א. קדומים
מאתיעקב שטיינברג
ירושלים
מאתיעקב שטיינברג
א: שכינת המקום
כחידה יראה ההולך בכל עיר עתיקה: הלך-החיים הקדמון משומר במקלעות רחובות אשר נשארו לפליטה, ריח ימים שכחי-שם תלוי זעיר שם על בליטת קיר, על קצה שוקת-מים חצובה, על משקוף בית-תפילה עתיק יומין. ואולם רגש משונה אף מתמיה יילוה אליך מדי לכתך בירושלים: תלי-תלים בנויה העיר ורוח הקדומים מרחפת על כולם. כי הנה ככל אשר תעמיק להכנס לתוך חומת העיר פנימה כן ידמה לך, כי יבשה כל אבן מזקנה, כי יֶאפל כסוד קדומים כל חריץ בקיר וכי יעצרך כל סגור-מבואות כחידה אשר נשכח פתרונה מרוב ימים; ואולם כמו כן אתה יודע, כי רק דורות חשוכים בני עם לא-עמך יצקו את כל החוצות הנפתלים האלה, אשר על קירותיהם חרותה כתובת-קעקע יפה ומוזרה. איך יהיה הדבר, כי בלכתך כיום הזה ללא חמדה באופל השווקים המכוסים תקרה – תדמה לראות את עצמך בתוך צנורות הרחובות הנפתלים אשר המו בימי קדם לצלע הר הבית? מה העצב אשר יגוף את לבבך גם מדי לכתך בשכונות אשר מחוץ לחומה, עצב מר ומשכר גם יחד, אשר טעם לו כשריד נמוג של משטמת קנאים? אין זאת כי עקבות הזמן לא נבלעו בירושלים בתוך אבק של הרס, זה אבק ימים חולפים אשר ידרוך עליו ההלך בכל עיר עתיקה אחרת.
אף צעד אחד רך לא תצעד מדי לכתך בעיר הקודש ירושלים, כי נדבכי העבר לא נשחקו במקום הזה, שרידי התקופות לא התמוללו, מטעי גן-החיים אשר בכל דור ודור לא נהיו לאבק פורח, השוקע לאט לאט לארץ כמשטח-נשכחות. מוצקה וקפואה היא ירושלים; גם חלל האוויר אשר בתוך רחובותיה העקלקלים לא יתנך לעבור כאוויר עיר ועיר: על דרכך כאילו ניצבים ללא דמות קירות סלעים משכבר הימים, על אזניך רועשים בלי קול תשואות דור ודור; גם מדי האהילך על עיניך להביט במקלעת שער בן מאות שנה, גם מדי העיפך בלי משים את עיניך באחד הבתים הצחיחים אשר בשכונת יהודים שוממה – וכבד מבטך גם פה וגם שם, כאילו בינך ובין מראה עיניך חצץ פתאום דבר-מה בלתי נראה וקיים. וככל אשר תוסיף ללכת כן תחדל מהביט במראות ירושלים האפורים והדוממים, וכן תימלא נפשך מירושלים בת כל הדורות, זו התלויה בנס ובאין רואים בתוך האוויר החונט והמשמר אשר מעל לגבעות עיר הקודש.
כזאת היא תכונת-המקום של ירושלים: הכל, הישן והחדש כאחד, מקבלים בעיר החונטת הזאת כעין דוק של משמרת. בניני העבר הנעלמים ובתי השכונות הקיימים צפופים בד בבד בתוך אוויר יגע ושבע-נדודים אשר איננו בן-חלוף; קילוחי דורות קדמונים רוחשים באין רואים בכל מקום אשר תעלה כיום המית חיים, ואף כל הנברא בעצם היום הזה בירושלים כאילו מתכנס מאליו לתוך ערבובית הקפאון אשר לבית-נכות, הכל משיר מעליו כדבר אין חפץ את חסד נעוריו, וכל דבר – אם ארמון לתפארת ואם רוח אנוש – נקבע מתחילת ימיו על כּן-שימורים. אין דבר אשר ישמח את לב הרואה, הבא מחדש, בגיל של ראיה ראשונה, מפליאה ומקרבת; על הכל טבוע זעף כל-שהוא של שכחה, כאילו נשכח ברבות הימים מיטב דמותו. דומה כאילו כבר שבעו פה עינים לראות, כאילו גורל רב-נשכחות עבר פה כמארה על כל אזוב בקיר, על כל שחר וערב, על כל מאוויי אדם; כאילו הוד העבר, אשר לא תראה אותו מדי תעותך בירושלים ואשר יעלה בכל זאת מבלי ראות כמסוה על עיניך, הוא הוא המשוה על הכל, גם על הנולד מחדש, כעין דמדומים של גמר-חליפות, כעין פגם של קיום. על כן ירגיש כל הבא מחדש לירושלים אותו צער הכפיה אשר נרגישנו מדי נימצא בקרבת אנשים תקיפים וזעומים; גם ירושלים, ככל הערים העתיקות, מיגעת את הרואה, משתפת אותו לזעף גורלה, לאותו שממון החיים הנאלם והכמוס אשר ייאָצל על האדם הרגיל, רפה-הנסיון, מדי יעמוד במחיצת חייהם של יצורים אשר ידעו גורל רב ורוב סבל. ברבות הימים תישכחנה רק חליפות הילדות, רק סבלות הנוער תימחינה מבלי השאיר שארית בנפש, אף אם כבדו כהנה וכהנה; על-כן גיל לו לאדם אשר יצא מן המצר בטרם כלות נעוריו. ככה תשכח גם עיר חדשה את אשר עבר עליה בימי דור אחד. ואולם ככל אשר רבו קורות חייו של אחד האדם, כן יכבד עלינו להתהלך אתו. אמנם לא איש אשר יפעל ברוב אונים יהיה לנו למעמסה, אף לא יחרידנו איש הסובל רוב מכאובים; גבורת עלומים תהיה לאין, יגון המחסור יישכח אף הוא, ורק אז, בימי מנוחתו, יכביד עלינו ביתר שאת הגבר אשר היה רב העלילה. למול חריצי פניו הדוממים – אלה אפיקי-המאוויים החרבים – ירפה בקרבנו הלב, לב האדם אשר יסבול בפני דברים נשכחים למחצה, המעוררים דמיונות-חיים גדולים ואשר גם את תוגת המות יעוררו. ככה תהיה להלך גם עיר עתיקה: רשת רחובותיה תתלכד לחטיבת חיים מעולפת, אשר קורותיה עברו לבלי שוב; רק המשבצות הקרות אשר לכל הקורות הללו שמורות עדיין בתוך אוויר קדומים, ואתה, הרואה, לבך נתון מתוך כפיה לכל המראות האלה ואף רגע לא יבואך דמיון של שיתוף-חיים, כאשר יהיה הדבר לפעמים מדי לכתך בקריה חדשה. זכור-נא את כל פינות החמדה אשר בנכר, מדי עמדך פה ושם בעיר-בירה, עיניך כלות לדמוע ולבבך רוקם בחפזון חלום אושר – היקרה כדבר הזה בעיר עתיקה? פה אין אתה מהלך במישור החיים השלו כמו בערי השדה, גם לא על רכסי החיים תטפס כמו בערי-הכרך – בעיר-הנושנות אתה יורד אל משקע אפיקים חרבים. שמש הדורות הובישה את נהרות החיים, ובלכתך בתוך ערוץ הנחל היבש ירבץ עליך מסביב כעין אד כבד, הלא הוא אד מי החיים אשר התנדפו עד תומם.
כאלו הן כל ערי העבר, כל אלה אשר דמות להן מעט או הרבה כאתונא, כרומא או כירושלים. ואולם אחת היא ירושלים אשר לא ביתר שאת אוויר קדומים, אשר ערוצי חיים חרבים יהלכו ברחובותיה על ימין ועל שמאל, מבלי אשר יכסם גם לאט לאט אבק המציאות ההולכת בלי הפוגות הלוך וכלה. אתונא ורומא, ערי הגויים, שומרות את רוח עברן ברסיסי דמות קדומה, הקיימת עדיין זעיר פה וזעיר שם; הדרן העתיק תלוי קרעים קרעים על עיים, זכרונותיהן חופפים כאבלים על כותרותּ ניתצות, בינת קורותיהן חרותה ככתב חרטומים על קירות החרבות – אך רוחן יעוף מעל כל כברת ארץ אשר תיחרש לשדה ואשר תיכבש לבנין חדש. לא כן ירושלים עיר היהודים: היא עיר העתיקות הערומה, המקננת מעל לחרבות. דומה הדבר, כי אותו מיץ החיים החריף, אשר בלעה ירושלים בימי היותה קרית ממלכה, הוא חנט לעולמי עד את אווירה, זה האוויר העיקש והפרוּשׁ של ירושלים, אשר לא קלט אף אחת מני אלף מנשמות כל תקופות הגויים, אשר עברו על עיר הקודש החרבה.
מי יבין לך, רז העבר? לחינם תחקורנה עינינו לראות בדמיון את כוורת החיים הנפלאה של ירושלים לפני החורבן, במקום אשר המו אף הסתובבו במחול-עוועים מהיר וסודי יצורי אדם חריפים, עצלים וגרויים, איומים ונבוכים כשכורים, לכודים כולם ברשת אחת של אושר-רמיה ומעולפים כולם בסנוורי-שגעון של תקופה הרת אסון. אין איש אשר יפתור עוד את סוד האימה רבת-העלילה של ירושלים בימי הנציבים, זו ירושלים הנשגבה, אשר בלב ארץ טרשים חדלת ערים נהיתה לקריה ספוגה מרמה וחסידות, מלאת מאוויים ומדנים, רצופת קודש וחתחתים, מצמיחה אוון וישועות-אל. מאת השנים האחרונות של ירושלים, נחלת הפרושים וקן הצדוקים, היא ספר זכרון חתום למראות חיים נאדרים, אשר תמו באבדן ובנצחון גם יחד; אז, בעלות שוועת ירושלים הרת רוגז בריונים ושיח אביונים, עת נתנו קולם על הר הבית אווילי חסידים אשר בשר נפשם בין שיניהם, והמוני עם, מוכי-מרד, התגלגלו שבע ביום אל כל שואה – רק אז הלך האוויר אשר מעל לירושלים הלוך ובלוע עד לבלי השיב לעולמי עד את קיאו. אכן רק אז, בשנות החידה האלה, נתגבש חוק החיים הפלאי אשר לירושלים, זה החוק אשר לא נדע לכנות אותו בשם ואשר נרגישנו בעיר הזאת על כל מדרך כף רגל: – מדי נראה גם כיום הזה כי כל הקטנות וכל הגדולות אשר בעיר הקודש תיעשינה כה-מהר לרשתות, הנלכדות אחת בשניה.
טבע הדברים כאילו הולך ומתמיד בירושלים מיום החורבן; שוא גם יתהלל אורח כי דימה לדרוך בקרית דוד: אור ימי הילדות נמוג כליל בירושלים, קול הנביאים נדם אף הוא לבלי השאיר הד, ורק בספר העולמים של כתבי-הקודש צרורים החיים הרוממים של ימי הבית הראשון, אלה החיים הדומים לפרלודיום, למשחק האלים אשר במלוא כל הארץ; כיום הזה לא נודעו בירושלים גם עקבות ימי הערפל אשר מתחילת הווסד הבית השני ועד קום בית החשמונאים: כל התקופה הסתומה והענוה הזאת, שכאילו עברה מעבר לקלעים אטומים, לא השאירה כל שריד בתחומי ירושלים הצחיחים: שמעון הצדיק כלול במחזור שני של אבות קדמונים, זעף האמונה של שמאי איננו אלא אדמומית השחר ליום הדין הגדול אשר לירושלים בימי החורבן. חיה תחיה רק ירושלים של ימי הנציבים, זו אשר כבר יצא עליה גורל ההרס והיא מלאה תורה והזיה ומדנים, כחדר גוסס המלא לשוא שיקוי-חיים. כי לא את כל החליפות נכיר באדם אשר נשברה נפשו בעצם חייו; יום-איד אחרון יטביע את החותם, וחרי האף, המתלקח בנפש בשעה של גמר-גורל, נתלה בפני העבר כענן כבד. ככה ירד המסך גם בירושלים בתקופת החורבן, ורק זרמי החיים אשר על גדות התהום נחרתו כחריצים עמוקים אשר לא יכסם הזמן.
הקריה, אשר משבצת הרי סלעים לה מסביב, השלימה כבר בימים ההם את מסגרת החייה, וכל האדם אשר בתוכה – כהני-משמרת, שוכני-שווקים, עשירים ורומאים – כולם לאים וקשובים, כולם צפויים כל היום לדבר-מה, כאילול בתוך הכרך הפלאי הזה נדמו כל יצורי-האדם לצפּרים מעופפות, אשר דבקו אל סלע ישימון למען דגור שם דבר-תעלומה. מעולפים וקרים פני אנשי ירושלים, ואולם פעם בפעם יש אשר תנשב רוח להטים מהר הבית – ונמסו אז כרגע כל הלבבות וזרמו שמה מכל עבר פלגי אדם. בהיות שיח ושיג לאנשי ירושלים והיו פני כולם אטומים, כפני אנשים עוורי-גורל, ואולם מדי געת בהם רוח מהומה והבינו איש את שפת רעהו, ובאו גם עד הנציבים והגישו להם כל הדבר הקשה אשר לא יוגד לנכרי; ואולם איש נכרי, כאשר יהיה בכל מקום בנכר, אין בירושלים: הרע בנציבים, אשר בא מרומא ונפשו – אל מול בני יהודה – רעה ושקופה כגביע בדולח המלא יין תרעלה, יהיה בקרב הימים לאיש מקשיב ומלא תחבולות, אשר יחרה לו יום יום בלי דעת על מה.
מאות השנים תחלופנה על פני ירושלים, ויש ימים אשר יזהירו בעיר הזאת והם קלים ושקופים ודומים לתחרת אור עדינה אשר בשולי קיץ-עולמים. מן הבוקר ירגע האוויר הזך אל מול התכלת אשר צבעה אחד מן הקצה ועד הקצה, ובערבי הימים האלה ילהטו מוקדי השמים, ובזיו השקוף אשר יישפך מסביב יעמוד כל פאר ירושלים על מכון-פלאים, ומארמנות הקריה ומגדליה אין קרוב ורחוק, כאילו נעלה מעליהם אד המרחקים. אז יש אשר אחד מאנשי הכהנים יתרומם במעלות הר הבית, ועמד על חלקת השיש וראה את עיר האלהים מרחפת באור הערב, כאילו שודדה ממנה כל מידת המרחק הנותנת אמון-חיים. ובהביט האיש מן הכהנים כה וכה – והנה נמלא לבבו אושר אשר אין לו שחר, הלא הוא אושר-החידה אשר ידענו איש גם כיום הזה, מדי לכתו על הגבעות השוממות למען ראות באור ירושלים בשעת-ערבּים שקופה, עת נבדל האור הזה מתוך אור העולם והוא כה צח וגווע והוא דק כוילון אשר יראה בעדו דבר-מה. והוא הולך הלוך ודעוך כעפעף תעלומה אשר ייסגר על עין-הגורל.
ב: עיר כתבי הקדש
אנחנו משועבדים לגדולות העבר, יען אשר אנחנו, למען השלות את נפשנו, נמאן להאמין כי תפארת האדם נמוגה כליל עם תקופתה. דומה לנו, כי במקום החזיון נשאר תמיד דבר-מה קיים לדורות, כעין רוח יצירה לאין-חלוף, העלולה להתעורר בבוא עת ולהשפך מחדש על יצורי האנשים היושבים על מכיתת העבר. האמונה הזאת, המוליכה שולל, גורמת לנו בכל עיר רבת-מסורת מין רגש של ציפיה בלתי פוסקת. מה גדול הרגש הזה בירושלים! אנחנו תאבים שם בלי חשך, כאילו תאבים על לא-דבר; מדי נציג כף רגלנו בירושלים כבר יאכלנו השׂפק, אחרי אשר נצא ממנה עוד ידמה לנו, כי לא ידענו לבוא בסודה. כל זה לנו, יען כי גדולות העבר של ירושלים שמורות אתנו גם כיום הזה; הן צרורות בתוך כתבי הקודש, ודמיוננו חדל-אונים הוא מהתהלך בירושלים לתומו, כמו באחת מן הערים העתיקות. על כל מדרך כף רגל עלינו לקחת לקח מפי כתבי-הקודש: לא למען דעת את החרבות, המעטות בירושלים, כי אם לשוות לנגד עינינו את החיזיון, המלא פלאות לאין קץ, של עיר אשר בתוכה נוצר היופי היותר ענוג אשר בעולם, היופי של געגועי האדם. בכל עיר עתיקה אחרת החרבות הן השרידים, העדים אשר על פיהם יצא משפט העבר; את אתונה ורומא אנו תאבים לקומם בדמיוננו בתור ערים של מטה, במלוא הוד גזרתן העתיקה; רק אז, אם נדמה להתהלך בין ארמנותיהן, נזכור גם את חיי האדם המיוחדים אשר בימים ההם, ואז יהיו לנו השירה וספרי המחקר של אתונא ורומא ככתובות על גבי המצבות. לא כן בירושלים: שם רק נשאף אוויר קדומים. מה לנו ולארמנותיה? הם נמחו כליל. אנחנו רוצים לקומם את ירושלים של מעלה, את חיי הרוח של עיר יהודים קדמונים, עיר לא-קריה, כמעט נדחת בערך לרומא ולאתונא; גם צור גדולה ממנה, גם דמשק אשר לארם התחשבה יותר בין הערים: – העיר הזאת, החבויה בין גבעות סלעים, המסתופפה, כרוב ערי הקודש, מסביב לבית-מקדש אשר לאל כה קטן בראשיתו, היא יצרה את כתבי הקודש, לאמר: בה חיו אנשים אשר לידם באו הספרים האלה. הם קראו בהם, הבינו לרוחם אף שמרו אותם מכל משמר. זאת היא חידה, אשר נפלאותיה רבו מספור.
לא כל התנ"ך נוצר בירושלים. הרבה ספרים מכתבי הקודש, ביחוד מן הקדומים, נכתבו על-ידי אנשים אשר מוצאם מסביבות ירושלים, או גם מאפרים; ואולם אין ספק, כי בירושלים נארגה מסורת הקדושה, אשר בתוכה נשתמרו הספרים כמו כתוך נרתיק של זהב. הנה כבר אות הפלאות לירושלים: הספרים הם רבי-תוכן – רב היה גם תוכן חייהם של אלה אשר קראו בהם, אשר שמרו אותם כבבת עינם. יש כתבים מכתבי הקודש המיסרים את האדם, המלאים תוכחה לאין מגמה, עד לנסוך רוח עוועים: גוילים כאלה, אשר אור החיים, הגנוז בהם כבכל דבר יצירה, נתון בתוך שבע קליפות של מוסר אכזרי, אינם בכדי קיום בלי סוג אנשים-קרואים, אשר מרוב הבין בחיים למדו להיות שוהים על דברים מעולפים של סופרים, להפוך ולהפוך בהם מתוך כשרון מבוגר של הסתכלות רבת-תבונה. נתאר לנו איש ירושלים, מימי הבית הראשון, היודע קרוא ומתאוה לשקול כסף על יד אחד הסופרים, המעתיקים את דברי הנביאים. הוא איש אשר עבדים ושפחות לו לא מעט, יש אשר ישא גם הרבה נשים; הוא עז לב וכבד ידים מעט, נפשו אמונה עלי הזיה ורוח בינתו שקולה – אין דבר אשר יכריענה, אם לא אסון מות או מצות המלך, המבשרת רעה. כי אמנם האיש הזה דורך לעתים בחצר המלך, הוא משחר גם את פני כהנים; לו יעבדו עבדים והוא עובד עבודת המלך, כי יש גבוה מעל גבוה; כולם יחד מביאים קרבנות לאל השוכן בתוך עמו – כל זה מעשה החיים על אדמות, כאחד כה מובן וכה סתום. איש איש יעשנו במעט ערמה – זה כל טורח האדם. יש כבר דעת החיים, הקצף העז, קצף בני המזרח, ינחת באיש אשר עווה את מסלולו; אולם אין עדיין חשבון, אין טרוף הלבבות הבא מתוך געגועים על משפחת האדם הגדולה, זו הפזורה מאחורי ארצות רחוקות. יש רק רוגז אשר אין לו שחר, ואולם הוא כה מצער, הוא כאילו צף מאז ומעולם בתוך האוויר הצלול של ירושלים. והנה האיש הזה, אשר טרם ידע לראות כוונים בחיים, מכוון את לבו לדברי הושע, לדברי עמוס, לדברי מיכה!
איך היה יכול להיות כדבר הזה? אין זאת כי גם היהודים של העת הקדומה ההיא, ביחוד יושבי ירושלים, היו מחוננים כבר בסגולה אחת מוזרה כמעט: לשאת עין למרחוק, “לדור ודור ולנצח נצחים.” גם כיום, מדי נקרא בדברי הנביאים אף נטה אוזן לשיח שפתינו, יאחזנו כעין שממון, ויש אשר נחפוץ לזעוק מר באזני אחד נעלם; אנחנו דומים אז לילדים, החורקים שן בשעה שהם מקבלים עונש. “היה טוב!” עונה פעם בפעם ההד להלמות מקל החובלים – ואולם מה הוא הטוב הזה, הנעלם ובלתי נתפס? מה קל ללמד את העם משפטים, לאמן את ידיו בכל מעשה קרבן. האין די בזה? צו לעם ויעשה כהנה וכהנה. ואולם לא בזה חפץ הנביאים. בקול ענות, מתוך רוממות לב של אנשים המשיגים מה שאין הפה יכול להגיד, הם מדברים השכם ודבר: העמיקוּ שׁחתוּ! סבבוּני בכחשׁ! מה סתום לקח התוכחה הזה; אין בו גם רמז למעשי תשובה. האם לא משוגע איש הרוח הזה? העם-הילד מביט בו בעינים נבוכות מעונש ומדמעות, ואיש הרוח עונה בקול תעלומות, ההולך עד סוף הדורות: וייגל כמים משפט! מה דבר המשפט הזה, אשר איננו בקום ועשה, אשר צפון בו דבר-מה מתחפש, כעין תורה לעתיד לבוא שאין בידינו לעשותה? באזני השומע מצלצל כל זה כאמרת זדון; ככה שאלו רבים מאנשי יהודה ואפרים: הקצר רוח יהוה? כל המון הילדים מביטים אל מדריכיהם בעין רעה, עומדים בפניהם מתוך לעג עצור, כמו בפני אנשים אשר אין רוח נכון בקרבם. ואולם יש ילד אשר בשעת עונש ישיג, למעוף עין קצר, את סוד התוכחה המכוּונת לימים הבאים: כאלה היו גם אנשי ירושלים, אשר שמרו לנו את דברי הנביאים. הנביא הושע, אשר בימי החסד של עוזיהו-יותם מלכי יהודה וירבעם מלך ישראל העביר בראשונה את הקול: אלה וכחשׁ ורצוח וגנוב ונאוף פּרצוּ! – הוא אשר נתן פה גם להמית הלבבות הרוממה של רבים מאנשי ירושלים אשר בימים ההם: וּפחדוּ אל יהוֹה ואל טוּבוֹ באחרית הימים! הנה היא הסגולה להמשך בלי יודעים לעומת ימים רחוקים. כי אמנם יש בעולם פחד-לבבות בלתי-פוסק, פחד סתום המכוּון כלפי העתיד; זהו שאר רוח האדם, אשר היהודים אולי חוננו בו יותר מאשר שאר עמי הארץ. בו, כמו בחוש טבעי, נעזרו שומעי דברי הנביאים בכדי להשיג, כי יש סתום אשר יפורש ברבות הימים. בלעדי זה מה היא תוכחת הנביאים, אם לא להג מרומם אשר לא ישא פרי, אם לא חצץ לוהט מתחת לרגלי הדורות? רק ברגעים של כליון נפש, עת אנחנו מסוגלים להשיג את החיים בבהירות מוזרה של דמיון, יש אשר נטעם לרגע את טעם הדברים שלעתיד-לבוא; אז נהיה כחרשים למלים צלולות, אשר צפונה בהן בינת ימים קצרים, בינת ימינו החולפים. אז טוב לנו לקרוא בכתבי הקודש, לשנן שבעתים את פסוקי המוסר הנוגעים ואינם נוגעים, להכין באהבה את ראשנו בפני התוכחה שלא עלינו בלבד לשאת בעולה; אנחנו חדלים אז מהיות יצורים עלובים, אשר צדקתם מאפע. היישמע קול התרועה, הקורא ל“אהבת חסד,” באזני הנמלה אשר מלפניה ומאחריה אין צידוק הדין? על מה ייאָמרו המון דברים, אשר לא תוכל הארץ להכיל אותם, ארץ פורחת ותמימת-חיים כארץ אפרים, אשר אנשיה שמחים על לא-דבר? כמה יש מגילוי-המאורעות בסיפור הדברים שבין אמציה ועמוס: אל ארץ יהודה – שם תינבא! בירושלים החבויה בלב ארץ חרבה, במקום אשר האוויר כאילו מזכיר נשכחות העתיד, שם קלטו אזנים את חידת כל היעודים של הנביאים. גם בירושלים הקדומה היתה מצויה כעין שכחת-חיים, אשר אחריתה נשורנה עוד עתה; העיר הזאת, אשר מלאה בנים סוררים ושובבים, ידעה גם לדום ולהתאפק, להיות פתאום כילד עיקש ורם לב, אשר נתן אל לבו: – להביט בעינים תמהות אל העתיד.
ממקור החיים של ירושלים הקדומה נובע גם כליון הנפש העז – זו הסגולה הטבועה באופי היהודים ואשר היא הכופה אותם לעשות בלי חשׂך את כל אשר לא יאמן. כל השירה הלירית של כתבי הקודש לא היתה עלולה להמסר לנו בכל הקצב הדק, בכל תפארתה התלויה בנס, אלמלי ליוה אותה מראשיתה הד לבבות נאמן. כל השירה של התנ“ך היא כה מתוקה, כה יכולה להנעים את החיים בעצבונה, עד כי גם היא דומה לשירה שלעתיד לבוא, ליעוד סתום אשר לרגשות הדורות הבאים. כל הרוך אשר בתחינה לאלהים, אשר באהבה ובתאניה על גורל האדם – כל זה הוא בכתבי הקודש כה רב ערך, כה הולך ונובע מתוכו, עד כי יש שאתה רואה את כל השירה שבעולם כפזמונים לעת-מצוא, ואת פרקי השירה הקצרים של התנ”ך כחובת הלבבות. הנה שירי האהבה אשר בשיר השירים: שונים הם, בתשוקת האושר העוברת את גבול לב היחיד, מכל השירים, המדברים על אהבה ועל חשק, אשר בספרות הרומאים; אלה מתקיימים עדיין בעולם, בקרן זוית, רק בזכות הירושה של הלטיניות, בה בעת אשר “שיר השירים,” ביחד עם האהבה עצמה, נישא על מרומי החיים אל חיק הנצח. מה נקלים שירי אנקריאון, שמורגשת בהם פנית לב אחד, לעומת הנדיבות התמימה אשר באהבת השולמית והרועה! גם התאורים של אהבת בעל ואשה, אשר בשירי העלילה היווניים, היו תאורים נמרצים רק לשעתם; יש בהם חומר נקשה, פרי מסיבות הזמן. אנחנו, מדי נקרא בהם עכשיו, לא נשכח אף רגע, כי מטפלים אנחנו ברגש אהבה אשר כבר בעלוהו בעלים. ואולם מה חדשה האהבה בשיר השירים; היא כולה תוכן, אין לה צורה קבועה, כמו שאין לשלהבת, ועל כן היא אוחזת בכל לב כמו שלהבת של אש. יש בה משל לכל נפש אדם, לכל דור, יען כי היא נוצרה מתוך דבקות המקרבת בבת אחת את כל החיים; היא מלאה כל כך געגועים, עד כי כל תקופת-עתים יכולה להמשיל ממנה משל: על האהבה לאלהים, על מאויי הגוויה לעומת הנפש, על כנסת ישראל הדבקה בתורה. הנוכל גם לנחש, כי מדור החיים של ירושלים היה ריק בימים ההם, ימי שיר השירים, מאנשים שואפי אלמוות, אשר רק בגללם היתה עלולה להווצר שירה עליוני כזאת, שירה הנותנת ביטוי כל-שהוא לתאות הרגע של היחיד, בה בעת שהיא מוציאה את כל אונה לדבקות בת בלי-שם? מי האיש אשר יקרא כיום את הפסוקים: “עזה כמות אהבה” וגומר – ולא ישוה לנגד עיניו את האנשים הכמהים, אשר עבדו בכל לבם את אלהי הנצח? במחצית האנשים האלה עבר בראשונה לחש התעלומה, אשר שמץ פתרון בו לכל כליון נפש האדם: שלהבתיה! אלה היו יהודים קדמונים, יושבי ירושלים; היוונים, אשר בימים ההם, כבר ידעו להשלות את נפשם בעולם שלעתיד לבוא, בחיי תחתיות אשר מעבר למות. ואולם חלום התעתועים הזה של היוונים כאילו נוצר, כמו אהבתם, רק מתוך צורך השעה הדוחקת את רגלי היחיד; פחדם מפני המות היה הפחד הממעט את דמות ההנאה שבחיים. יושבי ירושלים לא ידעו את העולם הבא: הם לא ידעו לתקן את מעוּות המות, יען כי לנגד עיניהם עמד מעוות החיים; הם היו אבות כל אלה המשיגים בתוך החיים עצמם דבר-מה מן הנצח, דבר-מה בלתי נתפס, הנמוג גם ברגעים של השגה יקרה, ואשר הנפש כלה אליו בלי-חשׂך, בכל גילויי חייה, ובראש וראשונה – בגילויי אהבתה: רק בין אנשים כאלה היתה יכולה לצמוח ולהאריך ימים שירה כזאת של שיר השירים, שירה אשר כולה געגועים ואשר כל געגועיה הם תשוקת-חיים שאין לה סוף.
כאהבה כן היגון: יגונם של אנשי ירושלים היה יגון חיים אמתי, קשה כמעט, ובעיקר – אמיץ. ירושלים, אשר ידעה להכיל את דברי הנביאים, היתה עיר אשר לא מעטו בקרבה אנשים אמיצים; Carpe diem של הורציוס הרומאי לא היה שגור בפני אנשי ירושלים. אמנם הרומאים היו אנשים רבי-משקל, אבל אמיתיות הלב שלהם היתה מכוּונה כולה למעשי החיים; רומא ויוון ידעו, יותר מאשר ירושלים, לחיות את חייהן בהשׂכּל; אבל הם נֶחלו כפעם בפעם רק על שבר עצמם. בספרותם אין בכיה לדורות; דברי משורריהם, בשעה שהם מעלים על לבם את גורל האדם, הם כמעט מן השפה ולחוץ, לעומת התוגה הרעננה, החודרת לב ולב, אשר בכתבי הקודש. בני רומא ויוון נשקפים אלינו כאנשים אשר, מתוך אהבת חיים, השלימו עם החיים; ירושלים, כפי שעולה תמיד על לבנו מדי ניזכר בה, היתה עיר שכֵחת-חיים, עשרה ותענוגיה היו מעטים, עד כי למראה עיני הנביאים נדמה כל איש, אשר ראה מעט בטובה, לעושק ורוצץ דלים; אנשיה החזקים, הרשעים אשר בפי הנביאים, אף הם התהלכו בחיים בצעדים צרים, הם שמעו יום יום זמרת כהנים, מין “הללויה” מלא כליון נפש, הנוסך תרדמה ומרפה מעט את הידים. גם בהם דבק היגון; כל אחד נשא מעט בעול האמת הטורדת, אשר רבתה בירושלים בימי גידולם של כתבי הקודש. ואולם עליהם נוספו בירושלים בני-העליה; גם אלה התערו בארץ, ידעו מנוח, אולי גם עושר. ואולי הם היו תמימי דרך ונמהרי לב גם יחד; זאת היתה כעין כת של אנשים מיוחדים, אשר כל אחד מהם היה עלול להיהפך בשעתו לאויב מקונן ודורש פתרונים. אלה היו יקירי ירושלים, אשר הלכו פעם בפעם לדרוש בעצת יהוה; לא כאזרחי רומא, אשר אף הם פנו לכהני יופיטר, למען דעת את משפט המעשה הקשה. חוץ מן הכהנים, משמשי החיים של כל העמים הקדמונים, היו בירושלים גם נביאים; אלה דיברו נשגבות, אשר לא היה בהן חפץ ברור. ואולם לא ברור היה גם חפץ החיים אשר המה בלבות אנשי ירושלים: זאת היתה כעין תשוקה הנוהה בלי תכלית אחרי צפונות העתיד, רגש חרדה לגורל האדם. כל אותה ההיסטריה האנושית שבספרי הנביאים איננה קול ערירי, אשר נולד מאין: המון לבבות תמימים של אנשי ירושלים דגרו במחשכים מין רגש של תפלות ביחס לחיים, אשר בגללו נהיו היהודים, כבר בזמן הקדום ההוא, לעם נבחר ושומם גם יחד. עין נאמנה רואה ברור את התכונה המיוחדת הזאת, השולחת מדור לדור שרשים יותר עמוקים בירושלים: באופן בולט, אך גם פרוע, היא מתגלה בראשונה בחיי אליהו, זה הנביא אשר התנודד כל הימים ברוח קשה בין הכרמל והירדן; אחר כך, בגמול החיים בארץ יהודה הקטנה, מופיעים שלושת הנביאים – עמוס, הושע ומיכה – אשר קולם הזועף, התובע מבלי דעת מה, הנהו כהד לכל אלה התאבים על לא דבר. תוכחתם סובבת עדיין על מעשי החיים הגלויים, ואולם לישעיהו, הבא אחריהם, הם מוסרים כבר במלואה את התלהבות הנפש הסתומה, שאינה תלויה בטוב וברע של חיי המקום. האם לא כהמנון של שירה, סתום ומרמז לחיי מרחקים, מצלצלים הדברים הנוגים והמוזרים של ישעיהו: איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפּט צדק ילין בה ועתה מרצחים? לא דבר חיים נכון בפי הנביא: הוא רק נותן גילוי לכל הלבבות הכואבים בלי סיבה, העלולים לראות בכלי החיים של דורם את סאת הרע שבעולם, הנכונים לנחש בכל יום את רגע המשבר. מתי הייתה ירושלים קריה נאמנה? מיכה, אשר לפני ישעיהו, ראה את “ירושלים בעוולה”; ישעיהו, הבא אחריו, כבר למד לשונו לדבר חידות, כאדם המלא געגועים. הוא עדיין שוקט במדה מרובה, אבל הוא כבר ממליץ, בכל תפארת לשון האדם, על העתיד הרחוק: אזנו כאילו כבר האזינה את רחש הלב הגדול, זה הלב של יהודי כל הדורות, אשר ישעיהו ידע בראשונה לכנות אותו בשם: לבב נמהרים. אחריו – ירמיהו, הנביא האחרון הנאמן לרוח החיים של ירושלים, הוא כבר כולו יגון, הוא הנביא היחידי אשר ביטא בכל מלואו את שאט-הנפש המיוחד אשר לזרע היהודים. יש גווילים בספר ירמיהו המעידים ברור, כי הנביא הזה היה קרוב ברוחו אל בני דורו. הוא נאסר יען כי נהו אחריו הלבבות, ביניהם גם לב המלך צדקיהו. האין המלך האחרון הזה ליהודה, היגע ומוכה העצבים, כעין סמל לעתיד? שריו עוד צופים בפני הסכנה מתוך עקשות לב של בני מזרח; המלך כבר חדל להאמין בגורל, הוא נעצב, נבוך וגם נושא את נפשו לדבר-מה, כיהודי הראשון לגולה: אז גלתה ירושלים גלות ראשונה. ואולם, עם גמר החשבון של תקופת הנביאים הגדולים, אנחנו שוהים עוד רגע ומעלים בזכרוננו את ספר התעודה היקר, אשר השאירה לנו תקופת כתבי-הקודש – את ספר איוב. זהו ספר בן בלי שם, קול אדירים, אשר מסדרי כתבי-הקודש נלאו ממצוא לו בעלים גבורים; בו, בספר הזה הדומה לאשד של כל זרמי השירה, הגדיל היגון נפלאות.
ריח של עצבון נודף כבר מן ההתחלה: איש היה בארץ – רוח נעלמה מיחדת פה את האדם בכשרון הקצור אשר לשפת העברים הקדומה. וכבר בפרק השלישי מתוארת בתאור נמרץ תכונת הנפש של האדם, אשר עליו ישא את דבריו כל הספר: “לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי – ויבוא רוגז.” האדם בספר הזה הוא אותו הגבור האחד והמיוחד של היהודים הקדמונים, אשר דמותו חרותה בכל כתבי-הקודש; ההבדל הוא רק במקום החזיון של הגבורה: בספרי הנביאים הוא עולה על במת העם, פה, באיוב, הוא בביתו. בחוג צר של מרעים. ואולם יש דמיון גם בפרטים: דברי היגון של איוב אינם נכנסים ללב מרעיו, כמו שקול הנביאים היו קול קורא במדבר. הגבורים של שאר העמים היו מוצאים תמיד אזנים קשובות, יען כי גבורתם היתה מכוונת לשם החיים הגלויים; גבור הקורא בקול ניחר, הנותן לריק את כוח געגועיו – יתכן רק בין העם יושב ירושלים, יען כי רק בקרב העם הזה היו מצויים אנשים אשר נפשם התהפכה כל הימים כמו בצירי יולדה. תשוקת האנשים האלה היתה על לא דבר, שפתותיהם המליטו את כל הגבוהות אשר בלשון האדם, רק את אשר ביקשה נפשם לא יכלו לכנות כן, יען כי הם בעצמם לא שאפו לגבול אשר מאחריו מנוחה. הם נעשו פעם בפעם נעווי-יגון, החיים נראו להם כחסרי ממש, ימיהם כאילו פתאום קלו מני ארג על מה לתת צדק לאנשים האלה, המלאים התלהבות ורוגז עד לבלי השיב רוחם? על אחד מהם, אשר דבריו כאילו נשאו פרי, יסופר בכתבי הקודש: וירע אל יונה רעה גדולה. כל גבורתם של אנשים כאלה קיימת רק כשהם נתונים אל נפשם. גם איוב, אשר ניתן לו כל גאון הדיבור העברי, הוא כמעט רפה-אונים מדי יפנה אל מרעיו; הוא מדבר אז כמו מתוך כפיה, הפסוקים הם מפורדים, כמעט נבובים מהתלהבות. נפתח את הספר: אחרי כל דיבור-המתחיל של “ויען איוב ויאמר” נגררים דברים ללא-חפץ, שכאילו באים רק כדי לשים ריוח בין הנשגבות אשר ידבר איוב לנפשו; ואולם עד מהרה נגיע למקום-ההפסק: החרישו ממני! כהרף עין נגולה האבן מעל באר היצירה, ויופי עומד-לעד מזנק ממעמקי נפש ההולכת הלוך וכלה. איוב מדבר אל נפשו: הלא צבא לאנוש עלי לארץ; אדם ילוּד אשה. הדיבור מעולם ילוּד-אשה דברים כאלה המלאים תשוקה לאין-מרפא, הסובבים למראית עין על ציר אחד ושואפים בכל זאת ליגון אין-חקר, במקום שם אין צרי-מעשים, אין בטחון אולת? תקותי מי ישורנה – אומר איוב: זה הוא פתגם הגבורה של כל כתבי הקודש, של כל העיר ירושלים, העיר אשר נועדה לתקות חיים גדולה, והיא לא ידעה עד-מה; העיר אשר הציקה לה תמיד רוח, והיא נכלאה בין סלעים, במקום אשר תנובת החיים הדלה איננה משביעה, איננה מביאה את האדם לידי שעשועים. בעיר הזאת, העניה בצורות-החיים של הנאה והעשירה ברוח אנשיה, היתה מורגשת כל הימים כעין אי-התאמה, כל לב הרגיש חסרונו של דבר-מה. על כן קראו הנביאים לתשובה, מבלי אשר קראו בשם את הדבר אשר אליו ישובו בני ירושלים. הרגשת החסרון היתה כה סתומה, עד כי הנביאים יכלו רק לקרוא השכם וקרוא: שובו אל יהוה אלהיכם! היש דרך נעלמה יותר מאשר הדרך אל אלהים? שנים ויובלות מלאה ירושלים את הקריאה הזאת, הצורבת את הנפש ונוסכת עליה רוח עוועים; ולאט לאט, בחליפת הדורות, למדה ירושלים להתאפק בחבליה, להמיר את שוועתּ הנפש הרוממה של הנביאים בשיח שפתים של ענוה: הגלגול האחרון של חיי ירושלים היה ספר התהלים.
האהבה העורגת עד כלות נפש; כליון הנפש אשר לא יעצרנו כל מראה עינים; היגון אשר לא ינוחם – כל אלה התלכדו יחד בספר התהלים לרינת לבבות, אשר כמוה לא נשמעה עוד מתוך כל הספרים אשר לאומות העולם. בתהלים אין סדר זמנים, שם הקשוט אשר בראש כל פרק אינו בא לשם יחוד: דומה הדבר, כי כל ירושלים הציבה לה פה ציון, על כל תקופותיה ואנשיה. הלך הרוח של הנביאים נעשה פה לקנין הרבים, ועל ידי כך הפכה גם ההתלהבות של כתבי הקודש ותהי בתהלים לערגת לב חדלת קצב, אשּר נסתלק מתוכה הקורטוב האחרון של חולין. הנהיה הגדולה בספרי הנביאים היא ברובה מרומזת, היא נשקפת אלינו מתוך תאורי העתיד; בתהלים נעשה הרגש הזה ערום מכל לבושיו, וקול תשוקה הולך וחוזר: כלתה נפשי! גם הצדק של הנביאים הוא יצור-דמיונות, כעין מפלצת של קודש; ואולם רק חלום נידף הנהו לעומת ההזיה אשר בתהלים: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף! גם האלהים אשר בתהלים חדל מהיות אל מסתתר, אף הנביא היחיד חדל לדבר בשמו; עתה, בהמלאות התעודה ובקרוב חיי ירושלים אל קצם, כאילו עמד כל העם על רגליו, וכאיש אחד נשא רינה לאל חי. גדולה היתה הרינה, אשר הדה יישמע עוד כיום, אף יישמע לדור ודור; העם אשר בירושלים נשא אותה מאות שנים. קול ראשון או אחרון לא ניכר בה, יען כי רוח אחת מחיה את המזמורים של ימי חזקיה ושל ימי החשמונאים, הלא היא הרוח של אנשי ירושלים, אשר מרוב ערוג לטוב החיים הנעלם נהיו באחרונה לענוים, לאנשים אשר לא נשארה להם בלתי המית לב ערבה, ההולכת וגוברת כמו מאליה. ככה חוזר הגלגל: ירושלים, בעודנה צעירה לימים, הנה כבר לב העולם. הלב הגדול הזה, אשר הנביאים היו יוצרים את הלמותו, מלא מאוויים לדבר-מה אשר לא יתואר בשם, לדבר-מה אשר בגללו חדלים החיים מהיות תפלים כמקרה, בדלים ורפים כחוטי הארג של שממית הנצח; לאט לאט, מרוב יגיע נפש, נאלמה ירושלים: גלגל חייה סובב ויורד אל אפלת היובלות אשר לאחרי גלות בבל. ופתאום הוא צף ועולה, הגלגל הנהדר: עוד פעם, באחרונה, עמד כל העם על רגליו מתוך כליון מאוויים; ברגע אחד – הזמן כאילו עוצר את נשימתו בעידן של יצירה – תתלכדנה כל משאלות החיים; האהבה, היגון וכליון הנפש מצטרפים לתאוה אחת מלאה: אז ירד כבוד אלהים על העדה, אשר תרנן כעדת לוויים. הרינה היא כה עצובה וכה ערבה, כאילו מלאה געגועים של עם גוֵעַ, כאילו נשמע בה תקוה לתפארת חדשה אשר מעבר למרחקי חיים רבים.
ג: עיר פלגות
ירושלים, העיר אשר רותה חיים, היתה עקרה. יש מין גלגל החוזר של גידול, הסובב בכל מקום, לרבות גם מקומות-ישוב; האדמה פורה רק לסירוגין, וגם האוויר, אשר מעל האדמה, יש אשר אחרי בלותו איננו מחיה כבר את החי בשפע ובנדיבות. אוויר ערים, אשר עבר עליהן כלח, כאילו נעשה יגע, רוח אפם של כל הדורות אשר גוועו מתכנס בתוך האוויר הזה כאד רעל, המכביד על הדור החי, הדור האחרון, העולה כצמח חולה מתוך אדמה אשר לא תוסיף תת כוחה. בעיר, במקום מושב בני אדם, מתגלה שדפון החיים הזה בצורת-תקלה של ריבוי גונים. העדה, ולפעמים גם העם השלם היושב בארץ עתיקה, מאבדים את צבע החיים הכולל, את רוח התום של קיבוץ; הרצון המשותף הולך ופוחת, ובמקומו באה התפלגות, ריבוי גונים של חטיבות חטיבות. כזה הוא גורל ירושלים בימי החורבן: העיר מלאה ניגודים, יען היתה כזקנה בלה אשר נדדה ממנה שנת מרגוע. גם בתוך קהל האנשים הרענן מתרוצצים מאוויים ומתנגשים רצונות; אבל קיבוץ כזה מקבל פעם בפעם מרות אחת, נכנע למשמעת יחידה – על ידי כך הוא נח, כאילו שוקע בתרדמת מנוחה. אולם מה ינוד לבנו מדי קראנו בספר הקורות על ירושלים בימי החורבן; למה לא יכלו הקנאים להסית גם את הפרושים, כי יעמדו, למצער, מחרישים במלחמה נגד רומא? מדוע לא התפלשו הפרושים באבק רגליהם של הבריונים, למען עורר אותם להכנע בשעת כליה? איך התנדפה כליל רוח המולדת, הרוח הכופפת או המרימה בבת אחת את ראשי כל בני העם – עד יעבור זעם? הה, דבר גורל היה בזה, כי תיחלק ירושלים ותפול איברים איברים אל פי הטורף! כל יהודה עיפה כבר בימים ההם למות; רק בקצה הארץ, בעבר הירדן ועל שפת הגליל, בין ההרים הרמים, נשתמרו עוד בעת ההיא קבוצות של יהודים רענני-חיים, אשר רוח תום כללה את כולם יחד ותעמידם הכן למלחמה. האוויר, אשר בערבות הירדן ואשר מעל להרי הגליל בצפון, אולי הנהו עוד כיום הזה קל לחיים כמו בימי האבות, רך ונוסך עונת-שלום כמו בימי האסיים. על כן, בקצה יהודה, עמדו מבצרים בודדים בפני הרומאים, כשרידים גבורים של משפחה עם נבוכה, אשר קמו עיניה מזקנה ומרוב ראות חיים. אכן נפלו גם המבצרים האלה לפני אויב חזק שבעתים; גם גוש חלב, גם יודפת – בתוך קן הגבורה האחרון הזה שם את רעלו אחד מחשובי ירושלים: האיש יוסף בן מתתיהו, אשר דבק בו רקב ירושלים לפסוח משלום למלחמה, להיות כאחד איש עוצם את עיניו, מרוב דעת חיים, ואף איש אשר יחזה עתידות. כמוהו היו כל בני ירושלים: הקנאים, אשר לא אבו לראות, כי חומת עיר הקודש לא תעמוד בפני פטיש כל הארץ, וילכו בגדולות; הפרושים אשר דאגו לשפוך את תורת חייהם על דור אחרון, וילכו ברחוקות. כאלה גם אלה שבע תועבות היו בלבם בפני הגורל; על כן נפלה ירושלים, שׂבעת הימים, ולא יספה קום, כשדה השבלים הבשלות אשר תישברנה תחת רגלי הדורך.
ירושלים, עיר החרבות אחרי החורבן, המעיטה לתת צבע חיים גם לפלגות, אשר הוסיפו להתקים בתוכה במשך הדורות הבאים. העיר ההרוסה דמתה לגוויה בלי רוח חיים, אשר דמה ייאסף גם מתוך בהרות העור, אלה סימני המחלה אשר בה מתה הגוויה. ואולם ירושלים לא מתה כליל; כמו מאז הוסיפו להתקים בתוכה חיים יגעים, מחולקים לחטיבות חטיבות, אשר????1 אחת תמה לא תאחדן אף לרגע. אף לרגע! אם נסקור, במעוף עין מהיר, את פני החיים אשר היו לעיר ירושלים במשך המון דורות, מדור החורבן ועד הדור האחרון, אז נראה את הפנים האלה והם כפני מסכה: ללא הבעה של רצון או אימה. ירושלים, מימי החורבן והלאה, לא ידעה גיל, לא ידעה גם קצף מלחמה. היא באה במצוק ולא ידעה עד מה; היא נכבשה, והדם אשר נשפך בתוכה היה עקר כמו הדם אשר שפכה יד נבוזראדן. העיר המלאה פלגות מוזרות, הפרושות כל אחת לקרן זווית אטומה, דמתה בגלל זה לזקנה אשר פניה מלאים קמטים קמטים. מה הבעת החיים, החבויה בתוך קמטי הזיקנה? רק מעט ערמה, אשר עם גמר החיים, רק מעט זדון לב המעורב באימת המות. גם לוחמי הצלב, גם הערבים כובשי ירושלים בימי עומר, לא צרפו כל חדש לדמותה של עיר הקודש: פרשי הצלב היו דומים בראשית בואם לילדים עליזים, המתפרצים ברעש לתוך בית אשר השממון קינן בחדריו ימים רבים, ורק שנות מספר עברו והם הפכו כולם בחורים אווילים, אשר גדלו בבית לא להם. גם הערבים, אשר הביאו בדם להט גבורים, כאילו שאפו בירושלים אוויר חסד. הם לא נהיו לעם במקום הקנא הזה, אשר לא אבה לפנות את חיי עברו; הם רק נוספו כפלגה אחת חדשה על יד הפלגות של כל הדורות, אשר אווירה של ירושלים כאילו שומרת עדיין את רוחן.
ירושלים היא עיר מלאה פלגות גם כיום הזה, ואולם כולן הן פלגות של אביוני אדם. המון קצירי-חיים ברוכים קצר הזמן בירושלים עד ימות החורבן, ועתה מגדלת העיר, כשדה כחוש, רק תבואת-אדם אשר אין לה הוד ואשר לא תצלח להיטחן! על גלגל הריחים של ההיסטוריה, הסובב גם בירושלים, עולים רק זרעונים המובאים מן החוץ, על כן רק הזרים, הבאים ממרחקים אל עיר הקודש, מצרפים לפעמים את מעשיהם למפעל-אדם אשר ישאיר שארית. ואולם כמקרה הזה יקרה רק לסירוגין; אין המשך של מעשים בירושלים, אין בה צרוף של חיים העובר מדור לדור. גם המסורת היא פה נושנה, מוגמרת; מי גבור אשר יקרע את מכמרתה, אשר יתחיל פה דבר-מה מחדש? מעשה גבורה כזה עלול להיעשות על ידי יחיד מתקומם, ואולם בירושלים נפקד מקום היחיד! זאת היא אמנם המארה הרובצת על כל המזרח; במקומות הישוב האלה, הטבולים באור של שמש אחת גדולה, אין איש אשר ישאף אל שמשו. האנשים הגדולים אשר במזרח הם תמיד רק גדולי כוח, במהות נפשם אין כמעט חדש. כל אחד מהם כאילו שקול כנגד רבים, אבל אין ביניהם אחד אשר לא יהיה שוה לכל הרבים האלה. הגבור בן-המזרח הוא הטורף, אשר אוֹן לו עד-בלי-די; הוא בולע מן המוכן, ולכן, על פי רוב, הוא מציג ריקה את הסביבה אשר בה הוא פועל. לא כן יחידי הסגולה אשר במערב: אלה גורמים תמיד חידושים, יען כי הם מואסים לקחת מכל הבא ביד. זהו טיפוס היחיד אשר במערב – האיש המחדש מתוך הכרח, האיש אשר חליפות בנפשו ואשר מסביב לו, כמו מסביב למעין, עולים תמיד פרחי חיים רעננים. ירושלים איננה מגדלת אנשים כאלה: היא, עיר המזרח העיפה שבעתים מחיים. גם כל הזר הבא לתוכה כאילו מאבד בשעה אחת את הגאוה השקטה, המסמנת את היחיד; אף הוא נעשה בהול במקצת – בעיר הזאת הרעבה תמיד לחיים, מבלי אשר תוכל להשביע את נפשה. כי מה היא ירושלים עתה, אם לא עיר צחיחה, אשר כל היושב בה חי את חייו מתוך כלי שני?
ירושלים היא עיר אשר טרם רצתה את שבתותיה, ועל כן גידולי החיים אשר בה, כמו גידולי ספיח, אין בהם כדי שובע. בזה נגרע חלקה מכל כפר, מכל מלונת שדה אשר ישב בה אדם. שם, במקום טרם נפגם טבע הדברים, האדם יונק ממקום ראשון. הוא נלחם על חלקו או אורר את גורלו, אבל אינו מעלה על לבו שבע ביום דבר-אוולת לחשוב, כי יש מקום אשר עשהו אלהים יותר טוב מאשר מקום מושבו; האדם תולה שם את הקולר בצווארו, אבל בירושלים אין לך בן-אדם, אשר לא יבוז אם מעט ואם הרבה לעיר הקודש. האם כל אלה בתי-האבן אשר בירושלים, כל אלה הבנינים החשופים ומעטי הדמות, אשר כאילו לא דאגה להם, בראשית הבנותם, עין אוהבת ובוחרת – האם אינם מעידים כולם על זעף החיים אשר בלבות בני ירושלים? גם שרידי הנושנות כאילו שרויים כאן בתוך עלבון של בדידות; מקדש עומר הנעלה, עם החצר האוורירית וכלילת היופי, אף הוא עומד מרומם יותר מדי, כמוכן להסתלק מן העולם, צעד מעט הצדה ותבוא עד הכתל-המערבי; שם תראינה עיניך דבר אשר לא ראית לעולמים: דומה יהיה לך, כי כעין חידת גורל טבועה בקיר הפלאים הזה, אשר ייראה רק מצד אחד. גם שריד עתיקות הוא חטיבת חיים, ופה תראינה עיניך יצור קדומים, רב סבל וגדול מסורת, והוא את מחציתו האחת מכנס לתוך תעלומה, כנלאה לעמוד גלוי-חיים לעומת כל הזעף האטום אשר מסביב. הנה יבואו יושבי ירושלים לערוך תפילּה. הבט באנשים האלה: מדי נועם הם מביטים כה וכה, כאילו איזה פחד מוזר לא ירף מהם אף לרגע. מה פשר הפחד הזה? יש אשר תחשוד בזקנים האלה, המתפללים אל הקיר, כי איזה מפח נפש טמון בחובם לעומת הכתל הזה השׂבע תפילות עד לבלי הכיל. בכל ירושלים תחוש את מפח הנפש הזה, אשר יתנכרו בו גם בני הנעורים. כל תהפוכות נפש הנוער, אשר כאחת ינעמו לנו וגם יהיו לנו לטורח, אין העלם יליד ירושלים מגלה אותן אלא מעט מזעיר. אותו אור-המשובה, המתלקח פעם בפעם בעינים, בינת הגידול, המתבטאה בכל ניד כתפים, המרד המפעם את הנוער יום יום מחדש, וגם אותו העצב הכבד, הבא מרוב איסוף כוח – כל זאת היא מנּת מרחקים שאינה מצויה בירושלים. גידול האדם במקום הזה הוא כאילו חסר-תעלומה, כגידול העשבים היבשים אשר באדמה צחיחה. תום העלם בירושלים הוא צורה של עקרות, ולא צעיף בתולים על אוֹן הנפש שטרם פותח; הוא מתיחד עם גורלו חסר-העלילות, העלם המסכן הזה, מבלי אשר יכנס אותו החיק החם של ציבור אנשים, מבלי אשר תרמוז לו, כמשל-חיים מושך, דמות מרהיבה של איש יחיד. הוא למד מן הקרוב, כי על כן אוויר ירושלים, רב היחוס, אטום כמעט בפני זרמי חיים רחוקים; העלם נכנע פה בלי אהבה, טרוד בלי חפץ כמעט יותר מאביו-מולידו – הוא נד על אדמת גידולו כאגמון יבש חדל-עלים. על כן כה מוזרה היא משפחת איש ירושלים: בקרבה ישכון שלום, ולעין הרואה היא כאגודה, כחבר-אנשים מצער אשר חלק שוה לכולם בהרגל חיים משותף. רק אם תיקרה לתוך המשפחה הזאת, משפחת יהודים, בשעת-כושר מיוחדת, עת רק הילדים הקטנים חוסים בצל האם, אשר נשארה לבדה בבית – רק אז, באין האב ובאין הבנים, אולי תכבד עליך מעט הסביבה הקטנה הזאת, ואתה תרגיש את עצמך זר: כמו בכל מקום-חיים המלא מסורת מיוחדת של אהבה. אבל אז תיזכר בכל רגע, כי אם עבריה השכינה את נפשה במקום הזה: האם הדבקה והחשוכה, אשר הפכה את כל סגולות הערמה של בני עמה לזריזות-לב מיוחדת של עקרת הבית; גם רוח הפלגות אשר בירושלים, פירוד הלבבות הגמור שבין שכונה לשכונה, הנכאים הרובצים מעבר למפתן כל בית – כל תכונות המקום האלה הפכו להיות מדה טובה בנפש האם העבריה אשר בירושלים: את מיטב אור עיניה היא משרה על הילדים, על חפצי הבית הדלים, על קירות האבן העבים והתפלים, אשר רק היא, האם, מסוגלת להביט עליהם בעין טובה. אף משהו מחיבת לבבה איננו הולך לאיבוד, יען כי החוץ אשר בירושלים הוא מוזר וחדל-דרכים, איננו משכיח אף לרגע את חובת-הלב של האם, זו האם אשר אף שמינית שבשמינית מאהבתה איננה מפרישה לקרובים, לשארי-בשר הקובעים בין בית לבית שביל של ידידות. האם בירושלים היא על-פי-רוב בודדה, לפעמים גלמודה; העולם מתקיים בשבילה מעבר לימים, בירושלים היא שוכנת בתוך חצר נבדלת, ובתוך החצר – קן צר ופרוש מן העולם, אשר היא תמלאהו ממסד ועד הטפחות באהבה רבת טורח. הנה עמדת רגע בתוך הקן הצר: האם לא יכבד עליך לשאוף את האוויר הזה, אשר אד לב-אם מלא אותו פתאום עד לאין הכיל? צא מן הבית הזה, עוד מעט ובא הנה האב אשר למשפחה, איש אחד מאנשי ירושלים.
איש מאנשי ירושלים, הגבר אשר ענין לו בחיים אם מעט ואם הרבה, הוא יצור נבדל ובודד, אשר לנפשו חסר כעין עיקר של חיים. העיר איננה עיר מולדתו, יש אשר שנים תעבורנה והוא לא יעלה את ירושלים על לבו, את כל ירושלים, אשר טומאתה בשולי שכונותיה ואשר לכל רחובותיה אין, בכל-זאת, גמר של חולין, כאילו כולם מובילים רק הלאה, אל מקום-קודש אשר מאחריהם. האיש הזה צועד כזר בצדי הרחובות, ומדי עברו לא יכירנו עוד מקומו; הוא איננו מרהיב עוז בלבו לחשוב, מה ילד יום לירושלים, כאילו לא ניתן לו ענין בעיר הקודש הזאת, הגדולה רק לאלהים. הוא אינו קרב אל רעהו, יען כי התקוה, המקרבת אנשים, היא פה קצוצת כנפים; יושב ירושלים רק הולך וסובב את מקומו, עד לתעתועי לב, עד להקים מסביב תהפוכות חיים שאין בהן ממש. מה כל הריבות אשר בתוך פלגות ירושלים, אם לא זעף-לבבות אשר במקום ישוב חדל-עתידות? כעין חרי-אף שומם יאחזֵנו מדי ניזכר באותה הקנאה שאין לה פתרונים, החותרת בירושלים בגלוי, מבלי קרוב אל מטרה, מבלי שאוף לדבר-מה דומה לשינוי. אכן זאת היא תכונת אנשי המקום: לנער מעליהם בלי חשׂך את פסולת הלבבות, איש איש אל כנף הבגד של השכן. שבע קליפות של קפאון עוטה העיר ירושלים, העיר הירודה והמיוחסת; היא איננה סופגת לתוך חיקה המאובן את קיא החיים, על כן אינה משיבה אותו בדמות מחודשת של כשרון אנשים החותר מחיל אל חיל; על כן בירושלים, כרבות אנשיה, הולכת ורבה גם שכבת התקלה אשר מתחת לרגלים. כל איש דורך שם בלי יודעים על מצע רך על ערמה, של תעתועי-בטלה אשר כל פלגה מנערת אל מעבר למפתן. איך ילך שם היחיד בצעדי און, אשר הד להם ובטחון, על פני גשר מתנודד זה, הבולע כל קול, המעלה על שפתי ההלך כעין צחוק אווילי של נכה רגלים? פה לא תהיה זהיר כאיש מחשב את דרכיו, תלמד רק להיות זריז כלץ, לראות את דרך החיים כגבוהה טפחיים מעל האדמה. ככה הם כל אנשי ירושלים: הם מהלכים לנגד עיניהם זרים וקלים, כאילו יוצע תחתיהם דבר-מה. זאת היא תכונת החיים המיוחדת להרבה מקומות-ישוב, אשר עברו עליהם לבלי שוב, עושר וגבורה ותשואות, והם העלו באחרית ימיהם כעין קרום של שכחה; כזאת היא גם ירושלים, אשר על כל אנשיה טבוע חותם של חסידות. הרשעים יודעים להלוך נגד החיים, החסידים הולכים מעל לחיים; כאלה גם אלה מתעמים בתכלית הקיום של האדם, כאלה גם אלה מתרבים בערים אשר מלאה סאת חייהן, בכרכים העומדים להיחרב או המבקשים את תיקונם בגלגול חדש של חיים. עיר רשעים היא עיר “מלאה מוטה”, והרואה אשר לבו קר, יכוף למולה את ראשו בדממה, יען אשר ידע כי קרובה שעתה לבוא; ואולם לעומת עיר, המלאה חסידים, יצחק הרואה אף ירגז, יען כי שעת הגאולה מאחרת לבוא בעולם. פלאות מחכות לירושלים; ואולם קץ הפלאות, יום הולדת חיים חדשים, חבוי בחיק העתיד. יש יום – ואנחנו לא נדע מתי יבוא היום – ורוח חיים חדשה תציק לירושלים; אז, במחי-געש אחד, תתפקע הקליפה הקשה בת-הדורות, ואתה יחד תתפזר לכל עבר גם שכבת הרקבון הרכה, אֵם כל ההליכות הנפתלות אשר בחיי ירושלים. אז יהיו בירושלים החדשה אנשים ההולכים ישר; עד אז יישירו שם את צעדיהם רק – הזקנים.
הזקנים אשר בירושלים הם גלויי-לב, מלבבים כמעט בשקט אשר במידת חייהם הקצרה והאחרונה. פה, בעיר העבר, במקום אשר העתיד חבוי מעבר לאד מרחקים, הם יכולים למצות את כל בינת הזקנה, אשר הנה כמעט אושר. אין דבר דוחק פה את רגליהם, כה קל להם לדרוך ברגליהם העיפות על פני רחובות ירושלים, במקום אין אף שעל-אדמה אשר ישמור את חום צעדי העלומים. ירושלים היא כעין בית-מחסה גדול לכל זקניה הבודדים, הנאספים הנה מכל קצוי-ארץ; הם כה בודדים בתוכה, בלי תקוה לשוב ולראות עוד בנים וקרובים – ולמרות זה הם נושאים את הבדידות בעין יפה. הם באים הנה למות, ועל כן לא תוסס בלבם הרגש המיוחד של הזקנים המתרחקים מהבלי העולם לאט לאט, בלי יודעים. מדי דרכם על סף ירושלים נכנסים הזקנים לעולם שבו הכל מכוון יפה לזקנה; הזקן, כשהוא מוטל על יצועו, איננו קולט את הד החיים הבא מן החדר הסמוך: גם בירושלים, עיר הפלגות, אין צהלת החיים עוברת ממדור למדור. פה יכולים הזקנים להיות זריזים, לדעת מעט טורח וכשרון ידים, יען כי אין דבר אשר יכריחם לפנות דרך, להמלא שבע ביום בושה של זקנה; אין דואג להם פה, על כן הם נושאים את מחסוריהם ביד רמה, בעקשנות, במין צלילות-דעת מיוחדת. יתר על כן: הם מתנחלים בירושלים, הם זוכים פה לדבר-מה שכולו ברשותם. האם לא ממעוות אחד תוצאות לכל מכאובי הזקנה, מזה אשר הזקנים יוצגו יום אחד ריקים מכל דבר? לא כן בירושלים: יש פה מסורת קדושה, שאינה תובעת המשך ועלילות, והיא מכלכלת בלי יודעים את נפש הזקנים; יש פה גם עתיד מי ישורונו? – והוא איננו מעורר קנאה בלב האדם אשר ימיו נטו לערוב. יתר על כן: הגבר, האיש בימי העמידה, איננו רואה ממש בעתיד הרחוק הזה, ואולם לזקנים הוא נותן עצמה אשר היא להם לבדם, כעין צידוק-דין בלתי נתפס, אשר בלעדיו לא יתואר כל לב נכון למות. אמנם כל הלבבות הצנומים של יקירי ירושלים אלה דופקים ביתר עוז; הזקן הוא פה כה רגיל, כה נתון לנפשו, כמעט ממלא חובת-חיים מובנה ורבת תוצאות. מה ילד יום לזקן בכל מקום אשר לא בירושלים? רק כעין תמהון סתום ותפל, אשר אנחנו לא נוכל גם לנחש את כל כסל הגורל הכרוך בו; פה הזקנים אינם תמהים, הם חיים את מלוא חייהם, כאילו נטל עליהם דבר-מה, כאילו יש אחרים החיים בזכותם.
במורד דרך האבן, המובילה אל הכותל המערבי, יש יושבים יום יום זקנים ילידי המזרח וזקנים אשר הביאו את שיבתם ממרחקים; מימין ומשמאל קירות המבואות הצרים, אשר מאחריהם כלואים חיים של משפחות ערביים קנאים ומוזרים המסתופפים בקרבת מקדש עומר – ואל הקירות האטומים האלה נשענים הזקנים במנוחה, בסדר-ישיבה קבוע של אנשים אשר דבר-מה נכון לפניהם. הם שולחים יד לנדבות, ובשוב היד ריקם הם מציצים לפעמים האחד בפני השני, כאילו הם כולם חבר אנשים מאוחד; גם נשים יושבות ביניהם, ואחת מהן כי תקבל אגורת כסף, תצטחקנה לעומתה כל האחרות, כאילו כולן ביחד מילאו דבר, זיכו את נותן-הנדבה בברכה שיש בה ממש. ויש אשר העדה הזאת תרד להתפלל, אז יעמדו לפני הכותל כמעט זקופים, תפילתם הומיה והדרת פניהם כשל פני אנשים הנשמעים ביום פקודה. מי יראה אותם כקבצנים, את הזקנים המלבבים האלה? הם דומים יותר לממלכה קטנה של אנשים מרוכזים ומתונים, אשר רק אותם יכיר כל מקום בירושלים.
יש בירושלים עוד מין מיוחד של אנשים, מוכי אלהים, אשר אוויר עיר הקודש כאילו נותן תיקון לחייהם: אלה הם העוורים הנפגשים פה בראש כל חוצות, ההולכים קוממיות בתוך השכונות החדשות ונדחקים, כגלויי-עינים, בשווקים המקומרים של העיר העתיקה, במקום אשר יכשלו גם הרואים, בתוך האפלה למחצה השוררת שם כל הימים. יש אשר נער נוהג בעוור, ואולם העוור דוחק את רגלי מנהיגו, הוא שוקק תמיד קדימה ועל פניו נסוכה כעין בת-צחוק, כאילו הוא נהנה מדבר-מה אשר אין חלק בו לרואים. דומה הדבר, כי ירושלים האפלה, זו אשר לעוורים, מלאה המון צללים אשר ישוקו בתוכה כהמון יצורים. ירושלים הגלויה, אשר אור השמש הרב רובץ עליה כמעמסה, היא עיר לקויה בחסר; האדם בתוכה נראה כמו מעט במספר, כמו דל בערכו. בחוצותיה ייראה ההלך כעלוב, כעזוב-אל, כאיש אשר יחרה לו דבר-לכתו. הבתים הם חשופים, כאילו לא קנו להם פה הרגל-מקום; כל רחוב הוא ריק מתוכו, כאילו החיים הם פה חיים למחצה, כאילו הם נתונים פה רק לסמא את העינים, לכסות את ערית ירושלים אשר המון חייה, חיי העבר, נהיו לצללים המהלכים במסתרים. ואולם מה עלולה ירושלים להשתנות למול עיני הרוח של העוורים! המוג תמוג מנגדם ירושלים אשר רבו בה אבנים מחיים, במקומה – ירושלים מלאה צבא חזיונות, קריה מיוחסת אשר רוח אחת שפוכה עליה, עיר הכבוד המגדלת בחיקה את צללי כל הדורות. גם דמיוננו אנחנו, אשר ראינו את ירושלים בעיני בשר, גם הוא יילוה תמיד אל השם “ירושלים;” לשמע המלה היחידה הזאת אנחנו מתארים לנו בלי משים כעין עיר-משנה, כעין תוספת של עיר אשר בעבר או בעתיד –: בעיני העוורים תהיה ירושלים עיר שכולה יצירת דמיון, מקום נבדל לטוב, אשר יד העוור תגשש שם לא למען הכשל באנשים ובכל אשר לאנשים הרואים, כי אם למען הדחק אל בין יצורי צללים, אשר אף הם יהלכו באפלה כעוורים. על כן טוב לעוורים בירושלים; כאילו ניטל מהם פה חצי עלבונם, כאילו יש שיתוף-גורל של תנחומים בין העוורים, אשר בינת חייהם היא כה חותרת וכה עלובה, ובין ירושלים, הרחבה אף היא לחיי דמיון ואשר חייה בהווה הם כה כוזבים ודלים.
כמו הזקנים כן גם העוורים אשר בירושלים: כת מיוחדת, חבר אנשים אשר אמנם לא יכירו איש את אחיו, ואשר חייהם במובן המפשט, אינם תלויים בכל זאת בחסד אחרים. הזקנים, לעומת שאר בני המקום, אוחזים במלאכת-קודש רבת ענין ומגמה; הם מתיחסים אל האנשים אשר למטה משבעים במין חסד של אבות, בסבר פנים של יקירים. העוורים מסתופפים בין הרואים מתוך פרישות של גאוה, הם מתיחסים תמיד בהיתול קל אל כל הנעשה מסביבם, כאילו הם משוים לנגד דמיונם את האנשים, גלויי העינים, כיצורים אשר נבצר מהם לדעת את האמת, את חיי האמת של ירושלים הגדולה לאלהים. לעתים קרובות הם מתהלכים ברחובות מבלי אשר ינהג בהם איש, תאומים ילכו יד איש ביד רעהו. יש אשר תראה זוג כזה, זוג עוורים, במורד רחוב יפו, הפונה אל קצה העיר. שם, ברחוב הזה, אשר מכל רחובות ירושלים לקה בשממון מיוחד, תפל עד כדי לגרום כאב לאיש הזר, הבא הנה בראשונה – הם מתהלכים להם, לעומת בית-העוורים, בצעדים מהירים ובטוחים, על שפתיהם בת-צחוק ועל מצחם, מצח עוורים אטום ועקש, חתומה מין יהירות שלא מעולם זה. הם מנקשים במקלותיהם על פני אבני הרחוב, הלוך ונקש בשאון טורד המעורר דבר-מה, המכריח לעמוד ולהקשיב רגע אל הקול המוזר הזה, המספר אף הוא נפלאות ירושלים.
-
מילה לא ברורה. הערת פב"י. ↩
שלשת הספרים הנעלים
מאתיעקב שטיינברג
בין כתבי הקודש יש שלשה ספרים אשר בהם באה בעיקר לידי גילוי מלאכת הסיפור; מן “ויהי” הראשון של “שופטים” עד הסיום האלגי של “מלכים” משתרע אפוס אחד בלתי פגום של גזע עברי קדמון, אשר אנחנו, צאצאים רחוקים ומוזרים של הגזע הזה, מתבוננים עתה בחליפות חייו רק למען התפאר – לא להבין, לא להתענג, רק למען התפאר: כי זה הוא הסימן המובהק לכל יורש מדולדל.
בין כל ההרגלים, הפוגמים את דמות-האופי של יהודי-זמננו, יש הרגל אחד אשר לכאורה הנהו כשר ומשובח: זהו ההרגל לדגול בשם הנביאים. כל מה שאצור בכתבי הקודש חתום עכשיו בשבע חותמות בפני רוב היהודים; השגת החיים הטובה, זו שאינה מבדילה בין קטנות לגדולות, העלילה הצלולה, ההכרה הנכונה ביחס לכבוד ואי-כבוד – את כל זה אין יהודי בן-זמננו מחדש מתוך התנ"ך. אבל לעומת זה הוא מתגנדר בהגיונות הנביאים. זה נעשה מין משלח יד; הפסוקים בדבר הצדק וכו' משובצים כלאחר יד במכתב אל העורך, בנאום של דרשן, בפיסקה תפלה אשר בספר לימוד לילדים. אין שמים אל לב, כי כשם שאין לנו חלק בציווי “לא תחיה כל נשמה,” כן רחוקים אנחנו מרחק רב גם מן הציווי “ולא ילמדו עוד מלחמה;” גם זה וגם זה רוחם צמודה לתקופה ידועה, ואנחנו הצאצאים הרחוקים נאוה לנו רק להתבונן ולדום.
בשביל להתבונן – רוצה לומר: להסתכל בדברים ולהשכיל על ידם – אין בתנ"ך חלק יותר נפלא מאשר שלשת הספרים: שופטים, שמואל ומלכים. מתוך הספרים האלה, שכל דבריהם עלילות וחליפות חיים, אנחנו לומדים בראש ובראשונה את האמת היקרה, לאמר: כל שהמעשים הם יותר גלויים, גם ערכם יותר מרובה. ערמה ורמיה היו כלי שרת לאדם בכל הזמנים; אבל בניגוד למעשינו אנחנו היו מעשי אבותינו בלתי מטושטשים, מובנים גם בטוב גם ברע אשר בהם. בימים הקדמונים היה אוויר החיים של שבטי ישראל דומה לאוויר הצלול אשר בארץ יהודה ואפרים: אנשים הבליטו את מעשיהם, המעשים הבליטו את האנשים. בין מאות הגבורים, העוברים איש בעקבות רעהו מיום מות יהושע עד גלות בבל, אין אנשי-חידותּ ואין אנשים המעוררים רחמים, כי כולם היו גבורים, לאמר: אנשים המביאים את מעשיהם לידי גמר. אף זה האיש מהר אפרים, אשר נתן את אשתו תמורת נפשו ואחר כך נתח את המתה לשנים עשר נתחים, הוא, שפל הלב, רומם את שפלותו ויעשנה עלילת זוועה; השבטים נקבצים והוא, המסכן, אשר לפי מושגינו נאווים לו הסתר וכלימה, מדבר כגבור במצפה ומשמיד שבט מישראל. כל אדם כאילו מרותק שם בשלשלת ברזל אל עצמו; החמלה, הפחד והאהבה אינם גורמים לטשטוש הצורה; מיכל נשארת בת שאול, למרות זה שהיא מפקירה את אביה בגלל דוד, ואוהבה, דוד, למרות אהבתו אליה, עוּנה לה בכל ערמתו, מדי התחפשו כאשר התחפש כל הימים. האנשים עומדים שם תמיד פנים אל פנים; בגלל זה הם נראים כה מוּארים, כה מובנים וכה רעננים. יחסים כלאחר-יד אינם בנמצא; אחאב ואליהו ניבטים איש בעיני רעהו: – “המצאתני אויבי?!” “מצאתי!” – בגלל זה הקיצור אשר בדיבורים והערך הבלתי משוער אשר בדיבורים הקצרים האלה; בנפש מוכן הכל למפרע, שתי-המלים הנן רק לשונות האש העולות בלפיד העלילה. אתה יכול לנחש תמיד את אשר יגיד פלוני או אלמוני מן העברים הקדמונים האלה; גם הערום ביניהם הוא תמים לב בגלל כוחו, בגלל יושר הליכותיו. אף העמלקי מספר לדוד, כי הרג את שאול, ומשלם בעד זה מחיר חייו. אין איש מנסה שם לטשטש את התוצאות, להפסיק באמצע, לסור הצדה. הנה בין אבנר ועשהאל: “סור לך, למה אכּכּה!” – וימאן לסור! – לשניהם גורל ואין לשנות; גם אבנר נפל אחרי כן בחרב הגורל. אין ספר בעולם – בכלל זה גם הספרים העתיקים של יון – אשר יתוארו בו במספר כה רב אנשים כמו-חיים, צלולי דעה ועלילה. לעומתם גם הנביאים מעולפים, חיים במדברותיהם יותר מאשר בעלילות. אנשי הברית החדשה הם לעומת הקדמונים האלה צללים ולא יותר; את בני שופטים-שמואל-מלכים אין צורך לדמות, להשוות, למלא אחריהם לפי חכמת הנפש של האדם. מהם אנחנו יכולים להמשיל, עלינו ועל כל הדורות, אבל לא להמשיל עליהם. לא רק ביחס למלוא גורלם, לא רק כאנשים שלמים הם עולים עלינו בתואר נפשם, בימי הפקודה הרבים אשר הם מונים בחייהם, ביופי הנערץ אשר לקו חייהם המתוח; הם נעלים עלינו גם ברגשות הסתומים, גם בתעתועים, גם בחרטה. ישנה אוולת האומרת, כי בן זמננו מושלם הוא בנוגע לחריפות ההשגה ולהרכבה המוזרה של הרגשות; גם זה ינדוף מהר, אם תקרא פרקים אחדים באחד מן הספרים האלה. אתה קובּע לך בדמיונך איש מאנשי היגון, הרבים בין הגבורים האלה, ואתה צופה לתוך נפשו כמו לתוך תהום; ועוד נוסף אחד לתהום נפש כזאת, כי כעין סולם מוצב בתוכה מן השאול עד למרומי העלילה. לא כמו אנחנו, אשר לא נדע ליצור דבר-מה מתעתועי הנפש. הרוח הרעה אשר לשאול הדפה אותו אל המדרון, אבל גם ברדתו ליוו אותו מימין ומשמאל הגבורה והגורל.
רבים מאתנו, המחפשים דרך תשובה אל כתבי הקודש, טועים לחשוב, כי השער אשר בו יבואו הוא ישעיהו או עמוס. כדבר הזה לא יתכן, יען כי יצירות הנביאים דומות במובן ידוע לפירמידות: הן קיימות לראוה ולא לשימוש; מבחוץ אתה משתומם על יופין, אבל בתוכן פנימה אין לך מה לעשות. מבפנים שוררת אפלת הדורות אשר עברו לבלי שוב. הנבואה היא כעין נרד יקר עתיק יומן, העומד בריח ובצבע זה אלפי שנים; עוד כיום הזה מלאה כל הארץ מריחו העז. רק מטעם זה – ולא מפני שספרי האפוס של התנ“ך פחותים במעלה – מחבב היהודי והנכרי את ספרי הנביאים במידה אחת. ישעיהו ועמוס הם היחידים, ויצירות הרוח של יחידים, כשהן מתרחקות מרחק של אלפי שנים ממקור העם, הם נעשים בהחלט קנינים משותפים לכל יושבי תבל. אם לנו, היהודים, יש אחיזה כל שהיא באותו הזמן הרחוק ובאותו לשד החיים הפלאי, אשר בארץ יהודה הדלה עשו את אבותינו לגזע כה עשיר, כה מבורך, כה נאצל – אז הולך ונמשך חוט האחוה הזה מן הספרים האנונימיים של התנ”ך. בהם עוד נוזל דם הגזע; פה אתה נמצא מבפנים, ובתור יהודי אתה מתהלך במקום החליפות הזה בלב הולם, בנפש מתחדשת, בדמעה הנאספת פעם בפעם לתוך עיניך. אתה נכנס דרך בן-השער הנחמד, אשר שמו שירת דבורה, ולך ניתן להתהלך ולהתענג כל כך הרבה, עד תום הדרך עם צדקיהו המלך האחרון, אשר עוורו את שתי עיניו. איזו דרך-חיים הזרועה גבורים, הליכות-אנוש כה ברורות, כה חרותות! האם חסרו בימים האלה הנחשלים, המטושטשים, אלה הנוברים במקום שבתם ואחרי חלפם לא יוודע מקומם? הגורל אבה, כי בספרים היקרים שלנו לא יסופר עליהם כל מאומה; כאילו מי שהוא נעלם חזה מראש, כי צאצאי הגזע הזה, אשר יקומו באחרית הימים, יכילו ביניהם המוני המונים כרותי-עלילה, תועי גורל אשר ראשיתם ואחריתם אינן נושאות בד בבד! כאילו למען השאיר להם מופת, חוברו יחד, במקום היצירה של שלושת הספרים הנעלים, רצון ובינה ועלילה. פה אין מוסר השפתים של ספרי הנביאים; המשל המחולל נפלאות עומד כמו חי, האב הקדמון מלמד את דרכיו החצובות בסלעי ארץ יהודה.
עברית
מאתיעקב שטיינברג
א
השפה העברית – במלוא גילויי חייה – הנה בעצם שפת יחידים: הרגל-הדוגמאות ממלא בעברית הרבה פחות את מקום ההשתלמות מאשר בשפות אחרות. שפתנו היא שפה קדומה, ועל כן הדרך להשיג אותה מתאימה בד בבד אל אופן ההשגה שהיה נהוג בימי קדם ביחס אל כל החיים, לאמר, לגשת אל כל דבר ולהבין אותו מראשיתו.
יש שתי סגולות לשפה העברית, השמורות אתה מימי כתבי-הקודש ועד היום הזה. התכונה הראשונה היא הקביעות הבלתי רגילה של המושגים: שפת עבר לא ידעה או לא הספיקה לברוא חליפות לבושים בשביל המלה הבודדה, והיא השאירה כל מלה בכתונת פסים יחידה. סתם מלה בעברית נושאת עליה חותם עתיק; אם היא יצאה ממקום מולדתה אשר בתנ“ך, הסתופפה בגוילים של תקופות שונות ומצאה לה באחרונה מקלט בדף-חפּזון של סופר חדש, גם אז לא נגרע ממנה דבר ולא נוסף לה מאומה. גם במקרה של כפיה, אם עישו אותה ושינו את צורתּה, גם אז עוד נשאר דבר-מה קדמון דבק אל שתים שלש האותיות של המקור. אין מלה אשר ריחה נמר עד תום; המלים העבריות הן בבחינת גרים בכל מקום שהן נמצאות, אתה מדבר אליהן בשפה ברורה של היום האחרון, והן משיבות לך בלשון עלגים לועזית, בשפת השגה מוזרה ונחמדה גם יחד, הרת דורות רחוקים. בכל שפה אחרתּ כל מלה היא בת זמנה, היא נין ונכד ליצור מלים אשר נשכח כבר מן החיים; זאת אשר בעברית – הנה תמיד בת-זקונים, כעין יפהפיה מכושפת אשר עלומיה שמורים אתה כמעט במלוא תומם. יש בזה כעין מעשה נסים, והוא הוא אשר שמר על התנ”ך מטמיעה אטית, בלתי-ניכרת. הספר הגדול אף הוא משול הנהו לעץ השדה: התוכן הוא הגזע והמלים הם העלים. יש אשר יכרת הגזע – בהשתנות הזמנים ובקום דור חדש אשר לא ידע ולא יבין את התוכן אשר נתישן. כזה הוא גורלם של הספרים הנשכחים; עליהם יעלה הכורת. ואולם יש ספרים נטמעים, אשר גזעם חי וקיים ורק מלותיהם משנות את טעמן, מפיגות את ריחן, מצהיבות ונובלות כעלים אשר בשלכת. ספר התנ“ך נשמר מכל חליפות הגורל האלה, יען נכתב בשפה אשר מלותיה חיות חיי עולם; כל מלה עברית בודדה לחיי עצמה, וכל יצור אשר אין לו אחים תאומים חס עליו הטבע פי כמה וכמה מאשר על יצורים אחרים. על כן אפשר להשמיד את המלה העברית, אבל קשה להרכיב אותה ואין כמעט כל יכולת להוסיף לה צביון חדש. כמה דורות עמלו, מימי הקליר ועד ימינו, לצקת את רוחם על המלה העברית ולא עלתה בידם; הם כתבו “מליצה,” רוצה לומר: הם נתכוונו להגיד דבר-מה משלהם, ומלת התנ”ך לא נשמעה והשיחה ניבים עתיקים, משמעות חיים מימים רחוקים. לידי יצירה באו רק המעטים והנבונים, אשר במקום להטיל כפיה על המלים קבלו על עצמם מרות; אלה שיעבדו את הלך נפשם אל הלך החיים הישן-נושן הטבוע במלים העבריות העתיקות. חזור על “ציון הלא תשאלי” של ר' יהודה הלוי ותווכח, כי שם ההצלחה ושם גם המלים המדברות בקולות צלולים; המשורר לא נקב בשיר זה מלים תנכיות, הוא הרגיש את מושגן האמתי, זה שהיה להן מבראשית, בקיצור: הוא השיב למלים את מלוא חייהן אשר היה להן בימי קדם.
המובן שבמלה העברית אינו עלול להשתנות; אבל זה עוד לא מוכיח, כי גם ברוב-בינה אין להפיח חיים חדשים במלים האלה, הדומות ליפהפיות חנוטות. זכור כי לשפה העברית יש עוד סגולה אחת מיוחדת, אשר בגללה היתה שפת התנ"ך למה שהיתה – לשפת כל הדמויות אשר בעולם! בלשון הדקדוק אתה קורא לזה: תכונת הסמיכות של המלים; ואולם בעצם הדבר היא נשמת השפה. בלי אמצעים מוכנים מראש היא ממלאה בעברית את כל התפקידים של שפה בת-משמעת רבת-סבל; ככל שפה חרוצה היא יודעת לדייק, לצמצם וגם ללכת בכל שביל צר אשר יטנה שמה הדמיון. חצר-מות היא העברית מבלעדי הסמיכות; עמה מתחילים בשפה הזאת החיים החדשים, הרעננים יותר מאשר בכל שפה אחרת. זה כל כך מובן: הרעות והאהבה הן חדשות בחיים יותר מכל, הן חדשות יותר מאשר החיים עצמם. מלה עברית בודדה היא ערירה, עקשה, מסבה את עיניה מנגדך כבת-נכר שבויה; ואולם יש אשר תמצא לה אחות – ובן רגע נהפך לבה הקר לטוב. במעוף-עין היא כורתת ברית עם המלה הנצמדתּ אליה, והיא מפּקירה לברית האחוה הזאת את כל יפיה, את כל סודותיה, את כל רחשי האהבה הנבראים מתוך אהבה. שתי המלים חדלות לחיות את חייהן הנבדלים; ביחידות אין להן שוב כל ערך, ואולם בהעלם אחד הן מהוות עולם קטן ומלא. אין עוד צורך בכל אמצעי-העזרה הנדרשים מאת השפה; חפץ הלב הובע עד תום, הדמיון השׂיח לפי תומו יותר מכפי יכולתו. וראה פלא: לפעמים אתה מוצא, במקום הביטוי המצומצם של שתי מלים נסמכות, הרבה יותר מאשר עלה בדעתך להגיד; כי ככה היא האהבה: אתה דורש ממנה מעט והיא נותנת הרבה.
הסתכל ותגלה בשפה העברית סוד של גלגולים אשר אין לו דומה: גזע עברי, מחונן בכשרון חיים אדיר אך לא מאוזן, קטע-נפש כמעט, מחוסר כמה וכמה מידות-יכולת של חיים, גזע קדמון זה נקלט בארץ קטנה ורבת-הדורים, אשר דבר-מה בלתי נתפס עושה אותה למבורכה, לנוה חיים נאצל וצלול, אך בעצם גופה של הארץ הזאת דבר המחסור: אין רוויה, ואין גם מזג אוויר הנוח עד תום, הגורם לאדם את העבודה ואת החגים שיש בהם ממש. והנה הלכו ונוצרו מושגי החיים; סימנם המובהק והמיוחד כמעט היתה הקביעות הבהירה; הרבה מעניני העולם לא מצאו להם זכר ושם בתוך היקף המושגים של הגזע העברי, אבל מה שנברא נברא לזמן ארוך, כפרי רוח של אנשים מוכשרים ומוגבלים גם יחד, אשר כל דבר מצליח בידם רק פעם אחת, כפרי השפעה של ארץ אשר גוניה הולכים וחוזרים, אשר טבעה הוא קבוע וגם יש בו למלא את הלב. וכה רבו הדורות ומושגי חייהם מעטו; הדברים לא נשתנו, אך בגזע צפון דבר-מה בלתי-נתפס, הטבע של הארץ הוא קבוע ודל, אך הוא רומז בלי חשך לנפש, מזכיר כעין נשכחות. דומה, כי הגורל אבה לתת במקום הזה עוד דבר-מה נוסף, ולאט לאט, הוא נוצר, הדבר הזה אשר אין לו שחר ואשר עמים אחרים כמעט לא ידעוהו. הוא התחיל מצירופים: עניני החיים המעטים, הספורים כמעט, דבקו איש אל אחיו; העושק, התובע את חלקו במעט היצהר והדגן של עובד האדמה, נעשה לחמס הצועק אל השמים. המרגוע, אשר ירד מתקופה לתקופה גם על בית-החומר, הפך להיות צדק אשר אין על עפר משלו. האיש לא היה פה ערירי בעניו, הוא לא נושע לבדו; רק עוד אח אחד, והעני והנושע גם שניהם הפכו להיות עניי ארץ או נושעים באלהים. אחרי כן בא ההמשך, זה המשך הצירופים אשר אין לו קץ. כל דבר התחיל ממשיל את חברו, ומתוך השפה הולך ונעלם שם התואר – זה אופן הביטוי שמסתפקים בו העצלים והשבעים. במקומו באה הסמיכות, זו העולה בעמל, הדורשת את אימוץ העין כמו בשעת ירית החץ. זהו דבר אשר לא יאמן כמעט: בכוח של מעלת רוח אחת יתירה – כוח הכשרון לצרף את הדברים – הצליח הגזע העברי לתפוש בתוך היקף חיים צר את מלוא כל העולם, למצוא, לאחד ולכבוש אותו – כיבוש של רוח, כמובן; כמו כן נהיה הפלא הזה גם בחיי השפה העברית: רק הודות לשימוש לשוני אחד – זה של הסמיכות – הפכה השפה הזאת להיות יחידה במינה. דלת אמצעים, עמוסה במלים סגורות וקשות כחלמיש, אנוסה להשתמש בכל פעם במלה מלאה למען כנות שמינית שבשמינית של דבר – היא היתה בבת אחת לשפה מופלאה אשר אין כל נעלם לפניה; תאומי מלותיה המוצמדות חדרו לכל, פתחו את כל השערים; דבר לא נשגב ממנה. למען כבוש את המושגים העצומים חסר לה אמנם החיל הרב של מלים. למען התוודע אל העדין, אל הרחש ואל המעולף חסרו לה אמצעי הרמז, הסלסולים המתוקים של גמר המלים; אבל לעומת זה היא ידעה – בעזרת ההשוואה של סמיכות – לגשת לעצם הדברים, ושם, ליד מקורם של הדברים, לא צריך הרבה בשביל לכבוש או להבין הכל.
ב
השפה העברית אף היא הנה שדה-פעולה, אשר ישוטטו עליו רבים ושונים. כמו בכל מקצועות החיים כן הדבר גם פּה: הענין של חידוש השפה ניתן בגלּוי בידי חקרנים ותמימים, אך מעשה היצירה נעשה במסתרים, בהעלם וכלאחר-יד, ורק בתור יוצא מן הכלל יש שהחידוש נבּרא מתוך הכרח. על זה מוכיחה בנקל שפת הדיבור; זכור ותיזכר, כי כל המלים שאצור בהן דבר-מה מפתיע, כוח נוסף של תאור, של רמז או של חן סתם – כולן מצאו להן מקלט בבדיחה, בפתגם, בשטף-השעשועים של סיפור הבאי. שפתם של אנשי המעלה היא, כידוע, יבשה, שפת הליצנים הנה, להפך, יותר פוחזה ויותר רעננה. הסיבה היא לא בזה שלשון המעשה יש לה יתרון של דיוק; בעצם הדבר אין לך מקום ששם האדם מדייק בדיבורו כמו במושב לצים. שם תשמע את המלים הנמרצות, הכופות במעוף-עין את השומע לצחוק, להאמין, להשתומם. כתב החוזה הוא מכוון ומשעמם, הבדיחה, השגורה בפי העם, היא מדויקת ונחמדה. אפילו הקיצור נחשב בטעות לעבד חרוף של שפת העסקים; הוא, הקיצור הבא ברוב-בינה, הוא יותר מדי גא מתחת את כוחו אגב כפיה. רק בפתגם, בתחום יצירה זה שאין לו אדונים, הוא בוחר להראות את נפלאותיו. ובכן משפת הדיבור אתה לומד את האמת המוזרה, לאמר: לא כל מכוון הנהו גם עיקר; הדבר הזה מתאמת גם בנוגע לחידוש השפה: כל חידוש הנעשה במתכוון אין ערכו מרובה.
טעות היא באופן כזה לחשוב, כי חידוש השפה בא לידי גילוי ביצירת מלים חדשות. גם במובן הרחבת השפה אין העבודה הזאת ממלאה תפקיד גדול ביותר. אם גם נניח, כי עד היום הזה נתחדשו בשפתנו כמה מאות מלים נחוצות וכי בעתיד ירבה מספרן כמה מונים, הרי ברור בכל אופן, כי המלים האלה יישארו כל הימים בבחינת המאסף האחרון לשפה; בתור ילידות חוץ הן מכירות את מקומן ואינן שואפות אל המרכז. בשירה אתה מוצא מלה מחודשה לעתים רחוקות מאוד, בפרוזה הכתובה על פי נוסח – וכאלה הם כתבי הפרוזה ברוב המקרים – אין הכותב נמנע מלהשתמש במלה חדשה, אבל הוא משתדל להבליע אותה, נזהר מלהעמיס עליה כוונה רבה. מלים מחודשות אסורות לבוא בקהל בהמון; אנשים תמימים אך לא-מומחים נסו לבלתי ציית לטעם הטוב, והם השאירו בנידון זה דוגמאות אחדות של כתיבה, והנה הדוגמאות המעטות האלה מכילות בקרבן את כל הנגעים הכתובים בתורת הסגנון; שורה אחת של כתב מפלצת כזה עלולה להבאיש את ריח השפה היקרה לימים רבים.
ועוד דבר: המלים המחודשות, עד כמה שיוצריהן הצליחו בעשיתן, הן שמות של דברים אבל לא כינויי הגדרה בשביל מושגים; כל מלה חדשה מוסיפה לשפה שם ולא תואר. בשביל חיי השפה – רוצה לומר: בשביל חיי הנפש של האדם, אין הבדל גדול, אם כמות השמות שישנה מן המוכן היא גדולה או קטנה; שמות של דברים אינם עיקר בחיים, ואותם אפשר בנקל לחדש ואפליו לקחת אותם בהקפה. ככה אתה רואה, כי גם אלה הכותבים על טהרת הלשון משתמשים בלי היסוס הלב במלה לועזית, המסמנת דבר-חפץ או אפילו מושג מגובש; אחרת היא, כמובן, כשצל-צלו של דבר-מה עיקרי בחיים נתלה על השפתים ובידי השפה אין כוח להביע אותו. אחת היא לך אם תכנה את האוטו מכונית או מוביל, אבל כששמינית שבשמינית של כוונה איננה ניתנת להבעה – אתה מאמץ את דמיונך עד אין קץ; רק מלת הגדרה אחת חסרה לך – ואתה עומד כמו בפני קיר ברזל, דומה לך, כי כל העולם עטה ערפל. למה לא תחדש לפי אחד ממשקלי המלים, למה לא תושיט יד לאוצר המלים של השפות הזרות? אתה לא תעשה את זאת, כי אין ברוחך; דבר מה אומר לך, כי את הכל מותר לקחת מן המוכן, חוץ מן העלילה, חוץ מתביעת הלב. את אלה אתה אנוס ליצור משלך; אין אדם זוקף מעשי זרים על חשבונו, וגם לשפה פיגול הוא הדבר לכנות כל מעשה אשר יעשה; היא היא מביעה כל תנועה וכל מעשה, ובשביל להשיג את זה היא משתמשת במלים הראשונות, במלה אשר נוצרה בבת אחת עם המעשים. רבים מאתנו עודם זוכרים את הרגשת המבוכה, שהיתה נטפלת אל הסופר העברי בשעת כתיבה: הוא צריך היה להגיד “פרוסט,” רוצה לומר – קור המביא לידי קפאון – ובאוצר השפה הדל אין אף זכר למלה מעין זאת; דמיונו הסית אותו לתאר את חזות המלבושים של גבור הסיפור, ובעברית נשארה כשארית מרגיזה רק מלת “מעיל,” מין חפץ-הלבשה בלתי מסומן המסתגל לכל גיל, לכל תקופת שנה, לזכר ולנקבה גם יחד!… העט היה נשמט מבין האצבאות, ורגש מדהים של כלימה היה מטלטל את הסופר בערפו ומרחיק אותו מרחק של ת"ק פרסה מכל תקוה לנצח, מכל יכולת להמשיך. זאת היתה הבושה העזה והמחפירה המצויה אצל בני עניים: העשיר עובר לתומו במלבושיו, אבל אלה פניהם מסמיקים בשעה שפגומים הקישורים על נעליהם. עוד יותר מדאיבה היתה מלאכתם של המתרגמים. הנאמנים שבהם היו יושבים כאיוב באפר כל התקלות ולא היו דוברים דבר; אף פסוק אחד אי-אפשר היה להריק לעברית מבלי שידרש להקיף את הענין, לטשטש את הדברים ולעשות מעשה בדאות. אמנם כן: בשביל לתרגם מלועזית לעברית היה צריך ברוב המקרים לשנות הרבה דברים תכלית שינוי. המתרגמים המסכנים: אף אחד מהם לא ניחש, כי כל החן והעוז של השפה העברית כלולים בזה, שהיא אינה משיחה ברצון מעשיהם של זרים. המתרגמים לא שיערו, כי במקום שהם רואים עניות וחולשה שם קיימים בעצם עושר וגבורה. גם בימינו עוד טועים רבים לחשוב, כי חפץ פלוני או אלמוני אין לו שם מתאים בעברית. לפי ההנחה הזאת יוצא, כי אבותינו הנחילו לנו שפה מצומצמת, מקוטעת, שעלינו להשלים אותה, שפה של קרן זווית שעלינו להוציאה אל המרחב. בקיצור – לשון בלתי מספיקה שעלינו להוסיף לה מלים. הה, שוב אותה האוולת הנצחת, הרואה במלים את חזות-הכל! דרך התשובה אל שפת עבר לא נסללה בשביל זה שאנחנו נכנה את מאכל-חוקנו בשם לחם; שבים אל שפת המורשה בכדי לעבור ממדור-חיים אל מדור חיים ולהאפיל על שאר העולם. שכחו את אשר מספרים לכם על דבר המאור אשר תהווּ, על דבר הגיונות כל העמים אשר ינתנו לכם בעברית: אבותינו היו סגורים בארץ קטנה ואיש לא הבין את שפתם ואף אתם כן, אתם הולכים להצטמצם ולא להתפשט. וככה יהיה לכם גם במובן הדיבר, בעברית זאת, אשר אתם אומרים לקנות לכם לשפה. לדבר עברית – פירושו לשכוח, להכביד עול, לנתק את חוט-השממית של היהודי הנמשך דרך האוויר. שפת אבותיכם היא בשבילכם מיטת-סדום, הרבה כנפים יִדוֹנוּ להיקצץ, אבל – האמינו! – אלה לא היו כנפי נשרים; לא חך אחד ייאלם, אבל הכי תאמרו להביא אִתְּכֶם לעברית את כל הלהג, את כל עשרת הדיבורים הניזונים מגרגר אחד של עלילה? ראו את עלבונם של אלה אשר אינם יכולים לכנות כן בעברית הרבה דברים: האווילים נדים עליהם ראש, אבל בעצם הדבר, הילד, המנסה לכלול עולם מצומצם בתוך שפת-דיבור מצומצמת עד מאוד, הוא הלא מתוה דרך לכולנו; גם לכל הנבונים אשר בקרבנו, גם לכל אלה השבים לעברית בלא-חמדה, ובתואנה, כי העולם בלבם.
ג
אנשים, שכוח דמיונם אינו מרובה, רגילים לראות כל אדם מתבודד כאיש רע ואת כל אדם מתון במעשיו – כאיש אשר יכוּלתו אינה גדולה. קצרי ראות כמו אלה מוציאים גם את דיבת השפה העברית: הם חושבים לה לחטא את התבדלותה, את זה שהיא מצרפת את המושגים באופן מיוחד ומצמצמת אותם על ידי כך יותר מאשר שפות אחרות; הם טועים לחשוב כליקוי גם את הקיצור הנמרץ של השפה העברית, זה הקיצור המציק והמרגיע גם יחד, הגורם לידי כך, שהרבה מן הדברים הקיימים בעולם הזה מוכרחים להסתפק – בתוך היקף החיים של השפה העברית – ברמזים, בחצאי-כינויים. אבל כל הליקויים המדומים האלה הופכים להיות הרגלי אצילות – בשעה שהיד הכותבת עברית מאומנת ובשעה שהאדם המדבר עברית מסתגל לרוח השפה.
כדרך עשרם של עשירים מלידה גם עשרה של השפה העברית נמצא מעבר לקלעים: לא לעין כל, לא ברשות כל פה ממלל וכל עט רושם. זהו רכוש קדומים, משומר, רובו נתון בככרות כסף וזהב ומעוטו במטבעות בני יומם; על כן יש אשר מי שהוא מאספסוף המשפחה נמצא בדוחק גדול, בשעה שהוא צריך לכנות דבר-מה מצרכי יום-יום. אבל מה רב ההון הצפון לכל יודע עברית ברגע של השגה ודמיון! כמובן, מן המוכן אין פה הרבה: גזבר השפה שלנו אינו נוהג לשחר פני עוברים ושבים ולמלא על לא-דבר את כיסיהם במצלצלי כסף וזהב. פעם בפעם אתה מוכרח לשוב אל בית-האוצר ולהוכיח למי שהוא נעלם, כי נאמן אתה, כי לך הטעם וההבחנה, כי הולך אתה לרכוש דברים שיש בהם ממש. החסכון הזה נהוג גם בשפות אחרות: לא כל הבא בא ונוטל מן המכמנים, מן המוכן לעתיד לבוא; אבל בעברית זכות היחיד היא המכריעה. מדת המשפט החמורה של הגזע העברי הקדמון נשמרת פה בכל תוקף: אין מהדרים פני דל. דוק ותמצא, כי הספרות העברית של כל הזמנים – גם הספרות החדשה בכלל – לא עצרה כוח לברוא את הסגנון הבינוני הטוב. תמיד היו במחננו הקטן סופרים בעלי סגנון, אבל תופש עט רגיל היה על פי רוב כמתעתע, כמטשטש את חותם הדור. ועוד זאת: סופר יהודי, אחרון שבאחרונים, כותב בנקל צחות בלשון לועזית, אך סופר עברי, אם איננו ממנין המובחרים, כותב כל ימיו מבלי לדייק, מבלי להגיע לידי מדה בינונית של ביטוי, כל היהודים הם, כפי המקובל, חריפי הבנה, אף-על-פי-כן רובם של הדברים הכתובים עברית נראו כלקויים, כאילו נכתבו ללא-חפץ מתוך רוח רפה או עצלה. האומנם נדברו כל הנבונים אשר בקרבנו לאחוז בעט סופרים זר, ובפינה שלנו, בעברית, נשארו רק הכושלים, המטושטשים? כמובן, הדבר אינו כך. הסיבה היא בזה, שהשימוש בשפה העברית דורש הרבה יותר יכולת, הרבה יותר כשרון מלידה מאשר בשפות אחרות.
גם בזמן הזה, בכל יפי הסגנון המשומר אשר בספרות החדשה, עוד כל סופר עברי הנהו בבחינת יוצר בראשית: לו נותנים שמות וכינויים, ואת מלאכת הצירופים עליו לעשות מתוך הבחנה ראשונה שהיא כולה שּלו. בכל שפה אחרת מלה גוררת מלה, המלה העברית היא בודדה, דורשת בירור והתאמה. כמובן, כוח הזרוע שולט גם פה, ואין לך סופר שאיננו מסוגל להעיז אל פי עטו עדרי עדרים של מלים, אבל מעשה-כתיבה כזה בעברית מעורר על פי רוב בחילה אצל הכותב עצמו. אותה הרגשת התעתועים, שהיתה מצויה לפנים אצל סופרים בעברית ושלא חדלה גם עכשיו, אותו רוח השממון היורד לפעמים על סופר עברי וגורם לו גם בושה, גם זעם, גם רגש תפל שאין לו כל שם: – כל זה אינו מתבאר עד תום בחרוז היאוש של יל"ג: “למי אני עמל?” – דומה שעצם הכתיבה בעברית, כשם שהיא עלולה לגרום עונג וחדוה, כן היא מסוגלה להכות בשממון את הכותב – בן-רגע, בעוד העט נחפז להעלות על הגליון את המלים המעולפות, שאין ברצונן להשיח את הרהורי הלב. אותה ההשגה של העברים הקדמונים, שלא ידעה לדחות את השכר והעונש וקבעה אותם בהעלם אחד עם המעשים – ההשגה הזאת אצורה גם בשפה העברית. הספר העברי נשכח עד מהרה, אם אין כוחו אתו לחיות עידן ועידנים; אין פה חיים נוחים של העולם הזהּ על חשבון השכחה אשר בעולם הבא. הדברים המצוינים אשר נכתבו בעברית נקבעו בכתבי הקודש, בתפילות, בפיוטים, נוצרה בשבילם מסגרת של חיים ארוכים; לדברי כתיבה של מה בכך היה ליהודים תמיד יחס של ביטול. והיחס הזה דן ומכריע גם עכשיו בספרות העברית, ואין לך דבר שצורם את האוזן כמו תהלה מופרזת ביחס ליצירה כתובה עברית; השוה מה שכתבו על פרץ ועל אש באידית לזה שנכתב על אודותיהם בעברית. פה לא היתה המעטת הדמות מצד אחד, או הגברת הדמות מתוך כוונה מצד שני: סיבת הדבר היא בזה, שהמבקר אשר באידית ראּה לפניו כמכריע את החומר ואת שטף הדברים; המבקר העברי, להפך, מתרשם על פי רוב מן השפה, מן הביטוי המעיד על עצם הדברים.
ד
רך הלבב יקוץ עד מהרה בשפה העברית. אבל מי שבא בסודה יאהבנה אהבת נפש, אף על פי שהיא נותנת במסכנות את מלותיה, למרות זה שהיא מפרכת את הדמיון חלף כל צירוף קל של מושגים. היא, השפה אשר יאמר לה כֵלַי ומסוגרת, הופכת להיות נדיבת-לב עד מאוד ביחס לכל דובר אמת; מי שאין לו מה להגיד הדיבור העברי נעשה בפיו צחיח וחסר כל הבעה, אבל מי שיודע דבר-מה מנפשו ורוצה להביע את הדבר הזה – השפה העברית גורמת לו שפע של ביטוי בלתי צפוי. כי זאת היא הסגולה הנעלה ביותר של שפתנו: להיות מדברת בעדה. כשם שהיא מטשטשת עד תום את האחד, אם השגתו מטושטשת מלמפרע, כך היא מבליטה – לפעמים באופן מפליא ביותר – כל סימן קל של אישיות; אנשים בלתי נחשבים, אך נאמני-רוח, עלולים לכתוב בעברית דברים שחותם השלמות עליהם, הדומים דמיון רב לדברי גדולים. במקרה כזה לפניך לא תרמית עינים, כי אם עלילת אמת: אתה קורא משפטים ששפע הביטוי שבהם נובע ממקור עמוק, אבל לשוא תחפש את המעין הזה בנפש האיש הנאמן והצנוע: הוא גרם לעושר הביטוי הזה בלי כונה, הוא רק הערה את מקור השפה.
זה מבליט לפניך עוד גילוי אחד בגילויי החיים של שפתנו: הדיבור המתחיל העברי, זה אשר אין דומה לו לצלילות ולנועם רמזים גם יחד. דבר כזה לא יתכן, כמובן, בשפה רגילה, המודדת מידה כנגד מידה; בפיוט של עמים אחרים זהו חזיון בלתי ידוע כלל; שם רק בחירי הנבחרים יודעים להתחיל בפסוק שכולו זמר וכוונה, המעורר זכר וציפיה. בתחום השירה שלנו הוא מצוי בכל ארבע אמות של יצירה: למאות הם השירים הקלושים בעברית (גם הדברים שבפרוזה) אשר הדיבור המתחיל שלהם מעיד על דבר-מה שהנהו בכוח ולא בפועל; זאת היא השפה המנסה לדבר בעדה ואשר תיאלם דום עד ארגיעה. בספרותנו, מקצה ועד קצה, הדיבור המתחיל הנהו יקר בולט לכל עין: בראשית ברא אלהים; ויהיה בימי שפוט השופטים; איש היה בארץ עוץ; ציון, הלא תשאלי; לא עדת כפירים ולבאים: – כל זה הנהו סוג מיוחד של יופי, מאור פנים של שפה גאיונה המעורר במעוף עין אחד כליון נפש. יש מקומות בכתבי הקודש – במזמורי תהלים בעיקר – במקום שחצאי הפסוקים הקצובים עושים רושם כאילו כל אחד מהם הנהו דיבור מתחיל נאצל; לזה רגילים לקרוא בשם סגנון המליצה. אבל בעצם הדבר כל אותו הילוך הסגנון הנשגב – הפתוס בלשון העמים – הנהו סגולה מיוחדת של שפה המוכנה בכל רגע להשיח דבר-מה בלתי משוער מראש; זאת היא שפה הרווּיה חזיונות חוזים, הספוגה דמיונות העם הנבחר, הצופנת בחובה את רוממות הלשון של ארבעים דור קשי-עורף. מה שנשאר אתנו בתנ“ך זה חלק הביכורים של השפה, אבל עם חתימת הספר הזה לא מצאה השפה העברית את מרגועה. אנחנו משתאים כולנו אל חיי הגזע העברי, אבל מעטים הם אלה אשר הבחינו לראות, כי לשפה העברית גורל אשר ישוה לגורל היהודי, למרות זה אשר היהודי בן זמננו נזור מן השפה הזאת למראית עין. מה סוף סוף פלא החזיון של חיי היהודים? כמובן, לא בזה שמספר אנשים ידועּים מתיחסים על אבותיהם אשר בטלו מן העולם לפני אלפים שנה. גם לא בזה שהאנשים האלה אוחזים במדה ידועה בתכונות ובמעשים, אשר שלשלת רצופה להם והיא ארוכה במאוד מאוד. שרידי גזעים כאלה ישנם בעולם חוץ מהיהודים, ואלה לא מעוררים כל תמהון. מה שמתמיה הוא כוח הגזע של היהודים, אשר הנהו בבחינת מדבר בעדו. לא די בזה שאתה קובע ואומר: היהודים הם בעלי כשרונות; הכשרונות הולכים לתומם, אבל היהודי, כשהוא מקבל השפעה כל-שהיא מתרבות זרה, הוא מתרונן פתאום כשכור מהשגּה, מדמיונות, מהגזמה. האם הוא עושה מעשה לצים, או להפך, הוא נראה לעין העולם כאחד נשגב, יען הוא – היהודי אשר הגורל הדיח אותו ממולדתו בלא עת – מוכרח להתחיל בכל הזדמנות שהיא “דיבור מתחיל” מרומם? ההמשך איננו בא; זאת היא חידה בפני עצמה. אבל מי אשר בדמו תועים אדי יצירה ללא ארשת – בהכרח הוא שלשמע כל חדשה יתנער, יתלהב, יאמין שהגיעה שעת כושר. והנה ראה: כיהודי כן השפה העברית. מה שהיא אצרה בתנ”ך לא השיח את כל חייה: היא חדלה בלא עת להיות שפה מדוברת כשפת עלילה. ובשעה שעלו להבות האש בירושלים הנחרבת היא נאלמה דום, שבויה קדושה בתוך הכתבים הקדושים. זה יצר למענה גורל טרגי, מרומם, אשר הבטיח דבר-מה לעתיד לבוא. זה לא היה קץ, יען כי הדהּ האחרון לא נמוג ביחד עם זעקות הכהנים הנשרפים בבית אלהים השרוף. אחרי כן באו וחלפו דורות, והיא היתה כישנה שנת ציפיה; היא היתה מוכנה להקיץ בכל רגע ולהניע שפתים טהורות, לפרוש את אברותיה עם כל דמיון עז, להקר ניבים צלולים מכל מקור מחשבה. איזה עידן-ועידנים ארוך – מימי רבי ועד הרמב"ם; מימי הקליר ועד יהודה ליב גורדון! היא, השפה העברית, היתה תמיד מזומנת לגמור דבר-מה אשר לא נגמר, עם כל דיבור מתחיל שלה היה מורגש בעליל כי היא היא המדברת בעדה, המאזרת חיל את הצאצאים החלשים, אשר לשונם התנהלה בכבדות. נשמת השפה הזאת, אשר עמדה מהיות באמצע חייה, היתה מסוגלה להתחיל עם כל דור חדש “לכו נרננה;” היא נכונה גם כיום הזה לתת את כל נפשה – ובנפש השפה העברית צפון כוח לא נחקר, כוח הגזע העברי אשר איננו תם.
גם השירה העברית של זמננו ספוגה הדים, רמזים, תעלומות ביטוי שכל קורא מפרש אותן לפי השגתו; השגה חריפה ביותר מסירה בבת אחת את כל החיתולים מעל המלה העברית, דמיון נאצל ביותר מנחש בלא-עמל את שפע הביטוי האצור בתוך צירופי-המושגים אשר במשפט כתוב עברית. לזה קורָא חידוש השפה. הלא אתה רואה בעליל, כי הטובים מבין מחדשי השפה כתבו אמנם בעצמם עברית עשירה במלים, אבל בכל זאת היתה על פי רוב עברית אטומה, מין עברית בת-רגע אשר רק דמות האותיות מעמידה על קיומה; ולהפך – מחיה השפה הנעלה ביותר, ח. נ. ביאליק, לא חידש כמעט בעצמו מלים. חיבת הדור לביאליק תלויה ברובה בטּעם השפה החדש, אשר נתן המשורר הזה בפי הקוראים; וכמעט כל גדולתו של איש העלילה הזה אפשר לסמן במשפט אחד: תחת ידו נמסו אסורי המלה העברית. שים אל לב, כי ביאליק השתמש על פי רוב בצירופי מושגים הלקוחים בצלמם המוכן מתוך התנ“ך; אבל איזו תוצאות נתן שימוש-הגזל הזה? הוא הוציא אסורות מבית השבי ונתן להן חיים ודרור, הוא פתח את המליצה העברית מכל עבריה, זאת המליצה (אמור: צירוף המושגים) אשר היתה סגורה מכל העברים. קח לדוגמא את השיר: “תחזקנה ידיכם;” הוא כולו חיבור חצאי-פסוקים הלקוחים בצורתם מתוך כתבי הקודש, אבל בשיר החיבורי הזה הגיעה ההפלאה למרום מעלתה: זהו מין בקעת יחזקאל אשר כל עצמותיה היבשות קמו יחד לתחיה! אחרי ביאליק עשו רבים ויעשו לעתיד לבוא; בינתים נוסף דבר-מה חדש: יצירת המליצה העברית החדשה, רוצה לומר יצירת צירופים אשר חינם, דבקותם ואמיתם עשויים בעצם על פי דוגמא אידיאלית של מליצה תנ”כית; נוספו ידים מאומנות העושות את המלאכה הדקה הזאת, מלאכה מפליאה, העלולה לעשות את שפתנו לשפה הבחירה, שפה אשר עם היות עשרה גדול לאין ערוך עוד צמצומה הנפלא נשאר כולו בעין.
דת ישראל
מאתיעקב שטיינברג
עוד נער ישראל ואלהיו חינכו ויתן לו לדת אילת אהבים אמיצת פנים. היא לא ביקשה לה כבודה רבה, כי גדלה מילדותה במדבר-קדם, ומשיאי סלעים חשופים למדה את חלומותיה על חסד אלהים ועל טוב האדם. בימי ארושיה לא ידעה כמעט התפנק; בלילות ישימון, לאור כוכבים טהורים ואבירים, דיברה אל חתנה השחום רק דיבורים קצובים אשר מספרם לא עלה על מספר האצבעות בשתי ידיה הנקשות. וזכר השיחות האלה, הקצרות והזכות, הצופנות כתומן בינת ילדות ערבה, שמרה כזכרון אהבה לימים רבים – גם בהיות כלולותיה והיא רעיה נבונה באוהל העם אשר בנגב יהודה. אך כרבות הדאגה כן ירבו גם תפנוקיה, והדת המבכירה, הנלקחת חליפות לשדות מלחמה ולשדות יזרעאל הנזרעים, מבקשת מעתה לנפשה גם מעט נמלצות ותנחומות; לא כילדה פותה מרוך, כי אם כאם-בנים שוחרת-עתיד היא מתענגת לשמוע את סיפור המחמדים על יום השבת, יום בו ינוח גם שור וחמור, יום נבחר בכל ימים הבא ללא כל אות על מצחו הקדוש, כי אין מופת לנבחרים; אך משנה עונג לה מדי תשמע הבל-נדבות על ביתה וארצה, על הסתיו הטוב והמיטיב אשר לא יחדל שנה שנה משלוח שני שליחים נאמנים, את היורה ואת המלקוש, על השנה השביעית ועל שנת החמשים – שנות שמים שתים, צעירה ובכירה, המבכירות לבדן בלב השדות ועובד האדמה צופה אליהן מרחוק ועל סף ביתו.
והנה עברו תקופות, ומחזור גדול של חיים נתלה בשמי הנצחים כקשת מלאת צבעים: הדת הישראלית נשקפת כאחת למול העין הרואה באדמימות נעורים ובתכלת צהרים ובאפרוריות שיבה. היא יפתה בנעוריה מעדיי חוקים מעטים ובנזר הזהב הצר אשר על מצחה, מעשה ללא-חלוף אשר לאל היחיד; פניה נהרו בימי העמידה מחכמה אין דומה לה, חכמת אם ודת אשר עמה אבד לה כמעט בימי רעה, ובחסד גורל, אין דומה לו, קם ויחודש ויהי בין החיים. מי ראה עוד אם כזאת, אשר ניתן לה לראות את המות רק כמסה, לשעשועי דמיון נוראים? האם השכולה תמוג באבלה הכבד או תתעטף ביגונה הערב; אם כה ואם כה – ויום אידה לא ילד דבר-בינה אשר לא היה לעולמים. ואולם הדת אשר בירושלים כרעה אל פחת המות בימי צדקיהו, שכבה כמתעלפת שבעים שנה. נפשה יצאה מקרבה ונדדה כזרה וחולמת על נהר כבר; ובאחד הימים פקחה עיניה, ולנגדה הבן אשר נחשב במתים. הזה יהודה? הוא דומה ואינו דומה; הוא שחום ומהיר-לב כבימי אליהו, אך נפשו מתעקשת ומתרצה חליפות, כאילו בא אל נפשו דבר חדש ולא נשלם. והנה גם הדת הזאת אשר בירושלים, אל אף היותה רק בת שמים, עושה את רוחה ואת מנהגה למען הבן; דבר-מה בא אל נפשה ולא נשלם. היא כמהה בלי הרף, גם מאימת המות אשר ראתה לחינם, רק למען התבונן בו, גם מרוב ערוך את החיים החדשים והזרים אשר לעם יהודה, עם אשר בא במתים ויחי. ברגעי מנוחה, ההולכים ומעטים מדור לדור, היא סחה לנפשה על תחית המתים אשר תקום להיות באחרית כל הימים. הכי נזדככה דאגתה לאי-ערוך והיא נתנה את כל לבה לעתיד? אך מדוע היא מסייגת סייגים לאין ספור, כיראה מפני כל קרוב? עמים עוד יחמדו יפיה, כי עודנה במיטב חלדה; אך כזקנה בלה, אשר לא תתנער משבתה, היא חורזת את כל מעשיה על פתיל אחד, על פתיל גדול ונורא אשר שמו: תורה. הביטו וראו: הנה רוחה עולה ויורד מבעד המסכת הכבדה, הרקומה הלכה ואגדה – כרעוד חזה אשה מבעד השמלה; אך מכל שכניה, צור ויון ורומא, לא יפתנה אף גוי אחד בדממה. נזירה היא מכל חדשות, אוטמת לבה בפני אהב זרים. גורלה לא יצוה לה כזאת, גורל מסכנה אשר הָעוֹגֵב סובב על פתחי ביתה באין מכלים. זקיפי רומא נצבים אל שערי הקודש, ואדוניה, אל הצבאות, לא ישמיע גערה. למה לא תכנע מעט במסתרים, ולו רק כאשה גדולה ועזובה הזוממת מזימת אושר אשר לא יקום לעולמים? אין עמה כזאת; יומם תנחה לפי כוחה את בנה, הוא עמה, הרך ורגז חליפות, המשתבח לאין הכיל, המתפלץ על-נקלה בראש ירושלים הקריה, הרואה לשוא פחדים גדולים. אמנם כן, לבה מלא כל הימים מחשבות על בנה על יחידה; אף רגע לא תרפה ממנו, לא תעזבנו לנפשו למען עמל, או מלחמה או שעשועים. מסביב ירעו עמים בשדות אמונותיהם, סגים ושבים, מגמאים גבולות ומלחכים מעט מיבול אלים זרים; אמם-אמונתם לא תחרד, העם לא ידע בלכתו ובשובו. מדוע חרדה ביהודה? הה, הלזה היה במתים ואמו שבה ותחבקהו מעל סף המות. האם לא תעזבהו גם בלילות, בעתות המרגוע האטומות אשר לעם יהודה; אל ערשו תשב בלאט, שפתיה נעות מפסוקים קצובים ונאוים, החרותים מאז על ספר המורשה, ובידה מנצנצת מחט הקודש: – תפיר-תפיר, תפר-תפר! היא תופרת טלאים, מאחה קרעים, ואצבעותיה לא ידעו לאות; הפוך והפוך בבלויי נושנות: – אולי יחסר הלבוש, תקצר באחד הימים האדרת, תפתח לעין זרים לולאה על חזה הבן המשומר והנמהר גם יחד. אמנם כן, זרים יהלכו עתה לרוב בחוצות ירושלים, ידידים זרים אשר קורָא להם גרי הצדק. אלופי לב כולם, נאצלים מאהבת אמונה חדשה; פיהם מגיד כל היום את צדקת יהודה, אך בעינם עוד יאיר מעט נכר ואדנות הערבים לכל רואה. הם מזילים כסף נדבות מכיסם ואור רקמתיים מכל הליכותיהם. הדת, האם היגעה אשר ביהודה, לא תשים גם אליהם לב; היא לא תטעם גם בקצה לשונה מן החנופה אשר לידידיה, חנופת גרים חסודים המשיחה אף היא לב נכרי, מתפנק, תובע עגבים. מה לה ולעדנת החדשות אשר יזילו הנכרים בקדושים האלה בירושלים? לבה מלא עתה דאגה על צרורותיה ונושנותיה המטולאות, המתגוללים בכל מושבותיה, מקריה ועד כפר, כאשר יהיה עם השכמת יום גולה.
חז"ל
מאתיעקב שטיינברג
זה שמם וזה זכרם לעולם: חז“ל. מלה עשויה כאחת מסתורין ודמות; אחת המלות שבעות הרמזים, הקיימות כמעט רק לצרכי עצמן ואין המשל שולט בהן אלא לסרוגין. שם רבוי זה, שאבותינו עשוהו מלאכת מקשה, האם אינו דומה לצמיד בן שלש חוליות הנתון כעדי תמיד על זרוע ימינה של האומה? אך מהותו מצטיירת בלי משים בדמיונך כאד עליון, דק ושקוף, התלוי לבלי חלוף על ראשה של כנסת ישראל, וחוצץ חציצה כל שהיא בינה ובין רוח התנ”ך הגבוה מכל גבוה; בינה ובין השמים הגלויים, המלמדים בבת אחת לשון בינה אחת לכל יושבי תבל; בינה ובין השאול העליון, כביכול, זה ששמו שכחה או נשיה או עבר, זה המושך אליו בלי הרף מעל אדמות החיים את אבק כל הנשכחות ואת כל המכיתה הדקה והנפסלת אשר לאחרית דברים. והיא עצמה, המלה היקרה והעמומה הזאת, האם אינה בעצם מפת דורות ישראלית, הדומה במעט או בהרבה לאותן המפות לגלילות הארץ שיצאו מידי קדמונים ללא חוק קוים, ללא שעורי שטח, ללא ערכי גבולות ומרחק? באמצע הים, ים התורה הגדול, עיקרו ורובו של עולם; מסביב לו ישכנו לחופיו הרי אישים, כולם כתמי תואר שוים, נקובים בשם ולא במידה, מכונים כולם חכמים על טפח אחד של חיי אומה – כאותן חטיבות הגויים הקדומות, ספק מדינות, ספק גדודי אנוש בלולים, שתוכני ארץ קדמונים היו משכינים אותן על מפותיהם במעגל מסביב לים התיכון. קטנה המפה והיא נשארת מדור לדור כמו שהיא – כולה תגים סתומים וכולה בהירה ומפורשת גם לדור אחרון; רבנו הקדוש אינו מזדקר כנגד העין יותר מאשר רבי חלפתא, ר' טרפון ור' גמליאל הזקנים אינם מעולפים במסורת יותר מאביי ורבא, רבי עקיבא אינו דוחק בזכות גורלו את רב אשי הצרור במתיבתא, אך המסורת, התמה והנאמנה בכל סגולות היהדות, שומרת מכל משמר על המפה האחת והיחידה, וזו פרושה תמיד למשעי, תלויה בכל תקופה בצל הקיר החוצץ ביותר בפני שמש החדשות; הבט והבט בה: לב המפה רענן כשהיה, וקו השוליים הולך סובב בכל שלמותו, כאילו לא נתמעך מעולם כמלוא נימה ולא רמז מעולם להורתו המסורת: עיפתי מהיות פרוש לעין דורות; הבה אתקפל ואהיה מגילה צפונה או גנוזה.
קהל החכמים, הכלולים בנס במרגלית תמימות זו ששמה חז“ל, התכונן לאין ספור במדור הקטן, ומנוחתו שלום. זאת היא דירת עולמים, חתומה ומחותמת, אשר אין כמוה לאבות החכמה והקבלה אשר לעם אחר; מי שנכנס לכאן ויתר מאליו על נדנוד אופי קל שבקלים, ניער מעליו את ניצת החיים האחרונה, זו הלקוחה עם המתים הגדולים אל קבר זכרונם. חוץ מאחד, אלישע בן אבויה, הוא אחר, מין רוכב על חמור. לא תמצאו בכל המנינים העצומים האלה חכם שחכמתו קודמת; היהדות, שהסיחה את בניה החיים מן הטבע, עשתה לרבותיה המתים כמעשה טבע מופלא, קיפלה את הגדולים והקטנים יחד כטיפות ישרות בקילוח אחד של גשם. ידועי שם הם, אבל דרכם בקודש לא תיראה לעין; מבחינה זו, מבחינת הדרך, אשר היא לבדה מרהיבה את עיני החי, עשתה היהדות ככל יכלתה האיומה: שחתה את המוקדם ואת המאוחר של האישיות, והשאירה רק את התוך, את המנה הניתנת לבישול בפרור העם. המסורת לא אבתה לספר על המוקדם, על תפנוקי יצירה ראשונים של תנאים ואמוראים; כמן כן נעלה את דלתה בפני כל מאוחר, לאמר שיהא תנא מן התנאים פושט או לובש צורה. כולם קשורים אליה בטבורם, אבל לא בחוט אהבה, העלול גם להנתק ברבות הימים, כי אם בחוט הדת אשר בני עש לא יכרסמוהו ברוב תאוה; מלבד שנים או שלשה, כעין ר' שמעון בר יוחאי או חוני המעגל, דמויות גנובות ע”י המסורת מבית הגנזים הקטן של הדמיון היהודי, כולם תלויים בלי נוע על חוטיהם הדקים, כחנוטים חניטת נצח ביד אלוהית אכזריה, אשר לא תדע חנות לב אדם בקטנות. הרואה נרתע מתמהון ויגון בפני המחזה הזה – בית גנזים לאישים נזכרים אשר בעליו לא השאיר בו כל תנועה, הוא הסימן האחרון לחיי דמיון, ולעומת זאת השכין בו עד תום את חוק המוות, לאמר: יסודות נפרדים שיש בכוחם להפרות במסתרים. מה רב ההבדל בין מדור אפלולי זה, שמעולם לא הציצה לתוכו כראוי עינם של נשים וטף ועינם הנבונה של שוטי הדמיון, ובין אולמי המורשה אשר בכתבי הקודש, החמודים מאור ומרווחה ומקישוטי קדומים! אשר באו שמה, לתעודה ולזכרון גם יחד, הביאו עמם גם את כל טוּב חייהם, גבור את גבורתו ודל את ערמתו; הם לבושים לעורם כתונת דורם ועל בשרם למעלה תתנפנף אדרת אופים; באור הנשגבות הרב אשר מסביב יתוארו גם שריריהם וקווצותיהם וכל נדנוד עפעפיהם; גם הקטן אשר ביניהם נשען אל הקיר הקדוש רק כמבקש מנוח לעת מצוא, עד אשר ייטב לו לשוב אל מחול המחנים הנאלם והחי אשר שמו – עבר אומה; דוד מלך ישראל, בן השבעים, עולפה תחת בגדיו על ערש הזקנה, אך ברחבי אולמו, אשר הוקצה למענו, נעות ונדות כל דמויות חלדו, מדמות העלם עם חלוקי האבנים עד תואר הגבר הנכון והמתעוול, הלוטש עין אל לבנת הבשר הגנובה אשר לאשה זרה ונאוה. ולעומת כל אלה, אולמים ומגדלים למיניהם אשר יענו זה לזה הדי חיים לא יתמו, חדר הקבלה אשר ליהדות, הצר ואינו צפוף, המכיל בנס המון אישים ללא דמות הגוף, מין בית קברות עליון של אומה אשר לא ילא לבלוע מתים ענווים ופלאים, הנמנעים מתבוע לעצמם מקום אשר ייטב להם ואשר ישפוק להם! גם רבנו הקדוש נח מנוחה ללא ממשות, ללא בליטת נשימה, ללא רמז חניה ממלוא כל חייו – והוא יסד את היכל המשנה ברוב תכונה, במחצבות סגנונו הלמו בשעתם פטישי יצירה אדירים; על כסא מחשבתו, מקום המשפט למסורת כל הדורות אשר קדמו לפניו, הוא ישב רם על כל רמים, וכבוד ותחרות ויגיעה עשו לו מסביב כבוּדה רבה; ולעת קיצו עלתה שוועתו לאין חקר מכאב, מגבורה נואשת ומתפלות אנוש! אף הוא כאחד המתים הריקים אשר לקבלה, תא דונג צהוב וקט הצופן בקרבו את טיפת הדבש. לחנם תצמיד אליו עינים שוקקות – הוא לא ינוע ולא יזוע; נחיריו הטהורות כשני אלמוגים קרים בים הקרוש, עיניו החתומות כשני ארונות לא נפתחים מקדמות ימי עולם, בטרם יחולל עם והדמיון טרם יהיה בארץ להחיות מתים גבורים ולדובב את הזכרון.
בעבותות התנ"ך
מאתיעקב שטיינברג
א
בים הנצחים יש שרטון פלאים אחד ושמו התנ“ך. נשמות עמים, כנשרים טסים או כצפרים עפות, יבואו אליו לעתים למען בקש על אדמתו התמה את התעלומות הקדושות המזכות את החיים; ואולם יש עוף אחד פלאי המקנן שם כל הימים: זאת היא הנפש הנמהרה של עם ישראל הדוגרת באי התמיד את כל עתידותיה. ואף היא, פרועת האבר וקֵרחת הנוצות, יש אשר תמאס פתאום באדמה האיומה והקדושה, הרעננה ללא גשם חדשות; אז תעש את כנפיה לרוח צח, הבא מאפסי המערב, תרחיק נדוד ללב ימים גדולים, תחוג חוגים כמלוא ת”ק פרסא – ופתאום יתעורר הסער הקדמוני ויטלטלנה טלטלת חפּזון אל שרטון הקסמים. שמה, אל בין עשבי-אל טלולים, יצנחו הכנפים הלאות והמקור הרעב והמשחת מזעף יתעלם על פני מנוחות-קדומים אשר אין משלן במלוא תבל. הס! נשמת-עם עתיקה מחליפה כוחות לא-כוחות, מחדשת נעורים לא-נעורים.
מעופי-בינים עף הרוח היהודי – לראשונה על פני הימים הקרושים של התלמוד ולאחרונה על פני ימי התכלת של תרבות אירופה, אבל כל אלה היו רק נדודים בלי מטרה מולכת. כל נציבי התקופות, כביכול, ששלטו מאז ומעולם על היהודים, לא קיימו את שלטונם אלא במאמר המלך-התנ“ך. גם העריץ שבכולם – התלמוד-הפחה אשר מעבר הנהר וכל סגניו-המדרשים – היה קובע בראש כל גזירת הלכה פסוק מן התורה, ובראש כל צדקת-אגדה – בדל-שיר מן הנביאים או זנב-סיפור מן הכתובים, וכאור הנוגע בכל רחבי הצל ובכל שבריו – כן נגע התנ”ך, בכל ספרות גדולה ומוזרה שהקימו אבותינו: פסוקי התנך, בכתבם הקיטע ובלשונם הכבושה, נשתזרו לתוך שטיחי הצבעונין של תקופת ספרד היהודית-ערבית, וגם בתחום ה“זוהר” וכל צאצאיו – אותה ספרות פלאית וסתומה שהקורא צולל לתוכה כמו לתוך מי מצולה ירוקים – גם שם היו גרגרי הלשם הקטנים, פצולים ממצבת התנ“ך, נקודות אור יחידות שהשפיעו על ערפלי הכתב הכבדים זכות מופלאה של אגדות רזים. אך הנה נבקע בסוף הדורות החיץ אשר ממערב, והרוח הישראלי נמשך לקראת ספרות. אשף אחד קטן – הרמבמ”ן מדסוי – קם והחליק באצבעותיו הדקות על פני גוילי הקודש, וכל מאסף תלמידיו הלך וכתב את שיריו ואת מחקריו בלשון נמלצה ואיומה, זו הלשון היחידה בעולם שלא נבנתה ולא נתקיימה אלא בזכות ספר אחד.
וכשהגיעה שעתה של הספרות העברית החדשה – לא בא שנוי נצורות במזל הזמנים: הספרים הכתובים עברית השיחו את פי העם, ספר ספר לפי מדרגתו, אבל כולם יחד היו בבחינת זרם חולף ולא בבחינת מעין. פחיתות-גורל זו של הספרות החדשה אינה טבועה כלל במהות הספרים; הגורם לה הוא הרוח היהודי שהוציא כבר בימי חלדו את אהבתו הראשונה. העם המתחכם הזה, המרבה עגבים על כל תעלולי האנושיות, שומר בחדר נפשו מעין אמון-פתאים לכתבי הקודש. לפעמים הוא מכזב מתוך יקר-אהבה ומכנה את תמצית-חייו בשם דת; אבל בכל שעת מבחן הוא מגלה את אות האמת של האוהב הגדול: הוא אינו מעריץ שום דבר הערצה שלמה. כאן הוא הבדל הקסם שבין ספרות גויים ובין ספרות יהודים. שרשרת דלה של ספרי אומה, אשר טבעתה הראשונה הם שירי עם, היא בבחינת מושכל ראשון של חיים; ספרותנו, אם גם תיף ותעצם עד בלי די, תישאר כל ימיה כלי שני. המעטת דמות זו היא הגורמת לספרותנו הפסקות, ירידות-פתאום, נפילת חלקים. בשביל ספרותנו לא נברא אותו המשך-תמיד המשמש הבדל, כביכול, בין חיים ראשונים ובין חיי גלגולים. הספרות העברית היא גלגול בין גלגולים מן התנ"ך; היהודים הם עם-גלגולים רחוק מכל בניהם של העברים הקדמונים: – עם יהודים זה חי כל ימיו בנפוצות – לעתים יקרות ערך ולעתים נמבזות עד לאין ערוך; ספרות יהודית זאת תחיה אף היא עד עת קץ בדמות שברים, טובים או רעים.
המסורת של כתבי הקודש עלולה להעלות מתהום הנשיה של היצירה היהודית רק את הספר הבודד לפי היופי של התנ"ך: בצמצום ובשירה, שרטון הבּיבּליה הוא ארץ מוצנעת בלב ימים נשכחים, וטבעה, כטבע כל ארץ, משפיע לטוב על סופריה רק באופן מיוחד. יש בעולם מין כתיבה מופלאה – תמה ועזה ומפורשת גם יחד; בכל דף מן התורה והנביאים והכתובים אתה מוצא אם מעט ואם הרבה מן הכתיבה הנשגבה הזאת, המאריכה ימים בשל עוזה ושומרת את טעמה בכל תמימותה. ממנה מתפתלת דרך צרה אל שיא עברי חדש: אל הספר הבודד שכולו צירוף אחד נבדל.
ב
רוח התנ“ך, אותה תפיסת עולם שכולה אמת וכולה דמיון, חלפה לבלי שוב; מבחינה זו משולה כנסת ישראל לכוכב עתיק שהשיר את אורו לפני תקופות מאליפות: הוא גופו אינו אלא עצם כהה ומעובה, אך דמות נגהו תלויה עדיין בנס במרחקי העתים. זכרון האחוה האחרון, המקשר את היהודים אל התנ”ך, נובע ממעין קטן יותר; זאת היא האמת הלאומית השמורה בעשרים וארבעת הספרים העתיקים. עמים רבים, ראשונים ואחרונים, השיחו ברוב תשואות את חייהם, אבל לא זכו להראות את נפשם לעיני תבל; רק עם יון במערב – במקצת גם עם רומא – ועם יהודה במזרח חוננו בעווית גאונית זו שידעה לשלוף נפש אומה מנרתיקה ולגלותה כמו שהיא, בכל מחסוריה התפלים ובכל מאווייה המבישים. אין זה הבדל בין כוח לכוח ובין לבוש ספרות אחד לשני; אלופי הבבלים הטעימו עד בלי די את חוקיהם הישרים, אצילי הערבים והפרסים הלעיטו את שיריהם מליצה וחן. גם המוסר, המזיל את ריר הנפש, וגם התחנון הבוקע ממעמקים – שנים אלה אינם עושים עדיין את האמת האחת והתמה של חיי אומה; היהדות של ימי הבינים רבצה כאבן ויראת השמים שלה ירדה עליה כדלף סגריר; יש בעולם כמה שבטים מצוקי-דת והם בדלים ומסוגרים שבעתים, ויש בעולם ספרות לא אחת המלאה שיח והי ואינה מראה אלא פרצוף עמה השטוף דמעות.
ספר הספרים הוא מראה-המראות לנפש עם סוררה – זאת נפש עם יהודה אשר נכלאה בעלומיה בין הרי חלמיש קרחים ובין נשגבות-אמונה חשופות. העם הזה, הקטן והתם, הלך אחרי אוהב גדול ונורא, אחרי יהוה האל אשר בא להדביר תחת רגליו את מלוא הארץ. ברית האהבים מלאה כל הימים קנאות וגעגועים סוררים; העדה הקטנה, שזופת שמש וצנומה כבת מזרח חרופה, עבדה בחיים הגלויים את אדמת עמקיה הצרים ורעתה צאנה על צלעות הגבעות; ואולם ליד אח הבית, הוא אח האמונה, נגלו במסתרים חיי תאוה מתוקים ומרים. יד האל לטפה, כביכול, את הכנענית דקת הגזרה ויצקה לתוך הגוף השחום והרזה מאוויים עזים ואיומים; פי האל לאט על פי היפהפיה הנאלמת רכות ואיומות; והיא, נשכחה מאדם ומעמים, עשתה את עצמה מדרס-תאוה לחליפות אהבה עצומה. הס! כל המוראים הקדושים האלה חרותים בכתבי הקודש. עם יהודה לא יצר למעט אנשיו את שריון הברזל של המדינה; לבוש השלטון של הארץ היה רק אדרת בד דקה, שבלתה על נקלה מרוח הצפון הבא מאשור ומרוח הדרום הבא ממצרים; ואולם נפש העם הזה נתקיימה כולה בחסד אחד, כולה היתה קשורה עד תום לגורל קנא אחד. על כן לקוי בתנ“ך סדר המאורעות; חליפות העתים נרשמו בספרנו הראשון ביד שכֵחה המתעלפת מאהבה או מקנאה או מכליון נפש; לעומת זה יתנו שם את חליפותיהם המון חיי נשמה, נעלים מעלילות גבורה של עמים ועצומים לאין ערוך מצבא התעלומות של נפש יחיד. אמנם כן, השרירות השלוה נעדרת שם, מחוגת דברי הימים אינה עוברת בקו ישר – אין חכמת היסטוריה לישראל, אומרים חכמי הגויים; אבל תלאות האופי של העם מתוארות שם בכל בושת מערומיהן. דמות העם היא כאן כדמות היחיד – מאושרה ואומללה, ערמומית ופותה; תהפוכות התשוקה והחרפה יצרו כאן לא את אֲפֵר החלקות של היסטוריה רגילה, כי אם את ריבות הנביאים, תחנוני התהלים ותמימות הכתובים – כולם יחד אמיתיים כמשחק, מפליאים לספר כדרמה, משלימים האחד את השני כחלקי רומן. כי על כן ספר התנ”ך הוא אחד יחיד בעולם – הוא רומן אלוהי.
התגלות אלוהית זו של האופי הלאומי לא נשתנתה בישראל. המזל עשה זר את מעשהו: רק לאחר החורבן נהיה עם יהודה ככל המון הגויים ספיחי האנושיות, המתיחשים בתבל לפי קורותיהם ולא לפי נפשם. מסך הדרמה ירד, ובמת המשחק הפכה כבר בימי רבנו הקדוש בית משפחה רגיל שכל סמל אינו חופף על כליו. המשנה, זרועת האור, אינה יכולה ללמד על יהודי זמנה אלא את שיעור חייהם ואת תבנית מעמדם; התלמוד, נהר עקלתון, סובב שפעת יהודים בת בלי שם; בימי הגאונים היהודי הוא כמסתיר כל פניו מן ההיסטוריה, ורק סופת הצלבנים מרימה בעים את הצעיף ומתגלה פרצוף מעונה המפיק אימה וגבורה. אחרי כן ניתכות בערבוביה המון תקופות שמד ובושת, כערבוב ברד וסגריר, ואולם מידת הראיה אינה כאן בגדר שימוש: רק האוזן עלולה מעכשיו להבחין בפזורי ישראל לפי קול השוד ולפי אנקת הטבוחים. והנה אפסו ימי הבינים, על כל עמל האמונה ועמל המלכויות; כעין ילדות חדשה באה לעולם, וגם בישראל, עם תחילת הספרות החדשה, נראו ניצני משחק; ואולם זה היה משחק ידים ולא משחק נפש. דמות האופי של היהודי, אשר הגורל הריץ אותה במשך אלפים שנה בין שתי שורות של מענים, חשכה מצער, צבתה מבכי, נחרשה מערמה; אך ברוב הספרים העברים דמות זו היא בבחינה משוערת מאליה, לטובה או לרעה. במקצת מהם היהודי הוא חטוב-אופי כאחיו הקדמון בימי הנביאים, וברובם הוא רגיל-אופי כשכנו מבני הגויים. כחש זה, שמקורו בהרגל ערמה או בהרגל בושה של היהודי, יסתלק מן הספרות העברית רק לאחר שתתאזר בגבורות התנ"ך – להרים את מסך האופי הישראלי ולגלות את במת המשחק החבויה מאחורי המסך הכבד הזה.
אישים מן החומש
מאתיעקב שטיינברג
במקום נודע-בשם ובתיאטרון פלוני-אלמוני העלו משחקים עברים על הבמה חזיון, אשר הנפשות העושות בו הן אישים מן החומש. ככל חזיון תיאטרלי היה גם פה איש אחד גבור, אולם הפעם היה זה האיש יעקב, האב האחרון לשלשת האבות; כבכל מחזה-עלילה נגולה גם פה אהבת גבר ואשה, אולם הפעם היתה זאת אהבת יעקב ורחל, זאת האהבה התמימה והגדולה אשר הנה ראשונה במעלה בכל כתבי הקודש. על במת החזיון דרך, כרגיל, גם גבור שני, התהלכו גם אנשי בינים; כל אלה הזעיקו את חייהם הקדמונים החוצה בקול רם ובתנועה רבה ומוראה, קהל הרואים נלכד, כרגיל, בשחיתות המשחק והאמין אם מעט ואם הרבה למראה עיניו. ואולם קרוב לשער, כי בשעת המשחק נוכחו גם רבים למודי-חומש, ואלה התעיבו מעט בלבבם פנימה את הדבר הנראה; ואולי נמצאו בין יודעי החומש מתי-מספר אשר נישאו בדמיונם מפה והלאה, ואלה תארו לנפשם אישים וחזיונות אשר לא שערו מחבר המחזה ומשחקיו גם יחד.
יעקב – האחרון לאבות והראשון ביניהם לתואר-מציאות ולאמת-מורשה. מראשית ימיו הוא מסמל בגורל ובתכונות את כל סגולות צאצאיו, עד דור אחרון: – את הסבל המתפאר, את הערמה המושיעה, את ההזיה המרחיקה עד לשמי שמים. הוא חדל להיות אלם-נפש ברגע גיחו מרחם; בבחרותו הא תם וחורש מזימות כאחד, יום אחד הוא עושה בצדיה מצוה מבישה של אם-אשה, ומשנהו, כשהוא לן בשדה על אבן הבדידות, הוא חולם חלומות אדירים, כאיש אשר נפשו הגדולה מופיעה אליו בעצמו רק במראה ובחידות. וכך הוא כל ימי חייו: איש-נצורות בכל דרך-חדשה, בכל רגש, בכל זמן התוכן עלילות למרחוק; לעומת זה דרושה לו עד-מאוד הטובה בחיים, הוא מתאונן, מתאבל ושמח יותר מכל בגלל נחת-משפחה. בכל חייו הארוכים אין מעשה מכוּון ליפעה או לעזר-זרים, אין תאוה לנקמה או למשפט-חרב, ככל הדברים העזים והחמודים אשר נקרו בחיי אב-רם, זה האב המשותף לעכו"ם ולעברים גם יחד; יעקב בא בהמון רגשות רק בסוד בני משפחתו. הוא חרד על רוב בניו – לא כאברהם השולח את נערו יחידו אל מלחמת האמונה, לא כיצחק הנפרד בדברים מעטים משני בניו גם יחד; הוא מרבה תואנות וסולח בנקל, יותר ממשפט ומגאוה הוא נוצר את האהבה ואת הרחמים. בחרות לו דבר – עומדת לו כהרף עין צדקתו לעדה, בבוא עליו נסיונות – הוא מוכן לחכות עד יעבור זעם או לפייס בכל מחיר. לעת זקנה, בהגיעו למצרים, הוא מבכר את יוסף על רוב-גדלו; גדולת זרים ותפארתם מעוררות בו באחרית ימיו רגש מעורב בתמהון והכנעה, כמו אצל זקנים אשר חייהם עברו ללא די-עלילה. ואולם בימי העמידה, בעודנו עושה לביתו, אינו נראה כאיש המכבד ללא לב ולב את המון המעשה ואת כשרון המעשה אשר אצל זרים. ככה הוא עושה אצל לבן – זה האב הארמי, התמים יותר מאשר בדו עליו בסוף הדורות. לבן אינו מחשב ביותר את דברי עצמו ואת עשרו; הוא רך המזג כמעט, לבו טוב עליו ועל אחרים, שבע-רצון כשהדברים הולכים במהלכם עד אין-קץ. הוא משכיל אל אנשים יותר מאשר יעקב בן-הדרום, אוהב את השלום ושמח למצוא באורחו בן-משק-בית לאורך ימים, אף כי הלזה עולה לו במחיר רב ובמדנים לא מעטים; הוא נראה כנחשב בעיני אנשי מקומו, ואולם בקרב בני משפחתו הוא רק אב טוב-לב ולא יותר. את תלונת בניו על יעקב הוא שומע מקץ עשרים שנה, לב בנותיו סר מאחריו בלי משים, על לא-דבר. מדי רדפו אחריהן – הוא עומד נגדן פנים אל פנים נכבד, ולא כאב זועם, לא כנוטר נקמה; לאה, השנואה והטורחת כל ימיה, אינה מבינה לצדקו ולכבודו, כדרך אשה המרשיעה על-נקלה; רחל, הנאוה והגאיונה כמעט, אף משקרת לאביה נשוא-הפנים, המטה בלי משים אוזן אל אמרות חונף ושלום. רגע אחד עוד לבן מתפאר במתכבד: “יש לאל ידי;” אך למחרת, אחרי זבח וברכות ונשיקות, שב לבן למקומו ללא תרפים וללא נצחון. שם, בארם הטובה מכנען, הוא נעשה אב לעם לא-עם, אשר לא גידל אלהים אדירים; יעקב הולך לדרכו, לגור בארץ מגורי אביו על נשיו וטפו ורכושו. בדרך מתה רחל, אחרי כן מחריד אותו מקרה אחר: בניו מכים עיר חולה; המקרה השלישי, דבר-העלם יוסף, כאילו מבליט את פניו הקודרים מיגון ומפגעי משפחה. מה מובן הוא ומה רגיל; אבותיו לא ידעו יגון, הוא ידע לבכות בימי עלומיו, הוא מדבר כנאנח לעת זקנה. הוא מעורר רחמים כאיש אשר גבהות-עבר אינה חופפת עליו; בארות לא חפר, עם רועים לא בא בריב. ועוד מעט והנה הקץ המנחם והבלתי-נשגב: אב זקן החוסה בהדרת בן; יעקב הולך למות והוא מברך, ידו מגששת על ראש אפרים – הנכד הרענן של רחל הנאוה. עוד מעט, באסוף אב זקן ורגיל את רגליו, תבוא עלטה לדורות, יבואו המון בנים ידועים רק כפרים ורבים; ואולם לרגע קט מופיעה התפארת הגדולה של החיים הגדולים: הלא היא האהבה. יעקב, בן מאה וארבעים ושבע, מתחזק ומדבר בארשת גברים: “ואני” בלי רמוז לחליפות-עבר אחרות הוא מספר לניצבים עליו, כי מתה עליו רחל בדרך. לא אם הבנים, כי אם רחל האהובה; לא אחת הנשים, כי אם אשת-האיש היפה, הקרובה ללבו, הרעננה בחיים ובזכרון. מיום מותה עברו כחמשים, כשמונים שנה; אך כל אלה כימים אחדים, כצללים ארוכים על תור-אבל אחד. הרגעים ספורים, וחוק קדומים הוא לאב-עמים כי יצוה על בניו כי יזכיר להם את ברית אלהיהם; אולם יעקב מתאפק ומעלה על שפתותיו את יגון רחל: “בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל.” וידוי כביר לאהבה, אהבת בעל ואשה; אהבת אמונים, אהבה ללא-חלוף, אהבה המרוה את החיים ואת הקברים גם יחד.
תפילות
מאתיעקב שטיינברג
בפרדס הדת של בית ישראל עוד תשבע העין לראות – הגזעים הרחבים, הפתלתולים מזקנה, נושאים בתוך קליפתם המלאה בעין חותם-אלף; מקרוב אתה מתבונן והנה זאת הקצפה בת הדורות, אשר העלו בהבל פיהם פוסקי הלכות ראשונים ואחרונים; התרחק מעט ויהיה דומה לך, כי אוהבים נוגים או נלהבים חרתו פה את שמותיהם בתוך מצבת העצים השמורים האלה. אתה מתהלך בגן, המתעבה חליפות, ומתחת לרגליך אדמת-נתיבה חשופה, כאילו אין פה מפל-רקב לעצים ולשיחים ולגבעולי הארץ; מעל לראשך, בקצה אמיר, תלוי פה ושם, אחד לבדו, פרי צהבהב, שרוע, רזה, ואין לדעת אם זה פרי בוסר או פרי-זקונים אשר לא יצלח. עוד לא מצאת פה נחת-גנים, אך המראה עוד רב: הנה עץ-חוק בוקע ועולה ישר כתמר, כותרתו סוככת באור מרומים נעלה, ופריו כמוס או מדומה בתוך נוגה-תכלת מתמוגג; והנה גפן-הלכה הסורחת את דליותיה אל מקום לא-לה, שריגיה הלבינו מתוך נפתולי-סרק פרועים והיא נראית כולה כהמון שחיפי-רגלים של עכביש קדומים; פה רובץ תחתיו בירק עולמים שיח-השבת, שם ניצבים קודרים ברושי-החג הגבוהים והאטומים, אשר כאילו אין להם דבר עם החיים אשר מסביב; מקרוב ומרחוק עולים כשטיח-מרמס עשבי-המצוות האפורים, ועל כל מדרך כף רגל צצים פרחי-פרחים של תפילות.
מה נאוו לצבעם פרחי התפילות האלה. הנה תחינות-לב רכות ותאמי-דמות, אלה נאמרות בלילות-שחור בקול שיח חרישי ודומות לפרחי הלובן והתכלת העולים ליד מצולת נהר אפלה; זאת תפילת-תאומים הומיה, אשר החזן יתן בה עוז והמתפללים יענו בענוה, כה דומה היא לציץ “אמנון ותמר” אשר פרח מאהבת אלהים וישראל; הנה פזמוני-השמע הרוממים והמוזרים, אשר מלותיהם כה הדורות וכה קרות והם משולים לשושני הסתיו אשר אין להן ריח, ולעומתם – הלחישות הבאות ברוח-פה קלה, דומות לפרחי “זכריני” צנועים; ריח געגועים נודף מן התפילות התמימות, אשר מלותיהן שוקקות בהמון רב האחת אחרי השניה, כציצי-בר המכסים כרי-שדה רחבים; וכעין כריזנתימות אשר צבע-הוד להן צהבהב-לבנבן וקצות עליהן כפופים כלפי מטה מהתעדן ומרוך, הן תפילות החג הגדולות, אשר די באחת מהן לפאר את השולחן אשר לפני אלהים, ואחריהן – צבא ברכות אשר לא יבואו במספר; אמירות-בוקר שגורות ופשוטות מכל עדי, תחינות-ערב נוגות אשר לשונן תזל במנוחה, תפילות אשר אין להן זמן קבוע ואשר הנפש תשתרע עליהן כעל כר פרחים, זמירות ותשבחות אשר גון להן וריח ואשר בכל זמן ועידן טוב לחנות בהן את פני אלהים, הלא הוא אלהים אהוב העולם, אשר טוב לזרוק לו פעם בפעם אגודות פרחים בעד חלוני רקיעיו.
אוי לכן תפילות ישראל כי לחך אתכן הקהל! אהבת יגון היתה בין האל הגדול והנורא ובין העדה הקטנה והנלבבה, ועל כן חמרמרו כל אותות הברית אשר ביניהם: התורה הצרופה הפכה להיות נשמעת בלזות-קסמים של אלהון רַגָז; החוקים והמצוות נהיו לערב-רב אחד עם המון הלכות מטורפות, אלה אשר פי-אלים ימטיר אותן בעתות לאין חפץ; והתפילות, אף כי המו בקרבן לב נכסף ונפש כלה, נשמעו כזעקות-חונף או כתחנוני-מזימה. מה הויה בכן, תחינות-הזמר? אין זאת, כי האומה הקטנה, אשר נטל עליה להיות אהובת אל גדול, עִשְתָה את תפילותיה רק למענה, רק למען היותה יחידה, נדרשת, מוּצאת לפני אלהים; כאשת-אהבים ללא-בינות העתירה האומה הזאת השכם והערב את כל תפילותיה, אשר גם אחת מהן, בצאתה מנפש אדם בפנת סתר, די בה לפתוח שער שמים. הרעה הנה נהיתה: כעין הרמון-תפלות לנו, אבל לשוא ניגע למצוא אף תפילה אחת אשר שמרה את כל ההגות וכל חידות הרחמים; הן כולן הפכו להיות להג-קודש. הנה ניצב אחד מבני העם ולוחש “תפילה זכה:” ראשו מסתתר בתוך כיפת הטלית, עטרת הכסף חוצצת בהדר בין עושה-התפילה ובין שאר כל העולם. האם נתרחש הפלא ויהודי קם לבקש מנפשו, יחידי, נשכח, מבין רק בלבבו ובאלהים? לא; המלחמה הגדולה, אשר חציה תהילות וחניתותיה תחינות, עוד טרם תתחיל; הלזה, המתיחד בקרב המחנה, רק לוטש את כליו לפני פרוץ הקרב.
גשם
מאתיעקב שטיינברג
לגשם הַמְרַוָה יש בכתבי הקודש מקומות-זכר רבים עד-מאוד. בכל מקום שהוא נזכר שם נדבּר בתאוה עזה, בברכה או בקללה, בגעגועים או בקול המון-גיל; בצריח הקדוש, בן עשרים וארבעת המגדלים, יתעורר הכל לחיים ברגע אשר ייזכר הגשם. לקול דפקו מתנערים המחוקקים הנעלמים של התורה והנביאים מתוך עפר-הזהב של הפיוט הקדמוני, ואף אלהים בעצמו, כביכול, חדל לרגע להיות אל-עולם ושב לדמות יהוה השולט בגשם, כראש אלהי היונים השולט ברעם. מתוך רשת הפלגים, הניתכים משמים, נשקפת שוב ארץ יהודה ואפרים כנחלה אחת קטנה, אשר יהוה אדוניה יושב בקצה, בטירת ההר אשר בחורב, ועינו פקוחה על נחלתו מראשית השנה ועד אחרית השנה; האריסים, עם-נער ופלאי, משוטטים ערומים מגורלם הכבד ויחפים מסד הברזל של הדת.
הגשם יורד בארץ הקטנה הזאת בהמון ובתשואות ובנדבה רבה; הוא מהווה פה את ראש כל הסמלים, כי מדן ועד באר שבע אין מראה וכוח אשר יסמל כמוהו את השפע ואת הטובה העומדת לעד. העינים נפקחות לרווחה לראותו, וכאשר ירבה לרדת ירחש בכל לב לחש-רזים; גשם הולך וגשם בא, והאיש הרואה בעבים רבים ידמה בלי-דעת, כי פני סלעים ימוגו לעפר וּמעט או הרבה מן הצחיח אשר בארץ יגרע לעולם. בחורף נולד הדמיון הזה, בקיץ הוא הולך למות; זה מחזור עולמים של צלם אחד, אשר מדי שנה תהיה ראשיתו געגועים ותקותו ואחריתו תהיה יגון ודממה. בארצות הצפון האביב הוא הבורא חליפות לדמיון; השמים מיטהרים שם בלי-משים לתכלת אין-דומה-לה, מצע הדשאים משתטח בחפזון, בן-לילה ירבה העלה על פני העץ – וכל האותות האלה הם מדי שנה אות בעיני האדם, כי צפונים לעתיד חיים חדשים, אשר תואר להם וחפזון ושפע. ואולם גלגל החליפות הזה, הגומר את סיבובו בתקופת כל שנה, תואר אחד לו בארצות הצפון ותואר אחר לו בנוה ארצנו אשר במזרח. שם יש אשר יפריח רוח אביב נועם אין-קץ, ורוח האדם יאביר לעומתו למרומי כל תקוה; בימים החמודים האלה הארץ כאילו אוהבת את כל צאצאיה, ובמקום האהבה שם יחולל הדמיון את נפלאותיו. המראה הטוב והרענן, אשר האדם רואהו באביב מדי לכתו ושבתו, נעשה כעין קלף יקר ממגילת שמים אשר רשומים עליו קטעי-בשורה על-דבר התחדשות כל העולם. לעומת כל אלה יבשר הגשם בארצנו רק קטנות; ברוח הגדולה, ההולכת לפניו, יישמע המון-מבוכה רב של ארץ קטנה אשר נקטה נפשה בצחצחות הקיץ. בלילות התאוה, הפרועים מסער ומגשם, נדמית ארץ יהודה להיות בדלה מן העולם עוד יותר מאשר בשרב התמוז המעולף; שעת ערבוב זאת של נחמה וזעף יורדת לעולם רק בשביל משפחה אחת צרובת שמש, ומטרות כבדים, השוטפים באפלה, כאילו חוסמים כל מעבר-דמיון מן החרמון ועד הים האחרון. אולם בכל הנוה המסוער הזה ישלוט קשב רב קשב; נהימות הרוח אינן מחרישות אוזן, כאנחות היוצאות לפני בני בית, יבלי המים כאילו משקשקים אל צנור אחד של ברכה. ולפתע פתאום תהיה דממה, בין גשם לגשם, בין המון רוחות למשנהו; כוכבים מציצים נפוצים במסילותיהם, מזמרים כל אחד לבדו באור נבדל וטהור; תכלת רקיע עמומה, כגלויה ללא-עת, מתכנסה בחפזון מתית לאדי-ענן מעוכים, ומפאת צפון מגיחים מחדש בטור אחד שחור עננים רבים, חדשים לברכה וזועמים במשלחתם הכבדה. אז פתח אשנב והוצא את ראשך החוצה והבן במראה; גם מדמה דמיונות לא יקלוט בשעה זו שמץ-סוד הבא ממלוא עולם, אבל ברוח הלחה, הטופחת על פניו, הוא יחוש עד-מהרה את הדמעה ואת הנשימה הרווּיה של מקום המולדת. הרוחות הלחות האלה, השוקקות אל צלעות הגבעות של ארץ יהודה, כחפצות למוגג אותן, למצות מקרבן אחת מני אלף מן הצחיח! שנה שנה חוזרת תאות עוועים זאת, אשר לא נמצא לה להימלא; תחת מסך הגשם, כמו תחת קורת בית-משפחה, עוברים בארץ יהודה הקטנה בסך אחד רוב הברכה והתקוה והגעגועים; כנאקת דודים מתוקה ישמע בארצנו בחורף ילל הרוחות, אלה רוחות הגשם הרווּיות המפיחות את כל נפשן אל סלעינו ואל שדותינו המעטים.
ישמעאל
מאתיעקב שטיינברג
מזרע אברהם הנאדר; בן לאמה מצרית אשר נסערה מאהבת אדוניה. אביו עושה את המון חייו ללא מועדי בנים ובנות, ובהגיע לו עדנת אב – קצרו עתות חייו האחרונות מסובב לאטו את מעגל ההורים השלם, והוא נחפז בלי משים מהליכות אהבה, מעשה גבר במשפחתו, אל שִכְחַת העזובה אשר לזקנים; את יצחק, בן הזקונים הישר והמאושר, אשר נועד לפי טבעו ולפי מקום צעירותו במשפחה לילדות ענוגה ולשחרות טובה – ניסה אברהם-האב במסה כבדה, והילד עודנו רך בשנים. דבר-המסה ההוא, אשר לא נשכח ולא ישכח, אפס קצהו עוד נוגע לעתים בצאצאי הגזע הרחוקים, ולא אחת יסופר עליהם כי נגע בהם המות ולא המיתם; וביומו נעשה הדבר מרוב הזיה וברוב הזיה: – זקן היה האיש ומדי הגותו באהבתו אשר לבנו הקטן – לא השׂפיק לו למען האהבה הזאת עמל בית-אב ההולך ובא מתחלף לאטו, המשלים במרוצת הימים את טובת הבן והבת וגואל לאחרונה גם את המוליד מייסורי כל חובה; קצרה העת ליושב האהלים הנאדר, ובלילות הזקנה הארוכים, אשר שנתם צומקת מקיץ לקיץ, שלח את ידו אל מפלשי הדמיון אשר מאחורי החיים הקיימים, ויקח לו משם חומר ויתו לו דבר – אשר לא יעשה כן גבר במשפחתו. ככה הקדיש אברהם את יצחק בנו על לא-דבר כמעט, רק מחפץ הקדושה המצוי אצל זקנים כבירים, כתום עלילותיהם ורוחם השואף שבוי במיצר האחרון אשר בין הזיה ומות. ואף לישמעאל בנו, אשר נולד על סף המסבר ועל סף זקנת אביו, לא עשה אברהם בחכמה אחת, כי אם רצה אותו לראשונה כרצות בן ונתן אותו לאחרונה טרף לכעס שרה אשתו; וישמעאל הילד כמו נער כבר בימים ההם, ומאמו יולדתו נחל רוחו את הסגולה – סגולת אשה רבת-לב אשר היתה לאמה – לשים לב בבינה ובדממה אל רמזי האנשים אשר מסביב. הוא השתאה מאוד אל אביו, זה אשר לא מנע ממנו רוך בראשית ימי ילדותו, וכאשר גורש לאחרונה מנחלת האהלים, הוא ואמו יחד – לא תעב בלבו את אדון האהלים המרשיע. רק כשעת ביניים אחת ארכה העת בין גערת שרה ובין גירוש ישמעאל והגר, היא השעה אשר אברהם הזה הזיה לפני אלהיו; ובבוקר ההוא, מדי התחמק הגר עם דמעותיה אל פאתי האהלים, למען אסוף בחפזון אל צרורה מעט חפצי אשה וצידת ילד, כי הבינה כבר היטב בלבה את דבר הגירוש העומד להיות – שכב הנער ישמעאל בסתר האשל הגדול, ידיו מחת לראשו החטוב, הנראה ככבד מרוב השחור אשר לשערות, וברכיו השחומות מציצות מבין כנפי השלמה, שלמת נער חגורה לא-למשעי; רק ברכיו המורמות קרבו והתפרדו חליפות, אך ראשו נח בלי נוע והנער הילך בקרבו את דמיונו ללא מעצור. שתים חדשות ראה והבין על נקלה – את הגבר העושה הכל כחפצו ואת האשה אשר יעשה הכל למען חפצה. מולידו לא היה עוד אב, אחד ויחיד כנגד בנו, ולובן זקנו כלובן הרחמים הטהורים, כי אם שליט האהלים אשר יקרב וירחיק גם בנים, יקרבם ברצון וירחקם במו צו, וזו לבנת שיבתו כטוהר לא-נכתם אשר לשלטון; ושרה, גברת האהלים, לא היתה עוד אם, ראשונה לאמהות השתים, ועדנת הזקנה בפניה, כי אם אשה טובת מזל השוררת ברצון אדוניה, יעלת נשים מזקינה אשר קל לה לבוא עד לב אדוניה גם בשבין הזקנה הנפתל. ככה הגה הנער השחום לבדו את הגות-התאומים על הגבר ועל האשה, ובהישמע קול הגר הקוראת לבנה, והקול צורח ומר גם יחד, קם ישמעאל הקטן מרבצו ועל שפתיו בת-צחוק ללא פתרון. צחוק חידה של ילד הדומה לניצה ענוגה העולה מעל פני גרעין הזרע הצפון – יבוא יום ורצון הגבר יהיה בכל עלילותיו וישלים את חפץ הנער אשר מלפנים. ובעודנו מצחק כנכלם – רץ ישמעאל לנוכח אמו, ודבר המראה, אשר ראה בפני הגר, נחרת עד מאוד בלבו; האם המגורשת צעדה כפופה תחת משא צרורה, ידה האחת לחצה בכוח רב מדי את חֵמֶת המים, כאשר יעשו נושאי משא רפי רוח, וידה האחרת נדה צנומה וגלמודה לקראת הנער, למען אחוז בכף ידו. רגע עצר הנער כמעט בצעדיו, כי ראה את יפי אמו אשר נהפך פתאום ליגון לא-ימחה, כאילו נחרת גם בבשרה משפט אדוניה הקשה; ובעוד רגע התאושש וילך אחרי אמו, אך לא נלחץ אליה גם אחרי צאתם משדה האהלים. פעם בפעם החיש את לכתו כמו צעד והסב את מבטו להביט בפניה, ומדי פעם ראה את המראה האחד: את האשה הדלה אשר נשבת פתאום מקור ערכה במצות אדוניה.
השנים טרם ירחיקו לכת, והמדבר טורף-המים היה לעיניהם מעברים. לא, זה לא היה לב הישימון הנורא, כי אם סף המדבר הזרוע חולות, והגר הלכה לראשונה לעבר מטרתה והיטיבה ללכת בדרך אשר אל נאות המים בפארן; אך בחום היום מעטו כבר המים בחמת, והנער ישמעאל הוריד אליו פעם בפעם את הכלי מעל זרוע אמו, ואף פעם לא דיבּר דבר מדי שאלו מים, כי כנקלה היתה עתה בעיניו והוא החל לשלוט בה בלי אומר, כאחד הגברים. לזאת נבוכה הגר עד-מהרה ותהי כאָמה; היא לא ידעה עוד לכוון את צעדיה בלי יודעים למטרה, כאשר תעשה האם בהנחותה את בנה, ובקומה למחרת היום ללכת הלאה לדרכה – היתה פתאום כשפחה עזובה ולא ההינה לפנות ימינה או שמאלה. עיניה לא יספו להביט היטב אל ערבות החול אשר מעברים, מסלול מעט הבהב רגע ונעלם מאצל מבטה, והיא התאפקה ולא חשבה בלבה אם זאת הדרך אשר בה תלך; ובארוך מצוקתה ובחמת אין עוד טיפת מים להרטיב את שפתיה העבשות – שאלה כמו עצה מאת הנער ישמעאל. הוא ענה לה דבר בלשונו הנמהרה, לשון נערי הנגב, ולמלותיו היה משנה עוז ומשנה צליל לעומת הקול הניחר אשר להגר. ולאחרונה עוד הרים את ידו וינופף אותה לאחד העברים, מקום שם הכתים דבר-מה את זוהר הצהרים. הגר התאוששה כהרף עין והלכה אחרי מוליכה, והנער ישמעאל הלך בראש וכנפי שמלתו מתבדרות בנחת וארכובת רגלו השחומה מתגלה חליפות מימין ומשמאל, מבלי היכפף כמעט – כי לא עיף עוד הנער מאוד ולבו עז בקרבו מהכרת ערכו. עד מהרה הגיעו אל המקום הנכתם בחול, והשיחים הנמוכים, אשר עליהם כנשוכים מרוח ומשרב, הבריכו כרגע את הנער אל צלם. הוא כרע, עצם עין, טמן את פניו בחול הנקשה אשר מתחת לשיח – ויהי לעיני אמו כמתעלף. הגר עמדה עליו רגע ולשונה, אשר צבתה מצמא, לא יכלה להוציא את הגה האימה אשר נולד בלבה. בנה היה בעיניה כהולך למות, והיא, האם האמולה, אשר גורשה על לא-דבר עם בנה מאוהל השפחות ואשר לוקחה ממנה ביום צרה גם תאות-ערכה, תאות-אם, נתנה לאחרונה את קולה בבכי. היא שבה כנואשת מאצל השיחים, ובלכתה לנוכח פניה נתנה את קולה ביללה, יללת אם הבוקעת את כל ענני צרה; לרגעים הסבה את פניה לעבר המקום אשר שם בנה, אך הנער ישמעאל לא נע ולא זע ויהי כלא שומע. ומדי ראות הגר כזאת – נפלה על פניה באשר עמדה, וקול בכיה עומם מעט מדי ירדו אל פני החול, אך נורא היה מאוד הקול הזה במדבר מסביב. ואז ראתה את אלהים.
והנער ישמעאל לא ידע כי ראתה אמו את אלהים – הוא וצאצאי צאצאיו אחריו.
קהלת
מאתיעקב שטיינברג
כרצועת ענן קודר רובצת לה המגילה הקטנה בקצה האופק של התנ“ך: – קהלת. היא הגיחה מתהום היצירה הישראלית, ולא יספה; פירושים לא ניתנו לה, מוסר-השכל לא לוקח ממנה. הקרויים חז”ל לא אבו למצות מתוכה טעם נוסף לק“ן הטעמים של נצח ישראל; החכמים הקדמונים תלו בה את עיניהם והרהרו בלבם, כי עננה קטנה זו, יצוקת השחור, שנתלתה ללא זיע בשולי רקיעיו של העם המעריב, סופה שתיגנז בחיק הלילה הישראלי. אבל גם תלמידיהם, שהתהלכו כבר בעלטת הגלות, היו מבחינים עדיין בדמותה; ברם פיסת היצירה הקטנה הכחילה משחור בשארית הדמדומים של מזל יהודה, ולא זעה ולא יספה לצמוח ולא בשרה סופה. המראה היה בדל כל כך – מראה ספר מקודש שאין לו כל תעודת-לכת בחיי האומה – שגם אחרוני חז”ל הודו בעל כרחם בבדידות הגדולה של הספר הקטן, ותיבלו בהזיה רק את פסוקיו; עד טעמו לא הגיעה ידם. טעם המרורים נשתמר כמו-שהוא: חריף וצלול כאחד מטעמי-בראשית של היקום. המר לא נמהל בסמל, פסל היגון הקטן, עשוי בידי אחד נעלם מבני יהודה הדלים והנבונים, לא כוסה באדרת-אמונה סרוחה ורבת קפלים.
התמצית, כדרך ספרים עתיקים או תמימים, ניתנת מיד בהתחלה. חכמת המזרח שאינה מלמדת מן הקל אל הכבד, עושה גם כאן ערמה טובה של חיבה ומתחילה את הסבר היאוש כפסוקי-משלים שקופים, כאדון-בית מבני קדם, שגיא ורצוי לאורחיו, המביא את שקוי הלענה הבהיר בצנצנות גביש חמודות. הבל-הבלים: – מחצית פסוק שתאומי מליה הדוקים יחד; חץ יצירה קדמון, מהיר וחרישי, ההומה המית פלאים מדי עופו מן הספר אל דמיון המעיין: מין צמיד מכושף מארץ האשפים השומר ומתעתע גם יחד את נושאו. לשמע הכרוז הקצר הזה ירדו עליך כהרף עין עועים עצומים; אך הנה זה בא – ואחריו אין עוד פחד או עצב או רפיון ידים אשר יוכלו לספות לך ממרורים קבר חצוב שיש הוכן בעוד מועד-מועדים לכל תשואות החיים אשר עש אחריתן; נעשה מנהג גבורים קדמונים, והיכל הקבורה עומד הכן בעצם ימי העלומים, לפני היות כל צרה. אף זו היא ערמה טובה מתוך חיבת חיים, אשר המזרח ידע אותה בכל כוחה: – להשרות מאצל המות בטחון זר ומוזר על החיים. גם מעט מגבורת ילדים מהולה בתחבולת היצירה הזאת, המגלה את הסוד בבת אחת; פעמים אין זה בא אלא להפיג את פחד המספר, פעמים זה מכוּון לפתוח פתח גמור בלב השומע. אך אם כה ואם כה – והכל הוגד מבראשית, והיוצר פטור מלכתחילה להעמיד על דרכו הארוכה זקיפי-זקיפין של הסברה, עד הגיעו למחוז-העיקר. ככה יעשה בדורות האחרונים; ואולם קהלת בזה את חכמת המסכן: להשאיר את הנתח השמן לשם סעודה אחרונה. האיש כמוהו, אשר כתב מגילה אחת קטנה, גלויה ונפלאת, יפחד פן יברח שומעו משממון או מעקת-לב? הלא בכל פרקי הספר, אשר דלתותיהם פתוחות אשה מול אחותה, מהלך קול כפעמון בדולח: מה יתרון לאדם. מי יעצור כוח לברוח מפני עת-ספוד זאת, הקצרה והמתוקה כל כך? השומע, בכל גלגוליו במשך כל הדורות העצומים, לא שמע מעולם ארשת-יאוש תמימה כזאת, שאינה אנוסה להתרברב בפני שועים ולהתחפש בענוה בפני דלים. שעון נאמן ועומד-לעד מצלצל ממגדל יצירה ומוחה כנגנו כל חלוף – מי לא ישמע?
כל ספרי התנ"ך, בהודם ובמוראם גם יחד, נשקפים על פני ארץ יהודה הקטנה, וספר קוהלת הוא כעין אשנב-עליה הנשקף אל פני מרחקי-ערבּים מעל לאוויר המעובה העוטף גויים ולאומים; מחברו היה היהודי הראשון שלימד את לשונו ללכת פרזות, ללא חומות אום וגדרי דת. זמנו לא היה עת צרה, אחת מן העתים הרעות אשר עברו לאין-ספור על עם הסגולה ותבעו ממנו חליפות תהלים ונבואה וחזון אמונה; זאת היתה כנראה תקופת אחרית, כתום המֵץ-הגורל לסחוט את עם יהודה והעדה הנכאה, היושבת לסירוגין בין חברון והחרמון, לא היתה עוד הבּכּורה המלאה הנוטפת עסיס נפש: – לשונה, יובל הררים בימי קדם, נצטללה אף נצטננה כמי באר עתיקה; עץ הדת לא היה עוד משול, כבימי אליהו או עמוס, לתמר נזיר אחיו, אלא הפך להיות שקמה רחבת-נוף וסבוכת-פארות, כולו עץ-ישוב העומד בטבורה של העדה, מהַנֶה בצלו גם נשים וטף ומושיב את עם הגברים ישיבת כבוד על שרשיו החשופים; אנשיו לא שרו עוד ביום הנצחון כבימי דבורה ולא קוננו להפליא כבימי ירמיהו: – חזות נפשם היתה מעוטפה, כחזות אנשים השומרים בחובם סוד אבדון והם לא ידעו. הבּכּורה, מאכל תאוה לכל העתידות, היתה לגרוגרת-עם צומקה אשר הגורל עוד מעט ויפילנה מידו, העדה לא ידעה את עתידה התפל, אבל נבוכה עד בלי די מרוב עברה. והנה התהלך איש בקרבה והוא גדול רק בחכמה: כמותו לא ראה עוד העם הזה, העם המרודה אשר גורלו לא נתן לו להתחמק אל שבילי החכמה הנבלעים איש באחיו עד למרחקי אין-קץ. עתה הנה נהיתה זאת: יחיד הדור צפה פני אנשים ולא את פני האומה; הוא לא אבה לזעום, כי הסליחה מצויה בין אדם לחברו; הוא לא עצר כוח לשיר, לא ידע מה לנבא: – מי שר ככלות גורל, מי ניבא ביום אחרון? רק פליטה אחת עוד היתה לו, פליטת כל ראשון במעלה ואחרון בזמן: להשקיף. טובת העין הרואה; אך בלכת עד בלי די מבטה הצלול, ללא אד מאוויים וללא רוח חזון, היא מרחיקה לראות ללא עמל וללא חשבון הולך וחוזר; מתבטל משל המרחקים אשר בעלום הזה, ואתו יחד מתבטלים מאליהם כל הסודות וכל משלי התנחומות: – הבל הבלים.
אגדת החורבן
מאתיעקב שטיינברג
זה שמה: קמצא בר-קמצא. תכנה מהתלה מרה, המתעלמת מאליה – מתוך רצון של חכמה או מתוך אונס של ערמה – בכפלי דברים של סיפורי-בדים; לבושה גוזמאות עם קישורים של ליצנות עממית; ואולם תוכה רצוף סוד – סוד הרפיון של הגזע היהודי.
אגדה מיוחדת זו שבתלמוד, האוצרת בקרבה משמעות גדולה, אינה מגיעה בדרך הילוכה לידי סמלים גדולים: אין בה לא קנאת עם, לא מוסר כלימה ולא תאות חרטה. כולה תמה ושקופה, כאילו אינה אלא מעשה בדיחה שעבר מפה לפה במשך דורות והפיג את כל חריפותו; היא מונה בזה אחרי זה חורבנות רבים, וכפל המאורעות אינו נעשה למשנה יגון, חידת האיד הולכת וגדולה עד בלי די, לעומת זאת פוחתות והולכות נסיבות המקרים, עד שלא נשאר בהן לבסוף גם כזית של גורל, ודמותן נעשית כדמות עדשים שאין בהן לכאורה במלוא חנק גם לגרונם של ילדים – – וזו האגדה, המספרת מעשה חנק של עם שלם, אינה סרה מדרכה ונמוגה לבסוף מתוך נחת מישרים. היא אינה מגידה מאומה – לא עלבון לדורות שהיו ולא נחש נבואה לדורות הבאים; כדרך כל הבדיחות, הנטפלות תמיד לדברים שיש בהם ממש גמור וממצות את לשדן מתוך תכונות בלתי-מתחלפות של האדם – כן גם בדיחות החורבן הזאת: היא סיפור-מהתלות נבון, לאמר חוליה אחרונה בסדר היצירה; לפניה כל הצורות השונות של הבעת עם: הנבואה, התוכחה, השירה, ספּורי הזכרונות; אחריה אין מאומה. היא בת-זקונים דקת גזרה וצלולת עין, אך בפניה החתומים מתעלם רק חן האחרית. כל אחיותיה שהלכו לפניה לא ידעו התאפק, יען נולדו עוד לתקוה; היא, הבדיחה, אינה אלא נטף של יאוש צלול. מה שהיה בגדר תנחומים, במזל תמורות, בסדר של עולם משתנה – כל זה יצא כבר מכור הנסיון ונהפך לאפר מזרה; בתוך הרמץ הזה, השומר מעט חום של חיים אחרונים, לא יחיה דבר מבלעדי הבדיחה – זו הקרה והנקשה, שאינה תובעת לעצמה כל לשד תקוה ולשון האמת אשר בפיה כמחט הדקה.
לא בעצם ימי החורבן, ימי עקשות וסבל לאין שיעור, נוצרה האגדה הישרה הזאת, שאין בה אלא שיעור אחד של נפש אומה; אף לא בדורות הראשונים שלאחרי החורבן, בזמן שנתקיימה עדיין אצל היהודים כעין במת חזיון קטנה. וזו, כדרכה אצל כל עם ועם, חקרה משמש מקום-אָבנים למהתלות; רק לאחרי כן, עת אשר שׂר ישראל נתגלגל בנשיא שבציפורי, ואמוראי בבל, נינים חורגים למסורת ירושלים, התירו לעצמם מעט התולים ומעט משל כנגד אם-אמם, זו הקבורה איברים איברים בין סלעי עיר הקודש – רק אז הבכירה ארמית-יהודית, אם חיה ראשונה לפזורי יהודה, וילדה את משל האגדה בדבר קמצא בר-קמצא. עוד בדורותיו הראשונים נבדל ילד הפלאים הזה מכל אחיו ואחיותיו, הלא הם משלי התלמוד ואגדותיו: – הללו היו ברובם ריקים מרמזים, ודור ראשון, שבא לעולם לאחר יצירתם, לא ידע כבר למצוא פשר לגוזמאותיהם; לעומת זה היה משל בר-קמצא, המרמז לעבר ולעתיד, מובן לכל הדורות. גם הסבתא בגלות פולין, מדי שבתה על עפר בליל תשעה באב והיא גומאה בנחת את כוס היגונים המזוג לפניה ביהודית-אשכנזית – אף היא נאנחה אנחה יתירה מדי קלוט דמיונה את האגדה על-דבר המחלוקת הישראלית; המון יודעי תורה בכל הגלויות, הם וטפם, ספגו אותה לתוכם ללא פירושים, כעיקר שאין להרהר אחריו. האגדה הזאת, המוגזמת עד כדי ליצנות, לא הביאה את אבותינו לידי קלות-ראש – הם הבינו את אמיתה מתוך נפשם; יהודי כל הזמנים ירדו מאליהם לסוף דעתה ולא הפטירו אחריה מאומה – לא שחוק ולא תוספת ביאור.
כלך לאגדה זו, אך אל תדרוש אותה במין חומר העלול להתגלם להרבה צורות. אחת היא הצורה: צלם בושת של עם אשר חורבנותיו הם חדלי דברים. האסון, דוגמת הטובה שבעולם, יש לו חלק במזל החיים; יש שהוא בא אלינו ביקר – כהכרח וכאבן נגף הנערמת לרגלינו בידי הגורל, ויש שהוא בא כמתחפש – כמאורע נקלה הפּושׂה והולך בחשאי. חורבן ירושלים הראשון היה גבור שבאסונות, כביכול, ואף תג אחד מתארו שבתנ"ך אינו מעיד עליו, כי הוא נעזר בכוחות לא-לו, לאמר מן הרשע והכסל של הדור; לעומת זה היה החורבן השני כעין איד להכעיס, מין פשע אדיר שעושיו לאין-ספורות נקהלו מבית ומבחוץ לחומת ירושלים. היאוש, האופף את גבורות המצור, מעיד למדי כי לב הקנאים מלא לאין הכיל הרגשת תקלה; יוסף בן גוריון בדא אולי מלבו את חליפות הרחמים והרוגז אשר לטיטוס, ואולם הסמל שבדברים הוא אמת ונכון: – החורבן רובץ מאחורי החומה כחיה רעה ורעבה, והוא לא זנק לקפיצת הטרף האחרונה אלא לאחר שמלאו נחיריו מריח הבאשה של ירושלים. הגבורה נמוגה, ואולם ריח המדנים חלחל עוד בדור רחוק, כשלש מאות שנה אחרי מות ירושלים וביתר; יהודים חדשים, דלי-עלילה ומיטיבי-הרהר, נטו אוזן לראשונות שבימי אבותיהם ופיהם נתעוה ממהתלה דקה כחוט השערה: הה, המדנים! הם, כאנשים הרואים ואינם עושים, רצו אולי לתאר בלא עמל את רפיון האופי של בני עמם, אלה היהודים הפזיזים שאינם יושבים במכונם כדי שבעם, אלא מחרידים מרבצם את הזמן ואת החליפות ואת האסונות; ואולם הללו, יוצרי האגדה, לא ראו בימיהם כל תיאור-חיים אשר יסכון לסמל: כל יצרי האומה, הטובים והרעים, נתנו בימים ההם את אותותם בהרהורים ובמלחמות שפתים. ועל-כן נחפזו אנשי האגדה ורשמו לדורות: לא נחרבה ירושלים אלא בשל מחלוקת.
שלהי קיץ
מאתיעקב שטיינברג
שממון-לב אשר אין לו שחר מלוה את אחרית הקיץ בארצנו; זה שרב-הבוקר ואלה חרבוני-הצהרים החוזרים כסדרם, דבר יום-יומו, הנם גם היום, כמו לפני אלפי שנים, מקור הדמיונות הקצרים, הקצובים והברורים, אשר בארצות המזרח, שם, בארצות אירופה המעולפות, במקום אשר הערפל יקיף בשולים את כל תקופות השנה, ייגע גם האדם להדמות אל הטבע: בשלכת, בצבעים, באדי-דמיון כבדים; אצלנו, לנוכח תאומי-הימים הרבים אשר בסוף הקיץ, הולך וגמל בחיר הרעיונות של ארץ-השמש: כי הכל צפוי מראש, ואין לשנות. שם, עם קורי הקיץ האחרונים, מתחילה מתגנבת אל הלב עצבות ללא תואר ודמות, אשר מקורה, כמובן, באותו חוסר-הדמות של העולם המתעלם בערפלי הסתיו; פה, בתוך הזוהר, מתנדפת המלנכוליה בנפש היגעה כמים הנזרקים על פני פרחי-קיץ אחרונים; אין אדם מתכונן פה לעשות חשבונות רבים; את כל אמיתו הוא כולל באמירה אחת על-דבר אחדות בעולם, רוצה-לומר: על-דבר הגורל הכל-יכול אשר ברוחו לעשות פרצוף אחר לכל קיץ וקיץ.
כמה הם הימים הנכללים בשלהי-הקיץ? נדמה לך, כי אין להם מספר, יען כי הם דומים מאוד אחד אל השני. רוח זלעפות לא ינשב בכל העונה המוזרה הזאת, הים ער מן הבוקר ועד הערב וקרתו מתהלכת בלי הפוגות, היום ימהר לערוב והלילה יחיש את בואו – לילה משיב נפש, רב-טוהר וגדל-חקר. ואולם יש עצב ללא-פתרון באגודות הימים האלה, ימי העמידה הריקה אשר לטבע; נגמר סדר התנובה הגדול, מן הבכורים ועד הקציר. פה ושם עוד יראה גן עמוס, המבשיל את הפירות הכמוסים, אלה היונקים לשד עד אחרית השנה, ואולם פני האדמה הרחבים, הגלויים לעין כל, נקשו וחרבו והם נראים כמכוסים באבק-נושנות. עוד צאצאי העץ והאדמה, הקטנים עם הגדולים, מאוספים בממגורות ובאסמים, התבואה המלאה, אשר ממנה ילקח לכל מחיה, עודנה מזומנת בגרנות וחן של שפע מרחף עליה בטרם דיש – ואולם כל אלה כבר היו לעולמים: גם החוסן המשומר, גם העמל הגומר, גם גיל האחרית. באביב אין כוח הזכרון שולט בעולם; כל הבשורה אשר לטבע רשום בימים ההם בכתב ירוק – זה הצבע העמוק, הכמוס, אשר אין להשקיף מבעדו והלאה, צבע הים והשמים; עם קץ כל קיץ תשפך במלוא-תבל החלודה הצהובה, העושה כל דבר נקבים נקבים, לאמר: הבט וראה לפנים ולאחור.
אין כארצנו לאחרית הקיץ: לכוח המדמה הנולד בימים הברורים האלה. המרחקים והלבושים כאילו נמוגים, והכוח החושב של כל ילוד-אשה עלול לכלול את כל שלום הלב במשל אחד של תבונה. פה היא הארץ וזאת היא תקופת השנה אשר בהן נולדו חצאי-הפסוקים, אשר ידובר בהם על עולם ומלואו. הקל כנכבד, כולם דובבו פה את ההשואה אשר אין לה קץ; הדמיון לא שימש בארץ הזאת למען הרחיב את הנראה לעינים, כי אם למען צמצם את המשל, לקרב אליו את כל הרחוקים. איך יתכן לבקש בימים האלה מושכל-חיים נוסף, בימים הריקים האלה של אחרית הקיץ, עת אשר באויר ועל- פני האדמה ימצא רק אור-שמש, והוא לבדו מהווה את מעט החליפות אשר מן הבוקר ועד הלילה? איזה מחזור ימים איום ומציב-גורל; כל עתות השנה האחרות לא ישוו לו אף מעט בהשפעה על רוח האדם. החורף, עם ירחיו הרטובים והרעננים, יחלוף מדי שנה בחלום, כחיי טבע שיש בהם ממש והם ענוגים יותר מדי מהשאיר שארית; האדם יבלע אותם כבכּורה ולא ידע כי באו אל קרבו. האביב, עם ימיו הספורים, היקרים, אשר מקצתם מעולפים ברוח המדבר, הוא עת לכל חפץ; הכל ניתן בבת אחת, מתכלת השמים עד ירק האדמה, בּן-לילה יכוסה במשאון-הצמיחה מקום-הסתרים האחרון אשר שם יָפְיָפוּ רמזים, יפתה תחילת-דבר. קום ראה, חשוק, מלא את נפשך, אבל מה שתשאיר יהיה כלא היה; כל האביב הנערץ הזה, המגדל בחפזון, בגלוי, למראית-עין כמעט, הוא כעין אביב בציבור, ימי-משתה אשר יקיפו אותם מבלי שים הרבה אל לב. רק הקיץ, השואף מיום בואו אל אחריתו, אל אחרית תמיד – רק לו שהות ליצור תואר-נפש לגזע האדם אשר בארץ הזאת, הוא הוא אשר ימיו נראים כרבים מספור, כנתונים מבראשית; מבחוץ לא תכבד עליו העבודה, ורוב ימיו הברורים הוא כאילו הוזה לבטלה תחת שמים עמוקים וחשׂוּפים. אז, רק אז, יתחילו בארצנו המסתורין; באוויר מרחפים כעין להבי-רז, מיגעים את לב העצל ורוקמים מסכת זוהר לפני עיני האיש הנלבב.
הנה באים הימים הנאורים, הבטלים, הנכונים לעשות דבר-מה נשגב ונסתר. כדמותם, אשר אין לה חליפות, כן גם התועלת היוצאת מהם; ברוב-דמיון לא תתפוש אותה, עליך לָהֵקר מלבך משל-אמת צרוף, יחיד-תבונה. זאת היא תועלת נעלה, אחרונה, אחרית כל ישע הניתן מאת הטבע – אחרי אשר יתן לאדם את הלחם ואת עומק השמים ואת נועם הרוח. אין איש בארץ אשר לא ידע את זאת. הכסיל ירגיש כי קורָא צום לנפש – ולא ידע להגיד פשר דבר; ואולם רבים יבינו לימים הצנומים האלה ולא ישאו אותם כמעמסה. יום יום הם סופגים אל קרבם דעה נעלמה, מחכימה, הממלאה אותם שממון ומרגוע. היא באה כלהב לא-אש אל הדם, עוברת כחידת-חיים נפתרת ממבט-אב אל מבט-בן, חוגרת בטבעת-גורל נוספת את גזע העם אשר בארץ. היא אשר קורא לה חכמת בני קדם, מסורת המזרח, המשל הקדמוני; צנומה ובטלה כמעט ממעש, מסורת חוזרת על עצמה כתאומי ימי קיץ, משל ענוים המוליך אחריו מלות ספורות ותמימות. הה, אבותינו ידעו את כל אלה, אף העלו אותם על הספרים שהנחילו לנו; הם שזרו את הפסוקים הקצרים האלה לבין המקראות הגדולים אשר חיברו – של מוסר, תורה ושירה. אבל זה היה לפנים, לפני הרבה דורות; עם יהודה ישב בארץ הזאת, בהריה ובעמקיה, ידע אביב וידע את החורף. אבל הקיץ, השואף מיום בואו אל אחריתו, עשה אותו ברוב הימים לעם נבון מיוחד ההוגה ביום קדים גדולה אחת נאדרה.
ב. יגון המולדת
מאתיעקב שטיינברג
לתת
מאתיעקב שטיינברג
לפעמים אתה ערב את לבך לתפוס בבת אחת את כל המון התעלומות אשר עלינו, עם לא־עם, נטל לפתור אותן בדרך המכאובים החדש. הנה עדרי אנשים בלולים עתידים במשך דורות רבים לחרוג מתוך המצרים הישנים למען בוא מחדש במצר ארץ קטנה; פה, בארץ חולות וסלעים ושרב, יאמינו רבים למראית עין, כי החיים יקלו פה את עולם, כי יד המולדת תהי עליהם לטובה, כי במקום הזה ינתן להם הכל באופן יותר קל. אבל בטרם יגיע היום הרחוק ההוא יבוא דור אחרי דור אל אבותיו – עיף מכאובים, אכול ציפּיה, מוכה תמהון. תאר לך מראש את החזיון הזה, אשר כולו תוגה ויפעה ואשר יתקיים בארץ יהודה במשך ימים רבים: בסתר נפשם יבינו הכל, כי למען הקשות את עוּלם טלטל אותם גורלם אל הארץ הזאת, ובגלוי ידובר תמיד על הטוב המקוּוה, על הלחם והמים הנאמנים, על דבר־מה אשר יקום להיות לנחלה! במה איפוא צפון הכוח אשר ידע לנהל אנשים נחשלים, אשר יקראם לארץ אבות ויענם במעט טוב? – אין זאת כי היהודים באים לארץ הזאת לא למען קבל יותר מאת החיים; הם באים הנה בשביל לתת.
על כל הדורות העצומים, אשר עברו מימות החורבן, אתה יכול להמשיל את המשל הזה: כוונת חייהם היתה לקבל ולא לתת. כל התורה, עד סוף כל החידושים, היתה מקובלת כבר מסיני; את ההשגה המופלאה הזאת של עם שלם אפשר, כמובן, להבין בתור מעשה־תפלות רגיל של חוקקי מסורת – אבל בעשותנו כזאת אנחנו מקצרים לראות. עם, המאמין כי גם הלויתן ערוך מששת ימי בראשית, מגלה לך על ידי כך תפיסת חיים מיוחדה. היהודים הבינו את כל המעשה תחת השמש בתור חילופין; הכל מוכן, צריך לעשות דבר־מה – מצוות או מסחר – בשביל לקבל את המוכן הזה מאת אלהים או מאת הגויים. בזה כלולה קללת הגורל: אנשים היודעים לעשות, אבל אין ביכלתם לתת. הנותן – הוא הרחמן, התמים, המחדש. ליהודים חדל העולם ביום מן הימים להיות עולם של חידושים. מתי חל להיות היום הנורא ההוא? דמיוננו מתאר לנו את עם יהודה והוא עיף עד מות אחרי הרבותו לתת; ימים רבים הלך העולם בעיני היהודים הלוך והתחדש: מזה נבראים החוקים אשר כלול בהם צדק ללא פתרון, אור האלהים הולך על ידי כך הלוך ורב. הנפש יוצרת געגועים עזים הנוהים עד קצות כל הדורות. אבל הנה בא הגבול, הקץ לדבוֹרת העמים הקטנה אשר הריקה ללא שכר את כל דבשה. מה יהי ברגע הפלאות הזה – המות, כאשר היה ליון ולרומא? לא. בא המות החנוט: חדל להיות כל חדש תחת השמש. ולאט לאט מתעבה האימה הגדולה אשר בכל חילופי־גורל: עם, אשר מרוב ערגה לפלאות ראה צדק משמים נשקף וצדקה מארץ תצמח, חדל פתאום לראות את השמש אשר ברקיע ואת העשב אשר על הארץ; כל זה כבר נתחדש ולא יוסיף עוד עד עולם. הכל הוא בעצם רכוש נושן וזר, העובר מיד ליד: סדן הארץ אחד הוא, כל השפות נוחות לדיבור, כל נוסחאות החיים טובים לאדם ובלבד שיקבל דבר־מה. אמנם רק בדורות האחרונים נתגלתה כוונת החיים של היהודים בצורה המנודה הזאת, אבל ראשיתה נעוצה עוד בימים קדמונים. כל הגלויות הנשכחות מופיעות לפני חזון רוחך בדמות חלכאים אלמונים אשר ידיהם פשוטות לקבל מאת אביהם שבשמים ומאת עמי הארצות אשר על פני האדמה. מה נשאר מהם? מספר כבד של דורות אשר עשו רק חילופין; הם לא הפרו ארצותיהם, לא ידעו לתת את כוחם. הם לא חידשו מאומה גם ברוח, יען כי גם את תאות נפשם לא ידעו לתת.
השיירה הגדולה של הנודדים, של העושים התפלים, של האומללים הצפויים ללא־דבר – הנה היא באה עד הקץ האחרון, ומגמת פניה בלי יודעים לסוב אחורנית. הכל עוד כמקדם. בלב כולם עוד התקוה הממאירה; הם מאמינים, כי הם הולכים להיות עושים המיטיבים לעשות מבראשונה, אבל הגורל כבר חרץ, כי היה לא יהיה כדבר הזה. ארץ יהודה לא תשא אותם אם לא ירגילו את ידיהם לתת בלי חשבון, להשליך את מיטב עמלם לתוך תהום של עתיד בלתי משוער. אל ישעה אותך קול ההמון הרב המדבר על מעשים אשר יעשו לטוב ולרווחה. המעשים ייעשו, יען כי הם המה קרום החיים. אבל במסתרים תאכל את כל העם הזה תאוה נסתרה לתת, לחדול מחילופין, לבייש את העבר. בבואנו כיום הזה לארץ אבות הננו באים לארץ אוכלת יושביה – איזה חזיון של גורל עצוב ואדיר תהלות גם יחד! כל הארצות – לא כל הגויים, כמובן – נתנו לנו בלי יודעים להסתופף בצלן, יען כי אנחנו עצמות יבשות ואדמת אלהים היא רחבה; רק אדמת יהודה היא זועפת למול כולנו, היא תגזול מאתנו את מנוחתנו האחרונה, את מנוחת החנוטים. גם הדל אשר בקרבנו יכּון לקראת המולדת האכזריה אשר לא תדע סליחה, יען היא קטנה מהכיל עושים, צחיחה מֵהָקֵר תנחומים רבים, נאמנה מהוליך בטלים שולל.
מעגל של חוני
מאתיעקב שטיינברג
בין אנשינו, המתאבלים על העבר והוזים על העתיד, ישנם מתי־מספר ההוזים הזיה מוזרה: לראות את העם הקטן, המתערה לאט לאט בארץ יהודה, הוּלך ושקט ומתכוץ במרוצת הימים בתוך מסגרת חיים צרה ומסוגרת. לא קו־מטרה אשר אין לו שחר, כי אם מעגל לאין־מוצא למען הֵרָגֵעַ; לא חליפות־חפזון, כי אם קורות הולכות לאטן; לא ערוּת חדשה כפולה ומכופלת, כי אם תרדּמה עזה אשר תפול על העם היגע הזה, למען ינוח בו לבו ולמען יקום באחד הימים הרחוקים נעור וריק ותמה.
רבים הם אתנו אשר חלומם יקפא בלבבם אם נגיד להם, כי רצינו לרדת במדרון, במקום שם האוויר כבד ואד עולה מן הארץ להיות חוצץ בפני המרחקים. ואולם, בעצם הדבר, מיום שנקבעה בין היהודים המחשבה הצורפת בדבר חידוש החיים, התחילה גם הנהיה המתוקה אחרי נוף־מכורה צר, אחרי ערש־מולדת הניצבת בפינת תבל נשכחת ושוממה כמעט. בתחילת ימי ההשכלה, כשנשבר בפעם הראשונה קו־התעתועים הארוך של חיי־היהודים, היו אנשי התקופה מתראים כפורצי סייגים, היו מעמידים לעין־רואים את האידיאל של יהודי יודע־דבר ויודע־כל; אבל במסתרים אמרו כולם שירה, העסיקו כמו בכוונה את עטם בדברים של מה־בכך, היו דורשים בסגנון מאריך ומיישן פסוקי־תנ“ך מטושטשים שאין להם כל אחיזה אפילו במציאות העבר הרחוקה. אפשר, כמובן, להתמם ולראות בכל זה מעשה־ילדות של תחילת תקופה; אבל די להשקיף על חייהם המיוחדים של האנשים האלה למען הווכח, כי כולם הרבו מעשה, הצליחו בעושר ובתחבולות־חיים, ורבים מהם עברו בצעדי אבירים את הדרך הרחוקה אשר בין מציאות למציאות – זאת אשר בין יהדות־המסורת ובין השמד. אצל אנשים כמו אלה אין לשער גמגום הבא מאליו; הם גמגמו מתוך רצון, למען יַשֵׁן את עצמם ואת אחרים. שים עין לחזיון: המשכילים הראשונים השמיעו את צעקת הלידה של חייהם החדשים והתאוו כהרף עין לשכוח, לעצום עין ולהרדם. יש בזה כעין חוק חיים; גם החסידים הראשונים, שהיו שותפים לתקופה עם אנשי המאספים, הניחו איש את ידו על שכם רעהו למען רקוד, למען התנער, למען התלהב; אבל כל זה היה רק למראית־עין, נמשך כמו־שהוא רק רגע אחד קצר: המעגל התלכד למען התנועע מתוך תרדמה למחצה. יד־איש על שכם רעהו, ראשים עולים ויורדים בטקט פרוע, עינים מעולפות שאין בכוחן וברצונן להציץ אל מחוץ לד' אמות של שכורים – כזאת היתה דמות האנשים אשר באו לכאורה להמיר דבר בדבר, להמס קפאון, להפריע מנוחת חנוטים. במשך מאת שנות הקיום, כשהחסידות היתה מסלדת לבבות מבפנים והיתה פרועה לצחוק מבחוץ, היו גדול וקטון בתוכה מסיעים בלי חשך אל לב המחנה כל מיני סמים של שכּרון: את הזמר הנוסך הזיה, את ה”הגדה" הפיוטית המטיפה את אמריה כמו מתוך שינה, את הבטחון ואת האמונה. המון מאוויי שלום, הבאים צפופים בתוך עדה דרוכה, המתכוונת בגלוי לנתוץ ולחדש! החסידות קראה לחיים, אבל מי שנכנס פנימה רוחץ ושופשף למען יישן שינה של חג, ארוכה ומתוקה. תרמית שלא מדעת כזאת הנהיגה גם הספרות העברית החדשה: התחלותיה הן תמיד תגרות, תוכה רצוף חלומות וגעגועים, צורות הגמר שלה עשויות להרגיע, להשכיח את ההווה עד־תום. ועוד גם זאת: כעין קו מבדיל עובר בדורות האחרונים בין יצירות היהודים שבלשונות העמים ובין אלה אשר בשפה העברית: הראשונות נוטפות סטירה, בקורת, חידושים; האחרונות מזמרות על אוזן לא־שומעת, לוחשות תנחומים, מבטיחות דבר־מה אשר אין לו שחר. הסופר העברי משׂיח אם מעט ואם הרבה את התשוקה למרגוע של נשמת עם דוויה, העיפה לתנומה.
את הערגה לארץ יהודה אפשר לראות כגישוש־הסנוורים לקראת יצוע־מנוחה. הנה התמונה: עם מפוזר, מרודף וער גם יחד; לעצום עין לא יתכן לו אף לרגע, פן יירדם תרדמת המות. דורות ותקופות עוברים בסך והעם הזה ייגע יותר, העבר ירחק ממנו, ורק שׂרידים אחרונים מהבהבים במוח; השפתים משננות בלי־חשׂך, דומה כי הן מנפּות בנפה לא נראית. מה לא עבר דרך הכברה הנעלמה הזאת: תלמוד ותשובות גאונים, העשויות בליל עברית־יהודית וארמית; ספרי מחקר אטומים בחונף נפש ולשון של ערב, ודברי שיר קצובים של יהודים צועדים מעדנות בספרד; ספרי יראים ותוספות שקמח מלותיהם דק מן הדק, תלי־תלים של חיבורים הכוללים דינים מפורשים וגמורים, רבים ומרים כספיחים העולים על שדות לא־נחרשים. הימים ירבו, השפתים משננות ללא־הבין, רק למען הביא במוח מבוכה, למען הרבות בו את העזובה המרחיקה את התרדמה; ואולם מדי הסתנן דרך הכברה גרעין חי, שארית תנובת הימים עברו, ישתוקק גוף העם היגע להרכין כאש, לצנוח, להרדם. אלה הם רגעים גדולים, מובנים וברורים; אז נפגשים פנים אל פנים רגש החיים המתעורר מכּל עוֹז ותאוה למנוחה ולשכחה אשר אין לה גבול. ציוני רגעים כאלה נשארו בספרותנו במספר לא קטן, כאלה הם הלכות מלכים וימות המשיח של הרמב“ם, “ציון הלא תשאלי” של יהודה הלוי, הפואימה של רמח”ל. עוד גם זאת: כל ספר עברי מקורי מתקרב מעט או הרבה אל הטיפוס של ספרי עכו"ם טובים; אף הוא גורם נחת, מציע למי־שהוא מקום מנוחה. בניגוד לספרות תקופות שבישראל, זו שידעה להוכיח, לנצור את הרוגז והמבוכה, להרים אבק פלפול או חקירה.
בארץ ישראל, במקום שהכל הוא בשבילנו תוכחה ונחמה גם יחד, עלול יהודי אחד מרבים לגלות, כי כל חמדת המולדת כלולה בזה שהיא מטילה צל של נכר על שאר כל העולם. הוא, המשתחרר, יהיה גורע המון דברים שאפשר לכנות אותם, ויהיה מוסיף, דבר־מה שאין לו שם הולם – את רגש ההפחתה שבנפש; הוא ילך לארץ הזאת כאחד מרבבה, כמרגל את שלום האומה – אך בבואו הנה יתו לו מעגל מסביב לגפן או לתאנה ויירדם לשבעים שנה. הוא יהיה כמנמנם; ידיו תעבודנה והוא יחלום מעט חלומות. הוא יתכווץ, יתפשט את לבושיו, ידל בהבעת פניו – כדרך הנרדמים; אחיו הקטון ממנו במדינות הים יאצל פי שבעה על סביבו, אבל רק הוא, חוני בן־בלי־שם הישן במעגל, ייקץ ביום מן הימים לחיים חדשים. אבל בינתיים, לפני בוא היום הגדול, תשבות רוח הארץ ותרצה רק מעט; נשמת העם, השועל המעופף אשר עבר את הים הגדול לארץ יהודה, ייתלה פה על ענפי־העצים וינמנם בזוהר השמש הרב. רבים ינודו לקהל העם,הדל הזה, אבל המשכילים יתהלכו בין הישנים ולבם ירחב; הם ישיבו לנפשם את דבר ההגיון הברור, לאמר: כל גוף חי אשר יעף עליו להרדם למען החליף כוח. הה, התרדמה המתוקה, המון הבלי הדעת והרוגז הנמוגים כצללים! מה טוב אם יקוים הדבר: להיות סרוח על האדמה ביחד עם הרוח; מה נאדר הדבר להרדם ברוח כבדה על יד גפן שפלת קומה או ליד תאנה בלה, ולהתעורר בבוא מועד ולראות את העצים אשר גדלו ואת הרוח אשר קטנה.
שרב
מאתיעקב שטיינברג
“הה, השרב!”
בכל יום מימי הקיץ אתה שומע את הקריאה השגורה הזאת, אלף פעם ואחת. עייפי החיים, ואלה אשר ביום גיחם מבטן נועדו לבלות תחת השמש רק מעט כוח בלתי נחשב – כולם למדו במקום הזה לדבר מתוך קורת רוח על הבטלה, על רפיון הידים, על התקלה התלויה ולא בהם. התכונה הנלעגה של היהודי: להשתמש בנסיונות החיים של אנשים זרים כמו בחומר שהנהו שלו ולסכּם אותם בלי כל היסוס הדעת לאמת מועילה בשביל עצמו – התכונה המבישה הזאת עוזרת פה בכל עוזה הכוזב. “האזור הממוצע הוא גם תחום החיים של האנשים העובדים!” – בפי המתלוננים אשר בקרבנו הדברים האלה הם דברי הבאי גמור, יען האנשים האלה, הם ואבות אבותיהם עד דור רחוק, ביישו בלא־עמל את הצפון ואת הדרום גם יחד.
הכל נשכח. גם הדבר הפשוט הזה, העומד אולי כאות מבעית ומיוחד במינו בכל קורות האדם, כי במשך ארבע מאות השנים האחרונות נכתבו בפולניה ובגרמניה – באזור הממוצע – אלפי ספרים של יהודים, ובכל הספרים האלה אין זכר לשמות הכינויים של העשב, של הרוח, של המים, או לכל הפחות – אין המלים האלה באות שם במובנן הטבעי האמתי. הדבר נשכח, כי מחלת הבטלה תקפה את היהודים רק מדי שקעה מאחוריהם שמש יהודה הלוהטת, ורוח עוועים לבשה אותם עד תום ככל אשר נדדו נדוד והתקרב במעלה הריינוס, הויסלה והדניפר, עד אשר – לאחרונה! – הושגה כותרת ההתפתחות בדמות תאומים של בית־מרזח בכפר של אוקראינה ומאה ברכות בכל יום. והנה עתה, כשאתה שומע מפיהם של צאצאי היהודים האלה את קריאות האיבה נגד החום, את מליצות ההסברה בדבר הארץ הצחיחה המשכלת באדם את החריצות ואת מעוף הדמיון, הנוטלת ממנו את תקיפות הדעת לעמול עד תכלית אחרונה – הרי הדבר ברור לך, כי כל זה הנהו רק להג תואנה של חולה אשר העבירו אותו ממדור למדור והוא טוען – בכאב הבטלה אשר עודנו חזק אתו – כי לחנם טלטלו אותו טלטלה וכי המקום הראשון אולי טוב היה לפניו מן האחרון. אמנם כל זה הוא נושן וידוע. על סיר העמל לא ישבו אבותינו מעולם לא בלובלין ואף לא במגנצה; אבל ככל אשר אזנך קולטת באי־רצון את הגידופים המכוּונים כנגד מזג החיים של ארץ יהודה, כן אתה מסוגל לפעמים להרהר ברצון רב בחידת העתיד, הצפונה בשבילנו בטבע הארץ הזאת. הפתרונים הם לעתים הרחוקות מאתנו מרחק רב, אבל להתכוון במחשבה־תחילה לזה אשר יבוא – גם זה ניתן לנו כנחמה. העתיד, אם הלזה יפואר על ידינו בעמל לא־אנוש, פּורע על ידי כך מראש: אנחנו מרגישים במין הרגשת אהבה את הדברים אשר את בואם לא נראה במו עינינו.
אנחנו, אם צפון לנו בארץ הזאת גורל ללא־כלימה, נהפוך ברבות הימים לדבר־מה נעלה את הכוח הלוהט אשר בשרב. בזה לא מכוון בעיקר לכשרון המעשה, אף אם גם הוא הנהו אפשרי ומובן. סדורם של חיים נוחים בארץ חמה לא יכול להחשב בימינו כעיקר, רוצה לומר: כפתרון לחידת הגורל של עם שלם. דיירי העולם שואלים עכשיו זה מזה תחבולות ומעשים ומבלי לייגע את הדמיון אתה יכול לצייר לך את היום הרחוק, עת רצועת הארץ הצרה, אשר ליד הים הגדול, תכוסה שדות־תבואה, תמלא שווקים, תהמה מאדם רב. אבל גם ביום הרחוק הלזה עוד טרם נהיה לעם אשר לו מולדת. בכלי־המלאכה יעשה כל עם ועם את מלאכת חייו הגלויה; ואולם יש עוד גורל צפון: זכור עמים מעמים שונים ואתה תווכח מהר, כי לכל עם ועם יש כוח מיוחד נפרז. להגדיל בלי־חשׂך את הכוח הזה – דרך אגב: בגלל מידה נפרזה כזאת מגנים העמים איש את רעהו! – זאת היא החובה אשר לה ישבע עם ביום אשר יקום לחיות על אדמתו. זאת היא ברית החילופין הנשמרת בכל תוקף תחת השמש: האדמה, הנותנת מקלט, מעמיסה על האדם היושב עליה את החובה להשיח את טבעה. זה הוא הגמול אשר בו יתרצה עם אל מולדת ואשר בלעדיו תשים לה ארץ המולדת הסתר־פנים, תעטה צעיף שממון, תעגוב לאחרונה על זרים. לא לפי רוב ההצלחה יאָהב עם בארצו; התשוקה המענגת במסתרים – כמו בכל ברית אהבה, כן גם בברית האהבה אשר בין עם ובין מולדת רק זה הוא הדבר הנחשב. רק במובן זה ייאָמר על עם: הנה עם האוהב את ארצו. והנה לפנים שמרנו גם אנחנו את חובת האהבה הזאת: נצמדנו בכל מאודנו אל סלעי ארץ יהודה, עד אשר גמרנו את דבקות המולדת העזה באופן נשגב, אשר כמעט אין למעלה ממנו. כי הנה בא יום והדבר נעשה דומה, כי בארץ יהודה לא יתואר עם אחר מלבד עם היהודים. זאת היא המדרגה העליונה אשר אליה צפוי עם בלכתו לקראת גורלו. אבל מדי עשות העם הקטן הזה, עם כתבי הקודש, את אשר נטל עליו – עיפה נפשו למנוחה מרוב דברות בארץ הצרה הכלואה בין מדבר לישימון, מרוב אהבה תחת שמי השרב.
אלפים שנה היה כמתעלף העם הקטן הזה – זה האוהב הגדול אשר הוכה לאחרונה בשממון. והנה אנחנו עוד הפעם בארץ יהודה. השרב אוכל בנו בכל פה – ככה יחשבו התמימים, הסכלים והעצלים. אבל השרב הוא גם כור האש בשבילנו: הסיגים ייחרכו לאפר והנותר יהי לעם. כי מדי כנותנו את מזג הארץ הזאת, אנחנו מכנים בלי דעת את מזג החיים של עמנו, של עם העתיד. שר־החיים שלנו שמו שרב, ועלינו, בהכרח וברצון גם יחד, להבין את כל פלאותיו, לצמצם מאשו הכבדה את כוחנו הנפרז, זאת הבינה הצלולה והעקשנית אשר בכתבי הקודש. היא מייגעת כמעט, הבינה הצורבת והערומה הזאת; יש חשק להמלט מפניה, להיסתר בצל – אבל ככיפת השמים אשר בארץ יהודה אף היא נבראה על מלוֹאה – יחס חיים צחיח כמעט אבל מלא עוז! היהיה כדבר הזה? המאמין – יאמין. כי אין עם אשר ניתנת לו ערובה. ואולם זאת להרגיש: השרב הנהו מטוה לוהט מצבעים, אשר ממנו – אם יקום ויהיה כדבר הזה! – תיעשה גלימת הכבוד לעם קטן ונמרץ
שפות
מאתיעקב שטיינברג
זה ימים רבים מושך את הלב חזיון אחד: ריבוי השפות אשר במקום ישובנו המשגשג, ההולך וגדל למראית עין. אמנם לא ריבוי השפות כשהוא לעצמו הוא הדבר המפתיע; כולנו חזינו מראש את התקלה הזאת, כבלבול אשר יבוא בד בבד עם קיבוץ גלויות. אבל אופן חייהן של המון השפות האלה, המדוברות עכשיו על שפת הים התיכון העברי, הוא כה מוזר, אפשר להגיד: כה שפל ודל־ערך, עד שלפעמים אתה גוזר ואומר: השפתים של היהודים האלה, המִטַמאות למין דיבור קלוקל כזה, אין סופן לדבר בזמן מן הזמנים בשפת אנוש מיועדת, שיש אתה הכרח של חיים.
מה שנישא עכשיו על שפתי היהודים זהו מוץ נידף, ללא גרעיני רגש ומחשבה; העתיד לא יקח בכל זה חלק. למען קרב אם מעט ואם הרבה אל ההשגה את דיבור־השידפון אשר היהודים הביאו אתם לארץ האבות, עלינו לזכור, כי היהודים דיברו קלות גם בארצות פזוריהם; את החמורות אשר בשפה הם לא ידעו מעולם. אם נמשיל את הלשון למזון הנפש, העולה על חלקת החיים של כל אומה ואומה, אז נחזה את היהודי כבן־כרך, אשר את משך הזרע לא ראה, על הקציר לא הריע ואת גרעיני הדיש לא אסף לממגורות. יהודי בן־אירופה דיבר צחות; בזה עמדו לו בלי ספק כשרונותיו. במהירות מרובה מאשר אצל אחרים הוא נער את הפסולת ואת המלים העמומות; בזה הוא הראה את כוח ההבחנה המפותח. אבל חיוּת לא היתה מלווה את דיבורו. רק במקום ששפת התושבים היתה נהפכת בפי היהודים ללשון מסורסת, למין ז’רגון שמשכילי היהודים קראו לו תועבה, רק שם דיברו היהודים קשות, והזר השומע הרגיש, כי בשביל לעמוד על מלוא כל המדובר דרושה לו בינה יתירה. אבל היהודי אשר לשונו תרוץ לדבר צחות? חומה של סייגי־ארשת מיוחדים לא היתה מעולם מסביב לקשקוש השפתים הלזה. הכל פרוץ לארבע הרוחות, מובן, קל לתפיסה עד למקום ששמה מגיע הקול המצלצל של המדבר. הדבר מובן, כי שימוש הלשון של היהודי גרר אחריו הרבה יתרונות: מי שמזומנות בפיו המלים המובנות ביותר, הוא גם ימהר לבוא לידי הבנה עם מספר גדול של אנשים. עוד יותר: המשכילים שביהודים, מדי דברם כולם יחד שפה מצוחצחת, ערוכה במשטר אחד ישר, נטויה כולה בכל חוּדי המלים שלה כלפי חוץ – נעשו בהכרח למין גדוד דוברים מנצח, לצבא מהגים מסודר אשר הנקל היה לו לעמוד במערכת ההשפעה, הבאה מן הפה, נגד המוני הגויים המזוהמים אשר יחידיהם נלחמו כל אחד לנפשו, בכלי דיבור שהוא כולו בן־בית, ירושת־אבות עתיקה, שלעתים קרובות כיסתה אותו כבר החלודה היקרה של המסורת הרחוקה. אבל לעומת כל היתרונות היה שקול ההפסד האחד הגדול: חוסר הרֵעות שבין היהודים ובין עמי הארצות. לעסקים, לעתונות, לדרשות מעל הבמות – לכל אלה היתה שפת היהודים שפה מצוינת, אבל להשיג בעזרתה את הרעות – לזה היה כוחה קצר.
אבל כל זה כאין וכאפס לעומת פסולת הדיבור אשר נדחי הגולה הביאו אתם לארץ האבות. פרט מענין: אם תפגוש בארץ נכריה שני אנשים והם דבר ידברו בשפת מולדתם – אזי הדבר מובן מאליו, כי אתה, השומע, תרגיש בשנוי אשר חל בשפתם השגורה של האנשים הגרים האלה. לפעמים, אם המדברים הם חדשים אשר זה מקרוב באו, יסתמן שינוי הדיבור ההכרחי הזה רק בהנמכת הקול. אבל כל יום מביא לגר תמורות בצרופי הביטויים, תשוקה והכרח לתת ארשת כל שהיא לחדש הסובב, הכופה עליהם יותר ויותר את שלטונו. מתוך להג השפות של אנשינו־עולינו ולא תקלוט אזנך אף פעם צליל כל־שהוא המעיד על נטיה מן המסילה, על נימת דיבור אשר פקעה, אשר נמתחה ביתר עוז. האדמה החדשה והשמים החדשים אינם בוראים כל חדשה בשפת האנשים האלה; שם, במקומות מגוריהם הקודמים, היו האנשים האלה משותפים לחיי המקום רק בכוח השפה, ועתה, מדי בואם אל מקום חיים חדש, אינם מסוגלים, כנראה, להרגיש כל שינוי. מוץ המלים אשר בפיהם מתעופף ברוח ארץ יהודה כאשר התעופף מקודם במקום פלוני אלמוני. אתה נזכר בלי־משׂים באותו שומר הסף, אשר כל כבוד משרתו היה מסומן רק בכובע השׂרד אשר על ראשו; יום אחד נדחה האיש ממשרתו – והכובע נשאר על ראשו עד אחרון ימיו. השכל הישר מחייב, כי מי שאשר יצא מארצו לבלי שוב, על פי רוב מארץ אשר שם שׂנאוהו, בזוהו, הגידו לו בכל פה את מגרעותיו הכּנות והמדומות, כי האיש היהודי הזה מוכרח, על פי דרך הטבע, להשתוקק כי ימהר ויבוא היום אשר פיו לא יזכירנו עוד את הבוז, את השנאה, את רגש האפסות. לא ולא. איש מאתנו לא חיכה לפלא הגדול הזה, כי על כן ידענו היטב מה קלה היתה השפה בפי היהודי גם בארצות פזוריו; זה אשר הנהו קל הוא גם לפעמים קשה ביותר להיות מושלך אחרי גו. הדיבור בשפה הזרה לא עלתה ליהודי מעולם בחבלי לב; ומדי לכתו הנה לא תפסה אצלו מקום, לא הכבידה עליו את הטלטול. מה הוא משקל מוץ הדבק אל השפתים?
לא. אין איש מאתנו מתפלא על החזיון הזה. כובע השרד של שומר הסף הדל נשכח פשוט על הראש. אבל יש ואתה תמה: הנה שמש חדשה, והיהודי הבא מן הגולה מכנה אותה בשפתו השגורה בניב כל כך שגור, במבטא בוטח, בשויון נפש שוטף ועובר… נדמה לך, כי יובל שנים עלול לעבור במקום הזה על האנשים האלה, מבלי אשר ישׂרוט שׂרטת בלהג שפתיהם החנוט. השפה החיה יודעת בושה, תמהון, הכנעה. שפת האנשים האלה אינה בושה בפני השפה אשר מצאה בארץ הזאת, גם למראות החיים החדשים לא תשתומם, גם בפני חזון הטבע הזר והמפליא לא תרגיש כל צורך של הכנעה. הפה הולך כאן למישרים כאשר הלך במקום הזוועה של רוסיה, בפינת הטנופת של פולניה. לא על זה אתה משתומם, כי נהג אוטומוביל דורש לפעמים מאתך את אגורת התשלום ברוסית, או כי חבורת יהודים מגרמניה מדברים ברחבות יתירה את האשכנזית היותר נמלצה. כאמור, לא בזה כל הפלא. הבטחון שלהם – זה הוא אשר יגרה את העצבים. ברור לך, כי בטחון כזה, בארץ הנכר, בתנאי חיים חדשים, למול אותות טבע לא נכּרים, הוא עלול להיות מצוי רק אצל אנשים אשר מוצא פיהם אינו נחשב אצלם אף כמעט מן המעט, כדבר קלוקל לגמרי שאינו מסוגל לפגוע קשה באחרים.
ימים הולכים ובאים. משמים ניתך שרב, מן הביצות עולה קטב ואדמת הטרשים מרמזת על עמל דורות בלתי־מתואר. לעומת זה נוטפים הלילות חן עובר, הטבע המעולף וקשה הקלפּה מרגיל לאט לאט לרגש של עתיד רחוק. הארץ הצרה, אשר בין המדבר ובין המים הרבים, מצמצמת את החושים כמו בצבת ומכינה את הלב לקראת הרגשה של מולדת עקשנית – ובכור הרעות האלה צריכים לבוא כל הבאים, למען יצא מהם ברבות הימים דבר־מה אשר ימחה כמעט כליל את עקבות הזועה של רוסיה, את הטנופת של פולניה, את הנמלצות ללא־שכר של גרמניה. אבל מה רחוקה הדרך! החומר, הבא אתנו יחד אל כור החיים החדשים, הוא כה חלק בשפותיו, עד כי כל לשון תלא לנבא לו עתידות. מה קל לעצב אנשים כמהים, בושים, נכנעים, ומה קשה ליחל לאלה אשר כל הנצורות יגמרו את חליפותיהן על דל שפתיהם!
כיכר לחם
מאתיעקב שטיינברג
איש אחד, בן־חיל ובעל־דמיון, עשה כעין מעשה גבורה והביא לביתו דבר־מה נחמד, מפתיע ויקר־מציאות. זה היה כיכר לחם לא־גדול ומארך, קרומו העליון כעין נחושת עמומה וצלעותיו הישרות חומות־מזהיבות כעין קנמון. ביד רופפה מעט הניח האיש את כיכר הלחם על שולחן המשפחה, וברגע הראשון הוא התנוסס שם כצעצוע; עקרת הבית התמיהה אליו את עיניה החוקרות, ובכור ההורים, בחור בן שבע, חרד בין־רגע מפינת המשחק ויבוא לראות בנעשה. הוא התעזר, כנראה, בחוש המיוחד של הילדים, הנותן להם לנחש בלי־ראות כל מעשה־חידוש המתהווה מסביבם – והנה הוא בא מדלג, התיצב קוממיות לפני השולחן וסקר בתאות־נפש לעומת כיכר הלחם, אשר הסתופף כגר מארץ נכריה בין שאר הובאות־השוק הרגילות. יד טרם נגעה בכיכר הלחם, ורגע ההתפלאות ארך; ופתאום צוה הילד צו קטן של ילד מפונק: “אני רוצה לחתוך את הלחם!” ההורים הועילו לו ברגע העשיה, שׂכּלו את ידו האוחזת בסכין, ובן־הנחתום נבצע וגלה לב רך וכתום כעין הזהב העתיק. הנה נהיה רגע הילולים: האם ובנה הריחו בלחם, הטילו את שני חצאיו מכף אל כף, טעמו ממנו והכריזו על ריח ועל טעם לשבח; לבסוף שאלה האם בקול דממה, כשואלת לדבר־פלאים: “מה־הוא הלחם אשר הבאת היום?” – האיש ענה בבת־צחוק, כאדם מבויש במקצת: – זהו לחם טהור הנעשה מן החיטה הגדלה בגליל.
בגליל, אשר למען שדותיו המעטים נשפכו מי־דיבורים אדירים לאין־סוף, גדלה החיטה הטובה אשר ממנה ייאפה הלחם הכתום, הנחמד למראה והטוב לאכילה; ואולם, בראותך לפעמים כיכר לחם לא־נחשב כזה על שולחן־מכירה של חנוני, אתה משתומם מאוד על המקרה אשר התעה ללא־מקום את יקר המולדת, ואתה נזכר בלי משים בכל המון בית ישראל העושה פלסתר את מאוייו, את מוצא פיו, את מיטב חלומותיו. אליקום צונזר צירף מאלפי מאויים לא־נמלאים של עם מטורף בעניו חרוז אחד תמים, ליצני מעט ונוגע מאוד על הלב: “אין דער סאכע ליעגט די מזל־ברכה;” ממנו למדו ושיננו את פתגם השיר הזה כל בנות־המשפחה וכל הבחורים התמימים אשר בליטא, רייסן ואוקראינה. עוד לפני שנות חצי־דור צלצלו הדברים האלה כשם המפורש של תאות עם, כל שומעם הבין אותם כתמצית געגועים של עדה יגעה עד מאוד, אשר למען אמת אחרונה הגידה הפעם הזאת דבר־מה בעניוות ובפשטות גמורה. יחד עם זה היתה בימים ההם מהלכת בכל תפוצות ישראל הלשון הממללת רכות של חיבת־ציון; בשעת דמדומים של חול, עת בבית היתה אמא צנועה־גלמודה של יהודים מזמרת את הבשורה על־דבר המחרשה, והיתה תובעת מגולם הברזל הדמיוני רמז לטוב, לנעימות ולרוך־חיים – בשעת געגועים זאת היה בבית־המדרש עומד על הבימה יהודי מגיד, גר ובן־עוני, והיה ממשיל אף הוא מן המחרשה על כל הנחמות שאפשר לשער בשביל יהודים דוויים. ולאחר כך, כשקיפל המגיד את הטלית הזרה, השאולה מאת השמש לצורך הדרשה, והיה סופר בקרן־זוית את מכסת הפרוטות שנצברו בצלחת ליד הדלת – לא נכרתה כולה דמות הדברים מדמיון השומעים. יהודי מהיהודים היה משיח את המית לבו לפני אשתו, הניבטת אליו בשעת ארוחת הערב: “מגיד הגיד היום בבית המדרש.” האיש לא נדרש, כרגיל, לפרש יותר, אף גם הוא בעצמו לא ידע ברור, כי כל דברי הפליאה על נחמות ועל גאולות ועל גלגולי־מרחקים מארץ גלות לארץ־ישראל אינם אלא משל אחד נמלץ, המסיים בכיכר לחם אשר ייאָפה מחיטה הגדלה בארץ מולדת. ועדיין נמשכה בתוך אותו בית שלשלת החלומות: בן־בכור שב בחצי הלילה מאסיפת ציונים, והיה מתהפך שעה יתרה על משכבו מרוב הגיון ומרוב דמיון; במוחו נקלטו המון ציוני־רזים של דרך המובילה אל העתיד. והוא, כאיש היגע מחדשות, ביקש לבוא בדמיונו עד מקום סיום, להישקט למראה אותו המעט האחרון אשר ייאָמר עליו כי הנהו אושר, גאולה, חידוש חיים: ואולם אף הוא חזה רק ביעף־דמיון חולף את כיכר הלחם העולה מן האדמה; רוב נוער ורוב דברים אשר שמע סבוהו, טלטלוהו, נסכו עליו כעין שממון עז ועכור. ולמחרת ולמחרתיים הלך הרחוב היהודי הלוך והתכסות בערפל כבד; דמיונות לאין תכלה, משלי־חיים לאין־חקר, תורות־עתיד אשר אין להן שם מפורש – כל אלה התכנסו כדבר שאין בו ממש במוח לא מרווח של בחור בן־עיירה, ושבו להיות פרושׂים, כאדים קלילים, על ראשי יהודים רבים ושונים, אז נעלמה כמעט דמות היקר של כיכר הלחם; ואולם אותו הכוסף הנעלם אשר הנהו ראשית כל מעשה, אשר מעט ממנו הופך להיות אדי־דמיונות רחבים מני ים – הכוסף האלמוני הזה יצא ממך, אתה כיכר הלחם המוזהב!
הנה נראית פה פעם כמו פלא, בין רבבות יהודים בארץ־ישראל. קרומך העליון היה מוזהב, לבך היה כתום ורך וכולך נראית כשם מפורש לדבר יקר, כאותו המעט האחרון אשר הנהו אחרית כל סתום, כל חידה, כל ערגה לאושר. בטרם תוולד נדברו עליך נכבדות, רבות ופליאות, וביום אשר נראית היית כה רענן, כה חדש, כה קטן מהכיל דבר־מה אשר ימשילו עליו מושלים. רק ילד קטן חרד אליך כאל חידוש־חיים, ואולם בעיני־כל נקלות, נדמת ללא־נחשב; רק שינים קטנות לעסו אותך ותהי למתוק – אתה כיכר הלחם המוזהב, אשר ימים ושנים הרעפת על כל המון בית ישראל את המאויים המתוקים ואת זהב כל החלומות.
ארוחת־בוקר
מאתיעקב שטיינברג
איש בן־שלשים, קל בלבבו ובעיניו, נקרה להיות בבית־משפחה באחד הבקרים אשר בקיץ. על מרפסת הצל, הנשקפת אל פני הים הגלויים, ישב האיש ביחידות עם גברת־הבית אשר לקטה אגב־שיחה פרורי־חן מעל השולחן המכוסה בכל מאכל הנאכל לארוחת בוקר. האשה הצעירה שׂיכלה את ידיה אל הצלחות ואל הצנצנות, כגברת־בית הרגילה להיות סועדת בשעת קבלת אורחים, והאיש האורח שיכל אף הוא את עיניו אל תנועותיה, ומראהו היה כנלהב וקודר גם יחד. האשה שאלה: למה יזעף? למה יביט בתמהון? – האיש ענה את דבריו; ופתאום קרא: ”הה, גברתי! מה נורא המקום הזה; אין דבר אשר אומַר: שלך הוא. הכל, מה שעל ידך ומסביבך, הנהו זר, מובא ממרחקים. את בעצמך נראית על־ידי־כך מוזרה, מופלאה, בלתי־נתפסת; יש בזה גם כעין קסם," סיים האורח בבת־צחוק, “אותו הקסם שגברים מאנשי הגויים מיטיבים לראות בכל בת־ישראל.”
נדנוד־ראש, תמהון, צחוק. האיש המשיך:
“אין דבר אשר בא אליך מקרוב – מן המאכל אשר בפיך, עד השמלה אשר על עורך ועד הדמיונות אשר בראשך. שולחנך דומה לסביבון בן־אגדה אשר הקיף מלוא־תבל ואסף מטוב כל הארץ: הלחם והחמאה מאוסטרליה, הגבינה מהולנד, הפירות הכבושים מאיי הים, הזיתים מסוריה והצלחת המכילה אותם – מצ’כיה. שפתך היא מטבּור אירופה, התמהון הגדול, הרובץ מעל לגבות עיניך, אף־הוא איננו בן־המקום; נראה ברור, כי בן־מצחך זה אין לו אף מודע אחד יחידי בין המון דמיונות המולדת, המתגוללים במקום הזה בראש כל חוצות. גם בת־הצחוק, הקורנת מעל פניך לחן לך ולי לשעשועים, עשתה קפיצת־דרך לא־מעטה למען הגיע אל הגבר הזר… חסל! המעגל נסתיים; הוא חבור כולו מנקודות חיים מרוחקות, זרות אחת לשניה. אין אף דבר אחד הבא מקרוב, מן השורש, מתוך עמל־מסורת. אמנם יש עוד דבר־מה – האל הגדול, אשר ביחס אליו אין קרוב ורחוק. אבל את אינך מאמינה באלהים, נפשך איננה דורשת לאמונה.”
מבט אשה לוחש סתרי־נסתרות, וזעף על שפתי־חן; האיש הגה מעט את דבריו מן המסלה: “נשאתי משל, אבל לא משל יחידים. הה, זאת העיר אשר על שפת הים – קריה לא־נאמנה, אשר אין בה דבר ללא מגרעת! כל אשר אתה סובא בקרבה מן החיים מהול תמיד במים, בפסולת, בלא־יקר; כאילו גם הים, הים שיש בו ממש, מתחיל כאלפּים אמה מן החוף והלאה. פה אין דבר אשר הנהו מתום: לא הסחורה אשר בחנות, לא המזרח, לא האוויר המאובק. לא רחוב שכולו תחום, לא גן מוגמר, לא שביל המוביל עד תכלית. כל הנלקח פה ביד מעורר אגב ראיה ראשונה רוגז, חשד, אי־חמדה; דומה כאילו מי־שהוא כבר החזיק אותו בכף, שקל את ערכו לחובה, כיהה בו בעין זועפת.”
האשה נענעה בראשה כמסכימה, כמשותפת להבנה; היא מלמלה: “הה, אין במקום הזה אף דבר אחד של מאה אחוז!” ואולם האיש סרב להקשיב; הוא דיבר עכשיו אליה כדבר גבר אל אשה – מבלי ערוך את הקשבתה ובפנותו רק אל האור אשר בעיניה ואל הצל הנופל מעל עפעפיה. הוא המשיך: “לפנים נואלנו לחשוב, כי יחידי־יהודים, בהתקבצם מארצות שונות למען שוב לבצרון משותף של חיים, יביאו אתם כולם רכוש גדול בטעם, בדעת ובמאויים; חוזים חזו לנו מראש את תערובת החכמה, את צירוף הכוחות, את הבקורת אשר הוחדה על אבני־נוד לאין־ספורות. אכזבה ודאבון עינים! לפניך עיר המלאה ממזרי־רוח, אסופי־טעם, ספיחי־כלאים שילשים וריבעים; לו יכולת למצער לדעת את מקום מוצאם של הנידחים האלה, ורווח לך. אבל כל היהודים האלה, מביאי השיירים, שכחו בעצמם את מקום מולדתם של הדברים הבלולים אשר אתם; ממזר הצורה – של הבית, של השיר, של יסוד האמונה – הורה בחרקוב או בפריז. רגש מוזר, שיש בו מחבלי הכישוף של האגדה – להיות מוקף, מבית ומבחוץ, בדברים אנונימיים! אף לא דבר אחד אשר תאמר: זה־הוא, ידעתי את מוצאו, אני משער את גידולו ואת תולדותיו; בכול רק דברים נעלמים, אשר לא תדע להוציא עליהם משפט. אתה קורא מאמר בעתון, שומע קול בתלהבות של נואם, רואה סדר־זרעים בגינה קטנה – ואתה כילד או כעוור: האם אלה מעשי ראשית או הדי־אחרית? תיאטרון של בובות, בלי החיל המתוק אשר בימי הילדות; הלזה, זעיר־בחורים בן־שש, היה זוכה לבסוף לראות את הדפנות כשהם מתבדרים ואת עושה הקומדיה כשהוא יוצא ומצטחק: הנני! ואולם זה אשר לימד את בובותינו הוא נעלם בן המון ארצות. מכרכי־הים הוא שהגלה אלינו בלילי טעם ואמונות ודעות; וכל המרכולת הזרה הזאת באה אלינו ארוזה לחלקיה מוכנה לשימוש בלי שהות. תמול בקובה, היום אצלנו; מחר תעיף עינך – ואיננו: סחרחורת שיש בה כל ואין בה ממש. דומה שמלוא כדור הארץ הפך להיות אצלנו מעגל־משחק עם בולי־סוסים אחדים: בן־רגע והמעגל נתסיים, בעוד רגע ו’הידד' ההתחלה מתחיל מחדש.”
דממת רגע, בת־צחוק ותוכחה: “עכשיו תחדל מזה ושתית את כוס הקפה, כי הלא את הכל כבר אמרת.” ואולם הפעם הקשיב האורח לדברי בת־שיחתו, והוא סיים בבת־צחוק:
“אוסיף לך רק זאת: כל מה שאמרתי לך כבר נאמר מפי זרים; כל זה חזו מראש אנשים מאנשי הגויים.”
דקלים ערופים
מאתיעקב שטיינברג
לפנות ערב, אגב הליכה לפי־תום, ראינו את המחזה. לכתחילה, כשנתקלו עינינו בדקל הראשון ערוף־הכותרת, אמרנו רק מקרה הוא זה או מעשה נבלה בודד – מיוחד במינו ובלתי מובן. אבל אחר־כך, כשהוספנו לשׂרך את דרכנו, ראינו והנה כל הדקלים, אשר התנוססו לתפארת במקום הזה, הם ערופים; עדי הכפות שודד בידי יהודים בשביל לשמש סכך לסוכות, והשארית האחרונה, אשר לא היה צורך בה, אף היא רוסקה, שוברה, כאילו נעשה בה בכונה מעשה השמדה. היה דומה כאילו מי־שהוא התכוון להביא את שכונת היהודים לידי שוו־צורה: לנוול אותה כיאות לה.
הדקלים הדוממים הם צאצאי אדמת יהודה, מעשה הפלאים הזה של טרוף ורוע לב נעשה בידי יהודים אשר קיימו מצוה מן התורה. מחזור הגלגולים של חיי העם מתגלה פתאום לעין: מנהג הסוכות, אשר תחילתו נעוצה בהרגלי החיים של שבטי רועים ואנשי שדה, נסחב, ביחד עם המטלטלים האחרים של הדת, לארצות בבל, ספרד, אשכנז, פולין; מתנדפים רמזי הזכרונות בדבר הטבע, האושפיזין משתלבים בנחת רוח גמורה עם הסכך המובא בידי ערלים – והשלשלת נמשכת. והנה דור אחד של יהודים צאצאי פולין נקלע שוב לארץ יהודה, בונה לו בתים בתוך חורש של דקלים והולך לו יום יום לעסקיו. בוקר רואה היהודי את הדקל המשחר פני שמש, בערב הוא רואה את הכפות המנפנפות לאטן ברוח, ואולם כל קשר לא נהיה ביניהם; הם לא הכירו איש את אחיו: הדקל הנאה, הענוג והאמיץ גם יחד, נשאר זקוף ובודד לעצמו, כשהוא מסמל את המזרח, את בני הקדם, את תפארת הדמיון של אלף לילה ולילה; והיהודי התהלך לו כשהיה, כשהוא חורש מזימת חייו הרגילים, כשהוא נושא ונותן עם אחיו הידועים, המתנכרים אף הם כמוהו, האטומים כמוהו בפני כל רמזי הטבע. פה נשארו – כשהיו – שני עולמות נבדלים: המזרח וגלות היהודים אשר בפולין המעוטרת; הם לא רמזו איש לאחיו, לא נדברו ביניהם על דבר מולדת. והנה הגיע יום עברות: חג הסוכות הגיע ליהודים יושבי פולין ורייסין; נחוץ היה לבנות את הסוכות כדת, לפי המצוות של ארץ פולין ורייסין ואשכנז, ועל כן הורם המוט המשחית ויסעף את כפות הדקלים.
כי מה לו ליהודי ולדקלים הנישאים, המסמלים את העזים אשר בגעגועי המולדת? פה לא נהיתה ארץ יהודה; היא היא אשר חסרה. עוד יותר: היהודי הזה, הדור הראשון ליורדים על שפת ים יפו, בהכרח הוא שיהיה יותר צחיח, עזוב יותר לנפשו. שם, בעיירה היהודית המוקפת נאות גויים, היה היהודי קולט בעל כרחו רמז כל שהוא מן הטבע; כל המוני השדות, היערים והנהרות, אשר היהודי לא ידעם ואשר הוא צירף את כולם בדמיונו לגוש חיים אחד מוזר, שנדף ממנו כעין ריח של עבודה זרה – כל זה היה שולח ממרחקים הדים קלושים. פעם בפעם היתה מופיעה על פני השוק עגלת השחת של האיכר, מקצות העיירה היו מגיעות שירות הקוצרים, בבקרים העמומים של תשרי היו השקצים של הערלים מביאים את פארות עץ הערבה – אמנם כן, גם הסכך אשר לסוכה היה בכוחו לעורר אצל היהודי מין חרדת לב לא ברורה, נוגה ומתוקה גם יחד: בעד שתים שלוש אגורות היה היהודי מקבל שיירים של עולם רחוק, שיש בו עלים וענפים, ובדבר הזה היה בכל הזמנים ובכל תפוצות הגולה כעין זכר לכשלון, כעין עונש סתום שבא בעקב חורבנה של אותה ארץ רחוקה וסתומה, אשר יאָמר עליה בשעת געגועים בבית־הכנסת: “ונתרחקנו מעל אדמתנו.” אבל על חופי ארץ כנען! פה בטלים המרחקים. שדות, יערות ונהרות אינם; פה עומד היהודי פנים אל פנים מול המולדת מבלי להכירה. עינו נתקלת פה בדקלים לבושי שריון, אשר על דמותם חופף דבר־מה כה מוזר ורחוק, מין גידול־חיים של בני קדר – ומזה לא בא כל רמז.
מה יפו לפנים הדקלים האלה, עם גאות יפים המנפנף באוויר; גזעם החוּם, הנצב קוממיות, כולו ישר ואיתן, סמל אופי נבדל של חיים, אשר לא יתערב, אשר יתמר אל על, מבלי נטות לעברים; טבעות השריון נלחצו בקצב איש אל אחיו, כדורות המצטרפים לגורל אחד אדיר, וכפות הכותרת, כה רחבות וכה מעונגות, היוו נוה־מרומים, אפריון חי ומתנועע אשר עורר את הדמיון, פיתח את הלב לְחַשֵב כי יש בחיים דבר־מה נאצל. הם עמדו ברוב כוח ובמלוא קומה, הדקלים האלה; הם נראו, מתפיסת עין ראשונה, כאדירי דורות, כיצורי אדמה מחוננים הנושאים לתאות נפשם את חן כל הארץ, את הדר כל המזרח. העין לטפה את דמותם מרחוק כנס של יופי מונף, אשר ינפנף גם לדור אשר הנהו עוד רחוק מכל רחוק; מקרוב היו העינים נמשכות את מרום כותרתם בעדנה מלאה ומהירה, כאילו למראה כל דקל מעוטר היה הלב חומד מאליו את כתר הגורל, את השלימות אשר ישיגנה אדם רק אחרי דרך ישרה, הבוקעת כחץ. – וכה הם יפו, הדקלים האלה; עד אשר באו יהודים וערפו אותם.
זבובי־נוד
מאתיעקב שטיינברג
בעד החלון הפתוח נתעים ביעף לתוך הבית אחדים אחדים מכל חית־הכנף הקטנה אשר בתוך האוויר. יש אשר יקרה כי אנקור אובד־דרך יתפרץ ברעש לתוך החדר, יתלבט פעם ושתים בין הקירות, יעבור אחת ואחת בטיסה מטורפת מפינה לפינה, ישוב רגע כנואש אל פני התקרה, ופתאום – עוף! הצפור התועה איננה, כי נקראה מטבעה לחזור. זרם האויר, ההולך ובא בעד החלון הפתוח, מביא בשגגה אורחים חדשים: הנה הצרעה או הדבורה, יגעות־ריק או עיפות־צידה, נכנסות בזמזום שוקק המבשר או מתאונן. הן עוברות פעם ושתים את החדר לאורך ולרוחב, מבלי להרגיש, כנראה, כי מסביבן מלכודת גדולה; כל עוד מעט והאוויר הכבד, המעיק על שלוחות השפם, מבשר להן את דבר המבוכה, ובנות־הכנף הקטנות מתחילות לרוץ בלא־דרך, מדי שאפן לצאת למרחב. הן נלחצות כה וכה אל שמשות החלון אשר מבפנים, הן קרבות כמלוא ניד־כנפים אחד אל המוצא, אבל הן שבות ומתרחקות, עוללות ויורדות, עד אשר לבסוף יבריח אותן איש מאנשי הבית החוצה. כל אלה הם מאורעות קטנים בשביל תושבי הבית; לא כן נדידת הזבובים: הלזו היא כל כך רגילה והכרחית, עד אשר יצאה מכלל השגחה.
אל מה אדמכן, מקהלות הנודדים היהודים, העוברות בצדיה מעיר־בירה לעיר־בירה, אם לא לזבובים הנקלים הללו, אשר בהיות החלון פתוח הם מתגלגלים לתוך הבית בלא פחד, במעוף שוקק וגלוי גם יחד, כאילו נטל עליהם להיות בתוך החדר פנימה לנחמה ולשעשועים. הדבר מכוּון לא לנודד עמוס־הצאצאים וכבד־הגורל, היוצא ברעש ובטלטול רב מארץ מסכנות, למען היכנס לארץ חדשה – כי אם לאותם יהודי־המלתחה הזריזים, אשר מיום היות אינפלאציה בארצות הם נהיו לזבובי־נוד אשר העין תכירם על־נקלה. זהו משל־רוגז המתאַמת עד תום: היהודים האלה יודעים, על־פי־רוב, גם להציק וגם להתכווץ בפינות ולהיות כלא־הוֹוים; כזבוב, אשר הקיר החלק משמש לו מקום הילוך גמור, כן גם היהודי הקל הזה, כשהוא בא לעיר־בירה חדשה, הוא ממתיק כעבור־יום אכילה ושינה וטיול של רווחה, במקום שהכל נכר ועמל־זרים ותעלומות־עבר. כאשר לא תבחין לדעת על פי מראה זבוב אם הלזה בא ממקום הטנופת או מהיכל מלכים, כן לא תנחש בנוגע ליהודי מסוג זה אף חצי־דבר: את מוצאו, את גלגוליו ואת טעם חייו. הוא איננו בא לקנות לו מולדת חדשה, הוא איננו שואף את האוויר החדש למען חמוֹד אותו לצמיתוּת – הוא רק עובר ממקום למקום; הוא מתפנק בתוך חללו של העולם הזר, אם כי הוא מוכן בכל רגע לרדת על השולחן וליהנות מן המטעמים; זיז כל־שהוא של אצבע, ניד־כתפים – והזבוב מסתלק; יושב לו על חודו של דבר והוא כולו משותק, מעולף, נראה כנקודה שחורה שאין בה ממש.
האם תגיד עליהם חזות קשה? הה, לא: הם יושבי־שער, שוכני קרת, תופשי־תורה! כזבובים הם אוהבים להתעלס באור, לדלג ממקום למקום למען יוודע להם דבר־מה חדש; בניהם ימהרו לרוץ לפני המוני־עם, בנותיהם תעכסנה במרומי קרת, גם זקניהם עוד יחלמו חלומות; הם פאר הרחובות – מדי לכתם כה וכה ברגל שוקקה ובעיניהם ברק וערמת אנשים רבה. בין־לילה יעלה בלבבם פרח המולדת: לבוקר, עם לחם־זרים ראשון, הם מתפללים לשלום הארץ החדשה, משתאים לראות בקרבה פיגול, רמיה ואוולת; בכל נפשם הם משתוקקים לראות מעל הבמה את המחזה הנהדר ביותר, לעמוד על במתי עיר פנים אל פנים אל־מול תשואות חיים אדירים, לחזות ירחים רבים בנועם ימי־שמש קלילים ונחמדים. יום כי עבר עליהם ללא תאות־רוח וגו, ללא מקרה סואן בלב־עיר, ללא שמועה צוררת מלוא עולם בכנפיה – וגעלה נפשם כמעט קט את העיר, את הארץ, את שארית התקופה הנמוגה בשממון. הכי יתואר כי תרע עין להביט בהם? בגדם עשוי מאטון רך, על שפתיהם מעט חמדת־נדיבים, במבוא פיהם כעין בת־צחוק של סליחה. כשאתה פוגש באחד מהם בשעת הגבורה של בוקר, כשעם הארץ יוצא לכל מלאכה, אז נדמה לך, כי אישון העין של אותו יהודי מתכווץ, פולט זעף, קולט בחילה; וברגע זה, למראה היהודי המזנב במבט־עין את העוברים ושבים הנחפזים, נראים לך כעיקר־העולם המחזות אשר על הבמה, המנגינות אשר למנגן מהולל, הדיבר אשר עצמה וקסם לו.
אמנם כן – אין להטיל דופי בהם: – כמו לזבובים גם להם כנפים רפות אך קלות עד מאוד; בלא־עמל הם מעבירים על כנפי התבונה האלה מעט יפי־לב, מעט חקר־חיים, מעט כשרון־מעשה. מראיהם, כשהם מסתובבים באור נחת ושמש, הוא לפעמים נחמד ונעים; אתה משתאה להם על עברם בלי־יגיעה מרחקים גדולים, על טהרת מצחם המעידה עליהם כי זכר המקומות, אשר משם באו, נמחה מלבם כליל. לבבך יהמה עוד יותר מדי ראותך אותם מעולפים על שבתם, כאותם הזבובים הנרדמים על הקיר; הם מסמלים לעיניך בבת־אחת את החן של שבת־אחים, את הנועם של משפחה צרופה, את שקט העדינות של אנשים נעלים היונקים בתאות נפש לשד של מולדת חדשה. אבל בטרם תעיף את עיניך מהם והלאה, והנה – עוף! זבובי־הנוד נַעֲלו מעל מושבותיהם, התגלגלו ביעף שוקק עד החלון הפתוח ויצאו חוצץ החוצה. לאן מועדות עיניהם השוקקות, המפיקות מעט תבונה, מעט בוז, מעט געגועים? אל נחש את זאת: כזבובים כן יבחרו גם הם למסור את עצמם לזרם האוויר הזורם בין עיר לעיר, בין מדינה למדינה. על כן אל דאוג להם ואל שאול לגורלם: הזרם יביאם למבוא פתוח והם יכנסו במעוף שוקק אל עיר־בירה חדשה. שם הם ישאפו מחדש תשואות, נצורות, הליכות־עולם; הם יקלו, יחכמו, ביום המחרת ידעו להשיח את ענות המולדת החדשה.
שכחה
מאתיעקב שטיינברג
שנת בצורת או דבר או מלחמה כי יבואו לארץ – ונשאר הדבר לזכרון; אצלנו לא השאירה תקופת ההריגה אשר באוקראינה כל זכר כמעט. הדמיון, דמיון היהודי הרפה, לא יצר כל דמות משטמה, בלבבות לא נשאר כל רגש של בושה.
כך הוא מנהגו של עולם: החלשים מתפייסים; אבל הדבר נעשה רק למראית עין. במסתרים, בדמיון וברגש, שומר גם אדם יחיד על כל עלבון קשה; גם ברבות הימים, אחרי אשר המעשה הרע נמוג ואפסה לו כל דמות, גם אז יש אשר האיש הנעלב יילָפת פתאום על לא־דבר. דבר־מה חלף עליו. לא משטמה: הוא כבר סלח; לא רפיון־לבב: הוא כבר שכח את הכשלון. אולם זכר העלבון עלה בכל זאת – בלא־עת, מבלי הידרש. הוא מתעורר פתאום כקול מסתורין של הדם, האזהרה סתומה אשר גם לא יכבד להבין פתרונה. זהו ההד האחרון לכל חרפה – הוא אינו דורש נקמה, אין בכוחו לעורר חרפה; הוא רק מבייש.
היא צורבת את הנפש עד היסוד, הבושה הזאת אשר הִנֶהָ השארית האחרונה לכל עלבון. רק הנקלים לא ידעו אותה. הם הם המשלימים עד גמירא, המסיידים את כל בית נפשם בלובן הסליחה, מבלי להשאיר טפח מרובע של קדרות כזכר לחורבן. גם העמים מחיים את הזכרון לפי עוֹצמתם, לפי גודל גורלם. “קרתגה אשר תחרב!” של הרומאים – זהו קול אדיר של זכרון אשר כמוהו יתן רק עם אדיר; אבל גם בישראל היו מונים לפנים את השנים מחורבן המקדש, מגירוש ספרד, מגזירת ת“ח. אבותינו לא עצרו כוח לשכוח – למרות זה שאת כל הפגעים הגדולים הם קבלו כיסורים מידי שמים. מאות בשנים עברו מימות החורבן, והמון מדרשים, אגדות ופתגמים חזרו וטפלו בשנאה עזה באדום – היא רומא – “אשר החריבה את ביתנו והגלתה אותנו מארצנו!” בתקופת הגירוש של ספרד לא התאכזר כמעט עם הארץ אל היהודים; לאלה אשר אחזו באמונת המדינה ניתנה חנינה גדולה, המגורשים לקחו אתם הון, את הנחשלים לא זנבו. ואף־על־פי־כן נוצרה בימים הגדולים האלה האגדה על דבר נידוי ארץ ספרד. ולאחרונה – גזירת ת”ח. – פה, בקהלות פולין ואוקראינה, פגעה הרעה בצאצאים אחרים של בית ישראל, שונים הרבה מגולי ספרד; עם כל זה נשאר מן הימים ההם הקונטרס “יון מצולה,” אשר דבריו קצרים ונמרצים, למען יעמדו לזכרון. ופי העם רקע שם הולם וחד: גזירת ת"ח! רק ההריגות האחרונות אשר באוקראינה היו כלא היו; פי העם לא יקוב את התקופה הזאת בשם, וכיום הזה רבים הם בקרבנו אשר לא ידעו להגיד ברור, מתי קרו ההריגות הגדולות ביותר אשר בדברי ימי ישראל.
נפש העם כאילו הקיאה מקרבה את כל הזכרונות. היא לא סלחה. גם הסליחה הנבונה הנה במובן ידוע מעשה גבורה, היא מרוממת את הנעלב ומקרבת אותו על ידי כך אל החזק, אל המעליב. היהודים שכחו – הם חסרי האמונה, המיחסת את תמצית הרע לזרוע הנטויה של אלהים; היהודים שמטו מלבם את הכל – הם אשר ברובם הגדול הם חסרי עתיד, שכחי חזון וכל חלום נעדר מאתם! כי יש אשר גם הסליחה תקדים לבוא – בזמן אשר לפתע פתאום יישקף עתיד גדול, המסיח מן הלב את כל הראשונות. אבל כל אלה האלפים והרבבות, הנושאים עכשיו את שם אוקראינה על שפתיהם, לא קנו את השכחה בעמל נפש, מתוך דבקות במה שעתיד לבוא; לא, הם שכחו בלא מחיר. הם מדברים על אוקראינה דברים גלויים כל כך, נקיים מכל שמץ שנאה, מכל קורטוב של בושה. לא רק כלפי חוץ; גם זאת היא מדת חיים: לדבר אל האויבים אשר מתמול מתוך הסתר־לב. אבל הם, היהודים, מדברים ביניהם לבין עצמם: אוקראינה אשר נזכור, אוקראינה אשר נדע! מאחורי שיח ושיג זה אין כלום. איך זה קרה לנו כדבר הזה? האם דומים אנחנו לעשבי השדה, המתנועעים ברוח היום אחרי היעלם המגל? האם אין אנחנו מסוגלים להשיג, כי יש לחי אויבים? הה, כאלה הם החיים מאז ומקדם: לשוב ולגשת לא פעם ולא שתים למקום הפורענות; ההכרח, כידוע, לא יגונה. אבל הזהירות, החשד בעינים, הבושה הכמוסה הניזונה מעלבונות העבר, הכי אין לאו חלק בכל אלה?
להטיף ליהודים דברים על אודות השנאה – את זה יעשה רק הכסיל; השנאה היא מושג מגובש, דבר של ממש, מין קת של חרב בשביל הגבורה, ולנו היא לא תסכון לעת עתה. אבל יש מדה המסורה ללב, וזאת היא הבושה. אתה מוציא מפיך: אוקראינה… אתה מתכוון בזה להגיד, כי בנוף הארץ היפה הזה תקועים רבבות רבבה של יהודים לאין מוצא; הם נוסעים לעגלות אכרים, אוכלים את פרי אדמתם של בני הארץ, הם חוסים תחת השלטון המאיר להם פנים כיום הזה. אבל האם אין לבך הולם יותר מן הרגיל ברגע הזכירך את השם המפורש – אוקראינה? הכוונה היא לא לשנאה גלויה, לאש היוקדת בעינים, אבל יש דבר המסור לחי באשר הוא חי: להיכלם ימים רבים אחרי עבור העלבון, להתאדם לפתע פתאום מבושה, מחרטה אין אונים, מהרהור אווילי הלוחש: הה, מה טוב היה אילו לא עברה עלינו הכוס הזאת…
עצמות־יבשות
מאתיעקב שטיינברג
זאת היתה חבורה של בחורים ובחורות אשר עלו כפורחים בתוך חליפות המהפכה האחרונה; המבוכה, אשר שׂררה בכל, גרמה להם רק להשתוקק לחיי חרות. עיניהם, אשר ראו בהמיר סדרים אחרי סדרים, למדו להביט למרחוק, לדבר־מה אשר הנהו עיקר. שלטון העם, שיתוף הרכוש, מעמד עובדים אחד ואדיר – בכל זה לא היה להם די, יען כי הם בגרו להיות אנשים בשנה הרביעית לריבולוציה! נוסף לזה היה מקום מגוריהם סיביריה המזרחית, ובריחוק־מקום מופיע, כידוע, כל דבר כמצומצם, כ“תוך” יקר ללא קליפּה. והנה גרם להם מזלם למצוא איש את אחיו – אף זה להם אור לישרם ולאמיתם, יען כי בעת עוועים ישנה רק מסילה אחת לעבור בה – הלא היא הדרך מלב תמים אחד אל השני. וכמצאם כן הבינו איש את אחיו: כולם, באין דבר נגרע מהון עלומיהם, נדברו ביניהם על אלהי חיים חדשים. כן, הכינוי הנעלה הזה היה בפיהם, אף אחד לא אבה לגרוע מעט מן הטוב הגדול הזה. היכבד לעשות דבר בשם אלהים? התארך דרך המובילה אל אלהים? על כן אין פלא, כי כולם קמו ללכת אל ארץ יהודה – מדי הגיע לאזנם השמועה על דבר תוחלת החיים החדשים המתרחשים בנוף הרחוק הזה. וזה להבין: הם הלכו לארץ־ישראל לא בתור מוקירי־מולדת. היו ביניהם אמנם אחדים אשר ידעו עברית, אשר לא כיחדו בגעגועיהם על ארץ אבות, אבל הרגשות האלה בטלו כמיעוט בתוך שאיפה גדולה כמלּוא כל החיים: לנסות הכל מחדש, בתוך ארץ חדשה. הארץ, למרות חיבתם אליה בתור יהודים, היתה נעלה וחדשה בעיניהם לאין ערוך, כאיש אשר יביט בואֶסטאַלית, המכהנת לאלהים ולא יראה בה חמדת בשׂרים. וככה הם התחילו לעשות את דרכם – בשבע דרכים ובהמון תחבולות; אך גורלם איחד אותם מחדש, לשמחתם ולציפית גורל אשר לא היתה לה קץ. הה, איזו נסיעה בים הגדול, סביב־סביב, הלוך והתקרב אל החוף האחרון בנתיב מים רבים, על פני מי האוקינוס המשוים חלומות נוספים, המסוגלים לעורר בלב רַגָש את הדמיון על דבר מהות חיים בלתי נתפסת ואדירה גם יחד! וכתום הנסיעה – הנה הארץ אשר שם יחלו החיים עם נסיונותיהם, אשר לשמם, לשם כל מיני נסיונות קשים ומרים, הביאו בני־העלומים האלה די און, די חרף־נפש, די בטחון.
כמה ימים עברו מיום כניסתם לארץ? אולי שנה, אולי ששה חדשים. אבל כיום הזה אינם פה אתנו. איש לעברו הלכו, מי שנדחק עוד לארצות הברית, מי שפסע פסיעה קצרה לפריז, ומי שתקע את יתד נפשו האחרונה באלכסנדריה של מצרים. אבל גם שנים מהם לא הלכו יחד. הם חיללו את בריתם עד ארגיעה, הם נפוצו איש לעברו לא להוותם, לא לנדוד, לא לאלם נפש של יאוש. להפך, הדבר הוא בגדר המציאות, כי כל אחד מהם ימצא לו בקרוב חברים חדשים ויתאגד אתם לחבורה, אשר תנהה מחדש אחרי אלהים חדשים. אבל מה שהיה – נמוג ויהי כאין. הכנת הנפש המלאה, אוסף הכוחות אשר בשרירים ואשר בלב, עליצות האופי, המצדיקה למפרע כל גורל – כל זה היה כקש נידף.
כן: הם שבו מחפצם. המצאו את ערות הארץ? הדבר יתכן. ההיו נבונים כאלהים וצפו מראש עתידות, כי עמלם יעלה פה בתוהו גמור? לא! כדבר הזה איננו בגדר האפשרות. הם רק שבו מחפצם – פתאום, בלי־משׂים, אולי על סף המכשול הראשון. גם לא כדאי הדבר לחקור, על מה ולמה יצאו כל אלה את הארץ בחפזון כל כך רב; הם יותר מדי באושים, חבורה נבלה ולא חכמה – הם, הנבחרים לפנים, הטובים והנאמנים, אשר כשחוק היה בעיניהם לעמוד בכל נסיון! בלכתם לא לקחו אתם גם את הזכות המבישה והאחרונה של מוגי לב, יען כי הם לא חיכו גם לעת אשר יימלא יום הבריחה. הכי דחה אותם דבר־מה לברוח? לא אי־הצלחה, לא מעשים אשר אין בהם חפץ, אף לא משהו של אי־התאמה. אולי כל אחד מהם, ביום עלותו בשניה על אנית הנדודים, נשא אתו געגועים, לחץ של חידה אשר לא היתה לה אף התחלה של פתרון. הם התפרדו, הלכו בידים ריקות – למרות זה אשר רבים מהם נשאו נפשם לציון, למרות זה אשר כולם חשבו את גורלם למפרע לימים רבים. הם, פשוט, שבו מחפצם – כאילו למען אַמת לכולנו גם יחד, כי אל לנו לבטוח במוצא שפתים, בברית אשר נשבענו לה אמונים בהכנת נפש אשר מלאה עד תום. עוד משם, מכל מקומות פזוריהם התפלים, הם כאילו מגחכים אלינו בצחוק זועה:
“אמנם כן, אנחנו שבנו מחפצנו!”
יסורים של ראוה
מאתיעקב שטיינברג
בסינגוגה לנאורים אין תפילת־ציבור עוברת מבלי שיימלא הבית מזמן לזמן חרדה נמהרה ומתוקה. פעם בפעם, בהישמע מעבר המבוא אוושת־צעדים, יַפנו המתפללים־בשפה־רפה את עיניהם לראות; איך יוכר באיש הנכנס מחדש דבר־מה מוזר – במהלכו, בלבושו או בעיניו השוקקות עד־מאוד אל מראה הבית – והביטו אליו האנשים מקרוב ומרחוק ותמהו אליו וחקרו את הבעת פניו. הנה הוא עמד; הֲשׂם הזר את לבו אל משען הספסל מעשה חרש־אמן? הנה שלח את מבטו אל־על; התיפּלא בעיניו הכיפּה מכל יופי? הנה הוריד ראש; היקשיב בתמהון לבב אל זמרת המקהלה אשר אין כמוה? המון חצי־עינים – וַחֲלָף! אורח חדש, אשר לא שיערו את בואו, עומד בפתח, מתבונן, משתומם, נראה כחושב לשוב על עקבותיו. המנין הקרוב, הרואה את האיש בכל־עין, עוצר נשימה: היכנס. שהה, תן כבוד לסינגוגה! אך הלזה יצא; איש־גוי מעם הארץ אשר עבר לתומו ויסר לראות מה קול־הזמרה ומה אורות־החג. כהה ליל־העצרת על באי הבית, החזן יתן קול ללא־הדר. אוי לנו כי שודדנו כמעט; במעלה הבית רק עדת באי־מועד עוטה צילינדרים, אל פינות הבימה נשענים רק מגידי־קדיש כהי־פרצוף. עוד החזן מזמר, זמר וכלה; ועוד יש אשר יאונה דבר־מה. מעבר הדלת נרתעת דמות יהודי שלא מן הנאורים, לבוש הקפּוטה ועמוס משני עברי הצדעים כדורי פאות סגלגלים; הוא מעקם את מהלכו, כמבויש וכתוהה, וליד מחשוף ספסל הראשון הוא כופף את עצמו אל בין העומדים ונראה כרובץ אגב עמידה. הוא סוקר על ימין ועל שמאל במבט תועה, כאיש אשר תפלתו כלתה במקום אחר, חזות פניו אומרת, כי הזמרה לא תקדש בלבבו; אבל הוא כמו שהוא – זר מעט ומבזה מעט מקום לא־לו – מעורר אצל שכניו בספסל את כל תשומת לבם. הקרוב אליו במאוד מחייך לעומתו: אף אתה מתקת לנו פה, יהודי לא־מן־הנאורים! סקור! גלה פה כבוד!
אוולת היא לנו בארץ הזאת לחרוד אל כל איש זר, לדעת ולהודיע על־דבר התמהון המקנן בבוקר בין גבות עיניו ועל פלאי הכבוד אשר ירחש לנו לבו בערב. יש אשר לפעמים – כשהמבקרים בארץ מרובים והמתחקים על עקבותיהם ערים ביותר – יבאיש הענין הרע הזה את כל אשר לנו בתחום המולדת; כל מקומות חיינו בארץ הזאת דומים בזמנים כאלה לקנים קנים של קורי עכביש, המצפים לזבובים וליתושים שיגעו בהם ויביאו אותם לידי רעידה. השכחו כל האנשים האלה, המקפידים על פליטת רושם כל תייר, כי להיות לראוה זהו עשן לעינים בשביל כל דבר שהנהו ישן, קבוע, חוזר על עצמו? – “בחור שלי, פתח את הגמרא והדוד ינסה אותך!” אבל הבחור כבר מבוגר וזועף; אין לו פתחון פה, רק במסתרים יהמיו כל קרביו מבוז ומבושה. המשולש המתוק – זה ששלוש צלעותיו הן האם והדודה והילד – מקומו רק בחדר התינוקות; אחר כך, כשהקטן אוסף אל מכנסיו את זנב־חמודות ומכנס לתוך נפשו את סוד גורלו, אין מנסים אותו יותר בחידות. חלף מלות־החיבה וחלף מתנות טובות מידי דודים ודודות לא כדאי להעלות על פניו של בחור מגודל אותה אוולת־הלוי שהנפש תקוץ לראות בה. אכן נגרע חלקנו וכזאת היא משפחתנו – אוהבת לראות ולהראות, מיסרת ומפנקת את צאצאיה לעין־כל, משדלת תמיד את דעת הבריות בדבר בניה. אבל גם לענין רע שתי פנים; הצחוק ומנוד־הראש הם בזה, כי המכשלה יושבת בינינו בפניה המכוערים. אפשר לקבל אורחים מתוך כיבוש היצר; אבל כל תייר הוא אצלנו בבחינת שליח בית־המשפט, שבידו להניח חותם של חרם על כל נכסינו. להיות בהול לקראת עיניהם ושפתותיהם של אורחים – זאת היא כבר מארת אלהים; אבל אצלנו גורם כל ביקור לא־נחשב גם שינוי בקול־הדיבור ושינוי בצבע הפנים, רוך־בכיינות לפני מוצא־הפה של האורחים. ומשוש כל תוי־הפרצוף לאחר אשר בא מוצא הפה הזה, אשר על פי רוב אין בו ממש. כבדים מנשוא הם יסורי ראוה אלה, ואף מתעים אותנו לחשוב, כי כל זה נחוץ לנו בכדי למשוך אלינו שפע מתפוצות הגולה. פרסום ותשומת־הלב, אם מהוים אותם בגלוי ולא בדרכי־טבע נסתרות, גורמים גם זלזול. אנחנו דוחקים את הדברים אשר בארץ לקראת כל עובר ושב אין פלא איפוא כי רבים נקלים וקצרי־ראות רומסים את מעשינו הטובים ברגליהם; עוד יותר: כל היהודים הנאים, כיון שאנחנו נוגשׂים בהם בלי הרף: ראו והבינו! – מרגישים את עצמם כפטורים מלשלם את המס בעד כל החידושים שהם רואים בארץ הקטנה הזאת. יש כפרים במקום שכל איש זר, העובר ברחובותיהם הפרוצים ללא שקט וצל, ייגע עד מהרה מהמון נערים המבקשים כולם יחד להורות דרך, מהמון עינים הבולטות מחורי החלונות ותובעות ומכריזות: הנה זר! הנה זר! ישובים לא־מרוחמים כאלה ימהר ההלך לעבור, מבלי לשעבד אף במעט את לבבו אל דמות המקום ואולם יש אשר בכפר שקט יתהלך איש זר לבדו בין בתים שאננים, ועין לא תציץ אליו מבין החרכּים: המנוחות והחיים – אלה בצד אלה – יעוררו בו געגועים, ימגרו כהרף עין את הגאוה אשר הביא ממרחקים. ואנחנו הלא את הטוב ביותר נעשה, אם נמגר את גאות היהודים הבאים לתור בקרבנו.
היוצאים
מאתיעקב שטיינברג
כל יציאה במנין מארץ־ישראל פוקדת עלינו עוונות־יהודים רבים ושונים, אבל בראש ובראשונה אנחנו נפקדים בכל הזדון אשר למורך הלב. אמיצי הנפש והדומים להם הם על־פי־רוב תמימים ושוגגים; את תועבות הכשלון אתה מוצא בעיקר אצל הפחדנים. עורף הזנונים, השמחה לאיד הרבים, הצלחה בדרך המנוסה – אלה הם דברים שאינם מצויים בהכרח אצל כל מחנה נסוג לאחור; במקום שאתה מוצא אותם אתה יכול לנחש את האותות לאחור ולהגיד, כי הכהנים לא הבדילו מתוך יוצאי המלחמה את היראים ורכי־הלבב.
כל אספסוף־חיילים, הנס מן המערכה, משוה תמיד לעין־רואים מראה־כשלון אחד: הם רצים לקראת השבי, הם מנשאים את האויב, הם מגדפים את שריהם; את כל פליט מן המחנה הם שואלים בתאוה רבה: האף אתם ברחתם, דיברתם בשׂרים, הבינותם כי שוא המלחמה? אם יוגד להם כי רבה המכשלה, ועלז לבם; אם יסופר כי רבים עוד אחוזים בקשרי מלחמה, וחרה להם. ככל אשר ירבו – כן ילכו ביד רמה בדרך המנוסה, כן תגדל גאותם. אבוי, גאות השגעון של מוגי־הלב! באין להם השבי, מגפת המלחמה, התוכחה היוצאת מן המפלה; רק נשׂוא לא יוכלו את הרעיון, כי הם נכשלו בשל עצמם. לשוא תחפש ביניהם את המנוצח – את הגבור המתנהל בצעדי יגע, ראשו מורד והוא כולו אומר הרהורי־עצב; הם כולם, בכל צרתם, זקופי־ראש ומלעיגים. בתלונתם, בקול־פחדים ובזעקת השבר הם לא ייטיבו להקל מעל לבם כמו בדברי הלעג השנונים. על הדרך, הזרועה חיילים נתעים, רצוצים, נמוגים מפחד ומעמל – עפים חצי מות העשויים לעג ואיבה; המהתלה היא פה חריפה, הצחוק המר מצלצל כמשפט בלי רחמים. האנשים היגעים האלה מנדים בכל כוח, בכל רגש הצדקה של בעלי־תשובה גמורים. מורך־הלב, בכל הרעה אשר מצאה אותו, מבקש קודם־כל לשחרר את עצמו מכל חשד של אומץ־רוח. כעניבת התליה הוא דוחה מעל פניו את הרעיון בדבר מלחמה מרצון, מתוך בקשת עלילה ונצחון; ברגע הכשלון הזה, עת אוכלים אותו בכל פה הכפן, החולי והבהלה, הוא חורג אל מיטב דמיונו למען סרס את האותות אשר מאחור ולהוכיח, כי הוא לא רצה את המלחמה, לא הבין את הגבורה, לא שאף אל הנצחון. זהו היום הנתעב אשר למורך־הלב עת הוא מתכחש לכל גבורה, לכל דבר־מלחמה, לכל ענין אשר תוצאות ממנו לנצחון או למפלה.
כל אלה הן פניות־זדון, הרבה יותר מאשר מרד מתוך יאוש או תרעומת שלאחר יאוש. אבל חוץ ממוגי הלב, הנסים מנוסת זנונים, אתה רואה את הרבים בין היוצאים והנה הם נעשים פי־שבעה ערים בהציגם כף רגל על האניה, הם נראים כּשׁכוּרים מן האוויר אשר מעבר למולדת. יש אשר אתה רואה על פניהם גם בת־צחוק מוזרה, ערמומית וסולחת גם יחד. מה זה היה לאנשים האלה – האם הם הבינו יותר מאשר כולנו את הרע אשר בארץ־ישראל ואת הטוב אשר בשבי הגלויות? אף לא זה; הם רק עושי־תשובה. על כן לבם כמעט טוב עליהם יען כי הם מתחרטים חרטה גמורה על העבר; יום היציאה הוא בשבילם כעין יום וידוי ויום כפורים. הם מתודים על הנסיון: הם ניסו לרכוש להם כעין מולדת! איזו כלימת פחדים תאחז אותם בזכרם את הנסיון הנמהר הזה! הם ואבותיהם כל חייהם ידעו רק שיח ושיג עם האנשים, רק זה ולא יותר; והנה הם הוצאו מתוך המעגל הזה. פה, בארץ־ישראל, היה להם דבר לא רק עם אנשים. הם הרגישו בזה, ומנוחתם כאילו נדרכה מן הרגע אר הציגו את כף רגלם על חוף יפו. לסכום החיים, אשר הם היו מונים בו בעולם רק אנשים והליכות, נצטרף דבר־מה חדש, בלתי מובן, בלתי משוער. המולדת? הם אולי לא שמעו עוד את מלת החידה הזאת, אבל הרגש הרגישו בהויה המוזרה אשר אפפה אותם מסביב, אשר לא נתנה להם לשוב אל עצמותם, אשר הדיחה אותם לאחרונה מתוך הארץ. עכשיו, בנשוא אותם אניה זרה וקלה, נעדרה פתאום אותה ההויה הכבדה, ואף להם הוקל לפתע פתאום. והנה הם מתכחשים ומתוודים: לא יתכן כי הם בעצמם נואלו לצאת מתוך המעגל של אנשים והליכות, אין זאת כי הסיתו אותם, כי שריהם היתלו בהם. עוד פעם ועוד פעם: סליחה ומחילה! הם לא איוו את הארץ הזאת, לא שאפו לכבוש אותה, הם לא הגו כלל את המחשבה הזאת. בפה מלא, מדי שאפם מלוא חזיהם את אוויר העולם הרחב והפתוח: הם לא הגו כלל!
לו זכינו היו יוצאים מארץ־ישראל רק יהודים מחרישים ונסוכי־עצב. הארץ הזאת, העניה והמיוחסת, נותנת מעט בשל עניה הגדול ודורשת הרבה בשל עברה אשר אין לו דומה, ועל כן כמו שהיה כן יהיה רגיל לראות את דורשי שלומה שבים ריקם, לעשרות, למאות ולאלפים. המנצח והמנוצח שניהם נכתבים בספר חיינו החדשים, ואיש, אשר הארץ לא רצתה אותו, יש אשר ילך מפה כמחריש וישא בלבו חלום מולדת אשר אין דומה לו; לזה יהיה עולם הגלויות אשר ישוב אליו כזר מעט, כחסר דבר־מה, כחלל חיים מפולש ופרוץ לכל הרוחות. אבל מה משונה בבשתה היא המציאות! יהודים יוצאים את הארץ כהולכים אלי גיל, כשבים אל קנם, כמתנערים מתוך חלום רע. המרירות, הטורח והמנוסה אין בכוחם למחות מעל פניהם את האור הזרוע, זה חסד הגאולה של אנשים אשר עבר עליהם סער ולא עקר אותם משרשם. בצאתם, בטרם ישימו לב לעתידות, הם חוגגים דבר־מה; הם מרבים שיחה ביניהם, ופעם בפעם הם מטילים מתוך לבם אנחה רבת מתיקות ורבת רמזים. הה, האנחה היהודית הזאת שאתה שומע אותה בבתי ישראל לאחרי יום חול, לאחרי יום שיעבוד, לאחרי יום צרה! גם באנית היוצאים פירושה גלוי לכל אוזן, לאמור: “הנה אנחנו שבים לטבענו, אל זה אשר היינו מעולם ואשר נהיה עד עולם.”
זכר עמלק
מאתיעקב שטיינברג
שעה ראשונה של – אשה מעוררת תאניה בפני קהל זרים, ילד מתיפח וגבר לובש זעף או קדרות; שעה שניה ושלישית של אסון – הילד נרדם אחרי כלות בכי, האשה – בעוד הרואים צובאים על אסונה – כובשת את הנהי, מפיגה את יגון פניה על ידי אנחות סתומות ומעלה על שפתיה בת־צחוק רפה. אותה שעה הגבר אינו משנה הרבה בלבוש אבלו; פעמים זעפו הופך להיות יגון־חיים, הקדרות שבנפשו מחווירה עד כדי צער ללא תקנה. אבל על פניו נסוכה תמיד הבעה של קשי נפש.
השכחה הגמורה אינה ראויה לגבר העומד ברשות גורלו; על אחת כמה וכמה, שאין עם המכיר עבר ועתיד, מצווה להשתמש בצרי הנקלה הזה. היחיד, אשר ידע יום עברות, פניו נעשים נקשים, צחיחים, זעומי־פרישות. העם, אשר יריבים שפכו עליו את חמתם, בהכרח שידבקו בו בזו אחרי זו כל מידות השנאה למיניהן ושכולן גם יחד יתמו במרוצת הימים ויפַנו את מקומן לרגש סתרים אחד: לזעם אלם. זהו רגש מדמדם שאין לו כמעט כל ציווּיים; אינו חורש כל רעה, אינו זומם כמעט דבר שנאה או נקמה, אינו מזכיר אפילו נשכחות. אבל הוא מצהיב פעם בפעם את הפרצוף הנקלה של עם האוהב הכנעה ומקרין על מצחו הבהוב זר וקר שלא מעולם זה – עולם זה המלא קישואים רווּיים מי־שלוֹמים ואבטיחים מתוקי סליחה. זעם־מסתורין זה המאריך ימים, כביכול, ללא חמדה וללא תועלת, הוא מעין קמיע של יסורים התלוי על מקום התמצית של לב האומה; ממנו אותו תוקף מעט של עמים נעלבים, אותו יצר שותת דם ודמעות של עמים רמוסים ואותו שאָר־כבוד אשר לעדה מעונה על עברי פי פחת. רק על פי קמיע זה יוכר באחרית הימים העם המזוהם אשר יצא מזרע אצילים; כי איך שכבו אף ישנו אבותינו בבשתם דורות על דורות והרקב לא כיסה עליהם לעולמי עד? יען וביען הם זעמו על תבל ומלואה, על עמים ומדינות, על כל אשר בשם אדם יקרא.
כתוב בתורה: זכור את אשר עשה לך עמלק! מלקטי המצוות התמימים השליכו את הציווי האדיר הזה לתוך דוד העצמות הגדול של תרי"ג, מסורת ענוה קבעה אותו בתוך סדר התפילות אשר לימות החול; ואולם לחה של מצות־אנשים זו עדיין לא נס. הפסוק הקצר מבריק כאבחת חרב, דומה הוא לחרב מתהפכת על שערי גן העדן של הסלחנים: אל תיכנס! זכור! אם תבוא באש ובמים אתך יהי הזֵכר האחרון הזה; לו אבו אבותיך להזכיר שם אלהים אחרים, כי אז עמדה להם הצלה; אתה אל תרויח במחיר השכחה. אל תשאל: מה בצע? אבותינו אכולי המדורות הגדילו על אויביהם מדי קראם עם יציאת נשמה: שמע ישראל. אנחנו נישא עד עת קץ את זכר אויבינו; הננו המרגלים המביאים את עֶרְוַת העולם הזה; לא דרך כלבים לנו המתחילים בנביחה ומסיימים בכשכוש זנב. אהבנו את החיים כגברים המצרפים לאהבה גם את אורך הרוח; אוהבי השכחה הם הם המכחישים את הישארות החיים.
ראה אף ראה: אם אויביך הרעו לך ואין לאל ידיך לשלם להם כגמולם – עוד יש גורל, דיין אמת, הנאמן להשיב לב עולבים על נעלבים, עוד יש זמן הולך לתומו והוא ממונה לכלות את קוצי התרעומת משדות־החיים. ואולם יש רעה נתעבה שאין לה תקנה; הזמן אינו מכפר על תועבות. הללו, תועבות עמלק, נפרעות ממך בשעתן ושלא בשעתן; גזירה היא ששמן יהיה כרקב בעצמותיך, שאם לא כן הרי אתה נעשה, כביכול, שותף להן ולעושיהן. אל תתמה על החפץ: אין הטבע נותן למוכים שיישנו שנת ישרים. אל תאמר: דַיֵנִי בפורעניות. מי שהמון החיים בידו הטיל עול משנה על המעונים: את היסורים ואת בושתם, את העלבונות ואת חרפתם, את העמלקים ואת זכרם.
בדיחה היסטורית
מאתיעקב שטיינברג
יצר הבדחנות של ההיסטוריה, כדרך כל היצרים הרעים אשר בעולם הזה, מטיל את סיפוקו על החלשים – על עמים פותים בשל צעירותם או על עמים נקלים בשל זקנותם. בדיחה מרעישה מסוג זה נגזרה לעינינו על אותו לאום מדולדל ומבולבל ששמו ישראל: – יום אחד בירח אב, יום לוהט מאיבה, שהה זקן זה על סף ביתו וידיו הרועדות במקצת טיפלו לסירוגין, כדרך ידים של זקנים, בעבודות קלות וחמורות; ופתאום התנפלו עליו בריונים והוא צעק לעזרה: הושיעו, ג’נטלמנים! ולא עבר רגע אחד עד שנקהלו על המתבוסס ארבעה בחורים, פניהם כפני מצילים וידיהם מגששות כעוזרות; רגע ומשנהו – ושלשת הג’נטלמנים שלחו את ידיהם בכיסי הזקן והריקו אותם עד תום. הם הלכו ולא הביטו אחורנית; רק הרביעי שבהם השיב ידו אל כיסו והיה כמהרהר או כמתחרט.
אחרית בדיחה תוגה; התוגה התפלה הזאת מתמידה בנפש הנעלב גם לאחר שרקב הבדיחה הצמיח את פרח הרחמים. כי הנה רוב המסכנים, שמעליבים בהם על ידי בדיחות עוקצות או הלצות גסות, סופם שמרחמים עליהם; ואולם מרחמיהם של אלה אין בידם לתקן אלא את המעוות הגלוי לעינים. אל התוגה העושה את הבליה בנפש הנעלב – אין בכוחם להגיע אפילו בקרני החסד של החרטה הצרופה. ותוגה זו שלאחרי צחוק זרים היא תוגת־מעטים האיומה בכל התוגות: החוטאים אינם לוקים בה וחדלי אישים ועמים אינם מבחינים בה, ורק התוהים על החיים, אלה השנואים במקצת על עצמם, הם הם העלולים לקבל את מרותה השוממה. זה בוז הליצנות, המבריח את היחיד לתוך חביון הבדידות, גורם לו לפעמים לעם, אשר הקניטוהו מתלוצצים, שיעצום את עיני גורלו לעידן ולעידנים. עם כזה מתחיל מהסס בפני מעשים העושים להם שם, כשם שיחיד מרודף־ליצים מתרחק מן השיחה הגדולה; איש אשר נתבזה על ידיי צחוק – מדמה להרגיש מעין זוהמה על עורו; הקיבוץ השלם, שטעם את זלזול הצחוק, רואה פתאום חטיבה גדולה של עברו ושל עתידו כמשוקץ או כדבר שאין בו ממש. כל התנגדות נראית לו פתאום תפלה – לא קשה כבשעת אסון ולא מוזרה כמו בזמן של יאוש אלא תפלה ושוממה כמענה חימה הניתן לליצנות.
בבית המשתה של העולם הזה יש תבלין מדושן ושמו הלצה. אוכליו קמים על פי רוב בחפזון מעל שולחנם, ואת כלי־הבישול המלוכלכים הם מפקירים לידים זרות. הה, דוד מגואל זה שרק מיץ נפש חריף עלול למוגג מעל שוליו את הטיפות הקפואות! ההיסטוריה, שבמובן ידוע אינה אלא אוסף של כלי חיים המתייצבים מאליהם אחד ליד השני לאחר שהם מתרוקנים מתוכנם, אינה מוותרת גם על כלי העוולה של בדיחה רעה. ככלי הגאולה לכל סוגיהם, כבזיכים אשר לאביבי עמים, כקדירות החול אשר לחיי אומות יגעות – כן יש אשר יעמוד כלי הבושה הזה בבית־הגנזים של עם טהור. אולי גם יישאר לעולמים; מימינו אגן זהב מימי מלכים או נביאים, משמאלו מחבת קטורת לקידוש השם אשר שרדה מתקופת הרג – והוא באמצע: כלי גס ואטום, פיו צר ובטנו רחבה ובקרבו אפלולית מפחידה ומוזרה. שנים תעבורנה, דורות יחלופו; ואולם ריחו לא ימוג מתוכו עד עת קץ, עד אם ירצה העם גלגולים רבים ורחוקים.
עם הביבליה
מאתיעקב שטיינברג
סנהדרין קטנה יושבת לדין בירושלים ולרגליה מתגוללת שושנת יעקב הנובלת. שרים אנגלים יבואו בבית־המשפט הנדגל הזה, ואולם איש מהם לא יתעורר לחמלה על הפרח המסכן, המתפלש בעפר מולדתו הקדומה; ויש אשר בעמוד אחד האנגלים להעיד בפני השופטים – ודרכה רגלו בלי משים על גבעול הפרח וחרטום נעלו יגע כמתגרה בטרפים הענוגים, לאמר: ידענוך, ציץ־גאוה אשר לעם נובל, לא צבע לך ולא ריח!
אנגלים מדברים על־אודות רציחות שנעשו ביהודים, ואיש כי יתן אוזן לשמוע – ישתומם על צבע הדברים ועל העלבון המשתמע מתוכם: הדברים הם, על־פי־רוב, לא דברי בלע, אבל שפוד העלבון הדוקר מתוכם נראה כמלובן באש קרה מן הקרה. בעצם לא יתכן לגרוס כאן גם משמעות של בוז. עולם העלבונות יש לו בן־שער המוליך מן המשטמה אל הבוז ומן הבוז אל הבזיון; החזקים אינם נדונים אלא במשטמה, החלשים מקבלים את עלבונותיהם מתוך בוז ויש להם לפעמים תקנה, אבל יש סוג אחרון של ענווי־ארץ, שהמעליב בהם מטיל בהם גם בזיון. הבוז הוא מעין חץ שלוח, הבזיון הוא מקור נרפש של חיים באושים; יש נעלב אשר כוחו אתו להתכחש לבוז, ואולם הבזיון הוא כרקב בעצמות. ואף גם זאת: הבוז הוא מעין עונש, גמול למעשים או לתכונות חיים; הבזיון הוא מין ספחת־גורל הבאה מאליה, היא צמודה אל העבד, אופפת את הזקנים העוברים ובטלים מן העולם, עוכרת כאחת קדשות ועם־קדושים פרוע לשמצה. וכאחד מסוג האומללים האלה היה בפי השרים האנגלים גם בית־יעקב: הפה הזה לא דיבר בנו סרה, אבל הוא הטיל דופי, כביכול, בעצם הערך של חיי היהודים. בסיפורי העדים האנגלים לא היה אף מקצת מן המקצת מאותו תמהון האימה שכל עד־ראיה מתבל בו את דבריו כשהוא סח על רציחות; אותה תמצית מן התמצית של חיי־אדם, הנעשית במקרה רצח מין יהלום שחור וקשה שאין עושים אותו כתית– היא הובאה בידי רואי־הרצח האנגלים כעין מכיתת־רסיסים שאין בה ממש. ראיתם של האנגלים לא כינסה לתוך עצמה לא אבחת מות, לא זדון רצח, אף לא את הברק היוצא מכל תועבה גדולה; אישון עיניהם הוליך כרגיל את גליו הרוגעים. המות? יש חיים, מופלגים בזקנה או בחולשה, שקריעתם אינה משמיעה כל נפץ מחריד; הרצח? הבזיון מחלק גם את הרציחות לחמורות ולקלות; התועבה? התועבה הגדולה עדיפה בכל־זאת מיסוריהם של עוברים ובטלים. כי אנחנו, עם זקן שבזקנים, השולח את ידו אל כלי החיים אשר למולדת, הננו בעיני שרים אנגלים מעין ישיש אשמאי המתאוה לחמודות; עוד יותר: כל שׂב הוא חרש במקצת לעלבונות, בית קיבולו כאילו מתכווץ ואיננו מכניס מידת־משפט שלמה. אנחנו, העם אשר שבע ימים וידע המון חליפות תוהו, מראינו בעיני זרים הוא לפעמים כגוף דל־דם המכוסה ביבלות גורל; מי שמחסר מחיינו דומה לעצמו ולאחרים כקורע מבשר יבלת. צעקתנו בעת צרה היא לרבים נהי זקנה, דמעותינו תאנית ריק של ישישים, דמנו השפוך הוא מין שבץ עורקים הנגרם מאליו על־ידי שיבה.
אם ראית אנגלי – אחד מיודעי עולם – המזלזל בערך חיינו ומטיח בנו את הזלזול פנים אל פנים, אל תתמּה על החפץ: הלז מתכוון כביכול, לשם שמים; אנחנו אשמנו בעיניו כי זָקַנו. אמנם מהדרין פני זקן, אבל רק בזמן שהוא הולך על משענתו; כבוד השיבה לא יתואר אלא בדמות אריה הולך למות, שרעמתו הקרחה תזוּע לאין חפץ בדמדומי החיים האחרונים. בסעודת החיים מגישים לזקן שבחבורה את הצלחת אגב קידה, אבל מנת הבשר היא זעומה. וכן גם אנחנו, אשר ייאמר לנו עם הביבליה: צלחת משומרת ולא מנה שלמה, מרק רוח ולא בשר מציאות. תָּאֳרֵנוּ בעיני זרים הוא לביא יהודה; הזמן הטיל קרחה ברעמתו, שחין בעורו, יּלפת בעיניו. אבל בזמן שהללו רואים אותו בין ערוגות החיים, הם משתוממים ואומרים: ההפך זה להיות צפיר עזים? והם מחייכים: כלך לך, זקן שוטה! – לשוא ינתז מפיך דבר שאלה: הלא גם על ההודים עבר כלח, הסינים הרבו ימים כחול, כל עמי הקדם וכל שבטי ערב כולם יחד נקרו ממחצבת קדומים? הזרים יחייכו שוב כנגדך ויענוך: עם הביבליה!
על סף בית־המשפט
מאתיעקב שטיינברג
בכל דור ודור בת־עינה של כנסת ישראל מזילה דמעות־חרש על סיפּם של בתי משפט פסולים; שם, במקום עדרי אדם עוברים תחת שבט המשפט, טועם לב האומה מעין טעם של עלבון אחרון השם מחנק לנפש. חרדה שלפני יאוש, כביכול, אוחזת את הבינה היהודית בשעה שמושיבים לעיניה בשפל את מידת הצדק; את העלבונות היא עוטפת בקורי פלפּול עד שהם נעשים כזבובים חנוקים בתוך רשתו של עכּביש, את הָרֶשַע היא משכיחה, אחרי היסורים היא מתנחמת, אבל בזמן שהיא רואה בהבלי בית־הדין הוא כולה בּוֹשה, כולה תמהה וכולה כעלה נדף. הבינה היהודית החרוצה, הערמומית והיודעת כל, זו המשלימה אל גלות ואל בוז, המחפה על עבר נקלה ועל עתיד נעוה, המאירה לעצמה בתוך כל תהפוכות ואינה מתמוגגת מפחד מדי צעדה בין חללים – הבינה הגדולה הזאת נפשה יוצאת אל המשפט ואל חין דבריו, כאילו היתה הרכה והתמה בבינות. כל עיווּת דין נראה לה כעלבון בראשית, כל צדק פיסח כמום עולם, כל משפט נרפה אפיסת כוחותיו של מין האדם; מעשה נקלה של שופט מבעית אותה עד לבלי האמין בחייה. היא, המנשקת גם שוט, גם פצעים, גם שפתי אויב – מכסה את פניה בכפות ידיה מדי ראותה תועבת דיינים; היא, המחניפה במחיר כל גרגר חיים, רואה מדי פעם בפעם במשפט את חזות כל השילומים: לרשע מרוק עוונות ולצדיק חיבת כפלים, השבת ארבעתים, צדקת שבעתים.
מי יאלפנו להבין את חידת היהודי המתחלחל עד היסוד בו מדי הנגפו עד־ארגיעה על דרך המשפט! הלזה, היהודי הלובש סחבות גורל, איננו הורס לבוא בשערים הגבוהים אשר לחסד ולאמת ולצדק; נזיפת־יד של שומר תבריחנו משם על־נקלה, אותו ואת בת־צחוקו המחניפה והמרשיעה גם יחד. ואולם על פתחו של כל שופט אווילי הוא ממתין עד בוש וחוזר שם פעמים אין ספורות על קיא מלותיו הקדושות והתפלות: אַיֶכָּה שופט הארץ! בשעות מוזרות אלה דומה היהודי לילד עיקש הזוחל על ארבע לרגלי אביו־מכהו, מתיפח ומתחנן־קובל בלי הרף: “אבּא! אבּא!” למראה הילד המפרפר, הנותן קול נואש שיש בו גם תחינה גם תלונה גם חרון אין אונים, יש אשר אחד העוברים ושבים יעמוד מלכת ויסתכל במחזה כאיש אשר נגע דבר עד לבו; ואולם היהודי הרובץ על הסף הקר של בית השופט, כשהוא מטה אוזן כגנב או כתלמיד של אמונה חדשה, כשהוא מעלה על פניו חליפות דבקות וחיל ובטחון, כשהוא חרד אל כל בת־קול, הבאה מתוך הבית, כמו לצעדי המשיח – היהודי הזה, העושה את עצמו מעין זנב לאנושיות והולך ומכשכש מאליו מסביב לבתי הדינין – אינו מרעיד לבבות זרים לא במראהו ולא באותו שאר תיקון־עולם שהוא מטיל על עצמו. אין רואים בו אלא את אחד ממרבי־הטורח אשר הארץ מלאה מהם עד אפס מקום; ואולם אללי לנו! – אנחנו הפקדנו בידו את אחרון חלומותינו. אם הוא ימעל מעל – ושיכלנו את ערמתנו הטובה ביותר, זו המלמדת אותנו לחתות מעט יושר־חיים מבין שיניהם של טורפי אדם ומתחת טלפיהם של עדרי גויים עצומים; אם הוא יניד עפעף כלץ למול פני שופט, אם ירמוס ברגלו כל לענת משפט, אם יהיה ככל המון הנבונים וקילל בשופטו – והיינו כולנו יום אחד מרמס לרגלי אנושיות נמהרה ורַגָזָה.
יהודים ואנגלים
מאתיעקב שטיינברג
אין עם אשר כל הגויים יתארוהו ערום וזומם כמו עם האנגלים. עוד מימי יוליוס קיסר רבים משוררים ניאצו בחרוזים את שם אנגליה בתורת “אַלבּיון נוכל,” ועמים רבים הביעו במלוא פיהם את אשר ירחש לבם לאנגליה החורשת מזמות במסתרים. הגרמנים חקקו, כידוע, בימי המלחמה, מטבעות זכרון, אשר עליהם היה חרות: “אלהים, שלם לאנגלים כגמולם!” – בזה לא צריך, כמובן, לראות אוולת־פחדים של עם נואל. להפך, הדבר היה בראשית המלחמה, ומיליונים רבים ועצומים בגרמניה האמינו, כי סוף הנצחון לבוא. אין זאת כי כל שבטי גרמניה גם יחד הביאו בזה לידי ביטוי את החרדה הגדולה אשר אחזה אותם למראה האנגלים המצליחים בלהטי הפוליטיקה על ימין ועל שמאל. לא הכוח הוא אשר הפיל את חתיתו, כי אם המזימה הנמהרה, אשר עין זרים תלא לתפוס אותה, לשוטט בעקבותיה. בימי תבערת העולם, כמו בשעת תבערה רגילה, לא אמיץ־הידים הוא האחד אשר אליו כל העינים נשואות, כי אם המפקד, האחד אשר ידע לחרוץ, מבלי הרעים עין, מה להציל ומה לדון בלי רחמים לשרפה, לאבדון. כאלה היו האנגלים, העם אשר לאור הזוועה של מוקדי המלחמה הזעימו את מחצית פניהם כלפי האויבים, ומחצית פניהם השניה חייכה מעדנות לקראת כל הקהל הצופה בחרדה בתבערה. עם נבון ונורא, אשר יעריצוהו במלוא העולם, אך אהוב לא יאהבוהו.
ולעומת זה – שם הכבוד של ג’נטלמן אנגלי. למראית־עין – תהום עמוקה, המפרידה בין נכלי הרבים ובין חוק החיים המזוקק של היחיד. העם, בתורת קיבוץ, התיר לעצמו להסיג את כל הגבולות, והאיש היחיד, הג’נטלמן – מוזהר בשבע הזהרות על הכבוד, על המשפט, על נקיון הכפים. כלפי חוץ לא ידע העם הזה שבעה; עוד בהיותו קטן, לפני יובלות שנים, נקעה לתוך בית בליעתו הצר החתיכה האדירה של הודו והוא לא אמר די; ובה בעת רעבו בביתו פנימה כל הרעבים, ואשר גנב תרנגולת – נתלה בלי רחמים על עץ. איזה ניגוד מופלא בין הכלל והפרט, אשר האנגלים הגדילו אותו עד ליד פלא! העם עשה בכל תחבולות למען השיג את תאות נפשו; עוד יותר, הוא לא ידע את עצמו חוטא מיום היותו לעם ועד היום הזה. אבל היחיד – שמו נכתם מכל עבירה קלה. מלך האנגלים אשר עשה מעט לא במשפט, נדון ועלה לגרדום; ביירון לא האיר את מלוא פניו לאשת חיקו – ונידח ממחנה הג’נטלמנים; וככה קרה לרבים גדולים וטובים. העם זומם רעה כל הימים; לוּ יגיעו ככה כל עמי הארץ. אבל אל יגיד איש, כי נפגמה שלמות המידות אצל הג’נטלמן האנגלי. ואמנם עוד טרם ניסה איש להגיד כדבר הזה.
סדר המוסר שלנו היה אחר. בכל ימי גורלנו אווינו תמיד להיות לעם סגולה, ועל ידי כך העברנו את נקודת הכובד מן היחיד אל הכלל. תקופתנו הראשונה, עד בוא ימי תפוצותינו, היא כמובן אחרת; אבל מעת לכתנו בגולה אמרנו על פי רוב בנקל נואש מן היחיד, מבלי לוותר על החלום של עם נבחר, המסמל אידיאה טהורה מכל טהור. את כל המצוות וחוקי המוסר העמסנו על היחיד בתורת בן לעם ישראל, אבל איש בינינו לא חלם, כי יבוא יום ויגידו: אין כיהודי איש יפה המידות! לא ידענו כי יש אושר כזה בעולם – לברוא את טיפוס האיש הטוב הין האנשים; חשבנו, כי רק העם קיים לעד ורק הוא המופיע כלפי הגויים ורק אתו יעשה הגורל חשבון. כמה זרות, קשי לב וגם תועבות מחלנו ליחיד, אם רק לא נגרע דבר מן העם כולו! שפלות, רפיון לב, רמיה אוכלת עד היסוד – בכל אלה עוד לא עכר אצלנו היחיד את נפשו; אבל איש מישראל אשר לא עלה על המוקד למען קדש את אמונתנו – רק אז ידענו, כי יש בקרבנו מוג לב. אף זה הוא ניגוד נעלה בין הכלל ובין הפרט, ואנחנו, כמו האנגלים, הגדלנוהו עד לידי פלא. היו עתים וכל מעשה נשחת, אשר עשה איש מעדת היהודים ואשר שמעו לא הגיע לאזני ערכאות הגויים – לא נחשב אצלנו לחטא, לא הבדיל את עושהו לרעה, לשמצה, ואף לא לחרטה. ועוד גם עתה – עוד מגמת דורנו כולה ירושה, כולה הרגל קדמונים. את אשר נחפש, זה אשר אנחנו דנים לגניזה וזה אשר נתאמץ לברוא מחדש – כל אלה הם, על פי רוב, סדרי חברה, תחבולות חיים המכוונים כלפי הקיבוץ, צדקות אשר נאמר להטביע אותם על פני הרבים. את הטהור הנשקף מעין לעין עוד טרם נחפש. עוד טרם נדע כי זהו האושר – לראות בלכת היחיד הלוך וגבור מדור לדור.
חברון
מאתיעקב שטיינברג
קרית המכפלה התמימה, שנצטיירה בדמיון כגניזה נשכחה וקדושה, הפכה פתאום להיות עיר־מפלצת ושלפה יום אחד את רצח־הרצחים – זה הרצח הנתעב והנורא שלא נוצר, כביכול, בעולם הזה אלא בשביל היהודים בלבד.
הוי, חברון עיר־הקדומים ענוגה כמסורת, עיר האבות, אשר השיבה כאילו הפיגה מקרבה את עוולת החיים הרגילים; דומה היה, כי מכל חמס־אנוש לא נשאר בתוכה אלא מעט ערמה שאננה אשר לבני חת, מעט יצר כמוס אשר לנשיאי־עם הסוחרים אל סף המדבר, אף גם המון הזיה הפרוש על פני שטח־זמן בן ארבעת אלפים שנה. והנה נתרחש פלא איום ונורא, והעיר חברון מלאה דמים כעיר מקרוב באה אשר לא תדע רחם, לא תדע בושת, לא תדע בינה; פה, במקום אשר יפעפע עוד בסתר מקור המכורה היקרה אשר לעברים הקדמונים, הוכלמנו כחדלי־אישים אשר עמם לא יקוֹם את נקמתם, שכניהם לא ישׁוֹמו על אסונם וכל יודעיהם מרחוק לא תצילינה אזניהם לשמועה הגדולה והרעה. בעיר הזאת, אשר אנחנו נתנו לה שם ושארית עולם, שפכו עלינו את הבוז אשר לרמוסים ולחנוקים ולזבוחים; משם נועדו אבותינו לצאת למלחמותיהם הגדולות, למען פדות להם אלהים גדולים, ושם גם עשו בנו הרג נקלה ונמהר. הה, הרג נמהר זה המשאיג שאגת־פחדים אחת את האנשים והנשים והטף, הכופה על המומתים את תרעלת כל הזוועה אשר בעולם הזה ונותן לממיתים את כל עונג המשנה אשר בעולם הזה, עונג של תליינים וזובחי־קרבנות גם יחד – האומנם בָּאָנו ההרג הזה בחברון עיר דוד, מקום שם אצרנו עבר עתיק ונכבד, עתיק מהשמד ברמיסה ובחניקה ונכבד מהתבוסס בדם הפקר של זבוחי יום אחד?
השקיפה מגבעת החללים וראה את האמת המבישה: מסביב לו, להר־המתים, עולים כל צמחי־הרקבון – הנהי והיאוש וחרוק־השינים – ורק נטע אחד, יקר לאדם ולאל, לא יראה בכל הכיכר האיומה הזאת: הנקמה. דם יהודים, שדורות על דורות הפיגו מקרבו את תאות ההרג – יצא, כביכול, מכלל הערכין העצומים של העולם הזה וכפרתו הלכה הלוך ודלה. הנקמה היא מתוקה; מתקה קדוש מן הסליחה, עז ומטהר מן השכחה, טוב ומיטיב מן התשובה. הנקמה, התומכת את מוסדות־החיים, לא באה לעולם כדי להנות את יורשי הנרצחים; חכמת רזים לה, הדורשת עין תחת עין, והיא היא הפוגעת בענגו של הרוצח שלא יהיה שלם. בזה כלולה בינת־בראשית אשר לנקמה: לחסר מן השׁכּרוֹן, מן הרהב, ואחרון אחרון – מן התמימות אשר במעשה ההרג. ואולם – אבוי! – דמנו, דם יהודי, אינו קורא לנקמה; רוצחינו באשר הם שם הם סוג מיוחד לעונג ולנחת הנופלים בחלקם. הם עטים אל זבחי־יהודים כמו אל כרה נפלאה אשר יערוך להם מלך־המלכים – המות; הם משׂתערים לקראת הזבח הזה כשהם נלהבים עד תום, מתהולללים לבלי פחד, סולדים וששים כמו בפני פלא. הה, מה גדול ונורא הפלא הזה: דם אשר יישפך כמי־השכחה או כשמן הסליחה; רצח אשר איננו בא כרקב בעצמות, כי־אם כמכאוב אשר יינשא; הרג חוגג המנחיל אושר לא־נעכר, המנשא את הרוצח עד לשיא־אלים לא־נחקר, עד לתאות־אלים נאדרה, לאמור: לכלות־חיים על לא־דבר.
מול עיני תנין
מאתיעקב שטיינברג
לפנים בישראל כיפרה אימת הרצח על פחד המות. היהודי, אשר חרדה זוללת הנפש, חרדה לא מעולם עכו"ם, כבר הציצה מעיניו מדי פגוע בו יד להכות בגופו; אשר כל דמות סתומה של מחלת־בשר עכרה כחתף אותו ואת ביתו וגם הותירה מעט בהלה אנושה לכל שכניו מסביב; אשר כל מראה מות – אם המות המשתאה הבא לילד, אם המות הנעוה הבא לגבר ואם המות הנאלם הבא לשבע־ימים – עשה במעוף עין אחד שמות בכל חוסן הירושה שבנפשו ובכל תנחומות דתו: – היהודי הזה גם תיעב את הרצח לא ככל האדם. על ידי כך הוא השוה כמעט את חשבון עולמו; מחרדתו הגדולה ניטל טעם השמצה של פחדנות הגוף, והיא הפכה להיות מעין תמהון לב גדול ונאדרי. בשר ודם זה, אילו עמד לפני שופט צדק, היה יכול לטעון, כי רמז הרציחה שבכל מעשה מות מביא אותו לידי תעוב המחריד את עצמותיו; בוחן מישרים, מדי ראותו את עין היהודי משתאה לאין תכלה אל כל רוצח, היה עלול להוציא דבר מתוך דבר ולנחש, כי גם המות בכבודו ובתומו הוא לגבי היהודי מעין קין ראשון בעולם.
ימים רבים נשתמר בגנזי הישראליות מטבע־חיים זה, שמצדו האחד חטא ומצדו השני כפרה; ההריגות הגדולות, שבכוחן נתפוררו בנפש היהודי כמה וכמה חוקי ברזל של הטבע, לא עצרו כוח למחוק אף תג אחד משתי צורותיו של מטבע זה, אשר הטבע יצק אותו, כביכול, בדפוס מיוחד לשם היהודי. ההרג הלך ורב, ואולם פליטי העם הזה לא הרפו ממעוות אבותיהם, ויום המיתה הוסיף להיות בשבילם מעין שינוי של סדרי בראשית; הרצח התהלך דורות על דורות בכל חוצותיהם, והללו לא הפיגו את עדנת הלב של אבותיהם ולא הליטו כדרך האדם בצעיף הרגל את דמות התועבה. ורק עם פרשת כל הגלויות, מדי שוב היהודים לשבת בקרב הכנענים אשר בארץ יהודה, מעט מצלם הפחד מפני המות ופחתה אצלם הרגשת התועבה בפני הרציחה. תוספת־הגבורה, אשר שואפי תקוה יחפו פה על בני עמם, לא ניתנה עדיין להשקל במאזני נחמה; ואולם הסגולה האחרת, הטובה והמכפרת, עלולה אולי לבוא לידי פחת גדול ברבות הימים. מי בוטח ויגיד, כי רבים מבינינו לא ילאו פה בחליפות העתים לשמור בדמיונם את החיץ אשר בין הרג לוקח נפש ובין רצח קובע יסוד עולם? הדמיון יכול לדאוג לרחוקות ולשער, כי בנינו אחרינו ישחתו אולי אל אדמת המולדת את הרגש העז והצלול נגד מרצחים, זה הרגש של אבותינו אשר המליץ רזים טובים על פחדנותם, פירש את שממונם בפני המות כמושכל נאצל – וגרם להם, על אף היותם דוויים מכל באי עולם, לספות בסתר עדתם ערך נוסף על החיים, כעין ערך אחרון שבאחרונים. כל זה עלול להתקיים לרעת נפשנו; כי מה שלא עשה הזמן, הזמן הארוך, ליהודים – יכול לעשות להם מקום־המזרח קצר הידים, מקום המזרח השומר בחובו את קדמוני הקדמוניות של הטוב והרע. דומה הדבר כי פה, בארץ המולדת, סרפד הרצח גדל בצדי דרכים יחד עם שאר קוצי הפשעים; הרציחה, אשר ברוב ארצות תבל היא קובּעת משכרת, הנה פה כשאר יינות החטא הקלים הנשתים מתוך היסח־דעת בשעת סעודת חיים; הרוצח אינו פה שכול או אומלל עד תכלית, כי אם איש צרה שיש לו עדיין חלק במזל העולם. כל אלה מצטרפים יחד למין מפלצת־יצר חשאית, הזוחלת ועוברת בכל שבילי הכנענים, וזו קוסמת גם ליהודים בעיני תנין.
קללות
מאתיעקב שטיינברג
השמעת באזניך בקלל איש יהודי במו פיו את ארץ־ישראל? יש אנשים תפלים מן התפלים, אשר מדי ראותם צפור מדדה באין־כוח על טרשי חורף – ירימו את עקב הנעל למען רמוס; בין אנשי גזענו יש אווילי־לשון, היורקים פעם בפעם את קיא־פיהם בפני הארץ הקטנה והנחמדה והיגעה. הם מיטמאים אל הקללה לא רק ביום עברה, בכלות הרעה אל עצמם ואל בשרם; דיבת ליצנים כי תסופר מזקן לזקן, יללת ילד כי תרגיז את האם, עוול כי יאונה לבחור שכיר־יום – והנה עברה האָלה כרינת שפתים קלה, כאמור איש לרעהו ברבות הבל־פיו: “חזיז ורעם!” גם השומע לא יחרד; הוא דומה לאדם המהלך בהודו או בלב אפריקה, ומבחין אגב־חלוף בתחום צעדיו יצור ממין הנחשים או השרצים. מי ירגז למראה מקלל־מולדת אשר פיו כאילו ירק למשעי?
גם בין עכו"ם תמצא אנשים אשר הפך לבם לשנוא את ארצם; יש גם אשר איש עז ונמהר יתחבר אל האויב ויעל יחד עמו להלחם במולדת. כמו כן מצויים בין כל העמים מבקרים על שוא ומחפשי־תואנות; אבל כל זה עוין ושוטם ומקלל את האדם היושב בקרב הארץ, ואינו מבזה אף במעט מן המעט את האדמה בדמותה ובצלמה. רק היהודי עלול לראות ארץ מן הארצות כדבר באושים – ארץ בתורת חטיבה מיוחדת, על אווירה ועל עפרה, על העשב ועל השמים, על הערבים ועל הבקרים. היהודי – האחד מאלף – המקלל את ארצנו, הוא בבחינת אדם נרגז, אשר עיניו משוטטות לקראת חלון פתוח, למען זרוק החוצה דבר גרוע מן המטלטלין; גם החרופים והגידופים, שבין־גזע־לנו כזה מצרף מפנים ומאחור אל הקללה, אינם קיא הנפש המזדעזעת. הלזה, היהודי המקלל את האדמה – את האלהים השוכן למטה – הוא פושע מיוחד במינו, אחד מאלה אשר מבחינה ידועה אינם כלל בני־עונשין; הוא עובר עבירה ואינו מרגיש בה. כי תשאלו אותו: הידעת, כי ביחד עם שאר האדם אתה שואף דרך כפות רגליך את מעט בטחון החיים אשר לכל יצור חי? וענה האיש: הן… אבל בזווית־פיו תסתתר ערמה לועגת. הוא לא יאמין, כי באמת ובתמים יש מי שסופר בין הענינים החולפים של החיים דבר־מה אשר הנהו עיקר והוא גם רפאות ללב, לנפש ולדם; הוא ישער, כי גם המושג בדבר האדמה הוא בגדר אמירה. פה היא נקודת התאומים של הפשע ושל סליחת הפשע גם יחד: הלא הגיד היהודי ואבותיו הגידו אלפים שנה את התפילות בדבר אלהים ועזרתו וקרבתו, ובחיים לא היה דבר אשר יאמן מכל הטפלות הקדומה הזאת! לאט לאט הלך והפריש את רעלו בתוך נפש העדה כעין ציניזם מסתורי; גם היהודי של עכשיו, המסוגל לקלל את האדמה אשר מתחת לרגליו, אינו מעוות את ישרת האדם; הוא רק מעלע בלי־יודעים את סחי היאוש שנתכנּס במעמקי הנפש היהודית. כל הקלס, אשר יהודינו באשר הם שם מזילים במו פיהם על אדמת ארץ־ישראל, אינו אלא יאושנו הגדול, השותת טפות טפות סרוחות.
קומוניסטים ביהודה
מאתיעקב שטיינברג
הלב ירפה, הדמיון יבוש, החרון לא ימצא ניב אשר ישׂפיק לו, בשוב אדם מישראל לחשוב מחשבה פותרת על שוחרי הקומוניזם ברחוב היהודי, פטרית הרעל, המתפּטמת להנאתה תחת שׂיח העתיד אשר לשבי ציון, צופה בך כעין מגודלת מטרוף, השקויה כולה אדמומית של בלהות, החסרה ללא שׂריד את לובן השלום אשר למסכת הראיה. כנגד העין הרעה הזאת, היורקת פעם בפעם מתהומה רמזי מזימה שיש בהם מטבע המשפחה היהודית, כביכול, אין אתה יכול לכוון מבט סוקר ומלא, כמי שרואה בחרדה מתוקה יצורים לקויים; גם מנוד הראש, המשמש כעין סיום מחשבה לגבי דברים שאין להם פתרונים, לא ימצא לך בשכנותם של האחים המפחידים האלה, המתהלכים בסודותיהם מאחורי חיץ המשפחה הדק אשר לקיר חדרם, וצעדם רוחש ומבעית חליפות וקולם עולה ויורד בלחש טורד ובזמירות טירוף. אתה נשען אל הקיר ומטה אוזן לשמוע, ואותה שעה כל איבריך נאנקים בלי קול, כמי ששומע את מרדות חליו של אחיו או את תֶּבֶל השגעון אשר לאחותו. מעבר החיץ הדק, אשר הנקל לכאורה לפתחו למען ניחומי מרפא, מהלך קול בוטח כמעט, דומה בלשונו ובלהטיו לשאר כל החיים אשר בבית: – אהה! זו היא האימה הלופתת קרובים מדי ראותם את נכר שגעון המתעטף כל היום בקול המורשה אשר למשפחה.
יש דברים הנבראים ערירים, ואין אתה יכול לתת להם עזר כנגדם אפילו בדמות כוונה כל שהיא או הכרח בן גלגולים רחוקים, ואין אתה רשאי לשוות עליהם הסבר דק מן הדק שיגונן עליהם במקצת מפני העין הברה של המציאות. כזו היא מזימת הקרובים הסהרורית, הקרואה בארץ יהודה קומוניזם יהודי. לתאות הטירוף הזאת, המידבקת בכל תומה הקודח בנערים ובנערות, אין כל פשר שיהא דומה לפתרון רגיל, לאמור: שתמשיל על הדבר הנדון מדבר אחר ותכלול אותו על ידי כך בסדר העולם. אמנם כן, כמותו לא היו בוודאי בעולם וגם אחריו אולי לא יקומו עוד כמותו. והוא עצמו, הקומוניזם היהודי בארץ ישראל, המשתייך לכאורה לרעיון כולל, המשדר את מעשיו לפי נוסח קבוע, היוקד וצונן לפי חליפות הזמנים, אינו אלא פרי שחיתות של גוף אחד נבדל, הוא הגוף היהודי: כשם ששאת בבשר היא פרי הגוף המסתאב, ואם כי סוג החולי ידוע מדוגמאות רבות ושונות. זהו הקומוניזם הצורב בבשרנו וזה פשרו הקטן והמבעית גם יחד: סאוב שותת של גוף עם; גוף זקן ודרוך שבעתים, המזרז ביודעים ובלא יודעים את דמו ומריץ על ידי כך מעמקי מעמקיו כל מאוכל, כל סמוי, כל מוקצה. הבחור הנדגל בעיניו, המשתלח בכוח סנוורים לעשות את רצון האויב של השבט, של המשפחה, של העולל אשר מעבר לקיר – אינו אלא פרודת גזע זעירה העושה שלא מדעת שליחות חפזון, המסתאבת מרצונה כאותה טיפת דם לבנה שנגזר עליה לשאת את משא סאובה הקט אל פי המכה; זוהי טיפה קטנה של דם יהודי, עטופה וגלומה היטב היטב בדרך הטבע, והיא מרקידה את חייה הסתומים כשהיא עמוסה לעיפה וכל שטחה האדום אומר: הבו גודל לציר הקטן בן הארגמן, המתועב והמכפר, המוליך מתהום גזעו פסלות־יצרים מדור לא נדע ומתקופה לא נשערנה! זו הבתולה הרכה והזעומה, המתהפכת בלילותיה כשיכורה, המתפלשת על משכבה בתהפוכות מזימה למען פנות מכשול כחוט השערה מדרך חומסים־חומסיה ורוצחים־רוצחיה – הריהי כלת שגעון פעוטה ולא רחומה, שנלכדה בגורל ולקחה מעט מזער מחרם הדם העתיק של העדה הישראלית, והיא אחוזה כולה צמרמורת למען המליט את החרם הזה החוצה, עד תום, עד אשר ינוח הדם היהודי מסאובו ומרוב גירוייו הנדלחים. ואחרון־אחרון: אף אותו טיפוס יהודי המקושט בחג עצמו, הדרוך שלא כדרך הטבע מחכמת מוסר או מטוב דעה, המתהלך בעולם הזה כשליח מוכן לכל דבר מצוה, העושה את אזנו אפרכסת לשמוע את גידול העשבים בגן העדן של העתיד, אף הוא אינו אלא נוגש סכל המעביד בכוח גזירה של מעלה את תאי דמנו הנרקבים. הוא מחונן את הקומוניסטים היהודים שבכל המדורים, בגלויות ובארץ יהודה, אך הוא עצמו אינו אלא בהרת כחודה של מחט, שרבות כמותה בעור גופנו, ספק פי מכה לעתיד וספק רק כתם אוילי שאינו פוגם אלא ביפיה ובחזותה של חלקת העור הצחה.
אף זה הוא הסבר; אולם יש הסבר אחרון שבאחרונים שאינו אלא בינת יאוש, מין קריאת עזרה חנוקה מתחת למפולת, כשהפה נטוי מאונס כלפי התהום הבולעת. אבוי! אנחנו רק מסתכלים בני דורם־יומם, אנו מכלים את עינינו עם מחזה הגורל היהודי, ובעינינו אלה הלאות עולים פעם בפעם טפילי העינים האדומים, ההופכים מחזה מתוק למר ומסת גבורה לחזיון עוועים. מה הסבר, אם פשרו אינו מתגלם כדי נוסח כל־שהוא של אזהרה? לא אזהרה כמו רגע, מחשש סכנה, כי אם אזהרת עולם לשלמים בקרבנו; למען ידעו, להוותם ולתרופתם גם יחד, כי בנים לא־חסינים הם לעם גדול ונורא הנותן תורשה עזה לטובים ולרעים, המשלח בעורקי צאצאיו דם חשוד וצלול, הזך לפעמים מיושן ושקוף לפעמים כארס. רק זאת עוד עליהם לדעת, מלבד דעתם את המלחמה באויביהם: חנוף תחנף תחתם גם אדמת חייהם החדשה, אשר בארץ יהודה, אם לא יאבו לדעת כי מאז ומעולם – מימי הקנאים הנואשים בירושלים ועד ימי הקומוניסטים הנעלסים ביהודה – נתייסר או נתנסה הגזע היהודי ביצר כפול, אחד לחיים ואחד למות; אחד נבון מגבורה ועז מיסורים, ואחד סבל והפכפך כטובע; אחד קבוע ככוכב במסלולו ולא יפתוהו כל תהפוכות עולם, ואחד חונף חליפות לעצמו ולאחרים, בוחל ומתרפס בבת אחת, מפקיר טובו וחומד כל מראה עינים. אכן לא תקום יהודה, אם לא ידעו שביה לפתור לטובה את הסוד הגדול, הגלוי לכל באי עולם, כי אחד ומיוחד הוא זרע ישראל – מקיים ומהביל כאחד את חייו עד למעלה מכוח אנוש, מרפא בענוה את פצעיו הגדולים כעם יודע רפאות מכל הגויים – ומביט אותה שעה מבלי הרעיד עפעף, כחולה אנוש או כגוסס, אל סאובו השותת ואל בהרות נגעיו הפושים בעורו.
עם עונת היסורים
מאתיעקב שטיינברג
עם עונת היסורים הזאת, כשמנין יהודים רגילים – אווילי אמון כזבובים הנלכדים מדי אביב בחלל הסתום שבין תאומי חלונות – נערפו לתומם בלבה של יפו הקדומה על לא־דבר, על לא שלטון, על לא נקם: – נתמלאו חוצותיה של העיר העברית המפוטמה, הסגורה אותה שעה ככוורת סנוורים, כרוזים מאירי עינים ובהם כתוב לאמור: הבליגו. ליהודי הגלויות הנקבצים, שביום צרה נפשם מתוחה ושריריהם לא דרוכים, נשלח לא צו, כי אם עצה הומיה המלאה רמזים – אלה הרמזים הממאירים שבעתים לכל יהודי, הנהפכים על נקלה לעיני כל פחדן לנחשי אימה או יאוש; ליהודי הקריה הבלולים, המהגים בכל שבעים הלשונות של הפה והנפש, לא ניתן אפילו לקח בצורת לאו מפורש וקצר, שעם כל היותו ריק ממצות פעולה – הרי הוא לפחות בבחינת נוסח שיש בו ממש, שאפשר לשנן אותו בשפתים נאמנות, בלב חוסה, בפנים שלמים; וליהודי הסגולה, אשר עמדו כבר מעט לגורלם בארץ יהודה, לא נאמרו דברים כדרבונות, המשוים על מצות ההתאפקות גם מעט גבורה, ולו רק גבורה שבהשערה; לא הוגד: אל תתגרו באויביכם, כי שעתם שוחקת; אל תכו נקיים, למען נקם, כי טובה ונכונה רק נקמה טהורה; אל תרגזו לשוא לעיני השליטים, פן יאבו את רעתכם. רק ככה הוגד: הבליגו, מלה סתומה ורוחשת, שפירושה העלוב אינו אפילו סליחה נאצלה, כי אם מחילה תפלה.
עם ועם וארסו המיוחד לו, המסוכן לו יותר מכל מפלה. אנחנו, החיים את רוב חיינו בכוח מחשבה על אחרים, בכוח המשפט הנעשה על ידי אחרים, בכוח הצדק המנוסח על ידי אחרים – אסורים בהבלגה, שכן פירושה של זו היא שוב מחשבה על אחרים; לנו מותרת ההתאפקות על כל סוגיה: מן הסליחה הנעלה, שיש בה תמיד קורטוב של בוז מוותר כלפי עושי הרעה, ועד חרוק השנים הנאלם, הצופן לעתיד לבוא נקמה זכה של מעשי יצירה. גופנו, על כל שריריו, תוסס מאז ומתמיד מרעל מחילה הבאה מאונס, לבנו מפרפר בכל שעת צרה כתינוק בוכה והוא חוזר ומרגיע מאין אונים כאותו תינוק לאחר בכיו – מה בצע כי נרפא את דמנו בתרופת הקזה זו ששמה הבלגה, ודמנו מלא ממנה מפה לפה? כל הויתורים מותרים ליהודי בארץ ישראל, חוץ מן הויתור על מידה קטנה של גבורה ששמה: עמידה תמה של הגוף הישראלי; ההתחפשות, זו ששמשה בארצות הגולה אפר אחד ויחידי לגורל היהודי, נמשכת והולכת אולי גם בארץ יהודה, אבל היא אסורה בשעת מבחן. שם, בכל הגלויות, מעבר לאותו החיץ הדק שבנינו בארץ ישראל וששמו: גאולה מעול זרים, לא ידענו כגויים אחרים את המלחמה הצלולה; ידענו רק את ערפלי הצרה ואת הפורענות הדלוחה. אבל כאן אנו מצווים לומר: אויב; מי שאינו מבחין בהבדל, סימן לו שלא עמד בברית גורלנו החדש. אומה יודעת צרות רק מידי שמים, היד אשר נחתה בה להכותה היא תמיד יד אויב – ואם גּם יטנה לאחרונה העתיד לעבר אחר, לתנועת שלום או ללחיצת ידידות; אף אנחנו אמרנו כי נהיה כאן עם קטן ועז בזעיר אנפין ונדע לקרוא בשם אויב, ולו רק פעם בתקופה, בקום עלינו אדם להכותנו. מחר נשלים אליהם, מחרתים נחונן אותם ברוב ידידות ונעתיר עליהם טובה, כדרך עשותנו בנכר לרודפינו מתמול שלשום; יתר על כן – אולי גם מותר יהיה לנו להתפאר על אמת ולומר, כי הפכנו מידת התרפסות נקלה של הגלות למידת נדיבות של עליזי מולדת. אבל בעצם שעת מבחן הדברים הם כהויתם, ואין כל כוונה טובה רשאית ליטול מן היהודי את יקר המבחן. כמכורים הבאנו הנה מנכר את בשרנו ונפשנו; בלב לחיינו להטה תמיד אדמומית מבישה של אנשים כפותים, אלה שעיניהם מורדות והם מביטים במעניהם בכל גופם. האין כל הגאולה הישראלית, אם תכון, נתפסת בפסוק אחד קצר: שחרור מזרים מבחינת הטובה ומבחינת הרעה? הנאבה לנטוע בבשר טפנו יושר אחר מלבד יושר החיים הרגיל, זה שמאמץ מאליו את הגוף, מאמצו אם מעט ואם הרבה עד כדי שאינו יכול להכחיש את עצמו? היקום לנו פעם עתיד שרובו איתן – אם לא נעמול מעט למען גבורה בכל שעה קשה, אם לא נשבור את כוחה של הצמרמורת היהודית – זו הדוחה תמיד עד לזמן של ישועה כל עמידה, כל חשבון תכוף, כל מענה נאצה – בכוח הערמה של צוויים חדשים, חדשים כגאולתנו ונכספים כפדות נפשנו?
יונת הרחמים של האומה הישראלית מנהמת עכשיו בארץ יהודה לא רק על שדות חררים משריפה ועל גופות ערופים בהרג, כי אם גם על היסורים אשר חמרמרו על לא דבר. נגרע מאתנו כל החלק הטוב של השואה הזאת, כי לא קם בנו רוח בינה לראות רק אויבים, כדרך שעושה כל אומה בזמן של סכנה, זמן יקר שאין מוציאים אותו לאמירת שמות כפולים ומכופלים. מה ליהודי – במקומנו זה היקר, הקצר בגבולותיו וצפוף מהמון כלי עתיד – ולהמון כינויים המפתים את יצר הפלפול? מה אושרנו אילו ניתן לנו לקח תמיד וחדש: היה אויב לאויבך; עד עת מצוא, עד השלימך! תחת זאת הלעיטונו כל היום את הענין הישן והתפל בדבר מסיתים וצוררים ובדבר מנהיגים זרים הפסולים למנהיגות – הכל רעל ומכשול לאוות נפשנו החדשה, זו התובעת צמצום של תום בכל המעשים, הכל פיתוי מביש לתכונת ההפקרות של היהודי, זו הגורמת לו שיתרפק על עניני זרים גם בשעת חירום. מה פירוש לכל חיינו, בקריה נכונה ובחצרות שדה, אם לא שבתנו לבדנו שבת אחים, נקיים לאחרונה מקורי נכר ומאוחדים כעם אחד מתאפק? אשר יאמין בזאת לא יאבה כי ילמדונו ללא חפץ את הפירוד הבא ברוב דברים; אשר נפשו נכספת לזאת לא ישקוט מדי ראותו כי מזכים שוב בזכויות יתרות את רשות היחיד של היהודי, על ידי ציוויים לא ברורים, שכל הרוצה דורש אותם כערמתו או כתומתו, לגבורה או לפחדנות. כי זה הוא אחרון אחרון לכל מדרש חיינו: ־ כנופת לצמא כן הנפתולים לנפש היהודי.
למול קול היריות
מאתיעקב שטיינברג
בתוך הלילה הם מקיצים, ילדי הכפר אשר בשדה המצור ביהודה; יומם הם מהגים גבורות ונקמות כגורי־עם קטנים, ולילה יקיצו לקול היריות השלוחות כאפרוחי־הורים מעונגים, ובהקיצם תתמוגג נפשם עד־ארגיעה אל חיק האם הנאמנה ואל זרועות האב הנוטר. אימת־בכים גדולה ואוכלת לב, הלא היא אימת יצורים הנפגעים לראשונה מנצורות־זוועה שאין להם שחר; מנוחת־דיבורם נפלאה כדי־חזון ומרגיעה כמו־רגע גם הורים, כי כן שלוים לאחר אימה כל יצורי הטף שלא טעמו עדיין את הטעם הדמיוני של המות. הם אומרים: קצת־יורים, ועיניהם מנצנצות בחשכה לא רק מחרדה ומתמהון ומרוגז לילה של ילדים; בין נפץ־יריה אחד למשנהו יש שהם שבים ומתיפחים מעט כנכלמים, כאילו שודדה על לא־דבר תפארת תמהונם. הם נשאלים: הלא לילה הוא לישון? – ואף הרכים מביניהם ממאנים להשיב את ראשם אל הכר; הם נתבעים באזהרה: מחר לא תהיה מנת יומכם שלמה! – ואף התמימים שביניהם דוחים בכף יד קמוצה את האב המדבר או את האם המתחננת; הם מושבים לאחרונה בכוח־חיבה אל חיק ערשם – והם מתמתחים בלא־חשק, כמו לאחר חידה לא־נשלמה, וזרועותיהם השלוחות יסובו עוד כה וכה שעה רבה, כאילו נגרע מהן דבר אשר תאחז בו היד. ובנפול כבר עליהם תרדמה – תשוב האם אל ערשה ואל מנוחתה, כי תמו לעיניהם רגעי חרדתה, והאב המתאפק עוד יוסיף וישב למרגלותם. עפעף עינם כי ירעד, ואמר בלבו: אגן תרדמת אלהים היא שנת ילדים; כל רז וכל זר וכל מותר־זוועה לא יעברו כמעט את גבולה; ובעברם – והיו בבוקר כמסוס מושלך אשר לא תשוב עוד וּתֵחַיֵם נפש הילד. משל לפליטת־מידוזות ללא רוח חיים אשר הקיא הים בזעפו אל החול: – הגלים רק ילקקו עוד את נבלתן, מבלי דעת אף הם עצמם כי זאת היא פליטה ממפלצת תהומם אשר התנוססה זה לא כבר בקרבם, והיא אז כולה שקופה כחידה אשר פתרונה ממנה והלאה.
כן יחשוב בלבו האב הנוטר, המנחש לבדו למען גורל הטף. ואולם יש אשר אחד לא־לומד, פרא־אבות, יחבק את בנו במחשכים והיה כמוצא שלל רב למול קול היריות. ידוע ידע האיש, כי הקולות המתפוצצים יגידו בלשונם האדירה, הגד וחזור בקצב־בראשית אחד, אמת קטנה ועזה, אמת לוהטת במערומיה; בין יבין האיש כי זאת היא אחת מאמיתות־בראשית ללא חותם גלגולים, ללא כל לבוש וללא כל ערמת פרצוף; ואף הוא, האב הנכלם והחומל והמתעבר, יתאוה פתאום תאוה אחת להתנקם ולענות אף הוא חלקו אמת קטנה ועזה. לב הילד על לבו, ושפתי האב ידובבו רק חלקות ומנוחות, אך לבו ידבר ללא־מלים; וכה יאמר: הה, בני! מה טוב כי השיבונו היורים האלה לאחור, אל קדמות ימי המערומים! מה נעים כי הגיעו לנו ממרחקים גדולים ימים אשר נאבה מחדש לראות את ילדינו לפנינו ללא כתונת לנפשם, ורק עורם להם לחום ולמגן. אבותינו, אשר לא ייספרו מני רוב גם הם גם לבושי דאגותיהם ותקוותיהם, לא ראו במו עיניהם את הבן בדמותו ואת הבת בצלמה; גם אהבתם גם דאגתם לחכו תמיד מתחילה את לבושי הצאצאים. ספריהם העידו בהם כי לא היו כמוהם בין הגויים אבות רחמנים, אך הם שיחתו את רוב רחמיהם אל מעבה הבגדים, הטפלים כולם יחד אל הבשר ואל הנפש – מכתונת הדת הראשונה אשר לרוח הטף ועד גלימות המוסר ומעילי המסורת אשר על כתפי העלם. עולל במערומיו לא נקרה אולי בימים ההם אל חיק אב מישראל, אשר יראנו מולידו בחלקת בשרו ובמלוא־נפשו, והאב המכלכל יכיר במו עיניו, כהכיר שליח־טבע נאמן, את פי המבואות המוליכים אל הלב ואל הרוח ואל הדמיון – בטרם יכוסה גור החיים הקטן בשער הצמיחה המאפיל והמבואות יהיו למאורות־סתרים; ועלם לא עמד לפני אביו כעמוד יורש לפני מורישו, למען ידבר הגדול אל הצעיר בלשון האבות הקצרה, זאת הלשון השומרת בחובה מעט מן הרזים הנאלמים אשר בדבור האהבה, מעט מן הצו הכבד והחריף היוצא מפי הגבר החובק. הה, לשון טורחת, בת־מזימות, נוצרה גם למען המשפחה בישראל, לשון אשר דמתה לא־מעט גם לשפת־כתית זו המתפזרת בחוץ ובמבואות שווקים – כי על כן היו גם הבנים טרחנים מרוב חשבון, נזעפים מרוב מנהגים, מתנכרים או יגעים מרוב לבושים. וכן נהיה הדבר אשר שכח יהודי את כל הקצרות ואת כל הנסתרות בדרך הלשון ובדרך האמיתות, אשר מאס יחד עם זה גם את החשופות בחיים ובמות. ואולם אתה, בני, עוללת לי פלא בחשכה הזאת, וידעתי בלבי כי לא אוסיף עוד להורותך בקול ובחשבון וברוב דעות. כקול הנפץ הזה, האטום וחשוף גם יחד כקול בראשית, כן יהיה מעתה לקחי אשר אתן לך למען העתיד: – כוח נאמן מנפשי, גביש מורשה מנפש העם, צדקה נקשה מנפש האדם. אף אנכי הייתי לפנים מהיר כאבותי, ועתה נגולו אבנים כבדות על שערי נפשי, על עיני נפלו דמדומי־סנוורים בני־קדומים ולא אראה עוד היום נכוחות וספורות וטובות, כי אם גשש אגשש לקראת נדבת גורלי; כל מבואות בינתי נעתמו כמו מערפלי שחר, ורק תמצית חיי מאירה עוד ללא־תמורות באור בודד – מה איפוא הבן אשר ייטב לי אם לא בן מחריש, אשר כוח עוורים כוחו לשאת את כל נפשו אל המעט? ועל כן שמע, הה, בני, ואגידה לך את המעט אשר אויתי: כבוש את נפשך התמה כאשר קמצת זה עתה את כף ידך הקטנה לקול היריה המתפוצצת.
אל מול ענני הזעם
מאתיעקב שטיינברג
חוטר בן־גזע, מעץ יהודה הניסח, ניטע אף נבט מחדש בארץ יהודה; ורבים השומעים עליו מרחוק כשמוע כזבי גורל, ורבים הרואים בו מקרוב – עד כדי מישוש האצבעות במחבוא השרשים. ויש אשר אחד המשתאים ישא את עיניו למעלה, כי יאבה לראות מה חופת הגידול לראש הנטע הנשפט הזה – וראה שמים שטופי־אד, כמראה אשר יהיה לשחק לפני חילוף רוחות או בערב אביב מוקדם ונמהר; ואל האופק יביט הרואה – והנה שם רבצת עננים, כחולי־שחור, הרומזים לסערה כי תבוא או למצוקת אוויר רבת ימים ולילות. וניחש האיש בלבו לאמור: הנה בקצה האופק ההוא שם אירופה וענניה, טור על פני טור, ענני זעם מוצקים אשר לא יתלכדו במהרה למסכת־ענן אחת, אפורה ורכה כעין ערפלי הגשם, כי אם גאה יגאו במוראם ולא יכלו ללא סופה; ושם עב כמתאבכת על פני אסיה, ומנגד לה ירחפו עננים מקצות שמי אפריקה הצחיחים, מקצתם שקופים כלאחר סער, ומקצתם כנאדות המלאים; ועוד הלאה מזה, במעגל האופק – רצועת ערפל ללא ניד, עמומה עד־מאד ממרחק, ואין לדעת אם לא שלוחות ענן הן העולות על פני אמריקה בת־התאומים; ואוסטרליה הרחוקה אף היא אדים לה במלוא קצותיה: – הכי מן האופק הזה לא תבוא חרדה?
עץ־פרי, בארצות של ארבע תקופות־שנה, יש שהוא מעלה ניצה בעצם סופות ניסן; ואיכר בעל־גן, מדי שמעו לילה את יללת הסופה, יחבר בלי משים פתגם ויאמר: – עץ המלבלב בתקופת סופה – פירותיו משובחים. אמנם כן, אף זוהי ערמת איכרים טובה – לברך תמיד על טבע השדה והגן, בין שהוא הולך במישרים עם גידוליו ובין שהוא משרה עליהם חליפות אבחת כליון; התמימות הצומחת מערמה זו משמשת בעיקר תריס בפני חכמה נפסדת, הלא היא התחכמות כל הפזיזים והחמדנים למיניהם, המרדפים תמיד סוג אחד ויחידי של טבע – זה שהוא טוב נוח ומתוק. אבל הטבע הוא תמיד אחד, וסוגיו לא היו ולא נבראו; הוא רב־און ושופע כוחות לבטלה ולעלילה – וככל היצורים הכבירים אין שותפות עמו אלא בשלום. אל תאור אותו כילד, אל תכסה על פניך מאימתו כפחדן, אל תכוף את ראשך לסור מן המקום כזקן; היה כגבר וצעד עמו שפי בכל אשר יצעד, ובין מעט גם בחנופה – כי אוהב חלקות הוא אדוניך זה, ואיש אשר יאשרהו יאושר אף הוא, אם מעט ואם הרבה. שים בפיך נחש־לטובה ואמור: הנה שטף אד את השמים אשר על ראש גידולי – אין זאת, כי קרוב יום אביב רוה; הנה אראה בקצות כל האפקים רבצת עננים עזים, כחולי־שחור – הוא הוא הזֵר, זר האימה וההוד גם יחד, אשר בלעדיהו לא יהיה למפעל־אנשים חלק באימת העתיד ובתפארתו; בלעדיהם, בלעדי רמזי־הכליון העוטרים תמיד מעברים כל במת חיים גדולה, לא יצדק לנפשו רפה־הידים המתחמק ולא יגבה מפחד לב האמיץ. מעטים הם חלקי היסטוריה שקורותיהם הן נחת והנחת היא פרי שלוה; חלקים כאלה בספר הדורות – פירושם מצוי לצדם ואומר: הללו לא היו אלא זמני־בינים, שעה ששר הגורל מנמנם, כביכול, ליד מפוחו השובת. אך מי ראה את דפי היסטוריה שאינם מהבהבים לסירוגין מאותות־לרעה, כאותן זגוגיות החלון הנדלקות וכבות חלילה מחזיז רחוק ומברק קרוב? הט אזנך אל מפעל־אנשים – ושמעת מתוך קרביו קולות־שבר אטומים; צמצם את עיניך אל דבר מן הדברים הנעשים – וראית מחול חלקים קטנים ללא משטר, העומדים, לכאורה, להסתיים בערבוביה נמוגה, כדרך כל המחולות; אמץ את דמיונך מעט – ובינות בכל חפץ אשר תחת השמש כמו בדבר אשר תחילתו וסופו מתארים מחזור שלם של כליון. אך האם לבינות כאלה יקרא חיים? היא הנותנת: חכמת החיים הולכת וגדולה ככל אשר יגדל בנפש החי הכשרון לראות דברים כמו־יחד, עד כדי היותם לעין שטח רחב וחלק; להקשיב יחד לכל הקולות, הגלויים והנסתרים, עד כדי צרף אותם מאליהם למנגינת עלילה אחת; לחזות בכל האותות, המלוים את המעשים, כמו שחוזה בתמונת ציור – על צבעיה־אוריה אשר בתווך ועל צלליה ההולכים וקודרים אל מול השולים.
מן האותות אשר באופק הדברים אל תַּחַת, כי ענני־האופק רובם נמוגים באפס כל סער ועין לא תראה אחריתם. אך אם יש בהם מבשר רעות – הבט גם אל המבשר העז הזה בתוחלת, כי גם ממנו יצא דבר: דבר־התפארת שאינו נוצר אלא מערבוב טובה ורעה. מכל המצוות התלויות בבנין עתיד – מצות התפארה היא הראשונה במעלה; רק הוד מעשינו יסופר לבנים. שפת המסורת היא משחק צבעים, והלובן של יום בהיר בהיסטוריה אין כוחו מרובה, מבחינת הביטוי, מאפרורית הבטלה. על כן נהיה כמתכחשים לטובנו, אם נצפה בלי הרף לימים בהירים; כי הימים הטובים והשקטים, זמן שהידים עמלות בקצב של שלום ונדבכי הבנין עולים מהר זה על גב זה, אף הם תובעים לעצמם – למען חינם וערכם – מסגרת בת חומר עמום,שהרואה בה ינחש בלי שהות, בכוח הצל הנאצל משוליה, את הסגולות אשר מעבר למסגרת פנימה, את יחודן המסוגר, את בעלותן ללא פרץ, את דבר היותן חשוקות יחד כמשפחה ביום סער גדול. והלא לזאת יתפלל כל עושה עלילה, אם איש ואם עם: למעט את הבוסר במלאכה, זה שאין בו הכרת שמחה ויגון. אמנם כן: יש דוגמה שכולה נועם מעושי מלאכה שאננים והוזים, אשר מקומם לרוב בארצות מזרח ובאגפיהן והם מכשירים את מלאכתם עד קצה התכלית; הללו יושבים בצל החמים אשר לקיר הבית, רוח השרב ינוע סביב ולא יגע בהם כמפגיע מדי הרימם יד על הברזל או מדי נהלם את החרט הדק בכסף ובזהב: – אך לעומת זה נודע לטוב סוג אמנים מסוג אחר, אישים דואגים ולא־נפחדים, התרים להם אור עם אשנב אחד בבית או מצפים באין אונים לשתיקת לילה, האוררים שבע ביום את הערפל הלח אשר בא בחומר מלאכתם או את שאון הזרים אשר נשל אותם מדרך מחשבתם. למי מאלה תחפוץ כי תדמה? אך שוא כל חפצך, כי בחור לא תוכל את דרכך וגורלך נכון עד אחריתו: לסוב בין מעשי ידיך אל מול נוף־חליפות, המבהיר ומקדיר חליפות. מקומך מקום מערבולת של רוחות העולם, הלא הוא בקצה המזרח והמערב, וכארוך ימיך כן יארכו לך הרמזים הטובים והרעים; בוקר תאמר: מי יתן זעף ענני לילה אשר לא תבחנו העין כמו, וערב תצפה אל בוקר למען האדומומית המרהיבה והחולפת אשר בעננים.
בימים חמורים
מאתיעקב שטיינברג
בימים חמורים, כשמושגי התקופה מתנערים אם מעט ואם הרבה מאבק הבטלה, ורבים מהם – מאלה הנפקדים במפקד ונבדקים לכוחם ונלקחים לעבודת המשמר של התקופה – גם מתקינים לעצמם לבוש־לשון מחודש, צר ועז ולא־מסולסל, כעין המדים אשר לאנשי הצבא: – אז יש אשר בקצותך המחנה הזה, ההומה ממלים חריפות כחצים ומביטויים לטושים כחרבות, יופיע פתאום יצור־מושגים מופלא, הלבוש אדרת לשון רחבה עשויה קפלים. מראהו אומר חשיבות וּתמימות, וכל דמותו, אשר לא מאפנת־הימים, מאצילה מיד על כל הפוגש בה זכר של עתים נשכחות, הלא הוא הזמן שמושגי חובה ישישים ישבו עוד ראשונה בסוד הגורל של האדם. הרואה אותו לראשונה לא יכירנו, אף ישתאה תחילה עד מאוד לישיש רב־קומה זה, המהלך קוממיות ומלוא רוחב מהלכו כתחום הרוחב אשר למסילת עולם גדולה; ולאחרונה לא יאבה עוד הרואה להתאפק ועצר בדברים את הישיש השגיא: “מי אתה ומה שמך?” – מרומא אנכי, עיר האזרחים הקדמונים, ושמי נודע גם בגויים. “אנכי איש ביהודה, המפליאה רבים ביצורי־מושגיה, וכדמותך הגדולה לא ראיתי עד היום ואת שמך לא שמעתי. רק עוד לי חשוב מעט עד אם אגיד את שמי בלשונך, כי לא נוסיתי עוד בארץ הזאת; וזה שמי, אשר רחב ונסב בלשונכם מפאת החידוש: אומץ הרוח אשר לאזרח בתורת אזרח.”
אמנם כן, מידה זו לא נתקיימה עוד היום ביהודה אלא מעט מן המעט. הַדַבָּרים, הרפים והחזקים גם יחד, הרחיבו את דיבורם רק לעבר אחד, בזמן שהיו מונים כל מיני ציוויים אשר בקום וזכה, אבל החרישו מלמד את העם להנזר כל הנזירות הרבות שחייב בהן כל צבור היוצא למטרה גדולה. רבים פשעיהם ולא ימנו מרוב; אבל על פשע אחד עלולה גזירה להתגלגל על כל יהודה החדשה: על אשר לא הוגד לעם הזה, ולו רק לאנשי המשמרות, המגששים במו רגליהם בשבילי העתיד, כי פלא החיים החדשים פירושו הוא לא רק לרבות כי אם לחסר ידוע ידע אולי כל הולך בראש כי ההולך אל מטרה שואף אל גבולים, כל מטיף ניחש אולי בלבו כי ההבטחות לעתיד־לבוא קיומן לא ישוער אלא במין כלי־חיים בן־דפנות, שיש בו כדי ריכוז וכדי שמירה וכדי הבדלה משאר כל העולם; אבל באין אומץ רוח לא נאמר לכל יהודי, בהיות יהודי זה גם בשכרון הגאולה פיכח לכל הבלי הבליו, כי הנגאל־באמת דומה לכילי אכזרי אל־נפשו, זה המקבץ המון פרוטות ומעביר אותן בלי הנאה מעולמו כדי שיזכה למשש במו ידיו את דינר הזהב. מי ראה עם כילי, לאמר: עם שואף גדולות, כשידו האחת מושטה לדינר הזהב והשניה מוציאה בלי הרף אגורות אגורות לכל מיני לקיקה? כל הגאולות הגדולות יותר משעשו נפשות על ידי מתק ההבטחות – כבשו את הלבבות הפשוקים על ידי אזהרות; כל בשורת פדות לוחשת על אוזן נטויה: הצמצום הוא הדמות בגילויי החומר והרוח גם יחד, ומושכל ראשון הוא לגבורת האדם: הנזר מן הריבוי. בו, בריבוי זה התובע מן הנפש את אונה בכל פיותיו הרבים, אין אושר ליחיד, אין חוסן לצבור, אין גורל לאומה. אף הדת, צורה ראשונה לגאולת האדם, מתארת את העולם לפני מאמיניה בתואר הכלוב, ואם אמנם היא מזהיבה בכוונה את בדי הברזל. גם גאולתנו, מימי פּינסקר ואילך, מחושבת היתה לכאורה בצורת מולדת סגורה, עם הגפן והתאנה ועם צל המנוחה אשר תחתיהן, זה הסובב חלילה ואת מקומו לא ימיר; אך כלוב מולדת זה ניתנו לו מלכתחילה בין בדיו רווחים גדולים מדי, למען יוכלו אווזי־אדם שבין היהודים לשרבּב על־נקלה את צואריהם הארוכים ולגעגע בקול גדול אל מרחב העולם: – גע־גע־גע, הבה לנו נגינה! גע־גע־גע, הבה לנו משופרא של תרבות, גוון מאיר־עינים של אמנות! גע־גע־גע, הבה לנו בליל חידושים, כי זה מאכלנו אל צוארינו הארוכים! – וככה יצעד העם הזה אל מטרתו, אשר שבילה ילך הלוך וצר, כטבע כל דרך המתקרב אל קצהו: נפשו מפושקת, עיניו נוטפות תשוקה, ידיו חלקלקות מזוהמת המתק של מעדנים בני פרוטה. הנפש כזאת תהיה בבת אחת לנציב גבורה? העינים כאלה תנעצנה בפני אויב? הידים כאלה תאחזנה דבר לבלי הרפות?
ימים יבואו – ומקק נפש לאין מרפא יפשה בערי יהודה אלה, המלאות מפה לפה חושקים, אשר אחד ממשפחה בתוכן לא יאבה לבחור במעט תחת הרבה, למען עשות במחיצתו את ההקדמה הקטנה לחזיון החרות אשר לאומה השלמה. שובע, אשר לא־כתוב בספר הגורל, ירבה בקרבן, ופימה שמנה – מרוב אכול חמאת תורות ודבש שעשועים – תדבק כמועקה אל כל צוואר; רוגז תפל, החרות בגלוי על הפרצוף, יילווה אל כל עובר ברחוב, כחוק לכל אלה אשר טרדתם או תשוקתם פזורה על כל עבר, המון הצובאים בחוצות לא מיכלול את האביון התם, את הרעב ההולך לבטח, את הנבער מדעת הטוב בבערותו – אלה טיפוסי אדם החמודים אשר לכל הגויים. ובית לא ישאר עוד אשר תשלוט שם נחת צפופה ותמה, היא הנחת הפרושה לרגלי האדם כמרבה הדשא אשר גבעוליו אלפי רבבה ומראהו אחד; וחדר לא יהיה עוד אשר ינוה שם סוד האושר הנבחר, זה אשר איננו ברוב המקרים בלתי אם תחום פרישות בין ארבעה קירות; ובית־אב לא יהיה עוד אשר שם ישב גבר בכל כבודו ומאודו, הוא הגבר אשר כבודו פנימה והוא הטוב והנכבד בכל מגיני העולם הזה – כי בכל בית יתגוררו אנשים ונשים אשר לא ידעו לחיות לפי עצם החיים והם עטו תמיד בשיניהם, כדרך חיות־שחץ קטנות, רק אל הגדילים אשר למפּת החיים הרקומה. רק אל בתי־שעשועיהם ואל מקומות נאומיהם ואל במות מריבותיהם ילכו כולם כהלוך אל המוחלט, אל העיקר, אל השלם; ואולם אזניהם, אשר היו כשרועות מרוב שמוע, תצילינה תמיד גם בעשותם את פועל כפיהם וגם בשבתם אל מנוחתם. ולילה אחד, מדי רחוש המוניהם באולמים, המון והמון באולמו, תרד על עריהם בשורה רעה וגמאה בכוח גדול, כעננת סער, את חוצותיהם ואת כל מבואותיהם; ואולם כעננה בסופה תעבור הבשורה ולא תשפוך עליהם גשם דמעות ולא תסקול את בתיהם בברד חרדה; במבוא אזנם הרחב מדי יתעלף הקול כמתעתע ולא יגיע אל נפשם: – או אז יתרוצצו דַבָּריהם כמשתוללים ויחפשו גבר לגבורה, ענוים לסבל, תמימים לאמונה – ואין. עינים כבות, עיני כסילים, כתום אוולתם, יביטו בהם מכל עבר.
מות הגפן
מאתיעקב שטיינברג
נשבה הרוח ונמוגה; השקמה, הערה בלילות, התאפקה כמו־רגע בעוד־רוח, ואחרי כן רעשה כה וכה במלוא גבולותיה, בין הכרם קצוב הגפנים ובין הדרך המתנכרת. חרמש הירח שח אל הערפל אשר בפאת הרקיע, והגפן העמוסה לא יספה עוד להבהב אל פני החול אשר מתחת לשלוחותיה; עין־האלף באשכולותיה הועמה מתחת לעפעפי הטל, ולעומת זאת התחילו מנצנצים לאטם העלים הנרטבים – כי כן תאציל הגוויה לעורה ארשת חיים ברורה מדי כסות מסך־השינה את עיניה. במחבוא הבדים, עם מבוא השרשים, נסוכה כבר אפלולית חצות תמה: נחת לילה, קצרה ומלאה, של אמצע קיץ; נחת שינה על יצור ברוך־יום אשר אין ניב ואין שארית יגון ללילותיו. נפתולי השלוחות קצובים בחשכה כמעגל, גֵבֵי החול מתחת יסובו כמלוא הגפן הסרוחה, מנשׂאים מעט מזער את יצור השׂריגים מעל פני האדמה הרבה; וממעל, במקום שם יתגודדו כל הלילה רזי הנוחם אשר לחיים, לא ירד כל שיג אל הגפן שפלת הקומה. הרוח יזוע חליפות והגפן תדום; היא למדה היטב עלפון תרדמה מאבותיה־רבבה, תחת שכבה יומם בהקיץ בכרמים החשוּפים, דבוקה בקצות בדיה אל החול הצורב, שפוכה כולה על פני ארץ למען לשדה, ללא משען־גזע עבה־מורשה, ללא צמרת קלת שרביטים המשיחה את עמל הצומח. הנה רוח מצפון משיבה צינה נכריה; השקמה, אילן־גבורות חדל־עלילה, חורק פתאום מכל מוסדי שרשיו ונופו הרחב נרעש לסירוגין לכל משכנותיו. אך הגפן לא תחרד. היא יצור תחתיות על פני חול, החול הצחיח ורך הלב גם יחד אשר יתן את לשדו המעט לדבקים בו כל הימים; היא עשירה ומטופלת מכל שיח, על כן היא בדלה ונבונה רק לנפשה. מורשת־קדומים נשלמה בכל שריגיה, ובכל דרכה – זה דרכה הנעלם אשר ארך אולי כארוך ימי החול המצמיח – לא אגרה בלתי אם בינת פריה ותעלומות מגדים; ברבות חמודותיה, מיום הצמיחה על פני ערבות שמש גרגר בוסר ללא בציר ועד יום אשר למדה לגדל בכרמי גיל ענב־חמד למינהו, לא השתעשעה בכל תמורות – מלבד תמורות האון הנאצלות מאליהן על יצורים מבורכים. היא לא טעמה מימיה חרדת אילנות, שלוחי־גזע וכלילי צמרת, הגדלים בעולם הזה לגורל־תאומים: לתועלת ולרמזים; מנפשה נשכחה זה כבר כל ארשת סרק ללא גמול, כל תאות רויה ללא פתרונים: – כולה תאוה נמלאה, כולה רויה שלמה, קיץ יבואנה ללא זכרונות פּחדים מיום צחיח, חורף יחלוף עליה ולא יעיר בקרבה ערגה סתומה לימים דשנים שבעתים. על כן היא ישנה עם חצות כתומה, ואף אבחת הלילה הנאלמה, זו המתעלמת על פני צמחי השדה עם רדת ירח פגום – עגה־חגה מסביבה ואליה לא תקרב. הה, היא לבדה, אשר רצתה ללחך חול לא־עז ולהשקף בבדולח ענבים מאצל עפר האדמה, רק היא מכל שיח מכסה את ערית אדמתה בשכבה יקרה המשורגת מפּרי ועלים ובדים; לו ישב במלונה הפרוצה, אשר במעלה הכרם, נוטר נאלם ובוטח, היה אולי מדמה בלי־משים את מלוא כל החיים לנחלה שאננה ושפלת קומה המשלימה כל חוק רויה במעלה טפח אחד מעל האדמה.
הס: חרמש הירח נהיה כבר קרן הפוכה, ורמזי עולם אחרונים ננערים מתוכה באין רואים אל אפסי הערפל. מסביב רק אד ודממה, ואף קלי העשבים, הגדלים עם משוכת הכרם, כפופים ללא תואר וישנים שינה גנוזה של אחרי לילה; אפסה כל אוושת תעלומה מן השדה, כי הגיעה השעה הבטוחה שבין חצות ובין שחר, אותו שלב אחרון בקצה המסלול של יום־ולילה אשר לא יתרחש עוד עליו דבר לכל חליפותיו. היא היא השעה אשר בחיקה יעוֹרו פעם בפעם הקולות הקטוּעים לצפּרים נדרסות או דורסות, והד לא יענה אחריהם ומקומם לא יוָודע, ודמותם לא כצעקת עזרה אף ללא כקול המקרה – כי אם כשארית שכוֹל או נצחון אשר השלימו זה כבר את דרכם, באנחה או גיל; אף אילנות מרחוק ינועו ללא שיח עלים, כי אם חרוֹד במלוא נופם והאָלם עד־ארגיעה. אך הנה השקמה לחשה לעבר הכרם, ולחשה בא גל אחרי גל, כחוזר משיח סוד בעתו; היא היא השקמה, עץ הלחשים הגדול, אשר פירותיה הצומקים נושרים לבטלה ותפארת־אבות בתארה ובלשונה, ושׂיחה כי יבוא לא ימוֹג במהרה. אך הפּעם חרדה השקמה גם חרקה בנפתולי גזעה הנטושים לארץ; ושם, במחבוא תחתון זה אשר מסביבו מתעקלים ועולים בדים כקורות, יזועו חליפות חד וצל, ומאליהם – באין עין צופיה מן המלונה אשר במעלה הכרם – יפוצו מן השקמה והלאה, יגעו במשוכת הכרם, יפּלו על שריגי גפן מעבר הגדר פנימה. וכמו קול צעדים – וקץ הלילה, הגאול והנשכח, הפך פתאום זמן טורד, כאשר יהיה תמיד מדי יישמע קול צעד מצעדי יצורים וכבר יסובו צללים כה וכה במלוא הכרם, אך הגפנים רבצן ושנתן לארץ, בדיהן הנרמסים ישקשקו וישובו למנוחות; הן ישנות עוד שנת ישרים, לאחר יום־חפץ נשלם, ולבבן הסגור לא יפתח על־נקלה כלב יצורים נמהרים. הנה צל מן הצללים הנדים גחון על פני אחת הגפנים, והיא כל דמותה שפוכה לארץ ולא תדע דבר, כאשר לא ידעו דבר בשנתם יצורים שבעי נפש; העומד עליה ידרוך ברגלו כנגדה, מאגודות עיניה יפוצו רבות לכל עבר ודם עסיסן הולך נוזל בחול – אך שארית אשכולותיה אשר מצדה האחר ינובו עוד באור בדולח, זך ומעולף גם יחד, אור מאישונים אשר יישקף בהם עולם מגדים. רגע ומשנהו – והמשחית יניף עליה ברזל; אך הגפן, בהאחז היד בגזעה הקצר והשחום, רק תחריד רגע את קצות בדיה אשר עם החול, ועליה הרטובים ינועו לאטם כמו למגע הזומר. הס: הנה היא כרעה על גזעה, כי פלח הברזל את עצה; שׂריגיה סבו בכוח־חרדה מאצל האדמה, עיניה לאין מספר נטיו כמנתּרות למול כוכבים ברורים ומעולפים, ובמראיהן ערבוב זוועה ותנומה: הללו עוד אישוניהן מעולפים, והללו מרוּטות לאין־מרפּא, או חשׂוּפות מדוק הטל אשר עליהן ופקוחות לאימה; והיא עצמה – הפּצועה וההפוכה, הלקוחה ממחבוא החול ונטושה פתאום בכל קרביה כנגד מלוא העולם – הקיצה כהרף עין למותה, כאשר יקיצו פתאום למותם יצורים שבעי נפש. דלף מגדים עוד בפצעי עיניה, אך כל דמותה, המרעידה חליפות מדי הכות הברזל באחיותיה אשר מסביב – כשׂממית פרועה אשר לא הכירה שמץ תנחומות במות.
האב המתאפק
מאתיעקב שטיינברג
המסורת, הנכתבת לסירוגין בספר, הולכת ונוצרת מדמויות גלויות של מעשי אבות; לא כן המורשה הנאלמה, הנשקפת מבבת העין של האומה: זו נוצרת באין רואים מכוחות שכולים, כביכול, המפרים לעתיד לבוא ואינם מולידים בשעתם. הכוחות הללו אין להם לא תואר ולא שם, שכן כל הויתם מתגלמת בד בבד עם מותם הנעלם; ראשיתם, היא־היא ראשית כל מורשה, נעוצה תמיד בתקופת ההתהוות או בתקופת ההתחדשות של האומה, והנושא אותם בחובו לראשונה – את הכוחות המצניעים הללו, הנעשים במשך הדורות ברורים כחותם ועזים כגורל – הוא יצור אדם רגיל שברגילים, בן אומה שלא הגיע עדיין למידת גבורה. לו אנו יכולים אולי לקרוא בשם; זה יהיה שם רפה, נלעג כמעט, אך מפתה במקצת את הדמיון. הוא, אבי המורשת המעטירה, הוא האָב המצוה דבר לבן ולנכד; אך הוא מצוה בלי מלים, ללא שפת מעשים, ועל כן יש אשר נקרא לו: האָב המתאַפּק.
הזאת מורשה? אמנם כן: האָב מתאַפּק ומנחיל על ידי כך לבנו תוספת ראשונה של גבורה. דוֹק ותראה שאותה תקופת האלם הידועה, האופפת כערפלי בוקר את ראשית חייה של כל אומה, היא־היא גם המקדימה והולכת תמיד במשך כמה דורות ומתקינה את מידת הגבורה בשביל דור שמורים אחרון המחדש את חייו. אין מרד מתפרץ אלא אם הוא חבוי ימים רבים עד מאד, הצו הגואל יורד כגזירה רק מעל שפתים אשר נאלמו עידן ועידנים. מופת זה יש שהוא מתגלה בדרך הטבע החמור, לאמר שהעם עושה את עצמו אילם מרצונו; ויש שהטבע, המקים מורשה לעם, מתחכם לעמו זה בתחבולות, ומשעבדים ועריצים זרים בולמים במתכוון את פי המשועבדים, למען יתאפּקו וירע להם שבעתים ולמען ייטב שבעתים לבניהם אחריהם. אם כה ואם כה, אם מרצון ואם מאונס – והמורשה האמיצה, אשר אביה האָב המתאפק ואמה האוּמה, אינה באה לעולם אלא לאחר הריוֹן ממוּשך של שתיקה. האָב ־ איש רגיל ונדיב, האובד בחיק הדורות – ישים פתאום אל לבו לחסוך מעט מנפשו למען הדורות הבאים. איככה יעשה כזאת? הוא לא גבור, כי אם נדיב; נפשו זרועה רסיסי כוחות, כרסיסי הפז אשר בעפרות זהב. היהגה בקול, הישאל לנתיבות, היצפה יום־יום לחדשות מפי גורלו – וידמה בלבו דמיון שוא, כי אמנם השׂכּיל לעשות למען העתיד ברביבי הכוח האלה, אשר השלימו במועדם את כל מחזור גלגוליהם? כזאת לא תהיה; ההגוי בקול, אם רב ואם מעט ערכו, פורש מיד לגנזי המסורת. המורשה הנסתרה – שגם בימי גבורתה, בהיותה לאם כל תכונות, היא סגורה ומסוגרת במחשכי הדם – זו ניזונה רק מן הנאלם, מן ההגוי בלב, מן הכוח המתאפּק. וזה האיש, אשר נדמהו בדרך משל כּאָב ראשון למורשה, כה יאמר בלבו: לא אדבּר, כי זרם לדברים והוא שוטף וסוחף את רסיסי כוחי לתהום הנשיה; לא אשאל ולא אתמה ולא ארגז אל מעבר למחיצות ימי, כי כל אלה הלא יוגיעו את הנפש – ולה אוריש את נפשי לבני והיא מעוכה ויגעה וקרחה? הבה אכלא את נפשי; הנכנס יכּנס והיוצא אל יצא.
נחוד חידה לבית ישראל, ונלכד לנו שבט משבטיו, ואיש יעלה מן השבט הנלכּד – והנה הוא הגבר הנרצה, הטוב מכל טובי אנשינו, תאות כל חלומותינו. מה שמו כי נדע? הוא כנכלם מעט על דבר שמו; מה כוחו כי נדע? הוא רק מתאַפּק ויותר מזה לא יעשה לעתיד; מה ערכו כי נדע? הה, ערכו גדול ורם: הוא האָב. הוא נורא ונאדר מרוב שלטון; ברצותו יחריש ויצבור כנדבה את גרגרי אונו, וברצותו יוציאם לבטלה, ישרפם בהבל פיו, כאשר עשו אבותיו ואבות אבותיו. הוא המוליד העריץ אשר יצוה תכונות לזרעו, ואין לשנות; הוא ייטיב לבניו ויעשיר את ניניו – אם התאפּק לאמיתו, אם החריש בלי דעת, אם הרביץ את נפשו לעולמים; הוא יעזוב כזב לבניו ויסכסך תכונות בתכונות בנפש נינו – אם התחפש כנבדל מאחיו, כשפל נבחר מעם, כגבר צרור במנוחותיו. אשריהו אם החריש; אבוי לנו אם היה כמחריש. אך אם כה ואם כה – והוא האחד ובלתו אין שני. כל אחיו המהגים עומדים במזל ישן. בדברם הם מבלים את תקות ישראל; בגבהם הם תומכים את סיפּון ההבלים אשר לבית ישראל; בלטשם עין לעברים – הם מָשיבים אימה בפני כל תכונה חדשה, מן הטף אשר לנפש אדם מישראל. כל אלה – יהודים אחים לקול הנקלה והמבזבז, ולא אחים לאלם הטמיר והיקר – עומדים בחומו של עולם ושארית אונם שופעת כיזע, כביכול, דרך נקבוביות עורם. האם לא יתם לאחרונה כל כוחם, כצאת דם החי דרך העורקים השסועים? רק הוא, האָב המתאַפק והרחמן, הגה בלבו רעיון למרפא – להתכפש בעפר האדמה באשר ימצא, או בכל תום או בכל שכחה, למען ייסתמו הפיות המבישים והנפש לא תוסיף עוד לנזול, לדלוף, לשחת בלי הרף ליום הווה את לשדה.
האָבות מצניעים את דודיהם הכשרים; אַל תחפש איפוא לשוא את האב המתאַפּק, המוליד במסתרים את תכונתנו החדשה. לו נאוה דומיה. אם תכיר אותו בדרך – והלם לבו רגע על לא־דבר, להוות כולנו; אם תקרא בשמו – וחרד גם האיש העניו הזה לקולך, כחרוד יהודי לכל קול מתקוה ומדמיון; ואם תגיד לו תהילה בפניו – ונהר ורחב והיה פתאום ככל יהודי. שטה ועבור מעל פני דרכו; כי באָבדו תאבד עמו גם תקותנו. לא אחת התקוות הגדולות והגלויות אשר נחרתו בשם ובתואר בספר המסורת. הללו לא יתמו, לא יכזבו את בואן; הללו ימאנו מאליהן להקרע מעל בית־ישראל. הן נושנו בבית הזה, אשר ריח נצחים נודף מכתליו; כה טוב להן, לתקוות שׂבעות ימים אלה, לשבת בין גוילים צהובים המשמיעים כל היום רשרוש קדומים. כה טוב להן פה ודבר לא יבריחן, את בנות התקוה האלה הנבונות והשבעות, אשר לחם חוקן ניתן להן מספר הספרים ושיקוין ילוקח מלשד נפשה של בתולת יהודה. ואולם מות תמות אולי תקותנו היחידה והנאלמה, התקוה למורשה חדשה. הלזו לא נכתבה בספר, לא נקראה עדיין בשם בפני קהל ועדה; חוזים לא דמו עדיין את תארה החמוד. ומגן אין לה עדיין בארץ היהודים, בלתי אם האב הנעלם, המתאפּק והרחמן.
רזי נוחם
מאתיעקב שטיינברג
הנוֹחם עומד מאחרי כתלנו, ועוד מעט והוא ימחה את הדמעה האחרונה מעל פנינו. לפניו ילוו אלינו מלאכי הרחמים, אלה הנחפזים מאליהם לכל מרום־קרע של מעשים; יבוא היגון בהיר־העינים ואחריו הדאגה המתאפקת ואחריה התוחלת בת התקוה, זו אשר לא תבושש גם ביום רע ובחצנה תמיד אהבת־חליפות חדשה. אך הוא, הנוחם בן־העיים, יבוא לאחרונה ויעבור במחננו בצעדי חרש; ומדי נעצום עין לרגע מרגוע אחד, רגע־עלפון אשר כמוהו יקרה לכל מחנה של יגעי־אסון, יגשש הלז על סף בית אשר יבחר, ואל האיש אשר יאבה בו ישלח את לחשו בלי קול: פתח לי, כי רק רוח לילה אנכי, ובעלות השחר למעשים חדשים – אמוֹגה על מקומי ללא שריד.
וכזאת ידבר הנוחם:
אטום את אזניך משמוע את דבריהם של החלפנים מישראל. מעברים, מקרוב ומרחוק, הם יבואו עליך ועינם הרעה לטושה אל הכוונה השלמה הנשקפת מתוך מעשיך; בלבם מזימה ובפיהם חלקות: הה, איש־חמודות אשר בגיא המולדת! על מה הוקעת נגד כל אויביך את הכוונה השלמה – והיא לא תצלח ליהודי איש־חמודות? הבה נמירה לך את האחת בכוונות רבות, למען לא יכירך אויב על־נקלה ולמען תנעם שבעתים לאוהביך. ככה ידברו בפיהם, ובחפני כפיהם מכל רעיון, מכל מגמה, מכל חנופה. אל תאבה ואל תשמע. ארורים המעשים שאין כוונתם שלמה – ואף אתה עוד תמול ושלשום גלגלת את נצורות המולדת ביד נמהרה, כמי שמגלגל באבני קוביה. זכור את תנאיך לבלי ספור אשר התנית בארץ הזאת אל גורלך ואשר החלפת אותם עשרת מונים, מדי נשׁוֹב שרב־סנוורים בפניך בירח הקיץ, או מדי ניסח אהלך בלילות אל יוֵן הסתיו או מדי תום יום אחד נחת הראוה מחוצות עירך. זכור איך לווּך הזיות טורדות בכל דרכיך, כלוות נחיל זבובים עיקשים את המגואל; על המכורה הקטנה הזאת, אשר למען החיותך מחדש הוציאה עד־ארגיעה מעפרה הדל את לשד־תעלומותיה הישן, התפארת בלי־חשׂך במגמות רבות, הִזִיתָ עליה מפקידה לפקידה מי־קודש, כאילו יראת פן ידל ערכה – והיא, הצמאה בכל ארץ, ספגה עם זיעת עמלך גם דלף תלונותיך לאין־שחר, גם דשן תקוותיך ללא־פשר, גם נטיפות יגונך הדלוחות, – אלה אשר מקור להן בנפשך עוד לימים ולשנים ולדורות. ואף ביום אשר אהבת היית כמחלל; מפיך לא יצא דבר־עדנה ללא עווית מצח או נדנוד עפעף. ארצך, כאשה לא־רוחמה, לא טעמה עוד כמעט את מתק שפתיך. כי כה היה דברך תמיד: זאת ציון מכורתי, למען אתקדש באין־מפריע בדת אבותי; זאת יהודה מולדתי, למען אדמה בחופשתי לעם עליון; זאת נחלתי במזרח, למען ימצאוני על גבול בני־קדם חדשות וצדקות. התשמע ארץ־מולדת תאנית־אהבים כזאת – ורגוז לא תרגז תחתיה? אך היא יהודה הדלה והנאמנה בארצות, לא התכחשה אליך בימי הרעה, ויהי להפך: בחפּזון, אשר לא ייאמן בלתי אם יסופר על אם או מולדת, החילה לך מעט גבורה תמה, הטהורה מגמול ומחרטה, מוגגה באין־רואים בזיעת יסוריך את כל כוונותיך השונות, כמחות יזע־עמל רב את השרק ואת הכחל, ונתנה לך בלי־משים תחת אלה את הכוונה השלמה, היא הכוונה השלמה שבתוך המעשים, הגורמת להם שיהיו מאירים מגופם בימי הרעה, כיהלומים המנצנצים בתוך החשכה.
ועתה הם יבואו עליך מעברים, נדחי השקר הישראלי למיניהם, ועינם החנפה אל הכוונה השלמה הנשקפת מעל פניך. אמור לא יאמרו לך, כי שוא המולדת היחידה – פן תתעבם בלי משים; אך סחור־סחור יקריבו אל לבך את מזימתם, מזימה כנה ואמולה של יהודים המרדפים בבוא־מועד מועדים חדשים. כטפסר היוני אל חנה ושבעת בניה כן יתנפלו אל תומת מעשיך במשל ומליצה: הה, איש חמודות – הלא כמונו היית עוד תמול ושלשום שוכן־במות! מה היה לך כי שחות, כי חמרמרו פניך כולם, עד אפס מקום למשחק הרזים אשר על פרצוף יהודי? הנה ראינוך בגיא המולדת, האחד והיחיד, ופאת ראשך לא תגיע עוד אל קצה במותינו; סגוד איפוא אל אדמתך, אך כוון את דעתך לחפש במקומך זה המעט את טבעת־החותם אשר נשרה זה עתה מעל אצבע האדם; כוף על טפּך למען הגן – ויהי זה לראוה כאילו שח ראשך מרוב הגות, מהמון חליפות, מחשבון צרופים; כרע תחתיך, אם גבר אויבך – אך מהל באנחתך האחרונה מעט עווית־סליחה או פלצות־חרטה או זעקת־בינה, למען תהיה גם במותך יהודי מסוער ככל אחיך: מחליף חליפות, מכוון כוונות, מוצא מוצאים. ככה ידברו אליך בכל לשונותיהם, לשונות הסולת המנופות, ואתה אל תשמע ואל תאבה, כי חגך רחוק וכל דבריך – אשר יבואו אל אזניך ואשר יצאו מפיך – עוד יהיו ימים רבים מטחן בן־יומו, לקוח כדי־חפנים גרעיני בכורים משדה חייך ונתון בחפזה אל אבן הריחים הקלה, היא אבן הריחים לכפר ולבית, מעשה חוצב איש־עתי, אשר תסובב על נקלה האם או הצעירה בבנות. מה לך ולסולת חגם? הם רכים ומעונגים, כקדשות הגורל, ועור נפשם משוח בשמנים מנכר. ואתה כבד מתומך, נקשה מתקותך, איש חררים מאמתך, ומאכל נפשך לא ייקנה עוד ממרכולת־השווקים הרחוקה. שׂטה מעליהם ואל תען להם כערמתם, כי דבר לא יוכיח עוד ביניכם. עפר האדמה יטמנך אולי ביום צרה, אבן השדה תהיה לך לעד ביום מריבה, העץ על גבולך ישיח אולי ביום מנוחות את טוב גורלך – אך הם לא יאמינו לך: – גילך בעיניהם כאחת החליפות, ויגונך הגדול, יגון יהודה הצעיר, קל בעיניהם כאֲפֵר אשר בא מחדש משוק נכרים.
פרחי המשיח
מאתיעקב שטיינברג
עלם פלוני אלמוני ירד לפני עשרות בשנים בחופה של יפו, ובהציגו לתוּמו את כף רגלו על אדמת יהודה – נתגלו לו יקרות ונפלאות, והוא לא ידע לכנות אותן בשם. מסביב המה לתאבון וללא תכלית קהל ערבים, אביוני מזרח פרועים ונעלסים; ביניהם, כזרים בין מוּזרים, התבוססו בתשואות יום הנמל יהודים רגילים נטויי גרון, ויהודים ספרדים – אישים שלוים למראית־עין – התנוססו מעברים במלוא תארם, התהלכו מתוך נחת וזהירות ככנענים אשר הגיעו למחוז חפצם. ואולם העלם לא שת לבו לאותו המהומה המבשרים לכאורה רק חיים גלויים ומעטים, ומדי לכתו בשרב הצל לאורך חוצות עקלקלים – ידע לבו מאוד את דבר היקרות והנפלאות, ופעם בפעם נשען אל קיר חומה, למען יעמול דמיונו למצוא להן שם. הפתרון בושש לבוא ואם כי העלם היה לפי נפשו זר להמון הבלי עולם ומודע להמון רזי חיים; ורק כעבור ימים וירחים והוא מהלך לבדו בערב בשדה טרשים אשר באחד הישובים הקטנים, הוא חפצי־בה אשר בקצה השומרון, שמע פתאום מלבו את השם הנכסף. מסביב היתה דממה, הדממה הנעלה אשר לאור הירח, ורק צעדי השומר הבודד הגיעו לסירוגין מן המדרון אשר עם הנחל; רוח הלילה נכנף בין הטרשים, ומדי האלמו חליפות עלה אחריו לחש קל וערב, כאילו התלחשו פרחים מבינות האבנים; רבות נשנה הלחש הזה, המתוק והתמים; ובהתהלך העלם כה וכה והוא מקשיב בלב צלול וקשוב, כאשר יצטלל הלב בלילה בארץ נכריה – ידע פתאום כי לרגליו יתלחשו פרחי המשיח.
אמנם כן, הארץ מלאה בימים ההם את פרחי המשיח הקטנים, ובכל אשר התהלכת – אם בלב יהודה ואם בקצה השומרון ואם במשעולי הגליל – כן ראית אותם בחליפות גונים: מקצתם כארגמן, צבע אחד שלם ומעולף מתוכו, כאומץ הלב המעט והתמים אשר לשומרי השדות ולנוטרי הכרמים; מקצתם עליהם הזעירים עוטים לוֹבן רך על שׂפתם, כטוהר העין הראשון אשר ליהודי בן־מושבתו; ורובם כעין טיפּוֹת קטיפה עם נקודות הכסף, צבע כהה ומאיר כאחד, גון רזים מדושן וצנוע גם יחד, פרחי חמד ללא ריח, אשר כל כותרתם כעבי עלה אחד: הללו דומים היו לאותם רסיסי הגורל החדשים אשר כוננו למו יהודים בארץ יהודה, בעיר או בכפר, בעצת ערמה או בתומת גבורה, למען תכונותיהם או למען תכונת העתיד. כאלה וכאלה הם פרחו בימים ההם בכל הארץ, וכמו נשמת פרחים נכונה היתה אז לכל היקרות והנפלאות, נשמה קטנה ותמה אשר אין לה דבר עם דאגת גידול ואימת חשבון. כעין תום היה אז במעט הגבורה והתקוה והרצון, תום העולל אשר פניו קורנים בלי דעת ליד האש הלוחשת או לנוכח הנחש המתפתל כמחריש. היוגב היהודי היה מסוגר בתחום צר של בטחון, תחום פלאי העומד בנס ללא התחזק וללא התרופף; הנוטר היה כמהביל באומץ לבו הרענן והפעוט: עלילת ערבים, קלה מלהג ונלעגה מדיבה, הבריחה אותו מגליל ליהודה, למען ינטור שם בכרמים עד עת מצוא, כדור נוקם יש אשר הכריע אותו ממארב הלילה, למען יבוא תחתיו אחד מאחיו ויתהלך כמותו עם אֲזַנוֹ, נערץ ופותה וחמוד; ואחרון־אחרון – הטף אשר בימים ההם נולד לעתיד בן בלי־שם, כהוולד פרחים. מוזר ומודע גם יחד היה בארץ, מין צמח מולדת דשן וחסר־גורל אשר לא ידעוהו שליט וחוקי מדינה והוא עלה כפורח ונשכח, כולו חיים נאים ללא מחיר, נחלת צאצאים חמודה ללא ציוני דאגה ומשפט. ועל כל אלה, על יקרות ונפלאות אין דומה להן, אשר לא יקום חרון גדול אם יירמסו ברגל, ועין הרואה לא תשתומם עליהן עד בלי די אם יאדירו וייפו שבעתיים, זרחה שמש תמיד, מאירה ללא תכלית, כביכול, נותנת חמדה ללא כוח, מבעירה צחצחות לאין שחר; ובמרחקים, בקושטא הנלעגה והנפלאת, זרחה שמש מלכות גדולה ועמומה, מלכות מוקסמה ללא מלוא קרנים, זו אשר חסדה וכבודה וערמתה גם יחד נפלו בארץ יהודה הרחוקה רק אלומות־אלומות, למען השאיר בארץ רווחה ותעלומה טובה, כרווחה וכתעלומה המצויות בכל ארץ אשר לא ימשלו בה שליטיה ממשל רב.
והנה עברו עשרות בשנים וחדשה נהיתה בארץ: הגיעה מלכות הנציבים אשר חסדה כאור המסוכן אשר לירח. מזוהר פני מלך גם משטר וגם רֶשַׁע, ואולם אור משנה זה, הזולף במסתרים גם בשעה שהוא בא מלב האופק, מלטף וקוסם כאחד, נוסך תמיד על נתיניו דעות והשגות אשר לא מן המציאות הבּרה, מאיר באור רך ומסכסך מאליו באורו את הדרכים, כופה רבים לעקשנות סהרורית אשר סופה אבדון או תרדמת הזיה. הה לפרחי המשיח: באור הטוב והרב והפרוע אשר מלפנים הם חסו בצל טרשים, ואולם מזל הסהר אשר מלך על הארץ הדריך את כל יושבי־בה, המונים־המונים ירוצו ללא דרך וירמסו על נקלה כל פרח, כי אפסו ברורות באור הירח. כבר היה כזאת לעולמים: בימי נציבי רומא נמוגה שארית יהודה לא מחוסר גבורה, כי אם מרוב משוגות חיים. הקנאים דרכו כסהרורים לקראת חודי החרבת של הלגיונות, ואנשי בן־זכאי ראו כחולמים בהקיץ טובות רחוקות מכל רחוק, אלה הטובות האיומות שאינן בגדר מצוה ממש לשום עם חי. ואולם יותר מכּל שרשה הנציבות ההיא בשעתה את הנטעים הענוגים אשר לעם יהודה: חדלו מישראל מתאַפקים יודעי כבוד. חצר בית המקדש ואגפיה מסביב שימשו אות ראשון וגדול למבוכה; הם מלאו תמיד המון שוקק, המתאוה הרבה ומקיים מעט. ואולם גם במלוא כל הארץ נהרו היהודים באור יתיר; החסיד היה כנזיר, האיכר רץ על נקלה אל המטבּלים, ואנשי הערים נדדו כמכושפים אל מעבר לגבולות יהודה. זאת היתה תקופה איומה ונאדרה: שמש יהודה עמדה עדיין בשיפּולי רקיע, ולמולה עמד כבר הכן במרום השמים סהר מלא, מתחסד ומכשף. הארץ מלאה גבורים ונואשים, הוזים ונודדים, מתחסדים ונבוכים, אך נוסף על כל האותות האלה נעשתה הארץ חררה מכל פרחיה. הללו נצמתו לאטם בכוח האור השופע מן הנציבות, אור ללא פשר הבא תמיד כאחרית, כשלות ערב או כביעותי לילה. היהודי לא היה עוד איש יושב תחתיו, כי זה דור או שנים הדריכוהו מנוחה ללא פשר; תינוקות של בית רבן לא ידעו אמון עולמים, אשר ממנו מוצא לדור קיים, כי בקריה ובכפר הסתובבו לעיניהם חליפות לא סרדיוטי מלכות רגילים, כי אם בּלשים מבעיתים, זרים לא ידועים המתקרבים ומתרחקים באור־הירח. הגבר התחקה על מושלו עד בלי די, למעלה מחובת נתין, למעלה מכוח אנוש; האם אף היא ניחשה למכביר, כקסומה אל צוהר עתידות נעלם – וכל משפחת עברים בארץ יהודה היתה בימי הנציבים כעין נפש אחת כלה ונמוגה.
עולל המולדת
מאתיעקב שטיינברג
שגגה או צדקה, כביכול, יצאה מלפני הגורל, הוא המיט עלינו בבת אחת אויב ורוכבו; אבל אם כה ואם כה – ונער־ישראל זה, ששמו הישוב הארץ־ישראלי, הועמד לנסיון־בינים: בין חיים למות, בין הבל לתעודה, בין ריבוי לגידול. מעכשיו לא נוכל עוד להשתבח לחינם ולומר, כי כולנו מכונסים על נקלה ולרווחה תחת חופת האביב שביהודה וכל הרוצה בא ומטיל את מטלטליו במקום אשר יבחר – יהודי וסחבות תורותיו; יהודי וסחבות מנוחותיו. הוברחנו עכשיו, בעטים של שכנים רעים או בעטיו של כוח בוחן, לתוך חצרות חיים מגודרות וצפופות, ושם נישאר ימים רבים כמו בתוך דחקות מצודה, גם לאחר אשר תיטב ותרחב הארץ לפנינו ככל אשר חפצנו. פה, במבצרי משורה סגורים, נקרב איש אל אחיו, ומאפס מקום ומאפס חמדה לא נחמוד עוד את הדמות היהודי המבהיקה והמסורבלת, זו שעורה משוח כדי טפח בכל מיני שמנים של בחירה וגופה משומר בכל מיני לבושים של בטחון; לעומת זאת ינעמו לנו אחים תמימים ודרוכים אשר יקל להם ללמוד דבר מפי הגבורה, אשר יתאמנו כילדים ימים רבים למשחק גורל אחד ולא יתבוששו.
הרווחה לא תהיה עוד בארץ, לאמר: הרוחה היהודית שאינה יונקת ממקור, אלא מתלקטת מבחוץ; זו שפירושה מלוא־חפנים ולא מלוא־רצון; זו הבלתי־נאמנה,החסרה את עפעפי הצניעות, המקנאה כל ימיה בכל רווחה אחרת הטובה ממנה; זו שאין בכל תאוותיה תאות מורשה ואינה ניתנת להימסר בצורה מן הצורות לדור יבוא. הרווחה הזאת סופה שתבוטל במקומנו, אם נזכה כאן למקום עולם, או שתידחק לפחות אל נויהם של יהודי־ראוה ספורים העתידים להסתופף בבמות הקריה שביהודה; אבל בחצרות שדה, ובכל מקום אשר תגיע שמה יד גורלנו, יתכונן יהודי ירא־מולדת. התמורה תבוא; היא תיברא ממכשול, מאסון, מלחץ אויב – כברוא הקונכיה את הפּנינה מסביב לגרגר החול המסתופף בחללה. החדשה תווצר; כי לא יתואר הדבר אשר לא ישולם מחיר בעד מולדת. הה, עמים רבים קנו את נחלתם בלא־יודעים, בהמשך נאלם של דורות; אבל הללו זכות ילדותם עמדה להם לקבל דוֹרן מאת הגורל – ואנחנו, באי יהודה – ואם אמנם השכלנו לקרוא לעצמנו בשם: נער ישראל – רק בנים אנחנו לעם נושן אשר חן העלומים נמחה זה כבר מפניו הנקשים. העם כזה יקו למתנת חינם? ואם שבע בתקופה ישוה על פרצופו העוית תחנונים – היא לא תצלח; רק קלסה ינחל אם ילהג כילד או יתפנק כעלם. הוא לבדו יחולל את הפלא באין רואים, בין דמעת אסון אחת למשנֶהָ. איש לא ישמע את אוושת הלידה האיומה הזאת, אשר מקומה כל טרשי יהודה ואנחותיה במלוא כל בית ואוהל, בעיר ובשדה; זר לא יבין, ותושב יהודי לא ישיח לפני הזר הזה דבר, לאמר: הביטה וראה, כי היתה לנו עדנה! זָקַנו, ואיש לא יאמין לשמועתנו; רק עצמנו־ובשרנו יאמין, יחוש, יתאפק מחדוה. כי רק אנחנו לבדנו נדע בדממה את חידתנו ואת פתרונה, לאמר: כי עולל מולדת בחיקנו ולהגו כמתק נצחים, פחדו כחרדה אדירה, מאור פניו כבינה הטובה בכל הבינות.
עולל מולדת נולד לנו ליסורי גידול, ואנחנו אב־ואם לסוכך ולהגן. אם נעשה את יומנו להתיפות – והיינו כזונה אשר יומה בתֶבֶל וזרעה ממזר; אם נרעה רוח עם לצים – וגדלה מולדתנו פרא ובעטה באביה ביום איד. אל לנו ספוֹק כפים מחדוה או מיגון; רק מעט ערגת שפתים לאם אוהבת, רק מעט חזון לאָב חנון. אמנם כן: עוד דורות למכביר ינקופו עד אשר תגדל מולדתנו והיתה כבת חמודה אשר המשתאה אליה ישתאה בדממה, או כעלם חסון הצועד לבטח בין רבים ושונים והפוקד אותו יפקדנו בברכה תמה; זמן רב עוד יתגודדו מסביב לעולל המון דודים ודודות, ומצמוץ לשונם לא יחדל והחרדה בעינים תעלה ותכבה חליפות. אבל היושב בציון ידע, כי טובה שינה מתוקה למולדת – למול הרוח העולה מן הים, בצל השקמה המלבלבת רמזים טובים שאינם תובעים פתרון. מאצל השקמה תפנה הנתיבה אל הבית, יט השביל אל השדה, תתפּתל הדרך אל העיר הקרובה או הרחוקה – ובזאת יתמו כל השבילים והדרכים; מלמעלה עד מלוא השמים, אשר בהם אולי אחרית החידה לכל חיים ותעודה, לא יהיה עוד שביל ודרך ליהודי היושב בציון. המכורה הנלעגת הזאת, המשתרעת כחפץ לב יהודי מקצה אוויר עד קצה־אוויר, תחלוף כליל; שעשועיה וחליפותיה וכל הדרה ילכו הלוך והקרע מפקידה לפקידה, עם היות רעמים וברקים על ראשנו. יום אחד וטהרו השמים על ראשנו; אך עד היום ההוא הרחוק נאַמן את עינינו לכפיה, נדבר בסתר על לב אח: בוא גם אתה בבריתנו, כי הקימונו ברית נאלמה ונאדרה אשר כמוה לא היתה לעולמים, לאמר: להשמיד באין רואים מכוֹרה ישראלית הבנויה מבצרי רוח לאין ספוֹר! – אשר יילוה אלינו לא ילבש גבורה, כי אם אחת יעשה – חדול יחדל לכלכל במו עיניו ובמו פיו את יצורי השחץ האוורירים, עדרי ישראל העליונים אשר גם אוויל מבני הגויים יכנה אותם לפעמים מבלי דעת בשם הון או קנין או נחלה. כל אלה ילכו הלוך והמוֹג, הם ושמותיהם: החריפוּת, ההתעלוּת, ההתקדשוּת; הם ורעיהם: פושׂקי העינים, זבי הנפש, להוטי הגרון.
והיתה דומיה בציון, זאת הדומיה אשר כל נולד יוולד בחיקה. אל תתמה על החפץ הקדוש הזה, אשר רוב המון בית ישראל ילעגו לפשרו ויאמרו כמתאוננים: על מה נלך למדבר הדממה הזה אשר סירי הרוח לא יקטרו שם את קיטורם? זאת לא זאת: יש המון חיים אשר קולם משול כמעט לקול מערכת הגלגלים, אלה המנסרים בכוח ובקצב ובדממה. כי זה כל חפצנו: לקרוע מעל כל חטיבת חיים יהודית את יתר ההמולה, את כנפות הסרח המתלבטות, המקישות ברוח כמפרשי אניה בטלים. כי הנה הגיעו ימים אשר הוגד עליהם מראש – ברמז נבואה, בשיח נחמות, באָלת נפשם של יהודים מעונים לכל לשונותיהם; אלה הם ימים אשר הרואה בהם יבין כי נועדו למען אחרית. אך מי סכל ולא ידע כי אבחת האחרית אינה נאחזת במקום שהאוויר רווי להטים תפלים, אלה שגם חרד חדה חותכת בהם בלי כוח?
עפר הקודש
מאתיעקב שטיינברג
השׂמת לבך אל סמל אחד ענוג, נוֹשן ולא־נובל, המציץ אלינו מבין מפלשֹי העתים של האומה? הוא איננו עוד כיום הזה כוכב קבוע מכוכבי הסמלים; רק ישׁוּת רמזים בלבד הוא אורו, וכל החומר אשר היה בו לפנים, חום האמונה וצורת המנהג – עבר כבר ובטל מן העולם. אך זקנים יורשי־זכרונות יגידו לך עוד את כל דברו בנשימה אחת: קומץ עפר, מעפרות הקודש אשר ביהודה. שאר הענין הוא ענין בתשמישי קדושה, יתר המעשה הוא במשולחים מארץ הקודש שהוליכו את עפר הסגולה לגלויות, קץ כל התכלית הוא שקיק ככף־איש מלא עפר שהורד עם האיש היורד אל קברו; אבל עצם הסמל קצר היה גם לפנים וקצר שבעתים גם כיום הזה: עפר האדמה הנלקח לעדות ביום המות.
בדור מטופל זה, המכלכל בצמצום סמלים מרובים מדי, דומה לכאורה סמל־העפר הקטן לבן־משפחה לא מקורב המגשש אל פתח בית קרוביו מלא הצאצאים; אבל יד מי תדחנו מבוא פנימה, את שאר־רוחנו הנחמד הזה? בבואו יתערב בדממה בקרב טף הסמלים, ואיש לא יראנו במרוצת עתים רעב ומבקש מחית־נפש; כי הוא חי את כל שארית חייו בנס, כטבעו של סמל מסמלי העבר, ופרשת גלגוליו מסתיימת לעינינו בעונת קיום קצרה ומופלאה שאין בה לא מחיה ולא דאגת גידול ולא קנאת רעים או אויבים, והיא כולה קודש לתואר עצמו של היצור החמוד. מחזה נדיבות כזה מצוי אולי במחוזות הטבע אשר לפרפרים, במקום שזחל עיוור בצורת דיירה זולל בלי הרף במקום שבילו ועושה בסתר את כוח הגלגול האחרון למען הפרפר העומד להתגלות; הלזה, כשהוא מגיח מלבושו הנושן והנובל, הוא כולו חדש, כל ישותו כנפים וצבעים, כל קיומו טיסה ועליה קלילה, כל ערכו מראה עינים לעצמו ולעולם. האין גם סמל העפר הקדוש בן גלגולים כזה? בימי אבותינו היה כנחבא, יושב כלא־נודע בסתר מאוייהם, אוכל וזולל ממיטב נפשם, עד קצות שרשיהם הנוגעים בתהום המות; הוא טרם יהיה לסמל גלוי בימים ההם, מין דיירה היה שכל רזיה בימי עוורונה אינם אלא עשית כוח למען בנה־גלגולה. והנה הוא לעינינו: הסמל הכלול: הגלגול הנכסף, מראה העינים שכולו מתום. הוא מתעופף מעל ראש הדור, פרפר ירושה אחרון ויקר, וימיו לא יארכו עד מאוד; כי אינו אלא סוד נשלם, סוד אבותינו וצמצום כל מאוייהם בפתרון אחרית אחד. אך במותו לא תישכח אחריו פרשת גלגוליו; ידוע נדע על פיה כי לא מתמול אנחנו עם עפר הקודש, ורק אוויל מבינינו, זה אשר בדה למען אחיו היהודים את סמל־הבחירה המדומה, הכולל כביכול בבת אחת את סמלי כל האומות – הוא לבדו יִוָּאֵל להאמין כי קורותינו נחצו ביום מן הימים למלוא רוחב רקמתם, ועל כן כאחוּזי־סהרורית אנחנו בדור זה מדי בואנו לצעוד על פי תהום. בלעדיו, בלעדי העד הקטן והער הזה, העד הנאמן האחרון אשר נשאר לנו בעולמנו למען העיד כי בסתר היינו גם אנחנו שלמים כמעט עם האדמה – והיינו בעינינו כזרע אנשים רמוס אשר נקבר בגזירה עילאית לשבעים דור בקרב אפסותו, וקם אחרי כן מן הנרדמים למען גחך גיחוך מבהיל אל עיקרי העולם המצויים בידי אחרים – מין חוני־המעגל אשר נמנם שבעים שנה לפי גזירה מן השמים, ובהקיצו – והנה הוא כזר ומשונה בעיני כל הברואים הרגילים, אלה אשר שלשלת מאוייהם שלמה והם לא זכו מעולם לרמזי השגחה מיוחדים. היינו מבקשים אולי את נפשנו למות, כאותו חוני־המעגל בשעתו, כי לא היינו יכולים לעמוד ברוח אפסותנו; אפסות אחת גמורה היתה נודפת מכל ישותנו, זו המשתייכת על עיקר האדמה, ואז התעצלנו אולי גם אנחנו, על אף היותנו רגילים לחשבונות רבים וממושכים – להתחיל בחשבון כבד שאין לחזות את אחריתו. אך הנה הוא עִמָנוּ, עֵדֵנוּ־גואלנו, ואת אשר ישימו בפיו המון דורות, דורות פתלתּולים של יהודים, ידבר בלשון החלקה אשר לאמת קצרה; את כל ההזמות־מאונס, שעדת יעקב חוזרת עליהן פעם בפעם בפני מיטיביה ומשנאיה גם יחד והן תקועות תמיד בגרונה כגֵרה תפלה, ואפילו גם בשעה קשה לדיבוּר, כשדמוּת גופה לחוצה לחצאין בדלת העתיד – את כל אלה מצמצם סניגור נבון זה בתואר מעשה אחד, הוא המעשה ביהודי אשר לא אבה ללכת ערירי אל קברו, ואם כי אפפוהו ביום המיתה המון מליצי מצוות והמון בוז לחיי ארץ ולכל יושבי־בה, ואם כי מאחרי ארונו עתיד היה להגרר שובל גאוה לאין־ערוך, שובל סגולה רקום יקרות שתחילתו במעמד הר סיני; את כל הנחשבות האלה הוא מצוה לבניו אחריו, עוזב אותן בחלל העולם הזה המלא לאין הכיל גאוה ובוז ותפארת מדומה, ולמקום היעוד אשר בקבר, הוא המקום אשר שם ישוב החומר הנברא והבורא אל עפרו, יקח עמו את הקומץ העפר הפודה, עפר הקודש הבא מאדמת יהודה.
הנה שכב כבר עם אבותיו היהודים המחשב־מותו, אחרון היהודים ההולכים אל קברם כהלוך אל עולם מלא; אין דורש עוד לתכריכי־סמל יקרים. כלתה הנתיבה לסמל העפר הקדוש, וחמרו שב בדמות ערפל מנצנץ אל ערפלי הזוהר אשר בנשמת האומה; רק תואר־אורו עוד תלוי למשמרת ברקיע הישראלי, הוא הרקיע השחור אשר כל הסמלים נראים בו ככוכבים בני גודל ראשון. אך כל כוכב מאיר, אפילו אם הוא מן הבטלים־בחומר, עודנו בחזקת מזל; גם זה הסמל־סמלנו נעשה מזל־מות לנפשות לא־רבות מישראל, מזל קצר ללא חשבונות מרובים וללא רמזים מאליפים. כל אחיו, כל מזלות היהודים הפתלתולים, מבטיחים ומכזבים בשבעים לשון – ובפיו רק לשון אחת, לשון המות שאין בה כפל וכזב; האחרים משברים את אורם אל כל יש ואל כל מדומה, והוא רומז רק רמז אחד על־אודות האדמה. עליו לא יסופר. כי החי לא יראנו כמו במו עיניו, ורק הנופל שדוד על אדמת יהודה יחזנו בן־רגע בצאת נפשו; המתעתעים והמהגים לא יעבירו את שמעוֹ בין יהודים מתאוים, כי אין תאוה בתשועת המות ואין יתרון־תעתוּעים ושאר הגוּת ביום המיתה. גם הדורכים על אדמת יהודה לא יהגו בו הגוּת שלמה, כהגות אדם בדברים הניתנים לחשבון ולתמורה, כי אם נטוף אחת מני אלף ממהותו לתוך מחשבתם; וכן כל הצפויים ביום מר לסכנה ולפחדים ולאבחת היאוש: רק רמז ממנו יצורף אל המחשבה המוסבה על המולדת ומועדיה, על האדמה ותעצומותיה, על הדבקות ונוראותיה. והוא עצמו, המזל הטמיר, יעמוד במרומיו ויזרע את אורו ללא רחמים על שדות לא־נרחבים וטרשיהם; אף זרוח יזרח על פני ערי יהודה ויושביהן, המפללות עוד לכל המזלות הבלולים, הרבים ככוכבי השמים; וגם שם, בזוהר המזלות הבלול אשר על פני ערי יהודה, לא יתבולל אורו ולא ידל מרמזיו. כי אין אור נבדל כאור המות.
ג. דמויות וחזיונות
מאתיעקב שטיינברג
בבוקר אביב
מאתיעקב שטיינברג
צא בעוד בוקר החוצה, באחד הבקרים הזכים, עת חג‑הגידול של הטבע כבר התכונן על האדמה. שב באור החמה והבט אל אגלי הטל הדולקים באור חשאי וטהור, כאילו השמש עלה בבוקר נדבות מיועד ופקח גם לטללים עין רואה, אשר ניתן לה להשתאות אל החיים החדשים המתרגשים לבוא; יריעת השמים, הטהורה מכל עב וקצה ועד קצה, רקומה כולה תכלת אחת עדינה, כאילו מלמטה, מחלל אוהל החיים, נשקף לעומתה דבר‑מה נאצל אשר ישק אותה כולה אור כחול ומזוקק. ובּנעום לך הבוקר תשהה רגעים בלי חלום וּבלי דאגה, כאילו התחיל פתאום תחת שמש יום ארוך אשר ילך למישרים; גם בשרך יקל עליך מדי געת בו השמש, השולחת לעולם רפאות אשר לא נהיתה עוד כמוה. הרוח הצח יעבור חרש על פניך ומנבכי לבבך תפרוץ בלי‑משים אנחה מתוקה, כאילו אי‑מזה יאחז בעולם את דרכו דבר‑מה חדש וסתום, ואתה טרם תדע לקרוא לו בשם, טרם תאמין בו עד תום. אתה תעיף עיניך מסביב, כמחפש עדות, פתרון, כתר לראות דבר‑מה אשר יצפּה כמוך אתה. הה, עיניך תשׂבענה מהר מראות ברמזים, בערב רב הפתרונים הנדחקים אליך מכל עבר! הכל יביע לך אומר רב, הכל יחלק לך ביד נדיבה את בינת היום הגדול הזה. מקרוב ומרחוק, במלוא תחום עינים, רעננו דשאים; גע בגבעול באצבע קלה, ועברך רוח לטיפה, כרוך אותו כמשַׂחק על ידך – ודמית אולי לראות את קנה הירק כרמז מעט מן המעט, כחוט צח המצפה לאורג‑פלאים; תצמיד עיניך אל משטח הדשאים ונוכחת חיש מהר בלי יודעים, כי הנהו מעוטף כולו בנוי מיוחד של גידול: הקנים הזקופים, הרכים ושקופים אף הם, שומרים כל אחד בחיקו עלה דק, נאצל, החרות ברשת גידים רבה; קוי הגידים, הישרים כאחים, בולטים לעין העולם, כאילו יש מי שסופרם, מאגד את כתבתם לסוד אחד, מוקירם כיקר חידה ומבין את חידתם; העלה נטוי קוממיות, מראהו כמו פנס צר הדולק בעצם היום באור ירוק, מדי שאפו אל על הוא מתכופף כמתפנק וצר לעצמו בקצהו לשון דקה מן הדקה, הנראית כשלוחה לדבר‑מה, כעורגת אף היא לשארית מעטה, לגורל אשר הנהו מצער. הה, תמהון בן‑רגע, אשר כל תנחומות אמונה מלומדה לא תשווינה בערכו! הזהו עשב השדה אשר יילחך ויירמס וייבש לאבק עפר? על מה עטה עליו הטבע חן, הראה בו לכל עין תעלומות פריחה, צר אותו כמרבד מנוחה, כאילו אף הוא מזומן לשתף את עצמו על‑ידי כל‑שהוא בתמורות המקרבות את החיים החולפים עד לשולי גבול לא נודע? הלחינם בא כל היופי הזה, התפל בלי רמז אשר יתקיים? האם הטבע, אשר לִמְדָנו מאז ומעולם להודות רק ביש הבא מיש אחר, הוציא מן הכלל הישר הזה את מראות עינינו, את רוחנו המתרשם, את לבנו המכה גלי‑רזים על לא‑דבר? היצא דבר‑מה לעין הסופגת רשמים ולנפש, המצרפת את רשמי העין לדמיון ולחלום – ומוצא לו אין? אך עצור עד בוא עת במחשבה הזרה הזאת, פן תעוות אתה, בן אדם, את כל הישרה הטובה אר עשה אלהים! הבוקר הולך וטוב למראה עינים, העולם נחמד לעונג ולהשכיל. הנה חרג מעפר רך יצור אדמדם וסגלגל, הנקוד בכוכבים שחורים. זאת היא חיפושית קטנה מקושטת, בת שעשועים לאביב, אשר קורָא לה שם חמודות: פרה של משה רבנו. הבט, איך יצאה הלזו לשׂרך במהירות את דרך יומה הראשון, ראשה הקטוע מגשש בחפזון ונקודות עיניה נטויות לעומת מרחקים לא ידועים, מתהום אל הר, מהר אל תהום. גבה החלק, הנכפף לכל קצותיו, עטף אודם כהה וצפוף, צבע יקר, מכונס, בלתי‑שכיח כמעט; הוא מתנוצץ, גב גמדים זה אשר עוּבד ביד‑אמונים כגב מגן קטן, הוא משובץ בנקודות שחור מעולפות, המבליטות ביתר שאת את האודם העמוק, אף מכוסה הנהו משני קצותיו, מימין ומשמאל, בדוק שקוף, בלתי נראה כמעט לעינים. והנה נפתחו הגפּים השקופות לכנפים והיצור הנחמד, המתוכנן כפלא יצירה, מרחף רגע באויר, מראה באור העולם את היופי אשר העמיסה עליו יד נעלמה. אתה שולח יד והנה הוא נצוד, כלוא בכף; ובטרם תתענג וכבר בלעת את יצור התעלומה הקט, אשר הטבע שלחו להיות רמז לא ארוך, להתנוסס רגע כנס לא מובן. כף ידך קמוצה למחצה ורועדת כאפריון מות הרועד ברוח, ואתה כחס להשיב אל העפר את מסוה הגוף הנבאש, אשר נפח בלי‑יודעים את סודו המתוק, זה אשר נועד ולא בשבילו. על מה לבוש המחמדים לכל אשר חולק לו חיים במסכנות? איך נכנס רז בצלם, בחן, בתואר הרמש האטום הזה, אשר נקרע רק לרגע חולף מן החומר הדומם? איך נאמת לעומת חזיון זה את החוק החורץ, כי אין הבריאה עושה לבטלה? כל דעת לא תלמדך להבין, בשלמה ניתנה כסות החיים היקרה לאביון היצורים, אשר שב עד ארגיעה אל תהום החדלון. אך אולי יצא מן הרמש הזה פתרון לזרים, לך בן האדם, לכל העולם? אולם הנה זה מת ואתה עיניך עורגות ומסביב המית חיים רבים. האין זבובים קלים עפים כחצי רקמה שלוחים? הכי על כן יארך יעף חוזר זה, יען כי המטרה היא מחצי החיים הקטנים האלה והלאה? הנה צפרים הגביהו עוף; אף מעופם לא ידע שבעה. אין חכם בחכמת הטבע אשר יפתה אותך להאמין, כי כוח הכנפים אשר לצפרים ניתן להן במידה קצובה, לפי צורך הקיום אשר לבנות האוויר האלה. בסתר חדרך אולי תרכין ראש בפני החוק המביש הזה, אשר בדו נבונים ואשר על פיו יתכלכל עולם נפשע, המקבל אור, כוח וצבעים רק לדרך קצרה הנגמרת על גבול הכליון. אבל מדי כלותך את מבטך בשביל העוף הפורח באויר הריק, לא תמלט את נפשך מנפול בפח התמהון. נדמה לך, כי נהיית עד לכוח נוסף ומיותר, העושה את המות, זה המכלה את כל הכוחות, לבלתי מובן שבעתים. בכל אשר תפנה תכשילך החידה הזאת, אשר לעומתה גם חידת התאומים של לידה ומיתה הנה כאפס. הנה נתך צליל עפרוני על ראשך הנבוֹך מהרהורים, ואתה נזכר, כי בכל מעוּף עין נפסדים לא רק ברוּאים, אף נמחק תארם למען תת מקום לחדשים, כי אם גם שאָר‑חיים רומז ומושך את הלב מתנדף למען חולל שאר‑חיים המושך את הלב מחדש! הדומם משנה את צורותיו בקולות ובלפידים, הצומח קרב אל הגוויעה בצהלת צבעים, החי הולך לקראת המות בהמית נפש כבירה. הנה מות אשר ילווהו חצוצרות ללא בשורה, יופי ללא נחת, חלומות ללא תקומה! – אך אל נא תתן בבוקר נעים זה את חיל מחשבותיך למות. עוד יגדל אף ינעם הלך נפשך ככל אשר תביט לראות: הנה נאלמה על האחו הפרה החולמת, אשר שתי עיניה הגדולות מעולפות בתום סתום; מסביב לה מכרכר העגל, משתולל מחדוה לאין שחר, והיא, האם הנוחה והכבודה, העמוסה בשר לטרף וחלב לזרים – נוע לא תנוע, כאילו בבוקר חמודות זה תועה בתוך עורקיה העצומים, כמו בנתיבות דוממות, אד ערפל של בוקר פלאי אחר, של בוקר האַלמות הרחוק. הנה ניצבו על בליטות השובך יונים רכות ומעונגות, על דמותן נסוך שלום בהיר, לוקח לב, כאילו אין ביניהן אף שכולת גורל אחת; הנה נמלה כבדת ראש וקלת רגלים תאחז את דרכה על הארץ, תעבור מכשולים אף תשוב פעם בפעם על עקבותיה, כאילו במוחה תוצת ותכבה חליפות אש התבונה המצעידה אותה למקום נוֹד. הכלב כונן אליך את צעדיו, שיחת לרגליך אותות תודה אשר תכיר בהם אחד מאלף, הוא קפץ, לקק, נבח למען באר את אשר לא יבואר; וככלות כל אלה רבץ על ידך והעמיד בך את עיניו הנוצצות, הנבונות יותר מכדי שיעור החיים אשר לחיה המאומנת הזאת. איזה מבט זר, תובע שיתוף, דורש מענה, מבט עינים מלא הכנעה ולהב כאחת, מבט חד הולך נכחו כחץ אור בהיר, גלוי ומרגיז גם יחד! הוא לא ייגע עד אם יקרה דבר‑מה אשר יעורר את הכלב מן התרדמה בהקיץ וישיבהו אל אדמות. הנה רגז הכלב לשאון עגלה דוהרת על אם הדרך. הוא נחפּז ממך והלאה ואתה תשמע מרחוק קול נביחה שוקק, כאילו יגרש עבדך הנאמן את הזר העובר מהסתפח בנחלה אשר לא‑לו – נחלת עולמים אשר כולכם גם יחד טרם תדעו אי גבולה; אתה מהרהר בלי‑משים בידיד עולם זה אשר חננך בו הטבע המעוות ארחותיו, הטבע המחלק מנת חיים בצמצום ועוטף את המנה הזעומה הזאת בהלך נפש, בחזות רבה, באמון אשר למעלה מחיים. בעין מעולפת תביט אחרי הסוס המושך את העגלה הלאה, באבק העולה. כל השלש מצטרפים בדמיונך לדמות סמל: דמות העגלה, הסוס והאיש האוחז במושכות כתפוש מחשבה כבדה. כולם יחד חרגו ממעגל הבדידות, התלכדו למעשה תנועה מחַדש, נישׂאים ביעף משותף, בטוח, שואל למרחקים. האם לא יתעלם גם על התמונה הרגילה הזאת דבר‑מה אשר לא תשיחנו עד תום בדברים רגילים? בתנועה המשותפת יש תמיד גילוי של און חדש, אשר הטבע לא חלק ממנו לכל ערער וערער אשר בתבל; דרך הרבים מכזיב את קוצר ההשגה הטבוע בגופים. מה רבים בעולם הזה אביוני הקיום הנעזרים איש באחיו למען פרוץ גבולות בל יכירו, הנוסעים כצבאות, הרצים כעדרים, העפים כמחנות! דומה כי יש מפקד אחר, חוץ מן הטבע הגלוי השם מסגר על תאיו, המונע כוח מעיף, המכנס את אסיריו אחד אחד לתוך החדלון; הלזה, הרועה אשר לא נכירהו, ירעה בתבל את כל הדברים ללא שם ודמות המרחפים מעל לחיים, אף ישמרם ליום פקודה אשר איננו יום פקודת המות. כי אם נמאן להאמין בהבל הזה, אשר אמנם לא ייאמן, איך נשכיל לתאר את הטבע כאחד, כשלם במדותיו, ככולל את הכל– וכל אשר לו צורת חיים מתיפּה לאין שחר, מתאַגד לאין חפץ, מתעתד ללא תכלית?
יתר החיים
מאתיעקב שטיינברג
למען הווכח כי יתר החיים איננו כאַין וכי, להפך, כל החיים הגלויים עומדים מקדמות עולם בנסיון של חילוף צורות רק בכח של היתר הנעלם הזה; למען אַמת פעם אחת לבלי חת את הרמזים הנטפלים אלינו פעם בפעם מעל פני החיים, אלה הרמזים הקרבים למעוף עין קצר ומתנדפים בטרם תביע שפתם דבר ניחומים ברור; ולמען נחול למצער נצחון אחד יחידי במלחמה הארורה אשר קורָא לה קיום, זה קרב האימה המוזר אשר כל הלוקח בו חלק ידע מראש כי יפול לאחרונה שׁדוּד – למען הציל את המעט הזה משן הכליון עלינו לעשות בערמה, ולהקיץ פעם אחת בימי חלדנו בעצם חלום האהבה. החיים יפילו עלינו את תרדמת החשק העזה, למען עשות על ידינו את משלחתם; כאַשׁף, המשׁבּיע את האוֹב באשוּן הלילה ומעלה בדומיה צללי שאול, כן יעשה שר ההוויה את קסמיו רק אחרי עטפו את עין החי באד אביונה; הוא מרגיז את תואר הגורל מחביון מרחקים רק אחרי אשר יתעלף לב האוהב וראשו הכבד משכרון יט באפס בינה אל ערש המאויים. אמנם כל החיים כולם הם טמירים בסוד, נשגבים ביקר, כבירים בגורל; אבל כל זה הנהו כה מרוחק, מיועד להמון חיים לא‑נחקרים, משותף לנצחים אשר אין להם קץ. אפס קצהו של סוד הקיום מכסה ארצות ולאומים, יקר ההויה טס כצל מכדור עולם אחד אל משנהו, ותואר הגורל עומד לכס משפט רק לעתים רחוקות. הטבע, ההולך בגדולות ובנצורת וברחוקות, בוז יבוז לזה אשר הנהו מצער, בלתי מתחדש, נידון להפסד. אנחנו, אשר רגעי חיינו חוצצו, נקלים הננו בעיניו הצופות למרחקים; הוא לא יביא אותנו בסודו, לא יתן לנו לגשת שעל אחד נוסף אל המקום אשר שם אמיתו נכונה, מטרתו מובנה, עלילתו נשלמת. הוא לא יירא את מרדנו בימי העמל, את מרינו לעת הזקנה, את קללתנו ביום המות. אם נאבה ואם נמאן – הוא יעשה בנו עד תום את חפצו אדיר הכוונה. את זה אשר ישאל מאתנו הטבע – למלאות פני תבל – את זה אנחנו עושים בהמון, בצפיפות, כצאן הנדחקים; את אשר עלינו להבין לעתיד, לגרום לשכלול הצורות, להגביר את תמצית החליפות – את כל זה אנו ממלאים כמו מאלינו, מבלי לשלם לנצח כעין מס לגולגולת. הטבע תובע את משפטו מעדת יצורים רבה, כופה בבת אחת את רצונו על כל העם, ממלא מעט מזער מן היעוד הנעלם על‑ידי צירוף צורות של מיני חיים שלמים. אי רגע בין חיינו אשר בו יעמדו לנו כוח בשרנו ואומץ רוחנו לעשות דבר‑מה מובן עד תכלית, קולע אל מגמה ברורה, מתאחד איחוד ישר עם מלוא כל החיים? כל מעשינו הם, להפך, נפרדים גם בתוך חוג הקיוּם אשר ליצור הבודד. הם חסרי מובן גם ביחס לגורל‑חלוף אחד, הם אובדים ללא תכלית גם בתוך היקף השגה של החי הנבדל. אם יש חשבון הרינו בא בהעלמה, מעבר לקלעים; אם יש למעשׂים בינה הרי היא בינת צירופים, בחלקם של היצורים הבודדים נופל דבר‑מה שאינו מרובה על הרמז, על ההרגשה הסתומה, אשר הנפש לא תאבה לתת בה אמון. הה, לו היינו בידי היוצר חומר בראשית הנלקח אחרי כבוד אל האָבנים! לו נועדנו, כי ייעשה בעצם עלומינו דבר‑מה אשר אין להמיר, כי נחולל בעולם הזה כל‑שהוא אשר לא תתכן ביחס אליו העלמה, לא ישוער אבדן השגה, לא יצדק חוסר שילומים! לו נעשה בנו הפלא הזה, כי אז מלאה הארץ דעה. אם יש תוכן למעשה היצירה או כל היקום הוא ריק מכל תכלית – אם כה ואם כה היינו אנחנו, מדי שרתנו פנים אל פנים את הטבע, יכולים להציץ אל העיקר, אל זה ההולך ישר, בחמדת גורל או בלעדיה, אל אחרית כל המעשים. ואמנם אבי כל הבריאה אִנָה לנו בחיינו רגעים כאלה, רגעים נחפזים ומעולפים, אשר כל היודע אהבה ידע גם את מתקם, את סודם ואת גולת הכוונה היקרה הצפונה בחובם.
אנחנו, בזויי הטבע, נלקחים אחרי כבוד בימי האהבה, שם, במעבר הצר שבין עבר לעתיד, בין זה אשר כבר נולד ללא‑גורל ובין זה אשר יִוָּלֵד לגורל לא נודע, בין זה אשר כבר נהיה שעבּוּד לצורה ובין זה אשר הנהו עדיין חרוּת ויכולת – שם הכרח הוא, כי יגונב דבר‑מה מעולם אחר, כי תתבולל נשימת החי ברוח הרזים הבאה מעבר העברים. במקום אשר אלהי היקום יקדיש לנו מחבואים למען נהיה נכונים, יאסוף את כל נדחי רגשותינו למען נטהר, ילביש אותנו אש מאויים למען לא ניכּוה – שם הלא יפלא המחזה כחדש. שם הוא מקום הבחירה אשר הטבע יקריב אותנו אליו בדעת, בחשבון מראש, במזימה נמהרה אשר לא תדע דאוג לאחרית היצורים, המתענים כולם ממפח נפש אחרי כלות תור אהבתם. ראה וחשוב: את כל און הקיום יוציא החי בהבל ובמחשך; יום ירדוף יום, כריקים הנחפזים להדוף איש את רעהו לתוך תהום החדלון, המעשה מיגע את עושהו, כמתנקם את נקמת מנוחתו אשר שוּדדה לשוא, הבטלה מוסכת רוח עוועים, כאילו תפל הוא מאין כמוהו הדבר לשקוט בעולם הזה, להתיחד אתו, לדרוש את קרבתו; הטוב והרע גדלים ללא חמדה, כילדי‑תאומים אשר גם אביהם לא יכיר להבדיל ביניהם; האושר לא ישכיח את אימת המות, הדמיון אינו מבטל את כזבון החיים; בינת המעשים תועה כאד קל אשר כל רוח תוכל להטותו, לפזרו או לתת לו צורה חדשה, ולעומתה גילוי החיים עומד נקפא כעווית עקשות אחרונה, כנאמן לבלי לתת לאחר טוב ממנו לרשת את מקומו – ואת כל המעּות הזה רואה הטבע ומחריש. הוא איננו מתקן, יען כי המלאכה עוד יש אשר תצא כלולה מלפניו, הוא איננו דואג ליציריו, יען כי הדאגה תחלוף כליל ברבות העתים. המצוקה, התעתועים ועלבון הדעת תובעים ואינם מקבלים מענה, רק יען אשר אינם נתבעים; כל האון הטבוע בחומר, כל ההבעה החרותה בצורות, כל ההכרה היוקדת ביצירי החיים – כל זה יגיעו כבר מלא ונשכח בטרם עוד יכיר את מקום גלגולו האחרון. ואולם יש דבר הנתבע בלי הפוגות, הדורש מקום אחרית, המשוחרר מכל כפיה. זהו כוח ההפראה אשר הטבע יקראהו בחנופה, מקום ההריון אשר הטבע יכוננהו בחביון חלומות, פרי האביונה הנזרע בעונג וברצון, פנים אל פנים למול הוד כל החיים העתידים. פתאום נמוג לאפס חוק הברזל אשר ליצירה, זה הגוזר על החי להתענג, לדעת בינה ולשער את הטוב רק במידה קצובה לפי קצב חייו; זרע חיים חדש עומד להזרע – והנה נתקפלו לרגע איש באחיו כל כוח ההמשך, כל שפע הגילויים, כל היכולת אשר לעתיד לבוא. זה אשר יִוָּלֵד הנהו כל העתיד; בלעדיו לא ישוערו כל המון הגלגולים אשר יבואו אחריו, כל פלאי הבריאה לא יצאו מן האפס אם לא יהיה להם פעם אחת היצור הנולד הזה למרמס. פה, במקום אשר ממנו תוצאות לכל, יינתן דבר‑מה אשר ישקל כנגד הכל. הטבע שוקל בד בבד: על כן יש בין רגעי האהבה רגע אחד קצר כמעוף עין אשר בו ימסו אסורי ההשגה, כאשר יהיה אולי באחרית העתים; הנשיקה, הנמוגה באפס קול על שפתי נאהבים, מבשרת לטבע את הבשורה האחת והיחידה אשר אליה תצא נפשו, על כן יבואו נישאים ביעף שלומי העונג הרב, אשר הבשר ילא מהכיל אותו, מעצור את טעמו, ממצוא בעולם הזה שני אשר ישוה בערכו. הלחש, המפתה לאהבה, חודר למרחקי מרחקים ומעורר מתרדמת חדלון את כל צללי העתיד, על כן ישיתו למראשותי חבוקים כל המון הנבראים אשר בחובם הגורל, התנחוּמים, שלום הבינה האחרון.
האביב עלה על הארץ צוהל ופורח. שפעת הדשאים, גאון היערות ומשטח המים נאחזו איש בעקבות רעהו כגובלים בתוך היקף מסוגר, כקובעים בו מעגל למחולות‑מחנים; השמים הכחילו מבעוד עת, השמש הלהיב את כל חלל האוויר, הרוחות השאננות עברו כה וכה כצירים שלוחים; היום נסגר ביקר כחדר מלך, הערב בושש לכרוע על סף הזהב, הלילה התהלך שפי לאור כוכביו במחנה האביב אשר נרדם. ובטרם בוקר שוטטו זהרי היום הרחוק, אשר נבחר מימים; השמים הגביהו מסילה לשמש, הצמחים גדלו עם תפארתם, עפר האדמה הריץ חיים ממחבואיו; עוד יום אחד עמד כן, כולו רחב חיים וחבור עדנים כולו; האור אשר רב כאילו נבע ממקור עצמו, גלי החיים כאילו אוו לשחק על פני הארץ עד עולם, השקט אשר נהיה בצהרים סגר את היקום בתוך מסגרת עולמים, אשר אין מתוכה מנוס. ושוב נמוג היום כּמעגל נחת המתפרד למען הלכד אחרי כן מחדש, הערב שת ככל אשר יכול נוספות אור ורגש החליפות וצבעים, הלילה כיסה באד תעלומה על צללי החיים הנפרדים, אשר נפזרו איש איש למקור חייו. והנה יצא מחביון העתיד עוד יום אחד חדש, כלול באביבו, וכל החיים נשקפו לעומתו צמאים לאורו, נדחקים להכּלא בזרועותיו, חרדים להצטרף אתו יחד לדמות אחד. ושוב נראו כל הנבראים כקרובים לא נפרדים, חצי החיים כשלוחים מקשת בינה אחת, חלל העולם כפתוח לאושר אחד. אכן כל זה הוא רק מחזה מול מחזה: הכל, מדי לכתו לפנים, חוזר במסלול החליפות הישן; כל המכונס בתך תחום ההויה נראה כמו כן כעומד מבחוץ, כמחכה לתור, כמשולל ישועה. האמנם כל כשרון היצירה, היוצא יום יום עד תום, כל היופי הנראה כמתגלם בכוונה אחרונה, כל היצורים המתאוים באשר הם שם לקץ כל הפלאות – האמנם כל זה הוא רק מנחה שלוחה לאח רחוק, אשר גם שער לא נוכל את בואו, את מקום חייו, את דמות גורלו? התכונה כבר רבה לעת הזאת, העין צופה מקרוב, קרואי החיים צוהלים על לא‑דבר. אין זאת כי הרוח, אשר הטבעה בבריאה, היא ארוכה במאד מאד והיא לא תקצר מחכות; כי כאשר הרגיל הטבע את כחותיו לחולל גידול בתוך גידול, מעגל בתוך מעגל, קיום נבדל בתוך צירוף כל החיים – כן השכיל לשמור גורל בתוך גורל. על כן לא נשגה אם נאַמץ את דמיוננו להשכין את כל היקר בתוך היקף חלדנו, לא נעוות את הישרה אם נשכיח מלב את אחריתנו, אף לא ניגע לריק אם נפקח עינים לראות את הטוב המוכן, את הערך היוצא, את התועלת הנשקפת. כי הנה האביב בא, וכל יסודות העולם ישאו על גביהם לראות את החיים הרעננים; במקום אשר ינוח אור השמש, ירחש עפר אדמה, יסוֹך את נסכו האוויר הטוב – שם קיים היצר את כל מאוייו, שם נתאחדו לחטיבה אחת בלתי‑נפרדת כל הדרוש, כל הנכסף, כל אשר ייראה בחלומות. במקום אשר יעמק שורש, ישתטח דשא, תרום צמרת – שם תרד, תתפתל אף תעל למרומים דרך המטרה המשותפת לחולף ולעיקר גם יחד. במקום אשר תרבץ אבן, יאפיל נקיק עפר, ישתפך פלג מים – שם תדלג רגל על פני מכשולים, תקפוץ על עברי תהום, תדרוך בלי חת במים עזים. מי הנבחר למקום האושר, מי הנחפז בדרך מטרה, מי האמיץ לכבוש מעצורים? זהו יצור התמותה, אשר הטבע צירף לכוחו הדל את המון כל הכוחות אשר מעולם ועד עולם; זהו הקרוץ מחומר, אשר הטבע קיפּל בטפחות ימיו את דרך‑הגלגולים הרבה; זהו החי הנבער, אשר הטבע זרע ברוחו את אושר ההשגה. מי האַמיץ לכוח ואנחנו כולנו נרפים, מי מהיר למטרה ואנחנו אובדי דרך, מי נולד לאושר ואנחנו אמרנו נואש? אכן האוהב הוא המאושר, הוא הרץ על אם כל הדרכים, הוא אשר הפקד לעבור בראש כל היצורים על פני כל מכשולים. אך אי צלמו ונחזנו, אשרו ונחמדהו, אחרית דרכו ונשיגנה? צלמו עוטה בבת אחת את תארי כל היצורים, אל אשרו התלקטו כל מאויי החיים, אחרית דרכו תאבד באבוד אחרון הימים. אך אי מקום כבודו מסביב ונבקשהו, מה שמו מקרוב ונכנהו, מה יפעל לעינינו ונעריצהו? מקומו במלוא כל הארץ, שמו נישא על כל שפתים, פעלו יראה על כל בשר. שלמה לא נודעו עקבותיו, איככה לא ינוס מפניו צל היגון, מדוע לא ינון אשרו בראש הומיות? על כן לא נודעו עקבותיו יען כי צעדו גמא מרחקים באין אורים, היגון לא נס מפניו יען כי אהבתו ינקה בסתר את כל התמצית הטובה אשר לחיים, אף אָשרו לא נודע לזרים יען כי בינו ובין כל הנבראים ניצבו כנד הררי החלומות הגבוהים.
הנה נפקחו עינינו למצוא עוד מזימה אחת יקרה בין מזימות הטבע המכוונות כולן לצרף את הניגודים, להקיף משטר במשטר, לשאת שני הפכים אל מגמה אחת נשגבה. האהבה שואפת אל מחבואים ורוחה בכל; האוהב אשר הכל בעיניו כה פתור לטוב, כה גדול לערך, כה כלול לאושר – ימאס כמו כן בתשואות, יקוץ בפנים חדשות, יראה לעתים את האור כהופך את כל העדנים ללענה. היְלֵל מראש גגות, השירה ממרום העפאים, הקול הנוער או הצוהל היוצא מצוואר נטוי בגאון; להג האהבה של האדם השוטף ברוב דברים, העולה על אפיקיו בהמון ספרים, המכסה בארשת סתומה את מעשי הרזים של האמנות – כל אלה מבשרים לכל, מפתים על ימין ועל שמאל, מגלים עד תום דבר אהבה כולל, משותף לכל היקום, עומד בעין מעולם ועד עולם. ולעומת זה דמות האהבים היודעת בושה, החותרת אל מקום מקלט, המחפשׂת לשוא בין אחיותיה אחת אשר תשוה לה. הנה יעוד האהבה העומד לעולמי עולמים ויחוד הנאהבים המתקיים רגע אחד קצר; הנה מתק החבה אשר כל פה ימלל ערכו עד בלי די, יביע לו תהלה בכל קול שיאה ובכל לשון געגועים – ולעומת זה שכרון הנשיקה האלמת אשר גם האוהב לא ידע להשיח אותו לנפשו. במקום אשר הכל נקהל לעזור, לתת תעצומות לטוב, להגביר פי אלף את ההשגה – שם גם ימך הכל באפס יד, יאבד החן עד ארגיעה והרהור נוחם אחד יפיל את כל התקוות חללים. זה אשר הנהו הריון, צו עליון הנעשה בהכרח, גמול קבוע אשר שני יצורים ישלמו בכפיה לטבע – נקרע פתאום מכל החיים הגלויים, נהפך בין‑רגע ליצירת תעתועים שלא מעולם זה, יגורש בעבור עתו מתוך הנפש היצור מפלצת ללא שם, אשר אין לו אב ומודע בין כל מאויי החי. מלאך האהבה התמים הנושא את זרע העתיד, הבא להשכין שלום, לכפר את אבדן החלוף ולהראות את תואר הקיום המתפשט לאין קץ – הוא הפך בלי‑משים שׂטן ערום, המעלה בנפש דמות של חיים אשר הם בעצמם מובנים ביקר בינה, בששון גורל, בגמר השגה. אוהב הנולדים הזה, המיעץ בשפת חלקות לצרור בצרור ענוה אחד את כל זה אשר קוו לו לשוא, יגעו בו לריק, כאבו עליו עד בלי די, ולהעביר את הכל ככליל מוֹרשׁה לדור אשר יִוָּלֵד – הנה הוא הפך פתאום את תארו ויהי ליצור האבדוֹן, הוא מסית לנסות תקומה בבית החומר הצר, לרשת בלא עת את אשר יחולק בין נין ונכד, להקריב עונג בעונג עד אפס מקום אשר שם יעברו הבינה הצפונה לעתיד, הכוח הנועד בשביל ההמשך, ההכרה בדבר המות. הנה זה אך קרא לשכוח, לכבוש במשכב דודים את הפנים הנסוכים כלימה ולהריץ בדהרות פראים את הדם הנבאש מכעש, ממזימה, מיאוש – ובין‑רגע ירעיד יד אל יד, יחריד לב מול לב אף יקריב פנים אל פנים, כאילו שני הנאהבים טהורים מחבוֹק, שלוים מכרות ברית, נפלאים גם מהבין האחד את השניה. רגע יענה את השנים בסגור זרועותיהם, כשני אויבים המחכים יחד לעונג אחד אשר אין בו די, ומשנהו יאסוף לתוך עיניהם דמעה טהורה מכל סליחה. הוא, הנעלם המגלה על ידי אהבה את החיים הנולדים, כאילו נטל עליו לבחון ברגע פלאים אחד את כל טעמם, את כל כוחם, את כל ערכם של החיים המולידים; על כן, ברבות לפניו המלאכה לקרב יצורים, להפרות ולהביא את ההפראה לידי תמצית מצומצמת מכל כוח, מכל רגש, מכל שמץ חיים מתוכן להמשך – הוא מנער בחפזון את היצור האוהב, מעורר את כל היצרים המתגרים, מקבץ כל נדחי הנפש למראשותי המשכב הלוהט. הה, מה האיום ונאדר מגע הבלהות של האביונה! זהו רגע נצחים אשר יחלק לרבבה, להמון חלקי עתים אשר אין להם ספוֹר. בו גלומה די עת להתענג ולהשיב עונג, לצמצם את הנפש באושר לא מקּוּוה ולכלות אותה בתקוה לא נמלאה, לחשׂוֹף כל עדנה ולכסות כל שממון; מדי ארוך חליפותיו יאריך האושר לבלי חוק, יקרבו הדברים איש אל אחיו, יעטה הכל דמות נצחים; בטרם ועבור הרגע הזה עוד ירדוף גל את גל בים ההשגה, היגון יהפוך את ערפו לנוס באין רודף, וצירים דחופים יביאו בשֹורות מארץ האַלמוות. הכי רק רגע אחד ארך נצח המהפכה הזה? גבהות אוהב עלתה מרומים וענות החי ירדה תהומות; הכרת חושים חדשה ישבה למשפט אף הרשיעה את כל אשר אין לו תקומה, אשר לא יתפאר בשריד אמת, אשר נמכר לצמיתות למות; יד חרדה שקלה במאזני הגורל את כל אשר אבד בתוהו, הושחת לאין חפץ, נתאַבך לאבק אוולת – והנה נמצא המשקל נכון, מתאים בד בבד, שוה ומשוה את כל אבדן החיים לעומת המתק האחד הזה המשובב, המפייס המרומם. הכי רק רגע זה היה והנה הוא כבר חלף, ואתה לשוא תחפשהו, לחינם תחקרהו, על לא דבר תאבל לזכור את נשכחותיו? אולי כל זה היה בעיניך כה קצר יען אתה יצור בודד בלתי‑נחשב, אשר השגת גורלו אפסה עד ארגיעה; מי יודע אם לא גלומים בעונג הזה כל השילומים, אם לא מעדניו ימתקו כל החיים, אם לא בכוחו תחרוג מחביון החליפות דמות האלמוות.
ישישים מלידה
מאתיעקב שטיינברג
זקנה ושיבה, כשהן כרוכות יחד בחוט שיש בו ממש, עושות את שביל האדם מושלם וכליל‑דמוּת מתחילתו. מאריכי‑ימים נוהגים באורך‑עמל לא רק לקראת זקנתם; דומה הדבר, כי מי שנוחל זכות יתרה ורואה מנפשו את כל מופתי הגלגולים אשר לחיי אדם – חש את הגזירה הטובה בעוד מועד, בזמן הבחירה של ימי הנעורים, והוא עושה שלא מדעת לפי הצו הנעלם, מאַלף את יצריו לדרך ארוכה ומדריך את כשרונותיו לפי הקצב הכבוש של המרחקים הגדולים. נאד הרוח, אשר האחד ישאנו במו זרועותיו החרדות כמלוא כברת גורל קטנה, והשני יעמיסנו על שכמו מדי צאתו לנוע בכל האפיקים הגדולים והקטנים אשר ליובל שנים – נאד הרוח הזה נעשה אולי לפי מתכונת קבועה מראש; הצפויים לאחרית נמהרה עושים את פיו כעין המשׁרקה, כביכול, ומי שנטל עליו לרעות את נפשו עד זקנה ושיבה – חס על כליו ועל הנמצא בו, ואינו מתופף אפילו על דפנות הנאד המתוח.
הטבע מתכּן את הכל יחד מראשית מעשהו, אפילו מבחינת דברים הנחתכים על –נקלה לפי המקרה. מידת החיים של האדם התחלואים עלולים לכאורה לשמש לה מספריים חותכים, אף היא מקבלת מראשית ברייתה את כל סימניה המיוחדים. היוצרים, לכל סוגיהם, מטביעים בעל‑כרחם על יצירותיהם את חותם החפזון או המתינות; כל שגר‑ספרים גדול, וכמו כן כל החטיבות רבות‑ההיקף אשר לאמנות ולחכמה ולפעולה, מגלים כמעט תמיד סימן נאה של שלוות‑סליחה, מין התחסדות של יצורים עשׁירי ימים; לעומת זאת אתה מבחין בכל יצירה מצומצמת, זו שיוצרה הטיל בה כוח למעלה מן השיעור, כעין תסיסה לשמה, כעין כפירה מתאוה כלפי יסודות החיים. אומרים: מיכאל אנג’לו יצר במזל הנשגב, את רפאל ליווה כל ימיו המעטים מלאך החן; האין השנים האלה עדים נאצלים: האחד לשעבוד‑עתיד, ארוך ורחוק, והשני – לחרות החסד של האדם הנכרת בחצי ימיו והוא חייב לעולם הזה רק את חובת התפארת אשר לרוח? אמנם מעגל היוצרים הוא כאחד ממעגלות החיים לערב רב של מקרי סנוורים; בונה העולם משליך את חוקיו והוראותיו כפתים, ואלה נרמסים לפעמים עד‑תום גם ברגלי היצור שאליו הם שלוחים. אבל האין עיננו רואה מין הבדל בראשית בין המלאים והקטועים בזמן? גיטה נהל את עטו, עט החלמיש, ובכל כתביו אפילו הגעגועים כבושים כדברי בינה; שקספיר, הדומה לו מבחינת ההסתכלות שאין לה שיעור, זו הרואה בכל גילוי וגילוי קטן כדי פתרון לעולם מלא – הגביר את שאר רוחו בין השיטין וכרך בכל שורה רמז ותאור למעלה מן התכלית כמעט. מנדלי שלנו, שרוח הבדיחה דחקה לכאורה אפילו את מפסלת השמיר שבידו, וסגולת הסבלנות שלו – סבלנות של יהודי – מהולה היתה בהתאפקות שמדעת – רשם את סיפוריו מתוך אורך‑עשיה המקהה כמעט את עינו של הקורא; ולעומתו היו היינה וברנה נרתחים כל ימיהם בחריפות עצמם, ועסקי‑החן שלהם היו מרובים אפילו מכדי מידת ההתיפּות המצויה – מימי מנדלסון ואילך – אצל כל ישראלי המשרת לפני קדשי עכו"ם.
הכשרון, המכריע אצל בעליו מבחינת כל התכונות, אין לו שליטה על סגולת הנחת של ישישים מלידה. הללו העומדים לזקוֹן בגזירה עילאית, רואים את עצמם על סף הנעורים כמפויסים בידי שמים, משולים בעיני עצמם בימי העמידה לאנשי המאסף הצועד ביתר רווחה בקצה המחנה; הם הולכים את דרך המערכות ביחידות, הרחק מאספסוף הזקנים הבטלים, אלה שנשארו בעולם הזה מתוך שכחת גורל; כל האדם קצר‑הימים נוהג בשגעון החפזון, והם דרכם כבושה מעט מתוך בושה חשאית, כדרך הילדים הקשובים אשר אמם תבדילם בעין טובה מאחיהם; והם משלמים בסתר ובגלוי גמול‑סליחה לאחיהם המקופחים.
דמעות ילדים
מאתיעקב שטיינברג
בארצנו, במשכנות הערבים ובגבולותיהם, אתה רואה רק ברואים, אף נמחק תארם למען תת מקום לחדשים, כי לפעמים דרך‑הילוך של צמד חמודות מעם הארץ: אב עטור תרבוש או אם רעולת שחורים מהנים קטון צאצאים שחום בטיול‑חוצות רך ונעים. אם בן‑שלוש יתנהל לרגלי אביו – והיה לבושו חלוק‑פסים ארוך, המשוה עליו מעט פרישות פלאית של גבר המזרח, כפת‑רקמה תרד על ראשו כעדי‑ילדות חנון ונחשב גם יחד, וכף היד הקטנה תנוח בתוך יד האב כמו במחבוא‑שלום אילם וכבד; ואם בת‑שלוש הלוך וטפוף תלך ליד אם – וטהר שער ראשה קלוע הצמות מחן ומאמון, פניה הסגלגלים יחרישו לעברים ויתאפקו בלי הפוגות מצחוק ומששון ילדים, ורק רגליה היחפות, השוקקות מדי רגע אל מפרשי‑הלבוש אשר לאם, ישיחו מעט רוך ובטחון ותאות חיבה. וככה יארך לתומו הילוך הנעימים; כעין טיול‑רחמים טוב ודומם, ללא דבקות‑גיל וללא מכשולי‑משובה; השליט מן ההורים נאלם לנפשו, הרך מן הילדים לא ירגז לרגעים מחצי אהבה, הכל הולך כשורה, שורת המזרח הקצובה והארוכה; כל רמז לא בא, רמז לנעוות הורים או לעקשות ילדים. ופתאום נפל דבר; עין המסתכל לא תראנו כמו; בינת הזר לא תנחש את בואו. הכבש הקטן את אביו הגדול לשהות לא‑נחשבה? החרשה יד הפעוטה תלם פסול ביותרת הגלימה אשר לאם? כמוס החט ואין יודע. ואולם לפתע פתאום תתנער יד מכה; פרצוף רך ובוטח יתעוות עד היסוד בו, גוף קטן יכרע ויתפלץ מחתף מהלומות, הפה הקרוע ישווע שוועת סנוורים עזה עד אם כלא המכה את רשעו והשיב את ידו הנעוה.
למראה ענות ילדים כזאת, שכולה כפיה ועוול, אדם טועם מין שממון בראשית שאין לו תקנה. כל מדות האוון שבעולם הן בבחינת חטאים אחרונים לעומת הפשע הקדמון הזה, אשר נולד עם זריחת הנפש של האדם. על פני חלקת הילדות, אשר הטבע יעד לה לתנובה פרחי ששון, ירד מימות עולם גשם‑מלחה של דמעות, דמעות שוא נמהרות הנמוגות ללא זכר, ללא ראשית לקח וללא אחרית נחמה. מה צלולות הדמעות האלה, הנקוות בחפזון כה רב לבית‑העין הטהור; הן לא יגרפו מחביון הנפש חלאת משטמה או גרעיני זהב אשר לנוחם; אף כל רוגז עכור, זה המהול לרוב בפתרון אנוש, לא יעיב את זהרן הריק. הן רק דמעות חיות, יצירי בראשית סתומים מתקופת השפע של הבריאה. בן‑שחץ אחד מעוולות האדם יפרה במעוף‑עין את המן – היא היללה – והן נולדות לאלפים ולרבבות; הן לא יביאו אתן לעולם כל כפרה, ושמש היקום תוביש אותן עד ארגיעה; הרואה בהן לא ינוחם – הוא רק יעמוד רגע ריק מאותה ציפית הפלאים העולה מכל מעשי האדם, הטובים והרעים גם יחד. לנוכח דמעות ילדים, החמודות ללא תכלית, יישנה דבר מוזר ורחוק, כעין הבל ריק וערב יליט בבת אחת את בבואת הנצורות אשר לעתיד: כי יש בעולם המון יצורים עתיקי דמות אשר שכלם נבדל מבינת תבל, כביכול, וחפץ קיומם אינו כלול בתאות החיים הנכוחה אשר לשאר הברואים; כאלה הן גם דמעות הילדים, זה המראה היקר והנבוב אשר מאחריו יעמוד עולם שתום‑גורל וחדל‑שילומים, מין בית‑עולה שקט אשר בחלונותיו, החמודים כעיני ילדים, עולות ללא חשבון וללא תעוד‑קיום המון דמעות ניגרות.
הילד הבוכה היה בעיני אבותינו כעין עמוד‑קלון קטן, שהדמעות ממרקות את זדון פרצופו; אף אנחנו רואים את העולם כפשוטו, לאמור: לפי בינת החיים שבזמננו, וקול הילד המתיפּח נתקע לתוך אזננו כתאניה בטלה במקצת, כבליל קולות‑ילדות התובעים בבת אחת ובלשון סנוורים גם חסד גם משוּבה. ואולם עדיין לא אמרנו אל לבנו, כי זו התרעומת הקלה, הנסוכה על פני ילד מתפייס והולך הוא ארשת חרטומים קטנה שיש בה ממש‑אמת. אלה העפעפים התמים, הנטויים לאחר גשם הבכי כשתי קשתות קודרות, הם אות‑ברית לשבט הפתיות המולך מעולם ועד עולם. מכל צעצועי הנסיון של האדם – הילד הוא הצעצוע האחד, החי והיקר, אשר על פיו נחתך זה מכבר גזר דיננו לכלימת נצח; תור הילדות של הצאצאים הוא לכל אב ואב יום ארוך, שראשיתו שחר ותקות חיים חדשים ואחריתו לילה ושכחה ועזובת גורל. הלא גם התמים בבני האדם יראה בילד הרך כעין רמז לעדנת חיים מופלאה, העלולה להתקיים בעולם הזה; הבשר הצח תובע מאת כל אב ומחנך ראי‑נפש טהור; העינים הנאורות, שלא למדו עדיין לבטל אף דמות אחת מרובו של עולם, שואלות שפה חדשה ודברים נכוחים; הרגלים, הנזירות מתפלות ומשממון, ירוצו אל חיק הורים בצהלה עזה המפורשת כחידת כל הטובות שבעולם; הצחוק הצלול מבשר מכל פינת בית דלה, כי גלגל החליפות עלה עוד הפעם נאדר ונעים ויקר: – והנה כל זה בא לעולמנו כפירוש‑חיים ישן ההולך וחוזר עם תרמית כל דור.
כל מידות הרחמים הנעלות נולדות מרפיון הילדות; והיא עצמה, הילדות הגלמודה, לא זכתה בעולם אלא לסבר פנים או לרגש רחמים עקש, המתחפש שבע ביום בערמה או בנקמה. הילד מלמד את האדם הנלוז את החן והחיבה הישרים; זו ידו בלבד, כשהיא נוגעת מגע אמון ביד הורים, מאצילה כהרף עין לקח לא‑ישוער; זו עינו, המגביהה להביט אל זרים כאל ידיד‑תבל, מקימה מחדש את מערכת האמונות המתמוטטת; ואחרון אחרון – זה נס גידולו, המראה בגלוי את נדיבות הטבע ואת תעצומות העתיד, מנחם מאליו סכלים ונבונים מעצבון כל עבר – והוא עצמו, הילד המכפר, אין לו כפרה בעולם הזה אלא בפשעי יד‑הורים ובשגגות לבם של מחנכים נמהרים. כולו תאוה וגיל, גידולו צוהל, נפשו שואלת, עינו חוקרת את מלוא היקום בלא מחיר ובלא עמל; משובה שלו כאושר, גאוה לו כנתונה מעצם המזל, אהבה לו עם כל חפץ – והוא עצמו רואה את גמולו, אם טוב ואם רע, מבעד אד של דמעות.
ענות הטף
מאתיעקב שטיינברג
מי פלאי וגבור וידרוס כמו‑רגע בגן המושגים? בכל המון המתפרצים, הצועקים לשנוי ערכין, רק מעטים הם המחדשים התאבים לשנוי מושגים; הערכין הם ולדות, לעומת האב‑המושג – וכאשר יהיה בחיים כן יקרה גם בתורת החיים: יש גבורים לרוב להכות ביד נמהרה בילדים עבריינים, אבל אין אמיץ לב להדיח ממקום כוחו את המחנך הפושע. אין אדם נתפס על‑נקלה לתשובה המרחיקה את שכרה, ומי שזומם לנקום נקמת כליון במושג נעוה‑שלטון, כגמול על הטעות שגרם להמון דורות מוטעים – אין לו ברירה אלא לצוות את נקמתו גם ליורשים וממשיכים; ואף בסוף הדורות, כשמושג רקוב נתפורר ונתפזר מאליו באבק בעולם – עדיין מכיתתו הדקה נישאת בלי ראות באוויר החיים, סובבת בלי הרף את מקום חיותה הקודם ויורדת, כמזרה שלא מעולם זה, על פרחי מושגים חדשים.
אחד המושגים האלה, המולכים ברשעם מימות עולם, נקרא בפי אדם בשם: ענות ילדים. זהו שליט חנף וערום, וככל השליטים מבני סוגו – הוא מיטיב למשרתיו ומתאכזר גם חינם להמון עבדיו הקטנים אשר לא ראו מימיהם את פניו. לאבות הוא מדבר בנחת, בצחצחות מליצה שדמות להן לפעמים כרחמים צלולים והרואה רואה במצולתן עולם רחוק שכולו טוב – אך לטף הוא מחלק דרבונות קהים ומכאיבים מכל מכאוב, שפע תוכחות עכורות מחירוף וכעס ורוע נתעב, רוע הלב האווילי של האדם הרואה את עצמו כמוליד, כביכול, ומתיר לעצמו בכל שעה אביונה בנפש הילד, מין אביונה מתוך אונס שכרוכים בה כפיה וצער ובושת. זה האב, שעוד בבחרותו הוא יודע על פי רוב לעקם מעט את שפתיו מול כל ילד מתיפּח, כאילו נודע לו לאותו בחור היטב מאוד שאין יסורים שלמים רשאים להיכנס לתוך גבולות הילדות – אב זה יש שהוא משכיל עם משכילים, לאמר: אחד ממשרתי המושגים השולטים, והוא אומר בלבו, מדי עמדו אל מקור הילד השופע דמעות, כי ענות ילדים תמה היא מהרע, קלה היא מהיצמד אל מקום בנפש, רכה היא משמור זכר ושארית; כל המון החיות של היסורים, זו שנותנת לכאורה מקום לשער שרעה גמורה מצויה גם בכאב הטף, כל החיות המבישה הזאת אינה ראויה כלל בעיני הבוגר השופט. כנגדה יש לו הוכחות אפילו מטבע הדברים, והוא הולך ומונה: הנה ילד מילל; התשמע ביללה השוטפת הלזו את קול הצער הנצרף, המשיח רק כאב או יאוש, המהבהב לפני עין השומע כגחלת לוחשת ששרדה משריפת הנפש הכואבת? זאת היא ברובה תלונה, הוה אומר: משהו יוצא מן הלב עם התחלת צרה; אנחת סתרים של גבר היא פרי בשל מזו לאין ערוך, פרי יגון שכולו לשד מרורים והוא אינו נושר אלא זמן רב לאחר שכלתה ניצת היסורים הקלה; – וכן גם בבכות ילדה את בכיה בהמון תאות רחמים קולה ערוך חליפות לרוגז ותחינה, והוא דומה כמעט לשמלת תמרורים עשויה תחרים למען האשה הקטנה; הלא אם תמשילהו לדמעת אשה, הבאה על כל מכאוב, והיתה גם הדמעה הרגילה כראי תלאות קטן אשר אם יש אדון לכל סבל והביט בו וראה את אשר יראה, בכי הילדה הרב יקל בעיניך כמשובת ילדות שטופת דמעות אשר אין בה דבר מלבד חינה; כי איככה תדבר בילד הקטן הרעה הגדולה, והוא טרם יראה את בשרו ללא תקוה, ככלי חיים שאין לו חילופין? הענות, כאורחת איומה ולא קרואה, מצויה רק בבית‑הנפש הספון של המבוגר ולא באותן מלוּנוֹת החמד המפוֹרצות שבהן מתלוננים פרצופי הנפש החולפים לשעתם של הילדות. צא וראה כמה שלוה נסוכה לפעמים על הילד בחליו: הרע במדוים אינו מכה את הרך בשנים אלא כדי מכאוב, ומה שעוכר את הלב, מה שמקיף את ערש הדוי מעברים – אינו בנמצא כלל אצל החולה הקטן; הלזה רואה את הוריו כסדרם, בכוחם ובטובתם. ואף את שאר כל העולם הוא רואה בעת מחלה כעטוף עדנה יתרה, משל לגור חיה, חמוד עינים, הנשקף בכלובו מבעד שריגי הברשת ובמבטו רק תמהון וגעגועים; משוך אליך דרך החרכים את כפו הרכה והיית בעיניו התמות והנאות כמושיע, כמשיב עולם אל כל טוּבוֹ. ככה הם הוגים בלבם ובכל לשונותיהם, הם הם הבוגרים המנשאים עד מאוד את עולמם וכל הצפון בו, עד למכאוביהם הנסתרים ועד לצללי יגונם הנדחים.
אולם הענות וערכה מחולקים בעולם הזה בסדר הפוך: כל הצעיר מחברו תאות יסוריו גדולה יותר. אפילו העולל, הזועק ללא הבין בשעת רעבונו והעמום לכאורה לאין תכלית בשעת מחלה, ספוג אימה למעלה מן המשוער, והשיעור המרובה הזה שוטף אותו בן‑רגע ומכסהו כמפולת רבה; אך כמו צעד מאצל הנגמלים מתחילה מיד הענות הצלולה והחריפה, הענות היוצרת המשווה על עולם האדם פרצוף תּמה ומעונה ומחוכם. מה ראשית לימודים לילד? הוה אומר: אמונה; בפיו יגיד אמא ואבא, ובלבו יגיד בלי הרף כי יש דואג ומיטיב ועושה כל. פגע ראשון, לבשרו או לנפשו, יחרידנו אל מיטיביו, ובאין נחת שלמה בן‑רגע – ונשלפה מיד עווית ענויים, סימן בראשית של הצער הדומה לסימן המכה בבשר התינוק; איוב ראשון בעולם הוא כחנף לעומת בן‑טיפוחים זה שהרע חטפהו מידי הטוב. כל תהפוכות אנוש לא ישווּ כדי משבר זה, בהשבר אמונה שכולה מתום; פה חסרים כל ציוני היחוד של המבוגר ודרך הפלצות משתרע לאין גבול. מה שמרומם במרמה את המעונה הרגיל בעיני הבריות – הדוי המפורש, הנתון בחלקו של היחיד ועושה את היחיד לצועק בשם עצמו – חסר כולו אצל הילד הסובל, להוותו ולפלצות חושיו. גם סכל, שנעשה רגיל לחשב את הבל החיים, למד לראות דברים כצפויים לכליה; לעומת זה אין הילד פיקח אלא לגבורות עולם. חרות בדמיונך את תואר הנבון הקטן הזה אשר ידיעת עולמו זכה מכל ספק, כמין שטיח רקמה שיצא בטהרו מבית‑האורג; כתם‑צרה קל שבקלים יראה פה בכל כעורו כזוהמת זועה שאין לה תקנה. פלפול הנחמות, לכל שמותיו, עזר רק למבוגרים; בן חמש נדון להתיר את הסבך הנפתל של צער וחיים בלי כל מכשיר ביד. ומדי עמדו כך – חכם‑נועם קטן הטועם לראשונה את אוולת היסורים – הוא אומלל ומרותח שבעתים מכל ישיש הנאנק במכאוביו באישון לילו האחרון; ובמעמד זה, במקום שנפגשים איש ברעהו יראה ובטחון שאין במלוא תבל מָשְלָם, מתחילה יצירת אנוש, זו שאף היא חציה בטחון סתום וחציה יראה גלויה – ושניהם זכר ילדות. ממנה, מתקופת הילדות הנראית לכולנו – בכוחה של טעות אלוהית – ישרה כנחת ותמימה כאושר והיא לאמיתו של דבר משוסעת יותר מכל עונת בגרות, מתחילים מתפתלים שבילי שימורים נסתרים, ובהם ינהל הילד – בד בבד עם צעצועיו הגלויים – צעצועי דמיון קטנים אשר רכש לו מיד נסתרה בימי צרה. וכאשר תדע האם מה חלי ומה צער אשר תמורתם העניקה לילדה מתנת צעצועים, ואם אלה גם יהפכו עד מהרה בידי השובב לגלמי עץ נשכחים – כן ידע האב‑הטבע מה דכא ומה מצוק ראה את ילדו לעת מצוא, בטרם שלח לו ממחבואיו את דמיונות הנחמה הראשונים.
הבל
מאתיעקב שטיינברג
יש מלים אשר נשתאה אליהן כאל חידות. בית‑האוצר של השפה אשר לכל עם ועם מלא מפה לפה המון שמות רגילים, אשר מרוב שימוש נתרגלה אליהן האוזן הרגל גמור; אלה הם רבבות הכינויים של הדברים אשר כוח ההשגה שלנו תופס את מהותם המלאה גם בשעה שהם נשמעים לאזננו בריבוי ובחפזון. השפה המכונסת בדיבור או בכתב חדלה משכבר הימים להיות אוסף של בית‑נכות, במקום אשר העין משתוממת, חוקרת ומסתלקת לבסוף מתוך קוצר השגה; מלות השימוש שלנו דומות יותר לכלי בית רגיל, אשר רבים כמוהם בכל מושב אדם. ואולם יש מלים אשר נשארו בודדות בתוך סדר המערכה של השפה: צלצולן נשאר זר לאוזן השומע, אף על פי שלפעמים הן כבירות בימים מהמון המלים האחרות, כלומר מאלה אשר הלשון הביאה לידי סיום גמור את המושג האצור בקרבן. המלים המוזרות האלה הן הן הנותנות צביון מיוחד לכל שפה, הן המחיות את הדמיון ומשוות הדר בינה מיוחד על כל עם ועם. תפיסת העולם, עד כמה שהיא מיוחדת לעם זה או אחר, מתגלמת רק במלים המיוחסות האלה, אשר פרושן המלא הוא בלתי נחקר, כאשר לא תחקר במלואה תכונת החיים של אומה שלמה. אלה הן יצירות לשון עקשות, אשר בקשי רב אפשר להעביר אותן ממדור חיים אחד אל השני; ביחס אליהן לא ישוער תרגום נאמן, לא תתואר כל הסתגלות למקום ולזמן. רוב המלים הן קלות‑דעת, משוות לפעמים על עצמן טעם נוסף מדי עברן לכלי שני של תרגום; אבל הללו, מלות היחוד של השפה, הן הנאמנות אשר כל כבודן פנימה; רק אל העם, אשר אתו קשור גורלן, הן מדברות בלא לב ולב, רק לו הן שולחות רמזים, מעוררות אצלו נשכחות‑בינה, ואחרון אחרון – מזכירות לו עוון.
אחת ממלות הערך המעטות האלה היא המלה הקצרה: “הבל.” היא היא אשר נשארה חתומה מיום הבראה ועד היום הזה. כל השפות אשר בעולם ניסו לרכוש את העיקר האצור בקרבה, אף לאחת מהן לא נתנה היפהפיה הזועפת הלזו את חסדה. כל עם ועם הטיל עליה מרות בינה משלו, וראה פלא: היא נתפלגה להמון מושגים, היא מלאה את העולם בהמון תארי אמת מוסר, אשר אחד מהם לא ישוה אל השני! אף אצלנו, במקום מולדתה, היא נשארה מופלאה ומעולפה, וכל אחד רואה בה ביחידות מנוחם נפשו. בכל התוכחות הצפונות בחובה אין אף אחת אשר תראה לעין רוחנו כעיקר בולט, כמושג השימוש בשביל הרבים. דמיון היהודי, אשר בשבילו נבראה המלה העזה הזאת למזכרת עוון, ולא למצות מקרבה את מלוא המכוּון. יש אשר נשאל את עצמנו: מה הוא מרי החטא אשר תקף בימי קדם את אחד מיוצרי בראשית של השפה והעלה מנבכי דמיונו את המלה הנפלאה הזאת, אשר צורתה כה ישרה וצלצולה כה קל, כמעט רופף, כאילו נוצר ללחוש אחרון, כאילו יצא באין כוח מתוך נפש גוועת בעווית נוחם אחרונה? אכן עמל שוא יהיה הדבר אם ננסה לנסח בקצרה את המושג של ההבל העברי. הוא מציין דבר‑מה אשר הנהו תכונת עם מדור ודור, הוא משולב מהמון חטאים אשר מקורם במעוות אחד בלתי נתפס. כל עם ועם חוטא, כנראה, על פי דרכו, ולחטא הגורל שלנו ניתן השם הפלאי “הבל,” זה אשר כל אוזן שומעת מבחינה בו בן‑רגע דבר‑מה מחפזון הנפש, מתעתועי החושים, מרמית המעשה הבלתי נתפסת אשר נקל לשעבד אותה בלב ולב גם אל האמת וגם אל התכלית. מי הם “המהבילים” אשר בכתבי הקודש? לא אלה אשר השחיתו את פני החיים, אשר נתעו אחרי יצרם, אשר החליפו טוב ברע. כל אלה קבלו תוכחתם במלים ברורות, שקולות כנגד עוונותיהם. אבל מי שהוא מן הקדמונים נסתכל פעם בפני הדור וראה חטא אשר איננו חטא, מין תכונה מבישה אשר באלף דבּרות מסיני אין להקים לה סייג, אין לעקור אותה משרשה. זה היה מעשה ההבל אשר מלת הכּינוי שלו נתּנה בלחש, באין כוח, באפס תקוה.
נסה נא לנחש את המלה הזאת עשרת מוֹנים, ובכל פעם יטעם חוש הלשון שלך משהו של הקלוקל הקדמון. הה, זה איננו הרע הגלוי, הנבדל, אשר ילך כלעומת שבא, אשר יפגע באחד מן העם והשני יינקה ממנו. זהו דבר‑מה אשר הנהו צמוד לכל אחד מאתנו, החופף על כל מעשינו, השמור לנו לרע מראשית חיינו ועד אחריתם. זהו החסרון לחיות עד תכלית, לקבל דבר מבלי ערעור, לדבוק באמת ובתום לב. לכל המדות האלה יש בכל השפות שם אחד מצרף; בשפת העם הנבחר אין למושג הזה כל שם, ורק חסרונן של כל תכונות הנפש האלה מבכּה השׂפה שלנו בשם “הבל.”
עשירים
מאתיעקב שטיינברג
לא בידי כל עשיר הופך העושר להיות עודף של יכולת. רוב האנשים, הצוברים עושר גדול, לא ניתן להם למדוד בתפיסה נכונה את הטבע ואת החיים, ועל כן נדמה להם כי ככל אשר ירבו הכסף והזהב כן יהיה ביכלתו של גוף אדם אחד לעשות מהם כלי‑שרת, וכי נפש אדם יחידה יש ביכלתה למצות בלי‑הפוגות נחת הולכת‑ורבה מן העשירות המופלגה. גם ברבות הזהב כחול עוד יש לפעמים בינו ובין בעליו כעין שיווי‑משקל; עוד נשארת השערת‑סנוורים אחרונה, זו הלוחשת תנחומים לקשי‑עורף ולאווילים, לאמר: עוד יש אשר יועיל הון ביום‑עברה. כל אלה, העשירים הרגילים, חיים עם עשרם בשלום אשר אין לו שחר; עשרם מונח בבית האוצר וממאן להעשות הויה חיה בפני עצמו – כדרך כל חומר הנמצא בידים לא‑אמונות. לעתים קרובות אתה רואה את יורשיו של קורח כשהם שומרים את ערימות זהבם בישוב‑הדעת ובאמון של סריסים; לעתים קרובות עוד יותר אתה מבחין בהיסח‑הדעת הגמור הנסוך על פניהם של אמידי‑אמידים, ואתה משער לנכון, כי האנשים האלה ישנים בשלוה כדלים וממלאים את משאלו לבבם הקטנות אגב חדות‑חפזון, כאנשים אשר החיים לא העדיפו להם כל‑דבר.
פליאת‑היגון של הזהב מתחילה מן הרגע אשר העושר הכבד נעשה למעמסה; האדם הנאצל עלול להרגיש מועקה בנפשו לנוכח העושר המונח ככוח אשר אין לו הופכין, כחומר אשר יכלתו סגורה בקרבו ואין פותח אתה. רגש המעמסה הזה הוא אות הגורל הראשון לכל איש אשר לו שאר‑רוח; אם יש לאיש חומר אשר לא ייעשה בו – בא שממון דומה לבחילה ומזעזע את היצר: קום ונסה, קום ועשה! גם פה, כמו בכל מקצועות היצירה, מכריעה התפיסה הנאצלה. בעל‑הון רגיל דומה לאדם מן השוק, אשר כל מראות החיים וכל מה שנתנסה בהם אינם יוצרים בשבילו אף מוצא‑שפתים אחד מיוחד; לעומת זה יש איש עשיר אחד מרבבה אשר עשרו הגדול או הקטן תובע אותו בכל פה, באותו הפה הלואט אשר לחומר האילם. מה הדבר אשר יגידנו העושר? פחות מכל יהיה זה דבר‑מה דומה למוסר כליות; יותר מכל ידמה זה לחרי‑אף – כעס תמרורים של אדם הנאחז, כמונו, במצודה הצרה של החיים ועליו, ללא‑הועיל, חותם הגבהוּת של העושר. גם פה, כמו בכל מקצועות החיים, מביאים לידי יצירת רגש האפסות ורגש היכולת הצמודים בנפש אחת; רק לא אהבת התועלת! העשיר המפזר צדקות אוחז במעשיו הטובים מתוך זה שהוא רואה את הונו והנה הוא ללא‑הועיל; הוא עושה את זה מתוך הכרח, ככל יצור מושלם בסגולותיו אשר לוּמד מפי הטבע לנסות דבר‑מה בכל הכוח המסור לרשותו. ככל יוצר מרחם גם העשיר על נפשו, בשעה שהוא מוציא את זהבו לקומם חיים זרים; אבוי לו אם יקפוץ את ידו – הוא ילך תוהה וערירי שבעתים, החידה של יצור הולך למות בעתרת של יכולת אשר אין בה חפץ – תאכלנו בכל פה. זוהי דרך הכוח של כל הישרים והנדיבים, הכוח הלוחש לבעליו בלי הפוגות: הבינני, חייני ואל אהיה לך למעמסה! וגם פה, כמו בכל מקום שיש עודף של כוחות, באה לעולם תקנה בדמות צורה חדשה. ככל היוצרים הנדיבים גם העשיר הנדיב אינו מסתפק בזה שיראה את עשרו עושה זיקים לאלפים ולרבבות; הוא מחפש בשבילו מקומות קבע, לבושים למשמרת. העשיר, המנדב לשם חידת חייו, בהכרח שירגיש קורת‑רוח דומה לפתרון במקום שהדבר, היוצא מנדבת הכסף, יש בו כעין פתרון‑חיים. התאוה הסתומה להשארת נפש ממריצה אף היא את האדם, אשר אינו חס על עמלו, לחפש אחרי דברים שהם בבחינת מראי‑מקומות לחיים חדשים; וסוף סוף מקבלת גם נדיבות‑הלב את תיקונה המלא רק בדברים שיש בהם קיום וצורה.
השורה
מאתיעקב שטיינברג
א
לאט לאט נעשתה השירה העברית – במובן החיצוני, לכל הפחות – לנס גאוה, אשר יניפו אותו ביום חג. או יותר נכון: שירתנו הנה עכשיו מין סֶרְוִיז של כבוד, שבכל ימות השנה אין נוהגים בו שימוש ואין זוכרים בדיוק את מספר כליו היקרים; רק ביום מועד, בהתאסף יחד בני המשפחה, יש אשר יבחינו פתאום כי השולחן דל וכי כל דבר לא הוצג לראוה. אז יזדרז מי‑שהוא להוציא מתוך ארון הספרות המאובק כלי אחד או שנים מאלה הנמנים על הסרויז היקר, מביא הכלים ינופפם באויר לעין כל הרואים ויכריז בקול חוגג: דעו וראו, כי אלה הם כלים יקרים מכל יקר!
זהו, בערך, כל היחס אל השירה העברית. כי – הודו ואל תבושו: כמו בימי אד“ם הכהן כן גם בימינו אלה, אין הקורא העברי מבדיל בין יצירה ליצירה; הוא רק מבדיל בין משורר למשורר. אך בזה עוד לא די. הבקורת העברית לימדה את הקורא שלנו כמו שמלמדים חומש ב”חדרים" מן הטיפוס הישן; מרוב שינון היה הילד תופס סוף סוף, כי חומש “ויקרא” הוא קשה ונכבד מאד מאד, כי מדובר שם על הקרבנות, על מצורע, ושם גם ה“תוכחה” הנוראה. אבל הפסוקים כשהם לעצמם? בדמיון הילד היו אלה כולם דומים, כולם חלקי‑דבר מקוטעים ומעוקלים, שאין להם צורת‑דבר בפני עצמם. כדבר הזה קרה גם לקורא העברי: בימי אד“ם הכהן הלהיבו את דמיונו בה”אמונה והחכמה;" החרוזים הבודדים של משוררנו הישן הזה היה אולי כחצץ גם בפי הקורא בן הזמן ההוא, אבל לפסוקים הלא לא שמו לב. העיקר היה לדעת, כי אד“ם הכהן דבר רמות ונשגבות, כי מיכ”ל המליץ על שיר‑השירים, משלי וקוהלת, וכי האריה יל“ג טרף בשיריו החזקים את הבערות, את הקנאות ואת הרבּנים, וכי הוא המשורר בעל השם האיתן והמצלצל הזה: יהודה ליבּ גורדון –היה דומה כמעט בכל לאחד המשוררים אשר אצל הגויים: הוא כתב “במצולות ים”!; הוא חיבּר “בין שיני אריות”! בתור חומר לשיר שימש לו גם נושא היסטורי: “צדקיהו בבית הפּקודות”! – ולאחרונה בא חיים נחמן ביאליק… לשוא אתה מאמץ את דמיונך לזכור מאמר בקורת אחד – אשר בו נגש המבקר אל עצם הענין אשר שמו: השירים של ח. נ. בּיאליק. מליצותינו פזזו גם כה וגם כה, אך התוכן היה תמיד אחד: ביאליק הוא ביאליק. רוצה לומר: לנחשים (לנחשים!), אשר יצר את האפּוֹס הנשגב אשר שמו “מתי מדבר”… היש איזה הבדל בין עצם החרוזים היפים אשר בשיר המכונה “ביום סתו, בקרן חשכה” ובין עצם החרוזים היפים אשר בשיר המכונה “לבדי”? לא, על זה לא דיבר איש. האם החרוזים אשר ב”בשדה" נאוים ונעימים הם לקריאה כמו החרוזים המתוקים אשר ב“ביום קיץ, יום חום”? היש דבר אשר נקרא לו עלילת‑אנוש רבּה, והוא בא לפעמים לידי גילוי גם בחרוזים הנקיים מכל דיבור ריק? ואם הדבר הזה ישנו במציאות, אז שאול נשאל את המבקר ואת קוראו גם יחד: האם בשיר הקטן “חוזה, לך ברח!” ישנה עלילת‑אדם יותר מאשר ב“מגילת האש”? על כל השאלות האלה לא תמצא מענה, כי כל השירה העברית, וגם ביאליק בכלל, הנה בשביל המבקר וקוראיו ממש אותו הדבר מה שהיה לפנים חומש “ויקרא” בשביל הרבי ותלמידיו: ידיעת הפסוקים חסרה לגמרי, ואין מבדילים גם בין פרשה לפרשה.
האם כל אלה הם רק דברי עיון, שיש בהם ענין רק לותיקים המצויים אצל עסקי ספרות? כמובן, בשביל יהודים הרואים את השירה העברית כדבר‑מה המשוה אותנו אל כל העמים, כחזיון המעיד על התמדת הגניוס הלאומי שלנו, ואחרון אחרון, כרכוש ספרותי שקודם היה חסרונו מורגש ועכשיו נתמלא – בשביל אלה אין הבדל גדול בין השגה להשגה. העיקר הלא ההופעה, הרכוש, קול הלאום היוצא מן השירה בתור עצם כולל, או מן המשורר הגדול בתור עצם נבדל. אבל את מושג החיים של השירה העברית אפשר לגרוס באופן אחר. בודאי ובודאי ששירה טובה הִנֶהָ גם רכוש ספרותי, לעתים, כטוב הרוח, אפשר להתגאות עליה, אפשר לעשות אותה גם כלי‑שרת בחיים הלאומיים של העם. אבל אמת לאמיתה ישנה במובן רק אחד: בשירה העברית נתגלמה שארית הישרות האחרונה של היהודים. ישרות היא לכאורה מלה תמימה, שאינה מחזיקה הרבה, אבל היא היא הנחוצה לנו לפתרון החידה של השירה העברית. החריפות, זו המרגישה מעט ורואה הרבה, היהודים נתנו לה כמה וכמה גילויים נאדרים: במהר“ם שיף ובשירי היינה, בּ”נודע ביהודה" ובכתבי בּרנה; בכמה לשונות – וגם בעברית – יצרו היהודים ספרות אדירה של דיבּוּר – של דיבור חריף, נערץ, רחב כמעט לאין שיעור. הכל היה בכוח הדיבור הזה של היהודי: גם אש הנפש, גם חִצֵי ההגיון, גם הלמות הפטיש של המלה העצומה, המפקירה את עצמה כולה לשם רגע אחד של השפּעה. רק דבר אחד היה חסר: העלילה, רוצה לומר: גילוי הנפש של האדם העושה ואינו מדבר. היתכן? להיות כאילם בספרות, שכל כוחה אינה אלא בדברים? אמנם כן: מזה מוטבע עצם החיים של כל שירה. השירה האמיתית חדלה להיות דברי שפתים ומהווה בגלוי את עלילת הנפש, שאין בה לכאורה תפיסה. ביחס אל היהודים גדל הפלא הזה שבעתים: כל גילויי החיים של היהודי, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו קליפּות מעל לקליפּות, והגרעין היה על פי רוב מצער; הדברים היו מגובבים, החילופים מרובים, שלשלת העבר היתה נמשכת בלי קץ – ולעומת זה היה קורטוב העלילה מתעלם מן העין, לובש ופושט לבושים, היה יקר מציאות עד כדי לעבור בירושה מדור לדור. זאת היא תקופה ארוכה של כשלונות, מיום חתימת התנ"ך, תקופה עקרה אשר לא חסרו בה גם עוז‑רוח, גם נשגבות, גם דמיון, אבל חסר בה דבר אחד: העלילה המוותרת על הלבושים, על הגלגולים ועל החילופין, במלה אחת – העלילה של האדם הישר.
השירה העברית החדשה הביאה גאולה לרוח העברי: היא יצרה את השורה. חרוז ריק של שיר רגיל, כשחרוז זה מצורף מדיבורים שאין בהם חידוש, הרי הוא פחות במעלה מפסוק רגיל של דברי אנשים, שיש בו לפעמים מחכמת הרגע. אחרת היא השורה הנמרצה של משורר: בה גלומה מכסת דברים, הגדולה לאין ערוך מכמות חיים שאדם מחוכם ביותר עלול להכניס לתוך דבריו. והנה רק בשורה הבודדה, רק בה בעצמה, בא לידי גילוי השינוי לטובה אשר חל ביצירה העברית. כל תקיפותו של יל“ג היתה מאפע, אלמלא היה משקיע פה ושם את גדלו גם בשורות הבודדות; ערכו היה נהפך לזכרון, כאשר קרה ללילנבלום ולאחרים מבני זמנו. לולא הכוח האדיר אשר ביאליק שיקע בשורות הבודדות של רבים משיריו, היה צפוי לו גורל כעין גורלו של פרוג, רוצה לומר: היה נשכח מן הלב. אבל ביאליק איננו פרוג: הלז דיבר בחרוזים הרבה דיבורי נשגבים, אבל השורה הבודדה שלו היא עניה ממעשׂ; ביאליק, להפך, התקרב בכוח האמת שלו אל התנ”ך, שכולו חיבור פסוקים נכוחים וישרים.
ב
השורה הטובה, הכלואה על פי רוב במסגרת הכרח של חרוז, יש לה גמר יצירה משלה. היא נבראת לעצמה, אוצרת בתחומה המצומצם תמצית רבת‑ערך של בינת משורר, ובתור מאמר מוסגר, שמלים מכוּונות שומרות עליו משני קצותיו, היא עוברת מדור לדור כתעודה קטנה ונפלאה של רוח אנוש. שורות טובות מסוג זה אינן יכולות, כמובן, להיות גם בעלות ערך אחד; השורה האידיאלית היא כעין חי נושא את עצמו, כעין ספר רב‑לימודים בזעיר‑אַנפּין. למען חדש אותה בזכרון אין צורך בסרח העודף של הדברים, הקבועים במסגרתה הצרה, אין צורך לדעת במוקדם את התוכן, אין הכרח לנחש את ההתלהבות, את הרגש או את מראה העינים אשר גרמו בשעתם ליצירת השורה הזאת. “לבכּות ענותך אני תנים, ועת אחלום שיבת שבותך אני כנור לשיריך” – השורה הזאת, משיר של ר' יהודה הלוי, קיימת בפני עצמה, מענגת בנועם של צירופי החלקים, מעוררת דמות שלמה, כעין דמות של קורל המתיחסת על דבר‑מה, על סתם‑חיים. הדברים נאמרו במקורם על ציון, אך יצור‑אדם זר, הרחוק מן המשורר מרחק של דורות ומרחק של מכורות, מקרב אותם מיד אל דמיונו ומבטא על ידם את זה אשר ירחש הלב לכל מולדת, ובנוסח שונה קצת – לכל אהובה ולכל רע. “הלוך בלאט למדני בְּקָרי” – שורה קצרה משיר קצר של ח. נ. ביאליק, אך היא שומרת אמוּן גמור לרגש נבון ויקר אשר נטמן בקרבה. פה רק ארבע מלים והן כאילו יצאו ביחד מתחת מכבש עצום של בינה. זכרונם משכיל, קיצורם הנמרץ מאמץ במסבּה צפופה אחת את אורך הרוח של הטבע, את המשך הסנוורים של הדברים שאין בו ציפּיה למפרע, ואחרון אחרון – את ההשגה הבטוחה, אך האילמת כמעט, אשר האדם משיג לעצמו בזמן שחושיו נתונים לטבע. תן את המלים האלה אל לבך, ונודע לך דבר‑מה כפי השגתך; אם תגרע מהבינם לא יהיה הדבר, בכל אופן, תלוי בזה, שהשורה נאמרה לפניך ביחידות בלי קשר עם תואר הנביא עמוס, שהמשורר לקח אותו לנושא בשביל השיר הקטן. “ופליאות מצצו לב ולא אבו להגלות” – שורה מסונטה של שניאור, שתכנה, על פי השורה הבודדה הזאת, נשאר לנו זר לגמרי. אך אם יש חיבוּר של מלים שהנהו מהות, תואר לרזי חיים, רשת אלהית לרחשי נפש בלתי‑נתפסים, אז אתה צריך להכתיר את השורה הזאת בעטרת כל כבוד! פלא הפלאים של כל שירת אמת הוא בזה, שהשורה כוללת דבר והיפוכו: היא גורמת עונג כשהיא מדברת על צער, היא נוסכת בדידות על ידי זה שהיא מתארת בכל חן את הרעות, את האהבה, את חמדת החיים. גם השורה הזאת, הבת המהוללה לאם‑סונטה נשכחת, מדברת לכאורה על פלאות שאין להן פתרונים, אך יחד עם זה היא כולה גילוי, כולה פתרון נעלה, היא הופכת תוהו ובוהו – של הנפש – ליצירה קטנת‑מדה שיש לה צורה, צירופים וקילוח דם עז, השוטף בתוך איבריה הקטנים והנחמדים.
שורות כאלה, דומות במעלה לשלש הנזכרות, יכולות לכאורה לאַמת את ההנחה, כי כל פסוק נמרץ של שירה עיקר מהותו הוא בזה, שהוא כולל גם רעיון נמרץ. אבל זאת היא טעות של השגה, השכיחה אצלנו ביחס לכמה דברים. קל להגיד: פה גלום רעיון יפה – כמו שרגילים להגיד: האדם הזה הוא טוב; אבל דוֹק ותראה, כי דרך הבחנה כזאת מצויה בראש ובראשונה אצל הילד, רוצה לומר: אצל זה שחושיו אינם מפותחים עוד. מה הדוד הזה? – “דוד טוב! דוד רע!” – ככה נשאל הילד וככה הוא עונה. האיש המבוגר, זה שטעמו ונסיון חייו שניהם נכונים, מבחין את חברו על פי התנועות, על פי הצפיפות שבין הדברים והמעשים. אמנם גם האדם המנוסה יודע להחליט, כי פלוני הוא טוב ואלמוני הוא רע, אבל הוא מקבל את ההנחה הזאת בהעלמה, הוא מבליע אותה בתוך צירופי הרשמים החיים שהוא מקבל מן האדם החי. וכך הוא הדבר גם ביחס לספרים. הילד קורא לשם סיפור המעשה, והקורא התמים – לשם הרעיון. אך יש גם קורא נבחר, זה אשר החיים לימדו אותו היטב וברור, כי היושר והתהפוכות מקורם בצורות הדברים, וכי לאחרונה בא המשפט, המובן, המוסר – כולם דברים בלתי חשובים בעצם, כיון שהצורה כבר נקבעה, ואחריה אין כל תפקיד יותר. תקרא לפני קורא כזה פסוק נבחר של שורה. יכול להיות, כי עם מלת ההתחלה כבר יופיע בעיניו זוהר הציפּיה הגדול. היתלהב האיש רק מתוך אמוּן של אוולת? לא, הוא רק ירגיש למפרע את האופי של הצורה, מקצה, מן הקו הראשון. כזה לא יקרה אף פעם אם המלה הראשונה תעיד על התוכן הרב, אם שמה יהיה “אלהים,” “גורל,” “מאויים.” אבל כזה יקרה לפעמים, אם המלה הראשונה היא רגילה ובה בעצמה אין כל תוכן, ובה רק דבק מקצת מן הצורה העתידה להתגלם לפני עין הרוח. ובכן: הנה נקראה השורה עד תומה והקורא הנבחר התענג. ברגע קצר של הקשבה הוא תיכּן את צירופי הדברים והנה הם תמים, תפס את התארים ואת המשלים והנה הם כה אחוזים זה בזה, ואין בהם מה לשנות ולא עולה כלל על הדעת לשנות בהם דבר‑מה. וכל השורה, אף כי היא קצרה עד מאד, היא גם חדשה בתכלית החידוש וגם חלקיה אינם מראים כל מקום תורפה, כל מקום חיבּור. איך חוברו החלקים להיות לאחד? זאת היא החידה וזה הוא סימן היצירה.
הקסם, הצפון בשורה יפה, הוא התאמת החלקים המפתיעה והמובנה גם יחד. האם משתעשעת בעולל הערום ואבריו הקטנים נראים לה כה נחמדים: הם כה קצובים, כאילו עשה אותם הגורל בדפוס יצירה מיוחד, אבל הם גם קרובים כל כך אל הלב, כאילו לא יכלו כלל להיות אחרים. האין האם משעשעת את דמיונה גם בזה, כי פני העולל מפיקים כבר חכמה, כי בגדלו היה כה נבון, כה נבחר וכה טוב? כזאת תיתכן, כמובן. אבל בינתים והעולל הרך הוא כה מתוק לנשיקות, לשעשועים, לקול זמרה והלך וחוזר אשר האם לא תלא לתת על ערשו הקטן. האם לא יקרה לנו כדבר הזה גם עם כל שורה של שירת‑אמת? אנחנו תופסים סוף סוף גם את הרעיון הגלום בשורה הערבה; עוד יותר: אנחנו מעלים על לבנו גם את ההשערה, כי היצירה שלמה, מחוברת משורות טובות כאלה, הנה בודאי דבר‑מה מחכים, נבחר וטוב במאד לקריאה. אבל בינתים והשורה הקטנה היא כה מתוקה לזמר היוצא פעם ושתים מן הפה, היא משעשעת בחלקיה הזעירים שכולם קצובים. אולם במה דברים אמורים – כשהשורה היא מעשה יצירה שלבנו קונה אותה משמיעה ראשונה; אבל רוב השורות נשארות בשבילנו זרות פחות או יותר, הן נשמעות לאזננו כמוצא שפתים של אנשים זרים. אנחנו מחוננים אותם לפעמים בהקשבה, כמו שאנחנו מאצילים לפעמים מבט חיבה גם לילדים זרים, אבל ברית לא נכרות אתם. כי סוף‑סוף – מה לנו ולהם? הרעיון הצפון בהם? אמנם כן: בשורות כאלה, שאינן שירה, הרעיון הוא לפעמים כה עיקרי, כה נחשב וגם רב‑ערך על פי מהותו. אבל כל זה אינו נותן להן זכות יתרה, גורלן אינו נוגע אל לבנו ואין שומרים להן אהבה. די לנו כי שמענו אותם פעם; הרעיון אין לו רמזים, אשר רק בגללם הדברים הולכים ונשנים כחדשים. הפלא הזה צפון רק בצורה. בתור משל מחכים בנידון זה יכולות לשמש לנו שתי שורות, שתכנן שוה אך צורתן שונה האחת מן השניה. בכתבי הקודש, באיוב, נאמר: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!” זאת היא שורה אחת, פסוק שעל פי צורתו הוא שירה יפה להלל; השורה האחרת היא מדברי חז"ל: “חייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה!” ההבדל ניכר לכל עין בוחנת, אף על פי שהרעיון הוא אחד, אף על פי שבדברי החכמים מבוטא הרעיון ביתר בהירות, מבוטא כמעט עד‑תום.
ג
מכל מפרשי העולם רק ממשיל המשלים אין מלאכתו רמיה; חידת החיים אינה נפתרת, היא ניתנת להרחבה, ועל כן רק המשל יש בכוחו לפרוץ את גדר הסנוורים הסובבת את האדם. גם גרגר ההויה הקטן ביותר נשאר סגור ומסוגר בפני השגתנו, ואם תשתמש בהמון מושגים לאין קץ, למען באר את מין הגרגר הזה, לא תניח גם את דעתך וגם את דעת השומע. אתה מנסה, למשל, למסור כדבר‑השגה שלם את תואר האדם אשר הטבע הולידו, נתן לו לראות חלומות בימי הנעורים, לחולל עלילות בימי הגבורה ולשוב אל העפר – בהגיע ימי הזקנה ולטבע אין יותר כל חפץ ביצור האדם שנדלדל. איך תגיד את זה, אם ברצונך למסור את הדבר בצורה שלמה, שיעורר גם עצב וגם ישקיט את הלב, רוצה לומר: שגורל האדם יהיה כלול בדברים כמו שהוא כלול בטבע? בכדי למלא את רצונך יש לך שתי דרכים. הדרך הראשונה היא דרך ההרחבה הרגילה: אתה יכול להוסיף על מושג האדם המון מושגים אחרים. למשל: “האדם נולד ומת בכפיה; בימי הנעורים לבו ער וחולם רק למען יימשך בכוח אדיר אחרי האשה אשר יקים ממנה זרע; ועל כן הוא דבק בימי העמידה בעבודה, יען כי הטבע כופה אותו לדאוג לילדים אשר הביא לעולם.” ועוד ועוד לאין קץ ולאין נחת. ככל אשר תרבה מושגים, כן תעלה וכן תרד כף‑המאזנים. מושג אחד יגדיש את העצב, המלוה את גורל האדם, השני יחסיר מתואר הכפיה הצמוד אל האדם. שיווי‑המשקל של האמת לא יושג בשום אופן בדרך הזאת. אבל הנה לפניך הדרך השניה, דרך המשל או דרך ההשואה. בין כל המון הדברים אשר בעולם, אשר לכולם גורל רב‑חליפות, עליך למצוא דבר‑מה אשר תמשיל ממנו על האדם. אתה צריך למצוא משל אשר יתאים בד בבד אל הנמשל – לא בפרטים, כמובן, כי אם בהיקף השגה. בנידון שלנו מוטב לך להשתמש במשל הישן אשר בכתבי הקודש: “האדם עץ השדה.” במשל הזה מצאה ההשואה את תיקונה המלא, ואף על פי שבמובן הידיעה ניתן לך מעט מאד, הנה ההכרה שלך נתעשרה עושר רב: דומה שכפות‑המאזנים נושאות בד בבד ועין רוחך רואה את גדול‑הפלאים אשר בעולם: את שני הדברים אשר אמיתם משותפת! זהו גמר כל הפתרונים. הוא משעשע את דמיונך לשער, כי כשם שיש שני דברים הרחוקים זה מזה במקום ובערך חיים וקרובים זה לזה בבינת גורל משותפת, כן יכול היות כי רוח אחת כוללת את כל המון הדברים, כל המון החיים, כל המון העולמות אשר כוח השגתנו מתיגע לחינם למצוא להם היקף אחד של אמת. בזה כלול הערך הבלתי משוער כמעט של הערך של המשל הנהו באופן כזה ערך מוסרי נעלה: רק על ידו יוודע לאדם, כי הדברים אשר בעולם אינם מקוטעים ואטומים, אינם שחיפי‑גורל יבשים אשר יד המקרה פזרה אותם על ימין ועל שמאל. אלמלא המשל, אז לשוא היו כל תעצומות המדע וכל שיקול‑הדעת הבלתי פוסק של האדם. היינו כמודדים את העולם מבלי היות בידינו ציונים לקבוע את המידות; היינו מאספים עושר רב של חקירה, מבלי היות בידינו לקנות במחירו גם את הפתרון אשר הנה מצער; ואחרון אחרון: לא היינו משיגים את התכלית האחרונה אשר לכל ידיעה, לאמר – כי כל הדמויות אשר בעולם נתונות בדמות אחת משותפת. הרעיון על דבר אחדות העולם איננו אלא סכום כל המשלים אשר הקיפו מלא תבל ומצאו בכל אחים דומים, אשר נקל לאחד אותם במחי‑דמיון אחד. אבל חוץ מערכו המוסרי הנה המשל הוא גם יפה, כי הנהו תמיד ציורי; הוא מפתיע, יען כי המשל הנבחר יוצר את הקירוב שרק אפשר לשער בין שני דברים הרחוקים ביותר; והוא גם קובע לעצמו יצירה. אצל כל העמים, בגנזיהן של כל השפות אשר בעולם, מצויים משלים חשובים להפליא העוברים מדור לדור בצורה שלמה, עם תמצית חכמתם הבלתי נפסדת. הם דומים למטבעות הזהב שכוחם יפה בכל הזמנים אצל כל העמים ושאין דבר מוציא אותם מן העולם, חוץ ממפולת של תקופה הקוברת אותן מתחת לעיי שפה, תרבות ומולדת. וכך הוא הדבר גם ביחס לסופר בודד. כל זה שרגילים לקרוא בשם רעיונות נוצצים, דיבורים נישאים על פי כל דור, פתגמי חכמה הקובעים לעצמם צורה מיוחדת – כל זה הוא, על פי רוב, עושר של יוצרים, שיצא לדרך הדורות הרחוקים כשהוא ארוז בנרתיקי ברזל של משלים. סופרים שכוחם לא היה יפה במשלים הם ראשונים לשכחה; גם הגדולים שבהם, אלה שרגילים לסמן אותם בשם פילוסופים אדירים וצחי סגנון, אינם נשכחים מפי הדורות רק הודות לזה, שכל תורתם גם יחד של הגדולים האלה איננה אלא משל אחד אדיר אשר נשאו בצירוף אחד על כל החיים. ומכל סוגי הסופרים השונים המשוררים הם ממשלי המשלים בחסד עליון; הם, כותבי השורות הקצרות, קונים לעצמם חיים, ערך וחשיבות לבלי ערעור רק בעזרת המשלים; רק המשל משנה את דמות האדם, הכותב חרוזים, ובמקום להיראות בעיני הבריות כבדחן, כלץ מפיח שעשועים או, לכל היותר, כסופר שקלות דעתו מותנית למפרע בגלל צורת החרוזים – הוא מופיע פתאום כשופט נשגב אשר לדבריו המשקל, הקצב ומשפט הבכורה.
במה דברים אמורים – כשהמשל הוא ראשון במינו, שהוא לקוח מן הדברים החיים. בזה יוכר כל משורר: הוא עוטה לכאורה שבע חליפות אבל כל מעשי העולם הזה הם כערומים לפניו. הלא כתבו כותבים בלי מספר, הלא תוארו המון דברים בלי קץ, הלא הכל כמעט כבר מצא לו תיקון במשל, בציור אומר חזון – אבל כל זה לא איכפת. כל המון היצירה אשר מעולם לא גרע מאומה מגורל המשורר אשר יקום באחרית הימים, ויהי גם היקף יצירתו מצער במאד מאד. כי מעשי העולם כשם שאינם מפורדים, כן אינם מתישנים. את הסוד הזה יודע כל משורר, וכשהוא שם עין בדבר מן הדברים, הוא רואה אותו כחדש. אבל בזה כלול התנאי הראשון לכל יצירה: להביט בגוף הדברים. ההשכלה, כוח הדמיון ועוצם הביטוי אמנם מעלים ומורידים במעלת המשורר, אבל קודם לזה – העין הצמודה אל הדברים הרחוקים כמו אל הדברים אשר בהיקף של ארבע אמות. כמובן, הכשרון להיות משורר נתינתו מידי הטבע, על כן כל התחבולות, שאוחזים בהן לבאר את מעשה היצירה הזה, שאולות על פי רוב מאת המשורר עצמו. אבל הענין הלא ברור כשאתה בודק מעשי שירה בלתי‑מוצלחים: אתה רואה מיד, כי המשורר הזה – אם תקרא לו בשם משורר – לא עצר כוח להרחיק ראות את גופי הדברים, והוא לקח לשימוש דברים שהיו מקופּלים בתוך לבושם שניתן להן בכוח הדמיון של איש אחר. גם משורר אפיגון כזה ממשיל משלים, רוצה לומר: אף הוא שואף לתת לדברים סדר וקצב ומשפט; אבל על פי רוב הוא בעצמו אינו מרגיש, כי הוא לוקח את הדברים מתוך סדר קבוע, כי דמיונו נאחז בענינים קצובים, שחותם המשפט עליהם מפנים ומאחור. בהכרח הוא שמשורר כזה מצרף מלים שהן מצורפות זה כבר; והסימן הזה – של צירוף בתוך צירוף – הוא מכשול היצירה לכל דור של ירידה; בדיבּור הרגיל מכנים סופרים ומשוררים מסוג זה בשם כותבי מליצות.
ד
השורה, המהווה דמות יצירה בפני עצמה, הנה תמיד, בלי יוצא מן הכלל, משל נאמן המרחיב את ההשׂגה במהירות פלאים של ברק. על ההנחה הזאת לא צריך להקשות מזה, שרוב השורות יש בהן רק מעשה ציור ואין בהן לכאורה כל משל – כי, בעצם הדבר, כל ציור הנהו אף הוא משל מתעלם או, יותר נכון, מתכּוֹנת של משלים קטנים המצורפים לחטיבה אחת. המשורר אומר: “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע” והוא הולך וחורז ברוח זאת שורות חמודות, שכולן יחד מצטרפות לציור כולל, אבל כל מלה ומלה מן השורות האלה ממשילה דבר‑מה בפני עצמה; על ידי ניתוח הדברים אפשר להווכח, כי אין בתנ“ך פסוק של ציור שיהא אמור בנשימה אחת, רוצה לומר: שהדבר המצויר יינתן – אם אפשר להגיד כך – חלק ונבדל; להפך, אמרות הנביאים הן תמיד מקלעת, מעשה משזר של משלים קטנים. מספרי החקירה של המלומדים יוודע לך, כי כזאת היתה צורת הפיוט של הנביאים: לעשות את השורה משני חלקים מקבילים, ואף כל חלק בפני עצמו מחובר על פי רוב משתי מלים מקבילות; אבל בזה לא צריך לראות רק סימן חיצוני של פיוט. העיון הנפשי בכתבי הקודש מראה לך בעליל, כי היכולת השירית של המשוררים האלה הגיעה עד לקצה שׂיאה; ממנה ולמעלה אין להשיג יותר שלמות. כי יש רק אמצעי אחד למשורר, שהנהו אצלו גם ראשון וגם אחרון: להקביל דבר אל דבר. “לא עדת כפירים ולבאים יכסו שם עין הערבה.” אין משורר מנסה להוציא את הדברים מקליפּתם, כי עמל שוא היא העבודה הזאת. הדמיון מנסה רק לקרב, ויותר שהקירוב הזה מתקבל עד ארגיעה על הלב, יותר הוא יפה. ובכן, כל משורר מתאר לך דבר‑מה על ידי זה, שהוא מראה לך את שיתוף החיים של שני ענינים. אבל מלאכת השירה הזאת מגיעה לפעמים למרום מעלתה: במקרה כזה אין המשורר מניח כל פרט מבלי שימשיל עליו; הוא אומר: “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.” הדברים הם מעטים פה, אבל המון הציור הוא עצום; המלים בכלל כאילו אינן פה וישנם רק דברים חיים, שלכל פרטיהם שיתוף‑גורל גמור. דוק ותראה, כי אין פה מלה שנגררה עם שטף הלשון; זהו משורר שכוחו מלא, שאין העיפות שולטת בו: אין לו צורך לנוח באמצע ההסתכלות וליצור לעצמו גשר מרגוע קטן בדמות מלה שלוקחים אותה מן המוכן. “אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.” זהו דמיון שכל העולם פתוח לפניו, ואין דבר עומד למעצור אם הוא רוצה לענג אותך באופן נעלה, להכריח אותך שתאמין אמונה גמורה באיזה דבר, שתראה דבר‑מה כמציאות גמורה. למען פעולה כזאת הוא מקרב שני דברים הרחוקים זה מזה בתכלית הריחוק; הוא מקרב אותם עד למראה עינים אחד, משותף: “אמת מארץ תצמח!” מה לעומת היכולת הזאת כל התאמצות של אנשים המתיגעים למצוא קוים חדשים בגופי הדברים עצמם? כל התנ”ך, במקומות היצירה המובחרים שבו, הוא נקי ממחדשים, מנוברים, מדוברי רמות ההופכים והופכים את הענינים, מבלי להוסיף לדברים כל דמות. במקום החדש יש בתנ“ך – סגולה יותר יקרה: ההשואה המעוררת אמון. כי, בעצם הדבר, החידוש הנהו אף הוא השואה, אבל השואה בלתי מתאימה, שברגע הראשון אתה מסרב לתת בה אמון. ואחרון אחרון: בתנ”ך אין כמעט המשך דברים במובן הרגיל. במקום שהכל חצוב ומלוטש בפני עצמו, אין צורך בטיח הדברים; במקום שההשואות השנונות מצמצמות כל חצי‑פסוק בפני עצמו, בהכרח הוא שכל פרק יהיה כעין נוף הררי, קרוע לגבעות גבעות של משלים נאדרים.
גם בספרות העולם יש דוגמאות לצירוף מצומצם כזה של שירה: הקומדיה האלהית של דנטה, מקומות נבחרים של שקספּיר, ובדורות האחרונים – השירים הקטנים של בודליר הצרפתי. אצלנו, בספרות שלאחרי התנ"ך, מצוינים בסגולה הזאת מספר שירים של התקופה הספרדית, “מתי מדבר” וקטעי שירה אחרים של ביאליק, ועוד יצירות בודדות אחרות מן השירה החדשה. על כל היצירות מסוג זה טבוע חותם מיוחד: כל שורה בהן מעידה על צמצום הנפש של היוצר. כי בשביל שמשורר יגיע למדרגה כזאת לא די לו בכוח הדמיון ובכוח ההתרגשות, לא די לו שידע לתאר את הדברים במלים נחשבות, לא די לו גם בזה שיהא מחונן בכשרון, כלומר, שידע להבדיל בין טפל לעיקר. אל כל זה צריך שהמשורר ידע עוד דבר אחד נוסף, והוא: לראות כל דבר באופן כזה, שיהיה קשר של שיתוף‑חיים בין הרואה ובין מראה העינים! אשה צרפתית אחת רשמה בספר זכרונותיה פתגם מלא ענין רב עד מאד. היא כתבה, בערך, כדברים האלה: בימי נעורי, כשהגברים היו נושאים אלי את עיניהם, הייתי אף אנכי עונה לפעמים במבט משתתף; וראה פלא: לא התואר הטוב של המסתכל בי היה הדבר אשר המריץ אותי להיענות, אף לא החוצפה היתרה המפיקה תאוה, רצון לכבוש, עוז לב אשר ילעג למעצורים; אף לא פנים הנסוכים רוח דמיון, אלה הפנים המביעים בלי אומר לאשה, כי עד כמה שכבר מתקה לה האהבה – הנה יש אחד אשר ימתיק לה את האהבה שבעתים. לא, על מבטים כאלה לא ידעתי משום‑מה לתת מענה. רק פעם בפעם הייתי נתקלת בגברים שהיו מביטים עלי באופן מיוחד: לנוכח מבט כזה היה לי כל פעם הרגש, כי האיש המביט עלי יש לו למפרע איזה שיתוף בחיי. את הדבר הזה אין לסמן כמו במלים, הוא נשאר כמוס משכלי. אבל למבטים האלה הייתי עונה בכל פעם בחפץ לבי. דוק ותמצא, כי אם תשנה פה את הנושא, ובמקום האשה תקבע את המלה “טבע,” אז תצא לך פרשת דברים אשר אין כמוה לטוב, למען סמן את היחס אשר בין המשורר ובין הטבע.
המשורר בעל הכשרון מסתכל בדברים – רוצה לומר: בטבע – באופנים שונים. כליון נפש, תאוה לשפוך את יתרון הכוחות, העין הרואה, המשמשת מתחילת בריאתה בית‑קיבול רחב – כל אלה הם סיבות הגורמות ליצירה. אבל הטבע אינו נוטה עוד כל צרכו למשורר כזה; לאחד כזה, ויהי גם חפצו אדיר, נענה רק הטפל שבדברים, רק הפרטים המהווים את המקרה, את החלוף, את הלבוש הקבוע לאורך ימים מסוים. משוררים כאלה הם להוטים, נמלצים, מטביעים לעין כל על יצירותיהם את החוצפה אשר לא תעמוד בפני כל והמציירת בעוז‑נפש את זה אשר בשמים ואת זה אשר בתהום; אבל למרות כל אלה גורלם הוא בלתי נחשב; הם דומים לדון ז’וּאַנים המכריעים במבט אחד את בת הָאָמָה. הטבע בשלמותו חתום בפניהם; הדיבור, המגלה בדברים פנים חדשות, איננו עולה על שפתיהם; הצירוף שבין הקרוב והרחוק, זה שנותן לכל יצירה את הנועם היקר מכל יקר, זה שהנהו מטרה בפני עצמו, באין צורך לו להתלות ברעיון מרכזי של יצירה מקיפה, הצירוף הזה מתחמק מאת השגתם. על כן יצירותיהם, בתור דברים שלמים, קובעות ענין לעצמן, לפעמים הן גם נשגבות, אבל הפרטים, חלקי הדברים המצוירים, השורות הבודדות – אלה הם ערב רב ללא פרצוף, שגדול לא ניכר ביניהם לפני קטן, מכיתת חיים שרק הטיח העליון – הרעיון המקיף את כל היצירה – עושה אותה לחטיבה מיוחדת. בשעת הופעתן עושות יצירות כאלה רושם חזק; אבל הקריאה הראשונה מוצצת מתוכן את הרעיון המקיף, שהוא הוא כל חייהן, ומשאירה אותן פגרים מתים. אחרי עשר או עשרים שנה עולה מהן ריח בליה, שאינו נותן לקורא בן הדור החדש לגשת אליהן. ההנחה הזאת מאומתת על פי דוגמאות לאין מספר. בכל תקופה, וביחוד בתקופה שתסיסת חייה ניכרת לעין כל, מתרבות יצירות טובות מסוג זה, השוקעות – במהירות בלתי צפויה מראש – לאבדן השכחה.
המשורר, הרואה כל דבר כאילו הוא שלו, קונה לעצמו זכות פלאים להיות בבת אחת אדם יחידי ואדם ראשון בעולם. ביחס אליו אין יותר נכון ואין יותר טוב; אין מי שיכחיש אותו, אין מי שיגיד לו: הרחקת יותר מדי לצרף, להעיד דבר על דבר. אצלו הכל מובן, המליצה נעדרת ממנו לגמרי. הוא לא יכתוב: “אם הררי נשף עלינו נערמו,” אף על פי שזאת היא מליצה נשגבה, אף על פי שהצירוף הזה, “הררי נשף,” כבר קנה לו חזקה ואפשר להגיש אותו לדמיון הקורא כדבר שהאמון נתון לו למפרע; אבל הוא יכתוב: “צנח לו זלזל על גדר וינם – כה ישן אנכי.” הוא יכתוב את זה, אף על פי שהוא מבלבל על ידי כך את דמיונם של המון אנשים, כשהוא כופה אותם לראות בשני דברים שונים מוסר השכל אחד, נושא בד בבד צירוף חיים משותף המתאים עד למלוא השערה – שני דברים שכולנו רגילים לראות את האחד במזרח ואת השני במערב! כה הוא כותב, הכל אצלו כחדש והוא איננו מחַדש. ככה חדש הוא תמיד הטבע – בכוח הצרופים, מבלי לחדש יש מאין, מבלי להרכיב מין בשאינו מינו.
ה
מלאכת‑המחשבה של השורה התפתחה אצל עם העברים הקדמון באופן נעלה מאד; אחרי כן לא הושגה הדרגה הזאת בפיוט, לא על ידי היהודים – בשירת ספרד ובשירה החדשה – ולא על ידי המשוררים של אומות העולם. לצמצום יצירה זה ללא‑דוגמא גרמו כמה דברים, וקודם כל הטבע של ארץ יהודה הקטנה. האוויר השקוף גורם לתפיסת עין בהירה; הדברים הרחוקים נראים כקרובים והעין תופסת פה את הצורות בשלמותן, בלי טשטוש כל‑שהוא, בלי אותו ערבוב הקצוות של הדברים המצוי בארצות ששם פרוש האד לעתים קרובות. האדם, שנפשו היא ילידת ארץ כזאת, אינו מאַחֵז דבר בדבר; כשהוא הוגה הוא תופס כל ענין כצורה גמורה, כשהוא מדבר הוא משתמש במלים מהוקצעות, שאינן נוחות להשתנות. אבל לעומת ההשתלשלות, החסרה לו בהגיון ובשפה, הוא נעזר במשל, כיון שהוא רגיל לאחד על ידי טביעת עין אחת את הקרוב עם הרחוק. שער עוד את סדר היצירה של השירה העממית אצל עם כזה, השוכן בארץ שהנה יותר מדי שקוּית אור ופחות מדי מחוּננת בפנות מחבואים. החורשה אינה מצויה פה, ההולך אחרי המחרשה הוא הלוּם שמש, עם פנות היום הדמדומים הם קצרים, ואין בידי האדם סיפק לחלום ולהגות. גם בערים הבתים הם כולם אבן, הם אטומים וצרים וסגורים כמעט לגמרי בפני העולם; העץ אינו עולה פה בנקל, ועל כן אין שעשועי‑אדם ברחוב, אין מקהלות הנמשכות שעות רצופות. את הנביא, את השופט וגם את ההולך בטל – את כולם אתה מוצא רק במקום אחד קבוע: בשער העיר, ליד חומת האבנים הנותנת צל. במקום כזה לא תיווצר שירה: פה לא תיראה האשה, אין פה מחבואים לחלום, אין מרחב להזות. אבל הנה הלילה ירד והירח עלה. היגע משתטח למנוחה על תל חול או על צור ערום, והוא רואה את העולם ההדור שבעתים לנוגה הירח הכלול; העצים נראים כמו ביום במלואם, הם נחרתים בדמיון כמו מאליהם; נוסף על זה הם נראים כמחודשים, כיקרי ערך יותר מאשר ביום. הצורים החשופים, שדה‑הטרשים, עצי הזיתים הכחושים – כל זה נעשה נאוה אם מעט ואם הרבה; והנה באה שעת‑הניגודים: בזכרון עוד חי זכר היום המיגע, המלא שרב עד אפס מקום, המבליט עד תום את הצורות הדלות והחשופות של נוף ארץ יהודה; ולעומת זה הלילה מלא הרזים, הקריר, המשיב את הנפש עד ארגיעה, הנוסך מסביב יופי גמור ומרגוע שלם. שעת‑הניגודים הזאת מולידה את כליון הנפש, וכליון הנפש הוא הוא המחולל את השירה. ובכן הלילה הוא מקום הולדת השירה, והוא קובע מראש את תכונותיה. השירה היא ראשית כל קצרה, עשויה שורות חטובות עד מאד, העלולות להיות נשמרות בזכרון; גם השורה הבודדה מרותקה בחלקי ציור מוצקים, למען תעמוד כן, למען תימסר בתומה מפה לאוזן. אבל גם ברגע הווצרה אין השורה יוצאת כדיבור אנוש רגיל, המספר דברים כהויתם. הלילה איננו מציאות, הוא כעין משל מלא רזים הנישא על כל החיים. לאור הירח יש יכולת השגה אחת ביחס אל הבלתי משוער וביחס אל הדבר הקרוב עד מאד. שיקול‑הדעת, אשר בארצות החמות הוא צלול רק בערבים, איננו מתאוה בלילות בדברים כפשוטם: הוא נוטה יותר להשוות, להמשיל, לראות את הכל באור יקר. עוד יותר: בלילה שולטת רחבות הלב, לאדם המדמה לא צר להוליד דמיון ולאבד אותו עד ארגיעה; פה מקור הברור הנפלא של שורת הפיוט אשר לעברים הקדמונים. ביום יש לכל דבר ערך של קנין, וגם הלב חס עד מאוד על זה אשר הרה ואשר הגה ואשר ביטא. בלילה אין ריבות בין אדם לאדם בגלל מוצא‑פה ראשון, אין עקשות, הדיבורי שוטפים וחוזרים. בפסוקי שירה על אחת כמה וכמה: כאור הירח הנמוג ועומד בעין, כן עלול חרוז השירה, הנולד בלילה, להשתנות, לפשוט וללבוש צורות ולשוב אל מוצאו הראשון: אל מקור האמת אשר בדמיון.
העברים לא ידעו את אמנות הבניה והפיסול, אבל לעומת זה הם סמלו את הצורות באמצעים אחרים; המושג, התואר וגם הלך‑הנפש – את הדברים המופשטים האלה צייר להם דמיונם באופן כה ברור ובולט, עד כי אפשר להגיד, כי היהודים הקדמונים אף הם חיברו קן לקו ויצרו צורות ומונומנטים, אלא שהם השתמשו במלים במקום אבנים. על זאת מעידים לא רק ספרי השירה אשר בתנ"ך, כי אם גם השפה העברית בעצמה. מליה של השפה הזאת מהוקצעות מתחילת ברייתן, הן אבנים שלמות ולא חול ניגר כחומר המלים של השפות הגרמניות והסלויות. המלה העברית משתנה אך מעט; אפשר להקציע אותה על ידי כינויים, אבל לא לפורר, רוצה לומר: למזג ולערבב עם מלים אחרות. אופן הבניה של המשפט בשפה העברית נעשה על ידי סמיכות; המלים הבודדות נדבקות אחת אל השניה, אבל אינן נעשות בליל אחד. כתוצאה מזה – הצלילות ללא דוגמה של הפראזה, הציוריות הגמורה, האפשרות לחלק גם את המשפט היותר קצר לקוים בולטים. “ידע שור קונהו וחמור – אבוס בעליו; ישראל לא ידע – עמי לא התבונן” – פה מרהיב הכל את העין; חלקי השורה מענגים אותך, גם אחרי שעמדת מאה פעמים על מובנם. עין הרוח מסתכלת בהם ללא חשוב, כמו שעין הבשר מביטה להנאה בפינה יפה של בנין. בזה כלולה הסגולה האחרונה והנעלה ביותר של השורה העברית: להיות בנויה וכלילת יופי גם יחד! הדבר דומה, כי מתוך עיון של השגה בכתבי הקודש אתה בא בהכרח לידי הנחה עיקרית, שאין לפרוך אותה: כי השירה היא כולה צורה; גם בהיקפה, כשהיא ניתנת לנו בדמות יצירה שלמה, וגם בחלקיה ובשורותיה הבודדות. לא שהתוכן איננו עיקרי או שהוא בלתי נחשב, אלא שהמלה הבודדה, שתי המלים הנסמכות והמשפט הקצר – כולם הם מעשה צורה בפני עצמם, כולם מכילים עד‑תום את זה אשר כלול בהם. בשורה העברית אין שטף הדיבור בנמצא; כמו בבנין כן יש בשורה הזאת חלונות, אבל אין מקומות חלולים: יש מקומות שהפסוקים נעשים שקופים עד מאד, התוכן הולך וחוזר, כאילו בכדי לתת מרגוע לעין: “כל גוים סבבוני; בשם יהוה כי אמילם! סבוני גם סבבוני; בשם יהוה כי אמילם!” – אבל אין מקומות שהמלים ישפילו את עצמן לשמש את התוכן הרחוק, שיבוא לאחרי כן ושאיננו לעת עתה במלים עצמן! המלים אשר הנחילו לנו אבותינו הן כולן בנות גבורה; הן לוּמדו לקשט את עצמן. כשאתה מכריח אותן, כבנות אָמָה, לשרת זרים אז הן סוגרות על עצמן, נרדמות, חֲדֵלות לתת כל הבעה.
עם חתימת התנ“ך לא נחתמה תעודתה של השירה העברית ולא תמו דרכיה; לשירה הזאת כבר היו ימים של חידוש יצירה ועוד נכונים לנו ימים כאלה – בעתיד קרוב או רחוק. אבל דבר אחד ברור, כי בשחר כל תקופה חדשה השורה הבודדה היא היא המתעוררת לחיים בראשונה, והיא היא המעלה על עצמה בראשונה עבטיט של מליצות בתקופה של שיתוק יצירה. התוכן, ואפילו האידיאה הגדולה, אינם מצילים; די להשוות שני פרקים בתהלים: האחד הוא “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים;” והשני, דומה לראשון על פי תכנו, הוא “אשרי תמימי דרך.” הראשון הוא קצר, את תכנו אפשר למסור בשתים‑שלש מלים: אשרי הצדיק ואוי לרשע; והשני הוא ארוך, תכנו הגדוש מוסר, כנראה, המון מושגים ומאויי‑לב שנעשו קנין, בתקופה ידועה שלפני החורבן, לחוגים רחבים של עם היהודים. והנה הפרק הראשון הוא כליל יופי, כל שורה בו היא יצירה בפני עצמה, המרחיבה גם היום את דעתנו: “והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבּול.” פרק שירה זה נכתב בלי ספק, בתקופה קדוּמה בערך, בזמן שהמושגים “צדיק” ו”רשע" היו בבחינת ראשונים, בזמן שעין המשורר תפסה את צורתם כצורה חיה. הפרק של “אשרי תמימי דרך” נכתב בתקופה מאוחרת יותר, בזמן שהמושגים האלו זקנו והולידו הרבה דומים להם: בשביל לחדש בדמיון בתקופה זו את המשג “צדיק” או “רשע,” לא היה שוב צורך בצמצום הנפש; להגיד דבר‑מה על‑אודות זה לא היה עוד בגדר של צמצום הנפש. גם המלים וגם המושגים כבר היו מוכנים, צריך היה רק לכפול מלים, לצרף מבטאים, לדבר גבוהות; על כן נקבע פרק של מליצה בתוך התנ"ך עצמו. כיום אתה קורא בו ואין לך כל יחס אל הדברים: התוכן לא הציל אותם.
ו
בנוגע לעתידות השירה העברית אפשר לנחש רק שלמות‑יצירה אחת: את השלמות הבלתי‑נפסדת הכלולה בשורה הטובה. ההנחה הזאת מתאמתת למפרע על ידי שני גורמים. הראשון הוא השפה. שפתנו העברית היא שפה מסוגרת, מלותיה בדלות, הן כולן בעלות צורה ואין הן נגררות על נקלה אשה אחרי אחותה. בכתבי הקודש לא מצוי הדיבור הנאוה, זה המשמש צנור לרעיונות מופשטים ולרגשות בלתי‑נתפסים; העשבים האלה לא עלו כלל על השדמה הברוכה מאד של השירה העברית הקדומה, במובן מקיף זה אפשר להשוות את השפה אל הארץ: גם ארץ יהודה איננה מגדלת בשפע את העשבים הסבוכים, העומדים ימים רבים בעין; משטח הירק, המכסה באביב את השפלה ואת מדרון הגבעות, הנהו בעיקר עתרת פרחים קטנים, המון יצוּרי‑ארץ נחמדים, אשר לכל אחד צבע ותואר ושם, ואשר העין תבדיל אותם לטוב מאותם גידולי השפע הבלולים יחד בשם הפקר אחד: חציר. ועוד זאת: אין נוף בארצנו אשר העין תופסת את דמותו בהעלם אחד, במהירות, בהיסח הדעת; הנוף הוא פה תמיד מסוגר, משביע את העין בחלקיו. גם בשפה העברית (ועל כן גם בשירתה) נעדרת לגמרי תכונת המרוצה; הכתיבה הקלה, הממושכה, המשתרעת על שטח של כמה גוילים, שהסופר מנהל אותה בלי עמל ושהקורא רץ בה מבלי לאבד את שלמות הענין – כתיבה כזאת לא תתואר כלל להיות מוצלחה בעברית. את הרומן, את האפוס הגדול, הכתוב ברבבות שורות הרודפות אחת את השניה – השפה העברית לא עצרה כוח ליצור כמו אלה; רק את השחת קוצרים לערמות, אבל את הפרחים קולעים רק לזרים. על כן נוצרו אצלנו לפנים רות ותהלים.
הגורם השני, אשר אף הוא יתוה את עתידות השירה העברית, אם לטובה ואם לרעה – הוא תואר הנפש אשר יתהווה בעתיד אצל היהודים. יש כידוע רבים האומרים, כי לספרות העברית (או לספרות אשר ביודית) נכון עתיד גדול אך יען וביען כי היהודים נפוצים במלוא‑תבל; הם חושבים לדבר טבעי, כי רוח העם, אשר ינק מכל המקורות, ייטיב גם ליצור בתור סינתיזה, בתור תוצאה מכל מתכונת ורוח וצורה אשר בכל ספרות. הם חושבים, כי הרעיונות, שמוח היהודים קולט, ההרגשות הדבקות בלבבם, צירופיי החיים השונים שהיהודים עדים להם בכל הארצות – כי כל זה בדין הוא שיהווה מזיגה נפלאה בספרות המיוחדת לעם הזה. מה גדולה התרמית הכרוכה בסלף הזה! המציאות מראה לנו את ההפך, וההגיון אומר, כי אין חוק המזיגה נוהג כלל וכלל בשירה. אין שירה אמיתית מתהווה כל זמן שאין הרעיון נהפך להשגה; ואולם בתור תוצאה מכל נדודיהם ומכל הסתכלותם העלו היהודים רק תפיסה חריפה, אך לא השגה גדולה. איזה רעיון מעוות: לחשוב, כי ילד שמחנכיו מרובים גם נפשו כבירה! השירה היא אהבת הנפש – כלפי החיים, כלפי מובנם הבלתי‑נתפס, כלפי עתידם הבלתי‑מתואר, וכל אהבה כוחה עז רק כשהיא עוברת דרך צנור אחד; מתוך מזיגה של השפעות רבות יצרו היהודים בלשונות שונות שירה של “תוספות,” ולא יותר.
בשביל שהשירה העברית תיטיב את עתידותיה, דרוש תנאי הכרחי אחד: שגם נפש היהודי תיטיב את הליכותיה. היהודים הם עם עז, אשר כשרונותיו הם רבים ועצומים; אבל דוק ותמצא, כי הכשרונות נתרוקנו ברובם מכל תוכן. הכשרון מתפתח בתור תוצאה של תכונות נפש ידועות; אך יש שתכונות נפש מיטשטשות והולכות, או נמחקות לגמרי, והכשרון, בתור הרגל וכלי‑שימוש, נשאר בעין. חזיון כזה מתגלה לפעמים בצאצאים שדופים של משפחה מיוחדת, המנחילה הרגלים מוצקים בלי תכונות נפש. זהו מחזה מעציב ומבעית גם יחד; היורש, העמוס מעמסה ארורה זו, מעורר זוועה במעשיו הנבובים, בעלילותיו החשודות, במדבריו העזים הנשמעים כתרמית חן של שטן; וראה פלא: יש תמימים המפטירים אחרי מנוגע כזה: “איש כזה וכשרונותיו – עד כמה חבל!” – אך מי אשר בינה בלבו יסור במנוד ראש; הוא ידע, כי לפניו יצור אדם מופלא המזוין בכשרון נבוב, חנוט, אשר אין בו רוח חיים!
כזה הוא היהודי. וכל סודה של תחית השירה העברית החדשה היה כלול בהתאמצות נפש אחת: להחיות את הכשרון, למלאות אותו תוכן. לא לחינם אתה רואה, כי כל הנסיונות ליצור שירה עברית – מיהודה הלוי עד ביאליק – התחילו קודם כל בזה, שפנו אל שפת הצורות של התנ"ך; אף למשורר עברי אחד אי‑אפשר היה לשער, כי מותר לו להשאר במחיצה אחת עם ספרי היראים, הפוסקים והתוספות – במלה אחת, עם אלה אשר לכל חריפתם, יכלתם ודבקותם לא היה די תוכן, די עלילה, די השגה; במשך דורות רבים נשארו שני המחנות נפרדים, בלתי משפיעים כמעט אחד על השני. בזמן שבטולידה אשר בספרד נולדו החרוזים של “ציון, הלא תשאלי,” אלה השורות שכולן חיים של ממש, ובתור שירה עוד יותר מחיים – הילכה את קולה בכל תפוצות ישראל החריפות האטומה, הפתיות החנוטה ורבת הכשרונות גם יחד של הפוסקים ומחברי ספרי המוסר, אשר רבו לאין ספורות גם בספרד עצמה. וראה: גם בימינו אלה נבדלה השירה העברית הבדל גמור מן הפרוזה; לא השירה הרחיקה כל כך ללכת בכשרון, אלא הפרוזה לא למדה מן השירה את הנאמנות, את הביטוי האטי, הכבד, מלא‑התוכן.
מי שרואה חזון לשירה העברית, רואה חזון גם לעם היהודים. לשניהם דרך‑נצורות אחת: במקום התפיסה המהירה צריכה לבוא ההשגה. בימינו אלה היהודי מרחיק ראות; הוא בן לעם זקן. ואולם לא בעיניו שלו רואה היהודי את הדברים הקרובים אליו, רוצה לומר: את הטבע, את החובה, את הרעות. בשביל לקבוע יחסים אל הדברים האלה משתמש היהודי בדעות זרות, במשקפים של השגה שהוא שואל מאת שכניו. והנה בכדי שיהודי ישוב אל החיים, עליו לשוב קודם כל אל הדברים הקרובים. הרעיונות, ההפשטות וההזיות – אף הם נעשים מחלקי חיים קטנים, שיש בהם ממש; אבל היהודי קונה את כל אלה מן המוכן, הוא אינו עוסק בעשיתם. על כן אין ערך לרעיונות היהודי: הרעיונות שלו אינם חדשים. כי החידוש שברעיון הוא בחלקיו, בצירופי ההשגה הכלולים בתוכו. היהודי צריך להתחיל מחדש, לשוב להיות כילד, לאחוז במציאות מסוגרת, כמעט נשכחת, מציאות אשר תפיל עליו לימים רבים איסורי שכחה. כשרונות היהודי לא ימוגו באופן כזה עד תום; הם ירדמו, הם יינקו באופל הנפש את התוכן החסר להם כיום הזה. אם יקום כדבר הזה, אז אשרי אשר יראה באחרית הימים את הכשרונות האלה בהקיצם! בכל מקצועות החיים יניף היהודי יד כבדה, נאמנה, העושה רק עלילות. השירה, כראי כל הכשרונות גם יחד, תסכם אז בתואר ובמשל את כל חליפות העולם, את כל צירופי ההשגה הנולדים אצל האדם השלם, זה העומד פנים אל פנים לנוכח הדברים והמעשים. אז יהיה בכוח השירה העברית לעשות כזאת; היא תיעשה לשירת אנוש מקיפה. לעומת זה היתה השירה העברית החדשה עד ימינו אלה שירה אשר לה רק צליל אחד נאמן: צליל הגעגועים של הנפש הכמהה לשוב אל מקור הדברים.
הכתיב החסר
מאתיעקב שטיינברג
בכל המעשים הגדולים יש שמץ של תפלות; גם עלילת השחרור של השפה העברית איננה נקיה מעוון הגורל הזה. בשולי הכוונה הרוממה נאחזה גם פה האוולת האטומה, אשר קשה לחלץ אותה כמו את היצור מרבה‑הרגלים המבליע את עצמו בבשר החי. הכוונה לכתיב החסר של הלשון העברית, ההולך ונעשה מנהג תפל בארץ‑ישראל.
ראשית כל קשה להבין במה תומכים את הגיונם האנשים המהבילים האלה הכותבים נֹעַר כמו נַעַר; אם תשאל אותם, אז יגידו לך, כי הכתיב החסר הזה מיוסד על חוקי הדקדוק, ותורת הדקדוק אף היא מיוסדת על הכתיב אשר בכתבי הקודש. אבל די לקרוא דף אחד בתנ“ך למען הווכח, כי המסורה לא שמרה כל משטר בנוגע לחסר ומלא, וכי המון פסוקים לאין מספר כוללים את החסר ואת המלא בערבוביה גמורה. מי שידיעתו בעברית היא כחוט השערה יודע אף הוא, כי אותיות התנועות חסרו לגמרי בכתב העברי הקדמון וכי דרך התפתחותן היתה ארוכה מאוד ונגמרה בתקופה של אחרי חתימת התנ”ך; על כן רק פלפול של הבל היא ההנחה האומרת, כי הכתיב החסר מיוסד על חוקי דקדוק מסוימים שיש להם מטרה ברורה. אבל לו גם היה כדבר הזה, רוצה לומר: לו גם ידענו ברור מאוד, כי הדורות הראשונים היו רואים כיֶתר הפוגם את הצורה כל “וו” הנתחבת לתוך ה“בינוני פועל,” גם אז היה צריך לכנות את מעשה המחסרים היום בשם אוולת שלאחר זמן. הגע בעצמך: לכתוב “כֹּתֵב” (ולו גם בניקוד, בשירה) ולהחיות על ידי כך אסוֹציאציה של תקופת האבן! באופן אחר תבעה העין את שלמות הצורה של המלים בזמן שהיו חורתים בחרט על גבי לוחות של צור, ובאופן אחר לגמרי תובעת העין את השלמות הזאת לגבי המלים השוקקות על גבי הנייר הדק! מלה חסרה כמו “כֹּתֵב”, כשהיא קבועה בדפוס, נראית קטועה, בעלת‑מום, אוילת‑פרצוף. היא חסרה דבר‑מה במובן הפשוט; בלי משים אתה מקבל ממנה רושם כמו מדבר מלאכותי, מזויף. הצורה והתוכן נושאים תמיד בד בבד, ומי שכותב “אֲגֻדָה” כמו “אַגָדָה” מכריח אותך לחשוב, כי בשעת כתיבה לא היתה לו כל כוונה של מציאות, כי לא חשש לטעות, לטשטוש המושג, לתמהון מעורר גיחוך. איש כזה מקלקל את הדמות, והחטא הזה שקול כנגד הלכה למשה מסיני! באין ברירה אנחנו כותבים בכתיב החסר את המלים שהן במובן ידוע גופי מסורת; אלה הן על פי רוב שמות, מלים שנפשן צרורה בקרבן ללא‑פגם מימות כתבי הקודש. את אלה, הנעימות והנאהבות, אין אנחנו רשאים לסרס, להוסיף עליהן סרח של עודף לשם נוֹחוּת‑הבנה קלה. אבל כל צבאות המלים שעל שפתנו – אלה, בהמוניהם, הם חיילים רגילים הדורשים מדים רחבים, נוחים, עשויים לפי טעם הזמן.
הכתיב החסר מזלזל בערך המציאות של המלים, מכשיל שלא לצורך את הביטוי הממהר אל תעודתו, אוטם מתוך כוונה חולה את המלה הנוצרת להיות בהירה בכל חלקיה. אבל בארץ‑ישראל נעשה המעוּות הזה חמור פי כמה וכמה, והוא יוצא ללמד על השגה שמחוץ לתחומי הלשון, על השגה הרואה קצרות, הבונה לעצמה תאי‑שבי קטנים על כל מדרך כף רגל. פה, במקום שעיקר התעודה הוא לפשט את כל העקמומיות של היהודים, מעקמים האנשים האלה את אם‑האמת של רוח האדם ואת צאצאיה – את הלשון ואת מלותיה; הם לא נתנו אל לבם, כי עצם החטא של דורות אין‑מספר של יהודים היה כלול בזה, שהם היו מעלים בכוונה תחלה עבטיט של פלפול על הדברים: אף הם, המחסרים, חושבים בתומתם, כי בעקרם “וו” ברוכה מתוך לב המלה הם משאירים את המקום ריק. לא, במקום אות התנועה החסרה מתגנבים מאליהם התפל, הבלתי‑מובן, הבלבול הבא ברוב ענין. ועין הילד אנוסה לאמץ את כוחה למען הוציא את כל הספיח הרע הזה, הזולל ביקר ההשגה שלו, ואף הבוגר מוכרח להשתמש בקפיצה של דמיון בכדי לפסוח על פגע ההתחכמות הזה. על סבלם של מתלמדים, של אנשים אשר ידיעתם בעברית קצרה, אין להרבות תאורים: זהו סבל תמהון שאין לו כפרה; השכל ילא להודות בו, והרוגז, שאסור לשתף אותו אל כל עמל חדש, קובע לו פה מקום ברחבות. אבל כל התקלות האלה יחד אינן שקולות כנגד המארה האחרונה, הנגרמת על ידי הכתיב החסר. חידוש הלשון צמוד בארץ‑ישראל אל כל המעשים המתחדשים, ושיטה זו של המחסרים, שתפסה, כנראה, מקום קבוע גם בבתי‑הספר, מאצילה – מותר לומר – על כל חיינו אשר בארץ הזאת כמין צל של בדיחות. הדבר דומה כאילו אנחנו עושים פה מעשה לצים, יוצאים חידות קטנות בשביל פתרונים של תינוקות, מאַחזים את העינים בשביל לשחק ולהתבדח. במקום לדבר ישר, כדרך אנשים אשר דעתם צלולה מרוב מטרה ברורה, אנחנו מעקמים את זווית הפה ותוקעים לתוך אוזן השומע: “אֲגֻדָה!” – כלומר: לך ונַחֵש, גרום לך הנאה אווילית של משחק מחבואים! ככה אנחנו כותבים ומדפיסים ספרים, והמון ילדים ובוגרים מנחשים אמנם בתמהון ובאָלות וברוגז לבב; ואולם ברגעי רוגז יש שאתה מנסה לנחש את הדבר הזה עד תום; ברגעים כאלה נדמה לך, כי האנשים האלה הופכים את חיינו בארץ הזאת למין משחק במחבואים.
שדפון
מאתיעקב שטיינברג
בדברי פיוט השורה הבודדה היא המכריעה במובן הערך: זאת היא הנחה שאינה סובלת כמעט ערעור. אבל ביחס לדברים שבפּרוזה יש רבים המחשיבים בראש וראשונה את הנושא. כשני לו במעלה הם רואים את הקשר הטבעי שבין חלקי החיבור ואת יושר ההבעה ההולך ונשנה מדף לדף, ובתור כמות בטלה כמעט הם תופסים את הפסוק – זה חוט הארג הבודד אשר ביריעת הפרוזה הרחבה. אל החרוז היפה של שירה מקביל לכאורה הדף המוצלח של פרוזה; אבל בעצם אין הדבר הזה נכון. הברכה בת‑השמים היא ענוות‑לב, וכשהיא שרויה על דברי ספרות אתה מוצא אותה רק אחרי חיפש מרובה – בתוך התא הצר של הפסוק הבודד; הקללה בת‑התופת מהרסת עד היסוד, וכשהיא מבליעה את ארסה בדברי ספרות הרי היא פוגעת קודם כל בתאי‑ההתחלה של הפסוקים הבודדים. במובן זה אין בין פרוזה לשירה ולא כלום.
נמשיל על דברי ספרות מן האדמה אם כל חיים. אל מה ישׂא האיכר את עיניו ביום קציר – לטובה ולרעה? לא למידת השדה: זאת נתונה לו מכבר, ואין לשנות; גובה הקנים אף הוא אינו סימן לברכה גמורה, קומתם הנמוכה של קני הבר אינה מעידה על רזון. אך הנה שלח האיכר את ידו וקטף שבולת מקנה ולבבו חרד מציפּיה: רק ברגע זה, פנים אל פנים מול השבּולת הבודדה, ידע האיכר את אשר לפניו. ביד חרדה הוא מנסה להוציא גרעינים מתוך התרמילים, וכשהוא מוצא אותם אז יֵאוֹרו פניו: כי הנה הם, הגרעינים הקטנים, אבות כל ברכה, פרי כל עבודה אשר הצליחה! ועוד רגע שני: הבחינה טרם תגמר. אל מחבוא כף היד ייאספו הגרעינים, יבואו במספר: הנתנה שבולת אחת בודדה הרבה או מעט? הגדלו הגרעינים אם קטנו? ההתליעו או צבעם עומד בעין, זה צבע בראשית של גידול? לפי סימנים רבים כאלה יתעצב האיכר או ישמח אל לבבו. אבל יש אשר במעוף עין תפול אימה גדולה על האיכר: ידו, אשר חיפשה אחרי הגרעינים, נשארה ריקה, והנה היא הבעתה הגדולה, מלת הזוועה הקטנה, אשר השפתים תלאינה לדובב אותה: שדפון! השדה רחב ונסב, קני השבלים ידוֹדו ברוח, יהמו ויספּרו דבר‑מה, כצירי אדמה נאמנים. אבל כל זה שוא, קש‑מרמס, מעשה עמל אשר עלה בתוהו.
דומים לזה הם גלגולי הבחינה אצל הסופר. עם גמר עבודה לא ערך הנושא הוא המכריע – כי רוח היא בסופר הקצובה לו מאת הגורל, ואין לשנות. השבט והחסד אינם תלויים גם בזה, אם גבוהה קומתם של הרעיונות, או אם, להיפך, ארשׂת החיים התכנסה לתוך תפיסת דברים התמימה ורגילה למראית עין. ואולם ככל אשר תקטין את מקום הראות, כן ילך המשפט הלוך וקרוב: עליך לשלוף את המאמר הבודד, כאשר יוציאו את השבּולת מתוך הקנה, ולבחון אותו בתור חטיבה מיוחדת. בו, בפסוק הנפרד מחבריו, טמונים גרעיני היצירה. התפיסה של האמן זורעת פה את אמיתה הראשונה, איש‑האמת קובע פה את כוח תפיסתו המצומצמת. בהם, בגרעיני האמת הקטנים האלה, תלוי הכל: הקציר המבורך, מראה הקמה אשר עלתה יפה ומרהיבה את העין. לפי זה, לפי הכוח הפּורה של הפראזה הבודדה, אתה משער את הערך המוגמר של יצירת אמן; מלות התאור כשהן לעצמן אין בהן בכדי להשלות אותך – תהיינה המלים מה שתהיינה: יפות, מקושרות אחת לרעותה על ידי מעשה אריגה נאה. כל זה ללא הועיל: כי הלא גם השבולת הריקה יש לה טווי נאה והוא חדשה ורעננה למראית עין. וככה יצא מלפניך המשפט גם בנוגע לחיבור של סופר; בלי גרעינים אין ענין גם בקמה המלאה. ספר, המצורף ממאמרים שדופים, אין בו לכלכל את רוח האדם; הנושא, ואפילו הדפים שיש להם שיעור קומה של כתיבה, אינם מעלים ואינם מורידים, כמו שבשביל האיכר, אשר את שדהו הכה השדפון, אין הבדל בזה אם הוא זרע חטה או שבולת שועל ואם עלתה הקמה עד לידי שיעור‑גידול גמור. יתר על כן: הנוי החיצוני עלול לגרום רוגז נוסף.
מי שגורס בדברי הספרות את המושג יצירה, בעל כרחו שיתחיל את הבחינה מתאי החיים, ולא מן הקרום העליון. לנבון‑ספרות כזה לא יֵצַר ביותר, אם הסופרים בני דורו יקצרו במידת ההיקף, ימַעטו בנשגבות ובשעשועים וגם לא יעצרו כוח לשלוח את רעיונותיהם למרחוק; לכל זה יש שילומים: בהטעמת המציאות ובהרגשה הנכונה של טבע הדברים, אשר נקל לנו לקבל גם מאת ספרות תמימה ביותר. כי עיקר הבנת העולם הוא סוף‑סוף בזה, שהאדם יחזה את העולם מבשרו, ולא ממחשבות לבו התועות; וכך הוא הדבר גם בנוגע לדור ולחיי העם כלו: גם בשבילם, כמו בשביל היחיד, טוב הוא המשל הלקוח מחיי האדמה, הלקח היוצא מן התקומה והכשלון אשר בטבע, הנחמה הנשקפת לכל עין תמימה מתוך התוהו ובוהו המבדח של הגורל. אם כה ואם כה – כל הליקויים אשר בספרות הם בלתי נחשבים לעומת השדפון. זאת היא מחלה אשר מחוללה מקנן בסתר הדם, לעומתה נראות כל מחלות הכתיבה האחרות כבנות חלוף, אשר הנגע שלהן עלול לפשות רק בקצה העט של הכותב. השדפון שבספרות אינו רזון‑האמצעים; הוא, להפך, כמו השדפון אשר בטבע, איננו מונע את הגבעולים ואת הקנים מלהשתגשג, אבל הוא ממית את הגרעינים בעצם הוולדם, או הופך אותם לאבק באשה. זאת היא עקרות של הפסוק: צרוף המלים נעשה יבש, מרחיק עדות, בלתי עלול לעורר את הדמיון. הגרעין, הצפון במלה הבודדה, נראה כחצץ, ואף הכוח המדמה החזק ביותר אינו מסוגל לטחון אותו למזון של תפיסה.
תמצית החזיון הוא בזה, שמכת השדפון פוגעת על פי רוב בהמון סופרים בבת אחת. זאת היא מחלת הדור. היא מופיעה, כנראה, בתקופות מיוחדות במינן, בשעה שבני אדם נוחים לתנועה, לרוגז ולשעשועים – אבל נפשם, במעמקיה, קופאת על שמריה וחסרת עלילה. קרקע הנפש של הדור נותנת אז בספרות את הלשד אשר בשטח העליון; על כן כל מיני הגידולים, אין שרשם מעמיק באדמה, מוציאים עלים וקנים, אבל אין בכוחם להשאיר שריד בשביל גרעינים. גם בזה נאמן עד תום המשל הלקוח מחיי האדמה: השדפון אשר בספרו מכה בעיקר את הבינונים. הסופרים הקטנים, עשׂבי השדה, פורחים ועולים בנקל גם בשעה הזעומה הזאת; המסורת הספרותית, שזוהי אם כל קיומם, הולכת ומתקיימת על ידם: כשם שלא יחדלו גרעיני הזרע אשר בעשבים הדלים. כמו כן נבדלים לטובה הסופרים המעטים אשר כשרונם מרובה; כמו עץ השדה החזק מעמיקים אף הם את שרשיהם, וכתיבתם נושאת פירות. האמוּלים ביותר הם הבינונים, המצוּוים לגדל את המזון העיקרי בשביל הדור: אלה, כשהם מוכים בשדפון, מאבדים את כל עולמם. דומים הם לקמה בשׁלה אשר גבעוליה נכונים ושבּליה נבוּבות, כי אפסו מהן גרעינים. הזר, כי יצא לטייל בשדה, יעיף את עינו במראה הקמה המלאה; אבל ביום קציר תיגלה לעין כל המאֵרה.
הספדים
מאתיעקב שטיינברג
שר‑הסופרים שלנו מזלו דומה לפעמים למזל המלמד אשר בסיפור‑בדים אחד ידוע. הָיה הָיה מלמד דל בישראל ולו כתריסר נערים תלמידים קשי‑עורף ולא‑חמוּדים; והנה רק במקרה אחד יחידי היו כולם יחד נחפּזים לעשות את מצוות פיו. כשהיה המלמד גומר בפני תלמידיו סעודת‑לחם דלה והיה פולט בחשאי מבין שפתיו, כאומר ולא‑אומר: הגישו לי “מים‑אחרונים!” כרגע היו כל הסרבנים העצלים נרעשים ממקוותיהם, היו נדחפים ברוב‑מהומה וברוב מרוצה לחבית המים אשר במסדרון הבית והיו מביאים כל אחד ספל וצנצנת מלאים על גדותיהם.
כדבר הזה יקרה אצלנו פעם בפעם – מדי היסגר מעגל‑חיים אחד קטן או גדול, ולשר הספרות שלנו נחוצים עד‑ארגיעה מעט “מים‑אחרונים” למען צאת ידי חובה אחת קטנה ונהוגה, למען טהר פעם אחת אחרונה את דמות החיים אשר הלכה לעולמה. לפי השכל נחוץ בשביל השליחות הברורה והקצרה הזאת רק שליח אחד מיוחד, לפי טבע הדבר אין מטיפים את הנטפים האחרונים והיקרים האלה מתוך כד מלא מי‑רחצה; אך די שתישמע במחננו קריאה ממלוא‑גרון: “איננו!” – והמון אנשים מריצים את עצמם אל המים עם הכדים ועם הפחים ועם כל כלי אשר לו בית‑קבּול. וראה זה דבר: כל מביאי‑ההספּדים האלה מהוים כעין כתה מסודרת, מוכנה מראש לתפקיד רב‑התכונה. בחוש הבחנה, המיוחד לאנשי מקצוע מובהקים, הם מחלקים ביניהם למפרע את העבודה, מבלי לבוא בדברים האחד עם השני; אותן ד' האצבעות של תפיסת דמיון שבני‑הדור מקדישים לרוב הנפטרים המפורסמים, די בהם שתתכנס עליהן כל עדת המספידים הרבה ושתרקיד שם ברווחה את כל לשונותיה. זאת היא כעין ברית‑חשאים של כַּשָפים. ברוב הימים הם נחבאים, ועטם החלוד נעוץ מתחת לזנבם הצנוע; רק ביום עברות, עת אשמדאי‑המות בא לקחת לו טרף מבין הסופרים או העסקנים או אנשי השם – רק אז הם נעורים כולם יחד במקום אשר הם שם. רק אז הם עושים כולם בבת אחת אבל כבד, אבל חרטומים, אבל להטים; רק נפטר אחד מפורסם – ועל מקום מצבתו הצר נאחזת בנקל רגל העגל של כל אחד מן האַשָפים האלה.
לא ראית אצלנו מספידים אשר יכחישו אחד את דברי חברו; שלום ושלוה שוררים ביניהם, אך לא שלום המות הסוכר פי דוברי‑שקר ולא שלות האבלים אשר מיום היות אדם זו דרך לה לדבר במשלים תמימים, לקוחים מעצב ואמת גם יחד. האנשים המספידים שלנו משלימים ביניהם מתוך ערמה, לבל יבולע לחלקם; גם זוללי הדיבורים ביניהם אינם להוטים למצות את ענין ההספד עד‑תום. אדם שמת – טבע הדבר מחייב שיְבַלַע בזעיר‑אנפין את כל מידות הנפש ואת כל כוחות החי; על הדבר הזה עמדו חכמי ההספד שלנו והנהיגו שיהא כל אחד מהם מספיד ביחידות מידה אחת או תכונה ידועה של הנפטר. על ידי כך, כמובן, אין אחד מהם נכנס בגבול השני; על‑ידי כך נוצרת עם כל מקרה‑פטירה אילוסיה של אבידה עולמית, והאנשים האלה מהגים את להגם לבטח, כמו בשעת חירום. כמה הם יודעים לפורר, לראות בעיני זבוב על נקודה כמקום‑משען תלול, אשר אפשר משם לנענע בחן את הגפַּים הקטנות של הדמיון! הקורא משתומם מתוך תמהון‑לב; אי‑פה ואי‑שם כבה גפרור – ומכל הרוחות באים ביעף יודעי‑דבר ומתחילים להאריך לשון על כל תכונות האש לסוגיהן. השומע ישום וישאף אף ישכח לאחרונה כי רק גפרור בודד כבה לבטלה וכי עוד לא “אָפסו גפרורים בקופסה.”
ויום אחד ימות איש אשר ראינוהו כולנו כיקר מחננו הקטן. אז, רק אז, בהתפוצץ תופי ההספדים, אתה מוכן בכל לבך להגדיל בבת‑אחת עקב על כל העדה הזאת. מקרה מות של איש מורם מעם הנהו קודם כל ענין לענות בו – והצריחה המקוננת מפריעה, מבאשת, עושה במעוף עין אחד שמות ברגשות האבל. יותר שדמות הנפטר הִנֶהָ זכר שיש בו חפץ, יותר דרושה בשבילה, כלכל דבר של מציאות, הערכה נכונה; ההפלגה בשבח ובערך מוציאים אותנו מתחום החיבה ומעמידים אותנו בפני דבר‑הבאי; והלב, כמובן, איננו הומה במקום שהמקוננות מפיחות עד לשמים את צעקתן הכוזבת. אמנם כן: הכזבון, בכל מקום שהוא בא להגדיל רושם, הוא נופל – להכעיס – כאבן‑מחנק על המקום הנחוץ, הנאמן, זה שאליו היה צריך להסב את העינים. תמצית ההוקרה ביחס לאדם גדול הוא לא בזה שאנחנו משתדלים לראות אותו בתור בחינה יוצאת מן הכלל; להפך, ההוקרה, כמו האהבה, היא תוספת‑מעט לזה אשר הנהו מובן, טבעי, הולך בדרך הישר של החיים. אם תגיד: הלזה בעשותו אחת יצאו שתים, בהגידו אחת ויהי ההד רבבה – אז תתגלם מדבריך דמות משונה; אך המשונה איננו יקר. כהנה וכהנה עושים המספידים שלנו בעמדם לפני מתם הגדול; הם מיחסים לכל דבר ערך יוצא מן הכלל, רוצה לומר: בלתי‑ממשי. על ידי כך הם גורמים ליקר שלא יהיה יקר.
על האני
מאתיעקב שטיינברג
שפתנו הבליעה ככל יכלתה את מלת‑ההרחבה “אני;” האיש הפועל מסמן את עצמו בעברית בתור עצם נעלם למחצה מצורף אל הפעולה, ועל יד כך נשמר מאליו המדבר מכל העויה ומכל העמדת‑פנים. השפה העברית, אשר הנה כאחת אצילה ומכבידה בצורותיה המצומצמות, יצרה את כל המון הכינויים במגמה גלויה – להרגיל את העושה ואת המְעַשה שלא יהיו נגררים כילדים בשעה שהם עושים שליחוּת של דבר, של דמיון או של פעולה. “אני אומר” – זהו סולם קטן, אשר שני שלביו הקצרים דורשים התכוננות והארכה יתרה; גנזי שפה, כשהם נותנים מתוך הכרח מקום להמון כלי‑ילדים כאלה, גורמים חליפות דוחק ובושת‑פנים בשביל העצמים הרבים והעצומים אשר במציאות. השפה העברית לא אבתה שיהא אדם מגיד “אני” בהזדמנות כל‑שהיא ויראה את עצמו בכל מלוא‑קומה; היא חיבלה המון תחבולות למעט בהבל‑פה ובמתק‑שׂפתים. כחץ מקשת, שאינו נראה בשעת מעופו, כן מצוּוה המדבר, לפי רוח שפתנו, לקלוע ישר אל המטרה מבלי שייראה לעין אותו חלק ה“אני” המצורף אל המדובר.
הסתר‑פנים זה שכּופה על מדבריה העברית העתיקה, אינו יכול, כמובן, לשמש נוסח‑תרבות קבוע בשביל יהודים המונים דורי‑דורות של חיים מטורפים; עם כל זאת כדאי להשתאות אל הדיבור האַנונימי שהיה נהוג בספרותנו בימי הבינים וראוי להשתומם על השינוי שבא בנידון זה בספרותנו החדשה. הדבר דומה, כאילו אותו היהודי הפתלתול הטיפוסי, שכל החיות שבו היתה באה לידי גלוי בשעה שפניו היו להוטים לשיחה וידיו חוצבות תנועות לשם דיבור – היהודי המהביל הזה, שכבר העמיד בינינו גלגולים בדמות נואמים ומוכיחים לאידיאות מכל הסוגים, הולך וכובש עכשיו גם את דף‑הכתב אשר בעברית. כי, בעצם הדבר, אותו ה“אני” הרוגז והמתחנף, ההולם עכשיו בבתי‑מלאכה של כותבי‑עברית, יותר משהוא מתרברב לשם רושם והמרצה, הוא בא תמיד בתור התחלה רועשת לדברים שאין להם חשבון מדויק ותכלית מסוימת. תן קורנס בידי ילד ותראה, כי הוא יכוון את עצמו פעם בפעם להקשה ראשונה; בין הקשת‑חשובות אחת לשניה משׂתררת המבוכה, הקורנס מתופף לצדדין ואינו ממלא כמעט כל שליחות. האדם המבוגר, הרואה אחרית דבר כראשיתו, אינו מחבב יותר מכל את ההתחלות עם פעמוני ה“אני” התלויים לצווארן; השהות הזאת שאדם שוהה עם כל דיבר מתחיל, הטית כל הגולם הרוחני כלפי השומעים, מפקד ההערכה שהסופר עושה לעצמו מרגע לרגע על ידי הבטת‑הנאה אוילית לתוך ראי‑הכיס של ה“אני” – כל זה מבדח לגבי סופר אחד, מטרף את הרושם ואת הערך של סופר שני ומעורר דאבון דומה לבחילה כשהדבר נעשה מעין ליקוי‑גברות שכיח אצל רבים. הענין הגדול יש בו במידה ידועה משום כפרה בשביל כל מין זרות של סגנון; אבל אתה תמה למבטא התפל של אנשי דור המבול בשעה שאתה רואה אחד המתמכר להנאת הפרצוף והוא מוציא מפיו לסירוגין דברים רגילים שנוח להם לבוא מצומצמים ואנונימיים. האיש הקדמון היה מוכרח לחלק כל מושג לחטיבות קטנות ולהקדים לפני כל חלק לשון נוכח; רבים מסופרינו עושים כיום הזה את המלאכה הקשה הזאת, רק בכדי להתרברב על חשבון החומר אשר בידם – זה אשר לעתים קרובות אין בכוחו לשאת כל עול.
השיירה הקטנה שלנו עושה את דרכה לעיפה בדמדומי החיים החדשים, ואולם פעמוני‑הפה הנבובים, אשר על צוארי הרועים העוּלים, מצלצלים בצהלה רבה: “אני” – “אני” – “אני”. ראש מאויינו, כשאנחנו מדמים לצירוף מתוך האופי היהודי את הסיגים הכבדים, הוא לראות את היהודי הולך ומתכנס כלפי עצמו; לעומת נוסח הגאולה של קיבוץ גלויות יש קול הלוחש במסתרים: קבּץ את פּזורי נפשנו! והנה מי שמקוה או מאמין, כי ארץ יהודה כבר שמה סתר לאנשינו הראשונים השוקטים לעתיד – אולי ימצאם, את הנגאלים האלה, ההולכים אחורנית, בין הנשכחים בעיר ובכפר; ואולם את היצר השב אל‑תוך חיתוליו אין למצוא עדיין אצל כל אלה אשר שפתותיהם מטיפות לתעודה ולעתיד. פה אתה רואה והנה שׂאת הנפש גדלה משהיתה; כל חזית החיים של האדם עשויה פה בדמות דלת רחבה, כל הרכוש נצבר על הסף כל הלהט מרקד על הקו החיצון של מבוא השּׂפתים.
על תבנית הספר
מאתיעקב שטיינברג
מפני צמצום שפתנו עדיפה צורת הקטנות לספר העברי יותר מאשר צורת הרחבות. רבים, הרואים בכרך שופע שולים מעין המשך של מסורת, מגלים לא כהלכה את הפנים הרחבים של ספרינו העתיקים; הגמרא היתה נכתבת ונדפסת על גבי עלים עצומים לא בכדי להאדיר את המסכת, כי אם בכדי ליחד את הדף. הספר היה לפנים שם‑מסתורין כולל, ולא היה נפסד משימוש של פעם אחת; כשם שאין סובאים מהות של אדם חי בלגימה אחת, כך היו אבותינו מניחים ספר מידם בכדי לשוב אליו לעת מצוא. אגב חטף אחד היו קוראים דף‑גמרא, היו מגידים פרק במשניות; בכדי לשים כבוד ליחידות‑הלימוד האלה, שהיו בבחינת ספרים‑צאצאים של ספר אחד גדול, היו משוים להן שיעור של מידה. לפני יהודי, כשישב אל גמרא פתוחה בדף פלוני‑אלמוני, היה דומה למלומד בימינו, האוחז בידו ספר אחד לקריאה ועל שלחנו מפוזרים מסביב המון ספרים שונים; בגמרא אחת יחידה היה משום כבוד‑מקום של חדר ספרים, בדף אחד יחידי היה משום ריבוי‑העיון. וכן היתה נכּרת חשיבות הדפים הזאת גם ביתר הספרים גדולי התבנית –מן הרמב“ם עד ה”טורים" ועד ה“אלשיך.” לא כן הדבר בימינו, כשהקורא מודד לעצמו בבת אחת מדת‑עיון בשביל קריאה של ספר שלם; הדפים, שחדלו לעמוד ברשות עצמם, נאה להם להצטמצם ולהיות אחוזים זה בעקב זה.
הספר של עכשיו, שאין לו דפים קרואי‑שם, הוא התובע שישימו לו כבוד נגד הקורא על ידי הרחבת הכּרס; אבל הדף הבודד, בספר עברי של זמננו, דורש שינתן בכלי צר, בכדי שלא יגרום לסופר מהילה. אין עם מכונן לכל צורת‑מצוא את שפתו; והנה את ההילוך של שפתנו מסמל הפרק ולא הספר, צעדה הבודד מידתו כמידת הפסוק הקצר. בהלך של סגנון ובשטף של לשון מגמא סופר לועזי פני דפים רחבים; היצירה והחכמה הן בשביל הכתיבה הזאת רק יצרים מגרים, המפתים את השפה שיהיו לה פתחון‑פה ונדיבות. הכותב בשפת‑עבר הוא, להפך, איש אשר לשונו תתנהל בכבדות; לא מחוסר מלים או מקוצר סגנון, כי אם מסיבה אחרת מופלאה עד מאוד: – מפני הצורך לחסר ממשמעות המלים. ברוב המקרים מתכוון הכותב בעברית להגיד פחות ממה שאצור במשפט הנמרץ היוצא מפרי‑עטו; צירופי מלים בעברית משׂיחים מאליהם, בדרך הקצרה של הרמז, חכמת לשון מיוחדת, וסופר ממדרגה רגילה סוחב בנתיב‑הכתיבה שלו המון שאריות כאלה, אשר הוא לא הולידן, לא הכירן ולא חפץ בהן. כתיבה תמה בעברית עושה אותה אחת משתים: או שהסופר מגדיל את מושגיו, או שהוא מלקט מלים וצירופים בזהירות ובענוה רבה; אם כה ואם כה אין בחפזון ברכה לסופר העברי. דוק ותסכים, כי בכל הספרות העברית לכל תקופותיה אין בנמצא אף ספר אחד נחשב, שהמכתב שלו יהיה רחב וקל ושוטף – כשם שקשה, להפך, למצוא בספרות לועזית ספר נבחר שיהא כתוב אגב גדלות‑מושׂגים וקיצור‑סגנון המצויים בכפיפה אחת במכתב של כתבי הקודש.
הסופר העברי אנוס לכתוב בדי‑שהות; כשהוא ממריץ את עטו – לא ימלט כל כשרון את כתיבתו מריח של מליצה. ואולם עמל סופרים כזה דורש לעצמו גם גמול מיוחד של עיון נוסף; בדף נרחב, בן הארבעים שורה חסר אחת, נראה הסופר העברי כמוכר בזול, כנותן המון חליפות‑כתיבה בפרוטה אחת של עיון‑כתיבה. חוק משוה הוא, כי מה שהוא נצרף ומצורף – לא יהיה סיפק בעיני הקורא להשקיף על זה בהעלם אחד. והנה בדף מפוטם של ספר עברי, האוצר לפעמים חליפות‑סגנון, המשיח הגיון של חיים רבים, המעביר בזו אחרי זו דמויות שונות של הלך‑נפש – בדף‑תערובת כזה על הקורא לרוץ, להוקיר את הפרטים ולתפוס בלי משגה את היקר הכולל! גמול‑צדק כזה מצד הקורא צפון, כמובן, רק לסופר אחד מרבים; כל הרבבה האחת והיחידה של קוראי עברית דנה את הדפים הגדולים, שמוגשים לה בספרים המעטים, כדברי מליצה התובעים עיון לעיפה. כמו כן אין ספר עברי רחב‑פרצוף זוכה, שיהא הקורא בו שוקק בקריאתו מדף אל דף; משטח אדירים של פסוקים עברים משכיח, מבליע ראשית ואחרית, יוצר דמיון של גשר ארוך לאין תכלית. הסגנון העברי, שמשקלו כבד, דורש סגולות‑עזר בכדי ליצור בינו ובין קוראו הלך‑לב של חלקות, של חנופת‑נועם כשרה; מדפים קטנים הבאים בהבטחה קלה של מועט המחזיק את המרובה, אפשר לפעמים לכונן גם בשביל הספר העברי את אַפריון‑הקריאה הענוג, אשר מסתופף בו פוקח עין טובה וצלולה ונותן את לבו לדברי‑כתב ספורים, השטוחים לפניו במספר כדברים חמודים.
שכחת הספרות
מאתיעקב שטיינברג
הספרות העברית, הירקרקה ונעות החן, מסובבת גבר לא‑גבר. רוב הימים היא רובצת ללא חלומות יצירה על האָבנים השוממות, וראשה הפרוע מלא הגיג‑כשפים אחד: למהול נסך‑רזים ולהשקות ממנו בערמה את בחיר‑לבה הסוטה, למען תעברנו בלי ידועים אהבת פתאום. ובלילות העגומים היא יוצאת להתהלך בארץ; שיקוי הרמיה מתעלם בין קיפולי‑אדרתה הבלה, ידה היגעה רומזת רמזי‑לילה ללא ממש, ועל שפתיה העבשות מהבהב באפלה צחוק כלאים של רוגז וחנינה. ואל צללים, צללי אנשים, היא נושאת עינים דולקות‑עורגות – אנה הלך, אנה פנה דודי? – ‘מה דודך מדוד?’ – דודי רך וערום, נסער וכוזב, צח מבטלה ואדום מהתלהבות! לבו כחליפות, ידיו כנאדי רוח, בטנו כערמת הזיה; רגלו קלה בראש דרכים, לשונו רצה כחיצי גבור, דמיונו רועה על כל שפיים; וכולו מחמדי זרים.
העולם בוכה למשפחותיו, וסירי הבשר המסודקים של הגויים לוחשים בבושת פנים על פני האש הגוועת של סוף תקופה. גם הסיר הקטן של הספרות העברית מבעבע ללא חמדה על פני מדורת קוצים קטנה; אנשי המעגל שמסביב מאריכים שבת בלילות השממון ופעם בפעם הם מעבירים מפה לאוזן לחש‑עצה, שעה לשעה הם שולחים על פני העלטה הריקה קול משוע ומתחנן: אַיכּה, הקורא?! – ואולם אין איש ביניהם אשר יהס בדיבור תוגה אחד את כל המית השוא של הלבבות האלה: אין עצה כנגד אהבה כוזבה ואין משועים בעקבות אהוב בורח! במקרה של בגידה, בין אם היא אסון יחיד ובין אם היא כשלון רבים, רק אחת היא תרופת‑הכבוד המשמשת מעין ראות לעתיד: השכחה; שכחה ללא ערמה, זו שאינה מתראה אלא מאמצת את האדם להוסיף ולעשות בתום‑לב את כל חליפות חייו, משאירה פתח פתוח למזל: גדולות אם תיעשינה על ידי האיש – ועברו לפעמים דרך בן‑השער הזה ועוררו מחדש את האהבה. גם מרבים לא מנע הגורל את הנחמה הזאת, היקרה והשוממה גם יחד; הספרות העברית, אף על פי שהיא משמשת מדוֹר‑רבים וסחר הרוח שלה יש לו עליות וירידות בשוק הקהל, לא תמצא חסד בכפיה, תשועה בתחנונים ודברות‑קוראים על ידי תוספת להטים או חיבה כלפי המון קטן זה, הנעכר והמתאנף, המצוי אצל השפה העברית. הללו, ככל המון בית ישראל, זעף הגלויות בעצמותיהם, טורח של בושת מעפּר כנגדם בחוצות הגויים, קשי‑ימים דק ואוילי, מעין שחק בלתי נראה של מאזני גורל עתיקים, רועף על גבם גם בתוך כתלי ביתם; אומללי‑חוץ כאלה אין דרכם לקבל טובת הנאה מאת קרוביהם אגב בת צחוק של תודה. להפך, הירא בחוץ הוא נרהב בפנים הבית; הידים הזריזות מתוך כפיה לגבי זרים – אמוץ הפחד סר מעליהן בן‑רגע מדי אחזן בספר עברי; העינים, עיני יהודים המצוּוֹת במדינה ובשוק על מבט כל‑יכול, נעשות לֵאות כנגד אותיות‑עבר וחשק ונדיבות זרים להן בשעה כזו מתוך הכרח טבעי כמעט. מתן לתמימים – דבר נאה זה לא היה מעולם חלק הספרות העברית; חוק עולם, חוק עולמנו העומד על יתרון כוח כלפי חוץ ועל יתרון תעתועים כלפי פנים, דן מלכתחילה את הסופר העברי שיהא מצוי אצל קורא מהסס, העוין מתוך עיפות של בחילה או, לכל הפחות, מביט במנוד‑ראש על נצורות קטנות. על אחת כמה וכמה בשעת צרה, בזמן שאיברי היהודי נעבדים בחוצות החיים עד לידי זעת נפש, וזעף הטמטום הולך וגובר שבעתים בתוך העדה..
היהודי, אח לנקלי החלשים שבעולם הזה, חרד עד‑בלי‑די על חיבת זרים; כשזו ניתנת לו הוא מתגבר והולך, כשזו נעדרת ממנו הוא חש, כביכול, אפסות בבשרו ובדמו. והנה אמוני הספרות, המקבלים עליהם שכחה, משוים על כל העם כעין חן של דוגמא טובה, עושים מעשה שיש בו כעין נסיגה ממקום תורפה אחד של האומה, הזעקה, הבקשה, האזהרה – כל פולחן החרדה הזה מצד הסופרים וחובבי ספרותם אינו אלא הרגל תמים ושבא לנו בירושה מאבותינו מרביצי התורה; ואולם הספרות העברית, לפי מהוּתה היקרה, רחוקה מן התורה כרחוק עברנו הקלוקל מן עתידנו המשוער, זה שיכניע כאחד את גאון לבנו הזר והמוזר ואת יצרנו המבוהל והעיקש. ספרותנו היא בבחינת דפוס אדם לאופי היהודי, כעין מכבש לצמצום תכונות; צורות, יושר יקר‑ערך, קצב בונה‑עולם – אלה הם המושכלות הטובים של ספרותנו, בכוח או בפועל. לא גינה אשר תחרב באין משקה אותה יום יום, כי אם מקום מחצב חדש לנשמת האומה; הלזה מסוגל להיות עזוב עד עת‑מועד.
על הרוח היפה
מאתיעקב שטיינברג
הרעה עוד לא כלתה אל הספרות העברית ופה ושם בתחום הפּרוזה והשיר עושה הכשרון שליחות קטנה או גדולה; ואולם המסתכל רואה בספרותנו קודם‑כל את המחסור ברוח היפה ובכל תעצומותיה, וזה נוטל ממנו כל כוח של השערה, כמו מראה אסון או חידה. המכתב הספרותי שלנו הוא כחוש, בין שהוא כשר ובין שהוא פסול מבחינת החוקים של הליטרטורה; זה על פי רוב דיבור קל ולא הגות כבדה, הפטרה של דברי רשות ולא הסברה של חובה. הסופר העברי מבדיל בין מלים למלים ובין נושאים לנושאים, אבל כור‑המבחן שלו הוא בן מדור אחד; יש לו ענין ראוי לספרות ויש לו סדר דברים, וכל השאר הוא בבל‑ייראה – לא התאור המוסיף חן, לא החידוש הנותן ערך, לא הנאצל הגורם אמון. הכותב מגיע אצלנו לעתים לידי זה, שיהיו דבריו ישרים או נעימים עד כדי שימצאו חן בעיני קורא, אבל אינו שואף אל מדרגה שלמעלה, שיהיו הדברים חדשים בעיני עצמו; על כן יוצא בספרותנו כל כך הרבה יגיע כפים ומעט בה עד מאוד עמל הנפש. אתה משתומם לראות את החריף היהודי כשהוא מגלה את עצמו בכתיבת עברית כרַגָז או כבעל הגזמה; את הנטיה היהודית לבחינות הלב – כשצר כוחה בתחום ספרותנו מלגלות פנים כהלכה ברגשות או במאויים; את ההרגל היהודי לקרב רחוקים אל רחוקים – כשהוא מתעצל על האָבנים לדמות דברים ביושר ובדאגה ובכשרון. בן‑גזענו הכותב לועזית מנער פעם בפעם את כל ערימות הדשן של הרוח היהודי למען העלות זיקים וברקים, ואצלנו מספּק לו הסופר את כוחו מן הגרה המחלחלת בתוך הספרות של השנים האחרונות. אי‑חן ואי‑פליאה נעשו אותות תדירים כל כך לכתיבה עברית, שקורא בלתי מבחין עלול לחשוד בכמה וכמה כתבי‑סופרים כי הם מעשי זיוף והיקר; הפשטות העליונה זו הדומה לרמץ יוקד שאינו מעלה לא עשן ולא להבה, היא נחלת יחידי יחידים, ואולם סתם סופר, הכותב דברים גם נכוחים וגם דרושים, גזירה היא עליו כי יקנה לעצמו חן תלוי בנס שיהיה כולו שלו. כשמגדירים ספרות אין נוהגים לשבח אותה בזה, שהיא טובה וחרוצה אך לא מחוכמת ביותר; ואצלנו, העם הנבון עד לחריפות או החריף עד לבינה, הולך ומתכנס אוצר של כתבים הכולל כל מיני בחינות שבעולם, אך מעט מאד מן היפעה העלולה להצטרף אל כל הבחינות האלה גם יחד. אחרת היא, כמובן, כשאותו עצם ששמו ספרות, הוא בגיל הילדות; הבדיחות אשר ב“ספר השעשועים” נראות לנו כדברים לעת ולדורות, אף על פי שדרך הסיפור שלהן הוא גם שאול מאחרים וגם פשוט ביותר; החידות של הראב"ע נשקפות אלינו ממקומות המחבואים כילדים חריפי מוח הצפויים לגדולות; ואולם דורנו, כשאינו יודע לסלסל נאה לא את חוטי המחשבה אשר ירש מאבותיו ולא את הקש שהוא לוקט מלבבו, הוא רפה מאויים וחסר בושה – אותה בושה יקרה של אנשי‑עט החוששים למשקל הכתיבה שלא יגרע ולאיפת הרעיונות שלא תהיה זעוּמה.
כעין רמז של ביאור לחזיון הזה אתה מוצא ביחס שבין הסופרים העברים וקוראי דבריהם הנדחים. סתם סופר, בתורת איש מן האנשים, אינו איש מחשב קצין ומוקיר עתידות; רק העין החיה, הצופה בו בברק תודה או התפלאות, מעוררת אותו להעלות ברק חדש על דיבור הסופרים הנכתב. לחן הפה של הקורא הוא עונה בחן נוסף של כתיבה, זה שדרך הסופר לדלות אותו ממעמקי הנפש כשהיא נסערת מדמיונות אהבה וגורל. קוראינו, עד כמה שהם מציאות עלובה ולא מפלצת מציקה של דמיון אין בכוחם לתת את המחיר הנאצל הזה, הנמצא רק בלבבם ובעיניהם של אוהבים; ואילו למצער אפשר היה להאמין אמונה נואשת, כי הבוז הוא נחלת הספר העברי. גם זאת היא לעתים חלקת גיבורים, המגדלת פרחי מרורים. את הסופר העברי אין יודע ואין מכיר; זהו הרגל‑מורשה אצל היהודי – לעיין בספר עיון נמרץ או קל מבלי להעלות על הדעת את המחבר, את שמו ואת ערכו כנותן תנובת נפש. גם חובב ליטרטורה משלנו נוטל ספר ומניחו לאחר קריאה בידים ריקות, וכל מתנת תודה או הכרה אין לו בשביל השליח המהיר הזה, אשר הביא לו מעט טוב מן הספרות העברית. כך פותח גם כיום רבן בפולניה או בגליציה ספר דינים ושואל להלכה בטריפות. גם לקורא הבודד, הקורא בספרים מדף אל דף, מהווה הספרות העברית רק מהות קטנה של שימוש; זהו הגלגול האחרון והעלוב של “והגית בו יומם ולילה.”
מה יניע בנפש הסופר העברי את גלגל היצירה הכבד? לא מים רבים של תשואות והערצה, לא אור החשמל של אהבה. הסופר אינו מלך נאמן לקוראיו המעטים, ואינו שם נישׂא על‑פה בשביל המוני יהודים. יצירה של סופר עברי כשהיא יפה היא בבחינת נזם זהב באף מת, וכשהיא רגילה בצורה ובערך היא בבחינת הבלים; לא לחינם נשמע זה דורות על דורות מתוך הספרות העברית קול משוע וקובל, העולה גם מגרון ניחר של נכשלים וגם מלבבות מלאים של יוצרים. מכל צומת היחסים ניתן לסופר העברי לשם הליכה אל אנשיו רק יחס דק כחוט השערה; הוא דומה למהלך על החבל או עומד על ראש כלונס צנום. מימי המשוררים הספרדים, או מימי רמח"ל ועד ימינו – ממשילה על עצמה ספרותנו היפה את משל האדם הדופק בלילה על בית המשפחה ואין עונה לו, כי כולם נרדמים על משכבותיהם ללא‑הקיץ; זהו מחזה מוזר ולא נשלם במהרה בלילות אפלים, עת האחד דופק דפוק וחזור על החלון ועל הדלת, באצבעות‑חרדה וביד נואשת, בתפיפת תחנונים ובשאון עוועים, ומן הבית אין קול ואין אות. לחינם יקשיב העומד בחוץ רב קשב, לחינם ינסה מחדש וידפוק רב דפק; בבתי שכנים הקיצו אנשים, יש אשר גם חלון יפתח באחד הבתים ואחד נעלם משרבב את ראשו החוצה ושואל לתוך האפלה: הה, פלוני אלמוני! האם לא שגית, היש אנשים חיים בבית אשר אתה דופק עליו עד‑בלי‑די?
על הדבקות בזמן
מאתיעקב שטיינברג
בתורתם כתוב: ודבק סופר בזמנו. אפילו לתינוקות של הספרות אין הללו מתירים להשתעשע אלא בצעצועי מליצה שנשרו אך תמול ושלשום מאילן המתנות של הפיוט; על אחת כמה וכמה לבחורי הסיפור או השיר שהגיעו למצות פריה ורביה ספרותית. את אלה הם משדלים כשדכנים, לאמר: כמה נאה כלה זו ששמה מציאות בת‑הווה; מצחה הגלוי ללא קמט רעיון, שפתיה ארגמן בראשית, תלתליה ינעמו מעברים ללא צמות, זה מבנה‑בתולים עיקש אשר למראהו תסוג לפעמים מאליה גם יד גבר חושק; מי פתי ולא ייפּתה? קחנה לך – ונערים שוקקים יתמכו את מוֹטות החופה כמנהג, ורב נכבד מטעם דת‑התקופה ישא את ברכת הקידושין; ואף בחותן איתן תזכה ששמו קהל, ובחותנת שומרת‑בנים אשר שמה בקורת.
רבים הם הזוגות הכשרים האלה, שניתן להם גם מוהר גם ברכה ליום כלולותיהם, וחוצות מגוריהם ישתרעו באין מכלים לאורך ולרוחב של פני נוף הספרות; אך זר כי יעבור במושבתם ביום לא‑חג, יום שניכרים בו אותות – וננעצו בו המון עינים מבעד החלונות, עינים מקנאות‑מרחוק אשר ליושבי‑בית, עינים חושקות‑מרחוק אשר לבעלים צמודים‑אל‑רעיונותיהם. זאת אחריתם, אחרית רגילה של ברית‑נישואין מתוך חשבון; זה גמולם, גמול ישרים לא‑נבונים אשר האמינו למפתי הבל ועשו את הזמן לסוכנת‑בית רוקחת ואופה ומרבה‑שיחה והוא, הזמן האמיץ ועושה‑כל‑ראשית, לא נתגלגל מעולם בתואר של אשת חיל השואפת נכונות לימין בחירה. רק רֵעַ‑לעיתים יש אשר יהיה הזמן לאיש יוצר או לכל חרוץ ועושה תכונה בחיים; פה כנאצלים שני הרעים גם יחד, והדיבור ביניהם לא יסוב גם לעת מצוא על התועלת הנשקפת לאחד מאת רעהו. כי מיטב הרעות היא גם בברית היקרה הזאת רק אותה הציפּיה הנאלמה לקרבת לבבות גמורה שאינה עתידה להתקיים במלואה; ואף ציפּית‑אמונים זו אינה מפורשת ואינה יודעת לעולם את כוונת עצמה. אנחנו כולנו נאמנים כל ימי חיינו לשר העתים, ולפי הלבוש וסבר הפנים ומערכת מעשינו אנו נראים תמיד כמחכים לאורח יקר, הוא הזמן – שיבוא וימצאנו שמחים וערים לבואו; אבל רק ריקות שבין נשים ולאים שבין סופרים מחליפים את חמודות החיבה האלה בעבודה גסה של התרפּסות‑אָפנה. זו האשה הטורחת למען אָפנת השמלה וזה הסופר המדקדק בנושא החיבור – שניהם יחדו מצמצמים את מושג הזמן האדיר כדי מושג נלעג של זמניות; הלזו, הזמניות הבשׂרית, כביכול, הנובלת וצומחת כאחת כבשר גופנו, הכפופה לפי טבעה החולף לרוב יצר ולרוב מחלה – היא היא הניתנת בכל התקופות לסופרים אוהבי‑עזר ככלת‑נועם בנעוריה וכאשת‑פתיוֹת ואשת‑רש לכל שארית‑ימיהּ. את הסופר האחד מרבבה היא מעשירה במוֹהר‑נושׂאים, מתרפקת עליו יום‑יום בחן לא‑נובל למען יעשה בלי הרף הון‑יצירה שכולו טוב בעולם הזה; אבל את האחרים בכל הרבבה היא עושה בלי כל נפלאות של יסורים לבעלי‑נשים חדלי חליפות, לגברים נדכאים היושבים בנויהם על אשפתות‑הנישואין והוזים לשוא על נאפופי סתרים. רבים הם לאין ספור בכל תקופה, סופרי הזמניוּת האלה שראשיתם צהלת‑כלולות, בעוד שעת מציאות מסוימת בבתוליה וכל עלם לכשרון‑סופרים נראה בעיניה כגבור כתיבה ראשון בעולם – ואחריתם תפלות‑מדנים, לאחר שאותה מציאות תשׂבע במהרה את היד העושה בהיתר במערומיה, והיא מתחילה לשאת עין אל כל זר. מי לא יכיר את האשה ערמוּמית‑המאויים, זו שמגע יד טרזן ינעם לה לפעמים מחשקי בעל מלאים? כזאת תהיה המציאות בימי ביכוריה: שוטמת בגלוי את סופריה הסובבים אותה בתאוריהם הכשרים, שנודף מהם שעמום‑חזרה, בוחלת בסתר בכל הגברים הנלעגים האלה אשר לא ידעו את סוד האשה, ואם סוד זה ידוע לכאורה מימות עולם, לאמר: טובים לאשה רק מעשי האהבה הבאים מרחוק – ממרחק הדמיון, מנבכי הרגש, ממצוּלת הדמויות. אז מתחילים המדנים. הזמניות מתנכרת, מראה לבחירה פנים מגושמים משממון; הסופר מאריך בפיתויים שאין בהם עיקר. מנסה את כוחו בחדשות לא תצלחנה, סוטה כה וכה מאחרי המציאות למען הוָשע בקנאת נשים. הספרות אֵם כל משפחות הסופרים, מתמלאה ספרים וחלקי ספרים שניכּרת בהם קודם לכל המבוכה, מבוכת בעלים שאשמו לרעיותיהם על לא דבר, רק בעטיה של המארה הטבועה בכל הרגל. והספרות, היא הסבתא מימות‑קדומים אשר בחיקה ימצאו כפּרה ושכחה כל הבל וכל שגיון היוצאים מדמיון אדם, מטילה אגב בת‑צחוק נוגה דור סופרים שלם לחדר גנזיה, ותם החזיון. אך עוד מעט וחזיון מתחיל מחדש: בא אביב‑מציאות חדש למדינה, וזוגות סופרים פרים ורבים, ואֵם הספרות מברכת ובת‑צחוק של נצוּרות שפוך במלוא פניה. כי זה העולם, בכל שפעת חייו המהבילה ופזורה לאין הכיל, אינו עומד על אהבת מרחקים המולידה נצורות ויקרות, אלא על משטר לידה רגיל ומצוי לכל דורש.
ואולם יש תקופה נבחרת מתקופות, חלקת‑עתים עידית שמיעוטה בור ובטלה ורובה תנובת‑חליפות, תקופת זריחה או שקיעה שכולה אותות כמועד אלוהי; הזמן יעמוד במילואו, כאב החיים הגדול והגלוי, וגוי ואדם ישכחו את הזמניות הענוגה כשכוח איש את שוכבת חיקו ביום חרדה; הענוה והכסילות והזקנה כאילו מתבטלות בעולם, אין שמח בנועם זמנו כענו, אין מתפאר על ערך‑זמנו ככסיל, ואין מפרש את הבל זמנו כזקן; כולם גאיונים וצעירים ונבונים למען העתיד – אז יאָמר לפעמים גם על סופר כי דבק בזמנו. לא רוח היצירה ולא הנושאים ולא תארי הדמיון יתחלחלו בבית יוצר איתן בתקופה חרדה כזאת, כשם שחלל הבית ומערכת הכלים לא יתפלצו עם היות סער בחוץ ויש אשר גם יהיה להם מראה קופא שבעתים; רק הכל יחדו יהיה לאחר – כאילו צפוי בבת‑אחת מכל העברים, כהיות הדברים עם מאור הברק. זה מעוף העין האדיר, המתגלה חליפות עם ברקים ועין הרואה תופסת אותו בנס מתוך הרחבת‑ראיה – גם נער בשחרותו ינחש את פליאותו בשעת סופה וגם ידע להבין כי אין כוח לגנוז את תארו של הפלא הזה, מין תואר של זמן גדול האצור במעוף עין אחד; והוא הדבר המתרחש לפעמים ביצירת סופר בתקופה גדולה: הכל על מקומו, כל כלי היצירה כתומם, ומעוף‑העין המבוטא נראה אדיר ומשומר שלא כדרך שאר החליפות שבעולם. מי לא מצא בספרים רגעי‑נצח שקופים כאלה? רבים הם עד מאד בכתבי הקודש, והמונה אותם בחרדת גיל ימנה כאחת גם את כל התקופות החרדות אשר עברו על שבטי ישראל הנספּים ועל עם יהודה הקיים לעד.
על השארת הנפש
מאתיעקב שטיינברג
אפילו חטיבת חיים נואשת מטובה, כאותה מכשלה יהודית ששמה ספרות עברית, ראויה עדיין שינסו אליהו מליצת פתרון אחרונה; אוהבי הבהירות, לאמר: קלי החובה, רשאים להגיד כי אין אדם מכניס לתוך בית‑נפשו תואר נזעם שנוצר במתכוון מערפלי מליצות אבל מליצת סוד, כידוּע, שׂנוּאה ביותר ובעיקר על כל אלה שפיהם מלא זמזום דיבורים קלים; הללו אינם רואים את להבת הרעיון, רק עשן המליצה, כביכול, הוא המדיח את דיבוריהם מן המסילה הרגילה, כאותו עשן להבה המבריח בכוח עצמו את היתושים הרוקדים, בנחת ובזדון גם יחד, מסביב לכל מקום דמדומים.
תחילת המכשלה של הספרות העברית, מימי דור המאספים ואילך, מקורה אולי בהפחתת האמונה בישראל; אך כל מדוויה הגלויים של ספרותנו, הן מבחינת היצירה של הסופרים והן מבחינת היחסים מצד הקוראים, לא היו עלולים להתרגש עליה – אלמלא לקה המשכיל הישראלי, זה כארבעה או חמשה דורות, גם בכפירה אחרונה שבאחרונות, זו שמבטלת בלי‑יודעים את האמונה בהשארת הנפש ואת התאוה לשאר‑נפש. רמח“ל, איש משורר שמפאת זמנו ואופיו לא היה מסוגל כלל לזנות אחרי הכפירה הממארת, כתב את המון שורותיו הנאמנות בגבורה ובאוות‑לב וטבע בכולן את הכונה של אריכות ימים – ואם כי זמנו ודעתו לא נתנו לו מאליהם השגה בדבר הערך הגמור של השירה; בעל “שירי תפארת,” איש שכשרונו הפיוטי ידע ללכת בגדולות ובגבוהות, מנע מחרוזיו את התואר המלא, זה שנותן לדברים את חיי עצמם, וכל חיבורו הפיוטי הגדול לא נוצר, כנראה, אלא מתוך חיקוי, לשם התחרות או התפארות כנגד הגויים עשירי הפיוט – סימן שכוונת היצירה הלקויה של אותו הדור עגבה כבר על הנושא ועל המהודר‑בזמנו ולא האמינה ביותר בהשארת הדברים. אותה תקופה, זמן שהעננים העתיקים על שמי האומה התחילו זעים ממקומם, נתקיים עוד בידי הרבנים סגנון כתיבה אלמוני, עשוי מדורות ועשוי לדורות, ובעל ה”שולחן ערוך" האחרון כתב את חיבורו בלשון נאה וצרופה, דומה כמעט במעלה לסגנון העליון של הרמב"ם; אולם סופרי הספרות השתמטו כבר גם בימים ההם מחובת המותר, זו המוסיפה בלי‑ראות תגים אל מלים ודוחקת בלי‑דעת כוונה יתרה לתוך פסוקים, המון עמל תעלומה שאינו אלא פרי השערה – השערת אב‑לבנים – כי תכלית כל פועל הוא העודף, השארית העשויה כקורטוב של נחלה. כזאת לא עשו, מלבד מעטים, גם רבוני הספרות החדשה; רובם הסתפקו במליצות רגילות, שכן איש החסר בריאות נפש שלמה – וזו לא תתואר בלי תאות‑סתרים להשארת הנפש – דומה לחולה הרואה את ימיו מעטים והוא מתעב את היגיעה הכרוכה בחידושים. ומאז ועד ימינו הולך ונשנה הליקוי הזה: הכותבים סומכים על כשרונם, איש איש כפי זכותו, ונתבעים לנושאי‑הדור, דור‑דור כפי טעמו; אך הדבקות שבכתיבה, העושה כל סופר לנדבן לא‑קרוא או לפועל חרוץ שלא מעולם זה או לאמודאי נשכח במעמקי נפשו, זו חסרה במחנה האנשים האלה, גֵרֵי הרציונליות או הבהירוּת הישראלית החדשה שמחקו, בד בבד עם כל מיני כתמי סוד עתיקים, גם את אבקת השרשים הקדושה ששמה: האמונה בהשארת הנפש. על אבידה זו לא דובר כמעט בפירוש, היא אבדה כלאחר יד, כנראה, בימי משבר הגורל ומשבר האופי שנתרגשו על היהודים במאת השנים האחרונות, לאחר ששימשה את אבותינו שימוש לאין‑ערוך במשך דורות אין מספר. אבל תוצאותיה, ולו רק בספרות, היו כדי זוועה; אלמלא עמידתה‑לתפארת של הלשון העברית, מין שיח שלא מדעת שאינו אלא עודף יקר בן דורות יצירה קדומים, היתה כתיבתם המון סופרי ישראל תחוחה כעיסה נמהרה או תפלה ונקשה כלחם הנאפה מעיסה כזאת. זה הרעיון הבא במערומיו למחצה ופרצופו לא‑ערוך ועיניו לא דרוכות; זאת ההשגה המטמטמת לסירוגין, כאשה‑בביתה המפהקת לחפצה; זאת הכוונה המעלה גרה בדרך התגלותה הקצרה; זה הסגנון המשוער מראש, המונח כפת משומשת בסל: כל אלה מעידים על בעליהם, כי לא ראו מימיהם בדמיונם צורת אורח מעולם חדש, זה העולם הנעשה קיים בזמן שאנו כלים, ועל כן לא ראו את עצמם חייבים בשיפור כלים. ולמטה מכך: יש סופר שעטו אמיץ ורוחו עזה וכתיבתו גרף לזרם של יום מחר; משל לגבר אמיץ זרועות ושלם נשימה הטובע כמו צעד מאצל מי‑ברכים. כי כל ספרותנו לא היתה אלא ספרות‑הווה, וכל סופרינו – מלבד יחידים, כמובן – לא למדו את השחיה במי העתידות העמוקים; הדיון בדבר העתיד, הנפוץ מאין כמוהו בספרותנו, לא היה אלא בבחינת נושא, ותאות המאמינים נעדרה מספרותנו ולא עשתה אצלנו את העיקר: את חשיבות הדיבור, את המעטה היקר המשוה על הדברים דמות של אורך ימים. גם בכמה מצורותיה היפות לא נגאלה ספרותנו מזולות, כי מארת הזמניות חלה בכל צדדיה, מן הצורה ועד הכוונה, ורוממות הענינים היתה רק כזַהֶבֶת על פני דברים הקרובים לבליה.
וזה לעומת זה: הקורא העברי נהג, לכאורה, כמנהגו אל עולם וביטל אגב ראיה ראשונה את הדברים שנולדו להיות בטלים עד‑מהרה. מסגולות החי להבחין בערכין ובדברים את המשך החיים הטבוע בקרבם; אנו מונעים את מבטנו משברי כלים ומבלויי גופים שגמרו את חיותם, אנו מתעבים כמעט את החולה המפורכס ומלגלגים כמעט לכל רפה המקושט לא לפי‑כוחו, אך בחרדת גיל אנחנו נצמדים אל הילד הרענן, זה שכפות המאזנים לחייו גדושות משקלי גורל. מבחינת ראיה ראשונה זו עשה אולי קוראנו כמשפט; הוא מצא לרוב בספרותנו דברים‑לזמנם והוא לא דן אותם כמלאי חיים ונותני חיים; הלא כן עשו כל יושבי תבל ביחס לספר הספרים, מותר נפשו של הגזע אשר ממנו יצא הקורא הלז: ספר “ויקרא,” למשל, הגדול כמאורע‑לזמנו בכל ספרי החומש, לא זכה לעולם שיהא לו ערך חיבה שקול כנגד יצור קטן מבני התהלים, מסוג “ה' רועי.” אך הקורא‑קוראנו צירף להבנת‑בראשית זו, שבטבע הראיה, גם משהו מלעיג או מלעיז, עשוי כולו בידי אדם‑יהודי. אותו נוטל‑ספרים‑עברים הלא היה אחד מרבבות יהודים שחדלו ממילא להטיל בעולמם את הלשׁד הקרוּי השארת הנפש, כדבוֹרים שאינן מטילות דבש באין כוורת; לא ארץ היונקת מנפש העובד, לא מלאכות שמצויּיה בהן השבחה לדורי דורות, לא בנין‑חיים מתחדש הזקוק למותר האדם; יהודי כמותו, אף אם נאמר עליו בכל ספריו כי גזעו חי לעד, היה לפי מהותו קצר חיים, וככל קצרי החיים נעשה נמהר במשפטו. זה הספר הרך, ללא גוף ועמידת הגוף; זה שמהותו חבויה בתוך אותיות אִילמות והוא עצמו נראה מראיה ראשונה כאגודת עלים מתים; זה הספר העברי ששׂפתו עושה אותו במקצת לגלגול מך של ספרי יראים בלים: – יצור לשון שכמותו, שברוב המקרים הוא עניו מכדי קרוֹא בשערו כי הוא מכשיר ללימודים, נעשה בעיני היהודי לפחוּת‑כלים שענוֹם מתועלת מנסים בו לשעה את ידם, לגרוגרת צמוקה שבטלים מכל מחיה מוצצים ממנה מתוך בושה.
תהילת ביאליק
מאתיעקב שטיינברג
בפני תהילת‑ביאליק תקום – ואם גם תחשׁבנה למטרוֹניתא נעות‑יחשׂ; סוּת‑מִשְיָה ייטב בעינך עד‑מאד – ואם גם תראה את השׁוֹבל הרב נגרר עד‑בלי‑די על פני אבק חוצות; שבע ביום ינוד לבבך למראֶהָ האומר אדנות וחיל ומעט פתיות‑נשים עילאית, מין פּתיוֹת‑בראשית, הטובה בשעת תאוה ונצחון מכל חכמה, אך פעם בפעם גם תתאפק בפניה, תאהבנה כמו‑רגע אהבה שחה ונכלמה, כנער פותה הנושא עין אל אשה גדולה, וכנער הלז תשאל ותשיב לנפשך אמרים: מי הגבר בין‑גברים אשר יעד וארש לו בעלומיו את הגבירה הנאדרה הזאת – רבתי בבית, שרתי בחוצות?
מחזה מול מחזה בספרות: יל“ג משתכח, אחד‑העם מתהלל; הארי”ה גווע כיחיד אלמן, ואם כי הוצאת‑הנדבה של ספריו כוללת גם את שיר‑הכבוד הראשון לישראל, את הפואימה “בין שיני אריות,” זו שכתב הדפוס שלה כולו אותיות מאירות, פתוחות לרווחה, התובעות כביכול רחמי קריאה; שמו של אחד‑העם בוקע והולך, ואם כי מחבר ה“פרורים” היטיב מתחילה בחמודותיו הקטנות רק את לבם של מתי‑מספר, בני‑מסיבה, אנשי המקום. היא היא החדשה: לפנים קידשו כשרון, מהיום והלאה ירוממו את האישיות; אד“ם ומיכל ויל”ג היו עניי עירם, והון‑תפארתם נתלקט אגורות אגורות מתפוצות רוסיה וגליציה; תהילת אחד‑העם יצאה מאודיסא, והוטלה כחובה על שאר הספרות כל ידי מקורבים, מעריצים, נכנעים. זוהי החדשה הגדולה בספרות יהודית קטנה: איש סופר, אב למספר מאמרים חבויים במאספים, מתחיל לקבל מס‑כבוד, מין מלך ראשון של תקופה, המולך בחסדם של תאבי‑מלכות. אך הנה הולך ובא גם משיח התקופה, זה אשר מלכותו תיכון לדורי דורות: האברך ביאליק נקרה לבוא אל מחנה הנשיא אשר באודיסא. בבגדיו מחלחל עדיין ריחן של מכלאות “הישיבה,” בילקוטו רק אבן‑קלע אחת, אֶל הצִפּוֹר – אך באופיו שופעת תכונת‑שׂררה. הוא לא למד עדוֹן לדרוך בגת אנשים, וטבעו כבר כטבע מושל‑מלידה: כל הנוגע בהליכותיו, ביחסיו, בדבריו, – נוגע בלי‑משים בשמן המשחה הנאצל אשר לא ימח במהרה. גם גדול המסיבה, אחד‑העם – אשר עור אופיו, כביכול, הוא יבש וחלק ואינו מדבק לעצמו אף כל‑שהוא מאבק הפריחה של הדור – אף הוא מנצנץ כמעט ממשׁחת ביאליק. את המַתְמִיד, לאחר שנות מספר של השפּעת ביאליק, הוא מעריך עד‑בלי‑די, בכוח אמון שכפה עליו המשורר. הוא, איש לא‑אמון לגבי השירה, משייך פתאום פואימה בת‑חרוזים לסוג הקנינים הגדולים של האומה, – לא כמו שעשה לסיפור “לאן” של פייארברג, סיפור שהיה בשעתו אח דומה במעלה להמתמיד. להערכה גדולה הכריע כאן ביאליק האיש, זה האיש ביאליק אשר מיום בואו בשערי השלוח לא טעם כמעט את הזכות הערטילאית של שירים בודדים. הוא כבש תמיד את הלבבות לפני כבשו את טעם הקוראים; כדרך מנצחים מלידה עשה את כל מקורביו לנאמנים, ואת כל ההמון ואשר מאחריהם – למאמינים. דברו היה כדבר איש‑ממשל: מבטיח ומצווה כאחד, משסע את עצת‑היחיד של השומע; לא חונף מכוּון של עושה‑הצלחה, זה הנוגע רק במקום‑תורפה או בענין‑תועלת של איש השיחה, אלא חונף עילאי של עושה נפשות, מבט מצביא נאצל העושה בבת אחת טירונים זרים לאנשי‑צבא חרופים. שיחת ביאליק, כדרך כל הכוחות הפועלים בעולם הזה, לא הצטיינה דוקא בהפלאה, לא הבריחה מעל פניה אפילו את סברות‑הלב של שומע צנוע; היא נשתפכה כסם חדש בדברי החולין של אנשי המסיבה, היתה בהם מרגע לרגע להומם ולהקימם מחדש על רגליהם – לאמר מעשה שליט שאין חפצו לבטל את האחרים אלא לעשותם כלי‑שרת. כל ההשפעה העצומה הזאת של ביאליק, שעבדיה ויודעי‑כוחה ראו אותה כהשפעת מעשים, כפרי שירים נביאיים ועבודת‑חכמה נעלה מכל נעלה – זו יצאה ברובה מאישיות תקיפה, שלמען תהילתה – היא כיבוש גורלה – לא נצטרכה אלא למחנה ראשון של יצירות; מה שבא אחרי כן לא היה אלא הערצה המפללת מאליה למה שיבוא מיד היוצר, הצובאה על ארמון המלך למען הריע לנסיך.
אד מתוק עטף מאז את ביאליק, אותו ואת כל אודיסא העברית, המתברכת לנפשה ולספרותה. זה היה מעין אוויר מעוּבה מסביב לגֶרֶם שמימי; חִיצֵי מבקרים לא חדרו לתוכו, שׂיח רוגן של קורא רחוק התבולל בו ללא כל סימן. אך מחסור זה לא גרם כל תקלה לביאליק; חסור חסרו לו גם התפלות המיטיבה של הבקורת, גם זעף‑הברכה של הסביבה, גם קנאת‑הסגולה של אחים‑לעט – והוא לא עבש מעט מזער מרוב מנוחה. גם מבחינה זו היה ביאליק שליט מידי שמים, אחד מן העריצים הענוים אשר יסופר עליהם באגדה: – מושל צדיק החולש על רבים ושומע בלי‑חשׂך בקול היצרים הקטנים, המצווים לאדם את הטוב. מין סָלָדִין בממלכת השירה, מהלך בלילות הבדידות על פני תחומי עבר ועתיד ותר לאור פנס‑היצירה אחרי צירופי‑פיוט כשרים, המצפים לגמולם.
אפופיאה עברית
מאתיעקב שטיינברג
בכרך הראשון של “ספר הדמעות,” שנערך על ידי ד"ר שמעון ברנפלד ויצא לפני זמן בברלין, אתה מוצא בין שאר הדברים גם את סיפור המאורעות על השמד הגדול, אשר בא על יהודי אשכנז בימי מסע‑הצלב הראשון. המחבר, ש. ברנפלד, השתמש לשם תאור המאורעות האלה בקטעים לקוחים ממגילה כתובה בידי אחד בן‑הזמן; שם האיש הפלאי הזה היה ר' שלמה בר' שמעון. יותר לא נודע על‑אודותיו; אבל פרי עטו, שנשתמר כשמונה מאות שנה בתור כתב‑יד הוא יצירה שאין דוגמתה כמעט בספרות העברית שלאחרי כתבי‑הקודש. הדברים שבמגילה הזאת מוסבים על הרג ועל רטט לבבות שלפני יציאת נשמה, אך סגנון הלשון, במקומות הנבחרים, הולך בנחת ובשלוה גמורה של מעשה תאור: “הנשים הטהורות היו זורקות את המעות בעד החלונות אל האויבים כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהם.” אחרי כל תקופה של גבורים יש תמיד רבים המתאוים לרשום על ספר את מעשי‑הגבורה, למען יעמדו לדור אחרון; רובם משתמשים לשם זה בכמה סגולות בבת‑אחת – בחימה, בקינה, בתפילה לאלהים. בכוחן של כל מידות הנפש האלה אפשר ליצור סליחות וקינות ופיוטים; אבל מי שלבו מרותח מן הנמנע הוא שימסור את הדר התקופה. הגלגול האחרון לכל גבורה היא השלוה, ואותו שלמה בר' שמעון הנעלם רשם את דבריו בשלוה של אפופיאה גמורה.
תקופה של גבורה באה כחתף, כסופת ברקים ורעמים ולא כיום סגריר. הפורענות של מסע הצלב הראשון באה כגלגל סופה: היא תפסה לכתחילה קהלות מועטות בערך, וצמצום מקום זה גרם גם לצמצום הכוחות. יהודי מגנצא וסביבותיה נלכדו בפח, בבת‑אחת כמעט. שחיטות והריגות – מלות הגורל של ספרות ישראל בימי הבינים – אלה היו רגילות על כל לשון לפני הימים ההם; גם המושג של קידוש‑השם היה אף הוא חדל‑עלילה. זאת היתה כעין תוספת של קדושה, שהיו משַׁוִּים על כל מיני יהודים נהרגים לאחר מותם, רוצה לומר – לאחרי מעשה. מקדשי השם בעצמם מתו על פי רוב ללא דעת, בפינות נידחות, עמוסי אסון. בשביל כל אלה זה היה רק המות, עם בלבול העולם הבא בעקבו. רק השמד של מסע‑הצלב הראשון יצר את המחזה, וככל מחזה הוא נראה ברור היטב, עד לימינו הרחוקים. האסון הפך להיות גורל: אנשי מגנצא מקדשים את השם בדעה צלולה. הם אנשי מלחמה; לא מוּגי לב המצפים עד הרגע האחרון לפלא, להצלה בידי שמים או בידי אדם. קיבּוּץ הגבורים, הצפופים בחדר העליה אשר בטירת ההגמון, יודעים את אשר לפניהם: הגויים, הצרים על הבית מסביב, הנם בשבילם בני אדם אויבים שואפי נקמה. אלה ניצבים מול אלה מערכה; שני המחנות חורשים מזימה במידה אחת. למטה “התועים” העצומים, בידיהם חרבות וכלי‑משחית, למעלה היהודים המסוגרים – אנשים, נשים וטף; בשני המחנות – הרוח נלהבת, רוממה, היד דרוכה. העלילה שולטת על הרגעים הנעלים של הקרב האחרון: “וימצאו (היהודים) תועה אחד בחדר ויקומו כולם, אנשים ונשים, ויסקלוהו באבנים וימות.” אין אף תועה לבב אחד; רק נער אחד – “והוא היה קטן ונעים מאד” – הלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. כל השאר יודעים כי אין להוואש, כי יש עוד דרך להמלט והיא – הדרך אל שער השמים. הה, לא למות בידי האויב: זאת המא מפלה, מאפּליה, המות הנתעב אשר אין ממנו מפלט. רק למות אחד ביד רעהו: זאת היא כעין מערה נסתרה מתחת לחומת החיים, דרכה אפשר לצאת למרחב, להמלט עד לחיי‑נצח. מי לא יאבה ללכת בדרך הקשה הזאת, אשר אמנם חושך ישופנה מעברים? כולם מוכנים. האויב יאות לתת חנינה, צריך רק “להצחן בצחנתם;” אבל אסורי המבצר אינם מקבלים את החנינה. דעתם צלולה עליהם, והם יודעים להבחין בין מפּלה לנצחון; עינם חדה עד הרגע האחרון, כיאות לגבורים: גוילים של ספר תורה קרוע מעוררים בלב הנשים את קצפּן הרב מהכיל, והן קורעות את בגדיהן. אף ביניהן אין כושלה: “והנערות לקחו את המאכלת וחדדוה, שלא תהא פגומה, ופשטו צוארן.” העלילה היא בעצם עוזה: במבצר הרבה חדרים קטנים, והיהודים, הכלואים בתוכם, הם כעין גדודים קטנים הפזורים על שדה מערכה אחד. המחנה הוא אחד; רוח אחד ועצה אחת לכולם. קול נעלם, כמצביא עליון משותף לכולן, מבשר לכל הלבבות גם יחד כי הגיע רגע הנסיגה. המאכלת עושה את מלאכתה, כמו על פי צו מפקד מפנים הנצורים את פניהם ופונים עורף. לאן? לחיים. לאן? לערבת חיים חדשה, אשר הם מאמינים בה בכל לב. רק הנער הקטן אשר נחבא תחת תיבה אחת, עוד מפגר. “אז הרימה (האם) את קולה ותקרא: אהרן, אהרן, איפה אתה?” אין די זמן ושער השמים רחב ופתוח גם לאחרון הילדים. כל חלקי המחנה כבר נסוגו, קול צעדיהם לא ישמע עוד, כי מעבר לחיים הנם. גם האויב לא ישׂיגם; על שדה המערכה נשאר רק אגף אחד, המאסף לכל המחנה: “חדר אחד (במבצר) היה חזק מעט.” אך גם אלה רואים, כי חזקו מהם האויבים – “ויזרזו עצמם;” זוהר הגבורה מפיץ את הקרנים האחרונות: “הצדקניות היו משליכות את האבנים דרך החלונות על האויבים, והאויבים מסקלים כנגדן באבנים והיו מקבלות האבנים עד שנעשה בשרן ופניהן חתיכות חתיכות והיו מחרפות ומגדפות את התועים בשם התּלוּי. ויגשו התועים לשבור את הדלת” – תמה העלילה.
לו זכתה הספרות העברית (במובן הרחב, משנת תתנ"ו לאלף החמשי ואילך), היה נעשה לה מעשה השמד של מסע‑הצלב הראשון למקור של שירת גבורים. בכל תולדות ישראל אין למצוא ימי עלילה מצומצמים כאלה; עוד יותר: זאת היא עלילה צלולה לאין ערוך, האופפת בחשוקי מות עדה שלמה, עד קטון הילדים. היא נקיה מכל דופי של התהדרות. בחוג הקסמים התלכדו כאיש אחד גבורים הדורים, טהורי עין כקדושים: אבל גם המגילה הקטנה של אותו הנעלם ר' שלמה בר' שמעון הציגה ציון עולמים לאותה אפּופּיאה עברית אשר קוֹרא לה: מסע–הצלב הראשון.
ספר שירת ישראל
מאתיעקב שטיינברג
ספר “שירת ישראל” למשה אבן‑עזרא דומה הרבה לפי הצורה לשאר ספרי המחקר, שנכתבו בידי חכמים יהודים בלשון הערבית, אבל לפי מהותו הוא ספר יקר‑מציאות: אין לו כל נגיעה לחוקי הדת, ואין בו אפילו כל‑שהוא מאותה תמצית החיים של ימי‑הביניים, שהקדמונים היו כוללים אותה בשם מצורף נאה: חיזוק האמונה. זהו ספר בן שמונה מאות שנה, והוא כולו חילוני; לא רק במובן הנושאים. גם תפיסת‑הדברים בעצמה הִנֶהָ צלולה, כדרך כל שׂכל השופט את המציאות.
את דמותו של המחבר המיוחד במינו הזה קל לכאורה להבליט על ידי קוים חיצוניים אחדם: איש זקן, שיש בו הרבה מאוד מן ה“לימוּדיות,” נתגלגל בסוף ימיו לארץ זרה, לא הרחק אמנם ביותר ממולדתו, מדרום ספרד הערבי, אבל שינוי המקום פגם את מלוא חייו: הוא נהיה בבת אחת גם דל וגם נשכח. והנה האיש הוא זקן אמיץ‑רוח וקשה‑עורף במידה לא מעטה; הוא אינו רוצה לשכוח, כי במיטב ימיו חיבּר המון שירים לעת מצוא, וכי אלה כלולים יחד בדיוואן השירי שלו. הוא רוצה על כן להבריח מנגד עיניו את מפלצת השכחה ומתעתד לכתוב באחרית ימיו עוד חיבור אחד אחרון, אשר בו יוכיח, קודם כל לעצמו, כמובן, כי מעשה חייו היה בו ממש. אבל הוא היה משורר, וככל משורר בן אמת הוא נתן תוקף לעצמו על ידי זה שהרים את ערך השירה בכלל. זאת היא דמות חיים אחרונה ומובנה של משה אבן עזרא; אבל הדבר כשהוא לעצמו נשאר חידה ללא פתרון. רוצה לומר: לא מובן הוא הערך הגמור אשר משה אבן עזרא מיחס לשירה בכלל. “האל יתברך” נזכר כמה פעמים גם בחיבור החילוני הזה, אבל רק בתור פתגם של חן; הכוונה נתונה בעיקר ליופי אשר בצורה. הצורה נהיתה פה למציאות, חליפותיה הן ענין לעיון דק מן הדק, על הכשלון ועל ההצלחה אשר בחס לצורה ייחרץ המשפט בהכרה מלאה וצלולה. לא נחוץ אפילו להתחפש, להקדים או לסיים: ירא את האלהים; רפיון רוח כזה יתואר רק בזמן שהענין הנדון משאיר מקום פנוי. אצל משה אבן עזרא השירה נעשית בלי‑משׂים חזוּת הכל. היא בעצמה, על כל גוניה השונים. יוצאת דרך כל שערי העולם הזה, אבל בזה עוד לא די. מתוך התלהבות של הוקרה משׂיח אבן עזרא את סודו הכמוס. בתום לב הוא מספר, כי החכם‑המשורר – עדיף מנביא! אתה נפעם מאומץ לב זה של יחיד בדורו, אבל בעוד רגע אתה מבין, כי למשורר הזקן הזה, המגן על ערכו באחרית ימיו, יהיה המשפט המפתיע הזה גם פשוט וגם נחשב עד מאד. הנביא מקבל מאת האלהים; בזה אין להאריך. אבל המשורר הוא מקורי, שואב מתוך נפשו, צר צורות. פה הגעת לעצם ההפתעה; למקום ההעזה הנעלה ביותר אשר בכל ספרות ישראל של ימי הבינים. יש בזה כעין שחרור מעול המסורת, שידוד‑הכוונה של חיי היהודים. כמובן, זה נעשה בחצי הכרה ונאמר בחצי קול, אבל התאמצות הרוח ניכרת לכל עין. הדיבור היוצא הזה בדבר המקוריות נשאר ללא הד; בכוחו לא היה לזעזע את פועל הנפש העיקרי של היהודים: את מעשה השימוש במקורות היצירה שכבר היו לעולמים. ואולם החזיון כשהוא לעצמו הוא מרהיב ומתמיה עד מאד: מצד אחד כל ספרות ישראל שלאחרי התנ"ך, הבנויה כולה על יסוד אמת אחת – על ההרכבה; הרגל‑טבע זה של היהודים יצר את כל התלמוד, את ספרי הפוסקים, את הפילוסופיה ואת המוסר של ימי הבינים; ולעומת כל שפעת החיים העכורים האלה טפּה אחת צלולה של סם‑חיים חדש: מקוריות. בבת-אחת ניטל הערך מעת הדת, מאת ההרגלים, מאת כל הספיקולציה החריפה של דורות רבים; דומה שאפשר להתחיל הכל מחדש, לראות את העולם כמו שהוא – במלה אחת מובנה לא‑מובנה; לצור שירה. אמנם גם לשירה יש חוקים מעיקים, סייגים שאולים מאת השירה הערבית, אבל אל תתמה על החפץ: האדם הוא בן‑דורו ואת אמיתּו הגדולה הוא גילה כמו דרך אגב, מתוך התאמצות בת‑חלוף של הרכה. אף הוא ידע לדובב רק פעם אחת את מלת הקיום: מקוריות; הוא לא יסף, ואחריו לא יספו היהודים דורות רבים.
דמות
מאתיעקב שטיינברג
הנה קו מענין, קו למופת כמעט: כל אלה אשר צמצום המחשבה ניתן להם לאושר, לתועלת, לשימוש של יצירה – דיברו בלשון נפתוּלים או, לכל הפחות, הגו את מחשבתם החותרת בשברי פסוקים שלא היו כלל וכלל דבוקים האחד אל השני על פי סדר של התחלה וגמירה; להפך, סדר הכתיבה של אנשים מרוכזים כאלה הוא כעין חשש יצירה בלתי פוסק. מה שנאמר כבר לכאורה על כל חליפותיו, מציץ פתאום מבין פסוקים חדשים, מזכיר את עצמו במלת‑רמז נוספת, מזדווג במין תאוה עוורת אל ענינים רחוקים וחדשים, רק למען הכפיל את עצמו בדיבורים שונים. משלי אמת. המאמתים את תכונת היצירה הזאת, יש רבים וקרובים מאד – למן כתבי‑הקודש, המוקדמים והמאוחרים, של כל העמים, עד לדיבור הפה החי של אדם, ויהא גם אדם מן השוק, אשר מחשבתו פנויה ביותר לענין אחד. בספרים כאלה, וגם בפי האנשים ממין זה, הולכות מלות ההטעמה וחוזרות בלי קץ עד להרגיז, עד לעורר את החשד כי המלמד להועיל או האיש הדובר אליך הוא קצר שפה; אבל לא כן הדבר. זאת היא רק צפיפות החיים הנדחקת לתוך מחשבה אחת מרוכזת, זהו כל העולם אשר נטל עליו להעביר את כל מראותיו בראי‑השׂגה אחד. מחשבת האדם, שבית‑קיבולה צר לעומת מלוא כל העולם, נעשית מטת‑סדום בשביל כל אלה אשר סיגלו להם הסתכלות אחת יחידה, המוכרחים בכל פעם להזכיר – לעצמם ולאחרים – כי כל ענין, אשר אותה המחשבה היחידה לא עשתה לו חשבון, לא לקחה ממנו משהו בשביל האמת הכוללת – הענין ההוא לא יחשב כלל בין ענינים, ואולי לא יצויר כלל במציאות. זהו אושר ועמל‑לא‑אנוש גם יחד – להתמכר כל החיים למעשה ריכוז כזה, אשר אף פעם לא ישביע את רצון האמת עד תום, כי העולם הוא סוף‑סוף יותר מדי כביר ואטום מאשר נוכל לצרור אותו בכנף מחשבה אחת, מאשר ייכלא כולו באבן שואבת של השגה אחת. על כן יש אשר נראה לפנינו לפעמים מחזה גבורה המעורר קנאה וחמלה גם יחד: איש מוזר אחד, אשר הגה מחשבה אחת עזר בשביל כל העולם, בשביל עם אחד שלם, או בשביל נפשו לבדו, הנה הוא עמס את כל עניני העולם הזה, הקטנים עם הגדולים, על דבּשת מחשבתו הצרה מהכיל, והוא מוליך את המטען הרופף הזה בקוצר‑רוח רב, כשהוא כורע חליפות לימין ולשמאל למען הרים את אשר יישמט מעל גב נפשו – זה גמל המדבר המסובל, המתנודד על פני חול החיים. הנה מסע היגון הנמשך בלא דרך וכמעט ללא מטרה, ואשר יתּם רק בעת אשר המות יבוא להבריך את הנפש למנוחת החדלון.
כזה היה, כנראה, גם א. ד. גורדון. הרחק בכוונה את כל חומר ההגיון המסובך אשר היה בשביל א. ד. גורדון דבר שבמקרה, דבר‑מה אשר בו נאזר למען הוסיף עוד לתאות מחשבתו היחידה; אל תצרף לעצם הענין גם את הרעיון בדבר העבודה, זה אשר לכאורה היה אצל א. ד. גורדון ציר הסיבוב, תכלית לעמל המחשבה, פתרון גאולה לחידת המוראים של חיי היהודים. עצם הדבר אשר בו הגה א. ד. גורדון כל ימיו, במחשכי הנפש, עד לבלי השאיר כל פתחון פה לחרטה, תוך כדי התאמצות המביאה לידי השגת החושים, הדבר הזה היה המעוּות של נפש היהודי. היש בזה משום חידוש, הכי רק מאתמול נודע הדבר, כי נפש היהודי הִנֶהָ חולה ורעה? אמנם כן. אנחנו שוכחים, כי כל אלה אשר ביקשו ארוכה לאיש היהודי נתכוונו בעיקר לדרכי החיים; כמו‑כן אנחנו מסיחים את דעתנו מן האמת האיומה, כי גם עכשיו רצוננו מכוּון, באונס או בשגגה, רק להביא את התמורה – את הארץ החדשה, את מקור המחיה הטהור, את העמל לגורל מיוחד אשר ילביש אותנו גאון ככל העמים. אלה הן בוודאי הדרכים הטובות, והדבר הלא ברור, כי מלא‑דרך אל המטרה אפשר להגיע בזמן מן הזמנים רק בדרכי חיים. אבל המעוות עומד בעין, והאיש אשר השיג את זה פעם אחת בכל כוח מחשבתו, הוא לא ירף להגות במעוות הזה כל ימי חייו. הטוב – הלא גם את הטוב נעשה – נדמה כחיקוי, כמוגבל רק לראיה ולשמוש, כמונח בקרן‑זוית. בן העם הזר הוא לעומתנו לא רק יליד ההצלחה. זאת היתה הטעות של כל מתקני הגורל אשר בקרבנו, ונפשו של א. ד. גורדון נקטה לגמרי באמונה התפלה הזאת. לא, אלף פעם ואחת לא – ככה חושב א. ד. גורדון, ואלף פעם ואחת הוא שׂח תחת עול הביטוי ומשתדל למצוא מלים פשוטות, אשר יביעו כן את רעיונו.
א.ד. גורדון סבל יסורי ביטוי – אבל יכול להיות שזה רק תרמית השגה. אופן הכתיבה שלו, ככתיבת כל אדם המחיה את מחשבותיו, התאים בהכרח אל זה אשר רצה לכתוב; ואולם זה אשר נטל על א. ד. גורדון להגיד היה דבר אשר לא ייאמר עד תום. צריך היה להגיד, כי חיי היהודים הם רעים – למרות הצדקה והחסד ומדת הרחמים; כי מעשי היהודים הם בלתי נחשבים – למרות ההשפעה, חריצות השכל ותיקון העולם; כי בינת היהודי עקרה היא מהבין את ארץ הגזירה אשר שמה נתעו חיי הנפש של האיש היהודי – למרות זה אשר היא, הבינה הזריזה של יהודי, פרשה את כנפיה על מלוא כל העולם. כל זה יוגד על נקלה, אבל הנפש לא תשבע ממנו. אתה רוצה לעצום את עיניך ולמצוא ניב כל‑שהוא אשר יכלול את הכל בבת אחת. דומה אתה לראות לפני עיני רוחך גורל חיים אשר הושחת תארו, אשר ערבב לבליל אחד טוב ורע ותהפוכות רחוקות ומשונות – הה, מה מלים כי יעזורו, כי יגלו דבר‑מה חדש! הכי חפצת לעזור או לגלות? לו נמצא ניב‑קסם אשר ישכין שלום, ישכיח, ישיב את הנפש לקדמותה. “לגשת פשוט אל העבודה” – חוזר א. ד. גורדון במקומות רבים. כן, הנה הוא הדבר: ברית האהבה, אשר בין היהודי ובין העולם נתקלקלה, הפכה להיות בדידות ושממון; כל התפלות, אשר בחיי משפחה כזאת ללא‑נחת, הנה הן לעינינו: החדוה, הנדיבות והסבל נגוזו ואינם; העולם הוא נבדל, זועף וזועם כל הימים, ולעומתו חורש היהודי מזימות לעשות לנפשו. מה לעשות לאהבה כזאת אשר נכזבה משכבר הימים, אשר אולי כבר היתה לאין, למשל ולשנינה בשביל כל עמי הארץ? אפשר להחזיר את התועים למוטב; חכמים מיושבים יודעים להשכין שלום בין נאהבים נפרדים. אבל יש אשר האוהב האומלל בעצמו יכסה את פניו בשתי ידיו והוא הוגה הגות כבדה: מה הוא הדבר החסר, הדבר אשר אין לתקנו, אשר לזכרו יעוף בן‑רגע החלום על‑דבר החיים החדשים? כזה אתה רואה אותו, את א. ד. גורדון: יושב ותוהה מלא כלימה, ועל שפתיו בת צחוק של עזרה רחוקה מאד מאד. הוא אשר השלים, מצא דרכים, קירב לכאורה את הנאהבים הנפרדים – את היהודי ואת הטבע. “לגשת פשוט” – הה, לוּ אפשר היה כדבר הזה! פיו מילל: לתקן, לעבוד, לשוב אל הטבע; העין צופיה בנחת על זה אשר נעשה לתקן את המעוות, הדמיון משער את ההצלחה אשר תעמוד לימיננו ברבות הימים. אבל הלב מתאוה לאהבה שלמה, הנכסף לחיי אמת מהרף‑העין הראשון – הומה ומתודה ואינו מוצא לו מנוחה.
חיים ארלוזורוב
מאתיעקב שטיינברג
הכוכב האלמוני, אשר עלה על פאת שמינו בנתיב עקלתון – מנבכי אוקראינה דרך יפת של אשכנז – דרך כמו רגע ומשנהו בלב הרקיע היהודי, המגוֹאל בענניו, וצנח ביעף‑פתאום אל התהום – תוכני הדורות הבאים יגידו מה שיעור אורו ומה מנת גדלו. אנחנו, המון דורו, רבים ושונים מרמוז אחריו רמז אבל אחד; אנחנו, אשר החרדנו על ראשינו את כל המזלות, הטובים והרעים, נבוכים אנו מכוון את נפשנו אל המזל המיוחד הזה אשר היה תם וישר וקצר. אבל שעת ההסתלקות היא שעת הדמות גם ליחיד היחידים; היא שקויה צבעים מאליפים שהעין שולטת בהם בבת אחת, דוגמת ריבוי הגונים אשר לשקיעה, וככל אשר ילכו קרניה הלוך ועמום כן תלך ותעלם אמת אחרונה שאינה חוזרת – מתנדף שבח‑השבחים אשר כגדלו כן לפעמים אמיתו.
מי שתר בלבו אחרי שבח‑השבחים למען ארלוזורוב – אל יצרף חשיבותו אך ורק מתוך מאמריו וספריו, אל ילקט חטיבות‑ערך בשדה פעולתו – זה אשר קצהו האחד נעוץ בתוך המחנה החדש והמסויג, ההומה מבחורינו תופשי הסוציאליזם, וקצהו האחר גובל אל פזורי ישראל העתיקים; אף הערוגה הישרה ומלאת הזרעים, שארלוזורוב התקין עד‑ארגיעה בחלקת הטרשים של המדינאות היהודית, אף ערוגה זו, קצרת הימים, לא תוכל ללמד כתומה לכל יהודי את מרבית פרשת ארלוזורוב. אמנם גם יהודי שביהודים, זה הטופל ברוב המקרים שנאת חנם גם על המעשים, ראה את ערוגת ארלוזורוב כגדלה בנס של יחיד וכיונקת מנפשו של עושה, כביכול; ואולם אפילו אנשים מסביבתו, היודעים את יקר אמיתו, משיגים על פי רוב את ערך ארלוזורוב כערך שבצירוף. מדינאוּתו הקצרה, שלא זכתה לגדולה שבאריכות ימים ולתפארת שבריבוי דרגות, נראית לכאורה להערכה רק לפי קויה החיצוניים; והללו, ככל קוּרי המעשים הנמתחים בתחום החיים של היהודים, אינם סובלים השואה כנגד עלילותיהם של בני עמים אחרים – ועל אחת כמה וכמה כנגד תעצומותיהם של שועי‑מדינאות יהודים, אלה שהיו רועים ביד רמה עדרי אדם של עכו“ם. מה רבים בקרבנו התמימים המונים באצבעות חרדות את הכַּתָּפים הגבורים אשר מזרע ישראל, אלה אשר נשאו גושי מלכות של עכו”ם, מחיל אל חיל או מתחום חיים אחד למשנהו! הנה דיזרעאלי, שחום הפנים ושחום הנפש, כביכול, איש מתהדר כמליץ, עטור תלתלים והזיה, עז – כדרך בני שם – רק בשעות היחוד, יועץ פלאי וקונה עולמות יותר מאשר בונה ומחולל עלילות – והוא העביר במו ידו הצנומה את בריטניה, הגדולה והזרה, עד לנתיב הקיסרות ועד לתעלת היקר אשר עם ים‑סוף הקדמוני ובדורו קם באשכנז האברך לסל, ובעודנו למד ותאב ומתפנק ביפי רוחו – צר צורה לעם העמלים, יצר חטיבה גמורה מדלת המדינה ונתן לה שם והילוך ותאות עתיד ואחריו, כעבור יובל שנים נלקח שם אל המערכה היהודי ראטאֶנוי, איש לא‑פרוע לכוח או למחשבה, עקוד אל ספרים ואל הגיונות לא‑מתקיימים – והוא תיכן ואיזן ביחידות את גנזי החמרים אשר לארץ, וכהולך בלי‑משׂים הלך באחרונה לרצות את פני תבל למען כל העם היגע והחרד והזועף אשר בגרמניה; והנה עוד רבים ושונים, יהודי שלום נבונים או יהודי מרי שוקקים – ורובם תמכו או הריצו ממלכות, עשו באמונה או בתאוה במקום החיות של המדינות והאריכו בחכמה או בערמה את יום הפריה של האומות.
דיזרעאלי ולסל וראטאֶנוי – וארלוזורוב, הרך והמתחיל, מכריע כנגדם מבחינת האחריות שכולה שלו. הללו, יהודי ההצלחה הזרה, נעזרו לא רק בתנאים מזומנים ובמכשירי מתנה, אלא גם האחריות – מאזני‑התמיד לכל המעשים שבעולם – נלקחה על ידם מן המוכן, מתוך הלך הנפש של האומה שרצתה בהם לשעתם. דומים היו למשחקים על הבמה המבליטים דמות מן הדמויות בכוח כשרונם ואינם תלויים בשום פנים בחליפות גורלה של הדמות הזאת ואפילו את חובת הרושם הם היו מטילים, דוגמת המשחקים, לא על עצמם אלא על קהל הרואים בלבד. הם, המְעַשִים, צריכים היו ליכולת זרה ומוזרה, שאין מִשְלָה כמעט: זו החסרה כל דאגה מראשיתה ועד אחריתה הבאה כשמן בכל הגלגלים האדירים ובכל סתרי מכונה, המרויחה רווחים לאין שיעור בכוח המשכה השלם, מבלתי היותה נפסקת על ידי חרדה הבאה מבפנים. מכאן ההעזה המתמיהה, רהב החידושים הסהרורי; כמה וכמה מיהודי המנוף האלה, שהוציאו את יכלתם למעלה מן הטוב ומן הנחיצות, מסוגלים היו לכך רק בגלל היותם פטורים מאותו רגש, בן שברים וחליפות לאין קץ שאנו קוראים לו בשם דאגת הכלל. יש לשער כשטן על דרכם רק את היראה האחרת, יראת גורל עצמם, ואת זו מנצח על פי רוב כל איש עלילה בבת אחת, בראשית דרכו. – ההפך מאלה היה ארלוזורוב: בנתיב פעולתו הקטוע מתגוללים עדיין, כיתומים נאלמים, כמה אותות ומופתים קטנים המעידים על היראה הנאצלה אשר נשא בנפשו. הוא הלך את דרכו ישר, העמיד כנגד כל הבל כשלון פנים שלוים – אבל הוא עשה את שלותו למען אחרים, למען ידעו אחים קרובים ורחוקים כי גם עתיד יהודים, ככל העתידות שבעולם, קובע לעצמו מתחילתו עמל מזוקק, הטהור מסיגי מקרים ומתאוות נסים; בצאתו היה כליל רצון כמנהיג שכיח, ובאהלו הפך והפך בחשאי באותן גרוטאות הכוח החלודות שניתנו לו מרשות הרבים של היהודים. הוא פקפק וחזר בו, ראה את הבלי פעולתו והחריש; לא מתוך שכחת נפש, כדרך המעפילים, כי אם כאחד מן היהודים אסירי העתיד הנשבעים בדור הזה לחבלי תמימות ולאלם של מעשים ישרים. שלום‑גומלין זה, הרווי תוגה ויפעה גם יחד, שבין ארלוזורוב הנסתר וארלוזורוב הנגלה, הוא שעשה אותו למנהיג יהודים ראשון הנקי כאחד גם מכפירה וגם מהתחסדות. תום זה, הנוגע עד הלב, העיד על דרגה גבוהה יותר מאשר דרגות השתדלן והנשיא והמשיח לשעה, אלה סוגי המנהיגים המצויים עד היום הזה בישראל. ארלוזורוב בא לגדולה בדם עצמו, אבל לא רק מבחינת כשרונותיו, אלא גם מתוך הכרח עצמו ושארית הישראליוּת שנפלה בחלקו. הוא עשה בכוונה אחת למענו ולמען אחרים, אבל נהוג נהג את עצמו אולי יותר מאשר את האחרים – יום יום וכמושך בעול, על כל החליפות שבאמונה ותוחלת ועל כל תעלומות הצער המיוחד של היהודי, זה הצער שלפרקים ראוי לקבוע לו שם מופלא: הבושה או החרדה בפני המציאות שבעולם הזה.
בדור הזה אנו מנחשים – למען סעוד את רוחנו – את מציאותו של טיפּוס יהודי חדש, זה אשר בא בדרך נס בסוד הגדולה של הגזע העברי וטעם לעומת זה בכל חושיו את התפלות אשר דבקה בהמון סגולות של הנפש היהודית; והוא איש התומך יום יום בקרב נפשו את ההתאפקות – החדשה והבאה לו מקרוב – ואת ההסתגלות התמה לכוחות עצמו, והוא אחד אשר התחיל חומד את עמו במערומיו, כביכול, ללא פחד, בושה או קנאה וללא יתר לבושים של דת או מידות, כי אם כחמוד החי את גלגל החיים הגדול אשר מסביבו.
החן אשר לטיפּוס הזה, יציר דמיוננו, הוצק אולי על חיים ארלוזורוב.
אוקראינה
מאתיעקב שטיינברג
הארץ היא רבת‑טוב ורבת‑נוף, ואנשיה נמהרים. כל דבר‑שפתים אשר רגש אדם יתגלע בו במהירות או בחן, הזמר והריב וסיפורי‑בדים מצודד בארץ הזאת את הלבבות ומזעזע בנקל את אנשי הערבה, אלה צאצאי ההידמאקים הערומים והעזים למראית‑עין. בלב שדות, בערוב היום בקיץ, תזמרנה שם עלמות קוצרות בקולי‑קולות ערבים; האיש אשר ישמע את שיר‑הקציר המהולל הזה, השולח תאנית‑אושר עד לאפסי מרחקים, ידע בעליל, כי אין במלוא‑עולם דבר אשר ייטב כשיר הזה להיות משל להתגלות‑עם מהירה, מפליאה וחמודה. המריבה היא באוקראינה כעין תשוקת‑עם, ביום חג מחוללים אותה במקום מחולות רגלים, היא מתלקחת על פי רוב לא מזיק שנאה או מחפץ נקמה, כי אם מתוך שממון של אנשים השמחים להצריח את רגשם איש לעומת אחיו; ללא תמהון ובעינים צוחקות אפשר להסתכל בעב‑ענן כזה של אנשים נצים בתוך אספסוף פרוע, נרהב וצוהל – כי באחרונה ירד מטר המהלומות עליז ומהיר כגשם קיץ, נשיקות‑שונאים, כאור שמש על עלים רטובים, נופלות לבסוף כל פנים רטובים מפצעים ומזעה, ומחזה השעשועים הנה הוא תם. להג החן הוא דבר‑חפץ בכל הארץ הרחבה הזאת; הערמה, הגעגועים ואף שיחות‑רוכלים – הכל בא בלוית דיבור‑פה נרחב, נפתל ומאריך משלים; עוורים הדיוטים כתינוקות ישיחו שם במקהלות‑עם דברים לאין‑שחר, שירי‑עם, אשר יציצו באוקראינה כעשב השדה, יגידו באפס עלילה המון געגועים והמון תמהון‑לבב; בשירים הנבוכים האלה נזכרים תמיד ה“קוזיקינה” וה“קרוצ’ינה”, סמלים לגבורה ולשפלות החיים אבל שני אלה הם חדלי‑שם, סתומים כזכרונות העבר. דומה, כי לעם הזה הובטח בראשית גורלו דבר‑גבורה אשר לא נתקיים; זה מאות בשנים הנהו כעין עם ממזר, אשר גבולותיו לא הוצגו ועלילות‑לאום לא הכבידו את נפשו.
העם באוקראינה הוא סנטימנטלי, כדרך עמים הבטלים במשך דורות רבים מכל יגיע לאומי. ה“חוחול” רוקד ומרקיד את רגשותיו, עושה קישורי‑חן לאזור הצבעונין אשר על מתניו, מוביל את שור המחרשה חליפות מתוך רוגז או חנינה, סובב בשווקים של יהודים כשעיניו משוטטות בערמה וכשפיו, מתחת לשפם המשוּרבּב, מוכן בכל רגע להיות פולט שיחה ומהתלות. הוא הוא ה“ערל” האוהב לעמוד מאחורי חלונות של בתי‑מדרשות, בשעה שהומיה בתוכם תפילה של יהודים, הוא העושה את ענין ישראליו לצחוק ולקלס ולשעשועים, ובנותיו השפחות הן הן המלמדות את לשונן לדבר יהודית ומפקירות בלילות על מפתנם של בתי יהודים אהבה הומיה, הצורחת כילל חתולים ולואטת עדנים בשירי‑רוך. אך למראה העם הזה, המרגיל את עצמו בצחוק ובשעשועים ובמהתלות, אל נדמה לחשוב, כי בימי מבוכה תרחק נפשו מאכזריות רבה; הדבר יהיה להפך. הרגשנות, במקום להתגלגל ביום אכזרי במדת הרחמים, דרכה לכסות בקצפה על כל המידות הבודדות של נפש האדם – על הכלימה, על החרטה, על הדאגה. תקופות הזוועה אשר עברו על היהודים באוקראינה הראו לדעת, כי את מדורת הענויים הלוהטת ביותר העלו האנשים הרגשנים, אלה הקובלים בשירי‑עם על האושר אשר איננו מלא ועל העדנה אשר תכמה אליה הנפש. האיש הנמהר באוקראינה הוא נמהר לשוד ולרצח, צריחת השלום שבשעת ריקוד הופכת להיות הידד היום ביום פרעות; הסנטימנטליות, כשהיא מלוה את התועבה, היא דומה לאותו הילל הערב שהחתול לואט בשעה שהוא טורף. ה“חוחול” הוא רך‑לבב יותר מאשר איש‑העם ברוסיה, אך המיתה המשונה של היהודי איננה עלולה להיתאר בנפשו כדבר שיש בו ממש; הנפש ההומה – היא היא הסנטימנטליות – מוצאת תמיד חפץ בדברים המעוררים לבכי ולהתפעלות, המרמזים לקץ כל הקצין, וכל טבח יהודים הוא עולם מלא של חידושי‑חיים נוראים כאלה. האיש הפיכח הוא רק איום בשעת נקמתו; בעל‑השדה ובעל‑הבית באוקראינה, בשעה שנפשו שכּוֹרה, מבטל ביעף‑ידים של התלהבות כל עולמו, ועל כן נעשים בטלים ומבוטלים לפניו בן‑רגע כל המוראים אשר ידו תחולל באנשים חיים. יתר על כן: כשהוא מרבה שוד הוא מגיע לבסוף לשכרון אחרון של סנטימנטליות נתעבת: הוא רואה את עצמו כמעונה, ככפוי בידי הגורל, כטובח בהכרח יצורי ארורים. ואז הוא מתהולל, מלהיב את אפו עד‑בלי‑די; ברגעים כאלה הוא – המענה, הרוצח, הרומס ברגלים, הנורא בכל נורא, הוא האדם הסנטימנטלי – רוצה לבוא על שכרו; ההרג לא נחשב בעיניו. זהו גבול הרע בשביל הנוקם, בשביל הקנאי, בשביל השונא; האיש באוקראינה עובר קל‑מהרה את גבול כל הנקמות, הוא חומס וחונק ומענה ומרים תאנית‑צהלה ביחד עם אנקות המעונים. זהו חיבּוּק‑התופת של תלין וקרבנו, זהו חיבוק‑התענוגים האיום אשר העם באוקראינה, איום החיבוקים, קונה לעצמו מתקופה לתקופה במחיר ענות‑לא‑ניקמת של יהודים.
המזרח
מאתיעקב שטיינברג
תקופתנו, כחיה מרודפת בלי‑חשׂך, זוקפת פעם בפעם את צווארה היגע ונחיריה שואפות רוח בחרדה. והנה בא ממרחקים משב‑אוויר לאה וחם, עמום ולואט כעבר, והחיה הפצועה נושמת ושואפת בתאות צמאון ועיניה מתמלאות לרגע אחד רווחה והזיה: זה המזרח, היודע כאחד תמהון בראשית וסוד הקיום, שולח לקראת המערב צרי תפל ומתוק; אשר יטעם ממנו יהיה כשוכח את יקר היסורים, כנבדל להרף עין מחרון הגורל, כפודה את נפשו בלא‑דבר מעקת הציפּיה אשר בעולם הזה. ואולם רק תשועה תבואנו ולא נצחון; כי התשועה היא למזרח והנצחון למערב.
יש בעולם מידת אמת הטובה בכל דמויות הבינה, וזוהי ההשואה או המשל החג חוגים במרחב הדמיון ושב תמיד אל מקור הדברים, כצפור למודת‑קן היודעת לשוב מכל מרחקי מעופה. כזה הוא המזרח. דמיונו גדול וחכמתו רק קן מחסה לנשמת אדם. המשפחה הנאצלה הזאת, היודעת מאין כמוה את המליצה הנדיבה, זו המפרשת על נקלה את כל התעלומות, נשאה תמיד את אֲזֵנָה הקדמוני כשומר ולא כלוחם; שפתה הרוממה לא השיחה מעולם את הדברים עד‑תום, הגידה תמיד אמת מעולפת אשר גדלה כמלוא עולם וטבעה רך וקטן כטבע נחמה. מתוקה היא הנחמה ואינה צלולה כטיפה אחת של פתרון, ולא גם פתרון רמיה; איש המזרח מלמד נשגבות, חוקק חוקים נעלים, פורשׂ בכל שווקיו את שטיחי המוסר היקרים – אבל כל אלה הם צידה לדרך למען שיירה קצרה המתנהלת תומה מלידה ועד קבר. חכמת בני‑קדם מתקפלת מאליה תחת מראשותי האיש היחיד, אבל היא אינה ממרקת את הבל החיים אשר יגון ממנו לכל באי עולם. הסיני או ההינדוסי עלול להישגב בחכמת עמו, אבל הוא רואה אותה כשאר העצמים המצויים בעולם הזה, שכל אדם מתקין את עצמו כנגדם לפי ערמת חייו. ריח העתיד, הנודף מקטון פרחי החידושים של המערב, אינו מתהלך בין ארזי הלבנון אשר למזרח; חיי אדמות הם שם מעגל בראשית, ולא דרך מטרה. הכל שב וחוזר אל מקומו: אל ההכרח אשר לא יתוקן, אל נצח הסנוורים אשר לא ישונה. העוני והנדיבות, היסורים והעונג, הטוב והרע – כל אלה הם במזרח מעשה‑עולם ולא עמל הווה למען הדורות הבאים. גם הדת, גברת בני קדם, מצוה את הטוב רק למען מנוחת הלבבות ולא לשם תיקון הבריאה. איש נדיבות על הפּרת או הגנגס לומד בכל מאודו את תורת הצדקה ולבו לא יזוע למראה ענות אדם: רגש הרחמים, הצורב את הלב, מצוי רק בחוצות המערב, על אף כל התועבה המתהלכת שם קוממיות. רגש זה הוא בעצם מעין חובת עתיד, לאמר: הרחמן אינו אלא מי שמדמה בנפשו את כל יקר החיים – ואיש‑המזרח לא השכיל מעולם לעשות חשבון עתיד. הוא מגיע על נקלה לידי קדושה, כי זוהי תכונה המתקיימת בכוח השכחה; אבל הטוב המחדש, פרי הזכרון הנעלה, הוא ממנו והלאה. הוא רואה און ושומע אנחה ורוחו לא תקצר, יען כי לא ינחש דבר העלול לרשת את מקומם; רשע יעשה פתאום מעשה צדקה וצדיק מעשה רשע, יען כי אין באיש המזרח אף מידה אחת זהירה, חמורה, משותפת כולה לחשבון החיים הגמור. כל מה שנוצר שם מן הצורות הנעלות, הוא נעים עד תום ומראהו משכיח את הבל הקיום, אבל אינו מאציל על המתבונן את התאוה העזה ואת העצב מתוך יופי; שירי המזרחיים, ואפילו אם אתה מוכן לקלוט אותם בכל כליון נפשך, אינם משאירים בלב תביעת קיום יתרה; אף הם, ככל בחינות המזרח, תלויים במוגבל, במנוחת ההכרח, בגעגועים החולפים של גורל לא‑נחשב. בספריהם יש רוב בינה, אבל אין בהם כל רמז לאותו יתר ההשגה שיש בו כעין קפיצה לדורות; גם בתורותיהם מתגלה צדקה רחבה ורבת תהפוכות, הגדולה לפעמים ככל המון החיים, ואולם לעומת זה אין בהן יפעת מוסר צלולה, אשר המתבונן בה יראה את בבואת החיים הבאים.
קלי‑עולם מבין הנכרים וקלי‑הגזע מבין היהודים שרויים זה דור שני ושלישי במין תמהון של נחת, לאחר שנמוגה לעיניהם, כביכול, חידת התנ“ך – כי הנה נתגלו בשפת הבבלים המון מזמורי אמונה, ופסוקיהם דומים מאין כמוהם לפסוקי תהלים; בלוחות החוקים של חמוּרבּי הבבלי חרותים ציוויים אשר קיצורם נמרץ וקדוש כחיצי הנצח אשר בעשרת הדברות בתורת משה; ובספרי סנסקריט – הה, שעשועי תמהון! – רשומים לעין כל קורא אמרות‑דת ערבות אשר תאומים הן כנראה לדפי התוכחה המתוקה שבספר דברים, ושם גם עומדים בעינם פתגמי‑מוסר והמון מליצות‑צדקה אשר לעומתם יחבא כמעט גם קול הנביאים. פתרון חפּזון זה, המתימר למצות את כל מעלת התנ”ך מתוך מסורת היצירה של ספרי המזרח, אינו רואה את תאות הנצחון האצורה בכל כתבי‑הקודש של היהודים. סתם תורה בודהיסטית או פרסית או ערבית – מטיפה את דבריה כאם‑רחמניה וקרובה, אבל לא כרע רחוק ונעלה, אשר דבריו לא לקח מתוק, כי אם קצף הקודש המר. מכאן השלוה הזעומה שבכל תורות המזרח והחרון הצלול שבספרי העברים הקדמונים. הקצר בנביאים, כעין אחד נחום, הוא בבחינת אש אוכלת ואשו היא מחוץ לדרך הטבע, לאמר: יתר תאוה ויתר כליון‑נפש שאינם ניתנים לאדם אלא אם הוא רואה למען היקום אחרית טובה ורחוקה; הגדול בספרי המוסר של עמי‑הקדם אינו אלא פרי נסיון ואהבת תשועה. השאיפה לנצחון, זה בחיר רעיונות האדם, נתגלגלה מתוך תוכחת הנביאים ונצמדה כרז עליון אל המדע ואל השירה ואל מלחמת היצרים אשר באירופה. והוא הוא, רעיון זה שהנהו כאחד גם כליון‑נפש, גם אימת הוֹוה וגם חרדת עתיד – נתפרט ונדלדל בקרב היהודים של הדורות האחרונים; הללו נעשו נמהרים לכל רמז קל של עתיד, וקצף הקודש הפך להיות אצלם תאות שפתים וחרון צהלה.
זכרון העתיד
מאתיעקב שטיינברג
החיים פתוחים מזה ומזה, אל העבר ואל העתיד, וקול הזכרון הולך אלינו משני העברים גם יחד. אמנם כדבר מציאות אנחנו מכירים רק את זכרון העבר. עינינו הרואות, כי צמח, העולה מן האדמה, נאמן כולו לחליפות אשר נהיו בשכבר הימים וזכרונן נאצר בגרעין אשר ממנו יצא הצמח; כל ארחות חיינו זרועי זרע הזכּרון, אשר השאיר אחריו העבר המת. הבינה באה לעולם רק מדי תחרוג להדמות לדבר‑מה אשר הצליח כבר או היה כבר פעם לאמת; הנפש מתעוררת להיטיב או להרע מדי יפקדנה הדמיון, זה ראי‑הקסמים המצמצם את זכרונות העבר. אבל זכרון השלוח מן העתיד? אמנם כן: יש תנובה ושדה לה אין; יש פתרון אשר יקדים לבוא לפני לידת החידה, ויש קול המעורר לתקוה או ליאוש בטרם יבואו הדברים אשר בגללם החרדה או גיל הציפיה.
“זכור את העתיד” – עולה אלינו קול ממרחקים נעלמים, ולקול הטמיר הזה נשמעים עמים שלמים ואנשים בודדים מתעלים על ידו למעלת גבורים. האוזן הנבחרה, המאזינה לקול הפלאים הזה, קולטת חליפות ורזים אשר אין מָשְלָם בכל גנזי המציאות; בגללן היא שוכחת את ההרגל, את מוסר האבות, את דרך הזהירות אשר בה ידריך העבר את כל החי. כי רק לנו, העומדים בפני העתיד כבפני נד ערפל, העבר הוא אליל, יועץ רב‑מזימות, כור הנסיונות הגדול; אלה אשר ניתן להם להביט אל העתיד – רואים מעבר החיים והלאה. מה איום וחדש המחזה; שם פסל העבר נטחן לאבק נשכחות, חכמתו נסכלת וכל הנסיונות עולים בתהו הגדול אשר ממנו נוצר העתיד. אנחנו כולנו כורעי ברך לפני פסל העבר הזה ומשא נפשנו העז הוא למצוא חן בעיניו הערומות, אבל הנה בינינו אחד אשר חפנה עורף ללא‑אל ויבוז לכל כוהניו יחד.
למי נועד קול הזכרון הזה, העולה בלי חשׂך? העבר הכילי חס לבלי אבּד אף ניצוץ בינה אחד היוצא מרקבון מעשים, והוא שוקל כל נסיון ומונה כל מידה טובה; הוא צורר את זכרונותיו למשמרת לכל צומח, בכל חי, בכל מוח אדם. לא כן העתיד אשר לעלילותיו אין חקר, אשר חכמתו לא ניתנה עוד לשער. הוא שולח את זכרונותיו, המקדימים לבוא לפני הדברים, בדמות גלים המגביהים לשוט ונתלים על מרומי החיים הנישאים. רק במקום אשר גבהות עם שלם תרים את שיאה, שם תועים גם זכרונות העתיד. משם בא הקול הטמיר הזה, התובע בנפש כל אומה מבלי דבר אליה כל דבר ברור. כל עם מתהפך בצירי גורלו רק למען הבין את קול התעלומה הזאת; בגללו הוא נלחם את מלחמותיו, מחדש בעווית מהפכה את צורת חייו ומחפש בלי הרף עזר ביצירה. על כן רב הוא משחק החיים על פני כל עם ועם. אנחנו, היצורים הבודדים, יצאנו מרחם העבר עמוסים במלוא עול הזכרון; מה ישתעשע, מה ירפרף או מה יוסיף ארשת על הפנים הנקשים, אשר חרות עליהם מכתב הגורל הברור? אבל העמים העצומים נשקפים כילדים רכים לעומת אביהם העתיד; הוא המשעשע אותם מרחוק בקול מלא רמזים, כאשר נעשה גם אנחנו מדי ניתן קול ללא מלים כנגד הילד. ואולם מה רב‑חליפות הוא הקול הזה, השלוח מאת אבי כל החיים העתידים; הוא המחולל בלב עמים את התקוות אשר אין להן שחר, את היגון הלוקח לב אשר לאומה שלמה, את נהי העם הבודד הערב כדמעה צלולה אשר בעיני הילד. מה דלים פני העם אשר אזניו אטומות משמוע את קול העתיד! הוא לא ייאהב, לא ירוחם; הוא מעורר רק רחמים או בוז, העם המתפלש בעפר הזכרונות של העבר ואת פניו לא ישא אל אור הזכרון אשר לעתיד. זהו ילד בלי צחוק, אשר לא ידע לפרוש את זרועותיו הענוגות בתנועת חן; זרים לא ינחילו לו חיבה. רק גורלו הוא האחד אשר יטפל בו במצוקה ובתמהון לבב. אבל אבוי לגורל הלזה! אף שיר גיבורים אחד לא יצלצל מעל לערש של הילד המביש, אף לא לחש תקוה, אף לא חלום נאוה אחד. לאחרונה בא יום הגמול: גורל אשר הפך ויהי לכלימה. בעולם הזה, העומד בנסיון של כל המוראים, אין לאומה הזאת מָשְלָה: טוב לעם כי ימות בטרם היותו בגורל הזה.
אבוי לך עם אשר זכרון העתיד נשכח מלבך! עיניך התוהות מביטות מבלי ראות מאומה, תחת אשר עמים אחרים ייטיבו לראות עד כלות נפש; כל מבט סתום מעיניך יארך כימי דור, ובטרם תתבונן והנה דורות רבים וחשוכים עברו על פניך, ונפשך, בהקיצה פעם מתרדמת השכחה, היא כה זועפה, כה נבוכה, כה מבישה, כי הנה רגע היקיצה הוא הנורא מכל, הוא הגמול האחרון – הגורל, אשר הבכּיר עם אומלל, מתעורר פתאום בחרדה, כאם אשר נפקחו עיניה לראות את אשר היה לילדה, לא‑ילד.
על החרטה
מאתיעקב שטיינברג
אנשים מורים היו משיחים אגב הרחבת ענין בדבר חטאי‑שפתים של תלמידים, ולדברי כולם היה נוסח‑עדנה משותף של מחנכים זהירים ומרַצים. שעה רצויה שוחחו הטובים והנעימים, והיו מספרים מעשים בתלמידים שחטאו בפיהם כלפי המורים, והללו שלטו ברוחם והטיפו דברי תוכחה והפכו דין מר למוסר‑השכל מתוק; בעינים הבהיקו זיקי נצחון ומפה ומשם היה איש‑מסיבה שולח דברי הסכמה: אין מורה מטיל עונש אלא בשעה שרפו ידיו; – אין תכלית טובה למחנך מאשר למוגג מקרה‑שערוריה במחלקה למחזה של שלום וענות‑לב ואהבת‑נועם. כך גם במסיבת האנשים האלה, הרואים את מלאכתם כמכוּונת לתועלת‑עם חדשה, נתקיימה לבסוף אותה האמירה היקרה והחשודה בדבר חטא ועונש, לאמר: אין כפרה טובה לחטא מאשר חרטה.
החרטה היא אֵם כל חטאת. אמנם נפש האדם יצרה לעצמה רגש מחטא, המשמש ליחידי סגולה כעין שופט אחרון וקנא, אבל זהו שליח איום ויקר‑מציאות אשר קוֹרָא לו בשפתנו בשם הנוחם; מי שמפלצת זאת ממרקת את עוונותיו הוא בבחינת חוטא נעלה, המקבל עונש מידי שמים. את הנוחם אפשר לכנות בשם רקבון, המשמיד את החטא. הוא פועל לאט, צורף ומוסך רעל כאחד; ממנו יגון וענוות‑עולם, ראשיתו רפיון מאויים ואחריתו גבורת נבונים. לא כן החרטה: היא אינה אלא מידת‑נפש של חלשים, המסתפקים במועט. מקום מחצבתו של הרגש התפל הזה הוא בית‑העבדים; שוט הנוגש מכה, והמעונה מתפלץ וצורח: עויתי! העבד מתחרט עד עבור זעם; אף קל הדעת מתחרט עד‑ארגיעה. אין לך פעולת‑רמיה יותר קלה מאשר להוכיח אנשים נמהרים בדברים, להדליח לרגע את עיניהם, להכריע לרגע את לבבם ולהעלות על מצחם צל חולף של בושה; כל אלה הם אותו לא‑נחשבים של חרטה. איש מרבה נסיון יודע, כי בכל עוית‑חרטה כזאת אין משום תיקון הלב; להפך, מי שקל להתחרט ננעלים בפניו שערי תשובה. “האומר אחטא ואשוב” אינו הזיה של פלפול, כי אם פסוק שנון המגדיר את כשלון החיים של המון בני אדם, שאין מסייעין בידם לחולל עלילות. בחלל החיים, ובחלל חיינו אנחנו בעיקר, עצמו מרוב האנשים הערומים, המצרפים אל כל עוון גם חרטה קטנה אשר אין בה בכדי עונש; מעטים מביניהם אוכלים יותר מדי מן הנופת הזה, ומקלקלים לגמרי את קיבת המוסר שלהם, אבל הרוב הגדול נשאר בישרו לא‑יושר. מחנות עצומים של אנשים כאלה מהווים עם מתלהב אשר אין בו בטחון; מידת החרטה מרגילה את האדם להתחרט שבע ביום על הרע ועל הטוב גם יחד.
מידת החיים הזאת היא בשביל ילדינו מעין סם נבאש. כשאתה מוציא מפי ילד יהודי דיבור של חרטה ואתה מוחל לו על ידי‑כך את חטאו – אתה מרגיל אותו, להוות נפשו, לחשוב, כי מלים שקולות כנגד מעשה; ואולם צא וחשוב, מה אצלנו בבחינת תיקון הנפש יותר מאשר לחרות בצפּוֹרן של עונשין וסבל רב, כי מעשה אשר נעשה ואשר ייעשה אין לו תמורות ברגשות ובמאויים ובדיבור‑פה. דרך המחילה בשביל ילדינו איננה דרך העתיד; מורה נדיב‑לב אשר, כאלהוֹן קטן, ישליך את עוונות לתלמידיו למצולות ים ויטהר אותם לפניו על ידי כפרה חורטה – ממשיך את המסורת האיומה שלכל עדת בני ישראל: לשאת בעולם הזה באחריות לחצאין ושליש. טובים מזה לילד החוטא ולעמיתו בזיון וקצף ועונש; אלה הם פגעים לשעה, אבל הדבר דומה, כי מוטב לנו לשקע בלבבות ילדינו אבנים כבדות, ובלבד שישמשו משקולת למעשים. אנו עתידים, אם נזכה לכך, לפייס את גורלנו; אבל בכדי להגיע לידי כך עלינו לחדול לפייס את עצמנו, לחדול לפייס בנקל את ילדינו הגדלים לדור חדש.
על השבת
מאתיעקב שטיינברג
לא יתואר כי לכל המון המידות והמנהגים של היהודים יימצא המקום בארץ יהודה הקטנה; גם השבת, זאת סגולת‑החיים הכבדה והיקרה של אבותינו, תאַבד במושבותינו אשר בארץ רבים ושונים מן הקדשים הדבקים אליה כיום הזה. אם נמשיל על הגליות, כי ככל יוצאי‑חוץ עטפו גם הן את ילדיהן – ילדי רוחן – בלבושים ובסחבות, למען יחם להם בדרכים ובנדודים – עלינו לנחש ולשער, כי בבית המולדת הצר ינסה הטף אשר לרוחנו להתנער ולהתפשט, כי הגדולה והבחירה ביניהם – הלא היא השבת – תתרחץ, תחליף את עורות‑השועלים אשר על כתביה בגלימת‑תכלת קלה, וכן גם עשה תעשה את צפרניה.
אוולת הגורל היא, כי עם שאויביו משקצים אותו וגורמים לו דאבון‑לב – מעלה אף הוא זעף ושממון על כל הקדוש לו; נפש העם דומה בזה לראש‑משפחה, המקבל יסורים בחוץ ושופך אימה בבית. אימת‑שממון כל‑שהיא היתה צמודה גם אל השבת; הנחת שבערבי שבתות היתה בת משטר, יגיעת דורות, אחוזת תנומה. הנרות המבורכים הזהירו באור שלום, השולחן הצחור והארוחה הנדיבה שתלו במסיבה שאננה את האב הרודם, את האם הנוחה ואת הילדים הנכאים כמעט; אבל עיגול הנועם הזה גדלו היה רק כמלוא השולחן. מעבר ממנו היתה עלטה, זעף כלים ודברים אשר אין בהם חפץ. רק החריש האב מלסלסל את ברכות המזון ורק המתיקה האם אנחת לב שלאחרי סעודה – והנה קמו מעל השלחן אנשים חולי מנוחה, נואלים ונפחדים בקרב יצורי הכלים והרהיטים אשר במעונם הקטן. עוד מעט פסוע כה וכה, ומסביב כבר נהיה מרגוע; רוח השבת פרשׂה כביכול, את כנפיה בחדרי יהודים, והנה היא תלויה כמו שהיא – נושנה, כבדה ויגעת שלטון. מכבדה ימכּו גם הנרות: העין נרתעת מהביט בשלהבת השבת של הנרות, הרוקדת באין עזר את ריקוד המות, וכל חלל האויר מלא פחדים וגוויעה. ומתוך ליל הרזים הזה יבקע יום השביעי, יום מוזר בטובו ובכוח שלטונו, בכל הליכותיו הכבדות והריקות גם יחד. ענוים ישׂבעו בו, אך לעליזי חיים ישים יום השבתון הזה מועקה בלב ובמתנים. רינה לאלהים ומלבושי משי ושממון מתוק מן הבוקר ועד הערב – הנה יום קדוש ליגיעי‑כוח; זה לא חג לאנשי חיל וילדים, כי אם שעת‑הפסקה ארוכה בין ששת ימים לששת ימים. בכפר עכו"ם נכסף כל הטף ליום הנבחר אשר בשבוע, ואולם בבתי יהודים מענים את הילדים במצודה של שבת, לבל יחליקו מתוכה כדגים קטנים דרך חורי הרשת; העצבת, הבאה עם ערוב יום השביעי, משיחים אותה בכל מאודם רק נשים זקנות ויהודים יודעי‑דאגה. מה שתם להיות עם חשכה – זה לא גיל המנוחה, כי אם נועם השכחה; מה שמתרגש לבוא מחדש – הוא לא העמל הרב או הנוגש, כי אם טורח החיים הדל והמתועב. ניגון ההבדלה הוא לא ילל נבער לששת ימי השבוע השבים לסבל ולעבודה, כי אם יגון מבכּה על יום השבת הבהיר והנעלה והמיטיב אשר חדל מהיות לו עדנה. ואף זאת הקדרות השרויה בליל מוצאי שבת בקינים של יהודים נכאים, אינה אות לטובה, לאמור: קשה עלינו פרידתך, יום נחמד! – כי לעומת זה ירבה הגיל בליל הפרידה אצל יהודים מגודלים לכוח ולשפע; פה מצויה בלילי שבתות שמחה סואנת, כאילו נשבר עול וניתקו מוסרות של יום קשה מנשוא; ובליל זה, שהיהודים דלי‑דם מלאו געגועים קודרים על יום‑החרם המרגיע אשר עבר, הנהיגו יהודים תמימים וחסידים ריקודים ומשתה שמנים, כאות בשורה ליום‑איסורים אשר חלף ואיננו.
לא יתואר כי בארץ ישראל לא תיעשה השבת טובה ונוחה מעט יותר; פה, במקום אשר המלכה הזאת מלכה בנעוריה וזכות המלכות ניתנה לה מאת השמים והארץ וכל צבאם – היא תיכלם משמור ימים רבים על דמותה את תכריכי החוקים ואת פעמוני האזהרות אשר תלו בנכר על נזרה. ביום אשר יחדלו היהודים בארץ יהודה להיות ערים יותר מכל האדם, יחדל גם יום השביעי להיות יום משמים ומשכיח; הוא ישוב להיות זכר למעשים ולחיים.
על אמריקה
מאתיעקב שטיינברג
ממכלאות צאן אדם אשר בשיקאגו נתגלגל לעיר הקודש אשר ביהודה איש משׂכּיל ואמון על דעות. פעם, אגב שיחה במסיבת מרעים, נשאל האיש אחת ושתים בדבר תואר החיים אשר לאנשי אמריקה; השואלים הֵתַמוּ בחידות: מה היא בעצם אותה אוולת‑ישרים מיוחדת הצמודה אל הגזע החדש הזה? בבוא אלינו מעבר לאוֹקינוֹס אנשים נמרצים – היש לנו לפחוד בגאותם, לחשוש שבע ביום למעשיהם שאין בהם טובה מלאה, או להכנע לפניהם למראית עין כמו לפני תקיפים תמימי‑לב? לב רבים הלא יהגה חרדה מתוקה לזכר צלם החיים של אמריקה – במה איפוא מקור הרגש הזה: האם אנחנו, אשר עבר עלינו בארץ יהודה אביב חיים קצר, מצפּים עכשיו לאחינו בני אמריקה כי יביאו עלינו את הקיץ הארוך, עם השפע ועם המלאכה הרבה ועם החוֹרב המשכיח ראשית ואחרית גם יחד? האיש הנשאל ענה מתחילה בגאוה תמימה, כדרך בן אמריקה: כל סוּפת החרדות הזאת איננה אלא אות מבשר, כי זוג התאומים המהולל – הרוח והשלטון – הולך ובא ממרחקים! כעבור רגע הצטחק האיש כאשם, וענה ואמר:
בארץ ההיא, אשר קורָא לה אמריקה החרוצה והתפלה, הדברים הם גדולים ועצומים, אבל אינם מעדיפים על עצמם. אין להגדיר את זה עד כדי תפיסת זרים, אבל הדבר יובן פחות או יותר אם אגיד, כי האיש הרואה את הכּמוּת השלמה של חיי אמריקה איננו בא לידי אהבה או לידי קנאה. כלי המלאכה וכלי ההנאה של החיים הם מרובים מאוד בארץ ההיא, אבל החיים שבצרוּף אחד כאילו נתונים שם רק לשעתם; המוֹתר מן החיים, זה שאיננו בגדר של שימוש, איננו נאצל שם לא מאלוּף הדולרים ולא מגבּוֹר הפועלים, המשׂתכר לשׂבעה ולחסכון. עוד פעם ועוד כעין דיוק חדש: חיי אמריקה מרעישים את עולמם, אבל אינם משׂיחים את נפשם; מרחוק הם נראים במלוא כוחם, אבל תמציתם איננה מעוררת את הדמיון, תכליתם איננה בגדר של חידה. גם העושר של אמריקה הנהו רק דבר שבהשואה, לאמור: להם רבּוֹאות רבבה; אבל כל זה הון ולא שפע. אפילו החרוּת הטובה של יושבי תבל זאת אינה נראית כמתנת גורל, אשר אין חקר לעתידותיה; על כן מצער הוא כליון הנפש הנגרם על ידי קריאה בספר הקורות של אמריקה. לעומת זה מעורר ספר היסטוריה של עם אנגליה בלב הקורא קנאה ומאוויים ורחשי רזים: בתאוה עזה אתה שואף אל קרבך את רוח החיים הנושנים האלה, אשר לשעתם היו אף הם ענוים מעוֹני ומסבל, ואתה יודע ברור כי מה שלוקח את לבך הוא לא עצם הגבורה ותהפוכותיה, כי אם אותו עודף החיים שעמים רבים, גדולים וקטנים, מכניסים לתוך כיס הגורל של ההיסטוריה האנושית. קורות אמריקה בעבר וכל תעצומותיה בזמן הזה לקוּיות במידת חסכון מוזרה: הן מלאות על גדותיהן ואינן עוברות עליהם.
החיים מעדיפים על עצמם; לזה קורָא: דבר ועתידו. אמריקה, במובן ידוע, מוציאה את כל כוחה להוֹוה, לסדרים, למציאות כמות שהיא. בני העולם החדש הם חרוצים, אבל שנאתם נתונה אל התועים יותר מאשר אל העצלים; הם חובבים את הבטחון ומשקצים יותר מכל את הרמזים. ברכתם השגורה היא, כידוע: עשׂוֹת חיים; אבל מעטים שם אלה הרוצים להיות אנשים, רוצה לומר: להיות נחשבים בעיני עצמם. אין איש רוצה להיות נחשב בעיני עצמו יותר מאשר בעיני חברו; זה גורם כי מרובה שם הפעולה ומעטה העלילה. זה גם נעשה גורם לחינוך ילדים מיוחד במינו: ההורים אוהבים את צאצאיהם עד מאוד, כחלק מן “החיים העשויים;” אבל האב אין לו תאות‑רזים להאדיר את דמותו על ידי דמות הבן. אותה עמידה ברשות עצמה של ילדי‑אמריקה, זו המפליאה ומרהיבה את בן‑אירופה, איננה חריצות חדשה כלפי העתיד, כי אם תוספת של שעבוד ביחס להווה. כל זה ועוד כמה סגולות‑הרגל אחרות – כמו מוסד ממלכה השוה לכל נפש ומוסר חברה שאין לו עליות וירידות – כל תרבות‑נושנים זאת מקורה בחסכון: בן‑אמריקה איננו תורם בעין יפה בשביל העתיד. מזה הבהירות, הקנאה לסידור‑חיים ושויון הנפש לסדר עולם. אישנו, בין שהוא גר הכרך ובין שהוא תושב השדה, הנהו נלהב לגדולות וקר‑מזג לנצוּרות; הוא מעריץ את העסקים ואת העבודה לא רק בגלל התועלת, כי אם בעיקר מפני שהיא יכול לזוּן בהם את עינו הפקוחה ולתפוס אותם כריבּוּי של חיים. אותה מרבּית החיים האחרת, זו המצורפת אל המציאות בדמות ערפלי עתיד, אין איש בן‑אמריקה מחשב; הוא רק מפטפט על‑אודותיה המון מלים רכות ומתוקות. בין עתּוֹת החיים העתיד הוא בשבילו כעין בּייבּי מתוק, אשר מזמן לזמן נעים לתנות אתו על לא‑דבר אהבים ושעשועים. בדרך זו מתהווֹת שם הדרשות על האמונה, על מרחבי הצדק הרחוקים, על גן‑עדן המוסר של עתיד‑לבוא. אבל שמש ההזיה נוטה לערוב, הבּייבּי – העתיד הנחמד – הולך לישון בערשׂ השכחה; האמריקני שב להיות דומה אל הדומים לו – אל ההוֹוה המבוגר ואל העמל הנשלם.
הלב
מאתיעקב שטיינברג
רבים מבינינו, המזים עדיין יום‑יום אל תחת שׂפמם ממי‑הבוֹשׂם של התחיה, שבים לאט לאט אל המעגל הישן של היהדות. פה, בקרפף, פרוּש זה, שאדמתו היא רבת‑יחשׂ מדם ומדמעות ומספיחי הקדומים של כתבי‑הקודש, מתגוללים על כל צעד ושעל שיירי האמונות והדעות של אבותינו, וכל אדם מישראל רשאי גם בימינו לבחור לו מהם, לצרכו או להנאתו, כל שׂריד אמונה מתּממת וכל פליטת דעה מעוולת; ואולם בין השיירים האלה, שברובם הם פסולים מרוב שימוש ושם‑קדשם הישן מחוק כבר מעל צורתם, יש גם מספר נוסחאות העומדות עדיין בשלמוּתן והן מיועדות, כנראה, לראות חיים עד יום אחרון, עד אשר תתכּוֹנן ביהודה מסורת חדשה. הללו, נוסחאות הגאוה של היהודים, הן אולי החלמיש האחד שנוצר בידי הגלויות, הכוח החיוני שבהן הוא אולי התמצית החריפה ביותר שנבראה על ידי אבותינו מים דמעותיהם הגדול. טעם העבר של אלה מתוק בפי היהודי בן‑זמננו מטעם העתיד של הענוה, זו המחכּימה את האדם גם בצרה ועלבון; וכל הטועם מהן פסול במקצת ליום המחרת של האומה, כשכור הפסול ליום מחרתו.
אחת הנוסחאות האלה, הפגומות אם מעט ואם הרבה מבחינת האמת, הוא המאמר הנאדר על דבר הלב היהודי. הוא עצמו, עתיק היומין, כובש את דיבורו ומגלה את כל יהירותו במשפט אחד קצר, לאמר: הלב היהודי הוא הטוב שבלבבות; ואולם הוא הוליד צאצאים ובני‑צאצאים, והללו ממלאים את חלל עולמנו הגוּת ערבה ותמימה. בפי האחד מהולל רגש הרחמים של היהודי, כאילו ברור הדבר כי רגש זה – הרך והנמהר, הגונח להנאתו וכושל להותו בדרך המרוצה אשר מן החמלה אל מעשה‑העזר – משמש בנפש היהודי אב ולא תולדה, עיקר‑חיים הצלול עד היסוד בו ועומד בפני כל המידות הרעות של האדם – ולא הרגל‑לב המכוּון לתעודתו מששת ימי בראשית של הגלות; השני מזכיר לכל מי שבוחן את הטבע היהודי, כי יש רוֹך לא‑ישוער לחושיו של הישראלי, לאמר – מין תכונה נאצלה של ימות המשיח, המביאה את האדם לידי עלבון זוועה למראה הדמעות ומשמע היללה, הגורמת לו שיהא רואה את העולם שדוּד בשעה של אכזריות, החותמת את מוצאי פיו מלהגיד לנוכח כל כאב ויגיעת‑חנם וביטול‑חיים: אף זה טבע תחת השמים!; השלישי פותר בלחש ואומר, כי על‑כן היהודים פוחדים פחד מפני המות – יען אין אדם בארץ אשר יתעב כמוהם את שיקוץ הכליה, זה המתגלם כאחד בפצעי המות ובתחלוּאי הרשעה; הרביעי מבשׂר, כי זה שפע הרחמנות שבישראל נשתפך לעולמם של עכו"ם והשקה את אמונתם והעלה בספרותם שרטונות לאותה החרדה הקדושה אשר שמה בישראל חליפות: כליון‑נפש ויראת אלהים ואהבת הצדק. כל אלה וכל אחיהם גם יחד אינם ממלאים אלא את צו אביהם, הלא הוא המאמר המפורסם על דבר לב‑החסד אשר ליהודי.
האומה, דוגמת היחיד, אין דרכה לגלות את סתרי הלב; כל מקום שאתה מוצא כינויים בולטים למידות הלב – סימן שאתה עומד ברשות שמיעוטה מדור‑אמת לחיבה, ורובה מקלט‑ערמה לפחדים ולספקות. שכינת ישראל, גם בימי מרודיה, לא ניטל ממנה אור עיניה. מתוך ספרי יראים רומזות לנו – דרך רקמת הסוד של מוּסר וחסידות – כל מיני אזהרות חמורות, שאינן בעצם אלא נסיונות בחינה לגבי הלב היהודי. הללו נתחברו ברובם בימי‑הבינים, לאמר – בזמן שמעלת החסד היתרה של האדם הישראלי היתה בבחינת מוסכם אלוהי, ואף על‑פי כן התחכמו גם אז חוקרים כפוּתי רוח לפתור את החפּזון התוסס בכל מדוֹרי הלב של העם הזה עד לתחתּי תחתיים. הללו, חוקרים פרושים משאר כל האומות, היו בעולמם כאדם הראשון בשעתו, שלא ידע את כוח ההשואה; הם לא יכלו להשוות את ישראל לעמים לשם בחינה, מכיון שיצרי עכו"ם היו בעיניהם מחוץ לכל תואר, ועל‑כן לא יצאה להם מעולם כל מידה נכונה; השלילה הפכה בידם למוסר והנוֹחם לחסידוּת. ואולם אף הם דרשו מתוך חילה והשתוממות כמה וכמה דרכי התנהגוּת של היהודי – החל בהתלהבוּתו המוּפרזת, שאינה באה לפרקים מתוך גבורת הרגש אלא מתוך חולשת המזג, מזג זה שאינו מעמיד מחיצות של ממש בינו ובין הדברים, וכלה בהתמדתו המופחתת, זו אשר בגללה קיבּלו כל מעשי התועלת של היהודים צורה מבוהלת של חנינה והיו בכל דור בגדר נדבות הנקבצות ביד הפורענות, היא הגבּאית הישראלית של כל התקופות.
דומה הדבר, כי הרבה תשבחות סגולה של היהודים יקפצו את פיהן עם בוא היום הגדול והנורא אשר בו יקום העם הזה לענות‑עמל; ואולם יד העתיד, אם תיכּוֹן ככל חפצנו, לא תחוס גם על האגדה התמה והתמימה בדבר הלב היהודי, זו שהיא כעין כבשׂת הרש לעם ישראל. כל הכזבים הנאצלים האלה, אשר תמכו את יסודם בתכונה אחת גדולה ונכונה – הלא הוא כליון‑הנפש הישראלי – והפכו במרוצת הדורות כל מידה של חפזון למידה של התלהבות וכל צדקה נמהרה לחסידות‑לב קיימת – כל אלה ימוֹגו באפס יד בפני אלם האמת אשר יבוא כצרי לישראל; ולא ישאר מהם בלתי אם הריח הדק אשר לנחמות מתות.
נגינה
מאתיעקב שטיינברג
נגינה ביחידות חדלה זה כבר מהיות דבר שכיח בין היהודים. מכל כלי-הנגינה המשׂיחים את הלב – מן החליל נעים-הכפר ועד הפלייטה האצילית – השאירו היהודים לעצמם לשם שימוש רק את הגרמוֹפוֹן האווילי ואת הפּסנתר המהודר, הרעשן והמתפאר לשוא. אבל לעומת זה מוכנים נערים וזקנים יהודים בכל יום לעכּל בציבור ובצפיפות גדולה עד מאוד את מזון הנפש הרוֹסס אשר קורא לו: נגינה. הדבר נעשה כמעט לתכונה, לסימן טוב של מזג עממי חם ונעלה.
ביקור אחד בקונצרט, בתוך אחיך הנבהלים, יעורר בך ספק ותמהון: כל מצח עמוּם וכבד, הפנים מביעים בגלוי קוצר-רוח, העורף המתכּווץ מספר לך על-דבר התאפקות שלא מתוך נחת רוח. חסרה גם השלוה בעינים, זו המעידה על הקשבה תמימה, על מרגוע הלב של האדם הנוהה אחרי הצלילים בלי כל כונה. ואולם ביחד עם זה אתה מרגיש, כי כל המון האנשים אשר באולם מצייתים לערוּת אחת משותפת ומובנה לכולם עד מאוד. מה שמה כי תכנה אותה? את זה לא תוכל להגיד, יען כי התכּוננוּת החושים הזאת לא נוצרה לשמה, לשם יחוד עם שפע הנגינה. היא הובאה מן החוץ; גרמו אותה: פרסום שם המנגן, הצורך להיות בין הבאים, היראה הכמוסה של היהודי מפני המחסור – ואפילו כשהמחסור הזה הוא רק מחסור בנשפי נגינה. הנגינה בעצמה מענגת, כמובן, רבים מבין הקהל; אבל מה שכלכל את נפש כולם, סיפק להם את התעוררות החושים, עורר בהם רגש של חובה – זה היה דבר-מה מוכן למפרע. מושג הנגינה כאילו נתבּדל, נעשה חומר ראוי לתפיסה ולעשׂיה. היהודים הזריזים האלה הלכו אל נשף המנגינות בשביל לקיים מצוה, בכדי להצטרף אל אחרים, למען המלט מרגש האכזבה הנגרם על-ידי הפסד. פה היא נקודת ההבחנה הניתנת לראיה גמורה: הם נוהרים כולם אל המנגינות לא כדי לזכות, כי אם כדי שלא להפסיד. גם בקונצרטים אשר במדינות הים אין הקהל מצטרף כולו מיחדים חומדי-נגינה לתומם; אבל ענין היחיד אינו נמחה שם כליל מעל הפנים. לעומת זה הנשפים שלנו הם נלהבים כל-כך יען כי הם מעשה רבים: סלד-הלב של שומע בודד אינו צריך לחפּשׂ אחרי הד נפשו של שומע אחר; כולם יושבים מין ישיבה שיש בה עשׂיה, ועושים את שלהם.
עם גמר המנגינות הם מוחאים כף. במחיאות-הכפּיים הנשׂגבות של אחינו היהודים יש תמיד דבר-מה המעליב ומבייש גם יחד. זהו מן פרעון ללא חשבון של מבלי עולם. למראה השכר הזה, הניתן שלא כדין, אתה נפעם וזועם בלי-משׂים; ככל דבר שאינו מתאים אל המציאות מעוררת בך גם ההתלהבות הזאת, על כל ספיחיה, אי-רצון, אי-אמון, אי-סבלנות. השילומים האלה, אשר אין הנאה קודמת להם במידה נכונה, נעשים בן-רגע לסמל של קריקטורה, לדכי נואש של יצור מסכן אשר אין לו הבנה לצור כהוגן את הצורה הקלה של הבעת תודה. כי הנה זה עכשיו נגמרה המנגינה הארוכה והכבדה: מי שהבין אותה כבר שילם די מחירה בהקשבה מכוּונת, מיגעת; אשר לא הבין – עינה את נפשו שעה ארוכה בחששות על דבר תכליתן של יצירות-נגינה כאלה – בין כה וכה וגמר המנגינה הוא גם רגע המרגוע הנכסף, העולה בד בבד עם גמר השילומים למנגן. אבל כזאת לא תהיה אצלנו: מחיאות הכפיים מתפוצצות פתאום כרעם, כבשורה אווילית שלא מעלמא הדין. לפניך מין שקר מהביל ונשגב גם יחד: המון אנשים שולחים התלהבות תעלומה לאוויר העולם, מרעיפים תודות לאין חקר על ראש איש מנגן אשר הכביד את שבתם אתו באולם. אבל הנה הגיע התור למנגינות הקצרות, הזולפות למשעי, המתוקות לכל אוזן שומעת, העושות לרגע אחד את כל איש אקראי למניד-ראש על אושר, למבליג מתוך מתיקות על כל יגון. רגע ומשנהו ארכה המנגינה ונדמה. יש עין רטובה מהתעוררות, יש כף מתרוממת למחיאות, לשם צורך העולם. אבל הבאים בנשף הם יהודים והם מריקים את כל כלי נפשם: הם מוחאים כף לבלי קצב. הזר הרואה אותם מצטחק, מהרהר אולי בנדיבות על התלהבות המזג של הקהל, אשר כרוב הענוג אשר שׂבע כן ירבה להשיב תודות. אבל מה שנאת את ההתלהבות הזאת, אתה שומע בודד! היא מענה אותך כחרפּה, כשכרון בּוֹשת של אחרים רודפי-רוח, כצלם בלהות של הון הולך לאיבּוּד על לא-דבר. הנאמנה ההתלהבות הזאת? שבעתים ירע לך אם תאמין בזה: כי למה יסכּוֹן ההמון הקלוֹקל הזה, המפיח התלהבות אדירה על-נקלה – על פי כנור, על לוע פסנתר? מה יתן ביום צרה, מה יוסיף ביום נצחון?
אבל גרמניה
מאתיעקב שטיינברג
היהדות הגרמנית, בת-רוּחמה לכל עדת ישראל, כרעה למעצבה במרומי העולם: מימינה עם אדיר, נוהם במעגל מצרים וזועם מסנוורי נקמה; משׂמאלה אוהביה אשר בטחה בהם עד יום אחרון, והם כולם כנבוכים וכערופי רוח; ועל ראשה – אבינו-גורלנו, זה שר ישראל אשר בעת צרה יהיה כריק וכפוחז ולא יזכור רחמים רבים ולא ידע עצה נכונה ולא יבין נוחם לאמתו. כבתולה פתיה, אשר כתומם ישיגוה יחדו הפחד והאסון, כן נפלה לארץ היהדות הגרמנית; לא כגבר אשר הכין את נפשו בעוד מועד, כי-אם כאיש ערום ונרפה אשר קיוה לשנות את טעמו בחפזון, ביום בוא ההפכה, והנה נשתבש עליו גלגל המזלות והריץ את הרעה לפני זמנה.
מוסר ההשכל, היוצא מאידם של יהודי גרמניה, הוא זר ומפתיע מאין כמוהו ועלול להפוך על פיהו את פך השמן האחרון של הגלות. גם גירוש ספרד בשעתו לא היה במידה כזו מאורע פתאום, נחשול סופה, גזירה שאין לפניה אזהרה ואין לאחריה חנינה; אפילו הריגות אוקראינה, אלה שבימי חמלניצקי ואלה שבימי פּטליורה, נתכו כשואה רק על ראשי היהודים ולא הולידו בלבות המעונים חידת אימה יתרה. המאורעות הללו, העקוּבּים מדם, לא היו ממזרים כי-אם בנים כשרים, כביכול, לשנאת ישראל; דורם ידע את דרכם, צפה מראש את דמותם, רעד בעוד מועד לזכרם, כאותם העלים על העץ המתחילים ברעדה לפני עצם הסער, בעוד הרוח משכל את כנפיו בקצה העולם. היושבים באהלי יעקב לא ידעו מימי-הבינים ואילך טעם של מפּולת – על הפחד האווילי ועל טמטום החושים הנגררים אחריה; חידוש-גלות זה קרה עכשיו לראשונה בגרמניה; שם נפלה לפתע פתאום חומת בטחון של יהודים שהיתה עטופה עד חציה שׂריג זכויות והרגלי אזרחים. צרת גרמניה שבימינו תירשם בתולדות ישראל לא כפגע גדול מפגעים, כי-אם כמכשלה ראשונה למנין; סופר הקורות יעיד על כל הגלויות, כי לא נלקח מהן מעולם חסד הטבע האחרון, הלא היא ציפית הלב שלפני הרעה; רק על גלות גרמניה יסופר לדור אחרון, כי לא קמה עוד כמוה עדת אנשים אשר לא ידעה להבחין בחליפות העתים. יום אחד התהלך שבט ישראל והוא נושם ושואף, כביכול, בקול מבשר, ובמלוא כל פניו שפוכים תפנוקי נכר – ולמחרת היום צפד גרונו ופניו חמרמרו כפני עבד אשר הקיץ מחלום טוב; עוד אתמול כבד כרכוב ביתו מן האזובים אשר למסורת זרה, נפשו היתה לו כְחַלת-כלאים נאצלה והטף אשר בחיקו היה לנגד עיניו כפרי מולדת – והיום יציץ לבדו מפתח ביתו ויתבונן עד בוש לראות אם לא נשאר מכל נפות אשכנז שביל נבדל ונשכח, זה הצפון מאז ליגיעי-כוח או ליהודים יודעי-ענוּתם; עוד תמול ושלשום מתקו לו מריבות צדק, אשכלות מליו עברו בכל הארץ כמרכולת יקר, וזו היהדות העתיקה, חַיַת הקודש, נגררה אחריו בשלשלת, ככלב מוֹרשה נאלם המאציל על הנוהג בו מעט חן ויחש ועקשות אין דומה לה – ועתה הנה ישב דוּמם ומשמים, מבחוץ קול ענות זרים, ומבפנים ירבץ לעומתו זה יצור הקדומים אשר קורָא לו יהדות, שערו סומר, עיניו כלפידי נצח, לועו פתוח כעתיד אין-חקר, והוא נראה כאילו יפליט עוד מעט ילל חרון.
יש אבלים מיוחדים בעולם המתאבלים על מתים ומתיהם לא ראו מעולם חיים גמורים: אלה הם אוננים יהודים המבכים זמני ישועה וזכויות טובות וחסד לאומים. אין אבל רמיה כאבלם ואין דמעות ריק כדמעותיהם; הקטן בשבטי עכו“ם יודע את העדנה שלאחרי בליה, זו המתעלמת כהד חמודות וכתוגה ערבה בשירי גבורים; ואולם היהודי הרַגָז או המתראה, שאין בידו מתנות שלמות, אינו יורש מאומה מאבדותיו היקרות; לא גאות זכרונות ולא ענות נסיון. דברים שטבעם מלא – קצם נכון ומותם ציוּן אמת; אצל היהודים אתה מוצא הרבה תקופות טובות שדמותן כדמות הנפש של היהודי, לאמר: מעט רוממות ועדיים למראית עין – ורוב שטח ורוב בנין שאינם יוצאים לעולם מבחינת העצב והפלא והיגיעה. כזאת היתה גם תקופת הפּדות של יהדות גרמניה, מראשיתה – בימי מנדלסון הישראלי הפילוסוף קטן-התואר המשעשע את חכמי הארץ ופותח את לבם לחיבת יהודים – ועד אחריתה – בימי הלצים הישראלים שבעידן הרפובליקה, המהלכים בקרב עם הארץ ועל עיניהם התוהות אֲפֵר כשר של מוכיחי-צדק וקנאי-תרבות. בכל ימי הרמיה האלה לא כהתה שם יראת עכו”ם גם בלב יהודי אחד, אם עושה הון או ספרים או חידושי-תקופה, ולא נס ליחה של תכונה ישראלית אחת, אפילו אחת מאלה שמשכנן סמוך למדור הפרצוף. זאת היתה תקופה ארוכה, אבל לא אמיצה ומתונה, כדרך יצורים המאריכים ימים; כולה חפזון של התרוממות, נרגנות של שמד, תאוה של הצטדקות; רבים נלחמו לה בחרף-נפש, ואולם אף אחד לא שב אל מקורו, אל שדה היהדות הנטוש – כדרך מנצחים ישרים השבים לאחוז במחרשת המולדת; רבים שמחו את שמחתה, ואולם אף אחד לא פתר במסתרים את ריב הנצח אשר בין יקר ליקר, בין טוהר גזע לטוהר גזע, ובין מידות החיים התמות של אשכנז לבין תשוקות חלדה האחרונות של היהדות. גם תקופה גאיונה זו, כהמון תקופות אחרות בישראל, היא רבת שמות, דלת מסורה ועניה מאין כמוה במעשי פתרון; היא העשירה יהודים בחומר וברוח, אבל היא לא האצילה על יהודים רבים כבוד חדש – זה שמקורו תמיד החיים הגמורים.
חידה של כשלון
מאתיעקב שטיינברג
נערי-נביאים אדומים התהלכו בחוצות ברלין, דרכו ברגל קלה על גללים של כסף-נייר והיו מנבאים חד אל רעהו: הרבולוציה הולכת! – ואולם נבואתם, עליזת הסנוורים, לא נתקיימה. מאז עבר רק מחזור קטן של שנים רעות, וסיר גרמניה, הרותח בלב אירופה, השחיר מחימה ומרעב ומנקם. הזמן ההפכפך מעד בחוצות ברלין ושפך לארץ את פך השמן של הרבולוציה. זמן-מה עוד תסס השפך מאליו על מרצפתה החלקה של בירת אשכנז; קהל חתולים צנומים, מיללי המרד הותיקים, נקהלו על יד מי-האפסיים והיו מלקקים בחץ לשונם את הנוזל היקר, ואולם עוד מעט ומקרוב ומרחוק התחילה מגיעה שעטת רגלים כבדה: העוויל הגרמני רודף אחרי אברך יעקב, למען ענוש אותו על חטא קטן ונורא – על חטא הדיבורים הריקים.
מה רבו בימים ההם הדיבורים הריקים אשר חוצפתם היתה עגולת רגלים כעין השממית ושלחה את אצבעותיה הדקות לרוחב ולעומק, אל העבר ואל העתיד! באווירה של גרמניה המנוצחת נצטבר לאט לאט כעין שממון צורב, זה המצוי לאחר כל משחק מביש ותפל. ואולם אלה אשר קראו בארץ ההיא לחידוש החיים לא היו בבחינת טורפים ודורסים; הם לא זנקו בהוד ובאימה מתוך היער העבות של העם דוגמת גבורי ההפכה של הצרפתים; הם לא התאוו לראֵם המלכות, לצבי ענף-הקרנים של האצילות, לאיל הנגח של הכהונה; הללו, גֵרֵי המרד הכשרים של אשכנז, לא היו בעצם אלא חתולי בית, וכל מלאכת הטרף שלהם כלתה אל הבלי העם הקטנים. הם צדו את ההבלים האלה כצוד את העכברים, ולא הרפו מהם עד שטמאו אותם במות שמצה. תוכחתם לא היתה ראויה לשמה, מפני שהיה בה הרבה מזדון הנקמה; אמיתם נסרחה על שפתיהם כנפל אמת של לצים. הם לא הלהיבו את הלבבות, דוגמת המורדים הישרים המקנאים לעתיד, אלא הוציאו את חום נפשם לבטלה מתוך יללת מחנים מסביב לישן – קריאות קנאים משאירות לפעמים הדים, אך יללת הוללים סופה שהיא מעוררת יללת מענה גם במחנה השני. גרמניה לא גידלה מעולם מצחצחי חיים ומוקירי לצון; אשת חיל זו, היושבת בחדר הפנים אשר בבית אירופה, שומרת בלבה רק זכרון אחד – מר ומתוק גם יחד – על דבר חטא העגבים אשר הביא עליה לפנים איש פלאי ולץ, הוא היינה מזרע יעקב. ואולם שאר מוכיחי גרמניה היו תמיד מסוג המטיפים, אלה שאינם פוטרים את עצמם ממורא הצבור. והנה נהיה בארץ הזאת הפלא המבדח והמביש: אנשי גזע, הטבועים עד חצי נפשם במסורת אומה, נטלו על עצמם לדקור בדרבונות של גידופים את הצלם השמן והמגושם אשר קוֹרָא לו תפלוּת אשכנז! אנשים תמימי דמיון, ללא חכמת רזים של לצים או קנאים, הלכו להפוך לב עם; את ידם הכבדה לא מרחו במור האהבה, אם חכּם לא עשו ממתקים ובעיניהם לא העלו אף רשף אחד יקר. הה, אף חצי תאותם לא באה לידם, זו תאותם לא תאוה; לב אשכנז, הלב הגדול והנקשה, רק פּרפּר תחת ידם הצובטת.
באין אהבה יפשע כל מוכיח. שוט המוסר של מחדשי גרמניה לא היה קלוע ממשי האהבה, אלא מרצועת העור של שעיר עזאזל; הללו, הרצועות הטמאות, ניחתו בבשר עם אשר נתמסמס בימי מלחמה; הם השמיעו צליף פרוע, זה הצליף המבזה אשר קיר גבולות לא יקהה את קולו והוא הולך ונשמע לאזני עמים זרים. והנה השוט הזה, המר והנמהר, נמסר לסירוגין גם לידים נמהרות של יהודים. דיבורי ריק, קלים כגידופים, כיסו כארבה את שמי גרמניה; דומה היה, כי רגב עצום של תליינות דיבורית נשחק לאלפי פירורים והללו נפזרו בידי משחקים על פני ארץ רחבה. הן הדיבור של היהודי היה כאן ללא הועיל: הזמן היה מר עד-בלי-די. תאות הנפש של היהודי, המרתיחה בשעת ויכוחים, היתה אף היא כעוכרת: העם הגרמני היה מזה-יאוש – וכל הנלהבות, ואפילו נלהבות הפה, היו בעיניו כזיקי חדוה של זרים; הוא היה מזה-רעב – וכל שפע, ואפילו שפע של דעות חדשות, גרמה לו קנאת סנוורים. כאן הגיע לידי מורא ליקוי ההשפעה של היהודי: – כל אותה ספרות עלונים נפוחה, שהיהודים יצקו לתוכה את לעגם המיוחד – הצף תמיד למעלה – היתה מדברת כדבר חכם אל רשע. כל התוכחות המאליפות היו רעות וחלקות, כביכול, והנפש השומעת – אילו רצתה לקרב אותן אל עצמה – לא יכלה לאחוז בהן. ואולם מאות האברכים היהודים,שהלכו מטוב-לב להיות בין מלעיגי גרמניה, היו מדברים בעיקר להנאת עצמם. פה צפונה חידת הכשלון: היהודי, שיצר בעולם טבע שני – מין פלסתר של טבע – ושיוה על הדיבור יקר רמיה של עלילה, התיפּה ימים רבים לעיני כל גרמניה בחינו זה, הטוב ואינו מיטיב.
אנשי רוח
מאתיעקב שטיינברג
רבים מבכים עכשיו את הרוחניות היהודית, שנגזרה עליה כליה במדור אחד גדול שבאירופה והיא כמצניעה מעט את שיחה ואת טעמה גם בשאר כל העולם; ואולם תאנית אמת זו כשרה רק כאבל אחים ולא כאבל אומה. דמות האומה הישראלית, אף-על-פי שהיא נתונה עכשיו בעולם המרבה מיום ליום חנופה וכעס וחמס, מתקינה את עצמה בימינו למידות של ויתור, וראשית לגז הויתור תהיה זו הרוחניות היהודית, המשמשת בידי ישראליים רבים כמין עסק, מעין בית-משרפות לחמרי רוח משכרים. כי גם היהודי בן זמננו לומד על-פי רוב רק למען עשות דברי לימודים לביתו; ויש שהוא מפלפל את לימודיו, כשם שיהודי בן תקופת ארבע הארצות היה מערבב פלפל ביין השרוף. מפלצת הגורל עשתה לנו בשניה ויצרה המון יהודים מוכרי משקאות חריפים; הללו פזורים בגויים כאבותיהם אנשי היי“ש, ואף הם מוזגים מתוך חביותיהם לבני עכו”ם הבאים לקנות אצלם שׁכרה.
‘תורה לשמה’ – פרח מסתורין זה עלה לפריחה בביצת השפל אשר בימי הפרושים, וכבר מטרפיו הראשונים עלה ריח מריחות הקדם – חריף ומשומם גם יחד. כל הדברים במזרח יש בהם גילוי וכיסוי בפרצוף אחד, וכפל-משמעות כזה היה גם למושג של לימוד התורה: למד למען תקיים, למד למען תתקיים. וככל אשר שפלו הדורות כן הלכה ונשתלטה הנוסחה הכפולה והערמומית הזאת, שהרבתה את הלימודיות בין היהודים וביטלה אצלם את הידיעה. לבסוף נעשתה הרוחניות בישראל מעין ראי-מבריק מצד-פנים ואטום מצד-חוץ; כנגדה לא ראה הרואה אלא את עצמו, דרך גלמה המזהיר לא נראה העולם אף כמלוא נימה. הספר הפך לראי נשים, היהודי הלמד התחיל מתיפּה, כאותה אשת הרמון הנאלמת בצהרי יום קיץ על שפת אגם מים רוגעים. ואולם כל זמן שהיהודים עסקו בלימוד תורה בלבד – לא היתה נפשם דומה אלא לשבויה המתקשטת מתוך בטלה ועגמה בכל מין רוחניות מוזרה, כדי לשעשע את שליטה, את אשף הגלות הגיבן והמאריך ימים; עוון הזנונים בא לאחר כך, כשנפתח לפני היהודים העולם וכל גמוליו, והלמדנים שבהם התחילו מעשׂים את רוחם לעיסה של נחתומים הנפוחה היטב היטב. איש-הרוח היהודי, האחד מרבים, נושא עליו רבב-זוהמה של חטא קדמוני מיוחד: הוא הוא המתחכם בלי יודעים להפחית מן הלימודיות את כבדה ואת עצבונה. העילוי שלנו הוא רב כשרונות, המתמיד שלנו הוא עשיר בלימודים, אבל שניהם אינם אלא פטריות דלות-שורש ורחבות-ראש; גם הצדיק שבלמדנים האלה, זה הממית את עצמו באהלה של תורה, הוא בבחינת מוקיון הנהרג בשעת עשית להטים. החכמה היהודית אינה באה בצבעה ובריחה; היא כמעט תמיד רבת סממנים, ומוהל ריחותיה יש בו משהו מיקר זנונים, זנונים שפירושם תמיד: תאוה או התלהבות או חקר רב הבאים בצדיה. את אנשינו התורניים מנוולת עניות נפש שאין לכנות אותה כמו: הם חמריים עד מאוד בתוך תחומי תחומים של רוחניות. מבחינת יסודם הם דומים במקצת לנשות הפקר, המרבות אהבים לא רק בשעה שלבן ריק מכל אהבה, אלא גם בזמן שנפשן משובשת משנאה או בחילה; לפיכך אתה רואה המון יהודים מלומדים שסחי יצרם עומד בעינו כגביש ואינו מתמוגג אף כל-שהוא כנגד להבה של תורה; ולפיכך אתה רואה המון אנשי-רוח מבין היהודים שעוורון חושיהם נשאר קרוש ואטום למול אור המדעים, דוגמת תבלול זה של העוור שאינו זע כנגד אור החמה. חכמת האנשים האלה עושה על-פי רוב לעצמה ומבהיקה לאחרים, תחת היותה מצווה להאיר לעצמה ולעשות לעולם. חכמה זו יודעת לפתות כקדשה או כמכשפה, אבל אין בכוחה לתת דבר משלה, ולו רק דבר שנקנה מתוך נסיון. שבע ביום ראינו את פרצופה החד והחנף, אבל מעולם לא חשנו את מציאותה מתוך החיים עצמם. היא אינה מגידה את שם מולדתה הישראלי, כאותה זונה ששארית ישרה כופה אותה להתעטף בשמות זרים כנגד עוגבים; היא אינה נעזרת בעם מחצבתה. אף-על-פי שהיא תובעת לעצמה יתר תאוה ויתר כשרון בזכות טבעו המיוחד של היהודי; היא אינה יודעת לנחם, אף-על-פי שהיא מפשקת שפתים ומחליפה בנקל סוד-עולם אחד בסוד עולם שני; נמנע ממנה גם להשׂיא עצה ביום צרה, מכיון שבזפק שלה, הממולא בכל מדע, אין מאום מן הידיעה הנאצלה והטובה אשר מקומה בלב.
הרוח היתה מעולם עטרתם של אצילי ישראל. אולם רק בתחילתה היתה תפיסה רוחנית זו מצומצמת באמת, אז בזמן שהוציאה את כל כוונתה למען ראות בעולם נפש אחת ודברים רבים; לפנים בישראל לא נחשבה הנפש למשהו מופשט ומשוער שאין בו כדי לשׂבּר את האוזן, כי-אם לממשות המורכבת, כביכול, מחומר ומרוח גם יחד; ועל-כן יכלה התפיסה העברית הקדומה לנסח חשבון אחרון של העולם בדמות נפש אחת ודברים רבים, בניגוד לחשבון ראשון של חומר אחד וצורות שונות. במשך הדורות שיכל עם היהודים את כלי-חייו היקרים, וזה נופת הקדומים אשר לתפיסה העברית נתקע בזה אחרי זה באבנט הרועה-האמורא אשר בסביבות נהרדעא, בכיס האדרכּמונים המסותר אשר ליהודי בן מגנצא, ובמחבוא השטריימיל אשר לרבן בן פולין. לבסוף התליע הנופת, נתמסמס והבליע את עצמו, הוא וכל תולעיו יחד, בבשרו ובדמו של היהודי בן הדורות האחרונים.
אנטישמיות
מאתיעקב שטיינברג
טול מן האנטישמיות את מיטב כזביה – ועדיין היא מחלה שיש בה מעט מן האמת אשר למדווי העולם הגדולים; טול ממנה את תעצומות פשעיה – ועדיין היא אחד משגיונות האדם אשר הטבע לא מנע מהם נפש ורוח חליפות; טול את טומאתה מבין כל שוליה – ועדיין היא רחבה מכל אחוה ועמוקה מכל דעת. נסה נא להזים אותה עד תכליתה – והיא תעמוד כאליל כבד הנעלה מכל נוחם; הסירה מעליה ברוב עמל את כל לבושי עברה – ובן-רגע תצמח לה אדרת חדשה מאטון התקופה; הרימה את לפּיד העתיד אל עצם דמותם – וכהרף עין יצא מלפניה רוח אדיר המפרק הררי אמת ומשבר סלעי משפט. ואם תעשה לה סייגים לאין חקר – היא תכריע את כולם; ואם תקים לה הרבה אויבים מבין צאצאי הערמה והחכמה – היא תפיל את כולם חללים. אין זאת כי חוק בה, חוק עולם אשר לא יעבור; או תועלת מבישה אשר לא תכזב.
אומות העולם יצרו מתוך עונג דמיון את דמות האגדה של היהודי הנצחי הפוסע על פני תבל ועקבותיו מרחפים כצל; לעומת זאת רשאים אנחנו ליצור מתוך צער-נקמה את תואר האנטישמיות כשממית נצחית המדלגת מארץ לארץ ומפריחה בחלל כל העולם את קוריה המעוכים והמאוסים. ואולם יש אשר רמז מרמזי גורלנו כופה אותנו לנחש, כי בלעדי האנטישמיות היינו אולי כצוענים, לאמר: עם אובד בחדלון, אבק אדם אשר לא תתכן כנגדו כל מידת הסתכלות. זו האנטישמיות, הטמאה בידי טמאים, כשרה בעיני הטבע הדואג לתקן כל מעוות מתוכו. תפיסת העמים אלה לעומת אלה ניזונה בבת אחת ממראות רבים: מן העבר – על גבורותיו ופשעיו; מן העתיד – על תשוקותיו וחלומותיו; הארץ מאצילה דמות מתארה ומחיי עמלה, הלשון נותנת את שיחה ואת טבעה, הדת מראה את נפשה ואת לבושה, וכל אלה מצטרפים יחד לדמות הסתכלות רגילה, זו המכעיסה ומפייסת כאחת את הזר המסתכל רק עם היהודים התהלך בתבל ללא מידה נכונה. ארצו ולשונו נצפנו בבית הגנזים של העבר או של העתיד; על דתו התימרו עמים רבים כי לקחו את מיטב נפשה ואת יקר לבושה, ושאריתה היתה בעיניהם כקליפה ללא ליח. חדלו איפוא כל המראות מישראל; קהילת יהודים נעשתה מבחינת טבעה כעין מושג שובת: לא מלחמות נגף, לא פשעי אומה; לא קנאת הווה ולא תחרות עבר; כולה היתה כמין טבעת סטוּרנוּס המצורפת מחלקי הויה קרושים. כל מועדיה, הלוהטים עדיין בחן-עצב אין-דומה-לו, קבלו את מורא-הודם מן החוץ: – “כל נדרי” ספג את רטט הנוחם של האנוסים, ליל הפסח המה מחרדת קודש בגלל עלילת הדם, כל תפילה בציבור קנתה לה יחוד ותאות נפש בעוון אזני עכו“ם אשר שתו עליה מסביב. עדת יעקב במגנצא או בקורדובה יכלה להידמות לחבר אנשים ריקים ותמימים, יצורי קינים לא-עזים אשר שיח חייהם צורם ללא חמדה את האוזן – אלמלא להטה של שנאת ישראל אשר הפך את יום הקטנות הזה לליל חזיזים. ענות הזוך של רש”י, דהרת הפלפולים של התוספות, צדקת התמיד של נזירי התורה – כל אלה לא היו מגיעות אלינו כמופתי אומה והבל זהרן היה בעינינו כמוץ הזוהר הנושר מרקיע החיים בכל ליל ארוך של תקופה – אלמלא עמדו בחייהן במזל אדום של אימה, אלמלא נתגלגלו אלינו בבוא חליפתן דרך מחילות של דורות טבוחים. גם הבית היהודי, זה שנתערה במושבות הגויים כנוה-שלום מנואץ ופרוש גם יחד, עלוב מבחוץ ומדושן מבפנים – אף לו עשו את רוב קסמיו מלאכי האיבה, ששמרו על עציו ואבניו מֵעַש השממון. ברק חרבם של נוצרי לילה אלה הקרין את שצף העבדות שעל פרצוף הגברים, את תום היצר של הנשים, את עזובת הילדות של הצאצאים. קמטי המצח של היהודי המרודף סמרו והיו לקווי עוז בנשוב בהם רוח-בוז חזקה; הדמות הישראלית שבתפוצות הגולה לא היה לה משלה אור-מזלות, ועין רואה לא היתה עלולה להביט בה ולרצות את מהותה עד כדי תפיסה גמורה; צורת האדם של היהודי – הלאה בעמלה והחרדה במנוחתה – דינה היה שתכרת עם זמנה ומקומה; זאת היתה חשכת גורל, וכל המון היהודים הכשרים, שקיימו בגופם המון תלאות וקיימו בנפשם צבא מצוות לאין חקר – נדונו לכאורה להקבר באדמה הזרה מחוקי-זכר וחדלי-תכלית. ואולם היהדות של ימי-הבינים, הגרה והאומללה, העטופה כאחת סחבות נכר וגלימות מולדת – היתה בת-בתה של יהדות נביאה, אשר נתנה את כל רוחה ואת כל חלומותיה למען העתיד; כל צבאות העולם, כביכול, לא אבו שכוח את עולה של גברת הדתות, והעולם, המשלם גמולות רעים, יצר את האנטישמיות – את שמש האומה של היהודים.
מאדים זה של האנטישמיות מקיף את מסלולו כדרך מאור-בראשית: הרואה אותו בשיפוּלי הרקיע של החיים יודע לנכון, כי דרכו של זה לחזור לרומו של האופק. בימינו הוא הולך סובב את הארץ במסלול רם, וחלקי יהדות רבים נזכרים, נפקדים, נרתעים בכוח משיכה פלאי לקראת עתיד נעלם. נוראה-נשגבה התמונה: שבטי יעקב, צאצאי אומה כביכול, חונים בכל כנפות הארץ; הללו שרויים בצל המנוחה: בטנם מלאה למכביר ורוחם הומיה עד בלי די, ואולם אף מליץ אחד מני אלף לא יוכל למצוא פשר לרצון חייהם: – ביתם כמלונת אורחים מעולם אחר. אלהיהם תפל כמת שחזר לתחיה, טוהר לבבם כחטאים סלוחים. ולעומתם רוגשים קיבוצי יהודים באור זלעפות, והם נראים במלוא שפעתם כה עקשים ונקלים ודווּיים – אשר העין תדמה אותם לרבבות עם.
אנטישמיות מלמדת
מאתיעקב שטיינברג
אנחנו נזהרים מנגוע באצבע קלה בזדונותיה ובשגיונותיה של האנטישמיות המהבילה, כאלו היינו לקויים במורך לב של עבדים שאינם רגילים להרהר אחרי גידופי בעליהם. אמנם כל הכתוב בחרט האנטישמיות מושך את עינינו ומרקיד את לבנו; אבל כשאנו מקשיבים לדיבות מנדינו – אין לנו בגלוי אלא בת-צחוק משקצת, זו הנחשבת אצל הגויים כאחד הסימנים המגונים של היהודים המשכילים. לא יקר-מציאות הוא ברחובנו הטיפוס של מומר לאנטישמיות, זה המתפנק בקרב אחיו על קיא השקר של בוזי היהודים; אבל רק יהודי אחד מאלפי רבבה עלול לשמוע דברי קנטור כאדם שלם, כלומר שיתיחס אל הדברים חליפות בזעם ובלעג ובהודעה כבושה. ובין כל הוגי הדעה שלנו אין למצוא כמעט אף אחד, שיאמץ את לבו וילך גלוי עינים וגלוי פנים אל מקום הנחילים העצומים של האנטישמיות ויהא רודה משם, מתוך עולם מוזר זה שכולו זעף וזמזום ועוקץ, את מעט הדבש היקר שאינו בא אלא מתוך כוורות של שונאים.
כי הנה כל הטוב של הגזע העברי מצוי במידה שוה כמעט אצל יהודי כל הארצות. לא כן הרעות; הללו יש שנתהוו מתוך הזדווגות-כלאים של אופי יהודי ואופי נכרי, ויש שהוטבעו בנפש היהודית בתקופות שונות של שמד ונגישות, בזמן שהחומר הנפשי הוא כמסוס וכל חותם-חיים שוקע בו עד למעמקים; נוספו על כל אלה מחלות הבהלה: כל תקופה גדולה, שנתרגשה לבוא בארץ מן הארצות, עשתה את הלב היהודי כעין מפוח ויצרה בו חום טפל ומשחית. בן-עמנו השתאה עד להשחית גם בתקופת חורבן וגם בתקופת גאולה; אמנם הנפשות העזות שבין היהודים לבשו עם כל מאורע עולם אדיר מעין אפיקורסות חדשה ויקרה ותיבלו את תפיסתן בחריפות מזוקקת. אבל המון עמנו באשר הוא שם היה נוטה תמיד לצהלה ולבהלה; זה דורות על דורות לא חדלנו מהיות עם אומלל, והאומללים מתמלאים בעת צרה חשדים גדולים ומתרוקנים מכל חשדיהם בעת טובה. והנה כל חולשות האופי האלה למיניהן הן בעיקר נגעי המקום של גלויותינו. הם הם נגעי-חוץ גלויים ומביישים ותובעים, כביכול, תחבושת ערמה למען כסות עליהם. כל הכתוב בידי יהודים ומוסד על יהודים אין בו אף רמז לשעות התפלות העוברות על בית ישראל, כשהבית עתיק הימים הזה מתמלא אדים של מחלות נפש וריח-עובש של שיבה מעוטפת ומסותרת מחלחל באוויר עד לבלי נשוא. כל הספרות הגדולה, שנבראה על ידי יהודים לשם עצמם, חסרה את השְׁחור, זה הצבע העז של וידוי וכלימה וחרטה; בתוך ארבע אמות של יהודים לא נראה בדורות האחרונים דבר-מה דומה לקלון-עם. מטיפי העם הזה דאגו למידות טובות, אבל איש לא הוציא הגה על התכונות; ברחוב היהודים, המלא ערב רב של תוהי-לב, נקבעה מעין תמימות מעושה ונלעגה, זו המשערת כי היהודים אינם חסרים אלא רצון טוב בכדי שיהיו טובים.
לחקר סתום זה של תכונות היהודים מביאה האנטישמיות הכוזבת המון רמזים. מתוך השעטה הגדולה של שונאי ישראל, הממלאה פני תבל, אתה שומע לפרקים את הפסיעה הקלה של האמת; גם האיבה המתלקחת על לא-דבר משאירה אחריה מעט אפר חם, ולזה יש צבע, מקום וריח-סביבה; גם השטנה השובבה ביותר, הנמוגה כנביחות כלבים, משאירה אחריה הד-שממון מיוחד המעיק על לב באמיתו. היללה האנטישמית מגבירה לאין-חפץ רק את קולותיה האדירים, אבל שיחה התוסס יש לו בכל ארץ לשון-כזבים מיוחדת, וזו מקבלת השפעה גם מהליכות היהודים, מארחות נפשם, מסתרי אופים. מתוך כך אנו מצוּוים ליצור בעל כרחנו מחקר זר ומוזר של אנטישמיות. עם ישראל הוא בן קיבוצים, ואין לך קיבוץ יהודי שלא יכחיש את סגולותיו המיוחדות שיש בהן משום פגם; כל חלקי העם כאילו קשרו כולם יחד קשר על שכינות מקומותיהם, שברו כל אחד ביחידות את כור הליקויים יקר הבחינות. לא נשאר לנו איפוא אלא לדלות את המכיתה האבודה מתוך מצולותיה של האנטישמיות הרחבה והנרפשת.
סמל ה"דבוק"
מאתיעקב שטיינברג
חזיון “הדיבוק”, שנכנסו בו עלילה מעטה והמון בּדים, אוצר בקרבו גם שתים שלוש תעלומות-חפץ; אחת מהן היא האגדה בדבר ה“דיבוק” עצמו, זו ששימשה לפנים ברחוב היהודי סמל לאהבת גבר ואשה. מחבר החזיון, איש תמים ונועז מעט, לקח גם מזה אשר יבוא לפעמים מאליו ביד תמימה – מעצם המזל של החיים.
לא רק הנוטר שלוש-הראשים – דת-משה והתלמוד וספרי היראים – גרם לכך, כי איש ואשה יכלו להתראות פנים רק בנתיב הטהרה של המסורת; בבנין הנושנות של היהודים היו הנערים תאי-חיים צרים ואטומים, שנכפרו כולם מבית ומחוץ בכופר אחד. רוח החדשות, הנושבת לקראת פניו של כל בן שבע-עשרה, התגנבה כמעט לתוך נפשו של בחור יהודי רק בהפּתח אשנב קטן לחובות הנועם של המסורת: ביום בר-מצוה, בליל-התנאים, בשבוע של שבע-ברכות. לעומת זה דמתה הנערה במושב הקינים של אבותינו לעליית גג או לעזובת מרתף; בנפשה נשבו באין-רואים רוחות קלות, לעתים שררה שם עלטה הרת געגועים. שטח נעוריה של בתולה קטנה בת-יהודים דמה לחצר הטובה והדלה שמאחורי בית-עיירה, במקום שיש מעט הפקר וגידולי-ארץ לא-צפויים; בתוך מדור הנערות הזה, שספרי המוסר השכיחו אותו מלבם הקשה, חיכתה הנערה עד בוא עתה להיארס ולהשתאות ערב אחד לבחור מיועד ומוזר, עד בוא לה מועד להנשא ולצלול בבת-אחת לתוך מקוה צר ומסוגר של תעלומות בשרים. איזה קסם מסורת מפליא לעשות: ליצור לכל נערה ונערה, מדור למשנהו, תואר אחד של גבר הבא כשליח מצוה, ללא עצת אהבים וללא תחבולות דודים; האהבה השכיחה, זו המשיחה בנקל את סודה בין נשיקה לנשיקה, התרגשה פה לבוא במחבואי-מחבואים של אחד מרבבה, ולא באה במספר בין היצרים של העם. גם האהבה הקוסמת. העוטה יקר לאחד נבחר, כל כוחה היה במקום הזה לעשות נפש של בן-ישיבה לנוכח זוהר-הפנים של בת-מלמד, ואף הנפש הבודדה הזאת נחלצה חיש-מהר מתוך ידיה הרפות. ואולם יש אשר יצור אדם בן-עיירה טורַף בצפרני האהבה הנצחת, זו הטורפת כה וכה בכל מרחבי תבל; היא, אשר קורָא לה אהבה גדולה או אהבת עולם, עשתה לפעמים בין יהודי עיירה מעשה זר ומשחית: היא הקריבה נפש אל נפש. בארץ החיים הלזו, אשר לא היו בה מבואות-סתרים לנאהבים, הערימה האהבה הגדולה ללכת בדרך תחתיות, זו המובילה מן המתים אל החיים.
בין יהודי העיירה, כמו בקרב כל גזע אנשים ירוד, נטל בעיקר על הגברים לשאת את אות הדראון; מנפשם נכרתה הגבורה, תאות הנקמה לא היתה להם עוד, רגש המרד חדל להיות לו שֵׁם ביניהם. אמנם גזירה היא מלפני שר החיים, כי כל מידות הכוח האלה לא יחלפו כליל מקרב אנשים חיים; אבל יהודי האלף הששי הפנו את כל אומץ לבם האחרון כלפי בורא העולם, כביכול. גבורתם השלימה את חוקה בעבודת אלהים, המורד ביניהם היה האחד מרבבה אשר נער את ידיו מדתי אל, המתנקם ברחוב היהודי הלך ועשה בנפשו מעשה שמד. את חייהם חיו אבותינו, עם הגברים, בלב דל וברוח נכאה; על האהבה הם לא ידעו עד-מה. בספריהם לא נשאר לזכרה כל הגוּת וכל דמות. לעומת זה היה חן הגזע שמור בבנות ישראל עד-בלי-די; מעיניהן הרחבות, השקטות יותר מאשר עיני אחים ואבות, נשקף זוהר ענו וחם ונחמד כאחד. נועם גֵוָן כאילו מלל כבוד לגזע, בשרן הזך הרחיף זוהר כל שהוא על מלוא כל החיים התפלים. כי יש אשר תשא בלי משים משל על חיי עם אשר לבוז: שמש האנשים ירד, ירח הנשים עלה. עלמות הכבוד בעיירה נשאו בחובן טוהר מאוויים מלא ורענן, זה המצפה ליד אמיצה של גבר למען היפּתח וזנק בזרמי חיים עזים; הגבר, יוצא התא היהודי, היה בא תמיד בתואר אחד, דומה בכל לתואר האחרים, על כן נָשַמו כל כך פני האהבה בעיירה; אבל העלמה יש אשר ידעה אהבה גדולה – מעולם אחר, נעלם, מעולם שאין בו ממש, כשם שהעלם ידע גבורה רבה ביחס על העולם העליון אשר שם האלהים. נפשה דבקה בנפש אדם, אולם ללא אהבים וללא דודים; הרואים השתאו אל האהבה הגאיוֹנה הזאת, כנו אותה בשם פלצות ודיבוק.
אגדת הזלזול
מאתיעקב שטיינברג
כעין אוולת-עם היא בישראל לרומם את המתכחשים ולזכות אותם בעל כרחם בשאר-גאוה. איש מן העדה כי יאטום את לבו לשפת הלאום – והוציאו עליו יהודינו רק דיבה חונפת ואמרו כי הוא נוהג זלזול בעברית; מתבולל יהודי – זה הטיפוס האנושי המפוצל הנפש, אשר מימי פילון האלכסנדרוני ועד ימינו לא השכיל עוד הטבע לתכן למענו תכלית צלולה וישע מוגמר – אם ישתאה כמתפלץ לעווית-החידושים של התקומה היהודית, והעיד בו כל אחד מן הישראליים הלאומיים כי לא הגיעה עדיין שעתו של זה לרדת אל אחיו; אם לא יאבה בספרותנו עשיר או טפסר או חובק-עולם – ומצמצו אנשינו על הדבר בשפתיהם, כאילו טעמו נופת שלא-מעולמם, ונחפזו למיין את עוורי-חייהם אלה כגאיונים אשר לא אבו לתת לנו את כל לבם. כל אלה אינן בעינינו חולים עקשים אשר לא יבינו לטוּבם; אנו רוגשים כנגדם חליפות בכעס ובתחנונים ובתמהון – אבל מעולם לא ידענו כי הללו טעונים רחמים כאחוזי-מארה, ראויים למנוד-ראש כדלים וחצופים.
פי אוולת ידבר כזב – אך כזב זה רצוף תמיד המון רזי-חיים, קטנים ומבישים, שאין להם כוח ועת-מצוא לצאת לעולם והם נאחזים בעל כרחם בזנב השקר הזריז. גם אוולתנו זו אינה מכזבת אלא מבחינת המתכחשים; על הנאמנים, כביכול, היא מטילה המון רמזי-אמת, והמבין יבין מתוכם פתרון-דבר. על הראשונים מה היא אומרת? – זלזול. הריקן היהודי המצוי, זה שמקצתו גנדרן ומקצתו רגז, המתכחש כילד כנגד שוחריו וכל ימיו הוא נשאר בכל זאת כפוי ונטרד ומבויש כל-שהוא – מקבל פתאום, רק תחול עליו מלת-החנופה: זלזול, קדם לאין-ערוך אשר לא שערו למענו גם הוא וגם אחרים. היה היה דל מראשית עולמו, והנה נעשה בעל-שפע המזנב מאונס בערכי-חיים; פעור-נפש, מאמין בלשד אחרים, תומך כל היום אשוריו – והנה קורָא לו פתאום: בועט, קופא בטח על מכונו, רואה ערכין ולא יאבה; בהול על מרעהו כצבי מודח מעדר, ירא-מות ככרות משבטו, זוקף אזנים לכל חרדה – והנה ניתכה עליו תהילת-הבאי, והמסכן, היושב על עקרביו הרבים ומחנק אותם בחשאי, הפך בלי משים להיות איש לא-יחון, אחד שתולים בו דבר, בעל בעמיו הכשר למנין ואינו מצטרף. רק דבר-להג אחד דיברה בו האוולת – והנה נעשה לו נס ועוול כאחד, וגם ענותו וגם קלונו נעלמו יחד כתומם.
ויושבי ציון הנוֹאלים ואומרים זלזול לכל עווית-מאוּן של יהודי עיקש – מתוודים בלי משים אגב אוולתם על היותם צדיקים לשעתם, גרים חורגים לתחיה, חכמים וחרוצים יותר מאשר תמימים ונצרפים. הרואה את חברו מואס בטוב – יחשבנו לסכל, ידמהו לאחוז-עוועים; למה לא ידעו אנשינו לגמול לכל מתכחש את היחס הנאמן הזה, המתבקש מאליו כטבע של דבר, ותחת זאת יבואו על כל סרבן עלוב בתלונה חונפת או סולחת, זו שתמיד מרוממת מעט את הנתבע ומשקצת כמעט את התובע? אילו החרישו, כהחריש שוֹע כנגד נאצת המסכן, ונחשבו אף הם כשועי תחיה; אבל בדברם הם מדברים סרה בנפשם, מעידים על עצמם כי הם חיים עדיין בדמיהם אשר מאז. צא וחשוב מה כוח להם במולדת: ברית העדה, סמלי אבות התלויים מעליהם כמשי יקר של דגלי קדומים, המון פרפרי חלומות אשר עין עם מן העמים לא ראתה כמוהם לרוב בשעה אחת יחיד של גאולה, לוָי בעברית, הנופל על ראשם כמין צלילים מן השמים; ובהיות שיחם ושיגם בתוך העולם הזה, הערב כילדות ותקיף כבחרות ונבון עד תכלית כמורשה – הם רואים לבקרים יהודים אחים, דומים להם בצלם ובריב חיים, והללו לא יושיטו אצבע קלה למען אחוז באחד הסמלים אשר במולדת: – היש עוד שעה נועדת מזו למען יעמוד בכבודו הנושע למול האובד, מפוקח הנפש למול המתנוון, טועם החיים למול הכּילי חסר-הלב? אבל כזאת לה היתה ביהודה: – הכופר הולבש גאוה, כאילו אין בכל המקום הזה איש נלבב אשר יכירנו בעניו.
גבוּרה יתומה
מאתיעקב שטיינברג
גם אבותינו לא סיפרו לנו, גם בעינינו לא ראינו כמעט גבורה יהודית שסופה נצחון מפורש, בקרב המעשים ובקרב הארץ. אמנם כל גבורה, זו שצריכה לשמה המיוחד, הולכת וטובה ככל אשר יקרבו צעדיה אל המות; אבל בשום מקום בעולם אין בנמצא כלל טיפוס של גבור שכּוּל, זה המתעלה לשעה בגבורתו וחוזר בלי גמול לשפלותו. מעטים על אדמות קברי-גבורים עקרים שאינם מזדקפים אף לדור אחד כדיק חוצץ, ומעטים עוד מאלה מעשי-גבורים שאינם נזקפים על שום חשבון; רק יהודים – מוורמיזא שבימי מסע הצלב הראשונים ועד אותה עיירה נדחת שבפולין הקיימת, ששם הכו יהודים חמרמרים מכה אחת קטנה בצריהם – רק הם לבדם מתקינים בעולם הזה סוג מיוחד של גבורת אנשים, הלא היא גבורת החלשים, ואינם רואים בכל זאת שכר שצדה. הכל מתוכן לכאורה לשם ראוה ותגמולה: זירת חיים ירודה בתוך עמק-בכא של יהודים; אדי משטמה, כענני תמיד שלא מעולם זה, עוטפים מעברים את מקום המשחק, משחק של גבורים מרודים, שאין שעתם מגיעה אלא אחת לשמיטה או אחת ליובל: עצם המעשה, מעשה יהודים המתגוששים ללא-ערמה עם גורלם, בא כמפתיע, כאחת הזרות או כאחד ההפכים החביבים על מסתכלים – וכל זה בצירופיו דומה מאין כמוהו למחזה, נכון ונמהר גם יחד, מתוקן כביכול עד-תום למען אוהבי חזיונות: אהה! כתום המשחק יתפרדו כל הצובאים ללא תשורה, כהיפרד ממקום חינם; ובכיסם של היהודים הללו, שהפכו כחרטומים את כף-ידם לאגרוף, אין אפילו קשיטה מן הקשיטות שמפייסים בהן גם משחקים אווילים.
הוה אומר: אף זו הנותנת שגלויות ישראל אינם דומות אף כל-שהוא לשאר תחומי החיים הירודים שבעולם. כל צורות ההסגר האחרות, כגון גוי-למס, גוי-בשבי, גוי-בעבדות – גוזרות בעיקר ובראשונה על הקיבוץ, ובכוחה של מארה זו נידונים גם היחידים לבושת, לשעבוד, לעין רעה של שליטים; גלויותינו הן לעומת זה מקומות בזויים בכוח עצמן, ושם ישראל הקרוא עליהן לא הוא החותך עד כדי חוט השערה את כל המון הנפסדות שמייחסים לכל יחיד מרחוב היהודים. דומה הדבר שאנחנו בעצמנו, מאין כוח לסבול את עילת חרפתנו הראשונה והנכונה, יצרנו לשקר את האגדה המבישה בדבר צרעת הבושת הפורחת בשם ישראל העתיק. הפכנו את סדרי גורלנו ואמרנו: על כן אומללנו בגויים יען וביען נמנינו על עדת ישראל; אבל אולי היפוך הדברים הוא אמת: מדי לכתנו הלוך והתבזות בעיני הגויים – העטינו ברבות הימים כלימה גם על העם הנבחר אשר יצאנו מקרבו, הוא ישראל – אהוב האלהים לכל דמויותיו בנצרות ובאישלם ובנותיהם, הוא יעקב – קטון גויים אשר חצב עד עיפו בטרשי ארצו, למען חשוף מקורות לשיר ודת והלך-נפש הטוב לכל הנשמה היגעה. דברי ימינו, ללא פירושיהם של היסטוריונים יהודים, מעידים לתמהוננו, כי כל כינוי-לשמצה של יהודי התייחס, על כל המושגים הנקשים האצורים בקרבו, אל האיש היושב בגיטו, ושם ישראל היקר והסגור – ככדור צבעונין בידי תינוקות – נקלע בפיהם של כמרים קנאים בחרדה ובתאוה גם יחד. לא על מורשתנו נבזינו, כי אם על טבע-האדם החדש שיצרנו לעצמנו, זה אשר אחד מני אלפיו נבטא אם נאמר, כי הורדנו, כביכול, לעיני הגויים את ערך כל החיים.
קורטוב אלמוֹני אחד של אלמוּת העולם די בו לכאורה ליישב כל עקמומיות המארה שבגורל היהודים, ואף על פי כן יש שאתה דוֹלה מזכרונות האומה אחת מן הגבורות הנכלמות, אלה שכל כוחן לא עמד להן בשעתן לקרב את דמות היהודי כדי שעל אחד אל מקור החנינה שבאדם, ואתה צופה ללא כוח בינה: – למה נגרע קסם מן הגבורה הישראלית? הנה זבח משפחה בהיכל תפילה באשכנז, הזבוחים הם אבות על בנים, נשים וטפן; המעשׂ, אשר לא יקום עוד להיות כמוהו, הוא בצהרי יום קיץ, ברבות האור ודרכי החיים ברורים ותרמית הגמולות אשר למות היא מאפע; הזמן – כאלף שנה לאחר חורבן ירושלים, לאמר: לאחר נבול לעדת יעקב כל מידת תקוה שיש בה ממש; אין בכל המעשים אף מעשה אחד אשר יכונן אם מעט ואם הרבה את המות הזה, רק אחרון-אחרון: בחוץ, מסביב לבית הכנסת הנדגל הזה, הבנוי כמו חומה בצוּרה, צובאים הטועים, הם הנוצרים עם כמריהם וצלמיהם; הם מפתּים מבחוץ; היטבלו למען תחיו; ומבית – הקהל, על נשים וטף. מה פה החידה אשר עוד מעט ותיהפך לזוועה? רצון התקיפים משׂתער מבחוץ על החלשים: – אם יתקיים – והיה הכל כלא היה; אך אם יסער באימה גדולה ויגוע לאחרונה לבטלה – – אך ראה אף ראה: פנימה, בבית הקודש הריק מכל תקוה, עוברת מיד ליד המאכלת הנוצצת, מאכלת יהודים כשרה שבלהבה טבוע לא להט הכוח, כי אם ברק הגבורה הצרופה, זו שעומדת כולה על תאוה אחת ללא גמול: ללכת בקרי עם רצון זרים.
מעט אבק של תועלת די בו כדי לכסות על כל המון העוול הנעשה ליהודים בתחומו של עם פלוני-אלמוני. אף על פי כן יש שאתה שוהה ועומד על אותו מאורע בן-עיירה שאירע בפולין המדינה, זה שכלוּל כולו בסיפור קצר ובלתי שכיח על דבר יהודים מגודלי זקן שגמלו מעט מכות למעניהם. קטן המאורע הזה עד מאוד, ואפילו בצירוף הנקמה הגדולה שעשתה המדינה בגבוריה הקטנים אשר מקרב היהודים; ואולם ראוי הוא עד מאוד שיעורר לשם נוֹחם את כל הראשונות של הגורל היהודי: – מה פשרן של כל הגלויות האלה שאין בכוחן לשוות ערך כל-שהוא על הגבורה? רבים הם היצורים שאין הצלה בגבורתם; אבל אחד ומיוחד הוא היהודי שגבורתו היא חסרת-כל. הרואה בה לא יאבה לחוֹנן ולהשתאות; השומע אותה ישמענה כספּוּרי נמלים מפליאים, אלה הנרמסות בַשֶׁלִי על כל נפלאותיהן.
מכתב מאוקראינה
מאתיעקב שטיינברג
המעטפה – ערבּוב אפוֹר וצהוֹב, מזיגת צבעים עמומה המתפרשת מיד לעין כסמל של תוגה מלאה ואנוּשה, זו השוחרת גאולה רק מעבר המנוחה אשר במות. גליון המכתב, הצפון מבפנים, נראה ככמוּש מתחילת ברייתו; הוא כולו נייר עוני, מהבהב לפני העין כנקוּב מתוך תוכו, כאילו הקיא זה כבר מחוּבּו את הרוֹך הטמיר והלבן, זה המפתה מעל כל גליון נייר רענן את היד הכותבת. הכתב – מעשה דיוֹ כחוּלה ושקופה, צבע מושאל וזר, המשמש במרחקי ההוויה שמים וימים ונראה כאן כחולה גון, כמחולל, כמפיץ מנפשו נצנוץ בלהות. ולאגרת דיבּוּר מתחיל זעום: אחי השוכח; וכתוב בה לאמור:
רבים עוד בינינו האומרים, כי נשכחנו מלבכם עד-תוֹם; רק זאת עוד נדבר בכם – ולא במלים כמעט, כי אם ברמזים, באנחה, בזעף עינים הכלות למרחקים. ימין ישראל הכרוּתה, המוטלת בלב אוקראינה מסוֹאבת מפצעה וריקה מדמה, יש שהיא מרתיעה עוד מאליה את אגודת אצבעותיה, ואף זו הזרת הענוגה תזוע לפעמים זיע לאין חקר, כנמשכת בלי יודעים אל סוד חייה אשר מלפנים. הטף אשר בקרבנו לא ידעו כמעט לדמות לנפשם את בית ישראל, אף לא בדמות אחת יחידה מכל גלגוליו; אך ילד יהודי יש אשר יבכה בפינת בית בעיירה וגעה בבכיו ללא-הנחם, ללא דלג מיבבה לתלונה, כדרך ילדים המתאַוים בשעת בכים למופת של פיוּס – כי אם משוֹך בקרן שפתיו החמודות ללא תכלית, בּכה והיאנק חליפות, בּכה וצרף חליפות יללת לב סתומה ומחרידה, בּכה והיאלם חליפות והבט בעינים קמות אל הקיר החוצץ. אב קשוב בבית, האם המיטיבה מהלכת סחור סחור לילדה ובחוצן נפשה כל תנחומותיה גם יחד – אך הילד כנבדל, כמיותם, כמשוע לאין עוזר. ומדי שמעך את בכיו הממושך, המתוּכּן כביכול לדרך רחוקה מכל רחוק – יש אשר תשען בדממה אל החלון, הבט וזעוֹף למרחקים, ובלבך מחלחל פתרון הדבר לאמר: הלא זה הוא בכי תינוקות מישראל, המצרפים תמיד מיבבת לבם לכל נהמת שפתם; הלא זה בכים של ילדי יהודים באוקראינה, הם המשולים לגרגרי דובדבנים מחוברים בדרך גידוּלם אל ענף קטוע. ואף זקנינו יש אשר יבכו כבכי הנואש הזה – לא בדמעות עינים, כי אם במנוֹד יד המשׂיח בבת אחת עלבון זקנה ועלבון נשכחים. זו תנועת הביטול הרגילה של יד זקנים, התובעת מעט וסולחת הרבה – אפסה כמעט מבתי יהודים שבאוקראינה; דומה שלא ראינו זה שנים על שנים זקן יהודי, רוה ונטרד גם יחד מזקנה, כשהוא מרתיע את כף ידו כנגד ראשם של אנשי הבית ומטיל עליהם מתוך החוֹפן המצומק – זה משכן החליפות הקט והאחרון אשר לשׂיבה – מעט טורח הקל מהישָקל, מעט תלונה לא-נפתרת, מעט עצה לא-נדרשת. זקנינו ישלחו תמיד את מנוד-ידם אל הקיר, אל המרחק אשר מעבר לכל עיי חייהם; הם לא ידבּרו דבר בקול, כי מי עוד פתי בוטח בקרבנו אשר יקשיב לדברים רחוקים; אך תנועת ידם הפוקדת, גם בשעה שטעמה הנגלה הוא זעף ישישים רגיל שברגילים, מתפרשת תמיד מאליה כתלונה שלוחה אל שארית ישראל אשר הקיאה אותנו מלבּה. וראה אף ראה: כולנו נבונים לפרש את מנוד היד הזה; יען כולנו, מאנשינו עד טפּנו, אין לנו עוד כל רמז אחר אשר יצטרף ממעט זכות ותלונה וממעט חשבון נכון.
וכך אנו הוגים: נשכחנו עד-תוֹם מלבכם, ואתם המשכיחים לא ידעתם כמעט בשכחתם זו, הנושבת בפנינו כצינת מות. משול הדבר לדוגרת תמימת חום המשמיטה מתחת מחסה נוצתה את אחת מביציה-בנותיה, והיא לא תדע; מַקוֹרָה אוויל-אושר-ודאגה כשהיה, וקרקוּרה עולה לרגעים כבשורת רויה מלאה. כך אנו הוגים בדממה; אך דבּר לא נדבּר. כי נגמלנו כולנו מרחוקות, מחסד רמזים, מתלאה אחרונה של תקוה. גם ארור לא נאור אתכם בלבנו, כי חכמנו כולנו כזקנים סלחנים, אלה הממשילים מנפשם הדועכת על כל זוועה יוקדת אשר בחיים. אך יש אשר נתאַוה עוד בסתר לדעת אם הצבתם לנו ציון, כדרך שעושים יהודים מדי צררם בצרור כל צרה נשלמת אשר חדל לה אורח בחיים. הה, אילו סוּפּר לנו על דבר יום צום אשר קבעתם למען זכרוננו, אילו הובאנו בכוח כשפים אל אחד מבתי המדרשות אשר בגבולכם ושמענו באין רואים מפי זקניכם, מגידי סליחות, את נהמת הקינה החדשה אשר עשיתם למעננו, לספּוֹד לנו יום אחד בשנה. הנראה עוד בעולם מחזה נאדר ונורא כזה אשר יערכו תפילה חטופה לנשכחים, אשר ימללו בלי היכּלם פסוקי קינה למען אנושים לא-מתים, כדרך שממללים פסוקים לא-רוחמים למען מתי אמת? הדמיון ישיאנו להגות במחזה, כי עוד שׂרד גם לנו מעט דמיון נקם: הנה אנחנו ניצבים עליכם ללא דמות, ללא קול, ללא צל – כי הלא חסרנו זה כבר תוֹאר עם, קול אחים, צל עבר וצל עתיד; אתם לבושים כל לבושי נפשכם, כדרך החיים הנדים למתים, ואנחנו רק חלוּק הוֹוה אחד לבשרנו, חלוק לא לבוש אשר הושאל לנו מידי התקופה הנמהרה אשר במקומנו, ואף הוא יידרש מידנו בצאת התקופה הזאת מארצות החיים; אתם פּרצוּפכם נפוח כמעט מרויה, כדרך יורשים מחדש, כי ירשתם זה לא כבר את חלק נפשנו – ואנחנו אזננו האחת קשובה לתפילתכם ואזננו האחרת לקול טפּנו אשר בלב אוקראינה, אלה בנינו המתים בחייהם את מות עמם, חיות אדם חמודות ואטומות אשר לא ידעו להרגיש את המר והעז אשר בכל מות. ופתאום, בעוד זקניכם חולצים לאטם את עצמותיהם עם מלמול סיום, יכּנס בנו רוח שגעון, כדרך צללי מתים המתהוללים רגע קט בבית-המדרש, מדי הגיע זמנם להתחמק עם עמוד השחר. הללו ישבעו הילולים מדי כבּוֹתם את נר התמיד, ואנחנו לא נדע שׂבעה מדי נזחל סביבכם באין רואים ונשלח לעומתכם לשון לצים; מפנים ומאחור נרקיד את כנפות בגדיכם, ואתם לא תרגישו; נישוב חרדות במצחכם, ואתם לא תדעו מה העווית הזאת לכם עם כלות תפילה; ירוק נירק בפניכם רוֹק אשר לא ייראה ולא יימצא, ועל אזנכם נריע תרועת בלהה גדולה ונלעגה עד אם קמתם והלכתם, ואף אנחנו נתחמק בלי קול אל מקומנו אשר מעבר לגבול היערות.
הצבי ישראל
מאתיעקב שטיינברג
תואר הרוֹך והתפארת והתוגה לעם זקוף גורל. הזמן, המשנה פני-כל, החליף עשרת מונים את תארי האומה הזאת, ואשר נקרא לראשונה בגבורה גוּר-אריה – לבש לאחרונה את סוּת הענוה היחידה של בתולת-ישראל; ואלם תואר הצבי התנוסס חליפות גם בין תארי-החן הקדומים, כשנפש העם נבעה על פני רמותיה כמעין חי, וגם בין כינויי החיבּה המאוחרים, לאחר שכנסת ישראל היתה כעין ברז-תמיד לאלהים והדלף האלוהי דולף מקרבה ללא חשבון, ללא חליפות שפע וצמצום, ללא המית הסתרים של מבּוּע – והוא הוליד על דרכו במרוצת הימים, כדרך נוזלים לא חיים, גם ביצות-אפסיים רחבות גם מצולת-אפסיים לא-עמוקה. לפנים חיבּלה את השם הזה הרוח אשר בכתבי הקודש, ושם היה טעמו שלם ויקר; כנגד הרואה בו נשב מבין שלוש האותיות משב טמיר וחריף, כעין קילוח אוויר העובר בנס בין הבדים אשר לקרנים ענפות; ההוגה אותו שמע, כביכול, קול טלפים על פני במות הרים, ועם אמירת השם הזה, אשר תחילתו חטף וקול שריקה קלה, קמה מאליה בלב האומר מעט הלמוּת ומעט המיה, כאילו ראה האיש לעינים את צבי הגבעות בדָרכו את רגליו לקפיצת דרך ראשונה. לעומת זה נעשה השם הזה באחרית ימיו, מדי הרימו ראש מבין הפּיוטים המסובכים, תמה ומוזר כחית השבי, ותועפות קרניו הוחלפו ביפעת שׂריגים שכוּלה הזיה; יהודי, שלא מעולם המראות, הגה אותו באותיותיו בשריקת חפּזון אטומה, כזקן מרחוב היהודים שנזדמן לו לראות בדרך-עברו חיה זקופה בכלוב והוא ממאס בה מעט מחמת יראה ומסתלק מאצלה בלי כוונה.
אך גדול כוחו של מושג-ראשונים – ולעתות בצרה, כשיהודים מרודפים מתכנסים מאליהם תחת דמות אחת של זועה, אז יש אשר מתא פיוט עתיק, הלא היא קינת דוד על שאול ויונתן, מושיטה יד נעלמה את לבוש היגון הנאצל, ויהודים אובדים, אלה אשר אסונם, על פי רוב, אין לו פירוש-אמת אחר מלבד אבדן ואבדנם בא תמיד בצורת כליה שפלה של נטרפים או נדרסים – היהודים הללו רבים רואים אותם פתאום מרוּדפים רדיפה גדולה ונאדרה; תחת היותם, הם וכל טוּבם וכל משוּגת חייהם, רק בּליל מדרס – הם נלחצים מאליהם, כחיות שלוחות על פני ערבות הציד, לתוך זרם זועה, צלעותיהם נופלות ועולות מרוּץ ומנשוֹם, ראשם מוּרם ועל מצחם מתאבּכים שׂריגי הזיה: – הוא הצבי המרוּדף אשר ייף ברוּצו מרודפיו. היש עוד פלא כזה בכל מחזור החידות אשר ליושבי הגלויות? בימי טובה, טובת יהודים אביונה שיש לה לכל חליפותיה רק לבוש אחד לא-נחשב הנקרא שוֹבע, אין הדמיון רשאי לכאורה לנחש את היפּוּכה של טובה זו אלא כדלוּת משכּלת; בתור המנוחה, מנוחת יהודים דווּיה שבעליה חוששים לה מבוקר עד ערב ואינם פוסקים להגות במדוויה גם מדי עלותם על יצועם, אין אדם מן הגלויות מסוגל לשער את הצרה המתרגשת בלתי אם בדמות נגישׂות, הן הן הנגישׂות אשר יסופר עליהן היטב בספר קורות ישראל, לאמר: ראשית פעולתן כאיזמל בבשר החי, ואחרית בּשׁתן – עינים כלות אל צוררים, אשר תקוה מהם כי ייהפכו ביום מן הימים למענים שבעים; בתקופת גדוּלה, גדוּלת יהודים הדומה מאוד לקבּיים שאולים לפי טבעה ולפי יצר ההסתכלות שהיא מעוררת אצל אחרים, אין מפּלת יהודים מצטיירת אלא כגירוש נקלה שאינו מצריך את חורבן המקום – לא הרס, לא כיבּוּי מזלות, לא עקירת שרשים, כי אם ביעור יהודים בלבד, מעין עמל מטאטאים לפני חגיהם של גויים: – כל אלה הן המשוערות של המזל הישראלי ומהן תיבּנה דמותו בצרה. אך הנה הגיעה שעת פּורענוּת, והיהודים ואויביהם, הראויים לכאורה גם יחד לשם-תאוֹמים בזוי של מעונים ומענים, נהפכים בלי-משׂים לנרדפים ורודפים. כהרף עין נהיתה רדיפה, עם כל ההמון הכרוך בה: התשוּאות, הציפּיה עד כלות נשימה, נחרת המרוץ אשר זרם הרוח ישסענה להמון קולות; התחום תחוּם החיים של היהודים שבעליו הביאו במשך דורות במספר את כל גבשושיותיו, היה פתאום למרחב זרוע תהומות, והמרחב כאילו יסוֹב לאין גבול, די שאת על פניו צוררי ישראל בני שבעים לשון; הפחד הישראלי – משהו דליל ורגיל כאויר, המתכנס על-נקלה בזוויות עיניהם של יהודים ותועה בלי יודעים ברווח שבין אצבעותיהם – הפך להיות אימה גדולה, אשר רוח המרחב ישסענה לקרעים ויגלגלם מעברים גם על ראשי הגויים. והאומלל הלז, אשר בגללו כל התכוּנה, הוא היהודי-בצרה; מה שם אשר נבחר לו לעת כזאת מכל שמות יגוניו? האם נענה אחריו במנוד-ראש: זה פזורה? הנאמר לו: צאן-טבחה, עדר אובד? הנכלימהו על פי תהום, לאמר: בזוּי גויים?
הנה חלק מישראל אשר בארץ הגרמנים נחל תבוסת-יהודים, והכבוד אשר לפני התבוסה הזאת עודנו שמור בזכרוננו, על הנקלות והמדומות אשר נצטרפו אליו ועשוהו לחטיבה דוקרת עינים. הנקלות, או הנראות כנקלות, לא ניתנו להימחות, והן תבעו מאת יהודי אשכנז עודף של יגיעת מוח והמון הליכות יתרות, כדי שהפּסוּל יהא בטל בששים נוספים; והמדומות שבעליה זו גרמו חליפות למצליחים הללו סחרחורת-מרומים, זו שסופה לפעמים קיא-נפש ועועים של פרצוף והטלת שכם אל שכם כל זר המצוי בקרבת מקום. הנקלות אינן ראויות ואינן זקוקות למיון מפוֹרש, שהרי הן דבקות מאליהן אל פועל ידיהם של יהודים העושים תכונה רבה בקרב הגויים והן כעין גילוי מציאות של אָלת הגלות; והמדומות, שאף הן נגררות מאליהן עם כל תולעת יעקב המכרסמת מעט בשדה זרים והן מדליקות לפעמים את עוֹרה בזהרורים כעורן של תולעי-אש – לא נתבטאו מעולם בכל נצנוצן ובכל אפסותן כפי שנתבטאו באותה ספרות, מבושׂמת ונזעמה כאחת, שהצמיחו ישראלים באשכנז. גם אלמלא נסתמנו אצל יהודי אשכנז כל המרוֹרים האחרים, כגון אותה חלחלת המרומים והפחד מפני הזכרונות שמעבר הישראלי והאימה שנשבה כנגדם מתוך כל פה פעוּר ברחוב הגויים, אלה המדווים הרעים שעשו אותם חמרמרים גם בימי גדולתם – הרי די היה באותה ספרות בלבד לרמז על כל הנקלות והמדומות שבהצלחת הגלויות. אמנם כן, נקלה כמעט ומדומה לאין ערוך היה סוד גדולתם של יהודי אשכנז; עד שבאה מפלתם וגאלה אותם מכל גילויי טובתם החדשים, שמות טורדים שנולדו כל אחד במומו ובפסלתו, והטילה עליהם תואר קדומים לרוך ולתפארת וליגון: – הלא הוא הצבי ישראל.
תל אביב
מאתיעקב שטיינברג
רבּת-גפּים ורבת שלוחות, וחדרי-לב אין: – עיר במזל עכּביש.
ברחובותיה אדם יכול ללכת הילוך של קצב רק לשיעורין, כאותו אמודאי המונה את נשימותיו מתחת למים. מדי צעדך ברחובות האלמונים האלה, החסרים גאות-עבר ודאגת-עתיד, אתה כפוי להפקיר משהו שבהרגשת חיים, לראות את עצמך כהולך בין חלכּאים. גם אם תהלך בעיר המבוקעת הזאת מבוקר עד ערב – לא תשׂיגך לאחרונה העיפות הערבה, זה שיש בה רמז לסיום קטן של חיים; כאן אין חוצות-ראשית הרומזים לחידוש, המוליכים את זרם חייהם ללב-עיר טמיר ומסוגר; כאן אין מבואות-אחרית אפופי-שלום – זה שלום הסְפָר, הדומה תמיד לפתרון, אשר בשולי כל נוף ובקצוי כל כרך. במקום הזה שכולו ישוב, דוגמת יצור תחתון שבטבע שכל גופו אינו אלא עיסה אחת של בשר – נשכחו לעולמים הגן והדשא והכּכּר: – הגן, המפריד בין איברי העיר הדבקים, המשווה יחוד נאצל על תחום גדול מסביבו; הדשא המוֹריק, כברת שמים תחתונה, כביכול, הגוזר ואומר גם בקרית האבן כי היקף החיים המלא מתפשט והולך מכל אלי כל; הכיכר הטובה והרחבה, חמדת ערים, הקוסמת קסמי מרחב ורווחה וגדלוּת. כל הכבוד הרב הזה לא נתבקש להיות בעיר הרבה הזאת, אשר חוצותיה ירוצו בדי-ריק, משוֹאַת-מהומה אל שוֹאת-מהומה – וגן לא יפריד ביניהם ולא יעניק להם, בצאתם מחיקו, אוויר מבושם ומחודש; וכיכר יפת-חיק לא תקבלם, בהשתפכם לתוכה, כצאצאים יגעי-כוח אשר זכרו לאחרונה את אמם המולכת עליהם.
בארץ יהודה הקטנה, יפת הצחיח, התובעת מקריותיה דמות-משׂגב וחליפות-צבעונין מעטות ועזות – יצאה לגורלה עיר שטוחה, ממשפחת הזוחלים, ומלאה את רחובותיה אספסוף בתים שלא נברא להם שליט. הם עומדים בישרם ובמשטרם, כאילו יש ארמונות-מורשה או היכלי-עתיד המולכים עליהם; אבל בתחום-הבינים אשר להם מתעבה כל היום אוויר הסרק של מקומות ישוב אנוּשים, אלה המונים את כל כבוד חייהם רק לפי חידת גדלם. פה אתה רואה את הרחובות הלאים, אשר חללם מלא מפה לפה, מקיץ אחד עד למשנהו, פסולת הרוח אשר למשכנות אדם; כּכּפּה נשגבה לא תתנשא לעומתם יומם, לשוות עליהם מלמעלה ענוה והוד גם יחד; רוח-רזים, רוח גנים, לא תחלוף עליהם לילה, להדיח מחיקם את יזע הפיגולים. בוקר יקיצו צחיחי-נפש: כל עדתם השוממה יונקת טעם חיים רק מן השם, שם העיר, של משפחתם הפרה ורבה נאחזת בעקיפין בשורש הדל האחד אשר שמו: עיר פרזות. תארם כי יגע עד הלב – ודל הרגש כרגש הרחמים החולף; כי יש אשר יחוֹן המסתכל את תאומי-רחובות אלה, אחים למשפחה צפופה ולא-רוחמה, והרהר בגורלם, גורל עיר: מי תיכּן במקום הזה, בשולי ארץ אשר כולה עלפון-עבר, את הטיפּוס האחד והיחיד של רחוב נחפז ויגע כאחד. זה הנאחז תמיד בעקב רעהו, הממליט מכל הוויתו רק בתים לשבת ודרכים למהומה, הניבּט למלוא ארכו רק בפרצופי רחובות דומים לו לתואר ולתפלוּת, המאמץ את כוח שטפו עד כדי מילין – ולא יגיע לעולם למקום סתרים של עיר, לא ילָחץ כמרוּחם לנד-אילנות, ולא יעביר את שטפו הדלוח דרך הכיכר הצלולה והגדולה – למען צאת מן העבר האחר מזוקק ומחודש לתכלית? רק בלילות היחוּד אשר בעונת הגשמים, עת רוחות רווים מתפלשים במלוא כל הארץ, וטפות המטר ידפקו אל כל עבר וקולן כקול רזים קטנים הנופלים משמים – אז יש אשר גם העיר הזאת, לוחכת העפר, תעמוד פתאום רחוצה ומשובצת אגלים, כאילו שטף אותה ממחבואיה לשד חיים; רחובותיה יסוֹבּוּ לעברים כדרכים זכּות, גגות בתיה ירוֹנו יחד את רינת הגשם, החוזרת חלילה כרינת נצח, אילנותיה הבודדים ידובבו על פני כל הקריה בלשון העלים העז – ודמות טובה תדבק לשעתה גם במקום הזה. האמנם השׂיגוה פתאום, בליל סועה, נצורות או חליפות? לא, זאת היא רק מסכת-חלוף הנתלית על פני הדברים בשעות הרחמים ובשעות הזעם אשר לטבע, עת לא יוּכּר שוע לפני דל ועיר פרזות לפני קריה עזה.
מי ינוּב בחוצותיך, תל-אביב? האיש הישראלי המצוי, זה שאיננו שובת לעולם מדרכי חייו, ימצא בך את מיטב ישרו: את ההתמדה; הפיקח אשר בקרבנו יראה פה לנגד עיניו את בחירת השגותיו: את הקו ההולך במערומיו ולא יתבושש. ואולם הילדים אשר עִמָנו לא ימצאו מחסום לנפש; העיר הזאת המיותמת מראשי פינות ומחליפות תחומים כשטח של כברה – אשר אין לה שאָר קריה, המפוצלת עד-תוֹם לרחובותיה, המיותמת מראשי פינות ומחליפות תחומים כשטח של כברה – תרקידם ללא תכלית כאשר תרקיד הכברה את עדשיה. לקח מאליף לא יצמיח פה נצורות; גם חלום-העם הגדול, אם נציגנו מול עין-הנפש אשר לטף, יעמוד אילם ומבוּיש בפני דמות העיר אשר עשינו: עיר אשר חוצות חייה רודפים איש אחיו – ומלפניהם ומאחריהם אין תכלית-הוד, אין תואר-נשגבות, אין פתרון למען מישרים חדשים.
מורשת הגלות
מאתיעקב שטיינברג
א
אילו תמו כל הגלויות ואחרוני הנקלים שבישראל היו עוברים בנס את הגשר הצר והארוך של שיבת ציון, הלוֹך ועבוֹר מן התהום האחרונה של היהדות עד הגיעם אל האושר הקדמון של הגזע – כי אז נשארו מדוֹרי הגלות הריקים מאדם על סחבותיהם ועל גויליהם הבלים, ויד מחפשת עד-בּוֹש לא היתה חופנת שם אלא מעט נשכחות-חיים ענוגות. כל שטיחי-הבחירה הקדומים, שארגו בהם אצבעות שחוּמות בנהרדעא ובפוּמבדיתא; כל עטרות המעונים, עם פעמוני-ההזיה וגדילי-האמונה, אשר ליהודי ווֹרמיזא וקוֹרדובה; כל המטלטלים המסולאים בדמעות-העופרת ובקדושה הנקשה אשר ליהודי פּוגרומים וירידים – כל אלה גם יחד לא היו מצטרפים לקרן ירושה הקיימת בעולם הזה; על אחת כמה וכמה שלא היה בהם כדי לעכור בחרטה כבדה את רוחם התמימה של הנינים הרחוקים אשר ייאָחזו בארץ יהודה בחיים חדשים.
יתאר לו הדמיון רוח אנוֹש מיטיבה-ראות העוברת בחזון את כל דרך הפזרון של היהודים וגדר לה מזה ומזה ערימות ראוה של יצירות הגלות: כבר המחזה הראשון – התלמוד – יעורר תמהון משומם. הרוח הרואה בו תנוד מחידת זעוה אחת למשנֶהָ: האם כל המון אמוראים אלה, חכימי מזרח הבטלים ולא-מבוטלים, רק עשנו בעצם נרגילה עצומה אחת של תורה, שעברה מפה לפה במשך דורות, והיא עצמה לא באה לעולם אלא להתוות באוויר סלסולי עשן נמוֹגים? או אורגים חרוצים אלה ארגו מפי הגבורה בד נקשה לאין קצה ולאין מידה והלבישו את העדה הדלה, היושבת על נהרות בבל, המון תכריכי לצים? אם כה ואם כה – וכל הפּרוּר הגדול והנורא הזה, אשר יאָמר עליו כי מבשליו נתכוונו להרתיח בו צרי אחד נאדר לשדוּדי מולדת, יעלה באף ריח תפל של סמי רפואה עבשים מיוֹשן; אמנם הרוח תנסה לראות עד-ארגיעה בצרוף אחד את הגמרות החמרמרות, את המדרשים הרנים ואת התוֹספתא הענוגה – וכל אלה יתוארו פתאום כבנין גדול ולא נשׂגב, אשר ללבניו לוקח כל תבן ההלכה ומעט עפרות זהב של האגדה; אבל הנכנס פנימה נפשו נעשית בעל כרחו חידודין מפחד בושה, כמי שמתהלך בחדרים אפלים מלאי אנשים ומדמה לחוּש מסביבו תעתועי גופות וכל מיני תנועות הבל של משתטים ושולחי לשון. רגע ומשנהו – וכל הבנין ישקע תחתיו והיה להר-תורה אחד גבוה שאינו מגדל עשׂבים אלא בתחתיתו, מקום לו כמזח המשנה השטוחה והתמה, וכל כותרתו העליונה, הזורקת ללא הרף לבּה מתה, אינה מכוסה אלא באבנים עקרות.
התלמוד נמנה על הגידולים המטפסים ולא על המפעלים הנשגבים. התנ"ך נגמר בתכלית הגמר, ככל דבר של קדושה או מעשה גורל; ההוספות האחרונות אבדו על לשונן העברית, ואיש מחכמי החזון בישראל לא חיקה אחרי כן את רות או את ספר דברים. לעומת זה לא נסתתמו מעינותיו של התלמוד, כאילו היו פצעים נוזלים בקרקע האומה, ובמשך דורות היה כל העם מושך לכל פינות החיים את שוּליה של היריעה המטורפת הזאת: – אות לאי-סיפוק, לתמהון לב של יורשים שנפל בחלקם גולם ירושה לא-יוצלח. גם הקדושה, זו בחינת הערך המתמידה של יצירות עם עתיקות, אינה בחינת אמת גמורה לגבי התלמוד; היהודים העריצו אותו בלב ולב, לא מתוך נחת שבדעת צלולה; דבקותם שדבקו בו היתה עקשנית מדי, משתעיד על חיבּה שקטה ובוטחת; משנת התלמוד, על נעימתה השוקקה והתפלה גם יחד, היה בה, כביכול, אחד מששים שבמחיתת שגעון. היחוּד, שקנה לו לימוד זה, גדול היה מדי מהיות כוח שבחובה או בהתמסרות. כל המון גלגלי הפלפולים, שהסתובבו במהירות עכורה על צירי דינים זעירים ועתיקי ימים, לא היתה להם דמות-משנה בטבע הדברים אלא אחת ויחידה: הלא הם ציורי התעתועים העצומים שבמוח החולה, הסובבים נקודת זכרון רחוקה מימי הילדות.
למה יאָמר נכס או יצירה? הנכס עלול לעורר קנאה, היצירה הגדולה יש שהיא מנחילה לבעליה גם תהילת גאוה. התנ“ך נתן לעם העברי את הגמולות השתים גם יחד, התלמוד חי כל ימיו, מחוץ למכלאות היהודים, כאשם-עולמים והיה אנוס להטהר מתקופה לתקופה. הגויים העלו אותו על מוקדי אש: הם היו בוערים ואכזרים, אבל מעט מזער מחוק הטבע היה אתם; היהודים גרמו יומם ולילה את חרשׂיו: הם היו קנאים רק לו, הפכו אותו בהבל פיהם לערך לוהט, שמו את עצמם מרצונם במצור עולמים מתחת ליריעות התחשׁים הללו של המזרח, שכוחן לא היה עומד בפני חבטה אחת של מקל הגיון – אבל הם חיו במזל חסר טעם. מעבר מזה מלומדי עכו”ם משתטים, הקורעים מידי עדה אומללה את צעצועה השסוע והעטוף סחבות; ומעבר מזה יהודים דחוקי גיטו המשננים שינון עולמי, מבלי להרגיש אפילו את טעם הגרעינים המתוקים היורדים פעם בפעם דרך גרונם עם הגרה הגדולה. – פיו של יהודי בן זמננו ילא מרחמים ומחסד-בנים להביע כמו את פתשגן התמונה הזאת. כאילו רופא אליל נצב כאן לנוכח חולה עיקש, מחוכם ומיואש; כאילו התלמוד – זה שׂיג בן אלף לילה ולילה, שריחו לא נמר אלא מרוב ימים – הכה בשממון לבב לא רק את היהודים, כי אם הפיל פחדים גם בין הגויים. צל של דבר תקיף וזר סרוח ברחוב היהודים ושוליו יורדים אל השווקים וחנויות הממכר, מקום שם נפגשים אזרחים עם ישראלים; מעין זכר של מגפה שחורה בזעיר-אנפין, המטרידה את מוחם של נזירים וכמרים; מין בּוֹרות רעל ברחובות זרים, שמגרשים משם מתוך חמלה אווילית גם את היהודים האומללים. אבל גם חוסן הצללים התחיל חולף מאירופה; צמקו המגפות, נסתתמו בורות הרעל ותלייני התלמוד נבלעו בתוך יריבי הריפוֹרמציה. היהודים, מוכי כל האנושיות, נשארו לנפשם עם מזלם המדולדל, ובידם החרשׂ הגדול להתגרד בו – התלמוד.
ב
מן התנ“ך אל המשנה שלב-מוֹרד; מן המשנה אל התלמוד – שלב חלקלקות. המשנה היקפה גדול, אבל היא עשויה בצבת אחת של שלימות; חלקיה הם מצומצמים ובהירים, ואינם רועצים ברוב דברים את סמוּכותיהם, את פסוקי החוקים שבכתבי הקודש; אמנם במשנה נותן כבר את אותותיו הראשונים החטא האחרון של היהודים, זה הפלפול שלשונו קלה ונלהגת ואפיו קשה וגוזר גזירות; אבל כל סעיפיה הפעוטים של משנה מוקפים בסכר של דמות, וגם נהר המוֹר של האגדה אינו מתיז אל מעבר לסכר גבוה זה אלא שברי גלים. פנימה, בתוך המשבצות הקטנות האלה, שׂוֹרר כעין צמצום של שעת חרום; הלשון שקופה וחוסכת מאליה שברירי ספקות וויכוחים; הדיבּוּר הוא כאן רע נאמן להגיון ולזמן – לראשון הוא מיטיב ככל יכולתו על ידי זה שהוא תמיד ברור ותמיד גומר, לשני הוא מסביר פנים על ידי קיצור; “הלכה כפלוני” – ואין סרח עודף לשם נחת התלמידים; “וחכמים אומרין” – ואין שם ואין זכר, קיצוּר נעלה שיש בו אחת מששים מדמות-הסיום הרגילה בתנ”ך: נאום יהוה. לעומת זה מצויה על פני כל התלמוד אריכות אטומה, שאינה מבחינה בשעטת הזמן; כל המוטה הגדולה של דיני התלמוּד לא היה בכוחה לשוות על היהודי תכונה של אסיר עולמים, זה שעד יום מותו אינו מוליד כל שינויים; את הפלא המהביל הזה עשה הפלפול האחד והמיוחד במינו, פלפול השולל, כביכול, את הזמן. יקר הזמן הוא יקר החיים; התלמוד שלל מאת היהודים את היקר הזה, הרגיל אותם לחיות אלף שנה כמו יום אחד. מזמן היהודים ניטל כוח השׂררה; זאת היתה מידה חדשה בעולם: זמן שטוח היורד אל תחתית החיים, כאותו האוויר הנרפש השוקע למטה אל פני האדמה. הזמן היהודי צפן את חינו האחרון אצל הטף והנשים; עקרת-הבית חישבה עמל ומנוחה וחידושים, כדרך יצורי אנוש; הילדים התחמקו מיראת הוריהם ולמדו בחטיפה, מתוך משחקים גנובים, את הכושר המתוק של הזמן, אב שראה את בנו משחק היה בא לידי כעס תעתועים: מחזה נסיון זה העיד במשך דורות, כי כל אב ובוגר בישראל דומה לחולה פרוע שמתקצף למראה יצור אדם המתנהל לתומו בשביל הבריאות.
כל הדורות, מרב אשי עד הרמבמ“ן מדסוֹי, אינם שונים כמעט אחד מן השני בגון ובדמות. הגזע הזקן, זה שנשא מנעוריו על גבו את מטען אלהים הכבד, נעשה חלוש וכחוש; עורו נתכסה פצעים משׁוֹט החוּמרות, עיניו מלאו לפלוף ממוֹץ הפלפולים, והוא – כסוס לא-ירוחם לעת זקנה – לא ראה לפניו עבודת חיים אחרת אלא לסובב במחזור-תמיד את הגלגל הגדול של התלמוד. כל התקופות האלה, אף על פי שידי עשיו עמלו לצבוא אותן בארגמן-דמים ובשחור-זוועות, לא ניכּרו אחת על פני השניה; הן ארוכות וקצרות כאחת, ואין כלי-בחינה למדוד על ידו את עתּן, את ערכן, את גורלן. גאון מפומבדיתא ורב מלובלין אינם אחים לתולדה אחת כי אם תאומים לכרס אחת של גלות; אפשר למנות אותם בשמות, אבל לא להקים ביניהם חציצה עשויה מראות ומעשים. גבורים ופושעים לא התהלכו כמעט על פני השטח הגדול הזה, וכל המון בית ישראל בימים לא-ימים אלה לא נכתם בשום סם היסטוריה אחר חוץ מצרות. בגדרות כאלה, שעל דבר מציאותן יודעים רק פגעים ופורעניות ולא שחצי הגורל הטורפים, אין ההיסטוריה רועה צאן-אדם; קורות היהודים, מאביי עד חיבת-ציון, הן חוט לוהט מאש או לח מדמעות, אבל אין בהן גבישי עלילה המשמשים עושר-ירושה לבנים. וכעין סימן לכך: – “מגילות” הגלויות לעומת “שופטים” או “מלכים” של ימי התנ”ך; דברים כנגד דמויות, צרות שאין בהן ממש כנגד עינויי גורל נשגבים.
המרגלית הטהורה בת-הגלות – מסירות הנפש של היהודים – מזהירה בשלל רמזים קדושים; לאורה אנחנו רואים את נשמת הגזע והנה היא משליכה מעליה ביום נמהר את בגדי העידים מימי דלותה ונשארת בכתונת אמונה קדומה. ביום המות נתקפלה כל הגלות לאבן עקידה חצובה מנחלת יהוה; הספר הנאור, אשר העם את ברק המאכלת, היה ספר התורה – זו מתנת אלהים הקלה, אשר ניתן לאדם לשאת אותה בחיק נשמתו – ולא מסכת המסכות של הש“ס, זו הקדוּשה הכבדה של בתי מדרשות; וידוּי-הגבורה היה הפסוק שמע ישראל, הקצר והמתוק כחלום הנצח, פסוק לקוח כלשונו הטהורה מספר דברים – ולא ברכה או תחינה או תפילה מתחתיות הדת של התלמוד; ואף צידוּק הדין שלאחרי הנסיון נתכנס כולו לתוך התפילה הנוטפת רוֹך ונקם אשר קוֹרָא לה “אב הרחמים”; זו נערכה בלשון צחה ושקופה, נאמרה עברית נאמנה ותמימה, כללה בחובה פסוקי תנ”ך היצוקים קנאה ותלונה ותאות צדק – והיא לא נמהלה בניבים שטוחים או מתעקלים מן הארמית, לא גררה אתה שׂיח-קדושה לשם הנאת מצוה ולא קלטה כל תחנון או סליחה לפי נוסח הדורות המאוחרים. הגלות ארכה עד מאוד, אבל היא לא הכתה שורש-בראשית; היא כאילו לא רצתה ליצור מתוך עצמה דבר שיהיה שקול כנגד סוד החיים של אומה; כל הגלויות כולן כאחת מוכנות היו להקריב לשם עת נעלה – לשם ימוֹת-המשיח – את כל מצוותיהן וחומרותיהן, המסוּרבלות והדקות גם יחד; הן נתנו ליהודי שלום-בית יקר, קדושת משפחה טמירה, חיבת דת מתוקה – אבל הן לא עצרו כוח, כמו מתוך גזירה עילאית, ליצוק מתוך הררי תורתן שלשלת קטנה של תולדה. כאלפּים שנה – זמן כבד הניתן להישקל רק במאזני אלהים – דיברה הגלות בכל הלשונות, ראתה תמורות חיים, חיקתה פרצופי עמים, האזינה לחוקות טבע חדשים – ומכל נסיונותיה לא הוגה צרוף חדש לשם הכבוד או לסוד התמיד של הגזע. מכל ימי התלמודים ומתוך כל חכמת המזימה של יהודי הגלות אין אתה דולה אף רמז אחד לעיקר מתחיל; הגלות היתה רק מוסיפה והולכת – על עבודת אלהים, על חריפות המוח של היהודי; היא התחפּשה כל ימיה – לפני אל האומה, לפני עכו"ם, לפני הטבע הזר, אבל אין אנו מוצאים אותה בשום מקום ובשום זמן שכחת נפש כיוצרת.
ג
מיום חתימת התלמוד ואילך נדד היהודי בארצות נכר ושכמו עמוס תעצומות המסורת; אבל הלך יגע זה לא הרגיש כי נפתח שׂק-מזלו וכל מטלטליו, הגדולים עם הקטנים, נפזרו על אם הדרך כבליל חוץ שאין לו תקנה; ומאותה שעה הוא נבדל מכל הגויים ונדון לעקרוּת. עם מן העמים, כל זמן שאינו בא לידי אפיסת-יצירה גמורה, אוצר את מרבית תרבותו כחומר היולי ואינו מוציא לעולמו אלא דמויות דמויות, כדי שימוּש וכדי מראות חיים; אולם האומה הישראלית, מיום שהיתה בכל ארץ גלות לעדה חשוּכת-עושר ושומרת הון, נכסיה נעשו מקובצים וגלויים וניטל מהם סוד עתידם. אדם מישראל עטף את עצמו בכמה וכמה לבושי דת ומוסר, ומלפניו ומאחריו היה סרוח עד קצה כל הגלויות שוֹבל הקדשים; הוא ביזה את הנכרי, את האיש הנבער והמסוגר של ימי הבינים, חשבו לעובד-אלילים אובד עדי-עד; אבל הוא לא ידע כי הוא עצמו אינו מתקדש אלא מן המוכן.
מושג העם, לפי הכרח שאין אנו יודעים את פתרונו, שולל את החשיבות היתרה מן הבצרון, מן החוקים המתקיימים, מן הסדר הישר. דור פלוני או אלמוני שולט בשטח זמנו על ממגוּרות דת מלאות או על מכמני תרבות גדולים – לו ההצלחה ולו הדרת הפנים; אבל אמת המידה, הנלקחת באחרית הדורות, היא דבר-מה בלתי נתפס כמעט, שאפשר לכנותו בשם הלך הנפש או גבורת הלב של האומה. חוק נעלם, הנובע אולי מתוך השארוּת החיים הקיימת בעולם הזה, כופה אותנו לראות את התעלוּת החיים לא בהתמדת הקיום ובכל תחבולותיה הנערצות, כי אם בתעודת הקיום התולה את עצמה בדברים רחוקים או נעלים. את תהילת הנצח ישׂאו לא עמים מאריכי ימים, כי אם עמים שהרחיקו את חייהם, אלה שחרגו לעתים אל בחינות הנצח – ואם גם הביאה אותה הערגה הזרה הזאת לידי משטר הפכפך, לידי מדנים רעים ולידי שיתוּק גורל. החופש, שדמיון החי דבק בו בגלל היותו כעין דרך פתוחה למרחקים ולחידושים; השירה והבניה, חכמות הדמיון הבוראות ניב לעצמים; כיבוש הטבע, המגדיל את בחינות החיים – כל אלה הם דמויות לגורל עמים וסכר בפני שטף השממון של חליפות אדם. והנה כל התבלין החריף הזה אינו עולה בשפע על שולחנם של יורשים שבעים: – הגיטו, אף-על-פי שלא נוצר מתחילה אלא במזימת רשע של זרים, נעשה במרוצת הימים למדוֹר שׂבעים שאין כמוהו בכל העולם. היהודים, שראו את עצמם כנעלים מכל האדם, לא היו אווילי-דת, כביכול; הקל מביניהם, שינק חלב-אם המתוק מאמונת אל-יחיד, נכנס מעל סף בגרותו אל היכל-הצדקות של חיי אדם. נוצרי ימי הבינים ישבו בחוצות-זמן אטוּמים ועבדו בבתי יראה לאלהים חדשים, אשר חמדו עוד את הזמרה ואת התהלוכות ואת הקטורת המשכּרת; היהודים התהלכו לפני אלהיהם בצעדי אנוש רגילים ומתוך מחשבה צלולה, כבנים המתהלכים בחדר אביהם; כאן שלטה רק מידה של דרך-ארץ ומידת היחס הזאת, כשהיא רצופה על שטח של מאות שנים, היא משווה על פרצוף ההיסטוריה כעין אווילות-תמיד.
אבותינו שבגלות הנחילו לנו המון כלי-שימוש, ועל כולם טבוע יקר הזכרונות; יהודים תמימים שבכל דור ודור עתידים להתפאר בירושת-כלים זו – כלי דת, כלי מוסר, כלי דרך-ארץ – אשר ייאָמר עליה בצדק ובגאוה, כי היא המטען הגדול ביותר שעבר מעולם אבות לעולם בנים. החשבון יהיה רווּי עוד יותר אם ייזכר כי התלמידים לא השליכו לתוך אש חדשה את חרשׂי הקודש של רבותיהם, למען גלום אותם מחדש, ותלמידי התלמידים לא גרעו אף הם והיו מביישים מדור לדור את חוק הטבע, זה המשנה בלי-הפוגות את צורות החומר. מה רב משטח הראוה, מה רבים הכלים; מזווית נפש של יהודי תמים אחד אתה יכול לאסוף מהם מנין צפוף שיכסה, כסוֹת והוֹתר, את כל שטח הצווּיים והמשפטים שבכתבי הקודש! אבל חן הזכרונות, המעוור עיני יורשים, אינו יכול לדון עם מרדוּת בנים שתקיפה ממנו. זו מעבירה עין זעומה על שׂדה הדמים של כנסת ישראל ומחפּשׂת על פניו לשוא שרטון פלאים, כאחד משרטוני הנצח שבתורה ובנביאים; היא מעלעלת ביד חרדה בספרים קדושי-כרס ורואה רק שׂיח מובן שאין להציל מפיו אלא מוּדעוֹת בלבד; היא מטה אוזן שוקקה לנבכי הדורות ושומעת הדי בכי טרופים והדי נחמה מדודים, אבל לא קול-כּלאַים אחד, ערבוב יגון וגורל, אשר יספר סיפורו-תכלית על עולם הגלויות אשר כמוהו לא היה ולא יקום. והיא שואלת את נפשה: מי פתי ויאמין כי תוגת אבות, כשהיא באה ערטילאית ולא מזוגה בדמויות, יש בה משום תכונה או סגולה או ברכה?
קיום ישראל בפזרונו הוא נס אלוהי, אבל נס זה, כברק רחוק, מאיר רק את שולי הגלות – את הזמן שבו נדחו גולי יהודה לאספּמיא ולרומא והם מהגרים גבורים לפני אלהים, נודדים ראשונים שלא פחדו לשׂאת אתם בשבילי העולם את צרורם היקר – את שם היחוד; הם הלכו, נאורים ונכנעים, לקראת הזוהר הגוֹוע של היוונוּת, והמאור שבנפשם היה חידה, כמנורה המאירה ללא חפץ בעוד-יום, והכנעתם נראתה לעיני נכרים קצובה ושקולה, כאלו היתה מידת חיים חדשה; הם באו כיצורי אדם מוזרים, ומזרוּתם נדף עדיין ריח חריף של פרי מרחקים. ואולם רק הדורות הראשונים חיו בישימון הגלות כאנשי מדבר, כשהם בוזי-ישוב ושזופי שמש דמיון; הבאים אחריהם התערו בחול וקבלו עליהם עול של טבע שני. הם סחרו והולידו ונדדו לקראת טבּוּרה ומזרחה של אירופה; מפרצי ים-התיכון רחקו מתת באזניהם שריד הד של מולדת, העמים הסובבים אותם לא היו עוד גויי רומא, יורשיהם של מחריבי המקדש, אלה שבמסיבתם ישב יהודי הגולה כששלום על פניו ובקרבו חרון וקנאה וגדלוּת אין אונים: – שם, באחת מארצות הקנאות, נשמע עוד כאלף שנה אחרי גלות ירושלים שיר לויים, זה אשר קוֹרָא לו “ציון הלא תשאלי”, והוא כליל סגולות כדמות הנוצרת על אדמת מולדת, והוא ערב מאין כמוהו בשל געגועי מולדת רחוקים; הללו, אדוני היהודים החדשים, היו סלוים וגרמנים, גויים עוּלי-מזל אשר לא חלק להם בריב האֵלים הגדול. שׂנאת אדום, זו שהיתה לפנים כפגיון מתחת למדי היהודי, נדונה כאן לפירושים ולסמוּכות של מקראות; הקנאה לא מצאה כאן יהירות תרבות שכנגד וקהתה עד-ארגיעה; ואחרון אחרון – גדלות הנפש הזעומה של היהודים נתביישה כאן מאליה בפני פרצופי הערלים התמימים ונדחקה בעל כרחה לתוך בתי-מדרשות. אותה ישיבה-במארב של בחירי הגלות הקדמונים, זו שכגמול לה היה הולם לב עז ונמהר, עבר זמנה ובטלה חידתה; במקומה באה הדירה היהודית, הקבועה ובדלה כמאורת-עבדים; הסחר והמלאכה חדלו להיות מעשה עזר של נודדים ונעשו עיקרי פרנסה. הגעגועים הגדולים, אלה שמתכונתם לקיים בנפש רק מידות גדולות וספורות, עברו ובטלו מן העולם היהודי יחד עם הגיטו שבאלכסנדריה וברומא, מקום שם חתרו תחת כסאה הנאדר של האלילות והכניסו גרים תחת כנפי השכינה הקרובה; ולא לאט כיסה את עין הגלות, כארבה המכסה את עין השמים, המון מידות חיים – קטנות וטובות, חריפות וערמומיות, אך ביניהן מעטו מאוד מידות נפש גדולות שאין להן תיקון בעולם הזה אלא ביצירה.
ד
בסוף המאה השמונה עשרה, בשעת גילויים לעולם, נתגלה באירופה גם סוד הגבורה האחרון של היהודים: החריפות הישראלית, זו חומץ בן-יין שתוסס ואינו משכר, התחילה נשפכת כמים לרוב על פני שדות החיים של הגויים, וטפּין טפּין ממנה נתזו פעם בפעם גם לתוך בבת העין של האנושיות.
צנורות הגזע הם מן הדברים שאין להם שיעור, וגם החריפות היהודית – זו מידת הנפש שטוב ורע משמשים בה תוך כדי גילוי אחד של אופי – היא אולי בת-זקונים, מחוצפת ויצאנית, לתכונה רחוקה אחרת, נעלה וקצובה יותר. עוד המספר הקדמון של החומש היה מרדף, כביכול, בערבות מואב את החידה המתחמקת הזאת, חידת עדה אשר הקימה המון נצורות אלהים ולא רבצה לאחרי ימי יצירה ככפיר שלאנן ורודם, רק הוליכה מסביב לבמותיה הגדולות תאנית תנים. על פני מרחקי תקופותינו הוצגו למידת כלאים זו ציוני שמות רבים: איש האלהים בספר דברים קבב אותה מתוך חימה עצורה בשם נצח: קשי עורף; הנביאים הפכו והפכו בה ורוממו למענה על לשונם המון נשגבות והמון תוכחה; הפרושים, הסולת היבשה של העם, קבעו לעצמם מתוך גזירה עילאית שם נרדף לתכונת הגורל הזאת של האומה; בדור החורבן, כשמחנות עצומים של עברים-יהודים התגרו מלחמה באויביהם והתגרו אותה שעה גם ביצר מלחמתם, נתקפלו כל מוראותיה של עווית העדה במלה אחת שכולה זכות וכולה חובה; קנאים. ורק לאחר כך, כשהגיעה הגלות והתחילו משתכחים מישראל שמות המזלות של האומה, נטשטשה גם מידה זו, סבלה חיבּוּט ארוך של גלגולים והיתה בת-בלי-שם; ולאט לאט, כאותו גביש מלח נמס שצורתו נפסדת ומהותו נשארת, היא נתמזגה בחשאי במלוא השם יהודי, והערימה לקדש על עצמה – לעיני בן-ברית – ולתעב על עצמה – לעיני הנכרי – את השם הכולל הזה.
חריפות הנפש של העברים הקדמונים היתה מידת-מזרח טהורה ומצומצמת: בה חוּבּרו יחד תאות אלהים וערמה כלפי שמים. בראשיתה, בהיות לה עדנה, הוגה על ידה האלהים האחד והיחיד – בצרוף המון דמיונות כהונה ונכאי מוסר; לעת אחריתה, כשהסוד הגדול בדבר אחדות העולם נעשה שגור בכל ארץ יהודה הקטנה, היא התחילה מהבילה מזקנה, כביכול, ופוררה ללא תכלית-אנוש את האמונה הגדולה אשר יצרה בנעוריה. אולם החריפות היהודית הפכה להיות באירופה תאות ערמה כלפי דברים. האלהים, האל הנאצל שבא לעולם בזכות האבות האצילים, היה השרטון; מסביבו היה ים חיים מלא גלי ערמה קטנים. לא ערמה קלילה כרמאוּת, זו שאינה אלא ספיח בחיי היחיד, כי אם הערמה הדבקה בלב שראשיתה תמיד זכות וסופה תמיד חובה, תחליתה תאות-עשיה נמהרה והמשכה תהפוכות והזיה, קלסתר פניה מקרין מהתמסרות ותוכה חמרמר מעשתונות חשבון. העברי, שצפה לפנים עד לאחדות האין-סוף של העולם, הפך להיות יהודי הצופה אל סבך הדברים, אל טובם ואל כחשם. הוא תפשׂ הרבה, בן הגיטו התמים מדעת וערום מתוכו, ובכל עניני העולם הזה – במסחר, ברעוּת ואפילו בתפילה – היה עושה הרבה על חשבון עצמו ומעט מאד על דעת העולם; התמימות, זו אשר הלך-חייה הוא כעין בריח קדמוני שלא ינתק, לא היתה מצויה אצלו כלל; הוא רחק גם מן הסכלות הישרה, זו שתאבה כל ימיה בגלוי ומבקשת תשעה קבּים של שכר. היהודי, גם בתקופה החשוכה והרעה של ימי הבינים, היה בעצם בהיר דמיון ומסור לנפשו; משום כך הוא נעדר כל ימיו ממקום המידות הקשות וגם לא יצר בכוונה חדשות מהבילות, אבל לעומת זה אחז במהירות בדברים קיימים הנותנים כבר ריח של הנאה, והיה רואה בכל רובד גלוי שבחיים כעין מצע למזל עצמו. – ולאחרונה, כשחכמת התפיסה של היהודי התחילה מתגלה בספרות הגויים, התחיל המעוּות הזה מציץ בשבע עינים: כתביהם של אחינו, הלועזים שירה בלשונות הבחירה של אירופה, נוצצים תמיד בראוה יתרה, חריפותם צפה על השטח העליון כשפך של שמן, אמיתם וכחשם גם יחד אינם בני יצירה כבודים החבויים פנימה בתוך רקמת החיבורים.
בכתבים נכרים של יהודים נמצא תמיד דבר אחד יקר ועודף, והוא הוא הגורם להם כי ירבו גם יחד קוראיהם, חונפיכם ואורריהם. זהו כליון הנפש שגם פושעי אופי מישראל אינם נקיים ממנו. הוא טבוע כחותם יחשׂ אחרון על פני דפים טפלים, צובט את הלב הנכרי באמיתו – האמת האחרונה אולי שנשארה לבני יעקב מאבותיהם ולא נתחמצה מן השמרים של הגלות; בגללו זוכה לפעמים מחבר יהודי, שאינו אלא שכיר חרוץ של התקופה, להגיע אל גבול ההצלחה לפני כמה וכמה אבּירי יצירה; כליון נפש זה שובה את הלבבות באירופה ככל דבר יקר-מציאות האוצר בקרבו את חינוֹ של גזע זר. הגמולות הגדולים, הנלקחים בלי הפוגות בכל דור מספר תהלים, מאיוב, מישעיהו ומספר שיר השירים – אינם אלא אחים גדולים לאין שיעור לאותו מס הדבקוּת שמשלמים רבבות קוראים לספרי תערובת של יהודים, ספרי שירה ורוֹמנים הבנויים ללא תכלית, מגודלים בלשד זרים, מבושׂמים בוידויי ערמה מלוקטים ואין בהם תוקף אמת אחר חוץ מאותו החשק השוקק לכלל עולם ומלואו, לחשוף תיקון לא-ישוער, לפרוט בנשימה לוהטת אחת את שם השמות של המציאות. נַחַש ישראלי זה הוא ערב ומופלא לגויים; אבל חוץ ממנו כל היוצא מפי יהודים בספרות העמים הוא לכל היותר משוח לשעה אחת טרופה; כל מעשה בן-ערך, שאדם מודד לו אריכות ימים משוערת, הוא בעיקר הבעה של בטחון חיים; האמנות על אחת כמה וכמה. והנה בטחון החיים של יהודי הגלות אינו בשום מקום ובשום זמן הרגשה סתומה ועודפת ואינה תובעת מבעלה תיקון על ידי מעשים מאריכי ימים. אין יהודי מסוגל להשיח ביצירה קצובה ודבקה אל עצמה את הרגש הפלאי של בטחון החיים, את היתר הנעלה של בטחון החיים הזה הרומז לנו לפעמים מפרצופיהן של חיות הבר וממעשי האמנות של גאונים; להפך, היהודי אמיץ החושים ביותר משרה בעל כרחו עם כתיבתו חשד ומוּטה ומבוקה. גזענו, לפי קיומו בעולם הזה, לוֹוה ואינו מלוה לאחרים מן הקנין היקר אשר קוֹרָא לו הויה; העדות הקיימת בדבר נצח ישראל – סותמת את דבריה ואינה מפרשת את העווית המשחיתה כל פרצוף-נפש מישראל מתחת לאפר של חריצות או פּיקחות.
אחרית דבר לספר רשימות
מאתיעקב שטיינברג
א
מעגל התחיה הולך ונשלם, ועוד מעט וייסגר גם השער האחרון אשר קורָא לו: שער חשבון הנפש. גם פה, כמו בכל מעגל חיים, העבר והעתיד הם הקצוות השנים השואפים להתלכד; יעברו עוד ימים ושנים – וערב היהודים אשר בארץ יהודה ייסגר מאליו במסגרתו ויחדל כמעט לחרוד אל דברים רחוקים; הישוב יעמוד בצלמו – ולפני הצלם החי הזה יהינו לבוא רק חשבונות חיים שיש בהם ממש, רק דברים המצטרפים מיד לאחד הערכין הרגילים; המדינה הקטנה והמפונקת, מקלט-אחרית לרגזי-יהודים יגעים, תיקר בעיניה כבת-זקונים, תתיפה ותתחלה חליפות, לא תאבה השקט למען עצם חייה ולא תדע צפּות לעתידה בעינים לא-כלות. כשרידי פתאים יהיו בתוכה הישרים המעטים אשר יוסיפו לשלם מדור לדור את שארית החוב אשר חבה הנפש הישראלית; ואחרון אחרון – בחוצות עריה, אשר יעמדו כמעוּנות בזוהר השמש הגדולה, יתהלך בכבודו ובעניו טיפוס-אנוֹש מופלא, דומה לאחד אשר גילה את סוד חייו רק לחצאין. הוא לא יהיה כאבותיו אשר חיו עד-תכלית בריב עולמם – הללו ידעו את הציפּיה המלאה, את תקות העני, את רוגז המוֹרשה הגדול; כי על כן הם היו יהודי הזירה, מפוטמים מדורות לגורל-ראוה, מיותמים מן הרוח-האב ומן האדמה האם למען היות בנים לאב מתנכר אשר שמו יהוה אל צבאות. לא כן יהיה דינם אשר בארץ יהודה, אשר ימצא מעט פדוּת ואת כל שארית ענוּתו ישכיח ללא-תקנה: הוא ישתעשע בתקוה לא-באה; כל רואהו יכיר בו את האיש אשר לא שלמו גלגוליו והוא מאסף הרגלים וערכי-חיים אל צרור נפש נקוב. במסתרים יאכלנו עש התפלות הישראלית, והוא לא ידע; בגלוי ינוד תמיד בין הפזיזות המתעקשת – תכונת הסנורים אשר ליהודי-דורות – ובין האמוּן האטום העולה אליו כאד מן האדמה אשר תחת רגליו. יום יום ילא מעט מערמה נסתרה, חלק כל חולה-לשעבר אשר רופאיו לא השיחו לפניו את כל מחלתו.
יובל שנים עשתה התחיה העברית בחומר וברוח, והתוכחה העזה – הדמות בעלת הכנפים אשר בה מתגלגלים מתחילה כל חיים מתחדשים – נישׂאה ועברה שפיים רבים, ראשונים ואחרונים – משיא פינסקר עד הר-ההר של אחד-העם וביאליק, מהר-העברים של הרצל עד אחד הגבנונים אשר שמו א. ד. גורדון. זאת היתה רוח מוסר מוזרה אשר לוּקחה מנאדות רבים, ספגה חרטה מכל שבטי ישראל החטאים, אררה את העבר בכל לשונות הלהג הישרליות, ברכה את העתיד בכל המליצות השבויות בידי יהודים בתפוצותיהם. אבל גם המוסר, כאחותו הברכה, דרכו להביא בתחילת שליחותו רק משמנים. גם רוח-תחיה זו, אף על פי שנבראה מהבל ענוּתם של יהודים פזיזים, שמרה חוק וטבע ולא דברה לראשונה אלא על העוונות הגלויים, אלה שכל עין רואה את כובד משקלם: פינסקר ולילנבלום נתנו לעדה הסבר ראשון – את כסל העבדים המתאוים לנוב בעבדותם. אלה היו דברים מובנים ועזים, כמו בעת אשר ידובר על מעוּות או על אסון והחייבים במעוות או הנגועים באסון מתחלקים לקרובים ורחוקים; יהודי מגלות הבכא של רוסיה או רומניה לא היה רשאי לקבל את האוֹטוֹאמנסיפּציה של פינסקר כמליצה של נביאות, דוגמת יהודי מגלות המעדנים של אנגליה או ארץ השפלה. גם אחד העם, שהרחיק את תוכחתו עד לכונת המעשים של היהודים, גם ביאליק שקוֹנן ורינן חליפות על נשמת האומה – גם שניהם לא ראו בחזונם נוחם אחד לכל העם, על שבטיו ועל יחידיו. הם דיבּרו פנים אל פנים רק אל היושבים בלב היהדות; מלבד אלה חיו יהודים רבים ושונים על סְפָר היהדות, חיו בני-שם מעבר לכל גבולותיה. הללו לא נזעקו, כביכול, למלחמת התחיה, אבל זכו בכל זאת שייטבע לכבודם מטבע-זכרון עם הפסוק המלטף: עבדוּת בתוך חירוּת – לאמר, יהודים שוֹעים אשר נמצא פסוּל בכבודם, יהודים נישׂאים אשר נפל צל באשרם. גם הרצל, שבא וראה את כל היהודים השועים לסוגיהם כצאן טבחה הבוטחות עד בוא-מועד במרעה שאנן – אף הוא לא כלל את כל הגלויות לתחום אחד אלא לשם הנפת הדגל ביום עצרה; עם פּנוֹת היום הגדול נפוצו היהודים איש לנפשו ושבו להיות כשהיו: זריזים בתחבולות כנערי העולם הזה ומרותקים לתכונותיהם כעתיקי-יומין. כך נפתחו ונסגרו למישרים כל השערים לתחיה העברית, שער לפנים משער; עד שבא שעתו של שער החמישים, ועליו שוער צנוע וכבד פה, אחד א. ד. גורדון, אשר לא עצר כוח לקרוע את הדלתות לרווחה.
ב
מחפשי הגאולה הראשונים, דוגמת גרץ הגדול, לא מצאו בהיסטוריה הישראלית אלא צד אחד: את זכות היסורים. בכוחה של חרות הבחירה, הניתנת בשיעור מרובה לכל בורא יש מאין, הם קצצו מן הגורל היהודי, המושפל והשפל גם יחד, את רוב קלונו ורוב שממונו, ופרצופיהם של יחידי-ישראל לא הביעו עוד דבר מלבד הענוּת וגבורתה, העלבון וחכמתו, המשטמה וערמתה הצרופה. שנאת היהודים, גלגולה הראשון – והנבחר מבחינת השם – של האנטישמיות, לא היתה בעיניהם אלא מין קטב נוגף: שליח המות ולא תולדת החיים. המות וכל שליחיו אינם זוכים להעשות מוּשׂכּלים; היהודי המרודף היה איפוא מוכה-מגפה ומקורות חייו אי-אפשר היה להציל דבר מלבד זוועה. כל מצפה ומצפה בהיסטוריה זו נעשה מאליו נקודה שחורה משחוֹר או מזהירה לאין-ערוך – הכל לפי רשעת הגויים או קידוש השם של היהודים; אבל גם האופל וגם הזוהר אינם משמשים תחום לתפיסה נכונה. כל ההמון הישראלי, על כל חלקו בחטאות הגלות, לוּקח ממשפט אנוש: לא דנו אותו אלא על עבירות של ימי מלחמה; אופיו, כמהותו של איש-צבא, לא נראה משובח או נפסד אלא לפי טעם המחנה. ועוד אות אחרון, רב רמזים ורב הכרעה: ההיסטוריה הישראלית לא ידעה כמעט את השם: אדם; על כסא קדומים זה היא הושיבה יצור זר, יהודי מלאחרי החורבן, ועשתה לו חוק-חיים אחר, חוק מצמצם, כביכול, שאינו דן ואינו מעניש אלא על היהדות בלבד, שאינו מחייב ואינו שולל אלא את דרכיה הטובות או הרעות של יהדות זו.
קהילות מגנצא, ווֹרמיזא ודומיהן, כמסופר בקונטרסי-הספירים של ימי הבינים, הערו פעם בפעם את נפשן הטהורה אל חלל תקופה שכולה נכר, קורנת עד לסנוורים מאמונת-תאוה של גויים. הללו, שנעשו מעין חותם-יחשׂ בקורותינו, השכיחו מלב את הכרח החיים הגדול והממושך, זה שעשה את מעשהו בנפש היהודי וברא לכל עלבון ולכל צרה תולדות מבישות. רשעת הגויים ביהודים תישקל במאזני אלהים, כי כבד משקלה ממשפט אנוש; אבל לנהר הרשעה הזאת, שהוליך את גליו הזידונים על פני אירופה, היו המון אפיקים קטנים לשמותיהם: בוז, נאצה, תמהון-זוועה ודומיהם. כאן, במחבואי כל תקופה ותקופה, פעל לרע גם משהו מן האופי היהודי; היהודים המגורשים, שהיו שבעים ושבע בבחינת גרים בכל תקופה, לא יתכן שהעבירו את כל הרגלי פרנסתם ואת כל תחבולות גידולם רק בכוח ההכרח האחד הבא מן החוץ. הכותב בדמע את תולדות ישראל אינו פטור מלחשב את איד-הגומלין שבין יהודים ונכרים; מעבר האחד – הנדכאים, חלקם רק חמס; מעבר האחר – אנשי קריה נוצרים, רובם אספסוף השׂשׂ ביום הפכה אל שלל, אך מיעוטם אזרחים שקטים או נבונים, אנשי דת לסוגיהם הטובים והרעים, אף גם מספר יקירי-קרת אשר עיניהם פקוחות לראות צלם כל אדם. כל העדה הזאת, הפורסת מצל חייה כעין מקום-מחסה למנין יהודים, מתנערת כמה מונים בכל תקופה כמו מחלום רע, מעוה את פרצופה כאחוזת חולי, דורכת את שריריה עד לחמס, וכולה אומרת בולמוס אחד: הבה אקיא את היהודים. פעמים היא ממלאה את תאותה, פעמים היא חוזרת ומשיבה את יהודיה אל מקום האופל שבבית-בליעתה; אבל גם לאחרי בחילת הבולמוס עדיין הולך ותוסס בקרבה רוגז עכור. האומנם כל זה לא היה אלא מין קצף שלשם שמים? השלום, שר-הקדוּמים אשר לכל חיים, לא דרך מעולם על שביל-הבינים הצר אשר בין יהודים ונוצרים; מספר דברי הימים לא שמענו שׂיג אנשים מדמדם והולך, מעורב מקולות יהודים המתפייסים מאליהם ומקולות בני עשו המפיגים את כעסם מתוך נחת או שעמום של שכנות. כל חליפות המרי שבין יהודים לגויים דובבו את עצמן תמיד באמרים עזים: הכעס כמאכלת, הבוז כעין ראי המאיר מתוכו, הכנעת היהודים אף היא מין מעשה מקשה, כביכול, ואינה מתמוגגת במקצת חלקיה לעייפות או לשכחה. בין גויים מתהוים, הנתונים במשך תקופות ליצרי נעורים קלים; בכל נפות-אירופה הפתוחות, אשר בין הריינוס ובין שפלת הים הצפוני, שדה חיים הזרוע כולו מוקשי טמיעה – התהלכו בני יעקב עקשים וזהירים, פסחו על כל מלכודת שלום בת יומה ולא נלכדו אלא במצודת השמד הגדולה. היהודים האלה, העיפים מסבלותם מיום הלידה עד יום המות, לא עוּלפו מעולם בדרך הילוּכם, חזרו תמיד מאליהם לבית שבים כמו לתוך מארב יקר לאין ערוך. האין בכל הגבורה הזאת גם מעט ממארת-הנפש – לאמר, נפש אשר נעתקה מאזור התום של היצרים, מקום שם החליפות והפשרה והחרטה, ונתקעה בקוטב האחרון של החיים, מקום שם רק ההתמדה העיקשת?
ג
הפשרת היהדות, שנמשכה מאות בשנים, הדיחה את הנשמה הישראלית מקוטב הקפאון ועשתה את נהר חייה כמראה נהר קפוא בראשית אביב: מבוּקע לגלידי קרח ומרוּתח ממי תהומו. אביב ממושך זה – תחילתו נעוצה אולי בימי בשׂוֹרת-התבל של שבתי צבי – הכה את נפש היהודי בתרמית חליפותיו; שמש התחיה של העם המפוזר, אילו גם יצאה מנרתיקה בכל כוחה, לא יכלה לחמם בבת אחת ובמידה אחת את כל המון האיים המהוים את ממלכת הרוח של היהדות. אוויר הדת נקרע איפוא לזרמים חמים וקרים; הרגלי הרוח נתערבבו אלו באלו, על מסוֹסם הישן ועל חידושם האפיל; מושגים קלילים או משעשעים, שאינם אלא בועות אביב ולפי מהותם אינם ראויים כלל לשימוש קיים, עשו כאן ברית דבקות עם מידות חיים נזעמות משיבה; חפזון התמורות של ירחי אביב נעשה כאן מאליו הכרח לדורות, והעין הממצמצת, השואלת בוקר וערב לאותות האוויר, לא יכלה לשוב מהרגלה והיתה לעין היהודית המוּדעת בגויים, זו הנתבעת ראשונה – לפניה כל צירי הנפש – עם כל מקרה קל שבקלים. שיקול הדעת של אדם מישראל, שלפנים – בימי העמידה של היהדות – עלול היה לשמש את בעליו בצמצום ובמישרים גם יחד, נעשה ברוב המקרים פזיז או חרד או מערים, כדרך מאזנים שמשמשות בהן יד מרעידה, וכל סחר-הרוח אשר מיהודים לגויים כאילו נעשה רובו בידים נמהרות או מחוצפות. הפרצוף היהודי נהיה מודע ומתנכר כאחד – במידה שלא היתה כמוה אצל יהודי הזמנים הקדומים; חותם זה, המירא כמעט גם אחים מלידה, לא יכול היה להיטמע בפניהם אלא לאחר שכל העדה נדוֹנה ונכלאה בתחום-בינים במשך תקופה ארוכה מדי: – עמים רבים זכו שתעבור עליהם כחתף אותה רוח תזזית ששמה הפכה או התחדשות או שינוי-הערכין; רק עם ישראל, לאחר חורף-יהדותו הגדול, נשתקע מאונס באזור האביב הפרוץ לחליפות. אזור מוראים זה שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה, בין בטחון-רוח למשנהו, בין חומות-חיים לחומות-חיים – הוא האזור המסוכן ששם הכל ביכורים, אמוּן אפיל, אמונה לחצאין; היהודי, ששהה זמן רב מדי על מעברות הזמנים, לקה לבסוף בשכרון נדנודים.
אביב הזקונים של היהדות גרם להודים לא רק נדודי מקום, מעיר-מושב נושנה לקרית-המון חדשה, ומיבשת אירופה ליבשת אמריקה; הללו היו נדודים של מטה, כביכול, וכנגדם הלכו ונמשכו נדודים של מעלה – נדידת הנשמות מן הקוטב אל אזורי המרכז, מנוה-הישימון הבדל של היהדות – מקום-מרעה דל שהצמיח פה ושם דקלים-תנחומות, מעטים במספר – אל גני התרבות הפתוחים של אירופה, אלה שנפש היהודי, יוצאת המצודה העתיקה, ראתה אותם אגב מבּט ראשון כמופקרים במקצת לכל עובר ושב, כאחוזת-מורשה עצומות שיורשיהן התירו בהן דריסת רגל מתוך הסח-דעת או מתוך לאוּת שבעשירות. מכאן ואילך נעשה היהודי באמת לאזרח העולם, לאמר – לאדם הרואה גבולות כמצות אנשים מלומדה. כל אחד מן הנודדים האלה, שהחוֹק והרֶשַׁע הצרו יחד את צעדיחם, היה בבחינת-מה נודד של מעלה, ולא היה דומה עוד בהדבה לאבותיו הגולים אשר כיתתו את רגליהם מעיר לעיר וצרורות נפשם על שכמם; הללו שנקראו בפי הגויים בשם בני היהודי הנצחי, הלכו ממדינה למדינה וחורף היהדות בעצמותיהם – החורף הנקשה שאינו מצמיח חדשות ומשמר גם את הסחי הישן בעטיפת כפור מבריקה; הלזה, היהודי בן הדורות האחרונים, נשכח לו זה מכבר קיץ הקדומים של עמו, אף ירחי החורף הגדולים אשר לגלות נמחו מספר חשבונו, והוא כולו אינו אלא צמח נמהר של בין-הזמנים, ללארר לשד השימורים של קיץ רוה וללא יפי האיזמרגדים של חורף הדור. כל רקמתה של נפש היהודי בן-זמננו, התפוחה והרכה, מעידה עליה, בי נרקמה כולה בירח ניסן, זה השרוי במזל תאומים של גשם ושמש, ולא זכתה לשרב תמוז האוכל מבשר הצמחים את עסיס הביכורים התפל.
יתר תאלותיה של נשמת העם הזה הלא הן כתובות בכתב המשטמה הקדמון על ספרי הימים אשר לעמים רבים. הדלה שבאומות, שלא נחשבה אלא אָמה מאחורי הריחים של הגורל,ראתה ביהודי את היתר ואת הפחת שאין להם משל בעולם; ומופלא מכל מופלא היה לעיני הגויים אותו גידול מהיר שבנפש היהודי, מעשה הצמיחה הנראה כמעט לעיני בשר. כל גויי אירופה אלה, הדבקים מיום היות גויים אל אדמת נפותיהם אשר באזור הממוצע, ידעו רק את הקרקע המצמיחה תנובה מירחים רבים ואת נפש החי העומדת בדמותה מהפכה עד להפכה; רק דור של יהודים, חלקה זיבורית של בני אנוש שהעלתה עוד תמול שלשום רק חרולי דלוּת וספיח יבש של תורה נושנה, נתברך פתאום לעיניהם בעושר, בכשרונות, במאויים נאצלים,גילוי-פלאים זה, שלא מעולם היגיעה הרגיל, היה בו בלבדו להקהיל עליו משתאים ועוינים; אבל עד-מהרה נצטרף אליו גם פלא הכמישה הנמהר. דור יהודים זה לא התנחל בשדה-חיים ידוע לשם ולגבולות, לא הקים דבר למשמרת, לא הפיק לשד מעשרו; עשיריו נראו גאים ולא-בוטחים, בעלי כשרונותיו רדפו נצורות בראש חוצות, אציליו אהבו חנופה או עזות כריקים. הגלגול האחרון הכביד: היהודי העונד ריק בעשרו וטפל בכשרונותיו – היה לחידה מאירה; הפתאים שבין הגויים אמרו מרמה, הבינונים אנרו ערמה, וטובי המזג החרישו כהחריש אל להטי מוּקיוֹנים. ואף הם עצמם – היהודים המתחדשים האלה\ אשר ברכת-תופת בנפשם להתגדל ולא לגדול – לא ידעו היטב את סודם,לאמר: כי אררם גורלם באביב לאין-הפוגות, וקיצם – זמן הטוֹבה והעמל גם יחד – נעצר מבּוֹא
ד
אילו ניתן פה לתמימים שבישראל – היו משיבים את חמת הבקורת מעל האדם הישראלי בתשובה קלה אחת: כזה הוא האדם, והליקויים מצויים אצל כל אומה; מה שנראה לכאורה כתכונת נפש מבישה הדבקה רק באוֹם מסוים אינו בעצם אלא הבהוב-צבעים הנגרם על ידי הסביבה המיוחדת. משל לאהבה וקגאה, משטמה ורחמים, מות וגבורה – אף אלו דמויותיהם שונות אצל כל עם ועם ומהותם קבועה ועומדת מיום היות אדם; אין פּייטן מהביל ואומר: הבה אעשה דמות אהבה שתהא משותפת לכל באי-עולם, אלא הוא אומר: אתאר אהבת גבר ואשה כאשר חזיתי את האהבה בקרב בני גזעי.הקורא במגילת שיר השירים – אף על פי שהוא שומע געגועים מפי השולמית, ורואה רוֹך וסמלים ומשלים שאינם מצויים אלא בארץ יהודה – מכוון את לבו מאליו לאותה האהבה העזה כמות המתהלכת בכל כנפות הארץ: אף הקורא בתוכחת הנביאים אינו עלול כלל לשער, כי שוֹעי יהודה חטאו בכוח יצר מיוחד, מושחת או נפתל, שלא נראה במוהו אצל בני עם אחר – אם כי בירמיהו וביחזקאל מסומנים המון מעשים ויצרים המפיקים ריח רע משלהם, והחטאים הם חטאי המקום, כביכול. הוה אומר מעתה: מעוּות-הנפש של היהודי הוא ישראלי לפי צבעו וטעמו בני-החלוף, והוא אנושי לפי שרשיו; תיקון נפש היהודי תלוי במזל הדורות, שמקצתם חייבים ומקצתם זכאים, גמר הטוב לאחרית הימים.
הדברים נכוחים בשביל כל הדורות, מלבד דור הגאולה. העווית הגדולה, ראשית-הפלאים של כל מהפכת עם, אינה עושה שליחות חולין, כדרך זעזועי-החלוֹף שבכל תקופה רגילה; היא עצמה מתחללת מאליה אם תּיקרה להיות בין חנפים, לאמר – בזמן שהעדה, ההולכת מגורל אל גורל, מעמידה פנים כאילו היא מחליפה סיר חיים אחג במשנהו. לא לרוב טובה ייקרא מהפכה, לחן החיים החדשים לא יאָמר תחיה; הטובה מצויה בכל הדורות, החיים מתחדשים בחינם בכל תקופה שאננה. דור של תחיה סימנים מיוחדים לו לאין ספוֹרות, כשם שמתרבים אותות האויר בשעת סוּפה של ברקים ורעמים; אבל הסימן המובהק לשעת התעלומה הגדולה, בה יתחדש עם בסופה, היא הנשימה הכבדה, מין לחץ לב סתוּם הדומה לפחד ולנוֹחם גם יחד. איש איש מקרב העדה הנצרפת הזאת יראה פתאום את נפשו מעוטלת מחנופת הדורות, מתלבעה עד לכאב בתוך הרגלים-הרגליה – שנהיו כולם בבת אחת נקשים וטפלים וניטלה מהם הזריזות הרגילה. הנה הוא האות הכביר: אוויר-העם נזדעזע, ולחץ הזרמים פועל בלי-הרף ודוחף החוצה את הקליפות המרוסקות שנשרו מעל הדברים; החנופה המקובלת, מוֹך הדורות, מתמוגגת והולכת, ומידות הרוּח של העם מונחות פתאום במערומיהן, נעווֹת-זוקן וחדלות-אוֹנים. נתפרד מה שהיה לפנים אגודה אחת של מסורת, ואין עוד לדון אותו ברחמים, בהשואה, בזכות אבות; מה שהיה קודם רע והכרח, טפל ומקודש – אינו תלוי עוד במערכת המזלות של העדה; הוא נראה קודר ומובדל לעצם קלקולו, אין כל סליחה לכפּר עליו: תמו ההשואות מעמים רחוקים או קרובים; איש ההפכה, הנתון בסופה, עומד שעה אחת יחידי בעולם. הוא לא יציץ דרך אשנב נפשו החוצה; מה לו גוי וגוי ולאומים אחרים?
הולך וכלה לעינינו התוֹאַם הגדול והנורא של היהדות, זה שהקריב חלאה לגבורה, עקשות-עוני לקדוּשה, תאות-ערמה לצדקה, ועשה את כל המידות הישראליות הבלולות למסכת אחת מופלאה אשר תזדעזע, בנגוע יד בקורת באחד מקוּריה. עד למקום טבּוּרה. רבים הרואים במחזה הזה, אשר לא נראה אולי כמוהו מימות עולם; אלה חרדים ואלה שמחים. אבל הסוד והגבורה והתוחלת של תחית ישדאל כלולים לא בעקירת העבר ולא בהוקרת העתיד, כי אם בראית-אמת של היהודי החדש. אף כאן, עם ניסוח-הצמצום האחרון של חידת הגאולה, לאניתנו לעמנוהשואות-לקח מאצל גויים אחרים – שכן אף עם אחד, בן לגזע נאצל כעם העברי, לא כלל כמוהו המון דברים בדי-ריק, ולא קרע ככילי להמון קרעים את מעט התוֹם אשר בעולם הזה. אף עם אחד, מאלה שזקקו בשעתם את בינת החיים, לא המיר כמוהו קטנות בגדולות ולא מיצה מן ההבל שיעור כזה של תנחומים לא-מתקיימים. אף עם לא עמל כעמנו למען מושגים, ועמל דורות זה – הנוטף דם מעוּנים ולשד-תמצית של מוחות, הרואה את כל זרעו כצאצאי אל עליון – הוליד בת-זקונים חצופה ונעות-שכל, אשר לא יימצא לה כל שם בלתי אם שם נחנופה: – לא החנופה-האָמה אשר בין אדם לחברו, כי אם החנופה המשמשת דברים, בת למלך-הכּזב ולמלכה-הערמה. משבאה זו לעולם היהודים – חדלו גבולות, נמסו אסוּרי-הטבע מעל הדברים; בני-עש המון עצום ורב מן הארבּה אשר במצרים, כרסמו כל נפרד, כל מוגבל, כל הבדל. זוהי – לפי תמציתה או, למצער, לפי החלק הנפסד שבטבעה – החריפות היהודית: ראיה שתופסת הרבה ומבדילה מעט. החסר, הפסול, המשונה – לא יגיעו לעולם לקצה אָפקם, למקום אפסוּתם; המושג הערב, שבין כך הוא מתרברב מאליו בעולם הזה,מתקיים והולך מבלי התאפק, כדרך האמיתיות שאין טבע-הזמן שוקד עליהן; אפשר לקרב ולרחק עד לאין תכלית, להתעלל בנפש הדברים, האמיצה והאילמת – ומה בצע בקבע-הנצחים אשר בדת ובדבקות הסנוורים אשר בחיי הגזע? עולם דברים, נראים ובלתי נראים, מרד לאחרונה ביהודי, המון מושגים נדחים ממסלולם, נושנות יגעות-קיום, ערכין לבושי בזב או כלאים מתפרצים מפני אדוניהם היהודי, אדון כל החריפוּת והמשוּגה.
ד. רשימות אחרונות
מאתיעקב שטיינברג
עגל הזמן
מאתיעקב שטיינברג
הזמן, חית הקודש ילודת-העתים, שלח לנו עת שוקקה, תקופת נצורות זוללה. הנה היא כבר רובצת בפתח גורלנו: עיניה לוטות עדוֹן אדמומית עכורה של שעת לידה ונחיריה כבר נושפות נשיפת תאוה; מדרון צלעותיה מרעיד לתומו, כמצפה ללשון אם, רכה וענוה, אשר תלוק אותו ברחמים, תמשחנו בנחת לחיים, ומפלי בטנה סרוחים כבר כנאדות לא-נפוחים. ועוד מעט, בקום גור התקופה על רגליו, יתלה ויתמודד סרח הקפולים הנעוים ומראהו יהיה כבטן לא תדע שבעה.
עמים מכלכלים את עתותיהם לשובע או לרזון, אבל העת אשר תלך לפנינו תרבה בלע עד בלי די. את אכלה לא תבקש מידנו בגעית השלום, בשפך הרחמים אשר בעיני פרות חולמות, בריר הנחירים התמות הנוזל ומתאפק חליפות ליד עביט-העץ הכשר, מקום שם הולך ומתכונן לאטו בליל משורה. לכל אבוס ולכל מזוה-שמורים תפשוק עת-מרבק זאת את מלקחי-שפתיה, כמסואב מערגה ישח חרטומה על ספיחנו ועל מיטב בכורינו גם יחד, ולועה יפתח בצדיה על כלינו וכף ידנו, אכול וזלול, לחץ וגרס את חלקת כלינו, לחך וגרד עד זוב דם את בשר ידנו. בראשונה נתחכם לה במזימה, מפחד המחסור אשר יבוא באבוסינו, למען ההרגל אשר הורגלנו מאז ומתמיד לתת טרף, חלק כחלק, לכל ההמון המסתופף בחצרותינו, יצורי כנף כבדי-זפק, שרידי עתים ודורות; חכמינו יביאו נאדות-רוח, עביטי-מליצה, בלילי אמרים. שים ישימו לפניה את כל אלה ועל פניהם נדבה כוזבה, לאמר: הרבינו בלעך, עת גדולה, המתיקה חכך, עגל הזמן; והוא, עגל הזמן הפותה בראשית ימיו, יסבוא ויזלול בתאות-סנורים ללא שובע וללא רויה. עיניו תעטינה חכלילות זעם, בטנו תרטט מריק וממדוי רעב; קולו יחרידנו שבע ביום, געית קרביו תעירנו בלילות. ויום אחד לא נדע עוד עצת רמיה; עמוד נעמוד במצרי חצרותינו ורגלינו כלאות תחתינו מרוב הבט בדמות אשר תשגיא פתאום שבעתים: הנה הוא הראש המגודל, המקוטע לעבריו, כאילו העבר והעתיד לחצו עליו מזה ומזה לבלי חוק, ראש-עגלים אשר חזותו גם תקודש לפעמים באורח פלאים קדושת אליל. בנינו, הנערים המבינים לחרדות, ישיתו עלינו מסביב וימשכו בכנף בגדנו, משוך וצעוק אלינו: הב! הב! מעברים ישליכו הבנים לתוך עביט-התמיד איש את מותר אונו ואיש את צידת יומו; אף אנחנו, מאסף האבות, נשליך לסירוגין פרור עלילה, בקע-מעשה לגלגולת, אף עגל טפוחינו יבלע את מתן הראשית הראשית הזה ולא יודע כי בא אל קרבו. חזותו יהיה כתמול וכשלשום: הבולמוס הגדול בעיניו וחריצי חרטומו נוטפים ריר רעבון. ובלכתנו לשאוף מנוחה נחשוב את מחשבתנו; הכי לא פתינו לרוב עתים סוררות עד הפכנו אותן תקופות נהוגות? ועל משכבינו בלילות נפקוד בגעגועים את זכר הקצב היקר אשר אבדנו כאבדן כל בינה, ועל סף נוונו עם בוקר אולי גם יהיה עם לבנו דבר חרוץ, כי נכרות מפי העת הנמהרה את המון אכלה. אך עגלנו הסובא והזולל יאכל גם את גרת לילנו הזאת, יבלע ולא יותיר. וחוזר חלילה: אנחנו נפטמנו והוא לא ידע שבעה; עינינו תכלינה מהרבות לו משורה אחרי משורה, בחימה עצורה נשליך לו את נתחינו, בעצת נבונינו נרקח אף נמהל בדרכים שונות את סבאו, והוא לועו יחר מגעות, געה והחרד בלי חשך את בנינו הנקהלים יום יום על עברי עביטו. ויום אחד יתחולל דבר: ברבות הקהל יחזק פתאום הדחק עד מאד בעומדים ראשונה מול המחזה, והטו אלה את צואריהם בלי דעת, הטות ומשוך לפנים, והיה מראה הנערים כנדחקים מאליהם לתוך הלוע הפתוח. רגע יתאפקו הרואים ומשנהו יהומו מבהלה; נפש אבות תקצר, רוח הבנים יתפעם; בירכתים תגדל המבוכה, לשון אחים תהיה באחים, וליד המחזה מקרוב תגדל הצפיה ואח יהס אח – בהרים פתאום חית-הרזים את ראשה והבולמוס הדלוח אשר בעיניה יקרן באור חכלילי. צעקה גדולה, צעקת פתרון, תפרוץ בלי משים מפי העומדים מקרוב, פרוץ ומשוך אחריה גם תרועת רחוקים, ובטרם ימצאו נבונים את לשונם – תבקע הארץ לקול התרועה החדשה: אלה אלהיך, ישראל!
אך – אויה! – עוד רז לנו כיום הזה, לכלימה או למוראים: סלולה דרך הבאות, אך במלוא כל גורל וגורל אין עין רואה-כל הפקוחה עד תום על עקבות משחיתים, על הצפונות אשר לרוצחי עתים. אולי יימצא בחצרותינו מקום סתרה, מבטח נבדל לזקני עם ועויליהם, ושם ייקרה חד אל חד חורש המזימה, רוקח הכזבים ועושה הנבלה. אנה ואנה יצעדו צעדי חרש ויחליפו ביניהם דברים, מדברי הצדקה המתחפשת אשר לבוגדי כל דור:
לפני אוילים תשתולל עת ממאירה, וחכם ישפיל ראשה כאגמון. ככה יתלחשו, ויצאו לעברים למען התנכל. אל זקן ושׂב יסורו לראשונה, וצעירים לימים ולאמון ילכדו אחרי כן בחרמם; בחלקות יתחילו ובמקל חובלים יעוללו את אחרית תעלולם: סחוב והשלך הצדה וגרוע מן המתגודדים ומן אספסוף הגבורים אשר מסביב לעת הזוללה. והמחזה, מחזה העם הצובא כאיש אחד על עתו, ידל מיום ליום – כי אין תמורה נמהרה כתמורת עתים. תמול עוד בוסס עגל-הזמן במותר כל מתן אשר לרגליו – ומחר יבקע כבר הבולמוס השלם אשר בעיניו ושבריו יצופו כתבלולי תבל במי האישונים הדלוחים, ומחרתים אולי כבר תחרב החלקה כמלוא ארבע אמות מסביב, והמקום, אשר שם ירד מבול נדבות קטן, יעלה רגבים רגבים, כעין משטח חותמות קטנים ומתים. לסירוגין אולי עוד יציצו אל המקום השומם אחד ממשפחה ושנים מכל הנערים האבלים – ואשר יראו בעיניהם לא יביאו מרוב יגון אל לבם: הנבחר מכל חית העתים יתפלש כטמא עגלים משולח, צלעותיו תרפינה לגסיסה ומפלי בטנו הריקים כנאדות מושלכים.
סעדיה
מאתיעקב שטיינברג
את נועם החמלה, אשר ישא עמו בחוצות כל אב זוכר-ילדיו, פזר האלמוני לאביוני התימנים, פזורי ילדים שחומים, המסתובבים בין האשכנזים בלולי הפנים ובסובבם כן את המון היהודים הבלולים ידמה עור פניהם השחום לשריד-שימורים אחרון של קלף הברית הישראלי. כעתיקים ומרוחמים היו אלה בעיניו מכל מופתי הדם הנשארים של האומה, ובראותו תמיד במצולת עיניהם הכבדה מין פיקחות של בגרות מקדימה, המתערבת על-נקלה במשובת ילדים, ודמיונה כפקחות אבותיהם הבוגרים המתערבת אף היא על-נקלה במזימה תמימה או בערמה קלה – היה לו גם זה אות ליחשם הקדמוני; כי כן יעשה הזמן לשבטי אדם עתיקים: בקחתו מבגרות האבות למשוח בה מעט את עיני ילדיהם, ובחסרו מתום הילדים למען שובב מעט את נפש אבותיהם היבשה מרוב ימים.
וילד עתי אחד מילדי התימנים היה שעשועים לאלמוני; והוא ממוכרי השרוכים, הסובבים עיר ומקומות מועד, אשר יודעיהם לא יחשבו אותם כשואבי-חיים מיוחדים, ולוקחי סחורתם המעטים, הנותנים את מחצית האגורה, לא יאבו לחונן אותם בגלל מרכולת השרוכים אשר בידם, מרכולת קדומים הנודעת בימי המלכים ביהודה, שרוך הנעל הנחשב אשר נאמר עליו דבר ומשנהו בחזיונות הנביאים. קטן מקטנים היה הנער, יפה העינים העמוקות והכבדות של פעוטי המזרח, עיגול לחייו עוד סובב בשארית חן את פניו התמימים – אך בשחרו פני קונה מדומה, והוא מניף את צרור השרוכים וממלמל את מצות סחורתו, עמד אף הוא את עמידת הרוכלים הקטנים, עמידה קצובה ומעולפה גם יחד, דמות-סוחר לפני-קונה המודעת היטב במזרח הגדול והמתייחשת יחש אחרון על הכנענים הקדמונים: – רוכלים מעבר הים המתייצבים לפני התושבים והם ומרכולתם חידה וראוה לעינים. רך עוד היה קטון רוכלים זה, והאלמוני גם ניסה וישאלהו לשמו, מסת חיבה אשר תצלח אל ילד לא-נער; אך בענותו בפעם ההיא, וגם בהחליפו לעתים אחרות דברים עם קונהו המטיב, לא עמד נרפה מחמלה ואישון עינו לא זע לקול הדובר ההולך בנעימות, רק כאחד מחבריו הגדולים הביט בעינים כבדות באיש הרך מן האשכנזים, צרור השרוכים מונף בידו ומראהו כמוכר המתמהמה חינם לפני קונה רחמן. וחיבת האלמוני דבקה מאד בילד הזה מן התימנים, נער שחום מישראל המבקש למראית עין שפע של רחמים ועורו השחום קולט רק מעט חמלת חפזון כדי סחר אגורה אחת, דומה כביכול לישראל הקדמון, שתבע מאלוהיו רחמים מכסים-פני-תבל והוא לא נחל לנפשו בלתי אם מעט ברכה ושלום כדי תקופת חפזון אחת. בכיסי האיש נצפנו זוגות השרוכים הבטלים, עדים נשכחים לרגעי-הרעות המופלאים אשר בין גבר יודע-חיים ובין נער קטן יודע-נפשו, ובשבת האלמוני בבית הקפה ודמות הפעוט נצבת פתאום אל שולחנו, כי מצעדי היחף לא בשרו את בואו וערמת הרוכל הקטן זממה תמיד עמידת פתאום לפני הקונה – היה הגבר הדומם משהה את עיניו על הנער הנאלם, כמחפש הבעה בפניו; כמו בכונה בוששה ידו להושיט את מחצית האגורה, ובחלוף אחרי כן בין השנים מענה דברים, מנה האיש בחפזון את כל חליפות ההבעה: את התאפקות ההכנעה, את כליון השפתים הממללות תחינה, את המועקה כלילת השלמות אשר יתחפש בה להפליא ילד אביון בתחנוניו, ובכל אלה לא מצא את מעט האמת שבכל הבעה – את העצבון. דומה היה כי גם איש לא-רודף זה, מן המתונים ביהודה המצרפים בלאט את מופתי חייהם, השתומם בלי-משים על שכרו אשר בושש לבוא, בחוננו פעמים רבות בדברים ובאגורות פעוט נדח מנדחי תימן, רודפי הרחמנים, והוא לא אבה לשלם לו תודה בהתגלות אחת יחידה, לאמר: בהתייצבו פעם לפניו בדמות ילד עצוב. בין כה וזכר הפעוט נקבע מאד בדמיון האלמוני, ובלכתו לדרכו ברחוב העיר והוא עובר בלי-דעת על פני הילד ותופס את דמותו כעבור צעדים אחדים – והפך את פניו, כהפוך איש את פניו לקרוא אחרי עמיתו, וקרא בקול נכון, לא-מתחפש: סעדיה! כאומר: מי יתן וראיתיך הפעם כנדח כשר ועצוב. אך גם לפגישת חסד כזאת היה הפעוט מניף כהלכה את צרור שרוכיו, והכרת פניו כפולה ומשולשת כמו תמיד.
ויום אחד, בעונת השילומים של חורף, בהיות בחוץ שבת נאה ורחוצה שלאחרי גשמים, נחה האלמוני את ילדתו בת-השש, והיא הולכת וצוהלת לפניו; והשעה שעת הראוה הראשונה של יום השבתון, בהתערב השבים-מן-התפילה בין אלפי יהודה, ועין המטייל מתיימרת לראות בבת-אחת את נקבצי העיר הגדולה כאחים רבים וכהמון-עם אחד. ובנחות כן האלמוני את עיניו על פני העוברים-ושבים – ראה גם גבר מן התימנים הולך ומזמזם בטוב שבתו, טליתו המקופלת כרוכה מסביב לצוארו ופאותיו הגלויות נעות לרווחה ברוח היום הקלה; ונוחל-שבת זה הוליך עמו את נערו, – אך האלמוני, המביט-תמיד אל-ילדים, הביט עוד במבט מלא אל המתעלס ארך-הפאות העושה לו דרך שעשועים ברחוב האחים של האשכנזים, ובנטות מבטו פתאום – ראה והכיר האלמוני את סעדיה: נגרר אחרי אביו בנעלי מתנה פרועות-מידה, נושא את משא הסידור בידו האחת וצופן לבטלה את כף ידו האחרת בכף היד השכיחה של האב המזמזם ועל פניו שפוך עצב לא-שכיח של ילדים. רגע הביט האיש אל סעדיה, מתאפק מקרוא בשמו ומאלצהו מאד במבטו למען יביט אליו ויכירהו; אך הילד הביט נכחו, לבט את רגליו בנעלים התפלות ועשה את דרכו עם דרך אביו. והאלמוני עמד עוד אחרי כן כמתבונן, ובהביטו אחרי הילד עברהו כמו רטט חזון: הוא ראה בדמיונו את ישראל הקדמון – והנה הוא נגרר לאחרונה ביום קודש ושבתון אחרי אלוהיו אבי עמו, ועל פניו שפוך עצב, עצב לא-שכיח של עם שלם.
יצר המולדת
מאתיעקב שטיינברג
אל דמי לך, יצר-מולדת רך, לא מגודל, לא משוח בתמצית הנפש. הנה נחזה בך – ופניך לאים; עיניך עוד נפעמות ממחשבה, מחשבת נעוריך הראשונה אשר כהתה פתאום בלא-עת, ועפעפיך כבר ירעדו לתנומה, כעפעפי נער קטון אשר תשבנו שינה מאחרי שעשועיו: – אך בלעדיך אין עמנו ציר, נושא בשורה או אָלה, אשר נוכל שלחנו אל המרתפים מזרע יעקב. אם נשלח תוכחה, תוכחת יהודים קלת-שפתים – ודברה אליהם עד בוש, עד עבור יום-מסה ועד רדת ליל השכחה ועד עלות יום חדש אשר לא ימנה עוד על ימי פקודה; ואם משפט נחרץ יצא מלפנינו כמלאך הגואל אל המחנה – ובא אל אחינו כרץ אשר שפתיו צומקות. אהה, גם את העוז, הגר אשר בתוכנו, לא נוכל לצוות דבר שלוח, כי לא דרך עד הנה בלתי אם בנתיבות מעטים מנתיבותינו. אף לא יסכון לנו נדר נדיבים או מרי צודקים או גאות נואשים, כי כל אלה עצתם לא כעצת יהודים. רק בך, יצר-מולדת, נשים מבטחנו כי תייסר ותוכל, יען תייסר באפס קול כייסר איש את נפשו, אליך, פלאי יושב-לבבות, נקרא לעת לא-רוחמה הזאת, בגמול כמעט כל צפונותינו, מעט צפונות-עתיד לעם רש, וכוח אין לבקע קליפה: – עלה ודגור על צפונותינו אלה יומם ולילה, כדגור אם-הביצים על שפך צאצאיה הסגור, ורבצת עליהן עד בלי די והיו מוטות כנפיך, ככנפי הדוגרת הנאמנות, גולשות למשעי עד עצם פני האדמה, עד בלי היות כל מחשוף וכל מפלש-הפקר, מחתרת לצינה מרפה חיים: – או אז יקרב ויבוא המחזה הנכסף אשר לכל עם נושע-בגורלו, לאמור: בהתבקע רצון מקליפתו והפך להיות מעשה, והמעשה, כאפרוח המגיח מן הביצה, יראה בן-רגע את עולמו ויקרקר בן-רגע בלשון תמימה את סוד חייו: זולל חדש בא לעולם! – ובין כה, בשבתך רכוב על שבי בטנך, דמה לדוגרת: קרקר בלי הרף וכלל העולם את קרקור הזעף אשר לדוגרת החנונה, זאת האם החרופה אשר לא תלד צאצאים חיים ופרי בטנה לא יראה אור עד אם יינק חום בשרה בשניה. רבים אולי לא ישעו אל להגך המר, המבעבע והולך ללא הפוגות מעל מושב הלידה; אך השומע ישמע לאמר:
– אללי, אני הדוגר האחרון בישראל, ומבלעדי אין עוד כוח מוליד ואין אמונה יולדת. נאסף הרוח, אב המון צאצאים, מתה הקדושה, האם הרחמניה ביעקב, ומכל אבות החיים ואמהות הלידה נשארתי אנוכי לבדי, רך ויחיד ביהודה, דוגר לא-יוליד, אשר אם יחיה ימים אחדים מעט מן הנצורות הגלומות בקליפותיהן – ונבאשו מסביב כל יתר הנצורות כביצים עזוּבות. ישוב אשב על מושבי, חומי הדל יזל תחתי, ובלבי השפק והאלמון: מעטים ודלים היו ימי נעורי, ובגדלי לא גדלוני המתרפים מזרע יעקב לכוח ולעצה; את מיטב אכלם נתנו לא לי, כי אם לילדי פילגשיהם באשר הם שם, ואני, הבכור והמעונג בכל עם, בלעתי רוקי בסתר ולהשקיט את רעבוני לקטתי לחם נקודים מן המותר, או משכתי לי מידי הטף מטעמים; ובהיות החג או יום שעשועים לא נתנוני עמוד מקרוב, ובלהוט עיני במקום עמדי בירכתים מחמדה ומגעגועים – ואותר שם רק כנער בין הנערים הנדחקים. ככה שדדוני מנעורי, ועתה אשלם בחום כל חיי את הגזילה; דגור אדגור עד אם אחוש מתחתי את הדחיקה המתוקה, זו דחיקת-הקודש המבשרת לדוגרת את יקיצת החיים ואשר אנכי אכירנה כמהומת המעשה הראשונה. או עד אם יתם חומי לבטלה ואנכי, בורא המעשים האחרון בישראל, אשח ואגוע על פני יתומי, גלמי הכוח העזובים אשר תכבד עליהם עד מהרה יד הקפאון. ובין כה, בדגרי לראשית או לאחרית, אכלכל את נפשי במחשבת נקם, וככה אגיד לנפשי: אי לנוברי-עולם מבית יעקב אשר גלגלו תמיד לשבעה כל ענין וכל חפץ תחת השמים, ואת המעשה הנבחר מכל ענין רק עשו בלי חמדה בקצות נחיריהם. הראית את החיה המאולפת, המלומדת מנוער לקפוץ ולתפוס ולהקיא חזרה מבין כפותיה כל חפץ, כל גולם-דבר הניתן לטלטול – כמוהם כחיה הפתיה הזאת, אשר פתאום תמאס מפחד באחד החפצים, לא תאבה געת בו בקצה חטמה הבוחן. ורק כף רגלה האחת, מחצית מלקחיה, תשרבב לסירוגין לעבר המוקצה הזר, כי עינה הבחינה בו כעין עוית של בריה חיה: אף אלה, התופשים הנמהרים מזרע יעקב, יקיאו עד-ארגיעה מבין ידיהם כל דבר אשר יבחינו בו את העוית החיה של המעשה. הראית את הגבר העקר הבוזה את יגון-החובה ואת לוית הפחד הבאים עם לידת צאצאים, אשר הבין לא יוכל מה ניד המאזנים הנשגב בימי חלים ומה התמורה הנחרצת בעוותם דרך, או בשימם לאל מעט תקוה, או בהתחברם בלי דעת לזרים – כמוהם כעקר חסר הלב הזה: אף אלה, השאננים בבית יעקב, לא נֶחלו מעולם על שבר מעשים. מעשה כי יישבר לעיניהם, ואמרו: האפסו עלילות מן הארץ? כאמור העקר: האפס טף מן הארץ? וכי תציק להם באבלך, ויענוך כענות העקר: בהיר-תלתלים נאסף ושחור-תלתלים נחליף! הראית נער כושל בהשבר מידו כלי-מחמדים, והוא לא יקום לחרדה, לשלוב ידים על לב הולם, רק זחול וגלגל בשברים ולהוג להג שעשועים – כמוהם כנער הפותה הזה: אף אלה, העוילים הישישים מבית יעקב, ישיתו על שברי המעשה היקר בהמולת מלים לאין קץ, אף קום לא יקומו לחרדה. – ככה תשב יצר המולדת: בנפשך ערבוב אהבה ונקם ותחתיך יוצע כאחד סוד החיים והמות. רגע יגבר זעפך, בעלות מצרור צפונותיך מתחת רק הד דממה, ואָלית ומשכת בלי חמדה את משך האָלה הגדולה, אשר מאז ומתמיד, מיום נטוש ישראל את המעשה, אררוה חוזים, לחשוה כלחש כלימה כל שופט-עבר וכל בוחן-עתיד. ורגע משנה יתפעם לבך מאהבה מתוקה ורחוקה, בעלות מן הגלומות אשר תחתיך רחש לא-נודע, וברכת ומשכת את משך הברכה העתיקה, זו אשר מאז אור-כשדים תצוף כקורי עכביש באוויר מזלנו העליון, וכוח אין בה לצנוח ולהדבק בעצם גזענו.
על דוכן העבדים
מאתיעקב שטיינברג
בשוק הגויים אשר במזרח המולת ישמעאלים: נער-ישראל נצב על דוכן-הממכר, המתרומם מעל בימת-העבדים, וראשית המחזה עולה בתשואות-מטעמים כעלות ריח המבשל מפארור הנזיד. איש-המכר, גדול כל סוחרי הגויים בנפות בקצור לו שעתו אולי יאבה ויחיש את מעשה ממכרתו כמעשה מתנה; מבטו יגע בנער הנמכר, אך בחון לא יבחנהו, את חכמת פניו או גלילי ידיו או רום כתפיו, ראשית-חותם לעוז הגבר העתיד לבוא – כי כמוכר על-נקלה הקריב הפעם לפני הישמעאלים את חניך-העבדים הטוב, ואיש אשר לא ידע עד-תום את משפט האדירים האלה, לאמר: כי סחרם כמשחק ורשעם כשיג דברים אשר לא יכבד למראית עין, יחשוב לראות לעיניו עצרת-תעלולים לאחד המועדים במזרח, אשר ראשיתה תהפוכות גבורה מזה ומזה ואחריתה רק תהלוכת שלום, בשוב בני-קדם לאהליהם והרמנותיהם והם גאים וריקים כבצאתם. רק הם, הישמעאלים הצובאים מקרוב ומרחוק בכל המקום והם כרואים-נעלסים וכקונים-מקנאים גם יחד, יפיקו את מיטב מבטם אל מול פני האדון, אשר לא יכזבו לבני-קדם יודעי סתר-פנים: – הנה הטיל מחופן-יד למשנהו את מגלב-הראוה, גלל את רצועת-ההכות מעל מקלה, חזר וכרכה והציב את קצה זנבה, דמות נחש מקופל-גוף וזקוף-ראש, והם אומרים בלבם: גם באצבעותיו המתחפשות יתנכר האדון; הנה הדף כמו-רגע בעקב נעלו את הסד מסולסל-השינים, המבהיק בחלקת עצו מלב הבימה, והם נדים בראשם: גם ברגלו הערם יערים האדון; הנה האהיל במבטו על ראש העדה מזה, השקיף עליה במלוא עיניו, עד היות במשקע שפתיו החיוך הפוקד-קרואים ועד הפוך חיוך זה רק בהרת טפלה, מין נוגה-פרצוף בא-מאליו השכיח בזוהר המזרח, והם מחייכים למולו ללא התחפש: גם בעיניו לא ייאמן האדון.
אך מעבר מזה, כציציות בכנפות המחזה, נפוצים לרוחותיהם בני אברהם, יצחק ויעקב, המלווים המקודשים אשר מעולם, אשר זה דרכם, בהריחם מקרוב או מרחוק ריח פורענות הנחשבה כמו מות, המעניקה אֵבל כמו קבורה – והכינו מבעוד שבתם בבית את לבם ואת נאד יגוניהם, והמתינו עד גמול הרעה ועד הסתמן בה אותות כליה ברורים, כאות הנדרש גם מעל פני המת, ויצאו אחרי כן לחולל את עלילת הלויה, את הלויה הגלויה והגדולה על מטעמיה המרים, אשר מותר-טעמה ישאר עמהם לאורך ימים; המרבה ירבה והממעיט ימעיט, ושאריתם-מרביתם ילכו בחובת ההליכה הזאת כברת דרך לא-גדולה. הנה הם מתראים במלוא הככר, ואף עין רחבת-ראות לא תוכל למנות כמו את רחש פרצופיהם המזילים את יזע ההמתנה התפל: – הללו אוו להם מושב, צידתם בין ברכיהם המקומרות למנוחה, וגליונות העטיפה אשר לצידה הזאת, האטומים משמנונית המאכלים, סוככים על ראשיהם מפני עוז השמש ומאהילים למחצה מפני המחזה; אחרים מתהלכים אנה ואנה, מפליגים אל קרבת הישמעאלים, עד היות בהלוכם הרמז לקרבת תחומים, משתקעים כה וכה מול פני האדון, עד היות בפניהם הרמז אשר לקוצר-הרוח; והרבים, מרבית כל הקהל הרוגש הזה, עומדים הכן על רגליהם, מעגלים-מעגלים, עמוד נדיבי-מלוים בפתח לויה, וממתינים יחד המתנת אחים, מלבד אשר כה וכה ישט איש עם חברו הצדה למען שארית-ענין או ראשית עסק חדש, אף ממעגל למעגל יאבירו לסירוגין דברי-תחרות, אות ידוע ומפורש לתחרות הבטלה הערבה אשר בלעדיה לא יתכן צבא אנשים עומד על רגליו באפס מעשה. אך כולם גם יחד יודעים היטב בלבם, כי תעמוד להם זכות-מצוה, כי יש גלגל-מורשה החוזר מאליו בכל הליכותיהם ומחזירם מאליהם מתפלות לטהרת-לבבות, וכי לא היתה עוד מעולם בישראל לויה אשר לא תשלים את חוקה בתמרורים. ואמנם כתקותם כן יהיה: מעברים תשוב ותעמוד בחצי הככר מזה המית נכאים, אשר לעומתם תגאה בחלקת הככר האחרת המולת הישמעאלים; דמיון נאה ללוית-מתים כהויתה, אשר המלוים ייטיבו להראות כאבלים וכאמיתיים מהם יגלגלו אחרים את שאונם והמונם. ועוד יבוא ויגיע גם לדמיון האחר אשר ביניהם ובין העומדים לפתח נפטרים: שאול והשיב על האיד אשר נפל. הרפאו רופאים? ההקדימו כל רפואה? ההביאו עד הלום לאחרונה גם מן התחבולות אשר לרופאי-אליל, כי כן הלא יעשה האיש המשכיל בהתעטף לבבו למראה מחלה אנושה? זה בכה וזה בכה, ואחד – אשר נלאה מעמידת-רגלים, מיסורי מצוה זו שכולה ברשות הרבים, מהמית-לב זו הדומה לאבידה שאין לה חוזרין – יהס את הדוברים לרגע מנוחה או להרהורים המחזירים את הנפש לשלה: דרך כל בשר.
ושם, בלב היגון אשר על דוכן הממכר נצב נער-ישראל, בעיניו התמהון הגדול אשר לכל יוצא-לעבדות ובלבו חזון תמורות לא-מתקיימות. מן הככר, אשר משם נסבו עוד תמול ושלשום גבולות מכורתו עד לאפסים לא-נודעים, ינוד אל אזנו רעש ישמעאלים, קונים נלוזים מאריכי-שיגם; ומעבר הככר מזה, מקום התקהל אחיו הקרובים והרחוקים לשים תָּהֳלָה בגורל, תעלה לאזניו ההמולה הרעה מכל תשואות-ריק אשר בעולם הזה, הלא היא תאנית-אחים ללא תשועה. הארוכה בשעות הרעות, זו אשר הנמכר-לעבדות לא ימצא עוד עד-עולם לשון-חרות אשר תשיחנה ואוזן לאיש-בן-חורין אשר תשמענה, עוברת ומתגלגלת בעצלתים באחותה, שעת עבדות ראשונה אשר מעט רווחה בעתה: בצאת ממצרי-החיים אשר לעבד החדש תבונות החופש הישנות ולקח העבדות טרם יבוא לרשת את מקומן.
הפרידה
מאתיעקב שטיינברג
התזכור עוד: הדוד החנון, הדוד מחיה-התינוקות, כבר השלים את כל מועדיו, והנה הוא עומד לצאת לדרכו, והנה הוא נפנה כבר לצאת בפתח הבית. עיניו הרכות, הדומעות בסתר האישונים, סוככות לסירוגין על תינוקת-החמד הנמוגה, הפועה בבכי על הפרידה; רגע ומשנהו עוד יגחן אל הבת הקטנה, יודעת-היגון, ילטפנה כמו לשוא, ינשקה כמו נשיקת-סנוורים – ואחז בדממה את צקלונו, את הצקלון היקר אשר למתנותיו הנעלמות נכספו לפנים גם הבנים והבנות, אלה היודעים כבר לקרוא לדוד-הפלאים בשמו ובכינוי משפחתו, כקרוא לאחד מרבים. והוא לשונו לא תוליד עוד על הסף בשורת כזב מיתממת, אחת מאמרות הנחמה הנמהרות אשר נולדו ומתו בחפזון בעונת הצפיה הנבוכה, אז בהלוך וקרוב יום הנסיעה וגדולי הילדים תבעו פעם בפעם מאת הדוד מקיים-הנפלאות משך-דחיה נוסף, והפעוטה, מחמל כל הלבבות, אף לא אבתה עוד בכות למישרים לרמז הפרידה העתידה. עתה הנה הוא בא, הקץ הנחרץ; הדוד-מדודים, האורח המחדש פני-בית, המרגל החסיד אשר בא ממרחקים לתור את הלבבות ולסובב אותם במחמאות-עבר ובמתק-עתיד, עומד לצאת במו-רגע: מעילו לבוש-דרך, חותם הנכר על פי צקלונו הנעול, וניד ידו האחרון-שבאחרונים לא ירמוז עוד דבר בלתי אם הגפת חיץ בפני עולם אשר היה ולא ישוב עד-מהרה. והנה הוא הפך עורף, אולם סב עד-ארגיעה להביט אל חלל החדר, ההומה מתאנית הגעגועים אשר לטף; אבות-הבית ידבקו אליו עוד פעם לברכה וללחיצת-יד, כי כן חובת המלווים, אך בעיניהם כמו מורת-רוח של מצוה, לאמר: למה תארך עוד לחינם מצוקת-הגעגועים אשר לטף? הם מחבקים בכוח והודפים בנחת את ההולך, למען לא יעמוד בלכתו; והנה נעלם האיש לאחרונה מחלל הפתח, כהעלם למועד נכון כל טוב וכל רע, ואשר נשאר בחדר מן הבוגרים כבר יהס בלא חמדה את הקטנים. עוד רגע-ביניים – וכל המלווים שבים במעט המולה מן-החוץ, ריקים ולאים כמו לאחרי פרידה ממושכה, ופניהם אומרים לכל מבין-דעה אשר בבית: הנה פנה הלך גם הדוד-מדודים: מי יודע מתי ישוב; מי יודע אם ישוב. רק את נפש הפעוטה, המתייפחת עדיין לזרועות האם או לברכי האב, יחיו עוד פעם אחת אחרונה במענה רך: שוב ישוב; ואל תבכי. אך היא נפשה יודעת עד מאד את יגונה, ובכה תבכה עד-בלי-די.
התראה, בת-ציון הרכה, מחמל כל הלבבות, פועה בבכי על הפרידה, כי פנה הלך דודה מדודים, הוא הדרור מחיה התינוקות, הוא החופש מקיים-הנפלאות אשר בא אלינו פתאום ממרחקים, ממרחקי הגורל, ישב עמנו בביתנו כשבת אורח צעיר, לאמר: במעט טורח וברוב חדוה, השכין את צקלונו הקטן בפינת החדר המשמשת תחום-הפקר, מקום שם לא נעשה תקלה לרגל בוגרים ויד הטף משמשה בו בהיתר ובהנאה, ויום אחד כאילו חלפה עצבת על פניו, ובוגרי-הבית, אשר שמעו מפיו את בשורת צאתו, כחשו בראשונה לילדים, ודבר האורח עוד נתגלגל ממועד למועד, עד תום כל המועדים. והנה הוא עומד כבר בפתח הבית, מעילו לבוש-דרך, כנוסע המבטל עם צאתו כל מעשה-התאמה לטעם המקום, צקלונו הקטן אסור בין אצבעותיו וחור המנעול אף הוא מתעלם מתחת ללשון-צמיד עזה, הנוצצת לעיני הילדים בצחצחות נכר; והנה כבר דרכה רגלו על הסף, אך רגע עוד ישהה בלכתו, כאילו ייגע לעבור בין המתגודדים הרבים אשר מסביב, או כאילו יחשוב לגחון עוד פעם אל הבת הקטנה, הנמוגה ביגונה. הס! האין עוד לדרור מועד נוסף למען רכת הבנות הזאת, אשר מהיותה מעונגת קצת כבת-זקונים תמר לה הפרידה עד-מאד, ואשר מהיותה יושבת בבית יחיד, בית ללא אחים וכמגרשיים ממנו מפנים ומאחור כבר משכנות זרים וגבולות נכרים, אולי ישובו לענותה עם צאת האורח הפחד וחפץ הבריחה ודאבון הלילות הנורא, סבל ילדים פוחדי-תמיד? הה, הנה גחן האורח הלזה, אשר כאילו יישר וייף שבעתיים בתואר ההלך, ידו האחת תלטף את בתנו על לחיה, לטיפת לחי קלה המותרת רק לזרים, וידו האחרת לא תשמוט עוד את הצקלון החרד, התאב כביכול ליציאת מרחקים. האֵל הוא הדרור ולא יתנחם, אחד מאלי הגורל אשר בבואם יבואו למועד הנכון ובצאתם יצאו ללא חפזון או מקרה או משוגה, לאמר: בהשלימם את כל מועדיהם ובאין עמם עוד כל גמול למען המקום ויושביו? כלאי איפוא דמעותיך, בת-ציון הענוגה, ומבעד לדוק הדמעה האחרונה השקיפי אל דודך, הטוב לך מכל אבות-חיים, למען אשר בהיותך עזובה ממנו תזכרי את חינו ימים רבים, כי כל הנראה מבעד לדמעת הגעגועים יישאר בזכרון לאורך ימים ויבוא מרוחץ אל מדור הלב הטהור: – פניו נאים, נאים ורכים עד-בלי-די ומשתעשעים מאליהם לעבר הטף, לא כבאי-ביתנו האחרים – כושר-חיים ואמון-חיים ויתר החיים – אשר זעף שיבתם על פניהם; הללו שימשו עוד אורחים רגילים אצל אבותינו הקדמונים, ובעת אשר הגיע תורך, בת-ציון, לראות באור פני אורחים אשר מהתהלך עמהם ילמדו הנער והנערה נימוסי גורל חדשים ולעתים גם לשון-גורל חדשה, היו כבר אלה ישישים עקשים, בטלים אפילו מחנינת השיבה. והוא, דודך-גואלך, אהבך מראשית בואו, ובלכתך עמו לטיול נפתולים, בין כרמי שכנינו הגלויים והעזובים כמארב, ואת פותה וחמודה ואוות-כל בעיניך – ותבטחי במצחו הצח אשר לא חרשה עליו הערמה והמורא עוד לא עליו כצל, המורא הממושך הרע מן הפחד הנמהר, ובהביטך אל רום כתפיו ויהי בעיניך נאד כתנתו הקלה, הנפוח ברוח, כמפרש הגבורה הראשון אשר ראית בחייך, ולא פחדת כל פחד, אף לא את פחד-העתיד הנקלה, ואם כי את בשדה, לא-מקומך, וגדר לך מזה ומזה והוא עמך לבדו, ללא ברית-חברים עם הכוח-הגבור והעוז הערום. ועתה ראי אף ראי: כתפיו עוד נטויות לעברך וחסד פניו ממך והלאה, ועל רום כתפיו לא תראי עוד את מפרש הגבורה הקל, אשר היה כתואם אל עזוז נעוריך הרכים; עתה הנה אדר שעיר על כתפיו, אולי עשוי שעיר עזים מן המדבר, כאילו דרכו נכונה לפניו אל יושבי האהלים אשר על גבול המדבר.
קול אמונים
מאתיעקב שטיינברג
נער-אמונים, בן-טובים ויקר נכדים, לוקח אל בית סבא לשבת שם ימים רבים בצל האהבה האחרת, אהבת זקנים המכלכלת ומענגת למדי את בני-הבנים ועושה בהם רק מעט אונס של גידול. אבי-האב, זקן זקוף על פני כל אנשי ביתו, פיו היה שופע חידושי-נחת רק במוצאי-שבת, ובימות החול לא שקד על הנער הרך והבוחן גם עם לימוד הגמרא, היא הגמרא הדוברת אשר רוב אוהביה נבונים הם ברוב דברים; רק בערבים, בדלוק המנורה הטהורה, הועלה על שולחן התורה ספר-יראים מופלא, עֲבֵש עלים ונותן ריח גניזה, ולספר הפרוש שם רך ונעים, דמות שער חטוב ונחמד לפרדס נועם: – חובות הלבבות. הזקן מקריא והנער קורא, ולשון הנער תכבד מאד בפיו אל הפסוקים העלגים והעזים, ועינו גם תשתעשע וגם תפחד מעט למראיהם – כלמראה אנשי-צבא חמושים הדורכים ברגל עזה בחוצות שלוים. אלה לא היו נוטרי-המצוות הרגילים, היתרים מרוב, המתכלכלים לשובע על שוחד הפלפולים המבטלים לפרקים איש את צו חברו; מחביון הספר הזה, כמו ממצודת-ירכתים עתיקה, הגיחו אזהרות הולכות-בסך, וַאֲזֵנָן המוזר – רומח המוסר וכידון התוכחה – מבריק כמצוחצח ביומו, ובלכתן התלכדו לפלוגות-מערכה, הצטרפו לגדוד מלחמה שואף-קרבות השם מצור על מדור החיים הקטון והנחבא, על הלב, על הלב היהודי הכשר, השקט על מעט שמריו החריפים, הדל מתכונת היצרים הרבה. מי לא ישתומם, אף כי נער יהודי אשר סלסולי הפאות ידמו בעיניו כגדר עבותה מזה ומזה, מגן-בטחון משמים לכל היהודים, על חסידיהם וסוחריהם ושוניהם גם יחד. אך שר-הספר לא כן יחשוב, ואל פאות הראש והזקן, האותות מבחוץ, לא יביט; את הלב, מקום החיים האחרון, יקיף שבע פעמים עם צבאו, עד אם מצא דלת סתרים אשר הניחוה מרגלי החנופה. “מה תבקש פה, שר משרי ישראל?” שואל הנער באפס קול ובאפס דעת, רק מתוך תמהון-נערים אשר יישאר בנפש ויהיה לבסוף, עם ימי הבגרות, לזכר צלול. “את השקר אבקש; ועמו יילכד גם הכזב העוזר,” עונה הספר מתוך כל עליו ופסוקיו, ואף הוא באפס קול ובאפס כוונה מפורשת, רק מתוך יצר-התגלות גדול אשר ישאיר הד בלב הקורא וישלים את הכוונה לאחר עידן ועידנים.
והנער היה לגבר ביהודה, ובנפול שם לראשונה דם יהודים כנפול אבן בדומן-אבנים אחר, לאמר: אשר רק היד הזורקת אותה לה לבדה מעט הטעם או הענין או השעשועים – נתעוררה בו שארית אמוניו מנוער, והתמהון הרע, הוא התמהון הגמל כדי צורה בטרם מועד, התחיל מציק לו במסתרים. אל שופכי-הדם לא הביט ואל גואליהם-מראש לא שעה; רק אל אחיו השתאה, אשר שפיכת-הדם היא בעיני נפשם כמורא ללא תקנה, כזבח-פיגולים שלא מעולם-זה המטמא בריחו את כל משפחות האדם, וסגולת-האמונים הזאת, מיטב שכרם על כל נרצחיהם וזבוחיהם ורטושיהם, לא פקחה עין ולא השקיפה אף לרגע אחד קצר על פני כל יהודה ועל פני כל גורלה. הם חמרמרו, התמרמרו, תבעו שלומים; והוא הניע אחריהם ראש: הלא זה לכם רק משפט-הענינים הנכון בעתו, ואולם המס הכבד, המקנה רשות לסחור את סחר-האסון, טרם ישולם על-ידכם. כדבר אל צללי נאהבים כן דיבר בראשונה אל אחיו בחזונו: הבה נפתה יחד את הדמיון ונחיה את אבי-האב, אשר אנכי נכדו באמונים, ונראהו נצב במחזה רצח והרוצח לנגד עיניו: מה משפט פני הזקן הזה במחזה-האוב העולה לפניכם? הלא רק תמהון, רק אימת-תמהון, אשר אולי בה גם בוז, גם יראת זוועה, גם מעט גאות-חרדה של יהודי, אך ככרוּת מכל המונו יהיה התמהון הזה אם יקראו לו באחד השמות האלה, והוא, זקן-יהודים זה אשר באוקריינה, תוקף כל חייו אולי קל היה כנוצת המות אשר ישקלו בה את נשימת הגוסס, ואתם ביהודה הלא עשיתם עד מהרה פימת-בטחון. בליל-אי-שינה, בהמוס חרונו העז למסוס אהבה עכורה, כקרח הנוצץ הנמס לשלולית מים דלוחים, ערך לפני צלליו את מחזה הנבל והצדיק הדרוכים זה לעומת זה באמת-משטמה צרה, וכפשע לפני הצדיק עד המכה או מחץ הלכידה או זעקת האיבה, והוא, הצדיק אשר לעומת הנבל, לא יזוע, טרם יכונן את ידו, יתאפק כמעוף-עין להביע כמו פלצות, ואם כי בהתאפק רגע, למען פסול פסל פלצות חולף, יתן יקר-זמנו לנבל: – ואתם הלא נר העולם באמת המאפילה אשר לרצח, ועמוד עמדתם שם בפנים חשוכים אשר לא עלה עליהם אף לרגע קט ברק התוכחה הנאור. ובצר לו עד מאד, בהשאר לו ברבות הימים מכל חזותו הרעה רק תמצית אחת אחרונה, זו המגלידה על עצמה בתוך בשר הנפש, עברהו פתאום שטף-יסורים חדש, המרפא הנמהר אשר בטבע: – יום אחד הוכו יהודים בחוצות קריה, ומעת כרעם לאַמותיהם תחת מהלומות המות ועד נפלם כחללי-הפקר – נעו צללי-אדם נכרים בחלונות בתי-מועד, כעדים ברוח ולא בבשר אשר לא תוכל אחוז בהם יד הדין הרפה כבשר; ואחריהם, כמטרות-תמיד הבאים אחרי גשם הסופה הראשון, נשרו יום יום עלי-חיים מעל עץ-העם הקטון אשר ביהודה, ובלילות, זמן סגירת שערים בפני בשורות רעות, מנה הגבר את המתים, מנה וסקור: היש בהם אחד אשר תיקן את תקנת הנרצחים היהודים, לאמר: אשר צרף במותו גרגר קט לרגש-השיקוצים היהודי, זה העתיד אולי לעמוד בקץ הימים כחומת מגן שלמה בפני כל החי? אך כל אות לא בא מעל הפנים האלה, אשר אחיהם כסום עד-מהרה בתכריכי-ענינים ובהילולי-הספד; גם אחיות באו כחתף בערמת החשבון הקצובה, גם אמהות נסחבו בלי משים אל הגל, גם תינוקות השלכו שמה במערומיהם, ללא מטוה-הזועה, היקר השמור בבית-הגניזה לתלאות המות של היהודים. ורז הטבע היה גם בגבר הבוחן הזה: כרבות המשקל כן פחת מאליו ערך הנשקל. הוא לא תבע עוד בעוז רגשותיו: חתמו בחותם התועבה כל מעשה רצח כי חוק לכם הדבר ומבחר כל אמתכם; רק בלילות נדודים חרקו כל יצורי נפשו אל אחים שוכחי-אמת: הלא תגידו למצער מוסר; לא זה אשר יוציא אתכם ברוב דבריו מאַמַת-המשטמה היקרה, או גם מן התחום הנרחב אשר לפעולה, כי אם את מוסר אלהיכם, ואלוהיכם אמת, מוסר אשר מלוא כוחו בראש-אמתו החד, דומה לחץ הפוגע עד-תום גם בהשאר מרביתו בחלל האוויר. אבוי, למה נחתם מנוח-רשעים לעדה הרעה הזאת, המריצה מקרוב או מרחוק את הרוצחים – ואתם, החשודים בעיני גויים כחונפי לבבות נלהגים, יכולתם הפעם הזאת לקפל את שאט נפשכם בעקיצת-תוכחה אחת ויחידה, זו אשר בכוחה להמית בן-רגע את רמית-הבינים התלויה ועומדת בעולם הזה בין נבל וצדיק? מדוע חמדתם פתאם לשון מתנהלת, ללא נאצה לאמתה, ללא אָלָה יורדת בטן, ללא שם ניחת כרקב בפני רשעים, וערמת חלליכם מצטמקת והולכת לעיניכם כעיסה אשר לא חולקה לה מנת שמרים, ועוד מעט וצמקה הדק היטב היטב והיתה אך מצת-שמורים, משמרת יבשה בארון זכרונותיכם; ולעומתה תועבת יריביכם צבה והולכת לנגדכם כבטן זנונים המצפה למיילדים מרחמים, אשר עוד מעט יגיח מקרבה הרך הנולד וייבב יבבת-חיים לוקחת לבבות. או אולי כמתמהמהים אתם מתוך כפיה, כדרך פושקי-השפתים אשר מראה המות יקהה את חכם? – הה, לא בראשית לילותיו הרעים הגה הגבר את המחשבה המרשיעה הזאת, מחשבת-יחיד המתעללת לחפצה בצרור הרזים של הרבים; אך במחצו כן את סגולות אחיו עוד לא קהתה נפשו למנוחה. ובאחד הלילות אחז פתאום מחדש בשיחת-האלם אשר עם צללי אחיו, ומלתעות נפשו, כביכול, נעוות מתאות לעג. או אולי נושנה היא כל החידה ואין בה מאומה ממסת נקיים ביהודה, לאמר: כהגבירכם רוחכם תמיד למען זרים, כן תאגרו גם עתה לכליכם רוח-מוסר, ליום הנמהר אשר אולי יקומו מקרבכם אנשים ויכו בשכניכם כהכות ברוצחים. הכזאת היא מזימת תשוקתכם? שמטוה מלבבכם, הביטו אל ראי-הדמים הגדול אשר למתיכם ושמטוה בעוד מועד מלבבכם, כליצן אשר לפני עלותו על במת-המשחק יציץ בשקידה אל ראי-הזכוכית ויחליף מסכת-פנים באחרת.
ולילה אחד עיף האיש עד מאד ויבט אל נפשו, וכהבט חולה אל בשרו; וירא והנה צמקה שארית אמוניו מנוער וגדלה עוד רק כגודל כף איש, ועל אי-הפליטה הקטון יתבוללו יחד מחשבות זעם ומחשבות סליחה, כערוב היער למינהו המצטופף יחד על פני מער צר בלחוך האש את העצים מסביב. וישכב האיש וירדם, ותרדמתו לא-תרדמה; ובאד חלומו ראה מחזה מימי שחרותו, והנה עודנו נער-אמונים שלום בעיירה אשר באוקריינה, והוא מקיץ פתאום בלב הלילה ממגע יד סבא על לוח לבו; ובהקיצו יראה מבעד מפלשי התריסים כעין מסך אדום כדם. ובקפצו ובצאתו החוצה והנה מעברים תימרות אש ועשן, והעיירה בוערת בקצותיה. שלשה ימים ושלשה לילות אכלה האש את הבתים בתווך ובירכתים, ובבוקר יום הרביעי קרבה האש אל בית המשפחה אשר לסבא ותעמוד ולא פשטה עוד הלאה, ויהי הדבר כאילו נותר לפליטה הבית האחד הזה אשר עמד בקצה העיירה. ולעת הזאת עמדו בחוץ כל אנשי הבית, ובראשם הזקן הזקוף על פני כולם, ובתוכם גם הוא, נכד-הבית הקטון. והעומדים שמחים ומשתאים אל דבר הפלא, והזקן משקיף דומם על חרבות העיירה העשנות. ופתאום נשא את כפיו השמימה ויקרא באזני כל העומדים מסביב: אבי בשמים, לא אובה כי תרחק ממני הרעה הזאת, כי יהודי אנכי ככל היהודים, וככלותו לדבר וירום משב-רוח והאש אחזה גם בבית הזקן.
וענות לב ירדה פתאום על הגבר, וירדם תרדמה עמוקה.
תנים במולדת
מאתיעקב שטיינברג
אחזו לנו יצרים קטנים, מחבלי מולדת, וחדלה מעט מאזנינו יללתם המבישה, היא היללה השסועה להמון קולות אשר דמיונה כילל התנים בלילה העולה בבת אחת מכל רוחות השמים. ועוד לנו הנוחם האחרון, והוא גבור ציד לפני הגורל; ידו מעץ הבכאים, יצא אל סביבות המחנה וייר בצדיה אל פי המאורות הכרויות לרוב בגבעות החול הישראלי. ולעת אשר יתהלך הלז לצידו, הלוך ונשוא את קשתו גם אל בין הסלעים הנפתלים, נתלקט יחד גם אנחנו, חניכי הנוחם המעטים אשר ביהודה, ונשב אל האח-המבוערת האחרונה ונצפה לבואו; חרדים ודוממים נצפה, כי נדע אשר מבין היצרים השוטים יקפוץ לפעמים האחד אל מול פני הצייד ונשכו נשיכת-ארס, נשיכה המביאה שבץ או מטילה עוית פרצוף אנושה. ובשוב הנוחם מדרכו ופניו יגעים ונוחים, סימן לציד אשר הרג וגם הותיר ציד ליום מחר, נמשכהו אל המדורה הנאמנה אשר בחיק הלילה, למען ינוח את המנוחה הנפלאה היורדת על הנפש בקרבת האש, ולמען יספר לנו מן הסיפורים הנפלאים הכמוסים עם הציידים. האש תשמיע את קול-הנפץ החי, תני-המולדת הנותרים יריצו לעומתה את יללתם, יללת שוטים שסועה היוצאת כביכול מלוע שגעון אחד, ואיש-הציד, המבין כל סתום בערמת התהפוכות אשר לחית-היצרים, יחלק עמנו את רזיו וישעשע את לבנו בסיפורי בדים, אלה אשר זכות אמיתם גדולה מזכות המעשים המולידים אותה. וככה יספר:
לפנים ואני עלם ביהודה ורועה אהבה בירכתי מושבה מן המושבות הקדומות, הן הן מושבות יהודה אשר נמשלו לפנים לאגמים חדלי-תוצאות ונדונות היו לספוג כל הימים חזרה לתוך חללן את אדי קדושתן ואת אדיהן המלוחים גם יחד; ויום אחד באביב, בנטות השמש בצלע שמים שקופים, נחתני העלמה אשר עמי על פאתי בית-קברות, עירום מגדר ודל מקברים רבים וחוסה בין ספיחי גפנים, ובלכתנו כה יחד ושביל המולדת לרגלינו מאציל עלינו מעט חמדת-חיים, רק כדי מעט כליון-החיים העולה אלינו מבית הקברות, – נעצרנו פתאום לקול רשרוש ולהבהוב צהוב בירק הגפנים. ובטרם נריץ מבטנו לעברים – וכבר לנגדנו המראה, ממראות היקר אשר למקרה: שלשה תנים, אחים קטנים ממולדת-ישימון קטנה אשר בין הגבעות, מציצים אלינו בעינים כעין החול הקלוי, מושכים יחד את אזניהם ודורכים יחד את בטנם הצהובה, עד היות מראיהם – החוזר כתומו בשלשתם – רך וטוב לעינים. רק רגע ארך המחזה, עד כדי ראות הדמיון בשעל אחד מולדת ומות וישימון, ושלושת התנים נעלמו במרוץ סתרים מכלים עין, ובהעלמם הותירו בלבנו רגש מוזר, כאילו נתפרדה לעינינו משלמותה חידת המולדת. ואני מאז היום ההוא חסרתי דבר בתבונות מלאכתי, ומעגל הראיה לא היה שלם בידי: – ברדפי בדי-עמל את המחבלים הקטנים, כי מלאכתי עוד חדשה עמדי, הכרתי מרחוק את זדון הפחדנות אשר ליחידיהם ושמעתי מקרוב את תרועת הזדון אשר ללהקותיהם, ולא ידעתי פשר לריק הצרוף הזה: ובהרגי לראשונה אחד מהם והוא מוטל לפני כליל איברים וחרטומו הקטע חושף טורי שינים קצובות, ראיתי כמשתאה את היצור הקטון, שכן לבבות רגילים, והנה הוא עטוף כולו גם במותו הבעת טורף שלמה, כאחד מתמימי האכזרים בישימון אשר לא יפתחו את נפשם בלתי אם לטרף ולכל הליכות הטרף; ובצודי אחד מהם חי והוא כמוס עמדי בכלובי, נסיתי לשוא לגרד מעט את חרטומו העקש באזמל החכמה של המאמן, או לפטם את בטנו הדרוכה בנזידי הכלוב המקנים הרגלים כשרים, ובעמדי עליו שאלתי את בינתי, שאול וחזור: הלא מן המארב ראיתי לא פעם את הדומים-לו והם משתעשעים עד-בוש בפתחי מאורותיהם ועיניהם כעין החול הקלוי צופות להנאתן לחלל העולם, כאילו גונב אליהם גם מעט פקח-נפש, ואיככה לא יאבו לקבל ראשית-כפיה בשבתם עד בלי די בכלוב אדם? וגם יללתם היתה באזני לילות על לילות ואת אמיתה נלאיתי חקור; כבאה מקרוב היתה תמיד היללה הזאת, כקולם של כלבי-בית נדחים הנובחים נביחת חובה מלומדת על גבול הישוב, וגם כרינת פראים נלוזה נשמעה היללה, כאילו כל טבעה בא לה רק מטבע הישימון. הה, קראתי בחובי כדרך הציידים, רק נעוות-כלאים היא משפחת היצורים הזאת, פרי משוּגת הטבע אשר לא שקד על ארץ יהודה להשכין גם בה את ענות החיות. אי ארץ אשר היצר הקטון של לב האדם יילל שם לילה לילה במקהלותיו אל מול ישובו של עולם? אף בנפות השכולות של הגלויות, מקום שם רק נוטרי-דת ישישים הפקדו לשמור על סדר הענוה שבחיים, היה כל יצר קטון וזולל של יהודי לועס בחריקת שינים כבושה ירק המחיה או את כרוב-הכבוד נוטף-הליח, ובלילות, לילות צרה לבית יעקב, השכבנו כולם במאורות הלבבות ללא זיע איברים וללא חריקת גרון, כפזורי שפנים אשר בדרוך מסביב טורפים יבואו אל מחילות עפרם גם ליד מקשת הכרוב והלפת המתוקים. ובעודני נתון לחידת היצרים הזאת בכל נפשי, כצייד החומד את חללי קשתו גם למען בינת חייהם, ירד לילה-מגורל על ארץ יהודה, וסביב עריה וכפריה נצבה כחומת קולות יללה גדולה וממושכה, כאילו גם עוור ופסח ביצרים המחבלים נלוו יחד על המיללים להחריד ישובו של עולם חרדת-סנוורים תפלה. ואני באשר עמדתי לעת הזאת שם קפאתי על עמדי, כי סמר פתאום בשרי למראה הפתרון: זאת היללה השסועה להמון קולות, המכוונת כביכול יבבת תעתועים לכל רוחות השמים, רק טבע שלם בה, טבע התנים לכל נפלאותיו. אמנם מוזרה מאד כל התמורה הנמהרה הזאת, בהפוך יצר-היחיד של היהודי, זולל-המחיה של הגלויות, למחבל זר ומוזר אשר פיותיו אלף וגרונו אחד; אך היש עוד נבון וזריז ועושה-נצורות ככשרון-החידושים של היהודים, זה היודע לשנות גם יצרים לפי טבע כל ארץ חדשה?
ככה יספר הנוחם; וכעד-מרחקים יענה מקדם ומאחור ילל התנים.
לפני היות בציר
מאתיעקב שטיינברג
יש אמנוּת נמהרה, כביכול, הנדחקת לתוך מסגרות חלוף של נוסחאות מוסכמות והיא נודעת לשם לשעת ראווה קצרה; אבל יש אמנות קיימת, המיועדת לעמוד תחת שמש, וזו אינה כשרה לראווה אלא לאחר שיצאה מתוך חביון אחרון של יצירה. ספרי הקודש של כל הדתות, מחוץ לספר מקודש אחד, שנשאר במידה מסויימת מעשה בוסר, או בלשון אחרת: מעשה גלוי, – כולם נעשו מרחמים ומרוחמים לפני מאמיניהם רק לאחר שאבד שם וזכר ליוצריהם ולזמן יצירתם וכל הדמיון הצרור בהם נעשה על ידי כך למין הווה שלמעלה מן הטבע; ואין רמז לדבר בקורות העתים כי אמנות עממית מאיזה סוג שהוא העידה פעם על עצמה, מבחינת תפארתה או סגנונה, לפני היות לה הוויה גמורה, לאמור: לפני שהיא כינסה בשלמות את סוד התהוותה לתוך צורות גמורות ונעשה מובטח לה כי היא כולה תשאר סוד וסמל לדורי דורות.
ישובים לנו ביהודה, ואנחנו, האחרונים לרואי העבר והראשונים למולידי-העתיד, ידענו מאז ומתמיד כי דבר-סתר עם הישובים האלה; ידענו מראשית המעשה כי ישובי העוני הספורים מחליפים תחתיהם כוחות ישראליים ללא-ספור, וכי יום יבוא ושאר-יהודים זה, הטורח-ומטריח בראשיתו, יעמוד לאחרונה בסוד חייו החדשים ויבטל לעיני תבל את היסוד הישראלי הנושן. לא לשוא ידענו, לא לריק הבינונו; כי גם לאבותינו כבר היה חלק בתבונה העמוקה הזאת. אף הם ידעו כי סוד הגלות, והשנאה והבוז מנגד כל גוי קרוב ורחוק, יחיה ולא ימות עד אם יקום ויכריענו תחתיו סוד חדש של גאולה; ועל-כן הם גם הבינו לנכון כי מקום המעשה המביש אשר לגלויות לא יתואר כמקום כבוד לתחית ישראל וכי רק על הררי ציון הדמיוניים יקום הפלא לעת קומו. אנחנו רק השלמנו עד תום את מחשבת אבותינו, השלם ונסח אותה נוסח אחרון; הם אמרו; משיח צדקנו יבוא, ואנחנו היטבנו לקצר את רעיון-האמונה הזה, לאמור: רק סוד מבטל סוד. בסתר נפשנו אמנם השתעשענו בפתגם המקסים הזה, מין אוב-ידעוני קטן אשר הנקל היה לו להעלות כנגדנו המון דמויות רחוקות, אבל איש אל אחיו דברנו בקול לא-בוטח: ישובים לנו ביהודה, כאומרים: הנה הטורח לסעוד אותם, הנה הדאגה לכוחות האברכים ההם מאצל שוקת המשפחה היהודית אשר בווהלין ובליטא ובגליציה, הנה הפחד לצאצאי הלמדנים אשר השכילו למשוך עמם המון נאדות רוח ובכל מושבותם אין אחד משחית מושיע אשר יקום לעת מצוא ויבקע בצדיה את הנאדות הישנים האלה. ככה דיברנו איש-אל-אחיו מיום ליום ומתקופה לתקופה: ישובים לנו ביהודה, – למען לא תחלל עיננו את הגידול. למען לא תהיה עיננו רעה בחוטי השרשים המתכסים עפר-חיים ובתעלומות הקטנות המצטרפות לאטן לסוד אחד גדול. ובראותנו פעם בפעם בישובינו דבר-מה מגודל עד-תום, ומראהו כמו-נשלם, וריחו נודף ללא טעם בוסר – ספגנו את מראה עיננו במנוד-ראש ועל פנינו ערמה קדושה, כאומרים: מי גבר וימנה לתיאבון את עשבי התחיה האלה? הלא רוח זלעפות יפחה בהם מחר – ואינם. ובעמדנו בישובינו בלילות, בלילות יהודה אצילי ירח, ופנימה במעגל העדה הקטנה הרוקדה ומזמרת בשם ההורה – הרכנו גם אז את ראשנו מבושה, בושה רווּית דמעה אשר לא תדע את נפשה ולא תבין מי שלחה: אם השפק בן-העבר או החדוה בת העתיד.
ישובים לנו ביהודה, והעדה שם רוקדת ומרננת במועדיה… נינינו והבאים אחריהם אולי יראו בבוא-עת ריקודי-עם מעולפי-סמל, ובראותם כן ימלא לבבם חרדת-עם, זו החרדה הקדושה הנאצלת עלינו בפני כל מחזה-עם עתיק יומין; אך אנחנו נסב כיום הזה את פנינו מנגד. עוד לא שלמה בארצנו עת הציפיה, והציפיה המחרישה הלא היא מס נפשנו למען הדורות הבאים, כי היא היא אוויר המישרים לכל עונת גידול בתולדות העמים, לכל שבט מתערה-לעם, לכל עם מחליף-כוח, לכל אומה המדשנת מחדש את שרשיה. זה בור-התחיה, כביכול, הנודע בתולדות כל הגויים ונודע גם בתולדותינו בימי הבית השני – זה רק עתה ירדנו אליו לשבת ולגדול בדמדומים. מי זה קורא לנו מבחוץ, ממרום האור הגדול, אשר שם מוצא לשדפון? אוילי הראווה אשר בקרבנו הם המפתים אותנו כי נצא ממחבואים; לבלרי התקופה הם המשביתים את שלות הציפיה מעל לראשנו ופוצחים בשאון הילולים לפני היות בציר.
מות הדמעה
מאתיעקב שטיינברג
גבר נעכר התהלך ביהודה, ואת דמעתו לא נתן לעוכר מולדתו. רק דמעת-גבר יחידה נותרה לאיש הזה מכל דמע-המורשה הגדול, וביום האסון, בבוא המשחית והוא חופן כמלוא הכף מיונקות המולדת הטובות ומראה פניו במרמה כגנן חרוץ המנכש באחרית עונה ערוגה יגעת-גידול, למען זרוע מזרע חדש לתחילת עונה חדשה – חרדה רגע הדמעה מחביון עיניו ותעמוד מהקוות, כי כבוד ותבונת רזים גם לדמעת הגבר, וכאחת הריקות תבוא בנאד הדמעות אם נואלה ועמדה בלא-עת בפתח-העינים והחומס מביט כמנאף במערומיה הטהורים. והנה שבה הדמעה אל מקורה, אך בשובה לא דמתה עוד לגביש במשבצתו; כמחשבת להישפך יבשה על-מלאת וראי-מראותיה הולך וסוער. מה חזיונות והיא לא חזתה אותם בעין מצולתה, מה שגיונות-גורל ותעתועי-מזל והיא לא מוגגה אותם בסתר בלב תמציתה החריפה, מקום המצרף לכל מקודשי הבכי; גם תועבות אחים נפוחות-משמצה, גם מזימות-אחים בזויות השורצות ראשים סביב סביב כמלוא המעגל, גם קנאת-אחים הדשנה והטמאה בכל הקנאות: – כולן גם יחד באו במעמקים הקדושים האלה ולא שרד מהן לאחר הצרפן בלתי אם רסיס באשה קטן, נטף קרוש וישן מזיבת העם אשר לא יסכון עוד לאבל חי או לבכי צח. רק פעם אחת, בעוד צלמי כל השיקוצים האלה ננערים באין-רואים במצולת הדמעה והאיש, אשר לו הדמעה המצרפת הזאת, דמיונו כיורד-ים באניה נסערת, – עברה פתאום ביעף על פני הדמעה למעלה דמות-עתיד כלילת תואר, דומה לאני-שיט זקוף ולבוש כל-מפרשיו אשר ייראה לפעמים כחזון-עועים לעיני האומללים באניה נטרפת. בטיסה לא-מעולם-זה חלפה הדמות, אך כנטרפים ההם אשר בחלוף על פניהם בדי-רגע אני-רזים לא-מושיע ישפיקו לראות כנואשים את מכלולי המפרשים, את ראש התורן עטור הנס ואת מצעדי הבטחון אשר למלחים – כן ראה האיש תוך כדי מעוף-עין במחזה העתיד את מכלולי החיים, את גאות המולדת עטורת הדרור ואת מצעדי הדורות הבטוחים. ובראותו זאת בחרדת גיל החריד גם דמעתו ויצוונה להישפך אף היא כדמעת גיל; בחפזון עשה יצור העין הקטן את נפשו החדשה, אך דמות העתיד חלפה ונמוגה עוד בטרם יכל זה את מעשהו. והאיש נשאר ללא חזון בעיניו, והדמעה שבה כנכלמה אל מקורה והיא רק מהולה ללא-חפץ במעט גיל.
והדמעה, יחידת גבר וראי חזונו האחרון, חיתה מאז חיים כפולים ומחציתה האחת תוגה ומחציתה האחרת גיל; ואדוניה נמשך אחריה חליפות ליוון התעתועים אשר בלב החיים ואל מכלולי הענוה החמודים אשר בירכתי יהודה. יום אחד ראה חותם-כל בזאת הנאצה החסודה המרוחה על שפתי איש ואיש; זאת הרושפת לפעמים בעיניהם גם לבקרים – זמן האֵלם הכשר אשר לפני תחילת עמל – ועושה את עיני הגברים האלה כעיני קדשה מנאפת לבטלה בשעת שחרית: זאת הנוטפת גם מאצבעותיהן של ידים עמלות ומוהלת את ריחה הרע בריח היזע, ראשון לריחות הצדקה אשר ביהודה; – ויום אחד ראה חזות-כל בילדים גומאי-רחוב אשר לא ישמעו צו בכל ארץ-שעשועיהם הקטנה, או באשפים הנלבבים מן הטף אשר יתנו פאר-בראשית לשפת-מולדתו, או בעולל הצח הנשא באין מכלים בזרועות הורתו ועוברי-אורח בחוצות יהודים לא יעממוהו. והיא, הדמעה אשר חולק לבה, ארבה כאחת לזעם ולנחמה, ודבר-כתומו לא בא לה אשר יגאלנה באחת ממשבצתה היגעה, משבצת נפש של גבר אשר נלאתה נשוא את בת-טפוחיה הנסערה. ובנקוף ימים וימר מאד לב השבויה הטהורה הזאת, ולא היתה עוד כאחת הדמעות התמות אשר קרביהן יהמיון מעט בהשקיפן מרחוק אל הנחת והצער והמנוחה תשוב אליהן עד-ארגיעה, כבתולות נשים אשר תשכחנה על-נקלה מבט גבר אומר-רמזים; ואדוניה, יודע-סודה, הביט פעם בפעם אל מצולתה ויהי בעיניו כאיש העומד על שפת יאור שקוף וכובש נשימתו למראה מלחמת הטרף האילמת אשר במצולת הדגים. כי ליצור טורף היתה עתה הדמעה הזאת מרוב חיים יגעים, לדמעה זוללת החוטפת ובולעת מכל הנוגע במצולתה, המנתרת פעם בפעם באולתה גם לקראת יגונות-עבר נקשים ושמחות-עתיד לא-מתוארות אשר לא תכילם גם עין אדם שלמה. ובעמוד האיש על דמעתו, השבעה והשכולה בכל הדמעות, שח אליה ויצוונה דבר: – לו תאזרי באחת את כל רחמיך עם מראה מן המראות הרעים ותמותי כדמעת יגון, או לו תשתאי במלוא עינך לתקוה מן התקוות הטובות ותמוגי כדמעת גיל; עד אן תמלאי את בטן מצולתך שלדי מראות ושפוך לא תשפכי? עוד מעט ומלאת לאין הכיל ואנכי, הגבר שתום-הדמעה, לא אוכל עוד להביא אל נפשי כל מסת יגון או גיל. השפכי איפוא עד-תומך, ובמשבצתך תעל תחתיך דמעה חדשה אשר נפשה ישרה כנפש הראי ועינה שואבת כעין העולל.
ונער קטן, מן הנערים הסוררים והנבחרים אשר ביהודה, נקרה במקום ההוא וירא לתומו את האיש השחוח ושפתיו הנעות, ויקל מראהו בעיניו; ויוסף הנער לראות והנה האיש נשען כמתמהמה אל גדר-אבנים נמוכה, אשר עם גינת-סרק ליד בית-חומה, ומימינו ומשמאלו רכובים בגבורתם על הגדר רבים מן הטף. ויעש הנער במשובה וישכן את לקט ידיו, גלמי עץ ואבן, אל רגלי העומד ויציקהו אחת ושתים. והאיש מביט כנכלם אל המציק הקטן והזר אשר לרגליו ומתאפק מנסות אליו דברים, כדרך יודעי הצדקה הותיקים אשר לא יבינו לצדוק על-נקלה עם נערים. אך לאחרונה, בראותו כי כלתה אליו הרעה הקטנה הזאת, הסתובב על עמדו וישאל: הכי לא מצאת לך מקום בלעדי מקומי? ויטל הנער בפניו את זוג-המלים הדוקר: מה-יש! כאומר: הכי לא אדון אנכי לכל מקום אשר אבחר? והאיש הנעכר, אשר תמורת מולדתו מחרות לעבדות לא משה גם ברגע זה מנגד נפשו, קרץ פתאום בשפתיו ברוב-לעג, וקולו מר גם לאוזן הנער השומע: שפל לך, נערי; הכי לא ידעת כי עוד מעט ויבואו אחרים ויהיו אדונים בכל המקום הזה? – והנער הביט בדובר מחריש וזועם, ואחרי כן נרתע אחורנית ויטל בפניו בשניה את זוג-המלים האחר השכיח בחוצות הילדים: פרא-אדם! ובן-רגע נשא את רגליו ויברח, ורכוש צעצועיו עי-הפקר לרגלי יריבו. אך האיש לא ידע עוד עד-מה, כי דמעתו הגדולה עלתה במחנק הגדול בגרונו ותעמוד בפתח עיניו ותמת מות-טהורים.
כבשת הרש
מאתיעקב שטיינברג
האיש הרש, אשר כבשתו היחידה נלקחה ממנו במצות העשיר החומל על כל-עדריו, אטם רגע את אזניו משמוע את געית יחידתו; ואחרי כן סב וילך אל אהלו והוא מעפר ומעלה אבק ברגליו, למען לא יראו ילדיו את הגזילה גם במראותיה האחרונים, הנחתמים בזכרון. ובכור הילדים, הנער אשר ראה את הכבשה, לא הבין למזימת הרחמים אשר לאביו, ויאהל על עיניו ויתאמץ להביט לעבר הדרך אשר בה התרחק הגוזל. ויהי הנער מביט עד-בוש אל תימרות האָבק ואל נפתּוליהן לפנים ולאָחור, ועל פניו נחרתו חליפות עוית היאוש ועוית הציפיה, כי יום לוהט מאצל המדבר היה היום ההוא והלהט הרוטט נשא את האבק כצעיף מתנודד ולא נתנוֹ לרדת באחת ארצה. ואביו, בראותו כי מצוקת בנו תארך עד-בלי-די, החרידו לשוב אל מלאכת יומו; אך הצו יצא הפעם מפיו לא כמשפט כל הימים, כי אם במליצת דברים יתרים, לאמר: הכי לא ידעת כי רבה הדאגה בבית הרש גם בלעדי הכבשה הנגזלת הזאת, אשר היתה לנו לנחת ולא למחיה? – ויפן הנער ללכת אל מלאכתו, והוא מסב עוד את פניו אחת ושתים אחורנית. ויעברו הימים, והנער הולך וגדל והוא שופך יום יום את יזע עורו על רגבי אדמה אשר יפלחנה במעדר או במחרשה, עד מלאות גם לו נסך-הבשר אשר ישלם כל עלם אכרים מיום צאתו לשדה ועד נחלו את נחלת אביו. ויהי גם העלם הזה למראית עין לאכר מחריש מדבר ומתעלם מרחוקות ומתאפק מטובות, אך גורלו, גורל-גזירה אשר מצא בנפש איש עניו חוט זכרון דק, אחרון למטוה-זכרון שלם מימי השחרות – טיפס ועלה בסולם הרזים וישתקע שם בנפש ללא-צאת. והאיש העניו, בשבתו בשדה למנוחה בקצה מענית והוא רואה במרחק עדר כבשים מתלהלה, הגולש בלי-הרף מאדי הזוהר וממקומו לא ימוש – לא הביט אל שפע הצאן החי כהבט איש-איכרים בעינים קמות אל כל אשר מעבר לשדהו; אף לא חלפה בעיניו כמו-רגע שנאת-נפש, מעטה ועזה, דומה כמעט לשיח-העין של חיה. רק דמיונות וגעגועים וענות-לב שלפני דמעות לא-נשפכות – בלִיל הקנאה הנרקח בנפשות עלובות-עבר – רק רגשות רבים כאלה עברוהו מדי ראותו כבשים מלחכים ירק, בני-צאן פותים ופקוחי עינים אשר האיכר, איש לא-אדון בחיק השדה, יתן את ידו כחופנת בשפע בשרם החי ויחוש מעט אדנות, מעט מראשית האדנות הקדמוניה של האדם. וככל אשר רבו הימים כן רחב ונסב בקרבו זכר הכבשה ההיא, כבשת הגזילה מימי ילדותו, עד היות דמותה בנפשו כדמות אבידה מתמול שלשום. את אביו, בעודנו בחיים, הקיף לעתים ברמזי עינים, כתובע מאת הנגזל הראשון שיחות וזכרונות אשר יכזבו את זעם אמיתם; אך במות האב וילדיו הוא כבר אבו לשמוע מפיו משלי דברים – סיפר להם על הכבשה, חית המורשה האבודה, כאשר יסופר לדור שלישי: ספּר אמת והוסף את המליצה, פאר-השימורים אשר לאמת. הכבשה הנגזלת לא תוארה עוד כהויתה החמודה למדי בבית איכרים, כמחית בשר-וצמר חיה אשר לא ימירוה ימים רבים באחרת, כי אם כסגולת משפחה אשר ערכה כבר צפון מראשית דורות. והמספר לא הגיד לשומעיו את דבר רעותו את הכבשה בפאתי השדה הדל, כדי שמירת בטלה הריקה ממלאכה, והוא מחרחר כנגדה בזעם-רועה מדי המשכה כלועסת אל פאת השבלים, רק העד העיד עליה את האב, את הראשון בקדמונים, את האחד הנעלם אשר ידע את הכבשה נפש אל נפש, זה הידוע בין גידולי הדורות כאות מבשר מרד, אם גדול ואם קטן; תינוקות, נעמנים צומקים בבית-דלים, נשאו עין כנגזלים, ונערים, פרחי עבדים בבית-איכרים, ידעו פתאום שם מפורש משמות הגזילה אשר תחת השמים. ואחד הנערים, יורש האדנות אשר בכל משפחה, גם כהה באביו על אשר לא פנה לבקש צדק מבעוד-עת. וייטבו הדברים מאד באזני-האב, כדרך דברים הגבוהים והעזים מן המעשה אשר ייעשה, וילך בכוחם וישאל לנביא; ויגידו לו את שם נתן הנביא. וימצאהו יושב לבדו בחדר ופניו דרוכים מפני איש המתמהמה לפתור דבר. ויאמר: דבר לי אליך, הנביא. ויאמר: דבר, אך ספּר את דבריך במראות, כי לא יבין לחשוף ענינים איש המחרשה. ויחל האיש לספּר כאשר הורגל מאז עם ילדים: איש עשיר היה ולו עדרי צאן ובקר; ויבוא אורח לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו. – ויהי בראות הנביא את ראשית המראה בדברים התמימים – ותאורנה עיניו מאליהן מראשית החזון; ויקשב הנביא קשב רב וישמע את משך הסיפור על הרש אשר לו הכבשה היחידה. ויבוא גם משל המשלים: ויבלע הנביא את הדברים כתומם, ויגל את פניו ויצטחק. וימהר וישלח את האיש לביתו ויברכהו לפני צאתו.
ובישראל מלך בימים ההם מלך עז וחמוד, והוא גבר במלוא אהבים ונקמות; ואשר ידעוהו בימי נעוריו זכרו את דמותו כעלם אדמוני ויפה עינים אשר הרוך המתחפש בכל הליכותיו, הוא הרוך הנורא והיוקש הקורן לפעמים כשמן משחה מעל פני גברים רודפי-עונג. וכרוב חמדתו כן אהב המלך הזה את כל החמודות העזות למיניהן, מן מזימות הערמה המענגות בסתר לילות ועד תעלולי הנקמה המשכרים בצהרים, ומן קנאות בנות-מלכים היוקדות בבית הנשים ועד כלימת-בשרים לקוחה מיפת נשים זרה ושדודת-יומם. אף לעת ערב שלח המלך הזה רבים מלאכים לקחת את האשה היפה אשר ראה את בשרה ברחצה, ובשבעו כמעט את יפיה הרבה עוד את חמודותיו כמנהגו ויעש נקמת-ערמה באישה, שר בן-חיל מאום זר אשר לא ירצחנו גם מלך בלתי אם בתככים. ובעבור שבועות וירחים והאשה כבר יושבת בבית הנשים עם אמהותיה ועם עוללה, בן זנוני המלך – וירך פתאם מאד לב המלך ויזכור את נתן הנביא ויתאב לבואו. כי נתן הנביא הביא לו תמיד את היקרות בכל החמודות, בעשותו על ראשו העז והחמוד אימת תוכחה כאפריון לכסא המלכות, בתתו לו לשבת כנכלם ממוסר ורוך-הרזים הגדול שופע באחת מפניו ומנפשו; ועתה הנה יתמהמה לבוא, ואם כי חטאת המלך היא ראשית דעת לכל הנביאים. אך יום אחד בא הנביא; שחוח ממעמסת חזון צעד לעבר הכסא, ובגשתו אל המלך פתח במשל כליל-חמודות:
שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש.
כדור השעשועים
מאתיעקב שטיינברג
הים התיכון, עין העולם הקדמוניה, ישתרע בזוהר הדק של אחרית הקיץ, הוא המסך השקוף במזרח העולם אשר הדמויות נראות מבעדו כמשלימות יחד דמות אחת… רצי הגלים המאליפים נסוכים באין-רואים אומן אחים, אשר איננו לא קצב-האמונים של החי ולא תואם-הגלמים של החומר; המים הרבים, הגאולים מקפאון ושלוחים לתאות חיים אחת ויחידה, תאות תנועה, נוהרים ומקומם אחד, עולים ויורדים בחיק עצמם, פולטים מחביון אונם יודעי-התמורות קוים וצבעים וחוזרים ובולעים עד-ארגיעה את כל אלה לתוך המונם הנוזל, זו מכיתת היצירה מימי בראשית אשר היוצר פדה אותה משבי המנוחה ולא נתנה לבוא בגלגולי החיים הקצובים. ככה נע הים לנפשו; נוהר ומתמודד על כל תחומיו וזמניו גם יחד, ומימיו חיים ואינם-חיים. ומעברים, בכל תחומי המים המשתוחחים אל קצות השמים, אין ארשת דבר להאציל על המרחב המתפרק על עצמו; הכרת עבר או עתיד או מקום; אין אנית-מפרש שואפת רוח ואין אני רם-צלעות יורק עשן. רק הים נע לנפשו, וגלגול המרחקים החוזר אינו פוסק.
ובצפון העולם נפל דבר בעת ההיא: גוי חרוץ הלך לפקוד את כליו, ויפקד גם הצדק, כדור השעשועים הצומק, ויגמא פתאום אוויר-נשמות לרויה. זקנים השקוהו פה-אל-פה הבל שפתיהם האחרון, צעירים נפחו בו במלוא לחים העזה, ובצבותו עד-תום ונפשו שבה נשלמה בקרבו והוא מתוח מעבריו כתוף עומד לאורך ימים – ויקל עד מאד ויעף ויעל לאוויר העליון. והרוח נשאהו על-נקלה, נשוא ועבור על פני ערים עמומות וכפרים נכלמים, ויסיעהו דרומה-מזרחה, אל כנף הארץ שמה שאפו תמיד כל דמיונות האדם, ויביאהו לאחרונה עד מעל הים הגדול הסובב את ארץ יהודה. ובהגיעו שמה כחום היום, שעת ערבוב זוהר ואדים, וירף מעט הרוח ויסב אנה ואנה על פני משטח המים. והכדור הנפוח, אשר נד לאטו בין אברות הרוח, צפה רגעים רבים בתאוה אל תאות המים הנוצצים מתחת, כי נשמת הצדק אשר בקרבו הרגישה בן-רגע קרבת אחים בינה ובין המון המים העזים, יצר-הבינים מימי בראשית המתרפק על עצמו ללא תכלית. אך מהיות לבושו מעשה בני-אנוש ונפשו נלושה חליפות בין אצבעותיהם – השתוקק עד-מהרה גם ליצורי אדם, וידדה כה וכה על פני מפלשי הרוח לתור אחרי אניה. ויהי כי נטה בדרכו גם מלב הים, שוט ועבור מזרחה עד ראות כמהבהבים את חולות החופים אשר לארץ יהודה, וירא לאחרונה ספינה שפלה המרעידה את תרנה אל צלעות הגלים והיא כמדדה ונמוגה גם יחד על רצי המים. רגע אחד קפא כדור הצדק השוקק על פני גלגל הרוח, והוא כשואל את נפשו: איפה קו-המטרה ההולך ומשתלשל באין-רואים מאצל חרטום כל אניה יודעת דרכה, כהימשך מאחור המענית הגלויה אשר תחרוש האניה בכל מים? אך מחפצו כי עז להשתעשע בידי אדם לא שעה עוד אל תמהון נפשו, וישתוחח וישתלשל באפס קול אל סיפון הספינה. והספינה – הים ינחנה בדד כתיבת-נח אחרת אשר הוקמה אף היא במצריה על סף עולם דועך, ואנשיה – אנשים ונשים וטף – פרצו לבוא אל מקלט האנוש עד בלי הותיר עוד מבחוץ כל נפש אדם חיה. וברדת הכדור אל בין האנשים הצפופים – ויפול לראשונה לידי איש זקן, כי בכל עדת הפליטים יסתופף תמיד גם איש-שיבה היודע לרפות מעט את אימת האחרית; והזקן שכל אל הכדור את אצבעותיו הרפות ויבט בו בעינים נאורות, עיני יהודי הנחפזות להעלות שביב בינה בראשית כל ראיה. ויאמר, כאמור יהודי דעה בחפזון בהיות במו-ידיו דבר-חפץ, והוא מדבר באחת אל בליל אדם, כי בין הנלכדים באַמת המקום גם אבות עירומים מכל תוחלת וגם עוללים העטופים ערגת סנורים בחיק אמותם: – הנה ציר ממרום, אחרי אשר בצאתנו לא דבקה עוד בעקב נעלנו פסולת כל תקוה ומקדם לא נדע פתח חיים איהו. ובדברו לחץ כמעט קט את קווצות זקנו, מאזני הזקנה המרטטים, אל עורו של הפלאי העגול ההומה סביב סביב המית סתרים ופה אין לו לדובב אף במעט גלויות. ויילכד הכדור מיד ליד, ואיש מן הגברים הרקיד בו את אצבעו; ויען הכדור מקרבו קול כקול-התוף העבה אשר יאבה לנגוע רק בדלתות האזנים ולהמוג אחרי כן בחוץ על כל שבריו. ויביאהו למו ידו גם בחור, מעוילי היהודים החדשים אשר הכרת פניהם בלולה ללא הכיר, וימעכהו בלי משים בכפות ידיו, מעוך וסחוט מקרבו בלא-יודעים פליטת אוויר. ואחרי כן עוד נסו אליו את עיניהם מקרוב ומרחוק כל שאר העדה, ומן הנשים הלאות, הנראות כנושאות את הסבל הנורא, לאמר את בלִיל הדאבה המתחבר ממותר כל סבל אשר לאח ולבעל ולילד – מן הנשים האלה היו אשר העבירוהו בדי-רגע על חזן במגע הסתרים הנאלם אשר לאהבה, ומן הנערים היו אשר תלוהו בנס בין קצות אצבעותיהם, ללא הקשב וללא שמוע, כי אם למען לקוח לנפשם בדרך-רזים מראה או זכר או חידה לימים הבאים. והוא, כדור הצדק הרענן בראשיתו, נפח בלאט את נפשו נטפים נטפים, והיום נטה בין כה וכה לערוב.
וכצאת הכוכבים היתה מבוכת-תמרורים על הילדים אשר במעי הספינה, ואחד מן הילדים הבוכים געה בבכי ממושך ומדאיב לב, בכי לא-משווע אשר ילד יהודי ישפוך לפעמים בעניו כי רב, והאוזן, אוזן השומע, לא תבחין בו פשר מצוקה או גם משובת-נכאים מתמוגגת מאליה בדמעות, ורק הלב, לב השומע, ידאב עד לכלימה ושממון אין-אונים, כאילו עולם משוקץ מיסורים עשה בנכלים ויבך על נפשו דרך פי תינוק. ובראות האם כי אפסה ממנה כל נחמה להושיע את ילדה, ותזכור דבר ותחפז בעמל בין הגויות ותחפש אחרי כדור השעשועים ותמצאהו לאחרונה בנקיק בין הצרורות, מושלך לאין-חפץ לסנוורי לילה. ותקחהו בחפזון במלוא כפה, כהילקח דבר אשר ישרת, ותביאהו אל בנה ותתנהו בחיקו, והיא עומדת עליו לראות אם תרף הדאבה הזרה מבכי הילד. ויהי כמו-רגע ויתאפק הילד וישם את כפות ידיו הרכות מסביב לכדור וגם את מלוא זרועותיו הדביק אליו לתמכו, ואחרי כן התיפח מחדש כדי יבבה קצרה וצוהלת, כדרך ילדים המתפייסים אל מתנה בשעת בכיים. ויילחץ הכדור, כלי השעשועים הגווע, במחבוא אשר על חזה הילד ויתפקע בנפץ קל, ואוזן האם לא קלטה אותו בלתי אם כרעש מתנפּץ-פתאום המשעשע ילדים. אך תקותה לא באה, כי שמוט שמט הילד באימה גדולה את נבלת הכדור, והיא בראותה גם את עוית החרדה בפניו ואת פיו הפתוח לצעקה חדשה וגדולה – ותרם את ילדה אל לוח לבה ותעתר עליו מנשיקותיה ומן הנחמות הדחופות אשר בפי אם, ותרמוס ותרקד את עקבה כנוקמת על הסחבה הנובלת אשר לרגליה. אך היא לא השכילה לעשות כן את נקמתה המתחפשת, כי רגלה נרתעה חליפות לעברים, בנוד מתחת כשכורה אנושה הספינה השפלה, נופלת הירכים וצבת הבטן.
התהלוכה
מאתיעקב שטיינברג
כשערים נפתחים כן עשרים וארבעה המבואות אשר למצודת-הספרים הקדושה: – יום-תקופה תמים נשלם בעולם, וכצירים שבים ממשלחתם כן ימהרו החזיונות השלוחים לשוב לעת-ערב אל הקודש פנימה, איש נוכח שערו ואיש נוכח ספרו. ראשונה יבואו המשלים הקטנים והצרופים, כלילי-טוהר כילדי טפוחים, הפזורים כל הימים ברחבי העולם ומלאכתם הענוגה להפרק בלאט על הלבבות אשר ליחידי אדם ולפתחם ללא מגע-כפיה, כפתוח דבורים את גביעי הפרחים, ולהמליט אל קרבם תארי חיים חדשים, לב ולב ככוחו וכבית-קבולו. המונים המונים יטוסו וישובו אלה מכל משכנות האדם הרעננים באשר הם שם, כשוב הדבורים עם פנות היום אל הכוורת מן הגנים ומן האפרים, ורבים גם בהם אשר גפיהם, כביכול, מעוכים כמעט מהתנגש עד-בלי-די אל לבבות קשוחים או אל דמיון נקשה, מגולל בתוך עצמו כעלה יבש; טורים טורים צפופים ימהרו לעבור כל המשלים האלה, טף-הברכה אשר לכתבי הקודש, אשר מהיותם מאז המון דורות רק נושאי דבשם לא יוכר על פניהם כל עוצם נוגש וכל דעת גדולה, ומהיותם צחים ומעונגים ישוקו לא-נכלמים אל מחבואיהם הקדמונים, איש אל בית-פרקו ואיש אל תא-פסוקו. וכתומם לעבור יבואו החזיונות הגדולים השבים מעם גויים ולאומים רבים; הם הם נושאי-המראות הידועים לשם, הנאהבים בתוכחתם ובנחמתם גם יחד, וביניהם גם יצורי-חזון תמימים אשר חזות עיניהם המעולפות מעידה בהם כי בנשאם מדברותיהם על עתידות ורחוקות היו כחולמים ולא הביטו נכחם אל גוי ואדם; ביניהם גם שרפים נזעמים הגוררים בכבדות את אברותיהם המגואלות באבק עולם, גם כרובים חסודים הנושאים בשקידת פלאים צרורות רחמים להשיבם בטהרם אל בית גנזיהם אשר במצודת הנצחים, גם שנאני-שלום לא-נכתמים המתנהלים לבדם לעברי התהלוכה עם משאם הטהור מכל טהור, משא כל התחינה והתפילה והרינה אשר העולם הקיאן לעת הזאת וספר-המנוחות הגדול – אביהן-מחוללן – ישוב יאספן עד בוא מועד. רבים כאלה וכאלה בתהלוכה הנעלמה הזאת, תהלוכה מתכוננת בדמדומי עולם אשר קצותיה עוד ירגשו באפס קול בקצוי צפון או בישימון סהרה או באיי הים וראשה כבר הולך ומתכנס בחפזון לתוך מבואות המצודה, כהתכנס צבא אין-מעמד-לו לתוך מצודה אחרונה; אך מרביתם, מרבית כל הצירים הנאמנים האלה אשר זה דרכם בקודש לצאת חמושים עם שחר כל תקופה ולנוס עם ערב מנוסת-יגון, הם מלאכי מוסר ישישים ויגעים. הם הם נאמני התנ“ך הראשונים והאחרונים אשר יצאו בעלומיהם להגיד פשע לבית ישראל וילכו אחרי כן בעקבות העם הנד, הלוך והכהות מעט אור נפשם בתמורות הנדודים, ככהות עין נודד בחליפות אור ואויר, הלוך וסחוב את כנפיהם עם הקהל ומצוא אזנים קשובות רק בבתי מדרשות הומים, מדי דברם מקרב ההפטרה המתנכרת והמעולפת מקצותיה ניגונים, ורבוץ אחרי כן שבועות או ירחים בארון ספרים מעלע אבק. עתה הנה הם הולכים עם כל אחיהם לשוב אל מכורתם הגדולה אשר חוללה אותם למכביר, בלדתה למועדי-בינים גם צאצאי יפיה האחרים, והם לבדם אין בפיהם הנחר דבר מן הדברים אשר בנים שבים ישיבו להורתם גם בלי הישאל. אך ככל אשר יקרבו אל המבואות כן תחיה מעט מעט רוחם, כי יגע בהם האור היוצא למרחוק מן הספרים, האור האחד ויחידי בעולם המצרף בדי-רגע את כל ההמולות הרחוקות ליגון אחד קרוב, יגון-התנחומים של התנ”ך אשר משאו יקל לנפש ממשא הנחמה האטום. וכה ילכו כולם, הלוך והתכנס לתוך המבואות מסביב, ושאוף כבר על פתחי השערים מן הרוחות הכלואים למשמרת מבפנים ונדוף לא יתנדפו החוצה, כי האמת, חותם אלהים שומרת עליהם מבחוץ: – הם הם רוחות התנ“ך, מעלימי שמם ומפליאי חיים, היודעים סוד משדי לחדש פעמים אין ספורות את צבאות התעודה, קרוצי-ממלים, ולעשותם תאבים ועזים וערוכים כביום היולדם, בשובם חליפות מסוב פני תבל והם כמושים ומצוררים איש בתוך נפשו ואבק העולם עוטף אותם כאות אחריתם. אך לאחרונה, כתום כל השבים לעבור ולבוא, תיראה עוד במרחקים דמות מלאך או שרף או שטן-משדי, והוא המאסף האחרון אשר יתמהמה לנוס גם ממערכות תבל הרוסות. הוא לבדו ואין עמו אחר קרוב למחשבתו הקודרת; כי גם בלדת אותו רוח התנ”ך לעת אחרית לא זעקה עוד בחבלי לידה בלשון נעוריה העברית, הקלה והעזה והמדלגת על-נקלה מכאב קרוב לתקוה רחוקה, רק פעה פעתה בלשון ארמית חבורת הלחשים, לשון ירח כבדת-רזים המתעלמת על פני ארץ יהודה בדמדומי תקופה. ושם לא קֹרָא לו, ודמותו – הגואלת או העוכרת – לא ראה יצור-אנוש במלואה, וגם לא אלה המרופדים מכל דמויות הפחדים, רק זרועו המתוארת בנס בעלטת תקופה כותבת על קיר חיים שתים שלוש דלתות בכתב ארם מקוטע ואיום, דומה במראהו להבהוב פגיון אימה מעשה דמשק. הוא הכותב: מנא, מנא – על כל חומת גורל דחויה, אשר התומכים אליה לא יבינו עוד את ראשית שברם, והוא ההולך פה לבדד בשובו מתפוצות יעקב הנדונות לבלי השיב. אך כנפיו תרעדנה כה וכה ברעד שוקק אחורנית, כי הזכרון, המחריד לפעמים גם אחרית נחרצה, יטלטלהו פתאום טלטלת רחמים או חרטה. אך צרה היא תבל וצרה היא שבעתים לעת אסונה, בהשבר מרבית דמויותיה המגדילות בנס את התחומים; רק רגע יתהה האלמוני הלז, אשר רפרף עם-ערב כעטלף לא-ידע מנוחה על כל החומות הנכריות הנותנות את צלן לבית יעקב, וזכר ומנה את כל מקומות מועדיו, לא יחסר מקום: מן אשכנז הפוצחת זועה ברעם בהיר המתגלגל עד קצות שמים, ועד אוקריינה השפלה אשר סכר זוועותיה נבקע פתאום מעברים לאין הכיל; ומן גויים עצומים אשר תבוסת יעקב מתגוללת כבר בין כליהם הרבים עד עת-מצוא, ועד קטני עמים המחביאים את מזימתם על יעקב כהסתר ילדים דבר משובה, הסתר וגלוֹת כאחד וחמוד הדבר שבעתים. ככה יזכור וככה ימנה, עד אם ירפה מזכרונותיו; כולן, כל משפחות ישראל החוסות אל חומות והנשענות אל גדרות, נקראו כבר להתייצב ולפתור את הכתובת: מנא, מנא. וברפות ממנו אור הזכרונות יכסנו כמו צל העיפות, הוא צל הנחרצות האטום העוטף ביום פקודה גם את שופט-כל-הארץ וגודר את הדרך הנוחם מגשת אל האב שבשמים. ובצלו כי-רב ילך האלמוני את קצה דרכו, הלוך וסוב אל ירכתי המבואות והתכנס אל ספר הירכתים אשר שמו: דניאל.
האם
מאתיעקב שטיינברג
בית-אב אחד קטן ישב בעניו בתל-אביב אשר ביהודה: איש ואשה ונכדה לא-בוגרת, יתומה מאם ונדחת מאב. והאיש המזקין ישר קומה ורחב זקן ומדבר כמו צחות בלשון אשכנז, המדינה אשר בה ישב ישיבת-ביניים ממושכה, אך בעיניו היה רשף-התמיד הטפל אשר לאיש מתראה ואוהב-שלומו, ורשת הקמטים על מצחו רעדה על-נקלה לכל מוצא פיו, – ארשת חפזון רגילה, המעידה גם על תאות-קטנות נמהרה, המציינת זקנים בטלים מבין יהודי פולין המדינה; וכל רואהו, בהביטו אל הטפחות הרעננות אשר בלחיי האיש בן הששים, הבין על נקלה את סוד כל טובו, לאמר כי הוא אחד הבעלים המעבידים נשים גבורות וחרופות, אחד הריקים המאושרים – והם לרוב גברים אמיצי ראש ונרחבי עינים – הסובאים להנאתם את כל הנחת שבבית המשפחה. והאשה היתה קטנת קומה למאד מבעלה ושערותיה עשויות כצעיף מתוח עד לקצות צדעיה, הרגל אשה הממעטת בכונה את דמותה; שפתה בלולה, יהודית מאריכה שולים בנוסח לשון אשכנז, והליכותיה ברוב אמרים ובפזיזות לא-נבונה – בהיותה עובדת כל היום לביתה ולזרים והיא נסערת בלי הרף לשברירי מלאכה גדולים וקטנים, ורק הדיבור עם נפשה ינהלנה כמו עם מטוה החובה אשר בידה, עבודת שתי וערב של אשת חיל חלשה המשתכרת למען בעלה.
ורצון החיים הוא מאז ומעולם, כי לאיש העמוס דאגות קטנות תקרב הדאגה הגדולה אף היא רק בדמות שברים ולא במלוא תארה; האשה הקטנה, העושה יום יום בתבונת לבה לדאגות הבית הרבות כעשות אשת איכר בתבונת כפים לצאצאי העוף אשר בחצרה, לא שמרה בזכרונה ראשית יגון כבד על דבר בתה העצורה באשכנז, כי אם בהמון מזימות אם פקדה יום יום את ענין בתה, וברוב אמרים וביראת אהבה – יראת אהבה היודעת להפציר על תכלית – התחננה אל בעלה ותאלצהו לנענע כנגדה בשעת סעודה את ראשו הכבד, כאדם שדעתו נתונה לענין רחוק והוא חושך גם את ראשית עצתו לעת מצוא. ויהי כעבור כשלש שנים מעת בוא המשפחה ארצה – וירבו השמועות על דבר המלחמה המתרגשת לבוא; ותקם האשה על בעלה וגם בכתה עליו בכי קצר אשר נבלע עד ארגיעה בפניה המצוררים, והאיש הרים את פניו הגדולים והוא מזרה את זקנו לצדדין, עד האמן אשתו כי ישיח כרגע דבר-מעשה. ויאמר: מה אכתת את רגלי ורשיון-עליה לא אשיג; רק סוחר בשטרות-גורל אנכי בארץ הזאת. ותלפת המסכנה משמוע את דאבון בעלה ותגרר מאליה מעם השולחן והלאה, ותעש את מעשיה כל שארית היום ההוא בפנים מחרישים, דומים לפני אדם המתאמץ להעלות אחרי יאוש תקוה חדשה; אך גם ביום המחרת ובימים רבים אחרים היתה כבוששת לבוא ממקומותיה, וסודה אף הוא נתגלה לאחרונה בפזיזות לא-נבונה, במסרה שטר כסף על יד בעלה. והאיש השקיף אליה רגע נלהב ומשתאה, כדרך אנשים חדלי-מעש אשר מראה מכסת-כסף לא-צפויה ימלאם בן-רגע חרדה אוילית ומתוקה. אך ממלוא רשת פניה הזילה האשה את תקותה רביבים רביבים, ודבריה לא ברוב אמרים, כאילו זכתה להבין לאחרונה את ענינה הגדול: ותאמר: נמצא בחור, איש עתי לגאול בחורה בערמת נשואין, והוא יקום ויסע לאשכנז במלאות מכסת הכסף הדרושה. וייעשה הדבר; כי יש אשה דלה מנשים והמון רחמי אם נסוכים על פניה כמבוקשה האחד בחיים, והרואה בה רואה כמראה מבדח ומעורר נדיבות גם יחד, כמראה ילד המתחנן הרבה ותובע רק מעט מן המעט. במקומות כביסתה, מלאכת פרנסתה מימים לימים, פרעו לה מראש פרעון-נדבה נשים שונות, גם כאלה היודעות רק חסדי ביתן והמחוננות דלים רק לעת מצוא אחת – במוגג ארשת המסכן או המסכנה את קליפת הבטחון הדקה אשר לחלק אמהותן, והיא, האמהות חולת החרדה אשר לכל אם ואם, מציצה פתאום מתוך עטיפתה הפגומה ומראה מעורר רחמים כאפרוח קרח מנוצה; מכתביה, אגרות הבת הכתובות אשכנזית פרועה והומיה, לחוצים היו בחופן ידה לתעודה ותחינה, וגם שכנים מסביב נלכדו ברשת מרחמנות אשר פורשה לימים רבים עד לאפסי הרחוב. וגם בעל-הבית ואשתו – זוג-האורחים מאמריקה היושבים שאנני-קנין בעיר הנחת אשר ביהודה – נדבו כערך הדבר ועזרו לבחון את הדבר עד תכלית ולבחון לאחרונה גם את הבחור הגואל. ויהי כי עברו ימים והבחור כבר יושב למעשהו בארץ השבי – וירע פתאם המעשה מאד, ותוצאותיו נדמו להיות תוצאות מרעה אל רעה, כאשר תהיה לעתים בחיים אחרים מעשים הנהלכים אל קצם ברוב מזימות ועמל: כי החלה מלחמת גויים מאשכנז האדירה, הנמהרה בכל גזרותיה, וגם בהאמן הבשורה כי יש עוד אניות שטות בפאתי הימים הקרובים ליהודה – ותהי עוד האם כעלה נדף אשר יד עוצרת לא תשיגנו בחרדתו, ועד השכנים ועד כל יודעים הדבר הגיעה החרדה.
ויום אחד הגיעה הבשורה האחרונה, בלשון הטלגרף מגידה בטחון גם באד המלחמה, כי אנית הגאולים יצאה לדרכה ובוא תבוא לעת מועד, ליום השבת הקרוב; והאם ספקה כפיה לשמועה ראשונה וגם עם השנות הבשורה בפני שכנים שונים. ויחשבו לה האנשים את הדבר למשובת שמחתה הפרועה, המעורבת בחרדה; וגם בבית היתה עוד הזקנה ימים מספר כאיש עושה תהפוכות אשר בהסוב מעמו אסונו יתעקש עוד לדבר בו ולזכור את אותותיו. שבע ביום שלחה ידה אל מכתבי בתה, ופסוקי התנחומים עקצוה עתה, לאחר מועד, כפסוקי עדות מכלימה העולים בזכרון הפושע לאחר קבלת העונש; היא ספקה כפים לנפשה, או בכתה בכי חשאי ושופע דמעות בהיות כפיה נתונות למלאכת בית, ובהביט בה נכדתה בתמהון, נכדה יושבת בית-זקנים הטופלת על סבתא זרות זיקנה – השיבה לה אמנם הזקנה מבט תבלולים מתוך-דמעות, זה הרגיל רק אצל ישישות המשובשות ברוב ימי עוני. בעלה מצאה פעם בבואו בדמעותיה אלה ופניה כמגואלים מסחי יגון; הוא לא גער בה, כי תקפה עליו חולשת לב למראה רעיתו, כדרך גברים מתראים וחוסי-נשיהם אשר טלטלת זועה תגע בהם מדי ראותם את אשת החיל בחולי או במכשלת יגון גדולה. והיא, הנדרשת לו תמיד, התחפשה מאליה ואמרה בקול רחוק מכל דמעה: הלא תכין בעוד מועד כרטיס-כניסה לנמל, כי יום שבת יום בוא הספינה. ובזאת השכילה מאד לנחמו, כחכמת הלב אשר לנשים כאלה; כי לגבר כערכו ינעם מאין כמוהו כל דבר קניה, במזומן ובבטחון, כדבר מעשה קל אשר יש עמו עמידת כבוד. והאיש קנה את הכרטיס ויחביאהו במקום בחדרו, חדר המעון היחיד; ובבוקר יום השבת נטל את צרור טליתו ללכת אל בית הכנסת, ולאשתו אמר: את תלכי בלעדי אל הפגישה, וגם בעל הבית ואשתו הולכים לקבל את פני הספינה, – ועל הכרטיס שכח להגיד לה מקומו איהו. וכעבור שעה קלה אחרי צאתו החלה האם לחפש אחרי הכרטיס, והנכדה עוזרת על ידה; וכאשר לא מצאתהו – נחפזה ממעונה החוצה, להשיח את הטורח האחרון הזה לפני נדיביה, בעל-הבית ואשתו אשר חכו לה ללכת עמה יחד אל הנמל. ובראותם אותה ענודת שמלה ושערותיה חלקות על ראשה כצעיף דק ומתוח ופניה רועדים בכל קמטיהם מדאגה ותמהון – הצטחקו שניהם כנגדה בלי מלים, כרואים מאד את חדותה או חרדתה, וישלחוה לחפש שנית. ובהכנסה מצאה את נכדתה מעיילת מפתח במנעול מגרה אשר בשולחן בעלה, ותמהר אליה ותוצא מידה את צרור המפתחות, והיא מגידה בכל כוח קצפה: הכי רשות לך מסבא לנגוע במגרת השטרות? – והיא חפשה מחדש בכל החדר ותצא שנית החוצה אל ידידיה. ואלה נעתקו כבר ממקומם, מאצל גדר האבנים המצוננת, והאיש שלח לה את עצתו, המלגלגת והמנחמת, דרך הליכה: הלא תרוצי אליו אל בית הכנסת ויגידך את דבר המחבוא; ואנחנו נצא לפניך אל הנמל. והיא מהרה לעשות כן בקבלה את הצו, ודרכה במרוצה ושמלתה מרשרשת מעט ברחוב השקט; ובהתימה את כל המלאכה המשונה הזאת, ובצאתה כפרועת פנים מבין יהודים מתפללים – התכנסה לחדר מעונה בקוצר נשימתה ותשב עוד רגע להנפש, עד אמור לה נכדתה: סבתא, למה תשבי בשעה כזאת? – אז שאלה לה את צרור המפתחות מיד הנכדה, ותקלס עוד עוד בדברים ובברכות את תבונת הילדה לנחש את מקום הכרטיס, ולאחרונה, בהחזיקה בידה את היקר הזה, יצאה כמבוהלת מביתה ותעש את דרכה במשנה מרוצה, הלוך ורוץ והשתוקק בכל מאדה להדביק בדרך את ההולכים לפניה, ואם אמנם ידעה כי לא יתכן עוד הדבר. ובהגיעה ככושלת עד שער הנמל הסגור – הריצה את שתי זרועותיה אל בין מוטות הברזל, והיא נושפת בקול למול השוער המתעלם כדי-רגע ועיניה יוצאות אל הקהל אשר מבפנים ואל זוג ידידיה אשר מצאתם עינה בתוך הקהל. בן-רגע הבחינה בהם, וגם את הבחור העומד עמהם ראתה בקצה1 עינה. והוא, נושא-בתה הנכלם והירא, נסוג לעיניה אחורנית, והוא חוזר ומסיים דברים אשר לא שמעתם אזנה: במעלה הים, בפשוט השמועה הכוזבת כי ישיבו את הספינה למקום מוצאה ואת נוסעיה לארצותיהם וגם לאשכנז המדינה, נבהלה הנערה מאד לנפשה ויאחזה שבץ-לב ותמת בדרך.
-
“בקצב” בטקסט המקורי, צ“ל בקצה – הערת פב”י. ↩
בליל מסה
מאתיעקב שטיינברג
לעת התבוסה היה ביהודה איש לא-עניו וסר-מכלימה, מן האנשים הרואים את הכרח הנכוחות גם בתהפוכות האושר והאסון. והאיש, אדון חייו מיום בואו בגברים, אב לילדים רבים; גדולים אשר יסכנו כבר לעלות במעלות חייהם בהיות להם תומך, וקטנים היונקים עוד את לשד האהבה הנאצל. והימים בארץ מרים, כשלף לענה הגדל בשדה בין קציר למזרע חדש; ומסת העונה, זונה לא-נשכחה ביהודה, סובבת עיר ועיר ובפיה הפרוע פזמון התאוה הישן על פת הלחם; ופליטי המחסור אף הם, ערוב בשדה החיים, רומסים ברוצם גם משלח-יד רענן ומלאכה נטועה על שריגיה. וכרבות מסביב מצוקת המחיה, ורבים כבר בקצות כל העדה הזועפים ליום מחר – נגעה הרעה גם עד האיש הזה, ואותות החרדה נכרו גם בו; בשעותו אל ילדיו אוכלי-לחמם היה לפעמים כמתאוה להפיק את אנחתו החוצה, אנחה נשמעת בכל שברי קולה אשר האב הנאנח צורר בה כאחת את ודוי חולשתו ואת האזהרה לנפשו. וזו הצדקה היהודית, המונעת מראש מבעליה יאוש מגבורה או מחולשה, כפתה גם אותו לראשונה להיות יום יום כאיש לא-חושב ונסוך הרהורים; בלכתו ברחוב נעצר פעם בפעם בלי-משים בלכתו, בשבתו עם ידידיו אל שולחן בית-משתה התנהג לא-פעם בלהג או בשתיקה והיה כעוכר במו-חפצו את מנהגו, ובעשותו את מלאכתו, מלאכת תאוה הצריכה לאדנות חיים לא-פוסקת – אפפה אותו לסירוגין בחילת מות קטנה או גדולה, והוא נבהל ופרקי אצבעותיו כמתעלפים והוא מתאפק מברוח בריחה אנושה מחובת יומו. אך מהיותו איש לא-עניו לא נתן טעם כוזב לכל התלאה המבישה הזאת, כעשות רבים אחרים אשר בהתרפותם בעת רעה יחשבו את עצמם לחולי זמנם. ובזאת הרע לנפשו שבעתים; כי גאות היחיד, מעדני גבר, מפטמת את תולעי הלב מראשיתם, ועושה אותם לבסוף לפתנים מצוחצחים הנכנעים רק לחכם חרטומים.
אכן המרודף-מני-עוני לא ירוץ נכחו עד-בלי-די, עד עיפו למתנת אביונים ועד נפלו טרף לחית הרחמים, רכת העור ושולפת הצפרנים; כי אם סוב יסוב לעברים, כחיה הנמלטת בין המצרים, ויחפש מחבוא-ישרים מרעב. אך האיש הלז, בדלול מיום ליום בטחון יום-מחרו, לא יכול לעשות ברצונו העצור את המעשה אשר עניי-יהודים רבים יעשו על-נקלה ברצונם השלוח, לאמר: להתנער באחת מגאוה ומיאוש גם יחד ולצאת לרחוב, הלוך בצעדה כאיש-מטרה וטלטל זרועות כאיש-נחפז וקמוץ לפרקים אגרוף, כחופן שם רצון פרנסה. ברצותו להביט אל פחד עתידו, למען יאלצהו מעט המראה, הרגיש בן-רגע שובע-חיים זר ומוזר, כעין שובע הגוף החונף הבא אחרי רעבון לא-נשקט; בעמדו חליפות על ילדיו כאב ריק, חדל-אבות, היה לפעמים הדבר אשר הרהור כל-שהוא, כזבוב נוגע ואינו-נוגע במצח הגוסס, הטריד גם אותו לראות במחזה את האב השכיח, – אב יהודי המגיע עד-הלום לעמוד כאב נפשע על ילדיו, והוא נאחז עוד לאחרונה בתוחלת אחרית, תוחלת יהודית ריקה מכל ריקה והוא מתפרץ בכל מאודו החוצה, רוץ ובקש פתרון לתוחלת התעתועים הזאת בשווקים וברחובות ובאבק רגליהם של רחמנים: – אך גם בשעה כזאת, שעת נסים יהודית, דומה היה בעיניו למנמנם בקור קפאון אשר נמנום המות ערב עליו. ומפה, מן המראה הממשיל המעלה לפני איש הדמיון מנוחות מות, מעט היתה הדרך למחשבת מות ברורה וקצרה, מחשבת טורף-נפשו המכילה כאחת, – כפסק-דין של מות – את הגזירה ואת פעולתה. ובחשבו כן, להגאל בחפזון במות אשר כזה, לא אסף אליו את זכרונו ואת דמיונו מראות את פני ילדיו ופני גורלם; ויהי להפך: כהרף עין לאחר נדרו חזה את כל ילדיו יחד כשלשלת נאהבים, ובמעגלה עמד הוא עצמו דומם ובדל, כמצפה לראות את המעגל הזה הולך וצר ונעשה עניבת מחנק לצוארו. על פניו נח ברגע ההוא כעין צל, אשר לא היה בלתי אם ארשת תמהון לחזוק השכול אשר בנפשו; כי נפשו לא נסתה להתחמק מנדרה, כמסופר בספרים חנפים, לזכר נערים ונערות הדבקים בנפש אביהם כדבקם באהבת אמם. ובעוד רגע המריץ את בינתו, כעושה עוד מעשה גבר אחרון ויהי כמתקן משוגת נבונים זרים; ובלכתו באשר הלך, למחצית היום האחרונה אשר הכילה עוד כל גבולות חייו, השלים את מחשבתו: אכן רק כזאת היא חזות הילד בחזון האב ההולך לטרוף נפשו… יקרה היא מקרוב עוד אליה לעולם בכלימת חיים מוזרים, גאולים משבי נדר אדיר; ואשר יגיד ספר ומשנהו על נחשול הרוך וטלטלת הרחמים – רק מקרים לא-יקרים הם אשר יקרו את המתחפשים באחריתם, מרהיבי הנדרים למען חללם.
ובלב הלילה, אשמורת אמונים לכל טורף-נפשו, נעל האיש את דלת מבואו האחרונה ויכן בידו, יד אדם, את סוד מותו; ומאהבתו תמיד ראש-אמת בכל דבר – זכר בלי-משים את אלהים, כי לאלהים לבד סוד המות. ובזכרו את אלהים ראה פתאום בחזונו את העולם ומלואו, והמראה כמראה-דמיון גדול של ילד; הלוך והתכווץ במהירות פלאים והפוך לבסוף תמונה אחת בדלת, תמונת מקום או חפץ אחר יחידי. ובהיות כן נשאר האיש דבק לאחרונה רק בדמות המולדת; והוא לא יכול עוד לקרוא לה שם בהמית נפשו הדועכת, ורק תאות חייו הנשארת התרפקה על הדמות כהתרפק עולל על אם: ברוך לא-מתואר, לא-מלומד, לא נצרף בחכמת אנוש. וכעולל בכל פלאי גידולו כן נדחף גם הוא – עולל-לא-מעולם-זה – מפלא תחיה למשנהו, עד שובו לראות איש ולבינת גבר. ובראותו מחדש התבונן בדמות המולדת ויראנה כמו, כאם הבנים האמולה אשר תעלולים לה מבית ונושים לה מסביב מבחוץ; כאם שוקדת ומרה ככל אם, אשר חייה תלויים לה כל הימים מנגד ולבה אל נעריה ונערותיה אשר אולי יסכנו כבר לעלות במעלות גורלם בהיות להם תומך מכוחות המולדת, ולבה לטפה הרב אשר ילוקח אל זרות ותהפוכות ורעות בהכרת מפיו לשד האהבה הנאצל אשר קורָא לו: מולדת. והוא, איש עצור על עברי פי מות, הוריד ראשו ויחשוב מחשבה נתונה לא-לו, מחשבת גבר המאירה מאליה גם באד המות: – האמנם תבוא ותגיע יהודה למועדי חיים ארוכים וכל המון פחדיה כיום הזה יכלו לעדנת מולדת חדשה, כמכאובי האם בחליה אשר ישולמו אחרי כן לילדיה ברוך שבעתים? – ובחשבו כן נענע את ראשו נענועים קצובים בין חיים ומות.
המגדל השוקע
מאתיעקב שטיינברג
מגדל עם, אשר יסודו תקוות-גזית ממחצב שרים, הולך ושוקע לאטו אל תחתיות העבר. תהום הנשיה כבר מכסה על צלעותיו, מעשה תשבץ מכל לוחות החרשים בישראל; רק ראשו, העטור מעשה גבלות כחץ המגדלים אשר למגדלי אדום, מבצבץ עוד על פני התהום וזוקר את חודו מתוך הערפל. ואל החוד האחרון הזה, הנמוג כמעט מראית-עין, ישוקו עוד מבחוץ המון דמיונות פרידה כצפרים עפות…
אך פנימה, בלב החץ הצר, הדומה למושב-המצרים אשר למוליך-הפעמונים במסגדי-אדום, יושב עוד בסתר גמד-גאולה עקש; בהחל לשקוע תחתיו עופל התקוה לא אבה הנואש הקטון הזה לקפוץ1 קפיצת הצלה אל היבשה הישראלית, ככל אשר עשו יתר גמדי-השרת לשמותיהם, ובתוכם גם שני מוליכי-הפעמונים הנעימים והנאהבים, האחד לחיבת המולדת והאחד לחיבת הדרור. הוא נשאר לבדו בקנו האפלולי, נעצב ממחנק כלאו ומגשש באפס אור על פני הקירות המחוספסים, אשר ציוריהם ופתוחיהם המסולסלים רשומים כולם מן העבר האחר הפונה החוצה; רק הדרך אל-על עוד נותרה לפניו, דרך כל מחפש מוצא לאור ולאוויר, ובטפסו עד קצה דרכו הגיע עד הקצה העליון הדק מן הדק, אל חוד הפסגה הנמוג אשר גם אצבעות ישראליות נלאו מהאחז בו ומגבול בו גבולות-תבלולים. ומשם נגלתה לו מבעד חרכים לא-סתומים חזות שמים קטנה, היא חזות השמים אשר גם בראות אותה הרואה רק כגודל כף-איש ידע לנכון כי חלק לו עוד בכל החיים.
מבעד החרכים העליונים נשקף גמד השרת העליון, ולעיניו האד המתאבך על פני התהום הישראלית; ובאד, הדומה מרחוק לאד החלב הדמיוני אשר עם אוויר ההשכמה, רוחשים גמדי-גאולה מכל הדמות אשר שרתה לפנים במגדל העם; והמראה מגבוה כאילו עכברי שדה מלקקים כפות רגליהם עם בוקר, לפני החבאם בערפל. אשר יראה וישמע פה מגבוה לא יהיה בלתי אם תנועות-עצלתים וציוץ-מנוחות, וגמד-הגאולה הקטן נאלץ גם הפעם לגאול את המראה הנכון מתוך גלגולו המתנכר, כדבר אשר ניסה תמיד לרבים מחזיונות-העם ופעליו; בן-רגע יבין וידע כי שם למטה המון חפזון והמון תאניה, ובהבינו כזאת גם יסיתהו לבו כמו-רגע לנסות זעקת עזרה אל אחיו, פליטי המגדל – כי טובה תאנית אחים בלולה מזעות אובד צלולה. אך בפתחו את פיו הקט, אשר לא לוּמד מעודו לזעקה, יעבור את דל שפתיו רק הגה סתום וכבד, זעקת עזרה קטועה ולא-שלוחה אשר לא תצמחנה לה כנפים באין עמה בצרוף אחד גם שם הזועק וגם שם מקומו. מה יזעק לעזרה יצור לא מפורש בחיים, אשר מקומו לא ייאמן ואשר שמו הנכון טמון עוד בחביון מהותו, ואם כי יודעיו ראו לו כנויים רבים, רכים ותמימים, כראות העין שבטי ירק ענוגים עם עלות ראשית כל נביטה מחיק האדמה. מה רבו כינוייו בפי אחיו ומה רחקו כל אלה, הסובבים בחוצות הגאולה, מנחש את שמו לנכון, כלהקת אנשי קרת, חדלי שדה וגן, השׂמים עינים בשלוחות הנבט ומבטאים לשוא שמות מאליפים למען הכרת הגרעין. בחפזון נקלה קראו לו הקוראים גם תאות-מולדת, גם קנאת-מולדת, גם עקשות-מולדת, והיא לא כן, כי מחשבתו הרכה והמעונגה חשׂכה כוחה ולא פנתה לעמול למען נטעי-לאום אלה העזים בלשדם; בצרוף-הבל אחד כינו אותו המכנים גם מבשר-ריקות, גם מחלל-נמצאות, גם נשבע-על-מדומות, וכזב כל השמות האלה ככל כזב השמות הרגיל בבית יעקב לעת תקופה. אך כרבות שמותיו הכוזבים כן השכיל הגמד הנאמן להבין כי הוא בן-בלי-שם, יצור לעת חדשה אשר יוגיע עין במראהו הסתום ואשר לא יגיע לעתידו אם לא יברא מנפשו את שמו הנכון, שם משמות הולכים-בראש אשר גם אבי-כל-החיים לקח מהם ויענדם ככתנות-אור לכל מעשיו. וככל כורה-בנפשו כן הלך גם הוא לבדידותו מן הנמוכות אל הגבוהות, עלה מן היסוד אשר שם התקוות הראשונות, הקפואות ברוב-עצמן תחת המעמסה, וטפס בצלעות המגדל אשר שם כל מלאכה על המונה ועל להגה, ועלות לאחרונה אל קן הפסגה אשר לא יכיל עוד דבר בלתי אם אויר גאולה – הוא אויר החיים החדש אשר מהיותו קל מכל הנצורות האחרות יעלה רק מעלה מעלה, מעל ראש המון דורות.
ככה זכר זה גמד-הגאולה את גלגוליו, בהשקיפו מבחוץ על אחיו הנחבאים אחד אחד באד גורלם ובעמלו בבית נפשו לחפור ממעמקים את זכר שמו המתעלם. בין כה ומגדל התקוה הולך ושוקע בלי-הרף, כאילו נפתחה תחתיו תהום-התהומות, זו המזומנת מאז ומתמיד לכל תקופה גאיונה בישראל; ובראותו זאת לבש הגמד האובד גאות-משנה, כדרך כל יצור נאצל הדואג לתאות נפשו לנוכח המות, ובמשנה תאוה הזעיק אל דמיונו שמות משמות מפוארים, והוא מדבר בקול הולך ישר אל נפשו, כדבר הבודד-במות: – הכבוד אנכי ושמי כבוד-עם? אך אנכי הן אביתי לראות את העם הזה יושב בשפל רוחו עד תום עת רבה ועד לא ימצא עוד בין בניו גם אחד המתפאר בכבוד הרוח? – או העצה אנכי ושמי: עצת-עם? ואנכי הלא ראיתי כל מתאפק-בעם כנכון שבעתים לעתיד מכל דובר תושיה? – או האומץ אנכי ושמי: אומץ-עם? ואנכי הן לא אחת הסיבותי את פני מאומץ העם הזה, אשר לא ידמה לברזל מתמתח תחת הלמות המקבת או לזהב מתרדד תחת יד הצורף, כי אם פור יתפורר לרסיסים נדחים ברדת עליו המכה? – או אולי אנכי רק המעש הנאמן, או הרעיון החרוץ, או הרצון העניו, או אחד אחר מכלי הכושר התמימים אשר אין להם תמורה ביום-תקופה נמהר ואשר כולם יחד אחוזים זה בזה למען עמל-עם אחד כליל-מטרה? אך אנכי הן ראיתי את רוב אחי, המון גמדי-גאולה המתעלסים בתעודתם, ובפיהן לא חסר מאומה מרוממות כל השמות האלה? ולמה זה איפוא אנכי – אנכי אשר כמו נולדתי ללא עת נכונה, ללא תעודה מודעת, אף ללא בינת הצלה ביום אבדון? – וכהתימו לדבר כן כבר הגיעהו חץ המגדל השוקע עד אל פני המצולה, ורק כהרף-מחשבה אחד עוד היה בינו ובין התהום; אך זו מחשבתו האחרונה היתה גם מחשבת-ענוה, כענות-השלומים התמימה אשר לכל גווע-במות. וככה חשב: – אולי רק יושר אנכי ושמי: יושר-לב.
-
“לקפות” בטקסט המקורי, צ“ל לקפוץ – הערת פב”י. ↩
ביום מגפה
מאתיעקב שטיינברג
ככל אשר יארכו צללי הזכרונות לעבר הנשיה כן עוד ידבקו אליהם מעבר מזה מראות-חיים, מראות-משלים, דומים לצמוקי ענבים מכרם רחוק אשר הלוקח אותם יקחם למען לשד השמורים הצפון בבשרם הצומק. גם מראה תחתיות מתהום הילדות יש ויתגלה פתאום לעת-מצוא, כאילו משכו לסוד אהבים מראה אחר אשר מעולם הנמצאות, למען הוליד ולדת יחד חידת-בינה חדשה.
אד מגפה על פני העיירה. לראשונה, בדבוק עוד הקטב רק בתושבי הבשטנים אשר בעבר הנהר, הם זוללי המלפפונים הצהובים הזונחים זכר כל מחלה – תפול תמורת-פתאום בארשת הימים, החדלים להיות ימים-מאלוה הממלאים חללו של עולם, ימים לבנים-מכל-ימים אשר באחרית קיץ; הם נראים עכשיו ככפופים בגזירה על גנות הירק המצהיבות, כמייחדים את עצמם לסגור סגור-פחדים על תחום עיירות נקובות-בשמותיהן, אלה אשר אבא יביאן לפעמים במספר באזני אמא, למען הבין אותה את דבר המיחם ההולך ומרתיח מבוקר עד לילה ונותן מי-שמורים מזוקקים. אחרי כן יבואו אימים קרובים, מוראי-מות נשלמים באופל לילה מעבר רחוב או רחובותים אשר אמא תבשרם בפחדה כי-רב גם באזני הילדים, מדי שובה כל-בוקר מהליכת-כפיה אל חלון שכנה; אף אבא עוד טורח ברמזים ולחשים, סימן לרעה מגששת אשר המשכיל לא יחריש אל פחדיה וגם יתאפק מבטא את דמותה במלוא אמירה, רק דעה מדעת גברים הוא מסיח מדי פעם בפעם בשעת סעודה, כמטעים את כוונת הנחמה גם לטף: רק המרפה ידו מן המיחם הוא המסתכן לחולי זה! – ולפתע פתאום יצא קול מפורש בחוצות: חלתה ותאנש האלמנה.
דבר או עצת דבר או תואר דבר כי יפול באוויר-אימים המר – ונמוג מעליו בן-רגע לבושו החוצץ, כהשרף על-נקלה גזר עץ באש עזה, ורק בדל-המהות האחרון ינצנץ עוד כנגד העין כגחלת לוחשת של אמת. זה תואר האלמנה היה תמיד מתארי הכבוד העבשים שבעיירה, דומים לפרחי-משמרת יבשים החביבים בלא ריח וידועים בלא שם; רק אמידים-לשבת, הקונים ביום השישי חומץ-מטעמים, כמלוא הבקבוק החתום – הזכירוהו עם חשבון צרכי-שבת, מדי אמרם בניד-ראש כנגד הילד הנשלח: לך ודע את דרכך, כי רחוקה היא חצרה הרבה של המיוחסת הלזו ובית-החומץ שם בפאתי עולם! – ורק יהודים שרידים ממסלסלי-פאות כללוהו לפעמים בכוונה בגרת זכרונות, במנותם בין נפטרים ותיקים גם את בעלה של אותה אלמנה מיוחסת וירודה מעושר בית-אבותיה, הוא הוא בעלה הראשון שהלך לעולמו לפני עידן ועידנים והיה מנעוריו חסיד בטל, עוקר עיניו מביתו. והנה זה התואר הספוג נשכחות, מין פאר-אלמנות לא-יקר של אלמנה נחשבת, מיוחסת כפלים יחוס-עצמה ובדלה כפלים לאחר שני בעלים נפטרים – עמד פתאום לעין-כל עז וטהור וברור: יהודים, מחשבי מעשים, חשבו פתאום לאלמנה הכורעת-למות את חצרה הרבה, זו שעמדה להחלק נחלאות נחלאות ליהודים נדחי-רחובותיהם; הם ראוה כאשת-חיל העושה מלאכה בבית-חומץ, לא נדע כמותו בעיירות, ושולחת בקבוקיה למרחקים, ספורים וחתומים מיד הממונה מטעם המלכות, היושב עמה בעליה במרום ביתה; הם הללוה כחכמת נשים אשר השכילה לקרב קרבת-אמונים את ילדיה השונים, כאשה יושבת אל כסא-חוטיה למטוה אחד. נשים, זוכרות רחמים, זכרו לה את חסדה המפליא עם הטף האחרון, בעמדה בימי מרודיה עם בעל אכזר ומתראה, מתנכל לרווחיה בכל עתותיו ומערים תמיד בסתר על ביתה וחצרה, מורשת בית-אבותיה ומוהר נשואיה הראשונים, והוא עושה גם אז לביתה וחן-טפה גדול בעין הרואה מנעימות ילדים שבעי-ביתם, אשר ישולם להם כאחד חוק אבות ונדיבות אמהות. וגם ילדים, ילדי יהודים הכרותים מן האדמה, אם-האמהות המחרישה, ומשתאים רק לאמם-יולדתם מדובבת-חסדה – דימו להם אף הם את האלמנה הקרבה-למות, זו שפרצופה כאילו טבוע היה מקודם רק בראי הבקבוקים הירקרקים, המלאים נסך מתולע של חומץ-מטעמים; הם ראוה בלא-יודעים כאם מוזרה ונאמנה מכל אמהות, עמוסת-צאצאים ללא אב-דואג ועמוסת-נכסים ללא-הועיל, ומשפטה בשעה הזאת – משפט מות אשר אין לו חקר – להלקח פתאום מתוך רשת כל-חייה, ובהלקחה ישמע קול כקול קריעת-כל-החוטים, קריעת-צורה נמהרה המבעיתה ילדים. ואף הרופאים, עושי האמת העליונים שבעיירת יהודים, חרדו מאליהם למקרה-מרחוק זה, אשר אחרים דומים-לו יובאו בפי רצים עד סף ביתם; לראשונה יסופר בגיל-חרדה על לכתו בדרך הארוכה של הרופא בן-הנכר, הזר גדול-הצורה הבא מביתו אשר בירכתי הגנים, ובן שעה יואיל ויזדמן גם רופא-החולים האחר, הקטון היהודי אשר חכמתו תאיר בעיניו וגבו אסור לחטוטרת של גבן.
וילד הבית, ילד יהודי האץ אל תהפוכות-עיר ולא אל סבך צמחים ומהמורות בשדה, רץ הפעם ברגל גנובה אל מקור המות אשר נתגלע מעבר כל הרחובות: כמו לא-רבה היתה הדרך, רק כמטחוי קשת המות ביום מגפה, אך כצעדי ילד בחדר אפלה – המהירים והכבדים גם יחד – כן היתה לו הליכה זו ברחובות הצלמות. ובדרך מזה ומזה דלתות סגורות. מחזה אומר שבתון-בעתה בעיירת יהודים, זו הפוערת תמיד את דלתות בתיה במשך כל הימים החמים, כזקנה הפושקת פה בחמה; ובקצוי הדרך, אשר משם ייראה כבר באלכסון בית החצר אשר לאלמנה, ייקרה עוד שער-דלתים צהוב, סגור ונעול על שתי דלתותיו. הילד יודע וזוכר, כי פה מבוא למדור-אכסניה, משמש לכלי-רכב העולים לעיירה, אך דבר-שהיה זה מתמול שלשום הוא רחוק וסתום בדמיונו, ומראה הצהוב אשר לשער מבעית אותו מקרוב ומנגד ככתם מות, גדול לאין שעור כמו עין מול עין. הוא עוקר את רגליו והולך נכחו, כי כן כוח הילד להשלים את תאותו גם בדי זועה; אך בהקיפו כבר את חצר האלמנה יפחידנו פתאום פחד תמהון, העז שבעתים מכל פחד הציפיה אשר ידע בדרך: – לאזניו יגיע רגע שקשוק רגלים, כאילו זקנים וזקנות, הנועלים סנדלי-רווחה לרגליהם, פונים כה וכה בחדר חפצם הבדל, ורגע משנהו עוד יישמע כמו קול-תבלולים זר ומוזר, דומה לחריקת גרון כבושה, כאילו כל הטף נוסך-התאניה נלקח בעוד מועד ממראשותי אם מתה, הנתעבים אף הם עד לבעתה ביום מגפה, וכדובר-יתמות לא שרד פה בלתי אם אחד יחיד מגדולי הבנים, בחור נכלם מזעוק על אב וכובש את יצרו האחרון מקרוב עד המחזה ובכות בכית פרידה מרה, בכית שמורים הנזכרת מדור לדור. והילד, האחד אשר רצה את סוד המות אשר לאלמנה, סב וירץ לאחור, וברוצו לא פנה עוד לראות מאצל בית החצר את הזקנות המטהרות ואת הזקנים הנושאים בלויה.
בגשם הראשון
מאתיעקב שטיינברג
אז, בהלוך גויים נסערים למלחמותיהם, שככו לבבות רבים ביהודה, – כשוך בעצם-יום חליפות הבית לעת היות בחוץ סופה עזה והיושבים-דומם לכסאותיהם משיחים מעט את מבטם רק להבהוב הברק ולגלגל הרעם. וכהיות לעת סופה כה וכה בבתים איש מרעיש-נפשו המתנכר למנוחת הצפיה אשר עם שולחן-היושבים, אחד אשר לבדו יצעד צעוד ושוב בדרך החדרים המעטה, צעוד ובדה דמיונות-פחדים לנפשו וכבוש את צעדיו עד להעלים כמעט את זכרו מקרוביו או שכניו אשר עמו בתוך בבואת הסופה הסתומה, – כן שרדו בימים ההם גם ביהודה מעט אנשי דמיון אשר בהתהלכם כה וכה בארץ העלימו כמעט מכל אחיהם את רעש נפשם, וכל הרואה בהם חשבם ללא-אמת לאחדים מן הרבים הסתומים ביום עלטה. אך נבון-כל התקופה, – אם אבי כל הימים כבר הקימו לעת ההיא למען יהודה, – חזה גם את האנשים ההם וידע כי נאבקים.
ואיש מן הנאבקים האלה הלך באחד הערבים ונשא את ילדת שעשועיו במחבוא זרועותיו, והוא צועד לעבר ביתו בתחילת גשם, – גשם נצורות ביהודה אשר ככל הברכות המתחילות בארץ הזאת יבוא לעתים בענני הוד וירעיף כנכלם רק פזורי מטר לא-נחשבים. ובלכת האיש שמח ומתאפק עם ילדתו, כשכור עליז בראשית שכרונו הזוכר עוד את המשא היקר אשר בידו, היה רק כאחד ההולכים ברחוב הנאחזים בגשם הראשון, אשר גם אלה אם מעט תאות-ארצם בלבם ייטיבו על-נקלה את רגשותיהם למראה נסך הברכה היורד משמים. אך בעוד רגע ומשנהו תקף את האיש רגש-משנה, בנפול כבר מנאדות אדים קלוחי מים כמו שתי-וערב, חבורים יחד לרשת מתנודדת בכל אפיקי הרוח; ורגשו כרגש הגדול הניתן בכל דור ודור למקצת אנשים בארץ הזאת, למען ידעו למצוא, – כמצוא דברים שלמים לכל נפש – את ברכותיה וצפונותיה המגלות היטב רק את ראשיתן. הגשם הלך וחזק, עד להציף בסנורי-מים את פני האיש הדורך בצהלת לבו ועד לדובב בתאנית-תמהון את חמודת זרועותיו – ואם כי מסת הדרך לא ארכה עד כה בלתי אם מגבול רחוב אחד למשנהו; והצועד צעד עוד נכחו במטר הגדול, המחריש אזנים ומרעיש נפש, צעוד והיכשל ברגליו והיסחף בכוח-התאומים של מים ורוח, והוא עבר כבר גם את רחוב הבינים המבדיל, המקום הפתוח לרוח-משנה, והוא טרם יזכור דאגה לגוו ופחד לבתו אשר יחשבנה כנפשו. זה המון הגשם, אשר אין יודע מראש אם יארך כדי טובה שלמה או יחדל פתאום כראשית דבר, נסך על האיש קסם-דמיון מוזר כאילו עשהו לרגע קט כאחד העברים המוזרים אשר לפנים ביהודה, אלה אשר בנחשם משמים אָלת מוסר או חזון ברכה או בשורת עתיד שכחו והשכיחו במועל נפשם את כל המזלות האחרים למען המזל האחד, וכל העם אשר מסביב, – המנחש היטב את כל פחדיו האחרים, – כאילו נלחץ באהבה ובשכחה בזרועות רוחם, כילד לא-נשאל הנישא בכפיה בסופה ובתלאות חוצות. ככה שכח גם האיש את בתו, בלחצו אותה בלי-דעת בחסות אהבתו ובתתו אותה מפגע למטר לא-נכלא. והוא חרד לאחרונה ממנוחת שכרונו רק בהיות פתאום ברק לא-צפוי ורעם עז ויחיד, – תאמי הוד ומורא הנולדים לפעמים לפתע פתאום בלב ענני גשם מלאים ומספרים באור ובקול על מכורת השמים אשר למים הנתכים; ובעקב חלוף-האיתנים באה כעין דממה, היא הדממה המדומה לאחרי רעם אדיר אשר גם המון הגשם הנפלא ידמה בקרבה לשיח מעולם-זה. רק אז שמע האיש את נאקת ילדתו מאצל שכמו.
מסדרון בית אסף את השנים, ומדוי השואה, – הטחב והצינה ופחד אותותיהם – התחילו מציקים לאב הדואג, אב אוהב את צאצאיו אהבת בשרים-ונפש אשר מרוב דמיון הוא כאילו משווה לנגדו את כאב ילדו בתוך בשרו. ונוסף על אלה עד-מהרה גם שממון נפש תפל; האיש דומה היה לשכור עם פוגת שכרונו, החש עוד כמעט בסחרחורת החושים ושכלו הצמא כבר מלקק נטפים נטפים מן אבל-התמיד של החיים. תלונות הילדה, המבקשת חסות בין ברכיו, הכעיסוהו כעס על הגשם, מררוהו מרי על שואת הדרך, חבורת מים ורוח, אשר אין לדעת אם תארך או תקצר ואשר אין לעבור בה גם עם ילדת-יקר אחת יחידה עד בית-המחסה האחד, עד הבית-ביתו אשר רק שם תשוער מחדש שכחת רווחה. הגשם המה, ברקים רחבים הבהירו את שוליהם בתוך האור הכהה של בית המדרגות; רעמים כמתגודדים, הבאים חליפות מלב השמים ומקצותיהם, ספרו על לילה דבק-בגשמיו, – ליל-נקמות למען כל צחיח המולדת אשר בלכת האיש בחיקו לפני שעה קצרה אהבהו אהבת אושר, כבדהו כבוד פלאים. עתה היה הלילה ליל בלהות. ובאמור הילדה דבר-פחדה – חרד האיש אל דמיונו למען ראות את אשר עולל לבתו לעת כזאת: – באין מזל מולדת ההופך בלהות לנצורות, באין מרחב מולדת הסובב מצרי כל יחיד, באין אומר מולדת היוצר כמו תאוה חדשה להשכיח מעט גם תאות אב, כהשכיח לפעמים יקר-חיים את יקר-חיים אחר. ובהתחנן הילדה על ביתה ותחנוניה תחנוני בת רכים הבאים כתומם בנפש אב – חרד האיש עוד חרדה אחרונה אל דמיונו, וירא את אשר נואל לעשות לבתו לעת כזאת: – בהיות רק אַמת-היחיד כמצפה לכל ההווה, והוא גחן אל בתו ויבט בה רגע ארוך, רגע קסמים של אב המודד באין-רואים את האומן הקורן מילדיו…
קול מלילה
מאתיעקב שטיינברג
ערב בא, ערב חורף מפליא בדידות, המייחד את הבית הקטן ליגונו וכורת אותו מסביב מעל כל העולם אשר בחוץ. עששית הקיר תלויה בפינת הירכתים אשר בתחום התנור המוסק, הרחק מנגד לכל חלונות החדר המעלים צינה גם מבעד תריסיהם המוגפים, הם תריסי העץ המטולטלים אשר באין אבא בבית הגיפם מבעוד ערב גדול-הילדים עם אחיו ובריחי הכפור הנטושים על מזוזות החלונות מכבידים על ההגפה ומביאים את העושים לידי חרון-מלאכה ראשון; ובאין אבא בבית לוּקח גם השולחן אל מקום החמימות אשר עם ספת העץ הרעועה, הפרושה בערית קרשיה אל קיר התנור. פה ינעמו לילדים יחד פאתי החדר הבדלים, הכרותים אף הם מכל שפעת החדר האחרת; עיגול האור וסכך החמימות כאילו אסורים אף הם יחד אל כרעי השולחן לבלי סוב הצדה, הסבתא סורגת-הגרב ממתיקה היטב את אושת מחטיה המדומה רק למראשותי הספה, אמא חופנת בכף הבדיל משיירי תבשיל של צהרים ובפניה כל נחת ענותנותה, באין אבא לנוכח פניה אשר יענה לסעודתה במנוד-ראש, – וכל דחק המשפחה הזה הוא כדבר-בעתו המתכונן מאליו בליל חורף שורר, שעה שאביוני ילדים בבתי יהודים עושים להם זבול-צפופים בפינת חדרם ונאלמים ללא משובה וללא חרדה, כאילו הם זוכרים לקח מאורח החיה התמימה האחת המתהלכת בחצרות העיירה, הלא היא התרנגולת יודעת-החשכה העושה לה מרבץ-בלילות על אדן קורה. רק אחד הילדים, בעיפו להביט אל החניתות הקטנות השולחות בלי הרף את פיהן הממורט אל החוט הנפתל, יסב לפעמים את ראשו לעבר חלל החדר והביט בלי צדיה אל מנורת התקרה, מאור כל-המשפחה הגדול, המבהיקה מן האפלולית בדופן זגוגיתה רחבת הכרס; ובלי משים יראה גם כעין נצנוץ מתוך משענת הכסא המרוחק, זה כסאו של אבא העומד ככלי אין חפץ ללא-שיעור מקום וללא שכנות שולחן, – ואז ישאל על אביו, האב המתהלך בין כפרים אשר דמיון השלום של ילד יהודי לא יאבה ולא יוכל לזכור תמיד את אורחותיו המתעלמים, הרעים גם מארחות סכנה. האם תתן רק מענה רך, היא אנחתה המלטפת מנגד את פני הבן השואל, אך הזקנה מרקידה ריקוד-משנה את צנורות הסריגה הממורטות, העקומות אף הן בקצותיהן משׂיבה, ושפתיה יביעו דבר-מה אשר לא יגיע כמו אל אוזן הילדים, – כאילו שפתי-זקנה אלה, ההפוכות כלפי חלל הפה, ישלחו גם את דבריהן בדרך הפוכה, לעבר חלל החיים אשר בקרב הזקנה. ובהיות התכונה המעטה הזאת תמריץ האם את ילדיה לפרידת שינה, כי כן דרך ילדים מאחרים-בלילה אשר שיח-ושיג לא-צפוי או משובת-פתאום יביאו אותם כמעברות אל חוף משכבם. בעלפון לבם יעלו הילדים על משכבם, כי זה ניד שפתיה של הסבתא, ניד חוזר והולך עם הסבת-הפנים הקצובה לעבר כל ילד וילד, כאילו כיבה אחד אחד בלבם את להבי המחשבה הקטנים אשר התלקחו עם זכר אבא; במנוחת-משנה הם נרדמים, כילדי אביונים שוכחי-יומם אשר לא ידעו כמעט את רגע הגעגועים המרפק בין תרדמה לשינה, ובנומם כן כולם עד לאשמורה סתומה, שעה שנפש נערים קטנה ממוגגת בכוחה כי-רב כל רקמת חלומות, יקיץ פתאום אחד הילדים, ובהקיצו פתאום ימאן לשכוח דבר, לא כדרך אנשים בוגרים אשר בהתעוררם בלילה יחפשו בן רגע מזימת תרדמה חדשה; כתינוק חולה המקיץ בבת אחת עם מכאובו ובכיו – כן יקיץ הילד עם זכר אביו ועיניו הצלולות נעות סביב סביב לכל החשכה, כמדמות לראות או להבחין בכסא-אביו.
בחליפות הימים נדמה לפעמים יום ליום בהמון מראות ובכל טעם החיים; אך בסוד הלילות יש אשר שנים לילות ייבראו כאחים תאומים, והבכור היוצא לראשונה מרחם הזמן יצפה לאחיו כיובל שנים. זה האיש האלמוני אשר הקיץ על משכבו ביהודה בתוך הלילה יחוש אף הוא בלבו זכר אב, ועיניו הצלולות נעות סביב סביב לכל החשכה; הוא יודע כי האב-המזל, מזל-המולדת, איננו לעת הזאת בדמותו ובצלמו בכל גבולות הארץ, והוא מחפש בעיני דמיון את מקום שבתו לפנים – כאשר חיפש הנער ההוא במבט לא-רואה את כסא-אביו. רגע יחכם מנער, יערים מזימה על שנתו הנודדת וילחש לנפשו; אבינו, אב גם לכל שארית ישראל האחרת, מתהלך בגבולות זרים; אך כלחשו כן ימריץ את לבו להואל מרוב יגון, כלב נער המתחמץ למראה אב-אביון מתחסד הגומל חסדים עם רחוקים. ולחשו הולך ולוהט אל לבו: רק מארת אביונים הוא יצר הרחמים אשר לאבינו, זה אב לא-כאבות המוצא לו מתקופה לתקופה תואנת-קרובים למען נדוד למרחקים. – ובעוד רגע ולב האיש האלמוני, נער פותה ככל הנערים הקטנים, פורע את לבושיו עם בכיו וזועק ממשובת געגועיו: לא אובה כי זה אבי, מזל-מולדתי, ישאף למרחקים למען לא-בנים, ודבר צאתו תמיד באחד הבקרים בערפל, ובצאתו בסתר כאיש מתחמק מעם אנשי ביתו, לא ישאיר לילדיו גם ברכת מוסר, ערבון-פרידה מאב חנון לבנים משכילים; ובהקיץ הילדים למקומותיהם בחדר המולדת יקיצו רבים לדאבון אהבה נכזבה ויצאו איש לבדו כנכלמים, אשר היה אביהם לא כאיש-בעמיו. אי לך, אב נמהר מאבות: האם לא ידעת מה אחרית אהבה משחיתה כזאת, אהבת בנים ערים לאב הפכפך עד-בלי-די, מתקרב כאוהב ומתרחק ככוזב? שתים רעות, כסוגים השנים השכיחים בקרב הילדים, ישרישו פה עד-מהרה בלבבות: הנאמנים, המצפים-תמיד, יקנאו אותך יום על יום והיו כגברים מקנאים אשר ישטמו או יתעבו לאחרונה רק את נפשם; והפוחזים, הנמהרים לכל כחש, ישטו אל תאות חיים אחרת והיו לאחרונה כנשים מקנאות אשר יבוזו לבעל מתנכר כמו לבוגד. אבוי! – הלב הפותה ידבר פתאום תחנונים, כנער בוכה-על-דבר האָץ בבכיו מכעס לחנינה –: ארחמך גם הפעם, אב נאצל אך לא-חנון, ומתוק לי מאור-פניך אחת ליום נבחר, וטוב לי אם אראה בימי פרידה את מוטות צלך המתרחק ימינה או שמאלה, אל הרחוקים אשר ממשפחתנו או אל השכנים המתכבדים השמים גם לך כבוד מזימה למען הכעס ילדים נמוגים בלא-אב, ואף בזאת אשפיק אם אנחש עתה בקרב הלילה רק את מקום כסאך, מקום שם ישבת עמנו לפנים באחדים מפאתי המולדת.
חלום האלמוני
מאתיעקב שטיינברג
ימים על ימים הגה האלמוני ביגון המולדת ובקלון תמורותיה אשר לא ידעו רחם; ובאחד הלילות חלם חלום גדול ונורא, – מן החלומות היקרים, המביאים במשפט ערגת אדם, אשר בהקיץ מהם החולם לא יזכור תעתועי נפשו הנמוגים כי אם מראות ממראות שונים. אף זה הוא דבר ממזימות הטבע התמימות, הטבע המרחם על-נקלה ותרופת רחמיו רק אחת: המראה המרחיק את הסובל או המתגעגע מעל פי התהום הצרה אשר ליחיד.
בחלום האלמוני והנה שדה שלג לאין-מצרים ותחומיו הלבנים אחוזים זה בזה מכל העברים עד מעבר לפאתי הרקיע, רקיע מקופל של ליל חורף אשר ענן אחד ישר יכסנו ואדמת השלג מתחתיו נראית גלויה ורחבה ממנו לאין תכלית. מסביב אין כל, וניד החיים האחד הוא הרוח המזעזע קני עשב בודדים, שבלי חורף מתות המתנערות בכל מקום גבנון מקברן הרך; ומסביב אין קול, רק יבבה שרועה, – איומה ולא-נאמנה כצלם מות רחוק – סובבת את אופק הרקיע הצר ונכנפת לתוך רצועת הדרך המפולחת בשלג, היא דרך המזחלות המישירה העושה את הערבות הלבנות מזה ומזה לתאומי ישימון אחד. ופתאום יבוא עוד קול אחד מנגד לקול היבבה, ראשית רעד לא-ברור אשר השומע אותו בלילה בשדה יכירנו בלי-משים כקול תכונת אדם ההולכת וגוברת מרחוק; ובהיות קול החיים מן העבר האחד יארך פתאום בעוז משנה גם קול היבבה אשר מן העבר האחר, ואשר היה בראשונה משך אימה ללא מגמה הפך להיות משך אימים מתקרבים מן המארב. ובין הרגעים, בהקרע היבבה הדקה ללא הד זועה ותאומי הערבה מעברים ינוחו בתומת השלגים, יזדכך שאון המרחקים על כל צליליו המבשרים חיים: קול שחז הולך-ישר מעל פני השלג כצחצוח שכין אדירה, הולם פרסות דומה להלמות פרועה של לב אדיר, הדי שוט עולה ויורד באויר, וצהלת סוס גוברת בראש, – צהלת גרון לא-צלולה המהולה בנחרת נחיריים כבדה; ובהלוך בדממה השעטה והצהלה של סוס האדם, הסוס השועט והצוהל לחיים ולמות, יילוה על אלה עוד רחש סתרים אחד, זה רחש אדם שולח תכונתו לפניו והוא טרם ייראה בצלמו ודמותו. אך עוד מעט, בגבור פתאום מנגד יבבה ממושכה כתרועת אויבים יוצאים מן המארב, יתגלה גם האדם; הוא בא זקוף בחיק המזחלת. עיניו תרות את מוצאי הערבה, פיו מרעיף את חסד אדנותו על ראש הסוס; בעוד רגע יקפוץ לארץ, יסוב את צואר הסוס, יחליק אחת ושתים על העור המיוזע ויקריב את פניו כנגד הנחיריים הנושפות בכל תבונת כוחן; וכיודע את מענה סוסו יתיר בחפזון את הרתמה וישוב ויעלה על רכבו. והנה הוא עומד שם שנית זקוף ובודד, נשקו בימינו, קולו מאיץ בסוסו הדוהר לנפשו לאחד העברים, ויד שמאלו מאהילה לתומה על עיניו המונות מספר לצללים המתרגשים ובאים על פני הערבה. אין עד לאור עיניו; מבעד הענן הם גם הכוכבים, צאצאי השמים המדומים. אך בעיניו עתה אור גבורה, גבורת האדם האחת והיחידה אשר בראותו יחד ראשית מלחמה ואחרית תבוסה תכונן במו ידה החרוצה את כל מעברות הבינים. האיש אשר על הרכב המת, הכרות מסוסו, יכונן את נשקו, רובה האדם אשר למד מן האלים את ראש כוחם בברק וברעם, ובהקף כבר בן-שחץ ראשון את מצפה המזחלת – יכריענו האיש מרחוק.
אור זיקים ונפץ הדים בערבה, ולב האיש יאדיר רגע לקול הנשק; כי ברית היא מעולם בין איש ונשקו להאדיר תמיד איש את אחיו. שנית יתור הנצור את צריו, ובחוגו לאט עם רובהו במקום עמדו יראה למעוף עין אחד את נבלת החיה – פגר אויב ראשון הנעשה כמו דיק מגן קטן למען הנצור. אף חוק-מעולם זה יתן זכר מעט בלב הקלע המתבונן לקלוע אל האויב החי האחר, הרץ ומתקרב והפגר בדרך מרוצתו; אך בעברו לצד הנבלה הנטושה כרץ לא-פוסח וזיקי האש מאדימים בראשו ללא רעוד – יתמהמה האיש כמעט משלוח את כדורו, ימית אחרי כן את השועט מקרוב ועל פניו יחלוף כעין ניד שפתים אומר מחשבה: בן-זאבים. דומה כי הבל התקוה אשר לכל נואש ניסה להפליא גם פה את מעשהו הזר, והנלכד בין זאבים שכח כמו רגע למען תקותו את טבע הזאבים. עתה יחוג עוד עם רובהו לעברים, הרוג בחיות ומנה בדעה ברורה את מספר הנשארות; אך לבו איננו עוד תמים עם מעשהו כבראשונה. מחשבה נסבה מאליה בנפשו, מחשבה מוסבת על עולם-ומלואו אשר כמוהו יחשוב בכפיה כל קרוב-למות, כאילו כל הולך-באמת-למות אנוס ביד הטבע לשוות על מלוא היקום את תמצית תמרוריו המיוחדת; וככה יחשוב האיש, בקלעו עוד אל זאבים כבוטח ובהשכיחו כבר מזכרונו את שארית חציו המעטים במספר ממספר אויביו: – אבוי לנלחם על נפשו ואויביו הם כתומם זאבים זונחי החללים; איש רובה אנכי מימים רבים ולא ידעתי בלתי אם מסת קרב אחת, לאמר: ההורג לרוב באויביו מדאיב במראה החללים את האויב הנשאר, ואף הוא אם יפול יתגדל לנפול כאחד הגבורים. עתה קם ויהי עולם חדש, בהתגלותו מגלגול זוועה אחד למשנהו; עתה היו כולם זאבים וכזאבים לא יחשבו את חלליהם; ובהיות כזאת לא יהיה גם איש גבור כגבורתו…
האלמוני
מאתיעקב שטיינברג
האלמוני, האיש ביהודה אשר ידע חלק רב בנסתרות התבוסה, נשא בימים ההם מלוא-חלקו גם בתעלומות הזכרונות. כי הטבע, ראש וראשון לכל שוכחי הצדקה, מחונן משנה חנינה את נפש המאושר המלאה: ברצותה תדמה לה דבר רחוק או מוזר בפאתי דמיונה, וברצותה תאסוף אליה גם את כל שלוחות דמיונה הלאות. והזכרון הנאמן, – הציר אשר לא יאבה לשוב חנם על עקבותיו – מסובב כה וכה את הנפש התפוחה והסגורה, ומזמזם מבחוץ את יגונו או תוכחתו כזמרת מרחקים ערבה; אך הנפש הריקה כאילו קולטת בכפיה את כל הבא למלאותה, ואם רחבה היא מהיות מחבוא לא-נחשב לנצורות יום יום אשר ליחיד – ועשה הטבע למענה בתבונה גדולה וללא רחמים וברר לה זכרונות שלמים, לא מצוררי-פנים ולא עלגי-לשון, הממלאים אותה מן הקצה אל הקצה כמלאות המים השלמים תמיד את הנאדות.
אז, בשכוח רבים ביהודה את תעתועי הצפיה אשר לפני יום ההתגלות, ובשכחם עוד את שוחד התאוה הגדול המסלף מחשבות גורל, וברבות מחדש ביהודה גם כאלה האומרים: נתחכמה ונבחר לנו מכל מסת המולדת רק כראות עינינו וכאות טבענו – זכר האלמוני ימים מלפנים, ימי-ראשית אחדים בבואו לארץ ובשבתו כרואה בודד לנפשו במצודת בחורים עניה ורוחמה, היא חוות-ירכתים קטנה אשר באחת המושבות. הקרואים-למולדת במקום ההוא נמנו לחבורה קטנה כשנים עשר איש, מעין מקימי-שבטים בעצם חייהם המעטים והנדחים, לפני הולידם את העם הרב הבא אחריהם; בית אחד היה לכל החבורה המסתופפת הזאת, אשר לא נודעו עוד ביניהם תושבים-לצמיתות, ותכונת אהבה אחת אפפה את כולם, מן הצעיר בצעירותו המביט לאדמה חדשה ועד הראש, יהודה שמו, אשר כבר ידע להתבונן אל טרשי השדה כאל סוד נושן של טבע דברים. וכזאת היתה תכונת האהבה ההיא: להשתאות במלוא-נפשם לכל דבר המתרגש עליהם במקום המולדת הקטן, ואם גם רגיל ועניו הדבר והוא מבקש, כביכול, רק העפת-עין בלבד – דומים מאד בזאת לבחורים בימי אהבתם הראשונה אשר תואר העלמה יתראה לעיניהם יום יום רק ברמזים חדשים. בשבתם ברוב-עדתם אל שולחן-התמיד יש ונפעם האחד במאור עיניו למראה ככר הלחם התמימה המתכרכמת בטובה עד לירכתיה, או לטעם הזית הצורב, או לתוספת המנה החוזרת המוגשת כמנחה ביד נערת העדה היחידה, היא נזירת הבית המבשלת אשר לא תעניק גם בעיניה מותר חיבה לאחד הבחורים; ובסעדם לעת ערב למועד רווחה, דומים בשלותם ובמראיהם הדל למעטים ונדחים אשר יעשו בלא-מורא תחנת ערב ולילה על בדל ארץ נכריה, ואיש-התור מחלק להם בדממה את חלוקי החינין הלבנים, מאכל המנחה המר המושך עליהם ערב ערב מעט חנינה חדשה מעם עתיק הקטב החונה במקום, – והפכו פניהם ברגע ההוא נכונים וברורים שבעתים; ובשבת הבחור יהודה, העניו בנגלות מכל אחיו, אל פאת השולחן, ומנורת העדה הדלה מוקרבת למען עיניו, והוא רושם בעט על ספרו מספרי משק שלובים כרשמו לילה לילה בענוות כבודו, – אז נראה האיש כהוגה באחת הגות מקומו ונכאיו, חלקו בהגות המולדת הגדולה אשר תקצר עיניו מראות את אחריתה, וכל בחוריו יחד נסבים עליו מרחוק, כמעיינים בספריהם או כעוברים בשעל אנה ואנה בין מצרי החדר, ואף הם כנסוכים כולם הגות, הגות-מולדת לישראל הדומה עדיין בימים ההם לשפך ערפל רפה הנובע מתוכו, ועיניהם דורשות פעם בפעם אל הרושם ההוגה ובמבטם אהבה שאננה: – היא האהבה יקרת התמימות, רחש נפשם של בחורים, הנגמלת פה ליהודה עבור היותו כמושך על כל העדה את הגות האהבה אשר למען המולדת, והיא היא אהבת בחורים מתאפקים לגבר עניו, השכיחה בעולם האהבים הגדול, אשר רבים יראוה ולא יבינוה – גם בהיות לנגד עיניהם מקרוב או מרחוק אשת החן היוצרת אהבה בגלגולים.
אך גלגולי האהבה הנגלים דבקו בבחורים ההם בהגיע להם מועדים לקדחת והם לוהטים על משכבם בעצם היום ונפשם, הפעורה בכוח החולי, לא תתבושש בכל הגיגיה הבלולים. צפחת המים למראשותי החולה העזוב לעצומותיו, דממת שמורים על פני מיטת הירכתים הצרה, והראש הפרוע בשערות עלומיו ישעה ויצנח חליפות כנסער במסת צפיה; רגע תפקחנה העינים וצבען יהיה צהוב עכור, כצבע הרמץ החי אשר נגלה זה עתה מתחת אפרו, והן מביטות נכחן במבט עמום וישר, הוא מבט הרואים בחולי או בחזון או בקרבת המות אשר לא יפחד להתייחד בפני זרים, כי לא יבדיל הזר אף חלק מן הדבר הנראה אליו; ופתאום ניע שפתים וניב נמוג-ממלים, ואחריהם חיוך רצון על פני השפתים הנאלמות, – כאילו התרחשו פה כהרף עין במחזה לא-נראה מורא-התאוה אשר לפני התגלות וכליון הנפש המתוק אשר לאחריה. רגעים שלובי-יחד באים ועוברים, רגעי חולי המנצנצים, כביכול, בנצנוץ עמום וחיים יחד בדמות אשכולות; אחים מן העדה הקטנה נכנסים ויוצאים, ובצאתם תשוב עת החולה לזהרה החי והדומם, כשוב אשכול הענבים הגדל אל זהרו הרוגע בסור מעליו היד הנוגעת; היום הולך ורפה ורהב החולי הולך וחזק. האיש על-משכבו נאנק, חורש בחזקה את מצחו הצרוב, ממולל כנואש את ידיו הצונחות לעברים, אף ישים פעם בפעם לפניו סתר דאבה: – דומה הדבר כאילו אחרי ההתגלות באה בלי-משים שעת התבלולים הקטנים העולים מאליהם בעיני נאהבים נפגשים, וזה הנאהב הקודח נאנח חליפות ממדנים בלולים ומתאפק לאחרונה במחסור כל תקוה. ופתאום תקרענה שפתיו והוא נותן את קולו בזמר ובשיר דברים; הוא מזמר פסוקים ממזמורי תהלים ועל פניו עדנת נצחון, כאילו הבין פתאום מנפשו מה דרך הדיבורים אשר ייטיב להתנהל בה בדברו באין-רואים אל חזון המולדת הקדום. הוא מזמר וחדל. כאוהב השומע לאחרונה מענה שלומים נכון, הוא מזמר ומתעלף ללא הגה וללא זיע עפעפים וללא רפרוף נשימה, וארשת רזים על מצחו: – דומה לאוהב נצרף מצפיה אשר כמהה אליו לאחרונה עלמה עזה באהבה.
אביונים במולדת
מאתיעקב שטיינברג
עם רב הם העניים, וגלגל התקופה נדחה לפעמים ממסלולו כשהוא נתקל בזעקת העם הכבד הזה; כדגת הנהר הם העניים, ובשוב זרם המחיה הנפרץ אל אפיקו הצר – יילכדו רבים מהם בגבים הרחוקים, ואחריתם אבדן באשה. אך תומכי-עולם הם האביונים; משולים הם לדבורי אדם נאצלות המלומדות מנפשן לעשות למען כוורות העם. בהיות קיץ בארץ ילקטו עניי העדה נעימות מולדת ככל אשר תשיג ידם, ואת הנותר לא ישימו בכליהם; אך האביונים, היונקים נטפים נטפים מן החיים, מגלים בכל דור ודור מחדש את דרך הקיום הצרה הנודעת במלוא סודה רק לנזירות הדבורים, ובגדול כמעט משא רכושם מהנשא בדרכם הצרה – הם חוזרים ומטילים את הלשד המעט הזה כדבש מתוק לעינים.
מעוות נודע הוא במשתה החיים אשר אין יקר לזולל, ומעונגי הקיץ במולדת יושבים לעת סתיו שפונים בבתיהם מפחד העריה; ונוסף עוד מעוות אחר בחיי העם, אשר אין שמחה-בחלקם לרעבים ואין כל זכרון צפון עמהם ליום דל מדלים. ואלה ואלה, הזוללים והרעבים, פוגמים בטעם הדברים, רק האביונים, המושכים בסתר את סוד התאוה על כל הערכין הנפוצים ועל תמצית כל ענין וכל חפץ, מחזירים את טעם העולם לתיקונו, – גם בזמן שכוורת האומה היא כמו ריקה, וכל הנגלות נמקים ושבים אל עפר האדמה כצמחים לאחר קיץ, ורוח המולדת נושבת בחוץ פרצים ומעפרת שרידי תקוות ורקב מעשים. הנאות מעטות להם לאביונים בחייהם, וכולן כמו אקדמות קטנות לעיקר-מאוויים גדול אשר לא יבוא בצלמו ובדמותו וגם לא יבשר כמצודד את מועד בואו; דומים הם בזאת לאוהבי-האשה הטובים והתמימים, אשר בהיות מלוא-תאותם בדמיהם וחן-אהבתם בעיניהם ידעו עוד להתברך בנשיקה הבודדה האחת, אשר לא תחדל מהיות נשיקת ראשית, וכל ארשת הבשרים הגדולה אשר לאשת בריתם לא תאבה להתייצב בחזונם כעונג אמונים. כי עם עז הם מעולם האביונים, אוהבי החיים הבוטחים; בלעדיהם יאכל וירוה כל העם בזנונים, ואיש-מן-העם ידמה לרודף פלגשים הלז השוכח כי אין רעב באהבה וכי התאווה הנעלה אף היא תתמכר לצמיתות רק לטועמיה; בלעדיהם אין בריח-שלום בין תקופת רויה ועונת מארה, ואין אותו הנעלם המשווה על עדה שלמה מראה של שפע אמון, גם בהיות בחלקיה הדראון והכזב והכפירה המבישה, דבר הדומה למראה עיר-תלפיות, אשר הרואה יראנה מרחוק כאחוזת יפעה, והיא – עוני ותמרורים לא מעט בקרביה ורצי הדאגה בכל רחובותיה. במקום האביונים שם שורר בערבוב שמחה ויגון חוק היעוד, זה המשווה מרחוק גאים וענוים ומפיג גם מקרוב את קלון הניהנים, הזוללים לעיני היושבים-בתענית, עד היותם כמעט רק כבריאים האוכלים את אכלם לעיני החולים; הם הם האביונים הגוהרים על הטובה הנפסדת, כדבורים המתעלפות לתאותן על הפרח הרפה, עד אם יהיה הפלא וישתנו פני הטובה המעטה הזאת ויסופר עליה מדור לדור כמו על אגדת חיים, והם הם היוצרים את כל הערכין הקטנים, צאצאי המולדת החמודים ברוח-אמונים ובמוסר-אהבה. כי ככה תפעל חכמת האביונים גם במולדת: – כעין ילקוט האשפים תלוי באין-רואים על שכמם, ומתחת לרגלי השבעים והרעבים גם יחד הם בוררים את כל היקר הנופל לארץ.
אכן גם תבוסה נמהרה נכונה לפעמים על-נקלה לאביונים: – נאורים הם בכל תחומי העוני הבלולים, חכמי מהתלות הם לנוכח הדאגה נעוות-הפנים, כחרשים הם במועדיהם הרעים לזעקת המחסור, אך בהגיעם כשבויים אלמים אל החצר הפנימית של הדלות – ירפו פתאום כל סגולותיהם. שם, במקום שהדלות חובקת-הרגלים פוסקת מהיות שממית יושבת-בצפיה, והיא מתחילה מדלגת סביב סביב לטרפה בחפזון של שתי וערב, והיא מכוונת את העוקץ, היורה רוגז משחית, כנגד לשד המוח של הטרף המפרפר – שם יגעלו באחת בגועל המות גם האביונים הטהורים, והשפק האכזרי, מחלת האחרית של הטהורים, ישבית את נפשם. כי תומכי עולם הם האביונים, ובזאת גם כזב גורלם: – בהיותם אבות נאמנים מאד לביתם ולטפם ולמורשתם – תכבד נפשם עד-בלי-די מן המותר הזה והם לא ימנו להוותם בין קלי-עולם, אלה העלולים לפעמים לחמוק ולעבור בין הקורים המרעידים-והולכים של רשת הדלות; לאמר המופלאים מבין אבות יהודים המדמים לראות בעיני כל ילד ממתיק-והולך את פתשגן החיים החדש – תחלש כמעט דעתם ממותר התקוה הנמלצה הזאת, והם לא ימנו להוותם בין ערמומי-עולם, אלה המקוים למעט ותובעים הרבה.
יש עם בצפון
מאתיעקב שטיינברג
אש אוכלת, חמת אלהים הנאורה, עולה בלילה בכל גלגולי מראותיה: לשונה הכבדה שורפת מקרוב, מכלימה עד-תום את פני הדברים הנרחבים ומחזירה אותם על-נקלה לאפר תמציתם הקדמון; להבותיה מרצדות כצירים באוויר העליון ומטילות לעברים את אור הבלהות הנאדר, אור הבינים הגדול המתגלה ברעדה בין חיים ומות, תעלומת כליה, נתונה במראה עינים, אשר בהיותה כאחת נמלצת וחמודה מכל דמויות הכליה האחרות – תעורר בלב הרואים הרחוקים חדות אימה מתוקה ואוילית, היא השמחה-לאיד אשר ידע כל רואה דליקה ואשר נפשנו תגלום בה בלי-יודעים את מיטב מחשבתה בדבר כל החיים וכל כליהם הנובלים הטעונים תמיד כליה צורפת ולידה חדשה; וגצים גצים עפים מאש גדולה בלילה, מגיעים עד קצה מרחקים רבים ומסובבים שם אופק רקיע רוגע, כבים ומזהירים חליפות בתוך כיפת עולם בדלה לסנוורי לילה, ורק ערים-בלילה מעטים רואים עוד את הזיקים החרישים, הבאים מדליקה הומיה במרחקים, ואלה מחשבתם תאיר פתאום ברעדה לנוכח המראה, כאילו נגע בה האור הגדול אשר בין חיים ומות.
ובאכול חמת הגבורה בצפון העולם את הצר הנלחם ואת כל כליו הנובלים, ובהיראות תעצומות הגבורה הזאת להמון רחוקים כנפלאות אנושות אשר יעשה עם בודד ועז בין חרות ואבדן – ראה גם האלמוני ביהודה המון גצים מן הלהב הצפוני, הרחוק מיהודה כמלוא כל תארי הריחוק המצויים בעולם הזה, והמראה לעיני האלמוני כמראה אשר יחזה לפעמים איש מקיץ יקיצת-רזים בלילה: עיניו נפקחות בן-רגע אל מול חלקת החלון ומבטו, הער מצפיה, יראה לראשונה בעד הזגוגית העמומה לא את כוכבי הלילה, כתב הרשפים הנושן, כי אם זיקים עפים וכבים, אותיות אש מרעידות על פני כתב הכוכבים הקבוע, וכל הדבר נפלא ושלם לעיני הצופה, כאילו אל-עולם, השולח חזון בלילות, קם פתאום בטוהר הלילה וידו השוקקה כותבת ומוחקת כתובת-רזים חדשה, כתוב וכסות בה על סתרי הכוכבים הנושנים. פקוח עינים גם האלמוני על יצועו, ועין דמיונו בוררת ועורכת ופותרת את האותות העפים ובאים מצפון, השלוחים לתעודה, כביכול, לאמור – תעודת השכל קטנה, אולי מעטה כטיפה מעטה בים הגדול, תעודת בינה נמוגה אשר סופה להיות כלא-היתה בהתבוללה גם היא על-נקלה בים המושכלות אשר מעולם, אשר הולכים אליו תמיד רזי כל הדברים והוא איננו מלא. וככה יערוך לו האלמוני את בדל הכתובת הנפתרת: יש עם בצפון – ומעברו האחד חומת אוקינוס לבנה, לא משטח ים חי ומתפרק ורומז כימי התקוה החמים אשר בדרום; מעבריו האחרים עמים לא-אחים, אשר ידמה אליהם בנימוסים עזים ומעטים, אך לא ישווה להם בשויון-הגזע, זו שכנות המשפחה התומכת לפעמים בסתר את תקות החלשים והדלים; ומערפו – גוי כביר ונזעף ומתמם, דומה מאד לדוב היער אשר פתע יאחז ופתע יפליט טרף, ואשר גם בהיותו נצב בלי משים לקראתך בסבך היער תחשבנו רגע כעובר לתומו במעטה פניו השעיר. והנה היתה מלחמה נמהרה וכבדה גם-יחד בין העם הקטן, צבי הצפון וענף הקרנים, ובין הגוי הרב, דוב הגויים הפותה מבטחון, ההולך גם לקרב בעורו זה הכבד, הטוב לו כבית מחבואים, והוא מזדקף לאטו אל אויבו ולא יחוש את רוב מכותיו. ובהיות המלחמה הזאת היה גם המחזה אשר לא ישוב להיות בלתי אם אחת לתקופות, – הוא הקרב אשר יערכו זה למול זה הרצון, הקם בכל עת, והיצר החם רק מתאות עונתו, היא מסת אלהים המפורשת אשר ייבחנו בה ערכי האון לסוגיהם, והבחינה אין יודע מה כבודה לנבחנים ומה גמולה לשאר באי עולם. כל באי עולם יחזו במחזה, כי בתת הגורל לרואים תפארת חנם כזאת אולי עוד יציג לעיניהם בלא-יודעים, עם פתיות הזועה אשר למחזה, גם מעט חכמת גבורים, חכמת המור הריחנית אשר לא יסוף ריחה גם עם רקב החללים; כולם כל אוות עיניהם אל נגלות המחזה, אך אחד האלמוני ביהודה המתאוה לראות גם את הנעלם אשר בכוחו נתכנו כל עלילות הגבורה כגשר צולח מעשה אמן. וככה יאמר האלמוני אל לבו, בשכבו על יצועו בלילה וחליפות לנגד דמיונו גם מעט או הרבה ממשטח התכונות אשר לעמו, – כי לא יכון כל חקר בלתי אם יעמדו יחד לבחינה דבר מול דבר: – אין זאת כי היתה לעם הקטן הזה תכונה אחת חזקה, לא-פגומה לכל ערכה ולכל מידתה, ובכוחה נמתח הגשר התלוי-בנס אשר קורא לו גבורה, זה אשר יזכה לשמו לעולמים רק בהיותו נטוי על פני תהום רבה. מה שם לה לתכונה הזאת, למען נבטאהו לברכה? עוד מותר בה בתכונה ההיא גם מאהבת מולדת; כי רבים יאהבו מולדת, ואהבתם לא תצלח לנטות עם הגורל בכל אימותיו. וכטוב ערכה מאהבת המולדת, השומרת עוד כמעט את ענות ראשיתה, כן אולי ייטב ערכה שבעתים גם מאהבת החירות הנובלת, המנומרת כבר בהמון גווניה החדשים כפרח באחרית עונתו. אין זאת איפוא כי תכונת אמונים אחרת היתה בלי-חשך עם העם הקטן, אֵם תכונות ישרה-בסתר מכל יושר המידות הגלויות, דומה לאם בנים אשר כל מעשי צדקה עטורים לא ישוו אף במעט לצדקתה השפונה, אם הרחמים הגדולים אשר רק את בנה בחירה תביא לעתים בלא-יודעים אל צומת המזלות, מרוב רצות יחד את אורך ימיו ואת גודל חייו. הנה ככה הגיע העם הקטן עד-הלום: לעמוד בתקופה הזאת, פוערת התהומות, על פי תהום רחבה מכל האחרות ולהיות כולו כמנסה את קפיצת הגבורה אל העבר האחר, אשר שם אולי גודל החיים לאורך ימים. ועוילי עמים רבים, בנים מרחם לאמהות נרחבות או נבהלות, משתאים אל המחזה כאל מסת הנצורות אשר יעשה לפעמים לעיני רואים, לחגא ולשעשועים גם יחד, אחד זר ואמן העקוד אל מלאכתו; והעם הקטן ביהודה, הנכלם עתה מאד על דבר כל תכונותיו הנרהבות והנבהלות, מביט במחזה כמסתיר דמעה.
נאום הכזב
מאתיעקב שטיינברג
הכזב הנעים, הוא המאסף לכל השטנים האוהב אהבת-בוז את העייפים, ארב לאלמוני בכל נפתולי יגונו – כארוב מאסף הציידים לחיה בורחת העוכרת את כוחה במנוסת תעתועים. וברפות לאט לאט כוח היגון אשר לאלמוני, כי תמו ימי המצרים וכל חונפי התבוסה למיניהם חדלו לכלכל בלא-יודעים את היגון הכבד הזה – נראה הכזב בכל אֲזֵנו ותכונת דרכו להתייצב כשטן בשביל האחרון, מקום שם מוצא-הכפיה מן היגון אל כל בינת-עתים אחרת. וברמזו במתק עיניו הנרחבות, עיני כזב השואבות בלי-משים כל הזיה רחוקה, שלח לקראת המתקרב מאמר חונף, ראשון, זה המשמש דיבור-מתחיל לכל הכוזבים הוגי-המחשבות:
– העולם מתחדש.
האיש נרגש בן-רגע מתמהון; כי בפלגות גורלו הרבות הבין תמיד לשאוף רק אל התשועות הנפרדות, תשועה לתקופתה ובמעגל חידושה המיוחד, מובלעת בתוך חוטי החיים הדקים ומאצילה גם מעט נצנוץ מחדש על רקמת העבר הקפואה, – ומימיו לא ראה מפתח עולמו התחדשות דומה להישנות-חיים בלתי משוערת, מין תחיה מתבקעת מביצי עבר עבשות אשר הדוגר עליהן יהיה הגורל המביט לפנים ולא לאחור. אך עוד זה נתון לבחילת בינתו, בעשותו גם לה דמות אמת – והכזב נשא שנית את קולו, קול נכון ושש-לספר אשר גם נבוני-אדם מעטים לא ישמעו כמוהו מפי האמתות הלאות תמיד כמו לאחר עמל. והאיש שומע: עין בינתו עצומה, כעיני הצמא המשתוחח אל מקור מים לא-נודע בטהרו, ולבו שותה בצמאון-בחילה את הדברים המפכים. וככה שח הכזב:
– בעולם המתחדש יזחלו גם הכפותים-לתעודה בעקב החוגגים; שעה אחת, שעת-עולם לא-קצרה, ישובו המון בני עמך להיות חולים מתנכרים מתהלכים בחוצות הגויים בחלים ובצהלת לבם, זו צהלת הלב היתרה המצויה, – כגמול רזים – אצל אנשים חולים המעלימים חלים ומאריכים ימים עד-בלי-די בחלים הנעלם; וזה מקוה ישראל במזרח אשר אמרתם כי ירוץ אליו ממרחקים כל איש איתן או טהור ביהודים – יעמוד ימים רבים מעלות על גדותיו ועל פניו תשלם לאט לאט ירוקת הקדושה. ואשר רבים מכם, השוכחים את מחזורי הדברים, ראו כמורד האחרית וכל מוצל ממנו כקם מן האנושים היהודים – יתגלה ויובן ויאומת למועד ההוא כמאפלית חלוף, כליקוי-מזלות לזמנו אשר צאן אדם נבהלו מפניו עד-תום וגם מהרו אל דיר הצאן הנבדל כמו לעת הלילה. האם מעטו בעולם הרג ורשע ומופתי זועה אשר בשלום מחזורם נתגלו כולם רק כלחץ הגלגל בין ירידה לעליה, כשחק הגלגל המתיז זיקי מוראים? זה הגלגל החוזר מוריד ומעלה, ובהֵעָלותו יעלה גם רבים מקרבכם, אתם המשקעים זה דורות את כל בינתכם בתואר עולם בלתי-משוער, דומה לבובת-ילדים מתפרקת על-נקלה אשר רק מהיותה בובת-צעצועים לא יבחלו בה גם במומיה הרבים; ובשבת גם אלה במרום הגלגל ידמו באמת לילדים לקוחים ממשחק כבד ונתונים על מרכב גבוה, – אשר בראשונה ירעימו פנים ולאחרונה יצהלו מפחד מתוק. מה יצהלו פניהם ההולכים ובוטחים, ואם גם לבם הבודד ידאג ויכמה וישתאה מעט אל זחל אומה הרוחש שם במזרח בתבונת-גבהות של פרפר; הצהלה הגלויה והבהלה הנסתרת לא ירהבו זו בזו, אף לא יכירו בבריתן הדוממה אשה את אחותה, – משולות לתהפוכות הגלגל הסובב המתלכדות בלא-יודעים למחזור שלם, אהוב הטבע וחפץ כל גורל. זאת תהיה מחדש ההתגלות הישראלית המופלאה, המכלימה והמחכימה גויים, לאמר – בלמדה אותם להועיל את פלא הנפשות הנקטפות, אלה הנפרדות בכל יפין מעל שרשיהן והן מרטטות אחרי-כן אגודות אגודות בכל צורות נכר, משולות עד-תום לפרחים נקטפים הנותנים את ריחם בבזיכים זרים. גויים יחרשו למראה, ובני עמך, – שאר כל העם הרב אשר אל-עולם חלק לו מקדם רק שדה מולדת נעבד – ימצאו מחדש את לחמם במלוא הגלגל הגדול, את לחם הקנאות הישראלי הנחטף והנגנב והנגזל בגלל היותו לחם-מאפה רך ונעים.
אך הזכיר הכזב את שם המולדת, כדרך הכוזבים אשר לא יבחנו בדברם את כבוד מליהם – והאלמוני נבוך מגעגועים. ובאד הגעגועים נמוגו מהר גם שניהם, הכזב הנעים וקולו הנכון…
בבית קפה
מאתיעקב שטיינברג
מכל חקרי האהבה, הדוגלים בשמותיהם הברורים, ימעט עד-מאד זה אהב-הלב הנאלם הפוקד לפעמים איש-ואשה לשעת-בינים קצרה ועוטף אותם יחד באד תעלומה. מעש אהבים אין בכל היעוד הנרפה הזה, ועל כן לא יצלחו לו גם האותות השנים אשר לכל ראשית אהבה, חיל האשה וגיל הגבר; חיבת-פתאום כזאת צרה היא מהכיל את השפק העז, את עוזר-הנאהבים המצביא בסתר המון ערמה ורוך וכליון נפש, אף נמהרה היא תמיד מהחל וכלות תחבולת חשק קטנה או גדולה. אחר גם יחש משפחתה, כי קרובה היא לגבהות הנפש מאשר לנבכי המאויים; אחות היא בלי יודעים ליצורי השירה למיניהם, אלה מופתי היצירה הקטנים אשר אינם מעשים כי אם משלים למעשים ופלא שוכן בהם בכל זאת להאציל מחן בינתם על משל כל-החיים בשלמותו.
באחד הימים החדשים, ימי רעה ראשונים הגורפים אחריהם ממקור התקופה הנפתח זרמת נצורות עכורה, נכנס האלמוני אל בית-קפה להשבית יגונו בצהרים; כי ככה עשה האיש יום יום לשעה הזאת, שעת הנשכחות היתרה אשר בחצות היום, שעה הגלגל הגבוהה בצהרים אשר גם כעס וגם ששון ייראו בעתה הקצרה כמראה של מטה. ובלכתו אל ירכתי האולם והוא סוקר בצדיה את היושבים, כדרך עין אדם השוקדת היטב בכל מקום מבוא – ראה בעברו פני אשה טובת עלומים, והפנים מתוודעים אליו בחפזון במאור הבעה מלא, לאמר לא במבט רגיל של אשה זרה המיטיב או גורע הבעה בכוונה, כי אם כמבט הילד הצופה פני זר אשר פניו ועיניו יהיו רגע לאחדים. ובשבת האיש על מקומו עוד המה כמעט בקרבו זכר השילומים המעונגים האלה, חלק יחידי גברים מנשים בוחנות-זרים; אך כדרך גבר בוחן הרפה האיש עד-מהרה מן הרמז הנמוג הזה. רוחו לא הוסיפה לחקור, עינו נפנתה רק אחת ושתים כדוברת לעבר האשה היושבת לנפשה ומראה כזרה ולא-מתנכרה; בשגם כל המקרה נולד בהבל הדלוח של בית-קפה, מקום שם רבים ימליטו מרפיון נפשם ורבים יאמצו להם מרוב ענים נפלים תפוחים של רוך וחיבה, דומים בחייהם הקצרים למדוזות הללו הנבראות ממסוס נוצץ. מי גבר ויחפש את אחד מפרפרי מזלו הקלים בקרב ממזרי אולם אלה, הנרמסים על-נקלה בין כרעי השולחנות השאולים? – האיש שגה איפוא כרגיל בלהג החוזר של העתונים, השקיף על פני השולחנות המסתאבים ומתחדשים חליפות, והוא גם הצמיד אליו לאחרונה את העמית אשר ישוחח עמו את שיחת יומו, – שיחת צהרים מוזרה, בדלה מכל ענין עיקש ומכל דאגת יחיד, זולפת בטהרה כביכול על פני שולחן אבן קטן שבבית-קפה, שיחת קרבן בעצם הצהרים אשר המביאים אותה לרצונם הם ברוב המקרים אנשי-לב דלים וחסודים והם מקריבים את מותר דמיונם לרוח עולם בלתי-נראה, זה האחד הנעלם הדורש מעם האדם שיעשה קבע את התרוממות לבו. והנה כמנהגם יום יום נגעו המשוחחים גם בעניני המולדת, אשר היו בעת ההיא כילדים אהובים הכואבים מאד בראשית מחלה; אך הפעם היתה עם האלמוני כמו תשוקה יתרה. בדברו על התבוסה דלה ביד שוקקה את שלוחותיה אשר מפנים ומאחור, וברמזו פעם בפעם על צרי העתים אשר אין לו חקר – המתיק כל תקוה, הכניע בכוח דמיון גם את טבע הדברים הרע והאכזרי, זה המתגלה תמיד ברוב כוחו בראשית כל צרה; וככל אשר ארכה השיחה בפחדיה ותנחומיה כן התגלם ברוח האלמוני תואר דמיון משונה: דומה היה לו כי הוא נשתנה בסתר ואיש עמיתו לא ידע. ורגע אחד, – בהאירו את עיניו למול איש שיחתו והוא מדבר טובות ונפלאות על תחלואי המולדת, כאב אל ערש ילד חולה המספר פתאום חזון מרפא מתוק – נתבהר הדמיון הזה גם בנוגה משל, והאלמוני אמר בסתר לנפשו: – כשנים אנחנו הנועדים בתאות חברים לקראת מערכה, והאחד בטרם צאתו שתה מן היין המגביר ולרעהו לא הגיד. זכר האשה טובת העלומים שטף פתאום בעוז משנה את לב האלמוני, כאילו גאה ממשל היין; עתה לא היה עוד במופת האהבים הנמר כל כחש, כל הבל, כל גאות-חנם. הוא פרפר בלב כמכוה גורל קטן, דומה בזאת לכל מופתי האהבים הקטנים אשר בבואם לראשונה כמו ריקים בצלמם ובדמותם ישובו שנית בצלם הזכרון והם יקרים ונאמנים שבעתים. האיש קם ממקומו, ובנדבות רגעיו הרוגשים לא אבה לדרוך את עיניו אל ירכתי האולם ולתור בצדיה אחרי האשה הזרה; הוא גם לא נואל לבחון בעין הדמיון את נטף הנפש המעט מן המעט המצוי כסם חשק חריף בכל מבט מחשבת של אשה. רק מחשבותיו גאו, בדברו עתה שנית ושלישית על המולדת; משא דבריו התנשא, עשה לשונות צבעים, – כלהבת אש בהיזרק לתוכה חומר בועד חדש. גאון האהבים הקטן נשרף כליל בנפשו ועשה כמו רגע אור עז בדמיונו, זה הזבול החיצון הסובב כל נפש יקרה; כי כן יעשה כל גבר מגברים לכל להטי המזל הנאוים והקטנים ולא ישאיר מהם שריד לתחבולות חיים. גם סלסולי דבריו היו הפעם כחדשים, מעין סלסולי אפר ענוגים לאחר שרפת מחשבה; וכה אמר לאחרונה לרעהו, בפנותם יחד לעבר המוצא והאלמוני עוד רואה שארית מוקד בלבו: – האין גם בזאת כמו צדק לא-נחקר, אשר המולדת תהיה לנו מעתה ולימים רבים כמו זרה ולא-מתנכרה, דומה לאשה אוהבת בסתר אשר תחונן את אהובה לעין רבים במבט מחשבת – ואהובה יתחזק מאד בכוח המבט הזה, המדבר דבר לימים צפונים, לאחרית עונג ואמונים? – ובכלות האלמוני את דבריו והנה הוא עומד ליד שולחן הפדיון, ובקרבתו האשה הזרה המדברת בלשון-נכר אל הנערה המלצרית. הוא ראה עוד רגע את מבטה-אליו, מבט כולל את מאור כל הפנים אשר דיבור השפתים הזר כמו שם לו סתר-משנה; ואף הוא הביט בה בלי-חשך, מעת דברה כמתנכרה ועד צאתה כזרה, ולבו המה מיגון תעלומה.
אוב העתיד
מאתיעקב שטיינברג
ובימים ההם בוסר המלחמה בפי כל; ורבים מן היהודים בוחנים בסתר את דמיונות עתידם, והנה קהתה רוחם מאד והם מדדים בלי-כוח בסבך הסתומות הגדול הסובב את שני טורי הגויים הנלחמים, – תחת אשר בעלות לפני שבועות וירחים אד המלחמה הראשון היו עוד הדמיונות האלה יצורים-בעתם, כעין העטלפים העוורים הנועדים לרחף את כל רחף לילם בין מכשולי החשכה הבלולים. ומן הבוחנים היהודים יש אשר אמרו בדברים מרים: מי יתן ושב והושלך כל בליל הסתומות האלה אל כור הגורל החתום ולא יהיה עוד לעולם לרקמת עתיד ברורה; כי מי יודע אם לא תהיה הרקמה החדשה הזאת לתכריך אבדן אחרון למען כל עמנו, העם השוקק הזה אשר לא יאבה ולא יבין ולא יסבול אחרונות. טוב לנו איפוא כי תחדל פתע מסת המלחמה, וישבנו גם אנחנו להיות פתאום כאשר היינו – עומדים ונעים חליפות בעולם פרוץ, ועינינו רואות כמו לפנים את מיטיבינו ומנדינו גם יחד. והאלמוני לא נמנה עם אלה המייחלים לפרשת דרכים קרובה, אף לא רצה את מחשבתם, – זו הרואה בחזון את העם המשחית והנה הוא עומד בקצה המלחמה הנמהרה בפשיטת בגדיו המגואלים, ובחפזו אל שלומיו הטובים ישכח לנצל את כיסיו ולא יקח עמו גם את האיבה הממורטה אשר עשה למען היהודים, – איבת המות אשר לא גומד ארכה והיא נתקעת רק בחלב הישראלי, כי אם ארכה כחנית הקרב הנכונה המבתקת את הבשר עד הלב ומכתה האחת אנושה. אך במאוס האלמוני בחזון הזה, אשר היה בעיניו נין או נכד להבלי יהודים ישנים, לא ידע עוד מדוע ולמה יבחר לראות את פקעת המלחמה נגללת והולכת עד קצה חוטה האחרון, – והוא אולי דומה בתשוקתו הזאת לילד לא-בינות, אשר בנפול מידי אמו פקעת החוטים הנסרגים ישמח ויגיל וגם יאבה כי תבושש לעשות היד העוצרת. וברצותו לבוא עד תכלית דעתו – הלך לראשונה בדרך המחשבה, הדרך הקלה והסלולה והמוזרה בכל הדרכים, אשר בלכת בה איש למגמתו יראה תמיד לימינו ולשמאלו המון חושבים כמוהו והם תרים להם המון מגמות הפוכות; וגם מהיות הדבר הנדון דבר-לעתיד – לא דבקו בו הוכחות המחשבה כדי צלם ודמיון ומראה, כדרך כל עולל עתיד אשר יבוא בצלמו ודמיונו ובמראהו רק בצאתו מרחם הגורל. ובעיפו לאחרונה ממופתי המחשבה, קהל נרגנים הזונחים בריבם את מבקש עזרתם, פנה אל הדמיון, אשר מרוב בטחון באמתו הוא מהלך יחידי בכל תהפוכות העולם, דומה בעיניו הנאורות ובאזניו הקשובות ובטוהר רחמיו לרבים מן היחידים בעולם הזה. ויענהו הדמיון.
ובעצת הדמיון החל האלמוני במלאכה, והמגמה ברוחו ליצור איש-יהודי בצלם עתיד משוער ולפחת בו את הנשמה הנמרצה, אשר תתמכר גם בימים החדשים ההם לכל מדומות הגורל הישראלי. ויהי אך לבש גולם עתי זה את בשרו הרך ואת עורו הנרחב, ואך הקריב האלמוני חד אל אחד את כל ההפכים הרבים אשר יסכנו יחד ביצור יהודי – והנה חלפה בכל האיברים החדשים תנועת מצוקה רפה, דומה לצמרמורת הבשר הנסתרה אשר ידענוה עד-בלי-די באדם נואש הדרוך עוד לכל מעשיו הבלולים; ובהסתמן גם הפרצוף – והנה הוא כמו כבוש ועזוב לנפשו וכמו חסר מעט את אור הפנים הישראלי, זה מותר הנפש בראי הפנים המשמש ליהודי בכל הדורות גם יחש גאון, גם הכרת קלון, גם עין חיים חדשה אשר לא ידעוה גויים; ובאור לאחרונה גם העינים – והנה מלוא הפרצוף כפרצוף העוור המתגלה בלי יודעים בזעף הכנעה ובענוות אסון נזעמה, פרצוף זונח כל תקות-רבים ומדובב לעצמו את תוחלת חייו. כעמוד לפני חידה בלולה כן עמד האלמוני לפני גולם העתיד, יצור מתחלחל ודרוך גם יחד אשר בפניו תבונות יאוש ובושת מזל, והוא דומה בפחדיו הערים לחיות הערבה הנבהלות המסתופפות על גבול הישוב ובאפן עולה מרחוק ריח אחיהן אשר בשבי אדם. – וכעבור ימים רבים נתן האלמוני גם את הדבר בפי הגולם העתי הזה, ובעשותו כן כמעשה אמן הטה את אזנו לשמוע, – כי כן יעשה גם אמן, אשר לא יאבה בדברים גלויים בלתי אם אחרי כלותו את כל רזי מלאכתו.
וקול האוב דיבר לאמור: למה החרדתני בצלמי ממדומות העתיד – ואני גם בבואי בחיים לא אהיה עוד בלתי אם כקטע-אדם, או כגידם הלז אשר רק שרוולו המת יורד על חרפת מומו? כי לפני השלימו את חוקם יהודים שנואים והשנאה שלוחה אל כל נפשם התפוחה, ובעתי – יהודים צומקי נפש אשר רוח הגויים ידון בם בלחש בוז, כדבּר שלמי הגוף על בעלי המומים. תשואות השנאה ונפתולי השמות יחדלו לימים רבים מגאות אל מכלאות יעקב, כי בנשוך עוד לפעמים את איש נכרי צפע מן הצפעונים הנותרים אשר לשנאת ישראל – והביט אל העם המשחית היושב בלב אירופה, ושב ורפא לו והלך לדרכו וחזר לעולמו אשר לא חלק בו עוד ליהודים הנפלאים ההם, תופשי העולם הגדולים. בארצו הטובה והתמימה ישב בעת ההיא העם הגדול, בחיר כל הגויים החרוצים ואח לכל העמים המעמיקים מלאכה, ושפרירי גורלו פרושים כטהורים על ראשו; והוא רק תמול שלשום עשה את הדבר – בקומו על היהודים ובעשותו בם שפטים נפלאים, לא רק במשיסה ובהרג ובכלימות מצוקה המזנבים תמיד ביהודים בימי עברות, כי אם גם בענותו אותם בנחת ידו ובהריצו אותם בתבונת עיניו מדחי אל דחי, כענות וכהריץ המאמן החרוץ את החיה אשר תלמד, – בנפתולי השוט הפותה ואכזר – את השעבוד העומד לעולמים. ככה ישב בטוב ארצו, ומשל תהילתו מים עד ים, לאמר: קם מאַמן גבור לפני אלהים ויבז לפחד היהודים המכסה את עין הארץ. כאבותיו הקדומים מאד, אוסרי הצבאים בחבלי הרסן, אשר בשבתם אל האח המבוערת נשאו קולם בשיר עלילות, שיר וספר את גבורותיהם ואת שובם משלגי הערבה במזחלת הצבאים, שיר והריע הידד על הבל כל האדם האחר אשר טרם ידע את הרסן, סוד האַדנות הראשון בעולם – כן ישב גם העם המשחית אל גלגלי מכונותיו, אחרי צאתו חרוץ שבעתים מכל מלחמותיו, וגלגל אל גלגל יריע אומר: כבוד לאדוננו אשר מצא את סוד האַדנות האחרון בעולם, כי עשה לו את עבדו ובן-בוזו מקרב היהודים ענפי-הקרנים, אשר דהרו חינם בערבות הגויים; תהילה לאדוננו הבורא בריאה חדשה, יצור-אנוש לא-אדם אשר כעשו כנהי החיה הסתום ומשפטו יאור וידעך בעיני בעליו. – ואף אנחנו, יהודים הרועים על גבולות עמים אחרים, נריח תמיד מרחוק את כל איש-נכרי, ככל החיה למינה אשר למדה לעולמים את מזימת כל האדם ותואר אנוש יפחידנה בלי-משים גם מרחוק. רק לעתים, כי ייקרה לנגדנו איש-נכרי חולם או נכמר או אחד אשר תו הקדומים על טוהר מצחו, איש אשר לא יגע לרעה בשבויי עולם כמונו – והבטנו בו בעינים הומות מתחינה, כאשר יעמוד לעתים צבי נדח לנוכח אדם עובר ונשימת אפו עולה גלים גלים חמים.
ובדבר כן האוב והוא מיוחם מאד מרחמיו ההומים – ולא נשא עוד האלמוני את הקול המדבר; ויך על ראש הגולם וירוצצהו וישיבהו אל אבק הדמיון אשר משם לוקח.
לריח פרדסים
מאתיעקב שטיינברג
ערב אחד, בכלות יום ללא-מוצא, יצא האלמוני אל הגזוזטרה אשר לפני מעונו וישען אל המעקה ויבט מגבוה אל שלוחות העיר המעולפות באור פנסים; והמראה לנגד עיניו כמראה עיר נדגלה בלילות, בהיות אורותיה בקרבה כהמון תבונות נעלסות אשר לאדם ונוגה הלילה האחר חופף עליה ממעל כתבונת העולם הרוגעת. ובהרחיקו להביט לאור הירח והוא רואה גם את בריח הפרדסים הכהה, הנמתח מירכתי העיר עד לגבעות השדה – הרפו עיניו פתאום מן המראה הרחוק ומבטן שב והתרפק מקרוב על משבצות הרחובות החבורים, כמבט החולה הנואש אשר ינוס בפחד מפני דמות הימים הבאים וישוב בחפזון אל מחבואי היום הקיים.
יגון-פתאום אחז את האלמוני, יגון חרישי הצף על דממת הנפש ומעלה בה רק גבים גבים של הרהורים. ודמות היגון היתה כה ברורה, עד כי זכר האיש על-נקלה תמונת צייר המתארת ברבור צף על פני אגם רוגע, וגם זכר אחרי כן את רעתו עד אחריתה; והוא קרא ליגונו שם נבדל ותמים, כשם התמונה ההיא אשר ראה לפנים: עצב אחרון. כנזהר עמד האלמוני ויתאפק מאד אל הרהורו הקל, כאילו יאוש המולדת השווה אותו בלי-משים לכל הצפויים אלי-מות, אשר אין להם עוד קנאת עבר ואהבת עתיד, וכפה גם אותו רק לדאוב בהרהורים ולא לרגוש במחשבה, – גם בזכרו מאחור כעש ומשוגה ומעוות. זה הרהורו הראשון תהה על הדומים-לו, הם אובדי הטובה או הבטחון אשר שברם יבואם לפתע פתאום ואשר למחרת אידם לא חלק להם עוד ביסודו של עולם; אף הוא לא יוכל עוד מעתה ולכל ימיו לכנות כמו את תקוותו אשר היתה ואשר אפסה להיות. אשר יזכור עוד – זה דבר המולדת; אך גם המולדת ונעימותיה אולי לא היתה באהבתו הגדולה בלתי אם טבעת חובה מקדשת, והאבן הטובה בטבעת היה יהלום נבדל השופע את האור והיקר למען אורו. מה איפוא הדבר ההוא, – אשר במשך דור ומשנהו ראה את אחיו היהודים רק מגששים למצוא אותו, בהיות עוד תמיד עטיפת הגלות על עיניהם והם נראים בתשואותיהם כעוטי סנוורים נעלסים המשחקים משחק חפושים? האמנם כן היה, – אשר הגורל, לוקח הערבונות, ערך משחק כבד כזה למען עמו, כאומר: גששו למצוא את הדבר אשר הסתרתי מעיניכם ובמצאכם את הדבר שוב אשיב לכם את המולדת, והדבר אשר תבקשו למצוא הוא חפץ המולדת?
מגע רך כפף פתאום את הרהורי האלמוני; זה היה ריח הפרדסים בהנשאו עדנים עדנים עם רוח הלילה. האיש הזדקף רגע על עמדו למען נשום לרווחה, ובנשמו כנכלם את בושם הלילה היה כמתאושש לקראת נחמה, כי ריח הפריחה ומראה הפרחים מזכיר לאדם את עדנת-העולם הסתומה; והזכרון, עבד-הנפש, נעור למלאכתו וישב על האיש המון מלים רכות, דומות לריחות אשר בשובבם את הלב לא ידעו להגיד דבר. הוא עמד וצפה בהן בעין דמיון, והכר הכיר אותן על-נקלה; זה היה בליל קל וריחני מאד, כעין שפע אוורירי של ורדים עבשים, אותו נשר מלים מזרי הנביאים אשר יגישו אותן בעבשונן הריחני אל לב יהודי צומק כהגש צלוחית של בשמים אל אף המתעלף. צחוק קל עבר ברטט על שפתי האלמוני וראשו שב וירד בחפזון אל חזהו, כאילו נתן בזה אותו לזכרון כי ישבות ממלאכתו. ובעמדו אחרי כן בודד מאד לנפשו, – ללא זכרון פועל נחמה, ללא ריח עבר המזכיר עדנת אומה עתיקה – מנה בלא חמדה את מעט רשמיו האחרונים, לאמר: אכן נפלאת, עמי, גם בנחמה. יש וגם הגוי הנכרי, בעבור קטב תבוסה בחוצותיו, יתאוה לשאוף ריח נחמה המשובב את הלב והגד לא יגיד דבר; אך מקור כל הריחות ההם הוא תמיד פועל אבות, נטוע בארץ ונראה לעינים, – בשפע הפרדסים האלה אשר אראם או אנחש את מראיהם מדי אריח מקרוב את ריחם הנודף. ולפניך, עמי, יקטירו ריחות הנחמה הכרותים זה עידן ועידנים ממקורם, ריחות ערטילאים הנודפים חינם בעולם כאור הכוכבים וכעדנת הנביאים המשובצים במסילות הנצח. הנוהגים בך, אשר הסחרחורת היהודית תאחזמו בהרימם עין אל עתיד קרוב, יטפסו כשוכני עצים עד לאמיר אשר לאשל עברך הגדול, ומראיהם יהיה לעתים כסנאים הנמלטים אל בין הענפים העליונים מדי ראותם את האדם, פחדם החי, מתהלך ביער; ובהתנודדם כבוטחים במעלה האמיר הם משיבים משם את ריח הקדומים ואת המון העלים החנוטים. – ובהרהר האלמוני את הרהורו האחרון – ויחפוץ עוד להכלים מאד את הבל העם הזה; אך לבו לא נתנו לחשוב עזות פן יפגע בקודש ובחנינה הדבקים כריחות בכל תעתועי היהודים.
משל היהלום
מאתיעקב שטיינברג
טבעת היתה לאלמוני, חפץ-ירושה קטן הנמנה על צפונות אדם. ובהגיע ימי אין-חפץ, ימים כחלומות רעים אשר אין בהם חשבון, פקד האיש את טבעתו וישאנה אל הצורף קונה הזהב. ובלכתו לדרכו בעצם היום היה כהולך בדמדומי דלותו, דומה לחולם הנפעל באפלולית חלומו; ובמסרו את טבעת הסגולה למסת המכירה ואבן המשבצת נתלתה כהפוכה ביד הבוחן – עמד עוד האיש כחולם ולא השתאה אל ראשית הערמה הקטנה המכלימה את יהלום טבעתו. והצורף הרקיד את הטבעת אחת ושתים בחופן ידו, כאילו פשט מעליה את יתר ערכה הנודע לה מבעליה, ויתננה אחרי כן על כלי מאזנים קטן וישקלנה למשעי כשקול זהב, ואת גביש היהלום לא סקר כדי ערכו ולא נתנו ישר לנגד עיניו. ויקוב הקונה לאחרונה את המחיר והוא מצער מאד בעיני המוכר. ויאמר האלמוני: אין זאת כי לא החשבת את היהלום וגם בהביטך אליו לא הגבהת אותו לראות את אורו. ויענהו הצורף משל ומליצה, כדרך הצורפים האוהבים את מחשבת מלאכתם: כאיש בטובתו כן אבן טובה מאירה ביד בעליה, אך כאיש ברעתו כן אבן-החן הנמכרת, ועין הצורף תאבה לבחון את היהלום ההפוך אם לוטש היטב ואורו שפוך בו עד קצותיו. – והאיש לא ידע אם להג רמיה בפי הקונה, וימכור את טבעתו בלא מחיר וילך לדרכו עם מעט כספו ועם מרבית יגונו.
ויעברו ימים ומכסת השקלים אזלה בלא חמדה מיד האלמוני, כי אחרית תוגה לכל אתנן דלות כזה הנלקח מקדשי ירושה; ובאזול הכסף חשב האיש כי הזמן יפדהו במהרה גם מכעסו אשר כעס על נפשו בדבר המעשה הנמהר. אך בחפשו מחדש מוצא לכסף מחיה והוא עוטה בגלוי גם ענות כלימה גם רהב תחנונים, ככל הדרוש ביום מחסור לדל זומם – הציקתו עוד בסתר לבו בושה נושנה ועכורה, בושה חסרת טעם הרע מכל סוגי הבושה האחרים הדבקים במעשים. דבר החפץ הקטן, אשר מכרו בלא-מחיר, נעשה עתה זכר רע וכבד, דומה לאבן משקל קטנה המכריעה בחפזון את כף המאזנים האחת בהיות האחרת ריקה; האיש זכר תמיד, גם בהיותו עסוק עתה למראית עין בנסיונות עוני מחפירים, כי געל מורשת אבות וגועל המורשה לא הביא לו רווח מצמיח ישועה ורק עממהו לימים ספורים בריח הרווחה החולף. כל ענותו עתה, כל כלימות הדלות אשר נתנן ללא ספור למען לחם העוני, נתנן על ימין ועל שמאל בחפץ כל מכלים – ישרה עתה בעיניו לאין ערוך מעוון המתן ההוא אשר הוציאו באולתו מיד הורים ואבות הורים, הם המתים הישרים לעולמי עד, שוכני העבר התמימים אשר לא ידעו כל מענה רך לחימה העזה הזאת אשר בנפשו, כי אין החיים יודעים לכפר את פני המתים; ומלבד זאת קרה לזכר יגונו את אשר יקרה לכל הגיונות מבישים המציקים לאב או לאם, לאמר: אשר בושת הנפש תלפות לאחרונה גם את כל חקר המשפחה. בהביט האיש אל ילדיו לא חשך מנפשו גם כלימת אב, המרפה כליל את הנפש. כי הנה טבעת הזהב, הזהב אשר לא ימירנו הזמן, נמכרה עבור ימי רווחה ספורים, ימים אשר הילד ישכחם כליל ברוב ימיו הבאים; וזה היהלום המאיר, אשר לוטש קדום, מבוהל ברוחו או במלאכתו, לטשו לזר-יהלומים ויעשהו כליל-ראש וחרום-צלעות – אף הוא, גביש המשפחה המסורס, נלקח מצפונות המשפחה, הוא ומשבצתו בזהב. ובהתאחד בלב האלמוני לאחד המכאובים השנים, על עלבון האבות ועל עלבון ילדיו, וישפל בעיניו מאד ויהי כאיש אשר הנוחם והדאגה ישיתו עליו כאחד. רבים הם הנובלים בדרך הזאת, ההולכים כן עד גבול ימיהם בעצלתים ובכלימה וכגדר להם מזה ומזה העבר הנעלב והעתיד העלוב; אך האלמוני, איש עשיר חיים אשר כל עשרו מנעוריו בלבושי ההתחדשות הרבים, ניחש גם הפעם כי יש ישועה למוכה יגון, והישועה היא בגלגול היגון, לאמור: בהפריד אותו היחיד ביסורי גויעה מעולמו הקטן ובהביאו אותו בחבלי לידה חדשים בעולם הרבים, – הוא פלא הגלגולים המהולל הנאמן מאד על המאמינים העתיקים, המקוים לגאולת נפשם.
והימים ביהודה כחלומות רעים, ועל גוילי העתונים הרחבים יתוארו בוקר בוקר תעתועי הזועה הנעשים ביהודים בנפות אירופה האובדות, דומים לבעותי החלום הזרים אשר גם החולם ידע להביט בם רק בעודנו שובת ממאור עיניו. ובצאת האלמוני בוקר בוקר אל תשואות הקריה, הרוצצות דלים, ראה על דרכו ידידים וזרים והם שלוחים לנפשם כתמול שלשום, – כאילו לא באם חלום אידם, האחרון עתה בליל גורלם, ולא סגר את עיניהם הפקוחות-תמיד ולא עורר בם את תבונת המראות העמוקה המציקה אצל החולם עצום-העינים; ובדברו אליהם על הנעשה – עלו פחדיהם כמתרוננים, כאילו עמם הוא עלם-גויים אשר בבוא עליו לראשונה צרתו הגדולה יתמה על חפץ הגורל החדש וינהג גם מעט שעשועים ביסוריו, כמנהג העלם הטועם יסורי אהבה ראשונה; ובסור האלמוני אל בית הקפה, לעת האסף שם רועי העתונים, ושמע מפי המשוחחים נאומי לעג על הצוררים ועל רווחת האדם העומדת לעולם, – ובשמעו זאת השווה בדמיונו את כל אלה לעלמה נדחת ממאהבים רבים, אשר בגעול אותה גם מאהבה האחרון תתיצב מחדש לפני המראה ותרקיד את תלתליה הנובלים, כאומרת: הגברים חולפים והאהבה לעולם עומדת! – ובגמול כל הרשמים האלה בלב האלמוני – עשה לו את משלו אשר גאל בו את נפשו; וכה אמר בדמיונו: לא כעלם עמכם ולא כעלמה עדתכם, ואהבת הגויים העומדת לעולם לא תדבק בכם עוד, כאשר לא דבקה באבותיכם עטורי-הזקן ובאבות אבותיכם הקדומים, העבשים בקדושתם על יאור התורה הגדול. כי עם-למשל אתם מעולם, לאמר: עם אשר לא יובן כהמון גויים אחרים במראהו ושיגו האחד, וכל המשולים בעולם הזה לא תדבק בם כל אהבה, האהבה המשיבה את הדברים אל מקורם הטהור, ובדבקה בם במשוגה – תרגז באחריתה ותריב בהמון משלים מכאיבים; ומשלכם הוא משל היהלום אשר גורל קדום, מבוהל ברוחו או במלאכתו, לטשו ככוזב ויעשהו כליל-ראש וחרום-צלעות.
ממרום הגג
מאתיעקב שטיינברג
אז, בשחת כבר התבוסה כל תקוה קרובה ביהודה, לא נתנה עוד הארץ את אותותיה נמרצים כולם; כי גם התקופה הרעה, – התקופה היולדת אשר לא נכיר פנים אל פנים את גורלה המוליד, – לא תדע או לא תאבה לברוא תמיד לידיה פנים חמרמרים. וביהודה, אשר הרתה בימים ההם חליפות לחרון וליאוש ולכלימה, המליטה רוח העם את ממזרי בטנה, את המדנים הרבים והקטנים אשר היו לפושקי שפתים מראשית ילדותם ואשר הערימו מאד גם על הורתם; ובעיפה מלדת את כל אלה – קראה יום מועד ותצא לטופף בחוצות, ואת ילדי המדנים הנכלמים כלאה בבית.
ממרום הגג ראה האלמוני תהלוכת רבבה, נדגלה באנשים ונשים וטף, וזקני הקריה עוטרים עליה מפנים והנערים הרנים צמודים אל שוליה מסביב. מראה האדם הרב, הנלכד במצרי הרחוב האחד, הרהיב בראשונה את האיש הצופה, כי צבא אדם רב הוא מראה ממראות הרזים אשר הרואה בהם לא יבקש את חשבונם ורק יכיר בהם את תאות העולם; רינת הילדים הבלולה, זו אשר בהישמעה יישמע מתוכה תמיד גם קול העתיד הסתום, אצל ברגע הראשון על האלמוני כעין מבוכת פלאים, כאילו מחיק הרחוב צפה ועלתה כנגדו אבהות-אלף, רגש-אבהות קדוש להמון ילדים יחד אשר לא יכילנו לב אדם יחיד בלתי אם בחגי עם קדושים; גם שלטי הבד על מקלותיהם הדלים, המון דגלי צרה קטנים אשר ברבותם מאד יסכנו יחד כנטפי דמעות, אף הם עוד רחפו רגע לפני עין האלמוני כהמון גלגולים לא-נכונים, אלמי-פה כגמלים, אשר צרת העם המבוהלת מצאה בן-לילה בדרך גלגוליה הראשון והיא רשמה עליהם בחפזון את אמריה הבלולים; ועל כל אלה עלה קסם-הלכת של תהלוכת יהודים, יהודים באלפיהם ההולכים אל מגמה בזקניהם ובנעריהם ומגשימים לעין הרואה, במצרי רחוב אחד, את כל משאלות השלמות הישראלית הפזורות מדור המדבר ועד הנה. – אכן רק רגע שכח האיש ולא זכר כי יש דבר אשר קורא לו ראות יהודים והוא מין הדרכת הפרצוף, לרוגז או לשמחה או לערמה, אשר הטבע נתנה היטב לנשים למען גאול אותן ממעשים רבים ואשר באחוז בה אנשים תהיה להם רק כבערות חיים נלעגה; ובזכרו זאת לא ראה עוד את זקני העדה כהולכים בראש בשארית כוחם, למען יראה אויב מן המארב את מצחותם הנובלים ויבין בלבו כי נושן מאד חרי כל הקהל הזה, וכיושנו כן יהיה עוד לאורך ימים; כלוקחי כבוד ראה אותם אחרי כן האלמוני, לוקחי כבוד ובושים גם יחד מחלק כבודם בתהלוכת המשובה הזאת, דומים בלי-משים, – בהגבירם את צעדם כגבורת האנשים הצועדים אחריהם או בהניעם מראש את שפתיהם למען לכוד את סלסולי הרינה השלוחים מאת הילדים, – לנשים זקנות הקוראות בככר השוק למחולות מחנים והן מחוללות עד-בוש בחג הנשים ובפניהן גאות זקנה מבויישת. ואף הילדים, – אלה בחירי הדור הקטנים אשר בהקהלם יחד לא יקל כבודם והמון חייהם עוד ייף מאד בגדול קהלם, – אף הם היו כנלעגים באשמת נפשם, מין קהל נפשע של נערים יהודים אשר נצמדו בין-לילה לטבע הוריהם המתראים; הם רננו בכל תפוצות התהלוכה את פסוקי הכעש הקצובים, אך אָלותיהם המושרות עוררו בזכרון השומע מחזה של נערים יהודים המשתעשעים בצום התשיעי על פני ככר החצר של בית המדרש וזורקים לעברים וללא-מגמה את אגסי הברקנים, זרוק ואסוף מחדש את המזיקים הנכלמים. ואשר בתווך, האנשים והנשים המתנהלים ללא כבוד נאלמים וללא רהב תרועה, אלה צעדו באשר צעדו ודבר לא נאצל מעליהם, – מלבד רמז אחרון אשר לא יבוטא בדברים, כעין סיום של משל נבער ומכאיב לב.
ושמש החורף, מאדימה במלוא טבעתה ללא צל שולים וחופפת כנעלה על פני קצוי הרקיע הירקרקים, ירדה בהדר עדנים אל בין צבעי השקיעה הרכים, ורוך היום האחרון נאצל כדבר אשר לא יבוטא, רק כסיום למשל רזים המיטיב לכל לב. ובהיסגר שפת השמים על פני השמש השוקעת – התפשט במלוא חלל האוויר אור חכליל, מהול למשעי בירקרק הרקיע העליון, ולאור התמהון הזה שקט העולם ויהי כעומד באחד מרגעיו החמודים, לעת צאת כל רמזי החיים בצלמם ובדמותם ולא עת עוד לבחון באיבה ובאהבה או להבין ביגון ובשמחה. ובהתנהל עוד התהלוכה באור החכלילים הזה ותמוג כמעט מהיות מראה עינים נכון; וכל רמזי האיבה והאהבה אשר לקחה עמה בצאתה, איבת אויב ואהבת מולדת, צפו ונמוגו לאטם בתוך חכלילות העולם, – דומים בצרופם לכף עננה קטנה, מחציתה צחורה ומחציתה כהה, השטה ונמוגה בלאט בשפרירי הערב.
בחלות הילד
מאתיעקב שטיינברג
בימים ההם חלה ילד מילדי האלמוני, והוא האחד אשר אביו אהבו עוד אהבת סתרים על פני כל ילדיו ובגבור מחלתו בחפזון והאם צופיה כל היום לחדר החולה וכוח רחמיה עוד כחדש עמה – ולא נתנה אבי המשפחה לקחת את חלקה בליל השימורים הראשון; ויעשה כן במצוה ובאהבה גם ללילות הבאים, ולא פתר לאשתו בדברים את עקשות חפצו. ותשמע האשה פעם בפעם בקולו, כי בהיות הסכנה הנמהרה בבית המשפחה תקטן בעיניה האם האוהבת בפני האב הרחום; ובלבה אמרה כי כן דרך האיש הזה להעמיק כוח עד מאד בכל נסתרות הרעה והטובה הבאות מיד הגורל, תחת אשר בכל נגלות הגמול והמחסור ינהג לעתים כאיש נרפה.
והאלמוני כבר ידע בסתר את סוד דמיונו כדעת דבר אשר לא יוגד לאחר; כי אמנם יש דברים אשר ידע אדם רק לנפשו, מהיותם אחוזים בהמון נימי נפש, ונתינתם לא תתכן כאשר לא ייתכן מתן הנפש עצמה. עוד בעצם היום ההוא, בשובו הביתה ובבשר לו אשתו את מחלת הילד, התאפק מהחיש את צעדיו לחדר המשכב; רק רגע ארכה שהות הביניים הזאת, וגם מבוכת מחשבה היתה אז בקרב האיש, אך בעברו אחרי-כן את הסף ובצעדו אל מראשותי המיטה – זכר את הגות האבל אשר הגה מן הבוקר על דבר המולדת, ובזכרו זאת נראה לו יגון המחלה המתחיל כמבעית או נורא לאין תכלית, דומה לזועה ולא לצרה המוקפה מסביב פזורי חיים ומקבלת מהם גם מעט חנינה. הוא השתוחח על הילד ויחפוץ בכל כוחו למחות מעל פניו כל הבעה זרה, אך גם חנינת פיו הראשונה היתה כערמת חרדה, לא כתקות אב טהורה, – כדברו תמיד אל ילדיו בימי ענים. ובשבתו אחרי כן על שפת המיטה, והוא מלטף בדממה את יד החולה, נאלם רגעים ארוכים מדי, די זמן לבחון היטב בהרהוריו אשר סובבו כולם על המחלה ועל תהפוכותיה המתרגשות לבוא בעת החלשה הזאת, עת דקת רבדים, כביכול, אשר בהקרעה מהר מכובד הרעה תפתח תחתיה התהום הרובצת מתחת לכל עתות החיים. לבו התחיל הולם והוא מהר להתרומם ממקומו, כאילו לא רצה עוד לעוות את דרך מחשבותיו בחוג משפחתו; הוא קרא בנחת לאשתו, אך בבואה לקראתו לא ידע לכונן לעיני הילד הנבט עמידת הורים שלובה ושאננה, זו הידועה לנועם ולאמונים בכל חדר ילד חולה; כי האם הקרבה שאלה ברמז עיניה להבעת פניו הקשים, והוא כמעט אשר ענה לה בדברים: – לא אדע מדוע נבהלתי הפעם במלוא נפשי. – הוא התאפק מהסיר את הלוט מעל תהום נפשו החדשה, ותחת זאת הפציר בה אז לראשונה, כי לא תחלק עמו את משמר הלילה; ושאר כל היום ההוא עד היות הלילה הרים אליה פעם בפעם את עיניו ומבטו מזהיר כחדש, כי בהחילו לדלות את דבריו מעומק נפשו כבר השתקף גוונם החדש בראי העין החיצון, דמיון לברק המים המבשר את דרך הדלי בתוך הבאר העמוקה; אך מדי פעם כלא את דבריו בחובו ולא הגידם בקול לאשתו, דמיון לשואב המים אשר בשאבו מים עכורים ישוב ויהפוך את הדלי אל פי הבאר. ובהיותו כמחריש כבר חרגו דבריו ממחבואם והוא דיבר אל אשתו באפס קול: – אשר אמרתי לך כי נבהלתי במלוא נפשי הוא יגוני הנכון, יען הייתי היום כאבי או כאחד מהמון היהודים האחרים אשר בנפול ילדם למשכב יחרדו בכל נפשם לרמז המות הרחוק; ואני עד היום גם בכל אהבת ילדי יכולתי לשגות בדאגת האהבה הזאת רק בחלק מנפשי, כמו נעתמה מעט מאֵד המולדת החדש, האופף כאד בוקר, – לא כאבותי וכאבות אבותי, צלולי נפש ואדונים לכל נפשם, אשר המון כל אמונתם וכל אלוהיהם הגדול וכל יחוד עמם העקש האצילו על נפשם רק רעיון דבקות, רק רעיון צלול מיושן אשר אין בו מן החומר התופס מקום בנפש. על כן נפעמתי מאד מדי ראותי כי נפשי מלאה הפעם אך אימה על כל גדותיה, כאילו לא שרד בקרבה גם מדור אחד אחרון אשר יעמוד ולא יירא מות, לאמר – מהיותו כזר וכנכרי לרגל אהבה אחרת.
כימים אחדים עוד נתן האלמוני את מחשבתו לדברים החדשים האלה כי לא שלח אותם בדרך השיחה הגואלת. ובאחד הלילות שמר את מיטת הילד ויבט אל מבוכת המצוקה הסתומה אשר על פני החולה, וחקר מבטו חקר אב נפלא ונורא, זה היודע לראות במלוא אהבתו מראשית החיים ועד אחרית המות. ובהבט כה האב המתאפק – עבר פתאום זעזוע כבד בכל גוף הילד, אחד מזעזועי המחלה הסתומים אשר עצמת אימתם לא תעורר את החולה ולא תקרע את עיניו, כאילו לא ידע בבואם ובלכתם, והם הם הבוראים מעולם בכל אגדות מות את דמות המלאך השלוח לקפד חוטי חיים. האב כיסה פניו בכפות ידיו, אך אימת המות לבשה דמות אהבה, ובהיותה כדמות נפתח לפניה שער הנפש, כי הנפש פתוחה לרווחה לפני כל הדמויות. ואבי הילד צפה וראה והנה דרך המות אשר בו הלך ילדו נמתח כשביל אור לאין קץ והוא, האב האלמון מילדו, מהלך ימים רבים על פני שביל האור הזה, הלוך ממשכנות החיים והגיע עד מעונות השמים המדומים, הלוך ושוב וייחל ליום אשר בו ייפתח גם לפניו שער שמים. הוא לא יאבל עוד על דבר במלוא נפשו, כי לא ידע עוד את האבל המלא הזה הרע גם מאבל המות הגדול; רק מעט מנפשו יתן לכל יגון החיים, ושאר כל נפשו כנרצעת לנשמת ילדו, אשר אף היא תרחף במעון הנשמות המדומה ותחכה ליום התראות מדומה; גם אבל המולדת לא ירע לו עוד מאד, כי בקטון מחדש נפשו יביט ויעמול ויחיה כעבד נעתם, לא כהמון אחיו היהודים האדונים למלוא נפשם.
וכאשר ישב כן הוסיף לשבת בלב הלילה; ובבוא האם התמה באהבתה, ותשלחהו ברחמים רבים, כי לא ידעה את אשר היה לו בלילה ההוא.
המעגל האחרון
מאתיעקב שטיינברג
כגלגלי ראוה הנבראים זה מעבר זה בהכות האבן על פני המים – כן עשה הגורל בחפזון את מעגלי התבוסה מסביב לעמים רבים; זה מעבר זה עשה אותם, ואת מעגל-הסוגר החיצון התוה לאחרונה מסביב לצרפת הרחבה, הארץ המתנודדת ברוחה, העוברת על גדותיה מיובל ליובל כעבור על גדותיו יאור משקה, היא צרפת אשר מעת היותה ממלכה שלמה מים-עד-ים לא נכלאה עד-תום בתוכה אף לתקופת פרישות אחת, לא השלימה היא ועמה יחד אף עונת קפאון קצרה, תקופת דראון או עונת עריצות שיש בהם מעין טעם מוקדם לממרורי המנוחה הבאים מידי כובשים. ובמלאות גם המעגל האחרון וכל אשר מעבר לו פנימה, כל קטון עמים לתבוסתו, נמוג כמעט ממראה עינים, כהמוג האופן בתוך האופן – דעך פתאום כל תו הגורל הסובב את ארץ יהודה, ואבלי המעגל הקטון הזה החלו מדברים בלשון התמרורים הבלולה, אשר לא יוכר בה עוד מוסר עם לנפשו.
והאלמוני, איש עיקש לנפשו כל ימיו, לא רצה את שבתון הנוחם הזה, ובהגיע שמועת צרפת עד אחריתה והשומעים ביהודה נדים מנוד-ראש סתום וגדול, זה שאחריו באה סגירת הדמיון לשעה ארוכה – סובב האלמוני בין מרעיו למען מצוא עוד אוזן קשבת ליתר דבריו; אך בהחילו לדובב נשכחות – נתנוהו שומעיו להציב שנים שלושה שערי שיחה אשר בלעדיהם יתעו המשוחחים ללא מגמה נכונה, ובעמוד אלה על מכונם, והם נישאים ונשקפים למרחוק, התרחקו עד-מהרה כל-האחרים מן האלמוני, תרו להם ענינים ממעגל המלחמה החיצון, ושיחתם נסבה מאד כשיחתם תמיד כל היום. ובעמוד האיש לבדו על יד שעריו, אשר קישטם ללא הועיל בדמות המזלות אשר ליהודה, הרפה ממנו רגע קט חרון תמהונו, והוא הבין בנפשו אל כל חבריו אלה הנמשכים בחבלי קסם אל כל שיחת אימים גדולה; אכן לא מעטים בעולם הזה האנשים אשר בעמלם ביושר גורלם על פת לחם ועל שלום בית – יקדשו להם במסתרים גם שעת הזיה מוזרה, ואשר הם הוזים הוא בולמוס עולם במלחמה או הפכה, רוח זועה העוקרת את היגיעה מתוך הידים ואת הדאגה מתוך הלבבות. אך בהבינו את חירות הלבבות הזאת, מין עליצות רוח של אנשים חיים אשר מתו בבת אחת כל יצרי עתידם, זחיחות דעת של אסיר הנכנס לחדר הקהל של בית-הכלא, התלהבות העין של עם אנוּש-מולדת הרואה עמים שדודים למכביר – לא אבה עוד האלמוני לסתום מאין שומע את מערכי לבו; הוא עשה בערמה והרחיק לדבר אל מרעיו על נפוצות המלחמה, אך בשובו בעקבה אחורנית, אל המועדים אשר לפני התקופה ואל החזיזים אשר לפני הסופה, התמהמה שם לחפצו וידבר אליהם לאמר: התזכרו את לילות החזיזים הראשונים, בקום אדון-עולם חדש ואנחנו כולנו יושבים בתפוצותינו וערפנו אל המראה הגדול, דומים לנשים המלהגות לאור ירח אדמדם, מבשר סופה, ועיניהן מוסבות מעבר הברקים אשר בשולי השמים? כמרבית הנשים ההן, הפורשות מן המעגל לבל ירך לבבן בטרם סופה – כן היו גם מרבית תפוצותינו, באטמן את עיניהן ובאמרן בלבן כי תקומנה לעת בוקר להתפנק מלב טוב, לאמר: עמקה תרדמתנו ולא ידענו בחלוף סער; ואשר שרדו עוד בחוץ וחליפות דבריהם איש אל מרעהו הרחוק, כאשר ידובר ממרחק אל מרחק בליל פחדים – הם הם אשר נתנו כזב ביעקב וגם זרעו רמיה בין הגויים. הם ראו במו עיניהם את הכוח, המתרגש ובא בכל תועבות רזיו ובכל נפלאות ערמתו, והם לא ביטאו את הדבר האחד הזה, הוא הדבר הקצר אשר אם ייאמר ישמש בלי-משים סימן לתקופה חדשה, לאמר: חיים באים לרשת חיים; על האותות המלווים הם נשאו את מחשבותיהם ואת מדברותיהם, ואיש איש הגדיל את יקר טעמו למען שקץ את שפך הצבעים הבהולים אשר לרתח החיים החדש, אבל איש לא הביט אל המראה כהבט החי אל החי, מן העין אל אישון העין. הככה יעשו אנשים: לגעול ולבחול ולקרוא קלון קלון, – תחת אשר הגבר הזה דרך רוחו תמיד לראות בכל הדברים את כוחם; הכן תגדל איולת יעקב לספר ברבים על תועבות הנשפכות פתאום על חלק עולם, מין נוזלים באושים הנתכים על אשכנז, כגפרית על סדום ועמורה, ומטביעים במחנק טבע אדם וגוי ורוממות אשכנז המהוללה? ואלה היו בני יעקב אשר לוּמדו מנוער עמם לראות בכל את האחד, והאחד הוא הכוח, אישון החיים של כל הדברים; ואלה הלא היו יהודים טועמי חיים, הטועמים היטב מאז ומתמיד את חייהם המנודים, והם יכלו להמשיל משל מנפשם ולהזהיר את כל באי עולם, כי יש עם אשר תארו כצנינים ותארו נתעב בעיני זרים – וכל בזויי הלבושים האלה הם סימן לשמצת הבטחון אשר לכוח חדש. הה, כל תופשי התקופה היהודים לא נשאו לגויים את המשל הנמרץ האחד, כי כבטוח נשים בגברים כן בטחו גם המה בגויים, לאמר: שמוע ישמעו מפיהם את הלהג הרב וידעו בלי משים גם את המעשה המבוקש. ויהי להפך: עמים רבים שקטו לגורלם, הגורל לאין-שחר המפיל סנוורים על גויי ארצות למען הנחותם למסת מלחמה.
ספרים ביהודה
מאתיעקב שטיינברג
בין תקופות הגבר, שרובן מתחילות ונגמרות בתחומי חיים חיצוניים, יש תקופת ביניים אחת המביאה את בעליה למרכז חייו ומוליכה אותו קרוב קרוב למרכז כל הדברים. זהו משך הזמן המוזר אשר בו האדם עושה את מיטב עמלו וכופר במיטב העולם; אשר האנשים רמי הגורל יקרבו אל נצורותיהם הגדולות או אל משוגותיהם האחרונות, ואנשי הסגולה הרגילים ימעטו ללמוד וללמד, – בהתרחקם מרוב מכרים וידידים ובהשאירם להם רק אחד או שנים בפאת עולמם הפנימית. היא תקופת החיים אשר על העומדים בה ייאמר לפעמים מפי צעירים, כי עקשים הם מדעת עוד אנשים נחשבים או ספרים נודעים. ואמנם נכון הדבר הזה, והנסיון יראנו תמיד באור החיים הברור; כי בבוא הגבר בימים כאלה לא יראה עוד את כבוד האנשים הנודעים כפרי נאמן על גידולו, וגם את דף הספר לא יראה עוד כמקלעת גידול חיה, מין צרור עלים ופקעים במחובר שהעין חייבת מאליה בכבוד פריחתו.
והאלמוני לא איש רודף ספרים מנעוריו, כי רוחו העמיקה לשכון במלאכתו והליכותיו עם אדם ואדם היו לו כספר-תמיד; אך גם בבואו בימי העמידה לא זנח את המון הספרים הקטון, ספרים ביהודה הפושטים כמו רגע ומתעופפים מהר אל השכחה. ואשר ראה לנפשו מקריאת הספרים האלה היה לרוב דבר בחינה; בעלעלו בספר מן הרומנים, או גם בפזרו את אור בינתו לחקרי סופרים, היה כאיש הקולט מפי עמית חדש שיחת דברים, למען נסות אחרי כן היטב את איש שיחתו לפי הזכרון, – בזכרו מלים נמרצות ופסוקי כוונה ובבחנו בזאת יחד את טעם השיחה הכוללת. ולא מלב ריק ולא ככסיל מתעבר על ספרים נהג האלמוני את סבל הקריאה הזה, קריאה המוציאה את הספר ואת קוראו גם יחד מכלל אמונים; איש מוכיח דבר מפי דבר היה האלמוני, ואת תכלית התוכחה האלמת הזאת ראה למרחוק, בהאמינו כי בכוחה ייצרפו בלאט כל האמתות אשר ביהודה. ואולי עוד רבים כמוהו ביהודה, יהודים הנגועים אף הם במותר היהודי והם אומרים עד-בלי-די משל ותבונה מדבר אל דבר, – במקום אשר יהודים נגועים אחרים יבקשו עד-בלי-די חשבון ותלונה, וגם המה, ככל המוננו המתנסה עמנו כיום הזה, מצפים בלא-יודעים לשמם אשר יקרא להם העתיד; אם יקום משלנו ותצא תבונתנו – ואמר עליהם הדור האחרון: יקרים היו אלה בארץ, בהפכם את נגע רוחם לכשרון רוח חדש ובעזרם בכשרונם לכל אחיהם לשוב אל הנמשל ואל הנבון האחד; ואם ירבו ימינו בארץ באפס עתיד, כרבותם לפנים כן גם במרבית תפוצותינו – ובאו גם האנשים ההם במספר כל היהודים האנושים, אשר ניסו גלגולים לרוב ולא השיגו לאחרונה את גלגול המתאפקים.
ובימי המלחמה, ימים שמחשבת אדם מהססת לנגוע בתבונת הדברים הרגילה, הרבה האלמוני לקרוא ולהבין בספרים, נדחי ספרים ביהודה אשר אף הוא אספם אליו לעת מצוא, ללא ערובת החמדה הנצמדת אל ספרים מיד קונה. עתה כאילו התאנה אליהם שבעתים, באין ענינים אחרים לחתות עוד יום יום את כעש המולדת החריף, זה המשאיר בנפש חום שכרון ומשביח גם את רעבון המעשים, כהשביח היין את מצוקת הרעב. יום יום עגמה רוחו עם ספריו, כאילו נלחצה אליהם באהבת תלונה אחרונה: יום יום כבדה רוחו על ספריו, כאילו העיקה עליהם בחריפות הכבדה של הרוח היהודית. וכאיש סגולה בימי העמידה מצא במהרה תכלית תוכחה קצרה, וככה הגה על הספרים: – שנים ידעתי דרכי דמיון בספרים: האחד הדולה מן הזכרון הנעלם, זה העשוי תאים תאים של מראות, והאחד ההולך אחרי הזכרון הגלוי, זה היודע שמות ומושגים. ובספרים אשר ביהודה ראיתי לרוב רק את הדמיון המדבר, השליח לשמות ומושגים אשר דוגמת כל השליחים אין לו כל חלק בשליטה ובצרופי החיים. עוד לפני דורי דורות לא ידעו כבר בישראל בלתי אם את בעל הדמיון, איש המדבר שונות או רחוקות להפליא, ולכוח המדמה לא נודע עוד בעת ההיא כל כנוי; כי זה הזכרון הנעלם כבר שבת אז בישראל, וכל פרי עמלו אשר עמל לפנים למען נער-ישראל, כעמלו עד-בלי-די למען כל גוי וגוי ובנעוריו, – כבר צפון היה למשמרת בסמלי הדת המעולפים ובתאורי הקודש אשר בספרי הקדומים. ועתה אראה בספרי יהודה והנה נעדרה מהם לרוב רקמת התאור החיה, זו הבונה בכל ספרות גם את בשר החכמה היקרה, כהבנות בגוף החי מרקמה כזאת גם בשר העין הרואה. ולעתים אחשוב לי, כי בהיות תעצומות סופרים כאלה, הבוראים את חליפות השיר והספור והמדע בלשון הבוגרים המהירה והכוללת, יהיו לעומתן כן גם תעצומות העושים האחרים, לאמר – אשר יבראו את כל חליפות חיינו בלשון המושגים המהירה והגלויה, ולא ירקמו תחתיהן את בשר הרקמה הזן את עצמו בלאט ובמסתרים. ואף זאת אחשוב עוד בעצבוני, כי מיטב משלינו יכהה כמעט אם נקריבנו כמו רגע לאור הספרות; כי למה נגרע לעת כזאת כל דמיון נעלם מספרותנו – ואנחנו הלא ממשילים עלינו את משל הגורל הנעלם, זה הנרקם גרעינים גרעינים של חיים.
הבחינה האחרת
מאתיעקב שטיינברג
מכר היה לאלמוני, איש עושה חילו ויודע עתותיו, אחד האנשים הישרים אשר צרור-מעשיהם ועולם-מושגיהם שקולים תמיד זה לעומת זה כשתי כפות המאזנים. והאלמוני אהבו לעתות שיחה ולעניני ידידות קלים, ולא רצה אותו בכל פועל רחוק ובכל מעשה נרחב, דברים אשר על פני שטחם אין להבדיל בנקל בין מקומות-התפיסה ובין מקום-העיקר האחד והיחיד; כי האיש הכשיל לרוב את שכלו הישר בדברים רחוקים, ברצותו לראות גם אותם לפי טבעו ובתפסו את המועט מן המרובה ולא את העיקר מן המורכב הטפל. לעת נסיונות כאלה נפסל עמית זה בעיני האלמוני כיהודי מבקש-טובה הבורר לצרכו מסממני הדברים ואינו מקבל את הדברים בשלמותם; וזה רגש התרעומת היה מתגלגל לפרקים גם בטעם של איבה קלה, – בשעה שהשנים היו נתונים יחד לחקרי אומה או עמלים באחת בסבלות התקופה, והאלמוני, על חמתו ועל חולשת דעתו, התנהג כלועג ומכעיס ללא תכלית, או כמרחיב דברים לראוה: – רק יען אשר עמיתו המיטיב-לנפשו הגזים לטובה או ברר ללא טעם קיצור-דבר.
היה יום מהומה, כי נפל מגדל צרפת; ורבים מאנשי יהודה, חוסים מדומים באור צרפת, נעתמה רוחם ביום ההוא מאבק ההריסות, כהיות כן לאנשים הקרובים למקום המפולת. וגם האלמוני התאפק מהגות תמהון או אימה, כי הוא הכין זה כבר את לבו לקראת הבאות האלה, ולא חשבן לאותות רזים המרפים או המרשיעים את ידי הלוחמים האחרונים. אך בבוא הערב, ערב ללא אור-חדרים הפרוש מיומו ונאמן כליל למזל החשכה, התייחד האיש על מרפסת ביתו, ובשבתו נגד אפיקי השמים הגלויים ערך מעט את הגיגי לבו, הגיגי לב של אב ונבון בישראל המקבל מראש על עצמו ועל ביתו את כל האימים המשונים אשר יבואו לכפר, כביכול, על הבלי הדור ועל אמוניו המשונים, – דומה מאד בשלות הכפורים הזאת ליהודי בן-אלהיו מלפני דורות אחדים, זה שהיה רואה בכל נחשול של פורענות סימן לתגבורת העוונות. ובעודנו יושב כן אל מחשבותיו – והנה כצעדי זר מגשש בדרך החדרים האפלולים, והאלמוני מכוון בחזקה את עיניו לעבר הפתח פנימה; ובהתקרב האורח, והוא האיש המכר, ראה האלמוני מאופל את פניו והם צרורים ועזים כפני איש אשר יגיד או יבקש דבר נמרץ. האיש צנח על כסאו ובפיו אקדמה קצרה: כן, כאחד המעיד על מחשבותיו כי רבו בדרך לכתו; אבל אחר זאת הטיח את עיקרי שיחתו קטעים קטעים, בצררו אותם בכעש כבד למען יפלו בכל כוחם באזני השומע: בין תבין – ילדים לי שלושה וקץ האבדן קרוב לבוא; – ואם שמורים לנו עוד ימים מספר, לא נוכל לעשות בהם בלתי אם תחבולה אחרונה; – ואם נתחפש לעיני צוררינו, לא תנחת בנו מכתם הראשונה; כי ברוב תמהון, ואף גם ברוב בוז, תחדל מכה. – והאיש שילב את רגליו לישיבת צפיה, כמחכה לתועפות דברים מאת חברו; אך הלז ענהו לראשונה רק תוכחה קצרה: אין זאת כי מרוב פחד תדבר את כל אלה. ובשמוע האיש את הדבר על פחדו התרגש לקום ממקומו, כאילו מצא פתאום קיצור ענין לענות בו, שורש-שיחה כתאות יהודים העושה עלים ופרחים למכביר בטרם תעשה פרי בכורים של תחבולה. הוא צעד כה וכה על המרפסת ובפיו שיחה יהודית חיה, זו אשר נפש וגוף בה והשומע אותה לא יבזנה עד-בלי-די גם בחסור בה כל מחית עצה; כי לא יבוזו לחי עד-בלי-די. הוא השיח בנשימה ארוכה אחת את פחדו ואת עצתו – פחד ועצה אשר שניהם אינם גופי דברים לעצמם, כי אם בחינות מבחינות הנפש היהודית, לאמר: אשר ייתכן בהם כל רחק, כל דהרת תהפוכות, כל צומת נסים כמו בנפש היהודית עצמה. לא פחדו כפה את נפשו להגות אימה, כי אם נפשו כולה מאסה פתאום ללא-תכלית ברובו של עולם, זה הכולל בטבורו את יהודה-המולדת ומעבריו מדינות מדינות, אשר למגינים ואשר לכובשים; ולא עצתו אשר לחשה לנפשו דבר-שגעון, לאמר: כבוא המנצחים יוגד להם מפי היהודים: פנינו כאיש אחד למקלט חדש, היא אלסקה בקצה הצפון, ואתם אל תדפקו בנו חינם עד בוא מועד – כי אם נפשו כולה דהרה עתה לקצוי צפון, פרושת אברותיה, מתיימרת לשאת שמה באברותיה את נפשות הילדים השלושה ואת נפשות כל בית ישראל אשר ביהודה.
ובהשאר האלמוני לבדו – הטה את מחשבתו ולא נתן לה לדלוק אחרי הנלעג; כי הלז השאיר אחריו בלכתו עולם ערפל קטן. גולם תעמולה ככף איש, והאלמוני ראה תאוה לנפשו לרדות את הדמות מן הערפל. ולאט לאט הסתמן ועלה צלם הפחד היהודי; זה לא היה איש פוחד לנפשו, כי אם איש-ונפשו יחד המהולים בפחד-תמיד, דומים בצרופם העתיק לחית השדה הנפחדת אשר פחדה לא ידמה ולא ישווה לאחת מסגולותיה האחרות, יען מרחם תביא עמה את כל נפשה החרדה ולמותר לה כל פחד שכיח, פחד-לעתים, הוא הוא צבי השדה, יפה המשלים, אשר ברעותו על כנף הערבה יביט לעברים בעינים כמהות ומלאות, אישון עינו נוצץ בטוהר צלול ומבטו אומר שלות בראשית, – ובטרם תבוא חרדה מעברים והנה הוא כבר דוהר למנוסה, לפחדו לא ישעה ורגע-בינים לא יעבור לעיו חינם עד מלאות פחדו: כי נפשו היא אשר תנוס, נפשו היא אשר תחיה במנוסה את בחינת חייה האחרת. הוא הוא גם איש-ישראל הרועה על כנף ארצות ואישון עינו לעתים כעויל אישונים, טהור או תמים ונשכח לנפשו; ובנגוע בו חרדה כמעט – ידהר למנוסה, ורגע-בינים לא יעבור עליו במחשבת הפחד הרגילה בעולם הזה: – כי לא לפחד ישועה; נפשו היא אשר תחיה במנוסה את בחינת חייה האחרת.
אחרי יומיים
מאתיעקב שטיינברג
מכר האלמוני התאושש מיומים; כי פחד-יהודים הוא גלגול מלא של נפש יהודית, וכעצם הנפש הזאת נוח אף הוא לבקש מקומות-הצלה בכוח עצמו. ביום השלישי דלה כבר בקצרה חדשות מנעימות, דומה לאיש נתעה הבורר לו לאטו שביל-מוצא חדש; ובערוב היום סר בשניה אל בית האלמוני, והוא שאף מאד מדומות באפלה הזרה הזאת אשר עם תחילת ערב, – אופל צר ולא-משתרע בעיר-חומות אשר לא יתגוון מעט כאופל השדה מול שולי השמים החיים. לראשונה הרבה שיחה, וגם הלאה עוד ללא-תכלית את איש-עמיתו בדברי הוכחה נובלים, מסוג אלה המשתייכים כתומם על מדומות-החילוף אשר מתמול ושלשום; ורק לאחרונה, בעיפו באפלה לריב כמתראה ורעהו לעומתו כחשוך מלים, סר גם אליו מרי הזמן הנאמן, זה רפיון הלב לעת-צרה אשר מרבי-הלהג יחושו אותו לפעמים ככאב שבעתים, כאילו הם מוציאים בלא-יודעים את הגרעין המר מכל קליפותיו. ובהציק לו מאד הרגש הזה – גחן מעט, כמבליג על ערכו, וישאל חרש את האלמוני: – הבינני ואחכם מפיך: מי ינצח? האלמוני צחק בקול. זה אמון ההכנעה מפי איש יהודי, דומה לו בגיל-העמידה ושונה ממנו ביצר הכבוד, הביא אותו בלי-משים לידי צחוק מחמדים, כאילו דבר מחמדים הוא אמון יהודים כזה וכל רואהו יצחק בכל לב; אך לבו רטט גם לזאת אשר נשאל באמונה לקץ החידה. יום יום שמע האלמוני באמור אויל אל אויל ובודה-שיחה אל רעהו: מי ינצח מן הגויים השנים? ועתה הנה חרדה רוחו לשאלה המודעת הזאת, כאילו פליטת ילדות עוד שכנה בקרבו, אהבת-עולם לא-נשקטת החדה את כל הדברים כחידות חדשות, יצר לא-מתבושש המזדווג בתאוה גם אל הדברים הגלויים. הוא צחק שנית כנגד אורחו ואמר: חידת המלחמה הולכת אל קצה באותות ובמופתים, ועל פיהם נקל אולי לנחש את האחת מן השתים; אך כן יעשו רק צופי התקופה הזרים, בנים למשפחת אדם אחרת. אנחנו מעוני-בינים, וכשר הדבר כי יהיה לנו קץ המלחמה הזאת כקץ החיים והמות, אשר איש לא יהין לנחש אותו למען נפשו ונפשות קרוביו; רק דבר ננחש: מה אנגליה ועממיה, היא האומה אשר עוז לנו מעט בעוזה הגדול, – ודמיון יהיה בזאת למעשה אדם אשר ביום רפיון יטה אוזן אל רחש כוחותיו בגויה וברוח, ובהקשיבו כן ינחש את החיים במלואם ואת המות בקצות השולים הרחוקים. וזה הנחש הטוב לאנגליה: יתר החיים שת עליה מסביב כשולים רחוקים; אכן גרמניה היא אמיצה לכוח, ואבני ההריסות הכבדות יזעקו כן בקול גדול, אך העם היושב באנגליה עז הוא לעתים מכוחו הגלוי. אלה היריבים השנים מגשימים בטוהר צורה, כביכול, את שני טפוסי הבגרות השלמים המצויים מאז ומתמיד בעולם הזה; הם הם בהירי גברים או עזי עמים, המזדמנים לפעמים יחד לבמת חיים ורואיהם המיטיבים-לראות יחזו בהם מחזה לאין-ערוך, ריב גברים או מלחמת עמים אשר מעבר הלוחם האחד הכוחות המלאים ומעבר הלוחם האחר הכוחות הטמירים. אך טוב לנו כי נגלגל מחזה מלחמה במשל שלום, כי גורל נמהר למלחמה ואמת קיימת במשל. במסיבת ידידות, בהתאסף יחדו שוחרי אדם רגילים, ישבו לפעמים שני הטפוסים ההם שבת מתחרים, וסביבם נסערה מעט רוח המסיבה מאַוַת נשים ביפין ומקשב אנשים דרוכים; ושם תחזה העין הרואה בגבור תמיד לראשונה האחד האמיץ, – האיש המביע דבריו כנמרצים, המקרב בגלוי אישוני נשים, המכלה כביכול בבת אחת את אדנות האנשים המקשיבים. ולעומתו ישב מתחרו ומכת פיו לא-נאמנה; חליפות ינהג מנהגו אל המסובים וחליפות יריב אל יריבו, ומראהו כה וכה גם כקיטע גבורה או כגידם ברוחו. אשר יענה יוכיח, אך דבריו כקטועים או כמרחיקים או כמאריכים מדי שולי מחשבה: כנבחר יביט בשעות עיניו אל יפת נשים, כשופט יהיה עת יתלה את עיניו גם בשומעים – אך איש ואשה יראוהו כאוסף כוחו, כדובר נצורות תחת נמרצות, כמושך את עצמו ואת אחרים לעתיד לבוא. ואז תתחולל במסיבת צופים כזאת תנודת רוחות עזה, מעין צפיה קדושה שבין אמונה לאמונה: – מעבר האחד הגבור המוציא את גבורתו, מעבר האחר העז הממשיל את עוזו; האחד הכופה לאמונה תמימה, והאחד המעורר לאמונה זרה. ובחלוק כן לב המסובים ומרביתם יבגדו חליפות בזה ובזה מן המתחרים, כי לא ידעו לפתור דבר באין פתרון נצחון – הלוך תלך החידה בדרכה ואל קצה לא תתקרב; האמיץ יפליט בלי-חשך את כוחותיו המלאים, ועם כל פליטת כוחו ישב רגע כחוגג או כיגע, כאילו כלתה מלפניו כל מלאכת הריב והגבורה. וזה העז, אשר יתר-החיים סומך אותו לרגעים, יענה לרגעים רק את חלקו וישיב את המסיבה אל להטיה. ובבוא לאחרונה קץ המסיבה – ובא כראוה גדולה ומוזרה, כי זה האמיץ יקום פתאום ממקומו, כמציב בכוחו את גבולו, וזנח את הריב כזנוח גולם מלאכה לא-נשלם, ויצא את הבית בגאוה מהולה בחרי-אף, – זאת הגאוה המרה המודעת מאד בקרב האמיצים: ואחריו ישב עוד הגבר העז האחר, ומזימת עיניו הזרה תביע לרבים מן המסובים כמו פשר נצחון. אך הוא לא ידע עד מה; רבים יפתחו את פיהם לדבר בכל אשר קרם, והוא לבדו יחיש שיחה אחרת חדשה – כי יתר-החיים מושך תמיד את נבחריו אל העתיד.
מחזה במסדרון
מאתיעקב שטיינברג
כהולך אל טובו כן הלך האלמוני לקראת מעונו; כי גברים רבים, רכי-לב וידועי-רצון, יוקירו כן את ביתם לתקופה מזומנת בחייהם, – לאחר שנכזבו באחרית נעוריהם מהקים להם שם או נחלה ובקרב נפשם עוד נצנצו לרוב יצרים טובים. שרב הצהרים גם כפה על האיש תשוקת שבתון רגילה, אותה תאוה כשרה לצל בית אשר כל אב-למשפחה, פוסע עם-תיקו בחצות היום, נעשה בכוחה למין אדון שואף-צל אשר יכירנו כל רואה. ובסוב האלמוני אל רחוב מגוריו הצר ולהט החומות כבש כמו-רגע את רוח הים הקטועה – החיש את צעדיו לעבר ביתו הקרוב, ולשארית צעדיו האחרונים כבדו מאד פניו מחום ומכבוד גם יחד, כגבר יגע אשר עוד מעט תיפתח לפניו דלת מעונו בשלום ובכבוד. אך בבית המדרגות קידמה את פניו כעין מהומה קלה; הוא רצה לפנות בלי-משים בדרך המדרגות העולה, כהרגלו מאז לפסוח על מהומה קטנה או גדולה, אך נשים נצבות חסמו לפניו כמעט את הדרך, והוא נעצר על הרחבה לפני דלת מעון אשר בקומה התחתונה. ובעמדו הבחין לראשונה בבורא המהומה המרעים את קולו, קול מפי גוץ כבד כתפים הפועל בכוח אימה; ובן-רגע, מהיותו מהיר להסתכל או מנחשו דבר לפי קצף הלשון הלועזית, תלה האלמוני את עיניו בכרטיס-השם אשר על הדלת, והוא ראה מעין מעשה-חלול מבדח על גב שלט הקרטון הרבוע: – מתחת לטור של כתב לועזי, הנמתח ביחידות בלב הכרטיס, נשרטו בכתב עפרון אותיות עבריות דולגות, שרטוטי שברים דקים שיצאו מיד ילד או מידו של נער נחפז מתוך יראה. האיש כמו חייך רגע לנפשו, כי ניסה לפענח את השם לפי פזוריו המשונים אשר בעברית; אך הקול החוצב השיבהו אל המחזה, כפה אותו להיות עד כואב לחציבה טמאה בקדשי העדה החדשים, מושגי הקודש אשר לא היו עוד לחלמיש אוּמה. הוא הגביה בלי-משים את התיק, כעושה אותו חיץ לפני עיניו, וברגע זה שמע את המגדף צועק צעקת זדון מפורשת: באגרופים אדוש לו את הפרצוף לעבריין הלז! – הצועק שנה ושילש את האזהרה המרעימה הזאת, כאילו רחבת המסדרון האפלולי צרה מהכיל עוד דבר מאימות פיו, ובהוסיפו לצווח השחה את זרועותיו המאוגרפות כנגד הנצבות, וכחצי מנין נשים ניתרו כה וכה מסביבו והבהילו מפיהן דבור לועזי להסכמה: מותר להתעורר על חוצפה כזאת! – והאלמוני נסוג בינתים לאטו במעלה המדרגות, כשהוא פוסע מתחילה כמו אחורנית גבו לפנים ופניו אל המחזה ותיקו עוד מורם כמגן; רק עם מפנה המדרגות עשה את הליכתו רגילה והיה הולך ועולה בצעדים מהססים, כמתכוון להאריך בעליה ולכלות מקרבו את זכר התאונה המבישה. ובהיותו כמצליח ודמות השמצה הראשה כמבוטלת כליל בעיניו, בטלה ומבוטלת במשל ובהשערה ובבזוי שבדמיון, הכל בכוח היהודי המיוחד היודע לבטל בכל תאונה מבישה את פרצוף-הדברים העיקרי – מצא לו עוד האלמוני שהות ותאות-דמיון להרהר במראות הלוי של המחזה. זה פרצוף המגדף, כבד הפה ומבליט העינים המאדמות, נמחה כליל מנגד עיניו – ואם כי ניתן בנקל להשערה מגשימה אחת, לאמר: לראות אותו, למשל, כיהודי אלים גוף האנוס מעודו לכבוש כל-חימה, אחד יליד מזרח שישב באשכנז בשנים הרעות, יהודי מחריש אל-חזקים המתאנה לאחרונה ביהודה גם אל נערים חומדי משובה ושופך בפרוזדור אפל של יהודי, באין משיב דבר, זעם נלעג ואימות לא-מתקיימות; ורק הנצבות על המחזה רחפו עוד כחיות לעיני האלמוני – נשים ביהודה המרכינות ראש בפני חוצפה יהודית, חוצפה נלעגת מנתעבות הגלויות אשר גם הקל והקלה ביהודה חובה להם כי ימאסוה על-נקלה. בשארית רשמיו אלה התקרב האיש אל דלת מעונו, ובצלצלו בפעמון מחה בלי-משים את הזיעה מעל פניו, כמיטיב את עצמו להכנס פנימה באפס כל רוגז. אך בפתח קדמוהו יחד אשתו וצעיר בניו, ובנוח כף ידו על ראש הנער, מעשה אב המשתמש בלטיפה לשם תיקון לבו, נלחץ אליו נערו בן-העשר מתוך שהות יתירה, והאב הנבוך הרים את עיניו אל האם כשואל פשר דבר; ורק הביט בה הבחין בעיניה צל כבד, זה השוהה באישון העין לאחר בכי. והנער עוד נלחץ אליו, כופה את אביו לכבוש כן את צעדיו ולהביט כמנחש אחרי אשתו המתרחקת; כמו רגע ארך מסע המשפחה הדומם מן הפרוזדור אל החדר הסמוך, וברגע הבינים כבר הבין האלמוני את פרשת המאורע, כאילו זו נגולה לפניו בלשון חשאית, לשון ללא-מלים אשר בה ישיח כל מאורע לראשונה את נפשו. ובעמדם כבר שלשתם בחדר והנער שולח את זרועותיו לפניו, ממשיל לפני אביו את רהב הזר המתפרץ אל מעונם ופורץ גם אליו לתפשו או להכותו – עמדה האם עמידת צפיה, עיניה נסוכות אד דמעה ופניה רכים מאד, כפני אשה אשר נתרגש עליה עלבון ונוקם עלבונותיה בא והגיע למועד.
הערב מצאם יחד על מרפסת הבית; אך במסיבת שיחה ממושכה כזאת לא ניסתה עוד האשה הוכחות תלונה אל בעלה, ורק העלתה מדי פעם בשפעת דברים את דמות המעליב – כמתפרץ במהומה אל בית זרים, כמרעים בגאות חוצפה בפני אשה, כדורך סחור סחור לאם למען תפוש את נערה המתפלץ אשר לא ידע מאומה מפשר הזועה. ואף האיש לא הוסיף עוד דבר לבחינת המאורע, כי התאורים המוסבים על הגבר המשוקץ השיחו לכאורה גם את רגשותיו, רגשות הבעל היושב לנוכח אשתו בסוד אחד של בוז וכעש ותמיהה; אך לשמע התאורים לא נעם לו קול אשתו, כאילו העלתה בלא-יודעים צלם גברות רב בחינות אשר לא תכילנו עוד הבחינה המשקצת האחת של המאורע. הוא הסב את השיחה; ובשוב השיחה מאליה אל ענינה – ניסה עוד לגלום בצורה אחת אחרונה את כוונת בגרותו המתאפקת, לאמר: איש ביהודה לא יוכל לתת מסערת נפשו לכל מגדף ולכל נעוה מנעוי הגלויות; הלא כדוגרים אנחנו – והדוגרים על מלאכתם לא יתנו מענה גם לנערי זדון הסובבים אותם כמציקים. – ובעודנו מתאושש מעט בנפשו על דבר משלו אשר עזר לו לאחרונה – ואשתו ענתה ואמרה בחפזון: הלז הלך אחרי כעשו לעת אשר נפגע כרטיס דלתו; ואתה חכמת מאד למראה עלבון אשתך. – האיש התרומם ממקומו, נדהם ונגאל כאחד, כאילו גם יקרו לו הדברים המעליבים האלה המכפרים מעט על משוגת יומו; הוא פרש לשינה, אך בראשית הלילה נדדה גם תנומה קלה מעיניו. רגש, אשר לא ידע כמוהו מעודו או מימי נעוריו הרחוקים, הביאהו לרגעים לידי בחילת לב; הוא ראה את עצמו פתאום כאחד מרבבה, אחד מן הרבבה הישראלית המודעת שבכל הדורות המלבישה את כושר פחדנותה שני יקר של מלים. וברצותו להגאל מן הרגש המביש הזה ביקש לנפשו עצבון אחר, עצבון לא-מכלים המקרב את התרדמה; ולאט לאט נדדה רוחו למרחקים, כדרך אנשים הנודדים נדודי רוח בעקבות שנתם הבורחת, והוא זכר את אשתו בעלומיה, – יפת עין ישראלית, אשר בשבתם יחד בעיר הסלווים גאלה אותו ימים עלי ימים בגאות עיניה ממצמוץ הבוז של עיני נכרים. ראשו התרומם פתאום מעל הכר והוא ישב במיטתו בקוצר נשימה, דומה בישיבתו ובעזובת זרועותיו לאיש בימי העמידה אשר אחזהו בלילה בולמוס לב.
עם שותי שכר
מאתיעקב שטיינברג
המתמידים בבתי-קפה רואים לעתים את פסולת היצר של האדם כאשר לא יראוה רבים גם בלב השווקים ההומים מתככים. בבתי מועד אלה, המשקרים לכל עובר, יושב לו הנוכל משלם-האגורה ומראהו כמשוח לשעה ומשקהו לפניו כאתנן נסך מיד משרת; עברו ועתידו כשני משלים מדומים, וברווח-הבינים הקטן מציאות קצרה התובעת את גילויי אדנותה. אם אחרה לבוא מנחת המאכל או המשתה – והקיש האיש לעין-כל בפרקי אצבעותיו והחריד היטב את המלצר; ואם נגעל דבר בצלחת או בכוס – ונגעלו בן-רגע גם אישוני הנוכל ונעצו את ברק קצפם בפני בעל-הבית, האיש היודע יום-יום את הברקים הנתעבים האלה.
והאלמוני, איש אשר גם בארץ הסלאוים לא ידע במו-חייו מסת חרפה עזה, ענה תמיד בקרב נפשו לחרפת מלצרים זאת, חרפת יום-יום השאננה כטורח מלאכה והמתנדפת חינם כבזיון עבדים. אכן עז וחריף היה מאז ומתמיד מענה נפש זה, אך ברבות הימים, בלכת האיש לקראת ראשית זקנה ואחריות ענוה, לא ענה עוד בנפשו קול-יחיד לכל תעלולי נוכלים; הענוה, הרואה לרוב נכוחות, ידעה גם להגיד לבעליה כי למראה צער או בושת של זרים חובה על הגבר לכלכל את מענה נפשו במידה ובקצב, יען אשר בעשותו אחרת ידמה מאד לילד המגיע לידי חולשת לב למראה עינויים או מריבות. – ובאחד הימים ישב האלמוני בענות גבר בבית עתותיו, בית-קפה ארוך כאולם כבוד וצר כאולם מרזח, מקום רב ירכתים המושך על-נקלה את שותי השכר המתגודדים; ופתאום החריד האיש את גליון עתונו וגם מתחו כחיץ לנגד עיניו, כי דיבור נכרי צרם פתאום את אזניו, קול צורם מראשית-ראשיתו אשר לא יישמע כמוהו בלתי אם מקרב מריבה מרה. רגע תמים שהה האלמוני במין מחנק דמיון, כשהוא ממאן לפרש את הקול המזנק הזה, קול כנושך השלוח מנכרי אל יהודי, קול לא-צפוי, הבא לפעמים מפה בהיר של נכרי ומצליף על פנים בהירים של יהודי, – אחד מרבבות הקולות, לגוניהם ולשיקוציהם המופלאים, אשר מלאה מהם לפנים ארץ הסלאוים ואשר בין עושיהם, – לא ייספרו מני-רוב, – גם כלבים-לתומם שבעליהם משסים אותם על ידי רמז-עין בנערי יהודים עוברים לתומם. ואחרי רגע החליף האלמוני את אלם נפשו בערמת נפש אחרת; הוא שירבב בלא-חפזון את גליון העתון, כמי ששמע קול נצים והוא מושך עינים לאות למקום הפרוע, וכל כוונתו המעטה רק לתקנת עצמו; אך עיניו, כעיני הפחדן, לא נחו מיד על קבוצת הסובאים המסתופפים בשכרונם בקרבת מקום. הוא ראה לראשונה רק את בעל-העסק המוכר, יהודי מטובי גברים יהודים, גזוז הזקן הקשה ואמיץ הזרועות החשופות; הוא ראה אותו כמה מונים בזה אחרי זה, בעברו כמדדה בשבילי הכסאות הפרועים ובעמדו מדי פעם לפני שותי השכר עמידת נפקד חדשה, אזנו נטויה במלוא חללה, גלילי זרועותיו כנאספים לתוך עצמם, ושערות זקנו הגזוז כמו זרות מסביב לפניו המאדמים. וזה מראה היהודי כאילו השפיק עתה לאלמוני, – יהודי שורר בגלמי גופו ויושב בתוך עם-יהודה, ועל פניו המנואצים אין קורטוב של לעג או תמהון לנוכח הגרים הסבואים האלה, המנסים לשחק גם פה, – על במת יהודה המטוהרת, – את משחק הפגולים הישן אשר שמו ותכנו: נכרי מנאץ ויהודי מנואץ. ובהרהרו כן והוא כמו הוזה הזית תוגה קצרה ונמרצה – רחב מבטו בלי-משים לעברים, והוא ראה מסיבת הסבואים לפרצופיה; רק כעומד על מחזה ראה אותה ומבטו ריק, כביכול, קולט את המראה ואינו פולט כל בטוי כנגד ההוללים, אף לא כנגד אדום-הפרצוף ועכור-העינים האחד, זה שבתבוסת שכרונו המלאה הפליא להמיט תבוסת נאצה שלמה על ראש היהודי. ואגב זה נתפס האלמוני שנית להזיה קצרה ונמרצה; לקול העכור היוצא מפי המנאץ וחוזר ואומר לסירוגין: נבזה, נבזה, נבזה – הרהר האיש באותו הרגל, ששנותיו אלף או אלפים, הרגל מעשה-טבע אצל ערלים שכורים הנותן להם להתגבר גם בשעת הפסולת האחרונה של שכרונם ולמרוט את נפש היהודי בדעת ובחשבון. ובעודנו חושב זאת – נפל דבר: מדבר הביזויים הפנה ראשו לעבר האלמוני ופרצופו כאילו נתחלק; עיניו ננעצו בעיני האלמוני ופיו המתעקם הפליט כנגד בעל-הבית את הנאצה הכפולה, זו המקופלת בחשאי בכל לשונות הגויים: נבזה בן-יהודים! – האלמוני התרומם ממקומו, גל של דם מחץ את לבו, אבל לא פשט בארובות ידיו לסמר את אגרופיו; רק נפשו, נפש יהודי, עשתה כמו שמץ דבר וכינסה לתוך עיניו הבעה עזה. הוא נדחק לצאת מבין הכסא והשולחן ואויבו העכור קם אף הוא כמתנודד, צועד ככושל ותומך את עצמו חליפות בכסא ובשולחן. רגע ומשנהו עשה האלמוני את מנוסתו המתחפשת, ובמשך הרגעים השנים התאמץ ועשה כגבורת כל אצילי ישראל, לאמר: העלה על ערפו כעין עב-ענן של בוז או ביטול תרעומת לימות המשיח. ובצעדו אחרי כן מעבר לדלת – לא פנה אל הרחוב אשר דרכו חזר-יום-יום אל ביתו; הוא שם את פניו אל הרחוב האחר השקט, ובשקט הערב המתקרב, לנוכח הים הצופה אל השמש השוקעת, מנה על-נקלה את הדברים ולא מצא בהם כובד יגון מיוחד, ורק שממון נפש מיוחד היה עמו במלואו, זה אשר ירגיש כל אדם בצאתו מעל פני שכורים הוללים ואשר דרכו להתמוגג לאחר תחום הליכה קצר. אך בלכתו את מהלכו הרב לא פג הפעם שממון נפשו; הוא זכר פתאום את מספר שנות מגוריו ביהודה, עשרים שנה אשר יעודן כלול היה לכאורה בהשכחה או בחניטה של הבזיון הישראלי. עתה דומה היה כי נגרע דבר מן היעוד הזה, והעמל מתחיל מבראשית.
ההלך
מאתיעקב שטיינברג
חזון היה לאלמוני, מן החזונות המושיעים הידועים לאנשי דמיון.
ובחזון האלמוני מראה ללא חידות, כעין מראה אחרית המשיר את צלליו בעצם רדתו אל תהום העבר; ובמחזה, כאשר יהיה לעתים בחלום לילה נמרץ, המון תמונות-ירכתים דוממות ודמות אחת יחידה המתגלמת כליל לעין הרואה; והדמות דמות איש ישראלי הצועד והולך לנוכח פניו, והתמונות העוטרות עליו מן הירכתים הם מושבות הגויים לארצותיהם שטוחים ומקופלים תחתיהם כציורי גלילות על מפה עתיקה של כתיבת הארץ. הרואה, הוא האלמוני, מכיר ומבין בחזונו את המחזה המתמם הזה, אשר כל המון הגויים נראים בו כדוממים ופשר ההבעה ניתן כולו להלך הישראלי; כן גם יכיר איש על פני מפה עתיקה את הסימנים התמימים, המסמנים ישובים וערים, ועינו לא תשתומם לראות שם ציור אחד יחידי, רב מידה או מתואר-למשעי, המסמן עי מקדש או חורבת-מלכים. מבין-פתאום הוא גם חולם-החלום וגם חוזה-החזון, והאלמוני אמנם יבין בלי-משים כי זה ההלך הישראלי הולך ומתרחק מארצות הגולה, מכל מושבות הגולה גם-יחד. וכמו בחלום אשר שמץ דבר מובן יגאה פתאום בדמיון החולם, כן הגדיל אחרי כן האלמוני לראות את צעדת ההלך, הכבדה והדרוכה כאחת, ואת גלמי אבריו הדרוכים והיגעים גם יחד; דומה לו לרואה, כי מן עולי כורש המנוחמים ועד אחרון החלוצים הנרגשים לא היה עוד כהלך הישראלי התמים הזה, איש יהודי המבטל לראשונה את אחדות העולם המדומה של היהודים, אחד המגיח לעת שיבה רעה מן הרחמתים הזבים של הגויים כהגיח העולל מן הרחם הזן של האם. הנה הוא פנה עורף לכל עולמו האחד והולך נכחו אל כל עולמו האחר; רק מאמין השלם עם אלהים חיים, – אם ישוער מאמין אשר כזה, – זונח כן את אפסות העולם הקיים, הנשאר עוד להמון זרים ושונים, והולך למנוחת עולם הבא. אין זאת איפוא כי דבר אחרית נגע באיש הישראלי הזה, לא ככל סיומי הבלהות האחרים אשר בעתם רק נטרד המזל הישראלי מערוץ גלות אחד למשנהו ונדנוד הטלטלה הכמיר לשעתו את בית יעקב; בעתם עוד ארך חזיון התוגה על במת תבל, והקצים המדומים לא היו בלתי אם הפסקות תחבולה למען העם המשחק הזה, אשר בפתח גוי אחד יצא ובפתח גוי אחר חזר, כצאת וכחזור על הבמה כל המשחקים המתחפשים, ובחזרו והנה להטי הבעה חדשים בפניו המשוחים. אך עתה, כשוך החזיון, ילך לו הלז לעבר פניו, ואשר אונה לו באחרית הדברים עולה מאליו בדמיון, כעלות בזכרון תמונת חתימה אשר למחזה משחק: – כל העמים הגדולים, עושי הפחדים על במת תבל, סבוהו ברמחים נטויים, כתרוהו בזעף זלעפות, הריעו עליו הידד נקמה: אתה הגוי! והעמים הקטנים, כמקהלה במחזה תוגה עניו, מכל ירכתי תבל: אתה הגוי! – ועתה הנה שכך כליל החזיון; המשחק ירד כחוק מעל הבמה: בעיניו אימה גדולה ומעושה, אפשר יעלנה ראש-המשחקים בעיניו לעת התרת העלילה הרעה, אך בפניו רוממות גורל מעושה ונלעגה, כזאת אשר ראש-משחקים יעטנה ערב ערב בלא עמל; ובצעדו מן הבמה והלאה והוא כלאה ונובל ומבקש-מנוחה – אולי יירק פעם ושתים לעברים מדי זכרו את חפץ גאותו, את רוממות התעודה הזאת הנקנית בצבעי הכחל ללהטיהם, השלוחה מעל במה חורקת תחתיה והמכמירה רק את הקרובים אשר מבני משפחת המשחק, אלה המגלגלים עינים דומעות אל המון הצופים האחרים ודמעתם על-לחיים נלעגת ואומרת: הביטו וראו! – עתה גם זה עבר; גם סוב לא יסוב עוד את פניו לעבר במת הבכא ההיא, אשר עלה עליה לראשונה בחסד תארו וביקוד עיניו ואשר לא אבה לרדת מעליה עד-בוש, עד נבול ממשחת הכחל כל עור פניו; גם רוק על עברו יחשוך עתה מפיו, – כי כן יראה האלמוני מניד כתפיו, ניד קצוב אשר כמוהו יהיה רק לאיש ולגוי המרחיקים ללכת מגורל אלי גורל. ובהביט האלמוני באחרונה אחרי ההולך – יאחזנו רגש מוזר: לא יגון הוא זה, אשר כמוהו ירגיש אדם בלוותו במבטו את ההולך לבלי שוב; אף לא תשוקת עין, חרדת לב, אנחת שפתים מרוב התאפק – מראות רגש שכיחים שאדם מלווה בהם את כל היוצאים לדרך סכנה. שאנן ורך ונסוך עצב קל היה האלמוני בהביטו אחרי הדמות ההולכת; רבים רגעים הביט כן בדממה ובשלוה, כאילו הביט אחרי השמש השוקעת אשר כל הרואים בה ידעו כי תשוב לעת בוקר.
מות הרוכלת
מאתיעקב שטיינברג
יש נשים זקנות, מעונגות מאד עלי יגון, המביאות את קולות נפשן ממרחק נעלם.
בעיר הגדולה ביהודה נודעה בין עוברי-חוצות אשה רוכלת אחת, מוכרת כעכים נודדת אשר השומע קולה הכירה על-נקלה מרחוק. בשבתה עם סל הממכר בקרן רחוב, נתונה בצל החסד של קיר, עפעפיה מתעבים כסוחרות על אישוני עיניה ופיה פעור למחצה מתוך עלפון מנוחה – והיה מראה כאֵם נכדים בוטחת מדור האמונות בישראל שהיו נכנסות ביום חופתן למדור התחינות והיו מוצאות שם מן המוכן עולם ובורא-עולם של נשים; אך בהתנערה משבתה הטילה לרוב את סלה למרום זרועה מתוך טלטלה נמהרה, ודמות חפזונה שונה מן החפזון הלאה של רוכלים; ובעברה אחרי כן רחובות למעש סחרה – היתה מטילה קול צרוד כנגד כל עובר-ושב, וכרוזה היה יוצא תמיד מעצם גרונה בכופל צורה שוקק: קנו כעכים, כעכים טריים! – קול גרון זה כאילו קפץ בבת-אחת דרך כל מדורי הפה, כאילו מנע עצמו מבטל את כוחו בין השפתים הנובלות; מכוון היה לכאורה לעורר בהלת קניה קטנה – והוא רק עכר את סחר בעליו. קטני ילדים, מושכי-אמם, הרפו לפעמים ממשיכה תובעת – מדי פגוע בהם מקרוב החתף הצרוד אשר מפי הרוכלת; ואֵם, מתחסדת-פתאום אל ילדה, רק תציץ כעוברת אל סל המתן הזה, מקום שם רוחשים עגילי כעכים קטנים ומעונגים, ותתאפק משעות אל הרוכלת התובעת אשר קולה כמקיץ רחמי-חובה. ובפתחה לעתים את צרור כעכיה לאחד הקונים – והיה זה לרוב אחד תם-ונמהר מבין הגברים, קונה אוסף אל-חופניו אשר לא יחוד מאומה אל המוכר, אחד מן הבחורים הזוכים המתהלכים מאז בחוצות יהודה אשר פניהם יהיו כמרוחמים גם בקנותם דבר במחיר. עם קונים כאלה, כופים בענווה אל סלה, הרגילה הרוכלת הזקנה את לשונה לצרף דבור-פה אל ספירת הגלגלים הקטנים, וגם דבורה האחד והשגור הזה לא היה כאמירת רוכלים רגילה הממתיקה כביכול את שהות הקניה, כי אם צרור-מלים קטן ללא כוונה נוחה וברורה; וכה היתה אומרת: קנה עוד היום; רק עוד היום. – ובדברה כזאת לא היה עוד קולה צרוד וחוצב, כי אם עמום וממושך מאד, דומה לקול אם-זקנה המתפייסת באמירת מוסר אל נכדה לאחר כלות משובתו; רבים אף לא הטו אוזן לשמוע את המוסר המתמיה הזה, כי גברים בימיהם האמיצים לא יחשבו הרבה את זקנת הנשים הפשוטות, ואחד מרבים כי נאחז בדבריה והביט אליה כשואל – ולא נתנה לו הזקנה מענה נוסף, ורק שפתיה נעו מאליהן עד עלות כפיה מתוך סל המכירה ועד התבולל האיש הקונה בהמון עוברים אשר ברחוב הגדול. ברחוב הגדול הזה קבעה לה מקום-תמיד ליד קיר בית אשר בקרן זוית, ובבואה לחנות בצל הקיר לא המירה אף יום אחד את עתותיה; מבוקר עד צהרים נדדה כרוכלת ברחובות מרחובות שונים, ורחוקים אשר לא ידעוה השתוממו לעתים על כרוזה הצרוד העולה מחצרות בית-ספר אשר מקצוי העיר, כרוז רוכלים אין-דומה-לו החוצב על ראשי ילדים ומשמים בלי-חשך את הטף; אך בפנות כמעט שעת הצהרים ובנטות הצל מן הקיר – מצאוה יודעיה יום יום בקרן הרחוב אשר יעדה לה זה ימים רבים לשבתה, מכונסת עם סלה בשולי הצל הפושט, עושה את עפעפיה כסוחרות על עיניה, פוערת פה כישישה משמימה ומתאפקת מכרוז את כרוזה. דומה היה כי צו מתחדש ימריצנה יום יום לשמור את מועדה הנכון; כי גם בימי הקיץ הגדולים, ימים המגביהים שמשם עד כלות הצהרים, לא אחרה לבוא למקומה זה אשר בפרזות הרחוב ולא הלכה לתור לה צללי בתים זרים. סבלה נראה לעין וטעם שבתה לא-מובן, – כשהיא מתכנסת אל הקיר המצל לעת עתה רק על עצמו, כפה הצומקה טורחת ברעדה לשרבב את מטפחת הראש, סלה כמרוחק ממנה ופרוש חינם לחמה, והיא כולה כישישה מיואשת מחולשה שכרעה לשבת ושמטה בפרזות של רחוב את צרורה. היא לא תשעה אל עוברים, וקונה מקיץ רוכלים לא ייקרה לה; גם בארוך אחרי כן הצללים ובאה שעת הרצון של יום קיץ, כשילדים מובלים חורגים מכף אמותיהם ובחורי פועלים דורכים לראוה ברחוב הגדול – לא תעשה עוד הרוכלת עד ערב את רצון סחרה. רק מטפחת ראשה חוזרת מאליה למרום מצחה ופניה כמו הולכים ונמוגים מנחת של קרירות; עיניה מביטות בלי-חשך אל עוברים ושפתיה זעות משפל שבתה; אם יגהר קונה לא-קרוא על סלה – ומנתה לידו בשתיקה את עגילי הכעכים הענוגים ושפתיה יזועו אחרי כן בעקבות ההולך, כאילו היא נזכרת ולוחשת לאחר מועד את דברי החידה הקצובים: קנה עוד היום; רק עוד היום. ככה היא יושבת תמיד, מפגע תמיד לעיניהם או לרחמיהם של יודעי הרחוב הזה; ויום אחד היתה גם לטורח ולשיחת תמהון – כי נשמעה פתאום השריקה הגדולה המניסה את כל הקהל מפרזות הרחוב, והמשגיחים על המנוסה מצאוה יושבת תחתיה במקומה, גבה אל הקיר וידה טורחת ברעדה במטפחת ראשה, כי היתה עדיין שעת חמה. הם צעקו אליה והיא לא קמה; הם הרימוה, אותה ואת סלה, והיא היתה כמתיראה, כישישה אשר לא תדע את נפשה. ובהיותה כבר כנדחפת – עוד ענתה לרוב דברים נלעגים ונמהרים, וקולה הצרוד דומה לקול כרוזה; וכה צעקה אל הגברים הדרוכים מבהלה: “גם פוגרומים ידעתי, גם בנים שכלתי באלה, עם מעפילים נסחבתי בספינה, לא אזכור עוד את מספר השבועות, ולמה תסחבוני גם אתם? הניחוני ואשב לי.” ובהגיעה לאחרונה אל מסדרון הבית הקרוב – היתה פתאום כמבוהלת, ונדחקה לעמוד עם סלה במקום האפלולית אשר מאחרי כל העומדים.
ובאחד מימי הקיץ האלה, בשבתה כמשמימה בין אור וצל, לוקחה במו-רגע מן החיים; כי נגע בה משמים אחד מגלמי המות השלוחים מאוירונים.
באחרית השנה
מאתיעקב שטיינברג
ערב ערב, בעלות מתיבת הרדיו הכנה רינת-ראוה של חזנים לא-מתפללים, ישב האלמוני כנעצב ומקשיב קשב נסתרות. בערבים הכהים האלה, בשבתו בדד כראש-משפחה מתאפק אשר בנים ובנות לא יסובו אותו בכל-עת באהבתם, ידע את הנוחם המתון והרך המותח בלי-הרף בלב הרהורים נוגים. רגשו לא היה כרגש החרטה העז והקצר; אשר הציק לו עתה היה תולע לב מתייחד, דומה לתולע משי מתעטף במסתרים אשר לא ישבות עד אם כילה לטוות את כל חוטו הענוג.
באחרית השנה יהיה בארץ יהודה כעין חורב מעט גם על האדם, והרהורי נוחם, קלים וענוגים, יפקדו את הלבבות, – ואף הם מאותות העונה הסתומים המשיחים באחת אחרית וראשית, דומים באורם ובסודם החולפים לנפילי הכוכבים הנושרים לרוב בלילות תשרי ולחזיזים החרישים המחליקים באפקי השמים בראשוני הלילות של חשון. ובשבת האיש בדד בערבים הכהים, והוא מתראה כראש-משפחה הזומם בנחת את מזימת ביתו – זכר וידע את דבר הנוחם הרגיל הזה, העתיק אולי במינו כמין החזיזים אשר בראשית הסתיו, נוחם עתי לרבים מן-העם אשר לא יחתו מפניו כל-יודעיו; אמנם כן, ביהודה נצורת החום יהיו רבים בימי הקיץ האחרונים כאנשים המתחרטים על-לא-דבר, או כאנשים המשתאים פתאום אל עצם החיים; ובטרם תבוא בחוץ רוית הגשם החדשה יהיו רבים אחרים כאנשים לאים בבית נפשם. את כל משלי הטבע והאדם האלה זכר וידע האלמוני, – איש מתבונן הנפעם זה כעשרים שנה מרוח ארץ יהודה; אך הוא ידע כמו כן כי בכל שנות שבתו ביהודה לא אפפהו עוד כנוחם הסוכן הזה, המותח בלי-הרף בלב חוט הרהורים אחד. זה הגיג הנוחם הסתום היה יהיה לאחרונה לרעיון ברור אשר אולי יעשה גם כנפי תבונה, כי על כן משול תולע המשי אשר בתום המטווה ייהפך מגולם עוור לפרפר בן-כנפים; אך בראשונה נתכנו לאלמוני ערבים משמימים רבים, – באחרית השנה הממושכת אשר ביהודה, באחרית שנה סתומה אשר בלב מלחמה, לעת חסותו עוד עם כל אחיו ביהודה הנצורה, בהתאפקו עוד עם בנים ובנות באחד הערוצים החשוכים אשר למעברות הזמן.
ערב אחד האזין האלמוני לזמרת חזנים מתמרת, אשר לא שמע עוד כמוה ליגון בכל הערבים הקודמים, זמרת מלים מסתלסלת המתעטפת בכל סלסוליה ביגון אחד סתום; ובדרכו את אזנו ללמוד את רצי המלים מקרב הרינה המתאבכת – שקטה פתאום נפשו למנוחה תמימה, כאילו נחלצה פתאום מכל קורי עצבונה למראה עוצב המסורת הישראלי, עוצב עתיק ימים הסובב כזרם רחב ומובדל-לעצמו את תקופת השנה של חיי היהודים. תיבת האמונים שלחה שלוח וחזור את תמצית היקר של תפילה אין-דומה-לה: אשמנו מכל עם, ובאסוף האיש אל אזניו את שלוש המלים האלה, הדומות יחד ללב זועף של תפילה זועפת – עצם את עיניו ופקח את דמיונו לראות דברים רחוקים, אלה הנראים בדמותם ובסודם גם יחד. הוא ראה לראשונה את השנה הנודדת של היהודים, הגרה בארצות נכריות, היוצאת מפמבדיתא ונכנסת למגנצא ומבלה בדרכה הארוכה את שרידי הריח הדבק בה מן השדה, הנמלטת מספרד בגלימת אצילים אחרונה, ואף דשי הגלימה הפרועה הזאת, הרקומים עוד ציצי יצירה וחותמות שרים, הולכים ודהים עד לכתה ובואה ימינה לאמשטרדם עיר הכנענים ועד הגיעה שמאלה באניות אימה אל מבואות אפריקה החשוכים. ובכל נדודיה, בשנותה את טעמה הדווי לפי משפט גויים חדשים ובהחליפה מעש וסחר ודאגה לפי טבע ארצות זרות, לא המירה השנה היהודית הזאת את אחריתה; גם בנבול פרחי חגיה האחרונים וסוחרי יהודיה נלאו לנצור נגד עיני זרים את שבתותיה המעונגות – עוד ידעה לנכון את המועד האחרון אשר לקץ השנה, ולבה הוכן לקראת זרם העוצב הישראלי החוזר ועובר על פני גדותיה. כל אחיותיה, שנות עם ועם, כפופות בעונה הטובה הזאת לאדמה ועל פניהן תאות האסיף; מפי אחיותיה יישמע יומם קול מאלמי אלומות, והיא חנטה את הימים הזכים והנוחים האלה לימים נוראים ובלילה תרים את קולה מכנף כל ארץ ובפיה תפילה זועפת אין-דומה-לה: אשמנו מכל עם. זה הוידוי השלם, הדומה לוידוי מות העוכר את שומעיו, בא מפולין ואגפיה, מן הגולה המלאה מפה לפה, ובפרזות אמריקה הרחוקות אף שם יגאה הקול ממעונות יהודים פזורים, יעלה כזעקה וירד כיבבה: אשמנו מכל עם. הנה הוא מתיפח גם פה, על פני חוצות יהודה, שופע מתוך תיבת הזמרה בכל סלסולי יגונו כאילו נכון לו ביהודה לב שומע אשר ישמענו למשעי, הנה הוא בוכה ומסיים את בכיו ללא שובל הבושה הנגרר אחרי תפילות ישראל בחוצות זרים. הנה שב ומתיפח מראשיתו השיר הקצר הזה, המתחטא בעד כל העם וקולו כבכי הלב הגדול אשר לכל העם; ולב האיש השומע לא יאבה לפתור אותו כוידוי זך של היהודים, וידוי המבטא את ראש כל חטאותם, המספר בלשון היגון הברורה את דבר היבדלם מעל כל משפחות העמים. הידבר עם וידוי אחרית אשר כזה? אין זאת כי רק השנה היהודית היא המקוננת בסתר התפילה הקצרה, שנת היהודים הבושה אשר בהתקרבה אל אחריתה לא תוכל לגווע בשלום, בנפחה את נפשה אל אויר החיים ובתתה את זכרה כאחד מן חשוקי הזכרון של האומה; היא היא הבוכה את בכי הנוחם הגדול, – השנה הגרה, הנודדת, היורדת ביגון אל שאול העתים של היהודים.
דג הזהב
מאתיעקב שטיינברג
באחד הימים, בתקופת החדשים הנצורים אשר ביהודה, נפעם בית האלמוני מחג ילדים; וברדת היום ובחדר הילדים נטשו כל תשורות הצעצועים על מקומן, כי החוגגת הקטנה כבר זנחה אותן במוצאי חגה למעצבה ראשונה – עמד עוד לראוה נסיך המצולה הקטן, הוא דג הזהב אשר הובא לתשורה באגן זכוכית מעוגל, מזרה צבעים כגביש, ואשר מאז בואו הוצג בלב השולחן ותחתיו פרושה לתפארת-תמיד מפת שמורים קטנה מעשה תחרים. עתה, בכלות אור היום ונוגה הערב בא מהול בקורים חכלילים, כאשר יהיה לפעמים בדמדומי יום סתיו, התנוסס בזיך הצלעות מול חלל הפתח ובמצולה הזקופה אשר בתוכו התמודד עוד דג הזהב אנה ואנה בטרם לילו, וניד שעשועים מהיר טלטלהו עתה רק מרגע למשנהו, לעת אשר הילדה הגוהרת עליו נאנחה אנחה קלה מרוב תענוג והשתאות. לבדה היא הילדה בחדר תשורותיה, וכדרך ילדים בדבקם אל-דבר ביחידות – לא תשמע את הקול הקורא אליה, קול האם המצווה לה מרחוק, מאצל דלת המסדרון, כי תבוא להחליף אמירת-שלום של פרידה עם האורחות ההולכות, בת-ואם מן הקרואות אשר הביאו לתשורה נעלה את דג הזהב. עוד רגע ישוקו שם מאד הדברים, דברי נשים המשוחחות עד-תום בפתח מסדרון, בקצה השובל של חגיגה מסתיימת; אך הילדה הקשובה בת השש לא תאזין ולא תשמע, כי בעמדה פה אל מחמד תשורותיה תאזין ותשמע את קול החיים הפלאי המתעלם בניד שעשועים, היא לשון המצולות המתהדרת חרש בזהב קשקשים ובכסף סנפירים. ויעברו ימים ובית האלמוני נפעם שנית, כי גדול הבנים בישר להוריו את דבר צאתו בצבא המתנדבים. ואביו, אשר דימה לראות את שורש ההחלטה בדמיון הצעיר ולא בלבבו, חשב לנכון כי מסיבת משפחה וחליפות שיחה בענין הגדול אולי יעניקו למתנדב הנסער גם מחובת הלב היציבה, זו שיוצאי צבא נכרים זוכים כנראה לקבלה בחשאי ובחפזון בשעת אמירת שלום של פרידה. ויעשו כן בביתו וסעודת הצהרים הנפעמת נקראה בשם מסיבת פרידה; והאב, אשר רצה אמנם כי תקום ותארך שיחת חיבה למלוא השולחן, למען ירגיש הבן את ערך מעשהו לא בגאות יחיד כי אם בענות כבוד של יקיר משפחה, לא התאפק בכל זאת והשיח את מזימת כוונתו בפני כל היושבים הגדולים עם הקטנים, – כדרך יהודי הבהול על פי רוב להשיח עיקר-דבר. וכה אמר בפתיחת הסעודה, אחרי אשר הבן כבר הרבה דברים מן הענין האחד: העושה דבר בכוח הדמיון הוא רק שליח עצמו, אך העושה מתוך התעוררות הלב הוא בבחינת אחד מרבים; נטוש איפוא את דברי דמיונך, בחורי, ונחייה פה יחד התעוררות לב. – אמנם כמו היתול חיבה היה בדברים, אך המתנדב בן-העשרים, בחור יהודי הקרוא לכוחו, לא נמנע מהשיב דברים מחוכמים, והראה אף הוא, – בראי הקסמים של הדבור היהודי, – את בחינת המעשה שהוא עומד לעשות; וגם בדברו אחרי כן כה וכה נסבו דבריו בלי-הרף בכוח הדמיון. לאט לאט נתבטלה כליל מחשבת האב אשר חשב להיטיב לבנו: זאת לא היתה עוד שיחת פרידה מתחפשת שבשעת סעודה, שיחה תמימה ומתממת המהולה בחיבת הורים ובמזג המשפחה של אחים ואחיות והטובה לבן ההולך מאמרות החיבה המפורשות; ויהי להפך: הבן הרבה לדבר בענין הגדול, ובדברו כן בכוח עצמו לא השגיח עוד היטב ברמזי פנים של אב ואם והיה הולך ומתאר נפלאות מלחמה בפני אחים ואחיות קשובים. ובמצרי תאור אחד, לעת אשר לא ידע עוד המשך או תעצומות דמיון נוספות, המריצהו דבור-פה מתפנק של האחות הקטנה למהול את תאורו גם במתק האימה השכיח באגדות ילדים. זאת המחוכמת בת-השש קראה פתאום ברהב ילדותה: אתה תהרוג הרבה במלחמה! – ואחיה, אשר צחק אליה עם יתר הצוחקים, עשה חיש מהר אמרים חדשים במבוכה הצוהלת הזאת, ומשיח שפתיו כמו נגלמה פתאום דמות המלחמה ההורגת, היא דמות ההרג השנואה בקרב היהודים מכל דמויות המות האחרות. האם נפנפה בכף ידה מול הבן המדבר ושפתיה המליטו בלי-משים צוו מול הילדה המאזינה: קומי ולכי לך אל חדרך! – ובסרב הקטנה בקול רם והיא קוראת בעניה בשם אחיה הגדול – נאנחה האם כאנוסה לקום בלא-עת מעל השולחן, אספה כמלוא משאה ממערכת השולחן וגם נהגה אחריה בשלום את הילדה הנכנעת. והאב, אחרי השארו לבדו עם כל עוילי משפחתו, ישב כנבוך או כנעצב; בשעה זו לא ראה את עצמו אב נכון ביהודה, אב בגבורים אשר התחיל ספירת דורות חדשה ואשר בנו הפועל אחריו כבר רואה את ההסברה הדבורית של העולם כעשויה ברובה בידי אביו, והוא מקיים על ידי כך כבוד-אב חדש אשר כמוהו לא היה עוד בקרב יהודים. הדמדומים כבר התרגשו לבוא, וזה הבן היוצא לצבא דבר עוד על מלאכות המלחמה בתאות בחורים, בתאוה של מסביר חדש; רק לאחרונה, לעת אשר כהתה ראות העין מפנים אל פנים, התאושש האב ואמר בלשון ענוה של יהודי רגיל: המות הוא מות-אדם בכל מקום. – אך תשובת הבן המדבר דחתה עוד לשעה קצרה את שתיקת ההפסקה הנכספת, זו שבכוחה לכלות בשלום כל שיחת מסובים הנעוצה בדמדומי ערב.
ופתאום, בעוד עוילי הבנים מקשיבים ועונים בשארית דמיונם ואביהם עוד מתרפה מקום קימת אב נחרצה – חדרה עד-הלום זעקת חרדה מן החדר הסמוך, והקול קול הילדה הזועקת את זעקת השבר הסתומה של הילדים: אמא, אמא, אמא! וכחרדת כל המשפחה לבת הקטנה כן חרדו גם הם ממקומותיהם, ובבואם אל חדר הילדים צבאו גם הם בלי-משים על בזיך הצלעות המתנוסס, מקום שם גהרו יחד האם והילדה, זאת בהשקיפה חרש על מצולת הבזיך וזאת ביבבה חרש אל כתף האם: אמא, אמא, אמא! – האב כאילו התאושש עתה מרפיונו ומר בלשון אב מסביר את דבריו הברורים: הוא מת – איכה זה מת פתאום הדג? – אך הוא עמד ולא פעל דבר, מגולגל בן-רגע ביהודי מבויש אשר נבלת חיה מתה תשקץ לו את כל מראה עיניו מסביב. ובניו ובנותיו עמדו עמו כנכלמים, כאילו זה מראה המות הנכון לעיניהם השיבם במחיתה נמהרה אל אביהם היהודי, מושך שלשלת המורא היהודית. רק האם עוד צפתה רגע בשים-לב אל תהום המצולה הזקופה, מקום שם התמודד כמתעלף דג הזהב ובטנו, המופזה עוד בפז חייו, שקועה אל קרבה לבלי התרומם. ואחרי כן נשאה מלב השולחן את אגן הזכוכית, ובתה הילדה הולכת אחריה הלוך ובכה.
הזר
מאתיעקב שטיינברג
לעת התאסף המתנדבים התייצב בתוך העדה הקצובה גם איש זר לא-צעיר לימים, מן הזרים המבישים או האוילים המצויים ביהודה בכל מושב אבות ובכל דרך בנים. עוד בעמדו מאחור והוא גבוה בקומתו הצנומה מעל כל הבחורים וערפו הדק נטוי כקשת לעבר דלת הלשכה – נראה היה כקרוב מאד לתור הנכנסים, ובהמליטו מפרק למשנהו מלים לא-נדרשות ולשונו לועזית מתובלת המשתייכת אל אחת הנפות הצפוניות של אשכנז – היה כמבטל במתק שפתיו תוכחת-עינים של אחד הבחורים, אחד המקבל על עצמו מבעוד עת את העמידה הכשרה של טירוני מלכות. ובארוך הזמן הוסיף הזר המטריח להמליט את דבוריו, מדבר מאליו ללא חפץ שומעים, מכוון את מוצא-פיו כנגד איש הקרוב אל הדלת הנצורה ומתערב עם ראשוני הממתינים; ובקום אחרי כן מבוכה סתומה, המקדימה לבוא לפני רוגז, ואחד מן החבורה מתח לאחרונה את פיו לנזיפה, נזוף בזו המבלע ראשית משטר של טירונים יהודים ודבּר עברית נמרצה המצלצלת כשרשרת של ציווּיים קצרים – נתגלה בלי-משים מחזה: ארך-הצואר אסף אליו את גלגל צוארו ואת פיקת גרגרתו העמיד לראוה; כמו רגע עמד דומם בזקיפה וגם תמך את שתי ידיו במוצאי המתנים, כמעשה איש גבוה וצנום בהתכוננו לתת ליריבו מענה רב, אחרי כן פתח את פיו ולחייו הנופלות שקעו ועלו חליפות ולשונו בפיו היתה אנגלית: – הוא דבר אנגלית ברגש ובקצב מיוחד, כמייחד אותה למערכת כוונות הערוכה בנפשו – כאשר יעשו רבים יהודים בדברם לשון נכריה נחשבת. עיני כל השומעים נסבו אל פניו, כי בדבורו השוקק היה כעין יתר-הבעה, תפל ונרגש כאחד, אותה חשיבות תפלה שכל לשון מאצילה על עצמה לפעמים בכור שביה, כשהיא נתונה בפיו של דובר נכרי; לאחרונה, אחרי דברו למדי, התחמק שוב ממקום למקום, השעין את קומתו הדקה אל דלת הלשכה, שלב את זרועותיו כראשון לממתינים ועיניו הצרות אשר כעין החוּם העלו על עצמן שעור של חיוך.
בין כה ובבית האלמוני לא נשלם עוד סדר המועדם, כי הבן המתנדב עוד סר למועד כל שבוע לעירו ולבית משפחתו, ואמו עוד ראתה את הביקורים הקצובים האלה ככל קצב חיים אחר אשר מטבע האשה לקצוב כנגדו מידה של קביעות בביתה ומידה של מנוחה בנפשה. אך האב, גבר נאמן ליסוד מעשיו ורפה אונים כנגד חליפות החיים הכוזבות, היה חרד או מתאפק עד-בלי-די לעת ביקורי בנו, – בשבת בתוכם זה לבוש המדים ונרהב הפנים והוא מביא לידי גילוי בכל תנועת יד ובכל תנופת דבור את רוח הבכורה הפועמת בקרבו, אותה תכונת הבוחן הגלויה של בנים יוצאים אשר למראה ירחב ויפחד לב הורים. לא האם הוסיפה עתה להתמכר שבעתים לרחמיה או לצפות בכוונה לביטוי חיבה מחודש מעל פני בנה בכורה, וגם בקום הבחור לפרידה לא ידעה לרוב דבר שפתים חדש, ואשר שאלה אותו אז במאור עיניה היה כמו נוסח חוזר: למתי איפוא מועד בואך הקרוב? – האב הוא אשר עמד במעמד כזה ברפיון לבו, וגם שאל לפעמים כמתחפש: למתי איפוא נקבע מועד צאתכם למחנה הרחוק? – גם בעמקי נפשו לא ידע האלמוני מה טעם הבולמוס המדאיב הזה התוקף אותו עתה למראה בנו, חלוץ הטירונים הכשרים המצפה וצפוי לגורלו: – האם תכונת גבר יהודי היא זאת, קוצר הרוח של יהודי אשר מהיותו נרפה או כוזב למעשים הוא גם מתמלא מבוכה מדאיבה בתחילת כל מעשה? או אולי תשוקה היא זאת, תשוקה נבוכה של גבר מזקין, לראות במהירות ובשלמות את עויל המלחמה היהודי בדמותו ובצלמו, דמות בחור המוחץ אויב ומגן על עמיו, – תחת אשר האב לא היה גם בימי עלומיו בלתי אם אברך נגאל עם אברכים, לאמר: עושה את המעשה הקל בכל מעשי הגברות? אם כה ואם כה – והאלמוני לא צפה בנחת לקראת ביקורי בנו הנוחים, מטעמי חיים של יום השבתון; ולמעמסה כמעט נעשה לו הדבר מיום שבחורו צרף אליו מן המחנה עמית למועדים, ואל שולחן המשפחה ישב ביום הביקור גם זה הגבר הצנום, מושך הלחיים בשעת הדבור, הזר המטריח את חיוך עיניו רק לעומת גברת הבית הפוקדת אותו לפרקים בלשון יהודית מנומרת בחודי מלים של אשכנזית, או לעבר תמת הבנות בת השש החומדת לה לשעשועים את שצף שפתיו המגלגלות לכל עת מצוא בלשון אנגלית. ואף האב, הזועם בחובו, מזמן לעצמו רגעים של בדיחות דעת, למראה זה הזר הנוטל מפניו כל רז של הקשבה בשוב צליל העברית לשרת מסביב לשולחן. משך סעודה שלמה הגה בזאת האלמוני ביום-האורח הראשון, ובהגותו כן כמתבדח עלה לפרקים במוחו גם רעיון כבד, לאמר: אז, בתחילת הנס של הלשון העברית, בקום מחדש השפה העזה הזאת, – והעזים לא יקומו על-נקלה אחרי נפלם, – ומילותיה הקצרות, מעשה שן או גביש, נאלצו בכל קיצורן להעביד בקרבן, במהירות ובשלמות גם יחד, את חילופי המזלות של שנות אלפים ואת חידושי הטעמים והמושגים הבדילים בין עברים קדומים לבין כל סוגי יהודים נמהרי שפתים, ובעשות כן השפה הזאת והנה היא כנפילת הלשונות הנופלות מן השמים הגבוהים אשר לאלהי המזלות, או כמזר נאור מאד אשר שב אל מסלולו וחוזים בכוכבים לא בשרו את בואו, – אז, בהתעורר להיות הנס הזה לעיני מעטים ביהודה, הלא ככזב לא-יובן היה באזניהם הדבר לוּ הוגד להם כי יבוא יום ואיש ישב ולא יעפעף עין למשמע הלשון העברית, והאיש ההוא יהיה יהודי, ממתיק הלשונות הנודע בקרב כל הגויים.
ובאחד מימי הביקורים, בשבתם יחד אל שולחן המשפחה והבן הבחור נותן מפרק לפרק את פניו כנגד פני האורח ומחליף אתו שיח אנגלי, מרומם ונבדל על פני כל אמרות השיחה השוטפת אשר בעברית – כבש האלמוני את מנהג נימוסיו, כי אמר בלבבו: אף זה האיש הזר לא הוקיר נימוס אל שולחני וגם את בחורי, הצעיר ממנו לימים, השבית מנימוסיו לעיני כולנו. ובחשבו כן פני ואמר דבר אל בנו, – ולא נתן עוד את דעתו לשקול אם אין האורח עלול בכל זאת לתהות על פסוק עברי, פסוק מבליט כוונה הנאמר בהטעמה נבדלת. וככה אמר ושאל: מה מצאת בגבר הלזה שכה דבקת בו לכל ביקוריך בבית? – והאלמוני גם ניחש מראש את המענה, כדרך איש השואל שאלה שקולה, ואשר שיער ביותר היה נימוק החנינה, לאמר – כי בנו יתאר בקצרה, ברמזים ובמבוכת בחורים, מין משך-חיים יתום של גבר עצור במחנה, גבר לא עול ימים, זר לא-מרוחם אשר ביום ביקור לא יחיש את צעדיו העירה בלתי אם יקחנו אחר לצדו. אך הבן ענה כצוחק וכזורה את אמריו: הלא מפי בחורינו לא אלמד אנגלית; הוא היודע. הביטה אל סרטיו השנים: על לשונו בדיבור ובכתב לוּקח אל לשכת האנגלים. – ובשמוע האב את מענה בנו לא הרהר עוד דבר וגם לא הכין את לבו לקראת הגות חדשה; רק דומה היה לו כי עמל הרהורים כזה טוב אשר ידחנו לימים אחרים ולמועדי גורל חדשים.
אבינו התנ"ך
מאתיעקב שטיינברג
אך האב, היקר והנאמן, ייקר ויאָמן בעיני הילדים רק על-פי דמותו העולה בראי המשפחה; ובמשפחותיהם של יהודי עיירה, המלאות מפה אל פה חליפות אכזבה ותעתועי דלות, יהיה עד-מהרה שטח הראיה המתוכן בין האב והילד כשטח החלודה אשר על פני ראי אביונים נושן, ובקצה הילדות כבר ישגה גם נבון הילדים בכל הנוגע לדמות אביו. כי הנה האם, הצרורה בעניה, תדרוך עוד לעתים את מבט גאותה הנשארת רק למען חלל במבטה את פני אישה ולמען נסות אליו לעיני הילדים את תוכחת הנשים אשר אין לה מענה, תוכחה בלא-עת התומכת את טענותיה הקדומות במליצות הפה של חתן נעלה ובאמון המחמדים של כלה ענוגה; והנה הדודים הסוחרים לרוחה, המבטלים מרחוק את פרצוף האב הצנוע; והנה הדודות המכלימות, המשלחות אשה וילדיה באחרית ביקור ובפיהן דבר לפרידה: הינוב עוד זה בעלך? והנה לאחרונה כל העיירה הנפתלה, ההולכת רכיל וגורסת כנויי שמות תפלים, העוכרת בפירושיה כל צלם בהיר בגברים, המרחמת להבל כל איש שואף חיים על-פי דרכו. הנה הנם כולם, מוגיעי האב ונושיו, הגודרים בפני אב-המון-תבונות מהתודע פנים אל פנים אל הבן. זה הבן ידע רק אבהות מושפלת כל ימי שחרותו; ובהגיע גם הוא אל צומת התבונות הראשה, מקום שם העלם מוצא את מקורו וצופה במקור את תבנית מזלו, וגעגועי הבגרות ימריצוהו לחוש אמת – או אז יפקוד את אביו בזכר גדול.
ככה זכר האלמוני את אביו, ואת טעם התפלות אשר הטעימוהו רבים בילדותו עם כל שמץ אבהות הנאצל עליו מאת אביו; ומסת הזכרון הנושן נקרתה להיות הפעם הזאת בשעת התרומה החדשה, בשבת האיש על ספר מספרי התנ“ך והוא מקיים נדר-עיון ליום יום, כדבר אשר קבלו עליהם רבים ביהודה. וכהיות תמיד נסתר ונמרץ כאחד זה הקשר בין המשל והנמשל, אשר אין לדעת מי משניהם ראשון ומי העלה את חברו בכוח כה רב מזכרון הדמויות העמוק, כן היה גם עתה במסת הזכרונות של האלמוני; כי בטרם עוד יעשה לאביו זכר שלומים מלא – והנה פקדהו זכר אחר, ויגון התנ”ך היוצר עלה וירש את עצבון האב המוליד. אף הוא, ספר התנ“ך היה אב-המון-בינות, אבי כל האומה אשר תוכל עוד להקריב אליו ילד מילדיה. והאלמוני חידש לפניו את ילדותו, בלמדו את כתבי הקודש הענוגים ורוחו מוגשת תמיד להבלי נחושתים. תארי דמיון קצרים ונאוים, דומים לפסוקי הגיון של אב מתאפק, הוזנחו במקומם ללא חפץ, מופקרים חינם לשכל הנובל של מפרשים ראשונים ואחרונים; כמהתלות חוצות נפרמו חידות נביאים יפה-פיות, רק למען הוציא מקרבן את דרש הרמיה של שוטי שמים חשוכים או את עקשות הלשון התפלה של מדקדקים. וזו ראות הספור השמימית המתעלמת בפסוקים נעלים וקצובים היתה למשנת גמגום נמהרה, נגמעת בחפזון כיורת הספרים הרזה ונתזת עם גמיעה כמרק חוקם של תינוקות לא-חרוצים. וככה נעשה פרק התנ”ך, מסכת היצירה הנשלמה, צומק וכורסם למרבית משבצותיו, דומה במראהו הקרח לעלה החי על הענף אשר עברה בו לסירוגין שן התולעת; זדון הבורים ועש הלמדנים עשוהו ככברה, ומשנת הילדים, – החטופה והנמהרה גם יחד, – משולה היתה בסופה למערכת דברים של אב חכם הנשלחת לתעודתה בידי בנים כסילים ולא-זריזים: ערוכה ושקולה היתה בצאתה מפי המדבר הנחשב, ובהגיעה בפי השליחים נהפכה לשיח תחרים מתפרד אשר השומע לא יציל ממנו בלתי אם שתים שלוש משבצות דברים. וכמו חופת מבטחים גדולה, חופה ללא-מוצא על פני זווגי משוגות רבים ושונים – נבראה שיטה, אחת מדיבות האדם המחפות בכזב אחד גדול על המון תהפוכות אולת; ודבר הדיבה היהודית הזאת, אשר תחילתה אולי מימי המדרשים הגדולים, רעבי הרוח הראשונים בישראל המתחילים לסחוט את מלות התנ"ך – היה על כל עמל הלשון העברית, לאמור: מליצה היא בכתבי הקודש, ובדרכי המליצה ינוס הקורא ויסתבל הַמְעַיֵן ויהפוך את פניו הלומד.
והגות האלמוני כבדה כמו משטמה בזכרו את דיבת המליצה על כל אגפיה, האגפים אשר נמתחו לכל ספרי התנ"ך ויכסו בצלם את מרבית המשל הקדמוני, מיטב המורשה של הדמיון העברי והמון חמודות לשון טהורות וצלולות. ובזכרו זאת תמך כיגע את ראשו, זרועותיו מוסבות מזה ומזה לעברי הספר ועיניו המתאפקות רואות את לב הגוילים המשובץ בתוך עטורי הפירושים. ופתאום חרד לקום ממקומו, כאילו מראה הפירושים הגודרים גדרות מסביב אלצהו לרגע להתרחק גם מן היקר התיכון, כאוהב אשר יבחר לפקוד מרחוק את לב האהובה הנצורה. הלוך והתרחק, הלוך וקרוב צעד בקרבת השולחן הקטן, הנוצר על פניו את כל צומת התעצומות של היהודים, בעיניו עוד עומד להב העיון הקודם ואת לבו כבר חורכת מחשבת שממון אחרונה, לאמר: אף פה ביהודה, במקום אשר געגועי הבגרות המחודשים ימריצונו לחוש שנית אמת, הסתבלנו בעטורי הפירושים העוכרים כל צלם בהר בדברים.
הרופא
מאתיעקב שטיינברג
מי זה דופק על פתחי זכרונות ומעורר בדמי הליל את נדיבי הילדות? האלמוני הוא המבקש לבוא עוד הפעם אל מראות ילדותו החנוטים בנפשו בכל קצב אמתם הקדוש, ובהתקרבו כמחפש אל אחד מכוכי הזכרונות – ישטפוהו מקרוב בשמי החניטה הטובה. רגע ישהה אל ריח השמורים, ישתאה אל תכריך הקצב, יתבונן אל יושר ההבעה השלם הנאצל מעל הזכרון הנדרש; אחרי-כן יגהר על ישן-העבר הקטון, הטמון בעפר החיים של הילדות, וידובב בלאט את שפתיו החתומות:
חוצות העיירה, הצופנים את סרח חצרותיהם מאחורי בתיהם הדלים, יכלו בפאת העיירה האחת אל רחוב נכרים, מבדיל בתים וחושף גנים; ובמפסעת ההולכים הצרה, העשויה לרחבה צמד קרשים והעוברת לרוב ארכה מתחת למוטות עצים, לא ידרכו רבים מעם הארץ במגפיהם העזים, כי בכל רחוב המחמדים הזה, אשר מספר בתיו יספרם גם נער נבער מגבעות הערלים אשר על שפת הנהר, לא ישכנו בלתי אם שועי שלמונים נסתרים, נשכחים מאדם במקום הזה ומוצצים את כיסי היהודים במקומות מזומנים אחרים, אל כל מפתח צר של דלת לשכה. רק אחד השוכן פה לשם ולדורשים רבים, ואל ביתו ינהרו גם בבקרים יהודיות עוטות לבוש שבתן, – גם בבוקר החול של העיירה, אשר כל עובר-ושב ברחובות מרוחקים מתהלך שם בלי-משים כנעקר מביתו ומכל פשר עניו. נשים, חושכות אגורות מקמח שבת, ישכימו לבוא אל-פני הבית הזה, המבליט מחביון עציו אכסדרה משובצת חלונות; ועל מדרגות העץ האחדות, – השומרות שנים על שנים שיירים של צביעה אדומה, צבע השררה של מפתן שועים, – יתמהמהו יחד נשים כואבות ונשי אמידים נחפזות אל חלין, עד בוש לשונן לדבר עוד אשה אל אחותה ועד פתוח לפניהן את הדלת הקלה משרת זר כאויב, נודע-מאז ומתנכר-תמיד, צופה פני באים בחפזון ובודק את נעלי רגליהם בזעף כלימות גלוי. ואחרי כן, כטוב כבר הדלת הנפתחה, יבוא לעת-מצוא גם גבר מן היהודים, זקן פכח מטורח פרנסה הנותן את כל אחרית עתותיו למדוי השיבה הסתומים וזוכר את חליו הברור בראשון בשבת כתום עלפון החושים של יום שבתון; אף זה ישב להמתנה באולם הכניסה שופע הכסאות, סרח רב של בית שועים הריק מרהיטים ומקשב חדרים סמוכים, המכלה עד מהרה את תאות עיניהם של יהודים ממתינים. ובשבתו יקרב אל טור היושבות, ישמע שיחת הנשים הלוחשות ביניהן על רופא האחרית שמעבר לקיר, זה הגבר הרם מן הרוסים העליים אשר כל חולי-תמיד בעיירה יבואו אליו בתור לאחר הנזרם ללא-מרפא מרופאים ישראליים, – ישמע וירכין ראש ויקיים את הדברים; ואחרי-כן יוסיף עוד שמוע ויחליק בלאט את זקן שיבתו, כמבטל דרך שתיקה דברים בטלים, כי אשה לרעותה אמרה כפתיה, ככלות שכלה בשממון ההמתנה: ואולי גם אוהב-ישראל הוא מכל רופאינו גם יחד! – ופתאום תהיה דממה ובאולם הרחב יחלוף לרוחה קשב דק להפליא, מין ערבוב דק מן הדק של אימה וכלימה – עת מעבר לקיר יגיע קול נקישה, וכל הקרואים לשלמונים אשר באולם ידעו בלי-משים כי הרופא הוא המקיש שם על השולחן בפרק האצבע, נקישת לעג של אצבע אחת, כנגד יהודיה סוררה, אמיצה מעוּני, המנסה בפניו לחסר זוז אחד מזוזי האתנן השמורים. והנה קדמה במבוכה החרישית הזאת שעתו של הגבר, כי הרופא השורר פקדהו לכניסה לפני רוב הנשים: ובצאתו יצעד עוד כמלוא מפסעת הקרשים בצל השררה של הרופא, כי במלוא הדרך הזאת ירבץ הגן הכבד מאחרי גדרו הגבוהה, האחוזה כרכוב מסומר במסמרים. חולשת רעבונו כבר מחלחלת בדעתו, אך הוא נעצר פתאום מלכת, מביט לימין ולשמאל אם אין מכשול בושה מלפני עובר-ושב יהודי, ומטיל לבסוף את פרצופו אל קיר הגדר, עד כדי חריקת צמרמורת בזקנו, ומציץ בעד החרכים. רגע יביט כמתמהמה אל טורי העצים, נושאי-הפירות הקצובים ומשוחי הגזע, ולמראה השפע הטהור הזה, אשר לא כשפע הפירות הנובל בערימות על פני ככר השוק, ינוע זקנו בלחץ שביו, כמזכיר לבעליו בחפזון את המנין המשומר של שבעת המינים; אך בהבחינו מבין הטורים בדמות הנוטר, הוא נוטר הגן הכבד הנודע לתהילה ולמחיתה בעיירה, אף הוא גבר מידות מן הרוסים העליים המבריח ילדים יהודיים מכל צל הגדר מסביב – ירתיע את פניו אחורנית וימהר שנית את דרכו לאחוז הלוך וסוב אל רחוב העיירה המפולש, ופניו אל בית המדרש לתפילה נמהרה. ובלכתו עתה בנתיבות-תמיד של יהודים – יאלצהו זעף חולשתו להשתומם בדעתו על הרופא הזר והמוזר, הגבר נדיב התואר המזיל אל שולחנו את זוזי השמורים של נשים יהודיות, השוע הקוסם לחולי העיירה הנמוגים אשר מוני נצורות בבית-המדרש ימנו את נכסיו בעיר ובשדה ונשים משוחחות בשממון המתנה אף יחודו לו שם אוהב ישראל. ובהוליכו כן את הרהוריו לבית-המדרש, בית המשמרת לצורות הדמיון של העיירה, הולך ונשלם בדמיונו צלם השוע הנכרי הממוגג בכל דור ודור את לב ישראל, נכרי שורר בקטנות או בגדולות הנוהג חיבת שלמונים עם יהודיו וכופה אותם, את רעבי החיבה אשר מעולם, לחקור ולחשוד גם יחד במופלא החריף הזה: – דוגמת החיה הרעבה המתמוגגת לנוכח משאת מפיצה-את-ריחה. אך הנה נכנס הזקן לבית-המדרש, עוטף את טליתו לסוּגר תפילה, כורך את רצועת התפילין לרתוקות הקודש, – צדקות רגילות למען אל ישראל אשר יהודי זקן ורגיל יעשן כדת ולא ידחה מפניהן את מראה עיניו, – והוא משגיח בפניהם של שרידי המנין ומושך עם לחש תפילתו את שיח שפתותיהם המבשר חדשה, פסוקים פסוקים בכל הפסקה כשרה שבין מזמור למשנהו, והוא נוחל את פשר הדבר, לאמר: תמול, בפנות יום השבת, שעה שבריוני נערים בעיירה עושים להם מסת גבורה ופורצים בגניבה ובמזימה לגנים זרים, נתפס נער בן-פלוני בגן הכבד, נתפס ביד הנוטר והשלך החוצה מעל פני הגדר, השלך ונפל ולא הוסיף עוד קום. והוא, אסיר תפילה, אשר עברה עליו זה-עתה בקורת הקודש של שמע ישראל, דוחה מתוך הכרח את רצון הדבורים ההומה בקרבו, ורק פיו מבליע מאליו דבר קצר בלשון הקודש: היתכן? כאומר: הלא זה הרופא מן הנכרים דפק גם הבוקר באצבעו על השולחן, דפק על-אודות זוז מן זוזים כתמול שלשום? וברדת עליו דממה, בעמידת הכוונה של שמונה עשרה, עוד קולט המתפלל את כוונת האנחות המהלכות על פני בית-המדרש לאמר: איכה תשא עוד העיירה פנים אל שוע הנכרים הזה, ואיכה יהלכון עוד רגלי יהודים בצל השררה אשר לגן הכבד.
החורף ביהודה
מאתיעקב שטיינברג
יש ימים ביהודה, ימי-בראשית לגשמים, אשר הרואה יראה אותם בהוד בוקר על שפת הים הגדול, הוא מפתן העולם המשומר ומקום הפרזון הקדמון למוצאי בקרים נפלאים. רבים ושונים הם ימי-תחילה אלה, והמראה הנאדר עוטר את כולם מבוקר; והרגיל ביניהם הוא יום היורה הנכון, יום נודע וקבוע לתכונת גשמים אשר לפניו ירוץ בסופה ליל-רוחות מקבץ עננים. ביום אשר כזה יתעלם הבוקר הקודר וערבות השמים יתקשרו עד-מהרה באד הגשם מן הקצה ועד הקצה, עד למזרח השמש ועד לפאתי הדרום, המתמהמהים תמיד לקראת ענניהם, ומטרות חפזון דחופים, נבוכים מרוח ומכל שפע ענין חדש, יעצמו לרגעים ויסערו חליפות לעברים, למקום אשר תשפל שמה חשרת העבים הנמהרה. אולם בעצם עונת החורף יתייחד לפעמים יום-מימים, יום נכון לבדו לתועפות חורף ובמספר ימי סגריר לא יבוא. כי הנה פלגי המים כבר נקוו וחרבו למועדיהם, אף השאירו תחתיהם מרבדי חולות מטוהרים ושטוחים, להיות אף הם מנעימי-חורף ביהודה; והנה כבר גאה מעט גם דמיון האדם, כאשר יהיה לתקופת כל שנה, מתארי עבים שטים יומם ומבלהות רוחות עפים בלילות, והמון הגשם ענה ימים ולילות לכל יושבי יהודה את קולות הטבע הסתומים, קולות לפחדים ולדמיונות אשר מרביתם יחסרון פה בכל תקופת קיץ לירחים שלמים; אף אהבת השמש תשוב תפרח ביהודה, אחרי נבלה כל ימי הקיץ כנבול כל אהבה הזונחת רוך ומחמדים, ואהבת העולם הזאת לא תבושש לתת על פני האדמה את פרחי העדות הצהובים והאדומים, אישוני המחמדים הקטנים הנפקחים בעצם החורף: – או אז יבוא בלי-משים יום מימים נכּרים. יום עצרת לברכת גשמים חדשה אשר בבואו ובצאתו יבוא ויצא גם אחד ממזלות החורף המיטיבים שנה שנה ביהודה. לפניו ישקוט הערב אל-מול צבעי שקיעה עזים ועצורים, עזים מאשר תמול שלשום ועצורים ללא מוצא על פני שולי הרקיע, באין חתימת עב להוליך את פזורי הארגמן עד למרומי השחק; והלילה יקדיר מעט את אורו, כי הכוכבים יעמדו באד או הירח יהלוך כמעולף, ולבוקר עוד יזרח שמש בטהרו, ורק פאת המערב תבשר משפל את דבר התמורה: שם ירבץ ענן שחור מרבץ שלם אחד, ומלוא מעבהו הכבד, הנמתח למישרים, אינו נגרע מקרן העולם בצפון עד קרן העולם בדרום, ענן שריון עז להפליא אשר אשיותיו השחורות ממלאות את מצולות הים עד לאין-אפסים ואשר בטרם גשם, ובטרם עוד יתלכדו במעלה השמים בני-עבים זעים לעברים, ישעה הוא לבדו אל-פני תבל – רב ומחריש, ללא רוח דופק באגפיו, ללא מפלשי אד מבהירים בגבו הנורא. ללא סלסולי עבים יוצאים-נמוגים מאצל גבולו העליון. כה ירבץ לבדו, ענן אדיר בלי- מגרעת אשר אין לדעת את מועד גשמיו; מלפניו עוד ירחב הרקיע החשוף, אך מתחתיו כבר יוריקו וישחירו רצי ים קרובים ורחוקים ומרחקי המערב, אשר מעבר לכל המצולות, הולכים וכלים לאטם – כאשר יהיה תמיד יומם לפני סופת גשם גדולה, בהסגר כל חבל ארצנו לעלילת חורף, ממפתן הים ועד קצה המדבר. ופתאום יזוע רוח סתרים, כאנחת היקום בכלותו להתאפק, וכל משטח הענן כאילו ימיר בבת אחת את חלקת פניו, המשחירה משחור, והיה לטורי עבים בלולים, – קודרים עד לזועה בתחתית הים, מתאבכים ועולים למרום הרקיע, ונפוצים כיריעות עב חדשות לעבר השמש המתעלם. וכל אשר יתלכד תמיד עם סוד הטבע לפני גשם רב, – הצפיה ומחנק התאוה ומותר כל ההרגשה הסתומה, – ישיח עתה את נפשו בצמרות עצים נרעשים, וברמות הים הקמות, ובעיני האנשים המשתאים אל פחד העבים האדירים. רק כמו רגע ומשנהו תארך תעלומת האדמה הזאת, הנושאת את יצרי הטבע הכמוסים אל שעת ההתגלות ואל מקום העלילה; וכתומה, וצבא העננים יתבוללו לעב ממטיר אחד – ונגול גם הגשם מכל העברים.
[כציפור ביום סתיו, אשר תשיר שיר-נדודים]
מאתיעקב שטיינברג
כְּצִפּוֹר בְּיוֹם סְתָו, אֲשֶׁר תָּשִׁיר שִׁיר-נְדוּדִים
טֶרֶם תַּרְחִיק נְדֹד לְעֵבֶר יַמִּים, –
כֵּן שִׁירִי, נַפְשִׁי, שִׁירַיִךְ הַגַּלְמוּדִים
מִבֵּין שְׁבִילֵי גַּן הָאָדָם הַנְּשַמִּים.
מִבֵּין שְׁבִילֵי גַּן הָאָדָם הַנְּשַמִּים
לִקְרַאת הֶעָתִיד, נַפְשִׁי, הַאֲבִירִי;
מֵעַל לְעִיֵי גּוֹי וְגוֹי וּלְפִגְרֵי עַמִּים
בִּשְׁמֵי הַחֲלוֹם יֵחָרֵת שְׁבִילֵךְ הָעֲרִירִי.
בִּשְׁמֵי הַחֲלוֹם יֵחָרֵת שְׁבִילֵךְ הָעֲרִירִי,
וּלְמוּל כְּנָפַיִךְ יִמּוֹג דּוּמָם יָם הַדָּמִים;
עַד אִם כִּכְלוֹת יְגוֹן עֵינַיִךְ אָז תַּכִּירִי
אֶת אִיֵּי יָם הֶעָתִיד הַנַּעֲלָמִים.
הָהּ, אִיֵּי יָם הֶעָתִיד הַנַּעֲלָמִים!
מֵרָחוֹק תִּרְמְזוּ מִבַּעַד וִילוֹנוֹת-אוֹר עֲנֻגִּים,
אַךְ זֹהַר לִבְלִי גִיל, כְּחִידַת כָּל הַיָּמִים,
אֶת דְּמִי חוֹפֵיכֶם עוֹד יְכַס כִּבְרַק אַלְמֻגִּים…
בנשוב הרוח הצלולה
מאתיעקב שטיינברג
גם אלה ימי חורף בארצנו, – בנשוב הרוח הצלולה מנגד הים, מאצל קשת האופק הרוגעת אשר ביהודה, והשמש הסובבת בשפל דמיונה כרעיה אוהבת-מרחוק, אשר חום אהבתה יקטן וינעם ויטהר מלהטי הדבקות הקרובים. אלה הם הימים הקצרים והנחמדים, והחי יתן אותם אל לבו מן הבוקר המתנהר לאטו ועד הצהרים השקופים בחומם, אשר לא יעלו את אד הנגוהות העכור, ועד הערב הצח באחריתו, המרפד את שמשו באודם ירקרק, – זכר פלאים לכל מראה-משנה של ראוה ועדנה. הם הם ימי הגעגועים הצלולים ועדנת האמונה אשר בחורף, ברצות אדם רב את דרכו ויחידי אנשים, המתפתים על-נקלה לרמזי הטבע הטובים והרעים, יערכו לעת כזאת מחדש את כל דמיון חייהם, – להיותם רואים כגרם מעלות את הנעורים, או כשריון את ימי העמידה, או כמו מנוח-תנחומים את הזקנה. ויחיד מן יחידים ילך לו ביום חורף כזה, יום נעים למופת אשר טוב ונקל לחוד על-פיו את ימי העתיד הרחוקים, המרומזים בכל חזון, – וזכר והבין פתאום מה דבר האושר והטוב והרחמים אשר קרב לעתים אל לב הנביאים ויעמוד לפניהם כשאוּל ממראה עינים ומתאמת עד תכלית בכוח המשל. וכהבינו כן ישתאה בלבו, לאמר: הלא הוא גם הדבר היקר האחד אשר אָצלו להם הנביאים מן החורף עוּל-הירחים.
בחורף בורא-העתים, בזעום או בנעום יום מיום ולילה מלילה יפעל רוח וגשם ומצרי חשכה, חדלה ארץ יהודה לנבול בדמיון היהודי כבדל אדמה צחיח, כאבר שולים מגוף העולם אשר זיבת לשדו לא תצלח לכלכל ברווחה תקופות שנה נחשבות. שנה שנה ישובו אל מעגלותיהם הפכי הדמיון השנים, אשר לקיץ ואשר לחורף; בשרב, ובימי הזוהר התמימים הגובלים אליו מפנים ומאחור, ישובו אל אמתם הקטועה, המעלימה חליפות רבות, כל צלמי האבות והנביאים והמלכים, וכל-הכתוב לדמות בספר תפארתנו חוזר ונכלל באמון-התנ“ך הגדול, כאילו חרט הקיץ המלובן בשרב עובר שנה שנה בחריצי האותיות הקדומות ומעלה על פניהן מחדש הבעה מזהירה; ובעצם חורף, וגם מכל ימי הנחת הצלולים המבתרים להפליא את החורף לתקופות תקופות קצרות, כאילו סגולת השנה נשלמת ממתן למתן, ימיר מעט את מראהו כל צבא החליפות הקדמון אשר ליהודה ואפרים, כמראה לבוש קיץ אשר לא יאמן כתומו לעת החורף, ואם גם ייקר ויעמוד בערכו; וזה ספר התנ”ך, עד הנצחים האיתן, כמו נחשדהו בחוסר ובהעלמה או נתעצב על שמץ תכלית אשר נפלג מתכליתו השלמה והיה כלא היה, – כחשד וכעצבון המהולים בכל בחינת עולם האדם. כי כל מעשה התנ“ך הוא חזיון קיץ נשלם ומאיר עינים, ועל במותיו הגלויות מעטות הן חליפות החורף הלאות, רבות הטורח ובלולות הקצב, המתחילות במבוכת הרוח או במצוקת הגשם ונגמרות בסתר חידה מעבר למסך החום אשר בבית. אוהל התנ”ך הוא מחוז העלילה ולפתח האוהל לא תנגף העלילה מזעף אנשים ומשממון הקור; זקן האבות לא ינוד בסופה, וחידות הנביאים לא יתמוללו ביום סגריר, ואוזן המלכים שומעת תוכחת כלימה כשמוע אגדת מוסר מסתלסלת, – כי תכלת השמים מעל לראשיהם, תכלת הקיץ ביהודה המשאילה בלי-משים לכל אימה ולכל חידה ולכל גמולות-עתיד את גון הגורל המרגיע.
רב הוא הקיץ ביהודה, – להמון הזוהר ולראות השלוה, ולכל רחב הבינה הסתומה הכלולה בזהרי העולם הגלויים, – ואת אחיו החורף, המחזיר את מבוכת עולם לקדמותה, הגלה מקדושת חגים ומזכרון מועדים ויניחהו ערום ונכלם בתוך פסוקים צרים של כתבי הקודש, לבלתי הותיר לו כל דבר רב גם בספר הצדקה הזה, – הגומל דמות נצחים לכל יהודה ולכל עמה, – מלבד רמזי מראות הבאים בזכות אחרים. לחרפי ארצנו, הכוללים תמיד בתפארתם את עדנת השנה ואת זעף נעוריה, אין כמעט זכר-מישרים אחד בכל התנ"ך, ונחלתם בעבר הישראלי הרחוק היא מעטה ומעולפת, כאילו אבותינו העברים, – הצפויים מני נוער אלי-בינה, המתייחשים כבר בראשית בגרותם על ממלכת אביונים טהורה ונזירה, – נחפזו תמיד מן הערב הרב של החורף אל אחדות הקיץ הנאורה, וכאילו גם האל היחיד והמטוהר, זה אדוניהם לנצח נצחים, אבה את ירחי החורף הבלולים רק למען מלאכו הסוחף, הוא המטר נושא-הגמולות. אך הנעלבים בעבר הם הששים תמיד אלי עתיד; על כן גם תגדל בחרפי ארצנו עדנת האמונה משנה לשנה, – כאילו זה חורף אשר שודד עוד יקח מיד אחיו הקיץ מועדים וחגים ומן מיטב הנצורות אשר לעמם האחד.
בחצות הלילה
מאתיעקב שטיינברג
דומה הדבר כאילו מתי-עולם יבואו בחצות הלילה להסתופף בבית-הכנסת הגדול, – בהיות ליל אשמורות ארוך על פני העיירה, ליל החושך הקשוב מכל מחשכי הסתיו, והאשמורה התיכונה תגיע עד-הלום קשובה ומחרישה שבעתים, הד לא יעלה בחוצות שוממים וחלון לא יגיה בכל תפוצות הבתים מסביב, ובבית הכנסת הגדול, הנעול בלילות וגובה ויראה בהיכלו הריק, יהל נר-התמיד הנשא, הדולק מלילה עד לילה, וטור החלונות אשר במזרח הבית ידמדם החוצה, ירמוז מנגד אל בית-הקברות ויפת אל המתים. והנה הם באים להסתופף באין-רואים בהיכל הקודש, – מתי-עולם אשר שמם לא יחונן עוד בעיר ובמשפחה ושארית עפרם לא תתבולל עוד בשדה הקברים, ומתי תמול ושלשום אשר קורי אהבתם וקנאתם עוד יתעו בחלל החיים ומצבת-מורשה עוד תכון על קברם; הנה הם באים לחסות פה לבדד עד תום הלילה ולהתלחש בקרב עדתם עד עלות השחר, – ואל אחיהם אשר בתפוצות העיירה לא ישעו לרעה או לטובה, כי לא אחים קרובים הם המתים לחיים.
בלילה, בנפול על האנשים הרהרוי אמונים בטרם תרדמה, זכר האלמוני את משל המראה הזה; ואת הנמשל לא העלה לרווחה שלמה בדמיונו ורק נתון נתן לו לדמדם מרחוק בפאתי רמזים, – כאשר ירפה תמיד אדם מאחרית חפצו מדי בקשו משלים למען המות או עיד החיים: פתוח יפתח את דמיונו לפני המשלים הצלולים, ואת עצם הימם ההם, אשר למות ואשר לחיים, יזניח בלי-משים בצל המחשבה האטומה. אך צלילות הדעת שלפני שינה, הרגל הזדככות של יהודים בין יומם ולילה, הציבה מאליה בנפשו תארי דברים ברורים, והוא התחיל חושב ומצרף דבר לדבר, עד הגיעו אל חשבון כולל ועד הפטירו לאחרונה באנחה, – אף זה ממעשה ההרגל של יהודים על משכבם, הרגל אנשים נוצרי-הגות ומפקירי-מעשים הנראים בעיני עצמם כנפסדים במקצת; היא היא האנחה רכת-המשמעות אשר גם יהודים לומדי-תורה וגם יהודים מורי-דרכים יפיקו בה בלילות את מוסר יומם. אך שנתו לא באה; זו אנחת-התשובה של לילה, אשר אולי גם לתלמידי רבי יהודה החסיד בדורם כבר השתמשו בה לתקנת שינה, לא הועילה בליל זה לאלמוני, – ליל הרוח העזה ביהודה אשר איש על משכבו לא יוכל לכוון עמו יחד מחשבה קלה או מכפרת, הנמוגה מאליה אל צלעות הדברים, כי אם רעיון עז העוקר דברים עם שרשם ומדיח גידולי חיים מעל ערוגותיהם הקצובות וגורף את כולם יחד לגל-עד גדול. ובנדוד שנת האלמוני לרעש הסופה הגוברת, המבכירה באין-רואים את ענני החורף הרעננים, אלה אשר כוחם עמם לפשוט מים עד אפסי המדבר ולשוות על כל יהודה יחד מראה ארץ מקופלת תחתיה באחדות בראשית – לא כיהה עוד האיש ברעיונותיו השוטפים, רעיונות לילה נסערים אשר זעפם וקדרותם לא יעלו בד בבד עם אד המחשבה העולה מלב החושב: אף זה דמיון לענני שמים נזעמים עד-בלי-די, אשר אד האדמה הרך יולידם והם עוטים מאליהם את ראות הזועה הגדולה. לא כאשר ראה אותם יומם ראה עתה את יבושת היהודים האלה, לאמר: כאחת מגלויות ישראל אשר יבשה לעת-מצוא בערוצה הנבדל, ובהיותה לאבקת אומה, כביכול, אבקת-שימורים אשר תמצית כל תכונותיה עוד שמורה עמה גם בגלגולה זה החנוט, עוד תקוה לה לשוב אל לשדה ואל ריחה, – ביום אשר תישפך כתומה אל אחד ממקוי ישראל החיים או לעת אשר ירטיב אותה טל השחר ביהודה; ולא כאשר שפטם יומם הבין עתה ביהודים המכושפים האלה, יהודי המערב הישראלי אשר בכוח קסם לא-נודע נתגבשו אצלם סיגי עבדות והבלי אדנות ליהלום קשה-צלעות התלוי כחותם על לבם העקר. עתה ראה את צלמם הנמרץ ככולל בשלמות את התעלומה החולה ההיא הנובטת והולכת, – כבוהק לא-ימחה הנחקק לאטו בחלקת הפנים, – בכל צלמי יהודים לדרגותיהם, הלא היא תעלומה של הצלם היהודי המשתחק ומתחפש כאחד, מין פרצוף אדם אשר הטבע, – העושה במסתרים, – מפעיל על-פניו בגלוי ובצירוף אחד נביטה וכמישה, שחיקת קוים וסלסול קוים חדשים, הכתמת המצח במזרה האבק הזה והבהרת העין באור ההתחדשות הזאת. היא היא תעלומת פנינו נגד כל הגויים אשר אין אדם בארץ להגיד מה פשרה לעת הזאת ומה תכליתה לקץ הדורות, ואשר שמץ ממנה נזכור בלי-משים מדי נראה על-ימין ועל-שמאל יהודים גונבי-נפשם הנושאים את גנבתם בין שניהם.
ולפתע פתאום רפתה מאד רוח האלמוני, כי לזמרת הגשם הקצובה כמו מתקה נפשו בהרהוריה; דמויותיו התרחקו לאטן כגושי עבים משפילים, ובקרבו פשטה ענות סליחה אחרונה, כזאת הכתובה בצוואת רבי יהודה החסיד למצוה ולזכרון למען יהודים נוצרי-תורה וכזאת השכיחה גם עתה אצל יהודים נוצרי-הגות הזורקים לילה לילה את החטאים ואת המשוגות ואת קליפות המעשים ומשאירים לנפשם ליום מחר רק את תוכם-של-דברים.
תפילה על הנצחון
מאתיעקב שטיינברג
כמאמין-באלהים כן גם אנכי, האלמוני המאמין-בעתיד: את איד החיים לא אראה כציר שלוח-מקרוב, ולתשועה אצפה תמיד כי תבוא מרחוק. כהבט המאמין אל רקיע השמים כן אביט אנכי אל נד העתידות, וכאשר יקרב איש אל אלהיו בשארית נפשו הזכה – כן אעשה לי אנכי מתמצית האדם הצלולה ראי-רחוקות; והתפילה אף היא תעלה על שפתי לעת-מצוא, כי זאת אילת המצרים אשר לאדם תרוץ מכל לב אם ישלחוה לדרך רחוקה.
ובאיד המלחמה התפללתי גם אנכי על הנצחון; וכערמת כל המתפללים, המאדירים את שם אלהיהם למען עורר חמלה, עשיתי גם אנכי לראשית תפילתי, ובמתק שפתים הגדתי את צפונות דמיוני, לאמר: ידעתי, העתיד, כי כל דרך אשר תבחר תצדק באחריתה; ואחת לך אם תועים ירחיבו חנם את המסילה כהרחב מעגל, או אם אומללים יעמיקו נדוד בגיא צלמות, או אם גאיונים בלא-עת יתורו להם סביב הר וגבעה לרומם את מעגלותיהם; ואף בדל הדרך הזה אשר בימי אימותינו ירוץ נכחו אל אחת מצומות דרכיך הקרובות, ואתה – העתיד-עתידנו, – לא תכלימהו אם ישקה עדיך בדם ודמעות שוד גויים רבים, אשר יטנף ימים רבים את פעמי רגליך, ולא תחשוב לו למותר אם יביא לך שי חרות עמים חדשה, – הדבר האחד מן האדם אשר נעם תמיד לכל צלמי העתיד למיניהם, הקדומים אשר האריכו ימים בארץ והחדשים אשר נמחו עד מהרה עם כל נצורותיהם. על כן גם לא אתפלל אליך על דבר עמים רבים, כי תכלית מעשיך תדלג בלא-יודעים מעם אלי עם, ואשר יכונה היום באזנינו בשם-תאומים, לאמר: נצחון-ותבוסה, – אולי יתלכד מחר לשם-בראשית אחד, וזכר לא יהיה עוד למכורותיו השתים, המעליבה והנעלבה; גם פלס המנצחים יהיה לאבק, גם הסד אשר ברגלי המנוצחים ירקב בלי-משים – ואתה לבדך תחפון לעת-מצוא מן המכיתה הנשארת הזאת ותזרנו בשויון נפשך לעיני דורות באים: היא היא פרוכת התולדה המבריקה, המתחדשת מתקופת-עתים לתקופת-עתים, אשר יסופר עליה לעמים כי היא רקומה קורים קורים של משלי אבות וכי מאחוריה יסתופף קודש-הקדשים של העבר; הוא הוא קטב החידה של מתי הנצחון והתבוסה המפתה מחדש מנצחים ומנוצחים. – אך יש עם אחד בארץ אשר ענוּתו לא תצלח ולא תיבש לאבק תולדה, ורק רסיסיה-אלף מתגעלים כתומם על-פני חלקת כל מסילה העולה אל העתיד; הוא העם אשר הלמות-התמיד לסד רגליו תשוה הד נושנות על כל תקופה חדשה. שאל את זקניך, אבירי העתיד אשר היו לפניך, ויגידו לך כי זה קול הפגולים האחד השבית תמיד את פזמון ההבדלה שבין דור למשנהו וכי תקופה רעננה הוכתה לפעמים גם בתמהון הנורא, הנודע בתולדה, רק בגלל הקול הנחר הזה, קול זקונים אשר בהיותו לנפשו כמו אטום ועבש מכל רגש – ימיט על השומעים הזרים אימת רמזים ובלהות שממון. התאבה גם אתה להיות אביר עתים כזה, כי תשבר בראשונה חרב רשעים גדולה ותמגר רוח גאיונים עזה ואת פלס הענקים הנורא אשר בידם תשים בין עיי ראוה – והסנדל המסומר אשר לעבדות הישראלית ידפוק אחרי-כן בעקבותיך לאמר: הבל הבלים, כבר היה לעולמים? ואתה אל תדמה לך, כי בעתך הנאורה ימוג בלי-משים קהל השמורים הזה ושרידי אנשיו, אשר נכרת מעליהם צל פחדם, יפיקו את צלמם באפס קול, – דמיון לשברי לאומים רבים המתעלמים מן העין בזוהר תקופה נצחת. רבים מאחיך, מציבי עתים כמוך, נפתו להאמין בהפשרת השלום של הצלם הישראלי, אך בנטותם כמעט במעגלותיהם לימין או לשמאל – והנה מסביבם בכורי התקופה הנעוים והחריפים, יהודי הכלאים המובהקים אשר עלפון מאויים בעיניהם הקודחות והסד אשר ברגליהם יתאר מתחת את לשון העועים של העבד הקדמוני; ומן המרחק הציצו תמיד לנגד אחיך האורבים הישראליים, רוצחי-עתים לתאוה אשר בדמם אולי רתחה ונסתמאה הנקמה היהודית והיתה לבחילת תעתועים המקיאה וזוללת בלי הפוגות. וכזאת יקרך גם אתה, העתיד-עתידנו; אשר בטרם תנדוף מאפך קטורת העמים העליזים – וחבל עדות מעדות ישראל הנדפות ישיתו עליך בהמולת מחנים, ישוטטו סביבך בגיל אשר לא תבין או ברעדה אשר לא תוכל שאת, והאחת המריעה חלקות על מבוא אזניך תחלוף ותוריש את מקומה לזאת האחרת המושכת את כנף גלימתך בתחינה אלמת; ובעוד האיש היהודי האחד נושא עליך מרחוק את כל הקללות הנמרצות אשר לאוררי-עתים, מן הנביאים זועמי-זמנם ועד חדל-האומללים מקלל יומו – ישרוק אליך האחד מקרוב לאמר: הבל-הבלים, כבר היה לעולמים.
איבת המרחקים
מאתיעקב שטיינברג
עוד לא גונב אלי דבר מעיני אחי אשר אתברך בו לאמור: הנה מבט ההתמדה הקורן לנוכח-הדברים. גם בירחים הצרים האלה, אשר אין בהם כל שעשועי גוּרל מלבד הפכי הגורל השנים, הגדולים והנזעמים – עוד אראה לרוב מסביב עיני יהודים המפזרות את אורן לעברים.
גם עתה עוד אבוא לשבת באספותיהם הנעוות, הנפוחות מלהג קודח, ובשבתי בתוכם לא אתרפה חינם מתמהון גבר ומגאות איש; רק כעד משתומם אקשיב אל משא-דבריהם הנע-ונד אל כל מגמה קרובה כנוע וכנוד חלום בהקיץ על מאויים לא-מתקיימים. ואזני כי תצוד לפעמים ממדברותיהם את חפץ הנאום הברור, זה המושך את השומעים בשלשלת החליפות ושואף למראית-עין להגיע במשך התנועה הזאת אל גבול הענין הנכסף – הן יהיה זה תמיד רק רצון ההרחקה הנפשע, התאמצות הרוח המתחפשת המכוונת מראש לדרך רבה ולא למטרה רצויה, מעשה-תחרות כמעשה הרץ קל-הרגלים השואף אל ציון-המטרה האחרון רק למען השיב את רוחו; הלא היא תאות תבונה הפוכה המתכבדת ברבוי הדברים ומתענגת על תערובת הענינים, והיא גם מכנה לאחרונה את סיפוקה בשם הכוזב הנודע: חריפות, לאמר: חפץ הרוח אשר אין לו תעודה ולא יביא מאומה מדרכיו. ובשבתי כן בתוכם המשלתי עליהם לא-פעם את משלי הרחוקים, ובאלה אמנם לא בחרתי על-דבר היותם זרים-באים-מרחוק, כי אם על-דבר האור אשר יפיקו לי מרחוק בדרך החץ הישר והמהיר; הן כקרן האור הוא המשל השלם. ובזאת דמיתי מאז ומתמיד לילד עושה-נצורותיו המכוון צעצוע על צעצוע כנגד קרן-האור המזומנת לפניו, ובהתענגו בלאט לנפשו על זיווג-הפלאים של המאיר והמאור ועל הסתום והנאור הנבלעים זה בזה ללא-עמל – לא ידע את חידת האור ולא יבין את מותר דרכו, ומראה הקרן הזאת, אשר מעולם אחר, יהיה כמראה-חמודות רגיל וקרוב. ומכל המשלים ההם, אשר המשלתי לנפשי בכל עצרת-עם ומצפונות רוחי, כי חוללתי אותם בכעש ובערמת שממון טיפחתי למשעי את צלמם, ואשר יראה חיים בכמו אלה לא יצלח ליצירה; ואת האחד אזכור ואחשבהו עד-עתה ליליד דמיוני, ואם כי פשוט הוא למאד ונראה לרבים כאסופי בן-בלי-שם, כאחד ממשלי השיחה המשומשים השגורים בפי מכעיסים; אולם אמת ונכון הדבר כי אנכי ילדתיו בעצבון ואת אמיתו לקחתי מן ענוּת היהודים הקיימת, היא ענוּתנו כפרת-נפשנו אשר כל המשל הנצרף היוצא ממנה מוצא לו תמיד נמשל-כנגדו בין הסיגים הרבים של הרוח היהודי. ודבר המשל ההוא היה לאמר: זאת התאוה החולה אשר נתאוה כולנו לראות את רוחנו הווה מכל אפסי ארץ, וזה החפץ הצובט של היהודי להבהיל דבר מקצה המערב לעת אשר היהודי האחר גלגל ענין מכנף מזרח – אלה השנים יחד הם רק נפץ קטן מראי הרזים הגדול של הטבע, ראי-הפיפיות המוזר הבולע לרווחה את צלמי הדברים הראשונים וחוזר ופולט אותם בצמצום לתוך צלמי הדברים האחרונים. רק ימשוך היהודי ברסן רוחו, למען ינוע מעט לאשר יצוּוה – ונס ממאיר יתרחש במעמד הדל הזה: נדודי עולם יתנו את אותותיהם הקדומים. כל מדרך כף רגל יחזיר מאחור פליטת בהלה: כל עין אשר עששה מחליפות נמהרות של בטחון ופחד, כל תבונה אשר חרגה מטבע כוחה מרוב ראות לעברים ומתור אחרי מפלט מתעלם ואחרי גבולות כוזבים – גם העין העששה הזאת של יהודי מגנצא וגם התבונה הרגזה הזאת של יהודי ספרד האחרונים – יקיאו פתאום מאבק כליונם, – המפוזר בשבע גלויות, – מבט נע-ונד; והנה השלמה שוב בנפש היחיד בבואה לצלם הפרצים אשר קורא לו: עם יהודים. דומה הדבר כאילו כל פה יהודי הנוקב שמץ דבר מגורל או מתעית החיים או ממפלט הדברים המשוער במרחק העתים – מתעוות מאליו לכל עברי המדומה והמשוער, דמיון לעובר המעביר בצלמו המעולף את כל שלשלת החומות של חיי המכורה.
עוד לא גונב אלי דבר מעיני יהודים; ואם אמנם דמיתי לי לא-פעם בסתר, כי ראי-משנה היא עין לעין, וזו איבת המרחקים, אשר קיפלתי בה את כל המזימות הטובות של העתיד הישראלי, אחזנה לעתים נשקפת למולי ממבט תמים או מעין מתאפקת. ולעתים עוד אדמה לי, כי כל איש זוכר-אמתו יתוודע פעם אל מקרהו הטוב, הגומל לו את העדות הטהורה אשר לא תכהה עוד לעולם; וכזאת אולי עוד יקרני גם אני: אשר יוכיח לי דבר מן הדברים הבאים כי זה ראי-המורשה האכזר הולך ונדחק מתוך שער העין של היהודים, הולך וצולל לתוך תחתיות הנפש הסוגרות על בלען לנצח נצחים.
בין ערבים
מאתיעקב שטיינברג
האותות גאו; והשכל השופט, כמזר אשר מחצוהו מרחוק גלמי עולמות לא-נראים, נסח ממסלולו החוזר ונתעה אל בין ערפלי התקוה המלחכים את עפר החיים.
ובעצם ימי המבוכה האלה, המחרידים מבוקר והכוזבים עד ערב, זכר האלמוני יום-יום לחלק עם בתו הקטנה את פרידת הערבית החמודה אשר ליד ערש השינה; ובלכתו כאורב נלבב אל חדר הדמדומים, והוא ממתיק ערב ערב בדמיונו לחש השכּבה חדש, ניחש תמיד מראש כי ברגע הקצר האחד, בגחנו על בת-השש כאב נדיב-בחפזון, יהפוך קל-מהרה את ברכת ההשכבה השגורה לשיח אהבה נחמד וקצר אשר כמוהו לא ידעו מעולם אוהבי ילדים חדשים וישנים. אכן למועד היחוד הזה נתעוררה יום יום בנפשו נדיבות האב, זו המשולה כמעט לגאות אוהב; כאוהב הבורר לו סוד אהבה – כן התיימר האלמוני בלבו, כי הוא אב אחד מרבבה אשר מצא על פני מעברות הדמדומים את חקרי הטף הענוגים, אלה העולים בין יום ולילה בחביון הערש השאננה וגולשים בתהלוכה חרישית אל מורדות התנומה; וכאוהב משתאה אל לא-נאהבים – כן השתאה האלמוני בלבו, לכל אב ואם לא-נבונים אשר בהחישם מאד את מנוחות הלילה ידרכו את קולם על ערש ילדם ויבהילו בלי-משים את הגיונות הילד ויניסו בלא-יודעים את טורי התהלוכה לכל עברי הדמדומים. וככה הגה לעתים במסתרים, בשלמו לנפשו עוד גאוה אחת חדשה: הלא לב קשוב אשר לאב או לאם ישעה לפעמים אל הצעדה הנפחדה הזאת, אשר בין יום ולילה, ובגחנו על היצור בן השש יפתח בלאט את כל מבואיו ונחה בסתר אל קרבו את כל השבויים הענוגים עד אחד, – ואדוניהם לא ידע היטב את הדבר, והוא הולך ונרדם ונשימת שפתיו כבר לואטת לנפשה למישרים, ורק עפעפיו התמימות ירעדו לרגעים כנבהלות, כאילו זה השער האחרון אשר על העין עוד מצפה בחרדה לחקרי הילד האחרונים אשר יצאו להתהלך עם ערב והם בוששים לשוב עם לילה.
ויום אחד פשטה עם ערב שמועה חדשה, מן השמועות הרעות האורבות מבוקר במער העין של עוברים ושבים. ובגשת האלמוני עם חשכה אל משכב בתו, להרעיף עליה לחשי ההשכבה, היתה השמועה הרעה בכל רוחו ויגונו הולך ומחלחל בלי הפוגות, כי זה תמיד רוע השמועות החדשות ליסר את השומע הנאמן בכל המשחק האוילי של הנוחם והכעש, תחת אשר מעשה הצרה הנשלם מביא לפעמים לאדם גם את מנוחת ההכנעה. ובעמדו כן על הילדה, כאיש תמרורים אשר לא יצליח עוד להנעים את קולו גם על ראש ילד אפוף תרדמה, ראה את יקירתו המפונקת והנה היא שכובה לשעשועים במער המשכב התיכון, ראשה עוד נסוג במשובה ממעלה הכר ולמרגלותיה תרצד בהן הרגל האחת מתחת למחבוא השמיכה. זאת היתה דמות ילדה קטנה בכל חמודותיה הטהורות, כאשר תראנה העין החובבת ברוב הערבים הנעימים אשר לטף: – לבושה חלוק הלילה הרחב, הנותן לבשרה כמו מראה עדנה מופלא, כמראה בת-נשים קטנה המיועדת לתפנוקי דור רחוק, ועל הלבוש הנראה הזה תרחף עוד בעין-רואים ראוה אחת אחרת, היא חטאת הרוך הטהורה והמתוקה המתחדשת ערב-ערב על ילדות המתפנקות בערש שינה, מין רווית ערבּים זכה מתלתל המצח ועד בוהן הרגל, ונאספת לאחרונה לתוך זהורית הלחיים של הפנים הנרדמים. – בעין רואה-שבעתים הביט הפעם האב הנעצב אל בתו הנוהרת, כי גבר בצרה יראה תמיד במלוא יכלתו את אור העולם; ובהביטו כן אל ערש החמודות ובכוננו בלאט נפשו את מאזני האבהוּת, – הלא הם מאזני הרחמים אשר כל אב למשפחה נכונה ישקול בהם לעתות בצרה את יום המחרת, בערכו זה לעומת זה את כוח ידיו ואת תשועת ילדיו, – עברהו פתאום פחד מביש, עוקד ידים ומסלף בזועה את אישוני העינים. לראשונה עמד כנכלם, בהביטו אל בתו הקטנה במבט הנבוך של הורים הנשפלים פתאום לעיני ילדיהם; אך כשלוח אחריו תמיד הפחד המתוח את חץ המחשבה – כן נמחץ גם לב האלמוני עד-מהרה מהלמות מחשבה עזה. הוא חשב וראה כי בכל חידושיו, אשר מתא ותכן והשלים יחד עם רבים מתחדשים מבית ישראל, לא חידש בכל-מאומה את בחיר הכלים, את סגולת הראש אשר בגנזי כל אומה, ואלה מאזני האבהות, – אשר אב מן הגויים יוכל להעלות עליהם ביום דאגה גם גבורה, גם תאות נקם, גם גאות מות, – נשאר בידו דלים וצרים, כהיותם לפנים בידי אבותיו לכל דורותיהם.
אחמד
מאתיעקב שטיינברג
כימי דור שלם התרפה האלמוני אל עם הארץ, כל ימי שבתו ביהודה כאזרח מחריש המתאפק אל הפכי העתיד אשר במולדתו; ולקץ הימים הנחיל לו המקרה מודע ערבי, את אחמד נער-הפרדס.
כנער בן חמש-עשרה התוודע אחמד לראשונה אל האלמוני; וכבר במעמד הראשון, בעמוד השנים הבאים-מן-העיר במער הפרדס אשר עם בית-המים, הכין האורח בלי-משים את דעתו לקראת התוודעות חדשה, כי בעל-הנחלה נשא את קולו וקרא אחת שתים ללא בהלה של אדנות; אחמד! איפה אתה? – והנה בא והתקרב בשביל הבינים הרחב של הפרדס נער כליל-קומה, זה השכיר מן הערבים אשר בעליו קרא אליו בשניה אל חביון העצים בעברית רכת-הברה של האשכנזים, והקול לא התחזק גם הפעם לתוספת שררה. והנער נחפז כמעט בלכתו; אך בהחישו את דרכו היה כמודד צעדיו, וחלוק הפסים הכתום, היורד עד כפות רגליו, הבריק בנוגה השמש למלוא ארכו ולא התבלט מהליכת החפזון. ובגשתו אל העומדים התקרב אליהם כמלוא קרבת אנשים, הגיד את ברכת השלום העברית והפליא בבת אחת את עיניו כנגד השנים, הבט ועשות כתומו את פלא המבט של איש המזרח, זה המבט היודע להעמיד את אורו חלק כחלק כנגד כמה רשויות. רגע שהה בשתיקה ולא הבהיל את מוצא פיו לקראת בעליו; אך כנער חרוץ אשר לא יפסח על ענין גם במצרי זמנו, הרים אל הזר האורח את עיניו – עינים שחורות המטפטפות את גון הענבר ואישוניהן עמוקות ללא מצולה. ולאור העינים האלה, הזהבהב, והאטום, נפעם האלמוני ולא יכול כמעט לעצור את עיניו למול הנער הערבי הלז, המביט אליו בחנופה של הכרה חדשה, המתעדן מקרב לבושו הכתום במסת נמוס, – ואם כי חלוף המבטים הזה ארך רק רגע קצר והשנים-מן-הפרדס, השכיר ובעליו, התחילו משוחחים ביניהם את שיחת הענינים השוטפת, זו אשר חלק השכיר בה נראה היה כנכבד בין השנים, אולי בגלל אומץ לשונו של השכיר המדבר עברית צלולה עם כוח שנינות של פסוקים קצובים. ובכל הרגעים ההם, בארוך שיחת הענינים ובנודה מקרוב ומרחוק בין מחבואי העצים, עשה האיש האורח כה וכה את צעדיו, הביט כזר-מן-העיר אל מערכי הדברים המכונסים בשערי פרדס גדול, אך בהתהלכו כן להמית הרוח הקלה ולזמזום הדבורים החוזר ובדעתו כי הוא נשאר לשעה בטלה של המתנה, זנוח ומבוטל עד בוא מועד – היה הוא, להפך, דבק בכל כוח דמיונו בזוג האנשים ההם, השכיר ובעליו, וחלק הנער הערבי בכל חקר הדמיון הזה נראה היה גם הפעם נכבד יותר מחלק בעל-הנחלה היהודי. כי במאמץ דמיונו זכר האלמוני דבר מימי בחרותו, ואת הזכרון הרחוק והתמים הזה עשה כולו פתרון לחידת הנער זהוב-העינים: – הנה הוא גר ותושב בעיירה, בן נדח החוזר ומסיים בבית-הורים את בחרותו השסועה, זו שרוב חלקיה עברו עליו בחדרי הבכא השכוּרים של כרך ההשכלה; ובהתהלכו לרוב רק בחדר הירכתים הנעלס, הנשקף אל-פני הרחוב, והוא מעלה שם בשממון את גרת למודיו הבלולים ומדמה לפעמים בעצלתים גם עתידות לא-מתקיימות – ישופנו כה וכה בבית חתול רך ומדמדם, אשר חנופת רזים קדמוניה באישוניו הזהבהבים וחום רזים קדמון בעורו הכתום; אחרים מן המשפחה ישגיחו אליו ברצון או בנחת של בטלה, והסבתא מעונגת השיבה גם תלין לפרקים את כף ידה הצנומה בין רצי העור של החיה הכבושה, הממוגגת לעת כזאת את נפשה בלשון סתומה, ערבוב רוגז ותפנוקים, – והוא האברך המשכיל אל בחינות, אשר ראה את בחינות החיים בדמות נחילי רשפים, לא יוכל לשאת את מבט העינים המרשיפות של החיה הנכספת הזאת; ובצנחו לעתים קרובות אל משכב יום, מזומן לאחת ההזיות הממושכות הבוחשות לו בערבוב אחד עבר ועתיד – והנה בא ומתפשט קול כאורב, וכפות הרגלים של החתול המתגנב ישרטו שפי את כל מעברות החדרים, עד אם האוזן תשמע דריכה שלא-מעולם-זה, כעין הזיה מופלגת המגולגלת בתנועה חשאית, הזיה עילאית המבטלת בלי-משים את הזית כל הנרדפים והשכיחים ההוזים על משכבותים.
ובעוד האלמוני שוגה בדמיונו – ובעל-הנחלה כבר נצב על ידו ומחדש אליו את חובת הנמוסים; וכאיש מקיץ בחפזה כן שאל האלמוני שאלה חטופה: איכה הגיע שכיר ערבים עול-הימים ללשון עברית שלמה? – ויענהו הנשאל: הלא תראה מרחוק, במער הפרדס האחר, כצלעי אוהל עשוי עורות: שם לי משפחת ערבים נוטרת, ממשפחות הבדוים הנאמנים; והנער גדל בין עצי הפרדס הזה ויהיה עמי לדובר עברית. – ובשמוע האיש את המענה אחז בענין ויאמר למראית עין: הבה אלכה לרגעים אחדים עד מקום האוהל; ולבדי אלך לי, למען אתבונן בהם מעט מן המארב. – ובעברו כשדרה אחת ללב הפרדס – סב הצדה והוא הולך ותר ומחפש אחרי עדורי עצים, למען מצוא את מקום הנער העודר, כי המעדר היה ביד השכיר הצעיר בצאתו אל בעליו. ובמצאו אותו לאחרונה, כי הלך אחרי קול המעדר המקיש באדמה, ראה אותו מוצב כפוף גב ופשוק רגלים, חלוקו הכתום מופשל לו מזה ומזה על שוקיו, ועל פניו הדרוכים מעמל אין כל סוד לראווה – מלבד סוד היזע הקדמון אשר לאדם העובד.
בליל קדים
מאתיעקב שטיינברג
כנטות היום וסביב יתהלך נועם ערבית, היא צינת הערבּים בטרם קיץ המבשרת יום נוח למחר ומקיימת כן ביהודה את אחרון החסדים אשר לאביב, – אז יש וממארב העולם יבוא פתאום רוח זר, לא מנפנף, אשר מגעו כמגע הלחש הלוהט. אחת ושתים יעבור משב הנכר הזה, ובעברו והנה כבד האוויר מסביב וזה אד השקיעה אשר עם השמש היורדת, המתמוגג בערבים ענוגים מעל פאת הים, יעמוד פתאום תחתיו בגון הצהוב העבש, וצלם השמש אף הוא נשקף מבעד האד צהוב ונכמר בלא-עת, והמראה כמראה פרצוף ישיש בראי המשפחה הנובל.
ובבוא הלילה והכוכבים כמעולפים וירח כנחושת עמומה יעמוד בתוך המעגל, מעגל הלכת של הירח הנברא בלילות שרב, – יעלה רוח הקדים ויכס את פני הארץ. כשפך גלים יבוא, ואת קצב הרוחות השכיחים לא ישא בכנפיו; רק טוס מרחוק וזרום אחרי כן לעברים רבים ונוד לאחרונה כנד מחנק – כן יהיה דרכו מפאת סתרים בין המזרח והדרום. ואיש אשר ישהה בחוץ למול מפלי האויר האלה, הנשפכים אחד אחד כשפך נאדות, וזכר למשל ולרמזים רבים את כלי הקדומים של המזרח, את נאד העורות הנפוח הקרוץ כגולם בראשית, אשר בתארו כעין המכלא הקטן ובפיו כעין הלוע הכבוש נתגלם לא זלף הרוחות הקלות והחמודות – כי אם קיא הקדים הכבד, הרוח הפולט חום כעורות חדשים, המתקפל לאלפי גלמי מחנק קטנים ונתעבים. הנה הם מתבקעים מסביב, נאדות השרב המגיעים עד-הלום באין-רואים, ולכל זיע אויר נוסף יזוע ויקפא תחתיו גם לב הנושם, וכל אשר לו רקמת בשר בחי ובצומח נהיה רגש אחד ודמיונות אחדים, – הוא הרגש הכולל האופף את כל היקום בליל הנאדות אשר לפני יום לוהט, והם הם דמיונות המצוקה הסתומים על דבר ההשגחה הנבונה להרע, השגחת האלים או הטבע המתגלה לפתע פתאום בעולם ומכינה בגלוי שואת סופה או מסת מחנק. מעבר מזה, במערב העולם, יתגלמו המופתים האלה לרוב באימת המרומים אשר לברק ולרעם, ואקדמת הציפיה, בהכון כל המראות הזידונים, היא קצרה וחרדה להפליא; על כן יפעל שם דמיון האדם בדמויות שלוחות ורום התכונה וקוצר ההשגה הם אותותיה הניכרים. ומעבר מזה, ביהודה אשר במזרח, יהיו ימי החרבונים למופתי טבע עמומים וממושכים, ולילות השרב ההולכים לפני הימים האלה הם רק מסת ענוים, כביכול, מחזה להטים מייגע הניתן לעניי ארץ לפני בוא יום התלאובות הגדול; גם ביום הקדים הנורא, בצהוב ובנבול גבעולי דשא למול העין הרואה, לא ירהבו אותות הטבע באדם בגלוי ובכוח גדול, כי אם רחף ירחפו סביב וישימו לו מחנק רב מנשוא, – ואף בלילה אשר כזה, בהיות כה וכה אויר סנורים, כאילו תבלול נשחת עלה על רוח החיים הצלול, יפעה לאין-הכיל רק לחש הסתרים, בשפל יתעיבו רוחות הדרום את נשימת החי והצומח, ובמרומים תבחין העין רק אד לבנבן המתחמק כל הלילה בשבילי הכוכבים, דוק של טוהר-ורוך לא-נחשב הצף תמיד לתומו על פני כל מצוקת חיים רחבה. ובהיות כן מערב עד בוקר כל התעלומה החרישית הזאת – יפעה דמיון האדם בלאט ולא יחרד מסתרו; כי חרדת היצירה רק לדמיון הרואה נפלאות.
אך יש ואיש יאחר להזות בלילה, כי אכף עליו המחנק, ובשבתו כנעכר לא ידע היטב אם עברו על שפתיו קלוחי האויר היבשים או אם נפשו צללה בלי-משים במקוה ההשגה האטום והפושר, זה המזומן בלילות שרב ליחידי אדם במזרח. ובשבת כן ההוזה הלז והוא לאה מלבקש לו משחק דמיון והוא ער מלסכסך מחשבה במחשבה – יחשוב כאחד האדם על העולם הבהיר והאכזר הזה, אשר מורהו ואדוניו העליון, הוא הטבע המורה-לכל, ילמדהו מתקופת שנה לתקופת שנה את השגת החיים האחרת, את זאת החומדת לה זדון לעיני כל באי עולם. הנה זה רוח החרבונים, המגיח עם ערב מאוצרות חום נעלמים ומתלקח עד בוקר לשלהבת-יה לא-רוחמה – הוא העוכר ללא חפץ את העולל בערש ומצמית במהרה את עשבי השדה, למען לא תקום להם שארית עד נקוף כל השנה הזאת ועד בוא תקופת הצומח האחרת; והוא הוא אחד משליחי הטבע המחזרים במלוא עולם, אשר בלחש ובקול ובמופתי מראות ילמדו את האדם היטב להיות כמוהם, לאמר – אשר יפליא גם הוא בזדון קדומים את כל פרקי מעשיו הקצרים.
על התמהון
מאתיעקב שטיינברג
ימים נסערים הם גם ימי חידה, ולעת כזאת ירבו השואלים והמשיבים כחול אשר על שפת ים סוער. ולעומת המון המתווכחים הרגילים, התמהים ומנחשים פתרון כדרך בינונים, רק כדי לצאת ידי חובת ענין – ישנה עוד כת-צבעונין של משתוממים, והם-הם הטף הפרוע מתמהון הגובר לראוה בכל תקופה משובשת. הללו פורצים כילדים שובבים בסייגי ההסברות המקובלות, מריצים את דמיונם אל הנוראות או המופלאות שבדור, וקולם השוקק נישא ובא כתרועת פרחחים מאצל כל הופעה מתמיהה: הייאמן? ההיתה כזאת מעולם? –
נסה לסכסך את טענתם באחד מפתגמי החכמים ואמור להם, למשל, כי בין המשוער לפי המציאות ובין הבלתי-משוער אין על פי רוב אלא כחוט השערה, – והיית בלי-משים בעיניך אתה כאחד הבא להשתיק פחזות נערים בכוחה של ערמת זקנים; ענה להם בסבר-בינה, כי המתמיה מתמיה בעיקר במידה ובצורה ולא בתוכן ובמהות, וכי אחת היא כמעט המהות בחטא בן-יומו ובתועבה הגדולה, – והיית בעיני המשתוממים כזקן מט-לטמטום שכבדו עיני רוחו מהביט בחידות; ואחרון-אחרון: הנבא להם כי מחר לא יוודע עוד האות הזה, וכי על אותה אבן-מיטאור גדולה, שנפלה בלהטה משמי העוונות העליונים, יגלגלו מהר בפשעיהם הקטנים כל מיני עבריינים בני-יומם ובני-עירם – והיית באמת כאחד ממבלי הנצורות שבעולם, אלה המזכירים ביום לידה את יום המות ולכל נפלא יאמרו: אין חדש תחת השמש.
ומי יודע אם כל מענה-הבינה הזה הוא באמת ממין הטענה; הלא בעצם הדבר יודע גם כל משתומם, ואפילו אם הוא מענוי הדור, כי תחום המעשים השכיחים ובלתי-שכיחים ששמו מציאות, – ואם גם נצרף לתחום הזה את כל פאתי-המחשכים המרוחקים ששם מתרחשים הרזים והגבורות והזוועות למיניהם, – הוא עולם מתגבש, ואל שטח-נוד המתמלא ומתחסר ללא עמל וללא משטר. לא ישער איפוא גם תמים, כי עולם העלילות של האדם קונה לו בנס נוף-עוונות חדש, מצמיח בבת אחת הררי נפלאות, או ממטיר לפתע פתאום גפרית של יצרים משחיתים על שדמות רחבות של נפש האדם; רק זאת ישאל השואל הבוחן: איפה הוא מקום-המארב ששם מתלקט באין-רואים אותו רהב הסנוורים של היצרים, כשהוא חותר מתחילה כמה חתירות ללא תכלית, כדרך כל הנבראות בימי העוּבּר שלהן, והוא מציץ לבסוף, ביום השלימו את צורתו, אל פני שטח המציאות: – בדמות רציחות מהבילות, אכזריות ללא ישע, זוועות תעתועים אשר לא כדרך האדם והחיה גם יחד? – והשואל שואל ומסיים: אילו יכולנו למצער להשקיט את תמהוננו בהשוואה. כי כל המופלאות שבעלילות אדם, בין שהן תועבות-סנוורים כדי מעשה סרק ובין שהן מזימות היוליות שלא מעולם זה, שטבע-הדברים עצמו מכלה אותן תמיד לפני הגיען לידי לידת-מעשים – לא היו מתמיהות אותנו ביותר אילו ראינו להן אח במציאות, ולוּ יהא אח זה צעיר מהן בכוח ובזוועה ובתעלומה.
כל תמהון מוסב תמיד על חוסר השוואה, ובעלי התמהון הגדול שבכל דור ודור היו מתנחמים לחצאין מתמהונם אילו הבינו, – מדי צאתם לחפש אחרי השוואותיהם, – לתור בדי חפזון את ההיסטוריה על כל אגפיה, הקדומים והמאוחרים, ולעומת זה היו צועדים שעה ארוכה בשלי בחדר-החדרים של נפש האדם, – ותהא זו נפשם הם עצמם. מעין תרמית מוסכמת דבקה מעולם בבעלי המוסר ובבעלי המחקר, ואלה מתחילים למדוד את מידות האדם משני העברים אשר לסף נפשו: הנגלה והנעלם, או המוכר והבלתי-מוּכּר, כפי שהם נקראים בלשון הדורות האחרונים; החשבון, לזכות ולחובה, מוסב תמיד על הנגלות והנסתרות, לאמור – או על המעשים הקטועים שברשות המציאות, אלה החסרים על פי רוב משמעות שלמה, או על חרסי-הנפש “מעבר-הנפש” ש“מעבר-לסף”, נסתרות החי שאינן מאירות מגופן, ושרובן, אולי רובן הגדול, אינן ראויות כלל לשם-הרזים הזה, מכיון שעין בעליהן שולטת בהן שליטה של ראיה גמורה. רק לאלה, אל מעשי אנוש שמחציתם כפיה ומחציתם מקרה וחוט רצון דק עובר בהם, ואל חרסי הנסתרות שבכוחם רק לשרוט את הנפש – נצמדים בעמל עין החוקר ודמיון הממשיל ובינת המדריך; רק העין האלוהית של הדתות הגדולות ראתה תמיד עוד דבר נוסף: את הרהורי הלב המתרחשים בלי הרף ומעלים בנפש מראות של עונג וזוועה ללא תכלה. הנבואה, לכל צורותיה, ידעה מעולם על מחשבת האדם הרעה כל היום, או בלשון דמויות אחרת; הלך-הנפש הבלתי-פוסק, הים הקטן של עשתונות האדם שאינו פוחת על-ידי זה שהוא פולט מעשים ורצונות. אח ומשל לכך מצוי בעולם החיה: הבט לתוך עין החיה במנוחתה – וראית מבעד האישון, בין אם הוא מזהיר מעֵרות ובין אם הוא עכור מתנומת חושים, את ים התמיד שבנפש הטורף, את ההרהורים ההיוליים הבלתי פוסקים. וכל דת גדולה, בשעה שגילתה חכמתה, בארה מעולם את אידי היסטוריה כחליפות סער ומנוחה של הנפש האנושית, כדבר יוצא מאת ההשגחה להסעיר לדור אחד המון ימים קטנים של בני האדם למען ינוח אחרי כן לדורות אחדים הים הגדול של המין האנושי.
צא וראה: כל הדתות הגדולות שבעולם, אלה שכסו את עין הארץ בהבליהן וביקרותיהן, דנו את יצר האדם לא לפי טבע המעשים הכלים תוך כדי התגלמותם, כי אם לפי הרהורי הלב המתרחשים בלי הרף; מה שאפשר, מה שיתואר, מה שייאמן – שלוש מידות הוויה אלה, הרחבות מני ים, לא נתלו על ידי הדת על חודים צרים של מציאות או על גבשושית הערפל של נסתרות הנפש; כזאת עשה המחקר בכל שיטותיו העקשות, והסברותיו על אודות המוסר מרעידות וצונחות מעל הכנים שלהן ונהפכות למכיתה – עם כל רוח מצויה של אכזריות המנשבת בעולם, עם כל צעד סואן של עריץ חדש, עם קולו המנסר של כל גואל מחדש, ואפילו לריחה החריף של שיטה חדשה הצומחת בפרדס הפילוסופיה או בשדה האמונה. ואולם לעומת זה העמידו הדתות המוכּרות, בנותיה של דת העברים, את כל נפלאותיהן, – גם בשכר וגם בעונש – על הזיות הלב של חולם בהקיץ ועל דמיונות הרוח של אדם פרוש ממעשים. האמונה והאהבה של הנצרות, בזמן שרואים אותן במלואן, אין להם שטח אחר להשתרע מלבד לב האדם השלם – בשעה שלב זה הומה ומתרחב מדמיונות; אף האיסלם העניק ברכה כחפץ לב מאמיניו, ולא לפי הרצון הנקשה של העולם הנגלה: זו צדקת המות, הנאמרת לחסידי מלחמותיו, אינה צדקה נתפשת לאיש אחוז-מעשיו, כי אם אחת מדמויות החלום של המזרח, וזו איילת-החן אשר בגן-עדנו אף היא לא נבראה מזכרונות עונג יוצאי-הרמון, כי אם מנפתולי הדמיון, דמיון-התמיד של הגבר. רק דת העברים היא לבדה עשתה בערמה גדולה ואדירה והתיימרה בפי נביאיה לשביח את ים הנפש של האדם: מחוקקיה הציבו בידם האחת סייגים לאין-ספור, למען לא יזח עוד לעולם הים הזה, וידם האחת כלכלה את מאמיניהם במזון אלוהי מיוחד, – מזון מרוכז ומצומצם אשר לו טעם מיוחד, אשר רפאות בו לחריפות החיים המיותרת. אמנם במאוחר הצמיח גן-הקבלה פירות חדשים, שלא ממין הקדמונים, וגם כרם-החסידות גידל לדורות מספר שיחי-גרגרים אשר כמוהם לא ראתה עוד עין בקרב היהדות, – אבל דת העברים השלמה עמדה בקיומה והתיימרה לצרוף לאט לאט מתוך הנפש הישראלית את הצדקה ואת הזוועה אשר לא מעולם זה: אולי את שניהם גם יחד.
האסון המשחק
מאתיעקב שטיינברג
לכואב ולחולה וגם לנעלב – ניתנת היכולת להשליט את רוחם על האנשים הסובבים אותם; אם נלכדת בפח האסון – הטבע מפייס אותך פיוס כל-שהוא ומקבץ אל סביבך רבים או מעטים השומעים לקח מפי אנחתך, המביטים במבטך הדוה כמו במראה. אין מאזנים למכאוב זרים, כשם אשר אושר לא-לנו הוא מאפע; אבל המעשה הרע אשר יקרה לאדם עלול עוד יותר מן הטוב להלך תמהון, לעורר נשגבות, לשים כבוד. רוב האומללים צועקים רק כדי לעורר חרדה או רוגז; אבל יש מעטים המקיימים במלואה את חובת הלבבות המיוחדת לסובלים. לאלה העומדים עליהם הם מראים אורך-רוח, כעין גשר בל-ימוט של חיים התלוי על פני תהום של יסורים; למראשותיהם של אלה היודעים טוב-טעם שבשעת צרה, הולך ונוצר דבר-מה אשר הוא למעלה ממוסר-השכל: הלא הוא החזיון. בת-צחוק המרצדת על שפתים אשר חרש אותן הסבל, אור העינים המתבולל בתוך העננה אשר על פני המצח, לחש נדיבות הבא עם להג האנחה, ואחרון אחרון: אותו מבט-סתרים של מעונים גדולים, הרואה כביכול את רפיון ההווה וצופה לשילומים רחוקים, – כל אלה הן חליפות יקר אשר אין משלן בחיים הרגילים. זאת היא התפארת היוצאת מן הסבל, הגות-רוח זכה שרוחצה לטוהר במי הנפש – בדמעות. שעה שהיא קיימת היא מעוררת בלב הרואים רוך של חיים, מתק בל-ישוער של סליחה ומין חפץ לראות-בנחמה העז מכל המון החיים; לאחר זמנה היא מהבהבת עדיין בהעלם וממלאה בלי-יודעים את מזג הלבבות בכמה רגשות נאצלים של האדם. גם עדת אנשים רבה, אשר שתו עליה מכאובים עזים, כפופה לבחירה הזאת אשר בין אסון משחק כחיים ובין אסון אשר הוא עקר כמות; אבל עדה שלמה, כשנטל עליה לערוך את אחד מחזיונות התוגה אשר בעולם הזה: להיות לקוחה ממשפט, עקובה מדם בכל דרכיה מסביר, המומה תוך כדי מכות-גורלה מלעג זדים ומלהג גאיונים, – הרואים בחזיונה הם לא רק אנשים מעמים זרים, כי אם בעיקר בניהם וניניהם של אלה המתגלגלים לעיני-עולם תחת השואה; העם הרב משחק את משחקו הגדול, לתוגה או לגבורה, אך ורק למען יורשיו. משחק הולך-למרחוק כזה אינו עולה לעולם על במת חיים רגילים ואינו מסתיים עם הורדת-מסך קבועה; רק שעת נסיון, קרועה להמון רגעי חרדה וצפיה, היא היא במת החזיון. במקום עוצר זה ובשעה המחוללת הזאת נטל על העדה המעונה למלא חובה, – לשכל תנועה, לאזן אנחה, להשקות שאר-אמונה את דמעת היסורים הספורה. זאת היא במת-חזיון נפלאה אשר קיר-ירכתיה הוא ההווה ופניה הגלויים פונים לעבר העתיד; משחקיה ממלאים למראית עין הם לבדם את המקום הנשא, אך המון רואים לא-נראים יסובו עליהם מכל עברים.
אבוי לך, עם משחק-ענויים, אם אסונך יטלטל אותך כגוף מובס, אם תאנק בבושת יסוריך במלוא גרונך הנחר מיאוש; חרוֹק שניים או להוֹג חרטה או הבט לשוא במבט עמום לעבר מעניך, – כל אלה באים מן הכאב, וכאבך לא יחשב במאומה לדור אשר יבוא. יש דבר אשר בניך ישוקו אליו כדבורים אל הפרחים: – הלא הוא תואר פניך. מסוה הבלהות, אשר עטית ביום צרה, לא יחלוף יחד אתך כליל; הוא ישאר למשמרת, ודור אחרי דור יבחל בו, יחרד למראהו, יבוש בגללו נגד זרים. אוולת היא לך להאמין כי עוית פניך אשר שרדה מן היסורים, תעורר בלב הבאים אחריך כעין רגש של רחמים; האנשים הרחוקים, העתידים ללכת בעקבותינו, כמוהם כילדים הקטנים המפחדים ומתענים בתוך חדר החולה, ואשר מעבר לדלת וחוצה נשכח מלבם כל הדבר. לעומת זה יש גמול לאסון ההופך כולו להיות מחזה בשביל הדורות הבאים, המראה דמות יקרה של כאב נשכח-תוך-כדי-אמונה, של יגון סולח מעט להווה ודבק הרבה בעתיד, של מוכה-אלוהים נבון. זאת היא מורשה נבחרה: לצפון בדם יורשינו את הרגש כי החיים הם עזים מעט יותר מאשר הם היו לפי כוחנו; פי שבעה תיף התרומה הזאת אם תבוא מאבות לבנים בדרך הצרה של המכאובים, כאילו ניתנה עם נשיקת אמון נאצלת על יד ערש הדוי. רגש הרוך, המתעורר בלב אדם עם דמיון דורות רחוקים, גורם לדמיון שיהא מתאר את הנולדים אחרינו כהמון ראשים נחמדים הצופים בנו באהבה מתפנקת ותובעת; רק מי אשר חסר אותו אלוהים כל רוח גבורה – הוא ישאיר בשביל היצורים הרעננים האלה פרצוף מושחת וערב רב של קולות הרחוקים, להשכיל אותם כמו שמקנים דעת לילדים: על ידי משל ומשחק.
טפוסים של דור ראשון
מאתיעקב שטיינברג
פינסקר, המסיים את דרך חייו רק כאחד מקברניטיה המפוזרים של חיבת-ציון, הכותב עוד לשמה רק דברי אמת מסודרים, דברי אדם שהיה ראשון-לראשונים ואין לו עוד אל מי להידמות. דומה הדבר כי הוא חסר באחרית ימיו גם את כפית היצר של החכמה; וכדרך אדם שלם ההולך ומצמצם בבת-אחת את כל בחינותיו – הריהו ממעט מאד ברמזי נפש גמורים, כאילו דרך כתיבתו עשויה במתכוון להזכיר לאנשי דורו כי לא יוסיף עוד לדבר כאחד הגדולים, אחרי אשר דבר פעם כאחד חכם ונבון ומגלה-רזים. אך בהכלא כל בינותיו השלמות – עוד נשארת לאישיותו הקסם האחרון, זה שבזכותו מבדילים גם קלי-עולם בין החכם העיף ובין עושה-החכמה הרגיל: הוא האור אשר בדבריו, האור האחד והיחידי אשר לנפשו השלמה. – והנה ר' שמואל מוהליבר, הרב מטעם חיבת-ציון השומר על חלקת התחיה הקטנה מפאת מזרח, המקום אשר משם יבואו להשחית מכרסמי-הפלפול הידועים בימים ההם בשם קנאים-חשוכים; הוא שומר לאטו, רק בכוח של מטה-רבנים הנבוב כמעט מקצותיו, הוא אינו מרים אפילו קול גדול של תוכחה, כי האיש הוא איש-התורה המתון. אבל לעת הפריחה הראשונה הוא הוא המוריד מעט רביבי קדושה על נצני התחיה המקדימים; הוא לא הועיד את עצמו לנצורות, משיצא אל סף התקופה החדשה וכף ידו סוככת כמעט על עיניו מפני חידת הדברים הבאים, – אבל הוא הואיל לתת שם-שמים לרעיון הגאולה הארצי. ואמנם הוא חוזר ולוקח לעצמו מאת הרעיון השופע הזה גם כבוד וגם יחוד וגם שבט-רועים נאצל; ולאחרונה, לאחר שעברה שעתם של תומכי רעיון הנדיבים והגיע זמנם של רועי-התנועה הקרואים, הוא נראה כחוזר מעט על עקבותיו; הליכותיו ביחס לעבודת-החול של חיבת-ציון נעשות עכשיו מרוחקות ומעולפות במקצת, תחת אשר היו לפנים קרובות ונמרצות ביחס לעבודת-הקודש של הרעיון. הוא עוד בראש הקרואים, אבל גם בשבתו בתוכם הוא כאחד נבדל; דומה שהוא לבדו מוסיף לכוון את הדברים לשם שמים, כאילו הם עומדים עדיין בראשית קדושתם. – והנה – האיש הנאמן משה ליב לילינבלום, אחד מטפוסי הנאמנים שבכל תקופת חידושים, אחד מבעלי העבר המופלאים שאינו נעשה לעת זקנה זקן מתגדל; הוא אינו מזכיר אפילו לחבריו את טובו מימים-עברו; וזה אשר נאבק לפנים עם כוחות-העבר במקום המחשוף הנורא שבין שתי תקופות – עכשיו הוא אינו מחשב אותו, את המאבק הגדול הזה אשר פעל אולי למען שר-התחיה עמל של דור שלם. הוא עובד עכשיו עבודת-חוק גלויה המובנה קודם-כל לו לעצמו, והוא שב וזוכר לפעמים את כל בינת עברו רק כדי להסתפק בתמציתה החוזרת. – והנה הברון היושב לחידה בפריז. הוא האחד אשר נעשה כבר בימים ההם כעטור-דמיון; בני-זמנו מייחלים לו ביגון ולא ברוגז, ועל כן אינם יודעים להטיל בו דופי; ומשבוששה פעם בפעם לבוא העזרה הישנה או הישועה החדשה ודמעותיהם החריפות של הנכזבים נטפו על התואר הדמיוני של הנדיב – חרדו מיד בני-החבורה והשכילו ביניהם לשלוח צירים לפריז, כדי לראות את התואר הנכסף פנים-אל-פנים. ובינתים ראוהו הרבים מרחוק כמלהיב ומכהה חליפות את ישועתו, ולפי נוסח הרבים אשר בימים ההם היה הברון כיהלום הנוצץ מתוך קורי עכביש; דומה היה להם כאילו אשף-הגורל הקנא ציוה עליו מסביב את השממיות שבין טווי-החיים, והן גם טוו עליו מסביב את הרשת הדקה של קורי-עכביש, זו אשר יוצריה לא נלאו מחדש את קוריה הנקרעים. ודמיונם, כדרך הדמיון של ראשית תקופה, צדק גם לדורות הבאים; אך הוא דמה ליהלום לא רק לפי אור-ישועתו המתהפך, אלא גם לפי סוד ערכו, ערך של עושר ורצון שאינו ניתן להיות מוחלף בשלמות במטבעות של מעשים.
אלה, ועוד אחרים דומים להם, עיצבו את התקופה לפי יכלתם המוזרה, יכולת של יהודים המפחיתה תמיד מכוח עצמה ככל שכוחה הולך ונעשה מורכב יותר. הם היו המעשים, מעוצבים מן החומר הראשון של התקופה, זה המזכה את הנוצרים-ממנו בגון חדש או אפילו בצבע-אישיות מגרה; ועמהם היו העושים הראשונים של חיבת-ציון, אף הם מסובכים ומסבכים ודומים בעצם שעת פעולתם לאותו הטפוס הנודע של יהודי בעל-פעולה המגדיל תמיד משהו מסביבו, המטיל כביכול אדמומית של גרוי בעור-החיים של הסביבה והוא נראה משום כך כמשאיר חריץ-חיים לדורות, – אבל שמותיהם של אלה, כשמות כל אנשי-המעשה, החולפים, נבלעו מאליהם במכיתת הסיום של התקופה; ולבסוף היו עוד שליחי-פריז, מנהלי הנדיבות המופלאה: אחד הירש, למשל, המרגיז עד בלי-די את טף האכרים-והיוגבים המתייתמים ביהודה ובגליל, אחד אוסובצקי המרגיע מתוך מבוכה ואינו מביא את הדברים לידי שכחת-שלום, ואחד ארלנגר בפריז, זה הקרוב לכסא-הנדיבות והוא כעין נדן חרב המפחיד ביותר את כל עדת הנכבדים של התנועה, שלא ידעו עדיין מה תארה של חרב-שלטון שלופה. וכל אלה יחד מהווים עדה אחת נפלאה המרשיעה ועושה צדקות במין ערבוביה שאין לה שחר, העושה את כל אשר ביכולתה למען העלם יְקָר שאינו בן-זמנו; מה שכתוב היה בגויליה המעטים של מגילת פינסקר, לאמר: הפירוש-מתוך-אהבה לשתי התוכחות שבתורה, לא נגנז אמנם לשעתו כמדרש-פליאה יקר או כספר-טמירין שמתירים אותו רק ליודעי-חן, אבל המגילה באה לעולם בנרתיקה המסוגר, ואפילו גדוליהם-למדניהם של חובבי-ציון, שיצאו מגלות רוסיה, לא שננו לעצמם פסוקים מתוך אותו “חובות-הלבבות” החדש; כולם כאילו הסתירו מעין עצמם ומעין אחרים את המטרה אשר לא-תאמן, מטרה מבעיתה מרוב רחק אשר אליה שאפו כמעט כולם יחד; הם שאפו אליה במסתרים או בגלוי, איש איש לפי אפיו הנגלה או המתחפש, ושיחם והגיגם היו מהול תמיד בפחד סתום, – פחד המלכות הגוזרת של רוסיה ופחד המלכות הקיימת ששמה גלות-ישראל. רוב העם מקצותיו לא אבה עדיין דעת מאומה מן החדשות המעוררות, – והאנשים הפועלים היו דומים איפוא למקדימי-קום המבליעים את אושת צעדיהם למראה הנרדמים-המעולפים, רוב אנשי המשפחה הסרוחים עדיין על משכבותם. אבל למרות חפצם יישמע קול העתיד מתוך גרונם הנחר, כשהם זועקים בלי-קול איש לאחיו על תקומת-התחיה, כשהם מדברים אל עדותיהם בנות עמם בשבעים לשון; והם עצמם נשארו כולם גלויים ומובנים לדורות: – ואם כי בזמנם עשו רובם את מעשיהם או הגדילו את דעותיהם אגב רוגז בלתי פוסק המטשטש את הכוונה, רוגז אנשים המשכימים קום בשעת-שחרית צוננת ומעורפלת והם כאילו בלתי-נראים כמעט גם לעצמם וגם לאחרים.
הנה פינסקר, האיש שקיים את גבהותה, לאמר: את חזונה של חיבת-ציון, והוא אחד מאנשי הפלאים השקטים שעין לא שזפתו בשעת התעלותו; חזונו הוא גם אמתו, הוה אומר: אחד שמעטים כמותו גם בין החוזים; הוא נביא-אמת לעתיד וגם מגלה את אמת-העבר, לאמר: יחיד-יחידים שאמת גמורה בידו. אבל למראית עין, לעין הדור הראשון שלא אגר עדיין די חריפות נפש חדשה המספיקה למסס את הצרי החדש והקשה של הרופא מאודיסה, הריהו רק גדול שזכה להיות גם בר-מזל, כמי שקונה לו את הערצת הדור בחפזון בלתי-מובן; הוא כאילו השיג בבת-אחת את הכל – ולא יסף; דומה שלילינבלום מיטיב ממנו לראות את מצב הענינים העומדים ליכולת הדור, והרבים והשנונים של התקופה מתהלכים בקרב הדברים ומלהיבים יותר ממנו; אבל הוא מקובל גם על הגדולים המחשבים לעצמם זכות-בראשית, בדבריו המתונים מרגישים בני החבורה לא פשרה של אדישות כי אם טעם של אמת עצורה; ובגזירותיו המעטות, המכוונות לצורך השעה הקצרה, רואה גם לילינבלום, – הכפות מרצונו הטוב לזמנו, – כוונה אמיצה המרחיקה לפעול. אך אבוי – חיבת הדור עמוסה עליו לשוא, כמעט לשוא: הוא אינו הוגה גדולות לאחר הנצורות אשר פעל. ומלבד זאת השיג אותו הגורל ליד המצרים, כשהוא חולה אנוש, וכל אותה הסגולה יקרת-המציאות, זו שאנו רגילים לכנות אותה בשם: השפעה-מתוך-אהבה, כאילו תלויה ללא-חפץ באוירו האחרון ולאט לאט היא נעשה, – האהבה הלא-רגילה הזאת מצד יהודים נרגשים לאחד שלם ולא-רוגש, – למין לויה בטרם-מועד לכבוד ההולך-למות הגדול. וכנעילה רועשת אחרונה, נעילת-פעולה אוילית לחכם-החכמים של התקופה – ענין גדרה, זה שנעשה בשביל פינסקר למין דמות מפלצת, מין חידה קשה אשר כלכלה ברוגז ובכליון עינים את אחרית גורלו. וככה נשלמה לפינסקר, החוזה הראשון של הגלויות, דמות-חיים המצווה לעמוד בזכרון כל האומה; משל העתיד הרחוק עוד ינעים אותה למישרים במשך הדורות, אבל דמיון הדורות הקרובים, שיהיה מסוגל עוד לראות את רשמי התקופה ההיא, יחזור ויסתכל בדמות-החיים של פינסקר מתוך תמהון ושממון גם יחד: גבור ללא גבורה מפורשת, אהבה ללא עלילות-גמול מאת האהוב; כבוד-איש רב כמעט מהכיל, – כי זה אינו כבוד שבדרך-המלך, הבא מאת הרבים, אלא הערצה מצועפת מצד יחידים והיא באה לפרקים בצורת אגרות שלוחות מאת נדיבי-עם, קרויים מורשים, – ואיש-הכבוד השובת ילא אפילו להמציא למעריציו נימוקים, ועל שפתיו היגעות שגורה רק התנצלות: אין זמנו פנוי! אמנם כן, התנצלות בינונים זו היא המוציאה את פינסקר שבשנות התשעים ממבוכתו, מבוכת נפשו של אדם שהציץ פעם לתוך עין-הגורל של האומה האומללה, האומללה, כביכול, מדעת עצמה; מתוך זעף-לא-זעף הוא מקיים את אחרית גורלו והוא מגיע כמעט למחשוף הזמן שבין שתי התקופות: לעת שפשטה חיבת ציון בערים ובעיירות, אך נפשה כבר מגולגלת בירוקת-החלודה שעל גבי קערות-הנדבות שבערב יום-כיפור, – וחיבת-העתיד החדשה של הרצל ממשמשת ובאה בחוצפה קדושה ומושיבה את אמה, החיבה הישנה, בבית-העבר של האומה.
ולעומת פינסקר – לילינבלום היודע את עתו, הנכון תמיד לקטנות; הוא צמוד בכל השגתו לא רק אל הערך ההולך ומתרחב של חיבת-ציון, כי אם גם אל מוסרה ההולך ומצטמצם, ההולך ונעשה חד וצר כחודה של חנית, עד שאפשר לרטש בו את כרסם של כל השמחים אלי-גלות; אבל הוא גם מזכירה הנרצע של התקופה המחדשת אשר לעם הדל, תקופה טורחת בכל רוח וחומר חדש, הדומה לעבד שנקנה על-ידי משפחה ירודה בשאר כספה ומעניקה לו מבוקר ועד ערב גם את העבודה וגם את מורת-הרוח אשר לעבודת-עניים. בכל יום נכונות לו קטנות ואכזבות-הכלימה הנגרמות על-ידי הקטנות, – ו“גדרה” היא בשבילו לא רק אחד השתילים האלוהיים של המולדת הצפויה, כי אם גם “קאלאניע” עם תריסיר בילויים, מין ענין-לענות בו של בעל-עסק עני. הוא יודע את הכל, מבין למלוא אמתה והפסדה את אותה התרוצצות-הנפש בין מעשה למעשה שעכרה את מיטב כוונותיהם של חובבי-ציון; אבל הוא מתאפק, כאילו הוא יודע את משלו, לאמר: כי נמכר לצמיתות. הוא גם עוצר ברוחו ואינו מביא את הדברים לידי דיון חריף, שבו עלולים בני-החבורה לחשוף את חולשותיהם איש נגד רעהו; אבל דומה שהוא עושה כך לא מתוך זהירות, מטעם היותו איש-הלשכה, כי אם לשם אותו מחשוף-העתיד הקטן שנתגלה לו בחזון. בין כל העסקנים של הדור לא היה כמעט אף אחד שידע לוותר מתוך אהבת הדבר הכולל; אפילו פינסקר מוכרח היה לעשות שקר קטן בנפשו בשעה שיעץ לאכרים להתרפס לפני הירש הסוכן. לא כן לילינבלום: הוא התאפק במלוא נפשו וכבש את מעט זעמו אשר נשאר לו מימי עלומיו.
העסקנים של התקופה ההיא, שרבים מהם השאירו לנו בכתב דברי-חזון שלמים, נכשלו במעשיהם על כל מדרך כף-רגל; דומים היו לאנשים שחלומותיהם בהירים ושנתם מטורפת. העדה, אשר לשמה נעשו המעשים הנאצלים והיגעים של חיבת-ציון, היתה חלק של עם שבע-ימים ורוגז אשר התנודד זו הפעם המאה מתוך גלותו המטורפת; זה ההסבר, שנעשה בהרבה לשונות, וזה כסף-הנדבות המנומר, שנקבץ בהרבה מדינות, שיוו לדבר כעין מראה של רחבות – אבל בכל השטח הדמיוני שהדמיון היהודי התרגל לצרף מכל מיני קהילות-ישראל, לא היה עדיין אף מקום-ישר אחד, מקום-מישרים שבתחומו, הקטן או הגדול, משלימים אנשים שלמים את דרכם. אפילו האיש בן-יהודה, הנזיר המוזר אשר נדרו הטהור ללשון העברית מזכיר משום-מה את נקיון הקלף היבש, הגבור המתחיל-וגומר אשר חג לו בשביל עצמו חוג גורל שלם, – אף הוא נראה כמוכן לתמורות משונות; הוא, שיעודו כולו בממלכת הלשון השקופה, אינו עומד כנגד המסתכל כששתי עיניו מישירות את מבטן; פעמים נדמה כי עין רוחו האחת מרחיקה לראות את אחרית-הטובה של הלשון העברית ועין רוחו האחרת מישירה בלי-חשק להביט אל סדר-החיים של יום אחד יחידי. כי זו העלילה המתחילה של התחיה הובילה את שליחי העם למסעות-חזון ולמעשים בלתי-צפויים, והנוסעים הללו, – שאבותיהם ואבות-אבותיהם לא יצאו מעולם ממעגל-השבתון של הגלות, – התאוננו, חשדו, תבעו פעם בפעם שהות של הפסקה. איזו דרך של חתחתים קטנים וצפופים; כמה חוגים חגה העגלה מסביב לגדרה הקטנה, זו שהיתה כמעט בת-זקונים והוריה ואחיה ודודיה, – שהיו מפוזרים מאודיסה ועד פריז, – עלולים היו לכאורה לקבץ לה מוהר באפס-יד. רק אנשים סבלנים ורואי-מטרה נבונים נשאו כל הזמן על מקומם. אחרים יצאו מקוצר רוח או לרגלי חשדים; רוקח הסתבך לאין-מוצא, שפ"ר, – שרוחו היתה כבדה בכל ספריו ותרגומיו, – נחשד כאן כעושה מתוך קלות-דעת, צדרבוים ראה פתאום את עצמו מועל בכסף הקדשים. אך רבים כאילו הטילו על עצמם בכוונה חשדים, ובלבד שיתנו להם דרור מן הקרון הגבוה והמתנדנד הזה שהיה ימים רבים לשנינה בפי רבבות פתאים של הגלויות. כל מעשה קל וכל אמירת-פה היו עלולים לגרום פולמוס סכסוכים; וזו רוח האביב הבאה ממרחקי התחיה לא היה בכוחה לנפנף נועם בעינים היגעות ובפנים הנזעמים, – בדומה ליהודים הנוסעים לירידם ורוח השדה אינו משנה את חותם פרצופם.
ואחרון אחרון: מלבד החושדים והחשודים, שתכלית מעשיהם היתה מובנה למדי, היו עוד אחרים שנכנסו למעשה-הרבים ונעשו מיד קפדנים, נקיי דעת עד לרפיון-ידים – כאילו זו חיבת-ציון, שכבר התחילה מולידה מתוך עצמה כל מיני בחינות של ראי, עיקמה לאלה את מראה אפים: האנשים האלה נכנסו לפעמים לחיבת-ציון רק משום שהרגישו שיש כאן עסק-גאוה חדש של האומה, ובהכנסם ניטל מהם בבת-אחת הכשרון לדעת עת-לכל-חפץ, להשתמש בנחת או בערמה בתועלת האנשים המשותפים. והם, בתורת יהודים, הלא גדלו בכוח הכשרון המיוחד הזה, בו עשו הון או השכלה, בעזרתו הלא עקרו רבים מהם את עצמם לישועה מארץ אחת לארץ אחרת, יצאו ועברו על-נקלה על-פני אשפתות אבותיהם. את כל אלה הם ידעו בבוא יומם, ואת כל אלה הם שכחו בבוא יום-העם.
שלום אש
מאתיעקב שטיינברג
הוא התחיל בכשרון ובהצלחה: אחרי שתים-שלוש שנים כתיבת נובלות נעשה לאברך-השעשועים של הספרות הרכה אשר באידיש. אנשי הספרות אינם מצליחים – כידוע – לפי תוֹאם כשרונם בלבד; גם בתחום היצירה הספרותית מכריע על-פי-רוב מבחינת ההצלחה לא כשרון-המעשה של עט הסופר, כי אם שיא-העינים של האישיות הפועלת. יש אנשים היודעים לגלות על-נקלה את היקר המשותף אשר לאנשים הסובבים אותם; אף אַש כוון מלכתחילה את מעשה יצירתו אל הדברים העלולים לקנות בבת אחת את הלבבות, או – אם לסמן את זה בדבור נאצל – אל המזל המשותף של בני הדור.
ראשית מעשהו היתה כמובן לחרוז נובלה קטנה אחרי נובלה ולהכניס לתוך כל אחת כעין פלפלת, – זו שבלעדיה לא היה מתוּכּן בימים ההם שום דבר של ספרות יפה. כל המתחילים המוכשרים של הזמן ההוא כאילו גילו במעוף-עין אחד את הדרך הקלה אל הלך-הנפש של התקופה; אבל שלום אַש נכנס לעולם הספרות עם אשרו המיוחד. לא עברו שנים מעטות והוא נתגלה לעין-כל כאחד גבה-עינים, – בעולם ספרות זה שבאידיש שכלל בתחומיו המעטים אנשים יוצאי-עוני שהוסיפו לדרוש אל עוני החיים של היהודים. אלה הנובלות אשר כתב לא נבדלו הרבה בכוח או בתפיסת הדברים ממעשי-העט של חבריו; אף-על-פי-כן היתה בהן תוספת אחת נחשבה: בכולן היה הקול המספר נשגב הרבה מן המידה הרגילה. הנובלות לא חסרו בהן גוזמאות של סגנון, מתיקות נוער תפסה בהן לסירוגין את מקום הרוך הצח אשר לאמן; אבל הן דובבו את החיים היהודיים כמו בכוח של זמר, בקצב מזוייף אך מנעים עד מאד. זאת היתה הכללה פיוטית ראשונה באידיש, זו הגורמת גבהות-לב לקוראים והצלחה לסופר; היא הבליטה, אגב נושאים מרובים, סמל אחד משותף, – והקורא, שנתנו לו בפעם הראשונה את הסמל, לאמור: את גאות-החיים המתקבלת מתוך קריאת ספרים, התעורר מאליו לחובב את הסופר ולקרוא לו בשם גדול. אבל על-ידי ההכללה הפיוטית התעלה מבחינה מסויימת גם הסופר עצמו: לא היתה לו כל יראה מפני הכשלון, מפני הגחוך, מפני אי-ההתאמה; כוונת תאוריו היתה להמון דברים בבת-אחת, וכאן ההגזמה היא תמיד מין אמת חדשה, – דומה לאמת ראשונה של השחרות והנוער. כבר בספוריו הראשונים היה שלום אַש הולך ומגזים בנוסחאות-התאור של הטבע ושל הבחור היהודי (בכור הנושאים של כל המספרים בימים ההם); אבל בכל נובלה קצרה התכוון לכלול, להראות את תנועות החיים של היהודים לא אגב עצבות או גחוך, כפי שאתה רואה את התנועות האלה אצל איש יהודי יחיד, כי אם אגב קצב מושך את העין – כפי שאתה רואה כל מיני תנועות משולבות הנעשות בבת-אחת על-ידי המונים. והנה עברו רק שנים מועטות – ולשלום אַש לא היה חסר אלא השם: עיקר מזלו הספרותי כבר היה מתוכן ועומד בעין. הוא קרא את קובץ ספוריו הגדול בשם “עיירה” – ובבת-אחת נתגלה כי האברך החדש הזה, אשר מקוטנא בפולין, נקב בצלילות-בטוי מפליאה את שם המזל הצנוע אשר לבני הדור. הבנת-לב רבה ענתה כהד לצלצול השם היקר הזה: שלום אַש נעשה בן-שעה כמעט לחטיבה מיוחדת, לדמות-סופר שאינה סובלת כל גרעון ואינה נתונה אפילו להשוואה. אפילו ח. נ. ביאליק של הימים ההם כלוא עדיין בתחום של אהבת-יחידים או של הערצת-מבינים; ביאליק התחיל מבשר את המזל העולה של תחית-ישראל, שדחק את אורו מתחת לענני בוקר, – אבל שלום אַש הראה את המזל השוקע, וצבעי השקיעה האדירים מושכים את העינים ביתר עוז וביתר געגועים מאשר הקרנים המבצבצות של הזריחה. ספר “העיירה”, שאינו בעצם אלא אוסף סיפורים משולבים יחד לפי הלך-רוח אחד, נסך על כל-קוראיו שכרון, עצבות וגאוה. זה היה הספר המתוק באידיש, אח-תאומים ל“אהבת-ציון” אשר בעברית, אחד הספרים הפועלים גם על הקוראים הנבחרים כחנופה אדירה. את הערצת ההמונים קונים בנקל על ידי זה שמציגים לראוה את חטאיהם הגדולים: גורמים להם למקבלי המוסר שיוכלו להשתאות אל עצמם; אבל יש דרך-הצלחה מסוג זה הבטוחה עוד יותר: לגלות לפני ההמונים את צדקותיהם הגדולות. את ספרו של אַש קראו הקוראים מתוך אנחה מתוקה: עשַרנו ולא ידענו את דבר עשְרֵנו! דור שלם כאילו מצא בלי עמל את תיקונו: להתגאות ולהתאבל על עבר השווה באבל ובגאוה. אחרי דורות של חצאי מזלות נמלא מזל מקיף, שהלך ושקע על סף שמים הנטויים על פני-כל. יהודים מדולדלי מזל מצאו פתאום את האושר המוצץ ומנעים את הלב – את מלוא-החיים אשר היה בעבר; מעכשיו אפשר היה לשוחח שיחות ערבות שלאחרי סיום תקופה, לשער השערות מתוך המית-לב של בטלה, ואחרון אחרון – לחיות על החשבון הנאדר של העבר.
שלום אַש נתן איפוא שיח ושיג לתקופה שלמה. ומיד, – ללא שיעור עניוות שלאחרי הצלחה, ללא קביעת עתים למען הכשרון, התחיל המצליח הגדול הזה לחפש אחרי ענינים כוללים חדשים; בכתיבתו הלכה ופחתה מאליה אַות-הדמיון התמימה של תור-נעורים, זו הכרת הכשרון הראשונה שהאמן המתחיל מקבל כביכול חינם מידי הטבע; ספריו נקראו מעכשיו בשמות גדולים, מכיון שקריאת-השם המפרסמת היתה עלולה אף היא לתת את חלקה במגמת הסופר, לאמר: לעורר שיח-ושיג. העמודים הרבים לאין-ספור נדמו עכשיו יותר ויותר למצע עלים תלושים שנצברו משלכת עצים שונים; אך לעומת זה עצמו ובלטו ללא טעם אמנות מספיק הכוונות והמגמות של הסופר, כדבר אשר יקרה תמיד לכל סופר בעל-כוח המתחיל בשאר-רוח ומונע את עצמו אחרי כן מחובת ההתחדשות, ולאחרונה, לאחר שכל סוג הכוללות השונים לא גדלו ביחידותם, ואף כולם-יחד בצירופם לא היו אלא מין טף רגיל הנושא עינים מבויישות אל האח הגדול אשר ב“עיירה”, – הגה המחבר הנמרץ מגמה נמרצה חדשה: – לכפות על בני-הדור שיח-ושיג קדום; לעשות כמעשה המשל אשר באגדה ולהוציא מתוך כלי-הקדושה החתום, הצפון בתהומות העתים, את שם-הבינים הגדול, הוא שם ישו שבא לעולם בשעת הדמדומים של כל הזמנים והבדיל לנצח בין שם ויפת.
הליטראט
מאתיעקב שטיינברג
לפנים התפארה הספרות העברית באיש הסופר, הגבר הצנוע כנגד העולם ועשוי-בלי-חת כנגד נפשו; עוד ריב"ל וקלמן שולמן, אחד אמיץ ואחד נוח, היו מעין אחים-במורשה לאותם “הסופרים” הקדמונים שגלגלו את אמתם במחשך העתים של הבית השני ועשו אותה לבסוף לעיקר ההשתלשלות של האומה. רק במשך הדורות האחרונים התחיל מתפתח גם בספרות העברית הטיפוס של הליטראט, איש חרוץ ויודע-להתהלך שהליכותיו נחשבות על-פי-רוב יותר ממעשיו. דוד פרישמן היה הליטראט הראשון והדגול בספרותנו, ואם כי נִצְרַף פעם בפעם על-ידי התבודדות עם השירה הלירית ואם כי יצר את תרגומיו המופלאים לקין ולזרטוסטרא – תרגומים שיש בהם מקדושת הגבורה של יצירה.
מימי הרנסנס ואילך התחיל מתגלה הליטראט בעיקר בשלוש הספרויות הגולות של הימים ההם: האיטלקית והצרפתית והאנגלית. גורמים שונים הולידו את הטיפוס הזה; אבל אחד ילד אותו: זה היה “שאר-הרוח של חדר-המדרגות”, לאמר: אותה פקחות המכשלה של האיש הביישן שאינה נענית לבעליה כהרף-עין כשם שהיא נענית לאיש-החברה הזריז. היא היא שהקימה וגיבשה את מעמד הליטראטים, הכשירה אותם להליכותיהם בסלוני הספרות, משחה את שפתיהם בחיוך של אנשים נדרשים ונתנה להם לאחרונה קהל שומע – בניגוד לאיש הסופר השוחר-את-עמו, המבטא בלי-יודעים את יצר הגזע. כנגד סלוני החברה, ששימשו מאות בשנים מקום-אמונים ומקום הצלחה רק לאצילים מלידה, הלכו ונוצרו הז’ורנאלים, – אף הם אהלי מועד, אבל קהל-הקרואים נתחלף כאן בקהל-קוראים וארי-החברה כביכול נהיה פה למתבודד של שולחן-כתיבה, איש-רוח מוצלח ומצליח שאין השהות פוגמת בדבריו החריפים והוא רשאי למסוך את אמרות פיו, בכל זהירות ובכל שהות, מפיה הנובע של נוצת אווז. קנאת ההצלחה, אותו הכוח שידו בכל חליפות החברה, היא שגידלה והגדילה גם את מין הליטראטים; כוח חיצוני הוא שטבע את חותמו על אצילי העט האלה, אצילים כרותים מעבר רחוק ומעתיד לא-קרוב שלא ירשו מגזעם מיטב-מורשה ולא היה בזכותם להוריש לגזעם מיטב-יצירה. והוא הוא הנותן עד היום הזה את אותותיו בהליכותיהם: בריבוי סגולותיהם הטובות ובמעוט אמתותיהם.
הדמיון יתאר לך את האיש הליטראט כעקר-הבית של הספרות, צרור מפתחות בחגורתו – לשערי חן, למקצועות ספרות, לענינים חדשים-לבקרים – אבל מפתח אחד אינו מצוי בצרורו: הלא הוא מפתח עצמו. הוא תמיד בהווה, והוא שוכח איפוא את תחילתו ואינו ממצמץ לעבר אחריתו, – אף הוא כאותה עקרת הבית הטרודה אשר “שולחן ערוך” תמיד לנגד עיניה. לו אין חלק כמעט בזכרונות הרוח המוסבים על העבר ועל העתיד, הם הם הזכרונות המציקים והיקרים שרק האיש הסופר מתענה ומתנסה ומתעלה על-ידם. הסופר מהרהר ביום-יבוא, בו אולי ימלוך טעם נרחב אשר קצה השובל שלו יתקפל כמשאון על פני יצירות רבות – וביניהן גם הרבה יצירות קטנות והדורות; והנבחר בסופרים נותן לפעמים לבו לזכור גם את יום המחרתיים, בו אולי ישב לכסא גדול-מלכים של בינת-אדם, מלך לא-אסור במסורת אשר יאמר הרף להמון צורות עבר. הסופר הוא התמה אל העולם, המפחד-כל-היום לנפשו, והזכרון העז הלא ניתן רק לתמהים ולמפחדים. ואחרוני הפחדים של הסופר: הפחד הסתום מפני החונף והשקר האורבים לו מימין ומשמאל בזויות פיו; אימת-התמים בפני הכזב הדבק לכל מעשה-אדם וצמוד לכל מראה עיניו; ומנוסת-הבהלה החוזרת אשר ינוס הסופר בכל דרכיו מפני השטן בן-כל-הדורות, זה המכונה בדורותינו גלויי-השמות בשם מודה או אקטואליות. הלזה, הליטראט הרואה את לוח השעון של ההוה כציור הנצח, אינו יודע כל פחד; הוא בורר לו את קהלו, עטו – הזהיר ככלי מקצוע – אינו נתעה בכל ימי חייו ואינה מפנה לעולם אף קו כתיבה אחד לעבר הנעלם, לתחומם של האנשים עלומי הדמיון וההשגה העלולים לזרות הלאה דברים כתובים שאין בהם מחידת האדם הכותב; עט זה, הפיקח ואינו-חכם, עיקר גאותו תמיד על הקוראים המרובים במנין, ראש בטחונו הם בני-אדם טפלי עולם – והוא נרתע בבהלה שעה שמציץ אל חודו אחד מן הקוראים המופלאים, שומרי הגאוה של כל ספרות וספרות, קוראים שאינם רואים בספרות דבר-לשעתו והם משתאים משום כך בחמלה לכל סוג הכתיבה של הליטראטים. אבל על כל הסגולות האלה, שהטוב והרע משמשים בהן יחד, מחפה לאחרונה – ביחוד אצל ליטראטים מצליחים – תרמית אחת כוללת: זוהי ההתראות. הסופר – אות האמת האישית על מצחו, לקללה ולברכה גם-יחד; והנה הסופר, כשחסד היצירה בוגד בו והוא מעלה בדעתו היגעה לעשות את עצמו מתראה, לאמר: שעה שהוא מעביד בכפיה את רצונו ואת דמיונו ומזייף אגב כך לעצמו הכרח של כתיבה, הוא חטא-הזנונים הנודע של יצירה – הריהו נעשה מיד מגוחך, אומלל, חדל-אישים, כאותה אשה תמת-אהבה המתפלצת למעשה נאופים כדי לעורר את קנאת אהובה הסר. ואולם הליטראט, אשר כל ימי חיי עטו הוא מתראה – ואינו מתייחד – עם דברים ונושאים ואפילו עם השגות ודעות, הריהו נעשה בימי הצלחתו או בימי העמידה הספרותית שלו לאיש מתחפש על-נקלה: – האוירה של כתיבתו נעשית דומה בהדרגה לאוירה הרגילה של חיי יום-יום, מקום שאדם איתן בחברה אינו מחשיב את חיוכו ואינו מתפלץ לזעם עצמו, והוא מדבר אמת וכזב לתועלת עצמו ולבדיחת לב השומעים.
קומוניסטים יהודים
מאתיעקב שטיינברג
ספר תולדותינו, המופלא בכל ספרי האסונות, חסר עדיין את פלא האסון אשר קוֹרָא לו: הקומוניסטים היהודים; למועד, בו ירשם סיפור המדוחים הזה כחזוּת ברורה, יתברר אולי הרבה מספיח היצר של היהודים ויתלבנו גם שעשועי הרשעה המתחוללים לעתים על חלקת חיים שכוּלה ישראלית. עכשיו, בעוד אנחנו מבקשים גאולה גדולה לאור ישועה קטנה, נלאה ממצוא את בן-השער הסוגר על שגיונות גזענו; ואולם גם בדורנו נהיה כאווילים אם נשתאה עד-תּוֹם אל מעשה הקומוניסטים היהודים. מבטנו, המרדף בחרדה את האחים האיומים האלה, ראוי לו שיהיה דומה במקצת למבטו של הבריא המלוה את המת. זהו מבט המתחיל בעצב וגומר: דרך כל בשר; גם בראי עינינו עלינו לראות תואר כזה, שתחילתו תוגה וסופו נוחם-בראשית: דרך כל רוח יהודי.
כל ישועות העולם, הראשונות והאחרונות, יש בהן משהו מהבל האגדה של המלך סלדין, הוא הגבור אשר בספר אלף לילה ולילה; כולן תיכּנוּ רק מערכה חדשה של דברים, גם אלה אשר ניצבו בעיתּן כצלמי פרווים ועל פניהן חיוך מסתורין, כאילו עבדים להן כל מזלות האלמות. הללו באו לעולם בצורת דתות והמטירו על צחיח החיים גשמי תורה; הללו פרצו לבוא בשער הדמים והרתיעו את אווירו של דור אחד בפזמונות אדירים; ורבות מביניהן, ישועות ענוה, לא אבו להתחפּשׂ והעמידו בגלוי את גאולת העולם על דברי נחמה – הטובים או כנים או מתוקים מכל אשר היו לפניהם. כולן – כרוב מאמיניהן כן מעטו גמולותיהן; אף אחת מהן לא באה בשעתה בלי קללת חינם, זה שפּירושה – בכל דור, בכל נסיון, בכל מעשה חיים – ברית גורל עם המקולל; אף אחת מהן לא מנעה מנפשה עמל-ערמה, להטי-נקמה, שעשועי-גבורה – כל אלה מופתי אדם טפלים, המעידים תמיד ובכל מקום, כי עוית החיים עומדת בעינה ואינה מניחה לשום בריה למצוא נקודת-משען למען חדשות; ואחרון אחרון – כולן דמו לילדים הנולדים בצעקה ומבשרים על ידה כי הם שותפים למעשה בראשית: כל הגאולות צעקו חמס ברגע גיחן מבטן הגורל, ובשרו מאליהן כי הן נעשות שותפות לסדר העולם. אשר אזנים לו שמע את הצעקה המבשרת; הלז לא מאס בגאולה החדשה, כשם שאין מואסים בעולל לאחר שרואים את חלקו בדמוּת העולם; הוא רק הפך בלבו את הגאולה החדשה לאחת מחליפות החיים. המוני אדם, אלה הנושאים גם את דמות עצמם בלא-יודעים, התלהבו ולא אוּכּלוּ, נשאו את עיניהם אל החדש ולא הסירו את ידיהם מעיקר חייהם. אף הם, הבוערים והתמימים והאמיצים אשר בכל עם ועם, נחלו מאבותיהם את סוד ההבחנה ומאבות אבותיהם – את דאגת החיים הכנה, זו המצמצמת מאליה את כל בחינות הדיבור.
רק היהודים לקו זה דורות רבים באהבה זרה ומוזרה: הם אוהבים את הדיבור כאהוֹב יצוּר-אדם את הגלוי, את הפּריון, את הבטחון. הם שוקלים אותו במאזני המעשים, מתארים אותו בפלס העתיד, נשבעים לו כמו לאליל בורא. הם קובעים את מיטב נפשה של דתם למען העמיס ערך לאין ערוך על התפילה בת השׂפתים; את מושגם העליון, מושג התורה, הם צירפו מן הזכויות הדלות אשר להגות ולשׂיח ולהילוּך הקול; את ערכם זה, מוֹץ העולם התחתון, הם תקעו גם בגן עדנם אשר לצדיקים, הם חיפּוּ כל מצוה קלה, כל חוק פוחז וכל גרגר של מוסר בתלי תלים של רמץ מלים; הם מגלים לעתים בדיבּוּרי אנוֹש פנים שלא כהלכות המציאות רק למען הלבין את הפנים האלה בדיבּוּרים נאים יותר; לבם יגיל מחדות הדיבור, רוּחם יכאב ממלים, והיאוש – זה מנקה האשפּתּות הבא לגרור מתוך חצר נפשם את נבלות המלים – אף הוא בא ודופק על פתחם באגרוף המליצה. מקרב עם כזה, אשר חצץ הפה לו כאבני משקולת, יצאו הקומוניסטים היהודים.
פשענו הולך לפניהם, אסוננו הביא אותם עד הלום. שר המרד החדש קרא: הנני – ובחורי ישראל נזעקו מסביבו מתוך חבלי יצירה; הוא פיזר על ימין ועל שמאל עקרבי מלים – ואברכי הרחוב היהודי ראו את כל הנברא בצלם כנשוּך לאין מרפא; הוא עבר כמתרונן דרך שתים ושלש סימטאות-חיים – ולעיני יהודים רבים קם עתיד אשר כלה את כל מלאכתו. המרד הפיח את כזבי נעוריו, כדרך כל בריה אשר נשמה באפה – ודרדקי ישראל נחפזו לדקור את אמם, כי אמרו: אפס אדם יָשָן מן הארץ. הם, הרואים במלים את תמצית היקום, טעמו כהרף עין את טעם ימוֹת המשיח, ימים אשר אין בהם לא צער-עבר, לא רחמי-הוֹוה ולא הכרח-מסורת. הם השתוללו עד-תּוֹם, כי על כן אין קץ לשפע השכּרון הבא מדיבּוּרים; ולאחרונה, עת נערמה מסביבם שלכת המלים החדשות, הם כרעו ונפלו ונרדמו שנת ישרים, ללא חלומות נוחם; רק נחרתם אימה ושממון.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.