1, -- מלת שאלת המקום, כמו אֵי, אַיֵה, ואינו נהוג בלשון2 כ"א בחבור מֵ, מֵאַיִן, woher; d'où; whence: ויאמר להם יעקב אחי מֵאַיִן אתם ויאמרו (הרועים) מחרן אנחנו (בראש' כט ד). מֵאַיִן לי בשר לתת לכל העם הזה (במד' יא יג). ויאמר אליהם (יוסף לאחיו) מֵאַיִן באתם ויאמרו מארץ כנען לשבר אכל (ברא' מב ז). ותאמר (רחב) כן באו אלי האנשים ולא ידעתי מֵאַיִן המה (יהוש' ב ד). ויאמר אליהם יהושע מי אתם וּמֵאַיִן תבאו (שם ט ח). מֵאַיִן אושיעך המן הגרן או מן היקב (מ"ב ו כז). והחכמה מֵאַיִן תמצא ואי זה מקום בינה (איוב כח יב). --ועם מקור אחריו: כדי שיהא לו מֵאַיִן לגבות (תוספתא ב"מ ט ז). היה לו מֵאַיִן ללמד (ירוש' סנהד' י כח ב). -- ועי' מִנַּיִן. --ועם ל, לְאַיִן, לְאָנָה: שוב מעשה בי רבי יהושע שהיה מהלך בדרך ובן זומא בא כנגדו שאל בשלומו ולא השיבו אמר לו (ר' יהושע) מאיין ולאיין בן זומא (ירוש' חגיגה ב עז.). --והשתמש בו המשורר בשביל החרוז גם בלי מ: אתה נמצא וכו' ולא ישלט בך איך ולמה ואַין3 (רשב"ג, כתר מלכות).
1 בלשון הערבית אַין أؘيْن ר"ל אַיֵּה, וכן מן אַין من أؘيْن כמו בעברית מאֵין. וכבר העיר ר"י בן קריש (רסאלה 16) על הדמיון הזה, וכן החדשים, אלא שקצתם סבורים כי זו היא המלה אַיה עם ן נוספה. -
2 יש סברים כי בא בכתוב שמוש אַין במשמע' איה בפסוק היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי (ישעי' מד ח). וצריך לקרא ואַיִן, הכונה אֵיה צור, ומקביל יפה להשאלה היש אלוה. -
3 כבר העיר ר"ש זקש (התחיה ב) על הכונה האמתית של המשורר ועל הטעות שטעה דר' י"מ זקש במה שתרגם Nichts.