אֵפוֹ

1, אֵפוֹא, וגם אֵיפוא (ולא נכון),  –מלת הטעם להטעים ולהדגיש ולנחץ הדבור ולהפנות אליו הכונה במשמ' כיון שכך, ועתה,    denn, nun; en bien, donc; then now: ותבוא  –א) אחרי מצוה: דעו אֵפוֹא כי לא יפל מדבר ה' ארצה (מ"ב י י). עשה זאת אֵפוֹא בני והנצל (משלי ו ג). דעו אֵפוֹ כי אלוה עותני (איוב יט ו). – ב) בשאלה: ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אֵפוֹא (הואיל ואתה עשו) הוא הצד ציד ויבא לי (בראשית כז לג). אם כן אֵפוֹא זאת עשו (שם מג יא). ובמה יודע אֵפוֹא כי מצאתי חן בעיניך (שמות לג יו). ויאמר אליו זבל איה אֵפוֹא פיך אשר תאמר מי אבימלך כי נעבדנו (שופט' ט לח). אים אֵפוֹא חכמיך ויגידו נא לך (ישע' יט יב). מה לך אֵפוֹא כי עלית כלך לגגות (שם כב א). אהי מלכך אֵפוֹא ויושיעך (הוש' יג י). ואיה אֵפוֹ תקותי (איוב יז יה). – ותבוא המלת אֵפוֹא גם לפני עצם דבוּר השאלה: ולכה אֵפוֹא מה אעשה בני (ברא' כז לז). אם לא אֵפוֹ2 מי הוא (איוב ט כד).  – ג) ובמאוה ותשוקה: מי יתן אֵפוֹ ויכתבון מלי (שם יט כג).



1 נמסר במסורה: (בראש' לז יו) ד' כתי' אפו וסי' ואיה אפו, דעו אפו כי אלוה, מי יתן אפו ויכתבון מלי, אם לא אפו מי יכזיבני, ועי' לקמן.  – מנחם בן סרוק: מלה זו איננה נגזרה מיתר המלים והיא מיוחדת במתכונת כמשפטה, ולולא הענין לא נודע לה בנין. ע"כ. ר"י בן גנאח אמר: רק ענינו אם כן, ענינם עתה. ורד"ק מפקפק ומביאה ביחס עם מלת השאלה אֵיפֹה. ומן החדשים, הנה היתר תמוהה היא השערתו של גזנ' שיש לה איזה יחס עם אף, אפה, ומצא לזה סמך שגם בגרמנית יש דומה לזה בהמלה gar. אֱוַלד חשב כי זו היא המלה פה ונוסף עליה אֵ הרמז. ויש עוד שבקשו לה מקור בשרש פוא. אולסה' כמו רד"ק. רק קניג הודה ולא בוש כי אין למצא לו מקור.  –

2 מ"ש: בספרים מדויקים כתוב אלף פא ואו אלף.