1, אֵמֻן, מ"ר אֱמוּנִים. — א) מדת מי שהוא נאמן וישר,  Treue; loyalité; faithfulness: כי דור תהפכת המה בנים לא אֵמֻן2 בם (דבר' לב כ). מלאך רשע יפל ברע וציר אֱמוּנִים מרפא (משלי יג יז). עד אֱמוּנִים לא יכזב ויפיח כזבים עד שקר (שם יד ה). ואיש אֱמוּנִים מי ימצא (שם כ ו). — ב) כמו אמונה: ועוד שהאמון ההוא בנבואה (אהרן הקראי, עה"ח צו).