אָמוּן
1, ש"ז, מ"ר אֱמוּנִים, — אדם נאמן, ישר, מתנהג באֵמוּן, zuverlässiger, treuer; fidèle, loyal; faithful : אנכי שלמי אֱמוּנֵי ישראל ש"ב כ יט. הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אֱמוּנִים2 מבני אדם תהל' יב ב. אהבו את ה' כל חסידיו אֱמוּנִים נצר ה' שם לא כד. אמונים גשו לנצחך איום נעילה.
1 משרש אמן, משק' זָכוּר, יָקוּד, לָמוּד, לְמֻדֵי, לָקוּחַ, וכדו'. כן בטכר, ברט, וכן קניג. בערב' אַמִין أَمِين.
2 אפשר שהוא שם מפשט כמו אמונים שלקמן ע"מ נעורים. רסע"ג. ואמר ריב"ג: ויתכן להיות אמון תואר עכ"ל. והביא ראב"ע שתי אלה האפשריות, וז"ל: אמון אמר הגאון אמונה ויאמר ר"א שהוא תא' והטעם ללשון יחיד כמו פסו אמונים, ואני אומר ששניהם נכונים שפת יתר.