1 דוד מהתפוחים בצ"ד, ובמשנ' מנקדו' של אמש"ד (ת"ו) ושל מנטובה (תקלח) ושל פיסה (תקסח) ושל ברלין (תקצג), מנֻקד אָלָל, משקל בָּשָר, וכן בסליחה של ר' שמואל איה אלהיך: רופאי אלל חרוז עם מהולָל ואתפלָל (צונץ לי"ש, ג"ש 407).  וכן שי"ר בערך מלים סבר שהמלה היתה נקראת אֲלָל או אָלָל ע"מ חָלָל. בוקשד' וכשת' אֲלַל, לוי נקד אֱלָל או אֲלַל. קוה' אֲלֵל.  יסטרוב רש"י פין ודלמן אֱלָל.  והנה כבר בימי בעלי המשנה בעצמה לא היה ידוע לנכון פרוש מלה זו ונחלקו בו ר' יוחנן וריש לקיש (בגמ' חולין קכא:): מאי אלל ר' יוחנן אמר מרטקא (כך בנוסח', ובפרוש רה"ג לכלים מורטקא, ובערו' מדרקא ומרדקא), ר"ל אמר בשר שפלטתו סכין.  והקשו שם: מיתיבי ואולם אתם טופלי שקר רופאי אליל כלכם בשלמא למ"ד מרטקא היינו דלאו בר רפואה הוא אלא למ"ד בשר שפלטתו סכין בר רפואה הוא?  ותרץ: באלל דקרא דכ"ע לא פליגי כי פליגי באלל דמתני'.  וחזר והקשה: ת"ש ר' יהודה אומר האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו ואמר רב הונא והוא שכנסו בשלמא למ"ד בשר שפלטתו סכין היינו דכי איכא כזית מיחייב אלא למ"ד מרטקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא?  ותרץ: אליבא דר' יהודא לא פליגי (ופירש"י: באלל דר' יהוד' לא פליגי דודאי ר' יהודה אבשר שפלטתו סכין קאי ור' יוחנן נמי מודי דבשר שפלטתו סכין אקרי אלל) כי פליגי אליבא דרבנן (ר"ל: ר' יוחנן סבר שרבנן דברו על אלל מרטקא כמו במקרא, ור"ל סבר שרבנן דברו על אלל בשר שפלטתו סכין).  היוצא מזה הוא, כי בימי ר"י ור"ל היתה קבלה כללית ומסכמת כי אֱלִל שבמקרא הוא מרטקא, ושר' יהודה השתמש במלה זו במשמעת בשר שפלטתו סכין.  ולא נחלקו אלא באיזו משמעה השתמש במלה זו תנא קמא של משנה חולין הנ"ל.  ודבר מצוי הוא בכל הלשונות שתשמש מלה אחת בשתי משמעות אפילו במקום שיש חשש טעות, ואולי נתחלפה משמעת מלה זו במשך הזמן שבין ימי המקרא ובין ימי ר' יהודה.  כלל הדבר, יש לנו עדות נאמנה כי היתה להשם אֱלִל משמעת מרטקא או מודרקא, ושעכ"פ ר' יהודה השתמש בהשם אלל (הקריאה האמתית מסֻפקת) במשמעה של בשר שפלטתו סכין.  והנה לו ידענו לנכון פרוש מרטקא או מודרקא ופרוש בשר שפלטתו סכין כי אז לא היה עוד ספק במשמעת מלת אֱלִל ואלל.  אך יש ספק בדבר, יען רק בבשר שפלטתו סכין הסכימו המפרשי' כי הוא: כשמפשיטין את הבהמות פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור (לשון רש"י חול' שם), והוא: שיורי הבשר המתדבקים בעור בשעת הפשט (לשון פרוש הרמב"ם למשנה זבח' ג ד).  וכן ביד החזקה הלכ' פסולי המוקדש': והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל.  ואעפ"י שדעתי מהססת גם בזה, עכ"פ כל המפרשים מפרשים כך.  אבל במרטקא או מודרקא יש חלוקי דעות.  הערוך הביא בשם רבנו חננאל פרוש מורדקא בשר מת,  והסכים לזה ר"ת בתוס' חולין שם ד"ה מרטקא.  ורש"י פרש: מרטקא גיד השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד.  ור"ש אבן תבון בתרגום המורה פרש מורטקא סחוס.  והנה, אעפ"י שבכלל בפירוש משמעת המלים של התלמוד רבנו חננאל הוא אחד מהיתר בני סמך, מפני שהוא קבל מרבותיו הגאונים שבקרבם עוד נשמרה המסורת החיה של הלשון, ודעתו מכרעת נגד דעת רש"י אפילו במקום שגם הוא קבל מרבותיו, מפני שבצרפת ואשכנז לא היתה קבלה נמשכת חיה כמו בבבל, — אעפי"כ במקום הזה כמו בקצת מקומות אחרים נראה כי ר"ח פרש עפ"י הסברה ולא בקבלה.  ובאמת רה"ג בפרושו לטהרות (א ד) פרש אלל מוטרקא כלשון רבנן, אך לא פרש מה זה מוטרקא.  והסברה מכרעת יתר לפרושו של רש"י, שקבל אולי מרבותיו והיא אולי אחת מהקבלות האמתיות שנשמרו בקרב רבני צרפת ואשכנז, או שראה בשכלו החד והצלול, כי הכונה בזה לאחד מהדברים הנמצאים תמיד בגוף החי כמו העצמות והגידים הקרנים והטלפים וכו' המנויים שם.  וראיה לזה מה שאמרו בגמ' חולין שם שמטרקא עץ בעלמא הוא, שזה נאות לגיד הקשה ולא לבשר מת.  וכן מה שאמרו (מעילה ז:) האי אלל כיון דלית ביה ממשא לא קיבל טומאה, לא יאות לבשר מת.  ומה שהקשו תוספ' חולין שם על פרוש רש"י מגמ' זבח' שהזכיר שם אלל בעוף, ובעוף אין גידים קשים?  כבר פרש רש"י שם כי אלל של עוף הוא רך.  ובדבר מקור המלה מרטקא ומורדקא ודעת לוי ופלישר וכו' עי' כל זה בערכים הללו.  וגם שי"ר  בערך מלים מכריע יתר לפרש מרטקא כפרוש רש"י, אעפ"י שהשם אלל הוא מפרש בשר מת.  ומה שאמרו שם כי מרטקא לאו בר רפואה היא, יש להביא סמך לדבר לפי פרוש רש"י, כי ידוע שהרופאים הקדמונים חשבו שהפצע של הגיד הנשה אשר קראו גידו של אכילוס,  tendon d' Acheile, אינו נרפא.  וגם פרושו של ר"ש בן תבון שהכונה באלל היא להסחוסים ג"כ נאות לפי הענין.  ואולי הסחוס הוא רק של האזן והאף והאלל ומודרקא של העצמות, ואולי חשבו אז גם על אחת ממחלות הסחוסים שאינה נרפאת.