ש"ז, כנ' אַפִּי, אַפְּךָ, מ"ז אַפַּיִם, אַפֶיךָ, אַפִּיו. — א) אבר הנשימה והריח בבע"ח, חוטם, Nase; nez; nose : אַף להם ולא יריחון (תהל' קטו ו).  ומיץ אַף יוציא דם (משלי ל לג).  במוקשים ינקב (הבהמות) אָף (איוב מ כד). הטבעות ונזמי הָאָף (ישע' ג כא).  נזם זהב בְּאַף חזיר אשה יפה וסרת טעם (משלי יא כב).  ואשם הנזם על אַפָּהּ והצמידים על ידיה (בראש' כד מז).  התשים אגמן בְּאַפּוֹ (איוב מ כו).  ושמתי חחי בְּאַפֶּךָ ומתגי בשפתיך (מ"ב יט כח).  וריח אַפֵּךְ כתפוחים (שה"ש ז ט).  ואתן נזם על אַפֵּךְ ועגילים על אזניך (יחזק' טז יב).  ועשו אותך בחמה אַפֵּךְ ואזניך יסירו (שם כג כה).  ויפח בְּאַפָּיו נשמת חיים (ברא' ב ז).  כל אשר נשמת רוח חיים בְּאַפָּיו (שם ז כב).  מגערתך ה' מנשמת רוח אַפֶּךָ (תהל' יח יו). כי כל עוד נשמתי בי ורוח אלוה בְּאַפִּי (איו' כז ג).  רוקו כיחו וניעו ומי האף שלו וכו' מי האף אמר רב בנגררין דרך הפה לפי שא"א למי האף בלא צחצוחי הרוק (נדה נה:). — ומפני שבעת כעס וזעם יחרה האף כמו באש, ישתמש העברי בלשון בערה וחם ועשן באף לכעס וזעם, Zorn; colère; anger : כי אש קדחה בְאַפִּי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבלה (דבר' לב כב).  כי אש קדחתם בְּאַפִּי עד עולם תוקד (ירמ' יז ד). הנה שם ה' בא ממרחק בֹּעֵר אַפּוֹ וכבד משאה שפתיו מלאו זעם ולשונו כאש אכלת (ישע' ל כז). לא יאבה יי' סלח לו כי אז יעשן אַף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה (דבר' כט יט).  אלה עשן בְּאַפִּי אש יקדת כל היום (ישע' סה ה).  למה אלהים זנחת לנצח יעשן אַפְּךָ בצאן מרעיתך (תהל' עד א).  — ובפרט נהוג השמוש עם הפעל חרה, והשם חרי, חרון, חָרָה אַפּוֹ, חֳרִי אַף, חֲרוֹן אַפּוֹ: וְאַף יי' חרה בעם ויך יי' בעם מכה רבה מאד (במדבר יא לג).  על הרעים חרה אַפִּי ועל העתודים אפקוד (זכר' י ג). למה יי' יחרה אַפְּךָ בעמך (שמות לב יא).  וַיִּחַר אַף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן (בראש' ל ב).  ויסף אַף יי' לחרות בישראל (ש"ב כד א).  ואמרו כל הגוים על מה עשה יי' ככה לארץ הזאת מה חרי הָאַף הגדול הזה (דבר' כט כג).  ויצא מעם פרעה בחרי אָף (שמות יא ח).  שוב מחרון אַפֶּךָ והנחם על הרעה לעמך (שם לב יב). לפני זעמו מי יעמוד ומי יקום בַּחֲרוֹן אַפּוֹ (נחום א ז).  — והשם אַף לבדו במשמ' כעס: כי יגרתי מפני הָאַף והחמה אשר קצף יי' עליכם להשמיד אתכם (דבר' ט יט).  ויתשם יי' מעל אדמתם בְּאַף ובחמה ובקצף גדול (שם כט כז).  על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו ויטרף לעד אַפּוֹ ועברתו שמרה נצח (עמו' א יא).  מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה רדה בָאַף גוים (ישע' יד ו).  אתן לך מלך בְּאַפִּי ואקח בעברתי (הוש' יג יא).  בזעם תצעד ארץ בְּאַף תדוש גוים (חבק' ג יב).  הנה אַפִּי וחמתי נתכת אל המקום הזה על האדם ועל הבהמה ועל עץ השדה ועל פרי האדמה ובערה ולא תכבה (ירמ' ז כ).  כי גדול הָאַף והחמה אשר דבר ה' אל העם הזה (שם לו ז). סכתה בָאַף ותרדפנו הרגת לא חמלת (איכ' ג מג).  פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם בְּאַפִּי וארמסם בחמתי (ישע' סג ג).  ואבוס עמים בְּאַפִּי ואשכרם בחמתי (שם שם ו).  עתה הקץ עליך ושלחתי אַפִּי בך ושפטתיך כדרכיך (יחזק' ז ג).  אשפך חמתי עליך וכליתי אַפִּי בך (שם שם ח).  מתן בסתר יכפה אַף ושחד בחק חמה עזה (משלי כא יד).  הרף מֵאַף ועזב חמה (תהל' לז ח).  כי ימיטו (האויבים) עלי און  וּבְאַף ישטמוני (שם נה ד). — ומ"ר אַפַּיִם: ומיץ אף יוציא דם ומיץ אַפַּיִם1 יוציא ריב (משלי ל לג).  ובימים אחדים ישבר ולא בְאַפַּיִם ולא במלחמה (דני' יא כ).  — ועם הפעל עלה, עָלָה אַפּוֹ: שמע יי' ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם אַף עלה בישראל (תהל' עח כא).  מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אָף (משלי יה א).  יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה ועזו וְאַפּוֹ על כל עזביו (עזרא ח כב).  — ואמר בן סירא: כי רחמים ואף עמו ונושא וסולח ושופך חמה (ב"ס גני' יו יא). — על אַף: כי על אַף יי' היתה בירושלים וביהודה (מ"ב כד כ).  כי על אַפִּי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה (ירמ' לב לא).  על אַף איבי תשלח ידך ותושיעני ימינך (תהלים קלח ז).  — יום אַף, עֵת אַף: ויהיו מכשלים לפניך בעת אַפְּךָ עשה בהם (ירמ' יח כג).  ולא היה ביום אַף יי' פליט ושריד (איכ' ב כב).  הרגת ביום אַפֶּךָ טבחת לא חמלת (שם שם כא).  בטרם לא יבוא עליכם יום אַף יי' (צפנ' ב ב).  מחץ ביום אַפּוֹ מלכים (תהל' קי ה).  יגל יבול ביתו נגרות ביום אַפּוֹ (איוב ב כח).  — שב אַפּוֹ, חדל, נפסק כעסו: וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך עד שוב אַף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו (ברא' כז מד=מה).  בכל זאת לא שב אַפּוֹ ועוד ידו נטויה (ישע' ה כה).  ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אַפִּי ממנו (הוש' יד ה).  ותאמרו כי נקיתי אך שב אַפּוֹ ממני (ירמ' ב יב).  — הֶאֱרִיך אַפּוֹ, לא כעס מהרה: שכל אדם האריך אַפּוֹ ותפארתו עבר על פשע (משלי יט יא).  — הֶחֱזִיק אַפּוֹ, התמיד בכעסו: לא החזיק לעד אַפּוֹ כי חפץ חסד הוא (מיכ' ז יח).  — ארך אף, כמו ארך רוח, סבלנות, langmut; patience : זכרני ופקדני והנקם לי מרדפי אל לארך אַפְּךָ תקחני דע שאתי עליך חרפה (ירמ' יה יה).  — ויותר רגיל במ"ר, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְאֹרֶךְ אַפַּיִם: בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יפתה קצין (משלי כה יה).  — וש"ת: אל רחום וחנון אֶרֶךְ אַפַּיִם ורב חסד ואמת (שמו' לד ו).  אֶרֶךְ אַפַּיִם רב תבונה (משלי יד כט).  טוב אֶרֶךְ אַפַּיִם מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר (שם יו לב).  — וההפך קְצַר אַפַּיִם, מהיר לכעס: קְצַר אַפַּיִם יעשה אולת (משלי יד יז).  — ו°קצרוּת אפים, קצרות. — גֹבַה אַף, גאוה: רשע כְּגֹבַה אַפּוֹ בל ידרש אין אלהים כל מזמותיו (תהל' י ד).  — אִיש אַף, בַּעַל אַף, כעסן: אִיש אַף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע (משלי כט כב).  אל תתרע את בעל אָף ואת איש חמות לא תבוא (שם כב כד).  עם בעל אף אל תעיז מצח ואל תרכב עמו בדרך כי קל בעיניו דמים ובאין מצִיל ישחיתך (ב"ז תב"ס ח יו).  — ובהשאלה, *כנוי למלאך הממונה על הכעס: בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו (נדר' לב.).  — ואַפַּים, במשמעת פנים2, Angesicht; face: בזעת אַפֶּיךָ3 תאכל לחם (בראשית ג יט).  — ובפרט בענין השתחויה וקידה: וישתחו אַפַּיִם ארצה (שם יט א).  ויקד דוד אַפַּיִם ארצה וישתחו (ש"א כד ט).  ויכרעו אַפַּיִם ארצה על הרצפה וישתחוו (דהי"ב ז ג).  — ועִם על, וכנוי המשתחוה: ותפל עַל אַפֶּיהָ ארצה ותשתחו (ש"ב יד ד).  ויבא (אבשלום) אל המלך וישתחו לו על אַפָּיו ארצה לפני המלך (שם שם לג).  — וגם לְאַפֵּי מי שמשתחוים לפניו: ותפל לְאַפֵּי דוד (ש"א כה כג), ר"ל לפניו.  — ובמ"י אף במשמ' פנים, במליצה °הלך על כף ועל אַף, ר"ל על הידים והפנים: ונפשי שבעה ראשי בשמים, וריח נעצוץ שמתי רקחי, וחדלתי הלוך על כף ועל אף ונתתי בלב ים ארחי (ר"י הלוי, הציקתני תשוקתי).  ועי' כף.  — ואַפַּים במשמע' כפלַים, doppelt; double : ונתן (אלקנה) לפננה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות ולחנה יתן מנה אחת אַפָּיִם4 כי את חנה אהב (ש"א א ד=ה).

°אַפִּי, מה שמתיחס להאף.  — אותיות °אַפִּיוֹת, יוצאות מן האף.  — °אַרְנֶבֶת, קצה האף.

* בָּלֹם, אַף בּלֹם, גס, עב מאד.

°גִנּוּן, דבור דרך האף.  — *גרף מחטמו, עי' זה.

חוֹטֶם, אף.  — חָטַם, האריך אפו, התאפק מכעס.  — חרון,  עי' זה.  — *חַרְטוֹם, חלק הפה של קצת בע"ח.

*מחט את אפו, קנח אותו ממי האף.  — °מִמְחָטָה, מטפחת קטנה שמוחטים בה את האף.  — °מְסַנֶּנֶת, אחת מעצמות האף.

°נְזִילָה, §נַזֶלֶת, מדוה האף, שנוזלים ממנו מי האף תמיד.  — נְחִירַיִם, שתי הפתיחות של האף, שנושם בהם.  — נַחַר, נשם בקול שאון.  — נַחַר, נַחְרָה.  — *נטף, אף נֹטֵף, ארוך.  — *נפץ, דחה בכח את מי האף.  — §נִקְפָּה, הכאת האף בראש שתי אצבעותיו.  — נְשִׁימָה, נָשַׁם, °מתנשׁם, נְשָׁמָה.

סָלַד, אף סֹלֵד, קצר, וקצה ארנבתו פונה קצת למעלה.

עֲטִשָׁה, תנועה של עוית באף שדוחה את הרוח דרך הנחירים בקול שאון מיוחד.  — *הִתְעַטֵּשׁ עשה עֲטִישָׁה.  — *עָקַם חוטמו, מפני ריח רע וכדומה.

*פִּיקָה. — עי' זה.

°קמט האף, מפני כעס וכדומה.

רֵיח, הריח, חוש הריח.

ועי' עוד חוטם.