1, -לַי, — מלת קריאה לצער ויגון, עפי"ר עם לי אחריה, wehe; malheur; woe: אַלְלַי2 לי כי הייתי כאספי קיץ כעללת בציר אין אשכול לאכל בכורה אותה נפשי (מיכה ז א). אם רשעתי אַלְלַי לִי וצדקתי לא אשא ראשי (איוב י יה). — ועם עליך: א"ל (הקיסר להילד) וכי יש אלוה לעולם א"ל (הילד להקסר) אללי עליך קיסר וכי עולם של הפקר ראית (מד"ר איכה, על אלה אני בוכיה). א"ל התינוק אללי עליך קיסר על הדברים שאתה אומר לי (תד"א כט). להרג בחורים ושחיטת כשרים אללי לי אויה לי (שחר' ת"ב ספרדים, לשכינה עלתה). שר המליצה אללי נעדר מי יקונן עוד ומי ישיר כי אם בלי תואר ובלי הדר (הוספ' למתק שפת' עו).
1 סוף של קצת מלות הטעם, כמו אימתַי אולַי; באשורית אַללוּ. וסבר קניג כי זו מלה קדומ' נולדה להלשון למושג של קריאת צער, ולא נסתעפה מפעל, ואדרבה ממנה אולי נסתעף פעל אַלּ أَلّ בערב' לאנחה וכדומה, וילל בעבר'.
2 נמסר: ל' בטעם מלעיל. וכן באיוב י יה: חד מלעיל. וכן רד"ק פה: מלעיל הטעם באלף אם רשעתי אללי לי מלרע הטעם בלמד. וכן מ"ש פה: ב' דין בטעם לעיל וחד בטעם לרע אם רשעתי אללי לי. והזכירו אולסר' וקניג חלוף זה, ולא מצאו לו "סוד", כי בשני המקומות בא אללי לפני מלה קטנה לי, ובשניהם בנגינה משרתת. ואולי טעם החלוף הוא מקום אללי בהמאמר, פה בתחלתו ובאיו' באמצעו, ואולי בתחלת הדבור היו העברים מטעימים את ההברה הראשנה ובאמצע ובסוף דבור היו מטעימים הברה האחרנה. ויש חלופים במלעיל ומלרע דומים קצת לזה בלשון ערבית המדֻברת, והזכירם שפיטה דל"ע ההמונית של מצרים בפרק על הנגינה.