*, ש"נ, מ"ר אַמִירוֹת, – א) שה"פ מן אָמַר: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט  (קידוש'  א  ו).  אמר ליתן (לצדקה) ונתן נותנים לו שכר אמירה ושכר מעשה  (תוספתא  פאה  ד  יז).  כל מקום שנאמר כה ככה עניה ואמירה הרי זה בלשון קדש  (מכי'  יתרו  ט).  ואין  אמירה בכל מקום אלא תחנונים  (ספרי, בהע'  פיס'  צט).  באמירה הראשנה אמר לו וכו' ובאמירה השנייה אמר לו  (ירוש'  סוף  סנה').  מה אם אלו (המים) שאין להן לא פה ולא אמירה ולא דיבור והרי הן מקלסין אותי וכו'  (מד"ר  בראשית  ה).  העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם אמירה אחת דייה להם  (שם  ויקרא  כו).  ופתי יאמין לכל אמירה  (ר"ש  הנגיד).  – ומ"ר: שתי אמירות  (ירוש'  קדוש'  א  נט:).  לאמירות ולציווים  (מד"ר  במד'  יד).  אנא זכור בן הכמיר רחמי אב בַאֲמִירוֹת שנים  (סמא"צ, הושע'  יום  ב,  אנא אל).  – *אָמַר הָאֲמִירָה, הסכים, הצדיק את הדבר: ביקש (מי שבנה חורבתו של חברו) ליטול אבניו ועציו אין שומעין לו רבי יעקב בר אחא בשם ריב"ל (אמר כי טעם הדבר הוא) משום יישוב א"י.  רב נחמן בר יצחק שאל אילו מי שנכנס לחורבתו של חבירו ופירק חבילתו לשעה וביקש ליטלו שמא אין שומעין לו.  כיון דשמע דמר ר' יעקב בר אחא משום יישוב א"י אמר האמירה  (ירוש'  ב"ק  ט  ו  ד).  – ב) *משא ומתן בדברים בין מלכים או שרי מדינה לכריתת ברית השלום בין הנלחמים וכיוצא בזה, Konferenz; conférence: מלך בשר ודם יוצא לאמירה1 יוצא יחידי נלחם יוצאין עמו רבי רבבות  (מד"ר  שמות  כט).