א. אָמוֹן
1, ש"ז, מ"ר אֲמוֹנים, -- חניך, ילד שאמנים אותו, Zögling; pupile; pupil : ואהיה אצלו אָמון2 ואהיה שעשועים יום יום (משלי ח ל). -- ואמר המשורר: איך בם (באנשים הזמן) אהי אמון והם בנים לאם כשמה פעליה (רמב"ע תרשיש ו). -- ולנק': שעד עת לוקחה ממנו (אסתר ממרדכי) היתה אמונתו ובת חנוכתו (רש"ל דוראן, מגי' ס' ויהי אומן).
1 משרש אמן, במשמ' אמן את הילד. -
2 רסע"ג תרגם ג' מהורא, ר"ל קבוץ, כמו אמון ג, ואינו מחור. מנחם, ריב"ג, רש"י, ראב"ע, רד"ק, כלם פרשו מלה זו מלשון ויהי אֹמן את הדסה. אלא שקצתם (ראב"ע ואחר') אמרו שזה שם מפשט וקצתם (רש"י ואחרים) שהוא שם פעוּל. וכן תרגם עקילא. וחכמי המדרש פרשו אָמוֹן כמו אוֹמן, ואחרים כמו אוּמן, וכן גם גזנ', קניג, אך אינו מתישב.