1 ש"ז, מ"ר אִלְּמִים, נק' אִלֶּמֶת (ואלמית  עי' זה) מ"ר אִלָּמוֹת,— א) בעל מום שאין לו סגולת הדבור stumm; muet; dumb: מי שם פה לאדם או מי ישום אִלֵּם או חרש או פקח או עור שמות ד יא. אז ידלג כאיל פסח ותרן לשון אִלֵּם כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה ישע' לה ו. ואני כחרש לא אשמע וּכאִלֵּם לא יפתח פיו תהלים לח יד. פתח פיך לְאִלֵּם משלי לא ח. — ומ"ר : צפו עורים כלם לא ידעו כלם כלבים אִלְּמִים לא יוכלו לנבח ישע' נו י. למלך שבנה פלטין והושיב בה דיורים אילמים והיו משכימים ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובאצב' ובמנוולי' מ"ר ברא' כח. — ולנקבה *אִלֶּמֶת: אלם ואלמת שחלצו חליצתן כשרה יבמות קד:. באלמת וגידמת חול' עט.. נעשית כיונה אילמת סוט' י: . ואמרה האשה ולא אלמת מד"ר במדב' ט. — ובהשאלה: אות אלמת : שאר האותיות שאמר שהן אלמות וחרשות שוכנות ר' נסים פיר' יצירה, קונטר' המספ' דוקס. והם (י ה ו) אותיות המבטא שבהם נהגים שאר האותיות האלמות ר"י ישראלי, פיר' יצירה, שם.  — ° קו אִלֵּם: וכן קוים אין תכלית לסופו מדבר ואלם וגלוי משה ריאטי, מקד' מעט ג . — ושם להנים העב בהכנור, קו. — °רקוד אלם רקוד.