1, בהפס' -לָל, -לְלוּ, הפס' -לָלוּ, עב' אֻמְלַלְתִּי, עתיד אֲאֻמְלַל,  – נהיה אֻמְלַל. בבע"ח, נהיה כאב ונכא רוח ואבל,  betrübt, bekümmert sein; être affligé, triste; be sad : על כן תאבל הארץ וְאֻמְלַל כל ישב בה הוש' ד ג. ואנו הדיגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה ופרשי מכמרת על פני מים אֻמְלָלוּ ישעי' יט ח. אֻמְלָלוּ מרום עם הארץ שם כד ד.  – ואמר הפייטן: אמללנו בנפש אנושה נאנחנו בעבודה קשה סדר ר' עמרם, יוה"כ כ. אֻמְלַלְְתִּי ונאלמתי, בזכרי אשר אשמתי סליחה ער"ה, שוממתי. – ובהשאלה לצמח, נפסקה רטיבותו ורעננותו, נכמש,  verwelken; languir; languish : הגפן הובישה והתאנה אֻמְלָלָה רמון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבשו יואל א יב. אבל תירוש אֻמְלְלָה גפן נאנחו כל שמחי לב ישע' כד ו.  – ולשדה וכדומה: גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב אֻמְלַל בשן וכרמל ופרח לבנון אֻמְלָל נחו' א ד. – ולארץ וערים: אבלה נבלה הארץ אֻמְלְלָה נבלה תבל ישע' כד ד. ויאבל (אלהים) חיל וחומה יחד אֻמְלָלוּ איכה ב ח.