היהודים נכמרו נחומיהם, כאשר בצאתם ממצרים ומספרד ומכל ארצות גלותם, ויתעשתו לארץ מולדתם, אשר ישבו בה ואשר עֻנו בה הם ואבותיהם, ויבחרו להסתופף בבית עבדים, ב“בלגיה המזרחית”¹, ולהתענות תחת ידי אדוניהם כתמול שלשם, עד אשר ידעו מה יעשה אלהים להם. ובכן נמנו וגמרו להשיב את פני גואלם החדש ריקם, ועוד להם אך למצא תואנה, אשר תהיה להם לפתחון פה לפניו ולפני הקהל, ככל אשר מצאו רפי הידים ורפי הרוח אשר בכל פנות העם, מן החרדים ועל המתבוללים, תואנות ותנואות שונות נגד הציונות: “אסור לדחוק את הקץ”, “חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו”, “תעודת ישראל לשבת בתוך הגוים ותקן עולם במלכות שדי”, “אין ליהודים לעזוב השכלת אירפה ולשוב להשתקע באסיה הפראית”, ועוד, ועוד. ואם אמנם תואנות כאלה אינן עולות יפה בפעם הזאת – יבקשו וימצאו אחרות; הלא על כן יאמֵר: “יגעתי ולא מצאתי אל תאמין”.

והרומנים גם הם נהפך עליהם לבם אל היהודים, אשר יֵצאו מאתם לנצח, כי כן יקר כל דבר בהגיע עת הלָקחו מעִמנו; ותחת אשר המצרים נחמו על שַׁלחם את ישראל מקץ שלשת ימים, הספרדים – מקץ ארבע מאות שנה ומדינות אשכנז וצרפת בימי הבינים – מקץ עשר שנים ומקץ עשרים שנה אחר שִׁלוּחיהם, קִדמו הרומנים וינהו אחרי אסיריהם גם בטרם ישַׁלחו אותם, כי שמו על לבם ויזכרו וידעו פתאם, כי יש ויש חפץ לארצם גם בבני אדם אשר כאלה.

והרמן לאֶב שקד על מעשהו ויערוך ויכן את הכל, ואחר פנה אל ממשלת רומניה וישאל ממנה רשיון להוציא מארצה את היהודים, אשר עלתה זעקתה עליהם פעם בפעם, כי מוקש הם לה לארץ ולעם; ויחכה במנוחת נפש למענה פיה. והוא בטח כי תקַדם פניו בתודה ובאותות כבוד על הסירוֹ מלפניה את עוכרי ארצה, כאשר תהיה לו ממשלת טכסס גם היא אסירת תודה על הביאו עליה שפעת אנשים חרוצים לשום חרבותיה כעדן. הלא מעתה יהיה ידיד שתי ממלכות רחוקות האחת מרעוּתה מקצה הארץ ועד קצֶהָ, מלבד היותו גואל ומושיע לאֶחיו ־ מה יפה, מה נעימה התקוה הנשקפה הזאת!

ולמקץ ימים נועד לו ציר ממשלת רומניה, אשר בארצות הברית, ויביע לו רוחו על פי הדברים אשר שמה ממשלת ארצו בפיו, לאמר:

– פה אל פה אדבר בך ואין זר אתנו, על כן הנני ואגידה לך את הדברים ואת האמת, אשר לא יבאו בקהל, אף כי ישיחו בם כה וכה כל יודע מבין וכל אשר עינים לו לחדור מבעד לצעיף הפרוש על פני הדברים והמעשים עד היסוד בם.

אם תשמע אותנו מתאוננים על בני עמך, אשר בארצנו, כי רבים ועצומים הם ממנו, כי מוקש הם לנו בנכליהם ובדעותיהם, כי מנצלים הם את הארץ ואת העם וכי אין רוחם נאמנת לארץ מולדתם; אם ראה תראה גם את כתבי העתים בארצנו וגם בארצות אחרות (אשר אל חִכּם שופר – לתקוע ולהריע את אשר נשים אנחנו בפיהם), מעבירים עליהם כזאת וכזאת – אל תשית לבך לדברים ואל תאמין בשוא ותפל: היהודים אינם רעים וחטאים מכל עם ורומניה איננה ארץ נושבת פה לפה, אשר לא תוכל הארץ להכיל אותם, ואדוני הארץ – האצילים והשרים והגבוהים עליהם עד למעלה ראש – אינם קשורים בעבותות אהבה אל עם מרעיתם, אשר גם אינם קרובים לו קרבת מולדת, ואינם חרדים לשלומו ולטובתו פן יבֻלע להם על ידי היהודים; כל אלה הם דברי רוח, תואנות שוא, מלים כדרבונות, לנקר בהם את עיני העם בבית ולהוליך שולל את דעת הקהל בחוץ. הלא ידעת, כי כרומניה כארץ מצרים לפנים, בית עבדים היא; עדת אצילים קטנה מושלת ברוח עריצים בכל ההמון הגדול הזה, להם הארץ ומלואה והם אוכלים את טוּבה והאכרים, אשר יצאו מעבדות לחרות לפני דור אחד, ככתוב על ספר דברי הימים, עודם באמת עבדים על אדמתם, נאנחים ונאנקים תחת יד אדוניהם הקשים ואין להם חֹפש ולא משפט ולא לחם לאכול וכל חייהם הבל ותהו ורעה רבה. לשנות את פני הדברים לטוב, להשוות קטן וגדול, לא רק בספר החקים כי אם גם בספר החיים, לעשות אשר יאכל כל העם את טוב הארץ חלק כחלק – לא נוכל: עדת האצילים לא על נקלה תוציא בִלעה מפיה והיא – ממנה יתד, ממנה פנה, ממנה מסעד לכסא והעם מה הוא כי נשים אליו לב? צאצאי הרומים אנחנו, בעלי אגרוף ברזל וחקי מעשקות, ולא יורשי תורת משה והנביאים (אף כי כמונו ככל העמים הנוצרים אליהם נתיחש ובשמם נתהלל), אשר על פיהם “לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישׂרו”. או העת לנו עתה לשוב אל תורת הפוריטנים ויעקובים, אחרי אשר בכל ארצות אירפה כבר היה משפט המלוכה (קונסטיטוציה) למשחק ביד תופשי השלטון ולאכזב ליושב הארץ, והעם הסכן הסכין לקרֹא בשם החפש – ולמשוך בעֹל מלך ושרים?

וכי יבואו מים עד נפש, וכי ירעב העם והתקצף והשמיע קולו ברמה, וכי יתגעשו האכרים והתהוללו והתפרצו מפני אדוניהם – ורעו אותם במקל חובלים ובחרב המשפט עד אשר תבא חכמה בלבם ושבו ושקטו ורבצו אל מעונותם ; ולתושבי הערים כי תקצר רוחם מפני ה“סדרים” הערוכים לנו בארץ ורעמו פנים – יש אתנו משמרות ופקודות ושַלמוֹנים שונים, מתג ורסן פיהם לבלום…

ואם פשׂה יִפשה הרָקב בכל פנות החיים והעם, ואם תהיה הארץ הטובה והברוכה הזאת כארץ גזרה ליושביה, ואם תתנודד האדמה פעם בפעם תחת כסאותינו והרעש יתגלגל תחת שואה בקול נהמו כקֶרב הר געש לפני התפרצו – אז יהיה לנו היהודי, שעיר החטאת לכל, למושך הברק, למגן מפני הסער המתחולל… כי יִרדו בעלי האחוזות באחיהם, בעם הארץ, בפרך, כי יפשטו נושכי נשך, מן הנוצרים, את עור עניי העם, כי ימסכו לו אחיו, בני אמונתו, הסוחרים ביין ובכל מאכל, רעל בכוס או יאכילוהו בשר פגולים נושן ונבאש, אשר מות בו, כי יגאה וכי ישטוף ויעבור בכל פנה ובכל מקום נחל דם ודמעות, המון מים זידונים, עֹשק ומרוצה וגזל משפט וצדק (והרשעים מרומים ישכנו ומרום כל משפט מנגדם), – אז נשימה דבר בפי חצוצרות התרועה אשר לנו, כתבי העתים הקרובים אל הממשלה, הכהנים והמורים, המטיפים איש מעל במתו, ועוד מעט וידע כל העם מקטן ועד גדול, כי היהודים הם מקור כל רעה, הם רק הם מחריבי הארץ, הם המנצלים והנושכים והמוצצים, הם הבוגדים והמרגלים והמגלים את ערות הארץ לזרים (אף כי עד כה נשפטו על פשעי בגד ומעל בארץ מולדת אך רומנים נוצרים, ויהודי – אף לא אחד), הם… רוצחי משיחנו לפנים ואורבים לדם הנוצרים היום. ככה נסב את עין העם ממקור הרעה באמת, ככה נמסוך בקרבם רוח קנאות, קנאת דת וקנאת עם, ונָבלה שם שפתם ומחשבותם, אשר לא ישמעו ולא יחושו ולא יֵדעו להבדיל בין האנשים השלמים אִתּם ובין עוכריהם ולוחציהם באמת. ולמען יוסיפו להאמין באשר לא יֵאמן ולראות – לא את הנראה לעינים, כי אם את אשר אנחנו חפצים להראותם בחזון, הננו שוקדים על היהודים ללחצם ולדכאם ולהשפילם לפני עם הארץ בכל עת מצוא, הננו מחבלים תחבולות כל היום להבדיל אותם לרעה בכל דבר חק ומשפט ולשומם למפלצת אדם, לבזוי־עם, למנוד־ראש בגוים – הננו עושים ביהודי כדבר נביאו מקדם: “והוא מחֹלל מפשעינו, מדֻכּא מעונותינו”…

מדוע לא נִתֵּן ליהודים, הטובים, משפטי צדק כאשר להם יאתה ונבֹר לנו שעיר לעזאזל את אחד העמים והעממים מתושבי רומניה אשר אין שֹׁוֶה להניחם? השאלה הזאת תשובתה בצדה: – יען כי טובים הם ממנו. לשית את היהודים בבנים לא נוכל, עד אשר יוסיפו עוד להתגולל “במדבר העמים” עִדן ועִדנים “ולבב חיוא יתיהיב להון” – עד אשר יתבוללו והיו כמונו לכל דבר; פן יהיו לנו לשטן ברוח הצדק הנטוע בקרבם מימי נביאיהם וחכמיהם והיו לנו לפוריטנים חדשים וחִבּלו את כל מעשינו. ובכל עם ועם מעמי התערובות הממלאים את ארצנו לא נוכל למצוא חפצנו זה, כי גואלם חזק – מעֵבר לגבולות רומניה; גם את הצוענים לא שמנו למפגע לעם הארץ, כי אין להם גואל ואין לדכא את החלש ואת הנעזב. ואולם היהודים בני עמך – אין גואל להם, אך יש להם גאולה ובידם גאולתם: יש להם ארץ אבות (הרמן לאֶב התנודד לשֵמע המלים האלה) ואין מעצור להם לשוב אליה; אין עוד חתחתים בדרך ואין עוד אסרים ופקודות מאת אבות הכהונה הנוצרית על בעלי האניות לבלתי העביר את היהודים שבי הגולה ארצה ישראל או גם להשליכם הימה, כאשר בימי הבינים – ואם לא טוב להם עמנו מדוע אפוא אינם שבים ציונה? (היהודי האמריקני התחלחל שנית לשֵמע השם הזה וילטוש עיניו לדובר בו, מחריש, משתאה, אך הציר הרומני לא ראה או לא התבונן, ויוסף לדבר: –) מדוע הים נותנם גום למכים ונפשם לשפלות ולעבדות, מדוע הם נושאים כל לחץ וכל מוּעקה, כל חרפה וכל מכאוב ברומניה, ברוסיה ובפולין, ככלב אשר אדוניו בועט בו והוא מלחך עפר רגליו; מדוע המה, צאצאי הנביאים, בני עם עולם, מתרפקים עלינו, עם קטן ודל, עם מאֻסף מגוים, עם אשר תמול הוא עלי ארץ – וקוראים תמיד כל היום: רומנים אנחנו, תחת אשר יתגאו ויתהללו בשם כבוד ישראל, סמל הקנאה לכל הגוים? מדוע ישתקשקו כעצמות יבשות בבקעת הקרפתים והדונוי והיו דֹמן לאדמת נכר, תחת אשר יתאמצו בכל עז לחדש ימי ארצם ועמם גם יחד כקדם ולהאיר אור חדש על ציון ועל כל ארץ המזרח התלואים לתשובתם ולתחיתם? מדוע רעי גוים מתעללים פעם בפעם בהם, בכבודם, בתורתם, בקדשי קדשיהם בכל שאט־נפש ובכל משובת פראי אדם, וכי יצדיקו באחרונה את קהלת דמשק או את עדת טיסא־אסלר או את דריפוס או את ביליס, אחרי שבעם, המה וכל העם היהודי עִמם, ימים על שנה חבלי שאול ובלהות צלמות בחייהם – והיתה להם חזות הכל כחלום רע מהקיץ או כשטף עובר ושאפו רוח ושבו איש למנוחתו ואיש אל מעשהו עד אשר ישוב “מקרה” חדש לזעזע את בית ישראל ולהחרידו מרבצו עד ארגיעה…

על אנשים כאלה אין לחוס ואין לרחם ולהם אין כל צדקה לזעוק על עֹשק, על לחץ ועל גזל משפט! גם דברי הימים, אשר ישפטו בינינו וביניהם בדור יבא, יוציאו עליהם משפט חרוץ – אחת משתי אלה: או כי לא נשאו ולא סבלו מאומה מתגרת יד הגוים ומכל אשר זדו עליהם, כאשר לא יסבול ולא יחוש בשר המת את ההוה העולה בו, או – כי כל זה היה שֹוֶה להם, כי להם נאה, כי להם יאה.

הנך רואה אפוא, כי כמונו כיתר העמים הנוצרים, אשר גם בארצותם הכל סג יחדו נאלח, דרושים לנו היהודים מאד ותפקיד גדול הם ממלאים בתוכנו: להיות שעיר החטאת לכל חטא ולכל חוטא, מושך הברק בעת שואה… בספרד ובפורטוגליה, הטהורות מיהודים, אך מהומות ושערורות בקרבן מדור דור. לולא היו בתוכנו יהודים, כי אז היה עלינו לצאת בעקבי הכי"ח וחברת “למען הפַלַשִים” ולחפשם כמטמונים מהדו ועד כוש ומתימן ועד סינים. ולוּ קמה מחשבת המן בן המדתא על היהודים בימים ההם, כי אז היה זה לעמי הנוצרים חסרון לא יוכל להמנות ביום הזה. מי יודע אם לא, עתה, על אלה לחֹג את חג הפורים יותר מן היהודים, אשר נשארו לרעה ולחרפה ולחיי הגלות, חיים שטוב מהם המות אלף פעמים.

אולי תמצא תהפוכות וסתירות בדברַי אלה, אשר אני דובר באזניך על היהודים – אל תתמה על החפץ: הן עם נפלא העם הזה גם לחכמי המדינות, אשר רזי עולם משחק להם, עם שכֻּלו חידה אחת פליאה, עם אשר כל ימי חייו על האדמה מלאים תהפוכות ונגודים וכל הוגה בו תאחזנו רוח עועים בטרם יבא עד תכונתו. גם הנה שמעתי אומרים, כי רבניכם, חכמיכם וסופריכם יעמלו בספריהם ובדרשותיהם למצא פשר דבר לחידת עולם זאת – וכאשר יוסיפו לחקור ולדרוש כן תרבה המבוכה וכן ילכו חשך ולא אור; ואף כי אנכי "הגוי", הרחוק מדברי היהודים והיהדות כרחוק עם ישראל מארץ ישראל היום! רק דבר אחד אני יודע עם לבבי אל נכון ואותו – שפתי ברור מִלֵלו: היהודים דרושים לנו ולא נוכל לוַתֵּר עליהם. ואולם גם למנוע את כלם ממך לא נוכל, פן תהיה זאת לנו לחרפה לפני הקהל… על כן הבה נעשה מישרים וזאת עשה: הוצא את שלישית היהודים או את מחציתם, והושב אותם בטכסס, כאשר עם לבבך, והיו לשום יד ושם לדגל רומניה בקצוי ארץ רחוקים, כמשפט בני עמך מספרד ועד הֵנה. והחצי יהיה לנו והיו אלה לשעיר החטאת לבעלי השלטון מול העם ואלה להיטיב ולכלול את הלשון ואת הספרות הרומנית ולהפוך את ספרותנו, הבצה הבודדה והקופאה הזאת, לזרועות השטף של ים גדול ורחב ידים, ים האנושות, כאשר עשו וכאשר הם עושים עד היום הזה ללשון עם ועם ולספרותו. אלה ישמרו משמרת גדלנו בערי הקצוות – ערי החוף וערי הגבול – ששם רבו האספסוף, המחזיקים איש איש בלשון עמו, על יושבי הארץ מקדם, והיו היהודים בתוכם היסוד המחזיק והמשַמר ללשוננו ולתרבותנו; ואלה יעשירו בפרי זעת אפיהם את הממשלה ואת פקידיה ואת שוטריה המשחרים לטרף, והחזיקו, באונס או ברצון, בידי כתבי העתים אשר למפלגות הממשלה, למען יקראו ולמען ישמעו חרפתם יום יום, והיו הראשונים בחותמים ובמתנדבים אלפים ורבבות מדי השמיע על נדבות לכל צרך לאומי, שכם אחד על בני אזרח הארץ; ואלה… אך מה אוסיף עוד לספור ולמנות את כל יתרונותיהם והם אחיך בני עמך ופן יגבה לבבכם, אתם היהודים בני חו"ל, כשמעכם ויספתם עוד לבקש ליהודים בני ארצי לא רק זכיות, כאשר אתם עושים היום, כי אם גם שׂוֹם תשימו עלינו מס גדול מנשוא לכל נפש יהודי אשר תשאירו לנו – וסוף סוף הן כל אלה וכאלה כלולים יחד בתפקיד אחד: להיות דֹמן לאדמת רומניה, כאשר אמרתי. אל ירע בעיניך המבטא הזה; הלא אנכי אך את אשר יהגה לבבי אגיד והיהודים הם לא כן ידַמו, כאשר ראינו. נס נא דָבר אליהם בהצעתך, אשר שמת לפני ממשלתי – אם לא על פניך יברכוך וגערו בך, כאשר גערו במשה לפנים במצרים, ואמרו אליך: “חדל ממנו ונעבדה את רומניה”.

ככלות ציר רומניה לדבר – ויברך אותו היהודי־האמריקני ויצא מאת פניו, להועץ עם חבריו על כל הדברים האלה.

---

מִשְׁפַּט הָעֲשׁוּקִים

מאת

מנחם מבש"ן

דברי עונות גברו על הארץ, כבדו על כל היקום, פרצו עברו גבולות עולם, עד אשר רגזו מוסדות תבל, רעשו השמים ושמי השמים ותהי לחרדת אלהים. והמזלות התקועים איש איש בגלגלו, נרעשו גם המה, חרגו ממסגרותם, התנערו, התעוררו, עלו וירדו ויחליפו את משמרותיהם כאשר בהיות המבול, בהפָּתח ארֻבּות השמים. וירד מאדים מן הרקיע השלישי ושרביט הברזל, חמוץ־דם, בידו ויגע בראש שרביטו בארץ – ויתגעשו ויתהוללו ראשיה וישאפו דם, ויהי מבול דמים על הארץ כחמש שנים. מאדים כלה מלאכתו ויָשב ויעל על מקומו וצדק אחז בעקב אחיו, ירד מן הרקיע השני עד השביעי, נשקף משמים ארץ, אל מול פריז המעטירה; שם ישבו כסאות למשפט, שם נועדו איתני ארץ הנשארים אחרי המבול, צדק אזור מתניהם ושבט מישור בידם, וישבו לשפוט תבל בצדק ולאומים במישרים. והקול נשמע על ארץ רבה ויבאו כל עשוק ורצוץ, כל בזוז ושסוי, כל בעל דברים, ויגישו איש את דבריו ואיש את תלונתו וידרשו משפט בשער – ומשפטם נעשה.

ויבאו בתוך הבאים מלאכי שני עמים נִגָשִׂים ונַענים – העם הארמני והעם היהודי.

ויספרו ראשונה הארמנים את כל התלאה אשר מצאָתָם זה דור דורים מיד הטורקים, מן השולטן ועד הפחות, ואת ההרג הרב אשר נעשה בהם תמיד לעיני אירפה, בעוד היות הארץ יושבת ושוקטת ואף כי בהתחולל סער המלחמה; וידרשו מאת השופטים, כי ישיבו את שבותם וכי יתנו להם נקמות באויביהם.

ויאמרו להם השופטים:

– הנה אויבכם נשבר לעיניכם, פור התפוררה טורקיה, עריה נלכדו, רֹב בניה נפלו במלחמה, ועוד יד המשפט נטויה עליה; כמעט נשאיר לה שארית להיותה ממלכה שפלה בתוך העמים, אשר לפנים היתה חתיתה עליהם – ואתם תבקשו לכם נקמות? הכמוכם כיהודים? אם אלהיכם אל נקמות ולא אלהי החסד והרחמים? גם הנה לא אך יד הטורקים לבדם היתה בכם: הֻכּיתם מיד אחיכם, מיד עשו, כאשר נגזרתם מיד שכנכם ישמעאל, זה גזר על ימין וזה אכל על שמאל. כחטה הנתונה בין רחים ורכב כן נלחצתם מזה ומזה. וגם ידוע ידע לבבכם, כי פעמים רבות אתם עוררתם עליכם את רוח הטורקים ואת ידם, בהיות לכם דבירם בסתר עם רוסיה, האורב היושב לה על צַלְעהּ, ותקשרו עליה יחד – ותתך עליכם חמת נקם ושִלם. ואירפה – היא חזקה את ידי הטורקים, כי כל הממלכות והעמים בקשו לקנות לב טורקיה, להטותה אליהם ולהכריע בה את כף המאזנים בהליכות העולם והמדינות; וימשכוה חסד ויעלימו עין מכל רעותיה, ויעלו את הארמנים על מזבחה לרצון להם לפני “השער הגבוה” – ואתם תבקשו נקם מהטורקים, נקם מאויבכם אחרי נפלו? למה זה! מה בצע בדם שאריתם ברדתם כמעט כלם אל שחת? ואולם ארצכם הנה היא מוּשבה לכם והיתה זאת לכפר פניכם על העול ועל החמס אשר נשאתם מיד הטורקים, מיד הרוסים – ומיד אירפה.

אך הארמנים הקשו את לבם ויאמרו: נקם! נקם! אבֵּי דרי – חושבנא: העם אשר כִלנו ואשר דִמה לנו, נשמדנו מהתיצב בכל גבול טורקיה – ינתן לנו שבעה אנשים מגדולי בניו והוקענום למֹלך בגבעת קושטא על שפת בוספור, אשר בלע לילה לילה אלפי אנשים צרורים בשקים…

וינתן להם; כי היתה עת רצון, עת עשות צדקות ומשפטים לכל עשוקים. והשופט הראש קרץ בעיניו, וקו יצא מפריז ועד קושטא וינועו אמות הספים ב“אילדיז קיוסק” – והטורקים יושבים כסאות למשפט גם הם, תופשים, אוסרים, דנים את גדוליהם אשר כמוהם היתה ידם בארמנים עַם חרמם לרעה, אשר על פיהם וברוחם עשו בם את כל המעשים ההם, שופטים אותם למאסר, לעבודת פרך, לגלות, למות – היד השמאלית קוצצת את היד הימנית על מעשי חמסה.

עד צדק ישוב משפט.

ועם ישראל, אשר היה מנעוריו ועד עתה השה לעולה על מזבחות כל הגוים וישא ויסבול ויוֹחל יחיל ודוּמם “עד ישקיף וירא ה' משמים”, התעורר גם הוא, כי כשל כח הסבל וכי שמע, כי עושים משפט וצדק על גפי מרומי קרת, – וישלח מלאכיו פריזה להוציא לאור משפטו גם הוא. וכראות אותם השופטים ויתלחשו איש אל אחיו לאמר: – הנה בני ישראל, עבדי אל נקמות, באים לדרוש משפט. ועתה הנה נא ידענו כי רב, כי עצום, כי נורא מאד החשבון אשר בין העם הזה ובין כל העמים, שבעתים מחשבון העמים עם גרמניה היום – ואם נמצה עֹמק הדין מי יעמוד לפניו בדין? מי יוכל למלאות כל משאלותיו, ובמה יכפרו פניו על אחת מני אלף? הבה נראה… – ובטרם יפתחו מלאכי היהודים את פיהם, ויאמר אליהם ראש השופטים:

– היום נשברה זרוע עַם רשע, אשר שָׂם כח לקו ועריצות למשקֹלת, ומעתה עולם חדש, עולם־חסד יבָּנה; צדק, צדק ומשפט מכון כסאנו, צדק אזור מתנינו, עשֹה נעשה משפט לכל העשוקים, נָתֹן נִתּן גם לכם כֹפר ושִלוּמים. ועתה אמנם כי רבות סבלתם אתם ואבותיכם, הרגו, שרפו, רמסו אתכם בכל דור, בכל גוי, בכל ממלכה לאלפים ולרבבות ויתרם שמו למנוד־ראש, לחרפת אדם. שנאה נושנה היא, מורשת אבות, נחלת דורות רבים, מנת כל הגוים, טִפחוה ורִבּוה הורים ומורים, כהנים ושרים, חכמים ואוילים – ומי יעמוד לפניה? גם היום עודנה כגחלת המתלקחת פעם בפעם מתחת לגל האפר לכל רוח פי רשע… לא ננַקה דמכם, אך לא נִקיתם גם אתם. לוּ השכילו גדולכים מקדם להקים את האחוה בין ישראל לעמים תחת קיר הברזל אשר הקימו, להביא בלב הרחוקים, בקרבתם אליהם, את הדעת, כי לא עם זעום ה' עם ישראל, כי אם עם נבחר וטוב, עם סגולה, גוי קדוש מכל העמים (כאשר יאמינו יחידים שרידים בגוים עד היום הזה – והם לא יוכלו להושיע לכם, כי לא בידם לב העם); או לוּ הואלתם היום להתבולל בעמי הארץ (כעצת רבים מבני עמכם המה, וכמעשיהם), כי אז מה שונה היה גורלכם וחלקכם בחיים! אז היתה כל הארץ לפניכם ולא היה עליכם לבקש לכם מפלט בפלשטינה הקטנה; אז “רקדתם על כל החתונות” ולא התבוששתם: יסדתם אגודה, “חובבי הארץ הקדושה”, להלחם בציונים ובציונות ולעזור לסורים לשום את ארץ ישראל לזנַב־סוריה – כמעשה יוסף רינך; התערבתם ב“מחלוקת לשם שמים” אשר בין הנוצרים הרומים הקתולים ובין הנוצרים היונים האורתודוכסים על אדות מקדש סופיה בקושטא, אשר אלה ואלה מבקשים עתה להוציאו מיד הטורקים ולהשיבו אליהם, ותחת “פלשתינה ליהודים!” קראתם בקהל רב בפה ובכתב, יחד עם הכמרים והכהנים הנוצרים: “מקדש סופיה ליונים!” – כמעשה יהודים ידועים באמריקה היום; אז היו בניכם או נכדיכם מיטיבים את לבם בציד חיה ועוף בשדה ובציד אדם, יהודים גדולים וקטנים, בערים – בפולין, באוקרינה וברומניה; אז… אך מה נֹאמר ומה נדבר עוד, הן עם קשה־עֹרף אתם מעולם – לכו בדרך לבכם. ואנחנו מה נעשה לכם אפוא היום? הן לא נוכל להכביד אכפנו על הפולנים ועל הרומנים ואל האוקרינים, השבים והופכים ידיהם בכם גם היום, – לא נוכל להמריצם כי ישפטו את פורעי הפרעות: הן לא כפולנים כטורקים ולא דם הארמנים דמכם – הלא סוף סוף… אך יהודים אתם. גם הנה עם פולין עתה, עם זו יצרנו לנו ל… אך לא נעלה במעלות על מזבח¹ הפוליטיקה הגבוהה (אשר לא תגָלה ערותכם עליו? – בקשו מלאכי היהודים לאמר; אך התאפקו ועצרו במלים), אשר כבודה הסתר דבר. ובכן – אל תקשו לבבכם גם אתם, אל תקשו לשאול ואל תכבידו עלינו את מעשה הצדק והמשפט (כאשר ישבתו הורגיכם ושולליכם ממלאכתם בפולניה ובאוקרינה – הן גם החרב האוכלת ביהודים לא לנצח תאכל – נשלח משלחת מלאכים לבקרת). ראו, הננו אומרים להשיב לכם את ארץ אבותיכם או לתת לכם חלק ונחלה בתוכה, והיתה זאת לכם לכפר פניכם. רק משפט נקם, כאשר בקשו הארמנים, אל תבקשו. הלא… אך יהודים אתם – המעט לכם, בני ישראל?

ויענו מלאכי היהודים ויאמרו:

– אם גדולינו גדרו עליהם ועלינו לבלתי קרב אל הגוים, הלא היתה זאת למען העמיד אותנו בחיים. לוּ התבוללנו בהם כי אז נמלטנו משנאה, מלחץ, מצרות, אך לא היינו עוד בארץ – היינו כאיש אשר יכרות ראשו למען יֵחלץ מכאב שִנים. – ועתה אמנם כי אל נקמות ה' ולו אנחנו, עמו, בניו ועבדיו, אך הנה חשבוננו עם העמים רחב מני ים, עמֹק מתהום רבה, שאול ואבדון אין די נקם וכל משפטי שמים וארץ אין די גמולות. לא נקם כי אם סליחה – זאת אִמרתנו, זה משא נפשנו. גם על הנבלות הנעשות עמנו היום לא נבקש נקמות. אם עם היוצא לחפשי מתחת עֹל ברזל מוצא את לבו לעת כזאת לאיבה, לאכזריות רֶשע, לפרוע פרעות בעם היושב לבטח עמו, להרוס בתים על יושביהם, לשרוף בתי תפלה על באיהם, לרחוץ רגליו בדם נקיים; תחת אשר ידבנו לבו ביום שמחתו להפיק נפשו לכל, לחבק בזרועות אהבה אוהבים ושונאים – או אהובים ושנואים – ולקרא שלום שלום לרחוק ולקרוב (כאשר עשו הטורקים הפראים ביום צאתם לחפשי מתחת יד אדונים קשה); אם זאת חנכת העם ביום הִגָאל אותו, ביום נשוֹא את ראשו בתוך העמים – תִּכָּתב זאת לדור אחרון ודברי הימים ישפטו בתמים. אנחנו לא נשָפט עם רוצחינו, בחבורתם לא ירפא לנו והדמים המֻגָרים ארצה לא יֵאספו. אנחנו זאת שאלתנו: השיבו לנו את ארצנו ומצאנו מנוח לכף רגלנו אחרי אלפי שנות נדודים; ואולי משם נוכל להשלים את לִקחֵנו וללַמד לגוים גם תורת האדם אחרי למדנו אותם דעת אלהים. ואם הנר אשר נשאנו לפני הגוים להאיר להם, היה לנו ולאבותינו למוקדי עולם – לא נזכור ראשונות, לא ידון רוחנו בהם לעולם. השיבו לנו את ארצנו, ארץ אבות, ואשר יוסיפו מן היהודים לשבת בארצות הגוים – עליהם צוו נא את הגוים, אשר בידכם גורלם, ולא יוסיפו עוד לדכאם ולעשקם ולגזול משפטם; יהיו נא היהודים באשר הם שם, ברוסיה, בגרמניה, בפולין, ברומניה כאזרח הארץ לכל דברי העם וכבני ישראל לכל דברי תרבות ודת, – והיה זה לנו שִלוּמים וכֹפר על כל אשר סבלנו מיד הגוים עד כה, ועל דמנו השפוך…

ויאמרו השופטים לעשות כן, ויגמרו להשיב את ארץ ישראל לעם היהודי או לתת לו יד בתוכה; אך להיטיב גורל הנשארים בארצות הגוים אשר לא יהיו עוד כעפר לדוש, לשום לנפוצות ישראל חק ומשפט בספר־ברית־העמים אשר כתבו – שכחו ביום המעשה².

עד צדק ישוב משפט.

---

הַבִּקֹרֶת

מאת

מנחם מבש"ן

ימים רבים היתה מלחמה לחית־היער אשה עם אחותה ועדה עם רעותה, אריות, נמרים, זאבים וכל בני־שחץ, ותרב בם תאניה ואניה, שַׁמה ושאיה, ויער ומלואו היו לחרדת אלהים. עד אשר נועדו שאריתם, כל אדיר בהררי־טרף, וישבו כסאות לשלום ויכרתו ברית ויחוקקו חקים ויקַימו ויקבלו עליהם ועל כל הנלוים עליהם: שלום־עולמים, צדק ומשפט לרחוק ולקרוב, לכל כושל, לכל נרדף ולכל נפש נענה – כלם פרי השלום יאכלו ובצל כנפי הצדק יחסיו; לא ישא עוד חי אל חי קרן, מלתעות ופרסה, לא ירעו ולא ישחיתו ביער ובכל מסביו ובכל גבולו סביב. גם משכן כל מסכן וכל דל בעמיו, מנקרות השפנים ועד גדרות צאן ועד כלוב־עוף, יהיו מעתה למשכנות מבטחים,למנוחות שאננות.

ושם על גבול היער במורד, בין הררי־טרף ובין שדי־מרעה ואחו, גדרות צאן, כבשים ועזים – צאן אובדות, אשר נדחו מגדרותיהן ואשר שכחו רבצן זה כמה ותהיינה תועות בין מעונות אריות והררי נמרים ומערות זאבים. וישבו הכבשים בגבולות מהשכנות הנמרים כימים אשר ישבו, ויחסו בצלם ויהיו להם למס, גז צמרם, חלבם, בכורות פרי בטנם להם היו, והמה מרמס רגליהם רעו ומִרפש פרסותיהם שתו. ואחר, בהיות רוח־החיה על הנמרים, התנפלו עליהם ויעשו בהם הרג רב; ושאריתם נפוצו הנה והנה ויתעו לבלי מנוח, עד אשר באו מִנוּד בארץ אל הבקעה הגדולה, אל גבול מעונות הזאבים – ויהיו אלה להם מגן ומחסה ימים. וישתו את חלבם ויגֹזו את צמרם וימרטו אותם גם מָרוֹט עִם עורם ועִם בשרם ויעשו עמהם בתעלוליהם ובזדון לבם מעשים אשר לא יֵעשו; כבודם מעליהם הפשיטו, את חייהם מררו, את יגיעם אכלו, אך את נפשם חִיו. וכי נלאו ברֹב הימים להבליג על רוח־החיה העורגת לטרף, ויקומו על הכבשים חוסיהם ויתנום להרג ולמשסה. ויפוצו פליטיהם הנה והנה לבקש חסות חדשה בצל אבירים חדשים, כי את מכורותיהם ואת מולדותיהם מקדם שכחו זה כמה, וכי זכרו או כי הזכירו אותם, ותהי להם זאת זכרון כהה, כליון־נפש עצור, חזיון רחוק כחלום בהקיץ, אשר אין אחרית ואין מעשה ואין ידים לו.

הזאבים הניחו את רוחם בכבשים ואחר נתנו חנינה לשארית הפליטה (זכרו כי גם בחייהם יש חֵפץ – גֵז וחָלב ושכם לסבול) ויתנום לשבת בתוכם כתמול שלשם. וגם אלה מהרו שכחו את אשר עבר עליהם ותהי להם כל החזות הקשה כיום אתמול כי יעבור (לחלשים, אשר נמנעה מהם יכֹלת־נקם ושִׁלם, נתן אלהים יתרון־שכחה – לנַשׁוֹתם את כל עמלם פעם בפעם); וישובו וישבו בצלם ויטו שכמם לסבול, – וסבלותם רבו עליהם מיום ליום, כי הזאבים לא שִׁנו את דרכם.

ויהי בצאת דבר השלום והצדק מלפני אדירי היער, ותבא השמועה אל גדרות הצאן, אשר בגבול מעונות הזאבים, ותהי להם למשיב נפש. התמימים שמעו את הבשורה וימהרו ויחלטו ממנה, רבו מאד להחזיק במלה אשר התמלטה מפי האבירים, להתרפק עליה ולשומה להם למשען־עֹז, לפֶתח תקוה לחיים חדשים!

אך הזאבים לא שמעו או לא שמו על לב, ויוסיפו לקַצות בחוסיהם וימנעו מהם מרעה ואחו ויענום וירעיבום וגם נתנו אותם להרג ולמשסה ימים רבים.

ותעל שועת הכבשים היערה, ביד האילים והעתודים ההולכים לפניהם השמיעו קול ברמה, קול זעקת שבר, זעקת חמס: הושיעו אדירי היער, אילי הצדק, כי כלתה אלינו הרעה – הזאבים רומסים, טורפים, פורעים בנו פרעות יום יום ואין בידם מציל!

והזאבים רמסו, טרפו – אכלו ומחו פיהם ואמרו: לא פעלנו און. ואדירי היער אז מסֻבּלים ברֹב עבודה: בחַלק שלל, בהַצב גבולות, בעשות משפט וצדק, בהשקיט ארץ ממלחמות חדשות אשר שבו פרצו כה וכה בעוד כל שלחנות מלאים ספרי ברית לשלום־עולמים כתובים וחתומים עתה מקרוב, – ולא פנו אל הכבשים ואל זעקותיהם ימים רבים.

וכאשר התעוררו לאחרונה, מרֹב עשוקים יזעקו, ואזניהם הקשיבו קשב, – ויאמרו: בקרת תהיה, ולא יֵצא משפט מעֻקל. נשלחה אנשים מנאמני היער לחקור ולדרוש הדבר, לדעת הכצעקתם הבאה אלינו עשו הזאבים, האמנם זעקות הכבשים אלה (הן המה לא הסכינו כיום להשמיע במרום קולם!…) ונחלי הדם הנגרים עד לב היער דמם הוא, ולהבות האש המשתרעות כנהר־די־נור עד לפני כסאותינו – אש שרפת מעונותיהם הנה? – ונראה ונדע את אשר נעשה.

וישלח ראש אדירי היער את השועל, ויאמר: לך, ראה מה לכבשים ולזאבים, והודיענו דבר.

וילך השועל לחקור דבר – ויתע בדרך ויבא עד גדרות התרנגולים ויטרוף ויחַנק כנפשו שבעו, ולא זכר את מלאכוּתו וישכחֶהָ. ולשולחיו גם הם היו ענינים רבים אחרים לענות בם, ומשפט הכבשים נשכח מלבם.

וירבו הימים והכבשים עודם נרדפים ומיטב בחוריהם נופלים לפני הזאבים ההורגים בהם יום יום – וזעקתם שבה עלתה לפני אדירי היער.

וישלחו חוקר־דין שני – זאב זקן ונשוא פנים והוא נזיר מבּשר זה כמה (כי קהו שִניו משֵׂיבוֹ) ורֵעים לו בתוך אילי הצאן. ויאמרו: לך, ראה ודע – והשב אמרים אמת לשולחיך.

וילך ויבא אל הזאבים חבריו וישאל וידרוש ויחקור – ויאמרו: אין הרגות ואין פרעות, אין פרץ ואין צוחה – שוטנים הוציאו עלינו דבה למען הבאיש את ריחנו.

וישב הזאב עם חבריו ימים או עשור והמה עושים בכבשים כרצונם וסביביו נשערה מאד: גדרות נהרסו, מעונות נשרפו, ואנקות חללים ונחלי דם ותמרות עשן ואש – והזקן לא ראה ולא שמע, כי כהו עיניו מראות ואזניו כבדו משמוע.

ויָשב חוקר הדין ויאמר: אין דבר; השמועות – שוא דברו. – ולא נעשה משפט לעשוקים גם בפעם הזאת.

והזאבים ראו כי היה המשפט למשפח ולא שבו ממשובותיהם וגם הגדל הגדילו מעשיהם, ויטרפו טרף מבּקר עד ערב וישׂסו ויבֹסו ויַרבו חלל ויאכלו עַד ויחַלקו שלל. ופליטי הכבשים אחזו דרכם גם המה וישובו ויזעקו חמס בשער באזני אדירי היער. ואלה שלחו מלפניהם חוקר־דין שלישי – שחל זרזיר־מתנים, פקוּח עינים ואזנים, אשר ממנו לא יפלא ולא יסתר כל דבר.

ויבא ויחקור וידרוש והנה אמת נכון הדבר: הזאבים הורגים בכבשים. אך הזאבים הגידו לו וגם העידו עדים מישרי לב בעדתם, כי הכבשים מתגרים בם, האילים הרימו למרום קרנם, התישים מתגאים על זקנם, מנגחים בקרניהם את הזאבים, שולחים שן באכלם, מדברים תהפוכות ושואפים מהפכות, ובמועדיהם יביעו יהמיו, על חדשות לא באות ולא היו: עת יחדלו מגִנים וחוסים, שרי מסים ושוסים, אין סֵבל ואין עֹל כי אם משפט אחד לכל, דב וטָלֶה יחסו בצל עָלֶה וזאב וכבש¹ יחד ירעו עשב… ועוד דברי הבל ורעות רוח כאלה וכאלה, לא נשמעו ביער מאז היותו. סוף דבר, הכבשים אשמים בכל הרעה והזאבים העשוקים אך על נפשם יעמֹדו ולצריהם כמדתם ימֹדו. גם הנה הכבשים ומליציהם מרבים מספר חלליהם, העשרות היו למאות והמאות – לאלפים והשקרים יוצאים על פני חוץ כחִצים עפים: העל עון פלילי כזה לא יפקדו הזאבים שומרי אמונים? העל אלה לא יתנו גו הפושעים למכים וזקנם – למורטים? ומה השלום ומה הצדק אם תהיה האמת נעדרת?…

ויָשב חוקר הדין ויספר לשולחיו ככל הדברים והאמת האלה. וישמעו השופטים ויאמינו, ואם יש אשר השיבום שעפיהם ובתוכם השתומם לבם – ויעמידו את פניהם ויהיו כמאמינים גם הם.

כמעט גמרו אֹמר, הסירו מלפניהם את הענין הרע הזה אל אחרי הדלת והמזוזה וישובו לענות בכל הדבר הגדול אשר לסדר היום: חַלק שלל, הַשבּת מדָנים בין עצומים, שׂוּם המעקשים – פרי ברית השלום – למישור, והנה קם לכבשים, המֻכּים והנרדפים ביד עושקיהם, מליצים ישרי לב מתוך אבירי החיה אשר בקצה היער האחר מעֵבר לאגם הגדול, כי עלתה זעקתם לפניהם גם הם ותעורר תלונות בקהלם. אמנם רבת נדונו, רבת התוכחו אלה עם אלה, אבירי קצה היער מזה עם רעיהם, השופטים הראשונים, אשר בקצה היער מזה. “עד מתי” – אמרו אלה לאלה – “עד מתי לעדה התמימה הזאת, אשר מלה כסלע, דבר חית־יער כדבר אלהים, כאש־דת למו! ואם כזה וכזה נבשר צדק, נשמיע שלום – היגור זאב עם כבש ולא יהיה לו לטרף? האמנם ידַמו בנפשותם לשבת בטח, למצא שלום, לאכול טוב כל עוד יבחרו לחסות בצל החיה?… ומה האמללים האלה מבקשים, ומה להם שככה ירעישו עולמות, וחוללו יערות? הנצא למלחמה בגללם על הזאבים שארֵנו, עצמנו ובשרנו? ואם יפלו עוד מאות או אלפים מכל המונם – הנם ככל המון הכבשים אשר תמו בדורותם; הן זה גורלם מאז וזאת תעודתם להיות טרף לשִני הזאבים! עוד ישָׁארו מהם כאשר ישארו – והיה פרי הצדק והשלום לנותרים, אם באמת תעבור רוח חדשה על הארץ… בכל זאת ננסה עוד הפעם לחקור משפט ונראה איך יפול דבר”.

ויהי הרביעי אשר שֻלח מטעם השופטים, אשר מקצה היער האחר, לדין דין הכבשים, איל בחור וטוב, אשר היו לו מהלכים בין אבירי היער ויסכון אל דרכיהם וייליל עם הזאבים ומן הכבשים, אחיו בני עמו, רחק לבו. ויבא הוא ואחוזת מרעהו, סופרים, מזכירים, נושאי כלים, ויתהלך בין שני המחנות ויַחלק אל אלה ואל אלה וידבר שלום לכל. ויאמר לכבשים: אחיכם אני, אבי ואמי בתוככם ישבו לפנים; ויאמר לזאבים: אל תיראו, כי לא יקרכם עון; לא לחקור עונות ולהזכיר ראשונות באתי, כי אם לשפות שלום ולקרב רחוקים. וירב לשבת במקום המשפט, במקום הרֶשע, ולהתהלך כה וכה ולדבר תהפוכות לאלה ולעשות חֹנף לאלה – וכל הדברים יגעים, נמשכים, סבוכים ומסֻבּכים, הזאבים אינם יראים מפניו והכבשים אינם מאמינים בו. רק השערוריות והפרעות עודן נעשות כה וכה כתמול שלשם, השודד שודד והטורף טורף ודמעות עשוקים ואנקות מעֻנים ומֻכּים, כי עוד לא תמה הבקרת – ועוד לא כלו הצאן.

---

יָשֵׁן הוּא

מאת

מנחם מבש"ן

ממרחקים בא. איש לא ידע מאין, איש לא זכר מתי בא. ובאירפה אוה למושב לו. ויעש זקנו ויסלסל שפמו לשומו כתֹאר שפם־השופטים; וישם פאה נכרית על ראשו, וילבש בגדי שרד ויהי לאזרח אירפה, ויקָרא לו הצדק האירפי.

מראהו ותארו? לא ברורים, לא בהירים. ויש אשר יֵראה לאנשים שונים, לעמים שונים במראות שונים. לאלה נדמה כהר, ולאלה – כחוט השערה. אלה ראו אותו כצעיר מלא חיים ואוֹן, ער ועונה ומהיר משפט, עיניו, כעיני הנשר, משוטטות בכל הארץ, אזניו קשובות לכל אנחה חרישית, וידו נטויה לדכא כל עושק. ואלה ראוהו כשָׂב בָּלֶה רפה ידים ואין אונים, גֹוֵע מזֹקן, תרדמה תעופנו, תנומה תשופנו, עיניו קמו מראות ואזניו כבדו משמוע וכי יעשה משפט רגע אחד – וצנח על כסאו עיף, יגע והלוּם־שֵׁנה.

וישב לכסא וישפוט בין עם לעם, ויהי מגן לכל עשוק וגזול, לכל נרדף ורצוץ־משפט.

אך העבודה רבה עליו, כי רבים המהומות והעשוקים יום יום פעם בכֹה ופעם בכה, ויש אשר ינוח מעט מעמלו, ויש אשר יפָּקד מקומו במקום המשפט, כי שיג לו וכי דרך לו; וכי יֵעשו אז עמל ואון – ועשה משפט בשובו מדרכו או בקומו ממנוחתו, אם לא ישָׁכח הדבר מרֹב ענין ומפני דברי עונות חדשים ומשפטים חדשים.

ובאחרית המאה השמונה עשרה למספר העמים היו באירפה צלמות ולא סדרים, זמיר עריצים ושועת עניים, מעטים אכלו ויתעדנו ורבים נאנחו מעֹני ומרֹב עבודה, שחחו תחתם מכֹבד משא מלך ושרים, – ויתעורר צדק ויתן חרבו ביד הצרפתים ויאמר: לכו ועשו משפט וצדקה בארץ. וילכו הצרפתים ויעשו משפט וצדקה בארץ וימשילו את הצדק באירפה. חמש ועשרים שנה האריכו המלחמות, דם אדם נשפך כמים, נפשות נקיות לאין מספר ספו תמו, אך “בחטוב עצים מיער יפלו כפיסים מאחרי הגרזן” – ופרי המלחמות והמהפכות: חפש, אחוה ושווי־זכיות לכל בני האדם.

אחרי כן נעשו באירפה מעשים אשר לא יעשו: בגרמניה התנפלו על היהודים בעיר ועיר ויפרעו בהם פרעות, אחרי עזרם לעם הארץ בנפשותם לשבור עֹל הצרפתים; בפריז הכינו רוקמי מזמות “בחלונות הגבוהים” שערורת דמשק, אשר נִתּכה כשׁד פתאם על היהודים יושבי העיר הזאת ותבא עליהם צרות רבות ורעות; ואחר: “מחזה” טיסא־אֶסלר, “ענין” דריפוס, “משפטי” הילזנר וביליס, “סופות בנגב”, אשר מִלאו את עלילות חמלניצקי וגונטו ואשר נשנו הלוך והשָׁנות בימי עשרות שנים, חקי עמל ואכזריות רֶשע ברומניה בימי יובל שנים עד לאין תקומה, וכאלה וכאלה. והיהודים – כי להם נעשו כל המעשים האלה – פנו כה וכה, בקשו את הצדק האירפי, בקשוהו לזעוק אליו חמס, לדרוש משפט, – בקשוהו ולא מצאוהו. לא נודע מקומו איה. ארץ אחת אמרה: לא בי הוא, השניה: לא ידעתיו, והשלישית: יצא מאתנו זה כמה. ויש אשר תעלה זעקת היהודים השדודים השמימה, כי אמרו: אולי עלה שמימה, כי עיפה נפשו לחמַס־ארץ, ושמע משם ועשה משפטנו. זעקותיהם בקעו עברו כל שבעת הרקיעים – אך אליו לא הגיעו והוא ופעלו לא נראו אליהם.

וירבו הימים ותמָלא אירפה חמס, הרתה עמל וילדה רֶשע, עריצים נשאו ראש, דכאו בזרוע עוזם ארצות ועמים, כל הארץ מלאה מחנות צבא עד אפס מקום, להט החרב התהפך על גוי ואדם, הברזל אכל את הכסף ואת הזהב ואת כל חלב הארץ וכל יגיע כפים, כל העמים נאנחים, חרדים, דואגים, מתעתדים לשואה כי תבא ותהפוך ארץ. השואה באה, מבול דם שטף ארץ ומלואה, ערים נהרסו, ארצות נשמו, תהו ובהו וחשך!

ויתעורר צדק ויחזק את עמי המערב על אויביהם; זרוע עריצים נשברה, הגבוהים השפלו והשפלים גבהו, עמים קטנים מדֻכָּאים יצאו מתחת יד לוחציהם, והוא כונן למשפט כסאו ויעש נקמות בעושקים ובלוחצים וישב עליהם את אונם.

עוד הצדק האירפי עושה הֵנה והנה לדכא כל עושק וכל זדון, לשפוט עמים במישרים. לשפות שלום לאירפה ושועת היהודים עולה מארצות מזרח: זדים קמו עליהם, עם נבל שם פניו בהם לכלותם, ובתים נהרסים ובתי כנסת נשרפים על הנמלטים אליהם, וזקנים נשחטים ועוללים נדקרים ונפשות טהורות מחֻללות, נרמסות. ההמונים וראשיהם, החילים ומצביאיהם פורעים, שוללים, רומסים, טורפים, והשלטונות יִרדו על ידיהם ותאחז ב“משפט” ידם על עם חרמם. וצירי הממשלות הגדולות יעלימו עין מכל הנבלות אשר לשמען תרגז ארץ תחתיה, או יכסו עליהן ועל עושיהן בדברי שקר, בעדות כזבים. והיהודים זועקים חמס, מבקשים מגן ועזר מצרה, ואנשי לבב מבני עם ועם נאספים באמריקה ובאירפה, קוראים חמס גם הם, משמיעים במרום קולם, קול תלונות נמרצות, קול דורשי משפט. עוד אלה קוראים ושמועות חדשות באות – שמועה על שמועה, הוה על הוה: פרעות חדשות, הרגות חדשות, עולל יעוללו כגפן שארית ישראל…

גם בפריז, מקום מושב הצדק האירפי היום, אספו מקהלות, זעקו חמס, קראו באזניו קול גדול: – הצדק עננו! עורה נא, התעוררה נא ולכה לישועתה לעם נרדף! יֵצא דבר מלפניך! עצור זרוע רשע! השב יד המשחית!

ואין קול ואין עונה. ואין צדק ואין משפט.

אנה הלך, אנה פנה “הצדק האירפי” הפעם?

הוי, מה רבה עליו העבודה בשומו משפט ומישרים בין עם לעם; הה, מה עיף הוא מכל עמלו אשר עמל זה ימים, זה ירחים! עת לו גם הוא לנוח מעט, לשבות ממלאכתו ולהנפש.

והוא נח.

הצדק האירפי ישן.

הכי מקרה היה לו, כי ישן בעת הכן מטבח ביהודים; אם מקרה ופגע רע היו ליהודים, כי קמו עליהם רשעים עת שבת צדק מכל מלאכתו?

אם כה ואם כה – “הצדק האירפי” ישן כעת…

---

הָעִבְרִים אֲשֶׁר הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים

מאת

מנחם מבש"ן

¹

הפלשתים רועשים, הפלשתים רוגשים, הפלשתים עורכים תהלוכות הומיות, וצלצל חרבות וצלצלי לשון נשמעים כל היום, גת היתה כגת עת ידרכו בה הדורכים והשיקו היקבים תירוש – וקצף…

הפלשתים יצאו זה עתה מתחת יד אדונים קשים: גוי כרתים, אשר משל בהם מאות שנים ממשל עריצים ולא נתן להם תקומה על אדמתם, נשבר שבר גדול, כשל ונפל לפני עם הצידונים ולפני בעלי בריתם, בני איי הים, וישָבר גם עֻלו מעל צואר גוים רבים בני ארץ הקדם. – והנה הצידונים אומרים לפרוש כנפיהם על הפלשתים ולשום משטרם בארצם – ולמצא חפצם גם הם בהגדילם מעשיהם בארץ מבֹרכת ה', רבת אוצרות אשר כזאת. אף יד בעלי בריתם תכון עמם בדבר הזה וזאת העצה היעוצה מאת כלם; באמרם: הפלשתים, אשר היתה להם החסות בצל הכרתים למחִתּה, לשום את ארצם לארץ חשך ולהורידם עשר מעלות אחורנית בכל ארחות חיים ודעת וכשרון, לא יוכלו כיום להנער ולהתפתח, לא יוכלו להרים קרן לארצם ולעמם אם לא בעזרת עם רב הכשרון וגדל־העלילה, אשר יהיה להם לעינים מספר שנים. – ואולם הפלשתים הגאיונים לא כן ידַמו; מבקשים המה לצאת פעם אחת מאפלה לאור גדול, מתכלית שפלות ועבדות אל ראש מרומי החפש וללכת קוממיות בטרם ייַשרו ידיהם ורגליהם מעקת הכבלים אשר היו עליהם עד יום אתמול. והנה הם חוגרים חֵמות, מתאזרים עֹז, נחלצים לצבא זקנים עם נערים, אבות ונינים יחד, מתעתדים לצאת לקראת הצידונים ולקדם פניהם בחרב. והעברים היושבים בתוכם, יוצאים גם הם עמהם, נספחים עליהם בתהלוכותם, שרים שירי פלשתים, מרוממים את סלף נסיכם, וקוראים פה אחד: הלאה הצידונים! ארץ פלשת לפלשתים! יצֹא נצא עמכם בצבאותיכם, הלחם נלחם יחדו לארץ מולדתנו!

ובעוד אלה יוצאים מחוריהם לשית ידם ופיהם עם הפלשתים לכל המונם ושאונם, מתחמקים אחיהם בני ציון העוברים בארץ להעיר ולעורר את רוח בני הגולה, אשר כהתה בקרבם מפני שבתם בתוך הגוים, ולהשיב לב אחים על אחיהם, – מתחמקים ובורחים אחד אחד מגת מפני רוח הקנאות אשר גברה בעיר ואשר מי יודע אם לא תֵהפך עוד מעט לרוח משחית ולרוח בער.

ורוח לבשה את עודד הנביא איש ירושלים, אשר נקרה אז בגת, ותבער כאש קנאתו למראה העבדות והחנופה, ויתיצב בתוך הקהל בראש הומיות ויקרא בחמת רוחו אל היהודים שָׁבֵי התהלוכה, לאמר: –

הוי עברים עורים, בנים סכלים לעם חכם ונבון, מה תהמו גם אתם עם הזאבים? מה לכם ולדברי הריבות אשר בין הפלשתים ובין הצידונים? החֵפץ הפלשתים חפצכם, אם משא נפשם – משא נפשכם? הן המה נתנו אתכם נבזים ושפלים בתוכם, נִשלו אתכם מעל האדמה, משדה ומכּרם, והנכם נלחצים במבואות צרים ולא מטֹהרים בירכתי העיר, תלוים על בלימה, נמקים בחֹסר כל ואין לכם בארץ הטובה והפוריה הזאת בלתי אם ראות עיניכם, – ומה יקחכם לבכם כיום לרוץ לפני מרכבותם ולהֵאחז בסבכי מלחמותם? הן התעה אלהים, או השטן, אתכם מארצכם וממולדתכם אל אדמת נכר ולא שמתם אל לב לשוב אליה בדורות האחרונים בהיות לאל ידכם לעשות, ויבאו שכניה מסביב וימלאו החרבה ושארית ישראל חיים כזרים על אדמתם, יושבים בתוכם אל בין עקרבים. ועתה הלא לכם לדעת כי הפלשתים צוררים לכם, כי נושאים הם עיניהם אל ארצכם (כי על כן יקראו לה מזרח־פלשת) וכי גם סלף נסיכם תהפוכות בלבו ובפיו עליכם ועל ארץ אחוזתכם: והיה היום תצאו עם הפלשתים לריב על הצידונים ומחר יקראו לכם לצאת בצבאותם בפשטם על ארץ ישראל – התשיבו את פניהם אז אחרי הִמָסרכם להם היום?… ראו, הנה היונים ובני עם ועם היושבים בגת עומדים מנגד למפיחי קריה, אינם נספחים עליהם בתהלוכותיהם, ואינם מתגרים בצידונים; ואתם נואלתם לשית ידכם עמהם ולהתעבר על ריב לא לכם: התמצאו אהבה, חן וכבוד על זאת? לא; השנאה לא תחדל, אך עליה ילָוה גם הבוז – מעתה יזילוכם שונאיכם, כי ראו ברפיון רוחכם!

עודד כִּלה לדבר וגם נגעו דבריו עד לב שומעיו, ויאמרו אלה בפיהם ואלה בלבם: כנים דבריו, הסכלנו עשֹה, לו הצדקה ולנו בשת הפנים.

אך הנה נמצאו גם אנשי בליעל בעם, בַּדֵּי־רקבון בעץ ישראל, ויעזו פניהם ויאמרו לו:

– איש־רוח משֻׁגע, לֵך לך אל ציון אשר ביהודה ושם תנבא ופה אל תוסיף עוד להפריד בין אחים, להעיר איבה בינינו ובין אחינו הפלישתים, פן מרה תהיה אחריתך!

ויאמר אליהם עודד: פלשתים־עברים, הנני הולך, כי אכף אגרופכם על פי; אך הבזאת שמתם לאַל דברי?

---

הָרַךְ וְהַטּוֹב

מאת

מנחם מבש"ן

¹

קשה היתה יציאת מצרים לישראל – ולא רק לישראל. אדוני הארץ, אשר צררו אותם תמיד ויענום וילחצום, נהפך לבם פתאם, כי מצאו בהם דברים טובים, ומעיהם המו להם: האלה ימָלטו כצבי מיד ולנו יש חפץ בהם, רב חפץ. הן הם יבנו לנו ערי מסכנות, הם יעבדו לנו עבודת־יד ועבודת־רוח, ייטיבו את לשוננו, ייַּפו את ספרותנו; הם יהיו היוצאים והבאים לפנינו בדברי המדינות אשר יהיו לנו עם שכנינו, כי נאמני־ארץ הם ונבוני דבר. אנחנו נלחצם והם יתרפסו לפנינו, אנחנו נרדפם והם יֵשבו בתוכנו, יתבוללו בנו, יטו שכמם לסבול והיו למס עובד – לא, לא יצאו מארצנו ולא יעשירו את שכנינו, את הכנעני ואת האמורי.

ובני ישראל לא יכלו לקום ולהתנער מעפר מצרים, כי התערו בארץ ויסכינו עם הגלות ועם כל רעוֹתיה, ויזכרו בפיהם את ארץ כנען וישירו שירי תקוה וגאולה וחפש – ואיש לא נשא את ידו ואת רגלו.

אך לקץ נלאו להֵענות ולהתרפס ולעבוד את מצרים, כי קם דור חדש אשר מאס בשפלות ובעבדות וישא נפשו אל ארץ אבותיו.

ולא אבו המצרים לשלחם, ויהי כי לא יכלו עוד לעצרם וישלחו בהם את כלביהם ויחרצו עליהם לשונם מסביב, קול גדול מאד.

ויצעקו בני ישראל אל משה ויט משה את מטהו ויחדלו הקולות, ולכל בני ישראל לא חרץ כלב לשונו עד צאתם.

ויבאו אל ארץ כנען, ארץ אבותיהם, לשבת על אדמתה לעבדה ולשמרה, כי הארץ רחבת ידים ועם בה מעט – והנה הכלבים חורצים עליהם לשון (במצרים נתנו עליהם בקולם על צאתם מן הארץ ובכנען – על בואם אליה). ועם הארץ, בשמעו את זעם לשונם, דִמה, כי גנבים באו לו, שודדי יום ושודדי לילה, ויקם עליהם וילחם בם ותמלא הארץ דמים.

ויבואו זקני ישראל אל יהושע בן־נון, מושל הארץ, ויאמרו:

הכלבים חורצים לנו לשונם ועם הארץ קם עלינו לקולם ושולח יד בנו וברכושנו. ועתה שיתה, אדוננו, מורא להם, געַר כלבי־ארץ ויחדלו לנבוח ולא יקום העם לקולם לשַׁדד רבצֵנו פעם בפעם.

ויהי באמרם אליו יום יום ולא שמע אליהם, ויאמרו:

אדוננו המושל, הן בצאתנו ממצרים לא הרבה הפריעו אותנו הכלבים בנבחם, כי נוסעים היינו ועוד מעט וגם הארץ וגם כלביה היו מאחרינו; ובכל זאת עשה משה עמָנו אות לטובה וישם מחסום לפי הנובחים, ועתה הנה לשבת בארץ באנו, לתת לה את כחנו, לפתוח מקורות ברכתה לנו ולעם הארץ יחד; ואיככה נוכל לשכון בטח בהרעים עלינו הכלבים בקולם ובהסיתם בנו את הבוערים בעם?

ויאמר המושל:

לא נוכל לעצר־בם. ממצרים ועד הנה השתנו הזמנים והשתנו חקות החיים. עתה יש חֹפש הלשון. גם בצֹר, ששם הייתי שר שנים רבות (יהושע היה שר וגדול בצֹר לפני בֹאו לארץ כנען), יש חפש הלשון לכלבים. ביד משה היה מטה־עֹז, נטה אותו על הים – ויבָּקע, על הכלבים – ונאלמו דומיה. ואני – את מטה עֻזי עזבתי בצֹר ולקחתי לי מקל־נֹעם לרעות את הצאן עם כלביהם יחד. ועתה אל תשיתו לבכם לאלה, ינבחו המה ואתם תעבדו. הכלב הנובח איננו נושך.

וילכו הזקנים מאתו זועפים ומרי נפש; כי נחשו עתידות לא טובות. ובצאתם נתנו הכלבים עליהם בקולם: הב! הב! גם המושל לא יתגרה בכלבים עזי־נפש.

מני אז נאסף שלום מן הארץ. הכלבים נובחים ומסכסכים עם בעם; בני ישראל והכנענים, אשר הטובים והישרים בהם חזו להם חזיונות אחוה וידידות ושבת אחים יחד על הארץ הטובה, היו לשתי מחנות הצוררות אשה את אחותה, ומהומות ומלחמות ותגרות ידים ביניהן תמיד, פעם יגברו אלה ופעם אלה. והארץ חרֵבה, תחת אשר תהיה למופת לארצות חיים, סמל הקנאה לשכנותיה; על הדם השפוך אדמתה תזעק ועל הברכה הנעדרת תלמיה יבכיון; אין קציר ואין בציר, אין בנין ואין קנין, אין מנוחה ואין נחת – כל החזיונות הטובים גזו חיש קל ועפו.

רק קול יללת הכלבים עודנו נשמע על פני החרבות: הב! הב! הבו לנו אנשים, אין לחם לאכול, אין עצם לגָּרֵם!

=======

אך לא לאֹרך ימים היתה ארץ חמדה לשַׁמה, לא כן נגזר עליה ממרומים: תו חיים ולא תו־מות התוה עליה אלהים. עבר דור אחד והארץ היתה תהו ובהו, ועם הארץ ראה, חִשׁב דרכו, נִחם על רעתו, על אולתו, ויאמר: מה זאת עשינו, כי נִדחנו אחרי חורצי לשון, משלחי מדנים בין עמים־אחים. ועתה הנה בגללנו היתה הארץ שממה ואנחנו לפראי־אדם דמינו, למנוֹד־ראש היינו לכל העמים מסביב. ודוברי מישרים, אשר לפנים היו מעטים וקולם לא נשמע מפני שאון הכלבים, היו הלוך ורב וקולם הולך וחזק: שובו, שובו, לא זה הדרך! והעם הכיר קול דורשי טובתו באמת – שמע והאמין וילך בעצתם. ויקם ויט ידו על כלביו, אלה גֹרשו ואלה נאלמו דומיה, ויקרא שלום, אחוה וידידות לעם קרובו ויעבדו יחד ויהפכו את הארץ לגן־עדן, מקור ברכה, מופת לגוים, צבי לכל הארצות.

ולכל בני ישראל לא חרץ עוד כלב לשונו.

---

הָעֲטַלֵּפִים וְהַצִּפֳּרִים

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום והצפרים עפו ובאו אל החלקה אשר העטלפים רובצים בה בין חרבות בנקיקים ובנחלי הבתות, מגששים באֹפל וחובקים אשפתות. לפנים היתה החלקה מעון לצפרים, שם עפו, שם רחפו ושם שכנו בין עפאים, ראו אור כי טוב ורוח צח כי נעים. ואחר נדדו הלכו למרחקים מפני חמת המציק, שוטטו תחת כל השמים, נעו מים עד ים ונגזלה מנוחתם ימים רבים מאד. והחלקה היפה נעזבה ותֵּשם ימים רבים, דורות רבים, ותהי מעון לעטלפים ולנחשים ולכל מורדי אור. עתה החלו הצפרים לשוב אל החלקה, מעונתם מקדם, ויפקדו אותה בזמירותיהם ויביאו זרעונים בפיהם ויזרעו את שממותיה; גם פתחו בחרבותיה חלונות אל מול פני רקיע השמים, הביאו בה אור, חיים ושפעת ברכה. העטלפים למדו מעט מעט אל דרך הצפרים, הסכינו והשלימו עמהן, והנחשים התחבאו בחוֹרים בירכתים, שרקו ושננו לשונם, אך לא היה להם שומע. והנחש היה לפנים הערום והיפה בחית השדה, הולך קוממיות, מדַבּר והוגה בלשונו. אך אלהים אֵרר אותו, כי צורר היה לאדם בנכליו, והנה הוא הולך על גחון, עורו חלק ותוכו רעל ולשונו רמיה בפיו; הדִבּר אין עוד בו, רק לשונו השסועה עודנה מצפצפת מלים מספר, שארית מימי היותו מדַבּר: חסד, אהבה, יֹשר, רחמים – בלשון הנחשים: אכזריות, איבה, ערמה מות.

והעטלפים והצפרים ישבו בשלום יחדו כימים אשר ישבו, כי חשו העטלפים כי אך טוב ולא רע הביאו בעלי הכנף אל חלקתם. עד אשר הדביקו הנחשים את רעלם בעטלפים, פִתּום והפכו את לבבם לרע על הצפרים. אז החלו העטלפים לזעום אותם, להתאנות להם, להתגולל עליהם: – מה לכם פּה, כי עליתם עלינו באורכם המכה את עינינו בסנורים, בשיריכם המפריעים אותנו משנתנו; צאו, סורו מעלינו או – השתנו והיו לעטלפים גם אתם ושבו אתנו.

והצפרים דברו מישרים אל העטלפים, ענו ואמרו להם: – החלקה הזאת לנו היתה לפנים, בה גרנו, בה שרנו שירותינו אשר יצאו עברו מארץ אל ארץ, מפֶה אל פה, מדור לדור עד היום הזה;

ואתם כמונו הייתם לפנים, ממשפחתנו – צפרים בעלי כנפים ופקוּחי עינים. אך יען אשר קפאתם תחתיכם ימים רבים כאלה ובאתם במחשכים ופניכם היו אך למטה, נשִׁיתם טובה, נִזַּרתם מאוֹר שמש ועיניכם קטנו, דלו, היו כלא היו, כיום הזה. ועתה אנו נודדים ואתם תקועים, לנו השמים ולכם הארץ (והארץ הנה רחבת ידים לפנינו): הלא טוב, כי נזכור מולדת קדומים, נחדש ברית אחים, ברית ראשונים, נתחבר יחד ויחד נבנה חרבות, וחשפנו את המבואות האפלים והאבלים אשר בצִלם חמדתם וישבתם, והבאנו אור אל חשככם, והפקנו לכם נפשנו עם כל רשפי אהבתה – והסכנתם עם האור ונפקחו עיניכם, ועם האהבה ורחב לבבכם, והבטתם למעלה ולא למטה, ואכלתם זרעונים ולא רמש, ושמעתם שירות צפרים ולא שריקות נחשים.

אך העטלפים שסעו אותם בדברים: – לא לכם ולנו לבנות, לא לנו לבנות, כי אם לשקוד על חרבות, כאשר עשו אבותינו ואבות אבותינו; עֵד הגל הזה ועדים החורים האלה כי לנו החלקה, לנו ולנחשים ידידינו, אשר התחברו עמנו ויורונו מדרכיהם וילמדונו לנשוף בלשון כמוהם, לשום אור לחשך וחשך לאור, ומה לנו ולאור אשר אתם מביאים עלינו להכאיב את עינינו ולזעזע את נפשנו – גשו הלאה, המצפצפים והמהגים, סורו, עלו מעלינו אתם ואורכם ושיריכם וצלצל כנפיכם, לא באלה חלק העטלפים!…

ולמען תת לדברם יתר תֹקף – כי הצפרים לא אמרו להניח את מקומם – נועדו, נועצו שכם אחד בחירי העטלפים והנחשים ויקראו חרם על הצפרים וגם על האור וגם על הרוח הצח וגם על הזרעונים אשר הם מביאים אל החלקה. והשמיעו יום יום על פני כל החלקה ובכל הנקיקים והחורים אשר בכל גבולה סביב: “חרם! חרם על הצפרים, אל תבואנו רגל זרים!” אך באין רואה מתגנבים הם ומביטים אל האור (כי הנה החלו עיניהם להפקח) ושבים ועוצמים עיניהם וקוראים: חרם! שואפים רוח צח ואחר יתנו בעפר פיהם וקראו: חרם! אוכלים מן הזרעונים אשר יושיטו להם הצפרים, טועמים ורואים כי טוב, – אוכלים ומוחים פיהם וקוראים: חרם! חרם! ח­־ר־ם!…

---

הַצְפַרְדְּעִים

מאת

מנחם מבש"ן

(מקדמוניות ארץ ישראל…)

עשר מכות הֻכּו המצרים במצרים ביד משה איש האלהים. רֹב המכות עברו ועקבותיהן לא נודעו; אך המכה השניה היתה רבת תוצאות ולה נתכנו עלילות לעתים רחוקות: הצפרדעים שמרו עברתם לעם ישראל עד אחרית הימים, זממו להם, התקשרו עליהם, קדשו עליהם מלחמה ממעונותיהם מן היאורים אשר במצרים ומן הבצות אשר בארץ כנען. והנה בזה הליכות הדברים והמעשים, כאשר השתמרו בספרי הזכרונות…

ימים רבים שכנו הצפרדעים על גדות הירדן באין מחריד, התחממו לנכח השמש, נתרו, קפצו, שרו שירותיהן, ספרו האחת לרעותה על הכנעני והפריזי והגרגשי, עמים טוֹבי־עין הנותנים למימי הארץ להקָוות לבצות ולאגמים מזה ומזה לירדן, ולצפרדעים לשרוץ בתוכם ולהתענג על מי מנוחות; ועל בני ישראל, העם הרע המרגיז מים ושוכניהם. במצרים – ככה הגידו להם זקניהם – הפך מנהל העם הזה את הנהרות ואת היאורים ואת האגמים לדם – וימותו הדגים והצפרדעים. ואחר נטה המנהל את ידו על צעירי הצפרדעים, אשר העפילו יום אחד לצאת למרחב, אל הבתים ואל החצרות ואל רחובות העיר, ויגרשם מבתי תענוגיהם וישיבם אל היאור. ועל ים־סוף נטה את מטהו וישם אותו לחרבה, מחנק לנפש הצפרדעים – וגם שמֹח שמחו לאיד החיה המנתרת ויעשו להם חג פסח (ובחגם זה ישתו ארבע כוסות – יין ולא מים…). ועתה הנה שונאי־מים אלה שמים פניהם אל ארץ כנען וגם תקעו אהליהם בעבר הירדן וגם אומרים הם להוביש את מי הנהר הזה מֵזח הארץ… על זאת אחזה רעדה את הצפרדעים שוכני הירדן, בצֹאתיו ופלגיו, התרוצצו הנה והנה, קראו ולא דמו, שירותיהן נהפכו לקינות, ובמבוכתן בקשו עצה מזקעני העדה, דבר מחכמיה – ואין.

והנה ה“חול” עובר מוּעף ביעף על פני הירדן (והחול – הוא עוף הפלאות אשר נמנע, הוא לבדו מכל החי, מאכול מיד חוה מפרי עץ הדעת ויהי חלקו חיי עולם ורֹב דעת בכל אשר נעשה תחת השמש) וירא את מבוכת הצפרדעים וישמע את תלונתם ויפן ויאמר אליהם: שמעו אלי, שוכני הבצות! אמנם כי צרה קרובה ואין עוזר ואין עזר בפעם הזאת, אך הזמן הוא הרופא לכל שבר והוא צורר בכנפיו צרי גם לצרתכם. דעו, אפוא, כי הנה ימים באים והעם הזה, ההולך לרשת את הארץ, יֵצא ממנה, מים שָׂנֵא ומים אדירים אשר לא יוכל להבקיעם – שטף גוים רבים – ינידוהו ישערוהו ממקומו. והימים ההם יהיו לכם ימי שִלוּמים חלף סבלותיכם היום, כי אז ירבו הבצות והאגמים וכל מקוה־מים בארץ הזאת ואז תתכוננו בהם במרחב וחייתם ורביתם ויהי עִתּכם לעולם.

באו הימים – ובני ישראל גלו מארצם כי קמו עליהם המון גוים עריצים, ויצאו וינועו בארצות בבל, פרס, מדי, מצרים וכל המדינות אשר מהדו ועד כוש. ואת תורתם לקחו עמהם בצאתם ואזנים כרו להם בבואם אל הגוים – ללמוד וללמד. אך הגוים לא היו תלמידים מקשיבים ובתורת ישראל, אשר קבלו בפיהם ובשפתם, לא הלכו עד היום הזה; גם התנשאו להורות את מוריהם ולהשיב אותם אליהם, ויענום וילחצום וימעיטום. ואלה החזיקו במעוזם, נתנו למות נפשם, באו באש – אך לא במים (גם בגולה היה עם ישראל שונא מים…). והיהודים למדו מן הגוים, את הטוב קבלו מאתם, אך ברֹב הימים היו בהם רבים אשר קבלו מעמי הנכר גם את הטוב גם את הרע, עד אשר שכחו את תורתם הם, וגם את מולדתם ואת עמם, עד אשר תמו מהם כאשר תמו ושאריתם חגרו שארית כח וישובו אל ארץ אבותיהם אחרי הטותם את לב מלך פרס לתת להם רישיון על זאת, בדבר מלכות אשר הוציא גלוי לכל העמים.

היהודים שבו אל ארצם, מאֻזָנים בכל הטוב אשר נחלו מאבותם ובכל החדש אשר למדו בארצות מגוריהם, מלאי כח־מעשה ורוח נדיבה ורצון כביר לחבר מזרח ומערב ולבנות עולם חדש מן התהו־ובהו, כמשא־נפש טובי הגוים להם; באו, הפיקו נפשם לאספסוף אשר מצאו בארצם (בימי היות היהודים בגולה באו שכני הארץ מסביב, עמון, מואב, עמלק ובני קדם ויאחזו בה ויאכלוה ויכלוה), נתנו להם יד אחים, קראו להם: הבה נבנה את הארץ יחד; באו, שמו פניהם במים הרעים אשר פרצו בארץ בהֵעזבה מהם: בבצות, באגמים ובכל נחלי מי קפאון, ויחלו להובישם מפניהם – והנה מַתּלאה: הצפרדעים חרדו מגן עדנם ויחדשו את תלונותיהם על העם שונא המים ועליהם נלוו גם הצפרדעים אשר ביאור מצרים, הנוטרים איבה לבני ישראל מימי קדם; וגם כל חית־אדם התעוררו, נחלצו חושים, היו זרוע לשוכני הבצות.

כי הנה בימים קדמונים עוד לא נפרדו היצורים כלם לתבניתם ולתכניתם לבלתי היות בהם עֵרב – ויהיו אנשים אשר היו חצים אדם וחצים חיה או כל שרץ השורץ על הארץ או במים, זאב או שועל, נחש או דג (הן עוד היום יש בבני האדם כאלה וכאלה, ואף כי בימים ההם, ימי עלוּמי ארץ ותבל!…) וגם בארץ ישראל היו אז אנשים־נחשים וגם אנשים־צפרדעים. ובימי המבוכה ההם אשר המושלים היו רחוקים מצדק ומישׁר והארץ היתה צלמות ולא סדרים, חִלקו להם כל אלה את תפקידם ואת מעשיהם איש לפי דרכו: האדם־השועל חִבּל און, רקם מזמות, שלח רוח רעה בין תושבי הארץ השונים; האדם־הנחש שִׁנן לשונו, נָשַׁף, נָשַׁך, הטיל ארס כה וכה וישם את הארץ הטובה לסף־רעל ליושביה; האדם־הזאב מִלא אחריהם: רָצח, טרף, רמס, מִלא את הארץ דמים. גם בתוך מושלי הארץ היו אנשים־שועלים אשר התכחשו למַלאכוּתם ולפקודת מלך פרס ויחזקו ידי המסכסכים והמחרחרים ויופיעו על עצת רשעים. אחרי אשר הוכן הכל ורֻקחה המרקחה בא לאחרונה האדם־הצפרדע וינַתּר הֵנה והנה בתוך הארץ ועל גבולותיה סביב וגם במרחקים (כי בהיותו אדם לחֵצי, כרעים גדולות לו לנתר בהן עד למרחוק), והאדם־הצפרדע והאדם־השועל והאדם־הנחש, אשר חברו יחד למשלחת מלאכים רעים, באו עד שושן הבירה ויפיחו עיר וּמְתִים, וצוררי היהודים אשר בשושן (המן ובניו וכל אוהביו עוד לא מתו בעת ההיא…) עזרו על ידיהם ויעירו ויעוררו את הכל להפר את דבר־המלכות על שיבת היהודים לארץ אבותם או לשום לאַל פעולתו. וזרע השקר והרִשעה עשה פרי, כי גם בתוך השרים בשושן הבירה גם במושלי ארץ ישראל היו אנשים אשר רעה בעיניהם תחית עם ישראל בארצו ויבגדו באמונתם ויֵהפכו כקשת רמיה, ויהי כי לא יכלו להפר כָּלה את דבר־המלך פן יהיו לבוז, ויבארו וימעיטו ויקציעו אותו מסביב אלה בכֹה ואלה בכה, עד בלי השאיר בו כי אם הד קל, צל רועד על קורי־עכביש, לעג לעם רש.

והצפרדעים שוכני האגמים והבצות בארץ ישראל ערכו והגישו תלונה אל מושל הארץ, ביד מליצם האדם־צפרדע, לאמר: הנה זרים עלו עלינו מירכתי ארצות רחוקות לשדד רבצנו, וכלי חמס בידיהם, והנה הם מיבשים הבצות, משכנותינו מדור דורים, נוטעים עצים ובונים בתים ומביאים עלינו קפדה, יבֹשת מתחת וכל עוף כנף נותני זמירות, צוררי צפרדעים, ממעל… ועתה, בשם הצדק והחסד והרחמים ובשם אהבת בעלי חיים, אשר אתם מתהללים בה – הצילונו נא מיד העם הרע הזה, הושיעו, הצילו, ונרננה בבקר חסדכם ואמונתכם בלילות. – ועוד הוסיפו עליהם דברים כאלה וכאלה, ככל אשר הורו אותם רעיהם, האדם־השועל והאדם־הנחש.

והמושלים, המקשיבים על דבר־שקר, הושיבו עדת שופטים לחקור דבר, וידרשו ויחקרו ויוָעצו ויוציאו משפט: בני ישראל שבים אל ארץ אבותם על־פי דבר־מלכות, אשר אין להשיב, אך הצפרדעים גם הם יעמדו על נחלתם, אגמיהם ובצותם, כי בהמה שמן חלקם. ובכן גזרו אֹמר: א) לחלק את הארץ בין היהודים שבי הגולה ובין שוכני הבצות; ב) להפקיד מודדים אשר יעברו בארץ וקו־המדה בידם לָמֹד ולהגביל את האדמה אשר תהיה לארץ נושבת ולא יגָרע חלק הבצות בארץ; ג) לשום שומרים על הגבולות וחק ומשפט ליהודים הבאים אל הארץ, פן ירבו ופן יגעו ברֹב הימים בגבול הבצות ושוכניהן; ד) להקים מסביב לבצות ולאגמים חומות גבוהות ובצורות בשמים – מעצור לרוח הצח המהלך בין שפיים ועל פני הים, אשר לא יִשּׁוֹב בהם ולא יגרע מימיהם, ולשום עוד כל גדר וכל משמרת ומשמרת למשמרת, מעצור לבוני הארץ אשר לא יסיגו את גבול הבצות ולא יכריתו מִחיה לצפרדעים.

---

שִׂיחָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין מַאֲדִים

מאת

מנחם מבש"ן

הארץ בהבּראה התאוננה לפני האלהים על אשר שם מקום לה בשפל, הרחק מאד מכל הכוכבים והמזלות והשמשות, והן מוצא אחר לה ולהם ולמה, אפוא, תגָרע מכל רעותיה ולמה תהיה לנדה ביניהן?

וינחם אותה יוצרה ויאמר אליה: לכן רק ששה חדשים תהיי למטה וששה חדשים תהיי למעלה – למעלה מן השמש האדיר במרום, גם אתּ גם משרתך הנלוה עליך. ויוסף אלהים ויאמר אל הארץ: עוד זאת אעשה לך למען תדעי, כי לא שכולה וגלמודה אתּ מכל צבא המרום במרום: בימי עלוּמיך ירדו המלאכים מעת לעת משמים ארץ ושמו דבָרי בפי אנשי הסגולה בבני האדם; ולעת זקנה יקרבו אליך פעם בפעם כוכבי לכת וכוכבי שבט, ובאו בגבולך ונשאו עליך מֵאוֹר פניהם ודברו שלום בך ועברו לדרכם.

כאשר דבר אלהים כן היה. ובעת החדשה, אחרי אשר לא יספו עוד מלאכי ה' להֵראות, יבאו בגבול הארץ, לעתים מזֻמנות או לא־מזמנות, כוכבים המשוטטים במרחבי רקיע טרם יסֹלו להם מסלות־תמיד, ויש אשר יקרבו אליה עד מחנק־נפש, עד אשר תחשב הארץ להתעלף או להתמוגג בחֻמם – ושטו ועברו מעליה ורָוַח לה. ויש אשר יזנק בן־כוכב מחיק הוריו מועף ביעף, וירד והגיע לארץ, פֶה אל־פה ישק לה, כמבקש לגלות לה תעלומות רזי עליונים, ודבק בה וישן שנת עולם בחיקה והיו לאחדים. ויש אשר יסורו אל גבולה גם כוכבים היוצאים ממסלותם לשוט במרחבי רקיע וקרבו אליה והשתעשעו ושעו בה רגע, והלכו לדרכם. –

ויהי היום ויקרב מאדים אל מול הארץ הלוך וקרוב בצעדים מהירים מאד – כמליון מיל ליום – ויהי בהֵחפזו כדואג לארץ המתבוססת בדמיה, פן תבא עד קִצהּ בטרם יוכל לדבר עמה. ויקרב ויבא עד היות כפֶשַׁע – כפשע באַמת בני מרום – בינו ובין הארץ ועד אשר יכלו לשפוך שיחם איש לפני רעהו.

והארץ מרת־נפש כאם זקֵנה אשר בניה השובבים מעוררים בביתה מהומות כל היום, משברים ומנפצים עֶדיהּ וכליה והופכים את שלחנה, אשר היא עורכת להם בטוּבה, לגיא צלמות. וכראותה את מאדים, קדמה פניו בחמת רוחה ותאמר:

– האתה זה עוכר הארץ? מנעורי ועד היום הזה עוררת עלי מלחמות, הרויתני דם נקי לאין־קץ. ועתה לעת זקנה אמרתי ארגיעה והנה הבאת עלי מלחמה נוראה מכל אשר היו לפניה, מלחמת חרב והרס ואבדן חמש שנים, מלחמה אשר אכלה ובלעה רבבות אלפי בני, אשר טפחתי ורביתי בימי דור אחד; ואחריה – מהומות ומבוכות, רעב ומחלות ומשנה שברון – שבר כסף, שבר אֹכל – מלחמות קטנות כה וכה וידים נטויות וחרבות שלופות לחדש את המלחמה הגדולה ולהגדיל השאת והשבר על אחת שבע… אהה, מה זאת עשית לי, אחי האדמוני!

ויען מאדים ויאמר: – אחותי, אכן סר טעמך ותאמיני בכל הבלי שוא כאחת הזקנות. ועתה אל תשמעי לאשר יביאו ידברו הוברי שמים כי אני עושה מלחמות בארץ, ואל תשיתי עלי את עונך ואת עון בניך. הלא תראי, כי על כל יתר הכוכבים הקרובים אל יממך וגם עלי אני אין מלחמות ואין שפך־דם, אין פרץ ואין צוחה. גם מראה עינים הבל הוא: אדֹם אני מרחוק – לעיני בניך אנשי הדמים הרואים בכּל אך דם (והמה זה כימי דור אחד או שנים נושאים עיניהם ונפשם אלי, ומבקשים קִרבָתי בכל־עֹז!), אך מקרוב – ראי והביטי! – מראה צהֹב לי. ואתּ, אחותי, הרת הברזל והזהב, אשר האחד כלי משחית עשוה מלחמה והשני מטרת המלחמה, תכלית משא נפש בניך. והמה – הלא הם האנשים אשר יצר לבם רע מנעוריהם ואשר לבותיהם כסיר נפוח ונפשם כהר־געש ומחשבותיהם כים נגרש וכל יצוריהם אומרים: מלחמה. ואנכי מה? את מי סכסכתי ואת מי הרגזתי ועל מי הניפותי חרב מכל אשר סביבי?

ועתה אשר באתי לדבר אליך: הן היצורים שוכני כתפי הולכים ורבים ומלחמות אין ביניהם להמעיטם, ועוד מעט ורבו ועצמו מאד מהיות להם עוד מקום אתי. ואולם עליך היתה המלחמה לחק עולם כחקות זרע וקציר ורעם וברדים ואשר יזרעו בני האדם שוכניך בימי דור אחד ובאה מלחמה אחת ושתה קציר להם; גם הנה מלחמת העמים האחרונה וכל הרעות אשר באו בעקבותיה הביאו קרחה על חמישית או על ששית אדמתך – הרחיבו את גבולה – ואַתּ רחבת־ידים, פי שנים בגדלי. ועתה אם טוב בעיניך אעבירה נא רבבות מספר משוכני מאדים אליך, אביאם ואטעם על אדמת ורָוַח לי ולהם. ואולי ילַמדו המה את בניך מוסר ולֶקח טוב, אשר יחיו בשלום יחדו ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא יעשו עוד מלחמה.

ותאמר הארץ: – עתה זה ידעתי, כי באמת אין דבר למאדים עם חרב ומלחמה, כי על כן לא ידעת את דרך המלחמות ואת תוצאותיהן לארץ ולכל הנשאר עליה לחיים. מי מלל לי, כי עלי להורות את מאדים דעת בדברי הרס ודם! המלחמה תרחיב לארץ? תכין מקום לתושבים חדשים? אכן כדַבּר אַחד שלוי־עולם תדבר! ועתה הסכת ושמע את אשר אני אחזה לי מיום נשוֹא גוי אל גוי חרב: המלחמות ממעיטות את בני האדם, אך הן משחיתות גם את האדמה, שָׂמות חלקות חֶמדתי למדבר שממה, מחריבות את הערים ואת צמח האדמה ואת פני הארץ עם הארץ. כאשר תרבינה המלחמות, כן ריבה המִדבר על הישוב, כאשר ימעטו האנשים, כן ימעט הכח הפורה והיוצר והמחַיה אשר לארץ. וכי תחדל המלחמה ורבו האנשים – ורחבה גם הארץ תחתיהם: המדבר יהיה לארץ נושבת.

ולבני עליון, מורי בני האדם, אשר אמרת, הן יש ויש אתי מאלה – ומה רע ומר גורלם! העם הזה, עם בני ישראל, מוצאו ומולדתו לא אזכור עוד: אני הנה זקנתי וכשל כח זכרוני, והוא גם הוא עם עתיק ימים אשר אין זוכר ראשיתו. אך אם על פי דרכיו ידון רוחי, לאמת אוציא משפט באמרי כי אכן משמים ירד בימי קדם, מבין מלאכי עליון לשכון באדם… ואולם את זאת עוד זכור אזכור כיום ועוד אזכרנו כל ימי תקופתי עד בוא חליפתי: אחד ההרים הקטנים, הר אובד ונדח באחד המדברות בירכתים, הר סיני, גדל יום אחד וירם וינָשא מכל ההרים הגבוהים אשר על פני האדמה; כי נפתחו השמים למולו והאלהים ועדת מלאכיו נגלו עליו בכבודם ואיש אחד, בן־אדם או מלאך­­­– איש האלהים קרא לו – נתן שם תורה לעם מאת ה' מן השמים. אז הוקמה ברית עולם בין האלהים ובין העם הזה, עם קרובו. ההר הקטן והשומם הזה נקדש קֹדש מן היום ההוא והלאה; התורה אשר נִתּנה עליו, קדושה היא כיום לרב העמים אשר על פני האדמה, במאות לשונות תדבר אליהם, סגולה היא לכל, מופת ומשא־נפש לכל מבקשי צדק ומשפט ומישרים, – אך העם, אשר מידו היתה התורה הזאת להם, העם אשר היה הוא, ותורתו בידו, מורה לגוים, הנו נרדף ונלחץ, בזוי ושסוי, סמל הקנאה והשנאה לכל, כפי היות דרכיו טובות מכל עם ומוסר תורתו, אשר קבל עליו לפנים וחי בה כל ימיו, מרום ונִשא וגבוה מאד ליתר האדם מרחק אלפי שנים. העם הזה, אשר היֹה יהיה מופת לגוים, היה להם למשל, לזעוה, למנוֹד־ראש. מארץ אבותיו גרשוהו והפיצוהו על ארץ רבה, בארצו החזיקו זרים ובארצות מגוריו אין נותנים לו תקומה. עתה כמעט באה לו עת הפקודה גם הוא, מתוך הערפל הַמֵעִיב גורלו הופיעה לו קרן אורה, – הופיעה ודעכה, הופיעה ונעלמה: גאולה לא היתה לו וקץ הפלאות עודנו רחוק ממנו…

שני עמים, ישראל ויון, מורים היו לגוים, האחד הורה אותם צדק ומישרים והשני – חכמה ומלאכת מחשבת. ושניהם נשאו וסבלו לחץ ועבדות ימים רבים מאד. עד אשר זכרו העמים את מוריהם ואת תגמוליהם עליהם ויתנדבו להשיב להם גמול. ויתנו גאולה ליונים וישיבו להם את ארצם ואת חֻפשתם, ויאמרו לתת גאולה לעם ישראל ולהשיב לו את ארץ אבותיו. ואולם תורת היונים היתה לנחלה לעמים, על כן השיבו שבות עם יון באמת ובתמים, דברו ועשו גם יחד (ותקטן זאת בעיניהם ויאמרו לתת לו עוד נוספות ולהעניק לו מאדמת זרים – ויביאוהו בסבך מהומות רבות וכֹבד מלחמה שנתים ימים וכמעט השיבו את עם יקירם עד דכא). ותורת ישראל עדֶן לא היתה לנחלה בלתי אם למתי מעט, ובהתעורר רוח צדק בלב נדיבי עמים ויאמרו לתת גאולה לעם הזה, שִלוּמים על העול הנורא אשר נעשה לו בדור דורים ואשר נשנה לו גם היום באכזריות נוראה מידי פראי עמים בארצות המזרח (ועמי המערב, עמי התרבות, עמדו על דמם שלש או ארבע שנים ולא הניאו, ולא הושיעו ולא הצילו!), התעוררו לעמתם כל נושאי כלי השטן ורקמי מזמות ונכלי בליעל ושריקות נחשים מכל עברים השביחו את הרוח הנדיבה המתפעמת בלב אנשי הסגולה – וכל הדברים והברית היו כמו אכזב: בפיהם דברו אדירי עמים ובידם לא מִלאו, ביד אחת נתנו לבני ישראל את ארץ אבותם ובשניה שבו לקחו אותה מהם קרעים קרעים מצפון וממזרח ושאריתה – יִראו מנגד ושמה לא יבאו כי אם מתי מספר אחרי עברם תחת השבט כאשר תעבורנה הצאן על ידי מונה.

אמנם כי גם גאולת היונים נמשכה כמאה שנה וכזה וכזה יאריך יום גאולת עם, מֵהִבָּקע שחר עד נכוֹן היום. ואולם עם כני ישראל, אשר נשאו וסבלו יותר מכל גוי ועם תחת השמים ועודם היום נרדפים באין ארץ, באין מנוח, באין גאולה שלמה – כבר קצרה נפשם בעמלם. וגם אני, אשר רבות רעות ראיתי מיום היות אדם על הארץ, קצתי בחיי מפני רֹב סבלותם. וגם אמרתי אֶגלה אזנך, אולי יש מקום אתך לעם הזה – על גדות תעלותיך הארֻכּות, על צלעות אחד ההרים או בעברי פי אחת הפחתים או באחת הפנות הנשכחות (הוא יקבל כל מקום אשר יתנו לו, אם טוב ואם רע, והפָכוֹ ביד חרוצים לארץ נושבת). הן נקל להעביר את העם הזה, לִמוּד נדודים מעודו, לכל מקום, ואם לא חִזקו העמים את ידיו להשיבו אל ארצו, הלא יעזרו להוביל אותו אליך על כנפי אוירונים למען יֵחלצו מצרתו. ואולי הוא הוא ימצא לו דרך אל מאדים, אם אך יֵדע כי יש מקום לו שם, כי הנה העם אשר יכול לחיות אלפי שנים בין השמים ובין הארץ לא יבָּצר ממנו לעשות גם נפלאות כאלה… ואולם, אהה, הנה אתה אומר אלי, כי כבר מלאה אדמתך בכל מקום, ולאלה מה אעשה, אפוא, היום? הבה, אחי, דבר ועצה הלום!

וינָער מאדים כארי (והארץ ראתה – ותחל), כי שם פניו לשוב על עקבו, ויאמר: – הן כל ידעתי; כי הנה זה כימי דור אחד גם בני מאדים מבקשים להם דרך אל הארץ ואל שוכניה וגם שמו אותותם אותות להעיר להם עין (אך יושבי הארץ לא ראו או לא הבינו או לא ענו באותות לעמתם עד כה); בקשו וגם מצאו וגם הנה יש התחברות־תמיד בינם ובין חוג הרוח הסובב עליך וקול משבריו וגליו מגיע עדַי ומעביר אלי את השמועה על כל אשר נעשה על הארץ.

עצה ותושיה לעם הזה, עם בני ישראל – חזון יקר הוא כעת גם במרום; אולי עוד עצה אחת יש – ובו בעזרתו: אם יהיה העם הזה כלו לאחדים, כאשר אומרים לו צורריו מחוץ לאחים נפרדים מבית: “ישראל גוי אחד בארץ”; אם כל מפלגותיו וכל פרודותיו וכל “יחידי־הדור” הרבים בקרבו לאין ספורות, ישימו יד אחת ולב אחד ויעבדו שכם אחד בכל מאמצי כח ובכל הקרבנות הגדולים הראוים למטרה הגדולה– אז אולי יִגבר גם על מזלו הרע גם על כל אויביו הרבים אשר סביב שתו עליו והפך אל העמים לב אחר ורוח אחרת לכבדו, לשום לב אל משאלותיו ולהשיב שבותו באמת. ואולם הן הדבר הזה – אחדות עם ישראל– עודנו רחוק כרחוק מאדים מארץ. אם כן, אפוא, יש עצב אחרת: הנה נא שמעתי אנשים מקציהם – יראים וחרדים הם נקראים– מדברים על ציון אשר ברוח יסודה, על ירושלים של מעלה, חלומם וחזון לבם, ואת דורשי ציון התחתִּיה ישימו לחרם; וגם צורריהם, אשר עינם רעה בהם על הארץ מטה, יועצים להם לעזוב את ציון וירושלם אשר על הארץ ולשַווֹת לנגדם את ירושלים העליונה, את ציון אשר במרום– להיות אזרחים בשמים וגרים בארץ. ובכן זאת העצה היעוצה: יעלו בני ישראל השמימה – אל המקום אשר משם באו מתחלה, כדברך – ושבו והיו למלאכים בשמים ממעל עד… עד אשר יהיו בני האדם לאנשים על הארץ מתחת.

---

הַמַּיִם – וְקֻבַּעְתָּם

מאת

מנחם מבש"ן

חלקה צחיחה ועצים בה מעט, לפנים רבה בה התנובה, כגן־עדן היתה, פוריה ונושבת עד מאד. אך ברב הימים והמסבות המתהפכות בארץ היתה כמעט לשממה, יצא ממנה כל הדרה ונשאר בה אך שריד כמעט – מעט שיח־שדה, מעט ירק־דשא, מעט עצי פרי. והחלקה צמאה, שוקקה, עורגת אלי־מים, כי יבאו וירַוו אותה וישיבו לה תנובתה.

והנה זה באו ועלו מים רבים ממרחקים, מן הנהרות אשר בארץ נוד, ותגדל השמחה בַּחֶלקה, וירננו עציה המעטים, ויצפצפו ויהגו הצפרים שוכני בצִלם, מתוך התרדמה והשממון אשר היו נסוכים עליהם ימים רבים מאד: הנה עתה ייטיבו לנו המים העולים והשוטפים, ירַוו את החלקה, יחדשו ימיה כקדם.

והמים לא היו כלם טהורים, כי התערבו בם גם מקֻבּעת הנהרות הרחוקים ההם, רפש וטיט, ויעל באשם וַתִּזַל צחנתם, ויהיו למורת רוח לעצים הרבים אשר בחלקה; ויתגעשו גם האיתנים מוסדותיה מסביב: הארץ רעשה והחלונות צללו והים רָעַם פנים ויאמר לעלות על עיר החוף, ששם נקוו המים הרעים, ולהפכה לערבות חול כקדם. ועצי החלקה החרישו התאפקו וישאו בחיקם את החרפה ואת הכאב וישאו נפשם ליום אשר ירבו המים העולים והברכה הבאה לרגלם, והחלאה תמעט, תשקע ולא תקום.

אך עץ אחד מעצי הארץ לא יכול עוד להתאפק, ויאמר לרעיו: אהה, כי המים העולים מביאים לנו היום ברכה וקללה, ולו הואילו הרפש והחלאה, הנגרשים עם השטף, וישארו שם ביסוד הנהר ולא יבאישו את חלקתנו!

הדבר יצא מפי העץ וזרם מים פרץ עבר, הִזה על פניו רפש וטיט: הא לך, פושק שפתים, הצופה המגיד את אשר יראה, הקורא את הילד בשמו ולא ידע יכַנה!… לא קרובים אנחנו אל המזבח, אשר נקח משם רצפה לצרוב לך פה ושפתים – וזרקנו עליך מים טמאים ממרפש נהרותינו מנה אחת אפים!

---

עוֹזְרֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי כי רבו בני האדם על הארץ ויאמר מלאך המות לפני אלהים: הן אני אחד וחרבי אחת ובני האדם הולכים ורבים ועוד מעט לא אוכל אנכי לבדי לעשות את כל המלאכה – להמית את כל הקהל הזה; ועתה הבה לי עוזרים כאשר נתת לרפאל חברי, את הרופאים עושי מלאכתו באדם על הארץ.

ויאמר אלהים: הלא רבים מעושי המלאכה אשר לרפאל עוזרים לך; גם הנה העמים קוראים פעם בפעם חרב ומלחמה איש על רעהו ואז תֵּעשה מלאכתך ביד האדם ואתה וחרבך – שבתון יהיה לכם.

ויאמר מלאך המות: ובימי שלום? ובעם אשר איננו עושה מלחמה עם שכניו ורק נושא וסובל רעותיהם כל הימים?

ויאמר אלהים: ראה, הנה השטן (אשר השלטתיו על האנשים ההולכים בשרירות לבם, לצחק בם) שפך רוח עועים על בני האדם אשר השחיתו את דרכם אחרי המלחמה הגדולה שבעתים, וַתֵּקל בעיניהם מתנת־אלהים היקרה, החיים, והנם מרבים לקחת איש את נפשו קל מהרה על כל דבר קטן מדי היות עליהם רוח רעה. ובני העם אשר אמרת, אשר זה דרכו כסל לו להתחקות על רגלי הגוים ולעשות הכל כמעשיהם – בחייהם ובמותם; העם, אשר מעולם הוריק מכל יקר את החיים, אם טובים היו אם רעים; העם אשר שב עתה לארץ אבותיו לחדש שם ימיו בטהרתם ובתֻמתם כקדם – הנה נקלה כבוד החיים בעיניו גם הוא ובניו, צעירים וזקנים, בחורים וגם בתולות, מכבים נר אלהים, נשמת אדם, ככַבּוֹת לפיד בוז, מקפדים חייהם מי במים ומי באש, מי ברעל ומי בחבל, על דבר כסף נמאס, על אהבה נכזבה, על כל מקרה ופגע, עד היותם למנוד ראש לשכניהם, המתהלכים בתֻמם בחקות החיים אשר לדורות הראשונים, עד לא השחית האדם את דרכו על הארץ.

ורוח שקר וחנופה נחה גם על הקהל ועל מביעי דעת הקהל, והנה הם מעלימים עין מן העושה את הדבר הרע הזה, וספדו לו והגידו תהלתו בקהל וקברוהו במעלה הקברים, אשר לא כחקות ישראל מעולם. מעתה יוָדע בישראל, כי אין חרפה לכורתי ברית את מות, כאשר אין חרפה לעוזבי ברית־עם, והיה הדבר הזה להוסיף בוגדים בחיים, כאשר רבו בוגדים בדת, בדעתם, אלה ואלה, כי לא ישיגם נגע וקלון על זאת וכי לא יבּדלו מתוך הקהל בחייהם ובמותם.

ועתה לֵך עמוד לגורלך ותנוח וייטב לבך, מלאך המות, בעוזריך הרבים האלה, המקדמים פניך וחרבך.

---

לְשָׁעָה וּלְדוֹרוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום ויאמרו אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, שני נביאי השקר, אשר היו בבבל, אל יחזקאל: – ראה, אנחנו קוסמים קסמים לעם, כותבים לו קמיעות ולחשים, מדברים לו חלקות, דברים טובים דברים נעימים, כאשר אהב; והננו רצוים לכּל ודברינו דרושים וגם כבוד וגם שכר ננחל וחיים טובים נראה וללחם לא נרעב (גם נשינו ובנותינו עוזרות על ידינו: מתנבאות מלבהן, מתפרות כסתתות ועושת מספחות לקסֹם בהם קסמים בשעלי שעורים ובפתותי לחם). ואתה מדבר גבוהה גבוהה ברוח אלהים אשר עליך, ממשל משלים וחוזה חזיונות לאחרית הימים – והעם לא ישמע וחכו לא יטעם, אחריך לא ילך ובחזיונותיך לא ירצה, לא עֹשר ולא כבוד תראה בחייך ולא פרי בעמלך: ולמה ולמי אתה עמל כל ימיך?

ויאמר אליהם יחזקאל: – אם העם לא יבין משל ומליצה, הלא תבינו אתם; לכן שמעו נא מְשָׁלִי.

הכבש אמר אל תולעת המשי: מה טוב חלקי ומה רע גורלך: הן צמרי ילבשו בני האדם ועיני רואות, גם בהזכירם שמי לטובה על זאת תשמענה אזני. ומֶשְׁיֵךְ אַתּ לא יוקח ולא יֵעשה למלאכה כי אם במותך –­ צר לי עליך, תולעת מסכֵּנה. – ותען התולעת ותאמר: אם חבלים נפלו לך בנעימים, אף נחלתי שפרה עלי: צמרך – היום יהיה לבגד ועיניך רואות, ומחר כרקב יבלה – ועיניך תראינה. ומֶשְׁיִי יעמוד ימים רבים והתנחלו אותו אבות לבנים, דור לדור, ובאחרית הימים – עודנו דרוש ועודנו טוב ועודנו דבר־חפץ כמו חי כמו חדש. עיני לא תראינה, אך נפשי יודעת מאד – בִטְוֹתִי נחש אנחש כי יש אחרית לפעלי.

---

הַנְּחָלִים

מאת

מנחם מבש"ן

הנחלים קשרו קשר על הים ויועצו יחדו לבלתי לכת עוד אליו כתמול שלשם; באמרם: זה הים גדול ורחב ידים, מזוָיו מלאים, אפיקיו מפיקים מים מחוף אל חוף, גם הנחלים גם העננים מריקים לו ברכה בכל עת, ושלל לא יחסר. ואנחנו קטנים ודלים, ממרחקים נביא מימינו, ממעמקים דלה נדלה לנו שִׁקוּיֵינו ברֹב עמל. ולמה זה נֵעגן אליו, נֵעבד לו כל הימים? מי נתן למושל ים ונחלים – למס? הלא אנחנו אנחנו ברדתנו אך במורד הארץ עד הגיענו אליו – למען היות קרבּוֹ לנו קבר. הן אך פתאים אין־לב הולכים תמיד בדרך הסלולה לפניהם לבלתי נטות ימין ושמאל, וחכמים יבחרו דרכם כטוב וכישר בעיניהם. ועתה הבה נשַׁנה את דרכנו והגדנו לכל כי מצאנו חכמה: נלך למרחבי ארץ, נשוטט אנה ואנה, נעלה הרים, נרד בקעות, נפקוד גם ארץ מדבר, אשר חקנו תמיד מעל גבולה, והלכו לפנינו ברכות טוב, ויצאו לרגלינו שמחה וששון: ישישו מדבר וציה, כי תרוה הצמִאה, ותגל ערבה, כי תפרח מריח מים, ההרים והגבעות יפצחו לפנינו רנה, וכל עוף השמים ימחאו כנף ומשיריהם יודונו – האח, מה טוב ומה נעים!…

דברו אף עשו; הפרו בריתם את הים ויחדלו לבא אליו. ויהי בהחפזם ללכת, כי לא הסכינו לעמוד אף רגע, ודרך לא הכינו להם מראש – ותהי מבוכתם גדולה. ותגדל גם מבוכת הים: בלילה ההוא ישן לבדו, גם אחד מכל ילדיו לא עלה על ערש יצועו, לא בא לשכב בחיקו; ובבקר בצאת השמש, בעת אשר יבאו אליו רֹב בניו כפעם בפעם להעירו משנתו, והנה אין מעיר ואין מעורר, אין דופק על דלתיו, אין דובב שפתי ישן – אין מַשק נחלים ואין מֶשך מי נהרות! ויהי ערב ויהי בקר, יום אחד, שנים, שלשה ימים – והנה מתלאה! זרועות השטף הכרתו באפס יד, מבואות הים נרפשו, נסתמו, הענק יערוג אל אפיקי מים, ישא עיניו אל הנחלים: מדוע בושש זרמם לבא? מדוע אחרו פעמי הליכותם? חרפה היא לו לפני שמש, לפני הצפרים, לפני יערות איתן אשר על ההרים מנגד, הנשקפים מתוך מימיו… והנה צפרים עפות, מצפצפות ומהגות, ומתוך שירותיהן נשמע כקול מלים, לאמר:

קֶשֶׁר קָשֶׁר! קְטַנֵּי־אֶרֶץ

נָשְׂאוּ רֹאשָׁם, פָּרְצוּ פֶרֶץ:

עַל הַנִּכְבָּד – חֶבֶר נְקַלִּים,

עַל הַיָם – הֲמוֹן נְחָלִים דַּלִּים.

אַךְ עֲצָתָם לֹא תָקוּם, לֹא תְהִי,

הֵן דַּלִּים הֵם – מִי אִתָּם, מִי?…

יְבַקְשׁוּ שׁוֹפֵט אוֹ אִישׁ־דֵּעָה,

אוֹ מֵלִיץ אֶחָד מִמֵּאָה,

לְהַגִּיד יָשְׁרָם, לִשְׁפּט מִשְׁפָּטָם,

וְלֹא יִמְצָאוּ – הוֹבִישׁ מֶבָּטָם!

הַגָּדוֹל – לְמַעָלה וְלֹא לְמַטָּה,

וְאַתָּה, הַיָם, גָּדוֹל אַתָּה!

יָם גָּדוֹל, יָם נָאוֹר, יָם אַבִּיר,

חַכֵּה עוֹד מְעַט מִזְעָר, לֹא כַבִּיר,

עַד יָשׁוּבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ

וְהָיוּ, כְמֵאָז, נוֹשְׂאֵי כֵלֶיךָ!

והנחלים עִוו נתיבותם וילָפתו ארחות דרכם איש אל כל הישר בעיניו, ויפזזו ויכרכרו על סירים סבוכים, על צורים וסלעים, על גבוה ועל שפל, באו בעבים, עלו בכֵּפים, ירדו לנקיקים ולחורי עטלפים, העפילו לעלות על ההרים – ויוּטלו אחור ויתפוצצו ויפול מהם רב; התגנבו לבא אל תחתית ההר ושם “ערוך מאתמול תפתה” – חמרי שרפה עצורים ונכבשים, ויפגעו אלה באלה ויתלקחו ויתפרצו ותגעש ותרעש הארץ ותפתח את פיה ותבלעם; נִטשו עברו מדבר – ויכָּשלו בהליכתם בין גבעות החול, ציה גם חֹם גזלו מימיהם, המעיטום, הריקום, הדיקום; תעו אל ימין, נדחו אל שמאל, התפרדו, דלו, התנהלו בכבדות, עד היותם מִשחק לכל עויל, מרמס לרגלי השור והחמור. וכי ראו כי אבדו דרך – ויעמדו תחתיהם, ויבאשו וישרצו תולעים וזבובי מות ויפיצו נגף ושכוֹל מסביב, ויהיו לקללה ולא לברכה, וינוסו מפניהם אדם ובהמה, גם עוף השמים נדדו הלכו. והאנשים אשר לא נסו, שִׁלחו בם עצי קַלֶפת והמה שתו מצו אותם בכל־פה, לחצו אותם בין המצָרים, בין צלעותיהם, עד מחנק־נפש – עד אָבדם.

ויש אשר נפגשו בנדודיהם בנהרות איתן וכראותם אותם מרחוק ויאמרו: הנה שם אחינו הולכים, ועתה נקרב נא אליהם לדבר שלום בם; מעט חִבּוּק מעט נשיקות, כמשפט האחרים בהפגשם, ואחר נלך לדרכנו, או הלוך נלך עמהם יחד דרך יום או יומַים, אחר נפָרד. ואולם האחים ההם היו גדולים ועצומים מהם מאד, הליכתם ברחבה, קולם ברעם וברעש ודרכם בשטף. ויהי כבואם אליהם ויסחבום ויסחפום בחזקה, סחוב והשלך, סחוף ודחה הלאה הלאה, אחזום ולא הרפום, חבקום עד מחנק, הריצום, הפיצום, הכום רסיסים, עד אשר לא קמה עוד רוח בהם ותשתפך נפשם אל חיק אחיהם…

ויראו הנחלים כי כן, וישובו, השרידים אשר שרדו מהם, ויועצו שנית. ויאמרו אליהם חכמיהם: כל דרך חדשה, ראשיתה קשה. ועתה נבקשה לנו מנהל, מורה דרך, אשר ילך לפנינו ימים או עשור, עד אשר נסֹל לנו דרכים חדשות על ארץ רבה ואחר נאחז דרכנו לבדנו איש איש באשר יבחר. – ותיטב העצה בעיניהם לעשותה ויפנו כה וכה לבקש להם מנהל.

וישאו עיניהם אל הענן ויאמרו אליו היֵה לנו למורה דרך, בהתהלכך תנחה אותנו. – ויאמר הענן: אל תראוני שאני דורך על במתי ארץ; יד הרוח עלי חזקה, מבקר לערב ירדיפני, ישאני על כנפיו ירכיבני, ימוגגני, יטלטלני ימה וקדמה, צפונה ונגבה: הן דרכי אני ממני נסתרה ואיך אהיה לכם למורה דרך?

ויאמרו אל הרוח: אם טוב בעיניך ופרשת עלינו כנפיך והיית לנו למורה דרך; הלא כל הארץ לפניך. – ויען הרוח ויאמר: נחפז אני לדרכי ולעבודתי – לטאטא את האדמה יום יום ולטהר פניה מאדי באֹש ורקב, לנער את העצים מכל יבש ומכל בָּלֶה, למען יחליפו כח, למסֹך חֹם בקֹר – ולא יקפאו האדמה ואשר עליה, וקֹר בחֹם – ולא יתעטפו בשרב אדם ובהמה וכל צמח, להוליך את האניות על פני הים ואת החול מן החוף והלאה אל רחבי ארץ. גם הנה יד השמש עלי וקויה, אשר מהם חליפות חֹם וקֹר על פני האדמה, מתחת וממעל, יריצוני יניעוני כל היום ומפניהם אברח ברֹח ומפניה לא אסָתר: הן אנכי תמיד נע ונד בארץ ואיך אהיה לכם למנהל?

וישאו הנחלים עיניהם אל השמש – הביטו אליה ויבָּהלו וכמעט זׂרבו נצמתו מחֻמהּ, אך התחזקו התאזרו עֹז ויאמרו: מלכת השמים, אנא השקיפי עלינו ממרומך והורִינו הדרך אשר נלך בה. – ותאמר השמש: מקצה השמים מוצאי ועד קצה השמים ארוץ כל היום, לראות החִדשה האדמה פניה אם פרחו העצים, התפתחו הפרחים, דשאו נאות מדבר, בָּשַל קְציר שדה? להכין את הכסף ואת הזהב ואת הברזל ואת הפחם ואת כל אבן יקרה בבטן האדמה ולחם ומזון לאדם ולחי על פניה: האטוש את כל מלאכתי והלכתי לנוע על הנחלים? ואולם פנו לכם אל הירח, כי דברים לו עם מימי הארץ.

ויאמרו הנחלים אל הירח: היה אתה לנו למנהל להורית אותנו דרכנו – דרך חדשה, כי נלאינו ללכת אל הים. – והירח אז כשבועַים ימים אחרי התחדשו, פניו מלאים וטובים וכלו עוטה אור כשַלמה, ולבר טוב עליו (תחת היותו בעת רדתו נכלם וזועף, מסתיר פנים מכל ואיננו נדרש למשחריו). ויבטחו כי יפיקו ממנו רצון בפעם הזאת ויתלחשו ויהמו בקול דממה דקה ויחכו למוצא שפתיו בבטחה.

ויאר הירח פניו אליהם ויאמר: ברית ביני ובין הים, אני אעלה מימיו ואני אשיבם אחור יומם ולילה חליפות; גם את מי המעינות והנחלים והנהרות והיאורים אני אוליך אליו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, ואתם מרדתם בים ותבקשו לכם דרכים חדשות? ראו, הנה אנכי וכל צבא השמים סובבים הולכים איש במעגלו כל הימים, לא יעבטו ארחותם ולא ישַנו הליכותם, כי חק ומשפט לכּל בשמים ובארץ; ואתם תבקשו לכם חדשות? אל תבקשו, כי בנפשכם הוא. הן הים ישא ויסבול, אך עד לבו לא נגעה הרעה, כי רב מאד גבולו, ואין קצה לאוצרותיו, גם הנה העננים יכלכלוהו יום יום ומי מלא יִמצו למו – מאשר לכם. ואולם אתה אנה תבאו בהפרדכם מעל הים מעֻזכם ומי ישים עינו עליכם? הלא אחריתכם להכרית! גם הנה דרכים חדשות לא על פי מורה ולא על פי מנהל תגָלינה; דרכים חדשות לא יבקש איש, כי אם שׂוֹם ישים אותן – מלבו, כרגע, לפתע פתאם: היבקש הברק דרכו? אם יחכה למנהל?

ועתה הנה דרככם נכון לפניכם – אל הים: שובו לכו אליו ומצאו מרגוע לנפשכם בחיקו – ומשם תשובו ללכת, בהֵחבא, באין רואה, ארחות עקלקלות, דרכים נסתרים, כאשר אהבתם. אך לעיני השמש אל תבקשו דרכים חדשות, כי לא נאה, כי לא יאה; לעיני השמש אל תמרדו בים, כי גדול הוא ונשוא פנים לפני רבים…

ויפנו הנחלים עוד כה וכה ויראו כי אין שומע להם ואין עוזר ואין תומך וכי בכל צבא השמים והארץ איש אל ענינו ואיש למעשהו, – וישובו שרידיהם וילכו אל הים כתמול שלשם והוא האיר פניו אליהם ויאסוף אותם אל קרבו וישם להם שלום.

---

הָעֵצִים וְהַנְּטִּיעִים

מאת

מנחם מבש"ן

עצים גבוהים עתיקי ימים, מסֻכּלים וענֵפים, השתרעו על כר נרחב, חגו כדוּר עליו, פרשו כלַיִל צִלם על הארץ מתחת, אספו אליהם כל צפור כל כנף, ויבלו ימיהם בשיר ויניעו ראשיהם בגאון לכל רוח כי יעבור, לאמר: לנו לבדנו נִתּנה הארץ, אנחנו – ואפסֵנו עוד.

רבות ראו העצים בימי חלדם, חליפות רבות עברו עליהם מנעוריהם ועד עתה. לפנים, בעוד היות האדם כימי קדמתו, נע ונד במתי מעט על ארץ רבה, גר ותושב עם כל הצמח ועם כל החי אשר קדמו להוָלד על פני האדמה, היו העצים, עודם בנֹער, חפשים מאדונים ואך אל משמעת השמש יסורו ועם הרוח יתלחשו ועם העוף, שכניהם העליזים, יתעלסו באהבים. וכאשר פרץ האדם לרֹב ותהי ידו בכל, והארץ מלאה קנינו, באו גם המה וכל הככר, אדמת מַטעם, תחת יד בן־חלוף זה אשר תמול הוא על הארץ ומחר – מתחת לה. וירהב הנער בזקן והאדם השפל והדק, אשר חפר זהב ממעבה האדמה ויקן ארץ ומלואה, נשא עיניו למעלה אל העצים העתיקים, הרמים והנשאים, ויאמר: אנכי אדון לכם. ויעברו העצים, עם האדמה אשר תחתיהם, מיד ליד, ממשפחה למשפחה, ובעליהם התעשקו, רבו, נלחמו עליהם, והם לא ידעו ולא שמו על לב. גם סערות רבות עברו עליהם, שָפו אותם ראש וכתף, נשאו את עֶדים מעליהם, בד וענף וכפה רעננה, אך אם חֻבּלו עוד החליפו, כי גזעם נשאר לפליטה ושרשיהם עמדו באיתן ויהיו משען־עֹז לכל הכבוּדה אשר עליהם. סערות רבות עברו גם על בני האדם בימים הרבים ההם, מהומות ומהפכות ומלחמות מסביב, והארץ רגזה תחת יושביה; הסערות האלה לא נגעו עד העצים, כל נגעי בני אדם וכל סבלותם לא הפילו מהם אף עלה אחד; וגם הוצא הוציאו אותם מתחת יד אדונים: האנשים כלו מתגרת ידם המה, אבדו בתים רבים, ספו תמו משפחות וכל הארץ מסביב היתה לשממה (כי רוח האדם בהתחוללו נורא מאד מרוח אלהים – הוא יבַלע וישחית משרש ועד ענף) והעצים שבו להיות חפשים כימי נעוריהם. אך המה לא שמו לב לכל הנעשה מסביב ולא ידעו בעבדותם ובחֻפשם, כי אם הוסיף הוסיפו להרקיע לשחקים ולשאוף רוח ואור שמש, כאז כעתה. – עד אשר זקנו העצים ויהיו מרבים להג כל היום כמשפט הזקנים, שופכים שיחם בחיק הרוח שכנם, מספרים לו זכרונותיהם מקדם, והוא יוציאם למתי סודו, לאנשי הרוח, למען יספרום גם המה למקשיבים לקולם, או יכתבו אותם זכרון בספר. ויש אשר יתגנבו השרשים או קצותם לצאת מחוריהם, למען ישמעו גם המה את השיחות, והתרפו במלאכתם ושִׁחתו להם ולאשר אתם ולא ישימו על לב.

וירבו הימים והעצים זקנו מאד, ותעבור עליהם רוח עצלות ויאמרו: רב לנו לעבוד ולהעביד את השרשים משרתינו שוכני תחתיות, עת לנוח ולשבות מכל מלאכה: נשקטה ונביטה במכוננו, נתענג על רננת הצפרים ועל אור השמש, נראה ונֵראה יומם וערבה שנתנו לילה – טובה המנוחה לעת זקנה. והם לא ידעו, כי החיים הם עבודת־תמיד והמנוחה – מות. ובהודע להם אחרי כן, אחרו לדעת זאת, העבירו המועד.

הדבר יצא ממעל והשרשים חדלו לעבור מתחת ויסגרו פיותיהם ולא יספו עוד לינוק לשַד מִשַׁד הארץ ולחלק שלל לגבוהים עליהם; ויש אשר התנערו מעפר, עזבו חביון עֻזם, פרצו ויצאו החוצה, כי אמרו, נראה גם אנחנו אור שמש ורוח צח, נביט יושבי חלד, נשמע שיר צפרים – וינָתקו ממקור חייהם ויהיו צפוים לחִצי־השמש, למדקרות הרוח, למדחפות רגלי אדם ובהמה ואף גם לגרזן החוצב, ויהיו המה והנשענים עליהם תלוים על בלימה, נכונים למועדי רגל.

והאדמה אם כל חי, היא אוצר החיים לכל אשר עליה, מזויה מלאים מפיקים מזון על מזון, ומאז היותה ומעת שאתה בחיקה כל צאצאיה, זאת פקודתה להריק ברכה מקרבה בלי הפוגות, לכלכל את אשר הם חיים עדנה ולהצמיח חיים חדשים, בהָפכה גם רקב למקור חיים, למען מַלא אוצרה אשר לא יחסר ולא ימעט מדֵי המלאכה הרַבּה. ובאשר אין לשפעת ברכתה תוצאות, יתרוצצו כחות החיים בקרבה, יהמו יחמרו כיין חמר מלא מסך, ולא ישקטו ולא תשקוט עד אם הסבה אותם אל מקום אחר והוציאה אותם שמה: ליד מדבר – נאות ברכה, תנובה רבה; באשר תֵּשם האדמה מרפיון ידים, תצמיח היא צמח פרא, פקועות שדה, תחת חטה יצא חוח; לרגלי עצים יבשים, אשר כִּפּרו בריתם את חיים, נטיעים רכים – חיים חדשים.

וכראות האדמה כי חדלו העצים למֹץ להם לשַׁדה, ותסב את צנורות ברכתה אל שרשים קטנים ודקים, אשר נאחזו בה זה מקרוב ויתערו בכר אשר העצים העתיקים עומדים בו כמסמרות נטועים, – ותשקם ותרַוֵם מנחל עדניה, ותאמר להם: שתו ורוו וצמחו ועלו על פני הארץ לֵאור באור החיים.

ויהי היום ויראו העצים והנה כמראה שרשים בוקעים ועולים מן הארץ, נשקפים על פני האדמה בעיניהם הרכות, הירוקות, פטורי ציצים, גזעי עץ רכים וענוגים, עולים וצומחים בתוך גבולם. ויתמהו העצים ויביטו אליהם מגבוה בבוז־גאיונים ויטו ראשם וישפילו קולם למען ישמעו הצעירים מטה, ויאמרו: מי אתם, זוחלי עפר, כי נועזתם לבא בגבולנו ולשאת ראשיכם אל בין עבותים – הנמלים ירוקים אתם, אם שרידי שרשינו, מפּל פרחינו, אשר נִטשו הנה והנה לעבָרים? מה לקטני־ארץ את כל גבוה ורם, לעוילים בני יומם את הזקנים תושבי חלד מקדם? ועתה קומו ולכו ואל תפריעו אותנו ממנוחתנו – לנו נִתּנה הארץ ואתם מה!…

והנטיעים שמעו ולא ענו – לא ידעו דַבֵּר, כי עודם צעירים לימים, טרם יגָמלו, ולא היתה להם עת לדבּר, כי נתונים היו לעבודתם: ינקו בכל־פה לשד־חיים משדי אמם הורתם, הובילו את הלשד ברהטים מִגוּלוֹת תחתיות אל גוּלות עִליוֹת, התחלקו כל בדי גזעם חלק כחלק, פרחו, גדלו, שמנו, עשתו.

וירבו הימים והעצים קֻמטו, התבקעו, היו גֵבים, גֵבים, כי יבשו שרשיהם מתחת וענפיהם ממעל; גם בבדיהם בא רקב ויבלו ויתפוררו מעט מעט, ויפול מהם רב; והנותר עודנו עומד על כנו קודר, שחוֹח, מסתַּכֵּל, מתעתר לגלים.

והנטיעים הולכים וגדלים וטובים, פורצים ימין ושמאל, פוקחים עינים מסביב, עושים בד וענף, נושאים ראשיהם השמימה עליזי חיים ואוֹן, קוראים לצפרי שמים לבא לפקוד אותם ולשיר להם משירי ערב ובקר:

בֹּאוּ כָּל־בַּעֲלֵי כָנָף

כִּי עָשִׂינוּ בַּד וְעָנָף

אַף כִּפָּתֵנוּ רַעֲנָנָה;

חֲסוּ בְצִלֵּנוּ מְקַנְנֵי בְעֵצִים,

שִׂימוּ אֶפְרוֹחִים אוֹ בֵיצִים –

בֹּאוּ אֵלֵינוּ בִּרְנָנָה.

והעצים ראו כי כלתה אליהם הרעה, וישַׁנו את טעמם וישפילו את גאותם ויאמרו אל אחיהם הצעירים בקול ענות חלושה:

הָבוּ, אַחִים, לָנוּ בְרָכָה,

כִּי נַפְשֵׁנוּ לִשְׁאֹל שָׁחָה:

חָנוּנוּ מְעַט לֵחַ מְעַט לְשַׁד

וְחָיִינוּ, וְלֹא נֹאבַד עֲדֵי־עַד!

והנטיעים שמעו, הניעו ראשם, ולא ענו דבר. לא הבינו ולא ידעו מה הזקנים שואלים מאתם: לתת מאשר להם? הן אך האדמה לבדה היא הנותנת, היא המשביעה לכל חי רצון, וכל הצמח וכל החי אשר עליה, אך לקֹח יקחו ונתֹן לא יתנו; ואשר יתן – יקח תמורתו כפלים, כסף נמאס יתן לרעהו ויגיע כפיו יאכל, לחם עֹני יאכילנו ועבודת־מִשׁנה יעבידנו: אין חנינה, אין נדיבות, אין רחמים תחת השמש.

אך בקשת העצים הזקנים, להתחדש בכח אחיהם הצעירים, נִתּנה להם בכל זאת: המה התפוררו, היו לרקב, נהפכו במעבה האדמה, הסִיר המבשלת כּל, ללשַׁד, ויעלו ויבאו דרך פיות השרשים אל תוך העצים הרכים הרעננים ויתחדשו בקרבם אחרי בלותם.

---

הַשֶּׁמֶשׁ בְּבוֹאוֹ

מאת

מנחם מבש"ן

ראיתי את השמש בגבורתו – לא אותו, כי את אורו ראיתי, טעמתי, התענגתי עליו ואדע כי אור השמש הוא.

גם המה לא ראו את השמש, לא הביטו אליו אף לא שמו אליו לבם, ואם זכרוהו ואם הזכירוֹ אחר אליהם עקשו פיהם, הפטירו בשפה, הניעו ראש; כחשו בשמש ואמרו: לא הוא, או זכרו את רעותיו אך לא את טובותיו; אמרו: מה שמש כי נַחשבנו! שמענו, כי לא צח ולבן הוא כאשר יֵראה לעינים, כי באמת מראה תכלת מראהו, כי נכתם הוא על פניו וקרבו נשערה מאד… על אורו התענגו גם הם, את האור ראו כי טוב, אך את מקורו לא ידעו, לא הכירו – אמרו: אך אור יום הוא…

שבתי וראיתי את השמש בבואו, – ראיתיו ומעי המו לי…

גם המה ראוהו, אליו הביטו, אליו התבוננו – ראוהו ושמחו בלבם על כשלונו, על רדתו; אמרו: גם אתה זקנת כמונו…

כן דברתם. גם השמש זקן כמוכם, כמונו, אך אתם לא הייתם כמהו בנעוריכם, לא נתתם אור, לא הפיצותם חֹם, לא הייתם ברכה.

אכן גם השמש הוא כבר קצה נפשו בחיים, גם הוא שואף אל מבואו: – אם לא אוכל עוד לתת אור, למה זה אנכי? הנה הירח והכוכבים עולים לצלעי – אליהם יביטו, אותם יעריצו ועל אורם יתענגו כל קטני־ארץ; המה בטוחים מחִצי לשון, מִנַחשי לבב, מרשפי קנאה, כי על כן מאורות קטנים הם.

אל תראוהו, שוררים ומקנאים, מקטיני כל גדול, מזילי כל יקר, אל תראוהו שהוא אדמדם, אין אש ואין אור, כי סר כחו מעליו, כי זקן, כי חלש – עוד מעט ובא השמש וחשך היום, וזכרתם אותו, את השמש בגבורתו תזכרו, את מעשה תקפו תזכרו, את אורו היקר, הנעים, את עת גאונו תזכרו ולא את רפיונו; כי הן לא יהיה עוד, ובאין סמל הקנאה נגד העינים תמות קנאה גם היא.

---

הַמַּעְיָן וְהָאֲגָם

מאת

מנחם מבש"ן

אגם גדול ורחב ידים השתרע בבקעה, שוקט על משקע רפשו כראי מוצק, מתוכו נשקפו השמש ביום והירח והכוכבים בלילה, מראה הרים ויערות וכל אשר מסביב, וירוקה עלתה על פניו כה וכה בירכתים, וצפרדעים שם קננו בתוך בצֹאתיו וגבאיו אף נתנו זמירות ביום ובלילה.

ושם מנגד מעין דק כפתיל כסף יוצא מן ההר, נוטה הֵנה והנה, משרך דרכיו כנער שובב, נוקש בשן־סלע מצוק – והעלה קצף ונטה מפניו, פוגע באבנים ובחצץ – וְהָמה ושרק ועבר עליהם: נחפז הוא לעשות דרכו ואין זמן ועת גם להביט נכחו ולסֹל לו דרך ישרה.

והאגם נשא עיניו הירוקות ויבט ויָתר כה וכה, כי איש מנוחה הוא, וירא את המעין הנוזל מן ההר, אץ רץ כעבד מֻרדף בלי חָשָׂך, ויבז לו בלבו; ויאמר: מה קטֹנת, אחי, עד אשר כמעט לא תֵראה מנגד אם לא יאַמץ הרואה את עיניו. ועתה לכה איעצך ולא תוסיף עוד ללכת בודד בתהו לא דרך לבלתי הֵראות ולבלתי הִזָכר – בואה אלי וּמְצָא מנוחה בחיקי, כי רב גבולי, כי עמֹק ורחב יצועי, והיה כי נתחבר יחד וגדלנו מאד ועל פני כל נִכָּבד.

ויען המעין ויאמר: קטן אני למראה עינים, אך מקורי ברוך, הוא יחדש כחי בלי הרף והוא יריצני, והדפו מים את מים ונערמו מים על מים; וחַלק אחלק ממימי לאחרים, לנהרות ולאגמים, בעליל לארץ או בתחתיות, וכי ירבו מימיהם וגדלו ורחבו – והרחיבו עלי פיהם. וכל עוד שפע תהום אינק ומקורי לא אכזב, לא אוכל להתחבר לאגמים, לא אוכל לאסוף אל קרבי מים זרים, לא אוכל ללכת בדרך סלולה. קטֹנתי – אך עמי מקור ברכה; גדלת – אך מָלֵאת מים זרים. ידעתי: רבים יביטו אל הרֹחב ולא אל העֹמק, יראו לעינים ולא למעמקים; ואולם מה לי ולהם? ידעתי נפשי, ידעתי את פקודתי, ואותה אשמור לעשות.

ויאמר האגם: צדקת ממני; צעיר אתה לימים ואני – זקנתי. בנעורי גם אני הֵקַרתי מימי מקרבי וגם הפיצותים החוצה, אך עתה לא אוכל עוד התאמץ, כי עברו ימי החפץ והמעשה וכל מאמצי־כח. הזנחתים – והם מעטו, דללו, נסבו לאחור. ואני עודני חפץ חיים, ומיראתי פן יעלו שארית מימי בתהו וחרבתי והייתי כאחד נחלי הבַּתּות, הנני אוסף מים זרים אל קרבי ממעינות איתן מסביב; המה ינחמוני והם ישעשעו נפשי לעת זקנה.

---

עוֹלִים וְיוֹרְדִים

מאת

מנחם מבש"ן

ימים רבים בקש דוד מאת האלהים: גל עיני ואביטה נפלאות; הודיעני ארח חיים, הראני רזי עולם, תעלומות נצח, צפוני העתידות, או האך בצלם יתהלך איש, אם כבהמות נמשל נדמה?

ויהי היום ויאמר אליו אלהים: אל תקשה לשאול ואל תבקש ללכת בגדולות ובנפלאות ממך. הן לאיש מעשה יצרתיך מבטן, לאיש עושה מלחמות, מרחיב גבולות, מכונן ארץ ועם – ואַל לאיש מעשה להביט מבעד למסך ולנחש עתידות, פן יראה ורפו ידיו. העלילה והחזון לא יתאימו יחדו ויוצרי דברי הימים – עיניהם אך נכחם יביטו. ואולם חכה לי, עוד מועד לחזון; לעת זקנה אגַלה עיניך מעט.

באו ימי הזקנה, באו ימי המנוחה. ודוד לא יכול עוד לעולל עלילות כתמול שלשם; שקעה אִשו, סר כחו, רפו ידיו. אך בחיים חפץ מאד: נפשו אִותה לראות פרי עמלו, פרי המלחמות והגבורות והתשועות אשר עשה כל ימי חייו, לראות בטובת ארצו ועמו משא נפשו מעודו. לוּ יכול לחיות עד דור שלישי!… אמנם כי זקנתו נעכרה במחשבות רעות, בדאגות ובחזיונות קשים, אשר זחלו כנחשים בחדרי לבבו וכעננים העולים על טֹהר הרקיע להעיבו: הן בירכתי ביתו רעה נשקפה; בניו צררו, ארבו, יקשו איש לאחיו; בארץ נגלו פלגות־עם, קנאת שבט מרעהו, ומחוץ – נשאו גוים ראש… בכל זאת הנה מה טוב ומה נעים תחת השמש – מדי בוא אליו מלאך המות לקחת נפשו, כי מלאו ימיו, גער בו ויגרשהו וילך…

ויהי היום ודוד הזקן ישן שנתו ונפשו מרחפת בין ארץ ושמים, מריחה מרחוק חיי עולם, – והנה חזון נראה אליו. בחלומו והוא יושב מרומים בשער השמים, משם יביט לארץ והנה הר גדול ונורא והמון רב לאין מספר עולים ויורדים בו – עולים בצלע ההר מזה, מעפילים ברב־כח, צוֹעים בזעת אפים, צועדים בלי הרף; איש במסלתו ואיש בדרכו ילך וממולו לעמת פניו פרחים רעננים, טללי אורות, חזיונות נֹעם וכל חמדה. הוא עולה – והפרחים והאורות וכל החמודות הולכים ורחוקים, הולכים ונִדָפים, כמו יד נעלמה מעתיקה אותם לאחור. אַיָּן אפוא כל החמודות אשר נראו לעיניו בכל הדרך במעלה ההר? ומתי יגיע אליהן? אולי בראש ההר? שם ינוח מדרכו ומעמלו, שם יראה כר נרחב, ירעה על מי מנוחות, ישתעשע בכל הטוב ובכל היקר אשר משכוהו אחריהם ואשר הסבו עיניו אליהם ואשר הרהיבוהו כל ימי עלותו בצלע ההר. והוא אוזר חיל, מאמץ כחו מאד, מרחיב צעדי אונו, והנה הגיע עד הראש… הוי מקסם כזב, הוי משאת שוא ומדוחים: אין פרחים, אין אורות, אין כר נרחב, אף לא מנוח מעט לכף רגלו! צר המקום מאד, צר ומצוק כשן־סלע, ואין מעמד ואין מקום לפנות בלתי אם אל עבר פניו בצלע ההר מזה, במורד. והוא אוחז דרכו ויורד, עיף ויגע, נואש, מר־נפש, קודר וכואב, נשען על משענתו, והוא יורד ויורד בלא כח, בלא חמדה, אך בלי הרף; אין מקום לנטות, אין לשוב אחור, כי אם לרדת בצלע ההר, לרדת נכחו, לרדת בלי הפוגות. ולנגד עיניו מטה – מחשכים, מוראים, תקוֹת נכזבות, חלומות תהו, מדוי־לב ונפש, צללי־אֹפל וצלמות. וכאשר יוסיף לרדת כן יגדל וכן יחזק וכן יקרב אליו, הלוך וקרוב מהרה, מראה הבלהות והמחשכים והצלמות, עד רדתו מן ההר, עד השלימו דרכו, – עד עת קץ…

ואחר נפתחו השמים ושמי השמים, שם ראה דוד מטוּב השמים מֵעָל – מראות הוד וגֹדל ונֹעם אלהים, אשר לא יוכל איש לדבר ולא עט סופר לתאר ולא לב בשר להכיל.

מה ההר, ומי העולים והיורדים בו, ומה הדרך הגדול והנורא הזה, והמראות הגדולים והנפלאים שם ממעל?

– הָרְאֵיתָ, בן־אדם, אֹרח חיים; זה הדרך ילכו בה כל בני תמותה מקצה חלדם ועד קצהו. משם והלאה – עולם חדש, עולם שכֻּלו אורה, שׂבע שמחות ונעימות וחיי־נצח עם בני עליון. אותו לא יראה האדם וחי; אך אתה הָראית הפעם אפס קצהו, כי הנה כלית דרכך בחלד וגם הנך עומד לגורלך לחיי עולם.

ויאמר דוד: אם כן למה זה אנכי. בואה, בואה המלאך הגואל, קרבה אל נפשי גאָלהּ, העבירני מבית מלוני אל בית עולמי!

ויגוע וימת ועל פניו כמראה אור נֹגה מזיו כבוד החיים העליונים.

---

מַעְיָן חָתוּם

מאת

מנחם מבש"ן

לאט לאט עושה הוא דרכו, שולח מימיו הטהורים על פני חוץ, משקה אדמה צחיחה, מרוה נפשות שוקקות, מצמיח פרחי חמד, פרי ברכה – מַשלים חקו עלי אדמות.

והנה שמה בו הקנאה את עינה לרעה, הפיחה עליו ברוחה, רוח זלעפות, נִסתה להוביש מקורו ולא יכֹלה: המעין הולך לבטח דרכו, עושה מעשהו אשר יעד לו יוצרו, ומפני שריקות נחשים וקול מלחשים ורוח מקנאים לא ישוב אחור.

והקנאה מעשה ידיה לא תרף; המעין לא יחדל להקיר מימיו והיא לא תחדל להקיר רעתה, כי הנה זאת פקודתה היא עלי אדמות; והנה היא לוטשת לו עיניה, חורקת שִניה, משננת לשונה: המעין הזה לא לנו הוא, לא לנו, הולך הוא לו ארחות עקלקלות, נוטה הוא מִקַו זה שַׂמנו, הֵנה והנה ולא רוחנו, משַׁלח הוא את מימיו על פני אדמה טמאה… ועתה הבה נתחכמה לו, לכו ונסתמנו וגדרנו בעדו ולא יֵראו עוד מימיו בקרב מחננו.

זממו ועשו: זרו פרש על פני מוצאו, עפרו בעפר, סקלו אותו באבנים עד היות ערֵמת העפר והרפש מחסום לפיו – המעין נעצר, מימיו חתמו למו, בתוך יודעיו לפנים נפקד. כל שותי מימיו ערגו אל אפיקיו, צמאה לו נפשם – והוא איננו. והקנאה ונושאי כליה שמחו בלבם, אמרו: יכֹלנו לו, בלענוהו, בא קצו!

הוי, שוא לכם יוצרי עמל, לריק יגיעכם ושמחתכם לא לאֹרך ימים. המעין – לא בור כרוי הוא וּסתמוהו בידים, כי רוח אלהים נוססה בו, הרוח המפעמת כל הבריאה אשר ברא ה', האומרת לחרס ויזרח ולעץ ויצמח ולכל היצורים – ויאחז איש איש דרכו מבלי נטות ימין ושמאל.

המעין נעצר – אך מקורו לא יבש, ויפַכּה במסתרים ויאסוף שפעת מימיו, מי תחתיות, בקרבו עד עת מועד.

ויבא היום ומימיו פרצו בעֹז; פֶרץ מים כבירים, שוטפים, מגיחים, גרפו רגע אחד את הרפש ואת האבנים ואת העפר אשר טפלו עליו לשום לפיו מחסום. אלה נמַקו נפוצו, היו כלא היו, ומי המעין החתום יוצאים על ארץ רבה כתמול שלשם, וחפרו והרוו והולידו והצמיחו והיו לברכה בקרב הארץ.

וברֹב הימים גם שורריו הָשלמו לו – הקנאה, צרתו, מתה על פניו.

---

פְרִי הָעֲבוֹדָה

מאת

מנחם מבש"ן

והנער שמואל הלך מכפר מושבו אל העיר הקרובה, מהלך שלש שעות, וישב שם בבית דודו ימים מספר. בימי שבתו בעיר התבונן אל אנשיה, אל דרכיהם ואל מעשיהם והכל היה חדש בעיניו, כי זאת לו הפעם הראשונה לראות עיר ומלואה. ובשובו הביתה ספר לאחיו לאמר: ראיתי אנשים אשר כל ימיהם מנוחה, אחרים עושים להם את כל מלאכתם והמה לא ירימו את ידיהם הרכות והענוגות; ואנשים העוברים במרכבות מדי צאתם מביתם העירה ומדי עשותם גם כל דרך קרובה, נשוֹא ינָשאו ולא יצעדו. ואנחנו עובדים כל היום עד היות ידינו כאבן מקשה, ואנחנו הולכים ברגל כל דרכינו ועקבינו מבֹקר לערב יֻכַּתּו… אשרי יושבי העיר, כי חלקם בחיים!

וישמע אביהם ויאמר:

– שמעו, ילדים, ואספרה לכם דבר.

הדגים הצעירים ראו אניות וסירות שטות על פני הים ואנשים עולים ויורדים בהן, נִשָׂאים על גביהן, עוברים בטח על פני תהום רבה. ויתקבצו הדגים מסביב ויתבוננו אל החדשה הזאת ותעבור עליהם רוח קנאה; כי כן דרך הצעירים לשאת עיניהם אל כל חדש ולבקש חליפות כל היום.

ויהי בערב בשובם משוּט בים אל מעונתם, אל סעיף סלע איתן אשר בירכתי תהום, ויספרו בקהלם את מראה עיניהם ויאמרו: מי יתן והיו גם לנו בתים כאלה אשר נשב בהם מושב אדם בלב יַמים ואשר יעבירונו בטח לכל מגמת פנינו, ולא ניַגע סנפירינו עד תכלית מאמצי־כח. – ויאמרו אליהם זקניהם:

אַל תִּשְׂאוּ עֵינֵיכֶם לַאֲשֶׁר לֹא לָכֶם,

פֶּן־יֵלֶךְ תֶּמֶס הַטּוֹב אֲשֶׁר עִמָּכֶם.

אך הצעירים הניעו ראש ויאמרו:

הַזְּקֵנִים סָרֵי טַעַם וְתוֹרָתָם – קִפָּאוֹן,

שׁוֹמֵעַ לָהֶם יֵלֶךְ קוֹדֵר, יַבִּיט צַר מָעוֹן.

ויהי היום וירגזו תהומות והים היה למרקחה: אניות קטנות וגדולות ירדו במצולות; מהן טבעו מפני סער מתחולל, והרבה יתר מאד טִבְּעו בני האדם במלחמותיהם על פני הים; כי האדם מרבה להרע ולהשחית מן הטבע על אחת שבע. – ויראו הדגים ויאמרו: האח נפשנו! הנה כלי־שַׁיִט יורדים ממרומים כעַיִט, המה ישאונו וינטלונו ועל מי מנוחות ינהלונו ואל כל דרכינו יעבירונו. ועתה עושו ובֹאו, מהרו לגשת כל אשר לו סנפיר וקשקשת, שימו שכם, הטו וּדְחוּ, מִשׁכו וקחו, עלו וּשְׂחוּ!

ויתקבצו כל צעירי הדגים מסביב לאחת האניות אשר היתה תקועה בקרקע הים עד חֶציה, וימשכו ויהדפו בכל מאמצי כח ויוציאוה ויעלוה מטיט היון. הרבים בהם יצאו מעוכים ורצוצים: כתף מרוטה, סנפיר שבור וקשקשת פרועה – ולא שמו לב: מה להם עוד לסנפיר ולקשקשת, והן מעתה ינָשאו על לוחותַיִם ולא יניעו ראש וזנב, אף בשרם ישכון לבטח…

וישבו צעירי הדגים באניה ויעברו מתהום אל תהום עבוֹר ושוט כל היום, ולא הניעו סנפיר ולא ראו עמל וייטיבו את לבם וישחקו ליום אחרון. והזקנים הניעו ראש, נדו להם, ויוסיפו לשוט בים ולהעביד סנפיר וזנב כתמול שלשם.

וירבו הימים והאניות בלו, התפרקו ולא צלחו עוד למלאכה. ואניות חדשות לא ירדו עוד ממעל, כי שִׁנו בני האדם את דרכם לטובה, כרתו יחדו ברית שלום, התחברו לחֶבר עמים, השביתו מלחמות בארץ וביַמים. וירדו הדגים ממכון שבתם המימה ויאמרו: נצא כפעם בפעם ונִנָער – והנה סר כחם מעליהם, סנפיר וזנב רפו, קֻמטו, שכחו נִיד־אֶברָתם, וינַסו לפרוש אותם ולא יכֹלו… ויוּטלו הדגים על קרקע הים כזוחלי ארץ, שוכבים, נאנחים, רואים בשׁוּט רעיהם, בהתרוצצם אנה ואנה, בהבקיעם בכח מעמקי־מים, – רואים ומקללים את יומם ואת התמורה אשר אִוו להם…

וככה שכבו בבשתם עד אשר רִחמו עליהם הדגים הזקנים ויקרבו ויעמסום על גבותם וישוּטו אותם בים בכח סנפיריהם לִמֻדֵי העבודה.

---

הַמְתַקְּנִים

מאת

מנחם מבש"ן

המלך שלמה שלח את עבדיו אל הר הלבנון לעבוד עם עבדי חירם, הצידונים, היודעים לכרות עצים. ויכרתו ארזים מן ההר ויעמסו באניות או שמו אותם רפסודות וישלחום על פני הים עד יפו ומשם הובילום ירושלימה ועשו אותם למלאכה לבית אשר בנה שלמה לה'. ויהיו חרָשים חכמים, אשר הקציעו את העצים במַקְצֻעוֹת בעוד היותם בלבנון ויעשו אותם מחֻטבים, צלעות ועֻבּים, עמודים, ספים, או אילים לחלונות; וישלחו אותם עשוים ירושלימה אל שלמה, אשר יוכל לשום אותם אל מבנה הבית, מבלי אשר תהיה בהם עוד יד. והחרָשים אשר לא ידעו כי אם לכרות העצים, שלחו את גזעיהם, כאשר הם, רפסודות על הים, ובירושלם השיבו החרשים החכמים ידם עליהם ויקציעום וייַפום ויעשום למלאכה.

ונער אחד מן הנערים, אשר נשלחו לבנונה לעבוד בעצים עם הצידונים, ראה והנה שכר המקציעים והמתקנים את העצים גדול יתר מאד מן המשַׁלחים אותם “חיים” אל מקומם, ויאמר: הבה אנסה גם אני לתקן את העצים והיה שכרי הרבה מאד וגם שם אעשה לי. ויקח מן הבא בידו, מַקצֻעות וגרזן, כשיל וכילפות, ויחל לחטוב בעצים – בעצים העשוים – הניף הוריד את ידו הקשה: הך! הך! ויחטוב ויגזור על ימין ועל שמאל ובמלחמות תנופה נלחם בם עד אשר יגעה ידו ועד אשר קלקל ועוה פניהם וישם אותם גֵבים גבים, זה קצוץ ורצוץ וזה מעוך וכרות – נשחתו העצים ולא צלחו עוד למלאכה.

ויבא שלמה וירא את המעשה אשר עשה הנער ויגער בו ויאמר: הוי נער אין־בינה! הוי קוצץ אוילי! לא את העצים המהֻקצעים והמחֻטבים יתקן המתקן, כי אם את העצים אשר אך כרֹת כרתו אותם מיער ועוד לא היתה בהם יד חָרש; ולא נער כמוך יתקן העצים (הוא אך שמור ישמור עליהם לתתם איש על מקומו במערכת), כי אם חרש אמן היודע במה ישלח ידו להיטיב ולתקן וממה ישיב ידו. ואתה, אשׁר הראיתני לדעת במה כחך גדול, הנני אפקיד אותך על מקומך ועל מלאכתך.

וישם אותו שלמה אל בין הגבעונים חוטבי העצים לעדה ולמזבח.

---

הַסָּלַע

מאת

מנחם מבש"ן

רובץ הוא על פני העמק כאף ממעל לפה, אך נשמת רוח חיים אין בו – אין נטף מים, אין לֵח, רק חֹרב, רק יבֹשת מעלה ומטה.

מקוה־מים היה העמק בשנים קדמוניות, מים כבירים שוטפים אשר כסו כלבוש מַערוֹ, שטפו עברו ויגיעו עד הסלע ויחבקו עבי גביו ויחדרו לצלעותיו ויחתרו ויקרקרו מוסדותיו ויפרצו בו פרצים ועוד מעט וַיָמש וימוט ויפול תחתיו; אך השמש הלוהט וזלעפות המדבר מסביב באו לעזרתו בעוד עת ויחלצוהו מֵחִבּוּק זרועות השטף. המים היו הלוך וחסור וישקעו ויחשו גליהם, ושאריתם נבלעו בארץ, באו בתחתיות כגנבים במחתרת, במחשכים ילָפתו ארחות דרכם ובלשון סתר שרשי הסלע ילֹקו, המשבָּרים, אשר חתרו להפילו, נשברו, שחחו תחתיו, המה היו למטה והוא היה למעלה – ולכל מראה עיני הרואה אך חֹרב, אך צחיחה וצמאון.

והסלע עומד על כנו, נשקף על העֵמק, אשר הרוח והשמש גִלו פני לבושו, ואותותיו אשר שמו בו המים הזידונים בהלחמם בו, סעיפים ונקיקים, גבנונים ומִפְרָצים, נראים מרחוק כמִחיַת־פצעים בבשר שוּבֵי מלחמה, ומראהו המחֻספס כפנים אשר קֻמטו מזֹקן, כשדים צומקים אשר נס לֵחם, כיער בשלכת…

דומם ושומם הסלע, אין מלחמה, אין קול המון מי מריבה וסביביו לא נשערה. רק רוח יליל ישימון יפקדנו לעתים, ונחשים בו יקננו, וינשוף ועורב עליו ישכנו, ורגל חית הבר תרמסנו – והוא רובץ תחתיו זה שנים אין־חקר, כענק נרדם עיף ויגע מכֹבד מלחמה – נרדם ואולי גם חולם… חלומות תהו ובהו? חלומות תחיה? עת תָּגֵל ערבה מקול המון עובר ושב, מקול צלצלי שירת הגאולה? מי יודע.

אל תראוהו שהוא שחרחר, נזעם־פנים, לובש שממה, ששזפתהו השמש, שהסתוללו בו רוחות המדבר, ששפוהו מערות חול; אל תבוזו לו, כי לא תהו עמדָתו ולא להבל וריק אחריתו – הן הוא מסתיר בחֻבּו אוצר נחמד, אשר לא יערכוהו זהב ופנינים: גיד מים חיים שוטף ועובר תחת המכסה הקשה, הגוּש לא־נכסף, – מים חיים קרים נוזלים, אשר בהִגָלותם והרוו והחיו, ושובבו נפשות רבות.

האף אמנם יגָלו? היפָּתח האוצר הסגור והמסֻגר?

אמנם כן; ואולם… למי יפתח הסלע את אוצרו הטוב? למי יתן מימיו – לפראי מדבר? לערמות החול? לקרני השמש הלוהט?

חכו לו, כי למועד שמוּר אתו; אך בוא יבאו אנשים בגבולו, אך דרוש ידרשו אליו ואל מימיו – ופתח סגוֹר קרביו והפיק צפוּנו למשחריו ונתן ולא יחשוך.

בא המועד: הענק הנרדם, אשר היה בעיני הרואים לעינים כדבר ריק אין בו מועיל, חש בקרבתו נפשות שוקקות, עינים תלויות אליו ואל טובו – ויתעורר ויתבקע ויתן מימיו ויַשק את העדה.

והסלע, אשר הסכין לשמוע אך שריקות נחשים מתחת וצריחת עורבים ממעל והמית סערות חול מעבָרים, זכה לשמוע הפעם שירה חדשה, שירת גאולה וישועה:

“עלִי, באר!” – עָנו לו.

---

הַזֶּרֶד וְהַגָּפֶן

מאת

מנחם מבש"ן

כאשר הלכו בני ישראל במדבר היה הענן מרחף עליהם ורוח צח וקל עובר לפניהם להשיב נפשם. ויהי היום והם באו עד שפת ים־המלח נגבה מזרחה, קצה המחנה על יד נחל זרד וקצהו השני נשען אל עין־גדי, והנה נחל זרד היבש הכה גלים כים סוער – קני הזרד, אשר היו קופאים על עמדָתם בדממת המדבר, התנודדו, התנופפו, הניעו בדיהם הצנומים והדקים, כנערים שובבים המפזזים ומתרוצצים הנה והנה בעת שחקם במרחב; ולולא היו אחוזים ברגליהם בארץ, כי עתה רצו, דאו על כנפי רוח כצפרים עפות, יצאו בעקבי עוברי המדבר והלכו לרגליהם עד גדות הירדן.

ושם ממולם, בעין־גדי, גפנים עמוסות אשכלות ענבים, אשכֹלות על אשכלות, כיונקים על שדי הורתם, ועצי זית ותאנה וכֹפר מסֻבּלים פרי, נחים שוקטים, אם רוח ואם דממה סביבם, כהוזים, כחולמים. על מה אתם חולמים, גפני עין־גדי, עצי התאנה, שיחי הכֹפר – על החליפות ועל התמורות העתידות לבא עליכם ועל האדמה, אשר אתם מתנוססים עליה? על אשר תהיו פעם קנין לעם נביאים ומשוררים, אשר ישים שמכם וזכרכם לתהלה בספרתם, ופעם – מרבץ לפראים, אשר יעטו עליכם חשך ושממת־עולם והשכיחו את עמי הארץ שמכם וכבודכם?

וקנה־זרד אחד נשא ראשו בגאוה ובגֹדל לבב אל מול כרמי עין־גדי, ויאמר: – צר לי עליכם, הגפן וכל עץ פרי, הקודרים תחת משאכם, כי לא תנועו ולא תזועו ולא תשתעשעו לרוח היום, כאסירים אתם נצבים כלכם על עברי פי פחת ומחסרים את נפשכם מטובה ונחת. ואני – חבר אני לכל רוח כי יפוח, בחיים חפשי, אך לי לנפשי; כי אין עֹל ומשא ופרי מעמסה, לשום חרצֻבּות לרַוְחתי, לחֻפשתי.

ותען הגפן ותאמר לו: – לא לנו להיות מרדפי ריקים ושומרי רוח, כי לא עלינו גורלכם ינוח. עלינו לשקוד ולשמור על האוצר היקר אשר בחיקנו, כי יבשל ולא יִשל. הפרי – הוא שעשועינו ועליו גאותנו, הוא חיינו והוא אחריתנו. והזרד הריק והבוקק – מה אחריתו? בדיו יהיו למטאטא לטאטא את רפש הבית והחצר ואחר יוצג בירכתים ככלי מלא בושה וכלימה, ואחריתו – תהו, חדלון וכלימה.

---

גְּבוּלוֹת העוֹלָם

מאת

מנחם מבש"ן

והנער יצחק אברבנאל מלא רוח חכמה ודעת אלהים כאחד הגדולים בחכמי ישראל ויהי יוצא ובא בתוך בני הכהנים והנזירים והשרים הקתולים, אשר היו מתוכחים עמו בדברי אמונה ודת כמשפט הימים ההם (האבות היו מודיעים את ידם פעם בפעם ליהודים היושבים עמהם, והבנים היו מציקים לצעירי בני ישראל בזעם לשונם), ולא יכלו לו, כי הובישם ברב חכמתו, וכל לשון תקום אתו למשפט, הרשיע.

ויהי היום ויאמר אליו הנער תומש טורקמדה, מחניכי הנזירים: – צר לי עליכם, עם קשה־עֹרף, עם הולך חשכים, עם יושב בשׁפל ואין תועפת־רוּם לו, חונה סביב למשכנותיו הקודרים, אשר אין בהם כל פסל וכל תמונה, כל פאר וכל יפי ולא קול מצהלות חיים עליזים, וקורא מן המצר לאלהיו, השָׂם חשך סתרו גם הוא. ועתה שמעו שמוע אלינו ואִכלו טוב, בֹאו חסו תחת כנפי דתנו, דת האהבה והחסד והרחמים, וראו חיים! בואו אלינו – והתרוממתם ממעמקים לראש מרומים, ויצאתם מן המצרים למרחב־יה, ממחשכים לאור גדול, מחיי שממון לחיים מלאים חליפות ונעימות, שפעת מראות ותמונות כמשברי ים אדירים; בואו עדינו והשתניתם – והייתם ככל האדם. אולי יקשה בעיניכם, אולי יקשה גם בעינינו בראשונה בהתחברכם אלינו, אך ברֹב הימים נסכין ונשלים איש עם אחיו ועָם עם רעהו, ברב הימים תלמדו אל החליפה ואל התמורה, ואם לא אתם כי אז בניכם, הדור הבא אחריכם, יהיו עִמנו לעם אחד וידעו ביניהם מה טוב.

ויאמר אליו אברבנאל: – תודתי לך, הנזיר הצעיר, על המון מעיך ורחמיך עלינו ועל עצתך אשר יעצתנו להכחיד עצמנו למען ייטב לנו. אך שמע נא ואספרה לך:

הנשר הגדול, גְדֹל הכנפים, אֶרך האבר, המשוטט על פני ארצות ויַמים רחוקים לבקש טרף, אמר אל היונים אשר בירכתי הלבנון: מה לכן פה, יונים פותות, יונים מדַדות בקצה ארץ חשך ללא אור בהיר וללא מרחבי שמים, ומה כנפיכן הדלות והלבנות ללא תאר וללא הדר, לא שפעת נוצה ולא ברק צבעים, כנפים קצרות מהשתרע, רפות מהגביה עוּף, דלות מִסֹך על אחד השיחים הקטנים – מה אתן ומה חייכן כי אם קפאון ושממון, כלימה ובלימה. ועתה שמענה בקולי, בואינה ואשא אתכן על כנפי עד ארץ צלצל כנפים, אשר מתחת לקו המשוה, עד ארץ הֹדו מבֹרכת אלהים; שם לא תראינה רוח, לא תיראנה שלג וקֹר. שם כל עוף ארֻכּי אבר, גדלי כנפים, יפי נוצה, הדורים ביפעת צבעים מזהירים כצבעי הקשת אשר תהיה בענן. שם גם נוצתכן תגדל ותיף לנֹגה קרני השמש הזורחת בגבורתה שבעתים כאור שמש ארצכן; שם תגבהינה עוף עד גבהי מרומים אל בין כל עוף כנף המודד שמים בתעופתו ובאברתו שחקים. ואם לא כשחוק יהיה לכן להחליף נוצה (גם הנחש הרובץ על יאורי הֹדו, יחליף עורו פעם בפעם והחליף כח) ולהשתנות לתֹאר ולגֹדל, ואם תכבד מכן החליפה והתמורה – הן בזאת ייטב לצאצאיכן אחריכן: בדור אחר יהיו כיונים כנשרים…

והיונים שמעו אמרתו, הגו ואמרו לו: – נעימות בפיך, נֹפת תטוף מלתך, אך לנו לא תסכון עצתך ולחלקת לשונך לא נפֻתּה. אם קטנות ודלות אנו, רוח אל כביר יחיינו; אם יונים פותות אנו בעיניך – גיד ברזל ערפנו. ארץ הֹדו וכל יפעתה, הוד שמשה והדר גאון בעלי כנפיה – לא לנו הם, לא לנו. הדו – להודים, כי על אדמתה נולדו וקרני שמשה גִדלום וטִפחום. ואנחנו – בשרנו כמק יהיה ונוצתנו כאבק תעלה בטרם נהיה כמוכם, וצאצאינו – בטרם יהיו לנצח יאבדו. הנחש יחליף עורו כי נחש הוא (אך את דרכו לא יחליף); ואנחנו לא נלך לקראת נחשים, לא נשאף חליפות ולא נבקש גדולות – לא נחליף ולא נמיר טוב ברע או רע בטוב. בחרנו הסתופף בירכתי לבנון משׁוּט תחת כל השמים. טובה לנו שמשנו המשקיפה עלינו בנחת משמינו מרשפי שבע שמשות הֹדִיוֹת. טובות כנפינו הקטנות והלבנות מכל כנפי נשרים וידידות משכנותינו הצנועים מכל רחבי ארץ ותועפות הרים. גבולות עולם שם לנו יוצרֵנו ובהם נחזיק אנחנו וזרענו אחרינו עד עולם.

---

יָמִין וּשְׂמֹאל ו...

מאת

מנחם מבש"ן

ימים רבים ישב היוצר על האבנַים בגשתו לברוא שמים וארץ ויהי “בונה עולמות ומחריבם, בונה עולמות ומחריבם ואומר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי”, עד אשר יצא מתחת ידו עולם מכלל־יֹפי – וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

גם את העולם הקטן, את האדם, לא עשה פעם אחת יפה בעתו, גם אותו תקן, חִדש, שִנה לטוב, עד אשר ראה יציר כפיו והנה הוא תמים בכל.

האדם הראשון היה מלמעלה כבני עליון ומלמטה כדמות הבהמה והקוף, שתי רגלים היו לו וזנב¹. וגם הרגלים וגם הזנב עוד לא ידעו את תפקידם. הרגלים היו מתחרות אשה באחותה; הימנית והשמאלית – כל אחת בקשה להקדים את רעוּתה, כל אחת התאמרה כי היא הראשונה ולה משפט הבכורה, היא המוציאה והמביאה את האדם, בהתהלכו תנחה אותו, והיה בהרימו הרגל האחת ותמהר צרתה ותפרוץ עליה פרץ – וַתַּכשֵׁלנה האחת את רעותה ושתיהן את האדם ולא יכול לעשות דרכו ולהגיע אל מחוז חפצו.

והזנב בקש להיות לפנים ולא לאחור ויעש הנה והנה ויתאמץ למשוך אחריו את הרגלים וגם את הראש ולהיות למאשר ולמורה דרך לאדם; וילך ויכָּשל ויַכשל גם את מאֻשריו; כי אין עינים לו ורק קנאה עוֶרת וגאוה אוילית מנת חלקו.

ויהי האדם במבוכה ובצרה גדולה; שתי הרגלים הכשילוהו בתחרותן, גדרו דרכיו, עוו נתיבותיו, והזנב הקופץ בראש הוסיף עמל ויגון, מהומה ומבוכה, עד אשר לא יכול לצאת ולבא, לא היו לו כל שיג וכל דרך, ותקצר נפשו למות.

וירא אלהים בעני האדם ויאמר: הזנב – הכָּרת יכּרת, כי לא ידע את מקומו ואת ערכו; לבהמה, לקוף יהיה מעתה. ואל הרגלים אמר:

יָמִין וּשְׂמֹאל, חִדְלוּ קִנְאָה וְתַחֲרוּת,

הֶבֶל הֵן, פְּרִי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת;

לֵכְנָה אִשָּׁה נִכְחָהּ בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה –

אָז תָּבֹאנָה יַחַד אֶל־הַמַּטָּרָה.

---

הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום, לפנות ערב, והשמש, מלכת השמים והארץ, יגעה ברֹב דרכה ובעבודתה כל היום; כי כאם רחמניה עיניה על הארץ ועל כל אשר עליה לטובה ושחקה אליהם באור פניה, מדי עברה, ואָצלה להם מחֻמה למִחיה ופרשה עליהם כנפיה למרפא והיתה להם לאומנת ולמכלכלת ושעשעה אותם והשתעשעה בהם בכל עת. – ותאמר אל בנה, אל הירח, כי ראתה כי גדל הנער וכי רב כחו לרוץ אֹרח: – לכה אַתּה, בני, והיית לי מול הארץ להאיר לה מעט, כי עיפה אנכי, ואני ארד הימה ורחצתי והחלפתי שמלותי וארגיעה – ואשובה אל מסלולי ואל עבודתי. ויאמר הירח: לכי, אמי, לנוח ואנכי אעשה כדברך.

והירח – בחור מתהדר ומתיַפה (בראשית כל חדש ובסופו הוא מסלסל שפמו עד היות שני חדודי קצותיו יוצאים מזה ומזה למראה; ויש אשר ישים טבעות סביבו – ענקים לגרגרותיו; ויש אשר ימרק את פניו עד… הֵראות להם בהרות בהרות כהות), גא ורחַב־נפש, קשה־לב וקשה פנים ואך גדל ויצא מתחת כנפי אמו, נפרדו לדרכיהם ולמחשבותיהם – ונפרדו גם בהליכותיהם: היא הסבה פניה ממנו והוא גם הוא אחז דרכו אל עבר פניו ולא יראו ולא יפגשו איש את אחיו כי אם מעט. – והירח אמר בלבו: אמי הזקֵנה רכה וטובה היא עד מאד; שוחקת היא אל יושבי השפלה הזאת ומעניקה להם מאוֹרה ומחֻמהּ ומכל יש לה עד בלי די; לכן לא יכירו מעבדיה ולא יתנו לה מורא וכבוד כאשר לה יאתה, גם הילדים רסן מפניה ישַלחו וישחקו ויתהוללו בחוץ לעיני השמש, גם בני צאן ירקדו ויפזזו בשדה ובאחו, גם כל צמח האדמה, כל עלה מעץ, כל כוס־פרח יתפתחו יתערו ולא יתבוששו, כמו אין עין רואה ממעל… ואני לא כן אנכי עמדי: המעט מדרי מטה אלה, שֶׁפך הדשן אשר לעולמות העליונים, כי אביט אליהם וכי אשא להם אור פני כמעט – הגם לתת להם חֹם, הגם להפיק להם כל נפשי, הגם לחרוד אליהם את כל החרדה הזאת? לא, כי אני בחָזק אבא, עם רב אקח עמי בצאתי, ורוח לפני יהלוך, וענן וערפל סביבי, וידעו תולעי־אדם אלה וכל שוכני השפלה כי גאֹה אֶגאה, ארום בשחק, ארום בארץ – ויחרדו וייראו ממני ויקומו מפנַי עד עברי, ויתנו כבוד וגֹדל למושל הלילה…

ותרד השמש הימה ויצא הירח מושל הלילה בשער השמים ואת גדודיו לקח עמו להלָוֹת עליו בדרך, כמשפט כל המושלים העריצים, אשר בצאתם מחביון עֻזם החוצה ויצאו גדודיהם שומרי ראשם עמם להלוך לפניהם אימים. ויראוהו האנשים כי קשה הוא, עושה מלאכיו רוחות ואורו אור קפאון – ויקוצו מפניו ויבאו איש אל ביתו ואיש אל חדר משכבו. ותרא הארץ כי קר הוא וכי גדודיו לוטשים לה אלפי עינים נוצצות החודרות אליה ונתון לא יתנו לה מאומה – ותתכס בצעיף ותתעלף. ויראו הפרחים וכל צמח האדמה כי פניו פני אימה, כדמות מגל נורא נטוי על ראשיהם מלמעלה – ויחרדו וייראו מפניו ויסגור איש את גביעו ואיש את עליו ויִגלוֹם. וכל צפור כל כנף נָדַמוּ עצרו בשירים וכל הבהמה וכל החיה נאספו רבצו אל מעונותם וכל הארץ היתה לשממת אלהים.

והירח מתהלך חוג שמים בגאון ומביט לארץ והנה אין אדם ואין בהמה ואין כל נפש חיה, אין יוצא ואין בא ואין מקדם פניו. ובכל מקום בואו – נסו בני האדם מפניו ויעזבו איש את מעשהו בעיר ובשדה ויבאו בצל קורתם. והוא וגדודיו הביטו לארץ פעם בפעם מדי עברוֹ כל הלילה עד הבקר והנה היא עזובה וגלמודה, תהו ובהו וחשך, כיום ברוא אלהים ארץ ושמים. וירא הירח כי כן, וַתֵּכה מכעש עינו ופניו חורו וגדודיו שומרי ראשו חמקו עברו נעלמו אחד אחד עד צאת השמש והודהּ על ארץ ושמים. ותראֶהָ הארץ ותסר צעיפה מעליה, את האד ואת הערפל, ותפרוש זרועותיה למוּלה, מתרפקת על אִמה. ויראוה האנשים וימהרו ויקומו ויתרחצו וילבשו בגדיהם ויצאו לקראתה לקדם פניה בשמחה. והפרחים וכל צמח האדמה פתחו סגוֹר עליהם וגביעיהם ואור מלא ימצו למו. והצפרים וכל עוף כנף התעוררו ויתנו בשיר קולם, והאדם וכל הבהמה וכל החיה יצאו לפעלם לשחר לטרף. אף השמש הצהילה פניה ותשק מנשיקותיה לכל היקום, ותהי השמחה גדולה בשמים ובארץ.

וירא הירח וידע כי אך בדרכי־נֹעם יקחו נפשות, אהבה תעורר אהבה והגאים והרהבים – גאותם תהיה להם למוקש ורהבם עמל ואון.

ראה וידע – אך את דרכו לא שִׁנה ולא ישַׁנה עוד עד עולם, כי גאותו יסרַתּו וקֶשׁיוֹ אל חיקו שב: ברֹב הימים היה לבו, אשר לא ידע אהבה, לאבן והוא – כלו מקשה וקפאון; ואך גיד־אש (האש – היא הדם, היא הנפש לצבא השמים) עודנו מתפעם במעמקי לבבו למען יֵדע את מכאוביו.

---

הַשֵּׁמוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

“ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה”.

וירבו הימים ויקרא האדם שמות גם לכל צמח האדמה ולכל דגי הים. וירבו הימים והדורות והאדם העמיק למטה – ויקרא שמות לכל אשר על הארץ ולכל אשר בתוך הארץ פנימה, לכל היסודות שחֻבּרו בה יחדו; המריא במרום ברוח דמיונו – ויקרא שמות למלאכים, וברוח בינתו – וישם שמות לכוכבים. למלאכים העדיף – וירבו השמות על המלאכים פי עשרה או פי מאה; ולכוכבים החסיר – וירבו הכוכבים הרבה יתר מאד על השמות; כי כן רוח הדמיון מגביה עוּף מרוח הבינה ואין מעצור לו בשמים ובארץ ובשמי השמים העליונים.

והכוכבים אשר לא נִקּבו בשמות התאוננו לפני האלהים ויאמרו: למה נגָרע אנחנו מכל צבא השמים והארץ להיותנו בני בלי שם? ויוצא אלהים במספר צבאם ויקרא להם בשמות. – וישובו ויאמרו: הן האדם לא ידע את שמותינו וכלֹא אנחנו בעיניו, או כי יכלול אותנו לקבוצות: עיש, כסיל וכימה, הדב הגדול, הדב הקטן, – שם אחד למאה ואחד לאלף; בעוד אשר כל צמח וכל רמש קט לבדו שֵׁם לו בספרתו: ועתה אם לא שֵׁם לנו בתוך בני האדם למה זה אנחנו?

ויאמר אלהים: הן אם ידע האדם את שמותיכם ואם לא ידע, הלוך ילך לאורכם – ומה לכם עוד? דעו לכם: טובים נותני אור בלי שם, מבעלי שם אשר לא יאירו.

---

בַּבַּיִת וּבַחוּץ

מאת

מנחם מבש"ן

כל הלילה היו מלאכי אלהים עולים ויורדים בסֻלם־בית־אל: עולים – להתיצב על האלהים במערכה ולשיר לו, כמשפט; ויורדים – לשמור על יעקב הישן שם, כאשר צוה אותם אלהים. עד בוא עת עלות השחר והמלאכים עלו אחד אחד השמימה וישארו אך שנים – מיכאל וגבריאל, היושבים ראשונה במלכות השמים. ויסֹכּו לו באברתם לשמרו מחית השדה, ויפיחו עליו ברוח־צח־שחקים מפני זלעפות המדבר, ויזילו על פניו מריח בָּשמי גן־עדן, להמתיק לו שנתו ולהראותו בחזון מחזות־נֹעם, חלומות־קסם, תחת מראות העצב והרֹגז אשר ישבע בהקיץ, וישירו לו, כאשר תעשינה האומנות לעוללי טפוחיהן, ויאמרו לאמר:

שְׁכַב, נוֹדֵד מִסְכֵּן, לִין בְּצֵל שַׁדַי,

נוּמָה, נָס מֵאָה אֶל דּוֹד…

עוֹד תִּרְאֶה תִּשְׂבַּע עָמָל לְמַדַּי,

אַךְ אַחֲרִיתְךָ תִּשְׂגֶה מְאֹד.

ויהי בהיות הבקר ויעקב עודנו ישן והנה ה' נצב עליו. אז עלו גם שני המלאכים האלה לשום משטרם בצבא המרום עד שוב ה לשבת על כסא כבודו. המה עולים בסלם וגבריאל אמר אל מיכאל לאמר: – מיכאל אחי, אשאלך והודיעני: מדוע ככה יקר יעקב בעיני ה' עד אשר צוה עליו מלאכיו לשמרו בדרך ועד אשר, באחרונה, פקד אותו גם הוא בכבודו. הן הוא לא הורה את העם דעת אלהים כאברהם וכיצחק; אולי רבה חכמתו מחכמת אברהם, אשר לא למד מפי הורים ומורים כמהו, גם עתה הנה ישב לו ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר ויגרע אליו עוד תעלומות חכמה; אך הן הוא יצפון לו תושיה ולא ישים פניו להפיץ מעינותיו חוצה: והלא טוב מסכן הנותן חלק לאחרים מן המעט אשר השיגה ידו, מעשיר רב־אוצרות אשר יסתיר הונו בסתר אהלו ואין לזרים עמו?

ויאמר אליו מיכאל: – הן לא כמונו כבני האדם, שהמה רבים מחסורים להם בכל אשר יפנו ובאין עוזר ותומך להקל מעליהם לא יוכלו לעשות לאחרים. לאברהם היתה אשה, עזר כנגדו, עליה השליך יהבו והיא כלכלתהו; וכי רָוח לו בבית, יכול להַפנות לבבו החוצה, לצאת ולבא באנשים, לאצול מן הרוח אשר עליו על כל סביביו. ויעקב בגפו יבא ובגפו יצא, עני נודד ממקומו שבע־רֹגז ושבע עמל, הוא יזיד לו נזיד והוא יערוך יצועו (ויצועו, כאשר אתה רואה, אבנים מאבני המקום!), ומכל סביביו אין פוקד אותו ואין פונה אליו (כי כן דרך בני האדם: איש לדרכו ואיש לבצעו; קרובים המה למקומותם איש אל אחיו ורחוקים בלבותם כרחוק שמים מארץ): ההוא יורה? ההוא ימצא את לבו ואת עתו להפיק רצון לרחוק ולקרוב, ללמד דעת את העם? והן גם אברהם התכנס אל גבולו אחרי מות אשתו, עזרו ומשענתו, ויחדל לעבור בארץ ולעבוד עבודתו לרבים כקדם.

ויאמר גבריאל: וכי יבנה לו יעקב בית ובא אל המנוחה – הילך בדרכי אבותיו לשפוך את רוחו על עם הארץ? הן לוחות השמים, אשר עליהם כתובים עתידות כל איש וכל עם, לא כן יגידו. ויען מיכאל ויאמר: – הדרך אחת היא לאנשי־רוח? דור דור ודרכיו. דור הולך הביע רוחו לגוים בלשונם, עיניו ולבו היו אל החוץ ובביתו רבה המכשלה; ודור יבא ידבר אל בניו בלשון עמו, ייצק רוחו על זרעו וברכתו על צאצאיו. אברהם ויצחק למדו דעת את העם ומבניהם יצאו ויהיו סורי הגפן נכריה; ויעקב ישקוד וישמור על ילדיו לחנוך להם על פי דרכו והיו כלם נאמנים לדגל אבות, כלם דבקים בעמם הם וצאצאיהם אחריהם לדורותם.

והלא טוב לחזק יתדות האהל אשר לא ימוט, מהרחיב יריעותיו חוצה ותחתיו יאכל הרקב?

---

קוֹל דְּמָמָה דַקָּה

מאת

מנחם מבש"ן

¹

ויהי אחרי כלות אלהים את מלאכתו אשר עשה בשמים ובארץ, ויאמר: מי ירד לנו ארצה ויגיד דברי לבני האדם? הן המלאכים – מלאכתם ומעשיהם בשמים ממעל וכי אשלח מהם אל שוכני תחתיות, לא יוכלו לעמוד הרבה על הארץ, פן יחטיאו אותם בני האדם או בנות האדם, כאשר היה לשמחזאי ועזאל. והנביאים – הלעולם יחיו? והמשוררים, אשר רוח ה' דובר בם – הרבים הם על הארץ? הן דורות מספר נמנו להם בדברי ימי עולם, ואם יהיו נביאים בכל דור ודור, ידברו בשם אלהים ולא יֵאמנו; ואם יהיו משוררים בכל עת ובכל מקום – ונקלו והיו ככל האדם. – את מי אשלח ומי יהיה למליץ בין העולמות העליונים ובין האדם?

ויאמרו השמים: הננו, שְלָחֵנו. מדי עברֵנו יום יום עבוֹר וסֹב על סביבותינו, נגיד דברך לאדם. ויאמר אלהים: טוב הדבר. עשו כאשר דברתם.

רק אל תשמיעו קולכם קול רם – מלא אחרי דבריו מלאך הפנים – דַבּרו בקול דממה דקה: כי הנה רֹב עמי הארץ אינם שומעים שפת השמים, זולתי עם אחד בארץ. דברו בלחש – והוא ישמע; כי מעודו קרוב הוא אל השמים (אזרח הוא בשמים וגר בארץ) ואזניו קשובות לאשר ידברו ממרום. והאחרים לא ישמעו, כי אין חפץ להם בשפת־שמים.

מני אז – השמים מספרים כבוד־אל, מגידים דברו לאדם, מודיעים מאשר נחרץ מֵעָל, מאשר ידֻבּר במועצה העליונה בירושלם של מעלה – אך אין אֹמר ואין דברים, כי אין נשמע קולם.

---

בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים

מאת

מנחם מבש"ן

בלילה בלילה, עת בני האדם נמים שנתם, תעלה נשמת החוזה בתוך כל הנשמות העולות למרום, וראתה רבות ושמעה רבות מאשר יש ומאשר היה; ויש אשר יגֻנב אליה דבר גם מצפוּני העתים, אשר עדֶן לא היו. וכשוב הנשמה אל חיק בעליה, תְּעַר עליו רוח ממרום, תשיחהו – וִיספר לבני האדם מעט מאשר נִתּן להגָלוֹת: ממעשי יום־יום או מאשר היה לפנים שם ממעל; חזון העתידות – חזון רחוק הוא גם לגלויי עינים, אותו יצפון לו ולאחרים לעת רצון. – והנה החזיונות אשר נראו אלי זה מקרוב בעולמות העליונים.

א. – נַהֲרֵי דִי־נוּר¹

נהר די־נור יוצא ונִגר מתחת לכסא הכבוד, בירושלם של מעלה, המכֻונת כנגד ירושלם של מטה, ותקופתו ותוצאותיו אל קצָוֹת רחוקים. ושרפים עומדים ממעל לו, שומרים משמרתו, צופים הליכותיו, מפלסים נתיבות לפלגיו, מוציאים ומביאים את המלאכים הטובלים בו בבקר בבקר, בטרם ישירו שירותיהם ליוצרם. ויהי היום, ותעבור רוח קנאה על רעיהם, השרפים הצעירים, ויפַלגו תעלה לשֶטף אִשם, וייצרו להם גם הם נהר די־נור ליד הנהר הראשון, ויעמדו ויקראו בראש הומיות לעדת מלאכים לבא ולטבול בו ולשיר שירותיהם גם הם.

ורוח הקנאה הוסיפה לחתור במעמקים ולשוף ממעל על השרפים שומרי שני הנהרות ועל נהרותם; וירגזו נהרות ויהמו ויחמרו ויתגעשו ויתהוללו וזיקים ואבני אש – אש אוכלה אש – עופפו מנהר אל נהר ברעם וברעש ובשצף קצף, ומקול המולה גדולה רעשו שמים, התחוללו מחנות המלאכים, ותהי לחרדת אלהים. ומלאכים רבים, מלאכי שלום, שרקו הניעו ראשם, חדלו לפקוד את הנהרות, אשר לא היו עוד מקור שירה מעתה.

והשרפים הצעירים, בעלי נהר די־נור החדש, חשבו מזמה, העבירו שמועה, הוציאו דבה על הנהר הראשון, לאמר: זר ומוזר הוא, גֵר הוא בשמים ואל מקום אחר הוא שואף, אִשוֹ לא אש קדש, שלהבתו לא שלהבת־יה, דרכיו נפתלים, ארחותיו נלוזים ומגמתו לא טהורה. כהנה וכהנה החבירו במלים – ולחישת השרפים לא שבה ריקם: מאחרי כסא הכבוד יצא דבר ויעצור בעד נהר די־נור הראשון מעשות דרכו.

והנשמה ראתה, השתוממה, נגשה אל “חד מן קמיא” ותשאל:

– הגם במרומים יש קנאה ושנאה ותחרות וחתירות במסתרים? הגם שרפים יהיו לנחשים שרפים?

– יש ויש במרומים קנאה, שנאה, גאוה, תאוה וכל מדוי הנפש פי שבעה מאשר בשוכני תחתיות.

ב. – קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים

השמש באה ואני נושא עיני למרום – ואין כוכבים. נשַמו מסלותם ועקבותיהם לא נודעו. אנה פנו, אנה הלכו כל מאורי אור בשמים? היצאו גם הם למלחמת צבא המרום במרום והשאירו אחריהם עזובה רבה? אם הסתירו פניהם מבני האדם, כי חרה אפם על כל רעתם מימי המלחמה, אשר לא חדלה עד היום, אשר זה שלש שנים אין מלחמה ואין שלום בארץ כי אם תהו ובהו, מהומה ולא סדרים? אם נועדו לאספת סתרים ברקיע השלישי או השביעי להועץ, לדעת, מה הנגע אשר יביאו עוד על הארץ? מי יודע, אם אחרי מבול המים, אשר בא עליה לפנים, בימי עלומיה, ואחרי מבול הדם אשר נִתּך על הארץ זה עתה, – אם לא תפָקד עוד ממרומים במבול־אש, אשר ימחה, מחֹה והפוֹך על פניה, את הסיר ואת חלאתה גם יחד?

אני טרם אכלה לדבר אל לבי והנה הכוכבים יוצאים, איש בעקב אחיו, יוצאים, נוצצים, קורצים ברבבות עינים, ועוד מעט וימָלא הרקיע אותם; והלָך־מחשבות אחר לקח לבי למראה:

מה קרובים הכוכבים איש אל אחיו! מה טובו מערכותם, מה ידידות משכנותיהם! אכן לא כאדם יתנגשו, יעפילו, ידחקו איש את אחיו, יסיגו גבול רעיהם, יגזרו על ימין, יחטפו על שמאל; אין תלונות, אין דברי ריבות, אין פרץ ואין צוחה, כי איש על מקומו ואיש על גבולו יבאו בשלום במערכות השמים. איש אל אחיו יאירו פנים, איש לאחיו יחלקו מחֻמם ומאוֹרם, אך הָצֵר לא יצרו צעדי איש אחיו ומרֹר לא ימררו את חייהם כמונו, בני אדם יושבי חשך, – על טוב החברה יתענגו ורעתה אך זרה להם…

בלילה ההוא היתה לי “עלית נשמה” כפעם בפעם; הנשמה סרה הפעם אל בין כוכבים לדעת דרכיהם ולהתבונן אל הליכותיהם. ראתה, התבוננה, לקחה עמהם דברים; ומה ראתה? הה, זרים ומוזרים צבא מרום אלה איש לרעהו, בודדים הם במועדיהם, וגם בעמדם על משמרותם במערכת־שמים אחת, אין ידידות, אין אהבה, אין נחת. יעבור איש על פני אחיו – ולא יראה, יחלוף – ולא יבין לו, לא יקרב זה אל זה ולא יקָרב זה את זה; לא יפיק לו נפשו, לא יאיר אליו פנים ולא ישפוך לפניו שיחו, – קרת־לב, קרת־נפש, קֹר, קֹר, קֹר – קרח עולמים! כל כוכב בעיניו עולם מלא, ורעהו – ספיח עולמו, סרח העודף עמו.

– קרובים אנחנו איש אל אחיו, – אמר אחד הכוכבים לנשמת החוזה, – קרובים – לרואי מרחוק, ורחוקים איש מאחיו, פה באשר אנו, מרחק ש"י עולמות.

ג. – הַכּוֹכָב הַנִּדָּח

קבוצת כוכבים, חדשים מקרוב באו, אשר עוד לא נהפכו כלם מערפל למקשה, עוד לא נגה אורם על סביבותם ועוד לא פלסו להם נתיבות במרום, דחו מקרבתם כוכב מוצק, בהיר, בן כוכבי־קדם, אשר שכן בתוכם מרב ימים ויאצל עליהם מאורו, ויתן עליהם מהודו; כי היה יתרון אורו לשכים בעיניהם וטובו ויפיו לסמל הקנאה להם. ובהריקו להם ברכתו יום אחד, נועדו עליו, המו, רגשו ואמרו לו: – מחֹמר אחר קֹרצת, מקצה־שמים אחר מוצאך, אורך למפגע לנו, הליכותיך זרות ועקבותיך נפלאות ממנו – לך מעמנו, כי לא נוכל לשבת יחדו!

הכוכב הנדח יצא למרחבי שמים, בא אל עולמות אחרים, ובכל מקום בואו הפיץ אורו, אור חדש, אור יקרות. ובכל מקום בואו שמחו לקראתו, קדמו פניו בכבוד, הגידו תהלתו על פניו ובגללו זכרו לטוב גם את הכוכבים אשר ישב עמהם לפנים, ועוד מעט ויצא שמו בכל העולמות – וגם בעולם הקטן, מעון הכוכבים הקטנים, אשר הרחיקוהו מעליהם; ויצר להם מאד, בושו נכלמו, נקוטו בפניהם, והתהלות, אשר הביעו לו במרחקים ואשר נאצלו עליהם בגללו, היו להם כמדקרות חרב. אז שתו לו בחלקות, התרפקו עליו, קראו לו ואמרו לו: שובה אלינו, שובה, הילל בן־שחר, זכור ימי שבתנו יחד, נסה עלינו אור פניך, בואה אלינו ונכבדך! – אך הנה הוא קרוא אל עולמות רבים לחלק להם מאורו: אל מי יפנה ראשונה? האל מכבדיו, משחרי פניו, אשר לפנים לא ידעוהו, אם אל מנאציו אשר גרשוהו מעליהם – וישַׁלחוהו בדרך טובה? לפנים ישב בתוכם, וירא מנוחה כי טוב; ואולם עתה יודע הוא דרכו, עתה הכיר תעודתו: כוכב־לכת הוא ועל כל קצות השמים הליכותיו. יתר אור לו – ויתר תנועה. הטוב גורלו מבני ערפל, אם לא היה לו היתרון – לחסרון? לא עת לו לחקור זאת (ומה בצע כי יחקור והן לא בידו טובו). והוא הולך, עובר ושב במרחבי שמים ומפיץ אור על כל. אולי מדי עברו יסור גם אל קבוצת כוכביו אשר ידעם מאז, ואשר גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה.

ד. – עַל שַׁעַר גַּן־עֵדֶן

אברהם יושב על פתחו של גיהנֹם, – כה תספר האגדה, – ואיננו נותן כל איש אשר אות הברית בבשרו, לבא שמה.

ואת ישמעאל בנו הושיב על פתח גן־עדן ויצו עליו לאמר:

– כל אשר אין אות הברית בבשרו, אל תתן אותו להכנס. הערלים – לגיהנם, בני ברית – לגן־עדן.

וישב ישמעאל ליד הנהר, הסובב את גן־עדן, לשמור משמרתו ולעשות מלאכתו – לאסוף את אשר יֵאסף ולהשיב על עקב את אשר אין משפטו לבא.

אך עוד מעט והנה שכח ישמעאל את תפקידו ונהפך כקשת רמיה, – כל אשר אות הברית בבשרו לא נתן לבא, וכל ערל – אותו בחר ויקָרב.

וכי יבאו הבאים אל שער גן־עדן והעמיד עליהם רופאים לבקר את בשרם², – וקֵרב את אשר ירַחק ורִחק את אשר יקָרב.

ואברהם ידע את אשר עשה ישמעאל בנו ויֵרא אליו ויאמר:

– מה הדבר הזה אשר אתה עושה, ישמעאל בני, ולמי עוללת ככה? הן אחיך אלה, ואות הברית – אות אחוה, אות קרבת מולדת, בינך וביניהם; והן אל גיהנם לא יוכלו לבא, וגם משם הם נמלטים על נפשם כל עוד נשמה באפם; ואם גם שערי גן־עדן יסָגרו לפניהם, אנה הם באים? מה עשית – העל כי הקדים עשו לבא, פרש רשת לרגליך, התחבר עמך, גנב את לבבך, שמך גרזן לחצב בו – באחיך בשרך; ויעקב איש תם לא החליק לך לשון, לא עשה חֹנף, לא עשה רמיה, כי בתֻמו ובישרו בא, נתן ידו, נטה שכמו, לעבוד עמך יחד, לשבת אתך שבת אחים, – ותהדפהו בשנאה, ותסלף מחשבות צדיקים ותמר טוב ברע ורע בטוב?! מה עשית – העל כן מושבך על שער גן־עדן, למען הרחיק ממך את אחיך בני אביך, לסגור בעדם את המבוא, אשר נועד לך ולהם מאל אביכם, את המקלט האחד על ארץ רבה?…

וישמעאל עמד דומם בדַבּר אליו אברהם, ויקשב וישמע ולא ענה מאומה.

הנגעו הדברים עד לבו? ההיתה עליו רוח אביו לרפוא משובתו, להשיבו מדחי, להזכירו ברית אחים?…

---

בֵּין כּוֹכָבִים

מאת

מנחם מבש"ן

אברהם ידע מנֹער את רעת האדם בארץ. בעיר מולדתו נרדף על מאנו לֵעָנות מפני אדונים עריצים, הָשלך אל כבשן האש על בלי כרעו ברך לאלילים, ואחר גלה מארצו מרעת יושבי בה. ובארץ אשר בא אליה לגור בה ראה חמס ושׁד, מהומות ומלחמות כל היום. גם אל ביתו נגעה הרעה: שָבוּ את בן אחיו ואת כל רכושו, ואך ברב עמל הצילו משבי וממות. ולאברהם היתה נפש רכה וענוגה ולבו הרַגָש הָמה ככנור לכל המראות והמעשים; מהומות שנאה נפשו והבט אל עמל לא יכול. ותבז בעיניו ארץ ומלואה וישא נפשו השמימה: שם האור, הזֹהר והטֹהר ופה חשך וטֻמאה ודברי עונות, ואם יש אור נוצץ על הארץ – הלא היא חרב מרוטה לטבח או אש־תֹפת הערוכה לשרוף איש על מחשבותיו אשר לא כמחשבות בני דורו.

ובנשאו מרום עיניו כפעם בפעם וירא את הכוכבים הנוצצים בהדר גאונם, ויאמר: מה נאוו בשמים כוכבי אור, והן ככה רבה יפעתם מרחוק ואף כי מקרוב… אכן, אשרי כל הקרובים אליהם שהם ישבעו נעימות, ירחצו בים־אור, יראו הוד והדר, אשר עין אנוש לא ראתה ולא תראה בחיים על הארץ!

ככה התהלך אברהם כל הימים ועיניו נשואות למעלה ומחשבותיו אל בין כוכבים, ומשא נפשו – ההוד הנוצץ שם מרחוק.

ויהי היום ויֵרא אליו מלאך האלהים וישאהו ויעלהו השמימה אל בין כוכבים ויאמר: – הביטה וראה.

ויבט – ותחשכנה עיניו מראות.

גושי עפר גדולים לא תֹאר להם ולא הדר, לא אור ולא יפעה, מִשטח הררים וסלעים, חתחתים ורכסים, בִּצֹאת וגבאים, גם אגמים נרפשים, גם עיים וחרבות, כדמות הרים נופלים, כאבני מסע שלמות אשר לא היתה בהן יד אמן – מחשכים, מחשכים על כל סביביו.

רגעים מספר עמד אברהם בתוך האֹפל, עיניו חשכו, לבו סחרחר ונפשו מרה לו. פתאם נסבו עיניו למטה וירא והנה כוכב נוצץ, מזהיר כאור נֹגה.

– מי הכוכב היחיד הזה? ואיה כל הכוכבים אשר ראיתי בעוד היותי על הארץ?

– הכוכב הזה היא הארץ, אשר מאסת בה, והררי אֹפל אלה – הם הכוכבים.

ויאמר אברהם: אם כן איפוא, אם הכל נוצץ אך למרחוק, מה לי בין כוכבי מרום – אלכה ואשובה אל מקומי.

ויורידהו המלאך וישיבהו אל הארץ.

---

מִחוּץ לַגְּבוּל

מאת

מנחם מבש"ן

כוכב צעיר, אשר זה תמול יצא מערפלי־טֹהר, נשא עיניו וירא את הכוכבים הזקנים והנה רבים הולכים לאורם – וילבש גאות ויעט קנאה ויאמר: מה יפה, מה אדיר אורי בכל השמים: ומדוע זה אין פונה אלי? מדוע לא יקדמו כרובים פנַי בכבוד ולא ילכו לאורי ולא ישיחו בי בשערי שמים? אכן ידעתי: בקרובי לא אכָּבד, במסבי לא אֵחשב – הבה, אשימה פני אם עולם אחר… ארדה אל הארץ ואפיץ עליה אורי, אור חדש עליה אאיר, ונודעתי והתגדלתי ויצא לי שם בקהל רב.

ולכוכבים מלאכים המֻפקדים עליהם לנהל אותם מנֹער, ויצאו לפניהם ונחום בעצתם, עד אשר יגדלו וידעו ובחרו את דרכם. וירא המלאך המנהל כי הרחיב הכוכב הצעיר את נפשו ושואף אל מקום לא־לו, ויאמר אליו: לאט לך, בן־טִפוּחי, ואל תעפיל להתנוסס בלא עת. אמנם כי מָלֵאת כח ועִמך מקור אורה – לברכה לימים הבאים. גם רוח הגאון המתפעם בקרבך, אות לטובה הוא – לעת יבשל פריך. כאשר תגדל ירב אורך ופרץ מסביב והפיץ קרנים לרחוק ולקרוב. אך עתה הן עודך צעיר לימים, אורך עצור, צומח, בוקע, דֹם והתחולל לו עד בוא מועד ואל תפרוץ עליך פרץ ואל תצא ממסלתך ואל תשאף עולם אחר, כי שם יועם אורך ויכהה מפני מאורות אחרים…

המלאך דבר, הורה, הזהיר את הכוכב המתנשא; והוא באחת: אל הארץ, אל הארץ! שם יהל אורי, שם אוָדע ושם אכָּבד!

בפיו דבּר ובנפשו מִלא: התאזר עֹז, נתּק ממסלתו, צנח מעל עמדתו ויט לרדת… וברדתו – עוד אחת האיר על הארץ, אחת ולא יסף; כי התפוצץ ויפול רסיסים רסיסים ויטבע בארץ ולא נודע כי בא אל קרבה…

---

הַמַּעְיָן

מאת

מנחם מבש"ן

גם בטרם נולד המעין והנה היה כמתאונן. נטפי המים, אשר נִשאו בּמרומים על כנפי אמם, העננה, מרחפים איש על פני אחיו, משוטטים במרחב־יה, קצו מפני השַיִט הממֻשך ויאמרו: עד מתי ננוד וננוע ככה מבלי מטרה, מבלי מנוח, מבלי יסוד מוצק תחתינו, השמש תכה על ראשינו, הקֹר יקפיאנו והסער ינידנו, גם נשרי שמים יפגעונו בצלצל כנפיהם ויזרונו לכל עבר: ועתה הלא נבקש לנו מנוח על הארץ מתחת, שם לא נהיה למפגע לשמש ולרוח ולבעלי כנפים ושם נסֹל לנו מסלה ודרך לכל אוַת נפשנו.

ויתורו נטפי המים וידרשו ויבקשו וילטשו עיניהם, עיני הבדֹלח, לארץ מטה, לדעת אנה יֵרדו. ויהי כי התנגשו אחד באחד ועיניהם שתו לנטות בארץ – והמה כלם עינים – וַיִכְבּדו וינָתקו פתאם מחיק אמם ובטרם ידעו מה היה להם והנה ננערו נפלו יחדו אל אחד היערים. שם תעו הנה והנה בין עצים ושיחים וסבכי יער, הימינו, השמאילו, הלכו הלוך ושוב, הלוך והלָפת ארחות עקלקלות, ואין דרך ואין מוצא. ויהי לעת ערב והקֹר צופה להם, מבקש להצמיתם, והפראים באים לשבור צמאם ומלקקים אותם וגורעים מהם רב, ועוד מעט ולא תהיה להם פליטה. ויחגרו שארית כח וינקרו ויקרקרו כה וכה ויקבו חור באדמה ויבאו בתחתיות־ארץ. וישתפכו ויקָוו שמה, החלוץ והמאסף אשר אחריהם, לא נשארו ביער כי אם מעטים; ואלה, הנחשלים אחריהם, היו לשלל לחרב ביום ולקרח בלילה וללשון הבהמה והחיה, או נבלעו בתוך עשבות היער, ושאריתם התפרדו לרסיסים קטנים ודקים, אשר לא תשורם עין, ויתגנבו ועלו על כנפי ערפל אל מרחבי רקיע ויפוצו הנה והנה ולא נודע מקומם אים.

והנמלטים אל תוך הארץ התחברו יחד ויסֹלו ארחות דרכם במחשכים במעבה האדמה ויחתרו לרדת למטה משכבת הסלעים ושרשי הצמחים או לנטות מפניהם ימין ושמאל, וימששו כעורים דרך וילכו הלוך ונסוע. האח, מה טוב ומה נעים! אין רוח ואין שמש, אין שטן ואין פגע רע, שם יתהלכו במישרים ושם ינוחו יגיעי כח!

אך בעודם מתהלכים כה וכה והנה היתה רוח אחרת עמם ויֵרגנו במחבואיהם, לאמר: מה זאת עשינו כי באנו במחשכי ארץ וכי חצבנו לנו פה קבר חיים, אשר לא נראה ולא נֵראה ולא יהיה לנו שם וזכר על פני חוץ; הלא טוב לנו לצאת על ארץ רבה ולהתהלך ברחבה תחת השמים, גם כי יהיה עלינו להלחם ולעמוד על נפשנו, גם כי תהיה לנו המלחמה מפנים ומאחור, גם כי יפול ממנו כאשר יפול – הן זאת תורת החיים – רק חַיָתנו באור תראה, כי מתוק האור וטוב לראות את השמש!

ויהי המה הולכים הלוך והָמֹה, הלוך והתפרץ מפני חשך, ותבָּקע להם הארץ ויצאו בין נקיקי סלעים וערֵמות חול בקצה המדבר – ויהיו למעין. ויראו את האור כי טוב ויפזזו ויכרכרו בעליצותם ומרֹב שמחתם שבו התפרדו הנה והנה וכמעט אשר תעו ואבדו דרך, וכמעט אשר זֹרבו נצמתו מפני זלעפות המדבר ונבלעו בין החול לולא אחת מנאות המדבר הקרובה אשר היתה להם לעודדם, ויסֹבּו וילכו בלא־כח עד בואם אליה. משם והלאה נקוו נאספו יחד ויבאו במשעול צר, הר גבוה ותלול מעבר מזה ויערות עבֻתּים מעבר מזה. והמעין שוטף במרוצתו, מתפתל כנחש עקלתון וחותר להרחיב יצועו, להשתרע, לפרוץ ימין ושמאל – ולא יוכל. אז שב ויתגעש ויהמה וַיָקֶם שאון ויאמר: הלעולם אלָבט בין המצרים, גדר מזה וגדר מזה, בלִי מוצא, בלי מרחב, ושם במרחקים יאורים נהרים רחבי ידים, על פניהם יפזזו קרני השמש יומם ונגֹהות ירח וכוכבים לילה, ועל גדותם מזה ומזה כל־עץ וכל־פרח נחמד למראה, עליהם עוף השמים ישכון ויתן זמירות ביום ובלילה. ואנכי – גל נעול, מעין חתום, כפתיל־כסף בעמק עכור, נצור מצוּרה, וסלעי מָגוֹר שומרי צלעי ויערות איתן ישופוני יסֻכּוני צאלים צללם, ואני הולך והולך חשך ולא אור, שוחק אבנים לחול ומלחך ארץ צחיחה כל הימים – צמתתני קנאתי, נלאיתי נשוא… לא, אשובה אעלה על במתי עב וארדה משם כר נרחב.

כה דבר המעין בנהמו וירַתּח רתחיו ויעל קצף כמרקחה ויתאמץ לדאות כפעם בפעם על כנפי רוח – ולא יכול, כי רבו וכי כבדו המים ברֹב מהלכו; רק חציו העליון, הקצף אשר על פניו, התפרד לרסיסים דקים ויעל ויבא ויתרפק על אמו, העננה, לאמר: הבי לי ברכה והורדתִּני אל ארץ מישור והייתי לים גדול ורחב ידים. והעננה התאמצה להביט כה וכה, לבחר לו על הארץ יצוע רחב ידים כחפצו – ולא יכולה, כי עורת היא, יען היותה צפויה תמיד לקרני השמש ולתעלולי הרוח; ותשאהו עד מעל לים ותריצהו מעליה אל מים רבים ויתבולל בהם כרגע לים גדול ורחב ידים…

והמעין, החצי הנשאר, עודנו מתהלך בין המצרים, שוקק, זועף, מתאונן על גורלו, הומה והולך, הולך והומה כל הימים.

---

הַסִּיגִים בַּכּוּר

מאת

מנחם מבש"ן

הסיגים התרוצצו בתוך הכור אשר על האש, נחשת וברזל ועפרת ובדיל, עם הכסף, שנוּא נפש כלם – התרוצצו, רגשו, רעשו, כי אץ להם המקום בו הוטלו יחדו. לא יכלו להבין איך נפגשו יחדו עם הכסף הנמאס, אשר אין לו חליפות מראות ובעים וכֹבד כמוהם, ואשר לא יוכל להתחפש לעת מצוא ולשום על פניו מסוה אדֹם או ירוק או שחור, כברז וכנחשת וכעפרת כי תמיד אך מראה אחד ומשקל אחד וצלצל־קול אחד לו.

והעת עת רעש ורֹגז לכוּר וסביביו נשערה מאד. המפוח ממעל יַשב רוח מלוֹא בטנו והאש מתחת שוקקת בכל־פה, מרעישה כוּר ומלאו ומרתיחה קרביו, והמרקחה עולה ויורדת, מתגעשת ומעלה קצף כים זועף בהגיח אליו כל רוחות השמים. והכסף נִגר לאטו מזהיר, נוצץ מחריש בענוֶתו ומחכה לקץ: עוד מעט יֵחלץ מן הסיגים אשר סביב שתו עליו. וכל קבוצת הסיגים הומה, רועשת, גועשת: הנחשת – נחש שורק ושואף; הברזל משתונן, כונן להשחית הבדיל: הבָּדלו! היוּ לאגודה אחת! אין להתערב גם שונים! העֹפרת – עפר ואפר מעַוְרי עינים. וכלם יהותתו על הכסף, יבזוהו, ינאצוהו, יחרצו לו לשון, יהפכו טוב לרע ורע לטוב: הן המתכת יסוד עולם ואנחנו – ראשי כל קהל המתכת, קהל הקדש אשר בתוך הכור, הקדוש גם הוא, כי נאצל עליו מקדושתנו; והכסף החִוֵר, הרך, הגוּש לא־נכסף, מה הוא כי נתחבר עמו – אנחנו כֹל, ממנו הכל, ולו אין צדקה לדבר בשם כל קהל הקדש!

הסיגים מתרוצצים בכוּר, עולים ויורדים בו, והשקט לא יוכלו, כי הרוח מסביב הרעישם, ויקוֹד האש הדליקם, ורֹחַב נפשם הרהיבם; וירדו למטה אל תחתית הכור, לאמר: אנחנו היסוד האיתן, הנושא והסובל כל; ועלו והתרפקו על צלעיו, לאמר: אנחנו המגנים והסוככים, חומת ברזל סביב לכל העדה. עוד מעט, עוד מעט, ונגעל הכסף מתוך הכור ואנחנו נוָתר בו, ונשגב שמֵנו לבדו ביום ההוא!

המה עושים הנה והנה, מתגעשים, מדברים רמות, מעלים קצף, והצורף בא וכף הברזל הקשה והגדולה והחזקה בידו, וישאב מֵעַל הכסף הטהור את כל סיגיו – נחשת ובדיל וברזל ועפרת, וישלך את כל העֵרב אל שער האשפות, לאמר: שם מוצאכם ושם מבואכם ושם מנוחתכם כבוד. ואת הכסף הטהור אסף אליו ויעשהו למלאכת הקדש לכבוד ולתפארת – והכּוּר שקט והמרקחה היתה כלא היתה.

---

שְׁנֵי הָעֲנָנִים

מאת

מנחם מבש"ן

הענן עלה, דאה על כנפי רוח, רחף במרומי רקיע, השתרע ברב שאון, בקולות וברקים, ורוח קדים עזה הָמְתָה כחלילים מסביב לו כל היום ההוא ויער ויעורר את הכלל ראוה בו. ויהי כל רואי גדלו ועלִיָתו וכל שומעי המונו ושאונו וקולות החזיזים והֶמיַת הרוחות, מלאכיו הרצים לפניו, ויאמרו: אכן שפע יַמים ואוצרות שמים הוא נושא בחיקו ועוד מעט יריק לנו מִצְפוּנוֹ ברכה, מטרות־עֹז עד בלי די, והשקו והרוו והולידו והצמיחו את כל החלקה מסביב.

ויעבור הנשר, עָבֹר וחָצֹה את הענן הסואן ברעש, וישקף על פני החלקה וירא והנה זיז שדי ועוף כנף, אשר על העצים ואשר בתחתיתם, עומדים נטויי גרון ולוטשי עינים, צופים בצִפִיָתם אל הענן ואל טוּבו, אשר דִמו לו, ויאמר אליהם הנשר: הוי קטני ארץ, לשוא תחכו לנאד־הקיטור הזה, כי רֵק הוא. לא ברעש ברכה ולא ברֹב שאון רב תבואות. אף לא הענן, אשר מרום דרכו מראשיתו, כי אם רעהו אשר מקצה השמים מוצאו, ראשיתו מצער והליכתו בענוה – הוא יתן הטוב, הוא ישביע בצחצחות נפשות שוקקות והוא ישאיר אחריו ברכה.

עבר יום ואתא לילה והענן כלה וילך, נִדפו הוא וכל גדודיו אחרי תתו נטפי־מים מעטים לראוה ולא לִרְוָיָה – ותוחלת המחכים לו נכזבה.

בלילה ההוא נראה ענן קטן עולה מקצה השמים, לא ברעם ולא ברעש, לא חזיזים ולא רוחות הומיות, הענן רחב ונסב, נִמלא רסיסי מים, שפע תהום וברכות שמים, ובטרם בקר והנה קול המון הגשם, גשמי ברכה, אשר הרוו שוכני צחיחה וימלאו את כל החלקה ירקרק חרוץ ותנובה רבה.

---

הַזָּמִיר

מאת

מנחם מבש"ן

הזמיר נדד ממקומו, מעצי היער וחם צח ואור הובילוהו רגליו אל ארץ קפאון וקֹר; ויתע על הרי בתר ויתַפש בין שִני סלעים וגושי קֶרח, ויבַל ימיו בשממון וישכח נגינתו וייגע באנחתו כל היום, כי היה רעב ועיף מרֹב נדודים, ושעפי הסלעים והקרח והכפור המסו את לבבו. גם זכר את אשר הגיע אל הזמיר רעהו, בהתערב אתו העורב, לאמר: לכה נרננה ונראה מי משנינו ייטיב נגן – ותהי לו ערבּה לחרפה ולנקור לו עין ימין, כי היה החזיר לשופט ביניהם וימצא את קול העורב חזק ויפה מקול הזמיר (בעיני החזירים כחזק כיפה – אחד).

ויהי הזמיר למנוד־ראש לבעלי הכנף הגדולים והחזקים ממנו, כל שוכני ארץ תלאובות זאת – בזו לו לעגו לו ויאמרו: מה לעוף הקטן והדל הזה ולנו אנחנו אדירי ארץ, שוכני סלעים ומרומי הרים; הן לא מראה לו ולא הדר, לא שלל צבעים רקמה ולא צפרן שמיר… ולא פנו אליו ולא התהלכו עמו ולא קראו לו לבא בקהלם ולהתערב בשמחתם. והוא, נזיר אֶחיו, זְמִיר אֵלם רחוקים, מה ערגה נפשו למאור־פנים, לשפתי רצון, לבית־חבר, מה המריצוהו שעפיו לשפוך שיחו בשיר למען ירוח לו! אך עקת לבבו שמה לפיו מחסום; ועל מי יצפצף וישיר וישמעו? הן שיחו לא שיחם ורוחו לא רוחם, או היתכחש לנפשו, אם יתנכר לעָצמו, לרוחו, וישיר להם בלשונם? וכי יעשה זאת – היצלח?… ויהי הזמיר גלמוד ושומם כל היום, וכל זמירותיו מקדם, אשר שִמחו אלהים ואנשים, לא נזכרו לו – כי מי יזכור ראשונות!

והזמיר נע ונד, מדדה על ההרים, מקפץ על הסלעים, מבקש לו דרך לצאת מארץ גזרה אל מקום מגורו לפנים, אל היערים העבֻתּים ואל העצים הענֵפים. ויהי כי ארכו לו הימים והנדודים ויגיע אל מקומו בשלום ותזרח לו השמש ויזהירו לו נטפי טל אורות ויפוח לו רוח צח ויזלו לו בשמי הדשאים – ותחי רוחו ולבו ובשרו רננו גם בטרם יפתח פיו, ויעל על אחד העצים ויאמר:

בְּרוּכִים אַתֶּם לִי, מִשְׁכְּנוֹת שׁאֲנַנִּים,

חֹם צַח, יְרַק־דֶּשֶׁא, עֵצִים רַעֲנַנִים!

הֶאָח, שָׁב כּחִי, נָמַסּוּ אֱסוּרַי –

אָשִׁירָה נָא לָכֶם שִׁירַת נְעוּרָי!

וזיז שדה מתחת ובעלי כנף ממעל, כל עורב וכל זאב למינו, שמעו קולו כי ערב ונגינתו כי נעמה, ויחליקו אליו בלשונם וידברו אליו טובות ויקראו לו לבא בקהלם, לשבת במסבם, כי בקשו להתפאר בו ולהכָּבד עמו… אך הוא לא פנה אליהם ולא התחבר עמהם: לא היתה לו עת ללכת לנוע על המסבות ועל המקהלות, כי עיניו ולבו היו אך אל מלאכתו–אל נגינתו– כל היום וכל הימים.

---

הַמַּעְיָן וְהַבּוֹר

מאת

מנחם מבש"ן

הבונים כלו את מלאכת הבור אשר חפרו, טחו אותו טיח ושדו בשיד, עשו שפה לפיו, אבני גזית מהֻקצעות, נתנו עליו מכסה ומשאבה, גם הובילו אליו מים בצנורות, מי גשמים מן הגגות מסביב. וייף הבור למראה וילבש גאות. ויבט אל המעין היוצא מנגד מבין שִני סלעים, אשר לא תאר להם ולא הדר, והוא מפזז, הומה, סוער, מתפתל הנה והנה, ערום בלי לבוש – ויבז לו בלבו. ובִקרוֹב זרם המעין אל מול פני הבור, ויקרא אליו הבור ויאמר: סור מעלי, פוחז, פן תשחית את מימַי השאננים במימיך הסוערים המעלים קצף, אשר מי יודע מה בתחתיתם. גם הנה קרבתך לא טובה ולא נאוה לי. הן אני בנוי בנָוֶה, מעשי ידי אמנים, המה כללו יפיי ויעזקוני ויבנוני ויצפוני מבית ומחוץ, לחמדת עינים. ואתה נוזל פרא, משרך דרכיו, לא טִפחה אותך ידאמן, לא שמו לך מסלול ודרך ולא הקיפו אותך אבני גזית. בחַלקי נחל חלקך וסלעים פרועים יצועך ובתהו לא־דרך מהלכך ורוחות שמים מגיחות אליך וכל החי למינו יגרע אליו מימיך. – ועתה שלום, רק לך מנגד ואל תקרב אלי.

ויאמר המעין: תמול אתה ולא תדע והנך מרחיב עלי פיך! מה תתהלל ביפיך והוא שאול. גם מימיך מים זרים לא נוזלים. אם לך היֹפי, לי כח איתנים. ידי אמנים עשוך ויכוננוך, ואני יליד הטבע וכל יד לא היתה בי. אתה – במשאבים יבאו אליך ומים תתן במדה מאשר הָפקד אִתּך, ואני – מקורי לא אכזב, מימי – פלג אלהים המלא תמיד; יבאו כל בשר ויקחו ממני כאשר יקחו – ולא יגרעו נטפי מים.

אך לשוא תזהירני לבלתי בוא בגבולך; לוּ נגעתי אליך ונאצל עליך מכחי, כי עתה הייתי לך לברכה, חיים עד העולם. ואולם אם תירא מפני ואם תשא נפשך אלי – אחת היא: בור ומעין לא יִכּוֹנו יחדו, לא יתערבו ולא יקרבו זה אל זה כל ימיהם.

---

שְׁנֵי הַקּוֹצְרִים

מאת

מנחם מבש"ן

חשביה כלה לקצור קצירו בחלקת שדהו ויצבור את הערֵמה וישם פניו לשוב העירה. ויעבור על פני עובדיה הקוצר גם הוא בשדות אשר מסביב לעיר. ויבט עובדיה אל רעהו בגאוה ובגֹדל לבב ויאמר אליו: אכן דל חלקך כי ככה מהרת לבַצע מעשיך, ופרי עבודתך – ערֵמה אחת קטנה. ואני הנני קוצר זה ימים רבים ועוד רבה המלאכה המחכה לי בשדות המשתרעים לכל מראה עיני הרואה; על כלם אניף מגלי, תורישמו ידי, עמרים עמרים נופלים מלפני ומאחרי וערֵמות ערמות נֶעָרמות מימיני ומשמאלי – האח, מה טובה ומה נעימה העבודה כי עמה מקור חיים ושׂבע שמחות!

ויען חשביה ויאמר: אולי כדברך כן הוא; ואולם הן אתה קוצה בשדות לא לך, כי שכיר אתה, ואני – אשר חרשתי וזרעתי אני קוצר. מלאכתך – מלאכת עבודה, עמל ידים וזעת אפים, ידיך עושות במלאכה ומגלך ימַלא אחריהן, אל אשר תשלחהו ילך – ולב אין ורוח אין. ואני מדי עשותי במלאכה לבי ורוחי שם המה, כי מלאכתי מלאכת מחשבת, מעשה ידי יוצר. קצירך לא יִקָרא על שמך, כי אם על שמות בעלי השדות אשר אתה עושה עמם, ומלאכתי אני תקָרא ע לשמי והתנחלתי אותה לדורותי אחרי. – מקור חיים אולי יש בכל עבודה, ואולם שׂבע שמחות – אך בעבודת היוצרים תמָצא.

---

בְּשַׁלָּכֶת

מאת

מנחם מבש"ן

באחד מימי האביב הלך המורה, ידעיה ותלמידיו עמו לשוח בשדה. והנה עץ רענן, עוטה ירק כשלמה, ענפים ועלים לחים, ועל פני האדמה הצחיחה, הזרועה סלעים, מתהלכים גדיי עזים, רעבים שוקקים, גוֹעִים. ויאמר אחד התלמידים: הנה העץ מלא תנובה, כפתו רעננה וענפיו מסֻבּלים עלים ירוקים, יושבים על מִלֵאת; לוּ ישליך מאוצרו הטוב מעט עלים ארצה, כי עתה אכלו וישבעו הגדיים המלחכים את אבני השדה ונפשם שוקקה, והוא לא יחסר כי יש לו רב. – ויען המורה ויאמר: לכל זמן ועת; עת לשמור ועת להשליך.

ויגיעו ימי הסתו והמורה ותלמידיו עברו שנית במקום ההוא, ויראו והנה העץ מתפרק, מתנצל את עדיו, העלים נופלים ארצה, נִשָׂאים על כנפי רוח, נטושים על פני השדה – חֹבן רב למטה וקָרחה ורִיש למעלה. ויאמר המורה לתלמידיו: הרואים אתם? בעוד היות העץ חזק, רענן, מלא כח ולֵח ועיניו פקוחות לרוָחה, אחז בעליו ולא הִרפה, ומכל יש לו לא נפל רב או מעט ארצה. ואולם עתה בערוב יומו ולחו נס ורוחות ישופוהו ועיניו החלו להסגר מפני שנת המות והרקב נגע אל בדיו ואל ענפיו, – עתה הנה נחה עליו רוח נדיבה והוא מפזר את שארית הונו אשר הותירו הסערות, משליך על ימין ועל שמאל, ואכלו בהמת הארץ והוא לא יראה וברכת הרעבים לא ישמע.

ויוסף המורה ויאמר: כן ארחות כל מכלכל דבריו ולא במשפט ולא בדעת וחשבון, כי אם על פי דרך הרוח אשר תעלה עליו מן החוץ: עודנו באבו יאסוף, יאצור, ויחשוך ולא יתן; מסביב ירעבו רבים והוא לא ידע, ישאו נפשם לעזרתו ולא יראה, יקבוהו לאֹם ולא ישמע. אך בטרם יסגור עיניו יפתח ידו, יפזר על ימין ועל שמאל – ושמחת העניים לא תחַדֵהו את פניו וברכתם לא תבא עוד באוזניו.

---

הֶעָנָן וְהַשָּׁמֶשׁ

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום ותעבור רוח קנאה על הענן ויקנא בשמש הגבוה עליו והמאיר לארץ ולדרים עליה; ויקרא לרעיו מרי הנפש המשוטטים תחת השמים באין מנוח, הרוח, האד והערפל, ויתקשרו יחדו להלחם עם המאור הגדול ולהחשיך אורו. ויהי כאשר נלוו עליו מתי סודו ויעַבּתוהו וירחיבוהו ויעשו לו כנפים, ויתמודד הענן על פני כל המקום ההוא, כברת ארץ מפֹה ומפֹה (והוא דִמה, כי תחת כל השמים מִכְסַהוּ), ויאמר: הנה חסמתי בעד השמש, בלעתיו, הכחדתיו, הִשבַּתיו מהאיר עוד על הארץ! ואחר הרעים בקול גאונו וברקים רָב, ויאמר: ראו עתה כי אני אני הוא – גם חשך אחשיך וגם אור עמדי, אור חדש אתן, חזיזים אני עושה, והיו למאורות על הארץ, וידעתם היום כי אין כל חפץ עוד בשמש ובאוֹרוֹ הישן, הנושן…

והצפרדעים, אשר היו עוינים את השמש המשַדד רִבצם בקרני אורו וחֻמו, רקדו לקראת הענן, “יוצר אור ובורא חשך”, ויפצחו רנה על נצחונו, ויאמרו לאמר:

חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, קָדַר הַיוֹם,

הֶאָח, הֶאָח, הֶאָח נַפְשֵׁנוּ!

לֹא עוֹד יָרִיק עָלֵינוּ אוֹר וְחֹם,

לֹא עוֹד יְבַעֵר אַחֲרֵי רִפְשֵׁנוּ.

הוֹדוּ לֶעָנָן, כִּי הִגְדִּיל עֲשׂוֹת,

שִׁירוּ־לו, זַמְרוּ־לוֹ, אַחִים;

הוֹדִיעוּ, הַשְׁמִיעוּ עַל־זֹאת

כָּל־אַגְמֵי־נֶפֶשׁ, גְּבָאִים לַחִים.

הֶאָח, הֶאָח, מַה־טּוֹב, מַה־נָּעִים,

הַקֵּץ לְמַחֲרִיב בִּצּוֹת וּגְבָאִים;

חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ קָדַר הָאוֹר –

הַגִּידוּ, הַשְׁמיעוּ זֹאת לַדּוֹר!

והמאור הגדול במרום שבתו לא ידע ולא חש מאומה מכל המלחמה הגדולה אשר אסר עליו הענן, אף חצציו לא עממוהו: הברקים האירו ודעכו רגע, הענן כלה וילך בטרם יכַלו הצפרדעים שיר תהלתו, גם בעלי בריתו נמֹגו נִדְּפו יחדו; ושמש בשמים לעולם נצב, כתמול שלשום זורח הוא שם, פורש אורו על תבל ומלואה, וכל שוכני מעלה, מנשר ועד כל צפור כנף, מתענגים על אורו ועל חֻמו, אף שוכני תחתיות אליו ישאו נפשם בהיות עליהם הענן או בהֵעָלותו.

---

הַשֹּׁרֶשׁ

מאת

מנחם מבש"ן

העץ נגדע זה כמה: עלה עליו הכורת, הגיחו אליו רוחות רעות, נסבו עליו מלאכי משחית, שואפי הרס וחרבן, ויכרתוהו ויטשוהו ויפיצוהו ויפוצצוהו ויזרו את מכִתָּתו לארבע רוחות השמים, והנותר בבדיו ובענפיו היה לרקב לדַשן כל חלקה נכריה, או נפלו אל מחוץ למחנה ונספחו על עצים אחרים ויהיו עמהם לאחדים, והעץ אשר עמד לפנים לנס עמים, היה למשל ולשנינה ולמנוד־ראש; שורריו קראו: האח, בלענוהו! ודורשי טובתו אמרו: אהה, בא עד קצו!

ואולם העץ לא נבלע ולא בא עד קצו, כי עוד נשארה לו שארית: השרש למטה נסתר מעיני מבקשי רעתו וישתמר בתחתיות ויחי ויהי לפליטה, ויחכה ליום בו יוכל לצמוח מתחתיו, להתחדש ולצאת שנית לאור, ועין מלאך החיים היתה עליו כל הימים לטובה ויכלכלהו במסתרים ולמָוֶת לא נתנהו. מה כבדה המלחמה על השרש הדל, שארית פליטת קדומים, אשר רבים צריו ומעטים, מעטים מאוד, המבקשים טוב לו. גם הנשר הגדול אשר פרש כנפיו על מקום מטעו ואשר בא עמו בברית ואשר דִבּר לו לשום עינו עליו, לטפחו ולרַבּותו ולהרחיב לו למען יפרח בארץ, גם הוא היה לו לאכזב, התעלם ממנו, הֵזל מאד לשַנות את דרכו עמו, להצר ולהציק לו מסביב, כעת הראשון הֵקל והאחרון הכביד.

אך הנה בא יומו אשר לו קִוה, והשרש התנער, פרץ, עלה, על אף שורריו וצורריו, בקע צורים, פסג סירים סבוכים, אשר עמדו לשטן על דרך חייו, והנה הוא מתאמץ לחדש נעוריו ולשוב ולהיות לעץ אדיר על אדמת מטעו כקדם; כי חזק, כי עז כח החיים ואין עומד בפניו!

כל עוד היו עצמיו לאחדים הלך בכחו זה, הבקיע שכבות תחתיות ושכבות עליות ויפרוץ ויצץ ויעל. אך הנה החלו קצותיו להֵחצות הֵנה והנה, להָפּלג לפלגות, לבקש דרכים שונות.. ראה השטן וישחק: האח, אך זה היום שקויתי! הנה הם עוזבים את דרך החיים ללכת בדרכי מות.. כה תעשו, קטני ארץ, וכה תוסיפו ואז – מה קרוב יום אידכם!

ומלאך החיים, מגן השרש וגואלו, ראה עוָתתו ונפשו עגמה לו. ויאמר לילד שעשועיו: הוי שרש דל העומד בין החיים ובין המות, הוי גידים מתגודדים ופתילים מתפתלים, הככה תאמרו לצמוח, להגיע לתפארת עץ, לעשות בד וענף? בהיות העץ מגֻדל, עומד על כנו, נצב באיתן, יֵחלק לבדיו, לשעפיו ולענפיו, ואין רע; אך אם השרש הרך יתפרד לפרודות תחת היות כלו למוצק אחד עומד הכן לקראת המלחמה הגדולה, מלחמת החיים, מה כחו, מה תקותו ומי יקום לו עם כל המכשולים הרבים עליו מסביב? הן שרש כזה כמק יהיה ופרחו לא יעלה! או הטרם תדע, שרש קטן ודל, מה חדל אתה, מה רחוק ממך מרחם, מה זר ומוזר אתה לכל סביבך? הטרם תדע מה רב הדרך משרש ועד ענף?!

---

כָּעֵת חַיָּה

מאת

מנחם מבש"ן

א. – בֵּין־אֶרֶץ וְשָׁמָיִם

בן־צפור אחד ירד ארצה אל השדה לבקש לו אֹכל, ושם צאן ובקר רועים כר נרחב, מתנהלים ליד הנער העומד עליהם. ויראו התיש ההולך לפני העדר, ויאמר אליו: – מה לך, עוף כנף, בגבולנו הצר והשפל, ואתה מרומים תשכון ומרחבי רקיע בית־זבול לך, קל אתה על פני רוח, קרוב אל השמים ואל אורם, השמש תקדים לזרוח לך ותאחר לבא; גבולותיך רחבים מאד, כי אינך קשור במקום אחד, תפרוש כנף – ותחת כל השמים לך היא. על כן, כנף רננים, נעלם אתה תמיד ופיך מלא שירה. ואנחנו מתנהלים בכבֵדות על גוש עפר, כל היום דבקה לארץ בטננו ואך אל עשב השדה עינינו ואל המקום אשר יורה לפנינו האדם הרועה אותנו מעודֵנו צר מעון. בשפל עמדתנו ענן וערפל ישופונו בקר וערב ובמחשכי ארץ קודרים נלך בלא חַמה. על כן גלה ממנו משוש, נכרת מפינו קול שיר, ותמיד כל היום נִגעה נהגה, הלוך וגעֹה, הלוך והגֹה לתמהון־לב ולשממון־נפש.

ויען העוף את התיש ויאמר: – אמנם קרנים גדולות לך וזקן ארוך, אך דעתך קצרה, כי על כן תדבר באזני תהפוכות כאלה. ועתה דע וראה כי אין לבהמת הארץ להתאונן על מנת חלקה ולא לקנא בנו על גורלנו. הן אתם איתן מושבכם על האדמה, אם כל חי; היא תכלכל אתכם ואתם תשבו לבטח עליה. ואנחנו, הה, תלוים על בלימה: ואם רב חלקנו בממלכת הרוח, ואם קרובים אנחנו אל השמים מיתר החי, הן המוֹתר הזה אך למחסור לנו: מרום מכֹל – מוזר לכל, ומה בצע כי מרומים נשכון אם תקֻלל חלקתנו בארץ. משוטטים אנחנו במרחבי רקיע, מרחפים על פני כל הארץ, ועל הארץ אין מקום אשר נדע אנחנו ואשר ידעו אחרים, כי לנו הוא. ובכל המקום אשר ננסה להציג כף רגלנו ארצה יאמרו לנו: למה באתם בגבולנו ואתם זרים לנו. ועלינו ללטוש עין למרחוק, לתור לנו אֹכל בין שוכני אדמה, להתגנב, לחטוף, ולפשוט ולעוף. גם שירתנו אשר נשיר, שעשועים לנפש מרה, לא דרושה היא ולא נשמעת כי שירת המסכן בזויה.

ואולם לא תמיד היינו ככה נודדים באין מעמד. לפנים גם אנחנו היינו בשוכני ארץ אך פריצי חיות הדפונו, רדפונו, גרשונו מהסתפח בנחלת אלהים בארץ. וירחמנו עושנו ויתן לנו אבר, וישנן חושינו וירוממנו למעלה ויתן משכן לנו בין ארץ ושמים וחלק ונחלה בממלכת הרוח, וישם בלבלנו בינה ובפינו שירה. אך כל זה איננו שוה לנו בכל עת אשר נזכור כי רחוקים אנחנו מן האדמה וכי שוכניה רואים אותנו כראות עם נע ונד. ומי יודע אם לא החלפנו גם היום מצבנו במצבכם, ועם לא בחרנו הסתופף בבתי־חֹמר על פנת־ארץ, חבל נחלתנו, מהשתרע ברחבי שמים בממלכת הרוח, געֹה ורעוֹת עשה בשדה במנוחות שאננות כמוכם, משיר בשירים ובקש מחיה על אדמת נכר. הוי, מי יתן לנו יתד תקועה בארץ מתחת, וזֵרִינו את אברותינו לרוח ודבקנו באדמה ומצאנו מנוחה וראינו נחת..

והתיש שמע, הניע בראשו ויאמר: אכן הקנאה תעור עיני פקחים, ואת הטוב נראה אך מנֶגד לנו…

ואל בן הצפור פנה ויאמר לו: אם באמת אתה מבקש לשוב להתכונן על הארץ ואם עשה תעשה ועמֹל תעמול למצא חפצך זה – גם יכל תוכל; כי שמעתי אחד הרועים אומר הרצון יוצר הכל הוא ואין דבר אשר יעמוד בפניו.

ב. – עַל הָאָרֶץ

הנשר הזקן בא בימים ונפשו עָיְפה לנדודים, כי הנה זה אלפי שנים יעופף תחת כל השמים ואין מעמד; ותעבור עליו רוח וידע כי בא יומו לשוב אל מקומו הראשון ולחדש ימיו כקדם. ויט כנפיו וירד ויעמוד על חלקת ארץ ליד הים, והנה בה רומשת בהמה וחיה ושעירים ירקדו שם ונחשים וצפעונים קננו כה וכה בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים, ועבדים נכבשים ביד אדונים עריצים שוממים עליה; ואדם אין לעבוד את האדמה, ואיש אין לשמור את הפרי הטוב, אשר נתנה הארץ הזאת לפנים.

ויתפרק הנשר את עדיוֹ – את כנפיו ואת אפודת נוצתו, אשר חיו לו להובילו למעלה במרחבי הרוח, וישליכם ככלי אין חפץ בו; ויתרפק על האדמה ויתפלש בעפרה וישק רגביה, ויעבוד בכל כחו לחדש פניה ולהכינה למושב לו. ובעבדו והנה השתנה מרגע לרגע: ידי אדם נראו לו תחת כנפי עוף ופני אדם, ער ומלא עלומים, תחת פני נשר זקן שבע ימים ושבע נדודים.

ויראו הנצבים שם וישתוממו למראה עיניהם ויאמרו: היהפוך נשר אברתו, אם ימים חיי רוח בחיי ארץ? והנחשים שרקו שננו לשונם: הוי, עוף נודד, שוב לך לדרכך דרך הרוח; הן אתה עליון שמת מעונך – לך השמים ולנו הארץ!

ויען הנשר המתחדש ויאמר: אל תתמהו על החפץ, אדם הייתי לפנים וזאת ארצי ומולדתי; אותה עבדתי ושמרתי, ואהי כשור לסֵבל, והוצאתי ממנה רב תבואות, והפריתי אותה וגִדלתי שמהּ ותהי ברכה. אחרי כן נלחמתי כאריה עם המון גויים עריצים אשר סביב שתו עלי עד אשר נשלו אותי מארצי ומנחלתי. ובהלקח ממני עֶמדתי על הארץ מטה עשיתי לי כנפים כ נ ש ר – עופפתי, שוטטתי, נדדתי תחת כל השמים, אך עיני ובלי היו תמיד אל מעוני מקדם ושיבת שבותי היה משא נפשי כל הימים. עתה באה תקותי, באה עת רצון ואני שבתי למעונתי, לצלם דמותי ולעבודתי. גם פה עוד אעלה אבר כנשר, אשאף אל על, ארומם, אֶנשא ואשא גם אתכם על כנפי נשרים – אחרי אשר אתכונן על האדמה; כי עמה מקור חיים, כי היא פנת יקרת, יסוד מוסד גם למגביהי עוף בממלכת הרוח: על הארץ, על א ר צ י עומדת רגלי וממנה לא אפרד עוד!

ובדברו ובעשותו מלאכתו (כי לא הרפה ידיו ממנה רגע בדעתו כי גדולה עליו המלאכה), והנה הארץ היתה הלוך והשתנות גם היא תחת ידו: העקֹב היה למישור, האגמים והבצות לארץ חֵפץ, ושדי־חמד וגנים ופרדסים ובתים ומושבות יציצו מארץ כעשב השדה.

וישמעו קרובים את דבריו ויראו רחוקים את כח מעשיו, ולא קמה בהם עוד רוח, רק שפתיהם נעות: “מי שמע כזאת, מי ראה כאלה: היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת?!”

---

הָעֵץ וּפִרְיוֹ

מאת

מנחם מבש"ן

ימים רבים שמר העץ חקו, נתן פריו בעתו, פתח את אוצרו הטוב לכל סביביו. אך המה לא אכלו ממנו ולא נגעו בו; אמרו: עץ הדעת הוא – מוות בו; ואנחנו אך אל עץ החיים נדרוש ומפריו נאכל. – עד אשר יָגע העץ באין דורש לו ויאסוף כחו אליו ויאצר בקרבו את תנובתו ויצפנהּ ליום אשר יהיה חֵפץ בה. ככה עמד ימים רבים, מְזָוָיו מלֵאים ולא מפיקים, תנובה רבה ולא דרושה. ויהי כי זקן העץ ולא יכול עוד הצפינה ויוצא פעם אחת את כל התנובה אשר אָצַר בקרבו, ברכה רבה ומרֻבָּבה, ויקל מעליו את הלחץ אר שפע הברכה עצורה לָחץ אותו – ובהשלימו חקו וייבש ויגוע וימת.

ובהגיע לעץ ימים אשר אין חפץ בהם. באו לפריו ימים אשר יש חפץ בהם; כי אז שבו להיות דרושים לכל אשר לפני לא ידעום. שטו העם ולקטו ויטעמו כי טוב הפרי וגם את העץ זכרו לטובה, ואימרו: אהה, כי אין עוד העץ הנותן פרי־תֹאר, ועתה מי יתן לנו תמורתו?…

---

הַכֶּלֶב וְהַיָרֵחַ

מאת

מנחם מבש"ן

כלב קטן, אשר אך זה החל לחוש כי כשרון לו לנבוח, שנן לשונו וינבח על אנשים ההולכים מנגד, על צל עובר, על עוף פורח, על כל שורץ על הארץ. ובראותו כי אין שם לב אליו מכל סביביו, וישא עיניו למעלה ויחרץ לשונו לירח היוצא מבעד לעבים להאיר את הלילה: – הב, הב! ירח קֵרֵחַ! מה זה תציץ מן החרכים ואתה לא תוכל להאיר מחשכים; א ףלא זה הדור באוֹרְךְ יראה אור. ומה יסכון ולמי יסכון אור־קפאון זה, כי אם להיות שחוק לכל פֶה!

ותאמר לו אמו: בני, שמחתי כי החלות לחרוץ לשון, כי לזאת נוצרת. אך הן עודך כלב קטן, ומי שָׂמך מבדיל בין אור לאור ובין דור לדור? וּראֵה גם ראֵה, בני, כי הירח יסכון גם לך: הן לאורו תנבח על אורו…

---

הַתַּרְנְגֹל וּשְׁכֵנָיו

מאת

מנחם מבש"ן

הלילה היה והתרנגול קרא: כּה־קְרָא־כּה – הקיצו שוכני שדה ויער, פִקחו עיניכם עורו, קומו! ויקומו עליו שכניו כל הולך על ארבע, ויכוהו הכה ופצוֹע: “מה לך קורא ומעורר ישנים; עוד החשך פרוש על הארץ!” – וימלט מפניהם על אחד העצים מעוך וכתות ומָרוּט.

ויהי באשמֹרת הבקר והתרנגול הִשִׁיק כנף, נטה גרון, פָּצה פֶה: כּה־קְרָא־כּה – קומו והכּוֹנו לקראת בֹקר, התעוררו, העירו שחר! ויתנפלו עליו שכניו ויכוהו וימרטוהו, באמרם: הן עוד הלילה גדול; אל תפריע אותנו משנתנו ואל תחריד נשף־חָשְכֵּנוּ! – התרנגול התחמק מפניהם כל עוד נפשו בו.

השחר עלה על הארץ והתרנגול התעורר ויָשב ויקרא את הקריאה כפעם בפעם. וישובו שכניו ויתנפלו עליו בזעם לשונם ובתגרת ידם: הן אָתא בקר ויהי אור – ומה חֵפץ לנו עוד בקריאתך? ועתה אל תַשמע קולך עִמָנו כי בנפשך היא. קום ברח לך אל מקומך, אל הרי בתר, שם תקרא שם תשורר, ואותנו אל תעיר ואל תעורר; הן מחֹמר אחר קֹרצנו כֻלָנו וגם קולך וגם ניבך תועבה הם לנו.

ויגרשוהו וילך; ויהי נע ונד בשדה ויער ומנוחה לא מצא. אך את קריאתו יקרא בראש אשמורות בכל אשר יבא שמה, כי רוחו יפעמהו ואש לא־נראה דופקת אותו בין כנפיו, לאמר: קרא! ואין שליט ברוח ואין אדון לאש לכלא אותם ולעצר־בם, באשר הם שם.­­­­­­

---

שׁוֹמְרֵי שָׂכָר

מאת

מנחם מבש"ן

בצאת ישראל ממצרים נלוו עליהם הכלבים לשמרם בדרך ולאכול ממַפל שלחנם. במצרים הָשפלו הכלבים לפני החתולים, כי אותם כִּבּדו עם הארץ כבוד אלהים ויבנו להם מקדשים ויקריבו להם כל נתח טוב, וכי תצא אש באחד הבתים והיתה לשרפה – והצילו את החתולים ראשונה ואת הילדים אחרונים; אך את הכלבים הזניחו ולא נתנו להם מדרך כף רגל בבתים ובחצרות. אז קרבו אל משכנות ישראל ויסתופפו בבתיהם ויניעו זנבותיהם ויביטו אליהם בעיני חן ותחנונים, לאמר: עשו אתנו ברכה והיינו לכם כל הימים. והיהודים אשר שָׂבעה ברָעוֹת נפשם ואהבה וידידות לא ידעו, האירו פניהם אל החיה הנובחת וישליכו לה מַפל בשר ועצמות משרידי אכלם. על כן לא חרצו הכלבים לבני ישראל את לשונם בצאתם מארץ עניָם ועם הארץ מריעים עליהם וקוראים אחריהם מלא: קומו צאו! קומו צאו!

אך הישַנה כלב דרכו לאֹרץ ימים? במדבר הרחיבו הכלבים פיהם, שננו לשונם, קראו: הב, הב, תנו לנו טרף־חֻקנו, בשר לאכול ועצמות לגָרֵם, ויספנו לשמור עליכם בלכתכם בדרך ובשכבכם ובקומכם: ולא – נחרוץ לכם לשון ונעורר עליכם את כל החיה הרעה מסביב – הב! הב!

ויאמרו אליהם בני ישראל: לפנים במצרים, בשבתנו על סיר הבשר, השיגה ידנו לתת על פיכם; ועתה, במדבר הזה, גם אנחנו נאכל לחמנו במסכֵּנוּת, אין בשר ואין מטעמים, בלתי אל המן עינינו, ומאַיִן לנו בשר ועצמות לתת לכם? (ואולם יש שכר לפעולתכם – כי נבא אל ארץ נושבת? כל נבלה וטרפה בבהמה, לכלב נשליך אותן). גם הנה בעוד היותנו גרים בארץ נכריה ודברי שנאה סבבונו וילחמונו מכל עבָרים, שָׁוָה לנו לשחַד את הכלבים אשר לא יחרצו עלינו לשונם גם הם; אף כי זאת ידענו מני אז, כי השלום אשר יִנָתן בשִלּום לא שָׁלֵם הוא. ואולם עתה הנה ארץ אבותינו לפנינו, שם נתערה כאזרח ולא כגר, והאזרח בארצו לא יירא מפני כל כלב נובח וכל חורץ לשון ואין כל חֵפץ לו בברית שלומם.

---

שְׁנֵי קוֹלוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

השחר עלה על שדה ויער וַיֵעוֹר הארי וינהם, ויתגלגל קול נהמו על פני היער המלא פלגי דם, עצמות ובתרים, שרידי טרפו מאתמול, ויהי כרעם אדיר וחזק, כקול תרועת מלחמה על פני שדה־קטל. וַתֵעוֹרנה הצפרים וַתִּתֵּנה קול שיר, ויתהלך קול זמרתן כזרם עדנים על כנפי רוח, כבשורת אורה ושמחה הבאה עם שמש.

האריה כלה נהמתו וינע בגאון רעמתו ויבט כה וכה וירא את הזמיר מדדה על העץ ונותן זמירות. ויאמר אליו האריה: מה אדיר קולי בכל היער ומה שפל קולך ומה חדל אתה כלך, ולולא ממרום תצפצף כי עתה נכחד עצמך ממנו אבירי היער ולא ראינוך ולא ידענוך. ומי יתן ידעתי מה חפץ בשירתך, משורר קטן ודל, כי אם לעורר ישנים או – ליַשן עוללים.

ויען הזמיר ויאמר: נאוו פרסות ברזל, צפרני נחושה וקול נהם אדים וחזק ביערים, ששם לחם שערים, ששם בקר וערב לא ימיש טרף; ונאוה קול עָרֵב, קול דממה דקה ונוצה רכה במרום, בנוה השלום. נהם הארי – קול הכח, השם שַׁמות בארץ. ושירת המשורר – קול הנשמה, המשובב נפשות סוערות. הכח – בן־חלוף, והשירה בת אלמות. המשורר המרחף על כנפי רוח מֵעָל יזכיר את הלוחמים למטה, כי עוד יש בעולם אהבה, שירה, הלך־נפש ונֹעם ה', ומנפתולי התאוות המתפרצות ומנבכי תחתיות החיים עָל יקראם.

---

אוֹר קָרוֹב וְאוֹר רָחוֹק

מאת

מנחם מבש"ן

והילד יוסף אמר לאביו: הנה בשמים כוכבים אחדים הנוצצים באור בהיר נחמד למראה, ועל ידם המון כוכבים רבים דלי־אור, נקודות קטנות כהות, כמעט לא יֵראו לעין – ומה חֵפץ בהם? ומה להם בשמים ממעל, והן בארץ מתחת מקומם?

ויען אביו ויאמר: לא למראה עיניו ישפוט נער חכם; ודע, כי הכוכבים, אשר ככה נקלו בעיניך, כוכבי אור המה גם הם, ויש בהם אשר אורם גדול שבעתים מאור הכוכבים המאירים הנותנים שמחה בלבך. ואולם המה רחקו ממנו להאיר בעולמות אחרים, על כן באורם לא נראה אור וכמוהם כאין בעינינו. ואך בגוע אחד מהם (כי גם הכוכבים יגועו וימותו), יפול אל בין הכוכבים התחתונים והאיר רגע – וחדל לעולם. והמה יספדו לו ויבכו אותו בתוכם, וידעו, בעת בוא חליפתו, כי היה כוכב גדול ואיננו.

---

הָאַרְיֵה וְהַנְּמָלִים

מאת

מנחם מבש"ן

נח היה איש צדיק תמים ויתהלך את האלהים – ואת חית השדה. כי כאשר השחיתו בני דורו את דרכם על הארץ, קצה נפשו בחברת האדם ויעזוב עיר וּמְתִים ויצא השדה, ויהי יוצא ובא בין החיה והעוף ורמש האדמה, מתבונן אל דרכיהם ומעשיהם וצופה הליכותיהם. ומרֹב התהלכו עמהם שמע את לשונם ויבן בדברי שיחותם אשר היו משמיעים מדי עשותם מלאכתם.

ויהי היום ויצא נח השדה כפעם בפעם וירא והנה ארי, השב מטרף־טרף, עובר ובא עד לפני עדת נמלים, והן נושאות מזון וצידה, צועות בכל כחן ומביאות אל חוריהן. וינהם עליהן הארי ויאמר: הוי, קטני ארץ, יכלתי לרמוס את כל קהלכם בצפרן אחת מפרסותי, אך הן מלך אנכי ורוח נדיבה תסמכני. ועתה הגידו נא לי מה העבודה הזאת לכם ומה המשא אשר אתם טוענים ונושאים על גביכם, משא גדול יתר מאד מכל גוכם הקט, ולה זה אתם מאספים אוצרות ללא שָׁבעה ואין קץ לכל העמל, ומחר תעבור חית השדה והייתם לה למרמס, או סלע נופל ידיקכם ירקעכם, ולמי יהיה אז כל החיל והחֹסן הרב אשר אצרתם?

ותען הנמלה האחת, היא ראש העדה, ותאמר: אבותינו לִמדו אותנו לחוש עתידות לנו ולאסוף ולחשוך לעת בצֹרת, ואם לא נאכל אנחנו יאכלו הבאים אחרינו ויברכו שמנו וזכרנו. ועתה שא לי ואשאלך: מדוע אתה אוחז ובולע טרפך כחתף, ולא תגרם לבקר, עד אשר יום אחד עמדה עצם בגרונך, ואך השָׁלך, שנמצא לך לאשר בקשתו ויוציאנה, הציל ממחנק נפשך. ולמה לא תדאג ליום מחר? הן היום גם מלכים יורדים מכסאותם והיה כי יקרה מקרה ופגע וכל זיז שדה לא יהיו עוד לך לעבדים ולפיך לטרף–מאין תמצא לחמך?

וישחק לה הארי ויאמר: כדבר אחת הנבלות תדברי באזני – מלך־עולם אני ושלל לא אחסר. אך גם לדבר הזה אסלח לך, כי קטנת מאד מהשפט עמך.

אחר הדברים האלה הביא אלהים מבול על הארץ, כאשר דבר ביד נח, וימח את כל היקום מעל פני האדמה, רק כל הבהמה וכל החיה אשר באו אל התבה אשר עשה נח – נשארו לפליטה. ובתבה נשתנו סדרי בראשית על האדם ועל כל החי. ונח נתן לכלם את אכלם בעתו, ידו חלקה להם מכל מאכל אשר אסף אל התבה, ודעתו את דרכי החיות ואת שיחן עמדה לו להקל מעליו עבודתו בהתהלכו עם כל חיה וחיה על פי דרכה.

והארי העוֹדה גאון וגֹבה ירד מכבוד מלכותו ויהי כאחד החי, כי הן גרים היו כלם במקום לא להם, שם קטן וגדול נשתוו ועיני כֹל היו אל ידי נח. ויצר לאריה מאד כי יהיה עבד לאדם לאכול מידו, ויֵמר אכלו בפיו. רק הנמלה, אשר הביאה עמה בבואה אל התבה, את האֹכה השמור באסמיה ותשם אותו באחת הפנות בירכתים, לא באה אל נח לקחת טרף מידו, ותאכל יום יום מאשר הכינה לה. ויעבור האריה וירא והנה היא רובצת בפנתה ליד מזויה המלאים ושמחת־שׂבע על פניה, ויפן אל הנמלה ויאמר: הוי, החיה הקטנה, אשר מאסתי להשפט עמך, בושתי וגם נכלמתי לשאת פני אליך – צדקת ממני!

---

בֵּית הַסַפִּירִים

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום ויאמר חירם מלך צור אל שלמה מלך ישראל רעהו: ראה, הנה ברכני אלהים בשפעת כסף וזהב, ספיר נֹפך ויהלום, כל אבן יקרה משוכתי; ומה חפץ לי באוצרות־חשך אלה הטמונים בתחתיות היכלי אם באורם לא יראה העם אור? ועתה יש עם לבבי לכונן בעירי, עיר החוף, בית־ספירים בנוי לתלפיות, והיה למאור לעוברי ארחות ימים וליושבי האיים. הן רבות נסיתי בחכמה גם יכלתי, אנסה גם את הדבר הזה. – ויאמר לו שלמה: מה יעצת ללא־מעשה! נקל לך לבנות ארמנות במרומים על פני הים וליצור שם מאורות, רעמים וברקים, מעשות תאות־לבך זאת – בית־ספירים לא יכּון על הארץ. – וחירם אמר: ויהי מה – אנסה.

ויאסוף חירם את חכמיו עושי כל מלאכתו, ממלאכת הבניה והגזרה ועד מלאכת תֻּפּיו ונקביו, – ויתן על ידם את תכנית הבית לעשותו. ויבָּנה בית הספירים בעיר החוף פעם ושתים, אך לא עמד ולא היתה לו תקומה. בטרם יתכונן הבית – רוע התרועע, ובטרם יֵצא אורו על סביבותיו – התערער והתפרד מן הכפתור עד הספים.

ויאמר חירם: עתה זה ידעתי מה רבה חכמת שלמה, איך לא חזיתי זאת גם אני מראש! הספירים קשים מאד – וכל כלי־יוצר עליהם לא יצלח; הספירים חלקים מאד – והם מתחמקים מידי הבונים ואינם מתלכדים יחד; הספירים נוצצים איש באורו, וכי יחֻבּרו יחד – והיו האוֹרים לזיקות בוערים…

טובים הספירים לפָאר הבית, להיות לו לשכיות חמדה, אך הבית – הוא יבּנה אבני מחצב.

---

שְׁנֵי הַנְּחָלִים

מאת

מנחם מבש"ן

נחל קטן ודל מגיח ויוצא מנקרת הצור, מעין זוחל ושורק בקול דממה דקה; במוֹצָאוֹ – כף איש תכסנו או נער קטן ידלנו או עגל בן בקר אל פיו יגיחנו. ואולם כל בהמה או איש לא פגעו בו ומימיו בלי מעצור הלכו ובלכתם גאה גאו. ובהרחיק הנחל מעט ללכת ויקר מקרהו אל גבולות ארץ מבֹרכת, ברכות תהום מתחת ושפע שחקים ממעל, ויֵשת לרויה ממטר שמים ויפגעו בו רֵעים רבים – נחלי מים – וישתפכו אל חיקו בהמית־לחש ויספרו לו מוצאם וקורותם וכל אדותם וישמע וישמח וירחב, וברָחבו שטף במרוצתו ביתר עז ויהי הנחל לנהר גדול ורחב ידים הנושא אניות ומַרוה ציות ומריק ברכה על גדותיו מסביב, ובתוכו עולים כה וכה איי־חֶמד רבי תנובה הנוצצים למרחוק בירקרק חרוץ ומַשק־חיים שוקק בם. מדי עברו יגדל וירחב, יהמה וירעש ושמעו הולך בכל מקומות מעברו. גם צפרי שמים ממעל תִּלָוינה עליו בדרכו, תעופינה לנגדו ושרו לו וזמרו לו והשמיעו במרומים מהללו גם שריקות עדרים מתחת נשמעות על גודתיו, רועים ועדריהם על ידו יחנו ועל ידו יסעו, משפעת ברכתו להם ברכה ותהלתו בפיהם תמיד. וכי יפרוץ עליו פרץ ושטף ועבר והפך משרש עצים, וכי יתגעש ויכאיב ויחריב ויהרוס – כזה וכזה יעשה ויכֻפר לו, ונשאו פניו ונשאו גם רעתו וגם תלונה חרישית לא תשָמע; כי גדול הוא, כי איש־שֵם הוא, ולגדול כל עון ישאו, ולאיש־שֵם כל רע לא יזָּכר.

ככה ילך הנחל הלוך וגדול בדרכו והעיר הכל והשיח הכל כל ימי צבאו. גם באביו יתחר בהשתפכו אל חיקו ובעת עלות הים (הרוקד לקראת הירח יום יום כשם שאנחנו רוקדים כנגדו אחת בחדש) יתקומם לו בכל עז ושני האיתנים ילחמו כשני אויבים הנלחמים על הגבול, ישתערו איש על אחיו, יהדפו איש את אחיו והתרוממו למעלה למעלה השמימה והתיצבו כמו נד – הר לבן זועף וסוער ומעלה קצף על סיביו, ובבואו עד קצו עוד יתאמץ לעמוד על נפשו וחצה את הים ושם לו בתוכו דרך לבדו עד למרחוק – עד אשר יֵאסף אל בית עולמו, אל קֶרב הים הגדול אבי כל מימי הארץ: שם תהיה מנוחתו כבוד ושֵם לו בארץ חיים, כי נתן חלקו לים הגדול, כי השאיר אחריו ברכה.

ובצלע ההר לעמת מוצא הנחל ההוא יוצא נחל אחר מנקיק הסלע, קטן ודל גם הוא בראשיתו, אך דרכו ואחריתו לא היו כמהו. בגיחו מבטן האדמה קרה מקרהו אל ארץ תלאובות וילד גלמוד ויהי שומם ועזוב, וציה גם חֹם לחכו לֵחו ממעל; ובכן תם לריק כחו, זֹרבו נצמתו מימיו; לא הרחיב צעדיו, לא האריך מהלכו, וילך בלא כח, בלא המדה עד אשר עלה בתהו ויאבד, גם כל זֵכר לא היה לו, כי אפיקיו נפזרו באין תוצאות הימה, כי אל השאיר אחריו ברכה.

ובהגיעו עד קצו, עבר הנשר הגדול אשר עיניו משוטטות בכל הארץ וַיָטָשׂ וירד אל הנחל לבקש טרף על גדותיו וירא בענינו הרע – ולבו הָמה לו. ויאמר: צר לי עליך, נח עֹני, כי כנפל־אשת נוצרת וכמו שבלול תמם תהלוך, קצַר ימים וחסַר־עלילה. הנה הנחל ההוא אשר ראשיתו גם הוא היה מצער, מה רחבו, מה עצמו פלגיו, מה רבו עלילותיו, ומה אדיר שמו בכל הארץ. ואתה קטן ודל, אף לא פעלת מטוב ועד רע בימי חיי הבלך והנך הולך למות גם בטרם תראה חיים.. לוּ הייתי אני מפקד צבא השמים והארץ, כי עתה לא יצרתי לריק נחלים אשר אין כח־חיים בהם ולא יוכלו למלא תפקידם, להריק ברכה סביבותם, ואשר נוצרו – הובשתים מראשית צאתם; כאשר יעשו הנשים לכל גוזל הנולד מָשחת וחסר־אונים, כי ינפצו אותו אל הסלע ביום הולדו.

ויאמר הנחל אל הנשר: אמנם כי עיני נשר לך ואתה מיטיב לראות, אך רק לעינים, על כן תוציא משפט מעֻקל. דע אפוא: גם אני לחיים נועדתי, באיתן נולדתי, כשרונות טובים, רוח חֵפץ וכח־מעשה חנני יוצרי גם אני כאחי הגדול אשר אמרת. ואולם מופתך זה כל המסבות היו בעזרו ואני – לא כן עלה בגורלי. אני בארץ גזרה נולדתי ובישימון לא־דרך עברתי, ועם פראים גרתי; לא נמצא לי רֵעים, אשר יעירו ויעוררו מאמצי כחי ויוסיפו עלַי מכחם, לא נמצאה לי כל אדמת־זרע אשר אפיק לה מֵימַי והיו לברכה והולידו והצמיחו והשיבו ברכה אל חיקי; לא עד עלַי צפור ממעל וכל נפש חיה טהורה מתחת, לא הסכנתי בלתי אם אל יללת זאבים מרחוק ואל שריקות צפרדעים מקרוב. על כן נפוגותי, דלותי, ירדתי פלאים לעמת הנחל ההוא וחלדי כאין נגדו… לא הלֵדה, כי אם הדרך, המסבות הם מכשירי החיים, הברכה והמִפעל ומהם ובהם הכל.

___________________________

את הדברים האלה הגה הנחל ברוחו הקשה – והם היו דבריו האחרונים, אות־חייו האחרון. כי היו מימיו הולכים ונדפים, הולכים ונבלעים, ונותרו לו עוד נטפי מספר – נסך דמעות על מותו… וככלותו לדבר נבלעו שרידי מימיו, ועם דמעתו יצאה רוחו ושבה לאדמתו.

רשימות וציורים

מאת

מנחם מבש"ן

---

מַרְאֶה וְחָזוֹן

מאת

מנחם מבש"ן

א

ויהי בימי שיבת ציון ובני הגולה, אשר פגרו מעלות עם אחיהם העולים הראשונים והשנִיים בימי זרבבל, עזרא ונחמיה, נהרו ארצה ישראל מעט מעט בימי דור אחד מבבל, מפרס, מצידון ומכל מקומות פזוריהם, ויקָבצו על העם לנקבציו. ויעל מבבל זרחיה בן־אורי מתלמידי עזרא הסופר לפנים, והוא הגיע לימי זקנה בעת ההיא. מימי ילדותו, מאז החלו לעלות משפחות משפחות ציונה, היו ציון וירושלם כחותם על לבו, הגיוניו כל הימים וחזיוניו בלילות; אך לא יכול לעלות לפני מזה, כי לא אִנה אלהים לידו, ותהי זאת נחמתו כי שקד על הדבר אשר קים עזרא על חניכיו ההולכים בדרכיו, וירב ללמד נערי בני ישראל את התורה ולהורותם את הלשון העברית, אשר כמעט נשכחה בגולה מפני לשונות עם ועם, וישַׁנן להם את כבוד עמם ומולדתם ואת דברי ימי ישראל מקדם, ויטע בלבבם אהבת ארץ אבות, למען יזכרוה כל הימים ושאפו אליה ועלו שמה בהיות לאל ידם. עד אשר ראה ויָבן לקץ הימים, כי המסבות גברו על כל מאמציו והרוחות הנכריות הובישו זרעו אשר זרע לצדקה, ויואש מכל עמלו ויפרוץ עליו פרץ ויעל אל ארץ משא נפשו. ויבא ראשונה אל יפו, ששם יֵרדו באניות כל בורח מלפני ה' ושמה יעלו כל הבאים מרחוק להסתפח בנחלת אלהים; וישב בעיר הזאת, בשער הארץ, עם הנפשות הקרובות אליו אשר קדמו לעלות שמה ולבבו שמח ורחב לכל מראה עיניו. הים ההומה מנגד והגבעות המלאות תנובה מסביב ושמי התכלת ממעל, היו בעיניו כנושאי שלום לו ולשאר אחיו שבי ציון והוא היה כשב לימי עלומיו, כמוצא חיים חדשים על ארץ חדשה. אך לירושלם עיר הקדש כלתה נפשו, הָמה לבו, רעשו כל קרביו כרעש הים המלחך את חוף הארץ ואשר המונו ושאונו יומם ולילה היו לו כמזכירי חובה, כמעירי אזן לו לאמר: עלֵה, חזֵה ציון קרית מועד!

ויצא ללכת ירושלימה, ומחשבות מאליפות מרֻבּבות ושעפים מחזיונות קדם ורגשי עֹז לא ידע ולא חש מתמול שלשם, התרוצצו בקרבו כגלי ים, הרעישו בתי נפשו, הרנינו לבו ובשרו. גם כל המראות הנפלאים, מושכי אבירי לב בקסם תפארתם, השדות והעמקים המלאים תנובה וירק־דשא ופרחי חמד מזה ומזה, לכל מראה עיניו, הנשקפים מרחוק כיריעות רקמה רבות־צבעים, ומחצי הדרך והלאה – הרי יהודה, ראשיהם, רוכסיהם, מדרגותיהם ושעפיהם נוראי־הוד, העירו עוררו את לבו מאד ועיניו לא שבעו לראות. ואל הספר, אשר לקח עמו בצאתו מיפו להיות לו “צדה לדרך”, כמשפטו מדי צאתו ללכת בדרך (כי איש הספר היה זרחיה מנעוריו ולא איש החיים), לא פנה ולא שעה בפעם הזאת. – אך מחשבותיו גברו על מראה עיניו וכל לבו וכל חושיו בו נסבו אל מחוז חפצו, אל ירושלם, אשר היה הולך וקרב אליה. עוד מעט, עוד מעט מזער, תראינה עיניו עיר ביפיה, עיר עולם, קרית חנה דוד, מדרך כפות רגלי הנביאים, המלכים והקדושים אשר היו בארץ. ועד כה ועד כה ראה אותה בעיני רוח וישו לנגדו את ציון ואת כל מקראיה, את מי השלֹח ההולכים לאט, את מגדל דוד ומסביו, את הר בית ה' ואת כל הדרת קדשו, את הר הזיתים ואת יערות זיתיו, רחובות ושוקים המלאים צאן אדם, וקול מצהלות ילדים וילדות, בתים גדולים וטובים מושב נדיבי עמו העולים הראשונים, ואת כל החמודות אשר נראו לו בחזון, – ותתפעם רוחו בקרבו משמחת לבו, ויהי כחולם בהקיץ, מרחף הנה והלום בין המראות הגדולים אשר לנגד עיניו ובין הלָך נפשו על עיר הערים, אוצר כל חמדת ישראל.

ויהי כבואו ירושלימה, ויֵעור מהגיון לבו וירא – ותחשכנה עיניו מראות. איה כל החזיונות אשר חזה לו לבו לעיר קדשנו ותפארתנו? איה הדמות העוטה אורה, אשר ערך לה ברוחו? איה גדלה ויקרה, הודה והדרה?.. השלֹח היה לנחל נרפש, לשֶפך האשפות לדלת העם, ומימיו הטהורים שבו על עקבם, התחמקו באו במעבה האדמה מפני רעת האדם וזדונו וטמאתו. הר בית ה' נהפך לזרים – השמרונים, אשר נפתולי אלהים נפתל עמהם נחמיה, שבו תקעו יתד במקום קדשנו. בעיר הישנה, מבעד לחומה, שמו להם ידים רוכלי צור וצידון, אשר גרש אותם נחמיה מהלאה לשערי ירושלם; והנם יושבים ברחובותיה כאז כעתה, מוכרים ירק וכל מֶכר בשבתות ובמועדים ומנכרים את עיר הקדש. ובעיר החדשה, מחוץ לחומה, התכוננו בני מֶשך על מגרש רחב ידים הגדול מהר הבית, ויבנו להם בו מקדשים וטירות ויקיפו גדר וחומה מסביב ויעמידו שומרים על השערים לבלתי תת כל איש יהודי לגשת. ובראש כל פנה וכל רחוב – היכלי פאר ומקדשים לאשדודים, לעמונים, לפרסים, ולבני עם ועם, אשר קדמו לתקוע יתד בירושלם בימי היותה עזובה מבניה. ובתים קטנים ודלים בירכתי העיר במבואות אפלים, צרים ועקלקלים, ויושביהם נמוגים מעני ומחֹסר כל, רעי מראה ודקי בשר כעלים נובלים, וילדים וילדות צנומים דקים קרועי בגדים, מתגוללים, מתיפחים, פורשים כפים בראש כל דרך, מבקשים לחם להשיב נפש – אלה חלק ישראל בעיר קדשו. ויתע ברחובות גדולים בתוך העיר ולא מצא בית איש יהודי, וישאל את פי הילדים והילדות לדרך אשר ילך בה, ויאמרו לו: דבר אשדודית! ויעל על הר הזיתים לבקש תנחומים מעצבונו וממר נפשו – והנה ההר עוטה צעיף אלמנוּת, יד זרים היתה בו, חשפו יערו, נִצלו את עדיוֹ, שמו את חלקת חמדתו למדבר שממה; תחת יערות הזיתים, עטרתו ואדרתו, מגדלי זרים בנוים על ראשו מזה ומזה וליהודים למטה בירכתים – מקום קברות. וירא ויתחמץ לבו בקרבו ויקרא ויאמר: – הזאת ירושלם?!

ב

ברב הימים הסכינו עיניו עם ציון ועם כל חרבותיה, אך לבו עודנו ישתומם בתוכו, יתקומם למראה, וזכרון ראשונות כנחש ישך, כאש לא נֻפח יבער לאטו ולא יתן פוגה לו. ויש אשר יגבר בו מראה העינים על הלָך הנפש וידע כי זאת ירושלם – ולבו בקרבו יוָאש וידיו תרפינה; ויש אשר ישיב אל לבו וזכר את העיר ואת כל הדר גאונה מקדם – ונשא נפשו אל ירושלם הבנויה, המחֻדשת, אשר חזו הנביאים לאחרית הימים. ומראה עיניו ומשאות נפשו ידריכוהו יַרדיפוהו יסֻבּוהו יומם ולילה ויקלעוהו בתוך כף הקלע.

ויהי היום בערב והוא שוכב על משכבו חציו ער וחציו חולם ומחשבותיו משוטטות מירושלם מראה עיניו היום אל ירושלם הישנה, האדירה, עיר המלכים והנביאים, ואל ירושלם המחֻדשה אשר באחרית הימים, ותפול עליו תרדמה ויישן. עיני בשרו סֻגרו ועיני רוחו נפקחו. וירא והנה העיר רחבה ונסבה סביב סביב, פרצה ימה וקדמה צפונה ונגבה עד פגעה בהרים אשר מסביב לה. רחובותיה כלם הולכים למישרים קו לקו, כלם מרֻוחים, כלם רצופים אבנים גדולות מתאימות, אין רפש ואין אבנים מנֻפצות, המתגלגלות תחת רגלי העוברים כדרבונות וכמסמרות לא־נטועים, אין רכסים ואין מעלות ומורדות. ולרחובות שמות מחֻקים על לוחות בכל פנה – שמות נביאי ישראל, מלכיו וגדוליו אשר מעולם – למען אשר לא יתעה כל דורך בהם. ובכל רחוב בתים גדולים וטובים, תכנית אחת, מראה אחד וקצב אחד לכלם, ורֶוַח מֻנח בין בית לבית, וערוגות פרחים לוקחות לב ועין לפני הבתים וגני חמד מאחריהם, וחצרות ורפתים מלאות בהמה ועוף וכַורות דבורים נותני חלב וביצים ודבש לרֹב. ומים חיים, הנוזלים דרך תעלות וצנורות מן המעינות אשר מחוץ לעיר, מפכים ברחובות, בחצרות ובבתים, בארות ואגנות ואשדות, עד היות העיר כלה משקה, כלה כגן רָוֶה. וחנויות אין בין הבתים, כי אם למקֻצעות הרחובות בירכתים, והן בנויות על פי תכנית לבדה. ובקצה הרחובות בתי־ספר לילדים ולילדות (כאשר החלו ליסד עזרא הסופר ואנשי הכנסת הגדולה), עורקי החיים לבני ישראל מאז ועד היום, בנוים גם הם על־פי תכנית לבדה. וליד כל בית־ספר חלקת אדמה רחבת ידים לזרע, למטעי גנים ולכל עבודה בשדה. המשכילים בתלמידים ילמדו הרבה בבית הספר ויעבדו מעט מחוצה לו; והנערים אשר אין רוח בהם, אשר לא יהיו כי אם להרבות מורים בבתי הספר – ולמרר את חייהם, ולהיות לחבריהם הטובים למעצור בלמודם ככֹבד אבן לכנפי העוף, אלה ילמדו מעט ויעבדו הרבה; ובמלאת להם שלש עשרה שנה יצאו מבית הספר ושלחו ידיהם במלאכה או בכל מעשה וענין, אשר יעשה אותו האדם וחי בו. – ובתוך התלמידים היו גם רבים מילדי השמרונים ובני עם ועם היושבים בארץ; כי כאשר אמרו הנביאים לפנים בשם ה': “ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”; כן היה דבר הסופרים אחרי כן בשם העם: בית ספרנו בית־ספר יקרא לכל העמים. ובשמעם לֶקח עם ילדי ישראל ובהתהלכם עמם יחד מספר שנים, נִדּפה השנאה מורשת אבות, אשר היתה קשורה בלבם, ותבא תחתיה קרבת לב ונפש לבני ישראל, אשר גדלה עמהם מנעוריהם ועד זקנה ושיבה.

ובתי חולים ורופאים אין בעיר. ושופטים יושבים בשער אך משפטים אין. – ובחורים מבני עשרים שנה ובתולות מבנות שמונה עשרה שנה ומעלה אין בעיר; כי ברבות הטובה יבנו להם בתים בעתם ופרו ורבו כימי קדם.

והמקדש עומד על מכונו בהר הבית – שם יעבדו עבודת אלהים. ומקדש אחר עומד נכון במעלה הר הזיתים – שם יעבדו עבודת האדם: חכמים ילַמדו בו תורת ישראל הישנה, אשר התחדשה גם היא כעמה ותעש בדים וסעפים חדשים, וחכמת תבל ומלואה, המתחדשת בכל יום תמיד; אליהם ידרשו ותורת פיהם יבקשו צעירי ישראל היושבים בארץ והבאים מארצות הגולה, ובני הנכר הבאים מקרוב ומרחוק גם הם ללמוד חכמת חכמינו ולדעת דרכיהם.

וזר זהב סביב לעיר – פרוָרים שתולים בנוה, בנוים לתלפיות, מטעי גנים ופרדסים רחבי ידים; אשר הבתים נשקפים מתוכם כאיים מתוך ים ירוק, ומעגלים ומסלות סלולות מחברים את הפרורים אחד אל אחד ושמים הרחוק לקרוב. ומחוצה להם סביב שדות מלאים בר – ים שבלים משתרע לכל מראה עיני הרואה – די השביע כל יושבי העיר הגדולה, אשר בה כאלף אלפים נפש אדם, לחם ומזון. ועגלות מלאות בר וכל פרי, וחמורים וגמלים מסֻבּלים כל טוּב הארץ, הולכים הֵנה והנה, חוסמים את העוברים מרֹב הברכה וילדים נוהגים בם ומשוררים שירי הלולים מדי עברם. והשוקים שוקקים מאדם, אכרים, סוחרים, אנשי מקנה, נוסעים, תרים, ועל כל פנים שמחה וכל עינים מאירות וכל פה ימלא שחוק.

והאנשים והנשים מנער ועד זקן, מיושבי הפרורים ועד בני העיר פנימה, כלם בריאים וטובים, דשנים ורעננים, על פניהם עז והדר, מראיהם כילדי הענק, זרועותיהם בדי ארז, רגליהם עמודי שש וכחם כח איתנים. ובאו גבורי היונים ויתר הגוים מסביב ונאבקו עם בחוריהם לעיני הקהל ביום מסה, והתחרו עמהם במֵרוץ ברכב, ברגל, ועל סוסים, ובשעשועי־כח אחרים למיניהם, אולי יוכלו להכריע אותם והיתה זאת להם לשם ולתהלה בארצם, – אך לא יוכלו להם ושבו על עקבם נכלמים ותהלת גבורי ישראל בפיהם.

והר הזיתים מלא כרמי זית, תמרים ושקדים וכל עץ פרי; גם היכלי עֹנג בנוים במרומיו כה וכה – הם מעונות הקיץ ל“שומרי” העיר¹ : לחכמיה, לסופריה ולמוריה, בהם ינפשו מעמלם ויחליפו כח לשוב לעבוד לתקופת השנה את עבודתם קדש לעמם. ועבודתם, מלבד הרחיבם והעמיקם את תורת ישראל – דברי חכמה ומדע, ספרי שירה וחזון, מעשי ידי אמן וכל מלאכת חרש וחושב, אשר כמוהם ככל נבחר וטוב אשר יצר רוח האדם עד היום הזה במצרים, בבבל, בצידון וגם ביון, אשר הגדילה על כל אלה בדברי ספר וחזון ומלאכת מחשבת. ופרי רוחם יוצאים על ארץ רבה ביד הצעירים בני עם ועם הדורשים אל ציון ואל חכמת חכמיה, ושמעו הגוים והשתאו ואמרו: הזה העם שיאמרו לו אין בו חכמה ולא מלאכת מחשבת ולא רוח־חזיון די־ברוֹא חדשות ואך להיות לעוזרי עם ועם בעבודת הרוח, כמאסף ההולך אחרי המחנה, רב כחו – והנה עתה הפליא לעשות בכל אלה בימי דור אחד או שנים מאז החלה שיבת שבותו, מאשר נעשה בכל הגוים בימי מאות שנה! מי האמין לשמועתנו כי עץ ישראל היבש יעשה פרי־תֹאר אשר כזה! ורבים בעמי הארצות ישימו פניהם ללמוד וללמד עברית בבתיהם ובבתי הספר, למען יוכלו קרוא את פרי הרוח לסופרי ישראל ולחוזיו בכתבם ובלשונם.

וירא והנה אנשים ונשים וילדים נוהרים אל הר הזיתים בימי מועד ושבת, עולים ויורדים בו, עוברים בסך, שרים וחוללים ומתענגים על רֹב שלום. ובכל אשר פנה שמע אך קול מצהלות ושירים ונגינות. והנה להקת בחורים שרים:

שַׁאֲלוּ, אַחִים, שְׁלוֹם הָעִיר,

עִיר עָז־לָנוּ, עִיר יְשׁוּעָה,

פִּצְחוּ, רַנְנוּ, דַּבְּרוּ שִׁיר,

הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה.

עִיר – יְדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ,

אַף־בְּרָכוֹת עֹטָה כֻלָּהּ,

הוֹד וְהָדָר מְעוֹנוֹתֶיהָ,

עֹז וְחֶדְוָה בְּכָל־גְּבוּלָהּ.

גַּם־לַגּוֹיִם שָׁלוֹם תִּשָּׂא,

אַחֲוָה לִבְנֵי־עָם וָעָם,

שָׁלֵם שְׁמָהּ וְשָׁלוֹם נִסָּהּ –

וְיָשְׁבוּ שֶׁבֶת אַחִים שָׁם.

אַיֵּכֶם נִדָּחֵינוּ,

כָּל אֲשֶׁר פִּגְּרוּ לַעֲלוֹת:

עוּשׁוּ בֹאוּ אַחֵינוּ,

שִׁירוּ שִׁיר לַמַּעֲלוֹת!

רַב לָכֶם בְּאֵבֶל נְמַקִּים,

לִסְפּוֹד לְצִיּוֹן וְלִבְכּוֹתָהּ:

בְּכִיתֶם לְנִפְלָהּ בְּמֶרְחַקִּים –

בּאוּ רְאוּ בְהִבָּנוֹתָהּ!

שַׁאֲלוּ, אַחִים, שְׁלוֹם הָעִיר,

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה,

יְיָ עָלֶיהָ יָעִיר –

הַלְלוּ־יָהּ, הַלְלוּיָהּ!

והזקנים עומדים מסביב, מוחאים כף ורוקדים כבני אילים. ויתעורר משמחת לבו לרקוד גם־הוא עמהם, וינָער וייקץ ועל שפתיו הקריאה:

– הזאת ירושלם?!

---

חַג הַהַדְלָקָה

מאת

מנחם מבש"ן

עודני גר בארץ אבות; תמול באתי והיום נתנה הארץ את רוחה עלי, והיום – לבי ובשרי ירננו משפע מראות החיים, ורגשותי כיום יהמו, ישטפו ויעברו ועטי ינוע בידי כחוט ברזל בנגוע אליו זרם החשמל וכל עצמותי תאמרנה: הודע את אשר ראית לרחוק ולקרוב!

והמראות אשר אני אומר להעביר לפני הקוראים, הם דברים אשר התושבים, היושבים בארץ זה ימים או זה שנים, לא יתעוררו למראיהם ולא יפקחו עוד עין עליהם, באשר הסכינו עמהם זה כמה. כי כאשר יסכין העטלף עם החשך ועם מעון צר, והנשר עם אור ושמש ומרחבי רקיע, כן נסכין אנחנו, בני עם עולם, בימי חלדנו הרבים קל מהרה עם כל חליפות החיים: בגלות – עם החשך והמחנק וכל צללי “משכנות ישראל”, ובארץ אבות – עם האור והדרור וחֹפש התנועה והחיים תחת שמי ה'. ואך החדשים הבאים מקרוב מן הגולה ויום אתמול וצלליו ומוראיו עדֶן לא סרו כלם מנגד עיניהם, המה עוד עיניהם פקוחות ולבם ער לכל המראות החדשים אשר יראו כפעם בפעם במקום שם ברא אלהים לנו “שמים חדשים וארץ חדשה”, ועוד ישאם לבם לספר לדור את אשר ראו – בטרם יסכינו גם הם עם מראה עיניהם ועבר הכל עם יום אתמול ונסו הצללים ואבד כל חזון.

הנה חגיגת ההדלקה, יום ל"ג בעמר.

בתי הספר העברים אשר ביפו ואשר בתל־אביב פתחו דלתיהם ויריקו את חניכיהם כעשיר הפותח את אוצרותיו ואת אשר בהם וישטח אותם שטֹח לעיני השמש ולעיני הקהל. והעֹשר הזה מה רב, מה נכבד הוא לנו ולעתידותינו מכל הון ועשר אשר לו ברק וכֹבד וצלצלי שמע וצלצלי תרועה; העֹשר הזה, המוצל משִׁני השטן המשחית – הגלות – האוכל את נפשות ילדינו בכל־פה, הנה הוא כמוס עמנו, שמור לנו באוצרותינו, הולך ורב כשרש פורה במסתרים ואנחנו לא ידענו ולא שמנו על לב. ואמנם מי ומי מעובר ושב, אשר עיניהם כל היום איש אל מעשהו ואיש אל סבלותיו, ישים לב אל בתי הספר ואל כל אשר ירקמו שם במחבא צל קורתם הבונים הנאמנים העובדים בתחית רוח ישראל הצעיר? מי יפקוד, בעברו, את שדה הזרע טרם יצמיח זרוּעיו? מי יעמיק לראות את ברכת ה' הטמונה במעבה חלקת האדמה הזאת ואשר בהגָלוֹתה והיתה לעדי תפארת לַחֶלקה ולמחיה לעם רב? רק הזורע הוא יודע עמל נפשו ופרי עמלו לימים יבאו ורק רעהו, אשר זרע זרעו לריק ימים רבים בארץ צחיחה, מקום שם רוח זלעפות מרחפת על פניה, נכונה לבלע ולהשחית כל זרע וכל מטע בטרם יעשה שרש וענף, – הוא יודע את כל העֹשר ואת כל הברכה המוכנים לנו פה ביד העובדים המאֻשרים אשר כל המסבות הן עזר כנגדם.

אך הנה נגלה העֹשר הצפון לעיני כל הקהל: כאלפַים תלמידים ותלמידות ויותר מחמשים מורים ומורות, עורכי התהלוכה, יצאו נצבים ברחוב הרצל כעדר הקצובות ומשם נסעו למחניהם ולצבאותם אל המגרש אשר מחוץ לתל־אביב, מול הים; ובהגיעם אל פרשת דרכים השתרעו, התפתלו לאט הנה והנה כנחלים נטיו, כשרשרות אדם ארֻכּות, לכל מראה עיני הרואים. והרואים – המון רב מאד אנשים ונשים, גדולים וקטנים, יהודים, ערבים ונוצרים מכל פנות העם, אשר נקבצו באו מסביב לראות במראה. התהלוכה באה עד לפני מגדל המים ומשם נפרדו גדודים, גדודים, כי לא יכול רחוב אחד לשאת אותם יחדו, עד בואם אל המקום הנועד. ומגדל המים – הוא לב השכונה, אשר ממנו תוצאות חיים לכל שוכניה, אפס כי לא דם כי אם מים יחַלק הלב הזה לכל סביביו, כי המים הם הנפש לבני ארץ ישראל; מחדרו האחד מעינות ותהומות יוצאים דרך גידי הברזל הפרושים כרשת על פני כל תל־אביב, להשקות אדם ופרחים (בהמה אין עוד בגן־עדן התחתון הזה), ומחדרו השני קוים לא־נראים, קוי המשטר, יוצאים לכל עֵבר יצֹא ושוב – שם מושב הועד, הצופה הליכות השכונה, מכלכל דבריה במשפט ומחזיק הכל על מקומו בשלום מבלי אשר יתערב בדבריו כל זר מן החוץ. – והמחנה הקטן־הגדול הזה, העולה על מספר כל נפשות היהודים אשר ישבו ביפו לפני עשרים שנה, הולך מעדנות לרגלי מוריו המנהלים אותו, ויחס שתי המערכות אלה לאלה ביום הזה, יום חגיגה ושעשועים, כתמול שלשם, כאשר בימי העבודה: דרכי נֹעם וידידות ממעל ואהבה וכבוד והִצָמד בנפש מתחת. וקול שמחה וששון וקול מצהלות ילדים וילדות על פני כל הככר וגם הרקיע ושוכניו ירננו לקראתם. עד אשר הגיעו אל הגבעות, ששם נפוצו הֵנה והנה, ויהיו אלה מגיחים על הגבעות, שוטפים במרוצתם ולוכדים אותן בסערה ודגליהם – דגלי ציון – בידיהם, כאנשי חיל ביום מלחמה, ואלה עושים במדוּרה ומכינים הכל, ואלה מתרוצצים כה וכה, “איש הישר בעיניו יעשה”. ושירים ונגינות משתפכים מכל עבר, נשמעים על כל פה, והשמחה מתפרצת מכל לב, נשקפת מכל עין, מרחפת על פני כל ההמון הגדול, והים מפזז ומכרכר לפני החוגגים גם הוא ובדגל שני הצבעים, תכלת ולבן – תכלת על פּני כלו ולבן על שפתו סביב – יצהל לקראתם בקול המולה חרישית כאומר: ראו, גם אני ציוני כמוכם, באמונה שמרתי על ארצכם כל ימי נודכם בנכר, בבכי המון־נכאים השתפכתי אל חיקה כל ימי הָשַמה, ובשמחתכם, שָבֵי ציון, אשמח גם אני…

ראיתיכם, ילדים יקרים, חֹמר היוצר הנעשה לכל מלאכה, שרים שירי עם במקומות אחרים, חוגגים חגיגות אחרות, והחגיגות לא לנו והשירים לא שירינו, שרים וחוגגים כרקוד הדֹב על פי חליל הצועני, כי נטל עליו; שרים – ולבכם בל עמכם, הפה ישיר והלב דוה והנפש מתקוממת והעינים תבענה את השאלה המרה: מה העבודה הזאת לנו? מדוע נשיר שירי עמים על אדמת נכר, אשר אין לנו ולאבותינו חלק ונחלה בה מלבד לחם העצבים אשר נאכל ורוח אפנו אשר נשאף ברגזה ובדאגה מפחד היום הבא? ראיתיכם שם – ואדע את נפשכם המלאה על כל גדותיה ששון ושמחה, בטחון ותקוה לעתידות, הפונה כשחר מן החשך והערפל אל אור היום הבא, המתפתחת כפרחים, אחרי הגשם והסער, אל מול פני השמש היוצא…

הערב היה, ההדלקה החלה, הלהב עלה השמימה, פרץ ימין ושמאל, לשונות אדֻמות, ירוקות ולבנות, ותמרות עשן נלוו עליהם כעבדים שחורים על יד אדוניהם. ומסביב למוקד מאורות גדולים וקטנים מפיצים איש שביב אשו, איש כמתנת יד העורכים אותם, ורשפים מעופפים מתנשאים פעם בפעם הולכים וסובבים למעלה למעלה כנחש עקלתון ואחריהם יאיר נתיב, עד התפוצצם בקול שאון וים ניצוצות טבול בשלל צבעים משתפך מסביב. והמוקד והמאורות הגדולים והקטנים אשר על ידו עודם בוערים כים אש ואור, והילדים והילדות עומדים כחומה חיה מסביב, וכל ההמון הרב עומד ורואה ומיטיב את לבו, והים מנגד משמיע את הוד קולו כנותן את ברכתו לחגיגה גם הוא – ים־אש, ים אדם, ים־מים, ולבבי ביניהם ים רביעי…

הלילה היה, ההדלקה כלתה, המגדל הבוער (ערֵמות חביות ישנות התלויות בדמות “מגן דוד”) התערער, התפרק, נפל לנתחיו לנתחיו, ובנפלו הכריע את האש השואפת אל על, השפיל גאותה עם קרני אורה, ויתנה על הארץ לראוה בה, שחוק לכל הנצבים המריעים עליה כעל כל נופל; עד אשר, מיגון ומכלימה, ספתה תמה עוד מעט ולא נודע מקומה איה.

המחנה הקטן והגדול נפוצו על פני כל הככר ומשם אל הרחובות ובקול שמחה ושירים, קול המון חוגג, שבו בשבע דרכים איש לביתו. “הכוכבים ממסלותם, מתנוססים כאבני נזר במשבצותם” והכוכבים אשר על הארץ מתחת, בפני הילדים והילדות שבי החגיגה, נוצצו כמתחרים לעמת כוכבי רקיע. והרקיע רחב מאד והכוכבים רבים מאד – כעם בני ישראל ההולכים ורבים בארצם בהתאספם אליה מסביב. היעלה עם איש ואיש כוכבו לנגדו? ואיה אפוא כוכבי?…

והעם עובר בסך ואיש ואיש ישיח עם גבר עמיתו ואני הולך דוּמם משיח עם לבבי ועיני אל הכוכבים. מרחוק נראו לי צבא מרום אלה כשכנים קרובים וטובים איש לאחיו, כלם מתרפקים זה על זה באהבה, כלם מאירים פניהם איש אל רעהו, אין קנאה ואין תחרות ואין קטן וגדול, כלם גוי אחד בשמים, כישראל גוי אחד בארץ – לרואי מרחוק… – הלא אתם, הכוכבים, סְפַרתם נוֹדֵנו מאבינו הראשון ועד עתה, ראיתם את כל עניֵנו והייתם לנו לעינים על כל דרכינו האבלות והאפלות עד אשר שבנו באנוּ אל גבולכם. הלא אלה אשר ראה אברהם מעל האדמה הזאת ואשר אמר לו ה‘: “ושמתי את זרעך ככוכבי השמים”. התבא הברכה הזאת, אשר היתה לנו לקללה בארצות הגוים, עתה כאשר שבנו אל ארצנו לבנות חרבותיה וחרבותינו ולראות בטוב ה’ בארץ חיים? הנפרה ונרבה ונמַלא את הארץ, ונהיה אנחנו, השריד המוּצל ממאכֹלת הגלות ומטֻמאות הגוים, לעם גדול ברוּך ה' כאבותינו שבי בבל? היהיה לנו עם הארץ למופת? הנמהר להרחיק מעלינו את הרוח המשחית, אשר דבק אחרינו מאירפה ואשר מות וכליון בעקבותיו לדור נולד – בטרם יולד?…

אך מה השאלות והמחשבות לי עתה? אני על יום טוב באתי, על חגיגת ההדלקה אמרתי לספר, והנה נטיתי מן הדרך! בשוב העם מן החגיגה היו אנשים אשר תעו בחשכת לילה (ביחוד חדשים מקרוב באו) ויחפשו דרכיהם עד אשר עמדה רגלם במישור – ואהי גם אני כאחד מהם…

יפו, שכונת “תל־אביב”. איר, תרע"ד.

---

חַג הַפְּרָחִים

מאת

מנחם מבש"ן

והנה חג הפרחים.

יהודים ופרחים – מי קֵרב אלה אל אלה? הלא זה העם, אשר בכל ארצות נדודיו תלוי הוא על בלימה בין הארץ ובין השמים, וכציץ נובל וכאזוב בקיר נטוי אין לו שרש מתחת ולא נגה עליו אור שמש ממעל. הלא זה העם, אשר גם מתמול גם משלשם ריח שדה עצור לו וכל כפר סגור ומסֻגר מפניו והאדמה וכל יבולה אוצר חתום המה לו; העם, אשר קטני גוים התעללו בו ויעתיקוהו מִשְׁדֵי האדמה אם כל חי וישימו ערי מצור מושבו ומשכנותיו – מלֵחה ואחר יאמרו לו בזדון־לעגם אין לו חוש יֹפי, טבע, שירה, אמנות, ורק צלצל הכסף וברק הזהב יהוללו לנפשו היבֵשה, – והעם הזה חגג חג הפרחים בארץ אבותיו לעיני מכבדיו היום אשר הֵזילוהו אתמול ואשר שבו ושחרו פניו¹, כי יתן להם אנשים מ“שומריו” לשמור על נחלתם.

סופר אחד מן הרומנים, מבני העם אשר הוא ושפתו ותרבותו אך תמול המה, מבַכּה את ערי מלדובה, אשר פשטו עליהם היהודים כארבה לרֹב ולרגלם אֻמלל כל פרח מעיר. הפראים האלה, שונאי הטבע והיֹפי, השמידו את הפרחים מפניהם וימנעו את העֹנג הזה מעיני הרומנים ומנפשותיהם העדינות המלאות שירה כים, כאשר גם המה הכריתו כל יערות־איתן מגרמניה ויעבירו מעל ארץ־חמדה זאת את כל הדרה. ומי יודע אם גם לא מאת היהודים היתה זאת, כי אין כוכבים רבים בשמי רומניה הקודרים; הן המשחיתים האלה ידם בכל, למן שאול מתחת ועד השמים ממעל, והמלאכים אשר ראה יעקב אביהם עולים ויורדים בסֻלם הארֹך ההוא, אשר ראשו מגיע השמימה, הלא יעמדו לפקודתם: מי יודע אם לא יגרעו אליהם מכוכבי שמי רומניה לשומם אל תחת מצחות ילדיהם, בניהם ובנותיהם, וביחוד בנותיהם, אשר המשוררים הרומנים מחליפים את עיניהן בכוכבים בשירי האהבה שהם מקדישים להן…

ואולם ראו, החלותי בפרחים והנה נדחתה ידי בעֵט אל עינים ואל כוכבים! יסלחו לי אפוא המשוררים, הכוללים והבוללים יחד שמים וארץ וכל צבאם, כי באתי בגבולם בפעם הזאת ולא שמתי על לב – ואני אשובה לעניני.

ג' סיון אחר הצהרים. ורחוב הרצל וכל אגפיו, למן הגמנסיה ועד שער תל־אביב, מלאים פה לפה אנשים ונשים וטף, יהודים, בני עם הארץ ונוצרים (ובאלה – בנות הגרמנים מ“שרונה”), אשר באו לראות במראה. וכל בתי תל־אביב, והגמנסיה בראש, עוטים ענפים ירוקים ופרחים יפים, וקשָתוֹת ענפים עבֻתּים נטויות על פני רחוב הרצל מלמעלה, מעֵבר־הרחוב האחד אל עבר־הרחוב השני, ובכל פִנה עד שער השכונה – ים אדם מתגלגל בתוך מבול פרחים לכל מראה עיני הרואים. ועצי התֹמר הגבוהים, אשר בגני יפו מנגד, נשקפים בהדרם מעל לחומה על פני כל הרחוב עד הגמנסיה, מניעים ראשיהם כנושאי שלום להמון החוגג. והאנשים והנשים לבושים פאר, ואיש פרחו על כנף בגדו מלמעלה, מחֻבּר בפתיל תכלת ולבן, נכונים לקראת המחזה הבא, וכל הרואה יעלה על לבו זכר העם אשר התקדשו ואשר נכונו בימים ההם בזמן הזה לקראת האלהים במעמד הר סיני. והמחזה הבא היה נהדר, מרומם, לוקח לב ונפש. בראשונה נראה צבא ילדות לבושות לבנים, עודות פרחים, עיניהן מאירות, פניהן מפיקים עליצות תֹם ילדוּת ושמחת עולם על ראשן, והן מתהלכות בתוך הקהל כיונים מדדות או כפרחים חיים מעֻלפים פרחים.

ואחריהן – מראות על מראות וצבא חליפות נפלאות אחת מרעותה. ואני עומד ועיני משוטטות פעם אל הענפים ואל הפרחים הרעננים, אשר עוד מעט והיו כחציר יבש, ופעם אל הענפים האחרים אשר כמעט נבלו עד יבוֹש ואשר, כמטה אהרן בקרבתו אל הקדש, זה החִלם לפרוח ולגרוע אליהם לשַד מגזעם ולהיות לחים ורעננים מן היום הזה והלאה: צעירי התימנים, חניכי מקוה ישראל, תלמידי הגמנסיה וכל ענפי עץ ישראל למיניהם.

הנה צעירי התימנים, השבט אשר היה לעם כענף נתוק וכרות ועתה, בהיותו גם מעוך וכתות באשר הוא שם, זכר את אביו ואת אמו, את עץ ישראל ואת ארץ ישראל, ויבא ויתרפק עליהם ויתחבר עמהם ויהיו לאחדים במקום מולדתם לפנים. והרצוצים האלה, אשר היו בארץ ענים הדום לרגלי עם הארץ, שקוצים לכל זד יהיר, סגורים מחוץ למחנה כנגועים, כמצֹרעים, הנה הם נושאים פניהם ממום, זוקפים קומתם הכפופה, צועדים צעדי אוֹן, הנה שב אליהם גאון יעקב, גאון ישראל, אשר שר עם אלהים ועם אנשים ויוכל! הנה צעיריהם “צעירי המזרח”, מעבירים לפני העם בחזון ימי קדם, ימי שבת ישראל על אדמתו ועלותו אל בית ה' בחג הבכּוּרים בנעריו ובזקניו עלֹה והָבֵא ראשית פרי אדמתו ופרי בהמתו ונָשׂא ברכה מפי כהניו ולוייו. והנם מובילים פר בן־בקר אדֹם ועטרת פרחים בראשו ואחריהם אנשים עוברים בסך, אלה נושאים על ראשיהם כל ירק וכל פרי למינו ואלה – על כתפיהם גדיים וטלאים, ועיני כל העם רואות ולבם מלא שמחה ופיהם רנה ומחשבותיהם משוטטות בזכרונות הימים הראשונים הטובים…

והנה חניכי מקוה ישראל, “האי הצרפתי” העומד בא"י זה ארבע וארבעים שנה ורוח זרה, רוח קפאון, מרחפת עליו כל הימים, דור הולך ודור בא והרוח הזאת עומדת בתוכו, שוקדת על כל יש בו אשר לא תהיינה להם חליפות ואשר לא יתחדשו בהתחדש הכל, – עד אשר נע וזע האי הזה, כי רוח חדשה עברה בו, ויבא אלינו הוא ושוכניו ויבאו המה וכל הכבודה אשר ברגליהם לשמוח בשמחת גוֹיֵנו, להתערב עם נחלתנו. והנה הם עוברים גדודים גדודים עוטים ירק ומקלעות פרחים והם עורכים דמות לארבע תקופות העבודה. בראשונה עוברים תלמידים וסוס אסור אל מחרשה מאחריהם – דמות החָריש. המה עוברים והגדוד השני יֵראה: תלמידים נושאים כל זרע למינו ופרדה מושכת במכונת־זרע אחריהם – דמות הזרע. ואחריהם הגדוד השלישי: תלמידים נושאים ומרימים למרום מגל, חרמש ואֵת – דמות הקציר. ולאחרונה נוסעת עגלה רתומה לשני סוסים, מעֻלפת כפות תמרים ומלֵאה עמרים ואלומות – דמות האסיף. והקהל רואה את כלי המלחמה האלה ואת אנשי המלחמה האלה הלוכדים את ארצנו מיד המלאך המשחית, אשר התוה עליה תו: חֹרב שממה, – ומריע לקראתם פעם בפעם: “תחי העבודה העברית!” וכל קרָבי קוראים עמהם: יחיו העובדים העברים, השבים אלינו מפנתם הבודדה כצפור בודד השב אל קנו, “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו באשר הם שם”. מה רב כחך, אדמת ישראל, אדמת קדש, לחבר נפרדים ולקרב רחוקים ולהסיר באפס יד את כל הגבולות המפרידים בין אחים!

ההמון החוגג הלך הלוך ונסוע ברחובות תל אביב ו“חברה חדשה” עד בואו, בנשף בערב יום, מנגד לשקמה העתיקה נגבה מזרחה לשכונה; שם עמדו. ואני עומד בתוכם חציי ער וחציי חולם ולאזני הקַשוּבות או לרוחי הצופיה הגיע על כנפי רוח־הלילה כקול המון, קול דממה דקה, כקול השקמה המברכת את הקהל בפרשה לנגדו את נטישותיה היבשות, לאמר: שלום לכם, החוגגים, החולמים, שבי ציון; גם אני, השריד הנשאר מהמון השקמים אשר היו בשפלה הזאת לפנים, הייתי כחולמת, כמחכה לחדשה כי תֵעשה בארץ. מאות שנים עמדתי על עמדי, הייתי כנוטרה את החולות, צפויה לרוח קטב ולרוח זלעפות, הרוחות עִוְרוני, שָפוּני ראש ועקב, נשאו את רדידי, הובישו לשַׁדי, חשפו את שרשי – ואני התחזקתי, עמדתי, חכיתי לכם כי תבאו וכי תושיבו הנשַׁמות, תיצרו מים וצל, תבנו קיר וחומר, תגדרו בעד רוחות במדבר. ועתה אחיה בצלכם או אֶתֹם לגוע – רב לי כי זכיתי לראותכם באים ופוקדים את הארץ הטובה הזאת, ושמים זכר לראשונות אשר היו בימי קדמתה, פרחים, בכּוּרים, חיים רעננים… כי אין את לבבכם לנתק כלה את הפתיל המקַשרכם אל עברכם, אל תקופת המלכים והנביאים וארזי הלבנון ושקמי השפלה – תחזקנה ידיכם והיו ברוכים, שלום, שלום מאתי השקמה הזקנה, הבלה, לכלכם בני עם עולם, צעירי עולם, אשר אין חליפות להם.

והאנשים אשר היו עמי אכן לא שמעו את הקול ולא נשאו ברכה מאת הזקנה, וילכו המה איש לדרכו ואני הלכתי באשר הלכתי ומחשבותי עמקו ורוחי שוטטה במרחבי התקופות והזמנים, ואשר היה מאחרי כן לא הקשבתי ולא שמעתי ולא ידעתי ספורות.

וכל פרשת דברי החגיגה עד נאום ידיד העם, סוקולוב, אשר היה כחותם תכנית לכל המראה הנהדר, הלא המה כתובים על כתבי העתים.

ההכנסה היתה מקדשת ל“קרן הקימת לישראל”. כמה היתה תבואת הקרן הקימת בפעם הזאת – לא אדע; אבל יש אשר אחשוב, כי המחזה הזה והנפשות העושות בו הם קרן קימת לישראל, יקר מכל הון.

---

חַג הַחֵרוּת

מאת

מנחם מבש"ן

לכל זמן. אחינו בני ישראל הרואים ואינם נראים ואשר, ככוכבי השמים יומם, לא יצא קַוָם בארץ ובעיר ובהגיע, למשל, עת הבחירות לבית הנבחרים אשר בבירת הארץ או למועצת העדה אשר בעיר והנה אין בוחרים ואין נבחרים, – נגלו והתראו הפעם בנעריהם וזקניהם, באדיריהם ובצעיריהם, וגם הסבו עליהם את עיני התושבים ואת עיני ראשי עם הארץ. הדבר היה בחג החרות העתומנית, אשר הוחג ברב פאר בכל ערי הארץ ובעיר הערים, בירושלם, ביום כ“ט תמוז (23 יולי) ש”ז, יום התחדש הממלכה אחרי בלותה תחת כֹבד יד המושלים העריצים, ואשר אחינו יושבי העיר היו בתוך הבאים והחוגגים – לא כקרואים, ההולכים לתת מהודם על שמחת שכנם מפני הכבוד ולבם בל עמם, כי אם כאנשים אשר החג חגם והשמחה שמחתם וגורל הארץ והממלכה קרוב אל לבם כגורלם הם.

העיר הומה מאדם וכל היום תהלוכות, תהלוכות. נפתחו הדלתות ונפתחו הלבבות והשתפכו היחידים איש מביתו אל רחובות העיר כנטפי מים אל נחל איתן, והשתפכו הנפשות אשה אל אחותה ותהיינה לנפש אחת בגן העיר, במקום החגיגה. הנה אלפי ילדים תלמידי בתי הספר, הנפשות היקרות אשר רכשנו ואשר הצלנו מבור הגלות, הנה גדוד ילדות לבושות לבנים כגדוד יונים תמימות, והנה המוני אנשים ונשים, אשר נהרו אל מקום החגיגה – כלם הולכים מעדנות ומראיהם טובים ועיניהם נוצצות וראשיהם פונים למעלה, כי אָצל עליהם היום הגדול מהודו ויַצהל פניהם ויזקוף קומתם וישַמח לבבם וישכיחם עניָם ועמלם מתמול שלשם. כי אכן רבים ילדים וילדות הקודרים מעמל, מחֶסר ומכָּפן, רבים בעניי הצאן האלה ידועי עני ומחסור כמלאי ימים, אשר נפשותיהם מתמוגגות מדאגת היום הבא ועיניהם אל יד הנדיבים לתת להם לחם ושמלה. אך היום כלם שמחים וטובי לב, היום יום חג לכל יושבי הארץ ואף כי לדור הצעיר, אשר פרי החפש שמור להם למועד להיטיבם ולאַשרם מאבותיהם.

ירושלם הצעירה, צֶמח הדור הבא, התהיו גם אתם כאבותיכם עפרות אדם, עדר עדר לבדו, עדר נבזה נפוץ, לעג וקלס לשכניכם ובוז ומנוד־ראש לאחיכם אנשי גאולתכם? אם תקומו ותתנערו יום אחד מן הרקבון האוכל בעיר הקודש זה מאות שנים ותחדשו ימי ירושלם ותתנו לה גאולה ותשיבו לה את כבודה לעיני הקרובים והרחוקים?

מי יחוש עתידות, יזכור הימים הבאים לעת כזאת. עתה עת שמחה לארץ ולעם וכלם, וכלנו שמחים, מתרוננים וחוגגים.

אמנם כי אחינו, נאמני ארץ מעולם, מתערבים בשמחות הארץ והעם בכל מקומות מושבותיהם וגם – ברוסיה וברומניה. ולמראה החגיגה הזאת זכרתי את ימי החג הלאמיים אשר ברומניה, יום המלך, יום צאת הארץ מתחת יד אדונים, יום היותה לממלכה – ימים אשר בהם כל “אזרח” הארץ, הבולגרים, הגרמנים, האונגרים וכו' אשר באו אליה מאתמול לגור ולשוב ביום מחר, הם ורכושם אשר רכשו, איש אל ארצו, ו“הגר” הגר בתוכה – היהודים יושבי הארץ מימי דורות עולמים – שמחים בשמחת הגוי ואחינו יוצאים נצבים הם ורבניהם וראשי קהלותם וקהלם, הקטנים עם הגדולים, ונושאים רנה ותפלה בבתי הכנסת ונואמים נאומים בבתי הספר לכבוד היום ועוברים בסך לדגליהם ולמחנותם אל מקומות החגיגה לראות ולהֵראות, לשמוח ולשַמח…

הנה גדוד ילדים עוברים ליד מוריהם, דגל רומניה בראש הגדוד ושיר “תחי רומניה” בפיהם – הם תלמידי בית הספר העברי, אשר לקהלת העיר, המגַדל רומנים טובים – לאמריקה, ששמה יֵצאו בעוד שנות מספר בעקבות אבותיהם ואחיהם הגדולים, באשר אין מקום ואין מחיה ל“זרים” ברומניה, ושם יפיצו את תרבות הרומנים וישאו את דגל רומניה ברמה, זכר ליציאת מצרים.

והנה הילדים העברים תלמידי בתי הספר התחתיים והתיכונים, אשר לעם הארץ, עוברים עם חבריהם הגוים – אלה נוסעים ראשונה ליד המורים והדגל הרומני בקרבם, במסבם, ואלה – מאחור כסרח העודף: עליונים למטה ותחתונים למעלה; כי כל ימי השנה היהודים הקטנים האלה מורים לחבריהם הגוים, הגדולים והגבוהים מהם משכמם ומעלה, את כל הדבר הקשה בלמודיהם, מתקנים או מכינים להם את שעוריהם ונותנים גם נתון על פיהם מארוחתם למען אשר לא יודיעום את ידם ולא יביאו את דבתם רעה אל המורה כפעם בפעם – ולמען אשר, בעת הבחינות לקץ השנה, ישאו הם, הגוים, משאות ודברי תהלה ואותות כבוד מאת פני המורים והיו עליונים נגד חבריהם היהודים, עוזריהם ומוריהם, ואלה ישָארו אחורנית… מה זה רוחכם סרה, אחי הקטנים, והכרת פניכם תען בכם כדמות דאגה מסֻתּרת או כאב עצור – היום ביום שמחת הארץ? היהדפו אתכם חבריכם הגוים בצד ובכתף, היפגעו בכם בלט באגרוף רֶשע, אם יבַטאו באזניכם דברי נאצה וגדופים כמדקרות חרב עליכם ועל אבותיכם ועל כל עם ישראל, פגעים ונאצות אשר הסכנתם עמהם כל ימי השנה ואשר בכל זאת לבכם התמים עודנו מתקומם ומתמרמר להם?

אך מי ישים לב לעת כזאת לדברים שבלב ומי ישא עיניו להביט מסביב ולראות את פני בעלי השמחה המפיקים שנאה ובוז וחמת עכשוב ל“זרים” המסתכלים עליהם והמתרפקים על דודיהם? חגיגה היא חגיגה ויום שמחה הוא יום שמחה והיהודים יודעים עם לבבם, כי גם הם בני הארץ וכי עבדים נאמנים המה לבית המלכות, ומה להם עוד? ואם אין פונה אליהם ואל מנחתם (אף כי לא רק חמור אחד מהם נשאו), ואם יש אשר יהדפו השוטרים או נערי הרומנים נשים כבודות והקימון ממקום שבתן בגן העיר למען שום מקום ל“אזרח” הארץ, באמור להן: יהודיה, גשי הלאה ואשבה, או: וישב האדון פלוני הרומני, ואם יש אשר יתַנו התלמידים באזני הקהל שירי שנינה ומהתלות על “הזרים” באזני הזרים האלה – הן כזה וכזה ישא ויסבול היהודי ויִדֹם כי נטל עליו. סוף־סוף הלא בגלות אנחנו ומה יתאונן יהודי חי? דַיוֹ אשר הוא חי.

למראה חגיגות כאלה, אשר יחֹגו היהודים יחד עם עם הארץ ברומניה וברוסיה, אמנם יש אשר תנקר במוחנו השאלה: הכלב ישראל אם – מלאך אלהים הוא? האבד ברב ימי הגלות והנדודים והתלאות כל רגש כבוד וגאון ותפארת רום אנשים מלבו הנשבר והנדכא ויהי ככלב, אשר יד אדוניו תכלכלהו ותיסרהו גם יחד, “אומצא וחוטרא אבתריה” – ומצא לו? אם מאת רוח הצדק והיֹשר והמוסר הגבוה מעל שמים, המוסר אשר לא לאחד האדם דרכו כי אם למלאכי האלהים ממעל ולבני ישראל מתחת, היתה זאת, כי יזכור אך טוב ולא רע לאשר הוא גר בארצם ממצרים ועד הֵנה? והן גם ברומניה גם ברוסיה נמצא דבר טוב אל עם ישראל: אם ברומניה יענו וירעיבו אותו וימנעו ממנו משפטי אזרח ומשפטי אדם, הן לא יעשו בו פוגרומים כאשר ברוסיה – כי אם מעט. אם ברוסיה יעשו בו פוגרומים, הן לא ישימו את כל המון ישראל לעם נכרי אשר אין לו כל חלק ומשפט וצדקה בארץ, כי אם לשלם מסים ותרומות בחייו ולהקבר באדמתה במותו.

אם כה ואם כה – להתחברות היהודים עם עם הארץ בחגיגותיהם ובשמחותיהם בארצות כאלה, גדולים חקרי לב. לא כן החגיגה אשר היתה זה עתה בירושלם, ששם הרגשנו והכרנו לכל מראה עינינו כי לא עוד על אדמת נכר אנחנו, על אדמת הגלות, אשר דמנו ודם אבותינו מִלאו אותה מתחת ו“תרבות” אירפה מרחפת עליה ממעל, נטויה על ראשינו לשחתנו; ששם היתה השמחה שלמה, הפנים והלבבות מתאימים והבעת הרוח מזה ומזה זכה וטהורה. היהודים, ביד ראשיהם ומליציהם, הפיקו נפשם באמונה ובתֹם לממשלת טורקיה, הטובה לפליטי העם העשוק והרצוץ, מאז תקעה יתדה באירפה ועד היום הזה, מרב העמים הנוצרים “הנאורים”, לממשלה אשר בצלה באו נדחיהם גם עתה לשבת ולמצוא מקלט בטוח – ולא בושו. והפקידים בעלי השלטון הראו גם הם כפעם בפעם, כי רוח הממשלה המרכזית עליהם, כי יודעים ומכירים גם הם את אמונת רוח היהודים הרמה על כל שטנה ועל כל דבה רעה, כי יודעים הם עם לבבם, כי כל העלילות, אשר שוטנינו שמים לנו בזדון או בשגגה, כמוהן כעלילות אשר שמו צוררי יהודה לפנים לעולי גלות בבל, בשקר יסודן. על כן הפלו את היהודים לטוב ויכבדו את המדברים בשמם נגד כל בני האמונות והעמים השונים, ועל כן נחשבה לנו החגיגה הזאת לשום אותה זכרון בספר.

היהיה לבבם זה לנו כל הימים?

---

עַל־הַר הַצּוֹפִים

מאת

מנחם מבש"ן

עומדות היו רגלינו בהרריך, ירושלם…

בתשעה ועשרים לחדש ניסן, תרע"ה, בבקר השכם ושמש אביב זורחת בהדר גאונה, שופכת שפעת זהבה על ציון ועל מקראיה, יצאה התהלוכה ממקומות מועדיה לבא אל הר הזיתים.

לא לקבור מתים יצאו היוצאים בפעם הזאת, לא מטות ולא ארונות על כתף ישאו ולא מזמורי אֵבל, “שהחזיקו” בהם המתים מני אז, בפיהם יתַנו; והאנשים לא זקנים בָּלִים מ“החברה הקדושה” והעם אשר ברגליהם, לוחות ושברי לוחות, נזעמי פנים ונכאי רוחות, עוברי בעמק הבכא אל ירכתי ההר צפונה להמציא “מנוחה נכונה” לנפשות פורחות אשר מלאו צבאן או אשר קֻמטו ולא עת; כי אם תלמידי בתי הספר ומוריהם, חניכי בתי המלאכה וראשיהם, פקידי המוסדות, גדוד “המכבים”, הפועלים, האמנים – כל בחור וטוב, כל ער ועונה, כל נכבד ונשוא פנים בירושלם החדשה, ונשואיהם – דגלים שונים, אותות התחיה הלאֻמית, כלם עוברים בסך איש על מחנהו ומחנה על דגלו. וניב שפתיהם חיים ובפיהם שירי ציון והם הולכים לקדם פני מלאכי התחיה לעם ישראל ולארץ ישראל ומגמת פניהם – נגבה להר הזיתים, אל גבעת הצופים.

והתהלוכה עוברת בתוך העיר עבוֹר וצעוֹד בעֹז, מצעדי גבר, הליכות צאצאי המכבים, מקול צעדי אונם תרעש הארץ ומהמון שיריהם יזוע הרוח, יצהלו הלבבות; הלאה הלאה יעברו – בשוקים וברחובות, במסלות ובארחות עקלקלות, לאֹרך החומה הישנה, על פני חלקות עזובות, גלים נצים, חרבות מפֹרצות ואבנים מנֻפצות ומבינות לאבנים בוקע ועולה צמח האדמה, דשא עשב ופרחים גדלים פרא, כי מכח אבנים חזק כח החיים… ושמש אביב זורחת ממעל, שוחקת באור פניה אל האדמה ואל אשר עליה, פורשת סכת שלומה על החומה הישנה ועל התנובה החדשה, על החרבות שרידי עיר עולם, על העוברים בני עם עולם, על הפרחים המתפתחים לפני שמש אביב ועל הפרחים החיים המתפתחים כמוהם לפני שמש צדקה אשר זרחה עליהם – הבחורים והבתולות, הילדים והילדות העליזים והרעננים. וציון, האם הזקנה, שככה רבו קורותיה מימי קדם ועד השנים האחרונות האלה, כמו תביט תשתטה להם ותשוב תתפלא בם: מי ילד לי את כל ההמון הזה? ואלה איפה היו לפני ארבעה וחמשה חדשים? אהה, אז היתה העיר בוקה ומבוקה ומבולקה, ועדתה שכולה וגלמודה נאנחה ונאנקה. “בחורים בְּחוֹרים נחבאו”, בבתי כלאים גועו או בגולה יצאו ובתולותיה הרכות והענוגות, שוממות ונוגות, יושבות בצל קורתן ונפשן תתמוגג ברעתן, אוררות יומן ומעוררות לויתן, מתאבלות על אב, על אח או על חתן… עתה הנה הגיעה עת האביב גם להם ויצאו ממחבואיהם ויֵאספו ממקומות נדחיהם ויפרצו ויעלו מבינות לאבני אפל וצלמות, ויגָלו ויֵראו ויציצו מעיר כעשב הארץ!

והנה יצאו את העיר והמה הולכים בארחות לא־סלולות, עלה ורדה, עולים ושרים, יורדים ושרים, והדגלים להם בידי הנערות והנערים מרחפים ככנפי נשרים. עוד רב הדרך, והשמש עולה במרומיו וחציו יכונן, אך אין עיף ואין כושל ואין מתאונן: הלב מלא שמחה וששון, מתפעם בכל עז והרגלים כמו נִשָׂאות מאליהן. גם על הזקנים נחה רוח נעורים ותפעמם ותשַוה רגליהם כאילות; והשמש גם היא כאם רחמניה צררה רוח בכנפיה וַתַּשב על העוברים להשיב נפש, וכמו תתאמץ, בתתה חליפות חם וצחצחות, לנחם ולשמח את הלבבות על מראות השממון והעצב הנראים על כל מדרך כף רגל… כי רבה העזובה ורב השממון במגרשי העיר ובמסביה, וכמו נושה ענו טוב־לב, אשר רק בעיניו יביט לאשר הוא נושה בו, רק מבטו יחַנן והַזכר יזכירוֹ חובתו ודרוש ידרוש מעמו את נִשיוֹ בלי אֹמר ודברים, בלי תלונות ותוכחות שפתים; כן תביט האדמה הנשַמה וכן יתחננו רגביה, הדוּריה, מערומיה בלי שפה ולשון: חנונו, פקדונו במעדר, באֵת ובמחרשה, ולא תריק השמש את אורה ואת חֻמה עלינו לאין ברכה והשמים – גשמיהם וטַלם ללא הועיל; פַתּחונו, שַדדונו, פַלחו כליותינו, חַדשו תנובתנו כקדם, כי בא מועד!

מדי עברם פגשו כה וכה רועה ועדרו או צאן עזובות, המבקשות להן מנוח ומרעה… ופגשו אנשי צבא העוברים במגרשי העיר ובפרוָרים להחזיק המשמר, וראו אותם וזכרו כי הם המה אשר סללו הדרך הזה לפנינו – ולבם יריע לקראתם, ירחש תודות להם ולשולחיהם. ופגשו אנשים ונשים מעם הארץ והם מביטים על התהלוכה בתמהון לבב ובתמהון עינים, אליה ישגיחו אליה יתבוננו, והשתאו ושאלו: “אנה אתם עולים?” מה מחשבותם עלינו – אין אתנו יודע; ואולם יודעים אנחנו מאד את המחשבות אשר אנחנו חושבים עליהם מיום החלונו לבא אל הארץ ועד היום הזה, זה שלשים ושש שנה – מחשבות שלום ואחוה, לחיות ולהחיות, לבנות ולהִבָּנות, להיות הארץ המחֻדשת בידינו מקור נפתח לחיים, לשלום ולברכה, לאור הַשְכֵּל וידוֹע, לצדק ולמישרים ולכל מעגל טוב לנו ולשכנינו, הקרובים אלינו למשפחת בית אבותינו; ואם עד היום הזה עוד טרם ישכילו זאת, יודעים אנחנו עם לבבנו כי יש יום והבינו אל פעולותינו ואל מחשבותינו הטובות והסכינו עמנו והָשלמו לנו.

והנה הגענו לקץ אל מקום חפצנו, אל הר הצופים.

הר הצופים! אתמול (כי אלף שמונה מאות ושמונה וארבעים שנה בעיני עם עולם כיום אתמול כי יעבור), אתמול ירדו הֵנה מחנות הרומים מעֵבר ההר מזה, נכונים לבלע ולהשחית את עם חרמם; והיום אנחנו עולים הלום מעבר ההר מזה, כנשר המתחדש והעולה מתוך עפר השרפה אחרי אלף שנה, נאזרים ברוח תקוה אשר לא תכזב, נאדרים בכח חפץ החיים, אשר לא ישוב מפני כל, ושירי ציון בפינו וברכות שלום בשפתנו לקדם פני מלאכי התחיה.

ואני בא בתוך הבאים, חוֹצה בתוך ים האדם הסוער הזה, אשר כמהו לא ראתה ירושלם זה ימים רבים, נגש לפני הבמה, שומע ומקשיב נאומי הברכות ונאומי ההודאות מפי הנואמים השונים, יהודים ולא־יהודים, אשר האחד נושא ברכת שלום לציון מאת אביו, הנדיב הגדול בעמו והגואל הראשון לציון, האחד – מאת עמו, נדיב־עמים, עם בריטניה הגדול, והאחד – מאת אחינו אנשי גאולתנו, עם ישראל אשר בגולה, עם ישראל, כי הציונים אינם עוד “מפלגה” כי עם בני ישראל המה: דבר יצא מפי שר וגדול לגוים ויחולל נפלאות בישראל וצוררי ציון בלונדון, בברלין, בנוירק ובכל ארצות פזורינו שבים אל דגלנו, באים אל ראשי הציונים ואומרים: נבנה עמכם…

והנני עומד בשדה צופים, מסב עיני ולבי רגע אחד מן היום הגדול הזה ומכל הדרו, מבליג על יגון השמועה הרעה הבאה כטפת מרה בתוך כוס שמחתנו – על הפרעות אשר שבו נהפכו על היהודים בארץ הפראים, ארץ “רשעה”, ורוח נשאתני במראה רחוק רחוק ואני צופה ומביט בגַלי העתים אחור וקדם. בחזוני והנה הרומים באים כסער קטב, כנחל בליעל דורש דמים, שואף כליון חרוץ, וקולם כנחש ילך: נעלה ביהודה ונקיצנה, בירושלם – ונבקיענה אלינו, ומחינו את זכר העם הקטן והעז הזה מתחת השמים, העם המתהדר ביחש אבותיו, המתהלל בתורתו ובחקותיו, המתגאה במוצאותיו מקדם ואשר על כן הוא לצנינים בעינינו ולסמל הקנאה לנו אנחנו הגוי הגדול והאדיר אשר ראשיתו מעין נרפש ומקור משחת, תורתו האגרוף ומוצאותיו מיום אתמול; העם הזה אשר לתורה ולמוסר גבר בארץ ותורתו ומוסרו: לא תרצח, לא תנאף, ולא… ולא… – מוסר עבדים ורכי לבב, אשר לא יסכון עליו איש זרוע, עם גבור, תורה אשר החזירהּ אלהיו על כל הגוים ולא קבלו אותה, ועתה הנה נדחו אחריה המונים המונים ברומה, ביון ובאיי הים. וחכינו עוד מעט – ובלע את כל סביביו, ובִלה את כל עמי הארץ והובילם לקברות יחד גוים ואלהיו… הבה נקדמה פניו, נכריעהו, מחֹה נמחה שמו וזכרו, או הלנצח יאמר לחיות? היהיו ימיו כימי השמים על הארץ?

“כימי השמים על הארץ” – ענה ההד מן השמים אשר אדמו משרפת עיר הקדש, ומן הארץ הנרמסת ברגלי הגוים העריצים שְׁכוּרי הנצחון, ומארבע הרוחות מסביב – הרומים יעברו כעבור סוּפה ועם ישראל יקום ויתעודד, יחדש ימיו וארצו כקדם ואחרון על עפר יקום"! –

הרומים עברו כעבור סופה וירושלם החרֵבה, אשר הסבו את שמה ויטאטאוה משארית בניה במטאטא השמד וינכרוה ויהפכוה לעיר האליל, התנערה מעפרה, התקדשה מטֻמאתה ותָשב ותהי לעיר הקדש, לעיר מקוה ישראל, וימי מאות שנה אחרי כן עוד נשמע דבר ה' בבתי מועדיה ובבתי מדרשה, וימי מאות שנה – עד תקופת מסעי הצלב – עוד חגגו עולי רגל מארץ ישראל, ממצרים, מבבל ועוד, בכל שנה ושנה בחג הסכות חגיגות גדולות ברב עם בהר הזיתים¹.

הרומים עברו כעבור סופה ובני העם אשר דִמו לו להשמידו, עובדים את עבודת התחיה בארץ אבות, ועל הר הצופים, ששם כוננו הלגיונות את כלי מַשחֵתם על ירושלם ועל עמה להשבית מארץ זכרם, תבָּנה ותִכּונן “יבנה” חדשה אשר, כראשונה, תהיה גם היא מקור חיים חדשים לישראל ומוֹצָא אור חדש לעמים.

סובב סובב הולך גלגל הזמן, עליונים למטה ותחתונים למעלה, ועוד ימים רבים, רבים אחרי התכונן עם ישראל בארצו זכור נזכור את היום הזה, יום בו קדמנו בברכת שלום את מלאכי התחיה על הר הצופים, – זכור נזכור והעלה נעלה אותו על ראש שמחתנו וספר נספר איש לרעהו ואיש לבני ביתו, לאמר:

עומדות היו רגלינו בהר הצופים.