1 משק' לֵב, עֵת.  ולא ברי לי מי הראשון נקד כך.  ריב"ג ורד"ק לא גלו דעתם איך ראוי להיות המוכרת של אִבֵּי.  לפי ידיעתי, הכהן אד' קסתלו, מחבר המלון שבפוליגל' הלונדו' (בשנ' 1669), הוא הראשון שנקד אֵב בצירה, ואחריו גזניוס, ואח"כ בן זאב באוצה"ש, יוהלסון בערך מלים, ואחריו ר"מ לנדוי מערכי לשון ערך אביב, ואח"כ דיסויאר ב"לשון רבנן", ריקנטי, פירסט, ואחרי כן החדשים היהודים ולא יהודים.  ואין נקוד זה מכרח, כי גם פַל נחרק בנטיות, כמו פַת פִּתִּי, צַד צִדִּי.  וכבר מצינו לרמב"ע גם המוכרת מן אִבֵּי אַב, עי' הערך הבא.  ואולי קצת ראיה לדבר שגם רה"ג קרא כך ממה שגזר אִבּוֹ מן אב לבנים (ריב"ג שרש אב, הער' ב).  וגם מהחדשים יש מי שחוה דעתו כי לאִבֵי ראוי להיות המוכרת אַב ולא אֵב, והוא בֶטכר דל"ע, (Böttcher § 344, ושם 765 § בהחלט) — והנה כבר העיר ריב"ג על הדמיון שבין מלה זו והמלה אַבֹּ أبُّ  בערבית, אמר וז"ל: והערב אומרים למקום מרעה אַבְּ כאשר אמרו לדשא אַבְּ. ע"כ.  ואמר אלפרא אלאב הוא מה שיאכלו הבהמות, ואמר מגאהר אלפאכהה (פרי מגדים) הוא מה שיאכלו בני אדם ואלאב מה שיאכלו הבהמות, ואמר ת'עלב אלאב כל מה שתוציא האדמה מן הצמחים, ואמר עטא כל דבר שיצמח על פני האדמה לשאן אלערב. — ובארמ' אִבָּא דארעא תרג"א בראש' ד ג.  בסור' אֵבָא, ותרגם בר עלי בערב' אלת'מרא אלפכאהה, ר"ל פרי מגדים.

2 כך ברוב הנוסח', בצוק"מ באביהן.

3 כן בכל הדפוס' ושם דף סז.: באביהן, ברוב הדפוס' גם הישנים, וכמו כן ברגמ"ה ורש"י ואלפסי והר"ן, בכ"מ באיביהן, וכן ה"ג סוף הלכ' דגים.

4 עי' למעלה, הערה 2.